לעשות דבר אחד בלבד בחיים מבלי זמן לחטוא | זוהר פקודין הקדמה נצביםן וילך תשפ״ו – תמלול

זכור ושמור בדבור אחד – חכמה ואינה מלאכה

היום ערב שבת קודש פרשת נצבים־וילך, שבת סליחות. אני מבקש להמשיך במקום שבו נעצרנו. נדמה לי שסיימנו בשיעורים האחרונים להבין לאמיתה את ההקדמה של חלק הפקודין שבזוהר, הבנויה על הפסוק ‘ושמרתם ועשיתם׳, שכן הזוהר טמן בו את סוגיית שמור וזכור.

שלושת הנושאים שנרחיב בהם

ברצוני להרחיב מעט בשני עניינים. האחד, על הדבר האחרון שבו דיברנו, שמצד אלוקות, מצד השגת אלוקות, ובשעה שיהודי הוא במעלת שבת, אזי ‘זכור ושמור בדבור אחד נאמרו׳. זו השגה שמביאה הגמרא בראש השנה לגבי תקיעת שופר, שמחמתה אין אדם יכול לשמוע שני קולות כאחד, ואם שני אנשים תוקעים אין אדם יכול לשמוע את שניהם — אלא שבראש השנה יש דין מיוחד, שלפי שהוא דבר החביב נותן בו האדם את דעתו, ‘יהיב דעתיה ויהיב ליביה׳ והוא שומע. יש להתבונן בזה ולמצוא בו רמז.

והדבר השני, אם נספיק להגיע אליו, הוא מה שהזוהר דורש ש׳ועשיתם׳ זהו זכור, לפי שהזכירה עושה עשייה לעילא. דיברנו בשבוע שעבר בעיקר על הנקודה מדוע אין נאמר תמיד זכור, מדוע נאמר בדרך כלל עשייה, ומדוע דווקא כאן, כשמחלקים את הזכירה מן העשייה, הרי זה חידוש — משום שמדובר מנקודת מבטו של האדם, שאצלו אין זו אותה מציאות. אך באמת עלינו לרדת לעומק, שהרי זהו ודאי אחד מיסודות הזוהר, יסוד גדול ביותר, הנושא הנקרא ‘באתערותא דלתתא אתער לעילא׳. עלינו לברר מה משמעו לאמיתו של דבר ומה משמעו לגבי דידן — שני עניינים, ושניהם צריכים להתבאר לנו בבירור.

הדבר השלישי – זכור ושמור בהמשך הדרשות

ויש עוד עניין שלישי שברצוני לדבר עליו אם יהיה לי זמן. סוגיית זכור ושמור שהזוהר ממשיך בה בדרשה שלאחריה, בדרשת המצוה הראשונה, מצות עשה של ידיעת השם, וכן במצוה שלאחריה, המצוה השנייה של עבודת השם, וכן אחר כך במצות יראת השם, ולדעתי אף במצות זכור את יום השבת. אפשר להרחיב את הדבר עד לסוגיית יום הזיכרון, שראש השנה הוא יום הזיכרון, וודאי יש לו נגיעה לזכור שאנו עוסקים בו. נראה אפוא כמה מן הנושאים הללו נוכל להקיף.

ובעניין השלישי הזה, הזוהר מחבר את סוגיית זכור ושמור — כפי שדיברנו שהוא מחבר את מצות העשה עם מצות הלא תעשה — ונמצא שאם זכור הוא מצות העשה, הרי הזכר, כלשון הזוהר, יש לו נגיעה לרמ״ח מצות עשה, ושמור יש לו נגיעה לשס״ה מצות לא תעשה שבזמן, ועלינו להבין את חיבורו של אדם אל הזמן, וכן הלאה.

ובכך היינו מבינים את סוגיית ראש השנה, שהוא ראשית השנה. אף שהשנים שיש לנו אינן לעולם שלוש מאות שישים וחמישה ימים בדיוק, מכל מקום הרעיון של שנה הוא שלוש מאות שישים וחמישה ימים, ובראש השנה מתכנסת השנה כולה יחדיו, ומתהווה מהם מעין זכר — מכל שס״ה הימים מתהווה זכר. זו לכאורה סוגיית ראש השנה על פי הדרוש כפי שאנו אוחזים בו.

הדבר הראשון – זכור ושמור בדבור אחד נאמרו

הבה נתחיל אפוא בדבר הראשון, ואפשר שהוא החשוב שבהם, והוא אף נוגע לראש השנה, והוא השיחה להבין מהו פירוש ‘זכור ושמור בדבור אחד נאמרו׳. זהו הראשון משלושת הדברים שאדבר בהם.

עשה ולא תעשה הם דבר אחד אצל הבורא

אנו אומרים שמשמעו הוא שעשה ולא תעשה הם דבר אחד אצל הבורא, לפי שאצל הבורא אין את הטרחה שבין עשייה ואי־עשייה, וממילא ה׳יעשה׳ שלו הוא כביכול אותה מנוחה שיש לאדם ב׳לא יעשה׳. וכן המנוחה עצמה אינה משום שהוא יגע ועייף, וכי מנוחה צריך? אלא ‘הכתיב מנוחה לעצמו׳, הרי שהקדוש ברוך הוא ‘וישבות ביום השביעי׳ — לא משום שהוא צריך לנוח, אלא אדרבה, משום שהוא רוצה ללמדנו לנוח, כמאמרם ‘הכתיב מנוחה לעצמו׳. ויש בזה עוד פירושים, כמאמר ‘מה העולם חסר? מנוחה׳, שהקדוש ברוך הוא ברא את המנוחה.

אבל במילים אחרות, באמת מצד הקדוש ברוך הוא שבת וכל ימות החול שווים הם. המנוחה והעשייה בבת אחת. אך אצלנו הדבר משתנה, אצלנו הוא מתחלק, ובבוא שבת אזי הוא הזמן שאנו עושים בו מנוחה בלא עשייה. אמנם באמת גם בשבת יש עשייה, אלא עשייה גבוהה יותר. והעשייה השבתית היא מסוג העשייה של ‘זכור ושמור בדיבור אחד׳. זהו הנושא שברצוני לבאר, וברצוני לבטאו בדרך העבודה, בדרך מעשית, שכן שם נמצאת הדרך כיצד אדם מתחיל לזכות בהשגה אמיתית של הדברים, ומשם אתחיל לבאר.

הבעיה האנושית – היום קצר והמלאכה מרובה

כדי להבין זאת עדיף לבאר תחילה מהו פירוש עבודה, מהו פירוש מלאכה, ומהו פירוש שביתה. במילים אחרות, זהו הפתרון לבעיה אנושית. ומהי הבעיה האנושית? הבעיה האנושית היא, שמי שיודע מה מוטל עליו לעשות — וכל אדם יש לו הרבה מאוד דברים לעשות — מי שהוא מעט בגדר אדם יודע ש׳היום קצר והמלאכה מרובה׳ (אבות פ״ב). הזמן קצר, והמלאכה מרובה, יש הרבה עבודה ביום.

מה משמעו של דבר? ברצוני לבאר, מה פירוש ‘היום קצר והמלאכה מרובה׳? הרי אין אדם יכול לעבוד יותר ממשך היום, ומה טענתך אפוא? עשה כפי משך היום. אלא שאין הפירוש כן, שכן האדם השיג מה משמעו להיות אדם. הוא השיג מהו כביכול התפקיד, מהי החובה, מהי התכלית, איזה מין שלמות מונחת בהיותו אדם.

