סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור – ערב שבת קודש בהר בחוקותי
סדר השיעור והמהלך הכללי
סדר השיעורים השנה הוא: ביום רביעי וחמישי לומדים שמונה פרקים, תיקון המדות, וביום שישי מביאים מובן עמוק יותר, פנימי יותר על פי דרך הזוהר ודרך הקבלה.
השבוע והשבוע הבא עיקר העבודה היתה הקמפיין עבור בית המדרש – להחזיק את היסוד הכלכלי לשנה שלמה. אבל בזה עצמו טמונה גם פנימיות הדברים – לא יכול להיות שחסר בזה מובן פנימי. הקשר בין הקמפיין לספירת העומר מובא להלן.
—
ספירת העומר, שמיטה ויובל – סוגיא אחת
הסוגיא שלומדים היא ספירת העומר, בנויה על רמב״ן על התורה (דרך האמת) ועל הזוהר שהולך באותו הדרך. אף על פי שלומדים עכשיו פרשת בהר בחוקותי, זו באמת אותה סוגיא של ספירת העומר – כי שמיטה, יובל וספירת העומר כולם מהלך אחד.
הפסוק “וספרת לך שבע שבתות שנים”
הפסוק אומר: “וספרת לך שבע שבתות שנים, שבע שנים שבע פעמים”. רבינו בחיי שואל: למה הפסוק צריך להאריך כל כך? שבע שבתות שנים – הרי זה יוצא שבע שנים שבע פעמים, כל אחד יכול לחשב בעצמו! התשובה: הפסוק רוצה להוציא שלא תספור סתם שבע שנים. תספור את המדרגה שנקראת “שבע שנים שבע פעמים” – את מדרגת שמיטה ויובל תספור, לא סתם ספירה.
הרמב״ן ואבן עזרא
אבן עזרא אומר שכאן כתוב “סוד ימות עולם רמוז במקום הזה”. הרמב״ן בדרשתו “תורת ה׳ תמימה” מביא את אבן עזרא ונותן לו מחמאה נוראה: “ואין בספריו דבר המורה על קבלתו הטובה יותר מזה” – אין מקום טוב יותר שבו רואים שאבן עזרא קיבל נכון.
(דיון צדדי: קשר הרמב״ן עם אבן עזרא)
לרמב״ן, כפי שכותב בהקדמתו, “חתיכות מגולה ואהבה מסותרת” עם רבי אברהם אבן עזרא. הרבה פעמים הוא מבקר אותו – שאבן עזרא כותב סודות אבל לא הבין בעצמו את סודותיו. אבל כאן הוא נותן לו הסכמה: אבן עזרא הבין נכון את סוד שמיטה ויובל, שהוא סוד ימות עולם, שהוא אותו סוד של ספירת העומר, אותו סוד של מצוות אחרות שהולכות עם ספירה דשבעה – בפרט שתי המצוות שהולכות עד 49.
—
החלק הפרטי של כל נשמה
אחד הדברים שכתוב בספרים, בפרט באריז״ל בנוגע לספירת העומר: אדם צריך למצוא את דרכו הפרטית – את פרטיותו בתורה, ביהדות, בעבודת ה׳. זה נקרא בספרים החלק – הסיבה שבגללה הנשמה ירדה לעולם הזה.
כשאדם לא יודע את חלקו, הוא מבולבל. כשאדם מגיע ל“לכך נוצרתי” – זו גאולה פרטית, גאולה גדולה. באופן כללי כל אחד יכול לומר “לכך נוצרתי” – להיות יהודי ישר, אדם טוב, לשלוט בהתפעלויות שלו, לתקן את ניצוצותיו. אבל לדעת אילו הם חלקיך – זו כבר גאולה גדולה.
ספירת העומר – הדרך למצוא את החלק
אחת מכוונות ספירת העומר לפי האריז״ל היא למצוא את החלק. האריז״ל אומר: אם מישהו יודע את שורשו, יכניע את עצמו לפי שורש נשמתו. אבל הפשט העמוק יותר הוא: דרך דרך ספירת העומר מוצאים את זה.
—
סוד קרבן מנחה
מקובל (ויש ראיות על כך, בין היתר ישמח משה אומר בערך כך): הנושא של קרבן מנחה הוא – לקבל תשובה (תשובה במובן של מענה). לכל קרבן יש תפקיד; קרבן מנחה הוא איך דורשים את ה׳.
הראיה: מנחת סוטה ומנחת העומר
סוטה – יהודי יש לו ספק, הוא לא יודע אם היא נטמאה או לא. זה ספק בהלכה, או ספק בחיים – הוא לא יודע אם להתגרש או לא, ספקות בעבודת ה׳, ספקות בדרך החיים. הדרך לקבל תשובה נקראת להביא מנחה. זו הפעולה של מנחה.
לכן כל קרבן ציבור בא עם מנחות – הכהן, כמנהיג ישראל, צריך לדעת מהמנחה איך להתנהג בהנהגת הכלל והפרט באותו יום.
מנחת העומר – מנחה כללית
מנחת העומר היא מנחה מיוחדת, מנחת ביכורים, שכל כלל ישראל מביא פעם אחת. הזוהר מוסיף שזו בדיקה לאשת חיל, לשכינה – לבדוק אם חלילה נטמאה: “וטמא נפש ונקתה ונזרעה זרע”. מקרבן מנחת העומר הזה סופרים 49 יום.
—
יציאת מצרים = כללות, ספירת העומר = פרטים
יציאת מצרים פירושה כללות – כל יהודי יוצא ממצרים, הוא רוצה להגיע לגאולתו, אבל עדיין אין לו גאולה יותר מזה.
ספירת העומר פירושה פרטים – מוצאים חלקם בחיים. כל יהודי מוצא דרך זה שהוא מרחיב את ענין מנחת העומר, הוא סופר 49 – שבע פעמים בשבע. אפשר לומר כאילו כל יהודי שייך באמת ליום ספירה אחד.
למה כל אחד סופר את כל ה-49?
כי כל ישראל ערבים זה בזה. כמו שהאריז״ל אומר על וידוי: אם מישהו לא יודע איזה חטא הוא שלו, הוא אומר וידוי כללי – אשמנו בגדנו – כל האותיות. לא כל אחד עשה את כל החטאים, אבל בתוך כלל ישראל אומרים וידוי כללי כדי שיזכור מה הוא עשה. אותו דבר בספירת העומר.
האריז״ל: 49 מיני שערי דינים
האריז״ל אומר: יש 49 מיני שערי דינים – 49 מיני בעיות בעולם. אם מישהו יודע מהו שורש הנשמה שלו, הוא לא צריך לומר את כולם – אלא אחד. אבל בסידור הכניסו את כולם, למי שלא יודעים.
—
גאולה פרטית – איזה יום הוא יומך?
המושג עמידה על דעתו – זו גאולה פרטית. איזה מהימים של הספירה הוא באמת שלך? יש מחלוקת ראשונים אם ספירת העומר היא 49 מצוות או מצוה אחת. לפי הפנימיות אפשר להבין: בעצם יהודי צריך לספור רק יום אחד – את יומו. כל היהודים ביחד, כל אחד סופר את יומו, ויוצא שכל הספירה נספרה על ידי שותפות של כלל ישראל.
מזה יוצא רמז: כששוכחים יום ספירה, נוהגים שממשיך לספור בלי ברכה – כי הוא לא יודע איזה יום הוא יומו האמיתי, ואולי דווקא את אותו יום שכח. אבל אם מישהו יודע איזה יום הוא שלו, הוא בעצם פטור מכל שאר הימים, והוא יכול לספור בברכה את אותו יום אפילו כששכח ימים אחרים. (זה רק רמז, לא הלכה למעשה, אלא לפי קבלה.)
