השגת אור סדר תרי״ג מצוות והחלוקה בין עשה ולא תעשה | זוהר פקודי הקדמה שופטים תשפ״ו (תורגם אוטומטית)

מצוות אדון העולם: סוד תרי״ג המצוות וזכור ושמור

מקום עומדנו בסדרה

היום ערב שבת קודש פרשת שופטים, השבת הראשונה של חודש אלול תשפ״ו, המביאתנו אל שנת תשפ״ז. שיעור זה הוא השני בסדרתנו על אותו חלק בזוהר הקדוש הנקרא ‘פקודין דמרא עלמא׳, מצוות אדון העולם. בשיעור הקודם דילגנו מעט קדימה עד המצוה השנייה, ‘לעבדו בכל לבבכם׳, מתוך הנחה שכבר עסקנו בהקדמה שהיא המצוה הראשונה. אך עלינו לשוב אל ההקדמה ולבאר את הניתן להבין ממנה.

השבוע היה שיעור במאנסי, ורשמתי — ואף שלחתי את התמצית שרשם המכשיר — והוא היה מקושר גם עם הפסוק ‘ושמרתם את כל מצותי ועשיתם אתם׳, שהיא הקדמת הפקודים שבזוהר. וכאן אבקש להיכנס מעט יותר, יותר על דרך הקבלה, שכן שם ניתן הרקע וה׳מבנה׳ של הדרוש הנעשה כאן.

מהו ביאורה של מצוה?

אמרנו שברצוננו ללמוד אודות מצוות השם, ולשם כך נצרכת הקדמה. וההקדמה נחלקת לשני עניינים: האחד, מהו ביאורה של מצוה. והשני, מה שאולי יסייע להבין את ביאורה של המצוה — כמה סוגי מצוות ישנם. שכן פעמים רבות, כאשר נכנסים אל תוך דבר ומחלקים אותו לחלקיו, מתבררת מהות הדבר עצמו, ובפרט כשמתבוננים כיצד מתחלק הדבר. אופן חלוקתו של הדבר הוא המגלה לנו מהו.

דרך משל, האדם נברא מאיברים שונים, יש לו ידיים ורגליים וראש, ואפשר לחלקו בכמה דרכים: לדבר על שכלו לעומת רגשותיו לעומת פעולותיו; לדבר על גופו, על ידיו לעומת רגליו, על חלקיו העליונים לעומת התחתונים, על חלקיו הפנימיים לעומת החיצוניים. וכל אותם אופני חלוקה מלמדים אותנו, שכאשר מחזירים אותם ומחברים אותם יחד — היינו כשמבינים אותם כאחד — אנו מבינים מהו הדבר, ומה עליו לעשות, מתוך הבנת כל חלק וחלק ופעולתו. וכל אחד לפי הבנתו במהות הדבר, כן יחלק אחרת את חלקיו.

מדוע לדבר דווקא בלשון ‘מצוות׳?

אותו הדבר בסוגיה הנקראת מצוות, ויש לבארו מעט ביתר בהירות. ראשית יש להבין מדוע נדבר כלל בלשון הנקראת מצוות. הן רגילים אנו לומר שיהודי הוא בבחינת שומר תורה ומצוות, שהוא מקיים את התורה ואת המצוות — והרי זו לשון כפולה. ונראה לי שזהו הפשט הפשוט בספר דברים, ששם רב מספר הפסוקים ‘התורה והמצוה׳, וכבר בספר שמות באים ‘תורה, מצוה, חוקים, משפטים׳, כל אותם לשונות נרדפים שאנו אומרים בנוסח מעריב, ‘תורה ומצות, חקים ומשפטים אותנו למדת׳. ואולי ישנם עוד לשונות שאיני זוכר כעת, אך בחומש שבים וחוזרים על לשונות אלה.

והפשט הפשוט, כדרך כל שמות נרדפים, הוא שהכל מדבר באותו דבר עצמו. ועם כל זה, כל אחד מן הלשונות מבטא מן הסתם אספקט אחר, נוסח אחר, חלק אחר של אותו דבר. מכל מקום, יוצא שכשאומרים ‘מצוה׳ מתכוונים לאותו דבר עצמו שאליו מתכוונים באמרם ‘תורה׳, ‘חקים׳ או ‘משפטים׳ — באופן הכי כללי הכל דבר אחד. וכך רואים בפשט: פעמים תאמר התורה ‘המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם׳, ‘ועשיתם חקותי׳, ‘ושמרתם חקותי׳ וכדומה, וכל אותם לשונות עניינם שמירת המצוות.

אך כדאי להעיר שישנו נוסח שלם, היכל שלם, עולם שלם, שבו מדברים בעיקר בנוסח המצוות. כלומר, מבינים את הכל אחרת — אולי כסוג אחד של מצוה או כאספקט אחד של המצוות — אבל מה שמדברים עליו הוא קיום המצוות. וישנם אנשים אחרים, היכלות אחרים, דרכים אחרות שבהן אין מדברים כך: מדברים אולי יותר על תורה, אחרים מדברים יותר על משפטים, יותר על חוקים; אפשר לדבר על ‘הטוב והישר בעיני ה”, נוסח נוסף שהתורה מדברת בו הרבה בפרשיות, ועוד נוסחאות שישנן ואיני זוכרן כעת.

על כן, אם מדברים באופן ספציפי על מצוות, יש ליטול רגע ולתפוס שמצוות היא סוג של דבר, דרך של הסתכלות, דרך של חיים, דרך של מחשבה על הכל. ואולי אין זו הדרך היחידה, ותלוי הדבר באיזה סוג אנשים, באיזה דור ובאיזו נפש המבקשת לחשוב אודות מצוות.

הזוהר בנוי על פרשיות, לא על מצוות

הזוהר הקדוש עצמו, שהוא בבחינת חיות התורה שנרשמה, על פי רוב אינו בנוי על מצוות. הוא בנוי על פרשיות, על סדר התורה, על סדר הפרשיות. זו דרך אחת, אך אין היא ממש כדרך המצוות. ודאי שהמצוות נמצאות בו, אבל אין זה כמו לעשות מן המצוות את הסדר.

אותו הדבר במשניות: ישנם ששה סדרי משנה, אין ששם תרי״ג מצוות אלא סדרי המשנה, והגמרא בנויה על סדר המשנה. תמיד זהו הסדר שאפשר לקרוא לו סדר התורה, או סדר הזמן. בתורה שבכתב נוהגים אנו ללמוד את סדר הפרשיות, את סדר השנה, לעבור מדי שנה על חמשה חומשי תורה — סדר אחר הוא, לא סדר המצוות.

