מדרש
על פרשת תולדות
כל דברי רבותינו התנאים והאמוראים זכרונם לברכה על סדר הפרשה, ערוכים כסדר המדרשים
מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות
מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, חשון תשפ״ז
תוכן העניינים ↓ואלה תולדת יצחק — הלכה, פתיחתות ודרשות (כה, יט)
הלכה
פתיחתות
דרשות
ויהי יצחק בן ארבעים שנה (כה, כ–כג)
וימלאו ימיה ללדת (כה, כד–כח)
ויזד יעקב נזיד (כה, כט–לד)
ויהי רעב בארץ (כו, א–ה)
פתיחתות
דרשות
וישב יצחק בגרר (כו, ו–לה)
דרשות
פתיחתות
דרשות
ויהי כי זקן יצחק — הלכה ופתיחתות (כז, א)
הלכה
פתיחתות
מה כתיב למעלה מן העניין
ויקרא את עשו בנו הגדל (כז, א–יז)
ויבא אל אביו (כז, יח–כז)
ויתן לך האלהים — הלכה ופתיחתות (כז, כח)
הלכה
פתיחתות
מה כתיב למעלה מן העניין
ויתן לך האלהים מטל השמים (כז, כח–לב)
ויחרד יצחק — הלכה ופתיחתות (כז, לג)
הלכה
פתיחתות
מה כתיב למעלה מן העניין
ויחרד יצחק חרדה גדלה (כז, לג–מ)
וישטם עשו את יעקב (כז, מא–מו)
ויקרא יצחק אל יעקב (כח, א–ט)
מדרש דרבי יצחק
פרשה א
וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם(בראשית כה, יט)
על מה השלמים באים — כל המביא שלמים מביא שלום לעולם, ושהכל שלום בהם; גדול השלום, ובשביל השלום עשה הקדוש ברוך הוא קלסתר פניו של יצחק כאברהם
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
ספרא, תנחומא §§cover-end§§
חלק א
הלכה
ספרא, נדבה, פרשה טו (פרק א), א · הלכה · ״ואם זבח שלמים קרבנו״ · המביא שלמים מביא שלום לעולם; ריבוי כל הקרבנות
״ואם״, ״השלמים״, ״ונדבה״, ״הבכור״ (בכתב היד ״הור״) והווי״ן של ״והמנחות והיין והלבונה והעצים״ — הושלמו. ״באים״ ו״חט״ — כך בכתב היד (בדפוס ״חטא״).
צורות הנו״ן של כתב היד (שלמין, טעונין) נשארו כמות שהן.
מקבילה: תנחומא, תולדות א (להלן, ג) — ״כך שנה רבי חייא רבה בשם רבי יהודה: כל המביא שלמים — מביא שלום לעולם״.
וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קׇרְבָּנוֹ(ויקרא ג, א).
רבי יהודה אומר:
כל המביא שלמים — מביא שלום לעולם.
אין לי אילא שלמין;
מניין לרבות את התודה?
ארבה את התודה, שהיא מין השלמים.
מניין לרבות את העולה?
ארבה את העולה, שהיא באה בנדר ונדבה.
מניין לרבות את הבכור ואת המעשר ואת הפסח?
ארבה את הבכור ואת המעשר ואת הפסח, שאינן באים על חט.
מניין לרבות חטאת ואשם?
תלמוד לומר: זֶבַח.
מנין לרבות העופות והמנחות והיין והלבונה והעצים?
תלמוד לומר: שְׁלָמִים קׇרְבָּנוֹ.
הא כל המביא שלמים — מביא שלום לעולם.
ספרא, נדבה, פרשה טו (פרק א), ב · הלכה · ״שלמים״ · דבר אחר · בשלמים יש חלק למזבח, לכהנים ולבעלים
״והאמורין״ — הה״א הושלמה. ׳שלמין׳ — ״שלמים״ שבויקרא ג, א, בכתיב כתב היד.
מקבילות: תוספתא זבחים יא, א — ״רבי שמעון אומר: שלמים — שהכל שלום בהן: מהן למזבח, ומהן לכהנים, ומהם לבעלים״ (בדין האונן שאינו מביא זבחים כל שבעה). ובספרא שם, אחריו: ״רבי שמעון אומר: מי שהוא שלום — מיביא שלמין; אין האונן מביא שלמין״.
דבר אחר:
שלמין — שהכל שלום בהם:
הדם והאמורין — למזבח;
החזה ושוק — לכהנים;
העור והבשר — לבעלים.
תנחומא, תולדות א · הלכה · ילמדנו · השלמים מביאים שלום לעולם; גדול השלום; קלסתר פניו של יצחק כקלסתר אברהם
בדפוס סימן א. ״יודע״ — בגליון כתב היד. ״מה עשה קדוש ברוך הוא״ — בכתב היד ״קב״ה״ בלא ה״א.
בדפוס: ״כך שנה רבי חייא בר אבא בשם רבי יהודה״; ״משחרב בית הזבחים״; ״ואמר רשב״י גדול הוא השלום״ (הדברים בשם רבי שמעון בן יוחי, ולא בשם רבן שמעון בן גמליאל); ״ואין אנו מוצאים שצוה כלום מכל הדברים האלה״; ״חסידותו של יוסף… כשופכי דמים״; ״בא וראה כח השלום״; ״ונתעברה ביצחק״; ״והיתה חשד בלבו של אברהם על אלו הדברים״; ״על יצירת הוולד עשה כל אקונין שלו כדמות אביו״; ״שכל הרואה אברהם היה אומר״.
מקבילות: מדרש ילמדנו (״אמר רשב״ג גדול השלום שדברה תורה דברי בדאי בשביל השלום, שנ׳ כה תאמרו ליוסף וגו׳, ואין אנו מוצאים שצוה כלום מזה, לפי שהיה יודע חסידותו של יוסף ולא היה חושדו כשופך דמים״, ומציין ״ילמדנו פ׳ תולדות יצחק״). קלסתר הפנים — בבלי בבא מציעא פרק ז, פז ע״א (״ועדיין היו מרננים ואומרים: אם שרה הבת תשעים שנה תלד, אברהם בן מאה שנה יוליד? מיד נהפך קלסתר פנים של יצחק ונדמה לאברהם; פתחו כולם ואמרו: אברהם הוליד את יצחק״).
״כל המביא שלמים — מביא שלום לעולם״ — ספרא, נדבה, פרשה טו (לעיל, א), בשם רבי יהודה; ״לשום שלום הם באים״ — כעין ״שהכל שלום בהם״ (לעיל, ב).
קלסתר פניו של יצחק כקלסתר פני אברהם — בפרשה יא (אברהם הוליד את יצחק), ג–ז: בבלי בבא מציעא פרק ז, פז ע״א; תנחומא, תולדות ד; תנחומא, פקודי יא; תנחומא בובר, וישלח כה; אגדת בראשית לז, ה.
וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹות יִצְחָק(בראשית כה, יט).
ילמדינו רבינו: על מה היו השלמים באים?
כך שנה רבי חייא רבה בשם רבי יהודה:
כל המביא שלמים — מביא שלום לעולם.
אמר רבי אליעזר:
בשעה שהיו זבחים בעולם — היה שלום;
משחרב בית המקדש ובטלו הזבחים — אין לך יום שאין בו קללה ופורענות.
אמר רבי שמעון בן יוחי:
לעולם השלמים לשום שלום הם באים.
אמר רבן שמעון בן גמליאל:
גדול הוא השלום, שדברה תורה דברי בדאידברי בדאי — דברים בדויים, שאינם אמת בשביל שלום.
ואי זה?
תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ(בראשית נ, יז) —
ואנו מוצאים שלא צוה כלום מכל דברים אלו,
לפי שהיה יודע חסידותחסידות — טוב לבו, מידותיו הטובות של יוסף, ולא היה חושדו ומחזיק אותו בשופכי דמים.
בא וראה כמה כח השלום:
שבשעה שנתטלטלהשנתטלטלה — שהועברה ממקום למקום, נלקחה שרה מיד פרעה ליד אבימלך, ונתעברה,
היו אומות העולם אומרים: הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד(בראשית יז, יז)?
אלא היא מעוברת — מאבימלך או מפרעה!
והיתה קטטהקטטה — ספק ומריבה (בלב) בלבו של אברהם על הדברים.
מה עשה קדוש ברוך הוא?
אמר למלאך הממונה על צורת הולד: עשה קלסטוריןקלסטורין — תואר פנים, דמות הפנים שלו בדמות אביו,
כדי שיעידו הכל שהוא בנו של אברהם.
מנין? ממה שקראו בענין:
וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹות יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם.
ממשמע שהוא אומר יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם — איני יודע שאברהם הוליד את יצחק?
ומה תלמוד לומר אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק?
שכל הרואה אברהם אומר: בודאי שאברהם הוליד את יצחק!
ממה שהיה קלסתרקלסתר — תואר הפנים, צורת הפנים פניהם דומין זה לזה.
לכך נאמר: אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק.
ספרא, תנחומא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | ואם | אם |
| א | השלמים | שלמים |
| א | ונדבה | נדבה |
| א | הבכור | הור |
| א | והמנחות | המנחות |
| א | והיין | היין |
| א | והלבונה | הלבונה |
| א | והעצים | העצים |
| ב | והאמורין | ואמורין |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| ספרא | כתב יד וטיקן 66 |
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה ב
וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם(בראשית כה, יט)
״גיל יגיל אבי צדיק״ — גילה כשהצדיק נולד וגילה אחר גילה כשהוא צדיק בן צדיק; והכל שמחו בלידת יצחק, שבזכותו העולם מתקיים
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, תנחומא (ורשא) §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
בראשית רבה, פרשה סג, א · פתיחתא ראשונה · גילה בזמן שהצדיק נולד, וגילה אחר גילה כשהוא צדיק בן צדיק
גול גִּיל יָגִיל אֲבִי צַדִּיק יולד וְיוֹלֵד חָכָם וישמח יִשְׂמַח־בּוֹ(משלי כג, כד)
״כתוב גיל יגיל אבי צדיק״ — הושלם במאגרים, וכך בתיאודור–אלבק.
״גילה״ (שלוש פעמים) — בכתב היד ״גולה״ (ופעם ״גורה״) שנמחק בידי הסופר, ו״גילה״ בגליון. ״נולד״ — בכתב היד ״נוהד״, ותוקן במאגרים.
״בזמן שהיה צדיק נולד״ — בתיאודור–אלבק ״בזמן שהצדיק נולד״; ״רבון העולמים״ — שם ״רבון כל העולמים״; ״שהוא רואה אותו שהוא יגע בתורה״ — שם ״בשעה שיגע בתורה״. המדרש קורא ״יולד חכם ישמח בו״ (במסורה: וישמח).
וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹות יִצְחָק וגו׳(בראשית כה, יט).
כתוב: גִּיל יָגִיל אֲבִי צַדִּיק(משלי כג, כד) —
גילה — בזמן שהיה צדיק נולד.
וַיְהִי בִּימֵי אָחָז(ישעיה ז, א) —
אמר רבי הושעיה:
אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים, וויווי — אוי שמלך אחז!
אמר להם: בן יותם הוא, ואביו צדיק — ואיני יכול לפשוט את ידי בו.
יוֹלֵד חָכָם ישמח בּוֹ —
רבי חונא בשם רבי אחא:
מנין אתה אומר, שכל מי שיש לו בן יגע בתורה — שהוא מתמלא עליו רחמים?
תלמוד לומר: בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ וגו׳(משלי כג, טו).
רבי שמעון בן מנסייא אומר:
אין לי אלא לב אביו בשר ודם;
מניין שאפילו הקדוש ברוך הוא מתמלא עליו רחמים, בשעה שהוא רואה אותו שהוא יגע בתורה?
תלמוד לומר: יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי.
גילה אחר גילה — בזמן שהוא צדיק בן צדיק:
וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹות יִצְחָק וגו׳.
תנחומא (ורשא), תולדות ב · פתיחתא · ״אלה תולדות יצחק״ · נוסח אחר · בשעה שנולד יצחק שמחו שמים וארץ, שבזכותו העולם מתקיים — ״ואת בריתי אקים את יצחק״
גול גִּיל יָגִיל אֲבִי צַדִּיק יולד וְיוֹלֵד חָכָם וישמח יִשְׂמַח־בּוֹ(משלי כג, כד)
בתנחומא שבכתב היד אין הפתיחתא בפרשת תולדות; היא בפרשת וירא (יט), בסוף הפתיחתא ״וידעו כל עצי השדה״ על ״ויי פקד את שרה״, ושם: ״ומפני מה היו שמחים? בשביל הברית שכרת הקדוש ברוך הוא את אברהם אבינו״.
״זה שאמר הכתוב״ — בדפוס ״זשה״כ״. ״חוקות״ — כך בדפוס (במסורה: חקות).
פירוש אחר לפסוק — מדרש משלי כג, כד: ״אשרי דוד מלך ישראל שזכה להוליד בן חכם ולשמוח בחכמתו״.
אֵלֶּה תּוֹלְדֹות יִצְחָק(בראשית כה, יט).
זה שאמר הכתוב:
גִּיל יָגִיל אֲבִי צַדִּיק וְיוֹלֵד חָכָם יִשְׂמַח בּוֹ(משלי כג, כד).
כנגד מי אמרו שלמה? לא אמרו אלא כנגד יצחק:
שבשעה שנולד יצחק — היו הכל שמחים:
שמים וארץ, חמה ולבנה, כוכבים ומזלות.
ומפני מה היו שמחים?
שאלמלא לא נברא יצחק — לא היה העולם מתקיים,
שנאמר: אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חוקות שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי(ירמיה לג, כה);
ואין בְרִיתִי אלא יצחק,
שנאמר: וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק(בראשית יז, כא).
בראשית רבה, תנחומא (ורשא). במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | כתוב: גִּיל יָגִיל אֲבִי צַדִּיק(משלי כג, כד) | — (הוספה) |
| א | נולד | נוהד |
| א | בן יותם הוא | — (הוספה) |
| א | ואיני | ואינו |
| א | ידי | ידיו |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) |
| תנחומא (ורשא) | דפוס ורשא |
מדרש דרבי יצחק
פרשה ג
וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם(בראשית כה, יט)
״עטרת זקנים בני בנים״ — האבות עטרה לבנים והבנים לאבות: אברהם ניצל מכבשן האש בזכות יעקב, ויעקב מלבן בזכות אברהם; תורה שאינה פוסקת מזרעו; בנים שנותנים עטרה ובנים שנוטלים
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, תנחומא, תנחומא בובר, אגדת בראשית §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
בראשית רבה, פרשה סג, ב · פתיחתא שנייה · האבות עטרה לבנים והבנים עטרה לאבות: אברהם ניצל בזכות יעקב
עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם(משלי יז, ו)
״ויצא דינו לפני השלטון לישרף״ ו״באיסטרלוגיה שלו״ — הושלמו במאגרים, וכך בתיאודור–אלבק. ״לאחד״ — בכתב היד ״לאחר״ (מסומן במאגרים ״כך״); תוקן כתיאודור–אלבק (״משל לאחד שהיה לו דין״). ״ניצל״ — בכתב היד ״ניל״; ״שבתו״, ״בתו״ — בכתב היד ״שביתו״, ״ביתו״; ״יתלה״ הראשון — בכתב היד ״היתלה״ (כולם תוקנו במאגרים).
״רבי חונה רבי ירמיה״ — כך בכתב היד, בלי וי״ו; בתיאודור–אלבק ״ר׳ הונא ור׳ ירמיה״. בתיאודור–אלבק ״שהוא עתיד להוליד בת והיא נישאת למלך, אמר כדיי הוא להינצל בזכות בתו״, ואין שם ״לפני נמרוד״.
נוסחים אחרים של הדרשה ״אשר פדה את אברהם — יעקב פדה את אברהם״ להלן: תנחומא, תולדות ב (מלאכי השרת ״לזה אתה מציל?״, ועמה יעקב שניצל מלבן בזכות אברהם); תנחומא בובר, תולדות א (״מי גרם לאברהם שנתגדל? יעקב״, ועמה תורה שאינה פוסקת ובנים המתגנים באבותיהם).
עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים וגו׳(משלי יז, ו) —
האבות עטרה לבנים, והבנים עטרה לאבות.
האבות עטרה לבנים — וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם;
הבנים עטרה לאבות — עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים.
רבי חונה רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק:
אברהם לא ניצל מכבשן האש אלא בזכותו שליעקב.
לאחד שהיה לו דין אצל השלטון, ויצא דינו לפני השלטון לישרף;
צפה השלטון באיסטרלוגיהבאיסטרלוגיה — חכמת הכוכבים שלו שבתו עתידה להינשא למלכות.
אמר: יתלה לויתלה לו — יידחה דינו, ישהו לו בשביל בתו.
כך יצא דינו שלאבינו אברהם לשריפה לפני נמרוד;
וצפה הקדוש ברוך הוא שיעקב עתיד לעמוד ממנו.
אמר: יתלה לו בשביל יעקב.
הדה היא דכתיבהדה היא דכתיב — זו היא שכתוב:
אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם(ישעיה כט, כב) —
יעקב פדה את אברהם.
תנחומא, תולדות ב · פתיחתא ראשונה · נוסח אחר · אברהם נתעטר בזכות יעקב ונפדה מן הכבשן, ויעקב ניצל מלבן בזכות אברהם
עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם(משלי יז, ו)
בדפוס סימן ד. סימנים ב–ג שבדפוס (״אלה תולדות יצחק, זשה״כ גיל יגיל אבי צדיק… ואת בריתי אקים את יצחק״; ״למה חזר ואמר אברהם הוליד את יצחק… הניקה בנים שרה״) אינם כאן בכתב היד; פסקת ״גיל יגיל״ עומדת בכתב היד בפרשת וירא, אחרי ״ותהר ותלד שרה״.
״לולי אלהי אבי אברהם״ — כך בכתב היד; במקרא (בראשית לא, מב) ״אלהי אבי אלהי אברהם״, וכך בדפוס.
בדפוס: ״הצדיקים מתעטרין בבני בניהם״; ״אמרו מלאכי השרת רבש״ע לזה אתה מציל״; ״ונגלה עליו הקב״ה בדרך וא״ל״; ״הוי זכות אברהם הצילהו ליעקב, אבל יצחק נתעטר באברהם״.
מדרש ילמדנו (ילקוט תלמוד תורה, ״ילמדנו פ׳ תולדות יצחק״) — הדרשה כמעט מלה במלה, מ״הצדיקים מתעטרים בבניהם״ עד ״הצילו ליעקב״, וחילופיו בקריאות; אין בו ״ואלה תולדות יצחק… זה שאמר הכתוב״, ״הקדוש ברוך הוא״ שאחרי ״אמר להם״, ו״וכן יצחק נתעטר באברהם, ואברהם נתעטר ביצחק״.
מקבילות: בראשית רבה סג, ב (״אברהם לא ניצל מכבשן האש אלא בזכותו שליעקב״ — רבי חונה רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק, במשל מי שהיה לו דין אצל השלטון ובתו עתידה להינשא למלכות). תנחומא בובר, תולדות א (״מי גרם לאברהם שנתגדל? יעקב, שנאמר כה אמר יי אל בית יעקב אשר פדה את אברהם״ — ושם בנוסח אחר: בזכות התורה).
וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹות יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם(בראשית כה, יט) וכו׳.
זה שאמר הכתוב:
עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם(משלי יז, ו).
הצדיקים מתעטרים בבניהם, (מדרש ילמדנו: ותפארת בנים אבותם,) ובניהם מתעטרים באבותם.
באיזה צד (מדרש ילמדנו: כיצד)?
אברהם נתעטר בזכות יעקב:
כשהשליך אותו נמרוד לתוך הכבשן (מדרש ילמדנו: לכבשן האש) — ירד הקדוש ברוך הוא להצילו.
אמרו (מדרש ילמדנו: לפניו) מלאכי השרת: (מדרש ילמדנו: רבונו של עולם,) לזה אתה מציל? כמה רשעים עתידין לעמוד ממנו (מדרש ילמדנו: שעתידין רשעים לצאת ממנו)!
אמר להם הקדוש ברוך הוא: בשביל יעקב בן בנו, שעתיד לעמוד (מדרש ילמדנו: לצאת) ממנו — אני מצילו.
מנין?
אמר רבי ברכיה:
שכך כתיב: לָכֵן כֹּה אָמַר יְיָ אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם(ישעיה כט, כב) —
פדאו מן הכבשן.
הרי נתעטרו אבות בשביל בנים.
ומנין שנתעטרו בנים בשביל (מדרש ילמדנו: בזכות) אבות?
בשעה שיצא יעקב מאצל לבן — רדף לבן אחריו;
נגלה עליו הקדוש ברוך הוא בדרך, ואמר לו: הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע(בראשית לא, כט).
כיון שבאו להתווכח זה עם זה — מה יעקב אומר ללבן?
לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי(בראשית לא, מב).
הרי זכות אברהם הצילתו (מדרש ילמדנו: הוי אברהם הצילו) ליעקב.
וכן יצחק נתעטר באברהם, ואברהם נתעטר ביצחק.
תנחומא בובר, תולדות א · פתיחתא ראשונה · נוסח אחר · יעקב פדה את אברהם; תורה שבאב ובן ובן בן אינה פוסקת; בנים מתגנים באבותיהם, ואברהם נתגדל ביצחק
עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם(משלי יז, ו)
״ואלה״ — אותיות ״וא״ אינן ברורות בכתב היד. ״שנאמר״ — בכתב היד ״שנ׳״, וכן בכל הפרשה; ״וכתיב״, ״כתיב״ — ״וכת׳״, ״כת׳״. אחרי ״יום אשר עמדת״ כתב הסופר שוב ״ביום אשר עמדת״ ומחקו. ״זז״ — הזי״ן הראשונה מסופקת; ״כי ביצחק״, ״ובן כסיל״ — הכ״ף והבי״ת מסופקות. ״כי אמון הרבה אשמה״ — כך בכתב היד, בלי ״הוא״ שבפסוק (בובר הוסיף [הוא]).
״עלי נתגנה בבניו״ — אחריו כתב היד פגום: הסופר כתב שוב ״נתגנה בבניו״ ומחקו, ומן ההמשך נקראים רק ״עלי בני״, ״ואף שמ׳״ ו״בבניו״. הפסוק ״ובני עלי בני בליעל״ (שמואל א ב, יב) ו״נתגנה״ הושלמו מנוסח בובר (שם בתוך [ ]); ״שמ׳״ נפתח ״שמואל״. ״ביצחק ויצחק נתגדל״ — הוספת מאגרים, בתוך [ ] (בכתב היד ״ביצח׳״). ״וילכו שניהם יחדיו״ — כך בכתב היד (בפסוק ״יחדו״); בובר השמיט את ״ויצחק נתגדל בו״, את הפסוק ואת ״וכתיב״, וגרס ״אלא הוא נתגדל ביצחק, שנאמר אברהם הוליד את יצחק״. ״ואברהם הוליד״ — כך בכתב היד, בו״ו (בפסוק ״אברהם הוליד״). ״והרי כתיב ואלה תולדות ישמעאל״ — בובר תיקן ״(ואלה תולדות ישמעאל) [ותלד הגר לאברם בן]״.
מקבילות: בראשית רבה סג, ב — ״עטרת זקנים בני בנים — האבות עטרה לבנים, והבנים עטרה לאבות… רבי חונה רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק: אברהם לא ניצל מכבשן האש אלא בזכותו שליעקב… הדה היא דכתיב: אשר פדה את אברהם — יעקב פדה את אברהם״ (שם בלי ״בן תורה״ ובלי הבנים המתגנים). בבלי בבא מציעא פרק ז, פה ע״א — ״אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן: כל שהוא תלמיד חכם, ובנו תלמיד חכם, ובן בנו תלמיד חכם — שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם״.
״ויהי רעב — בבא רשע בא גם בוז״, שבסוף הסימן — בפרשה מ (פתיחתא: בבוא רשע בא גם בוז).
וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹות יִצְחָק(בראשית כה, יט).
זה שאמר הכתוב:
עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים(משלי יז, ו).
מי גרם לאברהם שנתגדל? יעקב,
שנאמר: כֹּה אָמַר יְיָ אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם(ישעיה כט, כב).
ולמה?
שאם זכה אדם שיהא בן תורה, הוא ובנו ובן בנו — שוב אינה פוסקת ממנו עולמית,
שנאמר: וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ(דברים ד, ט) יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ(דברים ד, י).
מה יום מתן תורה אינו נבטל — כך הלמד תורה לבנו ובן בנו, שוב אינו פוסקת ממנו.
לכך, כשראה הקדוש ברוך הוא את אברהם שהיה עוסק בתורה — מנין?
שנאמר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע(בראשית כו, ה),
וכתיב: כִּי יְדַעְתִּיו(בראשית יח, יט).
ועמד יעקב ולא זז מן התורה,
שנאמר: וְיַעֲקֹב אִישׁ(בראשית כה, כז).
מה התנה הקדוש ברוך הוא עמהם?
לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה(יהושע א, ח).
וכתיב: בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב(משלי י, א) — זה יצחק,
שנאמר: כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ(בראשית כא, יב);
וּבֵן כְּסִיל — זה ישמעאל,
שנאמר: וְאֵלֶּה תֹּולְדֹות יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם(בראשית כה, יב).
יש בנים מתגנים באבותיהם:
יאשיהו מתגנה באביו,
שנאמר: כִּי אָמוֹן הִרְבָּה אַשְׁמָה(דברי הימים ב לג, כג);
חזקיהו נתגנה באחז,
שנאמר: צוֹר תְּעוּדָה(ישעיה ח, טז).
ויש אבות שנתגנו בבניהם:
עלי נתגנה בבניו,
שנאמר: וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל(שמואל א ב, יב);
ואף שמואל נתגנה בבניו,
שנאמר: וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָיו(שמואל א ח, ג).
אלא אברהם לא היה כן,
אלא הוא נתגדל ביצחק, ויצחק נתגדל בו,
שנאמר: וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּיו(בראשית כב, ו).
וכתיב: ואַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק.
וכי לא הוליד אלא יצחק בלבד?
והרי כתיב: וְאֵלֶּה תֹּולְדֹות יִשְׁמָעֵאל;
ועוד, בני קטורה — זמרן יקשן;
ואינו אומר אלא אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק!
אלא שהיה יצחק צדיק;
לכך נאמר: אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק.
אגדת בראשית, פרק לז, ב · פתיחתא שנייה · בנים טובים נותנים עטרה לאביהם ורעים נוטלים: שם ויפת וחם, יצחק וישמעאל, יוסף וראובן, שלמה ואבשלום
עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם(משלי יז, ו)
״זה [ראובן]״ — בכתב היד ״זה אביו״, ותוקן במאגרים. ״עובד עבודה זרה״ — בכתב היד ״ע״ז״. ״נוטלים״, ״נותנים״ — בכתב היד גם בקיצור (״נוטלי׳״, ״נותני׳״), ונפתחו כצורה המלאה שבפרק. ״וירכיבו אותו על הפרדה״ — בפסוק (מלכים א א, מד) ״וירכבו אתו על פרדת המלך״; ״הפרדה״ מחוץ לציטוט. ״והמיתו את המלך לבדו״ — בפסוק (שמואל ב יז, ב) ״והכיתי את המלך לבדו״; ״והמיתו״ מחוץ לציטוט.
בבובר הדרשה קצרה: ״יש בנים טובים נותנין עטרה לאבותם, ויש בנים רעים נוטלין עטרה מאביהם… ישמעאל עובד ע״א, אבל יצחק שה עולתו של הקב״ה, נתן עטרה לאביו… ראובן, פחז כמים… ויוסף, מהרו ועלו אל אבי… אבשלום, והכיתי את המלך לבדו. ושלמה, והרכבתם את שלמה בני על הפרדה״; ובסופה ״עמד יחזקיה והוסיף על העבודה, שנאמר ויעש הישר בעיני יי ככל אשר עשה דוד אביו״, ואין שם יאשיהו.
מקבילות: בראשית רבה סג, ב, תנחומא, תולדות ב, ותנחומא בובר, תולדות א (לעיל) — ״עטרת זקנים בני בנים״ על אברהם שניצל בזכות יעקב — דרשה אחרת.
דבר אחר:
וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹות יִצְחָק(בראשית כה, יט).
זה שאמר הכתוב:
עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם(משלי יז, ו).
יש בנים טובים נותנים זקנה טובה לאביהם,
ויש בנים רעים נוטלים עטרה מאביהם.
ויש בנים טובים נותנים עטרה לאביהם —
הוי אומר: בני נח, שם ויפת, שכתוב בהם: וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וגו׳(בראשית ט, כג);
ויש בנים רעים נוטלים עטרה מאביהם,
שנאמר: וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן וגו׳(בראשית ט, כב).
ויש בנים טובים נותנים עטרה לאביהם — זה יצחק,
שנאמר: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה וגו׳(בראשית כד, סג),
ואומר: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹות יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם.
ויש בנים נוטלים עטרה מאביהם — זה ישמעאל, שהיה עובד עבודה זרה,
שנאמר: וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע וגו׳(בראשית כא, יד).
ולא עוד, אלא יצחק היה עולתו של הקדוש ברוך הוא;
לפיכך נתן עטרה לאברהם אביו.
לכך כתיב: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹות יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם וגו׳.
ויש בנים נותנים עטרה לאביהם — זה יוסף,
שנאמר: מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וגו׳(בראשית מה, ט).
מה שכרו? וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ(בראשית מב, ו).
ויש בנים נוטלים עטרה מאביהם — זה ראובן, שעלה משכבי אביו,
שנאמר: כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ(בראשית מט, ד).
יש בנים נותנים עטרה לאביהם — זה שלמה,
שכתוב בו: וְהִרְכַּבְתֶּם אֶת שְׁלֹמֹה בְנִי עַל הַפִּרְדָּה וגו׳(מלכים א א, לג);
וכן עשו, שנאמר: וַיַּרְכִּיבוּ אֹותוֹ עַל(מלכים א א, מד) הפרדה וגו׳.
ויש בנים נוטלים עטרה מאביהם — זה אבשלום, ששמע לעצת אחיתופל,
שאמר לו: והמיתו אֶת הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ(שמואל ב יז, ב).
עמד חזקיהו ויאשיהו, והוסיפו על העטרה של אביהם.
היינו דכתיבהיינו דכתיב — זהו שכתוב:
עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם.
הוי וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹות יִצְחָק.
בראשית רבה, תנחומא, תנחומא בובר, אגדת בראשית. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | ניצל | ניל |
| א | לאחד | לאחר |
| א | ויצא דינו לפני השלטון לישרף | — (הוספה) |
| א | באיסטרלוגיה שלו | — (הוספה) |
| א | שבתו | שביתו |
| א | יתלה | היתלה |
| א | בתו | ביתו |
| ג | וְאֵ | — (הוספה) |
| ג | שנאמר: וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל(שמואל א ב, יב); | — (הוספה) |
| ג | נתגנה | — (הוספה) |
| ג | ביצחק, ויצחק נתגדל | — (הוספה) |
| ד | ראובן | אביו |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) |
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
| אגדת בראשית | כתב יד אוקספורד 2340 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה ד
וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם(בראשית כה, יט)
״כל כלי יוצר עליך לא יצלח״ — האומות יושבות ומתיעצות על ישראל והקדוש ברוך הוא מבטל גזירותיהם: פרעה, המן, בלק ובלעם; הכבשה העומדת בין שבעים זאבים
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
תנחומא §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
תנחומא, תולדות ג · פתיחתא שנייה · האומות מתיעצות על ישראל והקדוש ברוך הוא מבטל גזירותיהם; הכבשה בין שבעים זאבים
כׇּל־כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכׇל־לָשׁוֹן תָּקוּם־אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי יְיָ וְצִדְקָתָם מֵאִתִּי נְאֻם־יְיָ(ישעיה נד, יז)
בדפוס סימן ה. ״אך יושבין״ — האותיות מסופקות בכתב היד; בדפוס ״אלא יושבין״.
״מי זה אמר ותהי יי לא צוה״ (איכה ג, לז) — כך בכתב היד, שלוש פעמים; במקרא ״אדני לא צוה״, ובדפוס ״יי לא צוה״.
בדפוס: ״ראה האיך העכו״ם משתעבדין בנו״; ״שנא׳ שבתם וקימתם״; ״שנא׳ אני מנגינתם כד״א וברוך אל עליון״; ״שמצילה ושומרה ושוברן לפניה״.
מקבילות: אסתר רבה י, יא (״אנדריאנוס קיסר אמר לו לר׳ יהושע: גדולה היא הכבשה שעומדת בין שבעים זאבים; אמר לו: גדול הוא הרועה שמצילה ושוברן לפניהם, הה״ד כל כלי יוצר עליך לא יצלח״).
וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹות יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק(בראשית כה, יט).
זה שאמר הכתוב:
כׇּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכׇל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי(ישעיה נד, יז).
את מוצא ישראל אומרים לפני הקדוש ברוך הוא:
רבון העולמים, ראה היאך האומות משעבדין בנו!
אין להם מלאכה אחרת, אך יושבין ומתיעצין עלינו:
שִׁבְתָּם וְקִימָתָם הַבִּיטָה אֲנִי מַנְגִּינָתָם(איכה ג, סג).
אמר להם הקדוש ברוך הוא: מה הם מועילים?
גוזרים עליכם גזירות — ואני מבטלן ושוברן:
אֲנִי מַנְגִּינָתָם —
כמה דאת אמר: וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ(בראשית יד, כ).
וַיְצַו פַּרְעֹה לְכׇל עַמּוֹ לֵאמֹר כׇּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹורָה תַּשְׁלִיכֻוהוּ(שמות א, כב),
ורוח הקדש צווחתצווחת — צועקת, קוראת בקול: מִי זֶה אָמַר וַתֶּהִי יי לֹא צִוָּה(איכה ג, לז).
פרעה צוה — יי לֹא צִוָּה,
אלא: וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹותוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹוץ(שמות א, יב).
המן בקש להשמיד את כל היהודים — ויי לא בקש:
וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים(אסתר ט, א).
בלק ובלעם בקשו לקלל את ישראל — ויי לא בקש:
וְלֹא אָבָה יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹועַ אֶל בִּלְעָם(דברים כג, ו).
לפיכך כתיב: מִי זֶה אָמַר וַתֶּהִי יי לֹא צִוָּה.
הוי: כׇּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח.
אדריאנוסאדריאנוס — הדריאנוס, קיסר רומי (117–138 לספירה) אמר לרבי יהושע: גדולה הכבשה, שהיא עומדת בין שבעים זאבים!
אמר לו: גדול הוא הרועה, שמצילה ושוברן לפניה.
הוי: כׇּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח.
תנחומא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה ה
וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם(בראשית כה, יט)
״בעבר הנהר ישבו אבותיכם״ — הברכות שנתן לאברהם בלא זרע, והאצטרגלינוס שאמרו שאינו מוליד; אברם ושרי אינם מולידים, אברהם ושרה מולידים
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
אגדת בראשית §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
אגדת בראשית, פרק לז, א · פתיחתא ראשונה · הברכות שנתן לאברהם, ואין לו זרע; המזל שאינו מוליד, ושינוי השמות — אברהם ושרה מולידין
וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל־כׇּל־הָעָם כֹּה־אָמַר יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וָאֶקַּח אֶת־אֲבִיכֶם אֶת־אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אֹתוֹ בְּכׇל־אֶרֶץ כְּנָעַן וארב וָאַרְבֶּה אֶת־זַרְעוֹ וָאֶתֶּן־לוֹ אֶת־יִצְחָק(יהושע כד, ב–ג)
כותרת כתב היד ״פרשת תורה״: פתיחת הסדר ״ואלה תולדות יצחק בן אברהם״ (בראשית כה, יט; פרקים לז–לט).
״ויאמר אברהם יי אלהים מה תתן לי״ — בפסוק (בראשית טו, ב) ״ויאמר אברם אדני יי מה תתן לי״; ״ויאמר אברהם יי אלהים״ — לשון המדרש, מחוץ לציטוט (״ויאמר״ עמו, שלא יפריד המקור בין חלקי הפסוק), וכן ״יי אלהים״ בשתי החזרות שלהלן; ״אלהים״ — בכתב היד ״אלי׳ם״. ״הן לי לא נתת זרע״ — בפסוק (טו, ג) ״נתתה״. ״וילך אברהם כאשר דבר אליו יי״ — בפסוק (יב, ד) ״וילך אברם״. ״והרבה את זרעו״ — בפסוק (יהושע כד, ג) ״וארבה״.
״משרי״ — בכתב היד אחרי השי״ן ו״ו מסופקת, שנמחקה במאגרים. ״עד שראיתי״ — לפניו בכתב היד ״שהאמנתי״, מחוק במאגרים. ״מה אמרו לך״ — בכתב היד ״מה אמ׳ לך״; נפתח ברבים — האצטרוגלין, וכך בבובר (״ומה אמרו לך הכל״). ״ולא יקרא עוד שמך אברם״ — אחרי ״אברם״ בכתב היד ״כי״, מחוק במאגרים; בפסוק (יז, ה) ״ולא יקרא עוד את שמך אברם״.
״שאל [מה] אתן לך״ — בכתב היד ״שאל מלא לא אתן לך״, ותוקן במאגרים; לשון הפסוק שנאמר לשלמה (מלכים א ג, ה; וכן דברי הימים ב א, ז).
בבובר הפתיחה מקוצרת: ״בוא וראה מה הבנים כשרים מתנה גדולה הן… ומפני שלא היה לו בן, התחיל אומר להקב״ה: במה אדע כי אירשנה. מה הנייה שנתת לי כל טובה שבעולם ובנים לא נתתי לי״; ואין שם ״שאל מה אתן לך״, ״כי ביצחק יקרא לך זרע״ ו״והיה זרעך כעפר הארץ״.
וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹות יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם(בראשית כה, יט).
זה שאמר הכתוב:
כֹּה אָמַר יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם(יהושע כד, ב),
וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם וגו׳(יהושע כד, ג).
באותה שעה אברם היה שמו.
בא וראה הגדולה שנתן הקדוש ברוך הוא לאברהם באותה שעה,
שנאמר: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וגו׳(בראשית יב, ב),
ואומר: וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶךָ וגו׳(בראשית יב, ג).
מיד התחיל אברהם שמח, והלך לו בזו הבשורה,
שנאמר: וַיֵּלֶךְ אברהם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְיָ וגו׳(בראשית יב, ד).
התחיל אברהם אומר להקדוש ברוך הוא:
ומה הנאה יש לי באלו הברכות כלן? הֵן לִי לֹא נתת זָרַע(בראשית טו, ג).
אמר לו: שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ(מלכים א ג, ה).
ויאמר אברהם יי אלהים מַה תִּתֶּן לִי וגו׳(בראשית טו, ב).
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
אתן לך, שיש לי מה ליתן לך;
הרבה טובות צפנתי לך,
שנאמר: לְהַנְחִיל אֹוהֲבַי יֵשׁ וגו׳(משלי ח, כא),
וכתיב: טוֹב יַנְחִיל בְּנֵי בָנִים(משלי יג, כב).
לפיכך נתן לו הקדוש ברוך הוא את יצחק,
שנאמר: והרבה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֶּן לוֹ אֶת יִצְחָק.
מכלל שלא נתן לו רבוי זרע אלא ביצחק,
שנאמר: כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע(בראשית כא, יב).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וגו׳(בראשית טו, ה).
מיד וְהֶאֱמִין בַּיְיָ וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה(בראשית טו, ו).
ונאמר ליעקב: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וגו׳(בראשית כח, יד).
אמרו חכמים:
מה ראה אברהם לומר יי אלהים מַה תִּתֶּן לִי וגו׳?
אלא מפני שראה אברהם אבינו אצטרגלינוסאצטרגלינוס — חוזה בכוכבים, אסטרולוג, וראה במזלו שאינו מוליד,
ואף האצטרוגוליןהאצטרוגולין — החוזים בכוכבים כך היו אומרים — שלא יוליד לעולם.
לפיכך אמר: יי אלהים מַה תִּתֶּן לִי?
ואין אני סבור שיצא ממני בן לעולם,
שכבר הביטו האצטרוגליןהאצטרוגלין — החוזים בכוכבים במזלי שאיני מוליד משרי לעולם,
ואף אני לא האמנתי לדבריהם עד שראיתי כך.
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
אל תסתכל בדברים הללו עוד, אלא צא ממדה זו;
ואמור לי, מה אמרו לך?
רבונו של עולם, אמרו לי:
אברם ושרי לא יולידו לעולם.
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם וגו׳(בראשית יז, ה);
שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ(בראשית יז, טו).
הוי אברם ושרי אינן מולידין, אבל אברהם ושרה מולידין,
שנאמר: שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹולֶדֶת לְךָ בֵּן וגו׳(בראשית יז, יט),
ואומר: וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן(בראשית כא, ב).
לכך נאמר: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹות יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם.
אגדת בראשית. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | מה | מלא לא |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| אגדת בראשית | כתב יד אוקספורד 2340 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה ו
וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם(בראשית כה, יט)
״לא ייגעו לריק ולא ילדו לבהלה״ — אברהם ושרה שגידלו את יצחק; ״מצחק״ — הריגה, ולכך ״גרש את האמה״
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
אגדת בראשית §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
אגדת בראשית, פרק לז, ג · פתיחתא שלישית · קצרה · אברהם ושרה לא יגעו לריק: ״מצחק״ — הריגה, ולכך ״גרש את האמה״
לֹא יִיגְעוּ לָרִיק וְלֹא יֵלְדוּ לַבֶּהָלָה כִּי זֶרַע בְּרוּכֵי יְיָ הֵמָּה וְצֶאֱצָאֵיהֶם אִתָּם(ישעיה סה, כג)
״אם הורג לישראל״ — בכתב היד ״אם אני הורג לישראל״, ו״אני״ מחוק בידי הסופר; ״לישראל״ מסומן במאגרים כקריאה תמוהה, ונשאר כבכתב היד (בבובר ״אם הורגו מנין עולמי עומד״). ״כן איש מרמה את רעהו ואמר הלא מצחק אני״ — בפסוק (משלי כו, יט) ״רמה״, ״משחק״; ״מרמה״ ו״מצחק אני״ מחוץ לציטוט. ״גרש את האמה״ — בפסוק (בראשית כא, י) ״גרש האמה הזאת״; ״את״ מחוץ לציטוט.
מקבילות: בראשית רבה נג, יא — ״רבי עזריה משם רבי לוי: אמרו בואו נראה חלקנו בשדה, והיה ישמעאל נוטל קשת וחיצים ומורה כלפי יצחק ועושה עצמו מצחק, הה״ד כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות, כן איש רימה את רעהו ואמר הלא מצחק אני״; ושם לפניו ״רבי אלעזר אומר: אין צחק אלא שפיכות דמים״.
דבר אחר:
וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹות יִצְחָק(בראשית כה, יט).
זה שאמר הכתוב:
לֹא יגְעוּ לָרִיק(ישעיה סה, כג) — זה אברהם ושרה, שגדלו את יצחק.
וְלֹא יֵלְדוּ לַבֶּהָלָה —
שאם היה יושב ישמעאל בבית אחד עם יצחק, היה הורגו,
שנאמר: וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק(בראשית כא, ט).
ואין מְצַחֵק אלא הריגה,
שכן אמר שלמה: כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּורֶה זִיקִּים חִיצִּים וָמָוֶת(משלי כו, יח),
וכתיב בתריהבתריה — אחריו: כֵּן אִישׁ מרמה אֶת רֵעֵהוּ וְאָמַר הֲלֹא(משלי כו, יט) מצחק אני.
אמר הקדוש ברוך הוא:
אם הורג לישראל — מאין אעמיד עולמי?
וכשהתחלה שרה לומר: גָּרֵשׁ את הָאָמָה וגו׳(בראשית כא, י) —
לפיכך השיב הקדוש ברוך הוא ואמר לאברהם:
כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה וגו׳(בראשית כא, יב),
לקיים מה שנאמר: לֹא יִיגְעוּ לָרִיק וגו׳.
אגדת בראשית. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| אגדת בראשית | כתב יד אוקספורד 2340 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה ז
וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם(בראשית כה, יט)
״יודע יי דרך צדיקים״ — תולדות ישמעאל ותולדות יצחק אינן שוות: משל תרבא של חמור שנפל לשמן ורד, וישמעאל שחזר לסריחת אמו
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
אגדת בראשית §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
אגדת בראשית, פרק לז, ד · פתיחתא רביעית · תולדות ישמעאל ותולדות יצחק אינן שוות: משל לתרבא של חמור — כל עורב למינו
כִּי־יוֹדֵעַ יְיָ דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד(תהלים א, ו)
״זה שאמר״ — בכתב היד ״ז׳ש״, ולפניו ״ש״ שנמחקה במאגרים. ״משלו אותו משל״ — אחריו בכתב היד ״אותו משל״ פעם נוספת, מחוק בידי הסופר. ״אמ[ו]״ — בכתב היד ״אמה״, ותוקן במאגרים כלשון הפסוק (בראשית כא, כא). ״שצוה אברהם לאליעזר״ — לפני ״לאליעזר״ בכתב היד ״ל״ ושתי אותיות מסופקות, שנמחקו במאגרים. ״כי אם אל ארצי״ — בפסוק (בראשית כד, ד) ״כי אל ארצי ואל מולדתי תלך״; ״אם״ מחוץ לציטוט. ״ישמעל״ — כך בכתב היד, מחוץ לציטוט; בפסוק ״ישמעאל״.
בבובר: ״והרי כבר נאמר אלה תולדות ישמעאל, וכאן אלה תולדות יצחק בן אברהם — יכול שניהם דומים? חס ושלום, זש״ה כי יודע יי דרך צדיקים״; ״אעפ״י שנעשה ריחו יפה משמן הורד, אלא סופו חוזר לסריותו כמות שהיה״; ״אבל ראה מה אברהם מצווה בשבילו לאליעזר: אם לא אל בית אבי״. אין שם ״אלה תולדות יעקב״ ו״כל עורב למינו״.
דבר אחר:
וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹות יִצְחָק וגו׳(בראשית כה, יט);
אֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב וגו׳(בראשית לז, ב).
ומצינו במקום אחר: וְאֵלֶּה תֹּולְדֹות יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם(בראשית כה, יב).
יכול שניהם כאחד?
חס ושלום להיות זה וזה שוין!
זה שאמר: יוֹדֵעַ יְיָ דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וגו׳(תהלים א, ו).
משלו אותו משל לתרבאלתרבא — לחֵלֶב (שומן) של חמור שנפל לשמן ורד:
אף על פי שהטיב ריחו מריח השמן — איפשר שלא יחזור לסריחתו שהיה מבראשונה?
תרבא של חמורתרבא של חמור — חֵלֶב (שומן) של חמור — זו הגר המצרית,
שנאמר במשפחתה: אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וגו׳(יחזקאל כג, כ).
כשנדבקה לאברהם, ילדה לה ישמעאל;
לכך כתיב: וְאֵלֶּה תֹּולְדֹות יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם.
מה כתיב בתריהבתריה — אחריו? אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית.
מה תלמוד לומר אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית?
אלא להודיענו כי כל עורב למינו,
וסוף שחזר לסריחת אמו,
שנאמר: וַתִּקַּח לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם(בראשית כא, כא).
חזרה לעיקרה — ממקום מולדת אבותיה נשא אשה.
שכן כתיב שצוה אברהם לאליעזר עבדו,
שנאמר: וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיְיָ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וגו׳(בראשית כד, ג),
כִּי אם אֶל אַרְצִי וגו׳(בראשית כד, ד).
אף העבד כך אמר להם; כשהחזיר הדבור להם, אמר: אִם לֹא אֶל בֵּית אָבִי(בראשית כד, לח).
לכך בא הכתוב זה אצל זה:
וְאֵלֶּה תֹּולְדֹות ישמעל וגו׳,
ואחר כך וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹות יִצְחָק.
אגדת בראשית. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | וֹ | ה |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| אגדת בראשית | כתב יד אוקספורד 2340 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה ח
וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם(בראשית כה, יט)
״וקווי יי יחליפו כח״ — דוד שחלה שלש עשרה שנה וקם למסור מגלת בית המקדש; ״בא בימים״ — בימי העולם הבא; ״ולא יחם לו״ — מפחד המלאך, והמלאך שראה את העקידה בגורן ארונה
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
אגדת בראשית §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
אגדת בראשית, פרק לח, א · פתיחתא ראשונה · קצרה · דוד חולה במטתו שלש עשרה שנה, מתפלל לקום ולמסור מגלת בית המקדש
וְקוֹיֵ יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ(ישעיה מ, לא)
כותרת כתב היד ״פרשת נביאים״: זו פרשת הנביאים של הסדר ״ואלה תולדות יצחק״ (בראשית כה, יט; פרקים לז–לט).
״שלש עשרה שנה״ (בפעם השנייה) — בכתב היד ״י״ג שנה״. ״בבת שבע״ — כך, בשתי מילים (במאגרים ״בבת-שבע״). ״הכל בכתב מיד יי עלי השכיל״ — בכתב היד ״בכת׳״, ואחרי ״יי״ ״השלים״, מחוק במאגרים. ״ויתן דוד לשלמה בנו את תבנית״ — דברי הימים א כח, יא; ״כל אשר היה ברוח עמו״ — שם, יב.
בבובר: ״שלש עשרה שנים עשה דוד חולה ומוטל במטה, ושבעה כרים היו מחליפים מתחתיו בכל יום, ממה שהיו ממסין, שנאמר יגעתי באנחתי… ערשי אמסה״; ״אלא בבקשה ממך תן לי קימ״יאטון, שאעמוד מן המטה הזה ואשלים להם מגילת בנין בית המקדש, שנאמר ואתה יי חנני והקימני ואשלמה להם״ (תהלים מא, יא); ״והיכן אדם עומד לא על רגליו… ועמד ברגליו מאחר כל אותן השנים״; ״לפיכך נאמר וקוי יי יחליפו כח״.
וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים(מלכים א א, א).
זה שאמר הכתוב:
וְקוֹויֵ יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ וגו׳(ישעיה מ, לא).
אמרו חכמים:
שלש עשרה שנה שכב דוד חולה ומוטל במטה,
ושבעה כרים היו מחליפים לו בכל יום מתחתיו, מרוב אודםאודם — דם, ליחה אדומה שהיה מוצץ מגופו.
הדא הוא דכתיב:
עַרְשִׂי אַמְסֶה(תהלים ו, ז) —
אלו שלש עשרה שנה של יסורין שעברו עליו, כשעשה אותו מעשה שעשה בבת שבע.
וכל שונאיו היו אומרים:
מָתַי יָמוּת וְאָבַד שְׁמוֹ(תהלים מא, ו),
גַּם אִישׁ שְׁלוֹמִי וגו׳(תהלים מא, י).
וכששמע כן דוד, נתן נפשו בתפלה וברחמים ובתחנונים, ובקש מלפני הקדוש ברוך הוא ואמר:
רבונו של עולם, העמידני בשביל בית המקדש, שמסר לי שמואל הרואה;
ובבקשה ממך, חזקני והקימני ממטה זו לשלום, ואשלים להם מגלת בית המקדש.
מיד שמע הקדוש ברוך הוא תפלתו, וקם ממטתו,
שנאמר: וַיָּקׇם דָּוִד הַמֶּלֶךְ עַל רַגְלָיו(דברי הימים א כח, ב).
והיכן עמידת אדם — אם לא ברגליו?
ומהו עַל רַגְלָיו?
מלמד שנתרפא ונעשה בריא ועמד ברגליו.
ואחר כך מסר להם מגלת בית המקדש,
שנאמר: הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד יְיָ עָלַי הִשְׂכִּיל(דברי הימים א כח, יט),
ואומר: וַיִּתֵּן דָּוִד לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ אֶת תַּבְנִית וגו׳(דברי הימים א כח, יא),
כֹּל אֲשֶׁר הָיָה בָרוּחַ עִמּוֹ(דברי הימים א כח, יב).
לפיכך אמר: וְקוֹויֵ יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ וגו׳.
אגדת בראשית, פרק לח, ב · פתיחתא שנייה · ״בא בימים״ — בימי העולם הבא, שאין בו טעם מות, בכיה ודאגה
לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְיָ לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל־הָאָרֶץ(דברים יא, כא)
״למען יאריכון ימיך״ — לפניו בכתב היד ״ירבו״, מחוק במאגרים. ״ולמען [י]יטב לך״ — היו״ד הראשונה הושלמה במאגרים, והאותיות שאחריה מסופקות בכתב היד. ״כי טוב יום בחציריך״ — כך בכתב היד, ובחזרה ״בחצריך״.
״אין [בכיה]״ — בכתב היד ״בריה״, והרי״ש מסומנת במאגרים כקריאה תמוהה; תוקן על פי ההקשר (״מלאכי השרת בוכין… כשם שבוכים בני אדם״) ובובר (״ולעתיד לבא אין עוד בכיה״). ״וחרפת עמו יסיר מעל כל פנים״ — בכתב היד ״מעל כל הארץ פנים״, ו״הארץ״ מחוק במאגרים; בפסוק (ישעיה כה, ח) ״ומחה… דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ״; ״פנים״ מחוץ לציטוט.
בבובר: ״(ואברהם) [והמלך דוד] זקן בא בימים — אלו ימי עולם הבא, שנאמר שבתי בבית יי כל ימי חיי״; ואין שם ״למען יאריכון ימיך… לעולם שכלו טוב״ ו״כי טוב יום בחצריך״; ״שנאמר ומחה יי [אלהים] דמעה מעל כל פנים, ואין פנים אלא מלאכי השרת״.
מקבילות: בבלי קידושין פרק א, לט ע״ב — ״אלא, למען ייטב לך — לעולם שכולו טוב, ולמען יאריכון ימיך — לעולם שכולו ארוך״.
דבר אחר:
וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן(מלכים א א, א).
זה שאמר הכתוב:
לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וגו׳(דברים יא, כא).
אם תהיו זהירים במצוות ובמעשים טובים, אתם ובניכם — יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם,
כמו שכתוב: וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים(בראשית כד, א),
וכתיב: וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים —
בימי העולם הבא, שאין תכלית להם וסוף,
שנאמר: לְמַעַן יַאֲרִיכֻון יָמֶיךָ(דברים ה, טז) — לעולם שכלו ארוך;
וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ — לעולם שכלו טוב.
וכאן בקש דוד ואמר: אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת יְיָ וגו׳(תהלים כז, ד),
ואמר: כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵירֶיךָ מֵאָלֶף וגו׳(תהלים פד, יא) —
כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ בעולם הבא מֵאָלֶף בעולם הזה.
בְּנֹועַם יְיָ — שאין בו טעם מות,
שנאמר: בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וגו׳(ישעיה כה, ח).
ללמדך שבעולם הזה אפילו מלאכי השרת בוכין בהאסף נשמתן של צדיקים, כשם שבוכים בני אדם,
שנאמר: הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻוצָה וגו׳(ישעיה לג, ז).
ולעתיד לבא אין בכיה, ואין צרה, ואין חרפה, ואין דאגה,
שנאמר: וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כׇּל פנים —
כל מי שיש לו פנים,
אפילו מלאכי השרת, שיש להם פנים,
שנאמר: וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם(יחזקאל א, י).
לפיכך כתיב: וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּוהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ.
אגדת בראשית, פרק לח, ג · פתיחתא שלישית · דוד שרץ בנעוריו ועף לעת זקנתו, צנה שאחזתו מפחד המלאך, והמלאך שראה בגורן ארונה את העקידה
שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת־הַשֶּׁמֶשׁ כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר וְגַם לֹא לַיֹּדְעִים חֵן כִּי־עֵת וָפֶגַע יִקְרֶה אֶת־כֻּלָּם(קהלת ט, יא)
״שבתי וראה תחת השמש״ — בין ״שבתי״ ל״וראה״ בכתב היד ״משוש כל הארץ השמש״, מחוק במאגרים. ״וירד דוד ועבדיו עמו ויבא דוד שבי וילחם עם דוד ויעף דוד״ — בפסוק (שמואל ב כא, טו) ״וירד דוד ועבדיו עמו וילחמו את פלשתים ויעף דוד״, ובפסוק שאחריו ״וישבו בנב… ויאמר להכות את דוד״; ״ויבא דוד שבי וילחם עם דוד״ מסומן במאגרים כמשובש, ונשאר כבכתב היד מחוץ לציטוט; ״ויעף״ — בכתב היד ״ויזעף״, והזי״ן מחוקה בידי הסופר. ״באלו״ — בפסוק (שמואל א יז, לט) ״באלה״, מחוץ לציטוט. ״בשביל שהיה בו״ — לפניו בכתב היד ״של״, מחוק במאגרים. ״כי נבעת מפני מלאך יי״ — בפסוק (דברי הימים א כא, ל) ״מפני חרב מלאך יי״.
״ואם עדם״ — כך בכתב היד, מסומן במאגרים כקריאה תמוהה, והעי״ן מסופקת; נשאר. ״יתגלגלו״ — היו״ד בתוספת בכתב היד. ״ובהשחית ראה יי״ — בפסוק (דברי הימים א כא, טו) ״וכהשחית״; ״ובהשחית״ מחוץ לציטוט. ״רבונו של עולם״ — בכתב היד ״רבונו ש״ע״.
בבובר: ״אתמול וימהר דוד וירץ המערכה… ועכשיו יורד ועיף״; ״ממה שהיה זריז וגופו חם עליו… שנצטנן גופו מפחדו של מלאך, כשהטעה אותו מלאך השטן ומנה את ישראל״; ״אם הולך אני והורגן קימעה קימעה, עכשיו הוא מכלם בידי, אלא הרי אני הורג כאחת מהן הרבה, כדי שיראה וירחם עליהן״; ודברי רבי נחמיה שם ארוכים: המלאך בהר המוריה טוען ״כן התנית ברית עם אברהם אביהם… אלא שתהא זוכר עקדתו של יצחק ומרחם עליהם״, ובסוף ״לפיכך אמר שלמה נהם ככפיר זעף מלך״.
מקבילות: מכילתא דרבי ישמעאל, פסחא ז — ״ובהשחית יי ראה וינחם וגו׳ — מה ראה? ראה דם עקידתו של יצחק, שנאמר אלהים יראה לו השה״; וכן פסחא יא. בבלי ברכות פרק ט, סב ע״ב — ״ובהשחית ראה יי וינחם — מאי ראה? … ושמואל אמר: אפרו של יצחק ראה״. תנחומא (ורשא), חיי שרה ב — ״מפני היראה מדוד, דכתיב ולא יכול דוד ללכת לפניו לדרוש אלהים כי נבעת מפני חרב מלאך יי, מה כתיב אחריו ודוד זקן״. ופרק ל לעיל — ״המלאך בהר המוריה״.
דבר אחר:
וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן(מלכים א א, א).
זה שאמר הכתוב:
שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ(קהלת ט, יא).
אמר שלמה:
כשבא גלית פלישתי היה אבי נער,
אף על פי כן וַיְמַהֵר דָּוִד וַיָּרׇץ הַמַּעֲרָכָה וגו׳(שמואל א יז, מח);
וכשהיה בכחו, בא מחנה פלישתים על ישראל:
וַיֵּרֶד דָּוִד וַעֲבָדָיו עִמּוֹ(שמואל ב כא, טו) ויבא דוד שבי וילחם עם דוד וַיָּעַף דָּוִד.
ולפיכך אמר שלמה: כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וגו׳.
ולא עוד, אלא כשהלבישו שאול מדיו, אמר לו: לֹא אוּכַל לָלֶכֶת באלו כִּי לֹא נִסִּיתִי(שמואל א יז, לט).
ובשביל מה? בשביל שהיה בו חמימות גדול.
ועכשיו וְלֹא יִחַם לוֹ.
ובשביל מה וְלֹא יִחַם לוֹ?
מפני שאחזתו צנהצנה — קור מרוב פחד המלאך שראה כנגדו,
שנאמר: כִּי נִבְעַת מִפְּנֵי מַלְאַךְ יְיָ(דברי הימים א כא, ל).
וכשהסית אותו המלאך הממונה אף, אמר לו: לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל(שמואל ב כד, א) —
חרה לפני הקדוש ברוך הוא מאד, ורצה לשלוח בם מלאכי חבלה להשחיתם;
ושלח שם מלאך של רחמים,
שנאמר: וַיִּשְׁלַח הָאֱלֹהִים מַלְאָךְ לִירוּשָׁלִַם וגו׳(דברי הימים א כא, טו).
אמר המלאך:
יודע אני שהקדוש ברוך הוא מלא חמה.
אמר:
אם אני הורגן קימעא קימעאקימעא קימעא — מעט מעט — לא יחזור בם עד שאכלם כלם;
אלא הריני נופל בהם ואם עדם ואכלה בם, אולי יתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא עליהם.
באותה שעה נפלו שבעים אלף,
שנאמר: ובהשחית רָאָה יְיָ וַיִּנָּחֶם עַל הָרָעָה וגו׳.
דברי רבי יהודה.
ורבי נחמיה אומר:
מה רָאָה יְיָ?
מלמד כשבא המלאך בגורן ארונה היבוסי, עמד ואמר:
רבונו של עולם, איה הברית והשבועה שהתנית עם אברהם במקום הזה,
ואת העקידה שעקד את יצחק בנו על גבי המזבח, וקרא למקום הזה יְיָ יִרְאֶה(בראשית כב, יד)?
באותה שעה רָאָה יְיָ וַיִּנָּחֶם עַל הָרָעָה וגו׳ —
ראה עקידתו של יצחק, שנעקד על גבי המזבח באותו מקום;
לפיכך וַיִּנָּחֶם עַל הָרָעָה וגו׳.
אגדת בראשית. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ב | יִ | — (הוספה) |
| ב | בכיה | בריה |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| אגדת בראשית | כתב יד אוקספורד 2340 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה ט
וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם(בראשית כה, יט)
״ונתנך יי לראש ולא לזנב״ — ישראל העושים רצונו של מקום עליונים ככוכבים ולמעלה ממלאכי השרת, ואם לאו — כעפר לדוש
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
אגדת בראשית §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
אגדת בראשית, פרק לט, א · פתיחתא · ישראל עושים רצונו של מקום — עליונים ככוכבים ולמעלה ממלאכי השרת; ואם לאו — כעפר לדוש
וּנְתָנְךָ יְיָ לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה כִּי־תִשְׁמַע אֶל־מִצְוֺת יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת(דברים כח, יג)
כותרת כתב היד ״פרשת כתובים״: זו פרשת הכתובים של הסדר ״ואלה תולדות יצחק״ (בראשית כה, יט; פרקים לז–לט).
״אלהיך״ — בכתב היד ״אלי׳ך״ (פעמיים). ״ונתנך יי עליון״, ״ונתנך יי עליון על כל גויי הארץ״ — בפסוק (דברים כח, א) ״ונתנך יי אלהיך עליון על כל גויי הארץ״. ״ושמרתם בריתי״ — בפסוק (שמות יט, ה) ״ושמרתם את בריתי״. ״מה צריך לומר״ — בכתב היד ״מה צ״ל״. ״ברכו יי כל צבאיו כו׳״ — כך בכתב היד, ואותיות ״כו״ מסופקות.
״שעושים״, ״כשעושים״ — בכתב היד ״שעושי׳״, ״כשעושי׳״, ונפתחו כצורה המלאה שבפרק (״עושים״). ״עזרי מעם יי עושי שמים וארץ״ — לפני ״עזרי״ השני בכתב היד ״עש״, מחוק במאגרים; בפסוק (תהלים קכא, ב) ״עשה״, ו״עושי״ מחוץ לציטוט.
בבובר: ״אשריהן ישראל בזמן שהן עושין רצונו של הקב״ה, הוא מעלה אותן כמלאכי השרת״; ״והיית למעלה אין כתיב כאן אלא רק למעלה, מהו רק מיעוט, פעמים שאתם למעלה… ואם לאו פעמים שאתם למטה״; ״אם ככוכבים למה כעפר הארץ? אלא אמר לו: בשעה שבניך עושין רצוני, כשם שהכוכבים עליונים על כל העולם, כך בניך עליונים על הכל״; ובסופו ״אמר לו: וכך אתה מניחן? אמר לו: לאו, מעמידן אני, שנאמר התנערי מעפר… לפיכך אמר דוד שיר למעלות אשא — שאתה מעליני״. אין שם ״גבורי כח עושי דברו״ ו״שרפים עומדים ממעל לו״.
שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי וגו׳(תהלים קכא, א).
זה שאמר הכתוב:
וּנְתָנְךָ יְיָ לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וגו׳(דברים כח, יג).
אשריהם ישראל בשעה שהם עושים רצונו של מקום — הוא מעלה אותם על כל האומות שבעולם,
שנאמר: וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹולִי וּשְׁמַרְתֶּם בְּרִיתִי וגו׳(שמות יט, ה),
ואומר: וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהֶיךָ וגו׳(דברים כח, א),
וּנְתָנְךָ יְיָ עֶלְיוֹן וגו׳,
וּבָאוּ עָלֶיךָ כׇּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וגו׳(דברים כח, ב).
אימתי? כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהֶיךָ.
בא וראה כמה הבטחות הבטחתי לאברהם אביכם:
בתחלה אמרתי לו: הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וגו׳(בראשית טו, ה),
ואחר כך אמרתי ליעקב: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וגו׳(בראשית כח, יד).
אם כככבים — מה צריך לומר כַּעֲפַר?
אלא כל זמן שישראל עושים רצונו של מקום — הם עליונים על כל האומות כככבים, שהם עליונים על כל העולם כלו,
שנאמר: וּנְתָנְךָ יְיָ עֶלְיוֹן עַל כׇּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ,
ואומר: וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כׇּל הַגּוֹיִם וגו׳(דברים כו, יט);
וכשאין עושים רצונו של מקום — הם נתונים כעפר בין הרגלים, שהכל דשיןדשין — דורכים, רומסים בה,
שנאמר: וַיְשִׂימֵם כֶּעָפָר לָדֻושׁ(מלכים ב יג, ז).
ולא עוד, אלא כל זמן שעושים רצונו — הם גבורים כמלאכי השרת.
ומפני מה מלאכי השרת הם גבורים?
מפני שהם עושים רצונו של מקום,
שנאמר: גִּבֹּורֵי כֹחַ עֹושֵׂי דְבָרוֹ(תהלים קג, כ),
ואומר: בָּרְכוּ יְיָ כׇּל צְבָאָיו(תהלים קג, כא) כו׳,
בָּרְכוּ יְיָ כׇּל מַעֲשָׂיו וגו׳(תהלים קג, כב).
הא למדת שאין המלאכים גבורים אלא בשביל שעושים רצונו של מקום.
וישראל כשעושים רצונו של מקום — הם למעלה ממלאכי השרת,
שנאמר: וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה.
ואין לְמַעְלָה אלא מלאכי השרת,
שנאמר: שְׂרָפִים עֹומְדִים מִמַּעַל לוֹ(ישעיה ו, ב).
וכשאין עושין ישראל רצונו של מקום — הן יורדין תחת האומות שבעולם,
שנאמר: הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה(דברים כח, מג).
לפיכך אמר דוד: שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי, עֶזְרִי מֵעִם יְיָ עושי שָׁמַיִם וָאָרֶץ(תהלים קכא, ב).
אגדת בראשית. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| אגדת בראשית | כתב יד אוקספורד 2340 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה י
וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם(בראשית כה, יט)
״ואלה תולדות יצחק בן אברהם״: יצחק נקרא אברהם; בני ישמעאל ובני קטורה לפני אלכסנדרוס מוקדון; ״ואלה״ מוסיף — עשו ובניו, ו״תולדות״ חסר להוציא את יעקב; צדיק בן צדיק; ישמעאל נכתב לפני יצחק, והתולדות שבמקרא
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בבלי, בראשית רבה, שמות רבה, משנת רבי אליעזר, במדבר רבה §§cover-end§§
חלק א
דברי התנאים
ברייתא, בבלי סנהדרין פרק יא, צא ע״א · ברייתא · בני ישמעאל ובני קטורה טוענים לארץ כנען מ״ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם״ ו״אלה תולדות יצחק בן אברהם״, וגביהא בן פסיסא עונה: ״ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק״
הברייתא כמות שהיא בבבלי; הסוגיא כולה, ובה ״מאי מתנות? אמר רב ירמיה בר אבא: מלמד שמסר להם שם טומאה״ — להלן, בדברי האמוראים (ג).
״אב שנתן אגטין לבניו בחייו״ — בכ״י מינכן 95: ״אב שכת׳ גיטין לבניו בחיים״. בכ״י מינכן 95 המעשה השני מקוצר (״תנו לנו שכר ששים רבוא ששעבדתם״, ״הלכו ולא מצאו תשובה וברחו משם בפחי נפש״), והשלישי: ״גביהה וכו׳״.
נוסח אחר: בראשית רבה סא, ח — שם ״גביעה בן קוסם״, ובני ישמעאל באים ״על הבכורה״ והתשובה מ״ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק״; ואין שם בני קטורה ו״אלה תולדות יצחק בן אברהם״.
תנו רבנןתנו רבנן — שנו רבותינו:
בעשרים וארבעה בניסן איתנטילו דימוסנאיאיתנטילו דימוסנאי — נוטלו (בוטלו) גובי המס מיהודה ומירושלים.
כשבאו בני אפריקיא לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו: ארץ כנען שלנו היא, דכתיב: אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻולֹותֶיהָ(במדבר לד, ב), וכנען אבוהון דהנהו אינשי הוהאבוהון דהנהו אינשי הוה — אביהם של אנשים אלה היה.
אמר להואמר להו — אמר להם גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות, ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס מוקדון.
אם ינצחוני — אמרו: הדיוטהדיוט — אדם פשוט, שאינו מן החכמים שבנו נצחתם;
ואם אני אנצח אותם — אמרו להם: תורת משה נצחתכם.
נתנו לו רשות, והלך ודן עמהם.
אמר להם: מהיכן אתם מביאים ראייה?
אמרו לו: מן התורה.
אמר להן: אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה,
שנאמר: וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו(בראשית ט, כה).
עבד שקנה נכסים — עבד למי ונכסים למי?
ולא עוד, אלא שהרי כמה שנים שלא עבדתונו.
אמר להם אלכסנדרוס מלכאאלכסנדרוס מלכא — אלכסנדרוס המלך: החזירו לו תשובה.
אמרו לו: תנו לנו זמן שלשה ימים.
נתן להם זמן; בדקו ולא מצאו תשובה.
מיד ברחו, והניחו שדותיהן כשהן זרועות וכרמיהן כשהן נטועות, ואותה שנה שביעית היתה.
שוב פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון.
אמרו לו: הרי הוא אומר: וַיְיָ נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִילוּם(שמות יב, לו) — תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו.
אמר גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות, ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס.
אם ינצחוני — אמרו להם: הדיוט שבנו נצחתם;
ואם אני אנצח אותם — אמרו להם: תורת משה רבינו נצחתכם.
נתנו לו רשות, והלך ודן עמהן.
אמר להן: מהיכן אתם מביאין ראייה?
אמרו לו: מן התורה.
אמר להן: אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה,
שנאמר: וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה(שמות יב, מ).
תנו לנו שכר עבודה של ששים ריבוא ששיעבדתם בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.
אמר להן אלכסנדרוס מוקדון: החזירו לו תשובה.
אמרו לו: תנו לנו זמן שלשה ימים.
נתן להם זמן; בדקו ולא מצאו תשובה.
מיד הניחו שדותיהן כשהן זרועות וכרמיהן כשהן נטועות, וברחו, ואותה שנה שביעית היתה.
ושוב פעם אחת באו בני ישמעאל ובני קטורה לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון.
אמרו לו: ארץ כנען שלנו ושלכם, דכתיב: וְאֵלֶּה תֹּולְדֹות יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם(בראשית כה, יב), וכתיב: אֵלֶּה תּוֹלְדֹות יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם(בראשית כה, יט) (כ״י מינכן 95: וכתי׳ ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה).
אמר להן גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות, ואלך ואדון עמהם לפני אלכסנדרוס מוקדון.
אם ינצחוני — אמרו: הדיוט שבנו נצחתם;
ואם אני אנצח אותם — אמרו להם: תורת משה רבינו נצחתכם.
נתנו לו רשות, הלך ודן עמהן.
אמר להם: מהיכן אתם מביאין ראייה?
אמרו לו: מן התורה.
אמר להן: אף אני לא אביא ראייה אלא מן התורה,
שנאמר: וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק(בראשית כה, ה), וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹות(בראשית כה, ו).
אב שנתן אגטיןאגטין — מתנה, חלוקת נכסים בחיים לבניו בחייו, ושיגר זה מעל זה — כלום יש לזה על זה כלום?
חלק ב
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סג, ג · דרשת הפסוק · ״ואלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק״ · מי נקרא אברהם ומי נקרא ישראל
״אברם נקרא אברהם״ — בכתב היד ״אברהם נקרא אברהם״, ותוקן במאגרים. ״יצחק נקרא אברהם — ואלה תולדות יצחק״: בתיאודור–אלבק הפסוק עד ״בן אברהם אברהם״, ובו הראיה.
״רבי נתן״ — בתיאודור–אלבק ״רב נתן״; ״מילתא עמיקה״ — שם ״עמיקתא״. ״בארץ מצרים ובארץ כנען ובארץ גושן״ — מסומן במאגרים כלשון שאינה לשון המקרא (במסורה: אשר ישבו במצרים): ארבע מאות ושלשים השנה נמנים מימי אברהם, ולפיכך ״בני ישראל״ שבפסוק כוללים את אברהם.
אברם נקרא אברהם — אַבְרָם הוּא אַבְרָהָם(דברי הימים א א, כז).
יצחק נקרא אברהם — וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹות יִצְחָק(בראשית כה, יט).
יעקב נקרא ישראל — לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד וגו׳(בראשית לב, כט).
יצחק נקרא ישראל — וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה(בראשית מו, ח).
אברהם נקרא ישראל —
רבי נתן אמר:
מילתא עמיקה היאמילתא עמיקה היא — דבר עמוק הוא:
וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ(שמות יב, מ) בארץ מצרים ובארץ כנען ובארץ גושן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.
בבלי סנהדרין פרק יא, צא ע״א · סוגיא · גביהא בן פסיסא דן לפני אלכסנדרוס מוקדון עם בני אפריקיא, בני מצרים, בני ישמעאל ובני קטורה; ״נתן אברהם מתנות״ — שם טומאה
הברייתא כולה, בשרשרת התשובות למינים (לפניה גביהא בן פסיסא וההוא מינא); אחריה ״אמר ליה אנטונינוס לרבי: גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין״ — ענין אחר.
״אמר רב ירמיה בר אבא״ — בדפוס ונציה: ״רבי ירמיה בר אבא״; בכ״י מינכן 95: ״א״ר ירמי׳ בר אב׳״. הוא תלמידו של רב, ובבבלי בכתיב מלא לרוב ״רב ירמיה בר אבא״.
״אב שנתן אגטין לבניו בחייו״ — בכ״י מינכן 95: ״אב שכת׳ גיטין לבניו בחיים״.
בכ״י מינכן 95 המעשה השני מקוצר (״תנו לנו שכר ששים רבוא ששעבדתם״, ״הלכו ולא מצאו תשובה וברחו משם בפחי נפש״), והשלישי: ״גביהה וכו׳״.
תנו רבנןתנו רבנן — שנו רבותינו:
בעשרים וארבעה בניסן איתנטילו דימוסנאיאיתנטילו דימוסנאי — נוטלו (בוטלו) גובי המס מיהודה ומירושלים.
רש״י דימוסנאי — עוררין בעלי חמס שהיו רוצין ליטול חלק ביהודה ובירושלים.
כשבאו בני אפריקיא לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו: ארץ כנען שלנו היא, דכתיב: אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻולֹותֶיהָ(במדבר לד, ב), וכנען אבוהון דהנהו אינשי הוהאבוהון דהנהו אינשי הוה — אביהם של אנשים אלה היה.
רש״י שבאו בני אפריקא לדון וכו׳ — ובמגלת תענית חשיב להו כל אותן ימים שנעשה בהן נסים לישראל וקבעום יום טוב ולהכי קאמר הכא בעשרים וארבעה בניסן לומר דיום טוב הוא ואסור בהספד משום נס זה.
רש״י ארץ כנען לגבולותיה — דלהך ארעא קרי ארץ כנען ואתם ירשתם שלא כדין דשלנו הוא דכנען אבינו היה.
אמר להואמר להו — אמר להם גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות, ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס מוקדון.
אם ינצחוני — אמרו: הדיוטהדיוט — אדם פשוט, שאינו מן החכמים שבנו נצחתם;
ואם אני אנצח אותם — אמרו להם: תורת משה נצחתכם.
נתנו לו רשות, והלך ודן עמהם.
אמר להם: מהיכן אתם מביאים ראייה?
אמרו לו: מן התורה.
אמר להן: אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה,
שנאמר: וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו(בראשית ט, כה).
עבד שקנה נכסים — עבד למי ונכסים למי?
ולא עוד, אלא שהרי כמה שנים שלא עבדתונו.
אמר להם אלכסנדרוס מלכאאלכסנדרוס מלכא — אלכסנדרוס המלך: החזירו לו תשובה.
אמרו לו: תנו לנו זמן שלשה ימים.
נתן להם זמן; בדקו ולא מצאו תשובה.
מיד ברחו, והניחו שדותיהן כשהן זרועות וכרמיהן כשהן נטועות, ואותה שנה שביעית היתה.
שוב פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון.
אמרו לו: הרי הוא אומר: וַיְיָ נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִילוּם(שמות יב, לו) — תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו.
אמר גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות, ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס.
אם ינצחוני — אמרו להם: הדיוט שבנו נצחתם;
ואם אני אנצח אותם — אמרו להם: תורת משה רבינו נצחתכם.
נתנו לו רשות, והלך ודן עמהן.
אמר להן: מהיכן אתם מביאין ראייה?
אמרו לו: מן התורה.
אמר להן: אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה,
שנאמר: וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה(שמות יב, מ).
תנו לנו שכר עבודה של ששים ריבוא ששיעבדתם בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.
אמר להן אלכסנדרוס מוקדון: החזירו לו תשובה.
אמרו לו: תנו לנו זמן שלשה ימים.
נתן להם זמן; בדקו ולא מצאו תשובה.
מיד הניחו שדותיהן כשהן זרועות וכרמיהן כשהן נטועות, וברחו, ואותה שנה שביעית היתה.
ושוב פעם אחת באו בני ישמעאל ובני קטורה לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון.
אמרו לו: ארץ כנען שלנו ושלכם, דכתיב: וְאֵלֶּה תֹּולְדֹות יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם(בראשית כה, יב), וכתיב: אֵלֶּה תּוֹלְדֹות יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם(בראשית כה, יט) (כ״י מינכן 95: וכתי׳ ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה).
אמר להן גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות, ואלך ואדון עמהם לפני אלכסנדרוס מוקדון.
אם ינצחוני — אמרו: הדיוט שבנו נצחתם;
ואם אני אנצח אותם — אמרו להם: תורת משה רבינו נצחתכם.
נתנו לו רשות, הלך ודן עמהן.
אמר להם: מהיכן אתם מביאין ראייה?
אמרו לו: מן התורה.
אמר להן: אף אני לא אביא ראייה אלא מן התורה,
שנאמר: וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק(בראשית כה, ה), וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹות(בראשית כה, ו).
אב שנתן אגטיןאגטין — מתנה, חלוקת נכסים בחיים לבניו בחייו, ושיגר זה מעל זה — כלום יש לזה על זה כלום?
רש״י אגטין — כתבים שלא יטול אחד בחלק חבירו כמו שעשה אברהם לישמעאל שלא ליטול במה שנתן ליצחק כלום יש לזה על זה כלום.
מאי ״מתנות״?
אמר רב ירמיה בר אבא:
מלמד שמסר להם שם טומאהשם טומאה — שם של כוחות הטומאה (לכשפים).
רש״י שם טומאה — כשוף ומעשה שדים.
שמות רבה, פרשה ל, ג · דרשה · ״ואלה המשפטים״ · ״אלה״ פוסל את הראשונים ו״ואלה״ מוסיף: השמים והארץ, נח, ישמעאל, יצחק; ולמה ״תולדות״ חסר ומלא
הדרשה כולה, מ״דבר אחר: ואלה המשפטים — אמר רבי אבהו״ עד ״שם שם לו חק ומשפט״. הקיצורים נפתחו (״א׳ר״, ״כתו׳״, ״לפי׳״, ״וא׳כ״, ״הקב׳ה״, ״הרשעי׳״, ״שנאמ׳״).
״גדול״ (וטעם גדול יש להם) — הגימ״ל מסופקת. ״מלא״ (נעשו כל תולדות שלו מלא) — בכתב היד ״אלא״, נמחק ונכתב ״מלא״.
נוסח אחר — בראשית רבה ל, ג, בשם רבי אבהו (בפרשת נח): שם ״מה פסל? לדור המבול״, וכאן ״פסל דורו של אנוש ושל דור המבול ולקינן וחביריו״. ״שהיה בורא שמים וארץ… ומחזירן לתוהו ובוהו״ — כעין בראשית רבה יב, ג; ״כל תולדות שבמקרא חסרים חוץ משנים… תולדות פרץ״ — כעין בראשית רבה יב, ו (״כל תלדת שנאמרו בתורה חסרין בר מן תריין״, ושם כנגד ששה דברים שניטלו מאדם הראשון).
דבר אחר:
וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים(שמות כא, א) —
אמר רבי אבהו:
כל מקום שכתוב ואלה — מוסיף על הראשונים;
אלה — פסל את הראשונים.
כיצד?
אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ(בראשית ב, ד) — ומה פסל?
אמר רבי אבהו:
שהיה בורא שמים וארץ, היה מסתכל בהם ולא היו ערבים עליו, והיה מחזירן לתוהו ובוהו;
כיון שברא שמים וארץ אלו וערבו עליו — אמר: אֵלֶּה תוֹלְדוֹת.
לכך נאמר: אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם — אבל הראשונים לא היו תולדות.
כיוצא בו: אֵלֶּה תּוֹלְדֹות נֹחַ(בראשית ו, ט) — ומה פסל אֵלֶּה?
פסל דורו של אנוש, ושל דור המבול, ולקינן וחביריו.
לפיכך אמר: אֵלֶּה תּוֹלְדֹות נֹחַ.
כיוצא בו: וְאֵלֶּה תֹּולְדֹות יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם(בראשית כה, יב) — הוסיף על הראשונים.
ומה הן? שכתוב למעלה: וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יׇקְשָׁן(בראשית כה, ב).
אף כאן: וְאֵלֶּה תֹּולְדֹות יִשְׁמָעֵאל — ומה היו?
בְּכֹור יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹות(בראשית כה, יג) — רשעים היו.
כיוצא בהן: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹות יִצְחָק(בראשית כה, יט) — מוסיף על הראשונים, על של מעלה ממנו: בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל(בראשית כה, טז).
ומי היו אלו? עשו ובניו, שהיו בניו של יצחק.
ואם כן יש לך לומר: הואיל ואין כתיב אלא ואלה — אף יעקב, שהוא תולדות יצחק, בכלל עשו?
אתה מוצא: כל תולדות שבמקרא חסרים, חוץ משנים:
אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם;
וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ(רות ד, יח).
וטעם גדול יש להם. למה?
תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ מלא — מפני שכשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא היה מלאך המות בעולם, בשביל כך הוא מלא;
וכיון שחטא אדם וחוה, השליט הקדוש ברוך הוא את מלאך המות בעולם —
לפיכך חסר הקדוש ברוך הוא כל תולדות שבמקרא.
וכיון שבא פרץ — נעשו כל תולדות שלו מלא, שהמשיח עומד ממנו,
ובימיו הקדוש ברוך הוא מבלע את המות,
שנאמר: בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח(ישעיה כה, ח).
לפיכך נעשו תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם ותּוֹלְדוֹת פָּרֶץ מלאים.
ולכך תּוֹלְדֹות יִצְחָק חסר — להוציא את יעקב מכלל הרשעים.
כיוצא בו: אֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב(בראשית לז, ב) — פסל לאלופי עשו.
כיוצא בו: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות א, א) — מוסיף על הראשונים.
ומי היו? מה שכתוב למעלה: בְנֵי רְאוּבֵן וגו׳(בראשית מו, ט), וּבְנֵי שִׁמְעוֹן וגו׳(בראשית מו, י).
כיוצא בו: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹות אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה(במדבר ג, א) — מוסיף על הראשונים.
ומי היו? מה שכתוב למעלה: כל הַפְּקֻודִים אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן(במדבר א, מד).
מה הראשונים צדיקים — אף אלו צדיקים.
ואף כאן: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים — מוסיף על הראשונים:
מה שכתוב למעלה — שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וגו׳(שמות טו, כה).
שמות רבה, פרשה לה, ה · דרשה · ״ועשית את הקרשים״ · מכל המלכיות יקבל הקדוש ברוך הוא דורון לעתיד לבוא חוץ מאדום, שאומרת: אני עשו בן יצחק בן אברהם
הדרשה כולה, מ״דבר אחר: ועשית את הקרשים — מה כתיב למעלן״ עד ״והם מביאים קרבנות״. הקיצורים נפתחו (״ב״ה״ — בית המקדש; ״הקב״ה״, ״א״ל״, ״ק״ו״, ״עאכ״ו״, ״אע״פ״, ״ד״א״, ״לפי׳״); ״ואומ׳״ (במלכות אדום) — ״ואומרת״.
״שכולה״ — הוי״ו מסופקת בכתב היד; ״מתרת״ — התי״ו האחרונה מסופקת. המדרש קורא ״רישיה״ ו״וירכתיה״ (דניאל ב, לב; במסורה: ראשה, וירכתה), ״מיני מצרים״ (תהלים סח, לב; במסורה: מני), ״פזר עמים״ (תהלים סח, לא; במסורה: בזר).
דבר אחר:
וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים(שמות כו, טו) —
מה כתיב למעלן?
וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת(שמות כה, ג).
זָהָב — זו בבל,
שנאמר: צַלְמָא רישיהרישיה — ראשו דִּי דְהַב טָבדי דהב טב — של זהב טוב(דניאל ב, לב);
וָכֶסֶף — זו מדי,
שנאמר: חֲדוֹהִי וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַףחדוהי ודרעוהי די כסף — חזהו וזרועותיו של כסף;
וּנְחֹשֶׁת — זה יון,
שנאמר: מְעוֹהִימעוהי — מעיו וירכתיהוירכתיה — וירכותיו דִּי נְחָשׁדי נחש — של נחושת.
אבל ברזל אין כתיב כאן, לא במשכן ולא במקדש.
למה?
שנמשל באדום הרשעה, שהחריבה בית המקדש.
ללמדך: שמכל המלכיות יקבל דורוןדורון — מתנה, מנחה הקדוש ברוך הוא לעתיד לבוא — חוץ מאדום.
והרי בבל, אף היא שהחריבה אותו!
אלא שלא קעקעהקעקעה — עקרה מן היסוד אותו;
אבל אדום, מה כתיב ביהביה — בו?
הָאֹומְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ(תהלים קלז, ז).
לפיכך לא נכתב הברזל, שמשולה בו אדום, לא במשכן ולא בבית המקדש.
וכן את מוצא לעתיד לבא:
שכל האומות עתידין להביא דורון לפני מלך המשיח.
ומצרים הביא תחלה,
וכסבור שלא לקבל מהם.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אכסניאאכסניא — אירוח, הכנסת אורחים עשו לבני במצרים!
שנאמר: יֶאֱתָיוּ חַשְׁמַנִּים מיני מִצְרָיִם(תהלים סח, לב).
מיד מקבל מהם.
נשאה כוש קל וחומר בעצמה:
מה מצרים, שנשתעבדה בהם — קבל מהם;
אנו, שלא נשתעבדנו בהם — על אחת כמה וכמה!
מיד כּוּשׁ תָּרִיץ יָדָיו לֵאלֹהִים.
מיד כל המלכיות שומעות, והם מביאות,
שנאמר: מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ שִׁירוּ לֵאלֹהִים(תהלים סח, לג).
ואחר כך מלכות אדום נשאה קל וחומר בעצמה, ואומרת:
מה הללו, שאין אחיהם — כך;
אני — על אחת כמה וכמה!
אף היא מבקשת ליתן דורון למלך המשיח.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: גְּעַר חַיַּת קָנֶה(תהלים סח, לא) —
גער חית השדה, שכולה חיה מן הקנה.
עֲדַת אַבִּירִים בְּעֶגְלֵי עַמִּים —
אותה שאוכלת שמנן של עמים, יראה בכחן של אבירים — בכחן של אביהם;
ואומרת: מהן? אני עשו בן יצחק בן אברהם!
מִתְרַפֵּס בְּרַצֵּי כָסֶף —
אף על פי שחטא אדם, וכועסת עליו — מתרת את הפס, ונוטלת את הכסף, והוא מתרצה לו.
ומהו פזר עַמִּים קְרָבוֹת יֶחְפָּצוּ?
שהיא מפזרת לישראל מן תלמודה של תורה, ומכנסת אותה במה שיצר הרע חפץ בו.
דבר אחר:
פזר עַמִּים קְרָבוֹת יֶחְפָּצוּ — שפזרו את ישראל בעולם.
דבר אחר:
שעשו את ישראל זרים לו, והם מביאים קרבנות.
חלק ג
מדרשים מאוחרים
משנת רבי אליעזר, פרשה ה · דרשה · ״הודיעני נא את דרכיך״: צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, רשע ורע לו — יצחק, חזקיה, מנשה ואמון
״[יש]״ (פעמיים) — השלמת המהדיר.
מקבילה: בבלי ברכות פרק א, ז ע״א — ״מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו… צדיק וטוב לו — צדיק בן צדיק; צדיק ורע לו — צדיק בן רשע…״, בלא הראיות מיצחק, חזקיה, מנשה ואמון.
המדרש קורא ״הודיעני נא את דרכיך״ (שמות לג, יג; במסורה: הודעני נא את דרכך).
הרי הוא אומר: וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ(שמות לג, יג) הודיעני נא את דרכיך.
ומה ביקש מלפניו?
מפני מה יש צדיק וטוב לו, יש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו, רשע ורע לו?
אמר לו:
צדיק וטוב לו — צדיק בן צדיק:
אבותיו זכו לו העולם הזה, והוא זיכה לעצמו חיי העולם הבא.
ראייה לדבר: יצחק בן אברהם,
שנאמר: וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ(בראשית כה, יא) —
אברהם זכה לו העולם הזה, והוא זכה לעצמו העולם הבא.
צדיק ורע לו — צדיק בן רשע:
אף על פי שהוא זכה לעצמו העולם הבא, אבל אבותיו לא זיכו לו חיי העולם הזה.
ראייה לדבר: חזקיה בן אחז —
מימיו שלחזקיה לא ראה סימן יפה בגופו, אלא שהיה אותו החולי קשה מן הכל.
ומי גרם לו? חובת אביו גרמה לו.
וכן הוא אומר: מָה אֲדַבֵּר וְאָמַר לִי וְהוּא עָשָׂה(ישעיה לח, טו) —
מה אומר על חליי, ואבי עשה לי כל זאת?
הרי אני הולך כל שנותי במר נפשי.
רשע וטוב לו — רשע בן צדיק:
אף על פי שהוא לא זכה לו חיי העולם הבא, אבל אבותיו זכו לו חיי העולם הזה.
ראייה לדבר: מנשה בן חזקיה, שהאריך לו הקדוש ברוך הוא כל אותן השנים, שכך זיכו לו אבותיו.
רשע ורע לו — רשע בן רשע:
שהוא לא זיכה חיי העולם הבא, ואבותיו לא זכו לו חיי העולם הזה.
ראייה לדבר: אמון, שאין לו במה יתלה.
במדבר רבה, פרשה א · דרשת הפסוק · ״ויהיו בני ראובן בכור ישראל״ · כשבא למנות — מן הגדול התחיל: בני נח, ישמעאל לפני יצחק, עשו לפני יעקב, וראובן
״שם״ — בגליון כתב היד. ״ויהיו״ (בסוף) — בכתב היד ״ויהי״.
מתוך שרשרת הדרשות על פרשת המנין (במדבר א); אחריו: ״ואף על פי שהתחיל בראובן לא מנאם אלא בסדר הדגלים״.
וַיִּהְיוּ בְנֵי רְאוּבֵן בְּכֹור יִשְׂרָאֵל(במדבר א, כ) —
אף על פי שנטלה ממנו בכורה ונתנה ליוסף,
כשבא למנות — מן הגדול התחיל.
וכן את מוצא בבני נח:
אף על פי שנטל שם את הגדולה — אלא כשבא למנות מן הגדול התחיל,
שנאמר: בְּנֵי יֶפֶת(בראשית י, ב), בְנֵי חָם(בראשית י, ו), וּלְשֵׁם יֻולַּד(בראשית י, כא).
וכן — אף על פי שיצחק גדול מישמעאל בגדולה, כשבא למנין נכתבו תולדותיו שלישמעאל קודם שליצחק,
שנאמר: וְאֵלֶּה תֹּולְדֹות יִשְׁמָעֵאל(בראשית כה, יב), וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹות יִצְחָק(בראשית כה, יט).
וכן — אף על פי שמכר עשו ליעקב את הבכורה, מן עשו התחיל,
שנאמר: וְאֵלֶּה תֹּולְדוֹת עֵשָׂו(בראשית לו, א), אֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב(בראשית לז, ב).
ואף כאן — אף על פי שיוסף נטל את הבכורה, כשבא למנין מן הגדול התחיל,
שנאמר: וַיִּהְיוּ בְנֵי רְאוּבֵן בְּכֹור יִשְׂרָאֵל.
במדבר רבה, פרשה ב, כא · דרשה · ״אלה תולדות אהרן ומשה״ · עשר תולדות שנתעסק בהן הקדוש ברוך הוא לברוא עולם ולהעמיד אומות, ושתי שלשלאות — מלכות וכהונה
הסימן כולו, בפרשת ״ואלה תולדות אהרן ומשה״ (במדבר ג, א). ״י״ב תולדות״ — ונמנו עשר, ועוד שתים (פרץ, אהרן ומשה).
״לשלשלת המלכות״ — בכתב היד כפל אותיות (״לשלשלשלת״), ותוקן; ״לשלשלת״ השני (ואחת לשלשלת הכהונה) — תוספת בכתב היד. ״אלה תולדות בני נח… ישמעאל… יצחק… עשו… אהרן ומשה״ — כך בכתב היד (במסורה: ואלה).
רשימה אחרת של התולדות שבתורה, ואין בה ״אלה תולדות יצחק״ — אבות דרבי נתן, נוסח ב, לז.
כל מי שהמקום מתעסק בו להעמיד ממנו אומה או שלשלת יוחסין —
היה מתעסק כענין זה, לכתוב בו תולדות.
שכן את מוצא י״ב תולדות בכתובים:
הראשונה — אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ(בראשית ב, ד);
זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹות אָדָם(בראשית ה, א);
אֵלֶּה תּוֹלְדֹות נֹחַ(בראשית ו, ט);
אֵלֶּה תּוֹלְדֹות בְּנֵי נֹחַ(בראשית י, א);
אֵלֶּה תּוֹלְדֹות שֵׁם(בראשית יא, י);
אֵלֶּה תּוֹלְדֹות תֶּרַח(בראשית יא, כז);
אֵלֶּה תֹּולְדֹות יִשְׁמָעֵאל(בראשית כה, יב);
אֵלֶּה תּוֹלְדֹות יִצְחָק(בראשית כה, יט);
אֵלֶּה תֹּולְדוֹת עֵשָׂו(בראשית לו, א);
אֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב(בראשית לז, ב).
אלו עשר תולדות נתעסק בהן הקדוש ברוך הוא לבראות עולם ולהעמיד אומות.
ושני בני אדם כתב המקום תולדותם:
אחת לשלשלת המלכות, ואחת לשלשלת הכהונה.
וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ(רות ד, יח) — להעמיד שלשלת המלכות הימנו;
אֵלֶּה תּוֹלְדֹות אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה(במדבר ג, א) — בשביל שלשלת הכהונה.
בבלי, בראשית רבה, שמות רבה, משנת רבי אליעזר, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ב | אברם | אברהם |
| ו | יש | — (הוספה) |
| ו | יש | — (הוספה) |
| ז | ויהיו | ויהי |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) |
| שמות רבה | כתב יד ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977 |
| משנת רבי אליעזר | מהדורת אנלאו |
| במדבר רבה | כתב יד מינכן 97 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה יא
אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק(בראשית כה, יט)
יצחק בדמות אברהם: ליצני הדור והזקנה שתבע אברהם, משל היונה ומלאך הצורה, ״נהפך קלסתר פניו״ ביום הגמל, ״לא יגרע מצדיק עיניו״; עד שלשה דורות לא פסקה זוהמא; שלשה אבות ובנים שקולין
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
ויקרא רבה, בבלי, תנחומא, תנחומא בובר, אגדת בראשית, משנת רבי אליעזר §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
ויקרא רבה, פרשה ב, יא · דרשת הפסוק · התמיד והמקרא ״צפונה לפני יי״ מזכירים את העקידה, וחדשים גם ישנים
״לפני יי״ (ושחט את בן הבקר) — במקום השם בכתב היד ״<…>״ (חסר), והושלם כבמסורה. ״ובאיל״, ״אברהם״ — אותיות מסופקות.
״של בין הערבים״ — במרגליות ״של ערבית״. ״מעלים תמיד״ — במרגליות ״מקריבין תמיד״. ״דוד מלך ישראל… חזקיה מלך יהודה… הילל הזקן״ — במרגליות בלא הכינויים.
מקבילה: סדר אליהו רבה ו — הסימן כולו כמעט מלה במלה (״זכר הקדוש ברוך הוא״, ״מעיד אני עלי״; ״וקוראין… זכר הקדוש ברוך הוא עקידת יצחק בן אברהם״ בשני המקומות; בסוף הפסקה הראשונה ״צפונה לפני יי״ בלי ״שנאמר״; ״מנין ללשון הזה״; ״שהן צפונין לפניו״).
וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְיָ(ויקרא א, ה);
ובאיל הוא אומר: צָפֹונָה לִפְנֵי יְיָ(ויקרא א, יא).
אמרו: יום שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח,
התקין הקדוש ברוך הוא שני כבשים — אחד של שחרית ואחד של בין הערבים.
וכל כך למה?
שבשעה שישראל מעלים תמיד על גבי המזבח, וקורין את המקרא הזה: צָפֹונָה לִפְנֵי יְיָ —
זוכר הקדוש ברוך הוא עקידת יצחק בן אברהם.
מעידני עלי את השמים ואת הארץ:
בין גוי בין ישראל, בין איש בין אשה, בין עבד בין אמה (סדר אליהו רבה: שפחה) —
קורין את המקרא הזה: צָפֹונָה לִפְנֵי יְיָ — זוכר הקדוש ברוך הוא עקידת יצחק (סדר אליהו רבה: בן אברהם),
שנאמר: צָפֹונָה לִפְנֵי יְיָ.
דבר אחר:
צָפֹונָה לִפְנֵי יְיָ — כנגד מעשה אברהם יצחק ויעקב, שהם צפונים לפניו.
ומנין הלשון הזה שהוא לשון צפונה?
שנאמר: חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ(שיר השירים ז, יד).
אברהם יצחק ויעקב — ישינים; עמרם בן קהת וכל הכשירים שהיו במצרים — חדשים,
שנאמר: חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים.
חבורתו שלמשה, וחבורתו של יהושע, וחבורתו של דוד מלך ישראל, וחבורתו שלחזקיה מלך יהודה — ישנים;
חבורתו של עזרא, וחבורתו של הילל הזקן, וחבורתו של רבן יוחנן בן זכאי, וחבורתו של רבי מאיר וחביריו — חדשים.
עליהם הוא אומר: חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים.
בבלי שבת פרק כב, קמה ע״ב – קמו ע״א · סוגיא · גוים מזוהמין שלא עמדו על הר סיני, וגרים — מזלם היה שם; רבי אבא בר כהנא: עד שלשה דורות לא פסקה זוהמא — ישמעאל, עשו
״גוים״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובדי כוכבים״.
״גוים״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובדי כוכבי׳״.
השאלה האחרונה בשאלות ״מפני מה״ שנשאל רבי יוחנן (קמה ע״ב: ״ולימא לן מר״); אחריה המשנה ״שובר אדם את החבית״.
״יעקב הוליד שנים עשר שבטים״ — בכ״י וטיקן 108: ״יעקב יצאו ממנו שנים עשר שבטים שאין בהן שום דופי ושום פסול״, ונוסף שם: ״ואיכא דאמרי: נימא פליגא דרבי אבא בר כהנא…״.
מפני מה גוים מזוהמין?
(כ״י מינכן 95: מפני) שלא עמדו על הר סיני.
שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא;
רש״י כשבא נחש על חוה — כשנתן לה עצה לאכול מן העץ בא עליה דכתיב הנחש השיאני (בראשית ג׳:י״ג) לשון נשואין.
ישראל שעמדו על הר סיני — פסקה זוהמתן;
גוים שלא עמדו על הר סיני — לא פסקה זוהמתן.
אמר ליה רב אחא בריה דרבאבריה דרבא — בנו של רבא לרב אשי: גרים מאיגרים מאי — גרים — מה (דינם)??
רש״י גרים מאי — שלא היו על הר סיני מהיכן פסקה זוהמא.
אמר ליה: אף על גב דאינהו לא הוואף על גב דאינהו לא הוו — אף על פי שהם (עצמם) לא היו (שם), מזלייהו הוומזלייהו הוו — מזלם (נשמתם) היה שם, דכתיב: אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹומֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְיָ אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה וגו׳(דברים כט, יד).
רש״י מזלייהו הוו — בסיני וכל שעמדו על הר סיני נתקדשו ונטהרו ונתרפאו מכל מום ואף עורים ופסחים שהיו בישראל כדתניא בספרי.
ופליגאופליגא — וחולקת (דרשה זו) על דברי דרבי אבא בר כהנא, דאמר רבי אבא בר כהנא: עד שלשה דורות לא פסקה זוהמא מאבותינו:
רש״י ופליגא — הא דאמרן דלא פסקה זוהמא עד סיני.
אברהם הוליד את ישמעאל,
יצחק הוליד את עשו,
יעקב הוליד שנים עשר שבטים שלא היה בהן שום דופי:
בבלי בבא מציעא פרק ז, פו ע״א – פז ע״א · סוגיא · סעודת אברהם למלאכים וגמולה לבניו; ״בן בקר רך וטוב״; צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה; צניעות שרה; ״אחרי בלותי״; זקנה וחולי
״ועשרה בקר רעי״ — כך בדפוסים; במקרא (מלכים א ה, ג) ״ועשרים בקר רעי״, וכן בכ״י מינכן 95, בכ״י וטיקן 115 ובכ״י וטיקן 117.
״(שפת)״ — בסוגריים עגולים בדפוס וילנא; בכ״י מינכן 95, בכ״י וטיקן 115, בכ״י וטיקן 117 ובדפוס ונציה ״על שפת הים״, כבמקרא. ״[שמא]״, ״[מה]״, ״[וגו׳]״ ו״[דכתיב]״ — בסוגריים מרובעים בדפוס וילנא (בדפוס ונציה: ״דקתני״ במקום ״[דכתיב]״).
״כבר יצא ממנו ישמעאל״ — בכ״י וטיקן 117: ״ממך״.
״למה נקוד על איו שבאליו״ — תני משום רבי יוסי; בכ״י וטיקן 117: ״תנא משום רבי מאיר״.
״אחד שדחפו לגיחזי… ואחד שגירה דובין בתינוקות״ — בכ״י וטיקן 115 ובכ״י וטיקן 117 בסדר הפוך.
מקבילה חלקית — בבלי יבמות פרק ו, סה ע״ב (״דבי רבי ישמעאל תנא: גדול השלום, שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו…״).
מקבילה — בבלי סנהדרין פרק יא, קז ע״ב (״שלשה חלאים חלה אלישע… עד אברהם לא היה זקנה… עד יעקב לא הוה חולשא… עד אלישע לא הוה איניש חליש דמיתפח״), בסדר הפוך ובלשון אחרת (״כל דחזי לאברהם אמר: האי יצחק״).
״מיד נהפך קלסתר פנים של יצחק ונדמה לאברהם״ — נוסחים אחרים של הדרשה: תנחומא, תולדות א (לעיל, פרשה א, על מה השלמים באים — מלאך הצורה, בלי סעודת הגמל), ולהלן ד–ז.
מעשה ברבן יוחנן בן מתיא שאמר לבנו צא ושכור וכו׳(משנה בבא מציעא ז, א)
מעשה לסתור?
רש״י מעשה לסתור — וכי דרך בני אדם להביא מעשה על דבריו לסותרו דקתני ברישא הכל כמנהג המדינה ותנא מעשה אפילו אתה עושה להם כסעודת שלמה כו׳.
חסורי מחסרא והכי קתניחסורי מחסרא והכי קתני — חסר (דבר במשנה), וכך היא שונה: ואם פסק להן מזונות ריבה להן.
רש״י ריבה להן — יותר על המנהג דכיון דלא צריך לאתנויי ואתני מזוני יתירי קאמר.
ומעשה נמינמי — גם ברביברבי — בנו של רבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו: צא שכור לנו פועלים.
הלך ופסק להן מזונות.
וכשבא אצל אביו אמר לו: בני, אפילו אתה עושה להן כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן, שהן בני אברהם יצחק ויעקב.
למימרא דסעודתא דאברהם אבינו עדיפא מדשלמה?למימרא דסעודתא דאברהם… — כלומר, שסעודתו של אברהם אבינו עדיפה משל שלמה?
כלומר, שסעודתו של אברהם אבינו עדיפה משל שלמה?
והכתיבוהכתיב — והרי כתוב:
וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלֹשִׁים כֹּור סֹולֶת וְשִׁשִּׁים כֹּור קָמַח(מלכים א ה, ב),
עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִיאִים ועשרה בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּורִים אֲבוּסִים(מלכים א ה, ג),
ואמר גוריון בן אסטיון משמיה דרבמשמיה דרב — משמו של רב: הללו לעמילן של טבחיםלעמילן של טבחים — לעיסה (קמח מעורב במים) שהטבחים משתמשים בה,
רש״י הללו — הקמח והסולת.
רש״י לעמילן של טבחים — חלות עשויות לכסות פי הקדרות לשאוב זוהמת התבשיל.
ורבי יצחק אמר: הללו לציקי קדירהלציקי קדירה — לרטבים ולמרקים של הקדירה!
רש״י הללו — הבקר והצאן המנוין בזה הפסוק.
רש״י לציקי קדירה — אינו אלא למין מאכל ששמו ציקי קדירה אשרו״ד בלעז.
ואמר רבי יצחק:
אלף נשים היו לשלמה, כל אחת ואחת עשתה לו בביתה כך.
מאי טעמא?
זו סבורה שמא אצלי סועד היום, וזו סבורה [שמא] אצלי סועד היום.
ואילו גביגבי — אצל אברהם כתיב וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב(בראשית יח, ז),
ואמר רב יהודה אמר רב: בֶּן בָּקָר אחד, ״רך״ שנים, ״וטוב״ שלשה.
התם תלתא תורי לתלתא גברי, הכא לכל ישראל ויהודה,התם תלתא תורי… — שם (אצל אברהם) — שלשה שוורים לשלשה אנשים, כאן (אצל שלמה) — לכל ישראל ויהודה, שנאמר: ״יהודה וישראל רבים כחול אשר על (שפת) הים״. מהו ״ברבורים אבוסים״?
שם (אצל אברהם) — שלשה שוורים לשלשה אנשים, כאן (אצל שלמה) — לכל ישראל ויהודה,
שנאמר: יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל(מלכים א ד, כ) (שפת) הַיָּם.
מאי בַרְבֻּורִים אֲבוּסִים?
מהו ״ברבורים אבוסים״?
רש״י ברבורים — תרנגולין.
אמר רב: שאובסים אותן בעל כרחן.
רש״י שאובסין אותן בעל כרחן — תוחבין להם מאכל בפיהם בחזקה.
ושמואל אמר: שאבוסים ועומדים מאליהם.
ורבי יוחנן אמר: מביאין תור ממרעיתו בדלא אניסבדלא אניס — בלי שכופים אותו (לאכול), ותרנגולת מאשפתה בדלא אניסא.
רש״י תור — שור.
רש״י בדלא אניס — שלא עשה מלאכה.
רש״י בדלא אניסא — בגידול אפרוחין.
אמר רבי יוחנן:
מובחר שבבהמות — שור, מובחר שבעופות — תרנגולת.
אמר אמימר: זגתא אוכמתא בי בטניתא דמשתכחא ביני עצרי דלא מציא פסיא קניא.אמר אמימר: זגתא… — אמר אמימר: תרנגולת שחורה, שמנה (משוער: בעלת כרס), המצויה בין בתי הבד, שמרוב שומנה אינה יכולה לפסוע (אפילו על) קנה.
אמר אמימר: תרנגולת שחורה, שמנה (משוער: בעלת כרס), המצויה בין בתי הבד, שמרוב שומנה אינה יכולה לפסוע (אפילו על) קנה.
רש״י זגתא — תרנגולת.
רש״י דלא מצי פסיא קניא — שאינה יכולה לפסוע קנה מרוב שמנה.
רש״י פטניתא — המפטמת בבית לשון אחר בטניתא בעלת כרס.
רש״י דמשתכחא בי עצורי — בין הגיתות ואוכלת החרצנים.
וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם.
אמר רב יהודה אמר רב:
בֶּן בָּקָר אחד, ״רך״ שנים, ״וטוב״ שלשה.
ואימא חד, כדאמרי אינשי ״רכיך וטב״!ואימא חד, כדאמרי… — ואמור (שאינו אלא) אחד, כמו שאומרים בני אדם ״רך וטוב״! אם כן, שיכתוב ״רך טוב״; מהו ״וטוב״? למד מכאן (שבא) לדרשה. אמור (שאינם אלא) שנים: מתוך ש״וטוב״ לדרשה, גם ״רך״ לדרשה.
ואמור (שאינו אלא) אחד, כמו שאומרים בני אדם ״רך וטוב״!
אם כן לכתוב ״רך טוב״, מאי ״וטוב״?
אם כן, שיכתוב ״רך טוב״; מהו ״וטוב״?
שמע מינה לדרשה.
למד מכאן (שבא) לדרשה.
אימא תרי: מדטוב לדרשה, רך נמי לדרשה.
אמור (שאינם אלא) שנים: מתוך ש״וטוב״ לדרשה, גם ״רך״ לדרשה.
מתיב רבה בר עולא, ואיתימא רב הושעיא, ואיתימא רב נתן ברבי הושעיא:מתיב רבה בר… — מקשה רבה בר עולא, ויש אומרים רב הושעיא, ויש אומרים רב נתן בנו של רבי הושעיא: ״ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו״ — כל אחד ואחד נתנו לנער אחד. ״ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם״ — שהראשון הראשון שנגמר (בישולו) הביא לפניהם. ולמה לי שלשה? די באחד!
מקשה רבה בר עולא, ויש אומרים רב הושעיא, ויש אומרים רב נתן בנו של רבי הושעיא:
וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹותוֹ — כל חד וחד יהביה לנער חד.
״ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו״ — כל אחד ואחד נתנו לנער אחד.
וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם(בראשית יח, ח) — דקמא קמא דמטיא אייתי לקמייהו.
״ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם״ — שהראשון הראשון שנגמר (בישולו) הביא לפניהם.
רש״י קמא קמא דמטאי — ראשון שמגיע לאכול שנגמר בישולו.
ולמה לי תלתא?
ולמה לי שלשה?
תסגי בחד!
די באחד!
אמר רב חנן בר רבא:
כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל.
רש״י לשונות בחרדל — מעדן מלכים ושרים הוא.
אמר רבי תנחום בר חנילאי:
לעולם אל ישנה אדם מן המנהג (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 115, כ״י וטיקן 117: עצמו ממנהג המדינה), שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם, מלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם.
״ואכלו״ סלקא דעתך?״ואכלו״ סלקא דעתך… — ״ואכלו״ — וכי עולה על דעתך (שאכלו)? אלא אמור: נראו כמי שאכלו ושתו.
״ואכלו״ — וכי עולה על דעתך (שאכלו)?
אלא אימא: נראו כמי שאכלו ושתו.
אלא אמור: נראו כמי שאכלו ושתו.
אמר רב יהודה אמר רב:
כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו, עשה הקדוש ברוך הוא לבניו בעצמו;
וכל [מה] שעשה אברהם על ידי שליח, עשה הקדוש ברוך הוא לבניו על ידי שליח.
וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם — וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת יְיָ(במדבר יא, לא).
רש״י מאת ה׳ — כגון שלוים הגיז בעצמו.
וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב — הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם(שמות טז, ד).
וְהוּא עֹומֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ — הִנְנִי עֹומֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר(שמות יז, ו) [וגו׳].
וְאַבְרָהָם הֹולֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם(בראשית יח, טז) — וַיְיָ הֹולֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם(שמות יג, כא).
יֻוקַּח נָא מְעַט מַיִם(בראשית יח, ד) — וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם.
רש״י יוקח נא מעט מים — על ידי שליח.
ופליגאופליגא — וחולקת (דרשה זו) על דברי דרבי חמא ברבי חנינא, דאמר רבי חמא ברבי חנינא, וכן תנא דבי רבי ישמעאלתנא דבי רבי ישמעאל — שנה (חכם) מבית מדרשו של רבי ישמעאל:
בשכר שלשה זכו לשלשה:
רש״י זכו לשלש — שלש מתנות שניתנו להם במדבר על ידי משה ואהרן.
בשכר חֶמְאָה וְחָלָב — זכו למן,
בשכר וְהוּא עֹומֵד עֲלֵיהֶם — זכו לעמוד הענן,
רש״י זכו לעמוד ענן — עומד עליהם תמיד כדכתיב ועננך עומד עליהם (במדבר י״ד:י״ד).
בשכר יֻוקַּח נָא מְעַט מַיִם — זכו לבארה של מרים.
רש״י לבארה של מרים — היינו נמי והכית בצור ובעמוד ענן פליגי.
יֻוקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם.
אמר רבי ינאי ברבי ישמעאל:
אמרו לו: וכי בערביים חשדתנו, שהם משתחוים לאבק רגליהם?
כבר יצא ממנו ישמעאל.
רש״י כבר יצא ממנו ישמעאל — ממך יצא הרגיל לעשות כן.
רש״י ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ — שלא יכניס ע״ז בתוך ביתו שהערביים רגילין להשתחוות לאבק רגליהן והן נדמו לו כערביים.
וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלֹונֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹושֵׁב פֶּתַח הָאֹוהֶל כְּחֹום הַיּוֹם(בראשית יח, א).
מאי כְּחֹום הַיּוֹם?
אמר רבי חמא ברבי חנינא:
אותו היום יום שלישי של מילה של אברהם היה, ובא הקדוש ברוך הוא לשאול באברהם.
הוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקהמנרתיקה — מכיסויה (מנדנה), כדי שלא יטריח אותו צדיק באורחים.
רש״י הוציא חמה מנרתיקה — להזריח חמה בכח שלא יהו עוברי דרכים מצוים.
שדריה לאליעזר למיפק לברא.שדריה לאליעזר… — שלחו (אברהם) לאליעזר לצאת לחוץ (לראות אם יש אורחים). יצא ולא מצא. אמר (אברהם): איני מאמין לך. זהו שאומרים שם (בארץ ישראל): אין נאמנות בעבדים. יצא הוא (בעצמו), ראה את הקדוש ברוך הוא שעומד על הפתח. זהו שכתוב ״אל נא תעבור מעל עבדך״.
שלחו (אברהם) לאליעזר לצאת לחוץ (לראות אם יש אורחים).
נפק ולא אשכח. אמר: לא מהימנא לך. (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 115, כ״י וטיקן 117: ולא אשכח, ולא הימן ביה.)
יצא ולא מצא. אמר (אברהם): איני מאמין לך.
היינו דאמרי תמן: לית הימנותא בעבדי.
זהו שאומרים שם (בארץ ישראל): אין נאמנות בעבדים.
נפק איהו, חזייה להקדוש ברוך הוא דקאי אבבא.
יצא הוא (בעצמו), ראה את הקדוש ברוך הוא שעומד על הפתח.
היינו דכתיב אַל נָא תַעֲבֹור מֵעַל עַבְדֶּךָ(בראשית יח, ג).
זהו שכתוב ״אל נא תעבור מעל עבדך״.
רש״י [תמן אמרי — בארץ ישראל].
כיון דחזא דקא אסר ושרי, אמר: לאו אורח ארעא למיקם הכא.כיון דחזא דקא… — כיון שראה (הקדוש ברוך הוא) שהוא (אברהם) קושר ומתיר (את תחבושת המילה), אמר: אין זה דרך ארץ לעמוד כאן. זהו שכתוב ״וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם״ — בתחילה באו ועמדו עליו; כשראוהו שהיה לו צער, אמרו: אין זה דרך ארץ לעמוד כאן.
כיון שראה (הקדוש ברוך הוא) שהוא (אברהם) קושר ומתיר (את תחבושת המילה), אמר: אין זה דרך ארץ לעמוד כאן.
רש״י כיון דחזא — הקדוש ברוך הוא.
רש״י דקא אסר — אברהם את מילתו ושרי אמר לאו אורח ארעא למיקם הכא.
היינו דכתיב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרׇץ לִקְרָאתָם(בראשית יח, ב) —
זהו שכתוב ״וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם״ —
רש״י היינו — דמעיקרא כתיב נצבים עליו ולבסוף כתיב וירץ לקראתם.
מעיקרא אתו קמו עליה, כי חזיוהו דהוה ליה צערא אמרו: לאו אורח ארעא למיקם הכא.
בתחילה באו ועמדו עליו; כשראוהו שהיה לו צער, אמרו: אין זה דרך ארץ לעמוד כאן.
מאן נינהומאן נינהו — מי הם? שלשה אנשים?
מיכאל וגבריאל ורפאל.
מיכאל שבא לבשר את שרה, רפאל שבא לרפא את אברהם, גבריאל אזל למהפכיה לסדום.
והא כתיבוהא כתיב — והרי כתוב וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹומָה בָּעֶרֶב(בראשית יט, א)!
דאזל מיכאל בהדיה לשזביה ללוט.דאזל מיכאל בהדיה… — שהלך מיכאל עמו להציל את לוט. מדויק גם (מן הכתוב) ״ויהפוך את הערים האל״, ולא כתוב ״ויהפכו״ — למד מכאן.
שהלך מיכאל עמו להציל את לוט.
דיקא נמי [דכתיב] וַיַּהֲפֹוךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל(בראשית יט, כה) ולא כתיב ״ויהפכו״, שמע מינה.
מדויק גם (מן הכתוב) ״ויהפוך את הערים האל״, ולא כתוב ״ויהפכו״ — למד מכאן.
רש״י דיקא נמי — דחד הוא דאזיל להפך סדום.
מאי שנא לגבי אברהם דכתיב כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ(בראשית יח, ה), ומאי שנא לגבי לוט דכתיב וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד(בראשית יט, ג)?מאי שנא לגבי… — מה שונה אצל אברהם, שכתוב ״כן תעשה כאשר דברת״, ומה שונה אצל לוט, שכתוב
מה שונה אצל אברהם, שכתוב ״כן תעשה כאשר דברת״, ומה שונה אצל לוט, שכתוב
אמר רבי אלעזר:
מכאן שמסרבין לקטןשמסרבין לקטן — שמסרבים (להזמנתו של) הקטן ואין מסרבין לגדול.
כתיב וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם, וכתיב וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם.
אמר רבי אלעזר:
מכאן שצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 115, כ״י וטיקן 117: מנלן? מאברהם, דקאמר להו ״פת לחם״, וכתיב ״שלש סאין״;) רשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים.
מנלןמנלן — מנין לנו??
מעפרון.
מעיקרא כתיבמעיקרא כתיב — בתחילה כתוב אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹות שֶׁקֶל כֶּסֶף(בראשית כג, טו),
ולבסוף כתיב וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹון אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאׇזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹובֵר לַסֹּוחֵר(בראשית כג, טז) —
רש״י עובר לסוחר — מלמד שבכל מקום היה מתקבל בשקל ואיכא דוכתא דקרו לקנטיר תיקלא.
דלא שקל מיניה אלא קנטרי, דאיכא דוכתא דקרי ליה לתיקלא קנטירא.דלא שקל מיניה… — שלא קיבל ממנו (עפרון) אלא קנטרין (שקלים גדולים), שיש מקום שקוראים לשקל ״קנטירא״.
שלא קיבל ממנו (עפרון) אלא קנטרין (שקלים גדולים), שיש מקום שקוראים לשקל ״קנטירא״.
רש״י קנטרי — משקל גדול שקורין צנטינ״ר מאה מנה.
כתיב קֶמַח וכתיב סֹלֶת(בראשית יח, ו).
אמר רבי יצחק:
מכאן שהאשה צרה עיניה באורחים יותר מן האיש.
רש״י מכאן שהאשה עיניה צרה באורחין — היא אמרה קמח והוא סולת.
רש״י סולת — עדיף מקמח.
כתיב לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻוגוֹת, וכתיב וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר, ואילו לחם לא אייתי לקמייהו.כתיב לושי ועשי… — כתוב ״לושי ועשי עוגות״, וכתוב ״ויקח חמאה וחלב ובן הבקר״ — ואילו לחם לא הביא לפניהם.
כתוב ״לושי ועשי עוגות״, וכתוב ״ויקח חמאה וחלב ובן הבקר״ — ואילו לחם לא הביא לפניהם.
אמר אפרים מקשאה תלמידו של רבי מאיר משמיה דרבי מאיר:
אברהם אבינו אוכל חולין בטהרהאוכל חולין בטהרה — אוכל אף מאכל חולין בדיני טהרה (כאילו היה קודש) היה, ושרה אמנו אותו היום פירסה נדהפירסה נדה — ראתה דם נדה.
רש״י פירסה נדה — חזר להיות לה אורח כנשים.
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל(בראשית יח, ט) — להודיע ששרה אמנו צנועה היתה.
אמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי יצחק:
יודעים היו מלאכי השרת ששרה אמנו באהל היתה, אלא מאי ״באהל״?
כדי לחבבה על בעלה.
רש״י כדי לחבבה על בעלה — להודיעו שהיא צנועה משאר חברותיה שאינה נראית וצריך לישאל אחריה.
רבי יוסי ברבי חנינא אמר: כדי לשגר לה כוס של ברכהכוס של ברכה — כוס היין שמברכים עליה ברכת המזון.
תני משום רבי יוסי:
למה נקוד על ״איואיו — איה הוא?״ שבאליו?
רש״י על איו שבאליו — (נקוד) — איו שלו נקוד והלמ״ד אינה נקודה.
לימדה תורה דרך ארץ, שישאל אדם באכסניא שלובאכסניא שלו — במארחו (בבעלת הבית שהוא מתארח אצלה).
רש״י לימדה תורה וכו׳ — והיינו נקודת איו דלא היו צריכין לישאל דיודעין היו שהיא באהל דכל נקודה עוקרת התיבה שאינה אלא לדרשה ודרוש מינה דרך ארץ.
רש״י באכסניא — אשת אושפיזא.
והאמר שמואלוהאמר שמואל — והרי אמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה כלל!
על ידי בעלה שאניעל ידי בעלה שאני — (השואל) על ידי בעלה — שונה (ומותר).
רש״י על ידי בעלה — לא שישאל לה לשלום אלא לבעלה ישאל מה שלום הגברת.
אַחֲרֵי בְלֹותִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה(בראשית יח, יב).
אמר רב חסדא:
אחר שנתבלה הבשר ורבו הקמטין, נתעדן הבשר ונתפשטו הקמטין, וחזר היופי למקומו.
רש״י קמטין — פרוצנ״ש.
כתיב וַאדֹונִי זָקֵן וכתיב וַאֲנִי זָקַנְתִּי(בראשית יח, יג) — דלא מותיב הקדוש ברוך הוא כדקאמרה איהי.כתיב ואדוני זקן… — כתוב ״ואדוני זקן״ וכתוב ״ואני זקנתי״ — שלא השיב הקדוש ברוך הוא (לאברהם) כמו שאמרה היא.
כתוב ״ואדוני זקן״ וכתוב ״ואני זקנתי״ — שלא השיב הקדוש ברוך הוא (לאברהם) כמו שאמרה היא.
רש״י היא אמרה ואדוני זקן — אמר לו הקדוש ברוך הוא שהיא אמרה ואני זקנתי.
תנא דבי רבי ישמעאל:
גדול שלום, שאפילו הקדוש ברוך הוא שינה בו,
שנאמר: וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ וגו׳ וַאדֹונִי זָקֵן,
וכתיב: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָהָם וגו׳ וַאֲנִי זָקַנְתִּי.
וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵנִיקָה בָנִים שָׂרָה(בראשית כא, ז) — כמה בנים הניקה שרה? (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 117: והלא לא היה לה אלא בן אחד!)
אמר רבי לוי:
אותו היום שגמל אברהם את יצחק בנו עשה סעודה גדולה.
היו כל אומות העולם מרננים ואומרים: ראיתם זקן וזקנה שהביאו אסופיאסופי — תינוק שנמצא מושלך, שאין יודעים מי הוריו מן השוק ואומרים ״בנינו הוא״, ולא עוד אלא שעושין משתה גדול להעמיד דבריהם!
רש״י אסופי — ילד מן השוק ולא נודע של מי והמוצאו אוספו אל הבית.
מה עשה אברהם אבינו?
הלך וזימן כל גדולי הדור, ושרה אמנו זימנה את נשותיהם.
וכל אחת ואחת הביאה בנה עמה, ומניקתה לא הביאה.
ונעשה נס בשרה אמנו, ונפתחו דדיה כשני מעיינות, והניקה את כולן.
ועדיין היו מרננים ואומרים: אם שרה הבת תשעים שנה תלד, אברהם בן מאה שנה יוליד?
מיד נהפך קלסתר פניםקלסתר פנים — תואר הפנים, צורת הפנים של יצחק ונדמה לאברהם, פתחו כולם ואמרו אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק(בראשית כה, יט).
עד אברהם לא היה זקנה, מאן דהוה בעי למשתעי בהדי אברהם משתעי בהדי יצחק, בהדי יצחק משתעי בהדי אברהם.עד אברהם לא… — עד אברהם לא היתה זקנה; מי שרצה לדבר עם אברהם — דיבר עם יצחק, (ומי שרצה לדבר) עם יצחק — דיבר עם אברהם. בא אברהם, ביקש רחמים, והיתה זקנה, שנאמר: ״ואברהם זקן בא בימים״. עד יעקב לא היה חולי; בא יעקב, ביקש רחמים, והיה חולי, שנאמר: ״ויאמר ליוסף הנה אביך חולה״. עד שבא אלישע לא היה (אדם) שחלה ונתרפא; בא אלישע, ביקש רחמים ונתרפא, שנאמר: ״ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו״, מכלל שחלה חליים אחרים.
עד אברהם לא היתה זקנה; מי שרצה לדבר עם אברהם — דיבר עם יצחק, (ומי שרצה לדבר) עם יצחק — דיבר עם אברהם.
אתא אברהם בעא רחמי והוה זקנה,
בא אברהם, ביקש רחמים, והיתה זקנה,
רש״י בעא רחמי — כדי שיכירו בינו ובין בנו.
שנאמר: וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים(בראשית כד, א).
עד יעקב לא הוה חולשא, אתא יעקב בעא רחמי והוה חולשא,
עד יעקב לא היה חולי; בא יעקב, ביקש רחמים, והיה חולי,
רש״י בעא רחמי והוה חולשא — שיחלה אדם לפני מותו ויצוה לביתו.
שנאמר: וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹולֶה(בראשית מח, א).
עד דאתא אלישע לא הוה דחליש ואתפח, אתא אלישע בעא רחמי ואתפח,
עד שבא אלישע לא היה (אדם) שחלה ונתרפא; בא אלישע, ביקש רחמים ונתרפא,
שנאמר: וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת חׇלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ(מלכים ב יג, יד),
רש״י חליו אשר ימות בו — מכלל דחלה עוד שלא מת בו.
מכלל דחלה חלי אחריתי.
מכלל שחלה חליים אחרים.
רש״י ואתפח — ונתרפא.
תנו רבנן:
שלשה חלאיןחלאין — חליים חלה אלישע: אחד שדחפו לגיחזי בשתי ידיו, ואחד שגירה דובין בתינוקות, ואחד שמת בו,
שנאמר: וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת חׇלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ:
תנחומא, תולדות ד · דרשת הפסוק · ״אברהם הוליד את יצחק״ · ליצני הדור על בנה של אביגיל, כלאב כולו אב; אברהם תבע להפריש בין האב לבן
בדפוס סימן ו. ״מהמדבר״ (שמואל א כה, יד) — הרי״ש מסופקת בכתב היד. ״עד שבקש״ — אחריו כתב הסופר ״עד״ שני ומחקו. ״כל אותו עניין״ — כך בכתב היד וכך בדפוס: מפנה אל סיפור המקרא (שמואל א כה, כ–לז), לא אל דברי מדרש.
״ותקם אביגיל״ — כך בכתב היד; במקרא (שמואל א כה, יח) ״ותמהר אביגיל״, וכך בדפוס. ״עשויות״, ״סאין״ — במקרא ״עשוות״ (קרי: עשויות), ״סאים״. ״היזרעלית״ — במקרא ״היזרעאלת״ (שמואל ב ג, ב).
בדפוס: ״שלח דוד את נעריו אצלו״; ״עמד דוד וזיין עצמו וכל גבוריו לילך אל נבל להשחיתו״; ״כששמעה כך התקינה הדורון והלכה אל דוד״; ״ולאחר שהביאה פירש דוד ממנה שלשה חדשים כדי לידע אם היתה מעוברת מן נבל ואם לאו״; ״והיו ליצני הדור מליצים ואומרים״; ״על יצירת הולד ועל צורתו… בדמות דוד אביו״; ״שכל הרואהו אומר״; ״הפרש בין אב לבן… לכך נאמר ואברהם זקן ולכך כתיב אברהם הוליד את יצחק״.
מקבילות: תביעת הזקנה — בבלי בבא מציעא פרק ז, פז ע״א (לעיל, ג: ״עד אברהם לא היה זקנה… בעא רחמי והוה זקנה״); ראה גם פרשת חיי שרה, סעיף א. ״המלאך הממונה על צורת הולד… בדמות אביו״ — כלשון תנחומא, תולדות א (לעיל, פרשה א, על מה השלמים באים), שם על יצחק עצמו.
אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק(בראשית כה, יט).
אמר רבי יצחק:
אין לך דור שאין בו ליצניןליצנין — לועגים, מתלוצצים.
בשעה שגזז נבל את צאנו — שלח דוד נעריו אצלו לומר:
תְּנָה נָּא אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ וּלְבִנְךָ לְדָוִד(שמואל א כה, ח).
השיבם נבל:
מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹונָיו(שמואל א כה, י)
וְלָקַחְתִּי אֶת לַחְמִי וְאֶת מֵימַי וְאֵת טִבְחָתִי אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹוזְזָי וְנָתַתִּי לַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה(שמואל א כה, יא).
מיד חזרו אצל דוד, ויספרו לו דברי נבל.
עמד דוד וזייןוזיין — וחימש, הלביש כלי מלחמה את עצמו ואת גבוריו לילך לשם.
וְלַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הִגִּיד נַעַר אֶחָד מֵהַנְּעָרִים לֵאמֹר הִנֵּה שָׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים מֵהַמִּדְבָּר לְבָרֵךְ אֶת אֲדֹונֵינוּ וַיָּעַט בָּהֶם(שמואל א כה, יד).
כששמעה — התקינה הדרוןהדרון — מתנה, דורון, והלכה בו,
שנאמר: ותקם אֲבִיגַיִל וַתִּקַּח מָאתַיִם לֶחֶם וּשְׁנַיִם נִבְלֵי יַיִן וְחָמֵשׁ צֹאן עשויות וְחָמֵשׁ סאין קָלִי וּמֵאָה צִימֻּוקִים וּמָאתַיִם דְּבֵלִים וַתָּשֶׂם עַל הַחֲמֹורִים(שמואל א כה, יח)
וַתֹּאמֶר לִנְעָרֶיהָ עִבְרוּ לְפָנַי הִנְנִי אַחֲרֵיכֶם בָּאָה וּלְאִישָׁהּ נָבָל לֹא הִגִּידָה(שמואל א כה, יט) —
כל אותו עניין.
וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף יְיָ אֶת נָבָל וַיָּמֹת(שמואל א כה, לח).
מיד: וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיְדַבֵּר בַּאֲבִיגַיִל לְקַחְתָּהּ לוֹ לְאִשָּׁה(שמואל א כה, לט).
כיון שבאה — פירש ממנה דוד שלשה חדשים, שלא תהא מעוברת מנבל.
לאחר שלשה חדשים — בא עליה דוד, ונתעברה ממנו.
והיו ליצני הדור מלעיגיםמלעיגים — לועגים ואומר: מן נבל היא מעוברת!
מה עשה הקדוש ברוך הוא?
צוה המלאך הממונה על צורת הולד, ואמר לו: לך וצר אותו בדמות אביו,
כדי שיעידו הכל שדוד הוא אביו.
מנין? שכן כתיב:
וַיְהִי בְכוֹרוֹ אַמְנוֹן לַאֲחִינֹועַם(שמואל ב ג, ב) היזרעלית וּמִשְׁנֵהוּ כִלְאָב לַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי(שמואל ב ג, ג).
מה תלמוד לומר כִלְאָב? שהיה כולו אב:
כל הרואה אומר: דוד אביו של זה!
וכן אברהם היה דומה ליצחק, ולא היו מכירים הבריות מן האב לבן,
עד שבקש אברהם, ואמר: רבוני, הפרש בין האב לבן!
והפריש ביניהם הזקנה.
לכך נאמר: אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק.
תנחומא, פקודי יא · פתיחתא · ״ויביאו את המשכן אל משה״ · אין הקדוש ברוך הוא מונע מן הצדיק דוגמא שלו: יצחק דומה לאברהם, ויוסף ליעקב — ״איקונין הוא לו״
לֹא־יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו וְאֶת־מְלָכִים לַכִּסֵּא וַיֹּשִׁיבֵם לָנֶצַח וַיִּגְבָּהוּ(איוב לו, ז)
״ויושיבם לבטח״ — כך בכתב היד; במקרא (איוב לו, ז) ״וישיבם לנצח״. ״דוגמטרין״ — כך בכתב היד ובדפוס.
״זקנים״ — בכתב היד ״זק()נים״, ומאגרים השלימו ״זק[ו]נים״; בדפוס ״כי בן זקונים הוא לו — זיו איקונים הוא לו״.
אחרי הפתיחתא בכתב היד: ״דבר אחר: לא יגרע מצדיק עיניו — בשעה שבא משה ואמר לישראל קחו מאתכם תרומה…״, על נדבת המשכן.
מקבילה: תנחומא בובר, וישלח כה (להלן, ו) — ״יצחק פרצוף פניו דומה לאביו… מהו אברהם הוליד את יצחק, שהיו פרצוף פניו דומה לאביו״, בפתיחתא אחרת (״כי אתה אלהים שמעת לנדרי״) ובלי יוסף.
וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה(שמות לט, לג).
זה שאמר הכתוב:
לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו וְאֶת מְלָכִים לַכִּסֵּא ויושיבם לבטח וַיִּגְבָּהוּ(איוב לו, ז).
מהו כן?
אין הקדוש ברוך הוא מונע מן הצדיק דוגמטריןדוגמטרין — דוגמה, דמות (של הצדיק בבניו) שלו,
כאדם המבקש למכור פירות, והוא אומר לו: הראה לי את העץ.
הוי: לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו.
תדע לך:
אברהם הוליד ליצחק דומה לו,
שנאמר: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹות יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק(בראשית כה, יט);
ויעקב הוליד ליוסף דומה לו,
שנאמר: אֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף(בראשית לז, ב) —
״ראובן שמעון״ לא אמר, אלא יוֹסֵף.
וכן הוא אומר: וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכׇּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים(בראשית לז, ג) —
איקוניןאיקונין — דמות, תבנית פנים הוּא לוֹ.
הוי: לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו.
תנחומא בובר, וישלח כה · פתיחתא · ״וירא אלהים אל יעקב עוד״ · ״נתת ירשת יראי שמך״: יצחק פרצוף פניו דומה לאביו, ויעקב — דיבר עמו הקדוש ברוך הוא בן תשעים ותשע שנים ובאל שדי כאברהם
כִּי־אַתָּה אֱלֹהִים שָׁמַעְתָּ לִנְדָרָי נָתַתָּ יְרֻשַּׁת יִרְאֵי שְׁמֶךָ(תהלים סא, ו)
״שמעת״ — התי״ו מסופקת בכתב היד. ״יריאיך״ — כך בכתב היד; במקרא ובדפוס ״יראי שמך״. אחרי ״שדומה לאביו״ בכתב היד ״(הנ)״, מחוק.
״ותשע״ (ביעקב) — בכתב היד ״צ׳()״, והושלם במאגרים ״צ׳[ט]״, וכך בדפוס.
״אני אל שדי פרה ורבה״ — לשון הפסוק שנאמר ליעקב (בראשית לה, יא); לאברהם נאמר ״אני אל שדי התהלך לפני״ (בראשית יז, א). בדפוס בסוף: ״וירא אלהים אל יעקב עוד וגו׳ [אני אל שדי]״.
זה שאמר הכתוב:
כִּי אַתָּה אֱלֹהִים שָׁמַעְתָּ לִנְדָרָי וגו׳(תהלים סא, ו).
יצחק — פרצוף פניופרצוף פניו — קלסתר פניו, צורת פניו דומה לאביו.
מניין?
שנאמר: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹות יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם(בראשית כה, יט).
מהו אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק?
שהיו פרצוף פניו דומה לאביו.
הוי: נָתַתָּ יְרֻשַּׁת יריאיך.
מה אברהם — דיבר עמו הקדוש ברוך הוא בן תשעים ותשע שנים,
אף יעקב — דיבר עמו הקדוש ברוך הוא בן תשעים ותשע שנים.
מה אברהם — אמר לו הקדוש ברוך הוא: אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה(בראשית לה, יא),
אף יעקב — דיבר עמו באל שדי,
שנאמר: וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד וגו׳(בראשית לה, ט).
אגדת בראשית, פרק לז, ה · דרשת הפסוק · ״אברהם הוליד את יצחק״ · יצחק דומה לאברהם בכל, ומשל היונה: הלעג על עיבורה של שרה, ומלאך הצורה שצר את הולד בדמות אביו
״ש[ל] זה״ — בכתב היד ״ש זה״, והושלם במאגרים. ״שהי[ו] [ב]אין עליה הנץ והעורב״ — בכתב היד ״שהי אין עליה״, ואחריו אותיות מחוקות (״ה..״); ההשלמה ממאגרים. ״אות[ה]״ — בכתב היד ״אותן״, ותוקן במאגרים. ״כי יסכר פי דוברי שקר״ — לפני ״דוברי״ בכתב היד ״דוב״, מחוק במאגרים. ״נוגעים״ — בכתב היד ״נוגעי׳״, ונפתח כצורה המלאה שבפרק (מלעיגים, אפרוחים). ״מדיעים״ — כך בכתב היד.
בבובר: ״א״ר חנניה רבה: משל ליונה שהיו הנצים והעורבים רודפים אחריה, ברחה מהן ונכנסה וישבה על קינה… אלא הניחו עד שתלד ויעשו אפרוחין״; ״כך נטלטלה שרה פעמים הרבה, אצל פרעה, אצל אבימלך״; ״אמר לו: אל תצור אותו דומה לאמו אלא לאביו, שידעו הכל שאינו אלא מן אביו״. אין שם רשימת ״דמותו… מעשיו… קולו״, ולא ״שאני צויתי לשלוחי לבהלם״.
מקבילות: תנחומא, תולדות א (לעיל, פרשה א, על מה השלמים באים) — ״שבשעה שנתטלטלה שרה מיד פרעה ליד אבימלך ונתעברה היו אומות העולם אומרים… היא מעוברת מאבימלך או מפרעה… אמר למלאך הממונה על צורת הולד: עשה קלסטורין שלו בדמות אביו… שכל הרואה אברהם אומר: בודאי שאברהם הוליד את יצחק, ממה שהיה קלסתר פניהם דומין זה לזה״ — אותה דרשה בלי משל היונה. בבלי בבא מציעא פרק ז, פז ע״א (לעיל, ג) — ״ועדיין היו מרננים ואומרים: אם שרה הבת תשעים שנה תלד, אברהם בן מאה שנה יוליד? מיד נהפך קלסתר פנים של יצחק ונדמה לאברהם״ — טעם אחר. תנחומא בובר, וישלח כה (לעיל, ו) — ״יצחק פרצוף פניו דומה לאביו… מהו אברהם הוליד את יצחק, שהיו פרצוף פניו דומה לאביו״.
ומהו אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק(בראשית כה, יט)?
וכי אין אנו יודעים שאברהם הוליד את יצחק?
אלא שדמותו של זה כדמותו של זה,
ומעשיו של זה כמעשיו של זה,
וגבורתו של זה כגבורתו של זה,
וחכמתו של זה כחכמתו של זה,
וקומתו של זה כקומתו של זה,
וענותנותו של זה כענותנותו של זה,
וחסידותו של זה כחסידותו של זה,
וקולו של זה כקולו של זה;
והכל מדיעיםמדיעים — מודיעים, מכריזים בודאי ובידוע: אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק.
לכך נאמר: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹות יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם.
משלו משל ליונה, שהיו באין עליה הנץ והעורב.
לימים ראו אותה העופות יושבת על ביציה.
אמרו לה: הביצים הללו — של עורב הן או של נץ הם?
אמרה להם: לכשיצאו ויעשו אפרוחים, תדעו למי הם.
כשיצא — כל אחד ואחד למינו.
כך כשנתעברה שרה, היו מלעיגים ואומרים:
מפרעה נתעברה, או שמא מאבימלך נתעברה?
אמר הקדוש ברוך הוא:
כִּי יִסָּכֵר פִּי דוֹבְרֵי שָׁקֶר(תהלים סג, יב),
שאני צויתי לשלוחי לבהלםלבהלם — להבהילם, להפחידם ולצערם, כדי שלא יהו נוגעים בה,
כמו שנאמר: וַיְנַגַּע יְיָ אֶת פַּרְעֹה וגו׳(בראשית יב, יז),
וכתיב: כִּי עָצֹור עָצַר יְיָ וגו׳(בראשית כ, יח).
באותה שעה צוה הקדוש ברוך הוא למלאך הממונה על צורת הולד, ואמר לו:
תצור צורת זה הולד בצורתו ובדמותו של אברהם אביו.
כיון שנולד, אמרו הכל: אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק.
לכך וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹות יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם.
חלק ב
מדרשים מאוחרים
משנת רבי אליעזר, פרשה ה · דרשה · אברהם ויצחק, דוד ושלמה, ובני יריהו — אבות ובנים שקולין זה בזה; ״ובני״ — שם בפני עצמו, והוא הראשון
״[ובנים]״, ״[שנאמר: ובני יריהו]״ — השלמות המהדיר. ״(ויעקב)״ אחרי ״אברהם ויצחק״ — מחוק בידי המהדיר, ולא נדפס.
״כמצות דוד ושלמה״ — כך המדרש; במקרא (נחמיה יב, מה) ״כמצות דויד שלמה בנו״.
שלשה אבות ובנים שהן שקולין זה בזה, ואלו הן:
אברהם ויצחק, דוד ושלמה, ובני יריהו.
אברהם ויצחק מנין?
שנאמר: אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק(בראשית כה, יט).
דוד ושלמה מנין?
שנאמר: כְּמִצְוַת דָּוִד ושלמה(נחמיה יב, מה).
ובני יריהו מנין?
שנאמר: וּבְנָי יְרִיָּהוּ אֲמַרְיָהוּ הַשֵּׁנִי יַחֲזִיאֵל הַשְּׁלִישִׁי יְקַמְעָם הָרְבִיעִי(דברי הימים א כד, כג).
והראשון היכן הוא, שאת אומר אֲמַרְיָהוּ הַשֵּׁנִי?
אלא: ״ובני״ — שם בפני עצמו הוא, וזה הוא הראשון.
ומפני מה לא נאמר ״ובני בן יריהו״?
מלמד שהן שקולין זה בזה.
ויקרא רבה, בבלי, תנחומא, תנחומא בובר, אגדת בראשית, משנת רבי אליעזר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | יי | — (הוספה) |
| ב | גוים | עובדי כוכבים |
| ב | גוים | עובדי כוכבי׳ |
| ו | ותשע | — (הוספה) |
| ז | ל | — (הוספה) |
| ז | ו | — (הוספה) |
| ז | ב | — (הוספה) |
| ז | ה | ן |
| ח | ובנים | — (הוספה) |
| ח | אברהם | אברם |
| ח | שנאמר: | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| ויקרא רבה | כתב יד פריז 149 |
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
| אגדת בראשית | כתב יד אוקספורד 2340 |
| משנת רבי אליעזר | מהדורת אנלאו |
מדרש דרבי יצחק
פרשה יב
וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה(בראשית כה, כ)
יצחק בן ארבעים ושנים עשר שנה ולא ילד — ״יצחק עקור היה״; רבקה נולדה בעקדה ונשאת בת שלש; אביה רמאי, אחיה רמאי — כשושנה בין החוחים; ״בת בתואל… אחות לבן״ להודיע יחוסה
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בבלי, סדר עולם רבה, בראשית רבה, ויקרא רבה, מדרש ילמדנו §§cover-end§§
חלק א
הלכה
בבלי יבמות פרק ו, סד ע״א–ע״ב · הלכה · סוגיא · עשר שנים — ״מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען״; למה היו אבותינו עקורים; שרה אילונית; בדורות האחרונים שתי שנים ומחצה
״אמר רבי יצחק: למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 110–111: ״ר׳ אלעזר״.
״מהפכת מדותיו של הקדוש ברוך הוא ממדת רגזנות למדת רחמנות״ — בכ״י אוקספורד 367: ״מהפכת דעתו של הק׳ ממדת אכזריות למדת רחמנות״; בכ״י וטיקן 110–111: ״מהפכת דעתו של מקום ממדת הדין למידת רחמים״.
״אמר רבה: ליתנהו להני כללי״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 110–111: ״רבא״.
״למה נמנו שנותיו של ישמעאל… כדי לייחס בהן שנותיו של יעקב״ — החשבון כולו במגילה טז ע״ב – יז ע״א (שם ״דאמר מר״; בכתבי היד שם ״דאמר ר׳ חייא בר אבא״).
״למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר״ — מקבילה, בבלי סוכה פרק א, יד ע״א (״אמר רבי (אליעזר)… מהפכת דעתו של הקדוש ברוך הוא ממדת אכזריות למדת רחמנות״).
נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה — אינו רשאי לבטל.
רש״י מתני׳ אינו רשאי לבטל — אלא או יגרשנה או ישא אחרת עמה.
גירשה — מותרת לינשא לאחר, ורשאי השני לשהות עמה עשר שנים.
רש״י מותרת לינשא לאחר — ולא אמרינן עקרה היא דשמא הראשון לא זכה ליבנות ממנה.
ואם הפילה — מונה משעה שהפילה.
תנו רבנן:
נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה — יוציא ויתן כתובה,
שמא לא זכה להבנות ממנה.
אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר:
מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן(בראשית טז, ג) —
רש״י גמ׳ מקץ עשר שנים — בא על הגר והאי דלא נסיב לה בהנך שני קמאי עד שלא בא לארץ כנען שהיו שנים מרובות בפדן ארם ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו דלמא משום עון חוצה לארץ הם עקורים.
ללמדך שאין ישיבת חוץ לארץ עולה לו מן המנין.
לפיכך: חלה הוא, או שחלתה היא, או שניהם חבושים בבית האסורים — אין עולין לו מן המנין.
רש״י לפיכך — הואיל וקא חזינן שאין ישיבת חוצה לארץ מן המנין דתלינן בכל דבר המונען מן ההריון חלה הוא או חלתה היא כו׳.
אמר ליה רבא לרב נחמן: ולילף מיצחקולילף מיצחק — ונלמד מיצחק!!
רש״י ולילף מיצחק — ששהה עשרים שנה ולא נשא אחרת.
דכתיב: וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה וגו׳(בראשית כה, כ),
וכתיב: וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹותָם(בראשית כה, כו).
אמר ליה: יצחק עקור היה.
רש״י עקור היה — ויודע שמחמת עצמו הוא ולקמן נפקא לן דעקור היה.
אי הכיאי הכי — אם כן, אברהם נמינמי — גם עקור היה!
רש״י אברהם נמי עקור היה — כדאמרינן לקמן והיכי ילפת מיניה.
ההוא מיבעי ליה לכדרבי חייא בר אבאההוא מיבעי ליה לכדרבי חייא בר אבא — ההוא (הפסוק) צריך לו לדרשת רבי חייא בר אבא,
רש״י ההוא מיבעי ליה כו׳ — כלומר יצחק עקור היה משום הכי לא נסיב אחריתי וקרא דיצחק בן ששים שנה לא יתירא הוא דתימא להכי כתביה רחמנא למיגמר מיניה שהיית עשרים שנה דההוא מיבעי ליה כו׳ אבל מקץ עשר שנים דאברהם אף על גב דעקור הוה ילפינן מיניה דאי לאו לדרשא למאי הלכתא קאשמעינן קרא מקץ עשר שנים.
דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:
למה נמנו שנותיו של ישמעאל? כדי לייחס בהן שנותיו של יעקב.
רש״י לייחס בהן — לידע שנותיו של יעקב בן כמה שנים היה כשהלך לבית עבר וכשעמד על הבאר ובשלהי גמרא דמגילה (דף יז.) מפרש לה והאי קרא דיצחק בן ששים שנה מייתי ליה התם דילפינן מיניה דגדול תלמוד תורה מכיבוד אב ואם שכל אותן שנים שהיה יעקב בבית עבר לא נענש עליהם.
אמר רבי יצחק:
יצחק אבינו עקור היה,
שנאמר: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיְיָ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ(בראשית כה, כא) —
״על אשתו״ לא נאמר, אלא ״לנוכח״ — מלמד ששניהם עקורים היו.
אי הכי, וַיֵּעָתֶר לוֹ — ״ויעתר להם״ מיבעי ליה״ויעתר להם״ מיבעי ליה — היה צריך לכתוב ״ויעתר להם״!
רש״י ויעתר להם מיבעי ליה — בשלמא אי אמרת תפלת יצחק על אשתו היתה היינו דכתיב ויעתר לו כמו שהיה מתפלל עליה ותהר רבקה אשתו אלא אי אמרת על עצמו היה מתפלל ולנוכח אשתו משמע ששניהם היו צועקים זה מול זה ויעתר להם מיבעי ליה.
לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע.
רש״י לפי שאינו דומה — תפלתו שהיה צדיק בן צדיק לתפלתה שהיתה צדקת בת רשע לפיכך תלה בו הכתוב.
אמר רבי יצחק:
מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים.
אמר רבי יצחק:
למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתרכעתר — כקלשון (שמהפכים בו את התבואה)?
מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום,
רש״י עתר — פל״א בלעז.
כך תפלתן של צדיקים מהפכת מדותיו של הקדוש ברוך הוא ממדת רגזנות למדת רחמנות.
אמר רבי אמי:
אברהם ושרה טומטמיןטומטמין — שאין ניכר מינם (אם זכר אם נקבה) היו,
שנאמר: הַבִּיטוּ אֶל צוּר(ישעיה נא, א)
חֻוצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻוקַּרְתֶּם,
רש״י חוצבתם — נעשה לו זכרות.
רש״י נוקרתם — נעשה לה נקבות כמו אני קרתי ושתיתי מים (ישעיהו לז).
וכתיב: הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם(ישעיה נא, ב).
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:
שרה אמנו אילוניתאילונית — אשה שאינה ראויה ללדת מבריאתה היתה,
שנאמר: וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד(בראשית יא, ל) —
רש״י אין לה ולד — קרא יתירא הוא דהא כתיב עקרה.
אפילו בית ולד אין לה.
אמר רב יהודה בריה דרבבריה דרב — בנו של רב שמואל בר שילת משמיה דרבמשמיה דרב — משמו של רב:
לא שנו אלא בדורות הראשונים, ששנותיהן מרובות;
רש״י לא שנו — דשוהה עשר שנים.
אבל בדורות האחרונים, ששנותיהן מועטות — שתי שנים ומחצה, כנגד שלשה עיבורים.
רש״י שלשה עיבורים — כ״ז חדשים לימי הולד וחדש לכל עיבור ועיבור לימי טומאה וטהרה דאשה מתעברת סמוך לוסתה.
רבה אמר רב נחמן:
שלש שנים, כנגד שלש פקידות,
רש״י שלש פקידות — שהקדוש ברוך הוא פוקד העקרות לשמוע תפלתן בר״ה וגוזר עליהן הריון.
דאמר מרדאמר מר — שאמר החכם (כמו ששנינו): בראש השנה נפקדו שרה רחל וחנה.
אמר רבה:
ליתנהו להני כללי:ליתנהו להני כללי:… — אינם (נכונים) הכללים האלה. הרי — את המשנה מי תיקן? רבי; והרי כבר בימי דוד נתמעטו השנים, שכתוב: ״ימי שנותינו בהם שבעים שנה״! וזה שאמרו ״שמא לא זכה להיבנות ממנה״ — ושמא היא שלא זכתה? היא — כיון שאינה מצווה על פריה ורביה, אינה נענשת. האמנם? והרי אמרו לו החכמים לרבי אבא בר זבדא: שא אשה והולד בנים! ואמר להם: אילו זכיתי — היו לי מן הראשונה! שם — דחייה בעלמא היה דוחה את החכמים; שהרי רבי אבא בר זבדא נעשה עקר מחמת (אורך) שיעורו של רב הונא. רב גידל נעשה עקר מחמת שיעורו של רב הונא; רבי חלבו נעשה עקר מחמת שיעורו של רב הונא; רב ששת נעשה עקר מחמת שיעורו של רב הונא. רב אחא בר יעקב אחזתו מחלת עצירת השתן; תלוהו בעמוד הארז שבבית המדרש, ויצא ממנו כמו עלה דקל ירוק. אמר רב אחא בר יעקב: שישים זקנים היינו, וכולם נעשו עקרים מחמת שיעורו של רב הונא, חוץ ממני, שקיימתי בעצמי:
אינם (נכונים) הכללים האלה.
רש״י להני כללי — דקאמר כל דורות של עכשיו שתי שנים ומחצה שהייתן.
מכדי מתניתין מאן תקין? רבי;
הרי — את המשנה מי תיקן? רבי;
והא בימי דוד אימעוט שני, דכתיב: יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה(תהלים צ, י)!
והרי כבר בימי דוד נתמעטו השנים, שכתוב: ״ימי שנותינו בהם שבעים שנה״!
והאי ״שמא לא זכה להבנות הימנה״ — ודלמא איהי דלא זכיא!
וזה שאמרו ״שמא לא זכה להיבנות ממנה״ — ושמא היא שלא זכתה?
רש״י ודלמא איהי דלא זכיא — ולא תטול כתובה.
איהי, כיון דלא מפקדא אפריה ורביה — לא מיענשה.
היא — כיון שאינה מצווה על פריה ורביה, אינה נענשת.
רש״י כיון דלא מיפקדא אפריה ורביה — לא איכפת לה ולא ענש לה קודשא בריך הוא על עונותיה.
איני? והא אמרו ליה רבנן לרבי אבא בר זבדא: נסיב איתתא ואוליד בני!
האמנם? והרי אמרו לו החכמים לרבי אבא בר זבדא: שא אשה והולד בנים!
רש״י איני והא אמרו ליה כו׳ — אמתניתין פריך דקתני ישא אחרת שמא לא זכה להבנות ממנה ויזכה להבנות מן השניה.
ואמר להו: אי זכאי — הוו לי מקמייתא!
ואמר להם: אילו זכיתי — היו לי מן הראשונה!
התם דחוי קא מדחי להו לרבנן, דרבי אבא בר זבדא איעקר מפרקיה דרב הונא.
שם — דחייה בעלמא היה דוחה את החכמים; שהרי רבי אבא בר זבדא נעשה עקר מחמת (אורך) שיעורו של רב הונא.
רב גידל איעקר מפרקיה דרב הונא;
רב גידל נעשה עקר מחמת שיעורו של רב הונא;
רבי חלבו איעקר מפרקיה דרב הונא;
רבי חלבו נעשה עקר מחמת שיעורו של רב הונא;
רב ששת איעקר מפרקיה דרב הונא;
רב ששת נעשה עקר מחמת שיעורו של רב הונא.
רב אחא בר יעקב אחדתיה סוסכינתא, תליוה בארזא דבי רב ונפק מיניה כהוצא ירקא.
רב אחא בר יעקב אחזתו מחלת עצירת השתן; תלוהו בעמוד הארז שבבית המדרש, ויצא ממנו כמו עלה דקל ירוק.
רש״י סוסכינתא — חולי מעוצר השתן ואדם נעקר הימנו.
רש״י כהוצא ירקא — ירוק ככף תמר.
אמר רב אחא בר יעקב:
שיתין סבי הוינא, וכולהו איעקור מפרקיה דרב הונא, לבר מאנא דקיימי בנפשאי:
שישים זקנים היינו, וכולם נעשו עקרים מחמת שיעורו של רב הונא, חוץ ממני, שקיימתי בעצמי:
הַחׇכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ(קהלת ז, יב).
חלק ב
דברי התנאים
סדר עולם רבה, פרק א · סדר הדורות · שני הדורות מאדם עד המבול ומן המבול עד יצחק, ושבעה שקיפלו את העולם
הפרק כולו: מאדם עד המבול, מן המבול עד הפלגה ועד לידת יצחק, עד ״ועדיין הוא קיים״. המספרים שבקובץ באותיות (״ק״ל״, ״תרנ״ו״) נפתחו במלים.
״(י״ד) [ג׳]״ — כך בקובץ: המהדיר מחק ״ארבע עשרה״ וכתב ״שלש״ (בת שלש שנים נשאה יצחק); כאן כתיקונו. ״שמש [את] אדם הראשון״ — השלמת המהדיר.
״שבעה בני אדם שקפלו את העולם כולו״ — אף בברייתא שבבבלי בבא בתרא פרק ח, קכא ע״ב (״תנו רבנן: שבעה קפלו את כל העולם כולו: מתושלח ראה אדם…״; שם בלי אדם בראש השבעה) ובאבות דרבי נתן נוסח ב, לח (שם ״יעקב ראה את שרח, שרח ראה את אחיה״ תחת עמרם).
הפרק נדפס כאן כולו: חשבון הדורות מאדם עד המבול ומן המבול עד לידת יצחק — ״ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו״ — ובו גם ״ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים״ (בראשית כא, לד) ושנות יצחק בעקדה.
״נמצא ישמעאל גדול מיצחק ארבע עשרה שנה״ — וכן בבבלי מגילה פרקים א–ב, יז ע״א: ״כמה קשיש ישמעאל מיצחק? ארביסר שנין״.
מאדם עד המבול — אלף ושש מאות וחמשים ושש שנים. וזה פרטן:
אדם — מאה ושלשים; שת — מאה וחמש; אנוש — תשעים;
קינן — שבעים; מהללאל — ששים וחמש; ירד — מאה וששים ושתים;
חנוך — ששים וחמש; מתושלח — מאה ושמונים ושבע; למך — מאה ושמונים ושתים;
וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וגו׳(בראשית ז, ו).
חנוך קבר את אדם, וחיה אחריו חמשים ושבע שנה.
מתושלח מיצה ימיומיצה ימיו — השלים את שנותיו עד המבול.
מן המבול עד הפלגה — שלש מאות וארבעים שנה; נמצא נח חיה אחר הפלגה עשר שנים.
אבינו אברהם היה בפלגה בן ארבעים ושמונה שנה.
אמר רבי יוסי:
נביא גדול היה עבר, שקרא שם בנו פלג ברוח הקודש,
שנאמר: כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ וגו׳(בראשית י, כה).
אם בתחלת ימיו — והלא יקטן אחיו היה קטן ממנו, והוליד שלש עשרה משפחות ונתפלגו!
ואם באמצע ימיו — והלא לא בא לסתום אלא לפרשלא בא לסתום אלא לפרש — לא בא הכתוב לומר דבר סתום, אלא לפרש!
הא אינו אומר כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ אלא בסוף ימיו.
אברהם אבינו היה בשעה שנדבר עמו בין הבתרים בן שבעים שנה,
שנאמר: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וגו׳(שמות יב, מא).
לאחר שנדבר עמו — ירד לחרן ועשה שם חמש שנים,
שנאמר: וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן(בראשית יב, ד).
נמצא מן הפלגה ועד שיצא אברהם אבינו מחרן — עשרים ושבע שנים הן.
הן שתים עשרה שנה עבדו את כדרלעמר, ושלש עשרה שנה מרדו, ובארבע עשרה שנה בא כדרלעמר.
אותה השנה שיצא בה אבינו אברהם מחרן — היא היתה שנת הרעב.
וירד למצרים ועשה שם שלשה חדשים; ועלה ובא וישב באלני ממרא אשר בחברון — והיא השנה שכבש בה את המלכים.
ועשה שם עשר שנים עד שלא נשא את הגר,
שנאמר: וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וגו׳(בראשית טז, ג),
וכתיב: וְאַבְרָם בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּלֶדֶת הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל(בראשית טז, טז).
נמצא ישמעאל גדול מיצחק ארבע עשרה שנה.
נמצא מן הפלגה ועד שנולד אבינו יצחק — חמשים ושתים שנה.
ישיבתה של סדם — חמשים ואחת שנה; מהן שלוה והשקט היה לה ולבנותיה עשרים ושש שנה.
ומן המבול ועד שנולד יצחק — שלש מאות ותשעים ושתים שנה. וזה פרטן:
אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל(בראשית יא, י);
ארפכשד — שלשים וחמש; שלח — שלשים; עבר — שלשים וארבע;
פלג — שלשים; רעו — שלשים ושתים; שרוג — שלשים;
נחור — עשרים ותשע; תרח — שבעים;
וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ(בראשית כא, ה).
אבינו יצחק היה כשנעקד על המזבח בן שלשים ושבע שנה.
וַיָּגׇר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים(בראשית כא, לד) —
הימים הללו מרובים על חברון: שהיו עשרים וחמש שנה, והללו עשרים ושש שנה.
בו בפרק נולדה רבקה; נמצא אבינו יצחק נשא את רבקה בת שלש שנה.
אבינו אברהם קבר את תרח אביו לפני מיתתה של שרה שתי שנים.
יעקב שימש את אבינו אברהם חמש עשרה שנה, ואת שם חמשים שנה.
נמצאת אומר:
אבינו יעקב שמש את שם חמשים שנה,
ושם שמש את מתושלח תשעים ושמונה שנה,
ומתושלח שמש את אדם הראשון מאתים וארבעים ושלש שנה —
נמצאת אומר: ארבעה מתוך עשרים ושנים דורות.
ושבעה בני אדם שקפלו את העולםשקפלו את העולם — שכרכו (הקיפו) בחייהם את כל תולדות העולם כולו, ואלו הן:
אדם הראשון, ומתושלח, ושם, ויעקב, ועמרם, ואחיה השילוני, ואליהו —
ועדיין הוא קיים.
חלק ג
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סג, ד · דרשת הפסוק · ״ויהי יצחק בן ארבעים שנה… בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי״ · אביה רמאי, אחיה רמאי, והיא כשושנה בין החוחים
״מה תלמוד לומר״ ו״אלא ללמדך״ — הושלמו במאגרים, וכך בתיאודור–אלבק. ״רמאי״ (אחיה) — בכתב היד ״רמאין״, ותוקן במאגרים.
״בן בתואל״ — בכתב היד ״בת בתואל״ (מסומן במאגרים ״כך״). ״רבי יצחק בשם רבי סימון״ — בתיאודור–אלבק ״ר׳ פינחס בשם ר׳ סימון״; ״שהוא מארם נהרים״ — שם ״שהוא מפדן ארם״.
מקבילה: שיר השירים רבה ב, ד, על ״כשושנה בין החוחים״ — ״רבי יצחק פתר קריא ברבקה, שנאמר ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה: אם ללמד שהיא מפדן ארם, מה תלמוד לומר אחות לבן הארמי? אלא אביה היה רמאי, אחיה היה רמאי, ואנשי מקומה היו רמאין, והצדקת הזו יצאה מבינותם; למה היא דומה? כשושנה בין החוחים״; ושם ״רבי פינחס בשם רבי סימון: כתיב וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי — וכלל כולם לרמאות״.
נוסח אחר של הדרשה, בפתיחת רבי יצחק ״כשושנה בין החוחים״ — להלן, ויקרא רבה כג, א (שם ״אלא אמר הקדוש ברוך הוא: אביה רמאי, אנשי מקומה רמאין״, בלי ״אחיה רמאי״, והדרשה השנייה על ״וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם״ בשם ״רבי פנחס בשם רבי סימון״).
״חשבתי עשרים שנה, אלו שנתרצה ליצחק אחר עשרים שנה — ויהי יצחק בן ארבעים שנה… ובן ששים הוליד״ (אגדת בראשית עא) — בפרשה כז (ויצחק בן ששים שנה בלדת אתם).
וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים וגו׳(בראשית כה, כ).
אמר רבי יצחק:
אם ללמד שהוא מארם נהרים — והלא כבר נאמר: מִפַּדַּן אֲרָם בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי;
מה תלמוד לומר: אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה?
אלא ללמדך:
אביה רמיי, אחיה רמאי, אנשי מקומה רמאין;
והצדקת זו שהיא יוצא מבנתיים — למה היא דומה?
כשושנה בין החוחים.
רבי יצחק בשם רבי סימון:
מה תלמוד לומר: אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו(בראשית כח, ה)?
כלל כולם לרמיות.
ויקרא רבה, פרשה כג, א · פתיחתא ראשונה · נוסח אחר · רבקה הצדקת שיצאה מבין הרמאים, כשושנה בין החוחים
כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת(שיר השירים ב, ב)
הדרשה עצמה, בלי הפתיחה ובנוסח אחר — לעיל, בראשית רבה סג, ד.
פתיחת רבי יצחק — כתב יד לונדון 340; מ״אם ללמד״ ואילך — כתב יד פריז 149. בכתב היד אין כותרת בפסוק הפרשה; במרגליות הפרשה פותחת ״כמעשה ארץ מצרים״.
בכתב יד לונדון, מיד אחרי ״ויהי יצחק בן ארבעים שנה״, הערת הסופר: ״כוליה פתחא דשירי השירים עד כמעשה ארץ מצרים וגו׳״ — כלומר, הסופר לא העתיק את הפתיחתא כולה (היא מצויה בשיר השירים רבה), ודילג עד ״כמעשה ארץ מצרים״. ההערה אינה בטקסט.
במרגליות עוד פירושים לפסוק הפתיחה, שאינם באף אחד מכתבי היד שכאן: רבי אלעזר ״פתר קריא ביוצאי מצרים״ (גוי מקרב גוי), רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי עזריה ״בישראל לפני הר סיני״ (משל הפרדס והשושנה בת ורד), רבי חנן דצפרי ״בגמילות חסדים״ (מעשה ברבי אלעזר חסמא), רבי חנינא בריה דרבי אידי ״בדורות הללו״ ורבי אביהוא ״בגאולה של מחר״.
בפריז: ״אם ללמד שהיא מארם״, ״וזה צדקת הזו״, ״דומה בעיניהם״; במרגליות ״מה ת״ל אחות לבן הארמי… אביה רמיי ואחיה רמיי… וצדקת זו יצאת מביניהן ודומה מביניהן״. ״רבי פנחס בשם רבי סימון״ — במרגליות ״רבי ברכיה בשם רבי סימון״.
רבי יצחק פתח:
כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים(שיר השירים ב, ב).
רבי יצחק פתח קריה ברבקהפתח קריה ברבקה — פתח (דרש) את הפסוק ברבקה:
וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה(בראשית כה, כ).
אם ללמד שהיא מארם — והלא כבר נאמר: בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי!
מה תלמוד לומר מִפַּדַּן אֲרָם?
אלא אמר הקדוש ברוך הוא: אביה רמאי, אנשי מקומה רמאין,
וזה צדקת הזו יוצאה מביניהם —
דומה בעיניהם כשושנה בין החוחים.
רבי פנחס בשם רבי סימון אמר:
כתיב: וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם וגו׳(בראשית כח, ה) —
כלל כלם ברמאות.
מדרש ילמדנו (ליקוטים), לבראשית כה, כ · דרשה · ״בת בתואל… אחות לבן״ — למה הזכיר הכתוב כל אלה? להודיעך שהן ממשפחתו של אברהם
וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים וגו׳ בַּת בְּתוּאֵל אֲחוֹת לָבָן(בראשית כה, כ) —
למה הזכיר הכתוב כל אלה?
להודיעך יחוסן, שהן ממשפחתו של אברהם.
בבלי, סדר עולם רבה, בראשית רבה, ויקרא רבה, מדרש ילמדנו. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ב | שלש | ארבע עשרה |
| ב | את | — (הוספה) |
| ג | מה תלמוד לומר | — (הוספה) |
| ג | אלא ללמדך | — (הוספה) |
| ג | רמאי | רמאין |
| ג | בן | בת |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
| סדר עולם רבה | נוסח פרויקט השו״ת |
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) |
| ויקרא רבה | כתב יד לונדון 340 |
| מדרש ילמדנו | נוסח פרויקט השו״ת |
מדרש דרבי יצחק
פרשה יג
וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיְיָ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ(בראשית כה, כא)
״ויעתר״ — ששפך תפלתו, שהפך את הגזירה, כעתר המהפך את התבואה; יצחק ורבקה מתפללים זה כנגד זה, ״כל בנים — מן הצדקת הזו״; רחל ליעקב: כך עשה יצחק אביך; עתירה של תאומים; עשרה לשונות של תפלה
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
ספרי דברים, בראשית רבה, רות רבה, מדרש שמואל, בבלי, תנחומא בובר, פסיקתא רבתי, אגדת בראשית, מדרש תהלים, משנת רבי אליעזר, אוצר מדרשים §§cover-end§§
חלק א
דברי התנאים
ספרי דברים, פסקא כו · דרשת הפסוק · ״ואתחנן״ · עשרה לשונות נקראת תפלה, וכל אחד בפסוקו
״דבר אחר״ — בכתב היד ״?ד?׳-א׳״, קריאה מסופקת.
״בצר וקריאה״ — בכתב היד ״בצר׳ וקריי!ת!״, ומאגרים סימנו ״כך״ בתי״ו; תוקן על פי פינקלשטיין (״נקראת בצר וקריאה״). לפני ״ואתנפל״ ו״ויעמד פנחס״ אין בכתב היד ״שנאמר״.
מקבילות: מדרש תנאים לדברים ג, כג; דברים רבה (וילנא) ב, א.
דבר אחר:
וָאֶתְחַנַּן(דברים ג, כג) —
עשרה לשונות נקרית תפלה:
זעקה, שועה, נאקה,
שנאמר: וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וגו׳(שמות ב, כג),
וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם(שמות ב, כד).
נקרית בצר וקריאה:
בַּצַּר לִי אֶקְרָא יְיָ וגו׳(שמואל ב כב, ז).
נקרא רינה ופגיעה,
שנאמר: וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וגו׳(ירמיה ז, טז).
נקרא ניפול:
וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יְיָ(דברים ט, כה).
נקרא פילול,
שנאמר: וָאֶתְפַּלֵּל אֶל יְיָ וגו׳(דברים ט, כו).
נקרא עתירה,
שנאמר: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיְיָ(בראשית כה, כא).
נקרא עמידה:
וַיַּעֲמֹד פִּנְחָס וַיְפַלֵּל וגו׳(תהלים קו, ל).
נקרא חילוי,
שנאמר: וַיְחַל מֹשֶׁה וגו׳(שמות לב, יא).
נקרא תחנה,
שנאמר: וָאֶתְחַנַּן.
