סיכום השיעור 📋
מצוות אדון העולם: סוד תרי״ג המצוות וזכור ושמור
מקום עומדנו בסדרה
היום ערב שבת קודש פרשת שופטים, השבת הראשונה של חודש אלול תשפ״ו, המביאתנו אל שנת תשפ״ז. שיעור זה הוא השני בסדרתנו על אותו חלק בזוהר הקדוש הנקרא ‘פקודין דמרא עלמא׳, מצוות אדון העולם. בשיעור הקודם דילגנו מעט קדימה עד המצוה השנייה, ‘לעבדו בכל לבבכם׳, מתוך הנחה שכבר עסקנו בהקדמה שהיא המצוה הראשונה. אך עלינו לשוב אל ההקדמה ולבאר את הניתן להבין ממנה.
השבוע היה שיעור במאנסי, ורשמתי — ואף שלחתי את התמצית שרשם המכשיר — והוא היה מקושר גם עם הפסוק ‘ושמרתם את כל מצותי ועשיתם אתם׳, שהיא הקדמת הפקודים שבזוהר. וכאן אבקש להיכנס מעט יותר, יותר על דרך הקבלה, שכן שם ניתן הרקע וה׳מבנה׳ של הדרוש הנעשה כאן.
מהו ביאורה של מצוה?
אמרנו שברצוננו ללמוד אודות מצוות השם, ולשם כך נצרכת הקדמה. וההקדמה נחלקת לשני עניינים: האחד, מהו ביאורה של מצוה. והשני, מה שאולי יסייע להבין את ביאורה של המצוה — כמה סוגי מצוות ישנם. שכן פעמים רבות, כאשר נכנסים אל תוך דבר ומחלקים אותו לחלקיו, מתבררת מהות הדבר עצמו, ובפרט כשמתבוננים כיצד מתחלק הדבר. אופן חלוקתו של הדבר הוא המגלה לנו מהו.
דרך משל, האדם נברא מאיברים שונים, יש לו ידיים ורגליים וראש, ואפשר לחלקו בכמה דרכים: לדבר על שכלו לעומת רגשותיו לעומת פעולותיו; לדבר על גופו, על ידיו לעומת רגליו, על חלקיו העליונים לעומת התחתונים, על חלקיו הפנימיים לעומת החיצוניים. וכל אותם אופני חלוקה מלמדים אותנו, שכאשר מחזירים אותם ומחברים אותם יחד — היינו כשמבינים אותם כאחד — אנו מבינים מהו הדבר, ומה עליו לעשות, מתוך הבנת כל חלק וחלק ופעולתו. וכל אחד לפי הבנתו במהות הדבר, כן יחלק אחרת את חלקיו.
מדוע לדבר דווקא בלשון ‘מצוות׳?
אותו הדבר בסוגיה הנקראת מצוות, ויש לבארו מעט ביתר בהירות. ראשית יש להבין מדוע נדבר כלל בלשון הנקראת מצוות. הן רגילים אנו לומר שיהודי הוא בבחינת שומר תורה ומצוות, שהוא מקיים את התורה ואת המצוות — והרי זו לשון כפולה. ונראה לי שזהו הפשט הפשוט בספר דברים, ששם רב מספר הפסוקים ‘התורה והמצוה׳, וכבר בספר שמות באים ‘תורה, מצוה, חוקים, משפטים׳, כל אותם לשונות נרדפים שאנו אומרים בנוסח מעריב, ‘תורה ומצות, חקים ומשפטים אותנו למדת׳. ואולי ישנם עוד לשונות שאיני זוכר כעת, אך בחומש שבים וחוזרים על לשונות אלה.
והפשט הפשוט, כדרך כל שמות נרדפים, הוא שהכל מדבר באותו דבר עצמו. ועם כל זה, כל אחד מן הלשונות מבטא מן הסתם אספקט אחר, נוסח אחר, חלק אחר של אותו דבר. מכל מקום, יוצא שכשאומרים ‘מצוה׳ מתכוונים לאותו דבר עצמו שאליו מתכוונים באמרם ‘תורה׳, ‘חקים׳ או ‘משפטים׳ — באופן הכי כללי הכל דבר אחד. וכך רואים בפשט: פעמים תאמר התורה ‘המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם׳, ‘ועשיתם חקותי׳, ‘ושמרתם חקותי׳ וכדומה, וכל אותם לשונות עניינם שמירת המצוות.
אך כדאי להעיר שישנו נוסח שלם, היכל שלם, עולם שלם, שבו מדברים בעיקר בנוסח המצוות. כלומר, מבינים את הכל אחרת — אולי כסוג אחד של מצוה או כאספקט אחד של המצוות — אבל מה שמדברים עליו הוא קיום המצוות. וישנם אנשים אחרים, היכלות אחרים, דרכים אחרות שבהן אין מדברים כך: מדברים אולי יותר על תורה, אחרים מדברים יותר על משפטים, יותר על חוקים; אפשר לדבר על ‘הטוב והישר בעיני ה”, נוסח נוסף שהתורה מדברת בו הרבה בפרשיות, ועוד נוסחאות שישנן ואיני זוכרן כעת.
על כן, אם מדברים באופן ספציפי על מצוות, יש ליטול רגע ולתפוס שמצוות היא סוג של דבר, דרך של הסתכלות, דרך של חיים, דרך של מחשבה על הכל. ואולי אין זו הדרך היחידה, ותלוי הדבר באיזה סוג אנשים, באיזה דור ובאיזו נפש המבקשת לחשוב אודות מצוות.
הזוהר בנוי על פרשיות, לא על מצוות
הזוהר הקדוש עצמו, שהוא בבחינת חיות התורה שנרשמה, על פי רוב אינו בנוי על מצוות. הוא בנוי על פרשיות, על סדר התורה, על סדר הפרשיות. זו דרך אחת, אך אין היא ממש כדרך המצוות. ודאי שהמצוות נמצאות בו, אבל אין זה כמו לעשות מן המצוות את הסדר.
אותו הדבר במשניות: ישנם ששה סדרי משנה, אין ששם תרי״ג מצוות אלא סדרי המשנה, והגמרא בנויה על סדר המשנה. תמיד זהו הסדר שאפשר לקרוא לו סדר התורה, או סדר הזמן. בתורה שבכתב נוהגים אנו ללמוד את סדר הפרשיות, את סדר השנה, לעבור מדי שנה על חמשה חומשי תורה — סדר אחר הוא, לא סדר המצוות.
וזה מעניין מאד כשמדברים: ישנו סדר המצוות, ומי עמד על סדר המצוות? בעיקרו של דבר, סדר המצוות הוא ההתבוננות שבה מסתכלים על הדבר. ישנו כאן דבר נעלם, ישנו דבר שכל אותם נוסחאות — תורה, מצוות, חוקים, משפטים — הם כביכול כלים לו, כהתגלמות למשהו. אפשר לומר: חיות, חיים, אהבה — כלשון ‘אהבת עולם׳ — דבר שכל אלה הם דרכים לאחוז בו.
המקור ההיסטורי של סדר המצוות
מימרת רבי שמלאי והאזהרות
מקור המחשבה על סדר המצוות הוא ודאי, באופן מפורסם ביותר, במימרת רבי שמלאי במסכת מכות, שהיא מדרש, ויש להתבונן מה בא המדרש לפעול. ולמעשה, המנהג היה לדבר בזה בעיקר בחג השבועות, שהרבה יהודים כתבו אזהרות — היינו רשימות של המצוות — הבנויות על כך שבשבועות קיבלנו את התורה, ורבים הבינו זאת כסדר תפילה.
מה שאני מבקש לבאר הוא, שהנוסח של הדיבור אודות המצוות ורשימתן, למנות את כל תרי״ג המצוות, החל יותר מן התפילה מן התורה. כלומר, בשבועות מבקש היהודי להביע את האהבה, מבקש להעלות את התלהבות מתן תורה, ומדברים או מעשרת הדברות או מתרי״ג מצוות.
ולכן, כידוע לכל, רש״י מביא בשם רב סעדיה גאון — ונראה לי שלא רב סעדיה גאון בלבד, אלא גם אחרים שכתבו באזהרות הלכו במהלך זה, כאילו על פי המדרש — שכל התורה כולה, כל תרי״ג המצוות, פירוש הן וכלולות בעשרת הדברים ובעשרת הדברות. ומתי אומרים זאת? כדי שיהא אפשר לומר פיוט נאה. יש לכתוב פיוט. בשבועות מדברים גם מעשרת הדברות, שהרי במעשה מתן תורה כתוב שקיבלו את עשרת הדברות, ואחר כך נאמר ‘והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם׳ (שמות כד, יב), ואומר רש״י בשם רב סעדיה גאון שבזה כלולות תרי״ג המצוות.
כלומר, אם מבקשים להביע בדרך תפילה, בדרך שבח והודאה, את שמחת חג השבועות, מדברים ממתן תורה, ממתן עשרת הדברים, ומדברים על כך ביתר פירוט אודות הדבר הנקרא תרי״ג מצוות. שם המקור, זהו המקום הראשון שבו מדברים יהודים אודות תרי״ג מצוות. היינו, לא בשעה שלומדים — שאז לומדים משניות, גמרא, חומש, פרשיות — אלא כאן לומדים תרי״ג מצוות, ולומדים אותן על סדר עשרת הדברות. זהו על פי רוב הסדר שבו אומרים אותן, שכן זהו סדר ההופעה, כפי שפיוט השבועות נראה כן על פי עשרת הדברות. כבר מן הפסוק יוצא הדבר כך.
יוצא אם כן, ופשוט הוא, שסדר המצוות הולך על פי סדר עשרת הדברות, המתחיל ‘אנכי׳, ‘לא יהיה לך׳, ‘לא תשא׳, ועל סדר זה הניחו את המצוות המתקשרות לסדר.
הרמב״ם: כל התורה כסדר המצוות
וכעת, לאחר שהיו רב סעדיה גאון ושאר מוני המצוות, ה׳הלכות גדולות׳, ואזהרות שאר הפייטנים והחכמים שכתבו, בא הרמב״ם, והוא האיש הגדול — כך נראה לי — שכתב מחדש את כל התורה כולה כסדר המצוות. זהו מבט חדש לגמרי, השגה חדשה לגמרי בתורה. שבכל התורה, במקום לומר שיש תורה מ׳בראשית׳ עד ‘לעיני כל ישראל׳, או שיש משניות מ׳ברכות׳ עד ‘עוקצין׳, יש עתה תרי״ג מצוות.
והרמב״ם בהקדמתו לספר המצוות מבקר בחריפות רבה את מוני המצוות שקדמו לו, שלא מנו כראוי. והוא אומר בבירור שרבים מהם היו פייטנים ולא רבנים. כלומר, הם באמת לא עסקו בכך, ותפקידם לא היה לכתוב מחדש את כל התורה כולה. הם כתבו פיוט, ביקשו להעלות את יופייה של התורה, וכתבוהו כמדרש נאה, דרך נאה לבטא דרך רשימת תרי״ג המצוות ההולכת על סדר עשרת הדברות. אך לא נתכוונו לעשות כאן ספר הלכות בנוי על ספר המצוות, בנוי על תרי״ג המצוות.
הרמב״ם הוא הראשון, או כמעט הראשון, שהחליט שאם ספר המצוות, אם תרי״ג המצוות הן כללי כל המצוות שבתורה ורשימתן, יש אם כן לקחתן ברצינות גמורה. ואם כן, הלימוד הנקרא הלכה, הנקרא תלמוד, שממנו יוצא כיצד על יהודי להתנהג, כל חיי היהודי — יש לכתבו מחדש על סדר המצוות. והוא הקפיד מאד מי נחשב בעיניו למצוה ומי אינו, מה נקרא מצוה ומה אינו, כיצד מתחלק הדבר, אילו מצוות מתחלקות לשתיים, כיצד נעשות שתיים וכיצד נעשות אחת. וכמה דברים שנראים לכאורה כשתי מצוות ובאמת אחת הן, וכן הלאה, ומה מדאורייתא ומה מדרבנן, מה מחויב באמת ומה אינו מחויב באמת. ובאריכות גדולה בכל אותם שרשים של ספר המצוות, וכתב מחדש את כל מצוות התורה על הסדר.
וספרו הגדול, ה׳משנה תורה׳, אף הוא הלך על סדר זה — לא ממש אותו סדר של ספר המצוות, אלא סדר דומה, ואף דומה לסדר עשרת הדברות. באמת אף הוא מתחיל ב׳אנכי׳, וכך הוא ממשיך. כל המצוות לפי העניינים מסודרות על הסדר, אך העיקר הוא שהתורה נעשתה עתה רשימה על סדר המצוות. זהו חידושו של הרמב״ם.
