סוד הספירה והשמיטה הפרטית לכל אחד במעגליו | זוהר בהר בחקותי ספירת העומר תשפ"ו
YI אידיש לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
סיכום פון דעם שיעור – ערב שבת קודש בהר בחוקותי
דער סדר פון שיעור און דער כללות׳דיגער מהלך
דער סדר פון די שיעורים דאס יאר איז: מיטוואך און דאנערשטאג לערנט מען שמונה פרקים, תיקון המדות, און פרייטאג ברענגט מען ארויס א טיפערע, פנימיות׳דיגע מובן על פי דרך הזוהר און דרך הקבלה.
די וואך און נעקסטע וואך איז דער עיקר עבודה געווען דער קאמפיין פאר דעם בית המדרש – אויסצוהאלטן דעם פינאנציעלן יסוד אויף א גאנצע יאר. אבער אין דעם אליין ליגט אויך א פנימיות הדברים – ס׳קען נישט זיין אז עס פעלט דערין א פנימיות׳דיגע מובן. דער צוזאמענהאנג צווישן דעם קאמפיין און ספירת העומר ווערט אונטן ארויסגעברענגט.
—
ספירת העומר, שמיטה ויובל – איין סוגיא
די סוגיא וואס מען לערנט איז ספירת העומר, געבויט אויף דעם רמב״ן על התורה (דרך האמת) און דעם זוהר וואס גייט אין דעם זעלבן וועג. אפילו אז מען לערנט יעצט פרשת בהר בחוקותי, איז דאס אמת׳דיג די זעלבע סוגיא פון ספירת העומר – ווייל שמיטה, יובל, און ספירת העומר זענען אלע איין מהלך.
דער פסוק „וספרת לך שבע שבתות שנים”
דער פסוק זאגט: „וספרת לך שבע שבתות שנים, שבע שנים שבע פעמים”. רבינו בחיי פרעגט: פארוואס דארף דער פסוק אזוי מאריך זיין? שבע שבתות שנים – דאס קומט דאך אויס שבע שנים שבע פעמים, יעדער קען אליין רעכענען! דער ענטפער: דער פסוק וויל ארויסברענגען אז דו זאלסט נישט סתם ציילן זיבן יאר. דו זאלסט ציילן די מדריגה וואס הייסט „שבע שנים שבע פעמים” – די מדריגה פון שמיטה ויובל זאלסטו ציילן, נישט סתם א ציילונג.
דער רמב״ן און אבן עזרא
דער אבן עזרא זאגט אז דא שטייט „סוד ימות עולם רמוז במקום הזה”. דער רמב״ן אין זיין דרשה „תורת ה׳ תמימה” ברענגט דעם אבן עזרא און גיט אים א מורא׳דיגע קאמפלימענט: „ואין בספריו דבר המורה על קבלתו הטובה יותר מזה” – עס איז נישטא קיין בעסערע פלאץ וואו מען זעט אז דער אבן עזרא האט ריכטיג מקבל געווען.
(צד-דיון: דער רמב״ן׳ס שייכות מיט אבן עזרא)
דער רמב״ן האט, ווי ער שרייבט אין זיין הקדמה, „חתיכות מגולה ואהבה מסותרת” מיט רבי אברהם אבן עזרא. אסאך מאל קריטיקירט ער אים – אז דער אבן עזרא שרייבט סודות אבער האט אליין נישט פארשטאנען זיינע אייגענע סודות. אבער דא גיט ער אים א הסכמה: דער אבן עזרא האט ריכטיג פארשטאנען דעם סוד פון שמיטה ויובל, וואס איז דער סוד פון ימות עולם, וואס איז דער זעלבער סוד פון ספירת העומר, דער זעלבער סוד פון אנדערע מצוות וואס גייען מיט ספירה דשבעה – בפרט די צוויי מצוות וואס גייען ביז 49.
—
דער חלק פרטי פון יעדער נשמה
איינע פון די זאכן וואס שטייט אין ספרים, בפרט אין אריז״ל בנוגע ספירת העומר: א מענטש דארף אויסגעפינען זיין דרך פרטי – זיין פרטיות׳דיגער חלק אין תורה, אין אידישקייט, אין עבודת השם. דאס רופן די ספרים דער חלק – די סיבה פארוואס די נשמה איז אראפגעקומען אין עולם הזה.
אז א מענטש ווייסט נישט זיין חלק, איז ער צעמישט. ווען א מענטש דערגרייכט „לכך נוצרתי” – דאס איז א גאולה פרטית, א גרויסע גאולה. באופן כללי קען יעדער זאגן „לכך נוצרתי” – צו זיין אן ערליכער איד, א גוטער מענטש, מושל זיין אין זיינע התפעלות׳ן, מתקן זיין זיינע ניצוצות. אבער צו וויסן וועלכע זענען דיינע חלקים – דאס איז שוין א גרויסע גאולה.
ספירת העומר – דער וועג צום אויסגעפינען דעם חלק
איינע פון די כוונות פון ספירת העומר לויט דעם אריז״ל איז אויסצוגעפינען דעם חלק. דער אריז״ל זאגט: אויב איינער ווייסט זיין שורש, זאל ער זיך מכניע זיין לויט שורש נשמתו. אבער דער טיפערער פשט איז: דורך דעם דרך פון ספירת העומר געפינט מען עס אויס.
—
דער סוד פון קרבן מנחה
עס איז מקובל (און עס זענען דא ראיות דערויף, צווישן אנדערע דער ישמח משה זאגט בערך אזוי): דער נושא פון קרבן מנחה איז – צו באקומען א תשובה (אן ענטפער). יעדער קרבן האט א תפקיד; קרבן מנחה איז וויאזוי מען איז דורש את השם.
די ראיה: מנחת סוטה און מנחת העומר
א סוטה – א איד האט א ספק, ער ווייסט נישט אויב זי איז נטמאה אדער נישט. דאס איז א ספק אין הלכה, אדער א ספק אין חיים – ער ווייסט נישט אויב ער זאל זיך גט׳ן אדער נישט, ספיקות אין עבודת השם, ספיקות אין דרך החיים. דער וועג צו באקומען א תשובה הייסט ברענגען א מנחה. דאס איז די פעולה פון מנחה.
דערפאר קומט יעדער קרבן ציבור מיט מנחות – דער כהן, אלס מנהיג ישראל, דארף וויסן פון דער מנחה וויאזוי זיך צו פירן אין הנהגת הכלל והפרט אין יענעם טאג.
מנחת העומר – א כללית׳ע מנחה
מנחת העומר איז א ספעציעלע מנחה, א מנחת ביכורים, וואס דער גאנצער כלל ישראל ברענגט איינמאל. דער זוהר שטעלט צו אז דאס איז א בדיקה פאר די אשת חיל, פאר די שכינה – צו בודק זיין אויב חלילה איז נטמאה: „וטמא נפש ונקתה ונזרעה זרע”. פון דעם קרבן מנחת העומר ציילט מען 49 טעג.
—
יציאת מצרים = כללות, ספירת העומר = פרטים
יציאת מצרים הייסט כללות – יעדער איד גייט ארויס פון מצרים, ער וויל אנקומען צו זיין גאולה, אבער ער האט נאך נישט קיין גאולה ווייטער.
ספירת העומר הייסט פרטים – מען געפינט אויס חלקם בחיים. יעדער איד געפינט אויס דורכדעם וואס ער איז מרחיב די ענין פון מנחת העומר, ער ציילט 49 – שבע פעמים בשבע. מען קען זאגן כאילו יעדער איד געהערט אמת׳דיג צו איין טאג ספירה.
פארוואס ציילט יעדער אלע 49?
ווייל כל ישראל ערבים זה בזה. אזוי ווי דער אריז״ל זאגט וועגן וידוי: אויב איינער ווייסט נישט וועלכע חטא איז זיינע, זאגט ער א וידוי כללי – אשמנו בגדנו – אלע אותיות. נישט יעדער האט געטון אלע חטאים, אבער בתוך כלל ישראל זאגט מען א וידוי כללי כדי ער זאל זיך דערמאנען וואס ער האט געטון. דאס זעלבע ביי ספירת העומר.
דער אריז״ל: 49 סארטן שערי דינים
דער אריז״ל זאגט: עס זענען דא 49 סארטן שערי דינים – 49 סארטן פראבלעמען אויף דער וועלט. אויב איינער ווייסט וועלכע איז זיין שורש הנשמה, דארף ער נישט זינגען אלע – נאר איינס. אבער אין סידור האט מען אריינגעזעצט אלע, פאר די וואס ווייסן נישט.
—
גאולה פרטית – וועלכער טאג איז דיין טאג?
דער באגריף עמידה על דעתו – דאס הייסט גאולה פרטית. וועלכע פון די טעג פון ספירה איז אמת׳דיג דיינער? עס איז א מחלוקת ראשונים צי ספירת העומר איז 49 מצוות אדער איין מצוה. לויט דער פנימיות קען מען פארשטיין: בעצם דארף א איד נאר ציילן איין טאג – זיין טאג. אלע אידן צוזאמען, יעדער ציילט זיין טאג, און עס קומט אויס אז די גאנצע ספירה איז געציילט געווארן דורך א שותפות פון כלל ישראל.
דערפון קומט ארויס א רמז: ווען איינער פארגעסט א טאג ספירה, פירט מען זיך אז ער ציילט ווייטער אן א ברכה – ווייל ער ווייסט נישט וועלכער טאג איז זיין אמת׳דיגער טאג, און אפשר האט ער פונקט יענעם טאג פארגעסן. אבער אויב איינער ווייסט וועלכער טאג איז זיינער, איז ער בעצם פטור פון אלע אנדערע טעג, און ער קען ציילן מיט א ברכה יענעם טאג אפילו ווען ער האט אנדערע טעג פארגעסן. (דאס איז נאר א רמז, נישט א הלכה למעשה, נאר לפי קבלה.)
—
קנין הליכה – צוויי טייטשן
דער ערשטער טייטש: שטייגן פון מדריגה צו מדריגה
א מענטש דארף זיין א הולך כדי זוכה צו זיין צו זיין חלק אין תורה. דער חילוק צווישן א מענטש, א מלאך, און א בהמה איז – א מענטש טוישט זיך, שטייגט פון מדריגה צו מדריגה. דאס איז דער זעלבער ענין ווי ספירת העומר, וואו מען שטייגט פון מלכות שבמלכות ביז בינה שבבינה. (דער זוהר גייט אויף דעם סדר; אין סידור שטייט א פארקערטער סדר, אבער דאס איז נישט דער מקום צו מאריך זיין.)
דער צווייטער טייטש: גיין מיט דער תורה
הליכה מיינט וויאזוי מען גייט מיט דער תורה. וויאזוי טרעפט א מענטש זיין חלק אין תורה? נאר ווען ער גייט מיט דעם, ער לעבט מיט דעם, ער ברענגט אריין די תורה אין זיין גאנצן מהלך החיים – „בהתהלכך תנחה אותך, בשכבך תשמור עליך, והקיצות היא תשיחך.” ער דארף משלב זיין די תורה אין זיין גאנצע הליכה, אין זיין אייגענעם וועג – „לך לך בדרך”, „בדרכו.”
—
ענטפער אויף דער קשיא פון „arbitrary” רמזים
ווען מענטשן טענה׳ן אז רמזים, גימטריאות, קאמבינאציעס זענען arbitrary – „ס׳קען זיין אנדערש, לייג צו, נעם אוועק” – איז דער ענטפער: דאס איז מיין הליכה. איך רעד נישט פון א כללי׳דיגע זאך אז די גאנצע וועלט מוז אזוי זיין. איך רעד פון מיין אייגענעם וועג, און דורך דעם טרעף איך מיין חלק אין תורה – וועלכע מצוות דארף איך מער טון, וועלכע חלקי עבודה, וועלכע וועגן פון לערנען, מיט וועלכע מענטשן, אין וועלכע פלאץ. דאס איז דער סוד פון הליכה.
—
דער קאמפיין און ספירת העומר – א פנימיות׳דיגער צוזאמענהאנג
עס איז נישט בחנם וואס שוין דריי-פיר-פינף יאר איז דער מנהג אז יעדע יאר ערב שבועות איז מען עוסק אין אויפשטעלן דעם פינאנציעלן יסוד פון בית המדרש. דער הלכה זאגט: דבר טוב שנהג שלוש פעמים ווערט א נדר – דאס מיינט אז ווען א מענטש זעט אז עפעס חזר׳ט זיך, איז דאס א סימן אז דא ליגט זיין חלק.
דעם קאמפיין צו מאכן אין די טעג צווישן ל״ג בעומר און שבועות, אין דער צווייטער העלפט פון ספירת העומר – דאס ווייזט אז דא ליגט עפעס. און דאס איז פארבונדן מיט דעם ב׳ סיון – דער געבורטסטאג – וואס פאלט אויס אין דער זעלבער תקופה. דאס איז נישט קיין „אפשר” – מ׳דארף עס ארויסהאבן.
צווייטע האלב ספירה – א נייע בחינה
אין קבלה ספרים (עבודת ישראל און אנדערע) שטייט אז די לעצטע צוויי וואכן פון ספירה, נאך ל״ג בעומר, איז א נייע בחינה, א צווייטע האלב.
—
רמב״ן אויף „ושבתה הארץ שבת לה׳” – שמיטה, שבת, און יובל
רש״י׳ס טייטש
רש״י פרעגט: וואס הייסט „שבת לה׳”? די ערד רוט – פאר דיר, אייבערשטער? רש״י ענטפערט: „כשם שנאמר בשבת בראשית” – אזוי ווי „ויקחו לי תרומה” מיינט „לי לשמי”, לכבוד, אזוי אויך „שבת לה׳” מיינט לכבוד השם, לשמה. שמיטה איז לכבוד השם, אזוי ווי שבת בראשית.
רמב״ן׳ס קשיא אויף רש״י
דער רמב״ן פארשטייט נישט רש״י׳ס טייטש. יעדע זאך איז לשם השם – עבודה, מצוות, אלעס. פארוואס דארף עס שטיין דווקא דא? דער רמב״ן קוקט אן אז דער וועג וויאזוי די תורה לייגט אראפ א מצוה, וויאזוי זי פארציילט עס, ברענגט ארויס דעם סוד, די פנימיות – אפילו ווען דער תוכן איז דער זעלבער. „שבת לה׳” מוז עפעס ספעציפיש מיינען.
רמב״ן׳ס טייטש – „להשם הגדול”
דער רמב״ן זאגט: דער ספרי מיינט אז שמיטה און שבת גייען אויף דער זעלבער מהלך, מיט איין חילוק: שבת ווייזט אויף „שיתא אלפי שנין הוי עלמא” – די זיבן טויזנט יאר פון דער וועלט. אבער יובל ווייזט אויף א העכערע מדריגה – חמישים שערי בינה.
„שבת לה׳” מיינט נישט סתם „לה׳” – נאר „להשם הגדול”. וואס הייסט „השם הגדול”? עס איז דא א השגה, א ספירה, א מידה פון גאט וואס הייסט „די גרויסע גאט.” מכלל דאיכא קטן – עס איז דא א „השם הקטן” כביכול, קטנות, א קליינע השגה. „השם הגדול” מיינט גדלות השם – דער אייבערשטער אליינס האט א גדלות אין זיך. דער אריז״ל רופט עס מוחין דגדלות; דער רמב״ן הייסט עס ספירת התפארת; דער רשב״י – ספירת הבינה.
אויף דעם שטייט: „בשבועה אמרתי, מזמור שיר לעתיד לבוא, שיקבלו שבת מנוחה לחיי העולמים.” חיי העולמים – דאס איז דער „השם הגדול.” נישט סתם „שבת לה׳” נאר „שבת להשם הגדול” – א בחינה פון שבת הגדול, די העכערע לעוועלס, נאך העכער פון דער סתם שבת.
(זייט-באמערקונג: אידישע חשבונות)
ווען מען ציילט זאכן – אויך אין פראקטישע ענינים ווי דער קאמפיין – דארף מען הערן אז אידישע נומערן, אידישע חשבונות זענען שוין געמאכט געווארן כדי אנצוקומען צו א מהלך. עס איז דא א סוד, א סטרוקטור, א העכערע סטרוקטור וואס אויף דעם שטייט אלעס – אזוי ווי „שבע שנים שבע פעמים” ווייזט אויף די זיבן ספירות, אויף די זיבן ימות עולם.
—
דער רמב״ן׳ס קשיא: פארוואס איז שמיטה אזוי חמור?
דער רמב״ן שטעלט א שארפע קשיא: יעדע מצוה האט איר אייגענע מדרגה פון שכר ועונש – ס׳איז דא חייבי כריתות, חייבי מיתות בית דין, מלקות, א.א.וו. געווענליך מאכט דאס סענס – מצוות וואס זענען מער חמור האבן א גרעסערע עונש. אבער שמיטה? שמיטה האט נישט קיין חיוב מיתת בית דין, נישט קיין כרת – ס׳איז בסך הכל א לאו, ווער ס׳עסט שמיטה-פירות איז עובר אויף א לאו. און דאך זאגט די תורה אז אויף שמיטה קומט גלות – „אז תרצה הארץ את שבתותיה” – און דאס ווערט אויך געברענגט אין נביאים. וואס איז עפעס אזוי חמור אן א לאו וואס האט נישט קיין שווערע עונש, אז דערפאר זאל קומען גלות?
דער רמב״ן׳ס תירוץ: שמיטה איז א יסוד האמונה – פונקט ווי שבת
דער רמב״ן ענטפערט: שמיטה איז נישט סתם א מצוה – ס׳איז פון יסודי התורה. פונקט ווי שבת: שבת האט א חיוב סקילה, א מחלל שבת איז כגוי, ווייל שבת ווייזט אויף דעם יסוד האמונה פון חידוש העולם – אז הקב״ה האט באשאפן די וועלט. אויף דעם דרייט זיך אלעס, דערפאר איז שבת אזוי חמור. דער רמב״ן ברענגט דאס פון רמב״ם.
אויב אזוי, זאגט דער רמב״ן, שמיטה איז אויכעט א רמז אויף חידוש העולם – אויף דעם זעלבן יסוד. דער אבן עזרא זאגט אז שמיטה רמז׳ט אויף דעם וואס די וועלט וועט זיך אפשטעלן זיבן מאל, און ס׳וועט אריינגיין אין יובל, און אלעס גייט צוריק צום מקור. ווייל עס רמז׳ט אויף יסודי האמונה, דערפאר איז עס אזוי חמור.
(מעטאדאלאגישע באמערקונג וועגן דעם רמב״ן)
דא ליגט אן אינטערעסאנטער פונקט: דער רמב״ן פרעגט א קשיא על פי פשט און ענטפערט א תירוץ על פי סוד. ער טוט דאס אסאך מאל. ווייל דער רמב״ן האט אמת׳דיג פארשטאנען אז ווען ער זאגט „סוד” מיינט ער נישט סתם א צוגעלייגטע קבלה – ער מיינט אז די תורה פארשטייט מען נישט אמת׳דיג אן געוויסע מושגים און יסודות וואס מאכן סענס פון די זאכן. דאס איז „דרך האמת” – נישט סתם א סוד, נאר דער אמת׳ער פשט.
—
וואס פאר א סארט עונש איז גלות? – א פונדאמענטאלע חקירה
אין תורה זענען דא פארשידענע לעוועלס פון עונשים – מיתה, מלקות, כרת. וועלכע לעוועל איז גלות? דער ענטפער: גלות איז נישט קיין לעוועל אין דעם רגיל׳ן סיסטעם פון עונשים. גלות איז עפעס אנדערש לגמרי.
מ׳זעט אז גלות קומט פאר עבודה זרה, פאר עובר זיין אויף כל התורה כולה, אבער אויך פאר שמיטה. דער רמב״ן ברענגט די משנה אין אבות: „גלות בא על” – עינוי הדין, שמיטת הארץ, א.א.וו. וואס איז דער משותף?
גלות איז נישט א שטראף – ס׳איז א „אויס-סינק” מיט דעם גרעסערן סייקל
דער יסוד: ווען מ׳רעדט וועגן גלות, רעדט מען נישט פון א סתם׳ע שטראף פאר א סתם׳ע עבירה. ס׳איז דא גרעסערע סייקלס אויף דער וועלט – נישט יעדע זאך איז צוגעבונדן צו „איך האב היינט געטון א מצוה אדער אן עבירה.” גלות און גאולה – דאס איז דער סוד הקץ, דער סוד פון דעם גאנצן נושא. ס׳איז נישטא קיין שום איינצלנע עבירה וואס מ׳איז חייב גלות דערפאר. א מענטש קען טון אסאך עבירות און ס׳וועט נאך אלץ נישט געשען גלות, און ער קען טון קלענערע עבירות און דארפן גיין אין גלות.
גלות געשעט ווען א מענטש איז „אויס פון סינק” מיט דעם גרעסערן סייקל – ער איז אויס-קאנעקטעד מיט דער כללות׳דיגער סדר.
—
דער משל פון אן אדם פרטי – גלות אויף א פערזענליכן לעוועל
צו פארשטיין דעם ענין ווערט געברענגט א משל פון א פרטי׳ן מענטש: א מענטש וואקסט אויף אין א משפחה, א קהילה, א פלאץ. וועלכע עבירה איז גורם אז ער זאל דארפן אוועקמופן פון זיין שטאט? א גט איז א סארט גלות – „ויגרש את האדם” – לשון לגרש אישה, ארויסגיין פון גן עדן. ס׳איז נישטא קיין ספעציפישע עבירה וואס מאכט דאס. א מענטש קען טון גרויסע עבירות און בלייבן אויף זיין פלאץ, און קלענערע עבירות קענען אים ארויסווארפן.
וועלכע סארט עבירות ברענגען גלות? – די וואס זענען פוגם אין דער זאך אליין. פונקט ווי ביי א סוטה: א פרוי וואס גייט מיט פרעמדע מענער – אפשר איז עס נישט די גרעסטע עבירה אויף דער ליסט, אבער אויב דו ווילסט זיין אין דעם בית, מוזטו זיך צושטעלן צום סדר פון דעם פלאץ. אויב דו טוסט זאכן וואס מאכן דיך „אויס סינק” מיט דעם ריכטיגן סדר, געהערסטו נישט דארט.
גלות איז אויך א תיקון – „משנה מקום משנה מזל”
גלות איז מכפר עוונות. אין דעם נייעם פלאץ איז נישטא די פראבלעם. ער האט זיך צוקריגט מיט דער משפחה, מיט דער קהילה – גייט ער אין א צווייטע שטאט, משנה מקום משנה מזל. וואס הייסט „מזל”? מזל מיינט די סייקל וואס א מענטש איז אין סינק מיט – דער גרעסערער סייקל וואו ער לעבט, אזוי ווי שמיטה, אזוי ווי יובל.
—
דער רמב״ן׳ס יסוד: אין ארץ ישראל הערשט דער סייקל פון שכינה/בינה
אין ארץ ישראל הערשט דער סייקל וואס הייסט שכינה, וואס הייסט בינה, וואס הייסט דער סייקל פון שמיטה ויובל. ביסט צוקריגט מיט דעם – „הארץ תקיא אתכם” – דער סייקל אליין ווארפט דיך ארויס. דו גייסט אין א צווייטע פלאץ וואו ס׳איז דא אן אנדערע סייקל, און דארט וועסטו זיך אן עצה געבן.
דאס איז וואס דער רמב״ן מיינט ווען ער רעדט פון ימות עולם – פון ששת ימי בראשית ביז עולם הבא, די גאנצע סדר פון 49,000 יאר. דאס איז א כללות׳דיגע זאך, נישט סתם א שטראף פאר אן עבירה – ס׳איז דער סייקל.
—
דער זוהר אין בהר: אן עבד גייט ארויס בשמיטה – און דער רמב״ן׳ס לשון
דער זוהר אין פרשת בהר זאגט אז אן עבד גייט ארויס בשמיטה וביובל. ביובל – יא, דאס ווייסן מיר. אבער בשמיטה? על פי הלכה גייט אן עבד ארויס נאך זעקס יאר ווען ער איז געווארן אן עבד, נישט בשמיטה! דאס איז איינע פון א ליסט קשיות וואס מענטשן האבן געהאט אויף דעם זוהר – אז עס שטימט נישט מיט דער הלכה.
אבער – דער רמב״ן אליין שרייבט בפירוש: „גם העבד יש לו שמיטה ויובל.” דער רמב״ן מיינט נישט אז אן עבד גייט ממש אהיים בשמיטה – די הלכה ווייסט ער. ער מיינט אז דאס איז די זעלבע איידיע – דער עבד׳ס ארויסגיין נאך זעקס יאר איז זיין אייגענע שמיטה, זיין פערזענליכער סייקל.