חלק ב
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סג, ה · דרשת הפסוק · ״ויעתר יצחק ליי לנכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו יי״ · יצחק ורבקה מתפללים זה כנגד זה, ועיקר מיטרין שגלף לה הקדוש ברוך הוא
״באושר״ — בתיאודור–אלבק ״בעושר״; ״אתרה דהפך אדרה״ — שם ״עתרה דהפיך אדרה״ (העתר, מזלג הגורן, הופך את התבואה); ״שטוח כן… שטוחה כן״ — שם ״כאן… כאן״; ״וגלף הקדוש ברוך הוא״ — שם ״וגלף לה״.
״יצחק אבינו עקור היה… על אשתו לא נאמר אלא לנוכח — מלמד ששניהם עקורים היו… לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע… למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר״ (בבלי יבמות פרק ו, סד ע״א) — בפרשה יב (ויהי יצחק בן ארבעים שנה), בסוגיא.
וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיְיָ(בראשית כה, כא) —
רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש:
רבי יוחנן אמר: ששפך תפילתו באושרבאושר — בשפע, בעושר (בתפילה מרובה).
רבי שמעון בן לקיש אמר: שהיפך את הגזירה —
ולפם כן קריין לה: אתרה דהפך אדרה.ולפם כן… — ולפיכך קוראים לו (לעתר) כך: עתרה (מזלג הגורן) שהופך את הגורן.
ולפיכך קוראים לו (לעתר) כך: עתרה (מזלג הגורן) שהופך את הגורן.
לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ —
מלמד שהיה יצחק שטוח כן, והיא שטוחה כן.
אמר לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו שלעולם, כל בנים שאת עתיד ליתן לי — יהיו מן הצדקת הזו.
אף היא אמרה כן: כל בנים שאת עתיד ליתן לי — יהיו מן הצדיק הזה.
כִּי עֲקָרָה הִיא —
רבי יודן בשם רבי שמעון בן לקיש:
עיקר מיטרין לא הוה לה, וגלף הקדוש ברוך הוא עיקר מיטרין.עיקר מיטרין… — עיקר רחם לא היה לה, וחקק (פיסל) לה הקדוש ברוך הוא עיקר רחם.
עיקר רחם לא היה לה, וחקק (פיסל) לה הקדוש ברוך הוא עיקר רחם.
וַיֶּעְתַּר, וַיֶּעְתַּר —
רבי ברכיה בשם רבי לוי:
לבן מלכים שהיה חותרחותר — חופר (מחתרת) לאביו ליטול ליטרהליטרה — ליטרה (מידת משקל) שלזהב;
והיה זה חותר מבפנים, וזה חותר מבחוץ.
רות רבה, פרשה ז, יד · דרשת הפסוק · ״ויהי ביתך כבית פרץ… מן הזרע… ויקח בעז את רות״ · ״יהיו בני מן הצדקת הזו״ — בעז, יצחק ואלקנה; זרע ממקום אחר; ועיקר מיטרון שנגלף לרות
״הוא אומר [כל בנים] שאתה עתיד [ליתן] לי״ — בכתב היד שני סימני חסר (+); הושלם מלרנר (בוילנא ״רבש״ע כל בנים שאתה עתיד ליתן לי״). ״אחר״ — הרי״ש מסופקת בכתב היד.
״ונחיה מאבינו זרע״ — לרנר מקדים לדרשה את לשון הפסוק ״[מן הזרע אשר יתן לך י״י מן הנערה הזאת]״; בוילנא הדרשה באה בפסקה טו, בשם ״רבי תנחומא בשם רבי שמואל״. ״אמר רבי שמעון״ — בלרנר ״[בן לקיש]״, וכך בוילנא.
מקבילה: מדרש זוטא, רות ד, יב — בקיצור, בלא ״ודכוותה״ ובלא אלקנה: ״ויהי ביתך כבית פרץ — אמר לפניו: רבונו של עולם, כל בנים שאתה עתיד ליתן לי יהיו מן הצדקת הזאת, ורבקה אמרה כן: יהיו מן הצדיק הזה. מן הזרע אשר יתן יי לך מן הנערה הזאת״; ״ונחיה מאבינו זרע״ שם בשם ״רבי תנחומא משום רבי יוסי בן פזי״; ואין שם ״עיקר מיטרון״.
על ״לנכח אשתו״ ו״עיקר מיטרין״ — בבראשית רבה סג, ה (לעיל), ושם ״יהיו מן הצדיק הזה״ בדברי רבקה.
וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ(רות ד, יב) —
כל בנים שעתיד הקדוש ברוך הוא ליתן לך (מדרש זוטא: אמר לפניו: רבונו של עולם, כל בנים שאתה עתיד ליתן לי) יהי מן הצדקת הזו.
ודכוותהודכוותה — וכיוצא בו:
וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיְיָ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ(בראשית כה, כא) —
מלמד שהיה יצחק שטוח כאן והיא שטוחה כאן.
הוא אומר: כל בנים שאתה עתיד ליתן לי יהיו מן הצדקת הזאת,
והיא אומרת כן (מדרש זוטא: ורבקה אמרה כן: יהיו מן הצדיק הזה).
ודכוותה:
וּבֵרַךְ עֵלִי אֶת אֶלְקָנָה וְאֶת אִשְׁתּוֹ(שמואל א ב, כ) —
אמר לו: כל בנים שאת עתיד להוליד יהיו מן הצדקת הזו.
אמר רבי תנחומא בשם רבי אבא:
וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע(בראשית יט, לב) —
בן אין כתיב כאן, אלא זָרַע:
אותו זרע שהוא בא ממקום אחר.
ואיזה זה? זה מלך המשיח.
וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה(רות ד, יג).
אמר רבי שמעון:
עיקר מיטרוןעיקר מיטרון — שורש הרחם לא היה לה, וגילףוגילף — וחקק, ויצר לה הקדוש ברוך הוא עיקר מיטרון.
מדרש שמואל, פרשה ו, ג · דרשה · נוסח אחר · אלקנה, יצחק ובעז: כל בנים שהקדוש ברוך הוא עתיד ליתן לך יהיו מן הצדקת הזו
״אמר לו״ (באלקנה) — בכתב היד ״אמר{ו}״, והוי״ו מחוקה. ״ויעתר״ — בכתב היד ״ויעתב״.
לעומת רות רבה ז, יד (לעיל): כאן הסדר אלקנה, יצחק, בעז; ביצחק ״מהו לנכח אשתו״, ״אמר לפניו: רבון כל העולמים״ ו״אף היא אמרה: כל בנים שאתה עתיד ליתן לי יהיו מן הצדיק הזה״, כבבראשית רבה סג, ה.
וכתיב: וּבֵרַךְ עֵלִי אֶת אֶלְקָנָה וְאֶת אִשְׁתּוֹ וגו׳(שמואל א ב, כ).
אמר לו: כל בנים שהקדוש ברוך הוא עתיד ליתן לך — יהיו מן הצדקת הזו.
ודכותהודכותה — וכיוצא בו:
וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיְיָ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ(בראשית כה, כא).
מהו לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ?
מלמד שהיה יצחק שטוח כאן, והיא שטוחה כאן.
אמר לפניו: רבון כל העולמים, כל בנים שאתה עתיד ליתן לי — יהיו מן הצדקת הזו.
אף היא אמרה: כל בנים שאתה עתיד ליתן לי — יהיו מן הצדיק הזה.
ודכותה:
וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ וגו׳(רות ד, יב).
אמרו לו: כל בנים שהקדוש ברוך הוא עתיד ליתן לך — יהיו מן הצדקת הזו.
בבלי סוכה פרק א, יד ע״א · סוגיא · מה עתר מהפך את התבואה בגורן, אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקדוש ברוך הוא ממדת אכזריות למדת רחמנות
״(אליעזר)״ — מחוק בדפוס וילנא; בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י וטיקן 134: ״רבי אלעזר״; בכ״י מינכן 95: ״רבי אבהו״.
״ממדת אכזריות״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366: ״ממדת רגזנות״.
המאמר נסמך ל״הואיל וראויות להופכן בעתר״ שלפניו; ״כעתר״ — על ״ויעתר יצחק ליי לנכח אשתו״ (בראשית כה, כא).
מקבילה — בבלי יבמות פרק ו, סד ע״א (״אמר רבי יצחק: למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר… מהפכת מדותיו של הקדוש ברוך הוא ממדת רגזנות למדת רחמנות״).
אמר רבי (אליעזר):
למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתרכעתר — כקלשון (שמהפכים בו את התבואה) (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366, כ״י וטיקן 134: בעתר)?
רש״י למה נמשלה כו׳ — אגב דאמר הואיל וראויות להפך בעתר נקט נמי הא מלתא למה נמשלה כו׳ דכתיב ויעתר (אל יי) ויעתר לו (בראשית כ״ה:כ״א).
לומר לך: מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקדוש ברוך הוא ממדת אכזריות למדת רחמנות:
תנחומא בובר, ויצא יט · דרשה · ״הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי״ · רחל ליעקב: יצחק ורבקה עמדו והתפללו זה כנגד זה — אף אתה התפלל עלי; ״התחת אלהים אני״ — בלשון זה בנה עומד ואומר
מתוך הסימן ״מה כתיב למעלה מן העניין: ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב — מיכאן אתה למד שכל מי שאין לו בנים חשוב כמת…״, לסדר ״ויזכור אלהים את רחל״; אחרי ״מיד עיברה וילדה״ — ״ותאמר רחל דנני אלהים״ ולידות שאר השבטים.
״התחת אלהים אני״ (בדברי יעקב) — כך בכתב היד; במקרא (בראשית ל, ב) ״אנכי״. ״אני״ (האחרון) — האותיות מסופקות בכתב היד. ״כך״ (לא כך עשה לשרה. אמר לה) — בכתב היד ״{כך}״, מחוק.
אמרה רחל ליעקב: הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי(בראשית ל, א).
וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל(בראשית ל, ב),
ורוח הקודש אומרת: הֶחָכָם יַעֲנֶה דַעַת רוּחַ(איוב טו, ב).
אמר יעקב לרחל: מה, אנטידיסראנטידיסר — ממלא מקום, שליח במקומו של הקדוש ברוך הוא אני? הֲתַחַת אֱלֹהִים אני!
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
חייך, בלשון שאמרת הֲתַחַת אֱלֹהִים אני —
בו בלשון בנה עומד ואומר לבניך: הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי(בראשית נ, יט).
אמרה לו:
כך היה יצחק אביך עשה לרבקה אמך —
לא היו שניהם עומדים ומתפללים זה כנגד זה?
שנאמר: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיְיָ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ(בראשית כה, כא).
אף אתה — תתפלל עלי אל יי.
ואברהם זקינך — לא כך עשה לשרה?
אמר לה: שרה הכניסה צרה לביתה!
אמרה לו: אם כן, הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ(בראשית ל, ג).
לא עשה, אלא כיון שנתנה לו שפחתה — מיד עיברה וילדה.
אגדת בראשית, פרק נב, א · דרשה · נוסח אחר · רחל ליעקב: עשה כשם שעשה יצחק אביך — ״ויעתר יצחק ליי לנכח אשתו״; יעקב: אבא לא היו לו אלא אשה אחת
מתוך הפתיחתא ״אז נדברו יראי יי איש אל רעהו״ לסדר ״ויזכור אלהים את רחל״ (בראשית ל, כב); לפניו ״הבה לי בנים — הבה לי אותן בנים שאמרת לי״, ואחריו ״דבר אחר: מה ראת רחל לומר הבה לי בנים״.
״אתה״ — האותיות מסופקות בכתב היד. ״מ[ב]קש״ — הבי״ת הושלמה במאגרים. ״אליה״ — בכתב היד ״אלי!ך!״ (כך). ״גם״ (בפסוק) — תוספת בגליון כתב היד.
נוסח אחר של דברי רחל שבתנחומא בובר, ויצא יט (לעיל, ו): כאן ״אם את מבקש — אני יולדת״ ותשובת יעקב ״אבא לא היו לו אלא אשה אחת״, ובלא ״לא היו שניהם עומדים ומתפללים זה כנגד זה״.
בדפוס (מהדורת בובר, נב): ״עשה כשם שעשה יצחק אביך, שהיתה אשתו עקרה והתפלל עליה״; ״אבל אני יש לי ארבעה נשים, כבר ילדה לאה, אם לא תלד את יולדת זו״; ״ואם אין אתה מבקש לעשות כיצחק אביך, עשה כשם שעשה אברהם זקניך, ששמע לשרה״.
הפתיחתא כולה — ״אז נדברו יראי יי איש אל רעהו״ — בפרשה קכ (וישבת עמו ימים אחדים).
דבר אחר:
הָבָה לִּי בָנִים(בראשית ל, א) —
שאני יודעת: אם את מבקש — אני יולדת,
כמו שעשה יצחק אביך לרבקה אשתו,
שנאמר: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיְיָ לְנֹוכַח אִשְׁתּוֹ(בראשית כה, כא).
אמר לה יעקב:
אבא לא היו לו אלא אשה אחת — לפיכך התפלל עליה;
אני יש לי שתי נשים — אם לא תלד האחת, יולדת האחרת.
חזרה ואמרה לו:
אם אין אתה מבקש לעשות כשם שעשה יצחק אביך — עשה כשם שעשה אברהם.
אמר לה: היאך?
אמרה לו: כשאמרה שרה הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי יְיָ מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי(בראשית טז, ב) —
אף אתה עשה כן: הִנֵּה אֲמָתִי(בראשית ל, ג) בא אליה וגו׳.
אינו אומר ״אבנה אנכי ממנה״, אלא וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה —
כשם שעשה שרה; ״גם״ — לרבות.
פסיקתא רבתי, פסקא יא · דרשה · ״יהודה וישראל רבים״ · מגפת ימי שאול ומנין דוד; ״או שלש שנים״ והסניגורים; ״ויעתר יי לארץ״ — כעתירתו של יצחק, תאומים; מה שחסרו בימי דוד נתמלאו בימי שלמה
הדרשה כולה, מ״דבר אחר: יהודה וישראל רבים — מאיכן נתמעטו ישראל״ עד ״וכאן הוא אומר: והיה מספר בני ישראל כחול הים״; אחריה ״והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד — מהו הדבר״.
הנוספות בגליון כתב היד או בין השיטין (״אחת״, ״בדבר והשאר״, ״או אתה שר הצבא״, ״עובדי״, ״כיון״, ״סופר״, ״לא ספר״, ״לוי״, ״אומרים״, ״ואחר כך שלשה״, ״אמרו״) — נכללו בפנים. ״אמר יואב״ (ובנימן למה) — בכתב היד ״אמ׳ (לו) לא יואב״. ״אם יעלה חימה אומר״ — בכתב היד ״אומר״ פעמיים. ״כאן״ (מה שחיסרם) — קריאה מסופקת בכתב היד (״כאן״ או ״כיון״); בדפוס ״כאן״. ״אזנים״ — בכתב היד ״א(ד)[ז]ונים״.
״וש׳ עשר׳״ — כך בכתב היד, לקיצור ״ועשרת אלפים״ שבמקרא (שמואל א טו, ד). ״בהם ובהם״ — במקרא ״כהם וכהם״ (שמואל ב כד, ג). ״בברכת משה רבו״ — בכתב היד ״!ב!ברכ׳״ (כך); בדפוס ״כברכת משה רבו״. ״רואה״ — במקרא ״ראות״. ״נססה מפני צר״ — במקרא ״נספה מפני צריך״ (דברי הימים א כא, יב). ״שלש נוטה״ — במקרא ״שלש אנכי נוטל עליך״ (שמואל ב כד, יב). ״כך הקדוש ברוך הוא״ (במשל) — בכתב היד ״כך {אמ׳} הק׳״. ״שמשוזה״ — כך בכתב היד; בדפוס ״שמשוה״. ״חמשה עשר״ — בכתב היד ״חמש׳ עשר״.
״החבירים אמרו אותה לרבי יהודה ברבי סימון״ — בכתב היד ״החביר׳ {אף}״ ו״אמרו״ בגליון; בדפוס ״החבירים אמרו אותה לי״.
בדפוס (מהדורת איש שלום, פסקא יא): ״והיו ישראל מאתים ועשרים אלף״; ״באותה שעה נתחייבו כלייה״; ״ויואב אמר מאה פעמים״; ״מניין שאינו לצורך יש בו חיסרון״; ״חכם יושב ראשו של סנהדרין היה, יושב בשבת תחכמוני, הוא היה יואב שהיה גדול בתורה״; ״או אתה מלך ואני שר צבא״; ומאמר ״מה שחסרו בימי דוד נתמלאו בימי שלמה״ בא מיד אחרי ״תאומים״, בלא דברי רבי מנחמא.
דבר אחר:
יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים(מלכים א ד, כ) —
מאיכן נתמעטו ישראל?
אלא כיון ששמואל אומר לשאול שהלך למחות שמו של אגג — עברו על הדבר.
והיו עם ישראל מאתים ועשרה אלף,
שנאמר: וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי(שמואל א טו, ד) וש׳ עשר׳.
מאותה שעה נתחייבו כלייה.
אמר הקדוש ברוך הוא:
אם הולכים בבת אחת — אין עמידה לישראל;
אלא הרי אני נוטלם קימעה קימעה:
שבעים אלף מתים מהם בדבר, והשאר בהרי הגלבע עם שאול.
ובימי דוד היאך מתו?
אלא מה כתיב למעלן?
וַיֹּוסֶף אַף יְיָ לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל(שמואל ב כד, א).
והיאך חרה אף האלהים?
אלא מה כתיב למעלן?
כשבא דוד למנות גיבוריו — היה מונה והולך;
כיון שהגיע אוריה החתי, כֹּל שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה(שמואל ב כג, לט) —
מיד: וַיֹּוסֶף אַף יְיָ לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל.
ואת מוצא שלא מנה עוד שבעה עשר גיבורים;
לך קרא בדברי הימים — ואת מוצא אותם עוד שבעה עשר.
אלא כיון שהגיע אוריה החתי — מיד: וַיֹּוסֶף אַף יְיָ.
למלך שהיה יושב וקורא בדיפתראבדיפתרא — בפנקס, ברשימה כל גיבוריו.
היה קורא: פלוני ופלוני; היה קורא והולך.
כיון שהגיע עוד פלוני — אמרו לו: מת!
מיד השליך הדיפתרא, והעלה חימה.
כך הקדוש ברוך הוא היה קורא ומונה גיבוריו;
כיון שהזכיר אוריה החתי — מיד: וַיֹּוסֶף אַף יְיָ.
וַיָּסֶת אֶת דָּוִד לִמְנוֹת(דברי הימים א כא, א).
ויאמר דוד אֶל יוֹאָב שַׂר הַחַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ(שמואל ב כד, ב):
לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל מן מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע.
אמר לו יואב: יוֹסֵף יְיָ עַל(דברי הימים א כא, ג) העם בהם ובהם מֵאָה פְעָמִים(שמואל ב כד, ג).
ולמה לא אמר בברכת משה רבו?
משה אמר: יֹוסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים(דברים א, יא),
ויואב — מֵאָה פְעָמִים.
אלא ברכתו של יואב היתה טובה משל משה,
שאמר לו: וְעֵינֵי אֲדֹונִי הַמֶּלֶךְ רואה.
אמר לו: בימיך יהא כן.
אמר יואב:
מניין שהוא לצורך — אין בו חסרון;
שלא לצורך — יש בו חסרון.
ואת מוצא: חכם היה יואב, ראש סנהדרין היה —
יֹושֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹונִי(שמואל ב כג, ח):
הוא היה יואב, שהיה גיבור בתורה וגיבור במלחמה.
לָמָּה יְבַקֵּשׁ אדוני ולמה יִהְיֶה לְאַשְׁמָה על ישראל;
וּדְבַר הַמֶּלֶךְ חָזַק עַל יוֹאָב(דברי הימים א כא, ד).
אמר לו דוד:
את מלך ואני שר צבא, או אתה שר הצבא ואני מלך?
כיון שראה כן — יצא שלא בטובתו.
אף על פי כן הלך לשבט גד.
אמר: יודע אני שהם קשים; שמא יזרקו עלי אבנים, ונמצא הדבר בטל.
אף על פי כן לא סייעה אותה שעה.
אחרכך הלך לשבט דן.
אמר: יודע אני שהם עובדים עבודה זרה; שמא תפגע השעה בבני אדם עובדי עבודה זרה.
כיון שלא עמד אחד מהם בפניו — הלך לו אצל כל ישראל.
אף על פי שלא היה חפץ בדבר — נשתהה.
תדע לך, ממה שבא את יודע:
וַיָּבֹאוּ מִקְצֵה תִשְׁעָה חֳדָשִׁים וְעֶשְׂרִים יוֹם(שמואל ב כד, ח) —
אלא שעשה משתהה.
וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם(שמואל ב כד, ט).
אם מִסְפַּר — למה מִפְקַד?
אלא אמרו רבותינו:
שתי אנפוראותאנפוראות — כדים, אמפורות (לרשימות המנין) — אחת קטנה ואחת גדולה; והניח את הגדולה בפנדתובפנדתו — באפונדתו, בחגורת הכיס.
אמר: הריני נותן את הקטנה;
אם יעלה חימה — אומר: הרי כולהם, אני נותן את הגדולה.
דבר אחר:
אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם —
אלא כיון שהלך למנות, היה משלח ואומר למי שהיה לו חמשה בנים:
הטמין, וספור מה שאתה מבקש.
מה שהיו אומר — היה כותב.
לפיכך: מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם.
וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל —
למה אמרו יִשְׂרָאֵל לשון נקבה?
אמר הקדוש ברוך הוא:
ישראל, עמד אחד מכם כנגד יואב לומר לו: למה את סופר אותי?
אלא עשיתם עצמיכם כנשים.
וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שמונה מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ,
וְאִישׁ יְהוּדָה אַרְבַּע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב(דברי הימים א כא, ה);
ובדברי הימים כתיב: אֶלֶף אֲלָפִים.
אמר רבי יהושע בן לוי:
הכתובים מכזבים?
מה שחיסרם כאן — שמתו אותה השעה.
וְלֵוִי וּבִנְיָמִן לֹא פָקַד בְּתוֹכָם(דברי הימים א כא, ו) —
למה?
אמר יואב: אם יאמר לי: למה לא ספרתה אותם?
אני אומר לו: משה לא ספר אתם,
שנאמר: אַךְ מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד(במדבר א, מט).
לפיכך לוי לא פקד בתוכם.
ובנימן למה?
אמר יואב: אתמול הלך מהם כמה אלפים בפילגש בגבעה, ואני מונה אותם?
ולפיכך: לֵוִי וּבִנְיָמִן לֹא פָקַד.
דבר אחר:
לֵוִי וּבִנְיָמִן —
אמר לו: לוי — שמשו של הקדוש ברוך הוא, ובנימן — בעל אכסניא שלובעל אכסניא שלו — המארח אותו (שבנחלתו שוכן המקדש), ואני מונה אותם?
לפיכך: לֵוִי וּבִנְיָמִן לֹא פָקַד.
כִּי נִתְעַב דְּבַר הַמֶּלֶךְ —
מהו נִתְעַב?
שלא ערב עליו הדבר.
באותה שעה בא גד הנביא אצלו, ואמר לו:
מה את מבקש: שלש שנים רעב, או שלשה ימים חרב יי ודבר?
שנאמר: אִם שָׁלשׁ שָׁנִים רָעָב וגו׳(דברי הימים א כא, יב).
מיד השיבו דוד: צַר לִי מְאֹד(דברי הימים א כא, יג).
למי שאמרו לו: היכן את מבקש ליתנך — אצל אביך או אצל אמך?
אמר: אי להם לאזנים שכך שומעות!
כך היה דוד כשנאמר לו ״שלש נוטה״.
אמר לו: שלשה דברים אמרת על שאול —
כִּי אִם יְיָ יִגֳּפֶנּוּ אוֹ יוֹמוֹ אוֹ בַמִּלְחָמָה(שמואל א כו, י) —
לך שלש כנגד שלש.
דבר אחר:
או שָׁלשׁ שָׁנִים,
וכתוב אחד אומר: הֲתָבא לְךָ שֶׁבַע שָׁנִים(שמואל ב כד, יג).
אם ״שבע״ — למה ״שלש״? אם ״שלש״ — למה ״שבע״?
אמר לו: מה את מבקש — שלש מלחמה, או שבע לבצורת?
אמר דוד:
אם אני אומר רעב — ישראל אומרים: מפני שהוא עשיר ואוצרותיו מלאים, אומר;
אם אומר אני ״נססה מפני צר״ — ישראל אומרים: מפני שיש לו גבורים שיעמדו עליו, אמר.
הריני שואל את המות, שמשוזה לגדולים ולקטנים:
נִפְּלָה בְיַד יְיָ כִּי רַבִּים רַחֲמָיו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה(שמואל ב כד, יד).
הוי: שלש שנים — ואחר כך נעשו שלשה חדשים — ואחר כך שלשה ימים;
ושלשה ימים עושים שלשים ושש שעות.
באו סניגוריםסניגורים — מליצי יושר טובים לישראל:
באו שבעת ימי השבת ושמנת ימי המילה — הרי חמשה עשר;
חמשת ספרי תורה ושלשה האבות — הרי עשרים ושלשה.
אמר רבי תנחומא ברבי אבא:
עוד עשרת הדברות ושני לוחות הברית — הרי שלשים וחמשה, כנגד שלשים וחמשה שעות.
ורבי אבון הלוי ברבי אומר:
שנים עשר שבטים.
נשתייר שם שעה אחת;
וראה כמה אוכלוסיםאוכלוסים — המוני אנשים מתו באותה שעה.
וַיִּתֵּן יְיָ דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד(שמואל ב כד, טו) מועד —
מהו מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד?
רבי חייא הגדול אומר:
משחיטת התמיד ועד זריקת דמו.
ורבותינו אומרים:
משהאיר מזרח ועד הנץ החמה.
ורבי שמואל בן נחמן אומר:
משיתחיל חמה לעלות עד שיגמור כולו.
מתו באותה שעה הקטנה שבעים אלף איש.
מה כתיב בסוף?
גד אומר לדוד: עֲלֵה והקם לַיְיָ מִזְבֵּחַ בְּגֹורֶן אֲרַוְנָה הַיְבֻוסִי(שמואל ב כד, יח),
ומיד: וַיַּעַל דָּוִד כִּדְבַר גָּד(שמואל ב כד, יט).
כיון שבנה מזבח וקירב — מה כתיב?
וַיֵּעָתֵר יְיָ לָאָרֶץ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל(שמואל ב כד, כה).
מהו וַיֵּעָתֵר?
אמר רבי יהודה ברבי סימון:
אני לא שמעתי אותה מאבי;
החבירים אמרו אותה לרבי יהודה ברבי סימון בשם רבי שמעון בן לקיש:
כתיב ביצחק: וַיֵּעָתֶר לוֹ יְיָ וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ(בראשית כה, כא),
וכאן כתיב: וַיֵּעָתֵר יְיָ לָאָרֶץ —
מה עתירה שנאמר להלן — תאומים, אף עתירה שנאמר כאן — תאומים.
אמר רבי מנחמא ברבי חייא הגדול בשם רבי אליעזר בן יעקב:
נמשלו ישראל בחול,
שנאמר: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם(הושע ב, א).
מה עסקו של חול הזה? את חופר גומץ בו מבערב — ושחרית את מוצא אותה נתמלאו;
כך ישראל: מה שחסרו בימי דוד — נתמלאו בימי שלמה,
שנאמר: יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שפת הַיָּם לָרֹב;
וכאן הוא אומר: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם.
מדרש תהלים, מזמור קיב, ב · דרשת הפסוק · ״במצותיו חפץ מאד… גבור בארץ יהיה זרעו״ · אברהם עשה המצות בשמחה ובזריזות, ושכרו — ״גבור בארץ יהיה זרעו״: יצחק, שגבורתו ״ויעתר״ — שעשה לעקרה שתלד; ויעקב, שנטל את המלאך
״נא״ (קח נא) — בכתב היד ״()א״, והנו״ן הושלמה במאגרים. ״ואתה״ — בכתב היד ״ועשה״, ובמאגרים תוקן ״ועתה״; בדפוס בובר ״(ועתה) [ואתה]״, כלשון הכתוב (ישעיה מא, ח). ״ורפשו״ — בכתב היד ״ורשפו״ (מאגרים סימנו ״כך״), ובדפוס ״ורפשו״. ״יבורך״ — היו״ד מסופקת. ״הוי״ — בכתב היד בין סימני #. ״שנאמר״, ״אמר״, ״הקדוש ברוך הוא״, ״ישראל״, ״מלאך״, ״במצותיו״ — נפתחו.
קריאות ״דפוס״ — מהדורת בובר, קיב, ב.
בדפוס (מהדורת בובר, קיב, ב) נוסף אחרי ״חפץ לעשות מצוה בזריזות״: ״וכשנולד יצחק בן שמונת ימים הגישו למילה… מכאן אמרו חכמים חייב אדם לעשות שמחה ומשתה באותו היום שזוכה למול את בנו״.
״אשרי איש ירא את יי — זה אברהם״ (מדרש תהלים קיב, א) — בפרשה מז (עקב אשר שמע אברהם בקלי).
בְּמִצְוֺתָיו חָפֵץ מְאֹד(תהלים קיב, א) —
שלא עשה את המצות (דפוס: המצוה) באנגריאבאנגריא — בכפייה, כעבודת אונס, אלא בשמחה,
שנאמר: בְּמִצְוֺתָיו חָפֵץ מְאֹד.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ(בראשית יב, א) —
לא עשה באנגריא, אלא וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְיָ(בראשית יב, ד) וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ(בראשית יב, ה).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: הִמּוֹל יִמּוֹל(בראשית יז, יג) —
מיד לא עיכב, אלא (דפוס: ומל מיד:) בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִימּוֹל אַבְרָהָם(בראשית יז, כו).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: קַח נָא אֶת בִּנְךָ(בראשית כב, ב) —
מיד וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר(בראשית כב, ג):
חפץ עשות (דפוס: לעשות) מצוה בזריזות.
הוי: בְּמִצְוֺתָיו חָפֵץ מְאֹד.
ומה שכרו?
גִּיבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ(תהלים קיב, ב) — זה יצחק,
שנאמר: כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע(בראשית כא, יב).
ומה גבורתו?
וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיְיָ(בראשית כה, כא) —
ואין זה גבור, שעשה לעקרה שתלד?
דבר אחר:
גִּבּוֹר בָּאָרֶץ — זה יעקב,
שנאמר: ואתה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי(ישעיה מא, ח).
ומה גבורתו?
וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּוכָל(הושע יב, ה) —
שנטל את המלאך, ורפשו לארץ.
דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹורָךְ (דפוס: ואיזה דור ישרים) —
כׇּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל(בראשית מט, כח).
חלק ג
מדרשים מאוחרים
משנת רבי אליעזר, פרשה ד · דרשה · אין תפלת הצבור נשמעת אלא אם יש ביניהם שלום: ״עתרת״ זו תפלה — ״ויעתר יצחק ליי״
ומנין שאין תפלת הצבור נשמעת אלא אם היה ביניהן שלום?
שנאמר: וְגִלֵּיתִי לָהֶם עֲתֶרֶת שָׁלוֹם וֶאֱמֶת(ירמיה לג, ו).
״עתרת״ — זו תפלה,
שנאמר: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיְיָ(בראשית כה, כא).
בזמן שהעתרת יש בה שלום — הרי היא אמת;
ואם לאו — אינה אמת.
משנת רבי אליעזר, פרשה יב · דרשה · אין להוסיף על שמונה עשרה: פקידת העקרות — ״ויעתר יצחק״ — בכלל רפואת חולים, ופרנסה בכלל ברכת השנים
סוף הפרק על שמונה עשרה הברכות של התפלה ומקראותיהן.
ואין אתה יכול להוסיף עוד מדות אחרות על שמנה עשר:
אם פקידת העקרות, כענין שנאמר: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק(בראשית כה, כא) — הרי הוא בכלל רפואת חולים;
ואם פרנסה, כענין שנאמר: וַיִּצְמָא מְאֹד וַיִּקְרָא(שופטים טו, יח) — הרי הוא בכלל ברכת השנים;
וכדומה להן.
אוצר מדרשים, סדר יצירת הולד · דרשה · יצירת הולד בבטן אמו, והתפלות לפי ימי העיבור; אין הולד מתקיים עד שיהיו האב והאם שוים בתפלה — ״ויעתר לו יי ותהר רבקה אשתו״; שלשה שותפין באדם
החלק הראשון של ״סדר יצירת הולד״, עד ״וממיתין את האשה״; אחריו ״הא כיצד, בא מלאך הממונה על ההריון״, ״כיצד הולד דר במעי אמו״ ו״דבר אחר: שלשה חדשים הראשונים״.
״שלשה שותפין יש בו באדם״ — מקבילה: ברייתא בבבלי נדה פרק ג, לא ע״א (״תנו רבנן: שלשה שותפין יש באדם: הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו…״), שם בלא ״ויעתר״.
״חתיכני״ — כך בדפוס; במקרא (איוב י, י) ״תתיכני״. ״כי סגר דלתי בטני״ — כך בדפוס; במקרא (איוב ג, י) ״כי לא סגר דלתי בטני״. ״ר״א״ (אין יצירת האברים) — כך בדפוס; נפתח ״רבי אליעזר״ כבדברי רבי אליעזר שלפניו (״כשם שדלתות לבית״), ואפשר ״רבי אלעזר״ כבראש הקטע.
רבי אלעזר אומר:
האיש מזריע לבן, והאשה מזרעת אדום, ומתערבין זה בזה, ומהם הולד נוצר.
ברצונו של הקדוש ברוך הוא הולכת טיפה סרוחה ונופלת לתוכו;
כיון שהולכת ונופלת לתוכו — מיד קפא כחלב,
שנאמר: הֲלֹא כֶחָלָב חתיכני וְכַגְּבִינָּה תַּקְפִּיאֵנִי(איוב י, י) עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וגו׳(איוב י, יא).
ומנין שאין הולד נוצר אלא מראשו?
שנאמר: מִמְּעֵי אִמִּי אַתָּה גוֹזִי(תהלים עא, ו).
אבא שאול אומר:
מטבורו משלח שרשיו אילך ואילך.
מארבעים יום ועד ששים יום — נכר אם הוא זכר ואם נקבה.
ואמרו: כי ביום תשעים אסור לשמש מטתו, וכל המשמש מטתו ביום תשעים — הרי זה שופך דמים.
שלשה חדשים הראשונים — הולד דר במדור התחתון;
שלשה חדשים האמצעים — הולד דר במדור האמצעי;
שלשה חדשים האחרונים — הולד דר במדור העליון.
עד שלשה ימים — יבקש אדם רחמים לפני הקדוש ברוך הוא שלא יסריח הולד;
משלשה ועד ארבעים — יבקש אדם רחמים שיהא בן זכר;
ומארבעים יום ועד שלשה חדשים — יבקש אדם רחמים שלא יהא סנדלסנדל — נפל שצורתו כדג שטוח;
ומשלשה חדשים ועד ששה חדשים — יבקש אדם רחמים שלא יהא נפל;
ומששה ועד תשעה חדשים — יבקש רחמים שיצא לשלום.
וכי אדם יכול להוציאו משם בשלום? לא!
אלא הקדוש ברוך הוא, ישתבח שמו ויתעלה זכרו של מלך מלכי המלכים — עושה לו דלתות ובריחים, ומוציאו משם לשלום.
רבי אליעזר אומר:
כשם שדלתות לבית — כן יש דלתות לאשה,
שנאמר: כִּי סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי(איוב ג, י).
רבי יהושע אומר:
כשם שמפתחות לבית — כך יש מפתחות לאשה,
שנאמר: וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ(בראשית ל, כב).
רבי עקיבא אומר:
כשם שצירים לבית — כך יש צירים לאשה,
שנאמר: וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד כִּי נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִירֶיהָ(שמואל א ד, יט).
תינוקות שלא הגיע זמנה להנשא ונשאת —
בית שמאי אומר:
משמשת במוךבמוך — בצמר גפן (המונע הריון), שמא תתעבר ותמות.
ובית הלל אומר:
משמשת כדרכה, ומן השמים ירחמו אותה.
זכתה האם ולא זכה האב, אי נמי זכה האב ולא זכתה האם — אין הולד מתקיים,
עד שיהיו שניהם שוים כאחד בתפלה וברחמים,
שנאמר: וַיֵּעָתֶר לוֹ יְיָ וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ(בראשית כה, כא).
מכאן אתה למד כי שלשה שותפין יש בו באדם, ואלו הן: הקדוש ברוך הוא, ואביו, ואמו.
לבן שהאיש מזריע — ממנו נוצרים עצמות וגידים ומוח וצפרנים ולבן שבעינים;
אדום שהאשה מזריע — ממנו נוצרים עור ובשר ודם ושחור שבעינים;
ורוח ונשמה, וקלסתר פנים, חכמה ודעה ובינה וגבורה — נותנין מלפני הקדוש ברוך הוא.
וכיון שנפטר אדם לעולמו — נאמן הקדוש ברוך הוא, נוטל חלקו; וחלק אביו ואמו ועמלם — מניחו לפניהם.
אמר רבי אליעזר:
אין יצירת האברים של אדם אלא כפירות:
מה פירות הללו — קליפה שלהן נוצר תחלה, ואחר כך נגמר הפרי בתוך הקליפה;
אף גם כן העור של אדם נוצר תחלה, ואחר כך נוצרין עצמות וגידין והורידין ומוח הראש והקרומות שבתוך הגלגולת ושיקוי העצמות של רמ״ח אברים של אדם;
שאילו נוצרין העצמות תחלה — היו מפקיעין את מעיה וממיתין את האשה.
ספרי דברים, בראשית רבה, רות רבה, מדרש שמואל, בבלי, תנחומא בובר, פסיקתא רבתי, אגדת בראשית, מדרש תהלים, משנת רבי אליעזר, אוצר מדרשים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | וקריאה | וקריית |
| ג | כל בנים | — (הוספה) |
| ג | ליתן | — (הוספה) |
| ז | ב | — (הוספה) |
| ז | אליה | אליך |
| ט | נָ | — (הוספה) |
| ט | ואתה | ועשה |
| ט | רפשו | רשפו |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| ספרי דברים | כתב יד וטיקן 32 |
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) |
| רות רבה | כתב יד אוקספורד 164 |
| מדרש שמואל | דפוס ראשון, קושטא רע״ז |
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
| אגדת בראשית | כתב יד אוקספורד 2340 |
| פסיקתא רבתי | כתב יד פרמה 3122 |
| מדרש תהלים | כתב יד קמברידג׳ Or. 786 |
| משנת רבי אליעזר | מהדורת אנלאו |
| אוצר מדרשים | מהדורת אייזנשטיין |
מדרש דרבי יצחק
פרשה יד
כִּי עֲקָרָה הִוא(בראשית כה, כא)
רבקה בין שבע העקרות שנפקדו, והשביעית ציון; מפני מה נתעקרו האמהות — שלא יאמרו האומות תפילתנו עשתה פירות, והקדוש ברוך הוא מתאוה לשיחתן; ״הוא״ כתיב — שניהם עקורים
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, שיר השירים רבה, אגדת בראשית, אוצר מדרשים, בתי מדרשות §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
פסיקתא דרב כהנא, פסקא רני עקרה, א · פתיחתא יחידה · שבע עקרות שנפקדו — שרה, רבקה, לאה, רחל, אשת מנוח, חנה — והשביעית ציון: ״רני עקרה״
מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם־הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְלוּ־יָהּ(תהלים קיג, ט)
מקבילה: מדרש שמואל ו, ד (״כי פקד יי את חנה… מושיבי עקרת הבית — זו שרה…״), בלי פתיחת ״שבע עקרות הן״; סדרו שם: שרה, רבקה, לאה, רחל, אשת מנוח, ציון, חנה — שבה החזרה לפסוק ״כי פקד יי את חנה״. בלאה אין שם ראיה ל״אם הבנים שמחה״; ובאשת מנוח ״הנה את עקרה ולא ילדת״; ובחנה ״ולחנה אין ילדים״ בלבד. קריאותיו בגוף הפתיחתא.
נוסח אחר: אגדת בראשית נג, ג (להלן, ב) — שבע עקרות כנגד שבעת ימי בראשית; ומדרש הלל (להלן, ג) — שש עקרות, וכל אחת ניתן לה בית.
מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה(תהלים קיג, ט).
שבע עקרות הן:
שרה, רבקה, רחל ולאה, ואשתו של מנוח, וחנה, וציון.
דבר אחר:
מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת — זו אימינו שרה (מדרש שמואל: זו שרה): וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה(בראשית יא, ל).
אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה — הֵנִיקָה בָנִים שָׂרָה(בראשית כא, ז).
דבר אחר:
מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת — זו רבקה: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיְיָ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִיא(בראשית כה, כא).
אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה — וַיֵּעָתֶר לוֹ יְיָ וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ (מדרש שמואל: וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ(בראשית כה, כב)).
דבר אחר:
מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת — זו לאה: וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ(בראשית כט, לא) — מיכן שהיתה לאה עקרה.
אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה — כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים(בראשית ל, כ).
דבר אחר:
מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת — זו רחל: וְרָחֵל עֲקָרָה.
אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה — בְּנֵי רָחֵל יוֹסֵף וּבִנְיָמִן(בראשית לה, כד) (מדרש שמואל: וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב)).
דבר אחר:
מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת — זו אשתו של מנוח: וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְיָ אֶל הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִנֵּה נָא אַתְּ עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ(שופטים יג, ג).
אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה — וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן.
דבר אחר:
מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת — זו חנה: וַיְהִי לִפְנִינָּה יְלָדִים וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים(שמואל א א, ב).
אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה — (מדרש שמואל: כִּי פָקַד יְיָ אֶת חַנָּה(שמואל א ב, כא)) וַתַּהַר וַתֵּלֶד שְׁלֹשָׁה בָנִים וּשְׁתֵּי בָנוֹת.
דבר אחר:
מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת — זו ציון:
רׇנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה(ישעיה נד, א).
אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה — וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וגו׳(ישעיה מט, כא).
אגדת בראשית, פרק נג, ג · דרשה · ״ותדר נדר ותאמר יי צבאות״ · נוסח אחר · חנה: אני עקרה וציון עקרה; שבע עקרות כנגד שבעת ימי בראשית — השנייה רבקה, שילדה טמא וטהור, כנגד ״ויהי מבדיל בין מים למים״
״ז׳ עקרות… ז׳ ימי״, ״הא׳״, ״הב״ה״, ״כתו׳״, ״שנא׳״ — נפתחו. ״(ב)[ה]יום״ — תיקון מאגרים. ״אין לה בנים״ (במסורה: אין לה ולד), ״לממשלת בלילה״ (במסורה: הלילה), ״ואם זכרתני״ (במסורה: וזכרתני), ״ועבדי דוד נשיא להם לעולם״ (צירוף יחזקאל לד, כד ולז, כה), ״והמר עלי״ (במסורה: עליו) — כך בכתב היד.
בדפוס (נג, ג) הנוסח אחר בכמה מקומות: ״שבע עקרות הן כנגד שבעת ימי בראשית״, ובכל אחת ״כנגד יום… ומה נברא בו״ ואחריו בנה; ברבקה ״ויעתר יצחק ליי לנכח אשתו כי עקרה היא… אף רבקה הוליד שנים, יעקב ועשו, שנאמר ואבדיל אתכם מן העמים״ (ויקרא כ, כו); בשמואל ״כעוף הזה הפורח ממקום למקום… וסופו חוזר לקנו… ותשובתו הרמתה״; בששית ״ושם אחותם הצללפוני״ (דברי הימים א ד, ג), ושמשון ״מת על ידי אשתו… ויאהב אשה בנחל שורק… וינקרו את עיניו״; והשביעית ציון כנגד יום השביעי — ״וינח ביום השביעי״, ״זאת מנוחתי עדי עד״, ״לכך אמר ישעיה רני עקרה לא ילדה״ — בלי משיח בן דוד ומשיח בן יוסף ובלי ״בא וראה״. לפניו בדפוס שני דברים אחרים על ״ותדר נדר״ (״לי גלעד״ — ארבע כתות; ״יי אלהי צבאות״ — צבא של מעלה וצבא של מטה), שאינם בעניין העקרות.
מקבילה: פסיקתא דרב כהנא, רני עקרה א (לעיל, א) — שבע העקרות בלי ״כנגד ימי בראשית״, ובסדר אחר.
דבר אחר:
וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר יְיָ צְבָאוֹת(שמואל א א, יא).
אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא:
רבונו של עולם, אני עקרה וציון עקרה, כמו שכתוב: רׇנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה(ישעיה נד, א).
עתה: אִם רָאֹה תִרְאֶה — אם אתה רואה לי, תראה לציון;
ואם זְכַרְתַּנִי — אני;
וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ — לציון.
שבע עקרות ברא הקדוש ברוך הוא בעולם, כנגד שבעת ימי בראשית.
הראשונה — שרה אשת אברהם,
שכתוב בו: בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ(בראשית יד, יט),
וביום הראשון כתיב: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ(בראשית א, א);
ובשרה כתיב: וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ(בראשית יא, ל) בנים.
השנייה — רבקה אשת יצחק, שילדה שנים בבטן אחד, אחד טמא ואחד טהור, ובא הקדוש ברוך הוא והבדיל ביניהם,
שנאמר: לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר(ויקרא יא, מז),
וביום השני כתיב: יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם(בראשית א, ו);
וברבקה כתיב: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיְיָ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ(בראשית כה, כא).
השלישית — לאה, שילדה ראובן,
שכתוב בו: וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה(בראשית ל, יד),
הוא כנגד יום שלישי, שכתוב בו: תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא(בראשית א, יא);
ובלאה כתיב: וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ(בראשית כט, לא).
הרביעית — רחל, שילדה יוסף,
שכתוב בו: וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ(בראשית לז, ט),
כנגד יום רביעי, שכתוב בו: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם וגו׳(בראשית א, יד),
ואומר: אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת בלילה וְאֵת הַכּוֹכָבִים(בראשית א, טז);
וברחל כתיב: וְרָחֵל עֲקָרָה.
החמישית — חנה, שילדה שמואל, שהיה קל כעוף ללכת ממקום למקום, לשוט בכל ארץ ישראל, כדי להוכיחם ולהדריכם בדרך ישרה ולשפוט להם משפט אמת,
שנאמר: וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל(שמואל א ז, טז),
כנגד יום חמישי, שכתוב בו: וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ(בראשית א, כ);
ובחנה כתיב: כִּי סָגַר יְיָ בעד רַחְמָהּ(שמואל א א, ו).
הששית — הצללפונית אשת מנוח, שילדה לשמשון, שלקה ושמת על ידי אשה,
כנגד יום ששי, שנברא בו אדם הראשון, שלקה על ידי אשתו חוה, שמת על ידיה,
שכתוב בו: כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ(בראשית ג, יז);
ובצללפונית כתיב: וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה לֹא יָלָדָה(שופטים יג, ב).
השביעית — היא ציון,
שכתוב: וּלְצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ וגו׳(תהלים פז, ה) — זה משיח בן דוד ומשיח בן יוסף.
במשיח בן דוד כתיב: וְעַבְדִּי דָוִד נָשִׂיא(יחזקאל לד, כד) לָהֶם לְעוֹלָם(יחזקאל לז, כה),
ואומר: יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ(תהלים עב, יז);
ובמשיח בן יוסף כתיב: וְהָמֵר עלי כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר(זכריה יב, י).
בא וראה:
שכל שש עקרות הללו לא ילדה אלא נביאים ונשיאים,
אבל ציון לא תלד אלא מלכים ושליטים.
ולא זו בלבד, אלא הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו בתוכה,
שנאמר: זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד וגו׳(תהלים קלב, יד).
אוצר מדרשים, מדרש הלל · דרשת הפסוק · ״מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה הללויה״ · נוסח אחר · שש עקרות, וכל אחת ניתן לה בית: רבקה — ״שני גוים בבטנך״, כל העולם בנוי בבטנה, בית עשו בעולם הזה ובית יעקב בעולם הבא; וציון — בית תורה, ובניה שמחים בה
״הה״ד״, ״הקב״ה״, ״או״ה״, ״עוה״ז״, ״עוה״ב״, ״למה״ד״ — נפתחו. ״[יהושע מאפרים וגדעון ממנשה]״ — בסוגריים בדפוס. אחרי ״היכן הם בני?״ — נקודות בדפוס, וחסר שם סוף המשל.
״ושתים שנה מלך״ — הדפוס מציין שמואל א יג, א (״ושתי שנים מלך״, בשאול); הלשון ״ושתים״ — שמואל ב ב, י, באיש בשת (״ושתים שנים מלך״). המדרש קורא ״ותהר האשה ותלד בן״ (במסורה: ותלד האשה בן), ״הנה ימים נאום יי… כי אם לשמוע דבר יי״ (במסורה: הנה ימים באים נאם אדני יי… כי אם לשמע את דברי יי), ״ונעו מים ועד ים״ (במסורה: מים עד ים).
לפני הקטע במדרש הלל: ״המגביהי לשבת… המשפילי לראות… מקימי מעפר דל… להושיבי עם נדיבים״ (תהלים קיג, ה–ח), עניין אחר. מקבילות: פסיקתא דרב כהנא, רני עקרה א (לעיל, א) — שבע עקרות, ושם ציון ״רני עקרה לא ילדה״; אגדת בראשית נג, ג (לעיל, ב).
מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת(תהלים קיג, ט) —
שש עקרות הן בנשים.
ומה ראו אלו להיות עקרות?
לפי שאין פועלין לפני כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות.
דבר אחר:
מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת — להושיב את שרי עקרה, ליתן לה בית,
שנאמר: הֵנִיקָה בָנִים שָׂרָה(בראשית כא, ז).
וכי כמה בנים הניקה? והלא בן אחד היה לה,
שנאמר: כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע(בראשית כא, יב)!
אלא לפי שנאמר: וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וגו׳(בראשית כא, ח) —
למה עשה משתה ביום הגמל את יצחק, ולא ביום שגדלו?
אלא לפי שהיו אומות העולם אומרים: לא ילדה שרה יצחק, אלא השפחה.
מה עשה הקדוש ברוך הוא?
יבש דדי מטרוניותמטרוניות — גבירות, נשים חשובות שלהם, ולא היו יכולין להניק את בניהן;
ובאין אצל אברהם, ואומרין לו שתניק שרה את בניהן.
אז אמר אברהם לשרה:
אין זו שעה של צניעות, אלא קדש שמו של הקדוש ברוך הוא, וגלי דדיך והניקי בניהן, וידעו כי יצחק בנך.
ולא הספיקה לגלות דדיה, עד שהיו מוציאין חלב כשתי מעיינות.
הדא הוא דכתיב:
וּבֵרַכְתִּי אֹותָהּ(בראשית יז, טז) — שתי ברכות בשתי דדיה.
והיו כל המטרוניות אומרין: מי יתן שינק בני מחלב צדקת!
לכך נאמר: הֵנִיקָה בָנִים שָׂרָה.
דבר אחר:
מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת — להושיב רבקה עקרה, ליתן לה בית,
שנאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ(בראשית כה, כג).
אמר לה הקדוש ברוך הוא: הרי כל העולם כלו בנוי בבטנך —
שמזה ומזה יצאו מלכים,
מזה ומזה יצאו אלופים.
ונתן לה הקדוש ברוך הוא שני בתים:
בית עשו בעולם הזה,
ובית יעקב בעולם הבא,
שנאמר: וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וגו׳(עובדיה א, יח).
דבר אחר:
מוֹשִׁיבִי לאה עקרה, לתת לה בית,
שנאמר: וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ(בראשית כט, לא).
ונתן לה הקדוש ברוך הוא שני כתרים:
כתר מלכות — נטלה מרים;
כתר כהונה — נטלה יוכבד.
דבר אחר:
מוֹשִׁיבִי רחל עקרה, ליתן לה בית,
שנאמר: וַיִּזְכֹּור אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב).
ונתן לה הקדוש ברוך הוא שני בנים, יוסף ובנימין.
מיוסף עמדו שני שבטים — זה יהושע וגדעון, יהושע מאפרים וגדעון ממנשה,
שנאמר: בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ(דברים לג, יז);
ומבנימין עמדו שני מלכים — זה שאול ואיש בושת,
שנאמר: וְלוֹ הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל בָּחוּר(שמואל א ט, ב),
וּשְׁתַּיִם שנה מָלָךְ(שמואל ב ב, י).
דבר אחר:
מוֹשִׁיבִי חנה עקרה, לתת לה בית,
שנאמר: עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה(שמואל א ב, ה).
והעמיד ממנה עשרים ושנים אלף לוים,
שנאמר: כׇּל אֵלֶּה בָנִים לְהֵימָן חֹוזֵה הַמֶּלֶךְ וגו׳(דברי הימים א כה, ה).
דבר אחר:
מוֹשִׁיבִי אמו של שמשון עקרה, לתת לה בית,
שנאמר: ותהר הָאִשָּׁה ותלד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן(שופטים יג, כד),
וכתיב: וַתָּחֶל רוּחַ יְיָ לְפַעֲמוֹ וגו׳(שופטים יג, כה).
דבר אחר:
מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת — להושיב את ציון עקרה, ליתן לה בית תורה.
אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה — שהן שמחין באמם, ואמם שמחה בהם.
לפי שבעולם הזה אין מטבע של תורה יוצא:
שאם ילך אדם אצל פלטוריןפלטורין — ארמון (בית השליט) ויאמר לו: אשנה לך פרק אחד בקהל —
ואומר לו: אם יש לך בידך מעות; ואם לאו — איני יוצא מידך.
אבל לעתיד לבוא אין מתבקש אלא תורה,
שנאמר: הִנֵּה יָמִים נאום יי וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם(עמוס ח, יא) לשמוע דבר יי,
ואומר: וְנָעוּ מִיָּם ועד יָם(עמוס ח, יב).
דבר אחר:
אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה — אלו בני ציון, שהם שמחים באמם, ואמם שמחה בהם.
משל למה הדבר דומה?
למלך שנשא אשה:
ויולדת לו בן ראשון — ונתנו להגמוןלהגמון — למושל אחד שיגדלנו;
ילדה לו בן שני — ונתנו לאיפרכוסלאיפרכוס — למושל המחוז שיגדלנו;
ילדה לו בן שלישי — ונתנו לשלטון אחד שיגדלנו.
כיון שעמדה מלדת, התחילה מצטערת על בניה, ואומרת למלך: היכן הם בני?
מיד הקדוש ברוך הוא תוקע בשופר גדול ומעלן לירושלם,
שנאמר: כׇּל יֹושְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁוכְנֵי אָרֶץ כִּנְשֹׂוא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹועַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ(ישעיה יח, ג),
ואומר: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וגו׳(ישעיה כז, יג).
ואז ציון שמחה בבניה, ובניה באמם,
שנאמר: וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּיְיָ אֱלֹהֵיכֶם(יואל ב, כג).
בתחלה ״הללויה״, ובסוף ״הללויה״:
הללויה לשעבר, הללויה לעתיד;
הללויה בעולם הזה, הללויה בעולם הבא.
בראשית רבה, פרשה ס, טו · דרשת הפסוק · ״אחתנו את היי לאלפי רבבה״ · ברכה שבפה, עקרותה של רבקה, וברכת אובד שבאה עליה
״מפרנים״ — בכתב היד ״מפ..ים״: שתי האותיות שבאמצע אינן נקראות, והושלמו לפי תיאודור–אלבק (״ולא היו מפרינין אלא בפה״); במאגרים ״מברכים״, שמוחק את הפ״א הנראית. ״יצחק״, ״אומר״ (אלוף אומר) — הצד״י והאל״ף הושלמו במאגרים; ״בשם״ — בכתב היד ״ברם״; ״מעשו״ — ״מעשיו״. ״אומר״ (אחרי ״רבי לוי״) הושלם במאגרים.
״שלא יהוא״ — כך בכתב היד; בתיאודור–אלבק ״יהו״. ״רבי ברכיה רבי לוי״ — שם ״ור׳ לוי״. ״אחתי את היי״ — כך בכתב היד (במסורה: אחתנו; בתיאודור–אלבק ״אחתינו״). ״מישראל״ — שם ״מיעקב״.
מקבילה: שיר השירים רבה ב, יח (להלן, ה) — ״מפני מה נתעקרה רבקה? כדי שלא יהו אומות העולם אומרים: תפילתנו עשתה פירות״, בשם רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי שמעון בן לעזר.
וַיְשַׁלְּחוּ אֶת רִבְקָה אֲחֹותָם וגו׳(בראשית כד, נט);
וַיְבָרְכוּ אֶת רִבְקָה וגו׳(בראשית כד, ס) —
אמר רבי אייבו:
דווים ושפופיםדווים ושפופים — עצובים וכפופים היו, ולא היו מפרניםמפרנים — נותנים לה נדוניה (״פרנון״) אלא בפה.
אֲחֹתֵינוּ אַתְּ הֲיִי וגו׳ —
רבי ברכיה, רבי לוי בשם רבי חמא בירבי חנינה אמר:
מפני מה לא נפקדה רבקה עד שנתפלל עליה יצחק?
שלא יהואשלא יהוא — שלא יהיו אומות העולם אומרים: תפילתינו עשת פירותעשת פירות — עשתה פירות (הועילה);
אלא: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיְיָ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ(בראשית כה, כא).
רבי ברכיה בשם רבי לוי אומר:
בִּרְכַּת אֹובֵד עָלַי תָּבֹא(איוב כט, יג).
בִּרְכַּת אֹובֵד — זה לבן הארמי: אֹובֵד אָבִי(דברים כו, ה);
עָלַיי תָּבֹא — זו רבקה:
אחתי אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה —
ועמדו ממנה אלופים מעשו, ורבבה מיעקב.
אלופים מעשו — אַלּוּף תֵּימָן אַלּוּף אוֹמָר וגו׳(בראשית לו, טו);
רבבה מיעקב — רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה וגו׳(יחזקאל טז, ז).
ויש אומרים:
אף אילו ואילו עמדו מישראל: וּבְנֻוחֹה יֹאמַר(במדבר י, לו).
שיר השירים רבה, פרשה ב, יח · דרשת הפסוק · ״כי קולך ערב ומראך נאוה״ · עקרות רבקה והאמהות: חמשה טעמים, והקדוש ברוך הוא מתאוה לשיחתן
״שאמרו לנו״ — מסומן בכתב היד כצורה חריגה (בוילנא ״שאמרו לה״). ״בייאיין (בכתב היד: בניאיין)״ — תוקן במאגרים (בוילנא ״בנויין״). ״מתאכרת״ — מסומן בכתב היד כצורה חריגה (בוילנא ״מתכערת״); ״ומתעזבת״ — התי״ו האחרונה מסופקת (בוילנא ״ומתעובת״). ״יונתי (יונות..)״ — המשך שאינו קריא נמחק במאגרים. ״שיחתכם (בכתב היד: שיתחכם)״ — מסומן בכתב היד כצורה חריגה, ותוקן כבוילנא.
״רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי שמעון בן לעזר״ — בוילנא ״בן סימון… בן אלעזר״. ״רבי שילא דכפר תמרתא״ — שם ״מכפר תמרתא״.
מקבילות: בראשית רבה ס, טו (לעיל, ד) — ״מפני מה לא נפקדה רבקה עד שנתפלל עליה יצחק? שלא יהוא אומות העולם אומרים: תפילתינו עשת פירות״, בשם רבי ברכיה ורבי לוי בשם רבי חמא בירבי חנינה. בבלי יבמות פרק ו, סד ע״א, בשם רבי יצחק — ״מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים״ (כאן ״לשמע שיחתן״) — בפרשה יב (ויהי יצחק בן ארבעים שנה).
רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי שמעון בן לעזר:
מפני מה נתעקרה רבקה?
כדי שלא יהו אומות העולם אומרים: תפילתנו עשתה פירות,
שאמרו לנו: אֲחֹותֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה(בראשית כד, ס).
עד שנתפלל עליה יצחק ונפקדה.
הדא הוא דכתיב:
וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיְיָ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ(בראשית כה, כא).
רבי עזריה בשם רבי חננא בר פפא אמר:
מפני מה נתעקרו אמהות? כדי שלא יהו מתרפקות על בעליהן בייאייןבייאיין — ביופיין.
רבי חונא ורבי ירמיה בשם רבי חייא בר אבא אמר:
מפני מה נתעקרו אמהות? כדי שיצאו רוב שנים בלא שעבוד.
רבי חוניא בשם רבי מאיר אמר:
מפני מה נתעקרו אמהות? כדי שיהנו בעליהן בנואייןבנואיין — ביופיין מהן,
שבזמן שהאשה מקבלת עוברים — היא מתאכרתמתאכרת — מתכערת ומתעזבת.
תדע לך שהוא כן:
שכל שנים שהיתה שרה אמנו עקרה — היתה יושבת בתוך ביתה ככלה בתוך חופתה;
כיון שעיברה — נשתנה זיוה,
היך מה דאת אמרהיך מה דאת אמר — כמו שאתה אומר: בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים(בראשית ג, טז).
רבי לוי בשם רבי שילא דכפר תמרתא, ורבי חלבו בשם רבי יוחנן אמר:
מפני מה נתעקרו אמהות? בשביל שהיה הקדוש ברוך הוא מתאוה לשמע שיחתן.
אמר להן: יונתי, אומר לכן מפני מה העקרתי אתכם —
שהייתי תאוה לשמע שיחתכם.
הדא הוא דכתיב:
כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵךְ נָאוֶה(שיר השירים ב, יד).
חלק ב
מדרשים מאוחרים
בתי מדרשות ח״ב, מדרש חסרות ויתרות, לא · דרשה · ״כי עקרה הוא״ — ״הוא״ כתיב: מלמד ששניהם היו עקורים
״[שניהם]״ — בסוגריים בדפוס. מקבילה בעניין: בבלי יבמות פרק ו, סד ע״א — ״על אשתו לא נאמר, אלא לנכח — מלמד ששניהם עקורים היו״, מן ״לנכח״ — בפרשה יב (ויהי יצחק בן ארבעים שנה).
וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיְיָ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִיא(בראשית כה, כא) —
״הוא״ כתיב:
מלמד שהיו שניהם עקורין.
בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, שיר השירים רבה, אגדת בראשית, אוצר מדרשים, בתי מדרשות. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ג | יהושע מאפרים וגדעון ממנשה | — (הוספה) |
| ד | רנ | — (הוספה) |
| ד | צ | — (הוספה) |
| ד | בשם | ברם |
| ד | אומר | — (הוספה) |
| ד | מעשו | מעשיו |
| ד | א | — (הוספה) |
| ה | בייאיין | בניאיין |
| ה | שיחתכם | שיתחכם |
| ו | שניהם | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| פסיקתא דרב כהנא | כתב יד אוקספורד 151, עם השלמות מכתב יד פרמה 3122 |
| אגדת בראשית | כתב יד אוקספורד 2340 |
| אוצר מדרשים | מהדורת אייזנשטיין |
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) |
| שיר השירים רבה | כתב יד וטיקן 76 |
| בתי מדרשות | מהדורת ורטהיימר |
מדרש דרבי יצחק
פרשה טו
וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ(בראשית כה, כב)
צערה של רבקה ושני בניה במעיה — זה רץ להרוג את זה, עשו מפרכס לצאת לבתי עבודה זרה ויעקב לבתי כנסיות; הרשעים ניכרים מרחם; ייסוריו של יעקב מבטן אמו
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
ספרי דברים, בראשית רבה, תנחומא, מדרש תהלים, פרקי דרבי אליעזר, ילקוט שמעוני §§cover-end§§
חלק א
דברי התנאים
ספרי דברים, פסקא שיט · דרשת הפסוק · ״צור ילדך תשי״ · צער כפול ומכופל: זכר שמבקש לילד; שכחה בזכות אבות
״זכר״ — בגליון כתב היד.
מ״עד משבר״ ועד ״כי קול״ כתב היד פגום, ומאגרים השלימו חלק מן הכתוב מן הגליון ובסוגריים: ״כי באו בנים״ (מלכים ב יט, ג) אינו נקרא, והושלם מפינקלשטיין; ״אילו היתה״ ו״לא היתה מ״ — בגליון; ״שנאמר״ — שרידי אותיות, ו״כי קול״ כפול ונמחק.
״במיעיה״ — בשיטה ״במערה״, שנמחק, ובגליון ״במיעיה״. ״הביטו אל צור חוצבתם״ (ישעיה נא, א) — לפני ״צור״ כתוב ״אברהם״, שנמחק במאגרים (מן הפסוק הבא).
בפינקלשטיין רק ישעיה נא, א, ונמשך ״ואל מקבת בור נקרתם״; בכתב היד גם נא, ב.
צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי(דברים לב, יח) —
אמר להן הקדוש ברוך הוא: עשיתם אותי כילו שאני זכר מבקש לילד.
אילו היתה חיה יושבת על המשבר — לא היתה מצטערת,
כעינין שנאמר: כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר(מלכים ב יט, ג).
אילו היתה חולה ומבכירה — לא היתה מצטערת,
שנאמר: כִּי קוֹל כְּחוֹלָה שָׁמַעְתִּי צָרָה כְּמַבְכִּירָה(ירמיה ד, לא).
אילו היו שנים במיעיה — לא היתה מצטערת,
כעיניין שנאמר: וַיִּתְרֹוצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ(בראשית כה, כב).
אילו היה זכר, שאין דרכו לילד, ומבקש לילד — לא היה צער כפול ומכופל?
כעינין שנאמר: שַׁאֲלוּ נָא וּרְאוּ אִם יֹולֵד זָכָר(ירמיה ל, ו).
צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי — שכחתם אותי בזכות אבותיכם.
וכן הוא אומר: הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻוצַּבְתֶּם וגומר(ישעיה נא, א),
הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם(ישעיה נא, ב).
חלק ב
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סג, ו · דרשת הפסוק · ״ויתרוצצו הבנים בקרבה״ · זה רץ להרוג את זה, ועשו ויעקב מפרכסים לצאת כבר במעי אמם
״משיצא״, ״הדא היא דכתיב זרו רשעים מרחם״ ו״ועשו מפרכס לצאת… ויעקב״ — הושלמו במאגרים (דילוג מן הדומה אל הדומה), וכך בתיאודור–אלבק. ״לקובלה״ — בכתב היד ״לקובה״, ותוקן במאגרים.
״שלא תומר״ — כך בכתב היד (= שלא תאמר). ״רבי ברכיה בשם רבי לוי״ — בתיאודור–אלבק ״ר׳ ברכיה אמר מש׳ ר׳ לוי״. המדרש קורא ״בטרם אצרך בבטן״ (במסורה: אצורך).
מקבילה: מדרש תהלים נח, ב (להלן, ד) — ״מרחם ומבטן הרשעים ניכרין… עד דהוה במעויי דאימיה הוה מגיח עם יעקב אחוי״, מן ״זורו רשעים מרחם״.
וַיִּתְרֹוצְצוּ הַבָּנִים וגו׳(בראשית כה, כב).
רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש:
רבי יוחנן אמר:
זה רץ להרוג את זה, וזה רץ להרוג את זה.
רבי שמעון בן לקיש אמר: זה מתיר ציויוציויו — גזרותיו, מצוותיו שלזה, וזה מתיר ציוויו שלזה.
רבי ברכיה בשם רבי לוי:
שלא תומרשלא תומר — שלא תאמר: משיצא ממעי אמו נזדווג לונזדווג לו — התגרה בו, עמד כנגדו;
אלא עד שהוא במעי אמו — זרתיה מתיחהזרתיה מתיחה — זרתו (אצבעו) מתוחה (כנגדו) לקובלהלקובלה — כנגדו.
הדא היא דכתיב:
זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם(תהלים נח, ד).
וַיִּתְרֹוצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ —
עוברת על בתי עבודה זרה — ועשו מפרכסמפרכס — מפרפר, מתחבט לצאת,
הדא הוא דכתיב:
זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם;
עוברת על בתי כניסיות ובתי מדרשות — ויעקב מפרכס לצאת,
הדה היא דכתיב:
בְּטֶרֶם אֶצׇּרְךָ בַבֶּטֶן וגו׳(ירמיה א, ה).
תנחומא, מקץ י · פתיחתא · ״ואל שדי יתן לכם רחמים״ · הקדם תפלה לצרה; ״ואל שדי״ — ייסוריו של יעקב: במעי אמו עשו מריב עמו, לבן, עשו, דינה, רחל, יוסף, שמעון ובנימין — מי שאמר לעולם די יאמר ליסורי די
הֲיַעֲרֹךְ שׁוּעֲךָ לֹא בְצָר וְכֹל מַאֲמַצֵּי־כֹחַ(איוב לו, יט)
״ד׳א״, ״זש״ה״, ״אמ׳״, ״הקב״ה״, ״שנ׳״, ״והכתו׳״ — נפתחו. ״לגדל צמחים להחיות הבריות״ — בכתב היד ״לתחיית המתים״ מחוק, ו״להחיות הבריות״ תיקון. ״[ימים]״ — חסר בכתב היד, והושלם מן הפסוק (וכך בתנחומא בובר).
הפתיחתא, מ״ואל שדי — זה שאמר הכתוב״ עד החזרה ״לפיכך כתב ואל שדי״; אחריה בסימן דרשות על ״וישא עיניו וירא את בנימין אחיו״ והלאה (בראשית מג, כט – מד, טז), עניין אחר.
מקבילות: תנחומא בובר, מקץ יב (מהדורת בובר) — מ״מה ראה יעקב לברכן באל שדי״ בלבד, בלי הפתיחתא, ושם ״רחמו כתיב״ ו״צרת יצחק אביו״ (קריאותיו בגוף הדרשה). מדרש ילמדנו (ילקוט תלמוד תורה, בראשית מג, יד) — בקיצור: ״שהרבה ייסורין עברו עליו… צרת דינה, צרת עשו, צרת רחל… אמר: מי שאמר לשמים ולארץ די יאמר לצרותי די״, בלי ״על רדפו בחרב אחיו״, בלי רדיפת לבן ודורון עשו ובלי ״לא שלוותי״.
דבר אחר:
וְאֵל שַׁדַּי(בראשית מג, יד).
זה שאמר הכתוב:
הֲיַעֲרֹךְ שׁוּעֲךָ לֹא בְצָר וְכֹל מַאֲמַצֵּי כֹחַ(איוב לו, יט).
אמר רבי אלעזר:
לא תהא בוצר בשעת הרווחה שלא להתפלל.
אמר הקדוש ברוך הוא:
כשם שאני זקוק להוריד גשמים וטללים לגדל צמחים, להחיות הבריות —
כך תהא זקוק להתפלל ולברך אותי מעין מעשי.
ולא תאמר: אני ברווחה, מה אני מתפלל? וכשתגיע לך צרה — תבוא ותתפלל;
אלא עד שלא תבוא לך צרה — הוי מקדים ומתפלל.
אמר רבי אלעזר:
אוקיר לאסיא עד שלא תצטרך ליהאוקיר לאסיא עד שלא תצטרך ליה — כבד את הרופא עד שלא תצטרך לו.
מהו וְכֹל מַאֲמַצֵּי כֹחַ?
אמר רבי יוחנן:
שכך היו הצדיקים עושין מאמצי כח הגבורה.
תדע, שהרי אבינו יעקב — עדיין בנימן אצלו, והקדים והתפלל עליו:
וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים וגו׳.
וְאֵל שַׁדַּי וגו׳ —
מה ראה יעקב לברכם באל שדי?
ללמדך שהרבה יסורין עברו על יעקב (תנחומא בובר: יסורין באו עליו).
עד שהוא במעי אמו — עשו מריב עמו,
שנאמר: וַיִּתְרֹוצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וגו׳(בראשית כה, כב);
וכן הוא אומר: עַל רׇדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו וְשִׁחֵת רַחֲמָיו וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח(עמוס א, יא). (תנחומא בובר: ״רחמו״ כתיב)
ברח מפני עשו ללבן — ראה כמה צרות:
הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹורֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וגו׳(בראשית לא, מ).
היאך? שיצא לבן ורדף אחריו להרגו,
שנאמר: וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ בְּהַר הַגִּלְעָד(בראשית לא, כג).
נמלט ממנו — בא עשו, בקש עוד להרגו;
הפסיד עליו כל אותו דורוןדורון — מתנה, מנחה: עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים וגו׳(בראשית לב, טו), גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וגו׳(בראשית לב, טז).
יצא מעשו — באת צרת דינה, צרת רחל.
אחר כל הצרות ביקש לנוח קימעא — הרי צרת יוסף, (תנחומא בובר: ואחר כך צרת יצחק אביו, שמת עשר שנים אחר מכירתו של יוסף,)
והכתוב צווח: לֹא שָׁלַוְותִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹוגֶז(איוב ג, כו).
אחר כך באת צרת שמעון;
אחר כך צרת בנימין.
לפיכך היה מתפלל באל שדי, ואומר:
מי שאמר לשמים וארץ די — יאמר ליסורי די (מדרש ילמדנו: יאמר לצרותי די).
לפי שכשברא הקדוש ברוך הוא שמים וארץ — היו נמתחים והולכים, עד שאמר להם הקדוש ברוך הוא: דייכם.
לפיכך כתב: וְאֵל שַׁדַּי.
מדרש תהלים, מזמור נח, ב · דרשת הפסוקים · ״אף בלב עולות תפעלון… זורו רשעים מרחם״ · הלב לדבר אמת והידים לצדקה; הצדיקים נקראו קדושים מבטן, והרשעים ניכרים מרחם — עשו מגיח עם יעקב במעי אמו
״א׳ להם״, ״לומ׳״, ״שנ׳״, ״או׳״, ״א׳ דוד״ וקיצורי הפסוקים (״רשע׳ מר׳״, ״יד׳ ובט׳ תצ׳ מר׳״, ״הבני׳״) — נפתחו. ״אצרך״ — האל״ף מסופקת. ״אתם״ (אף אתם מרחם זריתם) — תיקון בכתב היד על ״אתה״.
״מבטן קראתיך יי ממעי אמי אתה גוזי הזכיר שמי ואמר לי עבדי אתה״ — כך בכתב היד: ישעיה מט, א ומט, ג, ובתוכם ״ממעי אמי אתה גוזי״ (תהלים עא, ו); בדפוס בובר ״מבטן קראני ממעי אמו הזכיר שמי, ויאמר לי עבדי אתה״. המדרש קורא ״ודובר אמת בלבבו״ ו״לא נחתי ויבא רוגז״ במלא.
אחרי הקטע: ״דוברי כזב — כדוגמת נחש הקדמוני שאמר דילטור על בוראו״, והמלשינים (תהלים נח, ה–ט) — עניין אחר. מקבילה: בראשית רבה סג, ו (לעיל, ב) — ״עד שהוא במעי אמו זרתיה מתיחה לקובלה… זרו רשעים מרחם״.
אַף בְּלֵב עוֹלֹות תִּפְעָלוּן(תהלים נח, ג), זֹורוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם תָּעוּ מִבֶּטֶן(תהלים נח, ד) —
הצדיקים אמרו להם (בובר: אמר להם):
הלב של אדם לא נברא אלא לומר אמת,
שנאמר: וְדֹובֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ(תהלים טו, ב);
ואתם לא כך הייתם, אלא אַף בְּלֵב עוֹלֹות תִּפְעָלוּן.
חֲמַס יְדֵיכֶם תְּפַלֵּסוּן —
הידים נבראו לעשות טובה וצדקה, ואתם עושים חמס ושוד.
זֹורוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם תָּעוּ מִבֶּטֶן —
הצדיקים מרחם ומבטן (בובר: מבטן ומרחם) נקראו קדושים,
שנאמר: בְּטֶרֶם אֶצׇּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ(ירמיה א, ה);
וכן ישעיה אומר: מִבֶּטֶן קראתיך יי מִמְּעֵי אִמִּי אתה גוזי הִזְכִּיר שְׁמִי(ישעיה מט, א), וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה(ישעיה מט, ג).
אבל הרשעים נעשים זרים ותועים (בובר: נעשו זרים ורשעים) מרחם אמם,
שנאמר: זֹורוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם תָּעוּ מִבֶּטֶן דֹּבְרֵי כָזָב.
מרחם ומבטן הרשעים ניכרין.
וכן את מוצא בעשו הרשע:
עד דהוה במעויי דאימיהעד דהוה במעויי דאימיה — עוד כשהיה במעי אמו — הוה מגיח עם יעקב אחויהוה מגיח עם יעקב אחוי — היה נלחם עם יעקב אחיו,
שנאמר: וַיִּתְרֹוצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ(בראשית כה, כב) —
שהיה מרצץ עם אחיו במעי אמו.
אמר דוד: אף אתם מרחם זריתם ומבטן תעיתם,
שנאמר: זֹורוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם.
חלק ג
מדרשים מאוחרים
פרקי דרבי אליעזר, פרק לב · מעשה · רבקה עקרה, יצחק מתפלל בהר המוריה; הבנים מתגברים במעיה והגיעה נפשה למות; ויעקב אוחז בעקב עשו
״לאמר״ — כך מביא המדרש אחרי ״ויתרוצצו הבנים בקרבה״ (במסורה: ותאמר). ״במיעיה״ — כך בכתב היד. ״במקום שהרת״ — בדפוס ״במקום טהור״, בהיגר ״במקום שהלכה היא ויצחק״.
״ולאחר עשרים שנה לקח את רבקה והלך לו להר המוריה״ — כך בשתי המהדורות בעיקרו. ״הללו למה לי חיים״ — בכתב היד לבדו. ״רבון כל העולמים״ — ״רב׳ כל העולמ׳״ בכתב היד.
״ויקצץ רגלם שלבני עשו מהר שעיר״ — כך בהיגר; בדפוס ״רגליו של עשו״. דניאל ב, לד מובא כאן במלואו; בהיגר ״כל קביל די חזית״, בדפוס ״חזה הוית עד די התגזרת אבן״.
רבי יהודה אומר:
עשרים שנה היתה רבקה עקרה.
ולאחר עשרים שנה לקח את רבקה, והלך לו להר המוריה שנעקד, והתפלל עליה,
ונעתר לו,
שנאמר: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיְיָ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ(בראשית כה, כא).
והיו הבנים מתגברים במיעיה כגבורי כח בקרבה,
שנאמר: וַיִּתְרֹוצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ(בראשית כה, כב) לאמר וגו׳.
והגיעה נפשה למות, והלכה לה להתפלל במקום שהרת,
שנאמר: וַתֵּלֶךְ לִדְרֹושׁ אֶת יְיָ וגו׳.
אמרה לפניו:
רבון כל העולמים, הרי הגיעה נפשי למות — הללו למה לי חיים?
מה עשה יעקב?
אחז בעקב רגלו שלעשו להפילו,
שנאמר: וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו(בראשית כה, כו).
מכאן אתה למד שאין בני עשו נופלים,
אלא עד שיבוא שריד מיעקב ויקצץ רגלם שלבני עשו מהר שעיר,
שנאמר: חָזֵה הֲוַיְתָ עַד דִּי הִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן דִּי לָא בִידַיִן וּמְחָת לְצַלְמָא עַל רַגְלוֹהִי דִּי פַרְזְלָא וְחַסְפָּא וְהַדֵּקֶת הִמּוֹן(דניאל ב, לד);שנאמר: חזה הוית… — שנאמר: רואה הייתי, עד שנגזרה אבן שלא בידיים, והכתה את הצלם על רגליו של ברזל וחרס, ושברה אותם.
שנאמר: רואה הייתי, עד שנגזרה אבן שלא בידיים, והכתה את הצלם על רגליו של ברזל וחרס, ושברה אותם.
ונאמר: לִי נָקָם וְשִׁלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם(דברים לב, לה).
ילקוט שמעוני, בראשית, רמז קי · דרשה · מאוחר — מקורו לא נמצא · ״ויתרוצצו״ — חולקין על העולם הזה והעולם הבא; סמאל רצה להרוג את יעקב במעי אמו ומיכאל עמד כנגדו, עד שהושיב הקדוש ברוך הוא בתי דינין ביניהם
״העוה״ז והעוה״ב״, ״הקב״ה״ — נפתחו. אחריו בילקוט: ״ויאמר יי לה — על ידי שם בן נח״, הפניה לרמז ״ותכחש שרה״.
וַיִּתְרֹוצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ(בראשית כה, כב) —
שהיו חולקין בשביל העולם הזה והעולם הבא.
באותה שעה רצה סמאל להרוג יעקב במעי אמו, אלא שעמד מיכאל כנגדו;
באותה שעה עמד מיכאל ורצה לשרוף לסמאל,
עד שהושיב הקדוש ברוך הוא בתי דינים ביניהן.
ספרי דברים, בראשית רבה, תנחומא, מדרש תהלים, פרקי דרבי אליעזר, ילקוט שמעוני. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | כי | — (הוספה) |
| א | באו | — (הוספה) |
| א | בנים | — (הוספה) |
| ב | משיצא | — (הוספה) |
| ב | לקובלה | לקובה |
| ב | הדא היא דכתיב: | — (הוספה) |
| ב | זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם(תהלים נח, ד) | — (הוספה) |
| ב | ועשו מפרכס לצאת, | — (הוספה) |
| ב | הדא הוא דכתיב: | — (הוספה) |
| ב | זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם; | — (הוספה) |
| ב | עוברת על בתי כניסיות ובתי מדרשות — ויעקב | — (הוספה) |
| ב | דכתיב | — (הוספה) |
| ג | ימים | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| ספרי דברים | כתב יד לונדון 341 |
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) |
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
| מדרש תהלים | כתב יד קמברידג׳ Or. 786 |
| פרקי דרבי אליעזר | כתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866 |
| ילקוט שמעוני | נוסח פרויקט השו״ת |
מדרש דרבי יצחק
פרשה טז
וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת יְיָ(בראשית כה, כב)
צערה של רבקה ושנים עשר השבטים שהיתה ראויה להעמיד — ״זה״ בגימטריא שנים עשר; ״ותלך לדרוש את יי״ — לבית מדרשו של עבר ושל שם: המקביל פני זקן כמקביל פני שכינה
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, אוצר מדרשים §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סג, ז · דרשת הפסוק · ״ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרוש את יי״ · צערה של רבקה, שנים עשר השבטים שהיתה ראויה להעמיד, ופני הזקן כפני השכינה
״ויאמר יי לה שני וגו׳״ — הסופר קיצר; ״וגו׳״ שלו נשאר במקומו, וחשבון הפסוקים (״גוים הא תרין… ואית דאתיין לה מן הדין קרייא״) הושלם אחריו כהשלמת מאגרים, שמחקו את ״וגו׳״. בתיאודור–אלבק בקירוב: ״וימלאו ימיה ללדת והנה תומים בבטנה הא עשרה, ויצא הראשון אדמוני הא חד עשר, ואחרי כן יצא אחיו הא תרי עשר״. ״עשרה״ — בהשלמה ״אשרה״ (מסומן ״כך״).
״זיי שובעה, הא חמשה״ — האותיות ז׳ (שבע) וה׳ (חמש) של ״זה״ עולות שתים עשרה; בתיאודור–אלבק ״ז׳ שבעה ה׳ חמשה הא תריסר״. ״צערן שלנשים״ — שם ״צער הבנים״; ״באותה הימים״ — כך בכתב היד (מסומן ״כך״); ״לבית מדרשו שלעבר״ — לפניו אות מחוקה בכתב היד (״ל..״), ונמחקה במאגרים; בתיאודור–אלבק ״למדרשו שלעבר״. ״למה לי אנכי״ — כך בכתב היד (מסומן ״כך״), ואינו כאן בפסוק.
נוסחים אחרים של ״רבקה ראתה שנים עשר שבטים״: בראשית רבה צז (נוסח חדש), כח; תנחומא, ויחי טו; תנחומא בובר, ויחי טז — בפרשה יט (כל אלה שבטי ישראל שנים עשר). אגדת בראשית עג, א — ״אם כך אני מצטערת בכרס אחת, היאך אני יכולה להעמיד שנים עשר שבטים… זה בגימטריא שנים עשר. ותלך לדרוש את יי — לבית מדרשו של שם״ — בפרשה קכה (ואל שדי יברך אתך). מדרש תהלים ט, ז — ״אף היא על ידי שם בן נח, שנאמר ותלך לדרש את יי״ — בפרשה יח (שני גוים בבטנך).
״תני בשם רבי נחמיה: רבקה היתה ראויה להעמיד שנים עשר שבטים״ — גם בפרשה יט (כל אלה שבטי ישראל שנים עשר), ושם נוסחיו האחרים.
וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה וגו׳(בראשית כה, כב).
רבי חגיי בשם רבי יצחק:
מלמד שהיתה רבקה אמינו מחזרת על פתחיהן שלנשים, ואומרת להן:
הגיע לכם הצער הזה מימיכם?
אם כן הוא צערן שלנשים — הלוויהלווי — הלוואי לא עיברתי!
אמר רבי חונה:
אם כך אני עתידה להעמיד שנים עשר שבטים — הלווי לא עיברתי!
תני בשם רבי נחמיה:
רבקה היתה ראויה להעמיד שנים עשר שבטים:
וַיֹּאמֶר יְיָ לָהּ שְׁנֵי וגו׳(בראשית כה, כג) —
גוֹיִם — הא תריןהא תרין — הרי שניים;
וּשְׁנֵי לְאֻמִּים — הא ארבעההא ארבעה — הרי ארבעה;
וּלְאֹום מִלְאֹום — הא שיתההא שיתה — הרי שישה;
וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר — הא תמניאהא תמניא — הרי שמונה;
וְהִנֵּה תוֹמִים(בראשית כה, כד) — הא עשרההא עשרה — הרי עשרה;
וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן(בראשית כה, כה), וְאַחֲרֵי כֵן(בראשית כה, כו) — הא תרי עשרהא תרי עשר — הרי שנים עשר.
ואית דאתיין לה מן הדין קרייאואית דאתיין לה מן הדין קרייא — ויש שמביאים אותה (את הדרשה) מן המקרא הזה:
וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה —
הדןהדן — הזה זֶּה: זיי — שובעהזיי — שובעה — ז׳ — שבעה, הא — חמשה;
הא תרי עשר — מנין זֶּה.
לָמָּה לי אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹושׁ אֶת יְיָ —
וכי בתי כנסיות ובתי מדרשות היו באותה הימים?
והלא לא הלכה אלא לבית מדרשו שלעבר!
אלא ללמד, שכל מי שהוא מקביל פני זקן — כאילו מקביל פני השכינה.
חלק ב
מדרשים מאוחרים
אוצר מדרשים, קונטרס אחרון ממדרש ילמדנו, טז · דרשה · ״ותלך לדרוש את יי״ — למדרשו של שם: ״אש וקש אכלנו״; ״שני גוים״ — עשו מעמיד גוי ויעקב מעמיד גוי; יעקב שנאוי למטה ועשו שנאוי למעלה
״א״ל״ (פעמיים) — נפתח: ״אמרה לו״, ״אמר לה״. ״ד״א״ — נפתח. המדרש קורא ״ריבה ריבי״ (במסורה: וריבה ריבי), ומביא מעובדיה א, יח ״והיה בית יעקב אש ובית עשו לקש״ בדילוג ״ובית יוסף להבה״.
לפניו בקונטרס: ״העשירי יהיה קדש״ (ויקרא כז, לב); אחריו: ״ויאמר יעקב לבניו למה תתראו״ (בראשית מב, א) — עניינים אחרים. מקבילה לסוף הדבר: בראשית רבה סג, ט — ״כל האומות שונאים את עשו, כל האומות סונאים ישראל… את עשו שנאתי״ — בפרשה יח (שני גוים בבטנך).
וַתֵּלֶךְ לִדְרֹושׁ אֶת יְיָ(בראשית כה, כב) —
הלכה למדרשו של שם.
אמרה לו: מרימרי — אדוני, אש וקש אכלנו!
אמר לה שם: וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ(עובדיה א, יח).
שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ(בראשית כה, כג) —
עשו מעמיד גוי: רִיבָה רִיבִי מִגּוֹי לֹא חָסִיד(תהלים מג, א);
ויעקב מעמיד גוי: מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד(דברי הימים א יז, כא).
דבר אחר:
שְׁנֵי גוֹיִם —
יעקב שנאוי למטה, בין האומות;
ועשו שנאוי למעלה,
שנאמר: וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי(מלאכי א, ג).
בראשית רבה, אוצר מדרשים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | גוֹיִם — הא תרין; | — (הוספה) |
| א | וּשְׁנֵי לְאֻמִּים — הא ארבעה; | — (הוספה) |
| א | וּלְאֹום מִלְאֹום — הא שיתה; | — (הוספה) |
| א | וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר — הא תמניא; | — (הוספה) |
| א | וְהִנֵּה תוֹמִים(בראשית כה, כד) — הא עשרה; | — (הוספה) |
| א | וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן(בראשית כה, כה), וְאַחֲרֵי כֵן(בראשית כה, כו) — הא תרי עשר. | — (הוספה) |
| א | ואית דאתיין לה מן הדין קרייא: | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) |
| אוצר מדרשים | מהדורת אייזנשטיין |
מדרש דרבי יצחק
פרשה יז
וַיֹּאמֶר יְיָ לָהּ(בראשית כה, כג)
לא דיבר המקום עם אשה אלא עם שרה — ו״ויאמר יי לה״ ברבקה: הדיבור נפל לה, על ידי מלאך או על ידי שם; הקדוש ברוך הוא מתאוה לשיחתן של צדקניות
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
ירושלמי, בראשית רבה §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
ירושלמי סוטה ז, א · סוגיא · פרשת סוטה בכל לשון שהיא שומעת — שלא יאמר לה על ידי תורגמן; לא מצינו שדיבר המקום עם אשה אלא עם שרה — לחוה על ידי התורגמן, לרבקה הדיבור נפל לה; הקדוש ברוך הוא מתאוה לשמוע שיחתן של צדקניות
על המשנה ״אילו נאמרין בלשונם: פרשת סוטה…״ (משנה סוטה ז, א). הסוגיא על ״פרשת סוטה״ — ״שלא יאמר לה על ידי תורגמן״ ועמה דברי רבי יוחנן ״על ידי התורגמן״; אחריה ״וידוי מעשר״ — עניין אחר.
אילו נאמרין כול׳.(משנה סוטה ז, א)
כתיב: וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה(במדבר ה, כא) — בכל לשון שהיא שומעת, דברי רבי יאשיה.
אמר ליה רבי יונתן:
ואם אינה שומעת, ולמה היא עונה אחריו אמן?
אלא שלא יאמר לה על ידי תורגמן.
רבי יוחנן בשם רבי לעזר בירבי שמעון:
לא מצינו שדיבר המקום עם אשה אלא עם שרה בלבד.
והא כתיבוהא כתיב — והרי כתוב: אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה וגו׳(בראשית ג, טז)!
אמר רבי יעקב דכפר חניןדכפר חנין — מכפר חנין (שם מקום בגליל):
על ידי התורגמןהתורגמן — המתורגמן — מתווך המעביר את הדברים.
והא כתיב: וַיֹּאמֶר יְיָ לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ(בראשית כה, כג)!
אמר רבי בא בר כהנא:
הדיבור נפלה לה.
אמר רבי בירי:
כמה כירכורי כירכוריםכירכורים — סיבובים, עקיפות!
הקדוש ברוך הוא מתאוה לשמוע שיחתן שלצדקניות:
וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ(בראשית יח, טו).
בראשית רבה, פרשה סג, ח · דרשת הפסוק · ״ויאמר יי לה״ · נוסח אחר · לא נזקק הקדוש ברוך הוא להשיח עם אשה אלא עם אותה צדקת, ועל ידי מי נאמר לרבקה — על ידי מלאך או על ידי שם
״עילא״ — בכתב היד ״עולא״ שנמחק בידי הסופר, ו״עילא״ בגליון.
״רבי ביריי״ — בכתב היד ״רבי כיריי״, שם שאינו ידוע; תוקן כמו באותו מאמר בפרשה מה, יא ובפרשה מח, כב: כתב היד עצמו קורא באותה שלשלת ״רבי אבא בר כהנא בשם רבי ביריי״ (פרשה כ, ז; פרשה מז, ו), ובתיאודור–אלבק ״ר׳ בירי״. ״רבי יודה בירבי סימון רבי יוחנן״ — בתיאודור–אלבק ״ר׳ יהודה בר׳ סימון ור׳ יוחנן״; ״להשיח עימה״ — שם ״עם שרה״, וכן מוכח מן הפסוק. בתיאודור–אלבק דברי רבי לוי בשם רבי חמא ברבי חנינא בסוגריים. המדרש קורא ״הדובר״ (במסורה: הדבר).
אותו מאמר בבראשית רבה עוד שלש פעמים, וכאן נדפס פעם אחת: כ, ז (על ״ואל האשה אמר הרבה ארבה״), מה, יא (על ״ותקרא שם יי הדובר אליה״) ומח, כב (על ״ותכחש שרה״). שם: ״רבי יודן (מה, יא: יהודה) ברבי סימון, רבי יוחנן בשם רבי אלעזר ברבי שמעון״ (כ, ז: ״ברבי סימון״); ״עילה״ (כ, ז); ״כמה כירכורין כירכר בשביל להשיח עמה״ (מח, כב: ״כירכר הקדוש ברוך הוא בשביל להשיח עימה״; מה, יא: ״לשוח עמה״); ״רבי אחי״ (מה, יא; מח, כב) תחת ״רבי אידי״; ״רבי לוי בשם רבי חנינה ברבי חמא״ (מה, יא); ובמח, כב הפסוק השני ״והכתיב: ויאמר לה הנך הרה״ (בראשית טז, יא) תחת ״ויאמר יי לה״. במה, יא נמשך: ״אתה אל ראי… משל המטרונה שעברה לפני המלך״, על הגר.
מקבילות: ירושלמי סוטה ז, א (לעיל, א) — אותו מאמר בנוסח אחר, ובשמות אחרים: ״רבי יוחנן בשם רבי לעזר בירבי שמעון: לא מצינו שדיבר המקום עם אשה אלא עם שרה בלבד״; לחוה ״על ידי התורגמן״ (רבי יעקב דכפר חנין) תחת ״על ידי עילא״; לרבקה ״הדיבור נפלה לה״ (רבי בא בר כהנא) תחת ״על ידי מלאך… על ידי שם״; ״כמה כירכורי כירכורים״ בשם רבי בירי לבדו, ובלא ״ותקרא שם יי הדובר אליה״. מדרש תהלים ט, ז — ״רבי יהושע בשם רבי אלעזר אמר: מעולם לא נזקק הקדוש ברוך הוא לשיח עם אשה אלא עם אותה הצדקת, אף היא על ידי עילא. אמר רבי אלעזר בשם רבי יוסי: אף היא על ידי שם בן נח, שנאמר ותלך לדרש את יי״ — בפרשה יח (שני גוים בבטנך).
וַיֹּאמֶר יְיָ לָהּ(בראשית כה, כג) —
רבי יודה בירבי סימון רבי יוחנן בשם רבי לעזר בירבי שמעון:
מעולם לא נזקק הקדוש ברוך הוא להשיחלהשיח — לשוחח, לדבר עם אשה אלא עם אותה צדקת;
אף היא (בראשית רבה מה, יא; מח, כב: הוא) — על ידי עילאעילא — עילה, אמתלה (דרך עקיפה).
רבי אבא בר כהנא בשם רבי ביריי:
כמה כירכורים כירכרכירכורים כירכר — סיבובים סבב (התחבולות שעשה) להשיח עימה:
וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ(בראשית יח, טו).
והכתיב: וַתִּקְרָא שֵׁם יְיָ הַדֹּובֵר אֵלֶיהָ(בראשית טז, יג)?
רבי יהושע בירבי נחמיה בשם רבי אידי: על ידי מלאך.
והכתיב: וַיֹּאמֶר יְיָ לָהּ?
רבי לוי בשם רבי חמא בירבי חנינה אמר: על ידי מלאך.
רבי לעזר בשם רבי יוסי בן זימרה אמר: על ידי שם.
ירושלמי, בראשית רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ב | ביריי | כיריי |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד ירושלמי | כ״י ליידן (מהדורת על־התורה) |
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) |
מדרש דרבי יצחק
פרשה יח
שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ(בראשית כה, כג)
״שני גוים״ — שני גאי גוים ושני שנאי גוים: אדרינוס ושלמה, אנטונינוס ורבי; מסטורין לרבקה — עמלק עתיד לצאת ממנה; ושני הגוים משלימים שלשים משפחות שהעמיד אברהם
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, בבלי, תנחומא בובר, תנחומא (ורשא), מדרש תהלים, בתי מדרשות §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סג, ט · דרשת הפסוק · ״שני גוים בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו ולאם מלאם יאמץ ורב יעבד צעיר״ · שני גאי גוים, שני שנאי גוים, עשו שנולד מהול, ויעקב שישתעבד לו עשו
״מנך״ — בכתב היד ״מנון״, ותוקן במאגרים. ״אמר רבי הונא״ — הושלם במאגרים, וכך בתיאודור–אלבק.
״אדרינוס״ — בתיאודור–אלבק ״אדריינוס״. ״עד כאן קריאין סבתכא רעמא״ — שם ״עד כן קראין סבתכא ורעמא״; ״ואדמאי״ — מסומן במאגרים ״כך״, ובתיאודור–אלבק ״וארמאי״.
״ואם לאו — לא יעבוד״ — כך בכתב היד; במאגרים נמחק ״לא״ ותוקן ״יעביד״, כקריאה הכפולה שבתיאודור–אלבק: ״אם זכה יעבד ואם לאו יעבד״ (יַעֲבֹד / יַעֲבִיד). המדרש קורא ״את עשו שנאתי״ (במסורה: ואת עשו).
מקבילות: בבלי ברכות פרק ט, נז ע״ב ועבודה זרה יא ע״א (להלן, ג–ד) — ״אל תקרי גוים אלא גיים — אלו אנטונינוס ורבי״; מדרש תהלים ט, ז (להלן, ב, נוסח אחר) — ״שני גיים כתיב — זה מתגאה בעולמו… אדריינוס באומות העולם ושלמה בישראל… סנאיהון דאומיא במעייכי… חד גזור וחד לא גזור… אם זכה יעבד ואם לאו יעבד״.
״ורב יעבד צעיר — אם זכה יעבוד ואם לאו לא יעבוד״ — גם בפרשה כא (ורב יעבד צעיר), ושם מקבילותיו.
״יעקב אבינו נתברך בעשר ברכות בשבעה מקומות… ויאמר יי לה שני גוים בבטנך״ — מדרש תדשא, בפרשה צו (ויתן לך האלהים).
שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ(בראשית כה, כג) —
שני גיאיגיאי — גאים (גאי) גוים בבטנך:
זה מתגאה בעולמו, וזה מתגאה בעולמו;
זה מתגאה במלכותו, וזה מתגאה במלכותו.
שני גיאי גוים בבטנך — אדרינוסאדרינוס — אדריאנוס קיסר באומות, ושלמה בישראל.
שְׁנֵי — סניסני — שונאי גוים:
כל האומות שונאים את עשו, כל האומות סונאיםסונאים — שונאים ישראל.
סניהון דבניה במעיךסניהון דבניה במעיך — שונאיהם של בניה במעייך —
אֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי(מלאכי א, ג).
וּשְׁנֵי לְאֻומִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ —
אמר רבי ברכיה: מיכן שנולד מהול.
וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ —
רבי חלבו בשם דבית רבי שילה:
עד כאן קריאין סבתכא רעמאעד כאן קריאין סבתכא רעמא — עד עכשיו קוראים לנו ׳סבתכא׳ ו׳רעמא׳ (כינויי גנאי);
מנך יקומון יהודאי ואדמאייקומון יהודאי ואדמאי — יקומו יהודים ואדומים.
וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר —
אמר רבי הונא:
אם זכה — יַעֲבֹוד;
ואם לאו — לא יעבוד.
מדרש תהלים, מזמור ט, ז · דרשת הפסוקים · ״כי עשית משפטי ודיני״, ״גערת גוים אבדת רשע״ · נוסח אחר · חמשה דברים הכפולים, עמלק ועשו, רבקה ושם בן נח; מנח ובניו שבעים אומות — מיפת י״ד, מחם ל׳, משם כ״ו; שני גאים ושני שנאים
״ריבונו של עולם״ — בכתב היד ״ריב׳ של עו׳״. ״עם אשה… עם אותה הצדקת… על ידי״ — כך תיקנו במאגרים (בכתב היד ״אם״, ״יד(ו)״). ״ובכוכבי השמים״ — כך בכתב היד, ומסומן ״כך״ במאגרים. ״שני גיים״ — כך במאגרים (בכתב היד ״גוים״), כקרי וכתיב; ״לא צנון״ — במאגרים סימן לחסר.
״מיסטורין״ — ט מסופקת. ״כמטיל״, ״זקינה״, ״או מוסרות״ — מסומנים במאגרים ״כך״. פסוק איוב מ, יח — ״עצמיו אפיקי נחושה גרמיו כמטיל ברזל״; בכתב היד ״עצמיו כמטיל גרמיו״.
בדפוס בובר (ט, ז) בסוגריים, ואינם בכתב היד: אחרי ״וקראו להם גבול רשעה״ — ״שעבר על חמשה עבירות ביום אחד, בא על נערה מאורסה, והרג את הנפש, וכפר בתחיית המתים, וכפר בעיקר, ושט את הבכורה״; ואחרי ״מיכן את למד שיעקב נולד מהול״ — רשימת שלשה עשר שנולדו מהולים. שאר הדפוס כמעט כלשון כתב היד.
מקבילות: בראשית רבה סג, ט (לעיל, א) — ״שני גיאי גוים… אדרינוס באומות ושלמה בישראל״, ״סני גוים״, ״מיכן שנולד מהול״, ״אם זכה יעבוד״; בבלי ברכות פרק ט, נז ע״ב ועבודה זרה יא ע״א (להלן, ג–ד) — אנטונינוס ורבי. דברי רבי יהושע בשם רבי אלעזר ״מעולם לא נזקק… אף היא על ידי עילא״ — גם בבראשית רבה סג, ח, בפרשה יז (ויאמר יי לה).
כִּי עָשִׂיתָ מִשְׁפָּטִי וְדִינִי(תהלים ט, ה) —
זה אחד מחמשה דברים הכפולים במקרא:
מִשְׁפָּטִי וְדִינִי;
עֵדִי וסהדיוסהדי — ועדי(איוב טז, יט);
מִי שִׁלַּח פֶּרֶא חׇפְשִׁי או מוסרות עָרוֹד(איוב לט, ה);
עֲצָמָיו כמטיל גְּרָמָיוגרמיו — עצמותיו(איוב מ, יח);
זקינה וְשֵׂיבָה(תהלים עא, יח).
רבי יהושע אמר בשם רב אידי:
אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא:
ריבונו של עולם, אני חייבת — שטינפתי בליכלוך מעשים רעים שעשיתי;
ואומות העולם — במה שמפריכיןשמפריכין — שמענים (אותי) בעבודת פרך ומשעבדין אותי?
ודכוותיהודכוותיה — וכיוצא בו: זַעַף יְיָ אֶשָּׂא(מיכה ז, ט) — על מה? כִּי חָטָאתִי לוֹ;
עַד אֲשֶׁר יָרִיב רִיבִי — מאומות העולם.
גָּעַרְתָּ גוֹיִם אִבַּדְתָּ רָשָׁע(תהלים ט, ו):
גָּעַרְתָּ גוֹיִם — זה עמלק, שנאמר: רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק(במדבר כד, כ);
אִבַּדְתָּ רָשָׁע — זה עשו, שנאמר: וְקָרְאוּ לָהֶם גמול רִשְׁעָה(מלאכי א, ד);
שְׁמָם מָחִיתָ — כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק(שמות יז, יד).
אמר רבי לוי:
כתיב: וַיֹּאמֶר יְיָ לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ(בראשית כה, כג) —
מיסטוריןמיסטורין — סוד אני מגלה לך: רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק עתיד לצאת ממך.
לכך נאמר: וַיֶּאֱהַב יִצְחָק — וְרִבְקָה אֹהֶבֶת(בראשית כה, כח),
שהיתה יודעת במה שגילה הקדוש ברוך הוא.
רבי יהושע בשם רבי אלעזר אמר:
מעולם לא נזקק הקדוש ברוך הוא לשיח עם אשה אלא עם אותה הצדקת;
אף היא על ידי עילאעילא — עילה, סיבה (בעקיפין).
אמר רבי אלעזר בשם רבי יוסי:
אף היא על ידי שם בן נח,
שנאמר: וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת יְיָ(בראשית כה, כב).
שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ —
אמר לה: מן נח ומבניו העמדתי שבעים אומות —
שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי נֹחַ(בראשית ט, יט).
כיצד?
מן יפת — י״ד, שנאמר: בְּנֵי יֶפֶת גֹּומֶר וּמָגוֹג וגו׳(בראשית י, ב);
מן חם — ל׳, שנאמר: בְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם(בראשית י, ו);
ומן שם — כ״ו, שנאמר: בְּנֵי שֵׁם עֵילָם וְאַשּׁוּר(בראשית י, כב).
הרי ע׳.
וכתיב: מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם(בראשית י, ה).
ואת — שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ, ומאחד מהן אני מעמיד ע׳ נפש,
שנאמר: בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ(דברים י, כב);
והן רבין ופרין כחול הים, וכעפר הארץ, ובכוכבי השמים.
דבר אחר:
שני גיים כתיב —
זה מתגאה בעולמו, וזה מתגאה בעולמו;
זה מתגאה במלכותו, וזה מתגאה במלכותו:
אדריינוסאדריינוס — הקיסר אדריאנוס (הדריאנוס) באומות העולם, ושלמה בישראל.
דבר אחר:
שני גאים — זה רבי ואנטונינוסואנטונינוס — הקיסר אנטונינוס, ידידו של רבי, שלא פסק משולחנם לא צנון בימות החמה, ולא קישות בימות הגשמים.
דבר אחר:
שְׁנֵי גוֹיִם — סנאיהון דאומיא במעייכיסנאיהון דאומיא במעייכי — שונאיהן של האומות במעייך:
כל האומות שונאין את עשו, וכל האומות שונאין את ישראל.
דבר אחר:
שְׁנֵי גוֹיִם — ששונאין זה את זה:
זה מתגאה בעושרו, וזה מתגאה בתורתו.
וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ — חד גזור וחד לא גזורחד גזור וחד לא גזור — אחד מהול ואחד אינו מהול;
מיכן את למד שיעקב נולד מהול.
וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ — לעתיד לבא:
וְחַתּוּ גיבוריך תֵּימָן(עובדיה א, ט) — שלא תהא תקומה למפלתן.
וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר —
אמר רב הונא:
אם זכה — יַעֲבֹד; ואם לאו — יעבד.
כיון שראה דוד שהרשע משעבד את הצדיק, אמר לפני הקדוש ברוך הוא:
גָּעַרְתָּ גוֹיִם אִבַּדְתָּ רָשָׁע.
בבלי ברכות פרק ט, נז ע״ב · סוגיא · עשרה דברים מחזירין את החולה לחליו, ויש אומרים אף קשואים — קשין לגוף כחרבות; והרי לא פסקו משלחנם של אנטונינוס ורבי? הא ברברבי, הא בזוטרי
״הא ברברבי, הא בזוטרי״ — הסוגיא אף בבלי עבודה זרה פרק א, יא ע״א (להלן, ד), בסדר הפוך (״שני גוים בבטנך… אנטונינוס ורבי״ תחילה, ו״והא תנא דבי רבי ישמעאל״ קושיא עליו), ושם נוסף: ״דאמר מר: צנון מחתך אוכל, חזרת מהפך מאכל, קישות מרחיב מעיים״.
״אל תקרי גוים אלא גיים״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י פריז 671: ״אל תיקרי שני גוים אלא שני גאים״.
עשרה דברים מחזירין את החולה לחליו, וחליו קשה, אלו הן:
האוכל בשר שור, בשר שמן, בשר צלי, בשר צפרים, וביצה צלויה, ותגלחת, ושחלים, והחלב, והגבינה והמרחץ.
רש״י ותגלחת — אם מגלח.
ויש אומרים: אף אגוזים.
ויש אומרים: אף קשואים.
תנא דבי רבי ישמעאל:
למה נקרא שמן קשואים — מפני שהן קשין לגוף (כ״י אוקספורד 366: לכל גופו של אדם) כחרבות.
איני? והכתיב: וַיֹּאמֶר יְיָ לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ(בראשית כה, כג) — אל תקרי ״גוים״ אלא ״גיים״, ואמר רב יהודה אמר רב: אלו אנטונינוס ורבי, שלא פסק משלחנם לא צנון ולא חזרת ולא קשואין, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים!איני? והכתיב: ויאמר… — האמנם? והרי כתוב: ״ויאמר יי לה שני גוים בבטנך״ — אל תקרי ״גוים״ אלא ״גיים״ (גאים), ואמר רב יהודה אמר רב: אלו אנטונינוס ורבי, שלא פסק משלחנם לא צנון ולא חזרת ולא קשואין, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים! אין זה קשה: זה בגדולים, זה בקטנים.
האמנם? והרי כתוב: ״ויאמר יי לה שני גוים בבטנך״ — אל תקרי ״גוים״ אלא ״גיים״ (גאים), ואמר רב יהודה אמר רב: אלו אנטונינוס ורבי, שלא פסק משלחנם לא צנון ולא חזרת ולא קשואין, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים!
לא קשיא: הא ברברבי,
אין זה קשה: זה בגדולים,
הא בזוטרי.
זה בקטנים.
רש״י זוטרי — יפין.
בבלי עבודה זרה פרק א, יא ע״א · סוגיא · ״שני גוים בבטנך״ — אל תקרי גוים אלא גיים: אנטונינוס ורבי, שלא פסקו מעל שולחנם צנון, חזרת וקישות
הדרשה וקושייתה; לפניה מעשה אונקלוס בר קלונימוס (״איגיור, תו לא שדר בתריה״), אחריה ״יום הלידה ויום המיתה״ — חזרה למשנה.
״אמר רב יהודה״ — בכ״י מינכן 95 בלי ״אמר רב״.
מקבילה — בבלי ברכות פרק ט, נז ע״ב (לעיל, ג), בסדר הפוך: הברייתא ״למה נקרא שמן קשואים״ תחילה, והדרשה ״אל תקרי גוים אלא גיים״ קושיא עליה (״איני, והכתיב״).
וַיֹּאמֶר יְיָ לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ(בראשית כה, כג) —
רש״י שני גיים — כתיב וקרינן גוים.
אמר רב יהודה אמר רב:
אל תקרי ״גוים״ אלא גיים (כ״י מינכן 95, כ״י פריז 1337: שני גאים) — זה אנטונינוס ורבי, שלא פסקו מעל שולחנם לא חזרת ולא קישות ולא צנון, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים.
רש״י אנטונינוס ורבי — זה בא מעשו וזה בא מיעקב.
דאמר מרדאמר מר — שאמר החכם: צנון — מחתך אוכל;
חזרת — מהפך מאכל;
קישות — מרחיב מעיים.
רש״י חזרת — לייטוג״א בלעז.
רש״י צנון — רפנ״א בלעז. חיתוך והיפוך מועילין למאכל.
והא תנא דבי רבי ישמעאל: למה נקרא שמן קישואין? מפני שקשין לגופו של אדם כחרבות!והא תנא דבי… — והרי שנה בית מדרשו של רבי ישמעאל: למה נקרא שמן קישואין? מפני שקשין לגופו של אדם כחרבות! אין זה קשה: זה בגדולים, זה בקטנים.
והרי שנה בית מדרשו של רבי ישמעאל: למה נקרא שמן קישואין? מפני שקשין לגופו של אדם כחרבות!
לא קשיא: הא ברברבי,
אין זה קשה: זה בגדולים,
הא בזוטרי:
זה בקטנים.
תנחומא בובר, בראשית לא · פתיחתא שלישית · דבר אחר · לרבקה הודיע מה עתיד לעשות: משל השדה שמלאה האוצרות בר והאיצטבליות קש
מִי־פָעַל וְעָשָׂה קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ אֲנִי יְיָ רִאשׁוֹן וְאֶת־אַחֲרֹנִים אֲנִי־הוּא(ישעיה מא, ד)
״צעיר״ — בכתב היד ״עעיר״ (מסופק), ותוקן במאגרים. ״לשדה״ — בכתב היד ״לשרה״, ומאגרים סימנו ״כך״. ״והאיצטבליות״ — הטי״ת הושלמה במאגרים. ״תהא ברוכה כאותה השדה״ — ״ברוכה כ״ בגליון ביד שנייה.
המדרש קורא ״ויאמר יי שני גוים״ (במסורה: ויאמר יהוה לה שני גוים), ״ותלך לדרוש״ ו״ורב יעבד צעיר״.
דבר אחר:
מִי פָעַל וְעָשָׂה(ישעיה מא, ד).
אף לרבקה אמר הקדוש ברוך הוא מה עתיד לעשות,
שנאמר: וַתֵּלֶךְ לִדְרֹושׁ אֶת יְיָ(בראשית כה, כב), וַיֹּאמֶר יְיָ שְׁנֵי גוֹיִם(בראשית כה, כג).
אמר לה: לעשו אני שונא, וליעקב אני אוהב, שנאמר: וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר.
הודיע לה הקדוש ברוך הוא כל הדברים עד שלא נולדו.
אמר לה: דומה את לשדה שנזרעה והצליחה, ומלאו האוצרות בר, והאיצטבליות קש.
אמר: תהא ברוכה כאותה השדה, שמלאה האוצרות בר והאיצטבלאות קש.
אמר הקדוש ברוך הוא לרבקה: יהי שלום בכרס הזה, שהוא עתיד למלאות גן עדן צדיקים, וגיהנם רשעים,
שנאמר: שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ.
שנאמר: מִי פָעַל וְעָשָׂה.
בראשית רבה, פרשה לח, י · דרשת הפסוק · ״ויפץ יי אתם״ · הפיזור בדור הפלגה, ושלשים משפחות שאבדו — מאברהם עמדו: שש עשרה מבני קטורה, שתים עשרה מישמעאל, ושני הגוים
תחילת הסימן, ״הבה נרדה ונבלה שם שפתם — משפתם אעשם נבלה״ (בראשית יא, ז) — עניין אחר.
״רבנין אמרין: היציף עליהם את הים״ — בתיאודור–אלבק ״רבנין אמ׳ ויצף, עלה הים והציף״. ״תרתין חורניתה״ — שם ״תרתין אוחרנייתא״.
מקבילות: תנחומא בובר, חיי שרה ח, ותנחומא (ורשא), חיי שרה ו (להלן, ז–ח), בדברי רבי לוי — ״י״ב נשיאים שהעמיד מישמעאל, ושש עשרה בני קטורה, ושני גוים בבטנך — הרי שלשים משפחות״.
וַיָּפֶץ יְיָ אֹתָם(בראשית יא, ח) —
רבי יודן ורבי נחמיה:
רבי יודן אמר:
הלכו להם בני צור לצידון, ובני צידון לצור, ומצרים תופסת את ארצו.
אמר רבי נחמיה:
נתכנסו כל הארצות בראשי תוריןבראשי תורין — בראשי ההרים, ותהיה כל אחת ואחת בולעת אנשי מקומה.
רבנין אמריןרבנין אמרין — החכמים אומרים:
היציף עליהם את הים, ואיבד מהם שלשים משפחות.
רבי פנחס בשם רבי לוי:
אין לך כל צרה הבאה על אדם שאין לאחרים בה ריוח.
אותן שלשים משפחות מאיכן עמדו? מאברהם:
שש עשרה מבני קטורה, ושתים עשרה מן ישמעאל,
ואילין אינון תרתין חורניתהואילין אינון תרתין חורניתה — ואלו הן השתיים האחרות:
וַיֹּאמֶר יְיָ לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ(בראשית כה, כג).
תנחומא בובר, חיי שרה ח · פתיחתא שנייה · דבר אחר · אם נטלת אשה ומתה — קח אשה בזקנותך, מאברהם; ״ונברכו בך כל משפחות האדמה״ — שלשים משפחות שנפוצו בדור הפלגה, ממך אני מעמידן: י״ב נשיאי ישמעאל, ט״ז בני קטורה, ו״שני גוים בבטנך״
בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת־זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל־תַּנַּח יָדֶךָ כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ־זֶה וְאִם־שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים(קהלת יא, ו)
הדבר האחר האחרון של הפתיחתא ״ויוסף — זה שאמר הכתוב: בבקר זרע״ (בראשית כה, א); לפניו בה ״אם למדת תורה הרבה בנערותך״ ודברי רבי יהושע ורבי עקיבא — במצוות ובתלמידים, עניין אחר.
מ״יודע אי זה יכשר״ עד סוף הסימן — אינו בטקסט מאגרים של כתב היד (כתב יד וטיקן 34 נפסק ב״כי אינך״); נוסחו כמהדורת בובר. בנוסח בובר ״ויפץ יי אותם״, ״ויוסף אברהם״, ונדפס ככתיב המסורה (״אתם״, ״ויסף״).
מקבילות: בראשית רבה לח, י (לעיל, ו) — ״אותן שלשים משפחות מאיכן עמדו? מאברהם: שש עשרה מבני קטורה, ושתים עשרה מן ישמעאל, ואילין אינון תרתין חורניתה: ויאמר יי לה שני גוים בבטנך״. נוסח אחר: תנחומא (ורשא), חיי שרה ו (להלן, ח).
דבר אחר:
אמר רבי דוסתאי:
אם נטלת אשה וילדה ומתה — אל תשב לך בזקנותך חוץ מאשה.
למה? כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר(קהלת יא, ו).
ממי אתה למד? מאברהם,
שבנערותו לא הוליד אלא אחד, ובזקנותו הוליד י״ב.
אמר רבי לוי:
הוא שהקדוש ברוך הוא אמר לו: וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹות הָאֲדָמָה(בראשית יב, ג) —
שעלה אלהים בדור הפלגה והפיץ מהם שלשים משפחות,
שנאמר: וַיָּפֶץ יְיָ אֹתָם וגו׳(בראשית יא, ח).
אמר רבי לוי:
אמר הקדוש ברוך הוא: ממך אני מעמידן.
הוא שהקדוש ברוך הוא אמר לו: וְנִבְרְכוּ בְךָ —
והעמיד ממנו שלשים משפחות, ואלו הן:
י״ב נשיאים שהעמיד מישמעאל,
ושש עשרה בני קטורה,
ושְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ(בראשית כה, כג) —
הרי שלשים משפחות.
הויהוי — הרי (זהו שנאמר): וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה(בראשית כה, א).
תנחומא (ורשא), חיי שרה ו · פתיחתא · ״ויוסף אברהם ויקח אשה״ · נוסח אחר · אם לקחת אשה בבחרותך וילדה ומתה — קח אשה אחרת בזקנותך; ״ונברכו בו כל גויי הארץ״ — שלשים משפחות שנפוצו בדור הפלגה, ממך אני מעמידן
בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת־זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל־תַּנַּח יָדֶךָ כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ־זֶה וְאִם־שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים(קהלת יא, ו)
הדבר האחר האחרון של הפתיחתא השנייה בסימן (״ויוסף אברהם — זה שאמר הכתוב: בבקר זרע את זרעך״), בנוסח הדפוס בלבד; לפניו בה דברי רבי אליעזר, רבי יהושע ורבי עקיבא — בזרעים, במצוות ובתלמידים. ״א״ר״, ״א״ל״, ״הקב״ה״ — נפתחו.
״וט״ז מכאן״ — כך בדפוס (בתנחומא בובר ״ושש עשרה בני קטורה״); ״שיצא הים בדור הפלגה״ — כך בדפוס (בתנחומא בובר ״שעלה אלהים בדור הפלגה״). נוסח אחר לתנחומא בובר, חיי שרה ח (לעיל, ז) — שם ״רבי דוסתאי״ (כאן ״רבי יוסי״), ״לא הוליד אלא אחד״ (כאן ״שנים״), והפסוק ״ונברכו בך כל משפחות האדמה״ (בראשית יב, ג).
דבר אחר:
בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ(קהלת יא, ו).
אמר רבי יוסי:
אם לקחת אשה בבחרותך, וילדה ומתה — קח אשה אחרת בזקנותך,
כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ וגו׳.
וממי אתה למד? מאברהם,
שבנערותו לא הוליד אלא שנים, ובזקנותו הוליד י״ב.
אמר רבי לוי:
הוא שאמר לו הקדוש ברוך הוא: וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ(בראשית יח, יח) —
שיצא הים בדור הפלגה, והפיץ מבני חם שלשים משפחות,
שנאמר: וַיָּפֶץ יְיָ אֹותָם(בראשית יא, ח).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: ממך אני מעמידן,
שנאמר: וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.
העמיד משפחות, ואלו הן:
י״ב נשיאים שהעמיד מישמעאל,
וט״ז מכאן,
ושְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ(בראשית כה, כג).
הוי אומר: וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.
חלק ב
מדרשים מאוחרים
בתי מדרשות ח״ב, פרשת בראשית, יט · דרשה · ״ושני לאמים ממעיך יפרדו״ — לכל אחד מהם דת: אחד אוהב ואחד שונא
המדרש מציין ״ואת עשו שנאתי״ למלאכי א, ב; הוא בפסוק ג.
מקבילה: אוצר מדרשים, קונטרס אחרון ממדרש ילמדנו, טז — ״יעקב שנאוי למטה בין האומות, ועשו שנאוי למעלה, שנאמר ואת עשו שנאתי״ — בפרשה טז (ותאמר אם כן למה זה אנכי).
וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ(בראשית כה, כג) —
שהיה לכל אחד מהם דת:
אחד אוהב, ואחד שונא.
האוהב — נאמר: וָאֹוהַב אֶת יַעֲקֹב(מלאכי א, ב);
והשונא — נאמר: וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי(מלאכי א, ג).
בראשית רבה, בבלי, תנחומא בובר, תנחומא (ורשא), מדרש תהלים, בתי מדרשות. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | מנך | מנון |
| א | אמר רבי הונא | — (הוספה) |
| ב | וּ | — (הוספה) |
| ג | קשין | קשים |
| ה | צעיר | עעיר |
| ה | לשדה | לשרה |
| ה | והאיצטבליות | והאיצבליות |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | פרשה סג: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה לח: כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה), עם השלמה מכתב יד וטיקן 60 |
| מדרש תהלים | כתב יד קמברידג׳ Or. 786 |
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154; סימן ח של חיי שרה — מהדורת בובר |
| תנחומא (ורשא) | דפוס ורשא |
| בתי מדרשות | מהדורת ורטהיימר |
מדרש דרבי יצחק
פרשה יט
שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ(בראשית כה, כג)
״כל אלה שבטי ישראל שנים עשר״ — אף רבקה ראתה שנים עשר שבטים במקראות שנאמרו לה: ״שני גוים״ שנים, ״ושני לאמים״ ארבעה… ״ואחרי כן יצא אחיו״ שנים עשר, ו״זה״ בגימטריא שנים עשר
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, תנחומא §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סג, ז · דרשת הפסוק · ״ותאמר אם כן למה זה אנכי״ · רבקה היתה ראויה להעמיד שנים עשר שבטים: בחשבון המקראות שנאמרו לה, ו״זה״ במנין שנים עשר
״ויאמר יי לה שני וגו׳״ — הסופר קיצר; ״וגו׳״ שלו נשאר במקומו, וחשבון הפסוקים (״גוים הא תרין… ואית דאתיין לה מן הדין קרייא״) הושלם אחריו כהשלמת מאגרים, שמחקו את ״וגו׳״. בתיאודור–אלבק בקירוב: ״וימלאו ימיה ללדת והנה תומים בבטנה הא עשרה, ויצא הראשון אדמוני הא חד עשר, ואחרי כן יצא אחיו הא תרי עשר״. ״עשרה״ — בהשלמה ״אשרה״ (מסומן ״כך״).
״זיי שובעה, הא חמשה״ — האותיות ז׳ (שבע) וה׳ (חמש) של ״זה״ עולות שתים עשרה; בתיאודור–אלבק ״ז׳ שבעה ה׳ חמשה הא תריסר״.
נוסחים אחרים: בראשית רבה צז (נוסח חדש), כח (להלן, ב); תנחומא, ויחי טו (להלן, ג); תנחומא בובר, ויחי טז; אגדת בראשית עג, א — ״זה בגימטריא שנים עשר״ — בפרשה קכה (ואל שדי יברך אתך).
הדרשה עומדת גם בשלשלת דרשותיו של בראשית רבה סג, ז — בפרשה טז (ותאמר אם כן למה זה אנכי).
תני בשם רבי נחמיה:
רבקה היתה ראויה להעמיד שנים עשר שבטים:
וַיֹּאמֶר יְיָ לָהּ שְׁנֵי וגו׳(בראשית כה, כג) —
גוֹיִם — הא תריןהא תרין — הרי שניים;
וּשְׁנֵי לְאֻמִּים — הא ארבעה;
וּלְאֹום מִלְאֹום — הא שיתההא שיתה — הרי שישה;
וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר — הא תמניאהא תמניא — הרי שמונה;
וְהִנֵּה תוֹמִים(בראשית כה, כד) — הא עשרה;
וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן(בראשית כה, כה), וְאַחֲרֵי כֵן(בראשית כה, כו) — הא תרי עשרהא תרי עשר — הרי שנים עשר.
ואית דאתיין לה מן הדין קרייאואית דאתיין לה מן הדין קרייא — ויש שמביאים אותה (את הדרשה) מן המקרא הזה:
וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה(בראשית כה, כב) —
הדןהדן — הזה זֶּה: זיי — שובעהזיי — שובעה — ז׳ — שבעה, הא — חמשה;
הא תרי עשר — מנין זֶּה.
בראשית רבה, פרשה צז (נוסח חדש), כח · דרשת הפסוק · ״כל אלה שבטי ישראל שנים עשר״ · נוסח אחר · לא יתר ולא פחות: רבקה ראתה שנים עשר שבטים במקראות שנאמרו לה ובלידתה, ו״זה״ בגימטריא שנים עשר
״[כל אלה שבטי ישראל שנים עשר]״ — בסוגריים בדפוס. ״שנ׳״, ״אמ׳״, ״הקב״ה״, ״י״ב״ — נפתחו. המדרש קורא ״ושני לאומים״ במלא, ו״תאומים״ (במסורה: תומם).
מקבילה כמעט מלה במלה: אוצר מדרשים, ברכת יעקב אבינו לבניו (״כל אלה שבטי ישראל שנים עשר, לא פחות ולא יותר, אף רבקה ראתה י״ב שבטים…״) — קריאותיו בגוף הדרשה; שם אין ״הרי שנים״ אחרי ״שני גוים בבטנך״, ו״אין ז״ה אלא י״ב״.
נוסחים אחרים: בראשית רבה סג, ז (לעיל, א); תנחומא, ויחי טו (להלן, ג); אגדת בראשית עג, א — ״זה בגימטריא שנים עשר״ — בפרשה קכה (ואל שדי יברך אתך).
כׇּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר(בראשית מט, כח) —
לא יתר, לא פחות (אוצר מדרשים: לא פחות ולא יותר).
אפילו (אוצר מדרשים: אף) רבקה ראתה שנים עשר שבטים,
שנאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ(בראשית כה, כג) — הרי שנים;
וּשְׁנֵי לְאֻומִּים — הרי ארבעה;
וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ — הרי ששה;
וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר — הרי שמנה;
וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תאומים בְּבִטְנָהּ(בראשית כה, כד) — הרי עשרה;
וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי(בראשית כה, כה), וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו(בראשית כה, כו) — הרי שנים עשר.
וַיִּתְרֹוצְצוּ הַבָּנִים(בראשית כה, כב) —
אמרה: כך אני מצטערת בשנים עשר, שאמר לי הקדוש ברוך הוא שהוא מעמיד ממני?
לָמָּה זֶּה אָנֹכִי —
אין ״זה״ אלא שנים עשר: בגימטריא, שנים עשר שבטי ישראל.
תנחומא, ויחי טו · דרשת הפסוק · ״כל אלה שבטי ישראל שנים עשר״ · נוסח אחר · השבטים כנגד סדרו של עולם — שעות היום והלילה, המזלות והחדשים; לוי ואפרים ומנשה; אף רבקה ראתה שנים עשר — ״ותאמר אם כן למה זה אנכי״
״אמ׳״, ״ר׳״, ״אפרי׳״, ״כתי׳״, ״דכתי׳״, ״ואפי׳״, ״הקב״ה״ — נפתחו. ״נמנה עמהן אינן נמנין עמו וכשאין לוי״ — בגליון כתב היד (הסופר דילג מן הדומה אל הדומה). ״תרי עשר״ (בגימטריא) — התי״ו מסופקת; וכן ״הבנים״, ״מצטערת״ — אותיות מסופקות.
״אבל להלן שנים עשר נשיאים״ — בישמעאל (בראשית יז, כ). ״לבני יוסף… בן פדהצור״ — במדבר א, י.
תנחומא בובר, ויחי טז — כמעט כלשון זה; קריאותיו בגוף הדרשה, ובסוף החשבון שם ״ויתרוצצו הבנים בקרבה — הרי י״ב״, בלי ״ויצא הראשון… ואחרי כן יצא אחיו״, ובלי ״למה זה בגימטריא״ ו״כיון שנתרוצצו הבנים״. נוסח אחר לבראשית רבה צז (נוסח חדש), כח (לעיל, ב), ולבראשית רבה סג, ז (לעיל, א).
כׇּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר(בראשית מט, כח);
אבל להלן (תנחומא בובר: בישמעאל): שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִים(בראשית יז, כ).
ואלו שבטים (תנחומא בובר: אבל השבטים) — על סדרו של עולם:
שתים עשרה שעות ביום, ושתים עשרה שעות הלילה, המזלות, החדשים (תנחומא בובר: היום י״ב שעות, הלילה י״ב שעות, השנה י״ב חדשים, המזלות י״ב).
לפיכך: כׇּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר.
אמר רבי יוחנן:
וכי שנים עשר שבט הן?
והלא כבר נאמר: אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי(בראשית מח, ה) — והם ארבעה עשר!
אלא:
כשלוי נמנה עמהן — אינן נמנין עמו;
וכשאין לוי נמנה עמהם — אפרים ומנשה נמנים שבט אחד.
מנין?
שכן כתיב: לִבְנֵי יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד לִמְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצוּר(במדבר א, י).
הויהוי — הוה אומר, הרי: כׇּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר — לא פחות ולא יתר.
ואפילו רבקה ראתה אותם שנים עשר, דכתיב:
וַיֹּאמֶר יְיָ לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ(בראשית כה, כג) — הרי שנים;
וּשְׁנֵי לְאֻומִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ — הרי ארבעה;
וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ — הרי שיתאהרי שיתא — הרי ששה;
וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר — הרי תמניאהרי תמניא — הרי שמונה;
וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִים(בראשית כה, כד) — הרי עשרה;
וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן(בראשית כה, כה), וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו(בראשית כה, כו) — הרי תרי עשרתרי עשר — שנים עשר.
ואית דמייתי ליה מהכאואית דמייתי ליה מהכא — ויש שמביאים אותו מכאן: לָמָּה זֶּה(בראשית כה, כב) — בגימטריא תרי עשר.
כיון שנתרוצצו הבנים במעיה, אמרה:
כך אני מצטערת בשנים עשר, שאמר לי הקדוש ברוך הוא: שנים עשר עתידין לעמוד ממני?
וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי.
בראשית רבה, תנחומא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | גוֹיִם — הא תרין; | — (הוספה) |
| א | וּשְׁנֵי לְאֻמִּים — הא ארבעה; | — (הוספה) |
| א | וּלְאֹום מִלְאֹום — הא שיתה; | — (הוספה) |
| א | וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר — הא תמניא; | — (הוספה) |
| א | וְהִנֵּה תוֹמִים(בראשית כה, כד) — הא עשרה; | — (הוספה) |
| א | וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן(בראשית כה, כה), וְאַחֲרֵי כֵן(בראשית כה, כו) — הא תרי עשר. | — (הוספה) |
| א | ואית דאתיין לה מן הדין קרייא: | — (הוספה) |
| ב | כׇּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר(בראשית מט, כח) | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | פרשה סג: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה צז: כתב יד וטיקן 30 (יד ראשונה) |
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה כ
וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ(בראשית כה, כג)
״ולאם מלאם יאמץ״ — זה קם וזה נופל: חומץ האדומי, קסרי וירושלים; אין לאום אלא מלכות: האומות לפני כסא הדין לעתיד לבוא; אין לאום אלא עוברין: המחניף והמונע תורה מקוללים
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
פסיקתא דרב כהנא, בבלי, מדרש משלי §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
בבלי פסחים פרק ג, מב ע״ב · סוגיא · חומץ האדומי — ששמים בו שעורים: בתחלה לא היה יינם של יהודה מחמיץ, ועכשיו אין יינם של אדומיים מחמיץ — ״אמלאה החרבה״, ״ולאם מלאם יאמץ״
״(בר יצחק)״ — מחוק בדפוס וילנא (רב נחמן בר יצחק אומר להלן ״מהכא״); בכ״י מינכן 95 ובדפוס ונציה: ״אמר רב נחמן בר יצחק״; בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י וטיקן 134: ״אמר רבי יצחק״.
״אמלאה החרבה… ולאם מלאם יאמץ״ — אף בבלי מגילה פרק א, ו ע״א (״קסרי וירושלים״).
וחומץ האדומי(משנה פסחים ג, א) —
דשדו ביה שערי.דשדו ביה שערי.… — שמטילים בו שעורים.
שמטילים בו שעורים.
רש״י דשדו ביה מי שערי — ביין נותנין שעורין שלמים כדי להחמיצו לפי שיינם טוב ואינו בא לידי חימוץ עד שנותנין לתוכו שעורין.
אמר רב נחמן (בר יצחק):
בתחלה, כשהיו מביאין נסכים מיהודה, לא היה יינם של יהודה מחמיץ עד שנותנין לתוכן שעורין, והיו קורין אותו ״חומץ״ סתם;
רש״י בתחילה — כשבית המקדש קיים היו מביאין נסכים מיהודה ובזכות הנסכים היה טעם ביינם ולא היה מחמיץ כו׳.
ועכשיו אין יינם של אדומיים מחמיץ עד שנותנין לתוכן שעורין, וקורין אותו ״חומץ האדומי״ — לקיים מה שנאמר אִמָּלְאָה הׇחֳרָבָה(יחזקאל כו, ב): אם מלאה זו — חרבה זו, ואם מלאה זו — חרבה זו.
רש״י אמלאה החרבה — רישא דקרא יען אמרה צור לירושלים האח וגו׳ אתמלא מן חורבנה של ירושלים וצור מאדום היא.
רב נחמן בר יצחק אמר:
מהכאמהכא — מכאן: וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ(בראשית כה, כג).
רש״י ולאם מלאם יאמץ — כשעשו גבור יעקב חלש אין מלכות שניהם מתקיים יחד.
בבלי מגילה פרק א, ו ע״א · סוגיא · קסרי וירושלים — אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן או ישבו שתיהן אל תאמן: ״אמלאה החרבה״, ״ולאום מלאום יאמץ״
״רב נחמן בר יצחק״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 134: ״רב נחמן״.
״אמלאה החרבה… ולאום מלאום יאמץ״ — אף בבלי פסחים פרק ג, מב ע״ב (״חומץ האדומי״).
קסרי וירושלים:
אם יאמר לך אדם ״חרבו שתיהן״ — אל תאמן;
״ישבו שתיהן״ — אל תאמן;
״חרבה קסרי וישבה ירושלים״, ״חרבה ירושלים וישבה קסרי״ — תאמן.
שנאמר: אִמָּלְאָה הׇחֳרָבָה(יחזקאל כו, ב) — אם מליאה זו, חרבה זו; אם מליאה זו, חרבה זו.
רש״י אמלאה החרבה — רישא דקרא יען אמרה צור על ירושלים אמלאה החרבה עכשיו אתמלא מחורבתה.
רב נחמן בר יצחק אמר:
מהכאמהכא — מכאן: וּלְאֹום מִלְאֹום יֶאֱמָץ(בראשית כה, כג).
בבלי עבודה זרה פרק א, ב ע״א – ג ע״ב · סוגיא · לעתיד לבא: ספר תורה בחיקו; ״ולאום מלאום יאמץ״ — כל אומה וסופריה; רומי ופרס; ״יתנו עידיהם ויצדקו״; מצוה קלה וסוכה שמה; ״יושב בשמים ישחק״
הדרשה כולה, מ״דרש רבי חנינא בר פפא״ ועד ״אין שחוק לפני הקדוש ברוך הוא אלא אותו היום בלבד״; לפניה ״אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע: מאן דאמר עידיהן — מהכא״ (סוף המחלוקת ״אידיהן / עידיהן״), אחריה ״איכא דמתני להא דרבי יצחק אהא דתניא, רבי יוסי אומר״ — ענין אחר (הגרים לעתיד לבא).
״אומות העולם״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובדי כוכבים״.
״גוי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובד כוכבים״.
״גוי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובד כוכבים״.
״הגוים״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״[העובדי כוכבים]״ (בסוגריים מרובעים, הוספת המגיהים); בכ״י מינכן 95, בכ״י פריז 1337 ובדפוס ונציה: ״אומ׳ לפניו״, בלי שם הנושא.
״עבודה זרה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עבודת כוכבים״.
״ואמר רבי שמעון בן לקיש״ — בדפוס וילנא: ״(דאר״ש) בן לקיש״; כדפוס ונציה ובכ״י פריז 1337: ״ואמ׳ ר׳ שמעון בן לקיש״; בכ״י מינכן 95: ״וא׳ ריש לקי׳״.
הוספות מגיהי וילנא בסוגריים מרובעים: ״[ומניחו]״ (בכ״י פריז 1337: ״ומניחו״, בכ״י מינכן 95: ״ויניחהו״, אינו בדפוס ונציה); ״[וגו׳]״ ×2 (בכ״י פריז 1337: ״ויאספו לאומים״; בכ״י מינכן 95: ״דבר יום ביומו״); ״[בהדי הדדי]״ (בכ״י פריז 1337); ״[מיד]״ (בכ״י מינכן 95 ובכ״י פריז 1337); ״[שנאמר מי בכם יגיד זאת]״ (בכ״י פריז 1337); ״[בשר]״ (בכ״י מינכן 95); ״[אלא כך]״ ו״לפני [הקדוש ברוך הוא]״ (בכל העדים: ״אומ׳ לפניו״); ״[כולה]״ (בכ״י מינכן 95 ובכ״י פריז 1337); ״[ואחד]״ (בכ״י מינכן 95 ובכ״י פריז 1337).
מחיקות מגיהי וילנא בסוגריים עגולים: ״(והיינו דאמר חזקיה)״ — בכ״י מינכן 95 ובדפוס ונציה כך, ובכ״י פריז 1337: ״ואמ׳ חזקי׳״; ״(ואליהו בן ברכאל הבוזי)״ — בכל העדים (״ואליהוא בן ברכאל״).
״ואמר רב דימי בר חמא״ — בכ״י פריז 1337: ״ואמ׳ רב אבדימי בר חמא דמן חיפא״.
נוסח אחר: פסיקתא דרב כהנא, פסקא אחריתי (חג הסכות), א (להלן, ד) — ״ספר תורה בחיקו… ואין לאום אלא מלכות, שנאמר ולאום מלאום יאמץ״ בקיצור, ומשם לסוכה שהיא צל מחמתו של יום הבא (רבי לוי).
דרש רבי חנינא בר פפא, ואיתימאואיתימא — ויש אומרים רבי שמלאי:
לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה [ומניחו] בחיקו, ואומר: למי שעסק בה — יבא ויטול שכרו.
מיד מתקבצין ובאין אומות העולם בערבוביא,
שנאמר: כׇּל הַגּוֹיִם נִקְבְּצוּ יַחְדָּו(ישעיה מג, ט) [וגו׳].
אמר להם הקדוש ברוך הוא: אל תכנסו לפני בערבוביא, אלא תכנס כל אומה ואומה וסופריה,
רש״י בערבוביא — כולן מעורבבין ולא אומה ואומה בפני עצמה.
רש״י וסופריה — וחכמיה.
שנאמר: וְיֵאָסְפוּ לְאֻומִּים,
ואין לאום אלא מלכות,
רש״י לאום — מלכות כשהיא לבדה.
שנאמר: וּלְאֹום מִלְאֹום יֶאֱמָץ(בראשית כה, כג) (כ״י פריז 1337: ומתרגמי׳ ומלכו ממלכו יתקוף).
רש״י ולאום מלאום — מתרגמינא ומלכו ממלכו ועוד יאמץ לא שייך אלא במלכות. וס״ת מסיפיה דקרא נפקא לן לקמן מי (בכם) [בהם] יגיד זאת.
ומי איכא ערבוביא קמי הקדוש ברוך הוא?ומי איכא ערבוביא… — וכי יש ערבוביה לפני הקדוש ברוך הוא? אלא כדי שלא יתערבבו הם [זה בזה], וכדי שישמעו מה שהוא אומר להם. [מיד] נכנסה לפניו מלכות רומי תחלה. מה הטעם? מפני שהיא חשובה. ומנין לנו שהיא חשובה? שכתוב: ״ותאכל כל ארעא ותדושינה ותדוקינה״ (ותאכל את כל הארץ ותדושנה ותדקנה); אמר רבי יוחנן: זו רומי חייבת, שטבעה (שמה) יצא בכל העולם. ומנין לנו שמי שחשוב נכנס תחילה? כדברי רב חסדא, שאמר רב חסדא: מלך וצבור — מלך נכנס תחלה לדין, שנאמר: לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל [וגו׳]. ומה הטעם? אם תרצה אמור: אין זה דרך ארץ שהמלך ישב בחוץ; ואם תרצה אמור: קודם שיתרבה חרון האף.
וכי יש ערבוביה לפני הקדוש ברוך הוא?
רש״י ומי איכא ערבוביא קמיה — והלא כולם נסקרין בסקירה אחת שנאמר היוצר יחד לבם כדאמר בר״ה (דף יח.). ומשני: דלא ליערבבו אינהו — לדידיה לא מהניא ערבוביא אבל לדידהו מהניא ערבוביא דמבלבלי ומסתתמי טענותיהם.
אלא כי היכי דלא ליערבבו אינהו [בהדי הדדי], דלישמעו מאי דאמר להו.
אלא כדי שלא יתערבבו הם [זה בזה], וכדי שישמעו מה שהוא אומר להם.
[מיד] נכנסה לפניו מלכות רומי תחלה.
מאי טעמא? משום דחשיבא.
מה הטעם? מפני שהיא חשובה.
ומנלן דחשיבא? דכתיב: וְתֵאכֻל כׇּל אַרְעָא וּתְדוּשִׁינַּהּ וְתַדְּוקִינַּהּ(דניאל ז, כג); אמר רבי יוחנן: זו רומי חייבת (כ״י פריז 1337: הרשעה), שטבעה יצא בכל העולם.
ומנין לנו שהיא חשובה? שכתוב: ״ותאכל כל ארעא ותדושינה ותדוקינה״ (ותאכל את כל הארץ ותדושנה ותדקנה); אמר רבי יוחנן: זו רומי חייבת, שטבעה (שמה) יצא בכל העולם.
רש״י טבעה — שמעה.
ומנא לן דמאן דחשיב עייל ברישא?
ומנין לנו שמי שחשוב נכנס תחילה?
כדרב חסדא,
כדברי רב חסדא,
דאמר רב חסדא:
שאמר רב חסדא:
מלך וצבור — מלך נכנס תחלה לדין,
רש״י נכנס תחלה — לפני הקדוש ברוך הוא לדין.
שנאמר: לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל(מלכים א ח, נט) [וגו׳].
רש״י משפט עבדו — שלמה המלך.
וטעמא מאי?
ומה הטעם?
איבעית אימא: לאו אורח ארעא למיתב מלכא מאבראי;
אם תרצה אמור: אין זה דרך ארץ שהמלך ישב בחוץ;
ואיבעית אימא: מקמי דליפוש חרון אף.
ואם תרצה אמור: קודם שיתרבה חרון האף.
רש״י דליפוש חרון אף — של הקדוש ברוך הוא מפני פשעי צבור שמא חס ושלום יפרע מן המלך כל סורחנו מפני החרון.
אמר להם הקדוש ברוך הוא: במאיבמאי — במה עסקתם?
אומרים לפניו: רבונו של עולם, הרבה שווקים תקנינו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל, כדי שיתעסקו בתורה.
רש״י שווקים — ומרחצאות וכסף וזהב הוא עסקן של רומיים גשרים וכרכים ומלחמות הוא עסקן של פרסיים.
רש״י שיתעסקו ישראל בתורה — שיהא להם פנאי שמוצאין להשתכר בשוק ומוצאין מזונותיהן וצרכיהן בלי טורח מתעדנין במרחצאות.
אמר להם הקדוש ברוך הוא: שוטים שבעולם! כל מה שעשיתם — לצורך עצמכם עשיתם:
תקנתם שווקים — להושיב בהן זונות;
מרחצאות — לעדן בהן עצמכם;
כסף וזהב — שלי הוא, שנאמר: לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם יְיָ צְבָאוֹת(חגי ב, ח).
כלום יש בכם מגיד זאת? [שנאמר: מִי בכם יַגִּיד זֹאת], ואין זאת אלא תורה, שנאמר: וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה(דברים ד, מד).
מיד יצאו בפחי נפש.
יצאת מלכות רומי, ונכנסה מלכות פרס אחריה.
מאי טעמא? דהא חשיבא בתרה.מאי טעמא? דהא… — מה הטעם? שהרי היא החשובה אחריה. ומנין לנו? שכתוב: ״וארו חיוא אחרי תנינא דמיא לדוב״ (והנה חיה אחרת, שנייה, דומה לדוב), ושנה רב יוסף: אלו פרסיים, שאוכלין ושותין כדוב, ומסורבלין [בשר] כדוב, ומגדלין שער כדוב, ואין להם מנוחה כדוב.
מה הטעם? שהרי היא החשובה אחריה.
ומנלן? דכתיב: וַאֲרוּ חיוא אׇחֳרִי(דניאל ז, ה) תנינא דמיא לדוב, ותני רב יוסף: אלו פרסיים, שאוכלין ושותין כדוב, ומסורבלין [בשר] כדוב, ומגדלין שער כדוב, ואין להם מנוחה כדוב.
ומנין לנו? שכתוב: ״וארו חיוא אחרי תנינא דמיא לדוב״ (והנה חיה אחרת, שנייה, דומה לדוב), ושנה רב יוסף: אלו פרסיים, שאוכלין ושותין כדוב, ומסורבלין [בשר] כדוב, ומגדלין שער כדוב, ואין להם מנוחה כדוב.
רש״י וארו — והנה.
רש״י אחרי — אחרת.
רש״י מסורבלין — שמינים כמו (שבת דף קלז:) קטן המסורבל בבשר ולשון מלבוש הוא כמו כפיתו בסרבליהון (דניאל ג).
רש״י דוב — אין לו מנוחה אלא הולך ובא כל שעה.
אמר להם הקדוש ברוך הוא: במאי עסקתם?
אומרים לפניו: רבונו של עולם, הרבה גשרים גשרנו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות עשינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל, כדי שיתעסקו בתורה.
אמר להם הקדוש ברוך הוא: כל מה שעשיתם — לצורך עצמכם עשיתם:
תקנתם גשרים — ליטול מהם מכס;
כרכים — לעשות בהם אנגריאאנגריא — עבודת כפייה (למלכות);
רש״י אנגריא — עבודת המלך המוטלת על יושבי כרכים לעשות מלחמות [ולצאת בצבא] וליטול בהמתן בעבודתו.
מלחמות — אני עשיתי, שנאמר: יְיָ אִישׁ מִלְחָמָה(שמות טו, ג).
כלום יש בכם מגיד זאת? שנאמר: מִי בכם יַגִּיד זֹאת, ואין זאת אלא תורה, שנאמר: וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה.
מיד יצאו מלפניו בפחי נפש.
וכי מאחר דחזית מלכות פרס למלכות רומי דלא מהניא ולא מידי, מאי טעמא עיילא?וכי מאחר דחזית… — וכי מאחר שראתה מלכות פרס במלכות רומי שלא הועיל לה כלום, מה הטעם נכנסה? אומרים (בלבם): הם החריבו את בית המקדש, ואנו בנינו אותו. וכן לכל אומה ואומה. וכי מאחר שראו בראשונים שלא הועיל להם כלום, מה הטעם נכנסו? סבורים הם: אלו שעבדו בישראל, ואנו לא שעבדנו את ישראל. מה שונים אלו החשובים (שנזכרו בפירוש), ומה שונים אלו שאינם חשובים להם? מפני שאלו נמשכים במלכותם עד שיבוא המשיח.
וכי מאחר שראתה מלכות פרס במלכות רומי שלא הועיל לה כלום, מה הטעם נכנסה?
אמרי: אינהו סתרי בית המקדש, ואנן בנינן.
אומרים (בלבם): הם החריבו את בית המקדש, ואנו בנינו אותו.
רש״י אינהו — פרסיים משתעבדין בישראל בגלות בבל וטיטוס הגלם לרומי ועדיין כולם משועבדים [להם].
רש״י ואנן בנינן — בית שני בנה כורש.
וכן לכל אומה ואומה.
וכי מאחר דחזו לקמאי דלא מהני ולא מידי, מאי טעמא עיילי?
וכי מאחר שראו בראשונים שלא הועיל להם כלום, מה הטעם נכנסו?
סברי: הנך אישתעבדו בהו בישראל, ואנן לא שעבדנו בישראל.
סבורים הם: אלו שעבדו בישראל, ואנו לא שעבדנו את ישראל.
מאי שנא הני דחשיבי, ומאי שנא הני דלא חשיבי להו?
מה שונים אלו החשובים (שנזכרו בפירוש), ומה שונים אלו שאינם חשובים להם?
משום דהנך משכי במלכותייהו עד דאתי משיחא.
מפני שאלו נמשכים במלכותם עד שיבוא המשיח.
אומרים לפניו: רבונו של עולם, כלום נתת לנו ולא קיבלנוה?
ומי מצי למימר הכי? והכתיב: וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ(דברים לג, ב), וכתיב: אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא וגו׳(חבקוק ג, ג) — מאי בעי בשעיר, ומאי בעי בפארן?ומי מצי למימר… — וכי יכולים לומר כך? והרי כתוב: ״ויאמר יי מסיני בא וזרח משעיר למו״, וכתוב: ״אלוה מתימן יבוא״ וגו׳ — מה ביקש בשעיר, ומה ביקש בפארן?
וכי יכולים לומר כך? והרי כתוב: ״ויאמר יי מסיני בא וזרח משעיר למו״, וכתוב: ״אלוה מתימן יבוא״ וגו׳ — מה ביקש בשעיר, ומה ביקש בפארן?
רש״י פארן — ארץ ישמעאל דכתיב בהגר (בראשית כא) ותשב במדבר פארן.
אמר רבי יוחנן:
מלמד שהחזירה הקדוש ברוך הוא על כל אומה ולשון ולא קבלוה, עד שבא אצל ישראל וקבלוה.
אלא הכי אמרי: כלום קיבלנוה ולא קיימנוה?אלא הכי אמרי:… — אלא כך אומרים הם: כלום קיבלנוה ולא קיימנוה? ועל זה (התשובה) שוברתם: מדוע לא קיבלתם אותה?
אלא כך אומרים הם: כלום קיבלנוה ולא קיימנוה?
רש״י כלום קבלנוה ולא קיימנוה — כלומר משום דלא קבלנוה לא קיימנוה.
ועל דא תברתהון: אמאי לא קבלתוה?
ועל זה (התשובה) שוברתם: מדוע לא קיבלתם אותה?
רש״י ועל דא תברתהון — פירכא היא כלומר נמצא תשובה זו קטיגור להם אמאי לא קבלוה.
אלא כך אומרים לפניו: רבונו של עולם, כלום כפית עלינו הר כגיגיתכגיגית — כחבית גדולה (הפוכה) ולא קבלנוה, כמו שעשית לישראל?
רש״י כגיגית — קופא בלעז ומטילין בה שכר.
דכתיב: וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר(שמות יט, יז), ואמר רב דימי בר חמא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא הר כגיגית על ישראל, ואמר להם: אם אתם מקבלין את התורה — מוטב, ואם לאו — שם תהא קבורתכם.
מיד אומר להם הקדוש ברוך הוא: הראשונות ישמיעונו,
שנאמר: וְרִאשֹׁונוֹת יַשְׁמִיעֻנוּ —
שבע מצות שקיבלתם, היכן קיימתם?
ומנלן דלא קיימום?ומנלן דלא קיימום?… — ומנין לנו שלא קיימום? ששנה רב יוסף: ״עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים״ — מה ראה? ראה שבע מצות שקבלו עליהן בני נח ולא קיימום; כיון שלא קיימום, עמד והתירן להן. וכי נשכרו (בכך שהותרו)? אם כן, מצינו חוטא נשכר!
ומנין לנו שלא קיימום?
דתני רב יוסף: עָמַד וַיְמֹודֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם(חבקוק ג, ו) — מאי ראה? ראה שבע מצות שקבלו עליהן בני נח ולא קיימום; כיון שלא קיימום, עמד והתירן להן.
ששנה רב יוסף: ״עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים״ — מה ראה? ראה שבע מצות שקבלו עליהן בני נח ולא קיימום; כיון שלא קיימום, עמד והתירן להן.
רש״י ראה ויתר גוים — נראה בעיניו וישר להתירן.
איתגורי איתגור? אם כן, מצינו חוטא נשכר!
וכי נשכרו (בכך שהותרו)? אם כן, מצינו חוטא נשכר!
אמר מר בריה דרבינא:
לומר שאף על פי שמקיימין אותן, אין מקבלין עליהם שכר.
רש״י לומר שאם מקיימין כו׳ — התרה זו לא טובתם היא אלא שאין מצווין לקיימן ואם יקיימו לא יקבלו שכר.
ולא? והתניאוהתניא — והרי שנינו (בברייתא), היה רבי מאיר אומר: מנין שאפילו גוי ועוסק בתורה, שהוא ככהן גדול? תלמוד לומר: אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹותָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם(ויקרא יח, ה) — כהנים, לוים וישראלים לא נאמר, אלא ״האדם״;
הא למדת שאפילו גוי ועוסק בתורה — הרי הוא ככהן גדול!
אלא לומר לך: שאין מקבלין עליהם שכר כמצווה ועושה, אלא כמי שאינו מצווה ועושה,
דאמר רבי חנינא:
גדול המצווה ועושה יותר משאינו מצווה ועושה.
[אלא כך] אומרים הגוים לפני [הקדוש ברוך הוא]: רבונו של עולם, ישראל שקיבלוה — היכן קיימוה?
אמר להם הקדוש ברוך הוא: אני מעיד בהם שקיימו את התורה [כולה].
אומרים לפניו: רבונו של עולם, כלום יש אב שמעיד על בנו? דכתיב: בְּנִי בְכֹורִי יִשְׂרָאֵל(שמות ד, כב).
אמר להם הקדוש ברוך הוא: שמים וארץ יעידו בהם שקיימו את התורה כולה.
אומרים לפניו: רבונו של עולם, שמים וארץ נוגעין בעדותן, שנאמר: אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻוקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי(ירמיה לג, כה).
רש״י אם לא בריתי יומם ולילה — אם לא בריתי שכתבתי שתהא נוהגת יומם ולילה והיינו תורה דכתיב והגית בו יומם ולילה (יהושע א׳:ח׳) וכתיב (דברים כט) אלה דברי הברית. ה׳ דהששי יתירה וכתבה בסוף מעשה בראשית לדרשה זו והכי משמע ויהי ערב ויהי בקר יום הששי של ששה בסיון שעתידין ישראל לקבל התורה.
ואמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי(בראשית א, לא)? מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר: אם ישראל מקבלין את תורתי — מוטב, ואם לאו — אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו.
(והיינו דאמרוהיינו דאמר — וזהו שאמר חזקיה:) מאי דכתיב: מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה(תהלים עו, ט)? אם יראה — למה שקטה? ואם שקטה — למה יראה? אלא: בתחלה יראה, ולבסוף שקטה.
רש״י השמעת דין — מתן תורה.
רש״י בתחלה יראה — שמא לא יקבלו ישראל התורה ותחזור הארץ לתוהו ובוהו.
רש״י ולבסוף — כשקבלוה בנעשה ונשמע שקטה.
אמר להם הקדוש ברוך הוא: מכם יבאו ויעידו בהן בישראל שקיימו את התורה כולה.
יבא נמרוד ויעיד באברהם שלא עבד עבודה זרה;
רש״י נמרוד — השליך את אברהם אבינו באור כשדים על שלא קיבל עליו לעבוד עבודת כוכבים שנאסרה לבני נח ואברהם בן נח הוא שלא היה בשעת מתן תורה ועל שם כך נקרא אמרפל בכיצד מעברין (עירובין פרק ה, נג.) שאמר והפיל אברהם בכבשן האש.
יבא לבן ויעיד ביעקב שלא נחשד על הגזל;
רש״י שלא נחשד על הגזל — דכתיב מה מצאת מכל כלי ביתך אפילו סכין אפילו המנק אפילו מחט והחתן הדר בבית חמיו עשרים שנה כשיוצא אינו נוטל עמו כלי קטן ובני נח נצטוו על הגזל ויעקב קיים.
תבא אשת פוטיפרע ותעיד ביוסף שלא נחשד על העבירה;
רש״י ביוסף שלא נחשד על העבירה — אשת איש נאסרה לבני נח דכתיב ודבק באשתו ולא באשת חבירו (סנהדרין דף נח.) ויוסף קיים.
יבא נבוכד נצר ויעיד בחנניה מישאל ועזריה שלא השתחוו לצלם;
יבא דריוש ויעיד בדניאל שלא ביטל את התפלה;
יבא בלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליפז התימני (ואליהו בן ברכאל הבוזי) ויעידו בהם בישראל שקיימו את כל התורה כולה,
רש״י ואליהו בן ברכאל — לא גרסינן דישראל הוה כדמפרשינן בבבא בתרא בהשותפין (דף טו:).
שנאמר: יִתְּנוּ עֵידֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ.
אמרו לפניו: רבונו של עולם, תנה לנו מראש ונעשנה.
אמר להן הקדוש ברוך הוא: שוטים שבעולם! מי שטרח בערב שבת — יאכל בשבת;
מי שלא טרח בערב שבת — מהיכן יאכל בשבת?
אלא אף על פי כן, מצוה קלה יש לי, וסוכה שמה — לכו ועשו אותה.
רש״י בערב שבת — בעולם הזה.
ומי מצית אמרת הכי? והא אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב: אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם(דברים ז, יא)? היום לעשותם, ולא למחר לעשותם; היום לעשותם, ולא היום ליטול שכר!ומי מצית אמרת… — וכי אתה יכול לומר כך? והרי אמר רבי יהושע בן לוי: מה שכתוב ״אשר אנכי מצוך היום״? היום לעשותם, ולא למחר לעשותם; היום לעשותם, ולא היום ליטול שכר! אלא שאין הקדוש ברוך הוא בא בטענות שווא (בעלילה) עם בריותיו. ולמה קורא לה ״מצוה קלה״? מפני שאין בה חסרון כיס.
וכי אתה יכול לומר כך? והרי אמר רבי יהושע בן לוי: מה שכתוב ״אשר אנכי מצוך היום״? היום לעשותם, ולא למחר לעשותם; היום לעשותם, ולא היום ליטול שכר!
רש״י היום לעשותם — בעולם הזה.
רש״י ולא למחר — דאינו יכול לעשותם לעולם הבא.
אלא שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו.
אלא שאין הקדוש ברוך הוא בא בטענות שווא (בעלילה) עם בריותיו.
רש״י בטרוניא — בעלילה.
ואמאי קרי ליה מצוה קלה? משום דלית ביה חסרון כיס.
ולמה קורא לה ״מצוה קלה״? מפני שאין בה חסרון כיס.
מיד כל אחד [ואחד] נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא,
רש״י בראש גגו — רוב תשמישתן על הגגות שאין גגותיהן משופעין.
רש״י מקדיר — [לשון נוקב כלומר] מנקבת בכח חום גדול כמו מקדרין בהרים דעירובין (דף נח.) ענין נקב וחתך.
רש״י בתקופת תמוז — שנוהגת ומושכת עד שלשה חדשים עד יום תקופת תשרי הויא תקופת תמוז.
שנאמר: נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹותֵימוֹ(תהלים ב, ג).
רש״י ננתקה את מוסרותימו — על יי ועל משיחו קאמר לע״ל כדכתיב למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק כלומר ננתקה מצות סוכה שהטילו עלינו.
מקדיר? והא אמרת: אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו!מקדיר? והא אמרת:… — מקדיר? והרי אמרת: אין הקדוש ברוך הוא בא בטענות שווא עם בריותיו! מפני שגם לישראל פעמים שנמשכת להם תקופת תמוז עד החג, ויש להם צער. והרי אמר רבא: מצטער פטור מן הסוכה! נניח שהוא פטור — וכי מבעט הוא (בסוכתו)?
מקדיר? והרי אמרת: אין הקדוש ברוך הוא בא בטענות שווא עם בריותיו!
משום דישראל נמי זימני דמשכא להו תקופת תמוז עד חגא (כ״י פריז 1337: עד שיתסר בתשרי), והוי להו צערא.
מפני שגם לישראל פעמים שנמשכת להם תקופת תמוז עד החג, ויש להם צער.
רש״י דמשכא תקופת תמוז — ואין תקופת תשרי נופלת עד לאחר החג.
והאמר רבא: מצטער פטור מן הסוכה!
והרי אמר רבא: מצטער פטור מן הסוכה!
נהי דפטור — בעוטי מי מבעטי?
נניח שהוא פטור — וכי מבעט הוא (בסוכתו)?
מיד הקדוש ברוך הוא יושב ומשחק עליהן,
שנאמר: יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק וגו׳(תהלים ב, ד).
רש״י יושב בשמים ישחק — גבי ננתקה את מוסרותימו כתיב.
אמר רבי יצחק:
אין שחוק לפני הקדוש ברוך הוא אלא אותו היום בלבד.
פסיקתא דרב כהנא, פסקא אחריתי: חג הסכות תעשה לך, א · דרשה · נוסח אחר · אומות העולם באות ליטול שכר, והסוכה צל מחמתו של יום הבא
נוסח אחר לבבלי עבודה זרה פרק א, ב ע״א – ג ע״ב (לעיל, ג): כאן ״רבי חיננא בר פפא״, ״כל מי שעסק בזה יבא ויטול שכרו״, ״יכנסו כל אומה ואומה וסופריה״, והפסוק ״כל הגוים נקבצו יחדיו״ עד ״ויצדקו״; הסופר מקצר: ״וכו׳ כדאיתא בריש מסכת עבודה זרה, עד: מאי בעי בשעיר? מאי בעי בתימן?״ (בבבלי: ״בפארן״), והחזרת התורה על כל האומות סתם (בבבלי בשם רבי יוחנן); ובמקום נסיון הסוכה והחמה שבבבלי — ״לפיכך עתיד הקדוש ברוך הוא לנחמם״, ״וסוכה תהיה לצל יומם״;
לפיכך רבי לוי: סוכה בעולם הזה — צל מחמתו של יום הבא; החמה ברקיע השני ובנרתיקה (״נשתיק״ בכתב היד, שלוש פעמים); לעתיד לבוא נגולים השמים והחמה פורעת מן הרשעים, והצדיקים בסוכה
דרש רבי חיננא בר פפא, ואיתימא רבי שמלאי:
לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה ומניחה בחיקו, ואומר:
כל מי שעסק בזה — יבא ויטול שכרו.
מיד מתקבצין כל אומות העולם בערבוביא,
שנאמר כׇּל הַגּוֹיִם נִקְבְּצוּ יַחְדָּיו וְיֵאָסְפוּ לְאֻומִּים מִי בכם יַגִּיד זֹאת וְרִאשֹׁונוֹת יַשְׁמִיעֻונוּ יִתְּנוּ עידיהן וְיִצְדָּקוּ וגו׳(ישעיה מג, ט).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אל תכנסו לפני בעירבוביא, אלא יכנסו כל אומה ואומה וסופריה,
שנאמר וְיֵאָסְפוּ לְאֻומִּים.
ואין לאום אלא מלכות, שנאמר וּלְאֹום מִלְאֹום יֶאֱמָץ(בראשית כה, כג).
מי איכא עירבוביא קמי שמיא? אלא כי היכי דלא ליערבבם נינהו, דלישמעו מאי דאמרי להו —מי איכא עירבוביא… — וכי יש ערבוביה לפני שמים? אלא כדי שלא יתערבבו הם, וכדי שישמעו מה שאומרים להם — וכו׳, כמו שמובא בתחילת מסכת עבודה זרה, עד: מה ביקש בשעיר? מה ביקש בתימן?
וכי יש ערבוביה לפני שמים? אלא כדי שלא יתערבבו הם, וכדי שישמעו מה שאומרים להם —
וכו׳, כדאיתא בריש מסכת עבודה זרה, עד: מאי בעי בשעיר? מאי בעי בתימן?
וכו׳, כמו שמובא בתחילת מסכת עבודה זרה, עד: מה ביקש בשעיר? מה ביקש בתימן?
אלא מלמד שהחזיר הקדוש ברוך הוא התורה על כל אומות העולם ולא קיבלוה, עד שבאו ישראל וקיבלוה.
לפיכך עתיד הקדוש ברוך הוא לנחמם, דכתיב וְסֻוכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם(ישעיה ד, ו).
אמר רבי לוי:
כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה, אומר הקדוש ברוך הוא:
הוא קיים מצות סוכה בעולם הזה — אני מסיך עליו מחמתו של יום הבא.
רבי ינאי וריש לקיש אומר:
כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּועֵר כַּתַּנּוּר(מלאכי ג, יט).
וצדקה גדולה עשה הקדוש ברוך הוא בעולם הזה, שלא נתן את השמש בשמים שאנו רואים.
רבי ינאי ורבי חנינא אמר: ברקיע השמים נתנם הקדוש ברוך הוא,
שנאמר ויתן אותם אלהים בשמים אין כתוב כאן, אלא בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם(בראשית א, יז).
מהו בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם? שעלה השמיםשעלה השמים — שלמעלה מן השמים.
אמר רבי אבהו:
מקרא מלא הוא שלא נתנו הקדוש ברוך הוא אלא ברקיע,
דכתיב אַתָּה הוּא יְיָ לְבַדֶּךָ(נחמיה ט, ו) — אתה עשית את השמים וכל צבאם אין כתיב כאן, אלא הַשָּׁמַיִם ושְׁמֵי הַשָּׁמַיִם, הָאָרֶץ וְכׇל אֲשֶׁר עָלֶיהָ.
וְכׇל צְבָאָם — היכן צבאו של הקדוש ברוך הוא נתון? הוי אומר: בשמי השמים.
להודיעך שלא נתן הקדוש ברוך הוא אלא ברקיע שני.
למה? שאם נתון ברקיע הזו שאנו רואים — היה יוצא חמה על תקופתועל תקופתו — במלוא עוצמתו, במסלולו ושורף את הביריותהביריות — הבריות, בני האדם. אלא נתנו ברקיע שני.
את מוצא: מן הרקיע ועד רקיע מהלך חמש מאות שנה, ונשתיקונשתיק — נרתיק, תיק, כיסוי יש לו,
כשם שכתב לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם(תהלים יט, ה).
והוא ניתן בתוך נשתיקו, והוא יוצא מהלך אלף וחמש מאות שנה, עד שהוא מתיש את כחומתיש את כחו — מחליש את כוחו ואינו מזיק לברייה.
אבל לעתיד לבא מה הקדוש ברוך הוא עושה? גולהגולה — גולל, מקפל השמים הללו,
כמה שכתיב וְנָגֹולּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם(ישעיה לד, ד),
ומוציאו מתוך נשתיקו, והוא יוצא על תקופתו ופורעופורע — נפרע, מעניש מן הרשעים,
שנאמר כִּי הִנֵּה יום בָּא בֹּועֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כׇל זֵידִים וְכׇל עֹושֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹותָם הַיּוֹם הַבָּא אֲשֶׁר לֹא יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁורֶשׁ וְעָנָף.
באותה שעה הקדוש ברוך הוא עושה סוכה לצדיקים ומשמרין אותם לתוכה,
שנאמר כִּי יצפננו בְּסֻוכֹּה בְּיוֹם רָעָה(תהלים כז, ה) וכו׳.
וכן וְסֻוכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹורֶב — מחמתו של יום.
וחכמים אומרים: מן גהינם לעתיד לבא,
שנאמר נְאֻם יְיָ אֲשֶׁר אוּר לוֹ בְּצִיּוֹן וְתַנּוּר לוֹ בִּירוּשָׁלִָם(ישעיה לא, ט),
וכתיב הִנֵּה יוֹם בָּא לַיְיָ וְחֻולַּק שְׁלָלֵךְ בְּקִרְבֵּךְ(זכריה יד, א).
בבלי סוטה פרק ז, מא ע״ב · סוגיא · כל אדם שיש בו חנופה אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו — ״יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים״, ואין לאום אלא עוברין: ״ולאום מלאום יאמץ״
בשרשרת מאמריו של רבי אלעזר על החנופה (״סימן: אף, עובר, גיהנם, בידו, נידה, גולה״); לפניו ״מביא אף לעולם״, אחריו ״נופל בגיהנם״.
״ואין לאום אלא עוברין, שנאמר: ולאום מלאום יאמץ״ — אף בבלי סנהדרין פרק יא, צא ע״ב – צב ע״א (״כל המונע הלכה מפי תלמיד… יקבוהו לאום״).
ואמר רבי אלעזר:
כל אדם שיש בו חנופה, אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו, שנאמר: אֹומֵר לְרָשָׁע צַדִּיק אָתָּה יִקְּבֻוהוּ עַמִּים יִזְעָמוּהוּ לְאֻומִּים(משלי כד, כד).
ואין ״קוב״ אלא קללה, שנאמר: (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 110–111: מה אקב) לֹא קַבֹּה אֵל(במדבר כג, ח);
ואין ״לאום״ אלא עוברין, שנאמר: וּלְאֹום מִלְאֹום יֶאֱמָץ(בראשית כה, כג).
בבלי סנהדרין פרק יא, צא ע״ב – צב ע״א · סוגיא · המונע הלכה מפי תלמיד — כגוזלו מנחלת אבותיו, ועוברין מקללין אותו; ״ולאום מלאום יאמץ״; המלמד זוכה לברכות כיוסף
דברי רב יהודה אמר רב ורב חנא בר ביזנא על ״מונע בר יקבוהו לאום״ ושכר המלמד (״וברכה לראש משביר״); לפניהם ״כולן אומרים שירה בקול אחד״ — סוף ענין תחיית המתים; אחריהם ״אמר רב ששת: כל המלמד תורה בעולם הזה זוכה ומלמדה לעולם הבא״ — מאמר אחר.
״אמן״ — כן בכ״י של הבבלי (כ״י מינכן 95: ״אמן״). בדפוסים: ״אמו״.
״מששת ימי בראשית״ — בכ״י מינכן 95 נוסף: ״[שנ׳ בראשית ברא אלהים]״.
״כתיב הכא… ויקב חור בדלתו״ — אינו בכ״י מינכן 95 (״מנקבין אותו ככבר׳ א׳ אביי כאוכל׳ דקצירי״).
״אמר רבא אמר רב ששת״ — בכ״י מינכן 95: ״א׳ רב שש׳״.
״[השליט על הארץ הוא]״ — הוספת מגיהי וילנא; המלים בכ״י מינכן 95 (״ויוס׳ הו׳ השליט על האר׳ הו׳ המשבי׳״), ואינן בדפוס ונציה.
״ואין לאום אלא עוברין… ואין קבה אלא קללה״ — אף בבלי סוטה פרק ז, מא ע״ב, בשם רבי אלעזר על החנופה (״אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו… יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים״).
נוסח אחר: מדרש משלי, פרק יא (להלן, ז) — ״אפילו עוברין שבמעי אימן מקללין אותו… ואין לאום אלא עוברין״ בשם עולא, ו״לנקוב אותו ככברה״ סתם; ואין שם ״ואין קבה אלא קללה… מה אקב״ (במהדורת ויסוצקי: ״ואין יקוב אלא קללה, שנאמר ויקב בן האשה הישראלית את השם״); ושם בדרשת ״יש מפזר ונוסף עוד״ ובשכר המלמד, ״עטרה על ראשו״ (רבי תנחומא).
אמר רב יהודה אמר רב:
כל המונע הלכה מפי תלמיד — כאילו גוזלו מנחלת אבותיו,
רש״י המונע הלכה — מללמדו.
שנאמר: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִילַּת יַעֲקֹב(דברים לג, ד) — מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית.
רש״י מששת ימי בראשית — דכתיב בראשית ברא בשביל התורה שהיא ראשית וישראל נקראו ראשית תבואתה שעתידין להנחיל׳ ברא אלהים את השמים וגו׳.
אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא:
כל המונע הלכה מפי תלמיד — אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו,
שנאמר: מֹונֵעַ בָּר יִקְּבֻוהוּ לְאוֹם(משלי יא, כו);
רש״י בר — תורה.
רש״י יקבוהו — מנקבים אותו לשון ויקוב חור בדלתו (מלכים ב י״ב:י׳).
ואין לאום אלא עוברין, שנאמר: וּלְאֹום מִלְאֹום יֶאֱמָץ(בראשית כה, כג);
ואין קבה אלא קללה, שנאמר: מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל(במדבר כג, ח);
ואין בר אלא תורה, שנאמר: נַשְּׁקוּ בַר פֶּן יֶאֱנַף(תהלים ב, יב).
עולא בר ישמעאל אומר:
מנקבין אותו ככברה.
כתיב הכאכתיב הכא — כתוב כאן: יִקְּבֻוהוּ לְאוֹם, וכתיב התםוכתיב התם — וכתוב שם: וַיִּקֹּב חֹור בְּדַלְתּוֹ(מלכים ב יב, י).
ואמר אביי: כי אוכלא דקצריכי אוכלא דקצרי — ככברה של כובסים (המנוקבת הרבה).
רש״י אוכלא דקצרי — כלי של כובסין שהוא מנוקב ומזלפין בו מים על הבגדים.
ואם למדו, מה שכרו?
אמר רבא אמר רב ששת:
זוכה לברכות כיוסף,
שנאמר: וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר;
ואין משביר אלא יוסף,
שנאמר: וְיוֹסֵף הוּא(בראשית מב, ו) [הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא] הַמַּשְׁבִּיר לְכׇל עַם הָאָרֶץ.
חלק ב
מדרשים מאוחרים
מדרש משלי, פרק יא, כד–כו · דרשת הפסוק · נוסח אחר · המלמד תורה לדור שחביבה עליו נוסף לו; המונע — נוקבין אותו ככברה, ואפילו עוברין מקללין אותו; המלמד — עטרה על ראשו
הדרשה כולה, מ״דבר אחר: יש מפזר ונוסף עוד״ ועד ״וברכה לראש משביר״; לפניה דרשת רבי אבהו ורבי ישמעאל בר נחמני על הצדקה, אחריה ״שחר טוב יבקש רצון״.
״דור״ — בכתב היד ״סור״, ותוקן במאגרים; ״חביבין״ — היו״ד הושלמה במאגרים; ״עצמו״ — לפניו צ׳ שנמחקה; ״לאום״ (״ואין לאום אלא עוברין״) — בכתב היד ״אום״.
נוסח אחר לבבלי סנהדרין פרק יא, צא ע״ב – צב ע״א (לעיל, ו) — שם ״אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו״ בשם רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, ו״מנקבין אותו ככברה״ בשם עולא בר ישמעאל; כאן ״מלאכי השרת… לנקוב אותו ככברה״ סתם, ודברי העוברין בשם עולא.
דבר אחר:
יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד(משלי יא, כד) —
אם ראיתה דור שחביבין עליו דברי תורה — הוי מתפזר להם (מהדורת ויסוצקי: שהתורה חביבה עליהם, הוי מפזר תורה להם).
וְחֹושֵׂךְ מִיֹּשֶׁר אַךְ לְמַחְסוֹר —
אם ראיתה דור שהן רוצין לדברי תורה (מהדורת ויסוצקי: שהם מבקשים לתורה), ואין את מלמדו (מהדורת ויסוצקי: מלמדן) — סוף אתה מתחסרת ממך (מהדורת ויסוצקי: שהתורה מתחסרת ממך).
למה?
שמתוך שאתה מלמדן — אתה למד,
שנאמר: נֶפֶשׁ בְּרָכָה תְדֻשָּׁן וּמַרְוֶה גַּם הוּא יורה(משלי יא, כה).
ולא עוד, אלא כל מי שהוא מונע עצמו מללמד דברי תורה (מהדורת ויסוצקי: מונע ללמוד תורה) בעולם הזה —
עתידין מלאכי השרת לעתיד לבוא לנקוב אותו ככברה הזו.
אמר עולא:
אפילו עוברין שבמעי אימן מקללין אותו,
שנאמר: מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם(משלי יא, כו).
ואין ״בר״ אלא תורה,
שנאמר: נַשְּׁקוּ בַר פֶּן יֶאֱנַף(תהלים ב, יב); (מהדורת ויסוצקי: ואין יקוב אלא קללה, שנאמר ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל)
ואין לאום אלא עוברין שבמעי אימם,
שנאמר: וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ(בראשית כה, כג).
אמר רבי תנחומא:
אם מלמד אדם תורתו (מהדורת ויסוצקי: תורה) בעולם הזה — לעולם הבא (מהדורת ויסוצקי: לעתיד לבא) עתידין להיות עטרה על ראשו,
שנאמר: וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר. (מהדורת ויסוצקי: הדא הוא דכתיב: עטרת תפארת תמגנך, ועוד וברכה לראש משביר)
פסיקתא דרב כהנא, בבלי, מדרש משלי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ג | אומות העולם | עובדי כוכבים |
| ג | גוי | עובד כוכבים |
| ג | גוי | עובד כוכבים |
| ג | הגוים | העובדי כוכבים |
| ג | ואמר רבי שמעון | דאר״ש |
| ג | עבודה זרה | עבודת כוכבים |
| ד | הוא | — (הוספה) |
| ו | אמן | אמו |
| ז | דור | סור |
| ז | י | — (הוספה) |
| ז | עצמו | צעצמו |
| ז | לאום | אום |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
| פסיקתא דרב כהנא | כתב יד פריז, כל ישראל חברים H 47A |
| מדרש משלי | כתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים, Rab. 1695 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה כא
וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר(בראשית כה, כג)
״ורב יעבד צעיר״ — אם זכה יעקב עשו עובדו; יעקב שקרא לעשו ״אדני״ ולעצמו ״עבדך״ — אני אמרתי ורב יעבד צעיר, הוא ימשול בך בעולם הזה ואתה לעולם הבא
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, תנחומא בובר, מדרש ילמדנו, פרקי דרבי אליעזר, אוצר מדרשים §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סג, ט · דרשת הפסוק · אם זכה יעקב — עשו עובד אותו, ואם לאו — אינו עובד
״ואם לאו — לא יעבוד״ — כך בכתב היד; במאגרים נמחק ״לא״ ותוקן ״יעביד״, כקריאה הכפולה שבתיאודור–אלבק: ״אם זכה יעבד ואם לאו יעבד״ (יַעֲבֹד / יַעֲבִיד). ״אמר רבי הונא״ — הושלם במאגרים, וכך בתיאודור–אלבק.
מקבילה: מדרש תהלים ט, ז (בפרשה שני גוים בבטנך) — ״אמר רב הונא: אם זכה יעבד ואם לאו יעבד״, ושם: ״כיון שראה דוד שהרשע משעבד את הצדיק… גערת גוים אבדת רשע״.
הדרשה עומדת גם בשלשלת דרשותיו של בראשית רבה סג, ט — בפרשה שני גוים בבטנך.
מדרש ילמדנו (ילקוט תלמוד תורה), לבראשית לב, ה · דרשת הפסוק · ״כה תאמרון לאדני לעשו״ · יעקב שהמלאכים משמרים אותו שולח ״לאדני לעשו״ — צדיק מט לפני רשע; אני אמרתי ״ורב יעבד צעיר״ ואתה אמרת ״עבדך יעקב״; רבי ״יהודה עבדך״ לאנטונינוס
בסוף הקטע ציין המלקט: ״פרקי ר׳ אליעזר פ׳ ל״ה, ובילמדנו״; ״לא דייך שעשית את הקדש חול… מחניפין לרשעים מפני דרכי שלום״ — כלשון פרקי דרבי אליעזר לז (להלן, ד), ושם בהרחבה.
מקבילות: ״מעיין נרפש… צדיק מט לפני רשע״ על שליחות יעקב לעשו — בראשית רבה עה, ב; איגרת רבינו לאנטונינוס, ״מן יהודה עבדך״ — בראשית רבה עה, ו. נוסח אחר: תנחומא בובר, וישלח ה (להלן, ג) — ״הוא קראו אדוני״, ורבינו כותב ״עבדך יהודה שואל בשלומך… שאיני טוב מיעקב אבא״.
כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו(בראשית לב, ה).
בא וראה:
יעקב ישן, והקדוש ברוך הוא והמלאכים משמרים אותו,
דכתיב: וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ(בראשית כח, יב) וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו(בראשית כח, יג) —
והוא משלח: כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו!
הדא הוא דכתיב:
מַעְיָן נִרְפָּשׂ מָקוֹר מׇשְׁחָת צַדִּיק מָט לִפְנֵי רָשָׁע(משלי כה, כו).
דבר אחר:
אמר לו הקדוש ברוך הוא ליעקב:
לא דייך שעשית את הקדש חול, אלא שאני אמרתי: וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר(בראשית כה, כג), ואתה אמרת: עַבְדְּךָ יַעֲקֹב!
חייך, כדברך כן יהיה:
הוא ימשול בך בעולם הזה, ואתה תמשול בו לעולם הבא.
אמר לפניו: רבון כל העולמים, אני מחניף לרשע, בשביל שלא יהרגני.
מכאן אמרו:
מחניפין לרשעים מפני דרכי שלום.
כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב —
למדה תורה דרך ארץ: לחלוק כבוד למלכות.
רבי היה כותב לאנטונינוסלאנטונינוס — לקיסר אנטונינוס, ידידו של רבי: ״יהודה עבדך שואל בשלומך״ —
לחלוק כבוד למלכות, כאשר עשה יעקב לעשו.
תנחומא בובר, וישלח ה · דרשת הפסוק · ״ויצו אותם… כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי… ויהי לי שור וחמור״ · נוסח אחר · רבינו כותב ״עבדך יהודה״ לאנטונינוס; ״עם לבן גרתי״ — לא הגיעני אחת מן הברכות; שור וחמור — יוסף ומלך המשיח
״אמר״, ״אמר לו״, ״רבי״, ״שנאמר״, ״אומר״ — בכתב היד בקיצור (״אמ׳״, ״א׳ל״, ״ר׳״, ״שנ׳״, ״אומ׳״). ״האלהים״ — בכתב היד ״האלהי׳״. ״אוונתיסאי״ — כך בכתב היד.
נוסח אחר למדרש ילמדנו (לעיל, ב) — ״רבי היה כותב לאנטונינוס: יהודה עבדך שואל בשלומך — לחלוק כבוד למלכות, כאשר עשה יעקב לעשו״. מקבילות: בראשית רבה עה, ו — איגרת רבינו לאנטונינוס (״מן יהודה עבדך… מה אנא טב מן סבי״) ו״מסורת אגדה היא שאין עשו נופל אלא ביד בניה שלרחל״, בלי דרשת הברכות; בראשית רבה עה, ז — ״ויהי לי שור וחמור… רבי יודה ורבי נחמיה ורבנן״, ״רבנן אמרין: שור — זה משוח מלחמה: בכור שורו וגו׳; חמור — זה מלך המשיח… צאן — אילו ישראל… ועבד ושפחה — הנה כעיני עבדים״.
וַיְצַו אֹותָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו(בראשית לב, ה) —
הוא קראו אדוני.
אמר ירמיה: מַה תֹּאמְרִי כִּי יִפְקֹד עָלַיִךְ וְאַתְּ לִמַּדְתְּ אֹותָם עָלַיִךְ אַלֻּופִים לְרֹאשׁ(ירמיה יג, כא).
אמר רבי פנחס:
אנטונינוסאנטונינוס — הקיסר אנטונינוס, ידידו של רבי היה מכבד את רבינו מה שאין סוף.
וכשהיה רבינו משלחני אצלו, והיה כותב לו: עבדך יהודה שואל בשלומך.
והיה רע לאנטונינוס לומר שהוא קורא עצמו עבד.
אמר לו: אל תכתוב עוד כדבר הזה.
אמר לו: כך אני כותב לך — שאיני טוב מיעקב אבא.
כששלח אצל עשו, מה אמר לו? כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב —
לא נעשיתי אוונתיסאיאוונתיסאי — אדון, בעל שררה.
עִם לָבָן גַּרְתִּי —
לא הגיעני אחת מן הברכות שברכני אביך.
אביך ברכני: וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים(בראשית כז, כח);
ואני אין בידי אחת מהן, אלא וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן(בראשית לב, ו) —
שאינו לא מן השמים ולא מן הארץ.
כלום אתה שונא אותי אלא בשביל הברכות?
אלא וַיְהִי לִי שׁוֹר וגו׳.
וכי שור אחד וחמור אחד היה לו, שהוא אומר: וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר וגו׳?
רבי יהודה ורבי נחמיה.
רבי יהודה אומר:
דרך ארץ השיח, כאדם שהוא אומר על הכל: הלך חמור, קרא תרנגול.
ורבי נחמיה אמר:
לומר לו: עַבְדְּךָ יַעֲקֹב — הריני משפיל עצמי לפניך;
אם בקשתה — הרי יפה, ואם לאו — וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר.
שׁוֹר — זה יוסף,
שנאמר: בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וגו׳(דברים לג, יז).
ומסורת אגדה היא שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל.
למה? שנאמר: אִם לא יִסְחָבוּם צְעִירֵי הַצֹּאן(ירמיה מט, כ) —
אילו בניה של רחל.
וַחֲמוֹר — זה מלך המשיח,
שנאמר: גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם וגו׳(זכריה ט, ט),
עָנִי וְרֹוכֵב עַל חֲמוֹר.
צֹאן — אילו ישראל,
שנאמר: וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם(יחזקאל לד, לא).
וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה — אילו ישראל,
שנאמר בהן: הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים וגו׳(תהלים קכג, ב).
חלק ב
מדרשים מאוחרים
פרקי דרבי אליעזר, פרק לז · דרשת הפסוק · ״כה אמר עבדך יעקב״ · יעקב שולח את המעשר לעשו ועושה את הקדש חול
״ושלח״, ״לעבדיו״ — אותיות מסופקות. ״(ולא)״ — נמחק במאגרים (בספק).
״לפיכך חלק כבוד ליעקב, שנאמר: ויאמר עשו יש לי רב״ — כך בכתב היד: עשו חולק כבוד ליעקב; בדפוס ״ובשביל שחלק כבוד יעקב לעשו״. ״הוא ימשול עליך בעולם הזה ואתה לעולם הבא״ — כך בדפוס; בהיגר ״יהיה מושל עליך לעולם הבא״.
מקבילה: מדרש ילמדנו (לעיל, ב) — ״לא דייך שעשית את הקדש חול… מחניפין לרשעים מפני דרכי שלום״ בקיצור; ובאלפא ביתא דבן סירא (להלן, ה) — נוסח אחר.
לקח יעקב את כל מעשר קנינו, ושלח לעשו.
אמר לעבדיו: אמרו לו:
כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב(בראשית לב, ה).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: יעקב, עשית את הקדש חול!
אמר לפניו: רבון העולמים, מחניף אני לרשע, בשביל שלא יהרגיני.
מכן אמרו:
מחנפין לרשעים בעולם הזה מפני דרכי השלום.
לפיכך חלק כבוד ליעקב,
שנאמר:
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב(בראשית לג, ט).
אמר לו הקדוש ברוך הוא ליעקב:
יעקב, לא דייך שעשית את הקדש חול עוד,
אלא אני אמרתי: וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר(בראשית כה, כג),
ואתה אמרת: כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב.
חייך, כדברך כן יהיה:
הוא ימשול עליך בעולם הזה, ואתה לעולם הבא.
לפיכך אמר לו יעקב:
יַעֲבׇר נָא אֲדֹונִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי וגו׳(בראשית לג, יד).
אוצר מדרשים, אלפא ביתא דבן סירא, ט · דרשה · ״טב לביש לא תעביד ובישא לא מטי לך״ · נוסח אחר · אל תלך עם רשע בדרך ואל תעשה לו טובה: לוט ואברהם, יעקב ועשו
״איני יכול״ — בקובץ ״אינו יכול״.
המדרש קורא ״ורב יעבוד צעיר״ (במסורה: יעבד).
מקור קדום לדרשה לא נמצא; ״אני אמרתי ורב יעבד צעיר ואתה אמרת עבדך יעקב… הוא ימשול עליך בעולם הזה ואתה תמשול בו לעולם הבא״ — כעין פרקי דרבי אליעזר לז (לעיל, ד). ״אם השמאל ואימנה״ על הפרדת אברהם מלוט — בראשית רבה מא, ו.
טב לביש לא תעביד — ובישא לא מטי לך.טב לביש לא… — טובה לרע אל תעשה — ורעה לא תגיע אליך.
טובה לרע אל תעשה — ורעה לא תגיע אליך.
לעולם כשתראה אדם רשע — אל תלך עמו בדרך אחד, ואל תעשה לו טובה כלל;
שבשביל טובה שעשה יעקב לעשו הרשע, כששלח לו יעקב אותו הדורון, ואמר לשלוחיו: כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹונִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב(בראשית לב, ה) —
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
אני אמרתי: וְרַב יעבוד צָעִיר(בראשית כה, כג),
ואתה אמרת: עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, ועשית אותו אדון עליך!
אני אקיים את דבריך: והוא ימשול עליך בעולם הזה, ואתה תמשול בו לעולם הבא.
אמר יעקב לפניו:
רבונו של עולם, גלוי וידוע שמיראה עשיתי דבר זה!
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
אם כן — חזור לך, ואל תלך בדרך אחד עמו.
אמר לפניו:
רבונו של עולם, איני יכול להפרד ממנו, מפני שאני מתירא ממנו.
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
ומה לוט, שצדיק גמור היה ועוסק בתורה — אפילו הכי לא רצה אברהם לילך עמו בדרך אחד,
אלא אמר לו: אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִינָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה(בראשית יג, ט);
עשו אחיך, שהוא רשע גמור — הלא תתפרד ממנו?
מה עשה יעקב? הלך ונתפרד ממנו,
שנאמר: יַעֲבׇור נָא אֲדֹונִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ(בראשית לג, יד),
וכתיב: וַיָּשׇׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה(בראשית לג, טז),
וכתיב: וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּותָה(בראשית לג, יז).
ואמרו עליו:
שבשביל שהלך עמו בדרך אחד — מתו כל מקנהו וכל בהמתו, ולא נשתייר לו אלא כבשה אחת בת שנתה, בזכות אברהם זקנו.
ובשביל שאמר יעקב לשלוחיו שיאמר לעשו עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ(בראשית לב, כא) — אנו עובדים היום לזרעו של עשו.
ומנין שלא נשתייר לו אלא כבשה אחת?
שנאמר: וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻוכֹּות.
וכי אפשר לו לאדם לעשות סוכה לכל אחד ואחד?
אלא לומר לך: שמפני שלא נשתייר לו אלא כבשה אחת, ומרוב אהבתה אותה — עשה לה שתי סוכות:
בסוכה אחת היתה עומדת ביום, ובאחרת בלילה.
ולפיכך — לאדם רע לא תעשה טובה;
וכשם שלא תלך עמו בדרך אחד, כך לא תעשה לו טובה כלל.
בראשית רבה, תנחומא בובר, מדרש ילמדנו, פרקי דרבי אליעזר, אוצר מדרשים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | אמר רבי הונא | — (הוספה) |
| ה | איני | אינו |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כ״י וטיקן 30 |
| מדרש ילמדנו | קטעים מילקוט תלמוד תורה, נוסח פרויקט השו״ת |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154 |
| פרקי דרבי אליעזר | כתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866 |
| אוצר מדרשים | מהדורת אייזנשטיין |
מדרש דרבי יצחק
פרשה כב
וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ(בראשית כה, כד)
״תומם״ חסר — אחד צדיק ואחד רשע, ובתמר ״תאומים״ מלא — שניהם צדיקים; ״וצפונך תמלא בטנם״ — הנותן מטתו בין צפון לדרום אין אשתו מפלת; רבקה ותמר נתכסו בצעיף וילדו תאומים
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, בבלי, תנחומא בובר §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סג, י · דרשת הפסוק · ״וימלאו ימיה ללדת והנה תומם בבטנה״ · תמר ורבקה: להלן מלאים ושניהם צדיקים, כאן חסרים, אחד צדיק ואחד רשע
״להלן״ — אצל תמר (בראשית לח, כז), ״תאומים״ מלא; ״כן״ (= כאן) — אצל רבקה, ״תומם״ חסר. בתיאודור–אלבק ״להלן מלאין וכאן חסרין… תומם כת׳, להלן פרץ וזרח שניהם צדיקים, כאן יעקב ועשו אחד צדיק ואחד רשע״.
נוסח אחר: בראשית רבה פה, טז (להלן, ב) — אותה הדרשה מצד תמר, על ״והנה תאומים בבטנה״ (בראשית לח, כז). מקבילה: מדרשי חסר ויתר (אוצר מדרשים) — ״תומים חסר א׳, מלמד שהיה אחד צדיק ואחד רשע; וכתיב בתמר תאומים מלא, מלמד שהיו שניהם צדיקים״.
וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת(בראשית כה, כד) —
להלן למלאים, וכן לחסרים:
וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ(בראשית לח, כז);
תוֹמִם כתב.
להלן — שניהם צדיקים;
כןכן — כאן — אחד צדיק ואחד רשע.
בראשית רבה, פרשה פה, טז · דרשת הפסוק · ״והנה תאומים בבטנה״ · נוסח אחר · תאומים מלא — פרץ וזרח שניהם צדיקים; ולהלן חסר — אחד צדיק ואחד רשע
״לחסרים… למלאים״ — אותיות מסופקות בכתב היד; ״תומים חסר״ — הושלם במאגרים (בתיאודור–אלבק ״להלן תאומם חסר״, על פסוק רבקה).
מן הסימן הובאה דרשת ״תאומים״ בלבד; אחריה ״ויהי בלדתה ויתן יד — שלשה הן נאמנים על אתר״ (רבי אבא בשם רבי חסדא), ענין אחר.
וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ(בראשית לח, כז) —
כן לחסרים, ולהלן למלאים.
וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ —
תְאוֹמִים מלא: כן שניהם צדיקים;
ולהלן ״תומים״ חסר: אחד צדיק ואחד רשע.
בבלי ברכות פרק א, ה ע״ב · סוגיא · אבא בנימין: תפלתו סמוך למטתו, ומטתו בין צפון לדרום — הויין ליה בנים זכרים, ואין אשתו מפלת נפלים
״ואיתימא רבי יהושע בן לוי״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366: ״ואמרי לה רבי יהושע בן לוי ואמרי לה במתניתא תנא אבא בנימין אומר״; ושם: ״לבין הכותל״.
״דאמר רבי חמא ברבי חנינא״ — בכ״י אוקספורד 366: ״דאמר רב חמא בר חיננא ואמרי לה אמר רבי יצחק״; בכ״י פריז 671: ״ואמר רבי חמא בר חנינא ואיתימא רבי יצחק״.
תניא:
אבא בנימין אומר: על שני דברים הייתי מצטער כל ימי: על תפלתי שתהא לפני מטתי, ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום.
על תפלתי שתהא לפני מטתי, מאי לפני מטתי?על תפלתי שתהא… — על תפלתי שתהא לפני מטתי — מהו ״לפני מטתי״? אם תאמר לפני מטתי ממש — והרי אמר רב יהודה אמר רב, ויש אומרים רבי יהושע בן לוי: מנין למתפלל שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר? שנאמר: ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל. אל תאמר ״לפני מטתי״, אלא אמור ״סמוך למטתי״. ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום, שאמר רבי חמא בנו של רבי חנינא, אמר רבי יצחק: כל הנותן מטתו בין צפון לדרום, יהיו לו בנים זכרים, שנאמר: ״וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים״. רב נחמן בר יצחק אמר: אף אין אשתו מפלת נפלים. כתוב כאן: ״וצפונך תמלא בטנם״, וכתוב שם: ״וימלאו ימיה ללדת והנה תומים בבטנה״.
על תפלתי שתהא לפני מטתי — מהו ״לפני מטתי״?
אילימא לפני מטתי ממש, והאמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי יהושע בן לוי: מנין למתפלל שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר?
אם תאמר לפני מטתי ממש — והרי אמר רב יהודה אמר רב, ויש אומרים רבי יהושע בן לוי: מנין למתפלל שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר?
שנאמר: וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל(ישעיה לח, ב).
לא תימא לפני מטתי, אלא אימא סמוך למטתי.
אל תאמר ״לפני מטתי״, אלא אמור ״סמוך למטתי״.
רש״י סמוך למטתי — כל ימי נזהרתי שלא לעשות מלאכה ושלא לעסוק בתורה כשעמדתי ממטתי עד שאקרא ק״ש ואתפלל.
ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום,
רש״י צפון לדרום — ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום. ונראה בעיני שהשכינה במזרח או במערב לפיכך נכון להסב דרך תשמיש לרוחות אחרות.
דאמר רבי חמא ברבי חנינא, אמר רבי יצחק: כל הנותן מטתו בין צפון לדרום, הויין ליה בנים זכרים, שנאמר: (כ״י אוקספורד 366, דפוס ונציה: ממתים ידך יי ממתים מחלד חלקם בחיים) וּצְפוּנְךָ תְּמַלֵּא בִטְנָם יִשְׂבְּעוּ בָנִים(תהלים יז, יד).
שאמר רבי חמא בנו של רבי חנינא, אמר רבי יצחק: כל הנותן מטתו בין צפון לדרום, יהיו לו בנים זכרים, שנאמר: ״וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים״.
רש״י וצפונך — לשון צפון וסיפיה דקרא ישבעו בנים.
רב נחמן בר יצחק אמר: אף אין אשתו מפלת נפלים.
כתיב הכא: וּצְפוּנְךָ תְּמַלֵּא בִטְנָם, וכתיב התם: וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִים בְּבִטְנָהּ(בראשית כה, כד):
כתוב כאן: ״וצפונך תמלא בטנם״, וכתוב שם: ״וימלאו ימיה ללדת והנה תומים בבטנה״.
רש״י תמלא בטנם — תמלא ימי הריונם.
תנחומא בובר, וישב יז · דרשה · ״ויוגד לתמר… ותסר בגדי אלמנותה״ · רבקה ותמר נתכסו בצעיף וילדו תאומים: עשו ויעקב, פרץ וזרח
מראש הסימן, ״מה כתיב למעלה מן העניין״, ועד ״פרץ וזרח״; אחריו ״ותשב בפתח עינים״ ושאר מעשה תמר — בפרשת וישב.
מקבילה: בראשית רבה פה, י (על ״ותסר בגדי אלמנותה״) — ״שתים הן שנתכסו בצעיף וילדו תאומים: רבקה ותמר״, ובתמר ״ותסר בגדי אלמנותה״; ואין שם שמות התאומים ולא ״והנה תאומים בבטנה״. אין זו דרשת ״תומם״ חסר (לעיל, א–ב), אלא ענין הצעיף.
״כתיב״, ״וגו׳״, ״ויעקב״, ״שנאמר״ — נפתחו. המדרש קורא ״והנה תאומים בבטנה״ (במסורה: והנה תומם בבטנה; ״תאומים״ — בתמר, בראשית לח, כז); בבובר ״והנה תומים בבטנה״.
מה כתיב למעלה מן העניין? מעשה תמר:
וַיֻּוגַּד לְתָמָר לֵאמֹר וגו׳(בראשית לח, יג),
וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ(בראשית לח, יד). (בובר: [מעליה] ותכס בצעיף)
שתים נתכסו בצעיף וילדו תאומים.
אילו הן? רבקה ותמר.
רבקה — כתיב: וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס(בראשית כד, סה),
וילדה תאומים, עשו ויעקב,
שנאמר: וְהִנֵּה תאומים בְּבִטְנָהּ(בראשית כה, כד).
תמר — נתכסת (בובר: נתכסית) בצעיף, וילדה תאומים: פרץ זרח (בובר: פרץ וזרח).
בראשית רבה, בבלי, תנחומא בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ב | ״תומים״ חסר | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | פרשה סג: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה פה: כתב יד וטיקן 30 |
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה כג
וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי(בראשית כה, כה)
״ויצא הראשון״ — בשכר ״ראשון״ זכו לשלשה ״ראשון״: הכרתת זרעו של עשו, בנין המקדש ומשיח; למה יצא עשו תחלה; הבכור ראוי לשני חלקים ויעקב נטל שני העולמות
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בבלי, בראשית רבה, ויקרא רבה, פסיקתא דרב כהנא, תנחומא, תנחומא בובר, מדרש ילמדנו, שמות רבה §§cover-end§§
חלק א
הלכה: חמץ משש שעות ולמעלה
בבלי פסחים פרק א, ד ע״ב – ה ע״ב · הלכה · סוגיא · חמץ משש שעות מנלן? אביי: ״אך ביום הראשון תשביתו״, ו״ראשון״ דמעיקרא; בשכר שלשה ״ראשון״ זכו לשלשה: עשו, המקדש, משיח; רבא: ״לא תשחט על חמץ״
״(וגו׳)״ — מחוק בדפוס וילנא; אינו בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 134.
״ביום הראשון מקרא קדש״ — בחג הסוכות (ויקרא כג, לה), שלישי לשני ״ראשון״ של סוכות שלפניו (כג, לט–מ); ״יהיה לכם״ אינו בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י וטיקן 134, ובכ״י מינכן 95: ״ותו הא כתיב הראשון״.
״(תעשו)״ — מחוק בדפוס וילנא; בכ״י מינכן 95, בכ״י אוקספורד 366 ובדפוס ונציה: ״כל מלאכה לא תעשו״.
״רבי יוסי אומר״ — בכ״י מינכן 95: ״רבי יוסי הגלילי״.
תנן התםתנן התם — שנינו שם (במשנה):
רש״י תנן התם — גרסינן. ואף על גב דבפירקין היא.
רבי מאיר אומר: אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש; רבי יהודה אומר: אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש(משנה פסחים א, ד).
רש״י ושורפין בתחלת שש — ולא ימתין עד תחלת שבע שהוא אסור מן התורה לפי שאדם טועה בשעות.
רש״י ר׳ יהודה אומר — טועה אדם יותר מכאן וצריך להתרחק מן העבירה יותר ולא יאכל מסוף ארבע ולמעלה.
רש״י תולין — לא אוכלין ולא שורפין כלומר אין צריך לשרוף ומאכיל הוא לבהמתו כל חמש אבל הוא לא יאכל.
דכולי עלמא מיהא חמץ משש שעות ולמעלה אסור — מנלן?דכולי עלמא מיהא… — לדברי הכל, על כל פנים, חמץ משש שעות ולמעלה אסור — מנין לנו? אמר אביי: שני מקראות כתובים: כתוב ״שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם״, וכתוב ״אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם״. הא כיצד? לרבות ארבעה עשר לביעור.
לדברי הכל, על כל פנים, חמץ משש שעות ולמעלה אסור — מנין לנו?
רש״י דכולי עלמא מיהא חמץ מששת שעות ולמעלה אסור — מן התורה דאי לא מיתסר עד אורתא לא הוו גזרי ביה דבין יממא לליליא לא טעו אינשי.
אמר אביי:
תרי קראי כתיבי: כתיב שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹור לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם(שמות יב, יט), וכתיב אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹור מִבָּתֵּיכֶם(שמות יב, טו).
שני מקראות כתובים: כתוב ״שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם״, וכתוב ״אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם״.
רש״י שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם — אפילו שעה אחת בתוך השבעת ימים וכתיב אך ביום הראשון תשביתו הרי שהה בו שעה אחת.
הא כיצד? לרבות ארבעה עשר לביעור.
רש״י הא כיצד לרבות כו׳ — דעל כרחיך האי הראשון ראשון קודם לכל שבעה קאמר דהיינו ארבעה עשר.
ואימא לרבות לילי חמשה עשר לביעור, דסלקא דעתך אמינא: ״ימים״ כתיב — ימים אין, לילות לא, קא משמע לן אפילו לילות?ואימא לרבות לילי… — ואמור (שמא בא הכתוב) לרבות לילי חמשה עשר לביעור, שהיה עולה על דעתך לומר: ״ימים״ כתוב — ימים כן, לילות לא; משמיע לנו שאפילו לילות? אותו (הדבר) אינו צריך לו (לכתוב), שהרי הוקשה השבתת שאור לאכילת חמץ, ואכילת חמץ לאכילת מצה. השבתת שאור לאכילת חמץ — שכתוב ״שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה״; ואכילת חמץ לאכילת מצה — שכתוב ״כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות״, וכתוב בה, במצה: ״בערב תאכלו מצות״.
ואמור (שמא בא הכתוב) לרבות לילי חמשה עשר לביעור, שהיה עולה על דעתך לומר: ״ימים״ כתוב — ימים כן, לילות לא; משמיע לנו שאפילו לילות?
רש״י ואימא לרבות ליל חמשה עשר — שלא ימתין עד הבוקר והכי קאמר אך בכניסת יום הראשון מיד תשביתו דאי משבעת ימים הוה אמינא ימים אין לילות לא.
ההוא לא איצטריכא ליה,
אותו (הדבר) אינו צריך לו (לכתוב),
דהא איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ, ואכילת חמץ לאכילת מצה.
שהרי הוקשה השבתת שאור לאכילת חמץ, ואכילת חמץ לאכילת מצה.
רש״י השבתת שאור לאכילת חמץ — משעה שהזהיר שלא לאכול חמץ צוה להשבית השאור דכתיב שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל (חמץ).
השבתת שאור לאכילת חמץ — דכתיב שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹור לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כׇּל אֹוכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה;
השבתת שאור לאכילת חמץ — שכתוב ״שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה״;
ואכילת חמץ לאכילת מצה — דכתיב כׇּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹותֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת(שמות יב, כ) (וגו׳), וכתיב ביה במצה בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּות(שמות יב, יח).
ואכילת חמץ לאכילת מצה — שכתוב ״כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות״, וכתוב בה, במצה: ״בערב תאכלו מצות״.
רש״י ואכילת חמץ לאכילת מצה — משעה שחייב לאכול מצה הזהיר שלא לאכול חמץ דכתיב כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות וכתיב בערב תאכלו מצות אלמא זמן אכילת מצה ואיסור חמץ והשבתת שאור משחשיכה.
ואימא לרבות ליל ארבעה עשר לביעור?ואימא לרבות ליל… — ואמור (שמא בא) לרבות ליל ארבעה עשר לביעור? ״ביום״ כתוב. ואמור (שמא) מן הבוקר? אך — חלק.
ואמור (שמא בא) לרבות ליל ארבעה עשר לביעור?
״ביום״ כתיב.
״ביום״ כתוב.
ואימא מצפרא?
ואמור (שמא) מן הבוקר?
אַךְ — חלק.
רש״י אך חלק — אכין ורקין מיעוטין אלמא מקצת היום מותר ומקצתו אסור ומעתה יש לנו לחלק חציו לאיסור וחציו להיתר ואיכא דאמר אך הוא חץ בגימטריא דאח״ס בט״ע גי״ף דכ״ץ ותופס ח׳ תחת אל״ף וצד״י במקום כ׳.
דבי רבי ישמעאל תנא: מצינו ארבעה עשר שנקרא ״ראשון״, שנאמר בָּרִאשֹׁון בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ.דבי רבי ישמעאל… — בית מדרשו של רבי ישמעאל שנה: מצינו ארבעה עשר שנקרא ״ראשון״, שנאמר ״בראשון בארבעה עשר יום לחדש״. רב נחמן בר יצחק אמר: ״ראשון״ — משמעו ״הקודם״, שאמר הכתוב ״הראשון אדם תולד״. אלא מעתה, ״ולקחתם לכם ביום הראשון״ — גם כאן ״ראשון״ משמעו ״הקודם״? שונה שם, שכתוב ״ושמחתם לפני יי אלהיכם שבעת ימים״ — מה שביעי שביעי לחג, אף ראשון ראשון לחג. גם כאן כתוב ״אך ביום הראשון תשביתו״, ״שבעת ימים מצות תאכלו״! אם כן, יכתוב הכתוב ״ראשון״; ״הראשון״ למה לי? למד מכאן כמו שאמרנו.
בית מדרשו של רבי ישמעאל שנה: מצינו ארבעה עשר שנקרא ״ראשון״, שנאמר ״בראשון בארבעה עשר יום לחדש״.
רב נחמן בר יצחק אמר:
״ראשון״ — דמעיקרא משמע, דאמר קרא הֲרִאשׁוֹן אָדָם תִּוָּלֵד(איוב טו, ז).
״ראשון״ — משמעו ״הקודם״, שאמר הכתוב ״הראשון אדם תולד״.
רש״י ראשון דמעיקרא משמע — בלאו רומיא דקראי אהדדי משמע ראשון במשמעות דקרא שהוא יום קודם לכל שבעה דקרא כיון דכתיב שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון ראשון קודם למעשה קאמר.
רש״י הראשון אדם תולד — הקודם לאדם הראשון נולדת.
אלא מעתה, וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן(ויקרא כג, מ) — הכי נמי ״ראשון״ דמעיקרא משמע?
אלא מעתה, ״ולקחתם לכם ביום הראשון״ — גם כאן ״ראשון״ משמעו ״הקודם״?
שאני התם, דכתיב וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים — מה שביעי שביעי לחג, אף ראשון ראשון לחג.
שונה שם, שכתוב ״ושמחתם לפני יי אלהיכם שבעת ימים״ — מה שביעי שביעי לחג, אף ראשון ראשון לחג.
הכי נמי כתיב אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ, שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ!
גם כאן כתוב ״אך ביום הראשון תשביתו״, ״שבעת ימים מצות תאכלו״!
אם כן נכתוב קרא ״ראשון״, ״הראשון״ למה לי? שמע מינה לכדאמרן.
אם כן, יכתוב הכתוב ״ראשון״; ״הראשון״ למה לי? למד מכאן כמו שאמרנו.
רש״י הכא נמי הא כתיב — בהאי קרא גופיה שבעת ימים ודרוש נמי ראשון דומיא דשביעי.
אי הכי, התם נמי ״הראשון״ למה לי?אי הכי, התם… — אם כך, שם גם כן ״הראשון״ למה לי? ועוד, שם שכתוב ״ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון״ — אמור ש״ראשון״ משמעו ״הקודם״? שונה שם, שאמר הכתוב ״וביום השמיני שבתון״ — מה שמיני שמיני של חג, אף ראשון ראשון של חג. ״הראשון״ למה לי? למעט חולו של מועד. חולו של מועד — מ״ראשון״ ו״שמיני״ הוא יוצא (נלמד)! נצרך (הכתוב), שהיה עולה על דעתך לומר: הואיל שכתב הרחמן ״וביום השמיני״ — וי״ו מוסיף על ענין ראשון, שאפילו בחולו של מועד; משמיע לנו (שאינו כן). ולא יכתוב הרחמן לא וי״ו ולא ה״א! ועוד, שם שכתוב ״ביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם״ — ״ראשון״ משמעו ״הקודם״? אלא שלושת ה״ראשון״ האלה צריך אותם לכמו ששנה בית מדרשו של רבי ישמעאל, ששנה בית מדרשו של רבי ישמעאל:
אם כך, שם גם כן ״הראשון״ למה לי?
רש״י התם נמי — גבי לולב ה׳ דהראשון למה לי.
ותו, התם דכתיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן(ויקרא כג, לט) — אימר ״ראשון״ דמעיקרא משמע?
ועוד, שם שכתוב ״ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון״ — אמור ש״ראשון״ משמעו ״הקודם״?
שאני התם, דאמר קרא וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן — מה שמיני שמיני דחג, אף ראשון ראשון דחג.
שונה שם, שאמר הכתוב ״וביום השמיני שבתון״ — מה שמיני שמיני של חג, אף ראשון ראשון של חג.
״הראשון״ למה לי? למעוטי חולו של מועד.
״הראשון״ למה לי? למעט חולו של מועד.
חולו של מועד — מראשון ושמיני נפקא!
חולו של מועד — מ״ראשון״ ו״שמיני״ הוא יוצא (נלמד)!
רש״י מראשון ושמיני נפקא — מדכתיב בהנהו שבתון מכלל דאינך לאו שבתון נינהו.
איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הואיל דכתב רחמנא וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי, וי״ו מוסיף על ענין ראשון — דאפילו בחולו של מועד, קא משמע לן.
נצרך (הכתוב), שהיה עולה על דעתך לומר: הואיל שכתב הרחמן ״וביום השמיני״ — וי״ו מוסיף על ענין ראשון, שאפילו בחולו של מועד; משמיע לנו (שאינו כן).
רש״י על ענין ראשון — על ימים הקדומים לו דהיינו חולו של מועד.
ולא לכתוב רחמנא לא וי״ו ולא ה״א!
ולא יכתוב הרחמן לא וי״ו ולא ה״א!
רש״י לא לכתוב רחמנא לא וי״ו — דמשמע ריבויא דתו איצטריך ה״א למיעוט.
ותו, התם דכתיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ(ויקרא כג, לה) יהיה לכם — ״ראשון״ דמעיקרא משמע?
ועוד, שם שכתוב ״ביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם״ — ״ראשון״ משמעו ״הקודם״?
אלא הני שלשה ״ראשון״ מיבעי ליה לכדתני דבי רבי ישמעאל, דתנא דבי רבי ישמעאל:
אלא שלושת ה״ראשון״ האלה צריך אותם לכמו ששנה בית מדרשו של רבי ישמעאל, ששנה בית מדרשו של רבי ישמעאל:
רש״י אלא מהני שלשה ראשון — דכתיב במקרא קודש דפסח ומקרא קודש דסוכות ומצות לולב לאתותב לרב נחמן דהני ראשון דכתיב בהו לאו למשמעותייהו קאתו אלא שמא בעלמא הוא דנקראו ראשון וכתנא דבי ר׳ ישמעאל.
בשכר שלשה ״ראשון״ זכו לשלשה ״ראשון״: להכרית זרעו של עשו, לבנין בית המקדש, ולשמו של משיח.
רש״י בשכר ג׳ ראשון — שביתת הרגל דפסח ושביתת הרגל דחג ונטילת לולב שנקראו ראשונים זכו לשלשה ראשון.
להכרית זרעו של עשו — דכתיב וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּולּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר(בראשית כה, כה);
ולבנין בית המקדש — דכתיב כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ(ירמיה יז, יב);
ולשמו של משיח — דכתיב רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם(ישעיה מא, כז) (כ״י מינכן 95: ולירושלם מבשר אתן).
רבא אמר:רבא אמר:… — רבא אמר: מכאן: ״לא תשחט על חמץ דם זבחי״ — לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים. ואמור (שמא): כל אחד ואחד כשהוא שוחט? זמן שחיטה אמר הרחמן.
מהכא: לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי(שמות לד, כה) — לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים.
מכאן: ״לא תשחט על חמץ דם זבחי״ — לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים.
רש״י לא תשחט על חמץ וגו׳ — ושחיטת פסח זמנה מתחלת שבע שהוא בין הערבים שכבר נוטה חמה לצד שקיעתה והכי אמרינן בפ׳ אמר להן הממונה (יומא פרק ג, כח:) צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי דהיינו מחצות ואילך וגמרינן מינה דשחיטת התמיד מתחלת שבע וקשיא לן התם מתניתין דתמיד נשחט בשש שעות ומחצה ומשני לן שאני כותלי בית המקדש דלא מכווני רחבין תחתיהן מאד ולא משתחרי עד שש ומחצה.
ואימא כל חד וחד כי שחיט?
ואמור (שמא): כל אחד ואחד כשהוא שוחט?
רש״י ואימא כל חד וחד — יבער סמוך לשחיטתו מעט ואם שהה עד תשע יבערנו בתשע.
זמן שחיטה אמר רחמנא.
זמן שחיטה אמר הרחמן.
רש״י זמן שחיטה קאמר רחמנא — לא חלקה תורה לישראל לזה זמנו ולזה זמנו הואיל וקבע לו זמן ואיסורו שוה בכל לכולם זמן אחד קבע.
תניא נמי הכיתניא נמי הכי — שנויה גם כן כך (בברייתא):
אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹור מִבָּתֵּיכֶם — מערב יום טוב. או אינו אלא ביום טוב עצמו? תלמוד לומר לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי — לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים. דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבא אומר:
אינו צריך, הרי הוא אומר אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹור מִבָּתֵּיכֶם, וכתיב כׇּל מְלָאכָה לֹא(שמות יב, טז) (תעשו), ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה.
רש״י שהיא אב מלאכה — וזו הבערה שלא לצורך היא והכתוב אסר מלאכה ביו״ט הלכך האי ראשון בארבעה עשר קאמר.
רבי יוסי אומר:
אינו צריך, הרי הוא אומר אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹור מִבָּתֵּיכֶם — מערב יום טוב. או אינו אלא ביום טוב? תלמוד לומר אַךְ — חלק.
רש״י אך חלק — התיר לך הכתוב לשהותו מקצת יום ביעורו ואי יום ביעורו ביום טוב מי שרי לשהוייה כלל הא איתקש כו׳ ואכילת מצה משחשיכה ועל כרחך השבתת שאור כשתחשך ואם כן לא משכחת אך חלק דאי לאו אך איכא למימר ביום הראשון בין השמשות שהוא התחלת היום אבל השתא על כרחך בתוך יום ביעורו שרי ליה קרא לשהוייה.
ואי ביום טוב עצמו מי שרי? הא איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ, ואכילת חמץ לאכילת מצה!ואי ביום טוב… — ואם ביום טוב עצמו — וכי מותר? הרי הוקשה השבתת שאור לאכילת חמץ, ואכילת חמץ לאכילת מצה!
ואם ביום טוב עצמו — וכי מותר? הרי הוקשה השבתת שאור לאכילת חמץ, ואכילת חמץ לאכילת מצה!
אמר רבא:אמר רבא:… — אמר רבא: למד מכאן מדברי רבי עקיבא שלושה (דברים): למד מכאן: אין ביעור חמץ אלא שריפה; ולמד מכאן: הבערה לחלק יצאת; ולמד מכאן: אין אנו אומרים ״הואיל והותרה הבערה לצורך, הותרה גם שלא לצורך״.
שמע מינה מדרבי עקיבא תלת:
למד מכאן מדברי רבי עקיבא שלושה (דברים):
שמע מינה אין ביעור חמץ אלא שריפה;
למד מכאן: אין ביעור חמץ אלא שריפה;
ושמע מינה הבערה לחלק יצאת;
ולמד מכאן: הבערה לחלק יצאת;
ושמע מינה לא אמרינן הואיל והותרה הבערה לצורך, הותרה נמי שלא לצורך:
ולמד מכאן: אין אנו אומרים ״הואיל והותרה הבערה לצורך, הותרה גם שלא לצורך״.
רש״י ש״מ — מדלא נפקא ליה דהאי יום הראשון ערב יום טוב הוא אלא משום דאסור להבעיר ביום טוב שמע מינה סבירא ליה כר׳ יהודה דאמר לקמן בפרק כל שעה [כא. וכז:] אין ביעור חמץ אלא שריפה ויליף לה מנותר דאי השבתתו בכל דבר סבירא ליה לוקמיה ביו״ט ויבערנו בדבר אחר יאכילנו לכלבים או ישליכנו לים.
רש״י וש״מ — מדקאמר שהוא אב מלאכה סבירא ליה כר׳ נתן דאמר הבערה לחלק יצאתה דתניא (שבת דף ע.) הבערה ללאו יצאת שהיתה בכלל לא תעשה כל מלאכה חזר והוציאה מכללו ופרט בה לאו לעצמה לומר לך שאינה במיתת בית דין כשאר מלאכות אלא בלאו זה לבדו ר׳ נתן אומר לחלק יצאתה שלא תאמר העושה ארבעה או חמשה אבות מלאכות בשוגג בשבת אינו חייב אלא אחת דהא חד לאו איכא בכולהו וחד כרת לפיכך פרט בה בפני עצמה להקיש אליה מה היא מיוחדת שהיא אב מלאכה וחייבין עליה לעצמה כו׳ אלמא לר׳ יוסי לאו אב מלאכה היא.
חלק ב
דברי התנאים
ברייתא, בבלי פסחים פרק א, ה ע״א · ברייתא · בשכר שלשה ״ראשון״ זכו לשלשה ״ראשון״: הכרתת זרעו של עשו, בנין בית המקדש ושמו של משיח
הברייתא בתוך הסוגיא — לעיל, א, בהלכה.
מקבילות: בראשית רבה סג, יא; ויקרא רבה ל, טז; פסיקתא דרב כהנא, ולקחתם, י (להלן, ג–ה) — ״בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון״, וארבעה ״ראשון״.
דתנא דבי רבי ישמעאל:
בשכר שלשה ״ראשון״ זכו לשלשה ״ראשון״: להכרית זרעו של עשו, לבנין בית המקדש, ולשמו של משיח.
להכרית זרעו של עשו — דכתיב וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּולּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר(בראשית כה, כה);
ולבנין בית המקדש — דכתיב כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ(ירמיה יז, יב);
ולשמו של משיח — דכתיב רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם(ישעיה מא, כז) (כ״י מינכן 95: ולירושלם מבשר אתן).
חלק ג
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סג, יא · דרשת הפסוק · ״ויצא הראשון אדמוני״ · ארבעה ״ראשון״ לישראל, ולמה יצא עשו תחילה
״סריותו״ (בשני המקומות) ושאלת המטרונה (״מטרונה שאלה… למה יצא עשו תחלה״) — הושלמו במאגרים, וכך בתיאודור–אלבק. ״פרכיטה״ — בכתב היד ״פרביטה״, ותוקן במאגרים.
״ראשון ניגלה… ומחדש לכם את הראשון״ — בתיאודור–אלבק ״אני נגלה לכם ראשון ופורע לכם מן הראשון ובונה לכם ראשון ומביא לכם ראשון״, ושם ״בונה… זה בית המקדש״, ״ומביא… זה מלך המשיח״. ״מרחץ בני המלך״ — כך בכתב היד; במאגרים תוקן ״בנו של מלך״, ובתיאודור–אלבק ״את בן המלך״. ״רבי יוסי בן חלפתה״ — שם ״בר חלפתא״.
וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמנִי(בראשית כה, כה) —
רבי חגיי בשם רבי יצחק:
בזכות וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן(ויקרא כג, מ) —
ראשון ניגלה: אֲנִי יְיָ רִאשׁוֹן(ישעיה מא, ד);
ופורע לכם מן הראשון: וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי;
מביא לכם את הראשון: רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן וגו׳(ישעיה מא, כז);
ומחדש לכם את הראשון: כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן וגו׳(ירמיה יז, יב).
וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן —
למה יצא עשו תחילה? כדי שיצא, ותצא סריותוסריותו — סרחונו, זוהמתו עימו.
אמר רבי אבהו:
כהדןכהדן — כזה פרכיטהפרכיטה — משרת המרחץ (המנקה אותו) שהוא משטיףמשטיף — שוטף, מנקה את המרחץ, ואחרכך הוא מרחץ בני המלך —
כך למה יצא עשו תחילה? כדי שיצא ותצא סריותו עמו.
מטרונהמטרונה — גבירה (רומית) שאלה את רבי יוסי בן חלפתה.
אמרה לו: למה יצא עשו תחלה?
אמר לה: טיפה ראשונה שליעקב היית.
אמר לה: משל — אם תניחי שתים מרגליות בשפופרתבשפופרת — בשפופרת (צינור) אחת,
לא זו שאת נותן ראשונה היא יוצאה אחרונה?
כך — טיפה ראשנה שליעקב היית.
ויקרא רבה, פרשה ל, טז · דרשה · חתימה · נוסח אחר · עשו הראשון נפרע, בית המקדש נבנה, ומלך המשיח בא
במרגליות תחילה רשימת הארבעה ואחריה פירושה, וגם ״אני נגלה לכם ראשון — שנאמר: אני יי ראשון (ישעיה מא, ד)״; בכתב היד ״נגלה עליכם ראשון״ בלא פסוק. אחרי הפרשה במרגליות: ״סליק פרשתא״.
״רבי ברכיה בשם רבי לוי״ — בפסיקתא ״בשם רבי אבא בר כהנא״.
רבי ברכיה בשם רבי לוי:
בזכות וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן(ויקרא כג, מ) —
הרי אני נגלה עליכם ראשון,
ופורע לכם מן הראשון — זה עשו הרשע, דכתיב ביה: וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי(בראשית כה, כה);
ובונה לכם ראשון — זה בית המקדש, דכתיב ביה: כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן(ירמיה יז, יב);
ומביא לכם ראשון — זה מלך המשיח, דכתיב ביה:
רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם(ישעיה מא, כז).
פסיקתא דרב כהנא, פסקא ולקחתם, י · דרשה · חתימה · נוסח אחר · חתימה: גילוי, פירעון, בניין וגאולה
מקבילה: ויקרא רבה ל, טז (לעיל, ד) — הרשימה ופירושה כאחת, ובשם ״רבי ברכיה בשם רבי לוי״; כאן הרשימה תחילה ואחריה פירושה.
אמר רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא:
בזכות וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן(ויקרא כג, מ) —
אני נגלה לכם ראשון,
ופורע לכם מן הראשון,
ובונה לכם את הראשון,
ומביא לכם את הראשון.
אני נגלה לכם ראשון — זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב אֲנִי יְיָ רִאשׁוֹן(ישעיה מא, ד).
ופורע לכם מן הראשון — זה עשו הרשע, דכתיב וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי(בראשית כה, כה).
ובונה לכם את הראשון — זה בית המקדש, דכתיב כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ(ירמיה יז, יב).
ומביא לכם את הראשון — זה מלך המשיח, דכתיב ביה רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם, וְלִירוּשָׁלִַם מְבַשֵּׂר אֶתֵּן(ישעיה מא, כז).
שמות רבה, פרשה טו, א · דרשת הפסוק · ״ראשון הוא לכם״ · הקדוש ברוך הוא, ציון, בית המקדש ועשו נקראו ״ראשון״ — יבא ראשון ויבנה ראשון ויפרע מן ראשון בחדש הראשון
״הקדוש ברוך הוא״ — לפניו בכתב היד למ״ד מחוקה. ״אחרון״ — הנו״ן מסופקת; ״מקדשנו״ — בכתב היד ״מקדשינו״, והיו״ד מסופקת.
בדפוס וילנא (שמות רבה טו, א): ״וציון נקרא ראשון — שנאמר כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו״, ובמקום ״ובית המקדש נקרא ראשון״ — ״ומשיח נקרא ראשון, שנאמר ראשון לציון הנה הנם״; ובסופו: ״יבא הקב״ה שנקרא ראשון, ויבנה בית המקדש שנקרא ראשון, ויפרע מן עשו שנקרא ראשון, ויבא משיח שנקרא ראשון, בחדש הראשון״.
מקבילות: בראשית רבה סג, יא; ויקרא רבה ל, טז; פסיקתא דרב כהנא, ולקחתם, י (לעיל, ג–ה).
דבר אחר:
רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם(שמות יב, ב) —
כביכול, הקדוש ברוך הוא נקרא ״ראשון״,
שנאמר: אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן(ישעיה מד, ו);
וציון נקרא ״ראשון״,
שנאמר: רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן וגו׳(ישעיה מא, כז);
ובית המקדש נקרא ״ראשון״,
שנאמר: מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ(ירמיה יז, יב);
ועשו נקרא ״ראשון״,
שנאמר: וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי(בראשית כה, כה).
יבא הקדוש ברוך הוא, שנקרא ״ראשון״,
ויבנה בית המקדש, שנקרא ״ראשון״,
בציון, שנקרא ״ראשון״,
ויפרע מעשו, שנקרא ״ראשון״,
בחדש, שנקרא ״ראשון״.
הוי: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים.
תנחומא, תרומה ט · פתיחתא · ״ועשית יריעות עזים״ · ״אהבתי אתכם״: עשו הבכור ראוי לשני חלקים, ויעקב נטל שני עולמות; ״עד אשר אבא אל אדני שעירה״ — לעולם הבא; כמה חבבתי אתכם, שהנחתי את הכל ואמרתי ״ועשית יריעות עזים״
אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְיָ וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא־אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם־יְיָ וָאֹהַב אֶת־יַעֲקֹב(מלאכי א, ב)
הפתיחתא שלמה, מ״ועשית יריעות עזים — זה שאמר הכתוב״ ועד חזרתה ל״ועשית יריעות עזים״; אחריה בסימן ״לאהל — אני עשיתי לכם עננים״, דברי רבי יהושע בן לוי על המשכן והמקדש ודרשות הקרשים — ענינים אחרים.
״קובעיני״, ״חזר״ ו״וכן עשו אומר אל יעקב… נלך שנינו בעולם הזה״ — הוספות בגליון ביד ראשונה. ״עבדו וגו׳״ — בכתב היד סימן השמטה, והושלם כתנחומא בובר. ״כראוי״ — הכ״ף מסופקת. ״חמש מאות וחמש עשרה״ — ״חמ״ הושלם במאגרים.
תנחומא בובר, תרומה ז — הפתיחתא עד ״יהי לך לבדך ואין לזרים אתך״; שם במקום ״אבל לעולם הבא יי בדד ינחנו״ — ״(אני) [אבל עשו אינו] שותף עם יעקב לעולם הבא״, ואין שם ״ראה כמה חבבתי אתכם״.
מדרש ילמדנו (ילקוט תלמוד תורה, לבראשית לג, יב–יד) — הדרשה מ״אהבתי אתכם״ ועד ״יעבור נא אדני לפני עבדו״, וחילופיה בפנים; אין בו ״חזר ואמר להם״, ולא דברי מלאכי ורבי לוי לפניה ודברי רבי יעקב ברבי אחריה. בפסוקים שם: ״אהבתי אתכם אמר יי״, ״ואוהב ליעקב״ (במקום ״ואהב את יעקב״), ״ויצא הראשון אדמוני וגו׳״ (בלא ״כלו״), ״יעבור נא אדני לפני עבדו״. אחריה שם דברי רבי אחא על הדיהכסיס (להלן, ח). בתי מדרשות ח״א, עא — כלשון הילמדנו.
וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹות עִזִּים(שמות כו, ז).
זה שאמר הכתוב:
אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְיָ וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ(מלאכי א, ב).
הפסוק הזה — מלאכי אמרו (תנחומא בובר: מי אמרו? מלאכי אמרו. אימתי?), בשעה שהיה מוכיח את ישראל. (תנחומא בובר: אמרו רבותינו: דורו של מלאכי היה מוכיחן והן משיבין אותו)
אמר להם: הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים כִּי אַתֶּם קֹובְעִים אֹותִי(מלאכי ג, ח),
והם משיבין ואומרין לו: בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ.
אמר רבי לוי:
לשון ערבי הוא:
ערבי, כשהוא מסיח עם חבירו ואומר לו: ״אתה גוזלני״ — אומר לו: ״מה אתה קובעיני?״ (תנחומא בובר: יאמר לו: האת גוזלינו? האת קובעינו?).
הוי: בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ.
אמר להם: הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה —
שאין אתם מוציאים מעשרותיכם ותרומותיכם (תנחומא בובר: אותו) כראוי.
חזר ואמר להם: אָהַבְתִּי אֶתְכֶם.
אמרו לו: בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ.
אמר להם: הֲלא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב.
בנוהג שבעולם: אדם שיש לו שני בנים, אחד בכור ואחד פשוט (תנחומא בובר: קטן) —
מי נוטל הרבה? הבכור.
ויצא עשו תחילה (מדרש ילמדנו: ועשו יצא תחלה),
שנאמר: וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ וגו׳(בראשית כה, כה) —
הוא היה (מדרש ילמדנו: והיה) ראוי ליטול שני חלקים.
ולא עשיתי כן, אלא יעקב נטל שני חלקים, ועשו חלק אחד — שיעקב אוכל בעולם הזה ולעולם הבא (תנחומא בובר: העולם הזה והעולם הבא).
וכן עשו אומר אל יעקב (מדרש ילמדנו: וכן הוא אומר — עשו ליעקב): נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ(בראשית לג, יב).
אמר לו עשו: נלך (מדרש ילמדנו: נהלך) שנינו בעולם הזה (תנחומא בובר: בעולם; מדרש ילמדנו: בעולם).
אמר לו יעקב: טול עולמך (מדרש ילמדנו: טול אתה עולמך) ועבור,
שנאמר: יַעֲבׇר נָא אֲדֹונִי לִפְנֵי(בראשית לג, יד) עבדו וגו׳ עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹונִי שֵׂעִירָה.
אמר רבי יעקב ברבי:
חזרתי על כל המקרא, ולא מצאתי שהלך יעקב שעירה.
ואימתי הוא הולך? לעולם הבא (תנחומא בובר: לעתיד לבא),
שנאמר: וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן וגו׳(עובדיה א, כא).
לפיכך: וָאֹוהַב אֶת יַעֲקֹב —
שהוא שותף ואוכל בעולם הזה;
אבל לעולם הבא — יְיָ בָּדָד יַנְחֶנּוּ(דברים לב, יב).
אמר שלמה המלך: יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ(משלי ה, יז).
אָהַבְתִּי אֶתְכֶם —
אמר הקדוש ברוך הוא: ראה כמה חבבתי אתכם:
מן הארץ עד לרקיע — מהלך חמש מאות שנה,
ומן הרקיע הראשון לשני — מהלך חמש מאות שנה;
נמצאו כולם מהלך שבעת אלפים שנה.
וטלפי החיות — מהלך חמש מאות וחמש עשרה שנה;
אין צריך לשער למעלה מטלפי החיות,
והכסא למעלה מכולם.
וראו כמה חיבבתי אתכם — שהנחתי את הכל, ואמרתי לכם:
וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹות עִזִּים.
מדרש ילמדנו (ילקוט תלמוד תורה), לבראשית לג, יב–יד · דרשת הפסוק · ״נסעה ונלכה ואלכה לנגדך״ · ״מי לך כל המחנה הזה״ — מן הברכות לא הגיעני דבר; הדיהכסיס שבין יעקב לעשו, ו״יעבר נא אדני לפני עבדו״ עד ימות המשיח
בראש הקטע בילקוט תלמוד תורה: ״לבר׳ י״ג, י״ב וי״ד״ — טעות, והוא בראשית לג, יב, יד. בסופו: ״ילמדנו״. ״אחד״, ״שנאמר״, ״וכן הוא אומר״, ״אמר ליה״, ״אמר רבי״, ״הדא הוא דכתיב״ — נפתחו.
ראש הקטע בילמדנו — ״אהבתי אתכם… יעבור נא אדני לפני עבדו״ — היא דרשת תנחומא, תרומה ט, ונדפסה שם (לעיל, ז) וחילופי הילמדנו בתוכה.
אמר רבי אחא:
כיון שעשו שלום יעקב עם עשו, אמר עשו ליעקב: מִי לְךָ כׇּל הַמַּחֲנֶה וגו׳(בראשית לג, ח).
אמר לו יעקב: מה עשיתי לך שאתה רודפני?
אמר לו עשו: את בכורתי לקחת, ואף את ברכתי הוספת לך!
אמר לו יעקב: מכל הברכות שברכני אבי — לא הגיעני דבר.
אמר לו: ומי לך כל המחנה הזה?
אמר לו: יגיע כפי, אשר יגעתי עם לבן — הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וגו׳(בראשית לא, מ).
ומה הגיעני מהברכות? אבא אמר לי: וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים וגו׳(בראשית כז, כח) — איה דגן ויין ושמן של אבא?
כששמע עשו דבריו, אמר בלבו:
לפיכך לא הגיעוהו — לפי שנטלן במרמה;
ואני, הברכות שברכני אבא באו לידי — מפני שנטלתי אותם ברצון.
ואיני מניחו עד שיעשה לי דיהכסיסדיהכסיס — שטר חלוקה (של נחלה), שלא יבא למחר ויאמר: חלוק עמי ממונך;
אלא כל אחד ואחד חולק בחלקו שברכו.
אמר לו עשו ליעקב: איני מניחך עד שתעשה לי דיהכסיס.
דרש רבי אחא:
אמר לו יעקב: מה צורך לדיהכסיס?
הברכות שהיה עתיד לברכני — כבר ברכך, ומה שהיה עתיד לברכך — ברכני;
אלו ואלו יהיו שלך,
הדא הוא דכתיב:
קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ(בראשית לג, יא) — הרי הן נתונות לך.
אמר לו עשו: איני מבקש ממך;
אלא מה שברכני אבא — יהיה שלי, ומה שברכך — יהיה שלך.
אמר לו: אי אפשר.
אמר לו עשו: איני מניחך.
ולא הניחו זה את זה עד שעשו דיהכסיס,
וחתם זה בדיהכסיס של זה, וזה בדיהכסיס של זה.
אמר רבי אחא:
לולי דיהכסיס שעשה עשו ליעקב — היה נוחל עשו עם יעקב לעתיד לבא.
וכשהגיד עשו לאנשי ביתו כל המעשה, אמרו לו:
יפה עשית שחלקת הברכות, שברכות יעקב הם מהעולם הבא, וברכותיך הן מן העולם הזה;
אלא לך ובקש ממנו שיחזרו הברכות כבראשונה, ותהיו שותפין זה בזה.
בא עשו ואמר ליעקב: אחי, נקרע הדיהכסיס שעשינו בינינו, ונהיה שותפין כבראשונה,
שנאמר: נִסְעָה וְנֵלֵכָה וגו׳(בראשית לג, יב) —
נִסְעָה וְנֵלֵכָה — בארץ, למלחמה ולשלום;
וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ — לעולם הבא.
אמר לו יעקב: הן כבר מצאתי חן בעיני בוראי,
שנאמר: לָמָּה זֶּה אֶמְצָא חֵן(בראשית לג, טו).
אמר לו: אַצִּיגָה נָּא עִמְּךָ מִן הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי.
אמר לו: רואה אני שיסורין עתידין לבא על בני מעם בניך;
אלא שמשכורתך עד שיבא משיח, שהוא עתיד לצאת מחלצי, והוא יקבל המלכות מיד המלך שעתיד לעמוד,
שנאמר: יַעֲבׇור נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ(בראשית לג, יד).
תנחומא בובר, בא יד · דרשת הפסוק · ״החדש הזה לכם״ · בחדש הזה אתם נגאלים, ועד עכשיו יש לכם ראש וראשון: בבל ועשו
״דדהבא״ — בכתב היד ״דידבא״, והה״א הושלמה במאגרים. ״הקדוש ברוך הוא״, ״לישראל״, ״אמר״, ״שנאמר״ — נפתחו.
״וראשון — זה עשו״; וכן בשמות רבה טו, א (לעיל, ו): ״ועשו נקרא ראשון״.
אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בחדש הזה אתם נגאלים.
אמרו לו: תאמר שאתם נגאלים, ואנו עתידין להשתעבד פעם אחרת?
אמר להם: עד עכשיו יש לכם ראש וראשון:
״ראש״ — זו מלכות בבל,
שנאמר: אנתאנת — אתה הוּא(דניאל ב, לח) רישארישא — הראש דדהבא — זה נבוכדנצר;
״וראשון״ — זה עשו,
שנאמר: וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי(בראשית כה, כה).
אילו הן העתידים להשתעבד בכם.
בבלי, בראשית רבה, ויקרא רבה, פסיקתא דרב כהנא, תנחומא, תנחומא בובר, מדרש ילמדנו, שמות רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ג | סריותו | — (הוספה) |
| ג | פרכיטה | פרביטה |
| ג | כדי שיצא ותצא סריותו עמו | — (הוספה) |
| ג | מטרונה שאלה את רבי יוסי בן חלפתה. | — (הוספה) |
| ג | אמרה לו: למה יצא עשו תחלה? | — (הוספה) |
| ה | זה בית המקדש, | — (הוספה) |
| ה | מלך | — (הוספה) |
| ז | עבדו וגו׳ | — (הוספה) |
| ז | חמ | — (הוספה) |
| ט | דדהבא | דידבא |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) |
| ויקרא רבה | כתב יד לונדון 340 |
| פסיקתא דרב כהנא | כתב יד אוקספורד 151, עם השלמות מכתב יד פרמה 3122 |
| שמות רבה | כתב יד ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977 |
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
| מדרש ילמדנו | קטעים מילקוט תלמוד תורה, נוסח פרויקט השו״ת |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154; תרומה — מהדורת בובר |
מדרש דרבי יצחק
פרשה כד
אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר(בראשית כה, כה)
״אדמוני״ — כולו שופך דמים, ודוד האדמוני הורג מדעת סנהדרין; עשו אדום, מאכלו ולבושו; ״כלו כאדרת שער״ — כעור מן אדרי קיט; ״נחשת״ ו״עורות אילים מאדמים״ — מלכות אדום
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, תנחומא, תנחומא בובר, מדרש משלי, ילקוט שמעוני §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סג, יב · דרשת הפסוק · ״אדמוני״ · עשו הורג מדעת עצמו ודוד מדעת סנהדרין, ומעשה בדיקלטיאנוס רועה החזירים
״כולו״ (בכתב היד ״כ״ לבד), ״אדמוני״ ו״והוא אדמוני״ (אצל דוד), ״עשו מ(דעת)״, ״עצמו הוא הורג״ — הושלמו במאגרים; בכתב היד שם מקום חסר. ״אומר״ — בכתב היד ״או׳״, ובמאגרים תוקן ״אמ׳״.
המעשה בארמית, וקשה בכתב היד. הושלמו או תוקנו במאגרים: ״בפתי רמשה״ (בכתב היד ״בפ״), ״דיהודאי״ (בכתב היד ״ב..יהודאי״), ״בחד בשובה״ (בכתב היד ״בשונה״), ״מטמעיה״, ״קומי״, ״פניו חולניות״ (בכתב היד ״ניו חולמות״), ״דיזעוף״, ״ליה״ (פעמיים), ״אמר״, ״ומזגא״, ״תבסרו״ (בכתב היד ״לא ה.. ס״). ״הדן״ — בכתב היד ״הרן״ (מסומן ״כך״); ״שובתה״ — בכתב היד ״שובתם״ (מסומן ״כך״); ״אילהכון״ — בכתב היד ״ד׳אילהכון״, והדל״ת נמחקה במאגרים.
מקבילה: מדרש שמואל יט, ו — הדרשה על דוד לבדה, בלא ״אמר רבי אבא בר כהנא: כולו שופך דמים״; פותחת בפסוק ״וישלח ויביאהו והוא אדמוני״ וגו׳, ובסופה בסדר הפוך: ״דוד מדעת סנהדרין הוא הורג, אבל עשו מדעת עצמו״. שאר חילופיה בפנים.
בתיאודור–אלבק: ״דיקליטיאנוס״, ״סדרא דר׳ ״, ״אנא קליון דיהון רבני דיהודאי קיימין קדמי בצפרא דחד בשבתא״, ״עם מטמעי שמשא בערובת שבתא״, ״איתא סחי דבריין עבד לך ניסין״, ״ואתא הדין ארגנטין״, ״דינזוף״, ״זילו איכלו ועבדון שבא טבא דברייכון עביד נסין ואנא מקים יתכון בצפרא דחד בשבא באתרא דאתון רעיין״, ״ואקימון על טכסא דמדינתא״, ״לא תכסון ברומאי זעיר ולא בגלייר זעיר״.
אַדְמוֹנִי כֻּולּוֹ(בראשית כה, כה) —
אמר רבי אבא בר כהנא:
כולו שופך דמים.
וכיון שראה שמואל את דוד אדמוני —
וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי(שמואל א טז, יב) —
נתיירא (מדרש שמואל: התחיל מתכתיך ועולה); אומר (מדרש שמואל: אמר): אף זה שופך דמים! (מדרש שמואל: כמה דאת אמר: וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּולּוֹ)
אמר לו הקדוש ברוך הוא: עִם יְפֵה עֵינַיִם —
עשו מדעת עצמו הוא הורג, אבל זה — מדעת סנדריןסנדרין — סנהדרין.
דוקליטיינוס מלכא הוה רעי חזירין בהדה טיברייה;דוקליטיינוס מלכא… — דיוקלטיאנוס המלך היה רועה חזירים בזו טבריה; וכשהיה מגיע לבית מדרשו של רבי — היו התינוקות יוצאים ומכים אותו. לאחר ימים נעשה מלך. ירד וישב לו בזו פמייס (בניאס), ושלח מכתבים לטבריה בפנות ערב של ערב שבת. אמר: אני מצווה, שיהיו גדולי היהודים עומדים לפני בבוקר ביום ראשון בשבוע. ציווה את השליח ואמר לו: אל תתן אותם להם אלא עם שקיעת היום של ערב שבת.
דיוקלטיאנוס המלך היה רועה חזירים בזו טבריה;
וכיון דהוה מטי סדריה דרבי — הוון מיינוקיה נפקין ומחיין לה.
וכשהיה מגיע לבית מדרשו של רבי — היו התינוקות יוצאים ומכים אותו.
בתר יומין אתעבד מלך.
לאחר ימים נעשה מלך.
נחת ויתב לה בהדה פנייס,
ירד וישב לו בזו פמייס (בניאס),
ושלח כתבין לטיברייה בפתי רמשה דערובתה.
ושלח מכתבים לטבריה בפנות ערב של ערב שבת.
אמר: אנה קיליוון דיהוון רברבני דיהודאי קיומין קודמיי בצפרא בחד בשובה.
אמר: אני מצווה, שיהיו גדולי היהודים עומדים לפני בבוקר ביום ראשון בשבוע.
פקדיה לשליחא ואמר לה: לא תתן יתהון להון אלא עם מטמעיה דיומה דערובתה.
ציווה את השליח ואמר לו: אל תתן אותם להם אלא עם שקיעת היום של ערב שבת.
נחת רבי שמואל בר נחמן למיסחי;נחת רבי שמואל… — ירד רבי שמואל בר נחמן לרחוץ; ראה את רבי עומד לפני בית המדרש הגדול, ופניו חולניות. אמר לו: למה פניך חולניות? אמר לו: כך וכך נשלחו לנו מכתבים מן המלכות. אמר לו: בוא רחץ — בוראנו עושה נסים. נכנסו לרחוץ, ובא זה ארגינט (שד המרחץ) משחק ומרקד לפניהם.
ירד רבי שמואל בר נחמן לרחוץ;
חמתיה לרבי קאים קומי סדרה רבה, פניו חולניות.
ראה את רבי עומד לפני בית המדרש הגדול, ופניו חולניות.
אמר לו: למה פניך חולניות?
אמר לה: כן וכן אשתדר לן כתבין מן מלכותה.
אמר לו: כך וכך נשלחו לנו מכתבים מן המלכות.
אמר לה: אתה סחי — דבריין עבד ניסים.
אמר לו: בוא רחץ — בוראנו עושה נסים.
עלון למיסחי,
נכנסו לרחוץ,
ואתה הדן ארגינט מגחך ומרקד קודמיהון.
ובא זה ארגינט (שד המרחץ) משחק ומרקד לפניהם.
בעה רבי דיזעוף בה.בעה רבי… — ביקש רבי לגעור בו. אמר לו רבי שמואל: הנח לו, שלפעמים לעשות נסים הוא נראה. אמרו לו: רבך בצרה, ואתה עומד משחק ומרקד? אמר להם: לכו ואכלו ושתו ועשו שבת טובה, ואני מעמיד אתכם לפניו בבוקר של יום ראשון בשבוע.
ביקש רבי לגעור בו.
אמר ליה רבי שמואל: שובקיה, דזמנין על ניסין הוא מיתחמי.
אמר לו רבי שמואל: הנח לו, שלפעמים לעשות נסים הוא נראה.
אמרין ליה: מריך בעקה, ואת קאים גחך ומרקד?
אמרו לו: רבך בצרה, ואתה עומד משחק ומרקד?
אמר להון: אזלין ואכלין ושתין ועבדין שובה טבה,
אמר להם: לכו ואכלו ושתו ועשו שבת טובה,
ואנה מקים לכון קודמוי בצפרה דחבשובה.
ואני מעמיד אתכם לפניו בבוקר של יום ראשון בשבוע.
בפקי שובתה בתר סדרא — נסתון ואקימתון קודם פילי דפנייס.בפקי שובתה… — במוצאי שבת, אחרי הסדר (התפילה) — נטלם והעמידם לפני שערי פמייס. נכנסו ואמרו לו: הנה עומדים לפני השערים! אמר: סגרו את השערים. נטלם והעלם עד חומת המדינה. נכנסים ואומרים לו. אמר: אני מצווה — יחממו (את המרחץ) שלושה ימים, ויכנסו וירחצו ויבואו אלי. הלכו וחיממו שלושה ימים; ונכנס ארגינט ומזג (צינן) לפניהם; ונכנסו ורחצו ובאו אליו.
במוצאי שבת, אחרי הסדר (התפילה) — נטלם והעמידם לפני שערי פמייס.
עלון ואמרין לה: הא קימין קודם פילי!
נכנסו ואמרו לו: הנה עומדים לפני השערים!
אמר: סוגרון פילי.
אמר: סגרו את השערים.
נסתון ואסיקהון עד טיכסה דמדינתה.
נטלם והעלם עד חומת המדינה.
עלין ואמרין לה.
נכנסים ואומרים לו.
אמר: אנה קיליוון — תיזון בני תלתה יומין, ויעלון ויסחון וייתון לגבי.
אמר: אני מצווה — יחממו (את המרחץ) שלושה ימים, ויכנסו וירחצו ויבואו אלי.
אזלין ואזון בני תלתה יומין;
הלכו וחיממו שלושה ימים;
ועל ארגינטי ומזגא קודמיהון;
ונכנס ארגינט ומזג (צינן) לפניהם;
ועלין וסחון ואתון לגביה.
ונכנסו ורחצו ובאו אליו.
אמר להון: בגין דאתון ידעין אילהכון עבד לכון ניסים — אתון מקלין למלכה?אמר להון: בגין… — אמר להם: משום שאתם יודעים שאלהיכם עושה לכם נסים — אתם מבזים את המלך? אמרו לו: את דיוקלטיאנוס רועה החזירים ביזינו; אבל לדיוקלטיאנוס המלך אנו משועבדים. אמר: אף על פי כן, אל תבזו לא רומאי קטן ולא גוליר (חייל) קטן.
אמר להם: משום שאתם יודעים שאלהיכם עושה לכם נסים — אתם מבזים את המלך?
אמרין לה: לדליקטיינא רעי חזירין אקילנן; ברם לדוקליטינוס מלכא אנן משעבדין.
אמרו לו: את דיוקלטיאנוס רועה החזירים ביזינו; אבל לדיוקלטיאנוס המלך אנו משועבדים.
אמר: אפילו כן, לא תבסרו לא ברומיי זעור ולא בגילייר זעור.
אמר: אף על פי כן, אל תבזו לא רומאי קטן ולא גוליר (חייל) קטן.
תנחומא בובר, וישלח ד · דרשת הפסוק · ״ארצה שעיר שדה אדום״ · ״שדה אדום״ — עשו אדום, מאכלו, גבוריו, לבושו, מגיניו וארצו; ומי שעומד כנגדו — דוד אדמוני, ומי שפורע ממנו — ״מדוע אדם ללבושך״
מן הסימן הובאה הדרשה על ״ארצה שעיר שדה אדום״; לפניה ״מהו לפניו — לפניו הוא נוטל את המלכות״, דרשה אחרת.
״כתיב״ — נפתח. ״שערות׳״ — כך בכתב היד. המדרש קורא ״ללבושיך״ (במסורה: ללבושך).
אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם(בראשית לב, ד) —
שהוא מעמיד שערות׳ של אדם.
שְׂדֵה אֱדוֹם —
הוא אדום, ומאכלו אדום, וגבוריו אדומים, ולבושו אדום, ומגיניו אדומים, וארצו אדומה;
ומי שעומד כנגדו — אדום, ומי שפורע ממנו — אדום, בלבוש אדום.
הוא אדום — וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי(בראשית כה, כה);
ומאכלו אדום — מִן הָאָדֹום הָאָדֹום הַזֶּה(בראשית כה, ל);
וגבוריו אדומים — מָגֵן גִּבֹּורֵיהוּ מְאׇדָּם(נחום ב, ד);
ולבושו אדום — אַנְשֵׁי חַיִל מְתֻלָּעִים;
מגיניו אדומים — מָגֵן גִּבֹּורֵיהוּ מְאׇדָּם;
וארצו אדומה — אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם.
ומי שעומד כנגדה אדום? הוא דוד —
וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי(שמואל א טז, יב),
ומה כתיב בו? וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִיבִים(שמואל ב ח, יד).
ומי שפורע ממנו אדום? —
דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם(שיר השירים ה, י);
מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם(ישעיה סג, א);
בלבוש אדום — מַדּוּעַ אָדֹום לִלְבוּשֶׁיךָ וגו׳(ישעיה סג, ב).
בראשית רבה, פרשה סג, יג · דרשת הפסוק · ״כלו כאדרת שער״ · עשו ראוי לאדרת, ומלכויות שנעשו כעור מן אדרי קיט
״דדרומא״ — הושלם במאגרים, וכך בתיאודור–אלבק. ״באדירים״ — בכתב היד ״באידרים״ שנמחק בידי הסופר, ו״באדירים״ בגליון.
״ורחבה״ — בכתב היד ״ודהכה״ (הכ״ף מסופקת); תוקן כתיאודור–אלבק (״ורחבה בשם ר׳ אבא בר כהנא״). ״זה יצא כולו״ — שם ״יצא זה כלו״. המדרש קורא ״כחדא״ ו״אידרי קיט״ (במסורה: כחדה, אדרי).
כֻּולּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר(בראשית כה, כה) —
אמר רבי חננא בר יצחק: כולו ראוי לאדרת.
רבנן דדרומא בשם רבי אלכסנדרי, ורחבה בשם רבי אבא בר כהנא:
זה יצא כולו אדירי שעראדירי שער — אדרות של שער.
הדה היא דכתיב:
בֵּאדַיִן דָּקוּבאדין דקו — אז נשתברו (נידקו)(דניאל ב, לה) כחדא וגו׳.
אמר רבי חננא בר יצחק:
מי גרם להם ליעשות כְּעוּר מִן אִידְּרֵי קַיִטכעור מן אידרי קיט — כמוץ מן גרנות קיץ?
על שפשטו ידיהם באדיריםבאדירים — בגדולים (בבית המקדש ובשריו).
תנחומא, תרומה ז · דרשת הפסוק · ״וזאת התרומה… זהב וכסף ונחשת״ · זהב כנגד בבל, כסף כנגד מדי, נחשת כנגד אדום — ״ויצא הראשון אדמוני״; ״שמן למאור״ — מלך המשיח; חלום נבוכדנצר: ברזל וחרס, והאבן שנגזרה
הסימן כולו, מ״וזאת התרומה״ ועד ״וישבו עליה לבטח״.
״דידהבא״ — בכתב היד ״דידהבה״, ותוקן במאגרים. ״מלכות״ (הראשון) — הוי״ו מסופקת. ״זה מלכות יון״ (על ״חדוהי ודרעוהי די כסף״) — כך בכתב היד (מסומן במאגרים כמשובש); בתנחומא בובר שם ״זו מלכות בבל״, ועל ״מעוהי וירכתה״ — ״זו מלכות מדי״.
״כתיב״, ״הקדוש ברוך הוא״, ״אף על פי״, ״שנאמר״, ״ואומר״, ״אמר״, ״שכתוב״, ״דבר אחר״ — נפתחו. המדרש קורא בדניאל ״אנת הוא ראשה דידהבא״, ״ראשא דדהבא״, ״אנא״, ״בגו נדבה״, ״תליתאה״, ״רביעאה תהוי תקיפא״ (במסורה: אנתה, ראשה די דהבא, אנה, בגוא נדנה, תליתיא, רביעיה תהוא תקיפה).
מקבילה: תנחומא בובר, תרומה ו (להלן, ה) — נוסח אחר: ״ונחושת — זו מלכות יון… עורות אילים מאדמים — זו מלכות אדום, שנאמר ויצא הראשון אדמוני״.
וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב(שמות כה, ג) —
כנגד מלכות בבל, דכתיב בה: אנת הוּא רֵאשָׁה(דניאל ב, לח) דידהבא.
וָכֶסֶף — כנגד מלכות מדי,
דכתיב: וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף(אסתר ג, ט).
וּנְחֹשֶׁת — כנגד מלכות אדום,
דכתיב: וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי(בראשית כה, כה).
אמר הקדוש ברוך הוא:
אף על פי שאתם רואים ארבע מלכיות מתגאות ובאות עליכם —
אני מצמיח לכם ישועה מתוך שעבוד.
מה כתיב אחריו? ושֶׁמֶן לַמָּאֹור(שמות כה, ו) —
זה מלך המשיח,
שנאמר: שָׁם אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי(תהלים קלב, יז).
ודניאל היה רואה ארבע מלכיות אלו ומתיירא, ואומר:
אֶתְכְּרִיַּת רוּחִי אנא דָנִיֵּאל בגו נדבהבגו נדבה — בתוך נדנה (בתוך גופי) וְחֶזְוֵי רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי(דניאל ז, טו).
ומה דניאל רואה?
כיון שראה נבוכד נצר את החלום, ובא דניאל ופתר, ואמר לו:
הצלם שראית — אנת הוּא ראשא דדהבאראשא דדהבא — ראש הזהב;
חֲדוֹהִי וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַף(דניאל ב, לב) — זה מלכות יון,
וּבָתְרָךְ תְּקוּם מַלְכוּ אׇחֳרִי אֲרַע מִנָּךְ(דניאל ב, לט);
מְעוֹהִי וְיַרְכָתֵיהּ דִּי נְחָשׁ — זה מלכות יון,
ומַלְכוּ תליתאהתליתאה — שלישית אׇחֳרִי דִּי נְחָשָׁא דִּי תִשְׁלַט בְּכׇל אַרְעָא;
שָׁקוֹהִי דִּי פַרְזֶל(דניאל ב, לג) — זה מלכות אדום,
וּמַלְכוּ(דניאל ב, מ) רביעאה תהוי תקיפארביעאה תהוי תקיפא — רביעית תהיה חזקה כְּפַרְזְלָא —
יהא מושל בברזל.
ולמה מושלה בברזל? שהיא עתידה להשתמש בברזל ובחרשא:
מה הברזל קשה — כך מלכות הרשעה קשה;
מה החרש׳ נוחה להשתבר — כך היא משתברת בפתע:
וּשְׁבָרָהּ כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים כָּתוּת לֹא יַחְמֹל וְלֹא יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד וְלַחְשֹׂף מַיִם מִגֶּבֶא(ישעיה ל, יד).
דבר אחר:
למה נמשלה בחרס? שהיא עתידה להשתמש בכלי חרש.
והוא היה רואה את מלך המשיח,
שכן דניאל אומר: חָזֵה הֲוַיְתָ עַד דִּי הִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן דִּי לָא בִידַיִן וּמְחָת לְצַלְמָא עַל רַגְלוֹהִי דִּי פַרְזְלָא וְחַסְפָּא וְהַדֵּקֶת הִמּוֹן(דניאל ב, לד).
אמר רבי שמעון בן לקיש:
זה מלך המשיח.
וּמְחָת לְצַלְמָא — לכל מלכיות שהן נתונות בצלם.
ובזכות מה הוא מושל מלך המשיח כאבן?
בזכות התורה שישראל יגיעין בה — לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים(שמות לא, יח).
רב אמר:
בזכות יעקב, שכתוב בו: מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל(בראשית מט, כד).
וּמְחָת לְצַלְמָא — שהוא מכלה את כל האומות:
וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו(ישעיה יא, ד).
ובאותה שעה ישראל יושבים בהשקט ובנוח בעולם,
שנאמר: וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ לָבֶטַח וּבָנוּ בָתִּים וְנָטְעוּ כְרָמִים וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח(יחזקאל כח, כו).
תנחומא בובר, תרומה ו · דרשת הפסוק · ״וזאת התרומה… זהב וכסף ונחשת״ · נוסח אחר · זהב בבל, כסף מדי, נחשת יון, ״עורות אילים מאדמים״ — אדום; ״שמן למאור״ — מלך המשיח; חלום נבוכדנצר והאבן שנגזרה
הסימן כולו. השלמות המהדיר (בדפוס בסוגריים מרובעים) ותיקוניו (בדפוס: המחוק בסוגריים עגולים והמתוקן אחריו בסוגריים מרובעים) — כמסומן; ״(די)״ — בסוגריים בדפוס, מחיקת המהדיר.
מקבילה: תנחומא, תרומה ז (לעיל, ד) — שם ״ונחשת — כנגד מלכות אדום״, ואין ״עורות אילים מאדמים״; ושם ״בזכות התורה… לחת אבן״ ו״למה באבן — לשבור את לב האבן״.
דבר אחר:
וְזֹאת הַתְּרוּמָה(שמות כה, ג) וגו׳ זהב וכסף ונחשת.
זהב — כנגד מלכות בבל, שכתיב בו: אנת הוּא(דניאל ב, לח) ראשה די דהבא;
וכסף — זו מלכות מדי, שכתיב בו: וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף(אסתר ג, ט);
ונחושת — זו מלכות יון, שהיתה פחותה מכולם;
עֹורֹות אֵלִים מְאׇדָּמִים(שמות כה, ה) — זו מלכות אדום,
שנאמר: וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי(בראשית כה, כה).
אמר הקדוש ברוך הוא:
אף על פי שאתם רואים ארבע מלכיות האלו מתגאות עליכם —
חייכם, שאני מצמיח לכם ישועה מתוך השיעבוד.
מה כתיב אחריו? שֶׁמֶן לַמָּאֹור(שמות כה, ו).
מהו ״מאור״? זה מלך המשיח,
שנאמר: שָׁם אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד(תהלים קלב, יז) עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי.
ודניאל היה רואה ארבע מלכיות אלו ומתיירא,
שנאמר: אֶתְכְּרִיַּת רוּחִי אֲנָה דָנִיֵּאל(דניאל ז, טו).
ומה היה דניאל רואה?
אלא כיון שראה נבוכדנצר את החלום, ודניאל בא ופתר לו, אמר לו:
אנת הוּא ראשה די דהבא,
חֲדוֹהִי וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַף(דניאל ב, לב) — זו מלכות בבל,
וּבָתְרָךְ תְּקוּם מַלְכוּ אׇחֳרִי אֲרַע מִנָּךְ(דניאל ב, לט);
מְעוֹהִי וירכתה דִּי נְחָשׁ — זו מלכות מדי,
ומַלְכוּ תליתאיתליתאי — שלישית אׇחֳרִי די נחשא דִּי תִשְׁלַט בְּכׇל אַרְעָא;
שָׁקוֹהִי דִּי פַרְזֶל(דניאל ב, לג) — זו מלכות יון,
וּמַלְכוּ(דניאל ב, מ) רביעאהרביעאה — רביעית תהוא תקיפה כְּפַרְזְלָא,
רגליא מִנְּהֵן(דניאל ב, מב) פרזל ומנהון (די) חֲסַף —
זו אדום.
למה נמשלה בברזל ובחרס?
אמרו רבותינו: המלכות הרשעה הזו היא עתידה להשתמש במטבע של חרס.
דבר אחר:
למה נמשלה בברזל ובחרס?
אלא: מה הברזל קשה — כך המלכות הרשעה הזו קשה;
ובחרס למה? שעתיד הקדוש ברוך הוא לשברה כחרס,
שנאמר: וּשְׁבָרָהּ כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים וגו׳(ישעיה ל, יד).
וראה מלך המשיח,
שנאמר: חָזֵה הֲוַיְתָ עַד דִּי הִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן וגו׳(דניאל ב, לד).
אמר ריש לקיש:
זו מלך המשיח.
וּמְחָת לְצַלְמָא עַל רַגְלוֹהִי — לכל המלכיות שהן נתונות בצלם.
ובזכות מה נמשל מלך המשיח באבן? בזכות יעקב,
שנאמר: מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל(בראשית מט, כד).
דִּי מִטּוּרָא אִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן(דניאל ב, מה) — שהוא מכלה את העולם כולו,
שנאמר: וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו(ישעיה יא, ד).
באותה שעה ישראל יושבין בהשקט ובטח,
שנאמר: וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ לָבֶטַח(יחזקאל כח, כו).
חלק ב
מדרשים מאוחרים
מדרש משלי, פרק כח, ו · דרשת הפסוק · ״טוב רש הולך בתומו״ — זה יעקב; ״מעקש דרכים״ — זה עשו, שנברא כולו כאדרת שער
״זה יעקב״ — הוספה בכתב היד ביד שנייה. המדרש קורא ״והולך״, ״מעיקש דרכיו״ (במסורה: הולך, מעקש דרכים).
טוֹב רָשׁ והוֹלֵךְ בְּתֻומּוֹ(משלי כח, ו) — זה יעקב.
מֵעִיקֵּשׁ דרכיו (מהדורת ויסוצקי: והוא עשיר) — זה עשו הרשע (מהדורת ויסוצקי: שנברא כולו כאדרת שער),
שנאמר: כֻּולּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר(בראשית כה, כה). (מהדורת ויסוצקי: ויקראו שמו עשו)
ילקוט שמעוני, בראשית, רמז קי · דרשה · מאוחר — מקורו לא נמצא · ״אדמוני״ — שעד שהיה במעי אמו שתה דם נדתה
מקור קדום לדרשה לא נמצא.
וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי(בראשית כה, כה) —
שעד שהוא במעי אמו, שתה דם נדתה.
בראשית רבה, תנחומא, תנחומא בובר, מדרש משלי, ילקוט שמעוני. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | ולּוֹ | — (הוספה) |
| א | אדמוני | — (הוספה) |
| א | וְהוּא אַדְמוֹנִי | — (הוספה) |
| א | עשו | — (הוספה) |
| א | מ | — (הוספה) |
| א | עצמו הוא הורג | — (הוספה) |
| א | תי | — (הוספה) |
| א | דיהודאי | ב..יהודאי |
| א | ד | — (הוספה) |
| א | בשובה | בשונה |
| א | מטמעיה | מטיה |
| א | קומי | — (הוספה) |
| א | פניו | ניו |
| א | חולניות | חולמות |
| א | הדן | הרן |
| א | דיז | — (הוספה) |
| א | ליה | — (הוספה) |
| א | ליה | — (הוספה) |
| א | שובתה | שובתם |
| א | אמר | — (הוספה) |
| א | ומזגא | — (הוספה) |
| א | תבסרו | ה..ס |
| ג | דדרומא | — (הוספה) |
| ג | רחבה | דהכה |
| ג | דכתיב | — (הוספה) |
| ד | מלכות | — (הוספה) |
| ד | דידהבא | דידהבה |
| ה | וגו׳ זהב וכסף ונחשת | — (הוספה) |
| ה | ראשה די דהבא | רישא דיהבא |
| ה | עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי | — (הוספה) |
| ה | ארבע | — (הוספה) |
| ה | ראשה די דהבא | רישא דידהבא |
| ה | וירכתה | וירכתוהי |
| ה | די נחשא | דנחשא |
| ה | תהוא תקיפה | תהוי תקפא |
| ה | רגליא | ורגלוהי |
| ה | פרזל | די פרזל |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154; תרומה — מהדורת בובר |
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
| מדרש משלי | כתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים, Rab. 1695 |
| ילקוט שמעוני | נוסח פרויקט השו״ת |
מדרש דרבי יצחק
פרשה כה
וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו(בראשית כה, כה)
״עשו״ — הא שוא, ושמו נאה ומעשיו כעורים; אביו ואמו קראו לו שם, ויעקב — הקדוש ברוך הוא קרא לו שם
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, תנחומא, מדרש ילמדנו, בתי מדרשות §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סג, יד · דרשת הפסוק · ״ויקראו שמו עשו״ · ״עשו״ — הא שוא, ובני בכורי ישראל
״אתון״ — בכתב היד ״אתן״, ותוקן במאגרים. בתיאודור–אלבק ״אתון קריתון לחזירתכון שם, אף אנא קרי לבני בכורי שם״.
וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו(בראשית כה, כה) —
הא שואשוא — הבל שבראתי בעולמי.
אמר רבי יצחק:
אתון קרייתון לחזירכוןקרייתון לחזירכון — קראתם לחזירכם שם — אף אני קורא לבני בכורי שם:
כֹּה אָמַר יְיָ בְּנִי בְכֹורִי יִשְׂרָאֵל(שמות ד, כב).
בראשית רבה, פרשה עא, ה · דרשת הפסוק · ״ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן״ · ארבע מידות בשמות ובמעשים, ושמות השבטים נאים כמעשיהם
״ששמותן כעורין״ — בכתב היד ״שמותן נאים״ (״נאים״ באותיות מסופקות), ותוקן במאגרים; ״נאים״ (שמותן נאים ומעשיהן נאים), ״ראובן״ ו״בין״ — הושלמו במאגרים. ״גדדין״ — בכתב היד ״גדיין״.
בתיאודור–אלבק ״וזכו ועלו ובנו״, ״גדין ומרדין״ (כאן ״ומררין״), ״ראו בן הבנים״, ״אין שמות השבטים עבור להם״.
נוסח אחר: תנחומא, שמות ב (להלן, ג) — ארבע המידות בשם רבי יוסי בר חנינא, בסדר אחר ובדוגמאות אחרות: אבשלום ועשו (בלי ישמעאל), אנשי כנסת הגדולה (״בני ברקוס בן סיסרא״, לא ״בני בקבוק״), המרגלים (״גאואל בן מכי, נחבי בן ופסי״) והשבטים (״ראובן שמעון לוי״), בתוך פתיחת ״כשמך אלהים״.
אמר רבי יוסי בן חנינה:
ארבע מידות נאמרו בשמות:
יש ששמותן כעורין ומעשיהן נאים,
ויש ששמותן כאורים ומעשיהן כאורין,
שמותן נאים ומעשיהן נאים,
ויש ששמותן נאים ומעשיהן כאורים.
שמותן נאים ומעשיהם כאורים — זה עשו: שמו עושה, ואינו עושה;
ישמעאל: שמו שומע, ואינו שומע.
שמותן כאורים ומעשיהן נאים — אילו בני הגולה:
בְּנֵי בַקְבּוּק בְּנֵי חקופה בְּנֵי חַרְחוּר(עזרא ב, נא) — ועלו ובנו בית המקדש.
כאורים ומעשיהן כאורין — אילו המרגלים:
סְתוּר(במדבר יג, יג) — בר סתורין; גַּדִּי(במדבר יג, יא) — גדדין ומררין.
שמותן נאים ומעשיהן נאים — אילו השבטים:
רְאוּבֵן(בראשית כט, לב) — ראו בן בין הבנים;
שִׁמְעוֹן(בראשית כט, לג) — שומע בקול אביו שבשמים.
אמר רבי יוסי בן חנינה:
אין שמותן שלשבטים עבור להם, אלא חפות להם.
תנחומא, שמות ב · דרשה · ״ואלה שמות״ · נוסח אחר · הקדוש ברוך הוא יתר על קילוסו; שמות נאים ומעשים כעורים; ״ואלה״ מוסיף שבח על הראשונים
כְּשִׁמְךָ אֱלֹהִים כֵּן תְּהִלָּתְךָ עַל־קַצְוֵי־אֶרֶץ צֶדֶק מָלְאָה יְמִינֶךָ(תהלים מח, יא)
הובאה הפסקה כולה: הפתיחה ״כשמך אלהים״ על ״ואלה שמות״, ובסופה דברי רבי אבהו על ״אלה״ ו״ואלה״.
״מקלסין אותו שהוא אכזרי והוא רחמני״ — בכתב היד ״רחמני… אכזרי״ ובסימני היפוך. ״אלו אנשי כנסת הגדולה״ שאחרי ״שמותיהם כעורין ומעשיהן נאים״ (בפעם הראשונה) — נמחק במאגרים ואינו כאן. ״מעשיהן רעים״ (על עשו) — מסומן במאגרים ״כך״.
קריאות שמות רבה — שמות רבה, פרשה א, פסקה ב, שבה דברי רבי אבהו לבדם: ״אמר רבי אבהו: כל מקום שנאמר אלה — פסל את הראשונים; ואלה — מוסיף על הראשונים. אלה תולדות השמים — פסל את הראשונים בתהו ובהו. ואלה שמות — מוסיף על הראשונים שבעים נפש שנאמרו למעלה, שכולם צדיקים״.
״בני ברקוס בני סיסרא״ — עזרא ב, נג (״בני ברקוס בני סיסרא בני תמח״); כאן ״בני ברקוס בן סיסרא״. ״גאואל בן מכי, נחבי בן ופסי״ — במדבר יג, יד–טו.
המדרש קורא ״ויברכו שם כבודיך״ (במסורה: ויברכו שם כבדך).
נוסח אחר של ארבע המידות שבבראשית רבה, פרשה עא, ה (לעיל, ב) — שם בשם רבי יוסי בן חנינה: עשו וישמעאל, בני הגולה (״בני בקבוק… בני חרחור״), המרגלים (״סתור״, ״גדי״) והשבטים (״ראובן״, ״שמעון״), ובסופה ״אין שמותן שלשבטים עבור להם״.
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות א, א).
דבר אחר:
זה שאמר הכתוב:
כְּשִׁמְךָ אֱלֹהִים כֵּן תְּהִלָּתְךָ עַל קַצְוֵי אֶרֶץ צֶדֶק מָלְאָה יְמִינֶךָ(תהלים מח, יא).
מלך בשר ודם — מקלסין אותו שהוא גבור, והוא חלש;
מקלסין אותו שהוא נאה, והוא כעור;
מקלסין אותו שהוא רחמני, והוא אכזרי.
והקדוש ברוך הוא — בכל מה שהוא מתקלס, הוא יתר:
הָאֵל הַגָּדֹול הַגִּבֹּור וְהַנּוֹרָא(דברים י, יז).
אמר דוד: מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ יַשְׁמִיעַ כׇּל תְּהִלָּתוֹ(תהלים קו, ב).
אמר: הַיְסֻופַּר לוֹ כִּי אֲדַבֵּר אִם אָמַר אִישׁ כִּי יְבֻלָּע(איוב לז, כ).
באו אנשי כנסת הגדולה, ואמרו:
וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבֹודֶיךָ וּמְרוֹמַם עַל כׇּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה(נחמיה ט, ה).
אמר רבי יוסי בר חנינא:
יש בני אדם שמותיהן נאין ומעשיהם כעורין;
שמותיהם כעורין ומעשיהן נאים;
שמותיהן ומעשיהן כעורים;
שמותיהם ומעשיהן נאים.
שמותיהן נאים ומעשיהם כעורים — אבשלום: אב לשלום, וַיָּבֹא אֶל פִּלַגְשֵׁי אָבִיו(שמואל ב טז, כב);
עשו: עושה רצון עושו — מעשיהן רעים.
שמותיהן כעורין ומעשיהם נאים — אלו אנשי כנסת הגדולה: בְּנֵי בַרְקוֹס בן סִיסְרָא(עזרא ב, נג) — והם בנו בית המקדש.
שמותיהם ומעשיהם כעורים — אלו המרגלים: גְּאוּאֵל בֶּן מָכִי(במדבר יג, טו), נַחְבִּי בֶּן וׇפְסִי(במדבר יג, יד).
שמותיהם ומעשיהם נאים — אלו השבטים: רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי(שמות א, ב).
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת.
אמר רבי אבהו:
כל מקום שנאמר אלה — פסל את הראשונים;
וכל מקום שנאמר ואלה — מוסיף על הראשונים שבח (שמות רבה: חסר).
אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ(בראשית ב, ד) — פסל בתוהו ובהו (שמות רבה: את הראשונים בתהו ובהו).
וכעניין זה אתה פותר את כולם. (שמות רבה: חסר)
ואף כאן וְאֵלֶּה שְׁמוֹת — מוסיף שבח על הראשונים (שמות רבה: על הראשונים שבעים נפש שנאמרו למעלה, שכולם צדיקים).
תנחומא, שמות ד · דרשת הפסוק · ״ואלה שמות״ · ״יצחק״ בגימטריא מאתים ושמנה — מונה משנולד יצחק ושמנת ימי המילה: מאתים ועשר; ״יעקב״ — כנגד עטרות בניו
״ואף יעקב קרא לו שם״ — השלמת מאגרים. ״בן ח׳ ימים״ נפתח ״בן שמנת ימים״.
מקבילה: מדרש ילמדנו (ליקוטים), שמות, וכמותו בתי מדרשות ח״א, ילקוט ילמדנו מג — הדרשה בקיצור, ונמזגה כאן כקריאות: היא פותחת ״וקראת את שמו יצחק״, בלי ״ואלה שמות — נאים השמות לישראל״; בלי מניין האותיות (״יצחק בגימטריא ר״ח — מאתים ועשר שעשו ישראל במצרים״; בבתי מדרשות ״יצחק בגימטריא מאתים ועשר״); בלי ״אף על פי שאמר לאברהם… משיהיה לך זרע״; ״בשעבדו״ — בבתי מדרשות ״[השעבוד]״; ״ושמונת ימי מילה״ (בבתי מדרשות ״ושמונה״); והיא מסתיימת ב״שהוא התחיל במילה תחלה״, בלי דרשת ״יעקב״ ו״עשו״.
המדרש קורא ״ויעמידיה ליעקב לחוק״ (במסורה: ויעמידה ליעקב לחק).
קריאות תנחומא (ורשא), שמות ד. שם ״ואף יעקב הקדוש ברוך הוא קרא לו שם, שנאמר: ויקרא שמו יעקב״ — בלי ״ואחרי כן יצא אחיו וגו׳״; ״ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה״; ״יעקב — ד׳ אותיות יש בו״; ״אבל עשו… שנאמר: ויקראו שמו עשו״.
דרשת ״עשו״ ו״יעקב״ בלשון אחרת — בליקוטי ילמדנו לבראשית כה, כה (להלן, ה).
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת(שמות א, א) — נאים השמות לישראל.
את מוצא שהקדוש ברוך הוא קרא להן שמות (מדרש ילמדנו: שמות לישראל):
נתן בן לאברהם, ואמר לו: וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק(בראשית יז, יט).
י׳ — עשרה,
צ׳ — תשעים,
ח׳ — שמנה,
ק׳ — מאה:
הרי מאתים ושמנה (מדרש ילמדנו: יצחק בגימטריא ר״ח).
מאתים ועשר שנים עשו ישראל במצרים.
אף על פי שאמר לאברהם: וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹותָם אַרְבַּע מֵאוֹת(בראשית טו, יג),
אמר לו: כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ — משיהיה לך זרע.
התחיל הקדוש ברוך הוא מונה משנולד יצחק (מדרש ילמדנו: דמשנולד יצחק התחיל הקדוש ברוך הוא מונה בשעבדו), ושמנת ימי המילה,
שהוא התחיל במלה תחלה (תנחומא (ורשא): לשמונה),
שנאמר: וַיָּמׇל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים(בראשית כא, ד).
לכך קרא לו הקדוש ברוך הוא שם.
ואף יעקב קרא לו שם,
שנאמר: וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וגו׳ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב(בראשית כה, כו).
ד׳ אותיות בו, כנגד ד׳ עטרות שבניו מעטרין להקדוש ברוך הוא:
י׳ — עשרה, כנגד י׳ הדברות;
ע׳ — שבעים, כנגד ע׳ זקנים;
ק׳ — מאה אמה, כנגד היכל שבנו לבוראן (תנחומא (ורשא): כנגד ההיכל שבנו בנין להקדוש ברוך הוא, שגבהו מאה אמה),
שנאמר: והַהֵיכָל מֵאָה אַמָּה(יחזקאל מב, ח);
ב׳ — שנים, כנגד ב׳ הלוחות.
ובשביל (תנחומא (ורשא): ובזכות) יעקב נגאלו ממצרים,
שנאמר: וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק(תהלים קה, י).
ואילולי יעקב — לא נפדה אברהם מן הכבשן:
לָכֵן כֹּה אָמַר יְיָ אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם(ישעיה כט, כב).
אבל עשו — אביו ואמו קראו לו שם: וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו(בראשית כה, כה).
עליו נאמר: זִכְרוֹ אָבַד מִנִּי אָרֶץ וְלֹא שֵׁם לוֹ עַל פְּנֵי חוּץ(איוב יח, יז).
מדרש ילמדנו (ליקוטים), לבראשית כה, כה · דרשת הפסוק · נוסח אחר · עשו — בני אדם קראו לו שם; יעקב — הקדוש ברוך הוא קרא לו שם, וארבע אותיותיו כנגד ארבע עטרות
נוסח אחר של סוף הדרשה שבתנחומא, שמות ד (לעיל, ד): כאן עשו תחילה, ״באו בני אדם וקראו שמו עשו״ (בתנחומא ״אביו ואמו קראו לו שם״), בלי מניין ״יצחק״ ובלי ״ובשביל יעקב נגאלו״.
בסוף הקטע ״ילמדנו פ׳ ואלה שמות״; בבתי מדרשות ח״א (שבו הקטע כולו, ונמזג כאן כקריאות) ״ילמדנו אלה שמות״; שם ״באדרת שער״ ו״שבנו לבוראן״ (בלי ״בניו״). ״יוד״ — נכתב ״יו״ד״.
כשנולד עשו, וראו אותו כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר(בראשית כה, כה) —
לא היו יודעים מה שם יקראו לו;
באו בני אדם וקראו שמו עשו.
אבל יעקב — הקדוש ברוך הוא קרא לו שם,
שנאמר: וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב(בראשית כה, כו).
ארבע אותיות (בתי מדרשות: בו), כנגד ארבע עטרות שבניו מעטרים להקדוש ברוך הוא:
יו״ד — כנגד עשרת הדברות;
ע׳ — כנגד שבעים זקנים;
ק׳ — כנגד מאה אמה שבהיכל, שבנו בניו לבוראן,
שנאמר: והַהֵיכָל מֵאָה אַמָּה(יחזקאל מב, ח);
ב׳ — כנגד שני לוחות.
חלק ב
מדרשים מאוחרים
בתי מדרשות ח״ב, מדרש חסרות ויתרות, לג · דרשה · ״עשו״ חסר יו״ד — שלא יתערב בשמו של רשע אות משמו של הקדוש ברוך הוא, ושלא זכה לעשרת הדברות; בשי״ן — שהוא כעש לעתיד לבוא
״[כדאי]״ — השלמת המהדיר.
כל עֵשָׂו(בראשית כה, כה) שבמקרא — חסר יו״ד.
למה?
אמר הקדוש ברוך הוא:
אין כדאי שיתערב בשמו של רשע אות משמי,
ואין הרשע כדאי שיתערב משמי בשמו.
דבר אחר:
למה עשו חסר יו״ד? שלא זכה לעשרת הדברות.
ולמה נכתב בשי״ן? שהוא כולו כעש לעתיד לבוא,
שנאמר: כַּבֶּגֶד יִבְלוּ עָשׁ יֹאכְלֵם(ישעיה נ, ט).
בראשית רבה, תנחומא, מדרש ילמדנו, בתי מדרשות. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | אתון | אתן |
| ב | ששמותן | שמותן |
| ב | כעורין | נאים |
| ב | נאים | — (הוספה) |
| ב | גדדין | גדיין |
| ב | רְאוּבֵן(בראשית כט, לב) | — (הוספה) |
| ב | בין | בן |
| ד | ואף יעקב קרא לו שם | — (הוספה) |
| ו | כדאי | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | פרשה סג: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה עא: כתב יד וטיקן 30 |
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
| מדרש ילמדנו | נוסח פרויקט השו״ת |
| בתי מדרשות | מהדורת ורטהיימר |
מדרש דרבי יצחק
פרשה כו
וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו(בראשית כה, כו)
״וידו אחזת בעקב עשו״ — אין מלכות יעקב מתחלת עד שתכלה מלכות עשו; ״ואחרי כן״ — מי תופש אחרינו; ״זה לעומת זה״ — צדיק ורשע מבטן אחת
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
ספרי דברים, בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, מדרש ילמדנו, בתי מדרשות §§cover-end§§
חלק א
דברי התנאים
ספרי דברים, פסקא שמג · דרשת הפסוק · ״וזרח משעיר למו״ · לעתיד ירעיש העולם בפורענות שעיר, כבמתן תורה
הלמד בכתב היד ״ויאמר יי מסיני בא״; בפינקלשטיין ״וזרח משעיר למו״, וזו הדרשה.
בבראשית כה, כו האותיות ״א״ ב״יצא״, ״יו״ ב״אחיו״ ו״ת״ ב״אחזת״ מסופקות; ״ואחריכן״ — כך בכתב היד, בתיבה אחת, ובלי ״ואומר״ שבפינקלשטיין. ״המקום״ — המ״ם האחרונה מסופקת. ״נכנסת לתוכן״ — בפינקלשטיין ״ביניכם״.
דבר אחר:
וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא(דברים לג, ב) —
כשעתיד המקום ליפרע משעיר,
עתיד להרעיש כל העולם כולו על יושביו, כדרך שהרעיש בשעת מתן תורה,
שנאמר: יְיָ בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר(שופטים ה, ד);
ואחריכן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו(בראשית כה, כו).
אמר להן המקום: אין כל אומה ולשון נכנסת לתוכן.
חלק ב
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סג, טו · דרשת הפסוק · ״ואחרי כן יצא אחיו וידו אחזת בעקב עשו״ · מי תופש אחרינו: דברים ישנים מפי זקן חדש
״נייר״ — בכתב היד ״נטר״, ותוקן במאגרים. ״ואחריכן״ — כך בכתב היד בתיבה אחת, בשני המקומות (במסורה: ואחרי כן). מה שכתב הזקן — בכתב היד ״ואחריכן״ בלבד; בתיאודור–אלבק ״ואחרי כן יצא אחיו וידו אחזת בעקב עשו״.
״דבית סילני״ — בתיאודור–אלבק ״דבית סילנא״; ״אמר ראו״ — שם ״אמרו ראו״; ״כמה צער היה אותו הצדיק מסטער״ — שם ״כמה צער היה מצטער אותו צדיק״.
ואחריכן יָצָא אָחִיו וגו׳(בראשית כה, כו).
הגמוןהגמון — מושל, שליט אחד שאל לחד מן אלין דבית סילנילחד מן אלין דבית סילני — לאחד מאלה של בית סילני (משפחת חכמים). אמר לו: מי תופש אחרינותופש אחרינו — יתפוש (את המלכות) אחרינו?
הביא נייר חלק, ונטל קולמוס, וכתב עליו:
ואחריכן.
אמר: ראו דברים ישנים מפי זקן חדש!
להודיעך כמה צער היה אותו הצדיק מסטערמסטער — מצטער.
בראשית רבה, פרשה פד, ח · דרשת הפסוק · ״אלה תולדות יעקב יוסף״ · כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף
״ילדה״ — היו״ד הושלמה במאגרים; ״מבקשים״, ״שני פעמים״ (פעמיים) — הושלמו שם.
״נסטן״ — כך בכתב היד וכך בתיאודור–אלבק; מאגרים מתקן ״נסטם״. בתיאודור–אלבק ״מה יעקב נולד מהול אף יוסף נולד מהול״.
אמר רבי שמואל בר נחמן:
אֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף(בראשית לז, ב) —
לא הוה קרייה צריך למימר אלה תולדות יעקב ראובן?
אלא: מה זה נולד מהול — אף זה נולד מהול;
מה זה היתה אמו עקרה — אף זה היתה אמו עקרה;
מה זה נתקשת אמו בשעת הלידה — אף זה נתקשת אמו בשעת הלידה;
מה זה ילדה אמו שנים — אף זה ילדה אמו שנים;
מה זה אחיו שונא אותו — אף זה אחיו שונא אותו;
מה זה אחיו מבקש להורגו — אף זה אחיו מבקשים להורגו.
זה רועה — וזה רועה;
זה נסטן — וזה נסטן;
זה נגנב שני פעמים — וזה נגנב שני פעמים;
זה נתברך בעשר — וזה נתברך בעשר;
זה יצא לחוץ לארץ — וזה יצא לחוץ לארץ;
זה נשא אשה בחוץ לארץ — וזה נשא אשה בחוץ לארץ;
זה הוליד בנים בחוץ לארץ — וזה הוליד בנים בחוץ לארץ;
זה ליווהו מלאכים — וזה ליווהו מלאכים;
זה נתגדל על ידי חלום — וזה נתגדל על ידי חלום;
זה נתברך בית חמיו בשבילו — וזה נתברך בית חמיו בשבילו;
זה ירד למצרים — וזה ירד למצרים;
זה כלה את הרעב — וזה כלה את הרעב;
זה משביע — וזה משביע;
זה מצווה — וזה מצווה;
זה מת במצרים — וזה מת במצרים;
זה נחנט — וזה נחנט;
זה עלו עצמותיו — וזה עלו עצמותיו.
פסיקתא דרב כהנא, פסקא ביום השמיני עצרת, ג · פתיחתא שלישית · זה לעומת זה, והקרבנות פרקליט לירידת גשמים
בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה גַּם אֶת־זֶה לְעֻמַּת־זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים עַל־דִּבְרַת שֶׁלֹּא יִמְצָא הָאָדָם אַחֲרָיו מְאוּמָה(קהלת ז, יד)
״ביום טובה״ נדרש שלש פעמים: יום טובתך (ודברים המבטלים את הגזירה), יום טובתו של חבירך, יום טובתה של תורה; צדיקים ורשעים, עניים ועשירים, גיהנם וגן עדן — זה לעומת זה; והקרבנות פרקליט לירידת גשמים.
״פרקליט״, ״גשמים״ ו״מפני״ (מה ברא) על פי פרמה; ״בנעורת״ כפרמה; הציטוט ״ויצאו וראו… ולא מאותן שכתוב בהן״ הוא תוספת גיליון באוקספורד המאושרת מפרמה
קריאות פסיקתא רבתי (בהוספות, פסקא ביום השמיני עצרת), שבה הפתיחתא כולה כמעט מלה במלה; מדרש זוטא, קהלת ז, יד — בקיצור; ואוצר מדרשים, מדרש ביום השמיני — בלשון מאוחרת. המאמרים בשמותיהם: בפסיקתא רבתי ״רבי יודן בשם רבי אליעזר״, ״רבי חוניא בשם רבי יוסף״, ״רב חמא בר גוריא בשם רבי״, ״רבי פנחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון״, ״רבי מני״; במדרש זוטא ״רבי פנחס בר חלקיה בשם רבי סימון״, ״רבי אחא אמר: טפח״; באוצר מדרשים ״רבי אליעזר אומר״, ״רב הונא״, ״רבי אומר: אף התענית״, ״רבה בר מחסיא״, ״רב יוסי״, ״רבי פנחס אומר״ (בלי ״אפילו דופי״).
בפסיקתא רבתי ״אפילו ריוח [דופן] לא היה ביניהם״; ״תהי מטבריטי ולא מקניניזא״; אמו של רבי תנחום — ״ליטרא של בשר, אחת לו ואחת לעניים״ בלבד, בלי אגודת הירק; ואין בה ״רב חסדא אמר: ובו ביום״. במדרש זוטא אין דברי רבי תנחום ברבי חייא ולא דברי רבי לוי על הקרבנות.
בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה גַּם אֶת זֶה(קהלת ז, יד).
אמר רבי אבא בר כהנא:
אם נזדוגנזדוג — נזדמן, בא לך יום טוב — עשה אותו מיד (מדרש זוטא: אם בא לך יום טוב — היה בו בטובה), דכתיב בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב.
וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה — אמר רבי אבא: ואם נזדווג לך יום רעה — ראה איך לעשות תשובה ולהינצל ממנו.
### דברים המבטלים את הגזירה
רבי יודן בשם רבי לעזר:
שלשה הן שמבטלין את הגזירה (פסיקתא רבתי: שלשה דברים מבטלין את הגזירה קשה), ואילו הן: התפילה והצדקה והתשובה (פסיקתא רבתי: התפלה והתשובה והצדקה).
ושלשתן בפסוק אחד:
וְיִכָּנְעוּ עַמִּי אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם וְיִתְפַּלְלוּ וִיבַקְשׁוּ פָנַי וְיָשֻׁבוּ מִדַּרְכֵיהֶם הָרָעִים וַאֲנִי אֶשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם וְאֶסְלַח לְחַטָּאתָם וְאֶרְפָּא אֶת אַרְצָם(דברי הימים ב ז, יד).
וְיִתְפַּלְלוּ — זו תפילה.
וִיבַקְשׁוּ פָנַי — זו צדקה, דכתיב אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ(תהלים יז, טו).
וְיָשֻׁובוּ מִדַּרְכֵיהֶם הָרָעִים — זו תשובה.
מה כתיב תמןמה כתיב תמן — מה כתוב שם? וַאֲנִי אֶשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם וְאֶסְלַח לְחַטָּאתָם.
רבי חונא בשם רבי יוסי: אף שינוי השם ושינוי מעשה.
שינוי השם — מאבינו אברהם: לֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם(בראשית יז, ה).
אברם לא מוליד, אברהם מוליד.
ודכוותיהודכוותיה — וכיוצא בו שָׂרַי אִשְׁתְּךָ(בראשית יז, טו) — שרי לא ילדה, ושרה ילדה.
שינוי מעשה — מאנשי נינוה: וַיַּרְא אלהים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה(יונה ג, י).
ויש אומר:
אף שינוי מקום — מאבינו אברהם: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ(בראשית יב, א), והדרוהדר — ואחר כך וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל(בראשית יב, ב).
רבי מנא אומר: אף התענית, דכתיב יַעַנְךָ יְיָ בְּיוֹם צָרָה(תהלים כ, ב).
אמר רבה בר חמא בר גוריא בשם רב: יפה תענית חלוםיפה תענית חלום — טובה התענית לבטל חלום רע כאש בנעורת.
רב חסדא אמר: ובו ביום.
ורב יוסף אמר: אפילו בשבת (פסיקתא רבתי: חלום בן יומו, אפילו בשבת).
### צדיקים ורשעים — זה לעומת זה
גַּם אֶת זֶה לְעֻומַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים — עשה הקדוש ברוך הוא צדיקים ורשעים,
הדא הוא דכתיב:
וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו(בראשית כה, כו).
רבי פנחס, רב חלקיה בשם רבי סימון:
אפילו דופידופי — פגם, הבדל; ובכתבי יד אחרים: דופן — מחיצה לא היה ביניהם, (מדרש זוטא: שלא תאמר: גר הוא, חלק הוא, מזל הוא) ויצא זה צדיק וזה רשע.
מפני מה ברא הקדוש ברוך הוא צדיקים ורשעים? כדי שיהו מכפרים אילו על אילו,
על שם גַּם אֶת זֶה לְעֻומַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים.
דבר אחר:
בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב — אמר רבי תנחום ברבי חייא:
ביום טובתו של חבירך — היה עמו בטובה.
וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה — אם נזדווג לחבירך יום רעה, ראה היאך לעשות עמו חסד ולהציל אתו ממנו.
### אמו של רבי תנחום; עניים ועשירים — זה לעומת זה
כך הייתה אמו של רבי תנחום ברבי חייא עושה:
ביום שהייתה לוקחת לו ליטראליטרא — ליטרה, משקל של כשליש קילוגרם אחת של בשר — לוקחת לו שתים, אחת לו ואחת לעניים;
ביום שהייתה לוקחת לו אגודה אחת של ירק — הייתה לוקחת לו שתים, אחת לו ואחת לעניים.
מפני מה ברא הקדוש ברוך הוא עניים ועשירים? כדי שיהיו מתפרנסין אילו מאילו,
על שם גַּם אֶת זֶה לְעֻומַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים.
דבר אחר:
בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב — אמר רבי אחא:
ביום טובתה של תורה — היה עמה בטובה.
וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה — לכשיגיע אותו היום שכתוב בו פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים וגו׳(ישעיה לג, יד):
תהא מן הרואין ולא מן הנראיןמן הרואין ולא מן הנראין — מן הצופים, לא מן הנענשים;
תהא מטברטי ולא מיקנגריאמטברטי ולא מיקנגריא — מן הצופים, לא מן הלוחמים בחיות;
תהא מאותן שכתיב בהן וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי אנשים(ישעיה סו, כד),
ולא מאותן שכתוב בהן כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם וגו׳.
### גיהנם וגן עדן — זה לעומת זה
מפני מה ברא הקדוש ברוך הוא גיהנם וגן עדן? כדי שיהו מצילות זו מזו (פסיקתא רבתי: מציצות זו את זו).
וכמה ריוחריוח — רווח, מרחק יש ביניהם?
רבי יוחנן אומר: כותל.
ורבי חנינא אמר: טפח.
ורבנין אמרין: שתיהן שוות (מדרש זוטא: שתי אצבעות).
אמר רבי לוי:
אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בניי, אותם הקרבנות שהכתבתי לכם בתורה — היו זהירים בהן,
שאין פרקליטפרקליט — סניגור, מליץ יושר טוב לירידת גשמים יותר מן הקרבנות.
לפיכך צריך הכתוב לומר: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת וגו׳(במדבר כט, לה).
מדרש ילמדנו (ליקוטים), לבראשית כה, כו · דרשת הפסוק · ״וידו אחזת בעקב עשו״ — אין מלכות יעקב מתחלת עד שתכלה מלכות עשו
המדרש קורא ״וידו אוחזת״ (במסורה: אחזת). בסוף הקטע ״ילמדנו פ׳ וישב״; וכן בבתי מדרשות ח״א (״ילמדנו בוישב יעקב״), באותה לשון.
״מה עשה יעקב? אחז בעקב רגלו שלעשו להפילו… מכאן אתה למד שאין בני עשו נופלים אלא עד שיבוא שריד מיעקב״ (פרקי דרבי אליעזר לב) — בפרשה טו (ויתרצצו הבנים בקרבה), בסוף המעשה.
וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אוחזת בַּעֲקֵב עֵשָׂו(בראשית כה, כו).
מהו אוחזת?
שאין מלכות יעקב מתחלת עד שתכלה מלכות עשו.
חלק ג
מדרשים מאוחרים
בתי מדרשות ח״ב, מדרש חסרות ויתרות, לד · דרשה · ״יעקב״ חסר וי״ו מלבד ״וזכרתי את בריתי יעקוב״ — שהיתה מטתו שלמה; ״ביעקוב״ — בעלי תשובה; חמשה מלאים — ארבע מלכיות והנחמה
״בר מן חד״ — בקובץ ״במ״ח״, ופתיחת המהדיר בסוגריים; ״גמורה״ — בקובץ ״גמ׳״, וכן פתיחתו. ״וזכרתי את בריתי יעקוב״ — ויקרא כו, מב.
המדרש קורא ״ולשבי פשע ביעקוב״ מלא (ישעיה נט, כ; במסורה: ביעקב).
כל יַעֲקֹב(בראשית כה, כו) שבתורה — חסר וי״ו,
בר מן חד מלא: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב(ויקרא כו, מב) — מלא.
ולמה? שהיתה מטתו שלמה, שלא יצא ממנו פסולת.
וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע ביעקוב(ישעיה נט, כ) — מלא,
לפי שאין זוכין לימות המשיח אלא בעלי תשובה גמורה,
שנאמר: וְהִשְׁאַרְתִּי בְקִרְבֵּךְ עַם עָנִי וָדָל וְחָסוּ בְּשֵׁם יְיָ(צפניה ג, יב) שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב(צפניה ג, יג).
כל יעקב שבמקרא חסר וי״ו, חוץ מחמשה שהן מלאים:
ארבעה — כנגד ארבע מלכיות;
ואחד — לכשיכלו ותבא הנחמה, מלא.
בנין אב שבכולם: הִנְנִי שָׁב שְׁבוּת אׇהֳלֵי יַעֲקוֹב(ירמיה ל, יח).
ספרי דברים, בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, מדרש ילמדנו, בתי מדרשות. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ב | נייר | נטר |
| ג | י | — (הוספה) |
| ג | ים | — (הוספה) |
| ג | שני פעמים | — (הוספה) |
| ג | שני פעמים | — (הוספה) |
| ד | בנעורת | כנעורת |
| ד | מפני | — (הוספה) |
| ד | פרקליט | פרקלין |
| ד | גשמים | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| ספרי דברים | כתב יד לונדון 341 |
| בראשית רבה | פרשה סג: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה פד: כתב יד וטיקן 30 |
| פסיקתא דרב כהנא | כתב יד אוקספורד 151, עם השלמות מכתב יד פרמה 3122 |
| מדרש ילמדנו | נוסח פרויקט השו״ת |
| בתי מדרשות | מהדורת ורטהיימר |
מדרש דרבי יצחק
פרשה כז
וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם(בראשית כה, כו)
״ויצחק בן ששים שנה״ — חשבון ארבע מאות שנה מלידת יצחק, שנותיו של יעקב משנות ישמעאל, ועשרים שנה שצרף הקדוש ברוך הוא את רבקה
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, סדר עולם רבה, בבלי, פסיקתא רבתי, אגדת בראשית, מדרש שמואל, במדבר רבה §§cover-end§§
חלק א
דברי התנאים
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, פרק יב, כב · דרשת הפסוק · ״ומושב בני ישראל… שלשים שנה וארבע מאות שנה״ · חשבון ארבע מאות ושלשים שנה; ישיבות האבות; סימן איוב
קטע גניזה פטרבורג, פירקוביץ׳ Evr. II A 268. הפסקה השלישית קרועה; ההשלמות בה של המהדיר במאגרים, אם לא נאמר אחרת.
״וכי מאתים ועשר שנים ישבו ישראל במצרים״ — בקטע ״ישבו שנאמר ישראל״, והמהדיר במאגרים מחק ״שנאמר״; אפשטיין–מלמד מעבירו לפני ״ושני חיי קהת״ (שמות ו, יח). ״ושני חיי עמרם שבע ושלשים ומאת שנה״ — ו, כ; בקטע ״ושלשם״, והיו״ד תוספת המהדיר. קהת ועמרם ושמונים שנות משה — 350 שנה, יותר מ־210.
ישיבת אברהם בארץ פלשתים — בראשית כא, לד; יצחק בארץ כנען; יעקב ״בארץ מגורי אביו״ — לז, א. ״ארבע מאות״ — האותיות מסופקות. ״ידוע תדע״ — בראשית טו, יג. ״ויצחק בן ששים שנה״ — כה, כו, כהשלמת אפשטיין–מלמד. ״ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה״ — מז, ט. 60 + 130 = 190, ונשתיירו מאתים ועשר.
״וסימן לדבר… נולד איוב וכשעלו מת״ — השלמת המהדיר במאגרים. ״ויוסף [יי את כל אשר לאיוב למשנה]… [ויחי] איוב אחרי זאת מאה וארבעים שנה״ — איוב מב, י וטז: שבעים שנה נכפלו, 70 + 140 = 210. השלמת אפשטיין–מלמד בקרע לא הוכנסה, מלבד ״ויחי״ שבפסוק.
מקבילה: סדר עולם רבה ג (להלן, ב) — ״ואי זה זרע? זה יצחק… הרי מאה ותשעים; נשתיירו שם מאתים ועשר שנים. סימן: שנותיו של איוב״, ושם קהת, עמרם ומשה — שלש מאות וחמשים.
״בחצי״ — המלה הדרושה כנראה מ״ויהי בחצי הלילה״ (פסוק כט), ובאה כאן על ״ויהי מקץ״ (פסוק מא). ״ובחצי הלילה נולד יצחק״ — הסופר כתב ״הלילה״ פעמיים ומחק. ״ל׳ שנה״ נפתח ״שלשים שנה״. מקבילה: מכילתא דרבי ישמעאל, פסחא יד — ״שלשים שנה עד שלא נולד יצחק נגזרה גזירה בין הבתרים״; ״בחמשה עשר בניסן נדבר עם אבינו אברהם בין הבתרים… בחמשה עשר בניסן נולד יצחק״.
וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳(שמות יב, מ) —
וכי שלשים שנה וארבע מאות שנה ישבו במצרים?
והלא לא היו במצרים אלא מאתים ועשר שנים!
וכי מאתים ועשר שנים ישבו ישראל במצרים?
והלא קהת מיורדי מצרים היה,
וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת שָׁלֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה(שמות ו, יח);
ונאמר:
וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה(שמות ו, כ);
ושמנים שלמשה —
הרי שלש מאות וחמשים שנה.
מה תלמוד לומר וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳?
ישיבות הרבה ישבו:
ישיבת אברהם בארץ פלשתים,
ישיבת יצחק בארץ כנען,
ישיבת יעקב בארץ מגורי אביו;
הרי את מלקטן ועושה אותן ארבע מאות שנה.
ומנין שארבע מאות שנה היו?
הרי נאמר לאברהם בין הבתרים:
יָדֹועַ תֵּדַע וגומר(בראשית טו, יג).
ביצחק הוא אומר:
וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה(בראשית כה, כו).
וכן יעקב אמר לפרעה:
יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה(בראשית מז, ט).
הרי מאה ותשעים שנה;
נשתייר שם מאתים ועשר שנים.
וסימן לדבר: שנותיו של איוב;
כשירדו ישראל למצרים נולד איוב,
וכשעלו מת,
שנאמר:
וַיֹּוסֶף(איוב מב, י) …
וַיְחִי אִיּוֹב אַחֲרֵי זֹאת וגומר(איוב מב, טז).
בַּחֲצִי(שמות יב, כט) —
בחצי הלילה נדבר עם אבינו אברהם בין הבתרים,
ובחצי הלילה נולד יצחק,
ובחצי הלילה לקו בכורות מצרים,
שנאמר:
וַיְהִי מִקֵּץ(שמות יב, מא) —
קץ אחד לכולן.
שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה —
שלשים שנה אלו מה טיבן?
מיום שנידבר עם אבינו אברהם בין הבתרים ועד שנולד יצחק — שלשים שנה;
ומשנולד יצחק ועד שיצאו ישראל ממצרים — ארבע מאות שנה.
סדר עולם רבה, פרק ג · סדר הדורות · ארבע מאות שנה מלידת יצחק; מאתים ועשר במצרים — סימן שנות איוב; ״ועבדום״ ימי השעבוד, ״וענו אתם״ ימי העינוי; משמת לוי; שנים עשר חדש
תחילת הפרק, מ״נאמר לאברהם אבינו בין הבתרים״ עד ״וכולם ארבע מאות שנה״; המשכו — ״וימת יוסף וכל אחיו״ (ימי השעבוד משמת לוי) ו״שנים עשר חדש״ (מכות מצרים, איוב, גוג, משפט רשעים) — ענין אחר. המספרים שבקובץ באותיות (״ק״צ״, ״ר״י״, ״ד׳ מאות״, ״פ׳״, ״ש״נ״) נפתחו במלים.
״כשירדו ישראל למצרים נולד איוב וכשעלו מת״ — ״ויסף יי… למשנה״: שבעים שנה שנכפלו, ומאה וארבעים אחר כך — מאתים ועשר. מקבילות: מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי יב, כב (״ישיבות הרבה״, ״וסימן לדבר: שנותיו של איוב״); מכילתא דרבי ישמעאל, פסחא יד (״שלשים שנה עד שלא נולד יצחק נגזרה גזירה״).
נאמר לאברהם אבינו בין הבתרים: יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ וגו׳(בראשית טו, יג).
ואי זה זרע? זה יצחק,
שנאמר: כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע(בראשית כא, יב).
וביצחק הוא אומר: וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם(בראשית כה, כו);
ואבינו יעקב אמר לפרעה: יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וגו׳(בראשית מז, ט) —
הרי מאה ותשעים; נשתיירו שם מאתים ועשר שנים.
סימן: שנותיו של איוב, שבאותו פרק נולד,
שנאמר: וַיְחִי אִיּוֹב אַחֲרֵי זֹאת מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה(איוב מב, טז),
ואומר: וַיֹּסֶף יְיָ אֶת כׇּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה(איוב מב, י).
נמצאת אומר: כשירדו ישראל למצרים נולד איוב, וכשעלו מת.
או יכול כל ארבע מאות שנה היו ישראל במצרים?
והלא קהת מיורדי מצרים היה, וכתיב: וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת שָׁלֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וגו׳(שמות ו, יח),
וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה(שמות ו, כ),
ושמונים שנים של משה — הרי שלש מאות וחמשים שנה.
אלא מה תלמוד לומר וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה?
ללמדך שכל זמן שזרעך בארץ לא להם — ארבע מאות שנה.
וַעֲבָדוּם — אלו ימי השעבוד;
וְעִנּוּ אֹתָם — אלו ימי העינוי;
וכולם ארבע מאות שנה.
חלק ב
דברי האמוראים
בבלי מגילה פרק א, טז ע״ב – פרקים א–ב, יז ע״א · סוגיא · ארבע עשרה שנה שלמד יעקב בבית עבר לא נענש עליהן — חשבון שנותיו משנות ישמעאל ועד עמדו לפני פרעה
״אמר רבה אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא״ — בכתבי היד: ״רבה בר בר חנה… משמיה דרב״ (בכ״י מינכן 95: ״משמיה דרב גידל״).
״דאמר מר: למה נמנו שנותיו של ישמעאל״ — בכתבי היד: ״דאמר ר׳ חייא בר אבא״ (בכ״י מינכן 95: ״דא״ר חיי׳ בר אבא א״ר יוחנן״), כביבמות סד ע״א.
״שתין ותלת וארביסר עד דמתיליד יוסף״ — בכ״י אוקספורד 366, בכ״י וטיקן 134 ובכ״י הספרייה הבריטית 400 בלי ״שתין ותלת״: ״וארביסר שני דהוה בבית לבן עד דאיתיליד יוסף״.
אמר רבה אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא:
גדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם,
שכל אותן שנים שהיה יעקב אבינו בבית עבר — לא נענש.
דאמר מרדאמר מר — שאמר החכם (בברייתא):
רש״י יעקב למד תורה י״ד שנה בבית עבר — כשפירש מאביו ללכת לחרן ולא נענש עליהן על כיבוד אביו ובשאר כל השנים שנשתהה בבית לבן ובדרך נענש כדמפרש ואזיל.
למה נמנו שנותיו של ישמעאל? כדי ליחס בהן שנותיו של יעקב,
רש״י למה נמנו שנותיו של ישמעאל — מה לנו למנות שנות הרשעים.
רש״י להתייחס בהן שנותיו של יעקב — על ידי מנין שנות ישמעאל אנו למדין [באיזה פרק משנות יעקב עברו עליו כל הקורות והמוצאות אותו מהן אנו למדין] ששימש בבית עבר י״ד שנה כיצד אברהם בן פ״ו שנה כשנולד ישמעאל וכשנולד יצחק היה בן מאה שנה הרי היו לישמעאל י״ד שנה ויצחק קדם ליעקב ששים שנה הרי לישמעאל ע״ד כמה פיישן משנותיו של ישמעאל ס״ג נמצא שהיה יעקב כשמת ישמעאל בן ס״ג שנה.
דכתיב: וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים(בראשית כה, יז).
כמה קשיש ישמעאל מיצחקכמה קשיש ישמעאל מיצחק — בכמה (שנים) גדול ישמעאל מיצחק?? ארביסר שניןארביסר שנין — ארבע עשרה שנים,
דכתיב: וְאַבְרָם בֶּן שְׁמֹונִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּלֶדֶת הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם(בראשית טז, טז),
וכתיב: וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ(בראשית כא, ה);
וכתיב: וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹותָם(בראשית כה, כו).
בר כמה הוה ישמעאל כדאתיליד יעקבבר כמה הוה ישמעאל כדאתיליד יעקב — בן כמה היה ישמעאל כשנולד יעקב?? בר שבעים וארבעה.
כמה פיישן משניהכמה פיישן משניה — כמה נשארו משנותיו?? שתין ותלתשתין ותלת — שישים ושלוש.
ותניאותניא — ושנויה (ברייתא):
היה יעקב אבינו בשעה שנתברך מאביו בן ששים ושלש שנה, ובו בפרק מת ישמעאל,
רש״י ותניא היה יעקב כו׳ — ותניא נמי הכי שהיה יעקב כשנתברך מאביו בן ס״ג ובו בפרק מת ישמעאל שנאמר וילך עשו אל ישמעאל וגו׳.
דכתיב: וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ וגו׳(בראשית כח, ו), וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת(בראשית כח, ט).
ממשמע שנאמר ״בת ישמעאל״, איני יודע שהיא ״אחות נביות״?
מלמד שקידשה ישמעאל ומת, והשיאה נביות אחיה.
רש״י מלמד שקידשה ישמעאל — אביה ומת והשיאה נביות אחיה.
שתין ותלת וארביסרוארביסר — וארבע עשרה עד דמתיליד יוסף — הא שבעין ושבעהעד דמתיליד יוסף — הא שבעין ושבעה — עד שנולד יוסף — הרי שבעים ושבע;
וכתיב: וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעׇמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה(בראשית מא, מו) — הא מאה ושבעהא מאה ושבע — הרי מאה ושבע;
שב דשבעא ותרתי דכפנאשב דשבעא ותרתי דכפנא — שבע (שנות) השובע ושתיים (שנות) הרעב — הא מאה ושיתסרושיתסר — ושש עשרה.
רש״י וארבע עשרה שנה — היה יעקב בבית לבן עד דאתיליד יוסף דכתיב עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך וגו׳ (בראשית לא) וכשנולד יוסף שלמו שני עבדות הבנות שנאמר ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו׳ (שם ל) ומשם והלאה עבד אותו בשכר הצאן הרי בן ע״ז היה יעקב כשנולד יוסף וכתיב ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה נמצא יעקב בן מאה ושבע [שנים כשהיה יוסף בן שלשים שנה] ונשתהה יעקב לישב בארץ כנען שלא ירד למצרים.
רש״י שבעה דשבעא ותרין דכפנא — דכתיב כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ וגו׳ (בראשית מה) הרי בן קי״ו היה יעקב כשירד למצרים וקרא כתיב שלשים ומאת שנה נמצא משנסע מבית אביו עד שבא לבית לבן ארבע עשר ואותן השנים היה בבית עבר ולא חשיב להו לא גרסינן הכא עד לקמן.
וכתיב: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ(בראשית מז, ח),
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה(בראשית מז, ט);
מאה ושיתסר הוייןושיתסר הויין — ושש עשרה הן (ולא שלושים)!!
אלא שמע מינהאלא שמע מינה — אלא למד מכאן: ארבע עשרה שנין דהוה בבית עברשנין דהוה בבית עבר — שנים שהיה בבית עבר — לא חשיב להולא חשיב להו — לא מנה אותן (הכתוב בעונשו).
דתניאדתניא — שהרי שנויה (ברייתא):
היה יעקב בבית עבר מוטמן ארבע עשרה שנה;
עבר מת לאחר שירד יעקב אבינו לארם נהרים שתי שנים;
רש״י עבר מת לאחר ירידתו של יעקב לארם נהרים — ובא לבית לבן ועמד שם שתי שנים צא וחשוב שנותיו של עבר ונמצא שמת כשהיה יעקב בן שבעים ותשע שנה והיינו שתי שנים משבא לבית לבן כשתחשוב י״ד שנה ששימש בבית עבר.
יצא משם ובא לו לארם נהרים;
רש״י יצא — יעקב מבית עבר שתי שנים לפני מיתתו של עבר.
נמצא כשעמד על הבאר בן שבעים ושבע שנה.
רש״י נמצא כשעמד כו׳ — הכי גרסינן מנלן דלא איענש עלייהו דתניא נמצא יוסף כשפירש מאביו שלא ראהו עשרים ושתים שנה כדרך שפירש יעקב מבית אביו שלא כיבדו נתאבל על יוסף כ״ב שנה כיצד יוסף בן שבע עשרה שנה היה כשפירש מאביו וכשמלך על מצרים היה בן שלשים שנה שנאמר ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה הרי י״ג ושבעה דשבעא ותרין דכפנא הרי עשרים ושתים שנה שנתכסה יוסף מאביו ויעקב עמד עשרים שנה בבית לבן וי״ד שנה בבית עבר.
ומנלן דלא מיענשומנלן דלא מיענש — ומנין לנו שלא נענש??
דתניא:
נמצא יוסף שפירש מאביו עשרים ושתים שנה, כשם שפירש יעקב אבינו מאביו.
דיעקב — תלתין ושיתא הוייןדיעקב — תלתין ושיתא הויין — של יעקב — שלושים ושש הן!!
אלא ארביסר דהוה בבית עבר — לא חשיב להו.
רש״י אלא — שמע מינה י״ד דבית עבר לא חשיב להו — דלא איענש עלייהו.
סוף סוף דבית לבן עשרין שנין הוייןסוף סוף דבית לבן עשרין שנין הויין — סוף סוף, של בית לבן עשרים שנה הן!!
אלא משום דאשתהי באורחא תרתין שניןאלא משום דאשתהי באורחא תרתין שנין — אלא מפני שנתעכב בדרך שתי שנים.
דתניא:
יצא מארם נהרים ובא לו לסכות, ועשה שם שמונה עשר חודש,
שנאמר: וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּותָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּות(בראשית לג, יז);
ובבית אל עשה ששה חדשים והקריב זבחים.
רש״י אי הכי בצירא להו — ואין כאן אלא עשרים דבית לבן.
רש״י אישתהי ב׳ שנים באורחא — דבשובו מארם נהרים לבא ליצחק אביו ויבן לו בית לימות החורף עשה סוכות ב׳ פעמים שני ימות הקיץ הרי י״ח ובבית אל עשה ששה חדשים כשיצא משכם שנאמר קום עלה בית אל וגו׳ (בראשית לה).
פסיקתא רבתי, פסקא מג · פתיחתא · ״כי פקד יי את חנה״ · הקדוש ברוך הוא צורף כל צדיק לפי כחו: שרה עשרים וחמש שנה, רבקה עשרים — ״בן ארבעים… בן ששים שנה בלדת אותם״, חנה תשע עשרה
מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב וְאִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ(משלי כז, כא)
״דבר אחר״ שבפסקא, מ״כי פקד יי את חנה — זה שאמר הכתוב: מצרף לכסף״ עד ״ואחר כך פקדה הקדוש ברוך הוא: כי פקד יי את חנה״; אחריו דברי רבי אחא בשם ריש לקיש ״בעל פקדונות אני״ — ענין אחר.
״צירפה״, ״שצרפה״ — בגליון, תחת ״צופה״, ״שצופה״ שנמחקו. ״(מכ)״, ״(ויע)״, ״(צופה)״, ״(שר)״, ״(ת)״ — מחיקות הסופר והמהדיר, ואינן כאן. ״ושנה״ (בכתב היד ״ישנה״) — תיקון. ״הק׳״, ״ישר׳״, ״כמ׳ שכת׳״, ״עש׳״, ״וג׳״, ״רבותי׳״ — נפתחו.
המדרש קורא ״ויצחק בן ארבעים שנה״ (בראשית כה, כ; במסורה: ויהי יצחק), ״בלדת אותם״ (כה, כו; במסורה: אתם), ״הרי אנכי טוב לך״ (שמואל א א, ח; במסורה: הלוא).
נוסח אחר: מדרש שמואל ד, א (להלן, ה) — על ״מצרף לכסף וכור לזהב״ שבמשלי יז, ג: הקדוש ברוך הוא מייסר את הצדיקים לפי כחם, ותפלות שנענו למאה, לתשעים (״ואם שרה הבת תשעים שנה תלד״), לששים (״ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם״); בלי עשרים השנים של רבקה ובלי חשבון חנה של תשע עשרה.
דבר אחר:
כִּי פָקַד יְיָ אֶת חַנָּה(שמואל א ב, כא).
זה שאמר הכתוב:
מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב וְאִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ(משלי כז, כא).
מהו מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב?
אלא כשם שהצורף הזה מכניס את הכסף לאש ואת הזהב לכור, ואינו משהא בהם —
כך הקדוש ברוך הוא צורף כל הצדיקים, כל אחד ואחד מהם לפי כחו.
הוי: מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב.
מהו אִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ?
רבון העולמים צורף את הצדיק לפי מעלליו.
וכן את מוצא:
שרה — צירפה הקדוש ברוך הוא עשרים וחמש שנה משבאת לארץ ישראל,
כמו שכתוב: וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן(בראשית יב, ד),
ושרה היתה באותה שעה בת ששים שנה וחמש — שהיה אברהם גדול הימנה עשר שנים;
והולידה בת תשעים — שהיה אברהם בן מאה שנה בשעה שנולד יצחק,
כמו שכתוב: וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד(בראשית יז, יז).
הרי נמצאת למד שצרפה הקדוש ברוך הוא לפי כחה.
ורבקה — אף היא צרפה הקדוש ברוך הוא לפי כחה עשרים שנה.
מנין? שכן כתוב: ויצחק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וגו׳(בראשית כה, כ),
וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹותָם(בראשית כה, כו) —
הרי נמצאת למד שצרף הקדוש ברוך הוא את רבקה עשרים שנה.
וחנה — צרפה הקדוש ברוך הוא אף היא לפי כחה.
וכמה מצרף את חנה?
אמרו רבותינו:
תשע עשרה שנה.
והיאך?
אלא עשר שנים ששהתה עמו ולא ילדה,
ונטל את פנינה, וילדה לו עשרה בנים —
שכן את מוציא שאלקנה אומר לחנה: הרי אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים(שמואל א א, ח) — אילו בניה של פנינה;
ואת נותן שמונה שנים לעוברים,
ושנה אחת לעוברו של שמואל —
הרי תשע עשרה שנים.
ואחר כך פקדה הקדוש ברוך הוא:
כִּי פָקַד יְיָ אֶת חַנָּה.
מדרש שמואל, פרשה ד, א · דרשה · נוסח אחר · ״מצרף לכסף״ — הקדוש ברוך הוא מייסר את הצדיקים לפי כחם; תפלות שנענו למאה, לתשעים — ״ואם שרה הבת תשעים שנה תלד״, לשמונים, לששים, לחמשים; ובחנה
הפסקה שלמה, עד ״כשם שנפקדה יוכבד״. ״אמר רבא״, ״דכתיב… אמר רבי יוסי בר אבין״, ״אמר רבי שמעון בן לקיש… דכתיב באברהם… דכתיב בשרה, רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן״ — מסומנים בכתב היד כלשון ארמית. ״שהיא״ (בכתב היד ״שהיה״) — תיקון; ״(שנענית)״ — כפל שנמחק. ״וגומ׳״, ״ג׳ ימים״ — נפתחו.
המדרש קורא ״ומשה בן שמונים שנה״ (שמות ז, ז; במסורה: שמנים) ו״בלדת אותם״ (בראשית כה, כו; במסורה: אתם).
נוסח אחר של ״מצרף לכסף וכור לזהב״ (משלי כז, כא) — פסיקתא רבתי מג (לעיל, ד): ״שרה — צירפה הקדוש ברוך הוא עשרים וחמש שנה… והולידה בת תשעים״; ״ורבקה — אף היא צרפה הקדוש ברוך הוא לפי כחה עשרים שנה״; ״וחנה… תשע עשרה שנה״.
מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב וגו׳(משלי יז, ג).
אמר רבא:
לא ניתנו מצות אלא לצרוף בהן את ישראל.
מה הצורף הזה מכניס את הזהב לכור, ומסננו פעם ראשונה, שניה ושלישית, עד שהוא מעמידו על בוריו —
כך הקדוש ברוך הוא מייסר את הצדיקים, כל אחד ואחד לפי כחו.
יש תפלה שהיא נענית למאה שנה — מאברהם:
וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה(בראשית כא, ה).
יש תפלה שהיא נענית לתשעים שנה — משרה:
וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד(בראשית יז, יז).
יש תפילה שהיא נענית לשמונים שנה — ממשה:
וּמֹשֶׁה בֶּן שְׁמֹונִים שָׁנָה(שמות ז, ז).
יש תפלה שהיא נענית לששים שנה — מיצחק:
וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹותָם(בראשית כה, כו).
יש תפילה שהיא נענית לחמשים שנה — משמואל,
שאמרה: וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם(שמואל א א, כב).
אין עולמן של לוים אלא חמשים שנה,
דכתיב: וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה וגו׳(במדבר ח, כה).
והא אינון חמשין ותרתיןוהא אינון חמשין ותרתין — והרי הם חמישים ושתיים!!
אמר רבי יוסי בר אבין:
שנים שגמלתו.
יש תפילה שהיא לארבעים — מיצחק:
וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה(בראשית כה, כ).
יש תפילה שהיא נענית לשלשים שנה — מיוסף:
וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה(בראשית מא, מו).
יש תפילה שהיא נענית לשלשה ימים — מיונה:
וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת(יונה ב, א).
יש תפילה שלא הספיקה לצאת מפי אומרה עד שנענית — ממשה:
וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי וגו׳(שמות יד, טו).
אבל בחנה לא שמענו.
אמר רבי שמעון בן לקיש:
ממאה — דכתיב באברהם;
או תשעים — דכתיב בשרה.
רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן:
בת מאה ושמונים נפקדה חנה, כשם שנפקדה יוכבד.
אגדת בראשית, פרק עא, ג · פתיחתא · ״ותאמר ציון עזבני יי״ · ציון חשבה את הקצים ולא נגאלה: ימי נדה, ימי לדה, הדורות, עשר שנים לאברהם, עשרים ליצחק, עשרים ושתים ליעקב, והמלכיות
חִשַּׁבְתִּי יָמִים מִקֶּדֶם שְׁנוֹת עוֹלָמִים(תהלים עז, ו)
״[מה] ראתה לומר״ — הושלם כדפוס (״מה ראתה לומר עזבני יי״); ״[מ]קדם״ — השלמת מאגרים. ״[חשבתי ולא נגאלתי]״ אחרי ״בלדת אותם״ — הושלם כדפוס. ״{משתעבד אותי}״ (אחרי ״כי לפי מלאת לבבל״) ו״(אם אשכח)״ (לפני ״עזבני יי״) — מחוקים בכתב היד, ואינם כאן. ״ימי׳״, ״לומ׳״, ״ארבעי׳״, ״לפי׳״ — נפתחו.
המדרש קורא ״בטומאת נדה״ (יחזקאל לו, יז; במסורה: כטמאת הנדה), ״עד עת לדה ילדה״ (מיכה ה, ב; במסורה: יולדה), ״שנות דור ודור״ (דברים לב, ז; במסורה: דר ודר), ״בלדת אותם״ (בראשית כה, כו; במסורה: אתם).
בדפוס (מהדורת בובר) הפתיחתא בפי דוד (״אמר דוד: חשבתי ימים מקדם… הלעולם תאנף בנו״), ובו ״שנותיו כמו דור ודור״ (תהלים סא, ז), ״שעשה יוסף חוץ [מאביו]״, ״וחשבתי של מדי ושל יון״, ״ארם משעבדת אותי״; ואין בו ״חשבתי עשר שנים… מקץ עשר שנים״.
דבר אחר:
וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי יְיָ(ישעיה מט, יד).
זה שאמר הכתוב:
חִשַּׁבְתִּי יָמִים מִקֶּדֶם שְׁנוֹת עוֹלָמִים(תהלים עז, ו).
מה ראתה לומר עֲזָבַנִי יְיָ?
אלא אמרה: חשבתי כל ימים שבראת, ולא נגאלתי.
דבר אחר:
חשבתי ימי נדה,
שכך אמר הנביא: בטומאת נדה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי(יחזקאל לו, יז).
חשבתי — ולא נגאלתי.
דבר אחר:
חשבתי ימי לדה,
שאמר הנביא: יִתְּנֵם עַד עֵת לדה יָלָדָה(מיכה ה, ב).
חשבתי — ולא נגאלתי.
דבר אחר:
חשבתי ימי הדורות,
דכתיב: שְׁנוֹת(דברים לב, ז) דור ודור.
חשבתי — ולא נגאלתי.
דבר אחר:
חשבתי עשר שנים,
שאמרת: לעשר שנים נתרצה אברהם,
שנאמר: מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים(בראשית טז, ג);
ולא נגאלתי.
דבר אחר:
חשבתי עשרים שנה — שנתרצה ליצחק אחר עשרים שנה,
שנאמר: וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה(בראשית כה, כ),
ובן ששים הוליד,
שנאמר: וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹותָם(בראשית כה, כו).
חשבתי — ולא נגאלתי.
דבר אחר:
חשבתי עשרים ושנים שנה ליעקב, כנגד עשרים ושנים שנה שעשה יוסף,
ואחר עשרים ושנים נתודע ליה,
שנאמר: רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי וגו׳(בראשית מה, כח).
חשבתי — ולא נגאלתי.
דבר אחר:
חשבתי המלכיות:
שבעים שנה לבבל,
שנאמר: כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל(ירמיה כט, י);
ולא נגאלתי.
והרי כמה שנים אדום משתעבד אותי, ולא נגאלתי.
הֲשָׁכַח חַנּוֹת אֵל(תהלים עז, י)? או שמא הֶאָפֵס לָנֶצַח חַסְדּוֹ(תהלים עז, ט) וכו׳?
לפיכך אני אומרת:
עֲזָבַנִי יְיָ.
חלק ג
מדרשים מאוחרים
במדבר רבה, פרשה יד, יח · דרשה · ״כל בקר זבח השלמים… אילם ששים״ · רבי פנחס בן יאיר: קרבנות הנשיאים — שנים עשר כנגד המזלות והשבטים; ששים כנגד ששים רבוא, ״ששים המה מלכות״, ״ויצחק בן ששים שנה״; מאה ושמונים כנגד שנותיו של יצחק
״(י״ב)״ שלפני ״שקלים ק״כ״ ו״היה״ הכפול — מחוקים בכתב היד, ואינם כאן. ״ששים״ (״אלים ששים״) — אותיות מסופקות בכתב היד. ״[של חמשה חמשה]״ — בכתב היד ״שלה״ה״ (חמשה חמשה, בראשי אותיות). ״[יאר]״ — בכתב היד ״יתר״, והתי״ו מסומנת כמסופקת. ״ת״ל״ — נפתח ״תלמוד לומר״; ״חמש אותיות״ — בכתב היד באות.
הפסוקים: במדבר ז, פד–פח. המדרש קורא ״אלים ששים עתודים ששים כבשים בני שנה שישים״ (ז, פח; במסורה: אילם… עתדים… ששים), ״ביום המשח אותו״ (ז, פד; במסורה: אתו), ״רומיה אמין שיתין פתייה אמין שיתין״ (עזרא ו, ג; במסורה: רומה אמין שתין פתיה אמין שתין), ״ששים עיר כל חבל ארגוב״ (דברים ג, ד; במסורה: ארגב).
מקבילה: אוצר מדרשים, ברייתא דרבי פנחס בן יאיר, י — באותה רשימה של ״ששים״: ״וכנגד ששים ערים גדולות, ויצחק בן ששים שנה בלדת אתם״.
אמר רבי פנחס בן יאיר:
קערות כסף י״ב,
מזרקי כסף י״ב,
כפות זהב י״ב,
בקר י״ב,
אילים י״ב,
כבשים י״ב,
שעירים י״ב —
כנגד י״ב מזלות,
וכנגד י״ב חדשים לחמה, וי״ב חדשים ללבנה,
וכנגד י״ב שבטים,
וי״ב נשיאים,
וי״ב מנהיגים בנפש,
וי״ב לחם הפנים על השלחן.
כֹּל כֶּסֶף הַכֵּלִים אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת(במדבר ז, פה) —
משנברא העולם ועד שהיה משה בן שלשים ושתים שנה, שהתחיל להורות לישראל במצרים — אלפים וארבע מאות שנה.
כַּפּוֹת זָהָב(במדבר ז, פו) י״ב —
שקלים ק״כ, כנגד ימי משה החסיד.
וכן קרבן נפשות כנגד אלו:
פרים — כנגד מלכים;
אלים — כנגד נשיאים;
שעיר עזים — כנגד רוזנים וסגנים ופחות;
וכבשים — כנגד פקידים ושלישים והכריתי והפליתי.
פרים שלזבח השלמים כ״ד —
כנגד כ״ד ספרים,
וכ״ד משמרות;
כפרה על כ״ד אלף שמתו בבעל פעור.
אלים שִׁשִּׁים וגומר(במדבר ז, פח) —
כנגד ס׳ רבוא;
וכנגד סוד, שחשבונו ס׳;
וכנגד שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת(שיר השירים ו, ח);
וכנגד בית שני שנבנה ס׳ על ס׳ — רומיה אמין שיתין, פתייה אמין שיתין;
אלישע שימש לישראל ס׳ שנה;
וכנגד שִׁשִּׁים עִיר כׇּל חֶבֶל ארגוב(דברים ג, ד);
וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה(בראשית כה, כו);
שִׁשִּׁים גִּבֹּורִים סָבִיב לָהּ(שיר השירים ג, ז);
וכנגד אותיות שבברכת כהנים — ס׳.
קרבן כל נשיא ונשיא היה מן השלמים, מן ג׳ המינים, ט״ו ט״ו —
כנגד פסוק יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ(במדבר ו, כד), שהוא ט״ו אותיות.
כל מין ומין היה של חמשה חמשה, כנגד אותיות חמש שיתר כל פסוק ופסוק על שלחברו חמש אותיות.
כיצד?
פסוק יְבָרֶכְךָ — הוא של ט״ו אותיות;
יתר עליו פסוק יָאֵר יְיָ(במדבר ו, כה) חמש אותיות, שהוא מן כ׳ אותיות;
יתר עליו יִשָּׂא יְיָ(במדבר ו, כו) על פסוק יאר חמש אותיות, שהוא מן כ״ה אותיות.
ולפי שחותם ברכת כהנים שלום — וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם —
לכך הקריבו שלמים כנגדם.
אלים שִׁשִּׁים עתודים שִׁשִּׁים כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שישים —
הרי ק״פ, כנגד שנותיו שליצחק.
זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ אַחֲרֵי הִמָּשַׁח —
יכול לאחר זמן? תלמוד לומר: בְּיוֹם הִמָּשַׁח אותו(במדבר ז, פד).
אי בְּיוֹם הִמָּשַׁח אותו — יכול קודם שנמשח? תלמוד לומר: אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אותו.
מכאן את למד: ביום שנמשח, ואחר שנמשח, התחילו הנשיאים להקריב.
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, סדר עולם רבה, בבלי, פסיקתא רבתי, אגדת בראשית, מדרש שמואל, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | ושלשים | ושלשם |
| א | רי | — (הוספה) |
| א | שנה | — (הוספה) |
| א | ומנ | — (הוספה) |
| א | שנה | — (הוספה) |
| א | הבתרים | — (הוספה) |
| א | ידוע | …וע |
| א | ויצחק | ויצח… |
| א | בן | — (הוספה) |
| א | ששים | — (הוספה) |
| א | שנה | — (הוספה) |
| א | וכן י | — (הוספה) |
| א | ומאת | …ת |
| א | שנה | שנ… |
| א | הרי מאה ות | — (הוספה) |
| א | ם מאתים ועש | — (הוספה) |
| א | שנותיו של איוב; | — (הוספה) |
| א | כשירדו ישראל למצרים נולד איוב, | — (הוספה) |
| א | ו | — (הוספה) |
| א | … | — (הוספה) |
| א | ויחי | — (הוספה) |
| ד | ושנה | ישנה |
| ה | שהיא | שהיה |
| ו | מִ | — (הוספה) |
| ו | מה | — (הוספה) |
| ו | חשבתי — ולא נגאלתי. | — (הוספה) |
| ז | של חמשה חמשה | שלה׳ה |
| ז | יאר | יתר |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי | קטע גניזה, פטרבורג Evr. II A 268 |
| סדר עולם רבה | נוסח פרויקט השו״ת |
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
| פסיקתא רבתי | כתב יד פרמה 3122 |
| מדרש שמואל | דפוס ראשון, קושטא רע״ז |
| אגדת בראשית | כתב יד אוקספורד 2340 |
| במדבר רבה | כתב יד מינכן 97 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה כח
וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים(בראשית כה, כז)
״ויגדלו הנערים״ — ההדס והעצבונית: עד שלש עשרה שנה שניהם לבית הספר, ומשגדלו זה לבית המדרש וזה לעבודה זרה; עשו שדר בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם; זכות יעקב בחדש השלישי
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, בבלי, תנחומא, תנחומא בובר, פסיקתא רבתי, מדרש זוטא §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סג, טז · דרשת הפסוק · ״ויגדלו הנערים״ · ההדס והעצבונית: שלש עשרה שנה יחד, ומכאן ואילך בית מדרש ובית עבודה זרה
״להדס״ — בכתב היד ״להרס״ שנמחק בידי הסופר, ו״להדס״ בגליון. ״לאחר שלש עשרה שנה… עבודה זרה״ — הושלם במאגרים, וכך בתיאודור–אלבק. ״ברוך״ כפול בכתב היד, ונמחק במאגרים.
בתיאודור–אלבק ״משל להדס ועצבונית שהיו גדילים״; ״רבי לעזר בירבי שמעון״ — שם ״ר׳ אלעזר בר׳ שמעון״.
מקבילה: תנחומא בובר, תולדות ב (להלן, ב — נוסח אחר) — ״רבי ברכיה הכהן אמר רבי לוי… שניהן שוים עד חמש עשרה שנה״, ״להדס ועצמונית… זה מפיח ריחו טוב, וזה מוציא קוציו״.
וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים(בראשית כה, כז) —
רבי פינחס בשם רבי לוי:
להדס ועיצבונותועיצבונות — ועצבונית (צמח קוצני) שהיו גדולים זה על גבי זה;
וכיון שהגדילו — הפריחו, זה ריחו וזה חוחיו.
כך, כל שלוש עשרה שנה — שניהם הולכים לבית הספר, ושניהם באים מבית הספר;
לאחר שלש עשרה שנה — זה הולך לבתי מדרשות, וזה הולך לבתי עבודה זרה.
אמר רבי לעזר בירבי שמעון:
צריך אדם להיטפללהיטפל — לטפל, להשגיח בבנו שלש עשרה שנה;
מיכן והילך צריך שיאמר: ברוך שפטרני מעונשו שלזה.
תנחומא בובר, תולדות ב · דרשת הפסוק · נוסח אחר · עד חמש עשרה שנה שניהם בבית הספר, ומשגדלו נתפרשו; צד בבית וצד בשדה; שבות אהלי יעקב
״דומין״ — בכתב היד ״דומים״, ומאגרים תיקנו ״דומין״ (ותיקונם מסופק). ״להדס״ — כך בכתב היד, בפיצול אותיות (״לה^דס״). ״ריחו״ — מסופק בכתב היד. ״כל ימים״ — בכתב היד ״לל״ (והלמ״ד הראשונה מסופקת), ותוקן ״כל״ כמאגרים ובובר. ״ביניהם״ — היו״ד הוספת מאגרים; ״וצד״ — הוספת מאגרים, בתוך [ ] (וכך בובר). ״צידיו סורנא״ — כך בכתב היד, וכך בבובר. ״כה אמר הנני שב״ — כך בכתב היד, בלי השם (בובר הוסיף את השם), והמילים ״כה אמר״ לבדן בתוך הפסוק. ״שבות אברהם לא נאמר״ — בכתב היד ״לא נאמ׳״.
בנוסח בובר ״עד ט״ו שנה״, ״להדס ועצמונית… זה מפיח ויהי טוב״, ״אין אדם מפריש מזה לזה״, ופסוקי ״ויגדלו הנערים… איש יודע ציד וגו׳״ ו״יושב אהלים״ בשלמותם.
מקבילות: בראשית רבה סג, טז (לעיל, א) — ״רבי פינחס בשם רבי לוי: להדס ועיצבונות שהיו גדולים זה על גבי זה; וכיון שהגדילו — הפריחו, זה ריחו וזה חוחיו. כך, כל שלש עשרה שנה — שניהם הולכים לבית הספר… לאחר שלש עשרה שנה — זה הולך לבתי מדרשות, וזה הולך לבתי עבודה זרה״ (כאן ״רבי ברכיה הכהן אמר רבי לוי״ ו״עד חמש עשרה שנה״). בראשית רבה סג, יז — ״רבי אבהוא אמר: צדני סדני: צד בבית, צד בשדה״. בראשית רבה סג, יח — ״שני אהלים: בית מדרשו שלשם, ובית מדרשו שלעבר״ (כאן ״כשאשוב לירושלים בזכותך אני חוזר״).
מה כתיב: וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי(בראשית כה, כז)?
אמר רבי ברכיה הכהן אמר רבי לוי:
שניהן היו הולכין לבית הספר, ושניהן שוים עד חמש עשרה שנה.
למה היו דומין? להדס ועצמוניתועצמונית — וצמח קוצני:
כל זמן שהן קטנים — אין אדם מפריש בין זה לזה;
משיגדלו — זה מפיח ריחו טוב, וזה מוציא קוציו.
כך, כל ימים שהיו עשו ויעקב קטנים — לא היה אדם מפריש ביניהם;
משנתגדלו — נתפרשו.
מנין? שנאמר: וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים.
וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם — מה כתיב: אִישׁ יֹודֵעַ צַיִד?
אמר רבי אבהו:
מהו יֹודֵעַ צַיִד? צידיו סורנא — צד בבית וצד בשדה.
וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם.
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
אתה התחלתה לישב באהלים;
חייך, כשאשוב לירושלים — בזכותך אני חוזר,
שנאמר: כֹּה אָמַר הִנְנִי שָׁב שְׁבוּת אׇהֳלֵי יַעֲקב(ירמיה ל, יח).
שבות אברהם לא נאמר, אלא שבות יעקב.
בבלי סנהדרין פרק ד, לט ע״ב · סוגיא · ״חזון עובדיהו… לאדום״ — עובדיהו, שדר בין שני רשעים ולא למד ממעשיהם, על עשו, שדר בין שני צדיקים; ועובדיה גר אדומי היה
״שדר בין שני צדיקים״ — בכ״י מינכן 95: ״בין שני צדיקים גמורים״.
בין המאמרים על עובדיהו (לט ע״ב, ״ועובדיהו היה ירא את יי מאד״ ואילך); אחריו ״ויך את מואב… מיניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא״, פסוק אחר.
חֲזוֹן עובדיהו כֹּה אָמַר יְיָ(עובדיה א, א) אלהים לאדום וגו׳ —
מאי שנא עובדיה לאדוםמאי שנא עובדיה לאדום — מה ראה עובדיה (שנשלח לנבא) על אדום??
רש״י מאי שנא עובדיה לאדום — ולא נתנבא נבואה אחרת למה נבחר לו לזו משאר הנביאים.
אמר רבי יצחק:
אמר הקדוש ברוך הוא: יבא עובדיהו, הדר בין שני רשעים ולא למד ממעשיהם, וינבא על עשו הרשע, שדר בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם.
רש״י שני רשעים — אחאב ואיזבל.
רש״י שני צדיקים — יצחק ורבקה.
אמר אפרים מקשאה תלמידו של רבי מאיר משום רבי מאיר:
עובדיה גר אדומי היה.
והיינו דאמרי אינשיוהיינו דאמרי אינשי — וזהו שאומרים הבריות: מיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגאמיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא — ממנו ובו — מן היער עצמו — ילך בו הגרזן (ידית הגרזן עשויה מעץ היער).
רש״י מיניה וביה אבא ניזול ביה נרגא — אבא יער מעצמו של יער יכנס בתוך הגרזן להיות בית יד ויקצצו בו את היער וכן עובדיה לאדום ודוד למואב והוא יצא מרות המואביה.
תנחומא, משפטים יט · פתיחתא · ״הנה אנכי שלח מלאך״ · מצוה אחת — מלאך אחד; ״יפל מצדך אלף״ — המזיקין, והתפילין על השמאל; השלם בתורה — הקדוש ברוך הוא משמרו, כיעקב ״איש תם יושב אהלים״
כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה־לָּךְ לִשְׁמׇרְךָ בְּכׇל־דְּרָכֶיךָ(תהלים צא, יא)
״רוחות ומזיקין״ — בכתב היד ״רבות מזיקין״, ותוקן במאגרים. ״מימינך״ — בכתב היד ״ממינך״. ״המצוות״ — האותיות האחרונות מסופקות בכתב היד; ״והיאך״ — וי״ו מחוקה ומסופקת לפניו. ״שנ׳״, ״וכת׳״, ״אמ׳״, ״ואומ׳״, ״הכתו׳״, ״הקב׳ה״, ״י׳י״ — נפתחו.
המדרש קורא ״הנה אנכי שולח מלאך״ (שמות כג, כ; במסורה: שלח), ״בכל דרכך״ (תהלים צא, יא; במסורה: דרכיך), ״יפול מצדך״ (צא, ז; במסורה: יפל), ״על דוד״ ו״בלכתו צקלג״ (דברי הימים א יב, כ–כא; במסורה: דויד, בלכתו אל צקלג), ״וקשרתם לאות על ידיך״ (דברים ו, ח; במסורה: ידך), ״לממיתים״ (איוב לג, כב; במסורה: לממתים), ״ויחוננו… כופר״ (לג, כד; במסורה: ויחננו… כפר), ״יושב אוהלים״ (בראשית כה, כז; במסורה: ישב אהלים), ״עולים ויורדים״ (כח, יב; במסורה: עלים וירדים), ״הגואל אותי״ (מח, טז; במסורה: הגאל אתי), ״בתומו״ (משלי כ, ז; במסורה: בתמו).