—
קנין הליכה – שני פירושים
הפירוש הראשון: עלייה ממדרגה למדרגה
אדם צריך להיות הולך כדי לזכות להיות חלקו בתורה. ההבדל בין אדם, מלאך ובהמה הוא – אדם משתנה, עולה ממדרגה למדרגה. זה אותו ענין כמו ספירת העומר, שבה עולים ממלכות שבמלכות עד בינה שבבינה. (הזוהר הולך על הסדר הזה; בסידור כתוב סדר הפוך, אבל זה לא המקום להאריך.)
הפירוש השני: ללכת עם התורה
הליכה פירושה איך הולכים עם התורה. איך אדם מוצא את חלקו בתורה? רק כשהוא הולך עם זה, הוא חי עם זה, הוא מכניס את התורה לכל מהלך החיים שלו – “בהתהלכך תנחה אותך, בשכבך תשמור עליך, והקיצות היא תשיחך.” הוא צריך לשלב את התורה בכל הליכתו, בדרכו שלו – “לך לך בדרך”, “בדרכו.”
—
תשובה על הקושיא של רמזים “שרירותיים”
כשטוענים שרמזים, גימטריאות, צירופים הם שרירותיים – “יכול להיות אחרת, תוסיף, תוריד” – התשובה היא: זו ההליכה שלי. אני לא מדבר על דבר כללי שכל העולם חייב להיות כך. אני מדבר על הדרך שלי, ודרך זה אני מוצא את חלקי בתורה – אילו מצוות אני צריך לעשות יותר, אילו חלקי עבודה, אילו דרכים של לימוד, עם אילו אנשים, באיזה מקום. זה סוד ההליכה.
—
הקמפיין וספירת העומר – קשר פנימי
זה לא במקרה שכבר שלוש-ארבע-חמש שנים המנהג שכל שנה בערב שבועות עוסקים בהקמת היסוד הכלכלי של בית המדרש. ההלכה אומרת: דבר טוב שנהג שלוש פעמים נעשה נדר – זה אומר שכשאדם רואה שמשהו חוזר, זה סימן שכאן טמון חלקו.
לעשות את הקמפיין בימים שבין ל״ג בעומר לשבועות, במחצית השנייה של ספירת העומר – זה מראה שכאן טמון משהו. וזה קשור לב׳ סיון – יום ההולדת – שחל באותה תקופה. זה לא “אולי” – צריך להוציא את זה.
מחצית שנייה של הספירה – בחינה חדשה
בספרי קבלה (עבודת ישראל ואחרים) כתוב ששבועיים האחרונים של הספירה, אחרי ל״ג בעומר, הם בחינה חדשה, מחצית שנייה.
—
רמב״ן על “ושבתה הארץ שבת לה׳” – שמיטה, שבת ויובל
פירוש רש״י
רש״י שואל: מה פירוש “שבת לה׳”? הארץ נחה – בשבילך, הקב״ה? רש״י עונה: “כשם שנאמר בשבת בראשית” – כמו ש״ויקחו לי תרומה” פירושו “לי לשמי”, לכבוד, כך גם “שבת לה׳” פירושו לכבוד ה׳, לשמה. שמיטה היא לכבוד ה׳, כמו שבת בראשית.
קושיית הרמב״ן על רש״י
הרמב״ן לא מבין את פירוש רש״י. כל דבר הוא לשם ה׳ – עבודה, מצוות, הכל. למה צריך לכתוב דווקא כאן? הרמב״ן רואה שהדרך שבה התורה מניחה מצוה, איך היא מספרת אותה, מוציאה את הסוד, הפנימיות – אפילו כשהתוכן זהה. “שבת לה׳” חייב לומר משהו ספציפי.
פירוש הרמב״ן – “לה׳ הגדול”
הרמב״ן אומר: הספרי מתכוון ששמיטה ושבת הולכות על אותו מהלך, עם הבדל אחד: שבת מצביעה על “שיתא אלפי שנין הוי עלמא” – שבעת אלפי השנים של העולם. אבל יובל מצביע על מדרגה גבוהה יותר – חמישים שערי בינה.
“שבת לה׳” פירושו לא סתם “לה׳” – אלא “לה׳ הגדול”. מה פירוש “ה׳ הגדול”? יש השגה, ספירה, מידה של הקב״ה שנקראת “האל הגדול.” מכלל דאיכא קטן – יש “ה׳ הקטן” כביכול, קטנות, השגה קטנה. “ה׳ הגדול” פירושו גדלות ה׳ – הקב״ה עצמו יש בו גדלות. האריז״ל קורא לזה מוחין דגדלות; הרמב״ן קורא לזה ספירת התפארת; הרשב״י – ספירת הבינה.
על זה כתוב: “בשבועה אמרתי, מזמור שיר לעתיד לבוא, שיקבלו שבת מנוחה לחיי העולמים.” חיי העולמים – זה “ה׳ הגדול.” לא סתם “שבת לה׳” אלא “שבת לה׳ הגדול” – בחינת שבת הגדול, הרמות הגבוהות, גבוה יותר מהשבת הרגילה.
(הערת צד: חשבונות יהודיים)
כשסופרים דברים – גם בענינים מעשיים כמו הקמפיין – צריך לשמוע שמספרים יהודיים, חשבונות יהודיים כבר נעשו כדי להגיע למהלך. יש סוד, מבנה, מבנה עליון שעליו עומד הכל – כמו “שבע שנים שבע פעמים” שמצביע על שבע הספירות, על שבעת ימות עולם.
—
קושיית הרמב״ן: למה שמיטה כל כך חמורה?
הרמב״ן מעלה קושיא חדה: לכל מצוה יש מדרגה משלה של שכר ועונש – יש חייבי כריתות, חייבי מיתות בית דין, מלקות וכו׳. בדרך כלל זה הגיוני – מצוות שהן יותר חמורות יש להן עונש גדול יותר. אבל שמיטה? לשמיטה אין חיוב מיתת בית דין, אין כרת – זה בסך הכל לאו, מי שאוכל פירות שמיטה עובר על לאו. ובכל זאת התורה אומרת שעל שמיטה בא גלות – “אז תרצה הארץ את שבתותיה” – וזה גם מובא בנביאים. מה כל כך חמור בלאו שאין לו עונש כבד, שבגללו יבוא גלות?
תירוץ הרמב״ן: שמיטה היא יסוד האמונה – בדיוק כמו שבת
הרמב״ן עונה: שמיטה היא לא סתם מצוה – היא מיסודי התורה. בדיוק כמו שבת: לשבת יש חיוב סקילה, מחלל שבת הוא כגוי, כי שבת מצביעה על יסוד האמונה של חידוש העולם – שהקב״ה ברא את העולם. על זה הכל מסתובב, לכן שבת כל כך חמורה. הרמב״ן מביא זאת מהרמב״ם.
אם כך, אומר הרמב״ן, שמיטה היא גם רמז לחידוש העולם – על אותו יסוד. אבן עזרא אומר ששמיטה רומזת על כך שהעולם יפסיק שבע פעמים, ויכנס ליובל, והכל חוזר למקור. מפני שזה רומז על יסודי האמונה, לכן זה כל כך חמור.
(הערה מתודולוגית על הרמב״ן)
כאן טמונה נקודה מעניינת: הרמב״ן שואל קושיא על פי פשט ועונה תירוץ על פי סוד. הוא עושה זאת הרבה פעמים. כי הרמב״ן באמת הבין שכשהוא אומר “סוד” הוא לא מתכוון לסתם קבלה נוספת – הוא מתכוון שאת התורה לא מבינים באמת בלי מושגים ויסודות מסוימים שנותנים הגיון לדברים. זה “דרך האמת” – לא סתם סוד, אלא הפשט האמיתי.
—
איזה סוג עונש הוא גלות? – חקירה יסודית
בתורה יש רמות שונות של עונשים – מיתה, מלקות, כרת. איזו רמה היא גלות? התשובה: גלות היא לא רמה במערכת הרגילה של עונשים. גלות היא משהו אחר לגמרי.
