העולם הוא באמת מ"ט אלף שנה ולא ז' אלפי שנה | זוהר אמור ספירת העומר תשפ"ו
YI אידיש לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
סיכום פון דעם שיעור – פרשת אמור, תשפ״ו: דער סוד פון חמישים שערי בינה און ספירת העומר
—
א. דער יסוד: פון זיבן צו 49 – דער רמב״ן׳ס הקדמה
די בריאה איז באשאפן געווארן אין זיבן טעג – דאס איז וואס שטייט בגלוי אין פרשת בראשית. אבער דער רמב״ן אין זיין הקדמה צו דער תורה אנטפּלעקט א טיפערע שיכטע: יעדער טאג פון די זיבן אנטהאלט אין זיך זיבן מדרגות, און דעריבער איז דער אמת׳דיגער מספר 49 – „מזוקק שבעתיים.” דאס איז דער טייטש פון „חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה” – נישט בלויז 7 פשוט׳ע שטופן, נאר 49 שלימות׳דיגע שערים.
—
ב. נגלה און נסתר – צוויי לעוועלס פון תורת משה
בחינת הנגלה (פשט):
פרשת בראשית דערציילט זיבן טעג – דאס איז וואס א פשוט׳ער מענטש קען פארשטיין. „כח מעשיו הגיד לעמו” מיינט אז מען קען נישט דערציילן א מענטש די פולע טיפקייט פון מעשה בראשית – דעריבער ווערט עס פארפּאקט אין זיבן טעג.
בחינת הנסתר (סוד):
די אמת׳דיגע כוונה איז 49 שערים. אבער ווי איז דער מספר 49 מרומז אין דער תורה, ווען בגלוי שטייט נאר 7? דער רמב״ן ענטפערט: דער איינציגסטער פּלאץ וואו 49 ווערט מרומז איז אין צוויי מצוות – ספירת העומר („שבע שבתות תמימות תהיינה”) און ספירת היובל („וספרת לך שבע שנות שבת שבע שנים שבע פעמים”). נישט אין בראשית, נאר דווקא אין פרשת אמור און בהר – אין די מצוות פון ציילן – דארט ליגט דער שורש פון אלע סודות הבריאה.
דער רמב״ן דערקלערט אז אין תורה ווערן זאכן מרומז אויף פארשידענע וועגן: בגלוי, בראשי תיבות, בסופי תיבות, בקוצים שבאותיות – און אמאל אין א מצוה גופא. די מצוה פון ספירת העומר איז אליין דער רמז אויף דער סטרוקטור פון דער בריאה.
—
ג. פארוואס שטייט נישט משה׳ס נאמען אין בראשית?
די תורה איז נישט משה׳ס אייגענע חידוש – זי איז געווען פאר דער בריאה. משה האט זי מגלה געווען, נישט מחדש. דעריבער שטייט נישט „וידבר ה׳ אל משה” ביים אנהייב פון בראשית – כדי מען זאל נישט מיינען אז משה האט עס אויסגעטראכט.
צוויי בחינות פון „תורת משה”:
– פון ספר שמות און ווייטער – די ספּעציפישע מצוות און געשיכטע פאר אונזער שמיטה (אונזערע 7,000 יאר).
– ספר בראשית – די אוניווערסאלע חכמה פון דער גאנצער מציאות, וואס איז אסאך גרעסער פון איין שמיטה.
—
ד. רבי יצחק׳ס קשיא – „החודש הזה לכם”
דער מדרש פרעגט: פארוואס הייבט זיך נישט אן די תורה פון „החודש הזה לכם”? דער טייטש איז: די אידן אין מצרים זענען געווען פארשטאקט אין שבע – אין טבע, אין מלכות, אין דער אויבערפלאכיגער ריאליטעט. משה׳ס תכלית איז געווען זיי ארויפצוברענגען פון דער מדרגה פון 7 צום שבת הגדול = יובל = 50 – א גאנץ אנדערע מדרגה פון פארשטיין.
—
ה. „שבתות תמימות” – דער שליסל צו 49
„וספרתם לכם ממחרת השבת, שבע שבתות תמימות” – דאס ווארט „תמימות” (גאנצע) איז דער שליסל. א פשוט׳ע שבת איז „חסר” – נאר 7. „שבתות תמימות” מיינט אז אין יעדע איינע פון די זיבן זעט מען אלע זיבן – 7×7 = 49 שלימות׳דיגע מדרגות. דאס איז דער חילוק צווישן א מצומצמ׳דיגע בליק (7) און א ברייטע, טיפע הבנה (49).
—
ו. דער חילוק צווישן 7 און 49 – עולם, שנה, נפש
7 = צמצום:
א מענטש וואס פארשטייט נאר 7 לעבט אין „רגע בעלמא” – ער זעט נאר די מינוט, נאר די אויבערפלאך.
49 = ברייטקייט:
ווען א מענטש דערגרייכט 49, פארשטייט ער אז די וועלט איז פיל גרעסער:
– אין עולם – 49 שערי בינה, 49 שמיטות
– אין שנה (צייט) – 49,000 יאר (לויט דעם רמב״ן), 49 טעג/יאר
– אין נפש – 49 מדרגות פון ענוה, 49 שערי טהרה
דאס שטימט מיט דעם ספר יצירה׳ס פרינציפ פון עולם-שנה-נפש: אלע דריי דימענסיעס זענען מקביל – דער סעלבער סטרוקטור פון 49 שפּיגלט זיך אפ אין דער וועלט, אין דער צייט, און אין דער נשמה.
—
ז. דריי שיכטן פון פארשטיין – חכמה, עבודה, טהרה
שיכטע 1: בחינת החכמה / השכלה – דער קאנסעפט
יציאת מצרים איז שוין בכח הבינה – דער זוהר זאגט אז יציאת מצרים ווערט 50 מאל דערמאנט אין תורה. דאס מיינט: דער קאנסעפט פון באפרייאונג אנטהאלט שוין אין זיך אלע 50 שערים. דאס איז דער רמז פון דער ערשטער נאכט פסח – דער מאמענט פון יציאה.
שיכטע 2: בחינת הנפש / עבודה – דער מהלך
אבער די אידן אליין האבן נאך נישט געהאלטן דארט! דער קאנסעפט איז איין זאך, אבער דער מענטש דארף אדורכגיין די 50 שערים – פרעגן די קושיות, טרעפן די תירוצים, וואקסן מדרגה נאך מדרגה – ביז ער קומט אן צו שבועות. דאס איז דער תהליך פון ספירת העומר ווי א טהרה-פראצעס: נישט בלויז וויסן אז מען איז פריי, נאר ווערן פריי.
דער רמ״ק (שער י״ג, שער השעורים) ברענגט צוויי זוהר׳ס צו באלייכטן דעם חילוק: וואס יציאת מצרים איז (בחכמה) לעומת וואס די אידן האבן דערגרייכט (בעבודה) – און דער וועג צווישן זיי איז ספירת העומר.
שיכטע 3: דער פארבינדונג צו טומאה/טהרה
דער חילוק פון 7 (ספירת נדה/זבה) און 49/50 (ספירת העומר/יובל) שפּיגלט אפ א פונדאמענטאלן חילוק: מען דארף נישט נאר א טהרה פון 7, נאר א טהרה פון 50 – א גאנץ אנדערע לעוועל פון רייניגונג.
—
ח. נייע הבנה אין ספירת הנידה/זבה
פריער איז געזאגט געווארן אז די זיבן טעג ספירה פון א זבה איז כדי זיך צוריק צו פארבינדן מיט דער מדרגה פון זיבן – דער סדר הבריאה. יעצט קומט א טיפערע הבנה: מ׳נעמט די טומאה פון דער אשה ערנסט – זי איז טאקע א ליידנדע, זי איז טאקע געווען טמאה. אפילו אויב די טומאה איז א דין וואס מען פארשטייט נישט גאנץ, דארף מען עס ערנסט נעמען. די זיבן טעג ציילן איז נישט בלויז א פארמאלע צוריקקער צום סדר, נאר א באמת׳ע טהרה-פראצעס – א דורכגאנג דורך ליידן צו רייניגונג.
דאס איז א דריטע שיכטע וואס דארף נאך טיפער מוסבר ווערן – דער שיעור שליסט אפ מיט דער באמערקונג אז דאס איז א ענין וואס פאדערט נאך העמקה, מיט א ברכה לכבוד ימי הספירה.
—
דער לאגישער גאנג בקיצור:
1. בראשית = 7 בגלוי → אבער דער אמת איז 49
2. ווי ווייסט מען? → דער רמב״ן: דער רמז ליגט אין ספירת העומר און ספירת היובל
3. וואס מיינט 49 לעומת 7? → צמצום לעומת ברייטקייט, אין עולם-שנה-נפש
4. ווי דערגרייכט מען 49? → דריי שיכטן: חכמה (קאנסעפט), עבודה (מהלך), טהרה (באמת׳ע רייניגונג)
5. פראקטישע אפּליקאציע → ספירת העומר איז דער מהלך פון 7 צו 50, פון טומאה צו טהרה, פון צמצום צו שלימות
תמלול מלא 📝
חמישים שערי בינה און די סוד פון ספירת העומר – פרשת אמור תשפ״ו
הקדמה: די סעריע וועגן ספירת העומר
רבותי, פרשת אמור, תשפ״ו. מיר זענען ממשיך אביסל אין אונזער סעריע לכבוד די טעג פון ספירת העומר [Sefirat HaOmer: the counting of the Omer, the 49 days between Passover and Shavuot], צו ארויסהאבן די סוד פון חמישים שערי בינה [fifty gates of understanding], פון די גאנצע סדר פון ימי הספירה [the days of the counting].
מיר האבן איבערגעלאזט לעצטע וואך מיט א קושיא [question]. מיר האבן געברענגט אז דער רמב״ן [Ramban: Rabbi Moshe ben Nachman, also known as Nachmanides, 1194-1270] אין די הקדמה [introduction] צו די תורה האט מסביר געווען וואס ס׳טייטשט חמישים שערי בינה, דאס זענען די חמישים שערים [fifty gates].
פּרק א: דער רמב״ן׳ס יסוד – פון זיבן צו ניין און פערציג
זיבן טעג פון בריאה ווערן זיבן מאל זיבן
וואס לכאורה [apparently], וואס ער מיינט צו זאגן דארט איז, אז די וועלט איז באשאפן געווארן אין זיבן טעג, און אויב מ׳פארשטייט די פרטים [details] פון אלע זיבן טעג, קומט אויס זיבן מאל זיבן. מ׳קען עס רופן מזוקק שבעתיים [refined sevenfold]. לכאורה איז טייטש זיבן מאל מזוקק געווען עפעס. אבער מ׳קען זיין אז דאס גופא [itself], אז ס׳איז אויב פארשטיין קלאר הייסט צעטיילט אויף זיבן, איז זיבן מאל מזוקק פארשטייען קלאר איז טייטש זיבן מאל זיבן, קומט אויס 49.
די בחינה פון נגלה [revealed Torah] – זיבן טעג
סאו מ׳קען זאגן אזא טייטש, מ׳קען מען זאגן אז אין די נגלה, און ס׳קאנעקט זיך מיט וואס דער רמב״ן רעדט דארט, און די זעלבע זאך רעדט ער אין די הקדמה אויף פרשת בראשית [the Torah portion of Genesis]. ווען דו לערנסט פרשת בראשית כפשוטו [according to its simple meaning], געפינסטו נאר אויס זיבן זאכן, זיבן טעג. דאס איז דאס וואס מ׳זאגט אויס פאר די עולם [the world/the public], ששת ימי בראשית [the six days of Creation].
“כח מעשיו הגיד לעמו” – די גרענעץ פון מענטשלעכע פארשטאנד
אבער אויף דעם שטייט דאך “לפיכך סתם לך הכתוב בראשית ברא אלקים, כח מעשיו הגיד לעמו” [therefore the verse concealed from you “In the beginning God created”; “He declared to His people the power of His works” – Psalms 111:6]. דער רמב״ן איז מסביר, “אי אפשר להגיד כח מעשי בראשית לבשר ודם” [it is impossible to tell a human being the power of the works of Creation]. א מענטש קען נישט פארשטיין כח מעשי בראשית. פארציילט מען אים זיבן, אויף א זאך וואס ער קען פארשטיין אין די לעוועל פון א מענטש. א מענטש קען אויך ארבעטן זעקס טעג און רוען שבת. אזא סארט בחינה [aspect/level] פארשטייט א מענטש, בחינת שבעת ימי בראשית [the aspect of the seven days of Creation].
פּרק ב: די אמת׳דיגע כוונה – חמישים שערי בינה
די נסתר [hidden Torah] – ניין און פערציג שערים
אבער די אמת׳דיגע כוונה [true intention] פון ששת ימי בראשית, וואס אויף דעם שטייט “חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה” [fifty gates of understanding were created in the world and all of them were given to Moses], און דער רמב״ן לערנט דארט, ס׳איז זייער אינטערעסאנט, און מ׳דארף עס גוט פארשטיין, אז די גאנצע תורה איז דאך תורת משה [the Torah of Moses].
