הקב"ה לוקח ושמח בנו ואנחנו לוקחים ושמחים בו | זוהר פקודין מצוות לולב ערב סוכות תשפ"ז

סוד “ולקחתם לכם” — המצוה האחרונה בספר הפקודים

הקדמה: שיעור קצר ערב יום טוב

הואיל ומדובר בערב יום טוב, ואין הזמן מצוי בשופי, נסתפק בשיעור קצר. שיעור זה נערך ערב סוכות על סוד הפסוק והמצוה ‘ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר׳ (ויקרא כג, מ). כבר למדנו שני שיעורים בענין זה יותר קרוב לפשט, שלא על דרך הזוהר, ועתה מבקש אני פשוט להעמידכם על דברי הזוהר הקדוש בפקודין.

למדנו שזוהי המצוה האחרונה. אמנם היה חלק שנשמט בשיעור הקודם, כמדומני, אך על כל פנים זוהי המצוה האחרונה בזוהר, מתוך ספר המצוות שכתב הזוהר בספר הפקודים דמרא עלמא. המצוה האחרונה היא מצות לולב, פקודא מ״ז, שהרי לא מנה אלא ארבעים ושבע מצוות, כפי שלמדנו.

סדר המצוות בספר הפקודים

הסדר הוא כך: מתחילה מדבר הזוהר במצוות העיקריות שבכל יום — מצות יחוד ה׳, מציאות ה׳, מצות אמונה, מצות קריאת שמע, תפילה, תפילין, ציצית, מזוזה, כל המצוות שבכל יום ויום, וברכת כהנים אף היא מצוה חשובה אצלו. לאחר מכן הוא מתחיל בסדר של שבת, של ימים טובים, וכך מתגלגל הסדר של הימים הטובים מפסח ועד תשרי, עד סוכות.

נמצא שהמצוה האחרונה שהוא מונה בכלל — אחר שכבר אמר אולי את מצות ישיבה בסוכה — היא מבין שלוש המצוות האחרונות: מצות ישיבה בסוכה, ומצוה מ״ו היא מצות קרבנות של סוכות, ולאחריה מדבר הוא מעט אודות שמיני עצרת, אך אינו מונה עליו מצוה בפני עצמה כאן. ואחרונה היא מצות נענוע לולב, נטילת לולב, ‘ולקחתם לכם׳ (ויקרא כג, מ), נטילת לולב בסוכות.

החידוש שבנוסח הקצר של הזוהר

והזוהר, כדרך הפקודין, חוזר ומזכיר דברים שכבר האריך בהם במקום אחר, אלא שהוא כוללם במילה אחת, ופעמים רבות באותה מילה אחת גנוז חידוש. אמנם עדיין לא בדקתי היטב, אך נראה לי כי בנוסח שהוא אומר, ואפילו במילה אחת, יש חידוש גדול, יש בהירות גדולה שלא נאמרה קודם לכן, על כל פנים לא באותה בהירות. משום כך ראוי ללומדו כאן, ולחדד מעט את הנקודה.

לשון הזוהר: לנטלא לולב בההוא יומא

המצוה והמינים

כך אומר הזוהר: המצוה היא ליטול לולב באותו יום, ביום הראשון, בההוא יומא. אומר הוא, ‘לנטלא לולב בההוא יומא׳, באותו יום, היינו ביום הראשון, שנאמר ‘ולקחתם לכם ביום הראשון׳ (ויקרא כג, מ), ‘ואינון זינין דליין׳, המינים, מיני הלולב, כלומר שיש ליטול את הלולב עם מיניו.

והרי בפסוק נאמרו סתם המינים, נאמר ‘פרי עץ הדר כפת תמרים׳ (ויקרא כג, מ) וכן הלאה, אך בגמרא נקראת המצוה תדיר בשם מצות נטילת לולב. ואף שהמילה לולב אינה כתובה כלל בפסוק — אמנם מילה זו נזכרת בחומש — במשנה קורא לה כולה בשם לולב, וכל שאר החלקים נקראים מיני הלולב, כאילו שייכים הם אליו. וכן הוא לשון המשנה במנחות, ארבעה מינים שבלולב, המינים שבלולב. הרי כל הקבוצה, כל החבורה, כל הענין — האגודה כולה נקראת לולב, ומנענעים לולב, כלשון הברכה ‘על נטילת לולב׳. ואחר המינים, הלולב, מתווספים אליו עוד דברים. ויש בזה ביאורים עמוקים יותר, והזוהר אכן עומד על הטעם שכולם נקראים בשם לולב, ונגע בזה מעט. אך זהו שם המצוה: ליטול את הלולב ומיניו באותו יום, בעיר סוכות.

הפסוק עצמו הוא סוד

אומר הזוהר בלשון קצרה ביותר, ואקרא את הדברים כולם: אומר הוא, ‘והאי רזא׳, זהו הסוד — לא סוד הענין שיש ליטול את הלולב באותו יום, אלא שהפסוק עצמו הוא סוד.

ומהו שהפסוק עצמו הוא סוד? הרי האריכו בזה במאמרים שכתבו. אין הפסוק מפורש בבירור מה יש לעשות בלולב. ובאמת הרי הפסוק כמדרש פליאה ממש: ‘ולקחתם לכם׳ ו׳ושמחתם׳ (ויקרא כג, מ). מה, מתי, כיצד, באיזה אופן יוצא מזה ‘ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם׳ (ויקרא כג, מ)? מהו פשרו של הלולב? הוא סוד.

וקמיה חבריא: כולנו חברים

חברי הזוהר וחכמי התלמוד

אומר הזוהר, את הסוד כבר העמדנו, כאשר כבר ביארנו, ‘וקמיה חבריא׳. כוונתו שהזוהר עצמו כבר ביארו. ‘וקמיה חבריא׳ — פעמים יכולה לשון זו לרמז על חברי הזוהר עצמם. אך נראה לי שכאשר מדגיש הזוהר שאף אנו דיברנו בזה ואף החברים דיברו בזה, כוונתו שכן דרכו של הזוהר לדבר כאילו הכל הוא מרבי שמעון בר יוחאי וחביריו.

הזוהר מדבר כאילו החברים — הם בכלל שאר התנאים, שאר האמוראים אף הם, שאר חכמי התלמוד שאנו קוראים להם חכמינו זכרונם לברכה, וכל שאר חכמינו — שכולם מבארים בספריהם, כל אחד במקומו, ענייני המצוות, ההלכות, הטעמים.

כיצד צריך יהודי לחשוב: כולנו תלמידיו של הקדוש ברוך הוא

אומר הזוהר, אנו כבר דיברנו בזה די הצורך, ואף החברים שלנו. וכך צריך יהודי לחשוב: כולנו חברים של הגמרא, כולנו חברים של התנאים. כלומר, אנו חברים, שנינו יחד, מקבלים באותו מקום עצמו.

ומה החילוק בין רב לתלמיד לבין חבר? כשאנו אומרים ‘רבותינו זכרונם לברכה׳, אנו אומרים שהם למעלה מאיתנו, הם מקבלי התורה, ומהם אנו מקבלים. אך הזוהר עומד במקום שבו הוא מבין שהם חברינו. והיכן מוצאים דבר כזה? שמעון בר יוחאי וחבריו — חברינו.

הרי כולנו אחד. חבר הוא אחד. שני אנשים שהלכו אצל רב אחד, שניהם חברים, כלומר על אותה דרגה, שניהם מקבלים. וכך חושב הזוהר: כולנו חברים. ומדוע? לפי שכולנו תלמידיו של הקדוש ברוך הוא, ‘כל בניך למודי ה” (ישעיה נד, יג). כולם תלמידיו של הקדוש ברוך הוא, כולם תלמידיו של משה רבינו, שאף הוא תלמיד היה של הקדוש ברוך הוא. משה היה התלמיד הראשון, והקדוש ברוך הוא היה הרב הראשון.

ואף מה שאנו לומדים תורה, כולנו תלמידיו של משה רבינו. כולנו חברים — אנו, התנאים, האמוראים, ומה שהיה לפני התנאים, הנביאים — כולנו חברים באותו בית המדרש, באותה ישיבה שנקראת ישיבת משה רבינו, מפי הקדוש ברוך הוא, ואת אותה תורה עצמה אנו לומדים. ומה שהם מבארים, הרי כולנו התקשינו באותה קושיא עצמה, שהרי אף לתנאים הוקשה: מהו סוד הלולב? לכולנו הוקשתה אותה קושיא. אהה, אומרים לנו כאן פשט, אומרים לנו שהתנאים כבר אמרו פשט, אהה, חברינו כבר ביארו מעט. אומר הזוהר, אנו כבר ביארנו בעצמנו בספרנו, וחברינו כבר ביארו אף הם.

המדרשים הם סודות

וכוונת הזוהר כאן לומר עוד דבר עמוק. שהמדרשים על הלולב כבר ביארו ממש את סודות הזוהר. אומר הוא, כל אחד יודע שכל סודות הזוהר בנויים ומחוברים עם הדרכים שבמדרשים, אלא שהמדרש מדבר בנוסחו יותר על דרך הנגלה, כלומר, לעולם לא נזכרת בו ספירה, לעולם לא נזכרים בו ענייני אלוקות ממש, שהרי כידוע המדרש כתוב בהעלם.

כך למד הרמב״ם, וכך קיבלו כל החכמים, שהמדרשים אינם תמיד כפשוטם, אינם ליטרליים, והרמב״ן ביאר זאת פעמים רבות. הרמב״ן מתפלמס פעמים הרבה עם רש״י, שכשמביא רש״י מדרש, אומר הרמב״ן, אין הפשט בפסוק כדבריך; ומלבד זאת, אף את המדרש אין אתה מבין, שהרי אין כוונת המדרש לומר פשט פשוט, אלא כוונתו לסוד. והזוהר הולך תמיד בדרך זו: המדרשים הם סודות.

ופעמים הסוד גנוז יותר, וקשה להבין את המדרש, ופעמים המדרש בהיר יותר, ואפשר להבין מיד מתוכו מהו הפשט — וזהו הסוד. אומר הזוהר, את הסוד, סוד הלולב. הלולב הוא סוד, ואין איש מבין. אתה יכול לשאול יהודי פשוט, ואף שיש טעמים פשוטים, אך במחילה הם קלושים, בקצרה, מעשיות רפויות.

הסוד — ללולב בוודאי יש סוד. שהרי נאמר בו ‘ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם שבעת ימים׳ (ויקרא כג, מ). בוודאי יש בזה משמעות, שבלולב זה משמחים אנו את הקדוש ברוך הוא, והוא שמח עמנו ואנו שמחים עמו. עוד נראה בזוהר כיצד מעמיד הוא את הדבר. על כל פנים, ללולב בוודאי יש סוד, והמדרשים כבר גילו את הסוד כמעט קרוב לדרך הזוהר. אין נזכרת במדרש המילה ספירות, אך כבר ביארו החברים, ומי שלומד מדרש כבר יודע כמעט מה עתיד הזוהר לומר.

הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל: מראה הראי של “ולקחתם לכם”

נשיאות המצוות: מה שנעשה למעלה עושים בנו

ומה אמרו? אומר הזוהר בקיצור, כך: ‘כמה דקודשא בריך הוא נטיל להון לישראל בהני יומין וחדו בהון׳ — כשם שהקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל.

‘ולקחתם לכם׳ (ויקרא כג, מ) — נאמר שאנו ניטול. אך כך אומר הזוהר, כל אחד יודע, שכל פסוק בתורה האומר לנו לעשות אינו אלא שיקוף, אינו אלא צל, של דבר שכבר נעשה למעלה. ולמדנו שם את סוד כל המצוות הנקרא נשיאות, נשיאות המצוות. שם נאמר להיפך, שמה שאנו עושים נעשה למעלה, כפי שכבר ביארנו. אך זה מתחיל בכך שמה שנעשה למעלה עושים בנו, ואנו עושים אחר כך. ‘מה הוא אף אתה׳ (שבת קלג ע״ב) — מה הקדוש ברוך הוא עשה מעשה בראשית, הוא עושה אותנו שותפים למעשה בראשית; הקדוש ברוך הוא עושה מעשה מרכבה, הוא עושה אותנו מעשה מרכבה.