הִנֵּה אָנֹכִי שולח מַלְאָךְ(שמות כג, כ).
זה שאמר הכתוב:
כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמׇרְךָ בְּכׇל דרכך(תהלים צא, יא).
עשה אדם מצוה אחת — מוסרין לו מלאך אחד;
שתי מצוות — מוסרין לו שני מלאכים;
עשה כל המצוות — מוסרין לו מלאכים הרבה,
שנאמר: כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ.
ומי הן המלאכים?
אילו שמשמרין אותו מן המזיקין,
שנאמר: יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ(תהלים צא, ז).
ומה הוא יפול? שמשלימין לו,
כענין שנאמר בדברי הימים: וּמִמְּנַשֶּׁה נָפְלוּ עַל דוד(דברי הימים א יב, כ),
וכתיב: בְּלֶכְתּוֹ צִקְלַג נָפְלוּ עָלָיו מִמְּנַשֶּׁה(דברי הימים א יב, כא).
וּרְבָבָה מימינך —
למה מן השמאל אלף, ומן הימין רבבה?
לפי שהשמאל אינה צריכה מלאכים הרבה,
ששמו של הקדוש ברוך הוא כתוב בתפילין, והתפילין נתונין על השמאל,
שנאמר: וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל ידיך(דברים ו, ח).
אמר רבי חנינה:
אין כתיב יהא מצדך, אלא יפול מִצִּדְּךָ:
שמאל, שאינה פשוטה במצות — אינה מפלת אלא אלף מזיקין;
וימין, שהיא פשוטה במצות — מפלת רבוא מזיקין.
אמר רבי יהושע בן לוי:
מהו יפול מִצִּדְּךָ אֶלֶף?
הקדוש ברוך הוא מוסר לכל אחד ואחד מישראל רבוא ואלף מלאכים, שיהו משמרין אותו ועושין לו דרך,
ואחד מכריז לפניו ואומר: תנו כבוד לצלמו של הקדוש ברוך הוא!
לפי שכל העולם כולו מלא רוחות ומזיקין.
אמר רבי יהודה ברבי שלום בשם רבי לוי:
אין לך בית רובע בחללו של עולם שאין בו תשעת קבין מזיקין.
היאך עשויין?
אמר רבי לוי:
פרמא בפניהם, כגון חמורים של טחונין.
וכשעונות גורמין — הפורמא נגלה, והאדם נשטה;
וכשהמלאך כורז — האדם בשלום;
שתק — מיד ניזוק,
שנאמר: וַתִּקְרַב לַשַּׁחַת נַפְשׁוֹ וְחַיָּתוֹ לממיתים(איוב לג, כב).
למתים אינו אומר, אלא לממיתים — לאותן מלאכי חבלה שהוא נמסר להם.
ומנין שמלאך כורז לפניו?
שנאמר: אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף(איוב לג, כג) —
אם יהא מן אותן אלף כורז עליו —
לְהַגִּיד לְאָדָם יׇשְׁרוֹ;
אותה שעה: ויחוננו וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת מָצָאתִי כופר(איוב לג, כד).
הוי:
אם נתרבה במצות — רבוא ואלף מלאכים משמרים אותו;
ואם הוא שלם בתורה ובמעשים טובים — הקדוש ברוך הוא משמרו,
שנאמר: יְיָ שֹׁמְרֶךָ יְיָ צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ(תהלים קכא, ה).
וכן אתה מוצא ביעקב, שכתוב בו:
אִישׁ תָּם(בראשית כה, כז) — במעשים טובים;
יושב אוהלים — עוסק בתורה;
ונתרבה במצוות — נמסרו לו מחנות מלאכים לשומרו,
שנאמר: וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים(בראשית לב, ב) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם(בראשית לב, ג);
ואומר: וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עולים ויורדים בּוֹ(בראשית כח, יב) וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר(בראשית כח, יג) —
וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ(בראשית כח, טו).
אמר רבי הושעיא:
אשריו ילוד אשה, שראה מלך מלכי המלכים ופמליא שלו משמרין אותו, ומשלח מלאכים בשליחותו,
שנאמר: וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם(בראשית לב, ד);
וכן הוא אומר: הַמַּלְאָךְ הגואל אותי מִכׇּל רָע(בראשית מח, טז).
אמר הכתוב: מִתְהַלֵּךְ בתומו צַדִּיק אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו(משלי כ, ז).
פסיקתא רבתי, פסקא כז · דרשה · ״וימלך מלך צדקיה״ · בכל חודש עמדה זכות אחד האבות — בשלישי זכות יעקב, ״ויגדלו הנערים״ — עד שבא אריה בחמישי
״בקש (לחר) להחריב״ — מחוק בכתב היד. ״לאותה עקידה״ — בכתב היד ״לאוה״. ״מן המים״ — ״מן״ תוספת בכתב היד. ״החריב הבית״ — כך בכתב היד, מסומן כמשובש. ״איקונין של אברהם״ — כך בכתב היד.
הפסוקים בלשון המדרש: ״הוי אריה אריה״ (ישעיה כט, א: ״הוי אריאל אריאל״); ״זו ירושלים הגוים שמתיה״ (יחזקאל ה, ה: ״זאת ירושלם בתוך הגוים שמתיה״); ״ותמר את משפטי לרשעה מכל הגוים״ (שם ו: ״מן הגוים״); ״והם נחלתך אשר הוצאתיך מארץ מצרים״ (דברים ט, כט: ״והם עמך ונחלתך אשר הוצאת בכחך הגדל״); ״ואת המרכבות על הגג״ (מלכים ב כג, יב: ״ואת המזבחות אשר על הגג״, ו״מרכבות השמש״ בפסוק שלפניו); ״את שם קדשי חללו״ (יחזקאל לו, כ). ״ביי אלהיכם״ אחרי ״וגד וראובן וחצי שבט המנשי״ — כך בכתב היד, ומקומו לא נתברר.
דבר אחר:
וַיִּמְלׇךְ מֶלֶךְ צדקיה(ירמיה לז, א) —
למה לא חרב הבית בחדש הראשון, לא בשני, לא בשלישי ולא ברביעי, אלא בחמישי?
בקש להחריב בראשון — עמד זכותו של יצחק.
אמר לו:
רבון העולמים, הזכר לאותה עקידה שעקדתי לפניך, ונתתי טלה תחת טלה.
ביקש להחריבו בשני — עמדה זכותו של אברהם,
שנאמר: וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם(בראשית יח, ז).
ביקש להחריב בשלישי — עמדה זכותו של יעקב,
שנאמר: וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים(בראשית כה, כז).
ביקש להחריבו ברביעי — עמדה זכותו של משה.
אמר לו:
רבון העולמים, הסרטן הזה אינו חי אלא מן המים, ואני נמלטתי מן המים.
כיון שבא להחריבו בחמישי — לא היה אדם יכול לפייס אריה.
אמר הקדוש ברוך הוא:
בדין הוא שיבא נבוכדנצר שנקרא אריה,
שנאמר: עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ וגו׳(ירמיה ד, ז),
החריב הבית שנקרא אריה,
שנאמר: הוֹי(ישעיה כט, א) אריה אריה,
ויכה ישראל אריה, על שביטלו דבריו של אריה,
שנאמר: אַרְיֵה שָׁואָג מִי לֹא ירָא(עמוס ג, ח).
אמרו המלאכים לפני הקדוש ברוך הוא:
רבונו של עולם, אינה זו ירושלם?
שנאמר: זו יְרוּשָׁלִַם הַגּוֹיִם שַׂמְתִּיהָ(יחזקאל ה, ה).
אמר להם: וַתֶּמֶר אֶת מִשְׁפָּטַי לְרִשְׁעָה מכל הַגּוֹיִם(יחזקאל ה, ו).
אמרו: וְהֵם נַחֲלָתֶךָ אֲשֶׁר(דברים ט, כט) הוצאתיך מארץ מצרים.
אמר להם: כִּי שְׁכֵחֻנִי עַמִּי(ירמיה יח, טו).
אמרו לו: עשה בשביל האבות!
אמר להם: הָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת הָאֵשׁ(ירמיה ז, יח).
אמרו לו: עשה בשביל הבנים!
אמר להם: וַיַּמְרוּ בִי הַבָּנִים(יחזקאל כ, כא).
אמרו לו: עשה בשביל שבטו של יהודה!
אמר להם: וַיַּעַשׂ יְהוּדָה הָרַע(מלכים א יד, כב).
אמרו לו: עשה בשביל הגדולים!
אמר להם: רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ(מיכה ג, יא).
אמרו לו: עשה בשביל השבטים!
אמר להם: וְגָד וּרְאוּבֵן וַחֲצִי שֵׁבֶט המנשי(יהושע יח, ז), ״ביי אלהיכם״.
אמרו לו: עשה בשביל שבטו של דן!
אמר להם: וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי דָן אֶת הַפָּסֶל(שופטים יח, ל).
אמרו לו: עשה בשביל התלמידים!
אמר להם: וְתֹופְשֵׂי לֹא יְדָעוּנִי(ירמיה ב, ח).
אמרו לו: עשה בשביל המלכים!
אמר להם: וְאֶת המרכבות עַל הַגָּג(מלכים ב כג, יב).
אמרו לו מלאכי השרת: עשה בשבילנו!
אמר להם: וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים(דברי הימים ב לו, טז).
אמרו לו: עשה למען שמך הנקרא עליהם!
אמר להם: אֶת שֵׁם קׇדְשִׁי(יחזקאל לו, כ) חללו.
אמרו לו:
ואין אתה רוצה להתפייס?
איקונין של אברהם מה היא עושה אצלך?
הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל(איכה ב, א)!
האמירה הזו שהלבישו אותך מה היא עושה עליך?
אילולי שהדבר כתוב — אי איפשר לאמרו:
עָשָׂה יְיָ אֲשֶׁר זָמָם בִּצַּע אֶמְרָתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי קֶדֶם וגו׳(איכה ב, יז).
אמרו לו:
רבון העולמים, אין זו ירושלים שהכתבת עליה: הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי תָּמִיד(ישעיה מט, טז)?
אמר להם: גַם אֲנִי אַכֶּה כַפִּי וַהֲנִחֹתִי(יחזקאל כא, כב) חומותי׳.
וכיון שראת ציון שאינו רוצה להתפייס, התחילה אומרת: וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי יְיָ וגו׳(ישעיה מט, יד).
יהי רצון מלפני יי אלהינו שתבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותשיב שכינתו, ותקבץ גליותיו מארבע כנפות הארץ,
ויבנו עָרֵי יְהוּדָה וְיָשְׁבוּ שָׁם וִירֵשׁוּהָ(תהלים סט, לו) בזמן קרוב, אמן.
חלק ב
מדרשים מאוחרים
מדרש זוטא, שיר השירים א, טו · דרשה · ״הנך יפה רעיתי — במתן צדקה ובגמילות חסדים״ · הכנענים שכיבדו את אברהם — ״נשיא אלהים אתה בתוכנו״ — נותרה מהם פליטה והארץ שקטה ממלחמה, קל וחומר לבניו ההולכים בדרכיו; ״קרית ארבע״ — ארבעה גבורים, ״הגדול״ — האבות; עשו ויעקב; ארבע אמהות
מתוך הדרשה הארוכה על ״הנך יפה רעיתי — במתן צדקה ובגמילות חסדים״; נדפסה כאן היחידה ״ארבעה דברים שאתה אוכל פירותיהם…״ ועד ״ומעכב הימנו את הפורענות״. לפניה — שכרו של בועז, ״שאין סוף למתן הצדקה״; אחריה — משל רבי עקיבא על החייבים למלך, ״ומהו הדורון של הקב״ה? צדקה״.
״אברהם״ (״חלקו עם אברהם יצחק ויעקב״) — תיקון בובר במקום ״אביהם״. ״אותו״ (״שהם מכבדים אותו״) — השלמת בובר.
מקבילות לראש הדרשה: ספרא, אחרי מות ח — ״בני אדם שכיבדו את אברהם אבינו זכו לישב בארצם ארבעים ושבע שנה״, ורבן שמעון בן גמליאל משם רבי יהודה בן לקיש: ״האדם הגדול בענקים הוא והארץ שקטה ממלחמה — בני אדם שכיבדו את הצדיק זכו שתישקוט עליהם הארץ״; ״זו אפריקי״ — מכילתא, מסכתא דפסחא יח.
ארבעה דברים שאתה אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לעולם הבא:
כבוד אב ואם,
וגמילות חסדים,
והצדקה,
והבאת שלום שבין אדם לחברו;
ותלמוד תורה כנגד כלם.
ומה שכרו לעולם הבא?
חלקו עם אברהם יצחק ויעקב,
שנאמר: הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים(יהושע יד, טו).
כן אמרו לאברהם אבינו: נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ(בראשית כג, ו) — שהיה גדול כאלהים.
ומה שכר נטלו על כך, שכבדו את אברהם?
נותרה מהם פלטה — רחב וכל ביתה;
מהם הלכו לאפריקילאפריקי — אפריקה;
אף פלטו במלחמה —
הכל בזכות אברהם,
שנאמר: הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים הוּא וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה מִמִּלְחָמָה.
מה ענין זה אצל זה?
אלא מלמד שלא שקטה ממלחמה אלא בזכותו של אברהם, שנהגו בו כבוד.
ומה אם הכנענים — על שכבדו אותו עמדה זכותו להם —
על אחת כמה וכמה לבניו, שהם מכבדים אותו עכשיו כאלו היה חי ביניהם!
ומה זה — שלא עשו כי אם מעט, ולא עשו כמעשיו — עמדה זכותו להם,
בניו, שהם הולכים בדרכיו, ואוהבים את המקום, ועושים צדקות וגמילות חסדים — על אחת כמה וכמה!
אם לרשעים עמדה זכותו — לצדיקים לא כל שכן?
ולמה נקרא שם חברון קרית ארבע?
קריה של ארבעה גבורים: ענר, אשכול וממרא, ואברהם יצחק ויעקב,
שנאמר: הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים.
הָאָדָם — זה אדם הראשון;
הַגָּדוֹל — זה אברהם יצחק ויעקב, שנקראו גדולים:
באברהם כתיב: וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אֲדֹנִי מְאֹד וַיִּגְדָּל(בראשית כד, לה);
ביצחק כתיב: וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵול(בראשית כו, יג);
ביעקב כתיב: וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים(בראשית כה, כז).
הרי יעקב ועשו:
כשם שחל השם על יעקב — כך היה ראוי שיחול על עשו.
עשו היה ראוי שיקרא יעקב, ויעקב היה ראוי שיקרא עשו;
עשו היה ראוי להעמיד מלכים, ויעקב היה ראוי להעמיד כהנים;
הברכות הראשונות ראויות לעשו, והאחרונות ליעקב;
לאה וזלפה ראויות לעשו, ורחל ובלהה ראויות ליעקב —
ונטלו ממנו כל המתנות האלו.
מכר בכורתו ליעקב — מיד נאמר עליו: הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם בָּזוּי אַתָּה מְאֹד(עובדיה א, ב).
עשו פרק ממנו עול שמים — אף אלהים שנאו, שנאמר: וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי(מלאכי א, ג).
נטל את השם וחל על יעקב פעמים: פעמים אלהי יעקב, ופעמים אלהי ישראל;
נטלה ממנו הבכורה ונתנה ליעקב — זכה במלכות, וזכה בכהונה;
נטלה ממנו לאה וזלפה — וזכה יעקב בארבעתן;
לפי שהלך בדרכי אבותיו, שהם נותנים צדקה וגמילות חסדים ואוהבים את המקום — ואף הוא זכה בכל המתנות האלה.
דבר אחר:
קִרְיַת אַרְבַּע — שנקברו שם ארבע אמהות: חוה, שרה, רבקה ולאה.
ומנין שכל ההולך בדרכיהן יהיה חלקו עמהן?
שנאמר: מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ וגו׳(משלי יח, טז) —
משרה אותו לעולם עם האבות שנקראו גדולים;
מרחיב לו בעולם הזה, ומעכב הימנו את הפורענות.
בראשית רבה, בבלי, תנחומא, תנחומא בובר, פסיקתא רבתי, מדרש זוטא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | לאחר שלש עשרה שנה — זה הולך לבתי מדרשות, וזה הולך לבתי עבודה זרה. | — (הוספה) |
| ב | ן | ם |
| ב | כל | לל |
| ב | י | — (הוספה) |
| ב | וצד | — (הוספה) |
| ד | מימינך | ממינך |
| ד | רוחות ומזיקין | רבות מזיקין |
| ה | לאותה | לאוה |
| ו | אברהם | אביהם |
| ו | אותו | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
| פסיקתא רבתי | כתב יד פרמה 3122 |
| מדרש זוטא | מהדורת בובר |
מדרש דרבי יצחק
פרשה כט
וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה(בראשית כה, כז)
עשו איש ציד ואיש שדה — צד את הבריות בפיו, מתהפך על ישראל בגזירות, הבקיר עצמו כשדה; לאה ששמעה על מעשיו ובכתה
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
תנחומא, בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, רות רבה, בבלי, תנחומא בובר, במדבר רבה §§cover-end§§
חלק א
הלכה: ברכת הבשמים שלפני עבודה זרה
תנחומא, ויצא ד · הלכה · ילמדנו · אין מברכין על בשמים של עבודה זרה; לאה שמעה על פרשת דרכים את מעשי עשו ובכתה עד שעיניה רכות, ולכך נתן לה הקדוש ברוך הוא בנים תחלה
״על חנויות״ — בכתב היד ״בשוק של״, והסופר מחק ״של״ וכתב ״על״. ״שמחה״ — הה״א מסופקת בכתב היד.
מקבילה: בבלי בבא בתרא פרק ח, קכג ע״א (להלן, דברי האמוראים) — דברי רב: ״שהיתה שומעת על פרשת דרכים… גדול מה מעשיו? איש רע הוא, מלסטם בריות; קטן מה מעשיו? איש תם יושב אוהלים; והיתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה״, ושם ״ראה הקדוש ברוך הוא ששנואין מעשה עשו בפניה, ויפתח את רחמה״.
וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה(בראשית כט, לא).
ילמדינו רבינו:
מהו שיברך אדם על ריח בשמים של עבודה זרה?
כך שנו רבותינו:
אין מברכין לא על הבשמים ולא על הריח שלפני עבודה זרה;
אבל עבר בשוק על חנויות של בשמים — חייב לברך;
אבל על ריח של עבודה זרה — אסור.
אמר הקדוש ברוך הוא לישראל:
אל תטעו אחר עבודה זרה, שאין בה ממש:
עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ(תהלים קטו, ה),
כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹושֵׂיהֶם וגו׳(תהלים קטו, ח).
אבל הקדוש ברוך הוא — אדם מלחש בתוך לבו בתפלה, מיד הוא שומע.
מניין? מחנה,
שנאמר: וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ(שמואל א א, יג).
תדע לך, שהרי רחל ולאה —
לאה היתה ראויה להנשא לעשו, ורחל ליעקב.
והיתה לאה יושבת בפרשת דרכים ושואלת: עשו מה מעשיו?
והיו אומרים לה:
איש רע, שופך דמים, מקפח עוברים ושבים;
אדמוני, כולו כאדרת שער;
רשע, כל תועבות בו.
כיון שהיתה שומעת כך, היתה אומרת:
אני ורחל אחותי מבטן אחת יצאנו —
תינשא היא ליעקב הצדיק, ואני לעשו הרשע?
והיתה בוכה ומתענה, עד שנעשו עיניה רכות.
לפיכך כתיב: וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת(בראשית כט, יז).
וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה —
שנואין מעשה עשו בפניה;
אבל רחל, שהיתה שומעת שתינשא ליעקב — היה לבה שמחה ומתגאה.
כיון שנישאו שתיהן ליעקב, אמר הקדוש ברוך הוא:
אותה שבוכה ומתענה, ושונאה מעשה עשו, ומתפללת לפני שלא תתרחק מן אותו צדיק — הריני נותן לה בנים תחלה.
לכך נאמר: וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה.
חלק ב
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סג, יז · דרשת הפסוק · ״ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה״ · עשו צד את הבריות בפיו, והפקיר עצמו כשדה
מקבילות: בראשית רבה לז, ג — עשו כמעשה נמרוד, ״צד את הבריות בפיהם״; מדרש ילמדנו לבראשית כה, כח — ״ומתוך דברים אלו היה צדו בפיו״, בשאלת ״המלח מהו שיתעשר״ (שתיהן בפרשה לב, ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו).
״צד בבית״ הראשון — בכתב היד ״עד בבית״, ותוקן במאגרים. ״גבורי אדום״ — הושלם במאגרים.
״רבי אבהוא״ — כך בכתב היד. ״רבי חייה ברווה״ — בתיאודור–אלבק ״ר׳ חייא בר אבה״; ״הבקיר״ — שם ״הפקיר״; ״לזו שנבעלה כנשים״ — שם ״לזה שנבעל כנשים״; ״פורע מימה״ — שם ״פורע ממנו״. ״בלשון״ — בלשון ״לב אשה מצרה״ שבהמשך הפסוק.
״לא גנבית? מן גנב עימך!״ — כעין זה ברות רבה, פתיחתא ג (להלן): ״לא גנבת — מאן גנב עמך? לא קטלת — מאן קטל עמך?״, בדרשת ״הפכפך דרך איש וזר — זה עשו הרשע״.
וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ וגו׳(בראשית כה, כז) —
צד את הבריות בפיהם:
לא גנביתלא גנבית — לא גנבת? מן גנב עימךמן גנב עימך — מי גנב עמך!
ולא קטליתולא קטלית — ולא הרגת? מן קטל עימךמן קטל עימך — מי הרג עמך!
רבי אבהוא אמר:
צדני סדניצדני סדני — צייד ומלכודתו (צד את הבריות בדבריו):
צד בבית, צד בשדה.
צד בבית — הך מתקנין מלחההך מתקנין מלחה — איך מתקנים (מעשרים) את המלח?
צד בשדה — הך מתקנין תבנההך מתקנין תבנה — איך מתקנים (מעשרים) את התבן?
רבי חייה ברווה אמר:
הבקירהבקיר — הפקיר עצמו כשדה.
אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים!
לא דיינו שנשתעבדנו לשבעים אומות, אלא אף לזו שנבעלה כנשים?
אמר להם הקדוש ברוך הוא: אף אני — בו בלשון אני פורע מימהמימה — ממנו.
הדה היא דכתיב:
וְהָיָה לֵב גִּבּוֹרֵי אֱדוֹם וגו׳(ירמיה מט, כב).
פסיקתא דרב כהנא, פסקא עשר תעשר, י · דרשת הפסוק · ״עשר תעשר״ · עשר בשביל שתתעשר; ״היוצא השדה״ — עשו מתגרה בכם; דגנך או דגני; מעשר מן המובחר
מקבילה: תנחומא בובר, ראה יז (מהדורת בובר), נמזגה כאן בקריאות. שם בפתיחה ״עשר — בשביל שתתעשר, עד שלא תתחסר״, בלא ״אמר הקדוש ברוך הוא: עשר את שלי ואני מעשר את שלך״; ״רמז למפרשי ימים״ בלא שם רבי אבא בר כהנא; ״אמר ריש לקיש״ (במקום ״רבי שמעון בן לקיש״).
בבובר: ״זה עשו, שנאמר (ויבא עשו מן השדה) [איש יודע ציד איש שדה]״ — בדפוס הפסוק ״ויבא עשו מן השדה״ (בראשית כה, כט), ובובר תיקנו. ובסוף נוסף בבובר: ״ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה — רבי יהודה ברבי סימון אמר: אמר הקדוש ברוך הוא: אתה יש לך ארבעה בני בתים, ואני יש לי ארבעה… אם אתה משמח את שלי… אף אני משמח את שלך בבית הבחירה״, ו״חסלת פרשה ראה״. ובסוף דברי ריש לקיש שם: ״אם נתת לו מן החפוריות ומן הקיטניות, יש לי ליתן לך כמותו״.
עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר(דברים יד, כב) — שלא תתחסר. עַשֵּׂר — שתתעשר.
אמר הקדוש ברוך הוא: עשר את שלי, ואני מעשר את שלך.
אֵת כׇּל — אמר רבי אבא בר כהנא: רמז לפרגמטופטין ולמפרשי ימים (תנחומא בובר: למפרשי ימים), שיהו מוציאין (תנחומא בובר: להוציא) אחד מעשרה לעמילי תורה.
תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּוצֵא הַשָּׂדֶה — אם זכיתם, סוף שאתם יוצאין לזרוע בשדה (תנחומא בובר: אתם יוצאים לזרוע שדה);
ואם לאו, סוף שהיוצא השדה מתגרה בכם. ואי זה זה? זה עשו הרשע, דכתיב ביה (תנחומא בובר: זה עשו, שנאמר) אִישׁ יֹודֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה(בראשית כה, כז).
דבר אחר:
תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּוצֵא הַשָּׂדֶה — אם זכית (תנחומא בובר: זכיתם), סופך נפיק לחלקך (תנחומא בובר: לחקלך) וחמי עלמא צריך מטרוחמי עלמא צריך מטר — ורואה שהעולם צריך מטר, ומתפלל ונענה (תנחומא בובר: ותתפלל ותענה);
ואם לאו, סוף ששונאי ישראל יוצאין לקבור את בניהם (תנחומא בובר: בניהם) בשדה.
שָׁנָה — ואין מעשרין משנה לחברתה (תנחומא בובר: לחבירתה), דברי רבי עקיבא.
ואכלתה לִפְנֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ וגו׳(דברים יד, כג) —
אם זכיתם — דְּגָנְךָ, ואם לאו — דְגָנִי(הושע ב, יא), כמה דאת אמר (תנחומא בובר: שנאמר) וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ.
אם זכיתם — תִּירֹושְׁךָ, ואם לאו — תִירוֹשִׁי, וְתִירוֹשִׁי בְּמוֹעֲדוֹ.
אמר רבי שמעון בן לקיש:
אמר הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי לך שתהי מוציא מעשרותיך מן המובחר. כיצד?
בא בן לוי אצלך — אם נתתה לו המובחר, אף אני יש לי ליתן לך (תנחומא בובר: אף אני אתן לך) מן המובחר: יִפְתַּח יְיָ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב וגו׳(דברים כח, יב);
ואם נתתה לו מן החפוריות ומן הקטניות, אף אני יש לי ליתן לך מן החפוריות ומן הקטניות: יִתֵּן יְיָ אֶת מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר(דברים כח, כד).
תנחומא, ראה יח · דרשת הפסוק · ״עשר תעשר את כל תבואת זרעך״ · נוסח אחר · ״תבואת זרעך״ — זכיתם, יוצאים לזרוע שדה; ואם לאו, היוצא השדה — עשו — מתגרה בהן
נוסח אחר לפסיקתא דרב כהנא, עשר תעשר י, ולתנחומא בובר, ראה (לעיל, ג): שם הראיה ״איש יודע ציד איש שדה״; בתנחומא בובר כתב היד ״ויבא עשו מן השדה״, כאן, ובובר תיקן ״איש יודע ציד איש שדה״.
״בהן״ — הבי״ת בספק בכתב היד. אחרי הדרשות על ״עשר תעשר את כל תבואת זרעך״ הפסקה נמשכת ב״שנה שנה — אין מעשרין משנה לחברתה״ ובדרשות על דברים יד, כג–כט — ענין אחר.
עַשֵּׂר(דברים יד, כב) — בשביל שתתעשר;
עַשֵּׂר — שלא תתחסר.
רמז למפרשי ימים, להוציא אחד מעשרה לעמילי תורהלעמילי תורה — לעמלים בתורה.
תְּבוּאַת זַרְעֶךָ —
אם זכיתם, סוף שהם יוצאים לזרוע שדה;
ואם לאו, סוף שהיוצא השדה מתגרה בהן —
עשו, דכתיב: וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף(בראשית כה, כט).
דבר אחר:
תְּבוּאַת זַרְעֶךָ —
זכיתם, סופך נפיק לחקלךסופך נפיק לחקלך — סופך שתצא לשדך, וחמיוחמי — ותראה על מה צריך מטר, ותתפלל ותענה;
ואם לאו, סוף ששונאי ישראל יוצאים לקבור בניהם בשדה.
רות רבה, פתיחתא ג · דרשת הפסוק · ״הפכפך דרך איש וזר״ · בתוך הפתיחתא · עשו מתהפך ובא על ישראל בגזירות, ועשה עצמו זר למילה ולמצות; והקדוש ברוך הוא נוהג עמו בישרות בעולם הזה
הפתיחתא דורשת את הפסוק שלש פעמים — על עשו, על ישראל (ומשם אל ״ויהי בימי שפוט השופטים״) ועל אומות העולם (שוב בלשון ״גנבתון? לא גנבנון״); הובאה כאן הדרשה על עשו, שלמה.
״וזר״ — בכתב היד ״וזה״ (במאגרים מסומן ״כך״); תוקן כמסורה, וכך בכתב היד עצמו בהמשך. ״לא גנבת״ — לפני הגימ״ל נו״ן שנמחקה במאגרים. ״עושה עם בעל הבית״ — ״עם״ הושלם כלרנר וכבסוף הפתיחתא. בלרנר ״במדת ישרות [ונותן לו שכרו] בעולם הזה״.
כעין ״לא גנבת — מאן גנב עמך״ — בראשית רבה סג, יז (לעיל): ״לא גנבית? מן גנב עימך! ולא קטלית? מן קטל עימך!״.
הֲפַכְפַּךְ דֶּרֶךְ אִישׁ וָזָר(משלי כא, ח) —
זה עשו הרשע, שהוא מתהפך ובא על ישראל בגזירות:
גנבתון? — לא גנבנון.גנבתון? — לא… — גנבתם? — לא גנבנו. הרגתם? — לא הרגנו. לא גנבת — מי גנב עמך? לא הרגת — מי הרג עמך? קונס אותם, מזמין אותם [לדין]: הבא את מס הגולגולת שלך, הבא את הארנונה שלך (מס המזון לצבא), הבא את מס הדימוסיא שלך (מס המלכות)!
גנבתם? — לא גנבנו.
קטלתון? — לא קטלנון.
הרגתם? — לא הרגנו.
לא גנבת — מאן גנב עמך?
לא גנבת — מי גנב עמך?
לא קטלת — מאן קטל עמך?
לא הרגת — מי הרג עמך?
קניס להון, יזמי להון:
קונס אותם, מזמין אותם [לדין]:
אייתי גולגולתך, אייתי ארנונך, אייתי דימוסך!
הבא את מס הגולגולת שלך, הבא את הארנונה שלך (מס המזון לצבא), הבא את מס הדימוסיא שלך (מס המלכות)!
אִישׁ — זה עשו: וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹודֵעַ צַיִד(בראשית כה, כז).
וָזָר — שעשה עצמו זר למילה ולמצות.
וְזַךְ יָשָׁר פׇּעֳלוֹ — זה הקדוש ברוך הוא,
שהוא נוהג עמו במדת ישרות בעולם הזה,
כפועל שהוא עושה עם בעל הבית באמונה.
בבלי בבא בתרא פרק ח, קכג ע״א · סוגיא · מה ראה יעקב שנתן הבכורה ליוסף? ראויה היתה לצאת מרחל, אלא שקדמתה לאה ברחמים, שבכתה על עשו; ובצניעות רחל, שמסרה סימניה ללאה, חזרה לה
״מה ראה שנתנה ליוסף״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 115 ב נוסף: ״יותר משאר בניו״.
״אלא אמר רבי אלעזר: שמתנותיה ארוכות״ — בכ״י מינכן 95 נוסף: ״ארוכו׳ בכהונ׳ ארוכו׳ בלויה ארו׳ במלכו׳״.
״[אמרה ליה]״ — הוספת מגיהי דפוס וילנא בסוגריים (״[א״ל]״); אינו בדפוס ונציה, בכ״י מינכן 95, בכ״י המבורג 165 ובכ״י וטיקן 115 ב.
״ומסרתן״ — כן ברוב כתבי היד והדפוסים הראשונים; בדפוס וילנא: ״ומסרתה״.
בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 115 ב סוף המעשה: ״תנא: אותן סימנין שמסר יעקב אבינו לרחל חששה לכיסופא ומסרתינהו ללאה אחתה״.
בעא מיניהבעא מיניה — שאל ממנו רבי חלבו מרבי שמואל בר נחמני: מה ראה יעקב שנטל בכורה מראובן ונתנה ליוסף?
מה ראה?
וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו(דברי הימים א ה, א) כתיב!
אלא מה ראה שנתנה ליוסף?
אמשול לך משל, למה הדבר דומה?
לבעל הבית שגדל יתום בתוך ביתו.
לימים העשיר אותו יתום ואמר: אהניהואהניהו — אהנה אותו (אתן לו טובה) לבעל הבית מנכסי.
אמר ליה: ואי לאו דחטא ראובןואי לאו דחטא ראובן — ואילו לא חטא ראובן, לא מהני ליה ליוסף ולא מדעםלא מהני ליה ליוסף ולא מדעם — לא היה מהנה את יוסף כלום??!
אלא רבי יונתן רבך לא כך אמר: ראויה היתה בכורה לצאת מרחל, דכתיב אֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף(בראשית לז, ב), אלא שקדמתה לאה ברחמים.
ומתוך (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 115 ב: ובשכר) צניעות שהיתה בה ברחל החזירה הקדוש ברוך הוא לה.
מאי ״קדמתה לאה ברחמים״?
דכתיב וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת(בראשית כט, יז).
מאי ״רכות״?
אילימא רכות ממשאילימא רכות ממש — אם תאמר: רכות ממש — אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב, דכתיב מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹורָה(בראשית ז, ח), בגנות צדיקים דבר הכתוב?!
אלא אמר רבי אלעזר: שמתנותיה ארוכותשמתנותיה ארוכות — שהמתנות שניתנו לה (כהונה ומלכות) ארוכות, לדורות.
רב אמר: לעולם רכות ממש, ולא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה, שהיתה שומעת על פרשת דרכים בני אדם שהיו אומרים: שני בנים יש לה לרבקה, שתי בנות יש לו ללבן, גדולה לגדול וקטנה לקטן.
והיתה יושבת על פרשת דרכים ומשאלת: גדול מה מעשיו?
איש רע הוא, מלסטםמלסטם — שודד (כליסטים) בריות.
קטן מה מעשיו?
אִישׁ תָּם יֹושֵׁב אֹוהָלִים(בראשית כה, כז).
והיתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה.
והיינו דכתיבוהיינו דכתיב — וזהו שכתוב וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה(בראשית כט, לא).
מאי ״שנואה״?
אילימא שנואה ממשאילימא שנואה ממש — אם תאמר: שנואה ממש — אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב, בגנות צדיקים דבר הכתוב?!
אלא ראה הקדוש ברוך הוא ששנואין מעשה עשו בפניה, ויפתח את רחמה.
ומאי צניעות היתה בה ברחל?
דכתיב וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא(בראשית כט, יב).
והלא בן אחות אביה הוא?!
אלא אמר לה: מינסבת לי?אלא אמר לה:… — אלא אמר לה: התינשאי לי? אמרה לו: כן, אלא שאבא רמאי הוא, ולא תוכל לו. אמר לה: מה רמאותו? אמרה לו: יש לי אחות גדולה ממני, ולא ישיאני לפניה. אמר לה: אחיו אני ברמאות. [אמרה לו:] וכי מותר להם לצדיקים להתהלך ברמאות? כן: ״עם נבר תתבר ועם עקש תתפל״. מסר לה סימנים. כשהיו מכניסים לו את לאה, חשבה: עכשיו תתבייש אחותי — מסרה אותם לה. וזהו שכתוב ״ויהי בבקר והנה היא לאה״ — משמע שעד עכשיו לא לאה היא? אלא מתוך הסימנים שמסר יעקב לרחל ומסרתן ללאה, לא היה מכיר אותה עד אותה שעה.
אלא אמר לה: התינשאי לי?
אמרה ליה: אין, מיהו אבא רמאה הוא ולא יכלת ליה.
אמרה לו: כן, אלא שאבא רמאי הוא, ולא תוכל לו.
אמר לה: מאי רמאותיה?
אמר לה: מה רמאותו?
אמרה ליה: אית לי אחתא דקשישא מינאי ולא מנסבא לי מקמה.
אמרה לו: יש לי אחות גדולה ממני, ולא ישיאני לפניה.
אמר לה: אחיו אני ברמאות.
[אמרה ליה:] ומי שרי להו לצדיקי לסגויי ברמאותא?
[אמרה לו:] וכי מותר להם לצדיקים להתהלך ברמאות?
אין: עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל(שמואל ב כב, כז).
כן: ״עם נבר תתבר ועם עקש תתפל״.
מסר לה סימנין.
מסר לה סימנים.
כי קא מעיילי לה ללאה, סברה: השתא מיכספא אחתאי, מסרתינהו ניהלה.
כשהיו מכניסים לו את לאה, חשבה: עכשיו תתבייש אחותי — מסרה אותם לה.
והיינו דכתיב וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִיא לֵאָה(בראשית כט, כה) — מכלל דעד השתא לאו לאה היא?
וזהו שכתוב ״ויהי בבקר והנה היא לאה״ — משמע שעד עכשיו לא לאה היא?
אלא מתוך סימנים שמסר לה יעקב לרחל ומסרתן ללאה, לא הוה ידע לה עד ההיא שעתא.
אלא מתוך הסימנים שמסר יעקב לרחל ומסרתן ללאה, לא היה מכיר אותה עד אותה שעה.
תנחומא בובר, ויצא יב · דרשת הפסוקים · ״ועיני לאה רכות… אעבדך שבע שנים ברחל״ · נוסח אחר · לאה ורחל נועדו לעשו וליעקב, ולאה בכתה על גורלה; ״וילך עשו אל ישמעאל״ — יעקב חשש שיניח עשו את מחלת ויטען ״נטלת ארוסתי״, לכך ״אעבדך… ברחל״
נוסח אחר לבבלי בבא בתרא פרק ח, קכג ע״א (לעיל, ו) ולתנחומא, ויצא ד (לעיל, א): כאן לאה ורחל נועדו לעשו וליעקב באגרות ששלחו רבקה ולבן, ולאה בוכה בכל שעה ״כך עלה גורלי לרשע הזה״; ושם ״שהיתה שומעת על פרשת דרכים״, ״עד שנשרו ריסי עיניה״. סוף הדרשה, ״וילך עשו אל ישמעאל… אעבדך שבע שנים ברחל״, עניינו בפרשה קכט (וילך עשו אל ישמעאל).
״אמר״, ״שנאמר״, ״הייתה״, ״היתה״, ״הקדוש ברוך הוא״ — בכתב היד בקיצור. ״למחלת״ — בכתב היד ״למחל׳״. ״יש אדם״ — אותיות מסופקות בכתב היד; ״(ומניח) ונוטל״ — ״ומניח״ השני מחוק בכתב היד. ״ללמדך״ — הדל״ת בגליון כתב היד. ״הריני״ — היו״ד מסופקת.
דבר אחר:
למה היתה שנואה?
לא שהיתה כעורה מרחל, אלא שהיתה יפה כרחל,
שנאמר: וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת(בראשית כט, טז) —
שוות בנוי, וביופי, ובזקיפה.
למה אמר וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת(בראשית כט, יז)?
אלא כיון שילדה רבקה לעשו וליעקב — נולדו ללבן שתי בנות, לאה ורחל;
שלחו איגרות אילו לאילו, והתנו ביניהן כדי שיטול עשו את לאה, ויעקב רחל.
והיתה לאה שואלת במעשה עשו, והיתה שומעת שמעשיו רעים,
והיתה בוכה בכל שעה, לומר: כך עלה גורלי — לרשע הזה!
ומתוך כך נעשו עיניה רכות,
שנאמר: וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת.
וְרָחֵל הָייְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה — למה?
שנאמר: ושְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם(משלי טו, ל).
לא עשה אלא וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל(בראשית כח, ט).
אמר יעקב:
בשביל הברכות היה מבקש להרגני;
וכשאטול את לאה אשתו — מי יודע אם יניח למחלת בת ישמעאל, ויבא עלי ויאמר לי:
לא דייך שלקחת בכורתי וברכתי, אלא עוד נטלת ארוסתי!
לפיכך אמר ללבן: אֶעֱבׇדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל וגו׳(בראשית כט, יח).
אילולי כן — יש אדם שנוטל אשה, ומניח את הגדולה ונוטל את הקטנה?
אלא ללמדך שהיתה לאה יושבת לשמו של עשו.
אמר יעקב: אֶעֱבׇודְךָ שֶׁבַע שָׁנִים וגו׳.
וכשראה לבן כך, אמר: הריני נותן את הגדולה מיד.
וַיְהִי בָעֶרֶב(בראשית כט, כג).
אמר לו יעקב: וכך היו התנאים? הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ(בראשית כט, כה)!
וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵינוּ וגו׳(בראשית כט, כו).
וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן וגו׳(בראשית כט, כח).
התחיל מחבבה יותר מלאה.
אמר הקדוש ברוך הוא: הריני נותן ללאה בנים, כדי שתהא חביבה יותר מרחל.
חלק ג
מדרשים מאוחרים
במדבר רבה, פרשה יא, א · פתיחתא · ״כה תברכו את בני ישראל״ · ״איש חמס״ — עשו: אל תקנאו בשלותו; ״מארת יי בבית רשע״ — אדום, ״ונוה צדיקים יברך״ — ישראל; ״כבוד חכמים ינחלו״ — ישראל, ״וכסילים מרים קלון״ — אדום, שסופם לאש
אַל־תְּקַנֵּא בְּאִישׁ חָמָס וְאַל־תִּבְחַר בְּכׇל־דְּרָכָיו כִּי תוֹעֲבַת יְיָ נָלוֹז וְאֶת־יְשָׁרִים סוֹדוֹ מְאֵרַת יְיָ בְּבֵית רָשָׁע וּנְוֵה צַדִּיקִים יְבָרֵךְ אִם־לַלֵּצִים הוּא־יָלִיץ ולעניים וְלַעֲנָוִים יִתֶּן־חֵן כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן(משלי ג, לא–לה)
הדרשה הראשונה שבפתיחתא, על משלי ג, לא–לה בעשו ובאדום, הובאה שלמה; אחריה ״דבר אחר: אל תקנא באיש חמס — מדבר בנואף״, ומשם אל הנזיר ואל ״כה תברכו״.
״כשם שאמר מלאכי״ — בכתב היד ״לשם״, והסופר תיקן ״כשם״. ״כי הנה היום יבוא״ — ״היום״ בגליון כתב היד. ״ואת ישרים סודו. וכן הוא אומר״ — בגליון. ״עושי רשעה״ — הרי״ש מסופקת. לפני ״וקראו להם גבול רשעה״ השני ג׳ שמחק הסופר. ״וסובלים״ — אותיות מסופקות. ״להבה״ (ובית יוסף להבה) — בגליון כתב היד.
המדרש קורא ״לץ יהיר זד שמו״ (במסורה: זד יהיר לץ שמו), והאותיות מסומנות ״כך״ בכתב היד. אחרי ״ואומר ויספו ענוים״ השני — ״ויספו ענוים״ מסומן ״כך״, והפסוק הוא ״כי עם בציון ישב בירושלם בכו לא תבכה״ (ישעיה ל, יט). ״חזה הוית די קטילת חיותא״ — במסורה ״חזה הוית עד די קטילת חיותא״.
דרשת רבי מאיר על כתנת נמרוד שלבש עשו ונעשה בה ״איש ידע ציד״ — פרקי דרבי אליעזר כד, בפרשה עט (ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדל החמדת); בכתב היד שם אין הלשון ״נעשה בם גם הוא גבור, שנאמר ויהי עשו איש ידע ציד״, שבהיגר ובדפוס.
וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר(במדבר ו, כב) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר ו, כג).
הדא הוא דכתיב:
אַל תְּקַנֵּא בְּאִישׁ חָמָס וְאַל תִּבְחַר בְּכׇל דְּרָכָיו(משלי ג, לא).
איש חמס — זה עשו הרשע,
כמא דתימר: וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹודֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה(בראשית כה, כז).
חָמָס —
כמא דתימר: מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב(עובדיה א, י).
ומהו שאמר אַל תְּקַנֵּא?
לפי שהיה גלוי לפני הקדוש ברוך הוא שעתידין ישראל שיהיו משועבדין תחת יד אדום, ויהיו דחוקים ולחוצים ביניהם,
ועתידין ישראל להתרעם על זאת,
כשם שאמר מלאכי: אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹורַנִּית מִפְּנֵי יְיָ צְבָאוֹת(מלאכי ג, יד) וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים גַּם נִבְנוּ עֹושֵׂי רִשְׁעָה וגו׳(מלאכי ג, טו).
לפיכך אמר רוח הקודש על ידי שלמה: אַל תְּקַנֵּא בְּאִישׁ חָמָס —
אל תקנאו בשלות עשו הרשע.
וְאַל תִּבְחַר בְּכׇל דְּרָכָיו — שלא תעשו כמעשיהם.
למה? הביטו באחרית הדבר:
כי הנה היום יבוא שיתעב האלהים כל מי שהיה מליז במצוות,
הדא הוא דכתיב:
כִּי תוֹעֲבַת יְיָ נָלוֹז(משלי ג, לב);
וכן הוא אומר: אִישׁ דָּמִים וּמִרְמָה יְתָעֵב יְיָ(תהלים ה, ז).
אבל מי שמיישר ארחותיו לפניו — הוא יהיה מאנשי סודו,
הדא הוא דכתיב:
וְאֶת יְשָׁרִים סוֹדוֹ;
וכן הוא אומר: כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל(במדבר כג, כג);
ואומר: סוֹד יְיָ לִירֵיאָיו(תהלים כה, יד);
ואומר: וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק וגו׳(מלאכי ג, יח).
מְאֵרַת יְיָ בְּבֵית רָשָׁע(משלי ג, לג) — זה עשו הרשע,
כמה דתימר: כִּי תֹאמַר אֱדוֹם רֻשַּׁשְׁנוּ וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה וגו׳(מלאכי א, ד).
וּנְוֵה צַדִּיקִים יְבָרֵךְ — אלו ישראל,
שכתוב בהם: וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ(ישעיה ס, כא);
ואומר: וְעֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ וגו׳(מלאכי א, ה).
אִם לַלֵּצִים(משלי ג, לד) — זה אדומים, שנקראו לצים,
שנאמר: לץ יָהִיר זד שְׁמוֹ(משלי כא, כד);
והם נקראו זדים,
כמה דתימר: וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים.
ומנין שבאדומים הכתוב מדבר?
שכן כתיב: גַּם נִבְנוּ עֹושֵׂי רִשְׁעָה — אלו אדומים,
כמה דתימר: וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה.
והם מתלוצצים בכל יום על ישראל, על הצרות הבאות עליהם,
כמה דתימר: וְהַעְתַּרְתֶּם עָלַי דִּבְרֵיכֶם אֲנִי שָׁמָעְתִּי(יחזקאל לה, יג).
הוּא יָלִיץ — שעתיד הקדוש ברוך הוא למדוד להם במדתם,
כמה דתימר: כַּאֲשֶׁר עשיתה יֵעָשֶׂה לָּךְ גְּמֻולְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ(עובדיה א, טו).
וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן — אלו ישראל,
שהם ענוים ביניהם, ומהלכים בענוה בתוכם, וסובלים עולם עליהם כדי לקדש שמו שלהקדוש ברוך הוא —
לחון עליהם ולעשות דין ביניהם,
כמה דתימר: לָכֵן יְחַכֶּה יְיָ לַחֲנַנְכֶם וְלָכֵן יָרוּם לְרַחֶמְכֶם וגו׳(ישעיה ל, יח);
ואומר: וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּיְיָ שִׂמְחָה וגו׳(ישעיה כט, יט);
ואומר: ויספו ענוים יֵשֵׁב ובירושלם בכה לֹא תִבְכֶּה וגו׳(ישעיה ל, יט).
כָּבוֹד חֲכָמִים(משלי ג, לה) — אלו ישראל, שהם נקראו חכמים בעת שהם עושים את התורה והמצות,
שנאמר: וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי היא חׇכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים וגו׳(דברים ד, ו).
ולפי שישראל משמרים את התורה ביניהם, עתיד הקדוש ברוך הוא להנחילם כסא כבוד,
כמה דתימר: וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם(שמואל א ב, ח) —
שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזיר לישראל המלכות,
כמה דתימר: ומלכותא וְשׇׁולְטָנָא וּרְבוּתָא דִּי מַלְכְוָות תְּחוֹת כׇּל שְׁמַיָּא וגו׳(דניאל ז, כז).
וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן — אלו אדומים,
כמה דתימר: וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו(עובדיה א, ח);
ואומר: הַאֵין עוֹד חׇכְמָה בְּתֵימָן אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים נִסְרְחָה חׇכְמָתָם(ירמיה מט, ז).
מהו מֵרִים קָלוֹן?
שהם ירימו בחלקם קלון — שסופם ילכו לאש.
ואין קָלוֹן אלא שרפה,
כמה דתימר: אֲשֶׁר קָלָם מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאֵשׁ(ירמיה כט, כב);
ואומר: אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ(ויקרא ב, יד);
וכן הוא אומר: וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ(עובדיה א, יח);
ואומר: חָזֵה הֲוֵית דִּי קְטִילַת חֵיוְתָא וְהוּבַד גִּשְׁמַהּ וִיהִיבַת(דניאל ז, יא) ליקידת אישתא.
הוי: וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן.
תנחומא, בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, רות רבה, בבלי, תנחומא בובר, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ב | צד | עד |
| ב | דכתיב | — (הוספה) |
| ב | גִּבּוֹרֵי אֱדוֹם | — (הוספה) |
| ג | נפיק | — (הוספה) |
| ג | החפוריות | החופריות |
| ה | עם | — (הוספה) |
| ו | ומסרתן | ומסרתה |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) |
| פסיקתא דרב כהנא | כתב יד אוקספורד 151, עם השלמות מכתב יד פרמה 3122 |
| רות רבה | כתב יד אוקספורד 164 |
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
| במדבר רבה | כתב יד מינכן 97 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה ל
וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם(בראשית כה, כז)
״ויעקב איש תם״ — נולד מהול; לא יצא ממנו פסולת וקיים את התורה כולה; אין איש אלא אברהם, יצחק ויעקב; נבחר וקרב את עצמו; תם מן הגזל ומן העבירה
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
ספרי דברים, מדרש תנאים לדברים, אבות דרבי נתן, ירושלמי, בראשית רבה, ויקרא רבה, פסיקתא דרב כהנא, תנחומא, תנחומא בובר, פסיקתא רבתי, אגדת בראשית, במדבר רבה, סדר אליהו רבה, אוצר מדרשים §§cover-end§§
חלק א
דברי התנאים
אבות דרבי נתן, נוסח א, פרק ב · דרשה · ״איש תם״ · סייג של איוב — ״איש תם״: אדם הראשון ושת, נח ושם, יעקב ויוסף, משה, שמואל, דוד, ירמיה וזרובבל נולדו מהולים
הודפסה דרשת ״איש תם״ שבסייג של איוב; אחריה בפרק — ״ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה״, סייג אחר של איוב.
״[מלמד]״ — מאגרים השלימו (״[מל?מד?]״). ״אדם הראשון [נברא] מהול״ — כך תיקנו מאגרים, ובדפוס ״יצא מהול״. ״ויעקב איש תם… ואף יוסף נולד מהול, שנאמר:״ — חסר בכתב היד (מן השוה אל השוה) והושלם במאגרים כבדפוס. ״ותראה אותו״ — כך בכתב היד (במסורה: ותרא).
מקבילות: תנחומא, נח ד — שבעה מהולים, ובהם יעקב (להלן, דברי האמוראים); אוצר מדרשים, שבע חופות — שלשה עשר, ובהם בלעם (להלן, מדרשים מאוחרים); מדרש תהלים ט, ז — ״חד גזור וחד אינו גזור, מכאן את למד שיעקב נולד מהול; זה אחד מי״ג שנולדו מהולים״ (בפרשה יח, שני גוים בבטנך).
״יצא מהול״ בכולם; ״אף בלעם הרשע יצא מהול, שנאמר נאם שומע אמרי אל״ — שאינו בכתב היד; ״מכתם לדוד שמרני אל כי חסיתי בך״; ״ביום ההוא אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי נאם יי״.
איזה סייג עשה איוב לדבריו?
הרי הוא אומר: אִישׁ תָּם וְיָשָׁר(איוב א, ח) —
מלמד שהרחיק איוב מן הדבר שמביא לידי עבירה, ומן הכיעור, ומן הדומה לכיעור.
ומה תלמוד לומר אִישׁ תָּם? מלמד שיצא מהול ממעי אמו.
ולא איוב בלבד יצא מהול, אלא אדם הראשון נברא מהול,
שנאמר: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ(בראשית א, כז).
ואף שת נולד מהול,
שנאמר: וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ(בראשית ה, ג).
ואף נח נולד מהול,
שנאמר: נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹורֹתָיו(בראשית ו, ט).
ואף שם נולד מהול,
שנאמר: וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם(בראשית יד, יח).
ואף יעקב נולד מהול,
שנאמר: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם(בראשית כה, כז).
ואף יוסף נולד מהול,
שנאמר: אֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף(בראשית לז, ב) —
כשם שיעקב נולד מהול, כך יוסף נולד מהול.
אף משה נולד מהול,
שנאמר: ותראה אֹותוֹ כִּי טוֹב הוּא(שמות ב, ב).
וכי מה ראתה אמו במשה, שהיה נאה ומפואר ומשובח מכל הבריות? אלא מלמד שיצא מהול.
ושמואל נולד מהול,
שנאמר: וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל הֹולֵךְ וְגָדֵל וָטוֹב(שמואל א ב, כו).
ודוד נולד מהול,
שנאמר: לְדָוִד מִכְתָּם(תהלים טז, א).
וירמיה נולד מהול,
שנאמר: בְּטֶרֶם אֶצׇּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ(ירמיה א, ה).
וזרובבל נולד מהול,
שנאמר: בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻום יְיָ צְבָאוֹת אקח זְרֻובָּבֶל בֶּן שלתיאל עַבְדִּי נְאֻם יְיָ(חגי ב, כג).
ספרי דברים, פסקא שיב · דרשת הפסוק · ״כי חלק יי עמו״ · משל המלך שנטל שדהו מן העריסין; אברהם, יצחק ויעקב
בפינקלשטיין שלוש דרגות במשל: ״נטלה מהם ונתנה לבניהם, התחילו להיות רעים מן הראשונים; נטלה מבניהם ונתנה לבני בניהם, חזרו להיות רעים יותר מן הראשונים״; בכתב היד רק השתיים הראשונות.
״ישמעאל וכל בני קטורה. כשבא יצחק יצא ממנו פסולת״ — בגליון כתב היד. ״אלופי״ — היו״ד הושלמה במאגרים. ״כעיניין״ — הכ״ף מסופקת בכתב היד.
כעין המשל — ספרי שמג (להלן): ״משל למלך שהיה מבקש ליתן מתנה לאחד מבניו״, ושם אותה רשימת פסולת; נוסח אחר של המשל — מדרש תנאים לדברים לב, ט (להלן).
כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ(דברים לב, ט) —
משל למלך שהיה לו שדה, ונתנה לעריסין.
התחילו העריסין נוטלין גונבין אותה;
נטלה מהן, ונתנה לבניהם —
התחילו להיות רעים יותר מן הראשונים.
נולד לו בן — אמר להן: צאו מתוך שלי, אי איפשר שתהיו בתוכה;
תנו לי חלקי, שאהיה מכירו.
כך כשבא אבינו אברהם לעולם — יצא ממנו פסולת: ישמעאל וכל בני קטורה.
כשבא יצחק — יצא ממנו פסולת: עשו וכל אלופי אדום;
חזרו להיות רעים יותר מן הראשונים.
וכשבא יעקב אבינו — לא יצא ממנו פסולת,
אלא נולדו כל בניו כשירין כמותו,
כעיניין שנאמר: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹושֵׁב אֹהָלִים(בראשית כה, כז).
מדרש תנאים לדברים לב, ט · דרשת הפסוק · ״כי חלק יי עמו״ · נוסח אחר · משל המלך שהוציא את האריסים משדהו כשנולד לו בן: מיעקב שלא יצא ממנו פסולת הכיר המקום את חלקו; יה בחר ביעקב ויעקב בחר ביה — משל הפטרון
נוסח אחר לספרי שיב, א (לעיל): המשל כלשונו כמעט, ונוסף ״אמר המקום לאומות: צאו מתוך ארצי… ומאיכן שהכיר המקום את חלקו? מאבינו יעקב״, דרשת ״כי יעקב בחר לו יה״ (כעין ספרי שיב, ב) ומשל הפטרון. הודפסה דרשת ״כי חלק יי עמו״ שלמה; אחריה בסימן ״יעקב חבל נחלתו״ (אין חבל אלא גורל; החוט המשולש) ו״ימצאהו בארץ מדבר״.
״מושלו משל, למה הדבר דומה״ — בדפוס ״מושלו מלה״ד״. ״והוא אומר״ — בדפוס ״וה״א״. ״אלהיך״ (ובך בחר) — כך בדפוס, ובמסורה (דברים יד, ב) ״ובך בחר יי להיות לו לעם סגלה״. ״רבותים״ — כתיב הדפוס (במסורה: רבתים). ״אתם״ — הושלם מן הפסוק; בדפוס ״אשר חלק ה׳ אלה׳ לכל העמ׳״.
כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ(דברים לב, ט) —
וכי מה עניין זה לזה?
מושלו משל, למה הדבר דומה?
למלך שהיתה לו שדה, ונתנה לאריסים,
והיו גונבין אותה מלפניו;
והוציאה מפניהם, ונתנה לבניהם אחריהם —
חזרו להיות רעים מאבותיהם.
מה עשה? כיון שנולד לו בן, אמר להן: צאו מתוך ארצי, אי אפשי תהון בתוך שלי;
תנו לי את חלקי, שאהא מכירו.
כך כיון שעמד אבינו אברהם — ויצא ממנו פסולת: ישמעאל וכל בני קטורה;
עמד אבינו יצחק — ויצא ממנו פסולת: עשו וכל אלופי אדום;
עמד אבינו יעקב — ולא יצא ממנו פסולת, אלא נולדו לו כולם צדיקים,
שנאמר: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם(בראשית כה, כז).
אמר המקום לאומות: צאו מתוך ארצי, אי אפשי תהיו בתוך שלי;
תנו לי את חלקי, שאהא מכירו.
ומאיכן שהכיר המקום את חלקו? מאבינו יעקב,
שנאמר: כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.
אמר להן: הרי אתם בחלקו שליעקב מעתה.
והוא אומר: כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ(תהלים קלה, ד).
ועדיין הדבר תלי בדלא תליתלי בדלא תלי — תלוי במה שאינו תלוי (אינו מוכרע):
אין אנו יודעין אם יה בחר ביעקב, אם יעקב בחר ביה.
תלמוד לומר: יִשְׂרָאֵל לִסְגֻלָּתוֹ.
ועדיין הדבר תלי בדלא תלי:
אין אנו יודעין אם הקדוש ברוך הוא בחר לו ישראל לסגלתו, ואם ישראל בחרו בהקדוש ברוך הוא.
וכשהוא אומר: וּבְךָ בָּחַר יְיָ אלהיך לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה(דברים יד, ב) — הרי יה בחר ביעקב.
ומנין שאף יעקב בחר ביה?
שנאמר: לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב(ירמיה י, טז).
את מוצא: בשעה שירד הקדוש ברוך הוא לסיני, ירדו עמו מחנות מחנות של מלאכי השרת,
שנאמר: רֶכֶב אֱלֹהִים רבותים אַלְפֵי שִׁנְאָן(תהלים סח, יח);
ומשם בחרו להן אומות העולם אלהות.
למה הדבר דומה?
למלך שהיה נכנס למדינה, והכל נכנסין עמו — הפרכין, דוכסין ואסטרלטיןואסטרלטין — ושרי צבא:
יש שעשה לו פטרון הפרכוס,
ויש שעשה לו פטרון דוכוס,
ויש שהיה עושה פטרון שר צבא.
פקח אחד היה שם, אומר:
כל אלו תחת רשותו שלמלך הן, ואינן יכולין למחות בידו, אבל הוא יכול למחות בידן;
איני בוחר לי פטרון אלא המלך, שהוא יכול למחות בידן שלכולן.
כך בשעה שנגלה הקדוש ברוך הוא בסיני, בחרו להן אומות העולם אלהות:
יש מהן שבחר לחמה,
ויש מהן שבחר ללבנה,
ומהן שבחר לככבים ולמזלות,
ומהן שבחר למלאכים.
וכן משה אומר לישראל: וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וגו׳ אֲשֶׁר חָלַק יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים(דברים ד, יט).
מה אמרו ישראל להקדוש ברוך הוא?
מכל אותן אלהות לא בחרנו אלא לך:
חֶלְקִי יְיָ אָמְרָה נַפְשִׁי(איכה ג, כד).
ואף הקדוש ברוך הוא אמר להן: אין חלקי אלא ישראל.
לכך נאמר: כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ.
ספרי דברים, פסקא שמג · דרשת הפסוק · ״ויאמר יי מסיני בא״ · משל הבן שזכה במתנה: יעקב בלא פסולת, ולו ניתנה התורה
״דבר אחר״ — ״חר״ מסופקות. ״לך״ (אני נותן מתנה) — בגליון כתב היד. ״את עצמו״ — לפניו ״שערו״ שמחק הסופר.
״ופירסם את עצמו״ — כך בכתב היד; בפינקלשטיין ״ופרכס את עצמו״. ״והיה מתיירא מאחיו מפני אוהביו״ — בפינקלשטיין ״מפני אחיו ומפני אוהביו״. ביצחק חסר בכתב היד ״חזרו להיות רעים יותר מן הראשונים״, וביעקב ״אלא נולדו כל בניו תמימים״ (כך בפינקלשטיין).
כעין זה — ספרי שיב, א (לעיל), משל השדה והאריסים, ושם אותה רשימת פסולת.
דבר אחר:
משל למלך שהיה מבקש ליתן מתנה לאחד מבניו,
והיה מתיירא מאחיו, מפני אוהביו ומפני קרוביו.
מה עשה אותו הבן? עמד ופירסם את עצמו, וסיפר את שערו.
אמר לו המלך: לך אני נותן מתנה.
כך כשבא אבינו אברהם לעולם, יצאת ממנו פסולת: ישמעאל ובני קטורה;
חזרו להיות רעים יותר מן הראשונים.
כשבא יצחק, יצא ממנו פסול: עשו וכל אלופי אדום.
אבל יעקב לא נמצא בו פסולת,
כעיניין שנאמר: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם(בראשית כה, כז).
אמר לו המקום: לך אני נותן את התורה.
לכך נאמר: וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא(דברים לג, ב).
ספרי דברים, פסקא שלו · דרשת הפסוק · ״כי לא דבר רק הוא מכם״ · בכל פסוק מתן שכר; ״ואחות לוטן תמנע״ — שבחו של אברהם, וקל וחומר ליעקב
״שאהיה״ — בכתב היד ״שהיה״, והאל״ף הושלמה במאגרים. ״והלא דברים קל וחומר… רוצין להדבק בו״ — בגליון כתב היד (דילוג מ״לידבק בו״ ל״להדבק בו״), וכך בפינקלשטיין.
״שבחו של אברהם, שהיו מלכים ושלטונים מתאוין לידבק בו״ — בפינקלשטיין ״חבתו של אברהם אבינו… שלא רוצים מלכות ושולטנות ורצים להדבק בו״. ״ריקן״ — שם ״ריקם״.
מקבילה: מדרש תנאים לדברים לב, מז, נמזגה כאן בקריאות. שם בפתיחה: ״אין לך בתורה אפילו אות, אפילו תיבה, ואין צריך לומר פסוק, שאין לו כמה טעמים [וכמה עניינים עמוקים]… ואם רק הוא מכם — לפי שלא התבוננתם בו״; ובמקום ״תדע לך שכן… למה נכתב״: ״כי הוא חייכם — אפילו דבר קל שבתורה שאת אומר: למה נכתב? יש בו חיים בעולם הזה ואריכות ימים לעולם הבא, כגון ׳ואחות לוטן תמנע׳. וכי מה היה לוטן? אלא אחד מן השלטונות, שנאמר בהן ׳אלוף לוטן אלוף שובל׳; מהוא אומר? ׳ותמנע היתה פלגש לאליפז בן עשו׳; אמרה: הואיל ואינה כדאי להנשא לו לאשה, אהיה לו״. אין שם ״להודיעך שבחו של אברהם״.
כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם(דברים לב, מז) —
אין לך דבר ריקן בתורה, שאם תדרשנו — שאין בו מתן שכר בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא.
תדע לך שכן:
שהרי אמרו: למה נכתב וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע(בראשית לו, כב), וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ(בראשית לו, יב)?
לפי שאמרה: איני כדיי שאהיה לו לאשה — אהיה לו לפלגש (מדרש תנאים: לשפחה).
וכל כך למה?
להודיעך שבחו של אברהם, שהיו מלכים ושלטונים מתאוין לידבק בו.
והלא דברים קל וחומר:
ומה עשו (מדרש תנאים: מה אם עשו הרשע), שאין בידו (מדרש תנאים: שלא היה בידו) אלא מצוה אחת, שכבד את אביו (מדרש תנאים: על ידי שהיה מכבד את אביו) — היו מלכים ושלטונים רוצין להדבק בו (מדרש תנאים: ושלטונות רצים להידבק בו);
על אחת כמה וכמה שהיו רצין לידבק ביעקב הצדיק (מדרש תנאים: יהו רצים להידבק באבינו יעקב הצדיק), שקיים כל התורה כולה (מדרש תנאים: את התורה כולה),
שנאמר: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם(בראשית כה, כז).
חלק ב
דברי האמוראים
תנחומא, נח ד · דרשה · ״תמים היה בדורותיו״ · נוסח אחר · אדם נברא מהול, ושת, נח, יעקב, יוסף, משה ואיוב נולדו מהולים
הסימן דורש את פסוקי ״אלה תולדות נח״ (בראשית ו, ט–יג) זה אחר זה; הובאה כאן דרשת ״תמים היה בדורותיו — זה אחד משבעה מהולים״, שלמה. לפניה ״שלשה שראו שלשה עולמות״ ו״איש צדיק — שזן את הבריות״, ואחריה ״בדורותיו — ולא בדורות אחרים״ ו״את האלהים התהלך נח״. בדפוס סימן ה.
״בצלמו״ (בראשית ה, ג) — כך בכתב היד (במסורה: כצלמו). ״ואלה תולדות יעקב״ — כך בכתב היד (במסורה בלא וי״ו).
נוסח אחר לרשימת אבות דרבי נתן, נוסח א, ב (לעיל, דברי התנאים) — שם שנים עשר: איוב, אדם, שת, נח, שם, יעקב, יוסף, משה, שמואל, דוד, ירמיה וזרובבל; כאן שבעה, ובראשם ״תמים היה בדורותיו״. רשימת שלשה עשר — אוצר מדרשים, שבע חופות (להלן, מדרשים מאוחרים).
תָּמִים הָיָה בְּדֹורֹותָיו(בראשית ו, ט) —
זה אחד משבעה מהולים שנולדו בעולם:
אדם הראשון נברא מהול;
ושת בנו נולד מהול, דכתיב: וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ בצלמו(בראשית ה, ג);
נח נולד מהול — תָּמִים הָיָה בְּדֹורֹותָיו;
יעקב נולד מהול, דכתיב: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם(בראשית כה, כז);
ויוסף נולד מהול, שנאמר: ואֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף(בראשית לז, ב) — שהיה דומה לאביו;
משה נולד מהול, דכתיב: וַתֵּרֶא אֹותוֹ כִּי טוֹב הוּא(שמות ב, ב);
ואיוב נולד מהול, דכתיב: אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וגו׳(איוב א, ח).
ירושלמי סנהדרין י, א · סוגיא · עד איכן היתה זכות אבות קיימת — עד יהואחז, עד הושע, עד אליהו, עד חזקיהו; רבי אחא: זכות אבות לעולם קיימת, והידבקו בחסד
לפני הסוגיא, בדרשת ״יד ליד לא ינקה רע״: אבות העולם לא ביקשו ליטול שכר מצות בעולם הזה, שתהא הזכות קיימת לבניהם אחריהם — ״וזכרתי את בריתי יעקב״. אחריה ״האפיקורוס״ — עניין אחר.
״למרבה המשרה״ — בדפוס ונציה ״לםרבה״, במ״ם סתומה כבמסורה; עליה דרשת רבי יודן ״עד חזקיהו״.
״ויחן יי אותם״ — כך הירושלמי (במסורה: ויחן יי אתם).
עד איכןעד איכן — עד היכן, עד מתי היתה זכות אבות קיימת?
רבי תנחומא אמר להאמר לה — אמר אותה (את המימרה) בשם רבי חייה, רבה בר נחמן אמר לה בשם רבי ברכיה, רבי חלבו בשם רבי בא בר זבדא:
עד יואחז:
וַיָּחׇן יְיָ אֹותָם וַיְרַחֲמֵם וגו׳ עד עָתָּה(מלכים ב יג, כג) — עד אותה השעה זכות אבות קיימת.
שמואל אמר:
עד הושע:
וְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת נַבְלֻותָהּ לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאִישׁ לֹא יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי(הושע ב, יב) —
ואין איש אלא אברהם, כמה דת מרכמה דת מר — כמו שאתה אומר: וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא(בראשית כ, ז);
ואין איש אלא יצחק, כמה דת מר: מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹולֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵינוּ(בראשית כד, סה);
ואין איש אלא יעקב, כמה דתימרכמה דתימר — כמו שאתה אומר: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם(בראשית כה, כז).
רבי יהושע בן לוי אמר:
עד אליהו:
וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר יְיָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִווָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וגו׳(מלכים א יח, לו).
רבי יודן אמר:
עד חזקיהו:
לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ(ישעיה ט, ו).
אמר רבי אחא:
זכות אבות לעולם קיימת:
כִּי אֵל רַחוּם יְיָ אֱלֹהֶיךָ וגו׳ עד וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹותֶיךָ(דברים ד, לא) — מלמד שהברית כרותה לשבטים.
רבי יודן בר חנן בשם רבי ברכיה:
אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בניי, אם ראיתם זכות אבות שמטה וזכות אימהות שנתמוטטה — לכו והידבקו בחסד.
מה טעמא?
כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה(ישעיה נד, י) —
כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ — זה זכות אבות,
וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה — זו זכות אימהות.
מיכן והילך — וְחַסְדִּי מֵאִיתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ יְיָ.
ויקרא רבה, פרשה לו, ו · חתימה · נוסח אחר · עד מתי עמדה זכות אבות, והדבקות בגמילות חסדים; ולעולם זכות אבות קיימת
״גופא״ בראש הפסקה חוזר אל ״זכות אבות״ שבפסקה הקודמת. ״ויחן אותם יי״ — ״יי״ הושלם במאגרים, והסדר מסומן ״כך״ (במסורה: ויחן יהוה אתם). ״ימוטו״ — מסומן ״כך״ (במסורה: ימושו). ״כעלות״ — מסומן ״כך״ (במסורה: בעלות).
״הרים אלו אבות, וגבעות״ ו״קיימת״ (בדברי רבי אחא) — בגליון. לפני ״יי אלהיך״ אל״ף שמחק הסופר. ״המשרה״ — השי״ן מסופקת.
במרגליות: ״רבי מנחמא אמר לה רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי אבא בר זבדא״; לרבי יהושע בן לוי גם ״ויגש אליהו הנביא ויאמר יי אלהי אברהם יצחק וישראל״ (שבו תלויה הראיה); הפסוק האחרון במלואו, ״…ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם״, ואחריו ״סליק פרשתא״.
נוסח אחר לסוגיית הירושלמי, סנהדרין י, א (לעיל): כאן ״עד אליהו״ לפני ״עד הושע״, ורבי יודן בר חנן (״הדבק בגמילות חסדים״) לפני רבי אחא (״לעולם זכות אבות קיימת״); בירושלמי ״ויגש אליהו הנביא ויאמר יי אלהי אברהם יצחק וישראל…״, ובדברי רבי אחא ״מלמד שהברית כרותה לשבטים״.
המדרש קורא ״עתה אגלה״ (במסורה: ועתה), ״נבלותה״ ו״תמוטינה״ בכתיב מלא.
גופאגופא — גוף הדבר (חזרה אל הענין שנזכר).
עד אימתי זכות אבות קיימת?
רבי תנחומא אמר להאמר לה — אמר אותה (את המימרה) רב בשם רבי חייה רבה, רבי מנחמא אמר לה רבי ברכיה בשם רבי חלבו בשם רבי אבא בר זבדא:
עד יהואחז:
וַיָּחׇן(מלכים ב יג, כג) אותם יי וַיְרַחֲמֵם וגו׳ —
עַד עָתָּה זכות אבות קיימת.
רבי יהושע בן לוי אמר:
עד אליהו:
וַיְהִי כעלות הַמִּנְחָה(מלכים א יח, לו).
שמואל אמר:
עד הושע:
עַתָּה אֲגַלֶּה אֶת נַבְלֻותָהּ לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאִישׁ(הושע ב, יב).
ואין ״איש״ אלא אברהם, כמה דאת אמר: וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ(בראשית כ, ז);
ואין ״איש״ אלא יצחק, כמה דאת אמר: מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה(בראשית כד, סה);
ואין ״איש״ אלא יעקב, כמה דאת אמר: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹושֵׁב אֹהָלִים(בראשית כה, כז).
רבי יודן אמר:
עד חזקיה: לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה(ישעיה ט, ו).
רבי יודן בר חנן בשם רבי ברכיה אמר:
אם ראית זכות אבות שמטה, וזכות אימהות שנתמוטטה — לך הדבק בגמילות חסדים.
הדא הוא דכתיב:
כִּי הֶהָרִים ימוטו וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה(ישעיה נד, י) —
״הרים״ — אלו אבות, ו״גבעות״ — אילו האימהות;
מיכן והלך: וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ.
אמר רבי אחא:
לעולם זכות אבות קיימת; לעולם מזכירים ואומרים:
כִּי אֵל רַחוּם יְיָ אֱלֹהֶיךָ(דברים ד, לא).
פסיקתא דרב כהנא, פסקא עניה סוערה, א · דרשת הפסוק · ״בני איש״ · בתוך הפתיחתא · ״בני איש״ — דואג ואחיתופל, בני אברהם יצחק ויעקב: אין איש אלא אברהם, יצחק ויעקב
בפתיחתא ״בני איש עד מה כבודי לכלימה״ (תהלים ד, ג–ד), אל ״עניה סוערה לא נוחמה״ (ישעיה נד, יא); הובאה כאן דרשת ״בני איש״ שבראשה, שלמה. אחריה ״עד מה כבודי לכלימה — אמר דוד: עד מתי אתם מכלימים בכבודי וקורין אותי בן ישי״, ו״דבר אחר: בני איש — אילו אומות העולם… ואין איש אלא נח״.
מקבילה: מדרש תהלים ד, ז, נמזגה כאן בקריאות; שם בלא ״ולמה קורא אותם בני איש״ (״זה דואג ואחיתופל, בני אברהם יצחק ויעקב״), בלא ״אבינו״, ו״שנאמר״ במקום ״כמה דאת אומר״; ולפניה ״בקראי ענני אלהי צדקי״ (רבי אחא ורבנן).
״ואין איש אלא אברהם… יצחק… יעקב״ — גם בירושלמי סנהדרין י, א ובויקרא רבה לו, ו (לעיל), בדרשת ״ואיש לא יצילנה מידי״.
בְּנֵי אִישׁ עַד מֶה כְבוֹדִי לִכְלִימָּה וגו׳(תהלים ד, ג).
בְּנֵי אִישׁ — אילו (מדרש תהלים: זה) דואג ואחיתופל.
ולמה קורא אותם בְּנֵי אִישׁ? שהן בני אברהם יצחק ויעקב.
ואין אִישׁ אלא אבינו אברהם,
כמה דאת אומרכמה דאת אומר — כמו שאתה אומר וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא(בראשית כ, ז).
ואין אִישׁ אלא אבינו יצחק,
כמה דאת אומר מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹולֵךְ וגו׳(בראשית כד, סה).
ואין אִישׁ אלא אבינו יעקב,
כמה דאת אומר וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם(בראשית כה, כז).
בראשית רבה, פרשה עט, ה · פתיחתא חמישית · ״אם זך וישר אתה״ ולא ״היית״, ותשלומי צדקותיו של יעקב
אִם־זַךְ וְיָשָׁר אָתָּה כִּי־עַתָּה יָעִיר עָלֶיךָ וְשִׁלַּם נְוַת צִדְקֶךָ(איוב ח, ו)
״רבי חייה בר ווה״ — בתיאודור–אלבק ״ר׳ חייא בר בא״.
״אם זך וישר היית אין כתיב כן״ — כתיקון מאגרים; בכתב היד ״אם זך וישר ר׳ חייה אמ׳ אין כת׳ כן״ (״היית״ נקרא כשם החכם), ואחריו ״אלא אך זך וישר אתה״. ״ולפי״ — הו״ו הושלמה במאגרים. ״התנאות צדקות״ — בתיאודור–אלבק ״הנאת צדקות״.
״ולפי שכתוב ויעקב איש תם — לפיכך כתוב ויבא יעקב שלם״: ״תם״ ו״שלם״ אחד.
רבי חייה בר ווה פתח:
אִם זַךְ וְיָשָׁר אָתָּה(איוב ח, ו).
אם זך וישר היית אין כתיב כן, אלא אִם זַךְ וְיָשָׁר אָתָּה —
הא לשעבר לא היה צדיק.
כִּי עַתָּה יָעִיר עָלֶיךָ וגו׳ —
עתיד הוא להתעורר עליך, ולשלם לך כל אותן התנאות צדקות שעשיתה.
ולפי שכתוב: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם(בראשית כה, כז) —
לפיכך כתוב:
וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם(בראשית לג, יח).
פסיקתא רבתי, פסקא יח · דרשת הפסוק · ״כבשים בני שנה תמימים שנים ליום״ · כבשים — כובשים או מכבסים את העוונות; בני שנה — נקיים מעון כתינוק; תמימים — כנגד האבות: אברהם, יצחק ויעקב; שנים ליום — פניכם מאירות כיום
בתוך דרשות ״אם ארעב לא אומר לך״ (תהלים נ, יב) שבפסקא; הובא ה״דבר אחר״ שלם.
״אמר לו״ — לפניו ״אומר״ שמחק הסופר, ואחריו ״חי״ שמחק. ״אלא בשביל על עוונותיך״ — בכתב היד סימן חסר (+) לפני ״על״; בדפוס ״בשביל עוונותיך״. ״יום״, ״אחד״, ״וגו׳״ — הושלמו במאגרים. ״ודאי״ (בכתב היד ״ודיי״), ״בגדיו״ (בכתב היד ״בגדיי״) — תיקוני מאגרים. ״שבזכותם״ — אותיות מטושטשות בכתב היד; בדפוס ״שבזכותם״. ״לבך״ (ירמיה ד, יד) — בכתב היד ״לכך״. ״בן שנה שאול״ — בכתב היד ״בני שנה״, ו״שאול״ הושלם במאגרים. ״כיום״ — בכתב היד ״ביום״, ותוקן במאגרים כבדפוס.
אחרי ״כצאת השמש בגבורתו״ שלשה ראשי פסוקים בלא דרשה — ״אל תוכח לץ״, ״עמי מה עשיתי לך״, ״יודע צדיק נפש בהמתו״ — כך בכתב היד ובדפוס.
דבר אחר:
אֶרְעַב לֹא אֹומַר לָךְ(תהלים נ, יב) —
אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, לא שהייתי צריך לקרבנך, אלא בשביל על עוונותיך.
למה? אתה מוצא: לא היה קרב בכל יום אלא שני כבשים,
שנאמר: אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ(במדבר כח, ד) וגו׳.
מהו כְּבָשִׂים(במדבר כח, ג)?
בית שמאי אומרים:
שהם כובשים את העונות: יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּושׁ עֲוֺונֹותֵינוּ(מיכה ז, יט).
ובית הלל אומרים:
כְּבָשִׂים — למה?
אם כובשים הם העונות, כשם שדרשו בית שמאי — עד עכשיו הם קיימים!
כבסים אמור: ודאי שבזכותם עונותיהם מתכבסים ומתלבנים,
כמה שאת אמר:
כַּבְּסִי מֵרָעָה(ירמיה ד, יד) לבך יְרוּשָׁלִַם,
אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר(ירמיה ב, כב),
וְכִבֶּס בְּגָדָיו(ויקרא יג, ו).
הוי: כבסים.
מהו בְּנֵי שָׁנָה?
אמר להם: הם מתקרבים לפני, ובזכות קרבנותכם אני מכפר על עוונותיכם,
ואתם תהיו לי כתינוק בן שנה, שאין לו עון,
כמה שכתוב בשאול: בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמׇלְכוֹ(שמואל א יג, א).
וכי בן שנה שאול מלך? — שהיה נקי מעון כתינוק בן שנה.
הוי: כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִים.
מהו תְמִימִים? כנגד אבות:
אברהם — הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי תָמִים(בראשית יז, א);
יצחק — אף הוא היה תמים. אמר הקדוש ברוך הוא: יש בן תמים מזה? יודע שאביו הולך לקרבו, והוא מהלך עמו בתמות: וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּיו(בראשית כב, ח);
יעקב — אף הוא תמים: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם(בראשית כה, כז).
הוי אומר: תְמִימִים.
מהו שְׁנַיִם לַיּוֹם?
אמר להם הקדוש ברוך הוא: בזכות שנים כבשים שאתם מקריבים ליום.
מהו לַיּוֹם? שאני עושה פניכם מאירת לעתיד לבא כיום:
וְאֹוהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻורָתוֹ(שופטים ה, לא).
אַל תּוֹכַח לֵץ(משלי ט, ח).
עַמִּי מֶה עָשִׂיתִי לְךָ(מיכה ו, ג).
יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ(משלי יב, י).
תנחומא, צו ח · פתיחתא · ״קח את אהרן ואת בניו אתו״ · אשרי מי שבחרו ואשרי מי שקרבו: אברהם, יעקב, משה ודוד נבחרו וקרבו את עצמם; יתרו ורחב קורבו ולא נבחרו; אהרן — שבחרו וקרבו
אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ קְדֹשׁ הֵיכָלֶךָ(תהלים סה, ה)
״אשרי מי שקירבו״ — בכתב היד ״אע״פ שקירבו״, והסופר מחק ״אע״פ״ וכתב ״אשרי מי״. ״שלא קירבו״ (הראשון) — הרי״ש מסופקת. ״קדוש היכלך״ — כך בכתב היד (במסורה: קדש). ״יי אלהים״ (נחמיה ט, ז) — כך בכתב היד (במסורה: יי האלהים). ״לבית אביך״ — כך בכתב היד (במסורה: אל בית אביך). ״אשרי תקרב ותבחר״ — כך בכתב היד בחתימה.
מקבילות: תנחומא בובר, צו יא (מהדורת בובר), ופתרון תורה, צו — נמזגו כאן בקריאות. בבובר: ״יעקב אשר בחרתיך״ (ישעיה מא, ח), ״ואומר: כי יעקב בחר לו יה״; ופסוק עלי (שמואל א ב, כז) אינו שם, אלא ״ובחור אותי מכל שבטי ישראל לי לכהן״. בפתרון תורה: ״הטוב שבטובים שבחרו הקדוש ברוך הוא אבל לא קירבו״ במקום ״זה אברהם״, ונוסף ״ואומר: יעקב אשר בחר בו״.
נוסח אחר מורחב — במדבר רבה ג, ב (להלן, מדרשים מאוחרים).
וַיְדַבֵּר יְיָ(ויקרא ח, א) קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים(ויקרא ח, ב).
זה שאמר הכתוב:
אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ קדוש הֵיכָלֶךָ(תהלים סה, ה).
אשרי כל מי (תנחומא בובר: מי) שבחרו הקדוש ברוך הוא, אף על פי שלא קירבו;
אשרי מי (תנחומא בובר: ואשרי מי) שקירבו, אף על פי שלא בחרו.
ואיזה זה שבחרו? זה אברהם (פתרון תורה: הטוב שבטובים שבחרו הקדוש ברוך הוא);
אבל לא קירבו, אלא הוא קירב את עצמו,
שנאמר: אַתָּה הוּא יְיָ אלהים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם(נחמיה ט, ז).
יעקב בחרו הקדוש ברוך הוא,
שנאמר: אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי(ישעיה מא, ח);
וכן הוא אומר: כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ(תהלים קלה, ד).
אבל לא קירבו, אלא הוא קירב את עצמו,
שנאמר: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹושֵׁב אֹהָלִים(בראשית כה, כז).
משה — בחרו, אבל לא קירבו,
שנאמר: לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ(תהלים קו, כג).
דוד — בחרו, אבל לא קירבו,
שנאמר: וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ(תהלים עח, ע);
והוא קירב את עצמו,
שנאמר: חָבֵר אָנִי לְכׇל אֲשֶׁר יְרֵיאוּךָ(תהלים קיט, סג).
אשריהן אלו שבחרן הקדוש ברוך הוא, אף על פי שלא קירבן.
בוא וראה:
יתרו — קירבו הקדוש ברוך הוא, אבל לא בחרו;
רחב הזונה — קירבה, אבל לא בחרה. (פתרון תורה: רות קירבה הקדוש ברוך הוא אבל לא בחרה)
אשרי אהרן כפלים (תנחומא בובר: בכפלים), שבחרו וקירבו.
ומניין שבחרו?
שנאמר: וַיָּבֹא אִישׁ אֱלֹהִים אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר יְיָ הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי לבית אָבִיךָ וגו׳(שמואל א ב, כז),
וּבָחֹור אֹותוֹ וגו׳(שמואל א ב, כח).
ומניין שקירבו?
שנאמר: וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ(שמות כח, א).
לכך דוד משבחו: אַשְׁרֵי תקרב ותבחר (תנחומא בובר: תבחר ותקרב) יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ.
תנחומא בובר, ויצא יג · פתיחתא · ״לאיש״ — יעקב; לאה ורחל העמידו כאחת; בן השנואה הבכור — משה ביקש ״יחי ראובן״ והקדוש ברוך הוא ״ואל ימות״: פי שנים לבכור; בעולם הזה ולעולם הבא
כִּי־תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ־לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת־בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר־יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת־בֶּן־הָאֲהוּבָה עַל־פְּנֵי בֶן־הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר כִּי אֶת־הַבְּכֹר בֶּן־הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר־יִמָּצֵא לוֹ כִּי־הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה(דברים כא, טו–יז)
הפתיחתא ל״וירא יי כי שנואה לאה״ (בראשית כט, לא), מ״כי תהיין לאיש שתי נשים״ (דברים כא, טו–יז), הובאה שלמה.
״העמידה מלכים; לאה העמידה נביאים, וכן רחל העמידה נביאים״ — השלמות בובר; בכתב היד ״לאה העמידה מלכים וכן רחל״ כפול, והשני בסוגריים. ״דימוס מפי שניהם״ — תיקון בובר; בכתב היד ״דמים כפי שניהם״. ״בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים״ — בכתב היד ״וגו׳״, והושלם כבובר. בסוף נוסף בבובר בסוגריים: ״וכתיב כחי וראשית אוני״.
נוסח אחר — אגדת בראשית מט, ג (להלן), בשם רבי ברכיה.
וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה(בראשית כט, לא).
זה שאמר הכתוב:
כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים(דברים כא, טו) —
זה יעקב, שנאמר: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם(בראשית כה, כז).
שְׁתֵּי נָשִׁים — לאה ורחל.
אחת אֲהוּבָה — זו רחל, שנאמר: וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל(בראשית כט, ל).
וְהָאַחַת שְׂנוּאָה — זו לאה, שנאמר: וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה.
וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה — שתיהן ילדו לו, ומה שהעמידה לאה העמידה רחל:
לאה העמידה מלכים, וכן רחל העמידה מלכים; לאה העמידה נביאים, וכן רחל העמידה נביאים;
לאה העמידה שופטים, וכן רחל.
לכך נאמר: וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים.
וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו(דברים כא, טז) —
בשעה שבא ליפטר מן העולם: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו(בראשית מט, א).
לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה — ליוסף.
למה? כִּי אֶת הַבְּכֹור בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר(דברים כא, יז) — זה ראובן, שנאמר רְאוּבֵן בְּכֹורִי אַתָּה(בראשית מט, ג).
אף על פי שאמר בזיונו פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר(בראשית מט, ד) —
מהו יְצוּעִי עָלָה?
כשיבא משה, שכתיב בו וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים(שמות יט, ג) — הוא פודה אותו.
וכיון שעמד משה, בקש עליו רחמים, שנאמר: יְחִי רְאוּבֵן וגו׳(דברים לג, ו);
אמר הקדוש ברוך הוא: וְאַל יָמֹות.
נמצא נוטל דימוס מפי שניהםדימוס מפי שניהם — שחרור (מחילה) מפי שניהם – משה והקדוש ברוך הוא,
שנאמר: כִּי אֶת הַבְּכֹור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים.
יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹות —
יְחִי רְאוּבֵן — בעולם הזה; וְאַל יָמֹות — לעולם הבא.
ולמה? כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹונוֹ וגו׳.
אגדת בראשית, פרק מט, ג · פתיחתא · נוסח אחר · רבי ברכיה: ״לאיש״ — יעקב; לאה ורחל העמידו מלכים, נביאים ושופטים; ראובן הבכור — ״יצועי עלה״: משה יבקש עליו רחמים, ונוטל פי שנים
כִּי־תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ־לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת־בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר־יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת־בֶּן־הָאֲהוּבָה עַל־פְּנֵי בֶן־הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר כִּי אֶת־הַבְּכֹר בֶּן־הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר־יִמָּצֵא לוֹ כִּי־הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה(דברים כא, טו–יז)
נוסח אחר לתנחומא בובר, ויצא יג (לעיל): כאן בשם רבי ברכיה, ונוסף ״והיה הבן הבכור לשניאה — זה ראובן״, ״לא יוכל לבכר את יוסף… לפני ראובן״, ״אמר לו יעקב לראובן: כשיבא עלה הוא עתיד לפדות אותך״ ו״לו משפט הבכורה״.
״מה שהעמידה״ — לפניו ״שנ״ שמחק הסופר. ״ראשית״ (כי הוא ראשית אונו) — בכתב היד ״רשית״. ״כחי וראשית אוני״ — לפני ״אוני״ ״אונו״ שמחק הסופר. ״ותהר ותלד בן״ — כך בכתב היד (במסורה: ותהר לאה ותלד בן).
דבר אחר:
וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה(בראשית כט, לא).
זה שאמר הכתוב:
כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה(דברים כא, טו).
אמר רבי ברכיה:
לְאִישׁ — זה יעקב,
שנאמר: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם(בראשית כה, כז).
שְׁתֵּי נָשִׁים — זו רחל ולאה.
הָאַחַת אֲהוּבָה — זו רחל, דכתיב: וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל(בראשית כט, יח).
וְהָאַחַת שְׂנוּאָה — זו לאה, שנאמר: וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה.
וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה — מלמד ששתיהם ילדו לו בנים,
מה שהעמידה לאה העמידה רחל:
לאה העמידה מלכים — ורחל העמידה מלכים;
לאה העמידה נביאים ושופטים — ורחל העמידה נביאים ושופטים.
וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹור לַשְּׂנִיאָה — זה ראובן בכור ישראל,
שנאמר: וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן וגו׳(בראשית כט, לב).
וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ(דברים כא, טז) —
בשעה שבקש יעקב להפטר מן העולם, מה עשה?
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וגו׳(בראשית מט, א).
מהו אומר שם? רְאוּבֵן בְּכֹורִי אַתָּה(בראשית מט, ג).
לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה —
לא יוכל לבכר את יוסף, שהוא בן האהובה, לפני ראובן, שהוא בן השנואה.
למה? כִּי אֶת הַבְּכֹור בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר, כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹונוֹ(דברים כא, יז);
הדא הוא דכתיב:
כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי.
ולמה? כִּי אֶת הַבְּכֹור בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם.
אף על פי שאמרתי לגלותו: פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר וגו׳(בראשית מט, ד).
יְצוּעִי עָלָה — מהו עָלָה?
כשיבא משה, יבקש עליך רחמים, שנאמר בו עלה,
שנאמר: וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים(שמות יט, ג).
אמר לו יעקב לראובן: כשיבא עלה, הוא עתיד לפדות אותך.
וכיון שבא משה, בקש עליו רחמים,
שנאמר: יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹות(דברים לג, ו).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: וְאַל יָמֹות.
נמצא נוטל דמים מפי שניםנוטל דמים מפי שנים — נוטל דימוס (שחרור, מחילה) מפי שניים — משה והקדוש ברוך הוא:
כִּי אֶת הַבְּכֹור בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם.
אמר לו: יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹות — בעולם הבא.
הרי פִּי שְׁנַיִם קיים ליהקיים ליה — קיים לו:
כִּי אֶת הַבְּכֹור בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם.
ומפני מה? מפני שהוא ראשית אונו,
שנאמר: כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז.
לפיכך לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹורָה.
ולכך נאמר: וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה.
אגדת בראשית, פרק סב, ג · פתיחתא · ״למה תאמר יעקב״ · ״למה תאמר יעקב נסתרה דרכי״ — עד שלא יצאת לשלום לא נסתרה דרכך; ״למה תמר״ — משל החתן והשליש; חזור לתומתך — ״ויעקב איש תם יושב אהלים״: בית ספר למשנה ולתלמוד
לְגֶבֶר אֲשֶׁר־דַּרְכּוֹ נִסְתָּרָה וַיָּסֶךְ אֱלוֹהַּ בַּעֲדוֹ(איוב ג, כג)
״ואהבת עולם״ — לפניו ״את יי״ שמחק הסופר. ״בשמך קראתי״ — אחריו ״לי אתה״ שמחק הסופר. ״לתלמוד״ — לפניו ״ובית ספר״ כפול ומחוק. ״אמר״ (ואליהו אמר לו) — האל״ף מסופקת. ״וקווי״ — לפניו ״יכ״ שמחק הסופר. ״מיי״ (השני) — המ״ם הושלמה במאגרים.
״כי נער ישראל ואוהבו ממצרים קראתי לשמי״ — כך בכתב היד (הושע יא, א: ״כי נער ישראל ואהבהו וממצרים קראתי לבני״). ״ואליהו״ — אליהוא, רעו של איוב.
דבר אחר:
לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב(ישעיה מ, כז).
זה שאמר הכתוב:
לְגֶבֶר אֲשֶׁר דַּרְכּוֹ נִסְתָּרָה וַיָּסֶךְ אֱלוֹהַּ בַּעֲדוֹ(איוב ג, כג).
אמר לו הקדוש ברוך הוא ליעקב:
עד שלא יצאת לשלום — לא נסתרה דרכך,
שנאמר: בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים(הושע יב, ד);
ועכשיו אתה אומר: נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵיְיָ?
דבר אחר:
לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב.
אמר רבי אבהו:
אל תיקרי לָמָּה תֹאמַר, אלא למה תמר.
מושלו משל לאדם שהשיא את ביתו, וקראו שליש להיות עד ביניהם.
לימים נתרעם החתן על חותנו, ואמר:
שהשיאני חותני בתו, והתנה עמי ליתן לי מזונות — ואינו נותן.
אמר לו חותנו: יבא השליש שהיה בינינו.
כך הקדוש ברוך הוא, שנתן התורה לישראל, שקרויה בתו —
ישראל התנה עמהם: אם ישמרו אותה ויעשוה, ליתן להם ולבהמתם מזונות לשובע,
שנאמר: וְהָיָה אִם שָׁמֹועַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺתַי וגו׳(דברים יא, יג),
וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם וגו׳(דברים יא, יד),
וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ וגו׳(דברים יא, טו).
אמר הקדוש ברוך הוא:
שמים וארץ יוכיחו שנתתי להם פרנסה:
שנאמר: וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹול(תהלים עח, כד),
והוא בעצמו אמר להם: וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ(שמות טז, ד).
והארץ תעיד להם, שנתתי להם הבאר, והוצאתי להם מים מן הצור,
שנאמר: הֵן הִכָּה צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם וּנְחָלִים יִשְׁטֹופוּ(תהלים עח, כ).
וכל כך למה?
בשביל אהבתך שאהבתיך,
שנאמר: כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל ואוהבו מִמִּצְרַיִם קָרָאתִי(הושע יא, א) לשמי;
ואומר: וָאֹוהַב אֶת יַעֲקֹב(מלאכי א, ב);
ואומר: וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד(ירמיה לא, ג).
איפשר לו לאדם לשבח לשום בריה, אלא עד שיראה אותו או מכירו;
ואני — קודם שיצרתיך, בשמך קראתי,
שנאמר: כֹּה אָמַר יְיָ בֹּורַאֲךָ יַעֲקֹב וְיֹוצֶרְךָ יִשְׂרָאֵל אַל תִּירָא כִּי גְאַלְתִּיךָ קָרָאתִי בְשִׁמְךָ לִי אָתָּה(ישעיה מג, א).
ואתה אומר: נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵיְיָ וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר?
חזור לתומתך, כמו שכתוב בך: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹושֵׁב אֹהָלִים(בראשית כה, כז).
אהל לא נאמר, אלא אֹהָלִים —
מלמד שהיה לו בית ספר למשנה ובית ספר לתלמוד.
ומי שהיה תלמידו — כגון צופר הנעמתי וחביריו, ואליהו — אמר לו: חזור לתומתך,
כמו שכתוב: לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְיָ(בראשית מט, יח).
אף עכשיו חזור בך, ולא תאמר: נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵיְיָ וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר,
שכן כתיב בסוף הפרשה:
וְקוֹויֵ יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים(ישעיה מ, לא).
חלק ג
מדרשים מאוחרים
אוצר מדרשים, שבע חופות, א · מנין · נוסח אחר · אדם, שת, נח, שם, יעקב, יוסף, משה, בלעם, איוב, שמואל, דוד, ירמיה וזרובבל — נולדו מהולים
נוסח אחר של רשימת אבות דרבי נתן, נוסח א, ב (לעיל, דברי התנאים): כאן שלשה עשר, ובהם בלעם (״שתום העין — סתום העין״), ובלי ״מה ראתה אמו במשה״. רשימת שבעה — תנחומא, נח ד (לעיל, דברי האמוראים).
״אלהים״ — בדפוס ״אלקים״. ״והנער שמואל הולך וגדול וטוב״, ״ונאום״ — כתיב הדפוס (במסורה: הלך וגדל, ונאם).
שלשה עשר בני אדם יצאו מהולין ממעי אמן, ואלו הן:
אדם, שת, ונח, שם, יעקב, יוסף, משה, בלעם, איוב, שמואל, דוד, ירמיה, זרובבל.
אדם — מנין? שנאמר: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ(בראשית א, כז). מהו בְּצַלְמוֹ? בצלם הראוי לו.
שת — מנין? שנאמר גם בו, שנולד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ(בראשית ה, ג).
נח — מנין? שנאמר בו: צַדִּיק תָּמִים הָיָה(בראשית ו, ט).
שם — מנין? שנאמר: וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם(בראשית יד, יח).
יעקב — מנין? שנאמר: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם(בראשית כה, כז).
יוסף — מנין? שנאמר: אֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף(בראשית לז, ב) — כמו שנולד יעקב, כך נולד יוסף.
משה — מנין? שנאמר: וַתֵּרֶא אֹותוֹ כִּי טוֹב הוּא(שמות ב, ב) — שנולד מהול.
בלעם — מנין? שנאמר: וּנְאֻום הַגֶּבֶר שְׁתֻום הָעָיִן(במדבר כד, ג) — אל תקרא שתום העין, אלא סתום העין.
איוב — מנין? שנאמר בו: אִישׁ תָּם וְיָשָׁר(איוב א, ח).
שמואל — מנין? שנאמר: וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל הֹולֵךְ וְגָדֵול וָטוֹב(שמואל א ב, כו).
דוד — מנין? שנאמר: מִכְתָּם לְדָוִד(תהלים טז, א).
ירמיה — מנין? שנאמר: בְּטֶרֶם אֶצׇּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ(ירמיה א, ה).
זרובבל — מנין? שנאמר: בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ צְבָאוֹת אֶקָּחֲךָ זְרֻובָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם יְיָ וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם וגו׳(חגי ב, כג).
במדבר רבה, פרשה ג, ב · פתיחתא · נוסח אחר · נבחרו וקרבו את עצמם — אברהם, יעקב, משה; יתרו ורחב קורבו ולא נבחרו; המטרונה ורבי יוסי; נבחר ונדחה ונתקרב; ששה שנבחרו; אהרן ולוי — אשרי בכפלים
אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ קְדֹשׁ הֵיכָלֶךָ(תהלים סה, ה)
נוסח אחר מורחב לתנחומא, צו ח (לעיל, דברי האמוראים): נוסף ״אחת היא יונתי — אלו ישראל״, מעשה המטרונה ורבי יוסי (כלכלת התאנים), ״לא כל הקרוב קרוב״ (אהרן, שאול ודוד), ששה שנבחרו, ולוי.
״שלא בחרן״ — ״שלא״ בגליון כתב היד. ״עירא היאירי רבו שלדוד״ — לפני ״רבו״ ״היה״ שמחק הסופר; ״קרבו, הוא שדוד אומר״ — בגליון. ״ישכון חציריך״, ״עולה במעלה הזתים עולה ובוכה״, ״יריאיך ויודעי עידותיך״ — כתיב כתב היד.
דבר אחר:
הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וגו׳(במדבר ג, ו).
הדא הוא דכתיב:
אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּון חֲצֵירֶיךָ וגו׳(תהלים סה, ה).
אשרי מי שבחרו הקדוש ברוך הוא, אף על פי שלא הקריבו;
ואשרי איש שקרבו, ואף על פי שלא בחרו.
ואי זה זה שבחרו? זה אברהם,
שנאמר: אַתָּה הוּא יְיָ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם(נחמיה ט, ז);
אבל לא קרבו, אלא הוא קרב מעצמו.
יעקב — בחרו הקדוש ברוך הוא,
שנאמר: כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ(תהלים קלה, ד);
וכן הוא אומר: יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ(ישעיה מא, ח);
אבל לא קרבו, אלא הוא קרב את עצמו,
שנאמר: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹושֵׁב אֹהָלִים(בראשית כה, כז).
משה — בחרו, שנאמר: לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ(תהלים קו, כג), אבל לא קירבו.
אשריהם אלו שבחרם הקדוש ברוך הוא, אף על פי שלא קירבם:
אַחַת הִיא יוֹנָתִי(שיר השירים ו, ט) — אלו ישראל.
בא וראה:
יתרו — קירבו הקדוש ברוך הוא, אבל לא בחרו;
רחב הזונה — קירבה, אבל לא בחרה.
אשריהם אלו שקירבם, אף על פי שלא בחרן.
מטרונה שאלה לרבי יוסי.
אמרה: אלהכון — מאן בעי מקריבאלהכון — מאן בעי מקריב — אלהיכם — את מי הוא רוצה לקרב?
הביא לפניה כלכלהכלכלה — סל שלתאנים, והיתה בוחרת יפה יפה, וביררתה ואכלתה.
אמר לה: את יודעת לברור — והקדוש ברוך הוא אינו יודע לברור? אתמהא!
מאן דהוא חמי עובדוי טבין — הוא בחר ביה ומקריב ליהמאן דהוא חמי עובדוי טבין — הוא בחר ביה ומקריב ליה — מי שהוא רואה שמעשיו טובים — בו הוא בוחר ואותו הוא מקרב.
רבי נחמיא בשם רבי שמואל בר רב יצחק:
לא כל הקרוב קרוב, ולא כל הרחוק רחוק.
יש נבחר ונדחה ונתקרב,
יש נבחר ונדחה ולא נתקרב.
אהרן נבחר — שנאמר: וּבָחֹור אֹותוֹ מִכׇּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן(שמואל א ב, כח);
ונדחה — שנאמר: וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף יְיָ(דברים ט, כ);
ונתקרב — שנאמר: וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ(שמות כח, א).
שאול נבחר — שנאמר: הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ יְיָ(שמואל א י, כד);
ונדחה — שנאמר: נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל(שמואל א טו, יא);
ולא נתקרב — שנאמר: וַאֲנִי מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל(שמואל א טז, א).
דוד נבחר ונתקרב.
נבחר — שנאמר: וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ(תהלים עח, ע);
ונדחה — שנאמר: וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ וְכׇל בֵּיתוֹ בְּרַגְלָיו(שמואל ב טו, טז), וַיַּעַמְדוּ בֵּית הַמֶּרְחָק(שמואל ב טו, יז).
מהו בֵּית הַמֶּרְחָק?
רבי יהושע בן לוי אמר:
נדוהו; אף על פי כן קיבל עליו נדוי,
הדא הוא דכתיב:
וְדָוִד עֹולֶה בְמַעֲלֵה הַזֵּתִים עֹולֶה וּבוֹכֶה וְרֹאשׁ לוֹ חָפוּי(שמואל ב טו, ל).
ונתקרב —
אמר רבי יודן:
עירא היאירי רבו שלדוד — קרבו;
הוא שדוד אומר: יָשׁוּבוּ לִי יְרֵיאֶיךָ וְיֹודְעֵי עֵידֹותֶיךָ(תהלים קיט, עט) — יודעו כתיב.
עירא היאירי היה רבו, וקרבו.
רבי יהושע דסכניןדסכנין — מסכנין בשם רבי לוי אמר:
ששה הם שנבחרו:
כהונה, לוויה, ישראל, מלכות בית דוד, ירושלם, בית המקדש.
כהונה מנין? דכתיב: וּבָחֹור אֹותוֹ מִכׇּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן.
לוייה מניין? שנאמר: כִּי בוֹ בָּחַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ מִכׇּל שְׁבָטֶיךָ(דברים יח, ה).
ישראל מנין? שנאמר: וּבְךָ בָּחַר יְיָ(דברים יד, ב) אלהיך.
מלכות בית דוד מנין? שנאמר: וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ.
ירושלם מנין? שנאמר: הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ(מלכים א ח, מד).
בית המקדש מנין? דכתיב: וְעַתָּה בָּחַרְתִּי וְהִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה(דברי הימים ב ז, טז).
אמר דוד: אשרי מי שהקדוש ברוך הוא בוחר בו, ואשרי מי שקרבו.
ואי זהו אשרי בכפלים? מי שהקדוש ברוך הוא בחר בו וקרבו.
ואי זה? זה אהרן ולוי.
אהרן מנין? שנאמר: וּבָחֹור אֹותוֹ מִכׇּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן;
ומנין שקרבו? שנאמר: וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ.
לוי — בחר בו הקדוש ברוך הוא, שנאמר: כִּי בוֹ בָּחַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ;
ומנין שקרבו? שנאמר: הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי.
ועליהם הכתוב אומר: אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּון חֲצֵירֶיךָ,
כמא דתימר: וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ וְאֶת מִשְׁמֶרֶת כׇּל הָעֵדָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וגו׳(במדבר ג, ז).
נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ — שהיו אוכלין מן המעשרות שהיו מביאים לבית,
כמה דתימר: וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כׇּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה וגו׳(במדבר יח, כא).
סדר אליהו רבה, פרק ו · דרשת הפסוק · ״נזכירה דדיך מיין״ · הקדוש ברוך הוא משבח מעשה צדיקים ומטפיח ידיו; יעקב, שכל ימיו היה ישר לפניו — תם מן הגזל, מן העבירה ומן דבר מכוער
הובאו ראש הסימן ודרשת ״ויעקב איש תם״; אחריהן בסימן — תפילת עמוס (״אם אין בעולם כיעקב — יחרב כל העולם כולו״), תורת משה ודוד.
״דודיך״ — כתיב כתב היד (במסורה ״דדיך״). ״שבח מעשה צדיקים״ — הסופר מחק ״שכך״ וכתב ״שבח״ בגליון; בדפוס ״(שכך) [משבח]״. ״כך יהא אדם משבח דברי תורה״ — בכתב היד סימן חסר (+); הושלם מן הדפוס, ושם הוא עצמו בסוגריים מרובעים. ״חכמ׳״ נפתח ״חכמה״ כבדפוס.
״כישראל במדבר״ — בדפוס ״(ביש׳) [כשהיו ישראל]״. ״תחת כנפי״ — בדפוס נוסף ״[השכינה]״. ״וכשהו זוכרו״ — בדפוס ״(וכשהו) [וכשהקב״ה]״.
נַזְכִּירָה דֹודֶיךָ מִיַּיִן(שיר השירים א, ד) —
כשם שהקדוש ברוך הוא — יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים — שבח מעשה צדיקים וכשרים,
וטפיח שתי ידיו זו על זו, ואומר:
למה לא נתמלא עולם כיעקב?
למה לא נתמלא העולם כמשה?
למה לא נתמלא כדוד? —
כך יהא אדם משבח דברי תורה ודברי חכמה בכל מקום;
סוף הוה יוסף לפני המקום,
שנאמר: מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם וגו׳(הושע יד, י).
אימתי זוכר הקדוש ברוך הוא מעשה צדיקים וכשרין, וטפיח שתי ידיו זו על זו?
כישראל במדבר וסרחו במעשיהם.
אמר הקדוש ברוך הוא:
כמה ניסים וכמה גבורות עשיתי להן, ועדין לא נכנסו תחת כנפי;
יעקב — כי לא עשיתי לו נס מעולם, וכל ימיו היה ישר לפני,
שנאמר: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם(בראשית כה, כז) —
תם מן הגזל,
תם מן העבירה,
תם מן דבר מכוער.
וכשהו זוכרו — טופיח שתי ידיו עליו,
שנאמר: וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח וגו׳(דברים לג, כח).
סדר אליהו רבה, פרק כו · דרשה · סמיכות ״לא תשא״ ו״זכור״ · הנשבע לשוא אינו מקבל מלכות שמים; המקושש, ומצות ציצית שקולה כקבלת עול מלכות
״אוהב את השמים אני״ — ״אני״ הושלם במאגרים, וכך בדפוס. ״צא וברך להן לישראל״ — בדפוס ״(וברך) [וברר]״. ״וחוזר ממעשיו״ — בדפוס ״במעשיו״.
הסימן הובא שלם: דרשת ״לדורותם — לדור תם; אין תם אלא יעקב״ שבסופו חותמת את הטענה שמראשו.
״ועשו להם ציצית״ — בכתב היד ״להם״ בקיצור (למ״ד, ה״א וגרש); אין זה השם. ״לדורותם״ — במדבר טו, לח.
לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְיָ אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא(שמות כ, ז),
זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת(שמות כ, ח) —
מה עינין זה אצל זה?
שכל הרגיל בשבועת שוא — אינו מקבל עליו מלכות שמים שלימה,
ומי שאינו רגיל בשבועת שוא ובשבועת שקר — הרי זה מקבל עליו מלכות שמים שלימה.
אבל כל הרגיל בשבועת שוא ובשבועת שקר — אינו נוחל חיי העולם הבא,
וכל שאינו רגיל בשבועת שוא — נוחל חיי העולם הבא.
לא יאמר אדם בעצמו:
אוהב את השמים אני וירא מן השמים,
על מנת לעבור מכל מצוות שבתורה.
ואם עשה כן — זה סימן רע לו וחלק רע לו, וגזירות קשות באות עליו.
אלא יאמר בעצמו:
אוהב אני את השמים וירא מן השמים,
על מנת שלא לעבור מכל מצוות שבתורה.
ואם עשה כן — זה סימן טוב לו וחלק טוב לו, ואין חט בא על ידו.
מניין? תדע לך שכן:
כשהיו ישראל במדבר, מה נאמר בהן?
וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹושֵׁשׁ עֵצִים(במדבר טו, לב).
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה:
משה, מפני מה חילל זה שבת?
אמר לפניו: רבונו שלעולם, איני יודע.
אמר לו:
יום חול — תפילין בראשו ותפילין בזרועו, ורואה וחוזר ממעשיו;
עכשיו שאין לו תפילין — חילל זה את השבת.
באותה שעה אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה:
משה, צא וברך להן לישראל שיהו נוהגים בו בימים טובים ובשבתות.
ואי זו מצוה?
זו מצות ציצית,
שנאמר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִית וגו׳(במדבר טו, לח).
אין לְדֹורֹותָם אלא לדור תם.
אין תם אלא יעקב,
שנאמר: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם(בראשית כה, כז) —
תם מגזל, תם מעבירה.
לפיכך הביאוהו ונתנוהו אצל מלכות שמים חמורה:
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד(דברים ו, ד),
וְנָתְנוּ עַל צִיצִית הַכָּנָף.
הא למדתה:
שקלה שבמצוות הרי היא כחמורה,
וחמורה הרי היא כקלה.
אוצר מדרשים, מדרש יי בחכמה יסד ארץ · דרשת הפסוק · ״כונן שמים בתבונה״ · בחורבן עמדה נשמת יעקב צועקת, ומלאכי השרת טענו ״ויעקב איש תם״; הקדוש ברוך הוא: מוטב שיתלו עונותיהם בך, ובזכותך אני מכפר עליהם
הובאה הדרשה על ״כונן שמים בתבונה״ (משלי ג, יט), שלמה; אחריה ״בדעתו תהומות נבקעו״ (משלי ג, כ).
״בשמך נשבעת להם״ — כך בדפוס (שמות לב, יג: ״אשר נשבעת להם בך״). ״ימושני״ — כתיב הדפוס (במסורה: ימשני).
כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה(משלי ג, יט) —
כיון שהרבו ישראל פשעים וחטאים, ועלו אויביהם להחריב ירושלם,
וכשעשו כרצונם והחריבו ושבו —
התחילה בת קול צווחת ואומרת: בְּפֶשַׁע יַעֲקֹב כׇּל זֹאת וגו׳(מיכה א, ה).
נזדעזע יעקב ממקומו, ונשתנה איקוניואיקוניו — דמות פניו שבכסא הכבוד,
ועמדה נשמתו לפני הקדוש ברוך הוא, וכפף קומתו, והתחיל צועק ומיילל לפני הקדוש ברוך הוא, ואמר:
רבונו של עולם, מה פשעי ומה חטאתי ומה סרחוני?
מיד עמדו כל מלאכי השרת והקיפו יעקב אבינו, ונשמתן של צדיקים,
והתחילו בוכים ומייללים לפני הקדוש ברוך הוא.
אמרו לפניו:
רבונו של עולם, אתה כתבת בתורתך עד שלא נברא העולם: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם(בראשית כה, כז),
ועכשיו: בְּפֶשַׁע יַעֲקֹב כׇּל זֹאת?!
רבונו של עולם, לא נטה יעקב מיראתך לא לימין ולא לשמאל;
ולא עוד, אלא שבא אביו לברכו, והיה מתיירא, ואמר: אוּלַי יְמֻושֵּׁנִי אָבִי(בראשית כז, יב).
פתח יעקב ואמר:
רבונו של עולם, זכור ברית שכרת עמי: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקב(ויקרא כו, מב);
ולא עוד, אלא אתה נשבעת לי שאין אתה מאבד את בני,
שנאמר: זְכֹור לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ וגו׳(שמות לב, יג) בשמך נשבעת להם.
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
יעקב, מוטב שיתלו את עונותיהם בך, כדי שיש להם תוחלת, ויש בזכיותיך להגן עליהם,
ולא יתלו בעצמן, שאין יכולין לעמוד במדת הדין;
מוטב שיתלו בך, כדי שיהא תוחלת בזכותך, ונכפר עליהם בשבילך,
ולא יתלו בעצמן, כשפשעיהם הרבה ואינן יכולין לסבול —
אלא בשבילך אני מכפר עליהן.
ספרי דברים, מדרש תנאים לדברים, אבות דרבי נתן, ירושלמי, בראשית רבה, ויקרא רבה, פסיקתא דרב כהנא, תנחומא, תנחומא בובר, פסיקתא רבתי, אגדת בראשית, במדבר רבה, סדר אליהו רבה, אוצר מדרשים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | מלמד | — (הוספה) |
| א | נברא | נולד |
| א | וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם | — (הוספה) |
| א | ואף יוסף נולד מהול, | — (הוספה) |
| א | שנאמר: | — (הוספה) |
| ב | אלופי | אלופ |
| ג | אתם | — (הוספה) |
| ה | שאהיה | שהיה |
| ח | יי | — (הוספה) |
| י | אם | אך |
| י | היית | ר׳ חייה אמ׳ |
| י | ולפי | לפי |
| יא | יום | — (הוספה) |
| יא | אחד | — (הוספה) |
| יא | וגו׳ | — (הוספה) |
| יא | ודאי | ודיי |
| יא | תם | — (הוספה) |
| יא | לבך | לכך |
| יא | בגדיו | בגדיי |
| יא | בן | בני |
| יא | שאול | — (הוספה) |
| יא | כיום | ביום |
| יג | העמידה מלכים | — (הוספה) |
| יג | לאה העמידה נביאים, וכן רחל העמידה נביאים | — (הוספה) |
| יג | דימוס מפי שניהם | דמים כפי שניהם |
| יג | בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים | וגו׳ |
| יד | ראשית | רשית |
| טו | מֵ | — (הוספה) |
| יח | משבח | — (הוספה) |
| יט | אני | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| אבות דרבי נתן, נוסח א | כתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים, Rab. 25 |
| ספרי דברים | כתב יד לונדון 341 |
| מדרש תנאים לדברים | מהדורת הופמן |
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
| תלמוד ירושלמי | כ״י ליידן (מהדורת על־התורה) |
| ויקרא רבה | כתב יד לונדון 340 |
| פסיקתא דרב כהנא | כתב יד אוקספורד 151, עם השלמות מכתב יד פרמה 3122 |
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 |
| פסיקתא רבתי | כתב יד פרמה 3122 |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
| אגדת בראשית | כתב יד אוקספורד 2340 |
| אוצר מדרשים | מהדורת אייזנשטיין |
| במדבר רבה | כתב יד מינכן 97 |
| סדר אליהו רבה | כתב יד וטיקן 31 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה לא
וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים(בראשית כה, כז)
יעקב יושב אהלים — בבית מדרשו של שם ושל עבר; כיבד את המצות ויגע בתורה, ונטע אהלים לתורה שבזכותם ירדה השכינה
ספרי במדבר, בראשית רבה, תנחומא, תנחומא בובר, פסיקתא רבתי, סדר אליהו רבה, ילקוט שמעוני §§cover-end§§
חלק א
הלכה
תנחומא, ויגש ו · הלכה · ילמדנו · ברכת הנר משיאותו לאורו; כבדו את המצות שהן שלוחי — ואין לך שכיבד את המצות כיעקב, אחד אבד ושלשה מצא
״ר׳ זעירא בר׳ אבהו״ — נפתח ״בר״ כבדפוס (״ר׳ זעירא בר אבהו״).
בתנחומא (ורשא), ויגש ו, אותו ילמדנו; שם ״מכאן שמברכין על הנר במוצאי שבת משיאותו לאורו״; ״אמר הקדוש ברוך הוא לישראל״; ״כאלו לי כבדתני״; ״אין לך אדם שכבד את המצות״; ״אבדת אחד תמצא שלשה״.
״ואת יהודה שלח לפניו״ — במדרש דרבי יצחק, פרשת ויגש.
וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו(בראשית מו, כח).
ילמדינו רבינו: אימתי מברכין על הנר במוצאי שבת?
כך שנו רבותינו: אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו(משנה ברכות ח, ו).
ומנין למדו? מן הקדוש ברוך הוא,
שנאמר: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב(בראשית א, ד),
ואחר כך: וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.
רבי זעירא בר אבהו אמר:
מיכן שאין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו.
אמר רבי שמעון בן יוחי:
אמר הקדוש ברוך הוא: היו מכבדין את המצות, שהן שלוחי, ושלוחו של אדם כמותו:
אם כיבדת אותם — כאילו לי כיבדת;
ואם בזית אותם — כאילו לכבודי בזית.
ואין לך שכיבד את המצות ועשה את התורה כיעקב,
שנאמר: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹושֵׁב אֹהָלִים(בראשית כה, כז).
ונתיסר בבנו.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, אחד אבדת — תמצא שלשה: יוסף, מנשה ואפרים.
כיון שבאו בישרו אותו שיוסף חי — שלח יהודה פרוזבטים אצלו:
וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו.
תנחומא בובר, וישלח ט · הלכה · ילמדנו · אין מרבין דברים בשבת; העוסק בתורה מתקיים — ואין לך יגע בתורה כיעקב, שהלך מבית מדרשו של שם לשל עבר ולשל אברהם
״נשאלי׳״, ״מחזי׳״ — בקיצור בכתב היד. בדפוס בובר ״יהא מחזיק בספר ובמשנה״ (כאן ״בסופר״).
״אין כתיב כאן יושב אהל אלא יושב אהלים״ — כבראשית רבה סג, יח (״שני אהלים: בית מדרשו של שם ובית מדרשו של עבר״, להלן).
״ויבא יעקב שלם״ — במדרש דרבי יצחק, פרשת וישלח.
וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם(בראשית לג, יח).
ילמדינו רבינו: מהו לדבר דבר יתר בשבת?
כך שנו רבותינו: נשאלין נדרים שהן לצורך השבת(משנה שבת כד, ה).
הוי: דבר שאין לצורך השבת — אין נשאלין;
ואין צריך לומר שאסור להרבות דברים בשבת.
אמר רבי הונא:
אם נתקלקל אדם בעבירה — מיד מלאכי חבלה סוטנין אותו,
שנאמר: וַתִּקְרַב לַשַּׁחַת נַפְשׁוֹ(איוב לג, כב).
מה יעשה אדם? יעסוק בתורה, ומתקיים.
ואם אינו יודע לשנות — יקרא;
ואם אינו יודע לקרות — יחזק בתורה ויחיה,
שנאמר: עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ(משלי ג, יח).
שאם לא היה בן תורה — יהא מחזיק בסופר ובמשנה, שהן מלמדין תורה, והוא זוכה לחיות,
שנאמר: עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ;
אבל אם היה בן תורה — התורה מרפא אותו מכל דבר רע ומכל מכאוב,
שנאמר: מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים וגו׳(משלי טו, ד) — זה התורה.
אין לך אדם שהיה יגע בתורה כאבינו יעקב,
כמה דאת אמר: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹושֵׁב אֹהָלִים(בראשית כה, כז).
יושב אהל אין כתיב כאן, אלא יֹושֵׁב אֹהָלִים:
יוצא מבית מדרשו של שם, והולך לבית מדרשו של עבר;
ומבית מדרשו של עבר — לבית מדרשו של אברהם.
לפיכך, כיון שנתאבק עם המלאך — היה צולע על יריכו,
שנאמר: וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ וגו׳(בראשית לב, לב).
מיד נגלה עליו הקדוש ברוך הוא ורפאו, והביאו שלם לעיר שכם.
מניין? ממה שקראו בעינין:
וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם וגו׳.
חלק ב
דברי התנאים
ספרי במדבר, פסקא נב · דרשת הפסוק · ״ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר״ · נתנאל זכה בעצה ובינה בשבטו; הכתוב משבח את יששכר בבתי דינין — ״ישב אהלים״, ״ויששכר באהליך״
״דיי״ — בכתב היד ״דיו״, ותוקן במאגרים (וכן בהורוביץ ״דיי״). ״נאמר לי אקריב״ — כך בכתב היד (מסומן במאגרים ״כך״); בהורוביץ ״להקריב״. ״כאילו הוא הקריב״ (בראשונה) — בכתב היד ״היא״ (מסומן ״כך״). ״ולזבולון״ — ״זב״ הושלם במאגרים.
בהורוביץ: ״בעצת נשיאים״ (כאן ״בעצת נסכין״); ״אבא חנין אומר משום רבי אליעזר: לפי שזכה נתנאל בעצה, זכה שניתן בינה בשבטו״; ״ויששכר כן ברק בעמק״; ״ויבואו אליך כמבוא עם וישבו לפניך עמי״.
במדבר רבה יג, טו, הדרשה בלשון קרובה, ופתיחתה ״דבר אחר: הקריב — עשאו כאילו תחילה הקריב. למה כן?״; שם ״אבא חנין אומר משום רבי אלעזר״, ״ומבני יששכר יודעי בינה לעתים״, ״וישכר כן ברק״, ״ויבאו אליך כמבוא עם וישבו לפניך עמי״, ״ואומר: ויששכר באהליך״. ואחריה שם ״הקרב את קרבנו — אמר רבי פנחס בן יאיר: למה הוסיף הקריב וחסר יו״ד? כנגד פרה אדומה״, ו״קערת כסף — כנגד התורה״.
בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר(במדבר ז, יח) הִקְרִב אֶת קׇרְבָּנוֹ(במדבר ז, יט) — מה תלמוד לומר?
לפי שבא ראובן ועירער:
דיי שקדמני יהודה למסעות — אקריב אני לתולדות!
נזף בו משה, ואמר לו: מפי הקודש נאמר לי אקריב למסעות,
שנאמר: הִקְרִיב.
אין הקריב אלא שנאמר לו מפי הקודש: הקרב למסעות.
נְשִׂיא יִשָּׂשכָר —
לפי שזכה נתנאל בעצת נסכין (במדבר רבה: בעצת נשיאים) — העלה עליו הכתוב כאילו הוא הקריב תחילה.
אבה חנן אומר משום רבי אליעזר:
לפי שזכה נתנאל בעיצה טובה (במדבר רבה: בבינה) — מעלה עליו הכתוב כאילו הוא הקריב תחילה.
זכה שניתן בינה משבטו (במדבר רבה: בשבטו),
שנאמר: וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה וגו׳(דברי הימים א יב, לג),
ואומר: וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם דְּבֹורָה(שופטים ה, טו).
וכן הכתוב משבחו בבתי דינין במצרים,
שנאמר: לְיָשׁוּב מִשְׁפַּחַת הַיָּשֻׁובִי(במדבר כו, כד).
ואין ישוב אלא בתי דינין,
שנאמר: וְיָבוֹאוּ אֵלֶיךָ כִּמְבוֹא עָם וְיֵשְׁבוּ לְפָנֶיךָ(יחזקאל לג, לא),
ואומר: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים(בראשית כה, כז),
וְלִזְבוּלֻון אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶךָ(דברים לג, יח).
חלק ג
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סג, יח · דרשת הפסוק · ״ויעקב איש תם ישב אהלים״ · שני אהלים: בית מדרשו של שם ובית מדרשו של עבר
״שני״ — בכתב היד ״שנו״ (מסומן במאגרים ״כך״); תוקן כתיאודור–אלבק (״שני אהלים״).
״יעקב שימש את אבינו אברהם חמש עשרה שנה, ואת שם חמשים שנה״ (סדר עולם רבה, פרק א) — בפרשה ויהי יצחק בן ארבעים שנה.
וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם וגו׳(בראשית כה, כז) —
שני אהלים: בית מדרשו שלשם, ובית מדרשו שלעבר.
פסיקתא רבתי, פסקא ה · דרשה · ״ויהי״ · רב: דבר חדש; רבי שמעון בן יוחי: השכינה שהיתה למטה, נסתלקה בשבעה דורות וחזרה בשבעה צדיקים — ויעקב נטע אהלים לתורה; משל המערה
הדבר אחר שלם, מ״רב אמר״ ועד ״ויהי ביום כלות משה״; לפניו בפסקא ״ויהי — מה שאמר עשה״ (רבי יהושע בן לוי).
״נברא בעולם אלא עכשיו״ — בגליון; ״שלא״ כתוב פעמיים, והסופר מחק. ״המשכן״ — חסר בכתב היד, והושלם כמהדורת איש שלום. ״כמה שהיה״ — כתוב פעמיים, והסופר מחק. ״השכינה״ (מתחלת ברייתו) — בכתב היד ״השב׳״ (מסומן ״כך״). ״וישמעו״ — בקיצור בכתב היד. ״נסתלקה השכינה לרקיע הראשון; עמד קין והרג לאחיו״ — בגליון. ״וחטאים״ — האל״ף הושלמה במאגרים.
״וירדה השכינה מן הרקיע השביעי לששי״ — הסופר כתב ״השביעי״, מחקו, וכתב ״השכינה״ בגליון. ״וירדה מן הששי לחמשי״ — בכתב היד ״וירד השביעי (מסומן ״כך״) מן (השביעי) {ל} הששי לחמשי״, והוגה. לפני ״בא קהת״ — ״בד״ שנמחקה במאגרים. ״לראשון״ — בקיצור. ״דומה״ — לפניו ״הד״ שמחק הסופר. ״וכבוד יי מלא״ (בראשונה) — ״יי״ חסר בכתב היד, והושלם.
״כי ישרים דרכי יי… ישכנו בארץ״ — כך בכתב היד, צירוף הושע יד, י ומשלי ב, כא; במהדורת איש שלום ״כי ישרים ישכנו ארץ״. המדרש קורא ״ויכס הענן את אהל מועד… וכבד יי״ (במסורה: וכבוד), ״הלא את השמים וארץ אני מלא נאם״ (במסורה: הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם יי).
מקבילות: תנחומא, נשא טז — ״ויהי״ בשם רבי שמעון בן יוחי, והרשימה כאן, ושם השביעי ״אמרפל וחביריו״; במדבר רבה יב, ו — דברי רב ורבי שמעון בן יוחי בקיצור. משל המערה — גם במדרש ילמדנו (״פסיקאתא דרב הונא״), בשם רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי.
דבר אחר:
רב אמר:
דבר שלא היה נברא בעולם אלא עכשיו:
משנברא העולם לא שרת השכינה בתחתונים, אלא משהוקם המשכן שרת השכינה בתחתונים.
ורבי שמעון בן יוחי אומר:
מהו וַיְהִי(במדבר ז, א)? דבר שהיה ופסק, וחזר להיות כמה שהיה.
שכן את מוצא: מתחלת ברייתו של עולם היתה השכינה בתחתונים,
כמה שכתוב: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְיָ אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן(בראשית ג, ח).
חטא אדם הראשון — נסתלקה השכינה לרקיע הראשון.
עמד קין והרג לאחיו — נסתלקה לרקיע השיני.
עמדו דורו של אנוש וחטאו — אָז הוּחַל לִקְרֹוא בְּשֵׁם יְיָ(בראשית ד, כו) — ונסתלקה לרקיע השלישי.
ועמד דור המבול וחטאו,
כמה שכתוב: וַיַּרְא יְיָ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם(בראשית ו, ה) —
ונסתלקה השכינה לרקיע הרביעי.
עמד דור הפלגה וחטאו,
כמה שכתוב: וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר(בראשית יא, ד) —
ונסתלקה השכינה לרקיע החמשי.
עמדו הסדומיים — ונסתלקה לרקיע השישי, שהיו חוטאים,
כמה שכתוב: וְאַנְשֵׁי סְדֹום רָעִים וְחַטָּאִים לַיְיָ מְאֹד(בראשית יג, יג).
באו פלשתים וחטאו,
כמה שכתוב: וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה(בראשית כ, ב) —
ונסתלקה לרקיע השביעי.
בא אברהם וסיגל מעשים טובים — וירדה השכינה מן הרקיע השביעי לששי.
בא יצחק ופשט צוארו על גבי המזבח — וירדה מן הששי לחמשי.
בא יעקב ונטע אוהלים לתורה,
כמה שכתוב: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים(בראשית כה, כז) —
וירד השכינה מן החמשי לרביעי.
בא לוי — וירדה השכינה מן הרביעי לשלישי.
בא קהת — וירדה מן השלשי לשני.
בא עמרם — וירדה מן השיני לראשון.
אשריהם הצדיקים, שהם משכינים את השכינה בארץ,
שכן כתיב: כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ(הושע יד, י), יִשְׁכְּנוּ בארץ(משלי ב, כא).
בא משה — וירדה למטה,
כמה שכתוב: וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וגו׳(שמות מ, לד), וּכְבוֹד יְיָ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.
כתיב: הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ(מלכים א ח, כז),
וכן כתיב: וּכְבוֹד יְיָ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.
אמר רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי:
למה הדבר דומה? למערה פתוחה שהיתה על שפת הים;
ונתמלאת המערה — והים לא חסר.
כך, אף על פי שכתוב וּכְבוֹד יְיָ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן —
אלא העליונים והתחתונים לא חסרו מזיו כבודו של הקדוש ברוך הוא,
כשם שכתוב: הֲלא אֶת הַשָּׁמַיִם וארץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם(ירמיה כג, כד).
לפיכך כתיב כאן וַיְהִי:
שכשם שהיתה השכינה מתחילת ברייתו של עולם למטן, ונסתלקה למעלן —
אלא חזרה עכשיו למטן כשם שהיתה.
וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה.
חלק ד
מדרשים מאוחרים
סדר אליהו רבה, פרק ה, טז · דרשה · ״יושב אהלים״ · יעקב בבית המדרש מקטנותו, ושבע עשרה שנים טובות לעת זקנתו
״ואומרת לו ליעקב״ — בכתב היד ״ואומ׳״, והנושא שכינה; בדפוס ״ואמרה״. ״ונתן הקדוש ברוך הוא״ — בדפוס ״ונתן [לו]״. ״סמך לזקנותו״ — כך בכתב היד בפעם הראשונה (״סמוך״ בשנייה).
מפני מה זכה יעקב אבינו לחיים שלא בצער ושלא ביצר הרע בעולם הזה,
ממה שעתיד לצדיקים לעתיד לבוא?
מפני שהיה בבית המדרש מקטנותו ועד זקנותו,
בקי במקרא ובמשנה, במדרש ובהלכות ובאגדות,
שנאמר: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹושֵׁב אֹוהָלִים(בראשית כה, כז),
ואומר: כְּחִצִּים בְּיַד גִּיבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים(תהלים קכז, ד),
ואומר: אֶת מִי יוֹרֶה דֵיעָה וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה וגו׳(ישעיה כח, ט).
וכשיצא מבית אביו ללכת אל בית לבן,
באת שכינה ועמדה למעלה הימינו,
משיבה ואומרת לו ליעקב:
בני, שא נא עיניך וראה השמימה:
וראה שנים עשר כוכבים ומזלות ברקיע,
שתים עשרה שעות היום,
שתים עשרה שעות הלילה —
כנגד שנים עשר שבטים שאני נותן לך.
שכיון שבא יעקב ונמכר יוסף,
היה בוכה ומתאבל עליו עשרים ושתים שנה,
שנאמר: וַיָּקֻומוּ כׇל בָּנָיו וְכׇל בְּנֹותָיו לְנַחֲמוֹ וגו׳(בראשית לז, לה).
וכי על יוסף בכה?
אלא אמר:
שמא נתחייבתי שנשאתי שתי אחיות?
או שמא נהניתי מממונו שללבן?
או שמא נהניתי מממונה שלשכם?
ובטלה ברית שכרת לי הקדוש ברוך הוא!
מיד נתגלגלו רחמיו שלהקדוש ברוך הוא,
ונתן הקדוש ברוך הוא שבע עשרה שנה סמך לזקנותו טובה.
מיכן אמרו:
כל שהישיגתו שנה אחת טובה סמך לזקנותו — סימן יפה לו;
וכל שהישיגתו שנה אחת רעה סמוך לזקנותו — סימן רע לו.
יעקב אבינו היה בטובה לשבע עשרה שנה,
והעלה עליו הקדוש ברוך הוא כאילו כל ימיו בטובה,
שנאמר: וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וגו׳(בראשית מז, כח).
ילקוט שמעוני, ירמיה, רמז שיב · דרשה · מאוחר — מקורו לא נמצא · יעקב התחיל באהלים, ובזכותו ישובו לירושלים; ״אהלי יעקב״ ולא אהלי אברהם ויצחק
הדרשה גם בילקוט שמעוני, עמוס, רמז תקלט (בתוך ״על שלשה פשעי צור״), ושם ״חייך שנשוב אל ירושלים באהלים בזכותך״, ובסופה ״אהלי אברהם ויצחק אין כתיב כאן אלא אהלי יעקב, וכן הוא אומר: מה טובו אהליך יעקב״.
כֹּה אָמַר יְיָ הִנְנִי שָׁב שְׁבוּת אׇהֳלֵי יַעֲקב(ירמיה ל, יח) —
לפי שנאמר: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹושֵׁב אֹהָלִים(בראשית כה, כז).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה התחלת באהלים —
חייך, כשנשוב אל ירושלים בזכותך אני חוזר (ילקוט שמעוני, עמוס: שנשוב אל ירושלים באהלים בזכותך).
אמר רבי שמואל בר נחמני:
כה אמר יי הנני שב שבות אהלי אברהם ויצחק אין כתיב כאן, אלא אׇהֳלֵי יַעֲקב וּמִשְׁכְּנֹותָיו אֲרַחֵם.
וכן הוא אומר: מַה טֹּובוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹותֶיךָ יִשְׂרָאֵל(במדבר כד, ה).
ספרי במדבר, בראשית רבה, תנחומא, תנחומא בובר, פסיקתא רבתי, סדר אליהו רבה, ילקוט שמעוני. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ג | דיי | דיו |
| ג | הוא | היא |
| ג | ךָ | — (הוספה) |
| ג | זְב | — (הוספה) |
| ד | שני | שנו |
| ה | המשכן | — (הוספה) |
| ה | השכינה | השב׳ |
| ה | וירדה | וירד השביעי |
| ה | יי | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
| ספרי במדבר | כתב יד וטיקן 32 |
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) |
| פסיקתא רבתי | כתב יד פרמה 3122 |
| סדר אליהו רבה | כתב יד וטיקן 31 |
| ילקוט שמעוני | נוסח פרויקט השו״ת |
מדרש דרבי יצחק
פרשה לב
וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו(בראשית כה, כח)
״כי ציד בפיו״ — עשו צד את אביו בפיו; יצחק אהב את שונאו ונתן מקום לשעה, ואהבתו בטלה — ואהבת הקדוש ברוך הוא ליעקב נתקיימה
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
ספרי דברים, בראשית רבה, שיר השירים רבה, קהלת רבה, תנחומא, מדרש ילמדנו, אגדת בראשית §§cover-end§§
חלק א
דברי התנאים
ספרי דברים, פסקא שכט · דרשת הפסוק · ״ואין מידי מציל״ · לא אבות את הבנים ולא אחים את האחים; אין כופר לנפש
״אין אבות״ — ״אין״ בגליון, תחת ״את״ שנמחק בשיטה. ״כפרו״ — בכתב היד ״פרו״, והכ״ף הושלמה במאגרים. ״אחין את אחין״ — בפינקלשטיין ״אחים את אחים מנין״.
תהלים מט, ח–ט — בכתב היד ״אח לא פדה יפדה איש ולא יתן לאלקים כופרו ויקר פדיון נפשם וגו׳״; בפינקלשטיין ״אח לא פדה יפדה איש ויקר פדיון נפשם״.
וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל(דברים לב, לט) —
אין אבות מצילין את הבנים:
לא אברהם את ישמעאל, ולא יצחק את עשו.
אין לי אלא אבות שאין מצילין את הבנים; אחין את אחין?
תלמוד לומר: אָח לֹא פָדֹה יִפְדֶּה אִישׁ(תהלים מט, ח) —
לא יצחק מציל את ישמעאל, ולא יעקב מציל את עשו.
ואפילו נותנין לו כל ממון שבעולם — אין נותנין לו כפרו,
שנאמר: אָח לֹא פָדֹה יִפְדֶּה אִישׁ ולא יִתֵּן לֵאלֹהִים כופרו וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם וגו׳(תהלים מט, ט).
יקרה היא נפש זו, שכשאדם חוטא בה — אין לה תשלומין.
חלק ב
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סג, יט · דרשת הפסוק · ״ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אהבת את יעקב״ · יצחק אוהב את עשו בשביל הציד, ורבקה מוספת אהבה ליעקב
״לפימיה״ — כך בכתב היד (וכן ״פימי״ בפסקה יב); במאגרים תוקן ״לפומיה״. ״כל שהיתה״ — כך בכתב היד, ובתיאודור–אלבק; במאגרים הושלם בספק ״כל [זמן] שהיתה״.
״קופרה טבה לפמה וכסה טבה לפימיה״ — בתיאודור–אלבק ״קופדה טבא כסא טבא לפומיה״ (בשר טוב וכוס טובה לפיו).
״אבות העולם נתנו מקום לשעה, והחניפו למי שהשעה בידו… יצחק החניף לעשו: ויאהב יצחק את עשו״ (תנחומא, ויחי ו) — להלן, פרשה נב (ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעמנו), בדרשת ״לך עמי בא בחדריך״.
״רב לכם סב — הרבה סיבב עשו את הורו, שהיה זקוק להאכילו. מניין? שנאמר: ויאהב יצחק את עשו״ (דברים רבה, דברים יז) — להלן, פרשה עט (ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדל החמדת), בפתיחתא ״דום ליי והתחולל לו״.
וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו וגו׳(בראשית כה, כח) —
קופרה טבה לפמהקופרה טבה לפמה — בשר טוב לפיו, וכסה טבה לפימיהוכסה טבה לפימיה — וכוס טובה לפיו.
וְרִבְקָה אֹוהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב —
כל שהיתה שומעת קולו — היתה מוספת עליו אהבה על אהבתו.
בראשית רבה, פרשה לז, ג · דרשת הפסוקים · ״וכוש ילד את נמרד״, ״כנמרד גבור ציד״ · עשו שעשה כמעשה נמרוד, וצד את הבריות בפיהם
מקבילה: בראשית רבה סג, יז, על ״ויהי עשו איש ידע ציד״ — ״צד את הבריות בפיהם״ (בפרשה כט, ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה, ב).
״רבי יהושע בר רבי נחמיה״ — בכתב היד ״בש׳ ב׳ ר׳״, ו״בש׳״ נמחק בידי הסופר. פסוק תהלים — בכתב היד בקיצור (״אש׳ שר״), ונפתח.
בתיאודור–אלבק: ״ר׳ יהושע בר׳ נחמיה בשם ר׳ חננא בר יצחק״; ״כנגד בימה שלרשע אמרו״ (כאן ״כנגד בניו שלעשיו הרשע אמר״); ״לא קטלת״. המדרש קורא ״נמרוד״, ״גיבור״ (במסורה: נמרד, גבור).
וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹוד(בראשית י, ח).
הדא הוא דכתיב:
שִׁגָּיוֹן לְדָוִד אֲשֶׁר שָׁר(תהלים ז, א).
רבי יהושע בר רבי נחמיה בשם רבי חננא ברבי יצחק:
כנגד בניו שלעשיו הרשע אמר.
וכי כושי היה עשו?
אלא שעשה כמעשה נמרד.
הדא הוא דכתיב:
עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּיבּוֹר צַיִד(בראשית י, ט).
נמרד גיבר ציד אין כתוב כן, אלא כְּנִמְרֹוד גִּיבּוֹר צַיִד:
מה זה צד את הבריות בפיהם — אף זה צד את הבריות בפיהם:
לא גנבת? מן גנב עמךמן גנב עמך — מי גנב עמך? (ודאי גנבת)!
לא קטליית? מן קטל עמךלא קטליית? מן קטל עמך — לא הרגת? מי הרג עמך?!
הדא הוא דכתיב:
גִיבֹּור צַיִד לִפְנֵי יְיָ.
שיר השירים רבה, פרשה ב, כ · דרשת הפסוק · ״אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ״ · רבי יודן: האהבה שאהב יצחק את עשו — עד שנעשה חפצו של זקן; רבי ברכיה: אהבת הקדוש ברוך הוא לישראל — עד שתחפץ מדת הדין
מתוך הפסקה ״השבעתי אתכם בנות ירושלם — במה השביען״ (השבועות, דורו של שמד והדוחקים את הקץ), ״דבר אחר״ שלם על סוף הפסוק. ״ולא מעכב״ — בוילנא ״ולא אתעכב״.
אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ(שיר השירים ב, ז) —
רבי יודן ורבי ברכיה.
רבי יודן אמר:
האהבה שאהב יצחק את עשו,
שנאמר: וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו(בראשית כה, כח).
מהו עַד שֶׁתֶּחְפָּץ? עד שנעשה חפצו של זקן.
רבי ברכיה אמר:
אהבה שאהב הקדוש ברוך הוא לישראל,
שנאמר: אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְיָ(מלאכי א, ב).
מה הוא עַד שֶׁתֶּחְפָּץ? מלכות של מעלן:
לכשתחפץ מדת הדין מאליה — אני הוא מביאה בקולי קולות, ולא מעכב.
לכך נאמר: עַד שֶׁתֶּחְפָּץ.
שיר השירים רבה, פרשה ח, ז · דרשת הפסוק · ״כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבתיה״ · שש אהבות ושש קנאות: הקדוש ברוך הוא, יצחק, יעקב, יהונתן, האיש ודור השמד
״עבודה זרה״ — בכתב היד ״ע״ז״; בוילנא ״עבודת כוכבים״. ״עזה אהבה שהקדוש ברוך הוא אוהב אתכם״ — בוילנא ״עזה אהבה כמות שהקב״ה אוהב אתכם״.
המדרש קורא ״ויאהבהו יהונתן לדוד״ (במסורה: ויאהבהו יהונתן כנפשו, שמואל א יח, א), ״כי כה אמר יי קנאתי לציון״ (במסורה: כה אמר יהוה צבאות קנאתי לציון), ״רשפיה רשפי אש שלהבת יה״ (במסורה: שלהבתיה, מלה אחת).
כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה(שיר השירים ח, ו) — עזה אהבה שהקדוש ברוך הוא אוהב אתכם.
הדא הוא דכתיב:
אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְיָ(מלאכי א, ב).
קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה — בשעה שמקנאין אותו בעבודה זרה שלהן,
שנאמר: יַקְנִיאֻוהוּ בְּזָרִים(דברים לב, טז).
דבר אחר:
כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה — שאהב יצחק את עשו.
הדא הוא דכתיב:
וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו(בראשית כה, כח).
קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה — שקנא עשו ליעקב,
שנאמר: וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב(בראשית כז, מא).
דבר אחר:
כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה — אהבה שאהב יעקב ליוסף,
שנאמר: וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכׇּל בָּנָיו(בראשית לז, ג).
קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה — שקנאו בו אחיו,
שנאמר: וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו(בראשית לז, יא).
דבר אחר:
כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה — אהבה שאהב יהונתן לדוד,
שנאמר: וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן(שמואל א יח, א) לדוד.
קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה — קנאה שקנא שאול לדוד,
שנאמר: וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד(שמואל א יח, ט).
דבר אחר:
כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה — אהבה שאוהב האיש לאשתו,
שנאמר: רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ(קהלת ט, ט).
קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה — שמקנה לה, ואומר לה: אל תדברי עם איש פלני;
והלכה ודברה עמו —
מיד וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ(במדבר ה, יד).
דבר אחר:
כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה — אהבה שאהבו דורו של שמד להקדוש ברוך הוא,
שנאמר: כִּי עָלֶיךָ הֹורַגְנוּ כׇל הַיּוֹם(תהלים מד, כג).
קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה — שעתיד הקדוש ברוך הוא לקנא לציון קנאה גדולה.
הדא הוא דכתיב:
כי כֹּה אָמַר יְיָ קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה(זכריה ח, ב).
רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שלהבת יה.
רבי ברכיה אמר:
כאש של מעלה — לא האש מכבה למים, ולא המים מכבין לאש.
קהלת רבה, פרשה ד, ב · דרשת הפסוק · ״ושבח אני את המתים… וטוב משניהם את אשר עדן לא היה״ · הדורות שנמחו, משה ומלאכי החבלה, דוד בחנוכת הבית ויחזקאל בבקעה
הפסקה דורשת גם את פסוק ג.
״בן לוי״ — הושלם במאגרים; בדפוס ״רבי יהושע״ בלבד. ״לאברהם״, ״עד שאמר״, ״וככלות״ — אותיות מסופקות בכתב היד. ״בר בויהן״ לפני ״בתרויהון״ — נמחק במאגרים ואינו כאן.
״רבי אבא בשם רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי: תשע מאות ושבעים וחמשה דורות״ (בכתב היד ״תתקע״ה״) — בדפוס ״ר׳ יוחנן בשם רבי אליעזר… תשע מאות ושבעים וארבעה דורות״. ״זוית ברקיע״ — שם ״זוית בקרקע ההר״. ״אלא את קום בחד ואנא בחד״ — שם ״סבול את חד ואנא חד״. ״רבי יודה בר אליעאי״ — שם ״ר׳ יודה ברבי לעיי״.
״שמעו דבר יי״ השני — בדפוס ״שמעו דבר יי בית יעקב״, ולפיו הפסוק בירמיה ב, ד.
המדרש קורא ״חיים עדינה״ (במסורה: עדנה), ״את אשר עד לא״ (במסורה: עדן לא היה), ״זכור לאברהם״ (במסורה: זכר), ״כי יגורתי״ (במסורה: יגרתי), ״זכרה לחסדי דוד״ (במסורה: דויד), ״העלית משאול נפשי״ (במסורה: מן שאול).
מקבילה: מדרש תהלים ז, ו, על ״קומה יי באפך״ — רבי שמואל בר נחמני: ״בשעה שעלה משה למרום וסרחו ישראל נזדווגו לו מלאכי חבלה: אף וקצף וחימה והשמד ומשחית… והיה משה מתיירא מהן ונתלה בזכות אבות העולם… כיון שנסתלקו שלשה מהן בזכות שלשה אבות נשתיירו אף וחימה… ומניין שעמד משה בחימה? שנאמר: חימה אין לי״. הדברים ״אבות כלום יש להם עלי… יצחק יש לי עליו שאהב את שונאי… ואת עשו שנאתי״ ושלמה ו״זכרה לחסדי דוד״ — אינם בכתב היד של מדרש תהלים, ובובר הוסיפם בסוגריים.
וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים(קהלת ד, ב) — אלו דור אנוש ודור המבול.
מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶינָה — אלו הסדומים והמצרים.
וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר עד לֹא(קהלת ד, ג) — אלו אלף דור שעלה במחשבה להבראות.
וכמה נמחו מהן?
רבי אבא בשם רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי:
תשע מאות ושבעים וחמשה דורות, שנאמר:
דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר(תהלים קה, ח).
רבי יהושע בן לוי פתר קריא בישראל:
בשעה שעמדו לפני הר סיני.
כיון שבאו לאותו מעשה, לא הניח משה זוית ברקיע שלא נתחבט עליה, מבקש תפלה ורחמים על ישראל — ולא נענה.
נזדוגו חמשה מלאכי חבלה: קצף ומשחית והשמד, אף וחמה.
מיד נתיירא משה מהן.
מה עשה? נתלה במעשה אבות, ואמר: זְכֹור לְאַבְרָהָם(שמות לב, יג).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, אבות העולם מה יש להם עלי?
אם באתי לדקדק אחריהם — יש לי עליהם.
אברהם — יש לי עליו, שאמר: בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה(בראשית טו, ח).
יצחק — יש לי עליו, שנאמר: וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו(בראשית כה, כח),
ואני שנאתיו, שנאמר: וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי(מלאכי א, ג).
יעקב — יש לי עליו, שאמר: נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵיְיָ(ישעיה מ, כז).
כיון שאמר: אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ —
בָּךְ — למען שמך —
באותה שעה נתמלא הקדוש ברוך הוא רחמים, שנאמר: וַיִּנָּחֶם יְיָ(שמות לב, יד).
מיד נסתלקו ממנו שלשה מלאכי חבלה: קצף ומשחית והשמד;
ונשתיירו שנים: אף וחימה.
הדא הוא דכתיב:
כִּי יָגֹורְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה(דברים ט, יט).
אמר לפניו: רבונו של עולם, יכיל אנא למקם בתרויהוןיכיל אנא למקם בתרויהון — יכול אני לעמוד בשניהם??
אלא את קום בחד, ואנא בחדאלא את קום בחד, ואנא בחד — אלא אתה עמוד באחד, ואני באחד.
הדא הוא דכתיב:
קוּמָה יְיָ בְּאַפֶּךָ(תהלים ז, ז).
ומנין שעמד משה בחד, מלאך חמה? שנאמר:
וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית(תהלים קו, כג).
על אותה שעה הוא אומר: וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים — כגון אני וחבורתי.
רבי שמואל בר נחמן פתר קריה בדוד:
בשעה שבנה שלמה בית המקדש, בקש שתרד אש מן השמים — ולא ירדה.
הקריב אלף עולות — ולא ירדה.
נתפלל עשרים וארבע תפלות — ולא ירדה.
עד שאמר: זׇכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִד(דברי הימים ב ו, מב) —
מיד ירדה, שנאמר: וּכְכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל וְהָאֵשׁ יָרְדָה(דברי הימים ב ז, א).
רבי יודה בר אליעאי ורבנין.
רבי יודה אמר: חיה דוד באותה שעה.
ורבנין אמריורבנין אמרי — והחכמים אומרים: ארונו הביא.
ולא פליגיולא פליגי — ואינם חולקים.
מאן דאמרמאן דאמר — מי שאומר חיה דוד באותה שעה — הוא שדוד בפיו אומר: יְיָ הֶעֱלִיתָ משאול נַפְשִׁי(תהלים ל, ד);
וכתוב אחד אומר: יְיָ אֱלֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ — דהוא קיים קדמךדהוא קיים קדמך — שהוא עומד לפניך.
ומאן דאמר ארונו הביא — הדא הוא דכתיב:
זׇכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִד עַבְדֶּךָ.
ועל אותה שעה נאמר: וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים — כגון אני וחבורתי.
רבי יהודה ברבי סימון פתר קריה ביחזקאל:
בשעה שעמד על הבקעה ואמר: הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר יְיָ(יחזקאל לז, ד) —
מיד נתקרבו עצמות, עצם אל עצמו.
אמר להם: בתחלה אמרתי לכם שִׁמְעוּ דְבַר יְיָ(ירמיה ב, ד), ולא שמעתם — ועכשו שמעתם?
בחייכם לא שמעתם, ובמיתתכם שמעתם!
ועל אותה שעה נאמר: וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים.
תנחומא, קדושים ב · דרשה · ״קדושים תהיו״ · המלאכים מבקשים מי הוא שמקלסין בשמו: אדם גנב, נח שכור, אברהם גר, יצחק אוהב שונאו — ויעקב; משל המלך שקידש אשה
מקבילה: תנחומא בובר, קדושים ב (בדפוס בובר), בנוסח קרוב — קריאותיו בגוף. שם חסר ״לאו״ באברהם, ושם ״ותאכל מן העץ אשר צויתיך וגו׳״, ״לך קדש את ישראל, שנאמר: לך אל העם וקדשתם היום ומחר״.
קְדֹושִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ(ויקרא יט, ב) —
אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל:
עד שלא בראתי עולמי (תנחומא בובר: את עולמי), היו מלאכי השרת מקלסין אותי בכם, ומקדשין את שמי (תנחומא בובר: אותי) בכם,
והיו אומרים: בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעֹולָם(דברי הימים א טז, לו).
כיון שנברא אדם הראשון, אמרו המלאכים: רבונו של עולם, זה הוא שאנו מקלסין אותך בשמו?
אמר להן: (תנחומא בובר: לאו,) גנב הוא זה, שנאמר: וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ(בראשית ג, יז).
בא נח — אמרו לפניו: רבונו של עולם, זה הוא?
אמר לו (תנחומא בובר: להם): לא (תנחומא בובר: לאו), זה שכור (תנחומא בובר: שיכור) הוא, שנאמר: וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר(בראשית ט, כא).
עמד (תנחומא בובר: בא) אברהם — אמרו לו: זה הוא? אמר לו: לאו, זה גר הוא.
בא יצחק — אמרו לו: זה הוא? אמר לו: זה אוהב לשונאי (תנחומא בובר: אוהב את שונאי) הוא, שנאמר: וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו(בראשית כה, כח).
כיון שבא יעקב — אמרו לו: זה הוא? אמר להן: הן.
וכן הוא אומר: לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ(בראשית לה, י) — ונקראו כל ישראל על שמו (תנחומא בובר: בשמו).
באותה שעה קידש הקדוש ברוך הוא את ישראל לשמו (תנחומא בובר: אותן על שמו), שנאמר: יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר(ישעיה מט, ג).
אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: הואיל ונתקדשתם לשמי עד שלא בראתי העולם (תנחומא בובר: הואיל ולשמי נתקדשתם עד שלא בראתי את עולמי) — היו קדושים כשם שאני קדוש,
שנאמר: קְדֹושִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם.
למה הדבר דומה? למלך שקידש אשה, אמר לה: הואיל ונתקדשת לשמי — אני מלך ואת מלכה;
כשם שהוא כבודי, כך הוא כבודך. למה? שאת אשתי.
כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה: לך קדש את העם (תנחומא בובר: את ישראל, שנאמר: לך אל העם) — וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר(שמות יט, י).
קידשם הקדוש ברוך הוא, ואמר להם: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ(שמות יט, ו).
למה? כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי — אף אתם תהיו קדושים, כשם שקידשתי אתכם לשמי (תנחומא בובר: כשם שקידשתם אותי),
שנאמר: דַּבֵּר אֶל כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳.
אמר להן הקדוש ברוך הוא: זכיתם — אתם נקראים (תנחומא בובר: אם זכיתם תקראו) עדת קדושים; לא זכיתם — אתם נקראים (תנחומא בובר: תקראו) עדה רעה:
עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה(במדבר יד, כז).
מדרש ילמדנו (ליקוטים), לבראשית כה, כח · דרשה · ״ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אהבת את יעקב״ · עשו צד את אביו בפיו בשאלות של דקדוק מצוות — המלח מהו שיתעשר; ורבקה אוהבת את יעקב משום ״ורב יעבד צעיר״
מקבילה: תנחומא, תולדות ו, בתוך הפתיחתא ״אבן חן השחד בעיני בעליו״ (בפרשה פתיחתא אבן חן השחד בעיני בעליו): ״היה בא עשו מן החוץ, ואומר לאביו: אבי, מלח מהו שתהא חייבת במעשר?… ומתוך דברים אלו היה צדו בפיו, והיה אוהבו״, ושם נוסף ״ורוח הקדש צווחת: כי יחנן קולו אל תאמן בו״.
אחרי ״ואוהבו״ בא כאן ״לעולם יתן אדם מקום לשעה… יצחק החניף לעשו… ואף יעקב ליוסף״ — נדפס בפרשה נב (ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעמנו), ו, וקריאותיו שם.
בבתי מדרשות א, ס–סב, הדבר כלשון כאן, ושם ״ואומר לאביו (ולאמו)״.
וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו(בראשית כה, כח) —
כשהיה בא (בתי מדרשות: עשו) מן החוץ, היה אביו שואלו (בתי מדרשות: שאלו): היכן היית היום?
ואומר לו: בבית המדרש —
לא כך וכך היא הלכה מכך וכך? לא כך אסורו ולא כך היתרו (בתי מדרשות: לא כך איסורו לא כך התירו)?
ואומר לאביו: אבי, המלח — מהו שיתעשר (בתי מדרשות: שתתעשר)?
והיה יצחק תמה, ואומר: ראה כמה בני מדקדק במצות!
ומתוך דברים אלו היה צדו בפיו, ואוהבו.
וְרִבְקָה אֹוהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב —
מה (בתי מדרשות: למה) היתה אוהבת אותו?
לפי שנאמר לה: וְרַב יַעֲבֹוד צָעִיר(בראשית כה, כג).
אגדת בראשית, פרק פד, ג · דרשה · ״מקוראי״ · הדורות היתומים, והקדוש ברוך הוא פוקד יתומים ואוהב את ישראל אהבה שאינה פוסקת: בטלה אהבת יצחק לעשו ונתקיימה אהבתו ליעקב; מים רבים לא יוכלו לכבות; שבחי הדוד
״אמרו לו הדורות״ — בכתב היד ״אמ׳״. ״יצחק אימתי נתברך״ — ״יצחק״ בגליון. ״במים״, ״אוהבם״ — אותיות מסופקות בכתב היד. ״עליו״ — בכתב היד ״עלי׳״. ״חולה״ — בכתב היד ״חלוק״, ותוקן במאגרים. ״יבוזו״ — בכתב היד ״יבוזז״ (מסומן ״כך״). ״מה משניאין אותי״ — בכתב היד ״מ׳ה״.
במהדורת בובר: ״אתה היית עוזר — פקדת על היתומים בתורה בהרבה מקומות… למה? לגר ליתום ולאלמנה יהיה, ואנו יתומים, רחם עלינו״; ״יצחק היה אוהב את עשו… ואני אוהב את יעקב; בטלה אהבתו של יצחק ונתקיימה אהבתו של יעקב״; ״כמה נתקעו אומות העולם להטיל שנאה בינו לבינינו״; ״משדבר בסיני שמע נפשי״; ״קווצותיו תלתלים — אלו פרשיות של תורה, שהן עשויות פסוקות״; ״אמר הקדוש ברוך הוא: אומות העולם משניאין אותי על בני… אלו אני נותן להם מאה עולמות מלאין באהבה שאהבתי את בני״.
דבר אחר:
מְקֹורָאִי(ישעיה מח, יב) — אותן שבכל שנה ושנה קוראין אותי,
שנאמר: כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא(תהלים קטז, יג) וכו׳,
צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא(תהלים קטז, ג).
אמרו לו הדורות הללו:
רבון כל העולמים, הראשונים — היו להם האבות, וזכותן עומדת להם;
אנו — יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב(איכה ה, ג).
אלא הכתבת ואמרת: אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻוחַם יָתוֹם(הושע יד, ד).
אתה פקדת על היתומים בתורה הרבה מקומות:
כִּי תִבְצֹור כַּרְמְךָ(דברים כד, כא),
כִּי תִקְצֹור קְצִירְךָ(דברים כד, יט),
כִּי תַחְבֹּוט זֵיתְךָ(דברים כד, כ) וכו׳.
עובדיה — נתברך ביתו כשנעשו בניו יתומים.
יצחק — אימתי נתברך? משהניחו אביו יתום,
שנאמר: וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ(בראשית כה, יא) וכו׳.
השבטים כך: וַיָּמׇת יוֹסֵף וְכׇל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא(שמות א, ו), וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ(שמות א, ז).
עיניך על היתומים,
שנאמר: אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻוחַם יָתוֹם.
אמר להם: עשו תשובה, ואני מרפא משובותיכם.
אמר הקדוש ברוך הוא:
עד שלא עשו תשובה — פסקתי עמם שאני מרפא את משובתם,
שנאמר: שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים ארפא מְשׁוּבֹותֵיכֶם(ירמיה ג, כב),
ואומר: אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹוהֲבֵם נְדָבָה(הושע יד, ה).
אהבה שאינה פוסקת — אני אוהב אתכם.
יצחק היה קורא לעשו בכורו — ואני קורא ליעקב: בְּנִי בְכֹורִי יִשְׂרָאֵל(שמות ד, כב);
בטלה בכורתו של עשו, ונתקיימה בכורתו של יעקב.
יצחק היה אוהב את עשו,
שנאמר: וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו(בראשית כה, כח) —
בטלה אהבתו של יצחק, ונתקיימה אהבתו של יעקב.
כמה נתיגעו האומות להטיל שנאה ביני לבינו — ואינם יכולים לבטל,
שנאמר: מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה(שיר השירים ח, ז).
אלו האומות, שנמשלו במים,
שנאמר: הוֹי הֲמוֹן עַמִּים רַבִּים(ישעיה יז, יב).
ולא עוד, אלא כמה אומות הורגין בהם בישראל בשביל להחזירן מאחר הקדוש ברוך הוא,
וכנסת ישראל אומרת להם: אין אני יכולה לכפור בו,
שנאמר: וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו(שיר השירים ה, ד), נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ(שיר השירים ה, ו).
ומשדבר עמי בסיני — שמט את נפשי, והרי לבי חולה עליו,
שנאמר: כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי(שיר השירים ב, ה).
אמרו לה אומות העולם: מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד הַיָּפָה בַּנָּשִׁים(שיר השירים ה, ט)?
אמרה להם: הרי אני מונה לפניכם שבחו, ופורטת לפניכם מעשיו, ואתם יודעים שלא לחנם חוזרת אחריו,
שנאמר: דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם(שיר השירים ה, י).
צַח — לישראל;
וְאָדוֹם — לעשו, שנאמר: מַדּוּעַ אָדֹום לִלְבוּשֶׁךָ וגו׳(ישעיה סג, ב).
דָּגוּל מֵרְבָבָה — שאין ברבבות של מעלה כמותו.
רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז(שיר השירים ה, יא) — זו התורה, דכתיב בה: הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב(תהלים יט, יא).
קְווֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים — אלו פרשיות של תורה.
שְׁחֹורוֹת כָּעוֹרֵב — זה הכתב.
דבר אחר:
שְׁחֹורוֹת — זו כנסת ישראל, שנאמר: שְׁחוֹרָה אֲנִי(שיר השירים א, ה).
עֵינָיו כְּיוֹנִים(שיר השירים ה, יב) — זו חמה ולבנה.
יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב(שיר השירים ה, יד) — זה הקשת.
מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן — זה האויר.
שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ(שיר השירים ה, טו) — אלו ההרים;
מְיֻוסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז — אלו יסודי ההיכל.
מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן — זה בית המקדש.
בָּחוּר כָּאֲרָזִים — שהוא מהלך עם הצדיקים, שנאמר: וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם(ויקרא כו, יב).
חִכּוֹ מַמְתַקִּים(שיר השירים ה, טז) — בשעת מתן תורה.
וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים — כשהוא מקבל את השבים.
אמרו להן אומות העולם: הואיל שמקבל את השבים —
אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ(שיר השירים ו, א).
אמר הקדוש ברוך הוא:
מה משניאין אותי על בני, ובני מאהבין אותי על כל האומות!
אילו אני נותן להם מאה עולמות — אינן מלאין באהבה שאהבתי את בני,
שנאמר: אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כׇּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ.
ספרי דברים, בראשית רבה, שיר השירים רבה, קהלת רבה, תנחומא, מדרש ילמדנו, אגדת בראשית. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | כפרו | פרו |
| ג | דכתיב | — (הוספה) |
| ג | דכתיב | — (הוספה) |
| ו | לוי | — (הוספה) |
| ט | חולה | חלוק |
| ט | יבוזו | יבוזז |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| ספרי דברים | כתב יד לונדון 341 |
| בראשית רבה | פרשה סג: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה לז: כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה) |
| שיר השירים רבה | כתב יד וטיקן 76 |
| קהלת רבה | כתב יד וטיקן 291 |
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
| מדרש ילמדנו | נוסח פרויקט השו״ת |
| אגדת בראשית | כתב יד אוקספורד 2340 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה לג
וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד(בראשית כה, כט)
תבשיל העדשים של יעקב ביום מות אברהם, כפירתו של עשו, ו״ויזד״ לשון בישול
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בבלי, בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, תנחומא בובר, שמות רבה, פרקי דרבי אליעזר §§cover-end§§
חלק א
הלכה: קטן אינו מוליד
בבלי סנהדרין פרק ח, סח ע״ב – סט ע״א · הלכה · סוגיא · עד שיקיף זקן התחתון; קטן שהוליד אין בנו נעשה בן סורר ומורה; קטן אינו מוליד — ״וכי יזיד איש״, ״ויזד יעקב נזיד״
הסוגיא על ״ועד שיקיף זקן התחתון״ (משנה סנהדרין ח, א) מראשה ועד ״בן ולא הראוי לקרותו אב״; אחריה ״גופא, אמר רבי כרוספדאי אמר רבי שבתי״ — ענין אחר.
״דבי חזקיה תנא״ — בכ״י מינכן 95: ״דבי ר׳ חיי׳ תנ׳״.
״אמר רבי כרוספדאי״ — בכ״י מינכן 95: ״א״ר כרוספדאי א״ר שבתאי״, כבהמשך הגמרא (״גופא, אמר ר׳ כרוספדאי א״ר שבתי״).
״מאי משמע דהאי מזיד לישנא דבשולי הוא… ויזד יעקב נזיד״ — כן אף בבלי סוטה פרק א, יא ע״א, על ״כי בדבר אשר זדו עליהם״ (״בקדירה שבישלו בה נתבשלו… מאי משמע דהאי זדו לישנא דקדירה הוא״).
לשון ״מזיד״ כלשון בישול גם בירושלמי סנהדרין ח, א (רבי זעירא, רבי אבהו, רבי יוסי בן חנינה בשם רבי שמעון בן לקיש): ״כתיב וכי יזיד איש על רעהו להורגו בערמה — מאימתי הוא נעשה איש? משיזיד. מאימתי הוא מזיד? משתתפשט הכף. משל: בשל הזרע מבפנים, השחירה הקדירה מבחוץ״; ואין שם הפסוק ״ויזד יעקב נזיד״.
ועד שיקיף זקן התחתון כו׳(משנה סנהדרין ח, א)
תני רבי חייא: עד שיקיף עטרה.תני רבי חייא… — שנה רבי חייא: עד שתקיף (השערה את) העטרה. כשבא רב דימי (מארץ ישראל), אמר: הקפת הגיד, ולא הקפת הביצים.
שנה רבי חייא: עד שתקיף (השערה את) העטרה.
רש״י תני ר׳ חייא — במתניתיה הכי משיביא שתי שערות עד שיקיף זקן עד שיקיף עטרה.
כי אתא רב דימי, אמר: הקפת גיד, ולא הקפת ביצים.
כשבא רב דימי (מארץ ישראל), אמר: הקפת הגיד, ולא הקפת הביצים.
רש״י כי אתא רב דימי — פרשה דהא דתנא עד שיקיף עטרה לאשמועינן דהקפת זקן התחתון דקתני מתניתין הקפת גיד קאמר סמוך לביצים ולא הקפת הכיס של ביצים דהוו לבתר הכי טובא.
אמר רב חסדא:
רש״י רב חסדא — סבר קטן שלא הביא שתי שערות מוליד.
קטן שהוליד — אין בנו נעשה בן סורר ומורה,
שנאמר: כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן(דברים כא, יח) — לאיש בן, ולא לבן בן.
האי מיבעי ליה לכדרב יהודה אמר רב!האי מיבעי ליה… — (והרי) את הפסוק הזה הוא צריך לדרשתו של רב יהודה בשם רב! אם כן, שיאמר הכתוב ״כי יהיה בן לאיש״; מהו ״כי יהיה לאיש בן״? למד מכאן (שבא) לדרשתו של רב חסדא. ואמור שכולו (הפסוק) לדרשה זו (של רב חסדא) בא! אם כן, שיאמר הכתוב ״בן איש״; מהו ״לאיש בן״? למד מכאן שתיים (שתי הדרשות). וחולקת (דרשתו של רב חסדא) על דברי רבה, שאמר רבה:
(והרי) את הפסוק הזה הוא צריך לדרשתו של רב יהודה בשם רב!
רש״י לכדרב יהודה — דאמר האי לאיש בבן סורר ומורה עצמו קאי והכי קאמר כשיהיה הבן לאיש כלומר כשיגיע לכלל אישות. ה״ג: א״כ לימא קרא בן לאיש — דמשמע שפיר דהכי קאמר כי יהיה הבן לכלל איש.
אם כן, לימא קרא ״כי יהיה בן לאיש״; מאי ״כי יהיה לאיש בן״? שמע מינה לכדרב חסדא.
אם כן, שיאמר הכתוב ״כי יהיה בן לאיש״; מהו ״כי יהיה לאיש בן״? למד מכאן (שבא) לדרשתו של רב חסדא.
רש״י מאי כי יהיה לאיש בן — השתא משמע כשיהיה לאיש בן דהאי איש אאבות קאי ולמעוטי דבנו של קטן פטור לעולם.
ואימא כוליה להכי הוא דאתא!
ואמור שכולו (הפסוק) לדרשה זו (של רב חסדא) בא!
רש״י ואימא כוליה — האי קרא לכדרב חסדא הוא דאתי למעוטי בנו של קטן אבל קטן עצמו מיחייב דהא בן כתיב וסמוך לגבורתו של איש מנא לן. ה״ג: א״כ לימא קרא כי יהיה בן איש — א״כ דכוליה אאבות קאי לא לכתוב ביה למ״ד אלא וכי יהיה בן איש סורר ומורה דמשמע בנו של איש ולא בנו של קטן.
אם כן, נימא קרא ״בן איש״; מאי ״לאיש בן״? שמע מינה תרתי.