וזה מעניין מאד כשמדברים: ישנו סדר המצוות, ומי עמד על סדר המצוות? בעיקרו של דבר, סדר המצוות הוא ההתבוננות שבה מסתכלים על הדבר. ישנו כאן דבר נעלם, ישנו דבר שכל אותם נוסחאות — תורה, מצוות, חוקים, משפטים — הם כביכול כלים לו, כהתגלמות למשהו. אפשר לומר: חיות, חיים, אהבה — כלשון ‘אהבת עולם׳ — דבר שכל אלה הם דרכים לאחוז בו.

המקור ההיסטורי של סדר המצוות

מימרת רבי שמלאי והאזהרות

מקור המחשבה על סדר המצוות הוא ודאי, באופן מפורסם ביותר, במימרת רבי שמלאי במסכת מכות, שהיא מדרש, ויש להתבונן מה בא המדרש לפעול. ולמעשה, המנהג היה לדבר בזה בעיקר בחג השבועות, שהרבה יהודים כתבו אזהרות — היינו רשימות של המצוות — הבנויות על כך שבשבועות קיבלנו את התורה, ורבים הבינו זאת כסדר תפילה.

מה שאני מבקש לבאר הוא, שהנוסח של הדיבור אודות המצוות ורשימתן, למנות את כל תרי״ג המצוות, החל יותר מן התפילה מן התורה. כלומר, בשבועות מבקש היהודי להביע את האהבה, מבקש להעלות את התלהבות מתן תורה, ומדברים או מעשרת הדברות או מתרי״ג מצוות.

ולכן, כידוע לכל, רש״י מביא בשם רב סעדיה גאון — ונראה לי שלא רב סעדיה גאון בלבד, אלא גם אחרים שכתבו באזהרות הלכו במהלך זה, כאילו על פי המדרש — שכל התורה כולה, כל תרי״ג המצוות, פירוש הן וכלולות בעשרת הדברים ובעשרת הדברות. ומתי אומרים זאת? כדי שיהא אפשר לומר פיוט נאה. יש לכתוב פיוט. בשבועות מדברים גם מעשרת הדברות, שהרי במעשה מתן תורה כתוב שקיבלו את עשרת הדברות, ואחר כך נאמר ‘והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם׳ (שמות כד, יב), ואומר רש״י בשם רב סעדיה גאון שבזה כלולות תרי״ג המצוות.

כלומר, אם מבקשים להביע בדרך תפילה, בדרך שבח והודאה, את שמחת חג השבועות, מדברים ממתן תורה, ממתן עשרת הדברים, ומדברים על כך ביתר פירוט אודות הדבר הנקרא תרי״ג מצוות. שם המקור, זהו המקום הראשון שבו מדברים יהודים אודות תרי״ג מצוות. היינו, לא בשעה שלומדים — שאז לומדים משניות, גמרא, חומש, פרשיות — אלא כאן לומדים תרי״ג מצוות, ולומדים אותן על סדר עשרת הדברות. זהו על פי רוב הסדר שבו אומרים אותן, שכן זהו סדר ההופעה, כפי שפיוט השבועות נראה כן על פי עשרת הדברות. כבר מן הפסוק יוצא הדבר כך.

יוצא אם כן, ופשוט הוא, שסדר המצוות הולך על פי סדר עשרת הדברות, המתחיל ‘אנכי׳, ‘לא יהיה לך׳, ‘לא תשא׳, ועל סדר זה הניחו את המצוות המתקשרות לסדר.

הרמב״ם: כל התורה כסדר המצוות

וכעת, לאחר שהיו רב סעדיה גאון ושאר מוני המצוות, ה׳הלכות גדולות׳, ואזהרות שאר הפייטנים והחכמים שכתבו, בא הרמב״ם, והוא האיש הגדול — כך נראה לי — שכתב מחדש את כל התורה כולה כסדר המצוות. זהו מבט חדש לגמרי, השגה חדשה לגמרי בתורה. שבכל התורה, במקום לומר שיש תורה מ׳בראשית׳ עד ‘לעיני כל ישראל׳, או שיש משניות מ׳ברכות׳ עד ‘עוקצין׳, יש עתה תרי״ג מצוות.

והרמב״ם בהקדמתו לספר המצוות מבקר בחריפות רבה את מוני המצוות שקדמו לו, שלא מנו כראוי. והוא אומר בבירור שרבים מהם היו פייטנים ולא רבנים. כלומר, הם באמת לא עסקו בכך, ותפקידם לא היה לכתוב מחדש את כל התורה כולה. הם כתבו פיוט, ביקשו להעלות את יופייה של התורה, וכתבוהו כמדרש נאה, דרך נאה לבטא דרך רשימת תרי״ג המצוות ההולכת על סדר עשרת הדברות. אך לא נתכוונו לעשות כאן ספר הלכות בנוי על ספר המצוות, בנוי על תרי״ג המצוות.

הרמב״ם הוא הראשון, או כמעט הראשון, שהחליט שאם ספר המצוות, אם תרי״ג המצוות הן כללי כל המצוות שבתורה ורשימתן, יש אם כן לקחתן ברצינות גמורה. ואם כן, הלימוד הנקרא הלכה, הנקרא תלמוד, שממנו יוצא כיצד על יהודי להתנהג, כל חיי היהודי — יש לכתבו מחדש על סדר המצוות. והוא הקפיד מאד מי נחשב בעיניו למצוה ומי אינו, מה נקרא מצוה ומה אינו, כיצד מתחלק הדבר, אילו מצוות מתחלקות לשתיים, כיצד נעשות שתיים וכיצד נעשות אחת. וכמה דברים שנראים לכאורה כשתי מצוות ובאמת אחת הן, וכן הלאה, ומה מדאורייתא ומה מדרבנן, מה מחויב באמת ומה אינו מחויב באמת. ובאריכות גדולה בכל אותם שרשים של ספר המצוות, וכתב מחדש את כל מצוות התורה על הסדר.

וספרו הגדול, ה׳משנה תורה׳, אף הוא הלך על סדר זה — לא ממש אותו סדר של ספר המצוות, אלא סדר דומה, ואף דומה לסדר עשרת הדברות. באמת אף הוא מתחיל ב׳אנכי׳, וכך הוא ממשיך. כל המצוות לפי העניינים מסודרות על הסדר, אך העיקר הוא שהתורה נעשתה עתה רשימה על סדר המצוות. זהו חידושו של הרמב״ם.

