הקדמה
הקדמה
⏱️ Chapters
(00:00) הקדמה: וואו מיר האלטן
(01:35) וואס איז די טייטש א מצוה?
(03:05) פארוואס רעדן ספעציפיש פון "מצוות"?
(05:47) דער זוהר איז געבויט אויף פרשיות, נישט מצוות
(07:23) די מימרא פון רבי שמלאי און די אזהרות
(09:43) דער רמב"ם: די גאנצע תורה אלס סדר המצוות
(12:02) דער ספר החינוך: מצוות על סדר הפרשיות
(13:29) די עיקר לימוד: סדר פרשת השבוע
(17:04) די ספרים אין די זוהר וואס גייען על סדר המצוות
(18:22) די דרוקערס און די צומישעניש פון די ספרים
(32:00) די מצוות איז א פנימיות'דיגע אידישע מושג
(42:14) מצוות עשה און מצוות לא תעשה אין די מימרא
⏱️ Chapters
(00:00) הקדמה: וואו מיר האלטן
(01:35) וואס איז די טייטש א מצוה?
(03:05) פארוואס רעדן ספעציפיש פון "מצוות"?
(05:47) דער זוהר איז געבויט אויף פרשיות, נישט מצוות
(07:23) די מימרא פון רבי שמלאי און די אזהרות
(09:43) דער רמב"ם: די גאנצע תורה אלס סדר המצוות
(12:02) דער ספר החינוך: מצוות על סדר הפרשיות
(13:29) די עיקר לימוד: סדר פרשת השבוע
(17:04) די ספרים אין די זוהר וואס גייען על סדר המצוות
(18:22) די דרוקערס און די צומישעניש פון די ספרים
(32:00) די מצוות איז א פנימיות'דיגע אידישע מושג
(42:14) מצוות עשה און מצוות לא תעשה אין די מימרא
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
מצוות אדון העולם: סוד תרי״ג המצוות וזכור ושמור
מקום עומדנו בסדרה
היום ערב שבת קודש פרשת שופטים, השבת הראשונה של חודש אלול תשפ״ו, המביאתנו אל שנת תשפ״ז. שיעור זה הוא השני בסדרתנו על אותו חלק בזוהר הקדוש הנקרא ‘פקודין דמרא עלמא׳, מצוות אדון העולם. בשיעור הקודם דילגנו מעט קדימה עד המצוה השנייה, ‘לעבדו בכל לבבכם׳, מתוך הנחה שכבר עסקנו בהקדמה שהיא המצוה הראשונה. אך עלינו לשוב אל ההקדמה ולבאר את הניתן להבין ממנה.
השבוע היה שיעור במאנסי, ורשמתי — ואף שלחתי את התמצית שרשם המכשיר — והוא היה מקושר גם עם הפסוק ‘ושמרתם את כל מצותי ועשיתם אתם׳, שהיא הקדמת הפקודים שבזוהר. וכאן אבקש להיכנס מעט יותר, יותר על דרך הקבלה, שכן שם ניתן הרקע וה׳מבנה׳ של הדרוש הנעשה כאן.
מהו ביאורה של מצוה?
אמרנו שברצוננו ללמוד אודות מצוות השם, ולשם כך נצרכת הקדמה. וההקדמה נחלקת לשני עניינים: האחד, מהו ביאורה של מצוה. והשני, מה שאולי יסייע להבין את ביאורה של המצוה — כמה סוגי מצוות ישנם. שכן פעמים רבות, כאשר נכנסים אל תוך דבר ומחלקים אותו לחלקיו, מתבררת מהות הדבר עצמו, ובפרט כשמתבוננים כיצד מתחלק הדבר. אופן חלוקתו של הדבר הוא המגלה לנו מהו.
דרך משל, האדם נברא מאיברים שונים, יש לו ידיים ורגליים וראש, ואפשר לחלקו בכמה דרכים: לדבר על שכלו לעומת רגשותיו לעומת פעולותיו; לדבר על גופו, על ידיו לעומת רגליו, על חלקיו העליונים לעומת התחתונים, על חלקיו הפנימיים לעומת החיצוניים. וכל אותם אופני חלוקה מלמדים אותנו, שכאשר מחזירים אותם ומחברים אותם יחד — היינו כשמבינים אותם כאחד — אנו מבינים מהו הדבר, ומה עליו לעשות, מתוך הבנת כל חלק וחלק ופעולתו. וכל אחד לפי הבנתו במהות הדבר, כן יחלק אחרת את חלקיו.
מדוע לדבר דווקא בלשון ‘מצוות׳?
אותו הדבר בסוגיה הנקראת מצוות, ויש לבארו מעט ביתר בהירות. ראשית יש להבין מדוע נדבר כלל בלשון הנקראת מצוות. הן רגילים אנו לומר שיהודי הוא בבחינת שומר תורה ומצוות, שהוא מקיים את התורה ואת המצוות — והרי זו לשון כפולה. ונראה לי שזהו הפשט הפשוט בספר דברים, ששם רב מספר הפסוקים ‘התורה והמצוה׳, וכבר בספר שמות באים ‘תורה, מצוה, חוקים, משפטים׳, כל אותם לשונות נרדפים שאנו אומרים בנוסח מעריב, ‘תורה ומצות, חקים ומשפטים אותנו למדת׳. ואולי ישנם עוד לשונות שאיני זוכר כעת, אך בחומש שבים וחוזרים על לשונות אלה.
והפשט הפשוט, כדרך כל שמות נרדפים, הוא שהכל מדבר באותו דבר עצמו. ועם כל זה, כל אחד מן הלשונות מבטא מן הסתם אספקט אחר, נוסח אחר, חלק אחר של אותו דבר. מכל מקום, יוצא שכשאומרים ‘מצוה׳ מתכוונים לאותו דבר עצמו שאליו מתכוונים באמרם ‘תורה׳, ‘חקים׳ או ‘משפטים׳ — באופן הכי כללי הכל דבר אחד. וכך רואים בפשט: פעמים תאמר התורה ‘המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם׳, ‘ועשיתם חקותי׳, ‘ושמרתם חקותי׳ וכדומה, וכל אותם לשונות עניינם שמירת המצוות.
אך כדאי להעיר שישנו נוסח שלם, היכל שלם, עולם שלם, שבו מדברים בעיקר בנוסח המצוות. כלומר, מבינים את הכל אחרת — אולי כסוג אחד של מצוה או כאספקט אחד של המצוות — אבל מה שמדברים עליו הוא קיום המצוות. וישנם אנשים אחרים, היכלות אחרים, דרכים אחרות שבהן אין מדברים כך: מדברים אולי יותר על תורה, אחרים מדברים יותר על משפטים, יותר על חוקים; אפשר לדבר על ‘הטוב והישר בעיני ה”, נוסח נוסף שהתורה מדברת בו הרבה בפרשיות, ועוד נוסחאות שישנן ואיני זוכרן כעת.
על כן, אם מדברים באופן ספציפי על מצוות, יש ליטול רגע ולתפוס שמצוות היא סוג של דבר, דרך של הסתכלות, דרך של חיים, דרך של מחשבה על הכל. ואולי אין זו הדרך היחידה, ותלוי הדבר באיזה סוג אנשים, באיזה דור ובאיזו נפש המבקשת לחשוב אודות מצוות.
הזוהר בנוי על פרשיות, לא על מצוות
הזוהר הקדוש עצמו, שהוא בבחינת חיות התורה שנרשמה, על פי רוב אינו בנוי על מצוות. הוא בנוי על פרשיות, על סדר התורה, על סדר הפרשיות. זו דרך אחת, אך אין היא ממש כדרך המצוות. ודאי שהמצוות נמצאות בו, אבל אין זה כמו לעשות מן המצוות את הסדר.
אותו הדבר במשניות: ישנם ששה סדרי משנה, אין ששם תרי״ג מצוות אלא סדרי המשנה, והגמרא בנויה על סדר המשנה. תמיד זהו הסדר שאפשר לקרוא לו סדר התורה, או סדר הזמן. בתורה שבכתב נוהגים אנו ללמוד את סדר הפרשיות, את סדר השנה, לעבור מדי שנה על חמשה חומשי תורה — סדר אחר הוא, לא סדר המצוות.
וזה מעניין מאד כשמדברים: ישנו סדר המצוות, ומי עמד על סדר המצוות? בעיקרו של דבר, סדר המצוות הוא ההתבוננות שבה מסתכלים על הדבר. ישנו כאן דבר נעלם, ישנו דבר שכל אותם נוסחאות — תורה, מצוות, חוקים, משפטים — הם כביכול כלים לו, כהתגלמות למשהו. אפשר לומר: חיות, חיים, אהבה — כלשון ‘אהבת עולם׳ — דבר שכל אלה הם דרכים לאחוז בו.
המקור ההיסטורי של סדר המצוות
מימרת רבי שמלאי והאזהרות
מקור המחשבה על סדר המצוות הוא ודאי, באופן מפורסם ביותר, במימרת רבי שמלאי במסכת מכות, שהיא מדרש, ויש להתבונן מה בא המדרש לפעול. ולמעשה, המנהג היה לדבר בזה בעיקר בחג השבועות, שהרבה יהודים כתבו אזהרות — היינו רשימות של המצוות — הבנויות על כך שבשבועות קיבלנו את התורה, ורבים הבינו זאת כסדר תפילה.
מה שאני מבקש לבאר הוא, שהנוסח של הדיבור אודות המצוות ורשימתן, למנות את כל תרי״ג המצוות, החל יותר מן התפילה מן התורה. כלומר, בשבועות מבקש היהודי להביע את האהבה, מבקש להעלות את התלהבות מתן תורה, ומדברים או מעשרת הדברות או מתרי״ג מצוות.
ולכן, כידוע לכל, רש״י מביא בשם רב סעדיה גאון — ונראה לי שלא רב סעדיה גאון בלבד, אלא גם אחרים שכתבו באזהרות הלכו במהלך זה, כאילו על פי המדרש — שכל התורה כולה, כל תרי״ג המצוות, פירוש הן וכלולות בעשרת הדברים ובעשרת הדברות. ומתי אומרים זאת? כדי שיהא אפשר לומר פיוט נאה. יש לכתוב פיוט. בשבועות מדברים גם מעשרת הדברות, שהרי במעשה מתן תורה כתוב שקיבלו את עשרת הדברות, ואחר כך נאמר ‘והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם׳ (שמות כד, יב), ואומר רש״י בשם רב סעדיה גאון שבזה כלולות תרי״ג המצוות.
כלומר, אם מבקשים להביע בדרך תפילה, בדרך שבח והודאה, את שמחת חג השבועות, מדברים ממתן תורה, ממתן עשרת הדברים, ומדברים על כך ביתר פירוט אודות הדבר הנקרא תרי״ג מצוות. שם המקור, זהו המקום הראשון שבו מדברים יהודים אודות תרי״ג מצוות. היינו, לא בשעה שלומדים — שאז לומדים משניות, גמרא, חומש, פרשיות — אלא כאן לומדים תרי״ג מצוות, ולומדים אותן על סדר עשרת הדברות. זהו על פי רוב הסדר שבו אומרים אותן, שכן זהו סדר ההופעה, כפי שפיוט השבועות נראה כן על פי עשרת הדברות. כבר מן הפסוק יוצא הדבר כך.
יוצא אם כן, ופשוט הוא, שסדר המצוות הולך על פי סדר עשרת הדברות, המתחיל ‘אנכי׳, ‘לא יהיה לך׳, ‘לא תשא׳, ועל סדר זה הניחו את המצוות המתקשרות לסדר.
הרמב״ם: כל התורה כסדר המצוות
וכעת, לאחר שהיו רב סעדיה גאון ושאר מוני המצוות, ה׳הלכות גדולות׳, ואזהרות שאר הפייטנים והחכמים שכתבו, בא הרמב״ם, והוא האיש הגדול — כך נראה לי — שכתב מחדש את כל התורה כולה כסדר המצוות. זהו מבט חדש לגמרי, השגה חדשה לגמרי בתורה. שבכל התורה, במקום לומר שיש תורה מ׳בראשית׳ עד ‘לעיני כל ישראל׳, או שיש משניות מ׳ברכות׳ עד ‘עוקצין׳, יש עתה תרי״ג מצוות.
והרמב״ם בהקדמתו לספר המצוות מבקר בחריפות רבה את מוני המצוות שקדמו לו, שלא מנו כראוי. והוא אומר בבירור שרבים מהם היו פייטנים ולא רבנים. כלומר, הם באמת לא עסקו בכך, ותפקידם לא היה לכתוב מחדש את כל התורה כולה. הם כתבו פיוט, ביקשו להעלות את יופייה של התורה, וכתבוהו כמדרש נאה, דרך נאה לבטא דרך רשימת תרי״ג המצוות ההולכת על סדר עשרת הדברות. אך לא נתכוונו לעשות כאן ספר הלכות בנוי על ספר המצוות, בנוי על תרי״ג המצוות.
הרמב״ם הוא הראשון, או כמעט הראשון, שהחליט שאם ספר המצוות, אם תרי״ג המצוות הן כללי כל המצוות שבתורה ורשימתן, יש אם כן לקחתן ברצינות גמורה. ואם כן, הלימוד הנקרא הלכה, הנקרא תלמוד, שממנו יוצא כיצד על יהודי להתנהג, כל חיי היהודי — יש לכתבו מחדש על סדר המצוות. והוא הקפיד מאד מי נחשב בעיניו למצוה ומי אינו, מה נקרא מצוה ומה אינו, כיצד מתחלק הדבר, אילו מצוות מתחלקות לשתיים, כיצד נעשות שתיים וכיצד נעשות אחת. וכמה דברים שנראים לכאורה כשתי מצוות ובאמת אחת הן, וכן הלאה, ומה מדאורייתא ומה מדרבנן, מה מחויב באמת ומה אינו מחויב באמת. ובאריכות גדולה בכל אותם שרשים של ספר המצוות, וכתב מחדש את כל מצוות התורה על הסדר.
וספרו הגדול, ה׳משנה תורה׳, אף הוא הלך על סדר זה — לא ממש אותו סדר של ספר המצוות, אלא סדר דומה, ואף דומה לסדר עשרת הדברות. באמת אף הוא מתחיל ב׳אנכי׳, וכך הוא ממשיך. כל המצוות לפי העניינים מסודרות על הסדר, אך העיקר הוא שהתורה נעשתה עתה רשימה על סדר המצוות. זהו חידושו של הרמב״ם.
ספר החינוך: מצוות על סדר הפרשיות
מעניין שרוב היהודים, למשל, כאשר שואלים אותם מהי המצוה הראשונה, אומרים שהמצוה הראשונה היא פריה ורביה. ויש לדעת שאין זה אמת. כיצד? אין זה אמת אלא בדרך אחרת. ברמב״ם המצוה הראשונה תמיד ‘אנכי ה׳ אלקיך׳ (שמות כ, ב), וכן בכל האזהרות, ההולכות כולן על סדר עשרת הדברות. מהיכן בא הרעיון שהמצוה הראשונה היא פריה ורביה? מספר הנקרא ספר החינוך.
ספר החינוך ראה — הלך אחר הרמב״ם, קיבל מן הרמב״ם שהתורה היא תרי״ג מצוות — אך ראה שאין אנשים לומדים על סדר המצוות. חיי היהודי אינם ערוכים על פיו, אין שום זמן, חוץ משבועות, שבו אומרים את תרי״ג המצוות: יש האומרים אותן בפיוט של מוסף, יש האומרים בתיקון ליל שבועות. אך חוץ מזה אין התורה ערוכה כך, ולא התורה בלבד אלא אף סדר חיי היהודי לאורך השנה, וכן סדר הלימוד הנלמד בישיבה, ומה שנעשה בבית המדרש בבוא אדם לבית הכנסת בשבת — אין שום סדר לימוד של תרי״ג מצוות, חוץ מן הלומדים משנה תורה ומי שיזדמן. אבל בדרך אחרת אין זה הסדר, לא הונהג כך.
הרמב״ם לא הצליח לשנות את סדר כל הישיבות שילמדו רמב״ם. כמעט כל הישיבות, בין בזמן הרמב״ם ובין אחריו, לומדות עדיין סדר של המשניות, שנעשה התלמוד, ועשו סדר חדש — אף הוא אינו סדר המצוה, סדר אחר הוא.
עיקר הלימוד: סדר פרשת השבוע
ואיזה סדר לומדים כן? עיקר לימוד התורה שאנו רואים שכל היהודים שותפים בו, מקטן ועד גדול, הוא סדר פרשת השבוע. זה חשוב מאד. השבוע נתפס לי, ראיתי מישהו מדבר על כך שמלמדים אנשים העתידים להיות מנהיגים, רבנים, משפיעים, ואומר שיקפיד ללמוד היטב את החומש, ברמה מסוימת של רצינות, שכן כל ימי חייו יאמר מדי שבוע דבר תורה על הסדרה. חבל שאם זהו עיקר הלימוד, לפחות ילמדנו בישיבה ברצינות מסוימת, ידע מעט את המפרשים, חומש רש״י — ואנשים רבים אינם לומדים זאת.
ואחר כך, עיקר הלימוד — ואיני מדבר על בני התורה היושבים בישיבה ולומדים סדר נזיקין, אלא על הבעלי בתים, ההמון, כלל ישראל, הנשים, הילדים — כל אחד לומד את הפרשה, והרבנים והמנהיגים כל אחד מסתכל, נכנס ל׳קול הלשון׳, ל׳קול התורה׳ וכיוצא בזה, ומה הוא מבקש? שיעור על הפרשה. יש להעלות מעט את רמת השיעור על הפרשה, שכן שם לומדים את התורה.
וזה אכן היה תפקידו של ספר החינוך. כך אומר הוא בהקדמת הרמב״ן על התורה, שני מקורות דומים — ספר החינוך היה מעט אחר הרמב״ן אך באותו אזור — ושניהם אומרים אותו דבר: שאם מבקשים ללמד את היהודים את התורה באמת, טוב היה ללכת על סדר הפרשה. הלך אפוא בספר החינוך וכתב מחדש את כל סדר הרמב״ם, והסתכל ברמב״ם מי המצוה, מאיזה פסוק, מהיכן היא נמצאת בתורה, וכתב בכל פרשה כמה מצוות בה, והביא מעט הלכות, מעט מדרשים, מעט אגדות, מעט מוסר על סדר הפרשיות. ואומר הוא בבירור שברצונו שהיהודים, הילדים ההולכים לבית הכנסת, ישוחחו ביניהם כמה מצוות ישנן השבוע ומה הלכות המצוות, ומציין בכל פעם באיזו גמרא נמצאות הלכות המצוה, למי שירצה להרחיב מעט. וזה היה תפקידו של ספר החינוך.
ואפשר אף שלא תמיד כיוון אל האמת מאיזה פסוק באה המצוה באמת. יש הידיעה שלימוד הרמב״ם בעיון, וכן מה שנלמד כאן בזוהר, מגלה שלא תמיד הרמב״ם מביא את הפסוק הנכון. כלומר, תפקידו של הרמב״ם לא היה ללכת על סדר התורה. הרמב״ם ביקש לדעת מהן המצוות. מובן שהמצוה באה מן הפסוק, אך פעמים רבות מצוה הבאה משני פסוקים — שלא מסיבה מדויקת — הביא הרמב״ם פסוק אחד לפי שהוא פשוט יותר, ברור יותר.
החינוך לימד את הציבור את המצוות על סדר הפרשיות, ולכן רוב האנשים ההולכים על סדר הפרשיות אומרים שהמצוה הראשונה היא פריה ורביה, שהרי זו כתובה כבר בפרשת בראשית. ואף שעל פי הרמב״ם אין זה נכון לחלוטין לומר שיש מצוה בפרשת בראשית — יש בזה כמה חקירות שאפשר לחקור — אין זה לימוד סדר תרי״ג מצוות אלא סדר פרשת השבוע.
וזה מעט כהרכבה, מעט כלאים ללכת כן: אם כבר מבקשים ללמוד סדר המצוות, יש בסדר המצוות אור גדול, בהירות גדולה, שאיננה כאשר לומדים ש׳פרו ורבו׳ היא המצוה הראשונה. יש לומר לילדים החוזרים על תרי״ג מצוות — יש תוכניות כאלה — שאין ללכת על סדר ספר החינוך אלא על סדר הרמב״ם. יש תורה פשוטה ברמב״ם, וישנו דבר מורכב יותר מזה. סדר ספר החינוך הוא סתם סדר הפרשה, ההיגיון והמהלך של סדרו הולכים לפי מהלך פרשת השבוע, שהוא כדרך שלומדים מצוה. אבל תרי״ג המצוות הן סדר חדש, יש בו חכמה שלמה, אור שלם, באיזה סדר ערוכות תרי״ג המצוות, ויש אור אף בעיון ובהבנת הדברים, ואף בחיים — ואם אדם מבקש לחיות כן, אף חייו יהיו בסדר כזה.
הזוהר וסדר המצוות
הספרים שבזוהר ההולכים על סדר המצוות
וכעת נבוא אל ספר הזוהר שלנו, ונראה שהזוהר אכן, כפי שאמרתי, רוב הזוהר הוא סדר הפרשיות ולא סדר המצוות. ואף כשישנה מצוה, אין הוא עושה עסק מן המצוות שבפרשיות דווקא. אך מחברי הזוהר כתבו כן ספר מצוות, אולי יותר מספר אחד, אולי יותר משניים. הזוהר אכן היה לו עניין בסדר הנקרא מצוות, היו הן אחד הדברים שהיו חשובים לו: להבין את התורה על סדר המצוות, להבין את המצוות על סדר התורה.
לכן ישנם, כפי שאני אומר, שניים או שלושה ספרים אחרים בזוהר, או חלקים בזוהר. הראשון הוא החלק שאנו לומדים עתה, הנקרא ‘פקידין׳, שהוא יותר בלשון עיקר הזוהר. אין הוא עובר על כל המצוות — אף לא אחד מהם על כל תרי״ג המצוות — אך הוא עובר על מצוות רבות, חמישים, ארבעים ושש מצוות, על סדר המצוות, קרוב יותר לסדר הרמב״ם, לא ממש אותו סדר אך דומה לו. אותו הדבר ישנו ב׳רעיא מהימנא׳, שאף הוא מפרש ספר מצוות. ובמקום השלישי ישנה בהקדמת הזוהר רשימה של אחת עשרה מצוות — או ארבע עשרה, איני זוכר את המספר — שבהן הולך הזוהר על סדר המצוות להבין את התורה כסדר המצוות.
המדפיסים ובלבול הספרים
וכעת הדבר מעט אירוני, ובזה רואים שהיהודים אינם נמשכים כל כך אחר סדר המצוות. למעשה, עיקר סדר הלימוד של היהודים היה ועודנו ויהיה על סדר הפרשיות. וכאשר הדפיסו את הזוהר, לא הדפיסו את הספרים כראוי, אכן מאותם טעמים עצמם. אלה שהדפיסוהו רצו לעשות ספר טוב שהציבור ילמד. אולי לא היו הם הלמדנים הגדולים ביותר, אלא מן הסתם אנשים שהבינו מעט זוהר. נראה לי שעיקר תכליתם, בהיותם מדפיסים, היה למכור ספר שיקנוהו. וכל אחד יודע שאם מבקשים להדפיס ספר שהציבור יקנה, ויש סיכוי שיבקשו לקראתו, צריך שיהיה על סדר פרשת השבוע.
לכן הלכו מדפיסי הזוהר, ואת אותם שניים או שלושה ספרים — הראשון עודנו לחוד בהקדמת הזוהר, אבל שני הספרים שכתב הזוהר על סדר המצוות — נטלום, פרקום לחתיכות, והוציאו כל קטע לפי הפרשה שחשבו שהוא שייך אליה, ששם כתוב פסוק המצוה, כדרך שעשה החינוך לרמב״ם, וכתבו את קטעי הזוהר שם. וזה גרם בלבול גדול, ואין זו כעת שיחתנו להיכנס להיסטוריה, שכן יש חילוקים רבים. פעמים רבות קטע המצוות הוא מספר ‘רעיא מהימנא׳, שהוא ספר נפרד ממש, ופעמים מן הספר הנקרא ‘פקידין׳, ולא כל אחד ידע ש׳רעיא מהימנא׳ הוא ספר נפרד. על כל פנים, שני ספרים אחרים הם, ואינם מתקשרים עם הקטע שלפניהם ולא עם הקטע שאחריהם, ואנשים חשבו שזהו ספר מבולבל, קשה להבינו.
וחוץ מזה שאנו רואים שהאריז״ל והגר״א כתבו בצד הזוהר שלהם את הסדר הנכון כיצד יש ללמדו, כל זה מבואר בהקדמת ספר ‘רעיא מהימנא׳ שנדפס לאחרונה בשנים האחרונות, כדי שאפשר יהיה ללמוד.
המצוות הן מושג פנימי יהודי
והבהרנו שאין די לומר שזה משל עם נמשל, או שזהו הדבר עצמו ‘כמו שהוא למעלה כן הוא למטה׳, שכשם שבאדם ישנן מידות שונות כן אצל הקדוש ברוך הוא, או הדברים העמוקים יותר שאומרים המקובלים, שאדם המתנהג במידת החסד מעורר אצל הקדוש ברוך הוא את מידת החסד. מה כוונתי לומר בדברי בשפה היהודית? שבמקום להביע זאת מבחוץ ולומר שיש נושא של תרי״ג מצוות, ומישהו יאמר שהרמב״ם אמר שתרי״ג מצוות הן כספר חוקים, שצריך רשימה של חוקים — הן כל ארץ תקינה, כל אנשים תקינים, יש להם דבר כספר המצוות, יודעים מהם חוקיהם ומה עושים, וליהודים לא היה, ותרי״ג המצוות הן המקור שמצא הרמב״ם שאפשר לומר שאלה הם החוקים היהודיים, יש רשימה, שש מאות ושלוש עשרה חוקים — הרי זה דבר חיצוני, דבר שכביכול חיקו בו את היוונים, חיקו את המוסלמים, איני יודע את מי, ואין זו השפה היהודית.
הן מושג המצוות הוא מושג יהודי. המושג של תרי״ג מצוות, וחלוקת המצוות למצוות עשה ולא תעשה — שהיא החלוקה העיקרית שנדבר בה במהלך, ואולי יש חלוקות פנימיות יותר בתוך המצוות — כל זה דבר פנימי יהודי לחלוטין, בשפה היהודית. לכן הזוהר, במקום להיכנס לכל הדבר שנתתי לכם כרקע, הולך ישר אל הדבר בלא הרקע. משום כך, אם לומדים זוהר בלא הרקע ואין יודעים את כל ההקשר, אין מבינים את מבוקשו. ואם מבינים את מבוקשו, תופסים שזהו מה שהוא פועל, שהוא מדבר בכל השפה. במקום לעשות הקדמה ולבאר, אומר הוא זאת בפשטות, כאילו היה זה פירוש על פסוק כלשהו עם מדרש ורמז וסוד, אך זו כוונתו.
לכן הקדמת הפקודים מדברת בדיוק בזה, כן אני משוכנע. רואה אני שעשיתי סטייה ארוכה רק כדי להבין את הדבר, אך ברצוני להמשיך עדיין מעט.
סוד שני סוגי המצוות
מצוות עשה ומצוות לא תעשה שבמימרא
הבה ננסה לראות מה הבין הזוהר שהיא הכוונה, סוד הדבר הנקרא תרי״ג מצוות על פי סוד, על פי קבלה. נשוב אל הנאמר באותה מימרא. נניח לכל השאלה החיצונית, כמבנה של חוק, ונבוא כולנו אל נושא מימרת רבי שמלאי, המימרא המקורית הראשונה המדברת בתרי״ג מצוות. המימרא המקורית אמרה ‘תרי״ג מצוות ניתנו למשה מסיני׳ (מכות כג, ב) — זהו חלק יסודי חשוב מאד — ומי שעשה את מנין המצוות היה עליו להיזהר בחלוקה, ואמר ‘רמ״ח מצות עשה כנגד איבריו של אדם, ושס״ה מצות לא תעשה כנגד ימות החמה׳ (מכות כג, ב).
וכעת, נדבר אחר כך, אולי בשיעור הבא, על העמקה בזוהר עצמו כבר במצוה הראשונה, ששם הוא מדבר בעומק מהו סוד הרמ״ח והשס״ה. אם כן, הנושא שהוא מדבר בהקדמה — באמת הוא מדבר בו הלאה גם במצוות עצמן. אך אני מבקש לדבר תחילה בזה, שכדי לבנות את הבניין הנקרא תרי״ג מצוות — זהו חידוש חדש, אור חדש, כיצד עורכים את התורה.
דיברתי פעם על רבי שמלאי, בעל המימרא, שיש לו מימרות רבות מאד במדרש, והוא עוסק בסדר התורה. ישנו גם קטע מפורסם של רבי שמלאי שרש״י מביא בתחילת פרשת תזריע, ‘כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף, כך תורתו של אדם נתפרשה אחר בהמה חיה ועוף׳ (ויקרא רבה יד, א). זהו מקור נוסף שרבי שמלאי עסק בנושא סדר התורה. יש סוד בסדר התורה.
הכללים בהלכה של עשה ולא תעשה
לכן, רבי שמלאי, כדי לעשות סדר זה, דיבר על כך שישנם שני סוגי מצוות: מצוות עשה ומצוות לא תעשה. וכעת, נושא שני סוגי המצוות אינו המקום הראשון ואינו המקום היחיד שבו מדברים בו כדי לעשות רשימה. אלא מי שלומד הלכה, מי שלומד גמרא, יודע שישנן נפקא מינות שונות, מדרגות שונות, כללים שונים הקשורים במצוות עשה ובמצוות לא תעשה.
הבה נזכיר, ואבקש לספר כך, שהדרוש המדבר יותר בבירור מן הרקע — הבה נאמר כך: הזוהר הולך ישר לנושא, מהו סוד שתי המדרגות. מהו עשה ולא תעשה, מהו זכור ושמור, זכר ונקבה, וכן הלאה. אני מבקש לתת לך את הרקע הלאה, הרקע הנסתר והנעלם בזוהר. כבר דיברנו בכללות ברקע של מושג תרי״ג המצוות; כעת ברצוני לדבר בכללות ברקע של שני סוגי המצוות.
מן העובדה שישנם שני סוגי מצוות, עשה ולא תעשה, ומי שמקשר מעט את שני הדברים — הראשון שאני יודע שהעלה מעט, לא לגמרי בבירור אלא מעט, ומן הסתם יש גם רקע החסר לי ועלי עוד לחפש, אך מי שהעלה מעט את נושא איך מתקשר הדבר עם הנושא בכללות, כפי שאומרים על פי הלכה, על פי גמרא, מן הסוגים של מצוות שישנם — זהו הרמב״ן הקדוש. והרמב״ן, בפירושו על עשרת הדברות, אכן בפרשת יתרו, ושוב בפרשת ואתחנן, ובעוד שני מקומות שבהם הולך הרמב״ן בדרך זו, אך בפרשת יתרו הוא מבאר יותר מכל את ההקשר לגבי המצוות.
לכן ברצוני להזכיר שני דברים שהוא אומר בנושא מצוות עשה ומצוות לא תעשה. יש עוד חילוקים רבים, ומי שיסתכל באנציקלופדיה יראה חילוקים רבים בין מצוות עשה למצוות לא תעשה על פי הלכה, על פי מדרש, על פי גמרא, כיצד פועל הנושא.
תחילה יש להבין באמת — ונראה לי שיש בזה גם אריכות שאיני יכול לסיים, וברצוני רק לסיים את הנקודה היום — האחד: מצות עשה היא דבר שעושים, ומצות לא תעשה היא דבר שאין עושים. וכעת, אין זה מדויק לגמרי, שיש מצוות עשה שאין עושים, ומצוות לא תעשה שכן עושים — היינו לאו הבא מכלל עשה, ואולי עשה הבא מכלל לאו. לא תמיד לשון המצוה היא אותה לשון, אך ישנה מהות כזו של מצוה.
ואחד החילוקים הגדולים, שכל מי שלומד בתורה ובהלכה יודע: על מצוות עשה אין עונש, אלא אולי מדרבנן. מדאורייתא ודאי אין עונש, לעולם כמעט אין הדבר כתוב, חוץ מיוצא מן הכלל ממש — אולי פסח ומילה, שהן מצוות עשה יוצאות מן הכלל שכתוב בהן העונש בתורה. אבל בכללות, מי שאינו מקיים מצות עשה אין עליו עונש, לא מדאורייתא ולא מדרבנן. יש כן דין מדרבנן, שנותנים מכות מרדות, כופים אדם לקיים את המצוה, אך מעיקר הדין מדאורייתא אין עונשים על מצוות עשה.
בדרך כלל, עשה הוא דבר שכתוב בתורה שיש לעשותו. לא תעשה הוא דבר שכתוב או ‘השמר׳ שאין לעשותו, וכך לומדת הגמרא תמיד ש׳השמר׳ הוא לא תעשה. חילוק נוסף, חשוב מאד, בין מצוות עשה למצוות לא תעשה, ומי שיודע את הכללים יודע שיש כלל ‘עשה דוחה לא תעשה׳ (יבמות ג, ב). לומדים זאת מכלאים בציצית, וממצות יבום, שהיא במקום אשת אח, שמצות עשה דוחה מצות לא תעשה.
וכאן אפשר כבר לראות חילוקים מעניינים מאד. ייתכן שיש סתירה — איני בהיר בזה, וכל מפרשי הרמב״ן כאן התייגעו מהו הפשט. שכן הרמב״ן מדבר בשני חילוקים: שמצות עשה היא כגדולה יותר, שהרי רואים שהיא גדולה, כה גדולה עד שהיא דוחה את מצות לא תעשה. ומצד שני היא כחמורה פחות, שאין מקבלים עליה עונש. איני יודע אם אי־קבלת עונש פירושה שהיא חמורה פחות, אולי להפך, וזה יש להבין. אבל אלו הן שתי העובדות שישנן, שאנו מדברים בהן כעת אודות מצוות עשה ומצוות לא תעשה. ומן הסתם ישנן עוד עובדות רבות שיש להביא בתמונה, אך די בזה כעת.
הרמב״ן: עשה מן האהבה, לא תעשה מן היראה
אומר הרמב״ן כך: פנימיות הדבר היא כזו — מצוות עשה קשורות במידה הנקראת אהבה. כל אחד יודע שביחס שבין אדם לאלוקיו, בין אדם לבין המציאות באמת, ישנן שתי מידות: אחת נקראת אהבה ואחת נקראת יראה. זה עצמו, כפי שדיברנו אחר כך, כבנים וכעבדים, זה בערך אהבה ויראה.
והרמב״ן נותן מעט מילים ומבאר: מדוע? לפי שמצות עשה עושים אותה, פירוש: אני עושה משהו שהקדוש ברוך הוא אוהב. ומהי הלשון? ‘העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו׳ (רמב״ן שמות כ, ח). באמת הוא מדבר מאהבת הקדוש ברוך הוא אל האדם, לא מאהבת האדם אל הקדוש ברוך הוא. הוא אומר שאדם העושה מה שאדונו אוהב, הדברים שאדונו מבקש ממנו לעשות, מצוותיו — אדונו אוהבו, וממילא אף מרחם עליו. ישנה מידה הנקראת אהבה, וישנה מידה הנקראת רחמנות, ואין הן ממש אותה מידה, אבל זהו ביאורה של מצות עשה שיש בה מידת האהבה.
מה שאין כן לא תעשה, אומר הוא, באה ממידת היראה. מדוע? לפי שמי שנשמר מלעשות דבר שאדונו אינו אוהב, הרי זה מפני שהוא ירא ממנו. ויש להבין היטב, שכן אפשר לומר את שניהם על שניהם: לכאורה אפשר לומר, אני עושה את שהוא רוצה, את שהוא חפץ בו, מפני שאני ירא. ואפשר לומר, אני נשמר מן שהוא אינו חפץ בו, אף מפני שאני אוהב אותו. מדוע יש לעשות את החילוק? יש כאן עניין עמוק.
מהו הביאור האמיתי של החילוק?
יש להבין שהחילוק אינו מדבר בטעמים מדוע אדם עושה מצוה. נראה לי שהרמב״ן מעלה זאת, אך אין די בבירור שאין זו כוונתו, אלא בעיקר כוונתו לחלק אחר של דבריו. שכן הטעמים מדוע אדם עושה מצוה — את שניהם אפשר לעשות מאהבה ומיראה. הכוונה היא לדבר אחר, וזה אף יכול לתרץ מדוע יש מצות עשה שעושים אותה בלא עשייה, ומצות עשה שעושים אותה בעשייה — אין הדבר לגמרי כך.
הכוונה היא לדבר אחר מעט, וזה יסייע לנו להבין מהי מצוה בכלל. זהו העיקר. שכן אם אומרים שמצוה פירושה שהקדוש ברוך הוא ציווה ואני מקיים, את שניהם אפשר לעשות מאהבה ומיראה, ואין החילוק חילוק אמיתי. ומדוע כלל יש להתייגע ולעשות רשימות לחוד, מצות עשה ומצות לא תעשה? ישנם חילוקים בהלכה, יש לדעת עשה דוחה לא תעשה. אבל עשה דוחה לא תעשה עצמו, אומר הרמב״ן, הוא מטעם זה: לפי שמצות עשה מן האהבה ומצות לא תעשה מן היראה, והאהבה גדולה מן היראה, לכן מצות עשה דוחה לא תעשה.
במילים אחרות, יש להבין טוב יותר את מהות מצות עשה ומצות לא תעשה, וכך אפשר יהיה להבין את הכל אחרת, ולהבין אף מהי מצוה. והביאור הוא כך, כן נראה לי. לא תעשה פירושו שישנן בעיות בעולם, ישנם דברים שאינם טובים. ישנם מצבים שונים שאינם טובים, פעולות שונות שאינן טובות, אנשים שונים שאינם טובים, כל מיני דברים שאינם טובים. ומדברים שאינם טובים יש להתרחק. ‘אינו טוב׳ פירושו שהקדוש ברוך הוא שונאו, פירושו דברים רעים בעיני אדונו.
ויש להבין את הסוד הבא: שיראה, שמתכוונים כאן בעצם לכאורה ליראת העונש. חילוק האהבה והיראה כאן אינו ‘לירא׳ ו׳לאהוב׳. חילוק האהבה והיראה כאן הוא: אהבה היא כשהולכים אל דבר, אהבה היא משיכה חיובית, אני רוצה משהו. כלומר, ישנם דברים בעולם שהם טובים, שהקדוש ברוך הוא אוהבם, הם דברים טובים, וטוב לעשות דברים טובים, טוב ללכת אל דברים טובים, להישאר בהם וכן הלאה. וישנם דברים רעים, ורע ללכת אליהם.
המידה הנקראת שעושים את הטוב, שעושים את המתוק, את האור, את העונג, נקראת אהבה, שהוא נמשך. והתכונה הנקראת שבורחים, שאין הולכים אל שאינו טוב, נקראת יראה. יראה אין פירושה כאן לירא מן האדון. יראה פירושה באמת שהוא ירא — לא מן… הרמב״ן אומר יראה מן האדון, אך נראה לי נכון יותר לומר שהוא ירא מן הדבר, כדרך שקורים לזה יראת חטא. יראת חטא — האם הוא ירא מן הקדוש ברוך הוא או מן החטא? מפני שהוא ירא, פירושו שהוא הולך. יראה פירושה שהוא הולך. לא יראת הרוממות, שהיא יותר כאהבה, אלא יראה כאן פירושה שהוא הולך.
ומאחר שיראה פירושה שהוא הולך — יש בו מידת היראה, ובאמת הוא נעשה קרוב יותר אל הקדוש ברוך הוא אף במידת היראה, אין הוא הולך מן הקדוש ברוך הוא, אלא הולך מן הדברים שהקדוש ברוך הוא שונאם. וזה פירושו שיש בו מידת היראה. זהו סוד מידת היראה.
שני סוגי עבודות: זכור ושמור
וכעת אנו מבינים שישנם שני סוגי מצוות. אין זה סתם ‘הפֹך בה תמצא׳ ללומדים, שידעו כללים שונים בהלכה, שעל זה מקבלים מלקות ועל זה מקבלים דבר אחר. החילוק הוא, במילים אחרות, שכביכול ישנם דברים רצויים ודברים שנואים, דברים לא טובים, דברים שיש לירא מהם — כביכול הקדוש ברוך הוא עצמו ירא מהם, לא שהוא ירא מהם, אלא שהוא מרחיקם, דברים שהוא מתעבם, שהוא שונאם.
וישנם שני סוגי אנשים אפשר לומר, ישנם שני סוגי עבודות, לא סתם אותו דבר, אלא שני סוגי עבודות שונים לגמרי. ישנה עבודה שהיא סוג של מידה טובה, סוג של פעולה שנקראת לעשות את הטוב, לבקש לחולל את הדברים הטובים. וישנה מידה הנקראת שמור, להישמר מן הדברים שאינם טובים.
וכעת מובן, עלי לשמוע ששני הדברים אינם נפרדים זה מזה. ועם כל זה, אין אפשר לעשות דברים טובים בעת שעושים אותם בדרך רעה, במקום רע. מי שעושה רק מצוות עשה ואין בו יראה, אין הוא אדם. ועם כל זה, יש הרבה אופנים שעשה דוחה לא תעשה, ויש סתירה.
וכאן עלי לומר שהתורה — וזה העיקר שהיה עלי לסיים היום — התורה אינה תורה שהרמב״ן חידש, אלא זה באמת פשט פשוט. אומר הרמב״ן שזהו הסוד, זהו זכור ושמור. זכור הוא מה שעושים כן, מידת זכר, בבחינת הזכר, כדרך שמידת הזכר היא שהוא עושה. שמור הוא מידת נקבה, שהיא אינה עושה, היינו לילה, שבלילה ישנים, אין עושים, אך בלילה יש יראה. יש לוודא שלא יבואו שונאים, שלא יבואו קליפות, שלא יבואו דברים שאינם טובים.
סוד “זכור ושמור בדבור אחד נאמרו”
הסתירות שבתורה
ואומר הרמב״ן, כשמסתכלים רואים שזה ממש פשט פשוט. אצטרך בשבוע הבא להתחיל שוב מנושא זכור ושמור. יש לי בראש שכבר דיברתי בזה פעם אחת, אך אני בא כבר מאוחר מאד ועלי לסיים. הנושא הוא כך: כתוב בגמרא, ובמדרש המכילתא כתוב, והגמרא מביאתו במקומות מעניינים בהלכות ראש השנה, במסכת ראש השנה, בנושא ‘תרי קלי לא משתמעי׳. אבל אומרת הגמרא, במדרש המכילתא כתוב, ‘זכור ושמור בדבור אחד נאמרו׳ (ראש השנה כז, א). כלומר, ישנה סתירה. בואתחנן כתוב ‘שמור את יום השבת׳ (דברים ה, יב), וביתרו כתוב ‘זכור׳ (שמות כ, ח). והוקשה לגמרא מה זה אומר.
והרמב״ן מאריך לומר שאין הכוונה סתם שהוקשה מדוע ישנם שינויים בין שתי הדברות, שכן ישנם שינויים שונים, וכבר אמר האבן עזרא שאין זו בעיה: התורה, כאן כתובה ו׳ וכאן אין כתובה ו׳, אין הכרח שיהיה ממש אות באות אותו הדבר. כך אומר האבן עזרא, ונראה שהרמב״ן מסכים לזה אילו היה זה אמת. אבל הרמב״ן אומר, והאבן עזרא אומר אותו דבר על זכור ושמור — אומר הרמב״ן: לא, זו טעות. האבן עזרא טען שהכוונה לאותו דבר, והרמב״ן טען שאין הכוונה לאותו דבר. שמור פירושו לא תעשה, וזכור פירושו עשה, פירושו כן לעשות, ואין זו אותה לומדות. כיצד ייתכן שתאמר שזהו אותו דבר?
הוא אומר, הרמב״ן מבאר, שמה שהגמרא והמדרש עושים עסק שלם מ׳זכור ושמור בדבור אחד נאמרו׳ — אין אדם יכול לומר שכביכול המדרש נותן תירוץ, שהקדוש ברוך הוא אמר את שניהם כאחד, שהרי אדם אינו יכול לומר את שניהם כאחד, והקדוש ברוך הוא כן. אומר הרמב״ן, אין זה כפשוטו, שכן אתה יכול לומר אותו תירוץ. הכוונה: כתוב כאן זכור ושם כתוב שמור, ובדבור אחד נאמרו, אומר הקדוש ברוך הוא, אמור את שניהם. ומדוע היה עליו לומר את שניהם? מה הוא רוצה?
אומר הרמב״ן: לא. המדרש מתכוון לומר, ראשית, הבנת שזו לומדות, וזו מצות עשה ומצות לא תעשה, אבל אין זה די. באמת ישנן שתיים. אכן יש בשבת מצות עשה, לעשות קידוש ושביתה, ולקיים מצות עשה של שמירת שבת, ולא לעשות מלאכה. הקדוש ברוך הוא יכול לומר לחוד. מה שכתוב במדרש ‘זכור ושמור בדבור אחד נאמרו׳, אומר הרמב״ן, הכוונה לסוד. אין הכוונה כפשוטו כלל.
המכילתא: סתירות עשה ולא תעשה
והאמת, ואבקש לתת את הרקע לסוד הלאה — הרמב״ן קופץ ישר אל הסוד, אני מבקש לתת את הרקע לסוד — וזה כתוב בפירוש במכילתא, אין זה חידוש של המקובלים. כתוב בפירוש במכילתא, אומרת המכילתא כך: ‘זכור ושמור שניהם נאמרו בדבור אחד׳ (מכילתא יתרו). ומבארת המכילתא: מה כוונתי בלומר ‘שניהם נאמרו בדבור אחד׳? אומר הוא כך: הקדוש ברוך הוא אמר את שני הדברים בדבור אחד.
מצד אחד כתוב ‘מחלליה מות יומת׳ (שמות לא, יד), ומצד שני כתוב ‘וביום השבת שני כבשים׳ (במדבר כח, ט). ואיזה יש להקריב, לשחוט בשבת, שהיא אחת מל״ט המלאכות, או לא?
דוגמה נוספת: כתוב בפסוק אחד ‘ערות אשת אחיך לא תגלה ערות אחיך היא׳ (ויקרא יח, טז), ובפסוק שני כתוב ‘יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה׳ (דברים כה, ה). סתירה.
דבר שלישי: כתוב ‘לא תלבש שעטנז׳ (דברים כב, יא), וכתוב ‘גדילים תעשה לך׳ (דברים כב, יב). הרי אחת, שתיים, שלוש, ארבע סתירות.
ומשום כך אומרת המכילתא ‘שניהם נאמרו בדבור אחד, מה שאי אפשר לאדם לומר כן׳, כמו שכתוב ‘אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי׳ (תהלים סב, יב), ‘הלא כה דברי כאש׳ (ירמיה כג, כט), שרש״י מבאר שהוא מתפרש לכמה ניצוצות. במילים אחרות, המכילתא מעלה, שבאמרי ‘זכור ושמור בדבור אחד נאמרו׳, אין כוונתי שהקדוש ברוך הוא הוא בבחינת קסם, שהקדוש ברוך הוא יכול הכל, שהוא יכול לומר פעמיים. אף אדם יכול, ששני אנשים אומרים יחד — אמנם זו בעיה, תרי קלי לא משתמעי — כך הוא אומר: ‘שאין פה יכול לדבר ואוזן יכולה לשמוע׳. מה יש בזה שהקדוש ברוך הוא אומר בדבור אחד ואתה אינך יכול לשמעו?
המכילתא מבארת שאין כוונתו לומר בפשטות שהקדוש ברוך הוא אמר. מה אמר הקדוש ברוך הוא? חקירה היסטורית, איני יודע, אין זה נושא המכילתא. מה שהמכילתא מתכוונת לומר הוא שישנן מצוות רבות שהעשה שבהן והלא תעשה שבהן הם סתירה. אין לחלל את השבת, אין לעבוד בשבת, ויש כן להקריב קרבנות שבת. אין לעשות עריות של אשת אח, ויש כן לעשות יבום. אין ללבוש שעטנז, ויש כן ללבוש ציצית. כלומר, ישנה כאן סתירה של עשה ולא תעשה.
התירוץ: שניהם באים מאותו דבר
הן יש לנו הכלל, אכן ההלכה אומרת שעשה דוחה לא תעשה. יהודי הלכתי יאמר: “נו, נתרצה הקושיה, עשה דוחה לא תעשה, הרי יש כלל.” כיצד? האם זה דבר טוב? במילים אחרות, האם דבר טוב לישא אשת אח, או דבר רע? לאו פירושו שזה דבר רע. עשה, יבום, אומר שזה דבר טוב. והתירוץ הוא ‘שניהם נאמרו בדבור אחד׳. במילים אחרות, אצל הקדוש ברוך הוא — יש להבין את התורה באופן אלוקי. כשאומרים שהתורה היא תרי״ג מצוות עשה ולא תעשה, טמון בזה סוד עמוק כזה. ובזה טמון סוד ‘זכור ושמור בדבור אחד נאמרו׳. ובזה טמון: מהי מצוה? אין זה כה פשוט.
אינך יכול לומר שמן הדברים הרעים יש לברוח לגמרי, ואת הדברים הטובים יש לעשות תמיד. גם בדברים הטובים ישנם כללים, כפי שיש לגמרא כללים: עשה אינו דוחה לא תעשה שיש בו כרת, אינו דוחה לא תעשה ועשה, וכדומה. ישנם כללים מתי אין הדבר כן. אך גם ישנם כללים ההולכים להפך ממה שהיית חושב. אתה אומר שאין לחלל שבת לעולם, ובבית המקדש מותר — מותר לך להקריב קרבנות שבת. ולא רק שמותר, אלא שחייבים.
והרמב״ן מוסיף את הבעיה, שכן באהבה יש חירות. אחד שואל: “כן, אני אוהב כל כך — כמו שאומרים, אני אוהב כל כך את הקדוש ברוך הוא — אני רוצה לתקוע שופר בראש השנה שחל בשבת.” באה הגמרא ואומרת: “לא.” אף על פי שזה חשש קטן, שופר של ראש השנה אינו מחלל את השבת, אף דברים שבשבות. לפי מפרשי המשנה, שאין הדבר הולך, שהיראה גוברת על האהבה. וזו ההכרעה שהחכמים הבינו מ׳זכור ושמור בדבור אחד׳, שכאן ההכרעה אחרת.
שלמות ההבנה של מצוה
אבל ‘זכור ושמור בדבור אחד׳ מעלה ששלמות ההבנה של ביאור מצוה — ונבארנו בעזרת השם טוב יותר בשבוע הבא, ומי ששמע את השיעור מיום רביעי יוכל להתקשר עם דברים מסוימים — שלמות ההבנה של מהי מצוה, יש להבין שהחיובי והשלילי, הפעולה שטוב לעשותה וההישמרות ממה שיש להישמר, באים מאותו דבר, אותו דבר הם. ישנו כאן דבר ש… אדם אינו יכול להבינו, אך הקדוש ברוך הוא יכול בדבור אחד לעשות את שני הדברים. וכשעושים מצוות באמת, אף אנו יכולים.
ומהו הביאור? אנו שומרים שבת, ומביאים שני נרות שבת, שני הדסים, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. כלומר, אנו מעלים ‘זכור ושמור בדבור אחד׳. זהו בבחינת ‘ושמרתם את משמרתי אני ה”. הקדוש ברוך הוא אחד, הוא יכול לומר אחד, והאמונה שהקדוש ברוך הוא אחד — שתוכל לומר אחד.
ואיני אומר אלא הקדמה כאן, שכאן טמונה השגה עמוקה מאד של מהי מצוה. זה עמוק הרבה יותר ממה שרוב האנשים מבינים. ומובן שעל פי זוהר זה בנוי, שכן למצוות יש בהן מדרגת השכינה ומדרגת הזעיר אנפין — שהיא מדרגת זכור — והיחוד של שניהם, זה מה שעושה מצוה. ובלא זה אין שום מצוה באמת שאינה עשה ולא תעשה. כפי שאנו מבינים, כל עשה פירושו “ואל תעשה שלא”, וכל לא תעשה פירושו “ועשה שלא”. הרי זו רק דרך של אמירה, רק לומדות. אבל אם אין אדם מבין שהעשה ולא תעשה, הזכור ושמור של כל מצוה — חסר לו עיקר היחוד, חסרה לו האלוקות של המצוה. שכן אז הוא אומר שהמצוה היא דבר אנושי, ויש לומר שזהו דבר שרק הקדוש ברוך הוא יכול לעשותו. זהו ביאור שזו מצות ה׳. כפי שאומר הזוהר, ‘פקידא דמרא עלמא׳, זו מצות ה׳, מצות אדון העולם, ולא סתם מצוות.
וזהו הסבר הרקע של הקדמות הזוהר. ובזה ימשיכו.
תמלול מלא 📝
מצוות אדון העולם: די סוד פון תרי״ג מצוות און זכור ושמור
הקדמה: וואו מיר האלטן
רבותי, היינט איז ערב שבת קודש פרשת שופטים, דער ערשטער שבת פון חודש אלול תשפ״ו. וואו מיר האלטן איז דער צווייטער שיעור אויף די חלק הזוהר הנקרא פקודין דמרא עלמא, מצוות אדון העולם. אין די פריערדיגע שיעור האבן מיר אביסל געדזשאמפט ווייטער, all the way, צו די צווייטע מצוה פון לעבדו בכל לבבכם, based אויף די thought אז די הקדמה, די ערשטע מצוה, האבן מיר שוין געלערנט. מ׳דארף אבער צוריקגיין צו די הקדמה און מסביר זיין וואס אונז קענען פארשטיין דערפון.
ס׳איז געווען די וואך א שיעור אין מאנסי, מקושר מיט די ושמרתם את כל מצותי ועשיתם אתם, וואס דאס איז די הקדמת הפקודים פון די זוהר. איך גיי דא אריינגיין אביסל מער על דרך הקבלה, און געבן די structure און background פון די דרוש וואס גייט דא פאר.
וואס איז די טייטש א מצוה?
אונז ווילן לערנען וועגן מצות השם, און ס׳פעלט אויס א הקדמה אויף צוויי זאכן. איין זאך: וואס איז די טייטש א מצוה? די צווייטע זאך, וואס וועט אפשר העלפן פארשטיין די ערשטע: וויפיל סארטן מצוות זענען דא?
אסאך מאל ווען מען קריכט אריין אין א זאך און מען צוטיילט עס אויף זיינע חלקים, העלפט עס בעסער פארשטיין וואס די זאך איז. ובפרט אז מ׳איז מתבונן וויאזוי צוטיילט זיך די זאך, ווייל דאס געבט אונז ארויס וואס א זאך איז. למשל, א מענטש איז באשאפן געווארן פון פארשידענע אברים; מ׳קען אים צוטיילן אויף פארשידענע וועגן: זיין שכל ווערסעס זיינע פילינגס ווערסעס זיינע פעולות, די הענט ווערסעס די פיס, העכערע חלקים ווערסעס נידריגע, אינסייד ווערסעס אוטסייד. די אלע אופנים וויאזוי מ׳צוטיילט עס לערנען אונז אויס, ווען מ׳לייגט עס צוריק צוזאם, וואס די זאך איז און וואס זי דארף טון, פון פארשטיין יעדע חלק. און יעדער איינער לויט ווי ער פארשטייט וואס ער איז, אזוי צוטיילט ער אנדערש די חלקים.
פארוואס רעדן ספעציפיש פון “מצוות”?
די זעלבע זאך איז אין די זאך וואס הייסט מצוות, און מ׳דארף דאס קלארער ארויסגעבן. קודם פעלט אויס צו פארשטיין פארוואס מ׳זאל בכלל רעדן פון די זאך וואס הייסט מצוות. אונז זענען צוגעוואוינט צו זאגן אז א איד איז א שומר תורה ומצוות – ער פאלגט די תורה און די מצוות – און דאס איז א דאפלטע לשון. ס׳איז פשוט׳ער פשט אין ספר דברים, וואו ס׳שטייט אסאך מאל התורה והמצוה, און שוין אין ספר שמות ווען ס׳שטייט תורה, מצוה, חוקים, משפטים. אלע פיר לשונות נרדפים וואס מיר זאגן ביי מעריב, תורה ומצוות, חוקים ומשפטים, אותנו לימדת.
פשוט׳ער פשט איז, אזוי ווי אלע שמות נרדפים, אז אלעס רעדט זיך וועגן די זעלבע זאך. ועם כל זה געבט יעדער איינער ארויס אן אנדערע אספעקט, אן אנדערע חלק פון די זאך. וועגן דעם זעט מען פשט אז אמאל זאגט די תורה המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם, אמאל ושמרתם חקותי, וכדומה – אלעס מיינט היטן די מצוות.
אבער ס׳איז כדאי צו מעורר זיין אז ס׳איז דא א גאנצע היכל, א גאנצע עולם, וואו מ׳רעדט בעיקר אין די נוסח פון מצוות. דאס הייסט, מ׳פארשטייט אלעס אנדערש אלס אן אספעקט פון די מצוות, און וואס מ׳רעדט וועגן איז טון די מצוות. ס׳זענען אבער דא אנדערע היכלות, אנדערע וועגן, וואו מ׳רעדט מער פון תורה, אנדערע רעדן מער פון משפטים אדער חוקים, אנדערע פון טוב וישר בעיני ה׳, און נאך נוסחאות.
אויב מ׳רעדט ספעציפיקלי אויף מצוות, דארף מען כאפן אז מצוות איז אזא סארט זאך – ס׳איז א וועג פון קוקן, א וועג פון לעבן, א וועג פון טראכטן וועגן אלעס. ס׳איז אפשר נישט די איינציגסטע וועג, און ס׳ווענדט זיך וועלכע סארט מענטשן, וועלכע סארט דור, און וועלכע סארט נפש וואס וויל טראכטן וועגן מצוות.
דער זוהר איז געבויט אויף פרשיות, נישט מצוות
דער זוהר הקדוש אליינס, וואס איז א געוויסע אראפגעשריבענע חיות התורה, איז על פי רוב נישט געבויט אויף מצוות, נאר אויף פרשיות, אויף די סדר הפרשיות. ס׳איז אוודאי דא אין דעם מצוות, אבער ס׳איז נישט די זעלבע זאך ווי מאכן מצוות פאר די סדר.
די זעלבע זאך אין משניות: ס׳איז דא ששה סדרי משנה, נישט תרי״ג מצוות. די גמרא איז געבויט אויף די סדר המשנה. ס׳איז אלץ דעם סדר וואס מ׳קען רופן די סדר פון תורה אדער די סדר פון זמן. אין תורה שבכתב לערנען מיר די סדר הפרשיות, די סדר השנה – מ׳גייט יעדע יאר אדורך די חמשה חומשי תורה. דאס איז אנדערע סדרים, נישט די סדר המצוות.
ווער האט עומד געווען אויף די סדר המצוות? די סדר המצוות איז די התבוננות וויאזוי מ׳קוקט אויף די זאך. ס׳איז דא עפעס א דבר נעלם – די אלע נוסחאות, תורה, מצוות, חוקים, משפטים, זענען אזוי ווי כלים, אזוי ווי די סקריפטשענס פאר עפעס. מ׳קען זאגן עפעס א חיות, א לעבן, אן אהבה, אזוי ווי מ׳זאגט אהבת עולם – עפעס א זאך וואס זיי זענען אלע וועגן פון אנכאפן.
דער היסטארישער מקור פון סדר המצוות
די מימרא פון רבי שמלאי און די אזהרות
דער מקור פון טראכטן פון די סדר המצוות איז אין די מימרא פון רבי שמלאי אין מסכת מכות, וואס איז א מדרש. פראקטיש איז דער מנהג געווען צו רעדן דערפון וועגן חג השבועות, ווען אסאך אידן האבן געשריבן אזהרות – ליסטס פון די מצוות – געבויט אויף דעם וואס שבועות האבן מיר באקומען די תורה. אסאך אידן האבן דאס פארשטאנען אלס א סדר תפילה.
איך וויל ארויסגעבן אז דער נוסח פון אויסרעכענען די תרי״ג מצוות האט זיך אנגעהויבן מער פון תפילה ווי פון תורה. שבועות וויל א איד ארויסברענגען די אהבה, די קאך פון וואס הייסט מתן תורה, רעדט מען אדער פון עשרת הדברות אדער פון תרי״ג מצוות.
וועגן דעם ברענגט רש״י בשם רב סעדיה גאון – און איך מיין אז אויך אנדערע וואס האבן געשריבן אזהרות זענען געגאנגען מיט די מהלך – אז די גאנצע תורה, אלע תרי״ג מצוות, זענען א פירוש און כלול אין די עשרת הדברות. שבועות רעדט מען פון די עשרת הדברות ווייל די מעשה פון מתן תורה שטייט אז מ׳האט זיי באקומען. נאכדעם שטייט והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם (שמות כד, יב), און זאגט רש״י בשם רב סעדיה גאון אז אין דעם איז כלול די תרי״ג מצוות.
דארט איז דער מקור, דער ערשטער פלאץ וואו אידן רעדן וועגן תרי״ג מצוות. נישט ווען מ׳לערנט – מ׳לערנט משניות, גמרא, חומש, פרשיות – אבער דא לערנט מען תרי״ג מצוות, על סדר פון עשרת הדברות, ווייל דאס איז די סדר הופעה, ווי די פיוט פון שבועות זעט אויס. ס׳קומט אויס אז די סדר המצות גייט אויף די סדר עשרת הדברות – אנכי, לא יהיה לך, לא תשא – און אויף דעם סדר האט מען אריינגעלייגט די מצוות וואס ווערן קאנעקטעד מיט דעם סדר.
דער רמב״ם: די גאנצע תורה אלס סדר המצוות
נאך רב סעדיה גאון און די אנדערע מוני המצות – די הלכות גדולות, די אזהרות פון אנדערע פייטנים און חכמים – איז געקומען דער רמב״ם, וואס האט איבערגעשריבן די גאנצע תורה אלס סדר המצוות. ס׳איז א גאנצע נייע בליק, א גאנצע נייע השגה אין די תורה: אנשטאט זאגן ס׳איז דא א תורה פון בראשית ביז לעיני כל ישראל, אדער משניות פון ברכות ביז עוקצין, איז דא יעצט תרי״ג מצוות.
דער רמב״ם אין זיין הקדמה צו ספר המצוות קריטיקירט שטארק די פריערדיגע מוני המצות אז זיי האבן נישט גוט גערעכנט, און ער זאגט קלאר אז אסאך פון זיי זענען געווען פייטנים און נישט רבנים. זייער דזשאב איז נישט געווען איבערצושרייבן די גאנצע תורה; זיי האבן געשריבן א פיוט צו ארויסברענגען ווי שיין די תורה איז, א שיינע מדרש, דורך די ליסט פון תרי״ג מצוות וואס גייט אויף די ליסט פון עשרת הדברות. זיי האבן נישט געמיינט צו מאכן א הלכות ספר געבויט אויף די תרי״ג מצוות.
דער רמב״ם איז דער ערשטער, אדער כמעט דער ערשטער, וואס האט מחליט געווען: אויב די תרי״ג מצוות זענען די כללים, די ליסט פון אלע מצוות אין די תורה, דארף מען עס נעמען זייער ערנסט. אויב אזוי, איז די לימוד – וואס מ׳רופט הלכה, וואס מ׳רופט תלמוד, פון וואו קומט ארויס וויאזוי א איד דארף זיך פירן זיין גאנצע לעבן – דארף מען עס איבערשרייבן על סדר המצוות. ער איז זייער שטארק מקפיד געווען וואס הייסט יא א מצוה, וואס נישט, וויאזוי ס׳ווערט צעטיילט, וועלכע מצוות ווערן צוויי, וויאזוי ס׳ווערט איינס, וואס איז מדאורייתא, וואס מדרבנן, וואס אמת׳דיג מחויב און וואס נישט. אזוי באריכות גדול אין די שרשים פון ספר המצוות, און ער האט איבערגעשריבן אלע מצוות אין די תורה על הסדר.
זיין גרויסן ספר, משנה תורה, איז אויך געגאנגען אויף אן ענליכע סדר, ענליך צו די סדר פון עשרת הדברות – ער הייבט אויך אן מיט אנכי. די אלע מצוות זענען מסודר על הסדר לויט די ענינים. אבער די עיקר חידוש איז אז די תורה איז יעצט געווארן א רשימה על סדר המצוות. דאס איז דער חידוש פון דער רמב״ם.
דער ספר החינוך: מצוות על סדר הפרשיות
אינטערעסאנט אז רוב אידן, ווען מ׳פרעגט זיי וואס איז די ערשטע מצוה, זאגן זיי פריה ורביה. דאס איז נישט אמת – אין דער רמב״ם, און אין אלע אזהרות וואס גייען לפי סדר עשרת הדברות, איז די ערשטע מצוה אנכי ה׳ אלקיך (שמות כ, ב). פון וואו קומט דער געדאנק אז די ערשטע מצוה איז פריה ורביה? פון א ספר וואס הייסט ספר החינוך.
דער ספר החינוך האט מקבל געווען פון דעם רמב״ם אז די תורה איז תרי״ג מצוות, אבער ער האט געזען אז מענטשן לערנען נישט קיין סדר המצוות. די לעבן פון א איד, און די סדר הלימוד, איז נישט אויסגעשטעלט אויף תרי״ג מצוות. חוץ פון שבועות – ווען מ׳זאגט די תרי״ג מצוות אין די פיוט פון מוסף אדער ביי תיקון ליל שבועות – איז נישטא קיין סדר לימוד תרי״ג מצוות, חוץ די וואס לערנען משנה תורה. דער רמב״ם האט נישט מצליח געווען צו טוישן די סדר פון אלע ישיבות; זיי לערנען, סיי בזמן רמב״ם סיי נאכדעם, נאך אלץ א סדר פון די משניות און די תלמוד, וואס איז אויך נישט די סדר המצוה.
די עיקר לימוד: סדר פרשת השבוע
וועלכע סדר לערנט מען יא, די עיקר לימוד התורה וואס אלע אידן זענען שותפים, מקטן ועד גדול? די סדר פון פרשת השבוע. דאס איז זייער וויכטיג – מ׳לערנט אויס מענטשן וואס גייען זיין מנהיגים, רבנים, משפיעים, אז זיי זאלן זיכער מאכן צו לערנען גאר גוט די חומש מיט ערנסטקייט, ווייל די רעשט פון זייער לעבן גייען זיי זאגן יעדע וואך א תורה אויף די וואכעדיגע סדרה. ס׳איז א שאד אז דאס איז די עיקר לימוד און מ׳לערנט עס נישט מיט ערנסטקייט, כאטש חומש רש״י.
די עיקר לימוד – נישט די בני תורה וואס זיצן אין ישיבה, נאר די בעלי בתים, די המון, כלל ישראל, די ווייבער, די קינדער – יעדער איינער לערנט די פרשה, און די רבנים און מנהיגים קוקן אויף קול הלשון, קול התורה, נאך א שיעור אויף די פרשה. מ׳דארף אביסל אויפהייבן די לעוועל פון א שיעור אויף די פרשה, ווייל דארט לערנט מען די תורה.
דאס איז געווען די דזשאב פון די ספר החינוך. אזוי זאגט אויך די הקדמת הרמב״ן על התורה; דער ספר החינוך איז געווען אביסל נאך די רמב״ן, אין די זעלבע געגנט, און זיי ביידע זאגן: אויב מ׳וויל אויסלערנען די אידן די תורה אמת׳דיג, וואלט געווען א גוטע זאך צו גיין על סדר הפרשה. דער ספר החינוך האט איבערגעשריבן די גאנצע סדר פון די רמב״ם, און ער האט געקוקט ביי די רמב״ם ווער איז די מצוה און פון וועלכע פסוק, און אריינגעשריבן אין יעדע פרשה וויפיל מצוות זענען דא, מיט אביסל הלכות, מדרשים, אגדות און מוסר על סדר הפרשיות. ער זאגט קלאר אז ער וויל אז די קינדער וואס גייען אין שול זאלן שמועסן צווישן זיך וויפיל מצוות ס׳איז דא די וואך און וואס זענען די הלכות. ער צייכנט צו יעדע מאל אין וועלכע גמרא ס׳שטייט די הלכות, פאר ווער ס׳וויל מרחיב זיין.
ס׳קען אפילו זיין אז נישט אלעמאל האט ער מכוון געווען על האמת פון וועלכע פסוק קומט אמת׳דיג די מצוה, ווייל דער רמב״ם׳ס דזשאב איז נישט געווען צו גיין על סדר התורה. דער רמב״ם האט געוואלט וויסן וואס די מצוות זענען; ווען א מצוה קומט פון צוויי פסוקים, האט ער אמאל געברענגט איין פסוק ווייל ס׳איז פשוט׳ער און קלארער.
דער חינוך האט אויסגעלערנט די מצוות על סדר הפרשיות, וועגן דעם זאגן רוב מענטשן אז די ערשטע מצוה איז פריה ורביה, ווייל דאס שטייט שוין אין פרשת בראשית. הגם על פי רמב״ם איז נישט אינגאנצן ריכטיג צו זאגן אז ס׳איז דא א מצוה אין פרשת בראשית, און ס׳איז דא פארשידענע חקירות אין דעם.
ס׳איז אביסל אזוי ווי הרכבה, אביסל א כלאים, ווייל אויב מ׳וויל לערנען סדר המצוות, איז דא א גרויסע אור, א גרויסע קלארקייט, וואס איז נישט ווען מ׳לערנט אז פרו ורבו איז די ערשטע מצוה. פאר די קינדער וואס חזר׳ן זיך איין תרי״ג מצוות דארף מען זאגן, ס׳איז דא אזעלכע פראגראמען, אז מ׳טאר נישט גיין אויף די סדר פון ספר החינוך, נאר אויף די סדר פון די רמב״ם. די סדר פון ספר החינוך איז סתם א סדר הפרשה, די מהלך גייט אין די מהלך פון די פרשת השבוע. אבער די תרי״ג מצוות איז א נייע סדר, א גאנצע חכמה, א גאנצע אור, אין וואסערע סדר איז דא אין די תרי״ג מצוות. ס׳איז דא אן אור אין די עיון און די הבנת הדברים, און אויך אין די חיים, אויב א מענטש וויל לעבן אזוי.
דער זוהר און סדר המצוות
די ספרים אין די זוהר וואס גייען על סדר המצוות
יעצט קומען מיר אן צו אונזער ספר הזוהר. רוב זוהר איז א סדר הפרשיות און נישט א סדר המצות; אפילו ווען ס׳איז דא א מצוה, מאכט ער נישט קיין עסק פון די מצוות אין די פרשיות דוקא. אבער די מחברי הזוהר האבן יא געשריבן א ספר המצות – אפשר מער ווי איין ספר. דער זוהר האט יא געהאט אן אינטערעס אין דעם סדר וואס הייסט מצוות: צו פארשטיין די תורה על סדר המצות, און די מצוות על סדר התורה.
וועגן דעם זענען דא צוויי אדער דריי חלקים אין די זוהר. דער ערשטער איז דער חלק וואס אונז לערנען יעצט, וואס הייסט פקידין, וואס איז בלשון דער עיקר הזוהר. ער גייט נישט אדורך אלע תרי״ג מצוות, נאר אסאך מצוות – זעקס און פערציג, פופציג – מער ענליך צו סדר הרמב״ם, כאטש נישט ממש. די זעלבע זאך איז דא רעיא מהימנא, וואס איז אויך מפרש א ספר המצוות. אין די דריטע פלאץ איז דא אין די הקדמת הזוהר א ליסט פון עלף אדער פערצן מצוות – איך געדענק נישט די נאמבער – וואס די זוהר גייט אדורך אלס סדר המצוות צו פארשטיין די תורה.
די דרוקערס און די צומישעניש פון די ספרים
יעצט איז ס׳אביסל אייראניק, און מ׳זעט ווי אידן לאזן זיך נישט אזוי שטארק פון די סדר המצוות. למעשה איז די עיקר סדר הלימוד פון די אידן נאך אלץ אין די סדר הפרשיות. ווען מ׳האט געדרוקט די זוהר, האט מען נישט געדרוקט די ספרים ריכטיג, פאר די זעלבע ריזען. די וואס האבן עס געדרוקט האבן געוואלט מאכן א גוטן ספר וואס דער עולם זאל קויפן און ליינען, און דערפאר דארף עס זיין על סדר פרשת השבוע.
סאו די דרוקערס האבן גענומען די צוויי ספרים וואס דער זוהר האט געשריבן על סדר המצוות (די הקדמת הזוהר איז געבליבן עקסטער), זיי צושטיקלט, און ארויסגענומען יעדע שטיקל לויט וועלכע פרשה זיי האבן געטראכט אז ס׳האט געהערט – וואו דער פסוק פון די מצוה שטייט – אזוי ווי דער חינוך האט געטון פאר דער רמב״ם, און אריינגעשריבן די שטיקלעך זוהר דארט. דאס האט גורם געווען א גרויסע צומישעניש. אסאך מאל איז די שטיקל פון די מצוות פון ספר רעיא מהימנא, וואס איז ממש אן עקסטערע ספר, און אמאל פון די ספר וואס הייסט פקידין, און נישט יעדער האט געוואוסט אז ס׳איז צוויי אנדערע ספרים. ס׳קאנעקט זיך נישט מיט די שטיקל פארדעם, נישט מיט די שטיקל נאכדעם, און מענטשן האבן געטראכט אז ס׳איז א צומישטע ספר, שווער צו פארשטיין.
חוץ וואס מ׳זעט אז די אריז״ל און די גר״א האבן געשריבן אויף די זייט פון זייער זוהר די ריכטיגע סדר וויאזוי מ׳דארף עס לערנען, איז דאס אלעס מבואר אין די הקדמה פון די ספר רעיא מהימנא וואס מ׳האט לעצטנס געדרוקט די לעצטע פאר יאר, כדי מ׳זאל קענען לערנען.
די מצוות איז א פנימיות׳דיגע אידישע מושג
מיר האבן קלאר געמאכט אז ס׳איז נישט גענוג צו זאגן אז ס׳איז א משל מיט א נמשל, אדער אז ס׳איז דאס זעלבע כמו שהוא למעלה כן הוא למטה – אזוי ווי ביי א מענטש איז דא פארשידנארטיגע מדות, איז אויך ביי דער אויבערשטער, אדער די טיפערע זאך וואס די מקובלים זאגן, אז א מענטש וואס פירט זיך אין די מדות החסד איז מעורר ביי דער אויבערשטער די מדות החסד.
וואס מיין איך צו זאגן? אז אנשטאט ארויסברענגען פון אינדרויסן אז ס׳איז דא די נושא פון תרי״ג מצוות ווי א law book – אז יעדע נארמאלע לאנד האט א ליסט פון געזעצן, און דער רמב״ם האט געטראפן אז מ׳קען זאגן דאס איז די אידישע געזעצן, זעקס הונדערט און דרייצן – דאס איז א חיצוניות׳דיגע זאך, ווי מ׳וואלט נאכגעמאכט די יונים אדער די מוסולמענער. דאס איז נישט די אידישע שפראך.
די מושג מצוות איז א פנימיות׳דיגע אידישע מושג. די מושג פון תרי״ג מצוות, און די חלוקה פון מצוות עשה און מצוות לא תעשה – וואס דאס איז די עיקר חלוקה וואס אונז גייען רעדן וועגן, כאטש ס׳זענען אפשר דא מער פנימיות׳דיגע חלוקות בתוך המצוות – איז אינגאנצן א פנימיות׳דיגע אידישע זאך אויף די אידישע שפראך. סאו דער זוהר, אנשטאט אריינגיין אין די גאנצע בעקגראונד וואס איך האב געגעבן, גייט ער גלייך צו די זאך אן די בעקגראונד. וועגן דעם, אויב מ׳לערנט זוהר אן די קאנטעקסט, פארשטייט מען נישט וואס ער וויל; אויב מ׳פארשטייט וואס ער וויל, כאפט מען אז ער רעדט די גאנצע שפראך. אנשטאט מאכן א הקדמה, זאגט ער עס פשוט אזוי ווי ס׳וואלט געווען א טייטש אויף א פסוק מיט א מדרש, א רמז און א סוד – אבער דאס מיינט ער.
סאו די הקדמת הפקודים רעדט זיך עקזעקטלי וועגן דעם, דאס בין איך קאנווינסד. איך האב געמאכט א לאנגע דיטור נאר צו פארשטיין די זאך, אבער איך וויל גיין נאך אביסל ווייטער.
די סוד פון די צוויי סארטן מצוות
מצוות עשה און מצוות לא תעשה אין די מימרא
לאמיר פרובירן צו זען וואס דער זוהר האט פארשטאנען איז די סוד פון די זאך וואס הייסט תרי״ג מצוות על פי סוד. לאמיר אויסלאזן די חיצוניות׳דיגע שאלה פון די structure פון א law, און גיין אינגאנצן צו די נושא פון ר׳ סימלאי׳ס מימרא, די ערשטע מקורות׳דיגע מימרא וואס רעדט פון די תרי״ג מצוות.
די מימרא האט געזאגט אז תרי״ג מצוות ניתנו למשה מסיני (מכות כג, ב) – דאס איז זייער א וויכטיגע יסודות׳דיגע חלק – און דער וואס האט געמאכט דעם מנין המצוות האט זיך געמוזט היטן מיט די חלוקה: רמ״ח מצוות עשה כנגד איבריו של אדם, ושס״ה מצוות לא תעשה כנגד ימות החמה (מכות כג, ב).
וועגן די מער טיף אין די זוהר אליינס, וואס איז די סוד פון די רמ״ח און שס״ה, וועט מען רעדן שפעטער, אפשר אין די נעקסטע שיעור. אבער איך וויל קודם רעדן דערפון, ווייל כדי צו בויען דעם בנין וואס הייסט תרי״ג מצוות איז דאס א נייע חידוש, א נייע אור וויאזוי מ׳איז מסדר די תורה.
רבי שמלאי איז דער בעל המימרא, און ער האט אסאך מימרות אין מדרש, עוסק אין די סדר התורה. ס׳איז דא א פעימעס שטיקל פון רבי שמלאי וואס רש״י ברענגט אנהייב פרשת תזריע, כשם שבריאתו של אדם אחר חיה בהמה ועוף, כך תורתו של אדם אחר בהמה חיה ועוף (ויקרא רבה יד, א). דאס איז נאך א מקור אז רבי שמלאי האט עוסק געווען אין די נושא פון סדר התורה, ווייל ס׳איז דא א סוד אין די סדר התורה.
די כללים אין הלכה פון עשה און לא תעשה
רבי שמלאי האט, כדי צו מאכן דעם סדר, גערעדט פון די צוויי סארטן מצוות: מצוות עשה און מצוות לא תעשה. די נושא פון צוויי סארטן מצוות איז נישט די איינציגסטע פלאץ וואו מ׳רעדט וועגן דעם. ווער ס׳לערנט הלכה און גמרא ווייסט אז ס׳איז דא פארשידענע נפקא מינות, מדרגות און כללים וואס האבן צו טון מיט מצוות עשה און מצוות לא תעשה.
דער זוהר גייט גלייך צו די נושא: וואס איז די סוד פון די צוויי מדרגות, וואס הייסט עשה ולא תעשה, זכור ושמור, זכר ונקבה. איך וויל דיר געבן די בעקגראונד וואס איז נסתר ונעלם אין די זוהר. מ׳האט שוין גערעדט די בעקגראונד באופן כללי פון די מושג פון תרי״ג מצוות; יעצט וויל איך רעדן די בעקגראונד באופן כללי פון די צוויי סארטן מצוות.
דער ערשטער וואס איך ווייס וואס האט אביסל ארויסגעברענגט – נישט אינגאנצן קלאר, און מסתמא איז דא נאך א בעקגראונד וואס פעלט מיר – ווי דאס קאנעקט זיך מיט די נושא באופן כללי, אזוי ווי על פי הלכה און גמרא, פון די סארטן מצוות וואס זענען דא, דאס איז דער הייליגער רמב״ן. דער רמב״ן איז אין זיין פירוש אויף די עשרת הדברות אין פרשת יתרו, און נאכאמאל אין פרשת ואתחנן, און אין נאך צוויי פלעצער; אבער אין פרשת יתרו איז ער די מערסטע מסביר די קאנטעקסט לגבי די מצוות.
איך וויל דערמאנען צוויי זאכן וואס ער זאגט וועגן די נושא פון מצוות עשה און מצוות לא תעשה. ס׳איז דא אסאך נאך חילוקים – ווער ס׳קוקט אין ענציקלופדיה וועט זען אסאך חילוקים על פי הלכה, מדרש און גמרא.
קודם דארף מען פארשטיין: א מצות עשה איז א זאך וואס מ׳טוט, און א מצות לא תעשה איז א זאך וואס מ׳טוט נישט. דאס איז נישט אינגאנצן אקוראט – ס׳איז דא מצוות עשה וואס מ׳טוט נישט, און מצוות לא תעשה וואס מ׳טוט יא, דאס הייסט לאו הבא מכלל עשה, אפשר עשה הבא מכלל לאו. נישט אלעמאל איז די לשון המצוה די זעלבע, אבער ס׳איז דא אזא מהות פון א מצוה.
איינע פון די גרויסע חילוקים: אויף מצוות עשה איז נישט דא קיין עונש, נאר אפשר מדרבנן. מדאורייתא איז זיכער נישט דא קיין עונש, חוץ ממש יוצא מן הכלל – אפשר פסח ומילה. אבער באופן כללי, איינער וואס טוט נישט קיין מצות עשה, איז נישט דא קיין עונש נישט מדאורייתא און נישט מדרבנן. ס׳איז יא דא א דין מדרבנן, מ׳געבט מכות מרדות, מ׳פארסט א מענטש צו טון די מצוה, אבער מעיקר הדין מדאורייתא איז נישט דא קיין עונשים אויף מצוות עשה.
געווענליך שטייט אויף עשה אין די תורה אז מ׳זאל טון. לא תעשה שטייט אדער השמר אז דו זאלסט עס נישט טון – אזוי לערנט די גמרא אלעמאל, אז השמר איז לא תעשה. נאך א זייער וויכטיגע חילוק איז דער כלל עשה דוחה לא תעשה (יבמות ג, ב). מ׳לערנט אויס פון כלאים וציצית, און פון מצוות יבום וואס איז במקום אשת אח, אז א מצוות עשה איז דוחה א מצוות לא תעשה.
דא זעט מען זייער אינטערעסאנטע חילוקים; ס׳קען זיין א סתירה, און אלע מפרשי הרמב״ן האבן זיך געמוטשעט וואס איז די פשט. פון איין זייט זעט מען אז מצוות עשה איז גרעסער – אזוי גרויס אז ס׳איז דוחה די מצוות לא תעשה. פון די אנדערע זייט איז עס ווייניגער חמור, ווייל מען באקומט נישט קיין עונש. איך ווייס נישט אויב נישט באקומען אן עונש מיינט אז ס׳איז ווייניגער חמור, אפשר פארקערט; דאס דארף מען פארשטיין. אבער דאס זענען די צוויי פאקטן וואס מיר רעדן יעצט וועגן, און ס׳איז מסתמא נאך אסאך פאקטן צו אריינברענגען, אבער דאס וועט זיין גענוג פאר יעצט.
דער רמב״ן: עשה קומט פון אהבה, לא תעשה פון יראה
זאגט דער רמב״ן, די פנימיות הדבר איז אזוי: מצוות עשה האבן צו טון מיט די מדה פון אהבה. אין די רילעישאנשיפ צווישן א מענטש און זיין גאט, און אין ריאליטי אמת׳דיג, זענען דא צוויי מדות: אהבה און יראה, מער ווייניגער כבנים וכעבדים.
דער רמב״ן איז עס מסביר: פארוואס? ווייל מצות עשה טוט מען עפעס וואס דער אייבערשטער האט ליב, ווי די לשון העושה מצוות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו (רמב״ן שמות כ, ח). ער רעדט אמת׳דיג פון דער אייבערשטער׳ס אהבה צו דעם מענטש, נישט פון די מענטש׳ס אהבה. א מענטש וואס טוט וואס זיין אדון האט ליב, זיינע מצוות, האט אים די אדון ליב, און ממילא האט ער אויך רחמנות אויף אים. אהבה און רחמנות איז נישט געזייכלט די זעלבע מדה, אבער דאס איז די טייטש פון א מצוות העשיה, וואס האט אין מדת אהבה.
מה שאין כן לא תעשה קומט פון מדת היראה. פארוואס? ווייל איינער וואס היט זיך פון טון עפעס וואס זיין אדון האט נישט ליב, איז ווייל ער האט מורא פון אים. מ׳דארף אבער זייער גוט פארשטיין, ווייל לכאורה קען מען זאגן ביידע אויף ביידע: איך טו וואס ער וויל ווייל איך האב מורא, און איך היט זיך פון וואס ער האלט נישט פון ווייל איך האב אים ליב. פארוואס דארף מען מאכן דעם חילוק? ס׳איז דא עפעס א טיפע ענין.
וואס איז די אמת׳דיגע טייטש פון די חילוק?
מ׳דארף פארשטיין אז דער חילוק רעדט זיך נישט וועגן די ריזען פארוואס א מענטש טוט א מצוה. איך מיין אז דער רמב״ן געבט עס ארויס, אבער ס׳איז נישט גענוג קלאר אז ער מיינט נישט דאס. ווייל די ריזען פארוואס א מענטש טוט א מצוה, ביידע קען מען טון מאהבה ומיראה. וואס ס׳מיינט צו זאגן איז עפעס אנדערש, און דאס קען אויך פארענטפערן פארוואס ס׳איז דא מצות עשה וואס מען טוט דורך נישט טון, און מצות עשה וואס מען טוט דורך יא טון – ס׳איז לאו דוקא אינגאנצן אזוי.
דאס גייט אונז העלפן פארשטיין וואס איז בכלל א מצוה, דאס איז די עיקר זאך. אויב מ׳זאגט אז א מצוה איז נאר דער אייבערשטער האט געהייסן און איך פאלג, קען מען ביידע טון אהבה מיראה, איז דער חילוק נישט אן עכטע חילוק. און פארוואס דארף מען זיך מוטשען צו מאכן ליסטס עקסטער? נאר עשה דוחה לא תעשה אליין, זאגט דער רמב״ן, איז פאר די טעם: וויבאלד מצות עשה איז פון אהבה און מצות לא תעשה איז פון יראה, און אהבה איז גרעסער פון יראה, איז מצות עשה דוחה לא תעשה.
די טייטש איז אזוי: לא תעשה מיינט אז ס׳זענען דא פראבלעמס אויף די וועלט, זאכן וואס זענען נישט גוט – פארשידענע מצבים, פעולות און מענטשן וואס זענען נישט גוט. און פון זאכן וואס זענען נישט גוט דארף מען זיך דערווייטערן. נישט גוט מיינט דער אייבערשטער האט עס פיינט, דברים רעים בעיני אדוניו.
מ׳דארף פארשטיין די סוד ווייטער: יראה מיינט דא נישט לכאורה יראת העונש, נישט מורא האבן. די חילוק פון אהבה ויראה מיינט: אהבה איז ווען מ׳גייט צו א זאך, א משיכה חיובית, איך וויל עפעס – ס׳איז דא זאכן אין די וועלט וואס זענען גוט, וואס דער אייבערשטער האט זיי ליב, און ס׳איז גוט צו טון און צו בלייבן אין זיי. די מדה וואס מ׳טוט וואס איז גוט, וואס איז מתוק, אור, עונג, הייסט אהבה, ער איז נמשך. די תכונה וואס מ׳לויפט אוועק, מ׳גייט נישט צו וואס איז נישט גוט, הייסט יראה. יראה מיינט ער האט מורא פון די זאך, אזוי ווי מ׳רופט עס יראת חטא – האט ער מורא פון דעם אייבערשטן אדער פון דעם חטא? ווייל ער האט מורא, גייט ער אוועק. יראה מיינט ער גייט אוועק – נישט יראת הרוממות, וואס איז מער אזוי ווי אהבה.
אז יראה מיינט ער גייט אוועק, ווערט ער אמת׳דיג נענטער צום אייבערשטן אויך מיט מדת היראה. ער גייט נישט אוועק פון דעם אייבערשטן, נאר פון די זאכן וואס דער אייבערשטער האט פיינט. דאס איז דער סוד פון מדת היראה.
צוויי סארטן עבודות: זכור ושמור
יעצט פארשטייען מיר אז ס׳איז דא צוויי סארטן מצוות. דאס איז נישט סתם הפכה תמצא פאר די לומדים, אז אויף דעם באקומט מען מלקות און אויף דעם עפעס אנדערש. דער חילוק איז אז כביכול זענען דא דברים רצויים און דברים שנואים, דברים לא טובים, זאכן וואס מ׳דארף מורא האבן פון זיי. כביכול דער אייבערשטער אליין איז זיי מרחיק, שהוא מתעב, שהוא שונא.
ס׳איז דא צוויי גאנץ אנדערע סארטן עבודות. איינע הייסט אזא סארט מדה טובה, אזא פעולה פון טון וואס איז גוט, זוכן אויפצוטון די זאכן וואס זענען גוט. די אנדערע הייסט שמור, זיך אפהיטן פון די זאכן וואס זענען נישט גוט.
פארשטייט זיך, די צוויי זאכן זענען נישט עקסטער איינער פון די צווייטע. מ׳קען נישט טון זאכן וואס זענען גוט אין די זעלבע צייט וואס מ׳טוט אין א שלעכטע וועג אדער פלאץ. איינער וואס טוט נאר מצוות עשה און האט נישט קיין יראה, איז נישט קיין מענטש. עם כל זה איז דא אסאך אופנים וואס עשה דוחה לא תעשה, ס׳איז דא א סתירה.
דא דארף איך זאגן אז דאס איז נישט קיין תורה וואס דער רמב״ן האט מחדש געווען, נאר אמת׳דיג פשוט׳ע פשט. זאגט דער רמב״ן אז דאס איז די סוד פון זכור ושמור. זכור הייסט וואס מ׳טוט יא, מדת זכר, בבחינת הזכר, אזוי ווי די מדה פון א זכר איז אז ער טוט. שמור איז א מדת נקבה, זי טוט נישט – אזוי ווי לילה, וואס מ׳שלאפט, מ׳טוט נישט; אבער בלילה האט מען יראה, מ׳דארף זיכער מאכן אז ס׳קומט נישט קיין שונאים, קליפות, זאכן וואס זענען נישט גוט.
די סוד פון “זכור ושמור בדבור אחד נאמרו”
די סתירות אין די תורה
ווען מ׳קוקט זעט מען אז דאס איז ממש פשוט׳ע פשט. די נושא איז אזוי: ס׳שטייט אין די מדרש פון מכילתא, און די גמרא ברענגט עס אין הלכות ראש השנה, ווען די נושא פון תרי קלי משתמעי: זכור ושמור שניהם נאמרו בדיבור אחד (ראש השנה כז, א). ס׳איז דא א סתירה: אין ואתחנן שטייט שמור את יום השבת (דברים ה, יב), און אין יתרו שטייט זכור (שמות כ, ח). איז די גמרא שווער געווען וואס דאס מיינט.
דער רמב״ן איז מאריך אז דאס מיינט נישט סתם אז ס׳איז שווער פארוואס ס׳איז דא שינויים צווישן די צוויי דיבורות, ווייל דער אבן עזרא האט שוין געזאגט אז ס׳איז נישט קיין פראבלעם – דא שטייט א ו׳, דא שטייט נישט א ו׳, ס׳מוז נישט זיין ממש אות באות די זעלבע, און דער רמב״ן איז מסכים מיט דעם אויב דאס וואלט געווען אמת. אבער אויף זכור ושמור זאגט דער אבן עזרא אז ס׳מיינט די זעלבע זאך, און דער רמב״ן טענה׳ט אז ס׳מיינט נישט די זעלבע זאך: שמור מיינט לא תעשה און זכור מיינט עשה, ס׳איז נישט די זעלבע לומדות. וויאזוי קען זיין אז דו זאגסט אז ס׳איז די זעלבע זאך?
דער רמב״ן איז מסביר אז דאס וואס די גמרא און מדרש מאכט א עסק פון זכור ושמור בדבור אחד נאמרו – מ׳קען נישט זאגן, כביכול דער מדרש זאגט א תירוץ, אז דער אייבערשטער האט געזאגט ביידע אויף איינמאל, ווייל א מענטש קען נישט זאגן ביידע אויף איינמאל אבער דער אייבערשטער קען יא – ס׳מיינט נישט כפשוטו. ווייל דו קענסט דאך זאגן די זעלבע תירוץ: ס׳שטייט דא זכור, דארט שטייט שמור, און בדבור אחד נאמרו, זאגט דער אייבערשטער זאג ביידע; אבער פארוואס האט ער געדארפט זאגן ביידע?
ניין, זאגט דער רמב״ן, דער מדרש מיינט צו זאגן: קודם כל, האסט פארשטאנען אז ס׳איז לומדות, אז ס׳איז מצות עשה און מצות לא תעשה – שבת א מצות עשה פון קידוש און שביתה, און שמירת שבת נישט צו טון מלאכה. אבער דאס איז נישט גענוג, ווייל אויף דעם קען דער אייבערשטער זאגן עקסטער. די סוד פון זכור ושמור בדבור אחד נאמרו מיינט נישט כפשוטו בכלל.
די מכילתא: די סתירות פון עשה ולא תעשה
דאס שטייט בפירוש אין די מכילתא, ס׳איז נישט קיין חידוש פון די מקובלים. די מכילתא זאגט זכור ושמור שניהם נאמרו בדבור אחד (מכילתא יתרו), און איז עס מסביר אז דער אייבערשטער האט געזאגט ביידע זאכן בדבור אחד:
מצד אחד שטייט מחלליה מות יומת (שמות לא, יד), און מצד שני וביום השבת שני כבשים (במדבר כח, ט) – זאל מען שעכטן שבת מקריב זיין, וואס איז איינע פון די ל״ט מלאכות, אדער נישט?
נאך א דוגמא: אין איין פסוק שטייט ערות אשת אחיך לא תגלה ערות אחיך היא (ויקרא יח, טז), און אין א צווייטע יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה (דברים כה, ה) – א סתירה.
דריטע: ס׳שטייט לא תלבש שעטנז (דברים כב, יא), און גדילים תעשה לך (דברים כב, יב).
וועגן דעם זאגט די מכילתא שניהם נאמרו בדיבור אחד, מה שאי אפשר לאדם לומר כן, אזוי ווי ס׳שטייט אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי (תהלים סב, יב), הלא כה דברי כאש (ירמיה כג, כט), וואס רש״י איז מסביר אז ס׳איז מתפרש לכמה ניצוצות. די מכילתא געבט ארויס אז ס׳מיינט נישט אז דער אייבערשטער איז מעדזשיק וואס קען זאגן צוויי מאל; א מענטש קען אויך, נאר תרי קלי לא משתמעי, שאין פה יכול לדבר ואוזן יכול לשמוע. וואס האט מען דען פון דעם אז דער אייבערשטער זאגט בדיבור אחד און דו קענסט עס נישט הערן?
וואס די מכילתא מיינט צו זאגן איז אז ס׳איז דא אסאך מצוות וואס די עשה שבהם און די לא תעשה שבהם איז א סתירה: מ׳טאר נישט מחלל זיין שבת, און מ׳דארף יא מקריב זיין קרבנות שבת; מ׳טאר נישט טון עריות אשת אח, און מ׳דארף יא מאכן יבום; מ׳טאר נישט אנטון שעטנז, און מ׳דארף יא אנטון ציצית.
די תירוץ: ביידע קומען פון די זעלבע זאך
אונז האבן די כלל אז עשה דוחה לא תעשה. א הלכה׳דיגער איד וועט זאגן “נו, ס׳איז דאך דא א כלל”. אבער איז עס א גוטע זאך אדער א שלעכטע צו חתונה האבן מיט אן אשת אח? לאו מיינט אז ס׳איז א שלעכטע זאך, און עשה, יבום, זאגט אז ס׳איז א גוטע זאך. די תירוץ איז שניהם נאמרו בדיבור אחד: ביי דער אייבערשטער דארף מען פארשטיין די תורה געטליך. ווען מ׳זאגט אז די תורה איז תרי״ג מצוות עשה ולא תעשה, ליגט אין דעם אזא טיפע סוד, און אין דעם ליגט די סוד פון זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, און וואס טייטש א מצוה – ס׳איז נישט אזוי סימפל.
דו קענסט נישט זאגן אז די זאכן וואס זענען שלעכט דארף מען אלעמאל אוועקלויפן פון דעם, און די זאכן וואס זענען גוט דארף מען אלעמאל טון. ס׳איז דא כללים ווען עשה נישט דוחה לא תעשה – לא תעשה שיש בה כרת, לא תעשה ועשה, וכדומה – און ס׳איז דא כללים וואס גייען פארקערט ווי דו וואלסט געמיינט: דו זאגסט אז מ׳טאר קיינמאל נישט מחלל שבת זיין, און אין בית המקדש מעגסטו, און מ׳דארף, מקריב זיין קרבנות שבת.
און דער רמב״ן גיבט צו די פראבלעם, ווייל אין די אהבה איז דא חירות. איינער פרעגט “איך האב אזוי ליב דעם אייבערשטן, איך וויל בלאזן שופר ראש השנה שחל בשבת”. קומט די גמרא און זאגט “ניין”. אפילו ס׳איז א קליינע חשש, שופר של ראש השנה אינו מחלל את השבת, אפילו דברים שבשבות, ווייל, לויט די מפרשי המשנה, דא איז די יראה גובר אויף די אהבה. דאס איז די הכרעה וואס די חכמים האבן פארשטאנען פון די זכור ושמור בדבור אחד – אז דא גייט די הכרעה אנדערש.
די שלמות ההבנה פון א מצוה
די זכור ושמור בדבור אחד ברענגט ארויס אז די שלמות ההבנה פון וואס הייסט א מצוה – וואס מיר וועלן עס בעזרת השם מסביר זיין בעסער דאס נעקסטע וואך – מוז מען פארשטיין אז די חיובי און די שלילי, די אויפטון וואס איז גוט און די זיך אפהיטן פון וואס מ׳דארף זיך אפהיטן, קומען פון די זעלבע זאך, זיי זענען די זעלבע זאך. א מענטש קען עס נישט פארשטיין, אבער דער אייבערשטער קען בדבור אחד מאכן די ביידע זאכן, און ווען מ׳טוט מצוות אמת׳דיג, קען מען עס אויכעט.
וואס איז דאך די דייטש? מיר היטן שבת און מיר ברענגען צוויי לעכט, צוויי הדסים – איינס כנגד זכור, איינס כנגד שמור – מיר געבן ארויס זכור ושמור בדבור אחד. דאס איז ושמרתם את משמרתי אני ה׳: דער אייבערשטער איז איינס, ער קען זאגן איינס, און די אמונה אז דער אייבערשטער איז איינס זאל דיר קענען מאכן זאגן איינס.
איך זאג נאר אן הקדמה, אז דא ליגט א גאר טיפע השגה פון וואס הייסט מצוות, אסאך טיפער ווי רוב מענטשן פארשטייען. על פי זוהר איז געבויט אויף דעם, ווייל מצוות האבן אין זיך די מדרגה פון די שכינה און די מדרגה פון די זעיר אנפין, וואס איז די מדרגה פון זכור, און די יחוד פון זיי ביידע – דאס איז וואס מאכט א מצוה. אן דעם איז נישטא קיין שום מצוה אמת׳דיג וואס איז נישט עשה ולא תעשה. יעדע עשה מיינט “און טו נישט נישט”, און יעדע לא תעשה מיינט “און טו יא נישט” – ס׳איז נאר א וועג פון זאגן, נאר למדנות. אבער אויב איינער פארשטייט נישט אז עשה ולא תעשה, די זכור ושמור פון יעדע מצוה, פעלט אים די עיקר יחוד, פעלט אים די געטליכקייט פון די מצוה, ווייל דעמאלטס זאגט ער אז די מצוה איז א מענטשלעכע זאך. מ׳דארף דאך זאגן אז ס׳איז א זאך וואס נאר דער אייבערשטער קען טון – דאס איז די טייטש אז ס׳איז א מצות ה׳. אזוי ווי דער זוהר זאגט, פקידא דמרא עלמא, ס׳איז א מצות אדון העולם, נישט סתם מצוות.
און דאס איז די הסבר פון די בעקגראונד פון די הקדמות הזוהר, און זיי וועלן ממשיך זיין מיט דעם.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
מצוות אדון העולם: סוד תרי״ג המצוות וזכור ושמור
מקום עומדנו בסדרה
היום ערב שבת קודש פרשת שופטים, השבת הראשונה של חודש אלול תשפ״ו, המביאתנו אל שנת תשפ״ז. שיעור זה הוא השני בסדרתנו על אותו חלק בזוהר הקדוש הנקרא ‘פקודין דמרא עלמא׳, מצוות אדון העולם. בשיעור הקודם דילגנו מעט קדימה עד המצוה השנייה, ‘לעבדו בכל לבבכם׳, מתוך הנחה שכבר עסקנו בהקדמה שהיא המצוה הראשונה. אך עלינו לשוב אל ההקדמה ולבאר את הניתן להבין ממנה.
השבוע היה שיעור במאנסי, ורשמתי — ואף שלחתי את התמצית שרשם המכשיר — והוא היה מקושר גם עם הפסוק ‘ושמרתם את כל מצותי ועשיתם אתם׳, שהיא הקדמת הפקודים שבזוהר. וכאן אבקש להיכנס מעט יותר, יותר על דרך הקבלה, שכן שם ניתן הרקע וה׳מבנה׳ של הדרוש הנעשה כאן.
מהו ביאורה של מצוה?
אמרנו שברצוננו ללמוד אודות מצוות השם, ולשם כך נצרכת הקדמה. וההקדמה נחלקת לשני עניינים: האחד, מהו ביאורה של מצוה. והשני, מה שאולי יסייע להבין את ביאורה של המצוה — כמה סוגי מצוות ישנם. שכן פעמים רבות, כאשר נכנסים אל תוך דבר ומחלקים אותו לחלקיו, מתבררת מהות הדבר עצמו, ובפרט כשמתבוננים כיצד מתחלק הדבר. אופן חלוקתו של הדבר הוא המגלה לנו מהו.
דרך משל, האדם נברא מאיברים שונים, יש לו ידיים ורגליים וראש, ואפשר לחלקו בכמה דרכים: לדבר על שכלו לעומת רגשותיו לעומת פעולותיו; לדבר על גופו, על ידיו לעומת רגליו, על חלקיו העליונים לעומת התחתונים, על חלקיו הפנימיים לעומת החיצוניים. וכל אותם אופני חלוקה מלמדים אותנו, שכאשר מחזירים אותם ומחברים אותם יחד — היינו כשמבינים אותם כאחד — אנו מבינים מהו הדבר, ומה עליו לעשות, מתוך הבנת כל חלק וחלק ופעולתו. וכל אחד לפי הבנתו במהות הדבר, כן יחלק אחרת את חלקיו.
מדוע לדבר דווקא בלשון ‘מצוות׳?
אותו הדבר בסוגיה הנקראת מצוות, ויש לבארו מעט ביתר בהירות. ראשית יש להבין מדוע נדבר כלל בלשון הנקראת מצוות. הן רגילים אנו לומר שיהודי הוא בבחינת שומר תורה ומצוות, שהוא מקיים את התורה ואת המצוות — והרי זו לשון כפולה. ונראה לי שזהו הפשט הפשוט בספר דברים, ששם רב מספר הפסוקים ‘התורה והמצוה׳, וכבר בספר שמות באים ‘תורה, מצוה, חוקים, משפטים׳, כל אותם לשונות נרדפים שאנו אומרים בנוסח מעריב, ‘תורה ומצות, חקים ומשפטים אותנו למדת׳. ואולי ישנם עוד לשונות שאיני זוכר כעת, אך בחומש שבים וחוזרים על לשונות אלה.
והפשט הפשוט, כדרך כל שמות נרדפים, הוא שהכל מדבר באותו דבר עצמו. ועם כל זה, כל אחד מן הלשונות מבטא מן הסתם אספקט אחר, נוסח אחר, חלק אחר של אותו דבר. מכל מקום, יוצא שכשאומרים ‘מצוה׳ מתכוונים לאותו דבר עצמו שאליו מתכוונים באמרם ‘תורה׳, ‘חקים׳ או ‘משפטים׳ — באופן הכי כללי הכל דבר אחד. וכך רואים בפשט: פעמים תאמר התורה ‘המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם׳, ‘ועשיתם חקותי׳, ‘ושמרתם חקותי׳ וכדומה, וכל אותם לשונות עניינם שמירת המצוות.
אך כדאי להעיר שישנו נוסח שלם, היכל שלם, עולם שלם, שבו מדברים בעיקר בנוסח המצוות. כלומר, מבינים את הכל אחרת — אולי כסוג אחד של מצוה או כאספקט אחד של המצוות — אבל מה שמדברים עליו הוא קיום המצוות. וישנם אנשים אחרים, היכלות אחרים, דרכים אחרות שבהן אין מדברים כך: מדברים אולי יותר על תורה, אחרים מדברים יותר על משפטים, יותר על חוקים; אפשר לדבר על ‘הטוב והישר בעיני ה”, נוסח נוסף שהתורה מדברת בו הרבה בפרשיות, ועוד נוסחאות שישנן ואיני זוכרן כעת.
על כן, אם מדברים באופן ספציפי על מצוות, יש ליטול רגע ולתפוס שמצוות היא סוג של דבר, דרך של הסתכלות, דרך של חיים, דרך של מחשבה על הכל. ואולי אין זו הדרך היחידה, ותלוי הדבר באיזה סוג אנשים, באיזה דור ובאיזו נפש המבקשת לחשוב אודות מצוות.
הזוהר בנוי על פרשיות, לא על מצוות
הזוהר הקדוש עצמו, שהוא בבחינת חיות התורה שנרשמה, על פי רוב אינו בנוי על מצוות. הוא בנוי על פרשיות, על סדר התורה, על סדר הפרשיות. זו דרך אחת, אך אין היא ממש כדרך המצוות. ודאי שהמצוות נמצאות בו, אבל אין זה כמו לעשות מן המצוות את הסדר.
אותו הדבר במשניות: ישנם ששה סדרי משנה, אין ששם תרי״ג מצוות אלא סדרי המשנה, והגמרא בנויה על סדר המשנה. תמיד זהו הסדר שאפשר לקרוא לו סדר התורה, או סדר הזמן. בתורה שבכתב נוהגים אנו ללמוד את סדר הפרשיות, את סדר השנה, לעבור מדי שנה על חמשה חומשי תורה — סדר אחר הוא, לא סדר המצוות.
וזה מעניין מאד כשמדברים: ישנו סדר המצוות, ומי עמד על סדר המצוות? בעיקרו של דבר, סדר המצוות הוא ההתבוננות שבה מסתכלים על הדבר. ישנו כאן דבר נעלם, ישנו דבר שכל אותם נוסחאות — תורה, מצוות, חוקים, משפטים — הם כביכול כלים לו, כהתגלמות למשהו. אפשר לומר: חיות, חיים, אהבה — כלשון ‘אהבת עולם׳ — דבר שכל אלה הם דרכים לאחוז בו.
המקור ההיסטורי של סדר המצוות
מימרת רבי שמלאי והאזהרות
מקור המחשבה על סדר המצוות הוא ודאי, באופן מפורסם ביותר, במימרת רבי שמלאי במסכת מכות, שהיא מדרש, ויש להתבונן מה בא המדרש לפעול. ולמעשה, המנהג היה לדבר בזה בעיקר בחג השבועות, שהרבה יהודים כתבו אזהרות — היינו רשימות של המצוות — הבנויות על כך שבשבועות קיבלנו את התורה, ורבים הבינו זאת כסדר תפילה.
מה שאני מבקש לבאר הוא, שהנוסח של הדיבור אודות המצוות ורשימתן, למנות את כל תרי״ג המצוות, החל יותר מן התפילה מן התורה. כלומר, בשבועות מבקש היהודי להביע את האהבה, מבקש להעלות את התלהבות מתן תורה, ומדברים או מעשרת הדברות או מתרי״ג מצוות.
ולכן, כידוע לכל, רש״י מביא בשם רב סעדיה גאון — ונראה לי שלא רב סעדיה גאון בלבד, אלא גם אחרים שכתבו באזהרות הלכו במהלך זה, כאילו על פי המדרש — שכל התורה כולה, כל תרי״ג המצוות, פירוש הן וכלולות בעשרת הדברים ובעשרת הדברות. ומתי אומרים זאת? כדי שיהא אפשר לומר פיוט נאה. יש לכתוב פיוט. בשבועות מדברים גם מעשרת הדברות, שהרי במעשה מתן תורה כתוב שקיבלו את עשרת הדברות, ואחר כך נאמר ‘והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם׳ (שמות כד, יב), ואומר רש״י בשם רב סעדיה גאון שבזה כלולות תרי״ג המצוות.
כלומר, אם מבקשים להביע בדרך תפילה, בדרך שבח והודאה, את שמחת חג השבועות, מדברים ממתן תורה, ממתן עשרת הדברים, ומדברים על כך ביתר פירוט אודות הדבר הנקרא תרי״ג מצוות. שם המקור, זהו המקום הראשון שבו מדברים יהודים אודות תרי״ג מצוות. היינו, לא בשעה שלומדים — שאז לומדים משניות, גמרא, חומש, פרשיות — אלא כאן לומדים תרי״ג מצוות, ולומדים אותן על סדר עשרת הדברות. זהו על פי רוב הסדר שבו אומרים אותן, שכן זהו סדר ההופעה, כפי שפיוט השבועות נראה כן על פי עשרת הדברות. כבר מן הפסוק יוצא הדבר כך.
יוצא אם כן, ופשוט הוא, שסדר המצוות הולך על פי סדר עשרת הדברות, המתחיל ‘אנכי׳, ‘לא יהיה לך׳, ‘לא תשא׳, ועל סדר זה הניחו את המצוות המתקשרות לסדר.
הרמב״ם: כל התורה כסדר המצוות
וכעת, לאחר שהיו רב סעדיה גאון ושאר מוני המצוות, ה׳הלכות גדולות׳, ואזהרות שאר הפייטנים והחכמים שכתבו, בא הרמב״ם, והוא האיש הגדול — כך נראה לי — שכתב מחדש את כל התורה כולה כסדר המצוות. זהו מבט חדש לגמרי, השגה חדשה לגמרי בתורה. שבכל התורה, במקום לומר שיש תורה מ׳בראשית׳ עד ‘לעיני כל ישראל׳, או שיש משניות מ׳ברכות׳ עד ‘עוקצין׳, יש עתה תרי״ג מצוות.
והרמב״ם בהקדמתו לספר המצוות מבקר בחריפות רבה את מוני המצוות שקדמו לו, שלא מנו כראוי. והוא אומר בבירור שרבים מהם היו פייטנים ולא רבנים. כלומר, הם באמת לא עסקו בכך, ותפקידם לא היה לכתוב מחדש את כל התורה כולה. הם כתבו פיוט, ביקשו להעלות את יופייה של התורה, וכתבוהו כמדרש נאה, דרך נאה לבטא דרך רשימת תרי״ג המצוות ההולכת על סדר עשרת הדברות. אך לא נתכוונו לעשות כאן ספר הלכות בנוי על ספר המצוות, בנוי על תרי״ג המצוות.
הרמב״ם הוא הראשון, או כמעט הראשון, שהחליט שאם ספר המצוות, אם תרי״ג המצוות הן כללי כל המצוות שבתורה ורשימתן, יש אם כן לקחתן ברצינות גמורה. ואם כן, הלימוד הנקרא הלכה, הנקרא תלמוד, שממנו יוצא כיצד על יהודי להתנהג, כל חיי היהודי — יש לכתבו מחדש על סדר המצוות. והוא הקפיד מאד מי נחשב בעיניו למצוה ומי אינו, מה נקרא מצוה ומה אינו, כיצד מתחלק הדבר, אילו מצוות מתחלקות לשתיים, כיצד נעשות שתיים וכיצד נעשות אחת. וכמה דברים שנראים לכאורה כשתי מצוות ובאמת אחת הן, וכן הלאה, ומה מדאורייתא ומה מדרבנן, מה מחויב באמת ומה אינו מחויב באמת. ובאריכות גדולה בכל אותם שרשים של ספר המצוות, וכתב מחדש את כל מצוות התורה על הסדר.
וספרו הגדול, ה׳משנה תורה׳, אף הוא הלך על סדר זה — לא ממש אותו סדר של ספר המצוות, אלא סדר דומה, ואף דומה לסדר עשרת הדברות. באמת אף הוא מתחיל ב׳אנכי׳, וכך הוא ממשיך. כל המצוות לפי העניינים מסודרות על הסדר, אך העיקר הוא שהתורה נעשתה עתה רשימה על סדר המצוות. זהו חידושו של הרמב״ם.
ספר החינוך: מצוות על סדר הפרשיות
מעניין שרוב היהודים, למשל, כאשר שואלים אותם מהי המצוה הראשונה, אומרים שהמצוה הראשונה היא פריה ורביה. ויש לדעת שאין זה אמת. כיצד? אין זה אמת אלא בדרך אחרת. ברמב״ם המצוה הראשונה תמיד ‘אנכי ה׳ אלקיך׳ (שמות כ, ב), וכן בכל האזהרות, ההולכות כולן על סדר עשרת הדברות. מהיכן בא הרעיון שהמצוה הראשונה היא פריה ורביה? מספר הנקרא ספר החינוך.
ספר החינוך ראה — הלך אחר הרמב״ם, קיבל מן הרמב״ם שהתורה היא תרי״ג מצוות — אך ראה שאין אנשים לומדים על סדר המצוות. חיי היהודי אינם ערוכים על פיו, אין שום זמן, חוץ משבועות, שבו אומרים את תרי״ג המצוות: יש האומרים אותן בפיוט של מוסף, יש האומרים בתיקון ליל שבועות. אך חוץ מזה אין התורה ערוכה כך, ולא התורה בלבד אלא אף סדר חיי היהודי לאורך השנה, וכן סדר הלימוד הנלמד בישיבה, ומה שנעשה בבית המדרש בבוא אדם לבית הכנסת בשבת — אין שום סדר לימוד של תרי״ג מצוות, חוץ מן הלומדים משנה תורה ומי שיזדמן. אבל בדרך אחרת אין זה הסדר, לא הונהג כך.
הרמב״ם לא הצליח לשנות את סדר כל הישיבות שילמדו רמב״ם. כמעט כל הישיבות, בין בזמן הרמב״ם ובין אחריו, לומדות עדיין סדר של המשניות, שנעשה התלמוד, ועשו סדר חדש — אף הוא אינו סדר המצוה, סדר אחר הוא.
עיקר הלימוד: סדר פרשת השבוע
ואיזה סדר לומדים כן? עיקר לימוד התורה שאנו רואים שכל היהודים שותפים בו, מקטן ועד גדול, הוא סדר פרשת השבוע. זה חשוב מאד. השבוע נתפס לי, ראיתי מישהו מדבר על כך שמלמדים אנשים העתידים להיות מנהיגים, רבנים, משפיעים, ואומר שיקפיד ללמוד היטב את החומש, ברמה מסוימת של רצינות, שכן כל ימי חייו יאמר מדי שבוע דבר תורה על הסדרה. חבל שאם זהו עיקר הלימוד, לפחות ילמדנו בישיבה ברצינות מסוימת, ידע מעט את המפרשים, חומש רש״י — ואנשים רבים אינם לומדים זאת.
ואחר כך, עיקר הלימוד — ואיני מדבר על בני התורה היושבים בישיבה ולומדים סדר נזיקין, אלא על הבעלי בתים, ההמון, כלל ישראל, הנשים, הילדים — כל אחד לומד את הפרשה, והרבנים והמנהיגים כל אחד מסתכל, נכנס ל׳קול הלשון׳, ל׳קול התורה׳ וכיוצא בזה, ומה הוא מבקש? שיעור על הפרשה. יש להעלות מעט את רמת השיעור על הפרשה, שכן שם לומדים את התורה.
וזה אכן היה תפקידו של ספר החינוך. כך אומר הוא בהקדמת הרמב״ן על התורה, שני מקורות דומים — ספר החינוך היה מעט אחר הרמב״ן אך באותו אזור — ושניהם אומרים אותו דבר: שאם מבקשים ללמד את היהודים את התורה באמת, טוב היה ללכת על סדר הפרשה. הלך אפוא בספר החינוך וכתב מחדש את כל סדר הרמב״ם, והסתכל ברמב״ם מי המצוה, מאיזה פסוק, מהיכן היא נמצאת בתורה, וכתב בכל פרשה כמה מצוות בה, והביא מעט הלכות, מעט מדרשים, מעט אגדות, מעט מוסר על סדר הפרשיות. ואומר הוא בבירור שברצונו שהיהודים, הילדים ההולכים לבית הכנסת, ישוחחו ביניהם כמה מצוות ישנן השבוע ומה הלכות המצוות, ומציין בכל פעם באיזו גמרא נמצאות הלכות המצוה, למי שירצה להרחיב מעט. וזה היה תפקידו של ספר החינוך.
ואפשר אף שלא תמיד כיוון אל האמת מאיזה פסוק באה המצוה באמת. יש הידיעה שלימוד הרמב״ם בעיון, וכן מה שנלמד כאן בזוהר, מגלה שלא תמיד הרמב״ם מביא את הפסוק הנכון. כלומר, תפקידו של הרמב״ם לא היה ללכת על סדר התורה. הרמב״ם ביקש לדעת מהן המצוות. מובן שהמצוה באה מן הפסוק, אך פעמים רבות מצוה הבאה משני פסוקים — שלא מסיבה מדויקת — הביא הרמב״ם פסוק אחד לפי שהוא פשוט יותר, ברור יותר.
החינוך לימד את הציבור את המצוות על סדר הפרשיות, ולכן רוב האנשים ההולכים על סדר הפרשיות אומרים שהמצוה הראשונה היא פריה ורביה, שהרי זו כתובה כבר בפרשת בראשית. ואף שעל פי הרמב״ם אין זה נכון לחלוטין לומר שיש מצוה בפרשת בראשית — יש בזה כמה חקירות שאפשר לחקור — אין זה לימוד סדר תרי״ג מצוות אלא סדר פרשת השבוע.
וזה מעט כהרכבה, מעט כלאים ללכת כן: אם כבר מבקשים ללמוד סדר המצוות, יש בסדר המצוות אור גדול, בהירות גדולה, שאיננה כאשר לומדים ש׳פרו ורבו׳ היא המצוה הראשונה. יש לומר לילדים החוזרים על תרי״ג מצוות — יש תוכניות כאלה — שאין ללכת על סדר ספר החינוך אלא על סדר הרמב״ם. יש תורה פשוטה ברמב״ם, וישנו דבר מורכב יותר מזה. סדר ספר החינוך הוא סתם סדר הפרשה, ההיגיון והמהלך של סדרו הולכים לפי מהלך פרשת השבוע, שהוא כדרך שלומדים מצוה. אבל תרי״ג המצוות הן סדר חדש, יש בו חכמה שלמה, אור שלם, באיזה סדר ערוכות תרי״ג המצוות, ויש אור אף בעיון ובהבנת הדברים, ואף בחיים — ואם אדם מבקש לחיות כן, אף חייו יהיו בסדר כזה.
הזוהר וסדר המצוות
הספרים שבזוהר ההולכים על סדר המצוות
וכעת נבוא אל ספר הזוהר שלנו, ונראה שהזוהר אכן, כפי שאמרתי, רוב הזוהר הוא סדר הפרשיות ולא סדר המצוות. ואף כשישנה מצוה, אין הוא עושה עסק מן המצוות שבפרשיות דווקא. אך מחברי הזוהר כתבו כן ספר מצוות, אולי יותר מספר אחד, אולי יותר משניים. הזוהר
אכן היה לו עניין בסדר הנקרא מצוות, היו הן אחד הדברים שהיו חשובים לו: להבין את התורה על סדר המצוות, להבין את המצוות על סדר התורה.
לכן ישנם, כפי שאני אומר, שניים או שלושה ספרים אחרים בזוהר, או חלקים בזוהר. הראשון הוא החלק שאנו לומדים עתה, הנקרא ‘פקידין׳, שהוא יותר בלשון עיקר הזוהר. אין הוא עובר על כל המצוות — אף לא אחד מהם על כל תרי״ג המצוות — אך הוא עובר על מצוות רבות, חמישים, ארבעים ושש מצוות, על סדר המצוות, קרוב יותר לסדר הרמב״ם, לא ממש אותו סדר אך דומה לו. אותו הדבר ישנו ב׳רעיא מהימנא׳, שאף הוא מפרש ספר מצוות. ובמקום השלישי ישנה בהקדמת הזוהר רשימה של אחת עשרה מצוות — או ארבע עשרה, איני זוכר את המספר — שבהן הולך הזוהר על סדר המצוות להבין את התורה כסדר המצוות.
המדפיסים ובלבול הספרים
וכעת הדבר מעט אירוני, ובזה רואים שהיהודים אינם נמשכים כל כך אחר סדר המצוות. למעשה, עיקר סדר הלימוד של היהודים היה ועודנו ויהיה על סדר הפרשיות. וכאשר הדפיסו את הזוהר, לא הדפיסו את הספרים כראוי, אכן מאותם טעמים עצמם. אלה שהדפיסוהו רצו לעשות ספר טוב שהציבור ילמד. אולי לא היו הם הלמדנים הגדולים ביותר, אלא מן הסתם אנשים שהבינו מעט זוהר. נראה לי שעיקר תכליתם, בהיותם מדפיסים, היה למכור ספר שיקנוהו. וכל אחד יודע שאם מבקשים להדפיס ספר שהציבור יקנה, ויש סיכוי שיבקשו לקראתו, צריך שיהיה על סדר פרשת השבוע.
לכן הלכו מדפיסי הזוהר, ואת אותם שניים או שלושה ספרים — הראשון עודנו לחוד בהקדמת הזוהר, אבל שני הספרים שכתב הזוהר על סדר המצוות — נטלום, פרקום לחתיכות, והוציאו כל קטע לפי הפרשה שחשבו שהוא שייך אליה, ששם כתוב פסוק המצוה, כדרך שעשה החינוך לרמב״ם, וכתבו את קטעי הזוהר שם. וזה גרם בלבול גדול, ואין זו כעת שיחתנו להיכנס להיסטוריה, שכן יש חילוקים רבים. פעמים רבות קטע המצוות הוא מספר ‘רעיא מהימנא׳, שהוא ספר נפרד ממש, ופעמים מן הספר הנקרא ‘פקידין׳, ולא כל אחד ידע ש׳רעיא מהימנא׳ הוא ספר נפרד. על כל פנים, שני ספרים אחרים הם, ואינם מתקשרים עם הקטע שלפניהם ולא עם הקטע שאחריהם, ואנשים חשבו שזהו ספר מבולבל, קשה להבינו.
וחוץ מזה שאנו רואים שהאריז״ל והגר״א כתבו בצד הזוהר שלהם את הסדר הנכון כיצד יש ללמדו, כל זה מבואר בהקדמת ספר ‘רעיא מהימנא׳ שנדפס לאחרונה בשנים האחרונות, כדי שאפשר יהיה ללמוד.
המצוות הן מושג פנימי יהודי
והבהרנו שאין די לומר שזה משל עם נמשל, או שזהו הדבר עצמו ‘כמו שהוא למעלה כן הוא למטה׳, שכשם שבאדם ישנן מידות שונות כן אצל הקדוש ברוך הוא, או הדברים העמוקים יותר שאומרים המקובלים, שאדם המתנהג במידת החסד מעורר אצל הקדוש ברוך הוא את מידת החסד. מה כוונתי לומר בדברי בשפה היהודית? שבמקום להביע זאת מבחוץ ולומר שיש נושא של תרי״ג מצוות, ומישהו יאמר שהרמב״ם אמר שתרי״ג מצוות הן כספר חוקים, שצריך רשימה של חוקים — הן כל ארץ תקינה, כל אנשים תקינים, יש להם דבר כספר המצוות, יודעים מהם חוקיהם ומה עושים, וליהודים לא היה, ותרי״ג המצוות הן המקור שמצא הרמב״ם שאפשר לומר שאלה הם החוקים היהודיים, יש רשימה, שש מאות ושלוש עשרה חוקים — הרי זה דבר חיצוני, דבר שכביכול חיקו בו את היוונים, חיקו את המוסלמים, איני יודע את מי, ואין זו השפה היהודית.
הן מושג המצוות הוא מושג יהודי. המושג של תרי״ג מצוות, וחלוקת המצוות למצוות עשה ולא תעשה — שהיא החלוקה העיקרית שנדבר בה במהלך, ואולי יש חלוקות פנימיות יותר בתוך המצוות — כל זה דבר פנימי יהודי לחלוטין, בשפה היהודית. לכן הזוהר, במקום להיכנס לכל הדבר שנתתי לכם כרקע, הולך ישר אל הדבר בלא הרקע. משום כך, אם לומדים זוהר בלא הרקע ואין יודעים את כל ההקשר, אין מבינים את מבוקשו. ואם מבינים את מבוקשו, תופסים שזהו מה שהוא פועל, שהוא מדבר בכל השפה. במקום לעשות הקדמה ולבאר, אומר הוא זאת בפשטות, כאילו היה זה פירוש על פסוק כלשהו עם מדרש ורמז וסוד, אך זו כוונתו.
לכן הקדמת הפקודים מדברת בדיוק בזה, כן אני משוכנע. רואה אני שעשיתי סטייה ארוכה רק כדי להבין את הדבר, אך ברצוני להמשיך עדיין מעט.
סוד שני סוגי המצוות
מצוות עשה ומצוות לא תעשה שבמימרא
הבה ננסה לראות מה הבין הזוהר שהיא הכוונה, סוד הדבר הנקרא תרי״ג מצוות על פי סוד, על פי קבלה. נשוב אל הנאמר באותה מימרא. נניח לכל השאלה החיצונית, כמבנה של חוק, ונבוא כולנו אל נושא מימרת רבי שמלאי, המימרא המקורית הראשונה המדברת בתרי״ג מצוות. המימרא המקורית אמרה ‘תרי״ג מצוות ניתנו למשה מסיני׳ (מכות כג, ב) — זהו חלק יסודי חשוב מאד — ומי שעשה את מנין המצוות היה עליו להיזהר בחלוקה, ואמר ‘רמ״ח מצות עשה כנגד איבריו של אדם, ושס״ה מצות לא תעשה כנגד ימות החמה׳ (מכות כג, ב).
וכעת, נדבר אחר כך, אולי בשיעור הבא, על העמקה בזוהר עצמו כבר במצוה הראשונה, ששם הוא מדבר בעומק מהו סוד הרמ״ח והשס״ה. אם כן, הנושא שהוא מדבר בהקדמה — באמת הוא מדבר בו הלאה גם במצוות עצמן. אך אני מבקש לדבר תחילה בזה, שכדי לבנות את הבניין הנקרא תרי״ג מצוות — זהו חידוש חדש, אור חדש, כיצד עורכים את התורה.
דיברתי פעם על רבי שמלאי, בעל המימרא, שיש לו מימרות רבות מאד במדרש, והוא עוסק בסדר התורה. ישנו גם קטע מפורסם של רבי שמלאי שרש״י מביא בתחילת פרשת תזריע, ‘כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף, כך תורתו של אדם נתפרשה אחר בהמה חיה ועוף׳ (ויקרא רבה יד, א). זהו מקור נוסף שרבי שמלאי עסק בנושא סדר התורה. יש סוד בסדר התורה.
הכללים בהלכה של עשה ולא תעשה
לכן, רבי שמלאי, כדי לעשות סדר זה, דיבר על כך שישנם שני סוגי מצוות: מצוות עשה ומצוות לא תעשה. וכעת, נושא שני סוגי המצוות אינו המקום הראשון ואינו המקום היחיד שבו מדברים בו כדי לעשות רשימה. אלא מי שלומד הלכה, מי שלומד גמרא, יודע שישנן נפקא מינות שונות, מדרגות שונות, כללים שונים הקשורים במצוות עשה ובמצוות לא תעשה.
הבה נזכיר, ואבקש לספר כך, שהדרוש המדבר יותר בבירור מן הרקע — הבה נאמר כך: הזוהר הולך ישר לנושא, מהו סוד שתי המדרגות. מהו עשה ולא תעשה, מהו זכור ושמור, זכר ונקבה, וכן הלאה. אני מבקש לתת לך את הרקע הלאה, הרקע הנסתר והנעלם בזוהר. כבר דיברנו בכללות ברקע של מושג תרי״ג המצוות; כעת ברצוני לדבר בכללות ברקע של שני סוגי המצוות.
מן העובדה שישנם שני סוגי מצוות, עשה ולא תעשה, ומי שמקשר מעט את שני הדברים — הראשון שאני יודע שהעלה מעט, לא לגמרי בבירור אלא מעט, ומן הסתם יש גם רקע החסר לי ועלי עוד לחפש, אך מי שהעלה מעט את נושא איך מתקשר הדבר עם הנושא בכללות, כפי שאומרים על פי הלכה, על פי גמרא, מן הסוגים של מצוות שישנם — זהו הרמב״ן הקדוש. והרמב״ן, בפירושו על עשרת הדברות, אכן בפרשת יתרו, ושוב בפרשת ואתחנן, ובעוד שני מקומות שבהם הולך הרמב״ן בדרך זו, אך בפרשת יתרו הוא מבאר יותר מכל את ההקשר לגבי המצוות.
לכן ברצוני להזכיר שני דברים שהוא אומר בנושא מצוות עשה ומצוות לא תעשה. יש עוד חילוקים רבים, ומי שיסתכל באנציקלופדיה יראה חילוקים רבים בין מצוות עשה למצוות לא תעשה על פי הלכה, על פי מדרש, על פי גמרא, כיצד פועל הנושא.
תחילה יש להבין באמת — ונראה לי שיש בזה גם אריכות שאיני יכול לסיים, וברצוני רק לסיים את הנקודה היום — האחד: מצות עשה היא דבר שעושים, ומצות לא תעשה היא דבר שאין עושים. וכעת, אין זה מדויק לגמרי, שיש מצוות עשה שאין עושים, ומצוות לא תעשה שכן עושים — היינו לאו הבא מכלל עשה, ואולי עשה הבא מכלל לאו. לא תמיד לשון המצוה היא אותה לשון, אך ישנה מהות כזו של מצוה.
ואחד החילוקים הגדולים, שכל מי שלומד בתורה ובהלכה יודע: על מצוות עשה אין עונש, אלא אולי מדרבנן. מדאורייתא ודאי אין עונש, לעולם כמעט אין הדבר כתוב, חוץ מיוצא מן הכלל ממש — אולי פסח ומילה, שהן מצוות עשה יוצאות מן הכלל שכתוב בהן העונש בתורה. אבל בכללות, מי שאינו מקיים מצות עשה אין עליו עונש, לא מדאורייתא ולא מדרבנן. יש כן דין מדרבנן, שנותנים מכות מרדות, כופים אדם לקיים את המצוה, אך מעיקר הדין מדאורייתא אין עונשים על מצוות עשה.
בדרך כלל, עשה הוא דבר שכתוב בתורה שיש לעשותו. לא תעשה הוא דבר שכתוב או ‘השמר׳ שאין לעשותו, וכך לומדת הגמרא תמיד ש׳השמר׳ הוא לא תעשה. חילוק נוסף, חשוב מאד, בין מצוות עשה למצוות לא תעשה, ומי שיודע את הכללים יודע שיש כלל ‘עשה דוחה לא תעשה׳ (יבמות ג, ב). לומדים זאת מכלאים בציצית, וממצות יבום, שהיא במקום אשת אח, שמצות עשה דוחה מצות לא תעשה.
וכאן אפשר כבר לראות חילוקים מעניינים מאד. ייתכן שיש סתירה — איני בהיר בזה, וכל מפרשי הרמב״ן כאן התייגעו מהו הפשט. שכן הרמב״ן מדבר בשני חילוקים: שמצות עשה היא כגדולה יותר, שהרי רואים שהיא גדולה, כה גדולה עד שהיא דוחה את מצות לא תעשה. ומצד שני היא כחמורה פחות, שאין מקבלים עליה עונש. איני יודע אם אי־קבלת עונש פירושה שהיא חמורה פחות, אולי להפך, וזה יש להבין. אבל אלו הן שתי העובדות שישנן, שאנו מדברים בהן כעת אודות מצוות עשה ומצוות לא תעשה. ומן הסתם ישנן עוד עובדות רבות שיש להביא בתמונה, אך די בזה כעת.
הרמב״ן: עשה מן האהבה, לא תעשה מן היראה
אומר הרמב״ן כך: פנימיות הדבר היא כזו — מצוות עשה קשורות במידה הנקראת אהבה. כל אחד יודע שביחס שבין אדם לאלוקיו, בין אדם לבין המציאות באמת, ישנן שתי מידות: אחת נקראת אהבה ואחת נקראת יראה. זה עצמו, כפי שדיברנו אחר כך, כבנים וכעבדים, זה בערך אהבה ויראה.
והרמב״ן נותן מעט מילים ומבאר: מדוע? לפי שמצות עשה עושים אותה, פירוש: אני עושה משהו שהקדוש ברוך הוא אוהב. ומהי הלשון? ‘העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו׳ (רמב״ן שמות כ, ח). באמת הוא מדבר מאהבת הקדוש ברוך הוא אל האדם, לא מאהבת האדם אל הקדוש ברוך הוא. הוא אומר שאדם העושה מה שאדונו אוהב, הדברים שאדונו מבקש ממנו לעשות, מצוותיו — אדונו אוהבו, וממילא אף מרחם עליו. ישנה מידה הנקראת אהבה, וישנה מידה הנקראת רחמנות, ואין הן ממש אותה מידה, אבל זהו ביאורה של מצות עשה שיש בה מידת האהבה.
מה שאין כן לא תעשה, אומר הוא, באה ממידת היראה. מדוע? לפי שמי שנשמר מלעשות דבר שאדונו אינו אוהב, הרי זה מפני שהוא ירא ממנו. ויש להבין היטב, שכן אפשר לומר את שניהם על שניהם: לכאורה אפשר לומר, אני עושה את שהוא רוצה, את שהוא חפץ בו, מפני שאני ירא. ואפשר לומר, אני נשמר מן שהוא אינו חפץ בו, אף מפני שאני אוהב אותו. מדוע יש לעשות את החילוק? יש כאן עניין עמוק.
מהו הביאור האמיתי של החילוק?
יש להבין שהחילוק אינו מדבר בטעמים מדוע אדם עושה מצוה. נראה לי שהרמב״ן מעלה זאת, אך אין די בבירור שאין זו כוונתו, אלא בעיקר כוונתו לחלק אחר של דבריו. שכן הטעמים מדוע אדם עושה מצוה — את שניהם אפשר לעשות מאהבה ומיראה. הכוונה היא לדבר אחר, וזה אף יכול לתרץ מדוע יש מצות עשה שעושים אותה בלא עשייה, ומצות עשה שעושים אותה בעשייה — אין הדבר לגמרי כך.
הכוונה היא לדבר אחר מעט, וזה יסייע לנו להבין מהי מצוה בכלל. זהו העיקר. שכן אם אומרים שמצוה פירושה שהקדוש ברוך הוא ציווה ואני מקיים, את שניהם אפשר לעשות מאהבה ומיראה, ואין החילוק חילוק אמיתי. ומדוע כלל יש להתייגע ולעשות רשימות לחוד, מצות עשה ומצות לא תעשה? ישנם חילוקים בהלכה, יש לדעת עשה דוחה לא תעשה. אבל עשה דוחה לא תעשה עצמו, אומר הרמב״ן, הוא מטעם זה: לפי שמצות עשה מן האהבה ומצות לא תעשה מן היראה, והאהבה גדולה מן היראה, לכן מצות עשה דוחה לא תעשה.
במילים אחרות, יש להבין טוב יותר את מהות מצות עשה ומצות לא תעשה, וכך אפשר יהיה להבין את הכל אחרת, ולהבין אף מהי מצוה. והביאור הוא כך, כן נראה לי. לא תעשה פירושו שישנן בעיות בעולם, ישנם דברים שאינם טובים. ישנם מצבים שונים שאינם טובים, פעולות שונות שאינן טובות, אנשים שונים שאינם טובים, כל מיני דברים שאינם טובים. ומדברים שאינם טובים יש להתרחק. ‘אינו טוב׳ פירושו שהקדוש ברוך הוא שונאו, פירושו דברים רעים בעיני אדונו.
ויש להבין את הסוד הבא: שיראה, שמתכוונים כאן בעצם לכאורה ליראת העונש. חילוק האהבה והיראה כאן אינו ‘לירא׳ ו׳לאהוב׳. חילוק האהבה והיראה כאן הוא: אהבה היא כשהולכים אל דבר, אהבה היא משיכה חיובית, אני רוצה משהו. כלומר, ישנם דברים בעולם שהם טובים, שהקדוש ברוך הוא אוהבם, הם דברים טובים, וטוב לעשות דברים טובים, טוב ללכת אל דברים טובים, להישאר בהם וכן הלאה. וישנם דברים רעים, ורע ללכת אליהם.
המידה הנקראת שעושים את הטוב, שעושים את המתוק, את האור, את העונג, נקראת אהבה, שהוא נמשך. והתכונה הנקראת שבורחים, שאין הולכים אל שאינו טוב, נקראת יראה. יראה אין פירושה כאן לירא מן האדון. יראה פירושה באמת שהוא ירא — לא מן… הרמב״ן אומר יראה מן האדון, אך נראה לי נכון יותר לומר שהוא ירא מן הדבר, כדרך שקורים לזה יראת חטא. יראת חטא — האם הוא ירא מן הקדוש ברוך הוא או מן החטא? מפני שהוא ירא, פירושו שהוא הולך. יראה פירושה שהוא הולך. לא יראת הרוממות, שהיא יותר כאהבה, אלא יראה כאן פירושה שהוא הולך.
ומאחר שיראה פירושה שהוא הולך — יש בו מידת היראה, ובאמת הוא נעשה קרוב יותר אל הקדוש ברוך הוא אף במידת היראה, אין הוא הולך מן הקדוש ברוך הוא, אלא הולך מן הדברים שהקדוש ברוך הוא שונאם. וזה פירושו שיש בו מידת היראה. זהו סוד מידת היראה.
שני סוגי עבודות: זכור ושמור
וכעת אנו מבינים שישנם שני סוגי מצוות. אין זה סתם ‘הפֹך בה תמצא׳ ללומדים, שידעו כללים שונים בהלכה, שעל זה מקבלים מלקות ועל זה מקבלים דבר אחר. החילוק הוא, במילים אחרות, שכביכול ישנם דברים רצויים ודברים שנואים, דברים לא טובים, דברים שיש לירא מהם — כביכול הקדוש ברוך הוא עצמו ירא מהם, לא שהוא ירא מהם, אלא שהוא מרחיקם, דברים שהוא מתעבם, שהוא שונאם.
וישנם שני סוגי אנשים אפשר לומר, ישנם שני סוגי עבודות, לא סתם אותו דב
ר, אלא שני סוגי עבודות שונים לגמרי. ישנה עבודה שהיא סוג של מידה טובה, סוג של פעולה שנקראת לעשות את הטוב, לבקש לחולל את הדברים הטובים. וישנה מידה הנקראת שמור, להישמר מן הדברים שאינם טובים.
וכעת מובן, עלי לשמוע ששני הדברים אינם נפרדים זה מזה. ועם כל זה, אין אפשר לעשות דברים טובים בעת שעושים אותם בדרך רעה, במקום רע. מי שעושה רק מצוות עשה ואין בו יראה, אין הוא אדם. ועם כל זה, יש הרבה אופנים שעשה דוחה לא תעשה, ויש סתירה.
וכאן עלי לומר שהתורה — וזה העיקר שהיה עלי לסיים היום — התורה אינה תורה שהרמב״ן חידש, אלא זה באמת פשט פשוט. אומר הרמב״ן שזהו הסוד, זהו זכור ושמור. זכור הוא מה שעושים כן, מידת זכר, בבחינת הזכר, כדרך שמידת הזכר היא שהוא עושה. שמור הוא מידת נקבה, שהיא אינה עושה, היינו לילה, שבלילה ישנים, אין עושים, אך בלילה יש יראה. יש לוודא שלא יבואו שונאים, שלא יבואו קליפות, שלא יבואו דברים שאינם טובים.
סוד “זכור ושמור בדבור אחד נאמרו”
הסתירות שבתורה
ואומר הרמב״ן, כשמסתכלים רואים שזה ממש פשט פשוט. אצטרך בשבוע הבא להתחיל שוב מנושא זכור ושמור. יש לי בראש שכבר דיברתי בזה פעם אחת, אך אני בא כבר מאוחר מאד ועלי לסיים. הנושא הוא כך: כתוב בגמרא, ובמדרש המכילתא כתוב, והגמרא מביאתו במקומות מעניינים בהלכות ראש השנה, במסכת ראש השנה, בנושא ‘תרי קלי לא משתמעי׳. אבל אומרת הגמרא, במדרש המכילתא כתוב, ‘זכור ושמור בדבור אחד נאמרו׳ (ראש השנה כז, א). כלומר, ישנה סתירה. בואתחנן כתוב ‘שמור את יום השבת׳ (דברים ה, יב), וביתרו כתוב ‘זכור׳ (שמות כ, ח). והוקשה לגמרא מה זה אומר.
והרמב״ן מאריך לומר שאין הכוונה סתם שהוקשה מדוע ישנם שינויים בין שתי הדברות, שכן ישנם שינויים שונים, וכבר אמר האבן עזרא שאין זו בעיה: התורה, כאן כתובה ו׳ וכאן אין כתובה ו׳, אין הכרח שיהיה ממש אות באות אותו הדבר. כך אומר האבן עזרא, ונראה שהרמב״ן מסכים לזה אילו היה זה אמת. אבל הרמב״ן אומר, והאבן עזרא אומר אותו דבר על זכור ושמור — אומר הרמב״ן: לא, זו טעות. האבן עזרא טען שהכוונה לאותו דבר, והרמב״ן טען שאין הכוונה לאותו דבר. שמור פירושו לא תעשה, וזכור פירושו עשה, פירושו כן לעשות, ואין זו אותה לומדות. כיצד ייתכן שתאמר שזהו אותו דבר?
הוא אומר, הרמב״ן מבאר, שמה שהגמרא והמדרש עושים עסק שלם מ׳זכור ושמור בדבור אחד נאמרו׳ — אין אדם יכול לומר שכביכול המדרש נותן תירוץ, שהקדוש ברוך הוא אמר את שניהם כאחד, שהרי אדם אינו יכול לומר את שניהם כאחד, והקדוש ברוך הוא כן. אומר הרמב״ן, אין זה כפשוטו, שכן אתה יכול לומר אותו תירוץ. הכוונה: כתוב כאן זכור ושם כתוב שמור, ובדבור אחד נאמרו, אומר הקדוש ברוך הוא, אמור את שניהם. ומדוע היה עליו לומר את שניהם? מה הוא רוצה?
אומר הרמב״ן: לא. המדרש מתכוון לומר, ראשית, הבנת שזו לומדות, וזו מצות עשה ומצות לא תעשה, אבל אין זה די. באמת ישנן שתיים. אכן יש בשבת מצות עשה, לעשות קידוש ושביתה, ולקיים מצות עשה של שמירת שבת, ולא לעשות מלאכה. הקדוש ברוך הוא יכול לומר לחוד. מה שכתוב במדרש ‘זכור ושמור בדבור אחד נאמרו׳, אומר הרמב״ן, הכוונה לסוד. אין הכוונה כפשוטו כלל.
המכילתא: סתירות עשה ולא תעשה
והאמת, ואבקש לתת את הרקע לסוד הלאה — הרמב״ן קופץ ישר אל הסוד, אני מבקש לתת את הרקע לסוד — וזה כתוב בפירוש במכילתא, אין זה חידוש של המקובלים. כתוב בפירוש במכילתא, אומרת המכילתא כך: ‘זכור ושמור שניהם נאמרו בדבור אחד׳ (מכילתא יתרו). ומבארת המכילתא: מה כוונתי בלומר ‘שניהם נאמרו בדבור אחד׳? אומר הוא כך: הקדוש ברוך הוא אמר את שני הדברים בדבור אחד.
מצד אחד כתוב ‘מחלליה מות יומת׳ (שמות לא, יד), ומצד שני כתוב ‘וביום השבת שני כבשים׳ (במדבר כח, ט). ואיזה יש להקריב, לשחוט בשבת, שהיא אחת מל״ט המלאכות, או לא?
דוגמה נוספת: כתוב בפסוק אחד ‘ערות אשת אחיך לא תגלה ערות אחיך היא׳ (ויקרא יח, טז), ובפסוק שני כתוב ‘יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה׳ (דברים כה, ה). סתירה.
דבר שלישי: כתוב ‘לא תלבש שעטנז׳ (דברים כב, יא), וכתוב ‘גדילים תעשה לך׳ (דברים כב, יב). הרי אחת, שתיים, שלוש, ארבע סתירות.
ומשום כך אומרת המכילתא ‘שניהם נאמרו בדבור אחד, מה שאי אפשר לאדם לומר כן׳, כמו שכתוב ‘אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי׳ (תהלים סב, יב), ‘הלא כה דברי כאש׳ (ירמיה כג, כט), שרש״י מבאר שהוא מתפרש לכמה ניצוצות. במילים אחרות, המכילתא מעלה, שבאמרי ‘זכור ושמור בדבור אחד נאמרו׳, אין כוונתי שהקדוש ברוך הוא הוא בבחינת קסם, שהקדוש ברוך הוא יכול הכל, שהוא יכול לומר פעמיים. אף אדם יכול, ששני אנשים אומרים יחד — אמנם זו בעיה, תרי קלי לא משתמעי — כך הוא אומר: ‘שאין פה יכול לדבר ואוזן יכולה לשמוע׳. מה יש בזה שהקדוש ברוך הוא אומר בדבור אחד ואתה אינך יכול לשמעו?
המכילתא מבארת שאין כוונתו לומר בפשטות שהקדוש ברוך הוא אמר. מה אמר הקדוש ברוך הוא? חקירה היסטורית, איני יודע, אין זה נושא המכילתא. מה שהמכילתא מתכוונת לומר הוא שישנן מצוות רבות שהעשה שבהן והלא תעשה שבהן הם סתירה. אין לחלל את השבת, אין לעבוד בשבת, ויש כן להקריב קרבנות שבת. אין לעשות עריות של אשת אח, ויש כן לעשות יבום. אין ללבוש שעטנז, ויש כן ללבוש ציצית. כלומר, ישנה כאן סתירה של עשה ולא תעשה.
התירוץ: שניהם באים מאותו דבר
הן יש לנו הכלל, אכן ההלכה אומרת שעשה דוחה לא תעשה. יהודי הלכתי יאמר: “נו, נתרצה הקושיה, עשה דוחה לא תעשה, הרי יש כלל.” כיצד? האם זה דבר טוב? במילים אחרות, האם דבר טוב לישא אשת אח, או דבר רע? לאו פירושו שזה דבר רע. עשה, יבום, אומר שזה דבר טוב. והתירוץ הוא ‘שניהם נאמרו בדבור אחד׳. במילים אחרות, אצל הקדוש ברוך הוא — יש להבין את התורה באופן אלוקי. כשאומרים שהתורה היא תרי״ג מצוות עשה ולא תעשה, טמון בזה סוד עמוק כזה. ובזה טמון סוד ‘זכור ושמור בדבור אחד נאמרו׳. ובזה טמון: מהי מצוה? אין זה כה פשוט.
אינך יכול לומר שמן הדברים הרעים יש לברוח לגמרי, ואת הדברים הטובים יש לעשות תמיד. גם בדברים הטובים ישנם כללים, כפי שיש לגמרא כללים: עשה אינו דוחה לא תעשה שיש בו כרת, אינו דוחה לא תעשה ועשה, וכדומה. ישנם כללים מתי אין הדבר כן. אך גם ישנם כללים ההולכים להפך ממה שהיית חושב. אתה אומר שאין לחלל שבת לעולם, ובבית המקדש מותר — מותר לך להקריב קרבנות שבת. ולא רק שמותר, אלא שחייבים.
והרמב״ן מוסיף את הבעיה, שכן באהבה יש חירות. אחד שואל: “כן, אני אוהב כל כך — כמו שאומרים, אני אוהב כל כך את הקדוש ברוך הוא — אני רוצה לתקוע שופר בראש השנה שחל בשבת.” באה הגמרא ואומרת: “לא.” אף על פי שזה חשש קטן, שופר של ראש השנה אינו מחלל את השבת, אף דברים שבשבות. לפי מפרשי המשנה, שאין הדבר הולך, שהיראה גוברת על האהבה. וזו ההכרעה שהחכמים הבינו מ׳זכור ושמור בדבור אחד׳, שכאן ההכרעה אחרת.
שלמות ההבנה של מצוה
אבל ‘זכור ושמור בדבור אחד׳ מעלה ששלמות ההבנה של ביאור מצוה — ונבארנו בעזרת השם טוב יותר בשבוע הבא, ומי ששמע את השיעור מיום רביעי יוכל להתקשר עם דברים מסוימים — שלמות ההבנה של מהי מצוה, יש להבין שהחיובי והשלילי, הפעולה שטוב לעשותה וההישמרות ממה שיש להישמר, באים מאותו דבר, אותו דבר הם. ישנו כאן דבר ש… אדם אינו יכול להבינו, אך הקדוש ברוך הוא יכול בדבור אחד לעשות את שני הדברים. וכשעושים מצוות באמת, אף אנו יכולים.
ומהו הביאור? אנו שומרים שבת, ומביאים שני נרות שבת, שני הדסים, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. כלומר, אנו מעלים ‘זכור ושמור בדבור אחד׳. זהו בבחינת ‘ושמרתם את משמרתי אני ה”. הקדוש ברוך הוא אחד, הוא יכול לומר אחד, והאמונה שהקדוש ברוך הוא אחד — שתוכל לומר אחד.
ואיני אומר אלא הקדמה כאן, שכאן טמונה השגה עמוקה מאד של מהי מצוה. זה עמוק הרבה יותר ממה שרוב האנשים מבינים. ומובן שעל פי זוהר זה בנוי, שכן למצוות יש בהן מדרגת השכינה ומדרגת הזעיר אנפין — שהיא מדרגת זכור — והיחוד של שניהם, זה מה שעושה מצוה. ובלא זה אין שום מצוה באמת שאינה עשה ולא תעשה. כפי שאנו מבינים, כל עשה פירושו “ואל תעשה שלא”, וכל לא תעשה פירושו “ועשה שלא”. הרי זו רק דרך של אמירה, רק לומדות. אבל אם אין אדם מבין שהעשה ולא תעשה, הזכור ושמור של כל מצוה — חסר לו עיקר היחוד, חסרה לו האלוקות של המצוה. שכן אז הוא אומר שהמצוה היא דבר אנושי, ויש לומר שזהו דבר שרק הקדוש ברוך הוא יכול לעשותו. זהו ביאור שזו מצות ה׳. כפי שאומר הזוהר, ‘פקידא דמרא עלמא׳, זו מצות ה׳, מצות אדון העולם, ולא סתם מצוות.
וזהו הסבר הרקע של הקדמות הזוהר. ובזה ימשיכו.
תמלול מלא 📝
מצוות אדון העולם: הסוד של תרי״ג מצוות וזכור ושמור
הקדמה: היכן אנו עומדים
רבותי, היום הוא ערב שבת קודש פרשת שופטים, השבת הראשון של חודש אלול תשפ״ו. היכן שאנו עומדים הוא השיעור השני על החלק בזוהר הנקרא פקודין דמרא עלמא, מצוות אדון העולם. בשיעור הקודם קפצנו קצת קדימה, עד המצווה השנייה של לעבדו בכל לבבכם, בהתבסס על המחשבה שההקדמה, המצווה הראשונה, כבר למדנו. אבל צריך לחזור להקדמה ולהסביר מה שאנו יכולים להבין ממנה.
היה השבוע שיעור במונסי, המקושר עם ושמרתם את כל מצותי ועשיתם אתם, שזו הקדמת הפקודים של הזוהר. אני נכנס כאן קצת יותר על דרך הקבלה, ונותן את המבנה והרקע של הדרוש שמתרחש כאן.
מהי המשמעות של מצווה?
אנו רוצים ללמוד על מצוות ה׳, וחסרה הקדמה על שני דברים. דבר אחד: מהי המשמעות של מצווה? הדבר השני, שאולי יעזור להבין את הראשון: כמה סוגי מצוות יש?
הרבה פעמים כשנכנסים לתוך דבר ומחלקים אותו לחלקיו, זה עוזר להבין טוב יותר מהו הדבר. ובפרט אם מתבוננים איך מתחלק הדבר, כי זה נותן לנו מהו הדבר. למשל, אדם נברא מאיברים שונים; אפשר לחלק אותו בדרכים שונות: שכלו מול רגשותיו מול מעשיו, הידיים מול הרגליים, חלקים עליונים מול תחתונים, פנים מול חוץ. כל הדרכים האלה שמחלקים אותו מלמדות אותנו, כשמחברים את זה חזרה ביחד, מהו הדבר ומה הוא צריך לעשות, מהבנת כל חלק. וכל אחד לפי איך שהוא מבין מה הוא, כך הוא מחלק אחרת את החלקים.
מדוע לדבר ספציפית על “מצוות”?
אותו דבר הוא בדבר שנקרא מצוות, וצריך להוציא זאת בבירור יותר. קודם כל צריך להבין מדוע בכלל לדבר על הדבר שנקרא מצוות. אנו רגילים לומר שיהודי הוא שומר תורה ומצוות – הוא מקיים את התורה ואת המצוות – וזו לשון כפולה. הפשט הפשוט הוא בספר דברים, שם כתוב הרבה פעמים התורה והמצוה, וכבר בספר שמות כשכתוב תורה, מצוה, חוקים, משפטים. כל ארבע הלשונות הנרדפות שאנו אומרים במעריב, תורה ומצוות, חוקים ומשפטים, אותנו לימדת.
הפשט הפשוט הוא, כמו כל שמות נרדפים, שהכל מדבר על אותו דבר. ועם כל זה כל אחד מוציא היבט אחר, חלק אחר של הדבר. על כך רואים בפשטות שלפעמים אומרת התורה המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם, לפעמים ושמרתם חקותי, וכדומה – הכל מתכוון לשמור את המצוות.
אבל כדאי להעיר שיש היכל שלם, עולם שלם, שבו מדברים בעיקר בנוסח של מצוות. כלומר, מבינים הכל אחרת כהיבט של המצוות, ועל מה שמדברים הוא לעשות את המצוות. אבל יש היכלות אחרים, דרכים אחרות, שבהם מדברים יותר על תורה, אחרים מדברים יותר על משפטים או חוקים, אחרים על טוב וישר בעיני ה׳, ועוד נוסחאות.
אם מדברים ספציפית על מצוות, צריך לתפוס שמצוות הוא סוג כזה של דבר – זו דרך הסתכלות, דרך חיים, דרך חשיבה על הכל. זו אולי לא הדרך היחידה, וזה תלוי באיזה סוג אנשים, איזה סוג דור, ואיזה סוג נשמה שרוצה לחשוב על מצוות.
הזוהר בנוי על פרשיות, לא על מצוות
הזוהר הקדוש עצמו, שהוא חיות התורה הכתובה מסוימת, הוא לפי רוב לא בנוי על מצוות, אלא על פרשיות, על סדר הפרשיות. בוודאי יש בזה מצוות, אבל זה לא אותו דבר כמו לעשות מצוות כסדר.
אותו דבר במשניות: יש ששה סדרי משנה, לא תרי״ג מצוות. הגמרא בנויה על סדר המשנה. זה כל הסדר שאפשר לקרוא לו סדר התורה או סדר הזמן. בתורה שבכתב לומדים את סדר הפרשיות, סדר השנה – עוברים כל שנה את חמשה חומשי תורה. אלה סדרים אחרים, לא סדר המצוות.
מי עמד על סדר המצוות? סדר המצוות הוא ההתבוננות איך מסתכלים על הדבר. יש משהו נעלם – כל הנוסחאות האלה, תורה, מצוות, חוקים, משפטים, הם כמו כלים, כמו התיאורים של משהו. אפשר לומר חיות מסוימת, חיים, אהבה, כמו שאומרים אהבת עולם – משהו שהם כולם דרכים לתפוס.
המקור ההיסטורי של סדר המצוות
המימרא של רבי שמלאי והאזהרות
המקור של החשיבה על סדר המצוות הוא במימרא של רבי שמלאי במסכת מכות, שהיא מדרש. למעשה המנהג היה לדבר על כך בחג השבועות, כשהרבה יהודים כתבו אזהרות – רשימות של המצוות – בנויות על כך ששבועות קיבלנו את התורה. הרבה יהודים הבינו זאת כסדר תפילה.
אני רוצה להוציא שהנוסח של מניין תרי״ג המצוות התחיל יותר מתפילה מאשר מתורה. בשבועות יהודי רוצה להוציא את האהבה, את הרתיחה של מה שנקרא מתן תורה, מדברים או על עשרת הדברות או על תרי״ג מצוות.
על כך מביא רש״י בשם רב סעדיה גאון – ואני חושב שגם אחרים שכתבו אזהרות הלכו עם המהלך הזה – שכל התורה, כל תרי״ג המצוות, הם פירוש וכלולים בעשרת הדברות. בשבועות מדברים על עשרת הדברות כי מעשה מתן תורה כתוב שקיבלו אותם. אחר כך כתוב והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם (שמות כד, יב), ואומר רש״י בשם רב סעדיה גאון שבזה כלולים תרי״ג המצוות.
שם המקור, המקום הראשון שיהודים מדברים על תרי״ג מצוות. לא כשלומדים – לומדים משניות, גמרא, חומש, פרשיות – אבל כאן לומדים תרי״ג מצוות, על סדר עשרת הדברות, כי זה סדר ההופעה, איך הפיוט של שבועות נראה. יוצא שסדר המצוות הולך על סדר עשרת הדברות – אנכי, לא יהיה לך, לא תשא – ועל הסדר הזה הכניסו את המצוות שמתחברות עם הסדר הזה.
הרמב״ם: כל התורה כסדר המצוות
אחרי רב סעדיה גאון ושאר מוני המצוות – ההלכות גדולות, האזהרות של פייטנים וחכמים אחרים – בא הרמב״ם, שכתב את כל התורה כסדר המצוות. זו מבט חדש לגמרי, השגה חדשה לגמרי בתורה: במקום לומר שיש תורה מבראשית עד לעיני כל ישראל, או משניות מברכות עד עוקצין, יש עכשיו תרי״ג מצוות.
הרמב״ם בהקדמתו לספר המצוות מבקר חזק את מוני המצוות הקודמים שלא מנו טוב, והוא אומר בבירור שרבים מהם היו פייטנים ולא רבנים. תפקידם לא היה לכתוב את כל התורה; הם כתבו פיוט להוציא כמה יפה התורה, מדרש יפה, דרך רשימת תרי״ג המצוות שהולכת על רשימת עשרת הדברות. הם לא התכוונו לעשות ספר הלכות בנוי על תרי״ג המצוות.
הרמב״ם הוא הראשון, או כמעט הראשון, שהחליט: אם תרי״ג המצוות הם הכללים, הרשימה של כל המצוות בתורה, צריך לקחת את זה ברצינות רבה. אם כך, הלימוד – שקוראים לו הלכה, שקוראים לו תלמוד, שממנו יוצא איך יהודי צריך להתנהג כל חייו – צריך לכתוב אותו על סדר המצוות. הוא היה מאוד מקפיד מה נקרא כן מצווה, מה לא, איך זה מתחלק, אילו מצוות נעשות שתיים, איך זה נעשה אחד, מה מדאורייתא, מה מדרבנן, מה באמת מחויב ומה לא. כך באריכות גדולה בשרשים של ספר המצוות, והוא כתב את כל המצוות בתורה על הסדר.
ספרו הגדול, משנה תורה, גם הלך על סדר דומה, דומה לסדר עשרת הדברות – הוא גם מתחיל עם אנכי. כל המצוות מסודרות על הסדר לפי הענינים. אבל החידוש העיקרי הוא שהתורה נעשתה עכשיו רשימה על סדר המצוות. זה החידוש של הרמב״ם.
ספר החינוך: מצוות על סדר הפרשיות
מעניין שרוב היהודים, כששואלים אותם מהי המצווה הראשונה, אומרים פריה ורביה. זה לא נכון – ברמב״ם, ובכל האזהרות שהולכות לפי סדר עשרת הדברות, המצווה הראשונה היא אנכי ה׳ אלקיך (שמות כ, ב). מאיפה באה המחשבה שהמצווה הראשונה היא פריה ורביה? מספר שנקרא ספר החינוך.
ספר החינוך קיבל מהרמב״ם שהתורה היא תרי״ג מצוות, אבל הוא ראה שאנשים לא לומדים שום סדר המצוות. חיי היהודי, וסדר הלימוד, לא מסודרים על תרי״ג מצוות. חוץ משבועות – כשאומרים את תרי״ג המצוות בפיוט של מוסף או בתיקון ליל שבועות – אין שום סדר לימוד תרי״ג מצוות, חוץ מאלה שלומדים משנה תורה. הרמב״ם לא הצליח לשנות את הסדר של כל הישיבות; הם לומדים, בין בזמן הרמב״ם בין אחריו, עדיין סדר של המשניות והתלמוד, שגם הוא לא סדר המצווה.
הלימוד העיקרי: סדר פרשת השבוע
איזה סדר כן לומדים, הלימוד העיקרי של התורה שכל היהודים שותפים בו, מקטן ועד גדול? סדר פרשת השבוע. זה מאוד חשוב – מלמדים אנשים שהולכים להיות מנהיגים, רבנים, משפיעים, שיוודאו ללמוד את החומש היטב ברצינות, כי שאר חייהם הם הולכים לומר כל שבוע תורה על הסדרה השבועית. חבל שזה הלימוד העיקרי ולא לומדים אותו ברצינות, אפילו חומש רש״י.
הלימוד העיקרי – לא בני התורה שיושבים בישיבה, אלא בעלי הבתים, ההמון, כלל ישראל, הנשים, הילדים – כל אחד לומד את הפרשה, והרבנים והמנהיגים מסתכלים על קול הלשון, קול התורה, עוד שיעור על הפרשה. צריך להעלות קצת את הרמה של שיעור על הפרשה, כי שם לומדים את התורה.
זה היה תפקידו של ספר החינוך. כך אומר גם הקדמת הרמב״ן על התורה; ספר החינוך היה קצת אחרי הרמב״ן, באותו אזור, ושניהם אומרים: אם רוצים ללמד את היהודים את התורה באמת, היה דבר טוב ללכת על סדר הפרשה. ספר החינוך כתב את כל הסדר של הרמב״ם, והוא הסתכל ברמב״ם מיהי המצווה ומאיזה פסוק, וכתב בכל פרשה כמה מצוות יש, עם קצת הלכות, מדרשים, אגדות ומוסר על סדר הפרשיות. הוא אומר בבירור שהוא רוצה שהילדים שהולכים לבית הספר ישוחחו ביניהם כמה מצוות יש השבוע ומה ההלכות. הוא מציין כל פעם באיזו גמרא כתובות ההלכות, למי שרוצה להרחיב.
יכול אפילו להיות שלא תמיד הוא כיוון אל האמת מאיזה פסוק באמת באה המצווה, כי תפקיד הרמב״ם לא היה ללכת על סדר התורה. הרמב״ם רצה לדעת מהן המצוות; כשמצווה באה משני פסוקים, הוא לפעמים הביא פסוק אחד כי הוא פשוט וברור יותר.
החינוך לימד את המצוות על סדר הפרשיות, ולכן רוב האנשים אומרים שהמצווה הראשונה היא פריה ורביה, כי זה כבר כתוב בפרשת בראשית. אף על פי שלפי הרמב״ם לא לגמרי נכון לומר שיש מצווה בפרשת בראשית, ויש חקירות שונות בזה.
זה קצת כמו הרכבה, קצת כלאיים, כי אם רוצים ללמוד סדר המצוות, יש אור גדול, בהירות גדולה, שאין כשלומדים שפרו ורבו היא המצווה הראשונה. לילדים שחוזרים על תרי״ג מצוות צריך לומר, יש תוכניות כאלה, שאסור ללכת על סדר ספר החינוך, אלא על סדר הרמב״ם. הסדר של ספר החינוך הוא סתם סדר הפרשה, המהלך הולך במהלך של פרשת השבוע. אבל תרי״ג המצוות הוא סדר חדש, חכמה שלמה, אור שלם, באיזה סדר יש בתרי״ג המצוות. יש אור בעיון ובהבנת הדברים, וגם בחיים, אם אדם רוצה לחיות כך.
הזוהר וסדר המצוות
הספרים בזוהר שהולכים על סדר המצוות
עכשיו אנו מגיעים לספר הזוהר שלנו. רוב הזוהר הוא סדר הפרשיות ולא סדר המצוות; אפילו כשיש מצווה, הוא לא עושה עניין מהמצוות בפרשיות דווקא. אבל מחברי הזוהר כן כתבו ספר המצוות – אולי יותר מספר אחד. לזוהר כן היה עניין בסדר שנקרא מצוות: להבין את התורה על סדר המצוות, ואת המצוות על סדר התורה.
על כך יש שני או שלושה חלקים בזוהר. הראשון הוא החלק שאנו לומדים עכשיו, שנקרא פקידין, שהוא בלשון עיקר הזוהר. הוא לא עובר על כל תרי״ג המצוות, אלא הרבה מצוות – ארבעים ושש, חמישים – יותר דומה לסדר הרמב״ם, אף שלא ממש. אותו דבר יש רעיא מהימנא, שגם מפרש ספר המצוות. במקום השלישי יש בהקדמת הזוהר רשימה של אחת עשרה או חמש עשרה מצוות – אני לא זוכר את המספר – שהזוהר עובר עליהן כסדר המצוות להבין את התורה.
המדפיסים והערבוב של הספרים
עכשיו זה קצת אירוני, ורואים איך יהודים לא מושפעים כל כך מסדר המצוות. למעשה סדר הלימוד העיקרי של היהודים עדיין בסדר הפרשיות. כשהדפיסו את הזוהר, לא הדפיסו את הספרים נכון, מאותן סיבות. אלה שהדפיסו אותו רצו לעשות ספר טוב שהעולם יקנה ויקרא, ולכן זה צריך להיות על סדר פרשת השבוע.
אז המדפיסים לקחו את שני הספרים שהזוהר כתב על סדר המצוות (הקדמת הזוהר נשארה בחוץ), חתכו אותם, והוציאו כל חתיכה לפי איזו פרשה הם חשבו שהיא שייכת – איפה הפסוק של המצווה כתוב – כמו שהחינוך עשה לרמב״ם, וכתבו את חתיכות הזוהר שם. זה גרם לערבוב גדול. הרבה פעמים החתיכה של המצוות היא מספר רעיא מהימנא, שהוא ממש ספר חיצוני, ולפעמים מהספר שנקרא פקידין, ולא כולם ידעו שאלה שני ספרים שונים. זה לא מתחבר עם החתיכה לפניו, לא עם החתיכה אחריו, ואנשים חשבו שזה ספר מעורבב, קשה להבין.
חוץ מכך שרואים שהאריז״ל והגר״א כתבו בצד של הזוהר שלהם את הסדר הנכון איך צריך ללמוד אותו, הכל מבואר בהקדמה לספר רעיא מהימנא שהדפיסו לאחרונה בשנים האחרונות, כדי שיוכלו ללמוד.
המצוות הוא מושג יהודי פנימי
הבהרנו שלא מספיק לומר שיש משל ונמשל, או שזה אותו דבר כמו שהוא למעלה כן הוא למטה – כמו שאצל אדם יש מידות שונות, כך גם אצל הקב״ה, או הדבר היותר עמוק שהמקובלים אומרים, שאדם שמתנהג במידות החסד מעורר אצל הקב״ה את מידות החסד.
מה אני מתכוון לומר? שבמקום להוציא מבחוץ שיש את הנושא של תרי״ג מצוות כמו ספר חוקים – שכל מדינה רגילה יש לה רשימת חוקים, והרמב״ם מצא שאפשר לומר אלה החוקים היהודיים, שש מאות ושלוש עשרה – זה דבר חיצוני, כאילו חיקינו את היוונים או המוסלמים. זו לא השפה היהודית.
המושג מצוות הוא מושג יהודי פנימי. המושג של תרי״ג מצוות, והחלוקה של מצוות עשה ומצוות לא תעשה – שזו החלוקה העיקרית שאנו הולכים לדבר עליה, אף שאולי יש חלוקות יותר פנימיות בתוך המצוות – הוא לגמרי דבר יהודי פנימי בשפה היהודית. אז הזוהר, במקום להיכנס לכל הרקע שנתתי, הוא הולך ישר לדבר בלי הרקע. על כך, אם לומדים זוהר בלי ההקשר, לא מבינים מה הוא רוצה; אם מבינים מה הוא רוצה, תופסים שהוא מדבר את כל השפה. במקום לעשות הקדמה, הוא אומר את זה פשוט כאילו זה היה פירוש על פסוק עם מדרש, רמז וסוד – אבל זה מה שהוא מתכוון.
אז הקדמת הפקודים מדברת בדיוק על זה, אני משוכנע בזה. עשיתי סיור ארוך רק כדי להבין את הדבר, אבל אני רוצה ללכת עוד קצת קדימה.
הסוד של שני סוגי המצוות
מצוות עשה ומצוות לא תעשה במימרא
בואו ננסה לראות מה הזוהר הבין שהוא הסוד של הדבר שנקרא תרי״ג מצוות על פי סוד. בואו נשאיר את השאלה החיצונית של המבנה של חוק, ונלך לגמרי לנושא של מימרת ר׳ סימלאי, המימרא המקורית הראשונה שמדברת על תרי״ג המצוות.
תרגום לעברית
המימרא אמרה שתרי״ג מצוות נתנו למשה מסיני (מכות כג, ב) – זהו יסוד חשוב מאוד – ומי שעשה את מנין המצוות היה צריך להיזהר בחלוקה: רמ״ח מצוות עשה כנגד איבריו של אדם, ושס״ה מצוות לא תעשה כנגד ימות החמה (מכות כג, ב).