—
דער חילוק: כללות׳דיגע סייקלס און פרטות׳דיגע סייקלס
דא קומט צוריק דער יסוד פון אנהייב: אזוי ווי ס׳איז דא א סייקל בכללות (שמיטת העולם), איז דא א סייקל בפרטות (שמיטת עצמו). ווען א מענטש איז „אויט אוו סינק” מיט זיך אליינס, איז ער אין גלות – נישט פון ארץ ישראל, נאר פון זיין משפחה, פון זיין אייגענע נפש אפילו – ער ווערט צעמישט, זיינע עצות ארבעטן נישט, ער דארף טרעפן אן אנדערע סייקל וואס ארבעט פאר אים. דאס איז די בחינה פון עבד שיוצא בשמיטה – זיין אייגענע שמיטה.
—
דער צוזאמענהאנג צו ל״ג בעומר
דאס איז אויך דער ענין פון ל״ג בעומר: א מענטש האט כביכול געענדיגט ספירה ביי דריי און דרייסיג. דער מנהג אבלות פון ספירה ענדיגט זיך ביי ל״ג בעומר לויט מנהג אשכנז. פארוואס? ווייל אונז האבן געענדיגט. די וואס האבן געמאכט די מנהגים האבן פארשטאנען אז ס׳איז דא פארשידענע מנהגים אין ספירה – ס׳איז דא וואס הייבן אן דעמאלט, ס׳איז דא וואס הייבן אן דעמאלט – ווייל יעדער האט זיין אייגענע ספירה, אזוי ווי אן עבד וואס גייט ארויס אין שמיטה – נישט שמיטת העולם, נאר שמיטת עצמו, זיין אייגענע.
דאס דערקלערט אויך פארוואס ס׳זענען דא אזויפיל פארשידענע מנהגים אין ספירת העומר – איינער הייבט אן אבלות דעמאלטס, דער אנדערער דעמאלטס – ווייל יעדער איינער פארשטייט ווען זיין ספירה איז, ווען זיין פערזענליכער סייקל הייבט אן און ווען ער ענדיגט.
—
דער סוד פון שמיטה ויובל – כלליות און פרטיות: דריי מדריגות
דאס איז דער סוד פון שמיטה ויובל אויף דריי מדריגות:
1. ארץ ישראל שרייט די כלליות׳דיגע שמיטה – דער גרויסער קאסמישער סייקל.
2. פאר יעדן עבד שרייט זי די פרטיות׳דיגע שמיטה – זיין פערזענליכער באפרייאונג.
3. פאר יעדן איד שרייט זי אז ער האט זיינע אייגענע סייקלס – און אויב ער פאלט ארויס, דארף ער האבן א וועג צוריק אריין.
דאס איז פארבונדן מיט וואס מען האט פריער געלערנט וועגן שבעת ימי טהרתו – אז דער מענטש גייט צוריק אין זיינע זיבן טעג וואס ער קען אויפטון, ער האט א מסגרת פון עבודה אין די טעג.
פונקטליך פארוואס דאס איז אזוי – דאס איז נאך א באזונדערער שמועס. אבער דאס איז דער סדר – אונזערע עבודות וואס מיר טוען אין די טעג.
תמלול מלא 📝
ספירת העומר, שמיטה ויובל, און דער פנימיות׳דיגער סוד פון מנחת העומר
הקדמה: דער סדר פון די שיעורים
רבותי, ס׳איז היינט ערב שבת קודש בהר בחוקותי.
אונז האבן מיר גערעדט אז דער סדר פון די שיעור דעיאר איז ארויסצוברענגען א מער פנימיות׳דיגע מובן וואס אונז לערנען דאנערשטאג און מיטוואך אין די שיעורים פון שמונה פרקים [Shemonah Perakim: Maimonides’ Eight Chapters on Ethics], פון די ענינים פון תיקון המדות [tikkun hamiddos: character refinement], ארויסצוברענגען טיפער פרייטאג על פי דרך הזוהר [al pi derech haZohar: according to the way of the Zohar], על פי דרך הקבלה [al pi derech haKabbalah: according to the way of Kabbalah].
די פנימיות הדברים פון דעם קאמפיין
אונז דארפן אונז יעצט אויך ארויסברענגען, די וואך איז געווען די שיעורים, אפשר מ׳קען זיך נישט רופן קיין שיעורים, אבער די עיקר עבודה די וואך און נעקסטע וואך איז געווען וועגן די קאמפיין וואס אונז פירן כדי אויסצוהאלטן די בית המדרש [beis hamedrash: house of study] א גאנצע יאר. און ס׳איז דא זיכער אין דעם אויך די פנימיות הדברים [pnimiyus hadevarim: the inner dimension of the matters], ס׳קען דאך נישט זיין אז ס׳איז נישט דא קיין פנימיות הדברים אין דעם. דאס איז איין זאך.
די סוגיא פון ספירת העומר
די צווייטע זאך איז, אז אונז לערנען דאך די סוגיא [sugya: Talmudic topic] פון ספירת העומר [Sefiras HaOmer: the counting of the Omer] דא, געבויט אויף די לערנען די רמב״ן על התורה [Ramban al haTorah: Nachmanides’ commentary on the Torah], די דרך האמת [derech ha’emes: the way of truth], און די זוהר [Zohar: foundational work of Kabbalah] וואס גייט מיט די זעלבע וועג, געבויט אויף דעם, אדער ביידע, ס׳איז דא אפשר חילוקים [chilukim: distinctions], מ׳דארף נאך אנקומען צו איון אויב מ׳איז אנגעקומען. אבער אונז גייען אין די זעלבע סוגיא, און ס׳איז יעצט די צייט דערפון.
פרשת בהר בחוקותי און ספירת העומר: איין סוגיא
אפילו מ׳לערנט יעצט פרשת בהר בחוקותי [Parshas Behar-Bechukosai: Torah portions dealing with the sabbatical and jubilee years], לערנען אונז דעם רמב״ן על התורה נאכ׳ן זוהר, אז דאס איז אמת׳דיג די זעלבע סוגיא פון ספירת העומר.
דער פסוק “וספרת לך שבע שבתות שנים”
“וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים” [vesafarta lecha sheva shabbosos shanim sheva shanim sheva pe’amim: “And you shall count for yourself seven sabbaticals of years, seven years seven times” – Leviticus 25:8].
זאגט רבינו בחיי [Rabbeinu Bachya: 13th century Spanish commentator], וואס דארף די פסוק אזוי אונז מסביר זיין? שבע שבתות שנים קומט אויס שבע שנים שבע פעמים, איך קען אליינס רעכענען, ווער ס׳קען מעטה [mathematics], קען אליינס רעכענען.
נאר זאגט רבינו בחיי, דא מיינט די פסוק ארויסצוברענגען אז דו זאלסט נישט ציילן סתם זיבן יאר, דו זאלסט ציילן די מדריגה [madreigah: spiritual level] וואס הייסט “שבע שנים שבע פעמים”, און די מדריגה וואס הייסט שמיטה ויובל [shemittah veyovel: sabbatical and jubilee years], דעי זאלסטו ציילן, נישט סתם ציילן. דאס איז וואס די רבינו בחיי זאגט אויף דעם וואס די פסוק איז מאריך, און לכאורה [apparently] לערנט ער אזוי פשט [pshat: the simple meaning].
דער אבן עזרא און דער סוד ימות עולם
און דער רמב״ן וואס האט געזאגט אז דא שטייט, אין אבן עזרא [Ibn Ezra: Rabbi Abraham ibn Ezra, 12th century Spanish commentator], וואס ער זאגט אז דא שטייט סוד ימות עולם רמוז במקום הזה [sod yemos olam ramutz bamakom hazeh: the secret of the days of the world is hinted at in this place].
דער רמב״ן אין זיין דרשה תורת ה׳ תמימה [drashas Toras Hashem Temimah: the sermon “The Torah of God is Perfect”] זאגט אז ער ברענגט דעם שטיקל אבן עזרא און ער זאגט “ואין בספריו דבר המורה על קבלתו הטובה יותר מזה” [ve’ein bisfarav davar hamoreih al kabbalaso hatovah yoser mizeh: “And there is nothing in his books that indicates his good tradition more than this”]. דער רמב״ן אסאך מאל האט ער, אזויווי עס שטייט אין זיין הקדמה [hakdamah: introduction], “חתיכות מגולה ואהבה מסותרת” [chatichus megulah ve’ahavah mesuteres: “revealed pieces and hidden love”] מיט רבי אברהם אבן עזרא, און דא געבט ער אים א מורא׳דיגע קאמפלימענט.
דער רמב״ן׳ס שייכות מיט אבן עזרא
ער האט אויך א רייבעריי מיט רבי אברהם וועגן זיינע סודות [sodos: secrets], רבי אברהם שרייבט סודות, אסאך מאל זאגט ער אז ער האט נישט פארשטאנען אליין זיינע אייגענע סודות, און פארוואס פארשטייט ער נישט דא דעם סוד, וכדומה [vechadoimeh: and the like].
דא זאגט דער רמב״ן אז דעם שטיקל אבן עזרא איז נישטא קיין בעסערע פלאץ וואו דו זעסט אז דער אבן עזרא האט ריכטיג מקבל געווען [mekabel: received] די קבלה [kabbalah: the tradition], אין אנדערע ווערטער, דאס איז א הסכמה [haskamah: approbation] פון רמב״ן אויף קבלת רבי אברהם אבן עזרא. קבלת רבי אברהם אבן עזרא איז געווען ריכטיג, ווייל ער האט פארשטאנען ריכטיג די סוד פון שמיטה ויובל, וואס דאס איז די סוד פון ימות עולם, וואס דאס איז די זעלבע סוד פון ספירת העומר, די זעלבע סוד פון אנדערע מצוות [mitzvos: commandments] וואס גייען מיט ספירה דשבעה [sefirah deshiv’ah: counting of seven], אבער בפרט [bifrat: especially] די צוויי מצוות וואס גייען ביז ניין און פערציג, אזויווי מיר האבן געלערנט לעצטע וואך.
דער צוזאמענהאנג צווישן דעם קאמפיין און ספירת העומר
די אלע זאכן זענען קאנעקטעד. ס׳איז דאך נישט בחנם וואס אונזער סדר איז נישט פון היינט, שוין דריי, פיר, פינף יאר מיין איך, וואס יעדע יאר ערב שבועות [erev Shavuos: the eve of the holiday of Shavuos] זענען מיר עוסק אין אויפשטעלן די יסוד הממוני [yesod hamamoni: the financial foundation], די יסוד פון פינאנציעלע יסוד פון אונזער בית המדרש אויף א גאנצע יאר. ס׳ווערט מער און מער אז דאס איז די צייט פון דעם, אבער ס׳איז שוין אן אלטע מנהג [minhag: custom] פון א פאר יאר פון אונזער בית המדרש אייני, פון מיר.
דבר טוב שנהג שלוש פעמים
און אז א איד זעט, א איד זעט דאך די הלכה [halachah: Jewish law], דבר טוב שנהג שלוש פעמים ווערט א נדר [davar tov shenohag shalosh pe’amim ve’ert a neder: a good thing practiced three times becomes a vow]. וואס הייסט ס׳ווערט א נדר? די טייטש איז אז ווען א מענטש זעט, ס׳איז שווער צו… פון מענטשן, איינע פון די זאכן וואס שטייט אין ספרים, בפרט אפילו אין ספירת העומר, שטייט אין אריז״ל [Arizal: Rabbi Yitzchak Luria, 16th century master Kabbalist], א מענטש דארף זיך אויסגעפינען זיין דרך פרטי [derech perati: individual path], זיין פרטיות׳דיגע חלק אין תורה [Torah], זיין פרטיות׳דיגע חלק אין אידישקייט, זיין פרטיות׳דיגע חלק אין לעבן, אין עבודת השם [avodas Hashem: service of God].
דער חלק פון יעדער נשמה
די ספרים רופן דאס דער חלק [chelek: portion], די סיבה פארוואס די נשמה [neshamah: soul] איז אראפגעקומען, די סיבה פארוואס די נשמה איז דא בעולם הזה [ba’olam hazeh: in this world]. מען דארף קענען הערן דעם חלק, מען דארף קענען הערן די זאך, אז נישט איז א מענטש צעמישט.
גאולה פרטית: “לכך נוצרתי”
ווי לאנג א מענטש… ס׳איז א גאולה פרטית [geulah pratis: personal redemption], א גרויסע גאולה פרטית, נישט פסח [Pesach: Passover], נישט שבועות [Shavuos: the holiday of Weeks], מתן תורה [matan Torah: the giving of the Torah]. א גרויסער חלק פון גאולה פרטית איז ווען א מענטש ווייסט “לכך נוצרתי” [lechach notzarti: “for this I was created”].
דאס איז די… באמת באופן כללי [be’oifen klali: in a general way] קען יעדער איינער, ס׳איז נישט קיין חכמה [chochmah: wisdom] צו זאגן “לכך נוצרתי” צו זיין אן ערליכער איד, צו זיין א גוטער מענטש, צו מושל זיין [moshel zein: to rule over] אין זיין התפעלות [hispa’alus: emotional reactions], צו מתקן זיין [metakein zein: to repair] די תיקונים [tikkunim: repairs] און ניצוצות [nitzotzos: sparks] וואס זענען זיין חלק, וויאזוי מען וויל עס זאגן. אבער צו וויסן וועלכע זענען דיינע חלקים, וואס איז טאקע דעם חלק, דאס איז א גרויסע גאולה פאר א מענטש.
ספירת העומר און דער אויסגעפינען דעם חלק
און איינע פון די כוונות [kavanos: intentions] פון ספירת העומר, אין די אריז״ל, איז אויסצוגעפינען דאס. נישט ממש אויסצוגעפינען דאס, אויב איינער ווייסט, ער זאל זיך מכניע זיין [machni’a zein: to subjugate oneself] לויט שורש נשמתו [shoresh nishmaso: the root of his soul]. אבער איך בין מפרש [mefaresh: explain] אז אויב אזוי ס׳מיינט אז דורך די דרך פון ספירת העומר געפינט מען דאס אויס.
דער סוד פון קרבן מנחה
איך לערן אויך אז דאס איז די סוד פון מנחת העומר [minchas ha’omer: the Omer meal offering]. איך מיין אז ס׳איז געווען א שיעור וועגן דעם צוויי יאר צוריק אדער אמאל. א מנחה [minchah: meal offering] האב איך א קבלה [kabbalah: tradition], איך ווייס שוין נישט פון וואו, אבער איך האב א קבלה, מקובל בידינו [mekubal beyadeinu: we have received as a tradition], און איך האב געטראפן אויף דעם שפעטער ראיות [re’ayos: proofs], איך מיין דער ישמח משה [Yismach Moshe: Rabbi Moshe Teitelbaum, 19th century Chassidic master] זאגט בערך אזוי, און איך האב געטראפן ממש ראיות אין מפרשים [mefarshim: commentators], איך געדענק נישט יעצט, אבער ס׳איז מקובל בידינו אז די נושא [noseih: topic] פון קרבן מנחה [korban minchah: meal offering], קרבן מנחה איז געמאכט צו באקומען א תשובה [teshuvah: answer/response].
די פעולה פון קרבן מנחה
יעדע קרבן [korban: offering] האט א געוויסע תפקיד [tafkid: role] וואס ער טוט. קרבן מנחה איז וויאזוי מ׳איז דורש את השם [doresh es Hashem: seeking God].
אה, די ראיה [re’ayah: proof] איז “אחרי תשובה” [acharei teshuvah: after an answer], ער איז פון מנחת סוטה [minchas sotah: the meal offering of the suspected adulteress] און מנחת העומר. איך דארף נישט קיין גרעסערע ראיה.
מנחת סוטה: ספק אין הלכה און אין חיים
אז א איד האט א ספק [safeik: doubt], א ספק אין הלכה אפילו, אזוי ווי א סוטה [sotah: suspected adulteress], ער ווייסט נישט אויב זי איז געווען נטמאת [nitma’as: became impure] אדער נישט, אדער אויך א ספק אין חיים, ער ווייסט נישט אויב ער זאל זיך גט׳ן [get’n: divorce] אדער נישט, א ספק. אדער א איד האט אנדערע ספיקות [sefeiykos: doubts], ספיקות אין עבודת השם, ספיקות אין דרך החיים [derech hachaim: the way of life], איז דא וועגן וויאזוי צו באקומען א תשובה, און די וועג הייסט א מנחה, ברענגען א מנחה.
מנחה, די סגולה [segulah: special quality] פון מנחה, נישט די סגולה, די פעולה [pe’ulah: action/effect] פון מנחה איז צו באקומען די תשובה. דאס איז די סוד פון קרבן מנחה, און וועגן דעם איז דא קרבן ציבור [korban tzibbur: communal offering], יעדער קרבן קומט מיט מנחות ציבור, שוין, יעדער קרבן באמת קומט מיט מנחה ונסכה [minchah veniskeha: meal offering and libation], יעדער קרבן האט, אמת דיקי זיכער יעדער קרבן ציבור, דער כהן [kohen: priest] דארף דאך זיין דער מנהיג ישראל [manhig Yisrael: leader of Israel], ער דארף וויסן פון די קרבן מנחה וויאזוי זיך צו פירן, וויאזוי זיך צו פירן בהנהגת הכלל והפרט [behanhagos haklal vehapratt: in the leadership of the community and the individual] אין יענע טאג.
מנחת העומר: א כללית׳ע מנחה
ובפרט [uvifrat: and especially] איז דא א קרבן וואס הייסט מנחת העומר, וואס הייסט א ספעציעלע קרבן, מנחת ביכורים [minchas bikkurim: the first-fruits meal offering], וואס דער כלל [klal: community] ברענגט. מ׳קען אפילו פרעגן, ס׳איז דאך געפאסקנט [gepaskent: ruled in Jewish law] אז יעדער איד זאל ברענגען ביכורים [bikkurim: first fruits], אמת פון שבועות, וואס ביכורים פון פירות האילן [peiros ha’ilan: fruits of the tree] רופן עס די חכמים [chachamim: the Sages], ברענגט טאקע יעדער איד עקסטער, אבער די מנחת העומר האבן די חכמים געלערנט מקרא מלא [mikra malei: from the full text of Scripture], ברענגט יעדער איד, ברענגט נאר כלל ישראל איינמאל. אבער דאס איז א מנחה כללית [minchah klalis: a general meal offering], א מנחת העומר, אזוי ווי מנחת סוטה, און די זוהר שטעלט עס צו אז דאס איז א בדיקה [bedikah: examination] פאר די אשת חיל [eishes chayil: woman of valor], פאר די שכינה [Shechinah: Divine Presence], צו בודק זיין [bodeik zein: to examine] אויב חלילה [chalilah: God forbid] איז אונס, אויב איז נטמאה [nitma’ah: became impure], וטמא נפש ונקתה ונזרעה זרע [vetamei nefesh venikesah venizre’ah zara: “and if she was defiled, she shall be cleared and shall conceive seed” – Numbers 5:28].
יציאת מצרים = כללות, ספירת העומר = פרטים
און די טייטש איז אז די קרבן מנחת העומר פון דעם ציילט מען 49 טעג.
די טייטש איז אזוי, אז די כלל, יעדער איד בתוך כלל ישראל [besoch Klal Yisrael: within the community of Israel] גייט ארויס פון מצרים [Mitzrayim: Egypt], ער וויל דאך אנקומען צו זיין גאולה [geulah: redemption], אבער ער האט נאך נישט קיין גאולה ווייטער, ער קען זיך גאר פון כללים [klalim: general principles], האט מען געלערנט פריער, יציאת מצרים [Yetzias Mitzrayim: the Exodus from Egypt] הייסט כללות [klalus: generality], ספירת העומר הייסט פרטים [peratim: details].
וואס הייסט פרטים?
וואס הייסט פרטים? אז מ׳געפינט אויס חלקם בחיים [chelkam bachaim: their portion in life], יעדער איד געפינט אויס דורכדעם וואס ער איז מרחיב [marchiv: expands] די ענין פון מנחת העומר, ער ציילט פון דעם 49, שבע פעמים בשבע [sheva pe’amim besheva: seven times by seven], און מ׳קען זאגן כאילו [ke’ilu: as if] יעדער איד געהערט אמת׳דיג צו איין טאג ספירה, אזוי קען מען זאגן.
כל ישראל ערבים זה בזה
אדרבה [adrabah: on the contrary], יעדער איינער דארף ציילן אלע 49 טעג, ס׳איז פשוט ווייל כל ישראל ערבים זה בזה [kol Yisrael areivim zeh bazeh: all Israel are responsible for one another], אויב איינער ווייסט נישט, אזויווי די אריז״ל זאגט אויף אנדערע זאכן, אז אויב איינער ווייסט נישט זאגט ער וידוי [vidui: confession], אז ס׳איז דא א וידוי פאר אלע צדי״ק אל״ף בי״ת [tzaddik alef-beis: the righteous alphabet – referring to the alphabetical acrostic of the confession], פארוואס? יעדער מענטש האט דאך געזינדיגט נאר אין איינס, רוב מענטשן האבן נישט געטון אלע אשמנו בגדנו [ashamnu bagadnu: “we have been guilty, we have betrayed” – the confession prayer], און ס׳איז טאקע דברים כלליים [devarim klaliyim: general matters], אבער על חטא [al cheit: “for the sin” – the detailed confession] איז פרטים, נישט יעדער האט געטון די אנדערע, אבער בתוך כלל ישראל, אויב איינער ווייסט נישט זאגט מען א וידוי כללי, ער זאל זיך דערמאנען וואס ער האט געטון. דאס איז די זעלבע בחינה [bechinat: aspect] ספירת העומר.
די 49 סארטן שערי דינים
אבער באמת׳דיג, די אריז״ל זאגט אויב איינער ווייסט, די אריז״ל זאגט אז ס׳איז דא 49 סארטן שערי דינים [sha’arei dinim: gates of judgments], סארטן פראבלעמען וואס זענען דא אויף די וועלט, אויב איינער ווייסט וועלכע איז זיין שורש הנשמה [shoresh haneshamah: the root of the soul], מ׳דארף נישט זינגען אלע, מ׳דארף נאר זינגען איינס, און אין די סידור [siddur: prayer book] האט מען אריינגעזעצט אלע, און מיר האבן קלאר געמאכט אז ס׳איז נישט גענוג צו זאגן אז ס׳איז א משל מיט א נמשל [mashal im a nimshal: a parable with its application], אדער אז ס׳איז דאס זעלבע “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה” [kemo shehu lema’alah kein hu lematah: “as it is above, so it is below”], פונקט אזוי ווי ביי א מענטש איז דא פארשידנארטיגע מדות [middos: character traits], איז אויך ביי דער אויבערשטער, אדער די טיפערע זאכן וואס די מקובלים [mekubalim: Kabbalists] זאגן, אז א מענטש פירט זיך אין די מדות החסד [middos hachesed: traits of kindness] איז ער מעורר [me’oreir: awakens] ביי דער אויבערשטער די מדות החסד.
דער קאמפיין אין די טעג צווישן ל״ג בעומר און שבועות
צו מאכן דעם קאמפיין אין די טעג צווישן ל״ג בעומר [Lag BaOmer: the 33rd day of the Omer] און שבועות, אין די צווייטע האלב ספירת העומר. זעט אויס אז דא ליגט עפעס. איך בין טאקע געבוירן אין דער תקופה [tekufah: period], ב׳ סיון [Beis Sivan: the second day of the month of Sivan] בין איך געבוירן געווארן, סאו זעט אויס אז ס׳מאכט סענס אפשר פון דעם הכוונה [hakavannah: the intention]. מ׳דארף עס ארויסהאבן, ס׳איז נישט קיין אפשר.
קנין הליכה: וויאזוי מען טרעפט זיין חלק אין תורה
צוויי טייטשן אין קנין הליכה
און אויף דעם העלפט קנין ההליכה. דאס איז די טייטש, ער זאגט אזא תורה אויף א שטייענדיגע הליכה. און מיין טאטע האט צוגעלייגט אז ער האט געטייטשט אזוי, און איך וויל טייטשן אנדערש, על פי מיין הייליגן טאטע, וואס איז די פנימיות, וואס איז די ווארט פון דעם א קנין הלכה, קנין הליכה, וואס איז די ענין פון הליכה, וואס ער מיינט נישט סתם מיט עפעס א ווארט, ער האט געזאגט עפעס א למדנ׳ישע ווארט, א קנין הליכה.
דער טאטע׳ס טייטש: א מענטש דארף זיין א הולך
אבער מיין טאטע האט געטענה׳ט אז על פי פנימיות וואס ער מיינט איז, אז א מענטש דארף זיין א הולך, כדי א מענטש זאל זוכה זיין צו זיין חלק אין תורה דארף ער זיין א הולך, וואס שטייט אין אלע ספרים, די חילוק פון א מענטש און א מלאך און א בהמה, א מענטש טוישט זיך, א מענטש איז א הולך, א מענטש איז נישט אלעמאל די זעלבע זאך, א מענטש שטייגט פון מדריגה צו מדריגה.
דאס איז אוודאי די זעלבע ענין ווי ספירת העומר, מ׳שטייגט פון מדריגה צו מדריגה, פון מלכות שבמלכות ביז בינה שבבינה, די פשט פון זוהר וואס גייט אויף דעם סדר, אין די סידור שטייט א פארקערטע סדר, אבער נישט יעצט די זמן צו מאריך זיין אין דעם. און דאס האט ער געטייטשט.