ספר החינוך: מצוות על סדר הפרשיות
מעניין שרוב היהודים, למשל, כאשר שואלים אותם מהי המצוה הראשונה, אומרים שהמצוה הראשונה היא פריה ורביה. ויש לדעת שאין זה אמת. כיצד? אין זה אמת אלא בדרך אחרת. ברמב״ם המצוה הראשונה תמיד ‘אנכי ה׳ אלקיך׳ (שמות כ, ב), וכן בכל האזהרות, ההולכות כולן על סדר עשרת הדברות. מהיכן בא הרעיון שהמצוה הראשונה היא פריה ורביה? מספר הנקרא ספר החינוך.
ספר החינוך ראה — הלך אחר הרמב״ם, קיבל מן הרמב״ם שהתורה היא תרי״ג מצוות — אך ראה שאין אנשים לומדים על סדר המצוות. חיי היהודי אינם ערוכים על פיו, אין שום זמן, חוץ משבועות, שבו אומרים את תרי״ג המצוות: יש האומרים אותן בפיוט של מוסף, יש האומרים בתיקון ליל שבועות. אך חוץ מזה אין התורה ערוכה כך, ולא התורה בלבד אלא אף סדר חיי היהודי לאורך השנה, וכן סדר הלימוד הנלמד בישיבה, ומה שנעשה בבית המדרש בבוא אדם לבית הכנסת בשבת — אין שום סדר לימוד של תרי״ג מצוות, חוץ מן הלומדים משנה תורה ומי שיזדמן. אבל בדרך אחרת אין זה הסדר, לא הונהג כך.
הרמב״ם לא הצליח לשנות את סדר כל הישיבות שילמדו רמב״ם. כמעט כל הישיבות, בין בזמן הרמב״ם ובין אחריו, לומדות עדיין סדר של המשניות, שנעשה התלמוד, ועשו סדר חדש — אף הוא אינו סדר המצוה, סדר אחר הוא.
עיקר הלימוד: סדר פרשת השבוע
ואיזה סדר לומדים כן? עיקר לימוד התורה שאנו רואים שכל היהודים שותפים בו, מקטן ועד גדול, הוא סדר פרשת השבוע. זה חשוב מאד. השבוע נתפס לי, ראיתי מישהו מדבר על כך שמלמדים אנשים העתידים להיות מנהיגים, רבנים, משפיעים, ואומר שיקפיד ללמוד היטב את החומש, ברמה מסוימת של רצינות, שכן כל ימי חייו יאמר מדי שבוע דבר תורה על הסדרה. חבל שאם זהו עיקר הלימוד, לפחות ילמדנו בישיבה ברצינות מסוימת, ידע מעט את המפרשים, חומש רש״י — ואנשים רבים אינם לומדים זאת.
ואחר כך, עיקר הלימוד — ואיני מדבר על בני התורה היושבים בישיבה ולומדים סדר נזיקין, אלא על הבעלי בתים, ההמון, כלל ישראל, הנשים, הילדים — כל אחד לומד את הפרשה, והרבנים והמנהיגים כל אחד מסתכל, נכנס ל׳קול הלשון׳, ל׳קול התורה׳ וכיוצא בזה, ומה הוא מבקש? שיעור על הפרשה. יש להעלות מעט את רמת השיעור על הפרשה, שכן שם לומדים את התורה.
וזה אכן היה תפקידו של ספר החינוך. כך אומר הוא בהקדמת הרמב״ן על התורה, שני מקורות דומים — ספר החינוך היה מעט אחר הרמב״ן אך באותו אזור — ושניהם אומרים אותו דבר: שאם מבקשים ללמד את היהודים את התורה באמת, טוב היה ללכת על סדר הפרשה. הלך אפוא בספר החינוך וכתב מחדש את כל סדר הרמב״ם, והסתכל ברמב״ם מי המצוה, מאיזה פסוק, מהיכן היא נמצאת בתורה, וכתב בכל פרשה כמה מצוות בה, והביא מעט הלכות, מעט מדרשים, מעט אגדות, מעט מוסר על סדר הפרשיות. ואומר הוא בבירור שברצונו שהיהודים, הילדים ההולכים לבית הכנסת, ישוחחו ביניהם כמה מצוות ישנן השבוע ומה הלכות המצוות, ומציין בכל פעם באיזו גמרא נמצאות הלכות המצוה, למי שירצה להרחיב מעט. וזה היה תפקידו של ספר החינוך.
ואפשר אף שלא תמיד כיוון אל האמת מאיזה פסוק באה המצוה באמת. יש הידיעה שלימוד הרמב״ם בעיון, וכן מה שנלמד כאן בזוהר, מגלה שלא תמיד הרמב״ם מביא את הפסוק הנכון. כלומר, תפקידו של הרמב״ם לא היה ללכת על סדר התורה. הרמב״ם ביקש לדעת מהן המצוות. מובן שהמצוה באה מן הפסוק, אך פעמים רבות מצוה הבאה משני פסוקים — שלא מסיבה מדויקת — הביא הרמב״ם פסוק אחד לפי שהוא פשוט יותר, ברור יותר.
החינוך לימד את הציבור את המצוות על סדר הפרשיות, ולכן רוב האנשים ההולכים על סדר הפרשיות אומרים שהמצוה הראשונה היא פריה ורביה, שהרי זו כתובה כבר בפרשת בראשית. ואף שעל פי הרמב״ם אין זה נכון לחלוטין לומר שיש מצוה בפרשת בראשית — יש בזה כמה חקירות שאפשר לחקור — אין זה לימוד סדר תרי״ג מצוות אלא סדר פרשת השבוע.
וזה מעט כהרכבה, מעט כלאים ללכת כן: אם כבר מבקשים ללמוד סדר המצוות, יש בסדר המצוות אור גדול, בהירות גדולה, שאיננה כאשר לומדים ש׳פרו ורבו׳ היא המצוה הראשונה. יש לומר לילדים החוזרים על תרי״ג מצוות — יש תוכניות כאלה — שאין ללכת על סדר ספר החינוך אלא על סדר הרמב״ם. יש תורה פשוטה ברמב״ם, וישנו דבר מורכב יותר מזה. סדר ספר החינוך הוא סתם סדר הפרשה, ההיגיון והמהלך של סדרו הולכים לפי מהלך פרשת השבוע, שהוא כדרך שלומדים מצוה. אבל תרי״ג המצוות הן סדר חדש, יש בו חכמה שלמה, אור שלם, באיזה סדר ערוכות תרי״ג המצוות, ויש אור אף בעיון ובהבנת הדברים, ואף בחיים — ואם אדם מבקש לחיות כן, אף חייו יהיו בסדר כזה.
הזוהר וסדר המצוות
הספרים שבזוהר ההולכים על סדר המצוות
וכעת נבוא אל ספר הזוהר שלנו, ונראה שהזוהר אכן, כפי שאמרתי, רוב הזוהר הוא סדר הפרשיות ולא סדר המצוות. ואף כשישנה מצוה, אין הוא עושה עסק מן המצוות שבפרשיות דווקא. אך מחברי הזוהר כתבו כן ספר מצוות, אולי יותר מספר אחד, אולי יותר משניים. הזוהר אכן היה לו עניין בסדר הנקרא מצוות, היו הן אחד הדברים שהיו חשובים לו: להבין את התורה על סדר המצוות, להבין את המצוות על סדר התורה.
לכן ישנם, כפי שאני אומר, שניים או שלושה ספרים אחרים בזוהר, או חלקים בזוהר. הראשון הוא החלק שאנו לומדים עתה, הנקרא ‘פקידין׳, שהוא יותר בלשון עיקר הזוהר. אין הוא עובר על כל המצוות — אף לא אחד מהם על כל תרי״ג המצוות — אך הוא עובר על מצוות רבות, חמישים, ארבעים ושש מצוות, על סדר המצוות, קרוב יותר לסדר הרמב״ם, לא ממש אותו סדר אך דומה לו. אותו הדבר ישנו ב׳רעיא מהימנא׳, שאף הוא מפרש ספר מצוות. ובמקום השלישי ישנה בהקדמת הזוהר רשימה של אחת עשרה מצוות — או ארבע עשרה, איני זוכר את המספר — שבהן הולך הזוהר על סדר המצוות להבין את התורה כסדר המצוות.
המדפיסים ובלבול הספרים
וכעת הדבר מעט אירוני, ובזה רואים שהיהודים אינם נמשכים כל כך אחר סדר המצוות. למעשה, עיקר סדר הלימוד של היהודים היה ועודנו ויהיה על סדר הפרשיות. וכאשר הדפיסו את הזוהר, לא הדפיסו את הספרים כראוי, אכן מאותם טעמים עצמם. אלה שהדפיסוהו רצו לעשות ספר טוב שהציבור ילמד. אולי לא היו הם הלמדנים הגדולים ביותר, אלא מן הסתם אנשים שהבינו מעט זוהר. נראה לי שעיקר תכליתם, בהיותם מדפיסים, היה למכור ספר שיקנוהו. וכל אחד יודע שאם מבקשים להדפיס ספר שהציבור יקנה, ויש סיכוי שיבקשו לקראתו, צריך שיהיה על סדר פרשת השבוע.
לכן הלכו מדפיסי הזוהר, ואת אותם שניים או שלושה ספרים — הראשון עודנו לחוד בהקדמת הזוהר, אבל שני הספרים שכתב הזוהר על סדר המצוות — נטלום, פרקום לחתיכות, והוציאו כל קטע לפי הפרשה שחשבו שהוא שייך אליה, ששם כתוב פסוק המצוה, כדרך שעשה החינוך לרמב״ם, וכתבו את קטעי הזוהר שם. וזה גרם בלבול גדול, ואין זו כעת שיחתנו להיכנס להיסטוריה, שכן יש חילוקים רבים. פעמים רבות קטע המצוות הוא מספר ‘רעיא מהימנא׳, שהוא ספר נפרד ממש, ופעמים מן הספר הנקרא ‘פקידין׳, ולא כל אחד ידע ש׳רעיא מהימנא׳ הוא ספר נפרד. על כל פנים, שני ספרים אחרים הם, ואינם מתקשרים עם הקטע שלפניהם ולא עם הקטע שאחריהם, ואנשים חשבו שזהו ספר מבולבל, קשה להבינו.
וחוץ מזה שאנו רואים שהאריז״ל והגר״א כתבו בצד הזוהר שלהם את הסדר הנכון כיצד יש ללמדו, כל זה מבואר בהקדמת ספר ‘רעיא מהימנא׳ שנדפס לאחרונה בשנים האחרונות, כדי שאפשר יהיה ללמוד.
המצוות הן מושג פנימי יהודי
והבהרנו שאין די לומר שזה משל עם נמשל, או שזהו הדבר עצמו ‘כמו שהוא למעלה כן הוא למטה׳, שכשם שבאדם ישנן מידות שונות כן אצל הקדוש ברוך הוא, או הדברים העמוקים יותר שאומרים המקובלים, שאדם המתנהג במידת החסד מעורר אצל הקדוש ברוך הוא את מידת החסד. מה כוונתי לומר בדברי בשפה היהודית? שבמקום להביע זאת מבחוץ ולומר שיש נושא של תרי״ג מצוות, ומישהו יאמר שהרמב״ם אמר שתרי״ג מצוות הן כספר חוקים, שצריך רשימה של חוקים — הן כל ארץ תקינה, כל אנשים תקינים, יש להם דבר כספר המצוות, יודעים מהם חוקיהם ומה עושים, וליהודים לא היה, ותרי״ג המצוות הן המקור שמצא הרמב״ם שאפשר לומר שאלה הם החוקים היהודיים, יש רשימה, שש מאות ושלוש עשרה חוקים — הרי זה דבר חיצוני, דבר שכביכול חיקו בו את היוונים, חיקו את המוסלמים, איני יודע את מי, ואין זו השפה היהודית.
הן מושג המצוות הוא מושג יהודי. המושג של תרי״ג מצוות, וחלוקת המצוות למצוות עשה ולא תעשה — שהיא החלוקה העיקרית שנדבר בה במהלך, ואולי יש חלוקות פנימיות יותר בתוך המצוות — כל זה דבר פנימי יהודי לחלוטין, בשפה היהודית. לכן הזוהר, במקום להיכנס לכל הדבר שנתתי לכם כרקע, הולך ישר אל הדבר בלא הרקע. משום כך, אם לומדים זוהר בלא הרקע ואין יודעים את כל ההקשר, אין מבינים את מבוקשו. ואם מבינים את מבוקשו, תופסים שזהו מה שהוא פועל, שהוא מדבר בכל השפה. במקום לעשות הקדמה ולבאר, אומר הוא זאת בפשטות, כאילו היה זה פירוש על פסוק כלשהו עם מדרש ורמז וסוד, אך זו כוונתו.