רואים שגלות באה על עבודה זרה, על עבירה על כל התורה כולה, אבל גם על שמיטה. הרמב״ן מביא את המשנה באבות: “גלות בא על” – עינוי הדין, שמיטת הארץ וכו׳. מה המשותף?
גלות היא לא עונש – זה “אי-סנכרון” עם המחזור הגדול
היסוד: כשמדברים על גלות, לא מדברים על עונש רגיל על עבירה רגילה. יש מחזורים גדולים יותר בעולם – לא כל דבר קשור ל״עשיתי היום מצוה או עבירה.” גלות וגאולה – זה סוד הקץ, סוד כל הנושא. אין שום עבירה בודדת שחייבים עליה גלות. אדם יכול לעשות הרבה עבירות ועדיין לא יקרה גלות, והוא יכול לעשות עבירות קטנות יותר ולהידרש ללכת לגלות.
גלות קורה כשאדם “לא מסונכרן” עם המחזור הגדול – הוא מנותק מהסדר הכללי.
—
המשל של אדם פרטי – גלות ברמה האישית
כדי להבין את הענין מובא משל של אדם פרטי: אדם גדל במשפחה, בקהילה, במקום. איזו עבירה גורמת לכך שהוא יצטרך לעזוב את עירו? גט הוא סוג של גלות – “ויגרש את האדם” – לשון לגרש אישה, יציאה מגן עדן. אין עבירה ספציפית שעושה את זה. אדם יכול לעשות עבירות גדולות ולהישאר במקומו, ועבירות קטנות יותר יכולות לזרוק אותו החוצה.
איזה סוג עבירות מביאות גלות? – אלו שפוגמות בדבר עצמו. בדיוק כמו בסוטה: אישה שהולכת עם גברים זרים – אולי זו לא העבירה הגדולה ביותר ברשימה, אבל אם אתה רוצה להיות בבית הזה, אתה חייב להתאים לסדר של המקום. אם אתה עושה דברים שעושים אותך “לא מסונכרן” עם הסדר הנכון, אתה לא שייך שם.
גלות היא גם תיקון – “משנה מקום משנה מזל”
גלות מכפרת עוונות. במקום החדש אין את הבעיה. הוא הסתכסך עם המשפחה, עם הקהילה – הוא הולך לעיר שנייה, משנה מקום משנה מזל. מה פירוש “מזל”? מזל פירושו המחזור שאדם מסונכרן איתו – המחזור הגדול יותר שבו הוא חי, כמו שמיטה, כמו יובל.
—
יסוד הרמב״ן: בארץ ישראל שולט מחזור השכינה/בינה
בארץ ישראל שולט המחזור שנקרא שכינה, שנקרא בינה, שנקרא מחזור שמיטה ויובל. הסתכסכת עם זה – “הארץ תקיא אתכם” – המחזור עצמו זורק אותך החוצה. אתה הולך למקום שני שבו יש מחזור אחר, ושם תמצא עצה.
זה מה שהרמב״ן מתכוון כשהוא מדבר על ימות עולם – מששת ימי בראשית עד עולם הבא, כל הסדר של 49,000 שנה. זה דבר כללי, לא סתם עונש על עבירה – זה המחזור.
—
הזוהר בבהר: עבד יוצא בשמיטה – ולשון הרמב״ן
הזוהר בפרשת בהר אומר שעבד יוצא בשמיטה וביובל. ביובל – כן, זה אנחנו יודעים. אבל בשמיטה? על פי ההלכה עבד יוצא אחרי שש שנים כשהוא נעשה עבד, לא בשמיטה! זו אחת מרשימת קושיות שהיו לאנשים על הזוהר – שזה לא מתאים להלכה.
אבל – **הרמב״ן עצמו כות
ב בפירוש: “גם העבד יש לו שמיטה ויובל.” הרמב״ן לא מתכוון שעבד הולך ממש הביתה בשמיטה – את ההלכה הוא יודע. הוא מתכוון שזה אותו רעיון – יציאת העבד אחרי שש שנים היא השמיטה שלו**, המחזור האישי שלו.
—
ההבדל: מחזורים כלליים ומחזורים פרטיים
כאן חוזר היסוד מההתחלה: כמו שיש מחזור בכללות (שמיטת העולם), יש מחזור בפרטיות (שמיטת עצמו). כשאדם “לא מסונכרן” עם עצמו, הוא בגלות – לא מארץ ישראל, אלא ממשפחתו, מנפשו שלו אפילו – הוא מבולבל, עצותיו לא עובדות, הוא צריך למצוא מחזור אחר שעובד עבורו. זו בחינת עבד שיוצא בשמיטה – השמיטה שלו.
—
הקשר לל״ג בעומר
זה גם ענין ל״ג בעומר: אדם כביכול סיים ספירה בשלושים ושלושה. מנהג האבלות של הספירה מסתיים בל״ג בעומר לפי מנהג אשכנז. למה? כי אנחנו סיימנו. מי שעשו את המנהגים הבינו שיש מנהגים שונים בספירה – יש שמתחילים אז, יש שמתחילים אז – כי לכל אחד יש את הספירה שלו, כמו עבד שיוצא בשמיטה – לא שמיטת העולם, אלא שמיטת עצמו, שלו.
זה גם מסביר למה יש כל כך הרבה מנהגים שונים בספירת העומר – אחד מתחיל אבלות אז, השני אז – כי כל אחד מבין מתי הספירה שלו, מתי המחזור האישי שלו מתחיל ומתי הוא מסתיים.
—
סוד שמיטה ויובל – כלליות ופרטיות: שלוש מדרגות
זה סוד שמיטה ויובל בשלוש מדרגות:
1. ארץ ישראל כותבת את השמיטה הכללית – המחזור הקוסמי הגדול.
2. לכל עבד היא כותבת את השמיטה הפרטית – השחרור האישי שלו.
3. לכל יהודי היא כותבת שיש לו את המחזורים שלו – ואם הוא נופל החוצה, הוא צריך שיהיה לו דרך חזרה פנימה.
זה קשור למה שלמדנו קודם על שבעת ימי טהרתו – שהאדם חוזר לשבעת הימים שלו שהוא יכול לתקן, יש לו מסגרת של עבודה בימים.
בדיוק למה זה כך – זה עדיין שיחה נפרדת. אבל זה הסדר – העבודות שלנו שאנחנו עושים בימים.
תמלול מלא 📝
ספירת העומר, שמיטה ויובל, והסוד הפנימי של מנחת העומר
הקדמה: סדר השיעורים
רבותי, היום ערב שבת קודש בהר בחוקותי.
אמרנו שסדר השיעורים שלנו הוא להוציא הבנה פנימית יותר ממה שאנו לומדים ביום חמישי וביום רביעי בשיעורים של שמונה פרקים, מענייני תיקון המדות, להוציא ביום שישי על פי דרך הזוהר, על פי דרך הקבלה.
הפנימיות הדברים של הקמפיין
אנו צריכים עכשיו גם להוציא, השבוע היו השיעורים, אולי אי אפשר לקרוא להם שיעורים, אבל העבודה העיקרית השבוע והשבוע הבא היתה על הקמפיין שאנו מנהלים כדי לקיים את בית המדרש שנה שלמה. ובוודאי יש בזה גם את פנימיות הדברים, הרי לא יכול להיות שאין כאן פנימיות הדברים. זה דבר אחד.
הסוגיא של ספירת העומר
הדבר השני הוא, שהרי אנו לומדים כאן את הסוגיא של ספירת העומר, בנוי על לימוד הרמב״ן על התורה, דרך האמת, והזוהר שהולך באותו הדרך, בנוי על זה, או שניהם, יש אולי חילוקים, צריך עדיין להגיע לזה אם הגענו. אבל אנו הולכים באותה סוגיא, וזה עכשיו הזמן שלה.
פרשת בהר בחוקותי וספירת העומר: סוגיא אחת
אפילו שלומדים עכשיו פרשת בהר בחוקותי, לומדים אנו את הרמב״ן על התורה אחר הזוהר, שזו באמת אותה סוגיא של ספירת העומר.