די קושיא: פארוואס שטייט נישט משה׳ס נאמען אין בראשית?
איי, ס׳שטייט דאך נישט די ווארט משה רבינו [Moses our teacher], ס׳שטייט נישט ביז פרשת שמות [the book of Exodus]. ווייסן מיר בכלל נישט, ווייסן מיר בכלל נישט ווער איז משה רבינו? ווייסן מיר בכלל נישט, ס׳שטייט נישט, די תורה הייבט זיך נישט אן “וידבר ה׳ אל משה לאמר, בראשית ברא אלקים” [And God spoke to Moses saying, “In the beginning God created”]. ס׳פארציילט אונז די מעשה [the story]. און כל זה [all this] רופן מיר עס תורת משה.
דער רמב״ן׳ס תירוץ [answer]: “נמסרה למשה”
און דער רמב״ן פארשטייט אז אויף דעם שטייט “כל החמישים שערי בינה נמסרו למשה” [all fifty gates of understanding were given to Moses]. דאס איז א חלק פון וואס ס׳שטייט אין די גמרא [Talmud]. דער רמב״ן זאגט אז “נמסרה למשה” [it was given to Moses] דאס איז טייטש אז אפילו די זאכן וואס שטייט נישט אין די תורה אז נמסרה למשה זענען אויך נמסרה למשה.
אין אנדערע ווערטער, די ששת ימי בראשית, די גאנצע ספר בראשית [the book of Genesis] וואס קומט פאר פרשת שמות, וואס דארט שטייט די ערשטע נבואה [prophecy] פון משה. און דער רמב״ן איז מסביר, פארוואס טאקע שטייט נישט “וידבר ה׳ אל משה לאמר” אנהייב פרשת בראשית?
די תורה איז נישט משה׳ס חידוש
ווייל די תורה איז באמת נישט משה רבינו׳ס תורה. מ׳זאל נישט מיינען, קיינער זאל נישט מאכן א טעות, און זאל אונז רופן אונז תורת משה, אז משה רבינו האט עס אויסגעטראפן. ער איז מגלה [revealed] געווען, אבער נישט מחדש [innovated] געווען. ס׳איז נישט געווען די תורה פאר אים, אזויווי אונז לערנען דאך אז די תורה איז געווען געשריבן באש חרות על גבי אש לבנה [written in black fire upon white fire] צוויי טויזנט יאר פאר בריאת העולם [before the creation of the world].
די תורה – די חכמה פון די גאנצע מציאות
אין אנדערע ווערטער, די תורה מיינט די גאנצע וועלט, תורה מיינט די חכמה וואס האט באשאפן די גאנצע וועלט. משה רבינו האט אראפגעברענגט איין התלבשות [garment/manifestation] פון דעם, איין מהלך [process] פון דעם, איין אופן היוצא [manner of expression] פון דעם וואס איז נוגע בזמן הזה [relevant at this time] לפי ענינו ולפי דרכו [according to its matter and according to its way].
פּרק ג: צוויי לעוועלס פון תורת משה
די פּאראדאקס: תורת משה און תורת ה׳
אבער די גאנצע תורה הייסט תורת משה, און דא איז דא אזויווי מ׳קען עס זאגן ביידע וועגן, רייט [right]? אבער וואס אונז רופן תורת משה איז פון בראשית. פארוואס שטייט נישט משה רבינו׳ס נאמען אין בראשית? צו אונז צו זאגן אז דאס איז נישט סתם משה׳ס תורה, דאס איז די תורה פון די עצם [essence] פון די מציאות אין די וועלט.
אבער דאס איז דאך משה׳ס תורה, עס הייסט דאך תורת משה. דער רמב״ן זאגט איינס אפילו אז משה האט עס געשריבן. איך מיין אז דאס איז שוין אביסל צו אזויווי אריינגעגאנגען אין פרטים און טעקניקל צו משה האט עס געשריבן. איך מיין אז אויב מ׳איז מפשיט [strips away] אביסל – און אזוי שטייט אין רמ״ק [Rabbi Moshe Cordovero, 1522-1570] און אנדערע מפרשים [commentators] וואס זענען מפשיט מער די נקודה [the point] – און מ׳וועט טאקע דאס פארשטיין, אז פאר דעם טאקע שטייט נישט משה׳ס נאמען, ווייל די תורה איז נישט אמת׳דיג תורת משה.
“תורת ה׳ תמימה” – די תורה איז שלם
דאס איז אויך וואס דער רמב״ן זאגט, אה, נמסרה למשה, מיינט צו זאגן, זאלסט נישט מיינען אז אין די תורה פעלט עפעס, “תורת ה׳ אינה תמימה” [the Torah of God is not perfect], ס׳פעלט עפעס, ניין, “לא יחסר כל בה” [nothing is lacking in it]. ס׳איז לשון הרמב״ן [the language of the Ramban], “תורת ה׳ תמימה” [the Torah of God is perfect – Psalms 19:8] איז זיין דרשה [exposition], יא? “תורת ה׳ תמימה לא יחסר כל בה”. אין די תורת משה און די אייבערשטנ׳ס תורה פעלט נישט גארנישט.
פארוואס? די שערי בינה זענען דא
פארוואס? ווייל די אייבערשטנ׳ס תורה מיינט די שערי הבינה [gates of understanding] וואס דורך דעם זעט מען כל עולם כולו [the entire world], די גאנצע וועלט, און דאס איז אין א געוויסן זין גרעסער.
צוויי לעוועלס: פון בראשית און פון שמות
מ׳קען זאגן אז ס׳איז דא צוויי לעוועלס תורת משה. ס׳איז דא א לעוועל תורת משה וואס איז פון בראשית, און ס׳איז דא א לעוועל תורת משה פון שמות.
די תורת משה פון שמות איז נאר די מצוות [commandments], די מעשה פון יציאת מצרים [the Exodus from Egypt], די גאנצע זאך וואס אונז האבן געלערנט פון משה רבינו, לויט די התלבשות פון די תורה וואס האט געדארפט זיין אין יענע צייט פאר אלע אידן, אלע דורות [generations] וואס לערנען יענע תורה, אבער נאר די איין התלבשות, מען קען עס רופן נאר די איין שמיטה [sabbatical cycle of 7,000 years], לויט די רמב״ן׳ס וועג פון פארשטיין די וועלט, נאר די זיבן טויזנט יאר.
די תורה איז גרעסער פון איין שמיטה
אונז לערנען די תורה, אזוי האבן געלערנט די ספר התמונה [Sefer HaTemunah: a kabbalistic work] און שפעטערע מפרשים אויף די רמב״ן. אונז לערנען די גאנצע תורה נאר בבחינת איין שמיטה, איין זיבן טויזנט יאר פון די וועלט. לאמיר זאגן אזוי גייט די גאנצע וועלט זיבן טויזנט יאר.
אוקיי, איך זאג אז מיט משה רבינו׳ס צייט, אבער נישט היינטיגע צייט. היינטיגע צייט איז אויך משה רבינו׳ס צייט. אונז לעבן אין משה רבינו׳ס שמיטה. אבער די תורה אליינס איז אסאך גרעסער פון משה רבינו׳ס שמיטה.
די תורה איז זיבן מאל גרעסער
די תורה אליינס, קען מען עס אליינס רופן, אויב מען וויל קען מען רופן די גאנצע זאך משה רבינו. אבער די משה רבינו וואס איז עולה [ascends] האט בשמיטה זו [in this sabbatical cycle] איז נאר איינע פון די הופעות [manifestations], איינע פון די זיבן מאל וואס איז געווען די תורה. די תורה איז אבער זיבן מאל גרעסער פון די גאנצע וועלט, לפחות [at least], מזוקק שבעתיים.
די תורה איז שוין געווען א גאנצע שמיטה פאר דעם. מען קען אפילו זען אין אונזער שמיטה אז די תורה איז שוין געווען צוויי טויזנט יאר, איך מיין פאר בריאת העולם איז שוין געווען די תורה, יא? איז שוין א גאנצע שמיטה, איך ווייס נישט מער. עס איז נישט ממש א שמיטה, אבער א גאנצע מציאות פאר בריאת העולם איז שוין די תורה. דאס איז די טייטש די חכמת המציאות [the wisdom of existence], די חכמה פון די אלע חלקי המציאות [all parts of existence], דאס איז די טייטש די תורה.
פּרק ד: די חכמה – 49 אנשטאט 7
די נגלה זאגט זיבן, די נסתר זאגט ניין און פערציג
יעצט, די חכמה, דאס איז וואס איך פיר אויס וואס איך האב אנגעהויבן צו זאגן, די חכמה קען אונז רופן 49 אנשטאט 7. ווייל 7, דאס איז וואס משה רבינו איז געקומען און געזאגט שבת איז די זיבעטע טאג, און ער האט אונז געזאגט.
וויאזוי האט משה אונז געזאגט די תורה?
וויאזוי האט משה רבינו אונז געזאגט די תורה? לאמיר פארשטיין, פאר דעם שטימט וואס דער רמב״ן זאגט, אז אפילו בראשית איז אויך אז משה האט אונז געזאגט. פארוואס דארף ער דאס זאגן? ווייל זאלסטו נישט מיינען אז פרשת בראשית שטייט די גאנצע סודות מעשה בראשית [the secrets of the work of Creation], נישט בנגלה [in the revealed Torah]. בנסתר [in the hidden Torah] שטייט עס, אבער בנגלה שטייט עס דאך נישט.
“לא מתן פותח בבראשית”
פאר דעם זאגן אונז דאך, “לא מתן פותח בבראשית” [one does not begin teaching with Genesis – referring to the esoteric nature of Creation], מען קען טאקע זיין חוזר על לחם [repeat/review the material], ווייל ס׳שטייט נישט, אין נגלה פון פרשת בראשית שטייט נישט די גאנצע מעשה בראשית.
וואו שטייט עס יא? אין די בחינה פון מ״ט
וואו שטייט עס יא? אין די בחינה פון מ״ט [49], אין די בחינה פון זיבן מאל זיבן. דאס איז די טייטש די נסתר פון די תורה. די נסתר פון די תורה, דאס איז 49, דאס איז וואס משה רבינו האט געלערנט.
“חמישים שערי בינה נמסרו למשה”
אויף דעם זאגט די גמרא, זאגט פארציילט אונז די גמרא, אז חמישים שערי בינה נמסרו למשה, נישט נאר זיבן שערי בינה אזויווי דו זעסט אין די פשט [simple meaning] פון די תורה, נאר פופציג שערי בינה. נגלה למשה ונמסר אל משה [revealed to Moses and given to Moses], און די רמב״ן ברענגט שוין די תורה, ס׳שטייט אין די תורה אין פרשת בראשית, הגם [although] אין פרשת בראשית שטייט ביי זיבן פון זיי בפירוש [explicitly], אבער ברמז וסוד [in hint and secret] איז מרומז [hinted] אלע ניין און פערציג פון זיי, באלד וועלן מיר זען ווי ס׳שטייט מרומז אין די תורה, איך וועל שוין אויסזאגן.
נגלה און נסתר – צוויי לעוועלס
אבער אונז, דאס איז א נסתר אין די תורה, נישט די נגלה פון די תורה, די נגלה פון די תורה איז זיבן, די נסתר פון די תורה איז ניין און פערציג, אזוי קומט אויס די קודס [codes] קומט אזוי אויס, אויב איר וועט קענען אויך טראכטן.
פּרק ה: רבי יצחק׳ס קושיא – “החודש הזה לכם”
פארוואס נישט אנהייבן פון “החודש הזה לכם”?
דער רבי יצחק [Rabbi Yitzchak – from the Midrash] האט געזאגט אז מ׳האט געדארפט אנהייבן די תורה “החודש הזה לכם” [This month shall be for you – Exodus 12:2, the first commandment given to the Jewish people], איז די טייטש, אמת׳דיג האט מען געדארפט אנהייבן פון די נסתר, יא, ווייל ששת ימי בראשית, וואס לכאורה מ׳קען זאגן די תירוץ, מ׳קען פרעגן אפילו, דער רמב״ן פרעגט א קושיא, פארוואס האט מען דען יא געדארפט אנהייבן די תורה פון בראשית? פאר עיקר אמונה [the foundation of faith]?
דער רמב״ן׳ס קושיא און תירוץ
אבער מ׳קען זאגן פאר די פשט, מ׳דארף אנהייבן פאר די מצוה פון שבת. אויף דעם ענטפערט דער רמב״ן, ווען ער פרעגט די קושיא, זאגט ער, ס׳וואלט געקענט שטיין אין די לוחות [the Tablets], ס׳וואלט געווען גענוג צו שטיין אין די לוחות “כי ששת ימים עשה ה׳” [for in six days God made – Exodus 20:11], וואלט מען געוואוסט די מצוה פון שבת. אוקיי, סאו פאר דעם פעלט עס נישט אויס.