דער אייגענער טייטש: הליכה מיינט גיין מיט דער תורה
איך וויל טייטשן אביסל אנדערש, איך טראכט אביסל אנדערש, אז הליכה, הליכה, אדער ווי די הלכה איז, די הליכה דאס איז וויאזוי מ׳גייט מיט דעם. וויאזוי ווייסט א מענטש וואס איז זיין חלק אין תורה? אוודאי דארף ער דאס וואס ער שטייגט, נישט קיין סתירה.
גאולה פרטית: וועלכער טאג איז דיין טאג?
אבער וויאזוי ווייסט א מענטש, די עמידה, דאס הייסט די גאולה פרטית, גאולה פרטית, ס׳איז געווען א שיעור וועגן גאולה פרטית און גאולה כללית פאר פסח, גאולה פרטית איז דאס וואס איך זאג מיין, די עמידה על דעתו, וואס איז זיין פארט, וועלכע פון די טעג פון די ספירה איז אמת׳דיג פאר אים?
די מחלוקת ראשונים און די פנימיות׳דיגע טייטש
יא, ס׳איז א מחלוקת ראשונים צו ס׳איז ניין און פערציג מצוות אדער איין מצוה, איך ווייס די גאנצע מחלוקת, לויט דעם פנימיות קען מען עס פארשטיין, כאילו בעצם די יהודי דארף נאר ציילן איין טאג ספירה, דאס וואס מ׳קען זאגן כאילו אויב יענער מענטש וואלט געוואוסט וועלכע טאג איז זיין טאג, וואלט ער נאר געדארפט ציילן יענע טאג, און ס׳איז א שותפות, יעדער איד, אלע כלל ישראל צוזאמען, ער ציילט, איך צייל מיין טאג, דו ציילסט דיין טאג, ס׳איז א חכמה׳לע, ס׳בלייבט אז יעדער האט געציילט די גאנצע ספירה. און די רעשט פון די טעג קען ער פארגעסן.
די הלכה פון פארגעסן א טאג – א רמז
דאס וואס מ׳פירט זיך נאך פסקים אזוי לפחות אז מ׳האט פארגעסן איין טאג ציילט מען נישט מיט א ברכה, ווייל דו ווייסט נישט וועלכע טאג איז דיין טאג אמת׳דיג צו ציילן, ממילא אז דו ווייסט נישט, קען זיין אז דו האסט פונקט יענע טאג פארגעסן, איינער ווייסט וועלכע טאג איז זיין טאג צו ציילן, איז אנדערע טעג ווען ער האט פארגעסן, לפי דעתי, לפי קבלה, איך וויל נישט זאגן א הלכה, אבער לפי די רמז קומט אויס, איך זאג עס נאר אויף דעם דרך אז מען זאל עס ארויסהאבן, לפי די רמז קומט ארויס אז ער דארף נישט ציילן, ער דארף נישט מורא האבן, ער קען ציילן מיט א ברכה יענע טאג, אלע אנדערע טעג איז ער בעצם פטור, ס׳איז נאר אזא רמז זה לעומת זה, כח הנ״ל לעניות דעתי בהשגותי.
וויאזוי מען טרעפט זיין חלק אין תורה
איז וואס טראכט איך? אז וויאזוי טרעפט א מענטש זיין חלק אין תורה? נאר אז ער גייט מיט דעם. וואס הייסט ער גייט מיט דעם? ער גייט מיט דעם טייטש און ער לעבט מיט דעם, אז ער גייט אין זיין וועג, “בדרכו”, “לך לך בדרך”, ווי די גמרא זאגט, “לך לך בדרך ולא בדרך מצוה”.
אז איינער גייט נאר בדרך מצוה, דעמאלטס טוט ער אלע מצוות, תרי״ג מצוות, אוודאי דאס איז די הליכה פון א איד באופן כללי. אבער איינער וויל טרעפן זיין וועג אין תורה, דארף ער מיטנעמען די תורה, “בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך”. ער דארף פרובירן אריינצוברענגען, צו משלב זיין, משלב זיין איז א צו א קליינע ווארט, אריינצוברענגען די תורה אין זיין גאנצע הלוך ילך, אין זיין גאנצע מהלך החיים, לויט ווי ער גייט, ער גייט מיט דעם.
דער ענטפער אויף די קשיא פון “arbitrary” רמזים
און מען דארף דא פארשטיין, דא איז דא א פראבלעם ווען מענטשן זאגן, “אקעי, דו זאגסט א רמז, דו דארפסט מאכן א קאמבינאציע, און שב ואל תעשה, דו האסט געמאכט א גימטריא מיט א רמז, ס׳איז arbitrary, ס׳קען זיין אנדערש, לייג צו, ס׳קען זיין אנדערש”.
אויף וועמען רעדט מען דאך? דאס איז דאך מיין הליכה, איך האב נישט קיין אנדערע הליכה, איך רעד נישט פון כללי אז די גאנצע וועלט מוז אזוי זיין, איך רעד פון מיין הליכה וויאזוי ס׳איז, און דא נאר אין בחינה אזוי טרעף איך מיין חלק אין תורה, איך וויל וויסן וועלכע מצוות דארף איך מער טון, וועלכע חלקי עבודה, וועלכע חלקי תורה, וועלכע וועגן פון לערנען, מיט וועלכע מענטשן צו לערנען, און אין וועלכע פלאץ צו לערנען, וכו׳ וכו׳. דאס איז די סוד פון הליכה.
די צווייטע האלב ספירה – א נייע בחינה
דאס איז אזוי, וויאזוי גייט זיך דאס קאנעקטן צו די נושא פון די טעג פון די זמן, די תקופה, די צווייטע האלב ספירה, מען קען עס רופן, אין קבלה ספרים שטייט, אין עבודת ישראל איז מעריך וועגן דעם, האסטו א נייע בחינה, די צווייטע לעצטע צוויי וואכן אין ספירה, מער ווייניגער נאך ל״ג בעומר. ווייל ספירות, מ׳דארף, מ׳קען דאס עפענען, אבער איך וויל נישט ווערן סטאק אויף דעם יעצט. איך וויל זאגן נאך א ווארט וועגן די המשכות וואס אונז לערנען, וועגן די סוגיא פון די ספירות שבעה און די ספירות ימי עולם. און איך וויל זאגן אזוי, אפשר מיר קאנעקטן אלעס, אבער מ׳דארף נישט אלעס אויספירן און חייב נאר אן.
רמב״ן אויף “ושבתה הארץ שבת לה׳” – שמיטה, שבת, און יובל
רש״י׳ס טייטש: “שבת לה׳” מיינט לכבוד השם
דער רמב״ן, דא אין די פרשה, רעדט פון דעם פסוק “ושבתה הארץ שבת לה׳”. און דער רמב״ן דינגט זיך אויף רש״י. רש״י זאגט “שבת לה׳”, “כשם שנאמר בשבת בראשית”. רש״י האט לכאורה פארשטאנען אז “שבת לה׳” איז אים שווער. וואס הייסט “ושבתה הארץ שבת לה׳”? די ערד איז שבת, טאטשעריעניע שביתה, אויפהערן צו ארבעטן, די ערד הערט אויף צו דיר, אייבערשטער? וואס איז די טייטש?
זאגט רש״י, אלעס איז לה׳. אזוי ווי “ויקחו לי תרומה” – דארט האט אויך דער רמב״ן זיך געדינגען אז ס׳מיינט נישט אזוי על פי קבלה – “ויקחו לי תרומה”, טייטשט רש״י “לי לשמי”, דאס הייסט לכבוד. “לי לשמי” דאס הייסט לכבוד. לכבוד שבת איז לכבוד השם, אזוי ווי שבת בראשית איז לכבוד השם. די שבת וואס מ׳מאכט יעדע וואך איז לכבוד השם, אזוי אויך די שמיטה איז לכבוד השם. דאס איז לשם השם, דאס איז לשמה. דאס איז לכאורה פשוט׳ע טייטש וויאזוי רש״י האט פארשטאנען.
רמב״ן׳ס קשיא: פארוואס שטייט עס דווקא דא?
און דער רמב״ן זאגט, ער פארשטייט נישט וואס רש״י זאגט, דאס איז נישט דער פשט פון די מדרש. לשם השם, יעדע זאך איז לשם השם. עבודה איז לשם השם. פארוואס דארף עס שטיין דא לשם השם?
דאס הייסט, דער רמב״ן האט ארויסגעהאט אז דער נוסח וואס שטייט אין די פסוקים, ס׳איז אויך זייער אסאך זאכן וואס די פנימיות, די דרך האמת, ער פרעגט אזוי א קשיא. איינער קען זאגן, אקעי, דאס טייטש, דאס איז דאס וואס ער מיינט. פארוואס שטייט עס פונקט דא? איי, ס׳קען שטיין אמת׳דיג איבעראל, און דא שטייט עס. וואס איז דיר א חילוק? ס׳איז נישט קיין קשיא.
די תורה׳ס וועג פון אראפלייגן א מצוה ברענגט ארויס דעם סוד
אבער דער רמב״ן קוקט אן, אזוי ווי די תורה, אזוי ווי ס׳זאגט פריער דער רבינו בחיי, אויב ס׳שטייט אין די תורה א גאנצע חשבון, מוז זיין אז די תורה וויל ארויסברענגען עפעס פון דעם וועג. מיר האבן גערעדט וועגן דעם די פארגאנגענע שיעורים אסאך מאל וועגן דעם, די וועג ווי אזוי די תורה לייגט אראפ א מצוה, ווי אזוי זי פארציילט עס, אפילו דער תוכן איז דער זעלבער, ברענגט ארויס די סוד, ברענגט ארויס די פנימיות. “שבת לה׳” מוז עפעס מיינען, ס׳איז נישט סתם א זאך. און מיר דארפן דאס אויך טון.
קאנעקשן צו אידישע חשבונות
איך האב דאס געטראכט צו זאגן א קאנעקשן צו די סוגיא פון די אנהייב, אז ווען מ׳ציילט זאכן, ס׳איז דא איינער ציילט און מ׳מאכט אלע מיני וועגן און מעטשד און ער רעדט אזויפיל געלט און אזויפיל געלט. מ׳דארף הערן אז די אידישע נומערן, די אידישע חשבונות, איז שוין געמאכט געווארן כדי אנצוקומען צו עפעס א מהלך. ס׳איז דא עפעס א מהלך אין דעם, ס׳איז דא עפעס א סוד אין דעם, ס׳איז דא עפעס א סטרוקטור, א העכערע סטרוקטור וואס אויף דעם שטייט אלעס. אזוי ווי “שבע שנים שבע פעמים” וואס ווייזט אויף די זיבן ספירות, אויף די זיבן ימות עולם, וכו׳ וכו׳.
רמב״ן׳ס טייטש: שמיטה און שבת גייען אויף דער זעלבער מהלך
זאגט דער רמב״ן, איז נישט דאס די טייטש פון די מדרש, נישט דאס די טייטש פון די ספרי. די ספרי מיינט בכלל עפעס אנדערש. די ספרי מיינט צו זאגן אזוי: ווען די ספרי זאגט אז שבת איז “כשם ששנינו בשבת בראשית”, מיינט עס אונז מסביר זיין אז שביעית, שמיטה מיט שבת גייען אויף די זעלבע מהלך, זיי פארן אויף די זעלבע מהלך.
וואס איז די זעלבע מהלך? נאר מיט איין חילוק, אזוי ווי איך האב לעצטע וואך מסביר געווען, שבת, דאס איז די ענין פון שיתא אלפי שנין הוי עלמא, די זיבן טויזנט יאר פון די וועלט. אבער, וויאזוי הייסט עס, אבער יובל ווייזט אויף א העכערע מדרגה וואס הייסט חמישים שערי בינה, וואס הייסט נאך א העכערע מדרגה.
“שבת לה׳” מיינט “שבת להשם הגדול”
און דאס איז די טייטש פון “שבת לה׳”. “שבת לה׳”, און “לה׳” מיינט נישט סתם “לה׳”, נאר דער רמב״ן זאגט “להשם הגדול”. מ׳דארף זוכן און אויספיגערן פונקטליך וואס איז די טייטש “להשם הגדול”.
וואס הייסט, ס׳איז דא כביכול, ס׳איז זייער אינטערעסאנט. דער רמב״ן האט אויך פארשטאנען אזוי. ס׳איז דא “השם הגדול”, “השם הגדול והנורא”. פארשטייט דער רמב״ן, כביכול, נישט אז דער אייבערשטער איז גרויס. ס׳איז דא א השגה, ס׳איז דא א ספירה, א מידה פון גאט וואס הייסט “די גרויסע גאט”. ס׳איז דא א מענטש וואס האט א קליינע גאט, “השם הקטן” כביכול. ס׳איז דא א “השם הגדול”, מכלל דאיכא קטן. ער האט קטנות, ער ווייסט נאר אויף וואס שטייט אזוי קטנות.
“השם הגדול” טייטשט גדלות השם, דער השם אליינס האט א גדלות אין זיך. דער אריז״ל האט עס גערופן מוחין דגדלות, אדער דער רמב״ן הייסט עס ספירת התפארת, דער רשב״י ספירת הבינה.
חיי העולמים – די בחינה פון שבת הגדול
“השם הגדול”, אויף דעם שטייט, זאגט ער, “בשבועה אמרתי מזמור שיר לעתיד לבוא שיקבלו שבת מנוחה לחיי העולמים”. חיי העולמים, דאס איז דער “השם הגדול”, נישט סתם “שבת לה׳”, נאר “שבת להשם הגדול”, ס׳איז א בחינה פון שבת הגדול, די העכערע לעוועלס וואס מיר האבן מסביר געווען לעצטע וואך, נאך העכער פון דער סתם שבת.
שמיטה, גלות, און די גרעסערע סייקלס פון די וועלט
דער רמב״ן׳ס קשיא: פארוואס איז שמיטה אזוי חמור?
יעצט איז דער רמב״ן מסביר, אויב אזוי דארף מען פארשטיין וואס איז די חומר פון שמיטה. ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך.
אלע מצוות, יעדע מצוה האט זיך זיין שכר ועונש. ס׳שטייט טאקע אין די משנה “שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות”, אבער מ׳זעט אז אנדערע מצוות האבן אנדערע לעוועלס פון שכר ועונש. דו האסט חייבי כריתות, חלב איז חייב כריתות, חייבי מיתות בית דין, וכו׳ וכו׳. יעדע זאך האט זיך זיין לעוועל פון שכר, פון עונש. און געווענליך, געווענליך פארשטייט מען דאס, געווענליך מאכט עס סענס. מצוות וואס זענען מער חמור האבן א גרעסערע עונש, וכדומה. דאס איז וויאזוי ס׳ארבעט געווענליך לכאורה פשוט.
דא איז אבער דא א מצוה, שמיטה. שמיטה האט נישט קיין חיוב מיתת בית דין, ס׳האט נישט קיין חיוב לאו, ס׳האט נישט קיין חיוב כרת. ס׳איז בסך הכל א לאו. ווער ס׳עסט שמיטה איז עובר אויף א לאו, דאס איז די גאנצע. און אויף דעם לאו זאגט די תורה אז ס׳קומט גלות, “אז תרצה הארץ את שבתותיה”. כמה פעמים שטייט אין די תורה און אין די נביאים אז אויף דעם לאו קומט גלות.
און דער רמב״ן איז שווער, וואס איז עפעס אזוי חמור? מ׳דארף אמת׳דיג פארשטיין, וואס איז די פשוט׳ע פשט? איך ווייס נישט וואס די פשוט׳ע פשט איז אויף די מינוט.
דער רמב״ן׳ס תירוץ: שמיטה איז א יסוד האמונה – פונקט ווי שבת
זאגט דער רמב״ן, די תירוץ איז אזוי, פארוואס ס׳קומט גלות אויף דעם? ווייל דאס איז דאך א יסוד, נישט סתם א זאך, נישט סתם א מצוה, ס׳איז פון יסודי התורה.
דער משל פון שבת
אזוי ווי שבת, יעדער איינער ווייסט אז דער רמב״ם האט מסביר געווען שוין, אדער אנדערע פאר אים, אפשר אין חז״ל, אז פארוואס די חומרא פון שבת? איינער וואס איז מחלל שבת הייסט א כגוי, און שבת האט דאך א חיוב סקילה, ס׳האט ממש א גרויסע חומר, און סקילה איז אזוי ווי אין די עונשין, אבער ס׳איז זיכער אז ס׳האט אפילו מער פון דעם. מ׳זעט אז א מחלל שבת איז ווי א גוי, ס׳איז דא זאכן וואס איז נאך מער פון דעם.
זאגט דער רמב״ן, דער רמב״ן האט מסביר געווען דאס, און ער ברענגט עס פון רמב״ם, דער רמב״ם זאגט כתב שרומז על זה, מ׳דארף טראכטן צו ס׳איז די זעלבע זאך וואס דער רמב״ן האט פארשטאנען אדער אנדערש, אז די ריזען איז ווייל שבת ווייזט אויף די יסוד האמונה פון חידוש העולם, און אויף דעם דרייט זיך די גאנצע וועלט, סו ממילא איז פשוט אז וועגן דעם איז שבת אזוי חמור.
שמיטה ווייזט אויך אויף חידוש העולם
זאגט דער רמב״ן, פארשטייט איר אויב אזוי, אז אמת׳דיג די זעלבע זאך איז וועגן די ענין פון שמיטה. די זעלבע זאך איז וועגן די ענין פון שמיטה, אז שמיטה איז אויכעט א ווייזט אויף חידוש העולם.
וואס הייסט חידוש העולם? און יעצט דא דארף מען פארשטיין אזא אינטערעסאנטע זאך, ס׳איז דאך מורא׳דיג.
א מעטאדאלאגישע באמערקונג: קשיא על פי פשט, תירוץ על פי סוד
ער זאגט, ער פרעגט א קשיא על פי פשט און ער ענטפערט א תירוץ על פי סוד. יא, דער רמב״ן טוט דאס אסאך מאל אזעלכע זאכן, ווייל דער רמב״ן אמת׳דיג האט ער פארשטאנען אז די סוד, ווען דער רמב״ן זאגט סוד מיינט ער נישט סתם, ס׳איז דא נאך קבלה און נאך עולמות זאכן. ער מיינט צו זאגן אז די תורה פארשטייט מען נישט אמת׳דיג נאר ווען מ׳לייגט צו געוויסע מושגים און געוויסע יסודות וואס זיי מאכן סענס פון די זאכן, און דאס איז די דרך האמת, און נישט סתם א סוד.
אבער ס׳איז דאך טאקע אלץ שווער. צו זאגן אז ס׳איז א רמז אין מקובלים, דער אבן עזרא זאגט אז שמיטה איז א רמז אויף דעם וואס די וועלט וועט זיך אפשטעלן זיבן מאל, און ס׳וועט אריינגיין אין יובל, און אלעס וועט צוריקגיין צום מקור. וועגן דעם איז עס א יסוד פון אמונה, און וועגן דעם ווערט ער עובר אויף שמיטה איז ער אזוי חמור.
ס׳איז מאדנע, וויאזוי קען ער זאגן אז די טעם איז על פי סוד, ווייל על פי סוד איז מרמז אויף יסודות האמונה? איך מיין, איך מיין אז די תירוץ איז אז הן נכון, מ׳דארף טראכטן אין אן אנדערע וועג אין דעם, אבער הן נכון, אין אנדערע ווערטער, אויב ס׳וואלט געווען א דבר חמור, יעדער איינער ווייסט אז ישראל איז שבת, יעדער איינער ווייסט אז שבת כביכול, שטייט אין די תורה, שבת כביכול. איז ממילא ווער ס׳איז עובר אויף שבת איז חייב סקילה, איז ער דינו כגוי, איז ער א שטיקל אפיקורס, א שטיקל כופר במעשה בראשית.
אבער יעצט, דער רמב״ן איז דאך מסביר, ער פרעגט נישט, ווייל וואס איז טאקע די אמת? שמיטה האט טאקע נישט קיין חומרא פון כרת און פון סקילה. ווער ס׳איז עובר אויף שמיטה ווערט נישט קיין מחלל שבת בפרהסיא, ס׳איז נישט קיין מחלל שמיטה בפרהסיא. נאר וואס יא, די תורה זאגט אז ווען מ׳איז עובר אויף שמיטה קומט גלות.
וואס פאר א סארט עונש איז גלות? – א פונדאמענטאלע חקירה
וואסערע מין עונש איז גלות? וועלכע לעוועל עונש איז גלות? מ׳דארף פרעגן אזא חקירה. ס׳דא אזויפיל לעוועלס פון עונשים אין די תורה, ס׳דא מיתה, מלקות, וועלכע לעוועל איז גלות? ס׳איז די גאנצע זאך. אבער ס׳איז נישט קיין לעוועל.
און ס׳איז באמת מאדנע, ווייל מ׳זעט אין אנדערע פלעצער אין די תורה זעט מען, גלות קומט פאר עבודה זרה, פאר עובר זיין אויף כל התורה כולה קומט גלות. אבער נאכדעם זעט מען, ער ברענגט דער רמב״ן ברענגט אפילו א משנה, “גלות בא על” אנדערע זאכן, עינוי הדין, ווייל שמיטת הארץ. און ס׳איז געבויט אויף דעם פסוק, ער ברענגט די משנה אין פרק אבות, וואס איז געמיינט די פסוק. איז וואס איז די פשט? ס׳דא געוויסע חטאים וואס ברענגען גלות.
גלות איז נישט א שטראף – ס׳איז א „אויס-סינק” מיט דעם גרעסערן סייקל
די תירוץ איז, אז ווען מ׳רעדט וועגן גלות, רעדט מען נישט סתם א זאך. גלות, ווי מיר האבן גערעדט אין די פריערדיגע שיעורים וועגן דעם, ס׳דא סייקלס, גרעסערע סייקלס אויף די וועלט. נישט יעדע זאך האט צו טון צו איך האב היינט געטון א גוטע זאך, א מצוה אדער אן עבירה. ס׳דא גרעסערע סייקלס אויף די וועלט.
די נושא וואס הייסט גלות און גאולה, דאס איז די סוד הקץ, די סוד פון די גאנצע נושא, איז נישט סתם איך האב געטון אן עבירה, בין איך חייב גלות. ס׳איז נישטא קיין שום עבירה וואס מ׳איז חייב גלות. דו קענסט טון אסאך עבירות און ס׳וועט נאך אלץ נישט געשען גלות.
גלות געשעט… גלות איז א חיסרון, יא, אוודאי, אין א געוויסן זין דארף זיין די גלות אויף די גאנצע סדר. אבער די גלות געשעט ווען עפעס גייט ראנג, מ׳איז “אויס פון סינק”, קענסטו זאגן, דער מענטש איז אויס-קאנעקטעד מיט די כללות׳דיגע סדר.
דער משל פון אן אדם פרטי – גלות אויף א פערזענליכן לעוועל
אזוי ווי מ׳קען זאגן, ווען מ׳רעדט אלעמאל פון אן אדם פרטי איז גרינגער צו כאפן וואס מ׳מיינט, יא. וואס הייסט חייב חובת גלות? וועלכע גלות? א מענטש איז אויפגעוואקסן אין א געוויסע משפחה, אין א געוויסע קהילה, אין א געוויסע פלאץ. יא, וועסטו זאגן וועלכע עבירה, וועלכע סארט עבירה, לאמיר זאגן וואס מ׳קען זען, וועלכע עבירה איז גורם אז א מענטש זאל דארפן אוועקמופן פון זיין שטאט? איך ווייס, דארפן טוישן משפחה, וכדומה.
גט איז א סארט גלות
א בחינה פון גלות, א גט איז א סארט גלות, יא? די ערשטע גט שטייט “ויגרש את האדם”, מגרשין, לשון לגרש אישה, ס׳איז ארויסגיין פון גן עדן.
דו קענסט נישט זאגן אז ס׳איז דא אן עבירה, דו וועסט פרעגן וואס איז אז גלות פאר שלום בית? וועלכע זאך וועט מאכן אז ער זאל קענען בלייבן מיושב אין זיין שטאט, און ער קען זיין מיט זיינע חברים, מיט זיין משפחה? נישט קיין עבירה, ס׳איז נישטא קיין אזא זאך. א מענטש קען טון גרויסע עבירות און ער ווערט נישט אויסגעווארפן צו גיין אין גלות, און ער קען טון קליינע עבירות, אדער געוויסע זענען אין אונזערע אויגן קלענערע עבירות, און ער דארף גיין אין גלות.
וועלכע סארט עבירות ברענגען גלות?
וועלכע סארט עבירות דארף מען גיין אין גלות? די וואס זענען פוגם אין די זאך. יא, למשל, מ׳רעדט פונקט ווי ביי א סוטה, אז א אישה איז סוטה, אז זי האט אפי׳ א מאן, זי גייט מיט אנדערע, זי רעדט מיט אנדערע פרעמדע מענער, וועסטו פרעגן ווי גרויס איז די עבירה? איך ווייס נישט, דו האסט א ליסט פון עבירות ווי גרויס. ס׳איז אמת, ס׳איז אויך תלוי אין קביעות, אין געוויסע פרטים, אבער אפילו על פי פשטות מזה, קען זיין נישט אזא גרויסע עבירה. ס׳איז דא אנדערע וועגן פון רעכענען אז ס׳איז א גרעסערע עבירה.