דוגמאות למלאכה מרובה

אפשר לומר דרך משל, אדם שהוא יהודי, הרי עליו ללמוד את התורה. התורה היא החכמה שניתנה לישראל, דרך התורה, דרך ההוראה, דרך החיים. וללמוד את כל התורה כולה נוטל זמן רב מאוד. נאמר שנדרשות מאה שנה ללמוד את כל התורה. איני יודע, אולי זה יותר מדי או פחות מדי, וכשאין זה כן — אין זה נקרא תורה. אך על כל פנים זהו דבר ארוך מאוד. ופחות מזה הרי אי אפשר, שכן לא יֵדע, לא יהיה אדם, לא יהיה יהודי, לא יהיה בן אדם יהודי.

או אדם המבין מהו תיקון המדות ובירור המדות, שעליו להיות אדם, ורוב בני האדם לכל הפחות אינם נולדים אנשים שלמים, אלא עליהם לעשות תשובה, עליהם לתקן את עצמם כדי להיות אנשים. וזה נוטל זמן, כל דבר נוטל לאדם זמן לעשותו. יש בו זמן רב עד להפליא.

או תפקיד אחר, פעולה אחרת שאדם תופס שמוטל עליו לעשותה — לא סתם דבר נאה, שהרבי מבקש ממנו ולפיכך הוא עושה, שכן על כך ודאי אפשר לומר שפטור הוא, ו׳חשבון עושה׳. אלא אדם התופס מה מוטל עליו לעשות, ומכניס את עצמו לתוך חכמה מסוימת להבינה כראוי, יראה שנדרשות מאות שנים כדי להבין חכמה כראוי. והראיה, שבני אדם לומדים כבר אותה חכמה זה מאות, אולי אלפי שנים, ועדיין לא הגיעו לתכליתה. עדיין אין מבינים בבירור כיצד העולם פועל, כיצד התורה פועלת — על כל דבר קטן.

וכן אפשר לומר את הדבר עצמו על מה שנקרא דברים גשמיים. אדם רוצה להרוויח כסף, ולא סתם — יש מי שצריך כסף כדי לעשות שבת, ואין לו קושי ללמוד ‘לחם ולאכול ולאגמו׳, שכן אינו רואה מטרה בבניין שהוא בונה, שהוא בונה עסק ועושה בו תיקון עולם. אבל מי שרואה שעניינו להרוויח כסף, לבנות בניינים, למכור דברים, לקנות דברים, לפעול משהו בעולם — כשהוא נכנס לכל דבר ודבר, ומהי משמעותו, ומה באמת נדרש כדי לעשות את הדבר בשלמות, לעשותו כראוי, רואה הוא שזהו מיזם עצום. אולי אלפי אנשים באלפי שנים כבר עמלו על כך, ובכולם בקושי הגיעו למשהו.

וכך כשאדם מתבונן בזה, כל אחד ואחד — זה רוצה לעסוק בעבודת השם, לעשות דברים חסידיים, לקבוע יחידים, לעשות התבודדות, לברר אמונות מסוימות, לחיות מושגים עליונים — אותו דבר עצמו הוא תופס: הוא מתחיל דקה, וזה נעים למדי, אך הדבר תופס אותו כראוי, והוא נדרש. כדרך שהצדיקים מספרים מעשיות מופלאות כאלה, שאחד ישב שלוש מאות שנה במערה. שלוש מאות שנה? אין אדם יכול לשבת שלוש מאות שנה בבת אחת. רבי שמעון בר יוחאי ישב שתים עשרה שנה תמימות במערה, ללמוד את התורה, לגלות מעט מסודות התורה. וכי יש לך זמן לשבת שתים עשרה שנה במערה? הרי באותן שתים עשרה שנה עליך גם לישא אשה ולהוליד ילדים. אין הדבר שייך.

אלא זה מה שאני אומר: כאן יש מלאכה שאדם רואה שהיא אכן מלאכתו, ואינו פטור ממנה, אלא מוטל עליו לעשותה. אין הכוונה למי שאין לו שאיפות ואין לו רעיונות ואין לו מבטים על מהות העולם ומהות האדם. אלא לזה הרואה אכן שיש לו דברים שעליו לעשותם, שעליו לדעת את כל התורה כולה, שעליו לזכות באותה בהירות שזוכים לה מישיבה של שלוש עשרה שנה במערה, שעליו לפעול אותו תיקון עולם שנדרשות לו כמה מאות שנים כדי שמכונה תבין כיצד הדבר פועל. זה מה שנדרש ממנו. ואז יש לו מלאכה, מלאכה מרובה, מלאכה גדולה מאוד, עבודה גדולה.

הצד החיובי – מהו הפוטנציאל

וידיעה זו, אפשר לומר אותה אף בדרך חיובית: מהו הפוטנציאל? מה יכול אדם לפעול? ומה שהוא יכול — האם עליו לעשות? שאיפתו של אדם היא לפעמים להוציא לפועל, להביא לידי מעשה, את כל הכוחות המונחים בו, את כל האפשרויות הטמונות בו. זו שלמותו של כל דבר. וכשרואים כמה יכול אדם לפעול, או כששומעים מעשיות על אנשים מוצלחים, אנשים גדולים שפעלו כה הרבה, או שהעמידו מערכות שלמות — הרי אברהם אבינו העמיד כלל ישראל שלם, ועד היום הזה עוד מדברים ומספרים על אותו אברהם, זהו דבר עצום. זהו מה שאדם יכול לפעול, מסוג הדברים שאדם יכול לפעול. והיכן אתה אוחז? כמה פעלת כמו אברהם אבינו? איני אומר זאת דרך מוסר, אלא כדי לומר: רואה אתה שיש מלאכה, יש מלאכה מרובה.

הצד השני – הזמן מעכב

זהו אפוא הצד הראשון של אותה תחושה שיש לכל אדם. ומנגד רואה הוא שהזמן מעכב אותו, ‘היום קצר׳. אני יכול בכל יום לכל היותר לעשות עשרים וארבע שעות, ובאמת גם לא כך, שכן שמונה מן השעות עלי לישון, ומלבד זאת יש לי תפקידים אחרים שעלי לעשותם. בקיצור, אולי חצי שעה ביום אוכל לעסוק בדבר הזה, במלאכה. כאן נכנס אדם, וזו המלאכה האמיתית. כלומר, מה שנקרא מלאכה הוא רק כשהיא מלאכה מרובה. זה מה שברצוני לומר.

הקונפליקט – חוסר מנוחת הנפש

כלומר, אדם חי בקונפליקט כזה, חי בחוסר מנוחה כזה, בחוסר שלמות. ואיני מדבר בחוסר מנוחה שבעמל, אם הוא עובד ומזיע אם לאו. אני מדבר שהוא חש בקונפליקט חזק מאוד, חש בחוסר בהירות, בחוסר מנוחה, בחוסר מנוחת הנפש. אין הוא כפי שהוא רוצה להיות, הוא רואה שיש מלאכה, והיה חפץ לעבוד על העולם כולו בבת אחת, היה חפץ לפעול את העולם כולו, ובינתיים בקושי יכול הוא ליום אחד, בקושי לשעה אחת, בקושי לרגע אחד.