על העומק יותר בזוהר עצמו, מה שהוא הסוד של רמ״ח ושס״ה, נדבר מאוחר יותר, אולי בשיעור הבא. אבל אני רוצה קודם לדבר על כך, כי כדי לבנות את הבניין שנקרא תרי״ג מצוות זה חידוש חדש, אור חדש איך מסדרים את התורה.
רבי שמלאי הוא בעל המימרא, ויש לו הרבה מימרות במדרש, עוסק בסדר התורה. יש קטע מפורסם של רבי שמלאי שרש״י מביא בתחילת פרשת תזריע, כשם שבריאתו של אדם אחר חיה בהמה ועוף, כך תורתו של אדם אחר בהמה חיה ועוף (ויקרא רבה יד, א). זה עוד מקור שרבי שמלאי עסק בנושא של סדר התורה, כי יש סוד בסדר התורה.
הכללים בהלכה של עשה ולא תעשה
רבי שמלאי, כדי לעשות את הסדר, דיבר על שני סוגי המצוות: מצוות עשה ומצוות לא תעשה. הנושא של שני סוגי מצוות אינו המקום היחיד שבו מדברים על כך. מי שלומד הלכה וגמרא יודע שיש נפקא מינות שונות, מדרגות וכללים שקשורים למצוות עשה ומצוות לא תעשה.
הזוהר הולך ישר לנושא: מה הסוד של שתי המדרגות, מה זה אומר עשה ולא תעשה, זכור ושמור, זכר ונקבה. אני רוצה לתת לך את הרקע שנסתר ונעלם בזוהר. כבר דיברנו על הרקע באופן כללי של המושג של תרי״ג מצוות; עכשיו אני רוצה לדבר על הרקע באופן כללי של שני סוגי המצוות.
הראשון שאני יודע שהוציא קצת – לא לגמרי ברור, וכנראה יש עוד רקע שחסר לי – איך זה מתחבר לנושא באופן כללי, כמו על פי הלכה וגמרא, של סוגי המצוות שיש, זה הרמב״ן הקדוש. הרמב״ן הוא בפירושו על עשרת הדברות בפרשת יתרו, ושוב בפרשת ואתחנן, ובעוד שני מקומות; אבל בפרשת יתרו הוא מסביר הכי הרבה את ההקשר לגבי המצוות.
אני רוצה להזכיר שני דברים שהוא אומר על הנושא של מצוות עשה ומצוות לא תעשה. יש עוד הרבה חילוקים – מי שמסתכל באנציקלופדיה יראה הרבה חילוקים על פי הלכה, מדרש וגמרא.
קודם צריך להבין: מצוות עשה היא דבר שעושים, ומצוות לא תעשה היא דבר שלא עושים. זה לא לגמרי מדויק – יש מצוות עשה שלא עושים, ומצוות לא תעשה שעושים כן, כלומר לאו הבא מכלל עשה, אולי עשה הבא מכלל לאו. לא תמיד לשון המצווה היא אותו דבר, אבל יש מהות כזו של מצווה.
אחד החילוקים הגדולים: על מצוות עשה אין עונש, רק אולי מדרבנן. מדאורייתא בוודאי אין עונש, חוץ מיוצא מן הכלל ממש – אולי פסח ומילה. אבל באופן כללי, מי שלא עושה מצוות עשה, אין עונש לא מדאורייתא ולא מדרבנן. יש כן דין מדרבנן, נותנים מכות מרדות, כופים אדם לעשות את המצווה, אבל מעיקר הדין מדאורייתא אין עונשים על מצוות עשה.
בדרך כלל כתוב על עשה בתורה שצריך לעשות. לא תעשה כתוב או השמר שלא תעשה את זה – כך לומדת הגמרא תמיד, שהשמר הוא לא תעשה. עוד חילוק חשוב מאוד הוא הכלל עשה דוחה לא תעשה (יבמות ג, ב). לומדים מכלאים וציצית, וממצוות יבום שהיא במקום אשת אח, שמצוות עשה דוחה מצוות לא תעשה.
כאן רואים חילוקים מעניינים מאוד; יכולה להיות סתירה, וכל מפרשי הרמב״ן התייסרו מה הפשט. מצד אחד רואים שמצוות עשה גדולה יותר – כל כך גדולה שהיא דוחה את מצוות לא תעשה. מהצד השני היא פחות חמורה, כי לא מקבלים עונש. אני לא יודע אם לא לקבל עונש אומר שזה פחות חמור, אולי להיפך; צריך להבין את זה. אבל אלו שני העובדות שאנחנו מדברים עליהן עכשיו, וכנראה יש עוד הרבה עובדות להביא, אבל זה יספיק לעכשיו.
הרמב״ן: עשה באה מאהבה, לא תעשה מיראה
אומר הרמב״ן, הפנימיות של הדבר היא כך: מצוות עשה קשורות למידת האהבה. ביחסים בין אדם לאלוהיו, ובמציאות האמיתית, יש שתי מידות: אהבה ויראה, פחות או יותר כבנים וכעבדים.
הרמב״ן מסביר: למה? כי מצוות עשה עושים משהו שהקב״ה אוהב, כמו הלשון העושה מצוות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו (רמב״ן שמות כ, ח). הוא מדבר באמת על אהבת הקב״ה לאדם, לא על אהבת האדם. אדם שעושה מה שאדונו אוהב, את מצוותיו, האדון אוהב אותו, וממילא יש לו גם רחמים עליו. אהבה ורחמים לא בדיוק אותה מידה, אבל זה המשמעות של מצוות העשייה, שיש בה מידת אהבה.
מה שאין כן לא תעשה באה ממידת היראה. למה? כי מי שנזהר מלעשות משהו שאדונו לא אוהב, זה כי יש לו פחד ממנו. צריך אבל להבין מאוד טוב, כי לכאורה אפשר לומר שניהם על שניהם: אני עושה מה שהוא רוצה כי אני מפחד, ואני נזהר ממה שהוא לא מחזיק ממנו כי אני אוהב אותו. למה צריך לעשות את החילוק? יש כאן עניין עמוק.
מה המשמעות האמיתית של החילוק?
צריך להבין שהחילוק לא מדבר על הסיבות למה אדם עושה מצווה. אני מתכוון שהרמב״ן מוציא את זה, אבל לא מספיק ברור שהוא לא מתכוון לזה. כי הסיבות למה אדם עושה מצווה, שניהם אפשר לעשות מאהבה ומיראה. מה שזה אומר הוא משהו אחר, וזה גם יכול לענות למה יש מצוות עשה שעושים על ידי לא לעשות, ומצוות עשה שעושים על ידי כן לעשות – זה לאו דווקא לגמרי כך.
זה יעזור לנו להבין מה זה בכלל מצווה, זה העיקר. אם אומרים שמצווה היא רק שהקב״ה ציווה ואני מציית, אפשר לעשות שניהם מאהבה מיראה, אז החילוק לא חילוק אמיתי. ולמה צריך להתייסר לעשות רשימות מדויקות? אלא עשה דוחה לא תעשה עצמו, אומר הרמב״ן, זה מהטעם: מאחר שמצוות עשה היא מאהבה ומצוות לא תעשה היא מיראה, ואהבה גדולה יותר מיראה, אז מצוות עשה דוחה לא תעשה.
המשמעות היא כך: לא תעשה אומרת שיש בעיות בעולם, דברים שלא טובים – מצבים שונים, פעולות ואנשים שלא טובים. ומדברים שלא טובים צריך להתרחק. לא טוב אומר שהקב״ה שונא את זה, דברים רעים בעיני אדוניו.
צריך להבין את הסוד יותר: יראה לא אומרת כאן לכאורה יראת העונש, לא לפחד. החילוק של אהבה ויראה אומר: אהבה היא כשהולכים לדבר, משיכה חיובית, אני רוצה משהו – יש דברים בעולם שטובים, שהקב״ה אוהב אותם, וטוב לעשות ולהישאר בהם. המידה שעושים מה שטוב, מה שמתוק, אור, עונג, נקראת אהבה, הוא נמשך. התכונה שבורחים, לא הולכים למה שלא טוב, נקראת יראה. יראה אומרת שיש לו פחד מהדבר, כמו שקוראים לזה יראת חטא – יש לו פחד מהקב״ה או מהחטא? כי יש לו פחד, הוא הולך משם. יראה אומרת שהוא הולך משם – לא יראת הרוממות, שהיא יותר כמו אהבה.
אם יראה אומרת שהוא הולך משם, הוא באמת מתקרב לקב״ה גם במידת היראה. הוא לא הולך משם מהקב״ה, אלא מהדברים שהקב״ה שונא. זה הסוד של מידת היראה.
שני סוגי עבודות: זכור ושמור
עכשיו אנחנו מבינים שיש שני סוגי מצוות. זה לא סתם הפכה תמצא ללומדים, שעל זה מקבלים מלקות ועל זה משהו אחר. החילוק הוא שכביכול יש דברים רצויים ודברים שנואים, דברים לא טובים, דברים שצריך לפחד מהם. כביכול הקב״ה עצמו מתרחק מהם, שהוא מתעב, שהוא שונא.
יש שני סוגים שונים לגמרי של עבודות. אחת נקראת מידה טובה כזו, פעולה כזו של עשייה שהיא טובה, לחפש לעשות את הדברים שטובים. השנייה נקראת שמור, להישמר מהדברים שלא טובים.
מובן, שני הדברים לא מדויקים אחד מהשני. לא אפשר לעשות דברים שטובים באותו זמן שעושים בדרך או במקום רע. מי שעושה רק מצוות עשה ואין לו יראה, הוא לא אדם. עם כל זה יש הרבה אופנים שעשה דוחה לא תעשה, יש סתירה.
כאן אני צריך לומר שזו לא תורה שהרמב״ן חידש, אלא באמת פשט פשוט. אומר הרמב״ן שזה הסוד של זכור ושמור. זכור אומרת מה שעושים כן, מידת זכר, בבחינת הזכר, כמו שהמידה של זכר היא שהוא עושה. שמור היא מידת נקבה, היא לא עושה – כמו לילה, ששוכבים, לא עושים; אבל בלילה יש יראה, צריך לוודא שלא יבואו שונאים, קליפות, דברים שלא טובים.
הסוד של “זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו”
הסתירות בתורה
כשמסתכלים רואים שזה ממש פשט פשוט. הנושא הוא כך: כתוב במדרש של מכילתא, והגמרא מביאה את זה בהלכות ראש השנה, כשהנושא של תרי קלי משתמעי: זכור ושמור שניהם נאמרו בדיבור אחד (ראש השנה כז, א). יש סתירה: בואתחנן כתוב שמור את יום השבת (דברים ה, יב), וביתרו כתוב זכור (שמות כ, ח). אז הגמרא קשה מה זה אומר.
הרמב״ן מאריך שזה לא אומר סתם שקשה למה יש שינויים בין שני הדיברות, כי אבן עזרא כבר אמר שזו לא בעיה – כאן כתוב ו׳, כאן לא כתוב ו׳, לא חייב להיות ממש אות באות אותו דבר, והרמב״ן מסכים עם זה אם זה היה אמת. אבל על זכור ושמור אומר אבן עזרא שזה אומר אותו דבר, והרמב״ן טוען שזה לא אומר אותו דבר: שמור אומרת לא תעשה וזכור אומרת עשה, זה לא אותה למדות. איך יכול להיות שאתה אומר שזה אותו דבר?
הרמב״ן מסביר שמה שהגמרא והמדרש עושים עניין מזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו – לא אפשר לומר, כביכול המדרש אומר תירוץ, שהקב״ה אמר שניהם בבת אחת, כי אדם לא יכול לומר שניהם בבת אחת אבל הקב״ה יכול כן – זה לא אומר כפשוטו. כי אתה יכול להגיד אותו תירוץ: כתוב כאן זכור, שם כתוב שמור, ובדיבור אחד נאמרו, אומר הקב״ה תגיד שניהם; אבל למה הוא היה צריך לומר שניהם?
לא, אומר הרמב״ן, המדרש מתכוון לומר: קודם כל, הבנת שיש למדות, שיש מצוות עשה ומצוות לא תעשה – שבת היא מצוות עשה של קידוש ושביתה, ושמירת שבת לא לעשות מלאכה. אבל זה לא מספיק, כי על זה הקב״ה יכול לומר בנפרד. הסוד של זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו לא אומר כפשוטו בכלל.
המכילתא: הסתירות של עשה ולא תעשה
זה כתוב בפירוש במכילתא, זה לא חידוש של המקובלים. המכילתא אומרת זכור ושמור שניהם נאמרו בדיבור אחד (מכילתא יתרו), ומסבירה שהקב״ה אמר שני דברים בדיבור אחד:
מצד אחד כתוב מחלליה מות יומת (שמות לא, יד), ומצד שני וביום השבת שני כבשים (במדבר כח, ט) – האם צריך לשחוט בשבת להקריב, שזה אחת מל״ט מלאכות, או לא?
דוגמה נוספת: בפסוק אחד כתוב ערות אשת אחיך לא תגלה ערות אחיך היא (ויקרא יח, טז), ובשני יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה (דברים כה, ה) – סתירה.
שלישית: כתוב לא תלבש שעטנז (דברים כב, יא), וגדילים תעשה לך (דברים כב, יב).
על זה אומרת המכילתא שניהם נאמרו בדיבור אחד, מה שאי אפשר לאדם לומר כן, כמו שכתוב אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי (תהלים סב, יב), הלא כה דברי כאש (ירמיה כג, כט), שרש״י מסביר שמתפרש לכמה ניצוצות. המכילתא מוציאה שזה לא אומר שהקב״ה קסום שיכול לומר פעמיים; אדם גם יכול, רק תרי קלי לא משתמעי, שאין פה יכול לדבר ואוזן יכול לשמוע. מה יש מזה שהקב״ה אומר בדיבור אחד ואתה לא יכול לשמוע?
מה שהמכילתא מתכוונת לומר הוא שיש הרבה מצוות שהעשה שבהם והלא תעשה שבהם היא סתירה: אסור לחלל שבת, וצריך כן להקריב קרבנות שבת; אסור לעשות עריות אשת אח, וצריך כן לעשות יבום; אסור ללבוש שעטנז, וצריך כן ללבוש ציצית.
התירוץ: שניהם באים מאותו דבר
לנו יש את הכלל שעשה דוחה לא תעשה. יהודי הלכתי יגיד “נו, יש כלל”. אבל האם זה דבר טוב או רע להתחתן עם אשת אח? לאו אומר שזה דבר רע, ועשה, יבום, אומר שזה דבר טוב. התירוץ הוא שניהם נאמרו בדיבור אחד: אצל הקב״ה צריך להבין את התורה אלוהית. כשאומרים שהתורה היא תרי״ג מצוות עשה ולא תעשה, יש בזה סוד עמוק, ובזה יש הסוד של זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, ומה אומרת מצווה – זה לא כל כך פשוט.
אתה לא יכול לומר שהדברים שרעים צריך תמיד לברוח מהם, והדברים שטובים צריך תמיד לעשות. יש כללים כשעשה לא דוחה לא תעשה – לא תעשה שיש בה כרת, לא תעשה ועשה, וכדומה – ויש כללים שהולכים הפוך ממה שהיית חושב: אתה אומר שאסור לעולם לחלל שבת, ובבית המקדש מותר, וצריך, להקריב קרבנות שבת.
והרמב״ן מודה בבעיה, כי באהבה יש חירות. מישהו שואל “אני כל כך אוהב את הקב״ה, אני רוצה לתקוע שופר בראש השנה שחל בשבת”. באה הגמרא ואומרת “לא”. אפילו יש חשש קטן, שופר של ראש השנה אינו מחלל את השבת, אפילו דברים שבשבות, כי, לפי מפרשי המשנה, כאן היראה גוברת על האהבה. זו ההכרעה שהחכמים הבינו מהזכור ושמור בדיבור אחד – שכאן ההכרעה הולכת אחרת.
השלמות של ההבנה של מצווה
הזכור ושמור בדיבור אחד מוציאה ששלמות ההבנה של מה אומרת מצווה – שאנחנו נסביר את זה בעזרת ה׳ טוב יותר בשבוע הבא – צריך להבין שהחיובי והשלילי, העשייה של מה שטוב וההישמרות ממה שצריך להישמר, באים מאותו דבר, הם אותו דבר. אדם לא יכול להבין את זה, אבל הקב״ה יכול בדיבור אחד לעשות את שני הדברים, וכשעושים מצוות באמת, אפשר גם.
מה זה בכלל אומר? אנחנו שומרים שבת ואנחנו מדליקים שני נרות, שני הדסים – אחד כנגד זכור, אחד כנגד שמור – אנחנו מוציאים זכור ושמור בדיבור אחד. זה ושמרתם את משמרתי אני ה׳: הקב״ה אחד, הוא יכול לומר אחד, והאמונה שהקב״ה אחד תוכל לגרום לך לומר אחד.
אני אומר רק הקדמה, שכאן יש השגה עמוקה מאוד של מה אומרות מצוות, הרבה יותר עמוק ממה שרוב האנשים מבינים. על פי זוהר בנוי על זה, כי למצוות יש בהן את המדרגה של השכינה ואת המדרגה של זעיר אנפין, שהיא המדרגה של זכור, והיחוד של שניהם – זה מה שעושה מצווה. בלי זה אין שום מצווה באמת שאינה עשה ולא תעשה. כל עשה אומרת “ועשה לא לא”, וכל לא תעשה אומרת “ועשה כן לא” – זה רק דרך אמירה, רק למדנות. אבל אם מישהו לא מבין שעשה ולא תעשה, הזכור ושמור של כל מצווה, חסר לו היחוד העיקרי, חסרה לו האלוהות של המצווה, כי אז הוא אומר שהמצווה היא דבר אנושי. צריך להגיד שזה דבר שרק הקב״ה יכול לעשות – זו המשמעות שזו מצוות ה׳. כמו שהזוהר אומר, פקידא דמרא עלמא, זו מצוות אדון העולם, לא סתם מצוות.
וזה ההסבר של הרקע של הקדמות הזוהר, והם ימשיכו עם זה.
EN English ›
📋 Shiur Overview
The Commandments of the Master of the Universe: The Secret of the 613 Commandments and “Remember” and “Keep”
Our Place in the Series
Today is erev Shabbos kodesh, parshas Shoftim, the first Shabbos of the month of Elul 5786, bringing us to the year 5787. This shiur is the second in our series on that section in the holy Zohar called ‘Pekudin d’Mara Alma’, the Commandments of the Master of the Universe. In the previous shiur we jumped ahead a bit to the second mitzvah, ‘to serve Him with all your heart’, assuming we had already dealt with the introduction which is the first mitzvah. But we must return to the introduction and explain what can be understood from it.
This week there was a shiur in Monsey, and I recorded it — and even sent the summary that the device recorded — and it was also connected with the verse ‘and you shall keep all My commandments and do them’, which is the introduction to the Pekudin in the Zohar. And here I wish to enter a bit more, more in the way of Kabbalah, since there the background and ‘structure’ of the discourse being made here is given.
What is the Explanation of Mitzvah?
We said that we wish to learn about the commandments of Hashem, and for this an introduction is needed. And the introduction is divided into two matters: One, what is the explanation of mitzvah. And the second, what might help understand the explanation of mitzvah — how many types of mitzvos are there. For often, when one enters into something and divides it into its parts, the essence of the thing itself becomes clear, and particularly when one observes how the thing is divided. The manner of division of the thing is what reveals to us what it is.
For example, man is created from different limbs, he has hands and feet and a head, and one can divide him in several ways: to speak of his intellect versus his emotions versus his actions; to speak of his body, of his hands versus his feet, of his upper parts versus the lower ones, of his internal parts versus the external ones. And all those modes of division teach us, that when we return them and combine them together — that is, when we understand them as one — we understand what the thing is, and what it should do, through understanding each and every part and its function. And each person according to his understanding of the essence of the thing, so will he divide its parts differently.
Why Speak Specifically in the Language of ‘Mitzvos’?
The same thing in the subject called mitzvos, and it needs to be explained a bit more clearly. First one must understand why we would speak at all in the language called mitzvos. For we are accustomed to say that a Jew is one who keeps Torah and mitzvos, that he fulfills the Torah and the mitzvos — and this is a double expression. And it seems to me that this is the simple meaning in the book of Devarim, where there are many verses saying ‘the Torah and the mitzvah’, and already in the book of Shemos come ‘Torah, mitzvah, chukim, mishpatim’, all those synonymous expressions that we say in the text of Maariv, ‘Torah and mitzvos, chukim and mishpatim You taught us’. And perhaps there are other expressions that I don’t recall now, but in the Chumash these expressions are repeated.
And the simple meaning, as with all synonyms, is that everything speaks of the same thing itself. And yet, each of the expressions expresses presumably a different aspect, a different version, a different part of that thing. In any case, it emerges that when one says ‘mitzvah’ one means the same thing itself that one means when saying ‘Torah’, ‘chukim’ or ‘mishpatim’ — in the most general way everything is one thing. And so we see in the simple meaning: sometimes the Torah will say ‘this mitzvah which I command you’, ‘and you shall do My chukim’, ‘and you shall keep My chukim’ and the like, and all those expressions mean keeping the mitzvos.
But it’s worth noting that there is a complete version, a complete chamber, a complete world, in which one speaks primarily in the version of mitzvos. That is, they understand everything differently — perhaps as one type of mitzvah or as one aspect of mitzvos — but what they speak of is fulfilling mitzvos. And there are other people, other chambers, other ways in which they don’t speak this way: they speak perhaps more about Torah, others speak more about mishpatim, more about chukim; one can speak of ‘the good and the right in the eyes of Hashem’, another version that the Torah speaks of much in the parshiyos, and other formulations that exist and I don’t recall now.
Therefore, if one speaks specifically about mitzvos, one should take a moment and grasp that mitzvos is a type of thing, a way of looking, a way of life, a way of thinking about everything. And perhaps this is not the only way, and it depends on what type of people, in what generation and with what soul that seeks to think about mitzvos.
The Zohar is Built on Parshiyos, Not on Mitzvos
The holy Zohar itself, which is like the vitality of the Torah that was written down, for the most part is not built on mitzvos. It is built on parshiyos, on the order of the Torah, on the order of the parshiyos. This is one way, but it is not really like the way of mitzvos. Certainly the mitzvos are found in it, but it is not like making the mitzvos into the order.
The same thing with Mishnayos: there are six orders of Mishnah, there aren’t 613 mitzvos there but rather the orders of Mishnah, and the Gemara is built on the order of the Mishnah. This is always the order that one can call the order of the Torah, or the order of time. In the Written Torah we customarily learn the order of the parshiyos, the order of the year, to go through each year the five books of the Torah — it’s a different order, not the order of mitzvos.
And this is very interesting when speaking: there is an order of mitzvos, and who established the order of mitzvos? Essentially, the order of mitzvos is the contemplation in which one looks at the thing. There is something hidden here, there is something that all those formulations — Torah, mitzvos, chukim, mishpatim — are as it were vessels for it, like embodiments of something. One could say: vitality, life, love — in the language of ‘eternal love’ — something that all these are ways to grasp it.
The Historical Source of the Order of Mitzvos
The Statement of Rabbi Simlai and the Azharos
The source of thinking about the order of mitzvos is certainly, in the most famous way, in the statement of Rabbi Simlai in tractate Makkos, which is a midrash, and one must contemplate what the midrash comes to accomplish. And in practice, the custom was to speak of this primarily on the festival of Shavuos, when many Jews wrote azharos — that is, lists of the mitzvos — built on the fact that on Shavuos we received the Torah, and many understood this as an order of prayer.
What I wish to explain is that the version of speaking about the mitzvos and their list, to count all 613 mitzvos, began more from prayer than from Torah. That is, on Shavuos the Jew wishes to express love, wishes to elevate the enthusiasm of matan Torah, and they speak either of the Ten Commandments or of the 613 mitzvos.
And therefore, as is known to all, Rashi brings in the name of Rav Saadia Gaon — and it seems to me not only Rav Saadia Gaon, but also others who wrote azharos went in this direction, as if according to the midrash — that all the Torah in its entirety, all 613 mitzvos, meaning they are included in the Ten Statements and in the Ten Commandments. And when do they say this? So that it would be possible to say a beautiful piyut. One must write a piyut. On Shavuos they also speak of the Ten Commandments, for in the event of matan Torah it is written that they received the Ten Commandments, and afterwards it says ‘and the Torah and the mitzvah which I have written to teach them’ (Shemos 24:12), and Rashi says in the name of Rav Saadia Gaon that in this are included the 613 mitzvos.
That is, if one wishes to express through prayer, through praise and thanksgiving, the joy of the festival of Shavuos, one speaks of matan Torah, of the giving of the Ten Statements, and speaks about this in more detail about the thing called 613 mitzvos. There is the source, this is the first place where Jews speak about 613 mitzvos. That is, not when learning — for then they learn Mishnayos, Gemara, Chumash, parshiyos — but here they learn 613 mitzvos, and learn them in the order of the Ten Commandments. This is for the most part the order in which they say them, for this is the order of appearance, as the Shavuos piyut appears so according to the Ten Commandments. Already from the verse the matter emerges so.
It emerges therefore, and it is simple, that the order of mitzvos goes according to the order of the Ten Commandments, which begins ‘Anochi’, ‘You shall not have’, ‘You shall not take’, and according to this order they placed the mitzvos that connect to the order.
The Rambam: All the Torah as the Order of Mitzvos
And now, after there were Rav Saadia Gaon and the other counters of mitzvos, the ‘Halachos Gedolos’, and the azharos of the other paytanim and sages who wrote, came the Rambam, and he is the great man — so it seems to me — who rewrote all the Torah in its entirety as the order of mitzvos. This is a completely new perspective, a completely new understanding in Torah. For in all the Torah, instead of saying there is Torah from ‘Bereishis’ to ‘before the eyes of all Israel’, or there are Mishnayos from ‘Berachos’ to ‘Uktzin’, there are now 613 mitzvos.
And the Rambam in his introduction to Sefer HaMitzvos criticizes with great sharpness the counters of mitzvos who preceded him, who did not count properly. And he says clearly that many of them were paytanim and not rabbis. That is, they really didn’t deal with this, and their function was not to rewrite all the Torah in its entirety. They wrote piyut, wished to elevate the beauty of the Torah, and wrote it as a beautiful midrash, a beautiful way to express through a list of 613 mitzvos that goes in the order of the Ten Commandments. But they didn’t intend to make here a book of halachos built on Sefer HaMitzvos, built on 613 mitzvos.
The Rambam is the first, or almost the first, who decided that if Sefer HaMitzvos, if the 613 mitzvos are the principles of all the mitzvos in the Torah and their list, then one must take them with complete seriousness. And if so, the learning called halachah, called Talmud, from which emerges how a Jew should conduct himself, all the life of the Jew — one must write it anew in the order of mitzvos. And he was very careful about what he considered a mitzvah and what not, what is called a mitzvah and what isn’t, how the thing is divided, which mitzvos divide into two, how they become two and how they become one. And how many things that appear at first glance as two mitzvos but really are one, and so forth, and what is d’Oraisa and what is d’Rabbanan, what is truly obligatory and what isn’t truly obligatory. And at great length in all those principles of Sefer HaMitzvos, and he rewrote all the mitzvos of the Torah in order.
And his great work, the ‘Mishneh Torah’, also went in this order — not exactly the same order as Sefer HaMitzvos, but a similar order, and also similar to the order of the Ten Commandments. Indeed it also begins with ‘Anochi’, and so it continues. All the mitzvos according to subjects are arranged in order, but the main thing is that the Torah now became a list in the order of mitzvos. This is the innovation of the Rambam.
Sefer HaChinuch: Mitzvos in the Order of Parshiyos
It’s interesting that most Jews, for example, when you ask them what is the first mitzvah, say that the first mitzvah is procreation. And one should know that this is not true. How so? It is not true except in a different way. In the Rambam the first mitzvah is always ‘Anochi Hashem your God’ (Shemos 20:2), and so in all the azharos, which all go in the order of the Ten Commandments. From where comes the idea that the first mitzvah is procreation? From a book called Sefer HaChinuch.
Sefer HaChinuch saw — it followed the Rambam, accepted from the Rambam that the Torah is 613 mitzvos — but saw that people don’t learn in the order of mitzvos. The life of the Jew is not arranged according to it, there is no time, except for Shavuos, when they say the 613 mitzvos: some say them in the piyut of Musaf, some say them in the tikkun for the night of Shavuos. But besides this the Torah is not arranged so, and not only the Torah but also the order of the Jew’s life throughout the year, and the order of learning studied in yeshiva, and what is done in the beis medrash when a person comes to shul on Shabbos — there is no order of learning of 613 mitzvos, except for those learning Mishneh Torah and whoever happens to. But in another way this is not the order, it was not customary so.
The Rambam did not succeed in changing the order of all the yeshivos to learn Rambam. Almost all the yeshivos, both in the time of the Rambam and after him, still learn the order of the Mishnayos, which became the Talmud, and they made a new order — it too is not the order of mitzvah, it’s a different order.
The Main Learning: The Order of the Weekly Parshah
And what order do they learn? The main Torah learning that we see all Jews share in, from small to great, is the order of the weekly parshah. This is very important. This week it struck me, I saw someone speaking about teaching people who are destined to be leaders, rabbis, influencers, and saying that he will be careful to learn the Chumash well, at a certain level of seriousness, since all his life he will say each week a dvar Torah on the series. It’s a shame that if this is the main learning, at least they should teach it in yeshiva with some seriousness, know a bit of the commentators, Chumash with Rashi — and many people don’t learn this.
And afterwards, the main learning — and I’m not speaking about bnei Torah sitting in yeshiva learning seder Nezikin, but about baalei batim, the masses, all of Israel, the women, the children — everyone learns the parshah, and the rabbis and leaders each one looks, enters ‘Kol HaLashon’, ‘Kol HaTorah’ and the like, and what does he seek? A shiur on the parshah. One must elevate a bit the level of the shiur on the parshah, for there they learn the Torah.
And this indeed was the function of Sefer HaChinuch. So he says in the Ramban’s introduction to the Torah, two similar sources — Sefer HaChinuch was a bit after the Ramban but in the same region — and both say the same thing: that if one wishes to teach the Jews the Torah truly, it would be good to go in the order of the parshah. So he went in Sefer HaChinuch and rewrote the entire order of the Rambam, and looked in the Rambam which is the mitzvah, from which verse, where it is found in the Torah, and wrote in each parshah how many mitzvos are in it, and brought some halachos, some midrashim, some aggados, some mussar in the order of the parshiyos. And he says clearly that he wants the Jews, the children going to shul, to discuss among themselves how many mitzvos there are this week and what are the halachos of the mitzvos, and he notes each time in which Gemara the halachos of the mitzvah are found, for whoever wishes to expand a bit. And this was the function of Sefer HaChinuch.
And it’s possible that he didn’t always aim at the truth from which verse the mitzvah really comes. There is the knowledge that learning Rambam in depth, and also what is learned here in the Zohar, reveals that the Rambam doesn’t always bring the correct verse. That is, the Rambam’s function was not to go in the order of the Torah. The Rambam wished to know what are the mitzvos. It’s understood that the mitzvah comes from the verse, but often a mitzvah that comes from two verses — not for a precise reason — the Rambam brought one verse because it is simpler, clearer.
The Chinuch taught the public the mitzvos in the order of the parshiyos, and therefore most people going in the order of the parshiyos say that the first mitzvah is procreation, for this is written already in parshas Bereishis. And even though according to the Rambam it is not at all correct to say there is a mitzvah in parshas Bereishis — there are several investigations one can investigate in this — this is not learning the order of 613 mitzvos but the order of the weekly parshah.
And this is a bit like grafting, a bit like kilayim to go so: if one already wishes to learn the order of mitzvos, there is in the order of mitzvos a great light, a great clarity, that is not there when one learns that ‘be fruitful and multiply’ is the first mitzvah. One should tell children who review the 613 mitzvos — there are such programs — that one should not go in the order of Sefer HaChinuch but in the order of the Rambam. There is simple Torah in the Rambam, and there is something more complex than this. The order of Sefer HaChinuch is simply the order of the parshah, the logic and flow of its order go according to the flow of the weekly parshah, which is the way one learns mitzvah. But the 613 mitzvos are a new order, there is in it complete wisdom, complete light, in what order the 613 mitzvos are arranged, and there is light also in contemplation and understanding of the matters, and also in life — and if a person wishes to live so, also his life will be in such an order.
The Zohar and the Order of Mitzvos
The Books in the Zohar That Go in the Order of Mitzvos
And now we come to our Sefer HaZohar, and we see that the Zohar indeed, as I said, most of the Zohar is the order of parshiyos and not the order of mitzvos. And even when there is a mitzvah, it doesn’t make a business of the mitzvos in the parshiyos specifically. But the authors of the Zohar did write a book of mitzvos, perhaps more than one book, perhaps more than two. The Zohar indeed had an interest in the order called mitzvos, they were one of the things that were important to it: to understand the Torah in the order of mitzvos, to understand the mitzvos in the order of the Torah.
Therefore there are, as I say, two or three other books in the Zohar, or sections in the Zohar. The first is the section we are learning now, called ‘Pekidin’, which is more in the language of the main Zohar. It doesn’t go through all the mitzvos — not even one of them through all 613 mitzvos — but it goes through many mitzvos, fifty, forty-six mitzvos, in the order of mitzvos, closer to the order of the Rambam, not exactly the same order but similar to it. The same thing exists in ‘Raya Mehemna’, which also explains a book of mitzvos. And in the third place there is in the introduction to the Zohar a list of eleven mitzvos — or fourteen, I don’t recall the number — in which the Zohar goes in the order of mitzvos to understand the Torah as the order of mitzvos.
The Printers and the Confusion of the Books
And now the matter is a bit ironic, and in this we see that Jews are not drawn so much after the order of mitzvos. In practice, the main order of learning of the Jews was and is and will be in the order of the parshiyos. And when they printed the Zohar, they didn’t print the books properly, indeed for those very same reasons. Those who printed it wanted to make a good book that the public would learn. Perhaps they were not the greatest scholars, but presumably people who understood a bit of Zohar. It seems to me that their main purpose, being printers, was to sell a book that people would buy. And everyone knows that if one wishes to print a book that the public will buy, and there is a chance they will seek it, it must be in the order of the weekly parshah.
Therefore the printers of the Zohar went, and those two or three books — the first is still separate in the introduction to the Zohar, but the two books that the Zohar wrote in the order of mitzvos — they took them, broke them into pieces, and took out each section according to the parshah they thought it belongs to, where the verse of the mitzvah is written, in the way the Chinuch did to the Rambam, and wrote the sections of Zohar there. And this caused great confusion, and this is not now our discussion to enter into the history, for there are many differences. Often the section of mitzvos is from the book ‘Raya Mehemna’, which is a completely separate book, and sometimes from the book called ‘Pekidin’, and not everyone knew that ‘Raya Mehemna’ is a separate book. In any case, they are two different books, and they don’t connect with the section before them nor with the section after them, and people thought this is a confused book, difficult to understand.
And besides this we see that the Arizal and the Gra wrote in the side of their Zohar the correct order how it should be learned, all this is explained in the introduction to the book ‘Raya Mehemna’ that was printed recently in recent years, so that it would be possible to learn.
The Mitzvos are an Internal Jewish Concept
And we clarified that it is not enough to say that this is a parable with a lesson, or that this is the thing itself ‘as it is above so it is below’, that just as in man there are different attributes so with the Holy One Blessed be He, or the deeper things that the Kabbalists say, that a person who conducts himself with the attribute of chesed arouses with the Holy One Blessed be He the attribute of chesed. What do I mean to say in my words in Jewish language? That instead of expressing this from the outside and saying there is a subject of 613 mitzvos, and someone will say that the Rambam said that the 613 mitzvos are like a book of laws, that one needs a list of laws — for every proper country, every proper people, have something like a book of mitzvos, they know what their laws are and what they do, and the Jews didn’t have, and the 613 mitzvos are the source that the Rambam found that one can say these are the Jewish laws, there is a list, six hundred and thirteen laws — this is an external thing, something that as it were imitated the Greeks, imitated the Muslims, I don’t know whom, and this is not the Jewish language.
For the concept of mitzvos is a Jewish concept. The concept of 613 mitzvos, and the division of mitzvos into positive commandments and negative commandments — which is the main division we will speak of in the course, and perhaps there are more internal divisions within the mitzvos — all this is a completely internal Jewish thing, in Jewish language. Therefore the Zohar, instead of entering into all the thing I gave you as background, goes straight to the thing without the background. Because of this, if one learns Zohar without the background and doesn’t know all the context, one doesn’t understand what it seeks. And if one understands what it seeks, one grasps that this is what it does, that it speaks in all the language. Instead of making an introduction and explaining, it says this simply, as if it were a commentary on some verse with midrash and hint and secret, but this is its intention.
Therefore the introduction to Pekudim speaks exactly of this, so I am convinced. I see that I made a long digression just to understand the thing, but I wish to continue still a bit.
The Secret of the Two Types of Mitzvos
Positive Commandments and Negative Commandments in the Statement
Let us try to see what the Zohar understood is the intention, the secret of the thing called 613 mitzvos according to secret, according to Kabbalah. Let us return to what is said in that statement. Let us leave all the external question, as a structure of law, and let us all come to the subject of the statement of Rabbi Simlai, the original first statement speaking of 613 mitzvos. The original statement said ‘613 mitzvos were given to Moshe at Sinai’ (Makkos 23b) — this is a very important fundamental part — and whoever made the count of mitzvos had to be careful in the division, and said ‘248 positive commandments corresponding to the limbs of man, and 365 negative commandments corresponding to the days of the solar year’ (Makkos 23b).
And now, we will speak afterwards, perhaps in the next shiur, about deepening in the Zohar itself already in the first mitzvah, where it speaks in depth what is the secret of the 248 and the 365. If so, the subject it speaks of in the introduction — indeed it speaks of it further also in the mitzvos themselves. But I wish to speak first of this, that in order to build the building called 613 mitzvos — this is a new innovation, a new light, how one arranges the Torah.
I once spoke about Rabbi Simlai, the author of the statement, who has very many statements in the midrash, and he deals with the order of the Torah. There is also a famous section of Rabbi Simlai that Rashi brings at the beginning of parshas Tazria, ‘just as man’s creation was after all beast, animal and bird, so man’s Torah was explained after beast, animal and bird’ (Vayikra Rabbah 14:1). This is another source that Rabbi Simlai dealt with the subject of the order of the Torah. There is a secret in the order of the Torah.
The Principles in Halachah of Positive and Negative Commandments
Therefore, Rabbi Simlai, in order to make this order, spoke about there being two types of mitzvos: positive commandments and negative commandments. And now, the subject of two types of mitzvos is not the first place and is not the only place where they speak of it in order to make a list. Rather, whoever learns halachah, whoever learns Gemara, knows that there are different practical differences, different levels, different principles connected to positive commandments and negative commandments.
Let us recall, and I wish to tell it so, that the discourse that speaks more clearly from the background — let us say so: the Zohar goes straight to the subject, what is the secret of the two levels. What is positive and negative, what is zachor and shamor, male and female, and so forth. I wish to give you the background further, the hidden and concealed background in the Zohar. We already spoke in general about the background of the concept of 613 mitzvos; now I wish to speak in general about the background of the two types of mitzvos.
From the fact that there are two types of mitzvos, positive and negative, and whoever connects a bit the two things — the first that I know who raised it a bit, not completely clearly but a bit, and presumably there is also background missing for me and I still need to search, but who raised a bit the subject of how the thing connects with the subject in general, as they say according to halachah, according to Gemara, from the types of mitzvos that exist — this is the holy Ramban. And the Ramban, in his commentary on the Ten Commandments, indeed in parshas Yisro, and again in parshas Va’eschanan, and in two more places where the Ramban goes in this way, but in parshas Yisro he explains more than anywhere the context regarding the mitzvos.
Therefore I wish to recall two things he says about the subject of positive commandments and negative commandments. There are many more differences, and whoever looks in the encyclopedia will see many differences between positive commandments and negative commandments according to halachah, according to midrash, according to Gemara, how the subject works.
First one must truly understand — and it seems to me there is also length in this that I cannot finish, and I only wish to finish the point today — the first: a positive commandment is something one does, and a negative commandment is something one doesn’t do. And now, this is not completely precise, for there are positive commandments that one doesn’t do, and negative commandments that one does — that is, a negative that comes from a positive, and perhaps a positive that comes from a negative. Not always is the language of the mitzvah the same language, but there is such an essence of mitzvah.
And one of the great differences, that anyone who learns Torah and halachah knows: for positive commandments there is no punishment, except perhaps rabbinically. From the Torah certainly there is no punishment, almost never is the thing written, except for a real exception — perhaps Pesach and circumcision, which are positive commandments that are exceptions where the punishment is written in the Torah. But in general, one who doesn’t fulfill a positive commandment has no punishment on him, not from the Torah and not rabbinically. There is indeed a rabbinical law, that they give lashes of rebellion, they force a person to fulfill the mitzvah, but from the essential law of the Torah they don’t punish for positive commandments.
Generally, a positive commandment is something written in the Torah that one should do. A negative commandment is something written or ‘beware’ that one shouldn’t do, and so the Gemara always learns that ‘beware’ is a negative commandment. Another difference, very important, between positive commandments and negative commandments, and whoever knows the principles knows there is a principle ‘a positive commandment overrides a negative commandment’ (Yevamos 3b). They learn this from kilayim in tzitzis, and from the mitzvah of yibum, which is in place of a brother’s wife, that a positive commandment overrides a negative commandment.
And here one can already see very interesting differences. It’s possible there is a contradiction — I’m not clear on this, and all the commentators on the Ramban here labored over what is the simple meaning. For the Ramban speaks of two differences: that a positive commandment is as if greater, for we see it is great, so great that it overrides a negative commandment. And on the other hand it is as if less severe, for one doesn’t receive punishment for it. I don’t know if not receiving punishment means it is less severe, perhaps the opposite, and this must be understood. But these are the two facts that exist, that we are speaking of now about positive commandments and negative commandments. And presumably there are many more facts that should be brought into the picture, but this is enough for now.
The Ramban: Positive from Love, Negative from Fear
The Ramban says thus: the inner aspect of the thing is so — positive commandments are connected to the attribute called love. Everyone knows that in the relationship between man and his God, between man and reality truly, there are two attributes: one is called love and one is called fear. This itself, as we spoke afterwards, like children and like servants, this is approximately love and fear.
And the Ramban gives a few words and explains: Why? Because a positive commandment one does it, meaning: I do something that the Holy One Blessed be He loves. And what is the language? ‘One who does the commandments of his master is beloved to him and his master has mercy on him’ (Ramban Shemos 20:8). Indeed he speaks of the love of the Holy One Blessed be He for man, not of man’s love for the Holy One Blessed be He. He says that a person who does what his master loves, the things his master requests of him to do, his commandments — his master loves him, and consequently also has mercy on him. There is an attribute called love, and there is an attribute called mercy, and they are not exactly the same attribute, but this is the explanation of a positive commandment that has in it the attribute of love.
As opposed to a negative commandment, he says,
The Ramban: Positive from Love, Negative from Fear (continued)
As opposed to a negative commandment, he says, it comes from the attribute of fear. Why? Because one who guards himself from doing something his master doesn’t love, this is because he fears him. And one must understand well, for one could say both about both: seemingly one could say, I do what he wants, what he desires, because I fear. And one could say, I guard myself from what he doesn’t desire, also because I love him. Why should one make the distinction? There is a deep matter here.
What is the True Explanation of the Distinction?
One must understand that the distinction doesn’t speak of the reasons why a person does a mitzvah. It seems to me that the Ramban raises this, but it’s not sufficiently clear that this is not his intention, but rather his intention is mainly for another part of his words. For the reasons why a person does a mitzvah — both can be done from love and from fear. The intention is to something else, and this can also resolve why there are positive commandments that one does without action, and positive commandments that one does with action — it’s not completely so.
The intention is to something else a bit, and this will help us understand what is a mitzvah in general. This is the main point. For if one says that mitzvah means that the Holy One Blessed be He commanded and I fulfill, both can be done from love and from fear, and the distinction is not a true distinction. And why at all should one labor and make separate lists, positive commandments and negative commandments? There are differences in halachah, one must know a positive overrides a negative. But a positive overrides a negative itself, says the Ramban, is for this reason: because a positive commandment is from love and a negative commandment is from fear, and love is greater than fear, therefore a positive commandment overrides a negative commandment.
In other words, one must understand much better the essence of a positive commandment and a negative commandment, and so it will be possible to understand everything differently, and to understand also what is a mitzvah. And the explanation is thus, so it seems to me. A negative commandment means that there are problems in the world, there are things that are not good. There are different situations that are not good, different actions that are not good, different people who are not good, all kinds of things that are not good. And from things that are not good one must distance oneself. ‘Not good’ means that the Holy One Blessed be He hates it, means bad things in the eyes of one’s master.
And one must understand the following secret: that fear, that they mean here essentially seemingly fear of punishment. The distinction of love and fear here is not ‘to fear’ and ‘to love’. The distinction of love and fear here is: love is when one goes toward something, love is a positive attraction, I want something. That is, there are things in the world that are good, that the Holy One Blessed be He loves them, they are good things, and it is good to do good things, good to go to good things, to remain in them and so forth. And there are bad things, and it is bad to go to them.
The attribute called that one does the good, that one does the sweet, the light, the pleasure, is called love, that he is drawn. And the quality called that one flees, that one doesn’t go to what is not good, is called fear. Fear doesn’t mean here to fear the master. Fear means truly that he fears — not from… the Ramban says fear of the master, but it seems to me more correct to say that he fears the thing, in the way they call this fear of sin. Fear of sin — does he fear the Holy One Blessed be He or the sin? Because he fears, meaning he goes away. Fear means he goes away. Not fear of exaltedness, which is more like love, but fear here means he goes away.
And since fear means he goes away — he has in him the attribute of fear, and indeed he becomes closer to the Holy One Blessed be He also in the attribute of fear, he doesn’t go away from the Holy One Blessed be He, but goes away from the things that the Holy One Blessed be He hates them. And this means he has in him the attribute of fear. This is the secret of the attribute of fear.
Two Types of Service: Zachor and Shamor
And now we understand that there are two types of mitzvos. This is not just ‘turn it over and you will find’ for learners, that they should know different principles in halachah, that for this one receives lashes and for this one receives something else. The distinction is, in other words, that as it were there are desired things and hated things, not good things, things one should fear from them — as it were the Holy One Blessed be He Himself fears them, not that He fears them, but that He distances them, things He abhors, that He hates.
And there are two types of people one could say, there are two types of service, not just the same thing, but two completely different types of service. There is a service that is a type of good attribute, a type of action called to do the good, to seek to bring about the good things. And there is an attribute called shamor (keep), to guard oneself from things that are not good.
And now it is understood, I must hear that the two things are not separate from each other. And yet, it is not possible to do good things when one does them in a bad way, in a bad place. One who does only positive commandments and doesn’t have fear in him, is not a person. And yet, there are many ways that a positive overrides a negative, and there is a contradiction.
And here I must say that the Torah — and this is the main point I had to finish today — the Torah is not a Torah that the Ramban innovated, but this is truly simple meaning. The Ramban says that this is the secret, this is zachor and shamor. Zachor is what one does indeed, the attribute of male, in the aspect of the male, in the way that the attribute of the male is that he does. Shamor is the attribute of female, that she doesn’t do, that is night, that at night one sleeps, one doesn’t do, but at night there is fear. One must ensure that enemies don’t come, that kelippos don’t come, that things that are not good don’t come.
The Secret of “Zachor and Shamor Were Said in One Utterance”
The Contradictions in the Torah
And the Ramban says, when one looks one sees that this is truly simple meaning. I will need next week to begin again from the subject of zachor and shamor. I have in mind that I already spoke of this once, but I am coming already very late and I must finish. The subject is thus: it is written in the Gemara, and in the midrash Mechilta it is written, and the Gemara brings it in interesting places in the laws of Rosh Hashanah, in tractate Rosh Hashanah, in the subject of ‘two voices cannot be heard’. But the Gemara says, in the midrash Mechilta it is written, ‘zachor and shamor were said in one utterance’ (Rosh Hashanah 27a). That is, there is a contradiction. In Va’eschanan it is written ‘keep (shamor) the Shabbos day’ (Devarim 5:12), and in Yisro it is written ‘remember (zachor)’ (Shemos 20:8). And it was difficult for the Gemara what this means.
And the Ramban elaborates to say that the intention is not simply that it was difficult why there are changes between the two versions of the commandments, for there are different changes, and the Ibn Ezra already said this is not a problem: the Torah, here a vav is written and here a vav is not written, there is no necessity that it be exactly letter for letter the same thing. So says the Ibn Ezra, and it seems the Ramban agrees with this if it were true. But the Ramban says, and the Ibn Ezra says the same thing about zachor and shamor — the Ramban says: No, this is an error. The Ibn Ezra claimed the intention is the same thing, and the Ramban claimed the intention is not the same thing. Shamor means a negative commandment, and zachor means a positive commandment, means to do indeed, and these are not the same teachings. How is it possible to say this is the same thing?
He says, the Ramban explains, that what the Gemara and the midrash make a whole business from ‘zachor and shamor were said in one utterance’ — a person cannot say that as it were the midrash gives an answer, that the Holy One Blessed be He said both as one, for a person cannot say both as one, and the Holy One Blessed be He can. The Ramban says, this is not its simple meaning, for you can say the same answer. The intention: here it is written zachor and there it is written shamor, and in one utterance they were said, the Holy One Blessed be He says, say both. And why did He have to say both? What does He want?
The Ramban says: No. The midrash intends to say, first, you understood that these are teachings, and this is a positive commandment and a negative commandment, but this is not enough. Indeed there are two. Indeed there is in Shabbos a positive commandment, to make kiddush and rest, and to fulfill the positive commandment of keeping Shabbos, and not to do work. The Holy One Blessed be He could say separately. What is written in the midrash ‘zachor and shamor were said in one utterance’, says the Ramban, the intention is to a secret. The intention is not its simple meaning at all.
The Mechilta: Contradictions of Positive and Negative
And the truth, and I wish to give the background to the secret further — the Ramban jumps straight to the secret, I wish to give the background to the secret — and this is written explicitly in the Mechilta, this is not an innovation of the Kabbalists. It is written explicitly in the Mechilta, the Mechilta says thus: ‘Zachor and shamor both were said in one utterance’ (Mechilta Yisro). And the Mechilta explains: What do I mean by saying ‘both were said in one utterance’? It says thus: The Holy One Blessed be He said both things in one utterance.
On one hand it is written ‘its desecrator shall surely be put to death’ (Shemos 31:14), and on the other hand it is written ‘and on the Shabbos day two lambs’ (Bamidbar 28:9). And which should one offer, to slaughter on Shabbos, which is one of the 39 labors, or not?
Another example: it is written in one verse ‘the nakedness of your brother’s wife you shall not uncover, it is your brother’s nakedness’ (Vayikra 18:16), and in a second verse it is written ‘her yavam (brother-in-law) shall come to her and take her to him as a wife and perform yibum’ (Devarim 25:5). A contradiction.
A third thing: it is written ‘you shall not wear shaatnez’ (Devarim 22:11), and it is written ‘you shall make yourself twisted threads’ (Devarim 22:12). Here are one, two, three, four contradictions.
And because of this the Mechilta says ‘both were said in one utterance, what is impossible for a person to say so’, as it is written ‘God spoke one thing, these two I heard’ (Tehillim 62:12), ‘is not My word like fire’ (Yirmiyahu 23:29), that Rashi explains it splits into several sparks. In other words, the Mechilta raises, that when I say ‘zachor and shamor were said in one utterance’, my intention is not that the Holy One Blessed be He is like magic, that the Holy One Blessed be He can do everything, that He can say twice. Even a person can, that two people say together — although this is a problem, two voices cannot be heard — so he says: ‘for a mouth cannot speak and an ear can hear’. What is there in the fact that the Holy One Blessed be He says in one utterance and you cannot hear it?
The Mechilta explains that its intention is not to say simply that the Holy One Blessed be He said. What did the Holy One Blessed be He say? A historical investigation, I don’t know, this is not the subject of the Mechilta. What the Mechilta intends to say is that there are many mitzvos where the positive in them and the negative in them are a contradiction. One should not desecrate Shabbos, one should not work on Shabbos, and one should indeed offer the Shabbos sacrifices. One should not do the forbidden relations of a brother’s wife, and one should indeed do yibum. One should not wear shaatnez, and one should indeed wear tzitzis. That is, there is here a contradiction of positive and negative.
The Answer: Both Come from the Same Thing
For we have the principle, indeed the halachah says that a positive overrides a negative. A halachic Jew will say: “Nu, the difficulty is resolved, a positive overrides a negative, there is a principle.” How so? Is this a good thing? In other words, is it a good thing to marry a brother’s wife, or a bad thing? A negative means this is a bad thing. A positive, yibum, says this is a good thing. And the answer is ‘both were said in one utterance’. In other words, with the Holy One Blessed be He — one must understand the Torah in a divine way. When one says that the Torah is 613 positive and negative commandments, hidden in this is such a deep secret. And in this is hidden the secret of ‘zachor and shamor were said in one utterance’. And in this is hidden: what is a mitzvah? It is not so simple.
You cannot say that from bad things one must flee completely, and good things one should do always. Also in good things there are principles, as the Gemara has principles: a positive doesn’t override a negative that has kares, doesn’t override a negative and a positive, and the like. There are principles when the thing is not so. But also there are principles that go opposite from what you would think. You say one should never desecrate Shabbos, and in the Temple it is permitted — you are permitted to offer Shabbos sacrifices. And not only permitted, but obligated.
And the Ramban adds the problem, for in love there is freedom. One asks: “Yes, I love so much — as they say, I love the Holy One Blessed be He so much — I want to blow shofar on Rosh Hashanah that falls on Shabbos.” The Gemara comes and says: “No.” Even though this is a small concern, the shofar of Rosh Hashanah doesn’t desecrate Shabbos, even things that are shevus. According to the commentators on the Mishnah, that the thing doesn’t go, that fear overcomes love. And this is the ruling that the Sages understood from ‘zachor and shamor in one utterance’, that here the ruling is different.
The Complete Understanding of Mitzvah
But ‘zachor and shamor in one utterance’ raises that the complete understanding of the explanation of mitzvah — and we will explain with the help of Hashem better next week, and whoever heard the shiur from Wednesday will be able to connect with certain things — the complete understanding of what is a mitzvah, one must understand that the positive and the negative, the action that is good to do and the guarding from what one must guard, come from the same thing, they are the same thing. There is here something that… a person cannot understand it, but the Holy One Blessed be He can in one utterance do both things. And when one does mitzvos truly, we too can.
And what is the explanation? We keep Shabbos, and we bring two Shabbos candles, two hadassim, one corresponding to zachor and one corresponding to shamor. That is, we elevate ‘zachor and shamor in one utterance’. This is in the aspect of ‘and you shall keep My charge, I am Hashem’. The Holy One Blessed be He is one, He can say one, and the faith that the Holy One Blessed be He is one — that you can say one.
And I am only saying an introduction here, for here is hidden a very deep understanding of what is a mitzvah. This is much deeper than what most people understand. And it is understood that according to this the Zohar is built, for the mitzvos have in them the level of the Shechinah and the level of Zeir Anpin — which is the level of zachor — and the unification of both, this is what makes a mitzvah. And without this there is no mitzvah truly that is not positive and negative. As we understand, every positive means “and don’t do not to”, and every negative means “and do not to”. This is only a way of saying, only teachings. But if a person doesn’t understand that the positive and negative, the zachor and shamor of every mitzvah — he lacks the essential unification, he lacks the divinity of the mitzvah. For then he says that the mitzvah is a human thing, and one must say that this is something only the Holy One Blessed be He can do. This is the explanation that this is a mitzvah of Hashem. As the Zohar says, ‘pekida d’mara alma’, this is a mitzvah of Hashem, a mitzvah of the Master of the Universe, and not just mitzvos.
And this is the explanation of the background of the introductions to the Zohar. And with this we will continue.
📝 Full Transcript
The Commandments of the Master of the World: The Secret of 613 Mitzvos and Zachor V’Shamor
Introduction: Where We Stand
Rabbosai, today is Erev Shabbos Kodesh Parshas Shoftim, the first Shabbos of the month of Elul 5786. Where we stand is the second shiur on the section of the Zohar called Pekudin D’Mara Alma, the Commandments of the Master of the World. In the previous shiur we jumped ahead a bit, all the way to the second mitzvah of “l’avdo b’chol l’vavchem” (to serve Him with all your heart), based on the thought that the introduction, the first mitzvah, we had already learned. However, we need to go back to the introduction and explain what we can understand from it.
This week there was a shiur in Monsey connected to u’shmartem es kol mitzvosai va’asisem osam (and you shall guard all My commandments and do them), which is the introduction to the Pekudim of the Zohar. I will go into this here a bit more in the way of Kabbalah, and give the structure and background of the discourse that is presented here.
What Does a Mitzvah Mean?
We want to learn about the mitzvos of Hashem, and an introduction is needed on two things. One thing: what does a mitzvah mean? The second thing, which will perhaps help understand the first: how many types of mitzvos are there?
Often when one delves into something and divides it into its parts, it helps to better understand what the thing is. Especially if one contemplates how the thing divides itself, because that reveals to us what a thing is. For example, a person was created from different limbs; one can divide him in different ways: his intellect versus his feelings versus his actions, the hands versus the feet, higher parts versus lower ones, inside versus outside. All these ways in which one divides it teach us, when we put it back together, what the thing is and what it must do, from understanding each part. And each person, according to how he understands what he is, divides the parts differently.
Why Speak Specifically of “Mitzvos”?
The same thing applies to the thing called mitzvos, and this needs to be clarified more. First, one needs to understand why one should speak at all of the thing called mitzvos. We are accustomed to saying that a Jew is a shomer Torah u’mitzvos – he follows the Torah and the mitzvos – and this is a double expression. The simple meaning is in Sefer Devarim, where it says many times haTorah v’hamitzvah (the Torah and the commandment), and already in Sefer Shemos when it says Torah, mitzvah, chukim, mishpatim. All four synonymous expressions that we say by Maariv, Torah u’mitzvos, chukim u’mishpatim, osanu limadta (Torah and commandments, statutes and laws, You taught us).
The simple meaning is, like all synonyms, that everything speaks about the same thing. Nevertheless, each one brings out a different aspect, a different part of the thing. About this one sees plainly that sometimes the Torah says hamitzvah hazos asher anochi m’tzaveh eschem (this commandment that I command you), sometimes “u’shmartem chukosai” (and you shall guard My statutes), and the like – everything means keeping the mitzvos.
But it is worthwhile to point out that there is an entire heichal (chamber), an entire world, where one speaks primarily in the language of mitzvos. That is, one understands everything else as an aspect of the mitzvos, and what one speaks about is doing the mitzvos. However, there are other heichalos, other ways, where one speaks more of Torah, others speak more of mishpatim or chukim, others of tov v’yashar b’einei Hashem (good and upright in the eyes of Hashem), and other formulations.
If one speaks specifically about mitzvos, one must grasp that mitzvos is such a type of thing – it is a way of looking, a way of living, a way of thinking about everything. It is perhaps not the only way, and it depends on what type of people, what type of generation, and what type of soul wants to think about mitzvos.
The Zohar Is Built on Parshiyos, Not Mitzvos
The holy Zohar itself, which is a certain written-down vitality of the Torah, is for the most part not built on mitzvos, but on parshiyos, on the order of the parshiyos. There are certainly mitzvos in it, but it is not the same thing as making mitzvos the order.
The same thing with Mishnayos: there are six orders of Mishnah, not 613 mitzvos. The Gemara is built on the order of the Mishnah. It is all the order that one can call the order of Torah or the order of time. In Torah she’bichsav we learn the order of the parshiyos, the order of the year – we go through the five books of the Torah each year. These are different orders, not the order of mitzvos.
Who stood upon the order of mitzvos? The order of mitzvos is the contemplation of how one looks at the thing. There is something hidden – all these formulations, Torah, mitzvos, chukim, mishpatim, are like vessels, like the prescriptions for something. One can say a certain vitality, a life, a love, as one says ahavas olam – something that they are all ways of grasping.
The Historical Source of the Order of Mitzvos
The Statement of Rabbi Simlai and the Azharos
The source of thinking about the order of mitzvos is in the statement of Rabbi Simlai in Maseches Makos, which is a midrash. Practically, the custom was to speak about it regarding Chag HaShavuos, when many Jews wrote azharos – lists of the mitzvos – built on the fact that on Shavuos we received the Torah. Many Jews understood this as an order of prayer.
I want to bring out that the formulation of counting the 613 mitzvos began more from prayer than from Torah. On Shavuos a Jew wants to bring out the love, the passion of what matan Torah means, one speaks either of the Ten Commandments or of 613 mitzvos.
About this Rashi brings in the name of Rav Saadia Gaon – and I think that others who wrote azharos also went with this approach – that the entire Torah, all 613 mitzvos, are an explanation and are included in the Ten Commandments. On Shavuos one speaks of the Ten Commandments because the event of matan Torah states that we received them. Afterward it says v’haTorah v’hamitzvah asher kasavti l’horosam (and the Torah and the commandment that I wrote to teach them) (Shemos 24:12), and Rashi says in the name of Rav Saadia Gaon that in this are included the 613 mitzvos.
There is the source, the first place where Jews speak about 613 mitzvos. Not when one learns – one learns Mishnayos, Gemara, Chumash, parshiyos – but here one learns 613 mitzvos, in the order of the Ten Commandments, because that is the order of appearance, how the piyut of Shavuos looks. It comes out that the order of mitzvos follows the order of the Ten Commandments – Anochi, Lo yihiyeh lecha, Lo sisa – and on this order one inserted the mitzvos that are connected with that order.
The Rambam: The Entire Torah as the Order of Mitzvos
After Rav Saadia Gaon and the other counters of mitzvos – the Halachos Gedolos, the azharos of other paytanim and chachamim – came the Rambam, who rewrote the entire Torah as the order of mitzvos. It is an entirely new perspective, an entirely new understanding of the Torah: instead of saying there is a Torah from Bereishis to l’einei kol Yisrael, or Mishnayos from Berachos to Uktzin, there are now 613 mitzvos.
The Rambam in his introduction to Sefer HaMitzvos criticizes strongly the previous counters of mitzvos that they did not count well, and he says clearly that many of them were paytanim and not rabbis. Their job was not to rewrite the entire Torah; they wrote a piyut to bring out how beautiful the Torah is, a beautiful midrash, through the list of 613 mitzvos that follows the list of the Ten Commandments. They did not intend to make a halachic work built on the 613 mitzvos.
The Rambam is the first, or almost the first, who decided: if the 613 mitzvos are the principles, the list of all mitzvos in the Torah, one must take it very seriously. If so, the learning – what is called halachah, what is called Talmud, from which comes how a Jew must conduct himself his entire life – one must rewrite it according to the order of mitzvos. He was very strict about what is indeed a mitzvah, what is not, how it is divided, which mitzvos become two, how it becomes one, what is d’Oraisa, what is d’Rabbanan, what is truly obligatory and what is not. So at great length in the shorashim of Sefer HaMitzvos, and he rewrote all the mitzvos in the Torah in order.
His great work, Mishneh Torah, also followed a similar order, similar to the order of the Ten Commandments – he also begins with Anochi. All the mitzvos are arranged in order according to the topics. But the main innovation is that the Torah has now become a list according to the order of mitzvos. This is the innovation of the Rambam.
The Sefer HaChinuch: Mitzvos According to the Order of Parshiyos
Interestingly, most Jews, when you ask them what is the first mitzvah, say peru u’revu (be fruitful and multiply). This is not true – in the Rambam, and in all azharos that go according to the order of the Ten Commandments, the first mitzvah is Anochi Hashem Elokecha (I am Hashem your God) (Shemos 20:2). From where comes the thought that the first mitzvah is peru u’revu? From a book called Sefer HaChinuch.
The Sefer HaChinuch accepted from the Rambam that the Torah is 613 mitzvos, but he saw that people do not learn any order of mitzvos. The life of a Jew, and the order of learning, is not set up on 613 mitzvos. Except for Shavuos – when one says the 613 mitzvos in the piyut of Musaf or at Tikkun Leil Shavuos – there is no order of learning 613 mitzvos, except for those who learn Mishneh Torah. The Rambam was not successful in changing the order of all yeshivos; they learn, both in the time of the Rambam and afterward, still an order of the Mishnayos and the Talmud, which is also not the order of mitzvos.
The Main Learning: The Order of Parshas HaShavua
Which order does one indeed learn, the main learning of Torah that all Jews share, from small to great? The order of parshas hashavua. This is very important – one trains people who will be leaders, rabbis, mashpi’im, that they should make sure to learn the Chumash very well with seriousness, because the rest of their lives they will say each week a Torah on the weekly portion. It is a pity that this is the main learning and one does not learn it with seriousness, even Chumash with Rashi.
The main learning – not the bnei Torah who sit in yeshiva, but the baalei batim, the masses, Klal Yisrael, the women, the children – everyone learns the parshah, and the rabbis and leaders look at Kol HaLashon, Kol HaTorah, for another shiur on the parshah. One must raise the level a bit of a shiur on the parshah, because there one learns the Torah.
This was the job of the Sefer HaChinuch. So also says the introduction of the Ramban on the Torah; the Sefer HaChinuch was a bit after the Ramban, in the same region, and they both say: if one wants to truly teach the Jews the Torah, it would be a good thing to go according to the order of the parshah. The Sefer HaChinuch rewrote the entire order of the Rambam, and he looked in the Rambam which is the mitzvah and from which verse, and wrote in each parshah how many mitzvos there are, with some halachos, midrashim, aggados and mussar according to the order of parshiyos. He says clearly that he wants the children who go to shul to discuss among themselves how many mitzvos there are this week and what are the halachos. He notes each time in which Gemara the halachos are found, for whoever wants to expand.
It may even be that not always was he accurate about the truth of which verse the mitzvah truly comes from, because the Rambam’s job was not to go according to the order of the Torah. The Rambam wanted to know what the mitzvos are; when a mitzvah comes from two verses, he sometimes brought one verse because it is simpler and clearer.
The Chinuch taught the mitzvos according to the order of parshiyos, which is why most people say that the first mitzvah is peru u’revu, because that already appears in Parshas Bereishis. Although according to the Rambam it is not entirely correct to say that there is a mitzvah in Parshas Bereishis, and there are different investigations about this.
It is a bit like a hybrid, a bit like kilayim, because if one wants to learn the order of mitzvos, there is a great light, a great clarity, which is not there when one learns that peru u’revu is the first mitzvah. For children who review the 613 mitzvos, one must say, there are such programs, that one may not go according to the order of Sefer HaChinuch, but according to the order of the Rambam. The order of Sefer HaChinuch is simply the order of the parshah, the approach goes in the approach of parshas hashavua. But the 613 mitzvos is a new order, an entire wisdom, an entire light, in what order there is in the 613 mitzvos. There is a light in the analysis and understanding of things, and also in life, if a person wants to live that way.
The Zohar and the Order of Mitzvos
The Books in the Zohar That Follow the Order of Mitzvos
Now we come to our Sefer HaZohar. Most of the Zohar is an order of parshiyos and not an order of mitzvos; even when there is a mitzvah, it does not make an issue of the mitzvos in the parshiyos specifically. But the authors of the Zohar did indeed write a Sefer HaMitzvos – perhaps more than one book. The Zohar did indeed have an interest in the order called mitzvos: to understand the Torah according to the order of mitzvos, and the mitzvos according to the order of the Torah.
About this there are two or three sections in the Zohar. The first is the section that we are now learning, which is called Pekidin, which is in the language of the main Zohar. It does not go through all 613 mitzvos, but many mitzvos – forty-six, fifty – more similar to the order of the Rambam, though not exactly. The same thing exists in Ra’aya Mehemna, which also explains a Sefer HaMitzvos. In the third place there is in the introduction to the Zohar a list of eleven or fourteen mitzvos – I don’t remember the number – that the Zohar goes through as the order of mitzvos to understand the Torah.
The Printers and the Mixing of the Books
Now it is a bit ironic, and one sees how Jews do not let themselves be so strongly influenced by the order of mitzvos. In practice, the main order of learning of the Jews is still in the order of parshiyos. When they printed the Zohar, they did not print the books correctly, for the same reasons. Those who printed it wanted to make a good book that the world would buy and read, and therefore it must be according to the order of parshas hashavua.
So the printers took the two books that the Zohar wrote according to the order of mitzvos (the introduction to the Zohar remained separate), cut them up, and took out each piece according to which parshah they thought it belonged – where the verse of the mitzvah appears – as the Chinuch did for the Rambam, and inserted the pieces of Zohar there. This caused a great confusion. Often the piece about the mitzvos is from Sefer Ra’aya Mehemna, which is truly a separate book, and sometimes from the book called Pekidin, and not everyone knew that they are two different books. It does not connect with the piece before it, not with the piece after it, and people thought it is a confused book, difficult to understand.
Besides the fact that one sees that the Arizal and the Gra wrote on the side of their Zohar the correct order of how one must learn it, all this is explained in the introduction to Sefer Ra’aya Mehemna that was recently printed in the last few years, so that one should be able to learn.
Mitzvos Is an Internal Jewish Concept
We have made clear that it is not enough to say that it is a parable with a lesson, or that it is the same k’mo shehu l’maalah kein hu l’matah (as it is above so it is below) – just as by a person there are different midos, so too by the Almighty, or the deeper thing that the mekubalim say, that a person who conducts himself in the midos of chesed awakens by the Almighty the midos of chesed.
What do I mean to say? That instead of bringing out from the outside that there is the topic of 613 mitzvos like a law book – that every normal country has a list of laws, and the Rambam found that one can say these are the Jewish laws, six hundred and thirteen – this is an external thing, as if one were imitating the Greeks or the Muslims. This is not the Jewish language.
The concept of mitzvos is an internal Jewish concept. The concept of 613 mitzvos, and the division of mitzvos asei and mitzvos lo sa’asei – which is the main division that we will speak about, though there are perhaps more internal divisions within the mitzvos – is entirely an internal Jewish thing in the Jewish language. So the Zohar, instead of going into the entire background that I have given, goes straight to the thing without the background. Because of this, if one learns Zohar without the context, one does not understand what it wants; if one understands what it wants, one grasps that it speaks the entire language. Instead of making an introduction, it says it simply as if it were a translation of a verse with a midrash, a remez and a sod – but that is what it means.
So the introduction to Pekudim speaks exactly about this, I am convinced of this. I have made a long digression only to understand the thing, but I want to go still a bit further.
The Secret of the Two Types of Mitzvos
Mitzvos Asei and Mitzvos Lo Sa’asei in the Statement
Let us try to see what the Zohar understood is the secret of the thing called 613 mitzvos according to the sod. Let us leave out the external question of the structure of a law, and go entirely to the topic of Rabbi Simlai’s statement, the first source statement that speaks of the 613 mitzvos.
The Gemara’s Statement and the Count of Mitzvos
The Gemara stated that 613 mitzvos were given to Moshe at Sinai (Makkos 23b) – this is a very important foundational element – and whoever made the count of the mitzvos had to be careful with the division: 248 positive commandments corresponding to the limbs of a person, and 365 negative commandments corresponding to the days of the solar year (Makkos 23b).
Regarding the deeper aspects in the Zohar itself, which is the secret of the 248 and 365, we will speak later, perhaps in the next lecture. But I want to first speak about this, because in order to build the structure called 613 mitzvos, this is a new innovation, a new light on how the Torah is organized.
Rabbi Simlai is the author of this statement, and he has many statements in the Midrash dealing with the order of the Torah. There is a famous passage from Rabbi Simlai that Rashi brings at the beginning of Parshas Tazria: Just as man’s creation came after animal, beast and bird, so man’s Torah came after beast, animal and bird (Vayikra Rabbah 14:1). This is another source that Rabbi Simlai dealt with the topic of the order of the Torah, because there is a secret in the order of the Torah.
The Principles in Halacha of Positive and Negative Commandments
Rabbi Simlai, in order to make this order, spoke of the two types of mitzvos: positive commandments and negative commandments. The topic of two types of mitzvos is not the only place where we speak about this. Whoever studies halacha and Gemara knows that there are various practical differences, levels and principles that have to do with positive commandments and negative commandments.
The Zohar goes straight to the topic: What is the secret of the two levels, what do positive and negative mean, zachor and shamor, male and female. I want to give you the background that is hidden and concealed in the Zohar. We have already spoken about the background in general terms of the concept of 613 mitzvos; now I want to speak about the background in general terms of the two types of mitzvos.
The first one I know who brought this out somewhat – not entirely clearly, and presumably there is still a background that I’m missing – how this connects to the topic in general terms, as per halacha and Gemara, of the types of mitzvos that exist, is the holy Ramban. The Ramban discusses this in his commentary on the Ten Commandments in Parshas Yisro, and again in Parshas Va’eschanan, and in two other places; but in Parshas Yisro he most explains the context regarding the mitzvos.
I want to mention two things he says about the topic of positive commandments and negative commandments. There are many more distinctions – whoever looks in the encyclopedia will see many distinctions according to halacha, Midrash and Gemara.
First one must understand: a positive commandment is something you do, and a negative commandment is something you don’t do. This is not entirely accurate – there are positive commandments that you don’t do, and negative commandments that you do, meaning a negative that comes from a positive, perhaps a positive that comes from a negative. Not always is the language of the commandment the same, but there is such an essence of a commandment.
One of the major distinctions: on positive commandments there is no punishment, except perhaps rabbinically. From the Torah there is certainly no punishment, except for real exceptions – perhaps Pesach and circumcision. But in general, someone who doesn’t perform a positive commandment, there is no punishment neither from the Torah nor rabbinically. There is indeed a rabbinic law, one receives lashes of rebellion, one forces a person to do the mitzvah, but fundamentally from Torah law there are no punishments for positive commandments.
Usually for a positive commandment the Torah says that one should do it. For a negative commandment it says either hishamer that you should not do it – this is how the Gemara always learns, that hishamer is a negative commandment. Another very important distinction is the principle a positive commandment overrides a negative commandment (Yevamos 3b). We learn this from kilayim and tzitzis, and from the mitzvah of yibum which is in place of a brother’s wife, that a positive commandment overrides a negative commandment.
Here we see very interesting distinctions; there can be a contradiction, and all the commentators on the Ramban struggled with what the explanation is. On one hand we see that a positive commandment is greater – so great that it overrides the negative commandment. On the other hand it is less severe, because one doesn’t receive any punishment. I don’t know if not receiving punishment means it’s less severe, perhaps the opposite; this needs to be understood. But these are the two facts we’re talking about now, and there are presumably many more facts to bring in, but this will be enough for now.
The Ramban: Positive Comes from Love, Negative from Fear
Says the Ramban, the inner meaning of the matter is thus: positive commandments have to do with the attribute of love. In the relationship between a person and his God, and in true reality, there are two attributes: love and fear, more or less like children and like servants.
The Ramban explains it: Why? Because with positive commandments one does something that the Almighty loves, like the language one who does his master’s commandments is beloved to him and his master has mercy on him (Ramban Shemos 20:8). He truly speaks of the Almighty’s love for the person, not of the person’s love. A person who does what his master loves, his commandments, the master loves him, and consequently also has mercy on him. Love and mercy are not exactly the same attribute, but this is the meaning of a commandment of action, which is in the attribute of love.
However, a negative commandment comes from the attribute of fear. Why? Because one who refrains from doing something his master doesn’t like, is because he fears him. But one must understand very well, because seemingly one could say both about both: I do what he wants because I fear him, and I refrain from what he doesn’t like because I love him. Why must one make this distinction? There is something deep here.
What Is the True Meaning of the Distinction?
One must understand that the distinction doesn’t speak about the reasons why a person does a mitzvah. I mean that the Ramban gives it over, but it’s not clear enough that he doesn’t mean this. Because the reasons why a person does a mitzvah, both can be done from love and from fear. What it means to say is something else, and this can also answer why there are positive commandments that one does through not doing, and positive commandments that one does through doing – it’s not necessarily entirely so.
This will help us understand what a mitzvah is in general, this is the main thing. If one says that a mitzvah is only that the Almighty commanded and I obey, one can do both from love and fear, then the distinction is not a real distinction. And why must one struggle to make exact lists? Rather, that a positive commandment overrides a negative commandment itself, says the Ramban, is for this reason: since positive commandments are from love and negative commandments are from fear, and love is greater than fear, a positive commandment overrides a negative commandment.
The meaning is thus: a negative commandment means that there are problems in the world, things that are not good – various situations, actions and people that are not good. And from things that are not good one must distance oneself. Not good means the Almighty hates it, evil things in the eyes of the Master.
One must understand the secret further: fear doesn’t mean here seemingly fear of punishment, not being afraid. The distinction of love and fear means: love is when one goes toward something, a positive attraction, I want something – there are things in the world that are good, that the Almighty loves, and it is good to do and remain in them. The attribute by which one does what is good, what is sweet, light, pleasure, is called love, he is drawn. The characteristic by which one runs away, doesn’t go to what is not good, is called fear. Fear means he fears the thing, as we call it fear of sin – does he fear the Almighty or the sin? Because he fears, he goes away. Fear means he goes away – not fear of exaltedness, which is more like love.
If fear means he goes away, he actually becomes closer to the Almighty also with the attribute of fear. He doesn’t go away from the Almighty, but from the things the Almighty hates. This is the secret of the attribute of fear.
Two Types of Service: Zachor and Shamor
Now we understand that there are two types of mitzvos. This is not just an opposite found for the learners, that for this one receives lashes and for that something else. The distinction is that as it were there are desirable things and hateful things, things that are not good, things that one must fear. As it were the Almighty Himself distances from them, that He detests, that He hates.
There are two completely different types of service. One is called such a type of good attribute, such an action of doing what is good, seeking to do the things that are good. The other is called shamor, guarding oneself from the things that are not good.
Understandably, the two things are not exact opposites of each other. One cannot do things that are good at the same time that one does in a bad way or place. Someone who only does positive commandments and has no fear, is not a person. Nevertheless there are many ways that a positive commandment overrides a negative commandment, there is a contradiction.
Here I must say that this is not a teaching that the Ramban innovated, but truly simple plain meaning. Says the Ramban that this is the secret of zachor and shamor. Zachor means what one does, the attribute of male, in the aspect of the male, just as the attribute of a male is that he acts. Shamor is an attribute of female, she doesn’t act – like night, when one sleeps, one doesn’t act; but at night one has fear, one must make sure that no enemies come, kelippos, things that are not good.
The Secret of “Zachor and Shamor Were Said in One Utterance”
The Contradictions in the Torah
When one looks one sees that this is truly simple plain meaning. The topic is thus: It says in the Midrash of the Mechilta, and the Gemara brings it in the laws of Rosh Hashanah, when the topic of two voices are heard: Zachor and shamor both were said in one utterance (Rosh Hashanah 27a). There is a contradiction: in Va’eschanan it says Guard the Shabbos day (Devarim 5:12), and in Yisro it says Remember (Shemos 20:8). So the Gemara was troubled what this means.
The Ramban elaborates that this doesn’t mean simply that it’s difficult why there are changes between the two utterances, because the Ibn Ezra already said that it’s not a problem – here there’s a vav, here there isn’t a vav, it doesn’t have to be exactly letter for letter the same, and the Ramban agrees with this if that were true. But regarding zachor and shamor the Ibn Ezra says it means the same thing, and the Ramban argues that it doesn’t mean the same thing: shamor means a negative commandment and zachor means a positive commandment, it’s not the same learning. How can you say it’s the same thing?
The Ramban explains that what the Gemara and Midrash make an issue of zachor and shamor were said in one utterance – one cannot say, as it were the Midrash gives an answer, that the Almighty said both at once, because a person cannot say both at once but the Almighty can – it doesn’t mean literally. Because you could say the same answer: it says here zachor, there it says shamor, and they were said in one utterance, the Almighty says say both; but why did He need to say both?
No, says the Ramban, the Midrash means to say: First of all, you understood that it’s learning, that it’s a positive commandment and a negative commandment – Shabbos is a positive commandment of Kiddush and rest, and guarding Shabbos not to do work. But this is not enough, because for this the Almighty can say exactly. The secret of zachor and shamor were said in one utterance doesn’t mean literally at all.
The Mechilta: The Contradictions of Positive and Negative
This is stated explicitly in the Mechilta, it’s not an innovation of the kabbalists. The Mechilta says zachor and shamor both were said in one utterance (Mechilta Yisro), and explains that the Almighty said both things in one utterance:
On one hand it says its desecrator shall surely die (Shemos 31:14), and on the other hand and on the Shabbos day two lambs (Bamidbar 28:9) – should one slaughter on Shabbos to offer, which is one of the 39 labors, or not?
Another example: in one verse it says the nakedness of your brother’s wife you shall not uncover, it is your brother’s nakedness (Vayikra 18:16), and in another her yavam shall come to her and take her as a wife and perform yibum (Devarim 25:5) – a contradiction.
Third: it says you shall not wear shatnez (Devarim 22:11), and you shall make yourself twisted threads (Devarim 22:12).
About this the Mechilta says both were said in one utterance, which is impossible for a person to say, as it says God spoke one thing, I heard two (Tehillim 62:12), is not My word like fire (Yirmiyahu 23:29), which Rashi explains that it splits into many sparks. The Mechilta gives over that it doesn’t mean that the Almighty is magic that can say twice; a person can also, except two voices cannot be heard, that the mouth cannot speak and the ear cannot hear. What do you gain from the Almighty saying in one utterance and you cannot hear it?
What the Mechilta means to say is that there are many mitzvos where the positive in them and the negative in them is a contradiction: one may not desecrate Shabbos, and one must offer Shabbos sacrifices; one may not commit incest with a brother’s wife, and one must perform yibum; one may not wear shatnez, and one must wear tzitzis.
The Answer: Both Come from the Same Thing
We have the principle that a positive commandment overrides a negative commandment. A halachic Jew will say “Well, there is such a principle.” But is it a good thing or a bad thing to marry a brother’s wife? A negative commandment means it’s a bad thing, and a positive commandment, yibum, says it’s a good thing. The answer is both were said in one utterance: by the Almighty one must understand the Torah divinely. When one says that the Torah is 613 positive and negative commandments, there lies in this such a deep secret, and in this lies the secret of zachor and shamor were said in one utterance, and what a mitzvah means – it’s not so simple.
You cannot say that the things that are bad one must always run away from, and the things that are good one must always do. There are principles when a positive commandment doesn’t override a negative commandment – a negative commandment with kares, a negative and positive commandment, and the like – and there are principles that go opposite to what you would think: you say one may never desecrate Shabbos, and in the Temple you may, and must, offer Shabbos sacrifices.
And the Ramban acknowledges the problem, because in love there is freedom. Someone asks “I love the Almighty so much, I want to blow shofar on Rosh Hashanah that falls on Shabbos.” The Gemara comes and says “No.” Even if it’s a small concern, the shofar of Rosh Hashanah does not override Shabbos, even rabbinic matters, because, according to the commentators on the Mishnah, here the fear overcomes the love. This is the determination that the Sages understood from zachor and shamor in one utterance – that here the determination goes differently.
The Complete Understanding of a Mitzvah
The zachor and shamor in one utterance brings out that the complete understanding of what a mitzvah means – which we will explain better with God’s help next week – one must understand that the positive and the negative, the doing what is good and the refraining from what one must refrain from, come from the same thing, they are the same thing. A person cannot understand it, but the Almighty can in one utterance make both things, and when one does mitzvos truly, one can also.
What is the meaning? We keep Shabbos and we bring two candles, two hadassim – one corresponding to zachor, one corresponding to shamor – we give over zachor and shamor in one utterance. This is and you shall keep My charge, I am Hashem: the Almighty is one, He can say one, and the faith that the Almighty is one should enable you to say one.
I’m only saying an introduction, that here lies a very deep understanding of what mitzvos mean, much deeper than most people understand. According to the Zohar it’s built on this, because mitzvos contain within them the level of the Shechinah and the level of Zeir Anpin, which is the level of zachor, and the unification of both of them – this is what makes a mitzvah. Without this there is no real mitzvah that is not positive and negative. Every positive commandment means “and don’t not do,” and every negative commandment means “and do not” – it’s just a way of saying, just learning. But if someone doesn’t understand that positive and negative, the zachor and shamor of every mitzvah, he lacks the essential unification, he lacks the divinity of the mitzvah, because then he says that the mitzvah is a human thing. One must say that it’s something only the Almighty can do – this is the meaning that it’s a commandment of Hashem. As the Zohar says, a decree of the Master of the world, it’s a commandment of the Master of the universe, not just commandments.
And this is the explanation of the background of the introductions of the Zohar, and they will continue with this.
⏱️ Chapters
(00:00) אנהייב פון די שמועס: זכור ושמור און די צוויי סארטן מצוות
(00:43) די ערשטע גרויסע התגלות: מתן תורה
(01:53) די פערספעקטיוו פון די תורה: אבדזשעקטיווע נערעיטאר
(03:29) סוף התורה: צוריק צו דער אבדזשעקטיווער סדר
(04:06) די שאלה פון שמונה פסוקים
(05:25) די מדת המלכות און די מדרגה פון תורה
(06:17) מיתת משה און דער סוד פון וימת שם משה
(07:17) דער שורש התורה
(08:07) די סדר וצורת התורה: עשרת הדברות
(08:58) די לוחות: א דבר המתקיים
(10:08) די מצוה פון כתיבת ספר תורה
(49:19) פארוואס שרייבט מען עס: א נקודה פון קביעות
(52:44) אין ביידע לוחות שטייט די לוחות: א סוד
(53:14) דער חידוש: א סתירה בדיבור אחד
⏱️ Chapters
(00:00) אנהייב פון די שמועס: זכור ושמור און די צוויי סארטן מצוות
(00:43) די ערשטע גרויסע התגלות: מתן תורה
(01:53) די פערספעקטיוו פון די תורה: אבדזשעקטיווע נערעיטאר
(03:29) סוף התורה: צוריק צו דער אבדזשעקטיווער סדר
(04:06) די שאלה פון שמונה פסוקים
(05:25) די מדת המלכות און די מדרגה פון תורה
(06:17) מיתת משה און דער סוד פון וימת שם משה
(07:17) דער שורש התורה
(08:07) די סדר וצורת התורה: עשרת הדברות
(08:58) די לוחות: א דבר המתקיים
(10:08) די מצוה פון כתיבת ספר תורה
(49:19) פארוואס שרייבט מען עס: א נקודה פון קביעות
(52:44) אין ביידע לוחות שטייט די לוחות: א סוד
(53:14) דער חידוש: א סתירה בדיבור אחד
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
זכור ושמור: סוד העשה והלא־תעשה שבלוחות
פתיחת השיעור: זכור ושמור ושני סוגי המצוות
בסוף השיעור שעבר ראינו שעלינו לשוב ולפתוח מתחילתו את הדיון בעניין זכור ושמור, ועל כן אני מבקש לחזור ולומר את ראשית הדברים מן ההתחלה — מן הנקודה המבארת מהו פשוטם של שמור וזכור ומהו סודם. על יסוד זה ננסה להמשיך ולהבין שיש כאן שני סוגי מצוות, מצות עשה ומצות לא תעשה, ולעמוד על תוכנם, על משמעותם הפנימית ועל משמעות הדבר כולו. וכל זה מתבטא בדרשת חז"ל 'זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו'. עלינו אפוא לבאר את ההקשר ולהוכיח ולהבהיר את הדבר כראוי.
ההתגלות הגדולה הראשונה: מתן תורה
כל אחד יודע כי הרגע הגדול הראשון של התורה, המראה הגדולה הראשונה, ההתגלות הגדולה הראשונה שיש בתורה, הוא מתן תורה. הקב"ה ירד על הר סיני ונתן לישראל תורה ומצוות, כמאמרנו 'וגאלתך מלכנו על הר סיני ללמד לעמך תורה ומצוות'. השמיע הקב"ה לכל ישראל, על ידי משה ובאופן ישיר, את עשרת הדברות, 'אשר דבר ה' אליכם בהר מתוך האש' ביום הקהל.
ידוע גם לכל שעשרת הדברות מופיעות פעמיים בתורה. פעם אחת באופן ישיר בתוך המעשה, בספר שמות בפרשת יתרו, ופעם שנייה כפי שמשה סיפר לישראל באחת מדרשותיו שבספר משנה תורה, בכלל 'הדברים אשר דבר משה', שבהם משה רבינו חוזר ומספר לישראל. רגילים אנו לומר סתם שהוא חוזר ומספר, אך יש להדגיש זאת: משה רבינו הוא המדבר לישראל.
נקודת המבט של התורה: מספר אובייקטיבי
דבר מעניין הוא, שהרי כבר יש לנו את הנוסח הקודם, המדרגה הקודמת, השלב הקודם של אותם דברים — והוא ארבעת החומשים הראשונים כספר שמות. שם עומדת התורה כמספרת באופן אובייקטיבי, כפי שביאר הרמב"ן בהקדמתו, שאין התורה כותבת 'אמר משה: ה' אמר לי כך וכך', אלא מספרת את המעשה שהיה כמות שהוא, מנקודת מבט על־אישית, מה שקוראים בספרות "מבט של הבורא". כלומר, המעשה נכתב לא מנקודת מבטו של אדם מסוים — לא של משה, לא של פרעה, לא של ישראל, ואף לא של אף אחד — אלא כמות שהוא. משה עצמו, אף שמשה רבינו הוא מחבר התורה, אינו כותב מנקודת מבטו שלו, אלא כותב כפי שהדבר הוא.
עד שמגיעים לספר דברים, על כל פנים רובו של ספר דברים, שנפתח ב'אלה הדברים אשר דבר משה' (דברים א, א). כאן עומד בבירור כותרת: אלו הדברים שדיבר משה, ומכאן ואילך שומעים ברור שמשה רבינו דיבר. ואף כאן עומדת מסגרת, שכן המספר של כל התורה הוא זה שאומר — כפי שהרמב"ן מבאר לאמיתו בהקדמת משנה תורה — שאין סתירה בכך שנאמר 'הדברים אשר דבר משה', שהרי דברי משה שבפרשת ספר דברים אף הם עומדים בתוך מסגרת, שהרי קדם להם כותרת 'אלה הדברים אשר דבר משה'. ומי הוא זה הכותב 'אלה הדברים אשר דבר משה'? אין כתוב 'אמר משה: אני משה כותב את הדברים אשר דיברתי', או כיוצא בזה, אלא 'אלה הדברים אשר דבר משה'. הפשט הוא שזה המשך של אותו סדר עצמו: הוא מדבר כמספר אובייקטיבי המספר את הדברים, אלא שבתוך הדברים הוא אומר שמשה רבינו אמר, ואז שומעים אכן כיצד משה רבינו אמר: 'אני אמרתי', 'אני הלכתי', 'אני שמעתי'.
והאמת, כפי שהעיר הרמב"ן, שיש קטעים כאלה כבר בתורה הקודמת. עשוי לעמוד 'ויאמר משה לה'' וכיוצא, והקב"ה אמר למשה. יש דברים כאלה בתוך המעשה שבתורה הקודמת. עיקר חידושו של משנה תורה הוא בעצם שהדרשות הנשמעות מפי משה הן ארוכות ורחבות מאוד, ובהן עומדת הדרשה כפי שמשה רבינו דיברהּ לישראל בשעתו.
סוף התורה: חזרה אל הסדר האובייקטיבי
וכאן הדבר המעניין: עד שמגיעים אל סוף משנה תורה. פרשת השבוע היא כי תצא, ולאחריה כי תבוא, נצבים, וילך. וכאשר מגיעים אל פרשת וילך, שבה כבר אין כמעט דרשות — כי תבוא היא באמת סוף הדרשה, ולאחריה התוכחה, ולאחר מכן עוד מעט דרשות שבנצבים — אבל כאשר מגיעים אל וילך, שהיא ממש סוף התורה, פרשת מיתת משה, שם חוזרת התורה באמת אל סדרה הרגיל. שוב אין זו בחינת משנה תורה במובן הזה. הכתוב מדבר כבר על התורה, כמו שנאמר 'לקחת את ספר התורה הזה' (דברים לא, כו); כבר קיימת תורה, עיקר התורה, משנה תורה, היא מה שנאמר קודם. ואז חוזר הדבר אל הסדר הרגיל.
שאלת שמונת הפסוקים ומי כתבם
ומשום כך מתעוררת שם שאלת שמונת הפסוקים שבסוף התורה, שלמעשה — כפי שכבר העיר האבן עזרא — אפשר להרחיב את השאלה על פרשיות אחדות שלפני כן. מדובר אפילו על מיתת משה, ממש כשם שדובר על לידת משה: אין זה משה המדבר מנקודת מבטו, אלא נקודת מבטה של התורה, ולפיכך מתעוררת שם חקירה מי כתב זאת. ובמלים אחרות, מהי המשמעות. שאלת מי כתב היא שאלה היסטורית, ואינני סבור שזוהי השאלה האמיתית של הגמרא לפי היסוד, שאף כשנבוא לדבר על משנה תורה נבין בזה את הדבר כולו.
אבל כפי שהנחתי, זו יותר שאלה כיצד מבינים את הפרשיות באופן אחר, שהמדבר, בעל הקול, בעל הנרטיב של התורה, הוא כאן שונה משאר התורה. שכן כאן רואים בבירור שאי אפשר לקרוא לו משה, מפני שמשה כבר איננו חי. הוא אומר בבירור מעשה שבו הוא אינו חי, אבל בעצם חוזר הדבר אל כלל התורה — כשם שהתורה יכולה לכתוב על משה קודם שנולד, מבראשית ועד שמות, וכשם שמשה אף לא זכר כיצד הוא עצמו נולד ונתן בתיבה, וכל זאת כותב משה מפי הגבורה, נכתב בדרך אלוקית, בדרך אובייקטיבית.
אותו דבר בסוף התורה: אפשר לומר שהתורה חוזרת. היא חוזרת אל האובייקטיביות, אל מבטו של הקב"ה. 'בראשית ברא אלהים' (בראשית א, א) אינו ממש מבטו של הקב"ה, שהרי מדובר גם על הקב"ה עצמו. אף אין כתוב 'אני ה'' — יש קטעים שבהם נאמר 'אני ה'' — אבל אין התורה כתובה כפי שהקב"ה מדבר, כפי שהוא כביכול מבטא את אישיותו.
מדת המלכות ומדרגת התורה
ובמלים אחרות, מדת המלכות היא הדבר החשוב. מדת המלכות היא כאשר אדם מדבר מתוך אישיותו, אומר 'אני', 'אני אומר'. לעתים מספר אדם דבר משום שהוא מייצג, מוסר את המציאות. וכך עומדת התורה. והתורה, כביכול, קדומה אף למציאות ולהקב"ה, כלומר היא מחוצה לזה. ואין הפשט שהתורה כותבת, וכאשר אנו אומרים שהתורה היא מפי הגבורה, שהתורה היא דבר אלוקי, אין הכוונה שנכתבה ממדת המלכות של הקב"ה. אין הכוונה שנכתבה מתוך אישיותו של הקב"ה, שהרי מדובר בה על הקב"ה עצמו. הקב"ה הוא בעצמו דמות בתורה; התורה היא כביכול דבר גדול יותר. אי אפשר לומר שהיא גדולה מהקב"ה, שהרי הקב"ה כולל את המציאות כולה, אבל היא גדולה ממה שהיינו קוראים 'אני ה'', ממה שהיינו קוראים הקב"ה כפי שהוא מגלה עצמו כ'אני'. התורה מתחילה קודם לכך. אלו כבר סודות עמוקים, אך הדבר פשוט, ואני מניחו בפשט פשוט.
מיתת משה וסוד 'וימת שם משה'
ומשום כך, משם מתחילה התורה לעבור אל אריכות אישיותו של משה — זה פירושו של משנה תורה — עד שחוזרת אל 'וימת שם משה' (דברים לד, ה) לכל הדעות. יש שיטות ותנאים בדיוק כיצד יש לפרש זאת, אך לכל הדעות חוזר כבר הדבר אל הסדר הרגיל, כביכול אל האובייקטיביות. וזהו באמת עצמו סוד מיתת משה.
יש הסוברים שהקדמונים כבר אמרו שיהושע כתב, אך לדעתי לכל הדעות הדבר שונה, כפי שאומרת הגמרא: אף למאן דאמר שמשה עצמו כתבו — נשתנה. ואפשר לומר להפך: אף האומר שיהושע בן נון כתבו, אין כוונתו שאין זה חלק מתורת משה, שהרי החומש נקרא תורת משה. אין כוונתו אלא שברגע שנעלם משה, כשנאמר כבר 'וימת שם משה', כבר יש כאן מקום ליהושע. אי אפשר לומר שיהושע בן נון כתבו במובן ההיסטורי; אין אנו מאמינים שזה ממש כך. אם אומרים שיש כאן ראיה היסטורית שמעשה שאול היה כך, הרי אפשר לדחות את הראיה — אין זו ראיה, לא מכאן ולא מכאן, זו ראיה חלושה מאוד. עיקר הכוונה הוא להעלות את המשמעות, מה משמעות הדבר וכיצד הוא נראה מן ההבנה הפנימית של התורה.
מדוע כל ההקדמה: שורש התורה
ומעתה, מדוע כל ההקדמה הזאת? מפני שחשוב לשוב ולחזור אל אשר אמרנו. אמרנו ששורש התורה — הדבר הראשון שדיברנו בו בשיעור שעבר — הוא הדבר שישראל חוגגים בשבועות. וחשוב הדבר, שהרי גם יום כיפור הוא יום שניתנו בו לוחות שניות, ואף הוא בחינה של מתן תורה, וכל חודש אלול הוא הכנה, שהרי סובבים סביב אותם ארבעים ימים שקודם יום כיפור, שבהם עלה משה אל ההר וקיבל את התורה. ותמצית הדבר, נוסחו הקצר ביותר, הן עשרת הדברות ששמעו כל ישראל. את אלה כתב על הלוחות, הקב"ה כתב על הלוחות. יש עוד תורה שלמד בכל ארבעים הימים, וכל זאת כבר פירושים על עשרת הדברות והרחבות, אבל זו התורה, הגדולה שבסדר התורה שקיבלנו.
סדר התורה וצורתה: עשרת הדברות
ובסדר עצמו — וזה הדבר החשוב — כשם שאומרים שתרי"ג מצוות הוא מדרש שעומד בגמרא, שרבי שמלאי אמרו, ואינו פסוק מפורש, שכן דרך התורה לקרוא למצוות בשמות שונים: מצוה, או חוקים ומשפטים, וכל אלה שם אחד. אבל אם רוצים למצוא שורש לרשימה בתורה, למניין של אחד, שניים, שלושה, הרי ודאי שהרשימה הגדולה ביותר היא עשרת הדברות. ובמלים אחרות, זהו הסדר, צורת התורה. כל אחד מבין שהבנה פירושה עשיית סדר, פירושה נתינת צורה. אדם המבולבל, שאין לו סדר, אינו מבין מה עומד לפניו. הסדר וצורת התורה שבפרשת התורה הם עשרת הדברות. עשרה דברים, עשרת הדברים — זו הצורה הראשונה שהוא נותן לתורה, ומהם יוצאים תרי"ג מצוות ועוד אלפי ענפים, וכן הרבנן והמנהגים, הכל כתוספת קישוטים על גבי זה.
הלוחות: דבר המתקיים
והנה, אם לומדים את עשרת הדברות, ואם רוצים לראות — עשרת הדברות הן דבר חזותי, אלו עשרת הדברות שנכתבו על הלוחות. לוח הוא דבר הנראה לעין, דבר כתוב, הנשאר קבוע וקיים, חקוק על שני לוחות אבנים, 'חרות על הלֻחֹת' (שמות לב, טז), 'והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלֻחֹת' (שמות לב, טז).
והוא גם דבר המתקיים. שהרי אין הדיבור כדבר הכתוב: הדיבור הוא דבר שאני מדבר עמך, אתה יכול לשמעו, אך עליך לזכרו, ונשאר רק בזיכרון. אבל הכתוב כבר הוא דבר שנעשה ממשות, ואינך צריך אפילו לזכרו. כלומר הוא נזכר, נשאר באבן, כמו שקוראים אבן זיכרון, 'ויצב לו שם יד' (שמואל א טו, יב). נעשה כמין מציאות, מציאות מוחשית בעולם. ירדה התורה, באה התורה, נכתבו עשרת הדברות על אבן, על שני לוחות האבן. אין זה רק שיש לזכור את התורה — אף זה יש בו — אבל הוא עמוק מזה. ירדה התורה ממש, מה שקוראים התלבשות, התלבשות בגשמיות: נעשה בעולם אבן שעליה חקוקה התורה.
מצות כתיבת ספר תורה
והאמת שעל זה עומדת גם מצות כתיבת ספר תורה, שאף אותה נלמד — בסוף דברים עומדת המצוה 'כתבו לכם את השירה הזאת' (דברים לא, יט), מצות כתיבת השירה או כתיבת התורה. וכוונה עמוקה יש בזה, ואנו קוראים מדי שבת בבית הכנסת מתוך ספר תורה כתוב, שסופר כתבו בידיו על הקלף, על כל דקדוקיו, על כל הלכותיו ופרטיו. ומוציאים את התורה ונושקים לה ומראים אותה סביב. אין זה רק דרך לזכור את התורה.
ומה הראיה? הרי יש תורה שבעל פה. תורה שבעל פה מלמדת שאפשר לזכור בלא כתיבה, אין בזה כל בעיה. אמנם אחר כך כתבנוה, משנראה ששכחה משתכחת, אבל למעשה, במשך אלפי שנים היא שרדה. והאמת, שאף היום רואים תורה שבעל פה — ואין זה עתה עניין שיחתנו — שזוכרים אותה היום. התורה נזכרת, אין התורה דבר שחייבים לכתבו; כותבים אותה אף שאפשר לזכרהּ.
מדוע כותבים אותה: נקודת הקביעות
אלא מדוע כותבים? יש כאן נקודה של קביעות, שלא ייעשה הדבר בגדר חכמה בלבד. אין כוונתי כפשוטו שלא ייעשה בגדר חכמה, שהרי אפשר לזכור; אבל המשמעות העמוקה יותר היא שהוא נעשה כמין חפצא. עתה נעשה דבר שאי אפשר לקרעו כל כך בקלות; אינו נקרע. משה שבר את הלוחות. ופירוש שבירת הלוחות הוא שנשארת תורה שבעל פה, כמו שנאמר בגמרא: 'קול גדול ולא יסף'. שמיעה והבנה אפשר תמיד; כששבר את הלוחות לא נשבר הקול. הקול הגדול לא נשבר, אלא הכתב נשבר. וזה חילוק גדול. אבל מצד שני, לכתב יש חולשה: עדיין לא בא לידי ממשות, אינו חפץ הנראה לעין.
'אין בארון רק שני לחות' (מלכים א ח, ט) — אלה הלוחות שהצניעו, לוחות העדות, וישראל תמיד יכלו לראותם. יש לדעת כיצד יכלו לראותם: לעתים פתחו את הארון והראו אותם, מפעם לפעם ראו אותם. וזהו דבר שיצא לידי ממשות בגוף. וזו באמת העבודה המיוחדת של כתיבת ספר תורה.
באמת, הגמרא אומרת שכל יהודי צריך לכתוב לעצמו ספר תורה. ואף על פי שיוצא ידי חובה אם קנה — ויש פוסקים האומרים שעיקר הכוונה כדי ללמוד, ואומר הרא"ש שממילא בזמן הזה עיקר המצוה לקנות ספרים, אבל אין אנו לומדים כך ואין אנו פוסקים כך לגמרי, לכל הפחות — יש עניין גדול בכתיבת התורה, ואם אדם יכול ללמוד לכתוב בעצמו, ודאי שבזה הוא ממשיך את הדבר. ויכול להיות כן אף בכתיבת חידושי תורה, או בהדפסה, ובאופנים אחרים שעושים בהם ממשות מן הדבר. עניין חשוב מאוד הוא. היום הכל במחשב, ויש לדקדק איזו מין ממשות יש למחשב )ובזה נחזור לשיעורינו באותו נושא ואין זה מקומו(, ואין זו ממשות ככתב היד. עדיין יש עניין גדול בכתיבה.
שלוש מדרגות הלוחות
הרי שהלוחות הם גם הרשימה, גם הדבר הנשמע, וגם הדבר הנכתב. אפשר לראותם, אפשר לגעת בהם. אפשר לגעת בדבר ה', בלוחות. מה מונח באבנים הללו? וכל יהודי צריך שיהיה לו משהו מבחינת הלוחות. כל אחד מניח תפילין בכל יום, ובתפילין כתובים עיקרים מסוימים של התורה שהם כנגד עשרת הדברות. יש לנו מזוזה, ויש לנו דברים כאלה. יש להדגיש זאת, ואמרנו שהשיעור יבוא להדגיש את הדברים היום־יומיים. ולכל יהודי יש ספר תורה, אנו הולכים לבית הכנסת בשבת ובשני וחמישי ומוציאים את ספר התורה.
אור עצום הוא זה. לאריז"ל כוונות רבות על אחיזת ספר התורה, על נשיקתו, על הנחת כתר על התורה, ועל אותם רימונים שהיו מכנים בהם את קישוטי הספר, ועל שאר המנהגים שבהם מקשטים את ספר התורה. אור גדול יש בזה, כמצוה, כבניין המשכן — כמצות כתיבת התורה או בניין המשכן — לעשות חפץ גשמי, להסיר מן האדם את העול שיהא תמיד בדעתו, שיהא תמיד זוכר בעצמו. כלומר, כשהוא זוכר, ותורה שבעל פה שיש לזכרהּ — אין הוא צריך לחזור, שכן מונח הוא שם, 'וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך' (דברים ו, ט), מונח הוא ליד פתחך ואינך צריך לזכור. הרי זו עצה לזכור אף כשאינך זוכר. וכמדומני שכבר דיברנו פעמים רבות על מעלת קדושת החפץ )כמו שביארנו כבר בעניין קדושת החפץ ואין זה מקומו(, אבל מעלה גדולה היא ומדברת אל האדם בעוז. וזה הן הלוחות, ובלוחות מצויות כל המדרגות הללו.
השאלה: מדוע עומדות עשרת הדברות פעמיים באופן שונה
ועתה, כשמתבוננים בלוחות, הרי בעשרת הדברות שעל הלוחות, שאנו רוצים בהם שיוטמעו בפנים, שכל יהודי יזכור את כל התורה בעל פה — אבל בעשרת הדברות עם נוסחן, היה ראוי שיוכל אדם לחזור עליהן ולדעתן בעל פה. אמנם חכמים לא תיקנו שיאמרו עשרת הדברות אלא קריאת שמע, וקריאת שמע יודע כל אחד, ואפשר שאף באמירת עשרת הדברות יש עניין. וראוי היה אף לדעת את החילוקים שבין שתי מהדורות הדברות. וזה כמין חידוש. הבה נבין. אני אומר זאת כך, מפני שאפשר שבכך מתבטא היטב יותר החידוש או הקושיה.
בשני הלוחות עומדות עשרת הדברות: סוד
והנה בשתי הפעמים — בשני הלוחות שהם חשובים כל כך, ובשתי הדרכים שבהן נכתבת התורה — עומדות עשרת הדברות. חשוב מאוד, וזה עצמו סוד. בשתיהן עומדות. כלומר, לא כל דבר עומד חזור פעמיים; אין לקרוא לזה חזרה, אלא זו כמדרגה אחרת של תורה. לא כל דבר, לא כל מצוה עומדת גם בספר שמות או ויקרא במדבר וגם בספר דברים. יש מצוות רבות שאינן עומדות אלא באחד מהם. הרמב"ן לאורך ספר דברים מציע תיאוריות שונות לבאר איזו ומדוע, אבל לא כל מצוה, ובוודאי לא כל מעשה, ובוודאי לא באותו לשון. אין זה דבר שנאמר בו 'ויאמר ה'' — הרי הקב"ה אמר את המצוות למשה בלשונות, 'וידבר ה' אל משה לאמר' (ויקרא א, א), 'אדם כי יקריב מכם קרבן' (ויקרא א, ב). אלפי מצוות עומדות באותו לשון, אבל מעט מזעֵר יש שעומד באותו לשון עם החזרה. יש פסוקים אחדים שעם אותו לשון, או במלה נוספת או במלה מוחלפת, אבל מעט מאוד — ויש לדקדק בזה — מעט מאוד פרשיות ומצוות, ואף אותן שכן חזורות ועומדות בספר דברים, מעט מאוד עומדות באותו סדר, וכל שכן באותו לשון, כמעט מלה במלה. אפשר לדקדק ולמצוא אחת מהן. אבל מן הדבר העומד שוב, פעמיים בתורה, הן עשרת הדברות.
מזה עצמו אפשר לראות כמה חשובות הן. וזה מה שאני מבקש לומר: לא הרעיון של עשרת הדברות הוא החידוש, שכן אפשר לומר שהרעיון עומד בכל התורה. 'לא תגנֹב', 'לא תרצח', 'אנכי ה'', 'לא תשא' — כל אלה עומדים כמעט פעמים רבות בדרכים אחרות שונות, עם פרטים נוספים, עם הלכות נוספות. 'ככל היֹצא מפיו יעשה' (במדבר ל, ג) דומה ל'לא תשא את שם ה' לשוא' (שמות כ, ז) וכיוצא. עומד פעמים רבות באופנים רבים: 'מוצא שפתיך תשמֹר ועשית כאשר נדרת' (דברים כג, כד), וכל אלה לשונות הקשורים ב'לא תשא'. וכן כל פסוק ופסוק. שבת עומדת ודאי עשרות פעמים בתורה, וכן כל דבר מעשרת הדברות עומד פעמים רבות. אין זה החידוש שהוא עומד חזור שוב.
אבל שיעמוד הלשון 'אנכי ה' אלהיך' (שמות כ, ב) וכל הלשון כולו עד 'וכל אשר לרעך' (שמות כ, יד) — זו כמעט הפרשה היחידה שעומדת חזורה באורך כזה. אני יכול לזכור עוד פסוקים אחדים שאפשר לראות שהם אותו פסוק, במלה נוספת או במלה חסרה, אבל פרשה ארוכה כזו של עשרת הדברות — יותר מעשרה פסוקים לפי טעם התחתון, ולפי טעם העליון עשרה פסוקים ארוכים — שעומדת ממש כתובה שוב מלה במלה, זהו הדבר היחיד: עשרת הדברות.
הרי אפשר לראות — ואינני נכנס בזה לשיחה — כמה חשובות עשרת הדברות. לחכמים היה ויכוח בזה, שלא רצו שיאמרו קריאת שמע פן יסברו שזו התורה כולה. פשוטו של דבר, חלק חשוב מאוד הן בתורה, ולא רק חלק חשוב — וזה מה שאני מבקש להעלות — הן חשובות בתור צורת התורה, בתור סדר התורה, שכן זה הדבר שהתורה כתבה חזור באותו סדר ובאותן מלים.
הלשון שהוא חשוב: שנה הכתוב לעכב
יש דברים אחרים שהם חשובים. אפשר לראות שהתורה מדברת פעמים רבות מאוד באיסור עבודה זרה. הנושא, תוכן הדבר, חשוב מאוד, אבל בכל פעם הוא עומד בלשון אחר. הרי שהלשון אינו החשוב כשלעצמו. הוא חשוב, אבל יש דין כזה 'שנה הכתוב לעכב', או 'לאו הבא מכלל שני לאוין', שהרמב"ם לומד שאין פירושו שהעובר לוקה פעמיים, אלא שהדבר חשוב יותר. הרי שרואים שהעומד פעמים רבות, פשוטו שהוא דבר חשוב. וכאן הלשון הוא הדבר החשוב. במלים אחרות, מה שעומד על הלבנים, על האבנים — פשוטו שנקבע כבר, שירד בחוזק כזה, שהוגדר בחוזק כזה על הלשון — זה עשרת הדברות.
עשרת הדברות הן דברים כלליים
והנה עומד בעצמו שיש בזה גם צמצום. שהרי יאמר אדם: העיקר הלא אינו הלשון, שכן לפי המקום, לפי הזמן, לפי האדם, צריך להשתנות מעט לדינא. ומשום כך אכן עשרת הדברות הן דברים כלליים מאוד. אין עומד בהן אפילו הדבר המפורט ביותר, הדבר המסוים ביותר, שעומד בעשרת הדברות והוא מצות שבת. עומד 'וביום השביעי תשבת' (שמות כג, יב), היום השביעי; אין עומד מתי הוא היום השביעי, אלא היום השביעי של כל שבוע. זה הדבר הממשי ביותר. כל השאר: 'כבד את אביך ואת אמך' (שמות כ, יב) — מהו כבוד? הגמרא כבר תאמר מה פירוש כיבוד ומה פירוש מורא, אבל בעשרת הדברות אין הדבר מפורש. מהו 'לא תרצח' (שמות כ, יג)? את מי? וכיצד? ומהו מזיד ומהו שוגג? עומד בפרשיות אחרות, אך אין עומדים פרטים. עומד רק הדבר הכללי ביותר, שאותו אפשר, כמו שאומרים, "לחקוק באבן". את זה אפשר לכתוב על אבן: 'לא תרצח'.
הלכות כבר אי אפשר לכתוב על אבן. בכל פעם שעומדת ההלכה בתורה, היא עומדת מעט אחרת, בפרטים מעט אחרים, מפני שיש כל כך הרבה מצבים, עד שצריך ללמוד רמב"ם שלם, הלכות רוצח, כדי לדעת הלכות 'לא תרצח'. 'לא תגנֹב' הוא כל חושן משפט; כולו רק הלכות 'לא תגנֹב' או 'לא תחמֹד', כפי שהרמב"ן לומד ודנו בו באריכות. אין זה דבר שאפשר לכתבו — אין ראוי שירד עד למדרגת אבן, ואם ירד יהיה בזה קלקול. אי אפשר לקבעו כך.
דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכתבם: חידוש להלכה
וכמדומני שיש כאן חידוש, חידוש להלכה. שכן יש דבר 'דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכתבם' (גיטין ס:), שפירושו שיש מדרגה של כתב, והכתב עצמו הוא קביעות מסוימת; אי אפשר לשנות את כתב ספר התורה. הרי מדי שבוע מתעורר עניין אות אחת, ד' או ה' או א', שנחלקים בו כבר אלף שנים אם צריך לכתוב כך או כך. אין זה — התורה צריכה להיות מדויקת עד האות האחרונה. ומשום כך אסור להוסיף. 'דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכתבם' פירושו שאסור לקחת ברצינות את נוסח המשנה כפי שלוקחים את נוסח התורה. זה הפירוש. סבורים בני אדם שזו גזירת הכתוב, ומדוע היה צריך להשאיר דווקא זאת; אלא זה הפירוש. יש גבול, מוכרח להיות גבול, כמה דברים יורדים לכתב, וירידה לכתב פירושה ירידה ללבוש גשמי כזה, שהרי בעולם הזה הכל גשמי.
בית המקדש: מקום אחד של קדושה
כשם שיש הלכה שבית המקדש אינו אלא במקום אחד — ואף היא עומדת בספר דברים — הבאה מן ההערכה מה פירוש מקום גשמי שבחר בו ה', שנקבע לקדושת השם, 'לשכן שמו שם' (דברים יד, כג). כלומר, ודאי אם מדברים ברוחניות, אם מדברים באופן מופשט, אז הדבר יותר מטושטש. ואין זה שהרוחניות והמדרגות הגבוהות מטושטשות; הן מתפשטות בעולם הזה באופן מטושטש, אבל הן מופשטות יותר, מוגבלות פחות בגדרים גשמיים מסוימים של מדרגת העולם הזה. וכל דבר, כמו שעומד בפסוק, 'בכל המקום אשר אזכיר את שמי' (שמות כ, כ). כל אחד, ודאי, יש מקדש מעט, כל אחד בכוונתו עושה משכן בלב. אבל אם רוצים ויש צורך גדול ותועלת גדולה לקחת דבר מסוים ולעשות שיהיה כאן מקום קדוש, מקום לה' — מוכרח שיהיה רק אחד. והמלים מצומצמות מאוד, רק דווקא באופן זה. וצמצום פירושו שהדבר יהיה באופן כללי מאוד.
בית המקדש הוא דבר כללי. בבית המקדש, כמו שאומר האריז"ל, שלושה עשר שערים, ושם מתפללים בכל הנוסחאות. ובית המדרש הוא בחינת תורה שבעל פה, אינו מקום קדוש; אין זה המקום שאליו באים כל ישראל לעלות ולראות את פני השם. ודאי כל הבא רואה פני השכינה בבית המדרש, שהרי בית המדרש הוא בית כנסת, וזה נעשה לשם השכינה, כנסת ישראל. אבל אם כל בית כנסת עושה נוסח אחר, אין הדבר מפריע, מפני שהקביעות אינה מונחת על מדרגת הנוסח. זה דבר יותר מטושטש. אבל אם תעשה בית מקדש, אינך יכול לומר שם שבית המקדש מתפלל בנוסח מסוים. באיזה נוסח התפללו בבית המקדש? בכולם, בכל אשר רצו. בית המקדש קובע רק את הכמות המצומצמת מאוד של דברים שאפשר לקבעם בכתב. וזה סוד 'דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכתבם'.
מדרגות הקביעות: תורה שבעל פה, כתב, והלוחות
ואף שכתבו את התורה שבעל פה, עדיין התורה שבעל פה משתנה הרבה יותר. באמת יש להיזהר יותר מפני מי שלוקח כל נוסח העומד באיזה אחרון ברצינות כפסוק בחומש; זה עצמו האיסור, ממש איסור 'דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכתבם'. וכשם שיש הדבר לגבי תורה שבעל פה בתוך תורה שבכתב, כך יש הדבר לגבי הלוחות ביחס לתורה כולה. כלומר, דברי כלל התורה אי אתה רשאי לכתבם על האבן. אמנם כתבו על שתי מצבות אבנים את התורה כולה — אלא שזו מדרגה נוספת.
יש בזה מחלוקת גדולה במפרשים, אם כתבו את התורה כולה מבראשית עד 'לעיני כל ישראל', או שמא רק את רשימת המצוות, או שמא רק את משנה תורה. משהו פחות מן התורה כולה כתבו שם לכאורה בוודאי, שהרי קשה מאוד שיכתבו את התורה כולה על אבנים. אבל אבנים כאלה כלוחות — רק את עשרת הדברות מותר לכתוב על הלוחות, מפני שזו כבר מדרגה גדולה יותר של קביעות, מדרגה גדולה יותר של ירידת הדבר ממש לאבר גשמי, לגבול גשמי, ובמדרגה כזו יכולות להיות רק עשרת הדברות.
חזרה לשאלה: מדוע אין עומד בשתי הפעמים אותו דבר
עתה, לאחר כל ההקדמה להבין מהי תורה, ומהם שני סוגי התורה, ומהם הלוחות, ומהן עשרת הדברות, נעשית מעניינת עד מאוד השאלה שבעשרת הדברות אין עומד בשתי הפעמים אותו דבר. הרי פשוט שאם עומד פעמיים, פירושו שבינתיים חזרו עליו. אולי משה רבינו עצמו? אפשר לומר שזכר זאת שוב וכתב בנבואה. אינני יודע, אך מסתמא ודאי היה זיכרון. חזרו — ישראל חזרו במשך כל ארבעים שנות המדבר על עשרת הדברות, ויותר, חזרו על כל התורה, אבל עשרת הדברות עוד יותר, שהרי זה הדבר שנשמע מפי הקב"ה עצמו בהר סיני. וכל יהודי ידע בעל פה את עשרת הדברות. ואם יאמר אדם: אה, כתבו אותן בפעם השנייה בשלב מאוחר, ושכחו מלים אחדות — הרי יהודי ישר אינו שוכח אפילו מלה אחת, וקל וחומר דבר עליון כזה אינו שוכח.
החילוקים שבין שתי מהדורות עשרת הדברות
יאמר אדם: והלא האבן עזרא טוען שאין חילוק איזו מלה כותבים, שכן העיקר הוא הכוונה. אבל הרי אמרנו זה עתה שעשרת הדברות אינן דבר שהוא רק עניין הכוונה. עשרת הדברות הן דבר שאילו היה בו רק עניין הכוונה, היה עומד הנושא שוב, ולא היו עומדות עשרת הדברות שוב. חשוב אכן שיהיו המלים, ואולי כמות מסוימת של מלים, וכמות מסוימת של דברות מוכרחה להיות דווקא עשר — שכן מה היה רע אילו היו תשע, או שתים־עשרה, או אחת־עשרה, או שלושים? אין זה שצריך שיהיו עשר, אלא שצריכות להיות המלים הללו. ואם כן, אם עומדות מלים אחדות באופן שונה, הרי זה ממש פלא. מהו הפשט שעומדות מלים שונות באופן אחר?
ואני סבור שזו שאלה טובה מאוד. הבה נבאר כך.
סוגי החילוקים השונים
יש כמה סוגי חילוקים בין הדברות הראשונות, העומדות בפרשת יתרו, לבין הדברות העומדות בואתחנן. ומי שיעיין בעצמו יראה חילוקים שונים, ואף שאין להם מספר, יש לחלקם לקטגוריות שונות.
יש חילוקים של אות אחת. כאן עומד 'למצֹתו' וכאן 'מצותיו', קוראים "מצוותו" אבל עומדת ו' במקום י'. ועוד חילוק גדול: בחמש הדברות האחרונות עומד כאן 'לא תרצח, לא תנאף, לא תגנֹב' (שמות כ), ובפרשת ואתחנן 'ולא תנאף, ולא תגנֹב, ולא תענה' (דברים ה), עם ו'. זה סוג חילוק אחד, שהאותיות שונות; אני זוכר שיש חילוקים קטנים כאלה.
לאחר מכן יש דברים שבהם הוחלפה מלה שלמה. למשל, כאן עומד 'עד שקר' (שמות כ) וכאן 'עד שוא' (דברים ה). או שיש שנוספה מלה שלמה, כמו שכאן עומד 'לא תחמד בית רעך' (שמות כ) וכאן 'לא תתאוה' (דברים ה). הוחלפה מלה: 'לא תחמד' השנייה הוחלפה ל'לא תתאוה', ונוספה 'שדהו' (דברים ה), ובראשונה אין עומד 'שדהו'. וראיתי פשט נאה: מפני שבשנייה מדבר לדור באי הארץ, שלעולם היו שדות, ובמדבר לא היו שדות, ולכן לא היה צריך לכתוב 'שדהו'. הבנה נאה. אלה חילוקים קטנים, נאמר.
עוד חילוק קטן: כאן עומד 'זכור את יום השבת' (שמות כ), וכאן 'שמור את יום השבת' (דברים ה).
עוד סוג של שינוי הוא שנוספים חלקים שלמים. זה אולי החילוק הגדול ביותר: יש חלקים שלמים שנוספים, ולעתים חלקים שלמים שמתחלפים. למשל, עומד 'שמור את יום השבת לקדשו' (דברים ה), ומלבד שאין עומד 'זכור', עומד בפרשת ואתחנן גם 'כאשר צוך ה' אלהיך' (דברים ה). כלומר הוא מוסיף קטע למשפט, שיעשה כאשר ציווה הקב"ה. ויתר על כן, אותו דבר בסוף: הוא מוסיף מעט אף בפסוק הבא של שבת, ובסופו עומד גם 'למען ינוח עבדך ואמתך כמוך' (דברים ה). כלומר, לאחר שעומד שהעבד והאמה צריכים לשבות, עומד 'למען', ומוסיף כמין קטע של הסבר.
ובדומה עומד 'כבד את אביך ואת אמך' (דברים ה), ואף כאן 'כאשר צוך ה' אלהיך' (דברים ה) — פעמיים נוסף אותו קטע. ולאחר מכן עומד 'למען יאריכֻן ימיך ולמען ייטב לך' (דברים ה), נוספה כמין ברכה, הוספה נוספת.
עוד אחד: כמו פסוק שלם שהוא אחר. בפרשת יתרו עומד 'כי ששת ימים עשה ה' את השמים' (שמות כ) וכו', שמשום כך יש שבת. ובספר דברים עומד טעם אחר לגמרי לשבת, 'וזכרת כי עבד היית' (דברים ה) וכו', 'על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת' (דברים ה). טעם אחר לגמרי. אין עומד כלל טעם ששת ימי בראשית, אלא הטעם החדש כולו של יציאת מצרים על השבת.
אלה החילוקים השונים. יש אולי עוד חילוקים, קטנים וגדולים, שלא הבחנתי בהם.
כיצד לשקול את החילוקים
על כל פנים, חילוקים קטנים כמו ו' שאינה ו', אפשר לומר שאולי אינם מעכבים, אין זה חילוק כה גדול. ודאי, בעומק צריך למצוא הסבר אף לזה, אבל קשה להתחיל משם.
חילוקים קטנים אחרים, שמתחלפת מלה — 'שוא' או 'שקר'. אמת שיש הלכה שיש שבועת שוא השונה משבועת שקר. ואף אותו דבר, 'לא תחמד' ו'לא תתאוה', הרמב"ם פוסק שהם שני איסורים שונים, ש'לא תחמד' פירושו דבר אחר. אבל על פי הפשט אפשר לומר ששמות נרדפים אינם מעכבים כל כך, ועדיין הדבר אותו דבר. ואף אם אני אומר שהנוסח צריך להיות אותו נוסח, מכל מקום אם עומד שם נרדף, במקום 'לא תחמד' עומד 'לא תתאוה', אפשר אולי לקבל זאת.
הדבר הקשה ביותר לקבל הוא כשמתחלף הדבר כולו. במצות שבת, בדיבור שבת, עומד שם דבר אחר לגמרי, טעם אחר לגמרי לשבת. הרי כל דיבור שבת, מלבד עוד חילוקים קטנים שיש אפילו בדיבור עצמו.
אלה הן ההערות שצריך שיהיו לנו כשרוצים להעמיד זו מול זו את שתי מהדורות עשרת הדברות. ובדברי חכמים מוצאים כך.
הרמב"ם על שני טעמי השבת
כך לפחות אומר הרמב"ם — וראוי לעיין טוב יותר במדרשים, אולי יש מדרש — הרמב"ם דיבר באריכות על שני טעמי השבת העומדים, וניסה ליישבם, אך לא את הנוסח אלא את העניין: מהו באמת הפשט, האם שבת היא זכר ליציאת מצרים או זכר למעשה בראשית?
בלשון, אם מדברים על הלשון העומד באופן שונה — אם יש סתירה בעניין, זו קושיה גדולה יותר. צריך להבין שזו כבר קושיה גדולה מן הקושיה שאנו מדברים בה על עשרת הדברות, שהיא מושג עשרת הדברות שעומד לשון כזה. עומד אחרת — אינני יודע.
הרמב"ן והאבן עזרא: שומרים הענין ולא המלות
אבל אם אני מדבר על הלשון, הרי הרמב"ן אומר כך בפרשת יתרו, וחוזר על אותו דבר, או כעין זה, בפרשת ואתחנן, ואולי מעט אחרת. שכן יש חילוק אחד שהוא חילוק של מלה בסך הכל, ועל אודותיו יש גמרא — כמדומני המכילתא וירושלמי — שכמה וכמה דברים, כפי שדרך חז"ל, הכל בא לכאורה ממימרא אחת, העומדת במכילתא, ואחר כך מובאת בגמרא ופעמים אחדות באופנים אחרים ובמדרשים. הגמרא מדברת בכך שעומד 'זכור' ו'שמור' — פעם עומד 'זכור' ופעם עומד 'שמור'. זה דבר שהגמרא מדברת בו.
שיטת האבן עזרא
הרמב"ן בפרשת יתרו כועס ומתקוטט עם רבי אברהם אבן עזרא, מפני שרבי אברהם אמר שסובר הוא שאין התורה מקפדת לומר את אותו דבר באותה מלה, ובלבד שהתוכן יסכים. והוא מביא ראיה ומדבר מעט באריכות בעשרת הדברות. איני רואה שהרמב"ן מצטט כאן את האבן עזרא, אבל זוכר אני שזו כוונתו, והוא מדבר על אודות זה. האבן עזרא אמר באריכות שרואים מזה שיש חילוקים שונים — כאן 'שמור', כאן 'זכור' — ושניהם מתכוונים לאותו דבר, ואין חילוק איזו מלה אומרים. קדושת התורה, שהוא קורא לה לשון הקודש, ה"עברים", כפי שהוא אומר, 'שומרים הענין ולא המלות' (אבן עזרא שמות כ). צריך להיות בר דעת: העיקר אינו איזו מלה אומרים, אלא התוכן.
הסכמת הרמב"ן על דרך הפשט
הרמב"ן מתייחס לזה — כפי שסברתי שהוא כותב במפורש, אך אני רואה שאינו כותב במפורש, אלא זוכר שהמפרשים מבארים שכוונתו לתקוף את האבן עזרא — והרמב"ן אומר שזה יפה מאוד, שהכל יכול להיות פשט טוב, ואינו חולק שעל פי הפשט אפשר לומר שהוא אותו דבר.
וכן אמנם בפרשת ואתחנן אומר בבירור שעל דרך הפשט משה רבינו ביאר. קשה לו: מה אמר הקב"ה? אומר הרמב"ן שהקב"ה אמר, נניח, 'זכור', ומשה רבינו ביאר שפירושו 'שמור'. נראה לו ש'זכור' קשה להבין מה פירושו, וזה כמין פירוש על 'זכור'. זה פשטו הראשון של הרמב"ן בפרשת ואתחנן. 'זכור' פירושו זכור, אבל זכור — מה פירוש שאזכור? משה רבינו מבאר שפירושו לשמור את השבת; הרי זה פירוש.
וכיצד מחליף משה רבינו את אשר אמר הקב"ה? אין בזה בעיה. וכמדומני שזה פשוט, שכאשר עומד 'כאשר צוך ה' אלהיך', לא זאת אמר הקב"ה, שהרי הקב"ה אינו אומר 'כאשר צוך ה' אלהיך'. בכלל, בכל הדברות, מלבד שתי הראשונות, עומדים לשונות כאלה, מפני שזה מה שמשה רבינו אומר בשם הקב"ה. ואף כאן, מה שהוסיף במשנה תורה, מובן, שהרי הוא אומר 'כאשר ציווך הקב"ה'; אין צורך בהסבר נוסף. הוא יכול להוסיף מלה כזו, ואינו אומר 'הקב"ה אומר וזה לשונו', אבל אומר בבירור 'כאשר צוך ה' אלהיך'. ומבין אתה שאין זה לשון השם אלא לשון משה, האומר על אודות מה שהקב"ה עתה אמר, אפילו בתוך המשפט עצמו. זה פשט אחד.
טענת הרמב"ן: האבן עזרא לא הבין את הגמרא
ועתה אומר הרמב"ן, שמה שטוען האבן עזרא שהחכמים אמרו את דבריהם כלאחר יד — שאמרו 'זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו' (מכילתא יתרו), והאבן עזרא אומר שאין זה נכון, מפני שאין התורה מקפדת על המלים — על זה אומר הרמב"ן: יכול להיות שזה ממש פשוטו של הפסוק, ומודה הוא לאבן עזרא שאפשר להבין כך. אבל שני דברים: לכל הפחות הגמרא, וכיצד הגמרא הבינה את הפסוק, על זה אומר הרמב"ן שאלה דברים בטלים.
לשון הרמב"ן כאן: 'וטעם זה לא ישמעו אלא מי שאינו רגיל בתלמוד' (רמב"ן שמות כ). אומר הרמב"ן: מי שאינו יודע גמרא סבור שהגמרא פשוט לא ידעה זאת. הגמרא סברה שהפסוקים מדויקים בכל מלה, ומשה אמר זאת, והייתה קושיה, והגמרא אומרת תירוץ שהקב"ה אמר את שניהם. כך לומד הרמב"ן, וכך הבין הרמב"ן את שיטת האבן עזרא.
שני הטעמים שבהם חולק הרמב"ן
הרמב"ן אומר שאין זה נכון, משני טעמים עיקריים שבהם הוא חולק על האבן עזרא. האחד: אומר הרמב"ן, הרי רואים שהחכמים לא שאלו מדוע כאן עומד 'כל תמונה' (שמות כ) וכאן 'וכל תמונה' (דברים ה), חילוק של ו'. אין רואים מדרשים שונים על אודות שאלה זו. מדוע? מפני שהנחה נניח, שעל חילוקים קטנים כאלה אכן אין הקפדה, וייתכן חילוק, ואין מפריע שיש דבר קטן אחד שהוא אחר.
ואותו דבר אף בדברים נוספים, אפשר לומר, שהחכמים לא שאלו אפילו מדוע כאן עומד 'כאשר צוך' ושם אין 'כאשר צוך', ושם עומד 'למען ינוח' ושם אין 'למען ינוח'. ומעניין, ראוי לבדוק זאת טוב יותר. אבל כך טוען הרמב"ן: החכמים לא שאלו על החילוקים הקטנים המתכוונים לאותו דבר. ולענייננו נמי, שעומד פעמיים במה שמתכוון לאותו דבר, אין מפריע. ייתכן שיש ללמוד מריבוי, אם עומד פעמיים, אינני יודע. כך אומר הרמב"ן.
הרי שהאבן עזרא סבר שהחכמים שאמרו 'זכור ושמור' נתכוונו לשאול, בעצם — וכך אני סבור, שבאופן כללי לומד האבן עזרא — נתכוונו לשאול בכללות, לא שדיברו דווקא על 'זכור ושמור', אלא נתכוונו לשאול בכלל על מה שעומד בשתי הדברות בכללות באופן אחר לגמרי, ותירצו בתירוץ 'דיבור אחד', כלומר שהקב"ה אמר את שניהם — לא רק 'זכור ושמור', אלא כל השינויים האחרים העומדים בשני המקומות, אף אותם אמר הקב"ה בשניהם. כך לומד רבי אברהם אבן עזרא, ועל זה הוא חולק, ואומר שאין צורך לבוא לכך, מפני שעל פי הפשט ייתכן שהוא אותו תוכן.
נושא זכור ושמור לפי הרמב"ן: עשה ולא תעשה
אומר הרמב"ן: לא. כשעומד 'זכור ושמור', מתכוונים ל'זכור ושמור', ואינם מתכוונים לשאול על הדבר כולו. ומה עושים בכל שאר החילוקים? נראה שבזה מודה הרמב"ן ומודה כאן, שאמנם הוא אותו דבר, ואין בזה בעיה. אבל מה עומד כאן אכן? אומר הרמב"ן, קודם כל, על זה בעיקר טוען שהאבן עזרא לא הבין את דברי הגמרא. הטענה, טוען הרמב"ן, ש'זכור ושמור' פירושם דבר אחר לגמרי.
כלומר, אי אפשר לומר — כשעומד 'שוא' ו'שקר', אתה יכול לומר שאולי יש דרשה העושה חילוק, אבל על פי פשט 'שוא' פירושו שקר ו'שקר' פירושו שקר, שניהם אותו דבר. וכשעומד 'וכל תמונה' ו'כל תמונה', 'ולא תענה' ו'לא תענה', ודאי מבין כל אחד שהמשמעות אינה משתנה בו', וממילא אין צריך לשאול את הקושיה.
אבל 'זכור ושמור', אומר הרמב"ן, אמת שעל פי פשט — כך לכאורה כוונתו — אמת שעל פי פשט יכולים שניהם להתכוון לאותו דבר, שניהם מתכוונים לשמור את השבת, וכמדומני שזה אכן הפשט הפשוט ביותר. אבל על פי מדרש — לא על פי הלכה, על פי תלמוד, על פי דרכי הגמרא — לעולם אין הם אותו דבר. שהרי יש כלל 'כל לשון פן ואל אינו אלא לא תעשה' (עירובין צו), וכשעומד לשון שמירה — שמירה פירושה לפי החכמים מצות לא תעשה. כלומר, מצות עשה פירושה שיזכרו את השבת, שיעשו, שלא ישכחו מן השבת, ובאופן חיובי שינוחו בשבת. אבל שמירה פירושה לא תעשה, שלא יחלל את השבת.
פשט חדש לגמרי. עומד כביכול חיוב — אין עומד 'לא תחלל את השבת' — אבל מצות לא תעשה נעשית לא רק מלשון 'לא', אלא גם מלשון 'שמור'. 'שמור את יום השבת' פירושו: הישמר מלחלל את השבת, 'לקדשו', שתקדשו. וצדו השלילי: הישמר מלחלל את השבת, וזה מה שהמלה 'שמור' מבקשת לומר.
ואם כן, מה שאין שואלים על הקושיה האחרת — כשהחכמים אומרים 'זכור ושמור', הם שואלים כביכול קושיה, מדוע עומד כאן 'זכור ושמור'. אין הם מתכוונים לשאול מדוע עומד חילוק של מלה, שהרי חילוק של מלה אינו מפריע; מדוע על כל שאר המלים לא שאלו? אלא הם מתכוונים לשאול שאי אפשר להחליף מצות עשה במצות לא תעשה — זה דבר אחר לגמרי.
אי אפשר שמשה רבינו יבאר. נניח, כמו שהאבן עזרא אומר, שבפעם השנייה ביאר משה רבינו — ביאר, היה קל לו יותר לבאר, 'כאשר צוך' ביאר, לא הבנתם, או אולי אף את טעם השבת, שמשה רבינו ביאר איכשהו שאותו דבר העומד 'כי ששת ימים' אפשר לבארו גם 'כי עבד היית במצרים' — טוב, פירוש. משה רבינו רשאי לומר פירושים ולא לומר רק את הלשון. אבל להחליף את ההלכה? משה רבינו אינו יכול להחליף את ההלכה, אינו יכול להחליף מצוה ממצות עשה למצות לא תעשה, אלה שני דברים אחרים. זו הייתה הקושיה.
התירוץ: בדיבור אחד נאמרו
ועל זה אכן תירצו החכמים את התירוץ — כפי שהאבן עזרא מבין — שהקב"ה יכול לומר את שניהם. זה תירוץ החכמים, כפי שמובא בגמרא בראש השנה. הגמרא דנה אם אדם יכול לשמוע שני קולות בבת אחת. אומרת הגמרא: לא, עומד 'זכור ושמור', 'מה שאין הפה יכולה לדבר ומה שאין האֹזן יכולה לשמֹע' (ראש השנה כז). כלומר הקב"ה יכול לומר שני דברים בבת אחת. הקב"ה אמר אכן באותו רגע ממש 'זכור ושמור בדיבור אחד' (מכילתא יתרו). ואם בני אדם לא יכלו לשמוע זאת — אין הכי נמי, ולכן בתורה, כשאנו שומעים, עומד הדבר בנפרד, פעם 'זכור' ופעם 'שמור', מפני שאיננו יכולים בשתיהן כאחת. אי אפשר שתעמוד בתורה מלה 'זכור שמור' בבת אחת ממש. ואף אדם אינו יכול לשמוע. שני בני אדם, אחד אומר 'זכור' ואחד אומר 'שמור', אין שומעים אף אחד מהם; אלא אם כן חביב, אפשר לשמוע אולי אחד מהם, אבל את שניהם ודאי אי אפשר לשמוע. וכך יוצא לכאורה בפשט שבמגילה, שמשום כך 'תרי קלי לא משתמעי' (מגילה כא), כפי שהגמרא לומדת: שני קולות אין שומעים, שכן שומעים רק אחד מהם.
הקב"ה יכול גם לשמוע וגם לדבר. לקב"ה אין הבעיה הזאת; לבני אדם יש הבעיה. זה תירוץ הקושיה, קושיית הסתירה: איזה אמר הקב"ה, מצות עשה או מצות לא תעשה? אמר את שניהם. ולכן אמר משה רבינו תמיד את זה, ותמיד את זה.
מה עמד בלוחות?
שואל הרמב"ן: ומה עמד בלוחות? האם עמדה בלוחות מצות עשה או מצות לא תעשה? אומר הרמב"ן, לפי מה שאני לומד ברמב"ן, ייתכן שעמדו שניהם. אין הכי נמי, עמדו שניהם בלוחות.
כך אומר הרמב"ן כאן בפרשת יתרו, ושואל קושיה: אם הקב"ה אמר גם 'שמור' — ואת כל שאר השינויים אמר הקב"ה, אלה שעומדים ביתרו — אם הקב"ה אמר גם 'שמור', מדוע לא עמד בלוחות? ואומר, ותחילה חשב אולי שבואתחנן עומד הנוסח שעל הלוחות השניים, ושם אכן עמד 'שמור'; רואה הוא שזה צד אחד. אבל אחר כך אומר, שכוונתו שאולי בלוח האחד עמד 'זכור', ו'שמור' היה תורה שבעל פה; 'שמור' לא עמד בלוחות. 'שמור' אמר משה רבינו בעל פה לישראל, שהקב"ה אמר גם 'שמור'. הוא ידע. כיצד ידע? אינני יודע. אולי נביא יכול גם הוא לשמוע איכשהו את שניהם בבת אחת? אינני יודע כיצד יכול היה לשמוע, אבל בני אדם לא יכלו לשמוע. אמר לנו שהקב"ה אומר גם 'שמור', וזה אמר, ואולי אף כתב בפעם השנייה, אבל בעצם בלוחות עמד רק 'זכור'.
על כל פנים, זה מה שהרמב"ן מבין, ואת כל שאר הדברים אכן לא. הרי זה החילוק: כאן יש חילוק של עשה ולא תעשה. זה נושא זכור ושמור, לא כפי שהאבן עזרא סובר. כלומר, לא ששאלו קושיה על השינוי — שינוי אינו מפריע, כפי שהאבן עזרא עצמו אומר — אלא שינוי משמעות מפריע. כשעומדת משמעות שנייה, כשעומדת כאן מצוה שהיא מצות לא תעשה, צריך ליישב. זו מחלוקת הרמב"ן עם האבן עזרא בנושא זכור ושמור.
מקור המדרש ורשימת הדיבור האחד
עתה, כפי שכבר הזכרתי בשיעור שעבר )כמו שביארנו בשיעור הקודם ואין זה מקומו(, ועם זה נגיע לסודו של הרמב"ן — הגמרא מצטטת כאן מכילתא בעצם. המכילתא היא מן התנאים, קדומה תמיד לגמרא. הגמרא מצטטת כאן מכילתא. אותו דבר עומד גם בספרי, במדרש תנאים, ואף שם גירסה כזו של הספרי או כיוצא, עומד אותו דבר, ואף בואתחנן, וכן כאן בפרשת כי תצא, בפרשת השבוע, בספרי מובאת אותה דרשה, ותמיד דרשות דומות, ועומד כך: 'שניהם נאמרו בדיבור אחד' (מכילתא).
בספרי או במכילתא יש רשימה של דברים שהקב"ה אמר בדיבור אחד. אחד הוא 'זכור ושמור', שכבר למדנו. שני עומד בשבת: 'מחלליה מות יומת' (שמות לא), ועומד גם 'וביום השבת שני כבשים' (במדבר כח), שפירושו שיש להקריב בשבת. שלישי: 'ערות אשת אחיך לא תגלה' (ויקרא יח), ועומד 'יבמה יבֹא עליה' (דברים כה). רביעי: 'כל בת יֹרשת נחלה' (במדבר לו), ולאחר מכן עומד 'ולא תסֹב נחלה ממטה למטה' (במדבר לו), כלומר לבת הלכה אחרת.
הסתירה היא הנושא המקורי של המדרש
יוצא שהמדרש, המדרש המקורי שהגמרא לומדת ממנו כפשוטו — שכן אחד מן הדברים העומדים כאן הוא 'זכור ושמור' — אבל המדרש המקורי נתכוון כאן לומר שיש דברים רבים הסותרים זה את זה. רואים בבירור לפחות מן הרמב"ן, שלכאורה עיקר עניין זכור ושמור הוא אכן שיש סתירה מסוימת ביניהם, ולא סתם שעומד לשון אחר. זה נושא המדרש.
וגם הגמרא נושאה, כשהגמרא מדברת ב'תרי קלי לא משתמעי', נושאה הוא סתם אם אפשר לשמוע שני דברים, ואין חילוק אם סתירה היא או לא. אבל נושא המדרש המקורי היה שיש סתירה בין 'זכור' ל'שמור'. או, ואולי המדרש נתכוון אף לומר, שסתירת זכור ושמור היא סתירת 'ומכלל הן אתה שומע לאו', ש'וביום השבת שני כבשים'. כלומר, מפני שהמדרש הבין ש'שמור' פירושו שלא לעשות מלאכה, ו'זכור' פירושו לזכור — אולי כמו לקדש את השבת באופן חיובי בדברים מסוימים, למשל שיקריבו מוסף לשבת — הרי זו סתירה: כיצד אפשר להקריב מוסף שבת אם זה חילול שבת? ועל זה התירוץ ש'זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו', שאדם אינו יכול לומר, אבל הקב"ה יכול לומר, 'אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי' (תהלים סב), שהקב"ה יכול לומר שני דברים בבת אחת.
החידוש: סתירה בדיבור אחד
ובמלים אחרות, אנו מבינים שעומד כאן במדרש דבר של תפארת: לא רק שהקב"ה יכול לומר — אין זה חידוש כה גדול, שהרי אף שני בני אדם יכולים לומר שני דברים בבת אחת. אדם אחד אינו יכול, אבל שני בני אדם יכולים; אדם אחד אינו יכול לשמוע, אבל שני בני אדם יכולים לשמוע. לא, זה דבר חדש: הקב"ה יכול לומר שני דברים שהם סתירה בבת אחת. זו כבר הבנה אחרת לגמרי.
מובן, סתירה — ונבוא לכל השאלה אם הקב"ה יכול לעשות סתירות לוגיות, סתירה בעניין. אם ניקח באופן מוחלט, אין זו באמת סתירה. יש כאן יוצא מן הכלל, לא מוחלט, שהוא בגדר יוצא מן הכלל בעבודה. אותו דבר שבת במקדש, יש בו יוצא מן הכלל או דחייה. באופן כללי אדם לא היה שומע כך, אדם היה סובר באופן מוחלט: או כך או כך. אצל הקב"ה יכול להיות ששניהם בבת אחת.
סודו של הרמב"ן: זכור ושמור, תפארת ומלכות
זה המדרש על פי דרש, ואני בטוח שעל מדרש זה בנוי הקטע הבא של הרמב"ן. שכן הרמב"ן אומר שרבי נחוניא בן הקנה במדרשו ביאר סוד גדול בנושא זכור ושמור.
מדת יום ומדת לילה
והרמב"ן אינו מצטט ממש את הנוסח, אלא מבאר שזכור ושמור קשורים במדת יום ובמדת לילה: זכירה היא ביום, שמירה בלילה. ועל כן אומרים 'בואי כלה' בליל שבת, שכן הכלה — ליל שבת נקרא כלה, בחינת לילה, בחינת שמור. כלומר, כנסת ישראל הנקראת כלה, כמו 'כלה' בשיר השירים ובמקומות אחרים, או מלכה.
וקידוש היום נקרא קידושא רבה על פי פשט. כך לומד הרמב"ן על זכור ושמור בקיצור. מדוע קידושא רבה? על פי פשט, מפני שזה לשון סגי נהור, שהוא קידוש קטן יותר, שהרי בלילה עיקר מצות 'זכור את יום השבת לקדשו', שהיום אינו אלא מדרבנן. אומר הרמב"ן: לא, כי באמת הוא גדול יותר. על פי קבלה — וכן אף הלכה — קדושת יום עדיפה, היא הקדושה הגדולה. כלומר ה'זכור', מדת התפארת, היא הגדולה.
הקשר בין הסתירה לשתי המדות
ומבאר, עתה בא הרמב"ן ואומר: ואמת, אל תסבור שמה שאמרתי קודם, שהסתירה שהחכמים מדברים בה אינה כדעת האבן עזרא בלשון אלא בתוכן, במצות עשה ומצות לא תעשה — שאין לה שייכות אלא מעטה עם המדרש שרבי נחוניא בן הקנה סידר, האומר שאלו שתי המדות הנקראות תפארת ומלכות. אלא באמת הם קשורים, מפני שהמדרש מכוון אכן אל הסתירה של עשה ולא תעשה.
מדוע? מפני שמדת ה'זכור', מדת התפארת, קשורה במצות עשה, ויוצאת ממדת האהבה, והיא מדת הרחמים, והתפארת באה מן החסד, והיא המדה של מדת הרחמים. ומדוע יש לה שייכות למצות עשה? מדת התפארת עושה אדם האוהב את אדונו, האוהב את הקב"ה, ומשום כך מרחם עליו הקב"ה, שיש כאן אהבה ורחמים.
ו'שמור' — יש בו מצות לא תעשה, והוא ממדת הדין, בא ממדת היראה, כלומר מפני שמדת הדין, המלכות, יונקת מן הגבורה. מדוע? מפני שהנשמר מדברים הרעים אצל אדונו — פירושו שהוא ירא ממנו.
מדוע האהבה גדולה מן היראה
ואומר הרמב"ן, שמשום כך מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כשם שאהבה גדולה מיראה. מדוע? מפני שהעושה ומקיים בגופו, עושה דברים שאדונו אוהב, גדול הוא מן הנשמר רק מלעשות את הרע לו, שזה נייטרלי.
כלומר, וכמדומני שזה הפשט הפשוט: אחד רק אינו עושה את הרע — טוב, אבל אף את הטוב אינך עושה. אחד אינו אוהב באמת את חברו, אלא רק אינו עושה לו רע. אף שונא עושה דווקא את הרע; מי שסתם אינו רוצה להתקוטט עמך אינו עושה את מה ששנוא עליך. מי שאוהב אותך באמת — אולי יש בו מעט יראה, או מעט יראה השייכת לכל אחד, שלא להתקוטט סתם עם מישהו, שירא הוא להתקוטט עמי — אבל מי שעושה ממש את שאתה אוהב, זו כבר אהבה. הוא עושה, טורח, אומר בגופו, טורח לעשות משהו שאני אוהב. זה פירושו שהוא אוהב אותי.
עשה דוחה לא תעשה ועונש הלא תעשה
ומשום כך מבאר הרמב"ן שעשה דוחה לא תעשה. זו הסיבה שעשה דוחה לא תעשה. מדוע? מפני שאהבה גדולה מיראה.
אומר הרמב"ן, שמשום כך יש עונש גדול יותר במצות לא תעשה. מדוע? מפני שהעובר מצות לא תעשה — ואבארהו — הוא ממש כשונא, הולך כנגד מה שהקב"ה רוצה. מי שאינו עושה מצות עשה, טוב, לא עשה את הדבר היתר של אהבה, ואי אפשר לבוא עליו בטענות גדולות. אבל מי שלא קיים מצות לא תעשה, עשה אכן דבר, באופן חיובי עשה במישרין דבר ששנוא על הקב"ה, ועל זה מקבל עונש גדול יותר. עד כאן דברי הרמב"ן בפרשת יתרו.
מה אנו למדים מן הרמב"ן
מה אנו מבינים? רואה אני שיש עוד להרחיב בזה, אבל למדנו עתה רק את יסודות הנושא, ועוד צריך לשוב ולהרחיב ולחבר את כל הדברים )ועוד נבאר בעז"ה ואין זה מקומו(. אבל מה אנו למדים עתה מקטע זה של הרמב"ן?
מה שאנו למדים — וחשוב מאוד לתפוס זאת — בחזרה למה שאנו למדים בתורה: התורה שאנו מקיימים היא מצות עשה ומצות לא תעשה. הבה נדבר בשבת: איננו עושים מלאכה, אבל גם נעשית שבת.
שבת: התאחדות של עשה ולא תעשה
שבת היא דבר מעניין, שכן הגמרא אומרת: מהי הנפקא מינה ש'זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו'? שאף אשה — מעניין מאוד, זו אותה מדת שמור, ורואים בבירור שהיא קשורה ברמז הקבלה — אף אשה חייבת בקידוש שבת. מדוע? מפני ש'כל שישנו בזכירה ישנו בשמירה' (ברכות כ). מפני שבשבת יש כמין התאחדות של עשה ולא תעשה.
שבת — כיצד עושים אותה? על ידי אי־עשייה. אמת שאפשר לעשות, יש דברים מסוימים שכן עושים, באופן חיובי, מצות עשה לעשות קידוש. אבל אף הקידוש — מקדשים ומדברים בזה ששבת שובתים בה. אין זה דבר שעושים, אלא כמין עשייה של אי־עשייה. אבל כאן מתחברים יחד עשה ולא תעשה. אפשר לדבר בזה בעומק, כיצד בשבת השביתה עצמה היא גם דבר שעושים, אבל דיינו בזה.
מדוע נשים חייבות בשמור
ומשום כך, נשים, השייכות בעצם למצות לא תעשה — לכן מצות עשה אינה חלה אלא על איש, זכר, בן חורין, החייב לצאת ידי חובה, מפני שהוא מדרגה מיוחדת. אבל כשזו מצות לא תעשה, אסור לכל אחד לעשות, מלבד כשאין הדבר נוגע, כבעל תוקף וכדומה. הדברים ששנואים על הקב"ה — אסור אפילו לאשה לעשות, ואף לעבד, אף לעבד כנעני אסור לעשות, מפני שזה כנגדו. מזה מקבלים עונש גדול יותר, זה חמור יותר. מצות עשה היא דבר אחר.
הלכה למעשה: אין אנו מעלים זאת די הצורך
אבל מה שיוצא — בחזרה למה שאני מבקש לומר — הדבר הראשון, הלכה למעשה, למעשה אין אנו מעלים זאת די הצורך. וכמדומני שאנו חיים אכן כך, אבל אין אנו מכירים די בצורך במציאות, בזוהר, וכל הסודות בנויים על המציאות שהרמב"ן מבאר.
כשהולכים באופן רגיל לחדר, אומרים: מהו יהודי? יהודי צריך לעשות תרי"ג מצוות. תרי"ג מצוות ברור: עשה ולא תעשה, שניהם אותו דבר, צריך לעשות תרי"ג מצוות, ואין בעיה. אבל צריך להבין שאין זה נכון. הקב"ה ציווה אל תעשה — זה אינו כן תעשה. מהו החילוק? ציווה כן תעשה, ציווה אל תעשה, את שניהם ציווה? לא, יש חילוק גדול.
כשעושים — יש דברים שהקב"ה אומר: בבקשה, אני אוהב זאת, עשה זאת. ויש דברים שהקב"ה אומר: זאת אני שונא, זה מסוכן, אל תעשה זאת.
מי שעושה רק מיראה
ובאופן הכללי ביותר, מי שעושה רק מיראה, במלים אחרות, מי שהוא רק בחינת מצות לא תעשה, שהוא רק ירא שהקב"ה לא יכעס עליו — אצלו אכן אין חילוק בין מצות עשה למצות לא תעשה, שתיהן מרגיש אותו דבר, ואינו מבין.
יש כלל, עשה דוחה לא תעשה. יאמר: טוב, כך ההלכה, גזירת הכתוב. אבל מי שמבין את המשמעות — וכמדומני שכבר עצם הבנת מה שלמדנו, הבנת החילוק, החילוק הראשון שצריך להבין בין המצוות הוא חילוק מצות עשה ומצות לא תעשה, חילוק גדול — מבין שהוא מרגיש אחרת לגמרי, שזו מדרגה אחרת לגמרי, שהיא מתחברת עם הקב"ה בדרך אחרת. לא כל המצוות מתחברות עם הקב"ה באותה צורה.
באופן הכללי ביותר, אשה, שומר, סבורים שהכל אותו דבר. אבל זכר יודע שאין זה כך. מצוות עשה הן סוג דבר אחר לגמרי.
כדי לעשות מצות עשה צריך להיות ראוי
כדי לעשות מצות עשה צריך להיות ראוי. כמו שעומד במשנה בסוכה, שיש מצוות שהקב"ה אינו רוצה. אומר: 'כאילו בא בנו זה כתב לרבו ושפך לו קיתון על פניו' (סוכה כט ע"א). מה פירוש? הרי אני עושה מצוה! הקב"ה אינו רוצה את מצוותיך.
אין דבר כזה שהקב"ה עושה רע למישהו במצוה — בעבירה, כן, מפני שאינו רוצה את מצוות הלא תעשה שלו. שכן מצות לא תעשה פירושה שהקב"ה אינו רוצה שהדבר יקרה. אבל מצות עשה היא עבודה מסוימת. כל מצות עשה היא שייכות מסוימת, וכמו שרואים שם בסוכה, היא עבודה מסוימת. נותנים משהו לקב"ה, עושים משהו שהקב"ה אוהב.
מצות עשה יוצאת מן האהבה
זה דבר אחר לגמרי. אפשר לומר שיש בזה הגשמה מסוימת, מסתכלים כפי שהוא אומר 'האוהב אדוניו', כל החילוקים הללו, אבל צריך להתחיל לחוש את החילוק. מצוות עשה שונות מאוד ממצוות לא תעשה.
ובזה, אומר, על כן רוב הקבלה מדברת ממצוות עשה. יש מקומות, כשמגיעה שבת או פסח, 'השווה איש לאשה', שיש בהם התאחדות בין העשה ללא תעשה, ואז אפשר לדבר ממצוות לא תעשה. אבל עיקר המצוות שמדברים בהן על פי קבלה הן מצוות עשה. מדוע? מפני שזו מדרגה גבוהה יותר באמת, היוצאת מן האהבה. מצות לא תעשה יוצאת מן היראה — סוג דבר אחר לגמרי, שני סוגי דברים שונים.
סיכום: זכור ושמור בדיבור אחד
עד כאן למדנו את ההקדמה מהי התורה, מהם שני התורות ומשנה תורה, מהם שני הלוחות, ומהו חילוק עשה ולא תעשה, שזו באמת משמעות 'זכור ושמור בדיבור אחד'.
זה מה שהמדרש מבקש לומר: שאף שאלו שני דברים אחרים, מכל מקום שניהם קודם כל מתחברים בשבת. חשוב מאוד. לא סתם שכל מצוות עשה ומצוות לא תעשה הן אותו דבר, אלא הם מתחברים; בשבת מתחברים הם יחד.
בשבת מגיעים אנו אל הקב"ה
אבל מכאן למדים גם שאצל הקב"ה מתחברים הם יחד. בשבת מגיעים אנו אל הקב"ה. בשבת חש היהודי יותר אצל הקב"ה.
כלומר, כפי שאמרנו, מצד יחסו של אדם אל הקב"ה יש חילוק — עושה אתה לו טובה, ואינך עושה דבר שאינו אוהב. אבל אצל הקב"ה עצמו, כלומר הטובה שהקב"ה הוא, האמת שהקב"ה הוא, אין חילוק אמיתי בין שני הדברים. את זה צריך להבין הרבה יותר טוב, ולא הבנּוהו עתה.
ובשבת מגיעים אל המבט הזה. זה סוד 'זכור ושמור בדיבור אחד'.
תמלול מלא 📝
זכור ושמור: די סוד פון עשה און לא תעשה אין די לוחות
אנהייב פון די שמועס: זכור ושמור און די צוויי סארטן מצוות
רבותי, אונז האבן געזען אז מיר דארפן צוריק אנהייבן פון די שמועס וואס הייסט זכור ושמור. איך וויל איבערזאגן די התחלת השמועס פון די אנהייב, פון די נקודה וואס איז דער פשט שמור וזכור, וואס איז דער סוד דערפון, און אויף דעם וועלן מיר פרובירן צו גיין ווייטער, צו פארשטיין אז ס'איז דא צוויי סארטן מצוות, עשה ולא תעשה. וואס איז דער תוכן, דער מובן הפנימי, די משמעות פון די זאך? און ס'ווערט ארויסגעדרוקט דורך די דרוש פון זכור ושמור בדבר אחד נאמרו. מ'דארף מסביר זיין דעם קאנטעקסט און מוכיח זיין די זאך.
די תורה: אבדזשעקטיווע נערעיטאר און משנה תורה
די ערשטע גרויסע התגלות: מתן תורה
יעדער איינער ווייסט אז די ערשטע גרויסע התגלות פון די תורה איז דאס: דער אייבערשטער איז אראפגעקומען אויף הר סיני און געגעבן פאר די אידן תורה ומצוות. וגאלתך מלכנו על הר סיני ללמד לעמך תורה ומצוות. האט דער אייבערשטער משמיע געווען פאר אלע אידן, דורך משה, צען דברות, עשרת הדברים, אשר דבר ה' אליכם בהר מתוך האש.
די צען דברות שטייען צוויי מאל אין די תורה. איינמאל דירעקט אין דער מעשה אין ספר שמות, פרשת יתרו, און א צווייטע מאל ווי משה האט דערציילט פאר די אידן אין איינע פון זיינע דרשות אין ספר משנה תורה, וואס דאס איז די דברים אשר דבר משה. מ'דארף מדגיש זיין: משה רבינו רעדט פאר די אידן.
די פערספעקטיוו פון די תורה: אבדזשעקטיווע נערעיטאר
אונז האבן די פריערדיגע סטעפ, אזוי ווי ספר שמות, וואו די תורה שרייבט אבדזשעקטיוולי. אזוי ווי דער רמב"ן איז מסביר אין זיין הקדמה, אז די תורה שרייבט נישט "אמר משה ה' אמר לי כך וכך", נאר ס'שטייט די מעשה שהיה אבדזשעקטיוו, וואס מ'רופט אמאל אין ליטעראטור "גאד'ס אייז ווי". מ'שרייבט די מעשה נישט פון די פערספעקטיוו פון א געוויסן מענטש, נישט פון משה, נישט פון פרעה, נישט פון די אידן, נאר אזוי ווי ס'איז. הגם משה רבינו איז דער מחבר פון די תורה, שרייבט ער נישט פון זיין פערספעקטיוו, נאר אזוי ווי ס'איז.
ביז מ'קומט צו ספר דברים. די "אלה הדברים אשר דבר משה" (דברים א, א), שטייט קלאר א קעפל, אז דאס איז די דברים שדבר משה. און דעמאלטס הערט מען יא ווי משה רבינו האט געזאגט: איך האב געזאגט, איך בין געגאנגען, איך האב געהערט. אבער אויך דארט איז דא א מסגרת פון א נערעיטאר, אזוי ווי דער רמב"ן איז מסביר אין זיין הקדמה פון משנה תורה, אז ס'איז נישט קיין סתירה. ווער שרייבט "אלה הדברים אשר דבר משה"? ס'שטייט נישט "אמר משה אני משה כותב את הדברים שדברתי". פשט איז אז ס'איז א המשך פון די זעלבע סדר — ער רעדט אזוי ווי אן אבדזשעקטיווער נערעיטאר וואס פארציילט, אבער אינעווייניג זאגט ער אז משה רבינו האט געזאגט.
דער אמת, אזוי ווי דער רמב"ן באמערקט, ס'איז דא אזעלכע שטיקלעך שוין אין די פריערדיגע תורה — "ויאמר משה לה'", און דער אייבערשטער האט געזאגט פאר משה. דער חידוש פון משנה תורה איז בעיקר אז ס'זענען זייער לאנג באריכות די דרשות וואס מ'הערט מפי משה, אזוי ווי משה רבינו האט עס גערעדט פאר די אידן בשעתו.
סוף התורה: צוריק צו דער אבדזשעקטיווער סדר
ביז מ'קומט אן צו סוף משנה תורה. ווען מ'קומט אן צו פרשת וילך, די ממש סוף תורה, די פרשה פון מיתת משה, גייט די תורה צוריק צו דער נארמאלער סדר. ס'איז שוין נישט קיין בחינת משנה תורה. ס'רעדט זיך שוין וועגן די תורה, אז ס'שטייט "לקחת את ספר התורה הזה" (דברים לא, כו) — ס'איז שוין דא א תורה, די עיקר תורה, משנה תורה, איז וואס ס'שטייט פריער, און דעמאלטס גייט עס צוריק צו דער נארמאלער סדר.
די שאלה פון שמונה פסוקים
דארט ווערט זיך די שאלה פון די שמונה פסוקים שבסוף התורה, וואס אזוי ווי דער אבן עזרא האט שוין באמערקט, מ'קען נרחיב זיין די שאלה אויף א פאר פרשיות פריער. ס'רעדט זיך וועגן משה'ס מיתה, פונקט אזוי ווי ס'איז גערעדט וועגן משה'ס געבוירן ווערן. ס'איז נישט משה וואס רעדט פון זיין פערספעקטיוו, ס'שטייט די תורה'ס פערספעקטיוו, און דעריבער ווערט דא א חקירה ווער האט עס געשריבן. ווער האט עס געשריבן איז א היסטארישע שאלה, אבער איך גלייב אז נישט דאס איז די אמת'דיגע שאלה פון די גמרא.
ס'איז מער א שאלה ווי מ'פארשטייט די פרשיות אנדערש, אז דער נעראטיוו איז עפעס אנדערש פון די גאנצע תורה, ווייל דא זעט מען קלאר אז מ'קען עס נישט רופן משה — משה לעבט דאך שוין נישט. אבער בעצם גייט עס צוריק צו די גאנצע תורה: אזוי ווי די תורה קען שרייבן פון פאר משה איז געבוירן, פון בראשית ביז שמות, און משה האט נישט געדענקט ווי ער איז אליינס געבוירן און מ'האט אים געלייגט אין א קאסטן — דאס אלעס שרייבט משה כמפי הגבורה, אויף א געטליכן, אבדזשעקטיוון וועג. די זעלבע זאך, סוף התורה גייט עס צוריק.
די מדת המלכות און די מדרגה פון תורה
די מדת המלכות הייסט ווען א מענטש רעדט פון זיין פערסאנעליטי, ער זאגט אני, אני אומר, ער רעפרעזענט און געבט איבער די מציאות. די תורה איז כביכול אפילו קדום צו די מציאות. ווען אונז זאגן אז די תורה איז מפי הגבורה, אז ס'איז א געטליכע זאך, מיינט עס נישט אז ס'איז געשריבן פון די מדת המלכות פון דער אייבערשטן, נישט פון דעם אייבערשטן'ס פערסאנעליטי, ווייל ס'רעדט דאך וועגן דעם אייבערשטן אליין — דער אייבערשטער איז אליינס א קערעקטער אין די תורה. "בראשית ברא אלהים" (בראשית א, א) איז נישט ממש דעם אייבערשטן'ס view, ווייל ס'רעדט וועגן דעם אייבערשטן. ס'שטייט אפילו נישט "אני ה'". די תורה איז כביכול א גרעסערע זאך — מ'קען נישט זאגן גרעסער פון דעם אייבערשטן, ווייל דער אייבערשטער איז כולל די גאנצע רעאליטי, אבער ס'איז גרעסער פון דאס וואס מיר וואלטן גערופן "אני ה'", דער אייבערשטער אלץ ווי ער געבט זיך ארויס אלס אן אני. די תורה הייבט זיך אן פאר דעם. ס'זענען טיפע סודות, אבער איך לייג עס אראפ אין פשוט'ן פשט.
מיתת משה און דער סוד פון וימת שם משה
ווען מ'קומט אן צו ספר דברים איז דא אריכות פון משה'ס פערסאנעליטי — דאס איז דער טייטש משנה תורה — און ס'גייט צוריק "וימת שם משה" (דברים לד, ה) לכל הדעות. דאס איז באמת אליינס דער סוד פון מיתת משה.
ס'איז דא וואס זאגן אז יהושע האט עס געשריבן, אבער איך מיין אז לכל הדעות איז דאס אנדערש. אזוי ווי די גמרא זאגט, אפילו לויט דער מאן דאמר אז משה אליינס האט עס געשריבן איז נשתנה. און פונקט פארקערט: אפילו דער וואס זאגט אז יהושע בן נון האט עס געשריבן, מיינט נישט אז ס'איז נישט קיין פארט פון תורת משה — דער חומש הייסט דאך תורת משה. ס'מיינט נאר, אז די רגע וואס משה איז שוין נעלם געווארן, ס'שטייט שוין "וימת שם משה", איז שוין דא א פלאץ פאר יהושע. מיר גלייבן נישט אז ס'איז ממש א ראיה היסטאריש — מ'קען דאך אפפרעגן די ראיה, ס'איז א שוואכע ראיה. ס'מיינט מער ארויסצוברענגען די משמעות, ווי מ'זעט אויס פון די אינסייט פון די תורה.
די לוחות: צורת התורה און קדושת חפץ
דער שורש התורה
פארוואס זאגט מען די גאנצע הקדמה? ווייל ס'איז וויכטיג צוריקצוגיין צו וואס אונז האבן געזאגט לעצטע וואך, אז דער שורש התורה, די זאך וואס אידן פייערן שבועות. יום כיפור איז א יום שניתנו בו לוחות שניות, אויך א בחינה פון מתן תורה, און די גאנצע חודש אלול איז א הכנה, ווייל מ'דרייט זיך ארום די פערציג טעג פאר יום כיפור, ווען משה איז געגאנגען אין בארג און באקומט די תורה. די קורצסטע נוסח פון דעם איז די עשרת הדברות וואס אלע אידן האבן געהערט. דאס האט דער אייבערשטער געשריבן אויף די לוחות. ס'איז דא נאך תורה וואס ער האט געלערנט אין די פערציג טעג, וואס איז שוין אלעס פירושים און הרחבות אויף די עשרת הדברות. אבער דאס איז די גרעסטע סדר התורה וואס אונז האבן מקבל געווען.
די סדר וצורת התורה: עשרת הדברות
אזוי ווי תרי"ג מצות איז א מדרש, ס'שטייט אין די גמרא, רבי שמלאי האט געזאגט, ס'איז נישט קיין קלארע פסוק, און די תורה רופט די מצוות מיט פארשידענע נעמען. אבער אויב מ'וויל טרעפן א שורש פון א ליסט אין די תורה, איינס, צוויי, דריי, איז אוודאי די גרעסטע ליסט די עשרת הדברות. דאס איז די סדר, צורת התורה. יעדער איינער פארשטייט אז הבנה מיינט מאכן סדר, האבן א צורה — א מענטש וואס איז צומישט און האט נישט קיין סדר, פארשטייט נישט. די צורת התורה וואס שטייט בפרשת התורה איז עשרת הדברות. דאס איז די ערשטע פארם וואס ער געבט פאר די תורה, און פון דעם קומט ארויס תרי"ג מצוות און נאך טויזנטער ענפים, און די מנהגים וואס גייען אלעס אזוי ווי תוספות קישוטים אויף דעם.