אבער דו ווילסט זיין מיט דעם מאן, דו ווילסט זיין אין דעם בית, אין דעם מקום, מוזטו זיך צושטעלן, מוזטו זיין פארט פון דעם מקום. אויב דו טוסט געוויסע זאכן וואס דו פאלסט ארויס פון סינק, דו פאסט מער נישט מיט דעם ריכטיגן סדר פון דעם פלאץ, געהערסטו נישט דארט.
גלות איז אויך א תיקון – „משנה מקום משנה מזל”
גלות איז אויך א תיקון, יא, גלות איז מכפר עוונות. גלות מיינט צו זאגן, סיי, די גלות גייט נישט קענען זיין דאס וואס ער וואוינט נישט, אבער מ׳זאגט אז די גלות, פארדעם איז די צד וואס מ׳זאגט אז די גלות דארף זיין לכתחילה, און די גלות איז א תיקון, יא, גלות איז מכפר.
דאס הייסט, יעצט אין די נייע פלאץ איז נישטא די פראבלעם. ער האט זיך צוקריגט מיט די משפחה, מיט די קהילה, גייט ער אין א צווייטע שטאט, משנה מקום משנה מזל.
וואס הייסט משנה מזל? וואס איז דאס א מזל? מזל מיינט מען די סארט זאכן וואס א מענטש איז אין סינק מיט די סייקל, די גרעסערע סייקל וואו ער לעבט, די סייקל אזויווי שמיטה, אזויווי יובל.
דער רמב״ן׳ס יסוד: אין ארץ ישראל הערשט דער סייקל פון שכינה/בינה
דאס איז וואס ער זאגט אז אין ארץ ישראל הערשט די סייקל וואס הייסט די שכינה, וואס הייסט די בינה, וואס הייסט די סייקל פון שמיטה ויובל. דו ביסט צוקריגט מיט דעם, גייט דיר די וועלט, די ארץ תקיא אתכם, שרייבט דער רמב״ן, יא, זי גייט צוריקנעמען, זי גייט דיך אליינס, די סייקל גייט דיך ארויסווארפן, און דו גייסט אין א צווייטע פלאץ, איז דא אן אנדערע סייקל, דו וועסט זיך אן עצה געבן דארט.
דאס איז די טייטש וואס דער רמב״ן זאגט אז די חומר, און דאס איז וואס ער זאגט ימות עולם, יא, עולם הבא, עולם הבא איז אוודאי עיקר האמונה, אבער מען רעדט נישט סתם עולם הבא, מען רעדט דאך פון דעם וואס די וועלט הייבט זיך אן פון ששת ימי בראשית און ענדיגט זיך מיט עולם הבא, מיט די גאנצע סדר פון די 49,000 יאר וואס איז דא. איז דאס איז א כללות׳דיגע זאך, דאס איז נישט סתם אז מ׳האט געטון אן עבירה, ער זאגט דאס איז די סייקל.
דער זוהר אין בהר: אן עבד גייט ארויס בשמיטה – און דער רמב״ן׳ס לשון
און וועגן דעם, דאס מיינט דער רמב״ן צו זאגן אז דאס איז א חטא וואס די אמת איז, און דער רמב״ן זאגט דא אויך, און מיר האבן גערעדט אמאל שוין וועגן דעם אז די זוהר דא אין פרשת בהר, איך מיין איך געדענק עס איז דא אין זוהר נאך פלעצער, וואס זאגט אז אן עבד גייט ארויס בשמיטה וביובל.
ביובל גייט ארויס אן עבד ווייסן מיר, אבער בשמיטה, עס איז נישט אמת אז אן עבד גייט ארויס בשמיטה, אן עבד גייט ארויס נאך זעקס יאר ווען ער איז געווארן אן עבד, נישט בשמיטה.
דער רמב״ן׳ס לשון: „גם העבד יש לו שמיטה ויובל”
און וואס זאגט אבער דער רמב״ן בפירוש, לשון הרמב״ן איז “גם העבד יש לו שמיטה ויובל”. און מיר זעען דא די זוהר וואס מענטשן, איינער פון די קשיות, עס איז דא א ליסט, דער רמב״ן האט פארענטפערט שוין אסאך מאל אסאך קשיות, א ליסט פון קשיות וואס מענטשן האבן, בעיקר קשיות וואס מענטשן האבן געהאט אויף די זוהר, אז עס שטימט נישט מיט די הלכה, בעיקר זאכן, איך וועל אוודאי נישט יעצט מקדים זיין אבער סתם אזוי, איז איינע פון די קשיות איז די קשיא אז די זוהר אין פרשת בהר זאגט אז אן עבד גייט ארויס בשמיטה, און עס איז נישט אמת אז אן עבד גייט ארויס בשמיטה.
און דבר פלא, איך האב גע׳דיסקאווער׳ט אז די לשון הרמב״ן איז די זעלבע זאך, דער רמב״ן זאגט אז אן עבד האט שמיטה. וואס ער מיינט צו זאגן, ער מיינט נישט צו זאגן אז אן עבד גייט אהיים בשמיטה, די הלכה ווייסט ער, ער מיינט נאר צו זאגן אז דאס איז די זעלבע איידיע.
דער חילוק: כללות׳דיגע סייקלס און פרטות׳דיגע סייקלס
נאר וואס איז די חילוק? גייען מיר צוריק צו אונזער אנהייב שמועס, אז אזוי ווי עס איז דא א סייקל בכללות, איז דא א סייקל בפרטות. אז א מענטש איז “אויט אוו סינק” מיט זיך אליינס, איז ער אין גלות, ער גייט אין גלות מיט זיך אליינס, נישט פון ארץ ישראל, נאר פון זיין משפחה, פון זיין אייגענע נפש אפילו, ער ווערט צעמישט, זיין עצות, ער טרעפט אן אנדערע סייקל וואס ארבעט פאר אים.
דאס איז די בחינה פון עבד שיוצא בשמיטה, וואס איך האב געזאגט אסאך מאל, דאס איז אויך די ענין פון ל״ג בעומר, א מענטש האט געענדיגט, כביכול, ער האט געענדיגט ספירה ביי די דריי און דרייסיג, ווי מ׳זאגט דאך, דער מנהג איז דאך מנהג אבלות פון ספירה, האט ער געענדיגט לויט מנהג אשכנז, און ער שרייבט אריין אז מ׳ענדיגט ביי ל״ג בעומר.
דער צוזאמענהאנג צו ל״ג בעומר
פארוואס? ווייל אונז האבן געענדיגט. די וואס האבן געמאכט די מנהגים האבן פארשטאנען אז ס׳איז דא אסאך מנהגים אין ספירה, ס׳איז דא וואס הייבן אן דעמאלט, ס׳איז דא וואס הייבן אן דעמאלט. ווי יעדער איינער פארשטייט, ער האט זיין ספירה, אזוי ווי אן עבד אז ער גייט ארויס אין שמיטה. וועלכע שמיטה? נישט די שמיטת העולם, שמיטת עצמו, ער האט זיין אייגענע.
עבד היוצא בשמיטה – די פרטיות׳דיגע שמיטה פון יעדן מענטש
די בחינה פון עבד שיוצא בשמיטה און ל״ג בעומר
דאס איז די בחינה פון עבד שיוצא בשמיטה [a servant who goes free in the Shemittah year], אזוי ווי איך האב געזאגט אסאך מאל. דאס איז אויך דער ענין פון ל״ג בעומר [Lag BaOmer: the 33rd day of the Omer count], אז א מענטש האט געענדיגט, כביכול [as it were], ער האט געענדיגט ציילן ביי די דריי און דרייסיגסטע.
דער מנהג אשכנז – די ענדיגונג ביי ל״ג בעומר
מען זאגט דאך די מנהג, ס׳איז דא מנהגי אשכנז [Ashkenazic customs] וואס ווערן געברענגט אין ספרים, אז זיי האבן געענדיגט ל״ג בעומר. דער מנהג אשכנז, זיי שרייען אין איין מאל, מען ענדיגט ביי ל״ג בעומר.
פארוואס? ווייל אונז האבן מיר געענדיגט. די וואס האבן געמאכט דעם מנהג האבן פארשטאנען, און פארדעם איז דאך אסאך מנהגים אין ספירה [the counting of the Omer], דו הייבסט אן דעמאלטס, דו הייבסט אן דעמאלטס, יעדער איינער פארשטייט ווען זיין ספירה איז.
שמיטת עצמו – די אייגענע שמיטה פון יעדן עבד
אזוי ווי א עבד וואס ער גייט ארויס בשמיטה [in the Shemittah year], וועלכע שמיטה? נישט די שמיטה של עולם [the universal Shemittah], שמיטת עצמו [his own personal Shemittah], ער האט זיין אייגענע שמיטה. ער גייט אוועק מיט זיין אייגענע שמיטה, דעמאלטס וועט זיין זיין שמיטה, ער דארף נישט עפעס אנדערש.
דער סוד פון שמיטה ויובל – כלליות און פרטיות
און דאס איז דער סוד פון שמיטה ויובל [Shemittah and Yovel: the sabbatical and jubilee years], וואס ארץ ישראל [Eretz Yisrael: the Land of Israel] שרייט די כלליות׳דיגע שמיטה [the general, universal Shemittah], און ס׳שרייט פאר יעדער עבד די פרטיות׳דיגע שמיטה [the particular, individual Shemittah], און ס׳שרייט פאר יעדער איד אז ער האט זיך זיינע סייקלס [cycles], וואס אויב ער פאלט ארויס דארף ער א וועג אריין.
די שבעת ימי טהרתו – דער צוריקקער אין די זיבן טעג
אזוי ווי מיר האבן געלערנט די שבעת ימי טהרתו [the seven days of purification], גייט ער צוריק אין זיין שבעת ימים [seven days] וואס ער קען אויפטון. און דאס איז אונזער וועג, אונז האבן די עבודות [spiritual service/work] וואס מיר טוען אין די טעג.
פונקטליך פארוואס איז די זאך, דאס איז נאך א שמועס [conversation/discussion], אבער דאס איז דער סדר [order/structure], מיר זאלן קענען האבן א גוטן שבת [a good Shabbat].
EN English לחץ לפתיחה
📋 Shiur Overview
Summary of the Shiur – Erev Shabbos Kodesh Behar Bechukosai
The Order of the Shiur and the General Approach
The order of the shiurim this year is: Wednesday and Thursday we learn Shemonah Perakim, tikkun hamiddos, and Friday we bring out a deeper, more inward understanding according to the way of the Zohar and the way of Kabbalah.
This week and next week, the main avodah has been the campaign for the beis hamidrash – to sustain the financial foundation for a whole year. But in this itself lies also a pnimiyus hadevorim – it cannot be that it lacks an inner meaning. The connection between the campaign and Sefiras HaOmer is brought out below.
—
Sefiras HaOmer, Shemittah and Yovel – One Sugya
The sugya we are learning is Sefiras HaOmer, built on the Ramban al HaTorah (derech ha’emes) and the Zohar which goes in the same way. Even though we are now learning Parshas Behar Bechukosai, this is truly the same sugya of Sefiras HaOmer – because shemittah, yovel, and Sefiras HaOmer are all one approach.
The Pasuk “Vesafarta Lecha Sheva Shabbosos Shanim”
The pasuk says: “Vesafarta lecha sheva shabbosos shanim, sheva shanim sheva pe’amim.” Rabbeinu Bachaye asks: Why does the pasuk need to be so lengthy? Sheva shabbosos shanim – that comes out to sheva shanim sheva pe’amim, everyone can calculate it themselves! The answer: The pasuk wants to bring out that you should not just count seven years. You should count the level called “sheva shanim sheva pe’amim” – the level of shemittah and yovel you should count, not just a counting.
The Ramban and Ibn Ezra
The Ibn Ezra says that here stands “sod yemos olam ramuaz bamakom hazeh.” The Ramban in his derasha “Toras Hashem Temimah” brings the Ibn Ezra and gives him a tremendous compliment: “Ve’ein besefarav davar hamorah al kabbalaso hatovah yoser mizeh” – there is no better place where we see that the Ibn Ezra truly received correctly.
(Side discussion: The Ramban’s Relationship with Ibn Ezra)
The Ramban has, as he writes in his introduction, “chatichus megulah ve’ahavah mesuserres” with Rabbi Avraham Ibn Ezra. Many times he criticizes him – that the Ibn Ezra writes secrets but did not himself understand his own secrets. But here he gives him a haskamah: The Ibn Ezra correctly understood the secret of shemittah and yovel, which is the secret of yemos olam, which is the same secret of Sefiras HaOmer, the same secret of other mitzvos that go with sefiras shivah – especially the two mitzvos that go until 49.
—
The Particular Portion of Each Neshamah
One of the things that stands in sefarim, especially in Arizal regarding Sefiras HaOmer: A person must find out his derech prati – his particular portion in Torah, in Yiddishkeit, in avodas Hashem. The sefarim call this the chelek – the reason why the neshamah came down to olam hazeh.
If a person doesn’t know his chelek, he is confused. When a person reaches “lechach notzarti” – this is a geulah pratis, a great redemption. In a general way, everyone can say “lechach notzarti” – to be an honest Jew, a good person, to master his hispa’alus, to be metaken his nitzotzos. But to know which are your portions – that is already a great redemption.
Sefiras HaOmer – The Way to Find Out the Chelek
One of the kavanos of Sefiras HaOmer according to the Arizal is to find out the chelek. The Arizal says: If someone knows his shoresh, he should be machnia himself according to shoresh nishmaso. But the deeper meaning is: Through the derech of Sefiras HaOmer one finds it out.
—
The Secret of Korban Minchah
It is mekubal (and there are proofs for this, among others the Yismach Moshe says approximately so): The subject of korban minchah is – to receive a teshuvah (an answer). Every korban has a function; korban minchah is how one is doresh es Hashem.
The Proof: Minchas Sotah and Minchas HaOmer
A sotah – a Jew has a doubt, he doesn’t know if she is nitma’ah or not. This is a doubt in halachah, or a doubt in life – he doesn’t know if he should divorce or not, doubts in avodas Hashem, doubts in derech hachaim. The way to receive a teshuvah is called bringing a minchah. This is the pe’ulah of minchah.
Therefore every korban tzibbur comes with minchos – the kohen, as manhig Yisrael, must know from the minchah how to conduct himself in hanhagos haklal vehaprat on that day.
Minchas HaOmer – A General Minchah
Minchas HaOmer is a special minchah, a minchas bikkurim, which the entire Klal Yisrael brings once. The Zohar adds that this is a bedikah for the eishes chayil, for the Shechinah – to check if chas veshalom she is nitma’ah: “Vetamei nefesh veniksah venizre’ah zara.” From this korban minchas HaOmer one counts 49 days.
—
Yetzias Mitzrayim = Klaliyus, Sefiras HaOmer = Peratim
Yetzias Mitzrayim means klaliyus – every Jew goes out from Mitzrayim, he wants to arrive at his geulah, but he doesn’t yet have any further redemption.
Sefiras HaOmer means peratim – one finds out chelkam bachaim. Every Jew finds out through the fact that he expands the matter of minchas HaOmer, he counts 49 – sheva pe’amim besheva. One can say as if every Jew truly belongs to one day of sefirah.
Why Does Everyone Count All 49?
Because kol Yisrael areivim zeh bazeh. Just as the Arizal says about vidui: If someone doesn’t know which chet is his, he says a general vidui – ashamnu bagadnu – all the letters. Not everyone did all the sins, but within Klal Yisrael one says a general vidui so that he should remember what he did. The same with Sefiras HaOmer.
The Arizal: 49 Types of She’arei Dinim
The Arizal says: There are 49 types of she’arei dinim – 49 types of problems in the world. If someone knows which is his shoresh haneshamah, he doesn’t need to sing all of them – only one. But in the siddur they inserted all of them, for those who don’t know.
—
Geulah Pratis – Which Day Is Your Day?
The concept amidah al da’ato – this means geulah pratis. Which of the days of sefirah is truly yours? There is a machlokes Rishonim whether Sefiras HaOmer is 49 mitzvos or one mitzvah. According to the pnimiyus one can understand: Essentially a Jew only needs to count one day – his day. All Jews together, each one counts his day, and it comes out that the entire sefirah was counted through a partnership of Klal Yisrael.
From this comes out a remez: When someone forgets a day of sefirah, we conduct ourselves that he continues counting without a berachah – because he doesn’t know which day is his true day, and perhaps he forgot precisely that day. But if someone knows which day is his, he is essentially exempt from all other days, and he can count with a berachah on that day even when he forgot other days. (This is only a remez, not a halachah lema’aseh, only according to Kabbalah.)
—
Kinyan Halachah – Two Meanings
The First Meaning: Rising from Level to Level
A person must be a holech in order to be worthy of his portion in Torah. The difference between a person, an angel, and an animal is – a person changes, rises from level to level. This is the same matter as Sefiras HaOmer, where one rises from Malchus shebeMalchus until Binah shebeBinah. (The Zohar goes in this order; in the siddur stands a reverse order, but this is not the place to elaborate.)
The Second Meaning: Walking with the Torah
Halachah means how one walks with the Torah. How does a person find his portion in Torah? Only when he walks with it, he lives with it, he brings the Torah into his entire conduct of life – “behishalchecha tancheh osach, beshochbecha tishmor alecha, vahakitzosa hi tesichecha.” He must integrate the Torah into his entire walking, into his own way – “lech lecha baderech,” “bedarko.”
—
Answer to the Question of “Arbitrary” Hints
When people argue that hints, gematrios, combinations are arbitrary – “it can be different, add, subtract” – the answer is: This is my halachah. I’m not speaking of a general thing that the whole world must be this way. I’m speaking of my own way, and through this I find my portion in Torah – which mitzvos I need to do more, which parts of avodah, which ways of learning, with which people, in which place. This is the secret of halachah.
—
The Campaign and Sefiras HaOmer – An Inner Connection
It is not for nothing that already three-four-five years the custom is that every year erev Shavuos we are occupied with establishing the financial foundation of the beis hamidrash. The halachah says: A good thing that was practiced three times becomes a neder – this means that when a person sees that something repeats itself, this is a sign that here lies his portion.
To make the campaign in the days between Lag BaOmer and Shavuos, in the second half of Sefiras HaOmer – this shows that here lies something. And this is connected with the second of Sivan – the birthday – which falls in the same period. This is not a “maybe” – one must bring it out.
Second Half of Sefirah – A New Aspect
In Kabbalah sefarim (Avodas Yisrael and others) it says that the last two weeks of sefirah, after Lag BaOmer, is a new aspect, a second half.
—
Ramban on “Veshavtah Ha’aretz Shabbos LaShem” – Shemittah, Shabbos, and Yovel
Rashi’s Explanation
Rashi asks: What does “Shabbos LaShem” mean? The land rests – for You, Hashem? Rashi answers: “Keshem shene’emar beShabbos Bereishis” – just as “veyikchu li terumah” means “li lishmi,” for honor, so too “Shabbos LaShem” means for the honor of Hashem, leshmah. Shemittah is for the honor of Hashem, just like Shabbos Bereishis.
The Ramban’s Question on Rashi
The Ramban doesn’t understand Rashi’s explanation. Every thing is leshem Hashem – avodah, mitzvos, everything. Why does it need to say specifically here? The Ramban looks at how the way the Torah lays down a mitzvah, how it tells it, brings out the secret, the pnimiyus – even when the content is the same. “Shabbos LaShem” must mean something specific.
The Ramban’s Explanation – “LaShem HaGadol”
The Ramban says: The Sifri means that shemittah and Shabbos go on the same approach, with one difference: Shabbos points to “shita alfei shenin havei alma” – the seven thousand years of the world. But yovel points to a higher level – chamishim sha’arei binah.
“Shabbos LaShem” doesn’t mean just “LaShem” – but “LaShem HaGadol.” What does “Hashem HaGadol” mean? There is a comprehension, a sefirah, a measure of God called “the great God.” Michlal de’icha katan – there is a “Hashem HaKatan” as it were, smallness, a small comprehension. “Hashem HaGadol” means gadlus Hashem – Hashem Himself has a greatness within Him. The Arizal calls it mochin degadlus; the Ramban calls it Sefiras HaTiferes; the Rashbi – Sefiras HaBinah.
On this stands: “Bishvu’ah amarti, mizmor shir le’asid lavo, sheyekablu Shabbos menuchah lechayei ha’olamim.” Chayei ha’olamim – this is the “Hashem HaGadol.” Not just “Shabbos LaShem” but “Shabbos LaShem HaGadol” – an aspect of Shabbos HaGadol, the higher levels, even higher than the regular Shabbos.
(Side note: Jewish Calculations)
When one counts things – also in practical matters like the campaign – one must hear that Jewish numbers, Jewish calculations were already made in order to arrive at an approach. There is a secret, a structure, a higher structure on which everything stands – just as “sheva shanim sheva pe’amim” points to the seven sefiros, to the seven yemos olam.
—
The Ramban’s Question: Why Is Shemittah So Severe?
The Ramban poses a sharp question: Every mitzvah has its own level of reward and punishment – there are chayavei kerisos, chayavei misos beis din, malkos, etc. Usually this makes sense – mitzvos that are more severe have a greater punishment. But shemittah? Shemittah has no obligation of misos beis din, no kares – it’s just a lav, whoever eats shemittah fruits transgresses a lav. And yet the Torah says that for shemittah comes galus – “az tirtzeh ha’aretz es shabsoseha” – and this is also brought in the Nevi’im. What is so severe about a lav that doesn’t have a heavy punishment, that for it should come galus?
The Ramban’s Answer: Shemittah Is a Foundation of Faith – Just Like Shabbos
The Ramban answers: Shemittah is not just a mitzvah – it’s from yesodei haTorah. Just like Shabbos: Shabbos has an obligation of sekilah, a mechalel Shabbos is like a goy, because Shabbos points to the foundation of faith of chiddush ha’olam – that Hakadosh Baruch Hu created the world. Everything revolves around this, therefore Shabbos is so severe. The Ramban brings this from the Rambam.
If so, says the Ramban, shemittah is also a hint to chiddush ha’olam – to the same foundation. The Ibn Ezra says that shemittah hints to the fact that the world will stop seven times, and it will enter into yovel, and everything goes back to the source. Because it hints to the foundations of faith, therefore it is so severe.
(Methodological Note About the Ramban)
Here lies an interesting point: The Ramban asks a question according to peshat and answers an answer according to sod. He does this many times. Because the Ramban truly understood that when he says “sod” he doesn’t mean just an added Kabbalah – he means that one doesn’t truly understand the Torah without certain concepts and foundations that make sense of things. This is “derech ha’emes” – not just a secret, but the true peshat.
—
What Kind of Punishment Is Galus? – A Fundamental Investigation
In Torah there are different levels of punishments – death, lashes, kares. Which level is galus? The answer: Galus is not a level in the regular system of punishments. Galus is something else entirely.
We see that galus comes for avodah zarah, for transgressing kol haTorah kulah, but also for shemittah. The Ramban brings the Mishnah in Avos: “Galus ba al” – inui hadin, shemitas ha’aretz, etc. What is the common denominator?
Galus Is Not a Punishment – It’s Being “Out of Sync” with the Greater Cycle
The foundation: When we speak of galus, we’re not speaking of a simple punishment for a simple sin. There are greater cycles in the world – not everything is connected to “I did a mitzvah or a sin today.” Galus and geulah – this is the sod haketz, the secret of the entire subject. There is no single sin for which one is obligated galus. A person can do many sins and galus still won’t happen, and he can do smaller sins and need to go into galus.
Galus happens when a person is “out of sync” with the greater cycle – he is disconnected from the overall order.
—
The Parable of an Individual Person – Galus on a Personal Level
To understand this matter, a parable is brought from an individual person: A person grows up in a family, a community, a place. Which sin causes him to have to move from his city? A divorce is a type of galus – “vayegaresh es ha’adam” – the language of divorcing a wife, leaving Gan Eden. There is no specific sin that does this. A person can do great sins and remain in his place, and smaller sins can throw him out.
Which type of sins bring galus? – Those that are defective in the thing itself. Just like with a sotah: A woman who goes with strange men – perhaps it’s not the greatest sin on the list, but if you want to be in this home, you must align yourself with the order of this place. If you do things that make you “out of sync” with the proper order, you don’t belong there.
Galus Is Also a Tikkun – “Meshaneh Makom Meshaneh Mazal”
Galus is mechaper avonos. In the new place there isn’t the problem. He fought with the family, with the community – he goes to a second city, meshaneh makom meshaneh mazal. What does “mazal” mean? Mazal means the cycle that a person is in sync with – the greater cycle where he lives, like shemittah, like yovel.