אם כן, שיאמר הכתוב ״בן איש״; מהו ״לאיש בן״? למד מכאן שתיים (שתי הדרשות).
רש״י מאי — וכי יהיה לאיש למה הקדים לאיש ברישא והוצרך להטיל בו למ״ד.
רש״י שמע מיניה תרתי — משום דהשתא משמע הכי ומשמע הכי כי יהיה בן לאיש כשיגיע לגבורתו של איש ומשתמע נמי אאבוה כי יהיה לאיש גדול בן ולא שיהיה לקטן בן.
ופליגא דרבה,
וחולקת (דרשתו של רב חסדא) על דברי רבה,
רש״י ופליגא דרבה — הא דרב חסדא דאמר קטן שמוליד פטור דאלמא דקטן מוליד פליגא דרבה.
דאמר רבה:
שאמר רבה:
קטן אינו מוליד,
שנאמר: אִם אֵין לָאִישׁ גֹּואֵל(במדבר ה, ח) — וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל?
רש״י ואם אין לאיש גואל — גבי גזל ונשבע על שקר דכתיב לעיל מיניה והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו והאי אשמו קרן של גזלה.
רש״י שאין לו גואלים — אין לך אדם בישראל שאין לו גואלים כל זמן שלא כלו בני יעקב הקרוב קרוב קודם.
אלא בגזל הגר הכתוב מדבר, ואמר רחמנאואמר רחמנא — ואמרה התורה (הרחמן) ״איש״ — איש, אתה צריך לחזור עליו אם יש לו גואלין ואם לאו;
רש״י בגזל הגר — ומת לאחר שנשבע לו ואין לו יורשים.
רש״י ואמר רחמנא איש — ולא כתיב ואם אין לו גואל מאי טעמא כתיב איש אלא משום דכתיב ואם דמשמע פעמים שיש לו יורשים ולהכי כתיב איש ללמדך איש הוא דאיכא לספוקי שמא יוליד בנים משנתגייר ואינך רשאי להפקיע קרן שלו ולתתו לכהן עד שתדע שאין לו יורשים אבל קטן גר מסתמא גזל שלו שנשבע עליו ישראל לשקר לכהן הוא בידוע שאין לו גואלים.
קטן — אי אתה צריך לחזור עליו, בידוע שאין לו גואלין.
רש״י איש — גבי שפחה חרופה כתיב ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע וגו׳ (ויקרא י״ט:כ׳).
איתיביה אבייאיתיביה אביי — הקשה לו אביי (מברייתא): ״איש״ — אין לי אלא איש; בן תשע שנים ויום אחד שראוי לביאה מניין? תלמוד לומר: ״ואיש״.
אמר ליה: יש לו, ואינו מוליד (כ״י מינכן 95: מזרע׳) — כתבואה שלא הביאה שליש דמי.אמר ליה: יש… — אמר לו: יש לו (ביאה), ואינו מוליד — דומה לתבואה שלא הביאה שליש (מבישולה).
אמר לו: יש לו (ביאה), ואינו מוליד — דומה לתבואה שלא הביאה שליש (מבישולה).
רש״י שלא הביאה שליש — שאם אתה זורעה אינה מצמחת.
דבי חזקיה תנאדבי חזקיה תנא — בבית מדרשו של חזקיה שנו:
וְכִי יָזִיד אִישׁ(שמות כא, יד) — איש מזיד ומזריע, ואין קטן מזיד ומזריע.
רש״י וכי יזיד — מדאפקיה בלשון מזיד ולא כתוב וכי ירשיע איש למימר דרוש ביה נמי האי מזיד מבשל.
אמר ליה רב מרדכי לרב אשי: מאי משמע דהאי ״מזיד״ לישנא דבשולי הוא?אמר ליה רב… — אמר לו רב מרדכי לרב אשי: מנין משמע ש״מזיד״ הזה לשון בישול הוא? שכתוב: ״ויזד יעקב נזיד״.
אמר לו רב מרדכי לרב אשי: מנין משמע ש״מזיד״ הזה לשון בישול הוא?
דכתיב: וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד(בראשית כה, כט).
שכתוב: ״ויזד יעקב נזיד״.
והא תנא דבי רבי ישמעאל: ״בן״ — ולא אב.והא תנא דבי… — והרי שנו בבית מדרשו של רבי ישמעאל: ״בן״ — ולא אב (משמע שיש מי שנעשה אב בימי בן סורר ומורה)! כיצד מדובר? אם תאמר שעיבר (את אשתו) אחר שהביא שתי שערות, והוליד קודם שהקיף זקן — וכי יש שהות כל כך? והרי אמר רבי כרוספדאי: כל ימיו של בן סורר ומורה אינם אלא שלושה חדשים בלבד! אלא, האם לא (מדובר) שעיבר קודם שהביא שתי שערות, והוליד קודם שהקיף זקן? ולמד מכאן שקטן מוליד! לא, לעולם שעיבר אחר שהביא שתי שערות, והוליד אחר שהקיף זקן; ומה שקשה (מדברי) רבי כרוספדאי — כשבא רב דימי, אמר: אומרים במערב (בארץ ישראל): ״בן״ — ולא הראוי להיקרא אב (שאשתו מעוברת).
והרי שנו בבית מדרשו של רבי ישמעאל: ״בן״ — ולא אב (משמע שיש מי שנעשה אב בימי בן סורר ומורה)!
רש״י בן ולא אב — לגבי בן סורר ומורה בן ולא אב וקס״ד דממעיט בן שכבר נולד לו בן דשוב אינו נעשה בן סורר ומורה ואי קטן לא מוליד ה״ד דאיצטריך למעוטי.
היכי דמי?
כיצד מדובר?
אילימא דאיעבר בתר דאייתי שתי שערות, ואוליד מקמי דלקיף זקן — מי איכא שהות כולי האי? והא אמר רבי כרוספדאי: כל ימיו של בן סורר ומורה אינו אלא שלשה חדשים בלבד!
אם תאמר שעיבר (את אשתו) אחר שהביא שתי שערות, והוליד קודם שהקיף זקן — וכי יש שהות כל כך? והרי אמר רבי כרוספדאי: כל ימיו של בן סורר ומורה אינם אלא שלושה חדשים בלבד!
רש״י והא א״ר כרוספדאי — כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא שלשה חדשים בלבד ואף על גב דלא הקיף זקן אינו נעשה בן סורר ומורה לאחר ג׳ חדשים לאחר שהביא שתי שערות והשתא לא דייק טעמא דרבי כרוספדאי מהיכא ולקמן בעינן ליה מיהו קרא לא צריך למעוטי דאפילו לא אב הוא יהא מפטר בג׳ חדשים.
אלא לאו דאיעבר מקמי דלייתי שתי שערות, ואוליד מקמיה דלקיף זקן, ושמע מינה קטן מוליד!
אלא, האם לא (מדובר) שעיבר קודם שהביא שתי שערות, והוליד קודם שהקיף זקן? ולמד מכאן שקטן מוליד!
רש״י אלא לאו — כי איצטריך למעוטי כגון דאוליד מקמי ג׳ חדשים בתר שתי שערות ועל כרחיך איעברא ו׳ חדשים מקמי דאייתי ב׳ שערות ואוליד מקמי דאקיף זקן וג׳ חדשים נמי לא עברו עליו ושמע מינה קטן מוליד.
רש״י אי נימא דאיעברא — אמיה מהאי בתר דאייתי שתי שערות ושיהה בו ט׳ חדשים להקיף זקן ובתוך כך נולד בן וקא ממעט קרא דאף על גב דראוי הוא לבן סורר ומורה נפטר בשביל שנולד לו בן.
לא, לעולם דאיעבר בתר דאייתי שתי שערות, ואוליד בתר דאקיף זקן;
לא, לעולם שעיבר אחר שהביא שתי שערות, והוליד אחר שהקיף זקן;
רש״י לא לעולם דאיעבר בתר דאייתי שתי שערות וכו׳ — והאי דקאמר רבי ישמעאל בן ולא אב לא כשילדתו אמו כבר לבנו קא ממעט דבלאו הכי מפטר מדין בן סורר ומורה או בג׳ חדשים או בהקפת זקן.
ודקא קשיא דרבי כרוספדאי — כי אתא רב דימי, אמר: אמרי במערבא: ״בן״ — ולא הראוי לקרותו אב.
ומה שקשה (מדברי) רבי כרוספדאי — כשבא רב דימי, אמר: אומרים במערב (בארץ ישראל): ״בן״ — ולא הראוי להיקרא אב (שאשתו מעוברת).
רש״י אלא כי אתא רב דימי — פרשה לדתנא דבי רבי ישמעאל דאתא לאשמועינן האי דרבי כרוספדאי דמי שעברו עליו ג׳ חדשים לאחר שהביא שתי שערות פטור והכי קאמר בן ולא הראוי להיות אב והיינו לאחר ג׳ חדשים אחר שהביא שערות שראוי להיות העובר ניכר אם היה בא על האשה משהביא שתי שערות והיא מתעברת.
חלק ב
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סג, כ · דרשת הפסוק · ״ויזד יעקב נזיד״ · תבשיל האבלים על אברהם, וכפירתו של עשו
״המתים״ — הושלם במאגרים. ״שכר״ — בכתב היד ״שכרן״, ותוקן במאגרים. לפני ״אל תבכו״ מילים מחוקות ומטושטשות בכתב היד (״ואל… ל..״), ונמחקו במאגרים.
״אין כן״ — כך בכתב היד (= אין כאן), וכך בתיאודור–אלבק ״אין כאן״. המדרש קורא ״בכו בכה להולך״ (במסורה: בכו בכו להלך).
וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וגו׳(בראשית כה, כט).
אמר לו: מה טיבו שלתבשיל הזה?
אמר לו: שמת אותו הזקן.
אמר: באותו הזקן נגעה מידת הדין?
אמר: אין כןאין כן — אין כאן לא מתן שכר ולא תחיית המתים!
ורוח הקודש אומרת:
אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻודוּ לוֹ(ירמיה כב, י) — זה אברהם;
בְּכוּ בכה לַהֹולֵךְ — זה עשו.
פסיקתא דרב כהנא, פסקא ויהי בשלח, ה · פתיחתא חמישית · קצרה · במה שזממו מצרים בו נידונו, ויי עושה משפט לעשוקים
אַל־תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת יְיָ ולא וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת(שמואל א ב, ג)
במה שזממו — בו נידונו: במטה, בתבשיל, במחשבה; ״עושה משפט לעשוקים״ — ישראל.
הסופר קוטע ומפנה (״שאר קיטעה דכבת [=דכוות] קמיה״): סיומה כסיום הפתיחתא השנייה
אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹוהָה גְבֹוהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם וגו׳(שמואל א ב, ג).
רבי אלעזר ורבי יהושע בן לוי ורבנין.
חד אמר:
במטתה דאמיטון בהבמטתה דאמיטון בה — בהטיה שהטו בה (את ישראל) — אתמיט להוןאתמיט להון — הוטה להם (בה נענשו); באכרעתא דאכרעוןבאכרעתא דאכרעון — בהכרעה שהכריעו (את ישראל) — אתכרע להוןאתכרע להון — הוכרע להם (בה נענשו).
וחרנה אמרוחרנה אמר — והאחר אמר:
בתבשילה דבשלוןבתבשילה דבשלון — בתבשיל שבישלו — איתבשל להוןאיתבשל להון — נתבשל להם (בו נתבשלו), כמה דאת אמר וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד(בראשית כה, כט).
ורבנין אמריןורבנין אמרין — והחכמים אומרים:
במחשבתה דחשבוןבמחשבתה דחשבון — במחשבה שחשבו — אתחשב להוןאתחשב להון — נחשב להם (בה נידונו), כמה דאת אמר וְכִי יָזִיד עַל רֵעֵהוּ וגו׳(שמות כא, יד).
עֹושֶׂה מִשְׁפָּט לָעֲשׁוּקִים נֹותֵן לֶחֶם לָרְעֵיבִים וגו׳(תהלים קמו, ז).
עֹושֶׂה מִשְׁפָּט לָעֲשׁוּקִים — אילו ישראל: כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת עֲשׁוּקִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה יַחְדָּו וגו׳(ירמיה נ, לג),
גֹּואֲלָם חָזָק יְיָ צְבָאוֹת שְׁמוֹ רִיב יָרִיב אֶת רִיבָם(ירמיה נ, לד).
הפה שאמר כׇּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹורָה(שמות א, כב) —
שאר קיטעה דכבת קמיהשאר קיטעה דכבת קמיה — שאר הקטע כמו שלפניו.
בבלי סוטה פרק א, יא ע״א · סוגיא · ״הבה נתחכמה לו״ — נדונם במים, שכבר נשבע שאינו מביא מבול; ״כי בדבר אשר זדו עליהם״ — בקדירה שבישלו בה נתבשלו, כ״ויזד יעקב נזיד״
״רבי חמא ברבי חנינא״ — בכ״י מינכן 95: ״רבי חייא״; בכ״י וטיקן 110–111: ״רבי חנינא״.
״[ובחרבו את כל בשר]״ — הוספת מגיהי דפוס וילנא בסוגריים; כן בכ״י מינכן 95, בכ״י אוקספורד 2675 ובכ״י וטיקן 110–111; בדפוס ונציה: ״וחרבו שלופה בידו״.
״מאי משמע דהאי זדו לישנא דקדירה הוא… ויזד יעקב נזיד״ — אינו בכ״י מינכן 95.
״מאי משמע… ויזד יעקב נזיד״ — כן אף בבלי סנהדרין פרק ח, סט ע״א, על ״וכי יזיד איש״ (״מאי משמע דהאי מזיד לישנא דבשולי הוא? דכתיב ויזד יעקב נזיד״).
הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ(שמות א, י) — ״להם״ מיבעי ליה״להם״ מיבעי ליה — ״להם״ היה צריך (לומר)!
אמר רבי חמא ברבי חנינא:
באו ונחכם למושיען של ישראל.
רש״י ונתחכם למושיען — לבקש לנו חכמה כנגדו.
במה נדונם?
רש״י במה נידונם — שלא יוכל לדון אותנו בו שידענו מדרכיו שמדד מדה כנגד מדה לדור המבול ולאנשי סדום.
נדונם באש — כתיב כִּי הִנֵּה יְיָ בָּאֵשׁ יָבא(ישעיה סו, טו), וכתיב כִּי בָאֵשׁ יְיָ נִשְׁפָּט וגו׳(ישעיה סו, טז);
רש״י כי באש ה׳ נשפט — וכן ישיב לנו גמול.
בחרב — כתיב [וּבְחַרְבּוֹ אֶת כׇּל בָּשָׂר];
אלא בואו ונדונם במים, שכבר נשבע הקדוש ברוך הוא שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר: כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי וגו׳(ישעיה נד, ט).
והן אינן יודעין שעל כל העולם כולו אינו מביא, אבל על אומה אחת הוא מביא;
אי נמיאי נמי — או גם (פירוש אחר): הוא אינו מביא, אבל הן באין ונופלין בתוכו, וכן הוא אומר: וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ(שמות יד, כז).
והיינו דאמר רבי אלעזר: מאי דכתיב כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם(שמות יח, יא)? בקדירה שבישלו בה נתבשלו.והיינו דאמר רבי… — וזהו שאמר רבי אלעזר: מהו שכתוב ״כי בדבר אשר זדו עליהם״? בקדירה שבישלו (לאחרים) — בה נתבשלו. מנין משמע ש״זדו״ הזה לשון קדירה (בישול) הוא? שכתוב: ״ויזד יעקב נזיד״.
וזהו שאמר רבי אלעזר: מהו שכתוב ״כי בדבר אשר זדו עליהם״? בקדירה שבישלו (לאחרים) — בה נתבשלו.
רש״י שבשלו — לשון ויזד יעקב נזיד (בראשית כה).
מאי משמע דהאי ״זדו״ לישנא דקדירה הוא? דכתיב וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד(בראשית כה, כט).
מנין משמע ש״זדו״ הזה לשון קדירה (בישול) הוא? שכתוב: ״ויזד יעקב נזיד״.
תנחומא בובר, תולדות ג · דרשת הפסוק · ״ויזד יעקב נזיד ויבא עשו מן השדה והוא עיף״ · יעקב מבשל עדשים לאבלו של אברהם; שלש עבירות שעבר עשו בו ביום; חמש שנים שנגרעו מחיי אברהם
״זקינינו״, ״אוהבי ושונאי״ — כך בכתב היד. ״ולבית המשתה עדשים״ — בכתב היד ״עד^שי׳״ (וכך בובר: ״עדשים״). ״אותו הרשע בו יום״ — בכתב היד אחרי ״אותו״ סימן חסר (+), ו״הרשע״ הושלם כבובר (״אותו הרשע בו ביום״). ״דכתיב״ — בכתב היד ״דכת׳״. ״נפשא״ — בכתב היד ״נפשה״, והסופר מחק את הה״א; האל״ף הוספת מאגרים (בובר: ״והרג את הנפש״). ״הורג״ — בכתב היד ״הרוג״, ותוקן כמאגרים ובובר.
בנוסח בובר ״אין את יודע״, ״וילך להברות עליו״, ״ומה זה לי בכורה״, המספרים בספרות (ק״פ, קע״ה, חמש שנים בה״א), והפסוקים ״אם גנבים באו לך אם שודדי לילה״, ״ואתה תבא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה״.
מקבילות: בראשית רבה סג, כא — ״את מוצא: אברהם חי מאה ושבעים וחמש שנה, יצחק חי מאה ושמונים שנה. אלא אותן חמש שנים שמנע הקדוש ברוך הוא מחייו שלאברהם — מפני שבא עשו על נערה מאורסה, והרג את הנפש… רבי זכי רבה אמר: אף גנב… זו היא שיבה טובה: יראה לבן בנו עובד עבודה זרה, ומגלה עריות, ושופך דמים? מוטב לו שיפטר בשלום! שנאמר: כי טוב חסדך מחיים״. בראשית רבה סג, כ — ״ויזד יעקב נזיד… אמר לו: מה טיבו שלתבשיל הזה? אמר לו: שמת אותו הזקן״. בבלי בבא בתרא פרק א, טז ע״ב — ״אותו היום נפטר אברהם אבינו, ועשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים לנחם את יצחק אביו… חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום: בא על נערה מאורסה, והרג את הנפש, וכפר בעיקר, וכפר בתחיית המתים, ושט את הבכורה״ (שם בלי הגניבה).
וַיָּזֶד יַעֲקֹב(בראשית כה, כט).
נכנס עשו מן השדה, וראה פניו של יעקב מפוחמותמפוחמות — שחורות כפחם.
אמר לו: מה את עושה?
אמר לו: אתה אין את יודע שמת אברהם זקינינו? ואני עושה תבשילין לילך להברותלהברות — להאכיל את האבל סעודת הבראה עליו.
אמר לו עשו: אוהבי ושונאי מתו כאחד — אברהם מת, ונמרוד מת;
לָמָּה זֶּה לִי בְּכֹורָה(בראשית כה, לב)?
ומה היה התבשיל? עדשים;
שמקדם היו מכניסים על האבל עדשים, ולבית המשתה עדשים.
וַיָּבֹא עֵשָׂו.
אמרו: שלש עבירות עשה אותו הרשע בו יום:
גנב — דכתיב: אִם גַּנָּבִים בָּאוּ לְךָ(עובדיה א, ה);
ובעל נערה המאורסה — שנאמר: מִן הַשָּׂדֶה,
אין שדה אלא נערה, שנאמר: אִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא(דברים כב, כה);
וְהוּא עָיֵף — שהרג את נפשא,
אין עָיֵף אלא הורג, שנאמר: אוֹי נָא לִי כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹורְגִים(ירמיה ד, לא).
אמר הקדוש ברוך הוא: התניתי עם אברהם: וְאַתָּה תָּבא אֶל אֲבֹותֶיךָ(בראשית טו, טו) —
וזה אחרית טובה, שיהא הצדיק יוצא לחוץ, ויאמרו לו: ראה בן בנך מה עושה?
אמר דוד: כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים(תהלים סג, ד).
לפיכך נסתלק אברהם בשביל עשו.
תדע לך שכן הוא:
יצחק, שבא מכח אברהם — חיה מאה ושמונים;
ואברהם לא חיה אלא מאה ושבעים וחמש.
אמר הקדוש ברוך הוא: שלא יראה עשו עובר עבירות וקורא תיגרוקורא תיגר — ומתריס (מערער ומתלונן) עליו;
לפיכך נגרעו מחייו של אברהם חמש שנים.
שמות רבה, פרשה טו, כז · פתיחתא · ״החדש הזה לכם״ · ״דן״ — דל״ת מכת דבר ונו״ן מכת בכורות, ״אנכי״ — ״הנה אנכי הורג״; ״בני בכורי״, עשר מכות, ומנין הלבנה
וְאָמַרְתָּ אֶל־פַּרְעֹה כֹּה אָמַר יְיָ בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת־בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת־בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ(שמות ד, כב–כג)
״שלח את עמי ויעבדוני״ — כך בכתב היד (במקרא ״בני ויעבדני״). ״הריני מוציא עצמי״ — בכתב היד ״עצמו״. ״נהג עמו״ — בכתב היד בספק. ״מעורבבים״ — הרי״ש השלמת מאגרים. ״מוניטה של אלהים״ — בכתב היד ״אלו״ ונמחק, ונכתב ״אלהים״. ״סודה של לבנה״ — בכתב היד ״סידה״.
דבר אחר:
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה(שמות יב, ב) —
הדא הוא דכתיב:
כֹּה אָמַר יְיָ בְּנִי בְכֹורִי יִשְׂרָאֵל(שמות ד, כב). וָאֹומַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת עמי ויעבדוני וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹורֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹורֶךָ(שמות ד, כג).
יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא, שהוא מגיד מראשית אחרית!
באברהם הוא אומר: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹודוּ דָּן אָנֹכִי(בראשית טו, יד).
מהו דָּן?
דל״ת — מכת דבר;
נו״ן — מכת בכורים, שנקרא נגע, שנאמר: עוֹד נֶגַע אֶחָד(שמות יא, א).
אָנֹכִי — שבאנכי פרע מהם במכת בכורים, שנאמר: הִנֵּה אָנֹכִי הֹורֵג וגו׳.
והסימן הזה מסר לאברהם,
ואברהם ליצחק,
ויצחק ליעקב,
ויעקב ללוי,
ולוי לקהת,
וקהת לעמרם,
ועמרם למשה.
מהו בְּנִי בְכֹורִי יִשְׂרָאֵל?
אמר רבי חייא:
בנים שברכו אותם אבותיהם במעשיהם — זה אברהם, שנאמר: בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן(בראשית יד, יט).
דבר אחר:
בְּנִי בְכֹורִי יִשְׂרָאֵל —
בְּנִי של מי שנטל את הבכורה, שנאמר: אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח(בראשית כז, לו).
דבר אחר:
בְּנִי בְכֹורִי יִשְׂרָאֵל —
אמר הקדוש ברוך הוא לפרעה הרשע: אין אתה יודע כמה חבבתי את הבכורות?
כתבתי בתורה: לֹא תַעֲבֹוד בִּבְכֹור שׁוֹרֶךָ(דברים טו, יט), וכל מי שהוא עובד בו — לוקה;
ואתה שלחת יד בבכורי — דין הוא שתלקה.
והביא עליו הקדוש ברוך הוא עשרה מכות, כנגד עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ועמד בכולן;
והביא אותן על ידי משה ואהרן, ועל ידו.
משל למלך שמרדו בו עשר מדינות; נהג עמו שני פלמדריןפלמדרין — שרי צבא, והלך וכבש אותן.
אמר המלך: אם אכתבם בשמי — היאך אני חולק להם כבוד?
ואם אכתבם על שמם — הריני מוציא עצמי מן הכלל.
אלא הריני משלשם; והרי יש כאן אחת יתירה — הריני מחלקה על שלשתנו.
כך היתה מכת השחין על יד שלשתם.
ומהו שאמר בשחין בַּחַרְטֻמִּם(שמות ט, יא) חסר?
שנגע בשר של מעלה, כדי שלא תהא להם עמידה.
עשר מכות הביא עליהם בנימוסבנימוס — בנוהג, כחוק המלכות.
והצפרדעים היו קשים, שנאמר: וּצְפַרְדֵּעַ וַתַּשְׁחִיתֵם(תהלים עח, מה) —
שהיו מחבלין גופיהן ומסרסין אותם, שנאמר: וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ(שמות ז, כח).
אמרו להם הצפרדעים: מוניטהמוניטה — מטבע; כאן: שמו וכבודו של אלהים בטלה, ושלכם קיימת?
לפיכך וַתַּשְׁחִיתֵם, כמה דאת אמר: וְשִׁחֵת אַרְצָה(בראשית לח, ט).
ומנין שהן מדברות? שנאמר: עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים(שמות ח, ח).
ועוד הביא עליהם מכת ערוב, לפי שהיו מעורבבים:
איש אחד על עשר נשים,
ועשרה אנשים באים על אשה אחת;
לפיכך הביא עליהם ערבוביאערבוביא — ערבוב, תערובת (מכת הערוב).
כשאמר הקדוש ברוך הוא: עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא,
אמר משה: הרי הגיע הזמן — אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם(יחזקאל לג, כד) — הרי הגיע אֶחָד.
ולפי שהיו בכורים — לפיכך הרג בכוריהם, שנאמר: הִנֵּה אָנֹכִי הֹורֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹורֶךָ.
הוא סימן של אָנֹכִי דאברהםדאברהם — של אברהם, דכתיב: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹודוּ דָּן אָנֹכִי.
דבר אחר:
למה נקראו ישראל בְּנִי בְכֹורִי?
לפי שכתוב בתורה: כִּי אֶת הַבְּכֹור בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם(דברים כא, יז);
כך יורשין ישראל שני עולמות: העולם הזה והעולם הבא.
ולכך מסר סודה של לבנה לישראל, שהיו הם מונים בה, והגוים מונין למנין החמה.
לומר:
מה החמה אינה אלא ביום — כך אין מושלים אלא בעולם הזה;
ומה חמה היא של אש — כך הן עתידין לידון בה, שנאמר: כִּי הִנֵּה יום בָּא בֹּועֵר כַּתַּנּוּר וגו׳(מלאכי ג, יט).
וכשם שהלבנה נראית ביום ובלילה — כך ישראל מושלים בעולם הזה ובעולם הבא;
וכשם שהלבנה היא של אור — כך ישראל נוחלין אור, שנאמר: אוֹר זָרֻועַ לַצַּדִּיק(תהלים צז, יא), ואומר: קוּמִי אוֹרִי(ישעיה ס, א).
לכך נאמר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם — שהוא שלכם, שאתם בדוגמתו.
חלק ג
מדרשים מאוחרים
פרקי דרבי אליעזר, פרק לה · דרשת הפסוק · ״טוב ארך רוח״ · יעקב אוכל דברי פגימות, ועשו הגס חומד את העדשים
״דברי פגימות״ — בדפוס ״ואומר כל דברי פנגיות״. ״עלת״ — כך בכתב היד (עלתה).
״מן האדום האדם הזה״ (בראשית כה, ל) — במסורה ״מן האדם האדם הזה״. בדפוס ״אדם יצאת ממעי אמך ומאכל אדם חמדת לאכל, על כן קרא שמו אדום״.
טוֹב אֶרֶךְ רוּחַ(קהלת ז, ח) — זה אבינו יעקב,
שבכל יום ויום מאריך את רוחו, ואוכל דברי פגימות.
מִגְּבַוהּ רוּחַ — זה עשו הרשע,
שבכל יום ויום הוא אוכל בשר מצידו,
ומגסות רוחו לא היה נותן ממאכלו ליעקב.
פעם אחת יצא לצוד ציד, ולא עלת בידו.
וראה את יעקב אוכל מאכל עדשים, וחמד אותם בלבו,
ואמר לו:
הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹום הָאָדֹם הַזֶּה(בראשית כה, ל).
היה אומר לו יעקב:
אדום יצאתה ממעי אמך, ומאכל אדום אתה חמדת לאכול!
שנאמר:
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא.
פרקי דרבי אליעזר, פרק לה · מאמר · עדשים מאכל אבל: הבל, הרן, אברהם, ואבל בית המקדש
״כשנהרג הבל היו אבותיו אוכלים על אבלו מאכל״ — בגליון; ״מת״ — תוספת בגליון או בין השיטין. ״אור כסדים״ — בכתב היד במלה מחוברת.
״על שהיתה שררות מלכות בכורה לעשו״ — בדפוס ״מלכות ושררה ובכורה של עשו״; ״אברהם זקינו״ — בדפוס ״אברהם אבינו זקנו״. ״השבעה לי״ — בדפוס הפסוק במלואו: ״השבעה לי כיום וישבע לו״.
רבי אליעזר אומר:
עדשים — מאכל אבל וצרה הן.
תדע לך:
כשנהרג הבל — היו אבותיו אוכלים על אבלו מאכל עדשים על אבלו;
וכשנשרף הרן באור כסדים — היו אוכלין על אבלו מאכל עדשים;
ויעקב היה אוכל מאכל עדשים באבל וצרה,
על שהיתה שררות מלכות בכורה לעשו,
ואותו היום מת אברהם זקינו;
ישראל אוכלין מאכל עדשים באבל וצרה,
על שחרב בית המקדש, ועל גלות ישראל.
מכאן אתה למד, שאין בני עשו נופלין,
אלא עד שיבא שריד מיעקב ויתן לבני עשו מאכל עדשים באבל וצרה,
ויקח מהם שררות מלכות בכורה, מה שקנה מהם בשבועה,
שנאמר:
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי(בראשית כה, לג).
בבלי, בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, תנחומא בובר, שמות רבה, פרקי דרבי אליעזר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ב | שכר | שכרן |
| ב | המתים | — (הוספה) |
| ה | הרשע | — (הוספה) |
| ה | א | — (הוספה) |
| ה | ור | רו |
| ו | עצמי | עצמו |
| ו | ר | — (הוספה) |
| ו | סודה | סידה |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) |
| פסיקתא דרב כהנא | כתב יד אוקספורד 151, עם השלמות מכתב יד פרמה 3122 |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
| שמות רבה | כתב יד ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977 |
| פרקי דרבי אליעזר | כתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה לד
וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף(בראשית כה, כט)
עבירותיו של עשו ביום מות אברהם, וחמש השנים שנמנעו מחייו שלא יראה בהן
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בבלי, בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, תנחומא, פסיקתא רבתי §§cover-end§§
חלק א
דברי התנאים
ברייתא, בבלי בבא בתרא פרק א, טז ע״ב · ברייתא · ביום שנפטר אברהם עשה יעקב תבשיל של עדשים לנחם את יצחק
הברייתא גם בסוגיא שבדברי האמוראים (להלן, ו), ושם לפניה ״דבר אחר: שלא מרד עשו בימיו… מנלן? דכתיב״, ואחריה ״ומאי שנא של עדשים?״ ודברי רבי יוחנן ״חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום״.
מקבילות: בראשית רבה סג, כ ותנחומא בובר, תולדות ג — בפרשה לג (״ויזד יעקב נזיד״).
וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף(בראשית כה, כט).
ותנא:
אותו היום נפטר אברהם אבינו,
ועשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים לנחם את יצחק אביו.
חלק ב
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סג, כא · דרשת הפסוק · ״ויבא עשו מן השדה והוא עיף״ · חמש שנים שנמנעו מחיי אברהם, שלא יראה את עשו בחטאיו
הסופר קיצר: ״אלא אותן שנמנע חמש חנים וגו׳ ב..ת כי טוב חסדך מחיים״ (״ב..ת״ — אותיות מטושטשות). דבריו נשארו במקומם, והקטע כולו הושלם בסוגריים הכפולים כהשלמת מאגרים (״שמנע הקדוש ברוך הוא מחייו שלאברהם… שנאמר״), שמחקו את ״שנמנע״ ואת ״וגו׳ ב..ת״; כאן ההשלמה פותחת ב״מחייו״, ש״שנמנע״ של כתב היד עומד במקום ״שמנע הקדוש ברוך הוא״. כך בערך בתיאודור–אלבק: ״אלא אותן חמש שנים שמנע הקב״ה מחייו שלאברהם מפני שבא עשו על נערה מאורסה והרג את הנפש… מוטב לו שיפטר בשלום שנ׳ כי טוב חסדך מחיים״. ״שנים״ — בכתב היד ״חנים״. ״מאה ושבעים״ — בכתב היד ״ומאה״.
״ורבנן״ — הוי״ו הושלמה כתיאודור–אלבק (״ר׳ פינחס [בשם ר׳ לוי ורבנן] מש׳ ר׳ סימון״). ״רבי זכי רבה״ — שם ״ר׳ ברכיה ור׳ זכיי רבה״. ״נערה מאורסה״ בפסוק דברים — קיצור ״נע׳ מאור׳״ בהשלמה. המדרש קורא ״כי עיפה נפשי״.
וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה(בראשית כה, כט).
רבי פינחס בשם רבי לוי, ורבנן בשם רבי סימון:
את מוצא: אברהם חי מאה ושבעים וחמש שנה, יצחק חי מאה ושמונים שנה.
אלא אותן שנמנע חמש שנים וגו׳ —
מחייו שלאברהם — מפני שבא עשו על נערה מאורסה, והרג את הנפש.
הדה היא דכתיב:
וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף.
מִן הַשָּׂדֶה — שבא על נערה מאורסה,
שנאמר: וְאִם בַּשָּׂדֶה וגו׳(דברים כב, כה).
וְהוּא עָיֵף — שהרג את הנפש,
כמה דתימרכמה דתימר — כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹורְגִים(ירמיה ד, לא).
רבי זכי רבה אמר:
אף גנב, כמה דתימר: אִם גַּנָּבִים בָּאוּ לְךָ(עובדיה א, ה).
אמר הקדוש ברוך הוא: כך הבטחתי את אברהם, ואמרתי לו:
וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל וגו׳(בראשית טו, טו) —
זו היא שיבה טובה: יראה לבן בנו עובד עבודה זרה, ומגלה עריות, ושופך דמים?
מוטב לו שיפטר בשלום!
שנאמר:
כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים(תהלים סג, ד).
פסיקתא דרב כהנא, פסקא זכור, א · פתיחתא ראשונה · עשו חטא על אבותיו, על אביו ועל אמו — ״ויכרת מארץ זכרם״
יִזָּכֵר עֲוֺן אֲבֹתָיו אֶל־יְיָ וְחַטַּאת אִמּוֹ אַל־תִּמָּח יִהְיוּ נֶגֶד־יְיָ תָּמִיד וְיַכְרֵת מֵאֶרֶץ זִכְרָם(תהלים קט, יד–טו)
עשו חטא על אבותיו (חמש שנים מחיי אברהם), על אביו (כהיית עיניו), על אמו (חתך מטרין שלה, מנע ממנה שנים-עשר שבטים, לא יצאה מיטתה ברבים) — וברכת אבלים ליעקב: ״ויכרת מארץ זכרם״.
ראש הפתיחתא, עד ״להורגים״, כתוב ביד השנייה של כתב היד.
מקבילה: בראשית רבה סג, כא (לעיל, ב) — שם ״רבי פינחס בשם רבי לוי, ורבנן בשם רבי סימון״, בלא ״רבי יודן בשם רבי אייבו״, ובלא חטאו של עשו על אביו ועל אמו.
״חטא שחטא על אביו״ — מקבילות: בראשית רבה סה, י (בפרשה עב, ותכהין עיניו מראת) — ״מיכן אמרו: כל המעמיד בן רשע או תלמיד רשע עיניו כהות״, ושם תלמיד רשע תחילה. מדרש שמואל ח, ח — על ״ויהי היום ועלי שוכב במקומו ועיניו החלו כהות״ (שמואל א ג, ב): ״מיכן אמרו חכמים: כל מי שהוא מעמיד בן רשע או תלמיד רשע סוף שעיניו כיהות״, ושינוייו כאן כקריאות; ואין שם ״ומה חטיא דחטא על אביו? גרם לו שיכיהו עיניו״, ״ואיזה זה? ירבעם בן נבט, שחטא והחטיא את ישראל״ ו״לפיכך כהו עיניו״.
יִזָּכֵר עֲוֺן אֲבֹותָיו אֶל יְיָ(תהלים קט, יד).
וכי אבותיו של עשו רשעים היו? והלא צדיקים גמורים היו — אברהם זקינו, יצחק אביו — ואת אומר יִזָּכֵר עֲוֺן?
אלא חטא שחטא על אבותיו.
ומה חטא חטא על אבותיו?
את מוצא: יצחק בא מכח אברהם.
יצחק חייה מאה ושמונים שנה, אברהם חייה מאה ושבעים וחמש שנה.
רבי יודן בשם רבי אייבו, רבי פינחס בשם רבי לוי:
בתוך חמש שנים שמנע מחייו של אברהם עבר עשו הרשע שתי עבירות קשות:
בא על נערה מאורסה, והרג את הנפש.
הדא היא דכתיב:
וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה(בראשית כה, כט) — ואין ״שדה״ אלא נערה מאורסה,
שנאמר וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה(דברים כב, כה).
וְהוּא עָיֵף — אין עָיֵף אלא הורג,
שנאמר כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹורְגִים(ירמיה ד, לא).
רבי זכיי רבא אומר: אף גנב.
אמר הקדוש ברוך הוא: אני הבטחתי לאברהם וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹותֶיךָ בְּשָׁלוֹם(בראשית טו, טו) — והדא שיבו טבאוהדא שיבו טבא — וזו שיבה טובה??
בתמיה: שרואה את בן בנו מגלה עריות ושופך דמים וגונב — והדא סיבו טבאוהדא סיבו טבא — וזו שיבה טובה??
טב ליה לההוא צדיקא מתכנש בשלוםטב ליה לההוא צדיקא מתכנש בשלום — טוב לו לאותו צדיק שייאסף בשלום, כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים(תהלים סג, ד).
ומה חטיא דחטאומה חטיא דחטא — ומה החטא שחטא על אביו? גרם לו שיכיהו עיניו.
מיכן אמרו (מדרש שמואל: חכמים): כל מי שהו מעמיד בן רשע או תלמיד רשע — סוף שעיניו כהות.
בן רשע — מאבינו יצחק (מדרש שמואל: מיצחק): וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹות(בראשית כז, א).
למה? שהעמיד לעשו בן רשע.
תלמיד רשע — מאחיה השילני: וַאֲחִיָּהוּ לֹא יָכֹול לִרְאוֹת כִּי קָמוּ עֵינָיו מִשֵּׂיבוֹ(מלכים א יד, ד).
למה? שהעמיד תלמיד רשע (מדרש שמואל: שהעמיד ירבעם תלמיד רשע). ואיזה זה? ירבעם בן נבט, שחטא והחטיא את ישראל.
לפיכך כהו עיניו — וַאֲחִיָּיהוּ לֹא יָכֹול לִרְאוֹת.
ומה חטא שחטא על אמו?
רבי תנחום בר אבון ורבי יודא ברבי נחמיה ורבנין.
רבי יודא אומר:
עם כשהוא יוצא ממעי אמו חתך מטריןמטרין — רחם שלה, שלא תלד.
הדה היא דכתיב:
עַל רׇדְפוֹ בַחֶרֶב וְשִׁחֵת רַחֲמָיו(עמוס א, יא).
אמר רבי ברכיה:
שלא תאמר אחר שיוצא ממעי אמו, אלא כשהוא יוצא ממעי אמו זיריתיה מחיתה לקיבליהזיריתיה מחיתה לקיבליה — אצבעו הקטנה (זרתו) מתוחה כנגדה.
ומה טעם? זֹורוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם תָּעוּ מִבֶּטֶן וגו׳(תהלים נח, ד).
רבי נחמיה אמר: גרם לה שלא תעמיד שנים-עשר שבטים.
דמר רב הונאדמר רב הונא — שאמר רב הונא: רבקה היתה ראויה להעמיד שנים-עשר שבטים, מהדין קרייהמהדין קרייה — מן המקרא הזה:
וַיֹּאמֶר יְיָ לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ(בראשית כה, כג) — הא תרייהא תריי — הרי שניים;
וּשְׁנֵי לְאֻומִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ — הא ארבעה;
וּלְאֹום מִלְאֹום יֶאֱמָץ — הא שתאהא שתא — הרי שישה;
וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר — הא תמניאתמניא — שמונה;
וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִים בְּבִטְנָהּ(בראשית כה, כד) — הא עשרה;
וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי(בראשית כה, כה), וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו(בראשית כה, כו) — הא תרי-עשרהא תרי-עשר — הרי שנים עשר.
ואית דמייתי לה מן הדין קריהואית דמייתי לה מן הדין קריה — ויש שמביאים אותה (את הדרשה) מן המקרא הזה: וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי(בראשית כה, כב) —
הדין זֶּה: ז׳ — שבעה, ה׳ — חמשה; הא תרי-עשר.
ורבנין אמריןורבנין אמרין — והחכמים אומרים: גרם לה שלא תצא מיטתה ברבים.
את מוצא: בשעה שמתה רבקה אמרין: מאן יפוק קומהמאן יפוק קומה — מי ייצא לפניה (לפני מיטתה)??
אברהם מת; יצחק עיניו כהות, יושב בתוך הבית; יעקב ברח מפני עשו.
יפוק עשו רשיעא קומה? דיהוון בירייתא אמרין: ליטין ביזייתא דא דכדין איתקון!יפוק עשו רשיעא… — ייצא עשו הרשע לפניה? (והרי) יהיו הבריות אומרות: ארורים השדיים שכך הניקו! (משוער)
ייצא עשו הרשע לפניה? (והרי) יהיו הבריות אומרות: ארורים השדיים שכך הניקו! (משוער)
מה עשו? הוציאו אותה בלילה.
אמר רבי … ברבי חנינה:
ולפי שלא יצאת מיטתה ברבים, אף הכתובים לא פירשו את מיתתה אלא מן הצד — הדין קריאהדין קריא — המקרא הזה,
הדא היא דכתיב:
וַתָּמׇת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה(בראשית לה, ח).
וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת — מהוא אַלּוֹן?
רבי שמואל ברבי נחמן בשם רבי יונתן:
לשון יווני הוא, אַלּוֹן — אידי אלון בכותאידי אלון בכות — בכייה אחרת: שתי בכיות.
עד שיעקב יושב ומשמר אבלה של מיניקתו, באת לו בשורת אמו.
הדה היא דכתיב:
וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹואוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ(בראשית לה, ט).
מה היא ברכה שבירכו?
רבי אחא בשם רבי יונתן: ברכת אבלים בירכו.
אמר הקדוש ברוך הוא:
אבוי שלים ליה ביש,אבוי שלים ליה… — אביו גמל לו רעה, אמו גמלה לו רעה, אחיו גמל לו רעה, סבו גמל לו רעה. אתם גומלים לו רעה — אף אני אגמול לו רעה:
אביו גמל לו רעה,
אימיה שלימה ליה ביש,
אמו גמלה לו רעה,
אחוי שלים ליה ביש,
אחיו גמל לו רעה,
סביה שלים ליה ביש.
סבו גמל לו רעה.
אתון שלמון ליה ביש — אוף אנא אשלים ליה ביש:
אתם גומלים לו רעה — אף אני אגמול לו רעה:
תהו מזכירין שמו מלמטן, ואני מוחק שמו מלמעלן —
יִהְיוּ נֶגֶד יְיָ תָּמִיד וְיַכְרֵת מֵאֶרֶץ זִכְרָם(תהלים קט, טו).
זָכוֹר(דברים כה, יז).
תנחומא, כי תצא ד · פתיחתא · נוסח אחר · עשו חטא על אבותיו — חמש שנים מחיי אברהם, על אביו ועל אמו; ״אתון שלמין ליה ביש — ואנא אישלים ליה ביש״
יִזָּכֵר עֲוֺן אֲבֹתָיו אֶל־יְיָ וְחַטַּאת אִמּוֹ אַל־תִּמָּח יִהְיוּ נֶגֶד־יְיָ תָּמִיד וְיַכְרֵת מֵאֶרֶץ זִכְרָם(תהלים קט, יד–טו)
נוסח אחר לפסיקתא דרב כהנא, זכור א (לעיל): כאן ״רבי לוי אמר״, ״הרג את הנפש ובא על נערה מאורשה״, הראיה ״כי בשדה מצאה״, ״שהוא גוזל וחומס״, ולשון ״והדין הוא סיבו טבא, טב ליה לצדיקיא דיתכניש בשלם״; ואין כאן ״אלון — לשון יווני״.
״יצחק״ (״יצחק בא מכוח אברהם״) — בגליון.
תנחומא בובר, כי תצא ד — כמעט מלה במלה כמו כאן; שם ״בא על נערה המאורסה והרג את הנפש״, הראיה ״ואם בשדה ימצא האיש את הנערה המאורשה״, ״אני כבר הבטחתי לאברהם אוהבי, ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר וגו׳״, ״והדין הוא סבא טבא, טב ליה לההוא צדיקא דמתכניש בשלם״, ובסופו ״הוי זכור את אשר עשה לך עמלק״.
תנחומא (ורשא), כי תצא ד — הוסיף אחרי ״ואברהם לא חיה אלא קע״ה שנה״: ״ולמה כן? שלא יראה חרפתו של עשו״, ומשל ההדס והעצמוני על עשו ויעקב (״שניהם הלכו לבית הספר… הגדילו, זה הפך את קוציו וזה הריח את ריחו הטוב״), ״והיה עשו יוצא וגוזל וחומס, והיו בני אדם מאררין אותו״; ובהבטחה: ״ועכשיו יוצא לחוץ ורואה את בן בנו… ושומע בני אדם מה הן אומרים על בן בנו… והוא מהרהר ואומר: אלו הן התנאים שהתנה עמי הקדוש ברוך הוא? וקורא תגר — ואין זו שיבה טובה; אני עושה לו: אוספו מן העולם״; ובסופו: ״שהחריבו בניו את ביתי — אני ואתם נקום עליו, שנאמר: קומו ונקומה עליה למלחמה. אמרו ישראל: רבונו של עולם, אין אנו יכולין בו״.
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק(דברים כה, יז).
זה שאמר הכתוב:
יִזָּכֵר עֲוֺן אֲבֹותָיו אֶל יְיָ וְחַטַּאת אִמּוֹ אַל תִּמָּח(תהלים קט, יד).
וכי אבותיו של עשו רשעים היו? והלא צדיקים היו — אברהם זקינו, יצחק אביו —
ואתה אומר: יִזָּכֵר עֲוֺן אֲבֹותָיו אֶל יְיָ?!
אלא חטא שחטא עשו על אבותיו.
ואי זה חטא חטא על אבותיו?
את מוצא: יצחק בא מכוח אברהם;
יצחק חיה מאה ושמונים שנה, ואברהם חיה מאה ושבעים וחמש.
רבי לוי אמר:
בתוך חמש שנים שנמנעו מחייו של אברהם עבר עשו שתי עבירות:
הרג את הנפש, ובא על נערה מאורשה.
הדא היא דכתיב:
וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף(בראשית כה, כט).
ואין שדה אלא נערה מאורשה,
שנאמר: כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ וגו׳(דברים כב, כז);
ואין עָיֵף אלא הורג,
שנאמר: כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹורְגִים(ירמיה ד, לא).
רבי זכאי רבה אמר:
אף גנב,
שנאמר: אִם גַּנָּבִים בָּאוּ לְךָ אִם שׁוֹדְדֵי לַיְלָה וגו׳(עובדיה א, ה).
אמר הקדוש ברוך הוא: אני כבר הבטחתי אברהם אוהבי, ואמרתי לו: וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹותֶיךָ בְּשָׁלוֹם(בראשית טו, טו) —
ועכשיו רואה את בן בנו, שהוא גוזל וחומס, מגלה עריות ושופך דמים —
והדין הוא סיבו טבא?!והדין הוא סיבו… — וזו היא שיבה טובה?! טוב לו לצדיק שייאסף (ימות) בשלום:
וזו היא שיבה טובה?!
טב ליה לצדיקיא דיתכניש בשלם:
טוב לו לצדיק שייאסף (ימות) בשלום:
כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים שְׂפָתַי יְשַׁבְּחוּנְךָ(תהלים סג, ד).
ומה חטא חטא על אביו? גרם לו שיכהו עיניו בחייו.
מיכאן אמרו: כל המעמיד בן רשע או תלמיד רשע — גורם לו שיכהו עיניו בחייו.
בן רשע — מיצחק, דכתיב: וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק(בראשית כז, א);
תלמיד רשע — מאחיה השילוני, דכתיב: וַאֲחִיָּהוּ לֹא יָכֹול לִרְאוֹת כִּי קָמוּ עֵינָיו מִשֵּׂיבוֹ(מלכים א יד, ד).
מפני מה? מפני שהעמיד לירבעם הרשע.
ומה חטא חטא על אמו?
רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן.
רבי יהודה אמר:
כשיצא ממעי אמו חתך מיטרוןמיטרון — רחם שלה, שלא תלד.
הדא היא דכתיב:
עַל רׇדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו וְשִׁחֵת רַחֲמָיו(עמוס א, יא) — רחמו כתיב.
ורבי ברכיה אמר:
לא תאמר: אחר שיצא ממעי אמו, אלא עם כשהוא יוצא ממעי אמו — זרתיה מתיחה לקיבליהזרתיה מתיחה לקיבליה — אצבעו הקטנה (זרתו) מתוחה כנגדה.
מה טעם? זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם(תהלים נח, ד).
ורבי נחמיה אמר:
גרם לה שלא תלד שנים עשר שבטים.
אמר רב הונא:
ראויה היתה רבקה שתעמיד שנים עשר שבטים,
שנאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם(בראשית כה, כג) — הרי תריהרי תרי — הרי שניים;
וּשְׁנֵי לְאֻמִּים — הרי ארבעה;
וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ — הא שיתאהא שיתא — הרי שישה;
וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר — הא תמניאהא תמניא — הרי שמונה;
וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תאומים בְּבִטְנָהּ(בראשית כה, כד) — הא עשרה;
וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי(בראשית כה, כה), ואחריכן יָצָא אָחִיו(בראשית כה, כו) — הא תרי עשרהא תרי עשר — הרי שנים עשר.
ואית דמייתי לה מהכאואית דמייתי לה מהכא — ויש שמביאים אותה (את הדרשה) מכאן: לָמָּה זֶּה(בראשית כה, כב) — זֶּה בגימטריא תרי עשר.
ואמרי רבנןואמרי רבנן — ואומרים החכמים:
גרם לה שלא תצא מטתה ברבים.
אתה מוצא: כשמתה רבקה אמרין: מאן יפוק קמהמאן יפוק קמה — מי ייצא לפניה (לפני מיטתה)??
אברהם מת;
יצחק יושב בבית, עיניו כהות;
יעקב הלך לו לפדן ארם.
יפוק עשו הרשע קמה? ויימרון בריאתא: ליטין דרין דהא כדין ינקין!יפוק עשו הרשע… — ייצא עשו הרשע לפניה? (הרי) יאמרו הבריות: ארורים הדדים שזה ינק מהם! (משוער)
ייצא עשו הרשע לפניה? (הרי) יאמרו הבריות: ארורים הדדים שזה ינק מהם! (משוער)
מה עשו? הוציאו מיטתה בלילה.
אמר רבי יוסי בר חנינה:
לפי שהוציאו מטתה בלילה, לפיכך לא פירש הכתוב מיתתה אלא מן הצד.
הדא היא דכתיב:
וַתָּמׇת דְּבֹורָה מֵינֶקֶת רִבְקָה, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת(בראשית לה, ח).
מהו בָּכוּת? שבכו שתי בכיות.
עד שיעקב יושב ומשמר ימי אבלה של מינקתה — באת לו בשורת אמו.
הדא היא דכתיב:
וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ(בראשית לה, ט).
מאי בירכו? ברכת אבלים בירכו.
אמר הקדוש ברוך הוא:
אבוהי שלים ליה ביש,אבוהי שלים ליה… — אביו גמל לו רעה, אמו גמלה לו רעה, אחיו גמל לו רעה, סבו גמל לו רעה; אתם גומלים לו רעה — ואני אגמול לו רעה.
אביו גמל לו רעה,
אימיה שלימת ליה ביש,
אמו גמלה לו רעה,
אחוהי שלים ליה ביש,
אחיו גמל לו רעה,
סביה שלים ליה ביש;
סבו גמל לו רעה;
אתון שלמין ליה ביש — ואנא אישלים ליה ביש.
אתם גומלים לו רעה — ואני אגמול לו רעה.
תהיו אתם מזכירין שמו מלמטה, ואני מוחק שמו מלמעלן:
יִהְיוּ נֶגֶד יְיָ תָּמִיד(תהלים קט, טו) — כל מה שעשה לנגדי עשה — וְיַכְרֵת מֵאֶרֶץ זִכְרָם.
פסיקתא רבתי, פסקא יב · פתיחתא · נוסח אחר · עשו חטא על הקדוש ברוך הוא, על ישראל, על אחיו, על אביו ועל אברהם — נתקצרו ימיו של אברהם; העדשים והבכורה; ״וחטאת אמו״
יִזָּכֵר עֲוֺן אֲבֹתָיו אֶל־יְיָ וְחַטַּאת אִמּוֹ אַל־תִּמָּח(תהלים קט, יד)
נוסח אחר לפסיקתא דרב כהנא, זכור א (לעיל), ולתנחומא, כי תצא ד: כאן חמשה שחטא עליהם, ״אמר רבי אבהו: יצא עשו לשדה בן חמש עשרה שנה״, ״אף על פי שאין ראייה לדבר זכר לדבר״, ומעשה העדשים והבכורה וכפירתו בתחיית המתים.
״על אביו״ (שלוש פעמים) — בכתב היד ״על אמו״, ותוקן כענין (״ויצחק מריח… ותכהן עיניו״) וכמהדורת איש שלום. ״על הקדוש ברוך הוא חטא, על ישראל חטא״ — בגליון. ״כיצד״ — בכתב היד ״כזיצר״. ״ראוי״ — בכתב היד ״ראוו״. ״כן״ (״כיון שעשה כן״) — בכתב היד ״בן״. ״כפר בתחית״ — בגליון, ובפנים ״בחיית״ מחוק. ״ומתאבל״, ״וכשיחיו״, ״כאן״, ״הדד״, ״כשם״ — בכתב היד ״ומהאבל״, ״וכשיהיו״, ״כן״, ״הדר״, ״בשם״, ותוקנו כמהדורת איש שלום. ״שלה״ (״מטרה שלה״) — בכתב היד ״שלח״.
במהדורת איש שלום: ״מפני שמת זקני ואני יושב ומתאבל ומצטער״, ״תן לי קערה אחת״, ״[גרם לה שלא תעמיד י״ב שבטים, ורבותינו אמרו]״ לפני ״מהו וחטאת אמו״, ״אביו שילם לו כל רע, אמו שילמה לו כל רע״, ״אני משלם לו כל רע״.
דבר אחר: זָכוֹר אשר עָשָׂה(דברים כה, יז).
פתח רבי תנחומא בירבי:
זה שאמר הכתוב:
יִזָּכֵור עֲוֺן אֲבֹותָיו אֶל יְיָ וְחַטַּאת אִמּוֹ אַל תִּמָּח(תהלים קט, יד).
אינו אומר עון אביו, אלא עֲוֺן אֲבֹותָיו.
את מוצא לעשו הרשע, שלא חטא על ישראל בלבד, אלא הרבה חטא:
על הקדוש ברוך הוא חטא,
על ישראל חטא,
על אחיו חטא,
על אביו חטא,
ועל אברהם חטא —
יִזָּכֵר עֲוֺן אֲבֹותָיו אֶל יְיָ.
כיצד?
חטא להקדוש ברוך הוא — שרף התורה ואת בית המקדש.
חטא על ישראל — שרף, הרג והגלה.
חטא על אחיו — יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי(בראשית כז, מא), וברח והלך לו מפניו.
חטא על אביו — הלך ונשא נשים עובדות עבודה זרה, והיו מעשנות לפני עבודה זרה, ויצחק מריח, ומיד כהו עיניו,
שנאמר: וַתִּכְהֶןָ עֵינָיו(בראשית כז, א).
חטא על אברהם זקנו — שאמר לו הקדוש ברוך הוא: וְאַתָּה תָּבא אֶל אֲבֹותֶיךָ בְּשָׁלוֹם(בראשית טו, טו),
והיה אברהם ראוי להזקין ולהאריך שנים — מפני עשו הרשע נתקצרו ימיו.
אמר רבי אבהו:
יצא עשו לשדה בן חמש עשרה שנה, ובא על המאורסה ושפך דמים.
וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה(בראשית כה, כט) —
אִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת הַנַּעֲרָה(דברים כב, כה) המארסה.
מהו וְהוּא עָיֵף? ששפך דמים.
אף על פי שאין ראייה לדבר, זכר לדבר:
אוֹי נָא לִי כִּי עָייְפָה נַפְשִׁי לְהֹורְגִים(ירמיה ד, לא).
כיון שעשה כן — נסתלק אברהם. למה?
אמרתי לו: וְאַתָּה תָּבא אֶל אֲבֹותֶיךָ בְּשָׁלוֹם —
איזו שיבה טובה היא? יהא אברהם עומד ורואה את בן בנו מגלה עריות ושופך דמים?!
לפיכך מיד שעשה כן — נסתלק אברהם.
יעקב היה יושב אהלים ומבשל עדשים.
בא עשו ואמר לו: מה ראית להיות יושב ומבשל עדשים?
מפני שמת זקינו, ואבי מצטער ומתאבל,
כדי שיהא יודע היאך נצטערתי עליו,
וכשיחיו המתים לעתיד לבא — יהו אוהבינו.
ואמר לו: שוטה! כך אתה סבור, שמשאדם מת ובלה בקבר — שעתיד לחיות?
והוא כפר בתחית המתים: ואני הוֹלֵךְ לָמוּת(בראשית כה, לב).
אמר לו: ועוד, הבכורה — שאתה סבור יש בה כלום? תן לי קערה אחרת מן העדשים האילו, ואני נותנה לך.
וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה(בראשית כה, לד).
לא עשה אלא משמכרה לו — התחיל מבקש להורגו,
וקבל לאביו: הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב, אֶת בְּכֹורָתִי לָקָח(בראשית כז, לו).
הרגישה רבקה שהוא שוטנו, ואמרה ליעקב: וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹולִי וְקוּם בְּרַח לְךָ(בראשית כז, מג).
הוי: יעקב עומד ומניח לאביו ולאמו, ויוצא מפניו במקומות שלא היה מכיר,
ועשה ועמד עשרים ושתים שנה חוץ מאביו.
נמצאת אומר: כשם שחטא על אביו ועל זקינו — כך חטא על אחיו.
אמר לו דוד: רבונו של עולם, יִזָּכֵר נא עֲוֺן אֲבֹותָיו.
מהו וְחַטַּאת אִמּוֹ?
רבי יהודה אומר:
בשעה שהוא יוצא ממעי אמו חתך מטרה שלה:
כֹּה אָמַר יְיָ עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם, וְשִׁיחֵת רַחֲמָיו(עמוס א, יא).
ורבי נחמיה אומר:
מהו וְחַטַּאת אִמּוֹ? שהוציאו אותה בלילה כשמתה, מפניו.
והיא כן אמרה:
יעקב הצדיק בני — אינו כאן;
יצחק הצדיק בעלי — יושב בבית, מפני שכהו עיניו;
אם יוציאוני ביום, ויהא רשע הזה הולך לפני מיטתי, ויהיו אומרים: אוי מן הדד שכך הניק!
לכך ציותה להוציאה בלילה.
מפני שכשהיו האימהות מיתות, היו יוצאות, והיה נעשה להם פומביפומבי — תהלוכה ברבים (לוויה פומבית), והכל באים וגומלים אתם חסד.
אמר רבי יוסה בן חנינא:
וזו, מפני שיצאה בלילה, לא נכתבה מיתתה כשם שכתוב מיתתה של שרה:
וַתָּמׇת רָחֵל(בראשית לה, יט), וַתָּמׇת דְּבֹורָה מֵינֶקֶת רִבְקָה(בראשית לה, ח) — לא נתפרסמה מיתה.
אמר רבי אבהו בשם רבי יוסה ברבי חנינא:
ולפי שלא נעשה לה פומפיפומפי — תהלוכה ברבים (לוויה פומבית) באימהות, לא נתפרסמה מיתתה; אף הכתובים לא פירסמו אותה:
וְחַטַּאת אִמּוֹ אַל תִּמָּח — יִזָּכֵר, וְחַטַּאת.
אמר הקדוש ברוך הוא: הכל שלימים לו כל רע:
אמו שילם לו כל רע,
אביו שילמה לו כל רע,
זקינו שילם לו כל רע,
אחיו שילם לו כל רע;
אתם שלימים לו כל רע שעשה בביתי — הוו זכורים לו למחות את שמו מן העולם:
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק;
תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק(דברים כה, יט).
בבלי בבא בתרא פרק א, טז ע״ב – פרקים א–ב, יז ע״א · סוגיא · ״ויי ברך את אברהם בכל״ — בת, איצטגנינות, אבן טובה, שלא מרד עשו, שעשה ישמעאל תשובה; ״בכל, מכל, כל״ — שלשה הטעימן מעין העולם הבא
״[דתניא:]״, ״[ומאי שנא של עדשים?]״, ״[בהו]״ ×2 — תוספות מדפיסי וילנא; אינן בדפוס ונציה.
״אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו״ — בכ״י המבורג 165: ״מרגלית טובה היתה לו לאברהם תלויה…״; ״איצטגנינות היתה בלבו״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י המבורג 165: ״איצטגנינות גדולה״.
״ויבא עשו מן השדה והוא עיף, ותנא: אותו היום נפטר אברהם אבינו״ — בכ״י מינכן 95: ״ויזד יעקב נזיד… תנא: אותו היום נכנס (אברהם) לגן עדן ובשל…״.
מקבילה חלקית — בבלי בבא בתרא פרק ט, קמא ע״א (״בת היתה לו לאברהם… רבי מאיר… רבי יהודה״); ״בכל, מכל, כל״ — בבלי סוטה פרק א, ה ע״א.
הברייתא ״אותו היום נפטר אברהם אבינו… לנחם את יצחק אביו״ גם לעיל, בדברי התנאים (א).
רבי שמעון ברבי איתילידא ליה ברתאאיתילידא ליה ברתא — נולדה לו בת, הוה קא חלש דעתיההוה קא חלש דעתיה — היה מצטער.
אמר ליה אבוהאבוה — אביו: רביה באה לעולם.
אמר ליה בר קפרא: תנחומין של הבל ניחמך אבוךאבוך — אביך.
[דתניא:]
אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, אלא אשרי למי שבניו זכרים, אוי לו למי שבניו נקבות.
אי אפשר לעולם בלא בסם ובלא בורסיבורסי — בורסקי, מעבד עורות, אשרי מי שאומנותו בוסמיבוסמי — בַּשָּׂם, מוכר בשמים, אוי למי שאומנותו בורסי.
כתנאי: וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל(בראשית כד, א).
מאי ״בכל״?
רבי מאיר אומר:
שלא היתה לו בת.
רבי יהודה אומר:
שהיתה לו בת.
אחרים אומרים:
בת היתה לו לאברהם ובכל שמה.
רבי אלעזר המודעי אומר:
איצטגנינותאיצטגנינות — חכמת המזלות (אסטרולוגיה) היתה בלבו של אברהם אבינו, שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו.
רש״י איצטגנינות — חוזה בכוכבים.
רש״י משכימים לפתחו — ליטול עצה ממנו.
רבי שמעון בן יוחי אומר:
אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא; ובשעה שנפטר אברהם אבינו מן העולם, תלאה הקדוש ברוך הוא בגלגל חמה.
אמר אביי:
היינו דאמרי אינשי: אידלי יומא אידלי קצירא.היינו דאמרי אינשי:… — זהו שאומרים הבריות: עלה היום (זרחה החמה) — הוקל לחולה.
זהו שאומרים הבריות: עלה היום (זרחה החמה) — הוקל לחולה.
רש״י אידלי יומא — הוגבה שמש כשהחמה זורחת.
רש״י אידלי קצירא — מיקל החולי.
דבר אחר: שלא מרד עשו בימיו.
דבר אחר: שעשה ישמעאל תשובה בימיו.
שלא מרד עשו בימיו מנלן?שלא מרד עשו… — שלא מרד עשו בימיו — מנין לנו? שכתוב ״ויבא עשו מן השדה והוא עיף״, ושנה (התנא): אותו היום נפטר אברהם אבינו, ועשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים לנחם את יצחק אביו. [ומה שונה (תבשיל) של עדשים?] אומרים במערב (בארץ ישראל) משמו של רבה בר מרי: מה עדשה זו אין לה פה, אף אבל אין לו פה. דבר אחר: מה עדשה זו מגולגלת, אף אבלות מתגלגלת ומחזרת על באי העולם. מה (ההבדל) ביניהם? יש ביניהם (הבדל) — לנחם (את האבל) בביצים.
שלא מרד עשו בימיו — מנין לנו?
דכתיב וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף(בראשית כה, כט), ותנא: אותו היום נפטר אברהם אבינו, ועשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים לנחם את יצחק אביו.
שכתוב ״ויבא עשו מן השדה והוא עיף״, ושנה (התנא): אותו היום נפטר אברהם אבינו, ועשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים לנחם את יצחק אביו.
[ומאי שנא של עדשים?]
[ומה שונה (תבשיל) של עדשים?]
אמרי במערבא משמיה דרבה בר מרי:
אומרים במערב (בארץ ישראל) משמו של רבה בר מרי:
מה עדשה זו אין לה פה, אף אבל אין לו פה.
רש״י אבל אין לו פה — שהוא יושב ודומם.
דבר אחר: מה עדשה זו מגולגלת, אף אבילות מגלגלת ומחזרת על באי העולם.
דבר אחר: מה עדשה זו מגולגלת, אף אבלות מתגלגלת ומחזרת על באי העולם.
מאי בינייהו?
מה (ההבדל) ביניהם?
איכא בינייהו לנחומי בביעי.
יש ביניהם (הבדל) — לנחם (את האבל) בביצים.
רש״י לנחומי בביעי — אין להם פה אבל אינם מגלגלים כגלגל.
רש״י עדשין אין להן פה — כמו שיש לפולין ולשאר מיני קטנית כמין סדק.
אמר רבי יוחנן:
חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום: בא על נערה מאורסה, והרג את הנפש, וכפר בעיקר, וכפר בתחיית המתים, ושט את הבכורה.
רש״י ושט את הבכורה — וביזה את העבודה שהיתה בבכורות שט תרגום של בזיון מדוע הקילתני (שמואל ב יט) תרגום יונתן אשטתני.
בא על נערה מאורסה — כתיב הכא וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה, וכתיב התם כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ(דברים כב, כז).בא על נערה… — בא על נערה מאורסה — כתוב כאן ״ויבא עשו מן השדה״, וכתוב שם ״כי בשדה מצאה״. הרג את הנפש — כתוב כאן ״עיף״, וכתוב שם ״אוי נא לי כי עיפה נפשי להורגים״. וכפר בעיקר — כתוב כאן ״למה זה לי״, וכתוב שם ״זה אלי ואנוהו״.
בא על נערה מאורסה — כתוב כאן ״ויבא עשו מן השדה״, וכתוב שם ״כי בשדה מצאה״.
הרג את הנפש — כתיב הכא ״עיף״, וכתיב התם אוֹי נָא לִי כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹורְגִים(ירמיה ד, לא).
הרג את הנפש — כתוב כאן ״עיף״, וכתוב שם ״אוי נא לי כי עיפה נפשי להורגים״.
וכפר בעיקר — כתיב הכא לָמָּה זֶּה לִי(בראשית כה, לב), וכתיב התם זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ(שמות טו, ב).
וכפר בעיקר — כתוב כאן ״למה זה לי״, וכתוב שם ״זה אלי ואנוהו״.
וכפר בתחיית המתים, דכתיב הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת.
ושט את הבכורה, דכתיב וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹורָה(בראשית כה, לד).
ושעשה ישמעאל תשובה בימיו מנלן?ושעשה ישמעאל תשובה… — ושעשה ישמעאל תשובה בימיו — מנין לנו? כמו זה, שרבינא ורב חמא בר בוזי היו יושבים לפני רבא, ורבא היה מתנמנם. אמר לו רבינא לרב חמא בר בוזי: האמנם אתם אומרים: כל מיתה שיש בה (לשון) גויעה — זו היא מיתתם של צדיקים? אמר לו: כן. והרי דור המבול (שנאמר בהם ״ויגוע כל בשר״)? אמר לו: אנו גויעה ואסיפה (שתיהן יחד) אומרים. והרי ישמעאל, שכתוב בו גויעה ואסיפה! בינתיים התעורר רבא בגללם (מקולם), אמר להם: תינוקות! כך אמר רבי יוחנן: ישמעאל עשה תשובה בחיי אביו, שנאמר: ״ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו״. ושמא (הכתוב) מונה אותם כסדר חכמתם? אלא מעתה, ״ויקברו אותו עשו ויעקב בניו״ — מדוע אינו מונה אותם כסדר חכמתם? אלא, מכיוון שהקדים אותו (ישמעאל את יצחק) — הנהיג אותו לפניו, ומכיוון שהנהיג אותו — למד מכאן שתשובה עשה בימיו.
ושעשה ישמעאל תשובה בימיו — מנין לנו?
כי הא דרבינא ורב חמא בר בוזי הוו יתבי קמיה דרבא וקא מנמנם רבא.
כמו זה, שרבינא ורב חמא בר בוזי היו יושבים לפני רבא, ורבא היה מתנמנם.
אמר ליה רבינא לרב חמא בר בוזי: ודאי דאמריתו כל מיתה שיש בה גויעה זו היא מיתתן של צדיקים?
אמר לו רבינא לרב חמא בר בוזי: האמנם אתם אומרים: כל מיתה שיש בה (לשון) גויעה — זו היא מיתתם של צדיקים?
אמר ליה: אין.
אמר לו: כן.
והא דור המבול?
והרי דור המבול (שנאמר בהם ״ויגוע כל בשר״)?
אמר ליה: אנן גויעה ואסיפה קאמרינן.
אמר לו: אנו גויעה ואסיפה (שתיהן יחד) אומרים.
והא ישמעאל דכתיב ביה גויעה ואסיפה!
והרי ישמעאל, שכתוב בו גויעה ואסיפה!
אדהכי איתער בהו רבא, אמר להו: דרדקי, הכי אמר רבי יוחנן: ישמעאל עשה תשובה בחיי אביו,
בינתיים התעורר רבא בגללם (מקולם), אמר להם: תינוקות! כך אמר רבי יוחנן: ישמעאל עשה תשובה בחיי אביו,
שנאמר: וַיִּקְבְּרוּ אֹותוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו(בראשית כה, ט).
ודילמא דרך חכמתן קא חשיב להו?
ושמא (הכתוב) מונה אותם כסדר חכמתם?
אלא מעתה וַיִּקְבְּרוּ אֹותוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו(בראשית לה, כט) — מאי טעמא לא חשיב להו דרך חכמתן?
אלא מעתה, ״ויקברו אותו עשו ויעקב בניו״ — מדוע אינו מונה אותם כסדר חכמתם?
אלא מדאקדמיה אדבורי אדבריה, ומדאדבריה שמע מינה תשובה עבד בימיו.
אלא, מכיוון שהקדים אותו (ישמעאל את יצחק) — הנהיג אותו לפניו, ומכיוון שהנהיג אותו — למד מכאן שתשובה עשה בימיו.
תנו רבנן:
שלשה הטעימן הקדוש ברוך הוא בעולם הזה מעין העולם הבא, אלו הן: אברהם, יצחק ויעקב.
אברהם — דכתיב ביה בַּכֹּל;אברהם — דכתיב… — אברהם — שכתוב בו ״בכל״; יצחק — שכתוב בו ״מכל״; יעקב — שכתוב בו ״כל״. שלשה לא שלט בהן יצר הרע, אלו הן: אברהם, יצחק ויעקב, שכתוב בהם ״בכל״ ״מכל״ ״כל״.
אברהם — שכתוב בו ״בכל״;
יצחק — דכתיב ביה מִכֹּל(בראשית כז, לג);
יצחק — שכתוב בו ״מכל״;
יעקב — דכתיב ביה כֹל(בראשית לג, יא).
יעקב — שכתוב בו ״כל״.
רש״י בכל מכל כל — באברהם כתיב ויי ברך את אברהם בכל (בראשית כ״ד:א׳) ביצחק כתיב (שם כז) ואוכל מכל ביעקב כתיב (שם לג) וכי יש לי כל כלומר לא חסרו שום טובה.
שלשה לא שלט בהן יצר הרע, אלו הן: אברהם, יצחק ויעקב, דכתיב בהו ״בכל״ ״מכל״ ״כל״.
שלשה לא שלט בהן יצר הרע, אלו הן: אברהם, יצחק ויעקב, שכתוב בהם ״בכל״ ״מכל״ ״כל״.
ויש אומרים: אף דוד, דכתיב וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי(תהלים קט, כב).
רש״י חלל בקרבי — יצרי הרע מת בקרבי.
ואידך — צעריה הוא דקא מדכר.ואידך — צעריה… — והאחר (התנא שאינו מונה את דוד) — צערו הוא שהוא מזכיר.
והאחר (התנא שאינו מונה את דוד) — צערו הוא שהוא מזכיר.
רש״י צעריה קא מדכר — על לבו ממש הוא מתרעם ואומר שמת בקרבו מרוב צרות.
תנו רבנן:
ששה לא שלט בהן מלאך המות, ואלו הן: אברהם, יצחק ויעקב, משה, אהרן ומרים.
רש״י שלא שלט בהן מלאך המות — אלא מתו בנשיקה על פי שכינה.
אברהם, יצחק ויעקב — דכתיב בהו ״בכל״ ״מכל״ ״כל״;אברהם, יצחק ויעקב… — אברהם, יצחק ויעקב — שכתוב בהם ״בכל״ ״מכל״ ״כל״; משה, אהרן ומרים — שכתוב בהם ״על פי יי״.
אברהם, יצחק ויעקב — שכתוב בהם ״בכל״ ״מכל״ ״כל״;
רש״י בכל מכל כל — לא חסרו שום כבוד ומצינו כבוד זה במשה ואהרן שנאמר בהן על פי יי ואם אלו מתו ע״י מלאך [המות] נמצא שחסרו כבוד.
משה, אהרן ומרים — דכתיב בהו עַל פִּי יְיָ(במדבר לג, לח).
משה, אהרן ומרים — שכתוב בהם ״על פי יי״.
והא מרים לא כתיב בה עַל פִּי יְיָ!והא מרים לא… — והרי מרים — לא כתוב בה ״על פי יי״! אמר רבי אלעזר: גם מרים בנשיקה מתה, שלמדים ״שם״ ״שם״ ממשה (בגזירה שווה).
והרי מרים — לא כתוב בה ״על פי יי״!
אמר רבי אלעזר:
מרים נמי בנשיקה מתה, דאתיא ״שם״ ״שם״ ממשה.
גם מרים בנשיקה מתה, שלמדים ״שם״ ״שם״ ממשה (בגזירה שווה).
ומפני מה לא נאמר בה עַל פִּי יְיָ?
שגנאי הדבר לומר.
תנו רבנן:
שבעה לא שלט בהן רמה ותולעה, ואלו הן: אברהם, יצחק ויעקב, משה, אהרן ומרים, ובנימין בן יעקב.
אברהם, יצחק ויעקב — דכתיב [בהו] ״בכל״ ״מכל״ ״כל״;אברהם, יצחק ויעקב… — אברהם, יצחק ויעקב — שכתוב [בהם] ״בכל״ ״מכל״ ״כל״; משה, אהרן ומרים — שכתוב [בהם] ״על פי יי״; בנימין בן יעקב — שכתוב ״ולבנימן אמר ידיד יי ישכון לבטח עליו״.
אברהם, יצחק ויעקב — שכתוב [בהם] ״בכל״ ״מכל״ ״כל״;
משה, אהרן ומרים — דכתיב [בהו] עַל פִּי יְיָ;
משה, אהרן ומרים — שכתוב [בהם] ״על פי יי״;
בנימין בן יעקב — דכתיב ולְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד יְיָ יִשְׁכֹּון לָבֶטַח עָלָיו(דברים לג, יב).
בנימין בן יעקב — שכתוב ״ולבנימן אמר ידיד יי ישכון לבטח עליו״.
רש״י ישכון לבטח עליו — הכי דריש ישכון לבטח בנימין על סמיכות ידידות השכינה.
ויש אומרים: אף דוד, דכתיב אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּון לָבֶטַח(תהלים טז, ט).
ואידך — ההוא רחמי הוא דקא בעי.ואידך — ההוא… — והאחר — ההוא, רחמים הוא שמבקש.
והאחר — ההוא, רחמים הוא שמבקש.
רש״י כדאמרן — שמתו על פי שכינה ואין ראויה רמה לשלוט במי שנשוק משכינה שהרי אין הרמה באה אלא מטפה מרה המטפטפת מסכינו של מלאך המות דאמר מר (ע״ז דף כ:) ממנה מת ממנה מסריח ממנה פניו מוריקות.
בבלי, בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, תנחומא, פסיקתא רבתי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ב | ו | — (הוספה) |
| ב | מאה | ומאה |
| ב | שנה | — (הוספה) |
| ב | שנים | חנים |
| ב | מחייו שלאברהם — מפני שבא עשו על נערה מאורסה, והרג את הנפש. | — (הוספה) |
| ב | הדה היא דכתיב: | — (הוספה) |
| ב | וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף | — (הוספה) |
| ב | מִן הַשָּׂדֶה — שבא על נערה מאורסה, | — (הוספה) |
| ב | שנאמר: וְאִם בַּשָּׂדֶה וגו׳(דברים כב, כה). | — (הוספה) |
| ב | וְהוּא עָיֵף — שהרג את הנפש, | — (הוספה) |
| ב | כמה דתימר: כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹורְגִים(ירמיה ד, לא). | — (הוספה) |
| ב | רבי זכי רבה אמר | — (הוספה) |
| ב | אף גנב, כמה דתימר: אִם גַּנָּבִים בָּאוּ לְךָ(עובדיה א, ה). | — (הוספה) |
| ב | אמר הקדוש ברוך הוא: כך הבטחתי את אברהם, ואמרתי לו: | — (הוספה) |
| ב | וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל וגו׳(בראשית טו, טו) — | — (הוספה) |
| ב | זו היא שיבה טובה: יראה לבן בנו עובד עבודה זרה, ומגלה עריות, ושופך דמים? | — (הוספה) |
| ב | מוטב לו שיפטר בשלום! | — (הוספה) |
| ב | שנאמר: | — (הוספה) |
| ג | חטא | חט |
| ג | ושמונים | ושמונה |
| ג | הנער | הנערה |
| ג | המארשה | המאורסה |
| ג | תלד | תלך |
| ג | אחר | אחד |
| ג | תעו | תעי |
| ג | תמניא | תניניא |
| ג | … | — (הוספה) |
| ג | אחוי | אחר |
| ה | אביו | אמו |
| ה | כיצד | כזיצר |
| ה | אביו | אמו |
| ה | ראוי | ראוו |
| ה | כן | בן |
| ה | ומתאבל | ומהאבל |
| ה | וכשיחיו | וכשיהיו |
| ה | כשם | בשם |
| ה | אביו | אמו |
| ה | שלה | שלח |
| ה | כאן | כן |
| ה | הדד | הדר |
| ה | כשם | בשם |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) |
| פסיקתא דרב כהנא | כתב יד אוקספורד 151, עם השלמות מכתב יד פרמה 3122 |
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
| פסיקתא רבתי | כתב יד פרמה 3122 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה לה
הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה(בראשית כה, ל)
עשו פוער פיו כגמל ומבקש שישפכו לתוכו, והכל בו אדום; ״צדיק אוכל לשובע נפשו״ — אליעזר ועשו; העיף — ההורג
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, תנחומא בובר, אגדת בראשית, במדבר רבה, בתי מדרשות §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סג, כב · דרשת הפסוק · ״ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא מן האדם האדם הזה… על כן קרא שמו אדום״ · עשו פוער פיו כגמל, והכל בו אדום
״זעיר״ — בכתב היד ״יר״, והושלם במאגרים; בתיאודור–אלבק ״זעירא״. ״מתולעים״ — הלמ״ד הושלמה במאגרים.
״מניה ומן דכוותיה״ (ריש לקיש) — כך בכתב היד, וכך בתיאודור–אלבק ״מניה ומן דכותיה״; במאגרים תוקן ״מנך ומן דכוותך״. ״אנה פתח פימי והווי משלח ואזל״ — שם ״אנא פתח פומי תהא משדר ואזיל״; ״כי דתנינן תמן״ — שם ״כהדא דתנינן״. המשנה (שבת כד, ג): ״אין אובסין את הגמל ולא דורסין, אבל מלעיטין״.
דברי רבי יצחק — גם בפתיחתא ״צדיק אוכל לשובע נפשו״ שבפסיקתא דרב כהנא ובתנחומא (להלן); ובתנחומא בובר (להלן): ״שאין לשון הלעטה אלא לשון שפיכה״.
״הלעיטני נא — אדום יצאתה ממעי אמך, ומאכל אדום אתה חמדת לאכול״ (פרקי דרבי אליעזר לה) — לעיל, פרשה לג (ויזד יעקב נזיד).
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא וגו׳(בראשית כה, ל).
אמר רבי יצחק בירבי זעיר:
פערפער — פתח פיו אותו הרשע כגמל, ואמר: אנה פתח פימיאנה פתח פימי — אני פותח את פי, והווי משלח ואזלוהווי משלח ואזל — ואתה תהא שולח (משליך לתוכו) והולך.
כי דתנינן תמןכי דתנינן תמן — כמו ששנינו שם: אין אובסיןאובסין — מאכילים בכפייה את הגמל(משנה שבת כד, ג) וגו׳.
מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה —
רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש:
רבי יוחנן אמר: מניה ומן פטרוניהמניה ומן פטרוניה — ממנו ומן אדונו (פטרונו).
רבי שמעון בן לקיש: מניה ומן דכוותיהמניה ומן דכוותיה — ממנו ומן כמותו.
הוא אדום, תבשילו אדום, ארצו אדומה, גבוריו אדומים, לבושיהם אדומים;
פורע ממנו אדום, בלבוש אדום.
הוא אדום — וַיֵּצֵא הָרִאשׁן אַדְמוֹנִי(בראשית כה, כה);
תבשילו אדום — הַלְעִיטֵנִי נָא וגו׳;
ארצו אדומה — אַרְצָה שֵׂעִיר וגו׳(בראשית לב, ד);
גבוריו אדומים — מָגֵן גִּבֹּורֵיהוּ מְאׇדָּם(נחום ב, ד);
לבושיהם אדומים — אַנְשֵׁי חַיִל מְתֻולָּעִים;
פורע ממנו אדום — דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם(שיר השירים ה, י);
בלבוש אדום — מַדּוּעַ אָדֹום לִלְבוּשֶׁךָ(ישעיה סג, ב).
פסיקתא דרב כהנא, פסקא את קרבני לחמי, ב · פתיחתא · צדיקים שאוכלים לשובע נפשם, ורשעים שבטנם חסרה: אליעזר ועשו, רות ואומות העולם, חזקיה ומישע
צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר(משלי יג, כה)
צדיק — אליעזר, רות, חזקיה, מלכי בית דוד, הקדוש ברוך הוא; בטן רשעים — עשו, אומות העולם, הגוי ששבר את הטבלה, מישע, מלכי מזרח; ״לאט״ — מקוה של ארבעים סאה.
הפתיחתא כולה גם בפסיקתא רבתי (פסקא טז) בשינויים קלים, ואין שם ״דבר אחר — אילו מלכי ישראל ומלכי בית דוד״. שם: ״אמר רבי יצחק בר אליעזר״; ״אמר רבי מאיר: שאלתי את רבי דוסתאי… אמר לי: גוי אחד היה בעירנו״ — השואל רבי מאיר, ודוסתאי מספר; ״זה מלך ורצין בן רמליהו מלך… יאי מלכות לרצין״.
״אליעזר ועשו״ בלבד — גם במדרש משלי (יג, כה), בלא שם האומר, ובו ״מן האדום האדום הזה״ ו״כהדא דתנינן תמן״.
הפתיחתא עד מעשה הטבלה — גם בתנחומא (פינחס יג) ובבמדבר רבה (כא, כ), כמעט מלה במלה זו בזו; שתיהן פותחות ״תשמרו להקריב לי במועדו — זה שאמר הכתוב״ ומסיימות במעשה, ואין בהן חזקיה ומישע, מלכי בית דוד והקדוש ברוך הוא. שם בלא ״עבדו של אבינו אברהם״, ״הרשע״ שאחר ״זה עשו״ ו״אותו הרשע״ שאחר ״פער פיו״, ובפסוק בלא ״מכדך״ ובלא ״מן האדם האדם הזה כי עיף אנכי״; בבמדבר רבה ״אמר רבי יצחק בר רבי זעירא: עשו פער פיו כגמל״.
ברות — אין שם דברי רבי יצחק ״את שמע מינה תרתיי… אלא ממה דכתיב ותאכל ותשבע ותותר, וראינו דברים״, אלא: ״שכתוב בה ותאכל ותשבע ותותר, שהברכה שרתה בפיה של אותה צדקת״ (במדבר רבה: ״היתה בפיה״).
המעשה שם בלשון אחרת, ורבי דוסתי מספרו, בלא רבי מאיר ושאלתו: ״מעשה בגוי אחד שעשה סעודה לכל בני עירו. אמר רבי דוסתי: אותי זימן לאותה סעודה עם כל בני עירו״ (במדבר רבה: ״מעשה בעובד כוכבים אחד שזימן כל בני עירו. אמר רבי דוסתאי״); ואין שם ״והביא לפנינו מכל מה שברא הקדוש ברוך הוא מששת ימי בראשית״, ולא ״רבי״ שב״אמר לי: רבי, אתם אומרים״. ״וקראתי עליו״ — בכתב היד של תנחומא ״עליה׳״, ונפתח כבמדבר רבה ובפסיקתא רבתי.
צַדִּיק אֹוכֵל לְשֹׂובַע נַפְשׁוֹ(משלי יג, כה) — זה אליעזר עבדו של אבינו אברהם (פסיקתא רבתי: עבד אברהם; מדרש משלי: עבד אברהם),
שאמר (פסיקתא רבתי: לאמנו רבקה; מדרש משלי: לאמנו רבקה; תנחומא: לרבקה; במדבר רבה: לרבקה) הַגְמִיאִנִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ(בראשית כד, יז) — גמייה אחת (תנחומא: מעט מים כדי גמיא; במדבר רבה: כדי גמייא).
וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר — זה עשו הרשע,
שאמר לאבינו יעקב (מדרש משלי: ליעקב; תנחומא: ליעקב; במדבר רבה: ליעקב) הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי(בראשית כה, ל).
אמר רבי יצחק בר זעירא:
פער פיו אותו הרשע כגמל, ואמר: פתח פומיה והויי משלח ואזילפתח פומיה והויי משלח ואזיל — פתח את פיו, והיה (יעקב) משלח (מכניס לתוכו) והולך (פסיקתא רבתי: אנא פתחי לפומי ואנת הוי משלח ואזיל; מדרש משלי: אנא פתחי לפומי ותהא משלח ואזיל; תנחומא: אפתח פי ואתה מכניס; במדבר רבה: אפתח פי ואתה מכניס).
כהייכהיי — כאותה (ששנינו) דתנינן תמן (תנחומא: התם תנן; במדבר רבה: התם תנינן): אין אובסין את הגמל ולא דורסין, אבל מלעיטין(משנה שבת כד, ג).
דבר אחר:
צַדִּיק אֹוכֵל לְשֹׂובַע נַפְשׁוֹ — זו רות המואביה,
דכתיב (תנחומא: שכתוב; במדבר רבה: שכתוב) בה וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּותַר(רות ב, יד).
אמר רבי יצחק: את שמע מינה תרתיי:
או ברכה שרת בידו של צדיק, או ברכה שרת במעיה של צדקת.
אלא ממה דכתיב וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּותַר — וראינו דברים (פסיקתא רבתי: נראין הדברים) שהברכה שרת (תנחומא: שרתה; במדבר רבה: היתה) במעיה של צדקת (תנחומא: בפיה של אותה צדקת; במדבר רבה: בפיה של אותה צדקת).
וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר — אילו אומות העולם.
אמר רבי מאיר:
שאלני דוסתי מכוכבא, אמר לי: ומה הוא בֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר?
אמרתי לו: גוי אחד היה בעירנו, ועשה סעודה לכל זקני העיר וזימנני עמהם,
והביא לפנינו מכל מה שברא הקדוש ברוך הוא מששת ימי בראשית,
ולא היה שולחנו חסר (תנחומא: מכל מטעמים שבעולם; במדבר רבה: מכל מטעמים שבעולם) אלא אגוזי פרך בלבד.
מה עשה? נטל את הטבלה מלפנינו (תנחומא: מלפניו), שהיתה יפה בששה ככר כסף (פסיקתא רבתי: כששה ככרי זהב; תנחומא: מששה ככרי כסף; במדבר רבה: כששה ככרי כסף), ושברה.
אמרתי לו: מפני מה עשיתה כן (תנחומא: עשית כך; במדבר רבה: עשית כך)?
אמר לי: רבי, אתם אומרים: העולם הזה שלנו והעולם הבא שלכם; אם אין אנו אוכלין עכשיו — אימתי אנו אוכלין?
וקרית עילוי (פסיקתא רבתי: וקראתי עליו הפסוק הזה; תנחומא: וקראתי עליו; במדבר רבה: קראתי עליו) וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר.
דבר אחר:
צַדִּיק אֹוכֵל לְשֹׂובַע נַפְשׁוֹ — זה חזקיה מלך יהודה.
אמרו עליו על חזקיה מלך יהודה: שתי אגודות של ירק וליטרא אחת של בשר היו מעלים לפניו בכל יום.
והיו ישראל מליזים אחריו ואומרים: זה מלך? ורצין מלך בן רמליהו!
ראויה מלכותיה לרצין ובן רמליהו.
הדא הוא דכתיב:
יַעַן כִּי מָאַס הָעָם הַזֶּה אֵת מֵי הַשִּׁילֹוחַ הַהֹולְכִים לְאַט(ישעיה ח, ו) וּמְשׂוֹשׂ אֶת רְצִין וּבֶן רְמַלְיָהוּ.
מהו לְאַט?
בר קפרא אמר:
חיזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו לאט.
אלא זה חזקיהו מלך יהודה, שהיה מטהר את ישראל במקוה של ארבעים סאה — מיניין לאט.
אמר להם הקדוש ברוך הוא: אוכלים אתון בעיי?
וְלָכֵן הִנֵּה יי מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַנָּהָר וגו׳(ישעיה ח, ז).
וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר — זה מישע: וּמֵישַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב הָיָה נֹוקֵד(מלכים ב ג, ד).
מהו נֹוקֵד? רעי (פסיקתא רבתי: רועה).
וְהֵשִׁיב לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מֵאָה אֶלֶף כָּרִים וּמֵאָה אֶלֶף אֵילִים צָמֶר.
מהו אֵילִים צָמֶר? רבי אבה בר כהנא: פרובטיה.
דבר אחר:
צַדִּיק אֹוכֵל לְשֹׂובַע נַפְשׁוֹ — אילו מלכי ישראל ומלכי בית דוד.
וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר — אילו מלכי מזרח.
רבי יודן ורבי חונה.
רבי יודן אמר:
מאה צאן היה עולה לכל אחד ואחד בכל יום.
ורבי חונה אמר:
אלף צאן היה עולה לכל אחד ואחד בכל יום.
דבר אחר:
צַדִּיק אֹוכֵל לְשֹׂובַע נַפְשׁוֹ — זה הקדוש ברוך הוא.
אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בניי, מכל קרבנות שאתם מקריבים לפניי — כלום אני נהנה מכם אלא הריח?
רֵיחַ נִיחֹוחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ(במדבר כח, ב).
תנחומא בובר, תולדות ד · דרשת הפסוק · ״הלעיטני נא… ויאמר יעקב מכרה כיום… הנה אנכי הולך למות… ויבז עשו את הבכורה״ · הלעטה לשון שפיכה; חלקו של עולם הבא; יומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנים; עשו ששנא דם הקרבנות ודם המילה; בבא רשע בא גם בוז
״בזבורית״ — הרי״ש הוספת מאגרים (מסופקת). ״נותן״ — הו״ו הוספת מאגרים. ״שפיכה״ — הפ״א מסופקת, והיו״ד הוספת מאגרים. ״רבותינו״ — בכתב היד ״רבותי׳״. ״הלעיטיני״ — כך בכתב היד, בפעם השלישית. ״עלכן קרא שמו אדום״ — כך בכתב היד, ״עלכן״ במילה אחת; הו״ו של ״אדום״ הוספת מאגרים. ״הבא״ — האל״ף הוספת מאגרים (והבי״ת מסופקת). ״איני״ — בכתב היד ״אינו״, ותוקן כמאגרים ובובר. ״מכור״ — בכתב היד ״מבור״, ו״מפרסמת״ — ״מפררסמת״ (שתיהן מסומנות sic במאגרים); תוקנו כבובר. ״לחשב״ — בכתב היד ״להשיב״, ותוקן כמאגרים ובובר (״(להשיב) [לחשב]״).
״אברהם מת״ — ״מת״ הוספת מאגרים, בתוך [ ]. ״אל תבכו למת בכו בכה להולך״ — כך בכתב היד (בפסוק: אל תבכו למת ואל תנדו לו בכו בכו להלך), ו״בכה״ מחוץ לפסוק. ״עד שלא״ — השי״ן מסופקת. ״בבכורות״ — התי״ו מסופקת. ״הקרבנות״ — התי״ו הוספת מאגרים. ״חנינה בן חמא״ — כך בכתב היד (בובר: חנינא). ״ורבותינו אומרים״ — בכתב היד ״ורבותי׳ אומ׳״. ״שלח ידיו בשלומיו״ — אחריו בכתב היד מקום שאינו נקרא, ו״חלל בריתו״ הוספת מאגרים, בתוך [ ]. ״ואומר״ — בכתב היד ״ואמ׳״, והו״ו הוספת מאגרים (מסופקת). ״בגופו״ — בכתב היד ״בגופא״, והסופר מחק את האל״ף; הו״ו הוספת מאגרים. ״על חרבך״ — כך בכתב היד (בפסוק: ועל חרבך). ״ויבא קלון״ — כך בכתב היד, בלשון משלי יא, ב (״בא זדון ויבא קלון״); בובר תיקן ״(ויבא קלון) [ועם קלון חרפה]״ כמשלי יח, ג.
מקבילות: בראשית רבה סג, כב — ״הלעיטני נא… אמר רבי יצחק בירבי זעיר: פער פיו אותו הרשע כגמל… כי דתנינן תמן: אין אובסין את הגמל… מן האדם האדם הזה — רבי יוחנן אמר: מניה ומן פטרוניה; רבי שמעון בן לקיש: מניה ומן דכוותיה״ (כאן ״רבי יוחנן: ממך ומן הדומין לך — מן הצדיקים שהן כיוצא בך״). בראשית רבה סג, כג — ״אמר רבי אחא: כל מי שהוא יודע לחשב — יום אחד ישב אבינו יעקב שלווה בצילו שלעשו״ (כאן ״אלף שנים, שיומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנים״). בראשית רבה סג, כ — ״ורוח הקודש אומרת: אל תבכו למת ואל תנודו לו — זה אברהם; בכו בכה להולך — זה עשו״. בראשית רבה סג, כה — ״עד שלא הוקם המשכן היו במות מותרות ועבודה בבכורות… ועשו היה שונא את הדם. רבי לוי בשם רבי חמא בירבי חנינה אמר: זה דם המילה. רבי לוי בשם רבי שמואל בר נחמן אמר: זה דם הבכורה בקורבנות. רבנן אמרי: שנאתה דמו שלאדם בגופו… רבי חונא אמר: זה דם הקרבנות, שהוא קרוי ברכה, היך דאת אמר: מזבח אדמה תעשה לי״ (כאן ״רבי לוי בשם רבי חנינה בן חמא: זה דם הקרבנות… ורבותינו אומרים: זה דם המילה״). בראשית רבה סג, כז וסד, ג — ״בבא רשע — זה עשו… ועם קלון חרפה — שניתלווה לו קלונו שלרעב… ויהי רעב בארץ״.
דבר אחר:
הַלְעִיטֵנִי — תן לי אין כתיב כאן, אלא הַלְעִיטֵנִי.
אמר לו: הַלְעִיטֵנִי.
נתן לו בזבוריתבזבורית — במעט ובגרוע;
אמר לו: בזיבורית אתה נותן לי? שפוך את הקדירה לתוך פי!
שאין לשון הלעטה אלא לשון שפיכה,
שכך שנו רבותינו:
אין אובסיןאובסין — מאכילים בכפייה, הרבה את הגמל ולא דורסיןדורסין — דוחקים את המאכל לתוך גרונו, אבל מלעיטין(משנה שבת כד, ג).
לפיכך אמר: הַלְעִיטֵינִי.
עלכן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם.
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב(בראשית כה, לא).
אמר לו: בכורה את מבקש? מבקש אתה חלקי של עולם הבא!
אמר לו: איני יודע אם יש לך חלק לעולם הבא;
אבל מכור לי הבכורה, שהיא מפרסמת כיום.
מִכְרָה כַיּוֹם.
אמר רבי אחא:
מי שהוא יודע לחשיב כראוי — לא נטלו ישראל בעולם הזה אלא אלף שנים,
שיומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנים הן,
שנאמר: כִּי אֶלֶף שָׁנִים(תהלים צ, ד).
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי וגו׳(בראשית כה, לב) —
אברהם מת, ורוח הקודש אומר:
אַל תִּבְכּוּ לְמֵת בְּכוּ בכה לַהֹולֵךְ(ירמיה כב, י).
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ —
ורוח הקודש אמרת:
וַיֶּאֱהַב קְלָלָה(תהלים קט, יז).
כיצד היו הבכורות מקריבין?
עד שלא הוקם המשכן היה העבודה בבכורות,
וכל מי שהיה מקריב היה ראוי להתברך,
שנאמר: מִזְבַּח אֲדָמָה, אָבא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ(שמות כ, כא).
אמר עשו: אין אותו האיש רוצה לא להקריב ולא להתברך.
אמר לו הנביא: אִם לֹא דָם שָׂנֵאתָ וְדָם יִרְדְּפֶךָ(יחזקאל לה, ו).
אמר רבי לוי בשם רבי חנינה בן חמא:
זה דם הקרבנות, ששנא להקריב להקדוש ברוך הוא.
ורבותינו אומרים:
זה דם המילה, שמשך לו ערלה,
שנאמר: שָׁלַח יָדָיו בִּשְׁלֹומָיו(תהלים נה, כא) חִלֵּל בְּרִיתוֹ.
דבר אחר:
אִם לֹא דָם — ועשו שונא את הדם?
אביו מברכו בדם, והוא בטוח בדם,
שנאמר: עַל חַרְבְּךָ(בראשית כז, מ);
ואומר לו: אִם לֹא דָם שָׂנֵאתָ?
אלא ששנא נפשו של אדם, שהיא נתונה בגופו.
לפיכך אמר: לָמָּה זֶּה לִי בְּכֹורָה.
וַיִּבֶז עֵשָׂו(בראשית כה, לד) — כסבור שהוא שוחק על יעקב,
והקדוש ברוך הוא מסכים מלמעלה,
שנאמר: כֹּה אָמַר יְיָ בְּנִי בְכֹורִי יִשְׂרָאֵל(שמות ד, כב).
וַיִּבֶז עֵשָׂו.
בְּבוֹא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז(משלי יח, ג) — זה עשו,
שנאמר: וַיִּבֶז עֵשָׂו.
וַיָּבֹא קָלוֹן(משלי יא, ב) — שבא הרעב לרגלו,
שנאמר: וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ(בראשית כו, א).
אגדת בראשית, פרק פב, א · פתיחתא · ״ויקרא יעקב אל בניו״ · עשו הגדול לא עשה דייתיקי, שאין ההורג עושה דייתיקי — ״כי עיף אנכי״, ואין העיף אלא ההורג
כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ מָוֶת יְהַלְלֶךָּ לֹא־יְשַׂבְּרוּ יוֹרְדֵי־בוֹר אֶל־אֲמִתֶּךָ חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ כָּמוֹנִי הַיּוֹם אָב לְבָנִים יוֹדִיעַ אֶל־אֲמִתֶּךָ(ישעיה לח, יח–יט)
״לפיכך״ — בכתב היד ״לפי׳״. ״נפשי״ — בכתב היד ״נפשה״, ותוקן במאגרים. ״לודר״, ״לידר״ — כך בכתב היד; בדפוס בובר ״לוד״ר״ בשני המקומות. ״לא ידעו ולא יבינו״ — בדפוס בובר עד ״בחשיכה יתהלכו״.
״הרג את הנפש — כתיב הכא עיף, וכתיב התם אוי נא לי כי עיפה נפשי להורגים״ (רבי יוחנן, בבלי בבא בתרא פרק א, טז ע״ב) — לעיל, פרשה לד (ויבא עשו מן השדה והוא עיף), בסוגיא שלמה.
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו(בראשית מט, א) וכו׳.
זה שאמר הכתוב:
כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ מָוֶת יְהַלְלֶךָּ(ישעיה לח, יח) וכו׳.
ומי יודך? חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ כָּמוֹנִי הַיּוֹם(ישעיה לח, יט).
לא היה לו לומר ויקרא עשו אל בניו, שהוא היה גדול?
ולמה לא עשה הוא דיאתיקי אלא יעקב,
שנאמר: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו?
אלא בנוהג שבעולם אין לודר עושה דיאתיקי.
למה? שאינו יודע אי מתי הוא נהרג.
ומי עושה דייתיקי? בני אבות — מי שהוא מת על מטתו.
כך חס לעשו לעשות דייתיקי.
למה? שאין עושה דייתיקי לידר,
שנאמר: הַלְעִיטֵנִי נָא מִן האדום האדום הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי(בראשית כה, ל).
ואין העיף אלא ההורג,
שנאמר: כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹורְגִים(ירמיה ד, לא).
לפיכך אינו קורא לבניו, שהוא נהרג,
שנאמר: לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ(תהלים פב, ה).
לכך נאמר: כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ, חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ כָּמוֹנִי הַיּוֹם אָב לְבָנִים יוֹדִיעַ אֶל אֲמִתֶּךָ.
הוי: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו.
חלק ב
מדרשים מאוחרים
במדבר רבה, פרשה יד, י · דרשה · ״שלשים ומאה משקלה״ · שבעים בני נח וששים מלכות; ״בלע בן בעור״ על שם עשו, שבלע ומכר בכורתו בשביל בליעתו
״ואם תאמר והלא הם נ״ח? לא תברא: תמנע שלאליפז בתו היתה״ — המלים ״שלאליפז״ ו״תמנע״ מסומנות בכתב היד לשינוי הסדר. ״חשם״ — בכתב היד ״השם״. ״חרפה״ — אות מסופקת.
בדפוס וילנא (במדבר רבה יד, ט): ״בנו של מי שעשה עצמו כבהמה, שנאמר: הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי עיף אנכי, כמה דתימא: אין אובסין את הגמל אלא מלעיטין אותו״.
הדרשה כולה, על קרבן נשיא אשר — במדרש דרבי יצחק, פרשת נח.
שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ(במדבר ז, עג) — אלו ע׳ בני נח, וששים מלכות שאמר שלמה: שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת(שיר השירים ו, ח).
ומי היו?
י״ו בני קטורה, וישמעאל וי״ב בניו, ועשו וי״ז בין בניו ובני בניו.
כיצד?
בני אליפז היו שמנה, ואלו הן: בְּנֵי אֱלִיפָז תֵּימָן אוֹמָר צְפוֹ וְגַעְתָּם וּקְנַז(בראשית לו, יא) ותמנע ועמלק — הרי ח׳ עם אליפז.
תמן כתיבתמן כתיב — שם כתוב: בְּנֵי אֱלִיפַז בְּכוֹר עֵשָׂו אַלּוּף תֵּימָן וגו׳(בראשית לו, טו) אַלּוּף קֹרַח אַלּוּף גַּעְתָּם וגו׳(בראשית לו, טז) — הרי ט׳.
רעואל עם בניו — חמשה, שנאמר: בְּנֵי רְעוּאֵל נַחַת וָזֶרַח שַׁמָּה וּמִזָּה(בראשית לו, יג) — הרי י״ד.
ובני עשו — ג׳: יְעוּשׁ(בראשית לו, ה) ויעלם וקרח — הרי י״ז.
וי״א אלופים שחושב בסוף, שנאמר: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת אַלּוּפֵי עֵשָׂו(בראשית לו, מ) למשפחותם למקומותם בשמותם אַלּוּף תִּמְנָע וגו׳ — הרי נ״ז.
ואם תאמר: והלא הם נ״ח? לא תברא: תמנע — בתו של אליפז היתה.
וג׳ מלכי אדום שהיו מזרע אדום, ואלו הן:
בלע בן בעור — והוא נקרא על שם עשו, שהיה בלע ומכר בכורתו בשביל בליעתו;
בֶּן בְּעוֹר(בראשית לו, לב) — בניו של מי שעשה עצמו כבהמה, שנאמר: הַלְעִיטֵנִי נָא(בראשית כה, ל),
כמה דתימרכמה דתימר — כמו שאתה אומר: אין אובסיןאובסין — מאכילים בכפייה את הגמל, אבל מלעיטיןמלעיטין — מאכילים (מכניסים מאכל) לתוך הפה אותו(משנה שבת כד, ג).
והשני — יוֹבָב בֶּן זֶרַח מִבׇּצְרָה(בראשית לו, לג); ובצרה מן אדום היה,
שנאמר: מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבׇּצְרָה(ישעיה סג, א).
והשלישי — חֻשָׁם מֵאֶרֶץ הַתֵּימָנִי(בראשית לו, לד); ותימן היא ארץ אדום,
שנאמר: וְחַתּוּ גִבּוֹרֶיךָ תֵּימָן לְמַעַן יִכָּרֶת אִישׁ מֵהַר עֵשָׂו מִקָּטֶל(עובדיה א, ט).
אבל שאר המלכים — משאר מקומות היו ומשאר אומות.
הרי ששים.
ולמה קרא לכל אלו קערת? על שם שפסל הקדוש ברוך הוא את כולן; ואין קערה אלא לשון צרעת,
כמה דתימר: שְׁקַעֲרוּרֹת ירקרקות(ויקרא יד, לז).
כֶּסֶף — על שם חרפה, שילכו כלם לחרפות לדראון עולם.
ומנין לכסף שהוא לשון חרפה? שכן בלשון ארמי קורין לחרפה כסופאכסופא — בושה, חרפה.
בתי מדרשות ח״ב, מדרש חסרות ויתרות, לה · דרשת הכתיב · ״האדם האדם״ חסר — עשו למד מאביו כל דין תורה חוץ מדם נדה ודם בתולים
״בר מן ב׳״ — בדפוס ״במ״ב״, ופתיחתו כבמהדורה.
הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם(בראשית כה, ל) — חסר תרויהון.
מלמד שלמד עשו מאביו כל טעמי דין תורה, בר מן ב׳:
דם נדה, ודם בתולים,
שביקש ללמוד ולא רצה אביו ללמדו, מפני שהיה משחית.
בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, תנחומא בובר, אגדת בראשית, במדבר רבה, בתי מדרשות. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | זע | — (הוספה) |
| א | לָּ | — (הוספה) |
| ב | העולם | — (הוספה) |
| ב | מלכותיה | למלכותיה |
| ב | וּמְשׂוֹשׂ אֶת רְצִין וּבֶן רְמַלְיָהוּ | — (הוספה) |
| ג | ר | — (הוספה) |
| ג | ו | — (הוספה) |
| ג | י | — (הוספה) |
| ג | וֹ | — (הוספה) |
| ג | א | — (הוספה) |
| ג | י | ו |
| ג | מכור | מבור |
| ג | מפרסמת | מפררסמת |
| ג | ח | ה |
| ג | מת | — (הוספה) |
| ג | ת | — (הוספה) |
| ג | חִלֵּל בְּרִיתוֹ | — (הוספה) |
| ג | ו | — (הוספה) |
| ד | י | ה |
| ה | חשם | השם |
| ו | בר מן ב׳ | במ״ב |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) |
| פסיקתא דרב כהנא | כתב יד אוקספורד 151, עם השלמות מכתב יד פרמה 3122 |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
| אגדת בראשית | כתב יד אוקספורד 2340 |
| במדבר רבה | כתב יד מינכן 97 |
| בתי מדרשות | מהדורת ורטהיימר |
מדרש דרבי יצחק
פרשה לו
מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי(בראשית כה, לא)
מכירת הבכורה: יום אחד של שלוה, עבודה בבכורות ועשו ששנא את הדם, שני עולמות; ״הולך למות״ — כפירה בתחיית המתים, ואין הליכה אלא לשון מיתה
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, בבלי, שמות רבה, פסיקתא רבתי, סדר אליהו זוטא, במדבר רבה, ילקוט שמעוני §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סג, כג · דרשת הפסוק · ״ויאמר יעקב מכרה כיום את בכרתך לי״ · זבין לי חד יום: יום אחד של שלוה בצלו של עשו
״אמר לה״ — כך בכתב היד (= אמר ליה), וכך בתיאודור–אלבק ״אמר ליה״.
״מכרה כיום… הנה אנכי הולך למות… ויבז עשו״ בתנחומא בובר (תולדות ד) — לעיל, פרשה לה (הלעיטני נא מן האדם האדם הזה).
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם וגו׳(בראשית כה, לא).
אמר לה: זבין לי חד יום מן דידךזבין לי חד יום מן דידך — מכור לי יום אחד משלך.
אמר רבי אחא:
כל מי שהוא יודע לחשב — יום אחד ישב אבינו יעקב שלווה בצילו שלעשו.
בראשית רבה, פרשה סג, כד · דרשת הפסוק · ״ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכרה״ · עשו מחרף ומגדף, ונמרוד המבקש להמיתו בשביל בגדו של אדם הראשון
״עשו״ — בכתב היד ״יעקב״, ותוקן במאגרים. ה״דבר אחר״ על נמרוד — הושלם במאגרים, וכך בתיאודור–אלבק (שם: ״היו באין כל חיות ועופות שבעולם״).
״וכפר בעיקר — כתיב הכא למה זה לי… וכפר בתחיית המתים, דכתיב הנה אנכי הולך למות״ (רבי יוחנן, בבלי בבא בתרא פרק א, טז ע״ב) — לעיל, פרשה לד (ויבא עשו מן השדה והוא עיף), בסוגיא שלמה.
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ וגו׳(בראשית כה, לב).
רבי שמעון בן לקיש אמר:
התחיל מחרף ומגדף:
למה לי אין כתיב כן, אלא לָמָּה זֶּה לִי.
דבר אחר:
הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת —
שהיה נמרוד מבקשו להמית נפשו, בשביל אותו הבגד שהיה לאדם הראשון;
שבשעה שהיה עשו לובשו ויוצא לשדה — היו באים כל עוף שבעולם ומתקבצין אצלו.
בראשית רבה, פרשה סג, כה · דרשת הפסוק · ״ויאמר יעקב השבעה לי כיום וישבע לו וימכר את בכרתו ליעקב״ · למה נתן יעקב נפשו על הבכורה, ועשו שנא את הדם
״הבמות״ — בכתב היד ״המות״, ותוקן במאגרים. סוף הפסוק ״אם לא דם שנאת ודם ירדפך״ — הושלם במאגרים, ושם הושלם גם ראשו (״לכן חי אני נאם יי אלהים״), שאינו נדרש כאן. ״ויאמר השבעה לי״ — כך בכתב היד, בלי ״יעקב״; בתיאודור–אלבק ״ויאמר [יעקב] השבעה לי״. ״רבי שמואל בר נחמן״ — בכתב היד חוזר בטעות ״רבי חמא בירבי חנינה״, ותוקן במאגרים, וכך בתיאודור–אלבק.
במשנה (זבחים יד, ד) ובתיאודור–אלבק ״היו הבמות מותרות״. ״מזבח אדמה תעשה לי״ — וסופו ״אבוא אליך וברכתיך״: דם הקרבנות קרוי ברכה. ״הכמה דתמר״ — בכתב היד ״הכ׳ דת׳״; בתיאודור–אלבק ״כמה דאת אמר״.
וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת וגו׳(בראשית כה, לג).
מה ראה יעקב אבינו ליתן נפשו על הבכורה?
דתנינן:
עד שלא הוקם המשכן היו במות מותרות ועבודה בבכורות; ומשהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים(משנה זבחים יד, ד).
אמר: יהיה הרשע הזה עומד ומקריב?
לפיכך נתן נפשו על הבכורה.
הדה היא דכתיב:
כִּי לְדָם אֶעֶשְׂךָ וְדָם יִרְדְּפֶךָ אִם לֹא דָם שָׂנֵאתָ וְדָם יִרְדְּפֶךָ(יחזקאל לה, ו).
ועשו היה שונא את הדם.
רבי לוי בשם רבי חמא בירבי חנינה אמר: זה דם המילה.
רבי לוי בשם רבי שמואל בר נחמן אמר: זה דם הבכורה בקורבנות.
רבנן אמרי: שנאתה דמו שלאדם בגופו,
הדה היא דכתיב: וַיֶּאֱהַב קְלָלָה וגו׳(תהלים קט, יז).
רבי לוי בשם רבי חמא בירבי חנינה:
לֹא חָפֵץ בִּבְרָכָה — ולא חפץ בבכורה.
רבי חונא אמר:
זה דם הקרבנות, שהוא קרוי ברכה,
הכמה דתמר: מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי(שמות כ, כא).
בבלי ברכות פרק א, ז ע״ב · סוגיא · לאה הראשונה שהודתה להקדוש ברוך הוא; ״ראובן״ — ראו מה בין בני לבן חמי; ״רות״ — שיצא ממנה דוד; שמא גרים
״ראובן. אמר רבי אלעזר״ — בכ״י מינכן 95: ״ראובן — מאי ראובן? אמרה לאה…״ (בלי רבי אלעזר); בכ״י אוקספורד 366 בלי ״ראובן, אמר רבי אלעזר״.
״נתנה בכורתו לבני יוסף״ — בכ״י מינכן 95, בכ״י אוקספורד 366 ובדפוס ונציה: ״ליוסף״; ובכ״י מינכן 95 הפסוק מתחילתו: ״ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף בן ישראל ולא להתיחס לבכורה״.
״אמר רבי אליעזר״ — בכ״י מינכן 95, בכ״י אוקספורד 366, בכ״י פריז 671 ובדפוס ונציה: ״רבי אלעזר״; ובכולם: ״לכו חזו מפעלות אלהים״ (וכן תהלים סו, ה: ״לכו וראו מפעלות אלהים״).
״אל תקרי שמות אלא שמות״ — כלומר: אל תקרי ״שַׁמּוֹת״ (חורבות) אלא ״שֵׁמוֹת״ — השם גורם.
ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, לא היה אדם שהודה (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: שנתן הודאה) להקדוש ברוך הוא, עד שבאתה לאה והודתו, שנאמר: הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְיָ(בראשית כט, לה):
רש״י הפעם אודה את ה׳ — לפי שראתה ברוח הקדש שיעקב מעמיד שנים עשר שבטים ולו ארבע נשים כיון שילדה בן רביעי הודית על חלקה שעלה יותר מן החשבון המגיע לה.
ראובן.
אמר רבי אלעזר:
אמרה לאה: ראו מה בין בני לבן חמי —
רש״י ראו מה בין בני לבן חמי — על שם העתיד קראה שמו כדאמרינן לקמן שמא גרים.
דאילו בן חמי, אף על גב דמדעתיה זבניה לבכירותיה, דכתיב: וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב(בראשית כה, לג), חזו מה כתיב ביה: וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב(בראשית כז, מא),דאילו בן חמי… — שהרי בן חמי (עשו), אף על פי שמדעתו מכר את בכורתו, שכתוב ״וימכר את בכרתו ליעקב״ — ראו מה כתוב בו: ״וישטם עשו את יעקב״, וכתוב: ״ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים״ וגו׳; ואילו בני, אף על פי שבעל כרחו נטל יוסף את בכורתו ממנו, שכתוב ״ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף״, אף על פי כן לא קינא בו, שכתוב: ״וישמע ראובן ויצילהו מידם״.
שהרי בן חמי (עשו), אף על פי שמדעתו מכר את בכורתו, שכתוב ״וימכר את בכרתו ליעקב״ — ראו מה כתוב בו: ״וישטם עשו את יעקב״,
וכתיב: וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם וגו׳(בראשית כז, לו);
וכתוב: ״ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים״ וגו׳;
ואילו בני, אף על גב דעל כרחיה שקליה יוסף לבכירותיה מניה, דכתיב: וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹורָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף(דברי הימים א ה, א), אפילו הכי לא אקנא ביה, דכתיב: וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּילֵהוּ מִיָּדָם(בראשית לז, כא):
ואילו בני, אף על פי שבעל כרחו נטל יוסף את בכורתו ממנו, שכתוב ״ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף״, אף על פי כן לא קינא בו, שכתוב: ״וישמע ראובן ויצילהו מידם״.
רות.
מאי רות?
אמר רבי יוחנן:
שזכתה ויצא ממנה דוד, שריוהושריוהו — שריווהו, שהרווה אותו להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות.
רש״י רות — המואביה משום דאיירי בפירושי השמות נקט לה.
מנא לן דשמא גריםמנא לן דשמא גרים — מנין לנו שהשם גורם (משפיע על בעליו)?
אמר רבי אליעזר:
דאמר קראדאמר קרא — שאמר הכתוב: לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת יְיָ אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ(תהלים מו, ט).
אל תקריאל תקרי — אל תקרא ״שמות״, אלא ״שמות״:
פסיקתא רבתי, פסקא יב · דרשה · ״זכור את אשר עשה לך עמלק״ · עשו איבד את הבכורה במעשיו הרעים וכפר בתחיית המתים, ויוסף שקיבלה במעשיו הטובים ויפרע ממנו
״ובמעשיו״ — לפניו בכתב היד ״(ומ)״ מחוק. ״בכורתו״ — בכתב היד ״בכורת׳״. ״יי״ — כך בכתב היד, ובפסוק ״אלהים״; ״והעל״ — כך בכתב היד, בקיצור. ״יוסף״ — בכתב היד ״יוס׳״, נוסף בגליון.
דבר אחר:
עשו היה בכור — במעשיו הרעים איבד את בכורתו;
יוסף הוא היה הקטן — ובמעשיו הטובים קיבל בכורה.
יבא יוסף, שקיבל בכורה במעשיו הטובים, ויפרע מן עשו, שהיה בכור ואיבד את בכורתו במעשיו הרעים.
דבר אחר:
יוסף הודה בתחיית המתים: פָּקֹוד יִפְקֹוד יי אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם(בראשית נ, כה);
ועשו כפר בתחיית המתים: הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת(בראשית כה, לב).
אמר הקדוש ברוך הוא: יבא יוסף, שהודה, ויפרע מן עשו, שכפר.
בבלי סוטה פרק א, יב ע״ב · סוגיא · ״ונערותיה הולכות״ — אין הליכה זו אלא לשון מיתה, כ״הנה אנכי הולך למות״
במדרש הפסוקים על בת פרעה ומשה (שמות ב, ה), בין ״ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור״ ובין ״ותרא את התיבה בתוך הסוף״.
דברי רבי יוחנן גם בשמות רבה א, כג (להלן, ז), ושם ״אין הליכה אלא לשון מיתה״, בלא ״זו״, ואחריו ״ולמה מיתו?״.
וְנַעֲרֹותֶיהָ הֹולְכֹות וגו׳(שמות ב, ה) —
אמר רבי יוחנן:
אין הליכה זו אלא לשון מיתה, וכן הוא אומר: הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת(בראשית כה, לב).
רש״י לשון מיתה — כדמפרש ואזיל שהיו ממחות בידה הצלתו של צדיק.
שמות רבה, פרשה א, כג · דרשת הפסוק · ״ותרד בת פרעה לרחוץ על היאר ונערתיה הלכת על יד היאר״ · נערותיה של בת פרעה מתו, שמיחו בה; ״אמתה״ — ידה או שפחתה; ובת פרעה מצורעת היתה
דברי רבי יוחנן — גם בבבלי סוטה פרק א, יב ע״ב (לעיל).
״ובניו ובני ביתו״ — האותיות שבסוגריים חסרות בכתב היד, והבי״ת מסופקת. ״טעמיה דמאן דאמר״, ״על דעתיה דמאן דאמר״, ״אליבא דמאן דאמר״ — בכתב היד ״טעמ׳ דמ״ד״, ״דמ״ד״. ״כתיב אמתה״ — לפני ״כתיב״ בכתב היד ״(ש)״ מחוק, והמלה בכתב היד ״אמתא״. ״ידה״ — הה״א האחרונה מסופקת.
לִרְחֹוץ עַל הַיְאֹור(שמות ב, ה) — לרחוץ מגלולי בית אביה.
וְנַעֲרֹותֶיהָ הֹולְכֹות —
אמר רבי יוחנן:
אין הליכה אלא לשון מיתה, וכן הוא אומר: הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת(בראשית כה, לב).
ולמה מיתו?
אמרו לה: גבירתינו, מנהגו של עולם — מלך גוזר גזירה, כל העולם מקיימין אותה, ובניו ובני ביתו מקיימין אותה;
ואת עוברת על גזירת אביך?
מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע.
וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ —
רבי יהודה ורבי נחמיה.
חד אמר: ידה;
וחד אמר: שפחתה.
טעמיה דמאן דאמר ידה — מדלא כתיב שפחתה;
וטעמיה דמאן דאמר שפחתה — מדלא כתיב ידה.
על דעתיה דמאן דאמר שפחתה — כשבא גבריאל וחבטן בקרקע, הניח לה אחת, דאין דרך בנות מלכים לעמוד יחידה.
איתיבון אליבא דמאן דאמר ידה: לכתוב ידה!
לא תברא: שלכך כתיב אמתה — דאשתרבובי אשתרבב.
ותנינן כן:
וכן את מוצא באמתה של בת פרעה,
וכן את מוצא בשִׁינֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ(תהלים ג, ח) — אל תקרי שִׁבַּרְתָּ אלא שרבבת.
רבנן אמרי:
בת פרעה מצורעת היתה, לכך ירדה לרחוץ;
וכיון שנגעה בתיבה — נתרפאת.
לכך חמלה על משה, ואהבה אותו אהבה יתירה.
חלק ב
מדרשים מאוחרים
סדר אליהו זוטא, פרק יט · דרשה · הקדוש ברוך הוא עושה נקמה באדום בעצמו, כמלך ששלף נעליו בפלטרין הרביעי; יעקב ועשו חלקו את שני העולמות
״העולם הזה״, ״העולם הבא״ — בדפוס בראשי תיבות. מה שבסוגריים המרובעים — תוספות המהדורה; ״(שנאמר)״ שלפני ״מואב סיר רחצי״ — מחוק במהדורה. ״מיד כפר עשו בתחיית המתים״ — בדפוס ״בתחיית במתים/ המתים/״.
שאלו תלמידיו את רבי אליעזר, אמרו:
מנין שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות נקמה באדום בעצמו?
מיד פתח ואמר: מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם(ישעיה סג, א).
זהו שנאמר ברוח הקדש על ידי דוד מלך ישראל:
מוֹאָב סִיר רַחְצִי עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי(תהלים ס, י).
כנגד מי אמר המקרא הזה? לא אמרו אלא כנגד הקדוש ברוך הוא, שהוא עתיד לעשות נקמה באדום בעצמו.
משלו משל: למה הדבר דומה?
למלך שבנה ארבעה פלטרין בארבע מדינות.
נכנס לראשונה ואכל ושתה, ולא שלף את נעליו;
וכן לשניה, וכן לשלישית;
בא לרביעית — אכל ושתה ושלף נעליו.
אמר להם לעבדיו: צאו והביאו לי גדולים שבמדינה זאת, ויערכו לפני לחם.
אמרו לו: מפני מה כשנכנסת לראשונה אכלת ושתית ולא שלפת את נעליך, וכן לשניה וכן לשלישית?
אמר להם: כשנכנסתי לראשונה לא היתה דעתי מתישבת, וכן לשניה וכן לשלישית,
ובכל עת הייתי אומר: מתי אראה אותה שעה?
ועכשיו שראיתי אותה שעה — מיד נתישבה דעתי.
כך הקדוש ברוך הוא:
עשה מלחמה בפרעה, ובעמלק, ובסיסרא, ובסנחריב, ובנבוכדנצר,
ולא נתקררה דעתו עד שיעשה נקמה באדום הוא בעצמו.
אמרו: כשהיו יעקב ועשו במעי אמן, אמר לו יעקב לעשו:
עשו אחי, שנים אנחנו לאבינו, ושני עולמות יש לפנינו — העולם הזה והעולם הבא.
העולם הזה — יש בו אכילה ושתיה, משא ומתן, לשאת אשה ולהוליד בנים ובנות;
אבל העולם הבא אינו כן בכל מדות הללו.
רצונך — טול אתה העולם הזה, ואני אטול העולם הבא.
מנין שכך הוא? שנאמר: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹורָתְךָ לִי(בראשית כה, לא) — כשם שהיינו אומרים בבטן.
מיד כפר עשו בתחיית המתים: מה חיים שיש בהם רוח ונשמה — מתים שמתו, מנין שיחיו?
באותה שעה נטל עשו בחלקו העולם הזה, ונטל יעקב העולם הבא בחלקו.
וכשבא יעקב מבית לבן, וראה עשו בנים ליעקב ועבדים ושפחות,
אמר לו עשו ליעקב: אחי, לא כך אמרת לי, שתטול אתה העולם הבא? ומניין לך כל הממון הזה? אתה משמש מהעולם הזה כמותי!
אמר לו: הרכוש שנתן לי הקדוש ברוך הוא לשמשני בעולם הזה,
שנאמר: הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים אֶת עַבְדֶּךָ(בראשית לג, ה).
באותה שעה האמיד עשו בדעתו, ואמר:
העולם הזה, שאין חלקו — כך נתן לו הקדוש ברוך הוא שכרו;
העולם הבא, שהוא חלקו — על אחת כמה וכמה!
אמר לו עשו ליעקב: יעקב אחי, בא ונעשה שותפות, אני ואתה:
טול אתה העולם הזה והעולם הבא חצי, ואני אטול העולם הזה והעולם הבא חצי,
שנאמר: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אַצִּיגָה נָּא עִמְּךָ מִן הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי(בראשית לג, טו).
אמר לו יעקב לעשו: אֲדֹנִי יֹודֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים(בראשית לג, יג) — ואינם יכולין לעמוד בייסורין,
שנאמר: וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כׇּל הַצֹּאן.
במדבר רבה, פרשה ד, ח · דרשת הפסוק · ״קח את הלוים״ · הבכורות הקריבו עד שעמד שבט לוי: אדם בכורו של עולם לבש בגדי כהונה גדולה — כתנות עור — ומסרם לשת, לנח, לשם, לאברהם — ״ויעלהו לעולה תחת בנו״ — וליעקב; העגל והלוים
הסימן כולו.
״הקב׳ה״, ״שנ׳״, ״אמ׳״, ״אעפ׳כ״, ״הה׳ד״, ״וגומ׳״, ״דכת׳״ — נפתחו. ״משתמשין״ — התי״ו מסופקת. ״[נתנה]״ (״וכי כהונה לו נתנה?״) — בכתב היד ״מתנה״. ״ומסרה ליצחק… ומסרה ליעקב״ — הה״א מסומנת ״כך״. ״שלא היה בכור״ — לפניו ״יכול שלא היה״ כפול ומחוק בידי הסופר. ״בכור והבכורות״ — אותיות מסופקות. ״נערי בני ישראל״ — לפני ״בני״ אותיות מחוקות. ״[עשו]״ — בכתב היד ״עשה״ (מסומן ״כך״). ״אך [פדה] תפדה״ — במקום ״פדה״ בכתב היד סימן חסר.
״ויהי ממחרת ויעלו עולות ויגישו שלמים״ — כך בכתב היד (במסורה ״וישכימו ממחרת״, שמות לב, ו). ״ויעלהו לעולה״ — במסורה ״לעלה״.
מקבילות: אגדת בראשית מג, ותנחומא בובר, תולדות יב. ״שור שהקריב אדם הראשון… משור פר מקרין מפריס״ — בבבלי עבודה זרה פרק א, ח ע״א ובבלי חולין פרק ג, ס ע״א. הסימן גם במדרש דרבי יצחק, פרשת לך לך, על ״ומלכי צדק מלך שלם״.
קַח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כׇּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר ג, מה).
אמרו רבותינו: למה צוה הקדוש ברוך הוא לפדות בכורי ישראל בלוים?
מפני שבתחלה היו הבכורות משמשין, עד שלא עמד שבט לוי,
כמה ששנו רבותינו:
עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות; ומשהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים(משנה זבחים יד, ד).
ותדע לך שהיו הבכורות מקריבין עד שלא עמד שבטו שללוי:
טול מתחלת בריתו שלעולם — אדם הראשון היה בכורו שלעולם.
וכיון שקרב קרבנו — שנאמר: וְתִיטַב לַיְיָ מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס(תהלים סט, לב) —
לבש בגדי כהונה גדולה, שנאמר: וַיַּעַשׂ יְיָ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כׇּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם(בראשית ג, כא);
בגדי שבח היו, והיו הבכורות משתמשין בהן.
כיון שמת אדם — מסרן לשת; שת מסרן למתושלח; כיון שמת מתושלח — מסרן לנח.
עמד נח והקריב קרבן, שנאמר: וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹורָה(בראשית ח, כ).
מת נח — מסרן לשם.
וכי שם היה בכור? והלא יפת היה בכור, שנאמר: אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל(בראשית י, כא)!
ומפני מה מסרן לשם? מפני שצפה נח שלשלת האבות עומדות ממנו.
ותדע לך ששם היה מקריב, שנאמר: וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן(בראשית יד, יח).
וכי כהונה לו נתנה? והלא לא ניתנה כהונה אלא משעמד אהרן!
מהו שהוא אומר כאן וְהוּא כֹהֵן? מפני שהיה מקריב ככהנים.
מת שם — ומסרם לאברהם.
וכי אברהם היה בכור? אלא מפני שהיה צדיק נמסרה לו הבכורה, וקרב, שנאמר: וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹולָה תַּחַת בְּנוֹ(בראשית כב, יג).
מת אברהם — ומסרה ליצחק; עמד יצחק — ומסרה ליעקב.
וכי יעקב בכור היה?
אלא שאת מוצא שנטלה יעקב מן עשו בערמה; אמר לו: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹורָתְךָ לִי(בראשית כה, לא).
את סבור שמא על חנם אמר יעקב לעשו שמוכר לו את הבכורה? לאו!
אלא שהיה יעקב מבקש להקריב, ולא היה יכול — מפני שלא היה בכור.
אמר עשו: מה אני מבקש מן הבכורה הזאת? שנאמר: הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וגו׳(בראשית כה, לב).
באותה שעה נתנבא עליו יחזקאל, ואמר לו: אִם לֹא דָם שָׂנֵאתָ וְדָם יִרְדְּפֶךָ(יחזקאל לה, ו).
וכי עשו היה שונא את הדם? הרי כמה צדיקים הרג, הרי כמה חסידים הרג! והוא אומר: אִם לֹא דָם שָׂנֵאתָ וְדָם יִרְדְּפֶךָ?
אמר לו האלהים: אִם לֹא דָם הקרבן שָׂנֵאתָ — שהיה בכור, והבכורות מקריבין — לפיכך וְדָם יִרְדְּפֶךָ.
באותה שעה, כיון שלקח יעקב את הבכורה — התחיל מקריב,
שנאמר: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה ביתאל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ וגו׳(בראשית לה, א).
וכן בשעה שהקריב משה בסיני — הבכורות הן הקריבו, שנאמר: וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות כד, ה).
מהו נַעֲרֵי? הבחורים שבבכורות.
וַיַּעֲלוּ עֹולֹות — הא למדת שלא היה אדם מקריב אלא הבכורות.
וכיון שעשו ישראל אותו המעשה, אמרו: יבואו הבכורות ויקריבו לפני העגל, שהן גדולים.
מיד באו הבכורות והקריבו קרבנות לפניו, שנאמר: ויהי מִמׇּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹולֹות וַיַּגִּישׁוּ שְׁלָמִים(שמות לב, ו).
אמר האלהים: אני נתתי פרוקפיפרוקפי — קידום, מעלה, שררה לבכורות, ועשיתי אותן גדולים בעולם — וכפרו בי, ועמדו והקריבו לפני העגל!
הריני מוצא את הבכורות, ומכניס את בני לוי.
לפיכך אמר האלהים למשה שימנה אותן, שנאמר: פְּקֹוד אֶת בְּנֵי לֵוִי(במדבר ג, טו).
אמר רבי יהודה הלוי ברבי שלום:
מי לחשך שהוציא האלהים את הבכורות מן הקרבן, והכניס את בני לוי?
שנאמר: קַח אֶת הַלְוִיִּם.
תחת מי? תַּחַת כׇּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם אֲנִי יְיָ.
אמרו רבותינו: למה הדבר דומה?
לטרפסיטיסלטרפסיטיס — לשולחני, חלפן הכספים שלמדינה, שנמצא אחריו דבר שלזיטימאשלזיטימא — של חקירה ותביעה (חשבון שנמצא חסר).
ידע המלך, ואמר לאפרכוסלאפרכוס — מושל, נציב שלו: הוצא אותו, והכנס אחר תחתיו.
אף על פי כן נמצא אותו השולחני חייב קטלבטוןקטלבטון — קנס, תשלום חוב.
אמר המלך: מי שיורש מקומו — יפרע עליו מה שהוא חייב.
כך הבכורות היו גדולים בעולם — לא עשו, אלא עמדו והקריבו לפני העגל.
אמר האלהים: יצאו הבכורות, ויכנסו בני לוי.
אף על פי כן היו הבכורות חייבין כליה; אמר האלהים: יבואו בני לוי ויפדו אותן.
לפיכך את מוצא הלוים פודין הבכורות.
הדא הוא דכתיב:
קַח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כׇּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.
וְאֶת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם —
כי פטורין כהנים ולוים לפדות בכוריהם מבכור אדם ומבכור חמור,
דאיתקשדאיתקש — שהוקש לבכור אדם, דכתיב: אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וגו׳(במדבר יח, טו);
אבל מבכור בהמה טהורה — לא, אלא קדוש הוא.
מהו וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם אֲנִי יְיָ? נאמן אני לשלם להם שכר טוב, על שקדשו שמי בעגל.
ילקוט שמעוני, משלי, רמז תתקלח · דרשה · מאוחר — מקורו לא נמצא · שבע התועבות שבמשלי — כלן בעשו: עיניו, לשונו, רגליו, ידיו, לבו, כפירתו בתחיית המתים והמדנים בין ישמעאל ליצחק
בראשית רבה סג, יז: ״צד את הבריות בפיהם״, על ״ויהי עשו איש ידע ציד״; ושם סג, כא (בהשלמה): ״והוא עיף״ — ״כי עיפה נפשי להורגים״.
שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא יְיָ וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ(משלי ו, טז).
רבי אלעזר בן פדת אמר:
כלם בעשו הן אמורות:
כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ(משלי כו, כה).
עֵינַיִם רָמוֹת(משלי ו, יז) — וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַנָּשִׁים(בראשית לג, ה);
לְשׁוֹן שָׁקֶר — שהיה צד את הבריות בפיו;
רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת(משלי ו, יח) — שרץ אחר יעקב להרגו;
יָדַיִם שֹׁופְכוֹת — כִּי עָיֵף אָנֹכִי(בראשית כה, ל), וכתיב: עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹורְגִים(ירמיה ד, לא);
לֵב חֹורֵשׁ — וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ(בראשית כז, מא);
יָפִיחַ כְּזָבִים(משלי ו, יט) — שכפר בתחית המתים: הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת(בראשית כה, לב);
וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים — בין ישמעאל ליצחק: יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי, וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל(בראשית כח, ט).
בראשית רבה, בבלי, שמות רבה, פסיקתא רבתי, סדר אליהו זוטא, במדבר רבה, ילקוט שמעוני. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ב | עשו | יעקב |
| ב | דבר אחר | — (הוספה) |
| ב | הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת — | — (הוספה) |
| ב | שהיה נמרוד מבקשו להמית נפשו, בשביל אותו הבגד שהיה לאדם הראשון; | — (הוספה) |
| ב | שבשעה שהיה עשו לובשו ויוצא לשדה — היו באים כל עוף שבעולם ומתקבצין אצלו. | — (הוספה) |
| ג | דכתיב | — (הוספה) |
| ג | אִם לֹא דָם שָׂנֵאתָ וְדָם יִרְדְּפֶךָ | — (הוספה) |
| ג | שמואל בר נחמן | חמא בירבי חנינה |
| ג | דכתיב | — (הוספה) |
| ה | בכורתו | בכורת׳ |
| ה | תֶם | — (הוספה) |
| ה | יוסף | יוס׳ |
| ז | ו | — (הוספה) |
| ז | ו | — (הוספה) |
| ז | ו | — (הוספה) |
| ז | ה | א |
| ח | כנגד מי אמר המקרא הזה? לא אמרו אלא | — (הוספה) |
| ח | באדום | — (הוספה) |
| ח | לו | — (הוספה) |
| ח | כשנכנסת | נכנסת |
| ח | כך | אמר |
| ח | באדום | — (הוספה) |
| ח | בעצמו | מעצמו |
| ח | לו | — (הוספה) |
| ח | מיד כפר עשו בתחיית המתים: מה חיים שיש בהם רוח ונשמה — מתים שמתו, מנין שיחיו? | — (הוספה) |
| ח | ונטל | — (הוספה) |
| ח | בחלקו | — (הוספה) |
| ח | בעולם | העולם |
| ח | שכרו | — (הוספה) |
| ט | נתנה | מתנה |
| ט | עשו | עשה |
| ט | פדה | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | פרשה סג: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה סח: כתב יד וטיקן 30 |
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
| פסיקתא רבתי | כתב יד פרמה 3122 |
| שמות רבה | כתב יד ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977 |
| סדר אליהו זוטא | כתב יד וטיקן 31 |
| במדבר רבה | כתב יד מינכן 97 |
| ילקוט שמעוני | נוסח פרויקט השו״ת |
מדרש דרבי יצחק
פרשה לז
וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים(בראשית כה, לד)
העדשה כגלגל — אבלו של אברהם ושמחת הבכורה; משתה עשו; ״ויבז עשו״ — תחיית המתים בזה, ובזיונו של רעב בא עמו
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, אסתר רבה, פרקי דרבי אליעזר §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סג, כו · דרשת הפסוק · ״ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים ויאכל וישת ויקם וילך״ · העדשה כגלגל, אבלו של אברהם ושמחת הבכורה, והמשתה שעשה עשו
״ויעקב נתן לעשו לחם״ — כך בכתב היד; בתיאודור–אלבק הלמה ״ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים״. ״הכניס עמו״ — בכתב היד ״הבנים שו״ (מסומן ״כך״), ותוקן במאגרים; ״ונייחוך״ — בכתב היד ״ונדחוך״; ״השרים״ — בכתב היד ״רים״ (במאגרים ״שרים״); ״בר קפרא״ — בכתב היד ״ר קפרא״; ״ולפי״ — בכתב היד ״ולפ״ (כולם תוקנו או הושלמו במאגרים).
בתיאודור–אלבק ״מה עדשה זו אין לה פה אף אבל אין לו פה, אבל אסור לדבר״, ״כך אבל שלאבינו אברהם״, ״יצא עולמו עמו״. ״אית איתרין דקראיין למנרתה צפיתה״ — שם ״אית אתרין דקריין למנרתא צפיתא״.
״ויבז עשו — כסבור שהוא שוחק על יעקב, והקדוש ברוך הוא מסכים מלמעלה״ בתנחומא בובר (תולדות ד) — לעיל, פרשה לה (הלעיטני נא מן האדם האדם הזה).
וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם(בראשית כה, לד) —
מה עדשה זו כגלגל — כך העולם עשוי כגלגל.
מה עדשה זו אין לה פה — כך אבל אסור לדבר.
מה עדשה זו יש בה אבל ויש בה שמחה —
כך: אבל — שמת אבינו אברהם; שמחה — שנטל יעקב את הבכורה.
וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ —
הכניס עמו כת שליפרוציםכת שליפרוצים — חבורה של פרוצים.
אמרין: ניכול דידיהניכול דידיה — נאכל משלו ונייחוך עלויונייחוך עלוי — ונצחק עליו.
ורוח הקודש אומרת:
עָרֹוךְ הַשֻּׁלְחָן וגו׳(ישעיה כא, ה) — סדר פתורהסדר פתורה — ערוך את השולחן;
צָפֹה הַצָּפִית — סדר מנרתהסדר מנרתה — ערוך את המנורה.
אמר רבי אבא בר כהנא: אית איתרין דקראיין למנרתה צפיתהאית איתרין דקראיין למנרתה צפיתה — יש מקומות שקוראים למנורה ׳צפית׳.
קוּמוּ הַשָּׂרִים — זה מיכאל וגבריאל;
מִשְׁחוּ מָגֵן — כתבו הבכורה ליעקב.
תני בר קפרא:
ולפי שהיו משחקין — ומנין שאף הקדוש ברוך הוא מסכים עמהם?
שנאמר: כֹּה אָמַר יְיָ בְּנִי בְכֹורִי יִשְׂרָאֵל(שמות ד, כב).
וַיָּקׇם וַיֵּלַךְ —
רבי לוי אמר: יצא עולמו.
אסתר רבה, פרשה ז, י · דרשת הפסוק · ״ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו״ · המן בזוז בן בזוז, כעשו שבזה את הבכורה
״בזוז״ הראשון — הזי״ן והוי״ו מסופקות. בדפוס: ״בזוי בן בזוי״.
אחריו בסימן, על ״ויבקש המן להשמיד״: ישראל כצורים והאומות כחרס, ״פורפירא דמלכא״ ומשל העוף ששטף הים את קנו.
וכן בילקוט שמעוני, אסתר, רמז תתרנד: ״אמר לו הקדוש ברוך הוא: בוזה בן בוזה — ויבז עשו את הבכורה״.
וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹוחַ יָד בְּמׇרְדֳּכַי לְבַדּוֹ(אסתר ג, ו) — בזוז בן בזוז (מדרש פנים אחרים: אמר לו הקדוש ברוך הוא: בוזה בן בוזה).
להלן כתיב: וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹורָה(בראשית כה, לד),
וכאן (מדרש פנים אחרים: וכתיב הכא): וַיִּבֶז בְּעֵינָיו.
חלק ב
מדרשים מאוחרים
פרקי דרבי אליעזר, פרק כט · מאמר · עשו מאס בברית מילה כשם שמאס בבכורה, ויעקב דבק בה ומל את בניו
לפניו בפרק — מילת יצחק: ״וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים״, והשמחה והמשתה ביום המילה. ״ואת בני בניו״ — הוי״ו מסופקת.
יצחק מל את עשו ואת יעקב.
עשו מאס בברית מילה, כשם שמאס בבכורתו,
שנאמר: וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹורָה(בראשית כה, לד).
יעקב דבק בברית מילה, ומל את בניו ואת בני בניו.
מניין שהיו בני יעקב נמולין?
שנאמר: אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם וגו׳(בראשית לד, טו);
וכתוב אחד אומר: אַךְ בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים(בראשית לד, כב).
חלק ג
חתימה
בראשית רבה, פרשה סג, כז · חתימה · תחיית המתים בזה עשו, וקלונו של רעב שנתלווה לו
״ואין חרפה אלא רעב״ מעביר אל ״ויהי רעב בארץ״ שבראש הפרשה הבאה; דברי רבי לוי באים שם שוב כפתיחתא (פרשה סד, ג: ״רבי לוי פתח״; להלן, פרשה מ, פתיחתא: בבוא רשע בא גם בוז), ושם בלי הראיה ״וקראו להם גבול רשעה״, ״שבאו [ו]ביזיונו״ ובלי ״הוא״ שבראש הפסוק.
״הדא הוא דכתיב״ — בכתב היד ״הוא״ בלבד; בתיאודור–אלבק ״הה״ד״. ״שבא ובזיונו״ — בכתב היד ״שבאו בזיונו״, ובמאגרים ״שבא בזיונו״; תוקן כתיאודור–אלבק (״שבא וביזיונו עמו״). ״אתן אתכם עוד חרפת״ — הושלם במאגרים (״אתן אתכם״ מסומן ״כך״). ״הכמה דאת אמר״ — בכתב היד ״הכ׳ דת׳ אמ׳״ (פעם יחידה ב״אמ׳״; בשאר המקומות ״הכ׳ דת׳״ = הכמה דתמר); בתיאודור–אלבק ״כמה דאת אמר״.
הפסוק מורכב מיחזקאל לו, ל (״למען אשר לא תקחו עוד חרפת רעב בגוים״) ומיואל ב, יט (״ולא אתן אתכם עוד חרפה בגוים״), וכך בתיאודור–אלבק.
״ושט את הבכורה, דכתיב ויבז עשו את הבכורה״ (רבי יוחנן, בבלי בבא בתרא פרק א, טז ע״ב) — לעיל, פרשה לד (ויבא עשו מן השדה והוא עיף), בסוגיא שלמה.
וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹורָה(בראשית כה, לד) —
ומה בזה עמה?
אמר רבי לוי:
תחיית המתים בזה עימה.
הדא הוא דכתיב:
בְּבוֹא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז וגו׳(משלי יח, ג).
בְּבא רָשָׁע — זה עשו:
וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה(מלאכי א, ד).
בָּא גַם בּוּז — שבא ובזיונו עימו.
וְעִם קָלוֹן חֶרְפָּה — שניתלווה לו קלונו שלרעב.
ואין חֶרְפָּה אלא רעב,
הכמה דאת אמר: אֲשֶׁר לֹא(יחזקאל לו, ל) אתן אתכם עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם;
וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד(בראשית כו, א).
בראשית רבה, אסתר רבה, פרקי דרבי אליעזר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | הכניס עמו | הבנים שו |
| א | ונייחוך | ונדחוך |
| א | הַ | — (הוספה) |
| א | השרים | רים |
| א | בר | ר |
| א | ולפי | ולפ |
| ד | הדא | — (הוספה) |
| ד | דכתיב | — (הוספה) |
| ד | שבא ובזיונו | שבאו בזיונו |
| ד | וְ | — (הוספה) |
| ד | אתן אתכם | — (הוספה) |
| ד | עוֹד חֶרְפַּת | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) |
| אסתר רבה | כתב יד וטיקן 291 |
| פרקי דרבי אליעזר | כתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה לח
וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ(בראשית כו, א)
״יודע יי ימי תמימים״ — יצחק התמים, שלא בוש ברעתו של אבימלך, ובימי רעבון שבע
בראשית רבה §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
בראשית רבה, פרשה סד, א · פתיחתא ראשונה · קצרה · יצחק התמים, שלא בוש ברעב שבימי אבימלך
יוֹדֵעַ יְיָ יְמֵי תְמִימִם וְנַחֲלָתָם לְעוֹלָם תִּהְיֶה לֹא־יֵבֹשׁוּ בְּעֵת רָעָה וּבִימֵי רְעָבוֹן יִשְׂבָּעוּ(תהלים לז, יח–יט)
״מלבד״ — בכתב היד ״מלמד״, ותוקן במאגרים. ״לעול׳ תה׳״, ״ישב׳״ — נפתחו ״לעולם תהיה״, ״ישבעו״.
״יודע יי ימי תמימים״ — גם בבראשית רבה נח, א, על שרה (״כשם שהן תמימים כך שנותם תמימים״), ושם סב, א, על אברהם (״זה אברהם״).
וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וגו׳(בראשית כו, א).
יוֹדֵעַ יְיָ יְמֵי תְמִימִים וגו׳(תהלים לז, יח).
יוֹדֵעַ יְיָ יְמֵי תְמִימִים — זה יצחק;
וְנַחֲלָתָם לְעוֹלָם תִּהְיֶה — גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת(בראשית כו, ג).
לֹא יֵבֹושׁוּ בְּעֵת רָעָה(תהלים לז, יט) — ברעתו שלאבימלך;
וּבִימֵי רְעָבוֹן יִשְׂבָּעוּ —
וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן וגו׳.
בראשית רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | מלבד | מלמד |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) |
מדרש דרבי יצחק
פרשה לט
וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ(בראשית כו, א)
״לא ירעיב יי נפש צדיק״ — זה יצחק, שנאמר לו ״גור בארץ הזאת״; ״והוות רשעים יהדוף״ — זה אבימלך
בראשית רבה §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
בראשית רבה, פרשה סד, ב · פתיחתא שנייה · קצרה · הצדיק יצחק לא ירעב, והוות אבימלך הרשע נדחות
לֹא־יַרְעִיב יְיָ נֶפֶשׁ צַדִּיק וְהַוַּת רְשָׁעִים יֶהְדֹּף(משלי י, ג)
״יש׳״ נפתח ״ישבעו״.
״לא ירעיב יי נפש צדיק״ — בתנחומא (ורשא) ובתנחומא בובר, חקת, ובבמדבר רבה יט, על אדם הראשון (״שכל הצדיקים שעמדו ממנו… אינן נפטרין עד שרואין פני שכינה״); ובמדרש משלי י, ג — על הצדיק שנפטר בלא חטא ועל תלמיד החכם.
לֹא יַרְעִיב יְיָ נֶפֶשׁ צַדִּיק וגו׳(משלי י, ג).
לֹא יַרְעִיב יְיָ נֶפֶשׁ צַדִּיק — זה יצחק:
גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת(בראשית כו, ג).
וְהַוַּות רְשָׁעִים יֶהְדֹּוף — זה אבימלך.
לֹא יֵבֹושׁוּ בְּעֵת רָעָה(תהלים לז, יט) — ברעתו שלאבימלך;
וּבִימֵי רְעָבוֹן יִשְׂבָּעוּ —
וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וגו׳(בראשית כו, א).
בראשית רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) |
מדרש דרבי יצחק
פרשה מ
וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ(בראשית כו, א)
״בבא רשע בא גם בוז״ — זה עשו, ועמו בא ביזיונו וקלונו של רעב: ״ויהי רעב בארץ״
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, תנחומא בובר §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
בראשית רבה, פרשה סד, ג · פתיחתא שלישית · עשו בא, ועמו ביזיונו וקלונו של רעב
בְּבוֹא־רָשָׁע בָּא גַם־בּוּז וְעִם־קָלוֹן חֶרְפָּה(משלי יח, ג)
דברי רבי לוי באים גם בחתימת פרשה סג, על ״ויבז עשו את הבכורה״ (לעיל, פרשה לז, ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים): שם פותח ״ומה בזה עמה? תחיית המתים בזה עימה״, ואחרי ״זה עשו״ הראיה ״וקראו להם גבול רשעה״; ״שבא ובזיונו״, ״הכ׳ דת׳ אמ׳״.
״שבא וביזיונו״ — בכתב היד ״שבאו ביזיונו״, והו״ו הועברה במאגרים; בתיאודור–אלבק ״שבא ביזיונו״. ״ועם קלון״ — הו״ו הושלמה במאגרים.
״הכמה דתמר״ — בכתב היד ״הכ׳ דת׳״, ונפתח כמו שכתב היד כותב במלואו (״הכמה דתמר״, פרשיות ד–ה); בתיאודור–אלבק ״כמה דאת אמר״. המדרש קורא ״אשר לא אתן אתכם עוד חרפת״ (״אתן אתכם״ מסומן במאגרים ״כך״): צירוף של יחזקאל לו, ל (״אשר לא תקחו עוד חרפת רעב בגוים״) ויואל ב, יט (״ולא אתן אתכם עוד חרפה בגוים״).
רבי לוי פתח:
בְּבא רָשָׁע בָּא גַם וגו׳(משלי יח, ג).
בְּבא רָשָׁע — זה עשו.
בָּא גַם בּוּז — שבא וביזיונו עימו.
וְעִם קָלוֹן חֶרְפָּה — שניתלווה לו קלונו שלרעב.
אין חֶרְפָּה אלא רעב,
הכמה דתמרהכמה דתמר — כמו שאתה אומר: אֲשֶׁר לֹא אתן אתכם עוֹד חֶרְפַּת וגו׳(יחזקאל לו, ל);
וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ(בראשית כו, א).
תנחומא בובר, תולדות א · פתיחתא · קצרה · נוסח אחר · עשו הרשע, שעל רגליו בא לאבדון
בְּבוֹא־רָשָׁע בָּא גַם־בּוּז וְעִם־קָלוֹן חֶרְפָּה(משלי יח, ג)
כך בכתב היד בסוף סימן א, אחרי הפתיחתא ״עטרת זקנים בני בנים״ (לעיל, פרשה ג, פתיחתא: עטרת זקנים בני בנים); בובר הקיפו בסוגריים, כקטע שאינו במקומו. נוסחו המלא, ״ויבז עשו — בבא רשע בא גם בוז… שבא הרעב לרגלו״, בסוף סימן ד (לעיל, פרשה לה, הלעיטני נא מן האדם האדם הזה).
״בבא רשע״ — גם בחתימת בראשית רבה סג (לעיל, פרשה לז, ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים); ובתנחומא בובר, תולדות, על ״ויחרד יצחק״: ״כשנכנס עשו הרשע… נכנסה גיהנם עמו, שנאמר בבא רשע בא גם בוז״; ובמדרש ילמדנו על ״יקום אבי״: ״והיה גוזר עליו״.
וַיְהִי רָעָב(בראשית כו, א).
זה שאמר הכתוב:
בְּבא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז(משלי יח, ג).
מי הוא זה? זה היה עשו הרשע, שעל רגליו בא לאבדון.
בראשית רבה, תנחומא בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | שבא וביזיונו | שבאו ביזיונו |
| א | וְ | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
מדרש דרבי יצחק
פרשה מא
וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ(בראשית כו, א)
״הנה עין יי אל יראיו״ — אברהם, יעקב ושבט לוי; וכצבי שעינו אחת פתוחה; ויצחק, שניצל מחצו של ישמעאל וחיה ברעב
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
תנחומא בובר §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
תנחומא בובר, תולדות ה · פתיחתא שנייה · ״ויהי רעב בארץ״ · אברהם בימי נמרוד והרעב, יעקב מידי עשו, שבט לוי במקדש ובמעשר, וכצבי שעינו אחת פתוחה; ויצחק מידי ישמעאל ומן הרעב
הִנֵּה עֵין יְיָ אֶל־יְרֵאָיו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם וּלְחַיּוֹתָם בָּרָעָב(תהלים לג, יח–יט)
״ויהי רעב בארץ״ שבראש הסימן — הוספת בובר, בתוך [ ]; כתב היד פותח ״זה שאמר הכתוב״. ״אלהים״ — בכתב היד ״אלק׳ים״ (וכן בכל הפרשה ״אלק׳יך״). אחרי ״שהיה מיחל להקדוש ברוך הוא״ (אברהם) כתוב בכתב היד ״על פי״, ומאגרים מחקוהו (בובר: ״על פי.״). ״ממיתתו״ (נמרוד) — היו״ד הוספת מאגרים. ״להקדוש ברוך הוא״ (יעקב, בפעם השנייה) — הלמ״ד הוספת מאגרים. ״לחיותם ברעב״ — כך בכתב היד, בלי ו״ו. ״ואתנם לו מורא״ — כך בכתב היד ובפסוק (בובר: ״לי״). ״ודמה לך לצבי״ (בפעם הראשונה) ו״אל יראיו״ — הוספות מאגרים, בתוך [ ]. ״דבר אחר: הנה עין יי״ לפני ״זה יצחק״ — בכתב היד סימן חסר (+), והושלם כבובר. ״להציל״ — בכתב היד ״להפל״, ותוקן כמאגרים ובובר. ״ולהחיותם ברעב״ — בכתב היד ״ולהחיות׳ ברעב״ (בפסוק: ולחיותם), ו״ולהחיותם״ מחוץ לפסוק. ״ותרא שרה… יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו״ — בכתב היד ״הנערי׳… לפני׳״.
״ויהי רעב בארץ״ אצל אברהם — בראשית יב, י; אצל יצחק, בסוף הסימן — כו, א (בובר מציין יב, י בפעם הראשונה). בנוסח בובר ״להציל ממות נפשם, כשהן נכנסין להקריב״, ובלי ״דומה דודי״.
״הנה עין יי… זה אברהם… להציל ממות נפשם — ממיתתו שלנמרוד, ולחיותם ברעב — ויהי רעב בארץ״ — גם בבראשית רבה מ, א, פתיחתא ל״ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה״, ושם ״למיחלים לחסדו — תתן אמת ליעקב חסד לאברהם״. ״זה שבטו של לוי״ — גם בתנחומא (ורשא) ובתנחומא בובר, במדבר, ובבמדבר רבה ה, א, על ״אל תכריתו את שבט משפחת הקהתי״.
מקבילות: שיר השירים רבה ח (על ״ברח דודי״) — ״ודמה לך לצבי — מה צבי זה בשעה שהוא ישן עינו אחת פתוחה ועינו אחת קמוצה, כך בשעה שישראל עושין רצונו של הקדוש ברוך הוא מביט אליהם בשתי עיניו״. בראשית רבה נג, יז (על ״ותרא שרה… מצחק״) — ״רבי אלעזר בנו שלרבי יוסי הגלילי אומר: אין הלשון הזה צחק אלא לשון שפיכות דמים, היך דאת אמר: יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו״.
וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ(בראשית כו, א).
זה שאמר הכתוב:
הִנֵּה עֵין יְיָ(תהלים לג, יח).
מדבר באברהם, שנקרא ירא אלהים,
שנאמר: כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה(בראשית כב, יב).
לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ — שהיה מיחל להקדוש ברוך הוא.
לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם(תהלים לג, יט) — ממיתתו של נמרוד.
וּלְחַיּוֹתָם בָּרָעָב — שבא בימיו,
שנאמר: וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ(בראשית יב, י).
דבר אחר:
הִנֵּה עֵין יְיָ — זה יעקב.
לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ — שהיה יעקב מיחל להקדוש ברוך הוא;
אף על פי שנאמר לו: מת יוסף — היה מיחל להקדוש ברוך הוא.
לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם — ממיתתו של עשו, שהיה אומר: יִקְרְבוּ יְמֵי(בראשית כז, מא).
לְחַיּוֹתָם בָּרָעָב — שבא בימיו.
דבר אחר:
הִנֵּה עֵין יְיָ — זה שבטו של לוי,
שנאמר: וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא(מלאכי ב, ה).
לַמְיַחֲלִים — שהיו מיחלים להקדוש ברוך הוא בכל עת.
לְהַצִּיל — כשהן נכנסין להקריב קרבן.
וּלְחַיּוֹתָם — שנתן להן אחד מעשרה,
שנאמר: וְאֶל הַלְוִיִּם(במדבר יח, כו).
דבר אחר:
הִנֵּה עֵין יְיָ.
לפי שהוא אומר: בְּרַח דּוֹדִי(שיר השירים ח, יד) וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי —
מה הצבי הזה, כשהוא ישן — אחת עין קמוצהקמוצה — סגורה ואחת פתוחה;
ואף את: וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי,
דּוֹמֶה דוֹדִי(שיר השירים ב, ט).
לכך אמר דוד: הִנֵּה עֵין יְיָ אֶל יְרֵאָיו.
דבר אחר: הִנֵּה עֵין יְיָ — זה יצחק.
לַמְיַחֲלִים — שהיה מיחל להקדוש ברוך הוא להציל נפשו ממות,
שביקש ישמעאל להורגו,
שנאמר: וַתֵּרֶא שָׂרָה(בראשית כא, ט);
ואין מְצַחֵק אלא הריגה,
שנאמר: יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ(שמואל ב ב, יד).
הוי: לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם;
ולהחיותם בָּרָעָב — שבא בימיו הרעב,
שנאמר: וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וגו׳.
תנחומא בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ(בראשית כו, א). | — (הוספה) |
| א | י | — (הוספה) |
| א | ל | — (הוספה) |
| א | וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי | — (הוספה) |
| א | אֶל יְרֵאָיו | — (הוספה) |
| א | דבר אחר: הִנֵּה עֵין יְיָ | — (הוספה) |
| א | צִּי | פ |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
מדרש דרבי יצחק
פרשה מב
וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן(בראשית כו, א)
עשרה רעבון באו לעולם, ובאו בימי גיבורים שיכולין לעמוד בהם; הרעב הראשון בימי אברהם; הקדוש ברוך הוא מתקן לצדיקים פרנסה ברעב, והאבות נצרפו ברעבון
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, תנחומא, אגדת בראשית, מדרש שמואל §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סד, ד · דרשת הפסוק · ״ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון״ · עשרה רעבון שבאו לעולם, ומפני מה באו בימי גיבורים
״ואחד בימי דויד״, ״ואחד בימי אליהו״ — בכתב היד ״ואחר״. ״אלהי ישראל״ — בכתב היד ״אלי״ (כתיבה מקוצרת של השם). ״ארורה האדמה בעבו׳״, ״בימ׳ שפ׳ השפ׳״ — נפתחו.
״שלא חטייא ויוחנה משתלמה״ — כך בכתב היד; בתיאודור–אלבק ״שילה חטא ויוחנה משתלמה, אתמהא״ (שילה חוטא ויוחנה נפרע). ״רבי חונה רבי ירמיה״ — שם ״ר׳ הונא ור׳ ירמיה״; ״רבי חייה רבה״ — שם ״ר׳ חייא״.
״רבי חונה בשם רבי אחא. ארבעים ושתים סאים היו״ — כפול בכתב היד, ונמחק במאגרים; בתיאודור–אלבק ״ר׳ הונה בשם ר׳ דוסא״. ״שלמהומה״ — ״הו״ הושלם במאגרים.
מקבילות לברייתא: תוספתא עבודה זרה ד, ד — ״לא יצא אדם בחוצה לארץ אלא אם כן הולכין חיטין סאתים בסלע. אמר ר׳ שמע׳: במה דברים אמו׳? בזמן שאין מוצא ליקח, אבל בזמן שמוצא ליקח אפילו סאה בסלע לא יצא״; בבלי בבא בתרא פרק ה, צא ע״א — ״תנו רבנן: אין יוצאין מארץ לחוצה לארץ אלא אם כן עמדו סאתים חטים בסלע. אמר ר׳ שמעון: אימתי…״.
הסימן כמעט מלה במלה גם בבראשית רבה כה, ג, על ״מן האדמה אשר אררה יי״ — שם ״רבי חונא ורבי ירמיה״, ״לא היה ראוי לבוא אלא בימי שאול״, ״שילה חטי ויוחנא משתלמה? אתמהא!״ ו״רבי חונא בשם רבי דוסא״; ובבראשית רבה מ, ד, על ״ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה״ — בקיצור: ״אחד בימי אדם הראשון… כוליה עניינא״, עד ״ואחד לעתיד לבוא״, ושם ״רבי הונא בשם רבי דוסא״.
ברות רבה א, ד, על ״ויהי רעב בארץ״ שבימי שפוט השופטים, הסופר קיצר והפנה: ״אחד בימי אדם הראשון וכו׳ — כדכתב בסדר בראשית רבה, עד משל של זגג״. במדרש שמואל כח, ג — הרשימה, רעב של בצורת ושל מהומה, והרעב שבימי דוד (״רבי הונא ורבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק: עיקר אות־נטיה שלו לא היה ראוי להיות אלא בימי שאול… שלו דוטייה ויוחנה משתלמה״), ובסופו ״וכולן לא באו בימי בני אדם שפופים אלא בימי בני אדם גיבורים״, בלא משל הזגג.
עשרה רעבוןרעבון — רעבים, שנות רעב באו לעולם:
אחד בימי אדם הראשון — אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ(בראשית ג, יז);
ואחד בימי למך — מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְיָ(בראשית ה, כט);
ואחד בימי אברהם — וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ(בראשית יב, י);
ואחד בימי יצחק — וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד(בראשית כו, א);
ואחד בימי יעקב — כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב וגו׳(בראשית מה, ו);
ואחד בימי שפט השפטים — וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וגו׳(רות א, א);
ואחד בימי דויד — וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִיד וגו׳(שמואל ב כא, א);
ואחד בימי אליהו — חַי יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו(מלכים א יז, א);
ואחד בימי אלישע — וַיְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשֹׁמְרוֹן וגו׳(מלכים ב ו, כה);
ואחד שהוא מתגלגלמתגלגל — חוזר ובא (מתגלגל בעולם) ובא לעולם;
ואחד לעתיד לבא — לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וגו׳(עמוס ח, יא).
רבי חונה רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק:
עיקר אוותינטייהאוותינטייה — זמנו הקבוע, עיקר זמנו שלו לא היה בימי דוד; לא היה ראוי לבא אלא בימי שאול.
אלא על ידי שהיה שאול גרופית שלשיקמהגרופית שלשיקמה — גדם של שקמה (שנקצצה) — גילגלו הקדוש ברוך הוא והביאו בימי דוד (רות רבה: על ידי שהיה דוד גרופית של זית, והיה יכול לעמוד בו).
(רות רבה: מתלא אמרין:) שלא חטייא, ויוחנה משתלמהשלא חטייא, ויוחנה משתלמה — שילה חוטא, ויוחנה נפרע.
אמר רבי חייה רבה:
לזגגלזגג — לזגג (אומן כלי זכוכית) שהיה בידו קופה מלאה כוסות ודייטרוטיןודייטרוטין — וכלי זכוכית יקרים (מעשה חרט);
ובשעה שהיה מבקש לתלות את קופתו — היה מביא יתד ותוקעה, וניתלה בה,
ואחרכך היה תולה את קופתו.
לפיכך כולם לא באו בימי בני אדם שפופיםשפופים — חלשים, כפופים,
אלא בימי בני אדם גיבורים, שהן יכולין לעמוד בהם.
רבי ברכיה הוה קרי עליהוןהוה קרי עליהון — היה קורא עליהם (את הפסוק):
נֹותֵן לַיָּעֵף כֹּחַ(ישעיה מ, כט).
רבי ברכיה בשם רבי חלבו:
שנים באו בימי אברהם; הראשון היה בימי אברהם.
רבי חונה בשם רבי אחא:
אחד בימי למך, ואחד בימי אברהם.
רעב שבא בימי אליהו — רעב שלבצורת היה: שנה עבדה, ושנה לא עבדהשנה עבדה, ושנה לא עבדה — שנה עשתה (פירות), ושנה לא עשתה.
רעב שבא בימי אלישע — רעב שלמהומהשלמהומה — של מהומה — של מצור ומלחמה היה:
עַד הֱיוֹת רֹאשׁ חֲמוֹר וגו׳.
רעב שבא בימי שפט השפטים —
רבי חונה בשם רבי אחא:
ארבעים ושתים סאים היו, ונעשו ארבעים ואחת.
והא תניוהא תני — והרי שנוי (בברייתא):
לא יצא אדם לחוץ לארץ, אלא אם כן היו סאתים שלחטים הולכות בסלע(תוספתא עבודה זרה ד, ד).
אמר רבי שמעון:
אמתייאמתיי — אימתי? בזמן שאינו מוצא ליקח;
אבל אם היה מוצא ליקח — אפילו סאה בסלע (רות רבה: אפילו סאה בשקל) לא יצא לחוץ לארץ.
בראשית רבה, פרשה נז, ה · דרשה · ריש לקיש: איוב לא היה ביסורין שנכתבו עליו — שאילו באו עליו, היה יכול לעמוד בהם
״בן לקיש״ (בפעם השנייה) — בכתב היד ״בל לקיש״. לפניו בסימן, על ״את עוץ בכרו״: איוב אימתי היה. וכטעם משל הזגג (לעיל): הרעבון באו בימי בני אדם גיבורים, שהן יכולין לעמוד בהם.
רבי שמעון בן לקיש אמר:
איוב לא היה ולא נהיה.
מחלפת שטתיהמחלפת שטתיה — מתחלפת (סותרת) שיטתו דרבי שמעון בן לקיש!
תמן אמר רבי שמעון בן לקיש בשם בר קפרא: בימי אברהם היה;
וכה הוא אמרוכה הוא אמר — וכאן הוא אומר: איוב לא היה ולא נהיה?
אלא — לא היה ביסורין שנכתבו עליו.
ולמה נכתבו עליו?
אלא שאילו באו עליו — היה יכול לעמוד בהם.
פסיקתא דרב כהנא, פסקא אחריתי: והאלהים נסה את אברהם, ה · דרשה · הנסיון הרביעי · רעב ראשון בעולם, בארץ כנען בלבד; ״הנה נא ידעתי״ — היופי מתבזה בדרך; ״אמרי נא אחותי את״
הרביעי: מיום שנברא העולם לא היה רעב בארץ, ובימי אברהם נאמר וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ(בראשית יב, י).
ולא היה בכל הארצות אלא בארץ כנען בלבד, כדי לנסותו ולהורידו לארץ מצרים,
הדא הוא דכתיב:
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבא מִצְרָיְמָה וגו׳(בראשית יב, יא).
כל השנים היתה עמו, ועכשיו הוא אומר לה הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ?
אלא שעל ידי הדרך היופי מתבזה, ולכך אמר לה אִמְרִי נָא אֲחֹותִי אָתְּ(בראשית יב, יג).
אמר: הלוכני בארם נהרים ובארם נחור, ולא מצאתי אשה יפה כמותך;
ועכשיו שאנו נכנסים למקום זה, יצאו סוחרים ויהרגוני.
על כן אִמְרִי נָא אֲחֹותִי אָתְּ — כדי שלא יהרגוני.
והצילו הקדוש ברוך הוא, שנאמר וּלְאַבְרָם הֵטִיב בַּעֲבוּרָהּ וגו׳(בראשית יב, טז).
תנחומא, מקץ ו · פתיחתא · ״וירא יעקב כי יש שבר במצרים״ · הקדוש ברוך הוא אינו עוזב את הצדיקים ומתקן להם פרנסה בשעת רעב: אליהו, אברהם, יצחק ויעקב
נַעַר הָיִיתִי גַּם־זָקַנְתִּי וְלֹא־רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ־לָחֶם(תהלים לז, כה)
״נחמן״ — בכתב היד ״נחמ׳״. אחרי הפתיחתא בסימן: ״מה כתיב למעלה מן הענין? וכל הארץ באו מצרימה״, וארבע עשרה שני הרעב שגזר יוסף ועשאן שבע.
וַיַּרְא יַעֲקֹב(בראשית מב, א).
זה שאמר הכתוב:
נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם(תהלים לז, כה).
אמר רבי שמואל בר נחמן:
פסוק זה שר העולם אמרו.
נַעַר הָיִיתִי — מימות אדם;
וגַּם זָקַנְתִּי — עד ימות המשיח;
לֹא רָאִיתִי — שעזב הקדוש ברוך הוא את העולם מן הצדיקים, אלא בכל דור ודור מעמיד צדיקים.
דאמר רבי תנחום בשם רבי אחא:
אין העולם חסר שלשים צדיקים כאברהם,
שנאמר: וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה(בראשית יח, יח) — בגימטריאבגימטריא — בחשבון האותיות שלשים הוו.
דבר אחר:
נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי —
אין הקדוש ברוך הוא עוזב את הצדיקים בשעת הרעב, לא להם ולא לבניהם,
אלא בזמן שבצורת בא לעולם — הקדוש ברוך הוא מתקן להם מהיכן יחיו.
וכן את מוצא באליהו, שהתקין לו מהיכן יחיה,
שנאמר: קוּם לֵךְ צָרְפַתָה אֲשֶׁר לְצִידוֹן וְיָשַׁבְתָּ שָׁם הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה לְכַלְכְּלֶךָ(מלכים א יז, ט);
וכן: לֵךְ מִזֶּה וּפָנִיתָ לְּךָ קֵדְמָה וְנִסְתַּרְתָּ בְּנַחַל כְּרִית אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַיַּרְדֵּן(מלכים א יז, ג), וְהָיָה מֵהַנַּחַל תִּשְׁתֶּה וְאֶת הָעֹורְבִים צִוִּיתִי לְכַלְכֶּלְךָ שָׁם(מלכים א יז, ד).
וכן: וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה וגו׳(בראשית יב, י).
וכן: וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן(בראשית כו, א).
וכן יעקב — כשבא הרעב, התקין לו יוסף שיכלכלנו במצרים:
וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וגו׳(בראשית מז, יב).
הוי: וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם.