לכן הקדמת הפקודים מדברת בדיוק בזה, כן אני משוכנע. רואה אני שעשיתי סטייה ארוכה רק כדי להבין את הדבר, אך ברצוני להמשיך עדיין מעט.
סוד שני סוגי המצוות
מצוות עשה ומצוות לא תעשה שבמימרא
הבה ננסה לראות מה הבין הזוהר שהיא הכוונה, סוד הדבר הנקרא תרי״ג מצוות על פי סוד, על פי קבלה. נשוב אל הנאמר באותה מימרא. נניח לכל השאלה החיצונית, כמבנה של חוק, ונבוא כולנו אל נושא מימרת רבי שמלאי, המימרא המקורית הראשונה המדברת בתרי״ג מצוות. המימרא המקורית אמרה ‘תרי״ג מצוות ניתנו למשה מסיני׳ (מכות כג, ב) — זהו חלק יסודי חשוב מאד — ומי שעשה את מנין המצוות היה עליו להיזהר בחלוקה, ואמר ‘רמ״ח מצות עשה כנגד איבריו של אדם, ושס״ה מצות לא תעשה כנגד ימות החמה׳ (מכות כג, ב).
וכעת, נדבר אחר כך, אולי בשיעור הבא, על העמקה בזוהר עצמו כבר במצוה הראשונה, ששם הוא מדבר בעומק מהו סוד הרמ״ח והשס״ה. אם כן, הנושא שהוא מדבר בהקדמה — באמת הוא מדבר בו הלאה גם במצוות עצמן. אך אני מבקש לדבר תחילה בזה, שכדי לבנות את הבניין הנקרא תרי״ג מצוות — זהו חידוש חדש, אור חדש, כיצד עורכים את התורה.
דיברתי פעם על רבי שמלאי, בעל המימרא, שיש לו מימרות רבות מאד במדרש, והוא עוסק בסדר התורה. ישנו גם קטע מפורסם של רבי שמלאי שרש״י מביא בתחילת פרשת תזריע, ‘כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף, כך תורתו של אדם נתפרשה אחר בהמה חיה ועוף׳ (ויקרא רבה יד, א). זהו מקור נוסף שרבי שמלאי עסק בנושא סדר התורה. יש סוד בסדר התורה.
הכללים בהלכה של עשה ולא תעשה
לכן, רבי שמלאי, כדי לעשות סדר זה, דיבר על כך שישנם שני סוגי מצוות: מצוות עשה ומצוות לא תעשה. וכעת, נושא שני סוגי המצוות אינו המקום הראשון ואינו המקום היחיד שבו מדברים בו כדי לעשות רשימה. אלא מי שלומד הלכה, מי שלומד גמרא, יודע שישנן נפקא מינות שונות, מדרגות שונות, כללים שונים הקשורים במצוות עשה ובמצוות לא תעשה.
הבה נזכיר, ואבקש לספר כך, שהדרוש המדבר יותר בבירור מן הרקע — הבה נאמר כך: הזוהר הולך ישר לנושא, מהו סוד שתי המדרגות. מהו עשה ולא תעשה, מהו זכור ושמור, זכר ונקבה, וכן הלאה. אני מבקש לתת לך את הרקע הלאה, הרקע הנסתר והנעלם בזוהר. כבר דיברנו בכללות ברקע של מושג תרי״ג המצוות; כעת ברצוני לדבר בכללות ברקע של שני סוגי המצוות.
מן העובדה שישנם שני סוגי מצוות, עשה ולא תעשה, ומי שמקשר מעט את שני הדברים — הראשון שאני יודע שהעלה מעט, לא לגמרי בבירור אלא מעט, ומן הסתם יש גם רקע החסר לי ועלי עוד לחפש, אך מי שהעלה מעט את נושא איך מתקשר הדבר עם הנושא בכללות, כפי שאומרים על פי הלכה, על פי גמרא, מן הסוגים של מצוות שישנם — זהו הרמב״ן הקדוש. והרמב״ן, בפירושו על עשרת הדברות, אכן בפרשת יתרו, ושוב בפרשת ואתחנן, ובעוד שני מקומות שבהם הולך הרמב״ן בדרך זו, אך בפרשת יתרו הוא מבאר יותר מכל את ההקשר לגבי המצוות.
לכן ברצוני להזכיר שני דברים שהוא אומר בנושא מצוות עשה ומצוות לא תעשה. יש עוד חילוקים רבים, ומי שיסתכל באנציקלופדיה יראה חילוקים רבים בין מצוות עשה למצוות לא תעשה על פי הלכה, על פי מדרש, על פי גמרא, כיצד פועל הנושא.
תחילה יש להבין באמת — ונראה לי שיש בזה גם אריכות שאיני יכול לסיים, וברצוני רק לסיים את הנקודה היום — האחד: מצות עשה היא דבר שעושים, ומצות לא תעשה היא דבר שאין עושים. וכעת, אין זה מדויק לגמרי, שיש מצוות עשה שאין עושים, ומצוות לא תעשה שכן עושים — היינו לאו הבא מכלל עשה, ואולי עשה הבא מכלל לאו. לא תמיד לשון המצוה היא אותה לשון, אך ישנה מהות כזו של מצוה.
ואחד החילוקים הגדולים, שכל מי שלומד בתורה ובהלכה יודע: על מצוות עשה אין עונש, אלא אולי מדרבנן. מדאורייתא ודאי אין עונש, לעולם כמעט אין הדבר כתוב, חוץ מיוצא מן הכלל ממש — אולי פסח ומילה, שהן מצוות עשה יוצאות מן הכלל שכתוב בהן העונש בתורה. אבל בכללות, מי שאינו מקיים מצות עשה אין עליו עונש, לא מדאורייתא ולא מדרבנן. יש כן דין מדרבנן, שנותנים מכות מרדות, כופים אדם לקיים את המצוה, אך מעיקר הדין מדאורייתא אין עונשים על מצוות עשה.
בדרך כלל, עשה הוא דבר שכתוב בתורה שיש לעשותו. לא תעשה הוא דבר שכתוב או ‘השמר׳ שאין לעשותו, וכך לומדת הגמרא תמיד ש׳השמר׳ הוא לא תעשה. חילוק נוסף, חשוב מאד, בין מצוות עשה למצוות לא תעשה, ומי שיודע את הכללים יודע שיש כלל ‘עשה דוחה לא תעשה׳ (יבמות ג, ב). לומדים זאת מכלאים בציצית, וממצות יבום, שהיא במקום אשת אח, שמצות עשה דוחה מצות לא תעשה.
וכאן אפשר כבר לראות חילוקים מעניינים מאד. ייתכן שיש סתירה — איני בהיר בזה, וכל מפרשי הרמב״ן כאן התייגעו מהו הפשט. שכן הרמב״ן מדבר בשני חילוקים: שמצות עשה היא כגדולה יותר, שהרי רואים שהיא גדולה, כה גדולה עד שהיא דוחה את מצות לא תעשה. ומצד שני היא כחמורה פחות, שאין מקבלים עליה עונש. איני יודע אם אי־קבלת עונש פירושה שהיא חמורה פחות, אולי להפך, וזה יש להבין. אבל אלו הן שתי העובדות שישנן, שאנו מדברים בהן כעת אודות מצוות עשה ומצוות לא תעשה. ומן הסתם ישנן עוד עובדות רבות שיש להביא בתמונה, אך די בזה כעת.
הרמב״ן: עשה מן האהבה, לא תעשה מן היראה
אומר הרמב״ן כך: פנימיות הדבר היא כזו — מצוות עשה קשורות במידה הנקראת אהבה. כל אחד יודע שביחס שבין אדם לאלוקיו, בין אדם לבין המציאות באמת, ישנן שתי מידות: אחת נקראת אהבה ואחת נקראת יראה. זה עצמו, כפי שדיברנו אחר כך, כבנים וכעבדים, זה בערך אהבה ויראה.
והרמב״ן נותן מעט מילים ומבאר: מדוע? לפי שמצות עשה עושים אותה, פירוש: אני עושה משהו שהקדוש ברוך הוא אוהב. ומהי הלשון? ‘העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו׳ (רמב״ן שמות כ, ח). באמת הוא מדבר מאהבת הקדוש ברוך הוא אל האדם, לא מאהבת האדם אל הקדוש ברוך הוא. הוא אומר שאדם העושה מה שאדונו אוהב, הדברים שאדונו מבקש ממנו לעשות, מצוותיו — אדונו אוהבו, וממילא אף מרחם עליו. ישנה מידה הנקראת אהבה, וישנה מידה הנקראת רחמנות, ואין הן ממש אותה מידה, אבל זהו ביאורה של מצות עשה שיש בה מידת האהבה.
מה שאין כן לא תעשה, אומר הוא, באה ממידת היראה. מדוע? לפי שמי שנשמר מלעשות דבר שאדונו אינו אוהב, הרי זה מפני שהוא ירא ממנו. ויש להבין היטב, שכן אפשר לומר את שניהם על שניהם: לכאורה אפשר לומר, אני עושה את שהוא רוצה, את שהוא חפץ בו, מפני שאני ירא. ואפשר לומר, אני נשמר מן שהוא אינו חפץ בו, אף מפני שאני אוהב אותו. מדוע יש לעשות את החילוק? יש כאן עניין עמוק.
מהו הביאור האמיתי של החילוק?
יש להבין שהחילוק אינו מדבר בטעמים מדוע אדם עושה מצוה. נראה לי שהרמב״ן מעלה זאת, אך אין די בבירור שאין זו כוונתו, אלא בעיקר כוונתו לחלק אחר של דבריו. שכן הטעמים מדוע אדם עושה מצוה — את שניהם אפשר לעשות מאהבה ומיראה. הכוונה היא לדבר אחר, וזה אף יכול לתרץ מדוע יש מצות עשה שעושים אותה בלא עשייה, ומצות עשה שעושים אותה בעשייה — אין הדבר לגמרי כך.
הכוונה היא לדבר אחר מעט, וזה יסייע לנו להבין מהי מצוה בכלל. זהו העיקר. שכן אם אומרים שמצוה פירושה שהקדוש ברוך הוא ציווה ואני מקיים, את שניהם אפשר לעשות מאהבה ומיראה, ואין החילוק חילוק אמיתי. ומדוע כלל יש להתייגע ולעשות רשימות לחוד, מצות עשה ומצות לא תעשה? ישנם חילוקים בהלכה, יש לדעת עשה דוחה לא תעשה. אבל עשה דוחה לא תעשה עצמו, אומר הרמב״ן, הוא מטעם זה: לפי שמצות עשה מן האהבה ומצות לא תעשה מן היראה, והאהבה גדולה מן היראה, לכן מצות עשה דוחה לא תעשה.
במילים אחרות, יש להבין טוב יותר את מהות מצות עשה ומצות לא תעשה, וכך אפשר יהיה להבין את הכל אחרת, ולהבין אף מהי מצוה. והביאור הוא כך, כן נראה לי. לא תעשה פירושו שישנן בעיות בעולם, ישנם דברים שאינם טובים. ישנם מצבים שונים שאינם טובים, פעולות שונות שאינן טובות, אנשים שונים שאינם טובים, כל מיני דברים שאינם טובים. ומדברים שאינם טובים יש להתרחק. ‘אינו טוב׳ פירושו שהקדוש ברוך הוא שונאו, פירושו דברים רעים בעיני אדונו.
ויש להבין את הסוד הבא: שיראה, שמתכוונים כאן בעצם לכאורה ליראת העונש. חילוק האהבה והיראה כאן אינו ‘לירא׳ ו׳לאהוב׳. חילוק האהבה והיראה כאן הוא: אהבה היא כשהולכים אל דבר, אהבה היא משיכה חיובית, אני רוצה משהו. כלומר, ישנם דברים בעולם שהם טובים, שהקדוש ברוך הוא אוהבם, הם דברים טובים, וטוב לעשות דברים טובים, טוב ללכת אל דברים טובים, להישאר בהם וכן הלאה. וישנם דברים רעים, ורע ללכת אליהם.
