אשריך ישראל וגו' ואשר חרב גאוותך
אומר רבי לוי יצחק בזה הלשון. הענין הוא, דאסור להתגאות רק זה מותר שלא לירא משום דבר להתגאות שיש לו פטרון אביו שבשמים ואפשר על זה רמזו חכמינו ז"ל (סוטה ה.) שמיני שבשמיני מותר. עכ"ל.
כמדומה לי שרוצה לדרוש לשון שמינית שבשמינית על בחינת שמיני עצרת שבשמיני עצרת. כי זה היום הוא כולו נוסד לבאר את גאוות ישראל שהוא עם נושע ביי.
והמבין שיש לו לב יודע את ההבדל בין 'להתגאות' ובין 'לא לירא משום דבר מאחר שיש לו פטרון בשמים'. שזהו הסוד של יחידה ליחדך, שיהודי מרגיש שבסופו של דבר באמת אף אחד לא יכול לומר לו שום דבר, לא אביו ואמו ולא מוריו ולא חבריו ולא שום דבר, כי יש לו פינה פרטית בשמים ששם מקור גאוותו.
ולפעמים זה נדמה ליושבים בחוץ הכי גאווה כי ממש איננו מתחשב בשום דבר, וישכן ישראל בטח בדד. אבל מי שיש לו עין יעקב יודע את ההבדל בין הגאווה הזו לגאווה חיצונית.
וזה היה כל הסוכות להסתובב ששה ושבעה הקפות עם מינים שבעין חיצוני נראה כמו היוצא לתהלוכות ניצחון בחרב גאוותו, אבל 'כל גוים סבבוני, בשם יי כי אמילם', הסיבובים שנראים כגוים מבחוץ, אני בשם יי עושה אותם, ועד שסובב סובב הולך הרוח ואל סביבותיו שב ביום השמיני ואומר אשר חרב גאוותך.
ונראה לי שזה בחינת 'שמונה פסוקים שבסוף התורה יחיד קורא אותם', היינו בחינת שמינית שבשמינית הנזכר, שהם סוף התורה ותחילתו, כלומר נקודת הבינה שבבינה כלומר השער החמישים שמת בו משה ולא השיג, ופסוקים אלה אף אין היחיד צריך להסתמך על הציבור לקרוא אותם אלא יש לו יחידה ליחדך ישראל בטח ביי עזרם ומגינם הוא.