—
The Ramban’s Foundation: In Eretz Yisrael Rules the Cycle of Shechinah/Binah
In Eretz Yisrael rules the cycle called Shechinah, called Binah, called the cycle of shemittah and yovel. If you’re in conflict with this – “ha’aretz taki eschem” – the cycle itself throws you out. You go to a second place where there is a different cycle, and there you will manage.
This is what the Ramban means when he speaks of yemos olam – from sheshes yemei bereishis until olam haba, the entire order of 49,000 years. This is a general thing, not just a punishment for a sin – it’s the cycle.
—
The Zohar in Behar: A Slave Goes Out in Shemittah – And the Ramban’s Language
The Zohar in Parshas Behar says that a slave goes out in shemittah and in yovel. In yovel – yes, we know this. But in shemittah? According to halachah a slave goes out after six years when he became a slave, not in shemittah! This is one of a list of questions that people had on the Zohar – that it doesn’t match the halachah.
But – the Ramban himself writes explicitly: “Gam ha’eved yesh lo shemittah veyovel.” The Ramban doesn’t mean that a slave literally goes home in shemittah – he knows the halachah. He means that this is the same idea – the slave’s going out after six years is his own shemittah, his personal cycle.
—
The Difference: General Cycles and Particular Cycles
Here returns the foundation from the beginning: Just as there is a cycle in general (shemitas ha’olam), there is a cycle in particular (shemitas atzmo). When a person is “out of sync” with himself, he is in galus – not from Eretz Yisrael, but from his family, from his own nefesh even – he becomes confused, his plans don’t work, he needs to find a different cycle that works for him. This is the aspect of eved sheyotzei beshemittah – his own shemittah.
—
The Connection to Lag BaOmer
This is also the matter of Lag BaOmer: A person has as it were finished sefirah at thirty-three. The custom of mourning of sefirah ends at Lag BaOmer according to Minhag Ashkenaz. Why? Because we have finished. Those who made the customs understood that there are different customs in sefirah – there are those who begin then, there are those who begin then – because everyone has his own sefirah, just like a slave who goes out in shemittah – not shemitas ha’olam, but shemitas atzmo, his own.
This also explains why there are so many different customs in Sefiras HaOmer – one begins mourning then, another then – because each one understands when his sefirah is, when his personal cycle begins and when it ends.
—
The Secret of Shemittah and Yovel – Generality and Particularity: Three Levels
This is the secret of shemittah and yovel on three levels:
1. Eretz Yisrael cries out the general shemittah – the great cosmic cycle.
2. For every slave it cries out the particular shemittah – his personal liberation.
3. For every Jew it cries out that he has his own cycles – and if he falls out, he must have a way back in.
This is connected with what was learned earlier about shivas yemei taharaso – that the person goes back into his seven days that he can fix, he has a framework of avodah in these days.
Precisely why this is so – that is still a separate discussion. But this is the order – our avodah that we do in these days.
📝 Full Transcript
Counting of the Omer, Shemittah and Yovel, and the Inner Secret of the Omer Offering
Introduction: The Order of the Lectures
Rabbosai (gentlemen), today is erev Shabbos Kodesh (the eve of the holy Sabbath), Parshas Behar-Bechukosai.
We have said that the order of this year’s lectures is to bring out a more inward understanding of what we learn on Thursday and Wednesday in the lectures on Shemonah Perakim (Maimonides’ Eight Chapters on Ethics), on the topics of tikkun hamiddos (character refinement), to bring it out deeper on Friday al pi derech haZohar (according to the way of the Zohar), al pi derech haKabbalah (according to the way of Kabbalah).
The Inner Dimension of the Campaign
We also need to bring out now, this week the lectures were, perhaps one cannot call them lectures, but the main work this week and next week has been about the campaign that we are conducting in order to sustain the beis hamedrash (house of study) for a whole year. And there is certainly in this also the pnimiyus hadevarim (the inner dimension of the matters), it cannot be that there is no pnimiyus hadevarim in this. That is one thing.
The Topic of Counting the Omer
The second thing is that we are learning the sugya (Talmudic topic) of Sefiras HaOmer (the counting of the Omer) here, built upon learning the Ramban al haTorah (Nachmanides’ commentary on the Torah), the derech ha’emes (the way of truth), and the Zohar (foundational work of Kabbalah) which goes in the same way, built upon this, or both, there are perhaps chilukim (distinctions), one must still arrive at them if one has arrived. But we are going in the same sugya, and now is the time for it.
Parshas Behar-Bechukosai and Sefiras HaOmer: One Topic
Even though we are now learning Parshas Behar-Bechukosai (Torah portions dealing with the sabbatical and jubilee years), we learn the Ramban al haTorah following the Zohar, that this is truly the same sugya as Sefiras HaOmer.
The Verse “And You Shall Count for Yourself Seven Sabbaticals of Years”
“Vesafarta lecha sheva shabbosos shanim sheva shanim sheva pe’amim” (“And you shall count for yourself seven sabbaticals of years, seven years seven times” – Leviticus 25:8).
Says Rabbeinu Bachya (13th century Spanish commentator), why does the verse need to explain it to us this way? Seven sabbaticals of years comes out to seven years seven times, I can calculate it myself, whoever knows mathematics can calculate it themselves.
Rather, says Rabbeinu Bachya, here the verse means to bring out that you should not count just seven years, you should count the madreigah (spiritual level) that is called “seven years seven times,” and the madreigah that is called shemittah veyovel (sabbatical and jubilee years), this is what you should count, not just count. This is what Rabbeinu Bachya says about why the verse is lengthy, and apparently he learns this as pshat (the simple meaning).
The Ibn Ezra and the Secret of the Days of the World
And the Ramban who said that it states here, in Ibn Ezra (Rabbi Abraham ibn Ezra, 12th century Spanish commentator), who says that here stands sod yemos olam ramutz bamakom hazeh (the secret of the days of the world is hinted at in this place).
The Ramban in his drashas Toras Hashem Temimah (the sermon “The Torah of God is Perfect”) says that he brings this piece from Ibn Ezra and he says “ve’ein bisfarav davar hamoreih al kabbalaso hatovah yoser mizeh” (“And there is nothing in his books that indicates his good tradition more than this”). The Ramban often has, as it states in his hakdamah (introduction), “chatichus megulah ve’ahavah mesuteres” (“revealed pieces and hidden love”) with Rabbi Avraham Ibn Ezra, and here he gives him a tremendous compliment.
The Ramban’s Relationship with Ibn Ezra
He also has a dispute with Rabbi Avraham about his sodos (secrets), Rabbi Avraham writes secrets, often he says that he himself did not understand his own secrets, and why doesn’t he understand the secret here, vechadoimeh (and the like).
Here the Ramban says that regarding this piece from Ibn Ezra there is no better place where you see that Ibn Ezra truly was mekabel (received) the kabbalah (the tradition), in other words, this is a haskamah (approbation) from the Ramban on the kabbalah of Rabbi Avraham Ibn Ezra. The kabbalah of Rabbi Avraham Ibn Ezra was correct, because he correctly understood the secret of shemittah veyovel, which is the secret of yemos olam (the days of the world), which is the same secret as Sefiras HaOmer, the same secret of other mitzvos (commandments) that go with sefirah deshiv’ah (counting of seven), but bifrat (especially) the two mitzvos that go until forty-nine, as we learned last week.
The Connection Between the Campaign and Sefiras HaOmer
All these things are connected. It is not for nothing that our order is not from today, already three, four, five years I think, that every year erev Shavuos (the eve of the holiday of Shavuos) we are engaged in establishing the yesod hamamoni (the financial foundation), the foundation of the financial foundation of our beis hamedrash for a whole year. It is becoming more and more that this is the time for this, but it is already an old minhag (custom) of a few years of our own beis hamedrash, of ours.
A Good Thing Practiced Three Times
And when a Jew sees, a Jew sees the halachah (Jewish law), davar tov shenohag shalosh pe’amim ve’ert a neder (a good thing practiced three times becomes a vow). What does it mean it becomes a vow? The meaning is that when a person sees, it is difficult to… from people, one of the things that stands in the books, especially even in Sefiras HaOmer, it states in the Arizal (Rabbi Yitzchak Luria, 16th century master Kabbalist), a person must find his derech perati (individual path), his particular chelek (portion) in Torah, his particular chelek in Judaism, his particular chelek in life, in avodas Hashem (service of God).
The Portion of Every Soul
The books call this the chelek (portion), the reason why the neshamah (soul) came down, the reason why the neshamah is here ba’olam hazeh (in this world). One must be able to hear the chelek, one must be able to hear the thing, otherwise a person is confused.
Personal Redemption: “For This I Was Created”
As long as a person… it is a geulah pratis (personal redemption), a great personal redemption, not Pesach (Passover), not Shavuos (the holiday of Weeks), matan Torah (the giving of the Torah). A great part of personal redemption is when a person knows “lechach notzarti” (“for this I was created”).
This is the… truly be’oifen klali (in a general way) everyone can, it is no chochmah (wisdom) to say “lechach notzarti” to be an honest Jew, to be a good person, to moshel zein (rule over) one’s hispa’alus (emotional reactions), to metakein zein (repair) the tikkunim (repairs) and nitzotzos (sparks) that are one’s portion, however one wants to say it. But to know which are your portions, what is truly the portion, this is a great redemption for a person.
Sefiras HaOmer and Finding One’s Portion
And one of the kavanos (intentions) of Sefiras HaOmer, in the Arizal, is to find this out. Not exactly to find this out, if someone knows, he should be machni’a zein (subjugate oneself) according to shoresh nishmaso (the root of his soul). But I am mefaresh (explain) that if so it means that through the way of Sefiras HaOmer one finds this out.
The Secret of the Meal Offering
I also learn that this is the secret of minchas ha’omer (the Omer meal offering). I think there was a lecture about this two years ago or sometime. A minchah (meal offering) I have a kabbalah (tradition), I no longer know from where, but I have a kabbalah, mekubal beyadeinu (we have received as a tradition), and I have found on this later re’ayos (proofs), I think the Yismach Moshe (Rabbi Moshe Teitelbaum, 19th century Chassidic master) says approximately this, and I have found actual proofs in mefarshim (commentators), I don’t remember now, but it is mekubal beyadeinu that the noseih (topic) of korban minchah (meal offering), korban minchah is made to receive a teshuvah (answer/response).
The Effect of the Meal Offering
Every korban (offering) has a certain tafkid (role) that it does. Korban minchah is how one is doresh es Hashem (seeking God).
Ah, the re’ayah (proof) is “acharei teshuvah” (after an answer), it is from minchas sotah (the meal offering of the suspected adulteress) and minchas ha’omer. I don’t need a greater proof.
Minchas Sotah: Doubt in Law and in Life
When a Jew has a safeik (doubt), a doubt in halachah even, like a sotah (suspected adulteress), he doesn’t know if she was nitma’as (became impure) or not, or also a doubt in life, he doesn’t know if he should get’n (divorce) or not, a doubt. Or a Jew has other sefeiykos (doubts), doubts in avodas Hashem, doubts in derech hachaim (the way of life), there is about how to receive an answer, and the way is called a minchah, to bring a minchah.
Minchah, the segulah (special quality) of minchah, not the segulah, the pe’ulah (action/effect) of minchah is to receive the answer. This is the secret of korban minchah, and about this there is korban tzibbur (communal offering), every korban comes with minchos tzibbur, already, every korban truly comes with minchah veniskeha (meal offering and libation), every korban has, truly certainly every korban tzibbur, the kohen (priest) must be the manhig Yisrael (leader of Israel), he must know from the korban minchah how to conduct himself, how to conduct himself behanhagos haklal vehapratt (in the leadership of the community and the individual) in those days.
Minchas HaOmer: A General Minchah
Uvifrat (and especially) there is a korban called minchas ha’omer, which is a special korban, minchas bikkurim (the first-fruits meal offering), that the klal (community) brings. One can even ask, it is gepaskent (ruled in Jewish law) that every Jew should bring bikkurim (first fruits), truly from Shavuos, what the chachamim (the Sages) call bikkurim from peiros ha’ilan (fruits of the tree), truly every Jew brings individually, but the minchas ha’omer the chachamim learned mikra malei (from the full text of Scripture), every Jew brings, but Klal Yisrael brings only once. But this is a minchah klalis (a general meal offering), a minchas ha’omer, like minchas sotah, and the Zohar compares it that this is a bedikah (examination) for the eishes chayil (woman of valor), for the Shechinah (Divine Presence), to bodeik zein (examine) if chalilah (God forbid) with us, if she is nitma’ah (became impure), vetamei nefesh venikesah venizre’ah zara (“and if she was defiled, she shall be cleared and shall conceive seed” – Numbers 5:28).
The Exodus from Egypt = Generality, Sefiras HaOmer = Details
And the meaning is that from the korban minchas ha’omer one counts 49 days.
The meaning is this, that the klal, every Jew besoch Klal Yisrael (within the community of Israel) goes out from Mitzrayim (Egypt), he wants to arrive at his geulah (redemption), but he still doesn’t have any further redemption, he can from klalim (general principles), we learned earlier, Yetzias Mitzrayim (the Exodus from Egypt) means klalus (generality), Sefiras HaOmer means peratim (details).
What Does Details Mean?
What does details mean? That one finds out chelkam bachaim (their portion in life), every Jew finds out through the fact that he is marchiv (expands) the matter of minchas ha’omer, he counts from this 49, sheva pe’amim besheva (seven times by seven), and one can say ke’ilu (as if) every Jew truly belongs to one day of counting, so one can say.
All Israel Are Responsible for One Another
Adrabah (on the contrary), everyone must count all 49 days, it is simple because kol Yisrael areivim zeh bazeh (all Israel are responsible for one another), if one doesn’t know, as the Arizal says about other things, that if one doesn’t know he says vidui (confession), that there is a confession for all tzaddik alef-beis (the righteous alphabet – referring to the alphabetical acrostic of the confession), why? Every person has only sinned in one thing, most people have not done all of ashamnu bagadnu (“we have been guilty, we have betrayed” – the confession prayer), and these are truly devarim klaliyim (general matters), but al cheit (“for the sin” – the detailed confession) is details, not everyone has done the other, but besoch Klal Yisrael, if one doesn’t know one says a general confession, he should remember what he did. This is the same bechinat (aspect) of Sefiras HaOmer.
The 49 Types of Gates of Judgments
But truly, the Arizal says if one knows, the Arizal says that there are 49 types of sha’arei dinim (gates of judgments), types of problems that exist in the world, if one knows which is his shoresh haneshamah (the root of the soul), one doesn’t need to sing all of them, one only needs to sing one, and in the siddur (prayer book) they have inserted all of them, and we have made clear that it is not enough to say that it is a mashal im a nimshal (a parable with its application), or that it is the same “kemo shehu lema’alah kein hu lematah” (“as it is above, so it is below”), just as by a person there are various middos (character traits), so too by the Almighty, or the deeper things that the mekubalim (Kabbalists) say, that a person who conducts himself in the middos hachesed (traits of kindness) is me’oreir (awakens) by the Almighty the middos hachesed.
The Campaign in the Days Between Lag BaOmer and Shavuos
To make the campaign in the days between Lag BaOmer (the 33rd day of the Omer) and Shavuos, in the second half of Sefiras HaOmer. It appears that something lies here. I was actually born in this tekufah (period), Beis Sivan (the second day of the month of Sivan) I was born, so it appears that it makes sense perhaps from this hakavannah (the intention). One must bring it out, it is not a perhaps.
Kinyan Halicha: How One Finds One’s Portion in Torah
Two Meanings in Kinyan Halicha
And kinyan halicha helps with this. This is the meaning, he says such a Torah on a standing walking. And my father added that he interpreted it this way, and I want to interpret it differently, according to my holy father, what is the inner meaning, what is the word of this a kinyan halachah, kinyan halicha, what is the matter of halicha, that he doesn’t mean just with some word, he said some scholarly word, a kinyan halicha.
My Father’s Interpretation: A Person Must Be a Walker
But my father argued that according to the inner meaning what he means is, that a person must be a walker, in order for a person to merit his portion in Torah he must be a walker, which stands in all the books, the difference between a person and an angel and an animal, a person changes, a person is a walker, a person is not always the same thing, a person ascends from level to level.
This is certainly the same matter as Sefiras HaOmer, one ascends from level to level, from Malchus of Malchus until Binah of Binah, the simple meaning of the Zohar that goes in this order, in the siddur stands a reverse order, but now is not the time to elaborate on this. And this is what he interpreted.
My Own Interpretation: Halicha Means Going with the Torah
I want to interpret a bit differently, I think a bit differently, that halicha, halicha, or what the halachah is, the halicha is how one goes with this. How does a person know what is his portion in Torah? Certainly he needs what he ascends, no contradiction.
Personal Redemption: Which Day Is Your Day?
But how does a person know, the standing, this is called personal redemption, personal redemption, there was a lecture about personal redemption and general redemption before Pesach, personal redemption is what I say mine, the standing on his understanding, what is his portion, which of the days of the counting is truly for him?
The Dispute of the Early Authorities and the Inner Meaning
Yes, there’s a dispute among the Rishonim whether it’s forty-nine mitzvos or one mitzvah. I know the entire dispute. According to the inner dimension, one can understand it as if essentially the Jew only needs to count one day of the counting, meaning that if that person would know which day is his day, he would only need to count that day. And it’s a partnership – every Jew, all of Klal Yisrael together, he counts, I count my day, you count your day. It’s a clever thing – it turns out that everyone has counted the entire counting. And the rest of the days he can forget.
The Law of Forgetting a Day – A Hint
What we conduct ourselves according to the halachic rulings, at least that if one forgot a day, one doesn’t count with a blessing, because you don’t know which day is truly your day to count. Therefore, if you don’t know, it could be that you forgot precisely that day. One who knows which day is his day to count, then other days when he forgot, in my opinion, according to Kabbalah – I don’t want to say a halachah, but according to the hint it comes out – I’m only saying this in the manner that one should extract it – according to the hint it comes out that he doesn’t need to count, he doesn’t need to be afraid, he can count with a blessing that day. All other days he is essentially exempt. It’s just such a hint of “zeh l’umas zeh” (this corresponding to that), the power mentioned above in my humble opinion and understanding.
How One Finds His Portion in Torah
So what do I think? How does a person find his portion in Torah? Only when he goes with it. What does it mean he goes with it? He goes with this meaning and he lives with it, that he goes in his way, “b’darcho” (in his way), “lech lecha b’derech” (go for yourself on the way), as the Gemara says, “lech lecha b’derech v’lo b’derech mitzvah” (go for yourself on the way and not on the way of mitzvah).
If one only goes on the way of mitzvah, then he does all the mitzvos, 613 mitzvos – certainly that is the way of a Jew in general. But one who wants to find his way in Torah needs to take the Torah with him, “b’hishalech’cha tancheh osach b’shochb’cha tishmor alecha v’hakitzosa hi sichecha” (when you walk it will guide you, when you lie down it will watch over you, and when you awake it will speak with you). He needs to try to bring in, to integrate – “integrate” is too small a word – to bring in the Torah into his entire walking journey, into his entire life path, according to how he goes, he goes with it.
The Answer to the Question of “Arbitrary” Hints
And one needs to understand here, there is a problem when people say, “Okay, you’re saying a hint, you need to make a combination, and ‘sit and do not act,’ you made a gematria with a hint, it’s arbitrary, it could be different, add to it, it could be different.”
About whom are we speaking? This is my walking, I don’t have any other walking. I’m not speaking generally that the entire world must be this way. I’m speaking of my walking, how it is. And only in this aspect do I find my portion in Torah. I want to know which mitzvos I need to do more, which parts of service, which parts of Torah, which ways of learning, with which people to learn, and in which place to learn, etc. etc. This is the secret of walking.
The Second Half of the Counting – A New Aspect
This is so. How does this connect to the topic of the days of this time, this period, the second half of the counting, one can call it. In Kabbalah books it says, in Avodas Yisrael he elaborates about this, you have a new aspect, the second last two weeks of the counting, more or less after Lag B’Omer. Because sefiros, one needs to, one can open this up, but I don’t want to get stuck on this now. I want to say another word about the continuations that we’re learning, about the topic of the seven sefiros and the sefiros of the eternal days. And I want to say this way, perhaps we’ll connect everything, but one doesn’t need to elaborate on everything and be obligated to just that.
Ramban on “V’shavsa Ha’aretz Shabbas LaHashem” – Shemittah, Shabbos, and Yovel
Rashi’s Interpretation: “Shabbas LaHashem” Means in Honor of Hashem
The Ramban, here in the parshah, speaks about the verse “v’shavsa ha’aretz shabbas laHashem” (and the land shall rest a Sabbath to Hashem). And the Ramban argues with Rashi. Rashi says “shabbas laHashem,” “k’shem she’ne’emar b’Shabbos Bereishis” (just as it is said regarding the Sabbath of Creation). Rashi apparently understood that “shabbas laHashem” is difficult for him. What does it mean “v’shavsa ha’aretz shabbas laHashem”? The land is Shabbos, actual cessation, stopping work – the land stops for You, Almighty? What is the meaning?
Rashi says, everything is “laHashem.” Just as “v’yikchu li terumah” (and they shall take for Me an offering) – there too the Ramban argued that it doesn’t mean this way according to Kabbalah – “v’yikchu li terumah,” Rashi interprets “li lishmi” (for Me, for My name), that means in honor. “Li lishmi” means in honor. In honor of Shabbos is in honor of Hashem, just as Shabbos Bereishis is in honor of Hashem. The Shabbos that one makes every week is in honor of Hashem, so too the shemittah is in honor of Hashem. This is for the sake of Hashem, this is for its own sake. This is apparently the simple interpretation of how Rashi understood.
The Ramban’s Question: Why Is It Written Specifically Here?
And the Ramban says, he doesn’t understand what Rashi is saying, this is not the simple meaning of the Midrash. For the sake of Hashem, everything is for the sake of Hashem. Service is for the sake of Hashem. Why does it need to say here for the sake of Hashem?
That is, the Ramban brought out that the language that appears in the verses – there are also very many things that the inner dimension, the way of truth, he asks such a question. One could say, okay, this means, this is what it means. Why does it say it precisely here? Well, it could truly say it everywhere, and here it says it. What difference does it make to you? It’s not a question.
The Torah’s Way of Presenting a Mitzvah Brings Out the Secret
But the Ramban looks at it, just as the Torah, as the Rabbeinu Bachya says earlier, if the Torah presents an entire calculation, it must be that the Torah wants to bring out something from this way. We spoke about this in previous shiurim many times, about the way the Torah presents a mitzvah, how it tells it – even if the content is the same, it brings out the secret, brings out the inner dimension. “Shabbas laHashem” must mean something, it’s not just a thing. And we need to do this too.
Connection to Jewish Calculations
I thought to say a connection to the topic from the beginning, that when one counts things, there’s one who counts and makes all kinds of ways and methods and he speaks so much money and so much money. One needs to hear that Jewish numbers, Jewish calculations, were already made in order to arrive at some process. There is some process in this, there is some secret in this, there is some structure, a higher structure upon which everything stands. Just as “sheva shanim sheva pe’amim” (seven years seven times) which points to the seven sefiros, to the seven eternal days, etc. etc.
The Ramban’s Interpretation: Shemittah and Shabbos Go on the Same Track
The Ramban says, this is not the meaning of the Midrash, not the meaning of the Sifri. The Sifri means something else entirely. The Sifri means to say this: When the Sifri says that Shabbos is “k’shem she’shaninu b’Shabbos Bereishis” (just as we learned regarding the Sabbath of Creation), it means to explain to us that shevi’is, shemittah with Shabbos go on the same track, they travel on the same track.
What is the same track? Only with one difference. As I explained last week, Shabbos, this is the matter of “shisa alfei shanin havei alma” (six thousand years the world exists), the seven thousand years of the world. But, what does it mean, but Yovel points to a higher level which is called the fifty gates of understanding, which means an even higher level.
“Shabbas LaHashem” Means “Shabbos to the Great Name”
And this is the meaning of “shabbas laHashem.” “Shabbas laHashem,” and “laHashem” doesn’t mean just “laHashem,” rather the Ramban says “laHashem HaGadol” (to the Great Name). One needs to search and figure out precisely what is the meaning of “laHashem HaGadol.”
What does this mean? There is, so to speak, it’s very interesting. The Ramban also understood it this way. There is “HaShem HaGadol,” “HaShem HaGadol v’HaNora” (the Great and Awesome Name). The Ramban understands, so to speak, not that the Almighty is great. There is a perception, there is a sefirah, a measure of God which is called “the great God.” There is a person who has a small God, “HaShem HaKatan” (the small Name) so to speak. There is “HaShem HaGadol,” which implies there is a small one. He has smallness, he only knows upon what such smallness stands.
“HaShem HaGadol” means the greatness of the Name, the Name itself has a greatness within it. The Arizal called it “mochin d’gadlus” (consciousness of greatness), or the Ramban calls it “sefiras haTiferes” (the sefirah of Beauty), the Rashbi calls it “sefiras haBinah” (the sefirah of Understanding).