ספר החינוך: מצוות על סדר הפרשיות

מעניין שרוב היהודים, למשל, כאשר שואלים אותם מהי המצוה הראשונה, אומרים שהמצוה הראשונה היא פריה ורביה. ויש לדעת שאין זה אמת. כיצד? אין זה אמת אלא בדרך אחרת. ברמב״ם המצוה הראשונה תמיד ‘אנכי ה׳ אלקיך׳ (שמות כ, ב), וכן בכל האזהרות, ההולכות כולן על סדר עשרת הדברות. מהיכן בא הרעיון שהמצוה הראשונה היא פריה ורביה? מספר הנקרא ספר החינוך.

ספר החינוך ראה — הלך אחר הרמב״ם, קיבל מן הרמב״ם שהתורה היא תרי״ג מצוות — אך ראה שאין אנשים לומדים על סדר המצוות. חיי היהודי אינם ערוכים על פיו, אין שום זמן, חוץ משבועות, שבו אומרים את תרי״ג המצוות: יש האומרים אותן בפיוט של מוסף, יש האומרים בתיקון ליל שבועות. אך חוץ מזה אין התורה ערוכה כך, ולא התורה בלבד אלא אף סדר חיי היהודי לאורך השנה, וכן סדר הלימוד הנלמד בישיבה, ומה שנעשה בבית המדרש בבוא אדם לבית הכנסת בשבת — אין שום סדר לימוד של תרי״ג מצוות, חוץ מן הלומדים משנה תורה ומי שיזדמן. אבל בדרך אחרת אין זה הסדר, לא הונהג כך.

הרמב״ם לא הצליח לשנות את סדר כל הישיבות שילמדו רמב״ם. כמעט כל הישיבות, בין בזמן הרמב״ם ובין אחריו, לומדות עדיין סדר של המשניות, שנעשה התלמוד, ועשו סדר חדש — אף הוא אינו סדר המצוה, סדר אחר הוא.

עיקר הלימוד: סדר פרשת השבוע

ואיזה סדר לומדים כן? עיקר לימוד התורה שאנו רואים שכל היהודים שותפים בו, מקטן ועד גדול, הוא סדר פרשת השבוע. זה חשוב מאד. השבוע נתפס לי, ראיתי מישהו מדבר על כך שמלמדים אנשים העתידים להיות מנהיגים, רבנים, משפיעים, ואומר שיקפיד ללמוד היטב את החומש, ברמה מסוימת של רצינות, שכן כל ימי חייו יאמר מדי שבוע דבר תורה על הסדרה. חבל שאם זהו עיקר הלימוד, לפחות ילמדנו בישיבה ברצינות מסוימת, ידע מעט את המפרשים, חומש רש״י — ואנשים רבים אינם לומדים זאת.

ואחר כך, עיקר הלימוד — ואיני מדבר על בני התורה היושבים בישיבה ולומדים סדר נזיקין, אלא על הבעלי בתים, ההמון, כלל ישראל, הנשים, הילדים — כל אחד לומד את הפרשה, והרבנים והמנהיגים כל אחד מסתכל, נכנס ל׳קול הלשון׳, ל׳קול התורה׳ וכיוצא בזה, ומה הוא מבקש? שיעור על הפרשה. יש להעלות מעט את רמת השיעור על הפרשה, שכן שם לומדים את התורה.

וזה אכן היה תפקידו של ספר החינוך. כך אומר הוא בהקדמת הרמב״ן על התורה, שני מקורות דומים — ספר החינוך היה מעט אחר הרמב״ן אך באותו אזור — ושניהם אומרים אותו דבר: שאם מבקשים ללמד את היהודים את התורה באמת, טוב היה ללכת על סדר הפרשה. הלך אפוא בספר החינוך וכתב מחדש את כל סדר הרמב״ם, והסתכל ברמב״ם מי המצוה, מאיזה פסוק, מהיכן היא נמצאת בתורה, וכתב בכל פרשה כמה מצוות בה, והביא מעט הלכות, מעט מדרשים, מעט אגדות, מעט מוסר על סדר הפרשיות. ואומר הוא בבירור שברצונו שהיהודים, הילדים ההולכים לבית הכנסת, ישוחחו ביניהם כמה מצוות ישנן השבוע ומה הלכות המצוות, ומציין בכל פעם באיזו גמרא נמצאות הלכות המצוה, למי שירצה להרחיב מעט. וזה היה תפקידו של ספר החינוך.

ואפשר אף שלא תמיד כיוון אל האמת מאיזה פסוק באה המצוה באמת. יש הידיעה שלימוד הרמב״ם בעיון, וכן מה שנלמד כאן בזוהר, מגלה שלא תמיד הרמב״ם מביא את הפסוק הנכון. כלומר, תפקידו של הרמב״ם לא היה ללכת על סדר התורה. הרמב״ם ביקש לדעת מהן המצוות. מובן שהמצוה באה מן הפסוק, אך פעמים רבות מצוה הבאה משני פסוקים — שלא מסיבה מדויקת — הביא הרמב״ם פסוק אחד לפי שהוא פשוט יותר, ברור יותר.

החינוך לימד את הציבור את המצוות על סדר הפרשיות, ולכן רוב האנשים ההולכים על סדר הפרשיות אומרים שהמצוה הראשונה היא פריה ורביה, שהרי זו כתובה כבר בפרשת בראשית. ואף שעל פי הרמב״ם אין זה נכון לחלוטין לומר שיש מצוה בפרשת בראשית — יש בזה כמה חקירות שאפשר לחקור — אין זה לימוד סדר תרי״ג מצוות אלא סדר פרשת השבוע.

וזה מעט כהרכבה, מעט כלאים ללכת כן: אם כבר מבקשים ללמוד סדר המצוות, יש בסדר המצוות אור גדול, בהירות גדולה, שאיננה כאשר לומדים ש׳פרו ורבו׳ היא המצוה הראשונה. יש לומר לילדים החוזרים על תרי״ג מצוות — יש תוכניות כאלה — שאין ללכת על סדר ספר החינוך אלא על סדר הרמב״ם. יש תורה פשוטה ברמב״ם, וישנו דבר מורכב יותר מזה. סדר ספר החינוך הוא סתם סדר הפרשה, ההיגיון והמהלך של סדרו הולכים לפי מהלך פרשת השבוע, שהוא כדרך שלומדים מצוה. אבל תרי״ג המצוות הן סדר חדש, יש בו חכמה שלמה, אור שלם, באיזה סדר ערוכות תרי״ג המצוות, ויש אור אף בעיון ובהבנת הדברים, ואף בחיים — ואם אדם מבקש לחיות כן, אף חייו יהיו בסדר כזה.

