כיצד לרקוד בשמחת תורה – מתוך ספר משיבת נפש על התורה לר' יוחנן לוריא מחכמי אשכנז במאה ה15, פרשת בשלח
העירוני כליותי ודקדקתי (במה) [בזה] ומצאתי שאין ספק אצלי, שיש מצוה גדולה בשיר ושבח כל אחד ואחד כפי כחו בשבח, והוא לכל ענין וענין לפי מהותו וכחו של אדם, כמו שתראה בנעים זמירות שהיה משבח להקב"ה בכל מיני זמר וכלי שיר, גם בריקוד בהביאו ארון הקודש נראה כאחד הריקים לפני קודש הקדשים והחזיק לעצמו בזה בתשובתו לאשתו מיכל. גם בכאן נראה שהצדקניות שבמצרים היו בטוחים בנס שיצא ותקנו להם תופים והוציאו עמהם, והניחו בקשוט מצרים והחזיקו בקישוט מצוה זו ונקבע מעשה בתורה בפרשה ללמדינו לדורות להתנהג אחריהם, אך שיכוונו לש"ש שיהי' העניין שיראה ממנה כבוד השי"ת, או כבוד התורה, או כבוד ישראל, או לחתן וכלה כמו שנמצא בשמחת בית השואבה כמו שהפליגו באומנות עקב בצד גודל או בזריקת אבוקות או שהיה קובע אצבעו לארץ ונושק את הריצפה וכאילו זה שמחת של כבוד ולא כמו שחשבו הטפשים בעניין השיר צועקים ופותחים את פיהם כחמור נוער, או שנוהגין בריקוד כמנהג משוגעים בבלבול ובמרוצה הייטב בעיני השיר, אין זה שיר כ"א קול ענות ויללה ינהגו לפני המשוגעים וחסירי דעת ולא לפני הש"י, ואין חלוק כבוד בזה.
והביאור לגדור זה ממה שכתיב בתורה, ושנוי בנביאים, ומשולש בכתובים, בתורה במה שאנחנו בו, ותקח מרים הנביאה וכו' פי' הראוי לתוף לתוף והראוי למחולות במחולות ואמנם היא עצמה מחמת זקנתה [ונחלש] כחה שקולה נמוך, ברחה מן השיר ואמרה לראויות לשיר שירו, והמחולות והריקוד לא היה ראוי לה, ומלאכת התוף אינה מונע הזקנה. ודע שמרים בוודאי היתה זקינה כי אהרן היה בן פ"ג שנה ביציאת מצרים והיא היתה זקינה ממנו שהיתה המילדת כמו שאמרו ז"ל שפרה זו מרים, וא"כ מחמת שהיתה זקינה ברחה מן העניינים שאינם ראוים לה מפני שאין כבוד הש"י בזה. ושנוי בנביאים שנאמר אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקינים יחדיו, ולא הזכיר זקינות. משולש בכתובים בחורים וגם בתולות זקינים עם נערים ולא הזכיר זקינות. ומזה תפס הפייט בסילוק מנחה של יום הכיפורים אנשים ונשים עוללים ויונקים, וזקינות לא הזכיר והכל כמו שביארתי שעיקר שמחה באומנות ובקישוט ובסידור מה שאין לזקינות חלק בהם כי תש כחם ונס ליחם, ולזה מרים כוונה לזרז הנשים הראויות לכך והנשמעות לה באמרה שירו, והיא החזיקה חלקה בידיעת התוף, וכן זה חלק הזקינות הרוצה ליטול חלק במצוה באילו העניינים להיות נמצאים בכל מקום בריקוד ושמחה חתנים וכלות עיקר (מותיהם) ללמדם ולזרזם עיקר התכלית לכבוד השי"ת ולא בקלות ראש, ומזה יקבלו שכרם בוודאי, אמנם האנשים הזקינים אעפ"י שתש כחם וקולם נמוך ראוים לשיר כמו חכמת השיר בלוים מבן חמשים שנה ומעלה לא יעבוד עוד אבל מסייע לשיר היינו ע"פ חכמה או הכוונה הפנימי כידוע למשכילים שאין בשירים משיר דוד שלא נרמז בו מסודות לעבודות השי"ת, וזהו חלק האנשים הזקינים מה שלא יתכן בנשים הזקינות, ע"כ שר משה בעצמו, ומרים זרזה הנשים הראויות לשיר…
ומאד הפליגו בו רז"ל והגדול שבכולם שאמרו מה שלא נמצא באיזבל כ"א כפות ידיהם ורגליהם והגולגולת שלא שלטו בהם הכלבים בזכות ששמשה בהם לפני חתנים וכלות ולפי דעתי שהוא שרעקין שעושין במדינות שוואבין, שמנענעין בראש ובידים באומנות ודבר גדול הוא.
…
בשפה ברורה לאפוקי קטעי' לישנא שקורין לאלפין עיינין, וכיוצא באילו. ובנעימה כפשוטה בקול נעים, קדושה כולם כאחד פי' שיהיה השיר כסידורו ובכיון שלא יהיה זה יקדים וזה יאחר זה ירים וזה ישפיל, עונים ואומרים ביראה כעבד לפני אדונו ולא שיעמוד וישב כעראי ויטה על צידו ודי לנו בזה.
[כאן מחלק בין שמחת חתן וכלה שהוא לכבוד הבריות ואפשר להקל בה קצת משא"כ שמחת תורה]… א"כ כל ענין המשמח הבריות כגון שטות השוטים שהעולם שמחים בהם, או בריקוד וקפיצה של אומנות, או בשיר השיבוש בתכלית השיבוש, שהבריות ישמחו בשיבושים הכל ראוי לפני חתן וכלה, כי מאחר שהשמחה בא בשבילם, אכן בדרכי יהודית וצניעות ולא בבלבול שידחפו הבחורים והבחורות זה את זה, ולא בצעקה ויללה שהכתוב הוציאו מן הכלל שנאמר קול ענות וכו', פי' קול חירופים וגידופים שיוצא מכלל שמחה, גם שלא יזמרו הנשים לפני אנשים אפילו בפני חתן וכלה, שקול באשה ערוה רק הבתולות ראוי להם שיחבבו עצמם על הבריות לקפוץ אחריהם ודי לנו בזה.
אמנם לשמחת תורה יש בו ענין אחר, וזהו שכל ריקוד ותחבולה שיש בה אומנות וכן שיר בפה או בכלי זה באומנות ראוי ותועלת להשגת התורה, אכן כל של שטות ובלבול אסור בה כי כוונת שמחת התורה לשמחה הפנימי כמו שאמר פיקודי ה' ישרים משמחי לב פי' כשהם כשרים ולא שיקשה קצתו על קצתו שיבין אותו על אמיתת אז משמחי לב, אבל כשהוא נבוך בתורה ונראה בעיניו כאילו סותרים זו את זו הרי הוא מטמטם הלב, כל השמחות המרחיבין ומפקחים הלב הם ראוים לתורה והם כלי תשמישם, והמופת שאמרו אין שכינה שורה אלא מתוך שמחה ומתוך הלכה פסוקה, וכשהיו הנביאים טרודים ורצו להשתמש בנבואה הביאו לפניהם המנגן לפקוח לבם כי סוד הנגינה בפה או בכלי זמר משמח הבריות שיפתחו כל הסימפנות הסתומים, וזהו תכלית השמחה פנימית.