פסוקי הלקיחה

הרי ‘ולקחתם לכם׳ פירושו שאנו ניטול. אך יש להבין שהדבר החל ממשהו שהקדוש ברוך הוא כבר נטל. וכך בוודאי מתחברים המדרשים כאן מיד בתחילת ‘ולקחתם לכם׳ עם כל מיני מקומות שנאמרה בהם לקיחה. המדרש מדבר אף בפסוקים אחרים שנאמר בהם שאנו ניטול, אך יש גם מקומות שנאמר בהם שהקדוש ברוך הוא נטל.

הקדוש ברוך הוא אומר ‘ויקחו לי תרומה׳ (שמות כה, ב), ואומר המדרש, קחו אותי עצמי. והקדוש ברוך הוא נטל, ‘ולקחתי אתכם לי לעם׳ (שמות ו, ז). ו׳ולקחתי אתכם לי לעם׳ הוא השיקוף, מראה הראי של ‘ולקחתם לכם׳. וכך אכן דורש הזוהר. אינו מביא את הפסוק, אך הוא חושב על פסוק זה, או על פסוק אחר שהוא ענין דומה.

‘ולקחתם לכם׳ פירושו קחו לכם. ומהו קחו לכם? מדוע יהא אדם נוטל? כיצד יבוא פסוק שהקדוש ברוך הוא אומר לאדם קחו לכם? הפשט הוא שהקדוש ברוך הוא כבר נטל. ומה נטל הקדוש ברוך הוא? אומר הזוהר, ונאמר לאחר מכן ‘וסמכתם׳. אומר הזוהר, הקדוש ברוך הוא נטל את ישראל, ‘ולקחתי אתכם לי לעם׳.

הקדוש ברוך הוא שמח בישראל

הקדוש ברוך הוא נטל את ישראל, ושמח בהם, כמו שנאמר ‘כי ישוב ה׳ לשוש עליך לטוב׳ (דברים ל, ט). הקדוש ברוך הוא שמח בישראל, הוא נטל את ישראל. ואלו פסוקים מפורשים, שבשעה שטוב לישראל — היינו יום טוב, לאחר שהיו ראש השנה ויום כיפור, ועמדו בהם, וישראל ניצחו — הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל.

כלומר, הוא בוחר, ‘ובחר בעמו ישראל באהבה׳, ‘ובחר בעמו ישראל בשמחה׳. הקדוש ברוך הוא שמח בישראל, הוא נוטל אותם. הרי ‘ולקחתם לכם׳ מתחיל בכך שהקדוש ברוך הוא נוטל בימים אלו את ישראל ושמח בהם.

סוד יום כיפור: שהקדוש ברוך הוא יוכל ליטול אותנו

ודבר מעניין ביותר ביאר הזוהר. זה אינו כתוב במדרש כפי שידוע לי, ואומר אני שהחצי השני כתוב במדרש, והזוהר רק מבאר שהמדרש בא מזה. הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל, לפי שהוא מבין שזהו פירושו של יום כיפור, שהקריבו עצמם, ‘כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם׳ (ויקרא טז, ל).

ומדוע צריך להיטהר? לפני ה׳. כדי שנוכל לבוא לפני ה׳, כדי שהקדוש ברוך הוא יוכל ליטול אותנו, יש להיטהר, ויש שהקדוש ברוך הוא ימחל על כל העוונות. וזה בשבילו. וזהו פירוש ‘למען שמי אאריך אפי׳ (ישעיה מח, ט). הקדוש ברוך הוא צריך למחול על כל העוונות בעדנו, לפי שהוא צריך שיוכל ליטול אותנו, לכן הוא צריך שיוכל למחול על כל העוונות, שיוכל לכלול את כל העוונות.

הקדוש ברוך הוא מוחל על כל העוונות, ונוטל אותנו בשמחה. הקדוש ברוך הוא מנענע ענינים עם ישראל. זהו הדבר הראשון. הקדוש ברוך הוא אוחז בישראל, מחבקם, נוטל אותם, ‘ולקחתי אתכם לי לעם׳, זהו ‘ולקחתי לי׳, ‘ולקחתי אתכם לי׳. הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל לעצמו.

וחוזר חלילה: מה שיהודי עושה משקף מה שהקדוש ברוך הוא עושה

ומעתה, כשיודע אדם שמה שיהודי עושה משקף מה שהקדוש ברוך הוא עושה, שוב הדבר נוח, וחוזר חלילה. לאחר שיהודי עושה, הוא כבר מעורר את המידה שהקדוש ברוך הוא כבר עשה, כבר העמיד, שכן הקדוש ברוך הוא העמיד את הדבר כך שיתנהג הלאה.

אומר הזוהר, כשם שהקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל בימים אלו ושמח בהם, אף הכי, אף ישראל, ‘ישראל נטלו ליה לקודשא בריך הוא לחלקא׳, נוטלים את הקדוש ברוך הוא לחלקם, ועל דא ‘ולקחתם לכם ביום הראשון׳ — כלומר, קחו אותי. כשם שאני נוטל אתכם, זו העת, זהו הזמן שבו הקדוש ברוך הוא נוטל אותי. וזאת הזכיר, מה שנתגלה, ולחשוב על זה, שהרי הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל, וישראל נוטלים את הקדוש ברוך הוא.

המדרש: פרי עץ הדר זה הקדוש ברוך הוא

דרשת רבי עקיבא

וזה כתוב במדרש, מדרש מפורש. ובכל המדרשים על הפסוק ‘ולקחתם לכם׳, אומר רבי עקיבא — ומובא ברמב״ן כאן על הפסוק, והרמב״ן מבארו על פי קבלה, ובוודאי הזוהר מתחבר עם הסוד שביאר הרמב״ן על פי קבלה.

אומר המדרש, ‘ולקחתם לכם פרי עץ הדר׳, אומר רבי עקיבא, פרי עץ הדר זה הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר ‘הוד והדר לבשת׳ (תהלים קד, א). כפות תמרים זה הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר ‘צדיק כתמר יפרח׳ (תהלים צב, יג). וענף עץ עבות זה הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר ‘והוא עומד בין ההדסים׳ (זכריה א, ח). וערבי נחל זה הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר ‘סולו לרוכב בערבות׳ (תהלים סח, ה).

כל אחד מן הפסוקים מגלה סוד, מדוע נקרא הקדוש ברוך הוא באותם שמות. והרמב״ן מבאר באריכות שזה מרמז על המידות השונות, הספירות השונות של הקדוש ברוך הוא, שכל אחת מהן מרומזת בעץ הדר, כפות תמרים, וענף עץ עבות, וערבי נחל. הזוהר במקום זה אינו נכנס לפרטים — במקומות אחרים הוא נכנס לזה — ואף אנו לא ניכנס לזה.

לולבו של הקדוש ברוך הוא ולולבם של ישראל

אך מה שהזוהר מבהיר כאן הוא, שזה כבר שיקוף. הואיל וזו העת שבה הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל, וזאת יודע כל אחד. והמדרש כאן, עוד מדרש — אף זה מדרש שאותו יודעים פחות אנשים, מדרש קבלי עמוק יותר, אך את המדרש הנגלה יודע כל אחד. המדרש דורש שפרי עץ הדר וחבריו הם כנגד האבות, או כנגד ארבעת סוגי היהודים, וזה מדרש רעיוני מאוד.

הרי יש כאן שני צדדים: מהו כנגד ישראל ומהו כנגד הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא נוטל לולב, כשם שלקדוש ברוך הוא יש תפילין המדברות בישראל, ולישראל יש תפילין המדברות בקדוש ברוך הוא. אותו דבר — לקדוש ברוך הוא יש לולב, שבלולבו של הקדוש ברוך הוא מדובר בישראל. לולבו של הקדוש ברוך הוא הם ישראל, ארבעת סוגי היהודים, או ארבעת האברים של כל יהודי, גופו של היהודי שעליו נדבר, או שלושת האבות, כל מיני דברים. זהו הלולב, ‘ולקחתי לי׳, מה שהקדוש ברוך הוא נוטל.

לשון קיחה כמו קידושין

אומר הקדוש ברוך הוא, כך יטלו ישראל ‘לכם׳. ומה יטלו? יטלו את הקדוש ברוך הוא. וה׳ולקחתי׳, נראה לי שזו לשון קיחה כמו קידושין, ‘כי יקח איש אשה׳ (דברים כד, א), כלשון קיחה זו יש כאן פשט. ‘ולקחתם לכם׳ כמו ‘כי יקח איש אשה׳. כטבעת קידושין, כטבעות שעושים על הלולב, כידוע.

הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל, וישראל נוטלים בעצם באותו ענין עצמו. ואפשר לשאול את הזוהר במקום אחר, שהוא אומר שיש חקירה בפסוק ‘כי יעקב בחר לו י-ה׳ (תהלים קלה, ד): אפשר לקרוא את הפסוק שהקדוש ברוך הוא, י-ה, בוחר ביעקב, או שיעקב בוחר בי-ה. איזה מהם? זה שניהם. כלומר, אותו דבר עצמו — באותה פעולה שבה הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל, נוטלים ישראל אותנו. וזהו סוד כל הזוהר, שהזוהר אומר ‘באתערותא דלתתא אתער לעילא׳, שכאשר אנו נוטלים את הקדוש ברוך הוא, נוטל הקדוש ברוך הוא אותנו. זה אותו דבר עצמו, ואיננו מבארים זאת עתה באריכות, אך הם דברים ידועים.

רזא דקומתא דאדם: סוד דמות האדם

ישראל נוטלים את הקדוש ברוך הוא לחלקם

והלאה אומר הזוהר, שבימים אלו נוטל אותנו הקדוש ברוך הוא, וזו כוונת ההילולא: כשם שהקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל ושמח בהם, כך נוטלים ישראל את הקדוש ברוך הוא ושמחים בו. כלומר, הם נוטלים אותו ובוחרים בו לחלקם, כשם שהקדוש ברוך הוא נטל את ישראל שיהיו כביכול שלו, לא רק כפי כל האמיתות, כל האריכות שהדבר מכיל.

וזהו הדבר, ישראל נוטלים את הקדוש ברוך הוא שיהיה שלהם, בכל האריכות שהדבר מכיל. ‘ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה׳ (שמות לג, טז), ישראל מבקשים מן הקדוש ברוך הוא ברית שיהיה שלהם. אומר הזוהר: ‘ודאי רזא׳, ומסיים, ‘דא רזא, לולב וזנוהי דא רזא דקומתא דאדם׳. זהו סוד הלולב.

קומת האדם ואברי הספירות

ועתה נבוא מעט מן הכלל אל הפרטים. הלולב הם מינים שהם סוד דמות האדם. וזה עוד, כפי שכל אחד יודע, שהמדרש אומר שהלולב הוא כנגד הדומה לפה, דומה לעין, וכן הלאה, דומה לחוט השדרה. ומשום כך הלולב הוא העיקר, שהרי על חוט השדרה עומד כל האדם. זה כקומת האדם. ‘זאת קומתך דמתה לתמר׳ (שיר השירים ז, ח).

ומה מראה זאת הלולב? שכשרואים אדם, רואים את קומתו. אמנם בקומה יש עיניים ויש כל דבר, אך הכל הם אברי האדם, ואת מה שרואים אפשר לקרוא קומת האדם, הלולב. ומזה נקרא לולב. וזו בוודאי כוונת מה שאנו אומרים שהקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל עם כל אבריהם, אך בוודאי כוונת הזוהר לדבר עמוק יותר.

כידוע, כל אחד יודע שסוד הזוהר הוא להבין שאברי האדם הם אף אברי השכינה, כאברי הספירות כביכול. הקדוש ברוך הוא אינו גוף, ‘אין לו דמות הגוף׳ (יגדל), ואין כאן מקומנו לבאר. אך לקדוש ברוך הוא יש אף כביכול גוף, קומה שבה הוא מתגלה בעולם, ובמעשיו ובאופני התגלותו הקודמים למעשים, יש כביכול גוף.

