סוד ספירת העומר

ויש אנשי מעשה אחרים שטענו עליהם שעיקר הסוד הוא ספירה לקראת היום החמישים הנקרא מתן תורה, אם כן אין זה הלימוד הנכון לספור את ימי החיים בעצמם, אלא העיקר הוא לספור עד מתן תורה, וברגע שמגיעים למתן תורה הלא מפסיקים לספור, שנאמר ‘עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום׳, עד ולא עד בכלל, ולכן הוא נקרא ‘עצרת׳ שהוא עצירת המספר. 

ועל כן הוסיפו ואמרו כי יש לספור בכל יום ויום את כל תשע וארבעים יום, כי סודם הם מ״ט מדרגות של זיקוק שצריכים לעבור בהם בכדי להגיע אל הנקודה הפנימית שהוא התורה. ולפיכך היו סופרים בכל יום ויום את כל תשע וארבעים יום ואומרים היום יום אחד שני שלישי וכן הלאה עד ארבעים ותשעה יום כלומר ‘מזוקק שבעתיים׳, והיו נעצרים שם. כי לפני אחד מה אתה סופר ואסור לספור הלאה כשהגיע לשער החמישים שלא נמסר לנברא ושם ינוחו יגיעי כח. (אלא שמ״מ סופרים שם שוב פעמים ארבעים ותשע כמו שאמר הבעש״ט שבתוך שער החמישים יש עוד מ״ט). 

ודע שכל הספירות הללו עיקרם בדעת ובמחשבה, כי מה שנלמד בספרי שיש לספור בפה איננו אלא למען קביעת המועד, אבל עיקר הסוד הוא שימת לב. ולכן מה שנאמר למעלה שהיו אנשי לבב ואנשי מעשה סופרים אין ר״ל מדברים בפה אלא מתכוונים ויודעים.

ודע כי על פי עומק הפשט מה שנאמר מי ששכח לספור יום אחד שיספור בלי ברכה היינו רק אם נעלם לגמרי מדעתו שהימים ימי עומר, אבל כל שלא הסיח דעתו מהיותו בימים שבין פסח לעצרת, הרי קיים בזה את עיקר הספירה שאין הספירה בפה אלא שיזכרו ולפי שהוא מצוה על הרבים הוא צריך הוצאה בפה לפרסם את הענין אבל ענין הספירה בלי ברכה הוא לפי שביטל את הספירה בהיסח דעתו ועל כן פשוט שהוא רק בהסיח דעתו לגמרי ואם ישאלו אותו באיזה תקופה אנחנו בשנה לא ידע לענות שאנחנו בימי העומר אבל כל שיודע לענות שהימים ימי ספירה ממילא לא הסיח דעתו ושפיר הוא מברך על ספירת העומר כשהוא נזכר לבטא בפה את היום שבספירה.

ונראה שמטעם זה נהגו במנהגים מיוחדים בימי העומר, שעיקרם אינו אלא לוודא שלא יהיה היסח הדעת מהספירה ועל כן מי שמקפיד על מנהג אחד מהם ולא שכח בטעות להסתפר הרי ברור שלא שכח את הספירה ואם כן לא הופסקה ספירתו שהכל מצוה אחת והוא סופר להלן בברכה.

והסוד הוא מה שאמר הרב, שאמתת הספירה הוא להמשיך אור פנימי אך משחרב ביהמ״ק אין בנו אלא אור מקיף והוא נמשך בדיבור המוציא הבל המקיף את האדם. ואם כן הדיבור אינו אלא זכר למקדש אך המשכילים עליהם נאמר הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה כלומר אל הדעת, ושם הוא מקום הרחמים העליונים, והדיבור נמשך מן הדעת ולא להיפך, אבל העולם אין יודעים סוד זה שהם בגלות ואינם מחשיבים את הדעת ומה שלא נאמר באור מקיף כאילו לא קיים וכך ראוי להם לפי שאין להם שיור אלא זה.