אגדת בראשית, פרק סא, ב · פתיחתא · ״ויוסף הורד מצרימה״ · אברהם; יצחק — ישמעאל נטל חץ להורגו ואביו לשוחטו, הרעב והפלשתים; יעקב ויוסף — נצטערו בנערותן ובסופן נחו
המשך הפתיחתא ״טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו״ לסדר ״ויוסף הורד מצרימה״ (תחילתה, אגדת בראשית סא, א: איוב וחביריו, והיסורין המצילים מגיהנם).
״ונלקח׳״, ״כתי׳״, ״אומ׳״ — נפתחו. ״ששה עשר מלכים״ — כך בכתב היד. המדרש קורא ״ויקנאו אותו פלשתים״ (במסורה: אתו), ״ויריבו רועי״, ״ויקרא שמה רחובות״, ״עד עת בוא דברו״ (בכתיב מלא).
וכן את מוצא: כל הצדיקים נצטערו בנערותן, ובסופן נחו.
אברהם — כמה נצטער מנערותו:
הושלך לכבשן האש,
וגלה מבית אביו,
באו עליו ששה עשר מלכים,
ונלקחה אשתו הימנו מן פרעה ומן אבימלך,
נתנסה בבנו יחידו;
ובסופו נח וישב בשלוה,
שנאמר: וְאַבְרָהָם זָקֵן וגו׳(בראשית כד, א).
יצחק — כמה נצטער מנערותו:
נטל ישמעאל חץ ובקש להרגו,
שנאמר: וַתֵּרֶא שָׂרָה וגו׳(בראשית כא, ט);
ואין מְצַחֵק אלא שנטל חץ ובקש להרגו,
וכן שלמה אומר: כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּורֶה וגו׳(משלי כו, יח), כֵּן אִישׁ וגו׳(משלי כו, יט), הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי.
ולא עוד, אלא שנטלו אביו לשוחטו.
ואחר כך בא רעב,
שנאמר: וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד וגו׳(בראשית כו, א).
הלך לו אצל אבימלך, והתחילו מקנאין בו,
שנאמר: וַיְקַנְאוּ אֹותוֹ פְּלִשְׁתִּים(בראשית כו, יד).
אמרו לו: לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ וגו׳(בראשית כו, טז).
יצא לו משם וישב לו בגרר;
אף שם: וַיָּרִיבוּ רֹועֵי וגו׳(בראשית כו, כ).
ובסוף נח,
שנאמר: וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹובוֹת(בראשית כו, כב).
וכן יעקב — כמה נצטער:
רדפו עשו,
ונשתעבד בנשיו,
רדפו לבן,
ונענש בבתו,
נמכר בנו;
ובסוף ישב: וַיְחִי יַעֲקֹב וגו׳(בראשית מז, כח).
יוסף — כמה נצטער:
שנאוהו אחיו,
נתנוהו בבור,
מכרו אותו,
נחבש בבית האסורין.
ראה מה כתיב בו:
עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ(תהלים קה, יח),
עַד עֵת בֹּוא דְבָרוֹ אִמְרַת יְיָ צְרָפָתְהוּ(תהלים קה, יט).
ויוסף שותק; פושטין כליו — והוא שותק,
שנאמר: יֵשֵׁב בָּדָד וגו׳(איכה ג, כח),
וַיִּקַּח אֲדֹונֵי יוֹסֵף וגו׳(בראשית לט, כ).
ובסוף נח: כִּי לֹא יִזְנַח וגו׳(איכה ג, לא), כִּי אִם הוֹגָה וגו׳(איכה ג, לב).
ראה מה כתיב בסוף: מַהֲרוּ וגו׳(בראשית מה, ט).
מדרש שמואל, פרשה כח, ב · דרשה · האבות ודוד נצרפו ברעבון, כדי שיזכו בניהם לתורה
מפני מה נצרפו האבות בריעבוןבריעבון — רעב?
כדי שיזכו בניהם לתורה.
אברהם נצרף ברעבון:
וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם וגו׳(בראשית יב, י).
יצחק נצרף בריעבון:
וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן וגו׳(בראשית כו, א).
יעקב נצרף ברעבון:
וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר(בראשית מב, א) הנה שמעתי וגו׳,
וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת(בראשית מב, ב), וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף(בראשית מב, ג).
דוד נצרף בריעבון:
וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ וגו׳(שמואל ב כא, א).
בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, תנחומא, אגדת בראשית, מדרש שמואל. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | ואחד | ואחר |
| א | ואחד | ואחר |
| א | ני | — (הוספה) |
| א | הו | — (הוספה) |
| ב | בן | בל |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | פרשיות סד, נז: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה כה: כתב יד וטיקן 30; פרשה מ: כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה) |
| פסיקתא דרב כהנא | כתב יד אוקספורד, בודליאנה 152 |
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
| אגדת בראשית | כתב יד אוקספורד 2340 |
| מדרש שמואל | דפוס ראשון, קושטא רע״ז |
מדרש דרבי יצחק
פרשה מג
וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה(בראשית כו, א)
יצחק הלך לגרר ולא ירד מצרימה, שהיה עולה תמימה, ובנדריו של יעקב; ״בת גלים — בת גולים״; אבימלך מלך פלשתים — ״טוב שכן קרוב מאח רחוק״
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, איכה רבה, תנחומא בובר, אגדת בראשית, משנת רבי אליעזר §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סד, ה · דרשת הפסוק · ״וילך יצחק… גררה״, ״אל תרד מצרימה״, ״גור בארץ הזאת״ · גרר וגבולה, שכון בארץ, יצחק עולה תמימה, והארצות האל
״לגרדיסי״ ו״גדרו״ — כך בכתב היד; בתיאודור–אלבק ״לגרדיקי״ ו״גזרו״. ״רבי דוסטא״ — שם ״ר׳ דוסתי״; ״רבי חנין״ — שם ״ר׳ חנן״.
״ועשה״ — בכתב היד ״ותעשה״, ותוקן במאגרים. ״נוטע״ — במאגרים בסימן ״+״ אחרי ״הווי נצוב״, כנראה פירוש לארמית; אינו בתיאודור–אלבק. ״נפסלת״ — בכתב היד ״נפל..ת״, ותוקן במאגרים.
וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה(בראשית כו, א) — לגרדיסילגרדיסי — לגרדיקי (גרר).
רבי דוסטא בשם רבי שמואל בר נחמן:
מפני מה גדרוגדרו — גזרו על הניווי זה שבגרדיקי? מפני שהוא ניוויניווי — נווה (מקום ישוב ומרעה) רע.
ועד איכן חייבו?
רבי חנין בשם רבי שמואל בר רב יצחק:
עד נחל מצרים.
וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד(בראשית כו, ב) —
ועשה שכונה שלארץ: הווי זרוע, הווי נצובהווי זרוע, הווי נצוב — היה זורע, היה נוטע נוטע.
דבר אחר:
שְׁכֹון בָּאָרֶץ — שכן את השכינה בארץ.
גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת(בראשית כו, ג).
אמר רבי הושעיה:
את עולה תמימה:
מה עולה, אם יצאת חוץ לקלעיםלקלעים — לקלעים (מחיצות החצר) — היא נפסלת;
אף אתה, אם יצאת לחוץ — את נפסל.
כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ וגו׳.
הָאֵל — הקשותהקשות — הקשות (הארצות הקשות);
הָאֵל — מקצתן.
אמתי אני נותן לך את השאר? לעתיד לבא.
פסיקתא דרב כהנא, פסקא דברי ירמיהו, א · פתיחתא · צהלי קולך: קריאה לישראל לשוב, ואם לאו — ירמיה מענתות
צַהֲלִי קוֹלֵךְ בַּת־גַּלִּים הַקְשִׁיבִי לַיְשָׁה עֲנִיָּה עֲנָתוֹת(ישעיה י, ל)
ארבע תיבות הפסוק — צהלי, בת גלים, הקשיבי, ענייה — ואם לאו: ליישה וענתות
הפירוש ״לבליין בקליך״ סתום ונשאר כמות שהוא
באיכה רבה (להלן) נוסח אחר של הפתיחתא: בראשו ״אמר ירמיה לישראל: אתם אומרים שירים וזמירים לפני עבודה זרה — צהלי קולך בדברי תורה, צהלי קולך בבתי כנסיות״; ״בת גולין, ברתהון דגלואי״; ״בתו של אברהם — ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה״, ״בתו של יעקב — וילך פדנה ארם״; ״הקשיבי… לצדקות ומעשים טובים״; ״עניה מן הצדקות… מדברי נבואה״; ובסופו ״כיון שבא הפורענות, קונן עליהם: איכה״.
רבי אבא בר כהנא פתח:
צַהֲלִי קוֹלֵךְ בַּת גַּלִּים, הַקְשִׁיבִי לַיְשָׁה, עֲנִיָּה עֲנָתוֹת(ישעיה י, ל).
צַהֲלִי קוֹלֵךְ — לבליין בקליךלבליין בקליך — קראי בקולך.
בַּת גַּלִּים — מה הגלים הללו מסויימיםמסויימים — מצוינים, ניכרים בים, כך אבותיכם מסויימים בעולם.
דבר אחר:
בַּת גַּלִּים — בית גולים, כריתהון דגילוליאכריתהון דגילוליא — בתם של הגולים.
ביתו של אברהם מה כתיב בו? וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וגו׳(בראשית יב, א).
ביתו של יצחק מה כתיב בו? וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה(בראשית כו, א).
ביתו של יעקב מה כתיב בו? וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ(בראשית כח, ז).
הַקְשִׁיבִי —
הקשיבו למצותיי,
הקשיבו לדברי תורה,
הקשיבו לדברי נבואה.
ואם לאו — לַייְשָׁה: הא אריה סליק עלךהא אריה סליק עלך — הנה האריה עולה עליך.
זה נבוכדנצר הרשע, דכתיב ביה עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ(ירמיה ד, ז).
עֲנִיָּיה —
ענייה מן הצדיקים,
ענייה מדברי תורה,
ענייה מן המצות וממעשים טובים.
ואם לא — עֲנָתוֹת: הא ענתותייא אתי ומתנבא עלךהא ענתותייא אתי ומתנבא עלך — הנה הענתותי (ירמיה) בא ומתנבא עליך דברי תוכחות.
לפיכך צורך הכתוב לומר דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ(ירמיה א, א).
איכה רבה, פתיחתא א · פתיחתא · נוסח אחר · ירמיה קורא לישראל לשוב אל התורה, ואם לאו — האריה עולה
צַהֲלִי קוֹלֵךְ בַּת־גַּלִּים הַקְשִׁיבִי לַיְשָׁה עֲנִיָּה עֲנָתוֹת(ישעיה י, ל)
תחילת כתב היד פגומה: אותיות רבות משוחזרות במאגרים (סימן 01), והן נשארו בטקסט; ״צהלי״ שבראש הפסוק ו״הקשיבי למצות״ — אבדו בכתב היד והושלמו מבובר.
נוסח אחר של הפתיחתא שבפסיקתא דרב כהנא (לעיל): שם ״צהלי קולך — לבליין בקליך״, ״בית גולים, כריתהון דגילוליא״, ״ביתו של אברהם — ויאמר יי אל אברם לך לך מארצך״, ״ביתו של יעקב — וישמע יעקב אל אביו ואל אמו״, ובסופו ״לפיכך צורך הכתוב לומר דברי ירמיהו בן חלקיהו״.
״אמר ירמיה לישראל״ — כך בכתב היד ובבובר, אף שהפסוק בישעיה; בווילנא ״אמר ישעיהו״. בבובר ״עד שאתם אומרים שירים ומזמורים״, ״עניה מן הצדיקים, [עניה מדברי תורה]״; בכתב היד ״מן הצדקות״.
רבי אבא בר כהנא פתח:
צַהֲלִי קוֹלֵךְ בַּת גַּלִּים(ישעיה י, ל).
אמר ירמיה לישראל:
אתם אומרים שירים וזמירים לפני עבודה זרה —
צַהֲלִי קוֹלֵךְ בדברי תורה,
צַהֲלִי קוֹלֵךְ בבתי כנסיות.
בַּת גַּלִּים —
מה גלים הללו מסויימיןמסויימין — מצוינים, ניכרים בים, כך אבותיכם מסויימין בעולם.
דבר אחר:
בַּת גַּלִּים — בת גולין, ברתהון דגלואיברתהון דגלואי — בתם של הגולים:
בתו של אברהם, אותו שכתוב בו:
וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה(בראשית יב, י);
בתו של יצחק, שכתוב בו:
וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה(בראשית כו, א);
בתו של יעקב, שכתוב בו:
וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם(בראשית כח, ז).
הַקְשִׁיבִי, הַקְשִׁיבִי לַיְשָׁה —
הקשיבי למצות,
הַקְשִׁיבִי לדברי תורה,
הַקְשִׁיבִי לדברי נבואה,
הַקְשִׁיבִי לצדקות ומעשים טובים.
לַיְשָׁה — ואם לאו, לַיְשָׁה: הא אריא סליק עלךהא אריא סליק עלך — הנה האריה עולה עליך!
זה נבוכדנצר הרשע, דכתיב ביה: עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ(ירמיה ד, ז).
עֲנִיָּה מן הצדקות,
עֲנִיָּה מדברי נבואה,
עֲנִיָּה ממצות ומעשים טובים.
ואם לאו — עֲנָתוֹת: הא ענתותיא אתי ומתנבא עלךהא ענתותיא אתי ומתנבא עלך — הנה הענתותי (ירמיה) בא ומתנבא עליך!
דכתיב: דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ וגו׳(ירמיה א, א).
כיון שבא הפורענות, קונן עליהם: אֵיכָה(איכה א, א).
תנחומא בובר, תולדות ו · דרשת הפסוק · ״וילך יצחק אל אבימלך… אל תרד מצרימה… גור בארץ הזאת״ · אברהם ירד, ויצחק, עולה תמימה שנולד בארץ, לא ירד; בעולם הזה הצדיקים מטורפין
״אבימלך״ — בכתב היד ״אבימל׳״. ״רבי הושעיה״ — בכתב היד ״הושע׳״ (בובר: הושעיא). ״אמר לו הקדוש ברוך הוא״ — בכתב היד ״א׳ל הק׳״. ״שבא״ — בכתב היד ״כשבא״, ומאגרים מחקו את הכ״ף. ״מחוצה לארץ״ — בכתב היד ״אחרנה לארץ״, ובמאגרים התיקון ״מחוצה״ (וכך בובר). ״שנולדת״ — בכתב היד ״שגולתה״ (מסומן sic), ובמאגרים התיקון ״שנולדת״ (וכך בובר). ״ותטמא״ — כך בכתב היד (״ותטמה״, והסופר מחק את הה״א; האל״ף הוספת מאגרים, והטי״ת מסופקת); במאגרים התיקון ״בתמיה״, וכך בובר (״תרד בתמיה״).
״בשם רבי שמואל ברבי יצחק״ — בכתב היד ״כש׳ ר׳ שמע׳ בר׳ יצחק״ (״כש׳״ מסומן sic במאגרים); תוקן כמאגרים (״שמ(ע)[וא׳]״) ובובר (״בשם ר׳ שמואל ב״ר יצחק״), וכך בבראשית רבה סד, ה (״רבי חנין בשם רבי שמואל בר רב יצחק״). ״שתטמא בחוצה לארץ״ — כך בכתב היד (בובר: ״שיטמא בחוץ לארץ״). ״שנגזרה רעב״ — כך בכתב היד (בובר: ״שנגזרה גזירה״). ״בעולם הזה״ — בכתב היד ״בעל׳ הזה״. ״יהושע״ — בכתב היד ״יהוש׳״. ״ליריאיו״ — כך בכתב היד (בפסוק: ליראיו).
מקבילות: בראשית רבה סד, ה — ״וילך יצחק אל אבימלך… רבי חנין בשם רבי שמואל בר רב יצחק: עד נחל מצרים… גור בארץ הזאת. אמר רבי הושעיה: את עולה תמימה: מה עולה, אם יצאת חוץ לקלעים — היא נפסלת; אף אתה, אם יצאת לחוץ — את נפסל״ (שם בשם רבי שמואל בר רב יצחק בעניין אחר, וכאן ״למה אינו רוצה שתטמא בחוצה לארץ״).
וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ וגו׳(בראשית כו, א).
ביקש לירד למצרים;
מיד נגלה עליו הקדוש ברוך הוא, אמר לו: אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה וגו׳(בראשית כו, ב).
אברהם ירד, ויצחק לא ירד.
ולמה לא אמר לאברהם, אלא ליצחק: אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה?
אמר רבי הושעיה:
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
יצחק, אביך, שבא מחוצה לארץ — ירד למצרים;
אבל אתה, שנולדת בארץ ישראל, ואתה עולה טהורה — תרד ותטמא?
לפיכך: אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה.
גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וגו׳(בראשית כו, ג).
אמר רבי חנן בשם רבי שמואל ברבי יצחק:
למה? אינו רוצה שתטמא בחוצה לארץ,
מפני שנגזרה רעב,
שנאמר: וַיְהִי רָעָב.
לפיכך הוא אומר: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וגו׳.
אמר רבי יהושע בן לוי:
בעולם הזה צדיקים הין מטורפיןמטורפין — נטרפים, דחוקים בפרנסתם,
שנאמר: טֶרֶף נָתַן לִירֵיאָיו(תהלים קיא, ה);
אבל לעולם הבא: יִזְכֹּור לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ.
תנחומא בובר, וישלח י · פתיחתא · ״ויבא יעקב שלם״ · ״ותגזר אומר ויקם לך״ — הקדוש ברוך הוא מקיים דברי הצדיקים: משה, ונדריו של יעקב; ויצחק, שהיה עולה, לא הניחו לצאת לחוצה לארץ
יְיָ יִשְׁמׇר־צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם(תהלים קכא, ח)
״שנאמר״, ״אמר״, ״אמר לו״, ״הקדוש ברוך הוא״, ״כתיב״, ״ובתחנונים״, ״כדברך״, ״ויקרא״, ״ישראל״, ״יעקב״ — בכתב היד בקיצור. ״אל אלהים״ — ״אל״ מסופקת בכתב היד, ובפסוק ״אדני יי״. ״ושמרני״, ״ויחלש״ — הנו״ן והשי״ן מסופקות. ״חמשה דברים״ — בכתב היד ״ה׳ דברים״ (שלש פעמים). בדפוס בובר הסימן פותח ״ויבא יעקב שלם. זה שאמר הכתוב״.
זה שאמר הכתוב:
יְיָ יִשְׁמׇר צֵאתְךָ וּבאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם(תהלים קכא, ח).
צֵאתְךָ — וַיֵּצֵא יַעֲקֹב(בראשית כח, י);
וּבוֹאֶךָ — וַיָּבֹא יַעֲקֹב(בראשית לג, יח).
וְתִגְזַור אֹומֶר וְיָקׇם לָךְ(איוב כב, כח) —
הקדוש ברוך הוא דיבר לצדיק: אם עשית רצוני, אף אני אעשה רצונך יותר משלי.
וְתִגְזַר אֹומֶר וְיָקׇם לָךְ וגו׳.
אמר רבי ברכיה הכהן:
מהו וְיָקׇם לָךְ?
אמר הקדוש ברוך הוא לצדיק: אני אומר דבר ואתה אומר דבר — כביכול אני מבטל את שלי ואקיים שלך.
הוי: וְיָקׇם לָךְ.
אמת היה הדבר: כשעשו אותו מעשה, מה עשה הקדוש ברוך הוא?
אמר למשה: לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ(שמות לב, ז).
מה כתיב? וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי(שמות לב, י).
מיד עמד משה בתפלה ובתחנונים,
שנאמר: וַיְחַל מֹשֶׁה וגו׳(שמות לב, יא);
אל אלהים אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ וגו׳(דברים ט, כו);
וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ וגו׳(דברים ט, כט).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: איני יכול.
אמר לו: כשם שסבלתם ממצרים ועד הנה — כך סבול אותם:
סְלַח נָא לַעֲוֺן הָעָם הַזֶּה(במדבר יד, יט).
וַיֹּאמֶר יְיָ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ(במדבר יד, כ);
מיד: וַיִּנָּחֶם יְיָ עַל הָרָעָה(שמות לב, יד).
וְתִגְזַר אֹומֶר וְיָקׇם לָךְ.
אף יעקב נדר חמשה דברים לפני הקדוש ברוך הוא. מניין?
שנאמר: וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר וגו׳(בראשית כח, כ), וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם וגו׳(בראשית כח, כא).
אמר לו: יצחק אבי בקש לצאת לחוצה לארץ, ולא הנחת אותו;
בשביל שהיה עולה — נגליתה לו ואמרת לו: אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה(בראשית כו, ב).
ואני איני יוצא בטובתי, אלא לפני אחי, שלא יהרגני;
נטלתי רשות ממך ומאבי — אל תניחני.
וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר וגו׳.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה העדת עלי שאנכי עמך,
שנאמר: וֵאלֹהֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִי(בראשית לא, ה).
וּשְׁמָרַנִי — וּשְׁמַרְתִּיךָ(בראשית כח, טו) מלבן;
וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל — וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי(בראשית לא, ט);
בֶגֶד לִלְבֹּושׁ — וַיָּסַר בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַתְּייָשִׁים וגו׳(בראשית ל, לה);
וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם וגו׳ — וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם.
הוי: וְתִגְזַר אֹומֶר וְיָקׇם לָךְ.
וְעַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר — שתי פעמים,
שהשקיע הקדוש ברוך הוא לשמש שלא בעונתה כשביקש לצאת, וכשבקש לדבר עמו:
וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע — מה כתיב שם? וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו וגו׳(בראשית כח, יג).
וכשבא — הזריח לו השמש שלא בעונתה: וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ(בראשית לב, לב).
ועל כל העולם אין השמש זורחת אלא על יעקב בלבד?
אלא בשביל לרפאותו,
שנאמר: וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וגו׳(מלאכי ג, כ).
אמר רבי ברכיה הכהן:
מהו וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ? שהזריח לו השמש שלא בעונתה, כשם ששקעה שלא בעונתה.
אמר יעקב: חמשה דברים התנה הקדוש ברוך הוא עמי ועשאן, ואני איני עושה מה שדיברתי: וְשַׁבְתִּי?
מיד: וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל(בראשית לג, כ).
כיון שעמדו ישראל, אמר הקדוש ברוך הוא למשה:
משה, חמשה דברים שעשיתי עם יעקב — עשיתי לבניו:
אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי — וַיְיָ הֹולֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם(שמות יג, כא);
וּשְׁמָרַנִי — ששמרתי אותם מפרעה וחביריו, וניערתי פרעה וכל חילו; וכן עמלק: וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ(שמות יז, יג);
וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל — הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם(שמות טז, ד);
וּבֶגֶד לִלְבֹּושׁ — שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ(דברים ח, ד);
וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם — גַם כׇּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹומוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם(שמות יח, כג).
ואחר כך קיבל עליו מלכותו,
שנאמר: וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וגו׳;
ואף הם קבלו עליהם מלכותי,
שנאמר: אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ(שמות כ, ב).
מה אמרו? ענו כולם בפה אחד ואמרו: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע(שמות כד, ז).
הוי: וְתִגְזַר אֹומֶר וְיָקׇם לָךְ.
תנחומא בובר, וירא כה · פתיחתא · אבימלך מלך פלשתים, שכיבד את אברהם, טוב מאבימלך בן ירובעל; ״בעולת בעל״
רֵעֲךָ ורעה וְרֵעַ אָבִיךָ אַל־תַּעֲזֹב וּבֵית אָחִיךָ אַל־תָּבוֹא בְּיוֹם אֵידֶךָ טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק(משלי כז, י)
לפניו בסימן, על ״רעך ורע אביך״: חנון בן נחש, ויהורם בן יהושפט.
באגדת בראשית (להלן) נוסח אחר של הפתיחתא: אבימלך מלך פלישתים ״שהיה מכבד לאברהם כמה פעמים״, המתנות לאברהם ו״כסות עינים״ לשרה, ועונשו של אבימלך בן גדעון שהרג את אחיו ״על אבן אחת״; ״בעולת בעל״ אינו שם.
הפתיחתא ״רעך ורע אביך אל תעזוב״ כולה, בתנחומא בובר ובאגדת בראשית — במדרש דרבי יצחק, פרשת וירא.
מהו טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק(משלי כז, י)?
אמר הקדוש ברוך הוא לאבימלך בן ירובעל:
טוב היה ממך אבימלך מלך פלשתים, שהרבה כיבד את אברהם,
שנאמר: וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ(בראשית כ, טו).
למה אמר כן? אלא ראה כל הכבוד שכיבדו הקדוש ברוך הוא,
שנאמר: וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה(בראשית כ, ג).
אמר לו: שוטה שבעולם, הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ!
כל השלוה הזה יש בידך, ואתה מת על אשה?
לא תהא סבור, אלא הִיא בְּעֻולַת בָּעַל.
מהו זה בְּעֻולַת בָּעַל? היא בעלת בעל.
וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ(בראשית כ, ד).
אגדת בראשית, פרק כו, א · פתיחתא · נוסח אחר · אבימלך מלך פלישתים כיבד את אברהם ושרה, ואבימלך בן גדעון הרג את אחיו על אבן אחת
רֵעֲךָ ורעה וְרֵעַ אָבִיךָ אַל־תַּעֲזֹב וּבֵית אָחִיךָ אַל־תָּבוֹא בְּיוֹם אֵידֶךָ טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק(משלי כז, י)
נוסח אחר של הפתיחתא שבתנחומא בובר (לעיל): שם הדברים נאמרים ״לאבימלך בן ירובעל״, ״טוב היה ממך אבימלך מלך פלשתים, שהרבה כיבד את אברהם״, ובסופם ״ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה… היא בעולת בעל — בעלת בעל״.
״ויאמר אבימלך הנה ארצי״ — בכתב היד ״אנה״ (האל״ף מסופקת), ותוקן במאגרים כלשון הפסוק (בראשית כ, טו).
״זה אבימלך בן גדעון… טוב היה ממך אבימלך מלך פלישתים״ — בכתב היד ״זה אבימלך״ וסימן הוספה בלי ההוספה, ואחריו ״מלך פלישתים שכבד את אברהם עבדי… ואתה לא רחמת והרגת את אחיו״: הדברים נאמרים לאבימלך בן גדעון, ומה שבין שני האבימלכים חסר; הושלם מבובר (״זה אבימלך בן גדעון, שהרג לאחיו, אמר לו הב״ה: רשע שבעולם, טוב היה ממך אבימלך בעל שמך, שכנו של אברהם״). ״והרגת את אחיך״ — בכתב היד ״אחיו״ (מסומן במאגרים ״כך״), ותוקן כלשון הנוכח של המשפט; בבובר ״והרגת לאחיך״.
״בר ממה שנתן לשרה״ — בכתב היד ״בר״ וסימן הוספה, והמ״ם הראשונה של ״ממה״ מסופקת. ״הנה הוא לך״ — בכתב היד ״הו׳״. ״בגדי מילת שהמלכות מתכסות בו״ — כך בכתב היד; בבובר ״עשאה מטרונה והלבישה בגדי מלכות… למה? שלא יתבע בה עוד בריה, אלא יהי שומע שהיא מלכה והוא מתירא״.
״[אמר לו הקדוש ברוך הוא:] אבימלך בן אמתו של גדעון״ — ראש השורה חסר בכתב היד, ונשארו ממנו האותיות ״אבי״ של ״אבימלך״; דברי הקדוש ברוך הוא הושלמו על פי בובר (״אמר הקב״ה לבנו של גדעון: ראה לבעל שמך, שכנו של אברהם, כמה כיבדו, ואת עמדת והרגת לאחיך״). ״ויהרג את בני ירובעל״ — כך בכתב היד, בלי ״אחיו״ שבפסוק (שופטים ט, ה; ובפעם השנייה למטה הפסוק שלם). ״אני ממעט ידיך״ — כך בכתב היד; בבובר ״לפיכך אני ממעט ימיך״.
לפניו בפתיחתא, על ״רעך ורע אביך״: חנון בן נחש, ויהורם; ואחריו ״במדה שאדם מודד בה מודדין לו״ — יהורם, קין ואבימלך בן גדעון.
טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק(משלי כז, י) — זה אבימלך מלך פלישתים, שהיה מכבד לאברהם כמה פעמים,
שנאמר: וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ וגו׳(בראשית כ, טו),
וּלְשָׂרָה אָמַר וגו׳(בראשית כ, טז).
לפיכך אמר: וַיָּגׇר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִישְׁתִּים וגו׳(בראשית כא, לד).
מֵאָח רָחוֹק — זה אבימלך בן גדעון, שהרג לאחיו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: רשע שבעולם, טוב היה ממך אבימלך מלך פלישתים, שכבד את אברהם עבדי,
ולא היה ממין שלו, ולא היה אחיו ולא קרובו, אלא שכנו לפי שעה בלבד;
ואתה לא רחמת, והרגת את אחיך על אבן אחת!
ולא עוד, אלא שאבימלך נתן לו לאברהם ממון:
כסף וזהב,
וצאן ובקר,
ועבדים ושפחות,
כמו שנאמר: וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וגו׳(בראשית כ, יד).
זו היא מתנה שנתן לאברהם, בר ממהבר ממה — חוץ ממה שנתן לשרה:
שלקח והלבישה בגדי מלכות, ועשאה מטרוניתאמטרוניתא — גבירה, אשה חשובה בכל מלכותו,
שנאמר: הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם —
בגדי מילתבגדי מילת — בגדי צמר משובח ויקר שהמלכות מתכסות בו;
שכל מי שיתן עיניו שירצה לתבעה, יאמר:
והלא זו עליה בגדי מלכות!
זו אינה של הדיוטהדיוט — אדם פשוט, שאינו מלך, אלא אשת מלך היא —
ויהא ירא לתבעה.
לכך נאמר: הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אבימלך בן אמתו של גדעון!
קמת על בית אביך ברשע ובזדון, והרגת את אחיך,
שנאמר: וַיַּהֲרֹג אֶת בְּנֵי יְרֻובַּעַל שִׁבְעִים אִישׁ עַל אֶבֶן אֶחָת(שופטים ט, ה).
ובשביל כך אני ממעט ידיךממעט ידיך — ממעט את כוחך (ושלטונך),
שנאמר: וַיָּשַׂר אֲבִימֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל שָׁלֹשׁ שָׁנִים(שופטים ט, כב).
ויהרגו אשה אחת מיתה משונה.
הדא הוא דכתיב:
כֹּורֶה שַּׁחַת בָּהּ יִפּוֹל וְגוֹלֵל אֶבֶן אֵלָיו תָּשׁוּב(משלי כו, כז).
חלק ב
מדרשים מאוחרים
משנת רבי אליעזר, פרשה ו · מנין · שמונה דיברות לאברהם, שנים ליצחק, חמשה ליעקב; למה חזר ונדבר עמו אחרי הפרד לוט ואחרי המלכים
״חמש עשרה פעם״, ״ויאמר לזרעך אתן״, ״אמר״ (אמר: כך אמר), ״המלכים״, ״מידם, כבר״, ״לא תקרא״ — בסוגריים מרובעים בדפוס (השלמות המהדיר).
״רבי פנחס אומר: כשפירש לוט מאברהם היה אברהם מיצר… שמא למשפחתו הוא נותנה״ — כעין זה בבראשית רבה מא, ח, בשם רבי נחמיה: ״לזרעך נתתי את הארץ הזאת — והוא מדביק את לוט בן אחיו?״. ״אלו שהרגת קוצים בערת״ — כעין בראשית רבה מד, ד.
חמש עשרה פעם שדיבר הקדוש ברוך הוא עם האבות:
שמונה באברהם,
שנים ביצחק,
חמשה ביעקב.
באברהם:
לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ(בראשית יב, א);
וַיֵּרָא אליו יְיָ(בראשית יב, ז) וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן.
כשפירש ממנו לוט — נידבר עמו פעם שנייה,
שנאמר: אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ(בראשית יג, יד).
ומה צורך לדבור זה פעם שנייה?
רבי פנחס אומר:
כשפירש לוט מאברהם, היה אברהם מיצר.
אמר: כך אמר הקדוש ברוך הוא: לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ —
שמא למשפחתו הוא נותנה, ואני רחקתיו?
לכך חזר ואמר: אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ.
רדף המלכים והרגן — ונידבר עמו,
שנאמר: הָיָה דְבַר יְיָ אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר(בראשית טו, א).
למה נגלה עליו כאן?
אמר: שמא הללו שהרגתי היו בהן צדיקים?
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
אלו שהרגת — קוצים בערת מלפני;
אין לך עון בדבר זה, שכר אתה נוטל עליהן:
שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד.
מיכאן ולהבא היה אברהם מהרהר בלבו ואומר:
אפשר שקיבלתי שכרי בעולם הזה?
שעזרני באותן המלכים, ויצילני מידם — כבר נטלתי שכר,
ושוב אין לי שכר בעולם הבא.
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
על מה זה הרהרת אחר מדותי?
הרי שה לעולה אתה צריך —
לעולה קַח נָא אֶת בִּנְךָ(בראשית כב, ב).
בן תשע ותשעים שנה — נידבר עמו על בשורת יצחק,
שנאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר(בראשית יח, יג) וגו׳.
אחר שנולד יצחק — נידבר עמו על ישמעאל,
שנאמר: אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר(בראשית כא, יב).
אחר כך — נידבר עמו על העקידה,
שנאמר: וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם(בראשית כב, א).
הרי אלו שמונה.
אבל וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹור(בראשית יז, ט),
אבל שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא(בראשית יז, טו) וגו׳ —
הרי הוא בכלל הדבור הראשון.
וַיֹּאמֶר יְיָ אִם אֶמְצָא בִסְדֹם(בראשית יח, כו) —
הרי הוא בכלל לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה,
שנאמר: וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹומֵד לִפְנֵי יְיָ(בראשית יח, כב).
שנים ביצחק:
וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה(בראשית כו, ב);
עלה לבאר שבע ונידבר עמו,
שנאמר: וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בַּלַּיְלָה הַהוּא(בראשית כו, כד).
חמשה ביעקב:
בבאו לבית המקדש,
שנאמר: וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו(בראשית כח, יג);
אחר עשרים שנה נאמר לו:
שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ(בראשית לא, ג);
בשכם נאמר לו:
קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם(בראשית לה, א);
כשהוא חוזר בבית אל:
וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב(בראשית לה, י);
כשירד למצרים:
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹות הַלַּיְלָה(בראשית מו, ב).
בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, איכה רבה, תנחומא בובר, אגדת בראשית, משנת רבי אליעזר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | ועשה | ותעשה |
| א | נוטע | — (הוספה) |
| א | נפסלת | נפל..ת |
| ג | צהלי | — (הוספה) |
| ג | הקשיבי למצות | — (הוספה) |
| ד | מחוצה | אחרנה |
| ד | שנולדת | שגולתה |
| ד | א | — (הוספה) |
| ד | בשם | כש׳ |
| ד | שמואל | שמע׳ |
| ז | הנה | אנה |
| ז | בן גדעון, שהרג לאחיו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: רשע שבעולם, טוב היה ממך אבימלך | — (הוספה) |
| ז | אחיך | אחיו |
| ז | אמר לו הקדוש ברוך הוא: | — (הוספה) |
| ח | חמש עשרה פעם | — (הוספה) |
| ח | וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן | — (הוספה) |
| ח | אמר | — (הוספה) |
| ח | המלכים | — (הוספה) |
| ח | מידם — כבר | — (הוספה) |
| ח | וגו׳ | — (הוספה) |
| ח | לֹא תִקְרָא | — (הוספה) |
| ח | וגו׳ | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) |
| פסיקתא דרב כהנא | כתב יד אוקספורד 151, עם השלמות מכתב יד פרמה 3122 |
| איכה רבה | כתב יד מינכן 229 |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
| אגדת בראשית | כתב יד אוקספורד 2340 |
| משנת רבי אליעזר | מהדורת אנלאו |
מדרש דרבי יצחק
פרשה מד
גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ(בראשית כו, ג)
״גור בארץ הזאת״ — יצחק לא הרהר אחר מדותיו; והיכן נשבע לאבות; כשם שנהגת עם האבות; נחלה בלי מצרים; בטובה אינו חוזר; מה שהראה לאבות; שלש בריתות; ״יי עמך״ כשם שהיה עם יצחק
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
מכילתא דרבי ישמעאל, מדרש תנאים לדברים, בבלי, תנחומא, אגדת בראשית, סדר אליהו זוטא, בתי מדרשות, פתרון תורה §§cover-end§§
חלק א
דברי התנאים
מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דפסחא, יח · דרשת הפסוק · ״והיה כי יבאך יי אל ארץ הכנעני כאשר נשבע לך ולאבתיך ונתנה לך״ · זכה כנען שנקראת הארץ על שמו, ובני חת שכיבדו את אברהם; והיכן נשבע; כאילו אותו היום נתנה לך
״[על] שמך״ — בכתב היד ״בשמך״, וכך הושלם במאגרים. ״כארצך… כארצכם״ — בכתב היד ״בארצך… בארצכם״ (מסומן במאגרים ״כך״), ותוקן כבהורוביץ–רבין. ״וגו׳״ אחרי ״גור בארץ הזאת״ — בגליון. ״אברהם״ (את אברם) — האל״ף מסופקת בכתב היד; ״וגומ׳״, ״כירושת״, ״הפרשה״, ״באברהם״, ״ביעקב״, ״עליה״ — אותיות מסופקות.
״ישר׳״, ״א׳ לו״, ״המק׳״, ״או׳״, ״וג׳״, ״שנ׳״, ״אברה׳״ — נפתחו.
בהורוביץ–רבין: ״כיון ששמע כנען״, ״אתה פנית מפני בני״, ״אפריקא״, ״וכתיב: ויענו בני חת״, ״והיכן נשבע לך — והבאתי אתכם…״, ״באברהם כתיב… ביצחק כתיב… ביעקב כתיב״, ״כאלו היום נתונה לך״.
נדפס כאן ראש הדרשה עד ״ונתנה לך״; המשכה — ״והעברת כל פטר רחם״ ודיני בכור, עניין אחר.
״והיכן נשבע״ — גם במכילתא, מסכתא דפסחא יז, על ״אשר נשבע לאבותיך״ (שמות יג, ה), כמעט בלשון זו: ״אשר נשבע לאבותיך — ואיכן נשבע? באברהם מהו אומר: ביום ההוא כרת יי את אברם וגו׳; ביצחק מה הוא אומר: גור בארץ הזאת וגו׳; ביעקב מהו אומר: הארץ אשר אתה שכב עליה וגו׳״. ״זכה כנען… זו אפריקי״ ו״ונתנה לך״ — גם בתנחומא, בא יב (להלן, ב), בנוסח אחר.
וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְיָ אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי(שמות יג, יא) —
זכה כנען שתקרא הארץ על שמו.
וכי מה עשה כנען?
אלא כיון ששמע שישראל נכנסין לארץ — עמד ופינה מפניהם.
אמר לו המקום:
אתה פיניתה מפניהם — אף אני אקרא את הארץ על שמך, ואתן לך ארץ יפה כארצך.
ואיזו זו? זו אפריקיאפריקי — אפריקה (ארץ בצפון אפריקה, סביב קרתגו).
וכן הוא אומר:
וּכְנַעַן יָלַד אֶת צִידֹון בְּכֹרוֹ וְאֶת חֵת(בראשית י, טו);
וַיַּעֲנוּ בְנֵי חֵת אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ(בראשית כג, ה) שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי וגו׳(בראשית כג, ו).
אמר להם המקום:
אתם כבדתם את ידידי — אף אני אקרא את הארץ על שמכם, ואתן לכם ארץ יפה כארצכם.
ואיזו זו? זו אפריקי.
כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ — ואיכן נשבע?
שנאמר: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי וגו׳(שמות ו, ח).
וְלַאֲבֹותֶיךָ — היכן נשבע לאבתיך?
באברהם מהו אומר? בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְיָ אֶת(בראשית טו, יח) אברהם וגומר;
ביצחק מהו אומר? גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וגו׳(בראשית כו, ג);
ביעקב מהו אומר? הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ וגו׳(בראשית כח, יג).
וּנְתָנָהּ לָךְ —
שלא תהא בעיניך כירושת אבות, אלא תהא בעיניך כילו אותו היום נתנה לך.
תנחומא, בא יב · דרשת הפסוק · נוסח אחר · חמשה עממים שהם שבעה; היכן נשבע לאבות, ולנו; למה זכה כנען שנקראת הארץ על שמו
״ל[י]עקב״ — בכתב היד ״לעקב״, והושלם במאגרים. ״י׳י״, ״ז׳״, ״נשב׳״, ״ליצח׳״, ״ואברכ׳״, ״העבד׳״, ״הב׳ה״ — נפתחו.
נדפס כאן ראש הסימן עד ״ירשתי אותה מאבותי״; המשכו — ״והעברת כל פטר רחם״ ודיני בכור, עניין אחר.
נוסח אחר למכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דפסחא יח (לעיל, א): כאן ״חמשה עממים שהם שבעה״ ו״ועבדת את העבדה הזאת — כעבדה שעבדת במצרים״; ״היכן נשבע״ לאבות ולנו קודם ל״למה זכה כנען״; אין כאן בני חת שכיבדו את אברהם; ״ונתנה לך — שלא תאמר: ירשתי אותה מאבותי״ (במכילתא: ״כילו אותו היום נתנה לך״). ״והיכן נשבע: באברהם… ביצחק… ביעקב״ — גם במכילתא, מסכתא דפסחא יז.
וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְיָ אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי(שמות יג, יא) —
חמשה עממים שהם שבעה.
כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע — והיכן נשבע?
לאברהם: בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְיָ אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר(בראשית טו, יח);
ליצחק: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ וגו׳(בראשית כו, ג);
ליעקב: הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁוכֵב עָלֶיהָ(בראשית כח, יג).
וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת(שמות יג, ה) —
כעבדה שעבדת במצרים, כן עשה לדורות.
ולנו היכן נשבע? וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי(שמות ו, ח).
אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי — למה זכה כנען שנקראת הארץ על שמו?
כיון ששמע שישראל באים — פינה את המקום.
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
אתה פנית את המקום — תקרא הארץ על שמך, ואתן לך ארץ יפה כארצך.
ואי זו? זו אפריקיאפריקי — אפריקה (ארץ בצפון אפריקה, סביב קרתגו).
וּנְתָנָהּ לָךְ — שלא תאמר: ירשתי אותה מאבותי.
מדרש תנאים לדברים לג, כט · דרשת הפסוק · משה מבקש: כשם שנהגת עם האבות — ״לך לך״, ״גור בארץ הזאת״ — כך תנהג עם בניהם
בתוך דרשות מדרש תנאים על ״אשריך ישראל מי כמוך עם נושע ביי מגן עזרך״: לפניה ״אשריך ישראל… משל למלך שהיה משיא את בנו״, ואחריה ״מגן עזרך״, ״ואשר חרב גאותך״ ושאר הפסוק.
״משתמשין בשר… ואנו משתמשין בשר״ — כך. ״הנה אנכי שלח מלאך לפניך״ ו״אם אין פניך הלכים אל תעלנו מזה״ — במקור בקיצור, ונפתחו כלשון הפסוקים (שמות כג, כ; לג, טו).
עַם נוֹשַׁע בַּיְיָ(דברים לג, כט) —
בני אדם שמתגברין בכוח גדול שלמעלןשלמעלן — של מעלה.
את מוצא: בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ(שמות כג, כ) —
אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים!
אומות העולם משתמשין בשרמשתמשין בשר — מונהגים על ידי שר (מלאך), ואנו משתמשין בשר?
אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה(שמות לג, טו).
וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא(שמות לג, טז).
וכן אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים!
כשם שהיית נוהג עם אבותיהם מלפניהם — כך תהא נוהג עם בניהם אחריהם.
כשם שנאמר באברהם: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ(בראשית יב, א);
כשם שנאמר ביצחק: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ(בראשית כו, ג);
כשם שנאמר ביעקב: הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ(בראשית כח, יג) —
הא כשם שהיית נוהג עם אבותיהם מלפניהם, כך תהא נוהג עם בניהם אחריהם.
חלק ב
דברי האמוראים
בבלי סנהדרין פרק יא, קיא ע״א · סוגיא · משה נענש על ״למה הרעתה״: האבות לא הרהרו אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא
״רבי אלעזר ברבי יוסי״ — בדפוסי ונציה וברקו ״רבי אליעזר בר יוסי״.
בכ״י יד הרב הרצוג נוסף אחר ״נכנסתי לאלכסנדריא של מצרים״: ״וראיתי שער ועצמות משוקעין בבנין״; ובדברי הקדוש ברוך הוא נוסף שם הפסוק ״וארא אל אברהם וגו׳״.
״(את)״ — בסוגריים בדפוס וילנא (אינו בפסוק); בדפוסי ונציה וברקו ובכ״י פירנצה 89 וקרלסרוהה רוכלין 2 ״את״ בלא סוגריים, ובכ״י מינכן 95 ליתא.
הסוגיא כולה היא הברייתא; לפניה בגמרא ״תניא, רב סימאי אומר: נאמר ולקחתי אתכם לי לעם ונאמר והבאתי אתכם…״, ואחריה ״וימהר משה ויקד ארצה וישתחו — מה ראה משה? … ארך אפים ראה״.
נוסח אחר: תנחומא, וארא א (להלן, ה), וכמעט מלה במלה שמות רבה ו, ד, על ״וארא אל אברהם״ (שם, בקריאות) — בלא סיפור הזקן שבאלכסנדריא.
תניאתניא — שנויה (בברייתא):
אמר רבי אלעזר ברבי יוסי:
פעם אחת נכנסתי לאלכסנדריא של מצרים,
מצאתי זקן אחד, ואמר לי: בא ואראך מה עשו אבותי לאבותיך —
מהם טבעו בים,
מהם הרגו בחרב (כ״י יד הרב הרצוג: בסייף),
מהם מעכומעכו — מיעכו, שיקעו (בתוך הבניין) בבנין.
רש״י מעכו בבנין — היו בונין אותם במקום לבנים.
ועל דבר זה נענש משה רבינו,
רש״י ועל דבר זה נענש משה רבינו — שכשראה שנעשה לישראל כך התחיל להתרעם ולהרהר לפני הקדוש ברוך הוא אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא ומאז באתי.
שנאמר: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה(שמות ה, כג).
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
חבל על דאבדין ולא משתכחיןחבל על דאבדין ולא משתכחין — חבל על אלה שאבדו ואינם נמצאים!
רש״י א״ל חבל על דאבדין ולא משתכחין — הפסד גדול יש על גדולים שאבדו ואיני יכול למצוא חסידים אחרים כמותם שאין אתה כאברהם ויצחק ויעקב שלא הרהרו אחרי מדותי.
הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי,
ולא הרהרו על מדותי, ולא אמרו לי מה שמך.
אמרתי לאברהם: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאׇרְכָּהּ וּלְרׇחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה(בראשית יג, יז) —
בקש מקום לקבור את שרה ולא מצא, עד שקנה בארבע מאות שקל כסף,
ולא הרהר על מדותי.
רש״י אל שדי — שאמרתי לו אני אל שדי פרה ורבה וגו׳ (בראשית לה) אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים (שם יז) והייתי מבטיחו שכל א״י לו ולבניו ולא אמרו מה שמך כמו שעשית אתה.
אמרתי ליצחק: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ(בראשית כו, ג) —
בקשו עבדיו מים לשתות ולא מצאו, עד שעשו מריבה,
שנאמר: וַיָּרִיבוּ רֹועֵי גְרָר עִם רֹועֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם(בראשית כו, כ),
ולא הרהר אחר מדותי.
אמרתי ליעקב: הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁוכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה(בראשית כח, יג) (כ״י מינכן 95: ולזרעך) —
ביקש מקום לנטוע אהלו ולא מצא, עד שקנה במאה קשיטהקשיטה — מטבע (או כבשה),
רש״י לנטוע אהלו — כמו [ויטע] אהלי אפדנו (דניאל יא) ולשון נטיעה שייך באהל.
ולא הרהר אחר מדותי,
ולא אמרו לי מה שמך.
ואתה — אמרת לי מה שמך בתחלה,
ועכשיו אתה אומר לי: וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ!
עַתָּה תִרְאֶה(שמות ו, א) (את) אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה —
רש״י עתה תראה — הפעם תראה נפלאות שאני עושה להם.
במלחמת פרעה אתה רואה,
ואי אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים.
רש״י בתחלה אמרת לי מה שמך — ועכשיו הרהרת על מדותי ואמרת הצל לא הצלת את עמך.
תנחומא, וארא א · דרשה · ילמדנו · הקורא את השם באותיותיו; לא הזכיר שמו עד שתי תיבות, ומשה לא הזכיר עד עשרים ואחת; והאבות שלא הרהרו
״ילמדנו רבי׳״, ״כך שנו רבו׳״, ״הקב׳ה״, ״אח׳כ״, ״כת׳״, ״ד׳ מאות״, ״ק׳ קשיטה״, ״ל׳א מלך״ — קיצורי כתב היד, ונפתחו. ״כב־יכול״ — כך בכתב היד. ״עד שאמ׳ {ו}עשרים״ — הוי״ו נמחקה בידי הסופר. ״(א)[ה]וא״, ״אמר(תי)[ת]״, ״(ש)לארץ״ — תיקוני מאגרים. ״באל ש?ד?י״, ״תח?[י]?לת״ — אותיות מסופקות.
״מה שמך״ — כך בכתב היד; במקרא ״ואמרו לי מה שמו״ (שמות ג, יג).
קריאות ״מדרש על ספר בראשית״ שבתוך הנוסח — בתי מדרשות ח״א: ״ואלו שאין להן חלק לעולם הבא וכו׳, ואבא שאול אומר: אף ההוגה את השם באותיותיו. אמר בן עזאי: בא וראה כמה קשה חילול השם — כביכול לא הזכיר הקדוש ברוך הוא שמו עד שהזכיר שתי תיבות, בראשית ברא אלהים״. שם ״כמה קשה חילול השם״ הוא מדברי בן עזאי, וכאן הוא בסתם, לפני דבריו.
דברי בן עזאי — כבמדרש תנאים לדברים לב, ג, ושם אחרי דברי משה שלא הזכיר את השם אלא אחר עשרים ואחד דבר — שכאן הם בשם רבי שמעון בן יוחאי, אחרי בן עזאי. ״אבא שאול אומר: אף ההוגה את השם באותיותיו״ — משנה סנהדרין י, א.
״חבל על דאבדין ולא משתכחין… ולא הרהרו אחר מדותי״ — נוסח אחר לבבלי סנהדרין פרק יא, קיא ע״א (לעיל, ד): כאן בלא סיפור הזקן שבאלכסנדריא, ״ולא אמרתי להם ששמי יי כשם שאמרתי לך״, ״ואין אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלך, שיעשה בהם נקמה יהושע תלמידך״, ו״מיכן אתה למד שנטל משה את הדין שלא יכנס לארץ״.
קריאות ״שמות רבה״ — שמות רבה ו, ד, על ״וארא אל אברהם״, מ״אמר לו הקדוש ברוך הוא: חבל על דאבדין״ ועד ״ומאז באתי אל פרעה״, כמעט מלה במלה. אין שם ״מה כתיב למעלה מן העניין… ומאז באתי אל פרעה״ שלפני ״חבל על דאבדין״, ולא ״עתה תראה… לכך כתיב וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי״. בפסוקים: ״ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק״ (בלא ״לאמר לנו המים״), ״לך אתננה״ (בלא ״ולזרעך״), ״ומאז באתי אל פרעה וגו׳״; ״קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה״ בלא ״וגו׳״; ״בקש לנטוע אהלו״ (בלא ״מקום״).
ובסופה בשמות רבה: ״ועליה נאמר: וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען וגו׳ — שניסה אותם במה שאמר שיתן להם את הארץ, ולא הרהרו אחריו. וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל — אף על פי שישראל באותה דור לא היו נוהגין כשורה, שמעתי את נאקתם, בעבור בריתי שכרתי עם אבותיהם, אברהם יצחק ויעקב. הוי: ואזכור את בריתי״. ״שניסה״ — במקור ״שנשא״, ותוקן במאגרים; ״במה שאמר״ — במקור ״במ׳ש״ (בדפוס וילנא: ״שניתנה להם כמו שאמרתי להם שאתן להם את הארץ, ולא הרהרו אחרי״). אחריה בפסקה: ״לכן אמור לבני ישראל אני יי — אין לכן אלא לשון שבועה…״, ״והוצאתי אתכם… ארבע גאולות יש כאן…״, ״והבאתי אתכם אל הארץ…״ — דרשות על הפסוקים שאחריו.
״והלא אין ראוי לומר אלא אלהים ברא בראשית! מה תלמוד לומר בראשית ברא אלהים? צא ולמד מתינוק זה שפותחין לו בב׳ אלף, והוא אומר בית״ — סדר אליהו רבה לא.
וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְיָ(שמות ו, ב), וָאֵרָא(שמות ו, ג).
ילמדנו רבינו: מהו שיקרא אדם את השם באותיותיו?
כך שנו רבותינו:
ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה, ואין תורה מן השמים, ואפיקורוס(משנה סנהדרין י, א);
והלוחש על המכה ואומר כׇּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם(שמות טו, כו); אבא שאול אומר: אף ההוגה את השם באותיותיו(משנה סנהדרין י, א).
כמה קשה חילול השם!
אמר בן עזאי:
(מדרש על ספר בראשית: בא וראה כמה קשה חילול השם —) כביכול, לא הזכיר הקדוש ברוך הוא שמו עד שאמר שתי תיבות: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים(בראשית א, א).
אמר רבי שמעון בן יוחאי:
אף משה לא הזכיר את השם עד שאמר עשרים ואחת תיבה,
שנאמר: הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה(דברים לב, א), ואחר כך כִּי שֵׁם יְיָ אֶקְרָא(דברים לב, ג).
תדע לך שלא גלה אותו לאבות העולם;
ולמה גלה אותו למשה? על שהלך לגאול את ישראל.
מה כתיב למעלה מן העניין? לָמָה הֲרֵעֹותָה לָעָם הַזֶּה(שמות ה, כב).
אם יאמר אדם לגדול ממנו למה הרעותה — דבר קשה הוא אומר!
ולא עוד, אלא אמר: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה(שמות ה, כג).
(שמות רבה: וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם.) אמר לו הקדוש ברוך הוא: חבל על דאבדין ולא משתכחיןחבל על דאבדין ולא משתכחין — חבל על אלה שאבדו ואינם נמצאים!
הרבה (שמות רבה: כמה) פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי, ולא אמרתי (שמות רבה: ולא הודעתי) להם ששמי יי כשם שאמרתי לך,
ולא הרהרו אחר מדותי.
אמרתי לאברהם: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאׇרְכָּהּ וּלְרׇחְבָּהּ וגו׳(בראשית יג, יז) —
בקש מקום לקבור את שרה ולא מצא, עד שקנה (שמות רבה: בדמים מרובים,) בארבע מאות שקל כסף;
ולא הרהר אחר מדותי.
אמרתי ליצחק: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת, כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כׇּל הָאֲרָצֹות הָאֵל(בראשית כו, ג) —
בקש מים לשתות ולא מצא, שנאמר: וַיָּרִיבוּ רֹועֵי גְרָר עִם רֹועֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם(בראשית כו, כ);
ולא הרהר אחר מדותי.
אמרתי ליעקב: הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁוכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ(בראשית כח, יג) —
בקש מקום לנטוע אהלו ולא מצא, עד שקנה במאה קשיטהקשיטה — מטבע (או כבשה);
ולא הרהר אחר מדותי.
(שמות רבה: שלא שאלוני מה שמי, כשם ששאלת אתה;)
ואתה — תחילת שליחותי אמרת לי (שמות רבה: שאלת:) מַה(שמות ג, יג) שמך;
ועכשיו אתה אומר (שמות רבה: ולבסוף אמרת): וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וגו׳!
עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה(שמות ו, א) —
במלחמת פרעה אתה רואה, ואין אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלך, שיעשה בהם נקמה יהושע תלמידך.
מיכן אתה למד שנטל משה את הדין שלא יכנס לארץ.
לפיכך כתיב: וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה — שישב עליו במדת הדין;
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְיָ — במדת רחמים, שאגאל את ישראל ואכניס לארץ.
לכך כתיב: וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי.
בבלי שבת פרק טז, קיח ע״א–ע״ב · סוגיא · המענג את השבת נוחל נחלת יעקב בלי מצרים, וניצול משעבוד מלכיות; נותנין לו משאלות לבו
״מלכיות״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״גליות״.
אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי:
כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצריםבלי מצרים — בלי גבולות,
רש״י בלי מצרים — כלומר אין לה קץ.
שנאמר: אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ וגו׳(ישעיה נח, יד).
רש״י אז תתענג — בתר וקראת לשבת עונג כתיב.
רש״י נחלת יעקב — ולא נחלת אברהם ויצחק.
לא כאברהם, שכתוב בו: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאׇרְכָּהּ וגו׳(בראשית יג, יז);
ולא כיצחק, שכתוב בו: כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כׇּל הָאֲרָצֹות הָאֵל(בראשית כו, ג);
רש״י הארצות האל — ותו לא.
אלא כיעקב, שכתוב בו: וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹונָה וָנֶגְבָּה(בראשית כח, יד).
רש״י לארכה ולרחבה — ארץ זו ולא יותר.
רב נחמן בר יצחק אמר:
ניצול משעבוד מלכיות:
כתיב הכאהכא — כאן: וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ,
וכתיב התםהתם — שם: וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹוךְ(דברים לג, כט).
אמר רב יהודה אמר רב:
כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו,
שנאמר: וְהִתְעַנַּג עַל יְיָ וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹות לִבֶּךָ(תהלים לז, ד).
עונג זה איני יודע מהו;
כשהוא אומר: וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹונֶג(ישעיה נח, יג) — הוי אומר זה עונג שבת.
במה מענגו?
רב יהודה בריה דרבבריה דרב — בנו של רב שמואל בר שילת משמיה דרבמשמיה דרב — משמו של רב אמר:
בתבשיל של תרדיןתרדין — סלקים (עלי סלק) ודגים גדולים וראשי שומין.
רש״י תבשיל של תרדין — חשוב הוא.
רש״י ראשי שומין — חשובים היו להן.
רב חייא בר אשי אמר רב:
אפילו דבר מועט ולכבוד שבת עשאו — הרי זה עונג.
מאי היאמאי היא — מה היא??
אמר רב פפא:
כסא דהרסנאכסא דהרסנא — קערה של דגים קטנים מטוגנים.
רש״י כסא דהרסנא — דגים קטנים מטוגנים בשמן קרביהן ובקמח.
תנחומא, מסעי ז · פתיחתא · בטובה אינו חוזר בו — ״הבט נא השמימה״ ונתקיים ״ככוכבי השמים לרוב״; ברעה חוזר בו — ארבע מאות שנה ולא עשו אלא מאתים ועשר
לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן־אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה(במדבר כג, יט)
״נ[א]״ (״הבט נא״) — תיקון מאגרים. ״לא עשה כן״ — הלמ״ד מסופקת. ״כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל״ — בראשית כו, ג, ליצחק; המדרש מביאו כנאמר לאברהם.
במדבר רבה כג, ח (״כי אתם באים אל ארץ כנען, זה שאמר הכתוב: לא איש אל ויכזב״) — הפתיחתא מ״דבר אחר: לא איש אל — לא איש עושה לאל שיכזב״ ואילך, וקריאותיה בגוף הפתיחתא; אין בה דרשת בלעם ״אנוש נעשה אלוה״.
צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר לד, ב).
זה שאמר הכתוב:
לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם(במדבר כג, יט).
לפי שצפה בלעם הרשע שעתיד אדם אחד לעמוד להטעות את העולם, לומר: שאני אלוה —
התחיל צווח ואומר: אנוש נעשה אלוה?
אם אמר שאני אלוה — מכזב, ועתיד להתנחם, ואומר דבר ואינו יכול לעשותו,
שנאמר: הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה — אינו יכול לקיים את דבריו, שהוא בן אדם ועתיד לימחות.
לכך נאמר: וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה.
דבר אחר:
לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב —
לא איש עושה לאל שיכזב, ולא בן עמרם עושה אותו להתנחם (במדבר רבה: הוא שהוא אומר: הרף ממני ואשמידם — עמד בן עמרם ועשה אותו להתנחם), שנאמר:
וַיִּנָּחֶם יְיָ עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ(שמות לב, יד).
לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב —
כשהוא אומר להביא טובה — אף על פי שהדור חייב אינו חוזר בו (במדבר רבה: אינו מאחר): לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב;
וכשהוא אומר להביא רעה — חוזר בו, שנאמר: הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה.
תדע לך:
אמר לאברהם: הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹור הַכּוֹכָבִים(בראשית טו, ה) (במדבר רבה: אם תוכל לספור אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך) — לא עשה כן? (במדבר רבה: ועשה כן):
יְיָ אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹוב(דברים א, י).
אמר לו: יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וגו׳(בראשית טו, יג) — ולא עשו אלא מאתים ועשר (במדבר רבה: שנים).
הוי: לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב — בטובה; אבל ברעה — הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה.
אמר לישראל: כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי(הושע א, ט), וחזר ואמר: וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי עַמִּי אַתָּה(הושע ב, כה) —
הוי: הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה.
אמר לאברהם: כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כׇּל הָאֲרָצֹות הָאֵל(בראשית כו, ג) — ולא חזר:
כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן — והכניסם לארץ (במדבר רבה: ותכנסו לארץ).
אגדת בראשית, פרק פב, ב · פתיחתא · לאברהם הראה מה שלפניו, ליעקב ארבע רוחות העולם; וכשבא לגלות לבניו — ״כבוד אלהים הסתר דבר״
כְּבֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר וּכְבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר(משלי כה, ב)
״אלים״ — כך בכתב היד בפעם הראשונה; בשנייה ״אלי׳ם״. ״אראנו״ — בכתב היד ״הראנו״, ואחריו ״ולא עתה״ כפול. בדפוס אגדת בראשית ״שהראה לו הקדוש ברוך הוא ליעקב אבינו״, ״כיון שבא לפטור מן העולם״, ״מסטירין״.
דבר אחר:
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו(בראשית מט, א).
זה שאמר הכתוב:
כְּבֹוד אלים הַסְתֵּר דָּבָר וּכְבֹוד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר וגו׳(משלי כה, ב).
אתה מוצא שהראה לו הקדוש ברוך הוא מה שלא הראה לאברהם וליצחק.
לא הראה לאברהם אלא מה שלפניו,
שנאמר: כִּי אֶת כׇּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹואֶה וגו׳(בראשית יג, טו);
ליצחק —
גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וגו׳(בראשית כו, ג);
אבל יעקב — הראהו מה שבפניו ומה שלא בפניו,
שנאמר: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה(בראשית כח, יד).
הרי הראה לו ארבע רוחות העולם.
כיון שבא ליפטר מן העולם, בא להודיע הכל לבניו.
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
ומה, יעקב! כְּבֹוד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר —
כך את מודיע לבניך מסטווריןמסטוורין — סודות שלי?
אין המדות שלך הללו.
וכך שלמה אומר: הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד וגו׳(משלי יא, יג) — אין זו שלך.
בלעם הרשע אומר: אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה וגו׳(במדבר כד, יז),
וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וגו׳(במדבר כד, יח) —
זהו הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד;
אבל את — וְנֶאֱמַן רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר.
חלק ג
מדרשים מאוחרים
סדר אליהו זוטא, פרק כא · דרשה · ״באורך נראה אור״ · אור היום הראשון שגנזו ביום הרביעי לצדיקים; יום הדין לעתיד לבוא, ואור שנגנז לצדיקים בגן עדן
כִּי־עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה־אוֹר(תהלים לו, י)
מן הפרקים הנוספים שאינם בכתב יד וטיקן (״פרקי רבי אליעזר״, פרק ג). הפרק כולו; סופו במהדורה ״עורי עורי לבשי עוזך ציון,״. הסוגריים העגולים והמרובעים של המהדורה — ״(…) […]״ תיקון המהדיר: כאן התיקון בסוגריים הכפולים של מהדורה זו והנוסח המתוקן אחר הקו; […] לבדו — השלמה; (…) לבדו — נמחק. הוצאו ציוני המקרא שבמהדורה.
״(מ״ה)״ שאחרי ״אומות העולם״ (שלוש פעמים) — הערת המהדיר, נמחקה. ״וירא אלהים כי טוב״ — כך בדפוס (בקובץ מציין לבראשית א, י), והענין — האור שגנזו, בראשית א, ד. ״ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים״ — בקובץ ציון מוטעה (א, טו), והוא א, טז. ״ותרא אויבתי ותכסיה בושה״ — בלשון המדרש (במסורה: איבתי ותכסה).
״אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון… עמד הקדוש ברוך הוא וגנזו… אין טוב אלא צדיק… כיון שראה האור שגנזו שמח… אור צדיקים ישמח״ — כבבלי חגיגה פרק ב, יב ע״א, אבל כאן ״שמש בו שלשת ימים… ביום הרביעי, כיון שנבראו מאורות, גנזו״, ו״שעתידין אומות העולם להכעיס לפניו״. הפתיחה, ״כי עמך מקור חיים… כנגד מי אמר דוד המקרא הזה? לא אמרו אלא כנגד כנסת ישראל״, כפסיקתא רבתי לו; ״ראה טל שעל ראשי״ — שם.
אמרו לו תלמידיו לרבי אליעזר: רבינו, אמור לנו: באיזה אור אנו שמחים — באורו של הקדוש ברוך הוא, או באורו של ירושלים?
אמר להם: באורו של הקדוש ברוך הוא,
שנאמר: אֵל יְיָ וַיָּאֶר לָנוּ(תהלים קיח, כז).
אמרו לו: והלא כבר נאמר: קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ(ישעיה ס, א)!
מיד פתח ואמר:
זו שנאמר ברוח הקודש על ידי דוד מלך ישראל:
כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר(תהלים לו, י).
כנגד מי אמר דוד המקרא הזה? לא אמרו אלא כנגד כנסת ישראל.
אומרת לפניו: רבונו של עולם! בשביל מקור זה שעמך קודם כל מעשה בראשית — אני מאירה באורך לעתיד לבא.
אין מְקוֹר חַיִּים אלא תורה,
שנאמר: עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ(משלי ג, יח).
בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר — מהו?
אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון — שמש בו שלשת ימים קודם שנבראו מאורות.
ביום הרביעי, כיון שנבראו מאורות —
שנאמר: וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹורֹות הַגְּדֹולִים(בראשית א, טז) —
עמד הקדוש ברוך הוא וגנזו.
למה גנזו הקדוש ברוך הוא? שעתידין אומות העולם להכעיס לפניו.
אמר: לא יזכו אותן הרשעים לשמש באור זה, אבל ישתמשו באור חמה ולבנה, שהן עתידין להבטל, והן עתידין להבטל;
אבל אור זה, שהוא קיים לעולם ולעולמי עולמים — יבואו צדיקים וישמשו בו,
שנאמר: וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב(בראשית א, ד).
אין טוב אלא צדיק, שנאמר: אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב(ישעיה ג, י).
כיון שראה האור שגנזו — שמח שמחה גדולה,
שנאמר: אוֹר צַדִּיקִים יִשְׂמָח(משלי יג, ט).
אמר האור לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! אף על פי שנמנעתי מישראל כשרים בעולם הזה — אין אני מצפה אלא לאורך שאתה מביא עלי.
ובשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לציון: קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ, אמרה לפניו: רבונו של עולם, עמוד אתה בראש ואני אחריך. אומר לה: יפה אמרת, שנאמר: עַתָּה אָקוּם יֹאמַר יְיָ(תהלים יב, ו).
ובמה הוא שמח? בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה,
שנאמר: שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ(ישעיה מט, יח).
באותה שעה מביא הקדוש ברוך הוא אליהו ומשיח, וצלוחית של שמן בידיהם, ומקליהם בידיהם,
ומקבצים כל ישראל בפניהם —
ושכינה לפניהם, ונביאים מאחריהם, והתורה מימינם, ומלאכי השרת משמאלם —
ומוליכין אותם אל עמק יהושפט המלך, ונקבצים כל העמים שם,
שנאמר: וְקִבַּצְתִּי אֶת כׇּל הַגּוֹיִם(יואל ד, ב) וְהוֹרַדְתִּים אֶל עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט וגו׳, וְאֶל עַמִּי יַדּוּ גוֹרָל(יואל ד, ג).
באותה שעה מביא הקדוש ברוך הוא את אליליהם, ונותן בהם רוח ונשמה, ואומר:
יעברו כל אומה ואומה, היא ופסלה, על הגשר של גיהנם.
ועוברין. כיון שמגיעין לתוכה — יהיה לפניהם כחוט, ונופלין לתוך גיהנם.
כיון שמגיעין לתוכה הם ופסיליהם, ורואין ישראל אומות העולם ופסיליהם —
אומרים לפניו: רבונו של עולם! כשם שעשית עם אלו, תעשה עמנו?
אומר להם: מי אתם?
אומרים לפניו: אנחנו עמך ונחלתך, ישראל.
אומר להם הקדוש ברוך הוא: מי מעיד?
אומרים: אברהם.
קורא לאברהם, ואומר לו: מעיד אתה שהן עמי ואני אלהיהם?
אומר לפניו: רבונו של עולם! לא כך אמרת לי: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹודוּ דָּן אָנֹכִי(בראשית טו, יד)?
ועוד אומר להם: מי מעיד עוד?
אומרים לפניו: יצחק.
קורא ליצחק ואומר לו: מעיד אתה שהם עמי ואני אלהיהם?
אומר לפניו: רבונו של עולם! לא כך אמרת לי: כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כׇּל הָאֲרָצֹות הָאֵל(בראשית כו, ג)?
אומר להם: מי מעיד עוד? אומרים לו: יעקב.
קורא ליעקב, ואומר לו: מעיד אתה שהם עמי ואני אלהיהם?
ואומר לפניו: רבונו של עולם! לא כן אמרת לבני ישראל: לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנַָי(שמות כ, ג)?
ואמרו לפניך: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד(דברים ו, ד).
באותה שעה עובר הקדוש ברוך הוא לפניהם, והם אחריו,
שנאמר: וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַיְיָ בְּרֹאשָׁם(מיכה ב, יג).
באותה שעה מביא הקדוש ברוך הוא את התורה, ומניחה בחיקו, ומבהיק זיוןזיון — זיום, אורם של ישראל מסוף העולם ועד סופו.
אמר גבריאל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! יבואו כל עובדי כוכבים ומזלות, ויראו בטובתן של ישראל!
ואומר לו: לא יבואו ולא יראו, שנאמר: יְיָ רָמָה יָדְךָ בַּל יֶחֱזָיוּן(ישעיה כו, יא). אמר משיח לפני הקדוש ברוך הוא:
רבונו של עולם! יבואו, יראו ויבושו,
שנאמר: יֶחֱזוּ וְיֵבֹשׁוּ קִנְאַת עָם אַף אֵשׁ צָרֶיךָ תֹאכְלֵם.
אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! יבואו, יראו ויבושו,
שנאמר: וְתֵרֶא אויבתי ותכסיה בוּשָׁה(מיכה ז, י).
באותה שעה פתחה גיהנם פיה, ויוצאין כל עובדי כוכבים ומזלות, ורואין בטובתן של ישראל,
ונופלים על פניהם, ואומרים לפניהם ולפני הקדוש ברוך הוא:
כמה נאה אדון זה, כמה נאה אומה זו שאהב אותם ביותר!
שנאמר: אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ(תהלים קמד, טו).
אומרים לפניו: רבונו של עולם! במה נשתנה אומה זו, שאהבת אותם ביותר?
אמר להם: שוטים שבעולם! אתם ידעתם אותי, והנחתם אותי, והשתחויתם לעבודה זרה שלכם, ובטחתם בהם, ולא בטחתם בי;
אבל ישראל קדשו את שמי פעמים בכל יום תמיד, ובטחו בי — ואני נותן להם שכר טוב.
מיד מתביישין ושבין לתוך גיהנם,
שנאמר: יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה וגו׳(תהלים ט, יח).
והקדוש ברוך הוא וצדיקים בגן עדן, ומשתחוים שם, ויושבין שם.
ויושב הקדוש ברוך הוא בראש הצדיקים, ומביא אור שגנז לצדיקים, ומוסיף על אורו שלש מאות וארבעים וחמשה פעמים.
אומרים לפניו: רבונו של עולם! היינו מצפים לאור הזה,
שנאמר: צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים(תהלים מב, ג).
אומר להם: עכשיו ראיתם פני.
אומרים לפניו: רבונו של עולם! אתה מאיר לנו באורך — חשך זה מהו?
אומר להם: לבני עשו ולבני ישמעאל,
שנאמר: כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְיָ וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה(ישעיה ס, ב).
ואומר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, עכשו קבלו ממני כוס תנחומין.
אומרים לפניו: רבונו של עולם! כעסת עלינו, והוצאתנו מתוך ביתך, והגליתנו לבין אומות העולם, והיינו ככלי נדח לבין אומות העולם — ועכשו באת לפייסנו?
אומר להם: אמשול לכם משל. למה הדבר דומה?
לאדם שנשא את בת אחותו, כעס עליה והוציאה מביתו.
לימים בא לפייסה. אמרה לו: כעסת עלי והוצאתני מביתך, ועכשו באת אלי לפייסני?
אמר לה: בת אחותי את! שמא תאמרי בלבבך שמיום שיצאת מביתי נכנסה אשה אחרת לתוכו? חייךחייך — (לשון שבועה) בחייך, אף אני לא נכנסתי לביתי!
כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, מיום שחרבתי ביתי של מטה לא עליתי וישבתי בביתי של מעלה, אלא הייתי יושב בטל ומטר.
ואם אין אתם מאמינים לי — תנו ידיכם על ראשי וראו טל שעל ראשי. אלמלא מקרא כתוב, אי אפשר לאומרו,
שנאמר: שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְווֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה(שיר השירים ה, ב).
ומלביש הקדוש ברוך הוא את ציון עוזה, בשכר עׇזִּי וְזִמְרָת יָהּ(שמות טו, ב) שאמרו ישראל על הים.
מניין שמלביש הקדוש ברוך הוא עוזה? שנאמר:
עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻוזֵּךְ צִיּוֹן(ישעיה נב, א).
בתי מדרשות ח״ב, מדרש שלשה וארבעה, י · דרשה · שלש בריתות ושלש שבועות על ארץ ישראל: לאברהם, ליצחק וליעקב — ״ויצא יעקב מבאר שבע״, מבארה של שבועה
מקבילה: אוצר מדרשים, מדרש שלשה וארבעה (סימן י) — כמעט מלה במלה; שם ״את כל הארצות״, ״והקימותי״. ״והיכן נשבע לאבותיך: באברהם… ביצחק… ביעקב״ — מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דפסחא יז–יח (לעיל, א).
שלש בריתות ושלש שבועות נכרתו עם שלשה אבות על ארץ ישראל, ואלו הן: אברהם, יצחק ויעקב.
באברהם הוא אומר: בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְיָ אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת(בראשית טו, יח).
ביצחק הוא אומר: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן כׇּל הָאֲרָצֹות הָאֵל וַהֲקִמֹותִי אֶת הַשְּׁבֻועָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ(בראשית כו, ג).
ביעקב הוא אומר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁוכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ(בראשית כח, יג),
ואומר: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע(בראשית כח, י) — מבארה של שבועה;
וכן הוא אומר: תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם(מיכה ז, כ).
פתרון תורה, נשא · דרשה · ״כה תברכו״ · כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה; שלש תיבות כנגד שלשה אבות — ״יי״: יי עמך כשם שהיה עם יצחק; חמש כנגד חמשה חומשי תורה, שבע כנגד השבת ושבעה רקיעים
״א׳״, ״אה׳ ו׳ בנ׳ לא׳״, ״וג׳״, ״יבר׳… ויש׳״, ״שנ׳״, ״א׳ אב׳״, ״ואה׳״, ״ויא׳ ראו רא׳״, ״אומ׳״, ״ד׳ א׳״ ומספרי התיבות — נפתחו. ״ל׳ מלא״ — כך בדפוס, ולא נפתח. ״[כ]הן״ — השלמת המהדיר.
ראש הפסקה; אחריה בפסקה: ״כה תברכו — אמר רבי יהודה: מאי זכות נטלו ישראל את הברכה הזו״ (בזכות אברהם — ״כה יהיה זרעך״, או בזכות התורה), מניין האותיות שבברכות, פירוש בפרסית, ו״דבר אחר: כה — עשרים וחמשה בכסליו״ ושבע חנוכות — ואינן על פסוקנו.
דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרְכוּ וגו׳(במדבר ו, כג).
אמר רבי יהושע בן לוי:
כל כהן שאינו עולה לדוכןלדוכן — לבמה שהכהנים עומדים עליה לברך — עובר בשלשה עשה:
כֹּה תְבָרְכוּ,
אָמוֹר לָהֶם,
וְשָׂמוּ(במדבר ו, כז).
אָמוֹר — ל׳ מלא.
למה? מלמד ששליח הציבור ראוי לומר עם הכהנים כל אמירה ואמירה.
ולמה ברכה ראשונה שלש תיבות — יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ(במדבר ו, כד)?
כנגד שלשה אבות. הן אומרין: יזכור לכם כהן זכות שלשה אבות.
יְבָרֶכְךָ — כמו שברך את אברהם,
שנאמר: וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל(בראשית כד, א);
יְיָ — יי עמך, כמו שהיה עם יצחק,
שנאמר: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וגו׳(בראשית כו, ג),
וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ וגו׳(בראשית כו, כח);
וְיִשְׁמְרֶךָ — כמו ששמר את יעקב,
שנאמר: וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל וגו׳(בראשית כח, טו).
יָאֵר וגו׳(במדבר ו, כה) — חמש תיבות, כנגד חמשה חומשי תורה.
הן אומרין: עשה מה שכתוב בתורה, שהיא נתונה בזכות אבות.
יִשָּׂא יְיָ וגו׳(במדבר ו, כו) — שבע תיבות, כנגד שבת הקדושה.
דבר אחר:
כנגד שבעה רקיעים, לומר: שוכן שבעה רקיעים יברך אותכם.
מכילתא דרבי ישמעאל, מדרש תנאים לדברים, בבלי, תנחומא, אגדת בראשית, סדר אליהו זוטא, בתי מדרשות, פתרון תורה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | על | — (הוספה) |
| א | כארצך | בארצך |
| א | כארצכם | בארצכם |
| ב | י | — (הוספה) |
| ה | הוא | אוא |
| ה | י | — (הוספה) |
| ה | ת | תי |
| ו | מלכיות | גליות |
| ז | א | — (הוספה) |
| ח | אראנו | הראנו |
| ט | רבינו | רבי |
| ט | אמר | אומר |
| ט | אמרו לו | — (הוספה) |
| ט | מיד פתח ואמר | — (הוספה) |
| ט | כנגד | — (הוספה) |
| ט | שמש | ושמש |
| ט | והן עתידין להבטל | — (הוספה) |
| ט | אין טוב אלא צדיק, שנאמר: אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב(ישעיה ג, י) | — (הוספה) |
| ט | עלי | עליו |
| ט | ובשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לציון: קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ, אמרה לפניו: רבונו של עולם, עמוד אתה בראש ואני אחריך. אומר לה: יפה אמרת, שנאמר: עַתָּה אָקוּם יֹאמַר יְיָ(תהלים יב, ו) | — (הוספה) |
| ט | ומקליהם בידיהם | — (הוספה) |
| ט | וקבצתי | ונקבצתי |
| ט | ואל | על |
| ט | וְהוֹרַדְתִּים אֶל עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט | — (הוספה) |
| ט | אומר | אמר |
| ט | קורא | קוראים |
| ט | ואומר | אומר |
| ט | האל | האלה |
| ט | אומר להם: מי מעיד עוד? אומרים לו: יעקב | — (הוספה) |
| ט | לו | — (הוספה) |
| ט | ואומר | אמר |
| ט | לבני ישראל | לי |
| ט | ולא יראו, שנאמר: יְיָ רָמָה יָדְךָ בַּל יֶחֱזָיוּן(ישעיה כו, יא). אמר משיח לפני הקדוש ברוך הוא | — (הוספה) |
| ט | ורואין | רואין |
| ט | לפניהם ולפני הקדוש ברוך הוא | — (הוספה) |
| ט | אדון | — (הוספה) |
| ט | ובטחתם בהם | — (הוספה) |
| ט | שם | — (הוספה) |
| ט | הצדיקים | צדיקים |
| ט | הזה | זה |
| ט | להן | לך |
| ט | לבין | מבין |
| ט | והיינו ככלי נדח לבין אומות העולם | — (הוספה) |
| ט | לו | — (הוספה) |
| ט | אלי | — (הוספה) |
| ט | לה | — (הוספה) |
| ט | את | — (הוספה) |
| ט | נכנסה אשה אחרת לתוכו? חייך | — (הוספה) |
| ט | בטל ומטר | ובטל ואמר |
| ט | וראו טל שעל ראשי. אלמלא מקרא כתוב, אי אפשר לאומרו | — (הוספה) |
| ט | מניין שמלביש הקדוש ברוך הוא עוזה | — (הוספה) |
| יא | כ | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| מכילתא דרבי ישמעאל | כתב יד אוקספורד 151 |
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
| מדרש תנאים לדברים | מהדורת הופמן |
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
| אגדת בראשית | כתב יד אוקספורד 2340 |
| סדר אליהו זוטא | כתב יד וטיקן 31 |
| בתי מדרשות | מהדורת ורטהיימר |
| פתרון תורה | מהדורת אורבך |
מדרש דרבי יצחק
פרשה מה
כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כׇּל הָאֲרָצֹת הָאֵל(בראשית כו, ג)
״ואתן לך ארץ חמדה״ — ארץ שנתחמדו לה האבות, ויצחק ב״גור בארץ הזאת״; ״איך אשיתך בבנים״; נחלת צבי; ״ארץ מושבתיכם״ — שנתתי לאבותיכם, והבן יורש את האב
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
תנחומא, תנחומא בובר, שמות רבה, תנחומא (ורשא), קטעי מדרשים מן הגניזה, מדרש ילמדנו §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
תנחומא, משפטים יז · פתיחתא · ״הנה אנכי שולח מלאך״ · ״איך אשיתך״ — הבדלה, שנאה, חיוב והפקר; ארץ חמדה שנתחמדו לה האבות; מלאך במקום השכינה
וְאָנֹכִי אָמַרְתִּי אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים וְאֶתֶּן־לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם וָאֹמַר אָבִי תקראו תִּקְרְאִי־לִי וּמֵאַחֲרַי לֹא תשובו תָשׁוּבִי אָכֵן בָּגְדָה אִשָּׁה מֵרֵעָהּ כֵּן בְּגַדְתֶּם בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם־יְיָ(ירמיה ג, יט–כ)
הפתיחתא שלמה, מ״זה שאמר הכתוב״ עד החזרה ל״הנה אנכי שולח מלאך״; אחריה בכתב היד פסקה יח — ״הנה אנכי שולח מלאך: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, לפניך אני משלח ולא לפניהם״, עניין אחר.
״[הבדלה]״ — בכתב היד מקום חסר, והושלם כבתנחומא בובר, משפטים י (״ואין הלשון הזה אלא לשון הבדלה״). ״בדילה״ — כך בכתב היד, בתיבה אחת. ״לתפנוקיה״ — הה״א בגליון. ״ענבים״ — בכתב היד ״ענוים״.
המדרש קורא בראש הפתיחתא ״ואני אמרתי… ואומר… תשובו״ (במסורה: ואנכי אמרתי… ואמר… תשובי); ״אחוזת״ (במסורה: אחזת), ״העיירים… עובדי… זורה״ (במסורה: העירים, עבדי, זרה), ״ביתאל״ (במסורה: בית אל).
מקבילות: תנחומא בובר, משפטים י (להלן, ב) — אותה פתיחתא בשינויים: ״רבי יהושע בן לוי״ ב״לשון חיוב״, ״רבי ברכיה הכהן״ ב״לשון הפקר״ (״כאדם שיש לו שדה אחת״), ובארץ חמדה אין שם אברהם; ״אמר רבי יוחנן״ (בלא ״רבי פרנך״). שמות רבה לב, ב (להלן, ג) — אברהם שם ב״לך לך״. ״ארץ שנתחמדו לה אבות העולם״ — גם בתנחומא (ורשא), ראה ח ובתנחומא בובר, שלח טז (להלן, ד–ה).
הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁולֵחַ מַלְאָךְ(שמות כג, כ).
זה שאמר הכתוב:
ואני אָמַרְתִּי אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם ואומר אָבִי תִּקְרְאִי לִי וּמֵאַחֲרַי לֹא תשובו(ירמיה ג, יט).
אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים.
אמר רבי אלעזר בן פדת:
אין לשון אֲשִׁיתֵךְ אלא הבדלה.
אמר הקדוש ברוך הוא:
אני ואתם — עלה על דעתי להיות בעולם, שאני אב ואתם בנים;
היאך עשיתם להכניס ביני וביניכם אומות אחרות?
אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים — אין הלשון הזה אלא לשון בדילהבדילה — הבדלה,
כמה דאת אמר: וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים(בראשית ל, מ).
רבי חמא בר חנינא אמר:
אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים — לשון שנאה,
כמה דאת אמר: וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה(בראשית ג, טו).
שאהבה גדולה היתה ביני וביניכם,
שנאמר: אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְיָ(מלאכי א, ב),
ואתם גרמתם לעצמכם לקטרג אתכם.
ואין לשון אֲשִׁיתֵךְ אלא חייב,
כמה דאת אמר: אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו(שמות כא, ל).
ורבי ברכיה אומר:
אין לשון אֲשִׁיתֵךְ אלא הפקר,
כמה דאת אמר: וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת(ישעיה ה, ו).
חביבים הייתם לפני כאדם שיש לו כרם יפה, מעדרו, מנכשומנכשו — עוקר ממנו את העשבים הרעים —
ועשיתם לעצמיכם הפקר:
מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻושִׁים(ישעיה ה, ד).
וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה — ארץ שנתחמדו לה כל גדולי עולם.
אברהם אומר לבני חת: תְּנוּ לִי אֲחֻוזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם(בראשית כג, ד).
ואף הקדוש ברוך הוא מחבבה לפני יצחק: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ(בראשית כו, ג).
יעקב אמר: בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי(בראשית נ, ה).
הוי אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי.
מה צבי זה — שוחטין אותו ומפשיטין אותו מעורו,
ואחר כך מחזירין את הבשר לעור, ואין העור מחזיקו;
כך ארץ ישראל לא היתה מחזקת את פירותיה.
ראה מה כתיב:
וְהָאֲלָפִים וְהָעֲיָירִים עֹובְדֵי הָאֲדָמָה בְּלִיל חָמִיץ יֹאכֵלוּ אֲשֶׁר זֹורֶה בָרַחַת וּבַמִּזְרֶה(ישעיה ל, כד).
בראשונה היו זורין ברחת, ואחר כך במזרה.
למה? שהיה הדגן יתר מן התבן,
ואף על פי כן היה בתוך התבן פירות.
מנין? שכך כתיב: בְּלִיל חָמִיץ — בלולים היו מן הפירות.
הוי נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם — נחלה שאינה מחזקת פירות כצבי.
דבר אחר:
נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם — ארץ ישראל שנתאוו לה מלכי העולם.
כאי זה צדכאי זה צד — כיצד?
כתיב: מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶחָד מֶלֶךְ הָעַי אֲשֶׁר מִצַּד ביתאל אֶחָד(יהושע יב, ט),
ואין בין יריחו לעי אלא שלשת מילין, והוא אומר כן!
אלא כל מלך שהיה מולך בחוצה לארץ ולא היה קונה בארץ ישראל — לא היה נקרא מלך.
למה? שהיו מתאוין לארץ ישראל ולפירותיה.
הוי אומר: נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם.
אמר רבי פרנך בשם רבי יוחנן:
ראה מה כתיב:
וָאֵרֶא בַשָּׁלָל אַדֶּרֶת שִׁנְעָר אַחַת טוֹבָה(יהושע ז, כא) —
פורפיראפורפירא — בגד ארגמן, לבוש מלכות בבליקוןבבליקון — בבלי, מעשה בבל, שהיה מלך בבל לבוש ושולט ביריחו.
הוי נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם.
ואומר אָבִי תִּקְרְאִי לִי וּמֵאַחֲרַי לֹא תָשׁוּבִי.
מה האב זקוק לתפנוקיהלתפנוקיה — לפינוקיה, לעידוניה של בתו — כך הייתי זקוק לכם,
שנאמר: הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם(שמות טז, ד),
וכתיב: וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וגו׳(שמות טז, יד).
וָאֹמַר אָבִי תִּקְרְאִי לִי וּמֵאַחֲרַי לֹא תָשׁוּבִי;
אָכֵן בָּגְדָה אִשָּׁה מֵרֵעָהּ כֵּן בְּגַדְתֶּם בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְיָ(ירמיה ג, כ).
אמר רבי יהודה ברבי סימון:
ולואי כאשה בוגדת מרעה!
שיש לה רע, ומאכילה ומשקה — אוהבת אותו;
כיון שנתמטה ידושנתמטה ידו — שירד מנכסיו, שהעני — מנחת אותו והולכת לה:
אָכֵן בָּגְדָה אִשָּׁה מֵרֵעָהּ.
אני לא עשיתי כן, אלא המן יורד לכם והבאר עולה.
חסרתי אתכם דבר? שנאמר: בְּגַדְתֶּם בִּי.
אמר הקדוש ברוך הוא:
אומות העולם בגדו בי, ונתתי להם שרים שיהו משמשין אותם;
אף אתם כן — אני נותן לכם מלאך שיהא משמר אתכם,
שנאמר: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁולֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמׇרְךָ בַּדָּרֶךְ.
כשזכיתם וקיבלתם את התורה והייתם עושים רצוני — הייתי מהלך לפניכם:
וַיְיָ הֹולֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם(שמות יג, כא);
ועכשיו עשיתם עבודה זרה כאומות העולם — איני משלח לפניכם אלא מלאך.
תנחומא בובר, משפטים י · פתיחתא · נוסח אחר · ״אשיתך״ — הבדלה, שנאה, חיוב והפקר; ארץ חמדה — מחבבה לפני יצחק; נחלת צבי; ״אכן בגדה אשה מרעה״; מלאך משמר
וְאָנֹכִי אָמַרְתִּי אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים וְאֶתֶּן־לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם וָאֹמַר אָבִי תקראו תִּקְרְאִי־לִי וּמֵאַחֲרַי לֹא תשובו תָשׁוּבִי אָכֵן בָּגְדָה אִשָּׁה מֵרֵעָהּ כֵּן בְּגַדְתֶּם בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם־יְיָ(ירמיה ג, יט–כ)
נוסח אחר לתנחומא, משפטים יז (לעיל, א): כאן ״רבי אלעזר בן פדת אומר: מה זה אשיתך״, ״רבי יהושע בן לוי אמר: אני הייתי מלמד סניגוריא… מקטרג אתכם ומחייב אתכם״ (שם בלא שם אומר), ״רבי ברכיה הכהן… כאדם שיש לו שדה אחת״ (שם ״כרם יפה״), בארץ חמדה ״הקדוש ברוך הוא מחבבה לפני יצחק״ ובלא אברהם, ״אמר רבי יוחנן״ (שם ״רבי פרנך בשם רבי יוחנן״), ובסוף ״הריני נותן לכם מלאך שיהא משמר אתכם״ ובלא שרי האומות.
״(ואני) [ואנכי]״, ״(בבני) [לפני]״, ״(לעי) [העי אשר מצד בית אל]״, ״(יצחק) [יוחנן]״ — תיקוני המהדיר: הנוסח המתוקן בפנים, ונוסח כתב היד אחר הקו; ״[נחלת צבי]״, ״[ארץ חמדה]״ — השלמות המהדיר. אחרי ״ואשיתהו בתה וגו׳״ כפול בדפוס: ״ואתן לך ארץ חמדה, אלא לשון הפקר, שנאמר ואשיתהו בתה וגו׳״ — הכפל לא נדפס.
״בליל חמי״ (בפעם הראשונה) — כך בדפוס; במסורה ״בליל חמיץ״, וכן בהמשך. המדרש קורא ״אם כופר״, ״אבי תקראו לי״ (במסורה: אם כפר; ואמר אבי תקראי לי — קרי ״תקראו״).
נדפס כאן עד ״הריני שולח לפניכם מלאך״; אחריו ״[דבר אחר:] אמר הקדוש ברוך הוא למשה: לפניך אני משלח ולא לפניהם״ ויהושע ושר צבא יי — עניין אחר.
הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁולֵחַ מַלְאָךְ וגו׳(שמות כג, כ).
זה שאמר הכתוב:
וְאָנֹכִי אָמַרְתִּי אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים וגו׳(ירמיה ג, יט).
רבי אלעזר בן פדת אומר:
מה זה אֲשִׁיתֵךְ?
עלתה על דעתי שנהא בעולם אני ואתם — היאך עשיתם לי להכניס ביניכם אומות העולם?
ואין הלשון הזה אלא לשון הבדלה: וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים וגו׳(בראשית ל, מ).
רבי חמא בר חנינא אמר:
מהו אֲשִׁיתֵךְ?
אהבה גדולה היתה ביני וביניכם — היאך עשיתם שאהא שונא אתכם?
אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים — אין הלשון הזה אלא לשון שנאה,
שנאמר: וְאֵיבָה אָשִׁית(בראשית ג, טו).
דבר אחר:
אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים —
רבי יהושע בן לוי אמר:
אני הייתי מלמד סניגוריאסניגוריא — לימוד זכות, הגנה — עשיתם לי שאהא מקטרג אתכם ומחייב אתכם;
ואין הלשון הזה אלא לשון חיוב,
שנאמר: אִם כֹּופֶר יוּשַׁת עָלָיו(שמות כא, ל).
דבר אחר:
אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים —
רבי ברכיה הכהן אמר:
חביבין הייתם עלי כאדם שיש לו שדה אחת, והוא מזבלה ומעדרה ומנכשה — כך הייתם חביבין עלי;
עשיתם לי לעשות אתכם הפקר.
ואין הלשון הזה אלא לשון הפקר,
שנאמר: וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה וגו׳(ישעיה ה, ו).
וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה —
הקדוש ברוך הוא מחבבה לפני יצחק, שנאמר: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וגו׳(בראשית כו, ג);
יעקב אמר: בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי(בראשית נ, ה);
הוי: אֶרֶץ חֶמְדָּה.
נַחֲלַת צְבִי — מהו נַחֲלַת צְבִי?
מה הצבי הזה — שוחטין אותו ומפשיטין את עורו,
והן מבקשין להחזיר את הבשר לתוך העור, ואינו מחזיק;
כך ארץ ישראל אינה מחזקת פירותיה.
מה כתיב? וְהָאֲלָפִים וְהָעֲיָרִים עֹובְדֵי הָאֲדָמָה בְּלִיל חמי יֹאכֵלוּ אֲשֶׁר זֹורֶה בָרַחַת וּבַמִּזְרֶה(ישעיה ל, כד).
בראשונה היו זורים ברחת, ואחר כך במזרה.
למה? שהיה הדגן יתר על התבן,
ואף על פי כן היה במזר התבן פירות.
מנין? שנאמר: בְּלִיל חָמִיץ יֹאכֵלוּ אֲשֶׁר זֹורֶה בָרַחַת וּבַמִּזְרֶה — בלילים היו מן הפירות.
הוי: אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי — ארץ שלא היתה מחזקת פירותיה.
ארץ שהיתה טובה, וכל מלכי עולם נתאוו לה.
כתיב: מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶחָד מֶלֶךְ הָעַי אֲשֶׁר מִצַּד בֵּית אל אֶחָד(יהושע יב, ט) —
ואין בין יריחו לעי אלא שלשה מילין, והוא אמר: מֶלֶךְ יְרִיחוֹ!
אלא כל מי שהוא קונה חוצה לארץ, ולא היה קונה בארץ ישראל — לא היה נקרא מלך.
למה? שהיו מתאוים לארץ ישראל.
אמר רבי יוחנן:
ראה מה כתיב: וָאֵרֶא בַשָּׁלָל אַדֶּרֶת שִׁנְעָר(יהושע ז, כא) —
פורפיראפורפירא — בגד ארגמן, לבוש מלכות בבליקוןבבליקון — בבלי, מעשה בבל, שהיה מלך בבל לובש ושולט ביריחו.
הוי: נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם.
ואומר: אָבִי תקראו לִי —
מה האב הזה זקוק לתפנוקיםלתפנוקים — למעדנים, לצרכי פרנסה של בתו — כך הייתי ממטיר לכם:
וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וגו׳(שמות טז, יד).
אָכֵן בָּגְדָה אִשָּׁה מֵרֵעָהּ(ירמיה ג, כ).
אמר רבי יהודה בר סימון:
ולואי כאשה בוגדת!
האשה הזו שיש לה ריע, מאכילה ומשקה — והיא אוהבת אותו;
כיון שנתמעטה ידו — היא מנחת אותו והולכת לה:
אָכֵן בָּגְדָה אִשָּׁה מֵרֵעָהּ.
אני לא עשיתי לכם כך — המן היה יורד לכם, והבאר עולה;
חיסרתי אתכם דבר, שבגדתם בי?
הריני נותן לכם מלאך שיהא משמר אתכם:
הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁולֵחַ לכם מַלְאָךְ.
כשזכיתם וקבלתם את התורה — בעצמי הייתי הולך לפניכם;
ועכשיו שנתחייבתם — הריני שולח לפניכם מלאך.
שמות רבה, פרשה לב, ב · פתיחתא · נוסח אחר · ״איך אשיתך״ — שנאה, חיוב ובור; ארץ חמדה — ירושלים והאבות; נחלת צבי; ״אכן בגדה אשה מרעה״; השליח
וְאָנֹכִי אָמַרְתִּי אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים וְאֶתֶּן־לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם וָאֹמַר אָבִי תקראו תִּקְרְאִי־לִי וּמֵאַחֲרַי לֹא תשובו תָשׁוּבִי אָכֵן בָּגְדָה אִשָּׁה מֵרֵעָהּ כֵּן בְּגַדְתֶּם בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם־יְיָ(ירמיה ג, יט–כ)
״[דבר אחר: הנה אנכי שולח מלאך לפניך]״ — בכתב היד הפסקה פותחת ב״הדא הוא דכתיב״, אחרי ״הוי הנה אנכי שולח מלאך לפניך״ שבסוף פסקה א; הושלם כדפוס וילנא. ״[בית]״ — הושלם במאגרים. ״בבעליו״ — כך בכתב היד (מסומן במאגרים ״כך״).
״הה׳ד״, ״אמ׳״, ״שנא׳״, ״י׳י״, ״ד׳א״, ״ריב׳ל״, ״אומ׳״, ״שנאמ׳״, ״כמא דתימ׳״, ״ארשב׳ל״, ״ארשב׳י״, ״הקב׳ה״, ״כתי׳״, ״א׳ר״, ״בר׳״ — נפתחו (״ארשב׳י״ — ״אמר רבי שמעון בן יוחאי״; בדפוס וילנא המשל בלא שם אומר).
בדפוס וילנא: ״רבי יהושע אומר: חייבתם עצמכם, כדכתיב: ככל אשר יושת עליו״; ״ולמה הם מתחמדים לה? אמר רשב״ל: מפני שהם חיים תחלה לימות המשיח״.
המדרש קורא ״ואני אמרתי״, ״ואומר אבי תקראי לי ומאחרי לא תשובי״ (במסורה: ואנכי אמרתי; ואמר… תקראו… תשובו — קרי), ״אשה מריעה״ (במסורה: מרעה).
נוסח אחר לתנחומא, משפטים יז (לעיל, א): כאן ״אין אשיתך אלא לשון שנאה״ בדברי הקדוש ברוך הוא ״משעה שעמדתם בסיני״, ״רבי יהושע בן לוי — חייבתם עצמיכם״ ו״רבי ברכיה — ביירתם עצמיכם״; ארץ חמדה — ״שירושלם נתון בתוכה״, ואבות העולם ב״לך לך״, ״גור בארץ הזאת״ ו״ונשאתני ממצרים״, ודברי ריש לקיש; נחלת צבי — שלשה משלים; ״אכן בגדה אשה מרעה — מאישה אין כתיב כאן״; והשליח. אין כאן ״אבי תקראי לי — זקוק לתפנוקיה״ והמן והטל.
דבר אחר: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁולֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ(שמות כג, כ).
הדא הוא דכתיב:
ואני אָמַרְתִּי אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים(ירמיה ג, יט).
מהו אֲשִׁיתֵךְ?
אמר הקדוש ברוך הוא: משעה שעמדתם בסיני וקבלתם את תורתי (דפוס וילנא: התורה), הכתבתי (דפוס וילנא: וכתבתי) שאני אוהב אתכם,
שנאמר: כִּי מֵאַהֲבַת יְיָ אֶתְכֶם(דברים ז, ח).
ואחר שאהבתי אתכם — היאך אני יכול לשנאת (דפוס וילנא: לשנוא) אתכם? אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים.
אין אֲשִׁיתֵךְ אלא לשון שנאה,
שנאמר: וְאֵיבָה אָשִׁית(בראשית ג, טו).
דבר אחר:
אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים —
רבי יהושע בן לוי אומר:
חייבתם עצמיכם, כענין שנאמר: אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו(שמות כא, ל).
ורבי ברכיה אמר:
ביירתםביירתם — עשיתם עצמכם בור (שממה) עצמיכם, כענין שנאמר: שָׁמִיר וָשָׁיִת(ישעיה ה, ו).
וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה —
למה נקראת חמדה? שירושלם (דפוס וילנא: שבית המקדש) נתון בתוכה,
כמה דתימאכמה דתימא — כמו שאתה אומר: הָהָר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ(תהלים סח, יז).
(דפוס וילנא: דבר אחר: ארץ חמדה — שחמדו לה כל המלכים, שבין העי ובין יריחו אינו אלא שלשה מילין, לזו מלך ולזו מלך.)
דבר אחר:
אֶרֶץ חֶמְדָּה — שנתחמדו לה כל אבות העולם:
אברהם — לֶךְ לְךָ(בראשית יב, א);
יצחק — גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת(בראשית כו, ג);
יעקב — וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וגו׳(בראשית מז, ל).
ולמה הם מתחמדים לה?
אמר רבי שמעון בן לקיש:
שמתיה חייןשמתיה חיין — שמתיהם חיים (דפוס וילנא: מפני שהם חיים) תחלה לימות המשיח.
ומהו נַחֲלַת צְבִי? למה הוא מושלה כצבי?
אמר רבי שמעון בן יוחאי:
מה הצבי — כשאדם מפשיטו, אין עורו מחזיק את בשרו;
כך בשעה שישראל זכין — אין ישראל (דפוס וילנא: ארץ ישראל) מחזקת פירותיה.
דבר אחר:
מה הצבי בשרו קל לאכול — כך ארץ ישראל קלים פירותיה לאכול.
ורבנין אמרי:
מה הצבי רגליו קלים מן הבהמה ומן החיה — כך ארץ ישראל ממהרת להביא פירותיה מכל הארצות.
וכל כך למה?
אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: כדי שיהא שמי מתייחד (דפוס וילנא: מיוחד) עליכם —
וָאֹומַר אָבִי תִּקְרְאִי לִי וּמֵאַחֲרַי לֹא תָשׁוּבִי.
ואתם לא עשיתם, אלא: אָכֵן בָּגְדָה אִשָּׁה מֵרֵעָהּ וגו׳(ירמיה ג, כ).
רבנין אמרירבנין אמרי — חכמים אומרים:
מאישה אין כתיב כאן, אלא מֵרֵעָהּ:
מה אשה זו אינה יכולה למרוד בבעליו, אבל ברעה היא יכולה לכפור ולמרוד בו — שאין ביניהם גמיסקיןגמיסקין — שטר נישואין, כתובה;
כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: לא עשיתוני כבעל, אלא כרע;
כשם שהאשה בוגדת בריעה — כן בְּגַדְתֶּם בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל.
אמר רבי יהודה ברבי סימון:
הלואי כאשה בריעה!
שכל זמן שהוא נותן לה שכר — היא נשמעת לו;
פסק הימנה שכרה — אומרת: כלום הייתי משועבדת לך אלא בשביל השכר?
כך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: כלום חסרתי אתכם, שכפרתם בי?
הוי: אָכֵן בָּגְדָה אִשָּׁה מריעה.
הוי: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁולֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ.
אמר להם הקדוש ברוך הוא: אילו זכיתם — אני בעצמי נעשיתי לכם שליח בדרך, כשם שנעשיתי לכם במדבר,
שנאמר: וַיְיָ הֹולֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם(שמות יג, כא);
ועכשיו שלא זכיתם — הריני מוסר אתכם לשליח.
הוי: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁולֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ.
תנחומא (ורשא), ראה ח · פתיחתא · ירושת הארץ על תנאי; הארצות לשרי האומות וישראל לחלקו; ארץ חמדה שנתאוו לה האבות, משה ודוד; נחלת צבי; מלך יריחו ומלך העי
קַוֵּה אֶל־יְיָ וּשְׁמֹר דַּרְכּוֹ וִירוֹמִמְךָ לָרֶשֶׁת אָרֶץ בְּהִכָּרֵת רְשָׁעִים תִּרְאֶה(תהלים לז, לד)
הסימן כולו, מ״כי יכרית״ עד החזרה ל״כי יכרית יי אלהיך״. ״פלטרין״ — בדפוס ״פרקלטין״, ומתוקן שם ל״פלטרין״. ״שלשה [מילין]״ — הושלם מתנחומא בובר, שלח טז (להלן, ה). ״[איך]״ — בדפוס ״אין״.
המדרש קורא ״ויאמר יי אלהים במה אדע״ (במסורה: אדני יהוה), ״בחרתי הסתופף בבית יי״ (במסורה: בבית אלהי).
נוסח אחר — תנחומא בובר, שלח טז (להלן, ה): שם אברהם — ״ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה״ ו״גר ותושב״, יצחק — ״קברו אתי אל אבתי״, יעקב — ״בקברי״; ואין שם משה ודוד. ״ארץ שנחמדו לה אבות העולם״ — גם בשמות רבה לב, ב (לעיל, ג), ושם אברהם ב״לך לך״; ״מצינו שהאבות נתאוו לה״ — בקטע הגניזה (להלן, ו), ושם דוד, משה, אברהם, יצחק ויעקב; ״אבותי נתאוו לישב בארץ ישראל״ — גם במדרש ילמדנו (להלן, ז).
כִּי יַכְרִית יְיָ וגו׳(דברים יב, כט).
זה שאמר הכתוב:
קַוֵּה אֶל יְיָ וּשְׁמֹור דַּרְכּוֹ(תהלים לז, לד) —
שהיו סבורין ליכנס לארץ מיד.
אמר להם: אתם סבורים לירש את ארצם? שמרו דרכו של הקדוש ברוך הוא,
שנאמר: קַוֵּה אֶל יְיָ וּשְׁמֹור דַּרְכּוֹ וִירוֹמִמְךָ לָרֶשֶׁת אָרֶץ בְּהִכָּרֵת רְשָׁעִים תִּרְאֶה.
הוא שמשה אמר: כִּי יַכְרִית יְיָ אֱלֹהֶיךָ.
מהו כִּי יַכְרִית? על תנאי הוא — שאם ישמרו את התורה, יכנסו לארץ.
ובכל מקום שאתה מוצא כי — על תנאי הוא:
כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ(דברים כב, ו) — שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח(דברים כב, ז);
כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל — וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר(שמות ל, יב);
כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה(דברים כב, ח).
אף כאן התנה הקדוש ברוך הוא עמהן, שאינו מכרית את הגוים אלא על מנת שישמרו את התורה.
חביבה ארץ ישראל, שבחר בה הקדוש ברוך הוא.
אתה מוצא: כשברא העולם — חלק הארצות לשרי האומות, ובחר בארץ ישראל.
מניין? שכן משה אמר: בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם וגו׳(דברים לב, ח);
ובחר לחלקו ישראל, שנאמר: כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ(דברים לב, ט).
אמר הקדוש ברוך הוא: יבואו ישראל שבאו לחלקי, וינחלו את הארץ שבאה לחלקי.
לכך כתוב: כִּי יַכְרִית.
ירמיה הנביא צווח ואמר:
וְאָנֹכִי אָמַרְתִּי אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה(ירמיה ג, יט) —
ארץ שחמדוה אבות העולם.
אברהם נתאוה לה, שכן הוא אומר: וַיֹּאמַר יי אלהים בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה(בראשית טו, ח);
יצחק נתאוה לה, שנאמר לו: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כׇּל הָאֲרָצֹות הָאֵל(בראשית כו, ג);
יעקב נתאוה לה, שנאמר: אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וגו׳(בראשית כח, כ) וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי(בראשית כח, כא).
אמר רבי יהודה:
אף משה נתאווה לה, שנאמר: וָאֶתְחַנַּן אֶל יְיָ וגו׳(דברים ג, כג) אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה וגו׳(דברים ג, כה);
ואף דוד נתאוה לה, שנאמר: בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית(תהלים פד, יא) יי.
מהו הִסְתּוֹפֵף?
רבי תנחום ברבי חנילאי ורב.
חד אמר:
אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אפילו יש לי פלטריןפלטרין — ארמון וטרקליןוטרקלין — ואולם סעודה מפואר בחוצה לארץ, ואין לי אלא הסף בארץ ישראל — בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף.
וחד אמר:
אפילו לא יהא לי לאכול בארץ ישראל אלא סיפוףסיפוף — משהו מעט, אכילת מעט של חרובין — בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף.
הוי: וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה — ארץ שחמדו לה האבות.
נַחֲלַת צְבִי —
מה צבי קל בריצתו — אף ארץ ישראל מריצה פירותיה, שמבכרת תחלה.
דבר אחר:
מה צבי אין עורו מחזיק את בשרו — כך כשישראל זוכין, אין ארץ ישראל מחזקת פירותיה.
צִבְאוֹת גּוֹיִם — שצביונותשצביונות — שמחמדי (המלכים), שנכבדי עובדי כוכבים ומזלות בה.
כתיב: מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶחָד מֶלֶךְ הָעַי אֲשֶׁר מִצַּד בֵּית אֵל אֶחָד(יהושע יב, ט) —
אין בין זה לזה אלא שלשה מילין, והוא אומר: מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶחָד, מֶלֶךְ הָעַי וגו׳ אֶחָד.
אמר רבי פרנך בשם רבי יוחנן:
כל מלך שהיה בחוץ לארץ, אם לא היה קונה עיר אחת בארץ ישראל — לא היה נקרא מלך.
ראה מה כתיב גבי עכן: וָאֵרֶא בַשָּׁלָל אַדֶּרֶת שִׁנְעָר אַחַת טוֹבָה(יהושע ז, כא) — פורפירא בבלאהפורפירא בבלאה — בגד ארגמן בבלי.
ומנין היה ביריחו פורפירא בבלאה? אלא שהיה מלך בבל לשם, וקנה עיר בארץ ישראל.
הוי: ארץ שצביונות של עובדי כוכבים ומזלות בה — והורישה לישראל.
לכך כתיב: כִּי יַכְרִית יְיָ אֱלֹהֶיךָ וגו׳.
תנחומא בובר, שלח טז · דרשת הפסוק · נוסח אחר · ארץ חמדה שנתחמדו לה אברהם, יצחק ויעקב; נחלת צבי; מלך יריחו ומלך העי; ״אבי תקראי לי״
ה״דבר אחר״ על ״איך אשיתך בבנים ואתן לך ארץ חמדה״ — שלם, עד ״לאביכם שבשמים״; לפניו בפסקה ״דבר אחר: איך אשיתך בבנים — אמר רבי ברכיה הכהן״, ואחריו ״ראשית עריסותיכם״ — עניין אחר.
״(בא)״ אחרי ״ויצחק״ ו״(מה עסקו של בן? אוהב את הבן)״ — כפל, מחוקים במאגרים. ״אומות״ (לפני ״העולם״), ״כצבי״ ו״אביו״ — הושלמו במאגרים. המדרש קורא ״הלוך ונוסע״ (במסורה: הלוך ונסוע), ״ביתאל״.
נוסח אחר לתנחומא (ורשא), ראה ח (לעיל, ד): שם האבות בפסוקים אחרים, ונוספו משה ודוד ומחלוקת ״הסתופף״; כאן ״ויצחק אף הוא נתחמד לה״ בפסוק ״קברו אתי אל אבתי״, ו״אבי תקראי לי״ בסוף. ״מלך יריחו… מלך העי״ ו״אדרת שנער״ — גם בתנחומא, משפטים יז (לעיל, א).
דבר אחר:
אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה(ירמיה ג, יט) —
ארץ שנתחמדו לה אבות העולם.
אברהם — שנאמר: וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָוֹסעַ הַנֶּגְבָּה(בראשית יב, ט),
וכן הוא אומר: גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם וגו׳(בראשית כג, ד).
ויצחק אף הוא נתחמד לה: כשהיה מסתלק מן העולם, מה אמר לבניו?
קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי(בראשית מט, כט) אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַחִתִּי(בראשית כה, ט).
ויעקב כך הוא מצוה: בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ וגו׳(בראשית נ, ה).
הוי: אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם — ארץ שהיא צביונים של אומות העולם.
דבר אחר:
נַחֲלַת צְבִי — ארץ שמריצה פירותיה כצבי.
דבר אחר:
נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם — ארץ שצביונות אומות העולם בה.
כתיב: מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶחָד מֶלֶךְ הָעַי אֲשֶׁר מִצַּד ביתאל אֶחָד(יהושע יב, ט) —
ואין בין זו לזו שלשה מילין, והוא אומר: מֶלֶךְ יְרִיחוֹ, מֶלֶךְ הָעַי.
אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן:
כל מלך שהיה בחוצה לארץ ולא היה קונה לו עיר אחת בארץ ישראל — לא היה נקרא מלך.
מה כתיב? וָאֵרֶא בַשָּׁלָל אַדֶּרֶת שִׁנְעָר אַחַת טוֹבָה(יהושע ז, כא).
מהו אַדֶּרֶת שִׁנְעָר? פורפירורה בבליקוןפורפירורה בבליקון — בגד ארגמן בבלי —
אלא שהיה מלך בבבל, וחנויוחנוי — וחנותו, ומקום מושבו בארץ ישראל.
הרי: נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם,
ואומר: אָבִי תִּקְרְאִי לִי.
מה עסקו של אב? אוהב את הבן.
מה עסקו של בן? זקוק לתפניקולתפניקו — לפרנסתו, למזונותיו של אביו — מאכילו ומשקהו.
אף אתם — היו זקוקים לאביכם שבשמים.
קטעי מדרשים מן הגניזה, לסדר ״וישב יעקב״ · דרשה · ילמדנו · היושב בארץ ישראל — מכפרת עליו בחייו ובמותו; מחזירין גדולה לארץ כשמנשקין אבניה; דוד, משה, אברהם, יצחק ויעקב נתאוו לה
קטע גניזה. מה שבסוגריים — השלמות המהדיר במקום קרוע; ״[…]״ — חסר בקטע. ״הא׳״ — כך בקטע, בלא פתיחה. ״שנו: העם היושב בה״ (בפעם השנייה) — כך בקטע.
לפני הדרשה בקטע — סוף הדרשה הקודמת: יעקב מתאבל על רחל, ״מיד קפץ עליו הא׳ וניחמו; מנין? מה שקראו בעינין: [וישב יעקב בארץ מגורי אביו]״ — והוא ראש הסדר; אחריה — ״הלכה: מי שלא היה בידו נר מוצאי השבת…״, הדרשה שעל הסדר הבא.
״מצינו שהאבות נתאוו לה… בחרתי הסתופף… פאני קטין בחוצה לארץ… אעברה נא… במה אדע… גור בארץ הזאת״ — כבתנחומא (ורשא), ראה ח (לעיל, ד); ״אמר יעקב: אבותי נתאוו… ואני לא אשב בה״ — כבמדרש ילמדנו (להלן, ז), נוסח אחר.
הלכה: היושב בארץ ישראל, מהוא מתן שכרו?
שנו: היושב בארץ ישראל אין סוף למתן שכרו.
ומהוא?
אמר רבי מאיר:
מצינו שהיא מכפרת עליו בחייו ובמותו. …
מנין במיתתן? שנאמר: וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ(דברים לב, מג).
ומנין שאף בחייו? שנאמר: הָעָם הַיֹּושֵׁב בָּהּ נְשֻׂוא עָוֺן(ישעיה לג, כד).
וכל כך למה? כדי שלא יאמרו האומות: אף אנו ישבנו בה.
אמר הא׳: וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי.
ומהוא וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי? אלא: ובל יאמרו השכנים: אף אנו ישבנו בה.
אמר הא׳: אין לי בארץ אלא עמי — שנו: הָעָם הַיֹּושֵׁב בָּהּ נְשֻׂוא עָוֺן.
אימתי מחזיר הקדוש ברוך הוא את הגדולה לארץ?
כשנוטלין אבניה ועפריה ומנשקין אותה,
שנאמר: כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ(תהלים קב, טו) וגו׳.
מצינו שהאבות נתאוו לה.
אמר דויד: בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלֹהַי מִדּוּר בְּאׇהֳלֵי רֶשַׁע(תהלים פד, יא).
מהוא הִסְתּוֹפֵף?
אמר לו דויד: אפילו יהא לי פאני קטיןפאני קטין — מקום מושב קטן בחוצה לארץ, ואין לי אלא סף בארץ — בחרתי בה.
משה נתאוה לה, שנאמר: אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה וגו׳(דברים ג, כה).
אברהם נתאוה לה, שנאמר: בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה(בראשית טו, ח).
יצחק נתאוה לה, שנאמר: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת(בראשית כו, ג).
אמר יעקב: אבותי ניתאוו לה וישבו בה, ואני לא אשב בה?
מיד לקח יעקב את כל אשר לו, ובא לארץ כנען.
מה שקראו בעינין: וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה(בראשית לט, א).
מדרש ילמדנו (ילקוט תלמוד תורה), וישב · דרשה · נוסח אחר · יעקב: אבותי נתאוו לישב בארץ — אברהם ״במה אדע״, יצחק ״גור בארץ הזאת״ — ואני לא אשב בה? היושב בארץ ישראל מקבל עול מלכות שמים
״ד״א״, ״ע״ז״ — נפתחו.
מתוך דרשות ״וישב יעקב״ שבילקוט תלמוד תורה: לפניה ״למה נתעסק הקדוש ברוך הוא תחלה בייחוסן של אומות״ (משל המרגלית) ו״צריכין היו יעקב ובניו לירד למצרים מכופתין בקולרין״; אחריה ״בארץ מגורי אביו — מלמד שישב גר בארץ גרו אביו״ ו״אלה תולדות יעקב יוסף״ — עניינים אחרים.
נוסח אחר לקטע הגניזה (לעיל, ו): שם ההלכה ״היושב בארץ ישראל מה מתן שכרו״ בראש הדרשה, ו״מצינו שהאבות נתאוו לה״ — דוד, משה, אברהם ויצחק, ואחריהם ״אמר יעקב: אבותי ניתאוו לה״; כאן דברי יעקב בראש, בלא דוד ומשה, ובסוף ״מכאן אמרו: כל היושב בארץ ישראל מקבל עליו עול מלכות שמים״.
דבר אחר:
וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב(בראשית לז, א).
אמר יעקב: אבותי נתאוו לישב בארץ ישראל, וישבו בה:
אברהם אמר: בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה(בראשית טו, ח);
ביצחק כתיב: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת(בראשית כו, ג) —
ואני לא אשב בה?
מיד לקח כל אנשי ביתו ובניו, ובא וישב לו בארץ.
לכך נאמר: וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו.
מכאן אמרו:
כל היושב בארץ ישראל — מקבל עליו עול מלכות שמים;
והיושב בחוצה לארץ — כעובד עבודה זרה.
תנחומא בובר, שלח יח · דרשת הפסוק · ארץ מושבותיכם — הארץ שניתנה לאבות, והבן יורש את האב
״זכאי״ — בכתב היד ״זבאי״ (מסומן במאגרים ״כך״); תוקן כדפוס בובר (״ר׳ זכאי דשאב״). ״וגו׳״ — בגליון.
״לזרעך אתן את הארץ הזאת״ — כבראשית יב, ז (וכן כד, ז). ״לך לזרעך״ (בראשית כו, ג) — כך בכתב היד; במסורה ובבובר ״לך ולזרעך״. המדרש קורא ״מושבותיכם״ בסוף הדרשה (במסורה: מושבתיכם).
דבר אחר:
כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם וגו׳(במדבר טו, ב).
אמר רבי זכאי דשאב:
אמרו ישראל:
רבונו של עולם, בכל מקום אתה קורא אותה ׳ארץ כנען׳,
וכאן אתה קורא אותה ׳ארץ מושבתיכם׳?
אמר להם הקדוש ברוך הוא:
חייכם, לאבותיכם נתתי אותה — לאברהם, ליצחק וליעקב:
לאברהם אמרתי: לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת(בראשית יב, ז);
ליצחק אמרתי: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ לזרעך אֶתֵּן אֶת כׇּל הָאֲרָצֹות הָאֵל וגו׳(בראשית כו, ג);
וליעקב אמרתי: הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁוכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ(בראשית כח, יג).
והבן יורש את האב.
לפיכך אמר להם: כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מושבותיכם —
אל הארץ אשר נתתי לאבתיכם.
תנחומא, תנחומא בובר, שמות רבה, תנחומא (ורשא), קטעי מדרשים מן הגניזה, מדרש ילמדנו. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | הבדלה | — (הוספה) |
| א | ענבים | ענוים |
| ב | ואנכי | ואני |
| ב | לפני | בבני |
| ב | נַחֲלַת צְבִי | — (הוספה) |
| ב | אֶרֶץ חֶמְדָּה | — (הוספה) |
| ב | הָעַי אֲשֶׁר מִצַּד בֵּית אל | לעי |
| ב | יוחנן | יצחק |
| ג | דבר אחר: | — (הוספה) |
| ג | הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁולֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ | — (הוספה) |
| ג | בית | — (הוספה) |
| ד | איך | אין |
| ד | פלטרין | פרקלטין |
| ד | מילין | — (הוספה) |
| ה | אומות | — (הוספה) |
| ה | כצבי | — (הוספה) |
| ה | ו | — (הוספה) |
| ו | מהוא מ | — (הוספה) |
| ו | היושב בארץ ישראל אין סוף למתן | — (הוספה) |
| ו | בחייו ובמותו | — (הוספה) |
| ו | … | — (הוספה) |
| ו | מנין | — (הוספה) |
| ו | שאף בחייו? שנאמר: הָעָם הַיֹּושֵׁב בָּהּ נְשֻׂוא עָוֺן(ישעיה לג, כד) | — (הוספה) |
| ו | וכל כך למה? כדי ש | — (הוספה) |
| ו | הא׳ | — (הוספה) |
| ו | וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן | — (הוספה) |
| ו | א | — (הוספה) |
| ו | וּבַל יֹאמַר שָׁ | — (הוספה) |
| ו | אף אנו ישבנו בה | — (הוספה) |
| ו | עון | — (הוספה) |
| ו | בארץ אלא | — (הוספה) |
| ו | אימתי מחזיר הקדוש ברוך הוא | — (הוספה) |
| ו | כשנוט | — (הוספה) |
| ו | כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ | — (הוספה) |
| ו | וגו׳ | — (הוספה) |
| ו | מצינו שהא | — (הוספה) |
| ו | נתא | — (הוספה) |
| ו | מִדּוּר בְּאׇהֳלֵי רֶשַׁע | — (הוספה) |
| ו | הסתופף | — (הוספה) |
| ו | מהוא | — (הוספה) |
| ו | לארץ, ואין לי אלא סף בארץ — בחרתי בה | — (הוספה) |
| ו | משה נתא | — (הוספה) |
| ו | נתאוה לה, שנאמר: בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה(בראשית טו, ח) | — (הוספה) |
| ו | יצחק נתאוה לה, שנאמר: | — (הוספה) |
| ו | גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּ | — (הוספה) |
| ו | וישבו בה, ואני לא אשב בה? | — (הוספה) |
| ו | מיד לקח יעקב את כל | — (הוספה) |
| ו | שקראו בעינין | — (הוספה) |
| ו | וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה(בראשית לט, א) | — (הוספה) |
| ח | זכאי | זבאי |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
| שמות רבה | כתב יד ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977 |
| תנחומא (ורשא) | דפוס ורשא |
| קטעי מדרשים מן הגניזה | נוסח פרויקט השו״ת |
| מדרש ילמדנו | נוסח פרויקט השו״ת |
מדרש דרבי יצחק
פרשה מו
וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם(בראשית כו, ד)
״והרביתי את זרעך ככוכבי השמים״ — ואתה נותן קצבה לברכתנו; אינן דברי הבאי; ישראל משולים בכוכבים; ואתה אומר מנה? — ראשי אותיות של שבטים; ״והתברכו בזרעך״; כנגד שמים וארץ וים; ״כל הארצות האלה״ — בריתות האבות עם עמי הארץ
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
ספרי דברים, מדרש תנאים לדברים, פסיקתא דרב כהנא, תנחומא, שמות רבה, פסיקתא רבתי, במדבר רבה, פרקי דרבי אליעזר, אוצר מדרשים §§cover-end§§
חלק א
דברי התנאים
ספרי דברים, פסקא יא · דרשת הפסוק · ״יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם״ · ישראל קובלים על קצבת הברכה; משל האפיטרופוס: ברכת משה משלו, וברכת המקום שמורה
״אי״ — בכתב היד ״או״, ומאגרים סימנו ״כך״. ״ככוכבי״ (בראשית כו, ד) — הכ״ף הראשונה מסופקת במאגרים. בפינקלשטיין הפסוק ״כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול״ (בראשית כב, יז), ואין בו ״ושמתי את זרעך כעפר הארץ״ (בראשית יג, טז).
לפני ״משל״ — ״משל״ כפול שנמחק בידי הסופר. ״הבן״ — לפניו ״ב״ שנמחקה במאגרים. ״ממדינת הים״ — בפינקלשטיין ״למדינת הים״; ״אני מניח״ — בפינקלשטיין ״אם אני מניח״.
יְיָ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם יֹוסֵף עֲלֵיכֶם(דברים א, יא) —
אמרו לו: רבינו משה! אי אפשנואפשנו — רצוננו (״אי אפשנו״ — אין רצוננו) שתברכנו?
המקום הבטיח את אברהם אבינו: וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם(בראשית כו, ד),
וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וגו׳(בראשית יג, טז) —
ואתה נותן קיצבה לבירכתינו?
משל למלך שהיו לו נכסין הרבה, והיה לו בן קטן, והיה צריך לצאת ממדינת הים.
אמר: אני מניח נכסיי ביד בני — הוא עומד ומבזבזן!
אלא הריני ממנה לה אפיטרופסאפיטרופס — אפוטרופוס, ממונה על נכסי הקטן עד שיגדל.
משהיגדיל הבן ההוא, אמר לו לאפיטרופס:
תן לי כסף וזהב שהניח לי אבה בידך!
עמד ונתן לו משלו, כדי פרנסתו.
התחיל אותו הבן מיצר. אמר לו: הרי כל כסף וזהב שהיניח לי אבה בידך!
אמר לו: כל מה שנתתי לך — לא נתתי לך אלא משלי;
אבל כל מה שהניח לך אביך — הריהו שמור.
כך אמר להן משה לישראל:
יְיָ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם יֹוסֵף עֲלֵיכֶם וגו׳ — זו משלי;
ושלכם — וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם:
כחול ימים, וכצימחי אדמה, וכדגי הים, וככוכבי השמים לרב.
ספרי דברים, פסקא כה · דרשת הפסוק · ״ערים גדלת ובצורת בשמים״ · דברי רבן שמעון בן גמליאל · הכתובים דיברו לשון הבאי, אבל לא בהבטחת המקום לאבות
״לאבינו״ — בפינקלשטיין ״לאברהם אבינו״ (ופסוק בראשית כו, ד נאמר ליצחק).
הקריאות ״מדרש תנאים״ — מדרש תנאים לדברים א, כח, הדרשה בלשון זו, בתוך דרשות הפסוק: ״אנה אנחנו עולים… אלו מבני אדם אחרים היינו שומעין דברים הללו לא היינו מאמינין״, ״עם גדול — מלמד שהיו גבוהין בקומה״, ״ורם — מלמד שהיו מרובין באכלוסין״, ואחריה ״וגם בני ענקים ראינו שם — מלמד שראו שם ענקים על גבי ענקים״.
עָרִים גְּדֹולֹות וּבְצוּרֹות בַּשָּׁמָיִם(דברים א, כח) —
רבן שמעון בן גמליאל אומר:
דברו כתובים לשון הביילשון הביי — לשון גוזמא, הגזמה,
שנאמר: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן(דברים ט, א).
אבל מה שאמר המקום (מדרש תנאים: הקדוש ברוך הוא) לאבינו (מדרש תנאים: לאברהם אבינו):
וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם(בראשית כו, ד),
וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ(בראשית יג, טז) —
אינן דברי הביי (מדרש תנאים: אינו דברי הבאי).
ספרי דברים, פסקא צו · דרשת הפסוק · ״ונתן לך רחמים ורחמך״ · המרחם על הבריות — מרחמין עליו מן השמים
״ולא״ — בכתב היד ״ללא״, ותוקן במאגרים.
״רבן גמליאל ברבי״ — בכתב היד ״ר׳ גמל׳ ברבי״, ונפתח כפינקלשטיין (״מיכן היה רבן גמליאל ברבי אומר״). מקבילה: שבת פרק כג, קנא ע״ב (״רבן גמליאל ברבי אומר: ונתן לך רחמים ורחמך — כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים״).
נדפס כאן עם הדרשה שאחריו (להלן, ד), על אותו פסוק — בפינקלשטיין שתיהן פסקה אחת.
וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ(דברים יג, יח) —
לך רחמים, ולא לאחרים רחמים.
מיכן רבן גמליאל ברבי אומר:
כל זמן שאתה מרחם על הבריות — מרחמין עליך מן השמים;
אין את מרחם על הבריות — אין מרחמין עליך מן השמים.
ספרי דברים, פסקא צו · דרשת הפסוק · ״והרבך כאשר נשבע לאבתיך״ · ריבוי ככוכבי השמים, והכל בזכות האבות
וְהִרְבֶּךָ(דברים יג, יח) —
כמה שנאמר: וְהִרְבֵּתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם(בראשית כו, ד).
כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹותֶיךָ —
הכל בזכות אבותיך.
מדרש תנאים לדברים לב, ג · דרשת הפסוק · ״כי שם יי אקרא״ · אין מלאכי השרת מזכירין את השם למעלה עד שמזכירין ישראל למטה: ״כוכבי בקר״ — ישראל, ״בני אלהים״ — מלאכי השרת
״[אלו ישראל… ככוכבי השמים]״ — בסוגריים במהדורת הופמן, השלמת המהדיר. ״(ויצאו) [ויבאו]״ — תיקון המהדיר: המתוקן בפנים, ונוסח המהדורה אחר הקו. ״מזכירין ישראל שמו… עד שמזכירין שמו מלמטן״ — כך במהדורה. ״שלהקב״ה״, ״וה״א״ — נפתחו.
סוף דרשות מדרש תנאים על ״כי שם יי אקרא״; לפניה ״כי שם יי אקרא — מלמד שלא רצה משה להזכיר שמו… אלא לאחר עשרים ואחד דבר״, משל האיקונין של רבי שמעון בן יוחאי, ודברי רבי, חנניה בן אחי רבי יהושע, רבי נהוראי ורבי יוסה על ״הבו גדל לאלהינו״ ועל הזימון — דרשות אחרות על הפסוק.
מקבילה: ספרי דברים שו — ״ומניין שאין מלאכי השרת מזכירין שמו מלמעלה עד שמזכירין ישראל מלמטה? שנאמר: שמע ישראל… ואומר: ברן יחד כוכבי בקר… אילו ישראל, שמשולין בכוכבים, שנאמר: והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים״ (בראשית כב, יז).
מנין אתה אומר שאין מלאכי השרת מזכירין ישראל שמו שלהקדוש ברוך הוא מלמעלן, עד שמזכירין שמו מלמטן?
שנאמר: בְּרׇן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר(איוב לח, ז) —
אלו ישראל, שמשולים בכוכבים, שנאמר: וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם(בראשית כו, ד);
ואחר כך: וַיָּרִיעוּ כׇּל בְּנֵי אֱלֹהִים — אלו מלאכי השרת.
והוא אומר: וַיָּבֹאוּ בְּנֵי אלהים(איוב א, ו).
לכך נאמר: כִּי שֵׁם יְיָ אֶקְרָא(דברים לב, ג).
חלק ב
דברי האמוראים
פסיקתא דרב כהנא, פסקא כי תשא (שקלים), ט · דרשת הפסוק · ״לפקודיהם״ · מניין השבטים והנופלים בעגל, משל הזאבים, ועשרה מקומות שנמנו ישראל
ראשי אותיות של שבטים — חמש מאות ותשעים ושבעה אלף, ושלשת האלפים שנפלו בעגל; משל הזאבים בצאן; בעשרה מקומות נמנו ישראל.
משל הזאבים — תוספת הסופר בגיליון; מ״בעשרה מקומות״ ואילך — יד שנייה.
שמות רבה לט, ז — הדרשה בעברית, בקריאות שבפנים; שם ״אמר רבי יהושע בר ברכיה״. מניין השבטים שם: ״רי״ש של ראובן — מאתים אלף; שי״ן של שמעון — שלש מאות אלף; יו״ד דיששכר — עשרה, יו״ד דיהודה — עשרה, יו״ד דיוסף — הרי שלשים; נו״ן דנפתלי — הרי חמשים אלף; דל״ת דדן — הרי ארבעה אלפים; גימ״ל דגד — הרי שלשה אלפים; בי״ת דבנימין — הרי שני אלפים; אל״ף דאשר — הרי אלף. הרי תקצ״ט אלפים. אותן שלשת אלפים שנשתיירו — הן הן שנהרגו על מעשה העגל״ (זבולון חסר שם, ו״תקצ״ט״ כך בכתב היד).
שמות רבה שם, בימי שאול: ״ולמה בטלאים? כד אינון עתירין — זכיין באימריא; כד אינון מסכנין — בבזק. ומהו בבזק? אבן נטל מכל אחד ואחד, ומנאן באבנים״. ״ואחת בימי דוד״ — שם ״ואחד בימי יואב״, ואין שם ״אם מספר למה מפקד״ ושתי האנפוראות. הפסוקים שם ארוכים יותר (״מצרימה״, ״ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף״). אחרי הדרשה שם — ״למה נמשלו לחול״ ו״כל זמן שנמנו ישראל לצורך״ (להלן, ז).
מקבילה: תנחומא, תשא ט — שם בפסוקים ״והיה זרעך כעפר הארץ״ ו״ושמתי את זרעך כעפר הארץ״.
לִפְקֻודֵיהֶם(שמות ל, יב) — אמר רבי יהושע ברבי נחמיה: אמר הקדוש ברוך הוא למשה: לך (שמות רבה: משה,) מנה את ישראל.
ואמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבון כל העולמים, כתיב (שמות רבה: אמר לפניו: רבונו של עולם! כתבת:) וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ(בראשית כח, יד), וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם(בראשית כו, ד), וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם(הושע ב, א) —
ואת אמר לי: לך (שמות רבה: ואתה אומר כן:) מנה את ישראל?
אמר לו: משה, (שמות רבה: אמר ליה הקדוש ברוך הוא:) לא כשם שאת סבור; אלא אם ביקשתה לעמוד על מינינם של ישראל (שמות רבה: את מניינם) — טול ראשי אתיות של שבטין, ואת עומד על מינינם:
ריש דראובן — תרתין מאוון אלפין;ריש דראובן… — רי״ש של ראובן — מאתים אלף; שי״ן של שמעון — שלש מאות אלף; נו״ן של נפתלי — חמשים אלף; יהודה, יוסף, יששכר — שלשים אלף; זי״ן של זבולון — שבעת אלפים; דל״ת של דן — ארבעת אלפים; גימ״ל של גד — שלשת אלפים; בי״ת של בנימין — אלפיים; אל״ף של אשר — אלף אחד. הרי חמש מאות ותשעים ושבעה אלף. היכן הם שלשת האלפים האחרים? מה שנפלו בימי העגל:
רי״ש של ראובן — מאתים אלף;
שין דשמעון — תלת מאוון אלפין;
שי״ן של שמעון — שלש מאות אלף;
נון דנפתלי — חמשין אלפין;
נו״ן של נפתלי — חמשים אלף;
יהודה, יוסף, יששכר — תלתין אלפין;
יהודה, יוסף, יששכר — שלשים אלף;
זין דזבולון — שבעה אלפין;
זי״ן של זבולון — שבעת אלפים;
דלת דדן — ארבעה אלפין;
דל״ת של דן — ארבעת אלפים;
גמל דגד — תלתא אלפין;
גימ״ל של גד — שלשת אלפים;
בית דבנימן — תרין אלפין;
בי״ת של בנימין — אלפיים;
אלף דאשר — חד אלפא.
אל״ף של אשר — אלף אחד.
הא חמש מאוון ותשעין ושבעה אלפין. הן אינון תלתי אלפייא חורניה? מה שנפלו בימי העגל:
הרי חמש מאות ותשעים ושבעה אלף. היכן הם שלשת האלפים האחרים? מה שנפלו בימי העגל:
וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ(שמות לב, כח) (שמות רבה: לכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה: מנה אותם כמה חסרו).
רבי מנחמא בשם רבי ביבי:
(שמות רבה: משל) למלך שהיה לו צאן ונכנסו זאבים לתוכה ובקעוה.
אמר המלך לרועה: מנה את צאני ישראל לידע (שמות רבה: הצאן) כמה חסרו.
כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה: מנה את ישראל לידע כמה חסרו.
בעשרה מקומות נמנו את ישראל:
אחד בירידתן למצרים — בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹותֶיךָ(דברים י, כב);
ואחת בעלייתן — וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס סֻוכֹּותָה בשש מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי(שמות יב, לז);
ושנים בחומש הפיקודים — אחד בדגלים, ואחד בחילוק הארץ;
ושנים בימי שאול — וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים(שמואל א טו, ד), וַיִּפְקְדֵם בְּבָזֶק(שמואל א יא, ח); וכך אינון עתירין כאילון אמריאכאילון אמריא — כאלה הטלאים, וכך אינון מסכינין כאילין בזיקיאמסכינין כאילין בזיקיא — עניים כאלה השברים (שברי חרס);
ואחת בימי דוד (שמות רבה: יואב), שנאמר וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם(שמואל ב כד, ט).
אם מִסְפַּר — למה מִפְקַד? ואם מִפְקַד — למה מִסְפַּר?
אלא עשה שתי אנפוראותאנפוראות — רשימות, טבלאות מניין, גדולה וקטנה: הקטנה הראה לדוד, הגדולה לא הראה לו, שנאמר וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם.
ואחד בימי עזרא — כׇּל הַקָּהָל כְּאֶחָד(עזרא ב, סד) ארבע רבוא;
ואחד לעתיד — עֹוד תַּעֲבֹורְנָה הַצֹּאן עַל יְדֵי מוֹנֶה(ירמיה לג, יג);
והדאוהדא — וזו — כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ וגו׳.
שמות רבה, פרשה לט, ז · דרשת הפסוק · למה נמשלו לחול: הגומא מתמלאת — מה שחסרו בימי דוד נתמלאו בימי שלמה; נמנו לצורך ושלא לצורך
סוף הדרשה בשמות רבה לט, ז, אחרי ״לפקודיהם״ — מניין השבטים, משל הזאבים ועשרה מקומות, שנדפסו בקריאות בפסיקתא דרב כהנא (לעיל, ו).
״אמ׳״, ״שנא׳״, ״כתי׳״ — נפתחו. המדרש קורא ״כחול אשר על שפת הים לרוב״ (במסורה: כחול אשר על הים לרב).
רבי מנחמא בשם רבי לוי בשם רבי חייא בר אבא בשם רבי אליעזר בן יעקב:
כתיב: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם(הושע ב, א).
למה נמשלו לחול? לומר לך:
מה חול זה — אתה עושה בו גומאגומא — גומה, חפירה בערב, ובשחרית אתה מוצא שכבר נתמלאת;
כך אלפים שחסרו בימי דוד — נתמלאו בימי שלמה,
שנאמר: יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שפת הַיָּם לָרֹוב(מלכים א ד, כ).
רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרה:
כל זמן שנמנו ישראל לצורך — לא חסרו;
וכל זמן שנמנו שלא לצורך — חסרו.
אימתי נמנו לצורך? בימי משה;
שלא לצורך? בימי דוד.
רבי שמואל בר נחמני אמר:
וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּופֶר נַפְשׁוֹ לַיְיָ(שמות ל, יב) — בימי משה;
וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף — בימי דוד.
פסיקתא רבתי, פסקא יא · דרשה · ״והיה מספר בני ישראל כחול הים״ · נמשלו בחול, בעפר ובכוכבים: אברהם בחמה, יצחק בלבנה ויעקב בכוכבים; אם אין ישראל אין העולם מתקיים; בחול הים — מקהה שיני הכל ונכנס לאור ויוצא
״כך ישראל אינן מושלים בתורה אלא בלילה״ — בגליון כתב היד. ״אין אומות העולם מתקיימים״ — ״ישראל אין אומות״ בגליון, ולפניו ״אדם״ מחוק. ״חולקים״, ״איש״ — אות מסופקת.
״כי אבדם״ — בכתב היד ״בו איבודים״; ״גויי״ — ״גוי״; ״שיני״ — ״שינו״, מסומן ״כך״ במאגרים; ״בריה״ — ״ביראה״; ״במו… תבער בך״ — ״כמו… תכבה כך (לך)״ — כולם תוקנו כלשון הפסוקים ובמדבר רבה. ״שלום״ — הושלם מן הפסוק.
במדבר רבה ב, יג (להלן, ט) — אותם משלים בסדר אחר: ״מספר — הספר״ תחילה, העפר והחול ואחריהם הכוכבים; ובלא משל החול והסיד.
וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם(הושע ב, א) —
נמשלו בחול,
ונמשלו בעפר,
נמשלו בכוכבים.
למה בכוכבים?
אברהם נמשל בחמה,
יצחק נמשל בלבנה,
ויעקב נמשל בכוכבים.
לעתיד לבא — החמה והלבנה בושים, והככבים אין להם בושה.
כך אברהם ויצחק — פניהם מתכרכמותמתכרכמות — משתנות, מחווירות מבושה בשביל בניהם:
אברהם — בשביל ישמעאל ובני קטורה,
ויצחק — בשביל עשו ואלופיו.
הככבים אין להם בושה וכלימה — כך יעקב אין להם בושה:
לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ(ישעיה כט, כב).
למה?
כִּי בִרְאֹותוֹ יְלָדָיו(ישעיה כט, כג) — שכולם צדיקים:
כֻּולָּךְ יָפָה רַעְיָתִי(שיר השירים ד, ז).
מה הככבים אינם שולטים אלא בלילה —
כך ישראל אינן מושלים בתורה אלא בלילה.
דבר אחר:
מה הככבים חולקים כבוד זה לזה ושלום ביניהם —
עֹושֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו(איוב כה, ב) —
כך הם צדיקים אוהבין זה לזה;
כשם שהככבים אין להם מריבה — כך הם צדיקים, יצר טוב ביניהם.
דבר אחר:
מה הככבים — יכול אחד מהם לשרוף את העולם;
כך הם הצדיקים, כגון אליהו, שהיה האש יורדות בדיבורו:
אִם אִישׁ אֱלֹהִים אָנִי תֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם(מלכים ב א, י).
ונמשלו בחול, והאומות בסיד:
וְהָיוּ עַמִּים מִשְׂרְפוֹת(ישעיה לג, יב) סיד.
ואם אין אתה נותן חול בסיד — אינו עומד;
כך אם אין ישראל — אין האומות יכולין לעמוד:
אילולי יוסף — המצרים אובדים ברעב;
אילולי דניאל — היו חכימי בבלחכימי בבל — חכמי בבל אובדים.
וְהָיָה מִסְפַּר —
משולים בחול הים,
משולים בעפר הארץ,
ומשולים בככבים.
בעולם הזה משולים בעפר הארץ:
מה העפר הארץ עשוי דיישדייש — מדרס, דבר שדשים עליו לכל באי העולם —
כך ישראל עשויים דייש לכל באי העולם:
כי אבדם מֶלֶךְ אֲרָם וַיְשִׂימֵם כֶּעָפָר לָדֻושׁ(מלכים ב יג, ז).
דבר אחר:
מה עפר הארץ — אם אינו, אין העולם מתקיים;
אם אין עפר — אין אילנות ואין תבואה;
כך אם אין ישראל — אין אומות העולם מתקיימים:
וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ(בראשית כב, יח).
בעולם הזה הם משולים בעפר הארץ;
לימות המשיח הם משולים בחול הים:
ומה דירכו של חול — מקהה שיני הכל;
כך לימות המשיח מכלים את כל האומות:
וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר(במדבר כד, יט);
וכן נָתַתִּי אֶת נקמות בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל וגו׳(יחזקאל כה, יד).
לעתיד לבא משולים בככבים:
מה הככבים מזהירים בכל הרקיע —
כך הם ישראל לעתיד לבא:
וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹוהַר הָרָקִיעַ(דניאל יב, ג).
דבר אחר:
למה משולים בחול הים?
מה החול הים — אדם נוטל הימנו מלא קומצו ונותן לתוך העיסה או לתוך התבשיל,
ואין בריה יכולה טעמה, שמקהה שיניו;
כך ישראל — כל מי שבוזזם או גוזלם בעולם הזה, הוא מקהה שיניו לעתיד לבא.
למה? מפני שהם קדושים; כל הנוגע מתחייב.
דבר אחר:
כְּחוֹל הַיָּם —
מה דרכו של חול: אדם מכניסו לאור, ומוציאו בולוסבולוס — גוש (של זכוכית מותכת), ועושה הימנו כלי זכוכית;
כך ישראל נכנסים לאור ויוציאם חיים:
עַבְדוֹהִי דִּי אֱלָהָא(דניאל ג, כו) עילאה פוקו ואיתו.עבדוהי די אלהא… — עבדיו של האל העליון — צאו ובואו.
עבדיו של האל העליון — צאו ובואו.
ואף לעתיד לבא ישראל נכנסין לגיהנם,
ואומות העולם ואלהיהם בתוכה ואובדים,
וישראל יוצאים מתוכה בשלום:
כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בך(ישעיה מג, ב).
למה?
כִּי אֲנִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ מַחֲזִיק יְמִינֶךָ(ישעיה מא, יג).
לכך משולים בחול.
במדבר רבה, פרשה ב, יג · דרשה · נוסח אחר · משלן בחול, בעפר ובכוכבים: בעולם הזה כעפר — דייש לאומות, ואין העולם מתקיים בלעדיהם; לימות המשיח כחול; לעתיד לבוא ככוכבים
״אם אין עפר — אין אילנות ואין תבואה״ — תוספת בכתב היד. ״בוזזן״, ״גוזלן״ — בכתב היד ״בוזזו״, ״גוזלו״, ותוקן במאגרים. ״של חול״ — לפניו ״של״ שמחק הסופר; ״יכול כל אחד מהם״ — אחריו ״יכולין״ מחוק.
נוסח אחר של הדרשה שבפסיקתא רבתי, פסקא יא (לעיל, ח): כאן ״מספר — הספר, כמספר התורה״ בראשה, והכוכבים אחרי העפר והחול; אין כאן משל החול והסיד.
דבר אחר:
וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(הושע ב, א).
אמר רבי ברכיה הכהן ברבי:
וְהָיָה מִסְפַּר — הספר:
כמספר התורה נתבקש להם, שכך אמר להם על ידי משה:
בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכׇּל הָעַמִּים(דברים ז, יד).
הוי: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
כְּחוֹל הַיָּם —
משלן בחול הים,
ומשלן בעפר,
ומשלן בכוכבים.
בעולם הזה הם משולים בעפר:
מה עפר הארץ עשוי דייש לכל באי עולם —
כך ישראל עשויין דייש לאומות העולם,
שנאמר: כִּי אִבְּדָם מֶלֶךְ אֲרָם וַיְשִׂימֵם כֶּעָפָר לָדֻושׁ(מלכים ב יג, ז).
דבר אחר:
מה עפר הארץ — אם אינו, אין אדם מתקיים;
אם אין עפר — אין אילנות ואין תבואה;
כך אם אין ישראל — אין העולם מתקיים,
שנאמר: וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ(בראשית כב, יח).
בעולם הזה משולים כעפר;
לימות המשיח הם משולים כחול הים:
מה דרכו שלחול — הוא מקהא שיני הכל;
כך ישראל לימות המשיח מכלין כל האומות,
שנאמר: וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר(במדבר כד, יט),
וכתיב: וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל(יחזקאל כה, יד).
דבר אחר:
למה משלן בחול?
מה חול זה — אדם נוטל הימנו מלא קומצו ונותן לתוך העיסה או לתוך התבשיל,
אין כל בריה יכולה לטעמו, שהוא מקהה את שיניו;
כך הם ישראל:
כל מי שהוא בוזזן או גוזלן בעולם הזה — הוא מקהה את שיניו לעתיד לבא.
למה? שהוא קדש,
שנאמר: קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ רֵאשִׁית תבואתו(ירמיה ב, ג);
וכל מי שהוא נוגע בקדשים — חייב מיתה.
דבר אחר:
כְּחוֹל הַיָּם —
מה דרכו שלחול: אדם מכניסו לאור, ומוציאו בוליםבולים — גושים (של זכוכית מותכת), ועושה הימנו כלי זכוכית;
כך ישראל נכנסים לאור ויוצאים חיים,
שנאמר: עַבְדוֹהִי דִּי אֱלָהָא עילאה פֻּוקוּ וֶאֱתוֹ וגו׳(דניאל ג, כו).שנאמר: עבדוהי… — שנאמר: עבדיו של האל העליון — צאו ובואו וגו׳.
שנאמר: עבדיו של האל העליון — צאו ובואו וגו׳.
ואף לעתיד לבא — הם נכנסים לגיהנם, ואומות העולם נכנסים שם;
ואילו הם נכנסים לתוכה ואובדים, וישראל יוצאין מתוכה בשלום,
שנאמר: כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ(ישעיה מג, ב).
ולמה? כִּי אֲנִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ מַחֲזִיק יְמִינֶךָ(ישעיה מא, יג).
לכך משלן בחול.
לעתיד לבוא משלן בכוכבים:
מה הכוכבים מזהירין בכל הרקיע — כך הם מזהירין לעתיד לבא,
שנאמר: וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ(דניאל יב, ג).
ולמה נמשלו ישראל בכוכבים, ולא בחמה ולא בלבנה?
אלא אברהם נמשל בחמה,
ויצחק בלבנה,
ויעקב בכוכבים.
לעתיד לבא — החמה והלבנה בושים,
שנאמר: וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה(ישעיה כד, כג);
והכוכבים אינם בושים.
כך אברהם ויצחק — פניהם מתכרכמות לעתיד לבא בשביל בניהם:
אברהם — בשביל ישמעאל ובני קטורה;
יצחק — בשביל עשו ואליפז (דפוס וילנא: עשו ואלופיו).
הכוכבים אין להם בושה — כך יעקב אין לו בושה, שלא יבוש,
שנאמר: לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ(ישעיה כט, כב).
ולמה? כִּי בִרְאֹותוֹ יְלָדָיו בְּקִרְבּוֹ יַקְדִּישׁוּ שְׁמִי וגו׳(ישעיה כט, כג) —
שכלן צדיקים,
שנאמר: כֻּולָּךְ יָפָה רַעְיָתִי(שיר השירים ד, ז).
דבר אחר:
מה הכוכבים חולקים כבוד זה לזה, ושלום ביניהם,
שנאמר: עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו(איוב כה, ב) —
כך הם הצדיקים אוהבים זה לזה;
כשם שהכוכבים אינן מריבים זה עם זה — כך הם הצדיקים.
דבר אחר:
מה הכוכבים אינן שולטין אלא בלילה —
כך ישראל אינן שולטין בתורה אלא בלילה, מפני עול מלכות.
דבר אחר:
מה הכוכבים — יכול כל אחד מהם לשרוף כל העולם כלו;
כך הם הצדיקים, כגון אליהו, שירדה אש בדיבורו,
שנאמר: אִם אִישׁ אֱלֹהִים אָנִי תֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם(מלכים ב א, י).
תנחומא, בחקתי ב · דרשה · ״אם בחקתי תלכו״ · ״אשר לא כן״ — ״אשר לא כתוב״; בעונות ישראל אף האומות לוקין, ובזכותם העולם מתברך
״[א]תם״ — הושלם במאגרים. ״ויחפאו״ — בכתב היד ״ויהבאו״, מסומן ״כך״ במאגרים, ותוקן כלשון הפסוק וכתנחומא (ורשא). ״נתתם עלי״ — אחריו וי״ו מחוקה. ״וכתיב״ — מחוץ לשורה בכתב היד.
בתנחומא בובר, בחוקותי ג — ״דבר אחר״ לבדו, כמעט בלשון זו: ״כי בשביל עונותיכם אף האומות לוקין; אמר רבי יהושע בן לוי: אילו היו האומות יודעין כשיחטאו ישראל אף הם לוקין, היו מעמידין שני איסטרטיוטין כדי שיהיו משמרין כל אחד ואחד מישראל שלא יחטאו… ועל שישראל חוטאין כל העולם כולו לוקה… ואם אינם חוטאין כל העולם מתברך בשבילם… שאם תחטאו ותתפללו לפני איני עונה אתכם״ (מ״שלא יחטאו״ ואילך — השלמת המהדיר בסוגריים).
״והתברכו בזרעך כל גויי הארץ״ — הלשון גם בבראשית כו, ד.
אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ(ויקרא כו, ג).
זה שאמר הכתוב:
יִמְאָסֵם אֱלֹהַי כִּי לֹא שָׁמְעוּ לוֹ וגו׳(הושע ט, יז).
אמר הקדוש ברוך הוא:
אני בקשתי שתהיו נתונים (תנחומא (ורשא): נטועים) בשלוה,
שנאמר: וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד(עמוס ט, טו).
אימתי?
אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ.
אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ — וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע(ויקרא כו, ה).
אתם לא עשיתם כן,
אלא וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן וגו׳(מלכים ב יז, ט).
אֲשֶׁר לֹא כֵן — נתתם עלי;
אף אני — דברים שלא כתבתי בתורה נתתי עליכם,
שנאמר: גַּם כׇּל חֳלִי וְכׇל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב(דברים כח, סא).
ומה אם (תנחומא (ורשא): הם) דברים שלא היו כן?
שכן ישעיה אומר: עָזְבוּ אֶת יְיָ נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל(ישעיה א, ד) —
לא תאמר עָזְבוּ, אלא עוזבו אותי, כביכול.
ולמה?
אני נקראתי יְיָ יְיָ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן(שמות לד, ו),
ומפני עונותיכם עשיתם אותי כאכזרי,
והפכתם מידת רחמנותי לאכזריות:
הָיָה יי כְּאוֹיֵב וגו׳(איכה ב, ה);
וכן הוא אומר: וַיֵּהָפֵךְ לָהֶם לְאוֹיֵב הוּא נִלְחַם בָּם(ישעיה סג, י).
לכך אמר הושע: מי גרם לכם? אשר לא שמעתם —
יִמְאָסֵם אֱלֹהַי כִּי לֹא שָׁמְעוּ לוֹ,
וכתיב: וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ(דברים כח, סה).
דבר אחר:
אִם בְּחֻקֹּותַי תֵּלֵכוּ — וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם(ויקרא כו, ד);
וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי(ויקרא כו, יד) — וְנָתַתִּי שמיכם כַּבַּרְזֶל(ויקרא כו, יט).
וכן הוא אומר:
עַל כֵּן עֲלֵיכֶם כָּלְאוּ שָׁמַיִם מִטָּל וְהָאָרֶץ כָּלְאָה יְבוּלָהּ(חגי א, י) —
שבשביל עונותיכם אף האומות לוקין.
אמר רבי יהושע בן לוי:
אילו היו יודעין האומות שבשביל עונות ישראל הן לוקין —
היו מעמידין שני איסטרטיוטיןאיסטרטיוטין — חיילים, שומרים לכל אחד ואחד (תנחומא (ורשא): מישראל),
כדי שישמרו (תנחומא (ורשא): שישמעו) את התורה ושלא יחטאו.
ולא דיין שאין האומות משמר (תנחומא (ורשא): משמרין) את ישראל,
אלא עוד מבטלין אותן מן המצות;
שאם יחטאו — כל העם (תנחומא (ורשא): העולם) לוקה,
שנאמר: עַל כֵּן עֲלֵיכֶם כָּלְאוּ שָׁמַיִם מִטָּל;
ובהן זכין (תנחומא (ורשא): ואם אינם חוטאין, כל העולם מתברך בשבילם),
שנאמר: וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ(בראשית כב, יח).
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה:
אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם(שמות כ, יט),
לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב וגו׳(שמות כ, כ) (תנחומא (ורשא): שאם תחטאו איני עונה אתכם, שנאמר ״ויהי כאשר קרא ולא שמעו כן יקראו ולא אשמע״; לכך ״לא תעשון אתי אלהי כסף״).
חלק ג
מדרשים מאוחרים
במדבר רבה, פרשה יד, יב · דרשה · שלשה מיני עולה כנגד שמים וארץ וים, וכנגדן נתברכו שלשה אבות; שעיר החטאת כנגד התורה
דבר אחר:
פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר(במדבר ז, טו) —
הרי כאן שלשה מיני עולה, כנגד שמים וארץ וים;
כנגדן נברכו שלשה אבות, אברהם יצחק ויעקב:
וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם(בראשית כו, ד),
וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ(בראשית יג, טז),
וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם(בראשית כב, יז).
שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת(במדבר ז, טז) —
כנגד התורה, שכתוב בה: כִּשְׂעִירִים עֲלֵי דֶשֶׁא(דברים לב, ב);
ללמדך שכל העולם לא נברא אלא בזכות התורה.
אוצר מדרשים, ברייתא דרבי פנחס בן יאיר, ג · דרשה · נוסח אחר · שלשה אבות כנגד שמים וארץ וים: ככוכבי השמים, כעפר הארץ, כחול אשר על שפת הים
בבמדבר רבה יד, יב (לעיל, יא) — ״נברכו שלשה אבות״, כנגד שלשה מיני עולה של הנשיאים.
כנגד השמים והארץ והים נבראו שלשה אבות, אברהם יצחק ויעקב,
שבהם כתיב:
וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם(בראשית כו, ד),
וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ(בראשית יג, טז)
וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם(בראשית כב, יז).
פרקי דרבי אליעזר, פרק לו · מנין · הברית הראשונה · אברהם קונה את מערת המכפלה בשבועה, ודוד מסיר את צלמי יבוס
״כרתו ברית עם עמי הארץ״ — בכתב היד ״כרתו עם עמי הארץ ברית״, וסימני הסדר [2] [1] שבמאגרים מחזירים ״ברית״ למקומו. ״ויסיר״ — הוי״ו תוספת בין השיטין או בגליון; ״מכוח ברית״ — ה״א מסופקת לפני ״ברית״ נמחקה במאגרים; ״הזהב״, ״והיה״ — אותיות מסופקות.
״שהיד דוד שונא״ — כך בכתב היד, כלומר ״שהיה״. ״ראת דם נדה״ — כך בכתב היד (= ראתה).
״אדם ועזרו״ — כך גם בהיגר; בדפוס ״אדם וחוה״. ״לבני יבוס… וכי יבוסים היו? והלא חתים היו!״ — כך בשתי המהדורות. בדפוס ״ואת היבוסי ישב ירושלים״ מספר שופטים א, כא; בכתב היד לשון יהושע טו, סג. ״וישב דוד במצר על כן קראו לה עיר דוד״ — לשון דברי הימים א יא, ז (״במצד… לו״).
הפסוקים משמואל ב ה, ו–ח בלשון המדרש: ״לא תבוא הנה״ (במסורה ״לא יבוא דוד הנה״), ״שונא נפש דוד״ (במסורה ״שנאי״), ״על כן יאמר עור ופסיח לא יבוא הבית הזה״ (במסורה ״יאמרו עור ופסח לא יבוא אל הבית״). דרשת ״שמא תאמר: עורים ופסחים…״ — כך בהיגר בקצרה; בדפוס חסרה.
הברית השנית — ״יצחק כרת ברית עם עמי הארץ כשגר בארץ פלשתים״ (פרקי דרבי אליעזר, פרק לו) — בפרשה ואבימלך הלך אליו מגרר.
רבי יהודה אומר:
אבות שלשה כרתו ברית עם עמי הארץ.
אברהם — כשנגלו עליו המלאכים, היה סבור שהם אורחי הארץ,
ורץ לקראתם, ורצה לעשות להם סעודה גדולה,
ואמר לשרה לעשות להם עוגות.
שרה שהיתה לשה ראת דם נדה —
לפיכך לא הגיש להם את העוגות.
ורץ אחרי בן הבקר,
וברח מפניו ונכנס למערת המכפלה,
ונכנס אחריו, וראה שם אדם ועזרו שוכבין על מטותיהן,
ונרות דולקין עליהן,
וריח טוב עליהן כריח ניחוח.
לפיכך חמד מערת המכפלה לאחזת קבר,
ואמר לבני יבוס לקנות מהם מערת המכפלה בממכר זהב, בכתב עולם, לאחזת עולם,
ולא קבלו האנשים עליהם.
וכי יבוסים היו? והלא חתים היו!
אלא לשם העיר היבוס נקראו היבוסים.
התחיל כורע ומשתחוה להם,
שנאמר:
וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ(בראשית כג, יב).
אמרו לו:
אנו יודעין שעתיד הקדוש ברוך הוא לתן לך ולזרעך את כל הארצות הללו.
כרות עמנו ברית שבועה שאין זרעך יורש את עיר היבוסי,
ואנו נותנין לך את מערת המכפלה בממכר זהב, בכתב עולם, לאחזת קבר.
וכרת עמהם ברית שבועה שאין ישראל יורשין את היבוס, כי אם ברצונם שלבני יבוס.
ואחר כך קנה את מערת המכפלה בממכר זהב, בכתב עולם, לאחזת עולם,
שנאמר:
וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרן(בראשית כג, טז).
מה עשו אנשי יבוס?
עשו צלמי נחשת, וכתבו עליהן ברית שבועת אברהם,
ונתנו אותן ברחוב העיר.
וכשבאו ישראל לארץ, היו רוצין לבוא לעיר יבוס, ולא הניחו אותם,
שנאמר:
וְאֶת הַיְבוּסִי יושב יְרוּשָׁלִַים לֹא יָכְלוּ בְנֵי יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם(יהושע טו, סג).
וכשמלך דוד רצה לבוא לעיר היבוסי, ולא הניחו אותו,
שנאמר:
וַיֹּאמְרוּ יֹושְׁבֵי יְבוּס לְדָוִד לֹא תָבוֹא הֵנָּה(דברי הימים א יא, ה).
וכי מה כוחן שלבני יבוס לומר למלך דוד לֹא תָבוֹא הֵנָּה?
והיו ישראל כחול הים!
אלא מכוח ברית שבועת אברהם.
וראה דוד וחזר לאחריו,
שנאמר:
וַיֵּשֶׁב דָּוִד במצר עַל כֵּן קָרְאוּ לה עִיר דָּוִד(דברי הימים א יא, ז).
אמרו לו:
אין אתה יכול לבוא בעיר היבוס עד שתסיר את הצלמים הללו,
שכתוב עליהן אות ברית שבועת אברהם,
שנאמר:
כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים לֵאמֹר לֹא תבוא הֵנָּה(שמואל ב ה, ו).
וכתיב:
שונא נֶפֶשׁ דָּוִד(שמואל ב ה, ח) —
שהיד דוד שונא לשמוע ולראות עבודה זרה,
שנאמר:
עַל כֵּן יאמר עִוֵּר ופסיח לֹא יָבוֹא הבית הזה.
שמא תאמר: עורים ופסחים לא היו באים אל בית המקדש?
אלא העורים והפסחים — והצלמים אלו,
שעינים להם ולא יראו,
ואזנים להם ולא ישמעו,
ורגלים להם ולא יהלכו.
אמר דוד לאנשיו:
כל מי שיעלה בראשונה ויסיר את הצלמים הללו, שכתוב עליהן שבועת אברהם אבינו — יהיה לראש.
ועלה יואב בן צרויה, והיה לראש,
שנאמר:
וַיַּעַל בָּרִאשׁוֹנָה יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וַיְהִי לְרֹאשׁ(דברי הימים א יא, ו).
ואחר כך קנה את עיר היבוס בממכר זהב, בכתב עולם, לאחזת עולם.
מה עשה דוד?
לקח מכל שבט ושבט חמשים שקלים — הרי שש מאות שקלים,
שנאמר:
וַיִּתֵּן דָּוִד לְאׇרְנָן בַּמָּקוֹם שִׁקְלֵי הזהב מִשְׁקָל שֵׁשׁ מֵאוֹת(דברי הימים א כא, כה).
פרקי דרבי אליעזר, פרק לו · מנין · הברית השלישית · מצבת האבנים בגלעד, ודוד שובר אותה ונכנס לארם
״אמר״ (ועליו אמר משה) — הרי״ש מסופקת.
״עד הגל הזה ועדה המצבה הזאת״ (בראשית לא, נב) — בהיגר ובדפוס ״אם אני לא אעבר אליך את הגל הזה״. ״ויך דוד את הדר עזר מלך צובה חמת״ — כך בכתב היד (דברי הימים א יח, ג); בהיגר ובדפוס ״ואחר כך כבש את ארץ ארם״ ונוסח שמואל ב ח, ג ״בן רחב״.
יעקב כרת ברית עם עמי הארץ,
שאמר לו לבן:
יודע אני שעתיד הקדוש ברוך הוא לתן לך ולזרעך את כל הארצות האלה.
כרות עמי ברית שבועה שאין זרעך יורש את ארץ ארם.
וכרת עמו ברית שבועה,
והביא לבניו עמו ברית שבועה,
וחצב לו מחצבת אבנים,
שנאמר:
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים(בראשית לא, מו).
אמר לו לבן:
אם ישראל יורשין — לא יבואו בארץ ארם לרעה,
ואם ארם יורשים — לא יבואו בארץ ישראל לרעה,
שנאמר:
עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה הזאת(בראשית לא, נב).
וכשמלך דוד רצה לבוא בארץ ארם, ולא היה יכול מכוח ברית שבועת יעקב,
עד שהחריב ושבר את המצבה ההיא.
ועליו אמר משה:
שַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹותֵיהֶם(שמות כג, כד).
וכתוב אחד אומר:
וַיַּךְ דָּוִד אֶת הדר עזר מֶלֶךְ צוֹבָה חמת בְּלֶכְתּוֹ לְהַצִּיב יָדוֹ בִּנְהַר פְּרָת(דברי הימים א יח, ג).
ספרי דברים, מדרש תנאים לדברים, פסיקתא דרב כהנא, תנחומא, שמות רבה, פסיקתא רבתי, במדבר רבה, פרקי דרבי אליעזר, אוצר מדרשים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | אי | או |
| ג | ולא | ללא |
| ה | אלו ישראל, שמשולים בכוכבים, שנאמר: וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם(בראשית כו, ד) | — (הוספה) |
| ה | ויבאו | ויצאו |
| ו | של | על |
| ו | מאוון | מאוזן |
| ו | חורניה | חורמיה |
| ו | עתירין | עתידין |
| ו | מפקד | ופקד |
| ו | כאחד | כאחת |
| ו | ארבע רבוא | רבוא ארבע |
| ו | על | עד |
| ו | ידי | יד |
| ו | ואחד | — (הוספה) |
| ח | שלום | — (הוספה) |
| ח | כי אבדם | בו איבודים |
| ח | גויי | גוי |
| ח | שיני | שינו |
| ח | בריה | ביראה |
| ח | במו | כמו |
| ח | תִבְעַר בך | תכבה כך |
| ט | בוזזן | בוזזו |
| ט | גוזלן | גוזלו |
| י | א | — (הוספה) |
| י | ויחפאו | ויהבאו |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| ספרי דברים | כתב יד וטיקן 32 |
| מדרש תנאים לדברים | מהדורת הופמן |
| פסיקתא דרב כהנא | כתב יד אוקספורד 151, עם השלמות מכתב יד פרמה 3122 |
| שמות רבה | כתב יד ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977 |
| פסיקתא רבתי | כתב יד פרמה 3122 |
| במדבר רבה | כתב יד מינכן 97 |
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
| אוצר מדרשים | מהדורת אייזנשטיין |
| פרקי דרבי אליעזר | כתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה מז
עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי(בראשית כו, ה)
שקיים אברהם את כל התורה עד שלא ניתנה: ״עקב״ — בן שלש שנים הכיר את בוראו; אפילו עירובי תבשילין שמר; ומהיכן למד תורה — כליותיו נבעו לו תורה
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
משנה, תוספתא, אבות דרבי נתן, ירושלמי, בראשית רבה, ויקרא רבה, אסתר רבה, בבלי, תנחומא, תנחומא בובר, פסיקתא רבתי, אגדת בראשית, מדרש תהלים, פרקי דרבי אליעזר, במדבר רבה, אוצר מדרשים, פתרון תורה §§cover-end§§
חלק א
הלכה
תנחומא, לך לך א · הלכה · ילמדנו · קריאת שמע בעמידה ובכוונת הלב; אברהם דקדק במצוות, ואפילו עירובי תבשילין שמר — צא מבין עובדי עבודה זרה
בדפוס סימן א. ״רבי אידי״ — בדפוס ובתנחומא בובר ״רב אידי״. ״ורבי יהודה״, ״לקבל״, ״ביראה״, ״ויקרא״, ״אחד״ (כל אחד ואחד) — אותיות מסופקות בכתב היד. ״תורות״ — הוי״ו הושלמה במאגרים.
בדפוס: ״רב אידי ורב הונא בשם רבי יהודה ורבי יוסי בשם רבי שמואל״; ״ויכוין לבו לשמים באימה וביראה ברתת ובזיעה״; ״אפילו עירובי תבשילין שמר בביתו של אברהם אבינו, שנאמר וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי״; ״אתה מדקדק במצותי… צא מביניהן״.
מקבילות: ״אמר רב ואיתימא רב אשי: קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר תורתי — אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה״ — בבלי יומא פרק ג, כח ע״ב (להלן, טו). תנחומא בובר, לך לך א (להלן, ב: ״רב אידי ורב הונא בשם רבי יוסי בר יהודה בשם רבי שמואל… אמר הקדוש ברוך הוא: אתה מדקדק אחר מצותי ותשב אצל עובדי עבודה זרה? צא מביניהם״). ״אף עירובי תבשילין קיים אברהם״ — גם בתנחומא, לך לך יא (להלן, טז); ״אפילו עירובי תבשילין שמר אברהם״ — תנחומא, בהר א (להלן, יט).
וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָם(בראשית יב, א).
ילמדינו רבינו: אדם מישראל, מהו שיקבל עליו מלכות שמים כשהוא מהלך?
רבי אידי ורב הונא בשם רבי יוסי ורבי יהודה בשם רבי שמואל אמרו:
שהוא אסור לקבל עליו מלכות שמים כשהוא מהלך;
אלא יעמוד במקום אחד, ויכוין דעתו לשמים — ביראה, באימה, ברתת ובזיעובזיע — ובזיעה — ברעדה ובפחד — בייחוד השם,
ויקרא שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד(דברים ו, ד) — כל אחד ואחד בכוונת הלב;
ואחר כך יאמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
וכשמתחיל וְאָהַבְתָּ(דברים ו, ה) — רצה מהלך, רצה עומד, רצה יושב,
שכך כתב: בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשׇׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ(דברים ו, ז).
את מוצא: כל המדקדק על כל המצוות — שכרו מרובה.
שכן מצינו באברהם, שדקדק על המצות; לפיכך נקרא אוהבו של הקדוש ברוך הוא,
שנאמר: זֶרַע אַבְרָהָם אֹוהֲבִי(ישעיה מא, ח).
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:
אפילו עירובי תבשיליןעירובי תבשילין — תבשיל שמניחים מערב יום טוב שחל בערב שבת, וסומכים עליו לבשל ביום טוב לצורך השבת שימר אברהם אבינו,
שנאמר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹולִי(בראשית כו, ה).