הפסוק “וספרת לך שבע שבתות שנים”
“וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים”.
אומר רבינו בחיי, מדוע הפסוק צריך להסביר לנו כך? שבע שבתות שנים יוצא שבע שנים שבע פעמים, אני יכול לחשב בעצמי, מי שיודע מתמטיקה, יכול לחשב בעצמו.
אלא אומר רבינו בחיי, כאן מתכוון הפסוק להוציא שלא תספור סתם שבע שנים, תספור את המדריגה שנקראת “שבע שנים שבע פעמים”, ואת המדריגה שנקראת שמיטה ויובל, אותה תספור, לא סתם לספור. זה מה שרבינו בחיי אומר על כך שהפסוק מאריך, ולכאורה הוא לומד כך פשט.
האבן עזרא והסוד ימות עולם
והרמב״ן שאמר שכאן כתוב, באבן עזרא, שהוא אומר שכאן כתוב סוד ימות עולם רמוז במקום הזה.
הרמב״ן בדרשתו תורת ה׳ תמימה אומר שהוא מביא את הקטע הזה מאבן עזרא והוא אומר “ואין בספריו דבר המורה על קבלתו הטובה יותר מזה”. לרמב״ן פעמים רבות יש לו, כמו שכתוב בהקדמתו, “חתיכות מגולה ואהבה מסותרת” עם רבי אברהם אבן עזרא, וכאן הוא נותן לו מחמאה נפלאה.
היחס של הרמב״ן עם אבן עזרא
יש לו גם ויכוח עם רבי אברהם על סודותיו, רבי אברהם כותב סודות, פעמים רבות הוא אומר שהוא לא הבין בעצמו את סודותיו שלו, ולמה הוא לא מבין כאן את הסוד, וכדומה.
כאן אומר הרמב״ן שהקטע הזה מאבן עזרא אין מקום טוב יותר שבו אתה רואה שאבן עזרא באמת קיבל את הקבלה, במילים אחרות, זו הסכמה של רמב״ן על קבלת רבי אברהם אבן עזרא. קבלת רבי אברהם אבן עזרא היתה נכונה, כי הוא הבין נכון את הסוד של שמיטה ויובל, שזה הסוד של ימות עולם, שזה אותו סוד של ספירת העומר, אותו סוד של מצוות אחרות שהולכות עם ספירה דשבעה, אבל בפרט שתי המצוות שהולכות עד ארבעים ותשעה, כמו שלמדנו בשבוע שעבר.
הקשר בין הקמפיין לספירת העומר
כל הדברים האלה קשורים. הרי זה לא בחינם שהסדר שלנו הוא לא מהיום, כבר שלוש, ארבע, חמש שנים אני חושב, שבכל שנה ערב שבועות אנו עוסקים בהעמדת היסוד הממוני, היסוד של היסוד הפיננסי של בית המדרש שלנו על שנה שלמה. זה נעשה יותר ויותר שזה הזמן של זה, אבל זה כבר מנהג ישן של כמה שנים של בית המדרש שלנו, שלנו.
דבר טוב שנהג שלוש פעמים
וכשיהודי רואה, יהודי רואה הרי את ההלכה, דבר טוב שנהג שלוש פעמים נעשה נדר. מה זה אומר שזה נעשה נדר? הפירוש הוא שכשאדם רואה, זה קשה ל… מבני אדם, אחד הדברים שכתוב בספרים, בפרט אפילו בספירת העומר, כתוב באריז״ל, אדם צריך למצוא את דרכו הפרטי, את חלקו הפרטי בתורה, את חלקו הפרטי ביהדות, את חלקו הפרטי בחיים, בעבודת השם.
החלק של כל נשמה
הספרים קוראים לזה החלק, הסיבה שהנשמה ירדה, הסיבה שהנשמה נמצאת כאן בעולם הזה. צריך לדעת לשמוע את החלק, צריך לדעת לשמוע את הדבר, אחרת אדם מבולבל.
גאולה פרטית: “לכך נוצרתי”
כל עוד אדם… זו גאולה פרטית, גאולה פרטית גדולה, לא פסח, לא שבועות, מתן תורה. חלק גדול מגאולה פרטית הוא כשאדם יודע “לכך נוצרתי”.
זה ה… באמת באופן כללי כל אחד יכול, זו לא חכמה לומר “לכך נוצרתי” להיות יהודי ישר, להיות אדם טוב, למשול בהתפעלותו, לתקן את התיקונים והניצוצות שהם חלקו, איך שרוצים לומר את זה. אבל לדעת אילו הם החלקים שלך, מה באמת החלק, זו גאולה גדולה לאדם.
ספירת העומר והמציאת החלק
ואחת הכוונות של ספירת העומר, באריז״ל, היא למצוא את זה. לא ממש למצוא את זה, אם מישהו יודע, הוא צריך להכניע עצמו לפי שורש נשמתו. אבל אני מפרש שאם כך זה אומר שדרך הדרך של ספירת העומר מוצאים את זה.
הסוד של קרבן מנחה
אני לומד גם שזה הסוד של מנחת העומר. אני חושב שהיה שיעור על זה לפני שנתיים או אז. מנחה יש לי קבלה, אני כבר לא יודע מאיפה, אבל יש לי קבלה, מקובל בידינו, ומצאתי על זה אחר כך ראיות, אני חושב שהישמח משה אומר בערך כך, ומצאתי ממש ראיות במפרשים, אני לא זוכר עכשיו, אבל מקובל בידינו שהנושא של קרבן מנחה, קרבן מנחה נעשה כדי לקבל תשובה.
הפעולה של קרבן מנחה
כל קרבן יש לו תפקיד מסוים שהוא עושה. קרבן מנחה הוא איך שדורשים את השם.
אה, הראיה היא “אחרי תשובה”, היא ממנחת סוטה ומנחת העומר. אני לא צריך ראיה גדולה יותר.
מנחת סוטה: ספק בהלכה ובחיים
כשיהודי יש לו ספק, ספק בהלכה אפילו, כמו סוטה, הוא לא יודע אם היא נטמאה או לא, או גם ספק בחיים, הוא לא יודע אם הוא צריך להתגרש או לא, ספק. או יהודי יש לו ספקות אחרים, ספקות בעבודת השם, ספקות בדרך החיים, יש על איך לקבל תשובה, והדרך נקראת מנחה, להביא מנחה.
מנחה, הסגולה של מנחה, לא הסגולה, הפעולה של מנחה היא לקבל את התשובה. זה הסוד של קרבן מנחה, ועל זה יש קרבן ציבור, כל קרבן בא עם מנחות ציבור, כבר, כל קרבן באמת בא עם מנחה ונסכה, לכל קרבן יש, אמת בוודאי כל קרבן ציבור, הכהן צריך הרי להיות מנהיג ישראל, הוא צריך לדעת מקרבן המנחה איך להתנהג, איך להתנהג בהנהגת הכלל והפרט באותם ימים.
מנחת העומר: מנחה כללית
ובפרט יש קרבן שנקרא מנחת העומר, שנקרא קרבן מיוחד, מנחת ביכורים, שהכלל מביא. אפשר אפילו לשאול, הרי נפסק שכל יהודי צריך להביא ביכורים, אמת משבועות, שביכורים מפירות האילן קוראים להם החכמים, מביא באמת כל יהודי בנפרד, אבל את מנחת העומר למדו החכמים מקרא מלא, מביא כל יהודי, מביא רק כלל ישראל פעם אחת. אבל זו מנחה כללית, מנחת העומר, כמו מנחת סוטה, והזוהר משווה את זה שזו בדיקה לאשת חיל, לשכינה, לבדוק אם חלילה יש בנו, אם נטמאה, וטמא נפש ונקתה ונזרעה זרע.
יציאת מצרים = כללות, ספירת העומר = פרטים
והפירוש הוא שקרבן מנחת העומר מזה סופרים 49 יום.