Chayei HaOlamim – The Aspect of the Great Shabbos
“HaShem HaGadol,” upon this stands, he says, “bishvu’ah amarti mizmor shir l’asid lavo she’yikablu Shabbas menuchah l’chayei ha’olamim” (with an oath I said, a psalm, a song for the future to come when they will receive the Sabbath of rest for eternal life). Chayei ha’olamim (eternal life), this is “HaShem HaGadol,” not just “shabbas laHashem,” but “shabbas laHashem HaGadol,” it’s an aspect of the great Shabbos, the higher levels that we explained last week, even higher than the regular Shabbos.
Shemittah, Exile, and the Greater Cycles of the World
The Ramban’s Question: Why Is Shemittah So Severe?
Now the Ramban explains, if so, one needs to understand what is the severity of shemittah. It’s an interesting thing.
All mitzvos, every mitzvah has its reward and punishment. It does say in the Mishnah “she’ein atah yodei’a matan secharan shel mitzvos” (that you don’t know the giving of reward for mitzvos), but one sees that different mitzvos have different levels of reward and punishment. You have those liable to kares (spiritual excision), forbidden fat is liable to kares, those liable to death penalties by the court, etc. etc. Each thing has its level of reward, of punishment. And usually, usually one understands this, usually it makes sense. Mitzvos that are more severe have a greater punishment, and the like. This is how it works, usually, apparently simply.
But here there is a mitzvah, shemittah. Shemittah doesn’t have an obligation of death by the court, it doesn’t have an obligation of a negative commandment, it doesn’t have an obligation of kares. It’s basically a negative commandment. Whoever eats shemittah transgresses a negative commandment, that’s the whole thing. And on this negative commandment the Torah says that exile comes, “az tirtzeh ha’aretz es shabsoseha” (then the land will be appeased for its Sabbaths). How many times it says in the Torah and in the Prophets that on this negative commandment comes exile.
And the Ramban finds it difficult, what is so severe? One truly needs to understand, what is the simple meaning? I don’t know what the simple meaning is at the moment.
The Ramban’s Answer: Shemittah Is a Foundation of Faith – Just Like Shabbos
The Ramban says, the answer is this: Why does exile come on this? Because this is a foundation, not just a thing, not just a mitzvah, it’s from the foundations of the Torah.
The Parable of Shabbos
Just as Shabbos, everyone knows that the Rambam already explained, or others before him, perhaps in Chazal, why the severity of Shabbos? One who desecrates Shabbos is called like a non-Jew, and Shabbos has an obligation of stoning, it has truly a great severity, and stoning is like in the punishments, but it’s certain that it has even more than that. One sees that a desecrator of Shabbos is like a non-Jew, there are things that are even more than that.
The Ramban says, the Ramban explained this, and he brings it from the Rambam, the Rambam says he wrote that hints to this, one needs to think if it’s the same thing that the Ramban understood or different, that the reason is because Shabbos points to the foundation of faith of the renewal of the world, and upon this turns the entire world, so obviously therefore Shabbos is so severe.
Shemittah Also Points to the Renewal of the World
The Ramban says, do you understand if so, that truly the same thing is regarding the matter of shemittah. The same thing is regarding the matter of shemittah, that shemittah also points to the renewal of the world.
What does renewal of the world mean? And now here one needs to understand such an interesting thing, it’s truly awesome.
A Methodological Note: Question According to Simple Meaning, Answer According to Secret
He says, he asks a question according to the simple meaning and he answers an answer according to the secret. Yes, the Ramban does such things many times, because the Ramban truly understood that the secret – when the Ramban says secret he doesn’t mean just anything, there are more Kabbalah and more worlds things. He means to say that one doesn’t truly understand the Torah except when one adds certain concepts and certain foundations which make sense of the things, and this is the way of truth, and not just a secret.
But it’s truly all difficult. To say that it’s a hint in the Mekubalim, the Ibn Ezra says that shemittah is a hint to the fact that the world will stop seven times, and it will enter into Yovel, and everything will return to the source. Because of this it’s a foundation of faith, and because of this one who transgresses shemittah is so severe.
It’s crazy, how can he say that the reason is according to the secret, because according to the secret it hints to foundations of faith? I mean, I mean that the answer is that yes, it’s correct, one needs to think in a different way about this, but yes, it’s correct. In other words, if it would be a severe matter, everyone knows that Yisrael is Shabbos, everyone knows that Shabbos, so to speak, it says in the Torah, Shabbos so to speak. So obviously whoever transgresses Shabbos is liable to stoning, so his law is like a non-Jew, so he’s a bit of a heretic, a bit of a denier of the act of Creation.
But now, the Ramban is explaining, he’s not asking, because what is truly the truth? Shemittah truly doesn’t have a severity of kares and of stoning. Whoever transgresses shemittah doesn’t become a public desecrator of Shabbos, there’s no such thing as a public desecrator of shemittah. But what yes, the Torah says that when one transgresses shemittah, exile comes.
What Kind of Punishment Is Exile? – A Fundamental Investigation
What kind of punishment is exile? Which level of punishment is exile? One needs to ask such an investigation. There are so many levels of punishments in the Torah, there’s death, lashes, which level is exile? It’s the whole thing. But it’s not a level.
And it’s truly crazy, because one sees in other places in the Torah one sees, exile comes for idolatry, for transgressing the entire Torah comes exile. But then one sees, he brings, the Ramban even brings a Mishnah, “galus ba al” (exile comes upon) other things, perversion of justice, because of the resting of the land. And it’s built on this verse, he brings the Mishnah in Pirkei Avos, which is based on the verse. So what is the simple meaning? There are certain sins that bring exile.
Exile Is Not a Punishment – It’s Being “Out of Sync” with the Greater Cycle
The answer is, that when one speaks about exile, one is not speaking just a thing. Exile, as we spoke in the previous shiurim about this, there are cycles, greater cycles in the world. Not everything has to do with I did today a good thing, a mitzvah or a sin. There are greater cycles in the world.
The topic that is called exile and redemption, this is the secret of the end, the secret of the entire topic, is not just I did a sin, am I liable to exile. There is no sin whatsoever for which one is liable to exile. You can do many sins and exile still won’t happen.
Exile happens… Exile is a deficiency, yes, certainly, in a certain sense the exile must be on the entire order. But the exile happens when something goes wrong, one is “out of sync,” you can say, the person is disconnected from the general order.
The Parable of an Individual Person – Exile on a Personal Level
Just as one can say, when one always speaks of an individual person it’s easier to grasp what is meant, yes. What does it mean liable to the obligation of exile? Which exile? A person grew up in a certain family, in a certain community, in a certain place. Yes, you’ll say which sin, which type of sin, let’s say what one can see, which sin causes that a person should need to move away from his city? I know, need to change family, and the like.
Divorce Is a Type of Exile
An aspect of exile, a divorce is a type of exile, yes? The first divorce it says “vayegaresh es ha’adam” (and He drove out the man), “megareshin” (they divorce), the language of divorcing a woman, it’s going out from the Garden of Eden.
You can’t say that there’s a sin, you’ll ask what is that exile for shalom bayis (domestic peace)? Which thing will make that he should be able to remain settled in his city, and he can be with his friends, with his family? No sin, there’s no such thing. A person can do great sins and he doesn’t get thrown out to go into exile, and he can do small sins, or certain ones are in our eyes smaller sins, and he needs to go into exile.
Which Type of Sins Bring Exile?
Which type of sins does one need to go into exile? Those that are damaging to the thing. Yes, for example, one speaks precisely like by a sotah (suspected adulteress), that a woman is a sotah, that she has even a husband, she goes with others, she speaks with other strange men, you’ll ask how great is the sin? I don’t know, you have a list of sins how great. It’s true, it’s also dependent on regularity, on certain details, but even according to the simple understanding of this, it may not be such a great sin. There are other ways of reckoning that it’s a greater sin.
But you want to be with this husband, you want to be in this house, in this place, you must adjust yourself, you must be part of this place. If you do certain things where you fall out of sync, you no longer fit with the proper order of this place, you don’t belong there.
Exile Is Also a Rectification – “Changing Place Changes Luck”
Exile is also a rectification, yes, exile atones for sins. Exile means to say, either, the exile won’t be able to be what he doesn’t live, but one says that the exile, therefore there is the side that one says that the exile needs to be ideally, and the exile is a rectification, yes, exile atones.
That means, now in the new place there isn’t the problem. He got into conflict with the family, with the community, he goes to a second city, “changing one’s place changes one’s mazal.”
What does “changing mazal” mean? What is this mazal? Mazal means the kind of things where a person is in sync with the cycle, the greater cycle in which he lives, the cycle like Shemittah, like Yovel.
The Ramban’s Foundation: In Eretz Yisrael the Cycle of Shechina/Binah Reigns
This is what he says, that in Eretz Yisrael the cycle that reigns is called the Shechina, which is called the Binah, which is called the cycle of Shemittah and Yovel. You get into conflict with this, the world goes against you, “the land will vomit you out,” writes the Ramban, yes, it will take back, it will itself, the cycle will throw you out, and you go to a second place, there is a different cycle there, you’ll manage there.
This is the explanation that the Ramban says regarding the severity, and this is what he means by “yemot olam,” yes, Olam Haba, Olam Haba is certainly the essence of faith, but we’re not just talking about Olam Haba, we’re talking about how the world begins from the six days of Creation and ends with Olam Haba, with the entire order of the 49,000 years that exist. So this is a comprehensive thing, it’s not just that one committed a sin, he says this is the cycle.
The Zohar in Behar: A Servant Goes Free in Shemittah – And the Ramban’s Language
And regarding this, this is what the Ramban means to say that this is a sin that is the truth, and the Ramban also says here, and we’ve already spoken about this once, that the Zohar here in Parshat Behar, I think I remember there are other places in the Zohar, which says that a servant goes free in Shemittah and in Yovel.
In Yovel a servant goes free, we know, but in Shemittah, it’s not true that a servant goes free in Shemittah, a servant goes free after six years from when he became a servant, not in Shemittah.
The Ramban’s Language: “Also the Servant Has Shemittah and Yovel”
And what does the Ramban say explicitly, the language of the Ramban is “also the servant has Shemittah and Yovel.” And we see here the Zohar that people, one of the difficulties, there is a list, the Ramban has already answered many times many difficulties, a list of difficulties that people have, mainly difficulties that people had on the Zohar, that it doesn’t align with the halacha, mainly things, I certainly won’t preface now but just so, so one of the difficulties is the difficulty that the Zohar in Parshat Behar says that a servant goes free in Shemittah, and it’s not true that a servant goes free in Shemittah.
And a wondrous thing, I discovered that the language of the Ramban is the same thing, the Ramban says that a servant has Shemittah. What does he mean to say, he doesn’t mean to say that a servant goes home in Shemittah, he knows the halacha, he only means to say that this is the same idea.
The Distinction: General Cycles and Particular Cycles
But what is the distinction? Let’s go back to our beginning discussion, that just as there is a cycle in general, there is a cycle in particular. When a person is “out of sync” with himself, he is in exile, he goes into exile with himself, not from Eretz Yisrael, but from his family, from his own soul even, he becomes confused, his plans, he finds a different cycle that works for him.
This is the aspect of a servant who goes out in Shemittah, which I’ve said many times, this is also the concept of Lag BaOmer, a person has finished, as it were, he has finished counting at the thirty-third, as we say, the custom is indeed a custom of mourning from the Omer, he has finished according to Ashkenazic custom, and he writes in that one finishes at Lag BaOmer.
The Connection to Lag BaOmer
Why? Because we have finished. Those who made the customs understood that there are many customs in the Omer, there are those who begin then, there are those who begin then. As each one understands, he has his counting, just like a servant who goes out in Shemittah. Which Shemittah? Not the Shemittah of the world, his own Shemittah, he has his own.
A Servant Who Goes Free in Shemittah – The Individual Shemittah of Each Person
The Aspect of a Servant Who Goes Free in Shemittah and Lag BaOmer
This is the aspect of a servant who goes free in Shemittah, as I’ve said many times. This is also the concept of Lag BaOmer, that a person has finished, as it were, he has finished counting at the thirty-third.
The Ashkenazic Custom – The Ending at Lag BaOmer
We say the custom, there are Ashkenazic customs that are brought in books, that they finished Lag BaOmer. The Ashkenazic custom, they write at once, one finishes at Lag BaOmer.
Why? Because we have finished. Those who made this custom understood, and therefore there are many customs in the Omer, you begin then, you begin then, each one understands when his counting is.
His Own Shemittah – The Personal Shemittah of Each Servant
Like a servant who goes out in Shemittah, which Shemittah? Not the universal Shemittah, his own Shemittah, he has his own Shemittah. He goes away with his own Shemittah, then will be his Shemittah, he doesn’t need something else.
The Secret of Shemittah and Yovel – General and Particular
And this is the secret of Shemittah and Yovel, that Eretz Yisrael cries out the general, universal Shemittah, and it cries out for each servant the particular, individual Shemittah, and it cries out for each Jew that he has his cycles, that if he falls out he needs a way in.
The Seven Days of Purification – The Return in the Seven Days
Just as we learned the seven days of purification, he goes back into his seven days that he can repair. And this is our way, we have the spiritual work that we do in these days.
Exactly why this is so, that’s another discussion, but this is the structure, we should be able to have a good Shabbat.
HE עברית לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור – ערב שבת קודש בהר בחוקותי
סדר השיעור והמהלך הכללי
סדר השיעורים השנה הוא: ביום רביעי וחמישי לומדים שמונה פרקים, תיקון המדות, וביום שישי מביאים מובן עמוק יותר, פנימי יותר על פי דרך הזוהר ודרך הקבלה.
השבוע והשבוע הבא עיקר העבודה היתה הקמפיין עבור בית המדרש – להחזיק את היסוד הכלכלי לשנה שלמה. אבל בזה עצמו טמונה גם פנימיות הדברים – לא יכול להיות שחסר בזה מובן פנימי. הקשר בין הקמפיין לספירת העומר מובא להלן.
—
ספירת העומר, שמיטה ויובל – סוגיא אחת
הסוגיא שלומדים היא ספירת העומר, בנויה על רמב״ן על התורה (דרך האמת) ועל הזוהר שהולך באותו הדרך. אף על פי שלומדים עכשיו פרשת בהר בחוקותי, זו באמת אותה סוגיא של ספירת העומר – כי שמיטה, יובל וספירת העומר כולם מהלך אחד.
הפסוק “וספרת לך שבע שבתות שנים”
הפסוק אומר: “וספרת לך שבע שבתות שנים, שבע שנים שבע פעמים”. רבינו בחיי שואל: למה הפסוק צריך להאריך כל כך? שבע שבתות שנים – הרי זה יוצא שבע שנים שבע פעמים, כל אחד יכול לחשב בעצמו! התשובה: הפסוק רוצה להוציא שלא תספור סתם שבע שנים. תספור את המדרגה שנקראת “שבע שנים שבע פעמים” – את מדרגת שמיטה ויובל תספור, לא סתם ספירה.
הרמב״ן ואבן עזרא
אבן עזרא אומר שכאן כתוב “סוד ימות עולם רמוז במקום הזה”. הרמב״ן בדרשתו “תורת ה׳ תמימה” מביא את אבן עזרא ונותן לו מחמאה נוראה: “ואין בספריו דבר המורה על קבלתו הטובה יותר מזה” – אין מקום טוב יותר שבו רואים שאבן עזרא קיבל נכון.
(דיון צדדי: קשר הרמב״ן עם אבן עזרא)
לרמב״ן, כפי שכותב בהקדמתו, “חתיכות מגולה ואהבה מסותרת” עם רבי אברהם אבן עזרא. הרבה פעמים הוא מבקר אותו – שאבן עזרא כותב סודות אבל לא הבין בעצמו את סודותיו. אבל כאן הוא נותן לו הסכמה: אבן עזרא הבין נכון את סוד שמיטה ויובל, שהוא סוד ימות עולם, שהוא אותו סוד של ספירת העומר, אותו סוד של מצוות אחרות שהולכות עם ספירה דשבעה – בפרט שתי המצוות שהולכות עד 49.
—
החלק הפרטי של כל נשמה
אחד הדברים שכתוב בספרים, בפרט באריז״ל בנוגע לספירת העומר: אדם צריך למצוא את דרכו הפרטית – את פרטיותו בתורה, ביהדות, בעבודת ה׳. זה נקרא בספרים החלק – הסיבה שבגללה הנשמה ירדה לעולם הזה.
כשאדם לא יודע את חלקו, הוא מבולבל. כשאדם מגיע ל“לכך נוצרתי” – זו גאולה פרטית, גאולה גדולה. באופן כללי כל אחד יכול לומר “לכך נוצרתי” – להיות יהודי ישר, אדם טוב, לשלוט בהתפעלויות שלו, לתקן את ניצוצותיו. אבל לדעת אילו הם חלקיך – זו כבר גאולה גדולה.
ספירת העומר – הדרך למצוא את החלק
אחת מכוונות ספירת העומר לפי האריז״ל היא למצוא את החלק. האריז״ל אומר: אם מישהו יודע את שורשו, יכניע את עצמו לפי שורש נשמתו. אבל הפשט העמוק יותר הוא: דרך דרך ספירת העומר מוצאים את זה.
—
סוד קרבן מנחה
מקובל (ויש ראיות על כך, בין היתר ישמח משה אומר בערך כך): הנושא של קרבן מנחה הוא – לקבל תשובה (תשובה במובן של מענה). לכל קרבן יש תפקיד; קרבן מנחה הוא איך דורשים את ה׳.
הראיה: מנחת סוטה ומנחת העומר
סוטה – יהודי יש לו ספק, הוא לא יודע אם היא נטמאה או לא. זה ספק בהלכה, או ספק בחיים – הוא לא יודע אם להתגרש או לא, ספקות בעבודת ה׳, ספקות בדרך החיים. הדרך לקבל תשובה נקראת להביא מנחה. זו הפעולה של מנחה.
לכן כל קרבן ציבור בא עם מנחות – הכהן, כמנהיג ישראל, צריך לדעת מהמנחה איך להתנהג בהנהגת הכלל והפרט באותו יום.
מנחת העומר – מנחה כללית
מנחת העומר היא מנחה מיוחדת, מנחת ביכורים, שכל כלל ישראל מביא פעם אחת. הזוהר מוסיף שזו בדיקה לאשת חיל, לשכינה – לבדוק אם חלילה נטמאה: “וטמא נפש ונקתה ונזרעה זרע”. מקרבן מנחת העומר הזה סופרים 49 יום.
—
יציאת מצרים = כללות, ספירת העומר = פרטים
יציאת מצרים פירושה כללות – כל יהודי יוצא ממצרים, הוא רוצה להגיע לגאולתו, אבל עדיין אין לו גאולה יותר מזה.
ספירת העומר פירושה פרטים – מוצאים חלקם בחיים. כל יהודי מוצא דרך זה שהוא מרחיב את ענין מנחת העומר, הוא סופר 49 – שבע פעמים בשבע. אפשר לומר כאילו כל יהודי שייך באמת ליום ספירה אחד.
למה כל אחד סופר את כל ה-49?
כי כל ישראל ערבים זה בזה. כמו שהאריז״ל אומר על וידוי: אם מישהו לא יודע איזה חטא הוא שלו, הוא אומר וידוי כללי – אשמנו בגדנו – כל האותיות. לא כל אחד עשה את כל החטאים, אבל בתוך כלל ישראל אומרים וידוי כללי כדי שיזכור מה הוא עשה. אותו דבר בספירת העומר.
האריז״ל: 49 מיני שערי דינים
האריז״ל אומר: יש 49 מיני שערי דינים – 49 מיני בעיות בעולם. אם מישהו יודע מהו שורש הנשמה שלו, הוא לא צריך לומר את כולם – אלא אחד. אבל בסידור הכניסו את כולם, למי שלא יודעים.
—
גאולה פרטית – איזה יום הוא יומך?
המושג עמידה על דעתו – זו גאולה פרטית. איזה מהימים של הספירה הוא באמת שלך? יש מחלוקת ראשונים אם ספירת העומר היא 49 מצוות או מצוה אחת. לפי הפנימיות אפשר להבין: בעצם יהודי צריך לספור רק יום אחד – את יומו. כל היהודים ביחד, כל אחד סופר את יומו, ויוצא שכל הספירה נספרה על ידי שותפות של כלל ישראל.
מזה יוצא רמז: כששוכחים יום ספירה, נוהגים שממשיך לספור בלי ברכה – כי הוא לא יודע איזה יום הוא יומו האמיתי, ואולי דווקא את אותו יום שכח. אבל אם מישהו יודע איזה יום הוא שלו, הוא בעצם פטור מכל שאר הימים, והוא יכול לספור בברכה את אותו יום אפילו כששכח ימים אחרים. (זה רק רמז, לא הלכה למעשה, אלא לפי קבלה.)
—
קנין הליכה – שני פירושים
הפירוש הראשון: עלייה ממדרגה למדרגה
אדם צריך להיות הולך כדי לזכות להיות חלקו בתורה. ההבדל בין אדם, מלאך ובהמה הוא – אדם משתנה, עולה ממדרגה למדרגה. זה אותו ענין כמו ספירת העומר, שבה עולים ממלכות שבמלכות עד בינה שבבינה. (הזוהר הולך על הסדר הזה; בסידור כתוב סדר הפוך, אבל זה לא המקום להאריך.)
הפירוש השני: ללכת עם התורה
הליכה פירושה איך הולכים עם התורה. איך אדם מוצא את חלקו בתורה? רק כשהוא הולך עם זה, הוא חי עם זה, הוא מכניס את התורה לכל מהלך החיים שלו – “בהתהלכך תנחה אותך, בשכבך תשמור עליך, והקיצות היא תשיחך.” הוא צריך לשלב את התורה בכל הליכתו, בדרכו שלו – “לך לך בדרך”, “בדרכו.”
—
תשובה על הקושיא של רמזים “שרירותיים”
כשטוענים שרמזים, גימטריאות, צירופים הם שרירותיים – “יכול להיות אחרת, תוסיף, תוריד” – התשובה היא: זו ההליכה שלי. אני לא מדבר על דבר כללי שכל העולם חייב להיות כך. אני מדבר על הדרך שלי, ודרך זה אני מוצא את חלקי בתורה – אילו מצוות אני צריך לעשות יותר, אילו חלקי עבודה, אילו דרכים של לימוד, עם אילו אנשים, באיזה מקום. זה סוד ההליכה.
—
הקמפיין וספירת העומר – קשר פנימי
זה לא במקרה שכבר שלוש-ארבע-חמש שנים המנהג שכל שנה בערב שבועות עוסקים בהקמת היסוד הכלכלי של בית המדרש. ההלכה אומרת: דבר טוב שנהג שלוש פעמים נעשה נדר – זה אומר שכשאדם רואה שמשהו חוזר, זה סימן שכאן טמון חלקו.
לעשות את הקמפיין בימים שבין ל״ג בעומר לשבועות, במחצית השנייה של ספירת העומר – זה מראה שכאן טמון משהו. וזה קשור לב׳ סיון – יום ההולדת – שחל באותה תקופה. זה לא “אולי” – צריך להוציא את זה.
מחצית שנייה של הספירה – בחינה חדשה
בספרי קבלה (עבודת ישראל ואחרים) כתוב ששבועיים האחרונים של הספירה, אחרי ל״ג בעומר, הם בחינה חדשה, מחצית שנייה.
—
רמב״ן על “ושבתה הארץ שבת לה׳” – שמיטה, שבת ויובל
פירוש רש״י
רש״י שואל: מה פירוש “שבת לה׳”? הארץ נחה – בשבילך, הקב״ה? רש״י עונה: “כשם שנאמר בשבת בראשית” – כמו ש״ויקחו לי תרומה” פירושו “לי לשמי”, לכבוד, כך גם “שבת לה׳” פירושו לכבוד ה׳, לשמה. שמיטה היא לכבוד ה׳, כמו שבת בראשית.
קושיית הרמב״ן על רש״י
הרמב״ן לא מבין את פירוש רש״י. כל דבר הוא לשם ה׳ – עבודה, מצוות, הכל. למה צריך לכתוב דווקא כאן? הרמב״ן רואה שהדרך שבה התורה מניחה מצוה, איך היא מספרת אותה, מוציאה את הסוד, הפנימיות – אפילו כשהתוכן זהה. “שבת לה׳” חייב לומר משהו ספציפי.
פירוש הרמב״ן – “לה׳ הגדול”
הרמב״ן אומר: הספרי מתכוון ששמיטה ושבת הולכות על אותו מהלך, עם הבדל אחד: שבת מצביעה על “שיתא אלפי שנין הוי עלמא” – שבעת אלפי השנים של העולם. אבל יובל מצביע על מדרגה גבוהה יותר – חמישים שערי בינה.
“שבת לה׳” פירושו לא סתם “לה׳” – אלא “לה׳ הגדול”. מה פירוש “ה׳ הגדול”? יש השגה, ספירה, מידה של הקב״ה שנקראת “האל הגדול.” מכלל דאיכא קטן – יש “ה׳ הקטן” כביכול, קטנות, השגה קטנה. “ה׳ הגדול” פירושו גדלות ה׳ – הקב״ה עצמו יש בו גדלות. האריז״ל קורא לזה מוחין דגדלות; הרמב״ן קורא לזה ספירת התפארת; הרשב״י – ספירת הבינה.