די לוחות: א דבר המתקיים
די עשרת הדברות זענען דא געשריבן אויף די לוחות. לוחות איז א זאך וואס מ'זעט, ס'בלייבט קבוע וקיים, חרות על הלוחות (שמות לב, טז), המכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות (שמות לב, טז).
ס'איז אויך א דבר המתקיים. נישט אזוי ווי א דיבור, וואס איך רעד מיט דיר, דו קענסט עס הערן, אבער דו דארפסט עס געדענקען, ס'בלייבט נאר אין זכרון. אבער געשריבן ווערט א ממשות — דו דארפסט עס אפילו נישט געדענקען. ס'ווערט אזוי ווי מ'רופט אן אבן זכרון, ויצב לו שם יד (שמואל א טו, יב). ס'ווערט א מציאות מוחשית אין די וועלט. ס'איז נישט סתם אז מ'דארף קענען געדענקען די תורה — ס'איז אפיציעל טיפער פון דעם. ס'איז אראפגעקומען די תורה ממש, וואס מ'רופט התלבשות בגשמיות — אין די וועלט איז דא א שטיין וואס אויף אים איז אויסגעקריצט די תורה.
די מצוה פון כתיבת ספר תורה
דער אמת, וועגן דעם איז דא אויך די מצוה פון כתיבת ספר תורה, וואס שטייט אין סוף דברים, כתבו לכם את השירה הזאת (דברים לא, יט). אונז ליינען יעדע וואך שבת אין שול פון א געשריבענער ספר תורה וואס א סופר האט געשריבן מיט זיינע הענט אויף פארמעט, מיט אלע הלכות און פרטים. און מ'נעמט ארויס די תורה און מ'קושט עס און מ'ווייזט עס ארום. דאס איז נישט נאר א וועג ווי צו געדענקען די תורה.
וואס איז די ראיה? ס'איז דאך דא תורה שבעל פה, וואס מ'קען געדענקען אן דעם — פאר טויזנטער יארן האט זיך עס געסורוויוועט. די תורה איז נישט קיין זאך וואס מ'דארף אראפשרייבן; מ'קען עס געדענקען.
פארוואס שרייבט מען עס: א נקודה פון קביעות
אלא פארוואס שרייבט מען עס? ס'איז דא א נקודה פון קביעות. נישט ליטערעלי אז ס'זאל נישט ווערן נישט קיין חכמה, ווייל מ'קען געדענקען, נאר וואס ס'מיינט טיפער איז אז ס'ווערט א חפצא. יעצט איז עס א דבר וואס מ'קען נישט אזוי גרינג צורייסן. משה האט צעבראכן די לוחות — טייטש, ס'בלייבט תורה שבעל פה, אזוי ווי ס'שטייט אין גמרא: הערן און פארשטיין קען מען אלעמאל. ווען מ'האט צעבראכן די לוחות האט מען נישט צעבראכן די קול; דער קול גדול ולא יסף איז נישט צעבראכן געווארן, נאר דער כתב איז צעבראכן געווארן. אבער מצד שני האט כתב א חולשה — ס'איז נאכנישט ארויסגעקומען בממשות, ס'איז נישט קיין חפץ וואס מ'קען זען.
"אין בארון רק שני לוחות" (מלכים א ח, ט). דאס זענען די לוחות העדות וואס די אידן האבן מפעם לפעם געקענט זען, ווען מ'האט געעפנט די ארון. ס'איז ארויסגעקומען בגוף. דאס איז אמת'דיג די ספעציעלע עבודה פון כתיבת ספר תורה.
די גמרא זאגט, יעדער איד דארף שרייבן אליין א ספר תורה. ס'איז דא פוסקים וואס זאגן אז ס'מיינט בעיקר כדי צו לערנען, זאגט דער רא"ש אז היינטיגע צייטן איז די עיקר מצוה צו קויפן ספרים, אבער אונז פסק'ענען נישט אינגאנצן אזוי. ס'איז א גרויסע ענין אין שרייבן די תורה, און אויב א מענטש קען עס אליינס שרייבן איז זיכער אז מיט דעם ברענגט מען עס אראפ. אזוי ווי מ'שרייבט חידושי תורה, אדער ווי מ'דרוקט, מאכט מען א ממשות פון דעם. היינט איז אלעס אויף קאמפיוטער, און מ'דארף מדייק זיין וועלכע סארט ממשות דער קאמפיוטער האט — נישט אזא ממשות ווי א געשריבענע זאך. ס'איז נאך אלץ דא א גרויסע ענין פון שרייבן.
די דריי מדרגות פון די לוחות
די לוחות איז סיי די ליסט, סיי די זאך וואס מ'האט געהערט, און סיי די זאך וואס ווערט אראפגעשריבן, וואס מ'קען עס זען און טאטשן. יעדער איד דארף האבן עפעס בחינת הלוחות. יעדער לייגט תפילין יעדן טאג, וואס אין תפילין זענען אויסגעשריבן געוויסע עיקרים כנגד עשרת הדברות. מיר האבן א מזוזה, מיר האבן א ספר תורה וואס מיר נעמען ארויס שבת אדער שני וחמישי.
ס'איז א ריזיגע אור. דער אריז"ל האט אסאך כוונות אויף אנכאפן און קושן די ספר תורה, אויף לייגן א קרונה און די רמונים אויף די תורה, און די מנהגים ווי מ'באצירט די ספר תורה. אזוי ווי בנין המשכן, ס'איז א מצוה צו מאכן א חפץ גשמי, צו ארויסנעמען פון דעם מענטש די עול אז ער דארף אלעמאל זיין ביים דעת און אלעמאל אליינס געדענקען. "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" (דברים ו, ט) — ס'ליגט ביי דיין טיר, דו דארפסט נישט געדענקען. ס'איז אן עצה צו געדענקען אפילו ווען דו געדענקסט נישט. ס'איז א גרויסע מעלה פון קדושת חפץ, ס'רעדט צו דעם מענטש זייער שטארק. און דאס איז די לוחות, וואס האבן אלע די מדרגות.
די שאלה: פארוואס שטייט עשרת הדברות צוויי מאל אנדערש
אין ביידע לוחות שטייט די לוחות: א סוד
אין די צוויי לוחות, און אין די צוויי וועגן ווי די תורה ווערט געשריבן, שטייט אין ביידע די לוחות. דאס איז אליינס א סוד. נישט יעדע זאך שטייט איבערגעחזר'ט. נישט יעדע מצוה שטייט סיי אין ספר שמות אדער ויקרא במדבר, און סיי אין ספר דברים. ס'איז דא אסאך מצוות וואס שטייען נאר אין איינע פון זיי. דער רמב"ן האט לאורך ספר דברים פארשידענע טעאריעס צו מסביר זיין וועלכע און וואס. און זיכער נישט די זעלבע לשון — דער אייבערשטער האט געזאגט די מצוות פאר משה רבינו מיט לשונות, "וידבר ה' אל משה לאמר" (ויקרא א, א), "אדם כי יקריב מכם קרבן" (ויקרא א, ב), אבער זייער ווייניג פרשיות שטייען מיט די זעלבע סדר, וכל שכן מיט די זעלבע לשון, כמעט מילה במילה. פון די וואס שטייען נאכאמאל, איז די עשרת הדברות.
פון דעם אליינס קען מען זען ווי חשוב עס איז. נישט די איידיע פון די עשרת הדברות — די איידיע שטייט אין די גאנצע תורה: לא תגנוב, לא תרצח, אנכי ה', לא תשא. ככל היוצא מפיו יעשה (במדבר ל, ג) איז ענליך צו לא תשא את שם ה' לשוא (שמות כ, ז). מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת (דברים כג, כד) — אלעס לשונות וואס האבן צו טון מיט לא תשא. שבת שטייט זיכער צענדליגע מאל. נישט דאס איז דער חידוש אז עס שטייט איבערגע'חזר'ט.
אבער אז עס זאל שטיין די לשון, אנכי ה' אלקיך (שמות כ, ב), ביז וכל אשר לרעך (שמות כ, יד), אזא לאנגע פרשה פון צען דברות, מער ווי צען פסוקים לויט טעם התחתון, וואס עס שטייט ממש איבערגעשריבן ווארט פאר ווארט — איז די איינציגסטע זאך עשרת הדברות. די חכמים האבן געהאט א שטיקל וויכוח, אז זיי האבן נישט געוואלט מען זאל זאגן קריאת שמע, מען וועט מיינען אז דאס איז די גאנצע תורה. עס איז זייער א וויכטיגע חלק אין די תורה, בתור צורת התורה, בתור סדר התורה, ווייל דאס איז די זאך וואס די תורה האט איבערגעשריבן אין די זעלבע סדר, אין די זעלבע ווערטער.
די לשון וואס איז חשוב: שנה הכתוב לעכב
עס זענען דא אנדערע זאכן וואס זענען חשוב — די תורה רעדט זייער אסאך מאל וועגן דין עבודה זרה. די תוכן הדבר איז חשוב, אבער יעדע מאל שטייט עס אן אנדערע לשון. עס איז דא אזא דין, שנה הכתוב לעכב, אדער לאו הבא מכלל שני לאוין, וואס דער רמב"ם לערנט אז עס מיינט נישט אז מען באקומט צוויי מאל מלקות, נאר אז עס איז מער חשוב. דא איז די לשון די זאך וואס איז חשוב. דאס וואס שטייט אויף די אבנים איז שוין געווארן נקבע, אזוי שטארק דעפיינד אויף די לשון — דאס איז די עשרת הדברות.
די עשרת הדברות זענען דברים כלליים
אין דעם איז דא אזוי ווי א צמצום. איינער וועט זאגן, די עיקר איז דאך נישט די לשון, מ'דארף זיך אמאל טוישן לפי המקום, לפי הזמן, לפי האדם. איז פאר דעם טאקע זענען די עשרת הדברות דברים כלליים מאד. די מערסטע דעטאל זאך וואס שטייט אין עשרת הדברות איז די מצוה פון שבת: "יום השביעי תשבות" (שמות כג, יב) — די זיבעטע טאג פון יעדע וואך. אלעס אנדערש: "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ, יב) — וואס מיינט כבוד? די גמרא וועט שוין זאגן וואס טייטש כיבוד, וואס טייטש מורא, אבער אין די עשרת הדברות שטייט נישט. וואס מיינט "לא תרצח" (שמות כ, יג)? וועמען? ווי? וואס איז א מזיד און א שוגג? ס'שטייט אין אנדערע פרשיות, אבער נישט קיין דעטאלן. ס'שטייט נאר דער דבר הכי כללי — "this can be written in stone". "לא תרצח".
הלכות קען מען שוין נישט שרייבן אויף א שטיין. יעדע מאל שטייט די הלכה אין די תורה אביסל אנדערש, ווייל ס'זענען אזויפיל סיטואציעס אז מ'דארף לערנען א גאנצן רמב"ם הלכות רציחה צו וויסן הלכות "לא תרצח". "לא תגנוב" איז דאך גאנץ חושן משפט. "לא תחמוד", ווי דער רמב"ן לערנט, איז נישט קיין זאך וואס מ'קען שרייבן אויף א שטיין. ס'באלאנגט נישט אראפצוקומען ביז די לעוועל פון א שטיין, און אויב מ'וועט עס אראפברענגען וועט זיין א פראבלעם — מ'קען עס נישט אזוי קובע זיין.
דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם
ס'איז דא א חידוש להלכה דא. אזוי ווי ס'איז דא א זאך, "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם" (גיטין ס:). ס'מיינט אז ס'איז דא א לעוועל פון כתב, און כתב אליינס איז א געוויסע קביעות. מ'קען זיך נישט טוישן דעם כתב פון די ספר תורה — ס'איז דא איין אות, א ד' מיט א ה' אדער אן א', וואס מ'דינגט זיך שוין טויזנט יאר צו מ'דארף שרייבן אזוי אדער אזוי. די תורה דארף זיין פונקטליך ביז די לעצטע אות, און וועגן דעם טאר מען נישט צולייגן. "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם" מיינט, מ'טאר נישט נעמען אזוי ערנסט די נוסח המשנה ווי מ'נעמט די נוסח התורה. ס'איז דא א לימיט וויפיל זאכן ווערן אראפגעשריבן, און אראפגעשריבן מיינט אראפקומען אין אזא לבוש גשמי, ווייל בעולם הזה איז א גשמי בכלל.
דער בית המקדש: איין פלאץ פון קדושה
אזוי ווי ס'איז דא א הלכה, וואס שטייט אויך אין ספר דברים, אז דער בית המקדש איז דא נאר אין איין פלאץ, "אשר ישכון את שמו שם" (דברים יד, כג). אויב מ'רעדט ברוחניות, באופן מופשט, איז יעדע זאך, "בכל מקום אשר אזכיר את שמי" (שמות כ, כא). די העכערע מדרגות זענען מער מופשט, ווייניגער מוגדר אין גדרים גשמיים. יעדער איינער מאכט א משכן בלב. אבער טאמער דו ווילסט נעמען איין געוויסע זאך, מאכן אז דא זאל זיין א מקום קדוש, א מקום לה', מוז עס זיין נאר איינס, און די ווערטער זענען זייער מצמצם, נאר פונקטליך אויף דעם אופן. און מצמצם מיינט אז ס'גייט זיין באופן מאוד כללי.
דער בית המקדש איז א דבר כללי — אזוי ווי דער אריז"ל זאגט, ס'זענען דא דרייצן טויערן, דארט דאווענען אלע נוסחאות. א בית המדרש איז א בחינה פון תורה שבעל פה, ס'איז נישט קיין מקום קדוש אזוי; יעדער איינער וואס קומט איז רואה פני השכינה אין דעם בית המדרש, ווען דער בית המדרש איז א כנסת. אבער אויב יעדע שול מאכט אן אנדערע נוסח, שטערט נישט, ווייל די קביעות ליגט נישט אויף דעם לעוועל פון די נוסח. אין בית המקדש — וועלכע נוסח האט מען געדאווענט? אלע פון זיי, וועלכע מ'האט געוואלט. דער בית המקדש איז קובע נאר די זייער לימיטעד אמאונט פון זאכן וואס מ'קען זיי קובע זיין בכתב. דאס איז דער סוד פון "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן".
די לעוועלס פון קביעות
אפילו מ'האט געשריבן תורה שבעל פה, איז נאך אלץ דער תורה שבעל פה אסאך מער וועריעבל. מ'דארף מער אכטונג געבן אויף די וואס נעמען יעדער נוסח וואס שטייט אין עפעס אן אחרון אזוי ערנסט ווי א פסוק חומש — דאס איז דער איסור פון דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן. און פונקט אזוי לגבי תורה שבעל פה אין תורה שבכתב, איז דא לגבי די לוחות פון די גאנצע תורה: דברי שאר התורה אי אתה רשאי לכותבן על האבן.
אונז טראגן א גרויסע מחלוקת מפרשים, צו מ'האט געשריבן די גאנצע תורה פון בראשית עד לעיני כל ישראל, אדער אפשר נאר די ליסט פון מצוות, אפשר נאר משנה תורה. פונקטליך עפעס ווייניגער ווי די גאנצע תורה האבן זיי לכאורה זיכער געשריבן דארט, ווייל ס'איז זייער שווער אז מ'זאל שרייבן די גאנצע תורה על אבנים. אבער אזעלכע אבנים ווי די לוחות — נאר די עשרת הדברות טאר מען שרייבן אויף די לוחות, ווייל דאס איז נאך א גרעסערע לעוועל פון קביעות, נאך א גרעסערע לעוועל פון אראפקומען די זאך ממש אין א גבול גשמי, וואס נאר די עשרת הדברות קען זיין אויף אזא לעוועל.
פארוואס שטייט נישט ביידע מאל די זעלבע
יעצט האבן מיר געמאכט די גאנצע הקדמה צו פארשטיין וואס איז תורה, וואס איז די צוויי סארטן תורה, וואס איז די לוחות, וואס איז עשרת הדברות. ווערט מורא'דיג אינטערעסאנט די שאלה, אז אין די עשרת הדברות שטייט נישט ביידע מאל די זעלבע זאך. ס'איז פשוט אז אויב ס'שטייט צוויי מאל, האט מען עס צווישן גע'חזר'ט. אפשר משה רבינו אליינס האט עס איבערגעשריבן בנבואה, מסתמא איז זיכער געווען א זכרון. די אידן האבן א גאנץ פערציג יאר אין מדבר גע'חזר'ט די עשרת הדברות, נאך מער ווי די גאנצע תורה, ווייל דאס איז די זאך וואס מ'האט געהערט פון דעם אייבערשטן אליינס בהר סיני. יעדער איד האט געקענט אויסנווייניג די עשרת הדברות. איינער וועט זאגן, מ'האט עס געשריבן דאס צווייטע מאל פערציג יאר שפעטער און מ'האט פארגעסן אפאר ווערטער — נאר אן ערליכער איד פארגעסט נישט אפילו קיין ווארט, און פריך כל עליון פארגעסט ער נישט.
די חילוקים צווישן די צוויי עשרת הדברות
די סארטן חילוקים
וועט איינער זאגן, אזוי ווי דער אבן עזרא טענה'ט, ס'איז נישט קיין חילוק וועלכע ווארט מען שרייבט, דער עיקר איז דער מכוון. אבער דער עשרת הדברות איז א זאך וואס איז נישט נאר וועגן דעם מכוון — ווען ס'איז געווען נאר דער מכוון וואלט געשטאנען דער נושא נאכאמאל, נישט דער עשרת הדברות נאכאמאל. ס'איז יא וויכטיג די ווערטער, און א געוויסע אמאונט פון דברות מוז זיין פונקט צען. אויב ס'שטייט אפאר ווערטער אנדערש, איז דאך א פלא — וואס איז דער פשט? ס'איז א גוטע שאלה.
ס'זענען דא אפאר סארטן חילוקים צווישן די דברות אין פרשת יתרו און די דברות אין ואתחנן, וואס מ'דארף צוטיילן אויף פארשידענע קאטעגאריעס.
ערשטנס, חילוקים פון אן אות. דא שטייט "למצותו", דא שטייט "מצותיו" — מ'ליינט "מצותו", אבער ס'שטייט א ו' אנשטאט א י'. אין די לעצטע פינף דברות שטייט אין יתרו "לא תרצח, לא תנאף, לא תגנב" (שמות כ), און אין ואתחנן שטייט "ולא תנאף, ולא תגנב, ולא תענה" (דברים ה), מיט א ו'.
צווייטנס, וואו ס'איז געטוישט א גאנצע ווארט. דא שטייט "עד שקר" (שמות כ), דא שטייט "עד שוא" (דברים ה). אדער וואו ס'איז צוגעלייגט א גאנצע ווארט: דא שטייט "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ" (שמות כ), און דארט טוישט זיך די צווייטע "לֹא תַחְמֹד" אויף "לֹא תִתְאַוֶּה" (דברים ה), און ס'ווערט צוגעלייגט "שָׂדֵהוּ" (דברים ה). אין די ערשטע שטייט נישט "שָׂדֵהוּ". א שיינע פשט: אין די צווייטע רעדט מען פאר די דור באי הארץ, וואס האבן געהאט פעלדער, און אין מדבר האט מען נישט געהאט קיין פעלדער.
נאך א קליינער חילוק: דא שטייט "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות כ), און דא שטייט "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (דברים ה).
דריטנס — דאס איז אפשר די גרעסטע חילוק — ס'לייגט צו גאנצע חלקים, און אמאל טוישט ס'גאנצע חלקים. אין ואתחנן שטייט "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (דברים ה), און אויכעט "כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ה) — א שטיקל צו די סענטענס, אז מ'זאל טון אזוי ווי דער אייבערשטער האט געהייסן. און צום סוף שטייט "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ" (דברים ה), א שטיקל הסבר. ענליך שטייט "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (דברים ה), אויכעט "כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ה), און נאכדעם "לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ" (דברים ה), א הוספה.
און א גאנצע פסוק וואס איז אנדערש: אין יתרו שטייט "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם" (שמות כ), דער טעם פון ששת ימי בראשית. אין ספר דברים שטייט א גאנצע אנדערע טעם: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ" (דברים ה), "עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (דברים ה) — דער טעם פון יציאת מצרים אויף שבת.
וויאזוי צו באטראכטן די חילוקים
די קליינע חילוקים, אזוי ווי א ו' וואס איז נישט א ו', זענען אפשר נישט מעכב — טיפער דארף מען טרעפן א הסבר, אבער ס'איז שווער אנצוהייבן פון דארט. וואו ס'טוישט א ווארט, שוא אדער שקר: ס'איז אמת דא א הלכה אז שבועת שוא איז אנדערש ווי שבועת שקר, און דער רמב"ם פסק'נט אז לא תחמוד און לא תתאוה זענען צוויי אנדערע איסורים. אבער על פי פשט קען מען זאגן אז די שמות נרדפים זענען נישט אזוי שטארק מעכב, ס'איז נאך אלץ די זעלבע.
די גרעסטע זאך וואס איז שווער אראפצושלינגען איז ווען ס'טוישט זיך די גאנצע זאך — אין די דיבור פון שבת שטייט א גאנצע אנדערע טעם.
דער מחלוקת: זכור ושמור — לשון צי תוכן
דער רמב"ם וועגן די צוויי טעמים פון שבת
דער רמב"ם האט גערעדט באריכות וועגן די צוויי טעמים פון שבת, און ער פרובירט עס מיישב צו זיין — נישט דער נוסח, נאר דער ענין: וואס איז דער פשט, איז שבת א זכר ליציאת מצרים אדער א זכר למעשה בראשית? אויב ס'איז דא א סתירה אין דעם ענין איז עס א גרעסערע קשיא ווי די קשיא וואס אונז רעדן וועגן, פון די לשון פון עשרת הדברות.
די שיטת אבן עזרא
איך רעד יעצט פון די לשון. די גמרא — איך מיין די מכילתא און א ירושלמי — רעדט פון דעם וואס איינמאל שטייט "זכור" און איינמאל "שמור". דער רמב"ן אין פרשת יתרו קריגט מיט רבי אברהם אבן עזרא, וואס האט געזאגט אז די תורה איז נישט מקפיד צו זאגן די זעלבע ווארט, דער עיקר אז דער תוכן שטימט. דער אבן עזרא ברענגט א ראיה פון די עשרת הדברות — דא שטייט "שמור", דא "זכור", און ביידע מיינען די זעלבע זאך. די קדושת התורה, וואס ער רופט לשון הקודש, שומרים הענין ולא המלות (אבן עזרא שמות כ). מ'דארף זיין א בר דעת, דער עיקר איז דער תוכן.
דער רמב"ן'ס הסכמה על דרך הפשט
דער רמב"ן איז זיך מתייחס צו דעם, און זאגט אז דאס איז זייער פיין, ס'קען זיין א גוטע פשט, און ער איז נישט חולק אז על פי פשט קען מען זאגן אז ס'איז די זעלבע זאך. אזוי אויך אין פרשת ואתחנן זאגט ער קלאר אז על דרך הפשט איז משה רבינו מסביר געווען. דער רמב"ן לערנט אז דער אייבערשטער האט געזאגט "זכור", אבער משה רבינו האט מסביר געווען אז ס'מיינט "שמור". "זכור" איז שווער צו פארשטיין — וואס הייסט איך וועל געדענקען? — איז משה רבינו מסביר אז ס'מיינט היטן שבת, א פירוש.
וויאזוי טוישט משה רבינו וואס דער אייבערשטער האט געזאגט? ס'איז נישט קיין פראבלעם. ווען ס'שטייט "כאשר צוך ה' אלקיך", האט נישט דער אייבערשטער געזאגט, ווייל דער אייבערשטער זאגט נישט "כאשר צוך ה' אלקיך". אין אלע דיברות, חוץ פון די ערשטע צוויי, שטייען אזעלכע לשונות, ווייל דאס איז וואס משה רבינו זאגט בשם דעם אייבערשטן. דאס איז נישט די לשון השם, דאס איז לשון משה וואס זאגט וועגן וואס דער אייבערשטער האט יעצט געזאגט.
דער רמב"ן'ס טענה: דער אבן עזרא האט נישט פארשטאנען די גמרא
יעצט זאגט אבער דער רמב"ן, אז דאס וואס דער אבן עזרא טענה'ט אויף דעם וואס די חכמים האבן געזאגט "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו" (מכילתא יתרו) — אז דאס איז נישט ריכטיג ווייל די תורה איז נישט מקפיד אויף די ווערטער — איז דער אבן עזרא'ס פשט אין די גמרא שטותים. די לשון פון רמב"ן איז, "וטעם זה לא ישמעו אלא מי שאינו רגיל בתלמוד" (רמב"ן שמות כ). דער וואס קען נישט קיין גמרא מיינט אז די גמרא האט נישט געוואוסט; באמת האט די גמרא געמיינט אז די פסוקים זענען מדויק יעדע ווארט, און דאס אז משה זאגט "שמור" איז געווען א קשיא, און דער תירוץ איז אז דער אייבערשטער האט געזאגט ביידע.
צוויי ריזענס פארוואס דער רמב"ן איז מחולק
דער רמב"ן איז מחולק פאר צוויי עיקר ריזענס.
איין זאך: זעסטו אז די חכמים האבן נישט געפרעגט אז דא שטייט "כל תמונה" (שמות כ), און דא "וכל תמונה" (דברים ה)? מ'זעט נישט קיין מדרשים וועגן דעם. פארוואס? ווייל פאר אזעלכע קליינע חילוקים איז טאקע בסדר, ס'שטערט נישט אז ס'איז דא איין קליינע זאך וואס איז אנדערש. די זעלבע, זיי האבן נישט געפרעגט פארוואס דא שטייט "כאשר צוך" און דארט נישט, און דארט "למען ינוח" און דארט נישט. אזוי אויך אז ס'שטייט צוויי מאל וואס מיינען די זעלבע זאך שטערט נישט — קען זיין מ'דארף לערנען פון א ריבוי.
סאו, דער אבן עזרא האט געמיינט אז די חכמים וואס האבן געזאגט "זכור ושמור" האבן געמיינט צו פרעגן בכלל אויף אלע שינויים אין די צוויי דברות, און זיי האבן פארענטפערט מיט דעם תירוץ פון "דבור אחד", אז דער אייבערשטער האט געזאגט ביידע — נישט נאר "זכור ושמור", נאר אלע שינויים. און ער זאגט אז מ'דארף נישט אנקומען צו דעם, ווייל על פי פשט מיינט עס די זעלבע תוכן.
די נושא פון זכור ושמור לויט'ן רמב"ן: עשה און לא תעשה
זאגט דער רמב"ן, ניין. ווען ס'שטייט "זכור ושמור" מיינען זיי "זכור ושמור", זיי מיינען נישט צו פרעגן אויף די גאנצע זאך. וואס טוען זיי מיט אלע אנדערע חילוקים? דארט איז דער רמב"ן מודה אז ס'מיינט די זעלבע זאך און ס'איז נישט קיין פראבלעם. אבער "זכור ושמור" מיינט עפעס אינגאנצן אנדערש.
ווען ס'שטייט "שוא" און "שקר", "וכל תמונה" און "כל תמונה", "ולא תענה" און "לא תענה" — פארשטייט יעדער איינער אז די משמעות טוישט זיך נישט. אבער "זכור ושמור", זאגט דער רמב"ן, אמת, על פי פשט קענען ביידע מיינען די זעלבע זאך, ביידע מיינען היטן שבת. אבער על פי מדרש, על פי דרכי הגמרא, מיינט עס קיינמאל נישט די זעלבע זאך. ס'איז דא א כלל, "כל לשון פן ואל אינו אלא לא תעשה" (עירובין צו). ווען ס'שטייט לשון שמירה, הייסט עס לויט די חכמים א מצות לא תעשה. מצות עשה מיינט מען זאל געדענקען, מען זאל רוען שבת, באופן חיובי; אבער שמירה מיינט לא תעשה, מען זאל נישט מחלל זיין שבת.
מצות לא תעשה ווערט נישט נאר פון די לשון "לא", ווערט אויך פון די לשון "שמור". "שמור את יום השבת" איז דער טייטש, היט דיך פון מחלל זיין שבת, "לקדשו" — זאלסטו מקדש זיין. די נעגאטיווע וועג פון דעם איז, היט דיך נישט מחלל זיין שבת.
איז אויב אזוי, ווען די חכמים זאגן "זכור ושמור" מיינען זיי נישט צו פרעגן אויף א חילוק פון א ווארט — דאס שטערט נישט — נאר זיי מיינען צו פרעגן אז מ'קען נישט טוישן א מצות עשה מיט א מצות לא תעשה, ס'איז א גאנצע אנדערע זאך. ס'קען נישט זיין אז משה רבינו זאל מפרש זיין. א פירוש, אזוי ווי "כאשר צוך", מעג ער זאגן, אפילו א נייער טעם פון שבת. אבער צו טוישן די הלכה, פון א מצות עשה צו א מצות לא תעשה — דאס קען משה רבינו נישט. דאס איז געווען א קשיא.
דער תירוץ: בדיבור אחד נאמרו
און אויף דעם האבן די חכמים געענטפערט, אז דער אייבערשטער קען זאגן ביידע. אזוי ווי ס'ווערט געברענגט אין די גמרא אין ראש השנה, אז דער אייבערשטער האט טאקע געזאגט אין די זעלבע רגע "זכור ושמור בדיבור אחד" (מכילתא יתרו), "מה שאין הפה יכולה לדבר ומה שאין האוזן יכולה לשמוע" (ראש השנה כז). מענטשן האבן עס נישט געקענט הערן; דעריבער אין די תורה, ווען אונז הערן עס, שטייט עס עקסטער, איינמאל "זכור" און איינמאל "שמור", ווייל ס'קען נישט שטיין א ווארט "זכור שמור" אויף איין מאל, און אפילו א מענטש קען נישט הערן צוויי קולות. אזוי לערנט די גמרא "תרי קלי לא משתמעי" (מגילה כא). אבער דער אייבערשטער קען סיי הערן און סיי רעדן — דער אייבערשטער האט נישט די פראבלעם, מענטשן האבן די פראבלעם. דאס איז דער תירוץ פון די סתירה: וועלכע האט דער אייבערשטער געזאגט, מצות עשה אדער מצות לא תעשה? ער האט געזאגט ביידע, און דעריבער האט משה רבינו אלעמאל געזאגט ביידע.
וואס איז געשטאנען אין די לוחות?
פרעגט דער רמב"ן: וואס איז געשטאנען אין די לוחות, א מצות עשה אדער א מצות לא תעשה? לויט ווי איך לערן דעם רמב"ן, ס'קען זיין אז ס'איז געשטאנען ביידע.
ער פרעגט, אויב דער אייבערשטער האט אויך געזאגט "שמור", פארוואס איז עס נישט געשטאנען אין די לוחות? ער האט געטראכט אפשר אז אין ואתחנן שטייט די נוסח פון די צווייטע לוחות, איז דארט טאקע געשטאנען "שמור". אבער נאכדעם זאגט ער, אפשר איז אין די ערשטע לוחות געשטאנען "זכור", און "שמור" איז געווען תורה שבעל פה. "שמור" האט משה רבינו געזאגט בעל פה פאר די אידן, אז דער אייבערשטער האט אויך געזאגט "שמור". וויאזוי האט ער געוואוסט? אפשר א נביא קען אויך הערן ביידע אויף איינמאל. ער האט עס אפשר אפילו געשריבן דאס צווייטע מאל, אבער בעצם איז אין די לוחות נאר געשטאנען "זכור".
דאס איז דער חילוק — א חילוק פון עשה און לא תעשה. דאס איז די נושא פון זכור ושמור, נישט אזוי ווי דער אבן עזרא מיינט. נישט אז זיי האבן געפרעגט א קשיא אויף א שינוי, ווייל א שינוי משמעות שטערט. אז ס'שטייט דא מצוה מצות לא תעשה, דארף מען פארענטפערן. דאס איז דער רמב"ן'ס מחלוקת מיט'ן אבן עזרא וועגן די נושא פון זכור ושמור.
די מקור פון דער מדרש: סתירה בדיבור אחד
די רשימה פון דיבור אחד
די גמרא קוואוט דא א מכילתא, וואס איז פון די תנאים, פאר די גמרא. די זעלבע זאך שטייט אין ספרי, און אין פרשת כי תצא ווערט עס געברענגט די זעלבע דרשה, שטייט אזוי, "שניהם נאמרו בדיבור אחד" (מכילתא). אין די מכילתא האבן זיי א ליסט פון זאכן וואס דער אייבערשטער האט געזאגט בדיבור אחד:
איינס איז זכור ושמור. א צווייטע: אויף שבת שטייט "מחלליה מות יומת" (שמות לא), און ס'שטייט אויך "וביום השבת שני כבשים" (במדבר כח), אז מ'דארף יא מקריב זיין שבת. א דריטע: "ערות אשת אחיך לא תגלה" (ויקרא יח), און ס'שטייט "יבמה יבא עליה" (דברים כה). א פערטע: "כל בת יורשת נחלה" (במדבר לו), און נאכדעם "לא תסוב נחלה ממטה אל מטה" (במדבר לו).
די סתירה איז דער אריגינעלער נושא
קומט אויס אז די אריגינעלע מדרש האט געמיינט אז ס'זענען דא אסאך זאכן וואס זענען א סתירה איינער מיט די צווייטע. מ'זעט קלאר פון די רמב"ן אז די עיקר זאך פון זכור ושמור איז טאקע אז ס'איז דא א שטיקל סתירה צווישן זיי, נישט סתם אז ס'שטייט אן אנדערע לשון. די גמרא, ווען זי רעדט פון "תרי קלי לא משתמעי", איז נושא סתם צו מ'קען הערן צוויי זאכן. אבער די נושא פון די מדרש אריגינעל איז געווען אז ס'איז דא א סתירה צווישן זכור און שמור.
אפשר האט די מדרש געמיינט אז די סתירה פון זכור ושמור איז די סתירה פון ומכלל הן אתה שומע לאו — אז "וביום השבת שני כבשים". ווייל דער מדרש האט פארשטאנען אז שמור מיינט נישט טון מלאכה, און זכור מיינט מקדש זיין את השבת באופן חיובי, למשל מ'וועט מקריב זיין מוסף פאר שבת. אבער ס'איז דאך א סתירה — וויאזוי קען מען מקריב זיין א מוסף שבת אויב ס'איז חילול שבת? און דער תירוץ איז אז "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו", "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי" (תהלים סב).
דער חידוש: א סתירה בדיבור אחד
אין אנדערע ווערטער, נישט נאר אז דער אייבערשטער קען זאגן — דאס איז נישט אזא גרויסע חידוש, אויך צוויי מענטשן קענען זאגן צוויי זאכן אויף איינמאל. די נייע זאך איז: דער אייבערשטער קען זאגן צוויי זאכן וואס זענען א סתירה אויף איינמאל. ס'איז נישט אמת'דיג אן אבסאלוטע סתירה — ס'איז דא א יוצא מן הכלל, אזוי ווי שבת במקדש. באופן כללי וואלט א מענטש געמיינט אבסאלוט, אדער עס איז אזוי אדער אזוי; ביי דעם אייבערשטן קען זיין ביידע אויף איינמאל.
דער רמב"ן'ס סוד: זכור ושמור, תפארת און מלכות
דאס איז דער מדרש על פי דרש, און אויף דעם איז געבויט די נעקסטע שטיקל רמב"ן. דער רמב"ן זאגט אז רבי נחוניא בן הקנה אין זיין מדרש האט מסביר געווען א גרויסן סוד אין די נושא פון זכור ושמור.
מדת יום און מדת לילה
דער רמב"ן איז מסביר אז זכור ושמור האט צו טון מיט דער מדת יום און מדת לילה: זכירה איז בייטאג, שמירה איז ביינאכט. אויף דעם זאגט מען בואי כלה פרייטאג צונאכטס, ווייל פרייטאג צונאכטס הייסט א כלה, בחינת לילה, בחינת שמור. כנסת ישראל הייסט כלה, אזוי ווי אין שיר השירים.
קידוש היום הייסט קידושא רבה. פארוואס? על פי פשט וואלט מען געזאגט ווייל ס'איז א קלענערע קידוש, ווייל ביינאכט איז די עיקר מצוה פון זכור את יום השבת לקדשו, און א טאג איז נאר מדרבנן. זאגט דער רמב"ן, ניין, ווייל אמת'דיג איז ער טאקע גרעסער. על פי קבלה, און אזוי איז אויך א הלכה, קידושת יום איז עדיף, ער איז די גרויסע קדושה. דער זכור, די מדת התפארת, איז די גרויסע.
די קאנעקשן צווישן די סתירה און די צוויי מדות
דער רמב"ן זאגט, מיין נישט אז דאס וואס איך האב פריער געזאגט, אז די סתירה איז די מצות עשה מצות לא תעשה, האט נאר שייכות מיט די מדרש פון רבי נחוניא בן הקנה וואס זאגט אז דאס זענען די צוויי מדות תפארת און מלכות — נאר ס'איז אמת קאנעקטעד, ווייל דער מדרש גייט טאקע אויף די סתירה פון עשה ולא תעשה.
פארוואס? ווייל די מדת התפארת, זכור, האט צו טון מיט מצות עשה, און ס'קומט ארויס פון מדת האהבה און מדת הרחמים, ווייל תפארת קומט פון חסד. די מדת התפארת טוט א מענטש וואס האט ליב זיין האר, דעם אייבערשטן, און וועגן דעם האט אים דער אייבערשטער רחמנות — ס'איז דא אהבה ורחמים. און שמור, מצות לא תעשה, קומט פון מדת הדין, פון מדת היראה, ווייל די מלכות איז יונק פון די גבורה. דער איינער וואס היט זיך פון זאכן וואס זענען שלעכט ביי זיין האר, האט מורא פון דעם.
פארוואס אהבה איז גרעסער פון יראה
דער רמב"ן זאגט, וועגן דעם איז מצות עשה גרעסער פון מצות לא תעשה, אזוי ווי אהבה איז גרעסער פון יראה. איינער וואס מקיים ועושה בגופו, וואס טוט זאכן וואס זיין האר האט ליב, איז גרעסער פון איינער וואס היט זיך נאר פון טון וואס איז אים שלעכט. איינער וואס טוט נאר נישט וואס איז שלעכט — טוסטו דאך אויך נישט וואס איז גוט. אפילו א שונא טוט נאר וואס איז שלעכט; איינער וואס וויל נישט קריגן זיך מיט דיר טוט אויך נישט וואס דו האסט פיינט. אבער איינער וואס טוט ממש וואס דו האסט ליב, איז זיך מטריח, טוט עפעס וואס דו האסט ליב — דאס איז אהבה, דאס איז ער האט דיך ליב.
עשה דוחה לא תעשה און די עונש פון לא תעשה
וועגן דעם איז עשה דוחה לא תעשה — ווייל אהבה איז גרעסער פון יראה. און וועגן דעם איז דא א גרעסערע עונש פון מצות לא תעשה. פארוואס? ווייל איינער וואס טוט א מצות לא תעשה איז ממש א שונא, ער גייט אקעגן וואס דער אייבערשטער וויל. איינער וואס טוט נישט קיין מצות עשה, האט נאר נישט געטון די איבריגע זאך פון אהבה, אבער ער האט נישט געטון דירעקט קיין זאך וואס דער אייבערשטער האט פיינט. איינער וואס איז עובר א מצות לא תעשה, האט יא געטון א זאך באופן חיובי וואס דער אייבערשטער האט פיינט, און פאר דעם באקומט ער א גרעסערע עונש. עד כאן דברי הרמב"ן בפרשת יתרו.
וואס לערנען מיר פון דעם רמב"ן
שבת: אן התאחדות פון עשה און לא תעשה
דאס וואס מיר לערנען איז, אז די תורה וואס מיר זענען מקיים איז מצות עשה און מצות לא תעשה. לאמיר רעדן שבת: מיר טוען נישט קיין מלאכה, אבער אויך ווערט געטון שבת.
די גמרא זאגט, וואס איז די נפקא מינה אז "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו"? אז אפילו אן אשה איז מחויב בקידוש פון שבת, ווייל "כל שישנו בזכירה ישנו בשמירה" (ברכות כ). ביי שבת איז דא א התאחדות פון עשה און לא תעשה. וויאזוי טוט מען שבת? דורך נישט טון. אמת, ס'איז דא געוויסע זאכן וואס מ'טוט יא באופן חיובי, אזוי ווי מאכן קידוש; אבער אפילו קידוש רעדט וועגן דעם אז שבת איז מען שובת, א פעיק טון. דא קומט זיך צוזאם עשה און לא תעשה.
פארוואס נשים זענען מחויב אין שמור
וועגן דעם, נשים, וואס זיי באלאנגען בעצם צו מצות לא תעשה. א מצות עשה איז נאר א זכר, א בן חורין, איז מחויב לצאת ידי חובה, ווייל ער איז א ספעציעלע מדרגה. ווען ס'איז לא תעשה, טאר קיינער נישט טון — אפילו א פרוי, אפילו אן עבד כנעני — ווייל ס'איז אנטקעגן דעם. פון דעם באקומט מען א גרעסערע עונש. א מצות עשה איז אן אנדערע זאך.
הלכה למעשה: אונז נעמען דאס נישט גענוג ארויס
ווען מ'גייט נארמאל אין חדר זאגט מען, א איד דארף טון תרי"ג מצוות, עשה ולא עשה, ביידע די זעלבע. אבער דאס איז נישט ריכטיג. דער אייבערשטער האט געהייסן נישט טון, און דאס איז נישט יא טון — ס'איז א גרויסע חילוק. ס'איז דא זאכן וואס דער אייבערשטער זאגט, פליז, איך האב ליב דאס, טו עס; און ס'איז דא זאכן וואס דער אייבערשטער זאגט, דאס האב איך פיינט, ס'איז דעינדזשערעס, טו עס נישט.
איינער וואס טוט נאר מיראה
איינער וואס טוט נאר מיראה, וואס איז נאר א מצות לא תעשה בחינה, האט נאר מורא דער אייבערשטער זאל נישט זיין ברוגז אויף אים. פאר אים איז נישט קיין חילוק פון מצות עשה און מצות לא תעשה, ער פילט ביידע די זעלבע, און ער פארשטייט נישט. ס'איז דא א כלל, עשה דוחה לא תעשה, זאגט ער, נו, אזוי איז די הלכה, א גזירת הכתוב. אבער איינער וואס פארשטייט די מינינג, פילט אינגאנצן אנדערש — מצות עשה קאנעקט זיך מיט דעם אייבערשטן אין אן אנדערע וועגן. א שומר מיינט אז אלעס איז די זעלבע, אבער א זכר ווייסט אז ס'איז נישט אזוי. מצוות עשה זענען א גאנץ אנדערע סארט זאך.
כדי צו טון א מצות עשה דארף מען זיין ראוי
כדי צו טון א מצות עשה דארף מען זיין ראוי. אזוי ווי ס'שטייט אין די משנה אין סוכה, אז ס'איז דא מצוות וואס דער אייבערשטער וויל נישט, כאילו בא לו בנו זה כתב לרבו ושפך לו קיתון על פניו (סוכה כט ע"א). וואס הייסט, איך טו דאך א מצוה? דער אייבערשטער וויל נישט דיינע מצוות.
ס'איז נישטא אזא זאך אז דער אייבערשטער מאכט שלעכט איינעם מיט א מצות לא תעשה, ווייל מצות לא תעשה מיינט אז דער אייבערשטער וויל נישט אז דאס זאל געשען. אבער מצות עשה איז א געוויסע עבודה, א געוויסע שייכות — מ'געבט עפעס פאר'ן אייבערשטן, מ'טוט עפעס וואס דער אייבערשטער האט ליב.
מצוות עשה קומט ארויס פון אהבה
מ'קוקט אן אזוי ווי ער זאגט, האוהב אדוניו. מ'דארף אנהייבן צו פילן דעם חילוק — מצוות עשה זענען זייער אנדערש פון מצוות לא תעשה. דער רוב קבלה רעדט פון מצוות עשה. ווען ס'קומט שבת אדער פסח, וואו ס'איז דא השוה איש לאשה, אן התאחדות צווישן עשה און לא תעשה, דעמאלטס קען מען רעדן פון די מצוות לא תעשה. אבער די עיקר מצוות וואס מ'גייט רעדן על פי קבלה איז די מצוות עשה, ווייל דאס איז אן אמת'דיגע העכערע מדרגה, ס'קומט ארויס פון אהבה. מצוות לא תעשה קומט ארויס פון יראה — צוויי אנדערע סארט זאכן.
סיכום: זכור ושמור בדבור אחד
עד כאן האבן מיר געלערנט די הקדמה — וואס איז די תורה, וואס איז די תורה און משנה תורה, וואס זענען די צוויי לוחות, וואס איז דער חילוק פון עשה ולא תעשה — וואס דאס איז אמת'דיג די מינינג פון זכור ושמור בדבור אחד.
דאס מיינט דער מדרש צו זאגן, אז הגם דאס זענען צוויי אנדערע זאכן, קומען זיי זיך קודם כל צוזאם אין שבת. נישט סתם אז אלע מצוות עשה און מצוות לא תעשה זענען די זעלבע — נאר אין שבת קומען זיי זיך צוזאם.
אין שבת קומען אונז אן צו דעם אייבערשטן
פון דא לערנט מען אויך אז ביי דעם אייבערשטן קומען זיי זיך צוזאם. אין שבת קומען אונז אן צו דעם אייבערשטן; אין שבת פילט א איד מער ווי ביי דעם אייבערשטן. מצד די רילעישאן פון א מענטש צו דעם אייבערשטן איז דא א חילוק — טוסטו אים א גוטע זאך צי טוסט נישט א זאך וואס ער האט נישט ליב. אבער ביי דעם אייבערשטן אליין, די טובה און דער אמת וואס דער אייבערשטער איז, איז נישט קיין אמת'דיגער חילוק צווישן די צוויי זאכן. און אין שבת קומט מען אן צו די בליק. דאס איז דער סוד פון זכור ושמור בדבור אחד.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
זכור ושמור: סוד העשה והלא־תעשה שבלוחות
פתיחת השיעור: זכור ושמור ושני סוגי המצוות
בסוף השיעור שעבר ראינו שעלינו לשוב ולפתוח מתחילתו את הדיון בעניין זכור ושמור, ועל כן אני מבקש לחזור ולומר את ראשית הדברים מן ההתחלה — מן הנקודה המבארת מהו פשוטם של שמור וזכור ומהו סודם. על יסוד זה ננסה להמשיך ולהבין שיש כאן שני סוגי מצוות, מצות עשה ומצות לא תעשה, ולעמוד על תוכנם, על משמעותם הפנימית ועל משמעות הדבר כולו. וכל זה מתבטא בדרשת חז״ל ‘זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו׳. עלינו אפוא לבאר את ההקשר ולהוכיח ולהבהיר את הדבר כראוי.
ההתגלות הגדולה הראשונה: מתן תורה
כל אחד יודע כי הרגע הגדול הראשון של התורה, המראה הגדולה הראשונה, ההתגלות הגדולה הראשונה שיש בתורה, הוא מתן תורה. הקב״ה ירד על הר סיני ונתן לישראל תורה ומצוות, כמאמרנו ‘וגאלתך מלכנו על הר סיני ללמד לעמך תורה ומצוות׳. השמיע הקב״ה לכל ישראל, על ידי משה ובאופן ישיר, את עשרת הדברות, ‘אשר דבר ה׳ אליכם בהר מתוך האש׳ ביום הקהל.
ידוע גם לכל שעשרת הדברות מופיעות פעמיים בתורה. פעם אחת באופן ישיר בתוך המעשה, בספר שמות בפרשת יתרו, ופעם שנייה כפי שמשה סיפר לישראל באחת מדרשותיו שבספר משנה תורה, בכלל ‘הדברים אשר דבר משה׳, שבהם משה רבינו חוזר ומספר לישראל. רגילים אנו לומר סתם שהוא חוזר ומספר, אך יש להדגיש זאת: משה רבינו הוא המדבר לישראל.
נקודת המבט של התורה: מספר אובייקטיבי
דבר מעניין הוא, שהרי כבר יש לנו את הנוסח הקודם, המדרגה הקודמת, השלב הקודם של אותם דברים — והוא ארבעת החומשים הראשונים כספר שמות. שם עומדת התורה כמספרת באופן אובייקטיבי, כפי שביאר הרמב״ן בהקדמתו, שאין התורה כותבת ‘אמר משה: ה׳ אמר לי כך וכך׳, אלא מספרת את המעשה שהיה כמות שהוא, מנקודת מבט על־אישית, מה שקוראים בספרות “מבט של הבורא”. כלומר, המעשה נכתב לא מנקודת מבטו של אדם מסוים — לא של משה, לא של פרעה, לא של ישראל, ואף לא של אף אחד — אלא כמות שהוא. משה עצמו, אף שמשה רבינו הוא מחבר התורה, אינו כותב מנקודת מבטו שלו, אלא כותב כפי שהדבר הוא.
עד שמגיעים לספר דברים, על כל פנים רובו של ספר דברים, שנפתח ב׳אלה הדברים אשר דבר משה׳ (דברים א, א). כאן עומד בבירור כותרת: אלו הדברים שדיבר משה, ומכאן ואילך שומעים ברור שמשה רבינו דיבר. ואף כאן עומדת מסגרת, שכן המספר של כל התורה הוא זה שאומר — כפי שהרמב״ן מבאר לאמיתו בהקדמת משנה תורה — שאין סתירה בכך שנאמר ‘הדברים אשר דבר משה׳, שהרי דברי משה שבפרשת ספר דברים אף הם עומדים בתוך מסגרת, שהרי קדם להם כותרת ‘אלה הדברים אשר דבר משה׳. ומי הוא זה הכותב ‘אלה הדברים אשר דבר משה׳? אין כתוב ‘אמר משה: אני משה כותב את הדברים אשר דיברתי׳, או כיוצא בזה, אלא ‘אלה הדברים אשר דבר משה׳. הפשט הוא שזה המשך של אותו סדר עצמו: הוא מדבר כמספר אובייקטיבי המספר את הדברים, אלא שבתוך הדברים הוא אומר שמשה רבינו אמר, ואז שומעים אכן כיצד משה רבינו אמר: ‘אני אמרתי׳, ‘אני הלכתי׳, ‘אני שמעתי׳.
והאמת, כפי שהעיר הרמב״ן, שיש קטעים כאלה כבר בתורה הקודמת. עשוי לעמוד ‘ויאמר משה לה” וכיוצא, והקב״ה אמר למשה. יש דברים כאלה בתוך המעשה שבתורה הקודמת. עיקר חידושו של משנה תורה הוא בעצם שהדרשות הנשמעות מפי משה הן ארוכות ורחבות מאוד, ובהן עומדת הדרשה כפי שמשה רבינו דיברהּ לישראל בשעתו.
סוף התורה: חזרה אל הסדר האובייקטיבי
וכאן הדבר המעניין: עד שמגיעים אל סוף משנה תורה. פרשת השבוע היא כי תצא, ולאחריה כי תבוא, נצבים, וילך. וכאשר מגיעים אל פרשת וילך, שבה כבר אין כמעט דרשות — כי תבוא היא באמת סוף הדרשה, ולאחריה התוכחה, ולאחר מכן עוד מעט דרשות שבנצבים — אבל כאשר מגיעים אל וילך, שהיא ממש סוף התורה, פרשת מיתת משה, שם חוזרת התורה באמת אל סדרה הרגיל. שוב אין זו בחינת משנה תורה במובן הזה. הכתוב מדבר כבר על התורה, כמו שנאמר ‘לקחת את ספר התורה הזה׳ (דברים לא, כו); כבר קיימת תורה, עיקר התורה, משנה תורה, היא מה שנאמר קודם. ואז חוזר הדבר אל הסדר הרגיל.
שאלת שמונת הפסוקים ומי כתבם
ומשום כך מתעוררת שם שאלת שמונת הפסוקים שבסוף התורה, שלמעשה — כפי שכבר העיר האבן עזרא — אפשר להרחיב את השאלה על פרשיות אחדות שלפני כן. מדובר אפילו על מיתת משה, ממש כשם שדובר על לידת משה: אין זה משה המדבר מנקודת מבטו, אלא נקודת מבטה של התורה, ולפיכך מתעוררת שם חקירה מי כתב זאת. ובמלים אחרות, מהי המשמעות. שאלת מי כתב היא שאלה היסטורית, ואינני סבור שזוהי השאלה האמיתית של הגמרא לפי היסוד, שאף כשנבוא לדבר על משנה תורה נבין בזה את הדבר כולו.
אבל כפי שהנחתי, זו יותר שאלה כיצד מבינים את הפרשיות באופן אחר, שהמדבר, בעל הקול, בעל הנרטיב של התורה, הוא כאן שונה משאר התורה. שכן כאן רואים בבירור שאי אפשר לקרוא לו משה, מפני שמשה כבר איננו חי. הוא אומר בבירור מעשה שבו הוא אינו חי, אבל בעצם חוזר הדבר אל כלל התורה — כשם שהתורה יכולה לכתוב על משה קודם שנולד, מבראשית ועד שמות, וכשם שמשה אף לא זכר כיצד הוא עצמו נולד ונתן בתיבה, וכל זאת כותב משה מפי הגבורה, נכתב בדרך אלוקית, בדרך אובייקטיבית.
אותו דבר בסוף התורה: אפשר לומר שהתורה חוזרת. היא חוזרת אל האובייקטיביות, אל מבטו של הקב״ה. ‘בראשית ברא אלהים׳ (בראשית א, א) אינו ממש מבטו של הקב״ה, שהרי מדובר גם על הקב״ה עצמו. אף אין כתוב ‘אני ה” — יש קטעים שבהם נאמר ‘אני ה” — אבל אין התורה כתובה כפי שהקב״ה מדבר, כפי שהוא כביכול מבטא את אישיותו.
מדת המלכות ומדרגת התורה
ובמלים אחרות, מדת המלכות היא הדבר החשוב. מדת המלכות היא כאשר אדם מדבר מתוך אישיותו, אומר ‘אני׳, ‘אני אומר׳. לעתים מספר אדם דבר משום שהוא מייצג, מוסר את המציאות. וכך עומדת התורה. והתורה, כביכול, קדומה אף למציאות ולהקב״ה, כלומר היא מחוצה לזה. ואין הפשט שהתורה כותבת, וכאשר אנו אומרים שהתורה היא מפי הגבורה, שהתורה היא דבר אלוקי, אין הכוונה שנכתבה ממדת המלכות של הקב״ה. אין הכוונה שנכתבה מתוך אישיותו של הקב״ה, שהרי מדובר בה על הקב״ה עצמו. הקב״ה הוא בעצמו דמות בתורה; התורה היא כביכול דבר גדול יותר. אי אפשר לומר שהיא גדולה מהקב״ה, שהרי הקב״ה כולל את המציאות כולה, אבל היא גדולה ממה שהיינו קוראים ‘אני ה”, ממה שהיינו קוראים הקב״ה כפי שהוא מגלה עצמו כ׳אני׳. התורה מתחילה קודם לכך. אלו כבר סודות עמוקים, אך הדבר פשוט, ואני מניחו בפשט פשוט.
מיתת משה וסוד ‘וימת שם משה׳
ומשום כך, משם מתחילה התורה לעבור אל אריכות אישיותו של משה — זה פירושו של משנה תורה — עד שחוזרת אל ‘וימת שם משה׳ (דברים לד, ה) לכל הדעות. יש שיטות ותנאים בדיוק כיצד יש לפרש זאת, אך לכל הדעות חוזר כבר הדבר אל הסדר הרגיל, כביכול אל האובייקטיביות. וזהו באמת עצמו סוד מיתת משה.
יש הסוברים שהקדמונים כבר אמרו שיהושע כתב, אך לדעתי לכל הדעות הדבר שונה, כפי שאומרת הגמרא: אף למאן דאמר שמשה עצמו כתבו — נשתנה. ואפשר לומר להפך: אף האומר שיהושע בן נון כתבו, אין כוונתו שאין זה חלק מתורת משה, שהרי החומש נקרא תורת משה. אין כוונתו אלא שברגע שנעלם משה, כשנאמר כבר ‘וימת שם משה׳, כבר יש כאן מקום ליהושע. אי אפשר לומר שיהושע בן נון כתבו במובן ההיסטורי; אין אנו מאמינים שזה ממש כך. אם אומרים שיש כאן ראיה היסטורית שמעשה שאול היה כך, הרי אפשר לדחות את הראיה — אין זו ראיה, לא מכאן ולא מכאן, זו ראיה חלושה מאוד. עיקר הכוונה הוא להעלות את המשמעות, מה משמעות הדבר וכיצד הוא נראה מן ההבנה הפנימית של התורה.
מדוע כל ההקדמה: שורש התורה
ומעתה, מדוע כל ההקדמה הזאת? מפני שחשוב לשוב ולחזור אל אשר אמרנו. אמרנו ששורש התורה — הדבר הראשון שדיברנו בו בשיעור שעבר — הוא הדבר שישראל חוגגים בשבועות. וחשוב הדבר, שהרי גם יום כיפור הוא יום שניתנו בו לוחות שניות, ואף הוא בחינה של מתן תורה, וכל חודש אלול הוא הכנה, שהרי סובבים סביב אותם ארבעים ימים שקודם יום כיפור, שבהם עלה משה אל ההר וקיבל את התורה. ותמצית הדבר, נוסחו הקצר ביותר, הן עשרת הדברות ששמעו כל ישראל. את אלה כתב על הלוחות, הקב״ה כתב על הלוחות. יש עוד תורה שלמד בכל ארבעים הימים, וכל זאת כבר פירושים על עשרת הדברות והרחבות, אבל זו התורה, הגדולה שבסדר התורה שקיבלנו.
סדר התורה וצורתה: עשרת הדברות
ובסדר עצמו — וזה הדבר החשוב — כשם שאומרים שתרי״ג מצוות הוא מדרש שעומד בגמרא, שרבי שמלאי אמרו, ואינו פסוק מפורש, שכן דרך התורה לקרוא למצוות בשמות שונים: מצוה, או חוקים ומשפטים, וכל אלה שם אחד. אבל אם רוצים למצוא שורש לרשימה בתורה, למניין של אחד, שניים, שלושה, הרי ודאי שהרשימה הגדולה ביותר היא עשרת הדברות. ובמלים אחרות, זהו הסדר, צורת התורה. כל אחד מבין שהבנה פירושה עשיית סדר, פירושה נתינת צורה. אדם המבולבל, שאין לו סדר, אינו מבין מה עומד לפניו. הסדר וצורת התורה שבפרשת התורה הם עשרת הדברות. עשרה דברים, עשרת הדברים — זו הצורה הראשונה שהוא נותן לתורה, ומהם יוצאים תרי״ג מצוות ועוד אלפי ענפים, וכן הרבנן והמנהגים, הכל כתוספת קישוטים על גבי זה.
הלוחות: דבר המתקיים
והנה, אם לומדים את עשרת הדברות, ואם רוצים לראות — עשרת הדברות הן דבר חזותי, אלו עשרת הדברות שנכתבו על הלוחות. לוח הוא דבר הנראה לעין, דבר כתוב, הנשאר קבוע וקיים, חקוק על שני לוחות אבנים, ‘חרות על הלֻחֹת׳ (שמות לב, טז), ‘והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלֻחֹת׳ (שמות לב, טז).
והוא גם דבר המתקיים. שהרי אין הדיבור כדבר הכתוב: הדיבור הוא דבר שאני מדבר עמך, אתה יכול לשמעו, אך עליך לזכרו, ונשאר רק בזיכרון. אבל הכתוב כבר הוא דבר שנעשה ממשות, ואינך צריך אפילו לזכרו. כלומר הוא נזכר, נשאר באבן, כמו שקוראים אבן זיכרון, ‘ויצב לו שם יד׳ (שמואל א טו, יב). נעשה כמין מציאות, מציאות מוחשית בעולם. ירדה התורה, באה התורה, נכתבו עשרת הדברות על אבן, על שני לוחות האבן. אין זה רק שיש לזכור את התורה — אף זה יש בו — אבל הוא עמוק מזה. ירדה התורה ממש, מה שקוראים התלבשות, התלבשות בגשמיות: נעשה בעולם אבן שעליה חקוקה התורה.
מצות כתיבת ספר תורה
והאמת שעל זה עומדת גם מצות כתיבת ספר תורה, שאף אותה נלמד — בסוף דברים עומדת המצוה ‘כתבו לכם את השירה הזאת׳ (דברים לא, יט), מצות כתיבת השירה או כתיבת התורה. וכוונה עמוקה יש בזה, ואנו קוראים מדי שבת בבית הכנסת מתוך ספר תורה כתוב, שסופר כתבו בידיו על הקלף, על כל דקדוקיו, על כל הלכותיו ופרטיו. ומוציאים את התורה ונושקים לה ומראים אותה סביב. אין זה רק דרך לזכור את התורה.
ומה הראיה? הרי יש תורה שבעל פה. תורה שבעל פה מלמדת שאפשר לזכור בלא כתיבה, אין בזה כל בעיה. אמנם אחר כך כתבנוה, משנראה ששכחה משתכחת, אבל למעשה, במשך אלפי שנים היא שרדה. והאמת, שאף היום רואים תורה שבעל פה — ואין זה עתה עניין שיחתנו — שזוכרים אותה היום. התורה נזכרת, אין התורה דבר שחייבים לכתבו; כותבים אותה אף שאפשר לזכרהּ.
מדוע כותבים אותה: נקודת הקביעות
אלא מדוע כותבים? יש כאן נקודה של קביעות, שלא ייעשה הדבר בגדר חכמה בלבד. אין כוונתי כפשוטו שלא ייעשה בגדר חכמה, שהרי אפשר לזכור; אבל המשמעות העמוקה יותר היא שהוא נעשה כמין חפצא. עתה נעשה דבר שאי אפשר לקרעו כל כך בקלות; אינו נקרע. משה שבר את הלוחות. ופירוש שבירת הלוחות הוא שנשארת תורה שבעל פה, כמו שנאמר בגמרא: ‘קול גדול ולא יסף׳. שמיעה והבנה אפשר תמיד; כששבר את הלוחות לא נשבר הקול. הקול הגדול לא נשבר, אלא הכתב נשבר. וזה חילוק גדול. אבל מצד שני, לכתב יש חולשה: עדיין לא בא לידי ממשות, אינו חפץ הנראה לעין.
‘אין בארון רק שני לחות׳ (מלכים א ח, ט) — אלה הלוחות שהצניעו, לוחות העדות, וישראל תמיד יכלו לראותם. יש לדעת כיצד יכלו לראותם: לעתים פתחו את הארון והראו אותם, מפעם לפעם ראו אותם. וזהו דבר שיצא לידי ממשות בגוף. וזו באמת העבודה המיוחדת של כתיבת ספר תורה.
באמת, הגמרא אומרת שכל יהודי צריך לכתוב לעצמו ספר תורה. ואף על פי שיוצא ידי חובה אם קנה — ויש פוסקים האומרים שעיקר הכוונה כדי ללמוד, ואומר הרא״ש שממילא בזמן הזה עיקר המצוה לקנות ספרים, אבל אין אנו לומדים כך ואין אנו פוסקים כך לגמרי, לכל הפחות — יש עניין גדול בכתיבת התורה, ואם אדם יכול ללמוד לכתוב בעצמו, ודאי שבזה הוא ממשיך את הדבר. ויכול להיות כן אף בכתיבת חידושי תורה, או בהדפסה, ובאופנים אחרים שעושים בהם ממשות מן הדבר. עניין חשוב מאוד הוא. היום הכל במחשב, ויש לדקדק איזו מין ממשות יש למחשב (ובזה נחזור לשיעורינו באותו נושא ואין זה מקומו), ואין זו ממשות ככתב היד. עדיין יש עניין גדול בכתיבה.
שלוש מדרגות הלוחות
הרי שהלוחות הם גם הרשימה, גם הדבר הנשמע, וגם הדבר הנכתב. אפשר לראותם, אפשר לגעת בהם. אפשר לגעת בדבר ה׳, בלוחות. מה מונח באבנים הללו? וכל יהודי צריך שיהיה לו משהו מבחינת הלוחות. כל אחד מניח תפילין בכל יום, ובתפילין כתובים עיקרים מסוימים של התורה שהם כנגד עשרת הדברות. יש לנו מזוזה, ויש לנו דברים כאלה. יש להדגיש זאת, ואמרנו שהשיעור יבוא להדגיש את הדברים היום־יומיים. ולכל יהודי יש ספר תורה, אנו הולכים לבית הכנסת בשבת ובשני וחמישי ומוציאים את ספר התורה.
אור עצום הוא זה. לאריז״ל כוונות רבות על אחיזת ספר התורה, על נשיקתו, על הנחת כתר על התורה, ועל אותם רימונים שהיו מכנים בהם את קישוטי הספר, ועל שאר המנהגים שבהם מקשטים את ספר התורה. אור גדול יש בזה, כמצוה, כבניין המשכן — כמצות כתיבת התורה או בניין המשכן — לעשות חפץ גשמי, להסיר מן האדם את העול שיהא תמיד בדעתו, שיהא תמיד זוכר בעצמו. כלומר, כשהוא זוכר, ותורה שבעל פה שיש לזכרהּ — אין הוא צריך לחזור, שכן מונח הוא שם, ‘וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך׳ (דברים ו, ט), מונח הוא ליד פ
תחך ואינך צריך לזכור. הרי זו עצה לזכור אף כשאינך זוכר. וכמדומני שכבר דיברנו פעמים רבות על מעלת קדושת החפץ (כמו שביארנו כבר בעניין קדושת החפץ ואין זה מקומו), אבל מעלה גדולה היא ומדברת אל האדם בעוז. וזה הן הלוחות, ובלוחות מצויות כל המדרגות הללו.
השאלה: מדוע עומדות עשרת הדברות פעמיים באופן שונה
ועתה, כשמתבוננים בלוחות, הרי בעשרת הדברות שעל הלוחות, שאנו רוצים בהם שיוטמעו בפנים, שכל יהודי יזכור את כל התורה בעל פה — אבל בעשרת הדברות עם נוסחן, היה ראוי שיוכל אדם לחזור עליהן ולדעתן בעל פה. אמנם חכמים לא תיקנו שיאמרו עשרת הדברות אלא קריאת שמע, וקריאת שמע יודע כל אחד, ואפשר שאף באמירת עשרת הדברות יש עניין. וראוי היה אף לדעת את החילוקים שבין שתי מהדורות הדברות. וזה כמין חידוש. הבה נבין. אני אומר זאת כך, מפני שאפשר שבכך מתבטא היטב יותר החידוש או הקושיה.
בשני הלוחות עומדות עשרת הדברות: סוד
והנה בשתי הפעמים — בשני הלוחות שהם חשובים כל כך, ובשתי הדרכים שבהן נכתבת התורה — עומדות עשרת הדברות. חשוב מאוד, וזה עצמו סוד. בשתיהן עומדות. כלומר, לא כל דבר עומד חזור פעמיים; אין לקרוא לזה חזרה, אלא זו כמדרגה אחרת של תורה. לא כל דבר, לא כל מצוה עומדת גם בספר שמות או ויקרא במדבר וגם בספר דברים. יש מצוות רבות שאינן עומדות אלא באחד מהם. הרמב״ן לאורך ספר דברים מציע תיאוריות שונות לבאר איזו ומדוע, אבל לא כל מצוה, ובוודאי לא כל מעשה, ובוודאי לא באותו לשון. אין זה דבר שנאמר בו ‘ויאמר ה” — הרי הקב״ה אמר את המצוות למשה בלשונות, ‘וידבר ה׳ אל משה לאמר׳ (ויקרא א, א), ‘אדם כי יקריב מכם קרבן׳ (ויקרא א, ב). אלפי מצוות עומדות באותו לשון, אבל מעט מזעֵר יש שעומד באותו לשון עם החזרה. יש פסוקים אחדים שעם אותו לשון, או במלה נוספת או במלה מוחלפת, אבל מעט מאוד — ויש לדקדק בזה — מעט מאוד פרשיות ומצוות, ואף אותן שכן חזורות ועומדות בספר דברים, מעט מאוד עומדות באותו סדר, וכל שכן באותו לשון, כמעט מלה במלה. אפשר לדקדק ולמצוא אחת מהן. אבל מן הדבר העומד שוב, פעמיים בתורה, הן עשרת הדברות.
מזה עצמו אפשר לראות כמה חשובות הן. וזה מה שאני מבקש לומר: לא הרעיון של עשרת הדברות הוא החידוש, שכן אפשר לומר שהרעיון עומד בכל התורה. ‘לא תגנֹב׳, ‘לא תרצח׳, ‘אנכי ה”, ‘לא תשא׳ — כל אלה עומדים כמעט פעמים רבות בדרכים אחרות שונות, עם פרטים נוספים, עם הלכות נוספות. ‘ככל היֹצא מפיו יעשה׳ (במדבר ל, ג) דומה ל׳לא תשא את שם ה׳ לשוא׳ (שמות כ, ז) וכיוצא. עומד פעמים רבות באופנים רבים: ‘מוצא שפתיך תשמֹר ועשית כאשר נדרת׳ (דברים כג, כד), וכל אלה לשונות הקשורים ב׳לא תשא׳. וכן כל פסוק ופסוק. שבת עומדת ודאי עשרות פעמים בתורה, וכן כל דבר מעשרת הדברות עומד פעמים רבות. אין זה החידוש שהוא עומד חזור שוב.
אבל שיעמוד הלשון ‘אנכי ה׳ אלהיך׳ (שמות כ, ב) וכל הלשון כולו עד ‘וכל אשר לרעך׳ (שמות כ, יד) — זו כמעט הפרשה היחידה שעומדת חזורה באורך כזה. אני יכול לזכור עוד פסוקים אחדים שאפשר לראות שהם אותו פסוק, במלה נוספת או במלה חסרה, אבל פרשה ארוכה כזו של עשרת הדברות — יותר מעשרה פסוקים לפי טעם התחתון, ולפי טעם העליון עשרה פסוקים ארוכים — שעומדת ממש כתובה שוב מלה במלה, זהו הדבר היחיד: עשרת הדברות.
הרי אפשר לראות — ואינני נכנס בזה לשיחה — כמה חשובות עשרת הדברות. לחכמים היה ויכוח בזה, שלא רצו שיאמרו קריאת שמע פן יסברו שזו התורה כולה. פשוטו של דבר, חלק חשוב מאוד הן בתורה, ולא רק חלק חשוב — וזה מה שאני מבקש להעלות — הן חשובות בתור צורת התורה, בתור סדר התורה, שכן זה הדבר שהתורה כתבה חזור באותו סדר ובאותן מלים.
הלשון שהוא חשוב: שנה הכתוב לעכב
יש דברים אחרים שהם חשובים. אפשר לראות שהתורה מדברת פעמים רבות מאוד באיסור עבודה זרה. הנושא, תוכן הדבר, חשוב מאוד, אבל בכל פעם הוא עומד בלשון אחר. הרי שהלשון אינו החשוב כשלעצמו. הוא חשוב, אבל יש דין כזה ‘שנה הכתוב לעכב׳, או ‘לאו הבא מכלל שני לאוין׳, שהרמב״ם לומד שאין פירושו שהעובר לוקה פעמיים, אלא שהדבר חשוב יותר. הרי שרואים שהעומד פעמים רבות, פשוטו שהוא דבר חשוב. וכאן הלשון הוא הדבר החשוב. במלים אחרות, מה שעומד על הלבנים, על האבנים — פשוטו שנקבע כבר, שירד בחוזק כזה, שהוגדר בחוזק כזה על הלשון — זה עשרת הדברות.
עשרת הדברות הן דברים כלליים
והנה עומד בעצמו שיש בזה גם צמצום. שהרי יאמר אדם: העיקר הלא אינו הלשון, שכן לפי המקום, לפי הזמן, לפי האדם, צריך להשתנות מעט לדינא. ומשום כך אכן עשרת הדברות הן דברים כלליים מאוד. אין עומד בהן אפילו הדבר המפורט ביותר, הדבר המסוים ביותר, שעומד בעשרת הדברות והוא מצות שבת. עומד ‘וביום השביעי תשבת׳ (שמות כג, יב), היום השביעי; אין עומד מתי הוא היום השביעי, אלא היום השביעי של כל שבוע. זה הדבר הממשי ביותר. כל השאר: ‘כבד את אביך ואת אמך׳ (שמות כ, יב) — מהו כבוד? הגמרא כבר תאמר מה פירוש כיבוד ומה פירוש מורא, אבל בעשרת הדברות אין הדבר מפורש. מהו ‘לא תרצח׳ (שמות כ, יג)? את מי? וכיצד? ומהו מזיד ומהו שוגג? עומד בפרשיות אחרות, אך אין עומדים פרטים. עומד רק הדבר הכללי ביותר, שאותו אפשר, כמו שאומרים, “לחקוק באבן”. את זה אפשר לכתוב על אבן: ‘לא תרצח׳.
הלכות כבר אי אפשר לכתוב על אבן. בכל פעם שעומדת ההלכה בתורה, היא עומדת מעט אחרת, בפרטים מעט אחרים, מפני שיש כל כך הרבה מצבים, עד שצריך ללמוד רמב״ם שלם, הלכות רוצח, כדי לדעת הלכות ‘לא תרצח׳. ‘לא תגנֹב׳ הוא כל חושן משפט; כולו רק הלכות ‘לא תגנֹב׳ או ‘לא תחמֹד׳, כפי שהרמב״ן לומד ודנו בו באריכות. אין זה דבר שאפשר לכתבו — אין ראוי שירד עד למדרגת אבן, ואם ירד יהיה בזה קלקול. אי אפשר לקבעו כך.
דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכתבם: חידוש להלכה
וכמדומני שיש כאן חידוש, חידוש להלכה. שכן יש דבר ‘דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכתבם׳ (גיטין ס:), שפירושו שיש מדרגה של כתב, והכתב עצמו הוא קביעות מסוימת; אי אפשר לשנות את כתב ספר התורה. הרי מדי שבוע מתעורר עניין אות אחת, ד׳ או ה׳ או א׳, שנחלקים בו כבר אלף שנים אם צריך לכתוב כך או כך. אין זה — התורה צריכה להיות מדויקת עד האות האחרונה. ומשום כך אסור להוסיף. ‘דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכתבם׳ פירושו שאסור לקחת ברצינות את נוסח המשנה כפי שלוקחים את נוסח התורה. זה הפירוש. סבורים בני אדם שזו גזירת הכתוב, ומדוע היה צריך להשאיר דווקא זאת; אלא זה הפירוש. יש גבול, מוכרח להיות גבול, כמה דברים יורדים לכתב, וירידה לכתב פירושה ירידה ללבוש גשמי כזה, שהרי בעולם הזה הכל גשמי.
בית המקדש: מקום אחד של קדושה
כשם שיש הלכה שבית המקדש אינו אלא במקום אחד — ואף היא עומדת בספר דברים — הבאה מן ההערכה מה פירוש מקום גשמי שבחר בו ה׳, שנקבע לקדושת השם, ‘לשכן שמו שם׳ (דברים יד, כג). כלומר, ודאי אם מדברים ברוחניות, אם מדברים באופן מופשט, אז הדבר יותר מטושטש. ואין זה שהרוחניות והמדרגות הגבוהות מטושטשות; הן מתפשטות בעולם הזה באופן מטושטש, אבל הן מופשטות יותר, מוגבלות פחות בגדרים גשמיים מסוימים של מדרגת העולם הזה. וכל דבר, כמו שעומד בפסוק, ‘בכל המקום אשר אזכיר את שמי׳ (שמות כ, כ). כל אחד, ודאי, יש מקדש מעט, כל אחד בכוונתו עושה משכן בלב. אבל אם רוצים ויש צורך גדול ותועלת גדולה לקחת דבר מסוים ולעשות שיהיה כאן מקום קדוש, מקום לה׳ — מוכרח שיהיה רק אחד. והמלים מצומצמות מאוד, רק דווקא באופן זה. וצמצום פירושו שהדבר יהיה באופן כללי מאוד.
בית המקדש הוא דבר כללי. בבית המקדש, כמו שאומר האריז״ל, שלושה עשר שערים, ושם מתפללים בכל הנוסחאות. ובית המדרש הוא בחינת תורה שבעל פה, אינו מקום קדוש; אין זה המקום שאליו באים כל ישראל לעלות ולראות את פני השם. ודאי כל הבא רואה פני השכינה בבית המדרש, שהרי בית המדרש הוא בית כנסת, וזה נעשה לשם השכינה, כנסת ישראל. אבל אם כל בית כנסת עושה נוסח אחר, אין הדבר מפריע, מפני שהקביעות אינה מונחת על מדרגת הנוסח. זה דבר יותר מטושטש. אבל אם תעשה בית מקדש, אינך יכול לומר שם שבית המקדש מתפלל בנוסח מסוים. באיזה נוסח התפללו בבית המקדש? בכולם, בכל אשר רצו. בית המקדש קובע רק את הכמות המצומצמת מאוד של דברים שאפשר לקבעם בכתב. וזה סוד ‘דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכתבם׳.
מדרגות הקביעות: תורה שבעל פה, כתב, והלוחות
ואף שכתבו את התורה שבעל פה, עדיין התורה שבעל פה משתנה הרבה יותר. באמת יש להיזהר יותר מפני מי שלוקח כל נוסח העומד באיזה אחרון ברצינות כפסוק בחומש; זה עצמו האיסור, ממש איסור ‘דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכתבם׳. וכשם שיש הדבר לגבי תורה שבעל פה בתוך תורה שבכתב, כך יש הדבר לגבי הלוחות ביחס לתורה כולה. כלומר, דברי כלל התורה אי אתה רשאי לכתבם על האבן. אמנם כתבו על שתי מצבות אבנים את התורה כולה — אלא שזו מדרגה נוספת.
יש בזה מחלוקת גדולה במפרשים, אם כתבו את התורה כולה מבראשית עד ‘לעיני כל ישראל׳, או שמא רק את רשימת המצוות, או שמא רק את משנה תורה. משהו פחות מן התורה כולה כתבו שם לכאורה בוודאי, שהרי קשה מאוד שיכתבו את התורה כולה על אבנים. אבל אבנים כאלה כלוחות — רק את עשרת הדברות מותר לכתוב על הלוחות, מפני שזו כבר מדרגה גדולה יותר של קביעות, מדרגה גדולה יותר של ירידת הדבר ממש לאבר גשמי, לגבול גשמי, ובמדרגה כזו יכולות להיות רק עשרת הדברות.
חזרה לשאלה: מדוע אין עומד בשתי הפעמים אותו דבר
עתה, לאחר כל ההקדמה להבין מהי תורה, ומהם שני סוגי התורה, ומהם הלוחות, ומהן עשרת הדברות, נעשית מעניינת עד מאוד השאלה שבעשרת הדברות אין עומד בשתי הפעמים אותו דבר. הרי פשוט שאם עומד פעמיים, פירושו שבינתיים חזרו עליו. אולי משה רבינו עצמו? אפשר לומר שזכר זאת שוב וכתב בנבואה. אינני יודע, אך מסתמא ודאי היה זיכרון. חזרו — ישראל חזרו במשך כל ארבעים שנות המדבר על עשרת הדברות, ויותר, חזרו על כל התורה, אבל עשרת הדברות עוד יותר, שהרי זה הדבר שנשמע מפי הקב״ה עצמו בהר סיני. וכל יהודי ידע בעל פה את עשרת הדברות. ואם יאמר אדם: אה, כתבו אותן בפעם השנייה בשלב מאוחר, ושכחו מלים אחדות — הרי יהודי ישר אינו שוכח אפילו מלה אחת, וקל וחומר דבר עליון כזה אינו שוכח.
החילוקים שבין שתי מהדורות עשרת הדברות
יאמר אדם: והלא האבן עזרא טוען שאין חילוק איזו מלה כותבים, שכן העיקר הוא הכוונה. אבל הרי אמרנו זה עתה שעשרת הדברות אינן דבר שהוא רק עניין הכוונה. עשרת הדברות הן דבר שאילו היה בו רק עניין הכוונה, היה עומד הנושא שוב, ולא היו עומדות עשרת הדברות שוב. חשוב אכן שיהיו המלים, ואולי כמות מסוימת של מלים, וכמות מסוימת של דברות מוכרחה להיות דווקא עשר — שכן מה היה רע אילו היו תשע, או שתים־עשרה, או אחת־עשרה, או שלושים? אין זה שצריך שיהיו עשר, אלא שצריכות להיות המלים הללו. ואם כן, אם עומדות מלים אחדות באופן שונה, הרי זה ממש פלא. מהו הפשט שעומדות מלים שונות באופן אחר?
ואני סבור שזו שאלה טובה מאוד. הבה נבאר כך.
סוגי החילוקים השונים
יש כמה סוגי חילוקים בין הדברות הראשונות, העומדות בפרשת יתרו, לבין הדברות העומדות בואתחנן. ומי שיעיין בעצמו יראה חילוקים שונים, ואף שאין להם מספר, יש לחלקם לקטגוריות שונות.
יש חילוקים של אות אחת. כאן עומד ‘למצֹתו׳ וכאן ‘מצותיו׳, קוראים “מצוותו” אבל עומדת ו׳ במקום י׳. ועוד חילוק גדול: בחמש הדברות האחרונות עומד כאן ‘לא תרצח, לא תנאף, לא תגנֹב׳ (שמות כ), ובפרשת ואתחנן ‘ולא תנאף, ולא תגנֹב, ולא תענה׳ (דברים ה), עם ו׳. זה סוג חילוק אחד, שהאותיות שונות; אני זוכר שיש חילוקים קטנים כאלה.
לאחר מכן יש דברים שבהם הוחלפה מלה שלמה. למשל, כאן עומד ‘עד שקר׳ (שמות כ) וכאן ‘עד שוא׳ (דברים ה). או שיש שנוספה מלה שלמה, כמו שכאן עומד ‘לא תחמד בית רעך׳ (שמות כ) וכאן ‘לא תתאוה׳ (דברים ה). הוחלפה מלה: ‘לא תחמד׳ השנייה הוחלפה ל׳לא תתאוה׳, ונוספה ‘שדהו׳ (דברים ה), ובראשונה אין עומד ‘שדהו׳. וראיתי פשט נאה: מפני שבשנייה מדבר לדור באי הארץ, שלעולם היו שדות, ובמדבר לא היו שדות, ולכן לא היה צריך לכתוב ‘שדהו׳. הבנה נאה. אלה חילוקים קטנים, נאמר.
עוד חילוק קטן: כאן עומד ‘זכור את יום השבת׳ (שמות כ), וכאן ‘שמור את יום השבת׳ (דברים ה).
עוד סוג של שינוי הוא שנוספים חלקים שלמים. זה אולי החילוק הגדול ביותר: יש חלקים שלמים שנוספים, ולעתים חלקים שלמים שמתחלפים. למשל, עומד ‘שמור את יום השבת לקדשו׳ (דברים ה), ומלבד שאין עומד ‘זכור׳, עומד בפרשת ואתחנן גם ‘כאשר צוך ה׳ אלהיך׳ (דברים ה). כלומר הוא מוסיף קטע למשפט, שיעשה כאשר ציווה הקב״ה. ויתר על כן, אותו דבר בסוף: הוא מוסיף מעט אף בפסוק הבא של שבת, ובסופו עומד גם ‘למען ינוח עבדך ואמתך כמוך׳ (דברים ה). כלומר, לאחר שעומד שהעבד והאמה צריכים לשבות, עומד ‘למען׳, ומוסיף כמין קטע של הסבר.
ובדומה עומד ‘כבד את אביך ואת אמך׳ (דברים ה), ואף כאן ‘כאשר צוך ה׳ אלהיך׳ (דברים ה) — פעמיים נוסף אותו קטע. ולאחר מכן עומד ‘למען יאריכֻן ימיך ולמען ייטב לך׳ (דברים ה), נוספה כמין ברכה, הוספה נוספת.
עוד אחד: כמו פסוק שלם שהוא אחר. בפרשת יתרו עומד ‘כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים׳ (שמות כ) וכו׳, שמשום כך יש שבת. ובספר דברים עומד טעם אחר לגמרי לשבת, ‘וזכרת כי עבד היית׳ (דברים ה) וכו׳, ‘על כן צוך ה׳ אלהיך לעשות את יום השבת׳ (דברים ה). טעם אחר לגמרי. אין עומד כלל טעם ששת ימי בראשית, אלא הטעם החדש כולו של יציאת מצרים על השבת.
אלה החילוקים השונים. יש אולי עוד חילוקים, קטנים וגדולים, שלא הבחנתי בהם.
כיצד לשקול את החילוקים
על כל פנים, חילוקים קטנים כמו ו׳ שאינה ו׳, אפשר לומר שאולי אינם מעכבים, אין זה חילוק כה גדול. ודאי, בעומק צריך למצוא הסבר אף לזה, אבל קשה להת
חיל משם.
חילוקים קטנים אחרים, שמתחלפת מלה — ‘שוא׳ או ‘שקר׳. אמת שיש הלכה שיש שבועת שוא השונה משבועת שקר. ואף אותו דבר, ‘לא תחמד׳ ו׳לא תתאוה׳, הרמב״ם פוסק שהם שני איסורים שונים, ש׳לא תחמד׳ פירושו דבר אחר. אבל על פי הפשט אפשר לומר ששמות נרדפים אינם מעכבים כל כך, ועדיין הדבר אותו דבר. ואף אם אני אומר שהנוסח צריך להיות אותו נוסח, מכל מקום אם עומד שם נרדף, במקום ‘לא תחמד׳ עומד ‘לא תתאוה׳, אפשר אולי לקבל זאת.
הדבר הקשה ביותר לקבל הוא כשמתחלף הדבר כולו. במצות שבת, בדיבור שבת, עומד שם דבר אחר לגמרי, טעם אחר לגמרי לשבת. הרי כל דיבור שבת, מלבד עוד חילוקים קטנים שיש אפילו בדיבור עצמו.
אלה הן ההערות שצריך שיהיו לנו כשרוצים להעמיד זו מול זו את שתי מהדורות עשרת הדברות. ובדברי חכמים מוצאים כך.
הרמב״ם על שני טעמי השבת
כך לפחות אומר הרמב״ם — וראוי לעיין טוב יותר במדרשים, אולי יש מדרש — הרמב״ם דיבר באריכות על שני טעמי השבת העומדים, וניסה ליישבם, אך לא את הנוסח אלא את העניין: מהו באמת הפשט, האם שבת היא זכר ליציאת מצרים או זכר למעשה בראשית?
בלשון, אם מדברים על הלשון העומד באופן שונה — אם יש סתירה בעניין, זו קושיה גדולה יותר. צריך להבין שזו כבר קושיה גדולה מן הקושיה שאנו מדברים בה על עשרת הדברות, שהיא מושג עשרת הדברות שעומד לשון כזה. עומד אחרת — אינני יודע.
הרמב״ן והאבן עזרא: שומרים הענין ולא המלות
אבל אם אני מדבר על הלשון, הרי הרמב״ן אומר כך בפרשת יתרו, וחוזר על אותו דבר, או כעין זה, בפרשת ואתחנן, ואולי מעט אחרת. שכן יש חילוק אחד שהוא חילוק של מלה בסך הכל, ועל אודותיו יש גמרא — כמדומני המכילתא וירושלמי — שכמה וכמה דברים, כפי שדרך חז״ל, הכל בא לכאורה ממימרא אחת, העומדת במכילתא, ואחר כך מובאת בגמרא ופעמים אחדות באופנים אחרים ובמדרשים. הגמרא מדברת בכך שעומד ‘זכור׳ ו׳שמור׳ — פעם עומד ‘זכור׳ ופעם עומד ‘שמור׳. זה דבר שהגמרא מדברת בו.
שיטת האבן עזרא
הרמב״ן בפרשת יתרו כועס ומתקוטט עם רבי אברהם אבן עזרא, מפני שרבי אברהם אמר שסובר הוא שאין התורה מקפדת לומר את אותו דבר באותה מלה, ובלבד שהתוכן יסכים. והוא מביא ראיה ומדבר מעט באריכות בעשרת הדברות. איני רואה שהרמב״ן מצטט כאן את האבן עזרא, אבל זוכר אני שזו כוונתו, והוא מדבר על אודות זה. האבן עזרא אמר באריכות שרואים מזה שיש חילוקים שונים — כאן ‘שמור׳, כאן ‘זכור׳ — ושניהם מתכוונים לאותו דבר, ואין חילוק איזו מלה אומרים. קדושת התורה, שהוא קורא לה לשון הקודש, ה״עברים”, כפי שהוא אומר, ‘שומרים הענין ולא המלות׳ (אבן עזרא שמות כ). צריך להיות בר דעת: העיקר אינו איזו מלה אומרים, אלא התוכן.
הסכמת הרמב״ן על דרך הפשט
הרמב״ן מתייחס לזה — כפי שסברתי שהוא כותב במפורש, אך אני רואה שאינו כותב במפורש, אלא זוכר שהמפרשים מבארים שכוונתו לתקוף את האבן עזרא — והרמב״ן אומר שזה יפה מאוד, שהכל יכול להיות פשט טוב, ואינו חולק שעל פי הפשט אפשר לומר שהוא אותו דבר.
וכן אמנם בפרשת ואתחנן אומר בבירור שעל דרך הפשט משה רבינו ביאר. קשה לו: מה אמר הקב״ה? אומר הרמב״ן שהקב״ה אמר, נניח, ‘זכור׳, ומשה רבינו ביאר שפירושו ‘שמור׳. נראה לו ש׳זכור׳ קשה להבין מה פירושו, וזה כמין פירוש על ‘זכור׳. זה פשטו הראשון של הרמב״ן בפרשת ואתחנן. ‘זכור׳ פירושו זכור, אבל זכור — מה פירוש שאזכור? משה רבינו מבאר שפירושו לשמור את השבת; הרי זה פירוש.
וכיצד מחליף משה רבינו את אשר אמר הקב״ה? אין בזה בעיה. וכמדומני שזה פשוט, שכאשר עומד ‘כאשר צוך ה׳ אלהיך׳, לא זאת אמר הקב״ה, שהרי הקב״ה אינו אומר ‘כאשר צוך ה׳ אלהיך׳. בכלל, בכל הדברות, מלבד שתי הראשונות, עומדים לשונות כאלה, מפני שזה מה שמשה רבינו אומר בשם הקב״ה. ואף כאן, מה שהוסיף במשנה תורה, מובן, שהרי הוא אומר ‘כאשר ציווך הקב״ה׳; אין צורך בהסבר נוסף. הוא יכול להוסיף מלה כזו, ואינו אומר ‘הקב״ה אומר וזה לשונו׳, אבל אומר בבירור ‘כאשר צוך ה׳ אלהיך׳. ומבין אתה שאין זה לשון השם אלא לשון משה, האומר על אודות מה שהקב״ה עתה אמר, אפילו בתוך המשפט עצמו. זה פשט אחד.
טענת הרמב״ן: האבן עזרא לא הבין את הגמרא
ועתה אומר הרמב״ן, שמה שטוען האבן עזרא שהחכמים אמרו את דבריהם כלאחר יד — שאמרו ‘זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו׳ (מכילתא יתרו), והאבן עזרא אומר שאין זה נכון, מפני שאין התורה מקפדת על המלים — על זה אומר הרמב״ן: יכול להיות שזה ממש פשוטו של הפסוק, ומודה הוא לאבן עזרא שאפשר להבין כך. אבל שני דברים: לכל הפחות הגמרא, וכיצד הגמרא הבינה את הפסוק, על זה אומר הרמב״ן שאלה דברים בטלים.
לשון הרמב״ן כאן: ‘וטעם זה לא ישמעו אלא מי שאינו רגיל בתלמוד׳ (רמב״ן שמות כ). אומר הרמב״ן: מי שאינו יודע גמרא סבור שהגמרא פשוט לא ידעה זאת. הגמרא סברה שהפסוקים מדויקים בכל מלה, ומשה אמר זאת, והייתה קושיה, והגמרא אומרת תירוץ שהקב״ה אמר את שניהם. כך לומד הרמב״ן, וכך הבין הרמב״ן את שיטת האבן עזרא.
שני הטעמים שבהם חולק הרמב״ן
הרמב״ן אומר שאין זה נכון, משני טעמים עיקריים שבהם הוא חולק על האבן עזרא. האחד: אומר הרמב״ן, הרי רואים שהחכמים לא שאלו מדוע כאן עומד ‘כל תמונה׳ (שמות כ) וכאן ‘וכל תמונה׳ (דברים ה), חילוק של ו׳. אין רואים מדרשים שונים על אודות שאלה זו. מדוע? מפני שהנחה נניח, שעל חילוקים קטנים כאלה אכן אין הקפדה, וייתכן חילוק, ואין מפריע שיש דבר קטן אחד שהוא אחר.
ואותו דבר אף בדברים נוספים, אפשר לומר, שהחכמים לא שאלו אפילו מדוע כאן עומד ‘כאשר צוך׳ ושם אין ‘כאשר צוך׳, ושם עומד ‘למען ינוח׳ ושם אין ‘למען ינוח׳. ומעניין, ראוי לבדוק זאת טוב יותר. אבל כך טוען הרמב״ן: החכמים לא שאלו על החילוקים הקטנים המתכוונים לאותו דבר. ולענייננו נמי, שעומד פעמיים במה שמתכוון לאותו דבר, אין מפריע. ייתכן שיש ללמוד מריבוי, אם עומד פעמיים, אינני יודע. כך אומר הרמב״ן.
הרי שהאבן עזרא סבר שהחכמים שאמרו ‘זכור ושמור׳ נתכוונו לשאול, בעצם — וכך אני סבור, שבאופן כללי לומד האבן עזרא — נתכוונו לשאול בכללות, לא שדיברו דווקא על ‘זכור ושמור׳, אלא נתכוונו לשאול בכלל על מה שעומד בשתי הדברות בכללות באופן אחר לגמרי, ותירצו בתירוץ ‘דיבור אחד׳, כלומר שהקב״ה אמר את שניהם — לא רק ‘זכור ושמור׳, אלא כל השינויים האחרים העומדים בשני המקומות, אף אותם אמר הקב״ה בשניהם. כך לומד רבי אברהם אבן עזרא, ועל זה הוא חולק, ואומר שאין צורך לבוא לכך, מפני שעל פי הפשט ייתכן שהוא אותו תוכן.
נושא זכור ושמור לפי הרמב״ן: עשה ולא תעשה
אומר הרמב״ן: לא. כשעומד ‘זכור ושמור׳, מתכוונים ל׳זכור ושמור׳, ואינם מתכוונים לשאול על הדבר כולו. ומה עושים בכל שאר החילוקים? נראה שבזה מודה הרמב״ן ומודה כאן, שאמנם הוא אותו דבר, ואין בזה בעיה. אבל מה עומד כאן אכן? אומר הרמב״ן, קודם כל, על זה בעיקר טוען שהאבן עזרא לא הבין את דברי הגמרא. הטענה, טוען הרמב״ן, ש׳זכור ושמור׳ פירושם דבר אחר לגמרי.
כלומר, אי אפשר לומר — כשעומד ‘שוא׳ ו׳שקר׳, אתה יכול לומר שאולי יש דרשה העושה חילוק, אבל על פי פשט ‘שוא׳ פירושו שקר ו׳שקר׳ פירושו שקר, שניהם אותו דבר. וכשעומד ‘וכל תמונה׳ ו׳כל תמונה׳, ‘ולא תענה׳ ו׳לא תענה׳, ודאי מבין כל אחד שהמשמעות אינה משתנה בו׳, וממילא אין צריך לשאול את הקושיה.
אבל ‘זכור ושמור׳, אומר הרמב״ן, אמת שעל פי פשט — כך לכאורה כוונתו — אמת שעל פי פשט יכולים שניהם להתכוון לאותו דבר, שניהם מתכוונים לשמור את השבת, וכמדומני שזה אכן הפשט הפשוט ביותר. אבל על פי מדרש — לא על פי הלכה, על פי תלמוד, על פי דרכי הגמרא — לעולם אין הם אותו דבר. שהרי יש כלל ‘כל לשון פן ואל אינו אלא לא תעשה׳ (עירובין צו), וכשעומד לשון שמירה — שמירה פירושה לפי החכמים מצות לא תעשה. כלומר, מצות עשה פירושה שיזכרו את השבת, שיעשו, שלא ישכחו מן השבת, ובאופן חיובי שינוחו בשבת. אבל שמירה פירושה לא תעשה, שלא יחלל את השבת.
פשט חדש לגמרי. עומד כביכול חיוב — אין עומד ‘לא תחלל את השבת׳ — אבל מצות לא תעשה נעשית לא רק מלשון ‘לא׳, אלא גם מלשון ‘שמור׳. ‘שמור את יום השבת׳ פירושו: הישמר מלחלל את השבת, ‘לקדשו׳, שתקדשו. וצדו השלילי: הישמר מלחלל את השבת, וזה מה שהמלה ‘שמור׳ מבקשת לומר.
ואם כן, מה שאין שואלים על הקושיה האחרת — כשהחכמים אומרים ‘זכור ושמור׳, הם שואלים כביכול קושיה, מדוע עומד כאן ‘זכור ושמור׳. אין הם מתכוונים לשאול מדוע עומד חילוק של מלה, שהרי חילוק של מלה אינו מפריע; מדוע על כל שאר המלים לא שאלו? אלא הם מתכוונים לשאול שאי אפשר להחליף מצות עשה במצות לא תעשה — זה דבר אחר לגמרי.
אי אפשר שמשה רבינו יבאר. נניח, כמו שהאבן עזרא אומר, שבפעם השנייה ביאר משה רבינו — ביאר, היה קל לו יותר לבאר, ‘כאשר צוך׳ ביאר, לא הבנתם, או אולי אף את טעם השבת, שמשה רבינו ביאר איכשהו שאותו דבר העומד ‘כי ששת ימים׳ אפשר לבארו גם ‘כי עבד היית במצרים׳ — טוב, פירוש. משה רבינו רשאי לומר פירושים ולא לומר רק את הלשון. אבל להחליף את ההלכה? משה רבינו אינו יכול להחליף את ההלכה, אינו יכול להחליף מצוה ממצות עשה למצות לא תעשה, אלה שני דברים אחרים. זו הייתה הקושיה.
התירוץ: בדיבור אחד נאמרו
ועל זה אכן תירצו החכמים את התירוץ — כפי שהאבן עזרא מבין — שהקב״ה יכול לומר את שניהם. זה תירוץ החכמים, כפי שמובא בגמרא בראש השנה. הגמרא דנה אם אדם יכול לשמוע שני קולות בבת אחת. אומרת הגמרא: לא, עומד ‘זכור ושמור׳, ‘מה שאין הפה יכולה לדבר ומה שאין האֹזן יכולה לשמֹע׳ (ראש השנה כז). כלומר הקב״ה יכול לומר שני דברים בבת אחת. הקב״ה אמר אכן באותו רגע ממש ‘זכור ושמור בדיבור אחד׳ (מכילתא יתרו). ואם בני אדם לא יכלו לשמוע זאת — אין הכי נמי, ולכן בתורה, כשאנו שומעים, עומד הדבר בנפרד, פעם ‘זכור׳ ופעם ‘שמור׳, מפני שאיננו יכולים בשתיהן כאחת. אי אפשר שתעמוד בתורה מלה ‘זכור שמור׳ בבת אחת ממש. ואף אדם אינו יכול לשמוע. שני בני אדם, אחד אומר ‘זכור׳ ואחד אומר ‘שמור׳, אין שומעים אף אחד מהם; אלא אם כן חביב, אפשר לשמוע אולי אחד מהם, אבל את שניהם ודאי אי אפשר לשמוע. וכך יוצא לכאורה בפשט שבמגילה, שמשום כך ‘תרי קלי לא משתמעי׳ (מגילה כא), כפי שהגמרא לומדת: שני קולות אין שומעים, שכן שומעים רק אחד מהם.
הקב״ה יכול גם לשמוע וגם לדבר. לקב״ה אין הבעיה הזאת; לבני אדם יש הבעיה. זה תירוץ הקושיה, קושיית הסתירה: איזה אמר הקב״ה, מצות עשה או מצות לא תעשה? אמר את שניהם. ולכן אמר משה רבינו תמיד את זה, ותמיד את זה.
מה עמד בלוחות?
שואל הרמב״ן: ומה עמד בלוחות? האם עמדה בלוחות מצות עשה או מצות לא תעשה? אומר הרמב״ן, לפי מה שאני לומד ברמב״ן, ייתכן שעמדו שניהם. אין הכי נמי, עמדו שניהם בלוחות.
כך אומר הרמב״ן כאן בפרשת יתרו, ושואל קושיה: אם הקב״ה אמר גם ‘שמור׳ — ואת כל שאר השינויים אמר הקב״ה, אלה שעומדים ביתרו — אם הקב״ה אמר גם ‘שמור׳, מדוע לא עמד בלוחות? ואומר, ותחילה חשב אולי שבואתחנן עומד הנוסח שעל הלוחות השניים, ושם אכן עמד ‘שמור׳; רואה הוא שזה צד אחד. אבל אחר כך אומר, שכוונתו שאולי בלוח האחד עמד ‘זכור׳, ו׳שמור׳ היה תורה שבעל פה; ‘שמור׳ לא עמד בלוחות. ‘שמור׳ אמר משה רבינו בעל פה לישראל, שהקב״ה אמר גם ‘שמור׳. הוא ידע. כיצד ידע? אינני יודע. אולי נביא יכול גם הוא לשמוע איכשהו את שניהם בבת אחת? אינני יודע כיצד יכול היה לשמוע, אבל בני אדם לא יכלו לשמוע. אמר לנו שהקב״ה אומר גם ‘שמור׳, וזה אמר, ואולי אף כתב בפעם השנייה, אבל בעצם בלוחות עמד רק ‘זכור׳.
על כל פנים, זה מה שהרמב״ן מבין, ואת כל שאר הדברים אכן לא. הרי זה החילוק: כאן יש חילוק של עשה ולא תעשה. זה נושא זכור ושמור, לא כפי שהאבן עזרא סובר. כלומר, לא ששאלו קושיה על השינוי — שינוי אינו מפריע, כפי שהאבן עזרא עצמו אומר — אלא שינוי משמעות מפריע. כשעומדת משמעות שנייה, כשעומדת כאן מצוה שהיא מצות לא תעשה, צריך ליישב. זו מחלוקת הרמב״ן עם האבן עזרא בנושא זכור ושמור.
מקור המדרש ורשימת הדיבור האחד
עתה, כפי שכבר הזכרתי בשיעור שעבר (כמו שביארנו בשיעור הקודם ואין זה מקומו), ועם זה נגיע לסודו של הרמב״ן — הגמרא מצטטת כאן מכילתא בעצם. המכילתא היא מן התנאים, קדומה תמיד לגמרא. הגמרא מצטטת כאן מכילתא. אותו דבר עומד גם בספרי, במדרש תנאים, ואף שם גירסה כזו של הספרי או כיוצא, עומד אותו דבר, ואף בואתחנן, וכן כאן בפרשת כי תצא, בפרשת השבוע, בספרי מובאת אותה דרשה, ותמיד דרשות דומות, ועומד כך: ‘שניהם נאמרו בדיבור אחד׳ (מכילתא).
בספרי או במכילתא יש רשימה של דברים שהקב״ה אמר בדיבור אחד. אחד הוא ‘זכור ושמור׳, שכבר למדנו. שני עומד בשבת: ‘מחלליה מות יומת׳ (שמות לא), ועומד גם ‘וביום השבת שני כבשים׳ (במדבר כח), שפירושו שיש להקריב בשבת. שלישי: ‘ערות אשת אחיך לא תגלה׳ (ויקרא יח), ועומד ‘יבמה יבֹא עליה׳ (דברים כה). רביעי: ‘כל בת יֹרשת נחלה׳ (במדבר לו), ולאחר מכן עומד ‘ולא תסֹב נחלה ממטה למטה׳ (במדבר לו), כלומר לבת הלכה אחרת.
הסתירה היא הנושא המקורי של המדרש
יוצא שהמדרש, המדרש המקורי שהגמרא לומדת ממנו כפשוטו — שכן אחד מן הדברים העומדים כאן הוא ‘זכור ושמור׳ — אבל המדרש המקורי נתכוון כאן לומר שיש דברים רבים הסותרים זה את זה. רואים בבירור לפחות מן הרמב״ן, שלכאורה עיקר עניין זכור ושמור הוא אכן שיש סתירה מסוימת ביניהם, ולא סתם שעומד לשון אחר. זה נושא המדרש.
וגם הגמרא נושאה, כשהגמרא מדברת ב׳תרי קלי לא משתמעי׳, נושאה הוא סתם אם אפשר לשמוע שני דברים, ואין חילוק אם סתירה היא או
לא. אבל נושא המדרש המקורי היה שיש סתירה בין ‘זכור׳ ל׳שמור׳. או, ואולי המדרש נתכוון אף לומר, שסתירת זכור ושמור היא סתירת ‘ומכלל הן אתה שומע לאו׳, ש׳וביום השבת שני כבשים׳. כלומר, מפני שהמדרש הבין ש׳שמור׳ פירושו שלא לעשות מלאכה, ו׳זכור׳ פירושו לזכור — אולי כמו לקדש את השבת באופן חיובי בדברים מסוימים, למשל שיקריבו מוסף לשבת — הרי זו סתירה: כיצד אפשר להקריב מוסף שבת אם זה חילול שבת? ועל זה התירוץ ש׳זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו׳, שאדם אינו יכול לומר, אבל הקב״ה יכול לומר, ‘אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי׳ (תהלים סב), שהקב״ה יכול לומר שני דברים בבת אחת.
החידוש: סתירה בדיבור אחד
ובמלים אחרות, אנו מבינים שעומד כאן במדרש דבר של תפארת: לא רק שהקב״ה יכול לומר — אין זה חידוש כה גדול, שהרי אף שני בני אדם יכולים לומר שני דברים בבת אחת. אדם אחד אינו יכול, אבל שני בני אדם יכולים; אדם אחד אינו יכול לשמוע, אבל שני בני אדם יכולים לשמוע. לא, זה דבר חדש: הקב״ה יכול לומר שני דברים שהם סתירה בבת אחת. זו כבר הבנה אחרת לגמרי.
מובן, סתירה — ונבוא לכל השאלה אם הקב״ה יכול לעשות סתירות לוגיות, סתירה בעניין. אם ניקח באופן מוחלט, אין זו באמת סתירה. יש כאן יוצא מן הכלל, לא מוחלט, שהוא בגדר יוצא מן הכלל בעבודה. אותו דבר שבת במקדש, יש בו יוצא מן הכלל או דחייה. באופן כללי אדם לא היה שומע כך, אדם היה סובר באופן מוחלט: או כך או כך. אצל הקב״ה יכול להיות ששניהם בבת אחת.
סודו של הרמב״ן: זכור ושמור, תפארת ומלכות
זה המדרש על פי דרש, ואני בטוח שעל מדרש זה בנוי הקטע הבא של הרמב״ן. שכן הרמב״ן אומר שרבי נחוניא בן הקנה במדרשו ביאר סוד גדול בנושא זכור ושמור.
מדת יום ומדת לילה
והרמב״ן אינו מצטט ממש את הנוסח, אלא מבאר שזכור ושמור קשורים במדת יום ובמדת לילה: זכירה היא ביום, שמירה בלילה. ועל כן אומרים ‘בואי כלה׳ בליל שבת, שכן הכלה — ליל שבת נקרא כלה, בחינת לילה, בחינת שמור. כלומר, כנסת ישראל הנקראת כלה, כמו ‘כלה׳ בשיר השירים ובמקומות אחרים, או מלכה.
וקידוש היום נקרא קידושא רבה על פי פשט. כך לומד הרמב״ן על זכור ושמור בקיצור. מדוע קידושא רבה? על פי פשט, מפני שזה לשון סגי נהור, שהוא קידוש קטן יותר, שהרי בלילה עיקר מצות ‘זכור את יום השבת לקדשו׳, שהיום אינו אלא מדרבנן. אומר הרמב״ן: לא, כי באמת הוא גדול יותר. על פי קבלה — וכן אף הלכה — קדושת יום עדיפה, היא הקדושה הגדולה. כלומר ה׳זכור׳, מדת התפארת, היא הגדולה.
הקשר בין הסתירה לשתי המדות
ומבאר, עתה בא הרמב״ן ואומר: ואמת, אל תסבור שמה שאמרתי קודם, שהסתירה שהחכמים מדברים בה אינה כדעת האבן עזרא בלשון אלא בתוכן, במצות עשה ומצות לא תעשה — שאין לה שייכות אלא מעטה עם המדרש שרבי נחוניא בן הקנה סידר, האומר שאלו שתי המדות הנקראות תפארת ומלכות. אלא באמת הם קשורים, מפני שהמדרש מכוון אכן אל הסתירה של עשה ולא תעשה.
מדוע? מפני שמדת ה׳זכור׳, מדת התפארת, קשורה במצות עשה, ויוצאת ממדת האהבה, והיא מדת הרחמים, והתפארת באה מן החסד, והיא המדה של מדת הרחמים. ומדוע יש לה שייכות למצות עשה? מדת התפארת עושה אדם האוהב את אדונו, האוהב את הקב״ה, ומשום כך מרחם עליו הקב״ה, שיש כאן אהבה ורחמים.
ו׳שמור׳ — יש בו מצות לא תעשה, והוא ממדת הדין, בא ממדת היראה, כלומר מפני שמדת הדין, המלכות, יונקת מן הגבורה. מדוע? מפני שהנשמר מדברים הרעים אצל אדונו — פירושו שהוא ירא ממנו.
מדוע האהבה גדולה מן היראה
ואומר הרמב״ן, שמשום כך מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כשם שאהבה גדולה מיראה. מדוע? מפני שהעושה ומקיים בגופו, עושה דברים שאדונו אוהב, גדול הוא מן הנשמר רק מלעשות את הרע לו, שזה נייטרלי.
כלומר, וכמדומני שזה הפשט הפשוט: אחד רק אינו עושה את הרע — טוב, אבל אף את הטוב אינך עושה. אחד אינו אוהב באמת את חברו, אלא רק אינו עושה לו רע. אף שונא עושה דווקא את הרע; מי שסתם אינו רוצה להתקוטט עמך אינו עושה את מה ששנוא עליך. מי שאוהב אותך באמת — אולי יש בו מעט יראה, או מעט יראה השייכת לכל אחד, שלא להתקוטט סתם עם מישהו, שירא הוא להתקוטט עמי — אבל מי שעושה ממש את שאתה אוהב, זו כבר אהבה. הוא עושה, טורח, אומר בגופו, טורח לעשות משהו שאני אוהב. זה פירושו שהוא אוהב אותי.
עשה דוחה לא תעשה ועונש הלא תעשה
ומשום כך מבאר הרמב״ן שעשה דוחה לא תעשה. זו הסיבה שעשה דוחה לא תעשה. מדוע? מפני שאהבה גדולה מיראה.
אומר הרמב״ן, שמשום כך יש עונש גדול יותר במצות לא תעשה. מדוע? מפני שהעובר מצות לא תעשה — ואבארהו — הוא ממש כשונא, הולך כנגד מה שהקב״ה רוצה. מי שאינו עושה מצות עשה, טוב, לא עשה את הדבר היתר של אהבה, ואי אפשר לבוא עליו בטענות גדולות. אבל מי שלא קיים מצות לא תעשה, עשה אכן דבר, באופן חיובי עשה במישרין דבר ששנוא על הקב״ה, ועל זה מקבל עונש גדול יותר. עד כאן דברי הרמב״ן בפרשת יתרו.
מה אנו למדים מן הרמב״ן
מה אנו מבינים? רואה אני שיש עוד להרחיב בזה, אבל למדנו עתה רק את יסודות הנושא, ועוד צריך לשוב ולהרחיב ולחבר את כל הדברים (ועוד נבאר בעז״ה ואין זה מקומו). אבל מה אנו למדים עתה מקטע זה של הרמב״ן?
מה שאנו למדים — וחשוב מאוד לתפוס זאת — בחזרה למה שאנו למדים בתורה: התורה שאנו מקיימים היא מצות עשה ומצות לא תעשה. הבה נדבר בשבת: איננו עושים מלאכה, אבל גם נעשית שבת.
שבת: התאחדות של עשה ולא תעשה
שבת היא דבר מעניין, שכן הגמרא אומרת: מהי הנפקא מינה ש׳זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו׳? שאף אשה — מעניין מאוד, זו אותה מדת שמור, ורואים בבירור שהיא קשורה ברמז הקבלה — אף אשה חייבת בקידוש שבת. מדוע? מפני ש׳כל שישנו בזכירה ישנו בשמירה׳ (ברכות כ). מפני שבשבת יש כמין התאחדות של עשה ולא תעשה.
שבת — כיצד עושים אותה? על ידי אי־עשייה. אמת שאפשר לעשות, יש דברים מסוימים שכן עושים, באופן חיובי, מצות עשה לעשות קידוש. אבל אף הקידוש — מקדשים ומדברים בזה ששבת שובתים בה. אין זה דבר שעושים, אלא כמין עשייה של אי־עשייה. אבל כאן מתחברים יחד עשה ולא תעשה. אפשר לדבר בזה בעומק, כיצד בשבת השביתה עצמה היא גם דבר שעושים, אבל דיינו בזה.
מדוע נשים חייבות בשמור
ומשום כך, נשים, השייכות בעצם למצות לא תעשה — לכן מצות עשה אינה חלה אלא על איש, זכר, בן חורין, החייב לצאת ידי חובה, מפני שהוא מדרגה מיוחדת. אבל כשזו מצות לא תעשה, אסור לכל אחד לעשות, מלבד כשאין הדבר נוגע, כבעל תוקף וכדומה. הדברים ששנואים על הקב״ה — אסור אפילו לאשה לעשות, ואף לעבד, אף לעבד כנעני אסור לעשות, מפני שזה כנגדו. מזה מקבלים עונש גדול יותר, זה חמור יותר. מצות עשה היא דבר אחר.
הלכה למעשה: אין אנו מעלים זאת די הצורך
אבל מה שיוצא — בחזרה למה שאני מבקש לומר — הדבר הראשון, הלכה למעשה, למעשה אין אנו מעלים זאת די הצורך. וכמדומני שאנו חיים אכן כך, אבל אין אנו מכירים די בצורך במציאות, בזוהר, וכל הסודות בנויים על המציאות שהרמב״ן מבאר.
כשהולכים באופן רגיל לחדר, אומרים: מהו יהודי? יהודי צריך לעשות תרי״ג מצוות. תרי״ג מצוות ברור: עשה ולא תעשה, שניהם אותו דבר, צריך לעשות תרי״ג מצוות, ואין בעיה. אבל צריך להבין שאין זה נכון. הקב״ה ציווה אל תעשה — זה אינו כן תעשה. מהו החילוק? ציווה כן תעשה, ציווה אל תעשה, את שניהם ציווה? לא, יש חילוק גדול.
כשעושים — יש דברים שהקב״ה אומר: בבקשה, אני אוהב זאת, עשה זאת. ויש דברים שהקב״ה אומר: זאת אני שונא, זה מסוכן, אל תעשה זאת.
מי שעושה רק מיראה
ובאופן הכללי ביותר, מי שעושה רק מיראה, במלים אחרות, מי שהוא רק בחינת מצות לא תעשה, שהוא רק ירא שהקב״ה לא יכעס עליו — אצלו אכן אין חילוק בין מצות עשה למצות לא תעשה, שתיהן מרגיש אותו דבר, ואינו מבין.
יש כלל, עשה דוחה לא תעשה. יאמר: טוב, כך ההלכה, גזירת הכתוב. אבל מי שמבין את המשמעות — וכמדומני שכבר עצם הבנת מה שלמדנו, הבנת החילוק, החילוק הראשון שצריך להבין בין המצוות הוא חילוק מצות עשה ומצות לא תעשה, חילוק גדול — מבין שהוא מרגיש אחרת לגמרי, שזו מדרגה אחרת לגמרי, שהיא מתחברת עם הקב״ה בדרך אחרת. לא כל המצוות מתחברות עם הקב״ה באותה צורה.
באופן הכללי ביותר, אשה, שומר, סבורים שהכל אותו דבר. אבל זכר יודע שאין זה כך. מצוות עשה הן סוג דבר אחר לגמרי.
כדי לעשות מצות עשה צריך להיות ראוי
כדי לעשות מצות עשה צריך להיות ראוי. כמו שעומד במשנה בסוכה, שיש מצוות שהקב״ה אינו רוצה. אומר: ‘כאילו בא בנו זה כתב לרבו ושפך לו קיתון על פניו׳ (סוכה כט ע״א). מה פירוש? הרי אני עושה מצוה! הקב״ה אינו רוצה את מצוותיך.
אין דבר כזה שהקב״ה עושה רע למישהו במצוה — בעבירה, כן, מפני שאינו רוצה את מצוות הלא תעשה שלו. שכן מצות לא תעשה פירושה שהקב״ה אינו רוצה שהדבר יקרה. אבל מצות עשה היא עבודה מסוימת. כל מצות עשה היא שייכות מסוימת, וכמו שרואים שם בסוכה, היא עבודה מסוימת. נותנים משהו לקב״ה, עושים משהו שהקב״ה אוהב.
מצות עשה יוצאת מן האהבה
זה דבר אחר לגמרי. אפשר לומר שיש בזה הגשמה מסוימת, מסתכלים כפי שהוא אומר ‘האוהב אדוניו׳, כל החילוקים הללו, אבל צריך להתחיל לחוש את החילוק. מצוות עשה שונות מאוד ממצוות לא תעשה.
ובזה, אומר, על כן רוב הקבלה מדברת ממצוות עשה. יש מקומות, כשמגיעה שבת או פסח, ‘השווה איש לאשה׳, שיש בהם התאחדות בין העשה ללא תעשה, ואז אפשר לדבר ממצוות לא תעשה. אבל עיקר המצוות שמדברים בהן על פי קבלה הן מצוות עשה. מדוע? מפני שזו מדרגה גבוהה יותר באמת, היוצאת מן האהבה. מצות לא תעשה יוצאת מן היראה — סוג דבר אחר לגמרי, שני סוגי דברים שונים.
סיכום: זכור ושמור בדיבור אחד
עד כאן למדנו את ההקדמה מהי התורה, מהם שני התורות ומשנה תורה, מהם שני הלוחות, ומהו חילוק עשה ולא תעשה, שזו באמת משמעות ‘זכור ושמור בדיבור אחד׳.
זה מה שהמדרש מבקש לומר: שאף שאלו שני דברים אחרים, מכל מקום שניהם קודם כל מתחברים בשבת. חשוב מאוד. לא סתם שכל מצוות עשה ומצוות לא תעשה הן אותו דבר, אלא הם מתחברים; בשבת מתחברים הם יחד.
בשבת מגיעים אנו אל הקב״ה
אבל מכאן למדים גם שאצל הקב״ה מתחברים הם יחד. בשבת מגיעים אנו אל הקב״ה. בשבת חש היהודי יותר אצל הקב״ה.
כלומר, כפי שאמרנו, מצד יחסו של אדם אל הקב״ה יש חילוק — עושה אתה לו טובה, ואינך עושה דבר שאינו אוהב. אבל אצל הקב״ה עצמו, כלומר הטובה שהקב״ה הוא, האמת שהקב״ה הוא, אין חילוק אמיתי בין שני הדברים. את זה צריך להבין הרבה יותר טוב, ולא הבנּוהו עתה.
ובשבת מגיעים אל המבט הזה. זה סוד ‘זכור ושמור בדיבור אחד׳.
תמלול מלא 📝
זכור ושמור: סוד העשה והלא תעשה בלוחות
תחילת השיחה: זכור ושמור ושני סוגי המצוות
רבותי, ראינו שאנחנו צריכים לחזור ולהתחיל את השיחה שנקראת זכור ושמור. אני רוצה לחזור על תחילת השיחה מההתחלה, מהנקודה שהיא הפשט של שמור וזכור, מהו הסוד שבדבר, ועל כך ננסה להמשיך, להבין שיש שני סוגי מצוות, עשה ולא תעשה. מהו התוכן, המובן הפנימי, המשמעות של הדבר? וזה מתבטא דרך הדרוש של זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. צריך להסביר את ההקשר ולהוכיח את הדבר.
התורה: נרטור אובייקטיבי ומשנה תורה
ההתגלות הגדולה הראשונה: מתן תורה
כל אחד יודע שההתגלות הגדולה הראשונה של התורה היא זו: הקדוש ברוך הוא ירד על הר סיני ונתן לעם ישראל תורה ומצוות. וגאלת מלכנו על הר סיני ללמד לעמך תורה ומצוות. הקדוש ברוך הוא השמיע לכל ישראל, דרך משה, עשרת הדברות, עשרת הדברים, אשר דבר ה׳ אליכם בהר מתוך האש.
עשרת הדברות מופיעים פעמיים בתורה. פעם אחת ישירות במעשה בספר שמות, פרשת יתרו, ופעם שנייה כאשר משה סיפר לעם ישראל באחת מדרשותיו בספר משנה תורה, שהם הדברים אשר דבר משה. צריך להדגיש: משה רבינו מדבר לעם ישראל.
נקודת המבט של התורה: נרטור אובייקטיבי
יש לנו את השלב הקודם, כמו ספר שמות, שבו התורה כותבת באופן אובייקטיבי. כפי שהרמב״ן מסביר בהקדמתו, שהתורה לא כותבת “אמר משה ה׳ אמר לי כך וכך”, אלא מתוארת המעשה שהייתה באופן אובייקטיבי, שקוראים לזה לפעמים בספרות “God’s eye view”. מתארים את המעשה לא מנקודת המבט של אדם מסוים, לא של משה, לא של פרעה, לא של עם ישראל, אלא כפי שהיא. אף על פי שמשה רבינו הוא מחבר התורה, הוא לא כותב מנקודת מבטו, אלא כפי שהדברים הם.
עד שמגיעים לספר דברים. “אלה הדברים אשר דבר משה” (דברים א, א), כתוב בפירוש בפרק, שאלה הדברים שדיבר משה. ואז שומעים אכן איך משה רבינו אמר: אני אמרתי, אני הלכתי, אני שמעתי. אבל גם שם יש מסגרת של נרטור, כפי שהרמב״ן מסביר בהקדמתו למשנה תורה, שאין כאן סתירה. מי כותב “אלה הדברים אשר דבר משה”? לא כתוב “אמר משה אני משה כותב את הדברים שדיברתי”. הפשט הוא שזה המשך של אותו הסדר – הוא מדבר כמו נרטור אובייקטיבי שמספר, אבל בפנים הוא אומר שמשה רבינו אמר.
האמת, כפי שהרמב״ן מעיר, יש כאלה קטעים כבר בתורה הקודמת – “ויאמר משה לה'”, והקדוש ברוך הוא אמר למשה. החידוש של משנה תורה הוא בעיקר שיש באריכות רבה את הדרשות ששומעים מפי משה, כפי שמשה רבינו דיבר אותם לעם ישראל בזמנו.
סוף התורה: חזרה לסדר האובייקטיבי
עד שמגיעים לסוף משנה תורה. כאשר מגיעים לפרשת וילך, ממש סוף התורה, פרשת מיתת משה, התורה חוזרת לסדר הרגיל. זה כבר לא בחינת משנה תורה. מדובר כבר על התורה, שכתוב “לקחת את ספר התורה הזה” (דברים לא, כו) – כבר יש תורה, התורה העיקרית, משנה תורה, הוא מה שכתוב קודם, ואז זה חוזר לסדר הרגיל.
השאלה של שמונה פסוקים
שם נשאלת השאלה של שמונה הפסוקים שבסוף התורה, שכפי שאבן עזרא כבר העיר, אפשר להרחיב את השאלה על כמה פרשיות קודם. מדובר על מיתת משה, בדיוק כמו שמדובר על לידת משה. זה לא משה שמדבר מנקודת מבטו, זו נקודת המבט של התורה, ולכן יש כאן חקירה מי כתב את זה. מי כתב את זה היא שאלה היסטורית, אבל אני חושב שלא זו השאלה האמיתית של הגמרא.
זו יותר שאלה איך מבינים את הפרשיות אחרת, שהנרטיב הוא משהו אחר מכל התורה, כי כאן רואים בבירור שאי אפשר לקרוא לזה משה – משה כבר לא חי. אבל בעצם זה חוזר לכל התורה: כשם שהתורה יכולה לכתוב מלפני שמשה נולד, מבראשית עד שמות, ומשה לא זכר איך הוא עצמו נולד ואיך שמו אותו בתיבה – כל זה משה כותב כמפי הגבורה, בדרך אלוקית, אובייקטיבית. אותו דבר, סוף התורה חוזר לכך.
מידת המלכות והמדרגה של תורה
מידת המלכות היא כאשר אדם מדבר מהאישיות שלו, הוא אומר אני, אני אומר, הוא מייצג ומעביר את המציאות. התורה היא כביכול אפילו קודמת למציאות. כאשר אנו אומרים שהתורה היא מפי הגבורה, שזה דבר אלוקי, זה לא אומר שזה כתוב ממידת המלכות של הקדוש ברוך הוא, לא מהאישיות של הקדוש ברוך הוא, כי הרי מדובר על הקדוש ברוך הוא עצמו – הקדוש ברוך הוא עצמו הוא דמות בתורה. “בראשית ברא אלהים” (בראשית א, א) זה לא ממש ה-view של הקדוש ברוך הוא, כי מדובר על הקדוש ברוך הוא. אפילו לא כתוב “אני ה'”. התורה היא כביכול דבר גדול יותר – אי אפשר לומר גדול יותר מהקדוש ברוך הוא, כי הקדוש ברוך הוא כולל את כל המציאות, אבל זה גדול יותר ממה שהיינו קוראים “אני ה'”, הקדוש ברוך הוא כפי שהוא מתבטא כאני. התורה מתחילה לפני כן. אלה סודות עמוקים, אבל אני מניח את זה בפשט פשוט.
מיתת משה והסוד של וימת שם משה
כאשר מגיעים לספר דברים יש אריכות של אישיותו של משה – זה הפירוש של משנה תורה – וזה חוזר “וימת שם משה” (דברים לד, ה) לכל הדעות. זה באמת עצמו הסוד של מיתת משה.
יש מי שאומרים שיהושע כתב את זה, אבל אני חושב שלכל הדעות זה אחרת. כפי שהגמרא אומרת, אפילו לפי מאן דאמר שמשה עצמו כתב את זה זה נשתנה. ולהיפך: אפילו מי שאומר שיהושע בן נון כתב את זה, לא אומר שזה לא חלק מתורת משה – החומש נקרא תורת משה. זה אומר רק, שברגע שמשה כבר נעלם, כבר כתוב “וימת שם משה”, כבר יש מקום ליהושע. אנחנו לא מאמינים שזו ממש ראיה היסטורית – אפשר להקשות על הראיה, זו ראיה חלשה. זה אומר יותר להביא את המשמעות, איך זה נראה מבפנים של התורה.
הלוחות: צורת התורה וקדושת חפץ
שורש התורה
למה אומרים את כל ההקדמה הזו? כי חשוב לחזור למה שאמרנו בשבוע שעבר, ששורש התורה, הדבר שעם ישראל חוגגים בשבועות. יום כיפור הוא יום שניתנו בו לוחות שניות, גם בחינה של מתן תורה, וכל חודש אלול הוא הכנה, כי מסתובבים סביב ארבעים הימים לפני יום כיפור, כאשר משה עלה להר וקיבל את התורה. הנוסח הקצר ביותר של זה הוא עשרת הדברות שכל ישראל שמעו. את זה הקדוש ברוך הוא כתב על הלוחות. יש עוד תורה שהוא למד בארבעים הימים, שזה כבר כל הפירושים וההרחבות על עשרת הדברות. אבל זה הסדר הגדול ביותר של התורה שקיבלנו.
סדר וצורת התורה: עשרת הדברות
כשם שתרי״ג מצוות הוא מדרש, כתוב בגמרא, רבי שמלאי אמר, אין פסוק ברור, והתורה קוראת למצוות בשמות שונים. אבל אם רוצים למצוא שורש של רשימה בתורה, אחת, שתיים, שלוש, בוודאי הרשימה הגדולה ביותר היא עשרת הדברות. זה הסדר, צורת התורה. כל אחד מבין שהבנה פירושה לעשות סדר, להיות צורה – אדם שמבולבל ואין לו סדר, לא מבין. צורת התורה שעומדת בפרשת התורה היא עשרת הדברות. זו הצורה הראשונה שהוא נותן לתורה, ומזה יוצאים תרי״ג מצוות ועוד אלפי ענפים, והמנהגים שהולכים הכל כמו תוספות קישוטים על זה.
הלוחות: דבר המתקיים
עשרת הדברות כתובים על הלוחות. לוחות זה דבר שרואים, נשאר קבוע וקיים, חרות על הלוחות (שמות לב, טז), המכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות (שמות לב, טז).
זה גם דבר המתקיים. לא כמו דיבור, שאני מדבר איתך, אתה יכול לשמוע את זה, אבל אתה צריך לזכור את זה, זה נשאר רק בזיכרון. אבל כתוב נעשה ממשות – אתה אפילו לא צריך לזכור את זה. זה נעשה כמו שקוראים אבן זיכרון, ויצב לו שם יד (שמואל א טו, יב). זה נעשה מציאות מוחשית בעולם. זה לא סתם שצריך לדעת לזכור את התורה – זה באמת עמוק יותר מזה. ירדה התורה ממש, שקוראים להתלבשות בגשמיות – בעולם יש אבן שעליה חרוטה התורה.
המצווה של כתיבת ספר תורה
האמת, על זה יש גם את המצווה של כתיבת ספר תורה, שכתוב בסוף דברים, כתבו לכם את השירה הזאת (דברים לא, יט). אנחנו קוראים כל שבת בבית הכנסת מספר תורה כתוב שסופר כתב בידיו על קלף, עם כל ההלכות והפרטים. ומוציאים את התורה ומנשקים אותה ומראים אותה סביב. זה לא רק דרך לזכור את התורה.
מה הראיה? הרי יש תורה שבעל פה, שאפשר לזכור בלי זה – אלפי שנים זה שרד. התורה היא לא דבר שצריך לכתוב; אפשר לזכור את זה.
למה כותבים את זה: נקודה של קביעות
אלא למה כותבים את זה? יש נקודה של קביעות. לא ממש שזה לא יהיה חכמה, כי אפשר לזכור, אלא מה שזה אומר עמוק יותר הוא שזה נעשה חפצא. עכשיו זה דבר שאי אפשר כל כך בקלות לקרוע. משה שבר את הלוחות – פירוש, נשארת תורה שבעל פה, כפי שכתוב בגמרא: לשמוע ולהבין אפשר תמיד. כאשר שברו את הלוחות לא שברו את הקול; הקול גדול ולא יסף לא נשבר, אלא הכתב נשבר. אבל מצד שני לכתב יש חולשה – זה עדיין לא יצא בממשות, זה לא חפץ שאפשר לראות.
“אין בארון רק שני לוחות” (מלכים א ח, ט). אלה לוחות העדות שעם ישראל יכלו לראות מפעם לפעם, כאשר פתחו את הארון. זה יצא בגוף. זו באמת העבודה המיוחדת של כתיבת ספר תורה.
הגמרא אומרת, כל יהודי צריך לכתוב בעצמו ספר תורה. יש פוסקים שאומרים שזה אומר בעיקר כדי ללמוד, אומר הרא״ש שבזמנינו העיקר מצווה לקנות ספרים, אבל אנחנו לא פוסקים לגמרי כך. יש ענין גדול בכתיבת התורה, ואם אדם יכול לכתוב את זה בעצמו בוודאי שבזה מורידים את זה. כשם שכותבים חידושי תורה, או כשמדפיסים, עושים ממשות מזה. היום הכל במחשב, וצריך לדייק איזה סוג ממשות יש למחשב – לא כזו ממשות כמו דבר כתוב. עדיין יש ענין גדול בכתיבה.
שלוש המדרגות של הלוחות
הלוחות הם גם הרשימה, גם הדבר ששמעו, וגם הדבר שנכתב, שאפשר לראות ולמשש אותו. כל יהודי צריך להיות לו משהו בחינת הלוחות. כל אחד מניח תפילין כל יום, שבתפילין כתובים עיקרים מסוימים כנגד עשרת הדברות. יש לנו מזוזה, יש לנו ספר תורה שמוציאים בשבת או שני וחמישי.
זה אור עצום. האריז״ל היה לו הרבה כוונות על לתפוס ולנשק את ספר התורה, על לשים כתר ורימונים על התורה, והמנהגים איך מקשטים את ספר התורה. כמו בניין המשכן, זו מצווה לעשות חפץ גשמי, להוציא מהאדם את העול שהוא צריך תמיד להיות בדעת ותמיד בעצמו לזכור. “וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך” (דברים ו, ט) – זה נמצא ליד הדלת שלך, אתה לא צריך לזכור. זו עצה לזכור אפילו כשאתה לא זוכר. זו מעלה גדולה של קדושת חפץ, זה מדבר לאדם מאוד חזק. וזה הלוחות, שיש להם את כל המדרגות.
השאלה: למה עשרת הדברות כתובים פעמיים אחרת
בשני הלוחות כתובים הלוחות: סוד
בשני הלוחות, ובשתי הדרכים שהתורה נכתבת, כתוב בשניהם הלוחות. זה בעצמו סוד. לא כל דבר כתוב חוזר. לא כל מצווה כתובה גם בספר שמות או ויקרא במדבר, וגם בספר דברים. יש הרבה מצוות שכתובות רק באחד מהם. לרמב״ן לאורך ספר דברים יש תיאוריות שונות להסביר אילו ומה. ובוודאי לא באותו לשון – הקדוש ברוך הוא אמר את המצוות למשה רבינו בלשונות, “וידבר ה׳ אל משה לאמר” (ויקרא א, א), “אדם כי יקריב מכם קרבן” (ויקרא א, ב), אבל מעט מאוד פרשיות כתובות באותו סדר, וכל שכן באותו לשון, כמעט מילה במילה. מהדברים שכתובים שוב, הם עשרת הדברות.
מזה עצמו אפשר לראות כמה זה חשוב. לא הרעיון של עשרת הדברות – הרעיון כתוב בכל התורה: לא תגנוב, לא תרצח, אנכי ה׳, לא תשא. ככל היוצא מפיו יעשה (במדבר ל, ג) דומה ללא תשא את שם ה׳ לשוא (שמות כ, ז). מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת (דברים כג, כד) – כל הלשונות שקשורות ללא תשא. שבת בוודאי עשרות פעמים. לא זה החידוש שזה כתוב חוזר.
אבל שיהיה כתוב הלשון, אנכי ה׳ אלקיך (שמות כ, ב), עד וכל אשר לרעך (שמות כ, יד), פרשה כל כך ארוכה של עשרה דברות, יותר מעשרה פסוקים לפי טעם התחתון, שכתוב ממש מועתק מילה במילה – זה הדבר היחיד עשרת הדברות. החכמים היה להם ויכוח קטן, שהם לא רצו שיאמרו קריאת שמע, יחשבו שזו כל התורה. זה חלק מאוד חשוב בתורה, בתור צורת התורה, בתור סדר התורה, כי זה הדבר שהתורה העתיקה באותו סדר, באותן מילים.
הלשון שחשוב: שנה הכתוב לעכב
יש דברים אחרים שחשובים – התורה מדברת הרבה מאוד פעמים על דין עבודה זרה. תוכן הדבר חשוב, אבל כל פעם כתוב בלשון אחר. יש דין כזה, שנה הכתוב לעכב, או לאו הבא מכלל שני לאוין, שהרמב״ם לומד שזה לא אומר שמקבלים פעמיים מלקות, אלא שזה יותר חשוב. כאן הלשון הוא הדבר שחשוב. מה שכתוב על האבנים כבר נעשה נקבע, כל כך מוגדר חזק על הלשון – זה עשרת הדברות.
עשרת הדברות הם דברים כלליים
בזה יש כמו צמצום. מישהו יאמר, העיקר הוא לא הלשון, צריך להשתנות לפעמים לפי המקום, לפי הזמן, לפי האדם. אז בשביל זה דווקא עשרת הדברות הם דברים כלליים מאוד. הדבר הכי מפורט שכתוב בעשרת הדברות הוא מצוות שבת: “יום השביעי תשבות” (שמות כג, יב) – היום השביעי של כל שבוע. כל השאר: “כבד את אביך ואת אמך” (שמות כ, יב) – מה פירוש כבוד? הגמרא תאמר מה פירוש כיבוד, מה פירוש מורא, אבל בעשרת הדברות לא כתוב. מה פירוש “לא תרצח” (שמות כ, יג)? את מי? איך? מה זה מזיד ושוגג? כתוב בפרשיות אחרות, אבל לא פרטים. כתוב רק הדבר הכי כללי – “this can be written in stone”. “לא תרצח”.
הלכות כבר אי אפשר לכתוב על אבן. כל פעם ההלכה בתורה כתובה קצת אחרת, כי יש כל כך הרבה מצבים שצריך ללמוד רמב״ם שלם הלכות רציחה לדעת הלכות “לא תרצח”. “לא תגנוב” זה כל חושן משפט. “לא תחמוד”, כפי שהרמב״ן לומד, זה לא דבר שאפשר לכתוב על אבן. זה לא שייך לרדת עד לרמה של אבן, ואם ירידו את זה תהיה בעיה – אי אפשר לקבוע את זה כך.
דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם
יש חידוש הלכתי כאן. כשם שיש דבר, “דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם” (גיטין ס:). זה אומר שיש רמה של כתב, וכתב עצמו הוא קביעות מסוימת. אי אפשר לשנות את הכתב של ספר התורה – יש אות אחת, ד׳ עם ה׳ או א׳, שמתווכחים כבר אלף שנה אם צריך לכתוב כך או כך. התורה צריכה להיות מדויקת עד האות האחרונה, ועל זה אסור להוסיף. “דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם” אומר, אסור לקחת ברצינות כל כך את נוסח המשנה כמו שלוקחים את נוסח התורה. יש גבול כמה דברים נכתבים, ונכתב פירושו לרדת ללבוש גשמי כזה, כי בעולם הזה גשמי בכלל.
בית המקדש: מקום אחד של קדושה
תרגום לעברית
כשם שיש הלכה, שכתובה גם בספר דברים, שבית המקדש נמצא רק במקום אחד, “אשר ישכון את שמו שם” (דברים יד, כג). אם מדברים ברוחניות, באופן מופשט, כל דבר הוא “בכל מקום אשר אזכיר את שמי” (שמות כ, כא). המדרגות העליונות יותר מופשטות, פחות מוגדרות בגבולות גשמיים. כל אחד עושה משכן בלב. אבל אם רוצים לקחת דבר מסוים, לעשות שיהיה מקום קדוש, מקום לה׳, חייב להיות רק אחד, והמילים מאוד מצמצמות, רק בדיוק באופן זה. ומצמצם פירושו שיהיה באופן מאוד כללי.
בית המקדש הוא דבר כללי — כפי שאומר האריז״ל, יש שלושה עשר שערים, שם מתפללים כל הנוסחאות. בית המדרש הוא בחינת תורה שבעל פה, זה לא מקום קדוש כל כך; כל מי שבא רואה פני השכינה בבית המדרש, כשבית המדרש הוא כנסת. אבל אם כל בית כנסת עושה נוסח אחר, לא מפריע, כי הקביעות לא נמצאת ברמה של הנוסח. בבית המקדש — באיזה נוסח התפללו? בכולם, איזה שרצו. בית המקדש קובע רק את הכמות המוגבלת מאוד של דברים שאפשר לקבוע אותם בכתב. זה הסוד של “דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן”.
רמות הקביעות
אפילו כתבו תורה שבעל פה, עדיין לתורה שבעל פה הרבה יותר וריאציה. צריך להיזהר יותר מאלה שלוקחים כל נוסח שכתוב באיזה אחרון ברצינות כמו פסוק בחומש — זה האיסור של דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן. וכמו שיש לגבי תורה שבעל פה ותורה שבכתב, כך יש לגבי הלוחות מול כל התורה: דברי שאר התורה אי אתה רשאי לכותבן על האבן.
יש לנו מחלוקת גדולה בין המפרשים, האם כתבו את כל התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל, או אולי רק את רשימת המצוות, אולי רק משנה תורה. בדיוק משהו פחות מכל התורה כתבו שם לכאורה בוודאי, כי קשה מאוד לכתוב את כל התורה על אבנים. אבל אבנים כמו הלוחות — רק את עשרת הדברות מותר לכתוב על הלוחות, כי זו רמה גבוהה יותר של קביעות, רמה גבוהה יותר של ירידת הדבר ממש לגבול גשמי, שרק עשרת הדברות יכולה להיות ברמה כזו.
מדוע לא כתוב שני הפעמים אותו דבר
עכשיו עשינו את כל ההקדמה כדי להבין מהי תורה, מהם שני סוגי התורה, מהם הלוחות, מהם עשרת הדברות. נעשית מעניינת מאוד השאלה, שבעשרת הדברות לא כתוב שני הפעמים אותו דבר. פשוט שאם כתוב פעמיים, חזרו על זה. אולי משה רבינו עצמו העתיק זאת בנבואה, בוודאי היה זיכרון. היהודים חזרו ארבעים שנה שלמות במדבר על עשרת הדברות, אפילו יותר מכל התורה, כי זה הדבר ששמעו מהקב״ה עצמו בהר סיני. כל יהודי ידע בעל פה את עשרת הדברות. מישהו יאמר, כתבו זאת בפעם השנייה ארבעים שנה אחר כך ושכחו כמה מילים — אבל יהודי ישר לא שוכח אפילו מילה אחת, וקל וחומר כל עליון לא שוכח.
ההבדלים בין שני עשרת הדברות
סוגי ההבדלים
מישהו יאמר, כפי שהאבן עזרא טוען, אין הבדל איזו מילה כותבים, העיקר הוא הכוונה. אבל עשרת הדברות הוא דבר שלא רק על הכוונה — אם היה רק הכוונה היה כתוב הנושא שוב, לא עשרת הדברות שוב. המילים כן חשובות, וכמות מסוימת של דברות חייבת להיות בדיוק עשר. אם כתוב כמה מילים אחרת, זה פלא — מה הפשט? זו שאלה טובה.
יש כמה סוגים של הבדלים בין הדברות בפרשת יתרו והדברות בואתחנן, שצריך לחלק לקטגוריות שונות.
ראשית, הבדלים של אות. כאן כתוב “למצותו”, כאן כתוב “מצותיו” — קורים “מצותו”, אבל כתוב ו׳ במקום י׳. בחמשת הדברות האחרונות כתוב ביתרו “לא תרצח, לא תנאף, לא תגנב” (שמות כ), ובואתחנן כתוב “ולא תנאף, ולא תגנב, ולא תענה” (דברים ה), עם ו׳.
שנית, שם הוחלפה מילה שלמה. כאן כתוב “עד שקר” (שמות כ), כאן כתוב “עד שוא” (דברים ה). או שם נוספה מילה שלמה: כאן כתוב “לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ” (שמות כ), ושם משתנה ה״לֹא תַחְמֹד” השני ל“לֹא תִתְאַוֶּה” (דברים ה), ונוסף “שָׂדֵהוּ” (דברים ה). בראשון לא כתוב “שָׂדֵהוּ”. פשט יפה: בשני מדברים לדור שנכנס לארץ, שהיו להם שדות, ובמדבר לא היו שדות.
הבדל קטן נוסף: כאן כתוב “זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת” (שמות כ), וכאן כתוב “שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת” (דברים ה).
שלישית — זה אולי ההבדל הגדול ביותר — מוסיף חלקים שלמים, ולפעמים משנה חלקים שלמים. בואתחנן כתוב “שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ” (דברים ה), וגם “כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ” (דברים ה) — קטע נוסף למשפט, שיעשו כפי שהקב״ה ציווה. ובסוף כתוב “לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ” (דברים ה), קטע הסבר. באופן דומה כתוב “כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ” (דברים ה), גם “כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ” (דברים ה), ואחר כך “לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ” (דברים ה), תוספת.
ופסוק שלם שונה: ביתרו כתוב “כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה׳ אֶת הַשָּׁמַיִם” (שמות כ), הטעם של ששת ימי בראשית. בספר דברים כתוב טעם שונה לגמרי: “וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ” (דברים ה), “עַל כֵּן צִוְּךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת” (דברים ה) — הטעם של יציאת מצרים על שבת.
כיצד להתייחס להבדלים
ההבדלים הקטנים, כמו ו׳ שאינו ו׳, אולי אינם מעכבים — צריך למצוא הסבר עמוק יותר, אבל קשה להתחיל משם. שם שמשתנה מילה, שווא או שקר: אמנם יש הלכה ששבועת שוא שונה משבועת שקר, והרמב״ם פוסק שלא תחמוד ולא תתאווה הם שני איסורים שונים. אבל על פי פשט אפשר לומר ששמות נרדפים אינם כל כך מעכבים, זה עדיין אותו דבר.
הדבר הגדול ביותר שקשה לבלוע הוא כששמשתנה כל הדבר — בדיבור של שבת כתוב טעם שונה לגמרי.
המחלוקת: זכור ושמור — לשון או תוכן
הרמב״ם על שני הטעמים של שבת
הרמב״ם דיבר בהרחבה על שני הטעמים של שבת, והוא מנסה ליישב זאת — לא את הנוסח, אלא את הענין: מה הפשט, האם שבת היא זכר ליציאת מצרים או זכר למעשה בראשית? אם יש סתירה בענין זו קושיא גדולה יותר מהקושיא שאנו מדברים עליה, של לשון עשרת הדברות.
שיטת אבן עזרא
אני מדבר עכשיו על הלשון. הגמרא — אני מתכוון למכילתא ולירושלמי — מדברת על מה שפעם אחת כתוב “זכור” ופעם אחת “שמור”. הרמב״ן בפרשת יתרו חולק על רבי אברהם אבן עזרא, שאמר שהתורה לא מקפידה לומר אותה מילה, העיקר שהתוכן תואם. האבן עזרא מביא ראיה מעשרת הדברות — כאן כתוב “שמור”, כאן “זכור”, ושניהם מתכוונים לאותו דבר. קדושת התורה, שהוא קורא לשון הקודש, שומרים הענין ולא המלות (אבן עזרא שמות כ). צריך להיות בר דעת, העיקר הוא התוכן.
הסכמת הרמב״ן על דרך הפשט
הרמב״ן מתייחס לכך, ואומר שזה יפה מאוד, יכול להיות פשט טוב, והוא לא חולק שעל פי פשט אפשר לומר שזה אותו דבר. כך גם בפרשת ואתחנן הוא אומר בבירור שעל דרך הפשט משה רבינו מסביר. הרמב״ן לומד שהקב״ה אמר “זכור”, אבל משה רבינו מסביר שזה אומר “שמור”. “זכור” קשה להבין — מה זה אני אזכור? — אז משה רבינו מסביר שזה אומר לשמור שבת, פירוש.
איך משה רבינו משנה את מה שהקב״ה אמר? אין בעיה. כש כתוב “כאשר צוך ה׳ אלקיך”, לא הקב״ה אמר, כי הקב״ה לא אומר “כאשר צוך ה׳ אלקיך”. בכל הדברות, חוץ משתי הראשונות, כתובים לשונות כאלה, כי זה מה שמשה רבינו אומר בשם הקב״ה. זו לא לשון ה׳, זו לשון משה שאומר על מה שהקב״ה אמר עכשיו.
טענת הרמב״ן: האבן עזרא לא הבין את הגמרא
עכשיו אומר הרמב״ן, שמה שהאבן עזרא טוען על מה שהחכמים אמרו “זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו” (מכילתא יתרו) — שזה לא נכון כי התורה לא מקפידה על המילים — הפשט של האבן עזרא בגמרא הוא שטויות. לשון הרמב״ן היא, “וטעם זה לא ישמעו אלא מי שאינו רגיל בתלמוד” (רמב״ן שמות כ). מי שלא יודע גמרא חושב שהגמרא לא ידעה; באמת הגמרא התכוונה שהפסוקים מדויקים בכל מילה, וזה שמשה אומר “שמור” היה קושיא, והתירוץ הוא שהקב״ה אמר את שניהם.
שתי סיבות עיקריות מדוע הרמב״ן חולק
הרמב״ן חולק משתי סיבות עיקריות.
דבר אחד: רואים שהחכמים לא שאלו שכאן כתוב “כל תמונה” (שמות כ), וכאן “וכל תמונה” (דברים ה)? לא רואים מדרשים על זה. למה? כי על הבדלים קטנים כאלה זה באמת בסדר, לא מפריע שיש דבר קטן אחד שונה. אותו דבר, הם לא שאלו למה כאן כתוב “כאשר צוך” ושם לא, ושם “למען ינוח” ושם לא. גם אם כתוב פעמיים מה שמתכוון לאותו דבר לא מפריע — יכול להיות צריך ללמוד מריבוי.
אז, האבן עזרא התכוון שהחכמים שאמרו “זכור ושמור” התכוונו לשאול בכלל על כל השינויים בשני הדברות, והם ענו בתירוץ של “דיבור אחד”, שהקב״ה אמר את שניהם — לא רק “זכור ושמור”, אלא כל השינויים. והוא אומר שלא צריך להגיע לזה, כי על פי פשט זה מתכוון לאותו תוכן.
הנושא של זכור ושמור לפי הרמב״ן: עשה ולא תעשה
אומר הרמב״ן, לא. כשכתוב “זכור ושמור” הם מתכוונים ל״זכור ושמור”, הם לא מתכוונים לשאול על כל הדבר. מה הם עושים עם כל שאר ההבדלים? שם הרמב״ן מודה שזה מתכוון לאותו דבר ואין בעיה. אבל “זכור ושמור” מתכוון למשהו שונה לגמרי.
כשכתוב “שוא” ו״שקר”, “וכל תמונה” ו״כל תמונה”, “ולא תענה” ו״לא תענה” — כל אחד מבין שהמשמעות לא משתנה. אבל “זכור ושמור”, אומר הרמב״ן, אמת, על פי פשט שניהם יכולים לכוון לאותו דבר, שניהם מתכוונים לשמור שבת. אבל על פי מדרש, על פי דרכי הגמרא, זה אף פעם לא מתכוון לאותו דבר. יש כלל, “כל לשון פן ואל אינו אלא לא תעשה” (עירובין צו). כשכתוב לשון שמירה, זה אומר לפי החכמים מצוות לא תעשה. מצוות עשה פירושה שיזכרו, שינוחו בשבת, באופן חיובי; אבל שמירה פירושה לא תעשה, שלא יחללו שבת.
מצוות לא תעשה לא רק מלשון “לא”, גם מלשון “שמור”. “שמור את יום השבת” הפירוש, השמר מלחלל שבת, “לקדשו” — שתקדש. הדרך השלילית של זה היא, השמר לא לחלל שבת.
אם כן, כשהחכמים אומרים “זכור ושמור” הם לא מתכוונים לשאול על הבדל של מילה — זה לא מפריע — אלא הם מתכוונים לשאול שאי אפשר להחליף מצוות עשה במצוות לא תעשה, זה דבר שונה לגמרי. לא יכול להיות שמשה רבינו יפרש. פירוש, כמו “כאשר צוך”, הוא רשאי לומר, אפילו טעם חדש של שבת. אבל להחליף את ההלכה, ממצוות עשה למצוות לא תעשה — זה משה רבינו לא יכול. זו היתה קושיא.
התירוץ: בדיבור אחד נאמרו
ועל זה ענו החכמים, שהקב״ה יכול לומר את שניהם. כפי שמובא בגמרא בראש השנה, שהקב״ה אמר באמת באותו רגע “זכור ושמור בדיבור אחד” (מכילתא יתרו), “מה שאין הפה יכולה לדבר ומה שאין האוזן יכולה לשמוע” (ראש השנה כז). בני אדם לא יכלו לשמוע זאת; לכן בתורה, כששומעים זאת, כתוב בנפרד, פעם אחת “זכור” ופעם אחת “שמור”, כי לא יכולה לעמוד מילה “זכור שמור” בבת אחת, ואפילו אדם לא יכול לשמוע שני קולות. כך לומדת הגמרא “תרי קלי לא משתמעי” (מגילה כא). אבל הקב״ה יכול גם לשמוע וגם לדבר — לקב״ה אין את הבעיה, לבני אדם יש את הבעיה. זה התירוץ לסתירה: מה הקב״ה אמר, מצוות עשה או מצוות לא תעשה? הוא אמר את שניהם, ולכן משה רבינו תמיד אמר את שניהם.
מה היה כתוב בלוחות?
שואל הרמב״ן: מה היה כתוב בלוחות, מצוות עשה או מצוות לא תעשה? לפי איך שאני לומד את הרמב״ן, יכול להיות שהיה כתוב שניהם.
הוא שואל, אם הקב״ה אמר גם “שמור”, למה זה לא היה כתוב בלוחות? הוא חשב אולי שבואתחנן כתוב הנוסח של הלוחות השניים, אז שם באמת היה כתוב “שמור”. אבל אחר כך הוא אומר, אולי בלוחות הראשונים היה כתוב “זכור”, ו״שמור” היה תורה שבעל פה. “שמור” משה רבינו אמר בעל פה ליהודים, שהקב״ה אמר גם “שמור”. איך הוא ידע? אולי נביא יכול גם לשמוע את שניהם בבת אחת. הוא אולי אפילו כתב זאת בפעם השנייה, אבל בעצם בלוחות רק היה כתוב “זכור”.
זה ההבדל — הבדל של עשה ולא תעשה. זה הנושא של זכור ושמור, לא כפי שהאבן עזרא מתכוון. לא ששאלו קושיא על שינוי, כי שינוי משמעות מפריע. אם כתוב כאן מצווה מצוות לא תעשה, צריך לענות. זו מחלוקת הרמב״ן עם האבן עזרא על הנושא של זכור ושמור.
המקור של המדרש: סתירה בדיבור אחד
הרשימה של דיבור אחד
הגמרא מצטטת כאן מכילתא, שהיא מהתנאים, לפני הגמרא. אותו דבר כתוב בספרי, ובפרשת כי תצא מובאת אותה דרשה, כתוב כך, “שניהם נאמרו בדיבור אחד” (מכילתא). במכילתא יש להם רשימה של דברים שהקב״ה אמר בדיבור אחד:
אחד הוא זכור ושמור. שני: על שבת כתוב “מחלליה מות יומת” (שמות לא), וכתוב גם “וביום השבת שני כבשים” (במדבר כח), שצריך להקריב בשבת. שלישי: “ערות אשת אחיך לא תגלה” (ויקרא יח), וכתוב “יבמה יבא עליה” (דברים כה). רביעי: “כל בת יורשת נחלה” (במדבר לו), ואחר כך “לא תסוב נחלה ממטה אל מטה” (במדבר לו).
הסתירה היא הנושא המקורי
יוצא שהמדרש המקורי התכוון שיש הרבה דברים שהם סתירה אחד עם השני. רואים בבירור מהרמב״ן שהדבר העיקרי של זכור ושמור הוא באמת שיש קצת סתירה ביניהם, לא סתם שכתוב לשון אחרת. הגמרא, כשהיא מדברת על “תרי קלי לא משתמעי”, הנושא הוא סתם האם אפשר לשמוע שני דברים. אבל הנושא של המדרש המקורי היה שיש סתירה בין זכור ושמור.
אולי המדרש התכוון שהסתירה של זכור ושמור היא הסתירה של ומכלל הן אתה שומע לאו — של “וביום השבת שני כבשים”. כי המדרש הבין ששמור פירושו לא לעשות מלאכה, וזכור פירושו לקדש את השבת באופן חיובי, למשל להקריב מוסף לשבת. אבל זו סתירה — איך אפשר להקריב מוסף שבת אם זה חילול שבת? והתירוץ הוא ש״זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו”, “אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי” (תהלים סב).
החידוש: סתירה בדיבור אחד
במילים אחרות, לא רק שהקב״ה יכול לומר — זה לא חידוש כל כך גדול, גם שני אנשים יכולים לומר שני דברים בבת אחת. הדבר החדש הוא: הקב״ה יכול לומר שני דברים שהם סתירה בבת אחת. זו לא באמת סתירה מוחלטת — יש יוצא מן הכלל, כמו שבת במקדש. באופן כללי אדם היה חושב מוחלט, או כך או כך; אצל הקב״ה יכול להיות שניהם בבת אחת.
סוד הרמב״ן: זכור ושמור, תפארת ומלכות
זה המדרש על פי דרש, ועל זה בנוי הקטע הבא של הרמב״ן. הרמב״ן אומר שרבי נחוניא בן הקנה במדרשו מסביר סוד גדול בנושא של זכור ושמור.
מידת יום ומידת לילה
הרמב״ן מסביר שזכור ושמור קשור למידת יום ומידת לילה: זכירה היא ביום, שמירה היא בלילה. על זה אומרים בואי כלה ערב שבת, כי ערב שבת נקרא כלה, בחינת לילה, בחינת שמור. כנסת ישראל נקראת כלה, כמו בשיר השירים.
קידוש היום והקשר למדות העליונות
קידוש היום נקרא קידושא רבה. מדוע? לפי הפשט היינו אומרים שהוא קידוש קטן יותר, כי בלילה היא עיקר מצוות “זכור את יום השבת לקדשו”, וביום הוא רק מדרבנן. אומר הרמב״ן, לא, כי באמת הוא גדול יותר. על פי קבלה, וכך גם ההלכה, קידושת יום עדיפה, היא הקדושה הגדולה. הזכור, מדת התפארת, היא הגדולה.
הקשר בין הסתירה לשתי המדות
הרמב״ן אומר, אל תחשוב שמה שאמרתי קודם, שהסתירה היא בין מצוות עשה למצוות לא תעשה, קשור רק למדרש של רבי נחוניא בן הקנה שאומר שאלו הן שתי המדות תפארת ומלכות — אלא זה באמת מחובר, כי המדרש מדבר דווקא על הסתירה בין עשה ולא תעשה.
מדוע? כי מדת התפארת, זכור, קשורה למצוות עשה, והיא באה ממדת האהבה ומדת הרחמים, כי תפארת באה מחסד. מדת התפארת עושה אדם שאוהב את אדונו, את הקב״ה, ובגלל זה הקב״ה מרחם עליו — יש שם אהבה ורחמים. ושמור, מצוות לא תעשה, באה ממדת הדין, ממדת היראה, כי המלכות יונקת מהגבורה. מי ששומר עצמו מדברים שרעים בעיני אדונו, ירא ממנו.
מדוע אהבה גדולה מיראה
הרמב״ן אומר, לכן מצוות עשה גדולה ממצוות לא תעשה, כמו שאהבה גדולה מיראה. מי שמקיים ועושה בגופו, שעושה דברים שאדונו אוהב, גדול ממי ששומר עצמו רק מלעשות מה שרע לו. מי שרק לא עושה מה שרע — הרי הוא גם לא עושה מה שטוב. אפילו שונא רק עושה מה שרע; מי שלא רוצה להתקוטט איתך גם לא עושה מה ששונא אתה. אבר מי שעושה ממש מה שאתה אוהב, מטריח את עצמו, עושה משהו שאתה אוהב — זו אהבה, זה שהוא אוהב אותך.
עשה דוחה לא תעשה והעונש על לא תעשה
לכן עשה דוחה לא תעשה — כי אהבה גדולה מיראה. ולכן יש עונש גדול יותר על מצוות לא תעשה. מדוע? כי מי שעובר על מצוות לא תעשה הוא ממש שונא, הוא הולך נגד מה שהקב״ה רוצה. מי שלא עושה מצוות עשה, רק לא עשה את הדבר הנוסף של אהבה, אבל הוא לא עשה ישירות דבר שהקב״ה שונא. מי שעובר על מצוות לא תעשה, עשה כן דבר באופן חיובי שהקב״ה שונא, ועל כך הוא מקבל עונש גדול יותר. עד כאן דברי הרמב״ן בפרשת יתרו.
מה למדים אנו מהרמב״ן
שבת: איחוד של עשה ולא תעשה
מה שאנו למדים הוא, שהתורה שאנו מקיימים היא מצוות עשה ומצוות לא תעשה. נדבר על שבת: אנו לא עושים מלאכה, אבל גם נעשית שבת.
הגמרא אומרת, מה הנפקא מינה ש״זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו”? שאפילו אשה חייבת בקידוש של שבת, כי “כל שישנו בזכירה ישנו בשמירה” (ברכות כ). בשבת יש איחוד של עשה ולא תעשה. איך עושים שבת? על ידי אי עשייה. נכון, יש דברים מסוימים שכן עושים באופן חיובי, כמו לעשות קידוש; אבל אפילו קידוש מדבר על כך ששבת שובתים, הפסקת עשייה. כאן מתאחדים עשה ולא תעשה.
מדוע נשים חייבות בשמור
לכן, נשים, ששייכות בעצם למצוות לא תעשה. מצוות עשה רק זכר, בן חורין, חייב לצאת ידי חובה, כי הוא במדרגה מיוחדת. כשזה לא תעשה, אף אחד לא רשאי לעשות — אפילו אשה, אפילו עבד כנעני — כי זה נגד. על כך מקבלים עונש גדול יותר. מצוות עשה היא דבר אחר.
הלכה למעשה: אנו לא מוציאים זאת מספיק
כשהולכים בדרך כלל לחדר אומרים, יהודי צריך לעשות תרי״ג מצוות, עשה ולא תעשה, שניהם אותו דבר. אבל זה לא נכון. הקב״ה ציווה לא לעשות, וזה לא כן לעשות — יש הבדל גדול. יש דברים שהקב״ה אומר, בבקשה, אני אוהב את זה, עשה זאת; ויש דברים שהקב״ה אומר, את זה אני שונא, זה מסוכן, אל תעשה זאת.
מי שעושה רק מיראה
מי שעושה רק מיראה, שהוא רק בבחינת מצוות לא תעשה, רק ירא שהקב״ה לא יכעס עליו. עבורו אין הבדל בין מצוות עשה למצוות לא תעשה, הוא מרגיש את שניהם אותו דבר, והוא לא מבין. יש כלל, עשה דוחה לא תעשה, אומר הוא, נו, כך ההלכה, גזירת הכתוב. אבל מי שמבין את המשמעות, מרגיש לגמרי אחרת — מצוות עשה מתחברת עם הקב״ה בדרך אחרת. שומר חושב שהכל אותו דבר, אבל זוכר יודע שזה לא כך. מצוות עשה הן סוג לגמרי אחר של דבר.
כדי לעשות מצוות עשה צריך להיות ראוי
כדי לעשות מצוות עשה צריך להיות ראוי. כמו שכתוב במשנה בסוכה, שיש מצוות שהקב״ה לא רוצה, כאילו בא לו בנו זה כתב לרבו ושפך לו קיתון על פניו (סוכה כט ע״א). מה זאת אומרת, הרי אני עושה מצוה? הקב״ה לא רוצה את המצוות שלך.
אין דבר כזה שהקב״ה מרע למישהו עם מצוות לא תעשה, כי מצוות לא תעשה פירושה שהקב״ה לא רוצה שזה יקרה. אבל מצוות עשה היא עבודה מסוימת, שייכות מסוימת — נותנים משהו לקב״ה, עושים משהו שהקב״ה אוהב.
מצוות עשה באה מאהבה
מסתכלים על זה כמו שהוא אומר, האוהב אדוניו. צריך להתחיל להרגיש את ההבדל — מצוות עשה שונות מאוד ממצוות לא תעשה. רוב הקבלה מדברת על מצוות עשה. כשמגיע שבת או פסח, שבהם יש השוה איש לאשה, איחוד בין עשה ולא תעשה, אז אפשר לדבר על מצוות לא תעשה. אבל עיקר המצוות שמדברים עליהן על פי קבלה הן מצוות עשה, כי זו מדרגה עליונה אמיתית, היא באה מאהבה. מצוות לא תעשה באה מיראה — שני סוגים שונים של דברים.
סיכום: זכור ושמור בדיבור אחד
עד כאן למדנו את ההקדמה — מהי התורה, מהן התורה ומשנה תורה, מהם שני הלוחות, מה ההבדל בין עשה ולא תעשה — שזו באמת המשמעות של זכור ושמור בדיבור אחד.
זה מה שהמדרש בא לומר, שאף על פי שאלו שני דברים שונים, הם מתאחדים קודם כל בשבת. לא סתם שכל מצוות עשה ומצוות לא תעשה הן אותו דבר — אלא בשבת הן מתאחדות.
בשבת אנו מגיעים אל הקב״ה
מכאן לומדים גם שאצל הקב״ה הן מתאחדות. בשבת אנו מגיעים אל הקב״ה; בשבת יהודי מרגיש יותר שהוא אצל הקב״ה. מצד היחס של אדם לקב״ה יש הבדל — האם אתה עושה לו דבר טוב או לא עושה דבר שהוא לא אוהב. אבל אצל הקב״ה עצמו, הטובה והאמת שהקב״ה הוא, אין הבדל אמיתי בין שני הדברים. ובשבת מגיעים למבט הזה. זה הסוד של זכור ושמור בדיבור אחד.
EN English ›
📋 Shiur Overview
Zachor and Shamor: The Secret of Positive and Negative Commandments in the Tablets
Opening of the Shiur: Zachor and Shamor and Two Types of Mitzvot
At the end of the previous shiur we saw that we need to return and open from the beginning the discussion regarding zachor and shamor, and therefore I ask to return and say the beginning of the matter from the start — from the point that explains what is the simple meaning of shamor and zachor and what is their secret. Based on this we will try to continue and understand that there are here two types of mitzvot, positive commandments (mitzvot aseh) and negative commandments (mitzvot lo ta’aseh), and to understand their content, their inner meaning and the meaning of the entire matter. And all this is expressed in the teaching of our Sages ‘zachor and shamor were said in one utterance.’ We must therefore explain the context and prove and clarify the matter properly.
The First Great Revelation: Matan Torah
Everyone knows that the first great moment of the Torah, the first great vision, the first great revelation in the Torah, is Matan Torah (the Giving of the Torah). The Holy One, blessed be He, descended upon Mount Sinai and gave Israel Torah and mitzvot, as we say ‘and You redeemed us our King at Mount Sinai to teach Your people Torah and mitzvot.’ The Holy One, blessed be He, made all of Israel hear, through Moshe and directly, the Ten Commandments, ‘which Hashem spoke to you on the mountain from the midst of the fire’ on the day of the assembly.
It is also known to all that the Ten Commandments appear twice in the Torah. Once directly within the event, in Sefer Shemot in Parashat Yitro, and a second time as Moshe told Israel in one of his discourses in Sefer Mishneh Torah (Deuteronomy), within ‘the words that Moshe spoke,’ in which Moshe Rabbeinu repeats and tells Israel. We are accustomed to say simply that he repeats and tells, but one must emphasize this: Moshe Rabbeinu is the one speaking to Israel.
The Torah’s Perspective: An Objective Narrator
An interesting thing is, that we already have the earlier version, the earlier level, the earlier stage of those same things — which is the first four books like Sefer Shemot. There the Torah stands as narrating in an objective manner, as the Ramban explained in his introduction, that the Torah does not write ‘Moshe said: Hashem said to me thus and so,’ but rather narrates the event that occurred as it is, from a super-personal point of view, what is called in literature “the Creator’s perspective.” That is, the event is written not from the perspective of a particular person — not of Moshe, not of Pharaoh, not of Israel, and not even of anyone — but as it is. Moshe himself, even though Moshe Rabbeinu is the author of the Torah, does not write from his own perspective, but writes as the thing is.
Until we reach Sefer Devarim, at least most of Sefer Devarim, which opens with ‘these are the words that Moshe spoke’ (Devarim 1:1). Here stands clearly a title: these are the words that Moshe spoke, and from here onward we hear clearly that Moshe Rabbeinu spoke. And even here stands a framework, for the narrator of all the Torah is the one who says — as the Ramban explains truly in the introduction to Mishneh Torah — that there is no contradiction in saying ‘the words that Moshe spoke,’ for Moshe’s words in Parashat Sefer Devarim also stand within a framework, for they were preceded by the title ‘these are the words that Moshe spoke.’ And who is it that writes ‘these are the words that Moshe spoke’? It is not written ‘Moshe said: I Moshe write the words that I spoke,’ or the like, but rather ‘these are the words that Moshe spoke.’ The simple meaning is that this is a continuation of that same order itself: he speaks as an objective narrator narrating the things, except that within the things he says that Moshe Rabbeinu said, and then we indeed hear how Moshe Rabbeinu said: ‘I said,’ ‘I went,’ ‘I heard.’
And the truth, as the Ramban noted, is that there are such passages already in the earlier Torah. It may say ‘and Moshe said to Hashem’ and the like, and the Holy One, blessed be He, said to Moshe. There are such things within the events in the earlier Torah. The main innovation of Mishneh Torah is essentially that the discourses heard from Moshe’s mouth are very long and extensive, and in them stands the discourse as Moshe Rabbeinu spoke it to Israel in his time.
The End of the Torah: Return to the Objective Order
And here is the interesting thing: until we reach the end of Mishneh Torah. This week’s parasha is Ki Teitzei, and after it Ki Tavo, Nitzavim, Vayelech. And when we reach Parashat Vayelech, where there are almost no more discourses — for Ki Tavo is truly the end of the discourse, and after it the rebuke, and after that a few more discourses in Nitzavim — but when we reach Vayelech, which is truly the end of the Torah, the parasha of Moshe’s death, there the Torah truly returns to its regular order. Again this is not in the aspect of Mishneh Torah in that sense. The verse already speaks about the Torah, as it says ‘take this book of the Torah’ (Devarim 31:26); a Torah already exists, the main Torah, Mishneh Torah, is what was said before. And then the matter returns to the regular order.
The Question of the Last Eight Verses and Who Wrote Them
And therefore there arises the question of the eight verses at the end of the Torah, which in practice — as the Ibn Ezra already noted — one can expand the question to several sections before that. It even speaks of Moshe’s death, just as it spoke of Moshe’s birth: this is not Moshe speaking from his perspective, but rather the Torah’s perspective, and therefore there arises an inquiry who wrote this. In other words, what is the meaning. The question of who wrote is a historical question, and I do not think this is the true question of the Gemara according to the foundation, for even when we come to speak about Mishneh Torah we will understand the entire matter in this.