אבער אין אנדערע ווערטער, דאס איז די פשוט׳ע פשט. פאר דעם האט מען געדארפט אנהייבן לכאורה פון אנהייבן פון בראשית, וואלט געטייטשט אנהייבן פון שבת, וואס דאס איז טאקע על פי נגלה [according to the revealed Torah].
רבי יצחק׳ס תירוץ: “החודש הזה לכם” = מ״ט
קומט דער רבי יצחק אין די מדרש [Midrash] זאגט, ניין, מ׳דארף אנהייבן “החודש הזה לכם”. פארוואס הייבט זיך אן “החודש הזה לכם”? מ״ט. ווייל וואס הייבט זיך אן מ״ט? איז אזוי, פשוט, הגם מ׳קען לערנען פארקערט, אז דאס איז מצוה ראשונה שנתנו ישראל [the first commandment given to Israel], אבער דא דארף מען זען א נייע זאך.
פּרק ו: פון שבע צו שבת הגדול
די אידן אין מצרים – סטאק אין שבע
אין א געוויסע זין, די אידן אין מצרים זענען געווען סטאק [stuck] אין די בחינה פון שבע. יא, ווען א מענטש איז טובע [sunken], וואס טייטש שבע, ער איז געווען סטאק אין די מידות [character traits], ער איז געווען סטאק אין די שבעת ימי בראשית, דאס איז די עולם הטבע [the natural world], וואס מ׳רופט עולם הטבע, וואס מ׳רופט די מידת המלכות [the attribute of Kingship/Malchut], די שבע, בת שבע [daughter of seven], הייסט שבע.
משה׳ס תכלית – ארויפברענגען צו שבת הגדול
און געקומען משה, די גאנצע תכלית [purpose] פון משה איז געווען אמת׳דיג ארויפצוברענגען די אידן פון שבת צו די שבת הגדול [the Great Sabbath]. פאר דעם ווען די ערשטע שבת איז געקומען הייסט עס שבת הגדול. וואס איז טייטש שבת הגדול? שבת הגדול איז די טייטש יובל [Jubilee – the 50th year], יא, די עולם ווייסט, שבת הגדול על פי קבלה [according to Kabbalah] טייטש יובל.
פופציג מאל יציאת מצרים אין דער תורה
פאר דעם זאגט דער זוהר [the Zohar – the foundational work of Kabbalah], פופציג מאל שטייט אין די תורה יציאת מצרים [the Exodus from Egypt], איז אויסצולערנען אז די יציאת מצרים איז נישט געווען פון שבת, נאר פון שבת הגדול.
“וספרתם לכם ממחרת השבת”
און וואו זעט מען דעם שבת הגדול אין די תורה? “וספרתם לכם ממחרת השבת” [And you shall count for yourselves from the day after the Sabbath – Leviticus 23:15]. וואס הייסט שבת? פסח [Passover]. אה, דו מיינסט אז שבת איז שבת? ניין. שבת וואס דו מיינסט איז נאר זיבן, אבער די וועלט איז זיבן מאל גרעסער ווי דיין זיבן.
די אמת׳דיגע מצוה פון משה
דו האסט געלערנט די תורה ווי משה רבינו האט לכאורה מצווה געווען די ישראל בנגלה, אבער דו דארפסט אויך לערנען וויאזוי משה רבינו האט אמת׳דיג מצווה געווען ישראל, וואס ער האט אנגעהויבן אמת׳דיג פון בראשית, פון “כח מעשיו הגיד לעמו”. וואס האט ער זיי אויסגעלערנט? אז אמת׳דיג איז דא ניין און פערציג אויף די וועלט, נישט נאר זיבן אויף די וועלט.
פּרק ז: ווי איז דאס מרומז אין דער תורה?
נישט אין פרשת בראשית
און ווי האט ער דאס אויסגעלערנט? נישט אין פרשת בראשית. פרשת בראשית האט ער געשריבן פאר די קינדער, זיי זאלן קענען פארשטיין, זאגן ביי די מורה׳ס [teachers] וואס דער אייבערשטער האט געמאכט די ערשטע טאג, און די צווייטע טאג, און די דריטע טאג, און אזוי ווייטער.
אין “החודש הזה לכם”
אבער וואו האט ער עס געזאגט? אין די תורה, אין די תורה פון “החודש הזה לכם” האט ער עס געזאגט. ווי האט ער עס געזאגט? ווייל ער האט געזאגט “וספרתם לכם ממחרת השבת”, פון די אכטע סדרים יום [from the eighth day], דארפסטו ציילן “שבע שבתות תמימות תהיינה” [seven complete weeks shall there be – Leviticus 23:15], גאנצע.
“שבתות תמימות” – די שליסל צו ניין און פערציג
אין אנדערע ווערטער, שבת שבבראשית [the Sabbath of Genesis] איז א שבת חסר [incomplete Sabbath] כביכול [so to speak], ס׳איז א שבת קטן [small Sabbath], ס׳פעלט, ס׳איז נאר דא זיבן, ס׳איז נישט דא ניין און פערציג. דאס גייט זיין גאנצע וואכן.
דער רמב״ן׳ס ביאור אויף “תמימות”
“תמימות” [complete], דער רמב״ן מסביר, ער זאגט ער איז מרמז די סודות [secrets] אויף די ווארט “תמימות”. ער זאגט “תמימות” איז דאס וואס ער ווייזט אויף יובל, און ס׳וואלט געווען אויף שמיטה [sabbatical year], אויף די פשוט׳ע זיבן, וואלט עס געווען נאר חסרות [incomplete] כביכול.
שבתות קטנות, בינוניות און גדולות
“שבתות תמימות” – ס׳איז באקאנט צו זאגן “שבתות קטנות” [small Sabbaths], “שבתות בינוניות” [medium Sabbaths] און “שבתות גדולות” [great Sabbaths]. “שבתות תמימות” איז טייטש דארט ווי ס׳איז אמת׳דיג, מען זעט אין יעדעס איינע פון די זיבן זעט מען א שלימות [completeness] פון די זיבן, קומט אויס ניין און פערציג.
“ממחרת השבת” – די אמת׳דיגע השגה
און דעמאלטס ציילט מען ממחרת השבת. דאס איז די אמת׳דיגע השגה [comprehension] וואס משה וויל געבן פאר די אידן, די ניין און פערציג, נישט די זיבן. דאס איז די טייטש פון “שבע שבתות תמימות תהיינה” וואס מ׳הייבט אן צו ציילן און פירן ממחרת השבת.
פּרק ח: ווי איז דאס מרומז אין דער תורה?
דער רמב״ן׳ס הקדמה
און דאס זאגט דער רמב״ן אין זיין הקדמה. ווי איז מרומז אין די תורה? אין די תורה שטייט דאך נאר זיבן. ווי איז מרומז אין די תורה אמת׳דיג? ער זאגט, די מספר [number] פון ניין און פערציג.
די קושיא: ווי זעט מען אלע סודות?
אין אנדערע ווערטער, ווי איז מרומז אז ס׳איז דא די גאנצע אלע סודות הבריאה [secrets of Creation], אלע סודות פון סייענס [science], אלע סודות פון פילאסאפיע [philosophy], אלע סודות פון קבלה [Kabbalah], איז אמת׳דיג פשט פון שבת? און מ׳קען מיינען אז מ׳היט שבת ווייל דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט אין זיבן טעג, און ס׳איז נאר דא זיבן זאכן אויף די וועלט.
דער רמב״ן׳ס תשובה: ספירת העומר און ספירת היובל
זאגט דער רמב״ן, איך וועל דיר זאגן וואו ס׳איז מרומז. ס׳איז מרומז אין די תורה אין די מצוה פון ספירת העומר [counting of the Omer] און די מצוה פון ספירת היובל [counting of the Jubilee]. יא. האסטו אסאך ספירות [countings] אין די תורה פון זיבן, ספירת המצורע [counting of the leper] און ספירת הזבה [counting of the woman with a discharge] און ספירת הנדה [counting of the menstruant woman], אזוי ווי מיר האבן געלערנט.
די ריכטיגע ספירה
אבער וואו שטייט די ריכטיגע ספירה? די ריכטיגע ספירה שטייט אין די ספירת היובל און די ספירת השמיטה, וואס זיי ביידע זענען די זעלבע, “וספרת לך שבע שנים שבע פעמים” [And you shall count for yourself seven years, seven times – Leviticus 25:8] אדער “שבע שבתות תמימות תהיינה”.
דער איינציגסטער פּלאץ אין דער תורה
דארט איז די איינציגסטע פלאץ אין די תורה, דארט איז עס אמת׳דיג מרומז אין די תורה, וואס ס׳פירט זיך…
—
[המשך יבוא בחלק ב]
ספירת העומר: דער רמז פון מ״ט שערי בינה אין תורה
פרק ב: דער רמב״ן׳ס הקדמה — ווי איז מ״ט מרומז אין תורה?
דער יסוד פון “שבע שבתות תמימות”
דאס איז די טייטש פון “שבע שבתות תמימות תהיינה” [שבע שבתות תמימות תהיינה: זיבן גאנצע וואכן זאלן זיין] וואס מ׳הייבט אן צו ציילן פון ממחרת השבת [ממחרת השבת: דעם טאג נאך שבת]. און דאס זאגט דער רמב״ן [רמב״ן: רבי משה בן נחמן, נחמנידעס] אין די הקדמה [הקדמה: איינלייטונג]: ווי איז מרומז אין די תורה? אין די תורה שטייט דאך נאר 7. ווי איז מרומז אין די תורה אמת׳דיג, ער זאגט, די מספר פון 49?
און ווייטער, ווי איז מרומז אז ס׳איז דא די גאנצע סודות הבריאה [סודות הבריאה: געהיימענישן פון דער שאפונג], אלע סודות פון סייענס, אלע סודות פון פילאסאפיע, אלע סודות פון קבלה [קבלה: יידישע מיסטיק], איז אמת׳דיג פשט פון שבת? און מ׳קען מיינען אז מ׳היט שבת ווייל דער אויבערשטער האט געמאכט די וועלט אין 7 טעג, און ס׳איז נאר דא 7 זאכן אויף די וועלט.
די איינציגסטע פלאץ אין תורה וואו 49 איז מרומז
זאגט דער רמב״ן, ער זאגט, ווי איז דאס מרומז? ס׳איז מרומז אין די תורה אין די מצוה פון ספירת העומר [ספירת העומר: דאס ציילן פון די עומר] און אין די מצוה פון ספירת היובל [ספירת היובל: דאס ציילן פון די יובל יארן]. יא, ס׳איז דא אסאך ספירות [ספירות: ציילונגען] אין די תורה פון 7: ספירת המצורע [ספירת המצורע: דאס ציילן פון דעם מצורע], און ספירת הזב [ספירת הזב: דאס ציילן פון דעם זב], און ספירת הנדה [ספירת הנדה: דאס ציילן פון דער נדה], אזויווי מיר האבן געלערנט.
אבער ווי שטייט די ריכטיגע ספירה? די ריכטיגע ספירה שטייט אין די ספירת היובל און אין די ספירת השמיטה [ספירת השמיטה: דאס ציילן פון די שמיטה יארן], וואס זיי זענען ביידע די זעלבע: “וספרת לך שבע שנות שבת שבע שנים שבע פעמים” [וספרת לך שבע שנות שבת שבע שנים שבע פעמים: און דו זאלסט ציילן פאר זיך זיבן שבת-יארן, זיבן יאר זיבן מאל], אדער “שבע שבתות תמימות תהיינה”. דארט איז די איינציגסטע פלאץ אין די תורה, דארט איז אמת׳דיג מרומז אין די תורה וואס ס׳פעלט כביכול [כביכול: אזוי צו זאגן] פון די כלל התורה כולה [כלל התורה כולה: די גאנצע כלל פון תורה], פון די שורש התורה כולה [שורש התורה כולה: די וואָרצל פון דער גאנצער תורה].
פארשידענע וועגן פון רמז אין תורה
און דאס וואס דער רמב״ן זאגט דארט, אז אין די תורה איז אלעס מרומז, אמאל ברמז [ברמז: מיט א רמז], אמאל בגלוי [בגלוי: אפן], בגלוי שטייט 7. אמאל, ער זאגט, איז דא זאכן וואס שטייען נאר בראשי תיבות [בראשי תיבות: אין די ערשטע אותיות פון ווערטער], בסופי תיבות [בסופי תיבות: אין די לעצטע אותיות פון ווערטער], בקוצים שבאותיות [בקוצים שבאותיות: אין די קרוינען פון די אותיות], בציורים שעל גבי אותיות [בציורים שעל גבי אותיות: אין די פארמען פון די אותיות], וכדומה [וכדומה: און אזעלכע].