הזוהר וסדר המצוות

הספרים שבזוהר ההולכים על סדר המצוות

וכעת נבוא אל ספר הזוהר שלנו, ונראה שהזוהר אכן, כפי שאמרתי, רוב הזוהר הוא סדר הפרשיות ולא סדר המצוות. ואף כשישנה מצוה, אין הוא עושה עסק מן המצוות שבפרשיות דווקא. אך מחברי הזוהר כתבו כן ספר מצוות, אולי יותר מספר אחד, אולי יותר משניים. הזוהר

אכן היה לו עניין בסדר הנקרא מצוות, היו הן אחד הדברים שהיו חשובים לו: להבין את התורה על סדר המצוות, להבין את המצוות על סדר התורה.

לכן ישנם, כפי שאני אומר, שניים או שלושה ספרים אחרים בזוהר, או חלקים בזוהר. הראשון הוא החלק שאנו לומדים עתה, הנקרא ‘פקידין׳, שהוא יותר בלשון עיקר הזוהר. אין הוא עובר על כל המצוות — אף לא אחד מהם על כל תרי״ג המצוות — אך הוא עובר על מצוות רבות, חמישים, ארבעים ושש מצוות, על סדר המצוות, קרוב יותר לסדר הרמב״ם, לא ממש אותו סדר אך דומה לו. אותו הדבר ישנו ב׳רעיא מהימנא׳, שאף הוא מפרש ספר מצוות. ובמקום השלישי ישנה בהקדמת הזוהר רשימה של אחת עשרה מצוות — או ארבע עשרה, איני זוכר את המספר — שבהן הולך הזוהר על סדר המצוות להבין את התורה כסדר המצוות.

המדפיסים ובלבול הספרים

וכעת הדבר מעט אירוני, ובזה רואים שהיהודים אינם נמשכים כל כך אחר סדר המצוות. למעשה, עיקר סדר הלימוד של היהודים היה ועודנו ויהיה על סדר הפרשיות. וכאשר הדפיסו את הזוהר, לא הדפיסו את הספרים כראוי, אכן מאותם טעמים עצמם. אלה שהדפיסוהו רצו לעשות ספר טוב שהציבור ילמד. אולי לא היו הם הלמדנים הגדולים ביותר, אלא מן הסתם אנשים שהבינו מעט זוהר. נראה לי שעיקר תכליתם, בהיותם מדפיסים, היה למכור ספר שיקנוהו. וכל אחד יודע שאם מבקשים להדפיס ספר שהציבור יקנה, ויש סיכוי שיבקשו לקראתו, צריך שיהיה על סדר פרשת השבוע.

לכן הלכו מדפיסי הזוהר, ואת אותם שניים או שלושה ספרים — הראשון עודנו לחוד בהקדמת הזוהר, אבל שני הספרים שכתב הזוהר על סדר המצוות — נטלום, פרקום לחתיכות, והוציאו כל קטע לפי הפרשה שחשבו שהוא שייך אליה, ששם כתוב פסוק המצוה, כדרך שעשה החינוך לרמב״ם, וכתבו את קטעי הזוהר שם. וזה גרם בלבול גדול, ואין זו כעת שיחתנו להיכנס להיסטוריה, שכן יש חילוקים רבים. פעמים רבות קטע המצוות הוא מספר ‘רעיא מהימנא׳, שהוא ספר נפרד ממש, ופעמים מן הספר הנקרא ‘פקידין׳, ולא כל אחד ידע ש׳רעיא מהימנא׳ הוא ספר נפרד. על כל פנים, שני ספרים אחרים הם, ואינם מתקשרים עם הקטע שלפניהם ולא עם הקטע שאחריהם, ואנשים חשבו שזהו ספר מבולבל, קשה להבינו.

וחוץ מזה שאנו רואים שהאריז״ל והגר״א כתבו בצד הזוהר שלהם את הסדר הנכון כיצד יש ללמדו, כל זה מבואר בהקדמת ספר ‘רעיא מהימנא׳ שנדפס לאחרונה בשנים האחרונות, כדי שאפשר יהיה ללמוד.

המצוות הן מושג פנימי יהודי

והבהרנו שאין די לומר שזה משל עם נמשל, או שזהו הדבר עצמו ‘כמו שהוא למעלה כן הוא למטה׳, שכשם שבאדם ישנן מידות שונות כן אצל הקדוש ברוך הוא, או הדברים העמוקים יותר שאומרים המקובלים, שאדם המתנהג במידת החסד מעורר אצל הקדוש ברוך הוא את מידת החסד. מה כוונתי לומר בדברי בשפה היהודית? שבמקום להביע זאת מבחוץ ולומר שיש נושא של תרי״ג מצוות, ומישהו יאמר שהרמב״ם אמר שתרי״ג מצוות הן כספר חוקים, שצריך רשימה של חוקים — הן כל ארץ תקינה, כל אנשים תקינים, יש להם דבר כספר המצוות, יודעים מהם חוקיהם ומה עושים, וליהודים לא היה, ותרי״ג המצוות הן המקור שמצא הרמב״ם שאפשר לומר שאלה הם החוקים היהודיים, יש רשימה, שש מאות ושלוש עשרה חוקים — הרי זה דבר חיצוני, דבר שכביכול חיקו בו את היוונים, חיקו את המוסלמים, איני יודע את מי, ואין זו השפה היהודית.

הן מושג המצוות הוא מושג יהודי. המושג של תרי״ג מצוות, וחלוקת המצוות למצוות עשה ולא תעשה — שהיא החלוקה העיקרית שנדבר בה במהלך, ואולי יש חלוקות פנימיות יותר בתוך המצוות — כל זה דבר פנימי יהודי לחלוטין, בשפה היהודית. לכן הזוהר, במקום להיכנס לכל הדבר שנתתי לכם כרקע, הולך ישר אל הדבר בלא הרקע. משום כך, אם לומדים זוהר בלא הרקע ואין יודעים את כל ההקשר, אין מבינים את מבוקשו. ואם מבינים את מבוקשו, תופסים שזהו מה שהוא פועל, שהוא מדבר בכל השפה. במקום לעשות הקדמה ולבאר, אומר הוא זאת בפשטות, כאילו היה זה פירוש על פסוק כלשהו עם מדרש ורמז וסוד, אך זו כוונתו.

לכן הקדמת הפקודים מדברת בדיוק בזה, כן אני משוכנע. רואה אני שעשיתי סטייה ארוכה רק כדי להבין את הדבר, אך ברצוני להמשיך עדיין מעט.