But as I have posited, this is more a question of how we understand the sections differently, that the speaker, the owner of the voice, the owner of the Torah’s narrative, is here different from the rest of the Torah. For here we see clearly that one cannot call him Moshe, because Moshe is no longer alive. He clearly says an event in which he is not alive, but essentially the matter returns to the general Torah — just as the Torah can write about Moshe before he was born, from Bereishit until Shemot, and just as Moshe did not even remember how he himself was born and placed in the ark, and all this Moshe writes from the mouth of the Almighty, it is written in a divine way, in an objective way.
The same thing at the end of the Torah: one can say that the Torah returns. It returns to objectivity, to the perspective of the Holy One, blessed be He. ‘Bereishit bara Elokim’ (Bereishit 1:1) is not really the perspective of the Holy One, blessed be He, for it also speaks about the Holy One, blessed be He, Himself. Nor is it written ‘I am Hashem’ — there are passages where it says ‘I am Hashem’ — but the Torah is not written as the Holy One, blessed be He, speaks, as He so to speak expresses His personality.
The Attribute of Malchut and the Level of Torah
In other words, the attribute of Malchut (Kingship) is the important thing. The attribute of Malchut is when a person speaks from within his personality, says ‘I,’ ‘I say.’ Sometimes a person narrates something because he represents, conveys the reality. And so stands the Torah. And the Torah, so to speak, is prior even to reality and to the Holy One, blessed be He, that is, it is outside of this. And the simple meaning is not that the Torah writes, and when we say that the Torah is from the mouth of the Almighty, that the Torah is a divine thing, the intention is not that it was written from the attribute of Malchut of the Holy One, blessed be He. The intention is not that it was written from within the personality of the Holy One, blessed be He, for it speaks in it about the Holy One, blessed be He, Himself. The Holy One, blessed be He, is Himself a character in the Torah; the Torah is so to speak something greater. One cannot say that it is greater than the Holy One, blessed be He, for the Holy One, blessed be He, includes all of reality, but it is greater than what we would call ‘I am Hashem,’ than what we would call the Holy One, blessed be He, as He reveals Himself as ‘I.’ The Torah begins before that. These are already deep secrets, but the matter is simple, and I place it in simple peshat.
Moshe’s Death and the Secret of ‘And Moshe Died There’
And therefore, from there the Torah begins to transition to the length of Moshe’s personality — this is the meaning of Mishneh Torah — until it returns to ‘and Moshe died there’ (Devarim 34:5) according to all opinions. There are approaches and Tannaim regarding exactly how to interpret this, but according to all opinions the matter already returns to the regular order, so to speak to objectivity. And this is truly itself the secret of Moshe’s death.
There are those who hold that the early ones already said that Yehoshua wrote it, but in my opinion according to all opinions the matter is different, as the Gemara says: even according to the one who says that Moshe himself wrote it — it changed. And one can say the opposite: even the one who says that Yehoshua bin Nun wrote it, his intention is not that this is not part of Moshe’s Torah, for the Chumash is called Torat Moshe. His intention is only that at the moment Moshe disappeared, when it already says ‘and Moshe died there,’ there is already here a place for Yehoshua. One cannot say that Yehoshua bin Nun wrote it in the historical sense; we do not believe that it is truly so. If they say that there is here historical proof that the matter of Shaul was so, one can reject the proof — this is not proof, neither from here nor from there, this is a very weak proof. The main intention is to raise the meaning, what is the meaning of the matter and how it appears from the inner understanding of the Torah.
Why All This Introduction: The Root of the Torah
And now, why all this introduction? Because it is important to return and go back to what we said. We said that the root of the Torah — the first thing we spoke about in the previous shiur — is the thing that Israel celebrates on Shavuot. And the matter is important, for Yom Kippur is also a day on which the second tablets were given, and it too is an aspect of Matan Torah, and all of the month of Elul is preparation, for we revolve around those forty days before Yom Kippur, in which Moshe ascended to the mountain and received the Torah. And the essence of the matter, its shortest formulation, are the Ten Commandments that all Israel heard. These He wrote on the tablets, the Holy One, blessed be He, wrote on the tablets. There is more Torah that was learned in all forty days, and all this is already explanations of the Ten Commandments and expansions, but this is the Torah, the greatest in the order of the Torah that we received.
The Order of the Torah and Its Form: The Ten Commandments
And in the order itself — and this is the important thing — just as they say that 613 mitzvot is a midrash that stands in the Gemara, that Rabbi Simlai said it, and it is not an explicit verse, for the Torah’s way is to call the mitzvot by different names: mitzvah, or chukim and mishpatim, and all these are one name. But if one wants to find a root for a list in the Torah, for a count of one, two, three, certainly the greatest list is the Ten Commandments. In other words, this is the order, the form of the Torah. Everyone understands that understanding means making order, means giving form. A confused person, who has no order, does not understand what stands before him. The order and form of the Torah in the section of the Torah are the Ten Commandments. Ten things, the Ten Commandments — this is the first form that it gives to the Torah, and from them emerge 613 mitzvot and thousands more branches, and also the Rabbinic laws and customs, all as additional decorations upon this.
The Tablets: A Thing That Endures
Now, if we study the Ten Commandments, and if we want to see — the Ten Commandments are a visual thing, these are the Ten Commandments that were written on the tablets. A tablet is something visible to the eye, something written, that remains fixed and enduring, engraved on two stone tablets, ‘engraved on the tablets’ (Shemot 32:16), ‘and the writing was the writing of God, engraved on the tablets’ (Shemot 32:16).
And it is also something that endures. For speech is not like something written: speech is something that I speak with you, you can hear it, but you must remember it, and it remains only in memory. But what is written is already something that becomes substance, and you do not even need to remember it. That is, it is remembered, it remains in stone, as they call a memorial stone, ‘and he set up there a monument’ (Shmuel I 15:12). It becomes like a reality, a tangible reality in the world. The Torah descended, the Torah came, the Ten Commandments were written on stone, on two stone tablets. This is not only that one must remember the Torah — that too exists — but it is deeper than this. The Torah truly descended, what is called investiture, investiture in physicality: a stone was made in the world upon which the Torah is engraved.
The Mitzvah of Writing a Sefer Torah
And the truth is that upon this also stands the mitzvah of writing a Sefer Torah, which we also learn — at the end of Devarim stands the commandment ‘write for yourselves this song’ (Devarim 31:19), the mitzvah of writing the song or writing the Torah. And there is a deep intention in this, and we read every Shabbat in the synagogue from a written Sefer Torah, that a scribe wrote with his hands on parchment, with all its details, all its laws and particulars. And we take out the Torah and kiss it and show it around. This is not only a way to remember the Torah.
And what is the proof? For there is Torah she’be’al peh (Oral Torah). Torah she’be’al peh teaches that one can remember without writing, there is no problem with this. Indeed afterward we wrote it, when it appeared that forgetfulness was being forgotten, but in practice, for thousands of years it survived. And the truth is that even today we see Torah she’be’al peh — and this is not now the subject of our discussion — that they remember it today. The Torah is remembered, the Torah is not something that must be written; we write it even though it is possible to remember it.
Why Do We Write It: The Point of Permanence
Rather why do we write? There is here a point of permanence, that the thing should not be done only in the realm of wisdom. I do not mean simply that it should not be done in the realm of wisdom, for one can remember; but the deeper meaning is that it becomes like a cheftza (object). Now it becomes something that cannot be torn so easily; it is not torn. Moshe broke the tablets. And the meaning of breaking the tablets is that Torah she’be’al peh remained, as it says in the Gemara: ‘a great voice that did not cease.’ Hearing and understanding are always possible; when he broke the tablets the voice was not broken. The great voice was not broken, but the writing was broken. And this is a great difference. But on the other hand, writing has a weakness: it still has not come to substance, it is not an object visible to the eye.
‘There is nothing in the ark except the two tablets’ (Melachim I 8:9) — these are the tablets that they stored, the tablets of testimony, and Israel could always see them. One must know how they could see them: sometimes they opened the ark and showed them, from time to time they saw them. And this is something that came to substance in a body. And this is truly the special work of writing a Sefer Torah.
In truth, the Gemara says that every Jew must write for himself a Sefer Torah. And even though one fulfills the obligation if he bought one — and there are poskim who say that the main intention is in order to learn, and the Rosh says that therefore in our time the main mitzvah is to buy books, but we do not learn so and we do not rule so completely, at the very least — there is a great matter in writing the Torah, and if a person can learn to write himself, certainly in this he continues the matter. And it can be so even in writing chiddushei Torah, or in printing, and in other ways in which one makes substance from the matter. It is a very important matter. Today everything is on computer, and one must examine what kind of substance a computer has (and in this we will return to our shiurim on that subject and this is not its place), and this is not substance like handwriting. Still there is a great matter in writing.
Three Levels of the Tablets
Thus the tablets are also the list, also the thing heard, and also the thing written. One can see them, one can touch them. One can touch the word of Hashem, the tablets. What is placed in these stones? And every Jew must have something from the aspect of the tablets. Everyone puts on tefillin every day, and in the tefillin are written certain principles of the Torah that correspond to the Ten Commandments. We have a mezuzah, and we have such things. One must emphasize this, and we said that the shiur will come to emphasize the daily matters. And every Jew has a Sefer Torah, we go to the synagogue on Shabbat and Monday and Thursday and take out the Sefer Torah.
This is a tremendous light. The Arizal has many kavanot (intentions) on holding the Sefer Torah, on kissing it, on placing a crown on the Torah, and on those rimonim (pomegranates) that they used to call the decorations of the Sefer, and on the other customs with which they decorate the Sefer Torah. There is a great light in this, as a mitzvah, like building the Mishkan — like the mitzvah of writing the Torah or building the Mishkan — to make a physical object, to remove from a person the burden that he should always be in his mind, that he should always remember himself. That is, when he remembers, and Torah she’be’al peh that must be remembered — he does not need to review, for it is placed there, ‘and you shall write them on the doorposts of your house and on your gates’ (Devarim 6:9), it is placed by your entrance and you do not need to remember. This is advice to remember even when you are not remembering. And it seems to me that we have already spoken many times about the virtue of the sanctity of the object (as we have already explained regarding the sanctity of the object and this is not its place), but it is a great virtue and speaks to a person powerfully. And these are the tablets, and in the tablets are found all these levels.
The Question: Why Do the Ten Commandments Stand Twice in a Different Way
And now, when we look at the tablets, for in the Ten Commandments on the tablets, which we want to be absorbed within, that every Jew should remember all the Torah by heart — but in the Ten Commandments with their text, it would be fitting that a person should be able to repeat them and know them by heart. Indeed the Sages did not institute that they should say the Ten Commandments but rather Kriat Shema, and everyone knows Kriat Shema, and perhaps even in saying the Ten Commandments there is a matter. And it would be fitting even to know the differences between the two versions of the Commandments. And this is like a novelty. Let us understand. I say this so, because perhaps in this the novelty or the difficulty is better expressed.
In Both Tablets Stand the Ten Commandments: A Secret
Now in both times — in both tablets that are so important, and in both ways in which the Torah is written — stand the Ten Commandments. Very important, and this itself is a secret. In both they stand. That is, not everything stands repeated twice; one should not call this repetition, but rather this is like another level of Torah. Not everything, not every mitzvah stands both in Sefer Shemot or Vayikra Bamidbar and also in Sefer Devarim. There are many mitzvot that stand only in one of them. The Ramban throughout Sefer Devarim proposes different theories to explain which and why, but not every mitzvah, and certainly not every event, and certainly not in the same language. This is not something said in it ‘and Hashem said’ — for the Holy One, blessed be He, said the mitzvot to Moshe in languages, ‘and Hashem spoke to Moshe saying’ (Vayikra 1:1), ‘a person when he brings from you an offering’ (Vayikra 1:2). Thousands of mitzvot stand in the same language, but very few stand in the same language with repetition. There are a few verses with the same language, or with an added word or a changed word, but very few — and one must examine this — very few sections and mitzvot, and even those that are repeated and stand in Sefer Devarim, very few stand in the same order, and certainly in the same language, almost word for word. One can examine and find one of them. But from the thing that stands again, twice in the Torah, are the Ten Commandments.
From this itself one can see how important they are. And this is what I ask to say: not the idea of the Ten Commandments is the novelty, for one can say that the idea stands in all the Torah. ‘Do not steal,’ ‘do not murder,’ ‘I am Hashem,’ ‘do not take’ — all these stand almost many times in different ways, with additional details, with additional laws. ‘According to all that comes from his mouth he shall do’ (Bamidbar 30:3) is similar to ‘do not take the name of Hashem your God in vain’ (Shemot 20:7) and the like. It stands many times in many ways: ‘what comes from your lips you shall keep and do as you have vowed’ (Devarim 23:24), and all these are languages connected to ‘do not take.’ And so every verse and verse. Shabbat certainly stands dozens of times in the Torah, and so every thing from the Ten Commandments stands many times. This is not the novelty that it stands repeated again.
But that the language should stand ‘I am Hashem your God’ (Shemot 20:2) and all the language entirely until ‘and all that belongs to your neighbor’ (Shemot 20:14) — this is almost the only section that stands repeated at such length. I can remember a few more verses that one can see are the same verse, with an added word or a missing word, but such a long section as the Ten Commandments — more than ten verses according to the lower cantillation, and according to the upper cantillation ten long verses — that stands truly written again word for word, this is the only thing: the Ten Commandments.
Thus one can see — and I am not entering into this discussion — how important the Ten Commandments are. The Sages had an argument about this, that they did not want them to say Kriat Shema lest they think this is the entire Torah. Simply put, they are a very important part of the Torah, and not only an important part — and this is what I ask to raise — they are important as the form of the Torah, as the order of the Torah, for this is the thing that the Torah wrote repeated in the same order and in the same words.
The Language That Is Important: The Verse Repeated to Establish
There are other things that are important. One can see that the Torah speaks very many times about the prohibition of idolatry. The subject, the content of the matter, is very important, but each time it stands in different language. Thus the language itself is not the important thing. It is important, but there is such a law ‘the verse repeated to establish,’ or ‘a prohibition that comes from two prohibitions,’ that the Rambam learns that its meaning is not that the transgressor is lashed twice, but that the matter is more important. Thus we see that what stands many times, simply it is an important thing. And here the language is the important thing. In other words, what stands on the tablets, on the stones — simply it was already established, that it descended with such strength, that it was defined with such strength on the language — this is the Ten Commandments.
The Ten Commandments Are Very General Things
Now it stands itself that there is in this also limitation. For a person will say: the essence is not the language, for according to the place, according to the time, according to the person, it must change a bit in law. And therefore indeed the Ten Commandments are very general things. There does not stand in them even the most detailed thing, the most specific thing, that stands in the Ten Commandments which is the mitzvah of Shabbat. It stands ‘and on the seventh day you shall rest’ (Shemot 23:12), the seventh day; it does not stand when is the seventh day, but the seventh day of every week. This is the most concrete thing. All the rest: ‘honor your father and your mother’ (Shemot 20:12) — what is honor? The Gemara will already say what is the meaning of honor and what is the meaning of fear, but in the Ten Commandments the matter is not explicit. What is ‘do not murder’ (Shemot 20:13)? Whom? And how? And what is intentional and what is unintentional? It stands in other sections, but details do not stand. Only the most general thing stands, that one can, as they say, “engrave in stone.” This one can write on stone: ‘do not murder.’
Laws one cannot already write on stone. Every time the law stands in the Torah, it stands a bit differently, in slightly different details, because there are so many situations, until one must learn a complete Rambam, Hilchot Rotzeach, to know the laws of ‘do not murder.’ ‘Do not steal’ is all Choshen Mishpat; all of it is only laws of ‘do not steal’ or ‘do not covet,’ as the Ramban learns and they discussed it at length. This is not something that can be written — it is not fitting that it should descend to the level of stone, and if it descends there will be damage in this. One cannot establish it so.
Things That Are Oral You Are Not Permitted to Write Them: A Novelty in Halachah
And it seems to me that there is here a novelty, a novelty in halachah. For there is a thing ‘things that are oral you are not permitted to write them’ (Gittin 60b), which means that there is a level of writing, and the writing itself is a certain permanence; one cannot change the writing of a Sefer Torah. For every week arises a matter of one letter, dalet or heh or alef, about which they have already argued for a thousand years whether to write thus or thus. This is not — the Torah must be precise to the last letter. And therefore it is forbidden to add. ‘Things that are oral you are not permitted to write them’ means that it is forbidden to take seriously the text of the Mishnah as we take the text of the Torah. This is the meaning. People think this is a decree of the verse, and why was it necessary to leave specifically this; rather this is the meaning. There is a boundary, there must be a boundary, how many things descend to writing, and descent to writing means descent to such a physical garment, for in this world everything is physical.
The Beit HaMikdash: One Place of Sanctity
Just as there is a law that the Beit HaMikdash is only in one place — and it too stands in Sefer Devarim — coming from the appreciation of what is the meaning of a physical place that Hashem chose, that was established for the sanctity of the Name, ‘to cause His name to dwell there’ (Devarim 14:23). That is, certainly if we speak in spirituality, if we speak in an abstract way, then the thing is more blurred. And this is not that spirituality and the high levels are blurred; they spread in this world in a blurred way, but they are more abstract, less limited by certain physical boundaries of the level of this world. And everything, as it stands in the verse, ‘in every place where I cause My name to be mentioned’ (Shemot 20:20). Everyone, certainly, has a small sanctuary, everyone in his intention makes a sanctuary in the heart. But if we want and there is a great need and great benefit to take a specific thing and make that there should be here a holy place, a place for Hashem — it must be only one. And the words are very limited, only specifically in this way. And limitation means that the thing will be in a very general way.
The Beit HaMikdash is a general thing. In the Beit HaMikdash, as the Arizal says, thirteen gates, and there they pray in all the nusachot (prayer versions). And the Beit Midrash is the aspect of Torah she’be’al peh, it is not a holy place; this is not the place to which all Israel come to ascend and see the face of Hashem. Certainly whoever comes sees the face of the Shechinah in the Beit Midrash, for the Beit Midrash is a Beit Knesset, and this is done for the sake of the Shechinah, Knesset Yisrael. But if every Beit Knesset makes a different nusach, the matter does not disturb, because the permanence is not placed on the level of the nusach. This is a more blurred thing. But if you make a Beit HaMikdash, you cannot say there that the Beit HaMikdash prays in a certain nusach. In what nusach did they pray in the Beit HaMikdash? In all of them, in whatever they wished. The Beit HaMikdash establishes only the very limited amount of things that can be established in writing. And this is the secret of ‘things that are oral you are not permitted to write them.’
Levels of Permanence: Torah She’be’al Peh, Writing, and the Tablets
And even though they wrote the Torah she’be’al peh, still the Torah she’be’al peh changes much more. Indeed one must be more careful about one who takes every text that stands in some Acharon seriously like a verse in the Chumash; this itself is the prohibition, truly the prohibition of ‘things that are oral you are not permitted to write them.’ And just as there is the matter regarding Torah she’be’al peh within Torah she’bichtav, so there is the matter regarding the tablets in relation to the entire Torah. That is, the words of the general Torah you are not permitted to write them on stone. Indeed they wrote on two stone monuments the entire Torah — but this is an additional level.
There is in this a great dispute among the commentators, whether they wrote the entire Torah from Bereishit until ‘before the eyes of all Israel,’ or perhaps only the list of mitzvot, or perhaps only Mishneh Torah. Something less than the entire Torah they wrote there apparently certainly, for it is very difficult that they should write the entire Torah on stones. But such stones as tablets — only the Ten Commandments are permitted to be written on the tablets, because this is already a greater level of permanence, a greater level of the descent of the thing truly to a physical limb, to a physical boundary, and at such a level there can only be the Ten Commandments.
Return to the Question: Why Does Not the Same Thing Stand in Both Times
Now, after all the introduction to understand what is Torah, and what are the two types of Torah, and what are the tablets, and what are the Ten Commandments, the question becomes very interesting that in the Ten Commandments the same thing does not stand in both times. For it is simple that if it stands twice, its meaning is that in the meantime they repeated it. Perhaps Moshe Rabbeinu himself? One can say that he remembered this again and wrote in prophecy. I do not know, but presumably certainly there was memory. They repeated — Israel repeated throughout all forty years of the wilderness the Ten Commandments, and more, they repeated all the Torah, but the Ten Commandments even more, for this is the thing that was heard from the mouth of the Holy One, blessed be He, Himself at Mount Sinai. And every Jew knew by heart the Ten Commandments. And if a person will say: ah, they wrote them the second time at a later stage, and they
forgot a few words — for an upright Jew does not forget even one word, and certainly such a supreme thing he does not forget.
The Differences Between the Two Versions of the Ten Commandments
A person will say: but the Ibn Ezra claims that there is no difference which word we write, for the essence is the intention. But we just said that the Ten Commandments are not something that is only a matter of intention. The Ten Commandments are something that if it were only a matter of intention, the subject would stand again, and the Ten Commandments would not stand again. It is indeed important that there be the words, and perhaps a certain amount of words, and a certain amount of commandments must be specifically ten — for what would be bad if there were nine, or twelve, or eleven, or thirty? It is not that there must be ten, but that there must be these words. And if so, if a few words stand in a different way, this is truly a wonder. What is the simple meaning that different words stand in a different way?
And I think this is a very good question. Let us explain thus.
The Different Types of Differences
There are several types of differences between the first commandments, standing in Parashat Yitro, and the commandments standing in Va’etchanan. And whoever examines for himself will see different differences, and although they are countless, they can be divided into different categories.
There are differences of one letter. Here it stands ‘lemitzvato’ and here ‘mitzvotav,’ we read “mitzvato” but a vav stands in place of a yud. And another great difference: in the last five commandments it stands here ‘lo tirtzach, lo tin’af, lo tignov’ (Shemot 20), and in Parashat Va’etchanan ‘velo tin’af, velo tignov, velo ta’aneh’ (Devarim 5), with a vav. This is one type of difference, that the letters are different; I remember that there are such small differences.
After that there are things in which an entire word was exchanged. For example, here it stands ‘ed sheker’ (Shemot 20) and here ‘ed shav’ (Devarim 5). Or that an entire word was added, as here it stands ‘lo tachmod beit re’echa’ (Shemot 20) and here ‘lo titaveh’ (Devarim 5). A word was exchanged: the second ‘lo tachmod’ was exchanged for ‘lo titaveh,’ and ‘sadehu’ (Devarim 5) was added, and in the first ‘sadehu’ does not stand. And I saw a nice peshat: because in the second he speaks to the generation entering the Land, who would always have fields, and in the wilderness there were no fields, and therefore it was not necessary to write ‘sadehu.’ A nice understanding. These are small differences, let us say.
Another small difference: here it stands ‘zachor et yom haShabbat’ (Shemot 20), and here ‘shamor et yom haShabbat’ (Devarim 5).
Another type of change is that entire sections are added. This is perhaps the greatest difference: there are entire sections that are added, and sometimes entire sections that are exchanged. For example, it stands ‘shamor et yom haShabbat lekadsho’ (Devarim 5), and besides that ‘zachor’ does not stand, it also stands in Parashat Va’etchanan ‘ka’asher tzivcha Hashem Elokecha’ (Devarim 5). That is, he adds a section to the sentence, that he should do as the Holy One, blessed be He, commanded. And furthermore, the same thing at the end: he adds a bit even in the next verse of Shabbat, and at its end also stands ‘lema’an yanuach avdecha va’amatcha kamocha’ (Devarim 5). That is, after it stands that the servant and maidservant must rest, it stands ‘lema’an,’ and adds like a section of explanation.
And similarly it stands ‘kabed et avicha ve’et imecha’ (Devarim 5), and here too ‘ka’asher tzivcha Hashem Elokecha’ (Devarim 5) — twice that same section was added. And after that it stands ‘lema’an ya’arichun yamecha ulema’an yitav lach’ (Devarim 5), a kind of blessing was added, an additional addition.
One more: like an entire verse that is different. In Parashat Yitro it stands ‘ki sheshet yamim asah Hashem et hashamayim’ (Shemot 20) etc., that therefore there is Shabbat. And in Sefer Devarim stands an entirely different reason for Shabbat, ‘vezacharta ki eved hayita’ (Devarim 5) etc., ‘al ken tzivcha Hashem Elokecha la’asot et yom haShabbat’ (Devarim 5). An entirely different reason. The reason of the six days of creation does not stand at all, but rather the entire new reason of the Exodus from Egypt for Shabbat.
These are the different differences. There are perhaps more differences, small and large, that I did not notice.
How to Weigh the Differences
In any case, small differences like a vav that is not a vav, one can say that perhaps they are not critical, this is not such a great difference. Certainly, in depth one must find an explanation even for this, but it is difficult to begin from there.
Other small differences, that a word is exchanged — ‘shav’ or ‘sheker.’ It is true that there is a law that there is a false oath (shevuat shav) that is different from a lying oath (shevuat sheker). And the same thing, ‘lo tachmod’ and ‘lo titaveh,’ the Rambam rules that they are two different prohibitions, that ‘lo tachmod’ means something else. But according to the peshat one can say that synonyms are not so critical, and still the thing is the same thing. And even if I say that the text must be the same text, nevertheless if a synonym stands, in place of ‘lo tachmod’ stands ‘lo titaveh,’ perhaps one can accept this.
The most difficult thing to accept is when the entire thing is exchanged. In the mitzvah of Shabbat, in the commandment of Shabbat, there stands an entirely different thing, an entirely different reason for Shabbat. For the entire commandment of Shabbat, besides other small differences that exist even in the commandment itself.
These are the observations that we must have when we want to place these two versions of the Ten Commandments opposite each other. And in the words of the Sages we find thus.
The Rambam on the Two Reasons for Shabbat
Thus at least says the Rambam — and one should examine better in the midrashim, perhaps there is a midrash — the Rambam spoke at length about the two reasons for Shabbat that stand, and tried to reconcile them, but not the text but rather the matter: what is truly the peshat, whether Shabbat is a remembrance of the Exodus from Egypt or a remembrance of the work of creation?
In language, if we speak about the language standing in a different way — if there is a contradiction in the matter, this is a greater difficulty. One must understand that this is already a greater difficulty than the difficulty we are speaking about regarding the Ten Commandments, which is the concept of the Ten Commandments that such language stands. It stands differently — I do not know.
The Ramban and the Ibn Ezra: They Guard the Matter and Not the Words
But if I speak about the language, the Ramban says thus in Parashat Yitro, and repeats the same thing, or something like it, in Parashat Va’etchanan, and perhaps a bit differently. For there is one difference that is a difference of a word in total, and about it there is a Gemara — I think the Mechilta and Yerushalmi — that several things, as is the way of our Sages, everything apparently comes from one statement, standing in the Mechilta, and afterward brought in the Gemara and several times in other ways and in midrashim. The Gemara speaks about the fact that it stands ‘zachor’ and ‘shamor’ — once it stands ‘zachor’ and once it stands ‘shamor.’ This is something that the Gemara speaks about.
The Approach of the Ibn Ezra
The Ramban in Parashat Yitro gets angry and argues with Rabbi Avraham Ibn Ezra, because Rabbi Avraham said that he thinks that the Torah is not particular to say the same thing with the same word, as long as the content agrees. And he brings proof and speaks a bit at length about the Ten Commandments. I do not see that the Ramban quotes here the Ibn Ezra, but I remember that this is his intention, and he speaks about this. The Ibn Ezra said at length that we see from this that there are different differences — here ‘shamor,’ here ‘zachor’ — and both mean the same thing, and there is no difference which word we say. The sanctity of the Torah, which he calls lashon hakodesh (the holy tongue), the “Hebrews,” as he says, ‘guard the matter and not the words’ (Ibn Ezra Shemot 20). One must be sensible: the essence is not which word we say, but the content.
The Ramban’s Agreement on the Way of Peshat
The Ramban relates to this — as I thought that he writes explicitly, but I see that he does not write explicitly, but I remember that the commentators explain that his intention is to attack the Ibn Ezra — and the Ramban says that this is very nice, that everything can be good peshat, and he does not disagree that according to the peshat one can say that it is the same thing.
And so indeed in Parashat Va’etchanan he says clearly that according to the way of peshat Moshe Rabbeinu explained. It is difficult for him: what did the Holy One, blessed be He, say? The Ramban says that the Holy One, blessed be He, said, let us say, ‘zachor,’ and Moshe Rabbeinu explained that its meaning is ‘shamor.’ It seems to him that ‘zachor’ is difficult to understand what its meaning is, and this is like an explanation of ‘zachor.’ This is the Ramban’s first peshat in Parashat Va’etchanan. ‘Zachor’ means remember, but remember — what is the meaning that I will remember? Moshe Rabbeinu explains that its meaning is to guard the Shabbat; this is an explanation.
And how does Moshe Rabbeinu change what the Holy One, blessed be He, said? There is no problem with this. And it seems to me that this is simple, that when it stands ‘ka’asher tzivcha Hashem Elokecha,’ the Holy One, blessed be He, did not say this, for the Holy One, blessed be He, does not say ‘ka’asher tzivcha Hashem Elokecha.’ In general, in all the commandments, besides the first two, such languages stand, because this is what Moshe Rabbeinu says in the name of the Holy One, blessed be He. And even here, what he added in Mishneh Torah, is understood, for he says ‘ka’asher tzivcha’ the Holy One, blessed be He; there is no need for additional explanation. He can add such a word, and he does not say ‘the Holy One, blessed be He, says and this is His language,’ but he says clearly ‘ka’asher tzivcha Hashem Elokecha.’ And you understand that this is not the language of the Name but the language of Moshe, who says about what the Holy One, blessed be He, now said, even within the sentence itself. This is one peshat.
The Ramban’s Claim: The Ibn Ezra Did Not Understand the Gemara
And now the Ramban says, that what the Ibn Ezra claims that the Sages said their words casually — that they said ‘zachor and shamor were said in one utterance’ (Mechilta Yitro), and the Ibn Ezra says that this is not correct, because the Torah is not particular about the words — about this the Ramban says: it can be that this is truly the simple meaning of the verse, and he agrees with the Ibn Ezra that one can understand thus. But two things: at the very least the Gemara, and how the Gemara understood the verse, about this the Ramban says that these are empty words.
The language of the Ramban here: ‘And this reasoning will only be heard by one who is not accustomed to the Talmud’ (Ramban Shemot 20). The Ramban says: one who does not know Gemara thinks that the Gemara simply did not know this. The Gemara thought that the verses are precise in every word, and Moshe said this, and there was a difficulty, and the Gemara says an answer that the Holy One, blessed be He, said both. Thus the Ramban learns, and thus the Ramban understood the approach of the Ibn Ezra.
The Two Reasons in Which the Ramban Disagrees
The Ramban says that this is not correct, for two main reasons in which he disagrees with the Ibn Ezra. One: the Ramban says, for we see that the Sages did not ask why here it stands ‘kol temunah’ (Shemot 20) and here ‘vechol temunah’ (Devarim 5), a difference of a vav. We do not see different midrashim about this question. Why? Because we will assume, that about such small differences there is indeed no insistence, and a difference is possible, and it does not disturb that there is one small thing that is different.
And the same thing even in additional things, one can say, that the Sages did not ask even why here it stands ‘ka’asher tzivcha’ and there ‘ka’asher tzivcha’ does not stand, and there it stands ‘lema’an yanuach’ and there ‘lema’an yanuach’ does not stand. And interesting, one should check this better. But thus the Ramban claims: the Sages did not ask about the small differences that mean the same thing. And for our matter as well, that it stands twice in what means the same thing, it does not disturb. Perhaps there is to learn from the addition, if it stands twice, I do not know. Thus says the Ramban.
Thus the Ibn Ezra thought that the Sages who said ‘zachor and shamor’ intended to ask, essentially — and thus I think, that in general the Ibn Ezra learns — they intended to ask in general, not that they spoke specifically about ‘zachor and shamor,’ but they intended to ask in general about what stands in the two commandments in general in an entirely different way, and they answered with the answer ‘one utterance,’ that is, that the Holy One, blessed be He, said both — not only ‘zachor and shamor,’ but all the other changes standing in the two places, even those the Holy One, blessed be He, said in both. Thus Rabbi Avraham Ibn Ezra learns, and about this he disagrees, and says that there is no need to come to this, because according to the peshat it is possible that it is the same content.
The Subject of Zachor and Shamor According to the Ramban: Positive and Negative Commandments
The Ramban says: no. When it stands ‘zachor and shamor,’ they mean ‘zachor and shamor,’ and they do not mean to ask about the entire thing. And what do we do with all the other differences? It appears that in this the Ramban agrees and agrees here, that indeed it is the same thing, and there is no problem with this. But what truly stands here? The Ramban says, first of all, about this he mainly claims that the Ibn Ezra did not understand the words of the Gemara. The claim, the Ramban claims, that ‘zachor and shamor’ mean an entirely different thing.
That is, one cannot say — when it stands ‘shav’ and ‘sheker,’ you can say that perhaps there is a derasha that makes a difference, but according to peshat ‘shav’ means false and ‘sheker’ means false, both the same thing. And when it stands ‘vechol temunah’ and ‘kol temunah,’ ‘velo ta’aneh’ and ‘lo ta’aneh,’ certainly everyone understands that the meaning does not change with a vav, and therefore there is no need to ask the difficulty.
But ‘zachor and shamor,’ the Ramban says, it is true that according to peshat — thus apparently his intention — it is true that according to peshat both can mean the same thing, both mean to guard the Shabbat, and it seems to me that this is indeed the simplest peshat. But according to midrash — not according to halachah, according to Talmud, according to the ways of the Gemara — they are never the same thing. For there is a rule ‘every language of pen and al is only a negative commandment’ (Eruvin 96), and when language of guarding stands — guarding means according to the Sages a negative commandment. That is, a positive commandment means that they should remember the Shabbat, that they should do, that they should not forget the Shabbat, and in a positive way that they should rest on Shabbat. But guarding means a negative commandment, that they should not desecrate the Shabbat.
An entirely new peshat. There stands as it were an obligation — it does not stand ‘do not desecrate the Shabbat’ — but a negative commandment is made not only from the language of ‘do not,’ but also from the language of ‘guard.’ ‘Guard the Shabbat day’ means: beware of desecrating the Shabbat, ‘to sanctify it,’ that you should sanctify it. And its negative side: beware of desecrating the Shabbat, and this is what the word ‘shamor’ seeks to say.
And if so, that we do not ask about the other difficulty — when the Sages say ‘zachor and shamor,’ they ask as it were a difficulty, why here it stands ‘zachor and shamor.’ They do not mean to ask why there stands a difference of a word, for a difference of a word does not disturb; why did they not ask about all the other words? Rather they mean to ask that one cannot exchange a positive commandment with a negative commandment — this is an entirely different thing.
One cannot that Moshe Rabbeinu should explain. Let us say, as the Ibn Ezra says, that the second time Moshe Rabbeinu explained — he explained, it was easier for him to explain, ‘ka’asher tzivcha’ he explained, you did not understand, or perhaps even the reason for Shabbat, that Moshe Rabbeinu explained somehow that the same thing standing ‘ki sheshet yamim’ can be explained also ‘ki eved hayita beMitzrayim’ — good, an explanation. Moshe Rabbeinu is permitted to say explanations and not to say only the language. But to exchange the halachah? Moshe Rabbeinu cannot exchange the halachah, he cannot exchange a mitzvah from a positive commandment to a negative commandment, these are two different things. This was the difficulty.
The Answer: They Were Said in One Utterance
And about this indeed the Sages answered the answer — as the Ibn Ezra understands — that the Holy One, blessed be He, can say both. This is the Sages’ answer, as brought in the Gemara in Rosh Hashanah. The Gemara discusses whether a person can hear two voices at once. The Gemara says: no, it stands ‘zachor and shamor,’ ‘what the mouth cannot speak and what the ear cannot hear’ (Rosh Hashanah 27). That is, the Holy One, blessed be He, can say two things at once. The Holy One, blessed be He, indeed said at the same moment truly ‘zachor and shamor in one utterance’ (Mechilta Yitro). And if people could not hear this — indeed so, and therefore in the Torah, when we hear, the thing stands separately, once ‘zachor’ and once ‘shamor,’ because we cannot do both at once. It is impossible that there should stand in the Torah the word ‘zachor shamor’ at once truly. And even a person cannot hear. Two people, one says ‘zachor’ and one says ‘shamor,’ we do not hear either of them; unless it is beloved, perhaps one can hear one of them, but both certainly one cannot hear. And thus it comes out apparently in the peshat in Megillah, that therefore ‘two voices are not heard’ (Megillah 21), as the Gemara learns: two voices we do not hear, for we hear only one of them.
The Holy One, blessed be He, can both hear and speak. For the Holy One, blessed be He, there is not this problem; for people there is the problem. This is the answer to the difficulty, the difficulty of the contradiction: which did the Holy One, blessed be He, say, a positive commandment or a negative commandment? He said both. And therefore Moshe Rabbeinu always said this, and always said this.
What Stood on the Tablets?
The Ramban asks: and what stood on the tablets? Did there stand on the tablets a positive commandment or a negative commandment? The Ramban says, according to what I learn in the Ramban, it is possible that both stood. Indeed so, both stood on the tablets.
Thus the Ramban says here in Parashat Yitro, and asks a difficulty: if the Holy One, blessed be He, also said ‘shamor’ — and all the other changes the Holy One, blessed be He, said, those that stand in Yitro — if the Holy One, blessed be He, also said ‘shamor,’ why did it not stand on the tablets? And he says, and at first he thought perhaps that in Va’etchanan stands the text that was on the second tablets, and there indeed ‘shamor’ stood; he sees that this is one side. But afterward he says, that his intention is that perhaps on one tablet ‘zachor’ stood, and ‘shamor’ was Torah she’be’al peh; ‘shamor’ did not stand on the tablets. ‘Shamor’ Moshe Rabbeinu said orally to Israel, that the Holy One, blessed be He, also said ‘shamor.’ He knew. How did he know? I do not know. Perhaps a prophet can also somehow hear both at once? I do not know how he could hear, but people could not hear. He told us that the Holy One, blessed be He, also says ‘shamor,’ and this he said, and perhaps even wrote the second time, but essentially on the tablets only ‘zachor’ stood.
In any case, this is what the Ramban understands, and all the other things indeed not. This is the difference: here there is a difference of positive and negative commandments. This is the subject of zachor and shamor, not as the Ibn Ezra thinks. That is, not that they asked a difficulty about the change — change does not disturb, as the Ibn Ezra himself says — but a change of meaning disturbs. When a second meaning stands, when there stands here a mitzvah that is a negative commandment, one must reconcile. This is the Ramban’s dispute with the Ibn Ezra regarding the subject of zachor and shamor.
The Source of the Midrash and the List of One Utterance
Now, as I already mentioned in the previous shiur (as we explained in the previous shiur and this is not its place), and with this we will arrive at the Ramban’s secret — the Gemara quotes here essentially the Mechilta. The Mechilta is from the Tannaim, always earlier than the Gemara. The Gemara quotes here the Mechilta. The same thing also stands in the Sifrei, in the midrash of the Tannaim, and even there such a version of the Sifrei or the like, the same thing stands, and also in Va’etchanan, and so here in Parashat Ki Teitzei, in this week’s parasha, in the Sifrei that same derasha is brought, and always similar derashot, and it stands thus: ‘both were said in one utterance’ (Mechilta).
In the Sifrei or in the Mechilta there is a list of things that the Holy One, blessed be He, said in one utterance. One is ‘zachor and shamor,’ which we already learned. Two stands in Shabbat: ‘its desecrator shall surely be put to death’ (Shemot 31), and it also stands ‘and on the Shabbat day two lambs’ (Bamidbar 28), which means that one must offer on Shabbat. Three: ‘the nakedness of your brother’s wife you shall not uncover’ (Vayikra 18), and it stands ‘her brother-in-law shall come upon her’ (Devarim 25). Four: ‘every daughter who inherits an inheritance’ (Bamidbar 36), and afterward it stands ‘and no inheritance shall transfer from tribe to tribe’ (Bamidbar 36), that is, for a daughter there is a different law.
The Contradiction Is the Original Subject of the Midrash
It comes out that the midrash, the original midrash that the Gemara learns from it simply — for one of the things standing here is ‘zachor and shamor’ — but the original midrash intended here to say that there are many things that contradict each other. We see clearly at least from the Ramban, that apparently the main matter of zachor and shamor is indeed that there is a certain contradiction between them, and not simply that different language stands. This is the subject of the midrash.
And also the Gemara’s subject, when the Gemara speaks in ‘two voices are not heard,’ its subject is simply whether it is possible to hear two things, and there is no difference whether it is a contradiction or not. But the subject of the original midrash was that there is a contradiction between ‘zachor’ and ‘shamor.’ Or, and perhaps the midrash also intended to say, that the contradiction of zachor and shamor is the contradiction of ‘and from the positive you hear the negative,’ that ‘and on the Shabbat day two lambs.’ That is, because the midrash understood that ‘shamor’ means not to do work, and ‘zachor’ means to remember — perhaps like to sanctify the Shabbat in a positive way in certain things, for example that they should offer musaf for Shabbat — this is a contradiction: how is it possible to offer musaf Shabbat if this is desecration of Shabbat? And about this the answer that ‘zachor and shamor were said in one utterance,’ that a person cannot say, but the Holy One, blessed be He, can say, ‘God spoke one thing, two things I heard’ (Tehillim 62), that the Holy One, blessed be He, can say two things at once.
The Innovation: Contradiction in One Utterance
In other words, we understand that there stands here in the midrash a thing of glory: not only that the Holy One, blessed be He, can say — this is not such a great innovation, for even two people can say two things at once. One person cannot, but two people can; one person cannot hear, but two people can hear. No, this is a new thing: the Holy One, blessed be He, can say two things that are a contradiction at once. This is already an entirely different understanding.
Understood, a contradiction — and we will come to the entire question whether the Holy One, blessed be He, can make logical contradictions, a contradiction in the matter. If we take it absolutely, this is not truly a contradiction. There is here an exception, not absolute, which is in the category of an exception in the service. The same thing Shabbat in the Mikdash, there is in it an exception or overriding. In a general way a person would not hear thus, a person would think absolutely: either thus or thus. With the Holy One, blessed be He, it can be that both are at once.
The Ramban’s Secret: Zachor and Shamor, Tiferet and Malchut
This is the midrash according to derash, and I am certain that upon this midrash is built the next passage of the Ramban. For the Ramban says that Rabbi Nechunya ben HaKanah in his midrash explained a great secret regarding the subject of zachor and shamor.
The Attribute of Day and the Attribute of Night
And the Ramban does not truly quote the text, but explains that zachor and shamor are connected to the attribute of day and the attribute of night: remembering is by day, guarding at night. And therefore we say ‘Bo’i Kallah’ (Come, bride) on the night of Shabbat, for the bride — the night of Shabbat is called bride, the aspect of night, the aspect of shamor. That is, Knesset Yisrael called bride, like ‘bride’ in Shir HaShirim and in other places, or queen.
And the sanctification of the day is called Kiddush Rabbah according to peshat. Thus the Ramban learns about zachor and shamor in brief. Why Kiddush Rabbah? According to peshat, because this is the language of sagi nahor (euphemism), that it is a smaller kiddush, for at night is the main mitzvah of ‘remember the Shabbat day to sanctify it,’ for the day is only rabbinic. The Ramban says: no, for in truth it is greater. According to Kabbalah — and so also halachah — the sanctity of day is superior, it is the great sanctity. That is, the ‘zachor,’ the attribute of Tiferet, is the great one.
The Connection Between the Contradiction and the Two Attributes
And he explains, now the Ramban comes and says: and truth, do not think that what I said before, that the contradiction that the Sages speak about is not according to the opinion of the Ibn Ezra in language but in content, in positive commandments and negative commandments — that it has only a small connection with the midrash that Rabbi Nechunya ben HaKanah arranged, which says that these are the two attributes called Tiferet and Malchut. Rather in truth they are connected, because the midrash indeed intends the contradiction of positive and negative commandments.
Why? Because the attribute of ‘zachor,’ the attribute of Tiferet, is connected to positive commandments, and comes from the attribute of love, and it is the attribute of mercy, and Tiferet comes from Chesed, and it is the measure of the attribute of mercy. And why does it have a connection to positive commandments? The attribute of Tiferet makes a person who loves his master, who loves the Holy One, blessed be He, and therefore the Holy One, blessed be He, has mercy on him, for there is here love and mercy.
And ‘shamor’ — there is in it negative commandments, and it is from the attribute of judgment, comes from the attribute of fear, that is, because the attribute of judgment, Malchut, draws from Gevurah. Why? Because one who guards from bad things with his master — its meaning is that he fears him.
Why Love Is Greater Than Fear
And the Ramban says, that therefore positive commandments are greater than negative commandments, just as love is greater than fear. Why? Because one who does and fulfills with his body, does things that his master loves, he is greater than one who only guards from doing evil to him, which is neutral.
That is, and it seems to me that this is the simple peshat: one only does not do evil — good, but even the good you are not doing. One does not truly love his fellow, but only does not do evil to him. Even a hater does specifically the evil; one who simply does not want to quarrel with you does not do what is hateful to you. One who truly loves you — perhaps there is in him a bit of fear, or a bit of fear that belongs to everyone, not to quarrel simply with someone, that he fears to quarrel with me — but one who truly does what you love, this is already love. He does, troubles himself, says with his body, troubles himself to do something that I love. This means that he loves me.
Positive Overrides Negative and the Punishment of Negative
And therefore the Ramban explains that positive overrides negative. This is the reason that positive overrides negative. Why? Because love is greater than fear.
The Ramban says, that therefore there is a greater punishment in negative commandments. Why? Because one who transgresses a negative commandment — and I will explain it — he is truly like a hater, goes against what the Holy One, blessed be He, wants. One who does not do a positive commandment, good, he did not do the extra thing of love, and one cannot come to him with great claims. But one who did not fulfill a negative commandment, he indeed did something, in a positive way he did directly something that is hateful to the Holy One, blessed be He, and for this he receives a greater punishment. Thus far the words of the Ramban in Parashat Yitro.
What Do We Learn from the Ram
What Do We Learn from the Ramban
What do we understand? I see that there is more to expand on this, but we have now learned only the foundations of the subject, and we still need to return and expand and connect all the matters (and we will yet explain with God’s help and this is not its place). But what do we learn now from this passage of the Ramban?
What we learn — and it is very important to grasp this — returning to what we learn in the Torah: the Torah that we fulfill is positive commandments and negative commandments. Let us speak about Shabbat: we do not do work, but Shabbat is also made.
Shabbat: A Unity of Positive and Negative
Shabbat is an interesting thing, for the Gemara says: what is the practical difference that ‘zachor and shamor were said in one utterance’? That even a woman — very interesting, this is that same attribute of shamor, and we see clearly that it is connected in the hint of Kabbalah — even a woman is obligated in kiddush Shabbat. Why? Because ‘whoever is in remembering is in guarding’ (Berachot 20). Because in Shabbat there is like a unity of positive and negative.
Shabbat — how do we make it? Through non-doing. It is true that one can do, there are certain things that we indeed do, in a positive way, a positive commandment to make kiddush. But even the kiddush — we sanctify and speak in it that on Shabbat we rest. This is not something we do, but like a doing of non-doing. But here positive and negative are joined together. One can speak about this in depth, how in Shabbat the resting itself is also something we do, but this is sufficient.
Why Women Are Obligated in Shamor
And therefore, women, who belong essentially to negative commandments — therefore a positive commandment only applies to a man, a male, a free person, who is obligated to fulfill the obligation, because he is a special level. But when this is a negative commandment, it is forbidden for everyone to do, except when the matter does not apply, like one who has authority and the like. The things that are hateful to the Holy One, blessed be He — it is forbidden even for a woman to do, and even for a servant, even for a Canaanite servant it is forbidden to do, because this is against Him. From this one receives a greater punishment, this is more severe. A positive commandment is a different thing.
In Practice: We Do Not Raise This Sufficiently
But what comes out — returning to what I ask to say — the first thing, in practice, in practice we do not raise this sufficiently. And it seems to me that we indeed live thus, but we do not recognize sufficiently in reality, in the light, and all the secrets are built upon the reality that the Ramban explains.
When we go in a regular way to cheder, we say: what is a Jew? A Jew must do 613 mitzvot. 613 mitzvot clearly: positive and negative, both the same thing, one must do 613 mitzvot, and there is no problem. But one must understand that this is not correct. The Holy One, blessed be He, commanded do not do — this is not the same as do. What is the difference? He commanded do, He commanded do not do, He commanded both? No, there is a great difference.
When we do — there are things that the Holy One, blessed be He, says: please, I love this, do this. And there are things that the Holy One, blessed be He, says: this I hate, this is dangerous, do not do this.
One Who Does Only from Fear
And in the most general way, one who does only from fear, in other words, one who is only in the aspect of negative commandments, who only fears that the Holy One, blessed be He, will not be angry with him — for him indeed there is no difference between positive commandments and negative commandments, both he feels the same thing, and he does not understand.
There is a rule, positive overrides negative. He will say: good, thus is the halachah, a decree of the verse. But one who understands the meaning — and it seems to me that already the very understanding of what we learned, understanding the difference, the first difference that one must understand among the mitzvot is the difference between positive commandments and negative commandments, a great difference — understands that he feels entirely differently, that this is an entirely different level, that it connects with the Holy One, blessed be He, in a different way. Not all mitzvot connect with the Holy One, blessed be He, in the same form.
In the most general way, a woman, shamor, they think that everything is the same thing. But a male knows that this is not so. Positive commandments are an entirely different type of thing.
To Do a Positive Commandment One Must Be Worthy
To do a positive commandment one must be worthy. As it stands in the Mishnah in Sukkah, that there are mitzvot that the Holy One, blessed be He, does not want. It says: ‘as if this son of ours came and wrote to his master and poured a pitcher on his face’ (Sukkah 29a). What is the meaning? For I am doing a mitzvah! The Holy One, blessed be He, does not want your mitzvot.
There is no such thing that the Holy One, blessed be He, does evil to someone with a mitzvah — with a transgression, yes, because He does not want his negative commandment. For a negative commandment means that the Holy One, blessed be He, does not want the thing to happen. But a positive commandment is a certain service. Every positive commandment is a certain connection, and as we see there in Sukkah, it is a certain service. We give something to the Holy One, blessed be He, we do something that the Holy One, blessed be He, loves.
Positive Commandments Come from Love
This is an entirely different thing. One can say that there is in this a certain concretization, we look as he says ‘one who loves his master,’ all these differences, but one must begin to feel the difference. Positive commandments are very different from negative commandments.
And in this, I say, therefore most of Kabbalah speaks from positive commandments. There are places, when Shabbat or Pesach arrives, ‘He made equal man and woman,’ where there is in them a unity between positive and negative, and then one can speak from negative commandments. But the main mitzvot that are spoken about according to Kabbalah are positive commandments. Why? Because this is truly a higher level, that comes from love. Negative commandments come from fear — an entirely different type of thing, two different types of things.
Summary: Zachor and Shamor in One Utterance
Until here we learned the introduction what is Torah, and what are the two Torahs and Mishneh Torah, and what are the two tablets, and what is the difference between positive and negative, that this is truly the meaning of ‘zachor and shamor in one utterance.’
This is what the midrash seeks to say: that even though these are two different things, nevertheless both first of all connect in Shabbat. Very important. Not simply that all positive commandments and negative commandments are the same thing, but they connect; in Shabbat they connect together.
In Shabbat We Arrive at the Holy One, Blessed Be He
But from here we also learn that with the Holy One, blessed be He, they connect together. In Shabbat we arrive at the Holy One, blessed be He. In Shabbat the Jew feels more with the Holy One, blessed be He.
That is, as we said, from the side of a person’s relationship to the Holy One, blessed be He, there is a difference — you do Him a favor, and you do not do something He does not love. But with the Holy One, blessed be He, Himself, that is, the good that the Holy One, blessed be He, is, the truth that the Holy One, blessed be He, is, there is no true difference between the two things. This one must understand much better, and we have not understood it now.
And in Shabbat we arrive at this perspective. This is the secret of ‘zachor and shamor in one utterance.’
📝 Full Transcript
Zachor and Shamor: The Secret of Positive and Negative Commandments in the Tablets
Beginning of the Discourse: Zachor and Shamor and the Two Types of Mitzvos
Rabbosai, we have seen that we need to start again from the discourse called zachor and shamor. I want to repeat the beginning of the discourse from the start, from the point of what is the plain meaning of shamor and zachor, what is the secret of it, and on this we will try to go further, to understand that there are two types of mitzvos, positive and negative commandments. What is the content, the inner meaning, the significance of this thing? And it is expressed through the exposition of zachor and shamor b’dibur echad ne’emru (remember and observe were said in one utterance). One must explain the context and prove the matter.
The Torah: Objective Narrator and Mishneh Torah
The First Great Revelation: Matan Torah
Everyone knows that the first great revelation of the Torah is this: the Almighty descended upon Mount Sinai and gave the Jews Torah and mitzvos. V’ga’altacha malkenu al Har Sinai lilmod l’amcha Torah u’mitzvos (And You redeemed us, our King, at Mount Sinai to teach Your people Torah and mitzvos). The Almighty proclaimed to all the Jews, through Moshe, the Ten Commandments, the Aseres HaDibros, asher diber Hashem aleichem bahar mitoch ha’eish (which Hashem spoke to you on the mountain from the midst of the fire).
The Ten Commandments appear twice in the Torah. Once directly in the narrative in Sefer Shemos, Parshas Yisro, and a second time when Moshe told the Jews in one of his discourses in Sefer Mishneh Torah, which is the devarim asher diber Moshe (the words that Moshe spoke). One must emphasize: Moshe Rabbeinu is speaking to the Jews.
The Perspective of the Torah: Objective Narrator
We have the previous step, like Sefer Shemos, where the Torah writes objectively. As the Ramban explains in his introduction, that the Torah doesn’t write “amar Moshe Hashem amar li kach v’kach” (Moshe said, Hashem told me thus and so), rather the narrative that occurred is written objectively, what is sometimes called in literature “God’s eye view.” The narrative is written not from the perspective of a certain person, not from Moshe, not from Pharaoh, not from the Jews, but as it is. Although Moshe Rabbeinu is the author of the Torah, he doesn’t write from his perspective, but as it is.
Until we come to Sefer Devarim. The “eileh hadevarim asher diber Moshe” (these are the words that Moshe spoke) (Devarim 1:1), clearly states a chapter, that these are the words that Moshe spoke. And then one indeed hears how Moshe Rabbeinu said: I said, I went, I heard. But even there there is a framework of a narrator, as the Ramban explains in his introduction to Mishneh Torah, that there is no contradiction. Who writes “eileh hadevarim asher diber Moshe”? It doesn’t say “amar Moshe ani Moshe kosev es hadevarim shediberti” (Moshe said, I Moshe am writing the words that I spoke). The plain meaning is that it is a continuation of the same order—he speaks as an objective narrator who relates, but internally he says that Moshe Rabbeinu said.
The truth, as the Ramban notes, there are such passages already in the earlier Torah—”vayomer Moshe l’Hashem” (and Moshe said to Hashem), and the Almighty said to Moshe. The novelty of Mishneh Torah is mainly that the discourses that one hears from the mouth of Moshe are very long and detailed, as Moshe Rabbeinu spoke them to the Jews in his time.
End of the Torah: Back to the Objective Order
Until we come to the end of Mishneh Torah. When we come to Parshas Vayeilech, the very end of the Torah, the portion of the death of Moshe, the Torah goes back to the normal order. It is no longer in the category of Mishneh Torah. It speaks about the Torah, as it says “lekachas es sefer haTorah hazeh” (to take this book of the Torah) (Devarim 31:26)—there is already a Torah, the main Torah, Mishneh Torah, is what is written earlier, and then it goes back to the normal order.
The Question of the Eight Verses
There arises the question of the eight verses at the end of the Torah, which as the Ibn Ezra already noted, one can extend the question to a few portions earlier. It speaks about Moshe’s death, just as it spoke about Moshe’s birth. It is not Moshe speaking from his perspective, it is the Torah’s perspective, and therefore there arises an inquiry who wrote it. Who wrote it is a historical question, but I believe that is not the true question of the Gemara.
It is more a question of how one understands the portions differently, that the narrative is somewhat different from the entire Torah, because here one sees clearly that one cannot call it Moshe—Moshe is no longer alive. But essentially it goes back to the entire Torah: just as the Torah can write from before Moshe was born, from Bereishis until Shemos, and Moshe didn’t remember how he himself was born and was placed in a basket—all this Moshe writes k’mefi haGevurah (as from the mouth of the Almighty), in a Divine, objective way. The same thing, the end of the Torah goes back.
The Midas HaMalchus and the Level of Torah
The midas hamalchus (attribute of kingship) means when a person speaks from his personality, he says ani (I), ani omer (I say), he represents and conveys reality. The Torah is as it were even prior to reality. When we say that the Torah is mefi haGevurah (from the mouth of the Almighty), that it is a Divine thing, it doesn’t mean that it is written from the midas hamalchus of the Almighty, not from the Almighty’s personality, because it speaks about the Almighty Himself—the Almighty Himself is a character in the Torah. “Bereishis bara Elokim” (In the beginning God created) (Bereishis 1:1) is not really the Almighty’s view, because it speaks about the Almighty. It doesn’t even say “ani Hashem” (I am Hashem). The Torah is as it were a greater thing—one cannot say greater than the Almighty, because the Almighty includes all of reality, but it is greater than what we would call “ani Hashem,” the Almighty as He presents Himself as an ani. The Torah begins before that. These are deep secrets, but I am laying it out in simple terms.
The Death of Moshe and the Secret of Vayamas Sham Moshe
When we come to Sefer Devarim there is length of Moshe’s personality—that is the meaning of Mishneh Torah—and it goes back “vayamas sham Moshe” (and Moshe died there) (Devarim 34:5) according to all opinions. This is actually itself the secret of the death of Moshe.
There are those who say that Yehoshua wrote it, but I think that according to all opinions this is different. As the Gemara says, even according to the one who says that Moshe himself wrote it, it is changed. And conversely: even the one who says that Yehoshua bin Nun wrote it, doesn’t mean that it is not part of Toras Moshe—the Chumash is called Toras Moshe. It only means that the moment Moshe was already concealed, it already says “vayamas sham Moshe,” there is already a place for Yehoshua. We don’t believe that it is really a historical proof—one can challenge the proof, it is a weak proof. It means more to bring out the significance, how it looks from the insight of the Torah.
The Luchos: The Form of the Torah and the Holiness of an Object
The Root of the Torah
Why is this entire introduction said? Because it is important to go back to what we said last week, that the root of the Torah, the thing that Jews celebrate on Shavuos. Yom Kippur is a yom shenisnu bo luchos shniyos (day on which the second tablets were given), also a dimension of matan Torah, and the entire month of Elul is a preparation, because it revolves around the forty days before Yom Kippur, when Moshe went up the mountain and received the Torah. The shortest version of this is the Aseres HaDibros that all Jews heard. This the Almighty wrote on the luchos. There is more Torah that He taught in the forty days, which is already all explanations and elaborations on the Aseres HaDibros. But this is the greatest order of the Torah that we received.
The Order and Form of the Torah: Aseres HaDibros
Just as 613 mitzvos is a midrash, it says in the Gemara, Rabbi Simlai said, there is no clear verse, and the Torah calls the mitzvos by different names. But if one wants to find a root of a list in the Torah, one, two, three, certainly the greatest list is the Aseres HaDibros. This is the order, the form of the Torah. Everyone understands that understanding means making order, having a form—a person who is confused and has no order, doesn’t understand. The form of the Torah that stands in the portion of the Torah is Aseres HaDibros. This is the first form He gives to the Torah, and from this comes out 613 mitzvos and thousands more branches, and the customs that all go as additions and adornments on this.
The Luchos: A Davar HaMiskayeim
The Aseres HaDibros are written on the luchos. Luchos is a thing that one sees, it remains fixed and established, charus al haluchos (engraved on the tablets) (Shemos 32:16), hamichtav michtav Elokim hu charus al haluchos (the writing was the writing of God, engraved on the tablets) (Shemos 32:16).
It is also a davar hamiskayeim (something that endures). Not like speech, that I speak with you, you can hear it, but you must remember it, it remains only in memory. But written becomes a substance—you don’t even need to remember it. It becomes what is called a monument, vayatzev lo sham yad (and he set up there a monument) (Shmuel I 15:12). It becomes a tangible reality in the world. It is not just that one must be able to remember the Torah—it is officially deeper than that. The Torah actually descended, what is called hislabshus bigashmiyus (embodiment in physicality)—in the world there is a stone on which the Torah is engraved.
The Mitzvah of Writing a Sefer Torah
The truth, about this there is also the mitzvah of writing a sefer Torah, which is stated at the end of Devarim, kisvu lachem es hashira hazos (write for yourselves this song) (Devarim 31:19). We read every Shabbos in shul from a written sefer Torah that a sofer wrote with his hands on parchment, with all the laws and details. And one takes out the Torah and kisses it and shows it around. This is not just a way to remember the Torah.
What is the proof? There is Torah she’be’al peh (Oral Torah), which one can remember without this—for thousands of years it survived. The Torah is not something that must be written down; one can remember it.
Why Write It: A Point of Permanence
Rather why write it? There is a point of permanence. Not literally that it shouldn’t become lost, because one can remember, but what it means deeper is that it becomes a cheftza (object). Now it is a thing that one cannot so easily tear apart. Moshe broke the luchos—meaning, there remains Torah she’be’al peh, as it says in the Gemara: hearing and understanding one can always. When the luchos were broken, the kol (voice) was not broken; the kol gadol v’lo yasaf (great voice that did not cease) was not broken, but the kesav (writing) was broken. But on the other hand, kesav has a strength—it has already come out in substance, it is an object that one can see.
“Ein ba’aron rak shnei luchos” (there is nothing in the ark except the two tablets) (Melachim I 8:9). These are the luchos ha’edus (tablets of testimony) that the Jews could see from time to time, when the ark was opened. It came out in physical form. This is truly the special service of writing a sefer Torah.
The Gemara says, every Jew must write himself a sefer Torah. There are poskim who say that it means mainly in order to learn, the Rosh says that in modern times the main mitzvah is to buy books, but we don’t rule entirely that way. There is a great matter in writing the Torah, and if a person can write it himself, certainly with this one brings it down. Just as one writes chiddushei Torah (Torah novellae), or as one prints, one makes a substance of it. Today everything is on computer, and one must be precise what kind of substance the computer has—not such substance as a written thing. There is still always a great matter of writing.
The Three Levels of the Luchos
The luchos is both the list, and the thing that was heard, and the thing that is written down, that one can see and touch. Every Jew must have something in the category of the luchos. Everyone puts on tefillin every day, in which are written certain principles corresponding to the Aseres HaDibros. We have a mezuzah, we have a sefer Torah that we take out on Shabbos or Monday and Thursday.
It is a tremendous light. The Arizal had many kavanos (intentions) on grasping and kissing the sefer Torah, on placing a crown and the rimonim (finials) on the Torah, and the customs of how one adorns the sefer Torah. Like the building of the Mishkan, it is a mitzvah to make a physical object, to take away from the person the burden that he must always be conscious and always remember himself. “Uchesavtam al mezuzos beisecha uvish’arecha” (and you shall write them on the doorposts of your house and on your gates) (Devarim 6:9)—it lies by your door, you don’t need to remember. It is a device to remember even when you don’t remember. It is a great virtue of kedushas chefetz (holiness of an object), it speaks to the person very strongly. And this is the luchos, which have all the levels.
The Question: Why Do the Aseres HaDibros Appear Twice Differently
In Both Luchos Stand the Luchos: A Secret
In the two luchos, and in the two ways that the Torah is written, in both stand the luchos. This is itself a secret. Not every thing is repeated. Not every mitzvah appears both in Sefer Shemos or Vayikra Bamidbar, and also in Sefer Devarim. There are many mitzvos that appear only in one of them. The Ramban has throughout Sefer Devarim various theories to explain which and what. And certainly not the same language—the Almighty told the mitzvos to Moshe Rabbeinu with languages, “vayedaber Hashem el Moshe leimor” (and Hashem spoke to Moshe saying) (Vayikra 1:1), “adam ki yakriv mikem korban” (when a man from among you brings an offering) (Vayikra 1:2), but very few portions appear with the same order, and certainly with the same language, almost word for word. Of those that appear again, is the Aseres HaDibros.
From this alone one can see how important it is. Not the idea of the Aseres HaDibros—the idea appears in the entire Torah: lo signov (you shall not steal), lo sirtzach (you shall not murder), Anochi Hashem (I am Hashem), lo sisa (you shall not take in vain). Kechol hayotzei mipiv ya’aseh (according to all that comes out of his mouth he shall do) (Bamidbar 30:3) is similar to lo sisa es sheim Hashem lashav (you shall not take the name of Hashem in vain) (Shemos 20:7). Motza sefasecha tishmor v’asisa ka’asher nadarta (that which has gone out of your lips you shall keep and do as you have vowed) (Devarim 23:24)—all languages that have to do with lo sisa. Shabbos certainly appears dozens of times. This is not the novelty that it appears repeated.
But that the language should appear, Anochi Hashem Elokecha (I am Hashem your God) (Shemos 20:2), until v’chol asher l’re’echa (and all that belongs to your neighbor) (Shemos 20:14), such a long portion of ten statements, more than ten verses according to the lower cantillation, which is written literally copied word for word—is the only thing, Aseres HaDibros. The Chachamim had a bit of an argument, that they didn’t want people to say Krias Shema, people will think that is the entire Torah. It is a very important part of the Torah, as the form of the Torah, as the order of the Torah, because this is the thing that the Torah copied in the same order, in the same words.
The Language That Is Important: Shana HaKasuv Le’akev
There are other things that are important—the Torah speaks very many times about the law of idolatry. The content of the matter is important, but each time it appears in a different language. There is such a law, shana hakasuv le’akev (the verse repeated to make stringent), or a prohibition that comes from two prohibitions, which the Rambam learns means not that one receives lashes twice, but that it is more important. Here the language is the thing that is important. That which is written on the stones has already become fixed, so strongly defined on the language—this is the Aseres HaDibros.
The Aseres HaDibros Are General Matters
In this there is like a tzimtzum (contraction). One will say, the main thing is not the language, one must sometimes change according to the place, according to the time, according to the person. Therefore precisely for this the Aseres HaDibros are very general matters. The most detailed thing that appears in Aseres HaDibros is the mitzvah of Shabbos: “yom hashvi’i tishbos” (on the seventh day you shall rest) (Shemos 23:12)—the seventh day of every week. Everything else: “kabed es avicha v’es imecha” (honor your father and your mother) (Shemos 20:12)—what does honor mean? The Gemara will say what kavod (honor) means, what mora (fear) means, but in the Aseres HaDibros it doesn’t say. What does “lo sirtzach” (you shall not murder) (Shemos 20:13) mean? Whom? How? What is intentional and unintentional? It appears in other portions, but no details. Only the most general matter appears—”this can be written in stone.” “Lo sirtzach.”
Laws one cannot write on a stone. Each time the law appears in the Torah a bit differently, because there are so many situations that one must learn an entire Rambam Hilchos Retzicha to know the laws of “lo sirtzach.” “Lo signov” is an entire Choshen Mishpat. “Lo sachmod” (you shall not covet), as the Ramban learns, is not something that can be written on a stone. It doesn’t belong to come down to the level of a stone, and if one brings it down there will be a problem—one cannot fix it so.
Devarim She’be’al Peh I Atah Rashai Lechosvan
There is a halachic novelty here. Just as there is a thing, “devarim she’be’al peh i atah rashai lechosvan” (matters of the Oral Torah you are not permitted to write them) (Gittin 60b). It means that there is a level of writing, and writing itself is a certain permanence. One cannot change the writing of the sefer Torah—there is one letter, a dalet with a hei or an alef, which has been debated for a thousand years whether one must write this way or that way. The Torah must be exact to the last letter, and about this one may not add. “Devarim she’be’al peh i atah rashai lechosvan” means, one may not take as seriously the text of the Mishnah as one takes the text of the Torah. There is a limit to how many things are written down, and written down means coming down in such a physical garment, because in this world physical is included.
The Beis HaMikdash: One Place of Holiness
Just as there is a halacha, which also appears in Sefer Devarim, that the Beit Hamikdash exists in only one place, “asher yishkon et shemo sham” (Devarim 14:23). If we speak spiritually, in an abstract manner, then everything is “bechol makom asher azkir et shemi” (Shemot 20:21). The higher levels are more abstract, less defined by physical boundaries. Each person makes a mishkan in their heart. But if you want to take one specific thing, to make there be a holy place, a place for Hashem, it must be only one, and the words are very restrictive, precisely in that manner. And restrictive means it will be in a very general way.
The Beit Hamikdash is a general thing — as the Arizal says, there are thirteen gates, where all nuscha’ot (prayer versions) are prayed. A beit midrash is an aspect of Torah she’be’al peh (Oral Torah), it’s not a holy place in that way; everyone who comes sees the face of the Shechina in the beit midrash, when the beit midrash is a gathering. But if each shul makes a different nusach, it doesn’t matter, because the establishment doesn’t lie on the level of the nusach. In the Beit Hamikdash — which nusach did they pray? All of them, whichever one wanted. The Beit Hamikdash establishes only the very limited amount of things that can be established in writing. This is the secret of “devarim shebe’al peh i ata rashai lechotvan” (oral matters you are not permitted to write).
The Levels of Establishment
Even though we have written Torah she’be’al peh, the Torah she’be’al peh is still much more variable. One must pay more attention to those who take every nusach that appears in some Acharon as seriously as a verse in Chumash — this is the prohibition of devarim shebe’al peh i ata rashai lechotvan. And just as regarding Torah she’be’al peh and Torah shebichtav (Written Torah), so too regarding the Luchot (Tablets) versus the entire Torah: divrei she’ar haTorah i ata rashai lechotvan al ha’even (the words of the rest of the Torah you are not permitted to write on stone).
We have a great dispute among commentators, whether they wrote the entire Torah from Bereishit to le’einei kol Yisrael, or perhaps only the list of mitzvot, perhaps only Mishneh Torah. Precisely something less than the entire Torah they apparently certainly wrote there, because it’s very difficult to write the entire Torah on stones. But stones like the Luchot — only the Aseret HaDibrot (Ten Commandments) may be written on the Luchot, because that is an even greater level of establishment, an even greater level of bringing the thing down literally into a physical boundary, which only the Aseret HaDibrot can be on such a level.
Why It Doesn’t Say the Same Thing Both Times
Now we’ve made this entire introduction to understand what is Torah, what are the two types of Torah, what are the Luchot, what are the Aseret HaDibrot. It becomes tremendously interesting, the question that in the Aseret HaDibrot it doesn’t say the same thing both times. It’s obvious that if it says it twice, it was reviewed between times. Perhaps Moshe Rabbeinu himself copied it through prophecy, most likely there was certainly a memory. The Jews reviewed the Aseret HaDibrot for a full forty years in the desert, even more than the entire Torah, because this is the thing that was heard from the Almighty Himself at Har Sinai. Every Jew knew the Aseret HaDibrot by heart. Someone will say, it was written the second time forty years later and a few words were forgotten — but an honest Jew doesn’t forget even a single word, and certainly the supreme prophet doesn’t forget.
The Differences Between the Two Aseret HaDibrot
The Types of Differences
Someone will say, as the Ibn Ezra argues, there’s no difference which word you write, the main thing is the intention. But the Aseret HaDibrot is something that isn’t only about the intention — if it were only the intention, the subject would have been stated again, not the Aseret HaDibrot again. The words are indeed important, and a certain amount of dibrot must be exactly ten. If a few words are stated differently, it’s indeed a wonder — what’s the explanation? It’s a good question.
There are several types of differences between the dibrot in Parshat Yitro and the dibrot in Va’etchanan, which must be divided into different categories.
First, differences of a letter. Here it says “lemitzvato”, here it says “mitzvotav” — we read “mitzvato”, but there’s a vav instead of a yud. In the last five dibrot it says in Yitro “lo tirtzach, lo tin’af, lo tignov” (Shemot 20), and in Va’etchanan it says “velo tin’af, velo tignov, velo ta’aneh” (Devarim 5), with a vav.
Second, where an entire word is changed. Here it says “ed sheker” (Shemot 20), here it says “ed shav” (Devarim 5). Or where an entire word is added: here it says “lo tachmod beit re’echa” (Shemot 20), and there the second “lo tachmod” changes to “lo titaveh” (Devarim 5), and “sadehu” (Devarim 5) is added. In the first it doesn’t say “sadehu”. A nice explanation: in the second one speaks to the generation entering the Land, who had fields, and in the desert they didn’t have any fields.
Another small difference: here it says “zachor et yom haShabbat” (Shemot 20), and here it says “shamor et yom haShabbat” (Devarim 5).
Third — this is perhaps the biggest difference — it adds entire sections, and sometimes changes entire sections. In Va’etchanan it says “shamor et yom haShabbat lekadsho” (Devarim 5), and also “ka’asher tzivcha Hashem Elokecha” (Devarim 5) — a piece added to the sentence, that one should do as the Almighty commanded. And at the end it says “lema’an yanuach avdecha va’amatcha kamocha” (Devarim 5), a piece of explanation. Similarly it says “kabed et avicha ve’et imecha” (Devarim 5), also “ka’asher tzivcha Hashem Elokecha” (Devarim 5), and afterwards “lema’an ya’arichun yamecha ulema’an yitav lach” (Devarim 5), an addition.
And an entire verse that is different: in Yitro it says “ki sheshet yamim asa Hashem et hashamayim” (Shemot 20), the reason of the six days of Creation. In Sefer Devarim it says an entirely different reason: “vezacharta ki eved hayita” (Devarim 5), “al ken tzivcha Hashem Elokecha la’asot et yom haShabbat” (Devarim 5) — the reason of the Exodus from Egypt for Shabbat.
How to View the Differences
The small differences, like a vav that isn’t a vav, are perhaps not essential — deeper one must find an explanation, but it’s hard to start from there. Where a word changes, shav or sheker: it’s true there is a halacha that shevuat shav is different from shevuat sheker, and the Rambam rules that lo tachmod and lo titaveh are two different prohibitions. But according to the plain meaning one can say that synonyms are not so strongly essential, it’s still the same thing.
The biggest thing that’s hard to swallow is when the entire thing changes — in the commandment of Shabbat an entirely different reason is stated.
The Dispute: Zachor and Shamor — Language or Content
The Rambam on the Two Reasons for Shabbat
The Rambam spoke at length about the two reasons for Shabbat, and he tries to reconcile them — not the text, but the matter: what’s the explanation, is Shabbat a remembrance of the Exodus from Egypt or a remembrance of Creation? If there’s a contradiction in the matter it’s a greater difficulty than the difficulty we’re talking about, of the language of the Aseret HaDibrot.
The Approach of Ibn Ezra
I’m speaking now about the language. The Gemara — I mean the Mechilta and a Yerushalmi — speaks about the fact that once it says “zachor” and once “shamor”. The Ramban in Parshat Yitro argues with Rabbi Avraham Ibn Ezra, who said that the Torah is not particular to say the same word, the main thing is that the content matches. The Ibn Ezra brings a proof from the Aseret HaDibrot — here it says “shamor”, here “zachor”, and both mean the same thing. The holiness of the Torah, which he calls lashon hakodesh (the holy tongue), shomrim ha’inyan velo hamilot (Ibn Ezra Shemot 20) (they preserve the content and not the words). One must be a person of understanding, the main thing is the content.
The Ramban’s Agreement According to the Plain Meaning
The Ramban relates to this, and says that this is very fine, it can be a good plain meaning, and he doesn’t disagree that according to the plain meaning one can say it’s the same thing. So too in Parshat Va’etchanan he says clearly that according to the plain meaning Moshe Rabbeinu was explaining. The Ramban learns that the Almighty said “zachor”, but Moshe Rabbeinu was explaining that it means “shamor”. “Zachor” is hard to understand — what does it mean I will remember? — so Moshe Rabbeinu explains that it means to guard Shabbat, an explanation.
How does Moshe Rabbeinu change what the Almighty said? It’s not a problem. When it says “ka’asher tzivcha Hashem Elokecha”, the Almighty didn’t say it, because the Almighty doesn’t say “ka’asher tzivcha Hashem Elokecha”. In all the dibrot, except for the first two, such expressions appear, because this is what Moshe Rabbeinu says in the name of the Almighty. This isn’t the language of Hashem, this is Moshe’s language saying what the Almighty has now said.
The Ramban’s Argument: The Ibn Ezra Didn’t Understand the Gemara
Now the Ramban says, however, that what the Ibn Ezra argues about what the Sages said “zachor veshamor bedibur echad ne’emru” (Mechilta Yitro) (zachor and shamor were said in one utterance) — that this isn’t correct because the Torah isn’t particular about the words — the Ibn Ezra’s understanding of the Gemara is nonsense. The language of the Ramban is, “veta’am zeh lo yishme’u ela mi she’eino ragil beTalmud” (Ramban Shemot 20) (and this explanation will only be heard by one who is not accustomed to the Talmud). One who doesn’t know Gemara thinks the Gemara didn’t know; in truth the Gemara meant that the verses are precise in every word, and the fact that Moshe says “shamor” was a difficulty, and the answer is that the Almighty said both.
Two Main Reasons Why the Ramban Disagrees
The Ramban disagrees for two main reasons.
One thing: Do you see that the Sages didn’t ask that here it says “kol temunah” (Shemot 20), and here “vechol temunah” (Devarim 5)? We don’t see any midrashim about this. Why? Because for such small differences it’s indeed fine, it doesn’t matter that there’s one small thing that’s different. The same, they didn’t ask why here it says “ka’asher tzivcha” and there not, and there “lema’an yanuach” and there not. So too that it says twice things that mean the same thing doesn’t matter — it could be one must learn from an inclusion.
So, the Ibn Ezra thought that the Sages who said “zachor veshamor” meant to ask in general about all the changes in the two dibrot, and they answered with the answer of “dibur echad”, that the Almighty said both — not just “zachor veshamor”, but all the changes. And he says one doesn’t need to come to this, because according to the plain meaning it means the same content.
The Subject of Zachor and Shamor According to the Ramban: Positive and Negative Commandments
Says the Ramban, no. When it says “zachor veshamor” they mean “zachor veshamor”, they don’t mean to ask about the entire thing. What do they do with all the other differences? There the Ramban admits it means the same thing and it’s not a problem. But “zachor veshamor” means something entirely different.
When it says “shav” and “sheker”, “vechol temunah” and “kol temunah”, “velo ta’aneh” and “lo ta’aneh” — everyone understands that the meaning doesn’t change. But “zachor veshamor”, says the Ramban, true, according to the plain meaning both can mean the same thing, both mean to guard Shabbat. But according to midrash, according to the ways of the Gemara, it never means the same thing. There’s a principle, “kol lashon pen ve’al eino ela lo ta’aseh” (Eruvin 96) (every language of “lest” and “don’t” is nothing but a negative commandment). When it says language of guarding, it means according to the Sages a negative commandment. A positive commandment means one should remember, one should rest on Shabbat, in a positive manner; but guarding means a negative commandment, one should not desecrate Shabbat.
A negative commandment comes not only from the language “lo” (don’t), it also comes from the language “shamor” (guard). “Shamor et yom haShabbat” means, guard yourself from desecrating Shabbat, “lekadsho” — that you should sanctify it. The negative way of this is, guard yourself not to desecrate Shabbat.
So if so, when the Sages say “zachor veshamor” they don’t mean to ask about a difference of a word — that doesn’t matter — rather they mean to ask that one cannot exchange a positive commandment with a negative commandment, it’s an entirely different thing. It cannot be that Moshe Rabbeinu should explain. An explanation, like “ka’asher tzivcha”, he may say, even a new reason for Shabbat. But to change the halacha, from a positive commandment to a negative commandment — this Moshe Rabbeinu cannot do. This was a difficulty.
The Answer: They Were Said in One Utterance
And to this the Sages answered, that the Almighty can say both. As it’s brought in the Gemara in Rosh Hashanah, that the Almighty indeed said at the same moment “zachor veshamor bedibur echad” (Mechilta Yitro), “mah she’ein hapeh yechola ledaber umah she’ein ha’ozen yechola lishmo’a” (Rosh Hashanah 27) (what the mouth cannot speak and what the ear cannot hear). People couldn’t hear it; therefore in the Torah, when we hear it, it’s stated separately, once “zachor” and once “shamor”, because a word “zachor shamor” cannot stand at once, and even a person cannot hear two voices. So the Gemara learns “trei kali lo mishtam’ei” (Megillah 21) (two voices are not heard). But the Almighty can both hear and speak — the Almighty doesn’t have the problem, people have the problem. This is the answer to the contradiction: which did the Almighty say, a positive commandment or a negative commandment? He said both, and therefore Moshe Rabbeinu always said both.
What Was Written on the Luchot?
The Ramban asks: what was written on the Luchot, a positive commandment or a negative commandment? According to how I learn the Ramban, it could be that both were written.
He asks, if the Almighty also said “shamor”, why wasn’t it written on the Luchot? He thought perhaps that in Va’etchanan the text of the second Luchot is stated, so there indeed “shamor” was written. But afterwards he says, perhaps on the first Luchot “zachor” was written, and “shamor” was Torah she’be’al peh. “Shamor” Moshe Rabbeinu said orally to the Jews, that the Almighty also said “shamor”. How did he know? Perhaps a prophet can also hear both at once. He perhaps even wrote it the second time, but essentially on the Luchot only “zachor” was written.
This is the difference — a difference of positive and negative commandments. This is the subject of zachor veshamor, not as the Ibn Ezra thinks. Not that they asked a difficulty about a change, because a change of meaning matters. If here a negative commandment is stated, one must answer. This is the Ramban’s dispute with the Ibn Ezra regarding the subject of zachor veshamor.
The Source of the Midrash: Contradiction in One Utterance
The List of Dibur Echad
The Gemara quotes here a Mechilta, which is from the Tannaim, before the Gemara. The same thing appears in Sifrei, and in Parshat Ki Teitzei the same derasha is brought, it says thus, “shneihem ne’emru bedibur echad” (Mechilta) (both were said in one utterance). In the Mechilta they have a list of things that the Almighty said in one utterance:
One is zachor veshamor. A second: about Shabbat it says “mechaleleha mot yumat” (Shemot 31) (one who desecrates it shall surely die), and it also says “uveyom haShabbat shnei kevasim” (Bamidbar 28) (and on the Shabbat day two lambs), that one must indeed offer sacrifices on Shabbat. A third: “ervat eshet achicha lo tegaleh” (Vayikra 18) (the nakedness of your brother’s wife you shall not uncover), and it says “yevamah yavo aleha” (Devarim 25) (her brother-in-law shall come to her). A fourth: “kol bat yoreshet nachala” (Bamidbar 36) (every daughter who inherits), and afterwards “lo tisuv nachala mimateh el mateh” (Bamidbar 36) (inheritance shall not transfer from tribe to tribe).
The Contradiction Is the Original Subject
It turns out that the original midrash meant that there are many things that are a contradiction one with the other. We see clearly from the Ramban that the main thing about zachor veshamor is indeed that there’s a bit of a contradiction between them, not simply that a different language is stated. The Gemara, when it speaks of “trei kali lo mishtam’ei”, the subject is simply whether one can hear two things. But the subject of the original midrash was that there’s a contradiction between zachor and shamor.
Perhaps the midrash meant that the contradiction of zachor and shamor is the contradiction of umichlal hen ata shome’a lav (from the positive you hear the negative) — that “uveyom haShabbat shnei kevasim”. Because the midrash understood that shamor means not to do work, and zachor means to sanctify the Shabbat in a positive manner, for example one will offer the musaf for Shabbat. But it’s indeed a contradiction — how can one offer a musaf on Shabbat if it’s desecration of Shabbat? And the answer is that “zachor veshamor bedibur echad ne’emru”, “achat diber Elokim shtayim zu shamati” (Tehillim 62) (God spoke once, these two I heard).
The Innovation: A Contradiction in One Utterance
In other words, not just that the Almighty can say — this isn’t such a great innovation, even two people can say two things at once. The new thing is: the Almighty can say two things that are a contradiction at once. It’s not truly an absolute contradiction — there’s an exception, like Shabbat in the Mikdash. Generally a person would think absolutely, either it’s this way or that way; with the Almighty both can be at once.
The Ramban’s Secret: Zachor and Shamor, Tiferet and Malchut
This is the midrash according to derash, and on this the next piece of Ramban is built. The Ramban says that Rabbi Nechunya ben Hakana in his midrash explained a great secret in the subject of zachor veshamor.
The Attribute of Day and the Attribute of Night
The Ramban explains that zachor veshamor has to do with the attribute of day and the attribute of night: remembrance is during the day, guarding is at night. About this one says Bo’i kallah (Come, bride) Friday night, because Friday night is called a bride, the aspect of night, the aspect of shamor. Knesset Yisrael (the Assembly of Israel) is called a bride, as in Shir HaShirim (Song of Songs).
The Sanctification of the Day is Called Kiddush Rabbah
The sanctification of the day is called kiddush rabbah. Why? According to the plain meaning, one would have said because it’s a smaller kiddush, because at night is the primary mitzvah of “Remember the Sabbath day to sanctify it,” and during the day is only rabbinic. The Ramban says, no, because in truth it is actually greater. According to kabbalah, and this is also a halachah, the sanctification of the day is superior, it is the great sanctification. The zachor, the attribute of tiferet, is the great one.
The Connection Between the Contradiction and the Two Attributes
The Ramban says, don’t think that what I said earlier, that the contradiction is the positive commandments and negative commandments, only relates to the midrash of Rabbi Nechunya ben HaKanah which says that these are the two attributes tiferet and malchut — rather it is truly connected, because the midrash actually refers to the contradiction of positive and negative commandments.
Why? Because the attribute of tiferet, zachor, has to do with positive commandments, and it comes from the attribute of love and the attribute of mercy, because tiferet comes from chesed. The attribute of tiferet is done by a person who loves his Master, the Almighty, and because of this the Almighty has mercy on him — there is love and mercy. And shamor, negative commandments, comes from the attribute of judgment, from the attribute of fear, because malchut draws from gevurah. The one who guards himself from things that are bad in his Master’s eyes has fear of this.
Why Love is Greater Than Fear
The Ramban says, therefore positive commandments are greater than negative commandments, just as love is greater than fear. One who fulfills and does with his body, who does things that his Master loves, is greater than one who only guards himself from doing what is bad to Him. One who only doesn’t do what is bad — you also don’t do what is good. Even an enemy only does what is bad; one who doesn’t want to fight with you also doesn’t do what you hate. But one who actually does what you love, exerts himself, does something that you love — that is love, that is he loves you.
Positive Commandment Overrides Negative Commandment and the Punishment for Negative Commandments
Therefore positive commandment overrides negative commandment — because love is greater than fear. And therefore there is a greater punishment for negative commandments. Why? Because one who transgresses a negative commandment is actually an enemy, he goes against what the Almighty wants. One who doesn’t do a positive commandment, has only not done the additional thing of love, but he hasn’t directly done anything that the Almighty hates. One who transgresses a negative commandment, has indeed done something in a positive manner that the Almighty hates, and for this he receives a greater punishment. Thus far are the words of the Ramban in Parshat Yitro.
What We Learn From This Ramban
Shabbat: A Union of Positive and Negative Commandments
What we learn is that the Torah that we fulfill is positive commandments and negative commandments. Let’s talk about Shabbat: we don’t do any work, but Shabbat is also done.
The Gemara says, what is the practical difference that “zachor and shamor were said in one utterance”? That even a woman is obligated in the sanctification of Shabbat, because “whoever is included in the remembering is included in the guarding” (Berachot 20). By Shabbat there is a union of positive and negative commandments. How does one make Shabbat? Through not doing. True, there are certain things that one does indeed in a positive manner, such as making kiddush; but even kiddush speaks about the fact that on Shabbat one rests, ceasing to do. Here positive and negative commandments come together.
Why Women Are Obligated in Shamor
Therefore, women, who essentially belong to negative commandments. A positive commandment is only a male, a free man, who is obligated to fulfill his obligation, because he is a special level. When it’s a negative commandment, no one may do it — even a woman, even a Canaanite slave — because it’s against this. From this one receives a greater punishment. A positive commandment is a different thing.
Practical Application: We Don’t Draw This Out Enough
When one normally goes to cheder they say, a Jew must do 613 commandments, positive and negative, both the same. But this is not correct. The Almighty commanded not to do, and this is not doing — there’s a great difference. There are things that the Almighty says, please, I love this, do it; and there are things that the Almighty says, this I hate, it’s dangerous, don’t do it.
One Who Acts Only From Fear
One who acts only from fear, who is only in the aspect of negative commandments, only fears that the Almighty should not be angry at him. For him there is no difference between positive commandments and negative commandments, he feels both the same, and he doesn’t understand. There is a principle, positive commandment overrides negative commandment, he says, well, that’s the law, a decree of Scripture. But one who understands the meaning, feels completely differently — positive commandments connect with the Almighty in a different way. A shomer thinks that everything is the same, but a zocher knows that it’s not so. Positive commandments are a completely different type of thing.
To Do a Positive Commandment One Must Be Worthy
To do a positive commandment one must be worthy. As it says in the Mishnah in Sukkah, that there are commandments that the Almighty doesn’t want, as if this son came to his master and poured a pitcher on his face (Sukkah 29a). What does it mean, I’m doing a mitzvah? The Almighty doesn’t want your mitzvot.
There is no such thing that the Almighty rejects someone with a negative commandment, because negative commandments mean that the Almighty doesn’t want this to happen. But positive commandments are a certain service, a certain relationship — one gives something to the Almighty, one does something that the Almighty loves.
Positive Commandments Come From Love
One looks at it as he says, one who loves his Master. One must begin to feel the difference — positive commandments are very different from negative commandments. Most of kabbalah speaks of positive commandments. When it comes to Shabbat or Pesach, where there is equality between man and woman, a union between positive and negative commandments, then one can speak of negative commandments. But the primary commandments that one discusses according to kabbalah are the positive commandments, because this is a truly higher level, it comes from love. Negative commandments come from fear — two different types of things.
Summary: Zachor and Shamor in One Utterance
Until now we have learned the introduction — what is the Torah, what is the Torah and Mishneh Torah, what are the two tablets, what is the difference between positive and negative commandments — which is truly the meaning of zachor and shamor in one utterance.
This is what the midrash means to say, that although these are two different things, they first of all come together in Shabbat. Not simply that all positive commandments and negative commandments are the same — rather in Shabbat they come together.
On Shabbat We Come Close to the Almighty
From here one also learns that by the Almighty they come together. On Shabbat we come close to the Almighty; on Shabbat a Jew feels more like being with the Almighty. From the side of the relationship of a person to the Almighty there is a difference — whether you do Him a good thing or don’t do something that He doesn’t love. But by the Almighty Himself, the goodness and truth that the Almighty is, there is no true difference between the two things. And on Shabbat one comes to this perspective. This is the secret of zachor and shamor in one utterance.
⏱️ Chapters
(00:00) די בעיסיק חלוקה פון מצוות
(02:02) פארוואס דארף מען פארשטיין וואס איז א מצוה
(04:00) פארשידענע דרכים אין וואס איז א מצוה
(04:55) דער זוהר'ס דרך: שמור וזכור
(06:27) די קשיא אויף ושמרתם ועשיתם
(08:40) שמירה ועשיה גייען צוזאמען
(11:01) א יוד איז א שומר תורה — א דין אין די גברא
(15:09) די זכירה: זכור את יום השבת און זכור עמלק
(17:23) דער זוהר'ס תירוץ: זכירה איז עשיה — נזכרים ונעשים
(19:30) די מצוה איז א זכר צו די עולמות העליונים
(22:32) מיוטשועלעטי: אן אור חוזר
(24:34) די קאנעקשאן דארף גיין ביידע וועגן
(27:42) די יסוד: מיוטשועלעטי אן מבטל זיין די הייערארקי
(29:12) די מצוה איז א בילד פון עולם האצילות
(31:53) פארוואס שטייט זכור נאר ביי שבת און ציצית
(32:43) וויאזוי דאוונט אן אמת'דיגער מקובל
(34:48) די גאנצע תורה האט צוויי טייטשן
(37:27) אין עולם אלא אחד — מן העולם ועד העולם
(39:40) די נפקא מינה פון זכור: א זכר בעלמא
(40:33) עשה ולא תעשה: וועלכע מצוות מאכן ייחודים
(43:31) די יחוד פון מצוות לא תעשה: די שמירה, נישט די עשיה
(45:58) זכור ושמור בדיבור אחד: עשה און לא תעשה כאחד
(48:12) די יסוד אין חודש אלול
⏱️ Chapters
(00:00) די בעיסיק חלוקה פון מצוות
(02:02) פארוואס דארף מען פארשטיין וואס איז א מצוה
(04:00) פארשידענע דרכים אין וואס איז א מצוה
(04:55) דער זוהר'ס דרך: שמור וזכור
(06:27) די קשיא אויף ושמרתם ועשיתם
(08:40) שמירה ועשיה גייען צוזאמען
(11:01) א יוד איז א שומר תורה — א דין אין די גברא
(15:09) די זכירה: זכור את יום השבת און זכור עמלק
(17:23) דער זוהר'ס תירוץ: זכירה איז עשיה — נזכרים ונעשים
(19:30) די מצוה איז א זכר צו די עולמות העליונים
(22:32) מיוטשועלעטי: אן אור חוזר
(24:34) די קאנעקשאן דארף גיין ביידע וועגן
(27:42) די יסוד: מיוטשועלעטי אן מבטל זיין די הייערארקי
(29:12) די מצוה איז א בילד פון עולם האצילות
(31:53) פארוואס שטייט זכור נאר ביי שבת און ציצית
(32:43) וויאזוי דאוונט אן אמת'דיגער מקובל
(34:48) די גאנצע תורה האט צוויי טייטשן
(37:27) אין עולם אלא אחד — מן העולם ועד העולם
(39:40) די נפקא מינה פון זכור: א זכר בעלמא
(40:33) עשה ולא תעשה: וועלכע מצוות מאכן ייחודים
(43:31) די יחוד פון מצוות לא תעשה: די שמירה, נישט די עשיה
(45:58) זכור ושמור בדיבור אחד: עשה און לא תעשה כאחד
(48:12) די יסוד אין חודש אלול
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
מהו מצוה — זכור ושמור בדיבור אחד
*הקדמת הזוהר, פקודי אורייתא, פרשת כי תבוא תשפ״ו*
רבותי, אנו לומדים את תורתנו הקדושה. שיעור זה הוא הרביעי, כמדומני, בעיוננו בהקדמת הזוהר, על הפסוק ‘פקודי אורייתא, פקודי דמרא עלמא׳ (הקדמת הזוהר) — הציוויים של אדון העולם. ואנו עודנו עומדים בהקדמה, שכן ההקדמה עוסקת בדבר יסודי מאוד, והוא השאלה: מהו מצוה? ואת שאלה זו, מהי משמעות מצוה, היא מבררת דרך החלוקה היסודית של סוגי המצוות המצויים, שהם מצוות עשה ומצוות לא תעשה. וכפי שאמרנו, שהבנת כל דבר מתגלה מתוך עמידה על החלוקות העיקריות שבאותו הענין, כך דרכו של הלומד לעמוד היטב על כל סוגיא.
החלוקה היסודית של המצוות
וודאי שישנן עוד חלוקות רבות של המצוות מלבד עשה ולא תעשה. ישנן דרכים שונות לחלק את המצוות: מצוות עשה שהזמן גרמא, מצוות התלויות בזמן, מצוות התלויות במקום, מצוות שהן דווקא לאנשים מסוימים, מצוות המוטלות על הכלל, מצוות המוטלות על הפרט, מצוות התלויות בארץ ישראל, מצוות הנוהגות תמיד, ומצוות התלויות בזמן מסוים. וכן חלוקות של מצוות חיוביות ומצוות קיומיות. וישנה גם חומרתה של כל מצוה, בעיקר בלא תעשה, אם היא בחיוב לאו, בחיוב כרת, בחיוב מלקות או בחיוב מיתה. כל אחת מן החלוקות הללו מעלה, אליבא דאמת, נקודה כללית במה שהיא מצוה, וממילא לאיזה חלק שייכת כל מצוה ומצוה בפרט. אך החלוקה הראשונה, הכללית ביותר, המחלקת את כלל המצוות לשתים בלבד, היא חלוקת מצוות עשה ומצוות לא תעשה.
מדוע יש להבין מהי מצוה
ועלינו לשוב ולעמוד על כך: מדוע כה חשוב להבין מהי מצוה. שכן להיות יהודי פירושו להיות אחד המקיים את המצוות. כך אמור בעשרת הדברות, וכמו שדיברנו בשיעור שעבר אודות עשרת הדברות. הרי כבר בחלק הראשון נאמר שהקדוש ברוך הוא הוא ‘פוקד עון אבות על בנים׳ (שמות כ, ה) — ‘לשונאיו׳, והם שונאי ה׳, ואין זה אלא מי שאינו עובד את הבורא, מי שעובד עבודה זרה או מי שאינו עושה את המוטל עליו, והוא הנקרא שונא ה׳. וכנגדם ‘ועושה חסד לאלפים לאוהביו ולשומרי מצותיו׳ (שמות כ, ו). הדבר ברור למדי: יש כנגד השונאים, שהם שונאי ה׳, בעיקר אלה שאינם עובדים את הבורא ואינם הולכים אחריו, המקבלים את הרע ואת העונש שנאמר שם; וכנגדם האהבה, והם שומרי מצותיו. ואפשר שיש כאן שני דברים, ‘לאוהביו ולשומרי מצותיו׳, ואפשר שהם דבר אחד — אוהביו שהם שומרי מצותיו. ולפי מה שלמדנו מן הרמב״ן, שאהבה היא מצות עשה, ו׳השמר׳ הוא ממצוות לא תעשה שהוא יראה, יש לומר שאהבה היא כנגד עושי מצוות העשה, ושומרי מצותיו כנגד השומרים בעיקר את מצוות הלא תעשה. אך באופן כללי, שומרי מצותיו הולך וודאי על כלל המצוות.
וכפי שאנו קוראים לעצמנו יהודי, הרי יהודי הוא שומר מצוות. פעמים רבות אומרים ‘שומר תורה ומצוות׳, שהרי התורה היא כללות המצוות, ולימוד המצוות הוא התורה. הרי שחשוב עד מאוד להבין מהי מצוה בכללותה. אנו נבראים שעושים מצוות, וזה טיבו של היהודי — סוג של גברא, סוג של אדם שעושה מצוות ושומר מצוות. ומהו טיבה של המצוה בכלל?
דרכים שונות בהבנת המצוה
ומכאן נדלג אל דרכו של הזוהר בענין. ישנן דרכים רבות מאוד. מובן מאליו שרוב בני האדם סבורים, נעבעך, שמצוה פירושה ציווי, מלשון ציווי, קומאנד — דבר שיש לעשותו; אך אין זה עיקר ענינו של היהודי. כידוע, ספרי החסידות אומרים שמצוה היא מלשון צוותא, ולא מלשון ציווי, אלא מלשון צוותא בלבד. וודאי שזהו דרוש, אך הוא מעלה דבר עמוק, ואפשר בהחלט להכניסו אף לתוך לשון המצוה והציווי עצמם. שכן יש להבין מהו ציווי. היו שאמרו, כמארטין בובר כמדומני, שהתורה אינה חוק אלא בקשה — דבר שהקדוש ברוך הוא מבקש מן היהודים. אלה כל מיני נוסחאות שאפשר לדבר בהן על הענין.
דרך הזוהר: שמור וזכור
אך הזוהר מלמדנו את דרכו, ומאחר שאנו לומדים זוהר, נדלג אל דרך הזוהר. וכה אומר הזוהר: המצוות הן שמור וזכור. שמור וזכור — אלה הן המצוות, והן שתיהן אחת, כמו שנאמר ‘זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו׳ (מכילתא, רש״י שמות כ, ח), וכמו שלמדנו בשבוע שעבר, שהגענו עד כדי כך שנבין שאין זו סתם דרשה מדוע נאמרו שני לשונות שונים בעשרת הדברות, ואין זו סתם דרשה המבארת מדוע נאמר אותו לשון פעמיים, אלא זהו ענין יסודי בשאלה מהם סוגי המצוות המצויים.
ובאופן כללי אמת הוא על כל התורה כולה שיש בה זכור ושמור, ולמדנו שהרמב״ן ביאר שזה מכוון באמת כנגד עשה ולא תעשה. וזה שעשה ולא תעשה באים ממקומות שונים והולכים למקומות שונים, שהם מהות אחרת לגמרי, ואף על פי כן שני הדברים הנקראים עשה ולא תעשה מצטרפים יחדיו. והכלל הגדול שנקרא תרי״ג מצוות פירושו שהכל אחד, אותו האל בעצמו, ‘כולם מרועה אחד ניתנו׳ (קהלת יב, יא) — יש אחדות בכל תרי״ג המצוות, וכמו שדיברנו בסוף השיעור הקודם. ואחדות זו מגיעה בשבת, שכן על שבת נאמר ‘זכור ושמור בדיבור אחד׳, ולכן מדליקים שני נרות ולוקחים שני הדסים, כדי לבטא את השמור והזכור שבדיבור אחד נאמרו. וזהו הדבר שעלינו לברר כאן היטב.
הקושיא על ‘ושמרתם ועשיתם׳
ועל פי קבלה, הענין הוא כך. הדבר הראשון שאומר הזוהר הוא זה: הוא מביא פסוק שנאמר בו ‘ושמרתם מצותי ועשיתם אותם׳ (ויקרא כב, לא). ואומר הזוהר, שהרי אמרנו זה עתה שיש שני סוגי מצוות הנקראים זכור ושמור, ולכאורה היה מתאים יותר שיאמר ‘ושמרתם מצותי וזכרתם אותם׳. ולדעתי אין זו אלא קושיא של העמדה, שכוונתו להגיע אל תירוצו, שהרי אינו יכול לכתוב ‘וזכרתם מצותי׳, ‘ושמרתם וזכרתם׳ — אין זה מתקבל על הדעת. אלא כוונתו לעורר שיש לשון כפול, שכן בלוחות אנו רואים שיש לשון כפול של זכור ושמור, זכור פעם אחת ושמור פעם אחרת, שהוא פירוש על זה. ולכאורה צריך הדבר להורות על אותו ענין, או על צד אחר של אותו ענין, כפי שנצטרך לדבר מעט לעומק אודות זכור ושמור. הרי שהם כשני צדדים, שני סוגי מצוות. ואמר הרמב״ן שהם מצות עשה של שבת ומצות לא תעשה של שבת, ונמצא שעשה ולא תעשה הם באופן כלל.
והנה יש פסוק שנאמר בו ‘ושמרתם ועשיתם׳. ואם כן תשאל, מדוע נאמר ‘ושמרתם ועשיתם׳? ולמה חסרה בו הזכירה? הרי העשיה — זו העשיה, ומתאים היטב שהעשה כנגד השמירה, שאינה עשיה אלא לא תעשה. אך היכן הזכירה? מדוע לא נאמרה זכירה? כאילו זו הנחתו של הזוהר בקושייתו — הוא מניח שלכאורה היה ראוי שיהיה כאן כנגד שמירה וזכירה, שמור וזכור. ומדוע לא נאמר זכור? ומאחר שהזוהר שואל קושיא, אף שלכאורה זו קושיא שנעשתה כדי להגיע אל התירוץ — ואיני מאמין שזו קושיא אמיתית. שכן יש שני סוגי קושיות: יש קושיא שאדם באמת נתקשה בדבר ומצא לו תירוץ ומהלך, ואין זה פשט הקושיא; ויש שהזוהר מקשה קושיות מסוג זה, אך כאן אין כוונתו לכך, אין זו קושיא מסוג זה. כאן הוא מקשה לכאורה כדי להגיע להראות את פשטו בשמירה וזכירה. והוא מראה, וכן יראה, שבפסוק זה, ובאמת בפסוקים רבים מאוד, לא נאמר שמירה וזכירה אלא שמירה ועשיה.
שמירה ועשיה הולכות יחדיו
ומאחר שהזוהר העיר על כך, נתעורר בי חשק לבדוק את הדבר. ובדקתי בתורה, ונראה שנאמר פעמים רבות מאוד בחומש לשון שמירה — ‘ושמרתם ועשיתם׳, ‘לשמור ולעשות׳ — ואף בספר דברים נאמר פעמים רבות ‘לשמור ולעשות את כל התורה׳ או ‘את כל המצוה׳, וכמה וכמה לשונות דומים. שמירה ועשיה הולכות יחדיו בחוזק רב. ולא זו בלבד שהן הולכות יחדיו, אלא הן כרוכות זו בזו עד שנאמר פעמים רבות ‘ושמרתם לעשות׳, ללא סוף — כמדומני עשרות פעמים נאמרו לשונות כאלה. ורואים בבירור, שכן אי אפשר שייאמר להיפך: לא נאמר לעולם ‘לעשות שמירה׳, אין ‘עושים׳ שמירה, אין השמירה דבר שעושים אותו. אלא שמירה פירושה פשוט כמו לשמור, כמו שאומרים ביידיש ‘לשמור את התורה׳. וכיצד שומרים את התורה? על ידי עשיה, ולעתים על ידי אי-עשיה.
אך הלשון היא, כמו שנאמר פעם אחת ‘מוצא שפתיך תשמור ועשית׳ (דברים כג, כד), שתשמור לעשות. וכמו ‘ואביו שמר את הדבר׳ (בראשית לז, יא), ששמירה אין פירושה כאן לשמור על דבר כשומר. ואפשר שאף שומר עצמו אינו אלא מי שהוא אחראי שהדבר ייעשה כראוי, שיהיה שמור ולא ייגרם בו נזק וכיוצא בזה. אך שמירה כאן פירושה כמו שאומרים ‘לשמור את התורה׳. אין הכוונה שתעמוד כשומר במשמר לפני התורה, ואין הכוונה לשמור על התורה. הכוונה, כמו שאומרים באנגלית ‘to keep’ את התורה, וביידיש ‘האלטן׳, ‘קיפן׳. הכוונה לעשות. אך יש כאן, ואני מבקש לבטא דבר עדין שאין בפי המילים הנכונות לבטאו, אך כביכול יש כאן עשיה: עשיה פירושה שעושים. אני עושה, אני מניח תפילין, אני נוטל לולב, אני תוקע בשופר, אני עושה משהו. אך מוכרחה לבוא עמו שמירה. כלומר, אתה עלול לשכוח לעשותו, ולכן תזכור לעשותו.
היהודי הוא שומר תורה — דין בגברא
ולדעתי טוב תמיד ללמוד מלשוננו הרגילה, מן הדרך שאנו מדברים בה על הבנת התורה. לעתים מתברר שאין הדבר מתאים, אך אם הוא מובן, טוב לפעמים להיעזר בו, ותמיד טוב להתחיל ממה שאנו מבינים. אנו אומרים שיהודי הוא שומר התורה, שומר תורה. ויש להבין שאין הכוונה שהיהודי אינו טועה לעולם ואינו חוטא לעולם. אין נחשב פחות, נאמר, מי שגנב, שאינו יהודי ירא שמים, שאינו שומר תורה — אין זה אמת. שומר תורה אשריהו, שומר תורה הוא יהודי השומר את התורה. לא נאמר שהוא מי שעושה את התורה, ואין קוראים לו ‘עושה תורה׳, ואין אומרים שיהודים הם עושי תורה ומצוות — אף שזה העיקר, השמירה.
ואף שלשמור פירושו גם שלא לעשות עבירות. ומה חשוב יותר, שלא לעשות עבירות או לעשות מצוות? שניהם חשובים, אך שניהם יחדיו נקראים שמירה. כלומר, שומר תורה הוא סוג אדם שיש לו כמו דאגה, מין אנושיות, מין אישיות. הוא שומר את התורה, הוא שומר תורה. ואפשר לומר שזה יותר דין בגברא מאשר דין בפעולה, בדבר שהוא עושה. וודאי שאדם כזה עושה — אי אפשר לומר ששומר תורה אינו עושה דבר, וודאי שהוא עושה בעקבות זאת, אך העשיה נובעת מן השמירה. ואפשר שהדבר מחובר למה שדיברנו לאחרונה בקביעות בשיעורי המידות (כמו שביארנו בשיעורים על המידות ואין זה מקומו), שיש דבר שנעשה טבע לאדם, שהוא עושה, שהוא שומר תורה. אין זה סתם אדם העושה את התורה, אלא הוא שומר תורה. שומר תורה הוא סוג של אדם, ולא סוג של מעשה. שומר תורה הוא סוג אדם השומר את התורה.
זהו דבר מסוג אחר. וכיצד הוא מתבטא, כיצד רואים אותו? אפשר לקרוא לזה הזכרון, הדאגה. ואפשר שהמילה שהוא דואג — לא שהוא דואג מפני שהוא ירא, אלא כוונתי לומר שהוא סוג אדם הזוכר, שיש עליו — ולעתים קוראים לזה עול, אך המילה עול אינה מוצלחת כל כך, שכן אין קוראים ליהודים בעלי עול תורה. יש ענין של קבלת עול מצוות וכדומה, אך התואר של היהודי אינו של מקיים עול תורה. הוא תחת עול תורה, הוא משועבד לתורה, הוא כמו עבד. אך אין קוראים לו כך בדרך כלל, אלא קוראים לו שומר, וזה שונה מאוד. יש לו מודעות מסוימת, אכפתיות. אפשר שהמילה ‘care’ באנגלית מתאימה לזה — אכפת לו מן התורה, אכפת לו מעשיית התורה. זהו סוג האדם. וזה עדין הרבה יותר ורב הרבה יותר, כמו שאמרנו קודם שמצוה אינה קומאנד, ושומר המצוות אינו מקיים הקומאנדס, אינו תחת עול הקומאנדס, אלא הוא מודע, יש לו נטיית הלב, נטיית המוח, נטיית הדעת, שהוא צריך, שהוא נוגע. אפשר לומר שהוא שומר על התורה ממש, ליטרלי, הוא שייך לשמירה על התורה.
אני משחק כאן במילים משום שאין בפי מילה ברורה מספיק לבטא את הענין, אך מה שאני מבקש לבטא הוא שאין זה מי שמשועבד לתורה, מקיים עול תורה, ואין זה שהוא עתיד לשכוח — לא זו המילה — אלא זה יותר מודעות, יש כאן מודעות מסוימת, סוג של דעת. זהו פירוש שומר תורה, וזהו פירוש ‘ושמרתם׳. ולכן נאמר בתורה פעמים רבות ‘שמור תשמרון לעשות׳, ‘לשמור לעשות׳, ואף בלא ו׳, ‘לשמור לעשות׳. ולכאורה פירושו לשמור לעשות, או שדרך השמירה מגיעים אל העשיה. כמו שאנו מדברים שמי שיש לו מידת היותו יהודי, שלהיות יהודי הוא דין בגברא ולא דין בחפצא. ואין הכוונה שאם אומרים שלהיות יהודי הוא דין בגברא, נמצא שפירושו להיוולד לאם יהודיה — לא, נעשים יהודי. אחד הדברים שבהם נעשים יהודי הוא ההיוולדות לאם יהודיה, אך להיות יהודי אינו עובדה על גופו של אדם אלא סוג של גברא. וגברא הוא דבר שעושה דברים.
ולכן, לפחות לפי מה שאנו מדברים, מי שאין לו דבר עם שמירת התורה, שלא שמע עליה מעולם, הרי הוא אנוס ופטור, אך אינו יהודי במובן זה. יהודי הוא מי ששומר את התורה, יש לו קשר הנקרא שמירה. הוא שומר התורה, דואג לתורה, אכפת לו מן התורה, אכפת לו מן המצוות. והאם הוא עושה אותן הלכה למעשה, האם כל מצוה הוא עושה? זהו כבר הקיום שלהן. אך זה פירוש השמירה. ולכן שמירה היא השם הכללי. שמירה ועשיה, ואף השמירה קודמת לעשיה. שמירה קודמת לעשיה, וכפי שאנו לומדים, זו מידת המלכות, כלומר האישיות, ה׳אני׳ העושה את התורה, שהיא המלכות של האדם. וזהו הדבר הראשון: תחילה צריכה להיות שמירה, שהוא שומר את התורה.
הזכירה: ‘זכור את יום השבת׳ ו׳זכור עמלק׳
ומעניין שבדקתי: על אותו דבר לא ייתכן לומר ‘עשיה לשמור׳, שאין לזה פירוש, שכן שמירה היא הכללות. וכן בדקתי, ולפי מה שמצאתי, אם זוכרים מקום נוסף, נאמר ‘זכור את יום השבת לקדשו׳ (שמות כ, ח). ומלבד זכור את יום השבת לקדשו יש זכירות אחרות. נאמר ‘זכור את אשר עשה לך עמלק׳ (דברים כה, יז), אך אין זה ‘זכור לעשות׳. אין נאמר ‘זכור למחות׳, אלא נאמר זכור את אשר עשה עמלק, ובעקבות זאת יש לך מצות עשה ‘תמחה את זכר עמלק׳ (דברים כה, יט). אך הזכירה אינה הולכת על המחיה. בני אדם סבורים שמצות זכור — ואפשר שהרמב״ם לומד כך — פירושה שיזכור לעשות, אך באמת מחולקים שם שני השלבים. ‘זכור את אשר עשה לך עמלק׳ שונה מאוד מ׳זכור את יום השבת׳. ‘זכור את יום השבת׳ פירושו זכור לשמור שבת, ואילו ‘זכור את אשר עשה לך עמלק׳ פירושו זכור מה עשה עמלק, וזה יגרום, או שזו מצוה נפרדת הקשורה במצות מחיית עמלק, אך אין זה זכור למחות את עמלק.
פעם אחת, פעם אחת בכל התורה שידוע לי, נאמר שיש לזכור את כל המצוות — לשון זכירה על כל המצוות. הזוהר מקשה כאן לכאורה, ואמרתי שהקושיא מעט תמוהה, וטוענני שאין הזוהר מתכוון ליטרלי להקשות קושיא, אלא הוא מתכוון בכך להעלות את נקודתו. אך למעשה, פעם אחת בכל התורה נאמר לזכור את כל המצוות, ואנו אומרים אותו פעמיים שלוש ביום: ‘למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי׳ (במדבר טו, מ), ‘וזכרתם את כל מצות ה׳ ועשיתם אותם׳ (במדבר טו, לט). כאן נאמר הפעם היחידה, בפרשת ציצית, שיש לזכור את כל מצוות הבורא ולעשותן.
ודיברנו כבר בשיחה בפרשת שלח, או באחת מן השבועות הסמוכות לפרשת שלח, אודות הראיה מפרשת ציצית, שזו המצוה האחרונה באותו סדר המצוות, ושם כבר נאמר לשון אחר, ‘ולא תתורו׳ (במדבר טו, לט), שיש לזכור, ושם יש כמו זכירה כנגד שכחה (כמו שביארנו בשיחה בפרשת שלח אודות פרשת ציצית ואין זה מקומו). אך לפי מה שאנו מדברים היום, ייתכן שיש כאן באמת פירוש אחר מעט לזכירה. ורק שנקדים תחילה את פירוש הזוהר בזכירה, ואחר כך כבר נבין שפרשת ציצית היא דבר מיוחד. ורואים זאת מכך שאומרים אותה בכל יום, גם משום זכר יציאת מצרים, אך גם משום זכירת כל המצוות. וזכירת כל המצוות היא אולי דרגה גבוהה יותר, עמוקה יותר, על פי קבלה דרגת סוד של הבנת כל המצוות.
תירוץ הזוהר: הזכירה היא עשיה — נזכרים ונעשים
אומר הזוהר כך: מדוע צריכה להיאמר זכירה, מהי הזכירה, ומהי העשיה? אומר הזוהר, הזכירה היא ממש אותו דבר כמו העשיה. וזה תמוה מאוד, שכן לפי מה שאנו לומדים ומה שהעולם יודע, נאמר תמיד זכירה ועשיה, ‘והימים האלה נזכרים ונעשים׳ (אסתר ט, כח). והגמרא לומדת שיש זכירה — זכור שקוראים אותו; הגמרא מפרשת שזכירה היא קריאה. וכן הגמרא להלכה מפרשת ‘זכור את יום השבת לקדשו׳ — שידבר על השבת, יזכיר. וכמו שאנו אומרים תמיד, פירושו להזכיר ולא לזכור. זהו ענין של דיבור. ועשיה היא עשיה, עשיה במעשה, בוודאי.
אומר הזוהר, שכאן שנאמר עשיה, פירושה אותו דבר כמו זכירה. הזכירה שאנו מדברים בה, ‘זכור את יום השבת׳, היא עשיה. ומה פירוש הדבר? מפרש הזוהר, ומה כוונתי לומר? אומר הזוהר: ‘דהא מאן דאדכר מלה לתתא, אדכר ואתעביד ההוא רזא לעילא׳ (זוהר) — שכאשר אדם מזכיר, מזכיר דבר כאן למטה, נעשה אותו הדבר למעלה. כלומר, כל אחד מבין שזהו היסוד שהזוהר אומר תמיד. כל התורה כולה, זהו פשט הזוהר על המצוות. הרי שכאן תירוץ השאלה: מהו מצוה? מהי מצוה על פי קבלה? מצוה היא דבר שהוא נזכר ונעשה. מזכירים אותו כאן והוא נעשה. כלומר, כאן אין זו עשיה. כאן אמנם קוראים לזה עולם המעשה, אך זה מנקודת מבטנו, שכן אנו סבורים שכאן עושים דברים. אך העשיה חלושה מאוד — מה עושים כאן בנענוע לולב? ואפשר לומר שכאשר מזכירים כאן זכירה, כשהזכירו, מדברים בעיקר במצוה שבזכירה, שבדיבור. אך האמת היא, שיחסית לעולמות העליונים, יחסית למה שהוא ריאלי, כל פעולותינו אינן אלא זכרונות, אינן אלא זכר. אין זה דבר בעצמו, אלא זכר לדבר. זהו סימן, כמו שאומרים, צל של הדבר, תמונה של הדבר, ציור של הדבר, זכר, זכר בעלמא.
המצוה היא זכר לעולמות העליונים
וכל המצוות נקראות זכירה. ומדוע הן זכירה? משום שלכן נאמר בתורה כמעט לעולם רק זכירה, שכן התורה מדברת כפי שהוא באמת. התורה אומרת שנעשה משהו, שהוא נעשה. ומהו ‘נעשה׳? נזכרים ונעשים. אדם זוכר, שכן דרך המצוות הוא מזכיר. ומה הוא מזכיר? הרי אומרים את הכלל, שכל דברי העולם הזה הם זכרונות, סימנים, על ענינים עליונים, על ענינים ריאליים. כלומר, אין אנו רואים אלא דוגמאות של הדברים, אין אנו רואים אלא את הענין המצוי כאן היום ומלובש בגוף אחד החי בזמן אחד ובמקום אחד וכיוצא בזה. אך הדבר מזכיר לנו — ואין הכוונה שהוא מזכיר לנו בלבד, שזה היה הפשט הרציונליסטי יותר, אלא הוא מזכיר באמת, כלומר יש לו התכונות, יש לו הצורה, משום שהוא מזכיר לנו מן השרשים שבו, מן הריאליות שהוא בנוי עליה. דרך משל, שמצות תפילין מזכירה את הדבר הנקרא ‘שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין׳ (ברכות ו.), כלומר חותם האמת, חותם מציאות השם, יחוד השם ויציאת מצרים, כל פרשיות התפילין. תפילין שלנו הם כמו זכר, כמו קו טלפון שדרכו מגיע הד, בת קול ממה שהריאליות היא. ומאחר שזה הד, פירושו שהוא מזכיר באמת.
וממילא, כאשר אתה מניח תפילין, אתה מזכיר, ולא רק שאתה מזכיר — אצלך זו הזכרה, ובשמים, במציאות האמיתית, נעשים תפילין, נעשים תפילין אמיתיים. או כאשר יהודי עושה שבת, עושה זכור ושמור של שבת, נעשה הזכור והשמור שהוא הזכור והשמור המקורי, הזכור והשמור האמיתי, נעשה אז לאחר שהוא עושה זאת. זהו פירוש הזוהר לזכירה, כלומר למצות זכור, מצות עשה — ועוד נחזור לחבר זאת למצות עשה, אך נראה לכאורה שזה צריך להיות על כל המצוות. וזכור הוא הפירוש על פי קבלה של כל המצוות, שהמצוות הן דברים שכל אחד יודע, ‘באתערותא דלתתא אתער לעילא׳ (זוהר). וכבר דיברנו באריכות שיש בזה שתי נקודות, שני ביאורים. יש את זה שדרך מה שאדם משתמש בסימנים, הוא ממשיך על עצמו את ההמשכה של האור, של השפע, של הריאליות שזה זכר אליה.
ולכן אומרים המקובלים שיש ללמוד על כל דבר את הסימנים, יש ללמוד את הסימנים שבעולם, את כל חפץ, ובפרט את חפצי המצוה — הסידור, האתרוג, הספר תורה, האתרוג, הלולב, הסוכה, השופר — מהו זה, על מה הוא מורה, ודרך זה, כאשר עושים אותו בכוונה זו, נעשה זכרון. אתה מזכיר את הדבר, את השופר העליון, השופר הגדול, השופר האמיתי הנתעורר דרך השופר. ובזה יש כמו הדרך הפסיבית, שאנו אומרים שמאחר שזה כלי, שהזכר הוא כמו כלי, כמו שהמשל הוא כמו רדיו, כמו טלפון התופס את הגלים המצויים בעולם, הרי מאחר שהוא בנוי באופן שיכול לתפוס אותם, הוא תופסם. ויש גם את הדרך האקטיבית. שלפנים היו קולטנים בלבד, היה רדיו ששולח, הטלוויזיה שולחת אותות מכל צד, ומי שיש לו הכלים יש לו הסימן, הזכר. מכשיר טלפון, מכשיר טלוויזיה, רדיו — אינם אלא זכר. אין הם הקול, אלא זכר הקול. הם יכולים לקלוט את הקול, ואם מכוונים אותם לתדר הנכון, הם קולטים אותו.
הדדיות: אור חוזר
ובזמן הזה, וכמדומני שטכנית תמיד היה כך, אך בזמן הזה כמעט כל הכלים שיש לנו מדברים בחזרה. כלומר, לא רק שהם יכולים לקלוט, אלא הם יכולים גם להשפיע כביכול. אי אפשר לקרוא לזה השפעה אמיתית, שכן כוחה של כל המערכת מונח בעליון. ואני מבין בעצמי שכאשר אנו אומרים שהם משפיעים למעלה, אין הכוונה שהם יכולים לעמוד מעל הקדוש ברוך הוא, שהם יכולים לעמוד מעל העולמות העליונים. שהרי לכן הם נקראים עליונים, משום שהם למעלה מאתנו. אך אפשר לדבר בחזרה.
וראיתי דבר יפה מאוד שאמר אחד השבוע, שדיבר על רבי ותלמיד, או על מצבים אחרים שבהם יש כמו היררכיה מסוימת. בזמן הזה בני אדם אינם נוחים עם כך. כל אחד, כידוע, רוצה להיות חבר של כל אחד, רוצה להיות חבר של הרבי, של המדריך, של הרב — ובלבד שלא יהיה עם הקדוש ברוך הוא בלבד. הוא רוצה להיות חבר, אינו רוצה שהקדוש ברוך הוא יעמוד למעלה והוא ידבר עמו.
ומי שלומד ספרי חסידות, או את העולם החסידי החדש בזמן הזה, מוצא זאת בכל צד. ואמר עתה, שכל הקבלה בנויה על כך, שיש שתי דרכים: אין זה רדיו אלא טלפון. אין זה דבר שאפשר רק לשמוע, אלא דבר שאפשר גם לדבר עמו בחזרה. אומר הוא, כאשר הרבי אומר שיעור, אני רוצה שאוכל לדבר בחזרה. ווודאי שזה אמת, כמו שנאמר ‘ומתלמידי יותר מכולם׳ (תענית ז.), ויהדות בנויה על שאלה ותשובה, שכל שיעור, כל לימוד צריך להיות עם שאלה ותשובה, שאלמלא כן אין בו כמעט דין. וזה ידוע, ובכל ספרי החסידות נאמר הענין של ‘הלא את׳ — ‘מה נרדת׳, שיש להעלות מיין נוקבין, שהוא אלקים, ומיין דכורין. הדבר הולך בשתי הדרכים. ‘מאת ה׳ היתה זאת היא נפלאת בעינינו׳ (תהלים קיח, כג) — כביכול, כמאמר המגיד ממעזריטש, הקדוש ברוך הוא נעשה ‘זאת׳, בחינת נקבה, מאתנו. אנו מעוררים דרך מצוותינו, דרך רצונותינו, דרך לימוד התורה שלנו, דרך אהבת חברים שלנו, דרך מה שאנו עושים, אנו מעוררים כביכול למעלה.
וזאת ביאר אותו אחד יפה מאוד: שהעולם מבולבל מעט במה שזה מורה, שכן אין זה אומר עדיין שנעשה שווה בשווה. כמו בעל תשובה, האם היית סבור שנעשה שווה בשווה? אין זה שווה בשווה. ומה כוונתו? אומר הוא באנגלית, יש כאן הדדיות (mutuality), כלומר הדבר הולך בשתי הדרכים. וודאי שאפשר לקרוא לזה כביכול, שיש השפעה מסוימת ההולכת בחזרה בשתי הדרכים, אור חוזר. יש דבר שהתחתון עושה לעליון אף הוא.
הקשר צריך ללכת בשתי הדרכים
והאמת היא שכך מוכרח להיות, שכן אם לא כן אין קשר, אין קשר אמיתי. כאשר יש שני בני אדם, רבי ותלמיד המדברים, מוכרח שהרבי מקשיב לתלמיד, שאם לא כן אין קשר אנושי. קשר אנושי הולך תמיד בשתי הדרכים. אשה ואיש — יאמרו תורות שלמות שהאיש צריך להיות המשפיע והאשה צריכה להיות לו המקבל. וטוב מאוד, זה המבנה היסודי. אך ברור, וכל אחד מבין, שאפילו בתורה השוביניסטית והפטריארכלית ביותר שתמצא, ייאמר גם כן שהאיש צריך להיות נאה לאשה, שהוא צריך להקשיב למה שהיא אומרת, שהוא צריך לשאול את דעתה בדברים מסוימים, שהוא צריך לקבל ממנה אף הוא — שמה שהיא אומרת נוגע בדבר.
והקדוש ברוך הוא — אחד מתאריו של האל הגדול, שהוא כל מה שהוא, הוא שומע תפילה, לכל הדעות. כל אחד מסכים שמותר לומר שהקדוש ברוך הוא שומע תפילה. הוא מקשיב, שכן אם לא כן הייתי כחיה רעה — אתה איש, אתה המשפיע, ולכן אינך מקבל ממנה דבר, אין דרך חזרה? אלא יש דרך חזרה. והדרך חזרה פירושה, כמו שאומרים, שאפשר שיהיה כביכול בחינת ‘ומתלמידי יותר מכולם׳. אנו תלמידים של הקדוש ברוך הוא, ובמובן מסוים, הדרך שבה הקדוש ברוך הוא מתנהג עמנו נוגעת יותר בנו מבו, שכן ‘ומתלמידי יותר מכולם׳. הנקבה היא ‘אשת חיל עטרת בעלה׳ (משלי יב, ד), והיא משפיעה פעמים רבות יותר על אופן ניהול הענין עמה. אך ביאר אותו אחד שאין זה אומר שחסרה כל ההיררכיה. אין הכוונה שכל, אדרבה, אותה הדדיות, כפי שאני אומר, ההולכת בשתי הדרכים, התקשורת הדו-כיוונית, בנויה על כך שבעצם יש אב ובן, איש ואשה, רבי ותלמיד, חסיד ורבי — כל סוגי הקשרים המצויים הפועלים רק עם ההיררכיה. ואם יבטלו את כל הדבר, לא יפעל גם הוא. שכן כיצד מקבל הזכר, השפע, כיצד מקשיבה הנקבה? מאחר שהוא בעלה והיא אשתו. ואיש ואשה הם דבר העומדים בצורה כזו, שמצד זה הוא מקשיב לה בהיותה אשתו, בהיותנו בני הקדוש ברוך הוא, בהיותנו נבראיו — מכוח זה הוא מקשיב לנו. ואפילו כביכול נראה שאנו עושים יותר משהוא עושה. אך אין לטעות ולבטל את כל ההיררכיה, שכן אם אז אין היא קיימת, אין הוא האב ואיני הבן, ואין דבר כלל. אב ובן הם דבר מסוג זה.
וביאר אותו אחד לאנשים שהם רבנים — ובזמן הזה יש אנשים רבים שהם גם אבות, גם בעלים, גם רבנים, גם מדריכים מכל סוג — שפעמים רבות הוא שוכח עצמו, ופעמים רבות הוא דיבר יותר מרצונו של הרבי, שכן קשה להיות מי שעומד באָפֶס, וחסר שיאפק עצמו מעט, שלא יאמר כל מה שהוא חש ולא יגלה הכל. אך מעט צריך, שכן מוכרח שהדבר יהיה בשתי הדרכים. אי אפשר שאדם יהיה רבי וכל מה שהוא אומר יהיה שקר. מוכרח הוא לומר, ומוכרח אף שהוא יוכל להיות מושפע מן התלמיד ולקבל ממנו. ואם התלמיד אומר לו מחמאה, הוא מקבלה, כמו שהקדוש ברוך הוא בעצמו מקבל, שומע תפילה, שומע את שבחנו והודאתנו. ומה טיבו של דבר? אין לו צורך בשבחנו והודאתנו, אך זו כביכול האנושיות. זו הנהגת השם לפי ספירותיו, לפי מידותיו, שהוא מקבל מאתנו, שהוא מתייחס אלינו כחתן וכלה, כרבי ותלמיד, כאיש ואשה, כאדון ופועל. כפי שתרצה לקרוא לזה, כך הוא אנושי.
היסוד: הדדיות בלי ביטול ההיררכיה
אך הדבר מתרחש רק בהיותו ‘אני עמך ואת עליוני׳. אין הוא מתרחש דרך ביטול זה. אדרבה, אם יבטלו את עצם ההיררכיה, לא יהיה גם הוא. שכן אז, אומרים בני אדם שמאבדים את היראה — ולא רק שמאבדים את היראה, אלא מאבדים את כל הדבר, מאבדים גם את האהבה, שכן האהבה היא אהבת איש ואשה. אין זו אהבה, אלא שני אנשים שאינם נשואים, אין כלום. כך הם הדברים היסודיים. ומכאן נפקא מינה גם למה שנאמר לעיל, שבכל קשר יש כמעט תמיד משפיע ומקבל. וודאי שהמשפיע מוכרח להיות נאה, ומוכרח שיהיה הדדי, שאי אפשר שיהיה חד-צדדי. קשרים חד-צדדיים — זו סטרא אחרא, כמו אונס. הרי אין לעשות ‘בני אנוסה׳, ואפילו בתוך נישואין אסור שיהיה אונס, אסור לכפות את הנשים, אסור לכפות תלמידים, אף לעשות דברים טובים. יש ללמדם. וללימוד יש חלק כביכול ביראה תתאה, ביראת העונש, אך כל עוד הילד מבין שהוא נמצא כאן תחת השלטון, הוא מקבל מרצון, ‘ומלכותו ברצון קבלו עליהם׳ (נוסח התפילה), הוא מבין באופן כללי שכך ראוי, ודרך זה לעתים בדוחק עם העבד יש ‘חושך שבטו שונא בנו׳ (משלי יג, כד), שכופים אותו. אך עצם הדבר וודאי אינו יכול להיות באונס. אך אין זה שולל שהוא בעל הבית, שהוא מנהיג. זהו יסוד חשוב שראיתי השבוע, וכמדומני שהוא מסדר מעט את הדברים.
המצוה היא ציור של עולם האצילות
ונחזור למה שאנו לומדים כאן בזוהר. רואים אנו שהמצוות הן דברים שהם נזכרים ונעשים, שהן נקראות זכירה ועשיה. הזכירה — מה שאנו עושים אינו אלא זכר. והזכר מעורר למעלה, נעשה, עושה עשיה שם, במקום העשיה האמיתית, במקום שבו נעשה באמת משהו. וזה פירוש המצוה, זה פירוש הזוהר למצוה. ויש להבין זאת עמוק יותר. מה פירוש שזה פירוש המצוה? הפירוש הוא כך, לדעתי: מה שאנו קוראים מצוות אינם אלא התמונות של הקדוש ברוך הוא. כל מצוה היא ציור של איך נראה הקדוש ברוך הוא. אך שוב, לא הקדוש ברוך הוא בעצמו, כביכול עצמותו הנעלמה, שאין קוראים לה כלל, אלא הקדוש ברוך הוא לפי מה שהוא מתגלה אל העולם, לפי מה שהוא רוצה שידברו עמו ויתייחסו אליו. זה פירוש מצוה. מצוה היא ציור של עולם האצילות, של תפארת ומלכות דאצילות באופן מיוחד, הזכר ונקבה כביכול שלמעלה, התפארת והמלכות, הדו פרצופין. זו המצוה.
ואם כן, באופן הכללי ביותר, כל המצוות — ומכאן נלמד לאחר מכן שהמצוות הן רמ״ח איברים ושס״ה גידים. של מי? וודאי שהאדם מתקן את רמ״ח איברים ושס״ה גידים של האדם. אך כיצד הוא מתקן את רמ״ח איברים ושס״ה גידים של האדם, מהו זה? אלה הם רמ״ח איברים ושס״ה גידים של השכינה עם קודשא בריך הוא. זה הדבר, זו תרי״ג מצוות. מהי מצוה? כשאומרים חסידי עולם, מצוה היא איך שיהודי יחד עם האל. מצוה היא האל. זה פירוש מצוה, מצוה קדושה, מצוה שאומרים עליה ‘אשר קדשנו במצותיו׳ (נוסח הברכות), בעבורו, במצוותיו, במה שהוא עושה, לא במה שאנו עושים למענו, על פי קבלה. ‘אשר קדשנו במצותיו וצונו׳ — הוא קידש אותנו בכך שאנו במצוותיו. המצוות שאנו עושים, הן בו. זה פירוש המצוה.
ומה לזה עם מצוותינו? אלה הן המצוות כפי שהן בעולם האצילות. מצוותינו הן זכר להן. ‘זכר עשה לנפלאותיו חנון ורחום ה” (תהלים קיא, ד). הקדוש ברוך הוא עשה לנפלאות העליונות המצויות בעולמות העליונים, המצויות בעולם הריאלי, באמת — עשה זכר כאן למטה. ומדוע? משום שהוא חנון ורחום, משום שהוא מרחם, מוריד עצמו אלינו ועושה זכר. כל דבר בעולם הוא זכר לדבר עליון. והמצוות — יש לשאול מדוע דווקא המצוות, אלא שהמצוות הן זכר טוב יותר, הן דברים שנבחרו להיות הזכר של קודשא בריך הוא ושכינתיה. זה פירוש המצוה.
מדוע נאמר זכור רק בשבת ובציצית
עתה נבין — הייתי אומר שאגלה סוד — עתה נבין מדוע בכל התורה כולה לא נאמר זכור אלא פעם או פעמיים, ממש פעם אחת, ורק בשבת. ומאחר שאין הדבר בא בתורה בגלוי, הוצרך להסתירו מעט וכתב שמור, שכן פירושו באמת שמור על פי פשט. זהו פירוש, כמו שהרמב״ן מודה אף הוא בסוף על פי פשט לאבן עזרא שזהו פירוש. ובכל התורה כולה לא נאמרה זכירת המצוות אלא בפרשת ציצית. ומדוע? משום שכפי שאמרנו, התורה מדברת ממה שכך הוא באמת. התורה מדברת על פי פשט.
ובמילים אחרות, מה כוונתי? מהו ההבדל בין פשט לסוד? אומַר לך דבר מעניין. על פי פשט אין אלא עולם אחד, ואף על פי סוד אמיתי אין אלא עולם אחד. על פי פשט — עשיה, עושים מצוות בגוף, יהודים עושים מצוות. זה הפשט. על פי סוד — זה אינו נחשב, זה אינו קיים. כל עולם העשיה, מנקודת מבטו של עולם האצילות, מנקודת מבטו של העולם הריאלי — מהו המצוי? אין מצוי אלא זה.
כיצד מתפלל מקובל אמיתי
וכמו שאנו אומרים בקבלה, כיצד מתפלל מקובל? הדבר תלוי, שכן יש שתי דרגות מקובלים. פשטן מתפלל בסידור פשוט: נאמר ברוך — מבורך, אתה — אתה, ה׳ — הקדוש ברוך הוא, אלקינו — אלוהי, אלוהינו, וכן הלאה. מקובל מתפלל בסידור על פי קבלה, אך מקובל אמיתי מתפלל בסידור פשוט. במילים אחרות, אך בסידורו הפשוט. מקובל מתפלל בסידור כפול, לחם משנה. מקובל מתפלל בסידור, ומקובל שאנו מכירים מתפלל בסידור שכתוב בו ברוך — כתר, אתה — חכמה, ה׳ — תפארת, ומה שתהיה הכוונה. הסידור הוא בעצם סידור תמוה. הסידור אינו סידור לא של העולם הזה ולא של עולם האצילות. שכן בעולם האצילות, כשנאמר ‘ברוך׳ באותיות ב׳ ר׳ ו׳ כ׳, בהברה הנשמעת ברוך, במשמעותה ‘מבורך׳, הכוונה לכתחילה כתר עליון הממשיך שפע אל חכמה בינה וכו׳. זו הכוונה, ואין צורך להוסיף תרגום.
כמו מי שמדבר יידיש: מה פירוש ‘איד׳ ביידיש? ‘איד׳ ביידיש הוא איד. ‘איד׳ באנגלית הוא ‘Jew’. והיכן נאמר שאיד הוא ‘Jew’? רק במילון, בשכבת תרגום בין יידיש לאנגלית. מי שמדבר רק אנגלית אומר רק ‘Jew’, ואין לו כלל את החתיכה. מי שמדבר רק יידיש אומר ‘איד׳. ומי שמדבר בשתי השפות צריך שכבת תרגום. נכון.
הרי המקובל האמיתי, מי שהיה מקובל אמיתי, מי שהיה חי כולו בעולם האצילות, היה מתפלל בסידור פשוט. ולכן היו רבנים חסידיים שסברו כך, שאין ראוי להתפלל בסידור האר״י, שכן סידור האר״י הוא מתרגם, הוא כמו מילון. הוא אומר על כל מילה כפי שנראית המילה כאן, שכן צריך אתה לחשוב שברוך פירושו מבורך, ואתה תופס, אך אינך חי עדיין לגמרי שברוך פירושו מבורך, אלא מבורך פירושו דבר אחר וברוך פירושו דבר אחר, הכל פירושו דבר אחר. הרי שאני נותן לך מילון, סולם, סֻלם — אמת, כשקרא הרב פרידמן לסידור הרש״ש סידור המילון, סידור הסולם. אותו אחד מגן עדן שכתב את פירוש הקבלה קרא לו ‘סולם׳, וכמדומני שזה בשל כך. זהו סֻלם — סולם מפירוש ‘ברוך׳ בעולם הזה עד פירוש ‘ברוך׳ בעולם הבא, על ידי אמת.
כל התורה יש לה שני פירושים
הרי שזהו באמת הסוד, זה הדבר שאין אומרים אותו בדרך כלל. מעניין מאוד. ולכן אומר הרמב״ן שכל התורה יש לה שני פירושים. מ׳בראשית׳ שכלל ישראל קורא אפשר לפרש עולם העשיה ואפשר לפרש עולם האצילות, ולעולם אין צורך להזכיר את שניהם. אם אתה כאן ולומד את התורה, לומד אתה ‘בראשית׳ — בתחילה, ‘ברא אלהים׳ — הקדוש ברוך הוא ברא. ואם אתה בגן עדן ולומד, אף אתה לומד בראשית — כתר, חכמה, כתר, ברא אלהים — נעשו חכמה ובינה. וכיצד אומרים את הפירוש? רק אצל התינוקות של בית רבן. אנו שהננו תינוקות של בית רבן של קבלה, של חסידות, של אמיתיות, של אמיתה של תורה — לנו עדיין צריך לומר ‘בראשית׳ בחכמה, וכן הלאה.
וזהו באמת הסוד. שכן אין הדבר בא — ‘חלחלה נפשך׳: אם אינך שם, מה אתה מדבר בו? ואם אתה כן שם, אינך צריך לו. הרי, ‘חלחלה נפשך׳, אלא מאי? זה החסד. זה כמו המקום שבו אומרים לך: יודע אני שאינך שם, ויודע אני שאתה יכול להגיע לשם, ואני מתרגם, אני מלמדך פירוש. אתה עדיין ילד, אינך יודע מה פירוש ‘בראשית׳. אומר אני, בראשית פירושו כך וכך. וכשתהיה אב, לא תצטרך עוד את הפירוש. אב אינו מתפלל לכאורה בסידור עם תרגום, רוב האבות, שכן הוא כבר יודע ואינו צריך אף לחשוב — בראשית פירושו בתחילה. בראשית פירושו בראשית, ולא שפירושו דבר, אלא אינו צריך מתרגם. נכון? מקובל אמיתי אינו מכוון כוונות, מקובל אמיתי אומר את המילים כפי שהן, אך הוא כבר בעולם האצילות. אך מקובל מזויף — לא מקובל מזויף, אלא ילד, תלמיד המקובלים, תלמיד הקבלה — הוא צריך את שני הדברים.
יישום הדבר על זכור ושמור
אשוב ליישם זאת על מה שאנו מדברים עתה. אם זכירה היא הפירוש כשהיא זכר בעלמא — ‘זכור את יום השבת לקדשו׳, אומר משה רבנו, זכור שיש דבר הנקרא שבת לקדשו, זה דבר קדוש. שבת פירושה תפארת המלכות, קודשא בריך הוא, זה פירוש שבת. ‘ליל שבת שמור׳ — פירושו השכינה; ‘זכור׳ — פירושו זעיר אנפין. ובכן, זהו כבר הפירוש שלומדים בעולם האצילות, שלומדים בשמים, שלמד הרמב״ן על דרך האמת. אך מה אני אומר לך? זכור, זכור! אך היכן השבת האמיתית? מדוע צריך לזכור שבת, מדוע לא לעשות שבת? משום שאינך שם. ובדרך כלל אין אומרים כך. אותו דבר — ‘כל מצותי שמרתם ועשיתם׳, עשה אותו, עשה את חלק השמירה, עשה את חלק העשיה, עשה את כל הדבר. אם אתה בעולם הזה, כך פירושו; אם אתה בעולם האצילות, כך פירושו.
פעם אחת, משום שפרשת ציצית היא הפרשה הבולטת מקצה הבגד, בולטת מסוף התורה של פרשת שלח, לפי מה שלמדו שזהו סוף התורה, בולטת ואומרת: יודע אני שאינך שומר תורה, יודע אני שאין לך עדיין אותה תכונת הנפש שתבין, שתהיה סוג אדם שאכפת לו מן התורה. אך זכור אותה. או שכל התורה יש לה מובן אמיתי, והמובן האמיתי הוא העשיה, עשיה לעילא, עשיה העושה את הייחודים העליונים. אך אתה החי בעולם העשיה, שכך נראה אתה בינתיים, אומר אני לך זכור, זו זכירה.
אין עולם אלא אחד — מן העולם ועד העולם
ומה שפעם או פעמיים אפשר לקרוא לזה זכירה — זה סוד. וסוד אין פירושו שהסוד אינו נאמר כלל, שכן בכל התורה נאמר הסוד לאחר הפשט הפשוט. אך שייאמר פעמיים מזה, זה מעט מאוד, יש פעם או פעמיים, ובני אדם מתלבטים: מדוע לא נרמזו סודות התורה בתורה? הרי סודות התורה כן מצויים בתורה. אך רמז ששני העולמות מצויים, שיש גם תורה וגם סודות התורה, זה נאמר פעם אחת בלבד. כמו שהגמרא אומרת במשנה בברכות: לפנים אמרו ‘ברוך ה׳ אלקי ישראל מעולם׳, מכל העולם, מעולם. משקלקלו המינים ואמרו אין עולם אלא אחד, התקינו שיאמרו ‘מן העולם ועד העולם׳ (ברכות נד.). ולכאורה קשה מצד הגשמיות: מה סברנו, שיש עולם אחד? מה הדבר הגדול? מדוע צריך להמתין עד שקלקלו המינים?
מפרש הוא כך: האמת היא שאין עולם אלא אחד, יש אל אחד והוא עשה עולם אחד, אין אלא עולם אחד. השאלה היא רק איזה עולם הוא עשה. ונראה שיש שני עולמות, עולם הזה ועולם הבא, עולם האצילות ועולם העשיה, אך זה רק משום שהשתגענו לומר ששני הדברים נפרדים. הרי זה כמו ששואל אחד — ושואל אני זאת פעמים רבות — כמה מסכת ברכות יש? ואם איני יודע כמה, אצטרך לשאול את המדפיס, אצטרך לראות בסוף. כמה תניא׳ות יש? בסוף התניא יש רשימה של עשרת אלפים פעם שנדפס תניא. וכי יש עשרת אלפים תניא׳ות? לא, אין אלא תניא אחד. אם אתה מסתכל על הגוף, על ניירות התניא, כיצד מצויים ניירות שעליהם נדפסה מסכת ברכות פעמים רבות — כמה מסכת ברכות יש? אין אלא אחת. שהרי מצד הצורה, מצד הרעיון. אם יש לך מבט מגושם ותמוה כזה, ישאל אחד קושיא ויאמר: הרי יש הרבה מסכת ברכות. אזי יצטרכו לתקן ולומר, לא, מן הברכות ועד הברכות אין אלא אחת, שכן המשמעות אחת. אך אין זו לכתחילה קושיא של שוטים.
כך בדיוק, באמת אין אלא עולם אחד. איזה עולם? עולם האמת. ומה פירוש שהרי מצוי כל עולם? וודאי, שכן העולם הוא סימן לו. שאם אומר אחד, הזכר של הדברים והדבר עצמו אינם שני דברים. תמונה שלי ואני אינם שני דברים, אלא תמונות שלי. וזה מה שהוא. אם מפרידים את התמונה ממני ואומרים: הרי יש תמונות ויש אתה, אצטרך לתקן ולכתוב על התמונה כתובת, לומר, לא, זו תמונה שהיא ממני. אזי צריך לומר מן העולם ועד העולם. אך אין זה המצב הרגיל. המצב הרגיל הוא שאין אלא אחד, והאחד הוא הנכון.
הנפקא מינה של זכור: זכר בעלמא
ואם כן, כבר נבין. אמרנו שעלינו להבין מהו פירוש ‘זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו׳. אומרים ששמור נאמר כרגיל — ובאמת בדרך כלל נאמר שמור ועשה. שמור ועשה פירושו שיש לך תכונת הנפש, יש לך נשמה שאכפת לה מן המצוות והיא עושה אותן. ומדוע צריך לכתוב זכור? לפי מה שאנו לומדים כאן, זכור אין זה נמוך יותר — אין זה נמוך, אלא מעלה שהמצוות אינן אלא זכר בעלמא לעולם העליון, למה שהמצוות הן באמת. וזה רק שבוע אחד בשנה, ומדוע? משום שיש להזכיר שיש דבר כזה תורה, שיש דבר כזה עולם האמת. אך אם זו שבת, אם הוא חושב כבר מנקודת המבט האמיתית, מנקודת המבט של הרעיון — אין צורך להזכיר. זכור ושמור בדיבור אחד, הם אותו דבר.
עשה ולא תעשה: אלו מצוות עושות ייחודים
ואפשר לומר עוד נקודה, אם רוצים לחבר לענין של עשה ולא תעשה, שבו אין לי בהירות, אך מה שאמרתי עתה ברור יותר. אפשר לחבר לענין עשה ולא תעשה בערך כך, כמדומני, ואפשר שזה אותו דבר. יש לשאול שאלה על פי קבלה: אלו מצוות עושות ייחודים? מעניין מאוד, וראיתי ספרי חסידות המדברים בשאלה זו. וראיתי מקור מעניין לשאלה, שבתולדות הוא מביא קושיא, איני זוכר בשם מי, שמישהו שאל קושיא, שהרי ידוע שכל מצוה היא ייחוד, והקושיא נוגעת לכל מצוה שהיא ייחוד: באיזה ייחוד היא מצות נתינת גט? הרי גט הוא היפוכו של ייחוד, הוא פירוד. וכיצד אפשר לומר שגט הוא ייחוד? מוכרח שיהיה קשר עם הפשט, אי אפשר לומר סתם ייחוד. איזה מין ייחוד הוא גט? הרי גט הוא אחת מתרי״ג המצוות. כך הוא מביא קושיא, ותירוצו הוא בערך זה, וננסה לבארו.
או אפשר לומר, אם אפשר, שגט הוא דווקא מצות עשה, וזו קושיא יפה. אך אפשר לשאול את אותה שאלה על מצוות לא תעשה באופן כללי. כל אחד מבין שיש סידור מקובלים למצות שבת, למצות שופר. מה פירושו האמיתי של שופר, על מה מכוונים? זאת אף מי שאינו מקובל יש לו כוונה מסוימת בזה. אך עדיין לא ראיתי מקובל — האמת שרק בשערי מצוות יש מעט כוונות ההולכות בדרך זו, מעט מאוד — אך לא ראיתי, לא סתם מקובל, וכל שכן לא אברך חסידי, שיחפש לכוון מהן כוונות מצות נדה. ומדוע אין מלמדים זאת? כל הבחורים, החתן-רב מלמד את הבחור את מצות היחוד וודאי, את מצות פריה ורביה, שהיא מצוה גדולה, ואת ההלכות שמלמדים, את איסור נדה. ואחר כל הראיות — כמדומני אלפי מצוות לא תעשה מצויות, שס״ה לא תעשה — לא ראיתי שילמדו, שידברו על מצות יחוד איזו כוונה יש בה. וודאי שנדה היא דבר גדול, ולמקובלים דרשות רבות על דם נדה, ודבר שהאריז״ל מדבר בו באריכות. אך לא ראיתי שיהיה כמו שער הכוונות של לא תעשה, של מצות נדה.
או כל דבר, איזו כוונה היא שלא לאכול טריפות? מה יש לכוון? אין מכוונים. יש עשה הבא מכלל לא תעשה, יש מצות עשה לאכול מאכלים כשרים, אך זה לאו הבא מכלל עשה, כשאוכלים כשר במתכוון. לא ראיתי שכוונת אכילה מעניינת — יש כוונת אכילה, יש כוונה של הייחוד, שהגוף ניזון מן האכילה, ומהי פנימיותה. אך מדוע אין כוונות של אי-אכילת טריפה? וודאי שראיתי, אמנם, שאחד עשה סידור כוונות של הנחת מסנן על ה׳האנטער׳, סתם ליצנות. ‘נזהר עבר אדם׳, כמו שהגמרא אומרת בקידושין, שאם בא לידי מצות לא תעשה, מקבל שכר כעושה מצוה — הרי צריך לעשות תיקון, צריך לעשות איזו כוונה על זה.
הייחוד של מצוות לא תעשה: השמירה, לא העשיה
ובכן, בפרטי הדבר יש לחקור טוב יותר. אפשר שיש כן אופנים, ומסתמא תלוי הדבר בענין, שיש סוד של זכור ושמור בדיבור אחד. אך אם בכלל אין הדבר מצוי, אין אנו עושים אותו, אין אנו עושים בדרך כלל דברים כאלה. והתירוץ הוא, ותירוץ התולדות הוא בערך כך, שהייחוד של גט, ואפשר לומר שהייחוד של מצוות לא תעשה בכלל, הוא השמירה שבהן, ולא העשיה. אין נעשה ייחוד דרך עשיית מצות לא תעשה. מצות לא תעשה היא ברשימה של שלוש מאות שישים וחמישה דברים שיכולים להפסיד ייחוד. הן נקראות קליפות, וזהו ביאור הקליפות.
ומעניין מאוד, שהרמב״ם אומר שמצוות לא תעשה — לפעמים נאמר בתורה ‘לא׳, ואין הכוונה שאין לעשות משהו אלא שאין צורך לעשות משהו. הוא קורא לזה שלילה, שונה מאזהרה. אזהרה היא לאו, אך שלילה — למשל, נזכור שנאמר ‘ולנערה לא תעשה דבר׳ (דברים כב, כו), אין זה לאו שלא לעשות משהו לאנוסה, אלא שלילה בלבד, שאין צורך, שהיא פטורה, זה פטור ולא לא תעשה.
אמת, אך אם נחשוב עמוק יותר, נבין שכל מצוות לא תעשה הן שלילה, שאין. שיהודי הוא סוג דבר שאינו אוכל בשר חזיר. ומתי אינו אוכל בשר חזיר? לעולם לא. זה דין בשמירה, כמו שאמרתי קודם, ששמירה היא סוג אדם שאינו אוכל בשר חזיר. ומתי הוא סוג אדם כזה? תמיד.
ובכן, מכאן יוצא שמתי בכלל יש ענין של מצוות לא תעשה? יהודי אמיתי, יהודי במצב מתוקן, לא היה צריך לעולם לזכור מצוות לא תעשה. הרי הוא כבר סוג אדם שאינו חי בעולם של מצוות לא תעשה, אינו חי עם הקליפות. ומתי בכלל יש לדבר על מצוות לא תעשה? כאשר צריך, כאשר כבר מצויים בפירוד, במצב שאפשר שיחטא, שאפשר שילך עם קליפה כלשהי, אזי צריך לומר לו. ועל זה שוב ‘חנון ורחום ה”, ועל זה אף יש ‘חנון ורחום ה”. שהקדוש ברוך הוא זכר כל סוג קליפה שיכולה להיות לאדם, וכתב מצות לא תעשה מיוחדת לכל סוג, באופן כללי, והרבנים מוסיפים עוד. לכל מצות לא תעשה המצויה הוא צירף קליפה, צירף איסור שלא ילכו אליה.
אך בעצם, מנקודת מבטנו אפשר שיש מצב של מצוות לא תעשה, ואחר כך מצב של מצוות עשה. מנקודת מבטו של הקדוש ברוך הוא, מנקודת מבט האמת, זהו אותו דבר. כלומר, מה שהטוב הוא טוב, זה שהוא אינו רע, אין אלו שני דינים, ‘סור מרע ועשה טוב׳ (תהלים לד, טו). על כל פנים, על פי האמת אין להם קיום, אי אפשר שיהיו שני דברים אחרים, הרי זה אותו דבר, סור מרע ועשה טוב, הטוב אינו רע. והרע אף הוא אינו טוב, אך הרע אינו קיים באמת, אלא מי שתקוע במצב הרע — עליו צריך לדבר.
זכור ושמור בדיבור אחד: עשה ולא תעשה כאחד
ובכן, שמור וזכור בדיבור אחד פירושו שעל פי האמת לאמיתה אין שייך לדבר על מצוות לא תעשה בנפרד ממצוות עשה. הם אותו דבר. או אפשר לומר אף כדבר עמוק יותר, שמצות לא תעשה פירושה שלא לעשות, ומצות עשה פירושה כן לעשות. ואצל אדם יש לעתים שהוא כן עושה ולעתים אינו עושה, משום שהוא מוגבל מדברים רבים החסרים לו. אך הקדוש ברוך הוא אינו מוגבל. אצל הקדוש ברוך הוא, מצדו, אי-העשיה היא החלטה כמו כן-העשיה. אין זה שקשה, שהוא צריך להתאמץ יותר לעשות משהו מאשר שלא לעשות משהו. שניהם קלים באותה מידה, כביכול, אם מותר לומר מילה כמו ‘קל׳. הרי שאין הבדל. וכמדומני ששורש הענין ההוא הוא אותו דבר שנאמר כאן. שאם יש לא תעשה, אין זה אלא כמו הגבול של מה שהוא. יש צמצום מסוים, יש גבול, כל דבר הוא מה שהוא ואינו דבר אחר. זו הלא תעשה שבו. אך אין הלא תעשה דבר בפני עצמו, אלא היא הגבול של הדבר.
ולכן, המקומות שבהם מתאחדים מצוות עשה ומצוות לא תעשה, כמו שבת, כמו פסח, שהוא ‘כל שישנו בזכירה ישנו בשמירה׳. אומר הרבונו של עולם רק — זו הנפקא מינה של זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, ולכן נשים חייבות בשבת. שכן שבת, כמו אותו דבר שאני אומר, שמירת שבת — מה פירוש שמירת שבת? פירושה שלא לעשות מלאכה. אך מעניין מאוד שאי-עשיית המלאכה, כידוע, עם הרבנים ועם דברי קבלה יש עונג שבת, יש דברים שכן עושים בשבת, מתפללים ושרים ואוכלים סעודות. וכל אלה אינם דברים הנאמרים בתורה כלל. בתורה נאמר לכאורה רק השמור, וכמעט על פי הלכה עיקרו השמור. כן, יש מצוה לעשות קידוש וכן הלאה, אך לא כל ההרחבה, שהיא אולי רק מדברי קבלה, מדברי סופרים. אך כל אחד מבין שזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. יהודי רגיל השומר שבת, יהודי חסידי השומר שבת, כמעט אינו צריך לזכור את ל״ט המלאכות. את זה צריך כשמתעוררת שאלה, צרה, כשהוא צריך לעשות משהו, שיֵדע למה מותר ובאיזה אופן מותר. אך באמת, מה הוא עושה? הוא עושה שמירת שבת, הוא מקדש את השבת. אין אלו שני דברים. כביכול כך אצל הקדוש ברוך הוא, אי-העשיה וכן-העשיה, זה שהטוב הוא טוב ואינו רע — הוא אותו דבר, אין צורך לחלק. אותו דבר אצל יהודי השומר שבת, אין צורך לחלק את שני הדברים, מה טוב ומה אינו טוב. זה אותו דבר, הטוב אף הוא אינו לא-טוב, אינו רע, אותו דבר.
היסוד בחודש אלול
וזהו טיבו של זכור ושמור, שכל המצוות הן עשה ולא תעשה כאחד. ואפשר שאף מצוות לא תעשה — איני יודע אם יש עת שעושים אותן, מלבד כמו הבאה לידו, שהאריז״ל אומר שהמסתפר יכוון ‘בל תקיפו׳. אך יש גם כמו ענין, שיהודי מסתפר עם פאות, ומכאן נעשה כבר חיוב. מעניין, אחד הדברים שנוצר בהם מצב כזה שעושים פאות, אף שאינו אלא מצות לא תעשה. נראה שהיהודים מבינים שיש זכור ושמור בדיבור אחד על מצוות רבות באמת. ויש לומר, רק מפני שעתה חודש אלול ומנסים להיות טובים ולא רעים. זהו אותו דבר, החקירות הנפלאות אם ראוי לעסוק יותר בסור מרע או יותר בועשה טוב, יותר להיפטר, כמו שדיבר החידושי הרי״ם, אם ראוי לומר יותר על חטא או יותר ותמלוך. כל השאלה היא רק כשעומדים באמצע החטא. אך כשעומדים באמצע שבת, באמצע יום טוב, או בחודש אלול שיש בו קדושה, הארה — זהו אותו דבר, בדיבור אחד נאמרו.
גוט שבת.
תמלול מלא 📝
וואס איז די טייטש א מצוה — זכור ושמור בדיבור אחד
*הקדמת הזוהר, פקודי אורייתא, פרשת כי תבוא תשפ״ו*
די בעיסיק חלוקה פון מצוות
רבותי, אונז לערנען די הייליגע תורה. ס׳איז היינט ערב שבת פרשת כי תבוא תשפ״ו, חצי אלול. אונז האלטן נאך אין די פערטע שיעור אויף די הקדמה פון די זוהר, אויף פקודי אורייתא, פקודי דמרא עלמא (הקדמת הזוהר), די צווים פון אדון העולם.
די הקדמה רעדט א דבר יסודי מאוד, וואס דאס איז די שאלה: וואס איז די טייטש א מצוה? און ס׳רעדט פון דעם דורך די בעיסיק חלוקה פון סארט מצוות וואס זענען דא — מצוות עשה און מצוות לא תעשה. אזוי ווי אונז האבן גערעדט אז די הבנה פון יעדע זאך געפינט מען אויס דורך די עיקר חלוקות וואס זענען דא אין יענעם ענין.
אוודאי זענען דא נאך אסאך מער חלוקות פון די מצוות: מצוות עשה שהזמן גרמא, מצוות התלויות בזמן, מצוות התלויות במקום, מצוות וואס זענען נאר פאר געוויסע מענטשן, נאר פאר די כלל, נאר פאר די פרט, נאר אין ארץ ישראל, מצוות חיוביות, מצוות קיומיות. ס׳איז דא די חומר פון יעדע מצוה, בעיקר פון לא תעשה — חיוב לאוין, חיוב כרת, חיוב מלקות, חיוב מיתה. אבער די ערשטע, מערסטע כללות׳דיגע חלוקה, וואס צעטיילט אלע מצוות נאר אויף צוויי, איז די חלוקה פון מצוות עשה און מצוות לא תעשה.
פארוואס דארף מען פארשטיין וואס איז א מצוה
פארוואס איז אזוי וויכטיג צו פארשטיין וואס דאס איז א מצוה? ווייל צו זיין א איד איז דאך די טייטש צו זיין איינער וואס טוט די מצוות. אזוי שטייט אין די עשרת הדברות, אז דער אייבערשטער איז פוקד עון אבות על בנים (שמות כ, ה) לשונאיו — וואס דאס מיינט דער וואס דינט נישט דעם אייבערשטן, דער וואס היט עבודה זרה, אדער ווער ס׳טוט נישט וואס ער דארף. ועושה חסד לאלפים לאוהביו ולשומרי מצותיו (שמות כ, ו) — די אהבה זענען די שומרי מצותיו. ס׳קען זיין ס׳איז די זעלבע זאך, אוהביו וואס זענען שומרי מצותיו. לויט וואס מיר האבן געלערנט פון דעם רמב״ן אז אהבה איז מצות עשה, און השמר איז ממצות לא תעשה, א יראה — קען זיין אז אהבה מיינט די וואס טוען מצות עשה, און שומרי מצותיו די וואס היטן בעיקר מצות לא תעשה. אבער באופן כללי גייט שומרי מצותיו אויף אלע מצוות.
מיר רופן אונז א יוד, א שומר מצות, אסאך מאל זאגט מען שומר תורה ומצות. איז דאך משונה׳דיג וויכטיג צו פארשטיין וואס איז דאס בכלל א מצוה? א יוד איז אזא סארט גברא, אזא סארט מענטש וואס טוט מצות, וואס היט מצות — וואס איז דאס פאר א סארט זאך א מצוה בכלל?
פארשידענע דרכים אין וואס איז א מצוה
רוב מענטשן מיינען אז א מצוה איז טייטש א באפעל, מלשון ציווי, א קאמענד — א זאך וואס מ׳דארף טון. אבער דאס איז נישט די עיקר זאך פון זיין א איד. חסידישע ספרים זאגן אז מצוה איז מלשון צוותא, נישט מלשון ציווי. ס׳איז אוודאי א דרוש, אבער ס׳ברענגט ארויס א טיפע זאך. מארטין בובער האט געזאגט אז די תורה איז נישט קיין געזעץ, נאר א געבאט, א זאך וואס דער אייבערשטער בעט פון די אידן. דאס זענען אלע מיני נוסחאות וואס מ׳קען רעדן וועגן דעם.
דער זוהר׳ס דרך: שמור וזכור
דער זוהר זאגט אז מצוות זענען שמור וזכור, און זיי זענען ביידע איינס, אזוי ווי ס׳שטייט זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו (מכילתא, רש״י שמות כ, ח), וואס אונז האבן געלערנט לעצטע וואך. דאס איז נישט סתם א תורה אויף פארוואס ס׳שטייט צוויי אנדערע לשונות אין עשרת הדברות, נאר דאס איז א יסודות׳דיגע זאך פון וועלכע סארט מצוות זענען דא.
ס׳איז באופן כללי אמת אויף כל התורה כולה אז ס׳איז דא זכור ושמור, וואס דער רמב״ן האט מסביר געווען אז דאס מיינט באמת עשה ולא תעשה. די צוויי זאכן קומען פון אנדערע פלעצער, גייען צו אנדערע פלעצער, ס׳איז אן אנדערע סארט מהות, און זיי קומען זיך צוזאם. די כללות׳דיגע זאך וואס הייסט תרי״ג מצוות איז הכל אחד, כולם מרועה אחד ניתנו (קהלת יב, יא) — ס׳איז דא אן אחדות פון אלע תרי״ג מצוות. די אחדות קומט מען אן שבת, ווייל אויף שבת שטייט זכור ושמור בדיבור אחד, און מ׳דארף מאכן צוויי ליכט, צוויי הדסים, כדי ארויסצוווייזן די שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו.
די קשיא אויף ושמרתם ועשיתם
דער זוהר רעדט פון א פסוק, ושמרתם מצותי ועשיתם אותם (ויקרא כב, לא). לכאורה, וויבאלד ס׳איז דא צוויי סארט מצוות וואס הייסן זכור און שמור, וואלט געפאסט מער ס׳זאל שטיין ושמרתם מצותי וזכרתם אותם. די קשיא איז אזוי ווי א פעיק קשיא, ער מיינט אנצוקומען צו זיין תירוץ — ער קען דאך נישט שרייבן ושמרתם וזכרתם, ס׳מאכט נישט קיין סענס. אבער ער וויל מעורר זיין אז אין די לוחות זעען אונז די דאבל לשון זכור ושמור, וואס ס׳דארף מיינען אן אנדערע עספעקט פון די זעלבע זאך, צוויי סארט מצוות. זאגט רמב״ן, ס׳מיינט מצות עשה פון שבת און מצות לא תעשה פון שבת. קומט אויס אז עשה ולא תעשה הייסן זכירה ושמירה.
איז דא אזא פסוק וואס שטייט ושמרתם ועשיתם. פארוואס שטייט די ועשיה? ווייל ס׳שטימט זייער גוט: עשה, שמירה איז נישט טון, לא תעשה. אבער וואו איז די זכירה? דער זוהר לייגט אראפ אז ס׳איז לכאורה כנגד שמירה וזכירה. ער ווייזט אז אין דעם פסוק, און אין זייער אסאך פסוקים, שטייט נישט שמירה וזכירה, נאר שמירה ועשיה.
שמירה ועשיה גייען צוזאמען
איך האב געטרעקט אין די תורה און געזען אז ס׳שטייט זייער אסאך מאל לשון שמירה, ושמרתם ועשיתם, לשמור ולעשות, בפרט אין ספר דברים — לשמור ולעשות את כל התורה אדער את כל המצוה. שמירה און עשיה גייען זייער שטארק צוזאמען. ס׳שטייט אן א סוף מאל ושמרתם לעשות. אבער ס׳שטייט קיינמאל נישט פארקערט, לעשות שמירה — מ׳מאכט נישט קיין שמירה, שמירה איז נישט קיין זאך וואס מ׳טוט.
שמירה טייטש היטן, אזוי ווי מיר זאגן אויף אידיש היטן די תורה. ווי היט מען די תורה? דורך טון, און אמאל דורך נישט טון. אזוי ווי ס׳שטייט מוצא שפתיך תשמור ועשית (דברים כג, כד), זאלסט היטן צו טון, און ואביו שמר את הדבר (בראשית לז, יא) — היטן מיינט דא נישט אפהיטן ווי א שומר מיט א גארד. מ׳זאגט אויף ענגליש קיפן די תורה. ס׳מיינט טון. אבער ס׳איז דא עפעס אן איידעלע זאך: ס׳איז דא די עשיה — איך לייג אן תפילין, איך שאקל לולב, איך בלאז שופר, איך טו עפעס. אבער ס׳מוז קומען מיט דעם א שמירה — דו קענסט פארגעסן עס צו טון, זאלסטו געדענקען עס צו טון.
א יוד איז א שומר תורה — א דין אין די גברא
א איד איז א היטער פון די תורה, א שומר תורה. דאס מיינט נישט אז דער איד טוט קיינמאל נישט קיין חטא. אז ער האט גע׳גנב׳עט איז ער נישט קיין שומר תורה — ס׳איז נישט אמת. שומר תורה איז א איד וואס היט די תורה. ס׳שטייט נישט אז ער איז איינער וואס טוט די תורה, מ׳רופט אים נישט אן עושי תורה, קיינער זאגט נישט אז אידן זענען עושי תורה ומצות — הגם דאס איז די עיקר, די טון.
וועלכע איז וויכטיגער — נישט טון עבירות, אדער יא טון מצות? ביידע איז וויכטיג, און ביידע צוזאמען הייסן היטן. א שומר תורה איז אזא סארט מענטש וואס האט א דאגה, א געוויסע פערזענליכקייט — ער היט די תורה. ס׳איז מער א דין אין די גברא ווי אין די פעולה. אזא סארט מענטש, זיין טון קומט ארויס פון די שמירה. ס׳איז קאנעקטעד וואס אונז רעדן לעצטנס ביי די שיעורים פון מדות, אז ס׳איז דא אזא זאך וואס דער מענטש האט זיין טבע ווערט אים אז ער איז א תורה היטער. א שומר תורה איז א סארט מענטש, נישט קיין סארט מעשה.
מ׳קען עס רופן די דאגה, ער זארגט זיך — נישט ווייל ער האט מורא, נאר ער איז אזא סארט מענטש וואס ער געדענקט, ער האט אויף זיך א געוויסע אווערנעס. די ווארט עול איז אפשר נישט אזא גוטע ווארט, ווייל מ׳רופט נישט אידן בעלי עול תורה, און דער טיטל פאר א איד איז נישט איינער וואס איז תחת עול תורה, משועבד לתורה ווי אן עבד. מ׳רופט אים א שומר. ער האט א געוויסע קעיר, ער קערט וועגן די תורה, וועגן טון די תורה. ס׳איז אסאך איידעלער, אזוי ווי מיר האבן געזאגט אז מצוה איז נישט א קאמענד, און דער שומר מצוות איז נישט דער מקיים קאמענדס, נאר דער וואס האט א נטיית הלב, א נטיית הדעת, אז ער איז נוגע. ער היט אויף די תורה ליטעראלי, ער איז שייך צו היטן אויף די תורה.
אזוי ווי צו זיין א איד איז א דין אין די גברא, נישט קיין דין אין די חפצא. דאס מיינט נישט אז ס׳איז א פאקט וועגן די גוף פון א מענטש — מ׳ווערט א איד, און איינע פון די זאכן וואס מיט דעם ווערט מען א איד איז זיין געבוירן צו א אידישע מאמע. אבער צו זיין א איד איז א סארט גברא, און א גברא איז א זאך וואס טוט זאכן.