הפירוש הוא כך, שהכלל, כל יהודי בתוך כלל ישראל יוצא ממצרים, הוא רוצה הרי להגיע לגאולתו, אבל אין לו עדיין גאולה יותר, הוא יכול רק מכללים, למדנו קודם, יציאת מצרים פירושה כללות, ספירת העומר פירושה פרטים.
מה זה פרטים?
מה זה פרטים? שמוצאים חלקם בחיים, כל יהודי מוצא דרך מה שהוא מרחיב את הענין של מנחת העומר, הוא סופר מזה 49, שבע פעמים בשבע, ואפשר לומר כאילו כל יהודי שייך באמת ליום ספירה אחד, כך אפשר לומר.
כל ישראל ערבים זה בזה
אדרבה, כל אחד צריך לספור את כל 49 הימים, זה פשוט כי כל ישראל ערבים זה בזה, אם אחד לא יודע, כמו שהאריז״ל אומר על דברים אחרים, שאם אחד לא יודע הוא אומר וידוי, שיש וידוי לכל צדיק אלף בית, למה? כל אדם חטא הרי רק באחד, רוב בני אדם לא עשו את כל אשמנו בגדנו, וזה באמת דברים כלליים, אבל על חטא זה פרטים, לא כל אחד עשה את האחר, אבל בתוך כלל ישראל, אם אחד לא יודע אומרים וידוי כללי, הוא יזכור מה הוא עשה. זו אותה בחינה ספירת העומר.
ה-49 מיני שערי דינים
אבל באמת, האריז״ל אומר אם אחד יודע, האריז״ל אומר שיש 49 מיני שערי דינים, מיני בעיות שיש בעולם, אם אחד יודע מה שורש נשמתו, לא צריך לומר את כולם, צריך רק לומר אחד, ובסידור הכניסו את כולם, ואנחנו הבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו דבר “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה”, בדיוק כמו שאצל אדם יש מיני מדות שונות, יש גם אצל הקב״ה, או הדברים העמוקים יותר שהמקובלים אומרים, שאדם שמתנהג במדות החסד הוא מעורר אצל הקב״ה את מדות החסד.
הקמפיין בימים שבין ל״ג בעומר לשבועות
לעשות את הקמפיין בימים שבין ל״ג בעומר לשבועות, במחצית השנייה של ספירת העומר. נראה שכאן טמון משהו. אני באמת נולדתי בתקופה הזו, ב׳ סיון נולדתי, אז נראה שזה הגיוני אולי מצד הכוונה. צריך להוציא את זה, זה לא אולי.
קנין הליכה: איך מוצאים את החלק שלו בתורה
שני פירושים בקנין הליכה
ועל זה עוזר קנין ההליכה. זה הפירוש, הוא אומר תורה כזו על הליכה מתמדת. ואבא שלי הוסיף שהוא פירש כך, ואני רוצה לפרש אחרת, על פי אבי הקדוש, מה הפנימיות, מה המילה של זה קנין הלכה, קנין הליכה, מה הענין של הליכה, שהוא לא מתכוון סתם למשהו דבר, הוא אמר משהו דבר למדני, קנין הליכה.
הפירוש של אבא: אדם צריך להיות הולך
אבל אבא שלי טען שעל פי פנימיות מה שהוא מתכוון הוא, שאדם צריך להיות הולך, כדי שאדם יזכה לחלקו בתורה הוא צריך להיות הולך, שכתוב בכל הספרים, ההבדל בין אדם למלאך ובהמה, אדם משתנה, אדם הוא הולך, אדם הוא לא תמיד אותו דבר, אדם עולה ממדריגה למדריגה.
זה בוודאי אותו ענין כמו ספירת העומר, עולים ממדריגה למדריגה, ממלכות שבמלכות עד בינה שבבינה, הפשט של זוהר שהולך על הסדר הזה, בסידור כתוב סדר הפוך, אבל לא עכשיו הזמן להאריך בזה. וזה הוא פירש.
הפירוש שלי: הליכה פירושה ללכת עם התורה
אני רוצה לפרש קצת אחרת, אני חושב קצת אחרת, שהליכה, הליכה, או איך שההלכה היא, ההליכה זה איך הולכים עם זה. איך יודע אדם מה החלק שלו בתורה? בוודאי צריך את מה שהוא עולה, אין סתירה.
גאולה פרטית: איזה יום הוא היום שלך?
אבל איך יודע אדם, העמידה, זה נקרא הגאולה הפרטית, גאולה פרטית, היה שיעור על גאולה פרטית וגאולה כללית לפני פסח, גאולה פרטית היא מה שאני אומר שלי, העמידה על דעתו, מה התפקיד שלו, איזה מהימים של הספירה הוא באמת בשבילו?
מחלוקת ראשונים והפירוש הפנימי
תרגום לעברית
כן, יש מחלוקת ראשונים אם זה ארבעים ותשע מצוות או מצוה אחת, אני יודע את כל המחלוקת, לפי הפנימיות אפשר להבין זאת, כאילו בעצם היהודי צריך רק לספור יום ספירה אחד, זה שאפשר לומר כאילו אם אותו אדם היה יודע איזה יום הוא יומו, היה צריך לספור רק אותו יום, וזה שותפות, כל יהודי, כל כלל ישראל ביחד, הוא סופר, אני סופר את יומי, אתה סופר את יומך, זה חכמה, יוצא שכל אחד ספר את כל הספירה. ואת שאר הימים הוא יכול לשכוח.
ההלכה של שכחת יום – רמז
מה שנוהגים לפי הפוסקים לפחות שאם שכח יום אחד אינו סופר עם ברכה, כי אתה לא יודע איזה יום הוא יומך באמת לספור, ממילא אם אתה לא יודע, יכול להיות שדווקא אותו יום שכחת, מי שיודע איזה יום הוא יומו לספור, אז ימים אחרים כששכח, לפי דעתי, לפי הקבלה, אני לא רוצה לומר הלכה, אבל לפי הרמז יוצא, אני אומר זאת רק בדרך שיוציאו זאת, לפי הרמז יוצא שהוא לא צריך לספור, הוא לא צריך לפחד, הוא יכול לספור עם ברכה אותו יום, כל שאר הימים הוא בעצם פטור, זה רק רמז כזה זה לעומת זה, כח הנ״ל לעניות דעתי בהשגותי.
איך מוצאים את חלקו בתורה
אז מה אני חושב? שאיך אדם מוצא את חלקו בתורה? רק אם הוא הולך עם זה. מה זה אומר הוא הולך עם זה? הוא הולך עם הפירוש והוא חי עם זה, שהוא הולך בדרכו, “בדרכו”, “לך לך בדרך”, כמו שהגמרא אומרת, “לך לך בדרך ולא בדרך מצוה”.
אם אחד הולך רק בדרך מצוה, אז הוא עושה את כל המצוות, תרי״ג מצוות, בוודאי זו ההליכה של יהודי באופן כללי. אבל מי שרוצה למצוא את דרכו בתורה, צריך לקחת איתו את התורה, “בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך”. הוא צריך לנסות להכניס, לשלב, לשלב זו מילה קצת קטנה, להכניס את התורה לכל הליכתו, לכל מהלך חייו, לפי איך שהוא הולך, הוא הולך עם זה.
התשובה על הקושיא של רמזים “שרירותיים”
וצריך להבין כאן, יש כאן בעיה כשאנשים אומרים, “אוקיי, אתה אומר רמז, אתה צריך לעשות קומבינציה, ושב ואל תעשה, עשית גימטריה עם רמז, זה שרירותי, זה יכול להיות אחרת, תוסיף, זה יכול להיות אחרת”.