על זה כתוב: “בשבועה אמרתי, מזמור שיר לעתיד לבוא, שיקבלו שבת מנוחה לחיי העולמים.” חיי העולמים – זה “ה׳ הגדול.” לא סתם “שבת לה׳” אלא “שבת לה׳ הגדול” – בחינת שבת הגדול, הרמות הגבוהות, גבוה יותר מהשבת הרגילה.
(הערת צד: חשבונות יהודיים)
כשסופרים דברים – גם בענינים מעשיים כמו הקמפיין – צריך לשמוע שמספרים יהודיים, חשבונות יהודיים כבר נעשו כדי להגיע למהלך. יש סוד, מבנה, מבנה עליון שעליו עומד הכל – כמו “שבע שנים שבע פעמים” שמצביע על שבע הספירות, על שבעת ימות עולם.
—
קושיית הרמב״ן: למה שמיטה כל כך חמורה?
הרמב״ן מעלה קושיא חדה: לכל מצוה יש מדרגה משלה של שכר ועונש – יש חייבי כריתות, חייבי מיתות בית דין, מלקות וכו׳. בדרך כלל זה הגיוני – מצוות שהן יותר חמורות יש להן עונש גדול יותר. אבל שמיטה? לשמיטה אין חיוב מיתת בית דין, אין כרת – זה בסך הכל לאו, מי שאוכל פירות שמיטה עובר על לאו. ובכל זאת התורה אומרת שעל שמיטה בא גלות – “אז תרצה הארץ את שבתותיה” – וזה גם מובא בנביאים. מה כל כך חמור בלאו שאין לו עונש כבד, שבגללו יבוא גלות?
תירוץ הרמב״ן: שמיטה היא יסוד האמונה – בדיוק כמו שבת
הרמב״ן עונה: שמיטה היא לא סתם מצוה – היא מיסודי התורה. בדיוק כמו שבת: לשבת יש חיוב סקילה, מחלל שבת הוא כגוי, כי שבת מצביעה על יסוד האמונה של חידוש העולם – שהקב״ה ברא את העולם. על זה הכל מסתובב, לכן שבת כל כך חמורה. הרמב״ן מביא זאת מהרמב״ם.
אם כך, אומר הרמב״ן, שמיטה היא גם רמז לחידוש העולם – על אותו יסוד. אבן עזרא אומר ששמיטה רומזת על כך שהעולם יפסיק שבע פעמים, ויכנס ליובל, והכל חוזר למקור. מפני שזה רומז על יסודי האמונה, לכן זה כל כך חמור.
(הערה מתודולוגית על הרמב״ן)
כאן טמונה נקודה מעניינת: הרמב״ן שואל קושיא על פי פשט ועונה תירוץ על פי סוד. הוא עושה זאת הרבה פעמים. כי הרמב״ן באמת הבין שכשהוא אומר “סוד” הוא לא מתכוון לסתם קבלה נוספת – הוא מתכוון שאת התורה לא מבינים באמת בלי מושגים ויסודות מסוימים שנותנים הגיון לדברים. זה “דרך האמת” – לא סתם סוד, אלא הפשט האמיתי.
—
איזה סוג עונש הוא גלות? – חקירה יסודית
בתורה יש רמות שונות של עונשים – מיתה, מלקות, כרת. איזו רמה היא גלות? התשובה: גלות היא לא רמה במערכת הרגילה של עונשים. גלות היא משהו אחר לגמרי.
רואים שגלות באה על עבודה זרה, על עבירה על כל התורה כולה, אבל גם על שמיטה. הרמב״ן מביא את המשנה באבות: “גלות בא על” – עינוי הדין, שמיטת הארץ וכו׳. מה המשותף?
גלות היא לא עונש – זה “אי-סנכרון” עם המחזור הגדול
היסוד: כשמדברים על גלות, לא מדברים על עונש רגיל על עבירה רגילה. יש מחזורים גדולים יותר בעולם – לא כל דבר קשור ל״עשיתי היום מצוה או עבירה.” גלות וגאולה – זה סוד הקץ, סוד כל הנושא. אין שום עבירה בודדת שחייבים עליה גלות. אדם יכול לעשות הרבה עבירות ועדיין לא יקרה גלות, והוא יכול לעשות עבירות קטנות יותר ולהידרש ללכת לגלות.
גלות קורה כשאדם “לא מסונכרן” עם המחזור הגדול – הוא מנותק מהסדר הכללי.
—
המשל של אדם פרטי – גלות ברמה האישית
כדי להבין את הענין מובא משל של אדם פרטי: אדם גדל במשפחה, בקהילה, במקום. איזו עבירה גורמת לכך שהוא יצטרך לעזוב את עירו? גט הוא סוג של גלות – “ויגרש את האדם” – לשון לגרש אישה, יציאה מגן עדן. אין עבירה ספציפית שעושה את זה. אדם יכול לעשות עבירות גדולות ולהישאר במקומו, ועבירות קטנות יותר יכולות לזרוק אותו החוצה.
איזה סוג עבירות מביאות גלות? – אלו שפוגמות בדבר עצמו. בדיוק כמו בסוטה: אישה שהולכת עם גברים זרים – אולי זו לא העבירה הגדולה ביותר ברשימה, אבל אם אתה רוצה להיות בבית הזה, אתה חייב להתאים לסדר של המקום. אם אתה עושה דברים שעושים אותך “לא מסונכרן” עם הסדר הנכון, אתה לא שייך שם.
גלות היא גם תיקון – “משנה מקום משנה מזל”
גלות מכפרת עוונות. במקום החדש אין את הבעיה. הוא הסתכסך עם המשפחה, עם הקהילה – הוא הולך לעיר שנייה, משנה מקום משנה מזל. מה פירוש “מזל”? מזל פירושו המחזור שאדם מסונכרן איתו – המחזור הגדול יותר שבו הוא חי, כמו שמיטה, כמו יובל.
—
יסוד הרמב״ן: בארץ ישראל שולט מחזור השכינה/בינה
בארץ ישראל שולט המחזור שנקרא שכינה, שנקרא בינה, שנקרא מחזור שמיטה ויובל. הסתכסכת עם זה – “הארץ תקיא אתכם” – המחזור עצמו זורק אותך החוצה. אתה הולך למקום שני שבו יש מחזור אחר, ושם תמצא עצה.
זה מה שהרמב״ן מתכוון כשהוא מדבר על ימות עולם – מששת ימי בראשית עד עולם הבא, כל הסדר של 49,000 שנה. זה דבר כללי, לא סתם עונש על עבירה – זה המחזור.
—
הזוהר בבהר: עבד יוצא בשמיטה – ולשון הרמב״ן
הזוהר בפרשת בהר אומר שעבד יוצא בשמיטה וביובל. ביובל – כן, זה אנחנו יודעים. אבל בשמיטה? על פי ההלכה עבד יוצא אחרי שש שנים כשהוא נעשה עבד, לא בשמיטה! זו אחת מרשימת קושיות שהיו לאנשים על הזוהר – שזה לא מתאים להלכה.
אבל – **הרמב״ן עצמו כות
ב בפירוש: “גם העבד יש לו שמיטה ויובל.” הרמב״ן לא מתכוון שעבד הולך ממש הביתה בשמיטה – את ההלכה הוא יודע. הוא מתכוון שזה אותו רעיון – יציאת העבד אחרי שש שנים היא השמיטה שלו**, המחזור האישי שלו.
—
ההבדל: מחזורים כלליים ומחזורים פרטיים
כאן חוזר היסוד מההתחלה: כמו שיש מחזור בכללות (שמיטת העולם), יש מחזור בפרטיות (שמיטת עצמו). כשאדם “לא מסונכרן” עם עצמו, הוא בגלות – לא מארץ ישראל, אלא ממשפחתו, מנפשו שלו אפילו – הוא מבולבל, עצותיו לא עובדות, הוא צריך למצוא מחזור אחר שעובד עבורו. זו בחינת עבד שיוצא בשמיטה – השמיטה שלו.
—
הקשר לל״ג בעומר
זה גם ענין ל״ג בעומר: אדם כביכול סיים ספירה בשלושים ושלושה. מנהג האבלות של הספירה מסתיים בל״ג בעומר לפי מנהג אשכנז. למה? כי אנחנו סיימנו. מי שעשו את המנהגים הבינו שיש מנהגים שונים בספירה – יש שמתחילים אז, יש שמתחילים אז – כי לכל אחד יש את הספירה שלו, כמו עבד שיוצא בשמיטה – לא שמיטת העולם, אלא שמיטת עצמו, שלו.
זה גם מסביר למה יש כל כך הרבה מנהגים שונים בספירת העומר – אחד מתחיל אבלות אז, השני אז – כי כל אחד מבין מתי הספירה שלו, מתי המחזור האישי שלו מתחיל ומתי הוא מסתיים.
—
סוד שמיטה ויובל – כלליות ופרטיות: שלוש מדרגות
זה סוד שמיטה ויובל בשלוש מדרגות:
1. ארץ ישראל כותבת את השמיטה הכללית – המחזור הקוסמי הגדול.
2. לכל עבד היא כותבת את השמיטה הפרטית – השחרור האישי שלו.
3. לכל יהודי היא כותבת שיש לו את המחזורים שלו – ואם הוא נופל החוצה, הוא צריך שיהיה לו דרך חזרה פנימה.
זה קשור למה שלמדנו קודם על שבעת ימי טהרתו – שהאדם חוזר לשבעת הימים שלו שהוא יכול לתקן, יש לו מסגרת של עבודה בימים.
בדיוק למה זה כך – זה עדיין שיחה נפרדת. אבל זה הסדר – העבודות שלנו שאנחנו עושים בימים.
תמלול מלא 📝
ספירת העומר, שמיטה ויובל, והסוד הפנימי של מנחת העומר
הקדמה: סדר השיעורים
רבותי, היום ערב שבת קודש בהר בחוקותי.
אמרנו שסדר השיעורים שלנו הוא להוציא הבנה פנימית יותר ממה שאנו לומדים ביום חמישי וביום רביעי בשיעורים של שמונה פרקים, מענייני תיקון המדות, להוציא ביום שישי על פי דרך הזוהר, על פי דרך הקבלה.
הפנימיות הדברים של הקמפיין
אנו צריכים עכשיו גם להוציא, השבוע היו השיעורים, אולי אי אפשר לקרוא להם שיעורים, אבל העבודה העיקרית השבוע והשבוע הבא היתה על הקמפיין שאנו מנהלים כדי לקיים את בית המדרש שנה שלמה. ובוודאי יש בזה גם את פנימיות הדברים, הרי לא יכול להיות שאין כאן פנימיות הדברים. זה דבר אחד.
הסוגיא של ספירת העומר
הדבר השני הוא, שהרי אנו לומדים כאן את הסוגיא של ספירת העומר, בנוי על לימוד הרמב״ן על התורה, דרך האמת, והזוהר שהולך באותו הדרך, בנוי על זה, או שניהם, יש אולי חילוקים, צריך עדיין להגיע לזה אם הגענו. אבל אנו הולכים באותה סוגיא, וזה עכשיו הזמן שלה.
פרשת בהר בחוקותי וספירת העומר: סוגיא אחת
אפילו שלומדים עכשיו פרשת בהר בחוקותי, לומדים אנו את הרמב״ן על התורה אחר הזוהר, שזו באמת אותה סוגיא של ספירת העומר.
הפסוק “וספרת לך שבע שבתות שנים”
“וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים”.
אומר רבינו בחיי, מדוע הפסוק צריך להסביר לנו כך? שבע שבתות שנים יוצא שבע שנים שבע פעמים, אני יכול לחשב בעצמי, מי שיודע מתמטיקה, יכול לחשב בעצמו.
אלא אומר רבינו בחיי, כאן מתכוון הפסוק להוציא שלא תספור סתם שבע שנים, תספור את המדריגה שנקראת “שבע שנים שבע פעמים”, ואת המדריגה שנקראת שמיטה ויובל, אותה תספור, לא סתם לספור. זה מה שרבינו בחיי אומר על כך שהפסוק מאריך, ולכאורה הוא לומד כך פשט.
האבן עזרא והסוד ימות עולם
והרמב״ן שאמר שכאן כתוב, באבן עזרא, שהוא אומר שכאן כתוב סוד ימות עולם רמוז במקום הזה.
הרמב״ן בדרשתו תורת ה׳ תמימה אומר שהוא מביא את הקטע הזה מאבן עזרא והוא אומר “ואין בספריו דבר המורה על קבלתו הטובה יותר מזה”. לרמב״ן פעמים רבות יש לו, כמו שכתוב בהקדמתו, “חתיכות מגולה ואהבה מסותרת” עם רבי אברהם אבן עזרא, וכאן הוא נותן לו מחמאה נפלאה.
היחס של הרמב״ן עם אבן עזרא
יש לו גם ויכוח עם רבי אברהם על סודותיו, רבי אברהם כותב סודות, פעמים רבות הוא אומר שהוא לא הבין בעצמו את סודותיו שלו, ולמה הוא לא מבין כאן את הסוד, וכדומה.
כאן אומר הרמב״ן שהקטע הזה מאבן עזרא אין מקום טוב יותר שבו אתה רואה שאבן עזרא באמת קיבל את הקבלה, במילים אחרות, זו הסכמה של רמב״ן על קבלת רבי אברהם אבן עזרא. קבלת רבי אברהם אבן עזרא היתה נכונה, כי הוא הבין נכון את הסוד של שמיטה ויובל, שזה הסוד של ימות עולם, שזה אותו סוד של ספירת העומר, אותו סוד של מצוות אחרות שהולכות עם ספירה דשבעה, אבל בפרט שתי המצוות שהולכות עד ארבעים ותשעה, כמו שלמדנו בשבוע שעבר.
הקשר בין הקמפיין לספירת העומר
כל הדברים האלה קשורים. הרי זה לא בחינם שהסדר שלנו הוא לא מהיום, כבר שלוש, ארבע, חמש שנים אני חושב, שבכל שנה ערב שבועות אנו עוסקים בהעמדת היסוד הממוני, היסוד של היסוד הפיננסי של בית המדרש שלנו על שנה שלמה. זה נעשה יותר ויותר שזה הזמן של זה, אבל זה כבר מנהג ישן של כמה שנים של בית המדרש שלנו, שלנו.
דבר טוב שנהג שלוש פעמים
וכשיהודי רואה, יהודי רואה הרי את ההלכה, דבר טוב שנהג שלוש פעמים נעשה נדר. מה זה אומר שזה נעשה נדר? הפירוש הוא שכשאדם רואה, זה קשה ל… מבני אדם, אחד הדברים שכתוב בספרים, בפרט אפילו בספירת העומר, כתוב באריז״ל, אדם צריך למצוא את דרכו הפרטי, את חלקו הפרטי בתורה, את חלקו הפרטי ביהדות, את חלקו הפרטי בחיים, בעבודת השם.
החלק של כל נשמה
הספרים קוראים לזה החלק, הסיבה שהנשמה ירדה, הסיבה שהנשמה נמצאת כאן בעולם הזה. צריך לדעת לשמוע את החלק, צריך לדעת לשמוע את הדבר, אחרת אדם מבולבל.
גאולה פרטית: “לכך נוצרתי”
כל עוד אדם… זו גאולה פרטית, גאולה פרטית גדולה, לא פסח, לא שבועות, מתן תורה. חלק גדול מגאולה פרטית הוא כשאדם יודע “לכך נוצרתי”.
זה ה… באמת באופן כללי כל אחד יכול, זו לא חכמה לומר “לכך נוצרתי” להיות יהודי ישר, להיות אדם טוב, למשול בהתפעלותו, לתקן את התיקונים והניצוצות שהם חלקו, איך שרוצים לומר את זה. אבל לדעת אילו הם החלקים שלך, מה באמת החלק, זו גאולה גדולה לאדם.
ספירת העומר והמציאת החלק
ואחת הכוונות של ספירת העומר, באריז״ל, היא למצוא את זה. לא ממש למצוא את זה, אם מישהו יודע, הוא צריך להכניע עצמו לפי שורש נשמתו. אבל אני מפרש שאם כך זה אומר שדרך הדרך של ספירת העומר מוצאים את זה.
הסוד של קרבן מנחה
אני לומד גם שזה הסוד של מנחת העומר. אני חושב שהיה שיעור על זה לפני שנתיים או אז. מנחה יש לי קבלה, אני כבר לא יודע מאיפה, אבל יש לי קבלה, מקובל בידינו, ומצאתי על זה אחר כך ראיות, אני חושב שהישמח משה אומר בערך כך, ומצאתי ממש ראיות במפרשים, אני לא זוכר עכשיו, אבל מקובל בידינו שהנושא של קרבן מנחה, קרבן מנחה נעשה כדי לקבל תשובה.
הפעולה של קרבן מנחה
כל קרבן יש לו תפקיד מסוים שהוא עושה. קרבן מנחה הוא איך שדורשים את השם.
אה, הראיה היא “אחרי תשובה”, היא ממנחת סוטה ומנחת העומר. אני לא צריך ראיה גדולה יותר.
מנחת סוטה: ספק בהלכה ובחיים
כשיהודי יש לו ספק, ספק בהלכה אפילו, כמו סוטה, הוא לא יודע אם היא נטמאה או לא, או גם ספק בחיים, הוא לא יודע אם הוא צריך להתגרש או לא, ספק. או יהודי יש לו ספקות אחרים, ספקות בעבודת השם, ספקות בדרך החיים, יש על איך לקבל תשובה, והדרך נקראת מנחה, להביא מנחה.
מנחה, הסגולה של מנחה, לא הסגולה, הפעולה של מנחה היא לקבל את התשובה. זה הסוד של קרבן מנחה, ועל זה יש קרבן ציבור, כל קרבן בא עם מנחות ציבור, כבר, כל קרבן באמת בא עם מנחה ונסכה, לכל קרבן יש, אמת בוודאי כל קרבן ציבור, הכהן צריך הרי להיות מנהיג ישראל, הוא צריך לדעת מקרבן המנחה איך להתנהג, איך להתנהג בהנהגת הכלל והפרט באותם ימים.
מנחת העומר: מנחה כללית
ובפרט יש קרבן שנקרא מנחת העומר, שנקרא קרבן מיוחד, מנחת ביכורים, שהכלל מביא. אפשר אפילו לשאול, הרי נפסק שכל יהודי צריך להביא ביכורים, אמת משבועות, שביכורים מפירות האילן קוראים להם החכמים, מביא באמת כל יהודי בנפרד, אבל את מנחת העומר למדו החכמים מקרא מלא, מביא כל יהודי, מביא רק כלל ישראל פעם אחת. אבל זו מנחה כללית, מנחת העומר, כמו מנחת סוטה, והזוהר משווה את זה שזו בדיקה לאשת חיל, לשכינה, לבדוק אם חלילה יש בנו, אם נטמאה, וטמא נפש ונקתה ונזרעה זרע.
יציאת מצרים = כללות, ספירת העומר = פרטים
והפירוש הוא שקרבן מנחת העומר מזה סופרים 49 יום.
הפירוש הוא כך, שהכלל, כל יהודי בתוך כלל ישראל יוצא ממצרים, הוא רוצה הרי להגיע לגאולתו, אבל אין לו עדיין גאולה יותר, הוא יכול רק מכללים, למדנו קודם, יציאת מצרים פירושה כללות, ספירת העומר פירושה פרטים.
מה זה פרטים?
מה זה פרטים? שמוצאים חלקם בחיים, כל יהודי מוצא דרך מה שהוא מרחיב את הענין של מנחת העומר, הוא סופר מזה 49, שבע פעמים בשבע, ואפשר לומר כאילו כל יהודי שייך באמת ליום ספירה אחד, כך אפשר לומר.
כל ישראל ערבים זה בזה
אדרבה, כל אחד צריך לספור את כל 49 הימים, זה פשוט כי כל ישראל ערבים זה בזה, אם אחד לא יודע, כמו שהאריז״ל אומר על דברים אחרים, שאם אחד לא יודע הוא אומר וידוי, שיש וידוי לכל צדיק אלף בית, למה? כל אדם חטא הרי רק באחד, רוב בני אדם לא עשו את כל אשמנו בגדנו, וזה באמת דברים כלליים, אבל על חטא זה פרטים, לא כל אחד עשה את האחר, אבל בתוך כלל ישראל, אם אחד לא יודע אומרים וידוי כללי, הוא יזכור מה הוא עשה. זו אותה בחינה ספירת העומר.
ה-49 מיני שערי דינים
אבל באמת, האריז״ל אומר אם אחד יודע, האריז״ל אומר שיש 49 מיני שערי דינים, מיני בעיות שיש בעולם, אם אחד יודע מה שורש נשמתו, לא צריך לומר את כולם, צריך רק לומר אחד, ובסידור הכניסו את כולם, ואנחנו הבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו דבר “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה”, בדיוק כמו שאצל אדם יש מיני מדות שונות, יש גם אצל הקב״ה, או הדברים העמוקים יותר שהמקובלים אומרים, שאדם שמתנהג במדות החסד הוא מעורר אצל הקב״ה את מדות החסד.
הקמפיין בימים שבין ל״ג בעומר לשבועות
לעשות את הקמפיין בימים שבין ל״ג בעומר לשבועות, במחצית השנייה של ספירת העומר. נראה שכאן טמון משהו. אני באמת נולדתי בתקופה הזו, ב׳ סיון נולדתי, אז נראה שזה הגיוני אולי מצד הכוונה. צריך להוציא את זה, זה לא אולי.
קנין הליכה: איך מוצאים את החלק שלו בתורה
שני פירושים בקנין הליכה
ועל זה עוזר קנין ההליכה. זה הפירוש, הוא אומר תורה כזו על הליכה מתמדת. ואבא שלי הוסיף שהוא פירש כך, ואני רוצה לפרש אחרת, על פי אבי הקדוש, מה הפנימיות, מה המילה של זה קנין הלכה, קנין הליכה, מה הענין של הליכה, שהוא לא מתכוון סתם למשהו דבר, הוא אמר משהו דבר למדני, קנין הליכה.
הפירוש של אבא: אדם צריך להיות הולך
אבל אבא שלי טען שעל פי פנימיות מה שהוא מתכוון הוא, שאדם צריך להיות הולך, כדי שאדם יזכה לחלקו בתורה הוא צריך להיות הולך, שכתוב בכל הספרים, ההבדל בין אדם למלאך ובהמה, אדם משתנה, אדם הוא הולך, אדם הוא לא תמיד אותו דבר, אדם עולה ממדריגה למדריגה.
זה בוודאי אותו ענין כמו ספירת העומר, עולים ממדריגה למדריגה, ממלכות שבמלכות עד בינה שבבינה, הפשט של זוהר שהולך על הסדר הזה, בסידור כתוב סדר הפוך, אבל לא עכשיו הזמן להאריך בזה. וזה הוא פירש.
הפירוש שלי: הליכה פירושה ללכת עם התורה
אני רוצה לפרש קצת אחרת, אני חושב קצת אחרת, שהליכה, הליכה, או איך שההלכה היא, ההליכה זה איך הולכים עם זה. איך יודע אדם מה החלק שלו בתורה? בוודאי צריך את מה שהוא עולה, אין סתירה.
גאולה פרטית: איזה יום הוא היום שלך?
אבל איך יודע אדם, העמידה, זה נקרא הגאולה הפרטית, גאולה פרטית, היה שיעור על גאולה פרטית וגאולה כללית לפני פסח, גאולה פרטית היא מה שאני אומר שלי, העמידה על דעתו, מה התפקיד שלו, איזה מהימים של הספירה הוא באמת בשבילו?
מחלוקת ראשונים והפירוש הפנימי
תרגום לעברית
כן, יש מחלוקת ראשונים אם זה ארבעים ותשע מצוות או מצוה אחת, אני יודע את כל המחלוקת, לפי הפנימיות אפשר להבין זאת, כאילו בעצם היהודי צריך רק לספור יום ספירה אחד, זה שאפשר לומר כאילו אם אותו אדם היה יודע איזה יום הוא יומו, היה צריך לספור רק אותו יום, וזה שותפות, כל יהודי, כל כלל ישראל ביחד, הוא סופר, אני סופר את יומי, אתה סופר את יומך, זה חכמה, יוצא שכל אחד ספר את כל הספירה. ואת שאר הימים הוא יכול לשכוח.
ההלכה של שכחת יום – רמז
מה שנוהגים לפי הפוסקים לפחות שאם שכח יום אחד אינו סופר עם ברכה, כי אתה לא יודע איזה יום הוא יומך באמת לספור, ממילא אם אתה לא יודע, יכול להיות שדווקא אותו יום שכחת, מי שיודע איזה יום הוא יומו לספור, אז ימים אחרים כששכח, לפי דעתי, לפי הקבלה, אני לא רוצה לומר הלכה, אבל לפי הרמז יוצא, אני אומר זאת רק בדרך שיוציאו זאת, לפי הרמז יוצא שהוא לא צריך לספור, הוא לא צריך לפחד, הוא יכול לספור עם ברכה אותו יום, כל שאר הימים הוא בעצם פטור, זה רק רמז כזה זה לעומת זה, כח הנ״ל לעניות דעתי בהשגותי.