איינער וואס האט קיינמאל נישט געהערט פון שמירת התורה — ער איז אן אונס, א פטור, אבער ער איז נישט קיין איד אין דעם זין. א איד איז איינער וואס היט די תורה, ער האט א רילעישאנשיפ וואס הייסט שמירה. צי ער טוט עס הלכה למעשה, יעדע מצוה — דאס איז שוין די קיום פון דעם. דרום איז שמירה די שם כללי, און שמירה קומט פאר עשיה, אזוי ווי לויט וואס אונז לערנען איז דאס די מדת המלכות, די פערסאנאליטי, די אני וואס טוט די תורה.
די זכירה: זכור את יום השבת און זכור עמלק
אויף די זעלבע זאך קען נישט זיין עשיה לשמור — שמירה איז די כללות. אויב איינער געדענקט נאך א פלאץ פון זכירה: ס׳שטייט זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ח), און ס׳שטייט זכור את אשר עשה לך עמלק (דברים כה, יז) — אבער ס׳איז נישט זכור לעשות. ס׳שטייט געדענק וואס עמלק האט געטון, און וועגן דעם האסטו א מצות עשה תמחה את זכר עמלק (דברים כה, יט). אבער די זכירה גייט נישט אויף די מחיה. מענטשן מיינען, אפשר לערנט אזוי דער רמב״ם, אז מצות זכור מיינט מ׳זאל געדענקען צו טון, אבער ס׳איז מער צוטיילט די צוויי סטעפס. זכור את אשר עשה לך עמלק מיינט געדענק וואס איז געווען עמלק, וואס וועט גורם זיין, אדער איז אן עקסטערע מצוה — אבער נישט געדענקען צו מוחה זיין עמלק.
איין מאל אין די גאנצע תורה שטייט די לשון זכירה על כל המצוות, און אונז זאגן עס צוויי, דריי מאל א טאג: למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי (במדבר טו, מ), וזכרתם את כל מצות ה׳ ועשיתם אותם (במדבר טו, לט). אין פרשת ציצית שטייט אז מ׳זאל געדענקען די אלע מצוות פון דער אייבערשטער און מ׳זאל עס טון. אונז האבן גערעדט וועגן דעם אז דאס איז די לעצטע מצוה פון יענע סדר המצוות, דארט שטייט ולא תתורו (במדבר טו, לט), א זכירה כנגד שכחה. אבער לויט ווי אונז רעדן היינט, קען זיין אן אנדערע טייטש פון זכירה, און נאכדעם וועלן מיר פארשטיין אז די פרשה פון ציצית איז עפעס מיוחד, א גרעסערע לעוועל, א סוד לעוועל פון פארשטיין די גאנצע מצוות.
דער זוהר׳ס תירוץ: זכירה איז עשיה — נזכרים ונעשים
זאגט דער זוהר: זכירה איז די זעלבע זאך ווי עשיה. ס׳שטייט והימים האלה נזכרים ונעשים (אסתר ט, כח), און די גמרא לערנט אז זכירה איז ליינען, אזוי ווי זכור את יום השבת לקדשו — מ׳זאל רעדן וועגן שבת, דערמאנען. ס׳איז אן ענין פון דיבור. און עשיה איז טון במעשה.
זאגט דער זוהר, דא וואס ס׳שטייט עשיה מיינט עס די זעלבע זאך ווי זכירה. די זכירה וואס אונז רעדן, זכור את יום השבת, איז אן עשיה. דהא מאן דאדכר מלה לתתא, אדכר ואתעביד ההוא רזא לעילא (זוהר) — אז א מענטש איז מזכיר, ער דערמאנט א ווארט דא אונטן, ווערט נעשה די דבר למעלה. דאס איז די תירוץ פון די שאלה וואס איז א מצוה על פי קבלה: א מצוה איז א סארט זאך וואס איז נזכרים ונעשים. מ׳דערמאנט עס דא און ס׳ווערט געטון. דא רופט מען עס טאקע עולם המעשה, אבער דאס איז פון אונזער פערספעקטיוו. רעלאטיוו צו די עולמות העליונים, רעלאטיוו צו וואס איז ריעל, זענען אלע אונזערע פעולות נאר זכרונות, נאר א זכר. ס׳איז נישט קיין דבר בעצמו, ס׳איז א זכר לדבר, א סימן, א צל, א שאדאו, אן אימעדזש פון די זאך.
אלע מצוות הייסן זכירה. וועגן דעם שטייט אין די תורה כמעט קיינמאל נישט נאר זכירה, ווייל די תורה רעדט אזוי ווי ס׳איז אמת׳דיג — ס׳ווערט געטון עפעס, ס׳איז נעשה. וואס הייסט נעשה? נזכרים ונעשים. א מענטש איז זוכר, ער דערמאנט דורך די מצוות, און וואס דערמאנט ער?
די מצוה איז א זכר צו די עולמות העליונים
דער כלל: אלע דברי עולם הזה זענען זכרונות, סימנים, אויף ענינים עליונים, אויף ריעל טינגס. אונז זעען נאר דוגמאות פון זאכן, נאר די איינס וואס איז דא היינט מלובש אין איין גוף וואס לעבט אויף איין צייט און איין פלאץ. אבער דאס דערמאנט אונז אמת׳דיג — נישט די מער ראציאנאליסטישע פשט, נאר ס׳האט די תכונות, ס׳האט די צורה, ווייל ס׳דערמאנט אונז פון די שרשים שבו, פון די ריאליטי וואס ס׳איז געבויט אויף. למשל, די מצוה פון תפילין דערמאנט די זאך וואס הייסט שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין (ברכות ו.), די חותם האמת, די חותם פון יחוד השם ויציאת מצרים, פון אלע פרשיות פון תפילין. אונזער תפילין איז אזוי ווי א זכר, אזוי ווי א טעלעפאן ליין, ס׳קומט אן א ווידערקול, א בת קול פון וואס די ריאליטי איז.
ממילא, אז דו טוסט אן תפילין, ביי דיר איז עס א דערמאנונג, און ס׳ווערט אין הימל, אין די עכטע ריאליטי, אן אמת׳דיגע תפילין. אז א איד טוט שבת, ער מאכט זכור ושמור פון שבת, ווערט די אריגינעלע אמת׳דיגע זכור ושמור נאכדעם וואס ער טוט עס. דאס איז די זוהר׳ס טייטש אויף זכירה, אויף די מצות זכור, מצות עשה — און ס׳זעט אויס אז דאס דארף זיין אויף אלע מצוות. אז מצוות זענען אזעלכע זאכן, באתערותא דלתתא אתער לעילא (זוהר).
ס׳איז דא וועגן דעם צוויי נקודות. דורך דעם וואס א מענטש נוצט די סימנים, ברענגט ער ארויף אויף זיך די המשכה פון די אור, פון די שפע, פון די ריאליטי וואס דאס איז א זכר דערצו. דרום זאגן די מקובלים מ׳דארף לערנען די סימנים שבעולם, יעדעס חפץ, בפרט די חפצי מצוה — די סידור, די אתרוג, א ספר תורה, א לולב, א סוכה, א שופר — וואס דאס ווייזט אויף, און דורך דעם, ווען מ׳טוט עס מיט דעם כוונה, ווערט עס א זכרון. דו דערמאנסט די שופר העליון, די שופר האמיתי וואס איז נתעורר דורך די שופר.
דא איז דא די פעסיוו וועג: די זכר איז אזוי ווי א כלי, אזוי ווי א רעדיא אדער א טעלעפאן, ס׳כאפט די וועיווס וואס איז דא אין די וועלט, און וויבאלד ער איז אויף אזא אופן וואס ער קען עס כאפן, כאפט ער עס. אמאל איז געווען נאר רעסיווערס — א רעדיא האט געשיקט, די טעלעוויזשען שיקט סיגנאלן פון אלע זייטן, און ווער ס׳האט די כלים האט די זכר. א טעלעוויזשען סעט, א רעדיא איז נאר א זכר הקול, ער איז נישט די קול. ער קען מקבל זיין די קול, און מ׳דארף עס אנצינדן אויף די ריכטיגע פריקווענסי, כאפט ער עס.
מיוטשועלעטי: אן אור חוזר
היינטיגע צייטן, כמעט אלע כלים וואס אונז האבן רעדן נאך צוריק — נישט נאר ער קען מקבל זיין, ער קען אויך משפיע זיין כביכול. דו קענסט עס נישט רופן קיין אמת׳דיגע השפעה, ווייל די כח פון די גאנצע סיסטעם ליגט אין די עליון. ווען אונז זאגן אז זיי זענען משפיע למעלה, מיינט עס נישט אז זיי קענען שטיין העכער דעם אייבערשטן. זיי הייסן עליונים ווייל זיי זענען העכער אונז. אבער מ׳קען צוריקרעדן.
איך האב געזען א שיינע ווארט די וואך, גערעדט וועגן א רבי מיט א תלמיד, וואו ס׳איז דא א געוויסע הייערארקי. אין היינטיגע צייטן איז דער מענטש נישט קאמפארטעבל מיט דערמיט — יעדער איינער וויל זיין א חבר מיט דעם רבי, מיט דעם רב, וואס זאל נאר זיין מיט דער אייבערשטער אליינס; ער וויל נישט אז דער אייבערשטער זאל שטיין העכער. די גאנצע קבלה איז געבויט אויף דעם אז ס׳איז נישט קיין ראדיא, ס׳איז א טעלעפאן — נישט קיין זאך וואס מ׳קען נאר הערן, נאר וואס מ׳קען צוריקרעדן אויך.
ס׳איז אוודאי אמת, אזוי ווי ס׳שטייט ומתלמידי יותר מכולם (תענית ז.), און די אידישקייט איז געבויט אויף שאלה ותשובה. די אלע חסידישע ספרים רעדן פון הלא את מה נרדת מה, אז מ׳דארף מעלה זיין מיין נוקבין, דאס איז אלקים, און מיין דכורין. מאת ה׳ היתה זאת היא נפלאת בעינינו (תהלים קיח, כג) — זאגט דער מעזריטשער מגיד, דער אייבערשטער ווערט א זאת, בחינת נקבה, פון אונז. אונז זענען מעורר דורך אונזערע מצוות, אונזערע רצונות, אונזער לומדות התורה, אונזער אהבת חברים — מיר זענען מעורר כביכול למעלה.
דאס האט יענער מסביר געווען זייער שיין: דער עולם איז צעמישט, ווייל דאס מיינט נאכנישט אז ס׳ווערט גלייך אויף גלייך. אזוי ווי דער בעל תשובה — ס׳איז נישט גלייך אויף גלייך. ער זאגט אויף ענגליש, ס׳איז דא מיוטשועלעטי, ס׳גייט ביידע וועגן, אן אור חוזר. ס׳איז דא א זאך וואס דער תחתון טוט צו דער עליון אויכעט.
די קאנעקשאן דארף גיין ביידע וועגן
ס׳מוז אזוי זיין, ווייל אנדערש איז נישטא קיין אמת׳דיגע קאנעקשאן. ווען ס׳איז דא צוויי מענטשן וואס רעדן, מוז דער רבי אויסהערן דעם תלמיד; א מענטשליכע קאנעקשאן גייט אלעמאל צוויי וועגן. א מאן דארף זיין דער משפיע און די ווייב אים מקבל — דאס איז די בעיסיק סטרוקטור. אבער אפילו אין די מערסטע פאטריארכישע תורה וואס דו וועסט טרעפן, וועט אויכעט שטיין אז דער מאן דארף אויסהערן וואס זי זאגט, ער דארף איר פרעגן איר דעה, נעמען פון איר. וואס זי זאגט מאכט אויס.
און דער אייבערשטער, איינער פון די תארים פון די גרויסע גאט, איז ער שומע תפילה לכל הדעות. ער הערט אויס, ווייל אנדערש וואלט ער געווען א חיה רעה. ס׳איז דא א וועג צוריק, בחינת ומתלמידי יותר מכולם — אונז זענען תלמידים פון דער אייבערשטער, און אין א געוויסע זין האט דער וועג וואס דער אייבערשטער פירט זיך מיט אונז מער מיט אונז ווי מיט אים. די נקבה איז אשת חיל עטרת בעלה (משלי יב, ד), זי איז אסאך מאל מער משפיע אויף וויאזוי דער שפיל פירט זיך.
אבער דאס מיינט נישט אז ס׳פעלט די גאנצע הייערארקי. פארקערט — די סארט מיוטשועלעטי, די טו וועי קאמיוניקעישאן, איז געבויט אויף דעם וואס בעצם איז דא א טאטע און א זון, א מאן און א ווייב, א רבי מיט א תלמיד, א חסיד און א רבי. אויב מ׳וועט מבטל זיין די גאנצע זאך, וועט עס נישט ארבעטן. ווי הערט אויס די נקבה די שפע? וויבאלד ער איז איר מאן און זי איז זיין ווייב, אין אזא סארט צורה. בתור וואס אונז זענען דער אייבערשטער׳ס קינדער, זיינע נבראים, הערט ער אונז אויס, און אפילו קען אויסזען אז אונז טוען מער ווי ער טוט. אבער מ׳דארף נישט טועה זיין מבטל צו זיין די הייערארקי, ווייל אויב איז ער נישט דער טאטע און איך נישט קיין זון, איז דאך גארנישט דא.
יענער האט מסביר געווען פאר א מענטש וואס איז סיי טאטע, סיי מאן, סיי רבי — אסאך מאל פארגעסט ער זיך און זאגט מער פון א רצון פון דעם רבי׳ן, ווייל ס׳איז שווער צו זיין דער וואס שטייט אין די אפס. ס׳פעלט מ׳זאל זיך אביסל איינהאלטן, נישט אלעס ארויסלאזן. ס׳מוז זיין ביידע וועגן — ס׳קען נישט זיין אז אלעס וואס א רבי זאגט איז שקר, ער מוז זאגן, און ס׳מוז אפילו זיין אז ער קען ווערן געטשעפעט פון די תלמיד, און אז די תלמיד זאגט אים א קאמפלימענט איז ער עס מקבל. אזוי ווי דער אייבערשטער אליין איז מקבל, שומע תפילה, שומע אונזערע שבח והודאה. ס׳פעלט נישט אויס פאר אונזערע שבח והודאה, אבער דאס איז כביכול די מענטשלעכקייט. דאס איז די הנהגת השם לויט זיינע ספירות, אז ער איז מקבל פון אונז, ער איז זיך מתייחס צו אונז אזוי ווי א חתן און א כלה, א מאן און א ווייב, א באס און אן ארבעטער.
די יסוד: מיוטשועלעטי אן מבטל זיין די הייערארקי
אבער דאס געשעט נאר בתור דעם וואס ער איז אני עמך ואת עליוני — נישט מיט מבטל זיין דאס. אויב מ׳וועט מבטל זיין די עצם הייערארקי, פארלירט מען נישט נאר די יראה, נאר די גאנצע זאך, אויך די אהבה, ווייל די אהבה איז אהבת איש ואשה. אנדערש איז ס׳צוויי מענטשן וואס זענען נישט אויף בשבת, ס׳איז גארנישט.
אין יעדע רילעישאנשיפ איז כמעט אלעמאל דא א משפיע און א מקבל. דער משפיע מוז זיין שיין, ס׳מוז זיין מיוטשועל, ס׳קען נישט זיין איינזייטיג. איינזייטיגע רילעישאנשיפס, דאס איז סטרא אחרא, אזוי ווי אן אונס. מ׳טאר נישט צווינגען די ווייבער, נישט צווינגען די תלמידים, אפילו צו טון גוטע זאכן — מ׳דארף זיי אויסלערנען. אויסלערנען האט א חלק מיט יראה תתאה, מיט יראת העונש, אבער ווי לאנג דער קינד כאפט אז ער איז אונטער די שלטנות, איז ער מקבל מרצון, ומלכותו ברצון קבלו עליהם (נוסח התפילה). אמאל בדוחק מיט די עבד איז דא חושך שבטו שונא בנו (משלי יג, כד), מ׳צווינגט אים. אבער די עצם זאך קען נישט זיין באונס — הגם נישט וועגן דעם איז ער נישט דער בעל הבית.
די מצוה איז א בילד פון עולם האצילות
צוריק צו וואס אונז לערנען: די מצוות זענען אזעלכע זאכן וואס זענען נזכרים ונעשים. דאס וואס אונז טוען איז נאר א זכר, וואס איז מעורר למעלה, נעשה, ס׳מאכט עשיה דארט וואס איז עכטע עשיה, דארט וואס ס׳טוט אמת׳דיג עפעס אויף. דאס איז די זוהר טייטש פון א מצוה: דאס וואס אונז רופן מצוות זענען סך הכל די אימעדזשעס פון דעם אייבערשטן. יעדע מצוה איז א פיקטשער פון וויאזוי דער אייבערשטער זעט אויס — נישט עצמותו הנעלמה, נאר דער אייבערשטער לויט וויאזוי ער איז זיך מתגלה צו די וועלט, לויט וויאזוי ער וויל מ׳זאל דיעלן מיט אים. א מצוה איז א בילד פון די עולם האצילות, פון די תפארת ומלכות דאצילות, די זכר ונקבה כביכול שלמעלה, די דו פרצופין.
באופן הכי כללי — פון דעם גייען מיר שפעטער לערנען אז די מצוות זענען רמ״ח איברים ושס״ה גידים. פון וועמען? דורך דעם איז דער מענטש מתקן די רמ״ח איברים ושס״ה גידים פון זיך. אבער וויאזוי? די רמ״ח איברים ושס״ה גידים פון די שכינה מיט קודשא בריך הוא. דאס איז די תרי״ג מצוות. ווען חסידי עולם זאגן א מצוה איז ווי א איד איז צוזאמען מיט גאט — א מצוה איז גאט. דאס איז די טייטש פון א הייליגע מצוה, וואס מ׳זאגט אויף דעם אשר קדשנו במצותיו (נוסח הברכות) — ער האט אונז געהייליגט מיט דעם וואס אונז זענען אין זיינע מצוות. די מצוות וואס אונז טוען זענען אין אים.
וואס האט עס מיט אונזערע מצוות? אונזערע מצוות זענען א זכר דערצו. זכר עשה לנפלאותיו חנון ורחום ה׳ (תהלים קיא, ד) — דער אייבערשטער האט געמאכט פאר די נפלאות העליונות וואס זענען דא אין די ריעל ווערלד א זכר דא למטה. פארוואס? ווייל ער איז חנון ורחום, ער לאזט זיך אראפ צו אונז. יעדע זאך אויף די וועלט איז א זכר פאר א דבר עליון, אבער די מצוות זענען א בעסערע זכר — זאכן וואס נבחרו זיי זאלן זיין דער זכר פון קודשא בריך הוא ושכינתיה.
פארוואס שטייט זכור נאר ביי שבת און ציצית
יעצט פארשטייען מיר פארוואס אין די גאנצע תורה שטייט זכור נאר איין צוויי מאל, ממש איינמאל, ביי שבת. ער האט שוין געדארפט פארדעקן אביסל, האט ער געשריבן שמור, ווייל ס׳מיינט טאקע שמור על פי פשט — אזוי ווי דער רמב״ן איז אויך מודה אין די ענדע צו אבן עזרא אז ס׳איז א פירוש. און זכירת המצוות שטייט נאר אין פרשת ציצית. פארוואס? ווייל די תורה רעדט פון וואס ס׳איז אזוי, על פי פשט.
וואס איז די חילוק פון פשט און סוד? על פי פשט איז נאר דא איין עולם, און על פי סוד אמיתי איז אויך נאר דא איין עולם. על פי פשט, מ׳טוט מצוות מיט די גוף, אידן טוען מצוות. על פי סוד, דאס דאזנט קאונט, דאס דאזנט עקזיסט — פון די פערספעקטיוו פון די עולם האצילות, פון די ריעל ווערלד, איז נאר דא דאס.
וויאזוי דאוונט אן אמת׳דיגער מקובל
ס׳איז דא צוויי לעוועלס מקובלים. א פשטן דאוונט מיט א פשוט׳ע סידור: ברוך — געלויבט, אתה — דו, ה׳ — דער אייבערשטער, אלקינו — אונזער גאט. א מקובל דאוונט א סידור על פי קבלה — אבער אן אמת׳דיגער מקובל דאוונט מיט א פשוט׳ע סידור. א מקובל וואס אונז קענען דאוונט מיט א כפול, לחם משנה: ברוך — כתר, אתה — חכמה, ה׳ — תפארת, וואטעווער די כוונה. דער סידור איז נישט פון עולם הזה און נישט פון עולם האצילות. ווייל אין עולם האצילות, ווען ס׳שטייט ברוך אין די אותיות ב׳ ר׳ ו׳ כ׳, מיינען לכתחילה כתר עליון וואס ברענגט אראפ א שפע צו חכמה בינה. מ׳דארף נישט צולייגן טייטש.
אזוי ווי א איד אויף אידיש איז א איד, און א איד אויף ענגליש איז א דזשו. וואו שטייט אז א איד איז א דזשו? נאר אין די דיקשאנערי, אין א טרענסלעישאן לעיער. איינער וואס רעדט נאר ענגליש זאגט נאר א דזשו, ער האט נישט די חתיכה זאך. איינער וואס קען נאר אידיש זאגט א איד. איינער וואס רעדט ביידע שפראכן דארף א טרענסלעישאן לעיער.
איז דער עכטער מקובל, איינער וואס וואלט געלעבט אינגאנצן אין עולם האצילות, וואלט געדאוונט מיט א פשוט׳ן סידור. וועגן דעם זענען געווען חסידישע רבי׳ס וואס האבן געטראכט אז ס׳פאסט נישט צו דאווענען מיט א סידור האר״י, ווייל סידור האר״י איז א טרענסלעיטאר, א דיקשאנערי, א סולם. ער נעמט אים א טראכט אז ס׳זעט דיר אויס אז ברוך האט טייטש געלויבט, אבער דו לעבסט נאך נישט אינגאנצן אז ברוך מיינט עפעס אנדערש. געב איך דיר א סולם, א לייטער פון די טייטש פון ברוך אויף דער וועלט ביז די טייטש פון ברוך אויף יענער וועלט, על ידי אמת. ווען דער רב פרידמאן וואלט גערופן דעם סידור הרש״ש סידור הסולם — יענער האט געשריבן א קבלה און גערופן עס א סולם, איך מיין אז ס׳איז וועגן דעם.
די גאנצע תורה האט צוויי טייטשן
זאגט דער רמב״ן, די גאנצע תורה האט צוויי טייטשן. פון בראשית קען מען טייטשן עולם העשיה, קען מען טייטשן עולם האצילות. קיינמאל נישט דארף מען דערמאנען ביידע. אויב דו לערנסט די תורה, לערנסטו בראשית — אנפאנג, ברא אלהים — האט דער אייבערשטער באשאפן. אויב דו ביסט אין גן עדן, לערנסט אויך בראשית — כתר, חכמה, ברא אלהים — מ׳האט געמאכט די חכמה און בינה. ווי זאגט מען די טייטש? נאר ביי די תינוקות של בית רבן — די מענטשן וואס זענען תינוקות של בית רבן פון קבלה, פון אמיתה של תורה. אונז דארף מען נאך זאגן בראשית בחכמה.
דאס איז די סוד, ווייל חלחלה נפשך — אויב דו ביסט נישט דארט, וואס רעדסטו דערפון? און אויב ביסטו יא דארט, דארפסטו עס נישט. אלא מאי? דאס איז די חסד. ס׳איז די פלאץ וואו מ׳זאגט דיר, איך ווייס אז דו ביסט נישט דארט, אבער איך ווייס אז דו קענסט אנקומען דארט; איך בין א טרענסלעיטאר, איך לערן דיר אויס טייטש. ווען דו וועסט זיין א טאטע, וועסטו שוין נישט דארפן די טייטש — ער ווייסט שוין אז בראשית איז טייטש בראשית, ער דארף נישט קיין טייטשער. אן אמת׳דיגער מקובל איז נישט מכוון כוונות, ער זאגט די ווערטער אזוי ווי זיי זענען, אבער ער איז שוין אין עולם האצילות. א תלמיד הקבלה דארף די צוויי זאכן.
עפלייען דאס אויף זכור ושמור
אויב זכירה איז די טייטש ווען ס׳איז נאר א זכר בעלמא: זכור את יום השבת לקדשו — זאגט משה רבינו, געדענק אז ס׳איז דא א זאך וואס הייסט שבת לקדשו, א הייליגע זאך. שבת הייסט תפארת המלכות, קודשא בריך הוא. ליל שבת שמור — די שכינה; זכור — די זעיר אנפין. דאס איז די טייטש וואס מען לערנט אין עולם האצילות, וואס דער רמב״ן האט געלערנט על דרך האמת. אבער וואס זאג איך דיר? זכור — געדענק! פארוואס דארף מען געדענקען שבת? פארוואס זאל מען נישט טון שבת? ווייל דו ביסט נישט דארט. די זעלבע זאך, ושמרתם ועשיתם — טו די חלק השמירה, טו די חלק העשיה. אויב דו ביסט לעולם הזה, ס׳טייטשט אזוי; אויב דו ביסט לעולם האצילות, ס׳טייטשט אזוי.
פרשת ציצית שטעקט זיך ארויס פון די עק פון די בגד, פון די ענד פון די תורה פון פרשת שלח, און זאגט: איך ווייס אז דו האסט נאך נישט די תכונת הנפש פון אזא סארט מענטש וואס קערט וועגן די תורה — געדענק עס אבער. די גאנצע תורה האט א מובן אמיתי, די עשיה לעילא וואס טוט אויף די יחודים עליונים. אבער דו וואס לעבסט אין עולם העשיה, זאג איך דיר זכור, ס׳איז א זכירה.
אין עולם אלא אחד — מן העולם ועד העולם
אז איין צוויי מאל קען מען עס רופן זכירה, דאס איז א סוד. סוד מיינט נישט אז ס׳שטייט נישט אינגאנצן — אין גאנץ תורה שטייט די סוד נאכדעם וואס איז די פשוט׳ע פשט. אבער אז ס׳זאל שטיין מרומז אז ס׳איז דא ביידע וועלטן, סיי תורה און סיי סודות התורה — דאס שטייט זייער איינציגסטע מאל, אזוי ווי די גמרא זאגט אין ברכות. אמאל האט מען געזאגט ברוך ה׳ אלקי ישראל מעולם, פון אייביג. שקלקלו המינים ואמרו אין עולם אלא אחד, התקינו אז מ׳זאל זאגן מן העולם ועד העולם (ברכות נד.). וואס האבן מיר געטראכט אז ס׳איז יא דא איין עולם? פארוואס דארף מען ווארטן די קלקלו המינים?
דער אמת איז אז ס׳איז אין עולם אלא אחד — ס׳איז דא איין גאט און ער האט געמאכט איין וועלט. די שאלה איז נאר וועלכע וועלט. ס׳זעט אויס אז ס׳איז דא צוויי וועלטן, עולם הזה ועולם הבא, עולם האצילות און עולם העשיה — נאר ווייל אונז האבן זיך געמאכט א שיגעון אז די צוויי זאכן זענען עקסטער. אזוי ווי, וויפיל מסכת ברכות זענען דא? וויפיל תניא׳ס זענען דא? אין די בעק פון די תניא שטייט א ליסט פון צען טויזנט מאל וואס מ׳האט געדרוקט. איז דא צען טויזנט תניא׳ס? ניין, ס׳איז נאר דא איין תניא — פון די צורה, פון די איידיע. אויב דו האסט אזא מגושמי׳דיגע בליק אויף די פיסעס אויף פעיפער, וועט איינער פרעגן א קשיא, אה, ס׳איז דא אסאך מסכת ברכות? דארף מען זאגן, מן הברכות ועד הברכות איז נאר דא איינס, ווייל די מינינג איז נאר איינס.
די זעלבע זאך, ס׳איז נאר דא איין עולם — דער עולם האמת. די זכר פון די זאכן און די זאך אליין זענען נישט צוויי זאכן; א פיקטשער פון מיך און מיך איז נישט צוויי זאכן. אויב מ׳איז מפריד די פיקטשער און מ׳זאגט, ס׳איז דא פיקטשערס און ס׳איז דא דיך, דארף מען צושרייבן אויף די פיקטשער א כתב אז דאס איז א פיקטשער וואס איז פון מיר. דעמאלטס דארף מען זאגן מן העולם ועד העולם. אבער די נארמאלע סיטואציע איז אז ס׳איז נאר דא איינס, און די איינס איז די ריכטיגע.
די נפקא מינה פון זכור: א זכר בעלמא
יעצט פארשטייען מיר וואס איז די טייטש אז זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. נארמאל שטייט שמור ועשה — דו האסט א תכונת הנפש, א נשמה וואס האלט קעיר די מצוות און זי טוט עס. פארוואס דארף מען שרייבן זכור? לויט וואס מיר לערנען דא, ס׳איז נישט נידריגער, נאר ס׳געבט ארויס אז די מצוות זענען נאר א זכר בעלמא צו די עולם העליון, צו וואס די מצוות זענען אמת׳דיג. פארוואס? ווייל מ׳דארף דערמאנען אז ס׳איז דא אזא זאך ווי א תורה, אזא זאך ווי די עולם האמת. אבער אויב ס׳איז שבת, אויב ער טראכט שוין פון די אמת׳דיגע פוינט אוו וויו פון די איידיע, דארף מען עס נישט דערמאנען. זכור ושמור בדיבור אחד — ס׳איז די זעלבע זאך.
עשה ולא תעשה: וועלכע מצוות מאכן ייחודים
מ׳קען קאנעקטן צו די נושא פון עשה ולא תעשה. מ׳דארף פרעגן א שאלה על פי קבלה: וועלכע מצוות מאכן ייחודים? אין דער תולדות ברענגט ער אז איינער האט געפרעגט, ס׳איז דאך ידוע אז יעדע מצוה איז א ייחוד — אין וועלכע ייחוד איז די מצוה פון געבן א גט? א גט איז דאך פארקערט פון א ייחוד, ס׳איז א פירוד. וויאזוי קען מען זאגן אז א גט איז א ייחוד? ס׳מוז זיין עפעס א קאנעקשאן מיט די פשט, מ׳קען נישט סתם זאגן א ייחוד.
מ׳קען פרעגן די זעלבע שאלה אויף מצוות לא תעשה באופן כללי. ס׳איז דא א סידור מקובלים פאר מצות שבת, פאר מצות שופר — וואס מיינט אמת׳דיג א שופר, וואס איז מען מכוון. אבער איך האב נאכנישט געזען, נישט סתם א מקובל און זיכער נישט קיין חסיד׳ישער יונגערמאן, זאל זוכן צו אינזין האבן וואס איז די כוונות פון מצות נדה. דער חתן רבי לערנט אויס פאר דעם בחור די מצות היחוד, די מצות פריה ורביה, און די איסור נדה — אבער איך האב נישט געזען אז מ׳זאל אויסלערנען וועלכע כוונה איז דא אין דעם. הגם נדה איז א גרויסע זאך, און די מקובלים האבן אסאך דרושים וועגן דם נדה, ס׳איז א זאך וואס דער אריז״ל רעדט וועגן דעם באריכות — אבער נישט אזוי ווי א שער הכוונות פון לא תעשה, פון מצות נדה.
וועלכע כוונה איז נישט צו עסן טריפות? ס׳איז דא א עשה הבא מכלל לא תעשה, א מצות עשה צו עסן כשר׳ע מאכלים ווען מ׳עסט כשר ווילנדיג. ס׳איז דא כוונת אכילה, כוונת פון די יחוד, דאס וואס די גוף ווערט ניזון פון די אכילה. אבער פארוואס איז נישט דא קיין כוונות פון נישט עסן טריפה? די גמרא זאגט אין קידושין, אויב באה לידי מצות לא תעשה, איז ער מקבל שכר כעושה מצוה — דארף מען מאכן א תיקון, א כוונה דערויף.
די יחוד פון מצוות לא תעשה: די שמירה, נישט די עשיה
די תולדות׳ע תירוץ איז בערך אזוי: די יחוד פון א גט, און פון בכלל מצות לא תעשה, איז די שמירה שבהם, נישט די עשיה. ס׳ווערט נישט קיין יחוד דורכ׳ן נעמען מצות לא תעשה. מצות לא תעשה איז אין א ליסט פון דריי הונדערט פינף און זעכטיג זאכן וואס קענען מפסיד זיין א יחוד — קליפות, ביאור הקליפות.
דער רמב״ם זאגט אז אמאל שטייט אין די תורה לא, ס׳מיינט נישט אז מ׳זאל עפעס נישט טון, נאר אז מ׳דארף עפעס נישט טון — ער רופט עס א שלילה, אנדערש פון אן אזהרה. אן אזהרה איז א לאו, אבער א שלילה, למשל ולנערה לא תעשה דבר (דברים כב, כו), איז נאר א פטור, אז זי איז פטור, נישט קיין לא תעשה. אבער טראכט טיפער וועט מען פארשטיין אז אלע מצוות לא תעשה זענען א שלילה: א איד איז אזא סארט זאך וואס ער עסט נישט קיין חזיר פלייש. ווען? קיינמאל נישט. ס׳איז א דין אין די שמירה — שמירה איז אזא סארט מענטש וואס עסט נישט חזיר פלייש, אלעמאל.
ווען איז בכלל דא א נושא פון מצוות לא תעשה? א איד וואס איז אין א מצב מתוקן וואלט קיינמאל נישט געדארפט געדענקען מצוות לא תעשה — ער לעבט נישט אין די עולם פון מצוות לא תעשה, ער לעבט נישט מיט די קליפות. ווען דארף מען רעדן פון מצוות לא תעשה? אויב מ׳האלט שוין אין א פירוד, אין א מצב וואס אפשר וועט ער יא זינדיגן און גיין מיט עפעס א קליפה, דארף מען אים זאגן. אויף דעם איז אויך דא א חנון ורחום ה׳ — דער אייבערשטער האט געדענקט יעדע סארט קליפה וואס קען זיין פאר א מענטש, און ער האט צוגעלייגט א מצות לא תעשה פאר יעדע סארט, מ׳זאל נישט גיין דערין.
פון אונזער פערספעקטיוו קען זיין א מצב פון מצוות לא תעשה און נאכדעם א מצב פון מצוות עשה. פון די פערספעקטיוו פון דעם אייבערשטן, פון די אמת, איז דאס די זעלבע זאך. דאס וואס די טוב איז טוב איז אז ס׳איז נישט רע, ס׳איז נישט צוויי דינים, סור מרע ועשה טוב (תהלים לד, טו). די רע עקזיסטירט נישט אמת׳דיג; ס׳עקזיסטירט נאר איינער וואס איז סטאק ביי די מצב הרע, דארף מען רעדן וועגן דעם.
זכור ושמור בדיבור אחד: עשה און לא תעשה כאחד
זכור ושמור בדיבור אחד מיינט אז על פי די אמת לאמיתו איז נישט שייך צו רעדן פון מצוות לא תעשה עקסטער פון מצוות עשה — ס׳איז די זעלבע זאך. מ׳קען זאגן א טיפערע זאך: ביי א מענטש איז דא אמאל אז ער טוט יא און ער טוט נישט, ווייל ער איז מוגבל. אבער דער אייבערשטער איז נישט מוגבל — מצד דער אייבערשטער איז נישט טון אזא דיסיזשען פון יא טון. ביידע זענען פונקט אזוי גרינג, כביכול. אויב ס׳איז דא א לא תעשה, ס׳איז נאר אזוי ווי די לימיט פון וואס ס׳איז — ס׳איז דא א געוויסע צמצום, א גבול, יעדע זאך איז וואס ער איז, ער איז נישט עפעס אנדערש. דאס איז די לא תעשה שבו — נישט עפעס א דבר בפני עצמו, נאר די גבול פון די זאך.
וועגן דעם, די מקומות וואו זיי זענען זיך מתאחד מצוות עשה און מצוות לא תעשה, אזוי ווי שבת, אזוי ווי פסח, וואס איז כל שישנו בזכירה ישנו בשמירה — דאס איז די נפקא מינה פון זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, וועגן דעם נשים זענען חייב בשבת. וואס מיינט שמירת שבת? ס׳מיינט נישט טון מלאכה. אבער די נישט טון מלאכה, מיט די רבנים, מיט די דברי קבלה, איז דא עונג שבת, זאכן וואס מ׳טוט יא שבת — מ׳דאוונט און מ׳זינגט און מ׳עסט סעודות. אין די תורה שטייט לכאורה נאר די שמור. יא, ס׳איז דא א מצוה צו מאכן קידוש, אבער די גאנצע הרחבה איז אפשר נאר מדברי סופרים. און דאך פארשטייט יעדער אז זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. א חסידישער איד וואס היט שבת דארף כמעט נישט געדענקען פון די ל״ט מלאכות — נאר ווען ס׳מאכט זיך א שאלה. וואס טוט ער? ער איז מקדש את השבת. ס׳איז נישט צוויי זאכן. אזוי ביי א איד וואס היט שבת דארף מען נישט צוטיילן וואס איז גוט און וואס איז נישט גוט — ס׳איז די זעלבע זאך, די גוט איז אויך נישט שלעכט.
די יסוד אין חודש אלול
איך ווייס נישט אויב ס׳איז דא א צייט ווען מ׳טוט מצוות לא תעשה, חוץ אזוי ווי הבאה לידו — אז דער אריז״ל זאגט אז מ׳שערט זיך, זאל מען אינזין האבן בל תקיפו. אבער ס׳איז דא אויך אן ענין: א איד שערט זיך מיט פאות, ס׳ווערט שוין פון דעם א חיוב. די אידן פארשטייען אז ס׳איז דא אזא זכור ושמור בדיבור אחד אויף אסאך מצוות אמת׳דיג.
און מ׳דארף אויספירן: וויבאלד ס׳איז יעצט חודש אלול און מ׳פרובירט צו זיין גוט און נישט זיין שלעכט, איז די זעלבע זאך. די הערליכע חקירות צו מ׳זאל מער עוסק זיין אין סור מרע אדער מער ועשה טוב, אזוי ווי דער חידושי הרי״ם האט גערעדט צו מ׳זאל מער זאגן על חטא אדער מער ותמלוך — די גאנצע שאלה איז נאר ווען מ׳האלט אינמיטן זינדיגן. ווען מ׳האלט אינמיטן שבת, אינמיטן יום טוב, אדער אין חודש אלול וואס ס׳איז דא אין דעם א קדושה, א הארה — איז די זעלבע זאך, בדיבור אחד נאמרו.
א גוטן שבת.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
מהו מצוה — זכור ושמור בדיבור אחד
*הקדמת הזוהר, פקודי אורייתא, פרשת כי תבוא תשפ״ו*
רבותי, אנו לומדים את תורתנו הקדושה. שיעור זה הוא הרביעי, כמדומני, בעיוננו בהקדמת הזוהר, על הפסוק ‘פקודי אורייתא, פקודי דמרא עלמא׳ (הקדמת הזוהר) — הציוויים של אדון העולם. ואנו עודנו עומדים בהקדמה, שכן ההקדמה עוסקת בדבר יסודי מאוד, והוא השאלה: מהו מצוה? ואת שאלה זו, מהי משמעות מצוה, היא מבררת דרך החלוקה היסודית של סוגי המצוות המצויים, שהם מצוות עשה ומצוות לא תעשה. וכפי שאמרנו, שהבנת כל דבר מתגלה מתוך עמידה על החלוקות העיקריות שבאותו הענין, כך דרכו של הלומד לעמוד היטב על כל סוגיא.
החלוקה היסודית של המצוות
וודאי שישנן עוד חלוקות רבות של המצוות מלבד עשה ולא תעשה. ישנן דרכים שונות לחלק את המצוות: מצוות עשה שהזמן גרמא, מצוות התלויות בזמן, מצוות התלויות במקום, מצוות שהן דווקא לאנשים מסוימים, מצוות המוטלות על הכלל, מצוות המוטלות על הפרט, מצוות התלויות בארץ ישראל, מצוות הנוהגות תמיד, ומצוות התלויות בזמן מסוים. וכן חלוקות של מצוות חיוביות ומצוות קיומיות. וישנה גם חומרתה של כל מצוה, בעיקר בלא תעשה, אם היא בחיוב לאו, בחיוב כרת, בחיוב מלקות או בחיוב מיתה. כל אחת מן החלוקות הללו מעלה, אליבא דאמת, נקודה כללית במה שהיא מצוה, וממילא לאיזה חלק שייכת כל מצוה ומצוה בפרט. אך החלוקה הראשונה, הכללית ביותר, המחלקת את כלל המצוות לשתים בלבד, היא חלוקת מצוות עשה ומצוות לא תעשה.
מדוע יש להבין מהי מצוה
ועלינו לשוב ולעמוד על כך: מדוע כה חשוב להבין מהי מצוה. שכן להיות יהודי פירושו להיות אחד המקיים את המצוות. כך אמור בעשרת הדברות, וכמו שדיברנו בשיעור שעבר אודות עשרת הדברות. הרי כבר בחלק הראשון נאמר שהקדוש ברוך הוא הוא ‘פוקד עון אבות על בנים׳ (שמות כ, ה) — ‘לשונאיו׳, והם שונאי ה׳, ואין זה אלא מי שאינו עובד את הבורא, מי שעובד עבודה זרה או מי שאינו עושה את המוטל עליו, והוא הנקרא שונא ה׳. וכנגדם ‘ועושה חסד לאלפים לאוהביו ולשומרי מצותיו׳ (שמות כ, ו). הדבר ברור למדי: יש כנגד השונאים, שהם שונאי ה׳, בעיקר אלה שאינם עובדים את הבורא ואינם הולכים אחריו, המקבלים את הרע ואת העונש שנאמר שם; וכנגדם האהבה, והם שומרי מצותיו. ואפשר שיש כאן שני דברים, ‘לאוהביו ולשומרי מצותיו׳, ואפשר שהם דבר אחד — אוהביו שהם שומרי מצותיו. ולפי מה שלמדנו מן הרמב״ן, שאהבה היא מצות עשה, ו׳השמר׳ הוא ממצוות לא תעשה שהוא יראה, יש לומר שאהבה היא כנגד עושי מצוות העשה, ושומרי מצותיו כנגד השומרים בעיקר את מצוות הלא תעשה. אך באופן כללי, שומרי מצותיו הולך וודאי על כלל המצוות.
וכפי שאנו קוראים לעצמנו יהודי, הרי יהודי הוא שומר מצוות. פעמים רבות אומרים ‘שומר תורה ומצוות׳, שהרי התורה היא כללות המצוות, ולימוד המצוות הוא התורה. הרי שחשוב עד מאוד להבין מהי מצוה בכללותה. אנו נבראים שעושים מצוות, וזה טיבו של היהודי — סוג של גברא, סוג של אדם שעושה מצוות ושומר מצוות. ומהו טיבה של המצוה בכלל?
דרכים שונות בהבנת המצוה
ומכאן נדלג אל דרכו של הזוהר בענין. ישנן דרכים רבות מאוד. מובן מאליו שרוב בני האדם סבורים, כמובן, שמצוה פירושה ציווי, מלשון ציווי, פקודה — דבר שיש לעשותו; אך אין זה עיקר ענינו של היהודי. כידוע, ספרי החסידות אומרים שמצוה היא מלשון צוותא, ולא מלשון ציווי, אלא מלשון צוותא בלבד. וודאי שזהו דרוש, אך הוא מעלה דבר עמוק, ואפשר בהחלט להכניסו אף לתוך לשון המצוה והציווי עצמם. שכן יש להבין מהו ציווי. היו שאמרו, כמארטין בובר כמדומני, שהתורה אינה חוק אלא בקשה — דבר שהקדוש ברוך הוא מבקש מן היהודים. אלה כל מיני נוסחאות שאפשר לדבר בהן על הענין.
דרך הזוהר: שמור וזכור
אך הזוהר מלמדנו את דרכו, ומאחר שאנו לומדים זוהר, נדלג אל דרך הזוהר. וכה אומר הזוהר: המצוות הן שמור וזכור. שמור וזכור — אלה הן המצוות, והן שתיהן אחת, כמו שנאמר ‘זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו׳ (מכילתא, רש״י שמות כ, ח), וכמו שלמדנו בשבוע שעבר, שהגענו עד כדי כך שנבין שאין זו סתם דרשה מדוע נאמרו שני לשונות שונים בעשרת הדברות, ואין זו סתם דרשה המבארת מדוע נאמר אותו לשון פעמיים, אלא זהו ענין יסודי בשאלה מהם סוגי המצוות המצויים.
ובאופן כללי אמת הוא על כל התורה כולה שיש בה זכור ושמור, ולמדנו שהרמב״ן ביאר שזה מכוון באמת כנגד עשה ולא תעשה. וזה שעשה ולא תעשה באים ממקומות שונים והולכים למקומות שונים, שהם מהות אחרת לגמרי, ואף על פי כן שני הדברים הנקראים עשה ולא תעשה מצטרפים יחדיו. והכלל הגדול שנקרא תרי״ג מצוות פירושו שהכל אחד, אותו האל בעצמו, ‘כולם מרועה אחד ניתנו׳ (קהלת יב, יא) — יש אחדות בכל תרי״ג המצוות, וכמו שדיברנו בסוף השיעור הקודם. ואחדות זו מגיעה בשבת, שכן על שבת נאמר ‘זכור ושמור בדיבור אחד׳, ולכן מדליקים שני נרות ולוקחים שני הדסים, כדי לבטא את השמור והזכור שבדיבור אחד נאמרו. וזהו הדבר שעלינו לברר כאן היטב.
הקושיא על ‘ושמרתם ועשיתם׳
ועל פי קבלה, הענין הוא כך. הדבר הראשון שאומר הזוהר הוא זה: הוא מביא פסוק שנאמר בו ‘ושמרתם מצותי ועשיתם אותם׳ (ויקרא כב, לא). ואומר הזוהר, שהרי אמרנו זה עתה שיש שני סוגי מצוות הנקראים זכור ושמור, ולכאורה היה מתאים יותר שיאמר ‘ושמרתם מצותי וזכרתם אותם׳. ולדעתי אין זו אלא קושיא של העמדה, שכוונתו להגיע אל תירוצו, שהרי אינו יכול לכתוב ‘וזכרתם מצותי׳, ‘ושמרתם וזכרתם׳ — אין זה מתקבל על הדעת. אלא כוונתו לעורר שיש לשון כפול, שכן בלוחות אנו רואים שיש לשון כפול של זכור ושמור, זכור פעם אחת ושמור פעם אחרת, שהוא פירוש על זה. ולכאורה צריך הדבר להורות על אותו ענין, או על צד אחר של אותו ענין, כפי שנצטרך לדבר מעט לעומק אודות זכור ושמור. הרי שהם כשני צדדים, שני סוגי מצוות. ואמר הרמב״ן שהם מצות עשה של שבת ומצות לא תעשה של שבת, ונמצא שעשה ולא תעשה הם באופן כלל.
והנה יש פסוק שנאמר בו ‘ושמרתם ועשיתם׳. ואם כן תשאל, מדוע נאמר ‘ושמרתם ועשיתם׳? ולמה חסרה בו הזכירה? הרי העשיה — זו העשיה, ומתאים היטב שהעשה כנגד השמירה, שאינה עשיה אלא לא תעשה. אך היכן הזכירה? מדוע לא נאמרה זכירה? כאילו זו הנחתו של הזוהר בקושייתו — הוא מניח שלכאורה היה ראוי שיהיה כאן כנגד שמירה וזכירה, שמור וזכור. ומדוע לא נאמר זכור? ומאחר שהזוהר שואל קושיא, אף שלכאורה זו קושיא שנעשתה כדי להגיע אל התירוץ — ואיני מאמין שזו קושיא אמיתית. שכן יש שני סוגי קושיות: יש קושיא שאדם באמת נתקשה בדבר ומצא לו תירוץ ומהלך, ואין זה פשט הקושיא; ויש שהזוהר מקשה קושיות מסוג זה, אך כאן אין כוונתו לכך, אין זו קושיא מסוג זה. כאן הוא מקשה לכאורה כדי להגיע להראות את פשטו בשמירה וזכירה. והוא מראה, וכן יראה, שבפסוק זה, ובאמת בפסוקים רבים מאוד, לא נאמר שמירה וזכירה אלא שמירה ועשיה.
שמירה ועשיה הולכות יחדיו
ומאחר שהזוהר העיר על כך, נתעורר בי חשק לבדוק את הדבר. ובדקתי בתורה, ונראה שנאמר פעמים רבות מאוד בחומש לשון שמירה — ‘ושמרתם ועשיתם׳, ‘לשמור ולעשות׳ — ואף בספר דברים נאמר פעמים רבות ‘לשמור ולעשות את כל התורה׳ או ‘את כל המצוה׳, וכמה וכמה לשונות דומים. שמירה ועשיה הולכות יחדיו בחוזק רב. ולא זו בלבד שהן הולכות יחדיו, אלא הן כרוכות זו בזו עד שנאמר פעמים רבות ‘ושמרתם לעשות׳, ללא סוף — כמדומני עשרות פעמים נאמרו לשונות כאלה. ורואים בבירור, שכן אי אפשר שייאמר להיפך: לא נאמר לעולם ‘לעשות שמירה׳, אין ‘עושים׳ שמירה, אין השמירה דבר שעושים אותו. אלא שמירה פירושה פשוט כמו לשמור, כמו שאומרים ‘לשמור את התורה׳. וכיצד שומרים את התורה? על ידי עשיה, ולעתים על ידי אי-עשיה.
אך הלשון היא, כמו שנאמר פעם אחת ‘מוצא שפתיך תשמור ועשית׳ (דברים כג, כד), שתשמור לעשות. וכמו ‘ואביו שמר את הדבר׳ (בראשית לז, יא), ששמירה אין פירושה כאן לשמור על דבר כשומר. ואפשר שאף שומר עצמו אינו אלא מי שהוא אחראי שהדבר ייעשה כראוי, שיהיה שמור ולא ייגרם בו נזק וכיוצא בזה. אך שמירה כאן פירושה כמו שאומרים ‘לשמור את התורה׳. אין הכוונה שתעמוד כשומר במשמר לפני התורה, ואין הכוונה לשמור על התורה. הכוונה לעשות. אך יש כאן, ואני מבקש לבטא דבר עדין שאין בפי המילים הנכונות לבטאו, אך כביכול יש כאן עשיה: עשיה פירושה שעושים. אני עושה, אני מניח תפילין, אני נוטל לולב, אני תוקע בשופר, אני עושה משהו. אך מוכרחה לבוא עמו שמירה. כלומר, אתה עלול לשכוח לעשותו, ולכן תזכור לעשותו.
היהודי הוא שומר תורה — דין בגברא
ולדעתי טוב תמיד ללמוד מלשוננו הרגילה, מן הדרך שאנו מדברים בה על הבנת התורה. לעתים מתברר שאין הדבר מתאים, אך אם הוא מובן, טוב לפעמים להיעזר בו, ותמיד טוב להתחיל ממה שאנו מבינים. אנו אומרים שיהודי הוא שומר התורה, שומר תורה. ויש להבין שאין הכוונה שהיהודי אינו טועה לעולם ואינו חוטא לעולם. אין נחשב פחות, נאמר, מי שגנב, שאינו יהודי ירא שמים, שאינו שומר תורה — אין זה אמת. שומר תורה אשריהו, שומר תורה הוא יהודי השומר את התורה. לא נאמר שהוא מי שעושה את התורה, ואין קוראים לו ‘עושה תורה׳, ואין אומרים שיהודים הם עושי תורה ומצוות — אף שזה העיקר, השמירה.
ואף שלשמור פירושו גם שלא לעשות עבירות. ומה חשוב יותר, שלא לעשות עבירות או לעשות מצוות? שניהם חשובים, אך שניהם יחדיו נקראים שמירה. כלומר, שומר תורה הוא סוג אדם שיש לו כמו דאגה, מין אנושיות, מין אישיות. הוא שומר את התורה, הוא שומר תורה. ואפשר לומר שזה יותר דין בגברא מאשר דין בפעולה, בדבר שהוא עושה. וודאי שאדם כזה עושה — אי אפשר לומר ששומר תורה אינו עושה דבר, וודאי שהוא עושה בעקבות זאת, אך העשיה נובעת מן השמירה. ואפשר שהדבר מחובר למה שדיברנו לאחרונה בקביעות בשיעורי המידות (כמו שביארנו בשיעורים על המידות ואין זה מקומו), שיש דבר שנעשה טבע לאדם, שהוא עושה, שהוא שומר תורה. אין זה סתם אדם העושה את התורה, אלא הוא שומר תורה. שומר תורה הוא סוג של אדם, ולא סוג של מעשה. שומר תורה הוא סוג אדם השומר את התורה.
זהו דבר מסוג אחר. וכיצד הוא מתבטא, כיצד רואים אותו? אפשר לקרוא לזה הזכרון, הדאגה. ואפשר שהמילה שהוא דואג — לא שהוא דואג מפני שהוא ירא, אלא כוונתי לומר שהוא סוג אדם הזוכר, שיש עליו — ולעתים קוראים לזה עול, אך המילה עול אינה מוצלחת כל כך, שכן אין קוראים ליהודים בעלי עול תורה. יש ענין של קבלת עול מצוות וכדומה, אך התואר של היהודי אינו של מקיים עול תורה. הוא תחת עול תורה, הוא משועבד לתורה, הוא כמו עבד. אך אין קוראים לו כך בדרך כלל, אלא קוראים לו שומר, וזה שונה מאוד. יש לו מודעות מסוימת, אכפתיות. אפשר שהמילה ‘דאגה׳ מתאימה לזה — אכפת לו מן התורה, אכפת לו מעשיית התורה. זהו סוג האדם. וזה עדין הרבה יותר ורב הרבה יותר, כמו שאמרנו קודם שמצוה אינה פקודה, ושומר המצוות אינו מקיים הפקודות, אינו תחת עול הפקודות, אלא הוא מודע, יש לו נטיית הלב, נטיית המוח, נטיית הדעת, שהוא צריך, שהוא נוגע. אפשר לומר שהוא שומר על התורה ממש, מילולית, הוא שייך לשמירה על התורה.
אני משחק כאן במילים משום שאין בפי מילה ברורה מספיק לבטא את הענין, אך מה שאני מבקש לבטא הוא שאין זה מי שמשועבד לתורה, מקיים עול תורה, ואין זה שהוא עתיד לשכוח — לא זו המילה — אלא זה יותר מודעות, יש כאן מודעות מסוימת, סוג של דעת. זהו פירוש שומר תורה, וזהו פירוש ‘ושמרתם׳. ולכן נאמר בתורה פעמים רבות ‘שמור תשמרון לעשות׳, ‘לשמור לעשות׳, ואף בלא ו׳, ‘לשמור לעשות׳. ולכאורה פירושו לשמור לעשות, או שדרך השמירה מגיעים אל העשיה. כמו שאנו מדברים שמי שיש לו מידת היותו יהודי, שלהיות יהודי הוא דין בגברא ולא דין בחפצא. ואין הכוונה שאם אומרים שלהיות יהודי הוא דין בגברא, נמצא שפירושו להיוולד לאם יהודיה — לא, נעשים יהודי. אחד הדברים שבהם נעשים יהודי הוא ההיוולדות לאם יהודיה, אך להיות יהודי אינו עובדה על גופו של אדם אלא סוג של גברא. וגברא הוא דבר שעושה דברים.
ולכן, לפחות לפי מה שאנו מדברים, מי שאין לו דבר עם שמירת התורה, שלא שמע עליה מעולם, הרי הוא אנוס ופטור, אך אינו יהודי במובן זה. יהודי הוא מי ששומר את התורה, יש לו קשר הנקרא שמירה. הוא שומר התורה, דואג לתורה, אכפת לו מן התורה, אכפת לו מן המצוות. והאם הוא עושה אותן הלכה למעשה, האם כל מצוה הוא עושה? זהו כבר הקיום שלהן. אך זה פירוש השמירה. ולכן שמירה היא השם הכללי. שמירה ועשיה, ואף השמירה קודמת לעשיה. שמירה קודמת לעשיה, וכפי שאנו לומדים, זו מידת המלכות, כלומר האישיות, ה׳אני׳ העושה את התורה, שהיא המלכות של האדם. וזהו הדבר הראשון: תחילה צריכה להיות שמירה, שהוא שומר את התורה.
הזכירה: ‘זכור את יום השבת׳ ו׳זכור עמלק׳
ומעניין שבדקתי: על אותו דבר לא ייתכן לומר ‘עשיה לשמור׳, שאין לזה פירוש, שכן שמירה היא הכללות. וכן בדקתי, ולפי מה שמצאתי, אם זוכרים מקום נוסף, נאמר ‘זכור את יום השבת לקדשו׳ (שמות כ, ח). ומלבד זכור את יום השבת לקדשו יש זכירות אחרות. נאמר ‘זכור את אשר עשה לך עמלק׳ (דברים כה, יז), אך אין זה ‘זכור לעשות׳. אין נאמר ‘זכור למחות׳, אלא נאמר זכור את אשר עשה עמלק, ובעקבות זאת יש לך מצות עשה ‘תמחה את זכר עמלק׳ (דברים כה, יט). אך הזכירה אינה הולכת על המחיה. בני אדם סבורים שמצות זכור — ואפשר שהרמב״ם לומד כך — פירושה שיזכור לעשות, אך באמת מחולקים שם שני השלבים. ‘זכור את אשר עשה לך עמלק׳ שונה מאוד מ׳זכור את יום השבת׳. ‘זכור את יום השבת׳ פירושו זכור לשמור שבת, ואילו ‘זכור את אשר עשה לך עמלק׳ פירושו זכור מה עשה עמלק, וזה יגרום, או שזו מצוה נפרדת הקשורה במצות מחיית עמלק, אך אין זה זכור למחות את עמלק.
פעם אחת, פעם אחת בכל התורה שידוע לי, נאמר שיש לזכור את כל המצוות — לשון זכירה על כל המצוות. הזוהר מקשה כאן לכאורה, ואמרתי שהקושיא מעט תמוהה, וטוענני שאין הזוהר מתכוון מילולית להקשות קושיא, אל
א הוא מתכוון בכך להעלות את נקודתו. אך למעשה, פעם אחת בכל התורה נאמר לזכור את כל המצוות, ואנו אומרים אותו פעמיים שלוש ביום: ‘למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי׳ (במדבר טו, מ), ‘וזכרתם את כל מצות ה׳ ועשיתם אותם׳ (במדבר טו, לט). כאן נאמר הפעם היחידה, בפרשת ציצית, שיש לזכור את כל מצוות הבורא ולעשותן.
ודיברנו כבר בשיחה בפרשת שלח, או באחת מן השבועות הסמוכות לפרשת שלח, אודות הראיה מפרשת ציצית, שזו המצוה האחרונה באותו סדר המצוות, ושם כבר נאמר לשון אחר, ‘ולא תתורו׳ (במדבר טו, לט), שיש לזכור, ושם יש כמו זכירה כנגד שכחה (כמו שביארנו בשיחה בפרשת שלח אודות פרשת ציצית ואין זה מקומו). אך לפי מה שאנו מדברים היום, ייתכן שיש כאן באמת פירוש אחר מעט לזכירה. ורק שנקדים תחילה את פירוש הזוהר בזכירה, ואחר כך כבר נבין שפרשת ציצית היא דבר מיוחד. ורואים זאת מכך שאומרים אותה בכל יום, גם משום זכר יציאת מצרים, אך גם משום זכירת כל המצוות. וזכירת כל המצוות היא אולי דרגה גבוהה יותר, עמוקה יותר, על פי קבלה דרגת סוד של הבנת כל המצוות.
תירוץ הזוהר: הזכירה היא עשיה — נזכרים ונעשים
אומר הזוהר כך: מדוע צריכה להיאמר זכירה, מהי הזכירה, ומהי העשיה? אומר הזוהר, הזכירה היא ממש אותו דבר כמו העשיה. וזה תמוה מאוד, שכן לפי מה שאנו לומדים ומה שהעולם יודע, נאמר תמיד זכירה ועשיה, ‘והימים האלה נזכרים ונעשים׳ (אסתר ט, כח). והגמרא לומדת שיש זכירה — זכור שקוראים אותו; הגמרא מפרשת שזכירה היא קריאה. וכן הגמרא להלכה מפרשת ‘זכור את יום השבת לקדשו׳ — שידבר על השבת, יזכיר. וכמו שאנו אומרים תמיד, פירושו להזכיר ולא לזכור. זהו ענין של דיבור. ועשיה היא עשיה, עשיה במעשה, בוודאי.
אומר הזוהר, שכאן שנאמר עשיה, פירושה אותו דבר כמו זכירה. הזכירה שאנו מדברים בה, ‘זכור את יום השבת׳, היא עשיה. ומה פירוש הדבר? מפרש הזוהר, ומה כוונתי לומר? אומר הזוהר: ‘דהא מאן דאדכר מלה לתתא, אדכר ואתעביד ההוא רזא לעילא׳ (זוהר) — שכאשר אדם מזכיר, מזכיר דבר כאן למטה, נעשה אותו הדבר למעלה. כלומר, כל אחד מבין שזהו היסוד שהזוהר אומר תמיד. כל התורה כולה, זהו פשט הזוהר על המצוות. הרי שכאן תירוץ השאלה: מהו מצוה? מהי מצוה על פי קבלה? מצוה היא דבר שהוא נזכר ונעשה. מזכירים אותו כאן והוא נעשה. כלומר, כאן אין זו עשיה. כאן אמנם קוראים לזה עולם המעשה, אך זה מנקודת מבטנו, שכן אנו סבורים שכאן עושים דברים. אך העשיה חלושה מאוד — מה עושים כאן בנענוע לולב? ואפשר לומר שכאשר מזכירים כאן זכירה, כשהזכירו, מדברים בעיקר במצוה שבזכירה, שבדיבור. אך האמת היא, שיחסית לעולמות העליונים, יחסית למה שהוא ריאלי, כל פעולותינו אינן אלא זכרונות, אינן אלא זכר. אין זה דבר בעצמו, אלא זכר לדבר. זהו סימן, כמו שאומרים, צל של הדבר, תמונה של הדבר, ציור של הדבר, זכר, זכר בעלמא.
המצוה היא זכר לעולמות העליונים
וכל המצוות נקראות זכירה. ומדוע הן זכירה? משום שלכן נאמר בתורה כמעט לעולם רק זכירה, שכן התורה מדברת כפי שהוא באמת. התורה אומרת שנעשה משהו, שהוא נעשה. ומהו ‘נעשה׳? נזכרים ונעשים. אדם זוכר, שכן דרך המצוות הוא מזכיר. ומה הוא מזכיר? הרי אומרים את הכלל, שכל דברי העולם הזה הם זכרונות, סימנים, על ענינים עליונים, על ענינים ריאליים. כלומר, אין אנו רואים אלא דוגמאות של הדברים, אין אנו רואים אלא את הענין המצוי כאן היום ומלובש בגוף אחד החי בזמן אחד ובמקום אחד וכיוצא בזה. אך הדבר מזכיר לנו — ואין הכוונה שהוא מזכיר לנו בלבד, שזה היה הפשט הרציונליסטי יותר, אלא הוא מזכיר באמת, כלומר יש לו התכונות, יש לו הצורה, משום שהוא מזכיר לנו מן השרשים שבו, מן הריאליות שהוא בנוי עליה. דרך משל, שמצות תפילין מזכירה את הדבר הנקרא ‘שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין׳ (ברכות ו.), כלומר חותם האמת, חותם מציאות השם, יחוד השם ויציאת מצרים, כל פרשיות התפילין. תפילין שלנו הם כמו זכר, כמו קו טלפון שדרכו מגיע הד, בת קול ממה שהריאליות היא. ומאחר שזה הד, פירושו שהוא מזכיר באמת.
וממילא, כאשר אתה מניח תפילין, אתה מזכיר, ולא רק שאתה מזכיר — אצלך זו הזכרה, ובשמים, במציאות האמיתית, נעשים תפילין, נעשים תפילין אמיתיים. או כאשר יהודי עושה שבת, עושה זכור ושמור של שבת, נעשה הזכור והשמור שהוא הזכור והשמור המקורי, הזכור והשמור האמיתי, נעשה אז לאחר שהוא עושה זאת. זהו פירוש הזוהר לזכירה, כלומר למצות זכור, מצות עשה — ועוד נחזור לחבר זאת למצות עשה, אך נראה לכאורה שזה צריך להיות על כל המצוות. וזכור הוא הפירוש על פי קבלה של כל המצוות, שהמצוות הן דברים שכל אחד יודע, ‘באתערותא דלתתא אתער לעילא׳ (זוהר). וכבר דיברנו באריכות שיש בזה שתי נקודות, שני ביאורים. יש את זה שדרך מה שאדם משתמש בסימנים, הוא ממשיך על עצמו את ההמשכה של האור, של השפע, של הריאליות שזה זכר אליה.
ולכן אומרים המקובלים שיש ללמוד על כל דבר את הסימנים, יש ללמוד את הסימנים שבעולם, את כל חפץ, ובפרט את חפצי המצוה — הסידור, האתרוג, הספר תורה, האתרוג, הלולב, הסוכה, השופר — מהו זה, על מה הוא מורה, ודרך זה, כאשר עושים אותו בכוונה זו, נעשה זכרון. אתה מזכיר את הדבר, את השופר העליון, השופר הגדול, השופר האמיתי הנתעורר דרך השופר. ובזה יש כמו הדרך הפסיבית, שאנו אומרים שמאחר שזה כלי, שהזכר הוא כמו כלי, כמו שהמשל הוא כמו רדיו, כמו טלפון התופס את הגלים המצויים בעולם, הרי מאחר שהוא בנוי באופן שיכול לתפוס אותם, הוא תופסם. ויש גם את הדרך האקטיבית. שלפנים היו קולטנים בלבד, היה רדיו ששולח, הטלוויזיה שולחת אותות מכל צד, ומי שיש לו הכלים יש לו הסימן, הזכר. מכשיר טלפון, מכשיר טלוויזיה, רדיו — אינם אלא זכר. אין הם הקול, אלא זכר הקול. הם יכולים לקלוט את הקול, ואם מכוונים אותם לתדר הנכון, הם קולטים אותו.
הדדיות: אור חוזר
ובזמן הזה, וכמדומני שטכנית תמיד היה כך, אך בזמן הזה כמעט כל הכלים שיש לנו מדברים בחזרה. כלומר, לא רק שהם יכולים לקלוט, אלא הם יכולים גם להשפיע כביכול. אי אפשר לקרוא לזה השפעה אמיתית, שכן כוחה של כל המערכת מונח בעליון. ואני מבין בעצמי שכאשר אנו אומרים שהם משפיעים למעלה, אין הכוונה שהם יכולים לעמוד מעל הקדוש ברוך הוא, שהם יכולים לעמוד מעל העולמות העליונים. שהרי לכן הם נקראים עליונים, משום שהם למעלה מאתנו. אך אפשר לדבר בחזרה.
וראיתי דבר יפה מאוד שאמר אחד השבוע, שדיבר על רבי ותלמיד, או על מצבים אחרים שבהם יש כמו היררכיה מסוימת. בזמן הזה בני אדם אינם נוחים עם כך. כל אחד, כידוע, רוצה להיות חבר של כל אחד, רוצה להיות חבר של הרבי, של המדריך, של הרב — ובלבד שלא יהיה עם הקדוש ברוך הוא בלבד. הוא רוצה להיות חבר, אינו רוצה שהקדוש ברוך הוא יעמוד למעלה והוא ידבר עמו.
ומי שלומד ספרי חסידות, או את העולם החסידי החדש בזמן הזה, מוצא זאת בכל צד. ואמר עתה, שכל הקבלה בנויה על כך, שיש שתי דרכים: אין זה רדיו אלא טלפון. אין זה דבר שאפשר רק לשמוע, אלא דבר שאפשר גם לדבר עמו בחזרה. אומר הוא, כאשר הרבי אומר שיעור, אני רוצה שאוכל לדבר בחזרה. וודאי שזה אמת, כמו שנאמר ‘ומתלמידי יותר מכולם׳ (תענית ז.), ויהדות בנויה על שאלה ותשובה, שכל שיעור, כל לימוד צריך להיות עם שאלה ותשובה, שאלמלא כן אין בו כמעט דין. וזה ידוע, ובכל ספרי החסידות נאמר הענין של ‘הלא את׳ — ‘מה נרדת׳, שיש להעלות מיין נוקבין, שהוא אלקים, ומיין דכורין. הדבר הולך בשתי הדרכים. ‘מאת ה׳ היתה זאת היא נפלאת בעינינו׳ (תהלים קיח, כג) — כביכול, כמאמר המגיד ממעזריטש, הקדוש ברוך הוא נעשה ‘זאת׳, בחינת נקבה, מאתנו. אנו מעוררים דרך מצוותינו, דרך רצונותינו, דרך לימוד התורה שלנו, דרך אהבת חברים שלנו, דרך מה שאנו עושים, אנו מעוררים כביכול למעלה.
וזאת ביאר אותו אחד יפה מאוד: שהעולם מבולבל מעט במה שזה מורה, שכן אין זה אומר עדיין שנעשה שווה בשווה. כמו בעל תשובה, האם היית סבור שנעשה שווה בשווה? אין זה שווה בשווה. ומה כוונתו? אומר הוא, יש כאן הדדיות, כלומר הדבר הולך בשתי הדרכים. וודאי שאפשר לקרוא לזה כביכול, שיש השפעה מסוימת ההולכת בחזרה בשתי הדרכים, אור חוזר. יש דבר שהתחתון עושה לעליון אף הוא.
הקשר צריך ללכת בשתי הדרכים
והאמת היא שכך מוכרח להיות, שכן אם לא כן אין קשר, אין קשר אמיתי. כאשר יש שני בני אדם, רבי ותלמיד המדברים, מוכרח שהרבי מקשיב לתלמיד, שאם לא כן אין קשר אנושי. קשר אנושי הולך תמיד בשתי הדרכים. אשה ואיש — יאמרו תורות שלמות שהאיש צריך להיות המשפיע והאשה צריכה להיות לו המקבל. וטוב מאוד, זה המבנה היסודי. אך ברור, וכל אחד מבין, שאפילו בתורה השוביניסטית והפטריארכלית ביותר שתמצא, ייאמר גם כן שהאיש צריך להיות נאה לאשה, שהוא צריך להקשיב למה שהיא אומרת, שהוא צריך לשאול את דעתה בדברים מסוימים, שהוא צריך לקבל ממנה אף הוא — שמה שהיא אומרת נוגע בדבר.
והקדוש ברוך הוא — אחד מתאריו של האל הגדול, שהוא כל מה שהוא, הוא שומע תפילה, לכל הדעות. כל אחד מסכים שמותר לומר שהקדוש ברוך הוא שומע תפילה. הוא מקשיב, שכן אם לא כן הייתי כחיה רעה — אתה איש, אתה המשפיע, ולכן אינך מקבל ממנה דבר, אין דרך חזרה? אלא יש דרך חזרה. והדרך חזרה פירושה, כמו שאומרים, שאפשר שיהיה כביכול בחינת ‘ומתלמידי יותר מכולם׳. אנו תלמידים של הקדוש ברוך הוא, ובמובן מסוים, הדרך שבה הקדוש ברוך הוא מתנהג עמנו נוגעת יותר בנו מבו, שכן ‘ומתלמידי יותר מכולם׳. הנקבה היא ‘אשת חיל עטרת בעלה׳ (משלי יב, ד), והיא משפיעה פעמים רבות יותר על אופן ניהול הענין עמה. אך ביאר אותו אחד שאין זה אומר שחסרה כל ההיררכיה. אין הכוונה שכל, אדרבה, אותה הדדיות, כפי שאני אומר, ההולכת בשתי הדרכים, התקשורת הדו-כיוונית, בנויה על כך שבעצם יש אב ובן, איש ואשה, רבי ותלמיד, חסיד ורבי — כל סוגי הקשרים המצויים הפועלים רק עם ההיררכיה. ואם יבטלו את כל הדבר, לא יפעל גם הוא. שכן כיצד מקבל הזכר, השפע, כיצד מקשיבה הנקבה? מאחר שהוא בעלה והיא אשתו. ואיש ואשה הם דבר העומדים בצורה כזו, שמצד זה הוא מקשיב לה בהיותה אשתו, בהיותנו בני הקדוש ברוך הוא, בהיותנו נבראיו — מכוח זה הוא מקשיב לנו. ואפילו כביכול נראה שאנו עושים יותר משהוא עושה. אך אין לטעות ולבטל את כל ההיררכיה, שכן אם אז אין היא קיימת, אין הוא האב ואיני הבן, ואין דבר כלל. אב ובן הם דבר מסוג זה.
וביאר אותו אחד לאנשים שהם רבנים — ובזמן הזה יש אנשים רבים שהם גם אבות, גם בעלים, גם רבנים, גם מדריכים מכל סוג — שפעמים רבות הוא שוכח עצמו, ופעמים רבות הוא דיבר יותר מרצונו של הרבי, שכן קשה להיות מי שעומד בשלילה, וחסר שיאפק עצמו מעט, שלא יאמר כל מה שהוא חש ולא יגלה הכל. אך מעט צריך, שכן מוכרח שהדבר יהיה בשתי הדרכים. אי אפשר שאדם יהיה רבי וכל מה שהוא אומר יהיה שקר. מוכרח הוא לומר, ומוכרח אף שהוא יוכל להיות מושפע מן התלמיד ולקבל ממנו. ואם התלמיד אומר לו מחמאה, הוא מקבלה, כמו שהקדוש ברוך הוא בעצמו מקבל, שומע תפילה, שומע את שבחנו והודאתנו. ומה טיבו של דבר? אין לו צורך בשבחנו והודאתנו, אך זו כביכול האנושיות. זו הנהגת השם לפי ספירותיו, לפי מידותיו, שהוא מקבל מאתנו, שהוא מתייחס אלינו כחתן וכלה, כרבי ותלמיד, כאיש ואשה, כאדון ופועל. כפי שתרצה לקרוא לזה, כך הוא אנושי.
היסוד: הדדיות בלי ביטול ההיררכיה
אך הדבר מתרחש רק בהיותו ‘אני עמך ואת עליוני׳. אין הוא מתרחש דרך ביטול זה. אדרבה, אם יבטלו את עצם ההיררכיה, לא יהיה גם הוא. שכן אז, אומרים בני אדם שמאבדים את היראה — ולא רק שמאבדים את היראה, אלא מאבדים את כל הדבר, מאבדים גם את האהבה, שכן האהבה היא אהבת איש ואשה. אין זו אהבה, אלא שני אנשים שאינם נשואים, אין כלום. כך הם הדברים היסודיים. ומכאן נפקא מינה גם למה שנאמר לעיל, שבכל קשר יש כמעט תמיד משפיע ומקבל. וודאי שהמשפיע מוכרח להיות נאה, ומוכרח שיהיה הדדי, שאי אפשר שיהיה חד-צדדי. קשרים חד-צדדיים — זו סטרא אחרא, כמו אונס. הרי אין לעשות ‘בני אנוסה׳, ואפילו בתוך נישואין אסור שיהיה אונס, אסור לכפות את הנשים, אסור לכפות תלמידים, אף לעשות דברים טובים. יש ללמדם. וללימוד יש חלק כביכול ביראה תתאה, ביראת העונש, אך כל עוד הילד מבין שהוא נמצא כאן תחת השלטון, הוא מקבל מרצון, ‘ומלכותו ברצון קבלו עליהם׳ (נוסח התפילה), הוא מבין באופן כללי שכך ראוי, ודרך זה לעתים בדוחק עם העבד יש ‘חושך שבטו שונא בנו׳ (משלי יג, כד), שכופים אותו. אך עצם הדבר וודאי אינו יכול להיות באונס. אך אין זה שולל שהוא בעל הבית, שהוא מנהיג. זהו יסוד חשוב שראיתי השבוע, וכמדומני שהוא מסדר מעט את הדברים.
המצוה היא ציור של עולם האצילות
ונחזור למה שאנו לומדים כאן בזוהר. רואים אנו שהמצוות הן דברים שהם נזכרים ונעשים, שהן נקראות זכירה ועשיה. הזכירה — מה שאנו עושים אינו אלא זכר. והזכר מעורר למעלה, נעשה, עושה עשיה שם, במקום העשיה האמיתית, במקום שבו נעשה באמת משהו. וזה פירוש המצוה, זה פירוש הזוהר למצוה. ויש להבין זאת עמוק יותר. מה פירוש שזה פירוש המצוה? הפירוש הוא כך, לדעתי: מה שאנו קוראים מצוות אינם אלא התמונות של הקדוש ברוך הוא. כל מצוה היא ציור של איך נראה הקדוש ברוך הוא. אך שוב, לא הקדוש ברוך הוא בעצמו, כביכול עצמותו הנעלמה, שאין קוראים לה כלל, אלא הקדוש ברוך הוא לפי מה שהוא מתגלה אל העולם, לפי מה שהוא רוצה שידברו עמו ויתייחסו אליו. זה פירוש מצוה. מצוה היא ציור של עולם האצילות, של תפארת ומלכות דאצילות באופן מיוחד, הזכר ונקבה כביכול שלמעלה, התפארת והמלכות, הדו פרצופין. זו המצוה.
ואם כן, באופן הכללי ביותר, כל המצוות — ומכאן נלמד לאחר מכן שהמצוות הן רמ״ח איברים ושס״ה גידים. של מי? וודאי שהאדם מתקן את רמ״ח איברים ושס
“ה גידים של האדם. אך כיצד הוא מתקן את רמ״ח איברים ושס״ה גידים של האדם, מהו זה? אלה הם רמ״ח איברים ושס״ה גידים של השכינה עם קודשא בריך הוא. זה הדבר, זו תרי״ג מצוות. מהי מצוה? כשאומרים חסידי עולם, מצוה היא איך שיהודי יחד עם האל. מצוה היא האל. זה פירוש מצוה, מצוה קדושה, מצוה שאומרים עליה ‘אשר קדשנו במצותיו׳ (נוסח הברכות), בעבורו, במצוותיו, במה שהוא עושה, לא במה שאנו עושים למענו, על פי קבלה. ‘אשר קדשנו במצותיו וצונו׳ — הוא קידש אותנו בכך שאנו במצוותיו. המצוות שאנו עושים, הן בו. זה פירוש המצוה.
ומה לזה עם מצוותינו? אלה הן המצוות כפי שהן בעולם האצילות. מצוותינו הן זכר להן. ‘זכר עשה לנפלאותיו חנון ורחום ה” (תהלים קיא, ד). הקדוש ברוך הוא עשה לנפלאות העליונות המצויות בעולמות העליונים, המצויות בעולם הריאלי, באמת — עשה זכר כאן למטה. ומדוע? משום שהוא חנון ורחום, משום שהוא מרחם, מוריד עצמו אלינו ועושה זכר. כל דבר בעולם הוא זכר לדבר עליון. והמצוות — יש לשאול מדוע דווקא המצוות, אלא שהמצוות הן זכר טוב יותר, הן דברים שנבחרו להיות הזכר של קודשא בריך הוא ושכינתיה. זה פירוש המצוה.
מדוע נאמר זכור רק בשבת ובציצית
עתה נבין — הייתי אומר שאגלה סוד — עתה נבין מדוע בכל התורה כולה לא נאמר זכור אלא פעם או פעמיים, ממש פעם אחת, ורק בשבת. ומאחר שאין הדבר בא בתורה בגלוי, הוצרך להסתירו מעט וכתב שמור, שכן פירושו באמת שמור על פי פשט. זהו פירוש, כמו שהרמב״ן מודה אף הוא בסוף על פי פשט לאבן עזרא שזהו פירוש. ובכל התורה כולה לא נאמרה זכירת המצוות אלא בפרשת ציצית. ומדוע? משום שכפי שאמרנו, התורה מדברת ממה שכך הוא באמת. התורה מדברת על פי פשט.
ובמילים אחרות, מה כוונתי? מהו ההבדל בין פשט לסוד? אומר לך דבר מעניין. על פי פשט אין אלא עולם אחד, ואף על פי סוד אמיתי אין אלא עולם אחד. על פי פשט — עשיה, עושים מצוות בגוף, יהודים עושים מצוות. זה הפשט. על פי סוד — זה אינו נחשב, זה אינו קיים. כל עולם העשיה, מנקודת מבטו של עולם האצילות, מנקודת מבטו של העולם הריאלי — מהו המצוי? אין מצוי אלא זה.
כיצד מתפלל מקובל אמיתי
וכמו שאנו אומרים בקבלה, כיצד מתפלל מקובל? הדבר תלוי, שכן יש שתי דרגות מקובלים. פשטן מתפלל בסידור פשוט: נאמר ברוך — מבורך, אתה — אתה, ה׳ — הקדוש ברוך הוא, אלקינו — אלוהי, אלוהינו, וכן הלאה. מקובל מתפלל בסידור על פי קבלה, אך מקובל אמיתי מתפלל בסידור פשוט. במילים אחרות, אך בסידורו הפשוט. מקובל מתפלל בסידור כפול, לחם משנה. מקובל מתפלל בסידור, ומקובל שאנו מכירים מתפלל בסידור שכתוב בו ברוך — כתר, אתה — חכמה, ה׳ — תפארת, ומה שתהיה הכוונה. הסידור הוא בעצם סידור תמוה. הסידור אינו סידור לא של העולם הזה ולא של עולם האצילות. שכן בעולם האצילות, כשנאמר ‘ברוך׳ באותיות ב׳ ר׳ ו׳ כ׳, בהברה הנשמעת ברוך, במשמעותה ‘מבורך׳, הכוונה לכתחילה כתר עליון הממשיך שפע אל חכמה בינה וכו׳. זו הכוונה, ואין צורך להוסיף תרגום.
כמו מי שמדבר יידיש: מה פירוש ‘איד׳ ביידיש? ‘איד׳ ביידיש הוא איד. ‘איד׳ באנגלית הוא ‘יהודי׳. והיכן נאמר שאיד הוא ‘יהודי׳? רק במילון, בשכבת תרגום בין יידיש לעברית. מי שמדבר רק עברית אומר רק ‘יהודי׳, ואין לו כלל את החתיכה. מי שמדבר רק יידיש אומר ‘איד׳. ומי שמדבר בשתי השפות צריך שכבת תרגום. נכון.
הרי המקובל האמיתי, מי שהיה מקובל אמיתי, מי שהיה חי כולו בעולם האצילות, היה מתפלל בסידור פשוט. ולכן היו רבנים חסידיים שסברו כך, שאין ראוי להתפלל בסידור האר״י, שכן סידור האר״י הוא מתרגם, הוא כמו מילון. הוא אומר על כל מילה כפי שנראית המילה כאן, שכן צריך אתה לחשוב שברוך פירושו מבורך, ואתה תופס, אך אינך חי עדיין לגמרי שברוך פירושו מבורך, אלא מבורך פירושו דבר אחר וברוך פירושו דבר אחר, הכל פירושו דבר אחר. הרי שאני נותן לך מילון, סולם, סֻלם — אמת, כשקרא הרב פרידמן לסידור הרש״ש סידור המילון, סידור הסולם. אותו אחד מגן עדן שכתב את פירוש הקבלה קרא לו ‘סולם׳, וכמדומני שזה בשל כך. זהו סֻלם — סולם מפירוש ‘ברוך׳ בעולם הזה עד פירוש ‘ברוך׳ בעולם הבא, על ידי אמת.
כל התורה יש לה שני פירושים
הרי שזהו באמת הסוד, זה הדבר שאין אומרים אותו בדרך כלל. מעניין מאוד. ולכן אומר הרמב״ן שכל התורה יש לה שני פירושים. מ׳בראשית׳ שכלל ישראל קורא אפשר לפרש עולם העשיה ואפשר לפרש עולם האצילות, ולעולם אין צורך להזכיר את שניהם. אם אתה כאן ולומד את התורה, לומד אתה ‘בראשית׳ — בתחילה, ‘ברא אלהים׳ — הקדוש ברוך הוא ברא. ואם אתה בגן עדן ולומד, אף אתה לומד בראשית — כתר, חכמה, כתר, ברא אלהים — נעשו חכמה ובינה. וכיצד אומרים את הפירוש? רק אצל התינוקות של בית רבן. אנו שהננו תינוקות של בית רבן של קבלה, של חסידות, של אמיתיות, של אמיתה של תורה — לנו עדיין צריך לומר ‘בראשית׳ בחכמה, וכן הלאה.
וזהו באמת הסוד. שכן אין הדבר בא — ‘חלחלה נפשך׳: אם אינך שם, מה אתה מדבר בו? ואם אתה כן שם, אינך צריך לו. הרי, ‘חלחלה נפשך׳, אלא מאי? זה החסד. זה כמו המקום שבו אומרים לך: יודע אני שאינך שם, ויודע אני שאתה יכול להגיע לשם, ואני מתרגם, אני מלמדך פירוש. אתה עדיין ילד, אינך יודע מה פירוש ‘בראשית׳. אומר אני, בראשית פירושו כך וכך. וכשתהיה אב, לא תצטרך עוד את הפירוש. אב אינו מתפלל לכאורה בסידור עם תרגום, רוב האבות, שכן הוא כבר יודע ואינו צריך אף לחשוב — בראשית פירושו בתחילה. בראשית פירושו בראשית, ולא שפירושו דבר, אלא אינו צריך מתרגם. נכון? מקובל אמיתי אינו מכוון כוונות, מקובל אמיתי אומר את המילים כפי שהן, אך הוא כבר בעולם האצילות. אך מקובל מזויף — לא מקובל מזויף, אלא ילד, תלמיד המקובלים, תלמיד הקבלה — הוא צריך את שני הדברים.
יישום הדבר על זכור ושמור
אשוב ליישם זאת על מה שאנו מדברים עתה. אם זכירה היא הפירוש כשהיא זכר בעלמא — ‘זכור את יום השבת לקדשו׳, אומר משה רבנו, זכור שיש דבר הנקרא שבת לקדשו, זה דבר קדוש. שבת פירושה תפארת המלכות, קודשא בריך הוא, זה פירוש שבת. ‘ליל שבת שמור׳ — פירושו השכינה; ‘זכור׳ — פירושו זעיר אנפין. ובכן, זהו כבר הפירוש שלומדים בעולם האצילות, שלומדים בשמים, שלמד הרמב״ן על דרך האמת. אך מה אני אומר לך? זכור, זכור! אך היכן השבת האמיתית? מדוע צריך לזכור שבת, מדוע לא לעשות שבת? משום שאינך שם. ובדרך כלל אין אומרים כך. אותו דבר — ‘כל מצותי שמרתם ועשיתם׳, עשה אותו, עשה את חלק השמירה, עשה את חלק העשיה, עשה את כל הדבר. אם אתה בעולם הזה, כך פירושו; אם אתה בעולם האצילות, כך פירושו.
פעם אחת, משום שפרשת ציצית היא הפרשה הבולטת מקצה הבגד, בולטת מסוף התורה של פרשת שלח, לפי מה שלמדו שזהו סוף התורה, בולטת ואומרת: יודע אני שאינך שומר תורה, יודע אני שאין לך עדיין אותה תכונת הנפש שתבין, שתהיה סוג אדם שאכפת לו מן התורה. אך זכור אותה. או שכל התורה יש לה מובן אמיתי, והמובן האמיתי הוא העשיה, עשיה לעילא, עשיה העושה את הייחודים העליונים. אך אתה החי בעולם העשיה, שכך נראה אתה בינתיים, אומר אני לך זכור, זו זכירה.
אין עולם אלא אחד — מן העולם ועד העולם
ומה שפעם או פעמיים אפשר לקרוא לזה זכירה — זה סוד. וסוד אין פירושו שהסוד אינו נאמר כלל, שכן בכל התורה נאמר הסוד לאחר הפשט הפשוט. אך שייאמר פעמיים מזה, זה מעט מאוד, יש פעם או פעמיים, ובני אדם מתלבטים: מדוע לא נרמזו סודות התורה בתורה? הרי סודות התורה כן מצויים בתורה. אך רמז ששני העולמות מצויים, שיש גם תורה וגם סודות התורה, זה נאמר פעם אחת בלבד. כמו שהגמרא אומרת במשנה בברכות: לפנים אמרו ‘ברוך ה׳ אלקי ישראל מעולם׳, מכל העולם, מעולם. משקלקלו המינים ואמרו אין עולם אלא אחד, התקינו שיאמרו ‘מן העולם ועד העולם׳ (ברכות נד.). ולכאורה קשה מצד הגשמיות: מה סברנו, שיש עולם אחד? מה הדבר הגדול? מדוע צריך להמתין עד שקלקלו המינים?
מפרש הוא כך: האמת היא שאין עולם אלא אחד, יש אל אחד והוא עשה עולם אחד, אין אלא עולם אחד. השאלה היא רק איזה עולם הוא עשה. ונראה שיש שני עולמות, עולם הזה ועולם הבא, עולם האצילות ועולם העשיה, אך זה רק משום שהשתגענו לומר ששני הדברים נפרדים. הרי זה כמו ששואל אחד — ושואל אני זאת פעמים רבות — כמה מסכת ברכות יש? ואם איני יודע כמה, אצטרך לשאול את המדפיס, אצטרך לראות בסוף. כמה תניא׳ות יש? בסוף התניא יש רשימה של עשרת אלפים פעם שנדפס תניא. וכי יש עשרת אלפים תניא׳ות? לא, אין אלא תניא אחד. אם אתה מסתכל על הגוף, על ניירות התניא, כיצד מצויים ניירות שעליהם נדפסה מסכת ברכות פעמים רבות — כמה מסכת ברכות יש? אין אלא אחת. שהרי מצד הצורה, מצד הרעיון. אם יש לך מבט מגושם ותמוה כזה, ישאל אחד קושיא ויאמר: הרי יש הרבה מסכת ברכות. אזי יצטרכו לתקן ולומר, לא, מן הברכות ועד הברכות אין אלא אחת, שכן המשמעות אחת. אך אין זו לכתחילה קושיא של שוטים.
כך בדיוק, באמת אין אלא עולם אחד. איזה עולם? עולם האמת. ומה פירוש שהרי מצוי כל עולם? וודאי, שכן העולם הוא סימן לו. שאם אומר אחד, הזכר של הדברים והדבר עצמו אינם שני דברים. תמונה שלי ואני אינם שני דברים, אלא תמונות שלי. וזה מה שהוא. אם מפרידים את התמונה ממני ואומרים: הרי יש תמונות ויש אתה, אצטרך לתקן ולכתוב על התמונה כתובת, לומר, לא, זו תמונה שהיא ממני. אזי צריך לומר מן העולם ועד העולם. אך אין זה המצב הרגיל. המצב הרגיל הוא שאין אלא אחד, והאחד הוא הנכון.
הנפקא מינה של זכור: זכר בעלמא
ואם כן, כבר נבין. אמרנו שעלינו להבין מהו פירוש ‘זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו׳. אומרים ששמור נאמר כרגיל — ובאמת בדרך כלל נאמר שמור ועשה. שמור ועשה פירושו שיש לך תכונת הנפש, יש לך נשמה שאכפת לה מן המצוות והיא עושה אותן. ומדוע צריך לכתוב זכור? לפי מה שאנו לומדים כאן, זכור אין זה נמוך יותר — אין זה נמוך, אלא מעלה שהמצוות אינן אלא זכר בעלמא לעולם העליון, למה שהמצוות הן באמת. וזה רק שבוע אחד בשנה, ומדוע? משום שיש להזכיר שיש דבר כזה תורה, שיש דבר כזה עולם האמת. אך אם זו שבת, אם הוא חושב כבר מנקודת המבט האמיתית, מנקודת המבט של הרעיון — אין צורך להזכיר. זכור ושמור בדיבור אחד, הם אותו דבר.
עשה ולא תעשה: אלו מצוות עושות ייחודים
ואפשר לומר עוד נקודה, אם רוצים לחבר לענין של עשה ולא תעשה, שבו אין לי בהירות, אך מה שאמרתי עתה ברור יותר. אפשר לחבר לענין עשה ולא תעשה בערך כך, כמדומני, ואפשר שזה אותו דבר. יש לשאול שאלה על פי קבלה: אלו מצוות עושות ייחודים? מעניין מאוד, וראיתי ספרי חסידות המדברים בשאלה זו. וראיתי מקור מעניין לשאלה, שבתולדות הוא מביא קושיא, איני זוכר בשם מי, שמישהו שאל קושיא, שהרי ידוע שכל מצוה היא ייחוד, והקושיא נוגעת לכל מצוה שהיא ייחוד: באיזה ייחוד היא מצות נתינת גט? הרי גט הוא היפוכו של ייחוד, הוא פירוד. וכיצד אפשר לומר שגט הוא ייחוד? מוכרח שיהיה קשר עם הפשט, אי אפשר לומר סתם ייחוד. איזה מין ייחוד הוא גט? הרי גט הוא אחת מתרי״ג המצוות. כך הוא מביא קושיא, ותירוצו הוא בערך זה, וננסה לבארו.
או אפשר לומר, אם אפשר, שגט הוא דווקא מצות עשה, וזו קושיא יפה. אך אפשר לשאול את אותה שאלה על מצוות לא תעשה באופן כללי. כל אחד מבין שיש סידור מקובלים למצות שבת, למצות שופר. מה פירושו האמיתי של שופר, על מה מכוונים? זאת אף מי שאינו מקובל יש לו כוונה מסוימת בזה. אך עדיין לא ראיתי מקובל — האמת שרק בשערי מצוות יש מעט כוונות ההולכות בדרך זו, מעט מאוד — אך לא ראיתי, לא סתם מקובל, וכל שכן לא אברך חסידי, שיחפש לכוון מהן כוונות מצות נדה. ומדוע אין מלמדים זאת? כל הבחורים, החתן-רב מלמד את הבחור את מצות היחוד וודאי, את מצות פריה ורביה, שהיא מצוה גדולה, ואת ההלכות שמלמדים, את איסור נדה. ואחר כל הראיות — כמדומני אלפי מצוות לא תעשה מצויות, שס״ה לא תעשה — לא ראיתי שילמדו, שידברו על מצות יחוד איזו כוונה יש בה. וודאי שנדה היא דבר גדול, ולמקובלים דרשות רבות על דם נדה, ודבר שהאריז״ל מדבר בו באריכות. אך לא ראיתי שיהיה כמו שער הכוונות של לא תעשה, של מצות נדה.
או כל דבר, איזו כוונה היא שלא לאכול טריפות? מה יש לכוון? אין מכוונים. יש עשה הבא מכלל לא תעשה, יש מצות עשה לאכול מאכלים כשרים, אך זה לאו הבא מכלל עשה, כשאוכלים כשר במתכוון. לא ראיתי שכוונת אכילה מעניינת — יש כוונת אכילה, יש כוונה של הייחוד, שהגוף ניזון מן האכילה, ומהי פנימיותה. אך מדוע אין כוונות של אי-אכילת טריפה? וודאי שראיתי, אמנם, שאחד עשה סידור כוונות של הנחת מסנן על הברז, סתם ליצנות. ‘נזהר עבר אדם׳, כמו שהגמרא אומרת בקידושין, שאם בא לידי מצות לא תעשה, מקבל שכר כעושה מצוה — הרי צריך לעשות תיקון, צריך לעשות איזו כוונה על זה.
הייחוד של מצוות לא תעשה: השמירה, לא העשיה
ובכן, בפרטי הדבר יש לחקור טוב יותר. אפשר שיש כן אופנים, ומסתמא תלוי הדבר בענין, שיש סוד של זכור ושמור בדיבור אחד. אך אם בכלל אין הדבר מצוי, אין אנו עושים אותו, אין אנו עושים בדרך כלל דברים כאלה. והתירוץ הוא, ותירוץ התולדות הוא בערך כך, שהייחוד של גט, ואפשר לומר שהייחוד של מצוות לא תעשה בכלל, הוא השמירה שבהן, ולא העשיה. אין נעשה ייחוד דרך עשיית מצות לא תעשה. מצות לא תעשה היא ברשימה של שלוש מאות שישים וחמישה דברים שיכולים להפסיד ייחוד. הן נקראות קליפות, וזהו ביאור הקליפות.
ומעניין מאוד, שהרמב״ם אומר שמצוות לא תעשה — לפעמים נאמר בתורה ‘לא׳, ואין הכוונה שאין לעשות משהו אלא שאין צורך לעשות משהו. הוא קורא לזה שלילה, שונה מאזהרה. אזהרה היא לאו, אך שלילה — למשל, נזכור שנאמר ‘ולנערה לא תעשה דבר׳ (דברים כב, כו), אין זה לאו שלא לעשות משהו לאנוסה, אלא שלילה בלבד, שאין צורך, שהיא פטורה, זה פטור ולא לא תעשה.
אמת, אך אם נחשוב עמוק יותר, נבין שכל מצוות לא תעשה הן שלילה, שאין. שיהודי הוא סוג דבר שאינו אוכל בשר חזיר. ומתי אינו אוכל בשר חזיר? לעולם לא. זה דין בשמירה
, כמו שאמרתי קודם, ששמירה היא סוג אדם שאינו אוכל בשר חזיר. ומתי הוא סוג אדם כזה? תמיד.
ובכן, מכאן יוצא שמתי בכלל יש ענין של מצוות לא תעשה? יהודי אמיתי, יהודי במצב מתוקן, לא היה צריך לעולם לזכור מצוות לא תעשה. הרי הוא כבר סוג אדם שאינו חי בעולם של מצוות לא תעשה, אינו חי עם הקליפות. ומתי בכלל יש לדבר על מצוות לא תעשה? כאשר צריך, כאשר כבר מצויים בפירוד, במצב שאפשר שיחטא, שאפשר שילך עם קליפה כלשהי, אזי צריך לומר לו. ועל זה שוב ‘חנון ורחום ה”, ועל זה אף יש ‘חנון ורחום ה”. שהקדוש ברוך הוא זכר כל סוג קליפה שיכולה להיות לאדם, וכתב מצות לא תעשה מיוחדת לכל סוג, באופן כללי, והרבנים מוסיפים עוד. לכל מצות לא תעשה המצויה הוא צירף קליפה, צירף איסור שלא ילכו אליה.
אך בעצם, מנקודת מבטנו אפשר שיש מצב של מצוות לא תעשה, ואחר כך מצב של מצוות עשה. מנקודת מבטו של הקדוש ברוך הוא, מנקודת מבט האמת, זהו אותו דבר. כלומר, מה שהטוב הוא טוב, זה שהוא אינו רע, אין אלו שני דינים, ‘סור מרע ועשה טוב׳ (תהלים לד, טו). על כל פנים, על פי האמת אין להם קיום, אי אפשר שיהיו שני דברים אחרים, הרי זה אותו דבר, סור מרע ועשה טוב, הטוב אינו רע. והרע אף הוא אינו טוב, אך הרע אינו קיים באמת, אלא מי שתקוע במצב הרע — עליו צריך לדבר.
זכור ושמור בדיבור אחד: עשה ולא תעשה כאחד
ובכן, שמור וזכור בדיבור אחד פירושו שעל פי האמת לאמיתה אין שייך לדבר על מצוות לא תעשה בנפרד ממצוות עשה. הם אותו דבר. או אפשר לומר אף כדבר עמוק יותר, שמצות לא תעשה פירושה שלא לעשות, ומצות עשה פירושה כן לעשות. ואצל אדם יש לעתים שהוא כן עושה ולעתים אינו עושה, משום שהוא מוגבל מדברים רבים החסרים לו. אך הקדוש ברוך הוא אינו מוגבל. אצל הקדוש ברוך הוא, מצדו, אי-העשיה היא החלטה כמו כן-העשיה. אין זה שקשה, שהוא צריך להתאמץ יותר לעשות משהו מאשר שלא לעשות משהו. שניהם קלים באותה מידה, כביכול, אם מותר לומר מילה כמו ‘קל׳. הרי שאין הבדל. וכמדומני ששורש הענין ההוא הוא אותו דבר שנאמר כאן. שאם יש לא תעשה, אין זה אלא כמו הגבול של מה שהוא. יש צמצום מסוים, יש גבול, כל דבר הוא מה שהוא ואינו דבר אחר. זו הלא תעשה שבו. אך אין הלא תעשה דבר בפני עצמו, אלא היא הגבול של הדבר.
ולכן, המקומות שבהם מתאחדים מצוות עשה ומצוות לא תעשה, כמו שבת, כמו פסח, שהוא ‘כל שישנו בזכירה ישנו בשמירה׳. אומר הרבונו של עולם רק — זו הנפקא מינה של זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, ולכן נשים חייבות בשבת. שכן שבת, כמו אותו דבר שאני אומר, שמירת שבת — מה פירוש שמירת שבת? פירושה שלא לעשות מלאכה. אך מעניין מאוד שאי-עשיית המלאכה, כידוע, עם הרבנים ועם דברי קבלה יש עונג שבת, יש דברים שכן עושים בשבת, מתפללים ושרים ואוכלים סעודות. וכל אלה אינם דברים הנאמרים בתורה כלל. בתורה נאמר לכאורה רק השמור, וכמעט על פי הלכה עיקרו השמור. כן, יש מצוה לעשות קידוש וכן הלאה, אך לא כל ההרחבה, שהיא אולי רק מדברי קבלה, מדברי סופרים. אך כל אחד מבין שזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. יהודי רגיל השומר שבת, יהודי חסידי השומר שבת, כמעט אינו צריך לזכור את ל״ט המלאכות. את זה צריך כשמתעוררת שאלה, צרה, כשהוא צריך לעשות משהו, שיֵדע למה מותר ובאיזה אופן מותר. אך באמת, מה הוא עושה? הוא עושה שמירת שבת, הוא מקדש את השבת. אין אלו שני דברים. כביכול כך אצל הקדוש ברוך הוא, אי-העשיה וכן-העשיה, זה שהטוב הוא טוב ואינו רע — הוא אותו דבר, אין צורך לחלק. אותו דבר אצל יהודי השומר שבת, אין צורך לחלק את שני הדברים, מה טוב ומה אינו טוב. זה אותו דבר, הטוב אף הוא אינו לא-טוב, אינו רע, אותו דבר.
היסוד בחודש אלול
וזהו טיבו של זכור ושמור, שכל המצוות הן עשה ולא תעשה כאחד. ואפשר שאף מצוות לא תעשה — איני יודע אם יש עת שעושים אותן, מלבד כמו הבאה לידו, שהאריז״ל אומר שהמסתפר יכוון ‘בל תקיפו׳. אך יש גם כמו ענין, שיהודי מסתפר עם פאות, ומכאן נעשה כבר חיוב. מעניין, אחד הדברים שנוצר בהם מצב כזה שעושים פאות, אף שאינו אלא מצות לא תעשה. נראה שהיהודים מבינים שיש זכור ושמור בדיבור אחד על מצוות רבות באמת. ויש לומר, רק מפני שעתה חודש אלול ומנסים להיות טובים ולא רעים. זהו אותו דבר, החקירות הנפלאות אם ראוי לעסוק יותר בסור מרע או יותר בועשה טוב, יותר להיפטר, כמו שדיבר החידושי הרי״ם, אם ראוי לומר יותר על חטא או יותר ותמלוך. כל השאלה היא רק כשעומדים באמצע החטא. אך כשעומדים באמצע שבת, באמצע יום טוב, או בחודש אלול שיש בו קדושה, הארה — זהו אותו דבר, בדיבור אחד נאמרו.
גוט שבת.
תמלול מלא 📝
מהי משמעות המצווה — זכור ושמור בדיבור אחד
*הקדמת הזוהר, פקודי אורייתא, פרשת כי תבוא תשפ״ו*
החלוקה הבסיסית של המצוות
רבותי, אנו לומדים את התורה הקדושה. היום הוא ערב שבת פרשת כי תבוא תשפ״ו, חצי אלול. אנו ממשיכים בשיעור הרביעי על ההקדמה של הזוהר, על פקודי אורייתא, פקודי דמרא עלמא (הקדמת הזוהר), הציווים של אדון העולם.
ההקדמה מדברת על דבר יסודי מאוד, והוא השאלה: מהי משמעות המצווה? והיא מדברת על כך דרך החלוקה הבסיסית של סוגי המצוות שיש — מצוות עשה ומצוות לא תעשה. כפי שדיברנו, ההבנה של כל דבר מתגלה דרך החלוקות העיקריות שיש באותו ענין.
בוודאי יש עוד הרבה יותר חלוקות של המצוות: מצוות עשה שהזמן גרמא, מצוות התלויות בזמן, מצוות התלויות במקום, מצוות שהן רק לאנשים מסוימים, רק לכלל, רק לפרט, רק בארץ ישראל, מצוות חיוביות, מצוות קיומיות. יש את החומר של כל מצווה, בעיקר של לא תעשה — חיוב לאוין, חיוב כרת, חיוב מלקות, חיוב מיתה. אבל החלוקה הראשונה, הכללית ביותר, שמחלקת את כל המצוות רק לשתיים, היא החלוקה של מצוות עשה ומצוות לא תעשה.
מדוע צריך להבין מהי מצווה
מדוע כל כך חשוב להבין מהי מצווה? כי להיות יהודי זה בעצם להיות מי שעושה את המצוות. כך כתוב בעשרת הדברות, שהקב״ה פוקד עון אבות על בנים (שמות כ, ה) לשונאיו — שזה אומר מי שאינו עובד את ה׳, מי ששומר עבודה זרה, או מי שאינו עושה מה שצריך. ועושה חסד לאלפים לאוהביו ולשומרי מצותיו (שמות כ, ו) — האוהבים הם שומרי מצוותיו. יכול להיות שזה אותו דבר, אוהביו שהם שומרי מצוותיו. לפי מה שלמדנו מהרמב״ן שאהבה היא מצוות עשה, והשמר הוא ממצוות לא תעשה, יראה — יכול להיות שאהבה מתכוונת למי שעושים מצוות עשה, ושומרי מצוותיו למי ששומרים בעיקר מצוות לא תעשה. אבל באופן כללי שומרי מצוותיו מתייחס לכל המצוות.
אנו קוראים לעצמנו יהודי, שומר מצוות, הרבה פעמים אומרים שומר תורה ומצוות. אם כן חשוב מאוד להבין מהי בכלל מצווה? יהודי הוא סוג של גברא, סוג של אדם שעושה מצוות, ששומר מצוות — מהו סוג הדבר הזה בכלל מצווה?
דרכים שונות במהות המצווה
רוב האנשים חושבים שמצווה פירושה פקודה, מלשון ציווי, קומנד — דבר שצריך לעשות. אבל זה לא העיקר של להיות יהודי. ספרי חסידות אומרים שמצווה היא מלשון צוותא, לא מלשון ציווי. זה בוודאי דרוש, אבל זה מביא דבר עמוק. מרטין בובר אמר שהתורה אינה חוק, אלא ציווי, דבר שהקב״ה מבקש מהיהודים. אלה כל מיני נוסחאות שאפשר לדבר על כך.
דרך הזוהר: שמור וזכור
הזוהר אומר שהמצוות הן שמור וזכור, ושתיהן אחד, כפי שכתוב זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו (מכילתא, רש״י שמות כ, ח), שלמדנו בשבוע שעבר. זה לא סתם תורה על מדוע כתובות שתי לשונות שונות בעשרת הדברות, אלא זה דבר יסודי מאיזה סוג מצוות יש.
זה נכון באופן כללי על כל התורה כולה שיש זכור ושמור, שהרמב״ן הסביר שזה אומר באמת עשה ולא תעשה. שני הדברים באים ממקומות שונים, הולכים למקומות שונים, זו מהות שונה, והם מתאחדים. הדבר הכללי שנקרא תרי״ג מצוות הוא הכל אחד, כולם מרועה אחד ניתנו (קהלת יב, יא) — יש אחדות של כל תרי״ג מצוות. האחדות מגיעה בשבת, כי על שבת כתוב זכור ושמור בדיבור אחד, וצריך לעשות שני נרות, שני הדסים, כדי להראות את שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו.
הקושיא על ושמרתם ועשיתם
הזוהר מדבר על פסוק, ושמרתם מצותי ועשיתם אותם (ויקרא כב, לא). לכאורה, מאחר שיש שני סוגי מצוות שנקראים זכור ושמור, היה מתאים יותר שיכתוב ושמרתם מצותי וזכרתם אותם. הקושיא היא כמו קושיא פיקטיבית, הוא מתכוון להגיע לתירוץ שלו — הוא לא יכול לכתוב ושמרתם וזכרתם, זה לא הגיוני. אבל הוא רוצה לעורר שבלוחות אנו רואים את הלשון הכפולה זכור ושמור, שצריך לומר היבט אחר של אותו דבר, שני סוגי מצוות. אומר רמב״ן, זה אומר מצוות עשה של שבת ומצוות לא תעשה של שבת. יוצא שעשה ולא תעשה נקראים זכירה ושמירה.
יש פסוק שכתוב ושמרתם ועשיתם. מדוע כתובה העשייה? כי זה מתאים מאוד: עשה, שמירה היא לא לעשות, לא תעשה. אבל איפה הזכירה? הזוהר מניח שזה לכאורה כנגד שמירה וזכירה. הוא מראה שבפסוק הזה, ובהרבה מאוד פסוקים, כתוב לא שמירה וזכירה, אלא שמירה ועשייה.
שמירה ועשייה הולכות ביחד
חיפשתי בתורה וראיתי שכתוב הרבה מאוד פעמים לשון שמירה, ושמרתם ועשיתם, לשמור ולעשות, בפרט בספר דברים — לשמור ולעשות את כל התורה או את כל המצווה. שמירה ועשייה הולכות מאוד ביחד. כתוב לפעמים ושמרתם לעשות. אבל לעולם לא כתוב להיפך, לעשות שמירה — לא עושים שמירה, שמירה אינה דבר שעושים.
שמירה פירושה לשמור, כמו שאנו אומרים לשמור את התורה. איך שומרים את התורה? על ידי עשייה, ולפעמים על ידי אי עשייה. כמו שכתוב מוצא שפתיך תשמור ועשית (דברים כג, כד), תשמור לעשות, וואביו שמר את הדבר (בראשית לז, יא) — שמירה לא אומרת כאן לשמור כמו שומר עם שמירה. אומרים באנגלית קיפינג התורה. זה אומר לעשות. אבל יש כאן משהו עדין: יש את העשייה — אני מניח תפילין, אני נוטל לולב, אני תוקע שופר, אני עושה משהו. אבל צריכה לבוא עם זה שמירה — אתה יכול לשכוח לעשות את זה, תזכור לעשות את זה.
יהודי הוא שומר תורה — דין בגברא
יהודי הוא שומר התורה, שומר תורה. זה לא אומר שהיהודי לעולם לא עושה חטא. אם הוא גנב הוא לא שומר תורה — זה לא נכון. שומר תורה הוא יהודי ששומר את התורה. לא כתוב שהוא מי שעושה את התורה, לא קוראים לו עושה תורה, אף אחד לא אומר שיהודים הם עושי תורה ומצוות — למרות שזה העיקר, העשייה.
מה יותר חשוב — לא לעשות עבירות, או כן לעשות מצוות? שניהם חשוב, ושניהם ביחד נקראים שמירה. שומר תורה הוא סוג של אדם שיש לו דאגה, אישיות מסוימת — הוא שומר את התורה. זה יותר דין בגברא מאשר בפעולה. סוג כזה של אדם, העשייה שלו יוצאת מהשמירה. זה קשור למה שאנו מדברים לאחרונה בשיעורים של מידות, שיש דבר כזה שהאדם יש לו את הטבע שלו שהוא נעשה שומר תורה. שומר תורה הוא סוג של אדם, לא סוג של מעשה.
אפשר לקרוא לזה הדאגה, הוא דואג — לא כי הוא מפחד, אלא הוא סוג של אדם שהוא זוכר, יש לו מודעות מסוימת. המילה עול אולי לא מילה כל כך טובה, כי לא קוראים ליהודים בעלי עול תורה, והתואר של יהודי אינו מי שהוא תחת עול תורה, משועבד לתורה כמו עבד. קוראים לו שומר. יש לו דאגה מסוימת, הוא דואג לתורה, לעשות את התורה. זה הרבה יותר עדין, כמו שאמרנו שמצווה אינה קומנד, ושומר מצוות אינו מקיים קומנדס, אלא מי שיש לו נטיית הלב, נטיית הדעת, שהוא נוגע. הוא שומר על התורה ממש, הוא שייך לשמור על התורה.
כמו שלהיות יהודי הוא דין בגברא, לא דין בחפצא. זה לא אומר שזה עובדה על גוף האדם — נעשים יהודי, ואחד הדברים שבהם נעשים יהודי הוא להיוולד לאם יהודייה. אבל להיות יהודי הוא סוג של גברא, וגברא הוא דבר שעושה דברים.
מי שמעולם לא שמע על שמירת התורה — הוא אנוס, פטור, אבל הוא לא יהודי במובן הזה. יהודי הוא מי ששומר את התורה, יש לו יחס שנקרא שמירה. אם הוא עושה את זה הלכה למעשה, כל מצווה — זה כבר הקיום של זה. לכן שמירה היא השם הכללי, ושמירה באה לפני עשייה, כפי שלפי מה שאנו לומדים זו מידת המלכות, האישיות, האני שעושה את התורה.
הזכירה: זכור את יום השבת וזכור עמלק
על אותו דבר לא יכולה להיות עשייה לשמור — שמירה היא הכללות. אם מישהו זוכר עוד מקום של זכירה: כתוב זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ח), וכתוב זכור את אשר עשה לך עמלק (דברים כה, יז) — אבל לא כתוב זכור לעשות. כתוב זכור מה עמלק עשה, ועל זה יש לך מצוות עשה תמחה את זכר עמלק (דברים כה, יט). אבל הזכירה לא הולכת על המחייה. אנשים חושבים, אולי כך לומד הרמב״ם, שמצוות זכור אומרת שצריך לזכור לעשות, אבל זה יותר מחולק לשני שלבים. זכור את אשר עשה לך עמלק אומר זכור מה היה עמלק, מה יגרום, או שזו מצווה נוספת — אבל לא לזכור למחות את עמלק.
פעם אחת בכל התורה כתובה לשון הזכירה על כל המצוות, ואנו אומרים את זה פעמיים, שלוש פעמים ביום: למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי (במדבר טו, מ), וזכרתם את כל מצות ה׳ ועשיתם אותם (במדבר טו, לט). בפרשת ציצית כתוב שצריך לזכור את כל מצוות ה׳ ולעשות אותן. דיברנו על כך שזו המצווה האחרונה של אותו סדר המצוות, שם כתוב ולא תתורו (במדבר טו, לט), זכירה כנגד שכחה. אבל לפי מה שאנו מדברים היום, יכול להיות פירוש אחר של זכירה, ואחר כך נבין שפרשת ציצית היא משהו מיוחד, רמה גבוהה יותר, רמת סוד של הבנת כל המצוות.
תירוץ הזוהר: זכירה היא עשייה — נזכרים ונעשים
אומר הזוהר: זכירה היא אותו דבר כמו עשייה. כתוב והימים האלה נזכרים ונעשים (אסתר ט, כח), והגמרא לומדת שזכירה היא קריאה, כמו זכור את יום השבת לקדשו — לדבר על שבת, להזכיר. זה ענין של דיבור. ועשייה היא לעשות במעשה.
אומר הזוהר, כאן שכתוב עשייה זה אומר אותו דבר כמו זכירה. הזכירה שאנו מדברים, זכור את יום השבת, היא עשייה. דהא מאן דאדכר מלה לתתא, אדכר ואתעביד ההוא רזא לעילא (זוהר) — כאשר אדם מזכיר, הוא מזכיר דבר כאן למטה, נעשה הדבר למעלה. זה התירוץ של השאלה מהי מצווה על פי קבלה: מצווה היא סוג של דבר שהוא נזכרים ונעשים. מזכירים את זה כאן וזה נעשה. כאן קוראים לזה עולם המעשה, אבל זה מהפרספקטיבה שלנו. יחסית לעולמות העליונים, יחסית למה שהוא אמיתי, כל הפעולות שלנו הן רק זכרונות, רק זכר. זה לא דבר בעצמו, זה זכר לדבר, סימן, צל, שאדו, תמונה של הדבר.
כל המצוות נקראות זכירה. על כן כתוב בתורה כמעט אף פעם לא רק זכירה, כי התורה מדברת כמו שזה אמיתי — נעשה משהו, זה נעשה. מה זה אומר נעשה? נזכרים ונעשים. אדם זוכר, הוא מזכיר דרך המצוות, ומה הוא מזכיר?
המצווה היא זכר לעולמות העליונים
הכלל: כל דברי עולם הזה הם זכרונות, סימנים, על ענינים עליונים, על ריאל טינגס. אנו רואים רק דוגמאות של דברים, רק האחד שיש כאן היום מלובש בגוף אחד שחי בזמן אחד ובמקום אחד. אבל זה מזכיר אותנו באמת — לא הפשט הרציונליסטי יותר, אלא יש לזה את התכונות, יש לזה את הצורה, כי זה מזכיר אותנו מהשורשים שבו, מהריאליטי שזה בנוי עליו. למשל, מצוות תפילין מזכירה את הדבר שנקרא שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין (ברכות ו.), החותם האמת, חותם של יחוד השם ויציאת מצרים, של כל פרשיות התפילין. התפילין שלנו הוא כמו זכר, כמו קו טלפון, מגיע הד, בת קול ממה שהריאליטי הוא.
ממילא, כאשר אתה מניח תפילין, אצלך זו הזכרה, ונעשה בשמים, בריאליטי האמיתי, תפילין אמיתי. כאשר יהודי עושה שבת, הוא עושה זכור ושמור של שבת, נעשה הזכור ושמור המקורי האמיתי אחרי שהוא עושה את זה. זה פירוש הזוהר על זכירה, על מצוות זכור, מצוות עשה — ונראה שזה צריך להיות על כל המצוות. כאשר המצוות הן דברים כאלה, באתערותא דלתתא אתער לעילא (זוהר).
יש על כך שתי נקודות. דרך זה שאדם משתמש בסימנים, הוא מביא עליו את ההמשכה של האור, של השפע, של הריאליטי שזה זכר אליו. לכן אומרים המקובלים שצריך ללמוד את הסימנים שבעולם, כל חפץ, בפרט חפצי מצווה — הסידור, האתרוג, ספר תורה, לולב, סוכה, שופר — על מה זה מצביע, ודרך זה, כאשר עושים את זה עם הכוונה הזו, זה נעשה זכרון. אתה מזכיר את השופר העליון, השופר האמיתי שמתעורר דרך השופר.
כאן יש את הדרך הפסיבית: הזכר הוא כמו כלי, כמו רדיו או טלפון, זה תופס את הגלים שיש בעולם, ומאחר שהוא בצורה כזו שהוא יכול לתפוס את זה, הוא תופס את זה. פעם היו רק מקלטים — רדיו שידר, הטלוויזיה שולחת אותות מכל הצדדים, ומי שיש לו את הכלים יש לו את הזכר. מכשיר טלוויזיה, רדיו הוא רק זכר הקול, הוא לא הקול. הוא יכול לקבל את הקול, וצריך להדליק אותו על התדר הנכון, הוא תופס את זה.
מיוטשואליטי: אור חוזר
בזמנים של היום, כמעט כל הכלים שיש לנו מדברים גם בחזרה — לא רק שהוא יכול לקבל, הוא יכול גם להשפיע כביכול. אי אפשר לקרוא לזה השפעה אמיתית, כי הכוח של כל המערכת נמצא בעליון. כאשר אנו אומרים שהם משפיעים למעלה, זה לא אומר שהם יכולים לעמוד מעל הקב״ה. הם נקראים עליונים כי הם גבוהים מאיתנו. אבל אפשר לדבר בחזרה.
ראיתי דבר יפה השבוע, שדיבר על רבי עם תלמיד, שבו יש היררכיה מסוימת. בזמנים של היום האדם לא נוח עם זה — כל אחד רוצה להיות חבר עם הרבי, עם הרב, מה שיהיה רק עם הקב״ה עצמו; הוא לא רוצה שהקב״ה יעמוד גבוה יותר. כל הקבלה בנויה על כך שזה לא רדיו, זה טלפון — לא דבר שאפשר רק לשמוע, אלא שאפשר גם לדבר בחזרה.
זה בוודאי אמת, כמו שכתוב ומתלמידי יותר מכולם (תענית ז.), והיהדות בנויה על שאלה ותשובה. כל הספרים החסידיים מדברים מהלא את מה נרדת מה, שצריך להעלות מיין נוקבין, זה אלקים, ומיין דכורין. מאת ה׳ היתה זאת היא נפלאת בעינינו (תהלים קיח, כג) — אומר המגיד ממזריטש, הקב״ה נעשה זאת, בחינת נקבה, מאיתנו. אנו מעוררים דרך המצוות שלנו, הרצונות שלנו, לימוד התורה שלנו, אהבת חברים שלנו — אנו מעוררים כביכול למעלה.
זה הסביר אותו אדם יפה מאוד: העולם מבולבל, כי זה עדיין לא אומר שזה נעשה שווה בשווה. כמו בעל תשובה — זה לא שווה בשווה. הוא אומר באנגלית, יש מיוטשואליטי, זה הולך לשני הכיוונים, אור חוזר. יש דבר שהתחתון עושה לעליון גם כן.
הקשר צריך ללכת לשני הכיוונים
זה חייב להיות כך, כי אחרת אין קשר אמיתי. כאשר יש שני אנשים שמדברים, הרבי חייב להקשיב לתלמיד; קשר אנושי תמיד הולך לשני הכיוונים. בעל צריך להיות המשפיע והאישה המקבלת — זו המבנה הבסיסי. אבל אפילו בתורה הפטריארכלית ביותר שתמצא, גם יכתוב שהבעל צריך להקשיב למה שהיא אומרת, הוא צריך לשאול אותה את דעתה, לקחת ממנה. מה שהיא אומרת משנה.
והקב״ה, אחד מהתארים של האל הגדול, הוא שומע תפילה לכל הדעות. הוא מקשיב, כי אחרת הוא היה חיה רעה. יש דרך חזרה, בחינת ומתלמידי יותר מכולם — אנו תלמידים של הקב״ה, ובמובן מסוים הדרך שהקב״ה מתנהג איתנו יותר איתנו מאשר איתו. הנקבה היא אשת חיל עטרת בעלה (משלי יב, ד), היא הרבה פעמים יותר משפיעה על איך המשחק מתנהל.
תרגום לעברית
אבל זה לא אומר שנופלת כל ההיררכיה. להיפך — סוג המוטואליות הזה, התקשורת הדו-כיוונית, בנויה על כך שבעצם יש כאן אב ובן, איש ואישה, רבי ותלמיד, חסיד ורבי. אם נבטל את כל הדבר, זה לא יעבוד. איך שומעת הנקבה את השפע? מפני שהוא בעלה והיא אשתו, בצורה כזו. בתור שאנחנו ילדי הקב״ה, נבראיו, הוא שומע אותנו, ואפילו יכול להיראות שאנחנו עושים יותר ממה שהוא עושה. אבל אסור לטעות לבטל את ההיררכיה, כי אם הוא לא האב ואני לא בן, אז אין כאן כלום.
אותו אחד הסביר לאדם שהוא גם אב, גם בעל, גם רבי — הרבה פעמים הוא שוכח את עצמו ואומר יותר מרצון הרבי, כי קשה להיות זה שעומד בראש. חסר שיתאפק קצת, לא להוציא הכל. זה חייב להיות בשני הכיוונים — לא יכול להיות שכל מה שרבי אומר הוא שקר, הוא חייב לומר, וחייב אפילו להיות שהוא יכול להיתפס על ידי התלמיד, ושהתלמיד אומר לו מחמאה והוא מקבל אותה. כמו שהקב״ה עצמו מקבל, שומע תפילה, שומע את שבחנו והודאתנו. הוא לא חסר את שבחנו והודאתנו, אבל זו כביכול האנושיות. זו הנהגת ה׳ לפי ספירותיו, שהוא מקבל מאיתנו, הוא מתייחס אלינו כמו חתן וכלה, איש ואישה, מעביד ועובד.
היסוד: מוטואליות מבלי לבטל את ההיררכיה
אבל זה קורה רק בתור אני עמך ואת עליוני — לא בביטול זה. אם נבטל את עצם ההיררכיה, נאבד לא רק את היראה, אלא את כל הדבר, גם את האהבה, כי האהבה היא אהבת איש ואשה. אחרת זה שני אנשים שאינם בשבת, זה כלום.
בכל מערכת יחסים יש כמעט תמיד משפיע ומקבל. המשפיע חייב להיות יפה, זה חייב להיות מוטואלי, זה לא יכול להיות חד-צדדי. מערכות יחסים חד-צדדיות, זה סטרא אחרא, כמו אונס. אסור לכפות על הנשים, לא לכפות על התלמידים, אפילו לעשות דברים טובים — צריך ללמד אותם. הלימוד יש בו חלק עם יראה תתאה, עם יראת העונש, אבל כל עוד הילד תופס שהוא תחת השלטון, הוא מקבל ברצון, ומלכותו ברצון קבלו עליהם (נוסח התפילה). לפעמים בדוחק עם העבד יש חושך שבטו שונא בנו (משלי יג, כד), כופים עליו. אבל עצם הדבר לא יכול להיות באונס — אף על פי שלא בגלל זה הוא לא בעל הבית.
המצווה היא תמונה של עולם האצילות
חזרה למה שאנחנו לומדים: המצוות הן דברים כאלה שהם נזכרים ונעשים. מה שאנחנו עושים הוא רק זכר, שמעורר למעלה, נעשה, זה עושה עשייה שם שהיא עשייה אמיתית, שם שזה באמת עושה משהו. זה תרגום הזוהר של מצווה: מה שאנחנו קוראים מצוות הם בסך הכל התמונות של הקב״ה. כל מצווה היא תמונה של איך הקב״ה נראה — לא עצמותו הנעלמה, אלא הקב״ה לפי איך שהוא מתגלה לעולם, לפי איך שהוא רוצה שיתייחסו אליו. מצווה היא תמונה של עולם האצילות, של תפארת ומלכות דאצילות, הזכר והנקבה כביכול שלמעלה, תרי פרצופין.
באופן הכי כללי — מזה נלך ללמוד אחר כך שהמצוות הן רמ״ח אברים ושס״ה גידים. של מי? דרך זה האדם מתקן את רמ״ח האברים ושס״ה הגידים של עצמו. אבל איך? רמ״ח האברים ושס״ה הגידים של השכינה עם קודשא בריך הוא. אלו תרי״ג המצוות. כשחסידי עולם אומרים שמצווה היא כמו שיהודי ביחד עם אלוקים — מצווה היא אלוקים. זה התרגום של מצווה קדושה, שאומרים על זה אשר קדשנו במצותיו (נוסח הברכות) — הוא קידש אותנו בכך שאנחנו בתוך מצוותיו. המצוות שאנחנו עושים הן בתוכו.
מה עם המצוות שלנו? המצוות שלנו הן זכר לכך. זכר עשה לנפלאותיו חנון ורחום ה׳ (תהלים קיא, ד) — הקב״ה עשה לנפלאות העליונות שיש בעולם האמיתי זכר כאן למטה. למה? כי הוא חנון ורחום, הוא יורד אלינו. כל דבר בעולם הוא זכר לדבר עליון, אבל המצוות הן זכר טוב יותר — דברים שנבחרו שיהיו הזכר של קודשא בריך הוא ושכינתיה.
למה עומד זכור רק אצל שבת וציצית
עכשיו אנחנו מבינים למה בכל התורה עומד זכור רק פעמיים, ממש פעם אחת, אצל שבת. הוא כבר היה צריך לכסות קצת, אז כתב שמור, כי זה אומר ממש שמור לפי הפשט — כמו שהרמב״ן גם מודה בסוף לאבן עזרא שזה פירוש. וזכירת המצוות עומדת רק בפרשת ציצית. למה? כי התורה מדברת על מה שזה כך, על פי פשט.
מה ההבדל בין פשט וסוד? על פי פשט יש רק עולם אחד, ועל פי סוד אמיתי גם יש רק עולם אחד. על פי פשט, עושים מצוות עם הגוף, יהודים עושים מצוות. על פי סוד, זה לא נחשב, זה לא קיים — מנקודת המבט של עולם האצילות, של העולם האמיתי, יש רק את זה.
איך מתפלל מקובל אמיתי
יש שתי רמות של מקובלים. פשוט מתפלל עם סידור פשוט: ברוך — מבורך, אתה — אתה, ה׳ — הקב״ה, אלקינו — אלוקינו. מקובל מתפלל סידור על פי קבלה — אבל מקובל אמיתי מתפלל עם סידור פשוט. מקובל שאנחנו מכירים מתפלל עם כפול, לחם משנה: ברוך — כתר, אתה — חכמה, ה׳ — תפארת, מה שהכוונה. הסידור לא מעולם הזה ולא מעולם האצילות. כי בעולם האצילות, כשכתוב ברוך באותיות ב׳ ר׳ ו׳ כ׳, זה אומר לכתחילה כתר עליון שמוריד שפע לחכמה בינה. לא צריך להוסיף תרגום.
כמו שיהודי ביידיש הוא יהודי, ויהודי באנגלית הוא ג׳ו. איפה כתוב שיהודי הוא ג׳ו? רק במילון, בשכבת תרגום. מי שמדבר רק אנגלית אומר רק ג׳ו, אין לו את הדבר עצמו. מי שיודע רק יידיש אומר יהודי. מי שמדבר שתי השפות צריך שכבת תרגום.
אז המקובל האמיתי, מי שהיה חי לגמרי בעולם האצילות, היה מתפלל עם סידור פשוט. על זה היו רבנים חסידיים שחשבו שלא מתאים להתפלל עם סידור האר״י, כי סידור האר״י הוא מתרגם, מילון, סולם. הוא לוקח אותך לחשוב שנראה לך שברוך מתורגם מבורך, אבל אתה עדיין לא חי לגמרי שברוך אומר משהו אחר. אני נותן לך סולם, סולם מהתרגום של ברוך בעולם הזה עד התרגום של ברוך בעולם ההוא, על ידי אמת. כשהרב פרידמן היה קורא לסידור הרש״ש סידור הסולם — אותו אחד כתב קבלה וקרא לזה סולם, אני חושב שזה בגלל זה.
לכל התורה יש שני תרגומים
אומר הרמב״ן, לכל התורה יש שני תרגומים. מבראשית אפשר לתרגם עולם העשייה, אפשר לתרגם עולם האצילות. אף פעם לא צריך להזכיר את שניהם. אם אתה לומד את התורה, לומד בראשית — התחלה, ברא אלהים — הקב״ה ברא. אם אתה בגן עדן, לומד גם בראשית — כתר, חכמה, ברא אלהים — עשו את החכמה והבינה. איך אומרים את התרגום? רק אצל תינוקות של בית רבן — האנשים שהם תינוקות של בית רבן של קבלה, של אמיתה של תורה. אותנו צריך עוד לומר בראשית בחכמה.
זה הסוד, כי חלחלה נפשך — אם אתה לא שם, על מה אתה מדבר? ואם אתה כן שם, אתה לא צריך את זה. אלא מאי? זה החסד. זה המקום שאומרים לך, אני יודע שאתה לא שם, אבל אני יודע שאתה יכול להגיע לשם; אני מתרגם, אני מלמד אותך תרגום. כשתהיה אבא, כבר לא תצטרך את התרגום — הוא כבר יודע שבראשית מתורגם בראשית, הוא לא צריך מתרגם. מקובל אמיתי לא מכוון כוונות, הוא אומר את המילים כמו שהן, אבל הוא כבר בעולם האצילות. תלמיד הקבלה צריך את שני הדברים.
להחיל את זה על זכור ושמור
אם זכירה היא התרגום כשזה רק זכר בעלמא: זכור את יום השבת לקדשו — אומר משה רבינו, זכור שיש דבר שנקרא שבת לקדשו, דבר קדוש. שבת פירושו תפארת המלכות, קודשא בריך הוא. ליל שבת שמור — השכינה; זכור — זעיר אנפין. זה התרגום שלומדים בעולם האצילות, שהרמב״ן למד על דרך האמת. אבל מה אני אומר לך? זכור — זכור! למה צריך לזכור שבת? למה לא לעשות שבת? כי אתה לא שם. אותו דבר, ושמרתם ועשיתם — עשה את חלק השמירה, עשה את חלק העשייה. אם אתה לעולם הזה, זה מתורגם כך; אם אתה לעולם האצילות, זה מתורגם כך.
פרשת ציצית בולטת מהפינה של הבגד, מסוף התורה של פרשת שלח, ואומרת: אני יודע שאין לך עדיין את תכונת הנפש של סוג אדם כזה שאכפת לו מהתורה — אבל זכור את זה. לכל התורה יש משמעות אמיתית, העשייה לעילא שעושה את היחודים העליונים. אבל אתה שחי בעולם העשייה, אני אומר לך זכור, זו זכירה.
אין עולם אלא אחד — מן העולם ועד העולם
שפעם או פעמיים אפשר לקרוא לזה זכירה, זה סוד. סוד לא אומר שזה לא כתוב בכלל — בכל התורה כתוב הסוד אחרי מה שהוא הפשט הפשוט. אבל שיהיה רמוז שיש שני עולמות, גם תורה וגם סודות התורה — זה כתוב רק פעם אחת, כמו שהגמרא אומרת בברכות. פעם אמרו ברוך ה׳ אלקי ישראל מעולם, מעולם. שקלקלו המינים ואמרו אין עולם אלא אחד, התקינו שיאמרו מן העולם ועד העולם (ברכות נד.). מה חשבנו שיש רק עולם אחד? למה צריך לחכות לשקלקלו המינים?
האמת היא שאין עולם אלא אחד — יש אלוקים אחד והוא עשה עולם אחד. השאלה היא רק איזה עולם. נראה שיש שני עולמות, עולם הזה ועולם הבא, עולם האצילות ועולם העשייה — רק כי עשינו לעצמנו שיגעון שהשני דברים חיצוניים זה לזה. כמו, כמה מסכתות ברכות יש? כמה תניאים יש? בגב התניא כתובה רשימה של עשרת אלפים פעמים שהדפיסו. יש עשרת אלפים תניאים? לא, יש רק תניא אחד — מהצורה, מהרעיון. אם יש לך מבט כל כך גשמי על החתיכות על נייר, מישהו ישאל קושיה, אה, יש הרבה מסכתות ברכות? צריך לומר, מן הברכות ועד הברכות יש רק אחד, כי המשמעות היא רק אחת.
אותו דבר, יש רק עולם אחד — עולם האמת. הזכר של הדברים והדבר עצמו אינם שני דברים; תמונה שלי ואני זה לא שני דברים. אם מפרידים את התמונה ואומרים, יש תמונות ויש אותך, צריך לכתוב על התמונה כתב שזו תמונה שהיא ממני. אז צריך לומר מן העולם ועד העולם. אבל המצב הנורמלי הוא שיש רק אחד, והאחד הוא הנכון.
הנפקא מינה של זכור: זכר בעלמא
עכשיו אנחנו מבינים מה התרגום שזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. בדרך כלל כתוב שמור ועשה — יש לך תכונת הנפש, נשמה ששומרת על המצוות והיא עושה אותן. למה צריך לכתוב זכור? לפי מה שאנחנו לומדים כאן, זה לא נמוך יותר, אלא זה מוציא שהמצוות הן רק זכר בעלמא לעולם העליון, למה שהמצוות הן באמת. למה? כי צריך להזכיר שיש דבר כזה תורה, דבר כזה עולם האמת. אבל אם זה שבת, אם הוא כבר חושב מנקודת המבט האמיתית של הרעיון, לא צריך להזכיר את זה. זכור ושמור בדיבור אחד — זה אותו דבר.
עשה ולא תעשה: אילו מצוות עושות יחודים
אפשר לקשר לנושא של עשה ולא תעשה. צריך לשאול שאלה על פי קבלה: אילו מצוות עושות יחודים? בתולדות הוא מביא שמישהו שאל, הרי ידוע שכל מצווה היא יחוד — באיזה יחוד היא המצווה של לתת גט? גט הוא הפוך מיחוד, זה פירוד. איך אפשר לומר שגט הוא יחוד? חייב להיות איזה קשר עם הפשט, אי אפשר סתם לומר יחוד.
אפשר לשאול את אותה שאלה על מצוות לא תעשה באופן כללי. יש סידור מקובלים למצוות שבת, למצוות שופר — מה אומר באמת שופר, מה מכוונים. אבל אני עדיין לא ראיתי, לא סתם מקובל ובטח לא איזה בחור חסידי, שיחפש לראות מה הכוונות של מצוות נידה. החתן רבי מלמד לבחור את מצוות היחוד, מצוות פריה ורביה, ואיסור נידה — אבל לא ראיתי שילמדו איזו כוונה יש בזה. אף על פי שנידה היא דבר גדול, ולמקובלים יש הרבה דרושים על דם נידה, זה דבר שהאריז״ל מדבר עליו באריכות — אבל לא כמו שער הכוונות של לא תעשה, של מצוות נידה.
איזו כוונה היא לא לאכול טריפות? יש עשה הבא מכלל לא תעשה, מצוות עשה לאכול מאכלים כשרים כשאוכלים כשר ברצון. יש כוונת אכילה, כוונה של היחוד, מה שהגוף ניזון מהאכילה. אבל למה אין כוונות של לא לאכול טריפה? הגמרא אומרת בקידושין, אם באה לידי מצוות לא תעשה, הוא מקבל שכר כעושה מצווה — צריך לעשות תיקון, כוונה על זה.
היחוד של מצוות לא תעשה: השמירה, לא העשייה
תירוץ התולדות הוא בערך כך: היחוד של גט, ובכלל מצוות לא תעשה, הוא השמירה שבהם, לא העשייה. לא נעשה יחוד דרך נטילת מצוות לא תעשה. מצוות לא תעשה היא ברשימה של שלוש מאות חמש ושישים דברים שיכולים להפסיד יחוד — קליפות, ביאור הקליפות.
הרמב״ם אומר שלפעמים כתוב בתורה לא, זה לא אומר שלא לעשות משהו, אלא שלא צריך לעשות משהו — הוא קורא לזה שלילה, אחרת מאזהרה. אזהרה היא לאו, אבל שלילה, למשל ולנערה לא תעשה דבר (דברים כב, כו), היא רק פטור, שהיא פטורה, לא לא תעשה. אבל תחשוב עמוק יותר תבין שכל מצוות לא תעשה הן שלילה: יהודי הוא סוג דבר כזה שהוא לא אוכל בשר חזיר. מתי? אף פעם. זה דין בשמירה — שמירה היא סוג אדם כזה שלא אוכל בשר חזיר, תמיד.
מתי בכלל יש נושא של מצוות לא תעשה? יהודי שהוא במצב מתוקן לעולם לא היה צריך לזכור מצוות לא תעשה — הוא לא חי בעולם של מצוות לא תעשה, הוא לא חי עם הקליפות. מתי צריך לדבר על מצוות לא תעשה? אם הוא כבר בפירוד, במצב שאולי הוא כן יחטא וילך עם איזו קליפה, צריך לומר לו. על זה גם יש חנון ורחום ה׳ — הקב״ה זכר כל סוג קליפה שיכול להיות לאדם, והוא הוסיף מצוות לא תעשה לכל סוג, שלא ילכו לשם.
מנקודת המבט שלנו יכול להיות מצב של מצוות לא תעשה ואחר כך מצב של מצוות עשה. מנקודת המבט של הקב״ה, של האמת, זה אותו דבר. מה שהטוב הוא טוב זה שהוא לא רע, זה לא שני דינים, סור מרע ועשה טוב (תהלים לד, טו). הרע לא קיים באמת; קיים רק מי שתקוע במצב הרע, צריך לדבר על זה.
זכור ושמור בדיבור אחד: עשה ולא תעשה כאחד
זכור ושמור בדיבור אחד אומר שעל פי האמת לאמיתו לא שייך לדבר על מצוות לא תעשה חיצונית למצוות עשה — זה אותו דבר. אפשר לומר דבר עמוק יותר: אצל אדם יש לפעמים שהוא עושה כן והוא לא עושה, כי הוא מוגבל. אבל הקב״ה לא מוגבל — מצד הקב״ה לא לעשות היא החלטה כזו של כן לעשות. שניהם קלים באותה מידה, כביכול. אם יש לא תעשה, זה רק כמו הגבול של מה שזה — יש צמצום מסוים, גבול, כל דבר הוא מה שהוא, הוא לא משהו אחר. זה הלא תעשה שבו — לא דבר בפני עצמו, אלא הגבול של הדבר.
בגלל זה, המקומות שבהם מתאחדים מצוות עשה ומצוות לא תעשה, כמו שבת, כמו פסח, שהרי כל שישנו בזכירה ישנו בשמירה — זו הנפקא מינה של זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, ולכן נשים חייבות בשבת. מה פירוש שמירת שבת? פירושו לא לעשות מלאכה. אבל אי עשיית המלאכה, עם הרבנים, עם דברי קבלה, יש עונג שבת, דברים שכן עושים בשבת — מתפללים ושרים ואוכלים סעודות. בתורה כתוב לכאורה רק השמור. כן, יש מצוה לעשות קידוש, אבל כל ההרחבה היא אולי רק מדברי סופרים. ובכל זאת כל אחד מבין שזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. יהודי חסידי ששומר שבת כמעט אינו צריך לזכור את הל״ט מלאכות — אלא כשנוצרת שאלה. מה הוא עושה? הוא מקדש את השבת. זה לא שני דברים. כך אצל יהודי ששומר שבת אין צורך לחלק מה טוב ומה לא טוב — זה אותו דבר, הטוב הוא גם לא רע.
היסוד בחודש אלול
אינני יודע אם יש זמן שבו עושים מצוות לא תעשה, חוץ מכמו הבאה לידו — שהאריז״ל אומר שכשמסתפרים, יש לשים לב לבל תקיפו. אבל יש גם ענין: יהודי מסתפר עם פאות, זה כבר נעשה חיוב. היהודים מבינים שיש זכור ושמור בדיבור אחד על הרבה מצוות באמת.
וצריך להוציא לפועל: מאחר וכעת חודש אלול ומנסים להיות טובים ולא להיות רעים, זה אותו דבר. החקירות הנפלאות האם יש להתעסק יותר בסור מרע או יותר בועשה טוב, כמו שהחידושי הרי״ם דיבר שיש לומר יותר על חטא או יותר ותמלוך — כל השאלה היא רק כשנמצאים באמצע חטא. כשנמצאים באמצע שבת, באמצע יום טוב, או בחודש אלול שיש בזה קדושה, הארה — זה אותו דבר, בדיבור אחד נאמרו.
שבת שלום.
EN English ›
📋 Shiur Overview
What is a Mitzvah — Zachor and Shamor in One Utterance
*Introduction to the Zohar, Pekudei Oraita, Parashat Ki Tavo 5786*
Rabbosai, we are learning our holy Torah. This shiur is the fourth, I believe, in our examination of the Introduction to the Zohar, on the verse ‘Pekudei Oraita, pekudei d’mara alma’ (Introduction to the Zohar) — the commandments of the Master of the World. And we are still standing in the introduction, for the introduction deals with a very fundamental matter, which is the question: What is a mitzvah? And this question, what is the meaning of mitzvah, it clarifies through the fundamental division of the types of mitzvos that exist, which are positive commandments and negative commandments. And as we said, that the understanding of anything is revealed through standing upon the main divisions within that subject, so is the way of the learner to stand well upon every sugya.
The Fundamental Division of the Mitzvos
Certainly there are many other divisions of the mitzvos besides positive and negative. There are different ways to divide the mitzvos: positive commandments that are time-bound, mitzvos that depend on time, mitzvos that depend on place, mitzvos that are specifically for certain people, mitzvos that are incumbent upon the community, mitzvos that are incumbent upon the individual, mitzvos that depend on the Land of Israel, mitzvos that apply always, and mitzvos that depend on a specific time. And also divisions of obligatory mitzvos and optional mitzvos. And there is also the severity of each mitzvah, especially in negative commandments, whether it carries a prohibition of a simple negative commandment, a prohibition with kares, a prohibition with lashes, or a prohibition with death penalty. Each one of these divisions raises, in truth, a general point in what a mitzvah is, and consequently to which category each particular mitzvah belongs. But the first division, the most general, which divides all the mitzvos into only two, is the division of positive commandments and negative commandments.
Why We Must Understand What a Mitzvah Is
And we must return and stand upon this: Why is it so important to understand what a mitzvah is. For to be a Jew means to be one who fulfills the mitzvos. So it is stated in the Ten Commandments, and as we spoke in the previous shiur about the Ten Commandments. For already in the first part it is said that the Holy One, Blessed be He, is ‘pokeid avon avos al banim’ (Exodus 20:5) — ‘to His enemies,’ and they are the enemies of Hashem, and this is none other than one who does not serve the Creator, one who worships idolatry or one who does not do what is incumbent upon him, and he is called an enemy of Hashem. And against them ‘and showing kindness to thousands, to those who love Me and keep My commandments’ (Exodus 20:6). The matter is quite clear: there are against the enemies, who are enemies of Hashem, primarily those who do not serve the Creator and do not follow Him, who receive the evil and the punishment that is stated there; and against them the love, and they are the keepers of His commandments. And it is possible that there are two things here, ‘to those who love Me and keep My commandments,’ and it is possible that they are one thing — those who love Him who are the keepers of His commandments. And according to what we learned from the Ramban, that love is a positive commandment, and ‘beware’ is from negative commandments which is fear, one can say that love is against those who do positive commandments, and keepers of His commandments against those who keep primarily the negative commandments. But in a general way, keepers of His commandments certainly goes on all the mitzvos.
And as we call ourselves Jews, a Jew is a keeper of mitzvos. Many times they say ‘shomer Torah u’mitzvos,’ for the Torah is the totality of the mitzvos, and learning the mitzvos is the Torah. So it is extremely important to understand what a mitzvah is in its totality. We are created as ones who do mitzvos, and this is the nature of the Jew — a type of person, a type of human being who does mitzvos and keeps mitzvos. And what is the nature of the mitzvah in general?
Different Ways of Understanding the Mitzvah
And from here we will jump to the way of the Zohar on the matter. There are very many ways. It is self-evident that most people think, nebech, that mitzvah means commandment, from the language of command, command — something that must be done; but this is not the essence of the matter for the Jew. As is known, the books of Chassidus say that mitzvah is from the language of tzavsa, and not from the language of command, but from the language of tzavsa alone. And certainly this is a derash, but it raises something deep, and it is certainly possible to bring it even into the language of the mitzvah and the command themselves. For one must understand what a command is. There were those who said, like Martin Buber I believe, that the Torah is not law but request — something that the Holy One, Blessed be He, requests from the Jews. These are all kinds of formulations in which one can speak about the matter.
The Way of the Zohar: Shamor and Zachor
But the Zohar teaches us its way, and since we are learning Zohar, we will jump to the way of the Zohar. And thus says the Zohar: The mitzvos are shamor and zachor. Shamor and zachor — these are the mitzvos, and they are both one, as it is said ‘zachor and shamor were said in one utterance’ (Mechilta, Rashi Exodus 20:8), and as we learned last week, that we reached the point where we understand that this is not just a derash about why two different expressions were said in the Ten Commandments, and this is not just a derash explaining why the same expression was said twice, but this is a fundamental matter in the question of what are the types of mitzvos that exist.
And in a general way it is true about the entire Torah that it has zachor and shamor, and we learned that the Ramban explained that this is actually directed toward positive and negative commandments. And that positive and negative come from different places and go to different places, that they are a completely different essence, and yet both things called positive and negative join together. And the great principle called 613 mitzvos means that everything is one, the same God Himself, ‘all of them were given from one shepherd’ (Ecclesiastes 12:11) — there is unity in all 613 mitzvos, and as we spoke at the end of the previous shiur. And this unity comes on Shabbos, for about Shabbos it is said ‘zachor and shamor in one utterance,’ and therefore we light two candles and take two hadassim, in order to express the shamor and zachor that were said in one utterance. And this is the thing that we must clarify here well.
The Question on ‘U’shmartem Va’asitem’
And according to Kabbalah, the matter is thus. The first thing the Zohar says is this: It brings a verse in which it is said ‘u’shmartem mitzvosai va’asitem osam’ (Leviticus 22:31). And the Zohar says, for we just said that there are two types of mitzvos called zachor and shamor, and seemingly it would be more appropriate to say ‘u’shmartem mitzvosai u’zechartem osam.’ And in my opinion this is only a question of positioning, whose intention is to arrive at its answer, for he cannot write ‘u’zechartem mitzvosai,’ ‘u’shmartem u’zechartem’ — this is not acceptable to the mind. Rather his intention is to arouse that there is a double expression, for in the tablets we see that there is a double expression of zachor and shamor, zachor one time and shamor another time, which is an explanation of this. And seemingly the matter should indicate that same subject, or another side of that same subject, as we will need to speak a bit in depth about zachor and shamor. So they are like two sides, two types of mitzvos. And the Ramban said that they are the positive commandment of Shabbos and the negative commandment of Shabbos, and it turns out that positive and negative are in a general way.
And behold there is a verse in which it is said ‘u’shmartem va’asitem.’ And if so you will ask, why is it said ‘u’shmartem va’asitem’? And why is remembrance missing from it? For the doing — this is the doing, and it fits very well that the positive corresponds to the keeping, which is not doing but negative. But where is the remembrance? Why was remembrance not said? As if this is the assumption of the Zohar in its question — it assumes that seemingly it would be proper that there should be here corresponding to keeping and remembering, shamor and zachor. And why was zachor not said? And since the Zohar asks a question, even though seemingly this is a question that was made in order to arrive at the answer — and I don’t believe this is a real question. For there are two types of questions: there is a question that a person was truly troubled by something and found an answer and approach for it, and this is not the simple meaning of the question; and there are questions that the Zohar asks of this type, but here his intention is not for this, this is not a question of this type. Here he asks seemingly in order to arrive at showing the simple meaning in keeping and remembering. And he shows, and so he will show, that in this verse, and indeed in very many verses, it does not say keeping and remembering but keeping and doing.
Keeping and Doing Go Together
And since the Zohar noted this, a desire was aroused in me to check the matter. And I checked in the Torah, and it appears that it is said very many times in the Chumash the language of keeping — ‘u’shmartem va’asitem,’ ‘lishmor v’la’asos’ — and even in the book of Deuteronomy it is said many times ‘lishmor v’la’asos es kol haTorah’ or ‘es kol hamitzvah,’ and several similar expressions. Keeping and doing go together with great strength. And not only do they go together, but they are bound to each other to the point that it is said many times ‘u’shmartem la’asos,’ without end — I believe dozens of times such expressions were said. And one sees clearly, for it is impossible that it should be said the opposite: it is never said ‘la’asos shemirah,’ one does not ‘do’ keeping, keeping is not something that one does. Rather keeping simply means like to keep, as they say in Yiddish ‘to keep the Torah.’ And how does one keep the Torah? Through doing, and sometimes through not doing.
But the language is, as it is said once ‘motza sefasecha tishmor v’asisa’ (Deuteronomy 23:24), that you should keep to do. And like ‘and his father kept the matter’ (Genesis 37:11), that keeping here does not mean to guard something like a guard. And it is possible that even a guard himself is only one who is responsible that the thing should be done properly, that it should be kept and no damage should be caused to it and the like. But keeping here means like they say ‘to keep the Torah.’ The intention is not that you should stand as a guard on watch before the Torah, and the intention is not to guard the Torah. The intention, as they say in English ‘to keep’ the Torah, and in Yiddish ‘haltn,’ ‘kipn.’ The intention is to do. But there is here, and I seek to express something subtle that I don’t have the right words to express, but as it were there is here doing: doing means that one does. I do, I put on tefillin, I take a lulav, I blow a shofar, I do something. But keeping must come with it. That is, you are liable to forget to do it, and therefore you will remember to do it.
The Jew is a Shomer Torah — A Din in the Person
And in my opinion it is always good to learn from our regular language, from the way we speak about understanding the Torah. Sometimes it turns out that the matter is not appropriate, but if it is understood, it is sometimes good to use it, and it is always good to start from what we understand. We say that a Jew is a shomer haTorah, shomer Torah. And one must understand that the intention is not that the Jew never errs and never sins. One is not considered less, let’s say, one who stole, that he is not a God-fearing Jew, that he is not a shomer Torah — this is not true. Fortunate is the shomer Torah, a shomer Torah is a Jew who keeps the Torah. It is not said that he is one who does the Torah, and he is not called an ‘oseh Torah,’ and one does not say that Jews are osim Torah u’mitzvos — even though this is the essence, the keeping.
And even though to keep also means not to do transgressions. And what is more important, not to do transgressions or to do mitzvos? Both are important, but both together are called keeping. That is, a shomer Torah is a type of person who has like a concern, a kind of humanity, a kind of personality. He keeps the Torah, he is a shomer Torah. And does he actually do them, does he do every mitzvah? This is already their fulfillment. But this is the meaning of keeping. And therefore keeping is the general name. Keeping and doing, and even keeping precedes doing. Keeping precedes doing, and as we learn, this is the attribute of Malchus, that is, the personality, the ‘I’ that does the Torah, which is the Malchus of the person. And this is the first thing: first there must be keeping, that he is a keeper of the Torah.
The Remembrance: ‘Zachor Es Yom HaShabbos’ and ‘Zachor Amalek’
And it is interesting that I checked: about the same thing it is not possible to say ‘doing to keep,’ for this has no meaning, since keeping is the totality. And I also checked, and according to what I found, if one remembers another place, it is said ‘zachor es yom haShabbos l’kadsho’ (Exodus 20:8). And besides zachor es yom haShabbos l’kadsho there are other remembrances. It is said ‘zachor es asher asah lecha Amalek’ (Deuteronomy 25:17), but this is not ‘zachor la’asos.’ It does not say ‘zachor limchos,’ but it says zachor es asher asah Amalek, and following this there is a positive commandment ‘timcheh es zecher Amalek’ (Deuteronomy 25:19). But the remembrance does not go on the erasing. People think that the mitzvah of zachor — and it is possible that the Rambam learns this way — means that he should remember to do, but in truth two stages are separated there. ‘Zachor es asher asah lecha Amalek’ is very different from ‘zachor es yom haShabbos.’ ‘Zachor es yom haShabbos’ means remember to keep Shabbos, while ‘zachor es asher asah lecha Amalek’ means remember what Amalek did, and this will cause, or this is a separate mitzvah connected to the mitzvah of erasing Amalek, but this is not zachor to erase Amalek.
Once, once in the entire Torah that I know of, it is said that one must remember all the mitzvos — the language of remembrance on all the mitzvos. The Zohar asks here seemingly, and I said that the question is a bit puzzling, and it seems to me that the Zohar does not intend literally to ask a question, but he intends by this to raise his point. But in practice, once in the entire Torah it is said to remember all the mitzvos, and we say it twice or three times a day: ‘l’ma’an tizkeru va’asitem es kol mitzvosai’ (Numbers 15:40), ‘u’zechartem es kol mitzvos Hashem va’asitem osam’ (Numbers 15:39). Here is said the only time, in Parshas Tzitzis, that one must remember all the mitzvos of the Creator and do them.
And we already spoke in the talk on Parshas Shelach, or in one of the weeks close to Parshas Shelach, about the proof from Parshas Tzitzis, that this is the last mitzvah in that order of mitzvos, and there already another language is said, ‘v’lo sasuru’ (Numbers 15:39), that one must remember, and there there is like remembrance against forgetting (as we explained in the talk on Parshas Shelach about Parshas Tzitzis and this is not its place). But according to what we are speaking today, it is possible that there is here indeed another explanation a bit for remembrance. And we will just first introduce the explanation of the Zohar on remembrance, and afterwards we will already understand that Parshas Tzitzis is a special thing. And one sees this from the fact that we say it every day, also because of remembering the Exodus from Egypt, but also because of remembering all the mitzvos. And remembering all the mitzvos is perhaps a higher level, deeper, according to Kabbalah the level of sod of understanding all the mitzvos.
The Zohar’s Answer: Remembrance is Doing — Remembered and Done
The Zohar says thus: Why must remembrance be said, what is the remembrance, and what is the doing? The Zohar says, the remembrance is exactly the same thing as the doing. And this is very puzzling, for according to what we learn and what the world knows, it is always said remembrance and doing, ‘and these days are remembered and done’ (Esther 9:28). And the Gemara learns that there is remembrance — zachor that one reads it; the Gemara explains that remembrance is reading. And so the Gemara explains halachically ‘zachor es yom haShabbos l’kadsho’ — that he should speak about Shabbos, mention it. And as we always say, it means to mention and not to remember. This is a matter of speech. And doing is doing, doing in action, certainly.
The Zohar says, that here where doing is said, it means the same thing as remembrance. The remembrance that we speak of, ‘zachor es yom haShabbos,’ is doing. And what does this mean? The Zohar explains, and what do I mean to say? The Zohar says: ‘For whoever mentions something below, mentions and that secret is made above’ (Zohar) — that when a person mentions, mentions something here below, that thing is made above. That is, everyone understands that this is the foundation that the Zohar always says. The entire Torah, this is the simple meaning of the Zohar on the mitzvos. So here is the answer to the question: What is a mitzvah? What is a mitzvah according to Kabbalah? A mitzvah is something that is remembered and done. One mentions it here and it is done. That is, here this is not doing. Here indeed it is called the world of action, but this is from our point of view, for we think that here things are done. But the doing is very weak — what does one do here in waving a lulav? And one can say that when one mentions here a remembrance, when they remembered, we speak primarily of a mitzvah that is in remembrance, that is in speech. But the truth is, that relative to the upper worlds, relative to what is real, all our actions are only remembrances, they are only a remembrance. This is not the thing itself, but a remembrance of the thing. This is a sign, as they say, a shadow of the thing, an image of the thing, a picture of the thing, a remembrance, a mere remembrance.
The Mitzvah is a Remembrance of the Upper Worlds
And all the mitzvos are called remembrance. And why are they remembrance? Because therefore the Torah says almost always only remembrance, for the Torah speaks as it truly is. The Torah says that something is done, that it is done. And what is ‘done’? Remembered and done. A person remembers, for through the mitzvos he remembers. And what does he remember? For they say the principle, that all the things of this world are remembrances, signs, of upper matters, of real matters. That is, we see only examples of things, we see only the matter that exists here today and is clothed in one body that lives at one time and in one place and the like. But the thing reminds us — and the intention is not that it only reminds us, for this was the more rationalistic simple meaning, but it truly reminds, that is, it has the properties, it has the form, because it reminds us of the roots in it, of the reality upon which it is built. For example, that the mitzvah of tefillin reminds of the thing called ‘that the Holy One, Blessed be He, puts on tefillin’ (Berachos 6a), that is, the seal of truth, the seal of the existence of the Name, the unification of the Name and the Exodus from Egypt, all the passages of tefillin. Our tefillin are like a remembrance, like a telephone line through which arrives an echo, a voice from what the reality is. And since this is an echo, it means that it truly reminds.
And consequently, when you put on tefillin, you remember, and not only do you remember — for you this is remembrance, and in heaven, in the true reality, tefillin are made, real tefillin are made. Or when a Jew makes Shabbos, makes the zachor and shamor of Shabbos, the zachor and shamor is made which is the original zachor and shamor, the true zachor and shamor, it is then made after he does this. This is the explanation of the Zohar for remembrance, that is, for the mitzvah of zachor, positive commandments — and we will return to connect this to positive commandments, but it seems seemingly that this must be about all the mitzvos. And zachor is the explanation according to Kabbalah of all the mitzvos, that the mitzvos are things that everyone knows, ‘with an awakening from below there is an awakening above’ (Zohar). And we already spoke at length that there are two points in this, two explanations. There is that through what a person uses signs, he draws upon himself the drawing down of the light, of the abundance, of the reality that this is a remembrance to it.
And therefore the Mekubalim say that one must learn about everything the signs, one must learn the signs in the world, every object, and especially the objects of mitzvos — the siddur, the esrog, the Sefer Torah, the esrog, the lulav, the sukkah, the shofar — what is this, what does it indicate, and through this, when one does it with this intention, a remembrance is made. You remind of the thing, of the upper shofar, the great shofar, the true shofar that is awakened through the shofar. And in this there is like the passive way, that we say that since this is a vessel, that the remembrance is like a vessel, like the example is like a radio, like a telephone that catches the waves that exist in the world, so since it is built in a way that can catch them, it catches them. And there is also the active way. For previously there were only receivers, there was a radio that sends, the television sends signals from every side, and whoever has the tools has the sign, the remembrance. A telephone device, a television device, a radio — they are only a remembrance. They are not the voice, but a remembrance of the voice. They can receive the voice, and if one tunes them to the right frequency, they receive it.
Mutuality: Returning Light
And in this time, and I believe that technically it was always so, but in this time almost all the tools we have speak back. That is, not only can they receive, but they can also influence as it were. One cannot call this true influence, for the power of the entire system is placed in the upper. And I understand myself that when we say that they influence above, the intention is not that they can stand above the Holy One, Blessed be He, that they can stand above the upper worlds. For therefore they are called upper, because they are above us. But one can speak back.
And I saw something very beautiful that someone said this week, who spoke about a rabbi and student, or about other situations where there is like a certain hierarchy. In this time people are not comfortable with this. Everyone, as is known, wants to be a friend of everyone, wants to be a friend of the Rebbe, of the guide, of the rabbi — as long as it won’t be with the Holy One, Blessed be He, alone. He wants to be a friend, he doesn’t want the Holy One, Blessed be He, to stand above and he to speak with Him.
And whoever learns books of Chassidus, or the new Chassidic world in this time, finds this on every side. And he now said, that all of Kabbalah is built on this, that there are two ways: this is not a radio but a telephone. This is not something that one can only hear, but something that one can also speak with it back. He says, when the Rebbe gives a shiur, I want to be able to speak back. And certainly this is true, as it is said ‘and from my students more than all’ (Ta’anis 7a), and Judaism is built on question and answer, that every shiur, every learning must be with question and answer, for otherwise there is almost no law in it. And this is known, and in all the books of Chassidus the matter of ‘halo es’ is said — ‘what descended,’ that one must raise mayin nukvin, which is Elokim, and mayin duchrin. The thing goes in both directions. ‘From Hashem was this, it is wondrous in our eyes’ (Psalms 118:23) — as it were, as the Maggid of Mezritch says, the Holy One, Blessed be He, becomes ‘this,’ the aspect of female, from us. We arouse through our mitzvos, through our desires, through our Torah learning, through our love of friends, through what we do, we arouse as it were above.
And this that person explained very beautifully: that the world is a bit confused about what this indicates, for this does not yet say that it becomes equal. Like a ba’al teshuvah, did you think it becomes equal? It is not equal. And what is his intention? He says in English, there is here mutuality, that is, the thing goes in both directions. And certainly one can call this as it were, that there is a certain influence that goes back in both directions, returning light. There is something that the lower does to the upper as well.
The Connection Must Go in Both Directions
And the truth is that it must be so, for if not there is no connection, there is no real connection. When there are two people, a rabbi and student who speak, the rabbi must listen to the student, for if not there is no human connection. A human connection always goes in both directions. A woman and a man — they will say complete teachings that the man must be the giver and the woman must be the receiver for him. And very good, this is the basic structure. But it is clear, and everyone understands, that even in the most chauvinistic and patriarchal Torah you will find, it will also be said that the man must be pleasing to the woman, that he must listen to what she says, that he must ask her opinion on certain things, that he must receive from her as well — that what she says touches the matter.
And the Holy One, Blessed be He — one of the descriptions of the great God, that He is all that He is, He hears prayer, according to all opinions. Everyone agrees that it is permitted to say that the Holy One, Blessed be He, hears prayer. He listens, for if not I would be like a wild animal — you are a man, you are the giver, and therefore you don’t receive anything from her, there is no way back? Rather there is a way back. And the way back means, as they say, that it is possible that there will be as it were the aspect of ‘and from my students more than all.’ We are students of the Holy One, Blessed be He, and in a certain sense, the way in which the Holy One, Blessed be He, conducts Himself with us touches us more than Him, for ‘and from my students more than all.’ The female is ‘a woman of valor is the crown of her husband’ (Proverbs 12:4), and she influences many times more on the manner of conducting the matter with her. But that person explained that this does not say that all the hierarchy is missing. The intention is not that all, on the contrary, that same mutuality, as I say, that goes in both directions, the two-way communication, is built on the fact that essentially there is a father and son, man and woman, rabbi and student, chassid and rebbe — all types of existing connections function only with the hierarchy. And if they will nullify the entire thing, it also will not function. For how does the male receive, the abundance, how does the female listen? Since he is her husband and she is his wife. And a man and woman are something that stand in such a form, that from this side he listens to her in her being his wife, in our being children of the Holy One, Blessed be He, in our being His creations — from this power He listens to us. And even as it were it appears that we do more than He does. But one must not err and nullify all the hierarchy, for if then it does not exist, He is not the father and I am not the son, and there is nothing at all. A father and son are something of this type.
And that person explained to people who are rabbis — and in this time there are many people who are also fathers, also husbands, also rabbis, also guides of every type — that many times he forgets himself, and many times he spoke more than the rabbi’s will, for it is difficult to be one who stands at zero, and he lacks that he should restrain himself a bit, that he should not say all that he feels and not reveal everything. But a bit is necessary, for the thing must be in both directions. It is impossible that a person should be a rabbi and all that he says should be false. He must say, and he must also be able to be influenced by the student and receive from him. And if the student says a compliment to him, he receives it, as the Holy One, Blessed be He, Himself receives, hears prayer, hears our praise and thanksgiving. And what is the nature of this thing? He has no need for our praise and thanksgiving, but this is as it were the humanity. This is the conduct of the Name according to His sefiros, according to His attributes, that He receives from us, that He relates to us as groom and bride, as rabbi and student, as man and woman, as master and worker. As you wish to call it, so He is human.
The Foundation: Mutuality Without Nullifying the Hierarchy
But the thing occurs only in His being ‘I am with you and you are my superior.’ It does not occur through nullifying this. On the contrary, if they will nullify the very hierarchy, there will also not be this. For then, people say that they lose the fear — and not only do they lose the fear, but they lose the entire thing, they also lose the love, for the love is the love of man and woman. This is not love, but two people who are not married, there is nothing. So are the fundamental things. And from here there is also a practical difference for what was said above, that in every connection there is almost always a giver and receiver. And certainly the giver must be pleasing, and it must be mutual, that it cannot be one-sided. One-sided connections — this is the sitra achra, like rape. For one must not make ‘children of coercion,’ and even within marriage it is forbidden that there should be rape, it is forbidden to force women, it is forbidden to force students, even to do good things. One must teach them. And teaching has a part as it were in lower fear, in fear of punishment, but as long as the child understands that he is here under the authority, he receives willingly, ‘and His kingship they accepted upon themselves willingly’ (prayer text), he understands in a general way that so is proper, and through this sometimes with difficulty with the slave there is ‘he who spares the rod hates his son’ (Proverbs 13:24), that one forces him. But the thing itself certainly cannot be by force. But this does not negate that he is the master, that he is the leader. This is an important foundation that I saw this week, and I believe that it arranges the matters a bit.
The Mitzvah is a Picture of the World of Atzilus
And we will return to what we are learning here in the Zohar. We see that the mitzvos are things that are remembered and done, that they are called remembrance and doing. The remembrance — what we do is only a remembrance. And the remembrance arouses above, is done, makes a doing there, in the place of the true doing, in the place where something is truly done. And this is the explanation of the mitzvah, this is the explanation of the Zohar for the mitzvah. And one must understand this more deeply. What does it mean that this is the explanation of
The Mitzvah is a Picture of the World of Atzilus
And we will return to what we are learning here in the Zohar. We see that the mitzvos are things that are remembered and done, that they are called remembrance and doing. The remembrance — what we do is only a remembrance. And the remembrance arouses above, is done, makes a doing there, in the place of the true doing, in the place where something is truly done. And this is the explanation of the mitzvah, this is the explanation of the Zohar for the mitzvah. And one must understand this more deeply. What does it mean that this is the explanation of the mitzvah? The explanation is thus, in my opinion: What we call mitzvos are only the images of the Holy One, Blessed be He. Every mitzvah is a picture of how the Holy One, Blessed be He, appears. But again, not the Holy One, Blessed be He, Himself, as it were His hidden essence, which is not called at all, but the Holy One, Blessed be He, according to how He is revealed to the world, according to how He wants them to speak with Him and relate to Him. This is the meaning of mitzvah. A mitzvah is a picture of the world of Atzilus, of Tiferes and Malchus of Atzilus in a special way, the male and female as it were above, the Tiferes and Malchus, the two partzufim. This is the mitzvah.
And if so, in the most general way, all the mitzvos — and from here we will learn afterwards that the mitzvos are 248 limbs and 365 sinews. Of whom? Certainly a person rectifies the 248 limbs and 365 sinews of the person. But how does he rectify the 248 limbs and 365 sinews of the person, what is this? These are the 248 limbs and 365 sinews of the Shechinah with the Holy One, Blessed be He. This is the thing, this is 613 mitzvos. What is a mitzvah? When Chassidim of the world say, a mitzvah is how a Jew together with God. A mitzvah is God. This is the meaning of mitzvah, a holy mitzvah, a mitzvah about which one says ‘who sanctified us with His commandments’ (text of blessings), in Him, in His commandments, in what He does, not in what we do for Him, according to Kabbalah. ‘Who sanctified us with His commandments and commanded us’ — He sanctified us in that we are in His commandments. The mitzvos that we do, they are in Him. This is the meaning of the mitzvah.
And what does this have to do with our mitzvos? These are the mitzvos as they are in the world of Atzilus. Our mitzvos are a remembrance of them. ‘He made a remembrance for His wonders, gracious and merciful is Hashem’ (Psalms 111:4). The Holy One, Blessed be He, made for the upper wonders that exist in the upper worlds, that exist in the real world, in truth — He made a remembrance here below. And why? Because He is gracious and merciful, because He has mercy, lowers Himself to us and makes a remembrance. Every thing in the world is a remembrance of an upper thing. And the mitzvos — one must ask why specifically the mitzvos, but the mitzvos are a better remembrance, they are things that were chosen to be the remembrance of the Holy One, Blessed be He, and His Shechinah. This is the meaning of the mitzvah.