המשמעות הכפולה של האברים

וכשנאמר שהלולב דומה לפה ודומה לעין, שוב יש כאן משמעות כפולה. הכוונה לפה ולעין של ישראל, שזה מראה שהקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל. זהו הפירוש, הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל עם פיהם, עם עיניהם, עם שפתותיהם, וכן הלאה. וזה מראה אף על דמות דיוקנו של יוצר בראשית כביכול, על צלם אלקים, הצלם, דמותו של הקדוש ברוך הוא.

כשנוטלים את העיניים, זהו הדומה לעין, ההדסים הדומים לעין, מראה שהקדוש ברוך הוא מסתכל בישראל. ומה שהערבות דומות לפה מראה שהקדוש ברוך הוא מדבר עם ישראל, ‘קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות׳ (שיר השירים ב, ח). ומה שכפות תמרים דומות לחוט השדרה מראה שהקדוש ברוך הוא מחזיק את ישראל, כביכול חוט השדרה. הקדוש ברוך הוא הוא חוט השדרה של ישראל. זהו ‘עוז וחדוה במקומו׳ (דברי הימים א טז, כז), ‘ה׳ עוזי ומעוזי׳ (ירמיה טז, יט). הקדוש ברוך הוא הוא התוקף, חוט השדרה. כשאומרים על אדם את חוזקו, אומרים שיש לו גב, עמוד שדרה. חוזקם של ישראל, זהו הקדוש ברוך הוא. זאת מראה חוט השדרה, הלולב.

והאתרוג מראה שהקדוש ברוך הוא הוא לבן של ישראל, הקדוש ברוך הוא הוא ליבנו. אלו כל הדברים שהוא מראה, וזה פשט הזוהר על מה שאנו נוטלים את כל המינים.

נקודת ההזמנה: כיצד הלולב מחבר את השמחה

השאלה: כיצד מתחבר הלולב עם שמחת יום טוב

ומבקש אני להוסיף אך את הנקודה שלמדנו, שלמדנו וכתבנו, ונראה לי שהיא נקודה של אמת: שעל כל דבר צריך הזמנה, יש להבין את השמחה. נאמר ‘ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם שבעת ימים׳ (ויקרא כג, מ). אין עומדים שבעה ימים תמימים עם הלולב. אמנם היו אנשי ירושלים שעמדו יום שלם עם הלולב, אך אנו איננו נוהגים כך, ואף אין זה החיוב.

כלומר, בפשטות הסדר הוא שבהלל נוטלים את הלולב, בבוקר, ובשבת אין נוטלים כלל. על כל פנים, נוטלים לולב בבוקר, או כל היום, שכל היום כשר לקריאת ההלל, אך למעשה אין נוטלים אותו יום שלם אלא חלק מן היום.

והשמחה בוודאי שמחה. שמחה בפשטות פירושה שלמים. שמחה עושים אחר כך, עורכים סעודה גדולה, רוקדים. אף הריקוד הוא סעודה גדולה. ואפשר לומר שיש חיוב מפורש לרקוד ביום טוב. נאמר חג, וחג מלשון חגיגה, חג מלשון ריקוד, להקיף ולעשות הקפות עם הלולב, או בלא הלולב, לאחר מכן, בלילה, בבוקר. אלו כל הדברים שאנו עושים.

והנה, כל הדברים הללו טובים, טובים עד מאוד. אך כיצד מתחברים הם עם הלולב? נראה לי שזו שאלה שיש לאנשים למעשה, ולכן אני אומר כוונה, אומר כוונה, יש לי כוונה, בבוקר היה לי לולב, כל אחד בדרכו ובכוונתו, טוב מאוד. אחר כך הולכים הביתה, מתפללים הלאה, אוכלים סעודה, מתוועדים, עושים כל שמחות יום טוב. כיצד מתחברים כל הדברים הללו עם הלולב?

הלולב הוא החיבור של שתי השמחות

חושב אני כוונה, וכבר יזכרו את הכוונה בעת נטילת הלולב. נראה לי שזה פשט, ובניתי מעט את הפשט מדוע אני חושב כך. שהרי הפשט הוא, כמו שאומר הזוהר, שהלולב הוא החיבור של שתי השמחות. הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל ושמח בהם, וישראל נוטלים את הקדוש ברוך הוא, ‘ולקחתי אתכם לי׳, ישראל אומרים ‘ולקחתי אתכם לי׳, ופרי הצד מראה על הקדוש ברוך הוא, ומראה על ישראל, מראה על צלם אלקים, שהם צלם אלקים זה.

ופשט הכוונה המיוחדת בלולב הוא, שעל ידי הלולב נעשים הימים חשובים. כלומר, למדנו בזוהר שכל דבר צריך הזמנה. אין שום דבר, בין שאומרים ‘הנני מוכן ומזומן׳ — למי שנוהג כך — ובין שצריך לאומרו, בין שצריך לחושבו, בין שצריך לעשותו: כל דבר צריך הזמנה.

משל החתונה

כלומר, כמו כביכול, אדם עושה חתונה, צריך להזמין. ואפשר לשאול קושיא: וכי סבו לא יבוא בלא הזמנה? הרי הוא יודע שיש חתונה, אך ראוי שישלח לו הזמנה. וההזמנה, כמו שהוא אומר, הגשמיות אולי תבוא בלעדיה. אך הרגש שיש לאדם חבר חשוב או קרוב חשוב או רבו, שהוא רוצה לקרוא לו לשמחתו — צריך לקרוא לו.

ואפילו יבוא בלא שקראוהו, כשהוא בא בלא שקראוהו, הוא בא באופן כזה שאינו בא עם לבו, אינו בא עם רצונו, אינו בא — אפשר לקרוא לזה — עם פנימיותו, עם דרגתו הרוחנית; אינו בא, בא הוא בחיצוניות, בא עם עורו, אינו בא עם פנימיותו. וכדי שיבוא בפנימיות נדרשת בקשה. זהו טבע בני אדם.

הטבע הרוחני: הזמנה מילתא

וזה אף הטבע הרוחני. הטבע הרוחני הוא שכשעושים הזמנה בא אף הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא בא מעצמו. וכמו שאומרים, אף חבר קטן שבא בלא הזמנה, הקדוש ברוך הוא בא. לשמחות של ישראל בא הקדוש ברוך הוא, באים הסבים, בא הכל, באים האושפיזין.

אך מדוע אנו מזמינים? הן הזוהר אומר שרבי אבא היה נוהג להזמין את האושפיזין. ומדוע צריך להזמינם? הרי הם באים, בין כך ובין כך. הפשט הוא שהם באים, אך צריך להזמין. דבר שבקדושה טעון הזמנה. יש הלכה, הזמנה מילתא לדבר שבקדושה, נדרשת הזמנה. בעבודה זרה אין הזמנה, אך לדברים שבקדושה נדרשת הזמנה, וההזמנה מועילה.

ומה מועילה ההזמנה? מועילה היא שכשיורדת הקדושה, כשבא הקדוש ברוך הוא עמנו, הוא בא בהזמנה. כלומר, ברצון, ברצון שניהם, והדבר מוציא את רצון שניהם, פנים בפנים מוציא זאת.

השמחה צריכה להיות שמחה לפני ה׳

אי אפשר סתם לשבת אל צלחת בשר

הואיל ואנו רוצים לעשות שמחה, אנו רוצים לשמוח, אנו רוצים ששמחתנו תהיה שמחה לפני ה׳, ואנו רוצים להבין מה פשר הדבר — צריך לקרוא לו. אי אפשר סתם לשבת אל צלחת בשר ויין ולומר, זו שמחת השם. זו שמחת כרסו.

וכיצד נעשית שמחת הכרס לשמחת השם? בוודאי על ידי נתינת צדקה, זה בוודאי חלק מכל המינים. זהו רמז כל ישראל, אך אולי צריך עוד דרך לרמז מדוע כל המינים כך מובנים, שנאמר ‘ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך׳ (דברים טז, יד). זה חלק מן השמחה, וזה עושה, כמו שאומר רש״י, ‘אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך׳.

וזה אף העיקר, זו דרך העיקר לבאר את האושפיזין, כפי שמפורש, שצריך להזמין אורחים ממש. ואם אין לו אורחים, ישלח כסף למי שיהיו לו אורחים, וכיוצא בזה — לתת צדקה ערב סוכות, ערב יום טוב, לאדם, שיהיה לישראל ליום טוב. זו הדרך העיקרית האחת כיצד מזמינים את השכינה.

כיצד קוראים לשכינה: בדל לולב

אך מלבד זאת, צריך כפשוטו להזמין את השכינה. וכיצד קוראים לשכינה לשמחת יום טוב שלנו? בדל לולב. ומדוע בלולב? כבר דיברנו, לפי שהלולב מראה כביכול על גוף הספירות, מראה על הדרך שבה הקדוש ברוך הוא מראה עצמו בעולם. כך הוא החוק, כך היא גזירת הכתוב.

ומדוע דווקא הלולב? אין זה עתה עניננו. כשנוטלים לולב, ניגשים אל הקדוש ברוך הוא, הולכים לבית המדרש, אומרים הלל, עומדים עם הלולב לפני ה׳, אומרים לו ‘אודך כי עניתני׳ (תהלים קיח, כא), אומרים לו ‘הודו לה׳ כי טוב׳ (תהלים קיח, א), אומרים לו ‘אנא ה” (תהלים קיח, כה), מקיפים את המזבח, מקיפים את הבימה שלנו, מקיפים כביכול את מקומו של הקדוש ברוך הוא, שם שקוראים בתורתו, שם שלומדים אותו ומתפללים אליו, מקיפים — ובזה קוראים לקדוש ברוך הוא.

ומתוך שהולכים עם הלולב בבוקר, הקדוש ברוך הוא עם שמחתנו בלילה, הקדוש ברוך הוא עם שמחתנו כל היום, הקדוש ברוך הוא עם שמחתנו כל השנה.

The Secret of “And You Shall Take” — The Final Commandment in Parashat Pekudei

Introduction: A Brief Pre-Holiday Lecture

Since this is the eve of a holiday, and time is not abundant, we will suffice with a brief lecture. This lecture is being given on the eve of Sukkot concerning the secret of the verse and commandment ‘and you shall take for yourselves on the first day the fruit of a beautiful tree’ (Leviticus 23:40). We have already studied two lectures on this topic more closely aligned with the plain meaning, not according to the way of the Zohar, and now I simply wish to present to you the words of the holy Zohar in Pekudei.

We learned that this is the final commandment. Indeed, there was a section that was omitted in the previous lecture, it seems to me, but in any case this is the final commandment in the Zohar, from among the book of commandments that the Zohar wrote in Parashat Pekudei of the Master of the Universe. The final commandment is the mitzvah of lulav, commandment number 47, for it only counted forty-seven commandments, as we learned.

The Order of Commandments in Parashat Pekudei

The order is as follows: First the Zohar speaks of the primary commandments of each day — the commandment of the unity of God, the existence of God, the commandment of faith, the commandment of reciting the Shema, prayer, tefillin, tzitzit, mezuzah, all the commandments of each and every day, and the priestly blessing is also an important commandment for it. After that it begins with the order of Shabbat, of holidays, and thus the order of the holidays unfolds from Pesach until Tishrei, until Sukkot.

It turns out that the final commandment that it counts in total — after it already mentioned perhaps the commandment of dwelling in the sukkah — is among the last three commandments: the commandment of dwelling in the sukkah, and commandment 46 is the commandment of the sacrifices of Sukkot, and after that it speaks a bit about Shemini Atzeret, but it does not count a separate commandment for it here. And the last is the commandment of waving the lulav, taking the lulav, ‘and you shall take for yourselves’ (Leviticus 23:40), taking the lulav on Sukkot.