סוד שני סוגי המצוות

מצוות עשה ומצוות לא תעשה שבמימרא

הבה ננסה לראות מה הבין הזוהר שהיא הכוונה, סוד הדבר הנקרא תרי״ג מצוות על פי סוד, על פי קבלה. נשוב אל הנאמר באותה מימרא. נניח לכל השאלה החיצונית, כמבנה של חוק, ונבוא כולנו אל נושא מימרת רבי שמלאי, המימרא המקורית הראשונה המדברת בתרי״ג מצוות. המימרא המקורית אמרה ‘תרי״ג מצוות ניתנו למשה מסיני׳ (מכות כג, ב) — זהו חלק יסודי חשוב מאד — ומי שעשה את מנין המצוות היה עליו להיזהר בחלוקה, ואמר ‘רמ״ח מצות עשה כנגד איבריו של אדם, ושס״ה מצות לא תעשה כנגד ימות החמה׳ (מכות כג, ב).

וכעת, נדבר אחר כך, אולי בשיעור הבא, על העמקה בזוהר עצמו כבר במצוה הראשונה, ששם הוא מדבר בעומק מהו סוד הרמ״ח והשס״ה. אם כן, הנושא שהוא מדבר בהקדמה — באמת הוא מדבר בו הלאה גם במצוות עצמן. אך אני מבקש לדבר תחילה בזה, שכדי לבנות את הבניין הנקרא תרי״ג מצוות — זהו חידוש חדש, אור חדש, כיצד עורכים את התורה.

דיברתי פעם על רבי שמלאי, בעל המימרא, שיש לו מימרות רבות מאד במדרש, והוא עוסק בסדר התורה. ישנו גם קטע מפורסם של רבי שמלאי שרש״י מביא בתחילת פרשת תזריע, ‘כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף, כך תורתו של אדם נתפרשה אחר בהמה חיה ועוף׳ (ויקרא רבה יד, א). זהו מקור נוסף שרבי שמלאי עסק בנושא סדר התורה. יש סוד בסדר התורה.

הכללים בהלכה של עשה ולא תעשה

לכן, רבי שמלאי, כדי לעשות סדר זה, דיבר על כך שישנם שני סוגי מצוות: מצוות עשה ומצוות לא תעשה. וכעת, נושא שני סוגי המצוות אינו המקום הראשון ואינו המקום היחיד שבו מדברים בו כדי לעשות רשימה. אלא מי שלומד הלכה, מי שלומד גמרא, יודע שישנן נפקא מינות שונות, מדרגות שונות, כללים שונים הקשורים במצוות עשה ובמצוות לא תעשה.

הבה נזכיר, ואבקש לספר כך, שהדרוש המדבר יותר בבירור מן הרקע — הבה נאמר כך: הזוהר הולך ישר לנושא, מהו סוד שתי המדרגות. מהו עשה ולא תעשה, מהו זכור ושמור, זכר ונקבה, וכן הלאה. אני מבקש לתת לך את הרקע הלאה, הרקע הנסתר והנעלם בזוהר. כבר דיברנו בכללות ברקע של מושג תרי״ג המצוות; כעת ברצוני לדבר בכללות ברקע של שני סוגי המצוות.

מן העובדה שישנם שני סוגי מצוות, עשה ולא תעשה, ומי שמקשר מעט את שני הדברים — הראשון שאני יודע שהעלה מעט, לא לגמרי בבירור אלא מעט, ומן הסתם יש גם רקע החסר לי ועלי עוד לחפש, אך מי שהעלה מעט את נושא איך מתקשר הדבר עם הנושא בכללות, כפי שאומרים על פי הלכה, על פי גמרא, מן הסוגים של מצוות שישנם — זהו הרמב״ן הקדוש. והרמב״ן, בפירושו על עשרת הדברות, אכן בפרשת יתרו, ושוב בפרשת ואתחנן, ובעוד שני מקומות שבהם הולך הרמב״ן בדרך זו, אך בפרשת יתרו הוא מבאר יותר מכל את ההקשר לגבי המצוות.

לכן ברצוני להזכיר שני דברים שהוא אומר בנושא מצוות עשה ומצוות לא תעשה. יש עוד חילוקים רבים, ומי שיסתכל באנציקלופדיה יראה חילוקים רבים בין מצוות עשה למצוות לא תעשה על פי הלכה, על פי מדרש, על פי גמרא, כיצד פועל הנושא.

תחילה יש להבין באמת — ונראה לי שיש בזה גם אריכות שאיני יכול לסיים, וברצוני רק לסיים את הנקודה היום — האחד: מצות עשה היא דבר שעושים, ומצות לא תעשה היא דבר שאין עושים. וכעת, אין זה מדויק לגמרי, שיש מצוות עשה שאין עושים, ומצוות לא תעשה שכן עושים — היינו לאו הבא מכלל עשה, ואולי עשה הבא מכלל לאו. לא תמיד לשון המצוה היא אותה לשון, אך ישנה מהות כזו של מצוה.

ואחד החילוקים הגדולים, שכל מי שלומד בתורה ובהלכה יודע: על מצוות עשה אין עונש, אלא אולי מדרבנן. מדאורייתא ודאי אין עונש, לעולם כמעט אין הדבר כתוב, חוץ מיוצא מן הכלל ממש — אולי פסח ומילה, שהן מצוות עשה יוצאות מן הכלל שכתוב בהן העונש בתורה. אבל בכללות, מי שאינו מקיים מצות עשה אין עליו עונש, לא מדאורייתא ולא מדרבנן. יש כן דין מדרבנן, שנותנים מכות מרדות, כופים אדם לקיים את המצוה, אך מעיקר הדין מדאורייתא אין עונשים על מצוות עשה.

בדרך כלל, עשה הוא דבר שכתוב בתורה שיש לעשותו. לא תעשה הוא דבר שכתוב או ‘השמר׳ שאין לעשותו, וכך לומדת הגמרא תמיד ש׳השמר׳ הוא לא תעשה. חילוק נוסף, חשוב מאד, בין מצוות עשה למצוות לא תעשה, ומי שיודע את הכללים יודע שיש כלל ‘עשה דוחה לא תעשה׳ (יבמות ג, ב). לומדים זאת מכלאים בציצית, וממצות יבום, שהיא במקום אשת אח, שמצות עשה דוחה מצות לא תעשה.

וכאן אפשר כבר לראות חילוקים מעניינים מאד. ייתכן שיש סתירה — איני בהיר בזה, וכל מפרשי הרמב״ן כאן התייגעו מהו הפשט. שכן הרמב״ן מדבר בשני חילוקים: שמצות עשה היא כגדולה יותר, שהרי רואים שהיא גדולה, כה גדולה עד שהיא דוחה את מצות לא תעשה. ומצד שני היא כחמורה פחות, שאין מקבלים עליה עונש. איני יודע אם אי־קבלת עונש פירושה שהיא חמורה פחות, אולי להפך, וזה יש להבין. אבל אלו הן שתי העובדות שישנן, שאנו מדברים בהן כעת אודות מצוות עשה ומצוות לא תעשה. ומן הסתם ישנן עוד עובדות רבות שיש להביא בתמונה, אך די בזה כעת.