Why Zachor is Said Only on Shabbos and Tzitzis
Now we will understand — I would say that I will reveal a secret — now we will understand why in the entire Torah zachor is not said except once or twice, literally once, and only on Shabbos. And since the matter does not come openly in the Torah, it was necessary to hide it a bit and wrote shamor, for it truly means shamor according to the simple meaning. This is the explanation, as the Ramban also admits at the end according to the simple meaning to Ibn Ezra that this is the explanation. And in the entire Torah the remembrance of the mitzvos is not said except in Parshas Tzitzis. And why? Because as we said, the Torah speaks from what is truly so. The Torah speaks according to the simple meaning.
And in other words, what do I mean? What is the difference between simple meaning and secret? I will tell you something interesting. According to the simple meaning there is only one world, and even according to the true secret there is only one world. According to the simple meaning — action, one does mitzvos in the body, Jews do mitzvos. This is the simple meaning. According to the secret — this is not considered, this does not exist. The entire world of action, from the point of view of the world of Atzilus, from the point of view of the real world — what exists? Only this exists.
How a True Mekubal Prays
And as we say in Kabbalah, how does a mekubal pray? The matter depends, for there are two levels of mekubalim. A simple person prays in a simple siddur: it says baruch — blessed, atah — You, Hashem — the Holy One, Blessed be He, Elokeinu — our God, our God, and so forth. A mekubal prays in a siddur according to Kabbalah, but a true mekubal prays in a simple siddur. In other words, but in his simple siddur. A mekubal prays in a double siddur, lechem mishneh. A mekubal prays in a siddur, and a mekubal that we know prays in a siddur that is written in it baruch — Keter, atah — Chochmah, Hashem — Tiferes, and whatever the intention will be. The siddur is essentially a strange siddur. The siddur is not a siddur of this world nor of the world of Atzilus. For in the world of Atzilus, when baruch is said in the letters beis, reish, vav, chaf, in the syllable that is heard baruch, in its meaning ‘blessed,’ the intention from the outset is the upper Keter that continues abundance to Chochmah Binah etc. This is the intention, and there is no need to add a translation.
Like one who speaks Yiddish: what does ‘yid’ mean in Yiddish? ‘Yid’ in Yiddish is a yid. ‘Yid’ in English is ‘Jew.’ And where is it said that yid is ‘Jew’? Only in a dictionary, in a translation layer between Yiddish and English. One who speaks only English says only ‘Jew,’ and he doesn’t have the piece at all. One who speaks only Yiddish says ‘yid.’ And one who speaks both languages needs a translation layer. Correct.
So the true mekubal, one who was a true mekubal, one who lived entirely in the world of Atzilus, would pray in a simple siddur. And therefore there were Chassidic rabbis who thought so, that it is not proper to pray in the siddur of the Arizal, for the siddur of the Arizal is translating, it is like a dictionary. It says about every word as the word appears here, for you need to think that baruch means blessed, and you grasp, but you don’t yet live completely that baruch means blessed, but blessed means something else and baruch means something else, everything means something else. So I give you a dictionary, a ladder, a sulam — true, when Rav Friedman called the siddur of the Rashash the dictionary siddur, the ladder siddur. That person from Gan Eden who wrote the commentary on Kabbalah called it ‘sulam,’ and I believe this is because of this. This is a sulam — a ladder from the explanation of ‘baruch’ in this world to the explanation of ‘baruch’ in the world to come, through truth.
All the Torah Has Two Explanations
So this is indeed the secret, this is the thing that is not usually said. Very interesting. And therefore the Ramban says that all the Torah has two explanations. From ‘Bereishis’ that all of Israel reads one can explain the world of action and one can explain the world of Atzilus, and one never needs to mention both of them. If you are here and learning the Torah, you learn ‘Bereishis’ — in the beginning, ‘bara Elokim’ — the Holy One, Blessed be He, created. And if you are in Gan Eden and learning, you also learn Bereishis — Keter, Chochmah, Keter, bara Elokim — Chochmah and Binah were made. And how does one say the explanation? Only to the schoolchildren. We who are schoolchildren of Kabbalah, of Chassidus, of the truth, of the truth of Torah — to us it is still necessary to say ‘Bereishis’ in Chochmah, and so forth.
And this is indeed the secret. For the matter does not come — ‘your soul yearned’: if you are not there, what are you speaking about it? And if you are there, you don’t need it. So, ‘your soul yearned,’ but what? This is the kindness. This is like the place where they tell you: I know that you are not there, and I know that you can get there, and I translate, I teach you the explanation. You are still a child, you don’t know what ‘Bereishis’ means. I say, Bereishis means such and such. And when you will be a father, you will no longer need the explanation. A father does not pray seemingly in a siddur with translation, most fathers, for he already knows and doesn’t even need to think — Bereishis means in the beginning. Bereishis means Bereishis, and not that it means something, but he doesn’t need a translator. Correct? A true mekubal does not have kavanos, a true mekubal says the words as they are, but he is already in the world of Atzilus. But a false mekubal — not a false mekubal, but a child, a student of the mekubalim, a student of Kabbalah — he needs both things.
Application of This to Zachor and Shamor
I will return to apply this to what we are speaking about now. If remembrance is the explanation when it is a mere remembrance — ‘zachor es yom haShabbos l’kadsho,’ Moshe Rabbeinu says, remember that there is something called Shabbos to sanctify it, this is a holy thing. Shabbos means Tiferes Malchus, the Holy One, Blessed be He, this is the explanation of Shabbos. ‘Leil Shabbos shamor’ — means the Shechinah; ‘zachor’ — means Ze’ir Anpin. And so, this is already the explanation that one learns in the world of Atzilus, that one learns in heaven, that the Ramban learned in the way of truth. But what do I tell you? Zachor, zachor! But where is the true Shabbos? Why must one remember Shabbos, why not make Shabbos? Because you are not there. And usually one does not say so. The same thing — ‘all My commandments you shall keep and do,’ do it, do the keeping part, do the doing part, do the entire thing. If you are in this world, this is its meaning; if you are in the world of Atzilus, this is its meaning.
Once, because Parshas Tzitzis is the passage that protrudes from the edge of the garment, protrudes from the end of the Torah of Parshas Shelach, according to what they learned that this is the end of the Torah, it protrudes and says: I know that you are not a shomer Torah, I know that you don’t yet have that quality of soul that you will understand, that you will be a type of person who cares about the Torah. But remember it. Or that the entire Torah has a true meaning, and the true meaning is the doing, doing above, doing that makes the upper unifications. But you who live in the world of action, who so you appear for now, I tell you zachor, this is remembrance.
There is Only One World — From the World to the World
And that once or twice one can call this remembrance — this is a secret. And secret does not mean that the secret is not said at all, for in the entire Torah the secret is said after the simple simple meaning. But that it should be said twice of this, this is very little, there is once or twice, and people wonder: why were the secrets of the Torah not hinted at in the Torah? For the secrets of the Torah are indeed found in the Torah. But a hint that two worlds exist, that there is also Torah and also secrets of the Torah, this is said only once. As the Gemara says in the Mishnah in Berachos: Previously they said ‘baruch Hashem Elokei Yisrael me’olam,’ from all the world, me’olam. When the heretics corrupted and said there is only one world, they established that one should say ‘min ha’olam v’ad ha’olam’ (Berachos 54a). And seemingly it is difficult from the side of physicality: what did we think, that there is one world? What is the big thing? Why must one wait until the heretics corrupted?
He explains thus: The truth is that there is only one world, there is one God and He made one world, there is only one world. The question is only which world He made. And it appears that there are two worlds, this world and the world to come, the world of Atzilus and the world of action, but this is only because we went mad to say that the two things are separate. For this is like one asks — and I ask this many times — how many tractates of Berachos are there? And if I don’t know how many, I will need to ask the printer, I will need to see at the end. How many Tanyas are there? At the end of the Tanya there is a list of ten thousand times that Tanya was printed. And are there ten thousand Tanyas? No, there is only one Tanya. If you look at the body, at the papers of Tanya, how are papers found on which tractate Berachos was printed many times — how many tractates of Berachos are there? There is only one. For from the side of the form, from the side of the idea. If you have such a crude and strange view, one will ask a question and say: For there are many tractates of Berachos. Then they will need to fix and say, no, from the Berachos to the Berachos there is only one, for the meaning is one. But this is not initially a question of fools.
So exactly, in truth there is only one world. Which world? The world of truth. And what does it mean that for every world exists? Certainly, for the world is a sign for it. For if one says, the remembrance of things and the thing itself are not two things. A picture of me and I are not two things, but pictures of me. And this is what it is. If one separates the picture from me and says: For there are pictures and there is you, I will need to fix and write on the picture an address, to say, no, this is a picture that is from me. Then one must say min ha’olam v’ad ha’olam. But this is not the regular situation. The regular situation is that there is only one, and the one is the correct one.
The Practical Difference of Zachor: A Mere Remembrance
And if so, we will already understand. We said that we must understand what is the meaning of ‘zachor and shamor were said in one utterance.’ They say that shamor is said as usual — and indeed usually it is said shamor and do. Shamor and do means that you have the quality of soul, you have a soul that cares about the mitzvos and does them. And why must zachor be written? According to what we are learning here, zachor is not lower — it is not lower, but it raises that the mitzvos are only a mere remembrance of the upper world, of what the mitzvos truly are. And this is only one week in the year, and why? Because one must mention that there is such a thing as Torah, that there is such a thing as the world of truth. But if this is Shabbos, if he already thinks from the true point of view, from the point of view of the idea — there is no need to mention. Zachor and shamor in one utterance, they are the same thing.
Positive and Negative: Which Mitzvos Make Unifications
And one can say another point, if one wants to connect to the matter of positive and negative, about which I don’t have clarity, but what I said now is clearer. One can connect to the matter of positive and negative approximately thus, I believe, and it is possible that this is the same thing. One must ask a question according to Kabbalah: which mitzvos make unifications? Very interesting, and I saw books of Chassidus that speak about this question. And I saw an interesting source for the question, that in Toldos he brings a question, I don’t remember in whose name, that someone asked a question, for it is known that every mitzvah is a unification, and the question touches every mitzvah that is a unification: what unification is the mitzvah of giving a get? For a get is the opposite of unification, it is separation. And how can one say that a get is a unification? It must be that there is a connection with the simple meaning, one cannot say just unification. What kind of unification is a get? For a get is one of the 613 mitzvos. So he brings a question, and his answer is approximately this, and we will try to explain it.
Or one can say, if possible, that a get is specifically a positive commandment, and this is a good question. But one can ask the same question about negative commandments in general. Everyone understands that there is an order of mekubalim for the mitzvah of Shabbos, for the mitzvah of shofar. What is the true meaning of shofar, what does one have in mind? This even one who is not a mekubal has a certain intention in this. But still I have not seen a mekubal — the truth is that only in Sha’arei Mitzvos there are a few kavanos that go in this way, very few — but I have not seen, not just a mekubal, and certainly not a Chassidic young man, who would seek to have in mind what are the kavanos of the mitzvah of niddah. And why don’t they teach this? All the young men, the chasan-rav teaches the young man the mitzvah of yichud certainly, the mitzvah of procreation, which is a great mitzvah, and the laws that they teach, the prohibition of niddah. And after all the proofs — I believe thousands of negative commandments exist, 365 negative commandments — I have not seen that they would teach, that they would speak about the mitzvah of yichud what intention there is in it. And certainly niddah is a great thing, and the mekubalim have many drashos about the blood of niddah, and something that the Arizal speaks about at length. But I have not seen that there should be like a gate of kavanos of negative commandments, of the mitzvah of niddah.
Or anything, what intention is not to eat non-kosher? What is there to have in mind? One does not have kavanos. There is a positive that comes from a negative, there is a positive commandment to eat kosher foods, but this is a negative that comes from a positive, when one eats kosher intentionally. I have not seen that the intention of eating is interesting — there is an intention of eating, there is an intention of the unification, that the body is nourished from the eating, and what is its inner aspect. But why are there no kavanos of not eating non-kosher? And certainly I saw, indeed, that someone made an order of kavanos of placing a strainer on the faucet, just joking. ‘One who is careful passed,’ as the Gemara says in Kiddushin, that if one comes to a negative commandment, he receives reward like one who does a mitzvah — so one must make a tikkun, one must make some intention about this.
The Unification of Negative Commandments: The Keeping, Not the Doing
And so, in the details of the matter one must investigate better. It is possible that there are indeed ways, and it probably depends on the matter, that there is a secret of zachor and shamor in one utterance. But if in general the matter does not exist, we do not do it, we do not usually do such things. And the answer is, and the answer of Toldos is approximately thus, that the unification of a get, and one can say that the unification of negative commandments in general, is the keeping in them, and not the doing. A unification is not made through doing a negative commandment. A negative commandment is on the list of three hundred sixty-five things that can ruin a unification. They are called kelippos, and this is the explanation of kelippos.
And it is very interesting, that the Rambam says that negative commandments — sometimes it is said in the Torah ‘lo,’ and the intention is not that one should not do something but that there is no need to do something. He calls this negation, different from warning. Warning is a negative commandment, but negation — for example, we will remember that it is said ‘and to the maiden you shall do nothing’ (Deuteronomy 22:26), this is not a negative commandment not to do something to the one who was raped, but only negation, that there is no need, that she is exempt, this is exemption and not a negative commandment.
True, but if we think more deeply, we will understand that all negative commandments are negation, that there is not. That a Jew is a type of thing that does not eat pig. And when does he not eat pig? Always not. This is a law in keeping, as I said before, that keeping is a type of person who does not eat pig. And when is he a type of person like this? Always.
And so, from here it comes out that when in general is there a matter of negative commandments? A true Jew, a Jew in a rectified state, would never have needed to remember negative commandments. For he is already a type of person who does not live in a world of negative commandments, does not live with the kelippos. And when in general is there to speak about negative commandments? When necessary, when they are already in separation, in a state where it is possible that he will sin, that it is possible that he will go with some kelipah, then one must tell him. And about this again ‘gracious and merciful is Hashem,’ and about this there is also ‘gracious and merciful is Hashem.’ That the Holy One, Blessed be He, remembered every type of kelipah that can be to a person, and wrote a special negative commandment for every type, in a general way, and the rabbis add more. For every existing negative commandment He attached a kelipah, attached a prohibition that they should not go to it.
But essentially, from our point of view it is possible that there is a state of negative commandments, and afterwards a state of positive commandments. From the point of view of the Holy One, Blessed be He, from the point of view of truth, this is the same thing. That is, what the good is good, this that it is not evil, these are not two laws, ‘turn from evil and do good’ (Psalms 34:15). In any case, according to truth they have no existence, it cannot be that there are two other things, for this is the same thing, turn from evil and do good, the good is not evil. And the evil also is not good, but the evil does not truly exist, but one who is stuck in the evil state — about him one must speak.
Zachor and Shamor in One Utterance: Positive and Negative as One
And so, shamor and zachor in one utterance means that according to the absolute truth one cannot speak about negative commandments separately from positive commandments. They are the same thing. Or one can say even as something deeper, that a negative commandment means not to do, and a positive commandment means yes to do. And with a person there are times when he yes does and times he does not do, because he is limited from many things that are lacking to him. But the Holy One, Blessed be He, is not limited. With the Holy One, Blessed be He, from His side, the non-doing is a decision like the yes-doing. It is not that it is difficult, that He must exert Himself more to do something than not to do something. Both are equally easy, as it were, if it is permitted to say a word like ‘easy.’ So there is no difference. And I believe that the root of that matter is the same thing that is said here. For if there is a negative commandment, this is only like the boundary of what it is. There is a certain tzimtzum, there is a boundary, every thing is what it is and is not something else. This is the negative commandment in it. But the negative commandment is not a thing in itself, but it is the boundary of the thing.
And therefore, the places where positive commandments and negative commandments unite, like Shabbos, like Pesach, which is ‘whoever is in remembrance is in keeping.’ The Master of the World says only — this is the practical difference of zachor and shamor were said in one utterance, and therefore women are obligated in Shabbos. For Shabbos, like that same thing that I say, keeping Shabbos — what does keeping Shabbos mean? It means not to do work. But it is very interesting that not doing work, as is known, with the rabbis and with matters of Kabbalah there is oneg Shabbos, there are things that one yes does on Shabbos, one prays and sings and eats meals. And all these are not things that are said in the Torah at all. In the Torah seemingly only the shamor is said, and almost according to halachah its essence is the shamor. Yes, there is a mitzvah to make kiddush and so forth, but not all the expansion, which is perhaps only from matters of Kabbalah, from rabbinic matters. But everyone understands that zachor and shamor were said in one utterance. A regular Jew who keeps Shabbos, a Chassidic Jew who keeps Shabbos, almost does not need to remember the 39 melachos. This one needs when a question arises, a problem, when he needs to do something, that he should know what is permitted and in what way it is permitted. But in truth, what does he do? He does keeping Shabbos, he sanctifies the Shabbos. These are not two things. As it were so with the Holy One, Blessed be He, the non-doing and the yes-doing, this that the good is good and is not evil — it is the same thing, there is no need to divide. The same thing with a Jew who keeps Shabbos, there is no need to divide the two things, what is good and what is not good. This is the same thing, the good also is not not-good, is not evil, the same thing.
The Foundation in the Month of Elul
And this is the nature of zachor and shamor, that all the mitzvos are positive and negative as one. And it is possible that even negative commandments — I don’t know if there is a time when one does them, except like coming to it, that the Arizal says that one who cuts hair should have in mind ‘do not round.’ But there is also like a matter, that a Jew cuts hair with peyos, and from here already an obligation is created. Interesting, one of the things in which a situation was created such that one makes peyos, even though it is only a negative commandment. It appears that the Jews understand that there is zachor and shamor in one utterance on many mitzvos indeed. And one can say, only because now is the month of Elul and we are trying to be good and not evil. This is the same thing, the wonderful investigations whether it is proper to engage more in turning from evil or more in doing good, more to be rid, as the Chiddushei HaRim spoke, whether it is proper to say more about sin or more ‘and You shall reign.’ The entire question is only when one stands in the middle of sin. But when one stands in the middle of Shabbos, in the middle of Yom Tov, or in the month of Elul that has holiness in it, illumination — this is the same thing, they were said in one utterance.
Gut Shabbos.
📝 Full Transcript
What is the Meaning of a Mitzvah — Zachor and Shamor in One Utterance
*Introduction to the Zohar, Pekudei Oraita, Parshat Ki Tavo 5786*
The Basic Division of Mitzvot
Rabbotai, we are learning the holy Torah. Today is Erev Shabbat Parshat Ki Tavo 5786, the middle of Elul. We are holding in the fourth shiur on the introduction of the Zohar, on Pekudei Oraita, Pekudei D’mara Alma (Introduction to the Zohar), the commandments of the Master of the World.
The introduction speaks about something very fundamental, which is the question: What is the meaning of a mitzvah? And it speaks about this through the basic division of the types of mitzvot that exist — positive commandments (mitzvot aseh) and negative commandments (mitzvot lo ta’aseh). As we have said, the understanding of anything is found through the primary divisions that exist in that subject.
Certainly there are many more divisions of the mitzvot: time-bound positive commandments, mitzvot dependent on time, mitzvot dependent on place, mitzvot that are only for certain people, only for the community, only for the individual, only in the Land of Israel, obligatory mitzvot, optional mitzvot. There is the severity of each mitzvah, especially of negative commandments — the obligation of prohibitions, the obligation of karet, the obligation of lashes, the obligation of death. But the first, most general division, which divides all mitzvot into only two, is the division of positive commandments and negative commandments.
Why Must We Understand What a Mitzvah Is
Why is it so important to understand what a mitzvah is? Because to be a Jew means to be one who does the mitzvot. So it says in the Ten Commandments, that the Almighty is poked avon avot al banim (Exodus 20:5) to His enemies — which means one who does not serve the Almighty, one who keeps idolatry, or whoever does not do what he should. V’oseh chesed la’alafim l’ohavai ul’shomrei mitzvotai (Exodus 20:6) — the lovers are the keepers of His commandments. It could be it’s the same thing, His lovers who are keepers of His commandments. According to what we learned from the Ramban that love is a positive commandment, and “beware” is from negative commandments, fear — it could be that love means those who do positive commandments, and keepers of His commandments those who primarily keep negative commandments. But in general, keepers of His commandments refers to all mitzvot.
We call ourselves a Jew, a keeper of mitzvot, many times one says keeper of Torah and mitzvot. So it’s extremely important to understand what is a mitzvah at all? A Jew is such a type of person, such a type of person who does mitzvot, who keeps mitzvot — what kind of thing is a mitzvah at all?
Different Approaches to What a Mitzvah Is
Most people think that a mitzvah means a command, from the language of tzivui, a command — something that must be done. But that’s not the essential thing of being a Jew. Chassidic books say that mitzvah is from the language of tzavta (connection), not from the language of tzivui (command). It’s certainly a drash, but it brings out something deep. Martin Buber said that the Torah is not a law, but a request, something that the Almighty asks of the Jews. These are all kinds of formulations that one can speak about this.
The Zohar’s Approach: Shamor and Zachor
The Zohar says that mitzvot are shamor and zachor, and they are both one, as it says zachor v’shamor b’dibur echad ne’emru (Mechilta, Rashi Exodus 20:8), which we learned last week. This is not just a Torah about why two different expressions appear in the Ten Commandments, but this is a fundamental thing about what types of mitzvot exist.
It is generally true about the entire Torah that there is zachor and shamor, which the Ramban explained means truly positive and negative commandments. The two things come from different places, go to different places, it’s a different type of essence, and they come together. The general thing called 613 mitzvot is all one, kulam mei’ro’eh echad nitnu (Kohelet 12:11) — there is a unity of all 613 mitzvot. The unity comes on Shabbat, because on Shabbat it says zachor v’shamor b’dibur echad, and one must make two candles, two hadassim, in order to show the shamor and zachor b’dibur echad ne’emru.
The Question on U’shmartem Va’asitem
The Zohar speaks about a verse, u’shmartem mitzvotai va’asitem otam (Leviticus 22:31). Seemingly, since there are two types of mitzvot called zachor and shamor, it would be more fitting if it said u’shmartem mitzvotai u’zechartem otam. The question is like a fake question, he means to arrive at his answer — he can’t write u’shmartem u’zechartem, it doesn’t make any sense. But he wants to arouse that in the tablets we see the double language zachor and shamor, which must mean a different aspect of the same thing, two types of mitzvot. The Ramban says, it means positive commandments of Shabbat and negative commandments of Shabbat. It comes out that positive and negative commandments are called remembering and keeping.
So there is such a verse that says u’shmartem va’asitem. Why does it say the doing? Because it fits very well: positive commandment, keeping is not doing, negative commandment. But where is the remembering? The Zohar establishes that it is seemingly corresponding to keeping and remembering. He shows that in this verse, and in very many verses, it doesn’t say keeping and remembering, but keeping and doing.
Keeping and Doing Go Together
I searched through the Torah and saw that very often it says the language of keeping, u’shmartem va’asitem, lishmor v’la’asot, especially in the book of Deuteronomy — to keep and to do all the Torah or all the commandment. Keeping and doing go very strongly together. Sometimes it says u’shmartem la’asot. But it never says the opposite, to do keeping — one doesn’t make keeping, keeping is not something that one does.
Keeping means to guard, as we say in Yiddish to guard the Torah. How does one guard the Torah? Through doing, and sometimes through not doing. As it says motza sefatecha tishmor v’asita (Deuteronomy 23:24), you shall guard to do, and v’aviv shamar et hadavar (Genesis 37:11) — keeping here doesn’t mean to guard like a guard with a watchman. One says in English keeping the Torah. It means doing. But there is something more refined: there is the doing — I put on tefillin, I shake lulav, I blow shofar, I do something. But with this must come a keeping — you could forget to do it, you should remember to do it.
A Jew is a Keeper of Torah — A Status in the Person
A Jew is a guardian of the Torah, a keeper of Torah. This doesn’t mean that the Jew never commits any sin. If he stole he’s not a keeper of Torah — that’s not true. A keeper of Torah is a Jew who keeps the Torah. It doesn’t say that he is one who does the Torah, we don’t call him a doer of Torah, no one says that Jews are doers of Torah and mitzvot — although that is the essence, the doing.
Which is more important — not doing sins, or yes doing mitzvot? Both are important, and both together are called keeping. A keeper of Torah is such a type of person who has a concern, a certain personality — he keeps the Torah. It’s more a status in the person than in the action. Such a type of person, his doing comes out from the keeping. It’s connected to what we’ve been speaking about lately in the shiurim on character traits, that there is such a thing that the person’s nature becomes that he is a Torah keeper. A keeper of Torah is a type of person, not a type of deed.
One can call it the concern, he cares — not because he’s afraid, but he is such a type of person that he remembers, he has upon himself a certain awareness. The word yoke is perhaps not such a good word, because we don’t call Jews bearers of the yoke of Torah, and the title for a Jew is not one who is under the yoke of Torah, enslaved to Torah like a slave. We call him a keeper. He has a certain care, he cares about the Torah, about doing the Torah. It’s much more refined, as we said that a mitzvah is not a command, and the keeper of mitzvot is not the fulfiller of commands, but one who has an inclination of the heart, an inclination of the mind, that he is connected. He guards the Torah literally, he is related to guarding the Torah.
Just as to be a Jew is a status in the person, not a status in the object. This doesn’t mean that it’s a fact about the body of a person — one becomes a Jew, and one of the things with which one becomes a Jew is being born to a Jewish mother. But to be a Jew is a type of person, and a person is something that does things.
Someone who has never heard of keeping the Torah — he is compelled, exempt, but he is not a Jew in this sense. A Jew is one who keeps the Torah, he has a relationship called keeping. Whether he does it in practice, every mitzvah — that is already the fulfillment of this. Therefore keeping is the general name, and keeping comes before doing, as according to what we are learning this is the attribute of Malchut, the personality, the self that does the Torah.
The Remembering: Remember the Shabbat Day and Remember Amalek
On the same thing there cannot be doing to keep — keeping is the generality. If one remembers another place of remembering: it says zachor et yom haShabbat l’kadsho (Exodus 20:8), and it says zachor et asher asah lecha Amalek (Deuteronomy 25:17) — but it’s not remember to do. It says remember what Amalek did, and about this you have a positive commandment timcheh et zecher Amalek (Deuteronomy 25:19). But the remembering doesn’t go on the obliteration. People think, perhaps the Rambam learns this way, that the commandment of remembering means one should remember to do, but it’s more divided into two steps. Remember what Amalek did to you means remember what Amalek was, which will cause, or is a separate mitzvah — but not remembering to obliterate Amalek.
One time in the entire Torah it says the language of remembering about all the mitzvot, and we say it two, three times a day: l’ma’an tizkeru va’asitem et kol mitzvotai (Numbers 15:40), u’zechartem et kol mitzvot Hashem va’asitem otam (Numbers 15:39). In the portion of tzitzit it says that one should remember all the mitzvot of the Almighty and one should do them. We spoke about this that this is the last mitzvah of that order of mitzvot, there it says v’lo taturu (Numbers 15:39), a remembering against forgetting. But according to what we are speaking today, there could be another meaning of remembering, and afterwards we will understand that the portion of tzitzit is something special, a higher level, a secret level of understanding all the mitzvot.
The Zohar’s Answer: Remembering is Doing — Remembered and Done
The Zohar says: remembering is the same thing as doing. It says v’hayamim ha’eleh nizkarim v’na’asim (Esther 9:28), and the Gemara learns that remembering is reading, just as remember the Shabbat day to sanctify it — one should speak about Shabbat, mention it. It’s a matter of speech. And doing is doing with action.
The Zohar says, here where it says doing it means the same thing as remembering. The remembering that we speak of, remember the Shabbat day, is a doing. D’ha man d’adchar mila l’tata, adchar v’it’avid hahu raza l’eila (Zohar) — when a person remembers, he mentions a word down below, the matter above is done. This is the answer to the question of what is a mitzvah according to Kabbalah: a mitzvah is a type of thing that is remembered and done. One mentions it here and it gets done. Here we call it the world of action, but that’s from our perspective. Relative to the upper worlds, relative to what is real, all our actions are only memories, only a remembrance. It’s not a thing in itself, it’s a remembrance of the thing, a sign, a shadow, a shadow, an image of the thing.
All mitzvot are called remembering. About this it says in the Torah almost never only remembering, because the Torah speaks as it is truly — something is done, it is done. What does done mean? Remembered and done. A person remembers, he mentions through the mitzvot, and what does he mention?
The Mitzvah is a Remembrance of the Upper Worlds
The principle: all things of this world are memories, signs, of upper matters, of real things. We see only examples of things, only the one that is here today clothed in one body that lives at one time and one place. But this truly reminds us — not the more rationalistic simple meaning, but it has the qualities, it has the form, because it reminds us of its roots within it, of the reality upon which it is built. For example, the mitzvah of tefillin reminds of the thing called she’haKadosh Baruch Hu maniach tefillin (Berachot 6a), the seal of truth, the seal of the unity of the Name and the Exodus from Egypt, of all the portions of tefillin. Our tefillin is like a remembrance, like a telephone line, there comes an echo, a voice from what the reality is.
Consequently, when you put on tefillin, for you it is a reminder, and it becomes in heaven, in the true reality, a true tefillin. When a Jew does Shabbat, he makes zachor and shamor of Shabbat, the original true zachor and shamor becomes after he does it. This is the Zohar’s meaning of remembering, of the commandments of remembering, positive commandments — and it seems that this must be about all mitzvot. When mitzvot are such things, b’it’aruta d’letata it’ar l’eila (Zohar).
There are two points about this. Through the fact that a person uses the signs, he brings upon himself the drawing down of the light, of the abundance, of the reality of which this is a remembrance. Therefore the Kabbalists say one must learn the signs in the world, every object, especially the objects of mitzvot — the siddur, the etrog, a Torah scroll, a lulav, a sukkah, a shofar — what this points to, and through this, when one does it with this intention, it becomes a remembrance. You mention the upper shofar, the true shofar that is awakened through the shofar.
Here there is the passive way: the remembrance is like a vessel, like a radio or a telephone, it catches the waves that are in the world, and since it is in such a way that it can catch it, it catches it. Once there were only receivers — a radio sent, the television sends signals from all sides, and whoever has the vessels has the remembrance. A television set, a radio is only a remembrance of the sound, it’s not the sound. It can receive the sound, and one must turn it on to the right frequency, it catches it.
Mutuality: A Returning Light
In modern times, almost all the vessels we have speak back — not only can it receive, it can also influence as it were. You can’t call it a true influence, because the power of the entire system lies in the upper one. When we say that they influence above, it doesn’t mean that they can stand higher than the Almighty. They are called upper ones because they are higher than us. But one can speak back.
I saw a beautiful word this week, speaking about a rabbi with a student, where there is a certain hierarchy. In modern times the person is not comfortable with this — everyone wants to be a friend with the rabbi, with the rav, what should only be with the Almighty Himself; he doesn’t want the Almighty to stand higher. The entire Kabbalah is built on the fact that it’s not a radio, it’s a telephone — not something that one can only hear, but that one can speak back also.
It’s certainly true, as it says u’mitalmidai yoter mikulam (Ta’anit 7a), and Judaism is built on question and answer. All the Chassidic books speak of halo et mah neredet mah, that one must raise my feminine waters, this is Elokim, and my masculine waters. Me’et Hashem hayta zot hi nifla’at b’eineinu (Psalms 118:23) — says the Maggid of Mezeritch, the Almighty becomes a zot, aspect of female, from us. We arouse through our mitzvot, our desires, our Torah learning, our love of friends — we arouse as it were above.
This was explained very beautifully by someone: the world is confused, because this doesn’t yet mean that it becomes equal to equal. Just like the penitent — it’s not equal to equal. He says in English, there is mutuality, it goes both ways, a returning light. There is something that the lower one does to the upper one also.
The Connection Must Go Both Ways
It must be so, because otherwise there is no true connection. When there are two people speaking, the rabbi must listen to the student; a human connection always goes two ways. A man must be the giver and the woman receive him — that’s the basic structure. But even in the most patriarchal Torah that you will find, it will also say that the man must listen to what she says, he must ask her opinion, take from her. What she says matters.
And the Almighty, one of the attributes of the great God, is He hears prayer from all opinions. He listens, because otherwise He would be a wild beast. There is a way back, aspect of and from my students more than all — we are students of the Almighty, and in a certain sense the way that the Almighty conducts Himself with us has more to do with us than with Him. The female is eshet chayil ateret ba’alah (Proverbs 12:4), she is often more influential on how the game is played.
However, this doesn’t mean that the entire hierarchy is absent. On the contrary — this kind of mutuality, this two-way communication, is built on the fact that there actually is a father and a son, a husband and a wife, a rebbe and a talmid (student), a chassid and a rebbe. If one were to nullify the whole thing, it won’t work. How does the nekeva (feminine aspect) hear the shefa (divine flow)? Because he is her husband and she is his wife, in that kind of form. Insofar as we are the Almighty’s children, His creations, He hears us out, and it can even appear that we do more than He does. But one must not make the mistake of nullifying the hierarchy, because if He is not the Father and I am not a son, then there’s nothing there at all.
Someone explained to a person who is both a father, a husband, and a rebbe — many times he forgets himself and says more than the rebbe’s will, because it’s hard to be the one who stands in the position of authority. There’s a need to hold back a bit, not let everything out. It must be both ways — it can’t be that everything a rebbe says is false, he must speak, and it must even be that he can be caught by the student, and that when the student gives him a compliment he accepts it. Just as the Almighty Himself accepts, shomea tefila (hears prayer), hears our praise and thanksgiving. He doesn’t lack our praise and thanksgiving, but this is, so to speak, the humanity. This is the conduct of Hashem according to His sefirot (divine emanations), that He accepts from us, He relates to us like a groom and a bride, a husband and a wife, a boss and a worker.
The Foundation: Mutuality Without Nullifying the Hierarchy
But this only happens insofar as He is ani imach ve’at elyoni (I am with you and you are my superior) — not by nullifying this. If one were to nullify the essential hierarchy, one loses not only the yira (fear/awe), but the whole thing, even the ahava (love), because the love is ahavat ish ve’isha (the love of man and woman). Otherwise it’s two people who are not on the same wavelength, it’s nothing.
In every relationship there is almost always a mashpia (giver) and a mekabel (receiver). The mashpia must be beautiful, it must be mutual, it can’t be one-sided. One-sided relationships, that is sitra achra (the other side), like rape. One may not force women, not force students, even to do good things — one must teach them. Teaching has an element of yira tata’a (lower fear), of yirat ha’onesh (fear of punishment), but as long as the child grasps that he is under the authority, he accepts willingly, umalchuto beratzon kiblu aleihem (and they accepted His kingship willingly) (from the prayer liturgy). Sometimes with force, with the slave, there is chosech shivto sonei beno (he who spares the rod hates his son) (Proverbs 13:24), one forces him. But the essential thing cannot be by force — although not because of this is he not the master.
The Mitzva is an Image of Olam HaAtzilut
Back to what we’re learning: the mitzvot are such things that are nizkharim ve’na’asim (remembered and done). What we do is only a zecher (remembrance), which arouses above, na’ase (it is done), it makes action there which is true action, there where it truly accomplishes something. This is the Zohar’s interpretation of a mitzva: what we call mitzvot are essentially the images of the Almighty. Every mitzva is a picture of how the Almighty looks — not His hidden essence, but the Almighty according to how He reveals Himself to the world, according to how He wants us to relate to Him. A mitzva is an image of olam ha’atzilut (the World of Emanation), of the tiferet u’malchut d’atzilut (beauty and kingship of Emanation), the zachar u’nekeva (male and female) so to speak above, the du partzufin (two faces).
In the most general way — from this we will later learn that the mitzvot are 248 limbs and 365 sinews. Of whom? Through this a person rectifies the 248 limbs and 365 sinews of himself. But how? The 248 limbs and 365 sinews of the Shechina (Divine Presence) with the Kudsha Brich Hu (Holy One, Blessed be He). These are the 613 mitzvot. When chassidei olam (pious ones of the world) say a mitzva is like a Jew being together with God — a mitzva is God. This is the meaning of a holy mitzva, which we say about this asher kidshanu bemitzvotav (who sanctified us with His commandments) (from the blessing formula) — He sanctified us through our being in His mitzvot. The mitzvot that we do are in Him.
What does this have to do with our mitzvot? Our mitzvot are a zecher to this. Zecher asa lenifla’otav chanun verachum Hashem (He has made a remembrance for His wonders, gracious and merciful is Hashem) (Psalms 111:4) — the Almighty made for the supernal wonders that exist in the real world a zecher here below. Why? Because He is chanun verachum (gracious and merciful), He lowers Himself to us. Everything in the world is a zecher for a davar elyon (supernal matter), but the mitzvot are a better zecher — things that were chosen to be the zecher of Kudsha Brich Hu u’Shechintei (the Holy One, Blessed be He, and His Shechina).
Why Zachor Appears Only by Shabbat and Tzitzit
Now we understand why in the entire Torah zachor (remember) appears only twice, literally once, by Shabbat. He already had to cover it a bit, so He wrote shamor (keep), because it means shamor according to the plain meaning — as the Ramban also admits in the end to Ibn Ezra that it is an interpretation. And zechirat hamitzvot (remembrance of the commandments) appears only in parshat tzitzit (the portion about fringes). Why? Because the Torah speaks of what it is like, al pi peshat (according to the plain meaning).
What is the difference between peshat (plain meaning) and sod (secret)? Al pi peshat there is only one world, and al pi sod amiti (according to the true secret) there is also only one world. Al pi peshat, one does mitzvot with the body, Jews do mitzvot. Al pi sod, that doesn’t count, that doesn’t exist — from the perspective of olam ha’atzilut, from the real world, there is only that.
How a True Mekubal Prays
There are two levels of mekubalim (kabbalists). A simple person prays with a simple siddur: baruch (blessed) — blessed, ata (You) — You, Hashem — the Almighty, Elokeinu (our God) — our God. A mekubal prays a siddur al pi kabala (according to Kabbalah) — but a true mekubal prays with a simple siddur. A mekubal that we know prays with a double layer, lechem mishneh (double portion): baruch — keter (crown), ata — chochma (wisdom), Hashem — tiferet (beauty), whatever the kavana (intention). The siddur is not from olam hazeh (this world) and not from olam ha’atzilut. Because in olam ha’atzilut, when it says baruch in the letters beit, reish, vav, chaf, it means lechatchila (from the outset) keter elyon (supernal crown) which brings down a flow to chochma bina (wisdom and understanding). One doesn’t need to add translation.
Just as a Jew in Yiddish is a yid, and a Jew in English is a Jew. Where does it say that a yid is a Jew? Only in the dictionary, in a translation layer. Someone who speaks only English says only a Jew, he doesn’t have the actual thing. Someone who knows only Yiddish says a yid. Someone who speaks both languages needs a translation layer.
So the true mekubal, someone who would live entirely in olam ha’atzilut, would pray with a simple siddur. About this there were Chassidic rebbes who thought it wasn’t appropriate to pray with a siddur of the Arizal, because the siddur of the Arizal is a translator, a dictionary, a ladder. He takes you and thinks that it seems to you that baruch means blessed, but you don’t yet live entirely that baruch means something else. I give you a ladder, a ladder from the meaning of baruch in this world to the meaning of baruch in the next world, al yedei emet (through truth). When Rav Friedman would call the siddur of the Rashash siddur hasulam (the ladder siddur) — he wrote a Kabbalah and called it a ladder, I think it’s about this.
The Entire Torah Has Two Meanings
Says the Ramban, the entire Torah has two meanings. From Bereishit one can translate olam ha’asiya (the World of Action), one can translate olam ha’atzilut. Never does one need to mention both. If you’re learning the Torah, you learn Bereishit — beginning, bara Elokim (God created) — the Almighty created. If you’re in Gan Eden (Paradise), you also learn Bereishit — keter, chochma, bara Elokim — one made the chochma and bina. How does one say the translation? Only by the tinokot shel beit raban (schoolchildren) — the people who are schoolchildren of Kabbalah, of the truth of Torah. We still need to be told Bereishit bechochma (In the beginning with wisdom).
This is the secret, because chalchala nafshach (your soul trembles) — if you’re not there, what are you talking about? And if you are there, you don’t need it. Ela mai (rather what)? This is the chesed (kindness). It’s the place where one tells you, I know you’re not there, but I know you can get there; I’m a translator, I teach you translation. When you’ll be a father, you won’t need the translation anymore — he already knows that Bereishit means Bereishit, he doesn’t need a translator. A true mekubal is not mechaven kavanot (intending intentions), he says the words as they are, but he’s already in olam ha’atzilut. A talmid hakabala (student of Kabbalah) needs both things.
Applying This to Zachor and Shamor
If zechira (remembrance) is the translation when it’s only a zecher be’alma (mere remembrance): zachor et yom haShabbat lekadsho (remember the Sabbath day to sanctify it) — says Moshe Rabbeinu, remember that there is a thing called Shabbat lekadsho, a holy thing. Shabbat means tiferet hamalchut (the beauty of kingship), Kudsha Brich Hu. Leil Shabbat shamor — the Shechina; zachor — the zeir anpin (small face). This is the translation that one learns in olam ha’atzilut, which the Ramban learned al derech ha’emet (according to the way of truth). But what do I tell you? Zachor — remember! Why must one remember Shabbat? Why shouldn’t one do Shabbat? Because you’re not there. The same thing, ushmarten va’asitem (you shall keep and do) — do the part of keeping, do the part of doing. If you’re in olam hazeh, it means this way; if you’re in olam ha’atzilut, it means that way.
Parshat tzitzit sticks out from the corner of the garment, from the end of the Torah of parshat Shelach, and says: I know you don’t yet have the spiritual quality of such a kind of person who cares about the Torah — but remember it. The entire Torah has a true meaning, the action above that accomplishes the supernal unifications. But you who live in olam ha’asiya, I tell you zachor, it’s a remembrance.
Ein Olam Ela Echad — From World to World
That one or two times one can call it zechira, this is a secret. Secret doesn’t mean it’s not written at all — in the entire Torah the secret stands after what is the simple plain meaning. But that it should stand hinted that there are both worlds, both Torah and secrets of Torah — this appears very rarely, as the Gemara says in Berachot. Once they used to say baruch Hashem Elokei Yisrael me’olam (blessed is Hashem, God of Israel, from the world), from forever. Shiklelu haminim ve’amru ein olam ela echad (the heretics corrupted and said there is only one world), they established that one should say min ha’olam ve’ad ha’olam (from world to world) (Berachot 54a). What made us think that there is indeed one world? Why must one wait for the heretics to corrupt?
The truth is that ein olam ela echad — there is one God and He made one world. The question is only which world. It appears that there are two worlds, olam hazeh ve’olam haba (this world and the world to come), olam ha’atzilut and olam ha’asiya — only because we made ourselves a delusion that the two things are external. Like, how many masechet Berachot are there? How many Tanyas are there? In the back of the Tanya stands a list of ten thousand times it was printed. Are there ten thousand Tanyas? No, there’s only one Tanya — from the form, from the idea. If you have such a materialistic view of the pieces on paper, someone will ask a question, ah, are there many masechet Berachot? One must say, min haBerachot ve’ad haBerachot (from the Berachot to the Berachot) there is only one, because the meaning is only one.
The same thing, there is only one world — the true world. The zecher of the things and the thing itself are not two things; a picture of me and me is not two things. If one separates the picture and says, there are pictures and there is you, one must write on the picture a note that this is a picture that is of me. Then one must say min ha’olam ve’ad ha’olam. But the normal situation is that there is only one, and the one is the correct one.
The Practical Difference of Zachor: A Mere Remembrance
Now we understand what is the meaning that zachor ve’shamor bedibur echad ne’emru (zachor and shamor were said in one utterance). Normally it says shamor ve’ase (keep and do) — you have a spiritual quality, a soul that takes care of the mitzvot and does them. Why must one write zachor? According to what we’re learning here, it’s not lower, but it indicates that the mitzvot are only a zecher be’alma to the upper world, to what the mitzvot truly are. Why? Because one must remind that there is such a thing as Torah, such a thing as the true world. But if it’s Shabbat, if he already thinks from the true point of view of the idea, one doesn’t need to remind him. Zachor ve’shamor bedibur echad — it’s the same thing.
Positive and Negative Commandments: Which Mitzvot Make Unifications
One can connect to the topic of positive and negative commandments. One must ask a question al pi kabala: which mitzvot make unifications? In the Toldot he brings that someone asked, it’s known that every mitzva is a unification — in which unification is the mitzva of giving a get (divorce)? A get is the opposite of a unification, it’s a separation. How can one say that a get is a unification? There must be some connection with the plain meaning, one can’t just say a unification.
One can ask the same question about negative commandments in general. There is a siddur of mekubalim for the mitzva of Shabbat, for the mitzva of shofar — what truly means a shofar, what one intends. But I haven’t yet seen, not just any mekubal and certainly not any Chassidic young man, seeking to understand what are the kavanot of the mitzva of nidda (menstrual separation). The chatan rebbe (groom’s teacher) teaches the young man the mitzvot of yichud (seclusion), the mitzvot of procreation, and the prohibition of nidda — but I haven’t seen that one should teach which kavana there is in this. Although nidda is a great thing, and the mekubalim have many expositions about dam nidda (menstrual blood), it’s something that the Arizal speaks about at length — but not like a Shaar HaKavanot (Gate of Intentions) of negative commandments, of the mitzva of nidda.
What kavana is there in not eating non-kosher food? There is a positive commandment that comes from a negative commandment, a positive commandment to eat kosher foods when one eats kosher willingly. There is kavana of eating, kavana of the unification, what the body is nourished from the eating. But why aren’t there any kavanot of not eating non-kosher? The Gemara says in Kiddushin, if one comes to a negative commandment, he receives reward like one who does a mitzva — one must make a rectification, a kavana on it.
The Unification of Negative Commandments: The Keeping, Not the Doing
The Toldot’s answer is approximately like this: the unification of a get, and of negative commandments in general, is the keeping in them, not the doing. No unification is made through taking a negative commandment. Negative commandments are in a list of three hundred and sixty-five things that can damage a unification — kelipot (husks), clarification of the kelipot.
The Rambam says that sometimes it says in the Torah “lo” (not), it doesn’t mean that one shouldn’t do something, but that one doesn’t need to do something — he calls it a negation, different from a prohibition. A prohibition is a negative commandment, but a negation, for example velana’ara lo ta’ase davar (but to the girl you shall do nothing) (Deuteronomy 22:26), is only an exemption, that she is exempt, not a negative commandment. But think deeper and one will understand that all negative commandments are a negation: a Jew is such a kind of thing that he doesn’t eat pork. When? Never. It’s a law in the keeping — keeping is such a kind of person who doesn’t eat pork, always.
When is there even a topic of negative commandments? A Jew who is in a rectified state would never need to remember negative commandments — he doesn’t live in the world of negative commandments, he doesn’t live with the kelipot. When must one speak of negative commandments? If one is already in a separation, in a state where perhaps he will indeed sin and go with some kelipa, one must tell him. About this there is also chanun verachum Hashem — the Almighty remembered every kind of kelipa that can be for a person, and He added a negative commandment for each kind, that one shouldn’t go into it.
From our perspective there can be a state of negative commandments and then a state of positive commandments. From the perspective of the Almighty, from the truth, this is the same thing. What makes the good good is that it’s not evil, it’s not two laws, sur mera va’ase tov (turn from evil and do good) (Psalms 34:15). The evil doesn’t truly exist; there only exists someone who is stuck in the evil state, one must speak about it.
Zachor and Shamor in One Utterance: Positive and Negative as One
Zachor ve’shamor bedibur echad means that according to the absolute truth it’s not relevant to speak of negative commandments external to positive commandments — it’s the same thing. One can say something deeper: by a person there is sometimes that he does yes and he doesn’t do, because he is limited. But the Almighty is not limited — from the side of the Almighty, not doing is such a decision as doing. Both are equally easy, so to speak. If there is a negative commandment, it’s only like the limit of what it is — there is a certain contraction, a boundary, each thing is what it is, it’s not something else. This is the negative commandment in it — not some separate thing, but the boundary of the thing.
Regarding this, the places where they are united – positive commandments (mitzvos aseh) and negative commandments (mitzvos lo sa’aseh), such as Shabbos, such as Pesach, which is “kol she’yeshno b’zechira yeshno b’shmira” (whatever is included in remembering is included in guarding) — this is the practical difference (nafka mina) of “zachor v’shamor b’dibur echad ne’emru” (remember and guard were said in one utterance), therefore women are obligated in Shabbos. What does guarding Shabbos (shmiras Shabbos) mean? It means not doing work (melacha). But the not doing work, with the Rabbis, with the words of tradition (divrei kabbalah), there is delight of Shabbos (oneg Shabbos), things that one does do on Shabbos — one prays and one sings and one eats festive meals (seudos). In the Torah it appears to state only the guarding (shamor). Yes, there is a commandment to make kiddush, but the entire expansion is perhaps only from the words of the Scribes (midivrei sofrim). And yet everyone understands that “zachor v’shamor b’dibur echad ne’emru.” A chassidic Jew who keeps Shabbos hardly needs to remember the thirty-nine labors (lamed-tes melachos) — only when a question arises. What does he do? He sanctifies the Shabbos (mekadesh es haShabbos). It’s not two things. So too with a Jew who keeps Shabbos, one doesn’t need to divide what is good and what is not good — it’s the same thing, the good is also not bad.
The Foundation in the Month of Elul
I don’t know if there is a time when one performs negative commandments (mitzvos lo sa’aseh), except in cases like “ha’ba’ah l’yado” (when it comes to his hand) — that the Arizal says that when one cuts one’s hair, one should have in mind “bal takifu” (you shall not round off). But there is also a concept: a Jew cuts his hair with peyos (sidelocks), it already becomes from this an obligation (chiyuv). Jews understand that there is such a “zachor v’shamor b’dibur echad” on many commandments truly.
And one must explain: since it is now the month of Elul and one tries to be good and not be bad, it is the same thing. The wonderful inquiries (chakiros) whether one should be more engaged in “sur mei’ra” (turn from evil) or more in “va’aseh tov” (and do good), such as the Chiddushei HaRim spoke about whether one should say more “al chet” (for the sin) or more “v’simloch” (and You shall reign) — the entire question is only when one is in the midst of sinning. When one is in the midst of Shabbos, in the midst of Yom Tov, or in the month of Elul where there is in this a holiness (kedusha), an illumination (ha’ara) — it is the same thing, “b’dibur echad ne’emru” (they were said in one utterance).
A gut Shabbos.
לעשות דבר אחד בלבד בחיים מבלי זמן לחטוא | זוהר פקודין הקדמה נצביםן וילך תשפ"ו
לעשות דבר אחד בלבד בחיים מבלי זמן לחטוא | זוהר פקודין הקדמה נצביםן וילך תשפ"ו
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
זכור ושמור בדבור אחד – חכמה ואינה מלאכה
היום ערב שבת קודש פרשת נצבים־וילך, שבת סליחות. אני מבקש להמשיך במקום שבו נעצרנו. נדמה לי שסיימנו בשיעורים האחרונים להבין לאמיתה את ההקדמה של חלק הפקודין שבזוהר, הבנויה על הפסוק ‘ושמרתם ועשיתם׳, שכן הזוהר טמן בו את סוגיית שמור וזכור.
שלושת הנושאים שנרחיב בהם
ברצוני להרחיב מעט בשני עניינים. האחד, על הדבר האחרון שבו דיברנו, שמצד אלוקות, מצד השגת אלוקות, ובשעה שיהודי הוא במעלת שבת, אזי ‘זכור ושמור בדבור אחד נאמרו׳. זו השגה שמביאה הגמרא בראש השנה לגבי תקיעת שופר, שמחמתה אין אדם יכול לשמוע שני קולות כאחד, ואם שני אנשים תוקעים אין אדם יכול לשמוע את שניהם — אלא שבראש השנה יש דין מיוחד, שלפי שהוא דבר החביב נותן בו האדם את דעתו, ‘יהיב דעתיה ויהיב ליביה׳ והוא שומע. יש להתבונן בזה ולמצוא בו רמז.
והדבר השני, אם נספיק להגיע אליו, הוא מה שהזוהר דורש ש׳ועשיתם׳ זהו זכור, לפי שהזכירה עושה עשייה לעילא. דיברנו בשבוע שעבר בעיקר על הנקודה מדוע אין נאמר תמיד זכור, מדוע נאמר בדרך כלל עשייה, ומדוע דווקא כאן, כשמחלקים את הזכירה מן העשייה, הרי זה חידוש — משום שמדובר מנקודת מבטו של האדם, שאצלו אין זו אותה מציאות. אך באמת עלינו לרדת לעומק, שהרי זהו ודאי אחד מיסודות הזוהר, יסוד גדול ביותר, הנושא הנקרא ‘באתערותא דלתתא אתער לעילא׳. עלינו לברר מה משמעו לאמיתו של דבר ומה משמעו לגבי דידן — שני עניינים, ושניהם צריכים להתבאר לנו בבירור.
הדבר השלישי – זכור ושמור בהמשך הדרשות
ויש עוד עניין שלישי שברצוני לדבר עליו אם יהיה לי זמן. סוגיית זכור ושמור שהזוהר ממשיך בה בדרשה שלאחריה, בדרשת המצוה הראשונה, מצות עשה של ידיעת השם, וכן במצוה שלאחריה, המצוה השנייה של עבודת השם, וכן אחר כך במצות יראת השם, ולדעתי אף במצות זכור את יום השבת. אפשר להרחיב את הדבר עד לסוגיית יום הזיכרון, שראש השנה הוא יום הזיכרון, וודאי יש לו נגיעה לזכור שאנו עוסקים בו. נראה אפוא כמה מן הנושאים הללו נוכל להקיף.
ובעניין השלישי הזה, הזוהר מחבר את סוגיית זכור ושמור — כפי שדיברנו שהוא מחבר את מצות העשה עם מצות הלא תעשה — ונמצא שאם זכור הוא מצות העשה, הרי הזכר, כלשון הזוהר, יש לו נגיעה לרמ״ח מצות עשה, ושמור יש לו נגיעה לשס״ה מצות לא תעשה שבזמן, ועלינו להבין את חיבורו של אדם אל הזמן, וכן הלאה.
ובכך היינו מבינים את סוגיית ראש השנה, שהוא ראשית השנה. אף שהשנים שיש לנו אינן לעולם שלוש מאות שישים וחמישה ימים בדיוק, מכל מקום הרעיון של שנה הוא שלוש מאות שישים וחמישה ימים, ובראש השנה מתכנסת השנה כולה יחדיו, ומתהווה מהם מעין זכר — מכל שס״ה הימים מתהווה זכר. זו לכאורה סוגיית ראש השנה על פי הדרוש כפי שאנו אוחזים בו.
הדבר הראשון – זכור ושמור בדבור אחד נאמרו
הבה נתחיל אפוא בדבר הראשון, ואפשר שהוא החשוב שבהם, והוא אף נוגע לראש השנה, והוא השיחה להבין מהו פירוש ‘זכור ושמור בדבור אחד נאמרו׳. זהו הראשון משלושת הדברים שאדבר בהם.
עשה ולא תעשה הם דבר אחד אצל הבורא
אנו אומרים שמשמעו הוא שעשה ולא תעשה הם דבר אחד אצל הבורא, לפי שאצל הבורא אין את הטרחה שבין עשייה ואי־עשייה, וממילא ה׳יעשה׳ שלו הוא כביכול אותה מנוחה שיש לאדם ב׳לא יעשה׳. וכן המנוחה עצמה אינה משום שהוא יגע ועייף, וכי מנוחה צריך? אלא ‘הכתיב מנוחה לעצמו׳, הרי שהקדוש ברוך הוא ‘וישבות ביום השביעי׳ — לא משום שהוא צריך לנוח, אלא אדרבה, משום שהוא רוצה ללמדנו לנוח, כמאמרם ‘הכתיב מנוחה לעצמו׳. ויש בזה עוד פירושים, כמאמר ‘מה העולם חסר? מנוחה׳, שהקדוש ברוך הוא ברא את המנוחה.
אבל במילים אחרות, באמת מצד הקדוש ברוך הוא שבת וכל ימות החול שווים הם. המנוחה והעשייה בבת אחת. אך אצלנו הדבר משתנה, אצלנו הוא מתחלק, ובבוא שבת אזי הוא הזמן שאנו עושים בו מנוחה בלא עשייה. אמנם באמת גם בשבת יש עשייה, אלא עשייה גבוהה יותר. והעשייה השבתית היא מסוג העשייה של ‘זכור ושמור בדיבור אחד׳. זהו הנושא שברצוני לבאר, וברצוני לבטאו בדרך העבודה, בדרך מעשית, שכן שם נמצאת הדרך כיצד אדם מתחיל לזכות בהשגה אמיתית של הדברים, ומשם אתחיל לבאר.
הבעיה האנושית – היום קצר והמלאכה מרובה
כדי להבין זאת עדיף לבאר תחילה מהו פירוש עבודה, מהו פירוש מלאכה, ומהו פירוש שביתה. במילים אחרות, זהו הפתרון לבעיה אנושית. ומהי הבעיה האנושית? הבעיה האנושית היא, שמי שיודע מה מוטל עליו לעשות — וכל אדם יש לו הרבה מאוד דברים לעשות — מי שהוא מעט בגדר אדם יודע ש׳היום קצר והמלאכה מרובה׳ (אבות פ״ב). הזמן קצר, והמלאכה מרובה, יש הרבה עבודה ביום.
מה משמעו של דבר? ברצוני לבאר, מה פירוש ‘היום קצר והמלאכה מרובה׳? הרי אין אדם יכול לעבוד יותר ממשך היום, ומה טענתך אפוא? עשה כפי משך היום. אלא שאין הפירוש כן, שכן האדם השיג מה משמעו להיות אדם. הוא השיג מהו כביכול התפקיד, מהי החובה, מהי התכלית, איזה מין שלמות מונחת בהיותו אדם.
דוגמאות למלאכה מרובה
אפשר לומר דרך משל, אדם שהוא יהודי, הרי עליו ללמוד את התורה. התורה היא החכמה שניתנה לישראל, דרך התורה, דרך ההוראה, דרך החיים. וללמוד את כל התורה כולה נוטל זמן רב מאוד. נאמר שנדרשות מאה שנה ללמוד את כל התורה. איני יודע, אולי זה יותר מדי או פחות מדי, וכשאין זה כן — אין זה נקרא תורה. אך על כל פנים זהו דבר ארוך מאוד. ופחות מזה הרי אי אפשר, שכן לא יֵדע, לא יהיה אדם, לא יהיה יהודי, לא יהיה בן אדם יהודי.
או אדם המבין מהו תיקון המדות ובירור המדות, שעליו להיות אדם, ורוב בני האדם לכל הפחות אינם נולדים אנשים שלמים, אלא עליהם לעשות תשובה, עליהם לתקן את עצמם כדי להיות אנשים. וזה נוטל זמן, כל דבר נוטל לאדם זמן לעשותו. יש בו זמן רב עד להפליא.
או תפקיד אחר, פעולה אחרת שאדם תופס שמוטל עליו לעשותה — לא סתם דבר נאה, שהרבי מבקש ממנו ולפיכך הוא עושה, שכן על כך ודאי אפשר לומר שפטור הוא, ו׳חשבון עושה׳. אלא אדם התופס מה מוטל עליו לעשות, ומכניס את עצמו לתוך חכמה מסוימת להבינה כראוי, יראה שנדרשות מאות שנים כדי להבין חכמה כראוי. והראיה, שבני אדם לומדים כבר אותה חכמה זה מאות, אולי אלפי שנים, ועדיין לא הגיעו לתכליתה. עדיין אין מבינים בבירור כיצד העולם פועל, כיצד התורה פועלת — על כל דבר קטן.
וכן אפשר לומר את הדבר עצמו על מה שנקרא דברים גשמיים. אדם רוצה להרוויח כסף, ולא סתם — יש מי שצריך כסף כדי לעשות שבת, ואין לו קושי ללמוד ‘לחם ולאכול ולאגמו׳, שכן אינו רואה מטרה בבניין שהוא בונה, שהוא בונה עסק ועושה בו תיקון עולם. אבל מי שרואה שעניינו להרוויח כסף, לבנות בניינים, למכור דברים, לקנות דברים, לפעול משהו בעולם — כשהוא נכנס לכל דבר ודבר, ומהי משמעותו, ומה באמת נדרש כדי לעשות את הדבר בשלמות, לעשותו כראוי, רואה הוא שזהו מיזם עצום. אולי אלפי אנשים באלפי שנים כבר עמלו על כך, ובכולם בקושי הגיעו למשהו.
וכך כשאדם מתבונן בזה, כל אחד ואחד — זה רוצה לעסוק בעבודת השם, לעשות דברים חסידיים, לקבוע יחידים, לעשות התבודדות, לברר אמונות מסוימות, לחיות מושגים עליונים — אותו דבר עצמו הוא תופס: הוא מתחיל דקה, וזה נעים למדי, אך הדבר תופס אותו כראוי, והוא נדרש. כדרך שהצדיקים מספרים מעשיות מופלאות כאלה, שאחד ישב שלוש מאות שנה במערה. שלוש מאות שנה? אין אדם יכול לשבת שלוש מאות שנה בבת אחת. רבי שמעון בר יוחאי ישב שתים עשרה שנה תמימות במערה, ללמוד את התורה, לגלות מעט מסודות התורה. וכי יש לך זמן לשבת שתים עשרה שנה במערה? הרי באותן שתים עשרה שנה עליך גם לישא אשה ולהוליד ילדים. אין הדבר שייך.
אלא זה מה שאני אומר: כאן יש מלאכה שאדם רואה שהיא אכן מלאכתו, ואינו פטור ממנה, אלא מוטל עליו לעשותה. אין הכוונה למי שאין לו שאיפות ואין לו רעיונות ואין לו מבטים על מהות העולם ומהות האדם. אלא לזה הרואה אכן שיש לו דברים שעליו לעשותם, שעליו לדעת את כל התורה כולה, שעליו לזכות באותה בהירות שזוכים לה מישיבה של שלוש עשרה שנה במערה, שעליו לפעול אותו תיקון עולם שנדרשות לו כמה מאות שנים כדי שמכונה תבין כיצד הדבר פועל. זה מה שנדרש ממנו. ואז יש לו מלאכה, מלאכה מרובה, מלאכה גדולה מאוד, עבודה גדולה.
הצד החיובי – מהו הפוטנציאל
וידיעה זו, אפשר לומר אותה אף בדרך חיובית: מהו הפוטנציאל? מה יכול אדם לפעול? ומה שהוא יכול — האם עליו לעשות? שאיפתו של אדם היא לפעמים להוציא לפועל, להביא לידי מעשה, את כל הכוחות המונחים בו, את כל האפשרויות הטמונות בו. זו שלמותו של כל דבר. וכשרואים כמה יכול אדם לפעול, או כששומעים מעשיות על אנשים מוצלחים, אנשים גדולים שפעלו כה הרבה, או שהעמידו מערכות שלמות — הרי אברהם אבינו העמיד כלל ישראל שלם, ועד היום הזה עוד מדברים ומספרים על אותו אברהם, זהו דבר עצום. זהו מה שאדם יכול לפעול, מסוג הדברים שאדם יכול לפעול. והיכן אתה אוחז? כמה פעלת כמו אברהם אבינו? איני אומר זאת דרך מוסר, אלא כדי לומר: רואה אתה שיש מלאכה, יש מלאכה מרובה.
הצד השני – הזמן מעכב
זהו אפוא הצד הראשון של אותה תחושה שיש לכל אדם. ומנגד רואה הוא שהזמן מעכב אותו, ‘היום קצר׳. אני יכול בכל יום לכל היותר לעשות עשרים וארבע שעות, ובאמת גם לא כך, שכן שמונה מן השעות עלי לישון, ומלבד זאת יש לי תפקידים אחרים שעלי לעשותם. בקיצור, אולי חצי שעה ביום אוכל לעסוק בדבר הזה, במלאכה. כאן נכנס אדם, וזו המלאכה האמיתית. כלומר, מה שנקרא מלאכה הוא רק כשהיא מלאכה מרובה. זה מה שברצוני לומר.
הקונפליקט – חוסר מנוחת הנפש
כלומר, אדם חי בקונפליקט כזה, חי בחוסר מנוחה כזה, בחוסר שלמות. ואיני מדבר בחוסר מנוחה שבעמל, אם הוא עובד ומזיע אם לאו. אני מדבר שהוא חש בקונפליקט חזק מאוד, חש בחוסר בהירות, בחוסר מנוחה, בחוסר מנוחת הנפש. אין הוא כפי שהוא רוצה להיות, הוא רואה שיש מלאכה, והיה חפץ לעבוד על העולם כולו בבת אחת, היה חפץ לפעול את העולם כולו, ובינתיים בקושי יכול הוא ליום אחד, בקושי לשעה אחת, בקושי לרגע אחד.
וגם אם בחר — שכל אדם יש לו דברים כאלה המביאים אותו לבחור חלקים מסוימים, נאמר בתוך התורה כולה. אומר הוא: יש נגלה, יש נסתר, יש חסידות, יש קבלה, יש חושן משפט, יש אור החיים, ויש כל כך הרבה דברים אחרים, ואינו יכול לכל. טוב, הוא בוחר, וחלקו יהיה בדבר הזה, חלקו בתורה יהיה חלק זה. עצובה מאוד היא הבחירה, טרגית היא. וכל בחירה שאדם עושה, ואומר, טוב, זה נוטל חיים שלמים, נוטל שבעים שנה. נאמר, כמה שנים יכול אדם באמת ללמוד בחייו, למשל? אולי עשרים, שלושים שנה, איני יודע, לכל היותר. אני נותן את שלושים שנות עבודתי לסוגיה זו, למקצוע הזה. ואז יהיה, נאמר, מומחה העולם באותו מקצוע, יפעל באמת את המלאכה. אכן פעל אדם משהו.
ואף אז, האם אין בזה דבר טרגי? הרי עצוב הדבר עד מאוד, שכן כמה שאתה מקדיש עצמך לדבר אחד, כך נטלת את עצמך משאר הדברים, כך קיצצת עצמך, כך אמרת שלעולם לא תעשה דברים אחרים. שאם אחד אומר שיהיה רופא גדול, שיעסוק ברפואה, שיֵדע כיצד לרפא את לב האדם — ממילא לא יֵדע כיצד לרפא את מוח האדם. והלוא זה חלק ממלאכת הרפואה, והוא רוצה בו, שכן זה חלק המתחייב ממה שהוא מבין שרופא הוא מי שמבין כיצד גוף האדם פועל, ואחריותו כביכול, ועניינו, להבין את הגוף כולו ולרפאו מכל מיני בעיות.
אך בזה עצמו יש מלאכה מרובה שאין לה סוף. אפשר ללמוד מכל מערכת, מכל חלק, מכל מנגנון שיש בגוף האדם, ללמוד עד אין סוף, ועד היום הזה עדיין אין מבינים הכל, שכן עדיין יש מה לחקור, יש מה לתור, לנסות לגלות.
מדוע אדם מוכרח לבחור
ואיזו בחירה שיבחר, נאמר שהוא בוחר, ואדם מוכרח לבחור. שכן כפי שדיברנו באריכות בשיעורים אחרים )על מהות היצר הרע ואין זה מקומו(, אחד מן היצרים הרעים הגדולים שיש הוא, שמכיוון שרואה אדם שהמלאכה מרובה, ואינו מחויב לשום דבר מסוים, נשאר תמיד פתוח, שכן אז הוא חולם תמיד שיעשה הכל. אבל זה גופא שאין אדם יכול לעשות הכל — זהו ‘יום קצר׳, זהו ‘ימי שנותינו בהם שבעים שנה׳ (תהלים צ), אין לאדם זמן אין־סופי, מוכרח הוא. אם ברצונו לעשות משהו בכלל, מוכרח הוא לחתוך, מוכרח לקצוץ עצמו מהרבה דברים אחרים ולומר: זה מה שאני עושה.
עצת הבעל שם טוב – מחשבה אחת
וכיצד מוצאים? זו השאלה הגדולה ביותר, אמנם השאלה האישית הגדולה ביותר שיכולה להיות לאדם בחייו. איזה דבר עלי לוותר עליו? ואז בכל יום ויום. אף אם אדם יכול לדעת באופן כללי, שהוא רואה שהוא נמשך לדבר מסוים, שהוא רואה שההשגחה, ויהיה המצב אשר יהיה, הובילה אותו לעשות תפקיד מסוים — אף על פי כן, בכל יום יש לו בחירות רבות, יכול הוא לעשות יותר מזה, ויכול לעשות יותר מזה, אך את הכל אינו יכול לעשות, אין הדבר אפשרי. תמיד תהיה המלאכה מרובה יותר מן היום הקצר, לעולם, עד שנגיע היום ללשון שאומר לכם.
כלומר, זו רק פילוסופיה, זהו דבר פנימי. אבל בחיצוניות, בפועל, יהיה מוכרח הדבר להיות כן, שכן הוא יהיה מוכרח לבוא לפתרון שלי אם ברצונו לזכות במעט מנוחה. וזהו העניין: הוא יהיה מוכרח, ובכל יום קם אדם, והבעל שם טוב אמר, וזו הדרכה עצומה שיש להתכונן בה לימים הקדושים ולכל יום ויום. הבעל שם טוב אמר, עצה אחת לעבודת השם היא שיהיה לאדם רק מחשבה אחת. ובמחשבה אחת כוונתו, כך הוא מתחיל, מחשבה אחת בכל יום. הוא קם בבוקר, וחושב: מה אעשה היום? דבר אחד. ואם אחר כך יעשה עוד דברים, ייכללו כולם באותו דבר אחד. שכך אין האדם מתבלבל, כך אינו חי בעולם התוהו, שהוא הנאת עמלק, שכל מדה באה ואומרת לו, אולי תעשה זאת, אולי תעשה זאת.
כל החטאים באים מבלבול הדעת
והאמת היא שכל החטאים, כל בלבולי הדעת, כל הבלבולים שיש — מכאן הם באים. מדוע? כי כאשר אדם מתחיל, ישב ללמוד, נאמר, החליט: היום אלמד מסכת בבא בתרא. ואחר כך בא לו, נאמר, יצר הרע, ואומר: אולי בבא קמא? טוב, הולך ולומד בבא קמא. זאת כבר מבין כל אחד שהוא מעין בחינת ‘מבדיל בין קודש לקודש׳, שכן החילוק בין בבא קמא ובבא בתרא — עדיין שניהם דברים טובים, עדיין שניהם דברים קדושים. הוא לומד תורה ונזכר שעליו לעשות חסד — שניהם מצוות, שניהם דברים טובים. השאלה היא רק שלכל אחד יש עניינו. ואם עושים הכל, לא עושים כלום. זו הבעיה שבגללה מוכרח הוא לבחור.
מדוע לא לחטוא – מאמר הקאצקער
אבל על פי האמת, אף מה שאדם יושב ללומד, ובאה לו מחשבה, שמא ילך יום שלם בטל, שמא ילך לעבור עבירה, שמא ילך לזלול. אף לזלילה יש מקום כלשהו, אף היא דבר. ייתכן שאין זה טוב כלל לאיש להיות הזולל, איני אומר שיש תפקיד כזה. אבל העומק בשורש הדבר, מה שבאה לו מחשבה שאולי ילך לזלול, שאולי ילך לעשות איזו שטות, שאולי יבלה את הזמן, שאולי יתבטל — גם זה אפשרי רק משום שעדיין הותיר פתוחה אפשרות כלשהי שיעשה עוד דברים.
ויש בעולם זלילה, ויש לה מקום כלשהו, ויש בעולם סוג חיים כזה, יש בעולם תפקיד כזה, יש בעולם מציאות כזו. וכפי שרואים, האנשים המכניסים עצמם לתוך הדבר יש להם אותה מלאכה מרובה עצמה. יש ‘אוהב כסף לא ישבע כסף׳ (קהלת ה), יש ‘אין אדם מת וחצי תאוותו בידו׳ (קהלת רבה א), וכל דבר שמכניסים עצמם לתוכו, גם הוא יהיה מלאכה מרובה. יש בו עולם שלם, יש בו אין־סוף, כדוגמת הנאת עמלק, יש בו מתפשט והולך, יש אין־סוף בכמה אפשר לאכול, כמה אפשר להבין ולאכול. ולא נאמר רק בחלק הטוב שבו — אמנם יש בו חלק טוב ממש — אבל אף שלא בחלק הטוב, זה עצמו עולם שלם.
מאמר הרבי מקאצק
ובאמת, כמו שאמר הרבי מקאצק, ואני הרהרתי בזה לאחרונה, אמר הרבי מקאצק דבר חכם עד מאוד, דבר חכם להפליא. הוא אמר — ואין בני אדם לומדים אותו כראוי — שהוא רוצה שחסידיו לא יחטאו, לא משום שאינם רוצים לחטוא ולא משום שהם יראים מן החטא מטעם כלשהו, אלא לא יחטאו מפני שאין להם זמן.
חושבים בני אדם, טוב, זהו דבר מעניין, שהוא אומר שיש לעסוק כל כך הרבה בעבודת השם, בלימוד ובתפילה, עד שלא יישאר זמן לחטוא. אבל מה החילוק? בין כך ובין כך אין חוטאים. מה הוא מבקש לומר? נראה לי שמה שהוא מבקש לומר הוא אולי אותו עומק שאני אומר כאן, שהחטא הוא דבר, יש דבר כזה, ‘כטוב כחוטא׳ (קהלת ט), יש לפני הקדוש ברוך הוא טובים וחוטאים, לשניהם יש עניין כלשהו בעולם. אם כן, מדוע לא יחטא אדם? רק משום שאין לו כל כך הרבה זמן. שאילו היה לו זמן אין־סופי, יכול היה לחטוא ואחר כך לשוב בתשובה, וכך חוזר חלילה, שהרי תמיד יבוא לידי סוף, תמיד יש זמן, זמן לכל דבר, ‘לכל זמן׳ (קהלת ג), יהיה לו זמן לכל.
התירוץ האמיתי – מפני שאין זמן
מהו באמת התירוץ האמיתי מדוע לא יחטא אדם? הוא אומר, זה רע. אבל אין דבר שהוא רע בהחלט, נכון? רע פירושו שהוא רע משום שאין הוא נכנס לכאן. אבל מדוע באמת רע לחטוא? צריך לזכור, לתפוס, זהו התירוץ האמיתי. והתירוץ האמיתי — ואולי אין ראוי לומר זאת, שכן בני אדם יחשבו שאני אומר שיש סיבה טובה לחטוא ורק היא הסיבה — אך נראה לי שבעומק העניין באמת כך הוא.
הסיבה האמיתית, וזה תירוץ טוב יותר: אדם קם בבוקר ואומר ‘מה אעשה היום?’, והוא תופס ועושה כעין חשבון הנפש על כל חייו, ואומר ‘לְמה חיי? ומה יהיו?’ — עליו לתפוס שכל חייו לא יספיקו לכך. זה מה שחיי הם, ועלי להקדיש לכך את כל הזמן. לכן אני עושה רק דבר אחד.
ועתה, שוב, את זה אני אומר בדרך שלילית, ואפשר לומר אותו בדרך חיובית. היום ברצוני לעשות רק את הדבר האחד, מה שאני הולך לעשות, וזה יתפוס את כל זמני. עתה בא אליו היצר הרע ואומר: ‘אולי תעשה דבר נוסף? אולי צא לטיול, איני יודע מה, לך עשה משהו במקום כלשהו.’ אומר הוא לו: יפה מאוד, סברה נאה יש לך. יש דבר כזה, איני מכחיש שיש דבר כזה בעולם. שיש המכחיש, כפי שלמדנו פעמים רבות, אחד אומר ‘אי אפשר בבוסר חזיר׳ — ואומר הוא דבר שקר, שכן לא אי אפשר, יש בוסר חזיר בעולם. ומדוע אתה חולק על הבורא שברא בוסר חזיר? אלא הוא אומר ‘אפשר בתורתך׳.
מה פירושו של דבר? לדרכנו פירושו: הוא אומר, יפה מאוד, צדקת צדיק׳ל, אתה יצר הרע, עניין נאה הוא לעשות עבירות, עניין גדול. אבל אין לי זמן. מה פירוש אין לי זמן? ‘היום קצר׳, עלי לעשות דבר אחד. האם אתה מסכים שאעשה דבר אחד ביום? דבר אחד היום — האם תוכל להעמיד לי שאעשה? אין אדם יכול לעשות יותר מדבר אחד. ‘היום קצר׳, הלוואי דבר אחד. הלוואי אצליח להשלים את השיעור האחד שיש לי היום, הלוואי. יותר מדבר אחד אינני יכול לעשות ביום. אם כן, את הדבר האחר, נא שיחלקו אותו עד שיימצא לו זמן. ולא יימצא, שכן אין זמן, ‘שאין יהיה לו יום ולילה׳, אין זמן.
הקדוש ברוך הוא הוא כל־יכול, ואדם אינו
הדבר עצמו הוא כל חייו של אדם. על האדם לתפוס שמה שאיננו יכולים לעשות עבירות הוא ברובו משום שאין זמן. שכן אילו היה ‘אחד על הזמן׳ — הקדוש ברוך הוא עשה לך סדר, טובים סדר, אך הוא ‘אחד על הזמן׳, יכול הוא לכלול הכל, והוא כל־יכול, וכל יום יחד. ואדם אינו כל־יכול, אדם הוא ההיפך הגמור מכל־יכול. אדם הוא קצר, ‘קצר רוח ורב רוגז׳. אדם הוא קטן מאוד, ומעט לו מן הזמן, קוצר רוח, קוצר זמן, הזמן קצר, היום קצר, אין לו זמן.
מהי אפוא העצה לזה? מוכרח הוא. שוב, הכלל הגדול, ובפרט בזמן הזה — ותמיד היה כן — הוא, שאם אין אדם מחליט, ממילא הוא מפוזר ומפורד. הוא עושה בכל יום אלף דברים, אך אף לא דבר אחד באמת, שכן הוא מתחיל כל דבר ואינו מסיימו. זהו החיסרון, זו הטעות הגדולה שבה אנו נלחמים תדיר.
דבר אחד הוא התירוץ לכל הקושיות
אבל כאשר אדם עושה דבר אחד, זהו התירוץ לכל הקושיות. אין הוא צריך להיכנס לחקירה, אין הוא צריך להיכנס לחקירה אם יש לעשות את העבירות, אם היה בכך טוב, אם לא היה בכך טוב. אני יודע שכבר יש לי הבחירה שעלי לעשות היום.
ונראה לי שזה מה שהוא מתכוון, שהוא מוריד שם את היותו יהודי. שכן מה שאומרים, מדוע בני אדם מתבלבלים בזה, הוא אומר: מדוע צריך אדם להיות טוב? הוא אומר, אולי משום שהתורה אסרה. אני יהודי, ויהודי אינו עושה. שואל: מה פירוש, וכי גוי אינו צריך להיות טוב? גוי צריך גם הוא להיות אדם. אדרבה ואדרבה. אבל נראה לי שמה שהוא אומר הוא דבר עמוק מאוד. הוא אומר, נאמר, יש שבעים אומות בעולם, לך דע כמה בני אדם. הקדוש ברוך הוא עשה הכל, לכל דבר יש חשבון, ‘כל פעל ה׳ למענהו וגם רשע ליום רעה׳ (משלי טז). הקדוש ברוך הוא עשה כל מיני בני אדם, כל אחד לעניינו. ואיני צריך אפילו לומר ‘זה לעניינו׳, שיש מלאכה מרובה, יש מלאכה אין־סופית בכל סוג חלק, ואולי הבירור, השלמות של הזלילה, גם היא עניין כלשהו, יש בה צורך לעולם. וטוב מאוד שתהיה אומה כלשהי, סוג גוי כלשהו, סוג אדם כלשהו, הממונים לעבד את כל מיני הזלילה שבעולם. יהי כן, איני יודע, ייתכן שיש כאן סברה.
אנו יהודים – אנו מצומצמים
מה שאנו יהודים, כלומר שיש לנו בחירה, שהקדוש ברוך הוא בחר בנו וישראל בחרו בקדוש ברוך הוא, ‘יעקב בחר לו יה׳ (תהלים קלה), ואיננו עושים דברים מסוימים משום שאנו יהודים — זו דרך לומר: כבר אני מוגבל, כבר אני בבחירה מסוימת. בחירה מסוימת שאני יהודי, ויהודי הוא מן האנשים שהם ‘לא תנאף׳, ‘לא תרצח׳, ‘לא תחמוד׳ (שמות כ). והרי עשו אומר שהוא ‘לא תרצח׳. יודע אתה מה? אולי נדרש שיהיה בעולם מעט יותר ‘לא תרצח׳? איני יודע. אולי יש צורך כזה. ואיני צריך להיכנס לחקירה מן הפרספקטיבה הרחבה ביותר, שיש צורך בכל הדברים, שכן כבר אני מצומצם, כבר אני תורני, כבר אני יהודי ההולך עם התורה.
מה שאומרת התורה אינו הכל? אמת. שם לא יכול להיות הכל, שהרי יש עוד בני אדם. ולא ניתן להם כל התורה — אם זו אשמתם, אם זו אשמת הקדוש ברוך הוא, אם משום מה — שוב, אין הכל יכול להיכנס בבת אחת, מאיזו סיבה שתהיה. אבל ודאי יש דבר כלשהו מלבד היות יהודי. שהחושב שכל העולם כולו יהודים אינו אלא כסיל, שהרי יש אלפי מיליארדים של בני אדם מלבד זה. אבל אני יהודי, והיהודים מצומצמים לעשות דברים אלה, שכן צריכים הם לעשות משהו. שאילו כל אחד יהיה הכל, לא יהיה אף אחד כלום.
החוויה הבסיסית של אדם
יוצא אפוא, נעבור מעניין לעניין, שזו החוויה, החוויה הבסיסית של אדם. הוא רוצה דברים רבים מאוד. כל מי שהוא מעט אדם — ואיני מדבר במי שהוא כלום, סתם המוני, העושה בכל יום מה שאומרים לו — אלא מי שיש לו שאיפה כלשהי, המבין את השלמות ואת היופי של דבר אחד, ואחר כך רואה כן גם בדבר אחר. ואף לאחר שמוכרחים לבחור, והעיקר — ולפי מה שאני עומד עליו — עצם היות אדם, עצם היות מבוגר, לזכות במוחין דגדלות, הוא במידה גדולה מאוד לדעת שאדם תופס ונעשה משלים עם זה. אני יהודי, ויהודי עושה כך, או שאני — ובמיוחד בישראל יש הרבה תפקידים, אין די בכך — אני כך, ומה שאני, וכי טוב לעשות דברים אחרים? זה כבר טעם הדבר שאמרו בסיפורי המעשיות, זה מעשי, וזה מעשהו. מה אעשה? וכי אוכל להיות הכל? אינני יכול להיות הכל. אני יכול להיות אדם, יכול להיות אדם אחד, בקושי. אני משתדל להיות אותו אדם אחד שאני, כראוי. זהו הדבר הראשון.
הצער שבצמצום – בהיעשות שנה
ועם כל זה יש כאן מעין צער, יש בו צער גדול. כשנולד היה צער גדול, שכן הנשמה קודם לכן היתה בשמים. או בכל שנה שמתחילה — יש בה מעין גבורה, מעין צמצום. שקודם שהגיעה השנה לעולם היתה יחד עם כל השנים, כביכול בשמים, ששם יש כל הימים, ‘ימים ארוכים׳, אריך אנפין, למעלה למעלה נקרא אריכות ימים, זהו מבטו של הקדוש ברוך הוא. ואיננו מדברים בזה, שמידת הרחמים קשורה לאריכות ימים )כבר דיברנו בזה, ואין זה מקומו(. זהו מבטו של הקדוש ברוך הוא.
אבל בהיעשות שנה, כלומר כשהוא נעשה שנה, כשבאה השנה — והשנה בוכה, ראשית השנה בוכה תמיד. אומרת: מדוע עלי להיות תשפ״ז? יכולתי להיות כל השנים בבת אחת. כשהייתי כביכול אצל ‘מאי אימא׳ בבינה, קודם ששם יוצאות כל השנים, היו הרי כל השנים יחדיו, הכל אחד, כל אחד היה הכל. וכאן יורדת ומצמצמים אותה, אומרים לה: היי תשפ״ז, ולא סתם תשפ״ז, אלא סוג תשפ״ז כזה, לאחר כל הבחירות שעשו בני אדם עד אז, שגורמות שיהיה מוכרח להיות סוג שנה כזה או שלא יהיה סוג שנה כזה.
יש בזה כאב גדול, במילים אחרות מלאכה גדולה, מעין מלאכה שאני קורא לה טורח, טרחה גדולה, צער גדול, ‘דברים שבצער, ואני מתפרנס בצער׳. נאמר בגמרא בקידושין שבני אדם מתפרנסים בצער, הצער הראשון, ‘בזעת אפיך׳ (בראשית ג), כללות אדם הראשון. מה פירוש שהוא מתפרנס בצער? מה רע בכך שאדם צריך לחרוש, איני יודע? משום שיכול היה באותו זמן לעשות דברים אחרים. שהרי יש עוד דברים לעשות, אך אי אפשר את הכל.
לאדם יש אף פרנסה, אותו דבר עצמו, כל אחד מחפש לו פרנסה, והעיקר הוא שיברר האדם מהי מלאכתו, במה הוא טוב, כיצד יוכל להרוויח כסף. לכל אחד עניינו, ואינו יכול לכל. וכי אעשה עסקים אחרים? הרי אינך יכול אלא עסק אחד בבת אחת, או שניים, איני יודע כמה אנשים יכולים עשרה. אינו יכול לכל, שכן הוא מוגבל, הוא בשר ודם, הוא ‘היום קצר׳, הוא ‘מלאכה מרובה׳. יש בזה אפוא סדרים.
סדר השבוע – בכל יום צמצום
זהו סדר של שבוע שלם. סדר יום ראשון אינו יום שני, ויום שני אינו יום שלישי. בכל יום שבא יום חדש יש בו קיצור מסוים. מרגישים ממש שהיום מתחיל, ומצד אחד ודאי נאה מאוד, יום חדש מתחיל, ‘חדשים לבקרים רבה אמונתך׳ (איכה ג). ומצד שני מורגש צמצום גדול, שאין זה אלא יום אחד. וביום אחד אין יכולים לעשות כלום. מוכרחים לעשות רק יום אחד בבת אחת, ואי אפשר את הכל. ואף כשעושים כל שאפשר לעשות ביום אחד, אין זה כל שאר הימים.
הדרך החוצה – כולם בחכמה עשית
אך יש דרך לצאת מזה. והדרך לצאת מזה, כך נראה לי, נקראת ‘כולם בחכמה עשית׳. נאמר בפסוק ‘מה רבו מעשיך ה׳ כולם בחכמה עשית׳ (תהלים קד). כמה הם מעשיך? הקדוש ברוך הוא עושה מעשים רבים מאוד, ריבוי מעשים, ריבוי דברים. יש הרבה מאוד, הרי המלאכה מרובה, הרבה מאוד דברים אחרים, מלאכה זו ומלאכה זו — אין מלאכת יום ראשון מלאכת יום שני, אין מלאכת אומה זו מלאכת אומה אחרת. אבל ‘כולם׳, כל המרובה הזה יחדיו, בחכמתו. מה פירוש? מה פירוש כך? עשייה בחכמה.
עשיית בני אדם לעומת עשיית הקדוש ברוך הוא
הבה נתחיל מעט קודם ונשוב לדבר. יש חילוק גדול בין עשיית בני אדם, שהיא עשייה בכלים, עשייה בפעולות כפשוטו, ובין עשיית הקדוש ברוך הוא. ‘כולם בחכמה עשית׳ — אחד מפירושי הפסוק הוא שהקדוש ברוך הוא עושה ישירות בחכמה. ‘כי הוא אמר ויהי, הוא צוה ויעמוד׳ (תהלים לג). אין פעולות ה׳ מן הפעולות שהוא צריך להן — אין הקדוש ברוך הוא צריך פטיש כדי לבנות אדם. ‘הנוטע אוזן הלא ישמע, אם יוצר עין הלא יביט׳ (תהלים צד). הקדוש ברוך הוא עשה אוזן, האם ישמע באוזן? הקדוש ברוך הוא עשה את עיני בני האדם, ובני אדם יכולים לראות רק בעיניים, אבל הקדוש ברוך הוא רואה בלא עיניים. הוא רואה כפי שהדבר הוא בעצמו, לא דרך הכלי, לא דרך הממוצע של העין.
וכן כל שאר העשיות, הקדוש ברוך הוא עושה בלא ידיים, ומנהיג את העולם בלא רגליים, וכן הלאה. ואף כשאומרים דברים כאלה, משל הם, שכן אלה הם דברים ברורים שכל אחד מבין. נאמר בפסוק ‘כולם בחכמה עשית׳. והפסוק בפרשת בראשית מבטא זאת בכך שהקדוש ברוך הוא עשה את העולם בדיבור. ובספרים הקדושים נאמר שבדיבור פירושו באמת במחשבה. הקדוש ברוך הוא אינו צריך אף דיבור, שהדיבור הוא רק משל, כמו מלך. מלך חי במנוחה, והוא מצווה, ‘באשר דבר מלך שלטון׳ (קהלת ח), הוא אומר לאנשים אחרים מה לעשות והם שומעים לו. אבל הקדוש ברוך הוא אינו אומר לאיש, אינו צריך לומר לאיש מה לעשות אלא דרך משל. ולאחר שכבר יש דברים, אומר הוא למלאכים וכדומה — אך מי עשה את המלאכים? ישירות.
מחשבה כמעשה
הקדוש ברוך הוא עושה כביכול במחשבתו, ומכאן ההלכה: ‘אמירה לגבוה כמסירתה להדיוט׳, שבדברים שבקדושה מחשבה כמעשה. משום שהמחשבה, מצד הבורא, מצד הקדושה, יש לה ערך כזה, יכולה לעשות כמעשה. כדי שדבר יהיה במעשה, שייעשה קודש, שייעשה, נאמר, לעשות כלי בדרך מסוימת, צריך אדם לעמול, לקחת מַשׂור ולחתוך, וכן הלאה. אבל כדי לעשות את המחשבה שבו, כדי שיחשיב אדם דבר לקודש, די באמת רק במחשבה. אצל הדיוט אין די, צריך לעשות מסירה, שכן בעולם החול אין רואים שהוא ברשות הזולת עד שעושים קניין, עד שמזיזים אותו. אבל בעולם האמיתי, בעולם החכמה — שהקדושה נקראת עולם החכמה, עולם המחשבה — מה שנחשב כבר נעשה.
ומה שנחשב, במילים אחרות נאמר בבירור כך: הקדוש ברוך הוא כאשר הוא חושב, כביכול — והחשיבה גם היא, שכשאנו אומרים חשיבה כוונתנו כביכול חשיבה במוח, בשכל, והקדוש ברוך הוא חושב אף בלא מוח, כמו שאומר הרמב״ם ‘הוא ודעתו אחד׳ (רמב״ם הלכות יסודי התורה פ״ב). הקדוש ברוך הוא חושב, וכשאנו אומרים חשיבה אין זה אלא משל שאנו אומרים. על כל פנים, הקדוש ברוך הוא חושב אף בלא מוח, בלא שכל כביכול, והשכל הוא הוא. אבל מכיוון שמצד הקדוש ברוך הוא, מצד הדרך שבה הקדוש ברוך הוא עושה את העולם — שהיא הדרך האמיתית שבה העולם באמת, כיצד הוא נראה כשהקדוש ברוך הוא מביט עלינו, כיצד הוא באמת — מחשבה כמעשה. הקדוש ברוך הוא עשה את כל העולם במחשבה, בדיבור, ברצון, אותו דבר, בלא שום מעשה.
אדם יכול להיות דומה לבוראו
באותה דרך יש אדם, שאדם יכול להיות דומה לבוראו. כשאדם חושב, כשאדם מבין דברים מצד המחשבה, כשאדם פועל מצד המחשבה, אף שם מחשבה כמעשה. זהו החידוש, חידושו של אדם, חידושו של בשר ודם, אדם שיש לו דעתו. ודעתו של אדם יכולה גם היא — כשהוא עושה, כשאדם עושה במעשה, עושה הוא אכן במעשה, והמעשה הוא מחוץ למחשבותיו. אבל כשהוא עוסק בעולם המחשבה, כשהוא עושה מצד החכמה, כשהוא חכם.
החכם חי בבחינת שבת
חכם הוא סוג אדם שהוא ‘יום שכולו שבת׳. אצל חכם תמיד שבת. מדוע? משום שחכם עושה במחשבה. כביכול, אפשר להבין באופן הפשוט ביותר, שיש מי שמלאכתו לעשות את מעשי העולם, ועליו לעבוד, לחרוש את ל״ט המלאכות שלו, שהוא עושה במעשה. ודאי, זה בא ממחשבה כלשהי, יש לו אף איזו תוכנית במה שהוא עושה, אבל מחשבתו נפרדת ממעשיו.
ולאחר מכן יש מי שמלאכתו שהוא חכם הדור, חכם העולם, הוא מבין, הוא מוציא מחשבות, את הרעיונות כיצד לעשות דברים. עתה, רעיונותיו אינם עושים ישירות, שכן אינו אלוה, אינו הקדוש ברוך הוא, אין הוא עושה ישירות. אבל ממחשבותיו נעשים אף מעשים. יש לזכור, ‘מעשה בכלל מחשבה ואין מחשבה בכלל מעשה׳. כשלאדם מחשבות ברורות, נעשים מהן מעשים. או שנעשה ‘ועמדו זרים ורעו צאנכם׳ (ישעיה סא), שנעשה אחר המוציא לפועל את מחשבותיו, אם הוא יודע כיצד לבטא את מחשבותיו — וזהו הדיבור.
כוח הדיבור
כשאדם — כך הוא הטבע, טבע מעניין של בני אדם, יש להתבונן בו — יכול אדם לעשות דברים גם בדיבור. כל מי שיש לו כוח מסוים, זה מה שפירושו של דבר, פחות או יותר: כשיש לאדם כוח, כשהוא בעל השפעה, כשהוא הרבי. הרבי הוא סוג אדם העושה דברים בדיבור, הוא אומר ותלמידיו עושים. מדוע? משום שהוא משכנע אותם. אין הוא עושה זאת אף על ידי כפייתם, אלא הוא מבאר להם, מלמד אותם מהו הנכון, והם עושים זאת.
ואותו דבר עצמו הוא אדם לגבי גופו שלו, לגבי מצבו שלו, לגבי חלקי נפשו שאינם מחשבה. כשמתחילים מן המחשבה, מגיע הדבר לכלל מעשה, כפי מידת יכולתה של המחשבה לתקשר היטב — שזה ודאי עניין בפני עצמו, שנעשה פירוד גדול בין המחשבה והמעשה, שהוא חטא אדם הראשון, שהפריד בין מחשבה ומעשה, וכו׳ וכו׳. אבל כשאדם חכם אמיתי, מגיעה מחשבתו עד המעשה, בין בפרטיות נפשו, שהדבר נעשה על ידי מחשבתו, ובין ביחסו לאנשים אחרים, שהוא מדבר וזה נעשה, והרי הוא פועל כביכול כאלוה.
סוד האדם – יגיע כפך ולא יגיע מוחך
יוצא אפוא, שכשאדם עושה במחשבה, אזי הוא כאדם, ונראה לי שזהו סוד האדם. אפשר לדבר בדבר הפשוט: זה שקשה לאדם — דיברנו בתחילה על רמה נוספת של אדם שיש לו קושי שהמעשה אינו כל המעשים, ומיד נראה שגם זה מתקיים לדעתי — אבל אף הדבר הראשון, מה קשה לאדם? מהי המלאכה? מהו טורח? מהו ‘יגיע כפך׳? ‘יגיע כפך׳ (תהלים קכח), ולא יגיע מוחך. שכן ראשו רוצה שיהיה לו לחמו, אבל כדי שייעשה לחם עליו להתאמץ, להזיע בידיו, ‘בזעת אפך׳, אַפּו וגופו צריכים להזיע.
אבל אם אדם מברר כיצד יעשה דברים במחשבה, ומבין שיש לו די בהירות עד שהוא יכול לבטאה במחשבה, יכול להוציאה במחשבה, יראה שלפתע הוא חי במנוחה, לפתע המחשבה כביכול בדרך ממילא. איני יודע אם היא ממש מעצמה, שהרי הוא בגוף, אבל הרי זה כמעט מעצמו. אדם שיש לו בהירות במה שהוא עושה, ומבין את מעשהו, אין לו טורח במה שהוא עושה. מדוע? משום שמחשבתו מלמדת את מעשהו מה לעשות. ואותו דבר עצמו מלמד אנשים אחרים מה לעשות. וזה חלק מהיותו אדם החכם.
מחשבות שבתיות פועלות
חכם חי בבחינת שבת. עתה חושבים שפירושו של דבר שהוא אינו עושה כלום. אבל אין זה אלא הנראה מזמננו, שמחשבותינו, המחשבות האנושיות של ימות החול, אינן פועלות כלום. אבל מחשבות שבתיות ודאי פועלות, מחשבות אמיתיות. כשבני אדם חושבים שעושים תשובה — הרי הכל במחשבה. אלא שאומרים, זה כל זמן שהמחשבה אינה נכונה, אינה מחשבה קדושה. וכשנעשית מחשבה קדושה, מחשבה שהיא ברורה דיה, מחשבה אמיתית דיה, מחשבה אלוקית, כמחשבת הבורא — היא פועלת.
ואפשר לראות זאת: אותם בני אדם שיש להם בהירות במה שהם עושים, אם ביהדות, אם בדרך ארץ, בדברי העולם, יהיה מה שיהיה — אין הם חשים טורח במה שהם עושים. זה נעשה מעצמו. ופעמים רבות כשרואה אדם שהוא מבולבל, יש לו קושי, חי בבחינת דרך, חי בבחינת מלאכה — אין העצה סתם שימצא מלאכה אחרת. פעמים זו העצה, למצוא. אך עוד עצה היא, שיעשה יותר מחשבה, שיתעמק יותר במחשבה, יותר, כביכול נראה כאילו הוא סר ממעשהו. מי שאינו רואה את ‘זכור ושמור בדבור אחד׳, נראה לו כאילו הוא סר, כאילו הוא עוזב את עולם המעשה. אך לא, אין הוא עוזב את עולם המעשה, אלא נעשה ברור יותר, ומתוך כך המעשים נעשים מעצמם, נעשים — כמו שאומרים, נקרא ‘פְלוֹ׳ בלעז — מתחילים להיעשות מעצמם, ואין הוא חש שהוא עושה משהו.
מצב ה׳פְלוֹ׳ – למעלה מן הזמן
כביכול, וזו אף החוויה, כפי שהכל יודעים, נכתב ספר שלם ומהנה על ‘חוויית הפלו׳, ‘מצב הפלו׳. כשאדם במצב פלו, הזמן פוסק, לפתע אין הוא תופס שהזמן חולף. מדוע? משום שה׳יום קצר׳ נעלם ממנו, במחשבתו אין מעט זמן ורב זמן. פעמים רבות אפשר לעשות דברים רבים מאוד — במצב רגיל נדרש לו זמן רב מאוד, ואילו כאן זה נוטל לו מהר מאוד, או להיפך, יכול לעשות דברים רבים מאוד, ואינו תופס שהזמן חולף. הוא כביכול למעלה מן הזמן, ולכולי עלמא הוא עדיין בעולם הזה, אבל מוחו, פעולתו, כבר אינם עובדים בזמן, ואין ‘יום קצר׳ כפי שהיה לו קודם.
תקיעת שופר – חכמה ואינה מלאכה
וזהו הסוד שדיברנו בו כמה פעמים בערב ראש השנה בעניין תקיעת שופר, ‘חכמה ואינה מלאכה׳, ‘אשרי העם יודעי תרועה׳ (תהלים פט), ולא ‘תוקעי תרועה׳. שכן תקיעת שופר אינה מלאכה, אבל היא חכמה. בני אדם חושבים שהיא מלאכה, משום שנראה שהיא קשה. פשט הגמרא שם, ‘תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה׳ (ראש השנה כט), נאמר: וכי היית סבור שהיא מלאכה? עושים רעש רב, זה פשוט, נראה שזו מלאכה שלמה. אבל מי שמבין מה עושים, מבין שזו חכמה, שיש ללמוד אותה. הוא ממתין, ונדמה שאין עושים כלום, אבל אכן עושים משהו. אלא שאין זו מלאכה, אין זו מלאכה של חול, אלא מלאכה שבתית. וזה דווקא מה שיש לעשות בשבת. מלאכה מסוג זה היא חכמה ואינה מלאכה.
ראש השנה שחל בשבת – זכרון תרועה
ובזה, ייתכן שהדבר נעשה בבחינת זכירה. כל אחד מבין שדיברנו בעניין זכור ושמור. כל אחד יודע שהגמרא אומרת שכשראש השנה חל בשבת הוא בבחינת ‘זכרון תרועה׳ (ויקרא כג), ולא ‘יום תרועה׳ (במדבר כט), כלומר זכור בלא שמור, רק הזכירה. ומחמת זה, באמת, אילו היינו במדרגה אמיתית, כמו בבית המקדש ובמקום בית דין — ובית דין הוא מקום החכמה — אזי היה נעשה מזה מעשה, השופר היה נתקע, מעצמו כביכול, על ידי החכמה. אך היום שאין כן, אין לנו בית דין, אין לנו חכמה הבאה לכלל מעשה, אין לנו אלא החכמה. אבל צריכים אנו לקבל מן החכמה. חשוב שיהיה יום העוסק כולו בחכמת התקיעות, ולא בתקיעות עצמן. זהו סוד השבת.
ואומרים בני אדם, שלמעשה, כמו שאומר הערוך לנר, שרואים שיש הרבה צרות בשנים שראש השנה אינו חל בשבת, וזה משום שרוב בני האדם אינם עושים את החכמה, שכן אין לנו כל מושג כיצד להתעמק יום שלם בחכמה, ולמחרת נתקע השופר בקלות רבה יותר ביום ראשון וביום השני של ראש השנה, או שנעשה מעצמו שופר עליון, שופר גדול. וכל זה סוגיית החכמה שאין בה מלאכה.
כל הצורות מחוברות – לא תחסר כל בה
ואותו דבר עצמו — ואסיים בזה — אותה שוועריקייט שאדם מצומצם, שאין זו אלא שנה אחת, אין זה אלא הוא, זה מצד המעשה. אבל מצד החכמה שבדבר, זהו דבר מעניין מאוד. שאם חושבים מצד החכמה, או כפי שנקרא לפעמים מצד צורת הדבר, אזי כל הצורות באמת כוללות את כל הצורות. שכן כשמתבוננים רואים שכך הוא אף למעשה, אבל בחכמה הדבר ברור עוד יותר: אין דבר אחד בעולם שאינו מחובר עם כל שאר הדברים שבעולם. כדי שתהיה באמת צורה אמיתית, נאמר, של אדם, צריכה להיות בה צורת בעל חיים, צורת עוף, צורת דגים. ואילו היה אדם מבין באמת דבר אחד, מבין הוא הכל. אין הכוונה שהוא מבין מזה את הכל — כדרך שאדם הוא עולם קטן, ואין הכוונה שהוא יכול להבין הכל לגמרי. אבל הכוונה כן שלא חסר כלום, ‘לא תחסר כל בה׳ (דברים ח), אין בו חיסרון. הוא הכל. ואפשר לומר, כפי שדיברנו בזה בספירת העומר, שהכל מצד פרספקטיבת האדם, כפי שנראה מצד האדם, שיש חיסרון. כלומר, לקדוש ברוך הוא יש הכל מן הכל, ולנו יש רק הכל מדבר אחד.
בחינת חכמה ובחינת אמונה
אבל כשאדם חי בבחינת חכמה, ואפשר לומר זאת בדרך אמונה, יודע הוא שהוא עושה את המוטל עליו, וזה כולל את הכל, שכן הוא אלוקי. אין זה שהוא עצמו עושה את המוטל עליו, שכן נעבעך אדם קטן הוא, ואינו יכול אלא דבר אחד. אלא משום שהחכמה העליונה עשתה אותו לעשות דבר אחד. והחכמה העליונה היא דבר כללי, החכמה העליונה, הקדוש ברוך הוא יודע את כל העולם. ולכן אולי הוא, כשהוא בבחינת גוף, מביט מלמטה, ורואה שאין זו אלא שנה אחת ואין זה אלא יום אחד — אבל זה באמת כל הימים.
התיקון – למעט בעשייה ולא להוסיף בה
והדרך לעשות זאת היא אף לעשות פחות דברים, לא על ידי עשיית דברים רבים יותר. זהו סוד מצות לא תעשה, שהן כנגד שס״ה ימות החמה. כלומר, התיקון של הזמן הקצר הוא למעט בעשייה ולא להרבות בה, שכן כפי שלמדנו שהסיבה שלא לעשות עבירה היא שאין זמן. אין אלא שלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנה, לא יותר. היכן יש זמן לעשות עבירה? אין. בכל יום אומר לך: אל תעשה את העבירה, שהרי אין לך כל כך הרבה זמן. מתוך כך שאין אדם עושה דברים רבים.
כשאדם עושה דבר אחד, ובאמצע נעשה מוסח דעתו, רוצה לעשות עוד דבר ועוד דבר ועוד דבר, נעשה אבוד. ואז אינו נעשה רק אבוד, אלא אף מצטער שאינו עושה את הדברים האחרים, משום שלא נכנס כראוי לתוך אותו דבר אחד.
שלמות הדבר האחד
במובן מסוים, הדרך שלא לחוש את צער הצמצום של דבר אחד היא לעשות רק את הדבר האחד עוד טוב יותר. שכן אז, כשהוא עושה בשלמות דבר אחד — הרי כבר יש כאן המילה ‘בשלמות׳, שהוא עושה את השלמות — רואה הוא את הכל־יכול, את הכללות, את השלמות שיש באותו דבר אחד, ובו משתקפת שלמות העולם כולו. בין שהוא יודע זאת בשלמות, ובין שהוא יודע זאת משום שהוא חכם ויכול לראות מעט כיצד הכל מתחבר בו, ובין שאינו יודע זאת אלא בדרך אמונה — כמו שאומר התניא, שהחכמה היא כפי שמונחת בה אמונה — ואומר: אני עושה את הדבר האחד לא רק משום שאני יכול לעשות רק דבר אחד, אלא אני עושה את הדבר האחד משום שהקדוש ברוך הוא עשה שלכל חלק יהיה חלקו, ‘חלק ה׳ עמו׳ (דברים לב), הקדוש ברוך הוא עשה לי את החלק הזה. אף שבחלק כזה מונח הכל. אלה שתי דרכים כיצד אפשר לעשות זאת.
אבל זהו זמנו של ‘זכור ושמור בדבור אחד נאמרו׳, ומחמת זה כך אפשר לשוב בתשובה, כך אפשר לעשות תורה השומרת חכמה שאין בה מלאכה. ואני מקווה שהדבר ברור דיו, ואם לאו נתעמק בו עוד בעזרת השם.
תמלול מלא 📝
זכור ושמור בדבור אחד – חכמה ואינה מלאכה
רבותי, היינט איז ערב שבת קודש פרשת נצבים וילך, שבת סליחות. מיר האבן געענדיגט די לעצטע פאר שיעורים אמת׳דיג צו פארשטיין די הקדמה פון די חלק הפקודין פון די זוהר, וואס איז געבויט אויף דעם פסוק “ושמרתם ועשיתם”, אזוי ווי ער האט אין דעם אריינגעלייגט די נושא פון שמור וזכור.
די דריי נושאים וואס מיר גייען מרחיב זיין
איך וויל מרחיב זיין אויף אפאר זאכן. די ערשטע זאך, וואס מיר האבן גערעדט לעצטנס: מצד השגת אלקות, ווען א איד איז שבת׳דיג, איז דעמאלטס “זכור ושמור בדבור אחד נאמרו”. דאס איז א השגה וואס די גמרא ברענגט צו אין ראש השנה לגבי תקיעת שופר, אז וועגן דעם קען מען נישט הערן צוויי קולות אויף איינמאל, צוויי מענטשן וואס זענען תוקע, חוץ אז ראש השנה איז דא א ספעציעלע דין אז א דבר החביב איז מען נותן דעת, און “יהיב דעתיה ויהיב ליביה” און ער הערט אויס. מ׳דארף טראכטן אויף דעם א רמז.
די צווייטע זאך – באתערותא דלתתא
די צווייטע זאך איז די נושא וואס דער זוהר טייטשט אריין אז “ועשיתם” דאס איז זכור, ווייל די זכירה מאכט א עשיה לעילא. מיר האבן גערעדט לעצטע וואך בעיקר די נקודה פארוואס שטייט נישט אלעמאל זכור, נאר געווענליך עשיה; אז מ׳צוטיילט די זכירה מיט א עשיה איז א חידוש, ווייל מ׳רעדט לויט די פערספעקטיוו פון מענטשן וואס ביי זיי איז נישט די זעלבע זאך. איינע פון די יסודות פון דער זוהר, א גאר שטארקע יסוד, איז די נושא “באתערותא דלתתא אתער לעילא”. מ׳דארף ארויסהאבן קלאר וואס ס׳מיינט אמת׳דיג און וואס ס׳מיינט לארקינו.
די דריטע זאך – זכור ושמור אין די המשך פון די דרשות
ס׳איז דא א דריטע זאך אויב איך וועל האבן צייט. די נושא פון זכור ושמור, וואס דער זוהר איז ממשיך אין די נעקסטע דרשות – אין די דרשה פון די ערשטע מצוה, מצות עשה פון ידיעת השם, און אזוי אויך אין די צווייטע מצוה פון עבודת השם, און שפעטער אין די מצוה פון יראת השם, און איך מיין אזוי אויך אין די מצוה פון זכור את יום השבת. מ׳קען עס מרחיב זיין צו די נושא פון יום הזיכרון, וואס ראש השנה איז א יום הזיכרון, וואס מוז האבן צוטון מיט די זכור וואס אונז רעדן.
דער זוהר קאנעקט די נושא פון זכור ושמור מיט מצות עשה און מצות לא תעשה: אויב זכור איז די מצות עשה, האט דאס צוטון מיט די רמ״ח מצות עשה, און שמור האט צוטון מיט שס״ה מצות לא תעשה פון די צייט, און מ׳דארף פארשטיין די קאנעקשאן פון א מענטש אין צייט. אזוי וואלט מען פארשטאנען די נושא פון ראש השנה, וואס דאס איז די אנהייב פון די יאר: הגם אז די יארן וואס אונז האבן זענען קיינמאל נישט דריי הונדערט פינף און זעכציג טעג, איז אבער די איידיע פון א יאר דריי הונדערט פינף און זעכציג טעג, און ראש השנה קומען זיך צוזאם די יאר, ס׳ווערט עפעס א זכור פון די גאנצע שס״ה טעג. דאס איז לכאורה די נושא פון ראש השנה לויט די דרוש ווי אונז האלטן.
די ערשטע זאך – זכור ושמור בדבור אחד נאמרו
לאמיר אנהייבן די ערשטע זאך, אפשר די וויכטיגסטע, און אויך נוגע פאר ראש השנה: צו פארשטיין וואס איז די טייטש זכור ושמור בדבור אחד נאמרו.
עשה ולא תעשה זענען די זעלבע ביי גאט
דאס מיינט אז עשה ולא תעשה זענען די זעלבע ביי גאט, ווייל ביי גאט איז נישט דא די טרחה פון יא טון און נישט טון. ממילא זיין יא טון איז כביכול די זעלבע מנוחה פון וואס א מענטש האט ביי נישט טון. די מנוחה איז נישט ווייל ער איז אויסגעמוטשעט – וכי מנוחה צריך? נאר הכתיב מנוחה לעצמו, דער אייבערשטער האט וישבות ביום השביעי נישט ווייל ער דארף רוען, נאר פארקערט, ווייל ער וויל אונז אויסלערנען רוען. מה העולם חסר? מנוחה, דער אייבערשטער האט באשאפן די מנוחה.
מצד דער אייבערשטער איז שבת און די גאנצע וואך די זעלבע; די מנוחה און די עשיה זענען בבת אחת. אבער ביי אונז צוטיילט זיך עס. ס׳קומט שבת, איז דעמאלטס טאקע די זמן וואס אונז טוען נאר מנוחה אן עשיה. אבער באמת׳דיגע שבת איז אויך דא אן עשיה, נאר א העכערע עשיה, אזא סארט עשיה פון “זכור ושמור בדיבור אחד”. דאס וויל איך מסביר זיין בדרך עבודה, בדרך פראקטיש.
די מענטשליכע פראבלעם – היום קצר והמלאכה מרובה
צו פארשטיין דארף מען מסביר זיין וואס איז די טייטש עבודה, וואס איז מלאכה, און וואס איז שביתה. דאס איז די סאלושן צו א מענטשליכע פראבלעם. ווער ס׳איז א שטיקל מענטש ווייסט אז “היום קצר והמלאכה מרובה” (אבות פ״ב). א מענטש קען דאך נישט ארבעטן מער ווי לענגער דער טאג איז, סאו וואס האסטו טענות? ס׳איז טייטש אז א מענטש האט ארויס וואס ס׳מיינט צו זיין א מענטש, וואס איז די תפקיד, די חובה, די תכלית, וואספארא סארט שלימות ס׳ליגט אין זיין א מענטש.
דוגמאות פון די מלאכה מרובה
א מענטש איז א איד, דארף ער לערנען די תורה – די חכמה וואס איז געגעבן געווארן פאר די אידן, די דרך התורה, די דרך החיים. צו לערנען די גאנצע תורה איז זייער אסאך צייט, א גאר לאנגע זאך, און פחות מזה איז אי אפשר, ווייל אנדערש וועט ער נישט זיין קיין אידישער מענטש. אדער תיקון המדות, בירור המדות – רוב מענטשן ווערן נישט געבוירן מענטשן, זיי דארפן תשובה טון, זיך מתקן זיין צו ווערן מענטשן, און ס׳נעמט צייט.
אדער עני אנדערע תפקיד וואס א מענטש כאפט אז ס׳געהערט פאר אים צו טון – נישט סתם עפעס א שיינע זאך אז דער רבי בעט אים, וואו מ׳קען זאגן פטור איז פטור. אז א מענטש כאפט וואס ער האט צו טון און לייגט זיך אריין אין עני חכמה, וועט ער זען אז ס׳נעמט הונדערטער יארן צו פארשטיין א חכמה ריכטיג. והראיה, אז מענטשן לערנען שוין די זעלבע חכמה הונדערטער, אפשר טויזנטער יארן, ועדיין לא הגיעו לתכליתה – מ׳פארשטייט נאך אלץ נישט קלאר וויאזוי די וועלט ארבעט, וויאזוי די תורה ארבעט.
די זעלבע זאך אויף דברים גשמיים. איינער וואס זעט אז זיין זאך איז צו מאכן געלט, צו בויען בנינים, צו אויפטון עפעס אויף די וועלט – וואו מ׳גייט אריין אין יעדע זאך וואס וואלט אמת׳דיג געפאדערט צו טון די זאך בשלימות, זעט ער אז ס׳איז א ריזיגע פראדזשעקט, אפשר טויזנטער מענטשן טויזנטער יארן, און קוים קומט מען ערגעץ אן.
אזוי יעדער איינער וואס וויל טון עבודת השם, מאכן יחידים, מאכן התבודדות, קלאר ווערן געוויסע אמונה, לעבן מושגים עליונים – ער הייבט אן א מינוט, ס׳איז גאנץ געשמאק, אבער ס׳כאפט אים ריכטיג, ס׳פאדערט זיך. אזוי ווי די צדיקים וואס פארציילן אויסטערלישע מעשיות: רבי שמעון בר יוחאי איז געזעסן צוועלף יאר אין א הייל צו לערנען די תורה, אויפצופיגלען סודות התורה. דו האסט צייט צוועלף יאר צו זיצן אין א הייל? דו וועסט דאך אין די זעלבע צוועלף יאר אויך חתונה מאכן קינדער.
דא איז דא א מלאכה וואס א מענטש זעט אז ס׳איז יא זיין מלאכה, ער דארף טון: ער דארף קענען די גאנצע תורה, ער דארף די קלארקייט וואס מ׳האט פון דרייצן יאר זיצן אין א הייל, ער דארף די סארט אויפטון פון תיקון העולם. האט ער א מלאכה מרובה, א גאר גרויסע ארבעט.
די פאזיטיווע זייט – וואס איז די פאטענשל
מ׳קען עס אפילו זאגן אין א פאזיטיווע וועג: וואס איז די פאטענשל? א מענטש׳ס שאיפה איז אמאל אויסצופירן, מביא לידי פועל, אלע כחות און פאטענשלס וואס ליגט אין דעם. דאס איז די שלימות פון יעדע זאך. אז מ׳הערט מעשיות פון מוצלחים, גרויסע מענטשן וואס האבן אויפגעשטעלט סיסטעמס – אברהם אבינו האט געמאכט א גאנצע כלל ישראל, עד היום הזה רעדט מען נאך פון אים – דאס איז וואס א מענטש קען טון. און ווי האלטסטו? זעסטו, ס׳איז דא א מלאכה מרובה.
די צווייטע זייט – די צייט האלט צוריק
אבער מצד שני האלט אים די צייט צוריק, היום קצר. איך קען אלס מערסטנס טון פיר און צוואנציג שעה, און אפילו דאס נישט, ווייל אכט שעה דארף איך שלאפן, און איך האב אנדערע תפקידים. בקיצור, אפשר א האלבע שעה א טאג קען איך טון די מלאכה. ווען ס׳הייסט מלאכה, איז נאר ווען ס׳איז מלאכה מרובה.
דער קאנפליקט – חוסר מנוחת הנפש
א מענטש לעבט אין אזא קאנפליקט, אין א חוסר מנוחת הנפש – נישט צו ער שוויצט, נאר אז ער איז נישט ווי ער וויל זיין. ער וואלט געוואלט אויפטון די גאנצע וועלט אויפאמאל, און ביזדערווייל קען ער קוים איין טאג און קוים איין מינוט.
יעדער מענטש האט זאכן וואס ברענגען אים אז ער זאל טשוזן געוויסע חלקים. אין די גאנצע תורה איז דא נגלה, נסתר, חסידות, קבלה, חושן משפט, אור החיים, און אזוי פיל אנדערע זאכן, און ער קען נישט אלעס. אקעי, ער טשוזט זיין חלק אין תורה. ס׳איז טראגיש: יעדע טשויס נעמט א גאנצע לעבן, זיבעציג יאר. וויפיל יארן קען א מענטש אמת׳דיג לערנען אין זיין לעבן? אפשר צוואנציג, דרייסיג יאר מעקסימום. געב איך אוועק מיינע דרייסיג יאר פאר די סוגיא, פאר די מקצוע, און ער וועט זיין די וועלט׳ס מומחה אויף די מקצוע.
אפילו דעמאלטס איז דא עפעס טראגיש: וויפיל דו ביסט זיך מקדיש פאר איין זאך, האסטו זיך אוועקגענומען פון די אנדערע זאכן, האסטו זיך אפגעשניטן. איינער וואס גייט טון רפואה און וויסן וויאזוי אויסציילן מענטשנ׳ס הארץ, וועט נישט וויסן וויאזוי אויסציילן מענטשנ׳ס ברעין. אבער דאס איז דאך א חלק פון די מלאכת הדאקטעריי, זיין אחריות איז צו קענען פארשטיין די גאנצע גוף און עס אויסציילן פון אלע מיני פראבלעמען. און אין דעם אליינס איז דא א מלאכה מרובה אן א סוף: מ׳קען לערנען פון יעדע מערכת, יעדע סיסטעם אין א מענטש׳ס גוף עד אין סוף, און עד היום הזה פארשטייט מען נאך נישט אלעס.
פארוואס א מענטש מוז מאכן א טשויס
א מענטש דארף מאכן א טשויס, ווייל ווי מיר האבן גערעדט באריכות אין די שיעורים פון די אינטערנעט: איינע פון די גרויסע יצר הרע׳ס איז, אז ווייל מ׳זעט א מלאכה מרובה און מ׳איז נישט חייב צו גארנישט, בלייבט מען אלעמאל אפן, און דעמאלטס חלומ׳ט ער אלעמאל אז ער גייט טון אלעס. אבער א מענטש קען נישט טון אלעס, ווייל ימי שנותינו בהם שבעים שנה (תהלים צ) – א מענטש האט נישט קיין אין סוף צייט. אויב ער וויל בכלל עפעס טון, מוז ער חותך זיין, זיך אפשניידן פון אסאך אנדערע זאכן.
עצת הבעל שם טוב – איין מחשבה
וויאזוי געפינט מען אויס וואסערע זאך דארף איך אוועקגעבן? דאס איז אמת׳דיג די גרעסטע פערסאנעל שאלה וואס א מענטש קען האבן אין זיין לעבן. אפילו א מענטש קען וויסן באופן כללי אז ער איז נמשך צו א געוויסע זאך, אז די השגחה האט אים געפירט צו א געוויסע דזשאב – נאכאלץ האט ער יעדן טאג אסאך טשויסעס, און אלעס קען מען נישט טון. ס׳גייט אלעמאל זיין א מלאכה מרובה מער ווי היום קצר.
יעדן טאג שטייט א מענטש אויף, און דער בעל שם טוב האט געזאגט א הדרכה עצומה: איין עצה פאר עבודת השם איז אז א מענטש זאל נאר האבן איין מחשבה – יעדן טאג. ער שטייט אויף אינדערפרי און ער טראכט: וואס גיי איך היינט טון? איין זאך. אויב שפעטער טוט ער נאך זאכן, גייען זיי אלץ נכלל ווערן אין די איין זאך. אזוי ווערט נישט דער מענטש צעמישט, אזוי לעבט ער נישט אין עולם התוהו, וואס איז א הנאה עמלק, וואו יעדער מדה קומט און זאגט, אפשר טוסטו דאס, אפשר טוסטו יענץ.
אלע חטאים קומען פון בלבול הדעת
אלע חטאים, אלע בלבולי הדעת קומען פון דעם. א מענטש האט מחליט געווען: היינט לערן איך מסכת בבא בתרא. שפעטער קומט אים א יצר הרע: אפשר בבא קמא? דאס פארשטייט שוין יעדער אז ס׳איז אזא בחינה פון מבדיל בין קודש לקודש, ווייל בבא קמא און בבא בתרא זענען ביידע גוטע הייליגע זאכן. ער לערנט תורה און ער דערמאנט זיך אז ער דארף טון חסד – ביידע זענען מצוות. די שאלה איז נאר, יעדער האט זיין זאך; אויב מ׳טוט אלעס, טוט מען גארנישט. דאס איז די פראבלעם פארוואס ער מוז טשוזן.
פארוואס נישט זינדיגן – דער קאצקער׳ס ווארט
אפילו דאס וואס ס׳קומט צו א מענטש א געדאנק אז אפשר זאל ער גיין טון עפעס אן עבירה, אפשר זאל ער גיין פרעסן – פרעסן האט אויך עפעס א מקום, ס׳קען זיין אז ס׳איז בכלל נישט גוט פאר קיינעם צו זיין דער פרעסער, איך זאג נישט אז ס׳איז דא אזא תפקיד. אבער בעומק בשורש הדבר איז דאס נאר מעגליך ווייל ער האט נאך געלאזט אפן אן אפציע צו טון נאך זאכן.
ס׳איז דא אויף די וועלט פרעסן, ס׳האט עפעס א מקום. די מענטשן וואס לייגן זיך אריין אין דעם האבן די זעלבע מלאכה מרובה: אוהב כסף לא ישבע כסף (קהלת ה), אין אדם מת וחצי תאוותו בידו (קהלת רבה א). ס׳איז דא אן אין סוף אזוי ווי הנאה עמלק, א מתפשט והולך, אן אין סוף פון וויפיל מ׳קען עסן און פארשטיין.
דער קאצקער רבי׳ס ווארט
דער קאצקער רבי האט געזאגט גאר א קלוג ווארט: ער וויל אז זיינע חסידים זאלן נישט זינדיגן – נישט ווייל זיי האבן מורא פון זינדיגן, נאר ווייל זיי האבן נישט קיין צייט. מיינען מענטשן אז ער זאגט אז מ׳דארף טון עבודת ה׳ אזויפיל, לערנען און דאווענען, ביז מ׳האט נישט קיין צייט צו זינדיגן. אבער וואס איז די חילוק? בין כך ובין כך זינדיגט מען נישט. וואס וויל ער ארויסגעבן?
איך מיין אז ס׳איז די עומק וואס איך זאג דא: זינדיגן איז א זאך, “כטוב כחוטא” (קהלת ט) – דער אייבערשטער האט טובים און חוטאים, ביידע האבן עפעס א זאך אויף די וועלט. איז פארוואס זאל א מענטש נישט חוטא זיין? נאר ווייל ער האט נישט אזויפיל צייט. ווען ער וואלט געהאט אין סוף צייט, וואלט ער געקענט זינדיגן און נאכדעם תשובה טון, און אזוי חוזר חלילה, ווייל “לכל זמן” (קהלת ג), ער וועט האבן צייט אויף אלעס.
די אמת׳דיגע תירוץ – ווייל מ׳האט נישט קיין צייט
פארוואס זאל א מענטש אמת׳דיג נישט זינדיגן? מ׳זאגט ס׳איז שלעכט – אבער שלעכט מיינט אז ס׳קומט נישט דא אריין. די אמת׳דיגע תירוץ, און אפשר טאר מען עס נישט זאגן ווייל מענטשן וועלן מיינען אז איך זאג אז ס׳איז דא א גוטע ריזן צו זינדיגן, אבער בעומק הענין איז אמת׳דיג אזוי: איינער שטייט אויף אינדערפרי און מאכט א חשבון הנפש פאר זיין גאנצע לעבן – וואס איז מיין לעבן פאר? דארף ער כאפן אז די גאנצע לעבן וועט נישט זיין גענוג אויף דעם. איך טו נאר איין זאך.
מ׳קען עס זאגן אין א פאזיטיווע וועג: היינט וויל איך נאר טון די איין זאך, און דאס גייט מיר פארנעמען מיין גאנצע צייט. קומט צו אים דער יצר הרע: אפשר טו א צווייטע זאך? זאגט ער אים: זייער פיין, האסט א שיינע סברא, ס׳איז דא אזא זאך אויף די וועלט. אזוי ווי מיר האבן געלערנט, איינער וואס זאגט “אי אפשר בבוסר חזיר” זאגט פאלש, ווייל ס׳איז דא א בוסר חזיר אויף די וועלט; פארוואס ביסטו מחולק מיט׳ן אייבערשטן וואס האט געמאכט בוסר חזיר? נאר ער זאגט “אפשר בתורתך”.
לדרכנו מיינט עס: זייער גוט, דו ביסט גערעכט, יצר הרע, ס׳איז א שיינע ענין צו טון עבירות. אבער איך האב נישט קיין צייט. היום קצר, איך דארף טון איין זאך. דו ביסט מסכים אז איך זאל טון איין זאך א טאג? הלוואי וועל איך קענען אויספירן די איין שיעור וואס איך האב היינט. מער ווי איין זאך קען איך נישט טון אין א טאג. איז די אנדערע זאך זאל מען טיילן ביז מ׳וועט טרעפן צייט – און מ׳וועט דאך נישט טרעפן, ווייל ס׳איז דאך נישט דא קיין צייט שאין יהיה לו יום ולילה.
דער אייבערשטער איז א כל יכול, א מענטש איז נישט
די זעלבע זאך איז א מענטש׳ס גאנצע לעבן. אונז קענען נישט טון קיין עבירות מאסטלי ווייל ס׳איז נישט דא קיין צייט. דער אייבערשטער איז א כל יכול, ער קען אלעס פארהאלטן, און כל יום יחד. א מענטש איז נישט קיין כל יכול, א מענטש איז קצר רוח ורב רוגז, זייער קליין, זייער ווייניג צייט, קוצר זמן, היום קצר.
וואס איז די עצה? די גרויסע פראבלעם בפרט בזמן הזה איז, אז ווייל א מענטש איז נישט מחליט, איז ער א מפוזר ומפורד. ער טוט יעדן טאג טויזנט זאכן, אבער קיין איין זאך נישט אמת׳דיג, ווייל ער הייבט אן יעדע זאך און ער ענדיגט עס נישט.
איין זאך איז די תירוץ פאר אלע קשיות
ווען א מענטש טוט איין זאך, איז דאס די תירוץ פאר אלע קשיות. ער דארף נישט אריינגיין אין די חקירה צו זאל מען טון די עבירות צו נישט. איך ווייס אז איך האב שוין די טשויס וואס איך האב צו טון היינט.
דאס איז וואס דער קאצקער מיינט אין זיין א יוד: פארוואס דארף מען זיין גוט? אפשר ווייל די תורה אסר׳ט; איך בין א יוד, א יוד טוט נישט. וואס הייסט, א גוי דארף נישט זיין גוט? א גוי דארף אויך זיין א מענטש, אדרבה ואדרבה. אבער וואס ער זאגט איז א טיפע זאך: ס׳איז דא זיבעציג פעלקער אויף די וועלט, און דער אייבערשטער האט געמאכט אלעס, “כל פעל ה׳ למענהו וגם רשע ליום רעה” (משלי טז) – יעדער איינער פאר זיין זאך. ס׳איז דא א מלאכה מרובה, אן אין סוף מלאכה אין יעדע חלק, און אפשר די שלימות פון פרעסעריי איז אויך עפעס אן ענין, ס׳איז דא אין דעם א צורך לעולם, עפעס אן אומה וואס איז ממונה אויסצוארבעטן אלע סארט פרעס אויף די וועלט. איך ווייס נישט, ס׳קען זיין ס׳איז דא א סברא.
אונז זענען אידן – מיר זענען מצומצם
דאס וואס אונז זענען אידן מיינט אז מיר האבן א בחירה: דער אייבערשטער האט בחר געווען אונז, און די אידן האבן בחר געווען דעם אייבערשטן, “יעקב בחר לו יה” (תהלים קלה). אונז טוען נישט געוויסע זאכן ווייל אונז זענען אידן. ס׳איז א וועג פון זאגן: איך בין שוין מוגבל, שוין אין א געוויסע טשויס, איך בין א איד וואס גייט מיט די תורה. עשו זאגט ער איז נישט “לא תרצח” – אפשר פעלט אויס אז די וועלט זאל האבן עפעס מער “לא תרצח”? איך דארף נישט אריינגיין אין די חקירה פון די ברייטסטע פערספעקטיוו אז ס׳איז דא א צורך פאר אלע זאכן, ווייל איך בין שוין מצומצם, איך בין שוין א תורה׳דיגער.
וואס די תורה זאגט איז נישט אלעס – אמת, דארט קען נישט זיין אלעס, ווייל ס׳איז דא נאך מענטשן, קען נישט אריינגיין אלעס אויף איינמאל. אבער ס׳איז אוודאי דא עפעס א זאך חוץ פון צו זיין א ייד; איינער וואס מיינט אז די גאנצע וועלט זענען יידן איז א פלינדער, ס׳איז דא טויזנט ביליאנען מענטשן חוץ פון דעם. אבער איך בין א ייד, און די יידן זענען מצומצם צו טון די זאכן, ווייל ווען יעדער וועט זיין אלעס, וועט קיינער גארנישט זיין.
די בעיסיק עקספיריענס פון א מענטש
דאס איז די בעיסיק עקספיריענס פון א מענטש. איינער וואס האט א געוויסע שאיפה, ער פארשטייט די שלימות און די יופי פון איין זאך, און נאכדעם זעט ער די יופי פון א צווייטע זאך. און דער עיקר, אזוי ווי אמודי על דעת: וואס ס׳מיינט צו זיין א מענטש, אן אדולט, צו האבן מוחין דגדלות, איז אין א גרויסע זין צו וויסן אז א מענטש כאפט און ווערט קאמפארטעבל מיט דעם. איך בין א איד, און א איד טוט אזוי. איך קען זיין איין מענטש, קוים, און איך טריי צו זיין דער איין מענטש וואס איך בין גוט.
דער צער פון צמצום – ווען מ׳ווערט א יאר
ועם כל זה יש פה צער גדול. ווען א מענטש איז געבוירן געווארן איז געווען א גרויסע צער, ווייל די נשמה פאר דעם איז געווען אין הימל. יעדע יאר וואס הייבט זיך אן איז דא א גבורה, א צמצום: פאר די יאר איז ער אנגעקומען אויף די וועלט איז עס געווען צוזאמען מיט אלע יארן, אין הימל וואו ס׳איז דא אלע ימים, ימים ארוכים, אריך אנפין, אריכות ימים – דאס איז דער אייבערשטער׳ס בליק, וואס האט צו טון מיט מדת הרחמים.
אבער ווען ס׳ווערט א יאר, קומט די יאר און וויינט: פארוואס דארף איך זיין תשפ״ז? איך האב געקענט זיין אלע יארן אויף איינמאל. ווען איך בין געווען ביי מאי אימי אין די בינה, פאר ווו ס׳קומען ארויס אלע יארן, איז געווען אלע יארן צוזאמען, יעדער איינער איז געווען אלעס. דא קומט ער אראפ און מ׳איז אים מצמצם: זייט תשפ״ז, אזא סארט תשפ״ז נאך אלע טשויסעס וואס מענטשן האבן געמאכט ביז דעמאלטס.
איז דא אין דעם א גרויסע ווייטאג, א גרויסע טרחא, א גרויסע צער, “דברים שבצער, ואני מתפרנס בצער” (קידושין). מענטשן זענען זיך מתפרנס בצער, די ערשטע צער, “בזעת אפיך” (בראשית ג). וואס איז שלעכט אז א מענטש דארף אן אקערן? ווייל ער וואלט געקענט אין יענע צייט טון אנדערע זאכן, און מ׳קען נישט אלעס. די זעלבע מיט פרנסה: יעדער זוכט זיך א פרנסה, וואס איז ער גוט אין, וויאזוי קען ער מאכן געלט. זאל איך מאכן אנדערע ביזנעס? דו קענסט נאר איין ביזנעס אויפאמאל, ווייל ער איז א מוגבל, א בשר ודם, “היום קצר”, “מלאכה מרובה”.
די סדר פון די וואך – יעדן טאג א צמצום
דאס איז די סדר פון א גאנצע וואך. זונטאג איז נישט מאנטאג, און מאנטאג איז נישט דינסטאג. יעדן טאג וואס ס׳קומט א נייע טאג איז דא א געוויסע קיצור. ס׳איז אוודאי זייער שיין, “חדשים לבקרים רבה אמונתך” (איכה ג), אבער מצד שני פילט זיך א גרויסע צמצום, אז ס׳איז נאר איין טאג. אין איין טאג קען מען גארנישט טון, און אפילו ווען מ׳טוט אלעס וואס מ׳קען אין איין טאג, איז עס נישט אלע אנדערע טעג.
דער וועג ארויס – כולם בחכמה עשית
ס׳איז דא א וועג ארויס פון דעם, און דער וועג ארויס הייסט “מה רבו מעשיך ה׳ כולם בחכמה עשית” (תהלים קד). דער אייבערשטער מאכט זייער אסאך מעשים, ריבוי מעשים – די מלאכה מרובה, אסאך אנדערע זאכן, נישט די מלאכה פון יום ראשון איז די מלאכה פון יום שני, נישט די מלאכה פון אומה זו איז די מלאכה פון אומה אחרת. אבער כולם, אלע די מרובה צוזאמען, זענען בחכמתו – עשיה בחכמה.
עשיית בני אדם לגבי עשיית הקדוש ברוך הוא
ס׳איז דא א גרויסע חילוק פון עשיית בני אדם, וואס איז עשיה בכלים, עשיה בפעולות כפשוטו, און עשיית הקדוש ברוך הוא. איינע פון די טייטשן פון “כולם בחכמה עשית” איז אז דער אייבערשטער טוט דירעקט מיט חכמה, “כי הוא אמר ויהי, הוא צוה ויעמד” (תהלים לג). דער אייבערשטער דארף נישט קיין האמער אויפצוהאקן א מענטש: “הנוטע אוזן הלא ישמע, אם יוצר עין הלא יביט” (תהלים צד). דער אייבערשטער האט געמאכט אן אויער, הערט ער אן אן אויער; ער האט געמאכט די אויגן פון מענטשן, און ער זעט אן אויגן – ער זעט די זאך אליינס, נישט דורך די כלי, דורך די ממוצע פון די אויג. און אזוי אלע אנדערע עשיות, ער פירט די וועלט אן פיס און הענט.
דער פסוק אין פרשת בראשית געבט עס ארויס אז דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט בדיבור. אין די הייליגע ספרים שטייט אז בדיבור מיינט אמת׳דיג במחשבה; דער אייבערשטער דארף אפילו נישט קיין רעדן. רעדן איז נאר א משל אזוי ווי א מלך, וואס לעבט במנוחה און איז מצווה, “בדבר מלך שלטון” (קהלת ח) – ער פארציילט פאר אנדערע וואס צו טון און זיי פאלגן אים. אבער דער אייבערשטער דארף נישט זאגן פאר קיינעם וואס צו טון; נאכדעם וואס ס׳איז דא זאכן זאגט ער פאר די מלאכים, אבער די מלאכים אליינס האט ער געמאכט דירעקט.
מחשבה כמעשה
דער אייבערשטער מאכט במחשבתו. פון דעם איז דא די הלכה: אמירה לגבוה כמסירתה להדיוט, פון דברים שבקדושה איז מחשבה כמעשה, ווייל מחשבה מצד קדושה האט אזא וועליו אז זי קען טון אזוי ווי מעשה. כדי א זאך זאל ווערן קודש במעשה, למשל צו מאכן א כלי, דארף א מענטש זיך מוטשענען, נעמען א זעג און שניידן. אבער כדי א מענטש זאל מחשיב זיין א זאך פאר קודש, איז גענוג נאר די מחשבה. פאר א הדיוט איז נישט גענוג, מ׳דארף מאכן א מסירה, ווייל אין עולם החול זעט מען נישט יענעמ׳ס רשות ביז מ׳מאכט א קנין. אבער אין עולם החכמה – קדושה הייסט עולם המחשבה – איז געטראכט שוין געווארן.
דער אייבערשטער ווען ער טראכט – און טראכטן איז נאר א משל, ווייל מיר מיינען טראכטן מיט א מוח, און דער אייבערשטער טראכט אן א מוח, אזוי ווי דער רמב״ם זאגט הוא ודעתו אחד (רמב״ם הלכות יסודי התורה פ״ב), דער שכל איז אים. מצד די וועג וואס דער אייבערשטער מאכט די וועלט, וואס איז די אמת׳דיגע וועג ווי ס׳זעט אויס ווען דער אייבערשטער קוקט אויף אונז, איז מחשבה כמעשה. דער אייבערשטער האט געמאכט די גאנצע וועלט מיט מחשבה, בדיבור, ברצון, אן קיין מעשה.
א מענטש קען זיין א דומה לבוראו
די זעלבע וועג קען א מענטש זיין א דומה לבוראו. ווען א מענטש טראכט, פארשטייט זאכן מצד המחשבה, איז פועל מצד המחשבה, איז אויכעט מחשבה כמעשה. דאס איז דער חידוש פון א מענטש, א בשר ודם וואס האט זיין דעת. ווען א מענטש טוט במעשה, איז די מעשה עקסטער פון זיינע מחשבות; אבער ווען ער איז עוסק אין עולם המחשבה, ווען ער טוט מצד החכמה, ווען ער איז א חכם – איז אנדערש.
דער חכם לעבט מיט בחינת שבת
א חכם איז אזא סארט מענטש וואס איז יום שכולו שבת, ביי אים איז אלעמאל שבת, ווייל ער טוט במחשבה. ס׳איז דא איינער וואס זיין דזשאב איז צו טון די מעשים פון די וועלט – ער דארף ארבעטן, אקערן, זיין ל״ט מלאכות במעשה; ס׳קומט אויך פון עפעס א מחשבה, אבער זיין מחשבה איז עקסטער פון זיינע מעשים. נאכדעם איז דא איינער וואס איז דער חכם הדור, ער קומט אויס מחשבות, איידיעס פון וויאזוי צו מאכן זאכן. זיינע איידיעס מאכן נישט דירעקט, ווייל ער איז נישט קיין גאט, אבער פון זיינע מחשבות ווערן אויך מעשים. מ׳דארף געדענקען, מעשה בכלל מחשבה ואין מחשבה בכלל מעשה. ווען א מענטש האט קלארע מחשבות, ווערט פון דעם מעשים, צו ס׳ווערט אזוי ווי “ועמדו זרים ורעו צאנכם” (ישעיה סא), א צווייטער וואס פירט אויס זיינע מחשבות – אויב ער ווייסט וויאזוי ארויסצוגעבן זיינע מחשבות, דאס הייסט דיבור.
דער כח פון דיבור
א מענטש קען מאכן זאכן בדיבור. ווען א מענטש האט כח, ער איז דער רבי, טוט ער זאכן בדיבור: ער זאגט און זיינע תלמידים טוען, ווייל ער קאנווינסט זיי, ער איז זיי מסביר און לערנט זיי אויס וואס איז ריכטיג. די זעלבע זאך איז א מענטש לגבי זיין אייגענע גוף, זיין אייגענע חלקי הנפש וואס זענען נישט מחשבה: ווען מ׳הייבט אן פון מחשבה, קומט עס אן לכלל מעשה, אויף וויפיל די מחשבה קען זיך גוט קאמיוניקעיטן. אז ס׳ווערט א גרויסע פירוד פון מחשבה און מעשה – דאס איז דער חטא אדם הראשון, אז ער האט מפריד געווען צווישן מחשבה און מעשה. אבער ווען א מענטש איז אן אמת׳דיגער חכם, קומט אן זיין מחשבה ביז די מעשה, סיי בפרטיות נפשו און סיי אין זיין רילעישן צו אנדערע מענטשן – ער רעדט און ס׳געשעט, איז ער כביכול פועל אזוי ווי גאט.
דער סוד פון א מענטש – יגיע כפך נישט יגיע מוחך
וואס איז שווער פאר א מענטש? ס׳איז יגיע כפך (תהלים קכח), נישט יגיע מוחך, ווייל זיין קאפ וויל ער זאל האבן זיין ברויט, אבער כדי ס׳זאל ווערן ברויט דארף ער זיך שטארקן, שוויצן מיט זיינע הענט, בזעת אפך, זיין גוף דארף שוויצן. אבער טאמער א מענטש פיגערט אויס וויאזוי ער וועט טון זאכן במחשבה, און ער פארשטייט גענוג קלאר אז ער קען עס ארויסגעבן מיט די מחשבה, וועט ער זען אז מיט אמאל לעבט ער במנוחה, די מחשבה גייט אויף דרך ממילא. א מענטש וואס האט א קלארקייט אין וואס ער טוט, האט נישט קיין טורח, ווייל זיין מחשבה לערנט אויס פאר זיין מעשה און פאר אנדערע מענטשן וואס צו טון. דאס איז א חלק פון זיין אן אדם החכם.
שבת׳דיגע מחשבות טוען
מ׳מיינט אז חכם לעבט מיט בחינת שבת מיינט אז ער טוט גארנישט. דאס איז נאר וואס ס׳זעט אויס פון אונזערע וואכעדיגע מחשבות, וואס טוען גארנישט. שבת׳דיגע מחשבות, אמת׳דיגע הייליגע מחשבות, טוען אוודאי. ווען מ׳טוט תשובה איז אלעס מיט מחשבה; כל זמן וואס די מחשבה איז נישט קיין ריכטיגע הייליגע מחשבה, א געטליכע מחשבה אזוי ווי גאט׳ס מחשבה, טוט עס נישט.
מ׳קען זען: די מענטשן וואס האבן א קלארקייט אין וואס זיי טוען, צו אין אידישקייט צו אין דברי העולם, פילן נישט קיין טרחה אין וואס זיי טוען, ס׳געשעט פון זיך אליינס. ווען א מענטש איז צומישט, ער לעבט אין בחינת מלאכה, איז אמאל די עצה ער זאל טרעפן אנדערע מלאכה, און נאך אן עצה איז ער זאל טון מער מחשבה, מער אריינקלערן, כביכול ס׳זעט אויס ווי ער גייט אוועק פון זיין מעשה – ווער ס׳זעט נישט זכור ושמור בדבור אחד, זעט אויס ווי ער לאזט אפ די עולם המעשה. ניין, ער לאזט נישט אפ, ער ווערט קלארער, און דורכדעם ווערן די מעשים פון זיך אליינס, ס׳ווערט א “פלאו”, ער פילט נישט אז ער טוט עפעס.
די פלאו סטעיט – למעלה מן הזמן
ווען א מענטש איז אין א “פלאו סטעיט”, הערט זיך אויף די צייט, מיט אמאל כאפט ער נישט אז ער גייט אדורך די צייט. פארוואס? ווייל דער יום קצר איז אים נעלם געווארן, אין זיין מחשבה איז נישט דא ווייניגער צייט און מער צייט. אסאך מאל קען מען טון זייער אסאך זאכן זייער שנעל און ער כאפט נישט אז ער גייט דורך די צייט; ער איז כביכול למעלה מן הזמן. ער איז נאך אליבא דכולי עלמא אין עולם הזה, אבער זיין מוח, זיין פעולה, ארבעט שוין נישט אין צייט.
תקיעת שופר – חכמה ואינה מלאכה
דאס איז דער סוד וואס מיר האבן גערעדט אפאר מאל ערב ראש השנה פון תקיעת שופר, חכמה ואינה מלאכה, אשרי העם יודעי תרועה (תהלים פט) – נישט תוקעי תרועה. תקיעת שופר איז נישט קיין מלאכה, נאר א חכמה. מענטשן מיינען אז ס׳איז א מלאכה, ווייל ס׳זעט אויס אז ס׳איז שווער; די גמרא זאגט תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה (ראש השנה כט) – וואלסטו געמיינט אז ס׳איז א מלאכה, מ׳מאכט אסאך נויז? איינער וואס פארשטייט וואס מ׳טוט, פארשטייט אז ס׳איז א חכמה, מ׳דארף זיך לערנען. ס׳איז נישט קיין וואכעדיגע מלאכה, ס׳איז א שבת׳דיגע מלאכה, און דאס איז גראדע וואס מ׳דארף יא טון שבת.
ראש השנה שבת – זכרון תרועה
אין דעם ווערט עס אזוי ווי זכירה. די גמרא זאגט אז ווען ראש השנה פאלט שבת איז בחינת זכרון תרועה (ויקרא כג), נישט יום תרועה (במדבר כט) – דאס הייסט זכור אן שמור, נאר די זכירה. אויב מ׳וואלט געווען אין אן אמת׳דיגע מדריגה, אזוי ווי אין בית המקדש במקום בית דין, וואס איז א מקום החכמה, וואלט געווארן פון דעם א מעשה, ס׳וואלט זיך אליינס געבלאזן על ידי החכמה. היינט האבן אונז נישט קיין בית דין, נישט קיין חכמה וואס ווערט לכלל מעשה, האבן אונז נאר די חכמה, אבער מ׳דארף אננעמען פון די חכמה. ס׳איז וויכטיג אז ס׳זאל זיין א טאג וואס איז נאר עוסק אין די חכמת התקיעות, און נישט אין די תקיעות אליינס. דאס איז די סוד פון שבת.
דער ערוך לנר זאגט אז מ׳זעט אז ס׳איז דא אסאך צרות אין יארן וואס ראש השנה איז נישט שבת, ווייל רוב מענטשן טוען נישט די חכמה, אונז האבן נישט קיין אנונג וויאזוי צו זיין מתעמק א גאנצן טאג אין חכמה. אויף מארגן בלאזט זיך גרינגער די שופר, אדער ס׳ווערט אליינס א שופר עליון, א שופר גדול. דאס איז אלץ די נושא פון חכמה ואין בה מלאכה.
אלע צורות זענען קאנעקטן – לא תחסר כל בה
די שוועריקייט אז א מענטש איז מצומצם, אז ס׳איז נאר איין יאר, איז מצד די מעשה. מצד די חכמה שבדבר, מצד די צורה פון די זאך, זענען אלע צורות אמת׳דיג אלע צורות. אין די חכמה איז עס נאך קלארער: ס׳איז נישטא קיין איין זאך אין די וועלט וואס איז נישט קאנעקטן מיט אלע אנדערע זאכן. כדי ס׳זאל זיין אמת׳דיג א צורת מענטש, דארף זיין צורת בעל חיים, צורת עוף, צורת דגים; אויב איינער וואלט אמת׳דיג פארשטאנען איין זאך, פארשטייט ער אלעס. מ׳מיינט נישט אז ער קען אינגאנצן פארשטיין אלעס, אזוי ווי א מענטש איז א עולם קטן, אבער ס׳מיינט אז ס׳פעלט גארנישט, לא תחסר כל בה (דברים ח). אלעס פון די פערספעקטיוו פון דעם מענטש איז דא א חסרון – דער אייבערשטער האט אלעס פון אלעס, און אונז האבן נאר אלעס פון איין זאך.
בחינת חכמה און בחינת אמונה
ווען א מענטש לעבט א בחינת חכמה, און מ׳קען עס זאגן בדרך אמונה, ווייסט ער אז ער טוט וואס ער דארף טון און ס׳אינקלודט אלעס, ווייל דאס איז געטליך – נישט ער אליין טוט וואס ער דארף, ווייל נעבעך ער איז א קליינער מענטש וואס קען נאר טון איין זאך, נאר די חכמה עליונה האט אים געמאכט טון איין זאך. חכמה עליונה איז א דבר כללי, דער אייבערשטער ווייסט די גאנצע וועלט. ווען ער איז א בחינת גוף און קוקט פון אונטן, זעט ער אז ער איז נאר איין יאר און נאר איין טאג, אבער דאס איז אמת׳דיג אלע טעג.
דער תיקון – מער נישט טון ווי יא טון
די וועג דאס צו טון איז אויך צו טון ווייניגער זאכן, נישט דורך טון מער זאכן. דאס איז די סוד פון מצות לא תעשה, וואס זענען כנגד שס״ה ימות החמה. דער תיקון פון די קורצערע זמן איז מער נישט טון ווי יא טון, ווייל אזוי ווי מיר האבן געלערנט: די ריזן פארוואס מ׳זאל נישט טון אן עבירה איז אז מ׳האט נישט קיין צייט. ס׳איז נאר דא דריי הונדערט פינף און זעכציג טעג אין א יאר; וואו איז דא צייט צו טון אן עבירה? כל יום אומר לך אל תעשה את העבירה, ווייל האסטו דאך נישט אזוי פיל צייט.
ווען א מענטש טוט איין זאך, און אינמיטן ווערט ער דיסטרעקטעד, ער וויל טון נאך א זאך און נאך א זאך, ווערט ער פארלוירן. און דעמאלטס ווערט ער נאך בצער אז ער טוט נישט די אנדערע זאכן, ווייל ער איז נישט ריכטיג אריינגעגאנגען אין די איין זאך.
די גאנצקייט פון איין זאך
דער וועג נישט צו האבן די צער פון א צמצום פון איין זאך, איז צו טון נאר איין זאך נאך בעסער. ווען ער טוט אינגאנצן איין זאך – דא האסטו שוין די ווארט “אינגאנצן”, די גאנצקייט – זעט ער די כל יכול, די כלליות וואס איז דא אין דעם איין זאך, און אין דעם שפיגלט זיך אפ די גאנצקייט פון די גאנצע וועלט. צו ער ווייסט עס אינגאנצן, אדער ער ווייסט עס ווייל ער איז א חכם און קען אביסל זען ווי אלעס קאנעקט זיך מיט דעם, אדער ער ווייסט עס נישט און עס איז נאר בדרך אמונה, אזוי ווי דער תניא זאגט אז אין חכמה ליגט אמונה. ער זאגט: איך טו נישט די איין זאך נאר ווייל איך קען נאר טון איין זאך, איך טו די איין זאך ווייל דער אייבערשטער האט געמאכט אז יעדע חלק זאל האבן זיין חלק, “חלק ה׳ עמו” (דברים לב), און דער אייבערשטער האט געמאכט פאר מיר דעם חלק וואס אין אים ליגט די גאנצע. דאס זענען צוויי וועגן וויאזוי מ׳קען עס טון.
דאס איז דער צייט פון “זכור ושמור בדבור אחד נאמרו”, און וועגן דעם קען מען תשובה טון. איך האף אז ס׳איז גענוג קלאר, אויב נישט וועט מען זיך נאך מער מתעמק זיין בעזרת השם.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
זכור ושמור בדיבור אחד – חכמה ואינה מלאכה
היום ערב שבת קודש פרשת נצבים־וילך, שבת סליחות. אני מבקש להמשיך במקום שבו נעצרנו. נדמה לי שסיימנו בשיעורים האחרונים להבין לאמיתה את ההקדמה של חלק הפקודין שבזוהר, הבנויה על הפסוק ‘ושמרתם ועשיתם׳, שכן הזוהר טמן בו את סוגיית שמור וזכור.
שלושת הנושאים שנרחיב בהם
ברצוני להרחיב מעט בשני עניינים. האחד, על הדבר האחרון שבו דיברנו, שמצד אלוקות, מצד השגת אלוקות, ובשעה שיהודי הוא במעלת שבת, אזי ‘זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו׳. זו השגה שמביאה הגמרא בראש השנה לגבי תקיעת שופר, שמחמתה אין אדם יכול לשמוע שני קולות כאחד, ואם שני אנשים תוקעים אין אדם יכול לשמוע את שניהם — אלא שבראש השנה יש דין מיוחד, שלפי שהוא דבר החביב נותן בו האדם את דעתו, ‘יהיב דעתיה ויהיב ליביה׳ והוא שומע. יש להתבונן בזה ולמצוא בו רמז.
והדבר השני, אם נספיק להגיע אליו, הוא מה שהזוהר דורש ש׳ועשיתם׳ זהו זכור, לפי שהזכירה עושה עשייה לעילא. דיברנו בשבוע שעבר בעיקר על הנקודה מדוע אין נאמר תמיד זכור, מדוע נאמר בדרך כלל עשייה, ומדוע דווקא כאן, כשמחלקים את הזכירה מן העשייה, הרי זה חידוש — משום שמדובר מנקודת מבטו של האדם, שאצלו אין זו אותה מציאות. אך באמת עלינו לרדת לעומק, שהרי זהו ודאי אחד מיסודות הזוהר, יסוד גדול ביותר, הנושא הנקרא ‘באתערותא דלתתא אתער לעילא׳. עלינו לברר מה משמעו לאמיתו של דבר ומה משמעו לגבי דידן — שני עניינים, ושניהם צריכים להתבאר לנו בבירור.
הדבר השלישי – זכור ושמור בהמשך הדרשות
ויש עוד עניין שלישי שברצוני לדבר עליו אם יהיה לי זמן. סוגיית זכור ושמור שהזוהר ממשיך בה בדרשה שלאחריה, בדרשת המצוה הראשונה, מצות עשה של ידיעת השם, וכן במצוה שלאחריה, המצוה השנייה של עבודת השם, וכן אחר כך במצות יראת השם, ולדעתי אף במצות זכור את יום השבת. אפשר להרחיב את הדבר עד לסוגיית יום הזיכרון, שראש השנה הוא יום הזיכרון, וודאי יש לו נגיעה לזכור שאנו עוסקים בו. נראה אפוא כמה מן הנושאים הללו נוכל להקיף.
ובעניין השלישי הזה, הזוהר מחבר את סוגיית זכור ושמור — כפי שדיברנו שהוא מחבר את מצות העשה עם מצות הלא תעשה — ונמצא שאם זכור הוא מצות העשה, הרי הזכר, כלשון הזוהר, יש לו נגיעה לרמ״ח מצות עשה, ושמור יש לו נגיעה לשס״ה מצות לא תעשה שבזמן, ועלינו להבין את חיבורו של אדם אל הזמן, וכן הלאה.
ובכך היינו מבינים את סוגיית ראש השנה, שהוא ראשית השנה. אף שהשנים שיש לנו אינן לעולם שלוש מאות שישים וחמישה ימים בדיוק, מכל מקום הרעיון של שנה הוא שלוש מאות שישים וחמישה ימים, ובראש השנה מתכנסת השנה כולה יחדיו, ומתהווה מהם מעין זכר — מכל שס״ה הימים מתהווה זכר. זו לכאורה סוגיית ראש השנה על פי הדרוש כפי שאנו אוחזים בו.
הדבר הראשון – זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו
הבה נתחיל אפוא בדבר הראשון, ואפשר שהוא החשוב שבהם, והוא אף נוגע לראש השנה, והוא השיחה להבין מהו פירוש ‘זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו׳. זהו הראשון משלושת הדברים שאדבר בהם.
עשה ולא תעשה הם דבר אחד אצל הבורא
אנו אומרים שמשמעו הוא שעשה ולא תעשה הם דבר אחד אצל הבורא, לפי שאצל הבורא אין את הטרחה שבין עשייה ואי־עשייה, וממילא ה׳יעשה׳ שלו הוא כביכול אותה מנוחה שיש לאדם ב׳לא יעשה׳. וכן המנוחה עצמה אינה משום שהוא יגע ועייף, וכי מנוחה צריך? אלא ‘הכתיב מנוחה לעצמו׳, הרי שהקדוש ברוך הוא ‘וישבות ביום השביעי׳ — לא משום שהוא צריך לנוח, אלא אדרבה, משום שהוא רוצה ללמדנו לנוח, כמאמרם ‘הכתיב מנוחה לעצמו׳. ויש בזה עוד פירושים, כמאמר ‘מה העולם חסר? מנוחה׳, שהקדוש ברוך הוא ברא את המנוחה.
אבל במילים אחרות, באמת מצד הקדוש ברוך הוא שבת וכל ימות החול שווים הם. המנוחה והעשייה בבת אחת. אך אצלנו הדבר משתנה, אצלנו הוא מתחלק, ובבוא שבת אזי הוא הזמן שאנו עושים בו מנוחה בלא עשייה. אמנם באמת גם בשבת יש עשייה, אלא עשייה גבוהה יותר. והעשייה השבתית היא מסוג העשייה של ‘זכור ושמור בדיבור אחד׳. זהו הנושא שברצוני לבאר, וברצוני לבטאו בדרך העבודה, בדרך מעשית, שכן שם נמצאת הדרך כיצד אדם מתחיל לזכות בהשגה אמיתית של הדברים, ומשם אתחיל לבאר.
הבעיה האנושית – היום קצר והמלאכה מרובה
כדי להבין זאת עדיף לבאר תחילה מהו פירוש עבודה, מהו פירוש מלאכה, ומהו פירוש שביתה. במילים אחרות, זהו הפתרון לבעיה אנושית. ומהי הבעיה האנושית? הבעיה האנושית היא, שמי שיודע מה מוטל עליו לעשות — וכל אדם יש לו הרבה מאוד דברים לעשות — מי שהוא מעט בגדר אדם יודע ש׳היום קצר והמלאכה מרובה׳ (אבות פ״ב). הזמן קצר, והמלאכה מרובה, יש הרבה עבודה ביום.
מה משמעו של דבר? ברצוני לבאר, מה פירוש ‘היום קצר והמלאכה מרובה׳? הרי אין אדם יכול לעבוד יותר ממשך היום, ומה טענתך אפוא? עשה כפי משך היום. אלא שאין הפירוש כן, שכן האדם השיג מה משמעו להיות אדם. הוא השיג מהו כביכול התפקיד, מהי החובה, מהי התכלית, איזה מין שלמות מונחת בהיותו אדם.
דוגמאות למלאכה מרובה
אפשר לומר דרך משל, אדם שהוא יהודי, הרי עליו ללמוד את התורה. התורה היא החכמה שניתנה לישראל, דרך התורה, דרך ההוראה, דרך החיים. וללמוד את כל התורה כולה נוטל זמן רב מאוד. נאמר שנדרשות מאה שנה ללמוד את כל התורה. איני יודע, אולי זה יותר מדי או פחות מדי, וכשאין זה כן — אין זה נקרא תורה. אך על כל פנים זהו דבר ארוך מאוד. ופחות מזה הרי אי אפשר, שכן לא יֵדע, לא יהיה אדם, לא יהיה יהודי, לא יהיה בן אדם יהודי.
או אדם המבין מהו תיקון המדות ובירור המדות, שעליו להיות אדם, ורוב בני האדם לכל הפחות אינם נולדים אנשים שלמים, אלא עליהם לעשות תשובה, עליהם לתקן את עצמם כדי להיות אנשים. וזה נוטל זמן, כל דבר נוטל לאדם זמן לעשותו. יש בו זמן רב עד להפליא.
או תפקיד אחר, פעולה אחרת שאדם תופס שמוטל עליו לעשותה — לא סתם דבר נאה, שהרבי מבקש ממנו ולפיכך הוא עושה, שכן על כך ודאי אפשר לומר שפטור הוא, ו׳חשבון עושה׳. אלא אדם התופס מה מוטל עליו לעשות, ומכניס את עצמו לתוך חכמה מסוימת להבינה כראוי, יראה שנדרשות מאות שנים כדי להבין חכמה כראוי. והראיה, שבני אדם לומדים כבר אותה חכמה זה מאות, אולי אלפי שנים, ועדיין לא הגיעו לתכליתה. עדיין אין מבינים בבירור כיצד העולם פועל, כיצד התורה פועלת — על כל דבר קטן.
וכן אפשר לומר את הדבר עצמו על מה שנקרא דברים גשמיים. אדם רוצה להרוויח כסף, ולא סתם — יש מי שצריך כסף כדי לעשות שבת, ואין לו קושי ללמוד ‘לחם ולאכול ולאגמו׳, שכן אינו רואה מטרה בבניין שהוא בונה, שהוא בונה עסק ועושה בו תיקון עולם. אבל מי שרואה שעניינו להרוויח כסף, לבנות בניינים, למכור דברים, לקנות דברים, לפעול משהו בעולם — כשהוא נכנס לכל דבר ודבר, ומהי משמעותו, ומה באמת נדרש כדי לעשות את הדבר בשלמות, לעשותו כראוי, רואה הוא שזהו מיזם עצום. אולי אלפי אנשים באלפי שנים כבר עמלו על כך, ובכולם בקושי הגיעו למשהו.
וכך כשאדם מתבונן בזה, כל אחד ואחד — זה רוצה לעסוק בעבודת השם, לעשות דברים חסידיים, לקבוע יחידים, לעשות התבודדות, לברר אמונות מסוימות, לחיות מושגים עליונים — אותו דבר עצמו הוא תופס: הוא מתחיל דקה, וזה נעים למדי, אך הדבר תופס אותו כראוי, והוא נדרש. כדרך שהצדיקים מספרים מעשיות מופלאות כאלה, שאחד ישב שלוש מאות שנה במערה. שלוש מאות שנה? אין אדם יכול לשבת שלוש מאות שנה בבת אחת. רבי שמעון בר יוחאי ישב שתים עשרה שנה תמימות במערה, ללמוד את התורה, לגלות מעט מסודות התורה. וכי יש לך זמן לשבת שתים עשרה שנה במערה? הרי באותן שתים עשרה שנה עליך גם לישא אשה ולהוליד ילדים. אין הדבר שייך.
אלא זה מה שאני אומר: כאן יש מלאכה שאדם רואה שהיא אכן מלאכתו, ואינו פטור ממנה, אלא מוטל עליו לעשותה. אין הכוונה למי שאין לו שאיפות ואין לו רעיונות ואין לו מבטים על מהות העולם ומהות האדם. אלא לזה הרואה אכן שיש לו דברים שעליו לעשותם, שעליו לדעת את כל התורה כולה, שעליו לזכות באותה בהירות שזוכים לה מישיבה של שלוש עשרה שנה במערה, שעליו לפעול אותו תיקון עולם שנדרשות לו כמה מאות שנים כדי שמכונה תבין כיצד הדבר פועל. זה מה שנדרש ממנו. ואז יש לו מלאכה, מלאכה מרובה, מלאכה גדולה מאוד, עבודה גדולה.
הצד החיובי – מהו הפוטנציאל
וידיעה זו, אפשר לומר אותה אף בדרך חיובית: מהו הפוטנציאל? מה יכול אדם לפעול? ומה שהוא יכול — האם עליו לעשות? שאיפתו של אדם היא לפעמים להוציא לפועל, להביא לידי מעשה, את כל הכוחות המונחים בו, את כל האפשרויות הטמונות בו. זו שלמותו של כל דבר. וכשרואים כמה יכול אדם לפעול, או כששומעים מעשיות על אנשים מוצלחים, אנשים גדולים שפעלו כה הרבה, או שהעמידו מערכות שלמות — הרי אברהם אבינו העמיד כלל ישראל שלם, ועד היום הזה עוד מדברים ומספרים על אותו אברהם, זהו דבר עצום. זהו מה שאדם יכול לפעול, מסוג הדברים שאדם יכול לפעול. והיכן אתה אוחז? כמה פעלת כמו אברהם אבינו? איני אומר זאת דרך מוסר, אלא כדי לומר: רואה אתה שיש מלאכה, יש מלאכה מרובה.
הצד השני – הזמן מעכב
זהו אפוא הצד הראשון של אותה תחושה שיש לכל אדם. ומנגד רואה הוא שהזמן מעכב אותו, ‘היום קצר׳. אני יכול בכל יום לכל היותר לעשות עשרים וארבע שעות, ובאמת גם לא כך, שכן שמונה מן השעות עלי לישון, ומלבד זאת יש לי תפקידים אחרים שעלי לעשותם. בקיצור, אולי חצי שעה ביום אוכל לעסוק בדבר הזה, במלאכה. כאן נכנס אדם, וזו המלאכה האמיתית. כלומר, מה שנקרא מלאכה הוא רק כשהיא מלאכה מרובה. זה מה שברצוני לומר.
הקונפליקט – חוסר מנוחת הנפש
כלומר, אדם חי בקונפליקט כזה, חי בחוסר מנוחה כזה, בחוסר שלמות. ואיני מדבר בחוסר מנוחה שבעמל, אם הוא עובד ומזיע אם לאו. אני מדבר שהוא חש בקונפליקט חזק מאוד, חש בחוסר בהירות, בחוסר מנוחה, בחוסר מנוחת הנפש. אין הוא כפי שהוא רוצה להיות, הוא רואה שיש מלאכה, והיה חפץ לעבוד על העולם כולו בבת אחת, היה חפץ לפעול את העולם כולו, ובינתיים בקושי יכול הוא ליום אחד, בקושי לשעה אחת, בקושי לרגע אחד.
וגם אם בחר — שכל אדם יש לו דברים כאלה המביאים אותו לבחור חלקים מסוימים, נאמר בתוך התורה כולה. אומר הוא: יש נגלה, יש נסתר, יש חסידות, יש קבלה, יש חושן משפט, יש אור החיים, ויש כל כך הרבה דברים אחרים, ואינו יכול לכל. טוב, הוא בוחר, וחלקו יהיה בדבר הזה, חלקו בתורה יהיה חלק זה. עצובה מאוד היא הבחירה, טרגית היא. וכל בחירה שאדם עושה, ואומר, טוב, זה נוטל חיים שלמים, נוטל שבעים שנה. נאמר, כמה שנים יכול אדם באמת ללמוד בחייו, למשל? אולי עשרים, שלושים שנה, איני יודע, לכל היותר. אני נותן את שלושים שנות עבודתי לסוגיה זו, למקצוע הזה. ואז יהיה, נאמר, מומחה העולם באותו מקצוע, יפעל באמת את המלאכה. אכן פעל אדם משהו.
ואף אז, האם אין בזה דבר טרגי? הרי עצוב הדבר עד מאוד, שכן כמה שאתה מקדיש עצמך לדבר אחד, כך נטלת את עצמך משאר הדברים, כך קיצצת עצמך, כך אמרת שלעולם לא תעשה דברים אחרים. שאם אחד אומר שיהיה רופא גדול, שיעסוק ברפואה, שיֵדע כיצד לרפא את לב האדם — ממילא לא יֵדע כיצד לרפא את מוח האדם. והלוא זה חלק ממלאכת הרפואה, והוא רוצה בו, שכן זה חלק המתחייב ממה שהוא מבין שרופא הוא מי שמבין כיצד גוף האדם פועל, ואחריותו כביכול, ועניינו, להבין את הגוף כולו ולרפאו מכל מיני בעיות.
אך בזה עצמו יש מלאכה מרובה שאין לה סוף. אפשר ללמוד מכל מערכת, מכל חלק, מכל מנגנון שיש בגוף האדם, ללמוד עד אין סוף, ועד היום הזה עדיין אין מבינים הכל, שכן עדיין יש מה לחקור, יש מה לתור, לנסות לגלות.
מדוע אדם מוכרח לבחור
ואיזו בחירה שיבחר, נאמר שהוא בוחר, ואדם מוכרח לבחור. שכן כפי שדיברנו באריכות בשיעורים אחרים (על מהות היצר הרע ואין זה מקומו), אחד מן היצרים הרעים הגדולים שיש הוא, שמכיוון שרואה אדם שהמלאכה מרובה, ואינו מחויב לשום דבר מסוים, נשאר תמיד פתוח, שכן אז הוא חולם תמיד שיעשה הכל. אבל זה גופא שאין אדם יכול לעשות הכל — זהו ‘יום קצר׳, זהו ‘ימי שנותינו בהם שבעים שנה׳ (תהלים צ), אין לאדם זמן אין־סופי, מוכרח הוא. אם ברצונו לעשות משהו בכלל, מוכרח הוא לחתוך, מוכרח לקצוץ עצמו מהרבה דברים אחרים ולומר: זה מה שאני עושה.
עצת הבעל שם טוב – מחשבה אחת
וכיצד מוצאים? זו השאלה הגדולה ביותר, אמנם השאלה האישית הגדולה ביותר שיכולה להיות לאדם בחייו. איזה דבר עלי לוותר עליו? ואז בכל יום ויום. אף אם אדם יכול לדעת באופן כללי, שהוא רואה שהוא נמשך לדבר מסוים, שהוא רואה שההשגחה, ויהיה המצב אשר יהיה, הובילה אותו לעשות תפקיד מסוים — אף על פי כן, בכל יום יש לו בחירות רבות, יכול הוא לעשות יותר מזה, ויכול לעשות יותר מזה, אך את הכל אינו יכול לעשות, אין הדבר אפשרי. תמיד תהיה המלאכה מרובה יותר מן היום הקצר, לעולם, עד שנגיע היום ללשון שאומר לכם.