The Innovation in the Brief Language of the Zohar

And the Zohar, in the manner of Pekudei, repeats and mentions things that it already elaborated upon elsewhere, except that it includes them in one word, and often in that one word a novel insight is hidden. Indeed, I have not yet examined this thoroughly, but it seems to me that in the formulation it states, and even in one word, there is a great innovation, there is great clarity that was not stated before, at least not with that clarity. Therefore it is worthy to study it here, and to sharpen the point somewhat.

The Language of the Zohar: To Take the Lulav on That Day

The Commandment and the Species

Thus says the Zohar: The commandment is to take the lulav on that day, on the first day, on that day. It says, ‘to take the lulav on that day’, on that day, meaning on the first day, as it is stated ‘and you shall take for yourselves on the first day’ (Leviticus 23:40), ‘and these are the species’, the species, the species of the lulav, meaning that one should take the lulav with its species.

And behold, in the verse the species are mentioned simply, it states ‘fruit of a beautiful tree, branches of palm trees’ (Leviticus 23:40) and so forth, but in the Gemara the commandment is regularly called by the name of the commandment of taking the lulav. And although the word lulav is not written at all in the verse — though this word is mentioned in the Chumash — in the Mishnah it calls the whole thing by the name lulav, and all the other parts are called the species of the lulav, as if they belong to it. And so is the language of the Mishnah in Menachot, the four species that are in the lulav, the species that are in the lulav. Thus the entire group, the entire collection, the entire matter — the entire bundle is called lulav, and we wave the lulav, as in the language of the blessing ‘on taking the lulav’. And after the species, the lulav, additional things are added to it. And there are deeper explanations in this, and the Zohar indeed addresses the reason that they are all called by the name lulav, and touched upon this somewhat. But this is the name of the commandment: to take the lulav and its species on that day, on the holiday of Sukkot.

The Verse Itself Is a Secret

The Zohar says in very brief language, and I will read all the words: It says, ‘and this is the secret’, this is the secret — not the secret of the matter that one should take the lulav on that day, but that the verse itself is a secret.

And what does it mean that the verse itself is a secret? Behold, they elaborated on this in the articles they wrote. The verse does not explicitly clarify what one should do with the lulav. And indeed, the verse is like a wondrous midrash: ‘and you shall take for yourselves’ and ‘and you shall rejoice’ (Leviticus 23:40). What, when, how, in what manner does this result in ‘and you shall rejoice before the Lord your God’ (Leviticus 23:40)? What is the meaning of the lulav? It is a secret.

And Before the Companions: We Are All Companions

The Companions of the Zohar and the Sages of the Talmud

The Zohar says, we have already established the secret, as we have already explained, ‘and before the companions’. Its intention is that the Zohar itself already explained it. ‘And before the companions’ — sometimes this language can hint at the companions of the Zohar themselves. But it seems to me that when the Zohar emphasizes that we too spoke of this and the companions also spoke of this, its intention is that this is the way of the Zohar to speak as if everything is from Rabbi Shimon bar Yochai and his companions.

The Zohar speaks as if the companions — they include the other Tannaim, the other Amoraim as well, the other sages of the Talmud whom we call our sages of blessed memory, and all our other sages — that all of them explain in their books, each in his place, the matters of the commandments, the laws, the reasons.

How a Jew Should Think: We Are All Students of the Holy One, Blessed Be He

The Zohar says, we have already spoken of this sufficiently, and our companions as well. And this is how a Jew should think: we are all companions of the Gemara, we are all companions of the Tannaim. That is, we are companions, both of us together, receiving at the very same place.

And what is the difference between a teacher and a student and between a companion? When we say ‘our rabbis of blessed memory’, we are saying that they are above us, they are the receivers of the Torah, and from them we receive. But the Zohar stands at a place where it understands that they are our companions. And where do we find such a thing? Shimon bar Yochai and his companions — our companions.

For we are all one. A companion is one. Two people who went to one teacher, both of them are companions, meaning on the same level, both receive. And thus the Zohar thinks: we are all companions. And why? Because we are all students of the Holy One, Blessed Be He, ‘all your children are students of God’ (Isaiah 54:13). All are students of the Holy One, Blessed Be He, all are students of Moses our teacher, who was also a student of the Holy One, Blessed Be He. Moses was the first student, and the Holy One, Blessed Be He, was the first teacher.

And even what we study Torah, we are all students of Moses our teacher. We are all companions — we, the Tannaim, the Amoraim, and what was before the Tannaim, the prophets — we are all companions in the same study hall, in the same yeshiva that is called the yeshiva of Moses our teacher, from the mouth of the Holy One, Blessed Be He, and that same Torah we study. And what they explain, we all struggled with that same difficulty, for even the Tannaim found it difficult: What is the secret of the lulav? We all struggled with that difficulty. Ah, they tell us here the plain meaning, they tell us that the Tannaim already stated the plain meaning, ah, our companions already explained somewhat. The Zohar says, we have already explained ourselves in our book, and our companions have also already explained.

The Midrashim Are Secrets

And the intention of the Zohar here is to say another deep thing. That the midrashim on the lulav have already explained precisely the secrets of the Zohar. It says, everyone knows that all the secrets of the Zohar are built and connected with the ways of the midrashim, except that the midrash speaks in its formulation more in the way of the revealed, meaning, a sefirah is never mentioned in it, matters of divinity itself are never mentioned in it, for as is known the midrash is written in concealment.

Thus the Rambam learned, and thus all the sages received, that the midrashim are not always according to their plain meaning, they are not literal, and the Ramban explained this many times. The Ramban argues many times with Rashi, that when Rashi brings a midrash, the Ramban says, the plain meaning of the verse is not according to your words; and moreover, you do not even understand the midrash, for the intention of the midrash is not to state a simple plain meaning, but its intention is the secret. And the Zohar always goes in this way: the midrashim are secrets.

And sometimes the secret is more hidden, and it is difficult to understand the midrash, and sometimes the midrash is clearer, and one can immediately understand from it what the plain meaning is — and this is the secret. The Zohar says, the secret, the secret of the lulav. The lulav is a secret, and no one understands. You can ask a simple Jew, and although there are simple reasons, but with all due respect they are weak, briefly, feeble stories.

The secret — the lulav certainly has a secret. For it states ‘and you shall rejoice before the Lord your God seven days’ (Leviticus 23:40). Certainly there is meaning in this, that with this lulav we gladden the Holy One, Blessed Be He, and He rejoices with us and we rejoice with Him. We will see further in the Zohar how it establishes this matter. In any case, the lulav certainly has a secret, and the midrashim have already revealed the secret almost close to the way of the Zohar. The word sefirot is not mentioned in the midrash, but the companions have already explained, and one who studies midrash already knows almost what the Zohar is going to say.

The Holy One, Blessed Be He, Takes Israel: The Mirror Image of “And You Shall Take for Yourselves”

The Elevation of the Commandments: What Is Done Above They Do With Us

And what did they say? The Zohar says briefly, thus: ‘Just as the Holy One, Blessed Be He, takes Israel on these days and rejoices with them’ — just as the Holy One, Blessed Be He, takes Israel.

‘And you shall take for yourselves’ (Leviticus 23:40) — it is stated that we shall take. But thus says the Zohar, everyone knows, that every verse in the Torah that tells us to do something is only a reflection, is only a shadow, of something that has already been done above. And we learned there the secret of all the commandments called elevation, the elevation of the commandments. There it is stated the opposite, that what we do is done above, as we have already explained. But this begins with the fact that what is done above they do with us, and we do afterward. ‘What He is, you too’ (Shabbat 133b) — what the Holy One, Blessed Be He, did in the act of creation, He makes us partners in the act of creation; the Holy One, Blessed Be He, does the act of the chariot, He makes us the act of the chariot.

Verses of Taking

Behold, ‘and you shall take for yourselves’ means that we shall take. But one must understand that the matter began from something that the Holy One, Blessed Be He, already took. And thus certainly the midrashim connect here immediately at the beginning of ‘and you shall take for yourselves’ with all kinds of places where taking is mentioned. The midrash also speaks of other verses where it is stated that we shall take, but there are also places where it is stated that the Holy One, Blessed Be He, took.

The Holy One, Blessed Be He, says ‘and they shall take for Me an offering’ (Exodus 25:2), and the midrash says, take Me Myself. And the Holy One, Blessed Be He, took, ‘and I will take you to Me as a people’ (Exodus 6:7). And ‘and I will take you to Me as a people’ is the reflection, the mirror image of ‘and you shall take for yourselves’. And thus indeed the Zohar expounds. It does not bring the verse, but it is thinking of this verse, or of another verse that is a similar matter.

‘And you shall take for yourselves’ means take for yourselves. And what is take for yourselves? Why should a person take? How can a verse come where the Holy One, Blessed Be He, says to a person take for yourselves? The plain meaning is that the Holy One, Blessed Be He, has already taken. And what did the Holy One, Blessed Be He, take? The Zohar says, and it will be stated afterward ‘and you shall rely’. The Zohar says, the Holy One, Blessed Be He, took Israel, ‘and I will take you to Me as a people’.

The Holy One, Blessed Be He, Rejoices in Israel

The Holy One, Blessed Be He, took Israel, and rejoiced with them, as it is stated ‘for the Lord will again rejoice over you for good’ (Deuteronomy 30:9). The Holy One, Blessed Be He, rejoices in Israel, He took Israel. And these are explicit verses, that at the time when it is good for Israel — meaning a holiday, after there were Rosh Hashanah and Yom Kippur, and they stood in them, and Israel prevailed — the Holy One, Blessed Be He, takes Israel.

That is, He chooses, ‘and chose His people Israel with love’, ‘and chose His people Israel with joy’. The Holy One, Blessed Be He, rejoices in Israel, He takes them. Behold, ‘and you shall take for yourselves’ begins with the fact that the Holy One, Blessed Be He, takes Israel on these days and rejoices with them.

The Secret of Yom Kippur: That the Holy One, Blessed Be He, Can Take Us

And a very interesting thing the Zohar explained. This is not written in the midrash as far as I know, and I say that the second half is written in the midrash, and the Zohar only explains that the midrash comes from this. The Holy One, Blessed Be He, takes Israel, because He understands that this is the meaning of Yom Kippur, that they offered themselves, ‘for on this day He will atone for you to purify you’ (Leviticus 16:30).

And why must one be purified? Before God. So that we can come before God, so that the Holy One, Blessed Be He, can take us, one must be purified, and the Holy One, Blessed Be He, must forgive all the sins. And this is for Him. And this is the meaning of ‘for My sake I will delay My anger’ (Isaiah 48:9). The Holy One, Blessed Be He, must forgive all the sins for our sake, because He needs to be able to take us, therefore He needs to be able to forgive all the sins, to be able to include all the sins.

The Holy One, Blessed Be He, forgives all the sins, and takes us with joy. The Holy One, Blessed Be He, waves matters with Israel. This is the first thing. The Holy One, Blessed Be He, holds Israel, embraces them, takes them, ‘and I will take you to Me as a people’, this is ‘and I will take for Me’, ‘and I will take you to Me’. The Holy One, Blessed Be He, takes Israel for Himself.

And It Returns in Turn: What a Jew Does Reflects What the Holy One, Blessed Be He, Does

And now, when a person knows that what a Jew does reflects what the Holy One, Blessed Be He, does, again the matter is pleasant, and it returns in turn. After a Jew does, he already arouses the measure that the Holy One, Blessed Be He, already did, already established, for the Holy One, Blessed Be He, established the matter so that it would continue onward.

The Zohar says, just as the Holy One, Blessed Be He, takes Israel on these days and rejoices with them, so too, Israel, ‘Israel take the Holy One, Blessed Be He, as their portion’, take the Holy One, Blessed Be He, as their portion, and therefore ‘and you shall take for yourselves on the first day’ — meaning, take Me. Just as I take you, this is the time, this is the time when the Holy One, Blessed Be He, takes me. And this He mentioned, what was revealed, and to think about this, for the Holy One, Blessed Be He, takes Israel, and Israel take the Holy One, Blessed Be He.