המידה הנקראת שעושים את הטוב, שעושים את המתוק, את האור, את העונג, נקראת אהבה, שהוא נמשך. והתכונה הנקראת שבורחים, שאין הולכים אל שאינו טוב, נקראת יראה. יראה אין פירושה כאן לירא מן האדון. יראה פירושה באמת שהוא ירא — לא מן… הרמב״ן אומר יראה מן האדון, אך נראה לי נכון יותר לומר שהוא ירא מן הדבר, כדרך שקורים לזה יראת חטא. יראת חטא — האם הוא ירא מן הקדוש ברוך הוא או מן החטא? מפני שהוא ירא, פירושו שהוא הולך. יראה פירושה שהוא הולך. לא יראת הרוממות, שהיא יותר כאהבה, אלא יראה כאן פירושה שהוא הולך.
ומאחר שיראה פירושה שהוא הולך — יש בו מידת היראה, ובאמת הוא נעשה קרוב יותר אל הקדוש ברוך הוא אף במידת היראה, אין הוא הולך מן הקדוש ברוך הוא, אלא הולך מן הדברים שהקדוש ברוך הוא שונאם. וזה פירושו שיש בו מידת היראה. זהו סוד מידת היראה.
שני סוגי עבודות: זכור ושמור
וכעת אנו מבינים שישנם שני סוגי מצוות. אין זה סתם ‘הפֹך בה תמצא׳ ללומדים, שידעו כללים שונים בהלכה, שעל זה מקבלים מלקות ועל זה מקבלים דבר אחר. החילוק הוא, במילים אחרות, שכביכול ישנם דברים רצויים ודברים שנואים, דברים לא טובים, דברים שיש לירא מהם — כביכול הקדוש ברוך הוא עצמו ירא מהם, לא שהוא ירא מהם, אלא שהוא מרחיקם, דברים שהוא מתעבם, שהוא שונאם.
וישנם שני סוגי אנשים אפשר לומר, ישנם שני סוגי עבודות, לא סתם אותו דבר, אלא שני סוגי עבודות שונים לגמרי. ישנה עבודה שהיא סוג של מידה טובה, סוג של פעולה שנקראת לעשות את הטוב, לבקש לחולל את הדברים הטובים. וישנה מידה הנקראת שמור, להישמר מן הדברים שאינם טובים.
וכעת מובן, עלי לשמוע ששני הדברים אינם נפרדים זה מזה. ועם כל זה, אין אפשר לעשות דברים טובים בעת שעושים אותם בדרך רעה, במקום רע. מי שעושה רק מצוות עשה ואין בו יראה, אין הוא אדם. ועם כל זה, יש הרבה אופנים שעשה דוחה לא תעשה, ויש סתירה.
וכאן עלי לומר שהתורה — וזה העיקר שהיה עלי לסיים היום — התורה אינה תורה שהרמב״ן חידש, אלא זה באמת פשט פשוט. אומר הרמב״ן שזהו הסוד, זהו זכור ושמור. זכור הוא מה שעושים כן, מידת זכר, בבחינת הזכר, כדרך שמידת הזכר היא שהוא עושה. שמור הוא מידת נקבה, שהיא אינה עושה, היינו לילה, שבלילה ישנים, אין עושים, אך בלילה יש יראה. יש לוודא שלא יבואו שונאים, שלא יבואו קליפות, שלא יבואו דברים שאינם טובים.
סוד “זכור ושמור בדבור אחד נאמרו”
הסתירות שבתורה
ואומר הרמב״ן, כשמסתכלים רואים שזה ממש פשט פשוט. אצטרך בשבוע הבא להתחיל שוב מנושא זכור ושמור. יש לי בראש שכבר דיברתי בזה פעם אחת, אך אני בא כבר מאוחר מאד ועלי לסיים. הנושא הוא כך: כתוב בגמרא, ובמדרש המכילתא כתוב, והגמרא מביאתו במקומות מעניינים בהלכות ראש השנה, במסכת ראש השנה, בנושא ‘תרי קלי לא משתמעי׳. אבל אומרת הגמרא, במדרש המכילתא כתוב, ‘זכור ושמור בדבור אחד נאמרו׳ (ראש השנה כז, א). כלומר, ישנה סתירה. בואתחנן כתוב ‘שמור את יום השבת׳ (דברים ה, יב), וביתרו כתוב ‘זכור׳ (שמות כ, ח). והוקשה לגמרא מה זה אומר.
והרמב״ן מאריך לומר שאין הכוונה סתם שהוקשה מדוע ישנם שינויים בין שתי הדברות, שכן ישנם שינויים שונים, וכבר אמר האבן עזרא שאין זו בעיה: התורה, כאן כתובה ו׳ וכאן אין כתובה ו׳, אין הכרח שיהיה ממש אות באות אותו הדבר. כך אומר האבן עזרא, ונראה שהרמב״ן מסכים לזה אילו היה זה אמת. אבל הרמב״ן אומר, והאבן עזרא אומר אותו דבר על זכור ושמור — אומר הרמב״ן: לא, זו טעות. האבן עזרא טען שהכוונה לאותו דבר, והרמב״ן טען שאין הכוונה לאותו דבר. שמור פירושו לא תעשה, וזכור פירושו עשה, פירושו כן לעשות, ואין זו אותה לומדות. כיצד ייתכן שתאמר שזהו אותו דבר?
הוא אומר, הרמב״ן מבאר, שמה שהגמרא והמדרש עושים עסק שלם מ׳זכור ושמור בדבור אחד נאמרו׳ — אין אדם יכול לומר שכביכול המדרש נותן תירוץ, שהקדוש ברוך הוא אמר את שניהם כאחד, שהרי אדם אינו יכול לומר את שניהם כאחד, והקדוש ברוך הוא כן. אומר הרמב״ן, אין זה כפשוטו, שכן אתה יכול לומר אותו תירוץ. הכוונה: כתוב כאן זכור ושם כתוב שמור, ובדבור אחד נאמרו, אומר הקדוש ברוך הוא, אמור את שניהם. ומדוע היה עליו לומר את שניהם? מה הוא רוצה?
אומר הרמב״ן: לא. המדרש מתכוון לומר, ראשית, הבנת שזו לומדות, וזו מצות עשה ומצות לא תעשה, אבל אין זה די. באמת ישנן שתיים. אכן יש בשבת מצות עשה, לעשות קידוש ושביתה, ולקיים מצות עשה של שמירת שבת, ולא לעשות מלאכה. הקדוש ברוך הוא יכול לומר לחוד. מה שכתוב במדרש ‘זכור ושמור בדבור אחד נאמרו׳, אומר הרמב״ן, הכוונה לסוד. אין הכוונה כפשוטו כלל.
המכילתא: סתירות עשה ולא תעשה
והאמת, ואבקש לתת את הרקע לסוד הלאה — הרמב״ן קופץ ישר אל הסוד, אני מבקש לתת את הרקע לסוד — וזה כתוב בפירוש במכילתא, אין זה חידוש של המקובלים. כתוב בפירוש במכילתא, אומרת המכילתא כך: ‘זכור ושמור שניהם נאמרו בדבור אחד׳ (מכילתא יתרו). ומבארת המכילתא: מה כוונתי בלומר ‘שניהם נאמרו בדבור אחד׳? אומר הוא כך: הקדוש ברוך הוא אמר את שני הדברים בדבור אחד.
מצד אחד כתוב ‘מחלליה מות יומת׳ (שמות לא, יד), ומצד שני כתוב ‘וביום השבת שני כבשים׳ (במדבר כח, ט). ואיזה יש להקריב, לשחוט בשבת, שהיא אחת מל״ט המלאכות, או לא?
דוגמה נוספת: כתוב בפסוק אחד ‘ערות אשת אחיך לא תגלה ערות אחיך היא׳ (ויקרא יח, טז), ובפסוק שני כתוב ‘יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה׳ (דברים כה, ה). סתירה.
דבר שלישי: כתוב ‘לא תלבש שעטנז׳ (דברים כב, יא), וכתוב ‘גדילים תעשה לך׳ (דברים כב, יב). הרי אחת, שתיים, שלוש, ארבע סתירות.
ומשום כך אומרת המכילתא ‘שניהם נאמרו בדבור אחד, מה שאי אפשר לאדם לומר כן׳, כמו שכתוב ‘אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי׳ (תהלים סב, יב), ‘הלא כה דברי כאש׳ (ירמיה כג, כט), שרש״י מבאר שהוא מתפרש לכמה ניצוצות. במילים אחרות, המכילתא מעלה, שבאמרי ‘זכור ושמור בדבור אחד נאמרו׳, אין כוונתי שהקדוש ברוך הוא הוא בבחינת קסם, שהקדוש ברוך הוא יכול הכל, שהוא יכול לומר פעמיים. אף אדם יכול, ששני אנשים אומרים יחד — אמנם זו בעיה, תרי קלי לא משתמעי — כך הוא אומר: ‘שאין פה יכול לדבר ואוזן יכולה לשמוע׳. מה יש בזה שהקדוש ברוך הוא אומר בדבור אחד ואתה אינך יכול לשמעו?
המכילתא מבארת שאין כוונתו לומר בפשטות שהקדוש ברוך הוא אמר. מה אמר הקדוש ברוך הוא? חקירה היסטורית, איני יודע, אין זה נושא המכילתא. מה שהמכילתא מתכוונת לומר הוא שישנן מצוות רבות שהעשה שבהן והלא תעשה שבהן הם סתירה. אין לחלל את השבת, אין לעבוד בשבת, ויש כן להקריב קרבנות שבת. אין לעשות עריות של אשת אח, ויש כן לעשות יבום. אין ללבוש שעטנז, ויש כן ללבוש ציצית. כלומר, ישנה כאן סתירה של עשה ולא תעשה.
התירוץ: שניהם באים מאותו דבר
הן יש לנו הכלל, אכן ההלכה אומרת שעשה דוחה לא תעשה. יהודי הלכתי יאמר: “נו, נתרצה הקושיה, עשה דוחה לא תעשה, הרי יש כלל.” כיצד? האם זה דבר טוב? במילים אחרות, האם דבר טוב לישא אשת אח, או דבר רע? לאו פירושו שזה דבר רע. עשה, יבום, אומר שזה דבר טוב. והתירוץ הוא ‘שניהם נאמרו בדבור אחד׳. במילים אחרות, אצל הקדוש ברוך הוא — יש להבין את התורה באופן אלוקי. כשאומרים שהתורה היא תרי״ג מצוות עשה ולא תעשה, טמון בזה סוד עמוק כזה. ובזה טמון סוד ‘זכור ושמור בדבור אחד נאמרו׳. ובזה טמון: מהי מצוה? אין זה כה פשוט.
אינך יכול לומר שמן הדברים הרעים יש לברוח לגמרי, ואת הדברים הטובים יש לעשות תמיד. גם בדברים הטובים ישנם כללים, כפי שיש לגמרא כללים: עשה אינו דוחה לא תעשה שיש בו כרת, אינו דוחה לא תעשה ועשה, וכדומה. ישנם כללים מתי אין הדבר כן. אך גם ישנם כללים ההולכים להפך ממה שהיית חושב. אתה אומר שאין לחלל שבת לעולם, ובבית המקדש מותר — מותר לך להקריב קרבנות שבת. ולא רק שמותר, אלא שחייבים.
והרמב״ן מוסיף את הבעיה, שכן באהבה יש חירות. אחד שואל: “כן, אני אוהב כל כך — כמו שאומרים, אני אוהב כל כך את הקדוש ברוך הוא — אני רוצה לתקוע שופר בראש השנה שחל בשבת.” באה הגמרא ואומרת: “לא.” אף על פי שזה חשש קטן, שופר של ראש השנה אינו מחלל את השבת, אף דברים שבשבות. לפי מפרשי המשנה, שאין הדבר הולך, שהיראה גוברת על האהבה. וזו ההכרעה שהחכמים הבינו מ׳זכור ושמור בדבור אחד׳, שכאן ההכרעה אחרת.
שלמות ההבנה של מצוה
אבל ‘זכור ושמור בדבור אחד׳ מעלה ששלמות ההבנה של ביאור מצוה — ונבארנו בעזרת השם טוב יותר בשבוע הבא, ומי ששמע את השיעור מיום רביעי יוכל להתקשר עם דברים מסוימים — שלמות ההבנה של מהי מצוה, יש להבין שהחיובי והשלילי, הפעולה שטוב לעשותה וההישמרות ממה שיש להישמר, באים מאותו דבר, אותו דבר הם. ישנו כאן דבר ש… אדם אינו יכול להבינו, אך הקדוש ברוך הוא יכול בדבור אחד לעשות את שני הדברים. וכשעושים מצוות באמת, אף אנו יכולים.