כלומר, זו רק פילוסופיה, זהו דבר פנימי. אבל בחיצוניות, בפועל, יהיה מוכרח הדבר להיות כן, שכן הוא יהיה מוכרח לבוא לפתרון שלי אם ברצונו לזכות במעט מנוחה. וזהו העניין: הוא יהיה מוכרח, ובכל יום קם אדם, והבעל שם טוב אמר, וזו הדרכה עצומה שיש להתכונן בה לימים הקדושים ולכל יום ויום. הבעל שם טוב אמר, עצה אחת לעבודת השם היא שיהיה לאדם רק מחשבה אחת. ובמחשבה אחת כוונתו, כך הוא מתחיל, מחשבה אחת בכל יום. הוא קם בבוקר, וחושב: מה אעשה היום? דבר אחד. ואם אחר כך יעשה עוד דברים, ייכללו כולם באותו דבר אחד. שכך אין האדם מתבלבל, כך אינו חי בעולם התוהו, שהוא הנאת עמלק, שכל מדה באה ואומרת לו, אולי תעשה זאת, אולי תעשה זאת.
כל החטאים באים מבלבול הדעת
והאמת היא שכל החטאים, כל בלבולי הדעת, כל הבלבולים שיש — מכאן הם באים. מדוע? כי כאשר אדם מתחיל, ישב ללמוד, נאמר, החליט: היום אלמד מסכת בבא בתרא. ואחר כך בא לו
, נאמר, יצר הרע, ואומר: אולי בבא קמא? טוב, הולך ולומד בבא קמא. זאת כבר מבין כל אחד שהוא מעין בחינת ‘מבדיל בין קודש לקודש׳, שכן החילוק בין בבא קמא ובבא בתרא — עדיין שניהם דברים טובים, עדיין שניהם דברים קדושים. הוא לומד תורה ונזכר שעליו לעשות חסד — שניהם מצוות, שניהם דברים טובים. השאלה היא רק שלכל אחד יש עניינו. ואם עושים הכל, לא עושים כלום. זו הבעיה שבגללה מוכרח הוא לבחור.
מדוע לא לחטוא – מאמר הקאצקער
אבל על פי האמת, אף מה שאדם יושב ללמוד, ובאה לו מחשבה, שמא ילך יום שלם בטל, שמא ילך לעבור עבירה, שמא ילך לזלול. אף לזלילה יש מקום כלשהו, אף היא דבר. ייתכן שאין זה טוב כלל לאיש להיות הזולל, איני אומר שיש תפקיד כזה. אבל העומק בשורש הדבר, מה שבאה לו מחשבה שאולי ילך לזלול, שאולי ילך לעשות איזו שטות, שאולי יבלה את הזמן, שאולי יתבטל — גם זה אפשרי רק משום שעדיין הותיר פתוחה אפשרות כלשהי שיעשה עוד דברים.
ויש בעולם זלילה, ויש לה מקום כלשהו, ויש בעולם סוג חיים כזה, יש בעולם תפקיד כזה, יש בעולם מציאות כזו. וכפי שרואים, האנשים המכניסים עצמם לתוך הדבר יש להם אותה מלאכה מרובה עצמה. יש ‘אוהב כסף לא ישבע כסף׳ (קהלת ה), יש ‘אין אדם מת וחצי תאוותו בידו׳ (קהלת רבה א), וכל דבר שמכניסים עצמם לתוכו, גם הוא יהיה מלאכה מרובה. יש בו עולם שלם, יש בו אין־סוף, כדוגמת הנאת עמלק, יש בו מתפשט והולך, יש אין־סוף בכמה אפשר לאכול, כמה אפשר להבין ולאכול. ולא נאמר רק בחלק הטוב שבו — אמנם יש בו חלק טוב ממש — אבל אף שלא בחלק הטוב, זה עצמו עולם שלם.
מאמר הרבי מקאצק
ובאמת, כמו שאמר הרבי מקאצק, ואני הרהרתי בזה לאחרונה, אמר הרבי מקאצק דבר חכם עד מאוד, דבר חכם להפליא. הוא אמר — ואין בני אדם לומדים אותו כראוי — שהוא רוצה שחסידיו לא יחטאו, לא משום שאינם רוצים לחטוא ולא משום שהם יראים מן החטא מטעם כלשהו, אלא לא יחטאו מפני שאין להם זמן.
חושבים בני אדם, טוב, זהו דבר מעניין, שהוא אומר שיש לעסוק כל כך הרבה בעבודת השם, בלימוד ובתפילה, עד שלא יישאר זמן לחטוא. אבל מה החילוק? בין כך ובין כך אין חוטאים. מה הוא מבקש לומר? נראה לי שמה שהוא מבקש לומר הוא אולי אותו עומק שאני אומר כאן, שהחטא הוא דבר, יש דבר כזה, ‘כטוב כחוטא׳ (קהלת ט), יש לפני הקדוש ברוך הוא טובים וחוטאים, לשניהם יש עניין כלשהו בעולם. אם כן, מדוע לא יחטא אדם? רק משום שאין לו כל כך הרבה זמן. שאילו היה לו זמן אין־סופי, יכול היה לחטוא ואחר כך לשוב בתשובה, וכך חוזר חלילה, שהרי תמיד יבוא לידי סוף, תמיד יש זמן, זמן לכל דבר, ‘לכל זמן׳ (קהלת ג), יהיה לו זמן לכל.
התירוץ האמיתי – מפני שאין זמן
מהו באמת התירוץ האמיתי מדוע לא יחטא אדם? הוא אומר, זה רע. אבל אין דבר שהוא רע בהחלט, נכון? רע פירושו שהוא רע משום שאין הוא נכנס לכאן. אבל מדוע באמת רע לחטוא? צריך לזכור, לתפוס, זהו התירוץ האמיתי. והתירוץ האמיתי — ואולי אין ראוי לומר זאת, שכן בני אדם יחשבו שאני אומר שיש סיבה טובה לחטוא ורק היא הסיבה — אך נראה לי שבעומק העניין באמת כך הוא.
הסיבה האמיתית, וזה תירוץ טוב יותר: אדם קם בבוקר ואומר ‘מה אעשה היום?’, והוא תופס ועושה כעין חשבון הנפש על כל חייו, ואומר ‘לְמה חיי? ומה יהיו?’ — עליו לתפוס שכל חייו לא יספיקו לכך. זה מה שחיי הם, ועלי להקדיש לכך את כל הזמן. לכן אני עושה רק דבר אחד.
ועתה, שוב, את זה אני אומר בדרך שלילית, ואפשר לומר אותו בדרך חיובית. היום ברצוני לעשות רק את הדבר האחד, מה שאני הולך לעשות, וזה יתפוס את כל זמני. עתה בא אליו היצר הרע ואומר: ‘אולי תעשה דבר נוסף? אולי צא לטיול, איני יודע מה, לך עשה משהו במקום כלשהו.’ אומר הוא לו: יפה מאוד, סברה נאה יש לך. יש דבר כזה, איני מכחיש שיש דבר כזה בעולם. שיש המכחיש, כפי שלמדנו פעמים רבות, אחד אומר ‘אי אפשר בבוסר חזיר׳ — ואומר הוא דבר שקר, שכן לא אי אפשר, יש בוסר חזיר בעולם. ומדוע אתה חולק על הבורא שברא בוסר חזיר? אלא הוא אומר ‘אפשר בתורתך׳.
מה פירושו של דבר? לדרכנו פירושו: הוא אומר, יפה מאוד, צדקת צדיק׳ל, אתה יצר הרע, עניין נאה הוא לעשות עבירות, עניין גדול. אבל אין לי זמן. מה פירוש אין לי זמן? ‘היום קצר׳, עלי לעשות דבר אחד. האם אתה מסכים שאעשה דבר אחד ביום? דבר אחד היום — האם תוכל להעמיד לי שאעשה? אין אדם יכול לעשות יותר מדבר אחד. ‘היום קצר׳, הלוואי דבר אחד. הלוואי אצליח להשלים את השיעור האחד שיש לי היום, הלוואי. יותר מדבר אחד אינני יכול לעשות ביום. אם כן, את הדבר האחר, נא שיחלקו אותו עד שיימצא לו זמן. ולא יימצא, שכן אין זמן, ‘שאין יהיה לו יום ולילה׳, אין זמן.
הקדוש ברוך הוא הוא כל־יכול, ואדם אינו
הדבר עצמו הוא כל חייו של אדם. על האדם לתפוס שמה שאיננו יכולים לעשות עבירות הוא ברובו משום שאין זמן. שכן אילו היה ‘אחד על הזמן׳ — הקדוש ברוך הוא עשה לך סדר, טובים סדר, אך הוא ‘אחד על הזמן׳, יכול הוא לכלול הכל, והוא כל־יכול, וכל יום יחד. ואדם אינו כל־יכול, אדם הוא ההיפך הגמור מכל־יכול. אדם הוא קצר, ‘קצר רוח ורב רוגז׳. אדם הוא קטן מאוד, ומעט לו מן הזמן, קוצר רוח, קוצר זמן, הזמן קצר, היום קצר, אין לו זמן.
מהי אפוא העצה לזה? מוכרח הוא. שוב, הכלל הגדול, ובפרט בזמן הזה — ותמיד היה כן — הוא, שאם אין אדם מחליט, ממילא הוא מפוזר ומפורד. הוא עושה בכל יום אלף דברים, אך אף לא דבר אחד באמת, שכן הוא מתחיל כל דבר ואינו מסיימו. זהו החיסרון, זו הטעות הגדולה שבה אנו נלחמים תדיר.
דבר אחד הוא התירוץ לכל הקושיות
אבל כאשר אדם עושה דבר אחד, זהו התירוץ לכל הקושיות. אין הוא צריך להיכנס לחקירה, אין הוא צריך להיכנס לחקירה אם יש לעשות את העבירות, אם היה בכך טוב, אם לא היה בכך טוב. אני יודע שכבר יש לי הבחירה שעלי לעשות היום.
ונראה לי שזה מה שהוא מתכוון, שהוא מוריד שם את היותו יהודי. שכן מה שאומרים, מדוע בני אדם מתבלבלים בזה, הוא אומר: מדוע צריך אדם להיות טוב? הוא אומר, אולי משום שהתורה אסרה. אני יהודי, ויהודי אינו עושה. שואל: מה פירוש, וכי גוי אינו צריך להיות טוב? גוי צריך גם הוא להיות אדם. אדרבה ואדרבה. אבל נראה לי שמה שהוא אומר הוא דבר עמוק מאוד. הוא אומר, נאמר, יש שבעים אומות בעולם, לך דע כמה בני אדם. הקדוש ברוך הוא עשה הכל, לכל דבר יש חשבון, ‘כל פעל ה׳ למענהו וגם רשע ליום רעה׳ (משלי טז). הקדוש ברוך הוא עשה כל מיני בני אדם, כל אחד לעניינו. ואיני צריך אפילו לומר ‘זה לעניינו׳, שיש מלאכה מרובה, יש מלאכה אין־סופית בכל סוג חלק, ואולי הבירור, השלמות של הזלילה, גם היא עניין כלשהו, יש בה צורך לעולם. וטוב מאוד שתהיה אומה כלשהי, סוג גוי כלשהו, סוג אדם כלשהו, הממונים לעבד את כל מיני הזלילה שבעולם. יהי כן, איני יודע, ייתכן שיש כאן סברה.
אנו יהודים – אנו מצומצמים
מה שאנו יהודים, כלומר שיש לנו בחירה, שהקדוש ברוך הוא בחר בנו וישראל בחרו בקדוש ברוך הוא, ‘יעקב בחר לו יה׳ (תהלים קלה), ואיננו עושים דברים מסוימים משום שאנו יהודים — זו דרך לומר: כבר אני מוגבל, כבר אני בבחירה מסוימת. בחירה מסוימת שאני יהודי, ויהודי הוא מן האנשים שהם ‘לא תנאף׳, ‘לא תרצח׳, ‘לא תחמוד׳ (שמות כ). והרי עשו אומר שהוא ‘לא תרצח׳. יודע אתה מה? אולי נדרש שיהיה בעולם מעט יותר ‘לא תרצח׳? איני יודע. אולי יש צורך כזה. ואיני צריך להיכנס לחקירה מן הפרספקטיבה הרחבה ביותר, שיש צורך בכל הדברים, שכן כבר אני מצומצם, כבר אני תורני, כבר אני יהודי ההולך עם התורה.
מה שאומרת התורה אינו הכל? אמת. שם לא יכול להיות הכל, שהרי יש עוד בני אדם. ולא ניתן להם כל התורה — אם זו אשמתם, אם זו אשמת הקדוש ברוך הוא, אם משום מה — שוב, אין הכל יכול להיכנס בבת אחת, מאיזו סיבה שתהיה. אבל ודאי יש דבר כלשהו מלבד היות יהודי. שהחושב שכל העולם כולו יהודים אינו אלא כסיל, שהרי יש אלפי מיליארדים של בני אדם מלבד זה. אבל אני יהודי, והיהודים מצומצמים לעשות דברים אלה, שכן צריכים הם לעשות משהו. שאילו כל אחד יהיה הכל, לא יהיה אף אחד כלום.
החוויה הבסיסית של אדם
יוצא אפוא, נעבור מעניין לעניין, שזו החוויה, החוויה הבסיסית של אדם. הוא רוצה דברים רבים מאוד. כל מי שהוא מעט אדם — ואיני מדבר במי שהוא כלום, סתם המוני, העושה בכל יום מה שאומרים לו — אלא מי שיש לו שאיפה כלשהי, המבין את השלמות ואת היופי של דבר אחד, ואחר כך רואה כן גם בדבר אחר. ואף לאחר שמוכרחים לבחור, והעיקר — ולפי מה שאני עומד עליו — עצם היות אדם, עצם היות מבוגר, לזכות במוחין דגדלות, הוא במידה גדולה מאוד לדעת שאדם תופס ונעשה משלים עם זה. אני יהודי, ויהודי עושה כך, או שאני — ובמיוחד בישראל יש הרבה תפקידים, אין די בכך — אני כך, ומה שאני, וכי טוב לעשות דברים אחרים? זה כבר טעם הדבר שאמרו בסיפורי המעשיות, זה מעשי, וזה מעשהו. מה אעשה? וכי אוכל להיות הכל? אינני יכול להיות הכל. אני יכול להיות אדם, יכול להיות אדם אחד, בקושי. אני משתדל להיות אותו אדם אחד שאני, כראוי. זהו הדבר הראשון.
הצער שבצמצום – בהיעשות שנה
ועם כל זה יש כאן מעין צער, יש בו צער גדול. כשנולד היה צער גדול, שכן הנשמה קודם לכן היתה בשמים. או בכל שנה שמתחילה — יש בה מעין גבורה, מעין צמצום. שקודם שהגיעה השנה לעולם היתה יחד עם כל השנים, כביכול בשמים, ששם יש כל הימים, ‘ימים ארוכים׳, אריך אנפין, למעלה למעלה נקרא אריכות ימים, זהו מבטו של הקדוש ברוך הוא. ואיננו מדברים בזה, שמידת הרחמים קשורה לאריכות ימים (כבר דיברנו בזה, ואין זה מקומו). זהו מבטו של הקדוש ברוך הוא.
אבל בהיעשות שנה, כלומר כשהוא נעשה שנה, כשבאה השנה — והשנה בוכה, ראשית השנה בוכה תמיד. אומרת: מדוע עלי להיות תשפ״ז? יכולתי להיות כל השנים בבת אחת. כשהייתי כביכול אצל ‘מאי אימא׳ בבינה, קודם ששם יוצאות כל השנים, היו הרי כל השנים יחדיו, הכל אחד, כל אחד היה הכל. וכאן יורדת ומצמצמים אותה, אומרים לה: היי תשפ״ז, ולא סתם תשפ״ז, אלא סוג תשפ״ז כזה, לאחר כל הבחירות שעשו בני אדם עד אז, שגורמות שיהיה מוכרח להיות סוג שנה כזה או שלא יהיה סוג שנה כזה.
יש בזה כאב גדול, במילים אחרות מלאכה גדולה, מעין מלאכה שאני קורא לה טורח, טרחה גדולה, צער גדול, ‘דברים שבצער, ואני מתפרנס בצער׳. נאמר בגמרא בקידושין שבני אדם מתפרנסים בצער, הצער הראשון, ‘בזעת אפיך׳ (בראשית ג), כללות אדם הראשון. מה פירוש שהוא מתפרנס בצער? מה רע בכך שאדם צריך לחרוש, איני יודע? משום שיכול היה באותו זמן לעשות דברים אחרים. שהרי יש עוד דברים לעשות, אך אי אפשר את הכל.
לאדם יש אף פרנסה, אותו דבר עצמו, כל אחד מחפש לו פרנסה, והעיקר הוא שיברר האדם מהי מלאכתו, במה הוא טוב, כיצד יוכל להרוויח כסף. לכל אחד עניינו, ואינו יכול לכל. וכי אעשה עסקים אחרים? הרי אינך יכול אלא עסק אחד בבת אחת, או שניים, איני יודע כמה אנשים יכולים עשרה. אינו יכול לכל, שכן הוא מוגבל, הוא בשר ודם, הוא ‘היום קצר׳, הוא ‘מלאכה מרובה׳. יש בזה אפוא סדרים.
סדר השבוע – בכל יום צמצום
זהו סדר של שבוע שלם. סדר יום ראשון אינו יום שני, ויום שני אינו יום שלישי. בכל יום שבא יום חדש יש בו קיצור מסוים. מרגישים ממש שהיום מתחיל, ומצד אחד ודאי נאה מאוד, יום חדש מתחיל, ‘חדשים לבקרים רבה אמונתך׳ (איכה ג). ומצד שני מורגש צמצום גדול, שאין זה אלא יום אחד. וביום אחד אין יכולים לעשות כלום. מוכרחים לעשות רק יום אחד בבת אחת, ואי אפשר את הכל. ואף כשעושים כל שאפשר לעשות ביום אחד, אין זה כל שאר הימים.
הדרך החוצה – כולם בחכמה עשית
אך יש דרך לצאת מזה. והדרך לצאת מזה, כך נראה לי, נקראת ‘כולם בחכמה עשית׳. נאמר בפסוק ‘מה רבו מעשיך ה׳ כולם בחכמה עשית׳ (תהלים קד). כמה הם מעשיך? הקדוש ברוך הוא עושה מעשים רבים מאוד, ריבוי מעשים, ריבוי דברים. יש הרבה מאוד, הרי המלאכה מרובה, הרבה מאוד דברים אחרים, מלאכה זו ומלאכה זו — אין מלאכת יום ראשון מלאכת יום שני, אין מלאכת אומה זו מלאכת אומה אחרת. אבל ‘כולם׳, כל המרובה הזה יחדיו, בחכמתו. מה פירוש? מה פירוש כך? עשייה בחכמה.
עשיית בני אדם לעומת עשיית הקדוש ברוך הוא
הבה נתחיל מעט קודם ונשוב לדבר. יש חילוק גדול בין עשיית בני אדם, שהיא עשייה בכלים, עשייה בפעולות כפשוטו, ובין עשיית הקדוש ברוך הוא. ‘כולם בחכמה עשית׳ — אחד מפירושי הפסוק הוא שהקדוש ברוך הוא עושה ישירות בחכמה. ‘כי הוא אמר ויהי, הוא צוה ויעמוד׳ (תהלים לג). אין פעולות ה׳ מן הפעולות שהוא צריך להן — אין הקדוש ברוך הוא צריך פטיש כדי לבנות אדם. ‘הנוטע אוזן הלא ישמע, אם יוצר עין הלא יביט׳ (תהלים צד). הקדוש ברוך הוא עשה אוזן, האם ישמע באוזן? הקדוש ברוך הוא עשה את עיני בני האדם, ובני אדם יכולים לראות רק בעיניים, אבל הקדוש ברוך הוא רואה בלא עיניים. הוא רואה כפי שהדבר הוא בעצמו, לא דרך הכלי, לא דרך הממוצע של העין.
וכן כל שאר העשיות, הקדוש ברוך הוא עושה בלא ידיים, ומנהיג את העולם בלא רגליים, וכן הלאה. ואף כשאומרים דברים כאלה, משל הם, שכן אלה הם דברים ברורים שכל אחד מבין. נאמר בפסוק ‘כולם בחכמה עשית׳. והפסוק בפרשת בראשית מבטא זאת בכך שהקדוש ברוך הוא עשה את העולם בדיבור. ובספרים הקדושים נאמר שבדיבור פירושו באמת במחשבה. הקדוש ברוך הוא אינו צריך אף דיבור, שהדיבור הוא רק משל, כמו מלך. מלך חי במנוחה, והוא מצווה, ‘באשר דבר מלך שלטון׳ (קהלת ח), הוא אומר לאנשים אחרים מה לעשות והם שומעים לו. אבל הקדוש ברוך הוא אינו אומר לאיש, אינו צריך לומר לאיש מה לעשות אלא דרך משל. ולאחר שכבר יש דברים, אומר הוא למלאכים וכדומה — אך מי עשה את המלאכים? ישירות.
מחשבה כמעשה
הקדוש ברוך הוא עושה כביכול במחשבתו,
ומכאן ההלכה: ‘אמירה לגבוה כמסירתה להדיוט׳, שבדברים שבקדושה מחשבה כמעשה. משום שהמחשבה, מצד הבורא, מצד הקדושה, יש לה ערך כזה, יכולה לעשות כמעשה. כדי שדבר יהיה במעשה, שייעשה קודש, שייעשה, נאמר, לעשות כלי בדרך מסוימת, צריך אדם לעמול, לקחת מַשׂור ולחתוך, וכן הלאה. אבל כדי לעשות את המחשבה שבו, כדי שיחשיב אדם דבר לקודש, די באמת רק במחשבה. אצל הדיוט אין די, צריך לעשות מסירה, שכן בעולם החול אין רואים שהוא ברשות הזולת עד שעושים קניין, עד שמזיזים אותו. אבל בעולם האמיתי, בעולם החכמה — שהקדושה נקראת עולם החכמה, עולם המחשבה — מה שנחשב כבר נעשה.
ומה שנחשב, במילים אחרות נאמר בבירור כך: הקדוש ברוך הוא כאשר הוא חושב, כביכול — והחשיבה גם היא, שכשאנו אומרים חשיבה כוונתנו כביכול חשיבה במוח, בשכל, והקדוש ברוך הוא חושב אף בלא מוח, כמו שאומר הרמב״ם ‘הוא ודעתו אחד׳ (רמב״ם הלכות יסודי התורה פ״ב). הקדוש ברוך הוא חושב, וכשאנו אומרים חשיבה אין זה אלא משל שאנו אומרים. על כל פנים, הקדוש ברוך הוא חושב אף בלא מוח, בלא שכל כביכול, והשכל הוא הוא. אבל מכיוון שמצד הקדוש ברוך הוא, מצד הדרך שבה הקדוש ברוך הוא עושה את העולם — שהיא הדרך האמיתית שבה העולם באמת, כיצד הוא נראה כשהקדוש ברוך הוא מביט עלינו, כיצד הוא באמת — מחשבה כמעשה. הקדוש ברוך הוא עשה את כל העולם במחשבה, בדיבור, ברצון, אותו דבר, בלא שום מעשה.
אדם יכול להיות דומה לבוראו
באותה דרך יש אדם, שאדם יכול להיות דומה לבוראו. כשאדם חושב, כשאדם מבין דברים מצד המחשבה, כשאדם פועל מצד המחשבה, אף שם מחשבה כמעשה. זהו החידוש, חידושו של אדם, חידושו של בשר ודם, אדם שיש לו דעתו. ודעתו של אדם יכולה גם היא — כשהוא עושה, כשאדם עושה במעשה, עושה הוא אכן במעשה, והמעשה הוא מחוץ למחשבותיו. אבל כשהוא עוסק בעולם המחשבה, כשהוא עושה מצד החכמה, כשהוא חכם.
החכם חי בבחינת שבת
חכם הוא סוג אדם שהוא ‘יום שכולו שבת׳. אצל חכם תמיד שבת. מדוע? משום שחכם עושה במחשבה. כביכול, אפשר להבין באופן הפשוט ביותר, שיש מי שמלאכתו לעשות את מעשי העולם, ועליו לעבוד, לחרוש את ל״ט המלאכות שלו, שהוא עושה במעשה. ודאי, זה בא ממחשבה כלשהי, יש לו אף איזו תוכנית במה שהוא עושה, אבל מחשבתו נפרדת ממעשיו.
ולאחר מכן יש מי שמלאכתו שהוא חכם הדור, חכם העולם, הוא מבין, הוא מוציא מחשבות, את הרעיונות כיצד לעשות דברים. עתה, רעיונותיו אינם עושים ישירות, שכן אינו אלוה, אינו הקדוש ברוך הוא, אין הוא עושה ישירות. אבל ממחשבותיו נעשים אף מעשים. יש לזכור, ‘מעשה בכלל מחשבה ואין מחשבה בכלל מעשה׳. כשלאדם מחשבות ברורות, נעשים מהן מעשים. או שנעשה ‘ועמדו זרים ורעו צאנכם׳ (ישעיה סא), שנעשה אחר המוציא לפועל את מחשבותיו, אם הוא יודע כיצד לבטא את מחשבותיו — וזהו הדיבור.
כוח הדיבור
כשאדם — כך הוא הטבע, טבע מעניין של בני אדם, יש להתבונן בו — יכול אדם לעשות דברים גם בדיבור. כל מי שיש לו כוח מסוים, זה מה שפירושו של דבר, פחות או יותר: כשיש לאדם כוח, כשהוא בעל השפעה, כשהוא הרבי. הרבי הוא סוג אדם העושה דברים בדיבור, הוא אומר ותלמידיו עושים. מדוע? משום שהוא משכנע אותם. אין הוא עושה זאת אף על ידי כפייתם, אלא הוא מבאר להם, מלמד אותם מהו הנכון, והם עושים זאת.
ואותו דבר עצמו הוא אדם לגבי גופו שלו, לגבי מצבו שלו, לגבי חלקי נפשו שאינם מחשבה. כשמתחילים מן המחשבה, מגיע הדבר לכלל מעשה, כפי מידת יכולתה של המחשבה לתקשר היטב — שזה ודאי עניין בפני עצמו, שנעשה פירוד גדול בין המחשבה והמעשה, שהוא חטא אדם הראשון, שהפריד בין מחשבה ומעשה, וכו׳ וכו׳. אבל כשאדם חכם אמיתי, מגיעה מחשבתו עד המעשה, בין בפרטיות נפשו, שהדבר נעשה על ידי מחשבתו, ובין ביחסו לאנשים אחרים, שהוא מדבר וזה נעשה, והרי הוא פועל כביכול כאלוה.
סוד האדם – יגיע כפך ולא יגיע מוחך
יוצא אפוא, שכשאדם עושה במחשבה, אזי הוא כאדם, ונראה לי שזהו סוד האדם. אפשר לדבר בדבר הפשוט: זה שקשה לאדם — דיברנו בתחילה על רמה נוספת של אדם שיש לו קושי שהמעשה אינו כל המעשים, ומיד נראה שגם זה מתקיים לדעתי — אבל אף הדבר הראשון, מה קשה לאדם? מהי המלאכה? מהו טורח? מהו ‘יגיע כפך׳? ‘יגיע כפך׳ (תהלים קכח), ולא יגיע מוחך. שכן ראשו רוצה שיהיה לו לחמו, אבל כדי שייעשה לחם עליו להתאמץ, להזיע בידיו, ‘בזעת אפך׳, אַפּו וגופו צריכים להזיע.
אבל אם אדם מברר כיצד יעשה דברים במחשבה, ומבין שיש לו די בהירות עד שהוא יכול לבטאה במחשבה, יכול להוציאה במחשבה, יראה שלפתע הוא חי במנוחה, לפתע המחשבה כביכול בדרך ממילא. איני יודע אם היא ממש מעצמה, שהרי הוא בגוף, אבל הרי זה כמעט מעצמו. אדם שיש לו בהירות במה שהוא עושה, ומבין את מעשהו, אין לו טורח במה שהוא עושה. מדוע? משום שמחשבתו מלמדת את מעשהו מה לעשות. ואותו דבר עצמו מלמד אנשים אחרים מה לעשות. וזה חלק מהיותו אדם החכם.
מחשבות שבתיות פועלות
חכם חי בבחינת שבת. עתה חושבים שפירושו של דבר שהוא אינו עושה כלום. אבל אין זה אלא הנראה מזמננו, שמחשבותינו, המחשבות האנושיות של ימות החול, אינן פועלות כלום. אבל מחשבות שבתיות ודאי פועלות, מחשבות אמיתיות. כשבני אדם חושבים שעושים תשובה — הרי הכל במחשבה. אלא שאומרים, זה כל זמן שהמחשבה אינה נכונה, אינה מחשבה קדושה. וכשנעשית מחשבה קדושה, מחשבה שהיא ברורה דיה, מחשבה אמיתית דיה, מחשבה אלוקית, כמחשבת הבורא — היא פועלת.
ואפשר לראות זאת: אותם בני אדם שיש להם בהירות במה שהם עושים, אם ביהדות, אם בדרך ארץ, בדברי העולם, יהיה מה שיהיה — אין הם חשים טורח במה שהם עושים. זה נעשה מעצמו. ופעמים רבות כשרואה אדם שהוא מבולבל, יש לו קושי, חי בבחינת דרך, חי בבחינת מלאכה — אין העצה סתם שימצא מלאכה אחרת. פעמים זו העצה, למצוא. אך עוד עצה היא, שיעשה יותר מחשבה, שיתעמק יותר במחשבה, יותר, כביכול נראה כאילו הוא סר ממעשהו. מי שאינו רואה את ‘זכור ושמור בדיבור אחד׳, נראה לו כאילו הוא סר, כאילו הוא עוזב את עולם המעשה. אך לא, אין הוא עוזב את עולם המעשה, אלא נעשה ברור יותר, ומתוך כך המעשים נעשים מעצמם, נעשים — כמו שאומרים, נקרא ‘פְלוֹ׳ בלעז — מתחילים להיעשות מעצמם, ואין הוא חש שהוא עושה משהו.
מצב ה׳פְלוֹ׳ – למעלה מן הזמן
כביכול, וזו אף החוויה, כפי שהכל יודעים, נכתב ספר שלם ומהנה על ‘חוויית הפלו׳, ‘מצב הפלו׳. כשאדם במצב פלו, הזמן פוסק, לפתע אין הוא תופס שהזמן חולף. מדוע? משום שה׳יום קצר׳ נעלם ממנו, במחשבתו אין מעט זמן ורב זמן. פעמים רבות אפשר לעשות דברים רבים מאוד — במצב רגיל נדרש לו זמן רב מאוד, ואילו כאן זה נוטל לו מהר מאוד, או להיפך, יכול לעשות דברים רבים מאוד, ואינו תופס שהזמן חולף. הוא כביכול למעלה מן הזמן, ולכולי עלמא הוא עדיין בעולם הזה, אבל מוחו, פעולתו, כבר אינם עובדים בזמן, ואין ‘יום קצר׳ כפי שהיה לו קודם.
תקיעת שופר – חכמה ואינה מלאכה
וזהו הסוד שדיברנו בו כמה פעמים בערב ראש השנה בעניין תקיעת שופר, ‘חכמה ואינה מלאכה׳, ‘אשרי העם יודעי תרועה׳ (תהלים פט), ולא ‘תוקעי תרועה׳. שכן תקיעת שופר אינה מלאכה, אבל היא חכמה. בני אדם חושבים שהיא מלאכה, משום שנראה שהיא קשה. פשט הגמרא שם, ‘תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה׳ (ראש השנה כט), נאמר: וכי היית סבור שהיא מלאכה? עושים רעש רב, זה פשוט, נראה שזו מלאכה שלמה. אבל מי שמבין מה עושים, מבין שזו חכמה, שיש ללמוד אותה. הוא ממתין, ונדמה שאין עושים כלום, אבל אכן עושים משהו. אלא שאין זו מלאכה, אין זו מלאכה של חול, אלא מלאכה שבתית. וזה דווקא מה שיש לעשות בשבת. מלאכה מסוג זה היא חכמה ואינה מלאכה.
ראש השנה שחל בשבת – זכרון תרועה
ובזה, ייתכן שהדבר נעשה בבחינת זכירה. כל אחד מבין שדיברנו בעניין זכור ושמור. כל אחד יודע שהגמרא אומרת שכשראש השנה חל בשבת הוא בבחינת ‘זכרון תרועה׳ (ויקרא כג), ולא ‘יום תרועה׳ (במדבר כט), כלומר זכור בלא שמור, רק הזכירה. ומחמת זה, באמת, אילו היינו במדרגה אמיתית, כמו בבית המקדש ובמקום בית דין — ובית דין הוא מקום החכמה — אזי היה נעשה מזה מעשה, השופר היה נתקע, מעצמו כביכול, על ידי החכמה. אך היום שאין כן, אין לנו בית דין, אין לנו חכמה הבאה לכלל מעשה, אין לנו אלא החכמה. אבל צריכים אנו לקבל מן החכמה. חשוב שיהיה יום העוסק כולו בחכמת התקיעות, ולא בתקיעות עצמן. זהו סוד השבת.
ואומרים בני אדם, שלמעשה, כמו שאומר הערוך לנר, שרואים שיש הרבה צרות בשנים שראש השנה אינו חל בשבת, וזה משום שרוב בני האדם אינם עושים את החכמה, שכן אין לנו כל מושג כיצד להתעמק יום שלם בחכמה, ולמחרת נתקע השופר בקלות רבה יותר ביום ראשון וביום השני של ראש השנה, או שנעשה מעצמו שופר עליון, שופר גדול. וכל זה סוגיית החכמה שאין בה מלאכה.
כל הצורות מחוברות – לא תחסר כל בה
ואותו דבר עצמו — ואסיים בזה — אותה שוועריקייט שאדם מצומצם, שאין זו אלא שנה אחת, אין זה אלא הוא, זה מצד המעשה. אבל מצד החכמה שבדבר, זהו דבר מעניין מאוד. שאם חושבים מצד החכמה, או כפי שנקרא לפעמים מצד צורת הדבר, אזי כל הצורות באמת כוללות את כל הצורות. שכן כשמתבוננים רואים שכך הוא אף למעשה, אבל בחכמה הדבר ברור עוד יותר: אין דבר אחד בעולם שאינו מחובר עם כל שאר הדברים שבעולם. כדי שתהיה באמת צורה אמיתית, נאמר, של אדם, צריכה להיות בה צורת בעל חיים, צורת עוף, צורת דגים. ואילו היה אדם מבין באמת דבר אחד, מבין הוא הכל. אין הכוונה שהוא מבין מזה את הכל — כדרך שאדם הוא עולם קטן, ואין הכוונה שהוא יכול להבין הכל לגמרי. אבל הכוונה כן שלא חסר כלום, ‘לא תחסר כל בה׳ (דברים ח), אין בו חיסרון. הוא הכל. ואפשר לומר, כפי שדיברנו בזה בספירת העומר, שהכל מצד פרספקטיבת האדם, כפי שנראה מצד האדם, שיש חיסרון. כלומר, לקדוש ברוך הוא יש הכל מן הכל, ולנו יש רק הכל מדבר אחד.
בחינת חכמה ובחינת אמונה
אבל כשאדם חי בבחינת חכמה, ואפשר לומר זאת בדרך אמונה, יודע הוא שהוא עושה את המוטל עליו, וזה כולל את הכל, שכן הוא אלוקי. אין זה שהוא עצמו עושה את המוטל עליו, שכן נעבעך אדם קטן הוא, ואינו יכול אלא דבר אחד. אלא משום שהחכמה העליונה עשתה אותו לעשות דבר אחד. והחכמה העליונה היא דבר כללי, החכמה העליונה, הקדוש ברוך הוא יודע את כל העולם. ולכן אולי הוא, כשהוא בבחינת גוף, מביט מלמטה, ורואה שאין זו אלא שנה אחת ואין זה אלא יום אחד — אבל זה באמת כל הימים.
התיקון – למעט בעשייה ולא להוסיף בה
והדרך לעשות זאת היא אף לעשות פחות דברים, לא על ידי עשיית דברים רבים יותר. זהו סוד מצות לא תעשה, שהן כנגד שס״ה ימות החמה. כלומר, התיקון של הזמן הקצר הוא למעט בעשייה ולא להרבות בה, שכן כפי שלמדנו שהסיבה שלא לעשות עבירה היא שאין זמן. אין אלא שלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנה, לא יותר. היכן יש זמן לעשות עבירה? אין. בכל יום אומר לך: אל תעשה את העבירה, שהרי אין לך כל כך הרבה זמן. מתוך כך שאין אדם עושה דברים רבים.
כשאדם עושה דבר אחד, ובאמצע נעשה מוסח דעתו, רוצה לעשות עוד דבר ועוד דבר ועוד דבר, נעשה אבוד. ואז אינו נעשה רק אבוד, אלא אף מצטער שאינו עושה את הדברים האחרים, משום שלא נכנס כראוי לתוך אותו דבר אחד.
שלמות הדבר האחד
במובן מסוים, הדרך שלא לחוש את צער הצמצום של דבר אחד היא לעשות רק את הדבר האחד עוד טוב יותר. שכן אז, כשהוא עושה בשלמות דבר אחד — הרי כבר יש כאן המילה ‘בשלמות׳, שהוא עושה את השלמות — רואה הוא את הכל־יכול, את הכללות, את השלמות שיש באותו דבר אחד, ובו משתקפת שלמות העולם כולו. בין שהוא יודע זאת בשלמות, ובין שהוא יודע זאת משום שהוא חכם ויכול לראות מעט כיצד הכל מתחבר בו, ובין שאינו יודע זאת אלא בדרך אמונה — כמו שאומר התניא, שהחכמה היא כפי שמונחת בה אמונה — ואומר: אני עושה את הדבר האחד לא רק משום שאני יכול לעשות רק דבר אחד, אלא אני עושה את הדבר האחד משום שהקדוש ברוך הוא עשה שלכל חלק יהיה חלקו, ‘חלק ה׳ עמו׳ (דברים לב), הקדוש ברוך הוא עשה לי את החלק הזה. אף שבחלק כזה מונח הכל. אלה שתי דרכים כיצד אפשר לעשות זאת.
אבל זהו זמנו של ‘זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו׳, ומחמת זה כך אפשר לשוב בתשובה, כך אפשר לעשות תורה השומרת חכמה שאין בה מלאכה. ואני מקווה שהדבר ברור דיו, ואם לאו נתעמק בו עוד בעזרת השם.
תמלול מלא 📝
זכור ושמור בדיבור אחד – חכמה ואינה מלאכה
רבותי, היום הוא ערב שבת קודש פרשת נצבים וילך, שבת סליחות. סיימנו בשיעורים האחרונים לנסות להבין את ההקדמה של חלק הפקודין בזוהר, שבנויה על הפסוק “ושמרתם ועשיתם”, כפי שהוא הכניס בזה את הנושא של שמור וזכור.
שלושת הנושאים שנרחיב בהם
אני רוצה להרחיב על כמה דברים. הדבר הראשון, שדיברנו עליו בפעם הקודמת: מצד השגת אלוקות, כאשר יהודי שובת, אז “זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו”. זוהי השגה שהגמרא מביאה בראש השנה לגבי תקיעת שופר, שבגלל זה אי אפשר לשמוע שני קולות בבת אחת, שני אנשים שתוקעים, אלא שבראש השנה יש דין מיוחד שדבר החביב נותן דעת, ו“יהיב דעתיה ויהיב ליביה” והוא שומע. צריך לחשוב על רמז לכך.
הדבר השני – באתערותא דלתתא
הדבר השני הוא הנושא שהזוהר מפרש ש“ועשיתם” זה זכור, כי הזכירה עושה עשייה למעלה. דיברנו בשבוע שעבר בעיקר על הנקודה מדוע לא כתוב תמיד זכור, אלא בדרך כלל עשייה; שלחלק את הזכירה עם עשייה הוא חידוש, כי מדברים לפי נקודת המבט של בני אדם שאצלם זה לא אותו דבר. אחד היסודות של הזוהר, יסוד חזק מאוד, הוא הנושא “באתערותא דלתתא אתער לעילא”. צריך להוציא בבירור מה זה באמת אומר ומה זה אומר לעניננו.
הדבר השלישי – זכור ושמור בהמשך הדרשות
יש דבר שלישי אם יהיה לי זמן. הנושא של זכור ושמור, שהזוהר ממשיך בו בדרשות הבאות – בדרשה של המצווה הראשונה, מצוות עשה של ידיעת ה׳, וכן במצווה השנייה של עבודת ה׳, ואחר כך במצווה של יראת ה׳, ואני חושב גם במצווה של זכור את יום השבת. אפשר להרחיב את זה לנושא של יום הזיכרון, שראש השנה הוא יום הזיכרון, שחייב להיות קשור לזכור שאנו מדברים עליו.
הזוהר מקשר את הנושא של זכור ושמור עם מצוות עשה ומצוות לא תעשה: אם זכור הוא מצוות עשה, יש לזה קשר לרמ״ח מצוות עשה, ושמור קשור לשס״ה מצוות לא תעשה של הזמן, וצריך להבין את הקשר של אדם בזמן. כך היינו מבינים את הנושא של ראש השנה, שזו התחלת השנה: אף על פי שהשנים שיש לנו אינן לעולם שלוש מאות שישים וחמישה ימים, אבל הרעיון של שנה הוא שלוש מאות שישים וחמישה ימים, ובראש השנה מתאחדות השנים, נעשה משהו של זכור של כל שס״ה הימים. זה לכאורה הנושא של ראש השנה לפי הדרוש כפי שאנו מחזיקים.
הדבר הראשון – זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו
בואו נתחיל בדבר הראשון, אולי החשוב ביותר, וגם נוגע לראש השנה: להבין מה הפירוש של זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו.
עשה ולא תעשה הם אותו דבר אצל הקב״ה
זה אומר שעשה ולא תעשה הם אותו דבר אצל הקב״ה, כי אצל הקב״ה אין את הטרחה של לעשות ושל לא לעשות. ממילא העשייה שלו היא כביכול אותה מנוחה שיש לאדם בלא לעשות. המנוחה היא לא כי הוא עייף – וכי מנוחה צריך? אלא הכתיב מנוחה לעצמו, הקב״ה וישבות ביום השביעי לא כי הוא צריך לנוח, אלא להיפך, כי הוא רוצה ללמד אותנו לנוח. מה העולם חסר? מנוחה, הקב״ה ברא את המנוחה.
מצד הקב״ה שבת וכל השבוע הם אותו דבר; המנוחה והעשייה הם בבת אחת. אבל אצלנו זה מתחלק. מגיע שבת, אז זה הזמן שאנו עושים רק מנוחה בלי עשייה. אבל שבת אמיתי יש בו גם עשייה, אלא עשייה גבוהה יותר, סוג של עשייה של “זכור ושמור בדיבור אחד”. זה אני רוצה להסביר בדרך עבודה, בדרך מעשית.
הבעיה האנושית – היום קצר והמלאכה מרובה
כדי להבין צריך להסביר מה הפירוש של עבודה, מה היא מלאכה, ומה היא שביתה. זה הפתרון לבעיה אנושית. מי שהוא קצת אדם יודע ש“היום קצר והמלאכה מרובה” (אבות פ״ב). אדם לא יכול לעבוד יותר מאורך היום, אז מה יש לך טענות? המשמעות היא שלאדם יש מה שזה אומר להיות אדם, מה התפקיד, החובה, התכלית, איזה סוג של שלימות טמון בהיותו אדם.
דוגמאות למלאכה מרובה
אדם הוא יהודי, הוא צריך ללמוד את התורה – החכמה שניתנה ליהודים, דרך התורה, דרך החיים. ללמוד את כל התורה זה הרבה מאוד זמן, דבר ארוך מאוד, ופחות מזה אי אפשר, כי אחרת הוא לא יהיה אדם יהודי. או תיקון המידות, בירור המידות – רוב האנשים לא נולדים אנשים, הם צריכים לעשות תשובה, להתקן את עצמם להיות אנשים, וזה לוקח זמן.
או תפקיד אחר שאדם תופס שזה שייך לו לעשות – לא סתם משהו יפה שהרבי מבקש ממנו, שאפשר לומר פטור הוא פטור. כשאדם תופס מה הוא צריך לעשות ונכנס לאיזו חכמה, הוא יראה שזה לוקח מאות שנים להבין חכמה כראוי. והראיה, שאנשים לומדים את אותה חכמה כבר מאות, אולי אלפי שנים, ועדיין לא הגיעו לתכליתה – עדיין לא מבינים בבירור איך העולם עובד, איך התורה עובדת.
אותו דבר בדברים גשמיים. מי שרואה שהדבר שלו הוא לעשות כסף, לבנות בניינים, להקים משהו בעולם – כשנכנסים לכל דבר שבאמת נדרש לעשות את הדבר בשלימות, הוא רואה שזה פרויקט עצום, אולי אלפי אנשים אלפי שנים, ובקושי מגיעים לאיזשהו מקום.
כך כל אחד שרוצה לעשות עבודת ה׳, לעשות יחודים, לעשות התבודדות, להתבהר באמונה מסוימת, לחיות במושגים עליונים – הוא מתחיל רגע, זה מאוד טעים, אבל זה תופס אותו באמת, זה דורש. כמו הצדיקים שמספרים מעשיות נפלאות: רבי שמעון בר יוחאי ישב שתים עשרה שנה במערה ללמוד את התורה, לגלות סודות התורה. יש לך זמן שתים עשרה שנה לשבת במערה? הרי באותן שתים עשרה שנים גם תתחתן ותעשה ילדים.
כאן יש מלאכה שאדם רואה שזו כן המלאכה שלו, הוא צריך לעשות: הוא צריך לדעת את כל התורה, הוא צריך את הבהירות שיש משלוש עשרה שנה של ישיבה במערה, הוא צריך את הסוג הזה של תיקון העולם. יש לו מלאכה מרובה, עבודה גדולה מאוד.
הצד החיובי – מה הפוטנציאל
אפשר אפילו לומר את זה בדרך חיובית: מה הפוטנציאל? שאיפת האדם היא לפעמים לממש, להביא לידי פועל, את כל הכוחות והפוטנציאלים שטמונים בזה. זו השלימות של כל דבר. כששומעים סיפורים על מצליחים, אנשים גדולים שהקימו מערכות – אברהם אבינו עשה כלל ישראל שלם, עד היום הזה עדיין מדברים עליו – זה מה שאדם יכול לעשות. ואיך אתה עומד? אתה רואה, יש מלאכה מרובה.
הצד השני – הזמן מעכב
אבל מצד שני הזמן מעכב אותו, היום קצר. אני יכול לכל היותר לעשות עשרים וארבע שעות, ואפילו לא את זה, כי שמונה שעות אני צריך לישון, ויש לי תפקידים אחרים. בקיצור, אולי חצי שעה ביום אני יכול לעשות את המלאכה. כשזה נקרא מלאכה, זה רק כשזו מלאכה מרובה.
הקונפליקט – חוסר מנוחת הנפש
אדם חי בקונפליקט כזה, בחוסר מנוחת הנפש – לא שהוא מזיע, אלא שהוא לא כמו שהוא רוצה להיות. הוא היה רוצה לתקן את כל העולם בבת אחת, ובינתיים הוא בקושי יכול יום אחד ובקושי רגע אחד.
לכל אדם יש דברים שגורמים לו לבחור חלקים מסוימים. בכל התורה יש נגלה, נסתר, חסידות, קבלה, חושן משפט, אור החיים, וכל כך הרבה דברים אחרים, והוא לא יכול הכל. בסדר, הוא בוחר את חלקו בתורה. זה טרגי: כל בחירה לוקחת חיים שלמים, שבעים שנה. כמה שנים אדם יכול באמת ללמוד בחייו? אולי עשרים, שלושים שנה מקסימום. אני נותן את שלושים השנים שלי לסוגיה הזו, למקצוע הזה, והוא יהיה המומחה בעולם במקצוע הזה.
אפילו אז יש משהו טרגי: כמה שאתה מקדיש את עצמך לדבר אחד, התרחקת מהדברים האחרים, התנתקת. מי שהולך לעשות רפואה ולדעת איך לרפא את הלב של אנשים, לא ידע איך לרפא את המוח של אנשים. אבל זה חלק ממלאכת הרפואה, האחריות שלו היא לדעת להבין את כל הגוף ולרפא אותו מכל מיני בעיות. ובזה עצמו יש מלאכה מרובה אין סוף: אפשר ללמוד על כל מערכת, כל מערכת בגוף האדם עד אין סוף, ועד היום הזה עדיין לא מבינים הכל.
למה אדם חייב לעשות בחירה
אדם צריך לעשות בחירה, כי כפי שדיברנו בהרחבה בשיעורים על האינטרנט: אחד היצרים הרעים הגדולים הוא, שמכיוון שרואים מלאכה מרובה ולא חייבים לכלום, נשארים תמיד פתוחים, ואז הוא חולם תמיד שהוא הולך לעשות הכל. אבל אדם לא יכול לעשות הכל, כי ימי שנותינו בהם שבעים שנה (תהלים צ) – לאדם אין זמן אינסופי. אם הוא רוצה בכלל לעשות משהו, הוא חייב להכריע, להתנתק מהרבה דברים אחרים.
עצת הבעל שם טוב – מחשבה אחת
איך מגלים איזה דבר אני צריך לוותר עליו? זו באמת השאלה האישית הגדולה ביותר שאדם יכול להיות לו בחייו. אפילו אדם יכול לדעת באופן כללי שהוא נמשך לדבר מסוים, שההשגחה הובילה אותו לעבודה מסוימת – בכל זאת יש לו כל יום הרבה בחירות, ולא אפשר לעשות הכל. תמיד תהיה מלאכה מרובה יותר מהיום קצר.
כל יום אדם קם, והבעל שם טוב אמר הדרכה עצומה: עצה אחת לעבודת ה׳ היא שלאדם תהיה רק מחשבה אחת – כל יום. הוא קם מוקדם בבוקר והוא חושב: מה אני הולך לעשות היום? דבר אחד. אם אחר כך הוא עושה עוד דברים, הם כולם יהיו נכללים בדבר האחד. כך לא יתבלבל האדם, כך הוא לא חי בעולם התוהו, שהוא הנאה עמלק, שבו כל מידה באה ואומרת, אולי תעשה את זה, אולי תעשה את זה.
כל החטאים באים מבלבול הדעת
כל החטאים, כל בלבולי הדעת באים מזה. אדם החליט: היום אני לומד מסכת בבא בתרא. אחר כך בא לו יצר הרע: אולי בבא קמא? זה כבר כולם מבינים שזה בחינה של מבדיל בין קודש לקודש, כי בבא קמא ובבא בתרא שניהם דברים טובים וקדושים. הוא לומד תורה והוא נזכר שהוא צריך לעשות חסד – שניהם מצוות. השאלה היא רק, לכל אחד יש את הדבר שלו; אם עושים הכל, לא עושים כלום. זו הבעיה למה הוא חייב לבחור.
למה לא לחטוא – הדיבור של הקוצקר
אפילו זה שבא לאדם מחשבה שאולי הוא צריך ללכת לעשות איזו עבירה, אולי הוא צריך ללכת לאכול – לאכילה יש גם איזה מקום, יכול להיות שבכלל לא טוב לאף אחד להיות האוכל, אני לא אומר שיש תפקיד כזה. אבל בעומק בשורש הדבר זה רק אפשרי כי הוא עדיין השאיר פתוחה אופציה לעשות עוד דברים.
יש בעולם אכילה, יש לזה איזה מקום. האנשים שמתעמקים בזה יש להם אותה מלאכה מרובה: אוהב כסף לא ישבע כסף (קהלת ה), אין אדם מת וחצי תאוותו בידו (קהלת רבה א). יש אין סוף כמו הנאה עמלק, מתפשט והולך, אין סוף של כמה אפשר לאכול ולהבין.
הדיבור של הרבי מקוצק
הרבי מקוצק אמר דיבור חכם מאוד: הוא רוצה שהחסידים שלו לא יחטאו – לא כי הם מפחדים לחטוא, אלא כי אין להם זמן. אנשים חושבים שהוא אומר שצריך לעשות עבודת ה׳ כל כך הרבה, ללמוד ולהתפלל, עד שאין זמן לחטוא. אבל מה ההבדל? כך או כך לא חוטאים. מה הוא רוצה להוציא?
אני חושב שזה העומק שאני אומר כאן: לחטוא זה דבר, “כטוב כחוטא” (קהלת ט) – הקב״ה יש לו טובים וחוטאים, לשניהם יש איזה דבר בעולם. אז למה אדם לא יהיה חוטא? רק כי אין לו כל כך זמן. אם היה לו זמן אינסופי, הוא היה יכול לחטוא ואחר כך לעשות תשובה, וכך חוזר חלילה, כי “לכל זמן” (קהלת ג), יהיה לו זמן על הכל.
התשובה האמיתית – כי אין זמן
למה אדם באמת לא צריך לחטוא? אומרים זה רע – אבל רע אומר שזה לא בא לכאן. התשובה האמיתית, ואולי אסור להגיד את זה כי אנשים יחשבו שאני אומר שיש סיבה טובה לחטוא, אבל בעומק הענין באמת כך: מישהו קם מוקדם בבוקר ועושה חשבון הנפש על כל חייו – בשביל מה החיים שלי? הוא צריך לתפוס שכל החיים לא יספיקו על זה. אני עושה רק דבר אחד.
אפשר להגיד את זה בדרך חיובית: היום אני רוצה לעשות רק את הדבר האחד הזה, וזה יתפוס את כל הזמן שלי. בא אליו היצר הרע: אולי תעשה דבר שני? הוא אומר לו: יפה מאוד, יש לך סברא יפה, יש דבר כזה בעולם. כמו שלמדנו, מי שאומר “אי אפשר בבשר חזיר” אומר שקר, כי יש בשר חזיר בעולם; למה אתה חולק עם הקב״ה שעשה בשר חזיר? אלא הוא אומר “אפשר בתורתך”.
לדרכנו זה אומר: טוב מאוד, אתה צודק, יצר הרע, זה ענין יפה לעשות עבירות. אבל אין לי זמן. היום קצר, אני צריך לעשות דבר אחד. אתה מסכים שאעשה דבר אחד ביום? הלוואי אוכל לסיים את השיעור האחד שיש לי היום. יותר מדבר אחד אני לא יכול לעשות ביום. אז הדבר האחר צריך להמתין עד שנמצא זמן – ולא נמצא, כי אין זמן שאין יהיה לו יום ולילה.
הקב״ה הוא כל יכול, אדם לא
אותו דבר כל חייו של אדם. אנחנו לא יכולים לעשות עבירות בעיקר כי אין זמן. הקב״ה הוא כל יכול, הוא יכול להכיל הכל, וכל יום יחד. אדם הוא לא כל יכול, אדם הוא קצר רוח ורב רוגז, קטן מאוד, מעט מאוד זמן, קוצר זמן, היום קצר.
מה העצה? הבעיה הגדולה במיוחד בזמן הזה היא, שמכיוון שאדם לא מחליט, הוא מפוזר ומפורד. הוא עושה כל יום אלף דברים, אבל אף דבר אחד לא באמת, כי הוא מתחיל כל דבר והוא לא מסיים אותו.
דבר אחד הוא התשובה לכל הקושיות
כשאדם עושה דבר אחד, זו התשובה לכל הקושיות. הוא לא צריך להיכנס לחקירה האם לעשות את העבירות או לא. אני יודע שיש לי כבר את הבחירה שאני צריך לעשות היום.
זה מה שהקוצקר מתכוון בהיותו יהודי: למה צריך להיות טוב? אולי כי התורה אוסרת; אני יהודי, יהודי לא עושה. מה זאת אומרת, גוי לא צריך להיות טוב? גוי גם צריך להיות אדם, אדרבה ואדרבה. אבל מה שהוא אומר הוא דבר עמוק: יש שבעים עמים בעולם, והקב״ה עשה הכל, “כל פעל ה׳ למענהו וגם רשע ליום רעה” (משלי טז) – כל אחד לדבר שלו. יש מלאכה מרובה, אין סוף מלאכה בכל חלק, ואולי השלימות של אכילה היא גם איזה ענין, יש בזה צורך לעולם, איזו אומה שממונה לעבד את כל סוגי האוכל בעולם. אני לא יודע, יכול להיות שיש סברא.
אנחנו יהודים – אנחנו מצומצמים
זה שאנחנו יהודים אומר שיש לנו בחירה: הקב״ה בחר בנו, והיהודים בחרו בקב״ה, “יעקב בחר לו יה” (תהלים קלה). אנחנו לא עושים דברים מסוימים כי אנחנו יהודים. זו דרך לומר: אני כבר מוגבל, כבר בבחירה מסוימת, אני יהודי שהולך עם התורה. עשו אומר שהוא לא “לא תרצח” – אולי חסר שהעולם יהיה בו עוד “לא תרצח”? אני לא צריך להיכנס לחקירה של הפרספקטיבה הרחבה ביותר שיש צורך בכל הדברים, כי אני כבר מצומצם, אני כבר תורתי.
מה שהתורה אומרת זה לא הכל – נכון, שם לא יכול להיות הכל, כי יש עוד אנשים, לא יכול להיכנס הכל בבת אחת. אבל בוודאי יש משהו חוץ מלהיות יהודי; מי שחושב שכל העולם יהודים הוא טועה, יש אלפי מיליארדים של אנשים חוץ מזה. אבל אני יהודי, והיהודים מצומצמים לעשות את הדברים, כי כשכל אחד יהיה הכל, אף אחד לא יהיה כלום.
החוויה הבסיסית של אדם
זוהי החוויה הבסיסית של אדם. מישהו שיש לו שאיפה מסוימת, הוא מבין את השלימות ואת היופי של דבר אחד, ואחר כך הוא רואה את היופי של דבר שני. והעיקר, כמו שכתוב באמודי על דעת: מה זה אומר להיות אדם, מבוגר, בעל מוחין דגדלות, זה במובן גדול לדעת שאדם תופס ונעשה נוח לו עם זה. אני יהודי, ויהודי עושה כך. אני יכול להיות אדם אחד, בקושי, ואני מנסה להיות האדם האחד שאני טוב בו.
הצער של הצמצום – כשנעשים שנה
ועם כל זה יש פה צער גדול. כשאדם נולד היה צער גדול, כי הנשמה לפני כן הייתה בשמים. כל שנה שמתחילה יש כאן גבורה, צמצום: לפני השנה הוא הגיע לעולם זה היה ביחד עם כל השנים, בשמים שבו יש כל הימים, ימים ארוכים, אריך אנפין, אריכות ימים – זו מבטו של הקדוש ברוך הוא, שקשור למידת הרחמים.
אבל כשנעשית שנה, באה השנה ובוכה: למה אני צריכה להיות תשפ״ז? יכולתי להיות כל השנים בבת אחת. כשהייתי אצל מאי אימי בבינה, משם שיוצאות כל השנים, היו כל השנים ביחד, כל אחת הייתה הכל. כאן היא יורדת ומצמצמים אותה: היי תשפ״ז, כזו תשפ״ז אחרי כל הבחירות שבני אדם עשו עד אז.
יש בזה כאב גדול, טרחה גדולה, צער גדול, “דברים שבצער, ואני מתפרנס בצער” (קידושין). בני אדם מתפרנסים בצער, הצער הראשון, “בזעת אפיך” (בראשית ג). מה רע בכך שאדם צריך לחרוש? כי הוא היה יכול באותו זמן לעשות דברים אחרים, ואי אפשר לעשות הכל. אותו דבר עם פרנסה: כל אחד מחפש לעצמו פרנסה, במה הוא טוב, איך הוא יכול להרוויח כסף. האם אעשה עסקים אחרים? אתה יכול רק עסק אחד בכל פעם, כי הוא מוגבל, בשר ודם, “היום קצר”, “מלאכה מרובה”.
הסדר של השבוע – כל יום צמצום
זה הסדר של שבוע שלם. יום ראשון אינו יום שני, ויום שני אינו יום שלישי. כל יום שבא יום חדש יש קיצור מסוים. זה בוודאי יפה מאוד, “חדשים לבקרים רבה אמונתך” (איכה ג), אבל מצד שני מרגישים צמצום גדול, שזה רק יום אחד. ביום אחד אי אפשר לעשות כלום, ואפילו כשעושים כל מה שאפשר ביום אחד, זה לא כל שאר הימים.
הדרך החוצה – כולם בחכמה עשית
יש דרך החוצה מזה, והדרך החוצה נקראת “מה רבו מעשיך ה׳ כולם בחכמה עשית” (תהלים קד). הקדוש ברוך הוא עושה הרבה מאוד מעשים, ריבוי מעשים – המלאכה מרובה, הרבה דברים שונים, לא המלאכה של יום ראשון היא המלאכה של יום שני, לא המלאכה של אומה זו היא המלאכה של אומה אחרת. אבל כולם, כל הריבוי ביחד, הם בחכמתו – עשייה בחכמה.
עשיית בני אדם לעומת עשיית הקדוש ברוך הוא
יש חילוק גדול בין עשיית בני אדם, שהיא עשייה בכלים, עשייה בפעולות כפשוטן, לבין עשיית הקדוש ברוך הוא. אחד מהפירושים של “כולם בחכמה עשית” הוא שהקדוש ברוך הוא עושה ישירות בחכמה, “כי הוא אמר ויהי, הוא צוה ויעמד” (תהלים לג). הקדוש ברוך הוא לא צריך פטיש כדי לחצוב אדם: “הנוטע אוזן הלא ישמע, אם יוצר עין הלא יביט” (תהלים צד). הקדוש ברוך הוא עשה אוזן, הוא שומע בלי אוזן; הוא עשה את עיני בני האדם, והוא רואה בלי עיניים – הוא רואה את הדבר עצמו, לא דרך הכלי, דרך האמצעי של העין. וכן כל שאר העשיות, הוא מנהיג את העולם בלי רגליים וידיים.
הפסוק בפרשת בראשית מביא שהקדוש ברוך הוא עשה את העולם בדיבור. בספרים הקדושים כתוב שבדיבור פירושו באמת במחשבה; הקדוש ברוך הוא אפילו לא צריך לדבר. דיבור הוא רק משל כמו מלך, שחי במנוחה ומצווה, “בדבר מלך שלטון” (קהלת ח) – הוא מספר לאחרים מה לעשות והם מקיימים את דבריו. אבל הקדוש ברוך הוא לא צריך לומר לאף אחד מה לעשות; אחרי שיש דברים הוא אומר למלאכים, אבל את המלאכים עצמם הוא עשה ישירות.
מחשבה כמעשה
הקדוש ברוך הוא עושה במחשבתו. מכאן יש את ההלכה: אמירה לגבוה כמסירתה להדיוט, מדברים שבקדושה מחשבה כמעשה, כי למחשבה מצד קדושה יש ערך כזה שהיא יכולה לעשות כמו מעשה. כדי שדבר יהיה קודש במעשה, למשל לעשות כלי, צריך אדם להתאמץ, לקחת מסור ולחתוך. אבל כדי שאדם יחשיב דבר לקודש, מספיקה רק המחשבה. להדיוט לא מספיק, צריך לעשות מסירה, כי בעולם החול לא רואים את רשותו של השני עד שעושים קנין. אבל בעולם החכמה – קדושה פירושה עולם המחשבה – מחשבה כבר נעשתה.
הקדוש ברוך הוא כשהוא חושב – וחשיבה היא רק משל, כי אנחנו מתכוונים לחשיבה עם מוח, והקדוש ברוך הוא חושב בלי מוח, כמו שהרמב״ם אומר הוא ודעתו אחד (רמב״ם הלכות יסודי התורה פ״ב), השכל הוא הוא. מצד הדרך שהקדוש ברוך הוא עושה את העולם, שהיא הדרך האמיתית איך זה נראה כשהקדוש ברוך הוא מסתכל עלינו, מחשבה כמעשה. הקדוש ברוך הוא עשה את כל העולם במחשבה, בדיבור, ברצון, בלי שום מעשה.
אדם יכול להיות דומה לבוראו
באותה דרך אדם יכול להיות דומה לבוראו. כשאדם חושב, מבין דברים מצד המחשבה, פועל מצד המחשבה, גם אצלו מחשבה כמעשה. זה החידוש של אדם, בשר ודם שיש לו דעתו. כשאדם עושה במעשה, המעשה חיצונית למחשבותיו; אבל כשהוא עוסק בעולם המחשבה, כשהוא עושה מצד החכמה, כשהוא חכם – זה אחרת.
החכם חי בבחינת שבת
חכם הוא סוג של אדם שהוא יום שכולו שבת, אצלו תמיד שבת, כי הוא עושה במחשבה. יש מישהו שתפקידו לעשות את המעשים של העולם – הוא צריך לעבוד, לחרוש, לעשות ל״ט מלאכות במעשה; זה גם בא מאיזו מחשבה, אבל המחשבה שלו חיצונית למעשיו. אחר כך יש מישהו שהוא החכם הדור, הוא מוציא מחשבות, רעיונות איך לעשות דברים. הרעיונות שלו לא עושים ישירות, כי הוא לא אלוקים, אבל מהמחשבות שלו גם נעשים מעשים. צריך לזכור, מעשה בכלל מחשבה ואין מחשבה בכלל מעשה. כשלאדם יש מחשבות ברורות, נעשים מזה מעשים, או שזה נעשה כמו “ועמדו זרים ורעו צאנכם” (ישעיה סא), אחר שמבצע את מחשבותיו – אם הוא יודע איך להוציא את מחשבותיו, זה נקרא דיבור.
כוחו של הדיבור
אדם יכול לעשות דברים בדיבור. כשלאדם יש כוח, הוא הרבי, הוא עושה דברים בדיבור: הוא אומר ותלמידיו עושים, כי הוא משכנע אותם, הוא מסביר ומלמד אותם מה נכון. אותו דבר אדם ביחס לגופו שלו, לחלקי הנפש שלו שאינם מחשבה: כשמתחילים מהמחשבה, זה מגיע לכלל מעשה, ככל שהמחשבה יכולה לתקשר היטב. אם נעשה פירוד גדול בין מחשבה למעשה – זה חטא אדם הראשון, שהוא הפריד בין מחשבה למעשה. אבל כשאדם הוא חכם אמיתי, המחשבה שלו מגיעה עד המעשה, הן בפרטיות נפשו והן ביחסו לאנשים אחרים – הוא מדבר וזה קורה, הוא כביכול פועל כמו אלוקים.
הסוד של אדם – יגיע כפך לא יגיע מוחך
מה קשה לאדם? זה יגיע כפך (תהלים קכח), לא יגיע מוחך, כי הראש שלו רוצה שיהיה לו לחם, אבל כדי שיהיה לחם הוא צריך להתאמץ, להזיע עם הידיים שלו, בזעת אפך, הגוף שלו צריך להזיע. אבל אם אדם מבין איך הוא יעשה דברים במחשבה, והוא מבין מספיק ברור שהוא יכול להוציא את זה עם המחשבה, הוא יראה שפתאום הוא חי במנוחה, המחשבה הולכת מאליה. אדם שיש לו בהירות במה שהוא עושה, אין לו טורח, כי המחשבה שלו מלמדת את המעשה שלו ואת אנשים אחרים מה לעשות. זה חלק מהיותו אדם חכם.
מחשבות שבתיות עושות
חושבים שחכם חי בבחינת שבת פירושו שהוא לא עושה כלום. זה רק איך זה נראה מהמחשבות החולות שלנו, שלא עושות כלום. מחשבות שבתיות, מחשבות קדושות אמיתיות, בוודאי עושות. כשעושים תשובה הכל במחשבה; כל זמן שהמחשבה אינה מחשבה קדושה נכונה, מחשבה אלוקית כמו מחשבת ה׳, היא לא עושה.
אפשר לראות: האנשים שיש להם בהירות במה שהם עושים, בין ביהדות בין בדברי העולם, לא מרגישים שום טורח במה שהם עושים, זה קורה מעצמו. כשאדם מבולבל, הוא חי בבחינת מלאכה, לפעמים העצה שהוא ימצא מלאכה אחרת, ועצה נוספת שהוא יעשה יותר מחשבה, יותר הבהרה, כביכול זה נראה כאילו הוא הולך מהמעשה שלו – מי שלא רואה זכור ושמור בדיבור אחד, נראה כאילו הוא עוזב את עולם המעשה. לא, הוא לא עוזב, הוא נעשה ברור יותר, ובכך המעשים נעשים מעצמם, זה נעשה “פלואו”, הוא לא מרגיש שהוא עושה משהו.
מצב הפלואו – למעלה מן הזמן
כשאדם במצב “פלואו”, הזמן נפסק, פתאום הוא לא תופס שהוא עובר דרך הזמן. למה? כי היום הקצר נעלם ממנו, במחשבתו אין פחות זמן ויותר זמן. הרבה פעמים אפשר לעשות הרבה מאוד דברים מהר מאוד והוא לא תופס שהוא עובר דרך הזמן; הוא כביכול למעלה מן הזמן. הוא עדיין לכולי עלמא בעולם הזה, אבל המוח שלו, הפעולה שלו, כבר לא עובדים בזמן.
תקיעת שופר – חכמה ואינה מלאכה
זה הסוד שדיברנו עליו כמה פעמים ערב ראש השנה על תקיעת שופר, חכמה ואינה מלאכה, אשרי העם יודעי תרועה (תהלים פט) – לא תוקעי תרועה. תקיעת שופר אינה מלאכה, אלא חכמה. אנשים חושבים שזו מלאכה, כי נראה שזה קשה; הגמרא אומרת תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה (ראש השנה כט) – היית חושב שזו מלאכה, עושים הרבה רעש? מי שמבין מה עושים, מבין שזו חכמה, צריך ללמוד. זו לא מלאכה חולה, זו מלאכה שבתית, וזה בדיוק מה שצריך כן לעשות בשבת.
ראש השנה שבת – זכרון תרועה
בזה זה נעשה כמו זכירה. הגמרא אומרת שכשראש השנה חל בשבת זה בחינת זכרון תרועה (ויקרא כג), לא יום תרועה (במדבר כט) – זה אומר זכור ושמור, רק הזכירה. אם היינו במדרגה אמיתית, כמו בבית המקדש במקום בית דין, שהוא מקום החכמה, היה נעשה מזה מעשה, היה מתנפח מעצמו על ידי החכמה. היום אין לנו בית דין, אין חכמה שנעשית לכלל מעשה, יש לנו רק את החכמה, אבל צריך לקבל מהחכמה. חשוב שיהיה יום שעוסק רק בחכמת התקיעות, ולא בתקיעות עצמן. זה הסוד של שבת.
הערוך לנר אומר שרואים שיש הרבה צרות בשנים שראש השנה אינו שבת, כי רוב האנשים לא עושים את החכמה, אין לנו מושג איך להיות מתעמק יום שלם בחכמה. למחר תוקעים יותר בקלות בשופר, או נעשה מעצמו שופר עליון, שופר גדול. זה כל הנושא של חכמה ואין בה מלאכה.
כל הצורות מחוברות – לא תחסר כל בה
הקושי שאדם מצומצם, שיש רק שנה אחת, הוא מצד המעשה. מצד החכמה שבדבר, מצד הצורה של הדבר, כל הצורות באמת הן כל הצורות. בחכמה זה עוד יותר ברור: אין שום דבר בעולם שלא מחובר לכל שאר הדברים. כדי שתהיה באמת צורת אדם, צריכה להיות צורת בעל חיים, צורת עוף, צורת דגים; אם מישהו היה באמת מבין דבר אחד, הוא מבין הכל. לא מתכוונים שהוא יכול להבין לגמרי הכל, כמו שאדם הוא עולם קטן, אבל זה אומר שלא חסר כלום, לא תחסר כל בה (דברים ח). הכל מהפרספקטיבה של האדם יש חסרון – לקדוש ברוך הוא יש הכל מהכל, ולנו יש רק הכל מדבר אחד.
בחינת חכמה ובחינת אמונה
כשאדם חי בחינת חכמה, ואפשר לומר זאת בדרך אמונה, הוא יודע שהוא עושה מה שהוא צריך לעשות וזה כולל הכל, כי זה אלוקי – לא הוא עצמו עושה מה שהוא צריך, כי נבך הוא אדם קטן שיכול רק לעשות דבר אחד, אלא החכמה העליונה עשתה אותו עושה דבר אחד. חכמה עליונה היא דבר כללי, הקדוש ברוך הוא יודע את כל העולם. כשהוא בחינת גוף ומסתכל מלמטה, הוא רואה שהוא רק שנה אחת ורק יום אחד, אבל זה באמת כל הימים.
התיקון – יותר לא לעשות מאשר כן לעשות
הדרך לעשות זאת היא גם לעשות פחות דברים, לא על ידי עשיית יותר דברים. זה הסוד של מצוות לא תעשה, שהן כנגד שס״ה ימות החמה. התיקון של הזמן הקצר יותר הוא יותר לא לעשות מאשר כן לעשות, כי כמו שלמדנו: הסיבה למה לא לעשות עבירה היא שאין זמן. יש רק שלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנה; איפה יש זמן לעשות עבירה? כל יום אומר לך אל תעשה את העבירה, כי אין לך כל כך הרבה זמן.
כשאדם עושה דבר אחד, ובאמצע הוא מוסח, הוא רוצה לעשות עוד דבר ועוד דבר, הוא הולך לאיבוד. ואז הוא עוד בצער שהוא לא עושה את הדברים האחרים, כי הוא לא נכנס כראוי לדבר האחד.
השלמות של דבר אחד
הדרך לא להיות בצער של צמצום של דבר אחד, היא לעשות רק דבר אחד עוד יותר טוב. כשהוא עושה לגמרי דבר אחד – הנה יש לך את המילה “לגמרי”, השלמות – הוא רואה את הכל יכול, את הכלליות שיש בדבר האחד הזה, ובזה משתקף השלמות של כל העולם. אם הוא יודע את זה לגמרי, או שהוא יודע את זה כי הוא חכם ויכול קצת לראות איך הכל מתחבר לזה, או שהוא לא יודע את זה וזה רק בדרך אמונה, כמו שהתניא אומר שבחכמה טמונה אמונה. הוא אומר: אני לא עושה את הדבר האחד רק כי אני יכול רק לעשות דבר אחד, אני עושה את הדבר האחד כי הקדוש ברוך הוא עשה שכל חלק יהיה לו חלקו, “חלק ה׳ עמו” (דברים לב), והקדוש ברוך הוא עשה לי את החלק שבו טמון השלם. אלו שתי דרכים איך אפשר לעשות את זה.
זה הזמן של “זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו”, ועל זה אפשר לעשות תשובה. אני מקווה שזה מספיק ברור, אם לא נתעמק עוד יותר בעזרת השם.
EN English ›
📋 Shiur Overview
Zachor and Shamor in One Utterance – Wisdom and Not Labor
Today is erev Shabbos kodesh, parshas Nitzavim-Vayeilech, Shabbos Selichos. I would like to continue where we left off. I believe we finished in the recent shiurim understanding truly the introduction to the section of Pekudin in the Zohar, which is built on the verse ‘u’shmartem va’asisem’, for the Zohar embedded within it the topic of shamor and zachor.
The Three Topics We Will Expand Upon
I wish to expand somewhat on two matters. The first, on the last thing we discussed, that from the side of Elokus, from the side of comprehending Elokus, and when a Jew is at the level of Shabbos, then ‘zachor and shamor were said in one utterance’. This is a comprehension that the Gemara in Rosh Hashanah brings regarding the blowing of the shofar, that because of it a person cannot hear two sounds simultaneously, and if two people blow, a person cannot hear both of them — except that on Rosh Hashanah there is a special law, that since it is something beloved, a person gives his mind to it, ‘yahiv da’atei v’yahiv libei’ and he hears. One must contemplate this and find in it a hint.
And the second matter, if we manage to reach it, is what the Zohar expounds that ‘va’asisem’ is zachor, because the remembrance creates action above. We spoke last week primarily about the point of why zachor is not always said, why action is generally said, and why specifically here, when they divide the remembrance from the action, this is a novelty — because it speaks from the perspective of man, for whom these are not the same reality. But in truth we must go deeper, for this is certainly one of the foundations of the Zohar, a very great foundation, the topic called ‘b’is’arusa d’lesata is’ar l’eila’. We must clarify what it truly means and what it means for us — two matters, and both need to be clarified for us clearly.
The Third Matter – Zachor and Shamor in the Continuation of the Drashos
And there is another third matter that I wish to speak about if I have time. The topic of zachor and shamor that the Zohar continues with in the drasha that follows, in the drasha of the first mitzvah, the positive commandment of knowing Hashem, and also in the mitzvah that follows, the second mitzvah of serving Hashem, and then afterward in the mitzvah of fearing Hashem, and in my opinion even in the mitzvah of remembering the Shabbos day. It’s possible to expand this matter to the topic of Yom HaZikaron, that Rosh Hashanah is Yom HaZikaron, and certainly it has relevance to the zachor we are dealing with. So we’ll see how many of these topics we can encompass.
And in this third matter, the Zohar connects the topic of zachor and shamor — as we discussed that it connects the positive commandments with the negative commandments — and it emerges that if zachor is the positive commandment, then the remembrance, in the language of the Zohar, has relevance to the 248 positive commandments, and shamor has relevance to the 365 negative commandments in time, and we must understand a person’s connection to time, and so forth.
And through this we would understand the topic of Rosh Hashanah, which is the beginning of the year. Even though the years we have are not always exactly three hundred sixty-five days, nevertheless the concept of a year is three hundred sixty-five days, and on Rosh Hashanah the entire year gathers together, and from them is formed a kind of remembrance — from all 365 days a remembrance is formed. This is seemingly the topic of Rosh Hashanah according to the drush as we hold by it.
The First Matter – Zachor and Shamor Were Said in One Utterance
Let us begin then with the first matter, and perhaps it is the most important of them, and it also relates to Rosh Hashanah, and it is the discussion to understand what is the meaning of ‘zachor and shamor were said in one utterance’. This is the first of the three things I will speak about.
Positive and Negative Commandments Are One Thing by the Creator
We say that its meaning is that positive and negative commandments are one thing by the Creator, because by the Creator there is no toil between doing and not-doing, and therefore His ‘doing’ is so to speak the same rest that a person has in ‘not doing’. And likewise the rest itself is not because He is weary and tired, for does He need rest? Rather ‘He wrote rest for Himself’, so the Holy One Blessed be He ‘and He rested on the seventh day’ — not because He needs to rest, but on the contrary, because He wants to teach us to rest, as they said ‘He wrote rest for Himself’. And there are other explanations in this, like the saying ‘What was the world lacking? Rest’, that the Holy One Blessed be He created rest.
But in other words, in truth from the side of the Holy One Blessed be He, Shabbos and all the weekdays are equal. Rest and action simultaneously. But for us the matter changes, for us it divides, and when Shabbos comes then it is the time when we make rest without action. However, in truth even on Shabbos there is action, but a higher action. And the Shabbos action is of the type of action of ‘zachor and shamor in one utterance’. This is the topic I wish to explain, and I wish to express it in the way of avodah, in a practical way, for there is found the way how a person begins to merit true comprehension of things, and from there I will begin to explain.
The Human Problem – The Day is Short and the Work is Great
In order to understand this, it’s better to first explain what is the meaning of work, what is the meaning of labor, and what is the meaning of rest. In other words, this is the solution to a human problem. And what is the human problem? The human problem is that one who knows what is incumbent upon him to do — and every person has very many things to do — one who is somewhat in the category of a person knows that ‘the day is short and the work is great’ (Avos 2). The time is short, and the work is great, there is much work in a day.
What does this mean? I wish to explain, what is the meaning of ‘the day is short and the work is great’? For a person cannot work more than the length of the day, so what is your complaint? Do according to the length of the day. But the meaning is not so, for the person has grasped what it means to be a person. He has grasped what is so to speak the task, what is the obligation, what is the purpose, what kind of perfection lies in being a person.
Examples of Great Work
One can say by way of example, a person who is a Jew, he must learn the Torah. The Torah is the wisdom given to Israel, the way of Torah, the way of instruction, the way of life. And to learn all the Torah takes a very long time. Let’s say it requires a hundred years to learn all the Torah. I don’t know, maybe that’s too much or too little, and when it’s not so — it’s not called Torah. But in any case it’s a very long thing. And less than this is impossible, for he won’t know, won’t be a person, won’t be a Jew, won’t be a Jewish human being.
Or a person who understands what is the rectification of character traits and clarification of character traits, that he must be a person, and most people at least are not born complete people, but they must do teshuvah, they must rectify themselves to be people. And this takes time, everything takes a person time to do. There is an astonishingly long time in it.
Or another task, another action that a person grasps is incumbent upon him to do — not just a nice thing, that the Rebbe asks of him and therefore he does it, for about that one can certainly say he is exempt, and ‘makes an accounting’. Rather a person who grasps what is incumbent upon him to do, and enters himself into a certain wisdom to understand it properly, will see that hundreds of years are needed to understand a wisdom properly. And the proof is that people have already been learning that wisdom for hundreds, perhaps thousands of years, and still haven’t reached its purpose. Still they don’t understand clearly how the world works, how the Torah works — about every small thing.
And likewise one can say the same thing about what are called physical things. A person wants to earn money, and not just — there are those who need money to make Shabbos, and have no difficulty learning ‘bread to eat and garment to wear’, for they don’t see a goal in the building they are building, that they are building a business and doing tikkun olam with it. But one who sees that his matter is to earn money, to build buildings, to sell things, to buy things, to accomplish something in the world — when he enters into each and every thing, and what is its meaning, and what is truly required to do the thing in perfection, to do it properly, he sees that this is an enormous enterprise. Perhaps thousands of people in thousands of years have already labored at this, and with all of them they barely reached something.
And so when a person contemplates this, each and every one — this one wants to engage in avodas Hashem, to do chassidic things, to establish yichudim, to do hisbodedus, to clarify certain beliefs, to live lofty concepts — the same thing itself he grasps: he begins for a minute, and it’s quite pleasant, but the thing grasps him properly, and he is required. As the tzaddikim tell such wondrous stories, that one sat three hundred years in a cave. Three hundred years? A person cannot sit three hundred years at once. Rabbi Shimon bar Yochai sat twelve complete years in a cave, to learn the Torah, to reveal some of the secrets of the Torah. And do you have time to sit twelve years in a cave? For in those twelve years you must also marry a wife and have children. The thing is not relevant.
But this is what I’m saying: here there is work that a person sees is indeed his work, and he is not exempt from it, but it is incumbent upon him to do it. I don’t mean one who has no aspirations and no ideas and no perspectives on the nature of the world and the nature of man. But this one who indeed sees that he has things he must do, that he must know all the Torah, that he must merit that clarity that one merits from sitting thirteen years in a cave, that he must accomplish that tikkun olam that requires several hundred years for a machine to understand how the thing works. This is what is required of him. And then he has work, great work, very great work, great labor.
The Positive Side – What is the Potential
And this knowledge, one can also say it in a positive way: what is the potential? What can a person accomplish? And what he can — must he do? A person’s aspiration is sometimes to actualize, to bring to deed, all the powers lying within him, all the possibilities hidden in him. This is the perfection of everything. And when we see how much a person can accomplish, or when we hear stories about successful people, great people who accomplished so much, or who established entire systems — Avraham Avinu established all of Klal Yisrael, and to this very day they still speak and tell about that Avraham, this is an enormous thing. This is what a person can accomplish, the type of things a person can accomplish. And where are you holding? How much have you accomplished like Avraham Avinu? I’m not saying this by way of mussar, but to say: you see that there is work, there is great work.
The Other Side – Time Constrains
This then is the first side of that feeling that every person has. And on the other hand he sees that time constrains him, ‘the day is short’. I can at most do twenty-four hours each day, and in truth not even that, for eight of the hours I must sleep, and besides that I have other tasks I must do. In short, perhaps half an hour a day I can engage in this thing, in the work. Here a person enters, and this is the true work. That is, what is called work is only when it is great work. This is what I wish to say.
The Conflict – Lack of Peace of Mind
That is, a person lives in such a conflict, lives in such a lack of rest, in such a lack of perfection. And I’m not speaking of lack of rest in toil, whether he works and sweats or not. I’m speaking that he feels a very strong conflict, feels a lack of clarity, a lack of rest, a lack of peace of mind. He is not as he wants to be, he sees that there is work, and he would desire to work on the entire world at once, he would desire to accomplish the entire world, and meanwhile he can barely manage one day, barely one hour, barely one moment.
And even if he chose — for every person has such things that bring him to choose certain parts, let’s say within all the Torah. He says: there is nigleh, there is nistar, there is chassidus, there is kabbalah, there is Choshen Mishpat, there is Ohr HaChaim, and there are so many other things, and he cannot do everything. Good, he chooses, and his portion will be in this thing, his portion in Torah will be this portion. Very sad is the choice, tragic it is. And every choice a person makes, and says, good, this takes a whole life, takes seventy years. Let’s say, how many years can a person truly learn in his life, for example? Perhaps twenty, thirty years, I don’t know, at most. I give my thirty years of work to this topic, to this field. And then he will be, let’s say, the world’s expert in that field, will truly accomplish the work. Indeed a person accomplished something.
And even then, is there not something tragic in this? For very sad is the thing, because as much as you dedicate yourself to one thing, so you have taken yourself from the other things, so you have cut yourself off, so you have said that you will never do other things. That if one says he will be a great doctor, that he will engage in medicine, that he will know how to heal a person’s heart — automatically he won’t know how to heal a person’s brain. And isn’t this part of the work of medicine, and he wants it, for it’s part of what follows from what he understands that a doctor is one who understands how the human body works, and his responsibility so to speak, and his matter, to understand the entire body and heal it from all kinds of problems.
But in this itself there is endless great work. One can learn from every system, from every part, from every mechanism that exists in the human body, learn endlessly, and to this very day they still don’t understand everything, for there is still what to research, what to investigate, to try to discover.
Why a Person Must Choose
And whatever choice he chooses, let’s say he chooses, and a person must choose. For as we spoke at length in other shiurim (about the nature of the yetzer hara and this is not its place), one of the great evil inclinations that exists is that because a person sees that the work is great, and he is not obligated to any specific thing, he remains always open, for then he always dreams that he will do everything. But this very thing that a person cannot do everything — this is ‘the day is short’, this is ‘the days of our years are seventy years’ (Tehillim 90), a person doesn’t have infinite time, he must. If he wants to do anything at all, he must cut, must cut himself off from many other things and say: this is what I’m doing.
The Advice of the Baal Shem Tov – One Thought
And how does one find? This is the greatest question, indeed the greatest personal question that can be for a person in his life. Which thing must I give up? And then every single day. Even if a person can know in a general way, that he sees he is drawn to a certain thing, that he sees that Providence, whatever the situation may be, has led him to do a certain task — nevertheless, every day he has many choices, he can do more of this, and can do more of that, but he cannot do everything, it’s not possible. There will always be the work greater than the short day, forever, until we reach the language I will tell you.
That is, this is only philosophy, this is an internal thing. But externally, in practice, it will be necessary for it to be so, for he will be forced to come to my solution if he wants to merit some rest. And this is the matter: he will be forced, and every day a person rises, and the Baal Shem Tov said, and this is an enormous instruction to prepare with for the holy days and for every single day. The Baal Shem Tov said, one advice for avodas Hashem is that a person should have only one thought. And by one thought he means, so he begins, one thought each day. He rises in the morning, and thinks: what will I do today? One thing. And if afterward he does other things, they will all be included in that one thing. For thus the person is not confused, thus he doesn’t live in the world of tohu, which is the pleasure of Amalek, that every measure comes and tells him, perhaps you’ll do this, perhaps you’ll do that.
All Sins Come from Confusion of Mind
And the truth is that all sins, all confusions of mind, all the confusions that exist — from here they come. Why? Because when a person begins, sat to learn, let’s say, he decided: today I will learn tractate Bava Basra. And then comes to him, let’s say, the yetzer hara, and says: perhaps Bava Kamma? Good, he goes and learns Bava Kamma. This everyone already understands is a kind of aspect of ‘distinguishing between holy and holy’, for the difference between Bava Kamma and Bava Basra — both are still good things, both are still holy things. He is learning Torah and remembers that he must do chesed — both are mitzvos, both are good things. The question is only that each has its matter. And if one does everything, one does nothing. This is the problem because of which he must choose.
Why Not to Sin – The Kotzker’s Teaching
But in truth, even what a person sits to learn, and a thought comes to him, perhaps he’ll go a whole day idle, perhaps he’ll go transgress a sin, perhaps he’ll go gluttonize. Even gluttony has some place, it too is a thing. It’s possible there is no such task at all for a person to be the glutton, I’m not saying there is such a task. But the depth at the root of the thing, what brings him a thought that perhaps he’ll go gluttonize, that perhaps he’ll go do some foolishness, that perhaps he’ll waste time, that perhaps he’ll be idle — this too is possible only because he still left open some possibility that he’ll do other things.
And there is gluttony in the world, and it has some place, and there is such a kind of life in the world, there is such a task in the world, there is such a reality in the world. And as we see, the people who enter themselves into the thing have that same great work. There is ‘a lover of money will not be satisfied with money’ (Koheles 5), there is ‘a person doesn’t die with half his desire in his hand’ (Koheles Rabbah 1), and everything that one enters into, it too will be great work. There is in it a whole world, there is in it infinity, like the pleasure of Amalek, there is in it spreading and going, there is infinity in how much one can eat, how much one can understand and eat. And let’s not only say in the good part of it — indeed there is in it a truly good part — but even not in the good part, this itself is a whole world.
The Teaching of the Kotzker Rebbe
And in truth, as the Kotzker Rebbe said, and I have contemplated this recently, the Kotzker Rebbe said something very wise, an astonishingly wise thing. He said — and people don’t learn it properly — that he wants his chassidim not to sin, not because they don’t want to sin and not because they fear sin for any reason, but they won’t sin because they don’t have time.
People think, good, this is an interesting thing, that he says to engage so much in avodas Hashem, in learning and prayer, that no time will remain to sin. But what’s the difference? Either way they don’t sin. What is he trying to say? It seems to me that what he is trying to say is perhaps that depth that I’m saying here, that sin is a thing, there is such a thing, ‘as is the good so is the sinner’ (Koheles 9), before the Holy One Blessed be He there are good people and sinners, both have some matter in the world. If so, why shouldn’t a person sin? Only because he doesn’t have so much time. For if he had infinite time, he could sin and then return in teshuvah, and so repeat God forbid, for there will always come an end, there is always time, time for everything, ‘for everything there is a season’ (Koheles 3), he will have time for everything.
The True Answer – Because There is No Time
What is truly the true answer why a person shouldn’t sin? He says, it’s bad. But there is nothing that is absolutely bad, right? Bad means that it’s bad because it doesn’t fit here. But why is it truly bad to sin? One must remember, grasp, this is the true answer. And the true answer — and perhaps it’s not proper to say this, for people will think I’m saying there is a good reason to sin and it’s only the reason — but it seems to me that in the depth of the matter this is truly so.
The true reason, and this is a better answer: a person rises in the morning and says ‘what will I do today?’, and he grasps and makes a kind of accounting of the soul for all his life, and says ‘for what is my life? and what will it be?’ — he must grasp that all his life won’t suffice for this. This is what my life is, and I must dedicate all the time to this. Therefore I do only one thing.
And now, again, this I’m saying in a negative way, and one can say it in a positive way. Today I want to do only the one thing, what I’m going to do, and this will take all my time. Now the yetzer hara comes to him and says: ‘perhaps you’ll do another thing? Perhaps go for a walk, I don’t know what, go do something somewhere.’ He says to him: very good, you have a nice argument. There is such a thing, I don’t deny there is such a thing in the world. For there are those who deny, as we learned many times, one says ‘it’s impossible with pig’s unripe fruit’ — and he says a false thing, for it’s not impossible, there is pig’s unripe fruit in the world. And why do you argue with the Creator who created pig’s unripe fruit? Rather he says ‘it’s possible in your Torah’.
What does this mean? For our way it means: he says, very good, you’re right little righteous one, you yetzer hara, it’s a nice matter to do sins, a great matter. But I don’t have time. What does it mean I don’t have time? ‘The day is short’, I must do one thing. Do you agree that I’ll do one thing in a day? One thing today — can you establish for me that I’ll do? A person cannot do more than one thing. ‘The day is short’, if only one thing. If only I succeed in completing the one shiur I have today, if only. I cannot do more than one thing in a day. If so, the other thing, please let them divide it until time is found for it. And it won’t be found, for there is no time, ‘that he won’t have day and night’, there is no time.
The Holy One Blessed be He is Omnipotent, and Man is Not
The same thing itself is all of a person’s life. A person must grasp that what we cannot do sins is mostly because there is no time. For if he were ‘above time’ — the Holy One Blessed be He made you an order, good order, but He is ‘above time’, He can include everything, and He is omnipotent, and every day together. And man is not omnipotent, man is the complete opposite of omnipotent. Man is short, ‘short of spirit and full of anger’. Man is very small, and has little time, short of spirit, short of time, the time is short, the day is short, he has no time.
What then is the advice for this? He must. Again, the great principle, and especially in this time — and it was always so — is that if a person doesn’t decide, automatically he is scattered and dispersed. He does a thousand things every day, but not even one thing truly, for he begins everything and doesn’t finish it. This is the deficiency, this is the great mistake we are constantly fighting.
One Thing is the Answer to All Questions
But when a person does one thing, this is the answer to all questions. He doesn’t need to enter into investigation, he doesn’t need to enter into investigation whether to do the sins, whether there was good in it, whether there wasn’t good in it. I know that I already have the choice I must make today.
And it seems to me this is what he means, that he lowers there his being a Jew. For what people say, why do people get confused about this, he says: why must a person be good? He says, perhaps because the Torah forbade it. I’m a Jew, and a Jew doesn’t do. One asks: what does it mean, does a non-Jew not need to be good? A non-Jew must also be a person. On the contrary and on the contrary. But it seems to me that what he says is a very deep thing. He says, let’s say, there are seventy nations in the world, go know how many people. The Holy One Blessed be He made everything, everything has an accounting, ‘Hashem made everything for His purpose, even the wicked for the day of evil’ (Mishlei 16). The Holy One Blessed be He made all kinds of people, each for his matter. And I don’t even need to say ‘this for his matter’, that there is great work, there is infinite work in every type of part, and perhaps the clarification, the perfection of gluttony, it too is some matter, there is need for it in the world. And very good that there should be some nation, some type of non-Jew, some type of person, appointed to work all the kinds of gluttony in the world. So be it, I don’t know, it’s possible there is an argument here.
We are Jews – We are Limited
What we are Jews, meaning that we have choice, that the Holy One Blessed be He chose us and Israel chose the Holy One Blessed be He, ‘Yaakov He chose for Himself’ (Tehillim 135), and we don’t do certain things because we are Jews — this is a way of saying: I’m already limited, I’m already in a certain choice. A certain choice that I’m a Jew, and a Jew is from the people who are ‘do not commit adultery’, ‘do not murder’, ‘do not covet’ (Shemos 20). And Eisav says he is ‘do not murder’. You know what? Perhaps it’s needed that there be in the world a bit more ‘do not murder’? I don’t know. Perhaps there is such a need. And I don’t need to enter into investigation from the broadest perspective, that there is need for all things, for I’m already limited, I’m already a Torah person, I’m already a Jew who goes with the Torah.
What the Torah says isn’t everything? True. There cannot be everything there, for there are other people. And all the Torah wasn’t given to them — whether this is their fault, whether this is the fault of the Holy One Blessed be He, whether for some reason — again, not everything can enter at once, for whatever reason. But certainly there is something besides being a Jew. For one who thinks that the entire world is all Jews is nothing but a fool, for there are thousands of billions of people besides this. But I’m a Jew, and Jews are limited to do these things, for they need to do something. For if everyone were everything, no one would be anything.
The Basic Experience of a Person
It emerges then, we’ll move from matter to matter, that this is the experience, the basic experience of a person. He wants very many things. Anyone who is somewhat a person — and I’m not speaking of one who is nothing, just masses, who does every day what they tell him — but one who has some aspiration, who understands the perfection and the beauty of one thing, and then sees so also in another thing. And even after they must choose, and the main thing — and according to what I’m standing on — the very being of a person, the very being of an adult, to merit mochin d’gadlus, is to a very great extent to know that a person grasps and becomes reconciled with this. I’m a Jew, and a Jew does thus, or I am — and especially in Israel there are many tasks, this is not enough — I am thus, and what I am, and is it good to do other things? This is already the reason for the thing they said in the story-tales, this is a deed, and this is his deed. What shall I do? Can I be everything? I cannot be everything. I can be a person, can be one person, barely. I try to be that one person that I am, properly. This is the first thing.
The Sorrow in Limitation – In the Making of a Year
And with all this there is here a kind of sorrow, there is great sorrow in it. When born there was great sorrow, for the soul was previously in heaven. Or every year that begins — there is in it a kind of gevurah, a kind of tzimtzum. For before the year came to the world it was together with all the years, so to speak in heaven, where there are all the days, ‘long days’, Arich Anpin, above above is called length of days, this is the perspective of the Holy One Blessed be He. And we’re not speaking of this, that the attribute of mercy is connected to length of days (we already spoke of this, and this is not its place). This is the perspective of the Holy One Blessed be He.
But in the making of a year, that is when it becomes a year, when the year comes — and the year cries, the beginning of the year always cries. It says: why must I be 5787? I could have been all the years at once. When I was so to speak with ‘my mother’ in Binah, before where all the years emerge, all the years were together, everything was one, each was everything. And here it descends and they limit it, they tell it: be 5787, and not just 5787, but such a type of 5787, after all the choices that people made until then, that cause that there must be such a type of year or there won’t be such a type of year.
There is great pain in this, in other words great work, a kind of work that I call toil, great toil, great sorrow, ‘things in sorrow, and I earn my living in sorrow’. It says in the Gemara in Kiddushin that people earn their living in sorrow, the first sorrow, ‘by the sweat of your brow’ (Bereishis 3), the generality of Adam HaRishon. What does it mean that he earns his living in sorrow? What’s bad that a person needs to plow, I don’t know? Because he could have in that time done other things. For there are other things to do, but one cannot do everything.
A person also has livelihood, the same thing itself, each one seeks his livelihood, and the main thing is that a person should clarify what is his work, in what he is good, how he can earn money. Each has his matter, and he cannot do everything. And shall I do other businesses? For you can only do one business at once, or two, I don’t know how many people can do ten. He cannot do everything, for he is limited, he is flesh and blood, he is ‘the day is short’, he is ‘the work is great’. There are therefore orders in this.
The Order of the Week – Every Day a Limitation
This is an order of a whole week. The order of Sunday is not Monday, and Monday is not Tuesday. Every day that a new day comes there is in it a certain shortening. One literally feels that the day begins, and on one hand certainly very nice, a new day begins, ‘new every morning, great is Your faithfulness’ (Eichah 3). And on the other hand a great limitation is felt, that it’s only one day. And in one day one cannot do anything. One must do only one day at once, and one cannot do everything. And even when one does all that’s possible to do in one day, it’s not all the other days.
The Way Out – All of Them You Made in Wisdom
But there is a way to exit from this. And the way to exit from this, so it seems to me, is called ‘all of them You made in wisdom’. It says in the verse ‘How manifold are Your works, Hashem, all of them You made in wisdom’ (Tehillim 104). How many are Your works? The Holy One Blessed be He does very many works, a multitude of works, a multitude of things. There are very many, for the work is great, very many other things, this work and that work — the work of Sunday is not the work of Monday, the work of
this nation is not the work of another nation. But ‘all of them’, all this multitude together, in His wisdom. What does this mean? What does this mean? Action in wisdom.
Human Action Versus the Action of the Holy One Blessed be He
Let us begin a bit earlier and return to speak. There is a great difference between the action of people, which is action with tools, action with actual deeds literally, and the action of the Holy One Blessed be He. ‘All of them You made in wisdom’ — one of the interpretations of the verse is that the Holy One Blessed be He acts directly with wisdom. ‘For He spoke and it was, He commanded and it stood’ (Tehillim 33). Hashem’s actions are not from the actions that He needs — the Holy One Blessed be He doesn’t need a hammer to build a person. ‘He who planted the ear, shall He not hear? He who formed the eye, shall He not see?’ (Tehillim 94). The Holy One Blessed be He made an ear, will He hear with an ear? The Holy One Blessed be He made people’s eyes, and people can see only with eyes, but the Holy One Blessed be He sees without eyes. He sees as the thing is in itself, not through the tool, not through the medium of the eye.
And so all the other actions, the Holy One Blessed be He acts without hands, and directs the world without feet, and so forth. And even when we say such things, they are a parable, for these are clear things that everyone understands. It says in the verse ‘all of them You made in wisdom’. And the verse in parshas Bereishis expresses this in that the Holy One Blessed be He made the world with speech. And in the holy books it says that with speech means truly in thought. The Holy One Blessed be He doesn’t even need speech, for speech is only a parable, like a king. A king lives in rest, and he commands, ‘where the word of the king is, there is power’ (Koheles 8), he tells other people what to do and they listen to him. But the Holy One Blessed be He doesn’t tell anyone, doesn’t need to tell anyone what to do except by way of parable. And after there are already things, He tells the angels and so forth — but who made the angels? Directly.
Thought Like Action
The Holy One Blessed be He acts so to speak with His thought, and from here the halachah: ‘saying to the Most High is like giving to a common person’, that in matters of holiness thought is like action. Because thought, from the side of the Creator, from the side of holiness, has such value, can act like action. In order for something to be in action, that it should become holy, that it should be made, let’s say, to make a vessel in a certain way, a person needs to toil, to take a saw and cut, and so forth. But in order to make the thought in it, in order for a person to designate something as holy, truly only thought suffices. For a common person it doesn’t suffice, one needs to make a transfer, for in the mundane world they don’t see that it’s in the possession of another until they make a kinyan, until they move it. But in the true world, in the world of wisdom — for holiness is called the world of wisdom, the world of thought — what is thought already becomes.
And what is thought, in other words let’s say clearly thus: the Holy One Blessed be He when He thinks, so to speak — and thought too, for when we say thought we mean so to speak thought in the brain, in the intellect, and the Holy One Blessed be He thinks even without a brain, as the Rambam says ‘He and His knowledge are one’ (Rambam Hilchos Yesodei HaTorah 2). The Holy One Blessed be He thinks, and when we say thought this is only a parable we’re saying. In any case, the Holy One Blessed be He thinks even without a brain, without intellect so to speak, and the intellect is He. But since from the side of the Holy One Blessed be He, from the side of the way that the Holy One Blessed be He makes the world — which is the true way that the world truly is, how it appears when the Holy One Blessed be He looks at us, how it truly is — thought is like action. The Holy One Blessed be He made the entire world with thought, with speech, with will, the same thing, without any action.
A Person Can Be Similar to His Creator
In that same way there is a person, that a person can be similar to his Creator. When a person thinks, when a person understands things from the side of thought, when a person acts from the side of thought, there too thought is like action. This is the novelty, the novelty of a person, the novelty of flesh and blood, a person who has his own mind. And a person’s mind can also — when he acts, when a person acts in deed, he indeed acts in deed, and the deed is outside his thoughts. But when he engages in the world of thought, when he acts from the side of wisdom, when he is wise.
The Wise Person Lives in the Aspect of Shabbos
A wise person is a type of person who is ‘a day that is entirely Shabbos’. For a wise person it’s always Shabbos. Why? Because a wise person acts in thought. So to speak, one can understand in the simplest way, that there is one whose work is to do the deeds of the world, and he must work, plow his 39 labors, which he does in deed. Certainly, this comes from some thought, he also has some plan in what he does, but his thought is separate from his deeds.
And then there is one whose work is that he is the wise person of the generation, the wise person of the world, he understands, he produces thoughts, the ideas of how to do things. Now, his ideas don’t act directly, for he is not a god, he is not the Holy One Blessed be He, he doesn’t act directly. But from his thoughts even deeds are made. One must remember, ‘action is included in thought but thought is not included in action’. When a person has clear thoughts, deeds are made from them. Either ‘strangers will stand and pasture your flocks’ (Yeshayah 61), that another is made who actualizes his thoughts, if he knows how to express his thoughts — and this is speech.
The Power of Speech
When a person — this is nature, an interesting nature of people, one must contemplate it — a person can do things also with speech. Anyone who has a certain power, this is what it means, more or less: when a person has power, when he has influence, when he is the Rebbe. The Rebbe is a type of person who does things with speech, he says and his students do. Why? Because he convinces them. He doesn’t even do this by forcing them, but he explains to them, teaches them what is correct, and they do it.
And the same thing itself is a person regarding his own body, regarding his own situation, regarding the parts of his soul that are not thought. When one begins from thought, the thing reaches the level of deed, according to the measure of the thought’s ability to communicate well — which is certainly a matter in itself, that a great separation was made between thought and deed, which is the sin of Adam HaRishon, who separated between thought and deed, etc. etc. But when a person is truly wise, his thought reaches to deed, either in the privacy of his soul, that the thing is done through his thought, or in his relationship to other people, that he speaks and it is done, and behold he acts so to speak like a god.
The Secret of Man – The Toil of Your Hands and Not the Toil of Your Mind
It emerges then, that when a person acts in thought, then he is like a person, and it seems to me this is the secret of man. One can speak of the simple thing: what is difficult for a person — we spoke at first about another level of a person who has difficulty that the deed is not all deeds, and immediately we’ll see that this too is fulfilled in my opinion — but even the first thing, what is difficult for a person? What is labor? What is toil? What is ‘the toil of your hands’? ‘The toil of your hands’ (Tehillim 128), and not the toil of your mind. For his head wants him to have his bread, but in order for bread to be made he must exert himself, sweat with his hands, ‘by the sweat of your brow’, his nose and his body need to sweat.
But if a person clarifies how to do things in thought, and understands that he has enough clarity that he can express it in thought, can bring it out in thought, he will see that suddenly he lives in rest, suddenly the thought is so to speak automatically. I don’t know if it’s truly by itself, for he is in a body, but it’s almost by itself. A person who has clarity in what he does, and understands his deed, has no toil in what he does. Why? Because his thought teaches his deed what to do. And the same thing itself teaches other people what to do. And this is part of his being the wise person.
Shabbos Thoughts Act
A wise person lives in the aspect of Shabbos. Now people think that this means he doesn’t do anything. But this is only what appears from our time, that our thoughts, the human thoughts of weekdays, don’t accomplish anything. But Shabbos thoughts certainly accomplish, true thoughts. When people think they’re doing teshuvah — it’s all in thought. Except that they say, this is as long as the thought is not correct, is not holy thought. And when it becomes holy thought, thought that is clear enough, true enough thought, divine thought, like the thought of the Creator — it acts.
And one can see this: those people who have clarity in what they do, whether in Judaism, whether in worldly matters, in matters of the world, whatever it may be — they don’t feel toil in what they do. It’s done by itself. And many times when a person sees that he is confused, has difficulty, lives in the aspect of a path, lives in the aspect of labor — the advice is not just that he should find another labor. Sometimes this is the advice, to find. But another advice is that he should do more thought, that he should delve more into thought, more, so to speak it appears as if he is turning away from his deed. One who doesn’t see ‘zachor and shamor in one utterance’, it appears to him as if he is turning away, as if he is abandoning the world of action. But no, he is not abandoning the world of action, but rather becomes clearer, and from this the deeds are done by themselves, are done — as they say, it’s called ‘flow’ in foreign language — they begin to be done by themselves, and he doesn’t feel that he is doing something.
The State of ‘Flow’ – Above Time
So to speak, and this is also the experience, as everyone knows, a whole enjoyable book was written about ‘the flow experience’, ‘the flow state’. When a person is in a flow state, time stops, suddenly he doesn’t grasp that time is passing. Why? Because ‘the day is short’ disappears from him, in his thought there is no little time and much time. Many times one can do very many things — in a normal state it would take him a very long time, whereas here it takes him very quickly, or conversely, he can do very many things, and doesn’t grasp that time is passing. He is so to speak above time, and to everyone he is still in this world, but his mind, his action, are already not working in time, and there is no ‘short day’ as he had before.
Blowing the Shofar – Wisdom and Not Labor
And this is the secret we spoke about several times on erev Rosh Hashanah regarding blowing the shofar, ‘wisdom and not labor’, ‘praiseworthy is the people who know the teruah’ (Tehillim 89), and not ‘who blow the teruah’. For blowing the shofar is not labor, but it is wisdom. People think it’s labor, because it appears that it’s difficult. The simple meaning of the Gemara there, ‘blowing the shofar is wisdom and not labor’ (Rosh Hashanah 29), it says: did you think it was labor? They make a great noise, it’s simple, it appears this is complete labor. But one who understands what they’re doing, understands that this is wisdom, that one must learn it. He waits, and it seems he’s not doing anything, but indeed he is doing something. Except that this is not labor, this is not weekday labor, but Shabbos labor. And this is specifically what one must do on Shabbos. Labor of this type is wisdom and not labor.
Rosh Hashanah That Falls on Shabbos – Remembrance of Teruah
And with this, it’s possible that the thing becomes in the aspect of remembrance. Everyone understands that we spoke about the matter of zachor and shamor. Everyone knows that the Gemara says that when Rosh Hashanah falls on Shabbos it is in the aspect of ‘remembrance of teruah’ (Vayikra 23), and not ‘day of teruah’ (Bamidbar 29), meaning zachor without shamor, only the remembrance. And because of this, in truth, if we were at a true level, like in the Beis HaMikdash and in the place of the Beis Din — and Beis Din is the place of wisdom — then a deed would be made from this, the shofar would be blown, by itself so to speak, through the wisdom. But today when this is not so, we don’t have Beis Din, we don’t have wisdom that comes to the level of deed, we have only the wisdom. But we need to receive from the wisdom. It’s important that there be a day that engages entirely in the wisdom of the blowings, and not in the blowings themselves. This is the secret of Shabbos.
And people say, that in practice, as the Aruch LaNer says, that we see there are many troubles in years when Rosh Hashanah doesn’t fall on Shabbos, and this is because most people don’t do the wisdom, for we have no idea how to delve a whole day in wisdom, and the next day we blow the shofar much more easily on Sunday and the second day of Rosh Hashanah, or a supernal shofar is made by itself, a great shofar. And all this is the topic of wisdom that has no labor in it.
All Forms Are Connected – You Shall Lack Nothing in It
And the same thing itself — and I’ll finish with this — that difficulty that a person is limited, that it’s only one year, it’s only him, this is from the side of action. But from the side of the wisdom in the thing, this is a very interesting thing. For if one thinks from the side of wisdom, or as it’s sometimes called from the side of the form of the thing, then all forms truly include all forms. For when one contemplates one sees that this is so even in practice, but in wisdom the thing is even clearer: there is not one thing in the world that is not connected with all the other things in the world. In order for there to truly be a true form, let’s say, of a person, there must be in it the form of an animal, the form of a bird, the form of fish. And if a person truly understood one thing, he understands everything. I don’t mean that he understands everything from this — as a person is a small world, and I don’t mean that he can understand everything completely. But I do mean that nothing is lacking, ‘you shall lack nothing in it’ (Devarim 8), there is no deficiency in it. It is everything. And one can say, as we spoke about this in Sefiras HaOmer, that everything is from the side of the perspective of man, as it appears from the side of man, that there is deficiency. That is, the Holy One Blessed be He has everything from everything, and we have only everything from one thing.
The Aspect of Wisdom and the Aspect of Faith
But when a person lives in the aspect of wisdom, and one can say this in the way of faith, he knows that he is doing what is incumbent upon him, and this includes everything, for it is divine. Not that he himself does what is incumbent upon him, for he is a small, insignificant person, and can only do one thing. But rather because the supernal wisdom made him to do one thing. And the supernal wisdom is a general thing, the supernal wisdom, the Holy One Blessed be He knows the entire world. And therefore perhaps he, when he is in the aspect of body, looks from below, and sees that it’s only one year and it’s only one day — but this is truly all the days.
The Rectification – To Diminish in Action and Not to Add to It
And the way to do this is also to do fewer things, not by doing more things. This is the secret of the negative commandments, which correspond to the 365 days of the sun. That is, the rectification of the short time is to diminish in action and not to increase it, for as we learned that the reason not to do a sin is that there is no time. There are only three hundred sixty-five days in a year, no more. Where is there time to do a sin? There isn’t. Every day tells you: don’t do the sin, for you don’t have so much time. From this that a person doesn’t do many things.
When a person does one thing, and in the middle his mind is distracted, he wants to do another thing and another thing and another thing, he becomes lost. And then he doesn’t only become lost, but also suffers that he’s not doing the other things, because he didn’t enter properly into that one thing.
The Perfection of the One Thing
In a certain sense, the way not to feel the sorrow of the limitation of one thing is to do only that one thing even better. For then, when he does one thing in perfection — behold there is already here the word ‘in perfection’, that he does the perfection — he sees the omnipotence, the generality, the perfection that exists in that one thing, and in it is reflected the perfection of the entire world. Whether he knows this in perfection, or whether he knows this because he is wise and can see a bit how everything connects in it, or whether he doesn’t know this except in the way of faith — as the Tanya says, that wisdom is as it lies in faith — and says: I do the one thing not only because I can only do one thing, but I do the one thing because the Holy One Blessed be He made that each part should have its portion, ‘Hashem’s portion is His people’ (Devarim 32), the Holy One Blessed be He made this portion for me. Even though in such a portion lies everything. These are two ways how one can do this.
But this is the time of ‘zachor and shamor were said in one utterance’, and because of this one can return in teshuvah this way, one can do Torah that guards wisdom that has no labor in it. And I hope the thing is clear enough, and if not we’ll delve into it more with Hashem’s help.
📝 Full Transcript
Zachor and Shamor in One Utterance – Wisdom and Not Work
Rabbosai, today is erev Shabbos kodesh, parshas Nitzavim-Vayelech, Shabbos Selichos. We have finished the last few shiurim trying to understand the introduction to the Chelek HaPekudim of the Zohar, which is built on the verse “u’shmartem va’asisem”, as he incorporated into it the topic of shamor and zachor.
The Three Topics We Will Expand Upon
I want to expand on a few things. The first thing, which we spoke about last time: from the perspective of hasagas Elokus (apprehension of Godliness), when a Jew is Shabbos’ing, then “zachor v’shamor b’dibur echad ne’emru” (remember and observe were said in one utterance). This is a hasagah (apprehension) that the Gemara brings in Rosh Hashanah regarding tekias shofar, that because of this one cannot hear two sounds at once, two people who are blowing, except that on Rosh Hashanah there is a special din that a davar hachavivu (something beloved) one pays attention to, and “yahiv da’atei v’yahiv libei” (he gives his mind and gives his heart) and he hears. One must think about this as a hint.
The Second Thing – Is’arusa D’lesata
The second thing is the topic that the Zohar interprets that “va’asisem” is zachor, because the remembering makes an action above. We spoke last week mainly about the point of why it doesn’t always say zachor, but usually asiyah (action); that dividing the remembering with an action is a chiddush (novelty), because one speaks according to the perspective of people for whom it is not the same thing. One of the foundations of the Zohar, a very strong foundation, is the topic “b’is’arusa d’lesata is’ar l’eila” (with an awakening from below there is an awakening above). One must bring out clearly what it truly means and what it means for us.
The Third Thing – Zachor and Shamor in the Continuation of the Discourses
There is a third thing if I will have time. The topic of zachor and shamor, which the Zohar continues in the next discourses – in the discourse of the first mitzvah, the positive commandment of yedias Hashem (knowledge of God), and also in the second mitzvah of avodas Hashem (service of God), and later in the mitzvah of yiras Hashem (fear of God), and I think also in the mitzvah of zachor es yom haShabbos (remember the Sabbath day). One can expand it to the topic of yom hazikoron (day of remembrance), that Rosh Hashanah is a yom hazikoron, which must have to do with the zachor that we are speaking about.
The Zohar connects the topic of zachor and shamor with positive commandments and negative commandments: if zachor is the positive commandments, this has to do with the 248 positive commandments, and shamor has to do with the 365 negative commandments of time, and one must understand the connection of a person in time. This is how one would understand the topic of Rosh Hashanah, that this is the beginning of the year: although the years that we have are never three hundred sixty-five days, nevertheless the idea of a year is three hundred sixty-five days, and on Rosh Hashanah the years come together, there becomes something of a zachor of the entire 365 days. This is apparently the topic of Rosh Hashanah according to the derush as we hold.
The First Thing – Zachor and Shamor B’dibur Echad Ne’emru
Let us begin with the first thing, perhaps the most important, and also relevant for Rosh Hashanah: to understand what is the meaning of zachor and shamor b’dibur echad ne’emru.
Positive and Negative Commandments Are the Same by God
This means that positive and negative commandments are the same by God, because by God there is no burden of doing and not doing. Therefore His doing is, as it were, the same rest that a person has by not doing. The rest is not because He is exhausted – does He need rest? Rather “the verse says rest for Himself”, the Almighty “vayishbos bayom hashvi’i” (and He rested on the seventh day) not because He needs to rest, but on the contrary, because He wants to teach us rest. What does the world lack? Rest, the Almighty created rest.
From God’s perspective, Shabbos and the entire week are the same; the rest and the action are at once. But by us it divides. Shabbos comes, then it is truly the time when we do only rest without action. But true Shabbos also has action, but a higher action, a kind of action of “zachor v’shamor b’dibur echad”. This I want to explain in the way of avodah (service), in a practical way.
The Human Problem – Hayom Katzar V’hamelacha Merubah
To understand, one must explain what is the meaning of avodah, what is melacha (work), and what is shevisa (cessation). This is the solution to a human problem. Whoever is a bit of a person knows that “hayom katzar v’hamelacha merubah” (the day is short and the work is great) (Avos 2). A person cannot work more than the length of the day, so what are you complaining about? It means that a person has figured out what it means to be a person, what is the task, the obligation, the purpose, what kind of perfection lies in being a person.
Examples of the Work Being Great
A person is a Jew, he must learn the Torah – the wisdom that was given to the Jews, the derech haTorah (way of Torah), the derech hachaim (way of life). To learn the entire Torah is very much time, a very long thing, and less than this is impossible, because otherwise he will not be a Jewish person. Or tikkun hamiddos (character refinement), birur hamiddos (clarification of character traits) – most people are not born people, they need to do teshuvah (repentance), to fix themselves to become people, and it takes time.
Or any other task that a person grasps that it belongs to him to do – not just something nice that the rebbe asks him, where one can say exempt is exempt. When a person grasps what he has to do and puts himself into any wisdom, he will see that it takes hundreds of years to understand a wisdom properly. And the proof is, that people have been learning the same wisdom for hundreds, perhaps thousands of years, and still have not reached its purpose – we still don’t understand clearly how the world works, how the Torah works.
The same thing with physical matters. Someone who sees that his thing is to make money, to build buildings, to establish something in the world – wherever one goes into each thing that would truly be required to do the thing completely, he sees that it is a huge project, perhaps thousands of people thousands of years, and one barely gets anywhere.
So everyone who wants to do avodas Hashem, make yichudim (unifications), do hisbodedus (solitary meditation), become clear in certain emunah (faith), live with lofty concepts – he begins for a minute, it’s very pleasant, but it really grabs him, it demands itself. Like the tzaddikim who tell extraordinary stories: Rabbi Shimon bar Yochai sat twelve years in a cave to learn the Torah, to reveal the secrets of the Torah. Do you have time to sit twelve years in a cave? In those same twelve years you will also get married and have children.
Here there is a melacha that a person sees that it is indeed his melacha, he must do: he must know the entire Torah, he needs the clarity that one has from sitting thirteen years in a cave, he needs the kind of accomplishment of tikkun ha’olam (repairing the world). He has a melacha merubah, a very great work.
The Positive Side – What Is the Potential
One can even say it in a positive way: what is the potential? A person’s aspiration is sometimes to carry out, to bring to actualization, all the powers and potentials that lie in this. This is the perfection of every thing. When one hears stories of successful people, great people who established systems – Avraham Avinu made an entire Klal Yisrael, until this very day people still speak of him – this is what a person can do. And how are you? You see, there is a melacha merubah.
The Second Side – Time Holds Back
But on the other hand, time holds him back, hayom katzar. I can at most do twenty-four hours, and even not that, because eight hours I need to sleep, and I have other tasks. In short, perhaps half an hour a day I can do the melacha. When it’s called melacha, it’s only when it’s melacha merubah.
The Conflict – Lack of Peace of Mind
A person lives in such a conflict, in a lack of peace of mind – not that he’s sweating, but that he is not as he wants to be. He would have wanted to accomplish the entire world at once, and meanwhile he can barely do one day and barely one minute.
Every person has things that bring him to choose certain parts. In the entire Torah there is nigleh (revealed), nistar (hidden), Chassidus, Kabbalah, Choshen Mishpat, Or HaChaim, and so many other things, and he cannot do everything. Okay, he chooses his portion in Torah. It’s tragic: every choice takes an entire life, seventy years. How many years can a person truly learn in his life? Perhaps twenty, thirty years maximum. I give away my thirty years for this sugya (Talmudic topic), for this field, and he will be the world’s expert in this field.
Even then there is something tragic: however much you dedicate yourself to one thing, you have taken yourself away from the other things, you have cut yourself off. Someone who goes to do medicine and know how to heal people’s hearts, will not know how to heal people’s brains. But this is a part of the work of medicine, his responsibility is to be able to understand the entire body and heal it from all kinds of problems. And in this alone there is endless melacha merubah: one can learn from every system, every system in a person’s body endlessly, and until this very day we still don’t understand everything.
Why a Person Must Make a Choice
A person must make a choice, because as we spoke at length in the shiurim on the internet: one of the great yetzer hara’s (evil inclinations) is, that because one sees a melacha merubah and one is not obligated to anything, one remains always open, and then he always dreams that he will do everything. But a person cannot do everything, because “yemei shnoseinu bahem shivim shanah” (the days of our years, in them seventy years) (Tehillim 90) – a person doesn’t have infinite time. If he wants to do anything at all, he must be decisive, cut himself off from many other things.
The Advice of the Baal Shem Tov – One Thought
How does one figure out which thing must I give away? This is truly the greatest personal question that a person can have in his life. Even if a person can know in a general way that he is drawn to a certain thing, that hashgachah (Divine providence) has led him to a certain job – still he has every day many choices, and one cannot do everything. It will always be a melacha merubah more than hayom katzar.
Every day a person gets up, and the Baal Shem Tov said tremendous guidance: one advice for avodas Hashem is that a person should have only one thought – every day. He gets up early in the morning and he thinks: what am I going to do today? One thing. If later he does other things, they will all become included in the one thing. This way the person doesn’t become confused, this way he doesn’t live in olam hatohu (world of chaos), which is a pleasure of Amalek, where every middah (character trait) comes and says, maybe do this, maybe do that.
All Sins Come from Confusion of Mind
All sins, all confusion of mind come from this. A person had decided: today I am learning Maseches Bava Basra. Later the yetzer hara comes to him: maybe Bava Kamma? Everyone already understands that this is a level of distinguishing between holy and holy, because Bava Kamma and Bava Basra are both good holy things. He is learning Torah and he remembers that he needs to do chesed (kindness) – both are mitzvos. The question is only, everyone has his thing; if one does everything, one does nothing. This is the problem why he must choose.
Why Not Sin – The Kotzker’s Teaching
Even when it comes to a person a thought that maybe he should go do some sin, maybe he should go eat gluttonously – gluttony also has some place, it could be that it’s not good for anyone at all to be the glutton, I’m not saying there is such a task. But fundamentally at the root of the matter, this is only possible because he has still left open an option to do other things.
There is gluttony in the world, it has some place. The people who put themselves into this have the same melacha merubah: “ohev kesef lo yisba kesef” (one who loves money will not be satisfied with money) (Koheles 5), “ein adam mes v’chatzi ta’avaso b’yado” (a person does not die with half his desires in his hand) (Koheles Rabbah 1). There is an infinity like the pleasure of Amalek, spreading and going, an infinity of how much one can eat and understand.
The Kotzker Rebbe’s Teaching
The Kotzker Rebbe said a very clever teaching: he wants his Chassidim not to sin – not because they are afraid to sin, but because they don’t have time. People think he is saying that one must do avodas Hashem so much, learn and pray, until one doesn’t have time to sin. But what is the difference? Either way one doesn’t sin. What does he want to bring out?
I think this is the depth of what I am saying here: sinning is a thing, “katov kachota” (like the good one like the sinner) (Koheles 9) – the Almighty has good people and sinners, both have something in the world. So why shouldn’t a person be a sinner? Only because he doesn’t have so much time. If he would have infinite time, he could sin and then do teshuvah, and so on repeatedly, because “lakol zman” (for everything there is a time) (Koheles 3), he will have time for everything.
The True Answer – Because One Doesn’t Have Time
Why should a person truly not sin? One says it’s bad – but bad means it doesn’t come in here. The true answer, and perhaps one shouldn’t say it because people will think I’m saying there is a good reason to sin, but fundamentally the matter is truly so: someone gets up early in the morning and makes an accounting of his soul for his entire life – what is my life for? He must grasp that the entire life will not be enough for this. I am doing only one thing.
One can say it in a positive way: today I want to do only this one thing, and this will take up my entire time. The yetzer hara comes to him: maybe do a second thing? He tells him: very fine, you have a nice argument, there is such a thing in the world. As we learned, someone who says “i efshar b’voser chazir” (it’s impossible with pig meat) is saying falsely, because there is pig meat in the world; why are you arguing with the Almighty who made pig meat? Rather he says “efshar b’Sorasecha” (it’s possible in Your Torah).
According to our way it means: very good, you are right, yetzer hara, it is a nice matter to do sins. But I don’t have time. Hayom katzar, I must do one thing. Do you agree that I should do one thing a day? If only I will be able to carry out the one shiur that I have today. More than one thing I cannot do in a day. So the other thing should be divided until we find time – and we won’t find it, because there is no time without day and night.
The Almighty Is All-Powerful, a Person Is Not
The same thing is a person’s entire life. We cannot do any sins mostly because there is no time. The Almighty is all-powerful, He can contain everything, and all days together. A person is not all-powerful, a person is “katzar ruach v’rav rogez” (short of spirit and much anger), very small, very little time, short time, hayom katzar.
What is the advice? The great problem especially in this time is, that because a person is not decisive, he is scattered and dispersed. He does a thousand things every day, but not one thing truly, because he begins each thing and doesn’t finish it.
One Thing Is the Answer to All Questions
When a person does one thing, this is the answer to all questions. He doesn’t need to enter into the inquiry whether one should do sins or not. I know that I already have the choice of what I have to do today.
This is what the Kotzker means in being a Jew: why must one be good? Perhaps because the Torah forbids it; I am a Jew, a Jew doesn’t do it. Does this mean a non-Jew doesn’t need to be good? A non-Jew must also be a person, on the contrary. But what he is saying is a deep thing: there are seventy nations in the world, and the Almighty made everything, “kol pa’al Hashem lema’anehu v’gam rasha l’yom ra’ah” (everything God made for its purpose, even the wicked for the day of evil) (Mishlei 16) – each one for its thing. There is a melacha merubah, infinite work in every part, and perhaps the perfection of gluttony is also something of a matter, there is a need for it in the world, some nation that is appointed to work out all kinds of gluttony in the world. I don’t know, it could be there is such an argument.
We Are Jews – We Are Limited
That we are Jews means that we have a choice: the Almighty chose us, and the Jews chose the Almighty, “Ya’akov bachar lo Kah” (Jacob chose for himself God) (Tehillim 135). We don’t do certain things because we are Jews. It’s a way of saying: I am already limited, already in a certain choice, I am a Jew who goes with the Torah. Esav says he is not bound by “lo sirtzach” (do not murder) – perhaps it’s missing that the world should have something more of “lo sirtzach”? I don’t need to enter into the inquiry from the broadest perspective that there is a need for all things, because I am already limited, I am already a Torah person.
What the Torah says is not everything – true, there cannot be everything there, because there are other people, everything cannot come in at once. But there is certainly something outside of being a Jew; someone who thinks the entire world is Jews is mistaken, there are thousands of billions of people besides this. But I am a Jew, and the Jews are limited to do these things, because when everyone will be everything, no one will be anything.
The Basic Experience of a Person
This is the basic experience of a person. Someone who has a certain aspiration, he understands the perfection and the beauty of one thing, and then he sees the beauty of a second thing. And the main thing, as it says in Amudei Al Daat: what it means to be a person, an adult, to have mochin d’gadlus (expanded consciousness), is in a great sense to know that a person grasps and becomes comfortable with this. I am a Jew, and a Jew does this. I can be one person, barely, and I try to be the one person that I am good at.
The Pain of Constriction – When One Becomes a Year
And with all this there is great pain here. When a person was born there was great pain, because the soul before this was in heaven. Every year that begins there is a gevurah (constriction), a tzimtzum (contraction): before the year came into the world it was together with all years, in heaven where there are all days, yamim aruchim (long days), arich anpin (long face), arichus yamim (length of days) – this is the Almighty’s perspective, which has to do with midas harachamim (the attribute of mercy).
But when it becomes a year, the year comes and cries: why must I be 5787? I could have been all years at once. When I was by mai imi (my mother) in the binah (understanding), from where all years emerge, it was all years together, each one was everything. Here it comes down and it is constricted: be 5787, such a kind of 5787 after all the choices that people have made until then.
There is in this a great pain, a great burden, a great suffering, “dvarim sheb’tzaar, va’ani misparneis b’tzaar” (Kiddushin). People sustain themselves with pain, the first pain, “b’zeas apecha” (Bereishis 3). What is bad that a person must plow? Because he could have in that time done other things, and one cannot do everything. The same with livelihood: everyone seeks a livelihood, what he is good at, how can he make money. Should I do other businesses? You can only do one business at a time, because he is limited, a basar v’dam (flesh and blood), “hayom katzar” (the day is short), “melacha merubah” (the work is abundant).
The Order of the Week – Each Day a Constriction
This is the order of a whole week. Sunday is not Monday, and Monday is not Tuesday. Each day that a new day comes there is a certain shortening. It is certainly very beautiful, “chadashim labekarim rabah emunatech” (Eichah 3), but on the other hand one feels a great constriction, that it is only one day. In one day one can do nothing, and even when one does everything one can in one day, it is not all the other days.
The Way Out – Kulam B’chochma Asisa
There is a way out of this, and the way out is called “mah rabu ma’asecha Hashem kulam b’chochma asisa” (Tehillim 104). The Almighty makes very many deeds, ribui ma’asim (abundance of deeds) – the melacha merubah, many different things, not the work of yom rishon (the first day) is the work of yom sheini (the second day), not the work of umah zu (this nation) is the work of umah acheres (another nation). But kulam, all the merubah together, are b’chochmaso (with His wisdom) – asiyah b’chochma (making with wisdom).
The Making of Human Beings Versus the Making of the Holy One Blessed Be He
There is a great difference between asiyas bnei adam (the making of human beings), which is asiyah b’keilim (making with vessels), asiyah b’pe’ulos k’pshuto (making with actions literally), and asiyas HaKadosh Baruch Hu (the making of the Holy One Blessed Be He). One of the meanings of “kulam b’chochma asisa” is that the Almighty does directly with wisdom, “ki hu amar vayehi, hu tzivah vaya’amod” (Tehillim 33). The Almighty doesn’t need a hammer to fashion a person: “hanotei ozen halo yishma, im yotzer ayin halo yabit” (Tehillim 94). The Almighty made an ear, does He hear without an ear; He made the eyes of people, and He sees without eyes – He sees the thing itself, not through the vessel, through the medium of the eye. And so all other makings, He conducts the world without feet and hands.
The verse in Parshas Bereishis brings out that the Almighty made the world b’dibur (with speech). In the holy books it says that b’dibur truly means b’machshava (with thought); the Almighty doesn’t even need speech. Speech is only a parable like a king, who lives b’menucha (in rest) and commands, “bidvar melech shilton” (Koheles 8) – he tells others what to do and they follow him. But the Almighty doesn’t need to tell anyone what to do; after there are things He tells the angels, but the angels themselves He made directly.
Thought Like Action
The Almighty makes b’machshavo (with His thought). From this there is the halacha: amirah l’gavoha k’mesirasah l’hedyot (saying to the Most High is like transferring to an ordinary person), regarding dvarim sheb’kedusha (matters of holiness) machshava k’ma’aseh (thought is like action), because thought from the side of holiness has such value that it can do like action. In order for something to become kodesh (holy) b’ma’aseh (through action), for example to make a vessel, a person must toil, take a saw and cut. But in order for a person to consider something as kodesh, the thought alone is enough. For a hedyot (ordinary person) it is not enough, one must make a mesirah (transfer), because in olam hachol (the mundane world) one doesn’t see the other’s ownership until one makes a kinyan (acquisition). But in olam hachochma (the world of wisdom) – kedusha means olam hamachshava (the world of thought) – thinking has already become.
The Almighty when He thinks – and thinking is only a parable, because we mean thinking with a brain, and the Almighty thinks without a brain, as the Rambam says hu v’da’ato echad (Rambam Hilchos Yesodei HaTorah 2), the intellect is Him. From the side of the way that the Almighty makes the world, which is the true way how it looks when the Almighty looks at us, machshava k’ma’aseh (thought is like action). The Almighty made the whole world with thought, b’dibur, b’ratzon (with will), without any action.
A Person Can Be Similar to His Creator
The same way a person can be domeh l’Boro (similar to his Creator). When a person thinks, understands things from the side of thought, acts from the side of thought, also machshava k’ma’aseh. This is the chiddush (novelty) of a person, a basar v’dam who has his da’as (knowledge). When a person does b’ma’aseh (with action), the action is external to his thoughts; but when he is involved in olam hamachshava, when he does from the side of wisdom, when he is a chacham (wise person) – it is different.
The Wise Person Lives with the Aspect of Shabbos
A chacham is such a kind of person who is yom shekulo Shabbos (a day that is entirely Shabbos), by him it is always Shabbos, because he does b’machshava. There is one whose job is to do the actions of the world – he must work, plow, his 39 melachos (labors) b’ma’aseh; it also comes from some thought, but his thought is external to his actions. Then there is one who is the chacham hador (wise person of the generation), he comes up with thoughts, ideas of how to make things. His ideas don’t make directly, because he is not God, but from his thoughts also come actions. One must remember, ma’aseh b’chlal machshava v’ein machshava b’chlal ma’aseh (action is included in thought but thought is not included in action). When a person has clear thoughts, from this come actions, or it becomes like “v’amdu zarim v’ra’u tzonechem” (Yeshayahu 61), another who carries out his thoughts – if he knows how to express his thoughts, that is called dibur (speech).
The Power of Speech
A person can make things b’dibur. When a person has power, he is the rebbe, he does things b’dibur: he says and his students do, because he convinces them, he explains to them and teaches them what is right. The same thing is a person regarding his own body, his own parts of the soul that are not thought: when one begins from thought, it comes to actual deed, to the extent that the thought can communicate well. If there becomes a great separation between thought and action – this is the sin of Adam HaRishon, that he separated between thought and action. But when a person is a true chacham, his thought reaches the action, both in the particularity of his soul and in his relation to other people – he speaks and it happens, he is as if acting like God.
The Secret of a Person – Yegi’a Kapecha Not Yegi’a Mochecha
What is difficult for a person? It is yegi’a kapecha (Tehillim 128), not yegi’a mochecha (toil of your mind), because his head wants him to have his bread, but in order for it to become bread he must exert himself, sweat with his hands, b’zeas apecha, his body must sweat. But if a person figures out how he will do things b’machshava, and he understands clearly enough that he can express it with thought, he will see that suddenly he lives b’menucha (in rest), the thought goes on its own. A person who has clarity in what he does, has no burden, because his thought teaches his action and other people what to do. This is part of his being an adam hachacham (wise person).
Shabbos-like Thoughts Act
One thinks that a chacham lives with the aspect of Shabbos means that he does nothing. This is only what it looks like from our weekday thoughts, which do nothing. Shabbos-like thoughts, true holy thoughts, certainly act. When one does teshuva (repentance) everything is with thought; as long as the thought is not a proper holy thought, a divine thought like God’s thought, it doesn’t act.
One can see: the people who have clarity in what they do, whether in Judaism or in worldly matters, don’t feel any burden in what they do, it happens by itself. When a person is confused, he lives in the aspect of melacha (labor), sometimes the advice is he should find other work, and another advice is he should do more thought, more clarification, as if it looks like he is going away from his action – whoever doesn’t see zachor v’shamor b’dibur echad (remember and observe in one utterance), it looks like he is leaving the olam hama’aseh (world of action). No, he is not leaving, he is becoming clearer, and through this the actions happen by themselves, it becomes a “flow,” he doesn’t feel that he is doing something.
The Flow State – Above Time
When a person is in a “flow state,” time stops, suddenly he doesn’t grasp that he is going through time. Why? Because the yom katzar (short day) has become hidden from him, in his thought there is no less time and more time. Many times one can do very many things very quickly and he doesn’t grasp that he is going through time; he is as if above time. He is still according to everyone in this world, but his mind, his action, already doesn’t work in time.
Tekias Shofar – Wisdom and Not Labor
This is the secret that we have spoken several times on erev Rosh Hashanah about tekias shofar (blowing the shofar), chochma v’einah melacha (wisdom and not labor), ashrei ha’am yodei seruah (Tehillim 89) – not tokei seruah (blowers of the blast). Tekias shofar is not a labor, but a wisdom. People think it is a labor, because it looks like it is difficult; the Gemara says tekias shofar chochma v’einah melacha (Rosh Hashanah 29) – would you have thought it is a labor, one makes a lot of noise? One who understands what one is doing, understands that it is a wisdom, one must learn. It is not a weekday labor, it is a Shabbos labor, and that is precisely what one must indeed do on Shabbos.
Rosh Hashanah on Shabbos – Zichron Teruah
In this it becomes like remembrance. The Gemara says that when Rosh Hashanah falls on Shabbos it is the aspect of zichron teruah (Vayikra 23), not yom teruah (Bamidbar 29) – that is zachor without shamor, only the remembrance. If one were on a true level, like in the Beis HaMikdash in the place of the Beis Din, which is a place of wisdom, from this would become an action, it would blow itself through wisdom. Today we don’t have a Beis Din, no wisdom that becomes actual deed, we only have the wisdom, but one must receive from the wisdom. It is important that it should be a day that is only involved in the wisdom of the blasts, and not in the blasts themselves. This is the secret of Shabbos.
The Aruch LaNer says that one sees that there are many troubles in years when Rosh Hashanah is not Shabbos, because most people don’t do the wisdom, we have no idea how to be deeply engaged a whole day in wisdom. Tomorrow the shofar blows more easily, or it itself becomes a shofar elyon (upper shofar), a shofar gadol (great shofar). This is all the topic of chochma v’ein bah melacha (wisdom and there is no labor in it).
All Forms Are Connected – Lo Techsar Kol Bah
The difficulty that a person is constricted, that it is only one year, is from the side of action. From the side of the wisdom in the thing, from the side of the form of the thing, all forms are truly all forms. In wisdom it is even clearer: there is no one thing in the world that is not connected with all other things. In order for there to truly be the form of a person, there must be the form of an animal, the form of a bird, the form of fish; if one would truly understand one thing, he understands everything. One doesn’t mean that he can completely understand everything, just as a person is an olam katan (small world), but it means that nothing is lacking, lo techsar kol bah (Devarim 8). Everything from the perspective of the person there is a lack – the Almighty has everything of everything, and we have only everything of one thing.
The Aspect of Wisdom and the Aspect of Faith
When a person lives an aspect of wisdom, and one can say it in the way of faith, he knows that he does what he must do and it includes everything, because this is divine – not he himself does what he must, because unfortunately he is a small person who can only do one thing, but the supreme wisdom made him do one thing. Supreme wisdom is a general thing, the Almighty knows the whole world. When he is an aspect of body and looks from below, he sees that he is only one year and only one day, but this is truly all days.
The Rectification – More Not Doing Than Doing
The way to do this is also to do fewer things, not by doing more things. This is the secret of mitzvos lo sa’aseh (negative commandments), which are opposite the 365 days of the sun. The rectification of the shorter time is more not doing than doing, because as we have learned: the reason why one should not do a sin is that one doesn’t have time. There are only three hundred sixty-five days in a year; where is there time to do a sin? Each day tells you not to do the sin, because you don’t have so much time.
When a person does one thing, and in the middle he becomes distracted, he wants to do another thing and another thing, he becomes lost. And then he becomes even more pained that he doesn’t do the other things, because he hasn’t properly entered into the one thing.
The Wholeness of One Thing
The way not to have the pain of the constriction of one thing, is to do only one thing even better. When he does completely one thing – here you already have the word “completely,” the wholeness – he sees the omnipotence, the generality that is in this one thing, and in this is reflected the wholeness of the whole world. Whether he knows it completely, or he knows it because he is a chacham and can see a bit how everything connects with this, or he doesn’t know it and it is only in the way of faith, as the Tanya says that in wisdom lies faith. He says: I don’t do the one thing only because I can only do one thing, I do the one thing because the Almighty made that each part should have its part, “chelek Hashem amo” (Devarim 32), and the Almighty made for me the part in which lies the whole. These are two ways how one can do it.
This is the time of “zachor v’shamor b’dibur echad ne’emru” (remember and observe were said in one utterance), and about this one can do teshuva. I hope that it is clear enough, if not one will be even more deeply engaged with God’s help.
⏱️ Chapters
(00:00) הקדמה: ערב שבת בראשית און די מדת הדין
(01:26) די קשיא: אהבה ויראה איז נישט די זעלבע נושא פון דין ורחמים
(02:00) וואס מיינט אהבה ווערסעס יראה
(02:55) דער רמב"ן אויף מצוות עשה ולא תעשה
(03:37) אהבת השם ווערסעס אהבת המצוה
(06:03) רחמים איז נישט חסד און נישט אהבה
(07:05) מדת הדין איז א גוטע זאך וואס מ'דארף ליב האבן
(08:50) מדת הדין מיינט נישט עונש: די ברכה הגומל לחייבים טובות
(10:10) שאלה פון די פלאר: פארוואס נעמט מען אן בדין ביי א שלעכטע זאך
(11:50) יראה ווערסעס שנאה
(15:05) דער רמב"ם'ס מהלך: מאהבה און מיראה
(17:04) מאהבה: כפי הדעת, מתוך הכרת הטוב
(17:35) מיראה: מיראת שכר ועונש
(19:06) די ערשטע מצוה ביי אדם: עשה און לא תעשה
(20:33) דער נחש און די אשה
(21:13) דער פלא: צו ס'איז מעגליך מצות לא תעשה לשמה
(22:14) א שאלה אויף דעם פשט
(23:42) א געוואגטער חידוש: אין לאמיתו של דבר איז נישטא קיין רע
(24:24) ווען די וועלט וואלט געווען גלייך
(25:14) די אויפלעזונג: מצות לא תעשה שייך צו מדת היראה
(26:28) אל יאמר אדם אי אפשר: די מציאות פון מצוות לא תעשה
(27:47) דער וואס האט ליב דעם מלך: די סברא פון יראה מתוך אהבה
⏱️ Chapters
(00:00) הקדמה: ערב שבת בראשית און די מדת הדין
(01:26) די קשיא: אהבה ויראה איז נישט די זעלבע נושא פון דין ורחמים
(02:00) וואס מיינט אהבה ווערסעס יראה
(02:55) דער רמב"ן אויף מצוות עשה ולא תעשה
(03:37) אהבת השם ווערסעס אהבת המצוה
(06:03) רחמים איז נישט חסד און נישט אהבה
(07:05) מדת הדין איז א גוטע זאך וואס מ'דארף ליב האבן
(08:50) מדת הדין מיינט נישט עונש: די ברכה הגומל לחייבים טובות
(10:10) שאלה פון די פלאר: פארוואס נעמט מען אן בדין ביי א שלעכטע זאך
(11:50) יראה ווערסעס שנאה
(15:05) דער רמב"ם'ס מהלך: מאהבה און מיראה
(17:04) מאהבה: כפי הדעת, מתוך הכרת הטוב
(17:35) מיראה: מיראת שכר ועונש
(19:06) די ערשטע מצוה ביי אדם: עשה און לא תעשה
(20:33) דער נחש און די אשה
(21:13) דער פלא: צו ס'איז מעגליך מצות לא תעשה לשמה
(22:14) א שאלה אויף דעם פשט
(23:42) א געוואגטער חידוש: אין לאמיתו של דבר איז נישטא קיין רע
(24:24) ווען די וועלט וואלט געווען גלייך
(25:14) די אויפלעזונג: מצות לא תעשה שייך צו מדת היראה
(26:28) אל יאמר אדם אי אפשר: די מציאות פון מצוות לא תעשה
(27:47) דער וואס האט ליב דעם מלך: די סברא פון יראה מתוך אהבה
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
מדת הדין ומדת הרחמים, אהבה ויראה — האם נושא אחד הם
הקדמה: ערב שבת בראשית ומדת הדין
מורי ורבותי, הנה היום ערב שבת בראשית. ‘בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ׳ (בראשית א, א), ולאחר מכן נאמר ‘ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים׳ (בראשית ב, ד). ידוע לכל מה שמביא רש״י, שהקב״ה רצה לברוא את העולם במדת הדין, ‘עלה במחשבה לבראו במדת הדין׳ (רש״י בראשית א, א), ולאחר מכן שיתף עמו מדת הרחמים.
דרך כלל מלמדים אותנו — ועל כך דיברנו, אפשר, בזמן ראש השנה — שמדת הדין היא המדה שאצלנו נקראת מדת היראה. כלומר, כאשר הקב״ה מתנהג במדת הדין, כאשר הוא פועל את פעולותיו בדרך של דין, אזי מפני זה מפחדים בני אדם, והאדם חרד ומתיירא. ולעומת זה, כאשר הקב״ה מתנהג במדת הרחמים, יש לבני אדם יותר אהבה.
ואכן דרך הספרים החסידיים היא, שכאשר בא לפניהם המושג של מדת הדין ומדת הרחמים, הם מתרגמים אותו: מצד הקב״ה נקרא הדבר מדת הדין ומדת הרחמים, או חסד וגבורה בלשון הקבלה, ומצדנו נקראות מדות אלו אהבה ויראה. זו הסגנון הרווח בספרי החסידות, לתרגם כך את המושגים הללו.
הקושיה: אהבה ויראה אינם אותו נושא כדין ורחמים
אך יש להתעמק בדבר ולהקשות עליו קושיה. אין הקשר שבין שני הדברים ברור אצלי כל צרכו, ומוכרחים לשאול — אפשר שהציבור יודע, אפשר שאחד מהרהר בכך — שהרי נושא הדין והרחמים אינו אותו נושא של אהבה ויראה. כי יש לתת אל הלב שישנן מדרגות רבות אחרות ומבנים רבים אחרים למושגי האהבה והיראה.
מה פירושו של דבר בכלל, אהבה כנגד יראה? יודע כל אחד שיש אהבה עליונה ואהבה תחתונה, יראה עליונה ויראה תחתונה, שאנו קוראים להן יראת הרוממות כנגד יראת העונש, וכיוצא בזה. אבל אני סבור שבכל דרך — בדרך הרגילה, נאמר בדרך ה׳ברירת מחדל׳ של תפיסת האהבה והיראה — אהבה היא כרגש חיובי. אהבה פירושה שאני סובר שהדבר טוב. אהבה היא יחס אל דבר שאני מחשיבו לטוב.
יראה, דרך כלל פירושה שאני מתיירא מפני דבר שהוא רע. והרי אי אפשר לומר יראה כלפי הקב״ה — שאדם ירא מפני הקב״ה שהוא רע — אלא יראה מפני תוצאות רעות המתרחשות, מעשים רעים. ומן המעשה עצמו באה יראת החטא, ואין זו יראת השם, שיראת השם ענין אחר הוא. ואפשר שאותה פעולה, שהקב״ה עשוי להעניש עליה, נקראת יראת העונש — ועל כך כבר דיברו, ואין הדבר ברור, שהרי הקב״ה אינו מעניש. ועל כל פנים, יראה היא פחד מפני דבר רע. זה פירושה. אהבה נוגעת למה שטוב, ויראה למה שרע.
הרמב״ן על מצוות עשה ולא תעשה
כפי שכבר למדנו, וכאן אני בא לדבר, אז לגבי נושא מצוות עשה ומצוות לא תעשה ביאר הרמב״ן שמצוות עשה שייכות לאהבה. כלומר, אני רוצה את הטוב, ואת מה שטוב לפני האדון, לפני המלך, היינו מה שהוא טוב באמת.
ובני אדם רבים נבוכים בזה: אומרים ‘מצוות׳, ובדעתם שמצוות פירושן שאני מוכרח לקיים משום שנצטוויתי. ואפשר אמנם שאדם חייב לקיים משום שהקב״ה ציווה, אבל מה שהקב״ה ציווה אינו אלא דרך להראות שהדבר טוב. אם הדבר טוב משום שציווה, או שכבר היה טוב קודם שציווה — איני יודע. אבל לכל הדעות, אפילו כשאומרים שאדם אינו מבין ועושה רק מחמת שזו מצוה, הפשט הוא שהוא יודע: הקב״ה הוא המציאות האמיתית, הקב״ה הוא היודע האמיתי של כל הבריאה, והוא יודע שהמצוות הללו טובות הן. וזהו שהרמב״ן קורא מדת אהבה.
וכאשר אומר הרמב״ן שמצוות עשה הן במדת האהבה, לפי שמי שאוהב את האדון עושה את מה שהאדון אוהב — אין זה שונה ממי שיאמר שמצוות עשה הן במדת האהבה לפי שמצוות עשה פירושן שאני עושה דברים שהם טובים, שאני מחשיבם לטובים, ומקיימם מתוך אהבה. שהרי מצוות עשה הן נושא של עשיית דברים טובים, שהאדם אוהב את מה שטוב.
אהבת השם כנגד אהבת המצוה
ואם נאמר, לא כן: הרמב״ן אומר שחייבים לאהוב את הקב״ה. החילוק שבין אהבת הקב״ה — שהרי מדברים על אהבת אל, וכמו שמובא ברמב״ם לשון אהבת המצוה — נראה כסתירה בזה. אך אין זו סתירה אמיתית. החילוק יכול להיות רק בשאלה אם אנו עומדים במדרגה המבינה את דעתו של מקום כביכול, או שאיננו מבינים.
אם איננו מבינים, אזי — איה, הם אינם מבינים אותנו — אזי אפשר שהדבר נראה לנו שאינו טוב, ומתוך שאנו בוטחים בקב״ה יש בנו אמונה, ואנו אומרים שהקב״ה אומר שהדבר טוב, ועל כן אני אוהבו משום שהקב״ה אומר שהוא טוב, וכאן נכנס הקב״ה. אבל כאשר אני מבין בעצמי, אפשר שאני אוהב את הדבר עצמו, לפי שאני אוהבו מחמת שהוא טוב לי, אני אוהב את המצוות משום שהן טובות.
ובוודאי אפשר שאף אז אמת הדבר שיש עוד מדרגות של הטבה, עוד מדרגות של טובה, שעל האדם לאהוב את המצוות המסוגלות להתייחד אל הקב״ה. פעמים רבות באים החסידים בטענה כנגד מי שאומר כן ושואלים: האם אתה אוהב את העולם? האם אתה אוהב את הקב״ה? דע לך, שהרי כל העולם כולו הוא מעשה ה׳, ואין בזה חילוק. אי אפשר לאהוב דבר טוב שבעולם בלי לאהוב בתוכו עצמו את האל שציווה בהם. ואין לומר בזה אלא מדרגות.
וזהו שהבעש״ט מלמדנו תמיד, שכאשר אוהב אדם דבר נברא, יעשה ממנו קל וחומר אל הבורא. הרי זו כמין מסתורין: יש כאן קל וחומר, והוא בתוך הדבר עצמו, שהרי הדבר הנברא הוא החיות שבו, המציאות שבו, מקור המציאות שבו. אלא שכוונת הבעש״ט היא — אל תטעה, אל תפריד, אל תאהב את הדבר, אלא עמוד בו במדרגה הגבוהה יותר, לפי שבכל דבר נמצאת באמת המציאות האמיתית שבו, והמקור שבו הוא המציאות האמיתית יותר של כל דבר עצמו.
ועל כל פנים, וזאת גם הוא יודע, על פי חסידות אפשר שהדבר ייקרא אהבה — אבל לא אהבת המצוה, אלא אהבת האלקות שבמצוה, רצון ה׳ שבמצוה. אך יהיה כך או כך, כל אלה אינם אלא מדרגות בתוך אותו דבר עצמו. אהבה פירושה שאני יודע שהדבר טוב, ויראה פירושה שאני ירא מפני דבר שאינו טוב. זהו הפירוש הפשוט, ואני סבור שהדבר מתיישב, שהרי לכן אהבה היא מצות עשה ויראה מצות לא תעשה, וזהו מה שאומר הרמב״ן. ומה שהוא אומר שהוא אהבת אדון ויראת אדון, אין הדבר סותר לזה; ולא זו בלבד שאינו סותר, אלא שאלו הן המדרגות הקדומות שאתה מבקש לבאר.
רחמים אינם חסד ואינם אהבה
ואם כן, יצחק, איני מבין: מה ראו לערב עם זה את מדת הדין ומדת הרחמים? מלבד מה שמדת הרחמים אינה אותו דבר של מדת החסד ומדת האהבה — כפי שכל אחד יודע. הרי רחמים הם תפארת, רחמים הם המדה השלישית. רחמים הם כבר הכרעה מסוימת, והרחמנות היא כבר הכרעה מסוימת שלאחר מדת הדין.
כך אומרים על פי קבלה, אבל אני סבור שאף הפשט כן: רחמנות פירושה שאני מרחם על מישהו, ואף על פי — זהו פירושו של המדרש — ואף על פי שאין הדבר מגיע לו, מכל מקום יש רחמנות. ומה פשרה של הרחמנות? דיברנו בכך פעמים אחדות, שאין זה דבר שלא מדעת, ואין זה סתם רגש, אלא יש בו שכל, והוא בנוי — כמו שהמגיד ממעזריטש מבאר תמיד — שההכרעה בנויה על מדרגה גבוהה יותר, בנויה על דעת. אין זו טעות, ואין הפשט שבלית ברירה חייבים לרחם; אלא נכון הוא לרחם. וכל זה המבנה והמסגרת של הרחמנות הם, שחייבים לרחם אף שאין זה במדת הדין הזאת. וזה הרי אינו אהבה כלל.
מדת הדין היא דבר טוב שחייבים לאהבו
יאמר האומר, שמדת הדין, אותה ‘עלה במחשבה׳ מקורית של מדת הדין, היא הגורמת שיהיו החלקים הרעים שצריך לפרוש מהם? מדוע? אדרבה, ממש להיפך, איני מבין. מדת הדין מורה כיצד צריך להיות. הקב״ה הוא מדת הדין, ואין מדת הדין פירושה שהקב״ה כועס. אין נאמר אפילו מדת הכעס. אמנם לפעמים נאמר שהקב״ה כועס, ויש לבאר זאת, אבל מדת הדין הנאמרת כאן אינה מדת הכעס. מדת הדין מורה על חומרה — תוכל לומר חומרה, או צדק. צריך שיהיו הדברים כפי שראוי שיהיו. וזוהי מדת הדין, והיא דבר טוב, וחייב אדם לאהוב את מדת הדין.
הקב״ה בעצמו נאמר עליו ‘אֹהב צדקה ומשפט׳ (על פי תהלים לג, ה). הקב״ה אוהב את מדת הדין, שנמצא שמדת הדין היא דבר טוב, וחייבים לאהבה. ובלשון אחר, אותו דבר עצמו: כשם שהקב״ה בעצמו אוהב את מדת הדין — והרי זה משל, שאין לקב״ה אהבה, אלא הכוונה שטוב בעיניו מדת הדין — כך אותו דבר, אדם כשהוא נפגש עם מדת הדין של הקב״ה, צריכה היא גם להיות טובה בעיניו, וחייב הוא לאהוב את הקב״ה על אותה הטובה.
וכאן מתהווה החזית: לפעמים יש אדם שאליו פוגעת מדת הדין. הפשט הוא שהקב״ה אמר שזה טוב, שאמת היא שטוב לו שיהיה לו חסרון, שיהיה לו עונש, ולו כואב הדבר. אלא שאם כואב לו, לא מדת הדין היא המכאיבה לו. אדרבה, ככל שאדם מבין שהדבר נכון ושכך ראוי שיבוא, הרי הוא שמח. ולכן מברכים ברכת ‘דיין האמת׳, ואף על סתם צער יש לברך בשמחה ולקבלו בשמחה. ואין הכוונה שהאדם חפץ בכך — אינו מתפלל על זה, והיה רוצה שיהיה טוב לו, שיהיו לו דברים טובים — אבל מדת הדין מצד הקב״ה מורה שהדבר טוב לך.
מדת הדין אינה עונש: ברכת הגומל לחייבים טובות
נאמר מדת הדין — אבל קודם כל, מדת הדין אינה עונש. ונקדים ונבהיר זאת. כאשר מקבלים שכר במדת הדין, כאשר אדם אומר הטוב והמטיב, אין אומרים הגומל לחייבים טובות. יש לדעת שישנה ברכה שבה אומרים ‘הגומל לחייבים טובות׳ (ברכות נד:), ואותה אומרים ארבעה שצריכים להודות — יורדי הים וכיוצא בהם, אותם ארבעה הנזכרים במזמור ‘הודו׳ (תהלים קז) — הם מברכים ‘הגומל לחייבים טובות׳.
ומכאן רואים שאיני ראוי לכך, ואף על פי כן הקב״ה נותן טובה אפילו למי שחייב. ומה פשרו של דבר? פשוט הוא, וכפי שראיתי השבוע מפורש — איני זוכר היכן, ואומר זאת כדי להבהיר — שאירע שאדם היה בצרה וניצל ממנה, והצרה היא מדת הדין. הצרה עצמה מראה שהאדם היה חייב, שהרי לאדם שאינו חייב אין באות צרות כלל.
יכול אדם להיות שמח מאד, ובוודאי שמח אדם שנעשה לו נס, שהיתה צרה וניצל ממנה. אבל יותר מכך צריך אדם לשמוח כאשר אין באה כלל צרה, ומורה הדבר שאפשר שהיא מדת הדין, אפשר שהיא מדת הרחמים, אפשר שהוא הקב״ה… ואפשר שאין אדם יכול לדעת תמיד אם מדת הדין היא או מדת הרחמים, אבל אנו מניחים, וצריך להניח, שכל מעשיו בדין.
שאלה מן הקהל: מדוע מניחים שבדין הוא כאשר בא דבר רע
איני מבין מדוע כשבא דבר רע מניחים מיד שבדין הוא? והרי אני מבין שהקב״ה לעולם אינו כועס. אם כן אין להניח שבדין הוא, אלא יש להניח שבחסד הוא. מדוע לא נניח שבדין הוא? מסתמא על פי רוב, רוב העולם בדין הוא. כלומר, אני יודע שאיני ראוי לכך, אנו יכולים להבין משהו, יש לאדם איזו השגה.
דין עם טוב אינם סתירה
כלומר, יודע אני שראוי אדם להיענש על עבירה אחת. אני יודע, אנו יכולים להבין משהו, יש לאדם איזו השגה כמה שכר ראוי על עבירה אחת. כשבא עונש גדול, מיד אומרים: איני יכול להעלות על דעתי שהוא רשע. אומר לו: ומנין לך מה בא העונש על עבירה אחת? וכן כשבא שכר גדול, כשאדם זוכה פתאום בהגרלה, איני יודע, או שבא לו הצלחה עצומה בעסקיו ועולה הדבר יותר ממה שתכנן — מסתמא עליו להניח כדרך הטבע שעשה משהו טוב. ומנין לך? יש לו השגה בשכר של אמירת אמן אחת, ‘יש מרבה׳? מה רע בזה?
אמת שיש כאן דבר טכני: החסד יכול לבוא יותר שלא בזכות, ואף אותו דבר יכול להיות. אמת שיש אופנים שונים שאף הדין בא שלא בזכות, שהרי ישנם כל אותם ענינים של… ובקיצור, ‘אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא׳ (על פי קהלת ז, כ) ואין דור, והכלל גובר על הפרט, וכל מיני אופנים. אין הדבר מוכרח, יש עוד, אין הדבר מוכרח.
על כל פנים הסדר הרגיל, וזה מה שאני מבקש להבהיר — דין עם טוב אינם סתירה; ולא זו בלבד שדין עם טוב אינם סתירה, אלא שהדין עצמו אינו רע. דין עם דין פירושו שטוב הוא שתהיה מדת הדין. לשם כך נבראה מדת הדין, וחייבים לאהבה. וכאשר מקבל אדם דברים טובים בדין, בוודאי חייב הוא לאהבם. ולפעמים כשהדין אומר לאדם שטוב הוא לו — כן, זה פירוש דין — טוב לך שיארע לך דבר רע. אינך שמח, הדבר רע, אבל הוא טוב. ולכן אומר הוא ברכה, ‘ברוך אתה ה” בשמחה, דיין האמת: טוב הוא לי, שלך אני, הדבר עולה לי, מכאיב לי, אבל טוב הוא לי.
יראה כנגד שנאה
ולהיפך, כאשר אין זה כן — פשוט, שלעתים קרובות מרגיש אדם שהדבר אינו נכון, אינו טוב, ואזי נעשית שנאה. כן, יש להבין את המציאות הזאת: אז יקרא לזה יראה, אבל בעצם שנאה היא, ואזי נעשית תגובת האדם שנאה, לפי שאין זה טוב לו. ישנא את הדבר, ויברח מאותה יראה בשנאה. היראה אפשר שתגובתה שנאה, וצריך הוא לתת אל הלב שכאשר יש לאדם שונא, הרי הוא ירא ממנו ואף שונא אותו.
ולעומת זה יש דבר אחר שיש בו יראה שאין בה שנאה. וצריך הוא להבין מתי יש זה ומתי יש זה.
סיכום: הקשר אינו ברור
מכל מקום, איני רואה היכן הקשר, מדוע מדת הדין נוגעת כלל לנושא היראה. מדת הדין נוגעת בדיוק באותה מידה גם לנושא האהבה. ומדת הדין אפשר לומר שטוב כך, ואת אותו דבר אפשר לומר במדת האהבה. ומדת החסד הרי היא המדה היותר יסודית, תוכל לומר, לפי שכל הדבר הוא למען הטוב, למען החסד, ‘עולם חסד יבנה׳ (תהלים פט, ג).
ובוודאי, מהי מדת הרחמים אם לא מדת החסד? הרי מדת הרחמים אינה מדת החסד. מדת החסד ודאי קודמת למדת הדין, כפי שכל אחד יודע את הסדר, ומדת הרחמים היא שלאחר מדת הדין. ומדת החסד ודאי טובה היא, בלא ספק. ומצד שני, אף מצד החסד יש דברים שחייבים להתיירא מהם, שראוי להתיירא מהם. ובוודאי לא להתיירא משום שהוא רע, אלא אם יאמר שישנה יראה שהיא יותר יראת הכבוד, הכנעה מסוימת שנקראת דרך כלל יראת הרוממות, ההכנעה שיש לאדם לפני דבר הגדול ממנו, כמו שאמרתי.
יש אדם שירא מפני שונא, הרי הוא ירא ושונא. ולעומת זה מפני אב או מלך העומד לצדו, הרי הוא ירא — ירא במובן שיודע שהלה חזק ממנו הרבה, יודע שחייב הוא לכבדו, ואם יעבור ייפגע, יהיו לו צרות, לרבות שמירת פיו, יהיו לו צרות. אבל אין בו שנאה, אדרבה, יש בו הערכה, ומביט למעלה אל הגדלות, וזה אף הוא נקרא יראה. ואפשר שזוהי היראה הרגילה — איני יודע מה נקרא יראת הרע — אפשר שזה הדבר הרגיל שראוי לקרוא לו יראה. וזה בוודאי יכול לבוא אף ממדת החסד, ולא זו בלבד שיכול, אלא שכך הוא הדבר הרגיל. כן, אדם רואה כמה גדול חסד, כמה החסד האנושי, חסד בשר ודם, קטן הוא כלפי חסד השם, כלפי חסד של כל המציאות, ויגיב ביראה, ביראת הרוממות, בהכנעה, ואף בפחד ומורא.
ולכן אין לי כל מושג מדוע הספרים החסידיים אומרים תמיד שחסד ודין הם אותו דבר כאהבה ויראה. נראה לי שאין הדבר קשור כלל. אפשר שעל שניהם יהיה חסד, ועל שניהם יהיה דין, ואין שום שייכות בין שני הדברים. לא כשאתה אומר שהקב״ה, לפי שהוא אוהב אותנו, נותן לנו אהבה, ולפי שאינו אוהב אותנו נותן דין — אף זה אינו אמת. ולא כשאתה אומר שכאשר נותן לנו הקב״ה במדת חסדו צריך להיות אהבה, וכאשר נותן לנו עונש צריך להיות יראה. שני הדברים האלה נראה לנו שאינם נכונים. אפשר שאין זה אלא על פי דרשה — האם הדבר מתיישב?
מי שיתרץ לי את הקושיה, אשמח מאד. קושיה גדולה היא. ואני סבור שיש כאן דבר שאפשר ללמוד ממנו, חזק מאד, ומסתמא יש כאן סודות עמוקים שאפשר ללמוד מכאן, שכן איני מבין.
מהלך הרמב״ם: מאהבה ומיראה
עתה נמשיך הלאה. מה שאני מבקש להגיע אליו, ומה שאני רוצה לדבר עוד דבר, הוא שאנו עמדנו כאן באמצע לימוד הזוהר, ההקדמה, ראשית ה׳פקודין׳, המדברת מזה שיש מצות עשה ומצות לא תעשה הנוגעות לתפארת ולמלכות, הנקראות עצמן מדת אהבה ומדת יראה, מדת זכור ומדת שמור, יום ולילה, וכיוצא בזה. בכל מצוה ומצוה יש בפרטות שני הדברים האלה, ובכללות יש מצות עשה ומצות לא תעשה, שמצות עשה שייכות לזו ומצות לא תעשה שייכות לזו.
ואני מבקש לומר מהלך אחר, שהבחנתי שראוי ללמוד בזה מהלך אחר. המהלך היה כך: כל הזמן למדו את הזוהר על פי הרמב״ן, שלמדו בו על זכור ושמור. ואני הבחנתי שלרמב״ם יש מהלך משלו, שהוא מבאר שמצות עשה שייכות לאהבה ומצות לא תעשה שייכות ליראה. ואפשר שהדבר מתיישב יותר, ואפשר שצריך להרכיב את שני המהלכים. שהרי לפחות לגבי הנושא שאנו שואלים עתה, נראה שהדבר מתיישב אף יותר אם נאמר את מהלכו של הרמב״ם, ונתרץ בזה מעט את הקושיה הקודמת.
ואנו זוכרים שהרמב״ם בהלכות תשובה, ובפירוש המשניות בסנהדרין, ובמקומות רבים — אפשר עוד שני מקומות, איני יודע — מבאר את המדה שבעבורה נקרא אברהם אבינו ‘אוהבי׳ (ישעיה מא, ח). והרמב״ם מבאר ש׳אוהבי׳ פירושו עובד מאהבה. והדבר בנוי על לשון חכמים במקומות רבים, שיש עובד מאהבה, ויש חילוק בין העובד את המקום מאהבה לבין העובד מיראה. וברור בלשון הגמרא במקומות רבים שבהם משתמשים בזה, שאהבה ויראה שם אינן, כמו שאומרים, שאהב יותר את מצוות עשה או שירא יותר ממצוות לא תעשה. אלא מאהבה ומיראה פירושן כאן אותו דבר הנקרא במקומות אחרים לשמה ושלא לשמה.
מאהבה: כפי הדעת, מתוך הכרת הטוב
פירוש, מאהבה היינו מי שיש לו השגה. אהבה היא כפי הדעת. אהבה פירושה מי שיש לו השגה, שהוא מבין. כאברהם אבינו — ומדוע נקרא אברהם אבינו הגדול שבכולם, ‘אברהם אוהבי׳? לפי שלא היה לאברהם אבינו רב, ולא היה לו מי שיאמר לו מה לעשות. והוא התחיל, והקב״ה לא אמר לו איזו מצוה לעשות, ולא הבטיח לו שכר ולא עונש אלא לאחר מכן. ועבד את הקב״ה שלא על מנת לקבל פרס. ומהו שלא על מנת לקבל פרס? מתוך הכרת טובו, מתוך ההכרה של מה שטוב ומה שנכון, עשה מצוות ועשה את מה שצריך לעשות. זה פירושו מאהבה.
מיראה: מיראת שכר ועונש
מיראה פירושו מיראת שכר ועונש. יראה כוללת גם שכר וגם עונש, ואין היראה מן העונש והאהבה מן השכר, כמו שאומרים — אין הדבר מתיישב. יראה פירושה כאשר אין אדם יודע, גוערים בו ואומרים לו, ‘כך צריך אתה לעשות׳. זה נקרא דרך כלל יראה, דרך כלל מחמת העונש, או מחמת שכר ועונש, שהוא אותו דבר. היינו שאני רוצה שיהיה לי טוב ואיני רוצה שיהיה לי רע, ועושה הוא מיראת העונש. זה פירושו מיראה.
הרמב״ם: יראה תלויה במצוות לא תעשה
והנה הדבר המעניין, שהרמב״ם בעצמו אומר אף שהדבר תלוי במצוות עשה ובמצוות לא תעשה. בפירוש המשניות באבות, במקום שבו אמר אנטיגנוס איש סוכו, אמר כך: ‘אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס׳ (אבות א, ג), ומסיים את המשנה ‘ויהי מורא שמים עליכם׳ (אבות א, ג).
ומקשה הרמב״ם, מה ענין ‘ויהי מורא שמים עליכם׳ כאן? היית סבור שתלך מאהבה? מהו ‘אל תסלק׳? ‘שלא תסלק בבת אחת׳ פירוש מאהבה, האם אתה סבור שאתה פטור לגמרי מן היראה? אומר הרמב״ם, לא, אל תניח את היראה. עדיין תלך, עדיין תהיה בך יראה מסוימת. ומדוע? לפי שהיראה היא דבר חשוב כל כך.
ומביא הרמב״ם מדרש או מקור, שאין יודעים אותו כראוי, ומביא שנאמר כך: ‘האוהב לא יחמיץ מצוה, והירא לא יעבור עבירה׳ (פירוש המשניות לרמב״ם אבות א, ג). לשון זה מביא הרמב״ם. וכך הוא אומר, זה פירושו: שאתה צריך גם אהבה שלא להחמיץ מצוות, וגם יראה שלא לעשות עבירות. ועל כן הוא אומר, שהיראה חשובה מאד ובפרט למצוות לא תעשה.