The Midrash: The Fruit of a Beautiful Tree Is the Holy One, Blessed Be He

The Exposition of Rabbi Akiva

And this is written in the midrash, an explicit midrash. And in all the midrashim on the verse ‘and you shall take for yourselves’, Rabbi Akiva says — and it is brought in the Ramban here on the verse, and the Ramban explains it according to Kabbalah, and certainly the Zohar connects with the secret that the Ramban explained according to Kabbalah.

The midrash says, ‘and you shall take for yourselves the fruit of a beautiful tree’, Rabbi Akiva says, the fruit of a beautiful tree is the Holy One, Blessed Be He, as it is stated ‘You are clothed in majesty and splendor’ (Psalms 104:1). Branches of palm trees is the Holy One, Blessed Be He, as it is stated ‘the righteous will flourish like a palm tree’ (Psalms 92:13). And boughs of thick trees is the Holy One, Blessed Be He, as it is stated ‘and He was standing among the myrtle trees’ (Zechariah 1:8). And willows of the brook is the Holy One, Blessed Be He, as it is stated ‘extol Him who rides upon the plains’ (Psalms 68:5).

Each of the verses reveals a secret, why the Holy One, Blessed Be He, is called by those names. And the Ramban explains at length that this hints at the different attributes, the different sefirot of the Holy One, Blessed Be He, that each of them is hinted at in the beautiful tree, branches of palm trees, and boughs of thick trees, and willows of the brook. The Zohar in this place does not enter into the details — in other places it enters into this — and we too will not enter into this.

The Lulav of the Holy One, Blessed Be He, and the Lulav of Israel

But what the Zohar clarifies here is, that this is already a reflection. Since this is the time when the Holy One, Blessed Be He, takes Israel, and everyone knows this. And the midrash here, another midrash — this too is a midrash that fewer people know, a deeper kabbalistic midrash, but everyone knows the revealed midrash. The midrash expounds that the fruit of a beautiful tree and its companions are corresponding to the patriarchs, or corresponding to the four types of Jews, and this is a very conceptual midrash.

Thus there are two sides here: what corresponds to Israel and what corresponds to the Holy One, Blessed Be He. The Holy One, Blessed Be He, takes a lulav, just as the Holy One, Blessed Be He, has tefillin that speak of Israel, and Israel have tefillin that speak of the Holy One, Blessed Be He. The same thing — the Holy One, Blessed Be He, has a lulav, in the lulav of the Holy One, Blessed Be He, Israel is spoken of. The lulav of the Holy One, Blessed Be He, is Israel, the four types of Jews, or the four limbs of every Jew, the body of the Jew that we will speak of, or the three patriarchs, all kinds of things. This is the lulav, ‘and I will take for Me’, what the Holy One, Blessed Be He, takes.

The Language of Taking Like Betrothal

The Holy One, Blessed Be He, says, thus Israel shall take ‘for yourselves’. And what shall they take? They shall take the Holy One, Blessed Be He. And the ‘and I will take’, it seems to me that this is a language of taking like betrothal, ‘when a man takes a wife’ (Deuteronomy 24:1), in this language of taking there is a plain meaning here. ‘And you shall take for yourselves’ like ‘when a man takes a wife’. Like a betrothal ring, like the rings that are made on the lulav, as is known.

The Holy One, Blessed Be He, takes Israel, and Israel take essentially in that same very matter. And one can ask the Zohar in another place, where it says that there is an inquiry in the verse ‘for Jacob chose for himself the Lord’ (Psalms 135:4): it is possible to read the verse that the Holy One, Blessed Be He, the Lord, chooses Jacob, or that Jacob chooses the Lord. Which of them? It is both. That is, the same very thing — in the same action in which the Holy One, Blessed Be He, takes Israel, Israel take us. And this is the secret of all the Zohar, that the Zohar says ‘with the arousal from below there is arousal above’, that when we take the Holy One, Blessed Be He, the Holy One, Blessed Be He, takes us. This is the same very thing, and we are not explaining this now at length, but these are known matters.

The Secret of the Stature of Man: The Secret of the Form of Man

Israel Take the Holy One, Blessed Be He, as Their Portion

And further the Zohar says, that on these days the Holy One, Blessed Be He, takes us, and this is the intention of the celebration: just as the Holy One, Blessed Be He, takes Israel and rejoices with them, so Israel take the Holy One, Blessed Be He, and rejoice with Him. That is, they take Him and choose Him as their portion, just as the Holy One, Blessed Be He, took Israel that they should be as it were His, not only according to all the truth, all the length that the matter contains.

And this is the matter, Israel take the Holy One, Blessed Be He, that He should be theirs, in all the length that the matter contains. ‘And we will be distinguished, I and Your people, from all the people that are on the face of the earth’ (Exodus 33:16), Israel request from the Holy One, Blessed Be He, a covenant that He should be theirs. The Zohar says: ‘Certainly a secret’, and concludes, ‘this is a secret, the lulav and its species, this is the secret of the stature of man’. This is the secret of the lulav.

The Stature of Man and the Limbs of the Sefirot

And now we will come somewhat from the general to the particulars. The lulav is species that are the secret of the form of man. And this is further, as everyone knows, that the midrash says that the lulav corresponds to what resembles the mouth, resembles the eye, and so forth, resembles the spine. And therefore the lulav is the main thing, for upon the spine stands the entire person. This is like the stature of man. ‘Your stature is like a palm tree’ (Song of Songs 7:8).

And what does the lulav show? That when one sees a person, one sees his stature. Indeed in the stature there are eyes and there is everything, but everything is the limbs of the person, and what one sees can be called the stature of the person, the lulav. And from this it is called lulav. And this is certainly the intention of what we say that the Holy One, Blessed Be He, takes Israel with all their limbs, but certainly the intention of the Zohar is for something deeper.

As is known, everyone knows that the secret of the Zohar is to understand that the limbs of man are also the limbs of the Shekhinah, like the limbs of the sefirot as it were. The Holy One, Blessed Be He, is not a body, ‘He has no bodily form’ (Yigdal), and this is not our place to explain. But the Holy One, Blessed Be He, also has as it were a body, a stature in which He is revealed in the world, and in His actions and in the modes of His revelation prior to actions, there is as it were a body.

The Double Meaning of the Limbs

And when it is stated that the lulav resembles the mouth and resembles the eye, again there is a double meaning here. The intention is for the mouth and eye of Israel, which shows that the Holy One, Blessed Be He, takes Israel. This is the explanation, the Holy One, Blessed Be He, takes Israel with their mouth, with their eyes, with their lips, and so forth. And this also shows the form of the image of the Creator as it were, the image of God, the image, the form of the Holy One, Blessed Be He.

When one takes the eyes, this resembles the eye, the myrtles that resemble the eye, it shows that the Holy One, Blessed Be He, looks at Israel. And that the willows resemble the mouth shows that the Holy One, Blessed Be He, speaks with Israel, ‘the voice of my beloved, behold he comes, leaping over the mountains, skipping over the hills’ (Song of Songs 2:8). And that the branches of palm trees resemble the spine shows that the Holy One, Blessed Be He, upholds Israel, as it were the spine. The Holy One, Blessed Be He, is the spine of Israel. This is ‘strength and joy are in His place’ (1 Chronicles 16:27), ‘the Lord is my strength and my stronghold’ (Jeremiah 16:19). The Holy One, Blessed Be He, is the strength, the spine. When one speaks of a person’s strength, one says that he has a back, a spine. The strength of Israel, this is the Holy One, Blessed Be He. This is what the spine shows, the lulav.

And the etrog shows that the Holy One, Blessed Be He, is the heart of Israel, the Holy One, Blessed Be He, is our heart. These are all the things that it shows, and this is the plain meaning of the Zohar regarding what we take all the species.

The Point of the Invitation: How the Lulav Connects the Joy

The Question: How Does the Lulav Connect with the Joy of the Holiday

And I wish to add only the point that we learned, that we learned and wrote, and it seems to me that it is a point of truth: that for everything an invitation is needed, one must understand the joy. It is stated ‘and you shall rejoice before the Lord your God seven days’ (Leviticus 23:40). One does not stand seven complete days with the lulav. Indeed there were the people of Jerusalem who stood all day with the lulav, but we do not practice this way, and this is also not the obligation.

That is, in plain terms the order is that during Hallel one takes the lulav, in the morning, and on Shabbat one does not take it at all. In any case, one takes the lulav in the morning, or all day, for all day is fit for reciting Hallel, but in practice one does not take it all day but part of the day.

And the joy is certainly joy. Joy in plain terms means complete. Joy one makes afterward, one arranges a great feast, one dances. Even the dancing is a great feast. And one can say that there is an explicit obligation to dance on the holiday. It is stated chag, and chag is from the language of chagigah, chag is from the language of dancing, to circle and make circuits with the lulav, or without the lulav, afterward, at night, in the morning. These are all the things that we do.

And behold, all these things are good, very good. But how do they connect with the lulav? It seems to me that this is a question that people have in practice, and therefore I say an intention, I say an intention, I have an intention, in the morning I had a lulav, each person in his way and with his intention, very good. Afterward one goes home, one prays further, one eats a feast, one gathers, one does all the joys of the holiday. How do all these things connect with the lulav?

The Lulav Is the Connection of the Two Joys

I think an intention, and they will already remember the intention at the time of taking the lulav. It seems to me that this is the plain meaning, and I have built the plain meaning somewhat as to why I think so. For the plain meaning is, as the Zohar says, that the lulav is the connection of the two joys. The Holy One, Blessed Be He, takes Israel and rejoices with them, and Israel take the Holy One, Blessed Be He, ‘and I will take you to Me’, Israel say ‘and I will take you to Me’, and the fruit of the side shows the Holy One, Blessed Be He, and shows Israel, shows the image of God, that they are this image of God.

And the plain meaning of the special intention in the lulav is, that through the lulav the days become important. That is, we learned in the Zohar that everything needs an invitation. There is nothing, whether one says ‘behold I am prepared and ready’ — for one who practices this way — and whether one must say it, whether one must think it, whether one must do it: everything needs an invitation.

The Parable of the Wedding

That is, as it were, a person makes a wedding, one must invite. And one can ask a question: will not his grandfather come without an invitation? For he knows that there is a wedding, but it is proper that one send him an invitation. And the invitation, as he says, the physicality may come without it. But the feeling that a person has an important friend or important relative or his teacher, that he wants to call him to his joy — one must call him.

And even if he will come without being called, when he comes without being called, he comes in such a way that he does not come with his heart, he does not come with his will, he does not come — one can call this — with his inwardness, with his spiritual level; he does not come, he comes in externality, he comes with his skin, he does not come with his inwardness. And in order that he come in inwardness a request is required. This is the nature of people.

The Spiritual Nature: An Invitation Is a Matter

And this is also the spiritual nature. The spiritual nature is that when one makes an invitation the Holy One, Blessed Be He, also comes. The Holy One, Blessed Be He, comes of His own accord. And as they say, even a small friend who comes without an invitation, the Holy One, Blessed Be He, comes. To the joys of Israel the Holy One, Blessed Be He, comes, the grandfathers come, everything comes, the ushpizin come.

But why do we invite? For the Zohar says that Rabbi Abba used to invite the ushpizin. And why must one invite them? For they come, in any case. The plain meaning is that they come, but one must invite. A matter of holiness requires an invitation. There is a law, an invitation is a matter for something of holiness, an invitation is required. In idolatry there is no invitation, but for matters of holiness an invitation is required, and the invitation is effective.

And what does the invitation accomplish? It accomplishes that when the holiness descends, when the Holy One, Blessed Be He, comes with us, He comes by invitation. That is, with will, with the will of both, and the matter brings out the will of both, face to face brings this out.

The Joy Must Be Joy Before God

One Cannot Simply Sit Down to a Plate of Meat

Since we want to make joy, we want to rejoice, we want our joy to be joy before God, and we want to understand what the matter means — one must call Him. One cannot simply sit down to a plate of meat and wine and say, this is the joy of God. This is the joy of one’s belly.

And how does the joy of the belly become

The Joy Must Be Joy Before God

One Cannot Simply Sit Down to a Plate of Meat

Since we want to make joy, we want to rejoice, we want our joy to be joy before God, and we want to understand what the matter means — one must call Him. One cannot simply sit down to a plate of meat and wine and say, this is the joy of God. This is the joy of one’s belly.