על מי מדברים? זו ההליכה שלי, אין לי הליכה אחרת, אני לא מדבר על כללי שכל העולם חייב להיות כך, אני מדבר על ההליכה שלי איך שהיא, ורק בבחינה כזו אני מוצא את חלקי בתורה, אני רוצה לדעת אילו מצוות אני צריך לעשות יותר, אילו חלקי עבודה, אילו חלקי תורה, אילו דרכי לימוד, עם אילו אנשים ללמוד, ובאיזה מקום ללמוד, וכו׳ וכו׳. זה הסוד של הליכה.
המחצית השנייה של הספירה – בחינה חדשה
זה כך, איך זה מתחבר לנושא של הימים של הזמן, התקופה, המחצית השנייה של הספירה, אפשר לקרוא לזה, בספרי קבלה כתוב, בעבודת ישראל מעריך על זה, יש לך בחינה חדשה, השבועיים האחרונים בספירה, פחות או יותר אחרי ל״ג בעומר. כי ספירות, צריך, אפשר לפתוח זאת, אבל אני לא רוצה להיתקע על זה עכשיו. אני רוצה לומר עוד דבר על ההמשכות שאנחנו לומדים, על הסוגיה של הספירות שבעה והספירות ימי עולם. ואני רוצה לומר כך, אולי נחבר הכל, אבל לא צריך לפרט הכל ולחייב רק כך.
רמב״ן על “ושבתה הארץ שבת לה׳” – שמיטה, שבת ויובל
פירוש רש״י: “שבת לה׳” פירושו לכבוד ה׳
הרמב״ן, כאן בפרשה, מדבר על הפסוק “ושבתה הארץ שבת לה׳”. והרמב״ן חולק על רש״י. רש״י אומר “שבת לה׳”, “כשם שנאמר בשבת בראשית”. רש״י הבין לכאורה ש״שבת לה׳” קשה לו. מה פירוש “ושבתה הארץ שבת לה׳”? הארץ שובתת, שביתה ממש, מפסיקה לעבוד, הארץ מפסיקה בשבילך, ריבונו של עולם? מה הפירוש?
אומר רש״י, הכל הוא לה׳. כמו “ויקחו לי תרומה” – שם גם הרמב״ן חולק שזה לא אומר כך על פי קבלה – “ויקחו לי תרומה”, מפרש רש״י “לי לשמי”, זה אומר לכבוד. “לי לשמי” זה אומר לכבוד. לכבוד שבת זה לכבוד ה׳, כמו ששבת בראשית היא לכבוד ה׳. השבת שעושים כל שבוע היא לכבוד ה׳, כך גם השמיטה היא לכבוד ה׳. זה לשם ה׳, זה לשמה. זה לכאורה הפירוש הפשוט איך שרש״י הבין.
קושיית הרמב״ן: למה כתוב זה דווקא כאן?
והרמב״ן אומר, הוא לא מבין מה רש״י אומר, זה לא הפשט של המדרש. לשם ה׳, כל דבר הוא לשם ה׳. עבודה היא לשם ה׳. למה צריך לכתוב כאן לשם ה׳?
כלומר, הרמב״ן הוציא שהנוסח שכתוב בפסוקים, יש גם הרבה מאוד דברים שהפנימיות, דרך האמת, הוא שואל שאלה כזו. אפשר לומר, אוקיי, זה הפירוש, זה מה שהוא מתכוון. למה כתוב זה דווקא כאן? אה, זה יכול להיות כתוב באמת בכל מקום, וכאן זה כתוב. מה ההבדל לך? זו לא קושיה.
דרך התורה בהנחת מצוה מוציאה את הסוד
אבל הרמב״ן מסתכל, כמו שהתורה, כמו שאומר קודם רבינו בחיי, אם כתוב בתורה חשבון שלם, בטח שהתורה רוצה להוציא משהו מהדרך. דיברנו על זה בשיעורים הקודמים הרבה פעמים על זה, הדרך שבה התורה מניחה מצוה, איך היא מספרת אותה, אפילו התוכן הוא אותו דבר, מוציא את הסוד, מוציא את הפנימיות. “שבת לה׳” חייב למשהו, זה לא סתם דבר. ואנחנו צריכים לעשות זאת גם.
קשר לחשבונות יהודיים
חשבתי לומר קשר לסוגיה של ההתחלה, שכשסופרים דברים, יש מי שסופר ועושים כל מיני דרכים ושיטות והוא מדבר כל כך הרבה כסף וכל כך הרבה כסף. צריך לשמוע שהמספרים היהודיים, החשבונות היהודיים, כבר נעשו כדי להגיע למהלך מסוים. יש מהלך מסוים בזה, יש סוד מסוים בזה, יש מבנה, מבנה גבוה יותר שעליו עומד הכל. כמו “שבע שנים שבע פעמים” שמראה על שבע הספירות, על שבעת ימות עולם, וכו׳ וכו׳.
פירוש הרמב״ן: שמיטה ושבת הולכות באותו מהלך
אומר הרמב״ן, לא זה הפירוש של המדרש, לא זה הפירוש של הספרי. הספרי מתכוון בכלל למשהו אחר. הספרי מתכוון לומר כך: כשהספרי אומר ששבת היא “כשם ששנינו בשבת בראשית”, הכוונה להסביר לנו ששביעית, שמיטה עם שבת הולכות באותו מהלך, הן נוסעות על אותו מהלך.
מה זה אותו מהלך? רק עם הבדל אחד, כמו שהסברתי בשבוע שעבר, שבת, זה הענין של שיתא אלפי שנין הוי עלמא, שבעת אלפים השנה של העולם. אבל, איך אומרים, אבל יובל מראה על מדרגה גבוהה יותר שנקראת חמישים שערי בינה, שנקראת עוד מדרגה גבוהה יותר.
“שבת לה׳” פירושו “שבת להשם הגדול”
וזה הפירוש של “שבת לה׳”. “שבת לה׳”, ו״לה׳” לא אומר סתם “לה׳”, אלא הרמב״ן אומר “להשם הגדול”. צריך לחפש ולברר בדיוק מה הפירוש “להשם הגדול”.
כלומר, יש כביכול, זה מאוד מעניין. הרמב״ן גם הבין כך. יש “השם הגדול”, “השם הגדול והנורא”. מבין הרמב״ן, כביכול, לא שהקב״ה גדול. יש השגה, יש ספירה, מידה של אלוקים שנקראת “האל הגדול”. יש אדם שיש לו אל קטן, “השם הקטן” כביכול. יש “השם הגדול”, מכלל דאיכא קטן. יש לו קטנות, הוא יודע רק על מה עומדת קטנות כזו.
“השם הגדול” פירושו גדלות השם, השם עצמו יש בו גדלות. האריז״ל קרא לזה מוחין דגדלות, או הרמב״ן קורא לזה ספירת התפארת, הרשב״י ספירת הבינה.
חיי העולמים – הבחינה של שבת הגדול
“השם הגדול”, על זה עומד, אומר הוא, “בשבועה אמרתי מזמור שיר לעתיד לבוא שיקבלו שבת מנוחה לחיי העולמים”. חיי העולמים, זה ה״השם הגדול”, לא סתם “שבת לה׳”, אלא “שבת להשם הגדול”, זו בחינה של שבת הגדול, הרמות הגבוהות יותר שהסברנו בשבוע שעבר, עוד יותר גבוה מהשבת הרגילה.
שמיטה, גלות והמחזורים הגדולים יותר של העולם
קושיית הרמב״ן: למה שמיטה כל כך חמורה?
עכשיו הרמב״ן מסביר, אם כך צריך להבין מה החומר של שמיטה. זה דבר מעניין.
כל המצוות, כל מצוה יש לה שכר ועונש משלה. כתוב אמנם במשנה “שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות”, אבל רואים שמצוות אחרות יש להן רמות שונות של שכר ועונש. יש לך חייבי כריתות, חלב חייב כריתות, חייבי מיתות בית דין, וכו׳ וכו׳. כל דבר יש לו רמה משלו של שכר, של עונש. ובדרך כלל, בדרך כלל מבינים זאת, בדרך כלל זה הגיוני. מצוות שהן יותר חמורות יש להן עונש גדול יותר, וכדומה. זה איך זה עובד בדרך כלל לכאורה פשוט.