המצוה הראשונה לאדם: עשה ולא תעשה
עתה יש להבין את הדבר מעט יותר טוב. אין לי מהלך ברור, אוכל לומר פירוש מסוים, הארה מסוימת בזה. אני מבקש לומר פשט מעניין מאד שלומדים בפרשת השבוע, ויש לתת אל הלב בזה. ואומר תחילה את הפירוש, את ההארה, שכל מה שאני אומר אינו אלא הארות, לעורר את הלב, לעורר את השכל, לעורר את המעיין.
ידוע, המצוה הראשונה, ‘ויצו ה׳ אלהים על האדם׳ (בראשית ב, טז), הקב״ה ציווה את אדם מצוה. ויש לשאול אם היתה מצות עשה או מצות לא תעשה. מסתמא כל אחד מניח שהיתה מצות לא תעשה, שלא לאכול מעץ הדעת. ולמעשה, המעיין בפסוק רואה שהוא בנוי בבירור, שלשון הכתוב בנוי בבירור על אופן של עשה ולא תעשה. כלומר, הקב״ה אומר לו ‘מכל עץ הגן אכל תאכל׳ (בראשית ב, טז) — מצות עשה, ‘ומפרי העץ אשר בתוך הגן לא תאכלו׳ (על פי בראשית ג, ג) — מצות לא תעשה.
נמצא הפירוש, שגם יש מצות עשה וגם מצות לא תעשה בלשון הציווי לאדם הראשון. אף על פי שדרך כלל לומדים ש׳מכל עץ הגן אכל תאכל׳ הוא רשות, כמו שסבורים ש׳ששת ימים תעבוד׳ (שמות כ, ט) הוא רשות — ואפילו אז אין הדבר ברור כל כך, ואפשר שהוא ‘לאו הבא מכלל עשה׳. אבל מורה הדבר שיש כוונה, לפחות ללשון הכתוב, יש כוונה שאין מתחילים מן הכבל השלילי, אין מתחילים מכבל היראה, אלא מתחילים ממצות העשה, ממה שעושים בפועל, ועשייה זו היא ההגבלה למה שאין עושים.
הנחש והאשה
ועוד הבחנתי, מה אומר הנחש? ‘ויאמר הנחש אל האשה אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן׳ (בראשית ג, א). הנחש פתח מיד בלאו, ‘לא תאכלו מכל עץ הגן׳. ומשיבה לו חוה — מה אומרת חוה? לא, לא כך אמר. היא אומרת לו מיד לא, הקב״ה אמר ‘מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו׳ (על פי בראשית ג, ב-ג). ואף שהיא מוסיפה כבר ‘ולא תגעו׳, נראה שהיא הבינה היטב שהנחש ביקש להתחיל ממצות לא תעשה, והאשה אומרת לא, צריך להתחיל ממצות העשה, ולאחר מצות העשה יש גם מצות לא תעשה.
הפלא: האם אפשר מצות לא תעשה לשמה
ואנו לומדים כאן שיש כמין חסרון, שאדם עשוי לרצות לעשות רק מצות עשה ולשכוח את מצות לא תעשה הנוגעת למדת היראה. ואמרנו שיראה פירושה שלא לשמה, שיראה פירושה שכר ועונש. וזה פלא ממש.
יכול אדם להקשות קושיה כזאת, ואני סבור שצריך להקשותה: וכי יש דבר כזה שאי אפשר לעשות מצות לא תעשה לשמה? ומצות לא תעשה צריכה להיות שלא לשמה? כלומר, פעמים רבות אומרים דבר פשוט — ואני סבור שצריך להפסיק מלהתרגל ולומר את הדברים הפשוטים הללו — שמי שהולך רק מאהבה, היינו שעושה לפי שיש לו טעם וחשק בדבר, הנה לפעמים אין לו טעם, יש לו יצר הרע גדול, היינו שאין לו טעם, וזה נקרא מצות לא תעשה, בא אליו נחש ואומר לו, ‘תהיה מצות לא תעשה׳, ואזי אין מועילה לו השגת האהבה הגדולה שלו, ואזי תועיל רק יראת העונש הפשוטה.
וזה עוד דבר ששכיח מאד לאמרו, ספרי מוסר וספרים חסידיים אוהבים לאמרו, שמפרשים כך את המדרש, שהמדרש האחר מורה כדברי חובות הלבבות, שתהא ירא, כדי שכאשר תעשה את המצוה תעשה אותה מאהבה.
שאלה על פשט זה
ואני מוכרח לומר שזה עוד דבר שאיני מבין. איני מבין על מה הדבר מיוסד. וכי זו המציאות, שכך הדבר פועל? איני יודע. איני רואה שדווקא בני אדם שיש להם טעם — וטעם הרי אינו אלא מילה — מי שיש לו השגה אמיתית בטוב, ‘טוב ה” (תהלים לד, ט), ‘טעמו וראו כי טוב ה” (שם), שלו קשה יותר להתגבר על יצר הרע? צריך שיהיה לו קל יותר. ואם תאמר, שבשעת יצר הרע אינו שוכח, שבשעת יצר הרע אין שוכחים את העונש — איני יודע איזה חילוק הדבר עושה.
ומה שאני יכול להבין הוא דבר יסודי יותר, שיש מין אדם כזה, אפשר בני אדם רבים שאינם במדרגה, או שאינו מבין כלל את הטובה. אם את העונש הוא מבין, כן, יראת עונש. זהו פירוש יראת העונש. יראת העונש נאמרה למי שאינו מבין, כאב האומר לבנו, אל תלך לרחוב, אתן לך סטירה. הטעם האמיתי שלא לצאת לרחוב אינו משום הסטירה, אבל הילד אינו מבין זאת, ואומרים לו, פחד מסטירת האב. וכן אמרתי, בוא פנימה ללמוד, אף שהלימוד טוב יותר מאותו ילד. את זה אני מבין. אבל כך איני מבין.
ומה זה שייך דווקא למצוות לא תעשה? אותה אמת עצמה שייכת אף למצוות עשה. מצות עשה אף היא כן: מי שאינו מבין הרי אינו במדרגת מצות עשה, אינו במדרגה, וצריך אף הוא יראת עונש. וכן אם אני מבין, אני עומד בלשמה. מדוע דווקא במצות לא תעשה שייכת יותר יראה מאשר במצות עשה? מלבד מה שיאמרו שמצות לא תעשה היא דרך כלל במקום שיש פיתוי. איני יודע, אפשר שיש יצר הרע אף שלא במצות לא תעשה, אלא שבמצות לא תעשה שכיחים יצרי הרע. כל הדבר הזה אני מבין כיצד מתיישבים שני הדברים.
חידוש נועז: לאמיתו של דבר אין רע כלל
אלא אם נאמר חידוש גדול, ואני סבור שאפשר לחשוב חידוש כזה, המיוסד על מה שרמזתי עתה בפרשת עץ הדעת: שלעולם, לאמיתו של דבר, אין דבר כזה רע. עץ הדעת טוב ורע סיפר לאדם שיש טוב ורע, ומה סבר קודם לכן? שאין דבר כזה רע. שהרי נאמר ‘טוב מאד׳ (בראשית א, לא), ודרשו ‘טוב מות׳, ‘טוב רע׳. אין דבר כזה רע. ועל כן, לאמיתו של דבר, המבין נכון את העולם, מבין שאת כל העולם עשה הקב״ה בטובו, ‘בטובו הגדול… לא יחסר לנו ואל יחסר לנו… לעולם ועד׳, ‘הוא טוב והוא מטיב… והוא ייטיב׳. כל העולם טוב הוא.
אילו היה העולם מתוקן
ואילו היה העולם מתוקן, לא היה דבר כזה מצות לא תעשה, לא היו דברים רעים. ואם תקשה, כיצד יכול היות שקודם החטא כבר היתה מצות לא תעשה? התשובה, שצריך היה להבין שבעיקרה מצות עשה היא, ‘מכל עץ הגן אכל תאכל׳.
ויש דרושים נועזים כאלה שאומרים, שאילו היה אדם עושה עתה, מקיים ‘מכל עץ הגן אכל תאכל׳, לא היתה עוד שאלה מעץ הדעת. וכיצד יכול היות? הרי נאמר בפסוק ‘ומפרי העץ אשר בתוך הגן׳. ויש להבין, במה נשתנה אותו עץ? מה החילוק? אפשר שיש בזה איזה מהיכי תיתי: שכאשר מקיימים את ששת הימים בתאוה כראוי, נעשית ממילא השבת, ‘וביום השביעי תשבות׳ (שמות כג, יב), ואין זה חיוב, ואין צריך לירא, כמו שאומרים הספרים החסידיים — אדם החי שבוע כראוי, שומר ממילא שבת. לא שצריך להפחיד ‘מחלליה מות יומת׳ (שמות לא, יד), אין זו שבת של ‘מחלליה מות יומת׳, אלא שבת של ‘וביום השביעי תשבות׳, מתוך טעם, מתוך מנוחה. אך אם אתה מתחיל ממצות לא תעשה, אזי אתה נשאר תמיד שם.
ההתרה: מצות לא תעשה שייכת למדת היראה
אפשר שמה שאומרים שמצות לא תעשה שייכת למדת היראה, פירושו שלעומק הדבר, אילו היה העולם מתוקן, אילו לא אכל אדם הראשון מעץ הדעת — מובן שהיה צריך לאכול, ולא היה הדבר נוגע בו. אבל כשהוא מבין נכון, שמצד ההסתכלות של לשמה, מצד ההסתכלות של אהבה, שהיא באמת הסתכלות כמו לפני החטא, ההסתכלות האמיתית של מהות העולם, אזי באמת אין איסור של מצות לא תעשה. מותר לעשות כביכול, כמו שלעתיד לבוא חזר להיתרו וכדומה. אין מצות לא תעשה, אין דברים רעים בעולם.
ונמצא ממילא, שמי שיהיה דבוק כולו רק במדת האהבה ובטובה, אפשר שממילא לא יעשה מצות לא תעשה, אבל מציאות של מצות לא תעשה, הנאמרת על מציאות שאיננה, כך לא תהיה.
ומדוע אומר הרמב״ם, ומביא את המדרש ההוא, הרמב״ם מצטט, שלמצוות לא תעשה צריך דווקא את ה׳ושמרתם׳, את ה׳שמור׳, את יראת העונש, לפי שאין טעם אחר? באמת, מצד הטוב אין זה מפריע, מצד הטוב אין מצוות לא תעשה מפריעות. אלא מצד יראת העונש, לפי שיראת העונש אומרת שהעולם, אפשר שכל העולם, עדיין במדרגת שלא לשמה, ואזי צריך לעשות מתוך יראת העונש.
אל יאמר אדם אי אפשר: מציאות מצוות לא תעשה
ואפשר שאף לגבי אותו צד ברמב״ם, בענין ‘אל יאמר אדם אי אפשר לי בבשר חזיר׳ (ספרא קדושים), אפשר שיש מצוות לא תעשה מסוימות, ואפשר שלא הכל שווה. שמה שאנו מדברים כאן במצוות לא תעשה, היינו אותן שאין מבינים, שהן פחות מובנות. ואפשר שיש מצוות לא תעשה שאסור לעשותן לשמה, לפי שלעשותן לשמה פירושו לומר שהוא אמת.
כמו שאני מבאר על פי חסידות, ואפשר שמרומז אף ברמב״ם, ‘אל יאמר אדם אי אפשר לי בבשר חזיר׳. מדוע נאמר ‘אל יאמר אדם אי אפשר לי בבשר חזיר׳? לפי שהקב״ה עשה אף את בשר החזיר, ולעתיד לבוא בשר חזיר נטהר. מי שאומר ‘אי אפשר׳, הרי הוא אומר כנגד מעשה השם. במעשה בראשית נאמר ‘וירא אלהים כי טוב׳ (בראשית א), ואף על החזיר. אין אדם רשאי לאכול היום חזיר, איננו יכולים היום לאכול חזיר כראוי, מכל טעם שיהיה, מחמת הנפילה, מחמת החטא, מחמת האראפגעפאלנקייט — ירידת העולם ממדרגתו. אבל אסור להתעלם מן הטוב שבו באמת, אלא שאסור לעשותו כראוי.
יש דברים שצריך לעשות כל דבר לפי מה שהוא באמת. מצוה שהיא אמיתית, שבאה לפי שכך היא העולם במקורה, שהיא טובה, צריך לעשותה בשמחה, לעשותה מאהבה. אבל שלא לעשות עבירה, שהטעם שהדבר הוא עבירה אינו אלא משום שנפל העולם, אינו אלא משום שיש בחינת שלא לשמה בעולם — זו מציאות, שלאחר החטא, בעולם העשייה, אסור לעשות מאהבה. צריך לעשותה מתוך יראה. ומדוע צריך לעשותה מתוך יראה? לפי שההבנה האמיתית אומרת שאין זה דבר, אין זו בעיה על פי אהבה, אלא בעיה על פי יראה בלבד.
מי שאוהב את המלך: סברת יראה מתוך אהבה
ואם כן, יש לתרץ אף זאת: שמי שאוהב את המלך, אף הוא אינו עוזב, אינו הולך. מדוע אומר הרמב״ם שמי שאוהב את המלך עושה מצוות שהמלך אוהב? אפשר לומר בדיוק כך את הסברא, שמי שאוהב את המלך אינו עושה דברים שהמלך אינו אוהב. והרי זו כמין יראה מתוך אהבה, ואפילו אהבה גמורה.
והתירוץ הוא לא: לפי שמי שאוהב את המלך באמת, מבין שאין דברים שהמלך אינו אוהב. המלך אוהב הכל. אם כן, כך ינהג. ושם במקום שהוא בעולם הזה, במקום שחסרה בו יראת העונש, על זה אומרים שצריך להוסיף את מדת היראה, צריך להוסיף אף את מדת הדין. לא את מדת הדין ממש, לפי שאין יודעים אם זו מדת הדין, אבל את מדת היראה, יראת העונש.
זה מה שאני יכול להבין, אבל כל אלה דברים שצריך להתעמק בהם הרבה אם הם נכונים, וזה הדבר לשיעור של היום.
תמלול מלא 📝
מדת הדין און מדת הרחמים, אהבה און יראה — צו זענען זיי די זעלבע נושא
הקדמה: ערב שבת בראשית און די מדת הדין
מורי ורבותי, ס׳איז היינט ערב שבת בראשית. “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ” (בראשית א, א), און שפעטער שטייט “ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים” (בראשית ב, ד). יעדער ווייסט וואס רש״י זאגט, אז דער אייבערשטער האט געוואלט מאכן די וועלט במדת הדין — עלה במחשבה לבראו במדת הדין (רש״י בראשית א, א) — און שפעטער שיתף עמו מדת הרחמים.
געווענליך לערנט מען אונז — מיר האבן דערפון גערעדט אין די צייט פון ראש השנה — אז מדת הדין איז די מדה וואס ביי אונז רופט זיך מדת היראה. דאס הייסט, ווען דער אייבערשטער פירט זיך אין זיינע פעולות בדרך של דין, דעמאלטס האט א מענטש א מורא, א פחד. און ווען דער אייבערשטער פירט זיך מיט מדת הרחמים, האבן מענטשן מער אן אהבה.
אין חסידישע ספרים איז דער סטייל, ווען ס׳קומט דער מושג מדת הדין און מדת הרחמים, אז זיי טייטשן עס איבער: מצד דער אייבערשטער הייסט עס מדת הדין און מדת הרחמים, אדער חסד און גבורה אין לשון הקבלה, און מצדנו הייסט עס די מדות פון אהבה ויראה.
די קשיא: אהבה ויראה איז נישט די זעלבע נושא פון דין ורחמים
מ׳דארף זיך אבער מתעמק זיין און פרעגן א שאלה, ווייל די קאנעקשאן פון די צוויי זאכן איז נישט אינגאנצן קלאר. די נושא פון דין און רחמים איז נישט די זעלבע נושא פון אהבה ויראה. ווייל ס׳איז דא אסאך אנדערע מדרגות און מבנים אין די מושגים פון אהבה ויראה.
וואס מיינט אהבה ווערסעס יראה
יעדער ווייסט אז ס׳איז דא אהבה עליונה און אהבה תחתונה, יראה עליונה און יראה תחתונה — יראת הרוממות ווערסעס יראת העונש, און אזוי ווייטער. אבער אין דעם נארמאלן “דיפאלט” וועג וואס מ׳טראכט פון אהבה ויראה: אהבה איז א פאזיטיווע עמאושן, אהבה הייסט אז איך האלט אז עפעס איז גוט. יראה הייסט אז איך האב מורא פון עפעס וואס איז שלעכט.
מ׳קען דאך נישט זאגן יראה כלפי דעם אייבערשטן, אז מ׳האט מורא פון אים ווייל ער איז שלעכט. נאר מ׳האט מורא פון שלעכטע תוצאות, פון שלעכטע מעשים — פון דעם מעשה איז יראת חטא, נישט יראת השם; יראת השם איז אן אנדערע זאך. און די פעולה וואס דער אייבערשטער קען מעניש זיין רופט מען יראת העונש (הגם ס׳איז נישט קלאר, ווייל דער אייבערשטער איז נישט מעניש). על כל פנים, יראה איז א פחד פון א שלעכטע זאך. אהבה האט מיט וואס איז גוט, און יראה האט מיט וואס איז שלעכט.
דער רמב״ן אויף מצוות עשה ולא תעשה
אזוי ווי מיר האבן געלערנט, האט דער רמב״ן מסביר געווען אז מצוות עשה האט צוטון מיט אהבה: איך וויל וואס איז גוט פאר די אדון, פאר די מלך, דאס הייסט וואס איז אמת׳דיג גוט.
מענטשן זענען אסאך מאל צעמישט — מ׳זאגט “מצוות” מיינט כאילו מ׳דארף פאלגן ווייל מ׳האט געהייסן. קען זיין אז מ׳דארף פאלגן ווייל דער אייבערשטער האט געהייסן, אבער דאס וואס ער האט געהייסן איז נאר א וועג פון ווייזן אז ס׳איז גוט. צו ס׳איז גוט ווייל ער האט געהייסן, צו ס׳איז שוין גוט פאר ער האט געהייסן — ווייס איך נישט. אבער לכל הדעות, אפילו ווען א מענטש פארשטייט נישט און ער טוט נאר ווייל ס׳איז א מצוה, ווייסט ער אז דער אייבערשטער איז די מציאות האמיתית, דער יודע האמיתי פון די גאנצע בריאה, און ער ווייסט אז די מצוות זענען גוט. דאס רופט דער רמב״ן מדת אהבה.
אהבת השם ווערסעס אהבת המצוה
ווען דער רמב״ן זאגט אז מצוות עשה איז מיט מדת האהבה, ווייל איינער וואס האט ליב דעם אדון טוט וואס דער אדון האט ליב — איז עס נישט אנדערש ווי צו זאגן אז מצוות עשה מיינט איך טו זאכן וואס איך האלט אז זיי זענען גוט, און איך טו עס בתוך אהבה.
די חלוקה צווישן ליב האבן דעם אייבערשטן (אהבת השם) און אהבת המצוה — וואס שטייט אין רמב״ם — איז כאילו א סתירה, אבער ס׳איז נישט קיין אמת׳דיגע סתירה. דער חילוק קען נאר זיין צו אונז האלטן ביי די מדרגה צו פארשטיין דעתו של מקום כביכול, אדער נישט. אויב אונז פארשטייען נישט, דעמאלטס זעט עס אונז אויס נישט גוט; האט מען אבער אן אמונה און מ׳טראסט דעם אייבערשטן, אז ער זאגט אז ס׳איז גוט, האב איך עס ליב ווייל דער אייבערשטער זאגט אז ס׳איז גוט — דא קומט אריין דער אייבערשטער. אבער ווען איך פארשטיי אליין, קען זיין אז איך האב ליב די זאך אליין, ווייל ס׳איז גוט פאר מיר.
אוודאי קען זיין אז אפילו דעמאלטס איז דא נאך מדרגות פון טובה וואס מ׳דארף ליב האבן אין די מצוות, וואס קענען זיך מתייחד זיין צום אייבערשטן. אסאך מאל האבן די חסידים א טענה: האסט ליב די וועלט? די גאנצע וועלט איז דאך מעשה ה׳, ס׳איז נישט מעגליך ליב צו האבן א דבר טוב שבעולם אן ליב צו האבן בתוך זה אליין האל שצוה בהם. מ׳קען אין דעם נאר זאגן מדרגות.
דאס איז וואס דער בעל שם טוב לערנט אלעמאל אויס: ווען מ׳האט ליב א דבר נברא, זאל מען מאכן א קל וחומר צו די בורא, ווייל די חיות שבו, די מקור המציאות, איז די מער אמת׳דיגע מציאות פון יעדע זאך אליין. דער בעל שם טוב מיינט אבער: דו זאלסט נישט מאכן דעם טעות, נישט מפריד זיין, נישט ליב האבן די דבר אליין, נאר אין דעם העכערן מדרגה.
על פי חסידות קען דאס הייסן ליב האבן נישט די מצוה, נאר די אלקות שבמצוה, דער רצון ה׳ שבמצוה. אבער דאס אלעס איז מדרגות בתוך די זעלבע זאך. אהבה מיינט איך ווייס אז ס׳איז גוט, יראה מיינט איך האב מורא פון עפעס וואס איז נישט גוט. דאס איז די פשוט׳ע טייטש, און דערפאר איז אהבה מצות עשה און יראה מצות לא תעשה, אזוי ווי דער רמב״ן זאגט. דאס וואס ער זאגט אהבת אדון, יראת אדון, שטערט נישט — נאר ס׳איז די פריערדיגע מדרגות וואס מ׳וויל מסביר זיין.
רחמים איז נישט חסד און נישט אהבה
איז אויב אזוי פארשטיי איך נישט: וואס האט דאס איינגעלייגט מיט מדת הדין און מדת הרחמים? חוץ פון דעם וואס מדת הרחמים איז בכלל נישט די זעלבע זאך ווי מדת החסד און מדת אהבה. רחמים איז תפארת, די דריטע מדה. רחמנות איז שוין א געוויסע הכרעה נאך די מדת הדין.
אזוי זאגט מען על פי קבלה, און אויך דער פשט איז אזוי: רחמנות מיינט איך האב רחמנות אויף איינעם, הגם — אזוי איז די טייטש פון די מדרש — הגם ס׳קומט זיך אים נישט. ס׳איז נישט קיין סתם געפיל אן א שכל; אזוי ווי דער מעזריטשער מגיד איז אלעמאל מסביר, די הכרעה איז געבויט אויף א העכערע מדריגה, אויף א דעת. ס׳איז נישט אז בלית ברירה דארף מען רחמנות האבן, נאר ס׳איז ריכטיג רחמנות האבן. די סטרוקטור פון רחמנות איז, אז מ׳דארף רחמנות האבן הגם אז ס׳איז נישט במדת הדין הזאת. און דאס איז בכלל נישט קיין אהבה.
מדת הדין איז א גוטע זאך וואס מ׳דארף ליב האבן
איינער וועט זאגן אז די אריגינעלע עלה במחשבה פון מדת הדין איז גורם אז ס׳זאל זיין חלקים רעים וואס מ׳דארף אוועקגיין פון זיי? פונקט פארקערט, איך פארשטיי נישט. מדת הדין טייטשט וויאזוי ס׳דארף זיין. מדת הדין מיינט נישט אז דער אייבערשטער איז ברוגז — ס׳שטייט נישט אפילו מדת הכעס. אמאל שטייט אז דער אייבערשטער איז כועס, דארף מען עס מסביר זיין, אבער מדת הדין וואס ס׳שטייט דא איז נישט מדת הכעס. מדת הדין מיינט שטרענגקייט, גערעכטיגקייט, אז זאכן זאלן זיין אזוי ווי ס׳דארף זיין. דאס איז א גוטע זאך, און א מענטש דארף עס ליב האבן.
דער אייבערשטער אליין שטייט אוהב צדק, אוהב משפט (תהלים לג, ה) — דער אייבערשטער האט ליב די מדת הדין. דאס מיינט צו זאגן ס׳איז טוב בעיניו מדת הדין. און די זעלבע זאך: א מענטש, ווען ער באגעגנט זיך מיט די מדת הדין פון דעם אייבערשטן, דארף אויך ליב האבן דעם אייבערשטן פאר די גוטסקייט.
אמאל איז דא א מענטש וואס צו אים טוט פוגע זיין מדת הדין. דער אייבערשטער זאגט אז ס׳איז אמת גוט אז ער זאל האבן עפעס א חסרון, עפעס אן עונש, און צו אים טוט עס וויי. אבער ס׳איז נישט די מדת הדין וואס טוט אים וויי. פארקערט, וויפיל א מענטש פארשטייט אז ס׳איז ריכטיג, אז ס׳קומט אים אזוי, איז ער העפי. פארדעם זאגט מען א ברכה דיין האמת, און מ׳דארף מקבל זיין בשמחה. ס׳מיינט נישט אז א מענטש וויל דאס — ער וואלט געוואלט אז ס׳זאל זיין גוט פאר אים — אבער די מדת הדין פאר דעם אייבערשטן מיינט אז ס׳איז גוט פאר דיר.
מדת הדין מיינט נישט עונש: די ברכה הגומל לחייבים טובות
קודם כל, מדת הדין מיינט נישט עונש. ווען א מענטש באקומט שכר, טובה, זאגט מען הטוב והמטיב, נישט הגומל לחייבים טובות. ס׳איז דא א ברכה הגומל לחייבים טובות (ברכות נד:) וואס מ׳זאגט אויף די ד׳ יורדי ים, די וואס זענען צריכים להודות, די פיר מענטשן וואס שטייען אין מזמור הודו (תהלים קז).
דעמאלטס זעט מען אז “איך קום זיך מיר נישט”, אבער דער אייבערשטער געבט אפילו ווער ס׳איז חייב א טובה. די פשט פון דעם איז פשוט, אזוי ווי איך האב די וואך געזען מפורש: ווען א מענטש איז געווען אין א צרה און ער איז ניצול געווארן — די צרה איז די מדת הדין, און זי ווייזט אז דער מענטש איז געווען חייב. א מענטש וואס איז נישט חייב, קומט בכלל נישט אין קיין צרות.
א מענטש איז אוודאי העפי אז ס׳איז געשען א נס און ער איז ניצול געווארן, אבער נאך מער העפי דארף ער זיין ווען ס׳געשעט בכלל נישט קיין צרה. אפשר קען א מענטש נישט אלעמאל וויסן צו ס׳איז מידת הדין צו מידת הרחמים, אבער אונז דארפן אננעמען אז כל מעשיו זענען בדין.
שאלה פון די פלאר: פארוואס נעמט מען אן בדין ביי א שלעכטע זאך
[שאלה:] פארוואס ווען ס׳קומט א שלעכטע זאך נעמט מען מיטאמאל אן אז ס׳איז בדין? דער אייבערשטער ווערט דאך קיינמאל נישט ברוגז — דארף מען נישט אננעמען אז ס׳איז בחסד?
[תשובה:] פארוואס זאל מען נישט אננעמען אז ס׳איז בדין? על פי רוב איז די רוב וועלט בדין. איך ווייס אז ס׳קומט זיך מיר נישט — א מענטש האט עפעס א השגה.
דין מיט טוב איז נישט קיין סתירה
איך ווייס אז ס׳קומט זיך מיט איין עבירה; א מענטש האט עפעס א השגה וויפיל שכר ס׳קומט זיך פאר איין עבירה. ווען ס׳קומט א גרויסע עונש, זאגט מען “איך קען זיך נישט פארשטעלן אז איך בין א רשע” — אבער ווייסטו וואס דא קומט די עונש אויף איין עבירה? און ווען ס׳קומט א גרויסע שכר, ווען א מענטש געווינט די לאטערי אדער האט א הצלחה עצומה אין זיין ביזנעס, דארף ער מסתמא אננעמען אז ער האט עפעס גוט געטון — ווייסטו די שכר פון איינמאל זאגן “אמן יהא שמיה רבה”?
אמת, ס׳איז דא א טעקניקל זאך: חסד קען זיין מער שלא בזכות, און אזוי אויך קען דין זיין שלא בזכות, מחמת די ענינים פון “צדיק ורע לו” און די כללות וואס גוברט אויף די פרט, און אלע מיני אופנים. ס׳איז נישט מוכרח.
אבער די נארמאלע סדר: דין מיט טוב זענען נישט קיין סתירה. דין מיינט אז ס׳איז טוב אז ס׳זאל זיין א מידת הדין, דערפאר דארף מען עס ליב האבן. און ווען א מענטש באקומט גוטע זאכן מיט דין, זיכער דארף ער עס ליב האבן. אמאל זאגט די דין אז ס׳איז גוט פאר דיר צו האבן א שלעכטע זאך — נישט העפי, ס׳איז שלעכט, אבער ס׳איז גוט. פארדעם זאגט ער א ברכה בשמחה, דיין אמת: ס׳קאסט מיר, ס׳טוט מיר וויי, אבער ס׳איז גוט פאר מיר.
יראה ווערסעס שנאה
אסאך מאל איז דער ווייטאג פון א מענטש וואס ער פילט אז ס׳איז נישט ריכטיג, נישט גוט, און דעמאלטס ווערט שנאה. מ׳וועט עס רופן יראה, אבער בעצם איז עס שנאה — ער האט עס פיינט, ער וויל אוועקלויפן פון דעם. ווען א מענטש האט א שונא האט ער מורא פון אים און אויך פיינט אים.
אבער ס׳איז דא אן אנדערע יראה וואס האט נישט אין זיך קיין שנאה, און מ׳דארף פארשטיין ווען איז דא דאס און ווען איז דא יענץ.
צוזאמפאסן: די קאנעקשאן איז נישט קלאר
אין קיין קעיס זע איך נישט פארוואס מדת הדין האט בכלל צו טון מיט די נושא פון יראה. מדת הדין האט פונקט אזוי פיל צו טון מיט אהבה, ווייל מ׳קען זאגן אז מדת הדין איז גוט אזוי. מדת החסד איז דאך נאך מער יסודות, ווייל די גאנצע זאך איז למען הטוב, עולם חסד יבנה (תהלים פט, ג).
מדת הרחמים איז נישט מדת החסד. מדת החסד איז זיכער פאר מדת הדין — יעדער ווייסט דעם סדר, מדת הרחמים איז נאך מדת הדין — און מדת החסד איז אוודאי גוט. מצד שני האט אויך מדת החסד אין זיך זאכן וואס מ׳דארף מורא האבן. נישט מורא ווייל ס׳איז שלעכט, נאר יראה וואס איז יראת הכבוד, א הכנעה וואס א מענטש האט פאר א גרעסערע זאך פון אים, יראת הרוממות.
ס׳איז דא א מענטש וואס האט מורא פון א שונא — האט ער מורא מיט שנאה. און פאר א טאטע אדער א מלך וואס איז אויף זיין זייט, האט ער מורא אין דעם סענס אז ער ווייסט אז יענער איז אסאך שטערקער, ער דארף אים רעספעקטן, און אויב ער וועט עובר זיין וועט ער האבן צרות, כולל שמירת פיו. אבער ער האט נישט קיין שנאה — פארקערט, ער האט א הערכה, ער קוקט ארויף אויף די גרויסקייט. אויך דאס רופט זיך יראה, און אפשר איז דאס די נארמאלע יראה. דאס קען אוודאי קומען פון מדת החסד: א מענטש זעט ווי גרויס דער חסד השם איז, ווי קליין דער חסד פון בשר ודם איז כלפי דעם, און ער ריעקט מיט יראת הרוממות, מיט הכנעה, מיט פחד.
סאו איך האב נישט קיין אנונג פארוואס די חסידישע ספרים האלטן אין איין זאגן אז חסד און דין איז די זעלבע זאך ווי אהבה און יראה. מיר זעט אויס אז עס איז לא קשור בכלל: אויף ביידע קען זיין חסד, אויף ביידע קען זיין דין. נישט אז ווען דער אייבערשטער געבט אונז במדת חסדו דארף מען האבן אהבה, און ווען ער געבט אונז עונש דארף מען האבן יראה — ביידע זעען נישט אויס ריכטיג. אפשר איז עס נאר על פי דרשה?
אויב איינער קען מיר פארענטפערן די קשיא, וועל איך זיין זייער העפי. די קשיא איז א גרויסע, און מסתמא זענען דא סודות עמוקים וואס מ׳קען אויספיגערן פון דא.
דער רמב״ם׳ס מהלך: מאהבה און מיראה
יעצט וועלן מיר גיין ווייטער. אונז האבן געהאלטן אינמיטן לערנען די זוהר, די הקדמה פון די פקודים, וואס רעדט אז ס׳איז דא מצות עשה און מצות לא תעשה וואס האבן צו טון מיט תפארת און מלכות, וואס הייסן מדת אהבה, מדת יראה, מדת זכור, מדת שמור, מדת יום, מדת לילה. אין יעדע מצוה איז דא בפרטיות די צוויי זאכן, און בכלליות באלאנגען מצות עשה צו דעם און מצות לא תעשה צו דעם.
איך וויל זאגן אן אנדערע מהלך. מיר האבן א גאנצע צייט געלערנט די זוהר געבויט אויף דעם רמב״ן אויף זכור ושמור. האב איך באמערקט אז דער רמב״ם האט זיין אייגענע מהלך, אז מצות עשה האט מיט אהבה און מצות לא תעשה האט מיט יראה. אפשר דארף מען מרכיב זיין די צוויי מהלכים, ווייל לגבי אונזער נושא זעט אויס אז עס שטימט בעסער אויב מ׳וועט זאגן דעם רמב״ם׳ס מהלך, און מיר וועלן אביסל פארענטפערן די פריערדיגע קשיא.
דער רמב״ם, אין הלכות תשובה, אין פירוש המשניות אין סנהדרין, און נאך אסאך פלעצער, איז מסביר פארוואס אברהם אבינו ווערט געהייסן “אוהבי” (ישעיה מא, ח): “אוהבי” מיינט א עובד מאהבה. דאס איז געבויט אויף די לשון פון חכמים, אז ס׳איז דא א חילוק צו מ׳איז עובד את המקום מאהבה אדער מיראה. און ס׳איז קלאר אין די לשון פון די גמרא אז אהבה און יראה מיינט דארט נישט ווי מ׳זאגט — צו ער האט מער ליב געהאט מצוות עשה אדער מער מורא געהאט פון מצוות לא תעשה — נאר מאהבה און מיראה מיינט דא די זעלבע זאך וואס ווערט אין אנדערע פלעצער גערופן לשמה און שלא לשמה.
מאהבה: כפי הדעת, מתוך הכרת הטוב
מאהבה איז די טייטש איינער וואס האט א השגה, ער פארשטייט. אהבה איז כפי הדעת. פארוואס ווערט אברהם אבינו געהייסן די גרעסטע, “אברהם אוהבי”? ווייל אברהם אבינו האט נישט געהאט קיין רבי, נישט געהאט קיינער וואס זאל אים זאגן וואס צו טון. דער אייבערשטער האט אים נישט געזאגט וועלכע מצוה צו טון, האט אים נישט צוגעזאגט קיין שכר אדער עונש — נאר שפעטער. האט ער געדינט דעם אייבערשטן שלא על מנת לקבל פרס, מתוך הכרת טובו, מתוך די הכרה פון וואס איז גוט און וואס איז ריכטיג. דאס איז די טייטש מאהבה.
מיראה: מיראת שכר ועונש
מיראה איז די טייטש מיראת שכר ועונש — סיי שכר און סיי עונש. ס׳איז נישט אז יראה איז פון די עונש און אהבה פון די שכר; דאס שטימט נישט. יראה מיינט ווען א מענטש ווייסט נישט, מ׳שרייט אים אן, מ׳זאגט אים “דו דארפסט אזוי טון”. דאס הייסט איך וויל ס׳זאל מיר גיין גוט און נישט שלעכט, טוט ער מיראת עונש.
דער רמב״ם: יראה איז תלוי אין מצוות לא תעשה
די אינטערעסאנטע זאך איז אז דער רמב״ם אליין זאגט אויך אז דאס איז תלוי אין מצות עשה און מצות לא תעשה. אין פירוש המשניות אין אבות, ווי אנטיגנוס איש סוכו האט געזאגט “אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס” (אבות א, ג), און ער פירט אויס “ויהי מורא שמים עליכם” (אבות א, ג) —
פרעגט דער רמב״ם, וואס קומט דא אריין “ויהי מורא שמים עליכם”? וואלסטו געמיינט אז דו גייסט אינגאנצן טון מאהבה און ביסט פטור פון יראה? זאגט דער רמב״ם ניין — “שלא תסלק בבת אחת”, דו זאלסט נישט אפלאזן די יראה, נאר נאך אלץ האבן א געוויסע יראה, ווייל די יראה איז אזא וויכטיגע זאך.
ער ברענגט א מקור: “האוהב לא יחמיץ מצוה והירא לא יעבור עבירה” (פירוש המשניות לרמב״ם אבות א, ג). דו דארפסט האבן סיי אהבה נישט צו אויפלאזן קיין מצוות, און סיי יראה נישט צו טון קיין עבירות. דערפאר זאגט ער אז יראה איז זייער וויכטיג בפרט פאר מצוות לא תעשה.
די ערשטע מצוה ביי אדם: עשה און לא תעשה
מ׳דארף דאס פארשטיין אביסל בעסער. איך האב נישט קיין קלארע מהלך, נאר א געוויסע הארה, לעורר את הלב, לעורר את השכל.
ידוע, די ערשטע מצוה, “ויצו ה׳ אלקים על האדם” (בראשית ב, טז), דער אייבערשטער האט געהייסן אדם א מצוה. דארף מען פרעגן צו ס׳איז געווען א מצות עשה אדער א מצות לא תעשה. מסתמא נעמט יעדער אן אז ס׳איז געווען א מצות לא תעשה, נישט עסן פון עץ הדעת. אבער ווער ס׳קוקט אריין אין דעם פסוק זעט אז דער לשון הפסוק איז זייער קלאר געבויט אויף אן אופן פון עשה ולא תעשה: “מכל עץ הגן אכל תאכל” (בראשית ב, טז) — מצות עשה, “ומפרי העץ אשר בתוך הגן לא תאכל” (בראשית ג, ג) — מצות לא תעשה.
הגם געווענליך לערנט מען אז “מכל עץ הגן אכל תאכל” איז א רשות, אזוי ווי מ׳טראכט “ששת ימים תעבוד” (שמות כ, ט) איז א רשות — אפילו דעמאלטס איז נישט אזוי קלאר. ס׳דערט זיך אז ס׳איז דא א כוונה, לפחות ללשון הכתוב, אז מ׳הייבט נישט אן מיט די נעגאטיווע כבל, מיט די יראה, נאר מ׳הייבט אן מיט די מצות עשה וואס מ׳טוט יא, און ערשט דערנאך איז דא א הגבלה פון וואס מ׳טוט נישט.
דער נחש און די אשה
וואס זאגט דער נחש? “ויאמר הנחש אל האשה אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן” (בראשית ג, א). דער נחש האט גלייך אנגעהויבן מיט די “לא”. ענטפערט אים חוה: “מפרי עץ הגן נאכל, ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו” (בראשית ג, ב-ג). זי לייגט שוין צו “ולא תגעו”, אבער זי האט זייער גוט פארשטאנען אז דער נחש האט געוואלט אנהייבן פון די מצות לא תעשה, און זי זאגט ניין: מ׳דארף אנהייבן פון די מצות עשה, און ערשט נאכדעם איז דא אויך מצות לא תעשה.
דער פלא: צו ס׳איז מעגליך מצות לא תעשה לשמה
אונז לערנען דא אז ס׳איז דא אזוי ווי א חסרון, אז א מענטש קען ווילן טון נאר מצות עשה און פארגעסן פון די מצות לא תעשה וואס האט מיט מדת היראה. און מיר האבן געזאגט אז יראה איז דער טייטש שלא לשמה, שכר ועונש. און דאס איז א שטיקל פלא.
מ׳דארף פרעגן: איז דא אזא זאך אז ס׳איז נישט מעגליך צו טון מצות לא תעשה לשמה, און מצות לא תעשה דארף זיין שלא לשמה? אסאך מאל זאגט מען א פשוט׳ע זאך — און איך מיין אז מ׳דארף זיך אויפהערן מנהג זיין צו זאגן אזעלכע פשוט׳ע זאכן — אז איינער גייט נאר מאהבה ווייל ער האט א געשמאק. ווען ער האט אבער נישט קיין געשמאק, ווען ער האט א גרויסע יצר הרע, דאס רופט מען מצות לא תעשה: ס׳קומט צו אים א נחש און זאגט אים, מאך דא א מצות לא תעשה. דעמאלטס העלפט נישט זיין גרויסע השגת אהבה, נאר די פשוט׳ע יראת העונש. אזוי טייטשן מוסר ספרים און חסידישע ספרים דעם מדרש, אז דער אנדערער מדרש מיינט ווי די חובת הלבבות, אז “מבוא לבו” זאלסטו מורא האבן, כדי ווען דו וועסט טון די מצוה זאלסטו טון מאהבה.
א שאלה אויף דעם פשט
דאס איז אויך א זאך וואס איך פארשטיי נישט. וואו איז דאס געבעיסד? ארבעט די ריאליטי טאקע אזוי? איך האב נישט קיין אנונג. איך זע נישט אז ביי מענטשן וואס האבן א געשמאק — וואס איז דאך סתם א ווארט — דער וואס האט אן אמת׳דיגע השגה אין די טוב, טוב ה׳ (תהלים לד, ט), טעמו וראו כי טוב ה׳ (תהלים לד, ט), איז אים שווערער צו מתגבר זיין אויף יצר הרע? ס׳דארף אים זיין גרינגער. און בשעת יצר הרע פארגעסט מען דאך אויך נישט די עונש. איך ווייס נישט וועלכע חילוק ס׳מאכט.
וואס איך קען פארשטיין איז מער א יסודות׳דיגע זאך: ס׳איז דא אזא סארט מענטש, אסאך מענטשן וואס זענען נישט אין מדריגה אדער וואס פארשטייען בכלל נישט די טובה. אויב דעם עונש פארשטייט ער — יא, יראת עונש. אזוי ווי א טאטע זאגט פאר זיין זון “גיי נישט אין די גאס, איך וועל דיר געבן א פאטש”: די ריזן פארוואס נישט צו גיין אין די גאס איז נישט ווייל מ׳געבט א פאטש, אבער דער קינד פארשטייט נישט, האב מורא פון די פאטש. דאס פארשטיי איך.
אבער פארוואס פונקט האט דאס צו טון מיט מצות לא תעשה? ס׳איז פונקט אזוי אמת אויף מצות עשה. ווער ס׳פארשטייט נישט, איז דאך נישט אויף די מדרגה פון לשמה, דארף יראת עונש. און ווער ס׳פארשטייט יא, האלט ביי לשמה. פארוואס זאגט מען אז פאר די לא תעשה איז שייך מער יראה ווי פאר די עשיה? חוץ וואס מ׳וועט זאגן אז לא תעשה איז געווענליך ווען ס׳איז דא א פתוי, א יצר הרע — אבער ס׳קען אויך זיין יצר הרע׳ס נישט צו טון מצות עשה.
א געוואגטער חידוש: אין לאמיתו של דבר איז נישטא קיין רע
חוץ ווען מ׳וועט זאגן א גרויסן חידוש, געבעיסד אויף דעם וואס איך האב יעצט מרמז געווען אין די פרשה פון עץ הדעת: אז לאמיתו של דבר איז נישטא אזא זאך ווי רע. דער עץ הדעת טוב ורע האט פארציילט פאר אדם אז ס׳איז דא טוב ורע; פאר דעם האט ער געטראכט אז ס׳איז נישטא אזא זאך ווי רע. ס׳שטייט דאך “טוב מאד” (בראשית א, לא) — “טוב מות”, “טוב רע”. דער וואס פארשטייט ריכטיג די וועלט, פארשטייט אז די גאנצע וועלט האט דער אייבערשטער געמאכט בטובו, “בטובו הגדול”, “הוא טוב והוא מטיב והוא ייטיב”. די גאנצע וועלט איז גוט.
ווען די וועלט וואלט געווען גלייך
ווען די וועלט וואלט געווען גלייך, וואלט נישט געווען אזא זאך ווי מצות לא תעשה, נישט קיין שלעכטע זאכן. איי, וויאזוי קען זיין אז פאר די חטא איז שוין געווען א מצות לא תעשה? מ׳דארף פארשטיין אז ס׳איז בעיקר געווען א מצות עשה, “מכל עץ הגן אכל תאכל”.
ס׳איז דא אזעלכע געוואגטע דרושים וואס זאגן, אז ווען מ׳וואלט מקיים געווען די “מכל עץ הגן אכל תאכל”, וואלט שוין נישט געווען קיין שאלה פון עץ הדעת. ווי קען זיין? ס׳שטייט דאך “ומפרי העץ אשר בתוך הגן”? אפשר אזא מהלך: ווען מ׳איז מקיים די ששת ימים מיט תאוה ריכטיג, ווערט ממילא די שבת, “וביום השביעי תשבת” (שמות כג, יב). אזוי ווי די חסידישע ספרים זאגן, אז ווער ס׳לעבט א וואך ריכטיג, היט ער ממילא שבת. ס׳איז נישט קיין “מחלליה מות יומת” (שמות לא, יד)’דיגע שבת, נאר א “וביום השביעי תשבת” שבת, מתוך געשמאק, מתוך מנוחה. אבער טאמער דו הייבסט אן פון די מצות לא תעשה, בלייבסטו אלעמאל דארט.
די אויפלעזונג: מצות לא תעשה שייך צו מדת היראה
ס׳קען זיין אז דאס וואס מ׳זאגט אז מצות לא תעשה האט מיט מדת היראה, מיינט: ווען לעומק של דבר, ווען די וועלט וואלט געווען גלייך, ווען אדם הראשון עסט נישט די עץ הדעת — פארשטיי זיך, ער האט יא געדארפט עסן; זאל עס נישט נוגע זיין — ווען ער פארשטייט ריכטיג, מצד די הסתכלות פון לשמה, מצד די הסתכלות פון אהבה, וואס איז אמת׳דיג א הסתכלות פון לפני החטא, פון וואס די וועלט איז — דעמאלטס איז אמת׳דיג נישטא קיין איסור פון מצות לא תעשה. ס׳טאר מען טון כביכול, אזוי ווי לעתיד לבוא חזר להיתרו. ס׳איז נישטא קיין מצות לא תעשה, נישטא קיין שלעכטע זאכן אויף דער וועלט.
ממילא, איינער וואס איז אינגאנצן דבוק אין די מדת האהבה און די טובה, וועט ממילא נישט טון קיין מצות לא תעשה, ווייל קיין מציאות פון מצות לא תעשה — וואס רעדט זיך פון די מציאות וואס איז נישט — וועט ביי אים נישט זיין.
און פארוואס זאגט דער רמב״ם אז פאר מצות לא תעשה דארף מען דוקא האבן די “ושמרתם”, די “שמור”, די יראת העונש? ווייל ס׳איז נישטא קיין אנדערע ריזן. מצד די טוב שטערט נישט די מצות לא תעשה; נאר מצד די יראת העונש — ווייל קען זיין אז די גאנצע וועלט איז נאך אויף די מדרגה פון שלא לשמה — דעמאלטס דארף מען טון יראת העונש.
אל יאמר אדם אי אפשר: די מציאות פון מצוות לא תעשה
ס׳קען זיין אז אויף דעם הצד איז מרומז דער רמב״ם וועגן “אל יאמר אדם אי אפשר יבוא אתי חזיר” (ספרא קדושים). דאס וואס מיר רעדן דא פון מצות לא תעשה מיינט די וואס מ׳פארשטייט נישט, די וואס זענען ווייניגער מובן. קען זיין אז ס׳איז דא מצות לא תעשה וואס מ׳טאר נישט טון לשמה, ווייל עס טון לשמה מיינט צו זאגן אז ס׳איז אמת.
אזוי טייטש איך על פי חסידות, און אפשר איז מרומז אין רמב״ם: פארוואס זאגט “אל יאמר אדם אי אפשר יבוא אתי חזיר”? ווייל דער אייבערשטער האט געמאכט בשר חזיר אויך, און לעתיד לבוא איז בשר חזיר לטהר. איינער וואס זאגט “אי אפשר”, זאגט קעגן מעשה השם — מעשה בראשית שטייט “וירא אלקים כי טוב” (בראשית א), אויף די חזיר אויך. איינער טאר נישט היינט עסן חזיר, מיר קענען נישט היינט ריכטיג עסן חזיר, מחמת די ריזן פון די נפילה, פון די חטא, פון די אראפגעפאלנקייט פון די וועלט. אבער מ׳טאר נישט אמת׳דיג פארנענטן דאס.
ס׳איז דא זאכן וואס מ׳דארף טון יעדע זאך לויט וואס איז אמת׳דיג. א מצוה וואס איז אמת׳דיג געקומען ווייל ס׳איז אריגינעל, די וועלט איז אזוי, ס׳איז גוט — דארף מען טון בשמחה, באהבה. אבער נישט טון אן עבירה, וואס די ריזן פארוואס ס׳איז אן עבירה איז נאר ווייל די וועלט איז געפאלן, ווייל ס׳איז דא בחינת שלא לשמה אויף די וועלט. דאס איז א ריאליטי: נאך די חטא, אין עולם העשיה, טאר מען עס נישט טון באהבה, נאר מתוך יראה. פארוואס? ווייל די הבנה אמתה זאגט אז דאס איז נישט קיין פראבלעם על פי אהבה, נאר א פראבלעם על פי יראה.
דער וואס האט ליב דעם מלך: די סברא פון יראה מתוך אהבה
מ׳וואלט געקענט פרעגן: פארוואס זאגט ער אז דער וואס האט ליב דעם מלך טוט מצוות וואס דער מלך האט ליב — מ׳קען דאך פונקט אזוי זאגן אז ווייל ער האט ליב דעם מלך טוט ער נישט זאכן וואס דער מלך האט נישט ליב, ווי א יראה מתוך אהבה?
דער תירוץ איז ניין: דער וואס האט ליב דעם מלך אמת׳דיג, פארשטייט אז ס׳איז נישטא קיין זאכן וואס דער מלך האט נישט ליב — דער מלך האט אלעס ליב. דערפאר וועט ער זיך פירן אזוי. דארט וואו ס׳איז בעולם הזה, וואו ס׳פעלט יא אויס יראת העונש, דארף מען צולייגן מדת היראה — נישט פונקטליך די מדת הדין, ווייל מ׳ווייסט נישט צו ס׳הייסט מדת הדין, אבער די מדת היראה, יראת העונש.
דאס איז וואס איך קען פארשטיין, אבער ס׳איז אלעס זאכן וואס מ׳דארף נאך אסאך אריינטראכטן צו זיי זענען ריכטיג. און דאס איז די זאך פאר היינט׳ס שיעור.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
מדת הדין ומדת הרחמים, אהבה ויראה — האם נושא אחד הם
הקדמה: ערב שבת בראשית ומדת הדין
מורי ורבותי, הנה היום ערב שבת בראשית. ‘בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ׳ (בראשית א, א), ולאחר מכן נאמר ‘ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים׳ (בראשית ב, ד). ידוע לכל מה שמביא רש״י, שהקב״ה רצה לברוא את העולם במדת הדין, ‘עלה במחשבה לבראו במדת הדין׳ (רש״י בראשית א, א), ולאחר מכן שיתף עמו מדת הרחמים.
דרך כלל מלמדים אותנו — ועל כך דיברנו, אפשר, בזמן ראש השנה — שמדת הדין היא המדה שאצלנו נקראת מדת היראה. כלומר, כאשר הקב״ה מתנהג במדת הדין, כאשר הוא פועל את פעולותיו בדרך של דין, אזי מפני זה מפחדים בני אדם, והאדם חרד ומתיירא. ולעומת זה, כאשר הקב״ה מתנהג במדת הרחמים, יש לבני אדם יותר אהבה.
ואכן דרך הספרים החסידיים היא, שכאשר בא לפניהם המושג של מדת הדין ומדת הרחמים, הם מתרגמים אותו: מצד הקב״ה נקרא הדבר מדת הדין ומדת הרחמים, או חסד וגבורה בלשון הקבלה, ומצדנו נקראות מדות אלו אהבה ויראה. זו הסגנון הרווח בספרי החסידות, לתרגם כך את המושגים הללו.
הקושיה: אהבה ויראה אינם אותו נושא כדין ורחמים
אך יש להתעמק בדבר ולהקשות עליו קושיה. אין הקשר שבין שני הדברים ברור אצלי כל צרכו, ומוכרחים לשאול — אפשר שהציבור יודע, אפשר שאחד מהרהר בכך — שהרי נושא הדין והרחמים אינו אותו נושא של אהבה ויראה. כי יש לתת אל הלב שישנן מדרגות רבות אחרות ומבנים רבים אחרים למושגי האהבה והיראה.
מה פירושו של דבר בכלל, אהבה כנגד יראה? יודע כל אחד שיש אהבה עליונה ואהבה תחתונה, יראה עליונה ויראה תחתונה, שאנו קוראים להן יראת הרוממות כנגד יראת העונש, וכיוצא בזה. אבל אני סבור שבכל דרך — בדרך הרגילה, נאמר בדרך ה׳ברירת מחדל׳ של תפיסת האהבה והיראה — אהבה היא כרגש חיובי. אהבה פירושה שאני סובר שהדבר טוב. אהבה היא יחס אל דבר שאני מחשיבו לטוב.
יראה, דרך כלל פירושה שאני מתיירא מפני דבר שהוא רע. והרי אי אפשר לומר יראה כלפי הקב״ה — שאדם ירא מפני הקב״ה שהוא רע — אלא יראה מפני תוצאות רעות המתרחשות, מעשים רעים. ומן המעשה עצמו באה יראת החטא, ואין זו יראת השם, שיראת השם ענין אחר הוא. ואפשר שאותה פעולה, שהקב״ה עשוי להעניש עליה, נקראת יראת העונש — ועל כך כבר דיברו, ואין הדבר ברור, שהרי הקב״ה אינו מעניש. ועל כל פנים, יראה היא פחד מפני דבר רע. זה פירושה. אהבה נוגעת למה שטוב, ויראה למה שרע.
הרמב״ן על מצוות עשה ולא תעשה
כפי שכבר למדנו, וכאן אני בא לדבר, אז לגבי נושא מצוות עשה ומצוות לא תעשה ביאר הרמב״ן שמצוות עשה שייכות לאהבה. כלומר, אני רוצה את הטוב, ואת מה שטוב לפני האדון, לפני המלך, היינו מה שהוא טוב באמת.
ובני אדם רבים נבוכים בזה: אומרים ‘מצוות׳, ובדעתם שמצוות פירושן שאני מוכרח לקיים משום שנצטוויתי. ואפשר אמנם שאדם חייב לקיים משום שהקב״ה ציווה, אבל מה שהקב״ה ציווה אינו אלא דרך להראות שהדבר טוב. אם הדבר טוב משום שציווה, או שכבר היה טוב קודם שציווה — איני יודע. אבל לכל הדעות, אפילו כשאומרים שאדם אינו מבין ועושה רק מחמת שזו מצוה, הפשט הוא שהוא יודע: הקב״ה הוא המציאות האמיתית, הקב״ה הוא היודע האמיתי של כל הבריאה, והוא יודע שהמצוות הללו טובות הן. וזהו שהרמב״ן קורא מדת אהבה.
וכאשר אומר הרמב״ן שמצוות עשה הן במדת האהבה, לפי שמי שאוהב את האדון עושה את מה שהאדון אוהב — אין זה שונה ממי שיאמר שמצוות עשה הן במדת האהבה לפי שמצוות עשה פירושן שאני עושה דברים שהם טובים, שאני מחשיבם לטובים, ומקיימם מתוך אהבה. שהרי מצוות עשה הן נושא של עשיית דברים טובים, שהאדם אוהב את מה שטוב.
אהבת השם כנגד אהבת המצוה
ואם נאמר, לא כן: הרמב״ן אומר שחייבים לאהוב את הקב״ה. החילוק שבין אהבת הקב״ה — שהרי מדברים על אהבת אל, וכמו שמובא ברמב״ם לשון אהבת המצוה — נראה כסתירה בזה. אך אין זו סתירה אמיתית. החילוק יכול להיות רק בשאלה אם אנו עומדים במדרגה המבינה את דעתו של מקום כביכול, או שאיננו מבינים.
אם איננו מבינים, אזי — איה, הם אינם מבינים אותנו — אזי אפשר שהדבר נראה לנו שאינו טוב, ומתוך שאנו בוטחים בקב״ה יש בנו אמונה, ואנו אומרים שהקב״ה אומר שהדבר טוב, ועל כן אני אוהבו משום שהקב״ה אומר שהוא טוב, וכאן נכנס הקב״ה. אבל כאשר אני מבין בעצמי, אפשר שאני אוהב את הדבר עצמו, לפי שאני אוהבו מחמת שהוא טוב לי, אני אוהב את המצוות משום שהן טובות.
ובוודאי אפשר שאף אז אמת הדבר שיש עוד מדרגות של הטבה, עוד מדרגות של טובה, שעל האדם לאהוב את המצוות המסוגלות להתייחד אל הקב״ה. פעמים רבות באים החסידים בטענה כנגד מי שאומר כן ושואלים: האם אתה אוהב את העולם? האם אתה אוהב את הקב״ה? דע לך, שהרי כל העולם כולו הוא מעשה ה׳, ואין בזה חילוק. אי אפשר לאהוב דבר טוב שבעולם בלי לאהוב בתוכו עצמו את האל שציווה בהם. ואין לומר בזה אלא מדרגות.
וזהו שהבעש״ט מלמדנו תמיד, שכאשר אוהב אדם דבר נברא, יעשה ממנו קל וחומר אל הבורא. הרי זו כמין מסתורין: יש כאן קל וחומר, והוא בתוך הדבר עצמו, שהרי הדבר הנברא הוא החיות שבו, המציאות שבו, מקור המציאות שבו. אלא שכוונת הבעש״ט היא — אל תטעה, אל תפריד, אל תאהב את הדבר, אלא עמוד בו במדרגה הגבוהה יותר, לפי שבכל דבר נמצאת באמת המציאות האמיתית שבו, והמקור שבו הוא המציאות האמיתית יותר של כל דבר עצמו.
ועל כל פנים, וזאת גם הוא יודע, על פי חסידות אפשר שהדבר ייקרא אהבה — אבל לא אהבת המצוה, אלא אהבת האלקות שבמצוה, רצון ה׳ שבמצוה. אך יהיה כך או כך, כל אלה אינם אלא מדרגות בתוך אותו דבר עצמו. אהבה פירושה שאני יודע שהדבר טוב, ויראה פירושה שאני ירא מפני דבר שאינו טוב. זהו הפירוש הפשוט, ואני סבור שהדבר מתיישב, שהרי לכן אהבה היא מצות עשה ויראה מצות לא תעשה, וזהו מה שאומר הרמב״ן. ומה שהוא אומר שהוא אהבת אדון ויראת אדון, אין הדבר סותר לזה; ולא זו בלבד שאינו סותר, אלא שאלו הן המדרגות הקדומות שאתה מבקש לבאר.
רחמים אינם חסד ואינם אהבה
ואם כן, יצחק, איני מבין: מה ראו לערב עם זה את מדת הדין ומדת הרחמים? מלבד מה שמדת הרחמים אינה אותו דבר של מדת החסד ומדת האהבה — כפי שכל אחד יודע. הרי רחמים הם תפארת, רחמים הם המדה השלישית. רחמים הם כבר הכרעה מסוימת, והרחמנות היא כבר הכרעה מסוימת שלאחר מדת הדין.
כך אומרים על פי קבלה, אבל אני סבור שאף הפשט כן: רחמנות פירושה שאני מרחם על מישהו, ואף על פי — זהו פירושו של המדרש — ואף על פי שאין הדבר מגיע לו, מכל מקום יש רחמנות. ומה פשרה של הרחמנות? דיברנו בכך פעמים אחדות, שאין זה דבר שלא מדעת, ואין זה סתם רגש, אלא יש בו שכל, והוא בנוי — כמו שהמגיד ממעזריטש מבאר תמיד — שההכרעה בנויה על מדרגה גבוהה יותר, בנויה על דעת. אין זו טעות, ואין הפשט שבלית ברירה חייבים לרחם; אלא נכון הוא לרחם. וכל זה המבנה והמסגרת של הרחמנות הם, שחייבים לרחם אף שאין זה במדת הדין הזאת. וזה הרי אינו אהבה כלל.
מדת הדין היא דבר טוב שחייבים לאהבו
יאמר האומר, שמדת הדין, אותה ‘עלה במחשבה׳ מקורית של מדת הדין, היא הגורמת שיהיו החלקים הרעים שצריך לפרוש מהם? מדוע? אדרבה, ממש להיפך, איני מבין. מדת הדין מורה כיצד צריך להיות. הקב״ה הוא מדת הדין, ואין מדת הדין פירושה שהקב״ה כועס. אין נאמר אפילו מדת הכעס. אמנם לפעמים נאמר שהקב״ה כועס, ויש לבאר זאת, אבל מדת הדין הנאמרת כאן אינה מדת הכעס. מדת הדין מורה על חומרה — תוכל לומר חומרה, או צדק. צריך שיהיו הדברים כפי שראוי שיהיו. וזוהי מדת הדין, והיא דבר טוב, וחייב אדם לאהוב את מדת הדין.
הקב״ה בעצמו נאמר עליו ‘אֹהב צדקה ומשפט׳ (על פי תהלים לג, ה). הקב״ה אוהב את מדת הדין, שנמצא שמדת הדין היא דבר טוב, וחייבים לאהבה. ובלשון אחר, אותו דבר עצמו: כשם שהקב״ה בעצמו אוהב את מדת הדין — והרי זה משל, שאין לקב״ה אהבה, אלא הכוונה שטוב בעיניו מדת הדין — כך אותו דבר, אדם כשהוא נפגש עם מדת הדין של הקב״ה, צריכה היא גם להיות טובה בעיניו, וחייב הוא לאהוב את הקב״ה על אותה הטובה.
וכאן מתהווה החזית: לפעמים יש אדם שאליו פוגעת מדת הדין. הפשט הוא שהקב״ה אמר שזה טוב, שאמת היא שטוב לו שיהיה לו חסרון, שיהיה לו עונש, ולו כואב הדבר. אלא שאם כואב לו, לא מדת הדין היא המכאיבה לו. אדרבה, ככל שאדם מבין שהדבר נכון ושכך ראוי שיבוא, הרי הוא שמח. ולכן מברכים ברכת ‘דיין האמת׳, ואף על סתם צער יש לברך בשמחה ולקבלו בשמחה. ואין הכוונה שהאדם חפץ בכך — אינו מתפלל על זה, והיה רוצה שיהיה טוב לו, שיהיו לו דברים טובים — אבל מדת הדין מצד הקב״ה מורה שהדבר טוב לך.
מדת הדין אינה עונש: ברכת הגומל לחייבים טובות
נאמר מדת הדין — אבל קודם כל, מדת הדין אינה עונש. ונקדים ונבהיר זאת. כאשר מקבלים שכר במדת הדין, כאשר אדם אומר הטוב והמטיב, אין אומרים הגומל לחייבים טובות. יש לדעת שישנה ברכה שבה אומרים ‘הגומל לחייבים טובות׳ (ברכות נד:), ואותה אומרים ארבעה שצריכים להודות — יורדי הים וכיוצא בהם, אותם ארבעה הנזכרים במזמור ‘הודו׳ (תהלים קז) — הם מברכים ‘הגומל לחייבים טובות׳.
ומכאן רואים שאיני ראוי לכך, ואף על פי כן הקב״ה נותן טובה אפילו למי שחייב. ומה פשרו של דבר? פשוט הוא, וכפי שראיתי השבוע מפורש — איני זוכר היכן, ואומר זאת כדי להבהיר — שאירע שאדם היה בצרה וניצל ממנה, והצרה היא מדת הדין. הצרה עצמה מראה שהאדם היה חייב, שהרי לאדם שאינו חייב אין באות צרות כלל.
יכול אדם להיות שמח מאד, ובוודאי שמח אדם שנעשה לו נס, שהיתה צרה וניצל ממנה. אבל יותר מכך צריך אדם לשמוח כאשר אין באה כלל צרה, ומורה הדבר שאפשר שהיא מדת הדין, אפשר שהיא מדת הרחמים, אפשר שהוא הקב״ה… ואפשר שאין אדם יכול לדעת תמיד אם מדת הדין היא או מדת הרחמים, אבל אנו מניחים, וצריך להניח, שכל מעשיו בדין.
שאלה מן הקהל: מדוע מניחים שבדין הוא כאשר בא דבר רע
איני מבין מדוע כשבא דבר רע מניחים מיד שבדין הוא? והרי אני מבין שהקב״ה לעולם אינו כועס. אם כן אין להניח שבדין הוא, אלא יש להניח שבחסד הוא. מדוע לא נניח שבדין הוא? מסתמא על פי רוב, רוב העולם בדין הוא. כלומר, אני יודע שאיני ראוי לכך, אנו יכולים להבין משהו, יש לאדם איזו השגה.
דין עם טוב אינם סתירה
כלומר, יודע אני שראוי אדם להיענש על עבירה אחת. אני יודע, אנו יכולים להבין משהו, יש לאדם איזו השגה כמה שכר ראוי על עבירה אחת. כשבא עונש גדול, מיד אומרים: איני יכול להעלות על דעתי שהוא רשע. אומר לו: ומנין לך מה בא העונש על עבירה אחת? וכן כשבא שכר גדול, כשאדם זוכה פתאום בהגרלה, איני יודע, או שבא לו הצלחה עצומה בעסקיו ועולה הדבר יותר ממה שתכנן — מסתמא עליו להניח כדרך הטבע שעשה משהו טוב. ומנין לך? יש לו השגה בשכר של אמירת אמן אחת, ‘יש מרבה׳? מה רע בזה?
אמת שיש כאן דבר טכני: החסד יכול לבוא יותר שלא בזכות, ואף אותו דבר יכול להיות. אמת שיש אופנים שונים שאף הדין בא שלא בזכות, שהרי ישנם כל אותם ענינים של… ובקיצור, ‘אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא׳ (על פי קהלת ז, כ) ואין דור, והכלל גובר על הפרט, וכל מיני אופנים. אין הדבר מוכרח, יש עוד, אין הדבר מוכרח.
על כל פנים הסדר הרגיל, וזה מה שאני מבקש להבהיר — דין עם טוב אינם סתירה; ולא זו בלבד שדין עם טוב אינם סתירה, אלא שהדין עצמו אינו רע. דין עם דין פירושו שטוב הוא שתהיה מדת הדין. לשם כך נבראה מדת הדין, וחייבים לאהבה. וכאשר מקבל אדם דברים טובים בדין, בוודאי חייב הוא לאהבם. ולפעמים כשהדין אומר לאדם שטוב הוא לו — כן, זה פירוש דין — טוב לך שיארע לך דבר רע. אינך שמח, הדבר רע, אבל הוא טוב. ולכן אומר הוא ברכה, ‘ברוך אתה ה” בשמחה, דיין האמת: טוב הוא לי, שלך אני, הדבר עולה לי, מכאיב לי, אבל טוב הוא לי.
יראה כנגד שנאה
ולהיפך, כאשר אין זה כן — פשוט, שלעתים קרובות מרגיש אדם שהדבר אינו נכון, אינו טוב, ואזי נעשית שנאה. כן, יש להבין את המציאות הזאת: אז יקרא לזה יראה, אבל בעצם שנאה היא, ואזי נעשית תגובת האדם שנאה, לפי שאין זה טוב לו. ישנא את הדבר, ויברח מאותה יראה בשנאה. היראה אפשר שתגובתה שנאה, וצריך הוא לתת אל הלב שכאשר יש לאדם שונא, הרי הוא ירא ממנו ואף שונא אותו.
ולעומת זה יש דבר אחר שיש בו יראה שאין בה שנאה. וצריך הוא להבין מתי יש זה ומתי יש זה.
סיכום: הקשר אינו ברור
מכל מקום, איני רואה היכן הקשר, מדוע מדת הדין נוגעת כלל לנושא היראה. מדת הדין נוגעת בדיוק באותה מידה גם לנושא האהבה. ומדת הדין אפשר לומר שטוב כך, ואת אותו דבר אפשר לומר במדת האהבה. ומדת החסד הרי היא המדה היותר יסודית, תוכל לומר, לפי שכל הדבר הוא למען הטוב, למען החסד, ‘עולם חסד יבנה׳ (תהלים פט, ג).
ובוודאי, מהי מדת הרחמים אם לא מדת החסד? הרי מדת הרחמים אינה מדת החסד. מדת החסד ודאי קודמת למדת הדין, כפי שכל אחד יודע את הסדר, ומדת הרחמים היא שלאחר מדת הדין. ומדת החסד ודאי טובה היא, בלא ספק. ומצד שני, אף מצד החסד יש דברים שחייבים להתיירא מהם, שראוי להתיירא מהם. ובוודאי לא להתיירא משום שהוא רע, אלא אם יאמר שישנה יראה שהיא יותר יראת הכבוד, הכנעה מסוימת שנקראת דרך כלל יראת הרוממות, ההכנעה שיש לאדם לפני דבר הגדול ממנו, כמו שאמרתי.
יש אדם שירא מפני שונא, הרי הוא ירא ושונא. ולעומת זה מפני אב או מלך העומד לצדו, הרי הוא ירא — ירא במובן שיודע שהלה חזק ממנו הרבה, יודע שחייב הוא לכבדו, ואם יעבור ייפגע, יהיו לו צרות, לרבות שמירת פיו, יהיו לו צרות. אבל אין בו שנאה, אדרבה, יש בו הערכה, ומביט למעלה אל הגדלות, וזה אף הוא נקרא יראה. ואפשר שזוהי היראה הרגילה — איני יודע מה נקרא יראת הרע — אפשר שזה הדבר הרגיל שראוי לקרוא לו יראה. וזה בוודאי יכול לבוא אף ממדת החסד, ולא זו בלבד שיכ
ול, אלא שכך הוא הדבר הרגיל. כן, אדם רואה כמה גדול חסד, כמה החסד האנושי, חסד בשר ודם, קטן הוא כלפי חסד השם, כלפי חסד של כל המציאות, ויגיב ביראה, ביראת הרוממות, בהכנעה, ואף בפחד ומורא.
ולכן אין לי כל מושג מדוע הספרים החסידיים אומרים תמיד שחסד ודין הם אותו דבר כאהבה ויראה. נראה לי שאין הדבר קשור כלל. אפשר שעל שניהם יהיה חסד, ועל שניהם יהיה דין, ואין שום שייכות בין שני הדברים. לא כשאתה אומר שהקב״ה, לפי שהוא אוהב אותנו, נותן לנו אהבה, ולפי שאינו אוהב אותנו נותן דין — אף זה אינו אמת. ולא כשאתה אומר שכאשר נותן לנו הקב״ה במדת חסדו צריך להיות אהבה, וכאשר נותן לנו עונש צריך להיות יראה. שני הדברים האלה נראה לנו שאינם נכונים. אפשר שאין זה אלא על פי דרשה — האם הדבר מתיישב?
מי שיתרץ לי את הקושיה, אשמח מאד. קושיה גדולה היא. ואני סבור שיש כאן דבר שאפשר ללמוד ממנו, חזק מאד, ומסתמא יש כאן סודות עמוקים שאפשר ללמוד מכאן, שכן איני מבין.
מהלך הרמב״ם: מאהבה ומיראה
עתה נמשיך הלאה. מה שאני מבקש להגיע אליו, ומה שאני רוצה לדבר עוד דבר, הוא שאנו עמדנו כאן באמצע לימוד הזוהר, ההקדמה, ראשית ה׳פקודין׳, המדברת מזה שיש מצות עשה ומצות לא תעשה הנוגעות לתפארת ולמלכות, הנקראות עצמן מדת אהבה ומדת יראה, מדת זכור ומדת שמור, יום ולילה, וכיוצא בזה. בכל מצוה ומצוה יש בפרטות שני הדברים האלה, ובכללות יש מצות עשה ומצות לא תעשה, שמצות עשה שייכות לזו ומצות לא תעשה שייכות לזו.
ואני מבקש לומר מהלך אחר, שהבחנתי שראוי ללמוד בזה מהלך אחר. המהלך היה כך: כל הזמן למדו את הזוהר על פי הרמב״ן, שלמדו בו על זכור ושמור. ואני הבחנתי שלרמב״ם יש מהלך משלו, שהוא מבאר שמצות עשה שייכות לאהבה ומצות לא תעשה שייכות ליראה. ואפשר שהדבר מתיישב יותר, ואפשר שצריך להרכיב את שני המהלכים. שהרי לפחות לגבי הנושא שאנו שואלים עתה, נראה שהדבר מתיישב אף יותר אם נאמר את מהלכו של הרמב״ם, ונתרץ בזה מעט את הקושיה הקודמת.
ואנו זוכרים שהרמב״ם בהלכות תשובה, ובפירוש המשניות בסנהדרין, ובמקומות רבים — אפשר עוד שני מקומות, איני יודע — מבאר את המדה שבעבורה נקרא אברהם אבינו ‘אוהבי׳ (ישעיה מא, ח). והרמב״ם מבאר ש׳אוהבי׳ פירושו עובד מאהבה. והדבר בנוי על לשון חכמים במקומות רבים, שיש עובד מאהבה, ויש חילוק בין העובד את המקום מאהבה לבין העובד מיראה. וברור בלשון הגמרא במקומות רבים שבהם משתמשים בזה, שאהבה ויראה שם אינן, כמו שאומרים, שאהב יותר את מצוות עשה או שירא יותר ממצוות לא תעשה. אלא מאהבה ומיראה פירושן כאן אותו דבר הנקרא במקומות אחרים לשמה ושלא לשמה.
מאהבה: כפי הדעת, מתוך הכרת הטוב
פירוש, מאהבה היינו מי שיש לו השגה. אהבה היא כפי הדעת. אהבה פירושה מי שיש לו השגה, שהוא מבין. כאברהם אבינו — ומדוע נקרא אברהם אבינו הגדול שבכולם, ‘אברהם אוהבי׳? לפי שלא היה לאברהם אבינו רב, ולא היה לו מי שיאמר לו מה לעשות. והוא התחיל, והקב״ה לא אמר לו איזו מצוה לעשות, ולא הבטיח לו שכר ולא עונש אלא לאחר מכן. ועבד את הקב״ה שלא על מנת לקבל פרס. ומהו שלא על מנת לקבל פרס? מתוך הכרת טובו, מתוך ההכרה של מה שטוב ומה שנכון, עשה מצוות ועשה את מה שצריך לעשות. זה פירושו מאהבה.
מיראה: מיראת שכר ועונש
מיראה פירושו מיראת שכר ועונש. יראה כוללת גם שכר וגם עונש, ואין היראה מן העונש והאהבה מן השכר, כמו שאומרים — אין הדבר מתיישב. יראה פירושה כאשר אין אדם יודע, גוערים בו ואומרים לו, ‘כך צריך אתה לעשות׳. זה נקרא דרך כלל יראה, דרך כלל מחמת העונש, או מחמת שכר ועונש, שהוא אותו דבר. היינו שאני רוצה שיהיה לי טוב ואיני רוצה שיהיה לי רע, ועושה הוא מיראת העונש. זה פירושו מיראה.
הרמב״ם: יראה תלויה במצוות לא תעשה
והנה הדבר המעניין, שהרמב״ם בעצמו אומר אף שהדבר תלוי במצוות עשה ובמצוות לא תעשה. בפירוש המשניות באבות, במקום שבו אמר אנטיגנוס איש סוכו, אמר כך: ‘אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס׳ (אבות א, ג), ומסיים את המשנה ‘ויהי מורא שמים עליכם׳ (אבות א, ג).
ומקשה הרמב״ם, מה ענין ‘ויהי מורא שמים עליכם׳ כאן? היית סבור שתלך מאהבה? מהו ‘אל תסלק׳? ‘שלא תסלק בבת אחת׳ פירוש מאהבה, האם אתה סבור שאתה פטור לגמרי מן היראה? אומר הרמב״ם, לא, אל תניח את היראה. עדיין תלך, עדיין תהיה בך יראה מסוימת. ומדוע? לפי שהיראה היא דבר חשוב כל כך.
ומביא הרמב״ם מדרש או מקור, שאין יודעים אותו כראוי, ומביא שנאמר כך: ‘האוהב לא יחמיץ מצוה, והירא לא יעבור עבירה׳ (פירוש המשניות לרמב״ם אבות א, ג). לשון זה מביא הרמב״ם. וכך הוא אומר, זה פירושו: שאתה צריך גם אהבה שלא להחמיץ מצוות, וגם יראה שלא לעשות עבירות. ועל כן הוא אומר, שהיראה חשובה מאד ובפרט למצוות לא תעשה.
המצוה הראשונה לאדם: עשה ולא תעשה
עתה יש להבין את הדבר מעט יותר טוב. אין לי מהלך ברור, אוכל לומר פירוש מסוים, הארה מסוימת בזה. אני מבקש לומר פשט מעניין מאד שלומדים בפרשת השבוע, ויש לתת אל הלב בזה. ואומר תחילה את הפירוש, את ההארה, שכל מה שאני אומר אינו אלא הארות, לעורר את הלב, לעורר את השכל, לעורר את המעיין.
ידוע, המצוה הראשונה, ‘ויצו ה׳ אלהים על האדם׳ (בראשית ב, טז), הקב״ה ציווה את אדם מצוה. ויש לשאול אם היתה מצות עשה או מצות לא תעשה. מסתמא כל אחד מניח שהיתה מצות לא תעשה, שלא לאכול מעץ הדעת. ולמעשה, המעיין בפסוק רואה שהוא בנוי בבירור, שלשון הכתוב בנוי בבירור על אופן של עשה ולא תעשה. כלומר, הקב״ה אומר לו ‘מכל עץ הגן אכל תאכל׳ (בראשית ב, טז) — מצות עשה, ‘ומפרי העץ אשר בתוך הגן לא תאכלו׳ (על פי בראשית ג, ג) — מצות לא תעשה.
נמצא הפירוש, שגם יש מצות עשה וגם מצות לא תעשה בלשון הציווי לאדם הראשון. אף על פי שדרך כלל לומדים ש׳מכל עץ הגן אכל תאכל׳ הוא רשות, כמו שסבורים ש׳ששת ימים תעבוד׳ (שמות כ, ט) הוא רשות — ואפילו אז אין הדבר ברור כל כך, ואפשר שהוא ‘לאו הבא מכלל עשה׳. אבל מורה הדבר שיש כוונה, לפחות ללשון הכתוב, יש כוונה שאין מתחילים מן הכבל השלילי, אין מתחילים מכבל היראה, אלא מתחילים ממצות העשה, ממה שעושים בפועל, ועשייה זו היא ההגבלה למה שאין עושים.
הנחש והאשה
ועוד הבחנתי, מה אומר הנחש? ‘ויאמר הנחש אל האשה אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן׳ (בראשית ג, א). הנחש פתח מיד בלאו, ‘לא תאכלו מכל עץ הגן׳. ומשיבה לו חוה — מה אומרת חוה? לא, לא כך אמר. היא אומרת לו מיד לא, הקב״ה אמר ‘מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו׳ (על פי בראשית ג, ב-ג). ואף שהיא מוסיפה כבר ‘ולא תגעו׳, נראה שהיא הבינה היטב שהנחש ביקש להתחיל ממצות לא תעשה, והאשה אומרת לא, צריך להתחיל ממצות העשה, ולאחר מצות העשה יש גם מצות לא תעשה.
הפלא: האם אפשר מצות לא תעשה לשמה
ואנו לומדים כאן שיש כמין חסרון, שאדם עשוי לרצות לעשות רק מצות עשה ולשכוח את מצות לא תעשה הנוגעת למדת היראה. ואמרנו שיראה פירושה שלא לשמה, שיראה פירושה שכר ועונש. וזה פלא ממש.
יכול אדם להקשות קושיה כזאת, ואני סבור שצריך להקשותה: וכי יש דבר כזה שאי אפשר לעשות מצות לא תעשה לשמה? ומצות לא תעשה צריכה להיות שלא לשמה? כלומר, פעמים רבות אומרים דבר פשוט — ואני סבור שצריך להפסיק מלהתרגל ולומר את הדברים הפשוטים הללו — שמי שהולך רק מאהבה, היינו שעושה לפי שיש לו טעם וחשק בדבר, הנה לפעמים אין לו טעם, יש לו יצר הרע גדול, היינו שאין לו טעם, וזה נקרא מצות לא תעשה, בא אליו נחש ואומר לו, ‘תהיה מצות לא תעשה׳, ואזי אין מועילה לו השגת האהבה הגדולה שלו, ואזי תועיל רק יראת העונש הפשוטה.
וזה עוד דבר ששכיח מאד לאמרו, ספרי מוסר וספרים חסידיים אוהבים לאמרו, שמפרשים כך את המדרש, שהמדרש האחר מורה כדברי חובות הלבבות, שתהא ירא, כדי שכאשר תעשה את המצוה תעשה אותה מאהבה.
שאלה על פשט זה
ואני מוכרח לומר שזה עוד דבר שאיני מבין. איני מבין על מה הדבר מיוסד. וכי זו המציאות, שכך הדבר פועל? איני יודע. איני רואה שדווקא בני אדם שיש להם טעם — וטעם הרי אינו אלא מילה — מי שיש לו השגה אמיתית בטוב, ‘טוב ה” (תהלים לד, ט), ‘טעמו וראו כי טוב ה” (שם), שלו קשה יותר להתגבר על יצר הרע? צריך שיהיה לו קל יותר. ואם תאמר, שבשעת יצר הרע אינו שוכח, שבשעת יצר הרע אין שוכחים את העונש — איני יודע איזה חילוק הדבר עושה.
ומה שאני יכול להבין הוא דבר יסודי יותר, שיש מין אדם כזה, אפשר בני אדם רבים שאינם במדרגה, או שאינו מבין כלל את הטובה. אם את העונש הוא מבין, כן, יראת עונש. זהו פירוש יראת העונש. יראת העונש נאמרה למי שאינו מבין, כאב האומר לבנו, אל תלך לרחוב, אתן לך סטירה. הטעם האמיתי שלא לצאת לרחוב אינו משום הסטירה, אבל הילד אינו מבין זאת, ואומרים לו, פחד מסטירת האב. וכן אמרתי, בוא פנימה ללמוד, אף שהלימוד טוב יותר מאותו ילד. את זה אני מבין. אבל כך איני מבין.
ומה זה שייך דווקא למצוות לא תעשה? אותה אמת עצמה שייכת אף למצוות עשה. מצות עשה אף היא כן: מי שאינו מבין הרי אינו במדרגת מצות עשה, אינו במדרגה, וצריך אף הוא יראת עונש. וכן אם אני מבין, אני עומד בלשמה. מדוע דווקא במצות לא תעשה שייכת יותר יראה מאשר במצות עשה? מלבד מה שיאמרו שמצות לא תעשה היא דרך כלל במקום שיש פיתוי. איני יודע, אפשר שיש יצר הרע אף שלא במצות לא תעשה, אלא שבמצות לא תעשה שכיחים יצרי הרע. כל הדבר הזה אני מבין כיצד מתיישבים שני הדברים.
חידוש נועז: לאמיתו של דבר אין רע כלל
אלא אם נאמר חידוש גדול, ואני סבור שאפשר לחשוב חידוש כזה, המיוסד על מה שרמזתי עתה בפרשת עץ הדעת: שלעולם, לאמיתו של דבר, אין דבר כזה רע. עץ הדעת טוב ורע סיפר לאדם שיש טוב ורע, ומה סבר קודם לכן? שאין דבר כזה רע. שהרי נאמר ‘טוב מאד׳ (בראשית א, לא), ודרשו ‘טוב מות׳, ‘טוב רע׳. אין דבר כזה רע. ועל כן, לאמיתו של דבר, המבין נכון את העולם, מבין שאת כל העולם עשה הקב״ה בטובו, ‘בטובו הגדול… לא יחסר לנו ואל יחסר לנו… לעולם ועד׳, ‘הוא טוב והוא מטיב… והוא ייטיב׳. כל העולם טוב הוא.
אילו היה העולם מתוקן
ואילו היה העולם מתוקן, לא היה דבר כזה מצות לא תעשה, לא היו דברים רעים. ואם תקשה, כיצד יכול היות שקודם החטא כבר היתה מצות לא תעשה? התשובה, שצריך היה להבין שבעיקרה מצות עשה היא, ‘מכל עץ הגן אכל תאכל׳.
ויש דרושים נועזים כאלה שאומרים, שאילו היה אדם עושה עתה, מקיים ‘מכל עץ הגן אכל תאכל׳, לא היתה עוד שאלה מעץ הדעת. וכיצד יכול היות? הרי נאמר בפסוק ‘ומפרי העץ אשר בתוך הגן׳. ויש להבין, במה נשתנה אותו עץ? מה החילוק? אפשר שיש בזה איזה מהיכי תיתי: שכאשר מקיימים את ששת הימים בתאוה כראוי, נעשית ממילא השבת, ‘וביום השביעי תשבות׳ (שמות כג, יב), ואין זה חיוב, ואין צריך לירא, כמו שאומרים הספרים החסידיים — אדם החי שבוע כראוי, שומר ממילא שבת. לא שצריך להפחיד ‘מחלליה מות יומת׳ (שמות לא, יד), אין זו שבת של ‘מחלליה מות יומת׳, אלא שבת של ‘וביום השביעי תשבות׳, מתוך טעם, מתוך מנוחה. אך אם אתה מתחיל ממצות לא תעשה, אזי אתה נשאר תמיד שם.
ההתרה: מצות לא תעשה שייכת למדת היראה
אפשר שמה שאומרים שמצות לא תעשה שייכת למדת היראה, פירושו שלעומק הדבר, אילו היה העולם מתוקן, אילו לא אכל אדם הראשון מעץ הדעת — מובן שהיה צריך לאכול, ולא היה הדבר נוגע בו. אבל כשהוא מבין נכון, שמצד ההסתכלות של לשמה, מצד ההסתכלות של אהבה, שהיא באמת הסתכלות כמו לפני החטא, ההסתכלות האמיתית של מהות העולם, אזי באמת אין איסור של מצות לא תעשה. מותר לעשות כביכול, כמו שלעתיד לבוא חזר להיתרו וכדומה. אין מצות לא תעשה, אין דברים רעים בעולם.
ונמצא ממילא, שמי שיהיה דבוק כולו רק במדת האהבה ובטובה, אפשר שממילא לא יעשה מצות לא תעשה, אבל מציאות של מצות לא תעשה, הנאמרת על מציאות שאיננה, כך לא תהיה.
ומדוע אומר הרמב״ם, ומביא את המדרש ההוא, הרמב״ם מצטט, שלמצוות לא תעשה צריך דווקא את ה׳ושמרתם׳, את ה׳שמור׳, את יראת העונש, לפי שאין טעם אחר? באמת, מצד הטוב אין זה מפריע, מצד הטוב אין מצוות לא תעשה מפריעות. אלא מצד יראת העונש, לפי שיראת העונש אומרת שהעולם, אפשר שכל העולם, עדיין במדרגת שלא לשמה, ואזי צריך לעשות מתוך יראת העונש.
אל יאמר אדם אי אפשר: מציאות מצוות לא תעשה
ואפשר שאף לגבי אותו צד ברמב״ם, בענין ‘אל יאמר אדם אי אפשר לי בבשר חזיר׳ (ספרא קדושים), אפשר שיש מצוות לא תעשה מסוימות, ואפשר שלא הכל שווה. שמה שאנו מדברים כאן במצוות לא תעשה, היינו אותן שאין מבינים, שהן פחות מובנות. ואפשר שיש מצוות לא תעשה שאסור לעשותן לשמה, לפי שלעשותן לשמה פירושו לומר שהוא אמת.
כמו שאני מבאר על פי חסידות, ואפשר שמרומז אף ברמב״ם, ‘אל יאמר אדם אי אפשר לי בבשר חזיר׳. מדוע נאמר ‘אל יאמר אדם אי אפשר לי בבשר חזיר׳? לפי שהקב״ה עשה אף את בשר החזיר, ולעתיד לבוא בשר חזיר נטהר. מי שאומר ‘אי אפשר׳, הרי הוא אומר כנגד מעשה השם. במעשה בראשית נאמר ‘וירא אלהים כי טוב׳ (בראשית א), ואף על החזיר. אין אדם רשאי לאכול היום חזיר, איננו יכולים היום לאכול חזיר כראוי, מכל טעם שיהיה, מחמת הנפילה, מחמת החטא, מחמת הירידה — ירידת העולם ממדרגתו. אבל אסור להתעלם מן הטוב שבו באמת, אלא שאסור לעשותו כראוי.
יש דברים שצריך לעשות כל דבר לפי מה שהוא באמת. מצוה שהיא אמיתית, שבאה לפי שכך היא העולם במקורה, שהיא טובה, צריך לעשותה בשמחה, לעשותה מאהבה. אבל שלא לעשות עבירה, שהטעם שהדבר הוא עבירה אינו אלא משום שנפל העולם, אינו אלא משום שיש בחינת שלא לשמה בעולם — זו מציאות, שלאחר החטא, בעולם העשייה, אסור לעשות מ
אהבה. צריך לעשותה מתוך יראה. ומדוע צריך לעשותה מתוך יראה? לפי שההבנה האמיתית אומרת שאין זה דבר, אין זו בעיה על פי אהבה, אלא בעיה על פי יראה בלבד.
מי שאוהב את המלך: סברת יראה מתוך אהבה
ואם כן, יש לתרץ אף זאת: שמי שאוהב את המלך, אף הוא אינו עוזב, אינו הולך. מדוע אומר הרמב״ם שמי שאוהב את המלך עושה מצוות שהמלך אוהב? אפשר לומר בדיוק כך את הסברא, שמי שאוהב את המלך אינו עושה דברים שהמלך אינו אוהב. והרי זו כמין יראה מתוך אהבה, ואפילו אהבה גמורה.
והתירוץ הוא לא: לפי שמי שאוהב את המלך באמת, מבין שאין דברים שהמלך אינו אוהב. המלך אוהב הכל. אם כן, כך ינהג. ושם במקום שהוא בעולם הזה, במקום שחסרה בו יראת העונש, על זה אומרים שצריך להוסיף את מדת היראה, צריך להוסיף אף את מדת הדין. לא את מדת הדין ממש, לפי שאין יודעים אם זו מדת הדין, אבל את מדת היראה, יראת העונש.
זה מה שאני יכול להבין, אבל כל אלה דברים שצריך להתעמק בהם הרבה אם הם נכונים, וזה הדבר לשיעור של היום.
תמלול מלא 📝
מידת הדין ומידת הרחמים, אהבה ויראה — האם הם אותו נושא
הקדמה: ערב שבת בראשית ומידת הדין
מורי ורבותי, היום ערב שבת בראשית. “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ” (בראשית א, א), ומאוחר יותר כתוב “ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים” (בראשית ב, ד). כולם יודעים מה רש״י אומר, שהקב״ה רצה לברוא את העולם במידת הדין — עלה במחשבה לבראו במידת הדין (רש״י בראשית א, א) — ואחר כך שיתף עמו מידת הרחמים.
בדרך כלל מלמדים אותנו — דיברנו על כך בימי ראש השנה — שמידת הדין היא המידה שאצלנו נקראת מידת היראה. כלומר, כאשר הקב״ה מנהיג את מעשיו בדרך של דין, אז יש לאדם מורא, פחד. וכאשר הקב״ה מנהיג במידת הרחמים, יש לאנשים יותר אהבה.
בספרי חסידות הסגנון הוא, כשמגיע המושג מידת הדין ומידת הרחמים, שהם מתרגמים זאת: מצד הקב״ה זה נקרא מידת הדין ומידת הרחמים, או חסד וגבורה בלשון הקבלה, ומצדנו זה נקרא המידות של אהבה ויראה.
הקושיא: אהבה ויראה אינם אותו נושא של דין ורחמים
צריך אבל להתעמק ולשאול שאלה, כי הקשר בין שני הדברים אינו לגמרי ברור. הנושא של דין ורחמים אינו אותו נושא של אהבה ויראה. כי יש הרבה מדרגות ומבנים אחרים במושגים של אהבה ויראה.
מה פירוש אהבה לעומת יראה
כולם יודעים שיש אהבה עליונה ואהבה תחתונה, יראה עליונה ויראה תחתונה — יראת הרוממות לעומת יראת העונש, וכן הלאה. אבל בדרך הרגילה “הדיפולטית” שחושבים על אהבה ויראה: אהבה היא רגש חיובי, אהבה פירושה שאני סבור שמשהו טוב. יראה פירושה שאני מפחד ממשהו שהוא רע.
אי אפשר לומר יראה כלפי הקב״ה, שמפחדים ממנו כי הוא רע. אלא מפחדים מתוצאות רעות, ממעשים רעים — מהמעשה זו יראת חטא, לא יראת ה׳; יראת ה׳ היא דבר אחר. והפעולה שהקב״ה יכול להעניש נקראת יראת העונש (אף על פי שזה לא ברור, כי הקב״ה אינו מעניש). על כל פנים, יראה היא פחד מדבר רע. אהבה קשורה למה שטוב, ויראה קשורה למה שרע.
הרמב״ן על מצוות עשה ולא תעשה
כפי שלמדנו, הרמב״ן הסביר שמצוות עשה קשורות לאהבה: אני רוצה מה שטוב לאדון, למלך, כלומר מה שבאמת טוב.
אנשים מבולבלים הרבה פעמים — אומרים “מצוות” כאילו צריך לציית כי ציוו. יכול להיות שצריך לציית כי הקב״ה ציווה, אבל מה שהוא ציווה הוא רק דרך להראות שזה טוב. האם זה טוב כי הוא ציווה, או שזה כבר טוב לפני שהוא ציווה — איני יודע. אבל לכל הדעות, אפילו כאשר אדם לא מבין והוא עושה רק כי זו מצווה, הוא יודע שהקב״ה הוא המציאות האמיתית, היודע האמיתי של כל הבריאה, והוא יודע שהמצוות טובות. זה הרמב״ן קורא מידת אהבה.
אהבת ה׳ לעומת אהבת המצווה
כאשר הרמב״ן אומר שמצוות עשה הן במידת האהבה, כי מי שאוהב את האדון עושה מה שהאדון אוהב — האם זה לא אותו דבר כמו לומר שמצוות עשה פירושן שאני עושה דברים שאני סבור שהם טובים, ואני עושה זאת בתוך אהבה.
החלוקה בין לאהוב את הקב״ה (אהבת ה׳) ואהבת המצווה — שכתוב ברמב״ם — היא כאילו סתירה, אבל זו לא סתירה אמיתית. ההבדל יכול להיות רק האם אנו מחזיקים במדרגה להבין דעתו של מקום כביכול, או לא. אם אנו לא מבינים, אז זה לא נראה לנו טוב; אבל אם יש לנו אמונה ואנו סומכים על הקב״ה, שהוא אומר שזה טוב, אני אוהב זאת כי הקב״ה אומר שזה טוב — כאן נכנס הקב״ה. אבל כאשר אני מבין בעצמי, יכול להיות שאני אוהב את הדבר עצמו, כי זה טוב לי.
בוודאי יכול להיות שאפילו אז יש עוד מדרגות של טובה שצריך לאהוב במצוות, שיכולות להתייחס לקב״ה. הרבה פעמים יש לחסידים טענה: אתה אוהב את העולם? כל העולם הוא מעשה ה׳, אי אפשר לאהוב דבר טוב שבעולם מבלי לאהוב בתוך זה עצמו את האל שציווה בהם. אפשר רק לומר בזה מדרגות.
זה מה שהבעל שם טוב תמיד מלמד: כאשר אוהבים דבר נברא, יש לעשות קל וחומר לבורא, כי החיות שבו, מקור המציאות, היא המציאות האמיתית יותר של כל דבר עצמו. הבעל שם טוב מתכוון אבל: אתה לא צריך לעשות את הטעות, לא להפריד, לא לאהוב את הדבר עצמו, אלא במדרגה הגבוהה יותר.
על פי חסידות זה יכול להיות לאהוב לא את המצווה, אלא את האלוקות שבמצווה, את רצון ה׳ שבמצווה. אבל כל זה מדרגות בתוך אותו דבר. אהבה פירושה אני יודע שזה טוב, יראה פירושה אני מפחד ממשהו שאינו טוב. זה הפירוש הפשוט, ולכן אהבה היא מצוות עשה ויראה היא מצוות לא תעשה, כפי שהרמב״ן אומר. מה שהוא אומר אהבת אדון, יראת אדון, לא מפריע — אלא אלו המדרגות הקודמות שרוצים להסביר.
רחמים אינם חסד ואינם אהבה
אם כן אני לא מבין: מה הקשר לזה עם מידת הדין ומידת הרחמים? חוץ מזה שמידת הרחמים בכלל אינה אותו דבר כמו מידת החסד ומידת אהבה. רחמים היא תפארת, המידה השלישית. רחמנות היא כבר הכרעה מסוימת אחרי מידת הדין.
כך אומרים על פי קבלה, וגם הפשט כך: רחמנות פירושה שיש לי רחמנות על מישהו, אף על פי — כך הפירוש של המדרש — אף על פי שלא מגיע לו. זה לא סתם רגש ללא שכל; כפי שהמגיד ממזריטש תמיד מסביר, ההכרעה בנויה על מדרגה גבוהה יותר, על דעת. זה לא שבלית ברירה צריך לרחם, אלא נכון לרחם. המבנה של רחמנות הוא, שצריך לרחם אף על פי שזה לא במידת הדין הזאת. וזה בכלל לא אהבה.
מידת הדין היא דבר טוב שצריך לאהוב
מישהו יאמר שהעלה במחשבה המקורית של מידת הדין גורמת שיהיו חלקים רעים שצריך להתרחק מהם? בדיוק להיפך, אני לא מבין. מידת הדין פירושה איך צריך להיות. מידת הדין לא אומרת שהקב״ה כועס — לא כתוב אפילו מידת הכעס. לפעמים כתוב שהקב״ה כועס, צריך להסביר זאת, אבל מידת הדין שכתוב כאן אינה מידת הכעס. מידת הדין פירושה חומרה, צדק, שדברים יהיו כפי שצריך להיות. זה דבר טוב, ואדם צריך לאהוב זאת.
הקב״ה עצמו כתוב אוהב צדק, אוהב משפט (תהלים לג, ה) — הקב״ה אוהב את מידת הדין. זה אומר שטוב בעיניו מידת הדין. ואותו דבר: אדם, כאשר הוא נפגש עם מידת הדין של הקב״ה, צריך גם לאהוב את הקב״ה על הטוב.
לפעמים יש אדם שאליו פוגעת מידת הדין. הקב״ה אומר שזה באמת טוב שיהיה לו איזה חסרון, איזה עונש, ולו זה כואב. אבל זו לא מידת הדין שכואבת לו. להיפך, ככל שאדם מבין שזה נכון, שזה מגיע לו כך, הוא שמח. לכן אומרים ברכה דיין האמת, וצריך לקבל בשמחה. זה לא אומר שאדם רוצה זאת — הוא היה רוצה שיהיה טוב לו — אבל מידת הדין מצד הקב״ה פירושה שזה טוב לך.
מידת הדין לא פירושה עונש: הברכה הגומל לחייבים טובות
קודם כל, מידת הדין לא פירושה עונש. כאשר אדם מקבל שכר, טובה, אומרים הטוב והמטיב, לא הגומל לחייבים טובות. יש ברכה הגומל לחייבים טובות (ברכות נד:) שאומרים על ארבעה יורדי ים, אלו שצריכים להודות, ארבעת האנשים שעומדים במזמור הודו (תהלים קז).
אז רואים ש״לא מגיע לי”, אבל הקב״ה נותן אפילו למי שחייב טובה. הפשט של זה פשוט, כפי שראיתי השבוע מפורש: כאשר אדם היה בצרה והוא ניצל — הצרה היא מידת הדין, והיא מראה שהאדם היה חייב. אדם שאינו חייב, בכלל לא בא לשום צרות.
אדם בוודאי שמח שקרה נס והוא ניצל, אבל עוד יותר שמח הוא צריך להיות כאשר בכלל לא קורה שום צרה. אולי אדם לא יכול תמיד לדעת אם זו מידת הדין או מידת הרחמים, אבל אנו צריכים להניח שכל מעשיו בדין.
שאלה מהקהל: למה מניחים בדין בדבר רע
[שאלה:] למה כאשר בא דבר רע מניחים פתאום שזה בדין? הקב״ה הרי אף פעם לא כועס — האם לא צריך להניח שזה בחסד?
[תשובה:] למה לא להניח שזה בדין? על פי רוב רוב העולם בדין. אני יודע שלא מגיע לי — לאדם יש איזו השגה.
דין עם טוב אינם סתירה
אני יודע שמגיע לי עם עבירה אחת; לאדם יש איזו השגה כמה שכר מגיע על עבירה אחת. כאשר בא עונש גדול, אומרים “אני לא יכול לדמיין שאני רשע” — אבל אתה יודע על מה בא העונש על עבירה אחת? וכאשר בא שכר גדול, כאשר אדם זוכה בלוטו או יש לו הצלחה עצומה בעסק שלו, הוא צריך כנראה להניח שהוא עשה משהו טוב — אתה יודע את השכר של פעם אחת לומר “אמן יהא שמיה רבא”?
אמת, יש דבר טכני: חסד יכול להיות יותר שלא בזכות, וכך גם דין יכול להיות שלא בזכות, מחמת הענינים של “צדיק ורע לו” והכללות שגוברת על הפרט, וכל מיני אופנים. זה לא מוכרח.
אבל הסדר הרגיל: דין עם טוב אינם סתירה. דין פירושו שטוב שיהיה מידת הדין, לכן צריך לאהוב זאת. וכאשר אדם מקבל דברים טובים בדין, בוודאי הוא צריך לאהוב זאת. לפעמים הדין אומר שטוב לך שיהיה לך דבר רע — לא שמח, זה רע, אבל זה טוב. לכן הוא אומר ברכה בשמחה, דיין אמת: זה עולה לי, זה כואב לי, אבל זה טוב לי.
יראה לעומת שנאה
הרבה פעמים הכאב של אדם הוא שהוא מרגיש שזה לא נכון, לא טוב, ואז נהיית שנאה. יקראו לזה יראה, אבל בעצם זו שנאה — הוא שונא זאת, הוא רוצה לברוח מזה. כאשר לאדם יש שונא הוא מפחד ממנו וגם שונא אותו.
אבל יש יראה אחרת שאין בה שנאה, וצריך להבין מתי יש את זה ומתי יש את זה.
לסיכום: הקשר אינו ברור
בכל מקרה אני לא רואה למה מידת הדין קשורה בכלל לנושא של יראה. למידת הדין יש בדיוק אותו קשר לאהבה, כי אפשר לומר שמידת הדין טובה כך. מידת החסד היא הרי עוד יותר יסודית, כי כל העניין הוא למען הטוב, עולם חסד יבנה (תהלים פט, ג).
מידת הרחמים אינה מידת החסד. מידת החסד היא בוודאי לפני מידת הדין — כולם יודעים את הסדר, מידת הרחמים היא אחרי מידת הדין — ומידת החסד היא בוודאי טובה. מצד שני גם למידת החסד יש בתוכה דברים שצריך לפחד. לא לפחד כי זה רע, אלא יראה שהיא יראת הכבוד, הכנעה שיש לאדם מפני דבר גדול ממנו, יראת הרוממות.
יש אדם שמפחד משונא — הוא מפחד עם שנאה. ומפני אבא או מלך שהוא בצדו, הוא מפחד במובן שהוא יודע שהלה הרבה יותר חזק, הוא צריך לכבד אותו, ואם הוא יעבור יהיו לו צרות, כולל שמירת פיו. אבל אין לו שנאה — להיפך, יש לו הערכה, הוא מסתכל למעלה על הגדולה. גם זה נקרא יראה, ואולי זו היראה הרגילה. זה בוודאי יכול לבוא ממידת החסד: אדם רואה כמה גדול חסד ה׳, כמה קטן חסד של בשר ודם לעומת זה, והוא מגיב ביראת הרוממות, בהכנעה, בפחד.
אז אין לי מושג למה הספרים החסידיים אומרים יחד שחסד ודין הם אותו דבר כמו אהבה ויראה. נראה לי שזה לא קשור בכלל: על שניהם יכול להיות חסד, על שניהם יכול להיות דין. לא שכאשר הקב״ה נותן לנו במידת חסדו צריך להיות אהבה, וכאשר הוא נותן לנו עונש צריך להיות יראה — שניהם לא נראים נכונים. אולי זה רק על פי דרשה?
אם מישהו יכול לענות לי על הקושיא, אשמח מאוד. הקושיא גדולה, וכנראה יש סודות עמוקים שאפשר להבין מכאן.
מהלך הרמב״ם: מאהבה ומיראה
עכשיו נמשיך הלאה. החזקנו באמצע ללמוד את הזוהר, ההקדמה של הפקודים, שמדבר שיש מצוות עשה ומצוות לא תעשה שקשורות לתפארת ולמלכות, שנקראות מידת אהבה, מידת יראה, מידת זכור, מידת שמור, מידת יום, מידת לילה. בכל מצווה יש בפרטיות את שני הדברים, ובכלליות מצוות עשה שייכות לזה ומצוות לא תעשה לזה.
אני רוצה לומר מהלך אחר. למדנו זמן רב את הזוהר בנוי על הרמב״ן על זכור ושמור. שמתי לב שלרמב״ם יש מהלך משלו, שמצוות עשה קשורות לאהבה ומצוות לא תעשה קשורות ליראה. אולי צריך לשלב את שני המהלכים, כי לגבי הנושא שלנו נראה שזה מתאים יותר אם נאמר את מהלך הרמב״ם, ונענה קצת על הקושיא הקודמת.
הרמב״ם, בהלכות תשובה, בפירוש המשניות בסנהדרין, ועוד הרבה מקומות, מסביר למה אברהם אבינו נקרא “אוהבי” (ישעיה מא, ח): “אוהבי” פירושו עובד מאהבה. זה בנוי על לשון חכמים, שיש הבדל אם עובדים את המקום מאהבה או מיראה. וברור בלשון הגמרא שאהבה ויראה לא פירושם שם כמו שאומרים — האם הוא אהב יותר מצוות עשה או פחד יותר ממצוות לא תעשה — אלא מאהבה ומיראה פירושם שם אותו דבר שנקרא במקומות אחרים לשמה ושלא לשמה.
מאהבה: כפי הדעת, מתוך הכרת הטוב
מאהבה פירושו מי שיש לו השגה, הוא מבין. אהבה היא כפי הדעת. למה אברהם אבינו נקרא הגדול ביותר, “אברהם אוהבי”? כי לאברהם אבינו לא היה רבי, לא היה מי שיאמר לו מה לעשות. הקב״ה לא אמר לו איזו מצווה לעשות, לא הבטיח לו שכר או עונש — אלא מאוחר יותר. הוא עבד את הקב״ה שלא על מנת לקבל פרס, מתוך הכרת טובו, מתוך ההכרה של מה טוב ומה נכון. זה הפירוש מאהבה.
מיראה: מיראת שכר ועונש
מיראה פירושו מיראת שכר ועונש — גם שכר וגם עונש. זה לא שיראה היא מהעונש ואהבה מהשכר; זה לא נכון. יראה פירושה כאשר אדם לא יודע, צועקים עליו, אומרים לו “אתה צריך לעשות כך”. כלומר אני רוצה שילך לי טוב ולא רע, הוא עושה מיראת עונש.
הרמב״ם: יראה תלויה במצוות לא תעשה
הדבר המעניין הוא שהרמב״ם עצמו אומר גם שזה תלוי במצוות עשה ומצוות לא תעשה. בפירוש המשניות באבות, כאשר אנטיגנוס איש סוכו אמר “אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס” (אבות א, ג), והוא מביא “ויהי מורא שמים עליכם” (אבות א, ג) —
שואל הרמב״ם, מה הקשר כאן “ויהי מורא שמים עליכם”? היית חושב שאתה הולך לעשות לגמרי מאהבה ופטור מיראה? אומר הרמב״ם לא — “שלא תסלק בבת אחת”, אתה לא צריך לוותר על היראה, אלא עדיין להיות לך יראה מסוימת, כי היראה היא דבר כל כך חשוב.
הוא מביא מקור: “האוהב לא יחמיץ מצוה והירא לא יעבור עבירה” (פירוש המשניות לרמב״ם אבות א, ג). אתה צריך להיות לך גם אהבה לא לוותר על שום מצוות, וגם יראה לא לעשות שום עבירות. לכן הוא אומר שיראה היא חשובה מאוד בפרט למצוות לא תעשה.
המצווה הראשונה אצל אדם: עשה ולא תעשה
צריך להבין זאת קצת יותר טוב. אין לי מהלך ברור, אלא הארה מסוימת, לעורר את הלב, לעורר את השכל.
ידוע, המצווה הראשונה, “ויצו ה׳ אלקים על האדם” (בראשית ב, טז), הקב״ה ציווה לאדם מצווה. צריך לשאול האם זו הייתה מצוות עשה או מצוות לא תעשה. כנראה כל אחד מניח שזו הייתה מצוות לא תעשה, לא לאכול מעץ הדעת. אבל מי שמסתכל בפסוק רואה שלשון הפסוק בנוי בצורה מאוד ברורה באופן של עשה ולא תעשה: “מכל עץ הגן אכל תאכל” (בראשית ב, טז) — מצוות עשה, “ומפרי העץ אשר בתוך הגן לא תאכל” (בראשית ג, ג) — מצוות לא תעשה.
אף על פי שבדרך כלל לומדים ש״מכל עץ הגן אכל תאכל” הוא רשות, כמו שחושבים ש“ששת ימים תעבוד” (שמות כ, ט) הוא רשות — אפילו זה לא כל כך ברור. נראה שיש כוונה, לפחות ללשון הכתוב, שלא מתחילים עם האיסור, עם היראה, אלא מתחילים עם מצוות עשה שעושים כן, ורק אחר כך יש הגבלה של מה שלא עושים.
הנחש והאשה
מה אומר הנחש? “ויאמר הנחש אל האשה אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן” (בראשית ג, א). הנחש התחיל מיד עם ה״לא”. עונה לו חוה: “מפרי עץ הגן נאכל, ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו” (בראשית ג, ב-ג). היא מוסיפה כבר “ולא תגעו”, אבל היא הבינה מאוד טוב שהנחש רצה להתחיל ממצוות לא תעשה, והיא אומרת לא: צריך להתחיל ממצוות עשה, ורק אחר כך יש גם מצוות לא תעשה.
הפלא: האם אפשר מצוות לא תעשה לשמה
אנו לומדים כאן שיש כאילו חסרון, שאדם יכול לרצות לעשות רק מצוות עשה ולשכוח ממצוות לא תעשה שקשורות למידת היראה. ואמרנו שיראה פירושה שלא לשמה, שכר ועונש. וזה קצת פלא.
צריך לשאול: האם יש דבר כזה שלא אפשר לעשות מצוות לא תעשה לשמה, ומצוות לא תעשה צריכות להיות שלא לשמה? הרבה פעמים אומרים דבר פשוט — ואני חושב שצריך להפסיק להיות רגילים לומר דברים פשוטים כאלה — שמישהו הולך רק מאהבה כי יש לו טעם. אבל כשאין לו טעם, כשיש לו יצר הרע גדול, זה נקרא מצוות לא תעשה: בא אליו נחש ואומר לו, עשה כאן מצוות לא תעשה. אז לא עוזרת לו השגת האהבה הגדולה שלו, אלא יראת העונש הפשוטה. כך מפרשים ספרי מוסר וספרים חסידיים את המדרש, שהמדרש האחר מתכוון כמו חובת הלבבות, ש״מבוא לבו” צריך להיות לך מורא, כדי שכשתעשה את המצווה תעשה מאהבה.
שאלה על הפשט
זה גם דבר שאני לא מבין. על מה זה מבוסס? האם המציאות עובדת כך? אין לי מושג. אני לא רואה שאצל אנשים שיש להם טעם — שזה סתם מילה — מי שיש לו השגה אמיתית בטוב, טוב ה׳ (תהלים לד, ט), טעמו וראו כי טוב ה׳ (תהלים לד, ט), קשה לו יותר להתגבר על יצר הרע? צריך להיות לו יותר קל. ובשעת יצר הרע לא שוכחים גם את העונש. אני לא יודע איזה הבדל זה עושה.
מה שאני יכול להבין הוא יותר דבר יסודי: יש סוג כזה של אדם, הרבה אנשים שלא במדרגה או שלא מבינים בכלל את הטובה. אם את העונש הוא מבין — כן, יראת עונש. כמו שאבא אומר לבנו “אל תלך לרחוב, אני אתן לך סטירה”: הסיבה האמיתית לא ללכת לרחוב היא לא בגלל שנותנים סטירה, אבל הילד לא מבין, תפחד מהסטירה. את זה אני מבין.
אבל למה בדיוק יש לזה קשר למצוות לא תעשה? זה בדיוק כך אמת גם על מצוות עשה. מי שלא מבין, הרי לא במדרגה של לשמה, צריך יראת עונש. ומי שמבין כן, מחזיק בלשמה. למה אומרים שללא תעשה שייכת יותר יראה מאשר לעשייה? אלא אם כן נאמר שלא תעשה היא בדרך כלל כשיש פיתוי, יצר הרע — אבל יכול להיות גם יצר הרע לא לעשות מצוות עשה.
חידוש נועז: לאמיתו של דבר אין רע
אלא אם כן נאמר חידוש גדול, המבוסס על מה שרמזתי עכשיו בפרשת עץ הדעת: שלאמיתו של דבר אין דבר כזה רע. עץ הדעת טוב ורע סיפר לאדם שיש טוב ורע; לפני כן הוא חשב שאין דבר כזה רע. הרי כתוב “טוב מאד” (בראשית א, לא) — “טוב מות”, “טוב רע”. מי שמבין נכון את העולם, מבין שכל העולם הקב״ה עשה בטובו, “בטובו הגדול”, “הוא טוב והוא מטיב והוא ייטיב”. כל העולם טוב.
אם העולם היה שלם
אם העולם היה שלם, לא היה דבר כזה מצוות לא תעשה, לא דברים רעים. אבל איך יכול להיות שלפני החטא כבר הייתה מצוות לא תעשה? צריך להבין שבעיקר הייתה מצוות עשה, “מכל עץ הגן אכל תאכל”.
יש דרושים נועזים כאלה שאומרים, שאם היו מקיימים את “מכל עץ הגן אכל תאכל”, לא הייתה כבר שאלה של עץ הדעת. איך יכול להיות? הרי כתוב “ומפרי העץ אשר בתוך הגן”? אולי מהלך כזה: כשמקיימים את ששת הימים עם התאווה נכון, נעשה מאליו השבת, “וביום השביעי תשבת” (שמות כג, יב). כמו שהספרים החסידיים אומרים, שמי שחי שבוע נכון, שומר מאליו שבת. זה לא שבת של “מחלליה מות יומת” (שמות לא, יד), אלא שבת של “וביום השביעי תשבת”, מתוך טעם, מתוך מנוחה. אבל אם אתה מתחיל ממצוות לא תעשה, נשאר תמיד שם.
הפתרון: מצוות לא תעשה שייכת למידת היראה
יכול להיות שמה שאומרים שמצוות לא תעשה קשורה למידת היראה, פירושו: כשלעומק של דבר, כשהעולם היה שלם, כשאדם הראשון לא אכל את עץ הדעת — מובן, הוא כן היה צריך לאכול; אבל נניח שזה לא נוגע — כשהוא מבין נכון, מצד ההסתכלות של לשמה, מצד ההסתכלות של אהבה, שהיא באמת הסתכלות של לפני החטא, של מה שהעולם הוא — אז באמת אין איסור של מצוות לא תעשה. מותר לעשות כביכול, כמו לעתיד לבוא חזר להיתרו. אין מצוות לא תעשה, אין דברים רעים בעולם.
ממילא, מי שדבוק לגמרי במידת האהבה והטובה, לא יעשה מאליו שום מצוות לא תעשה, כי מציאות של מצוות לא תעשה — שמדברת על מציאות שאינה — לא תהיה אצלו.
ולמה אומר הרמב״ם שלמצוות לא תעשה צריך דווקא להיות ה״ושמרתם”, ה״שמור”, יראת העונש? כי אין סיבה אחרת. מצד הטוב לא מפריעה מצוות לא תעשה; אלא מצד יראת העונש — כי יכול להיות שכל העולם עדיין במדרגה של שלא לשמה — אז צריך לעשות יראת עונש.
אל יאמר אדם אי אפשר: המציאות של מצוות לא תעשה
יכול להיות שעל צד זה מרומז הרמב״ם לגבי “אל יאמר אדם אי אפשר יבוא אתי חזיר” (ספרא קדושים). מה שאנו מדברים כאן על מצוות לא תעשה פירושו אלו שלא מבינים, אלו שפחות מובנות. יכול להיות שיש מצוות לא תעשה שאסור לעשות לשמה, כי לעשות לשמה פירושו לומר שזה אמת.
כך אני מפרש על פי חסידות, ואולי מרומז ברמב״ם: למה אומר “אל יאמר אדם אי אפשר יבוא אתי חזיר”? כי הקב״ה עשה גם בשר חזיר, ולעתיד לבוא בשר חזיר לטהר. מי שאומר “אי אפשר”, אומר נגד מעשה ה׳ — במעשה בראשית כתוב “וירא אלקים כי טוב” (בראשית א), גם על החזיר. אסור למישהו לאכול היום חזיר, אנחנו לא יכולים היום לאכול חזיר נכון, מחמת הסיבות של הנפילה, של החטא, של הירידה של העולם. אבל אסור לשלול את זה באמת.
יש דברים שצריך לעשות כל דבר לפי מה שהוא באמת. מצווה שבאה באמת כי היא מקורית, העולם כך, זה טוב — צריך לעשות בשמחה, באהבה. אבל לא לעשות עבירה, שהסיבה למה זו עבירה היא רק כי העולם נפל, כי יש בחינת שלא לשמה בעולם. זו מציאות: אחרי החטא, בעולם העשייה, אסור לעשות זאת באהבה, אלא מתוך יראה. למה? כי ההבנה האמיתית אומרת שזו לא בעיה על פי אהבה, אלא בעיה על פי יראה.
מי שאוהב את המלך: הסברא של יראה מתוך אהבה
אפשר היה לשאול: למה הוא אומר שמי שאוהב את המלך עושה מצוות שהמלך אוהב — אפשר בדיוק כך לומר שכי הוא אוהב את המלך הוא לא עושה דברים שהמלך לא אוהב, כמו יראה מתוך אהבה?
התשובה היא לא: מי שאוהב את המלך באמת, מבין שאין דברים שהמלך לא אוהב — המלך אוהב הכל. לכן הוא יתנהג כך. שם שזה בעולם הזה, שחסרה כן יראת העונש, צריך להוסיף מידת היראה — לא בדיוק מידת הדין, כי לא יודעים אם זה נקרא מידת הדין, אבל מידת היראה, יראת העונש.
זה מה שאני יכול להבין, אבל כל אלו דברים שצריך עוד הרבה להעמיק בהם שהם נכונים. וזה הדבר לשיעור של היום.
EN English ›
📋 Shiur Overview
The Attribute of Justice and the Attribute of Mercy, Love and Fear — Are They the Same Subject
Introduction: Erev Shabbat Bereishit and the Attribute of Justice
My teachers and rabbis, behold today is erev Shabbat Bereishit. “In the beginning God created the heaven and the earth” (Genesis 1:1), and afterwards it is stated “on the day that Hashem God made earth and heaven” (Genesis 2:4). It is known to all what Rashi brings, that the Holy One, blessed be He, wanted to create the world with the attribute of justice, “it arose in thought to create it with the attribute of justice” (Rashi Genesis 1:1), and afterwards He joined with it the attribute of mercy.
Generally they teach us — and about this we spoke, perhaps, during Rosh Hashanah — that the attribute of justice is the attribute that we call the attribute of fear. That is, when the Holy One, blessed be He, conducts Himself with the attribute of justice, when He performs His actions in the way of justice, then because of this people are afraid, and a person is anxious and fearful. And in contrast, when the Holy One, blessed be He, conducts Himself with the attribute of mercy, people have more love.
And indeed the way of the Chassidic books is, that when the concept of the attribute of justice and the attribute of mercy comes before them, they translate it: from the side of the Holy One, blessed be He, the thing is called the attribute of justice and the attribute of mercy, or chesed and gevurah in the language of Kabbalah, and from our side these attributes are called love and fear. This is the common style in the books of Chassidut, to translate these concepts this way.
The Difficulty: Love and Fear Are Not the Same Subject as Justice and Mercy
But one must delve into the matter and raise a difficulty upon it. The connection between the two things is not entirely clear to me, and one must ask — perhaps the audience knows, perhaps someone ponders this — for the subject of justice and mercy is not the same subject as love and fear. For one must take to heart that there are many other levels and many other structures to the concepts of love and fear.
What does it mean at all, love versus fear? Everyone knows that there is higher love and lower love, higher fear and lower fear, which we call fear of exaltedness versus fear of punishment, and the like. But I think that in every way — in the usual way, let us say in the “default” way of understanding love and fear — love is a positive emotion. Love means that I consider the thing good. Love is a relationship to something that I regard as good.
Fear, generally means that I am afraid of something that is bad. And one cannot say fear toward the Holy One, blessed be He — that a person fears the Holy One, blessed be He, because He is bad — rather fear of bad consequences that occur, bad deeds. And from the deed itself comes fear of sin, and this is not fear of Heaven, for fear of Heaven is another matter. And perhaps that action, which the Holy One, blessed be He, might punish for, is called fear of punishment — and about this they have already spoken, and the matter is not clear, for the Holy One, blessed be He, does not punish. And in any case, fear is dread of something bad. This is its meaning. Love relates to what is good, and fear to what is bad.
The Ramban on Positive and Negative Commandments
As we have already learned, and here I come to speak, so regarding the subject of positive commandments and negative commandments, the Ramban explained that positive commandments relate to love. That is, I want the good, and what is good before the Master, before the King, namely what is truly good.
And many people are confused about this: they say “commandments,” and in their minds commandments mean that I must fulfill because I was commanded. And perhaps indeed a person is obligated to fulfill because the Holy One, blessed be He, commanded, but what the Holy One, blessed be He, commanded is only a way to show that the thing is good. Whether the thing is good because He commanded, or it was already good before He commanded — I do not know. But according to all opinions, even when they say that a person does not understand and does only because it is a commandment, the simple meaning is that he knows: the Holy One, blessed be He, is the true reality, the Holy One, blessed be He, is the true knower of all creation, and He knows that these commandments are good. And this is what the Ramban calls the attribute of love.
And when the Ramban says that positive commandments are in the attribute of love, because one who loves the Master does what the Master loves — this is no different from one who would say that positive commandments are in the attribute of love because positive commandments mean that I do things that are good, that I regard as good, and fulfill them out of love. For positive commandments are a subject of doing good things, that a person loves what is good.
Love of God versus Love of the Commandment
And if we say, not so: the Ramban says that one must love the Holy One, blessed be He. The distinction between love of the Holy One, blessed be He — for they speak of love of God, and as is brought in the Rambam the language of love of the commandment — seems like a contradiction in this. But this is not a true contradiction. The distinction can only be in the question of whether we stand at the level that understands the mind of the Omnipresent, as it were, or we do not understand.
If we do not understand, then — where, they do not understand us — then perhaps the thing seems to us not good, and because we trust in the Holy One, blessed be He, we have faith, and we say that the Holy One, blessed be He, says that the thing is good, and therefore I love it because the Holy One, blessed be He, says it is good, and here the Holy One, blessed be He, enters. But when I understand myself, perhaps I love the thing itself, because I love it because it is good for me, I love the commandments because they are good.
And certainly perhaps even then it is true that there are more levels of benefit, more levels of goodness, that a person should love the commandments that are able to unite with the Holy One, blessed be He. Many times the Chassidim come with a claim against one who says so and ask: Do you love the world? Do you love the Holy One, blessed be He? Know, for the entire world is the work of Hashem, and there is no distinction in this. It is impossible to love a good thing in the world without loving within it the God who commanded them. And one can only speak of levels in this.
And this is what the Baal Shem Tov always teaches us, that when a person loves a created thing, he should make from it a kal vachomer to the Creator. This is like a mystery: there is a kal vachomer here, and it is within the thing itself, for the created thing is the vitality within it, the existence within it, the source of existence within it. But the intention of the Baal Shem Tov is — do not err, do not separate, do not love the thing, but stand in it at the higher level, because in every thing is truly found the true existence within it, and the source within it is the more true existence of every thing itself.
And in any case, and this he also knows, according to Chassidut perhaps the thing is called love — but not love of the commandment, but love of the Godliness in the commandment, the will of Hashem in the commandment. But whether this way or that way, all these are only levels within that same thing itself. Love means that I know the thing is good, and fear means that I fear something that is not good. This is the simple meaning, and I think the matter is settled, for therefore love is positive commandments and fear is negative commandments, and this is what the Ramban says. And what he says that it is love of the Master and fear of the Master, the matter does not contradict this; and not only does it not contradict, but these are the earlier levels that you seek to explain.
Mercy Is Not Chesed and Is Not Love
And if so, Yitzchak, I do not understand: what did they see to mix with this the attribute of justice and the attribute of mercy? Besides the fact that the attribute of mercy is not the same thing as the attribute of chesed and the attribute of love — as everyone knows. For mercy is tiferet, mercy is the third attribute. Mercy is already a certain decision, and compassion is already a certain decision that comes after the attribute of justice.
So they say according to Kabbalah, but I think that even the simple meaning is so: compassion means that I have compassion on someone, and even though — this is the meaning of the Midrash — and even though the thing is not due to him, nevertheless there is compassion. And what is the nature of compassion? We have spoken of this several times, that it is not something without knowledge, and it is not just an emotion, but there is intellect in it, and it is built — as the Maggid of Mezritch always explains — that the decision is built on a higher level, built on knowledge. It is not a mistake, and the simple meaning is not that without choice one must have compassion; rather it is correct to have compassion. And all this structure and framework of compassion are, that one must have compassion even though it is not according to this attribute of justice. And this is certainly not love at all.
The Attribute of Justice Is a Good Thing That Must Be Loved
One might say, that the attribute of justice, that original “arose in thought” of the attribute of justice, is what causes there to be the bad parts that one must separate from? Why? On the contrary, exactly the opposite, I do not understand. The attribute of justice shows how things should be. The Holy One, blessed be He, is the attribute of justice, and the attribute of justice does not mean that the Holy One, blessed be He, is angry. It does not even say the attribute of anger. Although sometimes it is said that the Holy One, blessed be He, is angry, and this needs explanation, but the attribute of justice stated here is not the attribute of anger. The attribute of justice shows strictness — you can say strictness, or righteousness. Things must be as they should be. And this is the attribute of justice, and it is a good thing, and a person must love the attribute of justice.
The Holy One, blessed be He, Himself is said about Him “loves righteousness and justice” (based on Psalms 33:5). The Holy One, blessed be He, loves the attribute of justice, so that the attribute of justice is a good thing, and one must love it. And in other words, that same thing itself: just as the Holy One, blessed be He, Himself loves the attribute of justice — and this is a metaphor, for the Holy One, blessed be He, does not have love, but the intention is that the attribute of justice is good in His eyes — so that same thing, when a person encounters the attribute of justice of the Holy One, blessed be He, it should also be good in his eyes, and he must love the Holy One, blessed be He, for that goodness.
And here the front is formed: sometimes there is a person whom the attribute of justice strikes. The simple meaning is that the Holy One, blessed be He, said that this is good, that it is true that it is good for him that he should have a lack, that he should have punishment, and it pains him. But if it pains him, it is not the attribute of justice that pains him. On the contrary, the more a person understands that the thing is correct and that it is proper that it should come, he is happy. And therefore one blesses the blessing of “the true Judge,” and even for simple suffering one must bless with joy and accept it with joy. And the intention is not that the person desires this — he does not pray for this, and he would want it to be good for him, that he should have good things — but the attribute of justice from the side of the Holy One, blessed be He, shows that the thing is good for you.
The Attribute of Justice Is Not Punishment: The Blessing of Hagomel Lechayavim Tovot
We say the attribute of justice — but first of all, the attribute of justice is not punishment. And let us preface and clarify this. When one receives reward with the attribute of justice, when a person says Hatov VeHametiv, one does not say Hagomel Lechayavim Tovot. One should know that there is a blessing in which one says “Hagomel Lechayavim Tovot” (Berachot 54b), and this is said by the four who need to give thanks — those who go down to the sea and the like, those four mentioned in the psalm “Hodu” (Psalms 107) — they bless “Hagomel Lechayavim Tovot.”
And from here we see that I am not worthy of this, and even so the Holy One, blessed be He, gives good even to one who is liable. And what is the nature of this? It is simple, and as I saw this week explicitly — I do not remember where, and I say this to clarify — that it happened that a person was in trouble and was saved from it, and the trouble is the attribute of justice. The trouble itself shows that the person was liable, for to a person who is not liable, troubles do not come at all.
A person can be very happy, and certainly a person is happy that a miracle was done for him, that there was trouble and he was saved from it. But more than this a person should be happy when trouble does not come at all, and the thing shows that perhaps it is the attribute of justice, perhaps it is the attribute of mercy, perhaps it is the Holy One, blessed be He… And perhaps a person cannot always know if it is the attribute of justice or the attribute of mercy, but we assume, and one must assume, that all His deeds are with justice.
Question from the Audience: Why Do We Assume It Is with Justice When Something Bad Comes
I do not understand why when something bad comes we immediately assume it is with justice? For I understand that the Holy One, blessed be He, never gets angry. If so, one should not assume it is with justice, but should assume it is with chesed. Why should we not assume it is with justice? Presumably for the most part, most of the world is with justice. That is, I know that I am not worthy of this, we can understand something, a person has some comprehension.
Justice with Good Are Not a Contradiction
That is, I know that a person deserves to be punished for one transgression. I know, we can understand something, a person has some comprehension how much reward is proper for one transgression. When great punishment comes, they immediately say: I cannot imagine that he is wicked. Say to him: And from where do you know what punishment comes for one transgression? And so when great reward comes, when a person suddenly wins a lottery, I do not know, or he has tremendous success in his business and it amounts to more than he planned — presumably he should assume in the natural way that he did something good. And from where do you know? Does he have comprehension of the reward for saying one Amen, “there is one who increases”? What is bad about this?
It is true that there is a technical matter here: chesed can come more without merit, and even that thing can be. It is true that there are different ways that even justice comes without merit, for there are all those matters of… And in short, “there is no righteous person on earth who does good and does not sin” (based on Ecclesiastes 7:20) and there is no generation, and the general overcomes the particular, and all kinds of ways. The thing is not necessary, there is more, the thing is not necessary.
In any case the usual order, and this is what I seek to clarify — justice with good are not a contradiction; and not only are justice with good not a contradiction, but the justice itself is not bad. Justice with justice means that it is good that there should be the attribute of justice. For this purpose the attribute of justice was created, and one must love it. And when a person receives good things with justice, certainly he must love them. And sometimes when justice tells a person that it is good for him — yes, this is the meaning of justice — it is good for you that a bad thing should happen to you. You are not happy, the thing is bad, but it is good. And therefore he says a blessing, “Blessed are You Hashem” with joy, the true Judge: it is good for me, I am Yours, the thing costs me, pains me, but it is good for me.
Fear versus Hatred
And conversely, when it is not so — simply, often a person feels that the thing is not correct, not good, and then hatred is created. Yes, one must understand this reality: then he will call it fear, but essentially it is hatred, and then the person’s reaction becomes hatred, because it is not good for him. He will hate the thing, and will flee from that fear with hatred. Fear perhaps its reaction is hatred, and one must take to heart that when a person has an enemy, he fears him and also hates him.
And in contrast there is another thing in which there is fear without hatred. And one must understand when there is this and when there is that.
Summary: The Connection Is Not Clear
In any case, I do not see where the connection is, why the attribute of justice relates at all to the subject of fear. The attribute of justice relates exactly to the same degree also to the subject of love. And the attribute of justice one can say it is good thus, and that same thing one can say with the attribute of love. And the attribute of chesed is the more fundamental attribute, you can say, because the whole thing is for the sake of good, for the sake of chesed, “the world is built with chesed” (Psalms 89:3).
And certainly, what is the attribute of mercy if not the attribute of chesed? For the attribute of mercy is not the attribute of chesed. The attribute of chesed certainly precedes the attribute of justice, as everyone knows the order, and the attribute of mercy is that which comes after the attribute of justice. And the attribute of chesed is certainly good, without doubt. And on the other hand, even from the side of chesed there are things that one must fear, that it is proper to fear. And certainly not to fear because it is bad, but if one says that there is a fear that is more fear of honor, a certain submission that is generally called fear of exaltedness, the submission that a person has before something greater than him, as I said.
There is a person who fears an enemy, he fears and hates. And in contrast before a father or king standing beside him, he fears — fears in the sense that he knows the other is much stronger than him, knows that he must honor him, and if he transgresses he will be harmed, he will have troubles, including guarding his mouth, he will have troubles. But there is no hatred in him, on the contrary, there is appreciation, and he looks up to the greatness, and this is also called fear. And perhaps this is the usual fear — I do not know what is called fear of bad — perhaps this is the usual thing that is proper to call fear. And this can certainly come even from the attribute of chesed, and not only can it, but this is the usual thing. Yes, a person sees how great chesed is, how human chesed, chesed of flesh and blood, is small compared to the chesed of Hashem, compared to the chesed of all existence, and he will react with fear, with fear of exaltedness, with submission, and even with dread and awe.
And therefore I have no idea why the Chassidic books always say that chesed and justice are the same thing as love and fear. It seems to me that the thing is not connected at all. Perhaps about both there will be chesed, and about both there will be justice, and there is no connection at all between the two things. Not when you say that the Holy One, blessed be He, because He loves us, gives us love, and because He does not love us gives justice — even this is not true. And not when you say that when the Holy One, blessed be He, gives us with His attribute of chesed there should be love, and when He gives us punishment there should be fear. Both of these things seem to us not correct. Perhaps it is only according to derash — does the matter settle?
Whoever will resolve the difficulty for me, I will be very happy. It is a great difficulty. And I think that there is something here that one can learn from it, very strongly, and presumably there are deep secrets that one can learn from here, for I do not understand.
The Rambam’s Approach: From Love and From Fear
Now we will continue further. What I seek to arrive at, and what I want to speak another matter, is that we stood here in the middle of learning the Zohar, the introduction, the beginning of the “Pekudin,” which speaks of the fact that there are positive commandments and negative commandments relating to tiferet and to malchut, which are themselves called the attribute of love and the attribute of fear, the attribute of zachor and the attribute of shamor, day and night, and the like. In every single commandment there are these two things in detail, and in general there are positive commandments and negative commandments, that positive commandments relate to this one and negative commandments relate to this one.
And I seek to say another approach, that I noticed that it is proper to learn in this another approach. The approach was thus: all the time they learned the Zohar according to the Ramban, who learned in it about zachor and shamor. And I noticed that the Rambam has his own approach, that he explains that positive commandments relate to love and negative commandments relate to fear. And perhaps the matter settles better, and perhaps one needs to combine the two approaches. For at least regarding the subject we are now asking, it seems that the matter settles even better if we say the Rambam’s approach, and we will resolve with this somewhat the previous difficulty.
And we remember that the Rambam in Hilchot Teshuva, and in the commentary on the Mishnayot in Sanhedrin, and in many places — perhaps two more places, I do not know — explains the attribute for which our father Abraham was called “My beloved” (Isaiah 41:8). And the Rambam explains that “My beloved” means one who serves from love. And the thing is built on the language of the Sages in many places, that there is one who serves from love, and there is a distinction between one who serves the Omnipresent from love and one who serves from fear. And it is clear in the language of the Gemara in many places where they use this, that love and fear there are not, as they say, that he loved positive commandments more or feared negative commandments more. Rather from love and from fear mean here the same thing called in other places lishmah and shelo lishmah.
From Love: According to Knowledge, From Recognition of the Good
Meaning, from love namely one who has comprehension. Love is according to knowledge. Love means one who has comprehension, who understands. Like our father Abraham — and why is our father Abraham called the greatest of all, “Abraham My beloved”? Because our father Abraham did not have a teacher, and he did not have someone to tell him what to do. And he began, and the Holy One, blessed be He, did not tell him any commandment to do, and did not promise him reward or punishment except afterwards. And he served the Holy One, blessed be He, not in order to receive reward. And what is not in order to receive reward? From recognition of His goodness, from the recognition of what is good and what is correct, he did commandments and did what needs to be done. This is the meaning of from love.
From Fear: From Fear of Reward and Punishment
From fear means from fear of reward and punishment. Fear includes both reward and punishment, and the fear is not from punishment and the love from reward, as they say — the matter does not settle. Fear means when a person does not know, they rebuke him and tell him, “Thus you must do.” This is generally called fear, generally because of punishment, or because of reward and punishment, which is the same thing. Namely that I want it to be good for me and I do not want it to be bad for me, and he does from fear of punishment. This is the meaning of from fear.
The Rambam: Fear Depends on Negative Commandments
And behold the interesting thing, that the Rambam himself says even though the thing depends on positive commandments and on negative commandments. In the commentary on the Mishnayot in Avot, in the place where Antigonus of Socho said, he said thus: “Do not be like servants who serve the master in order to receive reward, but be like servants who serve the master not in order to receive reward” (Avot 1:3), and concludes the Mishnah “and let the fear of Heaven be upon you” (Avot 1:3).
And the Rambam asks, what is the connection of “and let the fear of Heaven be upon you” here? Did you think you would go from love? What is “do not remove”? “That you should not remove at once” means from love, do you think you are completely exempt from fear? The Rambam says, no, do not abandon fear. Still go, still there should be in you a certain fear. And why? Because fear is such an important thing.
And the Rambam brings a midrash or source, that we do not know it properly, and brings that it is said thus: “The lover will not delay a commandment, and the fearer will not transgress a transgression” (Rambam’s commentary on Mishnayot Avot 1:3). This language the Rambam brings. And so he says, this is its meaning: that you need both love not to delay commandments, and also fear not to do transgressions. And therefore he says, that fear is very important and especially for negative commandments.
The First Commandment to Man: Positive and Negative
Now one must understand the matter a bit better. I do not have a clear approach, I can say a certain explanation, a certain illumination in this. I seek to say a very interesting simple meaning that we learn in this week’s parsha, and one must take to heart in this. And I will first say the explanation, the illumination, that all that I say is only illuminations, to awaken the heart, to awaken the intellect, to awaken the spring.
It is known, the first commandment, “And Hashem God commanded the man” (Genesis 2:16), the Holy One, blessed be He, commanded Adam a commandment. And one should ask if it was a positive commandment or a negative commandment. Presumably everyone assumes it was a negative commandment, not to eat from the tree of knowledge. And in fact, one who looks at the verse sees that it is clearly built, that the language of the Scripture is clearly built on a manner of positive and negative. That is, the Holy One, blessed be He, says to him “from every tree of the garden you may surely eat” (Genesis 2:16) — a positive commandment, “and from the fruit of the tree which is in the midst of the garden you shall not eat” (based on Genesis 3:3) — a negative commandment.
It turns out the explanation, that there is both a positive commandment and a negative commandment in the language of the command to the first man. Even though generally we learn that “from every tree of the garden you may surely eat” is permission, as they think that “six days you shall work” (Exodus 20:9) is permission — and even then the thing is not so clear, and perhaps it is “a negative that comes from a positive.” But the thing shows that there is an intention, at least to the language of the Scripture, there is an intention that one does not begin from the negative restriction, one does not begin from the restriction of fear, but begins from the positive commandment, from what one does in practice, and this doing is the limitation to what one does not do.
The Serpent and the Woman
And I further noticed, what does the serpent say? “And the serpent said to the woman, Has God indeed said, You shall not eat from every tree of the garden” (Genesis 3:1). The serpent immediately opened with the negative, “You shall not eat from every tree of the garden.” And Chavah answers him — what does Chavah say? No, it was not said so. She immediately tells him no, the Holy One, blessed be He, said “from the fruit of the tree of the garden we may eat and from the fruit of the tree which is in the midst of the garden God said, You shall not eat” (based on Genesis 3:2-3). And even though she already adds “and you shall not touch it,” it seems that she understood well that the serpent sought to begin from the negative commandment, and the woman says no, one must begin from the positive commandment, and after the positive commandment there is also a negative commandment.
The Wonder: Is It Possible to Do a Negative Commandment Lishmah
And we learn here that there is like a deficiency, that a person might want to do only positive commandments and forget the negative commandment relating to the attribute of fear. And we said that fear means shelo lishmah, that fear means reward and punishment. And this is truly a wonder.
A person can ask such a difficulty, and I think one must ask it: Is there such a thing that it is impossible to do a negative commandment lishmah? And a negative commandment must be shelo lishmah? That is, many times they say a simple thing — and I think one must stop getting used to saying these simple things — that one who goes only from love, namely who does because he has reason and desire in the thing, behold sometimes he has no reason, he has a great evil inclination, namely he has no reason, and this is called a negative commandment, a serpent comes to him and tells him, “there will be a negative commandment,” and then his great comprehension of love does not help him, and then only simple fear of punishment helps.
And this is another thing that is very common to say, books of mussar and Chassidic books love to say it, that they explain thus the Midrash, that the other Midrash shows like the words of Chovot HaLevavot, that you should be fearful, so that when you do the commandment you will do it from love.
Question on This Simple Meaning
And I must say that this is another thing I do not understand. I do not understand on what the thing is based. Is this the reality, that this is how the thing works? I do not know. I do not see that specifically people who have reason — and reason is only a word — one who has true comprehension of good, “good is Hashem” (Psalms 34:9), “taste and see that Hashem is good” (ibid.), that it is harder for him to overcome the evil inclination? It should be easier for him. And if you say, that at the time of the evil inclination he does not forget, that at the time of the evil inclination one does not forget the punishment — I do not know what difference the thing makes.
And what I can understand is a more fundamental thing, that there is such a type of person, perhaps many people who are not at the level, or who does not understand at all the goodness. If he understands the punishment, yes, fear of punishment. This is the meaning of fear of punishment. Fear of punishment was said for one who does not understand, like a father who tells his son, do not go to the street, I will give you a slap. The true reason not to go out to the street is not because of the slap, but the child does not understand this, and they tell him, fear the father’s slap. And so I said, come inside to learn, even though learning is better than that child. This I understand. But this way I do not understand.
And what does this have to do specifically with negative commandments? That same truth itself relates even to positive commandments. A positive commandment is also so: one who does not understand is not at the level of a positive commandment, is not at the level, and he also needs fear of punishment. And so if I understand, I stand in lishmah. Why specifically in negative commandments does fear relate more than in positive commandments? Besides what they will say that a negative commandment is generally in a place where there is temptation. I do not know, perhaps there is an evil inclination even not in negative commandments, but in negative commandments evil inclinations are common. All this thing I understand how the two things settle.
A Bold Innovation: In Truth There Is No Bad at All
But if we say a great innovation, and I think one can think such an innovation, based on what I hinted now in the portion of the tree of knowledge: that always, in truth, there is no such thing as bad. The tree of knowledge of good and bad told man that there is good and bad, and what did he think before? That there is no such thing as bad. For it is said “very good” (Genesis 1:31), and they expounded “good is death,” “good is bad.” There is no such thing as bad. And therefore, in truth, one who understands the world correctly, understands that the entire world the Holy One, blessed be He, made in His goodness, “in His great goodness… we shall not lack and we shall not lack… forever and ever,” “He is good and He does good… and He will do good.” The entire world is good.
If the World Were Rectified
And if the world were rectified, there would be no such thing as negative commandments, there would be no bad things. And if you ask, how could it be that before the sin there was already a negative commandment? The answer, that one should have understood that essentially it is a positive commandment, “from every tree of the garden you may surely eat.”
And there are such bold expositions that say, that if man had done now, fulfilled “from every tree of the garden you may surely eat,” there would no longer be a question from the tree of knowledge. And how could it be? For it is stated in the verse “and from the fruit of the tree which is in the midst of the garden.” And one must understand, in what is that tree different? What is the distinction? Perhaps there is some logic in this: that when one fulfills the six days with desire properly, the Shabbat is automatically made, “and on the seventh day you shall rest” (Exodus 23:12), and this is not an obligation, and one does not need to fear, as the Chassidic books say — a person who lives a week properly
, automatically keeps Shabbat. Not that one needs to frighten “its desecrators shall be put to death” (Exodus 31:14), this is not a Shabbat of “its desecrators shall be put to death,” but a Shabbat of “and on the seventh day you shall rest,” from reason, from rest. But if you begin from negative commandments, then you always remain there.
The Resolution: Negative Commandments Relate to the Attribute of Fear
Perhaps what they say that negative commandments relate to the attribute of fear, its meaning is that in the depth of the matter, if the world were rectified, if the first man had not eaten from the tree of knowledge — it is understood that he should have eaten, and the thing would not have affected him. But when he understands correctly, that from the perspective of lishmah, from the perspective of love, which is truly a perspective like before the sin, the true perspective of the essence of the world, then in truth there is no prohibition of negative commandments. It is permitted to do, as it were, like in the future to come it will return to its permission and the like. There are no negative commandments, there are no bad things in the world.
And it turns out automatically, that one who would be attached entirely only to the attribute of love and to goodness, perhaps automatically he would not do negative commandments, but a reality of negative commandments, which is stated about a reality that does not exist, thus it would not be.
And why does the Rambam say, and brings that Midrash, the Rambam quotes, that for negative commandments one specifically needs the “and you shall guard,” the “shamor,” the fear of punishment, because there is no other reason? In truth, from the side of good it does not interfere, from the side of good negative commandments do not interfere. But from the side of fear of punishment, because fear of punishment says that the world, perhaps the entire world, is still at the level of shelo lishmah, and then one needs to do from fear of punishment.
A Person Should Not Say “I Cannot”: The Reality of Negative Commandments
And perhaps even regarding that side in the Rambam, in the matter of “a person should not say I cannot eat pig meat” (Sifra Kedoshim), perhaps there are certain negative commandments, and perhaps not everything is equal. For what we speak here of negative commandments, namely those that we do not understand, that are less understood. And perhaps there are negative commandments that it is forbidden to do them lishmah, because to do them lishmah means to say that it is true.
As I explain according to Chassidut, and perhaps it is also hinted in the Rambam, “a person should not say I cannot eat pig meat.” Why is it said “a person should not say I cannot eat pig meat”? Because the Holy One, blessed be He, also made pig meat, and in the future to come pig meat will be purified. One who says “I cannot,” he is speaking against the work of Hashem. In the work of creation it is said “and God saw that it was good” (Genesis 1), and even about the pig. A person is not permitted to eat pig today, we cannot eat pig properly today, for whatever reason it may be, because of the fall, because of the sin, because of the descent — the fall of the world from its level. But it is forbidden to ignore the good that is truly in it, but it is forbidden to do it properly.
There are things that one must do each thing according to what it truly is. A commandment that is true, that comes because this is how the world is in its source, that is good, one must do it with joy, do it from love. But not to do a transgression, that the reason the thing is a transgression is only because the world fell, is only because there is an aspect of shelo lishmah in the world — this is a reality, that after the sin, in the world of action, it is forbidden to do from love. One must do it from fear. And why must one do it from fear? Because the true understanding says that this is not a thing, this is not a problem according to love, but a problem according to fear alone.
One Who Loves the King: The Logic of Fear from Love
And if so, one can also resolve this: that one who loves the king, he also does not abandon, does not go. Why does the Rambam say that one who loves the king does commandments that the king loves? One can say exactly this logic, that one who loves the king does not do things that the king does not love. And this is like fear from love, and even complete love.
And the resolution is no: because one who truly loves the king, understands that there are no things that the king does not love. The king loves everything. If so, thus he will conduct himself. And there in the place where he is in this world, in the place where fear of punishment is lacking in him, about this they say that one needs to add the attribute of fear, one needs to add even the attribute of justice. Not the attribute of justice itself, because we do not know if this is the attribute of justice, but the attribute of fear, fear of punishment.
This is what I can understand, but all these are things that one needs to delve into them greatly whether they are correct, and this is the matter for today’s lesson.
📝 Full Transcript
The Attribute of Justice and the Attribute of Mercy, Love and Fear — Are They the Same Subject
Introduction: Erev Shabbos Bereishis and the Attribute of Justice
My teachers and rabbis, today is erev Shabbos Bereishis. “Bereishis bara Elokim es hashamayim v’es ha’aretz” (Bereishis 1:1), and later it says “b’yom asos Hashem Elokim eretz v’shamayim” (Bereishis 2:4). Everyone knows what Rashi says, that the Almighty wanted to create the world with the attribute of justice — alah b’machshava livro b’midas hadin (Rashi Bereishis 1:1) — and later He joined with it the attribute of mercy.
Usually we are taught — we spoke about this during the time of Rosh Hashanah — that the attribute of justice is the attribute that we call the attribute of fear. That is, when the Almighty conducts Himself in His actions in the way of justice, then a person has fear, dread. And when the Almighty conducts Himself with the attribute of mercy, people have more love.
In Chassidic works, the style is, when the concept of the attribute of justice and the attribute of mercy comes up, that they translate it: from the side of the Almighty it is called the attribute of justice and the attribute of mercy, or chesed and gevurah in the language of Kabbalah, and from our side it is called the attributes of love and fear.
The Question: Love and Fear Is Not the Same Subject as Justice and Mercy
But one must delve deeply and ask a question, because the connection of these two things is not entirely clear. The subject of justice and mercy is not the same subject as love and fear. Because there are many other levels and structures in the concepts of love and fear.
What Love Versus Fear Means
Everyone knows that there is higher love and lower love, higher fear and lower fear — fear of exaltedness versus fear of punishment, and so on. But in the normal “default” way that one thinks of love and fear: love is a positive emotion, love means that I hold that something is good. Fear means that I am afraid of something that is bad.
One cannot say fear toward the Almighty, that one is afraid of Him because He is bad. Rather one is afraid of bad results, of bad deeds — from the deed is fear of sin, not fear of Hashem; fear of Hashem is a different thing. And the action that the Almighty can punish is called fear of punishment (although it is not clear, because the Almighty is not punishing). In any case, fear is dread of a bad thing. Love has to do with what is good, and fear has to do with what is bad.
The Ramban on Positive and Negative Commandments
As we have learned, the Ramban explained that positive commandments have to do with love: I want what is good for the master, for the king, that is what is truly good.
People are often confused — they say “mitzvos” as if one must obey because one was commanded. It may be that one must obey because the Almighty commanded, but what He commanded is only a way of showing that it is good. Whether it is good because He commanded, or it is already good before He commanded — I don’t know. But according to all opinions, even when a person doesn’t understand and he does it only because it is a mitzvah, he knows that the Almighty is the true reality, the true knower of all creation, and he knows that the mitzvos are good. This the Ramban calls the attribute of love.
Love of Hashem Versus Love of the Mitzvah
When the Ramban says that positive commandments are with the attribute of love, because one who loves the master does what the master loves — is it not the same as saying that positive commandments mean I do things that I hold are good, and I do it with love.
The division between loving the Almighty (ahavas Hashem) and love of the mitzvah — which appears in the Rambam — is as if a contradiction, but it is not a true contradiction. The difference can only be whether we hold by the level to understand the mind of the Omnipresent as it were, or not. If we don’t understand, then it doesn’t look good to us; but if one has faith and trusts the Almighty, that He says it is good, I love it because the Almighty says it is good — here the Almighty comes in. But when I understand myself, it may be that I love the thing itself, because it is good for me.
Certainly it may be that even then there are still levels of goodness that one must love in the mitzvos, which can relate to the Almighty. Often the Chassidim have a claim: Do you love the world? The entire world is the work of Hashem, it is not possible to love a good thing in the world without loving within it the One who commanded them. One can only say levels in this.
This is what the Baal Shem Tov always teaches: when one loves a created thing, one should make a kal vachomer to the Creator, because the life-force within it, the source of existence, is the more true reality of each thing itself. But the Baal Shem Tov means: you should not make the mistake, not separate, not love the thing itself, but rather in the higher level.
According to Chassidus this can mean to love not the mitzvah, but the Godliness in the mitzvah, the will of Hashem in the mitzvah. But all this is levels within the same thing. Love means I know that it is good, fear means I am afraid of something that is not good. This is the simple translation, and therefore love is positive commandments and fear is negative commandments, as the Ramban says. What he says about love of the master, fear of the master, doesn’t disturb — rather it is the previous levels that one wants to explain.
Mercy Is Not Chesed and Not Love
So if so, I don’t understand: what does this have to do with the attribute of justice and the attribute of mercy? Besides the fact that the attribute of mercy is not at all the same thing as the attribute of chesed and the attribute of love. Mercy is tiferes, the third attribute. Compassion is already a certain decision after the attribute of justice.
So it is said according to Kabbalah, and also the plain meaning is so: compassion means I have compassion on someone, although — this is the translation of the Midrash — although he doesn’t deserve it. It is not just a feeling without intellect; as the Maggid of Mezritch always explains, the decision is built on a higher level, on knowledge. It is not that one has no choice but to have compassion, rather it is correct to have compassion. The structure of compassion is that one must have compassion although it is not according to this attribute of justice. And this is not at all love.
The Attribute of Justice Is a Good Thing That One Must Love
One will say that the original alah b’machshava of the attribute of justice causes there to be evil parts that one must go away from? Just the opposite, I don’t understand. The attribute of justice means how it should be. The attribute of justice doesn’t mean that the Almighty is angry — it doesn’t even say the attribute of anger. Sometimes it says that the Almighty is angry, one must explain it, but the attribute of justice that appears here is not the attribute of anger. The attribute of justice means strictness, righteousness, that things should be as they should be. This is a good thing, and a person must love it.
The Almighty Himself says ohev tzedek, ohev mishpat (Tehillim 33:5) — the Almighty loves the attribute of justice. This means to say it is good in His eyes, the attribute of justice. And the same thing: a person, when he encounters the attribute of justice of the Almighty, must also love the Almighty for the goodness.
Sometimes there is a person to whom the attribute of justice harms. The Almighty says that it is truly good that he should have some deficiency, some punishment, and to him it hurts. But it is not the attribute of justice that hurts him. On the contrary, how much a person understands that it is correct, that it comes to him so, he is happy. Therefore one says a blessing dayan ha’emes, and one must accept it with joy. It doesn’t mean that a person wants this — he would have wanted it to be good for him — but the attribute of justice for the Almighty means that it is good for you.
The Attribute of Justice Doesn’t Mean Punishment: The Blessing Hagomel L’chayavim Tovos
First of all, the attribute of justice doesn’t mean punishment. When a person receives reward, goodness, one says HaTov v’HaMeitiv, not Hagomel l’chayavim tovos. There is a blessing Hagomel l’chayavim tovos (Berachos 54b) that one says on the four who went down to the sea, those who need to give thanks, the four people who appear in the psalm Hodu (Tehillim 107).
Then one sees that “I don’t deserve it,” but the Almighty gives even one who is obligated a goodness. The plain meaning of this is simple, as I saw explicitly this week: when a person was in trouble and he was saved — the trouble is the attribute of justice, and it shows that the person was obligated. A person who is not obligated doesn’t come into any troubles at all.
A person is certainly happy that a miracle happened and he was saved, but even more happy he should be when no trouble happens at all. Perhaps a person cannot always know whether it is the attribute of justice or the attribute of mercy, but we must accept that all His deeds are with justice.
Question from the Floor: Why Do We Assume With Justice by a Bad Thing
[Question:] Why when a bad thing comes do we suddenly assume that it is with justice? The Almighty never gets angry — shouldn’t we assume that it is with chesed?
[Answer:] Why shouldn’t we assume that it is with justice? Generally the majority of the world is with justice. I know that I don’t deserve it — a person has some perception.
Justice with Good Is Not a Contradiction
I know that it comes with one sin; a person has some perception of how much reward comes for one sin. When a great punishment comes, one says “I cannot imagine that I am wicked” — but do you know what the punishment comes on for one sin? And when great reward comes, when a person wins the lottery or has tremendous success in his business, he must presumably assume that he did something good — do you know the reward for saying once “Amen yehei shmei rabba”?
True, there is a technical thing: chesed can be more without merit, and so too justice can be without merit, because of the matters of “tzaddik v’ra lo” and the general that overcomes the particular, and all kinds of ways. It is not necessary.
But the normal order: justice with good are not a contradiction. Justice means that it is good that there should be an attribute of justice, therefore one must love it. And when a person receives good things with justice, certainly he must love it. Sometimes the justice says that it is good for you to have a bad thing — not happy, it is bad, but it is good. Therefore he says a blessing with joy, dayan emes: it costs me, it hurts me, but it is good for me.
Fear Versus Hatred
Often the pain of a person is that he feels that it is not correct, not good, and then it becomes hatred. One will call it fear, but essentially it is hatred — he hates it, he wants to run away from it. When a person has an enemy he is afraid of him and also hates him.
But there is another fear that doesn’t have hatred in it, and one must understand when there is this and when there is that.
To Sum Up: The Connection Is Not Clear
In any case I don’t see why the attribute of justice has to do at all with the subject of fear. The attribute of justice has just as much to do with love, because one can say that the attribute of justice is good so. The attribute of chesed is even more fundamental, because the whole thing is for the sake of good, olam chesed yibaneh (Tehillim 89:3).
The attribute of mercy is not the attribute of chesed. The attribute of chesed is certainly before the attribute of justice — everyone knows the order, the attribute of mercy is after the attribute of justice — and the attribute of chesed is certainly good. On the other hand, the attribute of chesed also has in it things that one must fear. Not fear because it is bad, but fear which is fear of honor, a submission that a person has before something greater than him, fear of exaltedness.
There is a person who is afraid of an enemy — he is afraid with hatred. And before a father or a king who is on his side, he is afraid in the sense that he knows that the other is much stronger, he must respect him, and if he will transgress he will have troubles, including guarding his mouth. But he has no hatred — on the contrary, he has appreciation, he looks up to the greatness. This too is called fear, and perhaps this is the normal fear. This can certainly come from the attribute of chesed: a person sees how great the chesed of Hashem is, how small the chesed of flesh and blood is compared to this, and he reacts with fear of exaltedness, with submission, with dread.
So I have no idea why the Chassidic works hold in one saying that chesed and din is the same thing as love and fear. It seems to me that it is not connected at all: on both there can be chesed, on both there can be din. Not that when the Almighty gives us with His attribute of chesed one must have love, and when He gives us punishment one must have fear — both don’t seem correct. Perhaps it is only homiletically?
If someone can answer me this question, I will be very happy. The question is a great one, and presumably there are deep secrets that one can figure out from here.
The Rambam’s Approach: From Love and From Fear
Now we will go further. We were holding in the middle of learning the Zohar, the introduction of the Pekudim, which speaks that there are positive commandments and negative commandments that have to do with tiferes and malchus, which are called the attribute of love, the attribute of fear, the attribute of zachor, the attribute of shamor, the attribute of day, the attribute of night. In each mitzvah there are in detail these two things, and in general positive commandments belong to this and negative commandments to this.
I want to say another approach. We have learned the Zohar for a long time built on the Ramban on zachor and shamor. I noticed that the Rambam has his own approach, that positive commandments have to do with love and negative commandments have to do with fear. Perhaps one must combine the two approaches, because regarding our subject it seems that it fits better if one will say the Rambam’s approach, and we will answer a bit the previous question.
The Rambam, in Hilchos Teshuvah, in Perush HaMishnayos in Sanhedrin, and many other places, explains why Avraham Avinu is called “ohavi” (Yeshayahu 41:8): “ohavi” means one who serves from love. This is built on the language of the Sages, that there is a distinction whether one serves the Omnipresent from love or from fear. And it is clear in the language of the Gemara that love and fear don’t mean there as one says — whether he loved positive commandments more or feared negative commandments more — rather from love and from fear means there the same thing that is called in other places lishmah and shelo lishmah.
From Love: According to Knowledge, From Recognition of Good
From love is the translation of one who has understanding, he comprehends. Love is according to knowledge. Why is Avraham Avinu called the greatest, “Avraham ohavi”? Because Avraham Avinu didn’t have a teacher, didn’t have anyone who should tell him what to do. The Almighty didn’t tell him which mitzvah to do, didn’t promise him any reward or punishment — only later. So he served the Almighty shelo al menas lekabel pras, from recognition of His goodness, from the recognition of what is good and what is correct. This is the translation of from love.
From Fear: From Fear of Reward and Punishment
From fear is the translation of from fear of reward and punishment — both reward and punishment. It is not that fear is from the punishment and love from the reward; this doesn’t fit. Fear means when a person doesn’t know, one shouts at him, one tells him “you must do so.” That is, I want it to go well for me and not badly, he does it from fear of punishment.
The Rambam: Fear Is Dependent on Negative Commandments
The interesting thing is that the Rambam himself also says that this is dependent on positive commandments and negative commandments. In Perush HaMishnayos in Avos, where Antigonus Ish Socho said “al tiheyu ka’avadim hameshamshim es harav al menas lekabel pras, ela hevu ka’avadim hameshamshim es harav shelo al menas lekabel pras” (Avos 1:3), and he brings out “vihi mora shamayim aleichem” (Avos 1:3) —
The Rambam asks, what comes in here “vihi mora shamayim aleichem”? Would you have thought that you go entirely to do from love and are exempt from fear? The Rambam says no — “shelo taslak bas achas”, you should not abandon the fear, but still have a certain fear, because the fear is such an important thing.
He brings a source: “Ha’ohev lo yachmitz mitzvah v’hayarei lo ya’avor aveirah” (Perush HaMishnayos L’Rambam Avos 1:3). You must have both love not to abandon any mitzvos, and fear not to do any sins. Therefore he says that fear is very important especially for negative commandments.
The First Mitzvah by Adam: Positive and Negative
One must understand this a bit better. I don’t have a clear approach, only a certain illumination, to awaken the heart, to awaken the mind.
As is known, the first commandment, “Vayetzav Hashem Elokim al ha’adam” (Bereishis 2:16), the Almighty commanded Adam a mitzvah. One must ask whether it was a positive commandment (mitzvas aseh) or a negative commandment (mitzvas lo sa’aseh). Presumably everyone assumes it was a negative commandment, not to eat from the Tree of Knowledge. But whoever looks into the verse sees that the language of the verse is very clearly built in a manner of both positive and negative: “Mikol etz hagan achol tochal” (Bereishis 2:16) — a positive commandment, “Umipri ha’etz asher besoch hagan lo sochal” (Bereishis 3:3) — a negative commandment.
Although one usually learns that “mikol etz hagan achol tochal” is permission, just as one thinks “Sheishes yamim ta’avod” (Shemos 20:9) is permission — even that is not so clear. It appears that there is an intention, at least according to the language of the verse, that one doesn’t begin with the negative aspect, with fear (yirah), but rather one begins with the positive commandment that one does, and only afterwards is there a limitation of what one doesn’t do.
The Serpent and the Woman
What does the serpent say? “Vayomer hanachash el ha’ishah af ki amar Elokim lo sochlu mikol etz hagan” (Bereishis 3:1). The serpent immediately began with the “lo” (negative). Chavah answers him: “Mipri etz hagan nochal, umipri ha’etz asher besoch hagan amar Elokim lo sochlu” (Bereishis 3:2-3). She already adds “velo sig’u,” but she understood very well that the serpent wanted to begin from the negative commandments, and she says no: one must begin from the positive commandments, and only afterwards is there also a negative commandment.
The Wonder: Whether It’s Possible to Fulfill Negative Commandments Lishmah
We learn here that there is something like a deficiency, that a person can want to do only positive commandments and forget about the negative commandments which relate to the attribute of fear (midas hayirah). And we said that yirah means shelo lishmah, reward and punishment. And this is somewhat wondrous.
One must ask: is there such a thing that it’s not possible to fulfill negative commandments lishmah, and negative commandments must be shelo lishmah? Many times people say a simple thing — and I think one must stop being accustomed to saying such simple things — that someone goes only from love (me’ahavah) because he has pleasure. But when he doesn’t have pleasure, when he has a great evil inclination (yetzer hara), that’s called negative commandments: a serpent comes to him and tells him, do a negative commandment here. Then his great understanding of love doesn’t help, but rather the simple fear of punishment (yiras ha’onesh). This is how mussar books and Chassidic books interpret the Midrash, that the other Midrash means like the Chovos Halevavos, that “mevo’o libo” you should have fear, so that when you do the mitzvah you should do it from love.
A Question on This Interpretation
This is also something I don’t understand. Where is this based? Does reality actually work this way? I have no idea. I don’t see that for people who have pleasure — which is just a word — the one who has a true understanding of the good, tuv Hashem (Tehillim 34:9), ta’amu ur’u ki tov Hashem (Tehillim 34:9), is it harder for him to overcome the evil inclination? It should be easier for him. And at the time of the evil inclination, one also doesn’t forget the punishment. I don’t know what difference it makes.
What I can understand is more a fundamental thing: there is such a type of person, many people who are not on the level or who don’t understand at all the goodness. If he understands the punishment — yes, fear of punishment. Like a father tells his son “don’t go in the street, I’ll give you a slap”: the reason not to go in the street is not because one gets a slap, but the child doesn’t understand, so fear the slap. That I understand.
But why specifically does this have to do with negative commandments? It’s exactly as true for positive commandments. Whoever doesn’t understand, is not on the level of lishmah, needs fear of punishment. And whoever does understand, holds by lishmah. Why does one say that for negative commandments fear is more relevant than for positive action? Except that one will say that negative commandments are usually when there is a temptation, an evil inclination — but there can also be an evil inclination not to do positive commandments.
A Bold Innovation: In Truth There Is No Evil
Except if one will say a great innovation, based on what I just hinted at in the matter of the Tree of Knowledge: that in truth there is no such thing as evil. The Tree of Knowledge of Good and Evil told Adam that there is good and evil; before that he thought there is no such thing as evil. It says “tov me’od” (Bereishis 1:31) — “tov maves,” “tov ra.” The one who understands the world correctly, understands that the entire world the Almighty made with His goodness, “with His great goodness,” “He is good and He does good and He will do good.” The entire world is good.
If the World Were Straight
If the world were straight, there wouldn’t be such a thing as negative commandments, no bad things. But how can it be that before the sin there was already a negative commandment? One must understand that it was primarily a positive commandment, “mikol etz hagan achol tochal.”
There are such bold interpretations that say, if one would have fulfilled the “mikol etz hagan achol tochal,” there would no longer be any question of the Tree of Knowledge. How can this be? It says “umipri ha’etz asher besoch hagan”? Perhaps such an approach: when one fulfills the six days with desire properly, automatically comes the Shabbos, “uvayom hashevi’i tishbos” (Shemos 23:12). As the Chassidic books say, that whoever lives a week properly, automatically keeps Shabbos. It’s not a “mechaleleha mos yumas” (Shemos 31:14) type of Shabbos, but a “uvayom hashevi’i tishbos” Shabbos, from pleasure, from rest. But if you begin from the negative commandments, you always remain there.
The Resolution: Negative Commandments Relate to the Attribute of Fear
It may be that what one says that negative commandments relate to the attribute of fear means: when fundamentally, when the world would be straight, when Adam Harishon doesn’t eat the Tree of Knowledge — understand, he did have to eat; let it not be relevant — when he understands correctly, from the perspective of lishmah, from the perspective of love, which is truly a perspective from before the sin, of what the world is — then truly there is no prohibition of negative commandments. One may do it, as it were, like in the future to come it will return to being permitted. There are no negative commandments, no bad things in the world.
Consequently, someone who is completely attached to the attribute of love and goodness, will automatically not do any negative commandments, because no existence of negative commandments — what speaks of the existence that is not — will be by him.
And why does the Rambam say that for negative commandments one must specifically have the “ushmarten,” the “shamor,” the fear of punishment? Because there is no other reason. From the perspective of the good, the negative commandments don’t disturb; but from the perspective of fear of punishment — because it may be that the entire world is still on the level of shelo lishmah — then one must do fear of punishment.
Al Yomar Adam Ee Efshar: The Reality of Negative Commandments
It may be that to this side is hinted the Rambam regarding “al yomar adam ee efshar yavo asi chazir” (Sifra Kedoshim). What we’re speaking of here regarding negative commandments means those that one doesn’t understand, those that are less comprehensible. It may be that there are negative commandments that one may not do lishmah, because to do them lishmah means to say that they are true.
This is how I interpret according to Chassidus, and perhaps it’s hinted in the Rambam: why does it say “al yomar adam ee efshar yavo asi chazir”? Because the Almighty also made pig meat, and in the future to come pig meat will be purified. Someone who says “ee efshar,” speaks against the work of Hashem — in the work of Creation it says “vayar Elokim ki tov” (Bereishis 1), on the pig too. Someone may not eat pig today, we cannot properly eat pig today, because of the reason of the fall, of the sin, of the fallen state of the world. But one may not truly deny it.
There are things that one must do each thing according to what is truly so. A mitzvah that truly came because it’s original, the world is this way, it’s good — one must do with joy, with love. But not doing a transgression, where the reason why it’s a transgression is only because the world has fallen, because there is an aspect of shelo lishmah in the world. This is a reality: after the sin, in the world of action (olam ha’asiyah), one may not do it with love, but from fear. Why? Because the true understanding says that this is not a problem according to love, but a problem according to fear.
The One Who Loves the King: The Logic of Fear from Love
One could ask: why does he say that the one who loves the king does commandments that the king loves — one can just as well say that because he loves the king he doesn’t do things that the king doesn’t love, like fear from love (yirah mitoch ahavah)?
The answer is no: the one who truly loves the king, understands that there are no things that the king doesn’t love — the king loves everything. Therefore he will conduct himself this way. There where it is in this world, where fear of punishment is indeed lacking, one must add the attribute of fear — not exactly the attribute of judgment (midas hadin), because one doesn’t know if it’s called the attribute of judgment, but the attribute of fear, fear of punishment.
This is what I can understand, but these are all things that one must still think much more into whether they are correct. And this is the matter for today’s shiur.