הרמב״ן: עשה מן האהבה, לא תעשה מן היראה

אומר הרמב״ן כך: פנימיות הדבר היא כזו — מצוות עשה קשורות במידה הנקראת אהבה. כל אחד יודע שביחס שבין אדם לאלוקיו, בין אדם לבין המציאות באמת, ישנן שתי מידות: אחת נקראת אהבה ואחת נקראת יראה. זה עצמו, כפי שדיברנו אחר כך, כבנים וכעבדים, זה בערך אהבה ויראה.

והרמב״ן נותן מעט מילים ומבאר: מדוע? לפי שמצות עשה עושים אותה, פירוש: אני עושה משהו שהקדוש ברוך הוא אוהב. ומהי הלשון? ‘העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו׳ (רמב״ן שמות כ, ח). באמת הוא מדבר מאהבת הקדוש ברוך הוא אל האדם, לא מאהבת האדם אל הקדוש ברוך הוא. הוא אומר שאדם העושה מה שאדונו אוהב, הדברים שאדונו מבקש ממנו לעשות, מצוותיו — אדונו אוהבו, וממילא אף מרחם עליו. ישנה מידה הנקראת אהבה, וישנה מידה הנקראת רחמנות, ואין הן ממש אותה מידה, אבל זהו ביאורה של מצות עשה שיש בה מידת האהבה.

מה שאין כן לא תעשה, אומר הוא, באה ממידת היראה. מדוע? לפי שמי שנשמר מלעשות דבר שאדונו אינו אוהב, הרי זה מפני שהוא ירא ממנו. ויש להבין היטב, שכן אפשר לומר את שניהם על שניהם: לכאורה אפשר לומר, אני עושה את שהוא רוצה, את שהוא חפץ בו, מפני שאני ירא. ואפשר לומר, אני נשמר מן שהוא אינו חפץ בו, אף מפני שאני אוהב אותו. מדוע יש לעשות את החילוק? יש כאן עניין עמוק.

מהו הביאור האמיתי של החילוק?

יש להבין שהחילוק אינו מדבר בטעמים מדוע אדם עושה מצוה. נראה לי שהרמב״ן מעלה זאת, אך אין די בבירור שאין זו כוונתו, אלא בעיקר כוונתו לחלק אחר של דבריו. שכן הטעמים מדוע אדם עושה מצוה — את שניהם אפשר לעשות מאהבה ומיראה. הכוונה היא לדבר אחר, וזה אף יכול לתרץ מדוע יש מצות עשה שעושים אותה בלא עשייה, ומצות עשה שעושים אותה בעשייה — אין הדבר לגמרי כך.

הכוונה היא לדבר אחר מעט, וזה יסייע לנו להבין מהי מצוה בכלל. זהו העיקר. שכן אם אומרים שמצוה פירושה שהקדוש ברוך הוא ציווה ואני מקיים, את שניהם אפשר לעשות מאהבה ומיראה, ואין החילוק חילוק אמיתי. ומדוע כלל יש להתייגע ולעשות רשימות לחוד, מצות עשה ומצות לא תעשה? ישנם חילוקים בהלכה, יש לדעת עשה דוחה לא תעשה. אבל עשה דוחה לא תעשה עצמו, אומר הרמב״ן, הוא מטעם זה: לפי שמצות עשה מן האהבה ומצות לא תעשה מן היראה, והאהבה גדולה מן היראה, לכן מצות עשה דוחה לא תעשה.

במילים אחרות, יש להבין טוב יותר את מהות מצות עשה ומצות לא תעשה, וכך אפשר יהיה להבין את הכל אחרת, ולהבין אף מהי מצוה. והביאור הוא כך, כן נראה לי. לא תעשה פירושו שישנן בעיות בעולם, ישנם דברים שאינם טובים. ישנם מצבים שונים שאינם טובים, פעולות שונות שאינן טובות, אנשים שונים שאינם טובים, כל מיני דברים שאינם טובים. ומדברים שאינם טובים יש להתרחק. ‘אינו טוב׳ פירושו שהקדוש ברוך הוא שונאו, פירושו דברים רעים בעיני אדונו.

ויש להבין את הסוד הבא: שיראה, שמתכוונים כאן בעצם לכאורה ליראת העונש. חילוק האהבה והיראה כאן אינו ‘לירא׳ ו׳לאהוב׳. חילוק האהבה והיראה כאן הוא: אהבה היא כשהולכים אל דבר, אהבה היא משיכה חיובית, אני רוצה משהו. כלומר, ישנם דברים בעולם שהם טובים, שהקדוש ברוך הוא אוהבם, הם דברים טובים, וטוב לעשות דברים טובים, טוב ללכת אל דברים טובים, להישאר בהם וכן הלאה. וישנם דברים רעים, ורע ללכת אליהם.

המידה הנקראת שעושים את הטוב, שעושים את המתוק, את האור, את העונג, נקראת אהבה, שהוא נמשך. והתכונה הנקראת שבורחים, שאין הולכים אל שאינו טוב, נקראת יראה. יראה אין פירושה כאן לירא מן האדון. יראה פירושה באמת שהוא ירא — לא מן… הרמב״ן אומר יראה מן האדון, אך נראה לי נכון יותר לומר שהוא ירא מן הדבר, כדרך שקורים לזה יראת חטא. יראת חטא — האם הוא ירא מן הקדוש ברוך הוא או מן החטא? מפני שהוא ירא, פירושו שהוא הולך. יראה פירושה שהוא הולך. לא יראת הרוממות, שהיא יותר כאהבה, אלא יראה כאן פירושה שהוא הולך.

ומאחר שיראה פירושה שהוא הולך — יש בו מידת היראה, ובאמת הוא נעשה קרוב יותר אל הקדוש ברוך הוא אף במידת היראה, אין הוא הולך מן הקדוש ברוך הוא, אלא הולך מן הדברים שהקדוש ברוך הוא שונאם. וזה פירושו שיש בו מידת היראה. זהו סוד מידת היראה.