And how does the joy of the belly become the joy of God? Certainly through giving charity, this is certainly part of all the species. This hints at all of Israel, but perhaps another way is needed to hint at why all the species are thus understood, for it is stated ‘and you shall rejoice in your festival, you and your son and your daughter and your servant and your maidservant and the Levite who is in your gates’ (Deuteronomy 16:14). This is part of the joy, and this accomplishes, as Rashi says, ‘if you gladden Mine I will gladden yours’.

And this is also the main thing, this is the main way to explain the ushpizin, as is explicit, that one must invite actual guests. And if one has no guests, let him send money to one who will have guests, and the like — to give charity on the eve of Sukkot, on the eve of the holiday, to a person, so that Israel will have for the holiday. This is the one main way how one invites the Shekhinah.

How One Calls the Shekhinah: Through the Lulav

But besides this, one must literally invite the Shekhinah. And how does one call the Shekhinah to our holiday joy? Through the lulav. And why through the lulav? We have already spoken, because the lulav shows as it were the body of the sefirot, it shows the way in which the Holy One, Blessed Be He, shows Himself in the world. This is the decree, this is the decree of Scripture.

And why specifically the lulav? This is not our concern now. When one takes the lulav, one approaches the Holy One, Blessed Be He, one goes to the study hall, one says Hallel, one stands with the lulav before God, one says to Him ‘I will thank You for You have answered me’ (Psalms 118:21), one says to Him ‘Give thanks to the Lord for He is good’ (Psalms 118:1), one says to Him ‘Please, O Lord’ (Psalms 118:25), one circles the altar, one circles our platform, one circles as it were the place of the Holy One, Blessed Be He, the place where one reads His Torah, the place where one studies it and prays to Him, one circles — and with this one calls the Holy One, Blessed Be He.

And from the fact that one goes with the lulav in the morning, the Holy One, Blessed Be He, is with our joy at night, the Holy One, Blessed Be He, is with our joy all day, the Holy One, Blessed Be He, is with our joy all year.

סוד “ולקחתם לכם” — המצוה האחרונה בספר הפקודים

הקדמה: שיעור קצר ערב יום טוב

הואיל ומדובר בערב יום טוב, ואין הזמן מצוי בשופי, נסתפק בשיעור קצר. שיעור זה נערך ערב סוכות על סוד הפסוק והמצוה ‘ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר׳ (ויקרא כג, מ). כבר למדנו שני שיעורים בענין זה יותר קרוב לפשט, שלא על דרך הזוהר, ועתה מבקש אני פשוט להעמידכם על דברי הזוהר הקדוש בפקודין.

למדנו שזוהי המצוה האחרונה. אמנם היה חלק שנשמט בשיעור הקודם, כמדומני, אך על כל פנים זוהי המצוה האחרונה בזוהר, מתוך ספר המצוות שכתב הזוהר בספר הפקודים דמרא עלמא. המצוה האחרונה היא מצות לולב, פקודא מ״ז, שהרי לא מנה אלא ארבעים ושבע מצוות, כפי שלמדנו.

סדר המצוות בספר הפקודים

הסדר הוא כך: מתחילה מדבר הזוהר במצוות העיקריות שבכל יום — מצות יחוד ה׳, מציאות ה׳, מצות אמונה, מצות קריאת שמע, תפילה, תפילין, ציצית, מזוזה, כל המצוות שבכל יום ויום, וברכת כהנים אף היא מצוה חשובה אצלו. לאחר מכן הוא מתחיל בסדר של שבת, של ימים טובים, וכך מתגלגל הסדר של הימים הטובים מפסח ועד תשרי, עד סוכות.

נמצא שהמצוה האחרונה שהוא מונה בכלל — אחר שכבר אמר אולי את מצות ישיבה בסוכה — היא מבין שלוש המצוות האחרונות: מצות ישיבה בסוכה, ומצוה מ״ו היא מצות קרבנות של סוכות, ולאחריה מדבר הוא מעט אודות שמיני עצרת, אך אינו מונה עליו מצוה בפני עצמה כאן. ואחרונה היא מצות נענוע לולב, נטילת לולב, ‘ולקחתם לכם׳ (ויקרא כג, מ), נטילת לולב בסוכות.

החידוש שבנוסח הקצר של הזוהר

והזוהר, כדרך הפקודין, חוזר ומזכיר דברים שכבר האריך בהם במקום אחר, אלא שהוא כוללם במילה אחת, ופעמים רבות באותה מילה אחת גנוז חידוש. אמנם עדיין לא בדקתי היטב, אך נראה לי כי בנוסח שהוא אומר, ואפילו במילה אחת, יש חידוש גדול, יש בהירות גדולה שלא נאמרה קודם לכן, על כל פנים לא באותה בהירות. משום כך ראוי ללומדו כאן, ולחדד מעט את הנקודה.

לשון הזוהר: לנטלא לולב בההוא יומא

המצוה והמינים

כך אומר הזוהר: המצוה היא ליטול לולב באותו יום, ביום הראשון, בההוא יומא. אומר הוא, ‘לנטלא לולב בההוא יומא׳, באותו יום, היינו ביום הראשון, שנאמר ‘ולקחתם לכם ביום הראשון׳ (ויקרא כג, מ), ‘ואינון זינין דליין׳, המינים, מיני הלולב, כלומר שיש ליטול את הלולב עם מיניו.

והרי בפסוק נאמרו סתם המינים, נאמר ‘פרי עץ הדר כפת תמרים׳ (ויקרא כג, מ) וכן הלאה, אך בגמרא נקראת המצוה תדיר בשם מצות נטילת לולב. ואף שהמילה לולב אינה כתובה כלל בפסוק — אמנם מילה זו נזכרת בחומש — במשנה קורא לה כולה בשם לולב, וכל שאר החלקים נקראים מיני הלולב, כאילו שייכים הם אליו. וכן הוא לשון המשנה במנחות, ארבעה מינים שבלולב, המינים שבלולב. הרי כל הקבוצה, כל החבורה, כל הענין — האגודה כולה נקראת לולב, ומנענעים לולב, כלשון הברכה ‘על נטילת לולב׳. ואחר המינים, הלולב, מתווספים אליו עוד דברים. ויש בזה ביאורים עמוקים יותר, והזוהר אכן עומד על הטעם שכולם נקראים בשם לולב, ונגע בזה מעט. אך זהו שם המצוה: ליטול את הלולב ומיניו באותו יום, בעיר סוכות.

הפסוק עצמו הוא סוד

אומר הזוהר בלשון קצרה ביותר, ואקרא את הדברים כולם: אומר הוא, ‘והאי רזא׳, זהו הסוד — לא סוד הענין שיש ליטול את הלולב באותו יום, אלא שהפסוק עצמו הוא סוד.

ומהו שהפסוק עצמו הוא סוד? הרי האריכו בזה במאמרים שכתבו. אין הפסוק מפורש בבירור מה יש לעשות בלולב. ובאמת הרי הפסוק כמדרש פליאה ממש: ‘ולקחתם לכם׳ ו׳ושמחתם׳ (ויקרא כג, מ). מה, מתי, כיצד, באיזה אופן יוצא מזה ‘ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם׳ (ויקרא כג, מ)? מהו פשרו של הלולב? הוא סוד.

וקמיה חבריא: כולנו חברים

חברי הזוהר וחכמי התלמוד

אומר הזוהר, את הסוד כבר העמדנו, כאשר כבר ביארנו, ‘וקמיה חבריא׳. כוונתו שהזוהר עצמו כבר ביארו. ‘וקמיה חבריא׳ — פעמים יכולה לשון זו לרמז על חברי הזוהר עצמם. אך נראה לי שכאשר מדגיש הזוהר שאף אנו דיברנו בזה ואף החברים דיברו בזה, כוונתו שכן דרכו של הזוהר לדבר כאילו הכל הוא מרבי שמעון בר יוחאי וחביריו.

הזוהר מדבר כאילו החברים — הם בכלל שאר התנאים, שאר האמוראים אף הם, שאר חכמי התלמוד שאנו קוראים להם חכמינו זכרונם לברכה, וכל שאר חכמינו — שכולם מבארים בספריהם, כל אחד במקומו, ענייני המצוות, ההלכות, הטעמים.

כיצד צריך יהודי לחשוב: כולנו תלמידיו של הקדוש ברוך הוא

אומר הזוהר, אנו כבר דיברנו בזה די הצורך, ואף החברים שלנו. וכך צריך יהודי לחשוב: כולנו חברים של הגמרא, כולנו חברים של התנאים. כלומר, אנו חברים, שנינו יחד, מקבלים באותו מקום עצמו.

ומה החילוק בין רב לתלמיד לבין חבר? כשאנו אומרים ‘רבותינו זכרונם לברכה׳, אנו אומרים שהם למעלה מאיתנו, הם מקבלי התורה, ומהם אנו מקבלים. אך הזוהר עומד במקום שבו הוא מבין שהם חברינו. והיכן מוצאים דבר כזה? שמעון בר יוחאי וחבריו — חברינו.

הרי כולנו אחד. חבר הוא אחד. שני אנשים שהלכו אצל רב אחד, שניהם חברים, כלומר על אותה דרגה, שניהם מקבלים. וכך חושב הזוהר: כולנו חברים. ומדוע? לפי שכולנו תלמידיו של הקדוש ברוך הוא, ‘כל בניך למודי ה” (ישעיה נד, יג). כולם תלמידיו של הקדוש ברוך הוא, כולם תלמידיו של משה רבינו, שאף הוא תלמיד היה של הקדוש ברוך הוא. משה היה התלמיד הראשון, והקדוש ברוך הוא היה הרב הראשון.

ואף מה שאנו לומדים תורה, כולנו תלמידיו של משה רבינו. כולנו חברים — אנו, התנאים, האמוראים, ומה שהיה לפני התנאים, הנביאים — כולנו חברים באותו בית המדרש, באותה ישיבה שנקראת ישיבת משה רבינו, מפי הקדוש ברוך הוא, ואת אותה תורה עצמה אנו לומדים. ומה שהם מבארים, הרי כולנו התקשינו באותה קושיא עצמה, שהרי אף לתנאים הוקשה: מהו סוד הלולב? לכולנו הוקשתה אותה קושיא. אהה, אומרים לנו כאן פשט, אומרים לנו שהתנאים כבר אמרו פשט, אהה, חברינו כבר ביארו מעט. אומר הזוהר, אנו כבר ביארנו בעצמנו בספרנו, וחברינו כבר ביארו אף הם.

המדרשים הם סודות

וכוונת הזוהר כאן לומר עוד דבר עמוק. שהמדרשים על הלולב כבר ביארו ממש את סודות הזוהר. אומר הוא, כל אחד יודע שכל סודות הזוהר בנויים ומחוברים עם הדרכים שבמדרשים, אלא שהמדרש מדבר בנוסחו יותר על דרך הנגלה, כלומר, לעולם לא נזכרת בו ספירה, לעולם לא נזכרים בו ענייני אלוקות ממש, שהרי כידוע המדרש כתוב בהעלם.

כך למד הרמב״ם, וכך קיבלו כל החכמים, שהמדרשים אינם תמיד כפשוטם, אינם ליטרליים, והרמב״ן ביאר זאת פעמים רבות. הרמב״ן מתפלמס פעמים הרבה עם רש״י, שכשמביא רש״י מדרש, אומר הרמב״ן, אין הפשט בפסוק כדבריך; ומלבד זאת, אף את המדרש אין אתה מבין, שהרי אין כוונת המדרש לומר פשט פשוט, אלא כוונתו לסוד. והזוהר הולך תמיד בדרך זו: המדרשים הם סודות.

ופעמים הסוד גנוז יותר, וקשה להבין את המדרש, ופעמים המדרש בהיר יותר, ואפשר להבין מיד מתוכו מהו הפשט — וזהו הסוד. אומר הזוהר, את הסוד, סוד הלולב. הלולב הוא סוד, ואין איש מבין. אתה יכול לשאול יהודי פשוט, ואף שיש טעמים פשוטים, אך במחילה הם קלושים, בקצרה, מעשיות רפויות.