דער רמז אין א מצוה גופא
און אמאל שטייט ס׳איז מרומז אין א מצוה. דאס איז אן אינטערעסאנטע זאך. אמאל שטייט ס׳איז מרומז אין א מצוה. אז דו קוקסט אין פרשת בראשית, די מצוה פון שבת, זעסטו נאר 7. אז דו לערנסט צוויי מאל פרשת אמור און פרשת בהר, און דו זעסט דארט, דו זעסט דארט וואס? דו זעסט דארט אז ס׳איז דא 49. דארט הייבסטו אן אויסצוגעפינען די סוד פון וויאזוי די וועלט איז אמת׳דיג.
דער רמב״ן׳ס שיטה אין די לענג פון די וועלט
על פי קבלה [על פי קבלה: לויט דער קבלה], די וועלט איז אסאך. דער רמב״ן האט ממש אזוי געזאגט, אז די וועלט שטייט נישט נאר פון 7,000 יאר, וואס דאס איז דאס ביסל חכמה וואס שטייט בגלוי, נאר ס׳שטייט פון 49,000 יאר, וואס דאס שטייט אין די נוסח [נוסח: פארמאט] פון יובל, וואס דאס איז, ווי ער זאגט, דאס איז 49 יאר.
פרק ג: צוריק צו די יסוד שאלה — וואס איז דער קשר צו חמישים שערי בינה?
די שאלה פון לעצטע וואך
יעצט קומען מיר צוריק, קומען מיר אן צו די יסוד שאלה וואס מיר האבן געלערנט לעצטע וואך, און מ׳איז געבליבן מיט א שאלה, וואס קומט דא אריין, אויב די גאנצע וועלט איז מ״ט, זייער גוט, איז דאס דאך שער רבינו [שער רבינו: די שערים פון רבינו], עס האט דאך גארנישט צו טון מיט דעם וואס עס איז דא.
דער רמב״ן זאגט אז עס איז דא מ״ט שמיטות [שמיטות: שמיטה-יארן] אויף די וועלט, די וועלט שטייט פאר מ״ט טויזנט יאר אמת׳דיג. אדער דאס וואס מיר האבן געלערנט, דער רמב״ן זאגט נאך א וועג פון דעם אין פרשת בראשית און ביי די פסוק פרשת ויכולו [ויכולו: און זיי זענען געענדיגט געווארן], זאגט דער רמב״ן אז די גאנצע וועלט איז זיבן טויזנט יאר, שית אלפי שני הוי עלמא [שית אלפי שני הוי עלמא: זעקס טויזנט יאר איז די וועלט], און די זיבעטע טאג איז יום השבת כנגד דעם של קדושת שבת [יום השבת כנגד דעם של קדושת שבת: דער טאג פון שבת קעגן דעם פון דער הייליגקייט פון שבת].
וואס האט דאס עפעס צו טון בכלל [בכלל: איבערהויפט] מיט די נושא [נושא: טעמע] פון חמישים שערי בינה [חמישים שערי בינה: פופציג טויערן פון פארשטאנד]? עס בלייבט נאך אלץ שווער, נאך אלץ איז דא נאך זאכן וואס מ׳דארף קענען זאגן אויף דעם.
דער חילוק צווישן זיבן און מ״ט
אבער וואס איך טראכט היינט איז אזוי, אז די, לאמיר שטיין אויף די חילוק פון זיבן און מ״ט, די חילוק פון זיבן און מ״ט, וואס דאס הייסט טומאה [טומאה: אומריינקייט] און דאס הייסט נישט טומאה, איז די חילוק איז די זעלבע סארט חילוק פון די חמישים שערי בינה שנמסרו למשה [שנמסרו למשה: וואס זענען איבערגעגעבן געווארן צו משה].
פרק ד: די סטרוקטור פון עולם-שנה-נפש
די דריי סדרים זענען מקביל זה לזה
אין אנדערע ווערטער, פונקט אזוי ווי א מענטש, אונז קוקן אן די וועלט זייער מיט צמצום [צמצום: באגרעניצונג] אין צייט. יעדער האט פארשטאנען וואס איך האב געזאגט לעצטע וואך, אז מ׳קען פארענטפערן דאס, אז יעדער האט פארשטאנען אז איך מיין צו זאגן, מ׳קען זאגן אזוי ווי דער ספר יצירה [ספר יצירה: דאס בוך פון שאפונג] זאגט אז די וועלט איז באשאפן געווארן בעולם שנה ונפש [בעולם שנה ונפש: אין וועלט, יאר, און נשמה], און די דריי סדרים [סדרים: סדרים] זענען מקביל זה לזה [מקביל זה לזה: פאראלעל איינס צום אנדערן].
די מ״ט אין אלע דריי סדרים
אזוי ווי עס איז דא בעולם [בעולם: אין וועלט] איז דא מ״ט שערי בינה פון די הקדמת הרמב״ן [הקדמת הרמב״ן: די איינלייטונג פון דעם רמב״ן], אזוי איז דא בשנה [בשנה: אין יאר] מ״ט יאר, מ״ט טויזנט יאר, אדער מ״ט טעג פון ספירת העומר וואס מ׳מאכט ממש א רמז פאר דעם, און אזוי אויך איז דא בנפש [בנפש: אין נשמה] מ״ט מדרגות [מדרגות: שטופעס] פון ענוה [ענוה: אנוועהייט], דאס איז די שערי בינה, יא, וכו׳ [וכו׳: און אזוי ווייטער]. אזוי האט יעדער איינער אוודאי פארשטאנען.
פרק ה: דער עיקר חילוק — צמצום קעגן ברייטקייט
זיבן איז בחינת צמצום
אבער יעצט געב איך ארויס אביסל בעסער פון וואס באשטייט פונקטליך די חילוק פון די זיבן און די מ״ט, און מ׳פארשטייט אז די חילוק באשטייט פון דעם, אז וואס, אז אין די זיבן איז עס מיט צמצום, זיבן איז די בחינה [בחינה: אספעקט] פון ששת ימי בראשית [ששת ימי בראשית: די זעקס טעג פון בראשית], דאס איז געווען די צמצום, דארט איז געווען אז וואס, אז די וועלט איז גאנץ קליין.
ווען די וועלט איז קליין איז די צייט קליין
און ווען ס׳איז קליין, ווען א מענטש׳ס וועלט איז קליין, איז זיין צייט איז קליין, דאס הייסט קצר ימים [קצר ימים: קורצע טעג], ער פארשטייט זיבן יאר, זיבן טעג, דאס איז וויפיל ער קען משיג זיין [משיג זיין: דערגרייכן], ער פארשטייט נישט קיין סאך מער. ווען מ׳רעדט וועגן דעם סאך מער, אן עכטע מענטש זעט נאר די מינוט, דאס הייסט “רגע בעלמא” [רגע בעלמא: א רגע אין דער וועלט], יא? “רגע קבע כל קוץ” [רגע קבע כל קוץ: א רגע איז פעסטגעשטעלט יעדער קוץ].
מ״ט איז בחינת ברייטקייט
א מענטש, ווי מער ער פארשטייט מער צייט, מער צייט פון די בריאה [בריאה: שאפונג], מער צייט פון די ריאליטי, פארשטייט ער ברייטער, און ממילא [ממילא: דעריבער] אין דעם איז אויך די זעלבע סארט זאך, די זעלבע סטרוקטור, מ׳קען אפשר נישט זאגן אז ס׳איז די זעלבע, אבער אין די זעלבע וועג וועט מען פארשטיין אז וואס? אז אין די זעלבע וועג איז דא די נקודה [נקודה: פונקט] אז די גאנצע הבנה [הבנה: פארשטאנד] וואס דער מענטש האט אין די וועלט איז באמת [באמת: אין אמת] זיך ניין און פערציג גרויס, נישט זיבן גרויס.
די קאנעקשאן צווישן נפש און עולם
דאס איז די זעלבע נקודה. דא איז ביי די נפש, מ׳קאנעקט ביידע. ס׳גייט זיך אז די נפש איז דא ניין און פערציג, ער פארשטייט אז די וועלט איז ניין און פערציג גרויס, בדיוק [בדיוק: פונקט] ווי ס׳איז דא, נישט נאר זיבן. די זעלבע זאך פארשטייט ער אז די היסטאריע, ווי לאנג די וועלט איז, איז ניין און פערציג און נישט נאר זיבן. די זעלבע זאך פארשטייט ער אין יעדע זאך, אין יעדע זאך פארשטייט ער.
די מדרגות אין א וואך
אז ווי מ׳קען זען זיבן מדריגות, אז זיבן טעג, איין וואך קען ער האלטן אין קאפ, זאל ער וויסן אז אין איין וואך איז דא צוויי וואכן, און דריי וואכן, און פיר וואכן, און זעקס וואכן, און זיבן וואכן, ביז זיבן מאל, ביז די גאנצע זאך. דאס איז די קאנעקשאן פון די צוויי זאכן.
פרק ו: די דריי שיכטן פון פארשטיין
דער צוועק פון דעם שיעור
און דא קען מען פארשטיין אביסל, מ׳דארף דא נאך אסאך זאכן קלאר מאכן און מאכן זאכן קלאר אז יעדע זאך בפני עצמו [בפני עצמו: פאר זיך], און נאכדעם קאנעקטן די אלע זאכן. די שיעור איז געווען מער צו קאנעקטן אפאר זאכן צוזאמען, אבער איך האף אז ס׳מאכט אויך אין די זעלבע צייט קלאר יעדע זאך בפני עצמו.
די דריטע זאך — בחינת עבודה
און ס׳איז דא דא א דריטע זאך וואס יעדער איינער קען, אבער מ׳דארף עס נאר זאגן כדי מ׳זאל וויסן אז ס׳איז דא נאך א זאך וואס מ׳וועט אריינקאנעקטן, מ׳זאל געדענקען. דאס איז נאך א גאנצע זאך וואס מ׳דארף אריינמחובר זיין [מחובר זיין: פארבונדן זיין] אין די סוגיא [סוגיא: ענין] דא.
צוויי עקסטערע סוגיות
מיר האבן גערעדט יעצט צוויי עקסטערע סוגיות:
איינס איז די סוגיא פון שערי הבינה [שערי הבינה: די טויערן פון פארשטאנד], וואס איז אלע חכמות העולם [חכמות העולם: וויסנשאפטן פון דער וועלט], אלע חלקי העולם [חלקי העולם: טיילן פון דער וועלט].
די צווייטע איז די סוגיא פון זמנים [זמנים: צייטן], וואס איז מער מחובר לכאורה [לכאורה: אויף דעם ערשטן בליק] מיט די פשט פון ספירת העומר.
ווי מיר האבן זיי מחובר געווען
הגם [הגם: כאטש] מיר האבן יעצט מחובר געווען די צוויי זאכן, און מיר האבן געזאגט אז די גלות [גלות: גלות], און מ׳קען עס פארשטיין, די גלות פון מצרים אדער די מעשה בראשית [מעשה בראשית: די מעשה פון בראשית], דאס איז זייער א קליינע מצומצמ׳דיגע בליק פון זיבן, און ווען מ׳הערט פרעה און מ׳גייט צו שבת הגדול [שבת הגדול: די גרויסע שבת], ווען מ׳שטייט באמת אין די וועלט, דעמאלטס פארשטייט מען אויף ניין און פערציג.
עס איז נישט נאר א משל
און מיר האבן קלאר געמאכט אז ס׳איז נישט גענוג צו זאגן אז ס׳איז א משל [משל: משל] מיט א נמשל [נמשל: די לעקציע פון א משל], אדער אז ס׳איז דאס זעלבע “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה” [כמו שהוא למעלה כן הוא למטה: אזוי ווי עס איז אויבן אזוי איז עס אונטן], פונקט אזוי ווי ביי א מענטש איז דא פארשידנארטיגע מדות [מדות: מידות], איז אויך ביי דער אויבערשטער, אדער די טיפערע זאכן וואס די מקובלים [מקובלים: קבליסטן] זאגן, אז א מענטש פירט זיך אין די מדות החסד [מדות החסד: מידות פון חסד] איז ער מעורר [מעורר: דערוועקט] ביי דער אויבערשטער די מדות החסד.
דער פשט פון ממחרת השבת
מען פרייט זיך פסח, זייער גוט, אזוי ווי שבת, ממחרת השבת, פשוט פשט. אבער אויב מען טראכט אביסל טיפער, מען פארשטייט אז די וועלט איז נישט נאר גרויס זיבן, די וועלט איז גרויס ניין און פערציג.
פרק ז: די נפקא מינה — טהרה פון חמישים
וואס איז בכלל נפקא מינה?
וואס איז בכלל נפקא מינה [נפקא מינה: פראקטישער אונטערשייד]? עס קומט נאך שבעה שבתות [שבעה שבתות: זיבן וואכן], נאך זיבן וואכן פסח, די ערשטע טאג פסח, קומען די אידן און זיי כאפן אז ס׳הייבט זיך נישט אן דא, און זיי האבן אנגעהויבן צו פארשטיין, אנגעהויבן צו ציילן ספירה.
ספירה הייסט ביז יובל
ספירה הייסט אז מען ציילט ביז יובל [יובל: יובל], ס׳ענדיגט זיך נישט נאר ביי זיבן. הייבט מען אן צו פארשטיין אז ס׳איז דא דא אסאך מער וואס ארויסצוהאבן, ס׳איז דא אסאך מער וואס צו פארשטיין.