איך מוצאים את חלקו בתורה
אז מה אני חושב? שאיך אדם מוצא את חלקו בתורה? רק אם הוא הולך עם זה. מה זה אומר הוא הולך עם זה? הוא הולך עם הפירוש והוא חי עם זה, שהוא הולך בדרכו, “בדרכו”, “לך לך בדרך”, כמו שהגמרא אומרת, “לך לך בדרך ולא בדרך מצוה”.
אם אחד הולך רק בדרך מצוה, אז הוא עושה את כל המצוות, תרי״ג מצוות, בוודאי זו ההליכה של יהודי באופן כללי. אבל מי שרוצה למצוא את דרכו בתורה, צריך לקחת איתו את התורה, “בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך”. הוא צריך לנסות להכניס, לשלב, לשלב זו מילה קצת קטנה, להכניס את התורה לכל הליכתו, לכל מהלך חייו, לפי איך שהוא הולך, הוא הולך עם זה.
התשובה על הקושיא של רמזים “שרירותיים”
וצריך להבין כאן, יש כאן בעיה כשאנשים אומרים, “אוקיי, אתה אומר רמז, אתה צריך לעשות קומבינציה, ושב ואל תעשה, עשית גימטריה עם רמז, זה שרירותי, זה יכול להיות אחרת, תוסיף, זה יכול להיות אחרת”.
על מי מדברים? זו ההליכה שלי, אין לי הליכה אחרת, אני לא מדבר על כללי שכל העולם חייב להיות כך, אני מדבר על ההליכה שלי איך שהיא, ורק בבחינה כזו אני מוצא את חלקי בתורה, אני רוצה לדעת אילו מצוות אני צריך לעשות יותר, אילו חלקי עבודה, אילו חלקי תורה, אילו דרכי לימוד, עם אילו אנשים ללמוד, ובאיזה מקום ללמוד, וכו׳ וכו׳. זה הסוד של הליכה.
המחצית השנייה של הספירה – בחינה חדשה
זה כך, איך זה מתחבר לנושא של הימים של הזמן, התקופה, המחצית השנייה של הספירה, אפשר לקרוא לזה, בספרי קבלה כתוב, בעבודת ישראל מעריך על זה, יש לך בחינה חדשה, השבועיים האחרונים בספירה, פחות או יותר אחרי ל״ג בעומר. כי ספירות, צריך, אפשר לפתוח זאת, אבל אני לא רוצה להיתקע על זה עכשיו. אני רוצה לומר עוד דבר על ההמשכות שאנחנו לומדים, על הסוגיה של הספירות שבעה והספירות ימי עולם. ואני רוצה לומר כך, אולי נחבר הכל, אבל לא צריך לפרט הכל ולחייב רק כך.
רמב״ן על “ושבתה הארץ שבת לה׳” – שמיטה, שבת ויובל
פירוש רש״י: “שבת לה׳” פירושו לכבוד ה׳
הרמב״ן, כאן בפרשה, מדבר על הפסוק “ושבתה הארץ שבת לה׳”. והרמב״ן חולק על רש״י. רש״י אומר “שבת לה׳”, “כשם שנאמר בשבת בראשית”. רש״י הבין לכאורה ש״שבת לה׳” קשה לו. מה פירוש “ושבתה הארץ שבת לה׳”? הארץ שובתת, שביתה ממש, מפסיקה לעבוד, הארץ מפסיקה בשבילך, ריבונו של עולם? מה הפירוש?
אומר רש״י, הכל הוא לה׳. כמו “ויקחו לי תרומה” – שם גם הרמב״ן חולק שזה לא אומר כך על פי קבלה – “ויקחו לי תרומה”, מפרש רש״י “לי לשמי”, זה אומר לכבוד. “לי לשמי” זה אומר לכבוד. לכבוד שבת זה לכבוד ה׳, כמו ששבת בראשית היא לכבוד ה׳. השבת שעושים כל שבוע היא לכבוד ה׳, כך גם השמיטה היא לכבוד ה׳. זה לשם ה׳, זה לשמה. זה לכאורה הפירוש הפשוט איך שרש״י הבין.
קושיית הרמב״ן: למה כתוב זה דווקא כאן?
והרמב״ן אומר, הוא לא מבין מה רש״י אומר, זה לא הפשט של המדרש. לשם ה׳, כל דבר הוא לשם ה׳. עבודה היא לשם ה׳. למה צריך לכתוב כאן לשם ה׳?
כלומר, הרמב״ן הוציא שהנוסח שכתוב בפסוקים, יש גם הרבה מאוד דברים שהפנימיות, דרך האמת, הוא שואל שאלה כזו. אפשר לומר, אוקיי, זה הפירוש, זה מה שהוא מתכוון. למה כתוב זה דווקא כאן? אה, זה יכול להיות כתוב באמת בכל מקום, וכאן זה כתוב. מה ההבדל לך? זו לא קושיה.
דרך התורה בהנחת מצוה מוציאה את הסוד
אבל הרמב״ן מסתכל, כמו שהתורה, כמו שאומר קודם רבינו בחיי, אם כתוב בתורה חשבון שלם, בטח שהתורה רוצה להוציא משהו מהדרך. דיברנו על זה בשיעורים הקודמים הרבה פעמים על זה, הדרך שבה התורה מניחה מצוה, איך היא מספרת אותה, אפילו התוכן הוא אותו דבר, מוציא את הסוד, מוציא את הפנימיות. “שבת לה׳” חייב למשהו, זה לא סתם דבר. ואנחנו צריכים לעשות זאת גם.
קשר לחשבונות יהודיים
חשבתי לומר קשר לסוגיה של ההתחלה, שכשסופרים דברים, יש מי שסופר ועושים כל מיני דרכים ושיטות והוא מדבר כל כך הרבה כסף וכל כך הרבה כסף. צריך לשמוע שהמספרים היהודיים, החשבונות היהודיים, כבר נעשו כדי להגיע למהלך מסוים. יש מהלך מסוים בזה, יש סוד מסוים בזה, יש מבנה, מבנה גבוה יותר שעליו עומד הכל. כמו “שבע שנים שבע פעמים” שמראה על שבע הספירות, על שבעת ימות עולם, וכו׳ וכו׳.
פירוש הרמב״ן: שמיטה ושבת הולכות באותו מהלך
אומר הרמב״ן, לא זה הפירוש של המדרש, לא זה הפירוש של הספרי. הספרי מתכוון בכלל למשהו אחר. הספרי מתכוון לומר כך: כשהספרי אומר ששבת היא “כשם ששנינו בשבת בראשית”, הכוונה להסביר לנו ששביעית, שמיטה עם שבת הולכות באותו מהלך, הן נוסעות על אותו מהלך.
מה זה אותו מהלך? רק עם הבדל אחד, כמו שהסברתי בשבוע שעבר, שבת, זה הענין של שיתא אלפי שנין הוי עלמא, שבעת אלפים השנה של העולם. אבל, איך אומרים, אבל יובל מראה על מדרגה גבוהה יותר שנקראת חמישים שערי בינה, שנקראת עוד מדרגה גבוהה יותר.
“שבת לה׳” פירושו “שבת להשם הגדול”
וזה הפירוש של “שבת לה׳”. “שבת לה׳”, ו״לה׳” לא אומר סתם “לה׳”, אלא הרמב״ן אומר “להשם הגדול”. צריך לחפש ולברר בדיוק מה הפירוש “להשם הגדול”.
כלומר, יש כביכול, זה מאוד מעניין. הרמב״ן גם הבין כך. יש “השם הגדול”, “השם הגדול והנורא”. מבין הרמב״ן, כביכול, לא שהקב״ה גדול. יש השגה, יש ספירה, מידה של אלוקים שנקראת “האל הגדול”. יש אדם שיש לו אל קטן, “השם הקטן” כביכול. יש “השם הגדול”, מכלל דאיכא קטן. יש לו קטנות, הוא יודע רק על מה עומדת קטנות כזו.
“השם הגדול” פירושו גדלות השם, השם עצמו יש בו גדלות. האריז״ל קרא לזה מוחין דגדלות, או הרמב״ן קורא לזה ספירת התפארת, הרשב״י ספירת הבינה.
חיי העולמים – הבחינה של שבת הגדול
“השם הגדול”, על זה עומד, אומר הוא, “בשבועה אמרתי מזמור שיר לעתיד לבוא שיקבלו שבת מנוחה לחיי העולמים”. חיי העולמים, זה ה״השם הגדול”, לא סתם “שבת לה׳”, אלא “שבת להשם הגדול”, זו בחינה של שבת הגדול, הרמות הגבוהות יותר שהסברנו בשבוע שעבר, עוד יותר גבוה מהשבת הרגילה.
שמיטה, גלות והמחזורים הגדולים יותר של העולם
קושיית הרמב״ן: למה שמיטה כל כך חמורה?
עכשיו הרמב״ן מסביר, אם כך צריך להבין מה החומר של שמיטה. זה דבר מעניין.
כל המצוות, כל מצוה יש לה שכר ועונש משלה. כתוב אמנם במשנה “שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות”, אבל רואים שמצוות אחרות יש להן רמות שונות של שכר ועונש. יש לך חייבי כריתות, חלב חייב כריתות, חייבי מיתות בית דין, וכו׳ וכו׳. כל דבר יש לו רמה משלו של שכר, של עונש. ובדרך כלל, בדרך כלל מבינים זאת, בדרך כלל זה הגיוני. מצוות שהן יותר חמורות יש להן עונש גדול יותר, וכדומה. זה איך זה עובד בדרך כלל לכאורה פשוט.
אבל כאן יש מצוה, שמיטה. שמיטה אין בה חיוב מיתת בית דין, אין בה חיוב לאו, אין בה חיוב כרת. זה בסך הכל לאו. מי שאוכל שמיטה עובר על לאו, זה הכל. ועל הלאו הזה אומרת התורה שבא גלות, “אז תרצה הארץ את שבתותיה”. כמה פעמים כתוב בתורה ובנביאים שעל הלאו הזה בא גלות.
והרמב״ן קשה, מה כל כך חמור? צריך באמת להבין, מה הפשט הפשוט? אני לא יודע מה הפשט הפשוט ברגע זה.
תירוץ הרמב״ן: שמיטה היא יסוד האמונה – בדיוק כמו שבת
אומר הרמב״ן, התירוץ הוא כך, למה בא גלות על זה? כי זה יסוד, לא סתם דבר, לא סתם מצוה, זה מיסודי התורה.
המשל של שבת
כמו שבת, כל אחד יודע שהרמב״ם הסביר כבר, או אחרים לפניו, אולי בחז״ל, שלמה החומרא של שבת? מי שמחלל שבת נקרא כגוי, ושבת יש בה חיוב סקילה, יש בה ממש חומר גדול, וסקילה היא כמו בעונשין, אבל בטוח שיש בה אפילו יותר מזה. רואים שמחלל שבת הוא כמו גוי, יש דברים שיש בהם עוד יותר מזה.
אומר הרמב״ן, הרמב״ן הסביר זאת, והוא מביא זאת מהרמב״ם, הרמב״ם אומר כתב שרומז על זה, צריך לחשוב אם זה אותו דבר שהרמב״ן הבין או אחרת, שהסיבה היא כי שבת מראה על יסוד האמונה של חידוש העולם, ועל זה מסתובב כל העולם, אז ממילא פשוט שבגלל זה שבת כל כך חמורה.
שמיטה גם מראה על חידוש העולם
אומר הרמב״ן, מבינים אם כך, שבאמת אותו דבר הוא לגבי הענין של שמיטה. אותו דבר הוא לגבי הענין של שמיטה, ששמיטה גם כן מראה על חידוש העולם.
מה פירוש חידוש העולם? ועכשיו כאן צריך להבין דבר מעניין כזה, זה מפחיד.
הערה מתודולוגית: קושיה על פי פשט, תירוץ על פי סוד
הוא אומר, הוא שואל קושיה על פי פשט והוא עונה תירוץ על פי סוד. כן, הרמב״ן עושה הרבה פעמים דברים כאלה, כי הרמב״ן באמת הוא הבין שהסוד, כשהרמב״ן אומר סוד הוא לא מתכוון סתם, יש עוד קבלה ועוד עולמות דברים. הוא מתכוון לומר שהתורה לא מבינים אותה באמת אלא כשמוסיפים מושגים מסוימים ויסודות מסוימים שהם עושים הגיון מהדברים, וזו דרך האמת, ולא סתם סוד.
אבל זה קשה. לומר שזה רמז במקובלים, אבן עזרא אומר ששמיטה היא רמז על זה שהעולם יפסיק שבע פעמים, ויכנס ליובל, והכל יחזור למקור. בגלל זה זה יסוד של אמונה, ובגלל זה מי שעובר על שמיטה הוא כל כך חמור.
זה מטורף, איך הוא יכול לומר שהטעם הוא על פי סוד, כי על פי סוד מרמז על יסודות האמונה? אני מתכוון, אני מתכוון שהתירוץ הוא שהן נכון, צריך לחשוב בדרך אחרת על זה, אבל הן נכון, במילים אחרות, אם זה היה דבר חמור, כל אחד יודע שישראל הוא שבת, כל אחד יודע ששבת כביכול, כתוב בתורה, שבת כביכול. אז ממילא מי שעובר על שבת חייב סקילה, אז דינו כגוי, אז הוא קצת אפיקורס, קצת כופר במעשה בראשית.
אבל עכשיו, הרמב״ן מסביר, הוא לא שואל, כי מה באמת האמת? שמיטה באמת אין בה חומרא של כרת ושל סקילה. מי שעובר על שמיטה לא נעשה מחלל שבת בפרהסיא, אין מחלל שמיטה בפרהסיא. אבל מה כן, התורה אומרת שכשעוברים על שמיטה בא גלות.
איזה מין עונש הוא גלות? – חקירה יסודית
איזה סוג עונש הוא גלות? איזו רמה עונש הוא גלות? צריך לשאול חקירה כזו. יש כל כך הרבה רמות של עונשים בתורה, יש מיתה, מלקות, איזו רמה היא גלות? זה כל העניין. אבל זו לא רמה.
וזה באמת מטורף, כי רואים במקומות אחרים בתורה רואים, גלות בא על עבודה זרה, על עובר על כל התורה כולה בא גלות. אבל אחר כך רואים, הוא מביא הרמב״ן מביא אפילו משנה, “גלות בא על” דברים אחרים, עינוי הדין, בגלל שמיטת הארץ. וזה בנוי על הפסוק, הוא מביא המשנה בפרק אבות, שהוא הכוונה הפסוק. אז מה הפשט? יש חטאים מסוימים שמביאים גלות.
גלות אינו עונש – זה “אי-סנכרון” עם המחזור הגדול יותר
התירוץ הוא, שכשמדברים על גלות, לא מדברים סתם דבר. גלות, כמו שדיברנו בשיעורים הקודמים על זה, יש מחזורים, מחזורים גדולים יותר בעולם. לא כל דבר קשור לזה שהיום עשיתי דבר טוב, מצוה או עבירה. יש מחזורים גדולים יותר בעולם.
הנושא שנקרא גלות וגאולה, זה סוד הקץ, הסוד של כל הנושא, זה לא סתם עשיתי עבירה, אני חייב גלות. אין שום עבירה שחייבים עליה גלות. אתה יכול לעשות הרבה עבירות ועדיין לא יקרה גלות.
גלות קורה… גלות היא חיסרון, כן, בוודאי, במובן מסוים צריך להיות הגלות על כל הסדר. אבל הגלות קורה כשמשהו הולך לא נכון, אתה “לא מסונכרן”, אפשר לומר, האדם מנותק מהסדר הכללי.
המשל של אדם פרטי – גלות ברמה האישית
כמו שאפשר לומר, כשמדברים תמיד על אדם פרטי קל יותר לתפוס מה מתכוונים, כן. מה פירוש חייב חובת גלות? איזו גלות? אדם גדל במשפחה מסוימת, בקהילה מסוימת, במקום מסוים. כן, תגיד איזו עבירה, איזה סוג עבירה, נגיד מה שאפשר לראות, איזו עבירה גורמת לכך שאדם יצטרך לעזוב את עירו? אני יודע, צריך להחליף משפחה, וכדומה.
גט הוא סוג של גלות
בחינה של גלות, גט הוא סוג של גלות, כן? הגט הראשון כתוב “ויגרש את האדם”, מגרשין, לשון לגרש אישה, זה יציאה מגן עדן.
אתה לא יכול לומר שיש עבירה, תשאל מה זה גלות בגלל שלום בית? איזה דבר יעשה שהוא יוכל להישאר יושב בעירו, והוא יכול להיות עם חבריו, עם משפחתו? אין עבירה, אין דבר כזה. אדם יכול לעשות עבירות גדולות והוא לא מגורש ללכת לגלות, והוא יכול לעשות עבירות קטנות, או מסוימות הן בעינינו עבירות קטנות יותר, והוא צריך ללכת לגלות.
איזה סוג עבירות מביאות גלות?
איזה סוג עבירות צריך ללכת לגלות? אלו שפוגמות בדבר. כן, למשל, מדברים בדיוק כמו בסוטה, שאישה היא סוטה, שיש לה אפילו בעל, היא הולכת עם אחרים, היא מדברת עם גברים זרים אחרים, תשאל כמה גדולה העבירה? אני לא יודע, יש לך רשימה של עבירות כמה גדול. זה נכון, זה גם תלוי בקביעות, בפרטים מסוימים, אבל אפילו על פי פשטות מזה, יכול להיות לא עבירה כל כך גדולה. יש דרכים אחרות לחשוב שזו עבירה גדולה יותר.
אבל אתה רוצה להיות עם הבעל, אתה רוצה להיות בבית הזה, במקום הזה, אתה חייב להתאים, אתה חייב להיות חלק מהמקום. אם אתה עושה דברים מסוימים שאתה נופל מהסנכרון, אתה לא מתאים יותר לסדר הנכון של המקום, אתה לא שייך שם.
גלות היא גם תיקון – “משנה מקום משנה מזל”
גלות היא גם תיקון, כן, גלות מכפרת עוונות. גלות פירושה לומר, בין אם, הגלות לא יכולה להיות זה שהוא לא גר, אבל אומרים שהגלות, לכן יש הצד שאומרים שהגלות צריכה להיות לכתחילה, והגלות היא תיקון, כן, גלות מכפרת.
זה אומר, עכשיו במקום החדש אין את הבעיה. הוא הסתכסך עם המשפחה, עם הקהילה, הוא הולך לעיר שנייה, משנה מקום משנה מזל.
מה זה משנה מזל? מה זה מזל? מזל פירושו סוג הדברים שאדם נמצא בסינכרון עם המחזור, המחזור הגדול יותר שבו הוא חי, המחזור כמו שמיטה, כמו יובל.
יסוד הרמב״ן: בארץ ישראל שולט המחזור של שכינה/בינה
זה מה שהוא אומר שבארץ ישראל שולט המחזור שנקרא השכינה, שנקרא הבינה, שנקרא המחזור של שמיטה ויובל. אתה מסתכסך עם זה, העולם הולך עליך, הארץ תקיא אתכם, כותב הרמב״ן, כן, היא הולכת לקחת בחזרה, היא הולכת אותך בעצמה, המחזור הולך להוציא אותך, ואתה הולך למקום שני, יש שם מחזור אחר, אתה תמצא שם עצה.
זו הכוונה שהרמב״ן אומר את החומר, וזה מה שהוא אומר ימות עולם, כן, עולם הבא, עולם הבא הוא בוודאי עיקר האמונה, אבל לא מדברים סתם על עולם הבא, מדברים הרי על זה שהעולם מתחיל מששת ימי בראשית ומסתיים עם עולם הבא, עם כל הסדר של 49,000 השנים שיש. אז זה דבר כללי, זה לא סתם שעשה עבירה, הוא אומר זה המחזור.
הזוהר בבהר: עבד יוצא בשמיטה – ולשון הרמב״ן
ועל זה, זה מה שהרמב״ן מתכוון לומר שזה חטא שהאמת היא, והרמב״ן אומר כאן גם, ודיברנו כבר פעם על זה שהזוהר כאן בפרשת בהר, אני חושב שאני זוכר שיש בזוהר עוד מקומות, שאומר שעבד יוצא בשמיטה וביובל.
ביובל יוצא עבד אנחנו יודעים, אבל בשמיטה, זה לא נכון שעבד יוצא בשמיטה, עבד יוצא אחרי שש שנים כשהוא נעשה עבד, לא בשמיטה.
לשון הרמב״ן: “גם העבד יש לו שמיטה ויובל”
ומה אומר אבל הרמב״ן בפירוש, לשון הרמב״ן הוא “גם העבד יש לו שמיטה ויובל”. ואנחנו רואים כאן את הזוהר שאנשים, אחת הקושיות, יש רשימה, הרמב״ן כבר ענה הרבה פעמים הרבה קושיות, רשימה של קושיות שיש לאנשים, בעיקר קושיות שהיו לאנשים על הזוהר, שזה לא מתאים להלכה, בעיקר דברים, אני בוודאי לא אקדים עכשיו אבל סתם ככה, אז אחת הקושיות היא הקושיא שהזוהר בפרשת בהר אומר שעבד יוצא בשמיטה, וזה לא נכון שעבד יוצא בשמיטה.
ודבר פלא, גיליתי שלשון הרמב״ן הוא אותו דבר, הרמב״ן אומר שלעבד יש שמיטה. מה הוא מתכוון לומר, הוא לא מתכוון לומר שעבד הולך הביתה בשמיטה, את ההלכה הוא יודע, הוא רק מתכוון לומר שזה אותו רעיון.
החילוק: מחזורים כלליים ומחזורים פרטיים
אלא מה החילוק? נחזור לתחילת השיחה שלנו, שכשם שיש מחזור בכללות, יש מחזור בפרטות. כשאדם “לא בסינכרון” עם עצמו, הוא בגלות, הוא הולך לגלות עם עצמו, לא מארץ ישראל, אלא ממשפחתו, מנפשו שלו אפילו, הוא נעשה מבולבל, עצותיו, הוא מוצא מחזור אחר שעובד בשבילו.
זו הבחינה של עבד שיוצא בשמיטה, שאמרתי הרבה פעמים, זה גם הענין של ל״ג בעומר, אדם סיים, כביכול, הוא סיים ספירה בשלושים ושלוש, כמו שאומרים הרי, המנהג הרי הוא מנהג אבלות מהספירה, הוא סיים לפי מנהג אשכנז, והוא כותב שמסיימים בל״ג בעומר.
הקשר לל״ג בעומר
למה? כי אנחנו סיימנו. אלה שעשו את המנהגים הבינו שיש הרבה מנהגים בספירה, יש שמתחילים אז, יש שמתחילים אז. כמו שכל אחד מבין, יש לו את הספירה שלו, כמו עבד שהוא יוצא בשמיטה. איזו שמיטה? לא שמיטת העולם, שמיטת עצמו, יש לו משלו.
עבד היוצא בשמיטה – השמיטה הפרטית של כל אדם
הבחינה של עבד שיוצא בשמיטה ול״ג בעומר
זו הבחינה של עבד שיוצא בשמיטה, כמו שאמרתי הרבה פעמים. זה גם הענין של ל״ג בעומר, שאדם סיים, כביכול, הוא סיים לספור בשלושים ושלושה.
מנהג אשכנז – הסיום בל״ג בעומר
אומרים הרי את המנהג, יש מנהגי אשכנז שמובאים בספרים, שהם סיימו ל״ג בעומר. מנהג אשכנז, הם כותבים בבת אחת, מסיימים בל״ג בעומר.
למה? כי אנחנו סיימנו. אלה שעשו את המנהג הבינו, ובגלל זה הרי יש הרבה מנהגים בספירה, אתה מתחיל אז, אתה מתחיל אז, כל אחד מבין מתי הספירה שלו.
שמיטת עצמו – השמיטה העצמית של כל עבד
כמו עבד שהוא יוצא בשמיטה, איזו שמיטה? לא השמיטה של עולם, שמיטת עצמו, יש לו שמיטה משלו. הוא הולך עם השמיטה שלו, אז תהיה השמיטה שלו, הוא לא צריך משהו אחר.
הסוד של שמיטה ויובל – כלליות ופרטיות
וזה הסוד של שמיטה ויובל, שארץ ישראל צועקת את השמיטה הכללית, וזה צועק לכל עבד את השמיטה הפרטית, וזה צועק לכל יהודי שיש לו את המחזורים שלו, שאם הוא נופל החוצה הוא צריך דרך פנימה.
שבעת ימי טהרתו – החזרה בשבעת הימים
כמו שלמדנו את שבעת ימי טהרתו, הוא חוזר לשבעת ימים שלו שהוא יכול לתקן. וזו הדרך שלנו, יש לנו את העבודות שאנחנו עושים בימים.
בדיוק למה זה כך, זה עוד שיחה, אבל זה הסדר, שנוכל לקבל שבת טוב.