שני סוגי עבודות: זכור ושמור

וכעת אנו מבינים שישנם שני סוגי מצוות. אין זה סתם ‘הפֹך בה תמצא׳ ללומדים, שידעו כללים שונים בהלכה, שעל זה מקבלים מלקות ועל זה מקבלים דבר אחר. החילוק הוא, במילים אחרות, שכביכול ישנם דברים רצויים ודברים שנואים, דברים לא טובים, דברים שיש לירא מהם — כביכול הקדוש ברוך הוא עצמו ירא מהם, לא שהוא ירא מהם, אלא שהוא מרחיקם, דברים שהוא מתעבם, שהוא שונאם.

וישנם שני סוגי אנשים אפשר לומר, ישנם שני סוגי עבודות, לא סתם אותו דב

ר, אלא שני סוגי עבודות שונים לגמרי. ישנה עבודה שהיא סוג של מידה טובה, סוג של פעולה שנקראת לעשות את הטוב, לבקש לחולל את הדברים הטובים. וישנה מידה הנקראת שמור, להישמר מן הדברים שאינם טובים.

וכעת מובן, עלי לשמוע ששני הדברים אינם נפרדים זה מזה. ועם כל זה, אין אפשר לעשות דברים טובים בעת שעושים אותם בדרך רעה, במקום רע. מי שעושה רק מצוות עשה ואין בו יראה, אין הוא אדם. ועם כל זה, יש הרבה אופנים שעשה דוחה לא תעשה, ויש סתירה.

וכאן עלי לומר שהתורה — וזה העיקר שהיה עלי לסיים היום — התורה אינה תורה שהרמב״ן חידש, אלא זה באמת פשט פשוט. אומר הרמב״ן שזהו הסוד, זהו זכור ושמור. זכור הוא מה שעושים כן, מידת זכר, בבחינת הזכר, כדרך שמידת הזכר היא שהוא עושה. שמור הוא מידת נקבה, שהיא אינה עושה, היינו לילה, שבלילה ישנים, אין עושים, אך בלילה יש יראה. יש לוודא שלא יבואו שונאים, שלא יבואו קליפות, שלא יבואו דברים שאינם טובים.

סוד “זכור ושמור בדבור אחד נאמרו”

הסתירות שבתורה

ואומר הרמב״ן, כשמסתכלים רואים שזה ממש פשט פשוט. אצטרך בשבוע הבא להתחיל שוב מנושא זכור ושמור. יש לי בראש שכבר דיברתי בזה פעם אחת, אך אני בא כבר מאוחר מאד ועלי לסיים. הנושא הוא כך: כתוב בגמרא, ובמדרש המכילתא כתוב, והגמרא מביאתו במקומות מעניינים בהלכות ראש השנה, במסכת ראש השנה, בנושא ‘תרי קלי לא משתמעי׳. אבל אומרת הגמרא, במדרש המכילתא כתוב, ‘זכור ושמור בדבור אחד נאמרו׳ (ראש השנה כז, א). כלומר, ישנה סתירה. בואתחנן כתוב ‘שמור את יום השבת׳ (דברים ה, יב), וביתרו כתוב ‘זכור׳ (שמות כ, ח). והוקשה לגמרא מה זה אומר.

והרמב״ן מאריך לומר שאין הכוונה סתם שהוקשה מדוע ישנם שינויים בין שתי הדברות, שכן ישנם שינויים שונים, וכבר אמר האבן עזרא שאין זו בעיה: התורה, כאן כתובה ו׳ וכאן אין כתובה ו׳, אין הכרח שיהיה ממש אות באות אותו הדבר. כך אומר האבן עזרא, ונראה שהרמב״ן מסכים לזה אילו היה זה אמת. אבל הרמב״ן אומר, והאבן עזרא אומר אותו דבר על זכור ושמור — אומר הרמב״ן: לא, זו טעות. האבן עזרא טען שהכוונה לאותו דבר, והרמב״ן טען שאין הכוונה לאותו דבר. שמור פירושו לא תעשה, וזכור פירושו עשה, פירושו כן לעשות, ואין זו אותה לומדות. כיצד ייתכן שתאמר שזהו אותו דבר?

הוא אומר, הרמב״ן מבאר, שמה שהגמרא והמדרש עושים עסק שלם מ׳זכור ושמור בדבור אחד נאמרו׳ — אין אדם יכול לומר שכביכול המדרש נותן תירוץ, שהקדוש ברוך הוא אמר את שניהם כאחד, שהרי אדם אינו יכול לומר את שניהם כאחד, והקדוש ברוך הוא כן. אומר הרמב״ן, אין זה כפשוטו, שכן אתה יכול לומר אותו תירוץ. הכוונה: כתוב כאן זכור ושם כתוב שמור, ובדבור אחד נאמרו, אומר הקדוש ברוך הוא, אמור את שניהם. ומדוע היה עליו לומר את שניהם? מה הוא רוצה?

אומר הרמב״ן: לא. המדרש מתכוון לומר, ראשית, הבנת שזו לומדות, וזו מצות עשה ומצות לא תעשה, אבל אין זה די. באמת ישנן שתיים. אכן יש בשבת מצות עשה, לעשות קידוש ושביתה, ולקיים מצות עשה של שמירת שבת, ולא לעשות מלאכה. הקדוש ברוך הוא יכול לומר לחוד. מה שכתוב במדרש ‘זכור ושמור בדבור אחד נאמרו׳, אומר הרמב״ן, הכוונה לסוד. אין הכוונה כפשוטו כלל.

המכילתא: סתירות עשה ולא תעשה

והאמת, ואבקש לתת את הרקע לסוד הלאה — הרמב״ן קופץ ישר אל הסוד, אני מבקש לתת את הרקע לסוד — וזה כתוב בפירוש במכילתא, אין זה חידוש של המקובלים. כתוב בפירוש במכילתא, אומרת המכילתא כך: ‘זכור ושמור שניהם נאמרו בדבור אחד׳ (מכילתא יתרו). ומבארת המכילתא: מה כוונתי בלומר ‘שניהם נאמרו בדבור אחד׳? אומר הוא כך: הקדוש ברוך הוא אמר את שני הדברים בדבור אחד.

מצד אחד כתוב ‘מחלליה מות יומת׳ (שמות לא, יד), ומצד שני כתוב ‘וביום השבת שני כבשים׳ (במדבר כח, ט). ואיזה יש להקריב, לשחוט בשבת, שהיא אחת מל״ט המלאכות, או לא?

דוגמה נוספת: כתוב בפסוק אחד ‘ערות אשת אחיך לא תגלה ערות אחיך היא׳ (ויקרא יח, טז), ובפסוק שני כתוב ‘יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה׳ (דברים כה, ה). סתירה.