א טהרה פון פופציג
אה, אויב אזוי איז דאך נפקא מינה, מען דארף האבן א טהרה [טהרה: ריינקייט], וואס איז א טהרה פון פופציג, נישט א טהרה פון זיבן. ס׳האט א גאנץ אנדערע לעוועל פון טהרה. און לגבי דעם [לגבי דעם: אין באציאונג צו דעם] איז מען נאך נישט דארט, לגבי דעם דארף מען ניתר זיין [ניתר זיין: דערלויבט זיין] אין די ימי הספירה [ימי הספירה: די טעג פון ספירה]. דאס איז זייער א גוטע פשט צו פארשטיין די צוויי זאכן.
פרק ח: די דריטע זאך — בחינת עבודה
דער חילוק צווישן השכלה און עבודה
אבער ס׳ליגט דא נאך א דריטע זאך. אין אנדערע ווערטער, דאס איז שוין מער, מען קען עס רופן דינאמיק, מער עבודה [עבודה: דינסט]. וואס איז די חילוק? אסאך מאל זעט מען, ס׳איז דא בחינת השכלה [בחינת השכלה: דער אספעקט פון פארשטאנד] און בחינת עבודה. בחינת השכלה איז נאך א וועג צו זאגן וואס מיר האבן גערעדט, א קאנסעפט פון חכמה ובינה [חכמה ובינה: חכמה און בינה]. בחינת השכלה איז וואס די זאך איז אליין.
דער רמ״ק אין שער השעורים
דער רמ״ק [רמ״ק: רבי משה קורדובירו] אין שער י״ג, שער השעורים [שער השעורים: דער טויער פון שיעורים], ער ברענגט די צוויי זוהר׳ס [זוהר: ספר הזוהר], און אזוי פארשטיי איך די צוויי זאכן.
יציאת מצרים בכח הבינה
ס׳איז דא וואס שטייט אין זוהר אז יציאת מצרים [יציאת מצרים: דער ארויסגאנג פון מצרים] איז געווען בכח הבינה [בכח הבינה: מיט דער כח פון בינה], און ס׳שטייט פופציג מאל אין די תורה יציאת מצרים צו ווייזן אז ס׳איז געווען בכח הבינה.
די קושיא פון דעם רמ״ק
אבער זאגט דער רמ״ק, מיינסטו וועגן דעם זאלסטו מיר זאגן אז גלייך די אידן זענען ארויס פון מצרים האבן זיי פארשטאנען די בינה, זיי האבן פארשטאנען אלע חמישים שערי בינה וואס מיר האבן גערעדט? ניין, ס׳איז נאך געווען פאר מתן תורה [מתן תורה: די געבונג פון תורה], פארדעם האט מען געדארפט ווארטן פופציג טעג.
דער חילוק צווישן בחינת החכמה און בחינת הנפש
אין אנדערע ווערטער, וואס דער זוהר זאגט אז יציאת מצרים איז שוין בינה, דאס איז מבחינת החכמה [מבחינת החכמה: פון דער זייט פון חכמה], מבחינת די ערשטע נאכט פסח, מבחינת דער סארט רמז וואס דער רמב״ן זאגט אין אנהייב. פופציג, ס׳איז א רמז אויף די פופציג מאל.
די אידן האבן געדארפט אדורכגיין די פופציג שערים
אבער די אידן אליינס, מבחינת הנפש [מבחינת הנפש: פון דער זייט פון נפש], מבחינת עבודה, האבן נאך נישט געהאלטן דארט. האבן זיי געדארפט אדורך גיין די פופציג שערים, און אזוי ווי מיר האבן געזאגט אנדערע מאל, פרעגן די קושיות [קושיות: שווערע פראגעס] פון די פופציג שערים, טרעפן די תירוצים [תירוצים: ענטפערס] פון די פופציג שערים. און דעמאלטס האבן זיי פארשטאנען און אנגעקומען צו שבועות [שבועות: יום טוב פון שבועות].
דער מאן דימותי טהור לעילא
אזוי ווי דער מאן דימותי טהור לעילא [מאן דימותי טהור לעילא: דער מענטש וואס איז ריין אויבן], ער קומט אן צו שבועות, ער רייניגט זיך אין די אלע פופציג שערים. דאס איז א דריטע סארט הבנה וואס מען פארשטייט.
דער רמז פון טומאת ספירת הנדה
אז די נישט פופציג איז נישט נאר א רמז פון וויאזוי די וועלט איז, דאס איז אויך א רמז פון אזויווי א תהליך [תהליך: פראצעס], פון א מהלך [מהלך: גאנג] וואס די מענטשן גייען, און דאס איז דער רמז פון די טומאת ספירת הנדה [טומאת ספירת הנדה: די אומריינקייט פון דער ציילונג פון דער נדה], ספירת הזבה [ספירת הזבה: די ציילונג פון דער זבה], וואס איז זיבן טעג, און זיי האבן געזאגט אן אנדערע, לעצטע מאל האט ער עס געזאגט א גוטע—
—
[סוף חלק ב]
ספירת העומר: דער פּראָצעס פֿון רייניגונג דורך די פֿופֿציק שערי טומאה
פּרק ג: די פֿאַרבינדונג צווישן ספירת העומר און רייניגונג פֿון טומאה
און דעמאָלטס וועלן מיר פֿאַרשטיין אַז ער וועט אָנקומען צו שבועות [Shavuos: the holiday of Weeks], אַז “ממחרת השבת תספרו לכם” [from the day after the Sabbath you shall count for yourselves], ער קומט אָן צו שבועות, ער רייניגט זיך אין די אַלע פֿופֿציק שערי טומאה [fifty gates of impurity]. און דאָס איז אַן אַנדערע סאָרט הבנה [understanding] וואָס מ׳פֿאַרשטייט, אַז די פֿופֿציק איז נישט נאָר אַ רמז [hint/allusion] פֿון ווי אַזוי די וועלט איז, דאָס איז אויך אַ רמז פֿון אַזוי ווי אַ תהליך [process], פֿון אַ מהלך [progression] וואָס די מענטשן גייען.
די רמז פֿון טומאת ספירת הנידה און ספירת הזבה
און דאָס איז די רמז פֿון טומאת ספירת הנידה [counting of the menstruant woman], ספירת הזבה [counting of the woman with irregular discharge], וואָס איז זיבן טעג.
אַ נייע הבנה אין דער ספירה פֿון דער זבה
און זיי האָבן געזאָגט אַנדערש. לעצטע מאָל האָבן זיי געזאָגט אַז די ספירת הזבה איז כּדי זי זאָל זיך מחבר [connect] זיין צוריק צו די מדרגה [level] פֿון זיבן, וואָס דאָס איז די סדר הויה בעולם [the order of existence in the world].
יעצט זאָגן מיר אַ ביסל אַנדערש, יעצט זאָגן מיר אַז די אשה [woman] איז טאַקע אַ ליידנדע, ס׳איז אַן אמת [truth], יעצט נעמט מען עס ערנסט די טומאה [impurity] וואָס זי האָט, און מ׳זאָגט אַז זי איז טאַקע געווען טמא [impure]. קען זיין אַז די טומאה איז טאַקע אַ דין [law/judgment] אַז זי פֿאַרשטייט נישט, אָבער מ׳נעמט עס ערנסט, און מ׳זאָגט אַז מ׳דאַרף ציילן זיבן טעג און נישט נאָר ציילן זיך צו מטהר [purify] זיין. און דאָס איז אַ דריטע זאַך וואָס מ׳דאַרף נאָך ווייטער טיפֿער מסביר [explain] זיין.
סיום
און דאָס איז געווען גענוג פֿאַר די וואָך צו מחדש [innovate] זיין חידושי תורה [Torah insights] לכּבוד [in honor of] די ימי הספירה [days of the counting]. און צו ווינטשן אַ פֿרייליכן שבת [a joyous Sabbath].
HE עברית לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור – פרשת אמור, תשפ״ו: סוד חמישים שערי בינה וספירת העומר
—
א. היסוד: משבע ל-49 – הקדמת הרמב״ן
הבריאה נבראה בשבעה ימים – זה מה שכתוב בגלוי בפרשת בראשית. אבל הרמב״ן בהקדמתו לתורה מגלה שכבה עמוקה יותר: כל יום מהשבעה מכיל בתוכו שבע מדרגות, ולכן המספר האמיתי הוא 49 – “מזוקק שבעתיים”. זהו הפירוש של “חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה” – לא רק 7 מדרגות פשוטות, אלא 49 שערים שלמים.
—
ב. נגלה ונסתר – שתי רמות בתורת משה
בחינת הנגלה (פשט):
פרשת בראשית מספרת על שבעה ימים – זה מה שאדם פשוט יכול להבין. “כח מעשיו הגיד לעמו” פירושו שאי אפשר לספר לאדם את העומק המלא של מעשה בראשית – לכן זה נארז בשבעה ימים.
בחינת הנסתר (סוד):
הכוונה האמיתית היא 49 שערים. אבל איך המספר 49 נרמז בתורה, כשבגלוי כתוב רק 7? הרמב״ן עונה: המקום היחיד שבו 49 נרמז הוא בשתי מצוות – ספירת העומר (“שבע שבתות תמימות תהיינה”) וספירת היובל (“וספרת לך שבע שנות שבת שבע שנים שבע פעמים”). לא בבראשית, אלא דווקא בפרשת אמור ובהר – במצוות של ספירה – שם טמון שורש כל סודות הבריאה.
הרמב״ן מסביר שבתורה דברים נרמזים בדרכים שונות: בגלוי, בראשי תיבות, בסופי תיבות, בקוצים שבאותיות – ולפעמים במצווה עצמה. מצוות ספירת העומר היא עצמה הרמז למבנה הבריאה.
—
ג. מדוע לא מופיע שמו של משה בבראשית?
התורה אינה חידושו האישי של משה – היא הייתה לפני הבריאה. משה גילה אותה, לא חידש. לכן לא כתוב “וידבר ה׳ אל משה” בתחילת בראשית – כדי שלא יחשבו שמשה המציא זאת.
שתי בחינות של “תורת משה”:
– מספר שמות והלאה – המצוות והסיפור הספציפיים לשמיטה שלנו (7,000 השנים שלנו).
– ספר בראשית – החכמה האוניברסלית של כל המציאות, שהיא הרבה יותר גדולה משמיטה אחת.
—
ד. קושיית רבי יצחק – “החודש הזה לכם”
המדרש שואל: מדוע התורה לא מתחילה מ״החודש הזה לכם”? הפירוש הוא: היהודים במצרים היו שקועים בשבע – בטבע, במלכות, במציאות השטחית. תכלית משה הייתה להעלות אותם ממדרגת 7 לשבת הגדול = יובל = 50 – מדרגה אחרת לגמרי של הבנה.
—
ה. “שבתות תמימות” – המפתח ל-49
“וספרתם לכם ממחרת השבת, שבע שבתות תמימות” – המילה “תמימות” (שלמות) היא המפתח. שבת פשוטה היא “חסרה” – רק 7. “שבתות תמימות” פירושו שבכל אחת מהשבע רואים את כל השבע – 7×7 = 49 מדרגות שלמות. זה ההבדל בין מבט מצומצם (7) להבנה רחבה ועמוקה (49).
—
ו. ההבדל בין 7 ל-49 – עולם, שנה, נפש
7 = צמצום:
אדם שמבין רק 7 חי ב״רגע בעלמא” – הוא רואה רק את הרגע, רק את השטח.
49 = רוחב:
כשאדם מגיע ל-49, הוא מבין שהעולם הרבה יותר גדול:
– בעולם – 49 שערי בינה, 49 שמיטות
– בשנה (זמן) – 49,000 שנה (לפי הרמב״ן), 49 ימים/שנים
– בנפש – 49 מדרגות של ענווה, 49 שערי טהרה
זה תואם את עקרון ספר יצירה של עולם-שנה-נפש: כל שלושת הממדים מקבילים – אותו מבנה של 49 משתקף בעולם, בזמן ובנשמה.
—
ז. שלוש שכבות של הבנה – חכמה, עבודה, טהרה
שכבה 1: בחינת החכמה / השכלה – הקונספט
יציאת מצרים היא כבר בכוח הבינה – הזוהר אומר שיציאת מצרים מוזכרת 50 פעמים בתורה. המשמעות: הקונספט של גאולה מכיל כבר בתוכו את כל 50 השערים. זה הרמז של הלילה הראשון של פסח – רגע היציאה.
שכבה 2: בחינת הנפש / עבודה – התהליך
אבל היהודים עצמם עדיין לא החזיקו שם! הקונספט הוא דבר אחד, אבל האדם צריך לעבור את 50 השערים – לשאול את השאלות, למצוא את התשובות, לצמוח מדרגה אחר מדרגה – עד שמגיע לשבועות. זהו תהליך ספירת העומר כתהליך טהרה: לא רק לדעת שאתה חופשי, אלא להיות חופשי.