הסוד — ללולב בוודאי יש סוד. שהרי נאמר בו ‘ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם שבעת ימים׳ (ויקרא כג, מ). בוודאי יש בזה משמעות, שבלולב זה משמחים אנו את הקדוש ברוך הוא, והוא שמח עמנו ואנו שמחים עמו. עוד נראה בזוהר כיצד מעמיד הוא את הדבר. על כל פנים, ללולב בוודאי יש סוד, והמדרשים כבר גילו את הסוד כמעט קרוב לדרך הזוהר. אין נזכרת במדרש המילה ספירות, אך כבר ביארו החברים, ומי שלומד מדרש כבר יודע כמעט מה עתיד הזוהר לומר.

הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל: מראה הראי של “ולקחתם לכם”

נשיאות המצוות: מה שנעשה למעלה עושים בנו

ומה אמרו? אומר הזוהר בקיצור, כך: ‘כמה דקודשא בריך הוא נטיל להון לישראל בהני יומין וחדו בהון׳ — כשם שהקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל.

‘ולקחתם לכם׳ (ויקרא כג, מ) — נאמר שאנו ניטול. אך כך אומר הזוהר, כל אחד יודע, שכל פסוק בתורה האומר לנו לעשות אינו אלא שיקוף, אינו אלא צל, של דבר שכבר נעשה למעלה. ולמדנו שם את סוד כל המצוות הנקרא נשיאות, נשיאות המצוות. שם נאמר להיפך, שמה שאנו עושים נעשה למעלה, כפי שכבר ביארנו. אך זה מתחיל בכך שמה שנעשה למעלה עושים בנו, ואנו עושים אחר כך. ‘מה הוא אף אתה׳ (שבת קלג ע״ב) — מה הקדוש ברוך הוא עשה מעשה בראשית, הוא עושה אותנו שותפים למעשה בראשית; הקדוש ברוך הוא עושה מעשה מרכבה, הוא עושה אותנו מעשה מרכבה.

פסוקי הלקיחה

הרי ‘ולקחתם לכם׳ פירושו שאנו ניטול. אך יש להבין שהדבר החל ממשהו שהקדוש ברוך הוא כבר נטל. וכך בוודאי מתחברים המדרשים כאן מיד בתחילת ‘ולקחתם לכם׳ עם כל מיני מקומות שנאמרה בהם לקיחה. המדרש מדבר אף בפסוקים אחרים שנאמר בהם שאנו ניטול, אך יש גם מקומות שנאמר בהם שהקדוש ברוך הוא נטל.

הקדוש ברוך הוא אומר ‘ויקחו לי תרומה׳ (שמות כה, ב), ואומר המדרש, קחו אותי עצמי. והקדוש ברוך הוא נטל, ‘ולקחתי אתכם לי לעם׳ (שמות ו, ז). ו׳ולקחתי אתכם לי לעם׳ הוא השיקוף, מראה הראי של ‘ולקחתם לכם׳. וכך אכן דורש הזוהר. אינו מביא את הפסוק, אך הוא חושב על פסוק זה, או על פסוק אחר שהוא ענין דומה.

‘ולקחתם לכם׳ פירושו קחו לכם. ומהו קחו לכם? מדוע יהא אדם נוטל? כיצד יבוא פסוק שהקדוש ברוך הוא אומר לאדם קחו לכם? הפשט הוא שהקדוש ברוך הוא כבר נטל. ומה נטל הקדוש ברוך הוא? אומר הזוהר, ונאמר לאחר מכן ‘וסמכתם׳. אומר הזוהר, הקדוש ברוך הוא נטל את ישראל, ‘ולקחתי אתכם לי לעם׳.

הקדוש ברוך הוא שמח בישראל

הקדוש ברוך הוא נטל את ישראל, ושמח בהם, כמו שנאמר ‘כי ישוב ה׳ לשוש עליך לטוב׳ (דברים ל, ט). הקדוש ברוך הוא שמח בישראל, הוא נטל את ישראל. ואלו פסוקים מפורשים, שבשעה שטוב לישראל — היינו יום טוב, לאחר שהיו ראש השנה ויום כיפור, ועמדו בהם, וישראל ניצחו — הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל.

כלומר, הוא בוחר, ‘ובחר בעמו ישראל באהבה׳, ‘ובחר בעמו ישראל בשמחה׳. הקדוש ברוך הוא שמח בישראל, הוא נוטל אותם. הרי ‘ולקחתם לכם׳ מתחיל בכך שהקדוש ברוך הוא נוטל בימים אלו את ישראל ושמח בהם.

סוד יום כיפור: שהקדוש ברוך הוא יוכל ליטול אותנו

ודבר מעניין ביותר ביאר הזוהר. זה אינו כתוב במדרש כפי שידוע לי, ואומר אני שהחצי השני כתוב במדרש, והזוהר רק מבאר שהמדרש בא מזה. הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל, לפי שהוא מבין שזהו פירושו של יום כיפור, שהקריבו עצמם, ‘כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם׳ (ויקרא טז, ל).

ומדוע צריך להיטהר? לפני ה׳. כדי שנוכל לבוא לפני ה׳, כדי שהקדוש ברוך הוא יוכל ליטול אותנו, יש להיטהר, ויש שהקדוש ברוך הוא ימחל על כל העוונות. וזה בשבילו. וזהו פירוש ‘למען שמי אאריך אפי׳ (ישעיה מח, ט). הקדוש ברוך הוא צריך למחול על כל העוונות בעדנו, לפי שהוא צריך שיוכל ליטול אותנו, לכן הוא צריך שיוכל למחול על כל העוונות, שיוכל לכלול את כל העוונות.

הקדוש ברוך הוא מוחל על כל העוונות, ונוטל אותנו בשמחה. הקדוש ברוך הוא מנענע ענינים עם ישראל. זהו הדבר הראשון. הקדוש ברוך הוא אוחז בישראל, מחבקם, נוטל אותם, ‘ולקחתי אתכם לי לעם׳, זהו ‘ולקחתי לי׳, ‘ולקחתי אתכם לי׳. הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל לעצמו.

וחוזר חלילה: מה שיהודי עושה משקף מה שהקדוש ברוך הוא עושה

ומעתה, כשיודע אדם שמה שיהודי עושה משקף מה שהקדוש ברוך הוא עושה, שוב הדבר נוח, וחוזר חלילה. לאחר שיהודי עושה, הוא כבר מעורר את המידה שהקדוש ברוך הוא כבר עשה, כבר העמיד, שכן הקדוש ברוך הוא העמיד את הדבר כך שיתנהג הלאה.

אומר הזוהר, כשם שהקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל בימים אלו ושמח בהם, אף הכי, אף ישראל, ‘ישראל נטלו ליה לקודשא בריך הוא לחלקא׳, נוטלים את הקדוש ברוך הוא לחלקם, ועל דא ‘ולקחתם לכם ביום הראשון׳ — כלומר, קחו אותי. כשם שאני נוטל אתכם, זו העת, זהו הזמן שבו הקדוש ברוך הוא נוטל אותי. וזאת הזכיר, מה שנתגלה, ולחשוב על זה, שהרי הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל, וישראל נוטלים את הקדוש ברוך הוא.

המדרש: פרי עץ הדר זה הקדוש ברוך הוא

דרשת רבי עקיבא

וזה כתוב במדרש, מדרש מפורש. ובכל המדרשים על הפסוק ‘ולקחתם לכם׳, אומר רבי עקיבא — ומובא ברמב״ן כאן על הפסוק, והרמב״ן מבארו על פי קבלה, ובוודאי הזוהר מתחבר עם הסוד שביאר הרמב״ן על פי קבלה.

אומר המדרש, ‘ולקחתם לכם פרי עץ הדר׳, אומר רבי עקיבא, פרי עץ הדר זה הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר ‘הוד והדר לבשת׳ (תהלים קד, א). כפות תמרים זה הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר ‘צדיק כתמר יפרח׳ (תהלים צב, יג). וענף עץ עבות זה הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר ‘והוא עומד בין ההדסים׳ (זכריה א, ח). וערבי נחל זה הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר ‘סולו לרוכב בערבות׳ (תהלים סח, ה).

כל אחד מן הפסוקים מגלה סוד, מדוע נקרא הקדוש ברוך הוא באותם שמות. והרמב״ן מבאר באריכות שזה מרמז על המידות השונות, הספירות השונות של הקדוש ברוך הוא, שכל אחת מהן מרומזת בעץ הדר, כפות תמרים, וענף עץ עבות, וערבי נחל. הזוהר במקום זה אינו נכנס לפרטים — במקומות אחרים הוא נכנס לזה — ואף אנו לא ניכנס לזה.

לולבו של הקדוש ברוך הוא ולולבם של ישראל

אך מה שהזוהר מבהיר כאן הוא, שזה כבר שיקוף. הואיל וזו העת שבה הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל, וזאת יודע כל אחד. והמדרש כאן, עוד מדרש — אף זה מדרש שאותו יודעים פחות אנשים, מדרש קבלי עמוק יותר, אך את המדרש הנגלה יודע כל אחד. המדרש דורש שפרי עץ הדר וחבריו הם כנגד האבות, או כנגד ארבעת סוגי היהודים, וזה מ

דרש רעיוני מאוד.

הרי יש כאן שני צדדים: מהו כנגד ישראל ומהו כנגד הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא נוטל לולב, כשם שלקדוש ברוך הוא יש תפילין המדברות בישראל, ולישראל יש תפילין המדברות בקדוש ברוך הוא. אותו דבר — לקדוש ברוך הוא יש לולב, שבלולבו של הקדוש ברוך הוא מדובר בישראל. לולבו של הקדוש ברוך הוא הם ישראל, ארבעת סוגי היהודים, או ארבעת האברים של כל יהודי, גופו של היהודי שעליו נדבר, או שלושת האבות, כל מיני דברים. זהו הלולב, ‘ולקחתי לי׳, מה שהקדוש ברוך הוא נוטל.

לשון קיחה כמו קידושין

אומר הקדוש ברוך הוא, כך יטלו ישראל ‘לכם׳. ומה יטלו? יטלו את הקדוש ברוך הוא. וה׳ולקחתי׳, נראה לי שזו לשון קיחה כמו קידושין, ‘כי יקח איש אשה׳ (דברים כד, א), כלשון קיחה זו יש כאן פשט. ‘ולקחתם לכם׳ כמו ‘כי יקח איש אשה׳. כטבעת קידושין, כטבעות שעושים על הלולב, כידוע.

הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל, וישראל נוטלים בעצם באותו ענין עצמו. ואפשר לשאול את הזוהר במקום אחר, שהוא אומר שיש חקירה בפסוק ‘כי יעקב בחר לו י-ה׳ (תהלים קלה, ד): אפשר לקרוא את הפסוק שהקדוש ברוך הוא, י-ה, בוחר ביעקב, או שיעקב בוחר בי-ה. איזה מהם? זה שניהם. כלומר, אותו דבר עצמו — באותה פעולה שבה הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל, נוטלים ישראל אותנו. וזהו סוד כל הזוהר, שהזוהר אומר ‘באתערותא דלתתא אתער לעילא׳, שכאשר אנו נוטלים את הקדוש ברוך הוא, נוטל הקדוש ברוך הוא אותנו. זה אותו דבר עצמו, ואיננו מבארים זאת עתה באריכות, אך הם דברים ידועים.

רזא דקומתא דאדם: סוד דמות האדם

ישראל נוטלים את הקדוש ברוך הוא לחלקם

והלאה אומר הזוהר, שבימים אלו נוטל אותנו הקדוש ברוך הוא, וזו כוונת ההילולא: כשם שהקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל ושמח בהם, כך נוטלים ישראל את הקדוש ברוך הוא ושמחים בו. כלומר, הם נוטלים אותו ובוחרים בו לחלקם, כשם שהקדוש ברוך הוא נטל את ישראל שיהיו כביכול שלו, לא רק כפי כל האמיתות, כל האריכות שהדבר מכיל.