וגם אם בחר — שכל אדם יש לו דברים כאלה המביאים אותו לבחור חלקים מסוימים, נאמר בתוך התורה כולה. אומר הוא: יש נגלה, יש נסתר, יש חסידות, יש קבלה, יש חושן משפט, יש אור החיים, ויש כל כך הרבה דברים אחרים, ואינו יכול לכל. טוב, הוא בוחר, וחלקו יהיה בדבר הזה, חלקו בתורה יהיה חלק זה. עצובה מאוד היא הבחירה, טרגית היא. וכל בחירה שאדם עושה, ואומר, טוב, זה נוטל חיים שלמים, נוטל שבעים שנה. נאמר, כמה שנים יכול אדם באמת ללמוד בחייו, למשל? אולי עשרים, שלושים שנה, איני יודע, לכל היותר. אני נותן את שלושים שנות עבודתי לסוגיה זו, למקצוע הזה. ואז יהיה, נאמר, מומחה העולם באותו מקצוע, יפעל באמת את המלאכה. אכן פעל אדם משהו.

ואף אז, האם אין בזה דבר טרגי? הרי עצוב הדבר עד מאוד, שכן כמה שאתה מקדיש עצמך לדבר אחד, כך נטלת את עצמך משאר הדברים, כך קיצצת עצמך, כך אמרת שלעולם לא תעשה דברים אחרים. שאם אחד אומר שיהיה רופא גדול, שיעסוק ברפואה, שיֵדע כיצד לרפא את לב האדם — ממילא לא יֵדע כיצד לרפא את מוח האדם. והלוא זה חלק ממלאכת הרפואה, והוא רוצה בו, שכן זה חלק המתחייב ממה שהוא מבין שרופא הוא מי שמבין כיצד גוף האדם פועל, ואחריותו כביכול, ועניינו, להבין את הגוף כולו ולרפאו מכל מיני בעיות.

אך בזה עצמו יש מלאכה מרובה שאין לה סוף. אפשר ללמוד מכל מערכת, מכל חלק, מכל מנגנון שיש בגוף האדם, ללמוד עד אין סוף, ועד היום הזה עדיין אין מבינים הכל, שכן עדיין יש מה לחקור, יש מה לתור, לנסות לגלות.

מדוע אדם מוכרח לבחור

ואיזו בחירה שיבחר, נאמר שהוא בוחר, ואדם מוכרח לבחור. שכן כפי שדיברנו באריכות בשיעורים אחרים )על מהות היצר הרע ואין זה מקומו(, אחד מן היצרים הרעים הגדולים שיש הוא, שמכיוון שרואה אדם שהמלאכה מרובה, ואינו מחויב לשום דבר מסוים, נשאר תמיד פתוח, שכן אז הוא חולם תמיד שיעשה הכל. אבל זה גופא שאין אדם יכול לעשות הכל — זהו ‘יום קצר׳, זהו ‘ימי שנותינו בהם שבעים שנה׳ (תהלים צ), אין לאדם זמן אין־סופי, מוכרח הוא. אם ברצונו לעשות משהו בכלל, מוכרח הוא לחתוך, מוכרח לקצוץ עצמו מהרבה דברים אחרים ולומר: זה מה שאני עושה.

עצת הבעל שם טוב – מחשבה אחת

וכיצד מוצאים? זו השאלה הגדולה ביותר, אמנם השאלה האישית הגדולה ביותר שיכולה להיות לאדם בחייו. איזה דבר עלי לוותר עליו? ואז בכל יום ויום. אף אם אדם יכול לדעת באופן כללי, שהוא רואה שהוא נמשך לדבר מסוים, שהוא רואה שההשגחה, ויהיה המצב אשר יהיה, הובילה אותו לעשות תפקיד מסוים — אף על פי כן, בכל יום יש לו בחירות רבות, יכול הוא לעשות יותר מזה, ויכול לעשות יותר מזה, אך את הכל אינו יכול לעשות, אין הדבר אפשרי. תמיד תהיה המלאכה מרובה יותר מן היום הקצר, לעולם, עד שנגיע היום ללשון שאומר לכם.

כלומר, זו רק פילוסופיה, זהו דבר פנימי. אבל בחיצוניות, בפועל, יהיה מוכרח הדבר להיות כן, שכן הוא יהיה מוכרח לבוא לפתרון שלי אם ברצונו לזכות במעט מנוחה. וזהו העניין: הוא יהיה מוכרח, ובכל יום קם אדם, והבעל שם טוב אמר, וזו הדרכה עצומה שיש להתכונן בה לימים הקדושים ולכל יום ויום. הבעל שם טוב אמר, עצה אחת לעבודת השם היא שיהיה לאדם רק מחשבה אחת. ובמחשבה אחת כוונתו, כך הוא מתחיל, מחשבה אחת בכל יום. הוא קם בבוקר, וחושב: מה אעשה היום? דבר אחד. ואם אחר כך יעשה עוד דברים, ייכללו כולם באותו דבר אחד. שכך אין האדם מתבלבל, כך אינו חי בעולם התוהו, שהוא הנאת עמלק, שכל מדה באה ואומרת לו, אולי תעשה זאת, אולי תעשה זאת.

כל החטאים באים מבלבול הדעת

והאמת היא שכל החטאים, כל בלבולי הדעת, כל הבלבולים שיש — מכאן הם באים. מדוע? כי כאשר אדם מתחיל, ישב ללמוד, נאמר, החליט: היום אלמד מסכת בבא בתרא. ואחר כך בא לו, נאמר, יצר הרע, ואומר: אולי בבא קמא? טוב, הולך ולומד בבא קמא. זאת כבר מבין כל אחד שהוא מעין בחינת ‘מבדיל בין קודש לקודש׳, שכן החילוק בין בבא קמא ובבא בתרא — עדיין שניהם דברים טובים, עדיין שניהם דברים קדושים. הוא לומד תורה ונזכר שעליו לעשות חסד — שניהם מצוות, שניהם דברים טובים. השאלה היא רק שלכל אחד יש עניינו. ואם עושים הכל, לא עושים כלום. זו הבעיה שבגללה מוכרח הוא לבחור.

מדוע לא לחטוא – מאמר הקאצקער

אבל על פי האמת, אף מה שאדם יושב ללומד, ובאה לו מחשבה, שמא ילך יום שלם בטל, שמא ילך לעבור עבירה, שמא ילך לזלול. אף לזלילה יש מקום כלשהו, אף היא דבר. ייתכן שאין זה טוב כלל לאיש להיות הזולל, איני אומר שיש תפקיד כזה. אבל העומק בשורש הדבר, מה שבאה לו מחשבה שאולי ילך לזלול, שאולי ילך לעשות איזו שטות, שאולי יבלה את הזמן, שאולי יתבטל — גם זה אפשרי רק משום שעדיין הותיר פתוחה אפשרות כלשהי שיעשה עוד דברים.