דבר שלישי: כתוב ‘לא תלבש שעטנז׳ (דברים כב, יא), וכתוב ‘גדילים תעשה לך׳ (דברים כב, יב). הרי אחת, שתיים, שלוש, ארבע סתירות.

ומשום כך אומרת המכילתא ‘שניהם נאמרו בדבור אחד, מה שאי אפשר לאדם לומר כן׳, כמו שכתוב ‘אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי׳ (תהלים סב, יב), ‘הלא כה דברי כאש׳ (ירמיה כג, כט), שרש״י מבאר שהוא מתפרש לכמה ניצוצות. במילים אחרות, המכילתא מעלה, שבאמרי ‘זכור ושמור בדבור אחד נאמרו׳, אין כוונתי שהקדוש ברוך הוא הוא בבחינת קסם, שהקדוש ברוך הוא יכול הכל, שהוא יכול לומר פעמיים. אף אדם יכול, ששני אנשים אומרים יחד — אמנם זו בעיה, תרי קלי לא משתמעי — כך הוא אומר: ‘שאין פה יכול לדבר ואוזן יכולה לשמוע׳. מה יש בזה שהקדוש ברוך הוא אומר בדבור אחד ואתה אינך יכול לשמעו?

המכילתא מבארת שאין כוונתו לומר בפשטות שהקדוש ברוך הוא אמר. מה אמר הקדוש ברוך הוא? חקירה היסטורית, איני יודע, אין זה נושא המכילתא. מה שהמכילתא מתכוונת לומר הוא שישנן מצוות רבות שהעשה שבהן והלא תעשה שבהן הם סתירה. אין לחלל את השבת, אין לעבוד בשבת, ויש כן להקריב קרבנות שבת. אין לעשות עריות של אשת אח, ויש כן לעשות יבום. אין ללבוש שעטנז, ויש כן ללבוש ציצית. כלומר, ישנה כאן סתירה של עשה ולא תעשה.

התירוץ: שניהם באים מאותו דבר

הן יש לנו הכלל, אכן ההלכה אומרת שעשה דוחה לא תעשה. יהודי הלכתי יאמר: “נו, נתרצה הקושיה, עשה דוחה לא תעשה, הרי יש כלל.” כיצד? האם זה דבר טוב? במילים אחרות, האם דבר טוב לישא אשת אח, או דבר רע? לאו פירושו שזה דבר רע. עשה, יבום, אומר שזה דבר טוב. והתירוץ הוא ‘שניהם נאמרו בדבור אחד׳. במילים אחרות, אצל הקדוש ברוך הוא — יש להבין את התורה באופן אלוקי. כשאומרים שהתורה היא תרי״ג מצוות עשה ולא תעשה, טמון בזה סוד עמוק כזה. ובזה טמון סוד ‘זכור ושמור בדבור אחד נאמרו׳. ובזה טמון: מהי מצוה? אין זה כה פשוט.

אינך יכול לומר שמן הדברים הרעים יש לברוח לגמרי, ואת הדברים הטובים יש לעשות תמיד. גם בדברים הטובים ישנם כללים, כפי שיש לגמרא כללים: עשה אינו דוחה לא תעשה שיש בו כרת, אינו דוחה לא תעשה ועשה, וכדומה. ישנם כללים מתי אין הדבר כן. אך גם ישנם כללים ההולכים להפך ממה שהיית חושב. אתה אומר שאין לחלל שבת לעולם, ובבית המקדש מותר — מותר לך להקריב קרבנות שבת. ולא רק שמותר, אלא שחייבים.

והרמב״ן מוסיף את הבעיה, שכן באהבה יש חירות. אחד שואל: “כן, אני אוהב כל כך — כמו שאומרים, אני אוהב כל כך את הקדוש ברוך הוא — אני רוצה לתקוע שופר בראש השנה שחל בשבת.” באה הגמרא ואומרת: “לא.” אף על פי שזה חשש קטן, שופר של ראש השנה אינו מחלל את השבת, אף דברים שבשבות. לפי מפרשי המשנה, שאין הדבר הולך, שהיראה גוברת על האהבה. וזו ההכרעה שהחכמים הבינו מ׳זכור ושמור בדבור אחד׳, שכאן ההכרעה אחרת.

שלמות ההבנה של מצוה

אבל ‘זכור ושמור בדבור אחד׳ מעלה ששלמות ההבנה של ביאור מצוה — ונבארנו בעזרת השם טוב יותר בשבוע הבא, ומי ששמע את השיעור מיום רביעי יוכל להתקשר עם דברים מסוימים — שלמות ההבנה של מהי מצוה, יש להבין שהחיובי והשלילי, הפעולה שטוב לעשותה וההישמרות ממה שיש להישמר, באים מאותו דבר, אותו דבר הם. ישנו כאן דבר ש… אדם אינו יכול להבינו, אך הקדוש ברוך הוא יכול בדבור אחד לעשות את שני הדברים. וכשעושים מצוות באמת, אף אנו יכולים.

ומהו הביאור? אנו שומרים שבת, ומביאים שני נרות שבת, שני הדסים, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. כלומר, אנו מעלים ‘זכור ושמור בדבור אחד׳. זהו בבחינת ‘ושמרתם את משמרתי אני ה”. הקדוש ברוך הוא אחד, הוא יכול לומר אחד, והאמונה שהקדוש ברוך הוא אחד — שתוכל לומר אחד.

ואיני אומר אלא הקדמה כאן, שכאן טמונה השגה עמוקה מאד של מהי מצוה. זה עמוק הרבה יותר ממה שרוב האנשים מבינים. ומובן שעל פי זוהר זה בנוי, שכן למצוות יש בהן מדרגת השכינה ומדרגת הזעיר אנפין — שהיא מדרגת זכור — והיחוד של שניהם, זה מה שעושה מצוה. ובלא זה אין שום מצוה באמת שאינה עשה ולא תעשה. כפי שאנו מבינים, כל עשה פירושו “ואל תעשה שלא”, וכל לא תעשה פירושו “ועשה שלא”. הרי זו רק דרך של אמירה, רק לומדות. אבל אם אין אדם מבין שהעשה ולא תעשה, הזכור ושמור של כל מצוה — חסר לו עיקר היחוד, חסרה לו האלוקות של המצוה. שכן אז הוא אומר שהמצוה היא דבר אנושי, ויש לומר שזהו דבר שרק הקדוש ברוך הוא יכול לעשותו. זהו ביאור שזו מצות ה׳. כפי שאומר הזוהר, ‘פקידא דמרא עלמא׳, זו מצות ה׳, מצות אדון העולם, ולא סתם מצוות.

וזהו הסבר הרקע של הקדמות הזוהר. ובזה ימשיכו.