ומהו הביאור? אנו שומרים שבת, ומביאים שני נרות שבת, שני הדסים, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. כלומר, אנו מעלים ‘זכור ושמור בדבור אחד׳. זהו בבחינת ‘ושמרתם את משמרתי אני ה”. הקדוש ברוך הוא אחד, הוא יכול לומר אחד, והאמונה שהקדוש ברוך הוא אחד — שתוכל לומר אחד.
ואיני אומר אלא הקדמה כאן, שכאן טמונה השגה עמוקה מאד של מהי מצוה. זה עמוק הרבה יותר ממה שרוב האנשים מבינים. ומובן שעל פי זוהר זה בנוי, שכן למצוות יש בהן מדרגת השכינה ומדרגת הזעיר אנפין — שהיא מדרגת זכור — והיחוד של שניהם, זה מה שעושה מצוה. ובלא זה אין שום מצוה באמת שאינה עשה ולא תעשה. כפי שאנו מבינים, כל עשה פירושו “ואל תעשה שלא”, וכל לא תעשה פירושו “ועשה שלא”. הרי זו רק דרך של אמירה, רק לומדות. אבל אם אין אדם מבין שהעשה ולא תעשה, הזכור ושמור של כל מצוה — חסר לו עיקר היחוד, חסרה לו האלוקות של המצוה. שכן אז הוא אומר שהמצוה היא דבר אנושי, ויש לומר שזהו דבר שרק הקדוש ברוך הוא יכול לעשותו. זהו ביאור שזו מצות ה׳. כפי שאומר הזוהר, ‘פקידא דמרא עלמא׳, זו מצות ה׳, מצות אדון העולם, ולא סתם מצוות.
וזהו הסבר הרקע של הקדמות הזוהר. ובזה ימשיכו.
תמלול מלא 📝
מצוות אדון העולם: די סוד פון תרי״ג מצוות און זכור ושמור
הקדמה: וואו מיר האלטן
רבותי, היינט איז ערב שבת קודש פרשת שופטים, דער ערשטער שבת פון חודש אלול תשפ״ו. וואו מיר האלטן איז דער צווייטער שיעור אויף די חלק הזוהר הנקרא פקודין דמרא עלמא, מצוות אדון העולם. אין די פריערדיגע שיעור האבן מיר אביסל געדזשאמפט ווייטער, all the way, צו די צווייטע מצוה פון לעבדו בכל לבבכם, based אויף די thought אז די הקדמה, די ערשטע מצוה, האבן מיר שוין געלערנט. מ׳דארף אבער צוריקגיין צו די הקדמה און מסביר זיין וואס אונז קענען פארשטיין דערפון.
ס׳איז געווען די וואך א שיעור אין מאנסי, מקושר מיט די ושמרתם את כל מצותי ועשיתם אתם, וואס דאס איז די הקדמת הפקודים פון די זוהר. איך גיי דא אריינגיין אביסל מער על דרך הקבלה, און געבן די structure און background פון די דרוש וואס גייט דא פאר.
וואס איז די טייטש א מצוה?
אונז ווילן לערנען וועגן מצות השם, און ס׳פעלט אויס א הקדמה אויף צוויי זאכן. איין זאך: וואס איז די טייטש א מצוה? די צווייטע זאך, וואס וועט אפשר העלפן פארשטיין די ערשטע: וויפיל סארטן מצוות זענען דא?
אסאך מאל ווען מען קריכט אריין אין א זאך און מען צוטיילט עס אויף זיינע חלקים, העלפט עס בעסער פארשטיין וואס די זאך איז. ובפרט אז מ׳איז מתבונן וויאזוי צוטיילט זיך די זאך, ווייל דאס געבט אונז ארויס וואס א זאך איז. למשל, א מענטש איז באשאפן געווארן פון פארשידענע אברים; מ׳קען אים צוטיילן אויף פארשידענע וועגן: זיין שכל ווערסעס זיינע פילינגס ווערסעס זיינע פעולות, די הענט ווערסעס די פיס, העכערע חלקים ווערסעס נידריגע, אינסייד ווערסעס אוטסייד. די אלע אופנים וויאזוי מ׳צוטיילט עס לערנען אונז אויס, ווען מ׳לייגט עס צוריק צוזאם, וואס די זאך איז און וואס זי דארף טון, פון פארשטיין יעדע חלק. און יעדער איינער לויט ווי ער פארשטייט וואס ער איז, אזוי צוטיילט ער אנדערש די חלקים.
פארוואס רעדן ספעציפיש פון “מצוות”?
די זעלבע זאך איז אין די זאך וואס הייסט מצוות, און מ׳דארף דאס קלארער ארויסגעבן. קודם פעלט אויס צו פארשטיין פארוואס מ׳זאל בכלל רעדן פון די זאך וואס הייסט מצוות. אונז זענען צוגעוואוינט צו זאגן אז א איד איז א שומר תורה ומצוות – ער פאלגט די תורה און די מצוות – און דאס איז א דאפלטע לשון. ס׳איז פשוט׳ער פשט אין ספר דברים, וואו ס׳שטייט אסאך מאל התורה והמצוה, און שוין אין ספר שמות ווען ס׳שטייט תורה, מצוה, חוקים, משפטים. אלע פיר לשונות נרדפים וואס מיר זאגן ביי מעריב, תורה ומצוות, חוקים ומשפטים, אותנו לימדת.
פשוט׳ער פשט איז, אזוי ווי אלע שמות נרדפים, אז אלעס רעדט זיך וועגן די זעלבע זאך. ועם כל זה געבט יעדער איינער ארויס אן אנדערע אספעקט, אן אנדערע חלק פון די זאך. וועגן דעם זעט מען פשט אז אמאל זאגט די תורה המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם, אמאל ושמרתם חקותי, וכדומה – אלעס מיינט היטן די מצוות.
אבער ס׳איז כדאי צו מעורר זיין אז ס׳איז דא א גאנצע היכל, א גאנצע עולם, וואו מ׳רעדט בעיקר אין די נוסח פון מצוות. דאס הייסט, מ׳פארשטייט אלעס אנדערש אלס אן אספעקט פון די מצוות, און וואס מ׳רעדט וועגן איז טון די מצוות. ס׳זענען אבער דא אנדערע היכלות, אנדערע וועגן, וואו מ׳רעדט מער פון תורה, אנדערע רעדן מער פון משפטים אדער חוקים, אנדערע פון טוב וישר בעיני ה׳, און נאך נוסחאות.
אויב מ׳רעדט ספעציפיקלי אויף מצוות, דארף מען כאפן אז מצוות איז אזא סארט זאך – ס׳איז א וועג פון קוקן, א וועג פון לעבן, א וועג פון טראכטן וועגן אלעס. ס׳איז אפשר נישט די איינציגסטע וועג, און ס׳ווענדט זיך וועלכע סארט מענטשן, וועלכע סארט דור, און וועלכע סארט נפש וואס וויל טראכטן וועגן מצוות.
דער זוהר איז געבויט אויף פרשיות, נישט מצוות
דער זוהר הקדוש אליינס, וואס איז א געוויסע אראפגעשריבענע חיות התורה, איז על פי רוב נישט געבויט אויף מצוות, נאר אויף פרשיות, אויף די סדר הפרשיות. ס׳איז אוודאי דא אין דעם מצוות, אבער ס׳איז נישט די זעלבע זאך ווי מאכן מצוות פאר די סדר.
די זעלבע זאך אין משניות: ס׳איז דא ששה סדרי משנה, נישט תרי״ג מצוות. די גמרא איז געבויט אויף די סדר המשנה. ס׳איז אלץ דעם סדר וואס מ׳קען רופן די סדר פון תורה אדער די סדר פון זמן. אין תורה שבכתב לערנען מיר די סדר הפרשיות, די סדר השנה – מ׳גייט יעדע יאר אדורך די חמשה חומשי תורה. דאס איז אנדערע סדרים, נישט די סדר המצוות.
ווער האט עומד געווען אויף די סדר המצוות? די סדר המצוות איז די התבוננות וויאזוי מ׳קוקט אויף די זאך. ס׳איז דא עפעס א דבר נעלם – די אלע נוסחאות, תורה, מצוות, חוקים, משפטים, זענען אזוי ווי כלים, אזוי ווי די סקריפטשענס פאר עפעס. מ׳קען זאגן עפעס א חיות, א לעבן, אן אהבה, אזוי ווי מ׳זאגט אהבת עולם – עפעס א זאך וואס זיי זענען אלע וועגן פון אנכאפן.
דער היסטארישער מקור פון סדר המצוות
די מימרא פון רבי שמלאי און די אזהרות
דער מקור פון טראכטן פון די סדר המצוות איז אין די מימרא פון רבי שמלאי אין מסכת מכות, וואס איז א מדרש. פראקטיש איז דער מנהג געווען צו רעדן דערפון וועגן חג השבועות, ווען אסאך אידן האבן געשריבן אזהרות – ליסטס פון די מצוות – געבויט אויף דעם וואס שבועות האבן מיר באקומען די תורה. אסאך אידן האבן דאס פארשטאנען אלס א סדר תפילה.
איך וויל ארויסגעבן אז דער נוסח פון אויסרעכענען די תרי״ג מצוות האט זיך אנגעהויבן מער פון תפילה ווי פון תורה. שבועות וויל א איד ארויסברענגען די אהבה, די קאך פון וואס הייסט מתן תורה, רעדט מען אדער פון עשרת הדברות אדער פון תרי״ג מצוות.
וועגן דעם ברענגט רש״י בשם רב סעדיה גאון – און איך מיין אז אויך אנדערע וואס האבן געשריבן אזהרות זענען געגאנגען מיט די מהלך – אז די גאנצע תורה, אלע תרי״ג מצוות, זענען א פירוש און כלול אין די עשרת הדברות. שבועות רעדט מען פון די עשרת הדברות ווייל די מעשה פון מתן תורה שטייט אז מ׳האט זיי באקומען. נאכדעם שטייט והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם (שמות כד, יב), און זאגט רש״י בשם רב סעדיה גאון אז אין דעם איז כלול די תרי״ג מצוות.
דארט איז דער מקור, דער ערשטער פלאץ וואו אידן רעדן וועגן תרי״ג מצוות. נישט ווען מ׳לערנט – מ׳לערנט משניות, גמרא, חומש, פרשיות – אבער דא לערנט מען תרי״ג מצוות, על סדר פון עשרת הדברות, ווייל דאס איז די סדר הופעה, ווי די פיוט פון שבועות זעט אויס. ס׳קומט אויס אז די סדר המצות גייט אויף די סדר עשרת הדברות – אנכי, לא יהיה לך, לא תשא – און אויף דעם סדר האט מען אריינגעלייגט די מצוות וואס ווערן קאנעקטעד מיט דעם סדר.
דער רמב״ם: די גאנצע תורה אלס סדר המצוות
נאך רב סעדיה גאון און די אנדערע מוני המצות – די הלכות גדולות, די אזהרות פון אנדערע פייטנים און חכמים – איז געקומען דער רמב״ם, וואס האט איבערגעשריבן די גאנצע תורה אלס סדר המצוות. ס׳איז א גאנצע נייע בליק, א גאנצע נייע השגה אין די תורה: אנשטאט זאגן ס׳איז דא א תורה פון בראשית ביז לעיני כל ישראל, אדער משניות פון ברכות ביז עוקצין, איז דא יעצט תרי״ג מצוות.
דער רמב״ם אין זיין הקדמה צו ספר המצוות קריטיקירט שטארק די פריערדיגע מוני המצות אז זיי האבן נישט גוט גערעכנט, און ער זאגט קלאר אז אסאך פון זיי זענען געווען פייטנים און נישט רבנים. זייער דזשאב איז נישט געווען איבערצושרייבן די גאנצע תורה; זיי האבן געשריבן א פיוט צו ארויסברענגען ווי שיין די תורה איז, א שיינע מדרש, דורך די ליסט פון תרי״ג מצוות וואס גייט אויף די ליסט פון עשרת הדברות. זיי האבן נישט געמיינט צו מאכן א הלכות ספר געבויט אויף די תרי״ג מצוות.
דער רמב״ם איז דער ערשטער, אדער כמעט דער ערשטער, וואס האט מחליט געווען: אויב די תרי״ג מצוות זענען די כללים, די ליסט פון אלע מצוות אין די תורה, דארף מען עס נעמען זייער ערנסט. אויב אזוי, איז די לימוד – וואס מ׳רופט הלכה, וואס מ׳רופט תלמוד, פון וואו קומט ארויס וויאזוי א איד דארף זיך פירן זיין גאנצע לעבן – דארף מען עס איבערשרייבן על סדר המצוות. ער איז זייער שטארק מקפיד געווען וואס הייסט יא א מצוה, וואס נישט, וויאזוי ס׳ווערט צעטיילט, וועלכע מצוות ווערן צוויי, וויאזוי ס׳ווערט איינס, וואס איז מדאורייתא, וואס מדרבנן, וואס אמת׳דיג מחויב און וואס נישט. אזוי באריכות גדול אין די שרשים פון ספר המצוות, און ער האט איבערגעשריבן אלע מצוות אין די תורה על הסדר.