ויש בעולם זלילה, ויש לה מקום כלשהו, ויש בעולם סוג חיים כזה, יש בעולם תפקיד כזה, יש בעולם מציאות כזו. וכפי שרואים, האנשים המכניסים עצמם לתוך הדבר יש להם אותה מלאכה מרובה עצמה. יש ‘אוהב כסף לא ישבע כסף׳ (קהלת ה), יש ‘אין אדם מת וחצי תאוותו בידו׳ (קהלת רבה א), וכל דבר שמכניסים עצמם לתוכו, גם הוא יהיה מלאכה מרובה. יש בו עולם שלם, יש בו אין־סוף, כדוגמת הנאת עמלק, יש בו מתפשט והולך, יש אין־סוף בכמה אפשר לאכול, כמה אפשר להבין ולאכול. ולא נאמר רק בחלק הטוב שבו — אמנם יש בו חלק טוב ממש — אבל אף שלא בחלק הטוב, זה עצמו עולם שלם.

מאמר הרבי מקאצק

ובאמת, כמו שאמר הרבי מקאצק, ואני הרהרתי בזה לאחרונה, אמר הרבי מקאצק דבר חכם עד מאוד, דבר חכם להפליא. הוא אמר — ואין בני אדם לומדים אותו כראוי — שהוא רוצה שחסידיו לא יחטאו, לא משום שאינם רוצים לחטוא ולא משום שהם יראים מן החטא מטעם כלשהו, אלא לא יחטאו מפני שאין להם זמן.

חושבים בני אדם, טוב, זהו דבר מעניין, שהוא אומר שיש לעסוק כל כך הרבה בעבודת השם, בלימוד ובתפילה, עד שלא יישאר זמן לחטוא. אבל מה החילוק? בין כך ובין כך אין חוטאים. מה הוא מבקש לומר? נראה לי שמה שהוא מבקש לומר הוא אולי אותו עומק שאני אומר כאן, שהחטא הוא דבר, יש דבר כזה, ‘כטוב כחוטא׳ (קהלת ט), יש לפני הקדוש ברוך הוא טובים וחוטאים, לשניהם יש עניין כלשהו בעולם. אם כן, מדוע לא יחטא אדם? רק משום שאין לו כל כך הרבה זמן. שאילו היה לו זמן אין־סופי, יכול היה לחטוא ואחר כך לשוב בתשובה, וכך חוזר חלילה, שהרי תמיד יבוא לידי סוף, תמיד יש זמן, זמן לכל דבר, ‘לכל זמן׳ (קהלת ג), יהיה לו זמן לכל.

התירוץ האמיתי – מפני שאין זמן

מהו באמת התירוץ האמיתי מדוע לא יחטא אדם? הוא אומר, זה רע. אבל אין דבר שהוא רע בהחלט, נכון? רע פירושו שהוא רע משום שאין הוא נכנס לכאן. אבל מדוע באמת רע לחטוא? צריך לזכור, לתפוס, זהו התירוץ האמיתי. והתירוץ האמיתי — ואולי אין ראוי לומר זאת, שכן בני אדם יחשבו שאני אומר שיש סיבה טובה לחטוא ורק היא הסיבה — אך נראה לי שבעומק העניין באמת כך הוא.

הסיבה האמיתית, וזה תירוץ טוב יותר: אדם קם בבוקר ואומר ‘מה אעשה היום?’, והוא תופס ועושה כעין חשבון הנפש על כל חייו, ואומר ‘לְמה חיי? ומה יהיו?’ — עליו לתפוס שכל חייו לא יספיקו לכך. זה מה שחיי הם, ועלי להקדיש לכך את כל הזמן. לכן אני עושה רק דבר אחד.

ועתה, שוב, את זה אני אומר בדרך שלילית, ואפשר לומר אותו בדרך חיובית. היום ברצוני לעשות רק את הדבר האחד, מה שאני הולך לעשות, וזה יתפוס את כל זמני. עתה בא אליו היצר הרע ואומר: ‘אולי תעשה דבר נוסף? אולי צא לטיול, איני יודע מה, לך עשה משהו במקום כלשהו.’ אומר הוא לו: יפה מאוד, סברה נאה יש לך. יש דבר כזה, איני מכחיש שיש דבר כזה בעולם. שיש המכחיש, כפי שלמדנו פעמים רבות, אחד אומר ‘אי אפשר בבוסר חזיר׳ — ואומר הוא דבר שקר, שכן לא אי אפשר, יש בוסר חזיר בעולם. ומדוע אתה חולק על הבורא שברא בוסר חזיר? אלא הוא אומר ‘אפשר בתורתך׳.

מה פירושו של דבר? לדרכנו פירושו: הוא אומר, יפה מאוד, צדקת צדיק׳ל, אתה יצר הרע, עניין נאה הוא לעשות עבירות, עניין גדול. אבל אין לי זמן. מה פירוש אין לי זמן? ‘היום קצר׳, עלי לעשות דבר אחד. האם אתה מסכים שאעשה דבר אחד ביום? דבר אחד היום — האם תוכל להעמיד לי שאעשה? אין אדם יכול לעשות יותר מדבר אחד. ‘היום קצר׳, הלוואי דבר אחד. הלוואי אצליח להשלים את השיעור האחד שיש לי היום, הלוואי. יותר מדבר אחד אינני יכול לעשות ביום. אם כן, את הדבר האחר, נא שיחלקו אותו עד שיימצא לו זמן. ולא יימצא, שכן אין זמן, ‘שאין יהיה לו יום ולילה׳, אין זמן.

הקדוש ברוך הוא הוא כל־יכול, ואדם אינו

הדבר עצמו הוא כל חייו של אדם. על האדם לתפוס שמה שאיננו יכולים לעשות עבירות הוא ברובו משום שאין זמן. שכן אילו היה ‘אחד על הזמן׳ — הקדוש ברוך הוא עשה לך סדר, טובים סדר, אך הוא ‘אחד על הזמן׳, יכול הוא לכלול הכל, והוא כל־יכול, וכל יום יחד. ואדם אינו כל־יכול, אדם הוא ההיפך הגמור מכל־יכול. אדם הוא קצר, ‘קצר רוח ורב רוגז׳. אדם הוא קטן מאוד, ומעט לו מן הזמן, קוצר רוח, קוצר זמן, הזמן קצר, היום קצר, אין לו זמן.

מהי אפוא העצה לזה? מוכרח הוא. שוב, הכלל הגדול, ובפרט בזמן הזה — ותמיד היה כן — הוא, שאם אין אדם מחליט, ממילא הוא מפוזר ומפורד. הוא עושה בכל יום אלף דברים, אך אף לא דבר אחד באמת, שכן הוא מתחיל כל דבר ואינו מסיימו. זהו החיסרון, זו הטעות הגדולה שבה אנו נלחמים תדיר.

דבר אחד הוא התירוץ לכל הקושיות

אבל כאשר אדם עושה דבר אחד, זהו התירוץ לכל הקושיות. אין הוא צריך להיכנס לחקירה, אין הוא צריך להיכנס לחקירה אם יש לעשות את העבירות, אם היה בכך טוב, אם לא היה בכך טוב. אני יודע שכבר יש לי הבחירה שעלי לעשות היום.