הרמ״ק (שער י״ג, שער השעורים) מביא שני זוהרים להאיר את ההבדל: מה יציאת מצרים היא (בחכמה) לעומת מה שהיהודים השיגו (בעבודה) – והדרך ביניהם היא ספירת העומר.
שכבה 3: הקשר לטומאה/טהרה
ההבדל של 7 (ספירת נידה/זבה) ו-49/50 (ספירת העומר/יובל) משקף הבדל יסודי: צריך לא רק טהרה של 7, אלא טהרה של 50 – רמה אחרת לגמרי של טיהור.
—
ח. הבנה חדשה בספירת הנידה/זבה
קודם נאמר ששבעת ימי הספירה של זבה הם כדי להתחבר מחדש למדרגת שבע – סדר הבריאה. עכשיו באה הבנה עמוקה יותר: לוקחים את הטומאה של האישה ברצינות – היא באמת סובלת, היא באמת הייתה טמאה. גם אם הטומאה היא דין שלא מבינים לגמרי, צריך לקחת אותו ברצינות. שבעת ימי הספירה הם לא רק חזרה פורמלית לסדר, אלא תהליך טהרה אמיתי – מעבר דרך סבל לטיהור.
זוהי שכבה שלישית שצריכה הסבר עמוק יותר – השיעור נסגר בהערה שזה עניין שדורש עוד העמקה, בברכה לכבוד ימי הספירה.
—
ההלך ההגיוני בקיצור:
1. בראשית = 7 בגלוי → אבל האמת היא 49
2. איך יודעים? → הרמב״ן: הרמז טמון בספירת העומר ובספירת היובל
3. מה פירוש 49 לעומת 7? → צמצום לעומת רוחב, בעולם-שנה-נפש
4. איך מגיעים ל-49? → שלוש שכבות: חכמה (קונספט), עבודה (תהליך), טהרה (טיהור אמיתי)
5. יישום מעשי → ספירת העומר היא התהליך מ-7 ל-50, מטומאה לטהרה, מצמצום לשלמות
תמלול מלא 📝
חמישים שערי בינה וסוד ספירת העומר – פרשת אמור תשפ״ו
הקדמה: הסדרה על ספירת העומר
רבותי, פרשת אמור, תשפ״ו. אנו ממשיכים מעט בסדרה שלנו לכבוד ימי ספירת העומר, להוציא לאור את סוד חמישים שערי בינה, של כל סדר ימי הספירה.
השארנו בשבוע שעבר עם קושיא. הבאנו שהרמב״ן בהקדמה לתורה הסביר מה משמעות חמישים שערי בינה, אלו הם חמישים השערים.
פרק א: יסוד הרמב״ן – משבע לארבעים ותשע
שבעת ימי בראשית הופכים לשבע כפול שבע
לכאורה, מה שהוא מתכוון לומר שם, שהעולם נברא בשבעה ימים, ואם מבינים את הפרטים של כל שבעת הימים, יוצא שבע כפול שבע. אפשר לקרוא לזה מזוקק שבעתיים. לכאורה משמעותו שמשהו זוקק שבע פעמים. אבל יכול להיות שזה עצמו, שאם מבינים בבירור פירושו מחולק לשבעה, אז שבע פעמים מזוקק להבין בבירור משמעותו שבע כפול שבע, יוצא 49.
בחינת הנגלה – שבעת ימים
אז אפשר לומר פירוש כזה, אפשר לומר שבנגלה, וזה מתחבר למה שהרמב״ן מדבר שם, ואותו דבר הוא מדבר בהקדמה על פרשת בראשית. כשלומדים את פרשת בראשית כפשוטו, מוצאים רק שבעה דברים, שבעה ימים. זה מה שמספרים לעולם, ששת ימי בראשית.
“כח מעשיו הגיד לעמו” – גבול ההבנה האנושית
אבל על זה נאמר “לפיכך סתם לך הכתוב בראשית ברא אלקים, כח מעשיו הגיד לעמו”. הרמב״ן מסביר, “אי אפשר להגיד כח מעשי בראשית לבשר ודם”. אדם לא יכול להבין כח מעשי בראשית. מספרים לו שבעה, על דבר שהוא יכול להבין ברמה של אדם. אדם גם יכול לעבוד ששת ימים ולנוח בשבת. בחינה כזו מבין אדם, בחינת שבעת ימי בראשית.
פרק ב: הכוונה האמיתית – חמישים שערי בינה
הנסתר – ארבעים ותשעה שערים
אבל הכוונה האמיתית של ששת ימי בראשית, שעליה נאמר “חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה”, והרמב״ן לומד שם, זה מאוד מעניין, וצריך להבין זאת היטב, שכל התורה היא תורת משה.
הקושיא: מדוע לא מופיע שמו של משה בבראשית?
הרי לא מופיעה המילה משה רבינו, לא מופיעה עד פרשת שמות. האם אנו יודעים בכלל, האם אנו יודעים בכלל מי הוא משה רבינו? האם אנו יודעים בכלל, לא כתוב, התורה לא מתחילה “וידבר ה׳ אל משה לאמר, בראשית ברא אלקים”. היא מספרת לנו את המעשה. וכל זה אנו קוראים תורת משה.
תירוץ הרמב״ן: “נמסרה למשה”
והרמב״ן מבין שעל זה נאמר “כל החמישים שערי בינה נמסרו למשה”. זה חלק ממה שכתוב בגמרא. הרמב״ן אומר ש״נמסרה למשה” משמעותו שאפילו הדברים שלא כתוב בתורה שנמסרה למשה גם הם נמסרה למשה.
במילים אחרות, ששת ימי בראשית, כל ספר בראשית שבא לפני פרשת שמות, שם מופיעה הנבואה הראשונה של משה. והרמב״ן מסביר, מדוע בדיוק לא כתוב “וידבר ה׳ אל משה לאמר” בתחילת פרשת בראשית?
התורה אינה חידושו של משה
כי התורה באמת אינה תורתו של משה רבינו. שלא יחשבו, שאף אחד לא יטעה, וקוראים אותנו תורת משה, שמשה רבינו המציא זאת. הוא גילה, אבל לא חידש. התורה לא הייתה שלו, כפי שאנו לומדים שהתורה הייתה כתובה באש חרות על גבי אש לבנה אלפיים שנה לפני בריאת העולם.
התורה – החכמה של כל המציאות
במילים אחרות, התורה פירושה כל העולם, תורה פירושה החכמה שבראה את כל העולם. משה רבינו הוריד התלבשות אחת של זה, מהלך אחד של זה, אופן היוצא אחד של זה שהוא נוגע בזמן הזה לפי עניינו ולפי דרכו.
פרק ג: שתי רמות של תורת משה
הפרדוקס: תורת משה ותורת ה׳
אבל כל התורה נקראת תורת משה, וכאן יש כאילו אפשר לומר את שני הדברים, נכון? אבל מה שאנו קוראים תורת משה הוא מבראשית. מדוע לא מופיע שמו של משה רבינו בבראשית? כדי לומר לנו שזו לא סתם תורתו של משה, זו התורה של עצם המציאות בעולם.
אבל זו תורתו של משה, היא נקראת תורת משה. הרמב״ן אומר אפילו שמשה כתב אותה. אני מתכוון שזה כבר קצת כאילו נכנס לפרטים וטכני שמשה כתב אותה. אני מתכוון שאם מפשיטים מעט – וכך כתוב ברמ״ק ובמפרשים אחרים שמפשיטים יותר את הנקודה – ואם באמת מבינים זאת, שבגלל זה בדיוק לא כתוב שמו של משה, כי התורה אינה באמת תורת משה.
“תורת ה׳ תמימה” – התורה שלמה
זה גם מה שהרמב״ן אומר, אה, נמסרה למשה, כלומר, שלא תחשוב שבתורה חסר משהו, “תורת ה׳ אינה תמימה”, חסר משהו, לא, “לא יחסר כל בה”. זו לשון הרמב״ן, “תורת ה׳ תמימה” היא דרשתו, כן? “תורת ה׳ תמימה לא יחסר כל בה”. בתורת משה ובתורת הקב״ה לא חסר כלום.
מדוע? שערי הבינה נמצאים כאן
מדוע? כי תורת הקב״ה פירושה שערי הבינה שדרכם רואים כל עולם כולו, את כל העולם, וזה במובן מסוים גדול יותר.
שתי רמות: מבראשית ומשמות
אפשר לומר שיש שתי רמות תורת משה. יש רמה תורת משה שהיא מבראשית, ויש רמה תורת משה משמות.
תורת משה משמות היא רק המצוות, מעשה יציאת מצרים, כל הדבר שלמדנו ממשה רבינו, לפי ההתלבשות של התורה שהייתה צריכה להיות באותו זמן לכל היהודים, לכל הדורות שלומדים אותה תורה, אבל רק ההתלבשות האחת, אפשר לקרוא לזה רק השמיטה האחת, לפי דרכו של הרמב״ן להבין את העולם, רק שבעת אלפים השנה.
התורה גדולה יותר משמיטה אחת
אנו לומדים את התורה, כך למדו ספר התמונה ומפרשים מאוחרים יותר על הרמב״ן. אנו לומדים את כל התורה רק בבחינת שמיטה אחת, שבעת אלפים שנה אחת של העולם. נניח שכך הולך כל העולם שבעת אלפים שנה.
בסדר, אני אומר שבזמנו של משה רבינו, אבל לא בזמן של היום. זמן של היום הוא גם זמנו של משה רבינו. אנו חיים בשמיטתו של משה רבינו. אבל התורה עצמה הרבה יותר גדולה משמיטתו של משה רבינו.
התורה גדולה פי שבעה
התורה עצמה, אפשר לקרוא לה עצמה, אם רוצים אפשר לקרוא לכל הדבר משה רבינו. אבל משה רבינו שעולה בשמיטה זו הוא רק אחת מההופעות, אחת משבע הפעמים שהייתה התורה. התורה היא פי שבעה גדולה יותר מכל העולם, לפחות, מזוקק שבעתיים.
התורה כבר הייתה שמיטה שלמה לפני כן. אפשר אפילו לראות בשמיטה שלנו שהתורה כבר הייתה אלפיים שנה, אני מתכוון לפני בריאת העולם כבר הייתה התורה, כן? אז כבר שמיטה שלמה, אני לא יודע יותר. זה לא ממש שמיטה, אבל מציאות שלמה לפני בריאת העולם כבר התורה. זו משמעות חכמת המציאות, החכמה של כל חלקי המציאות, זו משמעות התורה.
פרק ד: החכמה – 49 במקום 7
הנגלה אומר שבע, הנסתר אומר ארבעים ותשע
עכשיו, החכמה, זה מה שאני מוציא ממה שהתחלתי לומר, החכמה יכולה לקרוא לנו 49 במקום 7. כי 7, זה מה שמשה רבינו בא ואמר שבת היא היום השביעי, והוא אמר לנו.
איך אמר לנו משה את התורה?
איך אמר לנו משה רבינו את התורה? הבה נבין, לכן נכון מה שהרמב״ן אומר, שאפילו בראשית הוא גם שמשה אמר לנו. מדוע הוא צריך לומר זאת? כי שלא תחשוב שבפרשת בראשית כתובים כל סודות מעשה בראשית, לא בנגלה. בנסתר כתוב, אבל בנגלה לא כתוב.
“לא מתן פותח בבראשית”
לכן אומרים לנו, “לא מתן פותח בבראשית”, אפשר באמת לחזור על לחם, כי לא כתוב, בנגלה של פרשת בראשית לא כתוב כל מעשה בראשית.
איפה כתוב כן? בבחינת מ״ט
איפה כתוב כן? בבחינת מ״ט, בבחינת שבע כפול שבע. זו משמעות הנסתר של התורה. הנסתר של התורה, זה 49, זה מה שמשה רבינו למד.
“חמישים שערי בינה נמסרו למשה”
על זה אומרת הגמרא, מספרת לנו הגמרא, שחמישים שערי בינה נמסרו למשה, לא רק שבעה שערי בינה כפי שרואים בפשט של התורה, אלא חמישים שערי בינה. נגלה למשה ונמסר אל משה, והרמב״ן מביא את התורה, כתוב בתורה בפרשת בראשית, הגם שבפרשת בראשית כתוב בשבעה מהם בפירוש, אבל ברמז וסוד מרומז כל ארבעים ותשעה מהם, מיד נראה איך מרומז בתורה, אני כבר אומר.
נגלה ונסתר – שתי רמות
אבל אצלנו, זה נסתר בתורה, לא הנגלה של התורה, הנגלה של התורה הוא שבעה, הנסתר של התורה הוא ארבעים ותשעה, כך יוצא הקודים, אם תוכלו גם לחשוב.
פרק ה: קושיית רבי יצחק – “החודש הזה לכם”
מדוע לא להתחיל מ״החודש הזה לכם”?