זיין גרויסן ספר, משנה תורה, איז אויך געגאנגען אויף אן ענליכע סדר, ענליך צו די סדר פון עשרת הדברות – ער הייבט אויך אן מיט אנכי. די אלע מצוות זענען מסודר על הסדר לויט די ענינים. אבער די עיקר חידוש איז אז די תורה איז יעצט געווארן א רשימה על סדר המצוות. דאס איז דער חידוש פון דער רמב״ם.
דער ספר החינוך: מצוות על סדר הפרשיות
אינטערעסאנט אז רוב אידן, ווען מ׳פרעגט זיי וואס איז די ערשטע מצוה, זאגן זיי פריה ורביה. דאס איז נישט אמת – אין דער רמב״ם, און אין אלע אזהרות וואס גייען לפי סדר עשרת הדברות, איז די ערשטע מצוה אנכי ה׳ אלקיך (שמות כ, ב). פון וואו קומט דער געדאנק אז די ערשטע מצוה איז פריה ורביה? פון א ספר וואס הייסט ספר החינוך.
דער ספר החינוך האט מקבל געווען פון דעם רמב״ם אז די תורה איז תרי״ג מצוות, אבער ער האט געזען אז מענטשן לערנען נישט קיין סדר המצוות. די לעבן פון א איד, און די סדר הלימוד, איז נישט אויסגעשטעלט אויף תרי״ג מצוות. חוץ פון שבועות – ווען מ׳זאגט די תרי״ג מצוות אין די פיוט פון מוסף אדער ביי תיקון ליל שבועות – איז נישטא קיין סדר לימוד תרי״ג מצוות, חוץ די וואס לערנען משנה תורה. דער רמב״ם האט נישט מצליח געווען צו טוישן די סדר פון אלע ישיבות; זיי לערנען, סיי בזמן רמב״ם סיי נאכדעם, נאך אלץ א סדר פון די משניות און די תלמוד, וואס איז אויך נישט די סדר המצוה.
די עיקר לימוד: סדר פרשת השבוע
וועלכע סדר לערנט מען יא, די עיקר לימוד התורה וואס אלע אידן זענען שותפים, מקטן ועד גדול? די סדר פון פרשת השבוע. דאס איז זייער וויכטיג – מ׳לערנט אויס מענטשן וואס גייען זיין מנהיגים, רבנים, משפיעים, אז זיי זאלן זיכער מאכן צו לערנען גאר גוט די חומש מיט ערנסטקייט, ווייל די רעשט פון זייער לעבן גייען זיי זאגן יעדע וואך א תורה אויף די וואכעדיגע סדרה. ס׳איז א שאד אז דאס איז די עיקר לימוד און מ׳לערנט עס נישט מיט ערנסטקייט, כאטש חומש רש״י.
די עיקר לימוד – נישט די בני תורה וואס זיצן אין ישיבה, נאר די בעלי בתים, די המון, כלל ישראל, די ווייבער, די קינדער – יעדער איינער לערנט די פרשה, און די רבנים און מנהיגים קוקן אויף קול הלשון, קול התורה, נאך א שיעור אויף די פרשה. מ׳דארף אביסל אויפהייבן די לעוועל פון א שיעור אויף די פרשה, ווייל דארט לערנט מען די תורה.
דאס איז געווען די דזשאב פון די ספר החינוך. אזוי זאגט אויך די הקדמת הרמב״ן על התורה; דער ספר החינוך איז געווען אביסל נאך די רמב״ן, אין די זעלבע געגנט, און זיי ביידע זאגן: אויב מ׳וויל אויסלערנען די אידן די תורה אמת׳דיג, וואלט געווען א גוטע זאך צו גיין על סדר הפרשה. דער ספר החינוך האט איבערגעשריבן די גאנצע סדר פון די רמב״ם, און ער האט געקוקט ביי די רמב״ם ווער איז די מצוה און פון וועלכע פסוק, און אריינגעשריבן אין יעדע פרשה וויפיל מצוות זענען דא, מיט אביסל הלכות, מדרשים, אגדות און מוסר על סדר הפרשיות. ער זאגט קלאר אז ער וויל אז די קינדער וואס גייען אין שול זאלן שמועסן צווישן זיך וויפיל מצוות ס׳איז דא די וואך און וואס זענען די הלכות. ער צייכנט צו יעדע מאל אין וועלכע גמרא ס׳שטייט די הלכות, פאר ווער ס׳וויל מרחיב זיין.
ס׳קען אפילו זיין אז נישט אלעמאל האט ער מכוון געווען על האמת פון וועלכע פסוק קומט אמת׳דיג די מצוה, ווייל דער רמב״ם׳ס דזשאב איז נישט געווען צו גיין על סדר התורה. דער רמב״ם האט געוואלט וויסן וואס די מצוות זענען; ווען א מצוה קומט פון צוויי פסוקים, האט ער אמאל געברענגט איין פסוק ווייל ס׳איז פשוט׳ער און קלארער.
דער חינוך האט אויסגעלערנט די מצוות על סדר הפרשיות, וועגן דעם זאגן רוב מענטשן אז די ערשטע מצוה איז פריה ורביה, ווייל דאס שטייט שוין אין פרשת בראשית. הגם על פי רמב״ם איז נישט אינגאנצן ריכטיג צו זאגן אז ס׳איז דא א מצוה אין פרשת בראשית, און ס׳איז דא פארשידענע חקירות אין דעם.
ס׳איז אביסל אזוי ווי הרכבה, אביסל א כלאים, ווייל אויב מ׳וויל לערנען סדר המצוות, איז דא א גרויסע אור, א גרויסע קלארקייט, וואס איז נישט ווען מ׳לערנט אז פרו ורבו איז די ערשטע מצוה. פאר די קינדער וואס חזר׳ן זיך איין תרי״ג מצוות דארף מען זאגן, ס׳איז דא אזעלכע פראגראמען, אז מ׳טאר נישט גיין אויף די סדר פון ספר החינוך, נאר אויף די סדר פון די רמב״ם. די סדר פון ספר החינוך איז סתם א סדר הפרשה, די מהלך גייט אין די מהלך פון די פרשת השבוע. אבער די תרי״ג מצוות איז א נייע סדר, א גאנצע חכמה, א גאנצע אור, אין וואסערע סדר איז דא אין די תרי״ג מצוות. ס׳איז דא אן אור אין די עיון און די הבנת הדברים, און אויך אין די חיים, אויב א מענטש וויל לעבן אזוי.
דער זוהר און סדר המצוות
די ספרים אין די זוהר וואס גייען על סדר המצוות
יעצט קומען מיר אן צו אונזער ספר הזוהר. רוב זוהר איז א סדר הפרשיות און נישט א סדר המצות; אפילו ווען ס׳איז דא א מצוה, מאכט ער נישט קיין עסק פון די מצוות אין די פרשיות דוקא. אבער די מחברי הזוהר האבן יא געשריבן א ספר המצות – אפשר מער ווי איין ספר. דער זוהר האט יא געהאט אן אינטערעס אין דעם סדר וואס הייסט מצוות: צו פארשטיין די תורה על סדר המצות, און די מצוות על סדר התורה.
וועגן דעם זענען דא צוויי אדער דריי חלקים אין די זוהר. דער ערשטער איז דער חלק וואס אונז לערנען יעצט, וואס הייסט פקידין, וואס איז בלשון דער עיקר הזוהר. ער גייט נישט אדורך אלע תרי״ג מצוות, נאר אסאך מצוות – זעקס און פערציג, פופציג – מער ענליך צו סדר הרמב״ם, כאטש נישט ממש. די זעלבע זאך איז דא רעיא מהימנא, וואס איז אויך מפרש א ספר המצוות. אין די דריטע פלאץ איז דא אין די הקדמת הזוהר א ליסט פון עלף אדער פערצן מצוות – איך געדענק נישט די נאמבער – וואס די זוהר גייט אדורך אלס סדר המצוות צו פארשטיין די תורה.
די דרוקערס און די צומישעניש פון די ספרים
יעצט איז ס׳אביסל אייראניק, און מ׳זעט ווי אידן לאזן זיך נישט אזוי שטארק פון די סדר המצוות. למעשה איז די עיקר סדר הלימוד פון די אידן נאך אלץ אין די סדר הפרשיות. ווען מ׳האט געדרוקט די זוהר, האט מען נישט געדרוקט די ספרים ריכטיג, פאר די זעלבע ריזען. די וואס האבן עס געדרוקט האבן געוואלט מאכן א גוטן ספר וואס דער עולם זאל קויפן און ליינען, און דערפאר דארף עס זיין על סדר פרשת השבוע.
סאו די דרוקערס האבן גענומען די צוויי ספרים וואס דער זוהר האט געשריבן על סדר המצוות (די הקדמת הזוהר איז געבליבן עקסטער), זיי צושטיקלט, און ארויסגענומען יעדע שטיקל לויט וועלכע פרשה זיי האבן געטראכט אז ס׳האט געהערט – וואו דער פסוק פון די מצוה שטייט – אזוי ווי דער חינוך האט געטון פאר דער רמב״ם, און אריינגעשריבן די שטיקלעך זוהר דארט. דאס האט גורם געווען א גרויסע צומישעניש. אסאך מאל איז די שטיקל פון די מצוות פון ספר רעיא מהימנא, וואס איז ממש אן עקסטערע ספר, און אמאל פון די ספר וואס הייסט פקידין, און נישט יעדער האט געוואוסט אז ס׳איז צוויי אנדערע ספרים. ס׳קאנעקט זיך נישט מיט די שטיקל פארדעם, נישט מיט די שטיקל נאכדעם, און מענטשן האבן געטראכט אז ס׳איז א צומישטע ספר, שווער צו פארשטיין.
חוץ וואס מ׳זעט אז די אריז״ל און די גר״א האבן געשריבן אויף די זייט פון זייער זוהר די ריכטיגע סדר וויאזוי מ׳דארף עס לערנען, איז דאס אלעס מבואר אין די הקדמה פון די ספר רעיא מהימנא וואס מ׳האט לעצטנס געדרוקט די לעצטע פאר יאר, כדי מ׳זאל קענען לערנען.
די מצוות איז א פנימיות׳דיגע אידישע מושג
מיר האבן קלאר געמאכט אז ס׳איז נישט גענוג צו זאגן אז ס׳איז א משל מיט א נמשל, אדער אז ס׳איז דאס זעלבע כמו שהוא למעלה כן הוא למטה – אזוי ווי ביי א מענטש איז דא פארשידנארטיגע מדות, איז אויך ביי דער אויבערשטער, אדער די טיפערע זאך וואס די מקובלים זאגן, אז א מענטש וואס פירט זיך אין די מדות החסד איז מעורר ביי דער אויבערשטער די מדות החסד.
וואס מיין איך צו זאגן? אז אנשטאט ארויסברענגען פון אינדרויסן אז ס׳איז דא די נושא פון תרי״ג מצוות ווי א law book – אז יעדע נארמאלע לאנד האט א ליסט פון געזעצן, און דער רמב״ם האט געטראפן אז מ׳קען זאגן דאס איז די אידישע געזעצן, זעקס הונדערט און דרייצן – דאס איז א חיצוניות׳דיגע זאך, ווי מ׳וואלט נאכגעמאכט די יונים אדער די מוסולמענער. דאס איז נישט די אידישע שפראך.
די מושג מצוות איז א פנימיות׳דיגע אידישע מושג. די מושג פון תרי״ג מצוות, און די חלוקה פון מצוות עשה און מצוות לא תעשה – וואס דאס איז די עיקר חלוקה וואס אונז גייען רעדן וועגן, כאטש ס׳זענען אפשר דא מער פנימיות׳דיגע חלוקות בתוך המצוות – איז אינגאנצן א פנימיות׳דיגע אידישע זאך אויף די אידישע שפראך. סאו דער זוהר, אנשטאט אריינגיין אין די גאנצע בעקגראונד וואס איך האב געגעבן, גייט ער גלייך צו די זאך אן די בעקגראונד. וועגן דעם, אויב מ׳לערנט זוהר אן די קאנטעקסט, פארשטייט מען נישט וואס ער וויל; אויב מ׳פארשטייט וואס ער וויל, כאפט מען אז ער רעדט די גאנצע שפראך. אנשטאט מאכן א הקדמה, זאגט ער עס פשוט אזוי ווי ס׳וואלט געווען א טייטש אויף א פסוק מיט א מדרש, א רמז און א סוד – אבער דאס מיינט ער.