וזהו הדבר, ישראל נוטלים את הקדוש ברוך הוא שיהיה שלהם, בכל האריכות שהדבר מכיל. ‘ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה׳ (שמות לג, טז), ישראל מבקשים מן הקדוש ברוך הוא ברית שיהיה שלהם. אומר הזוהר: ‘ודאי רזא׳, ומסיים, ‘דא רזא, לולב וזנוהי דא רזא דקומתא דאדם׳. זהו סוד הלולב.

קומת האדם ואברי הספירות

ועתה נבוא מעט מן הכלל אל הפרטים. הלולב הם מינים שהם סוד דמות האדם. וזה עוד, כפי שכל אחד יודע, שהמדרש אומר שהלולב הוא כנגד הדומה לפה, דומה לעין, וכן הלאה, דומה לחוט השדרה. ומשום כך הלולב הוא העיקר, שהרי על חוט השדרה עומד כל האדם. זה כקומת האדם. ‘זאת קומתך דמתה לתמר׳ (שיר השירים ז, ח).

ומה מראה זאת הלולב? שכשרואים אדם, רואים את קומתו. אמנם בקומה יש עיניים ויש כל דבר, אך הכל הם אברי האדם, ואת מה שרואים אפשר לקרוא קומת האדם, הלולב. ומזה נקרא לולב. וזו בוודאי כוונת מה שאנו אומרים שהקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל עם כל אבריהם, אך בוודאי כוונת הזוהר לדבר עמוק יותר.

כידוע, כל אחד יודע שסוד הזוהר הוא להבין שאברי האדם הם אף אברי השכינה, כאברי הספירות כביכול. הקדוש ברוך הוא אינו גוף, ‘אין לו דמות הגוף׳ (יגדל), ואין כאן מקומנו לבאר. אך לקדוש ברוך הוא יש אף כביכול גוף, קומה שבה הוא מתגלה בעולם, ובמעשיו ובאופני התגלותו הקודמים למעשים, יש כביכול גוף.

המשמעות הכפולה של האברים

וכשנאמר שהלולב דומה לפה ודומה לעין, שוב יש כאן משמעות כפולה. הכוונה לפה ולעין של ישראל, שזה מראה שהקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל. זהו הפירוש, הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל עם פיהם, עם עיניהם, עם שפתותיהם, וכן הלאה. וזה מראה אף על דמות דיוקנו של יוצר בראשית כביכול, על צלם אלקים, הצלם, דמותו של הקדוש ברוך הוא.

כשנוטלים את העיניים, זהו הדומה לעין, ההדסים הדומים לעין, מראה שהקדוש ברוך הוא מסתכל בישראל. ומה שהערבות דומות לפה מראה שהקדוש ברוך הוא מדבר עם ישראל, ‘קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות׳ (שיר השירים ב, ח). ומה שכפות תמרים דומות לחוט השדרה מראה שהקדוש ברוך הוא מחזיק את ישראל, כביכול חוט השדרה. הקדוש ברוך הוא הוא חוט השדרה של ישראל. זהו ‘עוז וחדוה במקומו׳ (דברי הימים א טז, כז), ‘ה׳ עוזי ומעוזי׳ (ירמיה טז, יט). הקדוש ברוך הוא הוא התוקף, חוט השדרה. כשאומרים על אדם את חוזקו, אומרים שיש לו גב, עמוד שדרה. חוזקם של ישראל, זהו הקדוש ברוך הוא. זאת מראה חוט השדרה, הלולב.

והאתרוג מראה שהקדוש ברוך הוא הוא לבן של ישראל, הקדוש ברוך הוא הוא ליבנו. אלו כל הדברים שהוא מראה, וזה פשט הזוהר על מה שאנו נוטלים את כל המינים.

נקודת ההזמנה: כיצד הלולב מחבר את השמחה

השאלה: כיצד מתחבר הלולב עם שמחת יום טוב

ומבקש אני להוסיף אך את הנקודה שלמדנו, שלמדנו וכתבנו, ונראה לי שהיא נקודה של אמת: שעל כל דבר צריך הזמנה, יש להבין את השמחה. נאמר ‘ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם שבעת ימים׳ (ויקרא כג, מ). אין עומדים שבעה ימים תמימים עם הלולב. אמנם היו אנשי ירושלים שעמדו יום שלם עם הלולב, אך אנו איננו נוהגים כך, ואף אין זה החיוב.

כלומר, בפשטות הסדר הוא שבהלל נוטלים את הלולב, בבוקר, ובשבת אין נוטלים כלל. על כל פנים, נוטלים לולב בבוקר, או כל היום, שכל היום כשר לקריאת ההלל, אך למעשה אין נוטלים אותו יום שלם אלא חלק מן היום.

והשמחה בוודאי שמחה. שמחה בפשטות פירושה שלמים. שמחה עושים אחר כך, עורכים סעודה גדולה, רוקדים. אף הריקוד הוא סעודה גדולה. ואפשר לומר שיש חיוב מפורש לרקוד ביום טוב. נאמר חג, וחג מלשון חגיגה, חג מלשון ריקוד, להקיף ולעשות הקפות עם הלולב, או בלא הלולב, לאחר מכן, בלילה, בבוקר. אלו כל הדברים שאנו עושים.

והנה, כל הדברים הללו טובים, טובים עד מאוד. אך כיצד מתחברים הם עם הלולב? נראה לי שזו שאלה שיש לאנשים למעשה, ולכן אני אומר כוונה, אומר כוונה, יש לי כוונה, בבוקר היה לי לולב, כל אחד בדרכו ובכוונתו, טוב מאוד. אחר כך הולכים הביתה, מתפללים הלאה, אוכלים סעודה, מתוועדים, עושים כל שמחות יום טוב. כיצד מתחברים כל הדברים הללו עם הלולב?

הלולב הוא החיבור של שתי השמחות

חושב אני כוונה, וכבר יזכרו את הכוונה בעת נטילת הלולב. נראה לי שזה פשט, ובניתי מעט את הפשט מדוע אני חושב כך. שהרי הפשט הוא, כמו שאומר הזוהר, שהלולב הוא החיבור של שתי השמחות. הקדוש ברוך הוא נוטל את ישראל ושמח בהם, וישראל נוטלים את הקדוש ברוך הוא, ‘ולקחתי אתכם לי׳, ישראל אומרים ‘ולקחתי אתכם לי׳, ופרי הצד מראה על הקדוש ברוך הוא, ומראה על ישראל, מראה על צלם אלקים, שהם צלם אלקים זה.

ופשט הכוונה המיוחדת בלולב הוא, שעל ידי הלולב נעשים הימים חשובים. כלומר, למדנו בזוהר שכל דבר צריך הזמנה. אין שום דבר, בין שאומרים ‘הנני מוכן ומזומן׳ — למי שנוהג כך — ובין שצריך לאומרו, בין שצריך לחושבו, בין שצריך לעשותו: כל דבר צריך הזמנה.

משל החתונה

כלומר, כמו כביכול, אדם עושה חתונה, צריך להזמין. ואפשר לשאול קושיא: וכי סבו לא יבוא בלא הזמנה? הרי הוא יודע שיש חתונה, אך ראוי שישלח לו הזמנה. וההזמנה, כמו שהוא אומר, הגשמיות אולי תבוא בלעדיה. אך הרגש שיש לאדם חבר חשוב או קרוב חשוב או רבו, שהוא רוצה לקרוא לו לשמחתו — צריך לקרוא לו.

ואפילו יבוא בלא שקראוהו, כשהוא בא בלא שקראוהו, הוא בא באופן כזה שאינו בא עם לבו, אינו בא עם רצונו, אינו בא — אפשר לקרוא לזה — עם פנימיותו, עם דרגתו הרוחנית; אינו בא, בא הוא בחיצוניות, בא עם עורו, אינו בא עם פנימיותו. וכדי שיבוא בפנימיות נדרשת בקשה. זהו טבע בני אדם.

הטבע הרוחני: הזמנה מילתא

וזה אף הטבע הרוחני. הטבע הרוחני הוא שכשעושים הזמנה בא אף הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא בא מעצמו. וכמו שאומרים, אף חבר קטן שבא בלא הזמנה, הקדוש ברוך הוא בא. לשמחות של ישראל בא הקדוש ברוך הוא, באים הסבים, בא הכל, באים האושפיזין.

אך מדוע אנו מזמינים? הן הזוהר אומר שרבי אבא היה נוהג להזמין את האושפיזין. ומדוע צריך להזמינם? הרי הם באים, בין כך ובין כך. הפשט הוא שהם באים, אך צריך להזמין. דבר שבקדושה טעון הזמנה. יש הלכה, הזמנה מילתא לדבר שבקדושה, נדרשת הזמנה. בעבודה זרה אין הזמנה, אך לדברים שבקדושה נדרשת הזמנה, וההזמנה מועילה.

ומה מועילה ההזמנה? מועילה היא שכשיורדת הקדושה, כשבא הקדוש ברוך הוא עמנו, הוא בא בהזמנה. כלומר, ברצון, ברצון שניהם, והדבר מוציא את רצון שניהם, פנים בפנים מוציא זאת.

השמחה צריכה להיות שמחה לפני ה׳

אי אפשר סתם לשבת אל צלחת בשר

הואיל ואנו רוצים לעשות שמחה, אנו רוצים לשמוח, אנו רוצים ששמחתנו תהיה שמחה לפני ה׳, ואנו רוצים להבין מה פשר הדבר — צריך לקרוא לו. אי אפשר סתם לשבת אל צלחת בשר ויין ולומר, זו שמחת השם. זו שמחת כרסו.

וכיצד נעשית שמחת הכרס לשמחת השם? בוודאי על ידי נתינת צדקה, זה בוודאי חלק מכל המינים. זהו רמז כל ישראל, אך אולי צריך עוד דרך לרמז מדוע כל המינים כך מובנים, שנאמר ‘ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך׳ (דברים טז, יד). זה חלק מן השמחה, וזה עושה, כמו שאומר רש״י, ‘אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך׳.

וזה אף העיקר, זו דרך העיקר לבאר את האושפיזין, כפי שמפורש, שצריך להזמין אורחים ממש. ואם אין לו אורחים, ישלח כסף למי שיהיו לו אורחים, וכיוצא בזה — לתת צדקה ערב סוכות, ערב יום טוב, לאדם, שיהיה לישראל ליום טוב. זו הדרך העיקרית האחת כיצד מזמינים את השכינה.

כיצד קוראים לשכינה: בדל לולב

אך מלבד זאת, צריך כפשוטו להזמין את השכינה. וכיצד קוראים לשכינה לשמחת יום טוב שלנו? בדל לולב. ומדוע בלולב? כבר דיברנו, לפי שהלולב מראה כביכול על גוף הספירות, מראה על הדרך שבה הקדוש ברוך הוא מראה עצמו בעולם. כך הוא החוק, כך היא גזירת הכתוב.

ומדוע דווקא הלולב? אין זה עתה עניננו. כשנוטלים לולב, ניגשים אל הקדוש ברוך הוא, הולכים לבית המדרש, אומרים הלל, עומדים עם הלולב לפני ה׳, אומרים לו ‘אודך כי עניתני׳ (תהלים קיח, כא), אומרים לו ‘הודו לה׳ כי טוב׳ (תהלים קיח, א), אומרים לו ‘אנא ה” (תהלים קיח, כה), מקיפים את המזבח, מקיפים את הבימה שלנו, מקיפים כביכול את מקומו של הקדוש ברוך הוא, שם שקוראים בתורתו, שם שלומדים אותו ומתפללים אליו, מקיפים — ובזה קוראים לקדוש ברוך הוא.

ומתוך שהולכים עם הלולב בבוקר, הקדוש ברוך הוא עם שמחתנו בלילה, הקדוש ברוך הוא עם שמחתנו כל היום, הקדוש ברוך הוא עם שמחתנו כל השנה.