ונראה לי שזה מה שהוא מתכוון, שהוא מוריד שם את היותו יהודי. שכן מה שאומרים, מדוע בני אדם מתבלבלים בזה, הוא אומר: מדוע צריך אדם להיות טוב? הוא אומר, אולי משום שהתורה אסרה. אני יהודי, ויהודי אינו עושה. שואל: מה פירוש, וכי גוי אינו צריך להיות טוב? גוי צריך גם הוא להיות אדם. אדרבה ואדרבה. אבל נראה לי שמה שהוא אומר הוא דבר עמוק מאוד. הוא אומר, נאמר, יש שבעים אומות בעולם, לך דע כמה בני אדם. הקדוש ברוך הוא עשה הכל, לכל דבר יש חשבון, ‘כל פעל ה׳ למענהו וגם רשע ליום רעה׳ (משלי טז). הקדוש ברוך הוא עשה כל מיני בני אדם, כל אחד לעניינו. ואיני צריך אפילו לומר ‘זה לעניינו׳, שיש מלאכה מרובה, יש מלאכה אין־סופית בכל סוג חלק, ואולי הבירור, השלמות של הזלילה, גם היא עניין כלשהו, יש בה צורך לעולם. וטוב מאוד שתהיה אומה כלשהי, סוג גוי כלשהו, סוג אדם כלשהו, הממונים לעבד את כל מיני הזלילה שבעולם. יהי כן, איני יודע, ייתכן שיש כאן סברה.

אנו יהודים – אנו מצומצמים

מה שאנו יהודים, כלומר שיש לנו בחירה, שהקדוש ברוך הוא בחר בנו וישראל בחרו בקדוש ברוך הוא, ‘יעקב בחר לו יה׳ (תהלים קלה), ואיננו עושים דברים מסוימים משום שאנו יהודים — זו דרך לומר: כבר אני מוגבל, כבר אני בבחירה מסוימת. בחירה מסוימת שאני יהודי, ויהודי הוא מן האנשים שהם ‘לא תנאף׳, ‘לא תרצח׳, ‘לא תחמוד׳ (שמות כ). והרי עשו אומר שהוא ‘לא תרצח׳. יודע אתה מה? אולי נדרש שיהיה בעולם מעט יותר ‘לא תרצח׳? איני יודע. אולי יש צורך כזה. ואיני צריך להיכנס לחקירה מן הפרספקטיבה הרחבה ביותר, שיש צורך בכל הדברים, שכן כבר אני מצומצם, כבר אני תורני, כבר אני יהודי ההולך עם התורה.

מה שאומרת התורה אינו הכל? אמת. שם לא יכול להיות הכל, שהרי יש עוד בני אדם. ולא ניתן להם כל התורה — אם זו אשמתם, אם זו אשמת הקדוש ברוך הוא, אם משום מה — שוב, אין הכל יכול להיכנס בבת אחת, מאיזו סיבה שתהיה. אבל ודאי יש דבר כלשהו מלבד היות יהודי. שהחושב שכל העולם כולו יהודים אינו אלא כסיל, שהרי יש אלפי מיליארדים של בני אדם מלבד זה. אבל אני יהודי, והיהודים מצומצמים לעשות דברים אלה, שכן צריכים הם לעשות משהו. שאילו כל אחד יהיה הכל, לא יהיה אף אחד כלום.

החוויה הבסיסית של אדם

יוצא אפוא, נעבור מעניין לעניין, שזו החוויה, החוויה הבסיסית של אדם. הוא רוצה דברים רבים מאוד. כל מי שהוא מעט אדם — ואיני מדבר במי שהוא כלום, סתם המוני, העושה בכל יום מה שאומרים לו — אלא מי שיש לו שאיפה כלשהי, המבין את השלמות ואת היופי של דבר אחד, ואחר כך רואה כן גם בדבר אחר. ואף לאחר שמוכרחים לבחור, והעיקר — ולפי מה שאני עומד עליו — עצם היות אדם, עצם היות מבוגר, לזכות במוחין דגדלות, הוא במידה גדולה מאוד לדעת שאדם תופס ונעשה משלים עם זה. אני יהודי, ויהודי עושה כך, או שאני — ובמיוחד בישראל יש הרבה תפקידים, אין די בכך — אני כך, ומה שאני, וכי טוב לעשות דברים אחרים? זה כבר טעם הדבר שאמרו בסיפורי המעשיות, זה מעשי, וזה מעשהו. מה אעשה? וכי אוכל להיות הכל? אינני יכול להיות הכל. אני יכול להיות אדם, יכול להיות אדם אחד, בקושי. אני משתדל להיות אותו אדם אחד שאני, כראוי. זהו הדבר הראשון.

הצער שבצמצום – בהיעשות שנה

ועם כל זה יש כאן מעין צער, יש בו צער גדול. כשנולד היה צער גדול, שכן הנשמה קודם לכן היתה בשמים. או בכל שנה שמתחילה — יש בה מעין גבורה, מעין צמצום. שקודם שהגיעה השנה לעולם היתה יחד עם כל השנים, כביכול בשמים, ששם יש כל הימים, ‘ימים ארוכים׳, אריך אנפין, למעלה למעלה נקרא אריכות ימים, זהו מבטו של הקדוש ברוך הוא. ואיננו מדברים בזה, שמידת הרחמים קשורה לאריכות ימים )כבר דיברנו בזה, ואין זה מקומו(. זהו מבטו של הקדוש ברוך הוא.

אבל בהיעשות שנה, כלומר כשהוא נעשה שנה, כשבאה השנה — והשנה בוכה, ראשית השנה בוכה תמיד. אומרת: מדוע עלי להיות תשפ״ז? יכולתי להיות כל השנים בבת אחת. כשהייתי כביכול אצל ‘מאי אימא׳ בבינה, קודם ששם יוצאות כל השנים, היו הרי כל השנים יחדיו, הכל אחד, כל אחד היה הכל. וכאן יורדת ומצמצמים אותה, אומרים לה: היי תשפ״ז, ולא סתם תשפ״ז, אלא סוג תשפ״ז כזה, לאחר כל הבחירות שעשו בני אדם עד אז, שגורמות שיהיה מוכרח להיות סוג שנה כזה או שלא יהיה סוג שנה כזה.

יש בזה כאב גדול, במילים אחרות מלאכה גדולה, מעין מלאכה שאני קורא לה טורח, טרחה גדולה, צער גדול, ‘דברים שבצער, ואני מתפרנס בצער׳. נאמר בגמרא בקידושין שבני אדם מתפרנסים בצער, הצער הראשון, ‘בזעת אפיך׳ (בראשית ג), כללות אדם הראשון. מה פירוש שהוא מתפרנס בצער? מה רע בכך שאדם צריך לחרוש, איני יודע? משום שיכול היה באותו זמן לעשות דברים אחרים. שהרי יש עוד דברים לעשות, אך אי אפשר את הכל.

לאדם יש אף פרנסה, אותו דבר עצמו, כל אחד מחפש לו פרנסה, והעיקר הוא שיברר האדם מהי מלאכתו, במה הוא טוב, כיצד יוכל להרוויח כסף. לכל אחד עניינו, ואינו יכול לכל. וכי אעשה עסקים אחרים? הרי אינך יכול אלא עסק אחד בבת אחת, או שניים, איני יודע כמה אנשים יכולים עשרה. אינו יכול לכל, שכן הוא מוגבל, הוא בשר ודם, הוא ‘היום קצר׳, הוא ‘מלאכה מרובה׳. יש בזה אפוא סדרים.