סאו די הקדמת הפקודים רעדט זיך עקזעקטלי וועגן דעם, דאס בין איך קאנווינסד. איך האב געמאכט א לאנגע דיטור נאר צו פארשטיין די זאך, אבער איך וויל גיין נאך אביסל ווייטער.
די סוד פון די צוויי סארטן מצוות
מצוות עשה און מצוות לא תעשה אין די מימרא
לאמיר פרובירן צו זען וואס דער זוהר האט פארשטאנען איז די סוד פון די זאך וואס הייסט תרי״ג מצוות על פי סוד. לאמיר אויסלאזן די חיצוניות׳דיגע שאלה פון די structure פון א law, און גיין אינגאנצן צו די נושא פון ר׳ סימלאי׳ס מימרא, די ערשטע מקורות׳דיגע מימרא וואס רעדט פון די תרי״ג מצוות.
די מימרא האט געזאגט אז תרי״ג מצוות ניתנו למשה מסיני (מכות כג, ב) – דאס איז זייער א וויכטיגע יסודות׳דיגע חלק – און דער וואס האט געמאכט דעם מנין המצוות האט זיך געמוזט היטן מיט די חלוקה: רמ״ח מצוות עשה כנגד איבריו של אדם, ושס״ה מצוות לא תעשה כנגד ימות החמה (מכות כג, ב).
וועגן די מער טיף אין די זוהר אליינס, וואס איז די סוד פון די רמ״ח און שס״ה, וועט מען רעדן שפעטער, אפשר אין די נעקסטע שיעור. אבער איך וויל קודם רעדן דערפון, ווייל כדי צו בויען דעם בנין וואס הייסט תרי״ג מצוות איז דאס א נייע חידוש, א נייע אור וויאזוי מ׳איז מסדר די תורה.
רבי שמלאי איז דער בעל המימרא, און ער האט אסאך מימרות אין מדרש, עוסק אין די סדר התורה. ס׳איז דא א פעימעס שטיקל פון רבי שמלאי וואס רש״י ברענגט אנהייב פרשת תזריע, כשם שבריאתו של אדם אחר חיה בהמה ועוף, כך תורתו של אדם אחר בהמה חיה ועוף (ויקרא רבה יד, א). דאס איז נאך א מקור אז רבי שמלאי האט עוסק געווען אין די נושא פון סדר התורה, ווייל ס׳איז דא א סוד אין די סדר התורה.
די כללים אין הלכה פון עשה און לא תעשה
רבי שמלאי האט, כדי צו מאכן דעם סדר, גערעדט פון די צוויי סארטן מצוות: מצוות עשה און מצוות לא תעשה. די נושא פון צוויי סארטן מצוות איז נישט די איינציגסטע פלאץ וואו מ׳רעדט וועגן דעם. ווער ס׳לערנט הלכה און גמרא ווייסט אז ס׳איז דא פארשידענע נפקא מינות, מדרגות און כללים וואס האבן צו טון מיט מצוות עשה און מצוות לא תעשה.
דער זוהר גייט גלייך צו די נושא: וואס איז די סוד פון די צוויי מדרגות, וואס הייסט עשה ולא תעשה, זכור ושמור, זכר ונקבה. איך וויל דיר געבן די בעקגראונד וואס איז נסתר ונעלם אין די זוהר. מ׳האט שוין גערעדט די בעקגראונד באופן כללי פון די מושג פון תרי״ג מצוות; יעצט וויל איך רעדן די בעקגראונד באופן כללי פון די צוויי סארטן מצוות.
דער ערשטער וואס איך ווייס וואס האט אביסל ארויסגעברענגט – נישט אינגאנצן קלאר, און מסתמא איז דא נאך א בעקגראונד וואס פעלט מיר – ווי דאס קאנעקט זיך מיט די נושא באופן כללי, אזוי ווי על פי הלכה און גמרא, פון די סארטן מצוות וואס זענען דא, דאס איז דער הייליגער רמב״ן. דער רמב״ן איז אין זיין פירוש אויף די עשרת הדברות אין פרשת יתרו, און נאכאמאל אין פרשת ואתחנן, און אין נאך צוויי פלעצער; אבער אין פרשת יתרו איז ער די מערסטע מסביר די קאנטעקסט לגבי די מצוות.
איך וויל דערמאנען צוויי זאכן וואס ער זאגט וועגן די נושא פון מצוות עשה און מצוות לא תעשה. ס׳איז דא אסאך נאך חילוקים – ווער ס׳קוקט אין ענציקלופדיה וועט זען אסאך חילוקים על פי הלכה, מדרש און גמרא.
קודם דארף מען פארשטיין: א מצות עשה איז א זאך וואס מ׳טוט, און א מצות לא תעשה איז א זאך וואס מ׳טוט נישט. דאס איז נישט אינגאנצן אקוראט – ס׳איז דא מצוות עשה וואס מ׳טוט נישט, און מצוות לא תעשה וואס מ׳טוט יא, דאס הייסט לאו הבא מכלל עשה, אפשר עשה הבא מכלל לאו. נישט אלעמאל איז די לשון המצוה די זעלבע, אבער ס׳איז דא אזא מהות פון א מצוה.
איינע פון די גרויסע חילוקים: אויף מצוות עשה איז נישט דא קיין עונש, נאר אפשר מדרבנן. מדאורייתא איז זיכער נישט דא קיין עונש, חוץ ממש יוצא מן הכלל – אפשר פסח ומילה. אבער באופן כללי, איינער וואס טוט נישט קיין מצות עשה, איז נישט דא קיין עונש נישט מדאורייתא און נישט מדרבנן. ס׳איז יא דא א דין מדרבנן, מ׳געבט מכות מרדות, מ׳פארסט א מענטש צו טון די מצוה, אבער מעיקר הדין מדאורייתא איז נישט דא קיין עונשים אויף מצוות עשה.
געווענליך שטייט אויף עשה אין די תורה אז מ׳זאל טון. לא תעשה שטייט אדער השמר אז דו זאלסט עס נישט טון – אזוי לערנט די גמרא אלעמאל, אז השמר איז לא תעשה. נאך א זייער וויכטיגע חילוק איז דער כלל עשה דוחה לא תעשה (יבמות ג, ב). מ׳לערנט אויס פון כלאים וציצית, און פון מצוות יבום וואס איז במקום אשת אח, אז א מצוות עשה איז דוחה א מצוות לא תעשה.
דא זעט מען זייער אינטערעסאנטע חילוקים; ס׳קען זיין א סתירה, און אלע מפרשי הרמב״ן האבן זיך געמוטשעט וואס איז די פשט. פון איין זייט זעט מען אז מצוות עשה איז גרעסער – אזוי גרויס אז ס׳איז דוחה די מצוות לא תעשה. פון די אנדערע זייט איז עס ווייניגער חמור, ווייל מען באקומט נישט קיין עונש. איך ווייס נישט אויב נישט באקומען אן עונש מיינט אז ס׳איז ווייניגער חמור, אפשר פארקערט; דאס דארף מען פארשטיין. אבער דאס זענען די צוויי פאקטן וואס מיר רעדן יעצט וועגן, און ס׳איז מסתמא נאך אסאך פאקטן צו אריינברענגען, אבער דאס וועט זיין גענוג פאר יעצט.
דער רמב״ן: עשה קומט פון אהבה, לא תעשה פון יראה
זאגט דער רמב״ן, די פנימיות הדבר איז אזוי: מצוות עשה האבן צו טון מיט די מדה פון אהבה. אין די רילעישאנשיפ צווישן א מענטש און זיין גאט, און אין ריאליטי אמת׳דיג, זענען דא צוויי מדות: אהבה און יראה, מער ווייניגער כבנים וכעבדים.
דער רמב״ן איז עס מסביר: פארוואס? ווייל מצות עשה טוט מען עפעס וואס דער אייבערשטער האט ליב, ווי די לשון העושה מצוות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו (רמב״ן שמות כ, ח). ער רעדט אמת׳דיג פון דער אייבערשטער׳ס אהבה צו דעם מענטש, נישט פון די מענטש׳ס אהבה. א מענטש וואס טוט וואס זיין אדון האט ליב, זיינע מצוות, האט אים די אדון ליב, און ממילא האט ער אויך רחמנות אויף אים. אהבה און רחמנות איז נישט געזייכלט די זעלבע מדה, אבער דאס איז די טייטש פון א מצוות העשיה, וואס האט אין מדת אהבה.
מה שאין כן לא תעשה קומט פון מדת היראה. פארוואס? ווייל איינער וואס היט זיך פון טון עפעס וואס זיין אדון האט נישט ליב, איז ווייל ער האט מורא פון אים. מ׳דארף אבער זייער גוט פארשטיין, ווייל לכאורה קען מען זאגן ביידע אויף ביידע: איך טו וואס ער וויל ווייל איך האב מורא, און איך היט זיך פון וואס ער האלט נישט פון ווייל איך האב אים ליב. פארוואס דארף מען מאכן דעם חילוק? ס׳איז דא עפעס א טיפע ענין.
וואס איז די אמת׳דיגע טייטש פון די חילוק?
מ׳דארף פארשטיין אז דער חילוק רעדט זיך נישט וועגן די ריזען פארוואס א מענטש טוט א מצוה. איך מיין אז דער רמב״ן געבט עס ארויס, אבער ס׳איז נישט גענוג קלאר אז ער מיינט נישט דאס. ווייל די ריזען פארוואס א מענטש טוט א מצוה, ביידע קען מען טון מאהבה ומיראה. וואס ס׳מיינט צו זאגן איז עפעס אנדערש, און דאס קען אויך פארענטפערן פארוואס ס׳איז דא מצות עשה וואס מען טוט דורך נישט טון, און מצות עשה וואס מען טוט דורך יא טון – ס׳איז לאו דוקא אינגאנצן אזוי.
דאס גייט אונז העלפן פארשטיין וואס איז בכלל א מצוה, דאס איז די עיקר זאך. אויב מ׳זאגט אז א מצוה איז נאר דער אייבערשטער האט געהייסן און איך פאלג, קען מען ביידע טון אהבה מיראה, איז דער חילוק נישט אן עכטע חילוק. און פארוואס דארף מען זיך מוטשען צו מאכן ליסטס עקסטער? נאר עשה דוחה לא תעשה אליין, זאגט דער רמב״ן, איז פאר די טעם: וויבאלד מצות עשה איז פון אהבה און מצות לא תעשה איז פון יראה, און אהבה איז גרעסער פון יראה, איז מצות עשה דוחה לא תעשה.
די טייטש איז אזוי: לא תעשה מיינט אז ס׳זענען דא פראבלעמס אויף די וועלט, זאכן וואס זענען נישט גוט – פארשידענע מצבים, פעולות און מענטשן וואס זענען נישט גוט. און פון זאכן וואס זענען נישט גוט דארף מען זיך דערווייטערן. נישט גוט מיינט דער אייבערשטער האט עס פיינט, דברים רעים בעיני אדוניו.
מ׳דארף פארשטיין די סוד ווייטער: יראה מיינט דא נישט לכאורה יראת העונש, נישט מורא האבן. די חילוק פון אהבה ויראה מיינט: אהבה איז ווען מ׳גייט צו א זאך, א משיכה חיובית, איך וויל עפעס – ס׳איז דא זאכן אין די וועלט וואס זענען גוט, וואס דער אייבערשטער האט זיי ליב, און ס׳איז גוט צו טון און צו בלייבן אין זיי. די מדה וואס מ׳טוט וואס איז גוט, וואס איז מתוק, אור, עונג, הייסט אהבה, ער איז נמשך. די תכונה וואס מ׳לויפט אוועק, מ׳גייט נישט צו וואס איז נישט גוט, הייסט יראה. יראה מיינט ער האט מורא פון די זאך, אזוי ווי מ׳רופט עס יראת חטא – האט ער מורא פון דעם אייבערשטן אדער פון דעם חטא? ווייל ער האט מורא, גייט ער אוועק. יראה מיינט ער גייט אוועק – נישט יראת הרוממות, וואס איז מער אזוי ווי אהבה.