אבל כאן יש מצוה, שמיטה. שמיטה אין בה חיוב מיתת בית דין, אין בה חיוב לאו, אין בה חיוב כרת. זה בסך הכל לאו. מי שאוכל שמיטה עובר על לאו, זה הכל. ועל הלאו הזה אומרת התורה שבא גלות, “אז תרצה הארץ את שבתותיה”. כמה פעמים כתוב בתורה ובנביאים שעל הלאו הזה בא גלות.
והרמב״ן קשה, מה כל כך חמור? צריך באמת להבין, מה הפשט הפשוט? אני לא יודע מה הפשט הפשוט ברגע זה.
תירוץ הרמב״ן: שמיטה היא יסוד האמונה – בדיוק כמו שבת
אומר הרמב״ן, התירוץ הוא כך, למה בא גלות על זה? כי זה יסוד, לא סתם דבר, לא סתם מצוה, זה מיסודי התורה.
המשל של שבת
כמו שבת, כל אחד יודע שהרמב״ם הסביר כבר, או אחרים לפניו, אולי בחז״ל, שלמה החומרא של שבת? מי שמחלל שבת נקרא כגוי, ושבת יש בה חיוב סקילה, יש בה ממש חומר גדול, וסקילה היא כמו בעונשין, אבל בטוח שיש בה אפילו יותר מזה. רואים שמחלל שבת הוא כמו גוי, יש דברים שיש בהם עוד יותר מזה.
אומר הרמב״ן, הרמב״ן הסביר זאת, והוא מביא זאת מהרמב״ם, הרמב״ם אומר כתב שרומז על זה, צריך לחשוב אם זה אותו דבר שהרמב״ן הבין או אחרת, שהסיבה היא כי שבת מראה על יסוד האמונה של חידוש העולם, ועל זה מסתובב כל העולם, אז ממילא פשוט שבגלל זה שבת כל כך חמורה.
שמיטה גם מראה על חידוש העולם
אומר הרמב״ן, מבינים אם כך, שבאמת אותו דבר הוא לגבי הענין של שמיטה. אותו דבר הוא לגבי הענין של שמיטה, ששמיטה גם כן מראה על חידוש העולם.
מה פירוש חידוש העולם? ועכשיו כאן צריך להבין דבר מעניין כזה, זה מפחיד.
הערה מתודולוגית: קושיה על פי פשט, תירוץ על פי סוד
הוא אומר, הוא שואל קושיה על פי פשט והוא עונה תירוץ על פי סוד. כן, הרמב״ן עושה הרבה פעמים דברים כאלה, כי הרמב״ן באמת הוא הבין שהסוד, כשהרמב״ן אומר סוד הוא לא מתכוון סתם, יש עוד קבלה ועוד עולמות דברים. הוא מתכוון לומר שהתורה לא מבינים אותה באמת אלא כשמוסיפים מושגים מסוימים ויסודות מסוימים שהם עושים הגיון מהדברים, וזו דרך האמת, ולא סתם סוד.
אבל זה קשה. לומר שזה רמז במקובלים, אבן עזרא אומר ששמיטה היא רמז על זה שהעולם יפסיק שבע פעמים, ויכנס ליובל, והכל יחזור למקור. בגלל זה זה יסוד של אמונה, ובגלל זה מי שעובר על שמיטה הוא כל כך חמור.
זה מטורף, איך הוא יכול לומר שהטעם הוא על פי סוד, כי על פי סוד מרמז על יסודות האמונה? אני מתכוון, אני מתכוון שהתירוץ הוא שהן נכון, צריך לחשוב בדרך אחרת על זה, אבל הן נכון, במילים אחרות, אם זה היה דבר חמור, כל אחד יודע שישראל הוא שבת, כל אחד יודע ששבת כביכול, כתוב בתורה, שבת כביכול. אז ממילא מי שעובר על שבת חייב סקילה, אז דינו כגוי, אז הוא קצת אפיקורס, קצת כופר במעשה בראשית.
אבל עכשיו, הרמב״ן מסביר, הוא לא שואל, כי מה באמת האמת? שמיטה באמת אין בה חומרא של כרת ושל סקילה. מי שעובר על שמיטה לא נעשה מחלל שבת בפרהסיא, אין מחלל שמיטה בפרהסיא. אבל מה כן, התורה אומרת שכשעוברים על שמיטה בא גלות.
איזה מין עונש הוא גלות? – חקירה יסודית
איזה סוג עונש הוא גלות? איזו רמה עונש הוא גלות? צריך לשאול חקירה כזו. יש כל כך הרבה רמות של עונשים בתורה, יש מיתה, מלקות, איזו רמה היא גלות? זה כל העניין. אבל זו לא רמה.
וזה באמת מטורף, כי רואים במקומות אחרים בתורה רואים, גלות בא על עבודה זרה, על עובר על כל התורה כולה בא גלות. אבל אחר כך רואים, הוא מביא הרמב״ן מביא אפילו משנה, “גלות בא על” דברים אחרים, עינוי הדין, בגלל שמיטת הארץ. וזה בנוי על הפסוק, הוא מביא המשנה בפרק אבות, שהוא הכוונה הפסוק. אז מה הפשט? יש חטאים מסוימים שמביאים גלות.
גלות אינו עונש – זה “אי-סנכרון” עם המחזור הגדול יותר
התירוץ הוא, שכשמדברים על גלות, לא מדברים סתם דבר. גלות, כמו שדיברנו בשיעורים הקודמים על זה, יש מחזורים, מחזורים גדולים יותר בעולם. לא כל דבר קשור לזה שהיום עשיתי דבר טוב, מצוה או עבירה. יש מחזורים גדולים יותר בעולם.
הנושא שנקרא גלות וגאולה, זה סוד הקץ, הסוד של כל הנושא, זה לא סתם עשיתי עבירה, אני חייב גלות. אין שום עבירה שחייבים עליה גלות. אתה יכול לעשות הרבה עבירות ועדיין לא יקרה גלות.
גלות קורה… גלות היא חיסרון, כן, בוודאי, במובן מסוים צריך להיות הגלות על כל הסדר. אבל הגלות קורה כשמשהו הולך לא נכון, אתה “לא מסונכרן”, אפשר לומר, האדם מנותק מהסדר הכללי.
המשל של אדם פרטי – גלות ברמה האישית
כמו שאפשר לומר, כשמדברים תמיד על אדם פרטי קל יותר לתפוס מה מתכוונים, כן. מה פירוש חייב חובת גלות? איזו גלות? אדם גדל במשפחה מסוימת, בקהילה מסוימת, במקום מסוים. כן, תגיד איזו עבירה, איזה סוג עבירה, נגיד מה שאפשר לראות, איזו עבירה גורמת לכך שאדם יצטרך לעזוב את עירו? אני יודע, צריך להחליף משפחה, וכדומה.
גט הוא סוג של גלות
בחינה של גלות, גט הוא סוג של גלות, כן? הגט הראשון כתוב “ויגרש את האדם”, מגרשין, לשון לגרש אישה, זה יציאה מגן עדן.
אתה לא יכול לומר שיש עבירה, תשאל מה זה גלות בגלל שלום בית? איזה דבר יעשה שהוא יוכל להישאר יושב בעירו, והוא יכול להיות עם חבריו, עם משפחתו? אין עבירה, אין דבר כזה. אדם יכול לעשות עבירות גדולות והוא לא מגורש ללכת לגלות, והוא יכול לעשות עבירות קטנות, או מסוימות הן בעינינו עבירות קטנות יותר, והוא צריך ללכת לגלות.
איזה סוג עבירות מביאות גלות?