סדר השבוע – בכל יום צמצום

זהו סדר של שבוע שלם. סדר יום ראשון אינו יום שני, ויום שני אינו יום שלישי. בכל יום שבא יום חדש יש בו קיצור מסוים. מרגישים ממש שהיום מתחיל, ומצד אחד ודאי נאה מאוד, יום חדש מתחיל, ‘חדשים לבקרים רבה אמונתך׳ (איכה ג). ומצד שני מורגש צמצום גדול, שאין זה אלא יום אחד. וביום אחד אין יכולים לעשות כלום. מוכרחים לעשות רק יום אחד בבת אחת, ואי אפשר את הכל. ואף כשעושים כל שאפשר לעשות ביום אחד, אין זה כל שאר הימים.

הדרך החוצה – כולם בחכמה עשית

אך יש דרך לצאת מזה. והדרך לצאת מזה, כך נראה לי, נקראת ‘כולם בחכמה עשית׳. נאמר בפסוק ‘מה רבו מעשיך ה׳ כולם בחכמה עשית׳ (תהלים קד). כמה הם מעשיך? הקדוש ברוך הוא עושה מעשים רבים מאוד, ריבוי מעשים, ריבוי דברים. יש הרבה מאוד, הרי המלאכה מרובה, הרבה מאוד דברים אחרים, מלאכה זו ומלאכה זו — אין מלאכת יום ראשון מלאכת יום שני, אין מלאכת אומה זו מלאכת אומה אחרת. אבל ‘כולם׳, כל המרובה הזה יחדיו, בחכמתו. מה פירוש? מה פירוש כך? עשייה בחכמה.

עשיית בני אדם לעומת עשיית הקדוש ברוך הוא

הבה נתחיל מעט קודם ונשוב לדבר. יש חילוק גדול בין עשיית בני אדם, שהיא עשייה בכלים, עשייה בפעולות כפשוטו, ובין עשיית הקדוש ברוך הוא. ‘כולם בחכמה עשית׳ — אחד מפירושי הפסוק הוא שהקדוש ברוך הוא עושה ישירות בחכמה. ‘כי הוא אמר ויהי, הוא צוה ויעמוד׳ (תהלים לג). אין פעולות ה׳ מן הפעולות שהוא צריך להן — אין הקדוש ברוך הוא צריך פטיש כדי לבנות אדם. ‘הנוטע אוזן הלא ישמע, אם יוצר עין הלא יביט׳ (תהלים צד). הקדוש ברוך הוא עשה אוזן, האם ישמע באוזן? הקדוש ברוך הוא עשה את עיני בני האדם, ובני אדם יכולים לראות רק בעיניים, אבל הקדוש ברוך הוא רואה בלא עיניים. הוא רואה כפי שהדבר הוא בעצמו, לא דרך הכלי, לא דרך הממוצע של העין.

וכן כל שאר העשיות, הקדוש ברוך הוא עושה בלא ידיים, ומנהיג את העולם בלא רגליים, וכן הלאה. ואף כשאומרים דברים כאלה, משל הם, שכן אלה הם דברים ברורים שכל אחד מבין. נאמר בפסוק ‘כולם בחכמה עשית׳. והפסוק בפרשת בראשית מבטא זאת בכך שהקדוש ברוך הוא עשה את העולם בדיבור. ובספרים הקדושים נאמר שבדיבור פירושו באמת במחשבה. הקדוש ברוך הוא אינו צריך אף דיבור, שהדיבור הוא רק משל, כמו מלך. מלך חי במנוחה, והוא מצווה, ‘באשר דבר מלך שלטון׳ (קהלת ח), הוא אומר לאנשים אחרים מה לעשות והם שומעים לו. אבל הקדוש ברוך הוא אינו אומר לאיש, אינו צריך לומר לאיש מה לעשות אלא דרך משל. ולאחר שכבר יש דברים, אומר הוא למלאכים וכדומה — אך מי עשה את המלאכים? ישירות.

מחשבה כמעשה

הקדוש ברוך הוא עושה כביכול במחשבתו, ומכאן ההלכה: ‘אמירה לגבוה כמסירתה להדיוט׳, שבדברים שבקדושה מחשבה כמעשה. משום שהמחשבה, מצד הבורא, מצד הקדושה, יש לה ערך כזה, יכולה לעשות כמעשה. כדי שדבר יהיה במעשה, שייעשה קודש, שייעשה, נאמר, לעשות כלי בדרך מסוימת, צריך אדם לעמול, לקחת מַשׂור ולחתוך, וכן הלאה. אבל כדי לעשות את המחשבה שבו, כדי שיחשיב אדם דבר לקודש, די באמת רק במחשבה. אצל הדיוט אין די, צריך לעשות מסירה, שכן בעולם החול אין רואים שהוא ברשות הזולת עד שעושים קניין, עד שמזיזים אותו. אבל בעולם האמיתי, בעולם החכמה — שהקדושה נקראת עולם החכמה, עולם המחשבה — מה שנחשב כבר נעשה.

ומה שנחשב, במילים אחרות נאמר בבירור כך: הקדוש ברוך הוא כאשר הוא חושב, כביכול — והחשיבה גם היא, שכשאנו אומרים חשיבה כוונתנו כביכול חשיבה במוח, בשכל, והקדוש ברוך הוא חושב אף בלא מוח, כמו שאומר הרמב״ם ‘הוא ודעתו אחד׳ (רמב״ם הלכות יסודי התורה פ״ב). הקדוש ברוך הוא חושב, וכשאנו אומרים חשיבה אין זה אלא משל שאנו אומרים. על כל פנים, הקדוש ברוך הוא חושב אף בלא מוח, בלא שכל כביכול, והשכל הוא הוא. אבל מכיוון שמצד הקדוש ברוך הוא, מצד הדרך שבה הקדוש ברוך הוא עושה את העולם — שהיא הדרך האמיתית שבה העולם באמת, כיצד הוא נראה כשהקדוש ברוך הוא מביט עלינו, כיצד הוא באמת — מחשבה כמעשה. הקדוש ברוך הוא עשה את כל העולם במחשבה, בדיבור, ברצון, אותו דבר, בלא שום מעשה.

אדם יכול להיות דומה לבוראו

באותה דרך יש אדם, שאדם יכול להיות דומה לבוראו. כשאדם חושב, כשאדם מבין דברים מצד המחשבה, כשאדם פועל מצד המחשבה, אף שם מחשבה כמעשה. זהו החידוש, חידושו של אדם, חידושו של בשר ודם, אדם שיש לו דעתו. ודעתו של אדם יכולה גם היא — כשהוא עושה, כשאדם עושה במעשה, עושה הוא אכן במעשה, והמעשה הוא מחוץ למחשבותיו. אבל כשהוא עוסק בעולם המחשבה, כשהוא עושה מצד החכמה, כשהוא חכם.

החכם חי בבחינת שבת

חכם הוא סוג אדם שהוא ‘יום שכולו שבת׳. אצל חכם תמיד שבת. מדוע? משום שחכם עושה במחשבה. כביכול, אפשר להבין באופן הפשוט ביותר, שיש מי שמלאכתו לעשות את מעשי העולם, ועליו לעבוד, לחרוש את ל״ט המלאכות שלו, שהוא עושה במעשה. ודאי, זה בא ממחשבה כלשהי, יש לו אף איזו תוכנית במה שהוא עושה, אבל מחשבתו נפרדת ממעשיו.