אז יראה מיינט ער גייט אוועק, ווערט ער אמת׳דיג נענטער צום אייבערשטן אויך מיט מדת היראה. ער גייט נישט אוועק פון דעם אייבערשטן, נאר פון די זאכן וואס דער אייבערשטער האט פיינט. דאס איז דער סוד פון מדת היראה.
צוויי סארטן עבודות: זכור ושמור
יעצט פארשטייען מיר אז ס׳איז דא צוויי סארטן מצוות. דאס איז נישט סתם הפכה תמצא פאר די לומדים, אז אויף דעם באקומט מען מלקות און אויף דעם עפעס אנדערש. דער חילוק איז אז כביכול זענען דא דברים רצויים און דברים שנואים, דברים לא טובים, זאכן וואס מ׳דארף מורא האבן פון זיי. כביכול דער אייבערשטער אליין איז זיי מרחיק, שהוא מתעב, שהוא שונא.
ס׳איז דא צוויי גאנץ אנדערע סארטן עבודות. איינע הייסט אזא סארט מדה טובה, אזא פעולה פון טון וואס איז גוט, זוכן אויפצוטון די זאכן וואס זענען גוט. די אנדערע הייסט שמור, זיך אפהיטן פון די זאכן וואס זענען נישט גוט.
פארשטייט זיך, די צוויי זאכן זענען נישט עקסטער איינער פון די צווייטע. מ׳קען נישט טון זאכן וואס זענען גוט אין די זעלבע צייט וואס מ׳טוט אין א שלעכטע וועג אדער פלאץ. איינער וואס טוט נאר מצוות עשה און האט נישט קיין יראה, איז נישט קיין מענטש. עם כל זה איז דא אסאך אופנים וואס עשה דוחה לא תעשה, ס׳איז דא א סתירה.
דא דארף איך זאגן אז דאס איז נישט קיין תורה וואס דער רמב״ן האט מחדש געווען, נאר אמת׳דיג פשוט׳ע פשט. זאגט דער רמב״ן אז דאס איז די סוד פון זכור ושמור. זכור הייסט וואס מ׳טוט יא, מדת זכר, בבחינת הזכר, אזוי ווי די מדה פון א זכר איז אז ער טוט. שמור איז א מדת נקבה, זי טוט נישט – אזוי ווי לילה, וואס מ׳שלאפט, מ׳טוט נישט; אבער בלילה האט מען יראה, מ׳דארף זיכער מאכן אז ס׳קומט נישט קיין שונאים, קליפות, זאכן וואס זענען נישט גוט.
די סוד פון “זכור ושמור בדבור אחד נאמרו”
די סתירות אין די תורה
ווען מ׳קוקט זעט מען אז דאס איז ממש פשוט׳ע פשט. די נושא איז אזוי: ס׳שטייט אין די מדרש פון מכילתא, און די גמרא ברענגט עס אין הלכות ראש השנה, ווען די נושא פון תרי קלי משתמעי: זכור ושמור שניהם נאמרו בדיבור אחד (ראש השנה כז, א). ס׳איז דא א סתירה: אין ואתחנן שטייט שמור את יום השבת (דברים ה, יב), און אין יתרו שטייט זכור (שמות כ, ח). איז די גמרא שווער געווען וואס דאס מיינט.
דער רמב״ן איז מאריך אז דאס מיינט נישט סתם אז ס׳איז שווער פארוואס ס׳איז דא שינויים צווישן די צוויי דיבורות, ווייל דער אבן עזרא האט שוין געזאגט אז ס׳איז נישט קיין פראבלעם – דא שטייט א ו׳, דא שטייט נישט א ו׳, ס׳מוז נישט זיין ממש אות באות די זעלבע, און דער רמב״ן איז מסכים מיט דעם אויב דאס וואלט געווען אמת. אבער אויף זכור ושמור זאגט דער אבן עזרא אז ס׳מיינט די זעלבע זאך, און דער רמב״ן טענה׳ט אז ס׳מיינט נישט די זעלבע זאך: שמור מיינט לא תעשה און זכור מיינט עשה, ס׳איז נישט די זעלבע לומדות. וויאזוי קען זיין אז דו זאגסט אז ס׳איז די זעלבע זאך?
דער רמב״ן איז מסביר אז דאס וואס די גמרא און מדרש מאכט א עסק פון זכור ושמור בדבור אחד נאמרו – מ׳קען נישט זאגן, כביכול דער מדרש זאגט א תירוץ, אז דער אייבערשטער האט געזאגט ביידע אויף איינמאל, ווייל א מענטש קען נישט זאגן ביידע אויף איינמאל אבער דער אייבערשטער קען יא – ס׳מיינט נישט כפשוטו. ווייל דו קענסט דאך זאגן די זעלבע תירוץ: ס׳שטייט דא זכור, דארט שטייט שמור, און בדבור אחד נאמרו, זאגט דער אייבערשטער זאג ביידע; אבער פארוואס האט ער געדארפט זאגן ביידע?
ניין, זאגט דער רמב״ן, דער מדרש מיינט צו זאגן: קודם כל, האסט פארשטאנען אז ס׳איז לומדות, אז ס׳איז מצות עשה און מצות לא תעשה – שבת א מצות עשה פון קידוש און שביתה, און שמירת שבת נישט צו טון מלאכה. אבער דאס איז נישט גענוג, ווייל אויף דעם קען דער אייבערשטער זאגן עקסטער. די סוד פון זכור ושמור בדבור אחד נאמרו מיינט נישט כפשוטו בכלל.
די מכילתא: די סתירות פון עשה ולא תעשה
דאס שטייט בפירוש אין די מכילתא, ס׳איז נישט קיין חידוש פון די מקובלים. די מכילתא זאגט זכור ושמור שניהם נאמרו בדבור אחד (מכילתא יתרו), און איז עס מסביר אז דער אייבערשטער האט געזאגט ביידע זאכן בדבור אחד:
מצד אחד שטייט מחלליה מות יומת (שמות לא, יד), און מצד שני וביום השבת שני כבשים (במדבר כח, ט) – זאל מען שעכטן שבת מקריב זיין, וואס איז איינע פון די ל״ט מלאכות, אדער נישט?
נאך א דוגמא: אין איין פסוק שטייט ערות אשת אחיך לא תגלה ערות אחיך היא (ויקרא יח, טז), און אין א צווייטע יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה (דברים כה, ה) – א סתירה.
דריטע: ס׳שטייט לא תלבש שעטנז (דברים כב, יא), און גדילים תעשה לך (דברים כב, יב).
וועגן דעם זאגט די מכילתא שניהם נאמרו בדיבור אחד, מה שאי אפשר לאדם לומר כן, אזוי ווי ס׳שטייט אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי (תהלים סב, יב), הלא כה דברי כאש (ירמיה כג, כט), וואס רש״י איז מסביר אז ס׳איז מתפרש לכמה ניצוצות. די מכילתא געבט ארויס אז ס׳מיינט נישט אז דער אייבערשטער איז מעדזשיק וואס קען זאגן צוויי מאל; א מענטש קען אויך, נאר תרי קלי לא משתמעי, שאין פה יכול לדבר ואוזן יכול לשמוע. וואס האט מען דען פון דעם אז דער אייבערשטער זאגט בדיבור אחד און דו קענסט עס נישט הערן?
וואס די מכילתא מיינט צו זאגן איז אז ס׳איז דא אסאך מצוות וואס די עשה שבהם און די לא תעשה שבהם איז א סתירה: מ׳טאר נישט מחלל זיין שבת, און מ׳דארף יא מקריב זיין קרבנות שבת; מ׳טאר נישט טון עריות אשת אח, און מ׳דארף יא מאכן יבום; מ׳טאר נישט אנטון שעטנז, און מ׳דארף יא אנטון ציצית.
די תירוץ: ביידע קומען פון די זעלבע זאך
אונז האבן די כלל אז עשה דוחה לא תעשה. א הלכה׳דיגער איד וועט זאגן “נו, ס׳איז דאך דא א כלל”. אבער איז עס א גוטע זאך אדער א שלעכטע צו חתונה האבן מיט אן אשת אח? לאו מיינט אז ס׳איז א שלעכטע זאך, און עשה, יבום, זאגט אז ס׳איז א גוטע זאך. די תירוץ איז שניהם נאמרו בדיבור אחד: ביי דער אייבערשטער דארף מען פארשטיין די תורה געטליך. ווען מ׳זאגט אז די תורה איז תרי״ג מצוות עשה ולא תעשה, ליגט אין דעם אזא טיפע סוד, און אין דעם ליגט די סוד פון זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, און וואס טייטש א מצוה – ס׳איז נישט אזוי סימפל.
דו קענסט נישט זאגן אז די זאכן וואס זענען שלעכט דארף מען אלעמאל אוועקלויפן פון דעם, און די זאכן וואס זענען גוט דארף מען אלעמאל טון. ס׳איז דא כללים ווען עשה נישט דוחה לא תעשה – לא תעשה שיש בה כרת, לא תעשה ועשה, וכדומה – און ס׳איז דא כללים וואס גייען פארקערט ווי דו וואלסט געמיינט: דו זאגסט אז מ׳טאר קיינמאל נישט מחלל שבת זיין, און אין בית המקדש מעגסטו, און מ׳דארף, מקריב זיין קרבנות שבת.
און דער רמב״ן גיבט צו די פראבלעם, ווייל אין די אהבה איז דא חירות. איינער פרעגט “איך האב אזוי ליב דעם אייבערשטן, איך וויל בלאזן שופר ראש השנה שחל בשבת”. קומט די גמרא און זאגט “ניין”. אפילו ס׳איז א קליינע חשש, שופר של ראש השנה אינו מחלל את השבת, אפילו דברים שבשבות, ווייל, לויט די מפרשי המשנה, דא איז די יראה גובר אויף די אהבה. דאס איז די הכרעה וואס די חכמים האבן פארשטאנען פון די זכור ושמור בדבור אחד – אז דא גייט די הכרעה אנדערש.
די שלמות ההבנה פון א מצוה
די זכור ושמור בדבור אחד ברענגט ארויס אז די שלמות ההבנה פון וואס הייסט א מצוה – וואס מיר וועלן עס בעזרת השם מסביר זיין בעסער דאס נעקסטע וואך – מוז מען פארשטיין אז די חיובי און די שלילי, די אויפטון וואס איז גוט און די זיך אפהיטן פון וואס מ׳דארף זיך אפהיטן, קומען פון די זעלבע זאך, זיי זענען די זעלבע זאך. א מענטש קען עס נישט פארשטיין, אבער דער אייבערשטער קען בדבור אחד מאכן די ביידע זאכן, און ווען מ׳טוט מצוות אמת׳דיג, קען מען עס אויכעט.
וואס איז דאך די דייטש? מיר היטן שבת און מיר ברענגען צוויי לעכט, צוויי הדסים – איינס כנגד זכור, איינס כנגד שמור – מיר געבן ארויס זכור ושמור בדבור אחד. דאס איז ושמרתם את משמרתי אני ה׳: דער אייבערשטער איז איינס, ער קען זאגן איינס, און די אמונה אז דער אייבערשטער איז איינס זאל דיר קענען מאכן זאגן איינס.
איך זאג נאר אן הקדמה, אז דא ליגט א גאר טיפע השגה פון וואס הייסט מצוות, אסאך טיפער ווי רוב מענטשן פארשטייען. על פי זוהר איז געבויט אויף דעם, ווייל מצוות האבן אין זיך די מדרגה פון די שכינה און די מדרגה פון די זעיר אנפין, וואס איז די מדרגה פון זכור, און די יחוד פון זיי ביידע – דאס איז וואס מאכט א מצוה. אן דעם איז נישטא קיין שום מצוה אמת׳דיג וואס איז נישט עשה ולא תעשה. יעדע עשה מיינט “און טו נישט נישט”, און יעדע לא תעשה מיינט “און טו יא נישט” – ס׳איז נאר א וועג פון זאגן, נאר למדנות. אבער אויב איינער פארשטייט נישט אז עשה ולא תעשה, די זכור ושמור פון יעדע מצוה, פעלט אים די עיקר יחוד, פעלט אים די געטליכקייט פון די מצוה, ווייל דעמאלטס זאגט ער אז די מצוה איז א מענטשלעכע זאך. מ׳דארף דאך זאגן אז ס׳איז א זאך וואס נאר דער אייבערשטער קען טון – דאס איז די טייטש אז ס׳איז א מצות ה׳. אזוי ווי דער זוהר זאגט, פקידא דמרא עלמא, ס׳איז א מצות אדון העולם, נישט סתם מצוות.
און דאס איז די הסבר פון די בעקגראונד פון די הקדמות הזוהר, און זיי וועלן ממשיך זיין מיט דעם.