רבי יצחק אמר שהיו צריכים להתחיל את התורה “החודש הזה לכם”, משמעותו, באמת היו צריכים להתחיל מהנסתר, כן, כי ששת ימי בראשית, שלכאורה אפשר לומר התירוץ, אפשר לשאול אפילו, הרמב״ן שואל קושיא, מדוע היו צריכים כן להתחיל את התורה מבראשית? בשביל עיקר אמונה?
קושיית הרמב״ן ותירוצו
אבל אפשר לומר לפי הפשט, צריך להתחיל בשביל מצוות שבת. על זה עונה הרמב״ן, כשהוא שואל את הקושיא, אומר, היה יכול להיות כתוב בלוחות, היה מספיק להיות כתוב בלוחות “כי ששת ימים עשה ה׳”, היו יודעים את מצוות שבת. בסדר, אז בגלל זה לא חסר.
אבל במילים אחרות, זה הפשט הפשוט. בגלל זה היו צריכים להתחיל לכאורה להתחיל מבראשית, היה משמעותו להתחיל משבת, שזה באמת על פי נגלה.
תירוץ רבי יצחק: “החודש הזה לכם” = מ״ט
בא רבי יצחק במדרש אומר, לא, צריך להתחיל “החודש הזה לכם”. מדוע מתחיל “החודש הזה לכם”? מ״ט. כי מה מתחיל מ״ט? אז כך, פשוט, הגם שאפשר ללמוד להיפך, שזו מצוה ראשונה שנתנו ישראל, אבל כאן צריך לראות דבר חדש.
פרק ו: משבע לשבת הגדול
היהודים במצרים – תקועים בשבע
במובן מסוים, היהודים במצרים היו תקועים בבחינת שבע. כן, כשאדם טובע, מה משמעות שבע, הוא היה תקוע במידות, הוא היה תקוע בשבעת ימי בראשית, זה עולם הטבע, שקוראים עולם הטבע, שקוראים מידת המלכות, השבע, בת שבע, נקרא שבע.
תכלית משה – להעלות לשבת הגדול
ובא משה, כל התכלית של משה הייתה באמת להעלות את היהודים משבת לשבת הגדול. לכן כשהשבת הראשונה באה נקראת שבת הגדול. מה משמעות שבת הגדול? שבת הגדול משמעותו יובל, כן, העולם יודע, שבת הגדול על פי קבלה משמעותו יובל.
חמישים פעמים יציאת מצרים בתורה
לכן אומר הזוהר, חמישים פעמים כתוב בתורה יציאת מצרים, ללמד שיציאת מצרים לא הייתה משבת, אלא משבת הגדול.
“וספרתם לכם ממחרת השבת”
ואיפה רואים את השבת הגדול בתורה? “וספרתם לכם ממחרת השבת”. מה משמעות שבת? פסח. אה, אתה חושב ששבת היא שבת? לא. שבת שאתה חושב היא רק שבעה, אבל העולם פי שבעה גדול יותר מהשבעה שלך.
המצווה האמיתית של משה
למדת את התורה כפי שמשה רבינו לכאורה ציווה את ישראל בנגלה, אבל אתה צריך גם ללמוד איך משה רבינו באמת ציווה את ישראל, שהוא התחיל באמת מבראשית, מ״כח מעשיו הגיד לעמו”. מה הוא לימד אותם? שבאמת יש ארבעים ותשעה בעולם, לא רק שבעה בעולם.
פרק ז: איך זה מרומז בתורה?
לא בפרשת בראשית
ואיך הוא לימד זאת? לא בפרשת בראשית. פרשת בראשית הוא כתב לילדים, שיוכלו להבין, לומר אצל המורים מה הקב״ה עשה ביום הראשון, וביום השני, וביום השלישי, וכן הלאה.
ב״החודש הזה לכם”
אבל איפה הוא אמר זאת? בתורה, בתורה של “החודש הזה לכם” הוא אמר זאת. איך הוא אמר זאת? כי הוא אמר “וספרתם לכם ממחרת השבת”, מהיום השמיני, אתה צריך לספור “שבע שבתות תמימות תהיינה”, שלמות.
“שבתות תמימות” – המפתח לארבעים ותשע
במילים אחרות, שבת שבבראשית היא שבת חסר כביכול, היא שבת קטן, חסר, יש רק שבעה, אין ארבעים ותשעה. זה יהיה שבועות שלמים.
ביאור הרמב״ן על “תמימות”
“תמימות”, הרמב״ן מסביר, הוא אומר שהוא מרמז את הסודות על המילה “תמימות”. הוא אומר “תמימות” זה מה שהוא מצביע על יובל, ואם היה על שמיטה, על השבע הפשוטה, היה רק חסרות כביכול.
שבתות קטנות, בינוניות וגדולות
“שבתות תמימות” – מקובל לומר “שבתות קטנות”, “שבתות בינוניות” ו״שבתות גדולות”. “שבתות תמימות” משמעותו שם שזה באמת, רואים בכל אחת מהשבע רואים שלימות של השבע, יוצא ארבעים ותשעה.
“ממחרת השבת” – ההשגה האמיתית
ואז סופרים ממחרת השבת. זו ההשגה האמיתית שמשה רוצה לתת ליהודים, הארבעים ותשעה, לא השבעה. זו משמעות “שבע שבתות תמימות תהיינה” שמתחילים לספור ולהוליך ממחרת השבת.
פרק ח: איך זה מרומז בתורה?
הקדמת הרמב״ן
וזה אומר הרמב״ן בהקדמתו. איך מרומז בתורה? בתורה כתוב רק שבעה. איך מרומז בתורה באמת? הוא אומר, המספר של ארבעים ותשעה.
הקושיא: איך רואים את כל הסודות?
במילים אחרות, איך מרומז שיש כאן את כל סודות הבריאה [secrets of Creation], כל סודות המדע [science], כל סודות הפילוסופיה [philosophy], כל סודות הקבלה [Kabbalah], זה הפשט האמיתי של שבת? ואפשר לחשוב ששומרים שבת כי הקב״ה ברא את העולם בשבעה ימים, ויש רק שבעה דברים בעולם.
תשובת הרמב״ן: ספירת העומר וספירת היובל
אומר הרמב״ן, אני אגיד לך איפה זה מרומז. זה מרומז בתורה במצוות ספירת העומר [counting of the Omer] ובמצוות ספירת היובל [counting of the Jubilee]. כן. יש הרבה ספירות [countings] בתורה של שבע, ספירת המצורע [counting of the leper] וספירת הזבה [counting of the woman with a discharge] וספירת הנדה [counting of the menstruant woman], כמו שלמדנו.
הספירה האמיתית
אבל איפה עומדת הספירה האמיתית? הספירה האמיתית עומדת בספירת היובל ובספירת השמיטה, ששתיהן הן אותו הדבר, “וספרת לך שבע שנים שבע פעמים” [And you shall count for yourself seven years, seven times – Leviticus 25:8] או “שבע שבתות תמימות תהיינה”.
המקום היחיד בתורה
שם הוא המקום היחיד בתורה, שם זה באמת מרומז בתורה, שמתנהל…
—
[המשך יבוא בחלק ב]
ספירת העומר: הרמז של מ״ט שערי בינה בתורה
פרק ב: הקדמת הרמב״ן — איך מ״ט מרומז בתורה?
היסוד של “שבע שבתות תמימות”
זה הפירוש של “שבע שבתות תמימות תהיינה” [שבע שבתות תמימות תהיינה: שבע שבועות שלמים יהיו] שמתחילים לספור מממחרת השבת [ממחרת השבת: היום שאחרי שבת]. וזה אומר הרמב״ן [רמב״ן: רבי משה בן נחמן, נחמנידס] בהקדמה [הקדמה: הקדמה]: איך זה מרומז בתורה? בתורה כתוב רק 7. איך מרומז בתורה באמת, הוא אומר, המספר של 49?
ועוד, איך מרומז שיש את כל סודות הבריאה [סודות הבריאה: סודות הבריאה], כל סודות המדע, כל סודות הפילוסופיה, כל סודות הקבלה [קבלה: מיסטיקה יהודית], זה הפשט האמיתי של שבת? ואפשר לחשוב ששומרים שבת כי הקב״ה ברא את העולם ב-7 ימים, ויש רק 7 דברים בעולם.
המקום היחיד בתורה שבו 49 מרומז
אומר הרמב״ן, הוא אומר, איך זה מרומז? זה מרומז בתורה במצוות ספירת העומר [ספירת העומר: ספירת העומר] ובמצוות ספירת היובל [ספירת היובל: ספירת שנות היובל]. כן, יש הרבה ספירות [ספירות: ספירות] בתורה של 7: ספירת המצורע [ספירת המצורע: ספירת המצורע], וספירת הזב [ספירת הזב: ספירת הזב], וספירת הנדה [ספירת הנדה: ספירת הנדה], כמו שלמדנו.
אבל איפה עומדת הספירה האמיתית? הספירה האמיתית עומדת בספירת היובל ובספירת השמיטה [ספירת השמיטה: ספירת שנות השמיטה], ששתיהן הן אותו הדבר: “וספרת לך שבע שנות שבת שבע שנים שבע פעמים” [וספרת לך שבע שנות שבת שבע שנים שבע פעמים: ותספור לך שבע שנות שבת, שבע שנים שבע פעמים], או “שבע שבתות תמימות תהיינה”. שם הוא המקום היחיד בתורה, שם באמת מרומז בתורה מה שחסר כביכול [כביכול: כביכול] מכלל התורה כולה [כלל התורה כולה: כלל התורה כולה], משורש התורה כולה [שורש התורה כולה: שורש התורה כולה].
דרכים שונות של רמז בתורה
ומה שהרמב״ן אומר שם, שבתורה הכל מרומז, לפעמים ברמז [ברמז: ברמז], לפעמים בגלוי [בגלוי: בגלוי], בגלוי כתוב 7. לפעמים, הוא אומר, יש דברים שעומדים רק בראשי תיבות [בראשי תיבות: בראשי תיבות], בסופי תיבות [בסופי תיבות: בסופי תיבות], בקוצים שבאותיות [בקוצים שבאותיות: בתגי האותיות], בציורים שעל גבי אותיות [בציורים שעל גבי אותיות: בצורות האותיות], וכדומה [וכדומה: וכדומה].
הרמז במצווה עצמה
ולפעמים זה מרומז במצווה. זה דבר מעניין. לפעמים זה מרומז במצווה. אם אתה מסתכל בפרשת בראשית, מצוות שבת, אתה רואה רק 7. אם אתה לומד פעמיים פרשת אמור ופרשת בהר, ואתה רואה שם, אתה רואה שם מה? אתה רואה שם שיש 49. שם אתה מתחיל לגלות את הסוד של איך העולם באמת.
שיטת הרמב״ן באורך ימי העולם
על פי קבלה [על פי קבלה: לפי הקבלה], העולם הוא הרבה. הרמב״ן אמר ממש כך, שהעולם לא עומד רק על 7,000 שנה, שזו החכמה המועטה שעומדת בגלוי, אלא הוא עומד על 49,000 שנה, שזה עומד בנוסח [נוסח: מבנה] של יובל, שזה, כמו שהוא אומר, זה 49 שנה.
פרק ג: חזרה לשאלה היסודית — מה הקשר לחמישים שערי בינה?
השאלה משבוע שעבר
עכשיו אנחנו חוזרים, אנחנו מגיעים לשאלה היסודית שלמדנו שבוע שעבר, ונשארנו עם שאלה, מה נכנס כאן, אם כל העולם הוא מ״ט, טוב מאוד, אז זה שער רבינו [שער רבינו: שערי רבינו], אין לזה שום קשר למה שיש.
הרמב״ן אומר שיש מ״ט שמיטות [שמיטות: שנות שמיטה] בעולם, העולם עומד באמת על מ״ט אלף שנה. או מה שלמדנו, הרמב״ן אומר עוד דרך בזה בפרשת בראשית ובפסוק פרשת ויכולו [ויכולו: ויכולו], אומר הרמב״ן שכל העולם הוא שבעת אלפים שנה, שית אלפי שני הוי עלמא [שית אלפי שני הוי עלמא: ששת אלפי שנה הוא העולם], והיום השביעי הוא יום השבת כנגד דעם של קדושת שבת [יום השבת כנגד דעם של קדושת שבת: יום השבת כנגד קדושת השבת].
מה יש לזה בכלל [בכלל: בכלל] עם הנושא [נושא: נושא] של חמישים שערי בינה [חמישים שערי בינה: חמישים שערי בינה]? זה עדיין נשאר קשה, עדיין יש עוד דברים שצריך לדעת לומר על זה.
ההבדל בין שבע למ״ט
אבל מה שאני חושב היום הוא כך, שה, בואו נעמוד על ההבדל של שבע ומ״ט, ההבדל של שבע ומ״ט, מה שזה אומר טומאה [טומאה: טומאה] וזה לא אומר טומאה, ההבדל הוא אותו סוג הבדל של חמישים שערי בינה שנמסרו למשה [שנמסרו למשה: שנמסרו למשה].