איזה סוג עבירות צריך ללכת לגלות? אלו שפוגמות בדבר. כן, למשל, מדברים בדיוק כמו בסוטה, שאישה היא סוטה, שיש לה אפילו בעל, היא הולכת עם אחרים, היא מדברת עם גברים זרים אחרים, תשאל כמה גדולה העבירה? אני לא יודע, יש לך רשימה של עבירות כמה גדול. זה נכון, זה גם תלוי בקביעות, בפרטים מסוימים, אבל אפילו על פי פשטות מזה, יכול להיות לא עבירה כל כך גדולה. יש דרכים אחרות לחשוב שזו עבירה גדולה יותר.
אבל אתה רוצה להיות עם הבעל, אתה רוצה להיות בבית הזה, במקום הזה, אתה חייב להתאים, אתה חייב להיות חלק מהמקום. אם אתה עושה דברים מסוימים שאתה נופל מהסנכרון, אתה לא מתאים יותר לסדר הנכון של המקום, אתה לא שייך שם.
גלות היא גם תיקון – “משנה מקום משנה מזל”
גלות היא גם תיקון, כן, גלות מכפרת עוונות. גלות פירושה לומר, בין אם, הגלות לא יכולה להיות זה שהוא לא גר, אבל אומרים שהגלות, לכן יש הצד שאומרים שהגלות צריכה להיות לכתחילה, והגלות היא תיקון, כן, גלות מכפרת.
זה אומר, עכשיו במקום החדש אין את הבעיה. הוא הסתכסך עם המשפחה, עם הקהילה, הוא הולך לעיר שנייה, משנה מקום משנה מזל.
מה זה משנה מזל? מה זה מזל? מזל פירושו סוג הדברים שאדם נמצא בסינכרון עם המחזור, המחזור הגדול יותר שבו הוא חי, המחזור כמו שמיטה, כמו יובל.
יסוד הרמב״ן: בארץ ישראל שולט המחזור של שכינה/בינה
זה מה שהוא אומר שבארץ ישראל שולט המחזור שנקרא השכינה, שנקרא הבינה, שנקרא המחזור של שמיטה ויובל. אתה מסתכסך עם זה, העולם הולך עליך, הארץ תקיא אתכם, כותב הרמב״ן, כן, היא הולכת לקחת בחזרה, היא הולכת אותך בעצמה, המחזור הולך להוציא אותך, ואתה הולך למקום שני, יש שם מחזור אחר, אתה תמצא שם עצה.
זו הכוונה שהרמב״ן אומר את החומר, וזה מה שהוא אומר ימות עולם, כן, עולם הבא, עולם הבא הוא בוודאי עיקר האמונה, אבל לא מדברים סתם על עולם הבא, מדברים הרי על זה שהעולם מתחיל מששת ימי בראשית ומסתיים עם עולם הבא, עם כל הסדר של 49,000 השנים שיש. אז זה דבר כללי, זה לא סתם שעשה עבירה, הוא אומר זה המחזור.
הזוהר בבהר: עבד יוצא בשמיטה – ולשון הרמב״ן
ועל זה, זה מה שהרמב״ן מתכוון לומר שזה חטא שהאמת היא, והרמב״ן אומר כאן גם, ודיברנו כבר פעם על זה שהזוהר כאן בפרשת בהר, אני חושב שאני זוכר שיש בזוהר עוד מקומות, שאומר שעבד יוצא בשמיטה וביובל.
ביובל יוצא עבד אנחנו יודעים, אבל בשמיטה, זה לא נכון שעבד יוצא בשמיטה, עבד יוצא אחרי שש שנים כשהוא נעשה עבד, לא בשמיטה.
לשון הרמב״ן: “גם העבד יש לו שמיטה ויובל”
ומה אומר אבל הרמב״ן בפירוש, לשון הרמב״ן הוא “גם העבד יש לו שמיטה ויובל”. ואנחנו רואים כאן את הזוהר שאנשים, אחת הקושיות, יש רשימה, הרמב״ן כבר ענה הרבה פעמים הרבה קושיות, רשימה של קושיות שיש לאנשים, בעיקר קושיות שהיו לאנשים על הזוהר, שזה לא מתאים להלכה, בעיקר דברים, אני בוודאי לא אקדים עכשיו אבל סתם ככה, אז אחת הקושיות היא הקושיא שהזוהר בפרשת בהר אומר שעבד יוצא בשמיטה, וזה לא נכון שעבד יוצא בשמיטה.
ודבר פלא, גיליתי שלשון הרמב״ן הוא אותו דבר, הרמב״ן אומר שלעבד יש שמיטה. מה הוא מתכוון לומר, הוא לא מתכוון לומר שעבד הולך הביתה בשמיטה, את ההלכה הוא יודע, הוא רק מתכוון לומר שזה אותו רעיון.
החילוק: מחזורים כלליים ומחזורים פרטיים
אלא מה החילוק? נחזור לתחילת השיחה שלנו, שכשם שיש מחזור בכללות, יש מחזור בפרטות. כשאדם “לא בסינכרון” עם עצמו, הוא בגלות, הוא הולך לגלות עם עצמו, לא מארץ ישראל, אלא ממשפחתו, מנפשו שלו אפילו, הוא נעשה מבולבל, עצותיו, הוא מוצא מחזור אחר שעובד בשבילו.
זו הבחינה של עבד שיוצא בשמיטה, שאמרתי הרבה פעמים, זה גם הענין של ל״ג בעומר, אדם סיים, כביכול, הוא סיים ספירה בשלושים ושלוש, כמו שאומרים הרי, המנהג הרי הוא מנהג אבלות מהספירה, הוא סיים לפי מנהג אשכנז, והוא כותב שמסיימים בל״ג בעומר.
הקשר לל״ג בעומר
למה? כי אנחנו סיימנו. אלה שעשו את המנהגים הבינו שיש הרבה מנהגים בספירה, יש שמתחילים אז, יש שמתחילים אז. כמו שכל אחד מבין, יש לו את הספירה שלו, כמו עבד שהוא יוצא בשמיטה. איזו שמיטה? לא שמיטת העולם, שמיטת עצמו, יש לו משלו.
עבד היוצא בשמיטה – השמיטה הפרטית של כל אדם
הבחינה של עבד שיוצא בשמיטה ול״ג בעומר
זו הבחינה של עבד שיוצא בשמיטה, כמו שאמרתי הרבה פעמים. זה גם הענין של ל״ג בעומר, שאדם סיים, כביכול, הוא סיים לספור בשלושים ושלושה.
מנהג אשכנז – הסיום בל״ג בעומר
אומרים הרי את המנהג, יש מנהגי אשכנז שמובאים בספרים, שהם סיימו ל״ג בעומר. מנהג אשכנז, הם כותבים בבת אחת, מסיימים בל״ג בעומר.
למה? כי אנחנו סיימנו. אלה שעשו את המנהג הבינו, ובגלל זה הרי יש הרבה מנהגים בספירה, אתה מתחיל אז, אתה מתחיל אז, כל אחד מבין מתי הספירה שלו.
שמיטת עצמו – השמיטה העצמית של כל עבד
כמו עבד שהוא יוצא בשמיטה, איזו שמיטה? לא השמיטה של עולם, שמיטת עצמו, יש לו שמיטה משלו. הוא הולך עם השמיטה שלו, אז תהיה השמיטה שלו, הוא לא צריך משהו אחר.
הסוד של שמיטה ויובל – כלליות ופרטיות
וזה הסוד של שמיטה ויובל, שארץ ישראל צועקת את השמיטה הכללית, וזה צועק לכל עבד את השמיטה הפרטית, וזה צועק לכל יהודי שיש לו את המחזורים שלו, שאם הוא נופל החוצה הוא צריך דרך פנימה.
שבעת ימי טהרתו – החזרה בשבעת הימים
כמו שלמדנו את שבעת ימי טהרתו, הוא חוזר לשבעת ימים שלו שהוא יכול לתקן. וזו הדרך שלנו, יש לנו את העבודות שאנחנו עושים בימים.
בדיוק למה זה כך, זה עוד שיחה, אבל זה הסדר, שנוכל לקבל שבת טוב.