ולאחר מכן יש מי שמלאכתו שהוא חכם הדור, חכם העולם, הוא מבין, הוא מוציא מחשבות, את הרעיונות כיצד לעשות דברים. עתה, רעיונותיו אינם עושים ישירות, שכן אינו אלוה, אינו הקדוש ברוך הוא, אין הוא עושה ישירות. אבל ממחשבותיו נעשים אף מעשים. יש לזכור, ‘מעשה בכלל מחשבה ואין מחשבה בכלל מעשה׳. כשלאדם מחשבות ברורות, נעשים מהן מעשים. או שנעשה ‘ועמדו זרים ורעו צאנכם׳ (ישעיה סא), שנעשה אחר המוציא לפועל את מחשבותיו, אם הוא יודע כיצד לבטא את מחשבותיו — וזהו הדיבור.

כוח הדיבור

כשאדם — כך הוא הטבע, טבע מעניין של בני אדם, יש להתבונן בו — יכול אדם לעשות דברים גם בדיבור. כל מי שיש לו כוח מסוים, זה מה שפירושו של דבר, פחות או יותר: כשיש לאדם כוח, כשהוא בעל השפעה, כשהוא הרבי. הרבי הוא סוג אדם העושה דברים בדיבור, הוא אומר ותלמידיו עושים. מדוע? משום שהוא משכנע אותם. אין הוא עושה זאת אף על ידי כפייתם, אלא הוא מבאר להם, מלמד אותם מהו הנכון, והם עושים זאת.

ואותו דבר עצמו הוא אדם לגבי גופו שלו, לגבי מצבו שלו, לגבי חלקי נפשו שאינם מחשבה. כשמתחילים מן המחשבה, מגיע הדבר לכלל מעשה, כפי מידת יכולתה של המחשבה לתקשר היטב — שזה ודאי עניין בפני עצמו, שנעשה פירוד גדול בין המחשבה והמעשה, שהוא חטא אדם הראשון, שהפריד בין מחשבה ומעשה, וכו׳ וכו׳. אבל כשאדם חכם אמיתי, מגיעה מחשבתו עד המעשה, בין בפרטיות נפשו, שהדבר נעשה על ידי מחשבתו, ובין ביחסו לאנשים אחרים, שהוא מדבר וזה נעשה, והרי הוא פועל כביכול כאלוה.

סוד האדם – יגיע כפך ולא יגיע מוחך

יוצא אפוא, שכשאדם עושה במחשבה, אזי הוא כאדם, ונראה לי שזהו סוד האדם. אפשר לדבר בדבר הפשוט: זה שקשה לאדם — דיברנו בתחילה על רמה נוספת של אדם שיש לו קושי שהמעשה אינו כל המעשים, ומיד נראה שגם זה מתקיים לדעתי — אבל אף הדבר הראשון, מה קשה לאדם? מהי המלאכה? מהו טורח? מהו ‘יגיע כפך׳? ‘יגיע כפך׳ (תהלים קכח), ולא יגיע מוחך. שכן ראשו רוצה שיהיה לו לחמו, אבל כדי שייעשה לחם עליו להתאמץ, להזיע בידיו, ‘בזעת אפך׳, אַפּו וגופו צריכים להזיע.

אבל אם אדם מברר כיצד יעשה דברים במחשבה, ומבין שיש לו די בהירות עד שהוא יכול לבטאה במחשבה, יכול להוציאה במחשבה, יראה שלפתע הוא חי במנוחה, לפתע המחשבה כביכול בדרך ממילא. איני יודע אם היא ממש מעצמה, שהרי הוא בגוף, אבל הרי זה כמעט מעצמו. אדם שיש לו בהירות במה שהוא עושה, ומבין את מעשהו, אין לו טורח במה שהוא עושה. מדוע? משום שמחשבתו מלמדת את מעשהו מה לעשות. ואותו דבר עצמו מלמד אנשים אחרים מה לעשות. וזה חלק מהיותו אדם החכם.

מחשבות שבתיות פועלות

חכם חי בבחינת שבת. עתה חושבים שפירושו של דבר שהוא אינו עושה כלום. אבל אין זה אלא הנראה מזמננו, שמחשבותינו, המחשבות האנושיות של ימות החול, אינן פועלות כלום. אבל מחשבות שבתיות ודאי פועלות, מחשבות אמיתיות. כשבני אדם חושבים שעושים תשובה — הרי הכל במחשבה. אלא שאומרים, זה כל זמן שהמחשבה אינה נכונה, אינה מחשבה קדושה. וכשנעשית מחשבה קדושה, מחשבה שהיא ברורה דיה, מחשבה אמיתית דיה, מחשבה אלוקית, כמחשבת הבורא — היא פועלת.

ואפשר לראות זאת: אותם בני אדם שיש להם בהירות במה שהם עושים, אם ביהדות, אם בדרך ארץ, בדברי העולם, יהיה מה שיהיה — אין הם חשים טורח במה שהם עושים. זה נעשה מעצמו. ופעמים רבות כשרואה אדם שהוא מבולבל, יש לו קושי, חי בבחינת דרך, חי בבחינת מלאכה — אין העצה סתם שימצא מלאכה אחרת. פעמים זו העצה, למצוא. אך עוד עצה היא, שיעשה יותר מחשבה, שיתעמק יותר במחשבה, יותר, כביכול נראה כאילו הוא סר ממעשהו. מי שאינו רואה את ‘זכור ושמור בדבור אחד׳, נראה לו כאילו הוא סר, כאילו הוא עוזב את עולם המעשה. אך לא, אין הוא עוזב את עולם המעשה, אלא נעשה ברור יותר, ומתוך כך המעשים נעשים מעצמם, נעשים — כמו שאומרים, נקרא ‘פְלוֹ׳ בלעז — מתחילים להיעשות מעצמם, ואין הוא חש שהוא עושה משהו.

מצב ה׳פְלוֹ׳ – למעלה מן הזמן

כביכול, וזו אף החוויה, כפי שהכל יודעים, נכתב ספר שלם ומהנה על ‘חוויית הפלו׳, ‘מצב הפלו׳. כשאדם במצב פלו, הזמן פוסק, לפתע אין הוא תופס שהזמן חולף. מדוע? משום שה׳יום קצר׳ נעלם ממנו, במחשבתו אין מעט זמן ורב זמן. פעמים רבות אפשר לעשות דברים רבים מאוד — במצב רגיל נדרש לו זמן רב מאוד, ואילו כאן זה נוטל לו מהר מאוד, או להיפך, יכול לעשות דברים רבים מאוד, ואינו תופס שהזמן חולף. הוא כביכול למעלה מן הזמן, ולכולי עלמא הוא עדיין בעולם הזה, אבל מוחו, פעולתו, כבר אינם עובדים בזמן, ואין ‘יום קצר׳ כפי שהיה לו קודם.