פרק ד: המבנה של עולם-שנה-נפש
שלושת הסדרים מקבילים זה לזה
במילים אחרות, בדיוק כמו שאדם, אנחנו מסתכלים על העולם מאוד בצמצום [צמצום: צמצום] בזמן. כולם הבינו מה אמרתי שבוע שעבר, שאפשר לענות על זה, שכולם הבינו שאני מתכוון לומר, אפשר לומר כמו שספר יצירה [ספר יצירה: ספר יצירה] אומר שהעולם נברא בעולם שנה ונפש [בעולם שנה ונפש: בעולם, שנה, ונפש], ושלושת הסדרים [סדרים: סדרים] מקבילים זה לזה [מקבילים זה לזה: מקבילים זה לזה].
המ״ט בכל שלושת הסדרים
כמו שיש בעולם [בעולם: בעולם] יש מ״ט שערי בינה מהקדמת הרמב״ן [הקדמת הרמב״ן: הקדמת הרמב״ן], כך יש בשנה [בשנה: בשנה] מ״ט שנה, מ״ט אלף שנה, או מ״ט ימים של ספירת העומר שעושים ממש רמז לזה, וכך גם יש בנפש [בנפש: בנפש] מ״ט מדרגות [מדרגות: מדרגות] של ענווה [ענווה: ענווה], אלו הם שערי בינה, כן, וכו׳ [וכו׳: וכולי]. כך כל אחד בוודאי הבין.
פרק ה: ההבדל העיקרי — צמצום מול רוחב
שבע היא בחינת צמצום
אבל עכשיו אני מוציא קצת יותר טוב ממה מורכב בדיוק ההבדל של השבע והמ״ט, ומבינים שההבדל מורכב מזה, שמה, שבשבע זה בצמצום, שבע היא הבחינה [בחינה: בחינה] של ששת ימי בראשית [ששת ימי בראשית: ששת ימי בראשית], זה היה הצמצום, שם היה שמה, שהעולם קטן מאוד.
כשהעולם קטן הזמן קטן
וכשזה קטן, כשעולמו של אדם קטן, הזמן שלו קטן, זה אומר קצר ימים [קצר ימים: קצר ימים], הוא מבין שבע שנים, שבעה ימים, זה כמה שהוא יכול להשיג [להשיג: להשיג], הוא לא מבין הרבה יותר. כשמדברים על ההרבה יותר, אדם אמיתי רואה רק את הרגע, זה אומר “רגע בעלמא” [רגע בעלמא: רגע בעולם], כן? “רגע קבע כל קוץ” [רגע קבע כל קוץ: רגע קבוע כל קוץ].
מ״ט היא בחינת רוחב
אדם, ככל שהוא מבין יותר זמן, יותר זמן מהבריאה [בריאה: בריאה], יותר זמן מהמציאות, הוא מבין רחב יותר, וממילא [ממילא: ממילא] בזה יש גם אותו סוג דבר, אותו מבנה, אולי אי אפשר לומר שזה אותו הדבר, אבל באותה דרך יבינו שמה? שבאותה דרך יש את הנקודה [נקודה: נקודה] שכל ההבנה [הבנה: הבנה] שיש לאדם בעולם היא באמת [באמת: באמת] תשע וארבעים גדולה, לא שבע גדולה.
הקשר בין נפש לעולם
זו אותה נקודה. כאן זה בנפש, מחברים את שניהם. יוצא שהנפש היא תשע וארבעים, הוא מבין שהעולם הוא תשע וארבעים גדול, בדיוק [בדיוק: בדיוק] כמו שיש, לא רק שבע. אותו דבר הוא מבין שההיסטוריה, כמה זמן העולם, הוא תשע וארבעים ולא רק שבע. אותו דבר הוא מבין בכל דבר, בכל דבר הוא מבין.
המדרגות בשבוע
שכמו שאפשר לראות שבע מדרגות, ששבעה ימים, שבוע אחד הוא יכול להחזיק בראש, שידע ששבשבוע אחד יש שני שבועות, ושלושה שבועות, וארבעה שבועות, ושישה שבועות, ושבעה שבועות, עד שבע פעמים, עד כל הדבר. זה הקשר של שני הדברים.
פרק ו: שלוש השכבות של הבנה
מטרת השיעור
וכאן אפשר להבין קצת, צריך כאן עוד הרבה דברים להבהיר ולהבהיר דברים שכל דבר בפני עצמו [בפני עצמו: בפני עצמו], ואחר כך לחבר את כל הדברים. השיעור היה יותר לחבר כמה דברים ביחד, אבל אני מקווה שזה גם מבהיר באותו זמן כל דבר בפני עצמו.
הדבר השלישי — בחינת עבודה
ויש כאן דבר שלישי שכל אחד יכול, אבל צריך רק לומר כדי שידעו שיש עוד דבר שנחבר, שיזכרו. זה עוד דבר שלם שצריך להיות מחובר [מחובר: מחובר] בסוגיא [סוגיא: סוגיא] כאן.
שני נושאים קיצוניים
דיברנו עכשיו על שני נושאים קיצוניים:
אחד הוא הנושא של שערי הבינה [שערי הבינה: שערי הבינה], שהוא כל חכמות העולם [חכמות העולם: חכמות העולם], כל חלקי העולם [חלקי העולם: חלקי העולם].
השני הוא הנושא של זמנים [זמנים: זמנים], שהוא יותר מחובר לכאורה [לכאורה: לכאורה] עם הפשט של ספירת העומר.
איך חיברנו אותם
הגם [הגם: אף על פי ש] שחיברנו עכשיו את שני הדברים, ואמרנו שהגלות [גלות: גלות], ואפשר להבין את זה, הגלות של מצרים או מעשה בראשית [מעשה בראשית: מעשה בראשית], זו מבט מצומצם מאוד קטן של שבע, וכשהורגים את פרעה והולכים לשבת הגדול [שבת הגדול: שבת הגדול], כשעומדים באמת בעולם, אז מבינים על תשע וארבעים.
זה לא רק משל
והבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל [משל: משל] עם נמשל [נמשל: נמשל], או שזה אותו הדבר “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה” [כמו שהוא למעלה כן הוא למטה: כמו שהוא למעלה כן הוא למטה], בדיוק כמו שבאדם יש מידות [מידות: מידות] שונות, יש גם אצל הקב״ה, או הדברים היותר עמוקים שהמקובלים [מקובלים: מקובלים] אומרים, שאדם מתנהג במידות החסד [מידות החסד: מידות החסד] הוא מעורר [מעורר: מעורר] אצל הקב״ה את מידות החסד.
הפשט של ממחרת השבת
שמחים בפסח, טוב מאוד, כמו שבת, ממחרת השבת, פשט פשוט. אבל אם חושבים קצת יותר עמוק, מבינים שהעולם לא רק גדול שבע, העולם גדול תשע וארבעים.
פרק ז: הנפקא מינה — טהרה של חמישים
מה בכלל נפקא מינה?
מה בכלל נפקא מינה [נפקא מינה: נפקא מינה]? מגיע אחרי שבעה שבתות [שבעה שבתות: שבעה שבועות], אחרי שבעה שבועות פסח, היום הראשון של פסח, באים היהודים והם תופסים שזה לא מתחיל כאן, והם התחילו להבין, התחילו לספור ספירה.
ספירה אומרת עד יובל
ספירה אומרת שסופרים עד יובל [יובל: יובל], זה לא נגמר רק בשבע. מתחילים להבין שיש כאן הרבה יותר להוציא, יש הרבה יותר להבין.
טהרה של חמישים
אה, אם כך אז נפקא מינה, צריך להיות טהרה [טהרה: טהרה], מהי טהרה של חמישים, לא טהרה של שבע. יש רמה אחרת לגמרי של טהרה. ולגבי זה [לגבי זה: לגבי זה] עדיין לא שם, לגבי זה צריך להיות מותר [להיות מותר: להיות מותר] בימי הספירה [ימי הספירה: ימי הספירה]. זה פשט טוב מאוד להבין את שני הדברים.
פרק ח: הדבר השלישי — בחינת עבודה
ההבדל בין השכלה לעבודה
אבל יש כאן עוד דבר שלישי. במילים אחרות, זה כבר יותר, אפשר לקרוא לזה דינמיקה, יותר עבודה [עבודה: עבודה]. מה ההבדל? הרבה פעמים רואים, יש בחינת השכלה [בחינת השכלה: בחינת השכלה] ובחינת עבודה. בחינת השכלה היא עוד דרך לומר מה שדיברנו, קונספט של חכמה ובינה [חכמה ובינה: חכמה ובינה]. בחינת השכלה היא מה שהדבר הוא עצמו.
הרמ״ק בשער השיעורים
הרמ״ק [רמ״ק: רבי משה קורדובירו] בשער י״ג, שער השיעורים [שער השיעורים: שער השיעורים], הוא מביא את שני הזוהרות [זוהר: ספר הזוהר], וכך אני מבין את שני הדברים.
יציאת מצרים בכח הבינה
יש מה שכתוב בזוהר שיציאת מצרים [יציאת מצרים: יציאת מצרים] הייתה בכח הבינה [בכח הבינה: בכח הבינה], וכתוב חמישים פעמים בתורה יציאת מצרים להראות שזה היה בכח הבינה.
קושיית הרמ״ק
אבל אומר הרמ״ק, האם בגלל זה תגיד לי שמיד כשהיהודים יצאו ממצרים הם הבינו את הבינה, הם הבינו את כל חמישים שערי בינה שדיברנו? לא, זה עוד היה לפני מתן תורה [מתן תורה: מתן תורה], לפני זה היו צריכים לחכות חמישים יום.
ההבדל בין בחינת החכמה לבחינת הנפש
במילים אחרות, מה שהזוהר אומר שיציאת מצרים היא כבר בינה, זה מבחינת החכמה [מבחינת החכמה: מבחינת החכמה], מבחינת הלילה הראשון של פסח, מבחינת סוג הרמז שהרמב״ן אומר בהתחלה. חמישים, זה רמז על החמישים פעמים.
היהודים היו צריכים לעבור את חמישים השערים
אבל היהודים עצמם, מבחינת הנפש [מבחינת הנפש: מבחינת הנפש], מבחינת עבודה, עוד לא החזיקו שם. הם היו צריכים לעבור את חמישים השערים, וכמו שאמרנו פעם אחרת, לשאול את הקושיות [קושיות: קושיות] של חמישים השערים, למצוא את התירוצים [תירוצים: תירוצים] של חמישים השערים. ואז הם הבינו והגיעו לשבועות [שבועות: שבועות].
המאן דימותי טהור לעילא
כמו המאן דימותי טהור לעילא [מאן דימותי טהור לעילא: מי שמטהר עצמו למטה], הוא מגיע לשבועות, הוא מטהר עצמו בכל חמישים השערים. זו הבנה שלישית שמבינים.
הרמז של טומאת ספירת הנדה
שהלא חמישים הוא לא רק רמז על איך העולם, זה גם רמז על איך תהליך [תהליך: תהליך], על מהלך [מהלך: מהלך] שהאנשים הולכים, וזה הרמז של טומאת ספירת הנדה [טומאת ספירת הנדה: טומאת ספירת הנדה], ספירת הזבה [ספירת הזבה: ספירת הזבה], שהוא שבעה ימים, והם אמרו אחר, בפעם הקודמת הוא אמר את זה טוב—
—
[סוף חלק ב]
ספירת העומר: תהליך הטיהור דרך חמישים שערי טומאה
פרק ג: הקשר בין ספירת העומר לטיהור מטומאה
ואז נבין שהוא יגיע לשבועות, ש״ממחרת השבת תספרו לכם”, הוא מגיע לשבועות, הוא מטהר עצמו מכל חמישים שערי טומאה. וזו הבנה אחרת שמבינים, שהחמישים אינם רק רמז על איך שהעולם נברא, זה גם רמז על תהליך, על מהלך שבני האדם עוברים.
הרמז של טומאת ספירת הנידה וספירת הזבה
וזה הרמז של טומאת ספירת הנידה, ספירת הזבה, שהוא שבעה ימים.
הבנה חדשה בספירה של הזבה
והם אמרו אחרת. בפעם הקודמת אמרו שספירת הזבה היא כדי שתתחבר חזרה למדרגה של שבע, שזה סדר הויה בעולם.
עכשיו אנו אומרים קצת אחרת, עכשיו אנו אומרים שהאשה היא אכן סובלת, זו אמת, עכשיו לוקחים ברצינות את הטומאה שיש לה, ואומרים שהיא אכן הייתה טמאה. יכול להיות שהטומאה היא אכן דין שהיא לא מבינה, אבל לוקחים את זה ברצינות, ואומרים שצריך לספור שבעה ימים ולא רק לספור כדי להיטהר. וזה דבר שלישי שצריך עוד להסביר יותר לעומק.
סיום
וזה היה מספיק לשבוע זה לחדש חידושי תורה לכבוד ימי הספירה. ולאחל שבת שמח.