תקיעת שופר – חכמה ואינה מלאכה

וזהו הסוד שדיברנו בו כמה פעמים בערב ראש השנה בעניין תקיעת שופר, ‘חכמה ואינה מלאכה׳, ‘אשרי העם יודעי תרועה׳ (תהלים פט), ולא ‘תוקעי תרועה׳. שכן תקיעת שופר אינה מלאכה, אבל היא חכמה. בני אדם חושבים שהיא מלאכה, משום שנראה שהיא קשה. פשט הגמרא שם, ‘תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה׳ (ראש השנה כט), נאמר: וכי היית סבור שהיא מלאכה? עושים רעש רב, זה פשוט, נראה שזו מלאכה שלמה. אבל מי שמבין מה עושים, מבין שזו חכמה, שיש ללמוד אותה. הוא ממתין, ונדמה שאין עושים כלום, אבל אכן עושים משהו. אלא שאין זו מלאכה, אין זו מלאכה של חול, אלא מלאכה שבתית. וזה דווקא מה שיש לעשות בשבת. מלאכה מסוג זה היא חכמה ואינה מלאכה.

ראש השנה שחל בשבת – זכרון תרועה

ובזה, ייתכן שהדבר נעשה בבחינת זכירה. כל אחד מבין שדיברנו בעניין זכור ושמור. כל אחד יודע שהגמרא אומרת שכשראש השנה חל בשבת הוא בבחינת ‘זכרון תרועה׳ (ויקרא כג), ולא ‘יום תרועה׳ (במדבר כט), כלומר זכור בלא שמור, רק הזכירה. ומחמת זה, באמת, אילו היינו במדרגה אמיתית, כמו בבית המקדש ובמקום בית דין — ובית דין הוא מקום החכמה — אזי היה נעשה מזה מעשה, השופר היה נתקע, מעצמו כביכול, על ידי החכמה. אך היום שאין כן, אין לנו בית דין, אין לנו חכמה הבאה לכלל מעשה, אין לנו אלא החכמה. אבל צריכים אנו לקבל מן החכמה. חשוב שיהיה יום העוסק כולו בחכמת התקיעות, ולא בתקיעות עצמן. זהו סוד השבת.

ואומרים בני אדם, שלמעשה, כמו שאומר הערוך לנר, שרואים שיש הרבה צרות בשנים שראש השנה אינו חל בשבת, וזה משום שרוב בני האדם אינם עושים את החכמה, שכן אין לנו כל מושג כיצד להתעמק יום שלם בחכמה, ולמחרת נתקע השופר בקלות רבה יותר ביום ראשון וביום השני של ראש השנה, או שנעשה מעצמו שופר עליון, שופר גדול. וכל זה סוגיית החכמה שאין בה מלאכה.

כל הצורות מחוברות – לא תחסר כל בה

ואותו דבר עצמו — ואסיים בזה — אותה שוועריקייט שאדם מצומצם, שאין זו אלא שנה אחת, אין זה אלא הוא, זה מצד המעשה. אבל מצד החכמה שבדבר, זהו דבר מעניין מאוד. שאם חושבים מצד החכמה, או כפי שנקרא לפעמים מצד צורת הדבר, אזי כל הצורות באמת כוללות את כל הצורות. שכן כשמתבוננים רואים שכך הוא אף למעשה, אבל בחכמה הדבר ברור עוד יותר: אין דבר אחד בעולם שאינו מחובר עם כל שאר הדברים שבעולם. כדי שתהיה באמת צורה אמיתית, נאמר, של אדם, צריכה להיות בה צורת בעל חיים, צורת עוף, צורת דגים. ואילו היה אדם מבין באמת דבר אחד, מבין הוא הכל. אין הכוונה שהוא מבין מזה את הכל — כדרך שאדם הוא עולם קטן, ואין הכוונה שהוא יכול להבין הכל לגמרי. אבל הכוונה כן שלא חסר כלום, ‘לא תחסר כל בה׳ (דברים ח), אין בו חיסרון. הוא הכל. ואפשר לומר, כפי שדיברנו בזה בספירת העומר, שהכל מצד פרספקטיבת האדם, כפי שנראה מצד האדם, שיש חיסרון. כלומר, לקדוש ברוך הוא יש הכל מן הכל, ולנו יש רק הכל מדבר אחד.

בחינת חכמה ובחינת אמונה

אבל כשאדם חי בבחינת חכמה, ואפשר לומר זאת בדרך אמונה, יודע הוא שהוא עושה את המוטל עליו, וזה כולל את הכל, שכן הוא אלוקי. אין זה שהוא עצמו עושה את המוטל עליו, שכן נעבעך אדם קטן הוא, ואינו יכול אלא דבר אחד. אלא משום שהחכמה העליונה עשתה אותו לעשות דבר אחד. והחכמה העליונה היא דבר כללי, החכמה העליונה, הקדוש ברוך הוא יודע את כל העולם. ולכן אולי הוא, כשהוא בבחינת גוף, מביט מלמטה, ורואה שאין זו אלא שנה אחת ואין זה אלא יום אחד — אבל זה באמת כל הימים.

התיקון – למעט בעשייה ולא להוסיף בה

והדרך לעשות זאת היא אף לעשות פחות דברים, לא על ידי עשיית דברים רבים יותר. זהו סוד מצות לא תעשה, שהן כנגד שס״ה ימות החמה. כלומר, התיקון של הזמן הקצר הוא למעט בעשייה ולא להרבות בה, שכן כפי שלמדנו שהסיבה שלא לעשות עבירה היא שאין זמן. אין אלא שלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנה, לא יותר. היכן יש זמן לעשות עבירה? אין. בכל יום אומר לך: אל תעשה את העבירה, שהרי אין לך כל כך הרבה זמן. מתוך כך שאין אדם עושה דברים רבים.

כשאדם עושה דבר אחד, ובאמצע נעשה מוסח דעתו, רוצה לעשות עוד דבר ועוד דבר ועוד דבר, נעשה אבוד. ואז אינו נעשה רק אבוד, אלא אף מצטער שאינו עושה את הדברים האחרים, משום שלא נכנס כראוי לתוך אותו דבר אחד.

שלמות הדבר האחד

במובן מסוים, הדרך שלא לחוש את צער הצמצום של דבר אחד היא לעשות רק את הדבר האחד עוד טוב יותר. שכן אז, כשהוא עושה בשלמות דבר אחד — הרי כבר יש כאן המילה ‘בשלמות׳, שהוא עושה את השלמות — רואה הוא את הכל־יכול, את הכללות, את השלמות שיש באותו דבר אחד, ובו משתקפת שלמות העולם כולו. בין שהוא יודע זאת בשלמות, ובין שהוא יודע זאת משום שהוא חכם ויכול לראות מעט כיצד הכל מתחבר בו, ובין שאינו יודע זאת אלא בדרך אמונה — כמו שאומר התניא, שהחכמה היא כפי שמונחת בה אמונה — ואומר: אני עושה את הדבר האחד לא רק משום שאני יכול לעשות רק דבר אחד, אלא אני עושה את הדבר האחד משום שהקדוש ברוך הוא עשה שלכל חלק יהיה חלקו, ‘חלק ה׳ עמו׳ (דברים לב), הקדוש ברוך הוא עשה לי את החלק הזה. אף שבחלק כזה מונח הכל. אלה שתי דרכים כיצד אפשר לעשות זאת.

אבל זהו זמנו של ‘זכור ושמור בדבור אחד נאמרו׳, ומחמת זה כך אפשר לשוב בתשובה, כך אפשר לעשות תורה השומרת חכמה שאין בה מלאכה. ואני מקווה שהדבר ברור דיו, ואם לאו נתעמק בו עוד בעזרת השם.