וכי תורות הרבה הן?
והלא כבר נאמר: תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר(שמות יב, מט), וכתב: תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד(במדבר טו, טז)!
אלא וְתוֹרֹתָי — אלו דקדוקי מצוות שדקדק אברהם.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה מדקדק על מצותי, ואתה יושב עם עובדי עבודה זרה? צא מביניהם!
לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ.
תנחומא בובר, לך לך א · הלכה · ילמדנו · נוסח אחר · קריאת שמע בהליכה; אברהם שדקדק במצות, ואפילו עירובי תבשילין שמר — ולכן נאמר לו ״צא מביניהם״
סימן זה אינו בטקסט מאגרים של כתב היד; נוסחו כמהדורת בובר. מה שבובר הוסיף בסוגריים מרובעים — נדפס כהשלמה. ״ילמדנו רבינו״ — תיקון בובר במקום ״שנו רבותינו״; ״מנין ממה שקראו בענין״ — תיקונו במקום ״שנאמר״. ״בקלי״, ״וישמר״ — בנוסח בובר ״בקולי״, ״וישמור״, ונדפס ככתיב המסורה.
מקבילות: ירושלמי ברכות ב, א — ״צריך לקבל עליו מלכות שמים מעומד… לא אם היה מהלך עומד״ (שם בשלשלת אחרת: בשם רב יהודה בשם שמואל). ״קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין״ — בבלי יומא פרק ג, כח ע״ב (שם מ״תורותי״); בראשית רבה צה, ג — ״אמר רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן… אפילו עירובי תבשילין היה אברהם אבינו יודע״; ובשלשלת ״רבי אחא בשם רבי אלכסנדרי״ — בראשית רבה סד, ו, ושם ״הלכות עירובי חצירות״. תנחומא (ורשא), לך לך א — אותה שאלה, בשלשלת ״רבי יהודה ורבי יוסי בשם רבי שמואל״.
וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ(בראשית יב, א).
ילמדנו רבינו: מהו לאדם שיקבל עליו מלכות שמים כשהוא מהלך?
רב אידי ורב הונא בשם רבי יוסי בר יהודה בשם רבי שמואל אמרו:
אסור לאדם לקבל עליו עול מלכות שמים כשהוא מהלך,
אלא יעמוד על רגליו ויקרא קריית שמע;
וכשיגיע לברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד — יתחיל וְאָהַבְתָּ(דברים ו, ה), מיד קורא מהלך ואינו חושש.
אתה מוצא: מי שמדקדק על המצות נוטל שכר הרבה;
ואברהם היה מדקדק על המצות.
אמר רבי אחא בשם רבי אלכסנדרי, ורבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן:
אפילו עירובי תבשילין שמרו בביתו של אברהם,
שנאמר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֺתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי(בראשית כו, ה).
והלא תורה אחת היא? אלא שהיה מדקדק אחר כל מצות שבתורה.
אמר הקדוש ברוך הוא: אתה מדקדק אחר מצותי, ותשב אצל עובדי עבודה זרה? צא מביניהם.
מנין ממה שקראו בענין: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ.
פסיקתא רבתי, פסקא מג · הלכה · ילמדנו · ילמדנו: עד כמה מברכין על החדש; הזהירין בברכות מתברכין — אברם אינו מוליד, אברהם מוליד; שרי עקרה, שרה יולדת
בכתב היד בראש הפסקא: ״פרשת חנה״. מ״ילמדינו רבינו״ ועד החזרה לפסוק הפסקא, ״כי פקד יי את חנה״; אחריו ״כך פתח רבי תנחומא ברבי אבא: קרוב יי לכל קראיו…״ — פתיחתא אחרת.
״[אלא] חייך״ ו״ומה [אני] עושה״ — תיקוני מאגרים. ״יולדת״ — בכתב היד ״יולדתו״, והוי״ו מחוקה. ״היו זהירין לה מברכין אותי״ — כך בכתב היד. ״אש׳ אז׳ שמי אב׳ אלי׳״, ״אמ׳״, ״הק׳״, ״ר׳״ — נפתחו.
המדרש קורא ״בכל מקום״ (במסורה: בכל המקום), ״ויי ברך אברהם בכל״ (במסורה: את אברהם), ״לא יקרא עוד שמך אברם״ (במסורה: ולא יקרא עוד את שמך).
כִּי פָקַד יְיָ אֶת חַנָּה וַתַּהַר וַתֵּלֶד שְׁלֹשָׁה בָנִים(שמואל א ב, כא).
ילמדינו רבינו:
עד כמה ימים מברכין על החדש?
למדונו רבותינו:
עד שתתמלא פגימתו.
והיינו אומרים: עד ארבעה עשר יום.
אמר רבי יעקב ברבי אחא בשם רבי אסי:
עד שתעשה בחצי המטה.
אמר רבי יוסי ברבי אבא בשם רבי אבא:
עד ארבעה עשר יום —
עד שעה שהיא מתחדשת והולכת, עד אותה שעה מברכין על החדש.
אמר הקדוש ברוך הוא:
היו זהירין לה מברכין אותי על כל דבר;
ואם הייתם זהירין בברכות — אף אני בא אצלכם ומברך אתכם,
שנאמר: בְּכׇל מקום אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ(שמות כ, כא).
את מוצא: אברהם — מה כתיב ביהביה — בו?
עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי(בראשית כו, ה) — וברכתיו,
שנאמר: וַיְיָ בֵּרַךְ אברהם בַּכֹּל(בראשית כד, א).
ולא עוד, אלא שהיה רואה במזל שאינו מוליד,
שנאמר: וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי(בראשית טו, ב).
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
ויפה את מסתכל!
אלא חייך: אברם — אינו מוליד.
ומה אני עושה? מחליף שמך, ואת מוליד,
שנאמר: לֹא יִקָּרֵא עוֹד שמך אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם(בראשית יז, ה).
וכן שרי — אינה יולדת,
שנאמר: וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה(בראשית יא, ל);
אבל שרה — יולדת:
וַיְיָ פָּקַד אֶת שָׂרָה(בראשית כא, א).
ואף חנה, על שהיתה תדירהתדירה — רגילה להיות עולה ומתפללת בבית המקדש ומתחננת לפני הקדוש ברוך הוא —
שמע תפילתה, ופוקד.
מניין? ממה שקראו בעניין בנביא:
כִּי פָקַד יְיָ אֶת חַנָּה.
חלק ב
דברי התנאים
משנה קידושין ד, יד · משנה · אמנות נקיה וקלה; רבי נהוראי: ״איני מלמד את בני אלא תורה״
נוסח המשנה בבבלי קידושין פרק ד, פב ע״א: חסר: ״רבי יהודה אומר, לא ירעה רוק בהמה, ולא יישנו שני רוקים בטלית אחת. וחכמים מתירין״; חסר: ״בין״; ״ספר״: ״קדר״; נוסף: ״לו״; חסר: ״עליו השלום״.
אחרי ״ולא ילמד אדם את בנו אמנות בין הנשים״ שינויים גדולים בתוכן ובסדר בין כ״י קאופמן (וכ״י פרמא המקביל לו) לבין המשניות שבדפוסים. בכ״י קאופמן: ״ר׳ מאיר אומ׳: לא ילמד אדם את בנו חמר, גמל, ספר, ספן, חנווני ורועה, מפני שאומנותן אומנות ליסטים. ר׳ מאיר אומ׳: לעולם לא ילמד אדם את בנו אלא מכל מקום שאדם מיתפרנס. אשרי מי שלמד אומנות קטנה, להיות מתפרנס ממנה, ורוח הבריות נוחה ממנה. ר׳ יהודה אומ׳: לעולם לא ילמד אדם את בנו אלא אומנות נקייה וקלה, שאין לך אומנות שאין בה עניים ועשירים, אלא הכל לפי זכותו שלאדן. הוא היה אומ׳: הראיתה מימיך ארי סבל, צבי קייץ, שועל חנווני, זאב גודר גדירות? והרי הדברים קל וחומר: ומה אם אלו שניבראו שלא לשמש את קונן, הרי הן מיתפרנסים שלא בצער, אני, שניבראתי לשמש את קוני, אינו דין שתהא פרנסתי שלא בצער? ומי גרם לי להיות מתפרנס בצער? הוי אומ׳, חטאיי, לפי שהירעתי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי.״
סוף המשנה בכ״י קאופמן: ״וכן את מוצא באבינו אברהם, ששימר את התורה עד שלא באת לעולם, שנ׳: עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי מצותי חקתי ותרתי. וכן את מוצא שבירכו המקום ב׳יי בנערותו ובזקנותו. בנערותו מה הוא אומ׳? ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. בזקנותו מה הוא אומר? ואברהם זקן בא בימים ויי ברך את אברהם בכל.״ (״ואעשך … מה הוא אומר״ הושמט בכ״י קאופמן ע״י הדומות והושלם בעל־התורה מכ״י פרמא.)
היא המשנה שבבבלי קידושין פרק ד, פב ע״א, ובירושלמי קידושין ד, יב (להלן, יג). מקבילה: תוספתא קידושין ה, טז–כא (להלן, ה).
רבי יהודה אומר:
לא ירעה רוק בהמה, ולא יישנו שני רוקים בטלית אחת.
וחכמים מתירין.
כל שעסקו עם הנשים, לא יתיחד עם הנשים.
ולא ילמד אדם את בנו אמנות בין הנשים.
רבי מאיר אומר:
לעולם ילמד אדם את בנו אמנות נקיה וקלה, ויתפלל למי שהעשר והנכסים שלו,
שאין אמנות שאין בה עניות ועשירות,
שלא עניות מן האמנות ולא עשירות מן האמנות,
אלא הכל לפי זכותו.
רבי שמעון בן אלעזר אומר:
ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אמנות, והן מתפרנסין שלא בצער.
והלא לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני,
אינו דין שאתפרנס שלא בצער.
אלא שהרעותי מעשי וקפחתיוקפחתי — וקצצתי, והפסדתי את פרנסתי.
אבא גרין איש צדין אומר משום אבא גריא:
לא ילמד אדם את בנו, חמר, גמל, ספר, ספן, רועה, וחנוני, שאמנותן אמנות לסטים.
רבי יהודה אומר משמו:
החמרין, רבן רשעים,
והגמלין, רבן כשרים.
הספנין, רבן חסידים.
טוב שברופאים, לגיהנם.
והכשר שבטבחים, שתפו של עמלק.
רבי נהוראי אומר:
מניח אני כל אמנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה,
שאדם אוכל משכרה בעולם הזה וקרן קימת לעולם הבא.
ושאר כל אמנות אינן כן. (כ״י קאופמן: שאין לך אומנות שהיא עומדת לאדן אלא בנערותו בלבד.)
כשאדם בא לידי חלי או לידי זקנה או לידי יסורין ואינו יכול לעסק במלאכתו, הרי הוא מת ברעב.
אבל התורה אינה כן, אלא משמרתו מכל רע בנערותו ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו.
בנערותו, מה הוא אומר: וְקוֹיֵ יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ(ישעיה מ, לא).
בזקנותו, מהו אומר: עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה(תהלים צב, טו).
וכן הוא אומר באברהם אבינו עליו השלום: וְאַבְרָהָם זָקֵן, וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל(בראשית כד, א).
מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כלה עד שלא נתנה (כ״י קאופמן: באת לעולם),
שנאמר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֺתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי(בראשית כו, ה).
תוספתא קידושין ה, טז–כא · ברייתא · רבי נוהריי: רק תורה; ברכת אברהם בזקנותו; נתגלו לו טעמי תורה
מקבילה: משנה קידושין ד, יד (לעיל, ד) — שם בלא ״מדה שנייה… מדה שלישית״ ובלא ״תורתי לא נאמר אלא תורותי״. ברייתא כעין זו, בשם ״רבי נהוריי״ — בירושלמי קידושין ד, יב (להלן, יג), ושם ״גידלו ובירכו בנערותו… ובזקנותו״ במקום ״בירכו המקום בזקנותו יותר מנערותו״.
רבי נוהריי אומר:
מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה,
שאוכלין שכר עמלה בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא להם,
לפי שכל אומניות שבעולם אין עומדין לאדם אלא בנערותו,
בזמן שכוחו עליו,
אבל אם בא לידי חולי,
או לידי זקנה,
לידי מידת הייסורין,
ואין עושה מלאכה,
לסוף שמת ברעב,
אבל תורה משמרתו לאדם מכל רע בנערותו,
ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו.
בנערותו מהו אומר,
וְקוֹיֵי יְיָ יַחֲלִיפוּ כה יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים וגו׳(ישעיה מ, לא).
בזקנותו מהו אומר,
עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה וגו׳(תהלים צב, טו).
וכן אתה מוצא באברהם אבינו שבירכו המקום בזקנותו יותר מנערותו,
שנאמר וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם(בראשית כד, א).
רבי מאיר אומר:
שלא היתה לו בת.
רבי שמעון אומר משם רבי יהודה:
שהיתה לו בת.
רבי לעזר המודעי אומר:
זו איסתגנינוסאיסתגנינוס — חכמת הכוכבים (אצטגנינות) שהיתה בידו של אברהם אבינו שהכל היו באין לפניו.
רבי שמעון בן יוחי אומר:
זו מרגלית טובה שהיתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, שכל הרואה אותה מיד נתרפא.
משמת אברהם אבינו נטלה המקום ותלאה בגלגל חמה.
מדה שנייה, שלא מרד עשו בימיו.
מדה שלישית, שעשה ישמעאל תשובה בימיו.
אחרים אומרים:
בת היתה לו לאברהם ובכל שמה.
וברכו המקום בזקנותו יותר מנערותו.
וכל כך למה,
מפני שעשה את התורה עד שלא באת,
שנאמר עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹולִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֺתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹותָי(בראשית כו, ה),
תורתי לא נאמר אלא תוֹרֹותָי,
מלמד שנתגלו לו טעמי תורה ודקדוקיה (כ״י ערפורט: דברי תורה ודברי סופרים).
אבות דרבי נתן, נוסח א, פרק לג · דרשת המשנה · אברהם לבדו הלך בדרכי המקום; כליותיו מלמדות אותו; צדקה ואחר כך משפט
״שזימן הקדוש ברוך הוא״ — בכתב היד ״שקיימן״, ואחרי ״כליותיו״ ״הקב״ה״ שנמחק; תוקן במאגרים. ״על חבירו״ — בכתב היד ״לחבירו״; ״מנה״ (מוציא מנה משלו) — הושלם במאגרים; ״היה״ — בכתב היד ״והיה״; ״לו״ — בכתב היד ״לאחד מהם״. בפסוק ״עקב אשר שמע״ כתוב בכתב היד ״את״ מיותר.
דברי דוד המלך (״אבל דוד המלך לא עשה כן… ותפטרו בשלום״) — חסרים בכתב היד, והושלמו במאגרים; וכך בדפוס.
בדפוס: ״תורה אחת אין כתיב כאן אלא תורות הרבה, מנין לו?״, ״והיו מבינות אותו ויועצות אותו ומלמדות אותו חכמה כל הלילה״, ״ויהי דוד עושה צדקה ומשפט״.
מקבילות: משנה אבות ה, ב — ״עשרה דורות מנח עד אברהם, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם וקבל עליו שכר כולם״.
מקבילות: ״מהיכן למד אברהם תורה… נעשו כליותיו כשני כדין״ — בראשית רבה צה, ג (להלן, כה); ״שתי כליות כמין שני רבנין״ — מדרש תהלים א, יג (להלן, כג).
״עשר נסיונות נתנסה אברהם אבינו לפני הקדוש ברוך הוא, ובכולן נמצא שלם״ — המשך הפרק — בכרך נח, בפרשה עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו.
עשרה דורות מנח ועד אברהם.
וכי מה צורך לבאי עולם בכך?
אלא ללמד:
שכל אותן הדורות היו מכעיסין לפניו,
ולא היה אחד מהם שיהלך בדרכי הקדוש ברוך הוא,
עד שבא אברהם אבינו והלך בדרכי הקדוש ברוך הוא,
שנאמר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹולִי(בראשית כו, ה) וגו׳.
וכי תורה אחת שמר? והלא תורות הרבה שמר!
מלמד שזימן הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו שתי כליותיו כשני חכמים,
והיו מבינות אותו, ומלמדות אותו חכמה כל הלילה,
שנאמר: אֲבָרֵךְ אֶת יְיָ אֲשֶׁר יְעָצָנִי אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי(תהלים טז, ז).
ולא עוד, אלא שהיה אברהם אבינו עושה צדקה תחילה, ואחר כך משפט,
שנאמר: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה(בראשית יח, יט) וגו׳.
בזמן ששני בעלי דינין באין לפני אברהם אבינו לדין,
ואמר אחד על חבירו: זה חייב לי מנהמנה — מאה זוז —
היה אברהם אבינו מוציא מנה משלו ונותן לו,
ואמר להם: סדרו דיניכם לפני.
וסידרו דינן.
כיון שאחד מתחייב לחבירו,
אמר לזה שבידו המנה: תן המנה לחבירך.
ואם לאו, אמר להם: חילקו מה שעליכם, והפטרו לשלום.
אבל דוד המלך לא עשה כן, אלא עושה משפט תחלה, ואחר כך עושה צדקה,
שנאמר: וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכׇל עַמּוֹ(שמואל ב ח, טו).
בזמן שבעלי דינין באין לדין לפני דוד המלך,
אמר האחד: זה נתחייב לי מנה —
אמר להם: סדרו דיניכם. וסדרו דינם.
כיון שנתחייב אחד מהם לחבירו מנה — היה מוציא מנה משלו ונותן לו.
ואם לאו, אמר להם: חלקו מה שעליכם, ותפטרו בשלום.
חלק ג
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סד, ו · דרשת הפסוק · ״עקב אשר שמע אברהם בקלי״ · מתי הכיר אברהם את בוראו, ומה ידע מן התורה
״את בוראו״, ״אברהם בקול״ — הושלמו במאגרים; ״בן שלש שנים״ (בכתב היד ״בן ג׳ שנים״) — בגליון. ״אשר״ שאחרי ״עקב״ נמחק במאגרים (עקב בגימטריא קעב), והוא בכתב היד ובתיאודור–אלבק.
״משום רבי יוחנן״ — בכתב היד ״מש׳״; בתיאודור–אלבק ״מש׳ ר׳ יונתן״. ״דתמן״ — התי״ו הושלמה במאגרים. ״הכמה דתמר״ — בכתב היד ״הכ׳ דת׳״.
מקבילות: בבלי נדרים פרק ג, לב ע״א — ״ואמר רבי אמי בר אבא: בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו, שנאמר ׳עקב אשר שמע אברהם בקולי׳ — חושבניה מאה ושבעין ותרין״ (כאן בשם רבי לוי בשם ריש לקיש); בבלי יומא פרק ג, כח ע״ב — ״אמר רב: קיים אברהם אבינו כל התורה כולה… קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין״ (כאן ״עירובי חצירות״).
המדרש קורא ״לשמר״ (מסומן במאגרים ״כך״; במסורה: וישמר), ״ביום ההוא יקראו לירושלם״ (במסורה, ירמיה ג, יז: בעת ההיא), ״ברוגז קולי״ (״קולי״ מסומן ״כך״; במסורה: קלו) ו״הגא״ (במסורה: והגה).
שיר השירים רבה ה, כה (סוף הפסקה ״חכו ממתקים״, אחרי ״דרשוני וחיו״, ״ובלבד בתוהא על הראשונות״ ו״כל עברות שעשה — הקדוש ברוך הוא מונה אותן לו זכות״) — אותה דרשה, וחילופיה בתוך הנוסח; שם ״רבי חנינא ורבי יוחנן תרויהו אמרי: בן ארבעים ושמונה שנה הכיר אברהם את בוראו״ (בכתב היד ״מ״ח״), ״רבי שמעון בן לקיש אמר״ (בלא רבי לוי), והראיה: ״שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי — מנין עקב״ (בכתב היד ״עק׳ב״, כלומר מנין עק״ב). ״מיתני״ — בוילנא ״מיתלי״. ״בן ארבעים ושמונה… בן שלש — עקב״ גם בפסיקתא רבתי כא (להלן, יב).
עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע וגו׳(בראשית כו, ה).
(שיר השירים רבה: תני: בן כמה שנים הכיר אברהם את בוראו?)
רבי חנינה ורבי יוחנן תרויהון אמריןתרויהון אמרין — שניהם אומרים:
בן ארבעים ושמונה שנה הכיר אברהם את בוראו.
רבי לוי בשם רבי שמעון בן לקיש:
בן שלש שנים (שיר השירים רבה: היה).
מניין? עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אברהם בקול בוראו, לשמר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֺותַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי.
(שיר השירים רבה: אמר רבי לוי: כד אתא מיתני עקבה מן ארעא.)
רבי אחא בשם רבי אלכסנדרי משום רבי שמואל בר נחמן משום רבי יוחנן:
אפילו הלכות עירובי חצירות היה אברהם יודע.
רבי פינחס רבי חלקיה בשם רבי סימון:
אפילו שם חדש שהקדוש ברוך הוא עתיד לקראת לירושלם —
ביום ההוא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלִַם וגו׳(ירמיה ג, יז) —
היה אברהם יודע.
רבי ברכיה רבי חייא אבוי רבנן דתמןאבוי רבנן דתמן — אבי החכמים של שם (בבל) בשם רבי יודה אומר:
אין כל יום ויום שאין הקדוש ברוך הוא מחדש הלכה בבית דין שלמעלןשלמעלן — של מעלה.
מה טעםמה טעם — מה הטעם (מנין)?
שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ בְּרֹוגֶז(איוב לז, ב) קולי וגו׳.
ואין הגא אלא דברי תורה,
הכמה דתמרהכמה דתמר — כמו שאתה אומר: וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה(יהושע א, ח).
אסתר רבה, פרשה ו, ג · דרשת הפסוק · ״היה״ · רבי יוחנן: כל שנאמר בו ״היה״ — הוא תחלתו והוא סופו; ״אחד היה אברהם״ — בן שלש שנים הכיר את בוראו, ומתוקן להדריך את העולם בתשובה
בדפוס: ״איתיבון ליה… אמר לון: אף היא לא תברה, דאמר רבי חנינא ורבי יוחנן תרוויהון…״; ״והוו שנותיו קע״ה״.
אחריה בפסקה: ״מתוקן״ (אדם הראשון, הנחש, קין, איוב, נח, משה ומרדכי), ״רואה עולם חדש״ ו״ושמו מרדכי — מה מר״.
אִישׁ יְהוּדִי הָיָה(אסתר ב, ה).
אמר רבי יוחנן:
כל שנאמר בו הָיָה — הוא תחלתו והוא סופו.
התיבון ליההתיבון ליה — הקשו לו:
והכתיב: אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם(יחזקאל לג, כד) — מעתה, הוא תחלתו והוא סופו?
אמר ליה: אף הוא לא תבר הדאאף הוא לא תבר הדא — אף הוא (הפסוק) אינו שובר את זו (את הכלל).
אמר רבי יוחנן:
בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו, שנאמר:
עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע(בראשית כו, ה) — מנין עק״ב שמע אברהם לקול בוראו.
מה מקיים בו הָיָה? מתוקן להדריך בני כל העולם בתשובה.
בבלי נדרים פרק ג, לב ע״א–פרקים ג–ד, ע״ב · סוגיא · מפני מה נענש אברהם; ״וירק״, ״שמנה עשר ושלש מאות״; בן שלש שנים הכיר את בוראו; הכהונה שניתנה לאברהם
הסוגיא שלמה, מ״אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו״ ועד ״הוא כהן ואין זרעו כהן״, סוף הפרק; לפניה ״אמר רבי: כל המנחש לו נחש״ — ענין אחר.
״רב אמר… ושמואל אמר…״ (וירק את חניכיו) — בכ״י גירונה ובקטע הגניזה CUL T-S F 12104: ״רב ושמואל — חד אמר שהריקן בתורה, וחד אמר שהריקן בזהב״.
״אמר רבי אמי בר אבא״, ״ואמר רבי אמי בר אבא״ — בדפוס וילנא ״א״ר אמי״, ״וא״ר אמי״ (בדפוס ונציה ״אמר רבי״), ואחריהם ״ואמר רמי בר אבא״ שלוש פעמים; בכ״י גירונה ״אמ׳ רמי״, ״ואמ׳ רמי״, ובכ״י מינכן 95 ״וא״ר אמי״ גם במקום ״ואמר רמי״ — דברי אמורא אחד הם (רמי = רב אמי).
אחרי ״השטן בחושבניה תלת מאה ושיתין וארבעה״ — בכ״י מינכן 95: ״תלת מאה ושיתין וארבעה יומי דשתא אית ליה רשותא לאסטוני, ביומא דכפורי לית ליה רשותא לאסטוני״; וכעין זה בכ״י וטיקן 110–111: ״כל יומי דשתא אית ליה רשותא לאסטוניה, לבר מיומא דכיפורי דלית ליה רשותא״.
התלמוד קורא ״ובנה עליה מצודים וחרמים״ (במסורה: מצודים גדלים), ״איש מסכן וחכם״ (במסורה: מסכן חכם).
אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר:
מפני מה נענש אברהם אבינו, ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים?
מפני שעשה אנגרייאאנגרייא — עבודת כפייה, שירות שכופים על אדם בתלמידי חכמים,
שנאמר: וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ(בראשית יד, יד).
ושמואל (קטע הגניזה CUL T-S F 12104: שמואל בר נחמני) אמר:
מפני שהפריזשהפריז — שהרבה (לשאול) יותר מן הראוי על מדותיו של הקדוש ברוך הוא,
מיוחס לרש״י שהפריז על מדותיו — שהגדיל לישאל על מדותיו של הקדוש ברוך הוא שאמר במה אדע.
שנאמר: בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה(בראשית טו, ח).
ורבי יוחנן אמר:
שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה,
שנאמר: תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻושׁ קַח לָךְ(בראשית יד, כא).
מיוחס לרש״י תן לי הנפש והרכוש קח לך — ולא היה לו לעשות כן שהיה לו לגיירם.
וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ —
רב אמר: שהוריקןשהוריקן — שזיינם בתורה.
מיוחס לרש״י שהוריקן בתורה — שלימדם תורה כאדם שמריק מכלי זה לתוך כלי זה כך הוא לימדן תורה.
ושמואל אמר: שהוריקן בזהב.
מיוחס לרש״י שהוריקן — לשון ציהוב שנאמר ואברותיה בירקרק חרוץ (תהלים ס״ח:י״ד) שנתן להם זהב הרבה.
שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת —
אמר רבי אמי בר אבא: אליעזר כנגד כולם.
איכא דאמריאיכא דאמרי — יש אומרים: אליעזר הוא, דחושבניהדחושבניה — שחשבונו (מנין אותיותיו) הכי הויהכי הוי — כך הוא.
מיוחס לרש״י אליעזר הוא חושבניה — דאליעזר בגימטריא שמונה עשר ושלש מאות שלא היה עמו אלא אליעזר לחוד.
מיוחס לרש״י אליעזר — היה שקול כנגד כולן.
ואמר רבי אמי בר אבא:
בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו,
שנאמר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹולִי(בראשית כו, ה) — חושבניה מאה ושבעין ותרין.
מיוחס לרש״י מאה ושבעים ותרתין — דהכי משמע עקב כמנין עק״ב שנים שמע אברהם בקולי וכל שנותיו היו קע״ה אלמא בן שלש שנים הכיר את בוראו.
ואמר רמי בר אבא:
השטן — בחושבניהבחושבניה — בחשבונו (במנין אותיותיו) תלת מאה ושיתין וארבעהתלת מאה ושיתין וארבעה — שלש מאות ששים וארבעה.
ואמר רמי בר אבא:
כתיב אַבְרָם(בראשית יז, ה), וכתיב אַבְרָהָם!
בתחלה המליכו הקדוש ברוך הוא על מאתים וארבעים ושלשה אברים,
ולבסוף המליכו על מאתים וארבעים ושמונה אברים.
מיוחס לרש״י שס״ד ימים אית ליה וכו׳ — וימי השנה שס״ה ימים.
מיוחס לרש״י המליכו — השליטו.
אלו הן:
שתי עינים,
מיוחס לרש״י אלו הן שתי עיניים — דלאחר שמל היה שלם בכל אבריו.
ושתי אזנים,
וראש הגוייההגוייה — הגוף.
מיוחס לרש״י ראש הגוייה — הוא אבר.
ואמר רמי בר אבא:
מאי דכתיב: עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים וגו׳(קהלת ט, יד)?
עִיר קְטַנָּה — זה הגוף;
וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט — אלו אברים;
וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹותָהּ — זה יצר הרע;
וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים וחרמים (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 110–111, כ״י גירונה: גדולים) — אלו עונות;
וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן וחכם(קהלת ט, טו) — זה יצר טוב;
וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחׇכְמָתוֹ — זו תשובה ומעשים טובים;
וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא — דבשעת יצר הרע לית דמדכר ליהלית דמדכר ליה — אין מי שזוכר אותו ליצר טוב.
הַחׇכְמָה תָּעֹוז לֶחָכָם מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים(קהלת ז, יט):
הַחׇכְמָה תָּעֹוז לֶחָכָם — זו תשובה ומעשים טובים;
מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים —
שתי עינים,
ושתי אזנים,
ושתי ידים,
ושתי רגלים,
וראש הגוייה,
ופה.
מיוחס לרש״י מעשרה שליטים — שהן מועילין לגוף יותר מעשרה שליטים ואלו הן כו׳.
אמר רבי זכריה משום רבי ישמעאל:
ביקש הקדוש ברוך הוא להוציא כהונה משם (קטע הגניזה CUL T-S F 12104: ממלכי צדק),
שנאמר: וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן(בראשית יד, יח).
כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום — הוציאה מאברהם,
מיוחס לרש״י הוציאה — לכהונה.
שנאמר: וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹונֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ(בראשית יד, יט), וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן(בראשית יד, כ).
אמר לו אברהם: וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו (כ״י מינכן 95: רבו)?
מיד נתנה לאברהם,
שנאמר: נְאֻם יְיָ לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אֹויְבֶיךָ הֲדֹום לְרַגְלֶיךָ(תהלים קי, א),
ובתריהובתריה — ואחריו כתיב: נִשְׁבַּע יְיָ וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק(תהלים קי, ד) — על דיבורו של מלכי צדק.
מיוחס לרש״י על דיבורו של מלכי צדק — ניטלה ממנו הכהונה.
והיינו דכתיבוהיינו דכתיב — וזהו שכתוב: וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן —
הוא כהן, ואין זרעו כהן.
תנחומא, לך לך ג · דרשת הפסוק · רבי יוחנן אמר רבי חנינא: חיבתו של אברהם — בן שלש שנים הכיר את בוראו; עק״ב — מאה ושבעים ושנים, וכל ימיו מאה ושבעים וחמש
מתוך הפתיחתא ״שמעי בת וראי והטי אזנך״ (תנחומא, לך לך ג), בין ״נסיון הראשון כנסיון האחרון״ ל״אל הארץ אשר אראך״.
״עקב אשר שמר״ — כך בכתב היד, והמלה ״עקב״ מסומנת בו כמנין (במסורה, בראשית כו, ה: עקב אשר שמע); בדפוס ״עקב אשר שמע אברהם״. שמות האותיות (עין שבעים, קוף מאה, בית שנים) — בכתב היד האות לבדה בקיצור, ונפתחו כדרך כתב היד עצמו בפתיחתא (״למד שלשים, כף עשרים״).
מקבילה: תנחומא בובר, לך לך ד (להלן, יא), בשם ״רבי אחא אמר רבי חנינא״.
אמר רבי יוחנן אמר רבי חנינא:
בא וראה חיבתו של אברהם לפני בוראו, שבן שלש שנים הכיר את בוראו,
שנאמר: עֵקֶב אֲשֶׁר(בראשית כו, ה) שמר וגו׳.
עין — שבעים,
קוף — מאה,
בית — שנים:
הרי מאה ושבעים ושנים; וכל ימי חייו של אברהם מאה ושבעים וחמש —
הא למדת שבן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו.
תנחומא בובר, לך לך ד · דרשת הפסוק · ״לך לך״ — לך הייתי משחר; ״טל ילדתיך״ — בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו, וכל מעשיו באותן שלש שנים — כטל
מתוך ״לך לך — בשבילך בראתי את העולם״ (תנחומא בובר, לך לך ד). במילות הפסוק נדפס כתיב המסורה במקום הכתיב המלא שבנוסח בובר: ״נדבת״ (נדבות), ״ילדתיך״ (ילדותך), ״בקלי״ (בקולי).
מקבילות: ״עמך נדבות… טל ילדותך״ — בראשית רבה לט, ח, בלא שם אומר, ושם ״שהייתי עובד עבודה זרה כל השנים הללו״. ״בן שלש שנים… חושבניה מאה ושבעין ותרין״ — בבלי נדרים פרק ג, לב ע״א (לעיל, ט); תנחומא, לך לך ג (לעיל, י), בשם ״רבי יוחנן אמר רבי חנינא״.
דבר אחר: לֶךְ לְךָ(בראשית יב, א) —
אמר לו הקדוש ברוך הוא: לך הייתי משחרמשחר — מבקש, מחפש (בהשכמה).
דאמר רבי יהושע בן קרחה:
אמר דוד: עַמְּךָ נְדָבֹת בְּיוֹם חֵילֶךָ וגו׳ טַל יַלְדֻתֶיךָ(תהלים קי, ג).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: עמך הייתי ביום שזיינתהשזיינתה — שחימשת, שזיינת בכלי מלחמה חיילותיך.
מהו טַל יַלְדֻתֶיךָ?
אמר רבי אחא אמר רבי חנינא:
בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו.
מנין? שנאמר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי(בראשית כו, ה) —
עקב בגימטריאבגימטריא — בחשבון האותיות קע״ב, וכל ימיו של אברהם קע״ה;
מכאן אתה למד שבן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: כל מעשים רעים שעשית באותן שלש שנים — אני עושה אותן כטל הזה.
הוי: טַל יַלְדֻתֶיךָ.
פסיקתא רבתי, פסקא כא · דרשה · ״אנכי״ באותיותיו: א׳ — ״אחד היה אברהם״; נ׳ — חמשים, בן חמשים הכיר את בוראו (ובן ארבעים ושמונה, ובן שלש — ״עקב״); כ׳ — חינך את המילה לעשרים דור; י׳ — עשרה נסיונות
אחת משלש דרשות ״אנכי״ באותיותיו: על הקדוש ברוך הוא, על אברהם ועל ישראל.
״[אשר שמע אברהם בקולי וגו׳]״ — השלמת המהדיר, בסוגריים.
מקבילות: בראשית רבה סד, ו, ובחילופיו שיר השירים רבה ה, כה (לעיל, ז).
אָנֹכִי(שמות כ, ב) —
א׳ — זה אברהם אבינו: אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם(יחזקאל לג, כד).
נ׳ — חמשים: שבן חמשים הכיר אברהם את בוראו.
רבי חנינא ורבי יוחנן תרווייהו אמריןתרווייהו אמרין — שניהם אומרים:
בן ארבעים ושמונה שנה הכיר אברהם את בוראו.
ריש לקיש אמר:
בן שלש שנים: עֵקֶב(בראשית כו, ה) אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹולִי וגו׳ —
מנין אותיותיו של עֵקֶב.
כ׳ — עשרים: שחינךשחינך — שחנך, שהתחיל (לתת) את המילה לעשרים דור.
י׳ — עשרה: אילו עשר נסיונות שנתנסה אבינו אברהם, ועמד בכולם.
ירושלמי קידושין ד, יב · סוגיא · רבי נהוראי: תורה משמרת את האדם בנערותו ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו; אברהם ששימר את התורה עד שלא ניתנה, וגידלו ובירכו בנערותו ובזקנותו
״ירוצו ולא ייעפו ילכו ולא ייגעו״ — כך בגמרא (במסורה ובמשנה שבכתב יד ליידן: ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו).
המשנה גם לעיל, ד, בדברי התנאים; דברי ״רבי נהוריי״ שאחריה — ברייתא, ומקבילתה תוספתא קידושין ה, טז–כא (לעיל, ה).
רבי נהוראי אומר:
מניח אני כל אומניות שבעולם, ואיני מלמד את בניי אלא תורה, שאדם אוכל משכרה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ושאר כל אומניות אינן כן.
שאם נכנס אדם לידי חולי, או לידי זקנה, או לידי מידה של ייסורין, ואינו יכול לעסוק במלאכתו — הרי הוא מת ומוטל ברעב; אבל התורה אינה כן, אלא משמרתו מכל רע בנערותו, ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו.
בנערותו מהו אומר?
וְקוֹיֵי יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ(ישעיה מ, לא).
בזקנותו מה הוא אומר?
עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁינִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ(תהלים צב, טו).
וכן הוא אומר באברהם אבינו: וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל(בראשית כד, א).
מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, שנאמר:
עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֺתַי חֻקּוֹתַיי וְתוֹרֹותָיי(בראשית כו, ה).
רבי נהוריי אומר:
מניח אני כל אומניות שבעולם, ואיני מלמד את בני אלא תורה.
שכל אומנות אינו עומדת לו לאדם אלא בימי נערות, בזמן שכוחו עליו;
אבל אם בא לידי חולי, או נכנס לידי זקנה, או למידה שלייסורין, ואינו יכול לעשות מלאכה — הרי הוא מת ברעב.
אבל התורה אינה כן, אלא מכבדתו ומשמרתו מכל רע בנערותו, ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו.
בנערותו מהו אומר?
וְקוֹיֵי יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא ייעפו יֵלְכוּ וְלֹא ייגעו.
ובזקנותו מה הוא אומר?
עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁינִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ.
וכן אתה מוצא באבינו אברהם, ששימר את התורה עד שלא באת לעולם,
שנאמר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹולִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֺתַיי חֻוקּוֹתַיי וְתוֹרֹותָיי.
אף גידלו ובירכו בנערותו, ונתן לו אחרית ותקוה בזקנותו.
בנערותו מהו אומר?
ואברהם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב(בראשית יג, ב).
ובזקנותו מהו אומר?
וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל.
ויקרא רבה, פרשה ב, י · דרשת הפסוק · האבות והשבטים שקיימו את התורה עד שלא ניתנה
״אשרי״ — בכתב היד ״אשר״, מסומן במאגרים ״כך״.
הסימן + שלפני ״והוא שכתב בתורה ויתנו אל יעקב״ מציין דילוג: במרגליות אחרי ״עקב אשר שמע אברהם וגו׳״ — ״שהוא עשה קרבן והקריב איל. יצחק קיים מה שכתוב בתורה והשליך עצמו לפני אביו כשה זבוח. יעקב קיים מה שכתוב בתורה, שנאמר ויתנו אל יעקב״ — חסר בכתב היד, ולכן הפסוק על יעקב נשאר בלא בעליו. ״וכיבד את אביו בגדי עזים״ — אינו במרגליות.
״אדם העלה״ — במרגליות ״אדם העלה שור״. ״יהודה כיבד״ — במרגליות ״יהודה קיים״. ״והשוה את שמן לשמו הגדול״ — במרגליות ״שמם״.
סדר אליהו רבה, פרק ו (ח) — אותה דרשה, וחילופיו בתוך הנוסח; שם ״ברוך הוא שספר עצמו עם הצדיקים הראשנים״, ובלא ״וכיבד את אביו בגדי עזים״, ״ואת אמך״ ו״לא תנאף״.
מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן(ויקרא א, ב) —
ברוך המקום (סדר אליהו רבה: הוא) שספר עצמו עם הצדיקים הראשונים:
אדם העלה (סדר אליהו רבה: שור) על גבי המזבח, שנאמר: וְתִיטַב לַיְיָ מִשּׁוֹר פָּר וגו׳(תהלים סט, לב);
נח קיים מה שכתוב בתורה, שנאמר: וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיְיָ וגו׳(בראשית ח, כ);
אברהם קיים את התורה כולה (סדר אליהו רבה: מה שכתוב בתורה), שנאמר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹולִי וגו׳(בראשית כו, ה) (סדר אליהו רבה: יצחק קיים מה שכתוב בתורה — הושלך לפני אביו כשה לטבח; יעקב קיים מה שכתוב בתורה);
והוא שכתוב בתורה (סדר אליהו רבה: שנאמר): וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כׇּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם(בראשית לה, ד), וכיבד את אביו בגדי עזים;
יהודה כיבד (סדר אליהו רבה: קיים) מה שכתוב בתורה, שנאמר: בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ(בראשית לח, ח) (סדר אליהו רבה: ויבם אותה);
יוסף קיים מה שכתוב בתורה (סדר אליהו רבה: קיים את כל התורה כולה), שנאמר: כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ(שמות כ, יב), לֹא תִּרְצָח לֹא תִּנְאָף לֹא תִּגְנֹב לֹא תַעֲנֶה(שמות כ, יג), לֹא תַחְמֹד(שמות כ, יד).
עד לא ניתנהעד לא ניתנה — עד שלא ניתנה להם תורה (סדר אליהו רבה: תורה לא ניתנה להן), והם עשו אותה מאליהן —
לפיכך אהבם הקדוש ברוך הוא אהבה גמורה, והשוה את שמן לשמו הגדול.
עליהם הוא אומר: אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ(תהלים קיט, א) (סדר אליהו רבה: ההלכים בתורת יי);
ואומר: הַצּוּר תָּמִים פׇּעֳלוֹ(דברים לב, ד);
ואומר: הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת יְיָ צְרוּפָה וגו׳(תהלים יח, לא).
בבלי יומא פרק ג, כח ע״ב · סוגיא · רב: קיים אברהם אבינו כל התורה כולה — ״מצותי ותורותי״, ואפילו עירובי תבשילין: תורה שבכתב ותורה שבעל פה
״רב שימי בר חייא״ — בכ״י אוקספורד 366: ״רבי חייא בר אשי״.
״אמר (רב) ואיתימא רב אשי״ — ״רב״ מחוק בדפוס וילנא; בכ״י מינכן 95, בכ״י אוקספורד 366 ובדפוס ונציה: ״אמר רב ואיתימא רב אשי״ (בכ״י אוקספורד 366: ״רב אסי״).
לפניו בעמוד: ״צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי… אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה״ (יומא פרק ג, כח ע״ב, יחידה בפני עצמה); אחריו הגמרא חוזרת למשנה (״מתיא בן שמואל… והוא אומר הן״), ענין אחר.
אמר רב:
קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹולִי וגו׳(בראשית כו, ה).
אמר ליה רב שימי בר חייא לרב: ואימאואימא — ואמור (שמא) שבע מצות?
הא איכא נמיהא איכא נמי — הרי יש גם מילה!
ואימא שבע מצות ומילה?
אמר ליה: אם כן, ״מצותי ותורותי״ למה לילמה לי — לשם מה (נצרכים)??
רש״י שבע מצות — שנצטוו לשאר כל בני נח אבל תורה לא נתנה לו.
אמר (רב) ואיתימאואיתימא — ויש אומרים רב אשי:
קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר: תוֹרֹותָי — אחת תורה שבכתב (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: דברי תורה) ואחת תורה שבעל פה (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: דברי סופרים):
רש״י אפילו עירובי תבשילין — שאינו הלכה למשה מסיני אלא תקנת סופרים שעתידין לתקן.
תנחומא, לך לך יא · פתיחתא ראשונה · התורה צפונה עד שבא אברהם וקיימה; הדורות שקיפל הקדוש ברוך הוא; אני מגן לך — ולבניך העוסקים בתורה
וצפן יִצְפֹּן לַיְשָׁרִים תּוּשִׁיָּה מָגֵן לְהֹלְכֵי תֹם(משלי ב, ז)
בדפוס סימן יא. ״צפן קדוש ברוך הוא״ — כך בכתב היד (בקיצור, בלא ה״א). ״את התורה״ — לפניו בכתב היד ״העולם״, שנמחק במאגרים. ״צוה״ — הצד״י מסופקת. ״תשע מאות ושבעים וארבעה״ — בכתב היד ״מאה ושבעים וארבעה״; תוקן על פי הדפוס (״תתקע״ד דור״) והחשבון: אלף דור (״דבר צוה לאלף דור״) חסר עשרים ושש שמאדם ועד משה. ״כל אמרת אלוה צרופה מגן הוא לכל החוסים בו״ — כך בכתב היד, צירוף משלי ל, ה (״מגן הוא לחסים בו״) ותהלים יח, לא (״מגן הוא לכל החסים בו״).
בדפוס: ״רבי שמואל בר נחמני אמר: אף ערובי תבשילין שמר אברהם״; ״על שהיו ישרים״; ״כשם שהמגן אוחז החרב״; ״כך אני נעשה להם כמגן, שנאמר אמרת יי צרופה מגן הוא לכל החוסים בו״.
מקבילות: ״חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם״ — בבלי שבת פרק ט, פח ע״ב. ״אף עירובי תבשילין קיים אברהם״ — לעיל, א; בבלי יומא פרק ג, כח ע״ב (לעיל, טו). נוסח אחר — אגדת בראשית, פרק יג, א, ובחילופיו תנחומא בובר, לך לך יד (להלן, יז).
אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר יְיָ(בראשית טו, א).
זה שאמר הכתוב:
יִצְפֹּון לַיְשָׁרִים תּוּשִׁיָּה מָגֵן לְהֹולְכֵי תֹם(משלי ב, ז).
מהו יִצְפֹּן לַיְשָׁרִים תּוּשִׁיָּה?
עד שלא נברא העולם, צפן קדוש ברוך הוא את התורה, עד שבא אברהם וקיימה,
שנאמר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹולִי(בראשית כו, ה).
אמר רבי לוי בשם רבי שמואל בר נחמן:
תשע מאות ושמונים דור קיפלקיפל — קיצר, דילג (על הדורות שנועדו לקבל) הקדוש ברוך הוא בשביל ליתן את המילה לאברהם,
שנאמר: זָכַר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר(תהלים קה, ח).
והרי לא ניתן אלא לעשרים דור:
מאדם ועד נח — עשרה,
מנח ועד אברהם — עשרה;
הרי עשרים — וניתנה לאברהם.
ורבי יוחנן בשם רבי יוסי הגלילי אומר:
תשע מאות ושבעים וארבעה דור קיפל הקדוש ברוך הוא בשביל ליתן תורה לדור המדבר, שהיו ישרים,
שנאמר: יִצְפֹּן לַיְשָׁרִים תּוּשִׁיָּה.
רבי שמואל ברבי נחמן אמר: אף ערובי תבשיליןערובי תבשילין — תבשיל שמניחים מערב יום טוב שחל בערב שבת, וסומכים עליו לבשל ביום טוב לצורך השבת קיים אברהם,
שנאמר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹולִי.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה עסקת בתורתי — חייך, שאני מגן לך:
כשם שמגן אוחז את החרב — אפילו זורקים בו חצים ואבנים, המגן מקבלן — כך אני מגן לך.
ולא לך בלבד, אלא אף לבניך: אם יהיו עסוקים בתורתי כשם שעסקתה — כך אני אעשה להם כמגן,
שנאמר: כׇּל אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה(משלי ל, ה) מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹוסִים בּוֹ(תהלים יח, לא).
לכך נאמר: מָגֵן לְהֹולְכֵי תֹם.
אגדת בראשית, פרק יג, א · פתיחתא ראשונה · נוסח אחר · התורה שנצפנה עד שיעמוד אברהם, שקיים אף עירובי תבשילין, והקדוש ברוך הוא מגן לו ולבניו העוסקים בתורה
וצפן יִצְפֹּן לַיְשָׁרִים תּוּשִׁיָּה מָגֵן לְהֹלְכֵי תֹם(משלי ב, ז)
כותרת הדפוס ״פרק יג. תורה״: זו פרשת התורה של הסדר ״אחר הדברים האלה היה דבר יי אל אברם״ (בראשית טו, א), ופרקים יד–טו הם פרשת הנביאים ופרשת הכתובים שלו.
״יצפון״ — כך בדפוס, כקרי (יצפן; הכתיב ״וצפן״). ״שנאמר עקב אשר וגו׳״ — הגרש של ״וגו׳״ מסופק בדפוס. ״רבי שמואל בר נחמן״ — בדפוס ״ר׳ שמו׳ בר נחמן״; בבובר ״ארשב״נ״. ״להם כמגן״ — בדפוס בקיצור (״לה״ וגרש), ונפתח כבבובר. ״כל אמרת אלוה צרופה מגן הוא״ — משלי ל, ה; בבובר ״אמרת יי צרופה מגן הוא [לכל החוסים בו]״ (שמואל ב כב, לא). ״את המגן זה״ — כך בדפוס ובבובר.
נוסח אחר לתנחומא, לך לך יא (לעיל, טז), ובלא שתי הדרשות על הדורות ש״קיפל הקדוש ברוך הוא״ (המילה לאברהם, התורה לדור המדבר). חילופי תנחומא בובר, לך לך יד — בתוך הנוסח; שם ״אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן״, ובלא ״שנאמר ותורותי״ ו״כך אני נעשה להם כמגן״. ״אפילו עירובי תבשילין היה אברהם אבינו יודע״ — בשם רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן בן אלעזר איש הבירה גם בבראשית רבה צה, ג (להלן, כה).
אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר יְיָ אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר(בראשית טו, א).
זה שאמר הכתוב:
יִצְפֹּון לַיְשָׁרִים תּוּשִׁיָּה מָגֵן לְהֹולְכֵי תֹום(משלי ב, ז).
עד שלא נברא העולם צפן הקדוש ברוך הוא את התורה, עד שיעמוד אברהם ויטול אותה (תנחומא בובר: לאברהם),
שנאמר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע וגו׳(בראשית כו, ה).
מלמד שקיים אברהם אבינו (תנחומא בובר: ששמר אברהם) את כל המצות ואת כל התורות,
שנאמר: וְתוֹרֹותָי.
אמר רבי שמואל בר נחמן משום רבי יונתן:
אף עירובי תבשיליןעירובי תבשילין — תבשיל שמניחים מערב יום טוב שחל בערב שבת, וסומכים עליו לבשל ביום טוב לצורך השבת קיים אברהם (תנחומא בובר: אבינו),
שנאמר: עֵקֶב אֲשֶׁר וגו׳.
לכך אמר שלמה: יִצְפֹּון לַיְשָׁרִים תּוּשִׁיָּה.
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
אברהם, אתה עסקת בתורה (תנחומא בובר: בתורתי) — חייך שאני מגן עליך (תנחומא בובר: לך, שנאמר: אל תירא אברם [אנכי מגן לך]).
כשם שאדם אוחז את המגן זה, ואפילו זורקין בו חצים או אבנים — המגן מקבל (תנחומא בובר: אפילו חצים ואבנים נזרקים עליו אינו חושש),
כך אני נעשה לך כמגן (תנחומא בובר: שנאמר: אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד).
ולא לך לעצמך (תנחומא בובר: לא לך לבד), אלא אף בניך:
אם יהו עוסקין בתורה (תנחומא בובר: בתורתי) כשם שעסקת אתה — כך אני נעשה להם כמגן,
שנאמר: כׇּל אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה מָגֵן הוּא וגו׳(משלי ל, ה).
לכך נאמר: יִצְפֹּון לַיְשָׁרִים תּוּשִׁיָּה.
תנחומא, שמות א · דרשת הפסוק · ״ואוהבו שחרו מוסר״ — אברהם ייסר את יצחק ולימדו תורה (״עקב אשר שמע״), ולכן ״אברהם הוליד את יצחק״ — דומה לו בכל; יצחק את יעקב, ויעקב את בניו
מתוך הפתיחתא ״חושך שבטו שונא בנו״ (תנחומא, שמות א), אחרי ישמעאל, עשו, אבשלום ואדוניה, ולפני בת שבע ושלמה ושלש מתנות טובות.
״[בנואי]״ — בכתב היד ״ובלאי״, ותוקן במאגרים.
נוסח אחר — שמות רבה א, א: ״את מוצא באברהם שיסר את יצחק בנו ולמדו תורה והדריכו בדרכיו, דכתיב באברהם עקב אשר שמע אברהם בקולי, וכתיב אלה תולדות יצחק — ללמדך שהיה דומה לאביו בנוי ובחכמה ובעושר ובמעשים טובים״, ושם ״ואוהבו שחרו מוסר — זה הקדוש ברוך הוא״ ושלש המתנות קודמים לאברהם; כולו — בפרשה יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי.
וְאֹוהֲבוֹ שִׁיחֲרוֹ מוּסָר(משלי יג, כד) — זה אברהם,
שייסר את יצחק, ולימדו את התורה, והדריכו בדרכיו,
דכתיב באברהם: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹולִי וַיִּשְׁמֹור מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֺתַי חֻוקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי(בראשית כו, ה),
וכתיב: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹות יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק(בראשית כה, יט) —
ללמדך שהיה דומה לאביו בכל דבר:
בנואיבנואי — ביופי, ובחכמה, ובכח, ובעשר, ובמעשים טובים.
תדע לך: שבשעת עקדתו בן שבע ושלשים שנה היה,
ואברהם זקן — ועקדו וכפתו כשה, ולא נמנע.
ולפיכך: וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק(בראשית כה, ה) וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹות וַיְשַׁלְּחֵם(בראשית כה, ו) —
והרחיקן מישמעאל.
הוי: וְאֹוהֲבוֹ שִׁיחֲרוֹ מוּסָר.
כיוצא בו: וְאֹוהֲבוֹ שִׁיחֲרוֹ מוּסָר — זה יעקב,
שלמדו יצחק אביו תורה, וייסרו בבית תלמוד:
וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹושֵׁב אֹהָלִים(בראשית כה, כז).
למד מה שלמד מאביו, ואחר כך פירש מאבותיו, ונטמן בבית עבר ללמוד תורה.
לפיכך זכה לירש את ארץ ישראל,
דכתיב: וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן(בראשית לז, א).
אף יעקב אבינו יסר את בניו, ורדה אותם, ולמדם דרכיו ואורחותיו, שלא היה בהם פסול.
ממה שקראו בעניין: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ(שמות א, א) רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן(שמות א, ב) —
השוון כולם הכתוב ליעקב.
וְאֹוהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר.
תנחומא, בהר א · דרשת הפסוק · ״אל תונו״ — שאף אני מכרתי את העולם לאברהם, ששמר את המצות עד שלא ניתנה התורה, ואפילו עירובי תבשילין; עק״ב — בן שלש שנים הכיר את הקדוש ברוך הוא
מתוך הפתיחתא ״נבהל להון איש רע עין״ (תנחומא, בהר א), שראשה בשמיטה וביובל.
״בשעה ש[שמר] אברהם״ — בכתב היד ״שאמר״; בדפוס ובבובר ״ששמר״. ״אלכס[נ]דרי״ — בכתב היד ״אלכסדרי״.
בתנחומא (ורשא), בהר א: ״אמר הקדוש ברוך הוא: שאף אני מכרתי העולם כלו לאברהם ולא הוניתי אותו, חזר והקנה אותו לי, שנאמר קונה שמים וארץ״.
תנחומא בובר, בהר ג — אותה דרשה, וחילופיה בתוך הנוסח; שם ״שאף אני מכרתי״ בלא ״אותו לאברהם״; דברי רבי שמואל בר נחמן (״בשם רבי אלכסנדרא״) וריש לקיש על ״עקב״, ״קונה שמים וארץ״ ו״כי את כל הארץ… לך אתננה״ — השלמות בובר בסוגריים. מקבילות: בבלי נדרים פרק ג, לב ע״א (לעיל, ט). ״אפילו עירובי תבשילין שמר אברהם״ בשם רבי שמואל בר נחמן — גם לעיל, א, ב, טז ו־יז.
וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ(ויקרא כה, יד) (תנחומא בובר: [או קנה מיד עמיתך]) אַל תּוֹנוּ —
שלא תהיו מונין זה לזה;
שאף אני מכרתי אותו לאברהם.
אימתי?
בשעה ששמר אברהם מצותיו של הקדוש ברוך הוא;
שעד שלא ניתנה התורה — שמרה אברהם אבינו (תנחומא בובר: [ושימר כל המצות שבתורה]).
אמר רבי שמואל בר נחמן משום רבי אלכסנדרי:
אפילו עירובי תבשילין שמר אברהם,
שנאמר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹולִי(בראשית כו, ה) (תנחומא בובר: וישמור משמרתי וגו׳).
מהו עֵקֶב?
אמר רבי שמעון בן לקיש:
בן שלש שנים הכיר אברהם להקדוש ברוך הוא.
מנין? שנאמר: עֵקֶב:
ע׳ — שבעים,
ק׳ — מאה,
ב׳ — שנים;
הרי מאה ושבעים ושנים.
וכל ימיו של אברהם — מאה ושבעים וחמשה;
צא מהן שלש שנים שהיה קטן —
הוי: בן שלש שנים הכיר אברהם את הקדוש ברוך הוא.
כיון שראה הקדוש ברוך הוא שחיבב (תנחומא בובר: היאך חיבב) אברהם את המצות — התחיל מקנה אותו בעליונים ובתחתונים (תנחומא בובר: לו העליונים והתחתונים),
שנאמר: בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹונֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ(בראשית יד, יט);
וכן הוא אומר: כִּי אֶת כׇּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹואֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה(בראשית יג, טו).
אמר הקדוש ברוך הוא:
כל העולם כולו שלי הוא, ומכרתי אותו לאברהם על ששמר מצותי;
ואתם, בעונותיכם גרמתם לי להיות דומה לתושב ששכר בית מבעליו.
שכן ירמיה אומר: לָמָּה תִהְיֶה כְּגֵר בָּאָרֶץ וכאורח נָטָה לָלוּן(ירמיה יד, ח).
וכשחטאתם לפני — מכרתי אתכם,
שנאמר: תִּמְכֹּר עַמְּךָ בְלֹא הוֹן וְלֹא רִבִּיתָ בִּמְחִירֵיהֶם(תהלים מד, יג).
לפיכך אם צריך אדם ליקח (תנחומא בובר: למכור) בית או שדה או חפץ — לא תהיו מונין אלו את אלו.
לכך כתיב: אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו (תנחומא בובר: ולא תונו איש את עמיתו).
אגדת בראשית, פרק יט, ב · דרשת הפסוק · ״כל ארחות יי חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו״ — זה אברהם, שנצר ברית מילה ועדותיו של הקדוש ברוך הוא
מתוך הפתיחתא ״מזבח אדמה תעשה לי״ (אגדת בראשית, פרק יט, ב), אחרי ״וישא עיניו וירא והנה״. ״ודוד משבח ואומר כל ארחות יי חסד ואמת״ — בגליון כתב היד.
מקבילה: תנחומא בובר, וירא ד — ״וכן דוד משבח: כל ארחות יי… ואמצעיתה חסד באברהם״.
ודוד משבח ואומר:
כׇּל אׇרְחוֹת יְיָ חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹוצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹותָיו(תהלים כה, י) —
זה אברהם, שנצר ברית מילה ועדותיו של הקדוש ברוך הוא,
וכתיב: אַשְׁרֵי נֹוצְרֵי עֵדֹותָיו וגו׳(תהלים קיט, ב),
עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹולִי וגו׳(בראשית כו, ה).
אגדת בראשית, פרק כד, א · דרשת הפסוק · התורה יושבת לימינו של הקדוש ברוך הוא, ואברהם, שעשה אותה ושמר אותה ודקדק בה, זכה לשבת אצלה — ״שב לימיני״
מתוך הפתיחתא ״ימינך יי נאדרי בכח״ (אגדת בראשית, פרק כד, א), בין משל הסניגור ל״הצדקה מצויה אצל ידו״.
״מעולם [היתה] יושבת לימיני״ — בכתב היד ״יהא״ (מסומן במאגרים ״כך״), ותוקן כבובר (״מתחילה התורה היתה יושבת בימיני״). ״מימינו אש דת״ — כקרי (הכתיב ״אשדת״). ״עקב אשר שמע אברהם לקולי״ — בפסוק (בראשית כו, ה) ״בקלי״; ״לקולי״ נדפס מחוץ לציטוט. ״שב לימיני עד אשית״ — לפניו בכתב היד ״א״, ונמחק במאגרים. ״וכו׳״ — כך בכתב היד, במקום וגו׳, והאותיות מסופקות.
בבובר: ״ואברהם עשה אותה עקב, שנאמר עקב אשר שמע אברהם… ישבה התורה במקומה, שנאמר שב לימיני״ — ואין בו ״אף התורה עצמה אמרה לו שב לימיני״.
אמר הקדוש ברוך הוא:
מעולם היתה יושבת לימיני,
שנאמר: מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ(דברים לג, ב).
ואברהם, בעבור שעשה אותה ושמר אותה — לפיכך זכה וישב אצלה.
ומנין שעשה אותה ודקדק בה אברהם אבינו?
שנאמר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם(בראשית כו, ה) לקולי וגו׳.
אף התורה עצמה אמרה לו: שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אֹויְבֶיךָ הֲדֹום לְרַגְלֶךָ(תהלים קי, א).
לפיכך זכה לומר לו: שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית וכו׳.
אגדת בראשית, פרק לג, ב · דרשת הפסוק · ״אשרי איש ירא את יי… במצותיו חפץ מאד״ · ״אשרי איש ירא את יי״ — זה אברהם; ״במצוותיו חפץ מאד״ — ״עקב אשר שמע אברהם בקולי״
״אבינו״ — בכתב היד ״אבי׳״.
בבובר הדרשה על אברהם בלי ״דבר אחר״, והיא המשך הפתיחתא (״לפיכך אמר דוד אשרי איש ירא את יי — זה אברהם, שנאמר כי עתה ידעתי״), בלי ״כי ידעתיו למען אשר יצוה״; ״עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי״.
המשכה, ״גבור בארץ יהיה זרעו״ — יצחק, ״ויגדל האיש״ — בפרשה ויצו אבימלך את כל העם.
דבר אחר:
אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת יְיָ(תהלים קיב, א) — זה אברהם אבינו,
שנאמר: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו(בראשית יח, יט),
ואומר: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה(בראשית כב, יב).
בְּמִצְוֺותָיו חָפֵץ מְאֹד — זה אברהם,
דכתיב: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹולִי(בראשית כו, ה).
מדרש תהלים, מזמור א, יג · דרשת הפסוקים · ״אשרי האיש״ · מזמור א על אברהם: לא הלך בעצת דור הפלגה, לא עמד בדרך הסדומיים; שתי כליותיו למדוהו תורה; אפילו הלכות עירובי תבשילין ועירובי חצירות היה יודע — ״עקב אשר שמע״
הפסקה כולה. ״ד׳א״, ״אבר׳ אבי׳״, ״בעצ׳ רשע׳״, ״שנ׳״, ״חטא׳״, ״אמ׳״, ״יו׳ וליל׳״, ״א׳ר שמוא׳״, ״שמע׳״, ״הקב׳ה״, ״בע׳״, ״יבו׳״, ״הרש׳״ — נפתחו. ״ל()[ו]״ — כך במאגרים. ״הי?ה?״ — אות מסופקת. ״על + מים״ — בכתב היד סימן חסר; ״[פלגי]״ הושלם מן הפסוק.
״הבו לכם דבר עצה הלום״ — כך בכתב היד (שופטים כ, ז: הבו לכם דבר ועצה הלם). בדפוס נוסף אחריו: ״ואין עיר אלא אלוה, שנאמר עיר וקדיש״ (דניאל ד, י), ובסוגריים מרובעים ״נחלקו לשלש כתות…״; ובדפוס ״שתי כליות כעין שני כדים״ (כאן ״כמין שני רבנין״), ו״[דבר אחר: ששתלו הקדוש ברוך הוא בארץ ישראל]״.
מקבילות: בראשית רבה סא, א — ״אשרי האיש״ על אברהם, ושם ״אב לא לימדו, ורב לא היה לו… שתי כליותיו כמין שני רבנים״, בלא עירובי תבשילין. ״אפילו הלכות עירובי חצירות היה אברהם יודע״ — בראשית רבה סד, ו (לעיל, ז); ״אפילו עירובי תבשילין״ בשם רבי שמואל בר נחמן — בראשית רבה צה, ג (להלן, כה). ״שתי כליותיו כשני חכמים… ומלמדות אותו חכמה כל הלילה״ — אבות דרבי נתן, נוסח א, לג (לעיל, ו).
דבר אחר: אַשְׁרֵי הָאִישׁ(תהלים א, א) — זה אברהם אבינו, שנאמר: וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ(בראשית כ, ז).
אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים — שלא הלך בעצת דור הפלגה, שנאמר בהן: הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר(בראשית יא, ד).
ואין הָבָה אלא עצה, שנאמר: הָבוּ לָכֶם דָּבָר עצה הֲלֹם(שופטים כ, ז).
וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד — אילו הסדומיים, שנאמר: וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים(בראשית יג, יג).
וּבְמוֹשַׁב לֵצִים — זה אבימלך, שאמר לאברהם: הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ(בראשית כ, טו), ולא קיבל עליו.
כִּי אִם בְּתוֹרַת יְיָ חֶפְצוֹ(תהלים א, ב) — כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה(בראשית יח, יט).
וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה —
אמר רבי שמואל בר נחמן:
אב לא היה לו, רב לא היה לו — ומי למדו? מהיכן למד תורה?
תני רבי שמעון בן יוחאי:
מלמד שזימן לו הקדוש ברוך הוא שתי כליות כמין שני רבניןרבנין — רבנים, מורים, והיו נובעות ומלמדות אותו חכמה ודיעה כל הלילה,
שנאמר: אֲבָרֵךְ אֶת יְיָ אֲשֶׁר יְעָצָנִי אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי(תהלים טז, ז).
רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן אמר:
אפילו הילכות עירובי תבשילין ועירובי חצירות היה אברהם יודע,
שנאמר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם(בראשית כו, ה).
וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם(תהלים א, ג) — שנטלו הקדוש ברוך הוא ושתלו בגן עדן.
אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ — זה ישמעאל;
וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל — זה יצחק;
וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ — זה בני קטורה.
לֹא כֵן הָרְשָׁעִים(תהלים א, ד) — זה נמרוד וחבריו.
מדרש תהלים, מזמור קיב, א · פתיחתא · ״הללו יה אשרי איש ירא את יי״ · אין הקדוש ברוך הוא מבקש אלא יראת חטא; אברהם שמר את התורה מאלף ועד תיו, ולפיכך נאמר עליו המזמור באלף בית, ו״אשת חיל״ — על שרה
״זש׳ה״, ״או׳״, ״בחכמ׳״, ״אש׳״, ״וכת׳״, ״נאמ׳״, ״שנ׳״, ״הקב׳ה״ — נפתחו. ״[שנאמר]״ — השלמת מאגרים, ולפניו סוגריים ריקים. ״י?ר?א״, ״א?ש?ת״ — אותיות מסופקות. ״מאלף ועד תיו״ — שמות האותיות, ככתב היד. ״ואף המזמור אשת חיל מי ימצא נאמר על אשתו״ — כך בכתב היד פעמיים, ובראשונה שלא במקומה.
במהדורת בובר: ״כמו שנתהלל אברהם״ אחרי ״היא תתהלל״, ואחריו ״כי ידעתיו״, ״כי עתה ידעתי״ ו״וכן הוא אומר… כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי — ומי הוא המתהלל?״; ״לפיכך נאמר עליו המזמור הזה מאל״ף ועד תי״ו, ואף המזמור אשת חיל נאמר על שרה אשתו מאל״ף ועד תי״ו… [שניהם עשו את התורה מאל״ף ועד תי״ו]״.
מקבילה: אגדת בראשית, פרק לג, ב (לעיל, כב) — ״במצוותיו חפץ מאד — זה אברהם, דכתיב עקב אשר שמע אברהם בקולי״.
הַלְלוּ יָהּ אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת יְיָ(תהלים קיב, א).
זה שאמר הכתוב:
שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּופִי אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל(משלי לא, ל).
אין הקדוש ברוך הוא מבקש לא יופי ולא עושר, אלא יראת חטא,
שנאמר: אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל.
וכן הוא אומר: אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחׇכְמָתוֹ(ירמיה ט, כב) כִּי אִם בְּזֹאת הַשְׂכֵּל וְיָדֹועַ אוֹתִי(ירמיה ט, כג).
כמו שנתהלל אברהם,
שנאמר: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה(בראשית יח, יט),
וכתיב: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה(בראשית כב, יב).
ומי הוא שמתהלל?
מי שעוסק בתורה מאלף ועד תיו.
ואף המזמור אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא(משלי לא, י) נאמר על אשתו.
שנאמר: כִּי אִם בְּזֹאת — ואין ״זאת״ אלא תורה,
שנאמר: וְזֹאת הַתּוֹרָה(דברים ד, מד).
אברהם שמר את התורה מאלף ועד תיו (מהדורת בובר: שנאמר: עקב אשר שמע אברהם בקולי);
ואף המזמור אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא נאמר על אשתו מאלף ועד תיו,
שנאמר: אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל —
לפי ששניהם שמרו את התורה מאלף ועד תיו.
בראשית רבה, פרשה צה, ג · דרשת הפסוק · ״להורות לפניו גשנה״ · יהודה מתקין בית תלמוד; פרק עגלה ערופה; ועד עכשיו לא ניתנה התורה — מהיכן למד אברהם? כליותיו נבעו תורה, או מעצמו למד; עירובי תבשילין; בן שלש שנים הכיר את בוראו; ולימד תורה לבניו
״להתקין״ — בכתב היד ״להתקף״, ותוקן במאגרים. ״שיהא מורא שם תורה״ — בכתב היד ״מורא שמים ושם תורה״, ו״שמים ו״ נמחק בידי הסופר; בתיאודור–אלבק ״להתקין לו… שיהא מורה שם תורה״.
״אף לילות יסרוני כליותי״ — חסר בכתב היד, והושלם מתיאודור–אלבק (שם בסוגריים): בו תלויה הדרשה על הכליות.
״והיה אברהם״ — בתיאודור–אלבק ״וחיה אברהם״.
מקבילות, וחילופיהן בתוך הנוסח: תנחומא, ויגש יא — בלא ״אמר רבי נחמיה״, בלא דברי רבי שמואל בר נחמן ו״בן כמה שנים הכיר אברהם בוראו״ ובלא ״והיה משמר אפילו דיקדוקי תורה״, ובסופו ״אמן וכן יהי רצון״; תנחומא בובר, ויגש יב — בלא דברי רבי לוי, ו״בן שלש שנים״ בלא דברי רבי חנניה ובלא חשבון האותיות: ״ובן שלש שנים הכיר אברהם לבוראו, שנאמר עקב, שכל ימיו של אברהם היו מאה ושבעים וחמש, מכאן אתה למד שבן שלש שנים הכירו״.
״והרי כתיב באברהם וישמר משמרתי״ — בתנחומא ״עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו׳״, בתנחומא בובר ״וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורותי״.
מקבילות: ״שתי כליותיו כשני חכמים״ — אבות דרבי נתן, נוסח א, לג (לעיל, ו); ״כמין שני רבנין״ — מדרש תהלים א, יג (לעיל, כג). ״אפילו עירובי תבשילין״ — בבלי יומא פרק ג, כח ע״ב (לעיל, טו), בשם ״רב ואיתימא רב אשי״.
וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹות(בראשית מו, כח) —
מהו לְהוֹרֹות?
אמר רבי נחמיה:
להתקין בו (תנחומא, תנחומא בובר: לו) בית תלמוד, שיהא מורא שם תורה (תנחומא: מורה שם תורה; תנחומא בובר: שם מורה תורה),
שיהו השבטים קורין בו את התורה (תנחומא: שיהא מלמד את השבטים; תנחומא בובר: שיהו השבטים הוגים תורה).
תדע לך שהוא כן:
כיון שהלך לו יוסף מאצלו — היה יעקב יודע באי זו פרק פירש ממנו, והיה משנה אותו.
כיון שבאו אחי יוסף, אמרו: עוֹד יוֹסֵף חַי(בראשית מה, כו) —
וַיָּפׇג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין.
נזכר יעקב באי זה פרק פרש יוסף;
אמר יעקב בלבו: יודע אני שבפרק עגלה ערופה (תנחומא, תנחומא בובר: עגלה) פירש ממני יוסף.
אמר להם: יתן לכם סימן באי זה פרק פירש ממני, ואני מאמין לכם.
אף יוסף נזכר באי זה פרק פרש ממנו.
מה עשה יוסף? נתן להם עגלות,
שנאמר: וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת(בראשית מה, כא) (תנחומא: כיון שראה יעקב את העגלות — מיד ותחי רוח יעקב אביהם) —
ללמדך שבכל מקום שהיה הולך — היה עוסק בתורה, כשם שהיו אבותיו.
ועד עכשיו לא ניתנה התורה!
והרי כתיב באברהם: וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי(בראשית כו, ה).
מהיכן למד תורה אברהם?
רבי שמעון בן יוחי אמר:
נעשו כליותיו כשני כדין שלמים (תנחומא: שתי כליותיו כשני כדים של מים; תנחומא בובר: לו שתי כליות כשתי כדים של מים), והיו נובעות תורה.
ומנין? שכן אמר:
אֲבָרֵךְ אֶת יְיָ אֲשֶׁר יְעָצָנִי(תהלים טז, ז) אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי.
רבי לוי אמר:
מעצמו היה למד תורה (תנחומא: מעצמו למד את התורה),
שנאמר: מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב וּמֵעָלָיו אִישׁ טוֹב(משלי יד, יד).
אמר רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן בן אלעזר איש הבירה:
אפילו עירובי תבשילין היה אברהם אבינו יודע,
שנאמר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹולִי.
בן כמה שנים הכיר אברהם בוראו?
רבי חנניה אמר: בן שנה הכיר לבוראו.
רבי לוי בשם רבי שמעון בן לקיש: בן שלש שנים,
שנאמר: עֵקֶב.
מיניין עֵקֶב: ע׳ — שבעים, ק׳ — מאה, ב׳ — שנים;
והיה אברהם בן מאה ושבעים וחמש שנים —
נמצאת למד שבן שלש שנים הכיר אברהם בוראו.
והיה משמר אפילו דיקדוקי תורה,
והיה מלמד תורה לבניו,
שנאמר: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה וגו׳(בראשית יח, יט).
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
את למדת את בנך (תנחומא: אתה למדתה בניך; תנחומא בובר: אתה למדת את בניך) תורה בעולם הזה,
אבל לעולם הבא — אני בכבודי מלמד להן את התורה,
שנאמר: וְכׇל בָּנַיִךְ לִימּוּדֵי יְיָ(ישעיה נד, יג) (תנחומא: ורב שלום בניך. אמן וכן יהי רצון).
תנחומא, בחקתי ד · דרשת הפסוק · המלאכים: ״מה אנוש״ — ומי מקיים ״מצותי וחקתי ותורותי״? התורה אינה יוצאה אצלכם; ישראל עורכים קרבנות, שולחנות ונפשות
מתוך הפתיחתא ״כי מי בשחק יערך ליי״ (תנחומא, בחקתי ד), דבר אחר האחרון שבה, וחותמה.
״ומי מקיים מצותי וחקתי ותורותי״ — לשון ״מצותי חקותי ותורתי״ שבפסוק (בראשית כו, ה).
״בתוכן״ — כך בכתב היד, כלומר במזבחות; בבובר ״בתוכו״. בבובר (בחקתי ו): ״אמר להם: אין אתם יכולים״ לפני ״כתיב בה״, ו״שיעשו לו משכן ועשו אותו״.
דבר אחר:
כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ לַיְיָ(תהלים פט, ז) —
בשעה שביקש הקדוש ברוך הוא לבראות את העולם, היו מלאכי השרת אומרים:
מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ(תהלים ח, ה) — מה אתה מבקש מן האדם הזה?
אמר להם הקדוש ברוך הוא: ומי מקיים מצותי וחקתי ותורותי?
אמרו לו: אנו מקיימין תורתיך.
אמר להם:
כתיב בה: זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל(במדבר יט, יד) — ואתם אין ביניכם מתים;
מה כתיב בה? אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה(ויקרא יב, ב) — ואתם אין לכם ילדות;
כתיב בה: אֶת זֶה תֹּאכְלוּ(ויקרא יא, ט), וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ(דברים יד, יב) — ואתם אין ביניכם אכילה.
הוי: אין התורה הזו יוצאה אצלכם,
שנאמר: לֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים(איוב כח, יג).
כיון שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל שיעשו לו משכן ומזבח העולה ומזבח הקטרת, התחילו מקריבין בתוכן.
התחיל הקדוש ברוך הוא מצוה כמה מצות על כל דבר ודבר, והן עושין.
התחיל הקדוש ברוך הוא אומר למלאכים:
כי מי ביניכם יערך לי כשם שישראל עורכין לי?
שהייתם אומרים לי: מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ —
עורכים לי קרבנות, כמו שנאמר: וְעָרַךְ הַכֹּהֵן אֹותָם(ויקרא א, יב);
עורכים לי שולחנות, כמו שנאמר: בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ(ויקרא כד, ח);
או יש ביניכם עורך נפשות? כמו שנאמר: כִּי יַפְלִיא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁות(ויקרא כז, ב).
הוי: כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ לַיְיָ.
אגדת בראשית, פרק נו, א · דרשת הפסוק · אליפז לאיוב: אברהם נוסה עשר פעמים ולא בעט; לאיוב ארבע עטרות ולאברהם עשר, ועוד עשרה כתרים — ״משמרתי״, ״מצותי חקותי ותורתי״ ו״כי ידעתיו״
מתוך הפתיחתא ״ויען אליפז התימני״ לפרשת הנביאים ״חזון עובדיה״ (אגדת בראשית, פרק נו, א).
״הרי עשרה כתרים אחרים כו׳, מהם שניתוסף לשם אשתו״ — כך בכתב היד. ״נדיב״ ברשימת העטרות, ו״נביא״ בפירושה — כך בכתב היד.
נוסח אחר — להלן, כח.
הוא אמר: לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז(איוב ג, כו).
אמר לו אליפז:
למה אתה אומר כזבים לפנינו?
והרי הפסוק מעיד בך: וַיְהִי הָאִישׁ הַהוּא גָּדוֹל מִכׇּל בְּנֵי קֶדֶם(איוב א, ג);
ומעולם לא נסה אותך הקדוש ברוך הוא —
שאם היה מנסה אותך עשר פעמים, כמו שנסה לאברהם זקני — היית אתה כופר בשם.
לפיכך כתיב: הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִּלְאֶה וגו׳(איוב ד, ב) —
אברהם בעשר לא בעט, ואתה בועט בראשונה.
אמשול לך משל: למה הדבר דומה?
לאדם שהיו לו שתי נשים:
אחת כתובתה בעשר רבוא, ואחת כתובתה בארבע רבוא.
אמרה לו אותה של ארבע רבוא: למה אין אתה נוהג עמי כבוד כחברתי?
אמר לה: את — כתובתך בארבע רבוא, ושל חברתך בעשר רבוא; לפיכך אני נוהג בה כבוד.
כך אמר אליפז לאיוב:
את אין בך אלא ארבע עטרות, ולאברהם עשר עטרות.
בך ארבע עטרות, ואלו הן:
תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע(איוב א, א).
ובאברהם כתיב עשר, ואלו הן:
איתן, הימן, צור, נשיא, אדון, נדיב, ירא, אוהב, עיט, ברוך.
איתן — מנין? מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי(תהלים פט, א).
ולמה נקרא שמו איתן? שחזק עצמו לעשות רצון בוראו.
הימן — כמו שנאמר: וְהֶאֱמִין בַּיְיָ(בראשית טו, ו);
צור — שנאמר: הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם(ישעיה נא, א);
נשיא — שנאמר: נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ(בראשית כג, ו);
אדון — שנאמר: שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי;
נביא — שנאמר: וְעַתָּה הָשֵׁב את אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא(בראשית כ, ז);
ירא — שנאמר: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה(בראשית כב, יב);
אוהב — שנאמר: זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי(ישעיה מא, ח);
עיט — שנאמר: קֹרֵא מִמִּזְרָח עַיִט(ישעיה מו, יא);
ברוך — שנאמר: בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן וגו׳(בראשית יד, יט).
ועוד יש לו לאברהם עשרה כתרים אחרים,
שנאמר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֺתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי(בראשית כו, ה):
מִשְׁמַרְתִּי — הרי אחת;
מִצְוֺתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי — תרין תריןתרין תרין — שנים שנים, הרי שבעה;
ושלשה דבריו דכִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְיָ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט(בראשית יח, יט) —
הרי עשרה כתרים אחרים כו׳. מהם שניתוסף לשם אשתו.
אמר לו אליפז:
שמא אין בך כל המדות הללו? או שמא יש בך כל המדות הללו?
לפיכך אמר לו: הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִּלְאֶה וגו׳.
אגדת בראשית, פרק נו, א · דרשת הפסוק · נוסח אחר · אליפז לאיוב: וכי נתנסית כאברהם? לאברהם עשר עטרות כנגד עשרה נסיונות; הה״א שנתוספה לשמו — שקיים חמשה חומשי תורה עד שלא ניתנו
נוסח אחר לסעיף הקודם: כאן העטרות ״איתן, הימן… עיט, צור, נשיא, אדון, אלהים, נביא, ירא אלהים, אוהב״ ובין שמותיו ״אברהם״, שה״א נתוספה לו כנגד חמשה חומשי תורה; ואין כאן ״עשרה כתרים אחרים״ מ״משמרתי מצותי חקותי ותורתי״.
״כתובה בד׳ ריבוא״, ״וגומר״ — נפתחו ״בארבע ריבוא״, ״וגו׳״. ״כתובה״ (ולא ״כתובתה״) — כך בדפוס. המדרש קורא ״קורא ממזרח עיט״, ״הביטו אל צור חוצבתם״ (במסורה: קרא, חצבתם), ״ואתה השב אשת האיש״ (במסורה: ועתה), ״קח את בנך״ (במסורה: קח נא את בנך), ״תם וישר ירא אלהים״ (במסורה: וירא).
וַיַּעַן אֱלִיפַז וגו׳(איוב ד, א) —
על שאמרת: למה איני כאברהם? וכי נתנסית כאברהם?
אברהם נתנסה ולא בעט, ואת בועט:
הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִּלְאֶה(איוב ד, ב).
משל לאחד שהיו לו שתי נשים:
אחת כתובתה בעשר ריבוא, ואחת כתובה בארבע ריבוא.
אמרה לו אותה של ארבע ריבוא: למה אין אתה נוהג בי כבוד כחברתי?
אמר לה: את — כתובתך בארבע ריבוא, ושל חברתך בשל עשר.
כך אמר איוב: למה אין אתה נוהג בי כבוד כאברהם?
אמר לו: וכי נתנסית כאברהם? — הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִּלְאֶה.
ואין ״נסה״ אלא אברהם,
שנאמר: וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם(בראשית כב, א).
אמר להם: ואני לא הכנסתי ארבע עטרות — תָּם וְיָשָׁר ירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע(איוב א, א)?
אמרו לו: אברהם נתנסה בעשרה, והיו לו עשרה עטרות:
נקרא איתן — שנאמר: מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי(תהלים פט, א), וכן: וְהָאֵיתָנִים מוֹסְדֵי אָרֶץ(מיכה ו, ב).
ולמה נקרא איתן? שחיזק עצמו לעשות רצון יוצרו.
נקרא הימן — שהאמין בהקדוש ברוך הוא, שנאמר: וְהֶאֱמִין בַּיְיָ(בראשית טו, ו).
נקרא אברם מתחילה, וניתוסף לו ה״א ונקרא אברהם.
ולמה ה״א נתוסף לו? שקיים חמשה חומשי תורה עד שלא ניתנו,
שנאמר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹולִי וגו׳(בראשית כו, ה) —
לפיכך נקרא אברהם.
נקרא עיט — שנאמר: קורא מִמִּזְרָח עַיִט(ישעיה מו, יא).
היא התרנגולת: כשם שהתרנגולת הזו, כשהיא עושה אפרוחים, משמרתן מן כבשות ומן העורבים, ונותנה נפשה עליהן —
כך היה אברהם נותן נפשו לישרף, וירד לכבשן האש.
נקרא צור — שנאמר: הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻוצַּבְתֶּם(ישעיה נא, א);
כשם שהצור הזה אין לו מעיים, כך היה אברהם בלא מעיים, כשאמר לו: קַח אֶת בִּנְךָ וגו׳(בראשית כב, ב).
ונקרא נשיא — למי שנקרא רם ונשא, שנאמר: כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא(ישעיה נז, טו).
ונקרא אדון — שנאמר: וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם(בראשית כד, כז).
ואם תאמר: מפני שהיה עבדו קראו אדון? לאו! אף אחרים כך היו קורין אותו, שנאמר: שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי וגו׳(בראשית כג, ו) —
שהוא עשה להקדוש ברוך הוא אדון על כל בריותיו.
ונקרא אלהים — שנאמר: נְשִׂיא אֱלֹהִים —
שהוא הודיע יראתו של הקדוש ברוך הוא בעולמו, שנאמר: יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה(בראשית כב, יב).
נקרא נביא — שהוא הודיע תחילה מה הוא כחה של רוח הקודש, שנאמר: ואתה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא(בראשית כ, ז).
ונקרא ירא אלהים — שנאמר: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה — שהיה ירא מן הקדוש ברוך הוא.
ונקרא אוהב — שנאמר: זֶרַע אַבְרָהָם אֹוהֲבִי(ישעיה מא, ח).
הרי עשרה, כנגד עשרה נסיונות.
אמר לו אליפז: שמא יש לך המידות הללו? — הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִּלְאֶה.
חלק ד
מדרשים מאוחרים
במדבר רבה, פרשה יח, כא · דרשה · בין המספרים שבסוף הפרשה: שי״ח — אליעזר; עק״ב — בן שלש שנים הכירו; השטן — שס״ד, ימות השנה
מתוך רשימת המספרים שבסוף פרשה יח, הפותחת ״מנצפ״ך האותיות כפולות צופים אמרום״ (וכך פותח תנחומא (ורשא), קרח יב). שלשת המספרים כאן — אליעזר, ״עקב״ והשטן — כסדרם בבבלי נדרים פרק ג, לב ע״א (לעיל, ט).
״וג׳ מאות״, ״בן ג׳ שנים״, ״בגי׳ שס״ד״ — נפתחו ״ושלש מאות״, ״בן שלש שנים״, ״בגימטריא שס״ד״.
שְׁמֹונָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת(בראשית יד, יד) — הוא אליעזר.
עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹולִי וַיִּשְׁמֹור מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֺתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי(בראשית כו, ה) —
בן שלש שנים הכירו.
השטן — בגימטריא שס״ד, מנין ימות השנה:
שליט להלשין בכולן, חוץ מיום כפור.
אוצר מדרשים, דרשת רבי בנאה · דרשה · ״עקב״ — מנין שני אברהם, קע״ב, חוץ משלש שנים שלא הכיר את בוראו
ראש הדרשה; אחריו ״אשה טובה עטרת בעלה — זו שרה אמנו״ (היו״ד שנטלה ממנה), אותיות ״יצחק״ ו״יעקב״ ומנין המצות.
״[כתיב]״ — בסוגריים במקור. ״(קע״ב)״ — בסוגריים במקור. מקבילה: בבלי נדרים פרק ג, לב ע״א (לעיל, ט).
כתיב: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹולִי(בראשית כו, ה) —
עֵקֶב — מנין שני אברהם (קע״ב), חוץ משלש שנים שלא הכיר את בוראו.
פתרון תורה, עקב · דרשה · ״והיה עקב תשמעון״ · ״והיה עקב״ — אינה חדשה לכם: אף אבותיכם לא שמעו אלי אלא בעקב — ״עקב אשר שמע אברהם״, ויעקב ״וידו אחזת בעקב עשו״
״תשמ׳״, ״אמ׳״, ״האל׳״, ״וג׳״, ״כת׳״, ״שנ׳״ — נפתחו (״האל׳״ — האלהים, כלשון הספר בדרשה שאחריה: ״הוא האל׳ האל הנאמן״). ״אילא״ — כתיב הספר.
לפניה בספר: ״והיה עקב — הנחמדים מזהב ומפז רב… גם עבדך נזהר בהם״ (דוד מסתכל במתן שכרן של עושי תורה); אחריה ״דבר אחר: והיה עקב — מה כתיב למעלה מן העניין״.
וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן(דברים ז, יב) —
מהו עֵקֶב?
אמר האלהים: אינה חדשה לכם,
אילא אף אבותיכם עשו בי כך — לא שמעו אלי אילא בעקב.
שכן כתוב באברהם, שנאמר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹולִי וגו׳(בראשית כו, ה);
ואף יעקב, מה כתיב בו? וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וגו׳(בראשית כה, כו).
ואף אתם — ירושת אבותיכם בידכם.
פרקי דרבי אליעזר, פרק לא · מנין · הנס העשירי · אברהם מנוסה בכל פעם, ושומר את כל התורה עד שלא נתנה
״וג׳״ נכתב ״וגו׳״.
״ועד שלא נתנה התורה שמר ועשה כל מצות שבתורה״ — כך בעיקרו בהיגר; בדפוס ״לידע את לבו אם יכול לעמד ולשמר את כל מצותיה של תורה״.
הנס העשירי:
וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם(בראשית כב, א).
היה מנסה את אברהם בכל פעם,
לראות היכול לעמוד בכל מצותיו אם לאו.
ועד שלא נתנה התורה, שמר ועשה כל מצות שבתורה,
שנאמר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹולִי וגו׳(בראשית כו, ה).
אוצר מדרשים, ברייתא דמסכת נדה, ג, ב · דרשה · שרה ראתה נדה ובדקה עצמה בעיסה, ואברהם רץ אל הבקר; ומי גלה לו שעיסתה טמאה? ״וישמר משמרתי״ — ואין שמירה אלא בנדה
מתוך ברייתא דמסכת נדה (ג, ב): לפניו אברהם שנמסר לחיקו של נחור, ואחריו המלאך שאמר ״שוב אשוב״ — ״ויי פקד את שרה כאשר אמר״.
״הקב״ה״, ״ר׳״, ״א״ר״, ״אכו״כ״ — נפתחו. ״(לאכילה)״ — בסוגריים במקור. ״וכו׳״ — כך במקור, ואחריו ״ושרה על ידי ששמרה עצמה״.
הברייתא כולה — במדרש דרבי יצחק, פרשת וירא.
כשנולד יצחק לאברהם —
אמרו חכמים: לא נולד יצחק עד שראתה שרה דם ונתעברה.
מה טעם? מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת(בראשית יח, ו).
מכאן שנה רבי אלעזר בן עזריה: כיון שנתבשרה שרה — לא האמינה, עד שראתה נדה.
לאחר שאמר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת — חוזר ואומר: וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם(בראשית יח, ז);
אלא בשעה שנתעסקה שרה בעיסה — נתנדה.
ולמה לא נתנה רשות לשפחותיה שיתעסקו בעיסה?
אלא בשעה שבשרו המלאכים לאברהם ביצחק — צריכה היא לבדוק את עצמה, עד שמצאה ראיה לדבריהם.
מיד בדקה עצמה בעיסה, ונתנדה.
כיון שראה אברהם שנטמאת שרה בעיסה — וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם.
אמר לה: הטובה שבנשים, למה נשתנו פניך?
אמרה לו: חייך, נטמאתי, ונטמאה עיסתי.
הלך ובדקה, ומצא דבריה מכוונים, והאמין על מה שאמרה לו.
אמר רבי חייא:
במה בדקה אברהם?
לקח את העיסה, ונתגעלה פניה של עיסה בשרה;
ולא עוד, אלא שצפה בפניה וראה אותם שהאדימו.
אמר אברהם: צריך אני לאבד עולמי מפני הנייןהניין — הנאת שעה אחת?
מיד: וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם.
ולמה מנע עצמו מעיסה (לאכילה)? אלא שראה שעיסתה של שרה טמאה היא.
ומי גלה לו? אלא הקדוש ברוך הוא גלה לו,
כמה דאת אמר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי(בראשית כו, ה) —
ואין שמירה אלא בנדה.
מכאן שנו חכמים ואמרו:
מה אם אברהם, שבחנו הקדוש ברוך הוא לשמו — ריחק עצמו מן הנדה, ולא נמצא בזרעו פסול, לפי שנזהר בהוריית נדה;
אנו — על אחת כמה וכמה, שאנו מחויבין במצות — צריכין אנו לבדוק את הנדה, וכו׳.
ושרה, על ידי ששמרה עצמה מן הנדה ובדקה בנדה — נקראת כשרה.
משנה, תוספתא, אבות דרבי נתן, ירושלמי, בראשית רבה, ויקרא רבה, אסתר רבה, בבלי, תנחומא, תנחומא בובר, פסיקתא רבתי, אגדת בראשית, מדרש תהלים, פרקי דרבי אליעזר, במדבר רבה, אוצר מדרשים, פתרון תורה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | ו | — (הוספה) |
| ב | ילמדנו רבינו | שנו רבותינו |
| ב | וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֺתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי | — (הוספה) |
| ב | מנין ממה שקראו בענין | שנאמר |
| ג | אלא | דלא |
| ג | אני | אינו |
| ו | וגו׳ | — (הוספה) |
| ו | שזימן הקדוש ברוך הוא | שקיימן |
| ו | וגו׳ | — (הוספה) |
| ו | על חבירו | לחבירו |
| ו | היה | והיה |
| ו | מנה | — (הוספה) |
| ו | לו | לאחד מהם |
| ו | אבל דוד המלך לא עשה כן, אלא עושה משפט תחלה, ואחר כך עושה צדקה, | — (הוספה) |
| ו | שנאמר: | — (הוספה) |
| ו | וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכׇל עַמּוֹ | — (הוספה) |
| ו | בזמן שבעלי דינין באין לדין לפני דוד המלך, | — (הוספה) |
| ו | אמר האחד: זה נתחייב לי מנה — | — (הוספה) |
| ו | אמר להם: סדרו דיניכם. וסדרו דינם. | — (הוספה) |
| ו | כיון שנתחייב אחד מהם לחבירו מנה — היה מוציא מנה משלו ונותן לו. | — (הוספה) |
| ו | ואם לאו, אמר להם: חלקו מה שעליכם, ותפטרו בשלום. | — (הוספה) |
| ז | את בוראו | — (הוספה) |
| ז | אברהם בקול | — (הוספה) |
| ז | ל | — (הוספה) |
| ז | ת | — (הוספה) |
| יב | אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹולִי וגו׳ | — (הוספה) |
| יד | אשרי | אשר |
| טז | תשע מאות | מאה |
| יח | בנואי | ובלאי |
| יט | שמר | אמר |
| יט | נ | — (הוספה) |
| כא | היתה | יהא |
| כג | פלגי | — (הוספה) |
| כד | שנאמר | — (הוספה) |
| כה | להתקין | להתקף |
| כה | יוסף | — (הוספה) |
| כה | אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי | — (הוספה) |
| ל | כתיב | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
| פסיקתא רבתי | פסקא מג: כתב יד פרמה 3122; פסקא כא (שאינה בכתב יד פרמה): מהדורת איש שלום |
| משנה | נוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד) |
| תוספתא | מהדורת ליברמן, ובמסכתות שלא הגיע אליהן מהדורת צוקרמנדל |
| אבות דרבי נתן, נוסח א | כתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים, Rab. 25 |
| בראשית רבה | פרשה סד: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה צה: כתב יד לונדון 340 (פרשה נוספת, שאינה בכתב יד וטיקן 30) |
| אסתר רבה | כתב יד וטיקן 291 |
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
| תלמוד ירושלמי | כ״י ליידן (מהדורת על־התורה) |
| ויקרא רבה | כתב יד פריז 149 |
| אגדת בראשית | כ״י אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 2340; פרק יג (סעיף יז): דפוס ונציה שע״ח, שכתב היד חסר שם; סעיף כח: מהדורת בובר, קרקא תרס״ג |
| מדרש תהלים | כתב יד קמברידג׳ Or. 786 |
| במדבר רבה | דפוס וילנא |
| אוצר מדרשים | מהדורת אייזנשטיין |
| פתרון תורה | מהדורת אורבך |
| פרקי דרבי אליעזר | כתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה מח
וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים(בראשית כו, ח)
יצחק בגרר: אריכות הימים שביטלה את דבר אבימלך, ״מצחק״ — ה״א שב״אוהבי״, ״אחד העם״ — המלך, והישיבה שהביאה צרה
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, במדבר רבה, פתרון תורה, אוצר מדרשים §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סד, ז · דרשת הפסוק · ״ויהי כי ארכו לו שם הימים״ · אריכות ימים מבטלת; תשמיש ביום, ואיוב וירמיהו המקללים יום לידתם
״אבל שוטה — זה יצחק״ — כך בכתב היד; בתיאודור–אלבק ״זה אבימלך״. ״רבי חייה ברווה״ — שם ״ר׳ חייא בר בא״; ״שהעלו לך ימים״ — שם ״לו״. ״ארוכה היתה״ — בכתב היד ״ארכו… והיתה״, ותוקן במאגרים. ״שנאמר״ — הושלם במאגרים.
״רבי מרונס״ — בתיאודור–אלבק ״ר׳ מרינוס״. ״הורג גבר״ — כך בכתב היד וכך בתיאודור–אלבק; במאגרים ״הורי״ בספק. ״הירה גברה״ — הרי״ש אות מסופקת; שם ״הורה גברא״. הדרשה נשענת על סוף הפסוק, ״והלילה אמר הרה גבר״, שאינו בכתב היד; בתיאודור–אלבק ״יאבד יום אולד בו והלילה אמר הורה גבר״.
״יום לידה״ — ״ליד״ הושלם במאגרים.
וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם וגו׳(בראשית כו, ח).
אמר רבי יוחנן:
חלום קשה, נבואה קשה — אבל שוטה, אריכות ימים מבטלת.
חלום קשה, נבואה קשה — ארכו ימים, אבד חזון:
וְאָבַד כׇּל חָזוֹן(יחזקאל יב, כב).
אבל שוטה — זה יצחק:
אריכות ימים מבטלת — וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם.
רבי חונא רבי ירמיה בשם רבי חייה ברווהברווה — הגדול:
בשביל שהעלו לך ימים — ארוכה היתה עושה הדבר הזה?
ולא כן אמר רבי יוחנן: המשמש מיטתו ביום — הרי זה מגונה?
דמרדמר — שאמר רבי יוחנן: אין תשמיש המיטה אלא בלילה,
שנאמר: בָּעֶרֶב הִיא בָאָה(אסתר ב, יד).
איוב מקלל יום לידתו וליל עיבורו,
הדה היאהדה היא — זו היא דכתיב:
יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ(איוב ג, ג).
אמר רבי מרונס ברבי הושעיה:
אמר איוב: הלווי היתה אימה נידה בשעה שבא אבא להזקקלהזקק — להזדווג לה,
שתאמר לו: הורג גבר — הירה גברההירה גברה — ׳הרה גבר׳ (נדרש: הורג גבר).
ירמיהו מקלל יום לידתו ויום עיבורו:
אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ(ירמיה כ, יד).
אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ — זה יום לידה;
יוֹם אֲשֶׁר יְלָדַתְנִי אִמִּי — זה יום העיבור.
אפשר חלקיהו, אדם צדיק, היה עושה הדבר הזה?
אלא לפי שהיתה איזבל הורגת בנביאים — בא ושימש מיטתו ביום, וברח.
חלק ב
מדרשים מאוחרים
פתרון תורה, בלק · דרשה · ״וישב ישראל בשטים״ · כל מקום שיש ישיבה — שם צרה: אברהם, יצחק, יעקב, וישראל בשטים
אחריו ״שטים — אל תהי קורא שטים אלא שוטים…״ ודרשות פרשת בעל פעור, ואינן מענייננו.
כעין זה בבלי סנהדרין פרק יא, קו ע״א: ״אמר רבי יוחנן: כל מקום שנאמר וישב אינו אלא לשון צער״ — שטים, ״וישב יעקב״, ״וישב ישראל בארץ גשן״, ״וישב יהודה וישראל לבטח״; ושם בלא אברהם ויצחק.
וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וגו׳(במדבר כה, א).
כתיב: לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן(משלי טז, יח).
כל מקום שאתה מוצא בתורה ישיבה — שם צרה, שנאמר:
וַיֶּאֱהַל אַבְרָם(בראשית יג, יח) — מיד וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל וגו׳(בראשית יד, א), עָשׂוּ מִלְחָמָה(בראשית יד, ב);
וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר(בראשית כו, ו) — מיד וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וגו׳(בראשית כו, ז);
וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב(בראשית לז, א) — נגנוב יוסף.
זה הוא שאמר: לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן וגו׳.
וכן: וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וגו׳ — מיד וַיָּחֶל הָעָם וגו׳.
פתרון תורה, חקת · דרשה · ״וישב העם בקדש״ · נוסח אחר · כל מקום שנאמר ישיבה — שם שטן מקטרג: אברהם ושרה, יצחק, יעקב, ישראל בשטים, ומרים בקדש
לפניו בפסקה ״ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צין… שבעה שמות יש למדבר״ ושלש המתנות — המן, ענני הכבוד והבאר; אחריו צורת הבאר ומריבת העם על המים, ואינן מענייננו.
״אב׳״, ״יצ׳״, ״מ׳ אב׳״, ״הע׳״ — נפתחו (אברהם, יצחק, מגורי אביו, העם).
נוסח אחר לפתרון תורה, בלק (לעיל): כאן ״שם שטן מקטריג״, ״וישב אברהם בבאר שבע — מיד ותמת שרה״, ובסופו ״וישב העם בקדש — מיד מתה מרים״; ואין כאן ״לפני שבר גאון״ ו״ויאהל אברם… ויהי בימי אמרפל״.
וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וגו׳(במדבר כ, א).
כל מקום שנאמר ישיבה — שם שטן מקטריג.
כן הוא אומר:
וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע(בראשית כב, יט) — מיד וַתָּמׇת שָׂרָה(בראשית כג, ב);
וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר(בראשית כו, ו) — מיד וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וגו׳(בראשית כו, ז);
וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו וגו׳(בראשית לז, א) — מיד נגנב יוסף;
וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁיטִּים(במדבר כה, א) — מיד וַיָּחֶל הָעָם.
וכן את מוצא:
וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ — מיד מתה מרים, שנאמר: וַתָּמׇת וגו׳.
אוצר מדרשים, דברי הימים למשה רבינו · סיפור · בלעם מסית את פרעה במעשי האבות: יעקב שעקב את עשו, יצחק בגרר, ובני יעקב בשכם; ויתרו מזהירו ונשלח
מתוך סיפור דברי הימים של משה: לפניו — לידת משה, התבה, ומעשה העטרה והגחלת בבית פרעה; אחריו — משה ההורג את המצרי. כאן רק עצת פרעה ויועציו.
ויועץ המלך עם יועציו: מה נעשה לבית ישראל, אשר יתרבו בכל יום?
ותאמר לו אשתו: כטוב בעיניך עשה, הלא כל הארץ לך היא.
ויען בלעם ויאמר למלך:
הלא תדע כי האומה — כל מעשיהם בערמה ובמרמה הם:
יעקב אביהם עקב את עשו אחיו ולקח את בכורתו, ובא אל אביו במרמה ויקח ברכתו,
ויברח אל לבן, ונתן לו שתי בנותיו לנשים, ושלל את צאנו וכל נפשות ביתו;
ויצחק אביהם גר בגרר, והכשיל אנשי המקום על אשתו לאמר אחותי היא, ולקח כל טובם וכספם וילך;
וכן עשו בני יעקב לשכם וחמור: שאמרו להם שימולו, ומלו, וביום השלישי נכנסו עליהם בהיותם כואבים, והרגו אותם לפי חרב, ובזזו ושללו כל נכסיהם.
ועתה, אם תשמע בקולי — אל תהרגם בחרב, רק תרבה עליהם ענויים קשים, שיהיו כלים מאליהם.
וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני עבדיו.
ויען יתרו המדיני ויאמר לו:
אדוני המלך, ידוע תדע כי כל מי ששולח בהם ידו — לא ינקה.
הלא ידעת, אם לא שמעת, מה נעשה לפרעה על שלקח את שרה אשת אברהם, וכן לאבימלך,
וגם מה שנעשה לארבעה מלכים על בן אחיו של אברהם, ומה נעשה ללבן —
לא היה אדם ששלח בהם ידו ונקה.
ויקצוף המלך מאד על יתרו המדיני, ויאמר לו: ברח אל מקומך! וילך.
פסיקתא דרב כהנא, תוספתא: וזאת הברכה, ט · חתימה · שכרו של משה: אל״ף אברהם, ה״א יצחק — ״והנה יצחק מצחק״, בי״ת יעקב, יו״ד משה
חתימת התוספתא לפסקא וזאת הברכה, ביחידה ״להנחיל אוהבי יש״; חומר מאוחר. הציטוט ״זרע אברהם אוהבי… שנאמר״ הושלם בכתב היד ביד שנייה.
נוסח אחר — פתרון תורה, וילך (להלן).
לפני כן בחתימה: ״קטן וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדניו״ — שעת המיתה, ועשר מיתות כתובות על משה; ואחריו ״הן — חמשים וחמש״.
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, אתה עלית אותי על כל באי עולם ועשית אותי חטיבהחטיבה — שבח מיוחד, אהבה מיוחדת בעולמי —
אף אני הרי אני מעלה אותך על כל באי העולם, ואני מודיע שמך בעולמי כדי שלא יהא כמותך בעולם הזה;
ולעולם הבא אני מעלה אותך על כל הצדיקים כולם, וחמשים וחמש נהרי אפרסמוןאפרסמון — שמן בושם יקר (בלסם) אני מנחילך יותר מהם,
שנאמר לְהַנְחִיל אֹוהֲבַי יֵשׁ(משלי ח, כא):
אברהם — א׳;
יצחק — ה׳;
ב׳ — יעקב;
י׳ — משה.
ומנין שאל״ף שבאותה תיבה של אברהם הוא? שנאמר זֶרַע אַבְרָהָם אֹוהֲבִי(ישעיה מא, ח).
ומנין שה״א שבאותה תיבה של יצחק היא? שנאמר וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק(בראשית כו, ח).
בזכות אברהם ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, שנאמר בְּהִבָּרְאָם(בראשית ב, ד) — באברהם.
בזכות יצחק, שהקריב עצמו על גבי המזבח, עתיד הקדוש ברוך הוא להחיות מתים, שנאמר לִשְׁמֹועַ אֶנְקַת אָסִיר(תהלים קב, כא).
ומניין שבי״ת של יעקב? שנאמר בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר יְיָ(ישעיה ב, ה).
וכשם שבי״ת משמש כל אותה התיבה, כן יעקב — כל בית ישראל, שנאמר מַה טֹּובוּ אֹוהָלֶיךָ יַעֲקֹב וגו׳(במדבר כד, ה).
ומנין שיו״ד של משה היא? שנאמר וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵידִים(שמות יז, יב).
וכשם שיו״ד משמש כל אותה התיבה, כך משה משמש כל התורה כולה, שנאמר זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי(מלאכי ג, כב).
דבר אחר:
אל תיקרי יו״ד אלא יד — שידו קיבל את התורה ושל עשרת הדברות, שנאמר מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ(דברים לג, ב).
פתרון תורה, וילך · דרשה · ״הן קרבו ימיך למות״ · נוסח אחר · ״הן״ — חמשים וחמשה נהרי אפרסמון; ״אוהבי״: אל״ף אברהם, ה״א יצחק — ״והנה יצחק מצחק״, בי״ת יעקב, יו״ד משה; ״יש״ — שלש מאות עולמות
הובאה הדרשה הראשונה של הפסקה, עד ״לכך נאמר הן קרבו ימיך למות״; אחריה — ״קלסתיך… בו קנסת עלי מיתה״, תפלתו של משה (חמש מאות וחמשה עשר פעמים, ״ואתחנן״ בגימטריא), שערי הרקיע שננעלו, ושכרו לעתיד — עניין פטירת משה, ואינו מענייננו.
״הריני״ — בדפוס ״הרי׳״; ״אדבר בו״ — ״אד׳ בו״; שמות האותיות — בדפוס ״א׳״, ״ה׳״, ״ב׳״ (״בי״), ״י׳״, ״נ׳ ה׳״, ״ש׳ י׳״, ונפתחו. ״ועשיתה אותי״ — בדפוס ״ועשיתה את״, ותוקן על פי הפסיקתא (לעיל): ״ועשית אותי חטיבה בעולמי״. ״שמע אברהם אהבי״ — כך בדפוס; במקרא ובפסיקתא ״זרע אברהם אוהבי״ (ישעיה מא, ח).
נוסח אחר לחתימת התוספתא לפסיקתא, וזאת הברכה (לעיל): כאן ״הן — והן בגימטריא נו״ן ה״א״ בראש הדרשה, ״קרבו — קרבו ימי שבעת נפשך״, ״אוהבי — אילו הצדיקים… ואוהביו כצאת השמש״, ראיות נוספות לאברהם (״כי אחד קראתיו״, ״אחד היה אברהם״) ו״יש — שלש מאות עולמות לצדיקים״; ואין כאן ״בזכות אברהם ברא… בהבראם״ ו״בזכות יצחק… להחיות מתים״, ולבי״ת של יעקב אין פסוק. ״מה טבו אהליך יעקב״ בא כאן ראיה ליעקב שהוא בית כל ישראל.
וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ וגו׳(דברים לא, יד).
אמר הקדוש ברוך הוא למשה: משה, אתה עילתה אותי על כל באי העולם, ועשיתה אותי חטיבהחטיבה — שבח מיוחד, אהבה מיוחדת בעולם —
אף אני הריני מעלה אותך על כל באי העולם, שלא יהא כמותך בעולם הזה,
שדברתה עמי פנים בפנים, כמו שדברתי עמך פנים בפנים,
שנאמר: פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וגו׳(במדבר יב, ח).
ולא עוד, אלא לעולם הבא אני מעלה אותך על כל הצדיקים כולם,
שחמשים וחמשה נהרי אפרסמון אני אנחילך יתיריתיר — יותר מהם,
שנאמר: הֵן — ו'הן' בגימטריא נו״ן ה״א.
ומהוא קָרְבוּ?
אמר לו הקדוש ברוך הוא: קרבו ימי שבעת נפשך — שתשבע נפשך ממעדני גן עדן,
שנאמר: לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וגו׳(משלי ח, כא).
מה הוא אֹהֲבַי? אילו הצדיקים, שהן עתידין לקיים את התורה ואת המצות באהבה ובנפש חפצה,
שנאמר: וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ וגו׳(שופטים ה, לא).
ואלו הן:
אל״ף — אברהם,
ה״א — יצחק,
בי״ת — יעקב,
יו״ד — משה.
ומנין אל״ף — אברהם הוא, באותה התיבה של אברהם?
שנאמר: זרע אַבְרָהָם אֹהֲבִי(ישעיה מא, ח),
ואומר: כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וגו׳(ישעיה נא, ב),
ואומר: אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וגו׳(יחזקאל לג, כד).
ומנין שה״א באותה התבה של יצחק? שנאמר: וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק(בראשית כו, ח).
ומנין שבי״ת באותה התבה של יעקב? כך יעקב — בית כל ישראל, שנאמר: מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב וגו׳(במדבר כד, ה).
ומנין שיו״ד באותה התיבה של משה? שנאמר: וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵידִים(שמות יז, יב).
וכשם שיו״ד משמש כל האותיות שבשם המפורש — כך משה שימש כל התורה כולה,
שנאמר: זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי וגו׳(מלאכי ג, כב).
דבר אחר:
יו״ד — אל תהי קורא יו״ד אלא יד, שבידו קיבל את התורה מיד ימינו של הקדוש ברוך הוא,
שנאמר: מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ(דברים לג, ב).
בשביל זה אמר: לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ —
יש בגימטריא שי״ן יו״ד: מלמד שיש שלש מאות עולמות לצדיקים.
לכך נאמר: הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת וגו׳.
במדבר רבה, פרשה ג, ו · דרשת הפסוק · ״אלהים מושיב יחידים ביתה״ · הנושא אשה הגונה — בנים בעלי תורה; ״יחיד״ לשון גדולה — ״אחד העם״, ״גוי אחד״; ״צחיחה״ — צמאים לתורה
״כמה דתימא״ — בכתב היד ״כמא דתימ׳״. ״בנים״ (בעלי תורה) — בגליון כתב היד. ״ומהו״ — המ״ם מסופקת.
דבר אחר:
אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה(תהלים סח, ז) —
מי שהוא נושא אשה הגונה — הקדוש ברוך הוא עושה אותן בתים.
ואין יחיד אלא לשון גדולה,
כמה דתימאכמה דתימא — כמו שאתה אומר: כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם(בראשית כו, י),
ואומר: וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ(שמואל ב ז, כג).
והוא מוציא מהם בנים בעלי תורה, אוסרים ומכשירים —
הוי: מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת.
אַךְ סוֹרְרִים —
אבל מי שנושא אשה שאינה הגונה לו — יוצאין מהם בנים עמי הארץ,
הדא הוא דכתיב:
שָׁכְנוּ צְחִיחָה.
ואין צחיחא אלא לשון צמא,
כמה דתימא: צִחֵה צָמָא(ישעיה ה, יג).
ומהו שאמר הכתוב צְחִיחָה? שהן צמאים בלא תורה,
הא כמה דתימא: לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹועַ אֵת דִּבְרֵי יְיָ(עמוס ח, יא);
ונאמר: הוֹי כׇּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם(ישעיה נה, א).
במדבר רבה, פרשה י, ה · דרשת הפסוק · ״ויהי איש אחד מצרעה״ · ״אחד״ — גדול: הקדוש ברוך הוא, אברהם, ישראל, אבימלך שהיה מלך, ואלקנה
מפירוש שופטים יג, פסוק אחר פסוק, שבסימן (״דבר אחר: איש או אשה כי יפליא לנדור — הדא הוא דכתיב ויהי איש אחד מצרעה״); לפניו דרשות ״ויהי״ (רבי לוי: לשון צער; רבי יודן: שקול כשלשים ואחד צדיקים), ואחריו ״מצרעה״, ״ממשפחת הדני״, ״ושמו מנוח״ ושאר הפסוקים — על שמשון ועל נזירותו, ואינם על פסוקנו.
״אחד״ (בהקדוש ברוך הוא נאמר) — הושלם במאגרים.
כעין זה במדבר רבה ג, ו ויד, ה (בסמוך): ״אין יחיד אלא לשון גדולה — כמעט שכב אחד העם״; ״אחד — שהיה מלך״.
אִישׁ אֶחָד(שופטים יג, ב) —
כל מקום שנאמר אחד — גדול הוא:
בהקדוש ברוך הוא נאמר אחד, דכתיב: יְיָ אֶחָד(דברים ו, ד) — אין בעולם כיוצא בו;
וכן באברהם: אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם(יחזקאל לג, כד) — לא היה באותן הימים כיוצא בו;
בישראל כתיב: וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ(דברי הימים א יז, כא) — אין באומות כיוצא בהן;
וכן באבימלך הוא אומר: כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ וגו׳(בראשית כו, י) — לפי שהיה מלך;
וכן באלקנה הוא אומר אֶחָד(שמואל א א, א) — לפי שלא היה בדורו כיוצא בו.
במדבר רבה, פרשה יד, ה · דרשת הפסוק · ״קרבנו קערת כסף אחת״ · קרבן נשיא מנשה: ״קערת״ — יעקב שעקר ימינו ממנשה; ״מזרק אחד״ — יוסף שנזרק ונעשה מלך, ״כמעט שכב אחד העם״; ״שבעים שקל״ — שבעים לשון; יעקב ויוסף דומין
״עקרת״ — הקו״ף והרי״ש מסופקות בכתב היד. ״שעקר״ — בכתב היד ״שעקד״. ״לא הוה צריך״ — הוי״ו מסופקת. ״שהיה יוסף דומה לאביו״ — בכתב היד ״שהיה יעקב דומה לאביו״, ובמאגרים מסומן ״כך״.
קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת(במדבר ז, נה) —
זה קרבן הקריב לשם יעקב, שהקדימו למנשה,
ולשם יוסף, שבעבור אהבתו בירכן יעקב כל אותן הברכות,
כמה דתימאכמה דתימא — כמו שאתה אומר: וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים וגו׳(בראשית מח, טו),
ואומר: בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים וגו׳(בראשית מח, כ).
קַעֲרַת — זה יעקב:
אל תיקרי קַעֲרַת אלא עקרת — שעקר הימין מן מנשה ונתנו על אפרים.
כֶּסֶף — על שם כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק(משלי י, כ):
מה שאמר ליוסף: וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל(בראשית מח, יט).
שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ — כנגד ק״ל תיבות שיש מן וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וגו׳(בראשית מח, יד) עד וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה.
מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף — זה היה יוסף, שנזרק מאביו ונמכר למצרים.
אֶחָד — שהיה מלך במצרים,
כמה דתימא: כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם וגו׳(בראשית כו, י),
וכן הוא אומר: וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ וגו׳(בראשית מב, ו).
כֶּסֶף — על שם כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק: שעל ידי חכמתו זכה למלכות,
כמה דתימא: אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כׇּל זֹאת וגו׳(בראשית מא, לט), אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וגו׳(בראשית מא, מ).
שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ —
שבא גבריאל והוסיף אות אחת על שמו משמו שלהקדוש ברוך הוא, ולימדו שבעים לשון,
שנאמר: עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע(תהלים פא, ו).
שאילולי כן — לא היו המצריים מקבלים את יוסף להיות שליט עליהם.
שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה —
יעקב ויוסף שניהם היו צדיקים גמורים, ושניהם היו דומין זה לזה.
אתייא כההיא דאמראתייא כההיא דאמר — (דרשה זו) באה כדברי מי שאמר רבי שמואל בר נחמני:
אֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף(בראשית לז, ב) — לא הוה צריך קרייה למימרלא הוה צריך קרייה למימר — לא היה צריך המקרא לומר אלא אלה תולדות יעקב ראובן;
למה נאמר אֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף? ללמדך שהיה יוסף דומה לאביו בכל דבר.
בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, במדבר רבה, פתרון תורה, אוצר מדרשים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | ארוכה | ארכו |
| א | היתה | והיתה |
| א | שנאמר | — (הוספה) |
| א | דכתיב | — (הוספה) |
| א | ליד | — (הוספה) |
| ה | שבאותה תיבה | — (הוספה) |
| ו | אותי | את |
| ו | זרע | שמע |
| ח | אחד | — (הוספה) |
| ט | שעקר | שעקד |
| ט | יוסף | יעקב |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) |
| פתרון תורה | מהדורת אורבך |
| אוצר מדרשים | מהדורת אייזנשטיין |
| פסיקתא דרב כהנא | כתב יד פריז, כל ישראל חברים H 47A |
| במדבר רבה | כתב יד מינכן 97 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה מט
וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ אֶת כׇּל הָעָם(בראשית כו, יא)
״ויצו אבימלך״ — אפילו צרור לא יזרקו ביצחק; ״ויגדל האיש״ — עושרו וגדולתו של יצחק, זרע אברהם שנתברך, וישראל הגדולים כתמר וכארז
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, אגדת בראשית, מדרש תהלים §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סד, ט · דרשת הפסוק · ״ויצו אבימלך״, ״ויגדל האיש״, ״ועבדה רבה״, ״לך מעמנו״ · לא יזרקו ביצחק צרור, עשרו הגדול, ועבדיו שקנה
הסדר (פסוק יא אחרי פסוק יב) כבכתב היד וכבתיאודור–אלבק.
המדרש קורא ״לכל העם״ (מסומן במאגרים ״כך״; במסורה: את כל העם) ו״ליצחק״ (מסומן ״כך״; במסורה: אל יצחק). ״אדן״ — כך בכתב היד (ן תחת ם); בתיאודור–אלבק ״אדם״.
״פרדותיו״ — בכתב היד ״פרותיו״, ותוקן במאגרים. ״אדם״ (אם אין אדם) — הושלם במאגרים; אחרי ״נעשה״ תיבה מסופקת (״כן״?) נמחקה במאגרים, וכן הו״ו של ״ואינו״.
״ממנו היו״ — כך בכתב היד; בתיאודור–אלבק ״לא ממנו היו לך״. ״לדעבר״ — בכתב היד ״לדעבד״ (מסומן ״כך״); ״לך״ — בכתב היד ״לה״; ״וכדון״ — הו״ו והנו״ן הושלמו במאגרים. בתיאודור–אלבק ״לשעבר הוה לך חד קיוקיה, כדון אית לך קווקייה סגין״.
וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ לכל הָעָם לֵאמֹר וגו׳(בראשית כו, יא).
אמר רבי אייבו:
אפילו צרור אל יזרוק בהן אדןאדן — אדם,
הדה היא דכתיב:
יָגוּרוּ יִצְפּוֹנוּ וגו׳(תהלים נו, ז).
וַיִּגְדַּל הָאִישׁ(בראשית כו, יג).
אמר רבי חנין:
עד שהיו אומרים: זבל פרדותיו שליצחק — ולא כספו ולא זהבו שלאבימלך.
וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן(בראשית כו, יד).
דניאל חייטהדניאל חייטה — דניאל החייט אמר:
ועבדה כתב:
אם אין אדם נעשה עבד לעבדו — אינו קונה אותו.
וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ ליצחק לֵךְ מֵעִמָּנוּ וגו׳(בראשית כו, טז).
אמר לו: כל אותן עצמות שעצמת — ממנו היו.
לדעברלדעבר — לשעבר הוה לך חד קווקייהחד קווקייה — גמל (בהמת משא) אחת, וכדוןוכדון — ועכשיו אית לך קווקייה סיגיןקווקייה סיגין — בהמות רבות.
אגדת בראשית, פרק לג, ב · דרשת הפסוק · ״גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך״ · זרעו של אברהם — יצחק, שנאמר בו ״ויגדל האיש״, ונתברך כאביו
״ויי ברך את אברהם בכל״ — בכתב היד ״וי׳י בירך״.
בבובר: ״ואברהם זקן בא בימים ויי ברך את אברהם בכל — אף לבניו: ויהי אחרי מות אברהם…״, ובלי ״תחת אבותיך יהיו בניך״.
הסימן כולו, ״אשרי איש ירא את יי — זה אברהם אבינו… במצוותיו חפץ מאד — זה אברהם, דכתיב עקב אשר שמע אברהם בקולי״, בפרשה עקב אשר שמע אברהם בקלי.
גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ(תהלים קיב, ב).
זה שאמר הכתוב:
כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע(בראשית כא, יב).
מה כתיב בו?
וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וגו׳(בראשית כו, יג).
באברהם מה כתיב?
וַיְיָ בֵּירַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל(בראשית כד, א);
וביצחק כתיב:
וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ(בראשית כה, יא).
לכך נאמר: דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹורָךְ וגו׳;
ואומר: תַּחַת אֲבֹותֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ וגו׳(תהלים מה, יז).
מדרש תהלים, מזמור צב, יא · דרשת הפסוק · ״צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה״ · משלי התמרה והארז בישראל: שכרם רחוק, שלשה צדיקים, ״הוי זהיר בגחלתן״; גדולים מכל האילנות — ״כי גדול מרדכי״, ״וילך הלוך וגדול״
המדרש קורא ״לשמור את מצותיו״ (דברים ז, ט: ולשמרי מצותו); בדפוס: ״וכתיב: שומר הברית וגו׳ ולשומרי מצותיו לאלף דור״. ״יסגא״ (במסורה: ישגה). ״וינגע״ — בכתב היד ״ויגגע״, ותוקן במאגרים. ״וילך הלוך וגדול״ — בדפוס ״וביצחק כתיב: וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד״; בבמדבר רבה ג, א ״וילך דוד הלוך וגדול״ (שמואל ב ה, י), ושם אין יצחק.
״פחות״, ״לולבין״ — הושלמו מן הדפוס. ״שהייתה באמיתי״ — בדפוס ״שהיתה עומדת בחמתן״; בבראשית רבה מא, א ״באמתו״. בדפוס נוספו בסוף הסעיף, בסוגריים, דרשות על ״ומה הארז שבלבנון שרשיו מרובין״, ״שתולים בבית יי״, ״עוד ינובון בשיבה״ ו״להגיד כי ישר יי״.
מקבילות: בראשית רבה מא, א — ״צילן רחוק״, ״אין בה פסולת״, מעשה התמרה והדקל; במדבר רבה ג, א — הדרשות כאן כמעט כולן, ושם ״כל מי שהוא בא ומזדווג לישראל״ ופרעה שלקה על שרה. ״ביצחק כתיב ויגדל האיש וילך הלוך וגדול״ — גם במדרש זוטא, שיר השירים א, טו (״האדם הגדול בענקים… הגדול — זה אברהם יצחק ויעקב שנקראו גדולים״), בפרשה ויגדלו הנערים.
צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח(תהלים צב, יג).
אמר רבי יצחק בר אדא:
מה התמרה הזאת צילה רחוק ממנה —
כך צדיקים שכרן רחוק מהם, עד לעולם הבא,
שנאמר: וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן(דברים ז, יב),
וכתיב: לשמור את מִצְוֺתָיו(דברים ז, ט).
דבר אחר:
מה התמרה הזאת אינה עושה פירות פחות משלש אנכוכיןאנכוכין — אשכולות (של תמרים) —
כך ישראל אינן חסירין משלשה צדיקים:
כאברהם, יצחק ויעקב;
חנניה, מישאל ועזריה.
דבר אחר:
מה התמרה הזו יש בה לולבין להלל, וקורות לסוכה,
ואפילו הסיבהסיב — סיבי הדקל (שעושים מהם חבלים) שלה הולך לחיזוק, ועצה להדליק;
כך ישראל — ואינן חסירין צדיקים, ישרים, בני תורה,
ואפילו בורים שבהם — גומלי חסדים.
דבר אחר:
מה התמרה עושה תמרים רטובים, ניקלוסיןניקלוסין — תמרים מובחרים (מין ניקולאוס), ועושין סוליןסולין — תמרים גרועים —
כך תלמידי חכמים.
אמר רבי ברכיה:
הוי זהיר בגחלתן שלא תיכווה,
שכל מי שאינו נזהר מן ישראל — לוקה,
שנאמר: וַיְנַגַּע(בראשית יב, יז) יי אֶת פַּרְעֹה.
כך ישראל — יש בהם בעלי משנה, תלמוד ואגדה.
דבר אחר:
מה התמרה הזו לבה מכוון למעלה —
כך ישראל מכוון לבן לאביהן שבשמים.
דבר אחר:
מה התמרה הזו יש לה תאווה —
כך ישראל תאוותן להקדוש ברוך הוא.
אמרו רבותינו:
מעשה בתמרה אחת שהייתה באמיתיבאמיתי — בעיר עמתו (שבעבר הירדן), והיו מרכיבין אותה ולא היתה עושה פירות.
אמר להם דקלידקלי — דקלאי, מגדל דקלים אחד: תמרה היא מיריחו, והיא מתאוה לה.
הלכו והביאו ממנה — מיד עשתה פירות.
כך כל תאותן של ישראל וציפוייןוציפויין — וציפייתן, תקוותן — להקדוש ברוך הוא.
או מה תמרה הזו אינן עושין ממנה כלים — יכול אף ישראל כן?
תלמוד לומר: כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יסגאיסגא — ישגה, יגדל.
אמר רבי תנחומא:
שאלתי אותה לרב הונא, ואמר: ראינוה בבבל, והיו עושין ממנה כלים: שולחנות ומנורות.
או מה ארז אינו עושה פירות — אף ישראל כן?
תלמוד לומר: תמר —
מה התמר עושה פירות — כך ישראל עושה פירות.
או מה תמר זה אין גזעו מחליף — אף ישראל כן?
תלמוד לומר: ארז —
מה ארז גיזעו מחליף — כך ישראל גיזען מחליף.
דבר אחר:
מה התמרה הזו והארז גדולים מכל האילנות — כך ישראל,
שנאמר: כִּי גָדוֹל מׇרְדֳּכַי(אסתר ט, ד),
וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וגדול(בראשית כו, יג).
או מה התמרה וארז אם נעקרו אין נחלפין — כך ישראל?
תלמוד לומר: שְׁתוּלִים בְּבֵית יְיָ(תהלים צב, יד) —
אילו התינוקות שהם בבית הספר.
בראשית רבה, אגדת בראשית, מדרש תהלים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | דכתיב | — (הוספה) |
| א | פרדותיו | פרותיו |
| א | אדם | — (הוספה) |
| א | אינו | ואינו |
| א | לדעבר | לדעבד |
| א | לך | לה |
| א | ו | — (הוספה) |
| א | ן | — (הוספה) |
| ג | פחות | — (הוספה) |
| ג | לולבין | — (הוספה) |
| ג | שאינו | שאינן |
| ג | יי | אלהים |
| ג | מה | — (הוספה) |
| ג | ראינוה בבבל, והיו עושין | היינו הא בבל |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) |
| אגדת בראשית | כתב יד אוקספורד 2340 |
| מדרש תהלים | כתב יד קמברידג׳ Or. 786 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה נ
וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא(בראשית כו, יב)
״ויזרע יצחק בארץ ההוא״ — ברכת הארץ ומאה שערים; הברכה הבאה לרגלי הצדיקים; ״ויברכהו יי״ — בן ברכאל, שנתנסה ואחר כך נתברך, בזכות הצדקה
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
ספרי דברים, מדרש תנאים לדברים, אבות דרבי נתן, ירושלמי, בראשית רבה, קהלת רבה, בבלי, תנחומא, תנחומא בובר, סדר אליהו זוטא, במדבר רבה §§cover-end§§
חלק א
דברי התנאים
ספרי דברים, פסקא ח · דרשת הפסוק · ״אשר נשבע… לאברהם ליצחק וליעקב״ · כל אחד מן האבות כדאי בעצמו, וכל אחד השביח את הארץ: אברהם — ״ויטע אשל״, יצחק — ״ויזרע יצחק״, יעקב — ״ויקן את חלקת השדה״
״מה תלמוד לומר״ השני — בכתב היד ״מ׳ ל׳-לו׳״, והתי״ו הושלמה במאגרים. ״ונטעה״ — בכתב היד ״וחזעה״, ותוקן במאגרים.
בפינקלשטיין ״הרי כבר נאמר שבועות מטות אומר סלה״.
מדרש תנאים לדברים א, ח — הדרשה והמשל כלשון הספרי, וחילופיו בשורה; שם ״אם תאמר שבועות [אבות] והלא כבר נאמר שבועות מטות אומר סלה״, ״חזר ונטעה כרם״ בסוגריים מרובעים (השלמת המהדיר), ״עמד אברהם אבינו [והשביחה]… יצחק [והשביחה]״, והפסוקים באורך (״קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה״, ״ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההיא מאה שערים״). לפני הדרשה שם ״ראה נתתי לפניכם את הארץ… הריני קוביע לכם דיופיטא״, ואחריה ״לתת להם — אלו עולי מצרים, ולזרעם — אלו באי הארץ״ — דרשות אחרות על הפסוק.
וכעין זה בתנחומא, מקץ ה (להלן, ו): ״אברהם עידר… יצחק זרע… בא יעקב, שהיה כרי של תבואה״.
אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְיָ לַאֲבֹותֵיכֶם(דברים א, ח) —
מה תלמוד לומר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב?
אם לעינין שבועת אבות — הרי כבר נאמר: שְׁבֻעוֹת מַטּוֹת וגו׳(חבקוק ג, ט).
מה תלמוד לומר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב?
כדיי אברהם בעצמו, כדיי יצחק בעצמו, כדיי יעקב בעצמו (מדרש תנאים: אלא כדאי הוא אברהם בפני עצמו, ויצחק בפני עצמו, ויעקב בפני עצמו).
משל למלך שנתן לעבדו שדה אחת במתנה (מדרש תנאים: מתנה), לא נתנה (מדרש תנאים: ולא נתנה) לו אלא כמות שהיא.
עמד העבד ההוא (מדרש תנאים: העבד) והשביחה, ואמר: מה בידי? (מדרש תנאים: מה אעשה?) לא נתנה לי אלא כמות שהיא.
חזר ונטעה כרם, ואמר: מה בידי? לא (מדרש תנאים: שלא) נתנה לי אלא כמות שהיא.
כך, כשנתן הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו את הארץ, לא נתנה לו אלא (מדרש תנאים: מתנה נתנה לו) כמות שהיא,
שנאמר: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ וגו׳(בראשית יג, יז).
עמד אברהם (מדרש תנאים: אבינו) והשביחה,
שנאמר: וַיִּטַּע אֶשֶׁל וגו׳(בראשית כא, לג).
עמד יצחק והשביחה,
שנאמר: וַיִּזְרַע יִצְחָק וגו׳(בראשית כו, יב).
עמד יעקב (מדרש תנאים: אבינו) והשביחה,
שנאמר: וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה וגו׳(בראשית לג, יט).
מדרש תנאים לדברים טו, י · דרשת הפסוק · ״בכל מעשך ובכל משלח ידך״ · מעשיך ומשלח ידך — שאינם במדה ובמשקל ובמנין; המתפלל על המדוד שיתברך — תפלת שוא; זכר לדבר: ״ויזרע יצחק… מאה שערים״
הובאה הדרשה האחרונה של הסימן, על ״בכל מעשך ובכל משלח ידך״ (דברים טו, י); לפניה בסימן דרשות על ״נתן תתן לו… ולא ירע לבבך בתתך לו… כי בגלל הדבר הזה יברכך״: לשכת חשאים, הפילוסופוס ורבן גמליאל (״מלוה יי חונן דל״), שכר אמירה ושכר מעשה, והמועל בקדש — עניינים אחרים.
״מש׳ יד׳״, ״בא׳״, ״וימ׳״ — נפתחו.
כעין זה בבראשית רבה סד, ח (בפרשה נא, ב): ״והלא אין הברכה שרויה על דבר שהוא במשקל ובמידה ובמניין! ולמה מדדן? בשביל לעשרן״; ובתוספתא ברכות ו, ח (בפרשה נא, א): ״הואיל ואין הברכה שורה אלא על מעשה ידי — עימר וזרע… מאה שערים — ששערו מאה פעמים״.
״מאה שערים… ולמה מדדן? בשביל לעשרן״ (בראשית רבה סד, ח), והאבות שנתברכו בזכות המעשרות — ״בכל, מכל, כל״ — בפרשה נא (וימצא בשנה ההוא מאה שערים).
בְּכׇל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ(דברים טו, י) —
מה מעשיך — שאינן לא במדה, ולא במשקל, ולא במנין —
אף משלח ידך — שאינו לא במדה, ולא במשקל, ולא במנין.
מיכן אמרו: המתפלל על המדוד, ועל השקול, ועל המנוי — בשביל שיתברכו, הרי זו תפלת שוא.
אף על פי שאין ראיה לדבר — זכר לדבר:
וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִיא מֵאָה שְׁעָרִים וגו׳(בראשית כו, יב).
אבות דרבי נתן, נוסחא שלישית · דרשה · שלש ברכות המזון להזכיר זכות האבות: הזן את הכל — אברהם, על הארץ ועל המזון — יצחק שזרע בארץ ומצא מאה שערים, בונה ירושלים — יעקב
לפניו בפסקה דברי רבי חנינא בן תרדיון (״שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה — מושבן מושב לצים״) ופירוש ״אשרי האיש״; אחריו דברי רבי אלעזר בן עזריה (״אם אין תורה אין דרך ארץ״) — עניינים אחרים.
״צריך״ — בדפוס ״צדיק״. ״וירא ויאמר״ — כך בדפוס, ובמקרא ״ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה… וזה שער השמים״.
ומנין שהאכל צריך מברך? שנאמר: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ(דברים ח, י).
למה בירכו שלש ברכות? להזכיר זכות האבות.
ואלו הן:
הזן את הכל;
על הארץ ועל המזון;
בונה ירושלים.
הזן את הכל — להזכיר זכות אברהם:
כיצד? היה מכניס עוברי דרכים לביתו לפרנסו ולכלכלו — למי שאינו צריך לאכילה, לא כל שכן?
הקדוש ברוך הוא בירכו בכל, שנאמר: וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא וגו׳(בראשית כד, א).
על המזון — להזכיר זכות יצחק, שזרע בארץ ומצא מזונו מאה שערים;
דכתיב: על הארץ על המזון — שבירכתו יצחק בארץ ובמזון.
הבונה ברחמיו — להזכיר זכות יעקב, שעמד בבית אל ואמר: מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה(בראשית כח, יז),
וַירָא וַיֹּאמַר: זֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם — זה ירושלם, שעמד לבנות;
לכך אומרים: בונה ירושלם — לבני יעקב.
ספרי דברים, פסקא לח · דרשת הפסוק · ״אשר יצאתם משם״ · בכל מקום שצדיקים הולכים ברכה באה לרגלם — ונסתלקו, נסתלקה הברכה
״אצל״ (פוטיפר) — בכתב היד ״לצל״, ותוקן במאגרים. ״אנכי אכלכל אתכם״ — בכתב היד בקיצור. ״מה כילכול… אף כילכול האמור כן״ — בפינקלשטיין ״מה כלכול האמור להלן״; ״האמור״ השני — בכתב היד ״המור״, ותוקן במאגרים, ו״מדבר״ בין השיטין.
״רואה אני דברי רבי יוסי מדברי אבה״ — כך בכתב היד ובפינקלשטיין, אף שהדברים שלפניו בשם רבי שמעון בן יוחי. ״בעולם״ — בכתב היד ״בעללם״, ותוקן במאגרים.
״ארון יי״ — כך בכתב היד, ובמסורה ״ארון האלהים״. ״ובורות חצובים אשר לא חצבת״ — בכתב היד ״ובורות צו׳ א׳ ל׳ הצו׳״: החי״ת הושלמה במאגרים, ו״הצו׳״ סימנו ״כך״. ״שלא חצבת״ — לפניו ״נטע׳״ שמאגרים מחקוהו. ״ארבעים״ — בין השיטין.
״ברכה באה לנגדן״ — בפינקלשטיין ״באת ברכה לרגלם״; ״אנשי ארץ ישראל״ — שם ״אנשי הארץ״; ״מלוייה ברכה״ — שם ״מלאה ברכה״.
כעין זה בבראשית רבה עג, ט ופו, ו (להלן, ז–ח): ״לכל מקום שהצדיקים הולכים — ברכה הולכת עמהם״, ושם (פו, ו) בשם רבי שמעון בן יוחי; ובאגדת בראשית מב, א, בפתיחתא ״ברבות הטובה רבו אוכליה״ (בפרשה סט): ״בכל מקום שהלכו הצדיקים — הלכה הטובה עמם״ — יעקב אצל לבן, יוסף בבית פוטיפר, ויעקב אצל פרעה והנילוס שעלה לקראתו.
וכן אתה מוצא: בכל מקום שצדיקים הולכין — ברכה באה לרגלם.
יצחק ירד לגרר — ברכה באת לרגליו,
שנאמר: וַיִּזְרַע יִצְחָק וגו׳(בראשית כו, יב).
ירד יעקב אצל לבן — ברכה באת לרגליו,
שנאמר: נִחַשְׁתִּי וַיְבָרְכֵנִי יְיָ בִּגְלָלֶךָ(בראשית ל, כז).
ירד יוסף אצל פוטיפר — ברכה באת לרגליו,
שנאמר: וַיְבָרֶךְ יְיָ אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף(בראשית לט, ה).
ירד יעקב אצל פרעה — ברכה באת לרגליו,
שנאמר: וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה(בראשית מז, י).
במה בירכו? שנמנעו ממנו שני רעב,
שנאמר: וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם(בראשית נ, כא).
מה כילכול — בשני רעבון הכתוב מדבר,
אף כילכול האמור כן — בשני ריעבון הכתוב מדבר.
רבי שמעון בן יוחי אומר:
אין זה קידוש השם, שדיברי צדיקים קיימין בחייהוןבחייהון — בחייהם, ובטילין לאחר מיתתן.
אמר רבי אלעזר ברביברבי — בן רבי שמעון:
רואה אני דברי רבי יוסי מדברי אבה:
שזה קידוש השם — שכל זמן שצדיקין בעולם, ברכה בעולם;
נסתלקו צדיקים מן העולם — נסתלקה ברכה מן העולם.
וכן אתה מוצא בארון האלהים, שירד לבית עובד אדום הגתי ונתברך בשבילו,
שנאמר: וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִיד לֵאמֹר בֵּרַךְ יְיָ אֶת בֵּית עֹובֵד אֱדֹום וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן יְיָ(שמואל ב ו, יב).
והלא דברים קל וחומר:
ומה ארון, שלא נעשה לא לשכר ולא להפסד, אלא לשיברי לוחות שבו — נתברך בשבילו;
קל וחומר לצדיקים, שבעבורם נברא העולם.
אבותינו באו לארץ — ברכה באה לנגדן,
שנאמר: וּבָתִּים מְלֵאִים כׇּל טוּב וגו׳(דברים ו, יא).
רבי שמעון בן יוחי אומר:
והלא בידוע שלא מלאתה, שעכשו באת לארץ!
וּבֹורֹות חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ —
והלא בידוע שלא חצבת, שעכשו באת לארץ!
כְּרָמִים וְזֵתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ —
והלא בידוע שלא נטעת, שעכשו באת לארץ!
מה תלמוד לומר מִלֵּאתָ, חָצַבְתָּ, נָטָעְתָּ?
זכותך היא שגרמה.
וכן אתה מוצא:
שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, היו אנשי ארץ ישראל בונין בתים, וחופרין בורות שיחין ומערות,
נוטעין שדות וכרמים וכל עץ מאכל,
כדי שיבואו אבותינו לארץ, ומצאו אותה מלוייה ברכה.
או לפי שברכה זו עליהן, יכול היו אוכלין ושביעין?
תלמוד לומר: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ —
אתה אוכל ושבע;
הן מונעין מנשיהן, מבניהן ומבנותיהן,
כדי שיבואו אבותינו לארץ, ומצאו אותה מלוייה ברכה.
זה הוא שאמרנו: אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם(דברים יא, י) —
כשהייתם שם, הייתה מתברכת בשבילכם;
ולא עכשיו, שאין ברכה עליה כדרך שהייתם אתם.
חלק ב
דברי האמוראים
בבלי כתובות פרק יג, קיב ע״א · סוגיא · ברכותיה של ארץ ישראל; מצרים מעולה מכל הארצות וצוען מכל מצרים, וחברון מבונה אחד משבעה בצוען
״והני מילי בטרשים, אבל שלא בטרשים — חמש מאה; והני מילי״ — אינו בכ״י מינכן 95 ווטיקן 113 (שם: ״הני מילי בלאו ברכותיה, אבל בברכותיה…״).
בכ״י וטיקן 130 הסוגיא בסדר אחר: ״מאי נבנתה״ קודם, ואחריו ״ואין לך טרשין בארץ ישר׳ כחברון… ואין לך מעולה בכל ארצות כארץ מצרים… אפילו הכי טרשין שבארץ ישר׳ מבונין אחד לשבעה לצוען, וכמה הויא להו? חמש מאה חסר עשרה; והני מילי בטרשין, אבל בלא טרשין חמש מאה״.
סוגיא מקבילה — בבלי סוטה פרק ז, לד ע״ב: בסדר אחר ובהמשך אחר (״וחברון טרשים הוי?״).
תנו רבנןתנו רבנן — שנו חכמים (בברייתא):
בברכותיה של ארץ ישראל — בית סאהבית סאה — שטח שזורעים בו סאה עושה חמשת ריבואריבוא — עשרת אלפים (כ״י מינכן 95: עשרת ריבו) כוריןכורין — כורים (מידת נפח גדולה, שלושים סאה);
רש״י בברכותיה — כשהשנה מבורכת.
בישיבתה של צוען — בית סאה עושה שבעים כורין.
רש״י בישיבתה של צוען — כלומר כדמפרש ואזיל ומצוען אתה למד לארץ ישראל כדמפרש ואזיל.
דתניאדתניא — שכן שנינו (בברייתא), אמר רבי מאיר:
אני ראיתי בבקעת בית שאן בית סאה עושה שבעים כורין.
רש״י אני ראיתי בבקעת בית שאן — שהיא משאר ארצות.
רש״י בית סאה עושה שבעים כורים — וכיון דבשאר ארצות יש שבעים כורים כל שכן בארץ מצרים שאין לך מעולה בכל הארצות כמצרים שהרי נמשלה לגן יי ואין במצרים מדינה מעולה כצוען.
ואין לך מעולה בכל ארצות יותר מארץ מצרים,
שנאמר: כְּגַן יְיָ כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם(בראשית יג, י);
ואין לך מעולה בכל ארץ מצרים יותר מצוען, דהוו מרבו בה מלכיםדהוו מרבו בה מלכים — שהיו מגדלים בה מלכים,
רש״י דמרבו בה מלכי — מצרים שנאמר כי היו בצוען שריו על מלכי ישראל הכתוב מדבר לגנאי שמרדו בהקדוש ברוך הוא וסמכו על מלכי מצרים ותמיד היו שריהם ושלוחיהם מצויין בצוען שלוחים למלך מצרים מביאין תשורה.
דכתיב: כִּי הָיוּ בְצֹועַן שָׂרָיו(ישעיה ל, ד) (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 113, כ״י פירקוביץ 187: ומלאכיו חנם יגיעו);
ואין לך טרשיםטרשים — אדמה סלעית, קשה לזריעה בכל ארץ ישראל יותר מחברון, דהוו קברי בה שיכבידהוו קברי בה שיכבי — שהיו קוברים בה מתים;
ואפילו הכיואפילו הכי — ואף על פי כן חברון מבונה על אחת משבעה בצוען,
רש״י מבונה — בנויה בכל טוב מבונה לשון פרי כדכתיב ואבנה גם אנכי ממנה (בראשית ל׳:ג׳).
דכתיב: וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹועַן מִצְרָיִם(במדבר יג, כב).
מאי נבנתה?
אילימאאילימא — אם תאמר נבנתה ממש — אפשר אדם בונה בית לבנו קטן קודם שיבנה לבנו גדול?
רש״י לבנו הקטן — לכנען.
רש״י לבנו גדול — למצרים.
שנאמר: וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן(בראשית י, ו)!
אלא, שמבונה על אחת משבעה בצוען.
רש״י על אחת משבעה — הרי שבע פעמים שבעים כורים הרי ד׳ מאות ותשעים ובמקום שאינו טרשים כחברון יש להוסיף עד חמש מאות ובברכותיה כתיב מאה שערים על אחת שבשאר שנים נתברך למאה מאה פעמים חמש מאות הרי חמשת ריבוא.
והני מיליוהני מילי — ודברים אלו אמורים בטרשים, אבל שלא בטרשים — חמש מאהחמש מאה — חמש מאות (כורים).
והני מילי שלא בברכותיה, אבל בברכותיה — כתיב: וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא וגו׳(בראשית כו, יב).
תנחומא, מקץ ה · פתיחתא · המלך עומד על שדהו כשהיא כרי: אברהם עידר, יצחק זרע, ויעקב כרי
אַשְׁרֵי שֶׁאֵל יַעֲקֹב בְּעֶזְרוֹ שִׂבְרוֹ עַל־יְיָ אֱלֹהָיו(תהלים קמו, ה)
״זש׳ה״, ״הקב׳ה״, ״שנ׳״, ״ר׳״, ״אמ׳״, ״י׳י״ — קיצורי כתב היד, ונפתחו. ״מ[ו]צא״ — הוי״ו הושלמה במאגרים. ״ראשית תבואתו״ — כך בכתב היד; במקרא ״תבואתה״.
נמזגו כאן חילופי מדרש ילמדנו (קטעים מילקוט תלמוד תורה) ובתי מדרשות ח״א, סד. בשניהם הדרשה על ״והנה יי נצב עליו״ (בראשית כח, יג; ״מאי דכתיב אשרי שאל יעקב בעזרו — אל יעקב, ולא אל יצחק ולא אל אברהם״), בלא ״למה לא נאמר אל אברהם…״ ובלא סופה (״סברו על יי אלהיו״ — יוסף); בשניהם סדר החרישה והזריעה הפוך (״לא כשהיא נחרשת ולא כשהיא נזרעת״). בבתי מדרשות לפניה: ״אמר רבי שמעון בן לקיש: האבות הן הן המרכבה, שנאמר ׳ויעל אלהים מעל אברהם׳ (בראשית יז, כב), ׳והנה יי נצב עליו׳״.
וכעין זה, השדה שניתנה במתנה והאבות שהשביחוה — ספרי דברים, פסקא ח, לעיל, א.
וַיַּרְא יַעֲקֹב(בראשית מב, א).
זה שאמר הכתוב:
אַשְׁרֵי שֶׁאֵל יַעֲקֹב בְּעֶזְרוֹ(תהלים קמו, ה).
למה לא נאמר אל אברהם, אל יצחק, אלא אל יעקב?
את מוצא שלא נצב הקדוש ברוך הוא לא על אברהם ולא על יצחק, אלא על יעקב,
שנאמר: וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר(בראשית כח, יג).
אמר רבי סימון:
אין המלך עומד על שדהו —
לא כשהיא נזרעת,
ולא כשהיא נחרשת,
ולא כשהיא נעדרת (ילמדנו: מקצרת; בתי מדרשות: נקצרת).
ואימתי עומד עליה? כשהיא עומדת כריכרי — ערימת תבואה דרוסה וזרויה בגורן.
כך אברהם עידרעידר — עזק, הפך את רגבי השדה (ילמדנו: וחרש),
שנאמר: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ(בראשית יג, יז) (ילמדנו: לְאׇרְכָּהּ; בתי מדרשות: לְאׇרְכָּהּ וּלְרׇחְבָּהּ);
יצחק זרע,
שנאמר: וַיִּזְרַע יִצְחָק(בראשית כו, יב) (ילמדנו: בָּאָרֶץ הַהִיא);
לא עמד המלך עליהם.
בא יעקב, שהיה כרי של תבואה —
קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹו(ירמיה ב, ג) —
עמד (ילמדנו: מיד עמד) עליו,
שנאמר: וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו.
הוי אַשְׁרֵי שֶׁאֵל יַעֲקֹב בְּעֶזְרוֹ.
מהו סברו עַל יְיָ אֱלֹהָיו?
אמר רבי שמעון בן לקיש:
זה יוסף, סיברו של עולם, שהיה במצרים;
והראה הקדוש ברוך הוא ליעקב שסיברו במצרים —
וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם.
בראשית רבה, פרשה עג, ט · דרשת הפסוק · ״ויברך יי אותך לרגלי״ · לכל מקום שהצדיקים הולכים — ברכה הולכת עמהם: יצחק בגרר, יוסף אצל פוטיפרע, יעקב אצל לבן
מתוך הסימן על ״ויאמר אליו לבן אם נא מצאתי חן בעיניך נחשתי… כי מעט… ויברך יי אותך לרגלי״ (בראשית ל, כז–ל); לפניו ״נחשתי — נסית ובדקית״ ו״מעט — שבעים״, ואחריו ״ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי — ראובן בעי ביי״ — דרשות על דברי לבן ויעקב, ואינן מענייננו.
נוסח אחר — בראשית רבה פו, ו (בסמוך): בשם רבי שמעון בן יוחי, ובסדר אחר (יצחק, יעקב, יוסף). וכעין זה ספרי דברים, פסקא לח (לעיל, ד): ״בכל מקום שצדיקים הולכין — ברכה באה לרגלם״, ושם גם ״ירד יעקב אצל פרעה״.
וַיְבָרֶךְ יְיָ אֹותְךָ לְרַגְלִי(בראשית ל, ל) —
לכל מקום שהצדיקים הולכים — ברכה הולכת עמהם.
ירד יצחק לגרר — ובאת ברכה לרגלו,
שנאמר: וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא(בראשית כו, יב);
ירד יוסף אצל פוטיפרע — ובאת ברכה לרגלו,
שנאמר: וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד וגו׳(בראשית לט, ה);
ירד יעקב אצל לבן — ובאת ברכה לרגלו,
שנאמר: וַיְבָרֶךְ יְיָ אֹותְךָ לְרַגְלִי וגו׳.
בראשית רבה, פרשה פו, ו · דרשת הפסוק · ״ויהי מאז הפקיד אתו״ · נוסח אחר · רבי שמעון בן יוחי: בכל מקום שהצדיקים הולכים — ברכה הולכת עמהם: יצחק בגרר, יעקב אצל לבן, יוסף אצל פוטיפר
הובא ראש הסימן, דברי רבי שמעון בן יוחי; אחריהם ״שנים עשר חודש עשה שם: ששה בבית וששה בשדה״ ו״ויהי יוסף יפה תואר — זרוק חוטרא לאווירה״ — על יוסף, ואינם מענייננו.
בתיאודור–אלבק ״שכינה הולכת עמהן״ (במקום ״ברכה הולכת עמהם״).
נוסח אחר לבראשית רבה עג, ט (בסמוך): כאן ״תני רבי שמעון בן יוחי״, ויעקב לפני יוסף.
וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד וגו׳(בראשית לט, ה).
תני רבי שמעון בן יוחי:
בכל מקום שהצדיקין הולכין — ברכה הולכת עמהם.
ירד יצחק לגרר — ובאת ברכה לרגלו, שנאמר:
וַיִּזְרַע יִצְחָק וגו׳(בראשית כו, יב);
ירד יעקב אל לבן — ובאת ברכה לרגלו, שנאמר:
וַיְבָרֶךְ יְיָ אֹותְךָ לְרַגְלִי(בראשית ל, ל);
ירד יוסף אצל פוטיפר — ובאת ברכה לרגלו, שנאמר:
וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹותוֹ וגו׳.
קהלת רבה, פרשה ב, ל · דרשת הפסוק · ״כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה ולחוטא נתן ענין״ · אברהם ונמרוד, יצחק ואבימלך, יעקב ולבן, ישראל ופרעה והכנענים, חזקיהו וסנחריב, מרדכי והמן
״ביום ההוא״ — אחרי ״ביום״ סימן חסר במאגרים; הושלם מן המקרא ומן הדפוס.
בדפוס אין דבר אחר על פרעה: ״אלו ישראל שהיו במצרים… ולחוטא… אלו הכנענים״. ״היה מוכרה בדמים״ — שם ״היה מוכרה ועושה אותה דמים״. בדפוס בכל דבר אחר ״נתן חכמה ודעת ושמחה, ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס״.
המדרש קורא ״וינשא לעיני הגוים״ (במסורה: לעיני כל הגוים).
כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו(קהלת ב, כו).
כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו — זה אברהם אבינו; נָתַן חׇכְמָה וְדַעַת.
וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן — זה נמרוד הרשע.
ולמי נאמר לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים? זה אברהם —
וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים(בראשית כד, א).
דבר אחר:
כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו — זה יצחק; נָתַן חׇכְמָה וְדַעַת.
וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן — זה אבימלך.
ולמי נאמר לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים? —
וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא(בראשית כו, יב).
דבר אחר:
כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו — זה יעקב אבינו; נָתַן חׇכְמָה וְדַעַת.
וְלַחוֹטֶא — זה לבן.
לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים — זה יעקב:
כִּי רָאִיתִי אֵת כׇּל אֲשֶׁר לָבָן עֹושֶׂה לָּךְ(בראשית לא, יב).
דבר אחר:
כִּי לְאָדָם — אלו ישראל שהיו במצרים; נָתַן חׇכְמָה וְדַעַת.
וְלַחוֹטֶא — זה פרעה.
לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים — אלו ישראל:
וַיְיָ נָתַן אֶת חֵן הָעָם(שמות יב, לו).
דבר אחר:
כִּי לְאָדָם — אלו ישראל; נָתַן חׇכְמָה וְדַעַת.
וְלַחוֹטֶא — אלו הכנענים.
אמר רבי לוי:
אפילו טיפת שמן לא היה אחד מהן נותן בגריסיןבגריסין — בגריסים (פול גרוס, תבשיל) שלו,
ואפילו נשברה ביצתו — לא היה טועמה, אלא היה מוכרה בדמים,
כדי שיכנסו ישראל לארץ וימצאו אותה מלאה ברכות.
ולמי נאמר לָתֵת לְטוֹב? אלו ישראל, שנאמר:
לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ(במדבר כו, נג).
דבר אחר:
כִּי לְאָדָם — זה חזקיהו; נָתַן חׇכְמָה וְדַעַת.
וְלַחוֹטֶא — זה סנחריב.
ולמי נאמר לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים? זה חזקיהו, שנאמר:
וַיִּנַּשֵּׂא לְעֵינֵי הַגּוֹיִם(דברי הימים ב לב, כג).
דבר אחר:
כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו — זה מרדכי.
וְלַחוֹטֶא — זה המן.
לָתֵת לְטוֹב — זה מרדכי, שנאמר:
בַּיּוֹם הַהוּא נָתַן הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה(אסתר ח, א).
ירושלמי סוטה ה, ו · סוגיא · ״ויחר אף אליהוא בן ברכאל הבוזי ממשפחת רם״ — רבי עקיבה: זה בלעם; רבי אלעזר בן עזריה: זה יצחק
בהלכה על המשנה ״אמר רבי יהושע: מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי…״ (משנה סוטה ה, ה; בכתב יד ליידן ובדפוס ונציה הלכה ח), אחרי ״אימתי היה איוב״; אחרי הסוגיא ״משה כתב חמשה סיפרי תורה… וכתב ספרו של איוב״ — עניין אחר.
״ואין לית הוא הוא״ — בדפוס ונציה: ״ואין לית הוא״.
דרש רבי עקיבה:
וַיִּחַר אַף אֱלִיהוּא בֶן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי מִמִּשְׁפַּחַת רָם(איוב לב, ב).
אליהוא — זה בלעם.
בן ברכאל — שבא לקלל את ישראל ובירכן: וְלֹא אָבָה יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹועַ אֶל בִּלְעָם(דברים כג, ו).
הבוזי — שהיתה נבואתו בזויה: נֹופֵל וּגְלוּי עֵינָיִם(במדבר כד, ד).
ממשפחת רם — מִן אֲרָם יַנְחֵינִי בָלָק(במדבר כג, ז).
אמר לו רבי אלעזר בן עזריה:
אין הוא הואאין הוא הוא — אם הוא הוא (בלעם) — כבר כסה עליו המקום;
ואין לית הוא הואואין לית הוא הוא — ואם אינו הוא — עתיד להתוכח עמך.
אלא אליהוא — זה יצחק.
בן ברכאל — בן שבירכו האל, שנאמר: וַיְבָרְכֵהוּ יְיָ(בראשית כו, יב).
הבוזי — שביזה כל בתי עבודה זרה בשעה שנעקד על גבי המזבח.
ממשפחת רם — בן אברם.
תנחומא, בהעלותך ח · פתיחתא · ״קח את הלוים״ · נתנסו ואחר כך נתברכו: אברהם בעשרה נסיונות — ״ויי ברך את אברהם בכל״, יצחק, יעקב ויוסף; ושבטו של לוי שעמד בנסיונו — ״והיו לי הלוים״
יְיָ צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ(תהלים יא, ה)
״זש׳ה״, ״הקב׳ה״, ״ויבר׳ י׳י״, ״ע׳ז״, ״אמ׳״, ״כתי׳״, ״שנ׳״ — נפתחו. ״לסררה״ — כך בכתב היד, בסמ״ך (בדפוסים: לשררה). ״פוטיפרע״ — כך בכתב היד (סימן ״כך״ במאגרים). ״אליהם״ — היו״ד מסופקת בכתב היד.
המדרש קורא ״כה אמר יי אלהים״ (במסורה: כה אמר אדני יי), ״קומי לך״ (כקרי), ״בירך״, ״בבואו״, ״אותו״, ״לשמוע״, ״גילולי״, ״לשפוך״, ״המורדים״, ״אמרתיך״, ״ינצורו״, ״יריכו״ (בכתיב מלא).
מקבילות: תנחומא בובר, בהעלותך יג, ובמדבר רבה טו, יב — הפתיחתא כמעט מלה במלה, וחילופיהן בתוך הטקסט. בתנחומא בובר אין ״ולבן״; בבמדבר רבה אין ״שלא תבטל התורה״ ו״והיו כולם עובדי עבודה זרה״, ושם ״כי במקלי עברתי את הירדן״.
קַח אֶת הַלְוִיִּם(במדבר ח, ו).
זה שאמר הכתוב:
יְיָ צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ(תהלים יא, ה).
יְיָ צַדִּיק יִבְחָן —
אין הקדוש ברוך הוא מעלה את האדם לסררה, עד שבוחן ובודק אותו תחלה;
וכיון שהוא עומד בנסיונו — הוא מעלה אותו לסררה.
וכן אתה מוצא באבינו אברהם:
ניסהו הקדוש ברוך הוא עשר נסיונות ועמד בהם, ואחר כך בירכו,
שנאמר: וַיְיָ בֵּירַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל(בראשית כד, א).
וכן יצחק — ניסהו בימי אבימלך ועמד בנסיונו, ואחר כך בירכו,
שנאמר: וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִיא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרְכֵהוּ יְיָ(בראשית כו, יב).
וכן אבינו יעקב — ניסהו בכל אותן הצרות:
בעשו,
ולבן (במדבר רבה: ברחל),
בדינה,
וביוסף.
והיאך יצא מבית אביו? כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי(בראשית לב, יא);
וברכו, שנאמר: וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹואוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹותוֹ(בראשית לה, ט).
וכן יוסף — ניסהו באשת פוטיפרע, והיה חבוש שתים עשרה שנה;
ואחר כך יצא ונעשה מלך, על שעמד בנסיונו.
הוי: יְיָ צַדִּיק יִבְחָן.
ואף שבטו של לוי נתנו נפשם (במדבר רבה: נתנו עצמן) על קידוש שמו של הקדוש ברוך הוא, שלא תבטל התורה.
שבשעה שהיו ישראל במצרים — מאסו בתורה ובמילה, והיו כולם עובדי עבודה זרה;
שכן יחזקאל מוכיחן,
שנאמר: וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר יי אלהים בְּיוֹם בׇּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם(יחזקאל כ, ה).
מה כתיב בסוף העניין?
וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹועַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּילּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּוךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם(יחזקאל כ, ח).
מה עשה הקדוש ברוך הוא? הביא חשך על המצריים שלשת ימים, והרג בהם כל רשעי ישראל;
שכן הוא אומר: וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּורְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי(יחזקאל כ, לח).
וכן הוא אומר:
הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ(שיר השירים ב, יג) — אלו הרשעים שהיו בישראל;
וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ — אלו אותן הנשארים שעשו תשובה ונתקבלו;
קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ — שהרי הגיע קץ הגאולה.
אבל שבטו של לוי — כולם צדיקים היו, והיו עושין את התורה,
שנאמר: כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶיךָ(דברים לג, ט) — זו התורה;
וּבְרִיתְךָ יִנְצֹורוּ — זו המילה.
ולא עוד, אלא כשעשו ישראל את העגל — לא נשתתפו שם שבטו של לוי,
שנאמר: וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַיְיָ אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כׇּל בְּנֵי לֵוִי(שמות לב, כו).
כיון שאמר להם משה: שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵיכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה(שמות לב, כז) —
מיד עשו (במדבר רבה: מה עשו? שמו), ולא נשאו פנים;
וכן משה מברכן: הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו.
כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהיו כולם צדיקים, וניסה אותם ועמדו בנסיונם,
שנאמר: אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה(דברים לג, ח) —
מיד אמר: וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם(במדבר ח, יד),
לקיים מה שנאמר: יְיָ צַדִּיק יִבְחָן.
אבל הרשעים — כתיב בהם: וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ.
אמר דוד: אַשְׁרֵי כׇּל יְרֵא יְיָ הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו(תהלים קכח, א).
תנחומא בובר, וישב ג · פתיחתא · ״וישב יעקב בארץ מגורי אביו״ · הקדוש ברוך הוא עושה את הצדיקים עיקר, והם עושים עצמם טפלים: אברהם — ״ואברכך ואגדלה שמך״, והוא אומר ״גר ותושב אנכי עמכם״; וכן יצחק ויעקב
כִּי־גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ וְתוֹשָׁבִים כְּכׇל־אֲבֹתֵינוּ כַּצֵּל יָמֵינוּ עַל־הָאָרֶץ וְאֵין מִקְוֶה(דברי הימים א כט, טו)
״כן הן הצדיקים״ — הנו״ן של ״הן״ מסופקת בכתב היד. ״ויגר יצחק בגרר״ — כך בכתב היד, מסומן ״כך״ (במסורה ובמהדורת בובר: וישב יצחק בגרר); ״יצ[חק]״ — הושלם במאגרים. ״ויזרע יצחק בארץ ההוא״ — כך הכתיב במסורה.
זה שאמר הכתוב:
כִּי גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ וגו׳(דברי הימים א כט, טו).
כן הן הצדיקים: הקדוש ברוך הוא עשה אותן עיקר, והן עשין עצמן טפלין.
אברהם — גידלו הקדוש ברוך הוא,
שנאמר: וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וגו׳(בראשית יב, ב),
וכן: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ וגו׳(בראשית יג, יז);
הוא אומר לבני חת: גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם(בראשית כג, ד).
וכן יצחק — גידלו הקדוש ברוך הוא,
שנאמר: וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא(בראשית כו, יב),
ואומר: ויגר יִצְחָק בִּגְרָר(בראשית כו, ו).
וכן יעקב — בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו(בראשית לז, א).
לכך נאמר: כִּי גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ וגו׳.
חלק ג
מדרשים מאוחרים
סדר אליהו זוטא, פרק א · דרשה · משום דבי אליהו · הצדקה מצלת מדינה של גיהנם; האבות, הקדוש ברוך הוא וכסא הכבוד משתבחים בה
במהדורת ההשוואה בא כאן בסוגריים רבועים פירוט ארוך: ״[אברהם לא נשתבח אלא בצדקה]״ (כי ידעתיו), ״[יצחק… ויזרע יצחק… יעקב… קטנתי… משה… צדקת יי עשה… אהרן… תורת אמת… דוד… ויהי דוד עשה משפט וצדקה… ושלמה… וצדקתך לבן מלך]״. בכתב היד אין אלא ״כי ידעתיו״ לכולם, והנוסח שלם בלא הפירוט; לא הושלם.
משום דבי אליהו הנביא אמרו:
גדולה צדקה!
שמיום שנברא העולם ועד עכשו,
כל הנותנה — הרי הוא משתבח, וקולט עצמו מדינה שלגיהנם,
שנאמר: אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ יְיָ(תהלים מא, ב).
אין יום רָעָה אלא יום דינה שלגיהנם,
שנאמר: הָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ(קהלת יא, י),
ואומר: אַשְׁרֵי שֹׁומְרֵי מִשְׁפָּט עֹושֵׂה צְדָקָה בְכׇל עֵת(תהלים קו, ג).
אבותינו הראשונים — מפני מה זכו בעולם הזה, ולימות המשיח, ולעולם הבא?
מפני שנהגו עצמן בצדקה.
אברהם, יצחק ויעקב,
משה ואהרן,
דוד ושלמה בנו —
לא נשתבחו אלא בצדקה,
שנאמר: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה וגו׳(בראשית יח, יט).
אף הקדוש ברוך הוא משתבח בצדקה,
שנאמר: וַיִּגְבַּהּ יְיָ צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ נִקְדָּשׁ בִּצְדָקָה(ישעיה ה, טז).
אף כסא הכבוד משתבח בצדקה,
שנאמר: עָנָן וַעֲרָפֶל סְבִיבָיו צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאוֹ(תהלים צז, ב).
במדבר רבה, פרשה יב, יא · פתיחתא · ״להקים את המשכן״ · ״מי עלה שמים וירד״ — הקדוש ברוך הוא, אליהו, המפריש מעשרותיו ומשה; אברהם הפריש מעשר תחילה והקנה לו שמים וארץ, ויצחק מדד לעשר; המשכן שהעולם הוקם עמו
מִי עָלָה־שָׁמַיִם וַיֵּרַד מִי אָסַף־רוּחַ בְּחׇפְנָיו מִי צָרַר־מַיִם בַּשִּׂמְלָה מִי הֵקִים כׇּל־אַפְסֵי־אָרֶץ מַה־שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ כִּי תֵדָע(משלי ל, ד)
״והיא״, ״ממית״, ״כצאתי״, ״נתבסס״ — בכתב היד ״והוא״, ״מוריד״, ״בצאתי״, ״נתבסם״, ומסומנים במאגרים כמשובשים. ״נפש״ (אשר בידו), ״שמדדן״ — אותיות מסופקות. ״וגומ׳״ — ״וגו׳״; ״כמ׳ דתימ׳״ — ״כמה דתימא״.
המדרש קורא ״ניצבו כמו נד נוזלים״ (במסורה, שמות טו, ח: נצבו כמו נד נזלים).
״דבר אחר: מי עלה שמים — מי הוא זה שתפלתו עולה לשמים… עשר בשביל שתתעשר״ — גם במדרש משלי ל, ד, כנוסח זה (בדפוס; אינו בכתב היד שבבסיס מדרש משלי), וחילופיו בגוף הטקסט. שם ״והוא מוריד הגשמים״, ככתב היד כאן; ליתא שם ״הוי: בחפניו״, ״עד שיבלו שפתותיהם לומר: דיי״ ו״בעושר״; ״לגשמים ורוחות, וארץ לפירות, שכן כתיב… קונה שמים וארץ״ — בסוגריים בדפוס, ושם ״ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ״; בפסוק יצחק נוסף שם ״ויברכהו יי״.
לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א).
הדא הוא דכתיב:
מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד וגו׳(משלי ל, ד) —
זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב ביהביה — בו:
עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה(תהלים מז, ו);
וַיֵּרֶד יְיָ עַל הַר סִינַי(שמות יט, כ).
מִי אָסַף רוּחַ בְּחׇפְנָיו — אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כׇּל חָי(איוב יב, י).
מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה — צֹורֵר מַיִם בְּעָבָיו(איוב כו, ח).
מִי הֵקִים כׇּל אַפְסֵי אָרֶץ — יְיָ מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל(שמואל א ב, ו).
מַה שְּׁמוֹ — צור שמו, שדי שמו, יי צבאות שמו.
וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵדָע — בְּנִי בְכֹורִי יִשְׂרָאֵל(שמות ד, כב).
דבר אחר:
מִי עָלָה שָׁמַיִם — זה אליהו, דכתיב ביה: וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם(מלכים ב ב, יא).
וַיֵּרַד — רֵד אוֹתוֹ אַל תִּירָא(מלכים ב א, טו).
מִי אָסַף רוּחַ בְּחׇפְנָיו — יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי(מלכים א יז, א).
מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה — וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹם(מלכים ב ב, ח).
מִי הֵקִים כׇּל אַפְסֵי אָרֶץ — וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ חַי בְּנֵךְ(מלכים א יז, כג).
דבר אחר:
מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד —
מי הוא זה שתפלתו עולה לשמים, והיא מורידה את הגשמים (מדרש משלי: מוריד הגשמים)? זה שמחלק מעשרותיו (מדרש משלי: כראוי).
וַיֵּרַד — שהוא מוריד טל ומטר לעולם, ובזכותו רוחות טובות מנשבות לגדל את העשבים.
מִי אָסַף רוּחַ בְּחׇפְנָיו — זה שמחלק מעשרותיו בחפניו; הוי: בְּחׇפְנָיו.
וכן הוא אומר: הָבִיאוּ אֶת כׇּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וגו׳ עַד בְּלִי דָי(מלאכי ג, י) —
עד שיבלו שפתותיהם לומר: דיי.
ומנין שהרוחות צורך התבואה? שכתוב (מדרש משלי: דכתיב): יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי וגו׳(דברים לב, ב).
מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה —
מי שאינו מחלק מעשרותיו בחפניו — אין תפלתו עולה לשמים, ואינה מורידה את הגשמים (מדרש משלי: למים),
אלא צורר מים בעבים (מדרש משלי: המים), ואינן יורדין לארץ.
מִי הֵקִים כׇּל אַפְסֵי אָרֶץ — כמה דתימאכמה דתימא — כמו שאתה אומר: יִתֵּן יְיָ אֶת מְטַר אַרְצְךָ וגו׳(דברים כח, כד).
מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵדָע.
מַה שְּׁמוֹ — אברהם, הפריש (מדרש משלי: זה אברהם, שהפריש) מעשר תחלה,
שנאמר: וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל(בראשית יד, כ);
והקנה לו הקדוש ברוך הוא שמים וארץ — לגשמים ורוחות, וארץ לפירות.
שכן כתיב שם: בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ(בראשית יד, יט) —
ברכו שיקנה לו האלהים שמים וארץ לזריעותיו.
וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ — זה יצחק, שנתן מעשר ונתברך,
שנאמר: וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִיא מֵאָה שְׁעָרִים(בראשית כו, יב) —
מלמד שמדדן לעשרן.
כִּי תֵדָע — וכן הזהיר הקדוש ברוך הוא את ישראל, שאם יעשרו תבואתם — יברכם בעושר,
שנאמר: עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר(דברים יד, כב) — עשר בשביל שתתעשר.
דבר אחר:
מִי עָלָה שָׁמַיִם — זה משה, דכתיב ביה: וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים(שמות יט, ג);
וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם(שמות יט, יד).
מִי אָסַף רוּחַ בְּחׇפְנָיו — כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי וגו׳(שמות ט, כט).
מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה — כמה דתימא: נִיצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹוזְלִים(שמות טו, ח).
מִי הֵקִים כׇּל אַפְסֵי אָרֶץ — וכי משה הקים כל אפסי ארץ?
אלא שהקים אהל מועד, שהעולם הוקם עמו.
רבי יהושע בן לוי בשם רבי שמעון בן יוחאי:
״להקים המשכן״ אין כתיב כאן, אלא לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן —
משכן אחר הקים עמו: זה העולם, שנקרא אהל, כשם שהמשכן נקרא אהל מועד,
כמה דתימא: וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת(ישעיה מ, כב).
שעד שלא הוקם המשכן — היה העולם רותתרותת — רועד;
משהוקם המשכן — נתבסס העולם.
לכך נאמר: לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן.
ספרי דברים, מדרש תנאים לדברים, אבות דרבי נתן, ירושלמי, בראשית רבה, קהלת רבה, בבלי, תנחומא, תנחומא בובר, סדר אליהו זוטא, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | נטעה | חזעה |
| ג | צריך | צדיק |
| ד | אצל | לצל |
| ד | האמור | המור |
| ד | בעולם | בעללם |
| ד | חצובים | צו׳ |
| ד | חצבת | הצו׳ |
| ו | ו | — (הוספה) |
| ט | ההוא | — (הוספה) |
| יב | חָק | — (הוספה) |
| יד | ממית | מוריד |
| יד | היא | הוא |
| יד | כצאתי | בצאתי |
| יד | נתבסס | נתבסם |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| ספרי דברים | כתב יד וטיקן 32 |
| מדרש תנאים לדברים | מהדורת הופמן |
| אבות דרבי נתן, נוסחא שלישית | נוסח פרויקט השו״ת |
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
| בראשית רבה | פרשה עג: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה פו: כתב יד וטיקן 30 (יד ראשונה) |
| קהלת רבה | כתב יד וטיקן 291, עם גרסת דפוס פיזרו רע״ט |
| תלמוד ירושלמי | כ״י ליידן (מהדורת על־התורה) |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
| סדר אליהו זוטא | כתב יד וטיקן 31 |
| במדבר רבה | כתב יד מינכן 97 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה נא
וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרְכֵהוּ יְיָ(בראשית כו, יב)
״מאה שערים״ — יצחק מדד את תבואתו כדי לעשרה; האבות הפרישו תרומות ומעשרות ונתברכו בזכותן — ״בכל, מכל, כל״ — ומשה מזהיר ״עשר תעשר״
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
תוספתא, בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, תנחומא בובר, פסיקתא רבתי, פרקי דרבי אליעזר, אוצר מדרשים §§cover-end§§
חלק א
דברי התנאים
תוספתא ברכות ו, ח · דרשת הפסוק · רבי מאיר: ״וברכתיך״ — יצחק עמד וזרע; מאה מנין, מאה דגנים, או ששיערו מאה פעמים
״עימר״ — כך בכתב היד; בדפוס ובכ״י ערפורט ״עמד״. בכ״י ערפורט אין ״מאה שערים — מאה דגנים״; בדפוס ״ומאה דגנים״ במקום ״מאה שערים״ השלישי.
נוסח אחר: בראשית רבה סד, ח (להלן, ב) — ״מאה שערים — מאה כורים… ולמה מדדן? בשביל לעשרן״.
רבי דוסתאי בי רביבי רבי — בנו של רבי יניי אמר משם רבי מאיר:
הרי הוא אומר ביצחק: וּבֵרַכְתִּיךָ והרבתי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי(בראשית כו, כד).
דרש יצחק ואמר: הואיל ואין הברכה שורה אלא על מעשה ידי — עימרעימר — עשה עמרים (אסף את הקציר) וזרע,
שנאמר: וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ ההיא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה ההיא מֵאָה שְׁעָרִים(בראשית כו, יב).
מאה — מנין;
מֵאָה שְׁעָרִים — מאה דגנים;
מֵאָה שְׁעָרִים — ששערו מאה פעמים, נמצא על אחד מאה במה ששיערו.
חלק ב
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סד, ח · דרשת הפסוק · ״ויזרע יצחק… וימצא בשנה ההוא מאה שערים״ · נוסח אחר · ארץ קשה ושנה קשה, ומאה שערים שנמדדו לעשרן
נוסח אחר לתוספתא ברכות ו, ח (לעיל, א): שם ״מאה שערים — מאה מנין… מאה דגנים… ששערו מאה פעמים״, וכאן ״מאה מינים… מאה כורים… שהעמידו אותה״, ובסוף ״ולמה מדדן? בשביל לעשרן״.
״היתה״ — בכתב היד ״היה״; ״שרויה״ — ״יה״ הושלם במאגרים, הי״ד בספק; ״ובמידה״ — בכתב היד ״וממידה״; כולם תוקנו במאגרים. ״ועשת במאה שהעמידו אותה״ — הושלם במאגרים, וכך בתיאודור–אלבק.
״מאה מינים״ — אינו בתיאודור–אלבק. שם ״הברכה מצויה״, ״מפני מה מדדו אותה, מפני המעשרות״.
״אין הברכה שרויה על דבר שהוא במשקל ובמידה ובמניין״ — כעין זה מדרש תנאים לדברים טו, י (בפרשה נ, ב). ״ולמה מדדן? בשביל לעשרן״ — וכן בבמדבר רבה יב, יא (בפרשה נ, יג): ״זה יצחק, שנתן מעשר ונתברך… מלמד שמדדן לעשרן״.
וַיִּזְרַע יִצְחָק וגו׳(בראשית כו, יב).
אמר רבי חלבו:
בָּאָרֶץ הַהִיא, בַּשָּׁנָה הַהִיא — הארץ קשה, והשנה קשה;
ואילו היתה יפה — על אחת כמה וכמה.
וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִיא וגו׳ — מאה מינים.
מֵאָה שְׁעָרִים — מאה כורים.
מֵאָה שְׁעָרִים — מלמד שהעמידו אותה, ועשתועשת — ועשתה במאה שהעמידו אותה.
והלא אין הברכה שרויה על דבר שהוא במשקל ובמידה ובמניין!
ולמה מדדן? בשביל לעשרןלעשרן — להפריש מהן מעשרות.
פסיקתא דרב כהנא, פסקא עשר תעשר, ה · פתיחתא חמישית · הארץ מחניפה למי שאינו מעשר — מראה קמה ואינה מראה גדיש; כי חלפו חוקן של מעשרות
וְהָאָרֶץ חָנְפָה תַּחַת יֹשְׁבֶיהָ כִּי־עָבְרוּ תוֹרֹת חָלְפוּ חֹק הֵפֵרוּ בְּרִית עוֹלָם(ישעיה כד, ה)
תנחומא, ראה יד — שתי הפתיחתות, ״והארץ חנפה״ ו״נצור בני מצות אביך״ (להלן), רצופות שם כלשונן כאן, ומשם הקריאות. שם ״מראה קמח ואינה מראה גדיש״, בלי ״עומרים״.
וְהָאָרֶץ חָנְפָה תַּחַת יֹושְׁבֶיהָ וגו׳(ישעיה כד, ה).
אמר רבי יצחק: את סבר מחנפה להאת סבר מחנפה לה — אתה סבור שאתה מחניף לה, והיא מחנפה לך:
מראה לך קמה, ואינה מראה לך עומרים, ואינה מראה לך גדישגדיש — ערימת עמרים בשדה;
מראה לך גדיש, ואינה מראה לך גורן;
מראה לך גורן, ואינה מראה לך ערימה.
למה? כִּי עָבְרוּ תוֹרֹות — שעברו על שתי תורות: תורה שבכתב ותורה שבעל פה.
חָלְפוּ חֹוק — חלפו חוקן של מעשרות.
הֵפֵרוּ בְּרִית עוֹלָם — הפרו בריתן של אבות (תנחומא: ברית אבות העולם).
לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם: עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר וגו׳(דברים יד, כב).
פסיקתא דרב כהנא, פסקא עשר תעשר, ו · פתיחתא שישית · מצות אביך ותורת אמך — האבות ודוד הפרישו מעשרות
נְצֹר בְּנִי מִצְוַת אָבִיךָ וְאַל־תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ(משלי ו, כ)
מצות אביך — האבות הפרישו תרומה ומעשרות; הכותי ורבי מאיר על מעשרו של יעקב; תורת אמך — אומתך: דוד עישר עד שלא ירד דבר לתוך מעיו.
מקבילות כמעט מלה במלה: תנחומא, ראה יד; תנחומא בובר, ראה יב. בתנחומא ״רבי הונא״ ו״רבי ייבא בר כהנא״; בתנחומא בובר ״רבי אבא בר כהנא״. ״צא מהם ארבע בכורות של ארבע אימהות״ — אינו בתנחומא, ובתנחומא בובר הושלם בסוגריים.
מדרש ילמדנו (בילקוט תלמוד תורה, ״ילמדנו פרשת ראה״, על ״ויברכהו יי״) מביא בקיצור את דברי ״רב הונא״ מ״אבות הראשונים״ עד ״עשר אעשרנו לך״, ובקטע אחר רק עד ״מאה שערים״.
נְצֹור בְּנִי מִצְוַת אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּושׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ(משלי ו, כ).
אמר רבי חונה: אבות הראשונים הפרישו תרומה ומעשרות.
אברהם הפריש תרומה גדולה — הֲרִימֹותִי יָדִי אֶל יְיָ(בראשית יד, כב),
ואין הרמה אלא תרומה, כמה דאת אמר וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת יְיָ(במדבר יח, כו).
יצחק הפריש מעשר שני — וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא וגו׳(בראשית כו, יב).
אמר רבי אבה בר כהנא:
והלא אין הברכה שורה (תנחומא: מצויה) לא על המדוד ולא על השקול ולא על המנוי, ולמה מדדן? בשביל לעשרן.
הדא הוא דכתיב:
וַיְבָרְכֵהוּ יְיָ.
יעקב הפריש מעשר ראשון (מדרש ילמדנו: מעשר שני),
הדא הוא דכתיב:
וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ(בראשית כח, כב).
כותי אחד בא ושאל את רבי מאיר.
אמר ליה: לית אתון אמרין דהדין יעקב אבוכון קושט?אמר ליה: לית… — אמר לו: אין אתם אומרים שיעקב זה, אביכם, איש אמת היה? אמר לו: הן, שכתוב: ״תתן אמת ליעקב״. אמר לו: הפריש שבטו של לוי אחד מעשרה לשבטים — לא היה לו להפריש עוד לשנים? אמר לו: אתה אומר שהם שנים עשר, ואני אומר שהם ארבעה עשר — ״אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי״. אמר לו: הרי זה טוב יותר (לקושייתי)! הרי אינך מסייע לי — הוספת קמח, הוסף מים. אמר לו: אין אתה מודה לי שהיו ארבע אמהות? צא מהם ארבע בכורות של ארבע אמהות, שאין הבכור מתעשר. למה? שהוא קודש, ואין הקודש מוציא קודש. אמר לו: אשרי אומתך, בשל מה שיש בתוכה!
אמר לו: אין אתם אומרים שיעקב זה, אביכם, איש אמת היה?
אמר ליה: אין, דכתיב תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב(מיכה ז, כ).
אמר לו: הן, שכתוב: ״תתן אמת ליעקב״.
אמר ליה: הפריש שבטו של לוי אחד מעשרה לשבטים — לא היה לו להפריש עוד לשנים?
אמר לו: הפריש שבטו של לוי אחד מעשרה לשבטים — לא היה לו להפריש עוד לשנים?
אמר ליה: את אמר דאינון תריסר, ואנה אמר דאינון ארבעת עשר — אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי(בראשית מח, ה).
אמר לו: אתה אומר שהם שנים עשר, ואני אומר שהם ארבעה עשר — ״אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי״.
אמר ליה: והא טבאות! והא לית את מסייע לי — אוספת קמח, אוסיף מיא (תנחומא: הוספת קמח הוסיף מים).
אמר לו: הרי זה טוב יותר (לקושייתי)! הרי אינך מסייע לי — הוספת קמח, הוסף מים.
אמר ליה: אין את מודה לי שהיו ארבע אימהות?
אמר לו: אין אתה מודה לי שהיו ארבע אמהות?
צא מהם ארבע בכורות של ארבע אימהות, שאין הבכור מתעשר. למה? שהוא קודש, ואין הקודש מוציא קודש.
צא מהם ארבע בכורות של ארבע אמהות, שאין הבכור מתעשר. למה? שהוא קודש, ואין הקודש מוציא קודש.
אמר ליה: טובי אומתך, מה אית בגווה (תנחומא, תנחומא בובר: דאת בגוה)!
אמר לו: אשרי אומתך, בשל מה שיש בתוכה!
וְאַל תִּטֹּושׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ — אומתך.
הוא שדוד אומר: לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי(תהלים מ, ט).
אמר רבי אחא בר עולא:
יש תורה בתוך מעיים? לא כך כתיב עַל לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה(ירמיה לא, לג)?
אלא אמר דוד: יבא עלי אם ירד דבר בתוך מעיי עד שלא עשרתי אותו (תנחומא, תנחומא בובר: אלא כשהוא מעושר).
הדא הוא דכתיב:
וְעַל אֹוצְרוֹת הַמֶּלֶךְ עַזְמָוֶת בֶּן עֲדִיאֵל וְעַל הָאֹוצָרוֹת בַּשָּׂדֶה בֶּעָרִים וּבַכְּפָרִים וגו׳(דברי הימים א כז, כה).
לפיכך משה מזהיר את ישראל: עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר(דברים יד, כב).
פסיקתא דרב כהנא, פסקא אחריתי: עשר תעשר, ב · דרשת הפסוק · ״תעשר״ — אברהם, יצחק ויעקב · האבות עישרו, ואברהם נקבע ברקיע
אברהם התחיל לעשר מן החולין, מאמצע הכרי — לפיכך נתלש מעבודה זרה ומן החולין ונקבע ברקיע (״מי העיר ממזרח״); יצחק מדד כדי לעשר ונתברך; יעקב — ומזה מעשר ללוי, תרומה לאהרן, ומעשר שני.
בגוף הפסקא (פתיחתא שישית, ״מצות אביך״, לעיל) האבות מחולקים: אברהם תרומה גדולה, יצחק מעשר שני, יעקב מעשר ראשון; כאן כולם מעשר, ותוספת אברהם ברקיע
תְּעַשֵּׂר(דברים יד, כב) —
אברהם התחיל לעשר מן החולין, מאמצע הכריהכרי — ערימת התבואה בגורן;
לפיכך תלשו הקדוש ברוך הוא מן עבודה זרה ומן החולין, וקבעו ברקיע,
שנאמר מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ(ישעיה מא, ב).
יצחק הפריש מעשר,
שנאמר וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִיא מֵאָה שְׁעָרִים(בראשית כו, יב).
לכך מדד — כדי להפריש מעשר; לכך נתברך,
שנאמר וַיְבָרְכֵהוּ יְיָ.
יעקב הפריש מעשר,
שנאמר וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ(בראשית כח, כב).
לכך נתן מעשר ללוי, ותרומה לאהרן — לכפר עונות ולומר שיר;
ומעשר שני למד ממנו,
שנאמר וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ(דברים יד, כג).
פסיקתא רבתי, פסקא כה · דרשת הפסוק · נוסח אחר · ״הפרו ברית עולם״ — ברית המעשרות שהפרישו האבות; לא נתברכו ״בכל, מכל, כל״ אלא בכח המעשרות
נוסח אחר לשתי הפתיחתות של פסיקתא דרב כהנא (לעיל): כאן אברהם מעשר ראשון ויצחק תרומה גדולה, ונוספה דרשת ״בכל, מכל, כל״.
לפניו בפסקא פתיחת רבי תנחומא ״והארץ חנפה תחת יושביה״ — על המחניפים זה לזה בגורן ומעכבים את המעשרות — שאינה על פסוקנו.
״עזבו״ — כך בכתב היד; במקרא ובמהדורת איש שלום ״עברו״. ״מה שערים״ — כך בכתב היד (= מאה). אחרי ״אלא מכלל שהיה״ — בכתב היד ״אומר מאה שערים ויברכהו שהיה״, מחוק.
״אמר רבי יצחק״ — במהדורת איש שלום ״אמר רבי״; ״רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי יוסי ברבי אלעאי״ — שם ״רבי סימון ברבי יודה בי רבי סימון בשם רבי יוסי בן רבי אילעאי״; ״יעקב הפריש מעשר ראשון ומעשר שיני״ — שם ״ומעשר שני הפריש יעקב״.
מקבילה: בראשית רבה מג, ח (להלן, ז) — ״אכלו שלש ברכות… בזכות ויתן לו מעשר מכל״; ותנחומא בובר, חיי שרה ו (להלן, ח).
דבר אחר:
הָאָרֶץ חָנְפָה תַּחַת יֹושְׁבֶיהָ(ישעיה כד, ה) —
כִּי עזבו תוֹרֹת — אינו אומר כן, אלא ״תורות״:
מעשר ראשון ומעשר שיני.
חָלְפוּ חֹק —
מהו הֵפֵרוּ בְּרִית עוֹלָם?
אמר להם הקדוש ברוך הוא: הפרתם ברית אבותיכם — זו ברית המעשרות;
משל אבותיכם היא, מה שהפרישו מאיליהם.
אברהם הפריש מעשר ראשון —
וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל(בראשית יד, כ).
יצחק הפריש תרומה גדולה —
וַיִּזְרַע מֵאָה שְׁעָרִים(בראשית כו, יב).
אמר רבי יצחק:
כל מקום שיש ברכה — אין שיעור; והוא אומר: מה שְׁעָרִים וַיְבָרְכֵהוּ?
אלא מכלל (איש שלום: מכאן) שהיה מודד, כדי להפריש תרומה ומעשר.
יעקב הפריש מעשר ראשון ומעשר שיני. מניין?
אמר רב הונא אמר רבי אחא:
כֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ(בראשית כח, כב).
אמר רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי יוסי ברבי אלעאי:
אף אבותיכם לא ברכתי אותם אלא בכח (איש שלום: בזכות) המעשרות:
וְאַבְרָהָם זָקֵן, וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם(בראשית כד, א) — במה? בַּכֹּל;
וכן יצחק — וָאֹוכַל מִכֹּל(בראשית כז, לג);
וכן יעקב — כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל(בראשית לג, יא).
אמר להם משה:
הואיל ואבותיכם לא זכו להתגדל בהם (איש שלום: לא נתברכו ולא זכו להתגדל בעולם) אלא בכח המעשרות — הוו זהירים אף אתם להוציא המעשרות:
עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר(דברים יד, כב).
בראשית רבה, פרשה מג, ח · דרשת הפסוק · ״ויתן לו מעשר מכל״ · שלש ברכות גדולות אכלו האבות — ״בכל״, ״מכל״, ״כל״ — בזכות ״ויתן לו מעשר מכל״
הובאה הדרשה על ״ויתן לו מעשר מכל״ בלבד; לפניה בפסקה ״וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך״, ואחריה ״מאיכן זכו ישראל לברכת כהנים״ ו״אמתי אני מגדל ככוכבים את בניך״ — על פסוקי פרשת לך לך.
״שלש ברכות יתירות גדולות״ — בתיאודור–אלבק ״שלש יתידות גדולות״ (האבות); ״רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי יוסי בן נהוראי״ — שם ״ר׳ יהודה בשם ר׳ נוהראי״.
״בכל״, ״מכל״, ״כל״ — גם בבבלי סוטה פרק א, ה ע״א (בפרשה קח, ג), על מי שחוזר בו מגסות הרוח; ובפסיקתא רבתי כה (לעיל, ו), בסוף הפסקא: ״אף אבותיכם לא ברכתי אותם אלא בכח המעשרות״. נוסח אחר — תנחומא בובר, חיי שרה ו (בסמוך), ושם גם ״ויזרע יצחק… ויברכהו יי״.
וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל(בראשית יד, כ) —
רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי יוסי בן נהוראי:
מכוח אותה הברכה אכלו שלש ברכות יתירות גדולות בעולם:
אברהם — וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל(בראשית כד, א),
בזכות וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר;
יצחק — וָאֹוכַל מִכֹּל(בראשית כז, לג),
בזכות וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל;
יעקב — כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל(בראשית לג, יא),
בזכות וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל.
תנחומא בובר, חיי שרה ו · דרשת הפסוק · ״ויי ברך את אברהם בכל״ · נוסח אחר · בזכות המעשרות נתברכו האבות: אברהם — ״ויתן לו מעשר מכל״, יצחק — ״ויזרע יצחק… ויברכהו יי״, יעקב — ״עשר אעשרנו לך״
״שנאמר המעשרות״ לפני ״שנאמר ויזרע יצחק״ — בכתב היד, ומאגרים מחקוהו. ״ואומר״ — בכתב היד ״ואומ׳״. ״המעשרות, שנאמר: כי חנני אלהים וכי יש לי כל״ — הוספת מאגרים, בתוך [ ] (בכתב היד חסר מ״בזכות״ עד ״וכל אשר תתן לי״; בובר: ״אף יעקב נתברך בזכות המעשרות] שנאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך״).
נוסח אחר לבראשית רבה מג, ח (בסמוך) — ״מכוח אותה הברכה… אברהם — ויי ברך את אברהם בכל… יצחק — ואוכל מכל… יעקב — כי חנני אלהים וכי יש לי כל, בזכות ויתן לו מעשר מכל״.
ראש הסימן — ״ואברהם זקן — שקנה שני עולמות… בן מ״ח שנים הכיר אברהם את בוראו״ — ואחריו ״המושל״ ו״שים נא ידך״, בדרשות ״ואברהם זקן בא בימים״ שבפרשת חיי שרה.
דבר אחר:
בַּכֹּל(בראשית כד, א) — בזכות המעשרות נתברך אברהם,
שנאמר: וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל(בראשית יד, כ).
אף יצחק נתברך בזכות המעשרות,
שנאמר: וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִיא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרְכֵיהוּ יְיָ(בראשית כו, יב);
ואומר: וָאֹוכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרְכֵהוּ(בראשית כז, לג).
אף יעקב נתברך בזכות המעשרות,
שנאמר: כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל(בראשית לג, יא);
וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ(בראשית כח, כב).
הוי: וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל.
חלק ג
מדרשים מאוחרים
פרקי דרבי אליעזר, פרק לג · דרשת הפסוק · ״ויזרע יצחק״ · יצחק זרע צדקה ממעשר ממונו, ונפתחו לו מאה ברכות
״ח׳ו״ נפתח ״חס ושלום״.
בדפוס ״מאה שערים של ממון״ והפסוק ״ויברכהו יי״; בהיגר ״מאה שערין של מיני ברכות״, כבכתב היד.
וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא(בראשית כו, יב).
רבי אליעזר אומר:
וכי זרע דגן זרע? חס ושלום!
אלא לקח את כל מעשר ממונו,
וזרעו צדקה לעניים ולאביונים,
כשם שאתה אומר:
זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד(הושע י, יב).
וכל דבר שעישר — פתח לו הקדוש ברוך הוא מאה ברכות,
שנאמר:
וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִיא מֵאָה שְׁעָרִים וגו׳.
אוצר מדרשים, אגדת תפלת שמונה עשרה · דרשה · שמונה עשרה ברכות כסדר העולם: כל ברכה פתחו בה מלאכי השרת על מעשה שנעשה לאבות ולישראל
״בא״י״ — נפתח ״ברוך אתה יי״; ״ביהמ״ק״ — ״בית המקדש״; ״ע״ה״ — ״עליו השלום״.
המדרש קורא ״כטל חרמון שיורד על הררי ציון״ (במסורה: שירד) ו״אל תשב פני משיחך״ (במסורה: משיחיך). אחריו באוצר מדרשים ״אגדה אחרת״ — שמונה עשרה הברכות כנגד ״הבו ליי בני אלים״ — שאינה על פסוקנו.
תניא:
שמעון הפקוליהפקולי — כינויו של שמעון, כנראה סוחר צמר גפן (פקולין) הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה.
אגדה: מאי ״על הסדר״? זה סדר עולם.
לכך מצינו: שמונה עשרה ברכות של תפלה מעולם היו מתוקנות זו אחר זו;
כיון שבאו אנשי כנסת הגדולה — כללום ותקנום כסדרן.
כשניצל אברהם אבינו מאור כשדים —
פתחו מלאכי השרת ואמרו: ברוך אתה יי, מגן אברהם.
כשנעקד יצחק על גבי המזבח, ונעשה דשן, והיה אפרו מושלך על הר המוריה —
מיד הביא עליו הקדוש ברוך הוא טל, והחיה אותו;
לפיכך אמר דוד עליו השלום: כְּטַל חֶרְמוֹן שיורד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן(תהלים קלג, ג) — כטל שהחיה הקדוש ברוך הוא בו את יצחק אבינו;
מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו: ברוך אתה יי, מחיה המתים.
כשבא יעקב אבינו ופגע בשערי שמים, והקדיש שמו של הקדוש ברוך הוא —
מיד פתחו מלאכי השרת את פיהם ואמרו: ברוך אתה יי, האל הקדוש.
כשבא פרעה להמליך את יוסף במצרים, בדקו אם יודע בשבעים לשונות; בא גבריאל ולמדו שבעים לשונות —
מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו: ברוך אתה יי, חונן הדעת.
כשעשה ראובן מעשה בלהה פילגש אביו, נקנסה עליו מיתה; מיד חזר בתשובה,
דכתיב: וַיָּשׇׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר(בראשית לז, כט).
אמר רבי יוחנן:
שחזר בתשובה וחיה,
דכתיב: יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת וגו׳(דברים לג, ו);
מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו: ברוך אתה יי, הרוצה בתשובה.
כשעשה יהודה מעשה תמר, ואמר הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף(בראשית לח, כד), ושלחה לו ואמרה הַכֶּר נָא(בראשית לח, כה) —
מיד הודה ואמר צָדְקָה מִמֶּנִּי(בראשית לח, כו), ונסלח לו על אותו עון;
מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו: ברוך אתה יי, חנון המרבה לסלוח.
כשמררו המצריים את חיי אבותינו, אמר הקדוש ברוך הוא: וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם(שמות ו, ו) —
מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו: ברוך אתה יי, גואל ישראל.
כשנצטער אברהם אבינו בצער המילה, בא רפאל ורפאו —
מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו: ברוך אתה יי, רופא חולים.
כשזרע יצחק אבינו ומצא מֵאָה שְׁעָרִים(בראשית כו, יב) —
מיד פתחו מלאכי השרת: ברוך אתה יי, מברך השנים.
כשבא יעקב אבינו למצרים, וראה יוסף ושמעון, ונתקבצו הוא ובניו ביחד —
מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו: ברוך אתה יי, מקבץ נדחי עמו ישראל.
כשנתנה תורה לישראל, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם(שמות כא, א) —
מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו: ברוך אתה יי, מלך אוהב צדקה ומשפט.
כשטבעו המצריים בים —
פתחו מלאכי השרת ואמרו: ברוך אתה יי, שובר אויבים ומכניע זדים.
כשאמר לו הקדוש ברוך הוא ליעקב: וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ(בראשית מו, ד) — שמח ובטח על דבריו של מקום;
ובשעה שנפטר יעקב אבינו מן העולם, ובא יוסף ונתן שתי ידיו על עיניו, ונשקו ובכה לו —
מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו: ברוך אתה יי, משען ומבטח לצדיקים.
כשבנה שלמה את בית המקדש —
מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו: ברוך אתה יי, בונה ירושלם.
כשנושעו ישראל ועברו את הים סוף, ואמרו שירת וַיּוֹשַׁע(שמות יד, ל) —
פתחו מלאכי השרת ואמרו: ברוך אתה יי, מצמיח קרן ישועה.
כשנאנחו ישראל וצעקו לאל, ושמע צעקתם,
כמה שנאמר: וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹודָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹודָה(שמות ב, כג) —
מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו: ברוך אתה יי, שומע תפלה.
כשעשו ישראל את המשכן, וירדה שכינה ושכן בו בין שני הכרובים —
מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו: ברוך אתה יי, המחזיר ברחמיו שכינתו לציון.
כשהכניס שלמה הארון לפנים, ואמר יְיָ אֱלֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי(דברי הימים ב ו, מב) משיחך וגו׳,
ונתן הודאה ושבח למקום, ואמר בָּרוּךְ יְיָ אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה וגו׳(מלכים א ח, נו) —
מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו: הטוב שמך ולך נאה להודות.
כשנכנסו ישראל לארץ, ונתקיים עליהם המקרא וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ(ויקרא כו, ו) —
מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו: ברוך אתה יי, עושה השלום.
לפיכך, כשבאו אנשי כנסת הגדולה ותקנום בסדר הזה בחכמתם —
מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו: ברוך חכם הרזים, שנתן חכמה ליראיו, שהם בני גוי גדול,
כמו שאמר להם משה עליו השלום: כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּיְיָ אֱלֹהֵינוּ בְּכׇל קׇרְאֵנוּ אֵלָיו(דברים ד, ז).
תוספתא, בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, תנחומא בובר, פסיקתא רבתי, פרקי דרבי אליעזר, אוצר מדרשים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ב | היתה | היה |
| ב | ועשת במאה שהעמידו אותה | — (הוספה) |
| ב | יה | — (הוספה) |
| ב | ובמידה | וממידה |
| ד | בערים | בהרים |
| ח | המעשרות, | — (הוספה) |
| ח | שנאמר: כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל(בראשית לג, יא) | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תוספתא | מהדורת ליברמן, ובמסכתות שלא הגיע אליהן מהדורת צוקרמנדל |
| בראשית רבה | פרשה סד: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה מג: כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה), עם השלמה מכתב יד וטיקן 60 |
| פסיקתא דרב כהנא | כתב יד אוקספורד 151, עם השלמות מכתב יד פרמה 3122; ובמקצת הסעיפים: כתב יד אוקספורד, בודליאנה 2339 |
| פסיקתא רבתי | כתב יד פרמה 3122 |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
| פרקי דרבי אליעזר | כתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866 |
| אוצר מדרשים | מהדורת אייזנשטיין |
מדרש דרבי יצחק
פרשה נב
וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד(בראשית כו, טז)
״לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד״ — מ״ם כפולה ליצחק, עצום בשני עולמים; שלחוהו פלשתים ונתן מקום לשעה, ולסוף חזרו לפניו
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
תנחומא (ורשא), תנחומא, תנחומא בובר, פסיקתא רבתי, אגדת בראשית, פרקי דרבי אליעזר §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
תנחומא (ורשא), קרח יב · דרשה · חמש האותיות הכפולות רמזים: מ״ם ליצחק — ״כי עצמת ממנו מאד״, הוא וזרעו עצומים בשני עולמים
הדרשה הראשונה שבסימן; אחריה בסימן שרשרת של רמזים ומנינים (״ששים המה מלכות״, ״הנה מטתו שלשלמה״, אותיות שמות האבות…) שאינם על פסוקנו.
״בעה״ז… לעה״ב״ — נפתח ״בעולם הזה… לעולם הבא״. המדרש קורא ״והקמותי לדוד״ (במסורה: והקמתי).
מקבילות: אוצר מדרשים, ספר המעשים — בסדר כ״ך, מ״ם, פ״ף, צ״ץ, נ״ן, וממנו הקריאות; פרקי דרבי אליעזר מח (להלן) — חמש אותיות של גאולה, ומ״ם ליצחק ״לך מעמנו״.
מנצפ״ך — האותיות כפולות, צופים אמרוםצופים אמרום — הנביאים אמרו (תיקנו) אותן.
לֶךְ לְךָ(בראשית יב, א) — רמז נרמז לאברהם (אוצר מדרשים: כ״ך לאברהם אבינו נרמז ברמז): למאה שנה יוליד יצחק (אוצר מדרשים: יותן לך בן).
כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד(בראשית כו, טז) — רמז נרמז שהוא וזרעו עצומים בשני עולמים (אוצר מדרשים: מ״ם ליצחק נרמז ברמז, בעולם הזה ובעולם הבא).
נו״ן ליעקב — הַצִּילֵנִי נָא(בראשית לב, יב): ניצל בשני עולמים.
פ״ף ליוסף (אוצר מדרשים: למשה) — פָּקֹד פָּקַדְתִּי(שמות ג, טז):
״פקד״ — בעולם הזה;
״פקדתי״ — לעולם הבא.
צ״ץ — הִנֵּה אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָח(זכריה ו, יב) — זה משיח,
וכן הוא אומר: והקמותי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק(ירמיה כג, ה).
תנחומא, עקב ג · פתיחתא · כל מי שנצטער בתחלתו נח בסופו: אברהם; יצחק — ״לך מעמנו״, ולסוף ״מדוע באתם אלי״; יעקב
וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד(איוב ח, ז)
מתוך הפסקה: לפניו ״מה כתיב למעלה מהענין — לא מרבכם מכל העמים חשק יי בכם״ ו״והיה באחרית הימים״; אחריו ״דבר אחר: נכון יהיה הר בית יי — הר תבור״, שאינם על פסוקנו.
״מנע׳״, ״הבני׳״ ו״ראשית׳ מצע׳ ואח׳ ישג׳״ — נפתחו כלשון הפסוקים. ״וישא יעקב {את} עיניו״ — ״את״ מחוק בכתב היד. המדרש קורא ״צררני״ (במסורה: צררוני), ״ויתרוצצו״ ו״אותי״.
מקבילות: תנחומא בובר, עקב ה (על פי מהדורת בובר), ומשם הקריאות; תנחומא (ורשא), עקב ג (בפרשה ״וישטם עשו את יעקב״).
זה שאמר הכתוב:
וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד(איוב ח, ז).
ללמדך: שכל מי שנצטער בתחלתו — נח לו בסופו.
ואין לך שנצטער יתר מאברהם:
שהושלך לכבשן האש,
וגלה מבית אביו,
ורדפו אחריו ששה עשר מלכים,
ונתנסה בעשר נסיונות,
וקבר את שרה;
ולסוף נח,
שנאמר: וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים(בראשית כד, א).
יצחק נצטער בנערותו, וקנאו בו פלשתים,
שנאמר: וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד(בראשית כו, טז);
ולסוף (תנחומא בובר: לסוף בקשו ממנו):
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אותי(בראשית כו, כז).
יעקב — כמה נצטער!
שנאמר: רַבַּת צררני מִנְּעוּרַי יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל(תהלים קכט, א).
עד שהיה במעי אמו בקש עשו להרגו,
שנאמר: ויתרוצצו הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ(בראשית כה, כב);
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי(בראשית כז, מא).
ברח לחרן אצל לבן, נצטער בבנותיו (תנחומא בובר: בבתו), ואחר כך בקש להרגו,
שנאמר: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי(דברים כו, ה).
יצא מאצלו — פגע בו עשו:
וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וגו׳(בראשית לג, א).
באת עליו צרת דינה, וצרת יוסף;
ולסוף נח,
שנאמר: וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וגו׳(בראשית מז, יב).
הוי: וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד.
תנחומא (ורשא), צו ט · פתיחתא · הכתוב משמש מבריאת העולם: נח, שם, אברהם, יצחק — ״וכסילים מרים קלון״ אלו אנשי גרר — יעקב, יהושע, דוד, עלי ובני אהרן; ״קח״ — גדלהו בלקיחה
כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן(משלי ג, לה)
״א״ל״ — נפתח ״אמר ליה״; ״הקב״ה״ — ״הקדוש ברוך הוא״.
מקבילה כמעט מלה במלה: תנחומא בובר, צו יב (על פי מהדורת בובר), ומשם הקריאות; שם ״דבר אחר״ לפני ״זה אברהם״.
קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו(ויקרא ח, ב).
זה שאמר הכתוב:
כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן(משלי ג, לה).
הכתוב הזה משמש מברייתו של עולם ועד עכשיו:
כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ — זה נח ובניו;
וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן — זה דור המבול.
כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ — זה שם,
שנאמר: בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵי שֵׁם(בראשית ט, כו);
וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן — זה חם,
שנאמר: אָרוּר כְּנָעַן(בראשית ט, כה).
כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ — זה אברהם;
וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן — אלו המלכים שהכה אברהם.
כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ — זה יצחק;
וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן — אלו אנשי גרר.
כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ — זה יעקב;
וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן — זה עשו (תנחומא בובר: עשו ואלופיו).
כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ — זה יהושע;
וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן — אלו שלשים ואחד מלכים שהכה.
כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ — זה דוד;
וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן — זה גלית.
כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ — זה עלי;
וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן — אלו בניו,
שנאמר: וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל(שמואל א ב, יב).
כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ — אלו בני אהרן,
שנאמר: קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ.
למה נאמר כאן ״קח״?
אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה: חייב אני לקיחה! אלא קום אתה וגדלו בלקיחה,
שנאמר: קַח אֶת אַהֲרֹן.
ואימתי לקח אהרן? בשעה שיצא הקצף מלפני יי לחבל שונאיהם של ישראל.
כיון שראה משה, אמר ליה: מה אתה עומד? קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ(במדבר יז, יא)!
אמר ליה אהרן: מרי משהמרי משה — אדוני משה, להרגני אתה מבקש?
בני — מפני שהקריבו לפניו אש הדיוטותאש הדיוטות — אש של חולין (שלא מן המזבח) — נשרפו,
שנאמר: וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְיָ אֵשׁ זָרָה(ויקרא י, א) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְיָ וַתֹּאכַל אוֹתָם(ויקרא י, ב);
ולי אתה אומר: קַח אֶת הַמַּחְתָּה?
בני הכניסו אש זרה ונשרפו, ואני מוציא אש קדוש לחוץ — ואיני מת ואיני נשרף?
אמר ליה משה: לך ועשה מהרה מה ששמעת! עד שאתה עומד ומשיחומשיח — ומסיח, מדבר — הם מתים; אלא עשה מהרה,
שנאמר: וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם כִּי יָצָא הַקֶּצֶף.
כיון ששמע אהרן כן, אמר: ואלו אני מת על ישראל — איני כדאי?
מיד: וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה(במדבר יז, יב).
לכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה: קַח אֶת אַהֲרֹן — גדלהו (תנחומא בובר: קבלהו) בלקיחה:
מה אהרן הציל את בני בלקיחה,
שנאמר: קַח אֶת הַמַּחְתָּה —
אף אתה גדלהו בלקיחה.
לכך כתיב: קַח אֶת אַהֲרֹן.
תנחומא בובר, ויצא ה · דרשה · השעה החצופה: נבות עמד כנגדה ונפל, האבות יוסף משה ודוד נתנו לה מקום ונפלה בידם; חדרי הלב והיסורין
לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דלתיך דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ חֲבִי כִמְעַט־רֶגַע עַד־יעבור־יַעֲבׇר־זָעַם(ישעיה כו, כ)
״ונפל ביד השעה״ — תיקון בכתב היד, תחת ״ועמד בה״; ״עוברים״ — תיקון בכתב היד, תחת ״שברים״. בדפוס בובר הסימן פותח ״דבר אחר: ויצא יעקב. כתיב…״. המדרש קורא ״תנה לי כרמך״ (במסורה: תנה לי את כרמך), ״אנשי בליעל״ (אנשי הבליעל), ״והאיש משה גדול מאד בעיני פרעה ובעיני העם״ (גם האיש משה… בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם), ״הנה נא ידעתי״ (הנה ידעתי).
מקבילות: אגדת בראשית מז, א (להלן, ה, נוסח אחר); תנחומא, ויחי ו (להלן, ו) — ״נבות לא נתן מקום לשעה ואבד… דוד ברח… וכן משה… ויעקב ברח מפני עשו״.
כתיב: לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וגו׳(ישעיה כו, כ) —
בשעה שאתה רואה השעה חצופה — לא תעמוד כנגדה, אלא תן לה מקום:
לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וגו׳.
הסתכלו בי כביכול: שראיתי השעה חצופה בעוונותיכם — לא עשיתי, אלא נתתי לה מקום,
שנאמר: הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ וגו׳(איכה ב, ג).
ואף אתם — לֵךְ עַמִּי:
שכל מי שעומד כנגד השעה — נופל בידה;
וכל מי שנותן מקום לשעה — השעה נופלת בידו.
נבות עמד כנגד השעה, ונפל ביד השעה,
שאמר לו אחאב: תְּנָה לִּי כַּרְמְךָ וִיהִי לִי לְגַן יָרָק(מלכים א כא, ב).
מה עשה? אמר: חָלִילָה לִּי מֵיְיָ(מלכים א כא, ג).
מה נעשה לו? נפל ביד השעה,
שנאמר: וַיְעִידֻוהוּ אַנְשֵׁי בְלִיַּעַל(מלכים א כא, יג).
אברהם נתן מקום לשעה — ברח מפני נמרוד מלך כשדים;
וחזרה השעה ונפלה בידו, והרג ששה עשר מלכים,
שנאמר: וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה וגו׳(בראשית יד, טו).
ויצחק נתן מקום לשעה —
בשעה שאמרו לו פלשתים: לֵךְ מֵעִמָּנוּ(בראשית כו, טז), מיד וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק(בראשית כו, יז);
וחזרה השעה ונפלה בידו,
שנאמר: וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר(בראשית כו, כו).
ויוסף נתן מקום לשעה —
בשעה שמכרו אותו אחיו, לא היה יכול לומר: אחיכם אני; אלא נתן מקום לשעה,
וחזרה השעה ונפלה לפניו,
שנאמר: וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו ויפלו לְפָנָיו(בראשית נ, יח).
משה נתן מקום לשעה,
שנאמר: וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה(שמות ב, טו);
וחזרה השעה ונפלה בידו,
שנאמר: והָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּעֵינֵי פרעה וּבְעֵינֵי הָעָם(שמות יא, ג).
ודוד נתן מקום לשעה,
שנאמר: וַיִּבְרַח דָּוִד מִנָּויוֹת(שמואל א כ, א),
וכתיב: בְּבׇורְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ(תהלים ג, א),
וכתיב: מִפְּנֵי שָׁאוּל בַּמְּעָרָה(תהלים נז, א);
וחזרה השעה ונפלה בידו —
ששאול אמר לו: הִנֵּה נא יָדַעְתִּי כִּי מָלֹוךְ תִּמְלךְ וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל(שמואל א כד, כא).
וכן יעקב ברח מפני השעה — וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם(הושע יב, יג);
ונפלה השעה בידו,
שנאמר: וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וגו׳(בראשית לו, ו).
הוי: לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ.
דבר אחר:
לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ —
הסתכל בחדרי לבך, וראה שלא לפי עונותיך הבאתי עליך יסורין;
שאין חדריך אלא חדרי כליות,
שנאמר: חֹופֵשׂ כׇּל חַדְרֵי בָטֶן(משלי כ, כז).
ואם באו עליך ייסורין — לא תפתח פיך ותקרא תגרותקרא תגר — ותערער, תתרעם אחר מדת הדין,
אלא וּסְגֹור דְּלָתְיךָ בַּעֲדֶיךָ.
למה? חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבׇר זָעַם —
אין הייסורין באין לעולם, אלא עוברים הן,
שנאמר: חֲבִי כִמְעַט רֶגַע.
אגדת בראשית, פרק מז, א · דרשה · נוסח אחר · חדרי הלב והיסורין; השעה החצופה — נבות נפל בידה, ואברהם יצחק יוסף משה ויעקב נתנו לה מקום ונפלה בידם
לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דלתיך דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ חֲבִי כִמְעַט־רֶגַע עַד־יעבור־יַעֲבׇר־זָעַם(ישעיה כו, כ)
״ויבא יעקב שדה ארם״ — כך בכתב היד; במסורה ״ויברח״. ״כי לפי עונותיך״ — כך בכתב היד; בדפוס ובתנחומא בובר ״שלא לפי עונותיך״. ״אל תפתח״ — בכתב היד ״את תפתח״; ״ברך… ומלך״ — בכתב היד ״בכך… ולך״, ותוקנו כפסוק. ״ויצא מלך אדום לקראתו״ — כך בכתב היד; במסורה ״מלך סדם״. ״וילך אברהם״ — במסורה ״אברם״; ״ראה ראינו״ — במסורה ״ראו ראינו״.
נוסח אחר לתנחומא בובר, ויצא ה (לעיל): כאן שתי הדרשות בסדר הפוך, ונוספו ״סתום פיך ומחשבותיך… לכן המשכיל בעת ההיא ידום״, נבות ״חלילה לי מיי מתתי את נחלת אבותי״, אברהם ״לך לך… וילך״ ו״ויצא מלך… לקראתו״ (ולא ״הרג ששה עשר מלכים״), ומשה ״וירדו כל עבדיך אלה אלי… ויקרא למשה ולאהרן לילה״; ואין כאן דוד.
בדפוס (אגדת בראשית, מהדורת בובר, פרק מז, א): ״ויברח יעקב שדה ארם״; ״הבאתי עליך יסורין״; ״אלא וסגור דלתיך בעדך, למה? חבי כמעט רגע״ (בלי ״סתום פיך ומחשבותיך״ ו״לכן המשכיל״); ״הסתכלו לי כביכול, בשעה שראיתי שעה חצופה בעונותיכם נתתי לה מקום״; ״אבל אברהם נתן מקום לשעה… וחזרה השעה ונפלה בידו, שנאמר: ואבימלך הלך אליו מגרר״ — בדילוג מאברהם אל ראיית יצחק; ואין בו יצחק ומשה, ויוסף קודם ליעקב; ובסופו ״לכך נאמר: לך עמי בא בחדריך״.
ויבא יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם(הושע יב, יג).
זה שאמר הכתוב:
לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ(ישעיה כו, כ) —
לך הסתכל בחדרי לבך, וראה כי לפי עונותיך הבאתי עליך יסורין;
ואין חדריך האמור כאן אלא כליות,
שנאמר: נֵר יְיָ נִשְׁמַת אָדָם חֹופֵשׂ כׇּל חַדְרֵי בָטֶן(משלי כ, כז).
ואם באו עליך ייסורין — אל תפתח פיך ותקרא תגרותקרא תגר — ותערער, תתרעם אחר מדת הדין,
אלא סתום פיך ומחשבותיך,
כמו שכתוב: וּסְגֹור דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ — או שפתיך,
דכתיב: לָכֵן הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּום וגו׳(עמוס ה, יג).
חֲבִי כִמְעַט רֶגַע —
שאין היסורין באים ומתעכבים בעולם,
שנאמר: עַד יַעֲבׇור זָעַם.
דבר אחר:
לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ —
בשעה שאתה רואה שעה חצופה עומדת לו,
שנאמר: לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ.
הסתכלו בי: כשראיתי שגברו עונותיכם, והבאתי עליכם אויב —
או שראיתי השעה חצופה — עמדתי על עצמי,
שנאמר: הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב(איכה ב, ג).
אף אתם עשו כן:
שכל מי שעומד כנגד השעה — דוחקתו;
וכל מי שנותן מקום לשעה — שעה נופלת לפניו.
נבות עמד כנגד השעה, ואמר לאחאב: חָלִילָה לִּי מֵיְיָ מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹותַי לָךְ(מלכים א כא, ג).
לפיכך סֻקַּל נָבוֹת(מלכים א כא, יד) —
לכך נפל ביד השעה,
שנאמר: וַיְעִידֻוהוּ לֵאמֹר בֵּרַךְ נָבוֹת אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ(מלכים א כא, יג),
ואחר כך: וַיִּסְקְלֻוהוּ בָאֲבָנִים וַיָּמֹת.
ומי גרם לו? אלא שעמד כנגד השעה.
אבל אברהם נתן מקום לשעה, וברח מפני נמרוד מלך כשדים,
שנאמר: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וגו׳(בראשית יב, א),
ואומר: וַיֵּלֶךְ אברהם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְיָ וגו׳(בראשית יב, ד).
ואחר כך חזרה השעה ונפלה בידו,
שנאמר: וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וגו׳(בראשית יד, טו),
וכתיב: וַיֵּצֵא מֶלֶךְ אדום לִקְרָאתוֹ וגו׳(בראשית יד, יז).
יצחק נתן מקום לשעה,
שנאמר: וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ וגו׳(בראשית כו, טז),
ואומר: וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק וגו׳(בראשית כו, יז).
ואחר חזרה השעה ונפלה בידו,
שנאמר: וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וגו׳(בראשית כו, כו),
וַיֹּאמְרוּ ראה רָאִינוּ כִּי הָיָה יְיָ עִמָּךְ וגו׳(בראשית כו, כח).
יוסף נתן מקום לשעה — בשעה שנמכר, ושתק, ולא אמר כלום, ולא שלח כתב לאביו,
שנאמר: וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים וגו׳(בראשית לז, כח).
ואחר כך חזרה השעה ונפלה בידו,
שנאמר: וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וגו׳(בראשית נ, יח).
משה נתן מקום לשעה,
שנאמר: וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וגו׳(שמות ב, טו).
ואחר כך חזרה השעה ונפלה בידו,
שנאמר: וְיָרְדוּ כׇל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וגו׳(שמות יא, ח),
וכן הוא אומר: וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה(שמות יב, לא).
יעקב נתן מקום לשעה, וברח מפני עשו הרשע,
שנאמר: וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וגו׳.
ואחר כך חזרה השעה ונפלה בידו, וברח עשו מפניו:
וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹותָיו וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו(בראשית לו, ו).
הוי: לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ.
תנחומא, ויחי ו · דרשה · ״ויקרא לבנו ליוסף״ · נוסח אחר · לתת מקום לשעה: נבות ומרדכי לא נתנו, דוד ומשה ויעקב ברחו; ואבות העולם החניפו — אברהם לשרה, יצחק לעשו, ויעקב ליוסף
״שהשעה״ (בראשונה) — ה״א הושלמה במאגרים. ״למי שהשעה בידו״ — בכתב היד ״לפי״, ותוקן ״למי״.
הדבר הוא פתיחת הסדר ״ויהי אחר הדברים האלה״ (״מה כתיב למעלה מן הענין״), ואחריו ״ושכבתי עם אבותי… בקברי אשר כריתי לי״ — הכרי של כסף וזהב שנתן יעקב לעשו תמורת המערה.
נוסח אחר לתנחומא בובר, ויצא ה, ולאגדת בראשית מז, א (לעיל, ד–ה): כאן נבות ומרדכי שעמדו כנגד השעה, ובאבות — ״והחניפו למי שהשעה בידו: אברהם ניטפל בשרה… יצחק החניף לעשו: ויאהב יצחק את עשו; ואף כאן יעקב קרא לבנו ליוסף״, ואין כאן ״וחזרה השעה ונפלה בידו״ ולא ״לך מעמנו… וילך משם יצחק״.
במדרש ילמדנו (ליקוטים) הדבר שלש פעמים: לבראשית יב, יג (״למען ייטב לי בעבורך: לעולם צריך אדם ליתן מקום לשעה, דכתיב: לך עמי בא בחדריך וגו׳״); לבראשית כה, כח (אחרי ״ומתוך דברים אלו היה צדו בפיו ואוהבו״, בפרשה לב, ח: ״לעולם יתן אדם מקום לשעה, שנאמר: לך עמי בא בחדריך״); ולבראשית מז, כט (אחרי ״ויקרבו ימי ישראל — אמר רבי שמעון בן לקיש…״: ״ללמדך שהכל למי שהשעה עומדת לו, ולעולם יתן אדם מקום לשעה, שהרי אבות העולם נתנו מקום לשעה״). וכן בבתי מדרשות א, סא (״יצחק החניף לעשיו, שנאמר: ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו״).
וַיְהִי אחר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה(בראשית מח, א) — מה כתיב למעלה מן הענין?
וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף(בראשית מז, כט) —
שהשעה עומדת לו.
והנביא צווח: לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ(ישעיה כו, כ).
אמר הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי שתהיו מטמינים עצמיכם, ותתנו מקום לשעה.
נבות לא נתן מקום לשעה — ואבד,
כדכתיב: סֻקַּל נָבוֹת וַיָּמֹות(מלכים א כא, יד).
מרדכי עמד כנגד השעה, והיה לו להחניף לרשע;
ולפי שעמד כנגד המן הרשע קימעאקימעא — מעט — כבר היו ישראל כלין מן העולם.
דָוִד בָּרַח וַיִּמָּלֵט(שמואל א יט, יח) מפני שאול,
וכן ברח מפני אבשלום בנו.
וכן משה: וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה(שמות ב, טו).
ויעקב ברח מפני עשו: וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם(הושע יב, יג).
ואף אבות העולם נתנו מקום לשעה, (מדרש ילמדנו: והחליפו דבורם,) והחניפו למי שהשעה בידו (מדרש ילמדנו: עומדת לו):
אברהם ניטפל בשרה (מדרש ילמדנו: לשרה, ואמר): לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ(בראשית יב, יג);
יצחק החניף לעשו: וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו(בראשית כה, כח);
ואף כאן יעקב קרא לבנו ליוסף.
פסיקתא רבתי, פסקא לג · פתיחתא · בתם של שלשת הררי עולם: אמרפל שנזדווג לאברהם, פלשתים ואבימלך ליצחק, ועשו ליעקב — כולם נפלו לפניהם
אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם מִי־אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת וּמִבֶּן־אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן(ישעיה נא, יב)
״מי את, אין את״ — בגליון כתב היד. ״למה את מיתייראה״ — בכתב היד ״את(ה)״, וההא נמחקה במאגרים; האל״ף מסופקת. ״שנתדווגו״ (שלש פעמים) — כך בכתב היד, ומסומן במאגרים ״כך״. ״לפניכם״ — בכתב היד ״לפניהם״, ותוקן במאגרים. ״ראו ראינו״ — בכתב היד ״ראונ׳ ראינו״.
המדרש קורא ״ותראי״ (במסורה: ותיראי), ״ויאמר אבימלך ליצחק״ (במסורה: אל יצחק).
במהדורת איש שלום ״כך פתח רבי תנחומא ברבי״, ״ובתם של שלשה הררי עולם״, ״וחזרתי אותו בידו״, ״ויאמרו ראה ראינו״; ומשם הקריאות.
דבר אחר:
אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא(ישעיה נא, יב).
כך פתח רבי תנחומא:
זה שאמר הכתוב:
מִי אַתְּ וַתִּרְאִי וגו׳.
מִי אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ —
למה את מיתייראה?
שמא אין את יודעת מי את?
אין את בתו של אברהם?אין את בתו… — הלא את בתו של אברהם? הלא את בתו של יצחק? הלא את בתו של יעקב, ובתם של שלשת הרי עולם?
הלא את בתו של אברהם?
אין את בתו של יצחק?
הלא את בתו של יצחק?
אין את בתו של יעקב, ובתם של שלשת הרי עולם?
הלא את בתו של יעקב, ובתם של שלשת הרי עולם?
ואת מתייראה מן ברייאברייא — בריה, אדם ומן אנוש, שהיום חי ומחר בקבר מת — מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת!
אלא אין את יודעת מה עשיתי כל מי שנזדווג להםשנזדווג להם — שהתגרה בהם, שנלחם בהם?
אמרפל — שנזדווגו לאברהם תחילה להשליכו לכבשן האש — לא הצלתי אותו, והחזקתי, והפלתי אותו בידו?
אלא עוד יצחק — שנתדווגו לו פלשתים ואבימלך, ושלחו אותו ממקומם:
וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ ליצחק לֵךְ מֵעִמָּנוּ(בראשית כו, טז);
לא חזרו (איש שלום: לא חזר) עוד לפניו:
וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה יְיָ עִמָּךְ(בראשית כו, כח).
אלא יעקב אביכם — שנתדווג לו עשו, וברח מלפניו:
וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וגו׳(בראשית לו, ו). (איש שלום: לא חזר ונפל בידו, ופינה מלפניו — וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו)
מִי אַתְּ וַתִּירְאִי —
ובתו של אותם — ואת מתייראה?
שאבותיכם — כל מי שנתדווג להם, נפלו לפניהם;
אף אתם — כל מי שיבא ויזדווג לכם, נופל לכם לפניכם.
חלק ב
מדרשים מאוחרים
פרקי דרבי אליעזר, פרק מח · מנין · חמש אותיות כפולות · כף, מם, נון, פה, צדי: חמש אותיות כפולות, וכולן סודי גאולות
״שנאמר״ — בכתב היד ״ונאמר״, ותוקן במאגרים. ״כף״, ״להם״, ״פקד״ — אותיות מסופקות. שמות האותיות כתיבם בכתב היד: ״כף, מי״ם, נו״ן, פ״ה, צאד״.
״לך מעמנו כי עצמת ממנו״ — בכתב היד בקיצור ״לך מעמ׳ כי עצמ׳ ממ׳״, ונפתח כלשון הפסוק (בראשית כו, טז). ״ולאמר להם: צמח שמו…״ — בהיגר ובדפוס ״ולומר להם צמח צמחתי לכם, שנאמר: הנה איש צמח שמו״.
בהיגר ובדפוס כל גאולה מפורשת: אברהם ״מאור כשדים״, יצחק ״מיד פלשתים״, יעקב ״מיד עשו״. ״פ״ה פ״ה… פקד יפקד״ — בדפוס ״פקד פקדתי אתכם״ (שמות ג, טז), בהיגר ״פקוד פקדתי״.
רבי אליעזר אומר:
חמש אותות שנכפלו באותיותיה שלתורה,
וכולן סודי גאולות הן.
כף כף — בו נגאל אבינו אברהם,
שנאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ(בראשית יב, א).
מי״ם מי״ם — בו נגאל אבינו יצחק,
שנאמר: לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ(בראשית כו, טז).
נו״ן נו״ן — בו נגאל אבינו יעקב,
שנאמר: הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי(בראשית לב, יב).
פ״ה פ״ה — בו נגאלו ישראל ממצרים,
שנאמר: פָּקֹד יִפְקֹד(בראשית נ, כה).
צאד צאד — בו עתיד הקדוש ברוך הוא לגאול את ישראל בסוף מלכות רביעית,
ולאמר להם:
צֶמַח שְׁמוֹ מִתַּחְתָּיו יִצְמָח וּבָנָה אֶת הֵיכַל יְיָ(זכריה ו, יב).
וכולם לא נמסרו אלא לאברהם.
ואברהם מסר ליצחק,
ויצחק מסר ליעקב,
ויעקב מסר ליוסף,
ויוסף מסר סוד גאולה לאחיו, שאמר להם:
פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם.
תנחומא (ורשא), תנחומא, תנחומא בובר, פסיקתא רבתי, אגדת בראשית, פרקי דרבי אליעזר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ד | פל | לפ |
| ה | אל | את |
| ה | ברך | בכך |
| ה | ומלך | ולך |
| ו | ה | — (הוספה) |
| ז | ראו | ראונ׳ |
| ז | כם | הם |
| ח | שנאמר | ונאמר |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא (ורשא) | דפוס ורשא |
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
| אגדת בראשית | כתב יד אוקספורד 2340 |
| פסיקתא רבתי | כתב יד פרמה 3122 |
| פרקי דרבי אליעזר | כתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה נג
וַיָּשׇׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם(בראשית כו, יח)
יצחק חזר וחפר את בארות אביו שסתמו פלשתים, וקרא להן כשמות שקרא להן אביו; הבארות כנגד ספרי התורה, ״באר מים חיים״
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
תוספתא, ספרי במדבר, ספרי דברים, בראשית רבה, בבלי, תנחומא, פרקי דרבי אליעזר, סדר אליהו זוטא, משנת רבי אליעזר, בתי מדרשות, אותיות דרבי עקיבא §§cover-end§§
חלק א
הלכה: מים חיים — מי מעין
ספרי במדבר, פסקא קכח · הלכה · ״מים חיים״ לפרה — מי מעין; זכר לדבר: ״ויחפרו עבדי יצחק בנחל״, ושם ״באר מים חיים״
מן הפסקא על ״ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי״ (במדבר יט, יז) נדפס כאן רק הדיבור על ״מים חיים״; לפניו ״עפר״ (נאמר כאן עפר ונאמר להלן עפר, בסוטה), ואחריו ״אל כלי״ (שעשה בה כל הכלים ככלי חרס).
״הכת׳ מד׳״, ״או׳״, ״ת׳ל״ — נפתחו. ״אלא״ — בכתב היד ״לא״, ותוקן במאגרים.
וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים(במדבר יט, יז) — במי מעין הכתוב מדבר.
אתה אומר: במי מעין הכתוב מדבר,
או אינו מדבר אלא במים שהן חיים לעולם?
ואף על פי שאין ראיה לדבר — זכר לדבר:
וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל(בראשית כו, יט).
הא מה תלמוד לומר וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים?
במי מעין הכתוב מדבר.
חלק ב
דברי התנאים
תוספתא סוטה י, ה–ו · ברייתא · בחיי אברהם — שובע, ובארות נובעות מים; משמת — רעב, והבארות נסתמו; בא יצחק — חזר השובע, והבארות נובעות
״שנ׳״, ״או׳״ — נפתחו.
נוסח אחר: בראשית רבה סב, ד (להלן, ג) — ״בכל מקום שנאמר ויהי — חזר העולם לאחורין… אילולי שהעמיד הקדוש ברוך הוא אחרים תחתיהם… ויהי אחרי מות אברהם — וישב יצחק ויחפר את בארת המים״; בלא השובע והרעב.
לפני כן בהלכה ה: ״דבר אחר: מלמד שנתן להם המקום מאכל ומשתה… כדי שיראו דברו וידעו מה אבדו״ (על ״ויהי לשבעת הימים״). אחריו בפרק שרשרת הצדיקים שבזכותם באה ברכה: ״עד שלא ירד יעקב לארם נהרים לא נתברך ביתו של לבן הארמי״, ״עד שלא ירד יוסף למצרים לא נתברך ביתו של פוטיפר״, ״עד שלא ירד יעקב למצרים היה רעב״.
כל זמן שהיה אברהם קיים היה שובע,
שנאמר וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל(בראשית כד, א),
משמת אברהם וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ(בראשית כו, א).
בא יצחק היה שובע,
שנאמר וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ וגו׳(בראשית כו, יב).
כל זמן שהיה אברהם קיים היו בארות נובעות מים,
משמת אברהם מהו אומר וְכׇל הַבְּאֵרֹות וגו׳(בראשית כו, טו),
אמרו הואיל ואין נובעות מים אינן אלא תקלה מפני גייסותגייסות — גדודי צבא,
עמדו וסתמום.
בא יצחק והיו בארות נובעות מים,
שנאמר וַיָּשׇׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹות הַמַּיִם וגו׳(בראשית כו, יח),
וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל(בראשית כו, יט).
בראשית רבה, פרשה סב, ד · דרשת הפסוק · נוסח אחר · בכל ״ויהי אחרי מות״ חזר העולם לאחוריו, עד שהעמיד הקדוש ברוך הוא אחרים תחתיהם
בתיאודור–אלבק ״בכל מקום שנ׳ ויהי אחרי״, ובראש הדוגמאות ״ויהי אחרי מות אברהם — מיד כל הבארות… סתמום פלשתים״, שאינו בכתב היד. ״והא כתיב ׳אחרי יהוידע הכהן׳״ — שם ״ואחרי מות יהוידע באו שרי יהודה״ (דברי הימים ב כד, יז); ״לא אתה סימון״ — שם ״ר׳ סימון״.
״שהעמיד״ — הה״א הושלמה במאגרים. ״ויהי אחרי מות יהושע״ השני — בגליון כתב היד.
נוסח אחר לתוספתא סוטה י, ה–ו (לעיל, ב): שם השובע שבחיי אברהם, והרעב והבארות שנסתמו אחרי מותו ונבעו כשבא יצחק; כאן ״בכל מקום שנאמר ויהי — חזר העולם לאחורין״, במשה, ביהושע ובשאול, ו״אילולי שהעמיד הקדוש ברוך הוא אחרים תחתיהם״.
וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וגו׳(בראשית כה, יא).
אמר רבי סימון:
בכל מקום שנאמר וַיְהִי — חזר העולם לאחוריןלאחורין — לאחור (לרעה).
וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה(יהושע א, א) — פסק הבאר, והמן, וענני כבוד.
וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ(שופטים א, א) — ניתגרו בהן יתידות הארץניתגרו בהן יתידות הארץ — התגרו בהם (קמו עליהם) חזקי הארץ.
וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת שָׁאוּל(שמואל ב א, א) —
וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בְּיִשְׂרָאֵל(שמואל א לא, א).
מתיבין חברייהמתיבין חברייה — מקשים החברים לרבי סימון:
והא כתיבוהא כתיב — והרי כתוב: אַחֲרֵי יְהוֹיָדָע(דברי הימים ב כד, יז) הכהן!
אמר רבי תנחומה:
לא אתה סימון למימרלא אתה סימון למימר — לא בא (רבי) סימון לומר אלא וַיְהִי אַחֲרֵי.
אמר רבי יודן:
אילולי שהעמיד הקדוש ברוך הוא אחרים תחתיהם — כבר חזר העולם לאחוריו.
וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וגו׳ —
וַיָּשׇׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם(בראשית כו, יח).
וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד יְיָ —
וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן.
וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ —
וַיֹּאמֶר יְיָ יְהוּדָה יַעֲלֶה(שופטים א, ב).
וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת שָׁאוּל —
וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי הַזֶּה(שמואל א יז, יב).
ספרי דברים, פסקא א · דרשת הפסוק · ״במדבר בערבה״ · דרשות רבי יהודה · עשרה נסיונות; ״למה אתה מעוית עלינו את הכתובים״ — חדרך ודמשק, אברך
״אלא״ (על שם מאורע) — הוספה בכתב היד.
״חדרך״ — בכתב היד ״הדרך״ (בפסוק סימנו מאגרים ״כך״), ודרשת ״חד… ורך״ תלויה בחי״ת. ״מנוחתו״ — בכתב היד ״מניו״. ״למעלה״ השנייה (יחזקאל מא, ז) — בכתב היד ״למל׳״.
״אמר לו רבי יוסי בן דורמסקית: מה, למה אתה מעוית״ — כך בכתב היד; בפינקלשטיין ״יהודה ברבי, למה אתה מעוית״. ״מדמשק״ — לפניו ״מדש׳״ שנמחק. ״אב בחכמה״ — בשיטה ״בבחכמה״, ובגליון ״אב בחכמה״.
מקבילות: עשרה נסיונות — משנה אבות ה, ד; ערכין פרק ג, טו ע״א (״תניא, אמר רבי יהודה״, בפירוט כאן). רבי יהודה ורבי יוסי בן דורמסקית על ״חדרך״ ו״ודמשק מנוחתו״ — פסיקתא דרב כהנא כ (רני עקרה); שיר השירים רבה ז. כל המחלוקת גם במדרש תנאים לדברים א, א (אחרי דרשות ״ודי זהב״), ומשם הקריאות; שם ״ויקרא אותה שבעה״ לפני ״עשק״, ״אין אברך אלא אלברכיס שהכל נכנסין ויוצאין תחת ידו״, ואין שם ״מה את מקיים ודמשק מנוחתו״ ושאר הדרשה על ירושלם.
רבי יהודה אומר:
הריהו אומר: בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה וגו׳(דברים א, א) —
אילו עשרה נסיונות שניסו אבותינו את המקום במדבר.
ואלו הן:
שנים בים, שנים במים, שנים במן, שנים בסליו,
אחד במעשי העגל, אחד במדבר פארן במרגלים.
אמר לו רבי יוסי בן דורמסקית:
יהודה ברבייהודה ברבי — יהודה, בן רבי (כינוי כבוד לחכם)! למה אתה מעוית עלינו את הכתובים?
מעיד אני עלי שמים וארץ, שחזרנו על כל מקומות (מדרש תנאים: שחיזרתי על כל אותן המקומות),
ואינן מקומות שנקראו אלא על שם מירעמירע — מאורע (מדרש תנאים: ואינן אלא שם המקומות לענין המאורע).
כן הוא אומר: וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק וגו׳(בראשית כו, כ), (מדרש תנאים: מפני מה? כי התעשקו עמו)
וַיִּקְרָא אֹותָהּ שִׁבְעָה(בראשית כו, לג).
כיוצא בדבר דרש רבי יהודה:
מַשָּׂא דְבַר יְיָ בְּאֶרֶץ חַדְרָךְ וְדַמֶּשֶׂק מְנֻוחָתוֹ(זכריה ט, א) —
זה משיח, שהוא חד לאומות ורך לישראל.
אמר לו רבי יוסי בן דורמסקית:
מה, למה אתה מעוית עלינו את הכתוב?
מעיד אני עלי שמים וארץ, שאני מדמשק, ויש שם מקום ששמו חדרך.
אמר לו:
מה את מקיים וְדַמֶּשֶׂק מְנֻוחָתוֹ?
מנין שעתידה ירושלם להיות מגעת עד דמשק,
שנאמר: וְדַמֶּשֶׂק מְנֻוחָתוֹ,
ואין מְנֻוחָתוֹ אלא ירושלם,
שנאמר: זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד(תהלים קלב, יד).
אמר לו:
מה אני מקיים:
וְרָחֲבָה וְנָסְבָה לְמַעְלָה לְמַעְלָה לַצְּלָעוֹת כִּי מוּסַב הַבַּיִת לְמַעְלָה לְמַעְלָה סָבִיב סָבִיב לַבַּיִת עַל כֵּן רֹחַב הבית לְמַעְלָה(יחזקאל מא, ז)?
שעתידה ארץ ישראל להיות מרחבת ועולה מכל צדדיה,
כתאנה זו שקצרה מלמטה ורחבה מלמעלה,
ושערי ירושלם עתידין להיות מגיעין עד דמשק.
וכן הוא אומר: אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן צפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק(שיר השירים ז, ה);
וגליות באות וחונות בתוכה,
שנאמר: וְדַמֶּשֶׂק מְנֻוחָתוֹ,
ואומר: וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְיָ וגו׳(ישעיה ב, ב),
וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וגו׳(ישעיה ב, ג).
כיוצא בו דרש רבי יהודה:
וַיַּרְכֵּב אֹותוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה וגו׳(בראשית מא, מג) —
זה יוסף, שהוא אב בחכמה ורך בשנים.
אמר לו רבי יוסי בן דורמסקית:
יהודה ברבי! למה את מעוית עלינו את הכתובים?
מיעיד אני עלי שמים וארץ,
שאין אַבְרֵךְ אלא לבירכייםלבירכיים — לברכיים (שהכל כורעים על ברכיהם לפניו) אבריכם,
שהיו הכל נכנסין ויוצאין מתחת ידו,
כענין שנאמר: וְנָתוֹן אֹותוֹ עַל כׇּל אֶרֶץ מִצְרָיִם.
חלק ג
דברי האמוראים
תנחומא, נשא ט · פתיחתא · ״כה תברכו״ · מטתו של שלמה — בית המקדש הפרה ורבה, ששים אותיות של ברכת כהנים; לשעבר הקדוש ברוך הוא מברך, ומסר את הברכות לאברהם ולכהנים
הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל־יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת(שיר השירים ג, ז–ח)
הפסקה כולה. ״הנה מטתו של שלמה״ — כך בכתב היד, בשתי מלים. ״אעבו[ד]״ — הדל״ת מסופקת. ״מה ראת״ — כך בכתב היד.
קריאות ״תנחומא בובר״ — תנחומא בובר, נשא יז (על פי מהדורת בובר), מ״אמר הקדוש ברוך הוא: לשעבר הייתי זקוק״ ועד ״מכאן ואילך… והכהנים יהיו מברכין את בני״, ושם נפסק הסימן; בראשו ״[דבר אחר: כה תברכו]״ בסוגריים מרובעים.
קריאות ״במדבר רבה״ — במדבר רבה יא, ב, מ״הייתי זקוק לברך בריותי״ ועד ״לכך נאמר כה תברכו״, כמעט מלה במלה; שם הדרשה בתוך ״דבר אחר: כה תברכו — הדא הוא דכתיב: ואעשך לגוי גדול״, ופותחת ״והיה ברכה — כבר כתיב ואברכך, מה תלמוד לומר והיה ברכה? אמר רבי אלעזר: אמר לו הקדוש ברוך הוא: משבראתי עולמי…״; ואין שם ״ברכתי לאדם הראשון ולאשתו… ברכתי לנח ולבניו… ברכתי לאברהם, דכתיב: ויי ברך את אברהם בכל״ (אלא ״שנאמר: ויברך אותם אלהים, ויברך אלהים את נח ואת בניו; אבל מכאן ואילך הרי הברכות מסורות לך״), ולא ״אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם״, ״הקדוש ברוך הוא״ (״מסרו לאברהם״), ״למשה״. בכתב היד של במדבר רבה ״ויהי מות אחרי״, בסימני היפוך.
נוסח אחר: בראשית רבה סא, ז (במדרש דרבי יצחק, פרשת חיי שרה) — משל האריס: ״שני אילנות כרוכים, אחד שלשם חיים ואחד שלשם מוות… אנה אריס עבור אנה״, ובמקום ישמעאל ״בני ישמעאל ובני קטורה״; וכעין זה בפתרון תורה, וזאת הברכה. ״לשעבר הייתי צריך לברך את בריותי… מיכן ואילך יהו הכהנים והצדיקים מברכין אתכם״ — תנחומא, ויחי ז, בילמדנו על העובר לפני התיבה. מקבילות: תנחומא, לך לך ד; מדרש תהלים א, ה.
כֹּה תְבָרְכוּ(במדבר ו, כג).
זה שאמר הכתוב:
הִנֵּה מִטָּתוֹ של שלמה שִׁשִּׁים גִּבֹּורִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּורֵי יִשְׂרָאֵל(שיר השירים ג, ז), כֻּולָּם אֲחֻוזֵי חֶרֶב מְלֻומְּדֵי מִלְחָמָה(שיר השירים ג, ח).
וכי מה ראה שלמה לעסוק במיטה, שהוא אומר הִנֵּה מִטָּתוֹ של שלמה?
אלא אינו עוסק אלא במלך שהשלום שלו.
הִנֵּה מִטָּתוֹ של שלמה — זו בית המקדש.
ולמה נמשלה בית המקדש למיטה?
מה המיטה אינה אלא לפריה ורביה — כך בית המקדש, כל מה שהיה בתוכו היו פרין ורבין,
שנאמר: וַיַּאֲרִיכוּ הַבַּדִּים(מלכים א ח, ח);
וכן הוא אומר: וְהַזָּהָב זְהַב פַּרְוָיִם(דברי הימים ב ג, ו) — מהו פַּרְוָיִם? שהיה עושה פירות.
וכן הוא אומר: וַיִּבֶן אֶת בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן(מלכים א ז, ב).
למה נמשלה ליער? לומר לך: מה יער פרה ורבה — כך בית המקדש, כל מה שהיה בה פרה ורבה.
לכך נאמר: הִנֵּה מִטָּתוֹ של שלמה.
שִׁשִּׁים גִּבֹּורִים — אלו ששים אותיות שבברכת כהנים.
כֻּולָּם אֲחֻוזֵי חֶרֶב — שכל אחד ואחד שמו של הקדוש ברוך הוא נזכר בו:
יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ(במדבר ו, כד),
יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ(במדבר ו, כה),
יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם(במדבר ו, כו).
אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵיכוֹ — מה ראת הירך נזכרת כאן?
אלא אפילו ראה אדם בחלומו חרב שלופה בצוארו וקוטע את ירכו —
משכים בבקר והולך לבית הכנסת מפחד מה שראה בלילה בחלומו,
וראה את הכהנים נושאים כפיהם — והחלום הרע מתבטל ממנו.
לכך נאמר: מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת.
לכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה: הזהיר לאהרן ולבניו שיהו מברכין את בני ישראל,
שנאמר: כֹּה תְבָרְכוּ.
(תנחומא בובר: דבר אחר: כֹּה תְבָרְכוּ.)
אמר הקדוש ברוך הוא: לשעבר (במדבר רבה: משבראתי עולמי ועד עכשיו) הייתי זקוקזקוק — מוטל עלי, מחויב לברך בריותי:
ברכתי לאדם הראשון ולאשתו, שנאמר: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים(בראשית א, כח);
ברכתי לנח ולבניו, שנאמר: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וגו׳(בראשית ט, א);
ברכתי לאברהם, דכתיב: וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל(בראשית כד, א).
אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: מיכאן ואילך הרי הברכות מסורות לך, (במדבר רבה: למאן דתני לך למברככה — ברוך)
שנאמר: וֶהְיֵה בְּרָכָה(בראשית יב, ב).
מה עשה אברהם? הוליד שני בנים, ישמעאל ויצחק — לא ברכן (במדבר רבה: ואף על פי כן לא ברך אברהם לבניו. למה כן?).
משל (תנחומא בובר: למה הדבר דומה) למלך שהיה לו פרדס, נתנו לאריסלאריס — לחוכר, לעובד השדה תמורת חלק מן היבול;
והיה בתוך אותו פרדס אילן של סם חיים, ואילן של סם המות מורכב על גביו (במדבר רבה: אילן אחד שלסם חיים, ואילן אחד שלסם המות).
אמר: אם משקה אני אילן של סם חיים — הרי אילן של סם המות שותה (במדבר רבה: אמר אותו האריס: אם אני משקה האילן של סם חיים — אילן של סם המות שותה).
אמר האריס (במדבר רבה: אמר אותו האריס): אני אעבוד ואשלים זמני (במדבר רבה: ואשלים), ומה שהמלך רוצה לעשות בפרדס — עושה (תנחומא בובר: בפרדסו — יעשה; במדבר רבה: בפרדסו — יעשה).
(במדבר רבה: כך:) המלך — זה הקדוש ברוך הוא;
והפרדס — זה העולם.
מסרו הקדוש ברוך הוא לאברהם (במדבר רבה: מסרו לאברהם), אמר לו: מיכן ואילך אתה היה ברכה, שנאמר: וֶהְיֵה בְּרָכָה (תנחומא בובר: אמר לו: וֶהְיֵה בְּרָכָה; במדבר רבה: שאמר לו: וֶהְיֵה בְּרָכָה).
מה עשה אברהם? היו לו שני בנים, אחד רשע ואחד צדיק (תנחומא בובר: אחד צדיק ואחד רשע; במדבר רבה: אחד צדיק ואחד רשע) — ישמעאל ויצחק (במדבר רבה: יצחק וישמעאל).
אמר אברהם: אם מברך אני את יצחק — ישמעאל מבקש להתברך (תנחומא בובר: אם אברך את יצחק — ישמעאל מבקש שאברכנו; במדבר רבה: אם אני מברך את יצחק — הרי ישמעאל מבקש להתברך), והוא רשע;
אלא אני בשר ודם — משאפטר מן העולם, יעשה הקדוש ברוך הוא מה שירצה (תנחומא בובר: אני בשר ודם — כשאפטר מן העולם, הקדוש ברוך הוא יעשה רצונו; במדבר רבה: אעבור אני — בשר ודם אני; משאפטר מן העולם, מה שהקדוש ברוך הוא חפץ לעשות בעולמו — יעשה).
כיון שנפטר (תנחומא בובר: כשנפטר אברהם; במדבר רבה: לשנפטר אברהם) — נגלה הקדוש ברוך הוא על יצחק וברכו,
שנאמר: וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ(בראשית כה, יא).
ויצחק ברך את יעקב, ויעקב ברך לשנים עשר שבטים,
שנאמר: וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם(בראשית מט, כח) (תנחומא בובר: כׇּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר; במדבר רבה: כׇּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם).
מיכאן ואילך אמר הקדוש ברוך הוא למשה: הרי הברכות מסורות לכם — הכהנים יהיו מברכים את ישראל (במדבר רבה: הכהנים יהיו מברכים את בני, כשם שאמרתי לאברהם אביהם וֶהְיֵה בְּרָכָה),
שנאמר (במדבר רבה: לכך נאמר): כֹּה תְבָרְכוּ.
בראשית רבה, פרשה סד, י · דרשת הפסוק · ״וישב יצחק ויחפר״, ״עשק״, ״שטנה״, ״שבעה״, ״רחובות״ · ארבע בארות כנגד ארבעה דגלים, או חמש כנגד חמשה ספרי תורה
״ויש׳ יצחק ויחפר את בא׳״ ו״רחו׳״ נפתחו כלשון הפסוק (בראשית כו, יח, כב). ״חמש״ — הושלם במאגרים.
״שבו״ — בכתב היד ״שבי״ (מסומן ״כך״); ״מלא״ — בכתב היד ״מלמד״ בספק, ותוקן במאגרים. ״ולא חמשה הן״ — בתיאודור–אלבק ״והלא חמשה הם״.
המדרש קורא ״עסק״ (במסורה: עשק), ״ויקרא אותה סטנה״ (״אותה״ מסומן ״כך״; במסורה: ויקרא שמה שטנה) ו״ויקרא אותה שבעה״ (במסורה: אתה). הסדר ״עסק, סטנה, באר מים חיים, שבעה, רחובות״ — כבכתב היד וכבתיאודור–אלבק.
מקבילה: בבלי שבת פרק טז, קטז ע״א — ״רבי אומר: לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו… חצבה עמודיה שבעה — אלו שבעה ספרי תורה, כמאן — כרבי״ (כאן בשם בר קפרא).
וַיָּשׇׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת וגו׳(בראשית כו, יח).
כמה בארת חפר יצחק אבינו בבאר שבע?
רבי יודה בירביבירבי — בנו של רבי סימון אמר:
ארבע — כנגד כן נעשו בניו ארבעה דגלים במדבר.
ורבנן אמריןורבנן אמרין — וחכמים אומרים:
חמש — כנגד חמשת ספרי תורה.
וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עסק(בראשית כו, כ) —
כנגד ספר בראשית, שבו נתעסק הקדוש ברוך הוא וברא את עולמו.
וַיִּקְרָא(בראשית כו, כא) אותה סטנה —
כנגד ספר אלה שמות, על שם וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם(שמות א, יד).
וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים(בראשית כו, יט) —
כנגד ספר ויקרא, שהוא מלא הלכות רבות.
וַיִּקְרָא אותה שִׁבְעָה(בראשית כו, לג) —
כנגד ספר וידבר, שהוא משלים שבעה ספרי תורה.
ולא חמשה הן?
אלא בר קפרא עבד מן ראשיה דספראעבד מן ראשיה דספרא — עשה מראשו של הספר וידבר עד וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן(במדבר י, לה) ספר לפני עצמו;
וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹון ודבתריהודבתריה — ושלאחריו — ספר בפני עצמו;
מן תמן ועד סופיה דספראמן תמן ועד סופיה דספרא — משם ועד סופו של הספר — ספר בפני עצמו.
וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת(בראשית כו, כב) —
על שם כִּי עַתָּה הִרְחִיב יְיָ וגו׳.
בבלי ברכות פרק ט, נו ע״ב · סוגיא · הרואה באר בחלום — רואה שלום (״ויחפרו עבדי יצחק״); רבי נתן: מצא תורה; רבא: חיים ממש
״שנאמר: ויחפרו עבדי יצחק בנחל״ — בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י פריז 671 ראייתו של רבי חנינא: ״כי עתה הרחיב יי לנו ופרינו בארץ״ (בראשית כו, כב), ו״ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים״ ראייתו של רבי נתן; בכ״י מינכן 95: ״ויחפרו עבדי יצחק באר אחרת ולא רבו עליה״ (כו, כא–כב).
אמר רבי חנינא:
הרואה באר בחלום — רואה שלום, שנאמר: וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים(בראשית כו, יט).
רבי נתן אומר:
מצא תורה — שנאמר: כִּי מֹוצְאִי מָצָא חַיִּים(משלי ח, לה), וכתיב הכאוכתיב הכא — וכתוב כאן: בְּאֵר מַיִם חַיִּים.
רבא אמר:
חיים ממש.
חלק ד
מדרשים מאוחרים
פרקי דרבי אליעזר, פרק לה · מאמר · הבאר שנמצאה לאבות, שהלכה עם ישראל במדבר ותעלה בירושלים
״ויחפר״ — הוי״ו הראשונה של ״וישב״ מסופקת. ״שנאמר: והיה ביום ההוא… והיא הבאר שהיתה מהלכת עם ישראל במדבר, שנאמר: באר חפרוה שרים… ועל שמצאו״ — תוספת בגליון או בין השיטין.
בדפוס ״רבי עקיבא אומר״; בכתב היד ״רבי יעקב״. בדפוס ״ויצחק חפר… שלש פעמים… שני פעמים״, ובכתב היד ״אברהם חפר… שלשה פעמים״ ו״יצחק… ארבעה פעמים״, והראיה לאברהם מבראשית כו, יח (״ויחפר את בארות המים״ אשר חפרו בימי אברהם). בדפוס נוסף ״ועל שם הבאר נקראת העיר באר שבע עד היום הזה״.
המדרש קורא ״ויקראו אותה שבעה״ (במסורה: ויקרא).
רבי יעקב אומר:
כל מקום שהיו אבות הולכים — היתה הבאר מהלכת עמהם.
אברהם חפר בארץ שלשה פעמים, ומצא אותה לפניו,
שנאמר:
וַיָּשׇׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹות הַמַּיִם(בראשית כו, יח).
יצחק חפר בארץ ארבעה פעמים, ומצא אותה לפניו,
שנאמר:
וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל(בראשית כו, יט).
היא הבאר שעתידה לעלות לירושלים ולהשקות את כל סביבותיה,
שנאמר:
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם וגו׳(זכריה יד, ח).
והיא הבאר שהיתה מהלכת עם ישראל במדבר,
שנאמר:
בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים וגו׳(במדבר כא, יח).
ועל שמצאו אותה שבעה פעמים — קראו אותה שבעה,
שנאמר:
ויקראו אֹותָהּ שִׁבְעָה(בראשית כו, לג).
סדר אליהו זוטא, פרק יא · דרשה · אברהם, יצחק ויעקב: מריבה בילדותם, ושמחה בסופם
״ויי ברך את אדוני״ — דברי עבד אברהם (בראשית כד, לה). ״כי אנפת בי״ ו״הנה אל ישועתי״ (ישעיה יב) מוסבים כאן על יעקב, כבמהדורת ההשוואה.
כאן מסתיים הפרק בכתב היד ובמהדורת ההשוואה.
ומנין שהצדיקים תחילתן מריבה וסופן שמחה?
אברהם — היתה לו מריבה בילדותו, ושמחה בסופו.
בילדותו מהו אומר? וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין וגו׳(בראשית יג, ז).
ובסופו: וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אֲדֹונִי(בראשית כד, לה).
יצחק — היתה לו מריבה בילדותו, וסופו שמחה.
בילדותו מהו אומר? וַיָּרִיבוּ רֹועֵי גְרָר וגו׳(בראשית כו, כ).
וסופו מהו אומר? וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וגו׳(בראשית כו, ל).
יעקב — היתה לו מריבה בילדותו, וסופו שמחה.
בילדותו מהו אומר? כִּי אָנַפְתָּ בִּי(ישעיה יב, א).
וסופו מהו אומר? זַעַף יְיָ אֶשָּׂא וגו׳(מיכה ז, ט),
ואומר: הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד כִּי עׇזִּי וְזִמְרָת יָהּ יְיָ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה(ישעיה יב, ב).
משנת רבי אליעזר, פרשה טו · הלכה · המורידים לפני התיבה בתענית, הזכרת זכות אבות; בעצירת מטר — אברהם ״ויפקח אלהים את עיניה״, יצחק, יעקב ומשה
המדרש קורא ״הלא אתה יי אלהינו הורשתה… מלפני ישראל״ (במסורה: הלא אתה אלהינו הורשת… מלפני עמך ישראל).
עמדו בתפלה —
מורידים לפני התיבה זקן ורגיל,
ופרקו נאהופרקו נאה — ונקי מעבירות מימי בחרותו,
ויש לו בנים,
וביתו ריקןוביתו ריקן — ואין לו פרנסה (וטורח בה, ולבו שלם בתפילתו),
שפל ברךשפל ברך — עניו,
ונוח תשחורת,
ומורצה לעםומורצה לעם — ורצוי לציבור —
כדי שיהא לבו שלם בתפלה.
ירד לפניהן —
מזכירין זכות אבות, וזכות נביאים, וזכות חסידים הראשונים;
אבל אין אומרים מי שענה את אברהם, את משה ואת יהושע אלא בפני הבית בלבד,
אלא מזכירין בלבד.
וכן מצינו במשה רבינו עליו השלום שהזכיר זכות אבות,
שנאמר: זְכֹור לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל(שמות לב, יג).
מצינו בדוד שהזכיר זכות אבות,
שנאמר: יְיָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל אֲבֹותֵינוּ וגו׳(דברי הימים א כט, יח).
וכן מצינו ביהושפט שהזכיר זכות אבות,
שנאמר: הֲלֹא אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ הורשתה אֶת יֹושְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת מִלִּפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַתִּתְּנָהּ לְזֶרַע אַבְרָהָם אֹהַבְךָ וגו׳(דברי הימים ב כ, ז).
וכן מצינו באליהו שהזכיר זכות אבות,
שנאמר: וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא(מלכים א יח, לו).
בעצירת מטר מזכירין זכות אבות:
אברהם — שנאמר בשפחתו: וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ(בראשית כא, יט);
יצחק — שכתוב בו: וַיָּשׇׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר(בראשית כו, יח);
ויעקב — שכתוב בו: וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת(בראשית ל, לח);
משה — שכתוב בו: וַיִּצְעַק אֶל יְיָ וַיּוֹרֵהוּ יְיָ עֵץ(שמות טו, כה).
ואומרין:
אתה, שענית את אבותינו בעצירת מטר ובמרירות מים — אתה תענינו בעת הזאת.
בתי מדרשות ח״ב, פרשת בראשית, יד · דרשה · יצחק לא חידש שמות לבארות אביו — ושכרו: נקרא שמו עד שלא נולד, ולא נשתנה שמו לדורות
הדרשה שלמה; אחריה, באותו סימן, ״למה נקרא שמו יצחק״ ו״וזה אחד מחמשה בני אדם שנקראו להן שמות עד שלא נולדו: ישמעאל, ויצחק, ושלמה, ויאשיהו, והמלך המשיח״, שאינם על פסוקנו.
המדרש קורא ״אבל שרה אשתך יולדת לך בן״ (במסורה: ילדת).
וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו(בראשית כו, יח).
בנוהג שבעולם, אדם בונה בית וקורא לו שם, ועומד בנו ומחדש בו דבר — מחדש לו שם אחר;
אבל הצדיקים אינן כן.
בא וראה: כשחפר אברהם בארות אלו — קרא להן שם.
קנאו בו פלשתים, וסתמו פלשתים אותם בימי יצחק,
שנאמר: וְכׇל הַבְּאֵרֹות אֲשֶׁר חָפְרוּ וגו׳(בראשית כו, טו).
ואף על פי שחזר עליהם יצחק וחפרן — לא חידש להן שם, אלא קרא אותם כשמות אשר קרא להם אביו.
מה שכר נתן לו?
שכל האבות נשתנו שמותם:
אברם — ולבסוף אברהם;
וכן יעקב — ולבסוף ישראל;
אבל יצחק — מתחלה, עד שלא נולד, קרא הקדוש ברוך הוא את שמו יצחק,
שנאמר: אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹולֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק(בראשית יז, יט),
ולא נשתנה שמו לדורות.
אותיות דרבי עקיבא, נוסח ב, צ״ה פ״ו · דרשה · בזכות יצחק ניצולים בני אדם ממיתה משונה — ״באר לחי ראי״, ואין באר אלא חיים
מתוך רשימת הצדיקים שבזכותם הקדוש ברוך הוא עושה לעולם: לפניה ״אני לא בראתי אתכם אלא בשביל אברהם ושרה״, ואחריה ״בזכות יעקב היה מציל את אברהם מן האש… בזכות משה… בזכות אהרן…״.
בזכות יצחק היה הקדוש ברוך הוא מציל את בני אדם מן מיתה משונה,
שנאמר: וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי(בראשית כד, סב).
ואין באר אלא חיים,
שנאמר: בְּאֵר מַיִם חַיִּים(בראשית כו, יט).
תוספתא, ספרי במדבר, ספרי דברים, בראשית רבה, בבלי, תנחומא, פרקי דרבי אליעזר, סדר אליהו זוטא, משנת רבי אליעזר, בתי מדרשות, אותיות דרבי עקיבא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | אלא | לא |
| ג | ה | — (הוספה) |
| ד | רבי יהודה אומר | — (הוספה) |
| ד | עשק | עס׳ |
| ד | חדרך | הדרך |
| ד | חדרך | הדרך |
| ד | מנוחתו | מניו |
| ד | למעלה | למל׳ |
| ו | חמש | — (הוספה) |
| ו | שבו | שבי |
| ו | מלא | מלמד |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| ספרי במדבר | כתב יד וטיקן 32 |
| תוספתא | מהדורת ליברמן, ובמסכתות שלא הגיע אליהן מהדורת צוקרמנדל |
| בראשית רבה | פרשה סב: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמות מכתב יד לונדון 340; פרשה סד: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) |
| ספרי דברים | כתב יד וטיקן 32 |
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
| פרקי דרבי אליעזר | כתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866 |
| סדר אליהו זוטא | כתב יד וטיקן 31 |
| משנת רבי אליעזר | מהדורת אנלאו |
| בתי מדרשות | מהדורת ורטהיימר |
| אותיות דרבי עקיבא | בתי מדרשות ח״ב, מהדורת ורטהיימר |
מדרש דרבי יצחק
פרשה נד
וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ(בראשית כו, כד)
״וירא אליו יי בלילה ההוא ויאמר אנכי אלהי אברהם אביך… בעבור אברהם עבדי״ — מי שקראו עצמם עבדים והקדוש ברוך הוא קראם עבדים; ״אנכי״ שבו נגלה על האבות; נגלה על אהובי בית אבא בלילה; יראת יצחק במיתת אביו; ״ויבן שם מזבח״ — הקרבן מקרב לשכינה
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
ספרי דברים, אבות דרבי נתן, בראשית רבה, תנחומא (ורשא), פסיקתא רבתי, מדרש תהלים, סדר אליהו רבה, משנת רבי אליעזר, בתי מדרשות, ילקוט שמעוני §§cover-end§§
חלק א
דברי התנאים
ספרי דברים, פסקא כז · דרשת הפסוק · ״להראות את עבדך״ · מי שקראו עצמם עבדים, ומי שהקדוש ברוך הוא קראם עבדים
״יש שקראו״ ו״ויש״ — בגליון, תחת ״וכששקראו״ ו״ויש׳״ שנמחקו בשיטה. ״אלא תלאו בדוד״ — בכתב היד ״עלא״, ותוקן במאגרים; ״זרובבל לא קרא״ — ״לא״ הושלם במאגרים; ״חנניה ומישאל״ — לפני ״ומישאל״ בכתב היד ״לא״, ומאגרים מחקוהו.
״לעבד״ (ישעיה מט, ה) הושלם: הראיה תלויה בו, וכך במסורה ובפינקלשטיין. בכתב היד ״כה אמר יי יוצרי מבטן לו״ (במסורה ״ועתה אמר״).
״עבדוהי״ ו״עליא״ (דניאל ג, כו) — בכתב היד ״עבידי״ ו״קיימא״, ומאגרים סימנו ״כך״. בשלמה מביא כתב היד שוב ״וגנותי על העיר הזאת״ (מלכים ב יט, לד); בפינקלשטיין ״למען דוד עבדי״ (מלכים א יא, יג), ו״תלאו בדוד אביו״.
הפסוקים בלשון כתב היד: ״ויאמר דבר כי שומע עבדך״ (במסורה ״ויאמר שמואל דבר כי שמע עבדך״); ״ואתה נתתה״ (במסורה ״אתה נתת״); בחגי ״נאם יי אלהים… ושמתיך… נאם יי״ (במסורה ״נאם יי צבאות… ונתתיך… נאם יי צבאות״); בעמוס ״יי אלהים״ (במסורה ״אדני יי״). בכלב ובזרובבל אין בכתב היד ״עבד״ אחרי ״קרא עצמו״.
מקבילה: מדרש תהלים יח, ד (להלן, ג — ״את מוצא שכל מי שהוא קורא עצמו עבד…״, בקיצור ובסדר אחר); אבות דרבי נתן, נוסח ב, מג (להלן, ב — רשימה אחרת).
מדרש תנאים לדברים ג, כד — כלשון הזה, ובו ״והמקום קרא אותו עבד״ בכל מקום תחת ״והקדוש ברוך הוא קראו עבד״, והפסוקים ארוכים וכלשון המקרא (״ועתה אמר יי יוצרי מבטן לעבד לו״, ״ויאמר שמואל דבר כי שומע עבדך״, ״אתה נתת ביד עבדך את התשועה הגדולה הזאת״, ״ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך״); בדוד אין שם ״וגנותי על העיר הזאת״, ובשלמה ״אלא תלאו בדוד אביו, שנאמר: וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי״; באיוב ״ויאמר יי אל השטן השמת לבך אל עבדי איוב״ (איוב א, ח); בכלב ובזרובבל ״לא קרא עצמו עבד״ (כהשלמת ״לא״ כאן); בזרובבל ״והיה ביום ההוא אקח זרובבל בן שאלתיאל עבדי״; בחנניה מישאל ועזריה ״עבדוהי די אלהא עלאה״ (כתיקון כאן). אחריו שם הדרשות על ״את גדלך ואת ידך החזקה״.
לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ(דברים ג, כד) —
יש שקראו עצמן עבדים, והקדוש ברוך הוא קראן עבדים;
ויש שקראו עצמן עבדים, והקדוש ברוך הוא לא קראן עבדים;
יש שלא קראו עצמן עבדים, והקדוש ברוך הוא קראן עבדים.
אברהם קרא עצמו עבד,
שנאמר: אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ(בראשית יח, ג);
והמקום קראו עבד,
שנאמר: בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי(בראשית כו, כד).
יעקב קרא עצמו עבד,
שנאמר: קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וגו׳(בראשית לב, יא);
והמקום קראו עבד,
שנאמר: וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי(ישעיה מא, ח).
משה קרא עצמו עבד,
שנאמר: לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ;
והקדוש ברוך הוא קראו עבד,
שנאמר: לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכׇל(במדבר יב, ז).
דויד קרא עצמו עבד,
שנאמר: אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ(תהלים קטז, טז);
והקדוש ברוך הוא קראו עבד,
שנאמר: וְגַנּוֹתִי על הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי(מלכים ב יט, לד),
וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם(יחזקאל לז, כה).
ישעיה קרא עצמו עבד,
שנאמר: כה אָמַר יְיָ יוֹצְרִי מִבֶּטֶן לְעֶבֶד לוֹ(ישעיה מט, ה);
והקדוש ברוך הוא קראו עבד,
שנאמר: כַּאֲשֶׁר הָלַךְ עַבְדִּי יְשַׁעְיָהוּ עָרוֹם וְיָחֵף(ישעיה כ, ג).
שמואל קרא עצמו עבד,
שנאמר: וַיֹּאמֶר דַּבֵּר כִּי שומע עַבְדֶּךָ(שמואל א ג, י);
והקדוש ברוך הוא לא קראו עבד.
שמשון קרא עצמו עבד,
שנאמר: ואַתָּה נתתה בְיַד עַבְדְּךָ אֶת הַתְּשׁוּעָה הַגְּדֹולָה(שופטים טו, יח);
והקדוש ברוך הוא לא קראו עבד.
שלמה קרא עצמו עבד,
שנאמר: וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ(מלכים א ג, ט);
והקדוש ברוך הוא לא קראו עבד, אלא תלאו בדוד,
שנאמר: וְגַנּוֹתִי על הָעִיר הַזֹּאת.
איוב לא קרא עצמו עבד, והקדוש ברוך הוא קראו עבד,
שנאמר: הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב(איוב ב, ג).
יהושע לא קרא עצמו עבד, והקדוש ברוך הוא קראו עבד,
שנאמר: וַיָּמׇת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן עֶבֶד יְיָ(יהושע כד, כט).
כלב לא קרא עצמו, והמקום קראו עבד,
שנאמר: וְעַבְדִּי כָלֵב(במדבר יד, כד).
אליקים לא קרא עצמו עבד, והקדוש ברוך הוא קראו עבד,
שנאמר: וְקָרָאתִי לְעַבְדִּי לְאֶלְיָקִים(ישעיה כב, כ).
זרובבל לא קרא עצמו, והקדוש ברוך הוא קראו עבד,
שנאמר: בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ אלהים אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם יְיָ ושמתיך כַּחוֹתָם כִּי בְךָ בָחַרְתִּי נְאֻם יְיָ(חגי ב, כג).
דניאל לא קרא עצמו עבד, והקדוש ברוך הוא קראו עבד,
שנאמר: דָּנִיֵּאל עֲבֵד אֱלָהָא חַיָּיאעבד אלהא חייא — עבד האלהים החי(דניאל ו, כא).
חנניה ומישאל ועזריה לא קראו עצמם עבדים, והקדוש ברוך הוא קראן עבדים,
שנאמר: שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ עַבְדוֹהִיעבדוהי די אלהא עליא פקו ואתו — עבדיו של האלהים העליון, צאו ובואו דִּי אֱלָהָא עליא פֻּקוּ וֶאֱתוֹ(דניאל ג, כו).
נביאים הראשונים לא קראו עצמם עבדים, והקדוש ברוך הוא קראן עבדים,
שנאמר: כִּי לֹא יַעֲשֶׂה יי אלהים דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים(עמוס ג, ז).
אבות דרבי נתן, נוסח ב, פרק מג · דרשה · עבדים ובחורים · נוסח אחר · מי שנקראו עבדי המקום, ושנים עשר שנקראו בחורים
״עבדי״ (הן עבדי אתמוך בו) — הושלם במאגרים. בדפוס שכטר ״[שמנה עשר] אלו נקראו עבדים״; בכתב היד אין מספר.
״ואתה אל תירא עבדי יעקב״ — כלשון ירמיה ל, י. ״אל נבוכדנצר מלך בבל עבדי״ — ירמיה כה, ט (במסורה ״נבוכדראצר״). ״בעת ההיא נאם יי אקחך זרובבל״ — חגי ב, כג (במסורה ״ביום ההוא נאם יהוה צבאות״).
״ודוד עבדי״ — יחזקאל לז, כה. ״ולא היה שווה לו״ (בנבוכדנצר) — כך בכתב היד; בדפוס שכטר ״ולא הוה שוה לו״.
סדר הבחורים בכתב היד: אברהם, יעקב, ישראל, משיח, משה, יהושע, שאול, שבט לוי, יהודה, דוד, שלמה, ירושלם; בדפוס שכטר סדר אחר.
מקבילה: ספרי דברים כז (לעיל, א) — ״יש שקראו עצמן עבדים והקדוש ברוך הוא קראן עבדים״, בשלוש כתות; כאן רשימה אחת של הנקראים עבדים, ובה ישראל, המשיח, המלאכים ונבוכדנצר.
אלו נקראו עבדים:
אברהם נקרא עבד — מנין?
שנאמר: וְהִרְבֵּתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי(בראשית כו, כד).
יעקב נקרא עבד,
שנאמר: וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב(ירמיה ל, י).
ישראל נקראו עבדים,
שנאמר: כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים(ויקרא כה, נה).
משיח נקרא עבד,
שנאמר: הֵן עַבְדִּי אֶתְמׇוךְ בּוֹ(ישעיה מב, א).
מלאכים נקראו עבדים,
שנאמר: הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין(איוב ד, יח).
משה נקרא עבד,
שנאמר: לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה(במדבר יב, ז).
יהושע נקרא עבד,
שנאמר: וַיָּמׇת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן עֶבֶד יְיָ(יהושע כד, כט).
כלב נקרא עבד,
שנאמר: וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב(במדבר יד, כד).
דוד נקרא עבד,
שנאמר: וְדָוִד עַבְדִּי(יחזקאל לז, כה).
ישעיה נקרא עבד,
שנאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ כַּאֲשֶׁר הָלַךְ עַבְדִּי יְשַׁעְיָהוּ(ישעיה כ, ג).
אליקים נקרא עבד,
שנאמר: וְקָרָאתִי לְעַבְדִּי לְאֶלְיָקִים(ישעיה כב, כ).
איוב נקרא עבד,
שנאמר: הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב(איוב ב, ג).
דניאל נקרא עבד,
שנאמר: ודָּנִיֵּאל עֲבֵד אֱלָהָא חַיָּאעבד אלהא חיא — עבד האלהים החי(דניאל ו, כא).
חנניה מישאל ועזריה נקראו עבדים,
שנאמר: שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ עַבְדוֹהִי דִּי אֱלָהָא עִלָּאָהעבדוהי די אלהא עלאה — עבדיו של האלהים העליון(דניאל ג, כו).
נבוכדנצר נקרא עבד, ולא היה שווה לו,
שנאמר: אֶל נבוכדנצר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי(ירמיה כה, ט).
זרובבל נקרא עבד,
שנאמר בעת ההיא נְאֻם יְיָ אֶקָּחֲךָ זְרֻובָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי(חגי ב, כג).
שנים עשר אלו נקראו בחורים, ואלו הן:
אברהם נקרא בחור,
שנאמר: אֲשֶׁר בחרתה בְּאַבְרָם(נחמיה ט, ז).
יעקב נקרא בחור,
שנאמר: יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ(ישעיה מא, ח).
ישראל נקראו בחורים,
שנאמר: וִישֻׁורוּן בָּחַרְתִּי בוֹ(ישעיה מד, ב).
משיח נקרא בחור,
שנאמר: בְּחִירִי רָצְתָה נַפְשִׁי.
משה נקרא בחור,
שנאמר: לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ(תהלים קו, כג).
יהושע נקרא בחור,
שנאמר: מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻורָיו(במדבר יא, כח).
שאול נקרא בחור,
שנאמר: בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר יְיָ(שמואל ב כא, ו).
שבט לוי נקרא בחור,
שנאמר: וּבָחֹור אֹותוֹ מִכׇּל שִׁבְטֵי(שמואל א ב, כח).
יהודה נקרא בחור,
שנאמר: כִּי בִיהוּדָה בָּחַר לְנָגִיד(דברי הימים א כח, ד).
דוד נקרא בחור,
שנאמר: וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ(תהלים עח, ע).
שלמה נקרא בחור,
שנאמר: וַיִּבְחַר בִּשְׁלֹמֹה בְנִי(דברי הימים א כח, ה).
ירושלם נקראת בחורה,
שנאמר: הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַר יְיָ(מלכים א יד, כא).
מדרש תהלים, מזמור יח, ד · דרשת הפסוק · נוסח אחר · כל הקורא עצמו עבד הקדוש ברוך הוא קוראו עבד: אברהם, יעקב, משה ודוד; ויש שלא קראו עצמם ויש שלא קראם
״אשר עשית עם עבדך״ — כך בכתב היד (במקרא, בראשית לב, יא: את עבדך; וכן בדפוס). ״החילות״ — כתיב מלא (במקרא: החלות). ״אושיע אתכם״ — כך בכתב היד, ובמאגרים מסומן ״כך״; במקרא (שמואל ב ג, יח) ״הושיע את עמי ישראל״, וכך תיקן בובר.
״עצמו״ (ביצחק ובשלמה) — בכתב היד ״עצמן״ (מסומן ״כך״). ״ושאר[ים]״ — בכתב היד ״ושאר׳״. ״עבדך״ (דניאל ט, יז) — בכתב היד ״עבדי״, ותוקן במאגרים. ״קרא עצמו עבד״ ביהושע — בכתב היד בקיצור (״ק׳ עצ׳ עב׳״).
״ויהי אחרי מות יהושע עבד יי, וימת יהושע בן נון עבד יי״ — כך בכתב היד (ובמאגרים מסומן ״כך״): צירוף שופטים א, א ויהושע כד, כט; בדפוס ״ויהי אחרי [הדברים האלה וימת] יהושע [בן נון] עבד יי״ (יהושע כד, כט).
בדפוס (בובר): יהושע בין אלה שלא קראו עצמם עבדים, מיד אחרי יצחק; ״כגון שאול ואליהו ואלישע ורבים אחרים״ (בכתב היד ״שמואל״); ״אתה מוצא שכל מי שקורא עצמו עבד״.
מקבילה: ספרי דברים כז (לעיל, א) — ״יש שקראו עצמן עבדים והקדוש ברוך הוא קראן עבדים״, ברשימה ארוכה ובראיות אחרות (בדוד: ״ודוד עבדי נשיא להם לעולם״); שם שמואל בין שקראו עצמם עבדים ולא נקראו, ודניאל בין שלא קראו עצמם ונקראו — וכאן להפך. אבות דרבי נתן, נוסח ב, מג (לעיל, ב) — רשימה אחת של הנקראים עבדים.
דבר אחר:
לַמְנַצֵּחַ לְעֶבֶד יְיָ(תהלים יח, א).
את מוצא, שכל מי שהוא קורא עצמו עבד — הקדוש ברוך הוא קוראו עבד.
אברהם קרא עצמו עבד:
אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ(בראשית יח, ג);
והקדוש ברוך הוא קראו עבד:
בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי(בראשית כו, כד).
יעקב קרא עצמו עבד:
אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עם עַבְדֶּךָ(בראשית לב, יא);
והקדוש ברוך הוא קראו עבד:
אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב(ישעיה מד, ב).
משה קרא עצמו עבד:
אַתָּה הַחִילּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ(דברים ג, כד);
והקדוש ברוך הוא קראו עבד:
לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה(במדבר יב, ז).
דוד קרא עצמו עבד:
אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ(תהלים קטז, טז);
והקדוש ברוך הוא קראו עבד:
בְּיַד דָּוִד עַבְדִּי(שמואל ב ג, יח) אושיע אתכם.
ויש שלא קראו עצמם עבדים, והקדוש ברוך הוא קראן עבדים:
יצחק לא קרא עצמו עבד, והקדוש ברוך הוא קראו עבד:
זְכֹור לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ(שמות לב, יג).
וכן רבים שלא קראו עצמן עבד, כגון שמואל ואליהו ואלישע ושארים —
והקדוש ברוך הוא קראן עבד.
ויש שקראו עצמן עבד, והקדוש ברוך הוא לא קראן עבד:
שלמה קרא עצמו עבד:
וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁומֵעַ(מלכים א ג, ט);
וכן דניאל:
וְעַתָּה שְׁמַע אֱלֹהֵינוּ אֶל תְּפִילַּת עַבְדְּךָ(דניאל ט, יז);
ולא קראו הקדוש ברוך הוא עבד.
יהושע לא קרא עצמו עבד, והקדוש ברוך הוא קראו עבד:
וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ(שופטים א, א) עבד יי,
וַיָּמׇת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן עֶבֶד יְיָ(יהושע כד, כט).
חלק ב
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה פז, ה · דרשת הפסוק · דבר אחר · יוסף לאשת אדוניו: הקדוש ברוך הוא נגלה בלילה על אברהם, יצחק ויעקב — ושמא ימצאני טמא
״לימוד״ — בכתב היד ״לימור״ (מסומן במאגרים ״כך״); תוקן כתיאודור–אלבק. ״אהובי״ — ״הו״ הושלמו במאגרים. ״אברהם״ לפני פסוק ״אחר הדברים האלה היה״ — הושלם כתיאודור–אלבק.
הדבר האחר מתוך שרשרת הדרשות על ״וימאן ויאמר אל אשת אדניו הן אדני״ (בראשית רבה פז, ה); לפניו ״בוחר מאהובי בית אבא לעולה — אברהם: קח נא את בנך״, ואחריו ״מתיירא אני מהן… מאבא… מאדוני… מיי״.
דבר אחר:
וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו(בראשית לט, ח) —
אמר לה:
לימודלימוד — רגיל, מלומד הוא הקדוש ברוך הוא להיות נגלה על אהובי בית אבאבית אבא — בית אבי בלילה:
אברהם — אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה וגו׳(בראשית טו, א);
יצחק — וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בַּלַּיְלָה הַהוּא(בראשית כו, כד);
יעקב — וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה וגו׳(בראשית כח, יב).
אשמע ליךאשמע ליך — אשמע לך — ושמא יגלה עלי הקדוש ברוך הוא, וימצא אותי טמא.
תנחומא (ורשא), וירא טז · פתיחתא · ״ויי פקד את שרה״ · ״מקים דבר עבדו״ — אברהם שהתפלל על אבימלך; ״ועצת מלאכיו ישלים״ — ״שוב אשוב אליך״; כשם שעשיתי לאברהם ולשרה — כך אעשה לירושלים
מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים הָאֹמֵר לִירוּשָׁלִַם תּוּשָׁב וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה וְחׇרְבוֹתֶיהָ אֲקוֹמֵם(ישעיה מד, כו)
״זשה״כ״ — נפתח; שם השם בקיצור — נכתב ״ויי״.
המדרש קורא ״האומר לירושלים״ (במסורה: האמר לירושלם), ״הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם״ (ישעיה נא, ב).
וַיְיָ פָּקַד אֶת שָׂרָה(בראשית כא, א).
זה שאמר הכתוב:
מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים(ישעיה מד, כו).
מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ — זה אברהם,
שנאמר: בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי(בראשית כו, כד),
שהתפלל על אבימלך, שנאמר: וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים(בראשית כ, יז).
וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים — שבשרו אותו המלאכים,
שנאמר: שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה(בראשית יח, י).
הָאֹומֵר לִירוּשָׁלִַים תּוּשָׁב וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה —
ומה ענין זה לכאן?
אלא כשם שנתיאשו ממנה האומות שלא נבנית — והיא תבנה,
שנאמר: הָאֹומֵר לִירוּשָׁלִַים תּוּשָׁב,
וכתיב: כִּי בָנָה יְיָ צִיּוֹן(תהלים קב, יז).
אם תמהים אתם — הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם(ישעיה נא, ב):
כשם שעשיתי לאברהם ולשרה — כך אעשה לירושלים.
פסיקתא רבתי, פסקא כא · דרשה · ״אנכי״ · ״אנכי״ — לשון חיבה או לשון אימה; סימן שנתן יעקב לבניו: בלשון ״אנכי״ הסיח עם אברהם, יצחק ויעקב
מקבילה: פסיקתא רבתי לג (להלן, ז) — ״באנכי דברתי עם אבותיכם״, עם אברהם ״אנכי מגן לך״ ועם יצחק ״אנכי אלהי אברהם אביך״, וליעקב נגלה ״באני״; משנת רבי אליעזר ז (להלן, ח) — ״ובו נגלה על האבות״, ובה גם משה (״אנכי אלהי אביך״).
תיקוני איש שלום: ״אנך״ (בכתב היד ״אינך״), ״בטימיו״ (״במימיו״), ״לשון הזה״ (״זה לשון״), ״לבנו״ (״בני״), ״מלך״ (״עיניו״), ״לכם״ (״להם״); ״ויאמר״ ו״אנכי אלהי אברהם אביך, ובלשון אנכי הסיח עמי״ — השלמותיו.
רבי יהודה ורבי נחמיה.
רבי יהודה אמר:
אין לשון הזה ׳אנכי׳ אלא לשון אהבה, לשון חיבה:
למלך ששלח את בנו למדינת הים, ולמד לשון בני הים;
וכשבא ממדינת הים — התחיל מדבר עמו בלשונו.
כך, לפי שהיו ישראל בארץ מצרים ולמדו לשונם —
כיון שבאו לפני הר סיני, התחיל הקדוש ברוך הוא מסיח עמהם בלשון ׳אנכי׳ — אנוךאנוך — אני — בלשון מצרים.
רבי נחמיה אומר:
אין לשון הזה ׳אנכי׳ אלא לשון אימה ולשון יראה:
לאוהבו של מלך, שהיה יודע מסטיריםמסטירים — סודות שלו.
פעם אחת נטה למות. אמר לו לבנו: בא, ואני אגלה לך מסטירים של מלך.
תלה עיניו והביט במלך. אמר לו: בני, הזהר בכבודו של מלך.
כך: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו(בראשית מט, א) ויאמר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם וגו׳ —
תלה עיניו והביט בהקדוש ברוך הוא. אמר להם: בניי, הזהרו בכבודו של הקדוש ברוך הוא.
מה ענו אותו?
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד(דברים ו, ד).
אמר להם: בניי, סימן זה אני נותן לכם:
בלשון ׳אנכי׳ הסיח עם זקני — אָנֹכִי מָגֵן לָךְ(בראשית טו, א);
ובלשון ׳אנכי׳ הסיח עם אבי — אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ(בראשית כו, כד);
ובלשון ׳אנכי׳ הסיח עמי — אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל וגו׳(בראשית לא, יג), אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וגו׳(בראשית מו, ד).
ואף אתם, אם בא ואמר לכם בלשון הזה ׳אנכי׳ — דעו שהוא שלכם; ואם לאו — כביכול אינו שלכם.
כיון שבאו לפני הר סיני ופתח להם ׳אנכי׳ — ידעו שהוא שלהם.
פסיקתא רבתי, פסקא לג · דרשה · ״אנכי אנכי הוא מנחמכם״ · נוסח אחר · באנכי נבראו העליונים והתחתונים, ובו דבר עם אברהם ויצחק; ליעקב באני — לפיכך נתיירא
״באנכי בראתי את העליונים״ — לפני ״בראתי״ בכתב היד ״בא״, שנמחק במאגרים; ״יצחק״ — לפניו צד״י מחוקה. ״באנכי דברתי עם אברהם״ — בכתב היד ״בראתי את״, ונמחק ונכתב ״דברתי עם״. ״האדם הראשון״ — בכתב היד ״הראשונים״ (מסומן במאגרים ״כך״). ״באנכי אני מביא את הגאולה״ — בכתב היד ״באנכי״ נמחק ונכתב ״אנכי״.
״אנכי אלהי אברהם אביך״ (בראשית כו, כד) — בכתב היד אחרי ״אנכי״ אל״ף, תחילת מילה שלא נגמרה. ״אירעני״ — בכתב היד ״אירע כי״ (מסומן ״כך״); בדפוס ״אירעני״. ״ובתיבה אחת״ — בכתב היד ״וכתיבה אחד״ (מסומן ״כך״); בדפוס ״ובתיבה אחת״. ״וכעלילותיכם״ (יחזקאל כ, מד; אחת עשרה אותיות) — בכתב היד בקיצור ״ובעלילות׳״. ״הנה אנכי מרביץ״ — בכתב היד ״אני״ (מסומן ״כך״).
בדפוס (מהדורת איש שלום, פסקא לג) אין רשימת ״באנכי״ שבראש הדרשה (״באנכי בראתי את העליונים… באנכי אני מנחם אתכם״): הדרשה נפתחת בראיות — ״באנכי בראתי את העליונים, באנכי בראתי את התחתונים, שנאמר: אנכי יי עשה כל״; ביצחק שם ״באנכי דברתי עם יצחק: וירא אליו יי בלילה ההוא ויאמר אנכי האל אלהי אביך״; ״ויירא יעקב מאד״; ״והוא הופך את לשונו״, ״אחד עשר מאגניות״; ובסופה ״באנכי אני מנחמכם — אנכי אנכי הוא מנחמכם״.
דבר אחר:
אָנֹכִי אָנֹכִי וגו׳(ישעיה נא, יב).
באנכי בראתי את העליונים,
ובאנכי בראתי את התחתונים;
באנכי בראתי את האדם הראשון;
באנכי דברתי עם אברהם אבינו;
באנכי דברתי עם יצחק;
באנכי דברתי עם יעקב;
באנכי דברתי את הדיבור ושמתי בפיו;
באנכי שלחתי אצל פרעה;
באנכי נתתי את התורה;
באנכי אני מוליך את כנסת ישראל למדבר ומפתה אותה;
באנכי אני בונה אותה ואת ציון;
באנכי אני מביא את הגאולה;
באנכי אני מנחם אתכם.
באנכי בראתי את העליונים והתחתונים — אָנֹכִי יְיָ עֹושֶׂה כֹּל(ישעיה מד, כד);
באנכי בראתי את האדם — ואָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָרָאתִי(ישעיה מה, יב);
באנכי דברתי עם אבותיכם:
עם אברהם — אַל תִּירָא אָנֹכִי מָגֵן לָךְ(בראשית טו, א);
באנכי נגליתי עם יצחק — וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ(בראשית כו, כד).
כשנגלה על יעקב — לא נגלה באנכי, אלא באני:
וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְיָ וגו׳(בראשית כח, יג);
לפיכך נתיירא — וַיִּירָא(בראשית כח, יז).
למה נתיירא?
אמר: על אבותי לא היה נגלה בלשון הזה ׳באני׳ אלא ׳באנכי׳;
תומרתומר — תאמר: מה עון אירעני, שלא השיח עמי בלשון שהיה משיח עם אבותי?
כיון שראהו הקדוש ברוך הוא מצטער על הדבר — מיד התחיל מדבר עמו באנכי:
הִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ(בראשית כח, טו).
באנכי ירדתי עמו למצרים — אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה(בראשית מו, ד);
העליתיו משם — אָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה.
באנכי נגליתי על הגואל — וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ(שמות ג, ו);
בראתי את הדיבור ושמתיו בפיו — וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ(שמות ד, יב).
אמר רבי חמא ברבי חנינא:
קשה גליפות שפתיםגליפות שפתים — פיתוח השפתים — הדיבור, שהוא שקול כנגד בריית עולם:
שבריית עולם ומלואו — כתיב ביהכתיב ביה — כתוב בו: אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם(בראשית ב, ד);
ובגליפות שפתים — כתיב: בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם(ישעיה נז, יט).
אמר רבי שמואל ברבי נחמן:
אם מבקש את לידע כוחו של דיבור — מה שברא הקדוש ברוך הוא בלשון הזה:
פעמים שאדם מדבר דבר אחד, והוא כופף את לשונו;
ויש דבר שהוא פושט בו עד שיניו;
ובתיבה אחת מצינו אחד עשר מגיוניותמגיוניות — לגיונות — כלומר: אותיות משמשות משמשים — וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם(יחזקאל כ, מד).
באנכי נתתי את הדיברות — אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ(שמות כ, ב);
באנכי אני מוליכך במדבר;
באנכי אני מנחמכם — לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ(הושע ב, טז);
באנכי אני בונה ציון — הִנֵּה(ישעיה נד, יא) אנכי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ;
באנכי אני מביא את הגואל — הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא(מלאכי ג, כג);
באנכי אני מנחמכם.
משנת רבי אליעזר, פרשה ז · דרשה · ״אנכי״ — בבי״ת ובאל״ף · נוסח אחר · בלשון ״אנכי״ נבראו שמים וארץ ונגלה על האבות; מתן תורה גדול ממעשה בראשית, ולא קדם לעולם אלא האחד
משנת רבי אליעזר (מדרש שלשים ושתים מדות), פרשה ז, בתוך הדרשה על ״אנכי יי אלהיך״ וכפיית הטובה. מקבילה: פסיקתא רבתי כא ולג (לעיל, ו–ז) — ״אנכי״ שבו דבר עם האבות. ״[וכאן פתח באלף. ומפני מה פתח הכתוב במעשה בראשית בבי]״ — בסוגרי המהדיר במהדורה (השלמה).
ומפני מה נגלה עליו בלשון אָנֹכִי(שמות כ, ב)?
שבו נבראו שמים וארץ,
שנאמר: אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶת הָאָרֶץ(ירמיה כז, ה).
ובו נגלה על האבות:
לאברהם הוא אומר: אָנֹכִי מָגֵן לָךְ(בראשית טו, א);
ליצחק: אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ(בראשית כו, כד);
ליעקב: אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל(בראשית לא, יג);
למשה: אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ(שמות ג, ו).
דבר אחר:
למה בלשון אָנֹכִי?
מלמד שמתן תורה גדול לפני הקדוש ברוך הוא יתר ממעשה בראשית:
שמעשה בראשית פתח הכתוב בבי׳, וכאן פתח באלף. ומפני מה פתח הכתוב במעשה בראשית בבי׳?
לומר לך: מה בי׳ זה לא קדמו אלא אות אחת —
כך לא קדם את העולם אלא אותו האחד המובחר.
יהי שמו מבורך לעולם ולעולמי עולמים.
חלק ג
מדרשים מאוחרים
סדר אליהו רבה, פרק כה · דרשה · יראת האבות · יראת יצחק ויעקב וישראל במצרים, ובשכרה עתידה הגאולה
״בלילה ההיא״ — כך בכתב היד, ונשאר בציטוט; במסורה ״ההוא״. ״מלפני הקדוש ברוך הוא״ — בכתב היד ״הק׳״.
״ובשכר אמונה״ — בדפוס ״האמונה״. ״וגוחי״ — כתיב כתב היד (במסורה ״וגחי״).
לפניו בפרק: ״למדנו מאביהן שתחילת מעשיו ירא מלפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר: אל תירא אברם״, ומשל בן המלך והליסטים (סדר אליהו רבה כה).
למדנו מיצחק שתחילת מעשיו ירא מפני הקדוש ברוך הוא:
בן שבעים וחמש שנה יצחק בשעה שנכנס אברהם לבית עולמו.
אמר:
אוי לי, שמא אין מעשים טובים בי כמה שהיה באבאבאבא — באבי;
מה תהא עלי מלפני הקדוש ברוך הוא?
מיד נתגלגלו רחמיו שלהקדוש ברוך הוא, ודבר עמו באותה שעה,
שנאמר: וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בַּלַּיְלָה הַהיא וגו׳(בראשית כו, כד).
למדנו מיעקב שתחילת מעשיו ירא מן הקדוש ברוך הוא,
שנאמר: וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה(בראשית כח, יז).
למדנו מאבותינו הראשונים שתחילת מעשיהן יראו מלפני הקדוש ברוך הוא,
שנאמר: וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹולָה וגו׳(שמות יד, לא).
הא למדתה:
שבשכר יראה שיראו ישראל מאביהן שבשמים,
ובשכר אמונה שהאמינו ישראל באביהם שבשמים —
עתיד הקדוש ברוך הוא שיבא ויפדה את ישראל מבין אומות העולם,
ויביא להן את ימות המשיח ואת ימות הגאולה,
שנאמר: חוּלִי וָגֹוחִי בַּת צִיּוֹן כַּיּוֹלֵדָה כִּי עַתָּה תֵצְאִי מִקִּרְיָה וגו׳(מיכה ד, י).
בתי מדרשות ח״ב, מדרש חסרות ויתרות, פט · דרשה · ״קרבן״ חסר וי״ו — שהקרבן מקרב את ישראל לפני השכינה: נח לא נתקרב להקדוש ברוך הוא עד שהקריב קרבן, וכן האבות, הבל ודוד
הדבר האחר השלישי שבדרשת ״כל קרבן חסר וי״ו״ (פרשת ויקרא); לפניו ״שהוא קרבן של ישראל… מלחמה של ישראל״ ו״שהוא קרב בכל זמן לעולם״. ״הניחוח״ — כך בבתי מדרשות (במסורה: הניחח).
מקבילה: אוצר מדרשים, מדרשי חסר ויתר (״כל קרבן חסר וי״ו״) — ״קרבן למה חסר? לפי שהוא קריבן, מלשון קרוב, לפי שהקרבן מקרב את ישראל לפני השכינה״; ״בנח הצדיק… ויבן נח מזבח ליי״; ״וכן יצחק בנו״; ביעקב ״ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק״ (בראשית מו, א); אין שם הבל; בדוד ״ואחריו מהו אומר: ויעל דוד בדבר גד״; ובסוף ״וכן באליהו… ובשאר נביאים וכל ישראל: וירם קרן לעמו תהלה לכל חסידיו לבני ישראל עם קרובו הללויה״.
דבר אחר:
למה חסר ו׳? לפי שקרבן מקרב ישראל לפני השכינה.
וכן מצינו בנח, שלא נתקרב להקדוש ברוך הוא עד שהקריב קרבן,
שנאמר: וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ וגו׳(בראשית ח, כ), וַיָּרַח יְיָ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹוחַ(בראשית ח, כא).
וכן אברהם: וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ(בראשית כב, ט);
וכן יצחק: וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְיָ(בראשית כו, כה);
וכן יעקב: וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר(בראשית לא, נד);
וכן הבל;
וכן דוד: וּמַלְאַךְ יְיָ אָמַר אֶל גָּד וגו׳ לְהָקִים מִזְבֵּחַ לַיְיָ(דברי הימים א כא, יח);
וכן אליהו, ושאר הנביאים, וכל ישראל.
ילקוט שמעוני, דברים, רמז תתטו · מאוחר — מקורו לא נמצא · משל המלך שפרס בימה לאיפרכוס שלו: לאבות נגלה במדת רחמים — ״וירא אליו יי״ ביצחק — ולמשה תחילה במדת הדין
״יי אלהים אתה החלות״ — כך בילקוט (קריאת ״אדני יי״ שבמקרא). ״ויאמר יי אל אברם אני יי אשר הוצאתיך״ — כך בילקוט; בבראשית טו, ז ״ויאמר אליו״. ״אני יי אלהי אברהם אביך״ — כך בילקוט (כלשון בראשית כח, יג); בשמות ג, ו ״אנכי אלהי אביך״.
יי אלהים אַתָּה הַחִלּוֹתָ(דברים ג, כד) —
מה ראה להזכיר שתי פעמים, מדת הדין ומדת רחמים?
משל למלך שהיה יושב בבית דירתו, מסביר פנים טובות לכל בני פלטיןפלטין — ארמון;
כיון שנכנס איפרכוסאיפרכוס — שר, מושל (הפרכוס) שלו — התחיל מזדעףמזדעף — כועס, גזר ואמר: עשו בימהבימה — במת השופט, פרסו וילוןוילון — ומסך, שאני יושב בדין.
אמר ליה איפרכוס שלו:
מרי המלךמרי המלך — אדוני המלך, לכל בני הפלטין עשית פנים יפות,
וכיון שנכנסתי — פרסת עלי בימה? עלילה אתה מבקש לי!
כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא:
לאבות דברת במדת רחמים,
שנאמר: וַיֹּאמֶר(בראשית טו, ז) יי אל אברם אֲנִי יְיָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ;
וכן עם יצחק: וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ(בראשית כו, כד);
וכן עם יעקב: וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו(בראשית כח, יג);
ועלי נגלית מתחלה במדת הדין: אני יי אֱלֹהֵי אברהם אָבִיךָ(שמות ג, ו).
אותה שעה יראתי והטמנתי,
שנאמר: וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו.
ספרי דברים, אבות דרבי נתן, בראשית רבה, תנחומא (ורשא), פסיקתא רבתי, מדרש תהלים, סדר אליהו רבה, משנת רבי אליעזר, בתי מדרשות, ילקוט שמעוני. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | לעבד | — (הוספה) |
| א | אלא | עלא |
| א | לא | — (הוספה) |
| א | עבדוהי | עבידי |
| א | עליא | קיימא |
| ב | עבדי | — (הוספה) |
| ג | עצמו | עצמן |
| ג | ים | — (הוספה) |
| ג | עצמו | עצמן |
| ג | עבדך | עבדי |
| ד | לימוד | לימור |
| ד | הו | — (הוספה) |
| ד | אברהם | — (הוספה) |
| ו | אנך | אינך |
| ו | בטימיו | במימיו |
| ו | לשון הזה | זה לשון |
| ו | לבנו | בני |
| ו | מלך | עיניו |
| ו | ויאמר | — (הוספה) |
| ו | אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ(בראשית כו, כד) | — (הוספה) |
| ו | ובלשון ׳אנכי׳ הסיח עמי | — (הוספה) |
| ו | לכם | להם |
| ז | הראשון | הראשונים |
| ז | באנכי | אנכי |
| ז | אירעני | אירע כי |
| ז | וכעלילותיכם | ובעלילות׳ |
| ז | ובתיבה אחת | וכתיבה אחד |
| ז | אנכי | אני |
| ח | וכאן פתח באלף. ומפני מה פתח הכתוב במעשה בראשית בבי׳? | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| ספרי דברים | כתב יד וטיקן 32 |
| אבות דרבי נתן, נוסח ב | כתב יד פרמה 2785 |
| מדרש תהלים | כתב יד קמברידג׳ Or. 786 |
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד ראשונה) |
| תנחומא (ורשא) | דפוס ורשא |
| פסיקתא רבתי | מהדורת איש שלום; ובמקצת הסעיפים: כתב יד פרמה 3122 |
| משנת רבי אליעזר | מהדורת אנלאו |
| סדר אליהו רבה | כתב יד וטיקן 31 |
| בתי מדרשות | מהדורת ורטהיימר |
| ילקוט שמעוני | נוסח פרויקט השו״ת |
מדרש דרבי יצחק
פרשה נה
וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר(בראשית כו, כו)
״ואבימלך הלך אליו מגרר… ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי״ — אבימלך המגורר, אחוזת ופיכל; התוכחה סמוך למיתה מביאה לידי שלום; אין השמחה ממתנת לאדם — יצחק נמלט ואנשי גרר באו אליו, ומיד כהו עיניו; ומתג החמור שנתן יצחק לפלשתים לאות ברית
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
ספרי דברים, מדרש תנאים לדברים, בראשית רבה, תנחומא, פרקי דרבי אליעזר §§cover-end§§
חלק א
דברי התנאים
ספרי דברים, פסקא א · דרשת הפסוק · ״אל כל ישראל״ · כולם בעלי תוכחה; ומי בדור יכול להוכיח, לקבל תוכחה, ויודע היאך מוכיחין
״קובלני״ — בכתב היד ״קיבלני״, ומאגרים סימנו ״כך״; בפינקלשטיין ״שהייתי קובל עליו״. בכתב היד ״מחמש״ בקיצור (מ ועמה האות ה), ובפינקלשטיין ״מחמשה״.
מקבילה: בבלי ערכין פרק ג, טז ע״ב (רבי טרפון, רבי אלעזר בן עזריה ורבי יוחנן בן נורי, בשינויים: ״שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי״).
הדבר האחר השלישי על ״אל כל ישראל״ (ספרי דברים א); לפניו ״אילו הוכיח מקצתן…״ ו״כינסן משה מגדולם ועד קטנן״.
אמר רבי טרפון: העבודההעבודה — שבועה: בעבודת בית המקדש! אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח.
אמר רבי אלעזר בן עזריה:
העבודה! אם יש בדור הזה מי שיכול לקבל תוכחות.
אמר רבי עקיבא: העבודה! אם יש בדור הזה שיודע היאך מוכיחן.
אמר רבי יוחנן בן נורי:
מיעיד אני עלי שמים וארץ,
שיתיר מחמש פעמים נתקנתרנתקנתר — הוכח בדברים קשים, נתבזה על ידי עקיבא לפני רבן גמליאל ביבני,
שהייתי קובלניקובלני — קובל, מתלונן אני לו עליו, והיה מקנתרומקנתרו — מוכיחו בדברים קשים;
וכל כך יודע אני בו, שהיה מוסיף בי אהבה על כל אחת ואחת,
לקיים שנאמר: אַל תּוֹכַח לֵץ וגו׳(משלי ט, ח).
ספרי דברים, פסקא ב · דרשת הפסוק · ״ויהי בארבעים שנה״ · משה, יעקב, יהושע, שמואל ודוד הוכיחו סמוך למיתה, ומפני מה
״תניחני״ — בשיטה ״תניחנו״, והסופר תיקן בגליון.
בפינקלשטיין לפני ״ראובן בני״: ״ראובן בכורי — וכי אין אנו יודעים שראובן בכור? אלא מלמד שאמר לו״; חסר בכתב היד, ולא הושלם.
״מפני ארבעה דברים״ — בכתב היד שלשה בלבד; הרביעי בפינקלשטיין: ״וכדי שיפרשו ממנו בשלום״, ולא הושלם. ״כדי שלא מוכיחו״ — בפינקלשטיין ״שלא יהא מוכיחו״.
״בחרו לכם״ (יהושע כד, טו) — בכתב היד ״בחרו הל׳״, ומאגרים סימנו ״כך״; תוקן על פי המסורה. בכתב היד חסר ״ו״ (ואם) ו״היום״.
נוסח אחר — מדרש תנאים לדברים א, ג (להלן, ג).
ממי למד? מיעקב,
שלא הוכיח את בניו אלא סמך למיתה,
שנאמר: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וגו׳(בראשית מט, א).
ראובן בני, אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו —
כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי.
ומפני ארבעה דברים אין מוכיחן את האדם אלא סמך למיתה:
כדי שלא מוכיחו וחוזר ומוכיחו;
ושלא יהא חבירו רואהו ומתבייש ממנו;
ושלא יהא בלבו עליו;
שהתוכיחה מביאה לידי שלום.
וכן את מוצא באברהם,
שנאמר: וְהוֹכִיחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ(בראשית כא, כה).
מהו אומר? וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית(בראשית כא, כז).
וכן הוא אומר ביצחק:
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וגו׳(בראשית כו, כז).
מהו אומר? וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם(בראשית כו, לא).
וכן את מוצא ביהושע, שלא הוכיח את ישראל אלא סמך למיתה,
שנאמר: אִם רַע בְּעֵינֵיכֶם לַעֲבֹד אֶת יְיָ בַּחֲרוּ לָכֶם אֶת מִי תַעֲבֹדוּן(יהושע כד, טו),
ואומר: וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֹא כִּי אֶת יְיָ נַעֲבֹד וגו׳(יהושע כד, כא), וַיֹּאמְרוּ עֵדִים(יהושע כד, כב).
וכן את מוצא בשמואל, שלא הוכיח את ישראל אלא סמך למיתה,
שנאמר: הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד יְיָ וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ וגו׳(שמואל א יב, ג),
ואומר: לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וגו׳(שמואל א יב, ד),
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֵד יְיָ בָּכֶם וגו׳(שמואל א יב, ה), וַיֹּאמֶר עֵד.
וכן את מוצא בדויד, שלא הוכיח את שלמה אלא סמך למיתה,
שנאמר: וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִיד לָמוּת וגו׳(מלכים א ב, א).
מדרש תנאים לדברים, א, ג · דרשת הפסוק · נוסח אחר · משה לא הוכיח אלא סמוך למיתה, כיעקב; ארבעה טעמים, והתוכחה מביאה לידי שלום — אברהם ואבימלך, יצחק ואנשי גרר; יהושע, דוד ושמואל
נוסח אחר של ספרי דברים ב (לעיל, ב): כאן הטעם הרביעי (״ושלא יהא המוכיח צריך תוכחת״), ביצחק הכתובים עד ״וישבעו איש לאחיו״, והסדר יהושע, דוד ושמואל. הדרשה מ״ויהי בארבעים שנה״ עד ״עד יי בכם״; אחריה שם ״דבר משה לבני ישראל״ ו״בעשתי עשר חדש״ — דרשות אחרות.
הפסוקים בלשון המדרש: ״ויכרתו ברית שניהם״ (במסורה ״ויכרתו שניהם ברית״), ״ויאמר אליהם יצחק״, ״לעבוד״, ״נעבוד״, ״ויאמר יהושע אל כל העם עדים אתם בכם היום״, ״הולך״, ״ושמרת משמרת״ (במסורה ״ושמרת את משמרת״), ״ויאמר להם עד יי בכם״ (במסורה ״אליהם״). ״שלמה״ — בכתב ״של׳״.
וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה(דברים א, ג) —
מלמד שלא הוכיח משה את ישראל אלא סמוך למיתה.
ממי למד? מיעקב אבינו, שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה,
שנאמר: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו(בראשית מט, א); רְאוּבֵן(בראשית מט, ג) וכו׳.
אמר לו: ראובן בני, מפני מה לא הוכחתיך כל הימים?
שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי.
ללמדך שאין מוכיחין אלא סמוך למיתה.
מפני ארבעה דברים אין מוכיחין אלא סמוך למיתה:
שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו;
ושלא יהא בלבו עליו;
ושלא יהא רואהו ובוש ממנו;
ושלא יהא המוכיח צריך תוכחת.
מגיד שהתוכחת מביאה לידי שלום,
שנאמר: וְהוֹכִיחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ(בראשית כא, כה).
מהו אומר? וַיִּכְרְתוּ(בראשית כא, כז) ברית שניהם.
וכן הוא אומר:
וַיֹּאמֶר אליהם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וגו׳(בראשית כו, כז);
וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה יְיָ עִמָּךְ(בראשית כו, כח);
אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ(בראשית כו, כט);
וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה(בראשית כו, ל);
וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו(בראשית כו, לא).
וכן את מוצא ביהושע, שלא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה,
שנאמר: וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם לעבוד אֶת יְיָ(יהושע כד, טו);
וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֹא כִּי אֶת יְיָ(יהושע כד, כא) נעבוד;
וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כל הָעָם עֵדִים אַתֶּם בָּכֶם(יהושע כד, כב) היום.
וכן את מוצא בדוד, שלא הוכיח את שלמה אלא סמוך למיתה,
שנאמר: וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת וַיְצַו אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ לֵאמֹר(מלכים א ב, א)
אָנֹכִי הולך בְּדֶרֶךְ כׇּל הָאָרֶץ(מלכים א ב, ב)
וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמֶרֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ(מלכים א ב, ג).
וכן את מוצא בשמואל, שלא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה,
שנאמר: הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד יְיָ וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ(שמואל א יב, ג);
וַיֹּאמְרוּ לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ(שמואל א יב, ד);
וַיֹּאמֶר להם עֵד יְיָ בָּכֶם(שמואל א יב, ה).
חלק ב
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סד, יא · דרשת הפסוק · ״ואבימלך הלך אליו מגרר ואחזת מרעהו ופיכל שר צבאו״ · אבימלך המגורר, ואחוזת ופיכל: שמות או כינויים
״מגורר״ (הראשון), ״בתוך״, ״והיו מקרקעים״ (בכתב היד ״מקרקרם״) ו״מגרר״ השני — הושלמו ותוקנו במאגרים. בתיאודור–אלבק ״מלמד שעלו בו צמחים״.
״סיע״ — בכתב היד ״פסיע״, והפ״א נמחקה במאגרים; בתיאודור–אלבק ״סיעה״. ״פה״ — בכתב היד ״פי״.
וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר(בראשית כו, כו) —
מגורר: מלמד שנכנסו לסטיםלסטים — שודדים בתוך ביתו, והיו מקרקעיםמקרקעים — מקרקרים, מערערים (את הבית) בו כל הלילה.
מִגְּרָר — מגורר: מלמד שעלו צמחים.
וַאֲחֻוזַּת מֵרֵעֵהוּ —
רבי יודה ורבי נחמיה.
רבי יודה אמר: אחוזת מרעהו היה שמו.
רבי נחמיה אמר: סיע מן רחמויסיע מן רחמוי — סיעה מאוהביו.
וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ —
רבי יודה ורבי נחמיה.
רבי יודה אמר: פיכל היה שמו.
רבי נחמיה: פה שכל צבאותיו נושקין לו על פיו.
תנחומא, שמיני ב · פתיחתא · ״ויהי ביום השמיני״ · אין השמחה ממתנת לאדם: הקדוש ברוך הוא באדם הראשון, האבות, יהושע, עלי ואלישבע
אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל־תָּהֹלּוּ וְלָרְשָׁעִים אַל־תָּרִימוּ קָרֶן(תהלים עה, ה)
״[ה]שמחה״, ״[ויהי] כי זקן״, ״בשמ[ח]תו״ — הושלמו במאגרים. ״יש לו״ (מה הנאה) — בכתב היד ״לו״, מסומן ״כך״. ״הכסא״, ״בני״ — אותיות מסופקות. ״ויעבר ישראל״ — כך בכתב היד, מסומן ״כך״; תוקן כמקרא. ״במחולת מחניים״, ״ראה ראינו״, ״יושב על הכסא״ — כלשון המדרש.
הפתיחתא של ״ויהי ביום השמיני״ (ויקרא ט, א); פסוקנו בא בה בדרך אגב, באברהם שלא מצא מקום לקבורה עד שקנה בארבע מאות שקל כסף — ולכן היא כאן בדברי האמוראים ולא בפתיחתות.
קריאות ״תנחומא בובר״ — מדרש תנחומא, מהדורת בובר, שמיני ג. בבובר אין ״מאד״ (מתנאה ומשתבח במעשיו); אחרי כל אחד מן הצדיקים נוסף שם ״לכך נאמר: אמרתי להוללים אל תהולו״. מלים בסוגריים מרובעים אצל בובר — כאן ב־[ ].
מקבילות: ויקרא רבה כ, א–ב (״אמרתי להוללים אל תהלו… צדיקים לא שמחו בעולמי: אדם הראשון… אברהם… אלישבע בת עמינדב״), בלשון אחרת ובלא ״ישמח יי במעשיו… וירא אלהים״; מדרש תהלים עה, ב — ״ישמח יי במעשיו״, ״וירא — אין וירא אלא לשון שמחה״, ואלישבע בת עמינדב.
דבר אחר:
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי(ויקרא ט, א).
זה שאמר הכתוב:
אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ וְלָרְשָׁעִים אַל תָּרִימוּ קָרֶן(תהלים עה, ה).
מהו אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל? למי שהוא מזכיר (תנחומא בובר: מזמר) במחולת מחניים; וכן הוא אומר: לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת(שופטים כא, כא).
לפי שאין השמחה ממתנתממתנת — מתמידה, נמשכת לאדם:
לא כל מי ששמח היום — שמח למחר, ולא כל מי שמיצר היום — מיצר למחר;
לפי שאין השמחה ממתנת לאדם, שנאמר: לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וגו׳(קהלת ב, ב).
רצונך לידע? שהרי שמחתו של הקדוש ברוך הוא לא המתינה.
אימתי? כשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, היתה שמחה גדולה לפניו,
שנאמר: יְהִי כְבוֹד יְיָ לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְיָ בְּמַעֲשָׂיו(תהלים קד, לא) (תנחומא בובר: יִשְׂמַח יְיָ בְּמַעֲשָׂיו);
וכן הוא אומר (תנחומא בובר: ואומר): וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כׇּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד(בראשית א, לא) —
ללמדך, שהיה הקדוש ברוך הוא מתגאה (תנחומא בובר: מתנאה) ומשתבח במעשיו מאד.
וצוה לאדם הראשון מצוה קלה, ולא קיימה; ומיד נתן לו אפופסיןאפופסין — גזר דין, שנאמר: כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב(בראשית ג, יט).
כביכול לא המתין בשמחתו, ואמר: לא בראתי הכל (תנחומא בובר: את הכל) אלא בשביל אדם, ועכשיו שמת (תנחומא בובר: הוא מת) — מה הנאה יש לו?
ומה הקדוש ברוך הוא לא המתין על שמחתו — בני אדם על אחת כמה וכמה!
לכך נאמר: אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ.
אברהם — כמה שמח: נתברך בעולם ונתגדל, והרג כמה מלכים, והקנה להקדוש ברוך הוא שמים (תנחומא בובר: וארץ), וניתן לו בן בזקנותו (תנחומא בובר: למאה שנה), ומל אותו וגידלו;
ולבסוף נאמר לו: קַח נָא אֶת בִּנְךָ לְעֹולָה(בראשית כב, ב).
והלך מהלך שלשה ימים, שנאמר: בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם(בראשית כב, ד).
חזר מהר המוריה, וקבר את שרה; וביקש מקום לקבורה ולא מצא, עד שקנה בארבע מאות שקל כסף; ואחר כך קפצה עליו זקנה.
ומה אברהם כך — הרשעים (תנחומא בובר: שאר בני אדם) על אחת כמה וכמה!
יצחק — לא המתינה שמחתו (תנחומא בובר: אף הוא כמה שמח):
נמלט (תנחומא בובר: מילטו הקדוש ברוך הוא) מן החרב ומן השריפה (תנחומא בובר: האש), ומאנשי גרר (תנחומא בובר: והצילו מאנשי גרר), והודיע להם מה היה, ובאו הם אצלו,
שנאמר: וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ(בראשית כו, כו);
ואמרו לו: ראה רָאִינוּ כִּי הָיָה יְיָ עִמָּךְ(בראשית כו, כח).
ולא המתין בשמחתו, אלא: וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק ותכהנה עֵינָיו מֵרְאֹת(בראשית כז, א).
ומה יצחק, עולתו של הקדוש ברוך הוא, כך — הרשעים על אחת כמה וכמה!
יעקב — בכורו של הקדוש ברוך הוא, שכתוב בו: בְּנִי בְכֹרִי(שמות ד, כב) — כמה שמח:
ראה סולם, ומַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ(בראשית כח, יב) וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו(בראשית כח, יג).
הלך אצל לבן, וברח מפני עשו, שנאמר: וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר(הושע יב, יג);
ונעשה עבד ללבן עשרים שנה, שנאמר: עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וגו׳(בראשית לא, מא).
ולסוף העשיר והוליד בנים, וחזר ופגע בעשו וניצל ממנו, ושילם את נדרו;
ולא המתין בשמחתו, אלא: וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה(בראשית לד, א), וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר(בראשית לד, ב); ובא צרת יוסף, ונמכר לעבד.
ומה יעקב הצדיק, שאמר לו הקדוש ברוך הוא: יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר(ישעיה מט, ג) — ולא המתין בשמחתו — הרשעים על אחת כמה וכמה!
לכך כתב: אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ, וכתוב: לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל.
יהושע — כמה שמח: הרג שלשים ואחד מלך, והנחיל לישראל את הארץ בנחלה וחילק אותה, ונתנו לו כבוד כל ישראל כל ימיו,
ואמרו לו: כׇּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ וְלֹא יִשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ(יהושע א, יח).
ומה יהושע — מה שלא זכה משה רבינו זכה הוא — והזקין ומת בלא בנים.
לכך כתיב: אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ.
עלי הכהן — כמה שמחה שמח: שהיה מלך וכהן גדול — יושב עַל הַכִּסֵּא עַל מְזוּזַת הֵיכַל יְיָ(שמואל א א, ט) — ושהיה אב בית דין;
לא המתין בשמחתו, אלא: וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וגו׳(שמואל א ד, יח), ומתו שני בניו, חפני ופנחס.
ומה עלי הצדיק כך — הרשעים על אחת כמה וכמה!
אין את מוצא איש או אשה שראתה שמחות כאלישבע בת עמינדב, אשתו של אהרן, שנאמר: וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב וגו׳(שמות ו, כג).
ראתה בעלה כהן גדול, משמש בכהונה גדולה, ונביא; ומשה, אחי בעלה, מלך ונביא; ובניה — שני סגני כהונהסגני כהונה — סגני הכהן הגדול (הממונים תחתיו); ואחיה נחשון — ראש לכל נשיאי ישראל (תנחומא בובר: שבטי ישראל).
ולא המתינה בשמחתה, אלא נכנסו שני בניה להקריב קרבן, מיד ויצאו שרופים:
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְיָ וַתֹּאכַל אוֹתָם(ויקרא י, ב).
לכך כתיב: אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ; וכן שלמה אמר: לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל.
מעשה באחד מגדולי כבול (תנחומא בובר: בבל) שהיה משיא את בנו. ברביעי שלו עשה סעודה (תנחומא בובר: ועשה סעודה גדולה) לחכמים.
אמר לבנו: עלה והבא לנו יין פלוני מן החבית (תנחומא בובר: חבית יין פלונית) מן העליה.
עלה לעליה; הכישו נחש בין החביות, ומת.
המתין אביו עם המסובין, ושהה ולא בא. אמר: אעלה ואראה מה יעשה בני.
עלה — מצאו מושלך בין החביות.
מה עשה אותו חסיד? המתין בעצמו עד שאכלו כל צרכן.
כיון שגמרו, אמר להן: לא לברך ברכת חתנים באתם על בני? בואו וברכו עליו ברכת אבלים. לא להכניס את בני לחופה באתם? בואו והכניסו אותו לקבורה.
עאל רבי זכאי דכבולעאל רבי זכאי דכבול — נכנס רבי זכאי מכבול, פתח עליו: לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וגו׳.
חלק ג
מדרשים מאוחרים
פרקי דרבי אליעזר, פרק לו · מנין · הברית השנית · יצחק נותן לפלשתים מתג החמור לאות, ודוד לוקחו מהם
״רך דוד״ — כך בכתב היד; במסורה ״ויך דוד״.
״כרת אמה אחת ממתג החמור… ונתן להן שיהא בידן אות ברית שבועה״ — בדפוס ״ונתן לו לאות שיהא ביניהן״. ״וכתוב אחד אומר: ויכנעו פלשתים ולא יספו עוד״ — שמואל א ז, יג; בהיגר ובדפוס ״ולא יכלו עוד״.
הסימן הובא שלם: הברית, מתג האמה, ודוד שלקחו מיד פלשתים — מעשה אחד.
יצחק כרת ברית עם עמי הארץ כשגר בארץ פלשתים.
ראה אותם שהפכו פניהם ממנו,
יצא מהם בשלום, והלכו אחריו אבימלך וכל גדוליו.
אמר להם: אתם הפכתם את פניכם ממני, ועכשיו באתם אלי?
שנאמר:
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי(בראשית כו, כז).
אמרו לו:
אנו יודעים שעתיד הקדוש ברוך הוא לתן לך ולזרעך את כל הארצות הללו.
כרות עמנו ברית שבועה שאין זרעך יורש את ארץ פלשתים.
וכרת עמהם ברית שאין בניו יורשין את ארץ פלשתים.
מה עשה יצחק?
כרת אמה אחת ממתג החמורממתג החמור — מן הרסן של החמור שהיה רוכב עליו,
ונתן להן, שיהא בידן אות ברית שבועה.
וכשמלך דוד רצה לבוא אל ארץ פלשתים, ולא היה יכול מכוח אות ברית שבועת יצחק,
עד שלקח מהם את מתג האמה,
שנאמר:
רך דָּוִד אֶת הפלשתים וַיַּכְנִיעֵם וַיִּקַּח אֶת מֶתֶג הָאַמָּה מִיַּד פְּלִשְׁתִּים(שמואל ב ח, א).
וכתוב אחד אומר:
וַיִּכָּנְעוּ פלשתים וְלֹא יָסְפוּ עוֹד לָבוֹא בִּגְבוּל יִשְׂרָאֵל(שמואל א ז, יג).
ספרי דברים, מדרש תנאים לדברים, בראשית רבה, תנחומא, פרקי דרבי אליעזר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | קובלני | קיבלני |
| ב | לכם | הל׳ |
| ד | ורר | — (הוספה) |
| ד | בת | — (הוספה) |
| ד | ו | — (הוספה) |
| ד | מקרקעים | מקרקרם |
| ד | מִגְּרָר | — (הוספה) |
| ד | סיע | פסיע |
| ד | פה | פי |
| ה | ה | — (הוספה) |
| ה | ויהי | — (הוספה) |
| ה | ויעבד | ויעבר |
| ה | ח | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| ספרי דברים | כתב יד וטיקן 32 |
| מדרש תנאים לדברים | מהדורת הופמן |
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) |
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
| פרקי דרבי אליעזר | כתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה נו
וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה יְיָ עִמָּךְ(בראשית כו, כח)
״ויאמרו ראו ראינו כי היה יי עמך… וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום״ — טובה שאינה שלמה, והארי והקורא; ״והאלהים יבקש את נרדף״ — יצחק נרדף מפני פלשתים; שילוח זה לויה; ״מצאנו מים״ ובאר שבע מקום השבועות; ענותנותו של יצחק, ו״אדון השלום״
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
מכילתא דרבי ישמעאל, מדרש תנאים לדברים, בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, קהלת רבה, תנחומא, תנחומא בובר, אוצר מדרשים, בתי מדרשות §§cover-end§§
חלק א
דברי התנאים
מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, פתיחתא · דרשת הפסוק · ״ויהי בשלח פרעה״ · שילוח הוא ליווי — אברהם ויצחק; הפה שאמר ״לא אשלח״ ו״לא ידעתי את יי״ — ושכרו
הדרשה על ״ויהי בשלח פרעה״ שבראש המסכתא; אחריה ״ולא נחם אלהים — אין ניחום בכל מקום אלא ניהוג״ ו״כי קרוב הוא — קרוב הדבר שאמר המקום למשה״. ״אנכי אשלח אתכם ואת טפכם״ — צירוף שמות ח, כד ו־י, י. ״שאמר״, ״ישראל״ — בכתב היד ״שא׳״, ״ישר׳״. נוסח אחר בתנחומא, בשלח א (להלן, ו).
וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה וגו׳(שמות יג, יז) —
אין שילוח בכל מקום אלא ליווי,
שנאמר: וְאַבְרָהָם הולך עִמָּם לְשַׁלְּחָם(בראשית יח, טז),
וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם(בראשית כו, לא).
הפה שאמר: גַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ(שמות ה, ב) —
הוא הפה שאמר: אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם(שמות ח, כד) וְאֶת טַפְּכֶם(שמות י, י).
מה שכר נטלו על כך? לֹא תְתַעֵב מִצְרִי וגו׳(דברים כג, ח).
הפה שאמר: לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְיָ, ומִי יְיָ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בקולו —
הוא הפה שאמר: יְיָ הַצַּדִּיק וגו׳(שמות ט, כז).
מה שכר נטלו על כך? שניתן להם מקום קבורה,
שנאמר: נָטִיתָ יְמִינְךָ וגו׳(שמות טו, יב).
מדרש תנאים לדברים, ז, ו · דרשת הפסוק · ״בך בחר יי אלהיך… להיות לו לעם סגלה״ · כתובים שאין יודעים פירושם עד שבא כתוב אחר ופירש: יעקב ויה, רסן ונינוה, שם ויפת, ״שמע בקולה״, ״מצאנו מים״ — ״ויקרא אותה שבעה״, המלאך ויעקב, האבנים והמים
״להיות לו לעם סגלה״ (פעמיים, בתלמוד לומר) — תיקון המהדיר; בכתב ״ישראל לסגולתו״. ״ומנין״, ״תלמוד לומר״ — בכתב ״ומנ׳״, ״ת״ל״.
הפסוקים בלשון המדרש: ״ישראל לסגולתו״ (במסורה ״לסגלתו״), ״ונינוה עיר גדולה לאלהים״ (במסורה ״ונינוה היתה עיר גדולה לאלהים״), ״תולדות״, ״בקולה״, ״ויקרא אותה שבעה״ (במסורה ״אתה״), ״ויוכל״, ״וארא את יי יושב על כסא רם ונשא״ (במסורה ״ואראה את אדני ישב״), ״הן יקטלני לו איחל״ ו״ולו נתכנו עלילות״ (כקרי).
דבר אחר:
בְּךָ בָּחַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ(דברים ז, ו) — למה נאמר?
לפי שהוא אומר: כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ יִשְׂרָאֵל(תהלים קלה, ד) —
ואין אנו יודעין אם יה בחר ביעקב, ואם יעקב בחר ביה;
תלמוד לומר: בְּךָ בָּחַר יְיָ.
ומנין שאבינו יעקב בחר במקום? שנאמר: לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב(ירמיה י, טז).
לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה — למה נאמר?
לפי שהוא אומר: יִשְׂרָאֵל לסגולתו —
ואין אנו יודעין אם ישראל עושין למקום סגלה, ואם המקום עושה להן סגולה לישראל;
תלמוד לומר: להיות לו לעם סגלה.
כיוצא בו אתה אומר: וְאֶת רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח הִיא הָעִיר הַגְּדֹלָה(בראשית י, יב) —
ואין אנו יודעין אם רסן היא הגדולה, ואם נינוה היא הגדולה;
תלמוד לומר: ונִינְוֵה עִיר גְּדוֹלָה לֵאלֹהִים(יונה ג, ג).
כיוצא בו אתה אומר: וּלְשֵׁם יֻלַּד גַּם הוּא אֲבִי כׇּל בְּנֵי עֵבֶר אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל(בראשית י, כא) —
ואין אנו יודעין אם שם הוא הגדול, ואם יפת הוא הגדול;
תלמוד לומר: אֵלֶּה תולדות שֵׁם שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה(בראשית יא, י).
כיוצא בו אתה אומר: אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ(בראשית כא, יב) —
ואין אנו יודעין אם לשילוח, אם למעשה;
תלמוד לומר: כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בקולה.
כיוצא בו אתה אומר: וַיֹּאמְרוּ לוֹ מָצָאנוּ מָיִם(בראשית כו, לב) —
ואין אנו יודעין אם מצאו, ואם לא מצאו;
תלמוד לומר: וַיִּקְרָא אותה שִׁבְעָה(בראשית כו, לג) — מכל מקום.
כיוצא בו אתה אומר: וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ ויוכל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ(הושע יב, ה) —
ואין אנו יודעין אם יעקב בכה למלאך, ואם המלאך בכה ליעקב;
תלמוד לומר: וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר(בראשית לב, כז).
כיוצא בו אתה אומר: אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם(איוב יד, יט) —
ואין אנו יודעין אם מים שחקו אבנים, ואם אבנים שחקו מים;
תלמוד לומר: תִּשְׁטֹף סְפִיחֶיהָ עֲפַר אָרֶץ.
כיוצא בו אתה אומר: הֵן יִקְטְלֵנִי לו אֲיַחֵל(איוב יג, טו) —
ואין אנו יודעין אם איחל, אם לא איחל; שאם אין אני מיחל לו — היאך אני מצוה לו?
תלמוד לומר: עַד אֶגְוָע לֹא אָסִיר תֻּמָּתִי מִמֶּנִּי(איוב כז, ה).
כיוצא בו אתה אומר: בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ(ישעיה ו, א) וארא את יי יושב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא —
ואין אנו יודעין אם הכסא רם ונשא, ואם המקום;
תלמוד לומר: כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא(ישעיה נז, טו).
כיוצא בו אתה אומר: ולו נִתְכְּנוּ עלילות(שמואל א ב, ג) —
ואין אנו יודעין אם נתכנו עלילות, אם עלילות לא היו מכוונות;
תלמוד לומר: יוֹדִיעַ דְּרָכָיו לְמֹשֶׁה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲלִילוֹתָיו(תהלים קג, ז).
אף כאן אמר: לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה —
ואין אנו יודעין אם ישראל עושין למקום סגלה, ואם המקום עושה להן סגלה לישראל;
תלמוד לומר: להיות לו לעם סגלה.
חלק ב
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סד, יב · דרשת הפסוק · ״ויאמרו ראו ראינו… רק טוב״, ״ויבאו עבדי יצחק״ · טובה שאינה שלמה; רבי יהושע בן חנניה ומשל הארי והקורא
המדרש קורא ״ראה ראינו״ (במסורה: ראו).
״הושיבן״ — הנו״ן מסומנת ״כך״ (בתיאודור–אלבק ״הושיבו״); ״טרפיזין״ — הרי״ש הושלמה במאגרים, הנו״ן בספק; ״לעולי״ — בכתב היד ״לעולה״. ״פרובוגידון… לאנגרוטיקה״ — בתיאודור–אלבק ״פרוביגרון… לאנדרוטיגה״.
״אמרין לה שלא״ — כפול בכתב היד, ונמחק במאגרים. ״או יוספון״, ״יבצרון״, ״כתבייה״, ״ממרוד״, ״ישדל״ — אותיות שהושלמו במאגרים; בתיאודור–אלבק ״וישדך״. ״בכן״ — הנו״ן בספק; בתיאודור–אלבק ״שורון בייכין״ (התחילו בוכים).
״טרף״ — הו״ו (״טרוף״) נמחקה במאגרים. ״דמוקדה״ — מסומן ״כך״; בתיאודור–אלבק ״דמקוריה אריך״. ״לאומה״ — האל״ף הושלמה במאגרים. ״אם מצאו״ — בכתב היד ״את מצאו״.
״מצאנו מים״ — גם במדרש תנאים לדברים ז, ו (לעיל, ב), בין ״כיוצא בו״: ״ויקרא אותה שבעה — מכל מקום״.
״ועל שמצאו אותה שבעה פעמים — קראו אותה שבעה״ (פרקי דרבי אליעזר לה) — בפרשה נג (וישב יצחק ויחפר את בארת המים), בדרשה השלמה על הבאר שהלכה עם האבות.
וַיֹּאמְרוּ ראה רָאִינוּ כִּי הָיָה יְיָ עִמָּךְ(בראשית כו, כח) —
ראינו מעשיך, וראינו מעשה אבתיך.
תְּהִי נָא אָלָה בֵּינתֵינוּ;
אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה וגו׳(בראשית כו, כט).
רַק — מיעוט:
מלמד שלא עשו עמו טובה שלמה.
בימי רבי יהושע בן חנניה גזרה מלכות שיבנה בית המקדש.
הושיבן פפוס ולולינוס טרפיזיןטרפיזין — שולחנות של שולחנים (בנקים) מעכו ועד אנטוכיה,
והיו מספיקין לעולי גולה.
אזלין אלין כותאי ואמרין לה:אזלין אלין כותאי… — הלכו אלה הכותים ואמרו לו:
הלכו אלה הכותים ואמרו לו:
יְדִיעַ לֶהֱוֵא לְמַלְכָּאידיע להוא למלכא — ידוע יהיה למלך דִּי הֵן קִרְיְיתָא דָךְדי הן קרייתא דך — שאם העיר הזאת וגו׳(עזרא ד, יג) —
מִנְדָּה — זו מידת הארץ;
בְלוֹ — זו פרובוגידוןפרובוגידון — מס (מס הגולגולת);
וַהֲלָךְ — לאנגרוטיקהלאנגרוטיקה — עבודת כפייה (אנגריא).
אמר להון: מה נעבד? וגזרית!אמר להון: מה… — אמר להם: מה נעשה? וגזרתי! אמרו לו: שלח ואמור להם: ישתנה ממקומו, או יוסיפו עליו חמש אמות, או יפחיתו ממנו חמש אמות — ומעצמם הם חוזרים בהם. והיו הקהל מתכנסים בזו בקעת רמון. כיון שבאו המכתבים — התחילו בוכים; ביקשו למרוד על המלכות. אמרו: ייכנס אדם חכם אחד, וירגיע את הציבור. אמרו: ייכנס רבי יהושע בן חנניה, שהוא דרשן (סכולסטיקוס) של התורה.
אמר להם: מה נעשה? וגזרתי!
אמרין לה: שלח אמר להון:
אמרו לו: שלח ואמור להם:
ישתנה מן אתרה, או יוספון עלוי חמש אמין, או יבצרון מניה חמש אמין —
ישתנה ממקומו, או יוסיפו עליו חמש אמות, או יפחיתו ממנו חמש אמות —
ומן גרמון הינון חזרין בהון.
ומעצמם הם חוזרים בהם.
והוון קהלה מצמתין בהדה בקעת רמון.
והיו הקהל מתכנסים בזו בקעת רמון.
כיון דאתון כתבייה — שורון בכן;
כיון שבאו המכתבים — התחילו בוכים;
בעיי ממרוד על מלכותא.
ביקשו למרוד על המלכות.
אמרין: יעול חד ברנש חכם, ישדל ציבורא.
אמרו: ייכנס אדם חכם אחד, וירגיע את הציבור.
אמרין: יעול רבי יהושע בן חנניה, דהוא איסכוליסטיקה דאוריתא.
אמרו: ייכנס רבי יהושע בן חנניה, שהוא דרשן (סכולסטיקוס) של התורה.
על ודרש:על ודרש… — נכנס ודרש: ארי טרף טרף, ועמדה עצם בגרונו. אמר: כל מי שיבוא ויוציא אותה — אני נותן לו שכרו. בא זה הקורא (עוף) המצרי, שמקורו ארוך, ונתן את מקורו והוציאה. אמר לו: תן לי שכרי! אמר לו: לך, תהא מתפאר ואומר: שנכנסת לפיו של הארי בשלום, ויצאת בשלום!
נכנס ודרש:
ארי טרף טרף, ועמד עצם בגרונו.
ארי טרף טרף, ועמדה עצם בגרונו.
אמר: כל דאתי מפיק לה — אנה יהב לה אגרה.
אמר: כל מי שיבוא ויוציא אותה — אני נותן לו שכרו.
אתא הדן קורא מצרייה, דמוקדה אריך, ויהב מקורה ואפקיה.
בא זה הקורא (עוף) המצרי, שמקורו ארוך, ונתן את מקורו והוציאה.
אמר לה: הב לי אגרי!
אמר לו: תן לי שכרי!
אמר לה: אזל, תהווי מגלג ואמר:
אמר לו: לך, תהא מתפאר ואומר:
דעלית לפימיה דארייה בשלם, ונפקית בשלם!
שנכנסת לפיו של הארי בשלום, ויצאת בשלום!
כך דיינו שנכנסנו לאומה הזו בשלום, ויצאנו בשלום.
וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וגו׳(בראשית כו, לב).
אין אנו יודעים אם מצאו ואם לא מצאו;
ומן מה דכתיבומן מה דכתיב — ומתוך מה שכתוב: וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים(בראשית כו, יט) — הוויהווי — הרי שמצאו מים.
פסיקתא דרב כהנא, פסקא שור או כשב, ד · פתיחתא רביעית · והאלהים יבקש את נרדף — מהבל עד ישראל, ומן השור עד העז
מַה־שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת־נִרְדָּף(קהלת ג, טו)
כבר הוא, כבר היה: העתיד הקדים ונעשה על ידי הצדיקים; והאלהים יבקש את נרדף — מהבל עד ישראל, ומן השור עד העז.
מקבילות כמעט מלה במלה: תנחומא, אמור ט, ותנחומא בובר, אמור יב (״שור או כשב או עז — זה שאמר הכתוב: מה שהיה כבר הוא״). שם ״רבי ירמיה ורבי נחמיה״ (בבובר ״רבי יהודה ורבי נחמיה״); ״רבי אחא בשם רבי שמואל בר נחמן״; ״רבי הונא בשם רב יוסף״ (בבובר ״רבי יוסף״); ״רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי נהוראי״ (בבובר ״רבי יוסי בר נהוראי״). בבובר דברי רבי נחמיה ביבשה בלבד, בלא האוקיינוס. בתנחומא ״נבוכדנצר הרשע… ומנחה וניחחין אמר לנסכה ליה״; בהבל ״ולכן: וישע יי אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה״; בישראל ״והאלהים יבקש את נרדף — בך בחר יי להיות לו לעם סגולה״; ובסוף ״לא תביאו לפני קרבן אלא מן הנרדפין: שור או כשב או עז כי יולד… ומיום השמיני והלאה ירצה״. קריאות שתיהן — בגוף הפתיחתא.
״והאלהים יבקש את נרדף״ בנוסח אחר, ובו ״ובחר הקדוש ברוך הוא ב…״ ודוד ושאול — בקהלת רבה ג, כ (להלן, ה), ובדפוס ויקרא רבה כז, ה.
מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה(קהלת ג, טו).
רבי יודה ורבי נחמיה.
רבי יודה אמר:
אם יאמר לך אדם: שאילו לא חטא אדם הראשון, שהוא חי וקיים עד עכשיו —
אמור לו כְּבָר הוּא: אליהו זכור לטוב, שלא חטא — אינו חי וקיים עד עכשיו?
וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה —
אם יאמר לך אדם שהקדוש ברוך הוא עתיד להחיות את המתים —
אמור לו כְּבָר הָיָה: לא כבר עשה כן על ידי אליהו, ועל ידי אלישע, ועל ידי יחזקאל?
ורבי נחמיה אמר:
אם יאמר לך אדם שהיה העולם כולו מים במים —
אמור לו כְּבָר הוּא: אוקיינוסאוקיינוס — הים הגדול המקיף את העולם אין כולו מים במים?
וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה —
אם יאמר לך אדם שהקדוש ברוך הוא עתיד לעשות את הים יבשה —
אמור לו כְּבָר הָיָה: לא כבר עשה כן על ידי משה,
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם(שמות יד, כט)?
רבי אחא בשם רבי שמעון בר חילפתא:
כל מה שהקדוש ברוך הוא עתיד לעשות לעתיד לבא — כבר הקדים ועשה מקצת על ידיהם של צדיקים בעולם הזה.
הקדוש ברוך הוא אמר: שאני עתיד להחיות את המתים —
כבר עשה כן על ידי אליהו, ועל ידי אלישע, ועל ידי יחזקאל.
אמר הקדוש ברוך הוא: שאני עתיד לעשות את הים יבשה —
לא כבר עשה כן על ידי משה? וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם.
אמר הקדוש ברוך הוא: שאני עתיד לפקוח עיני עיורים —
לא כבר עשה כן? וַיִּפְקַח אלהים אֶת עֵינֵי הַנַּעַר(מלכים ב ו, יז).
אמר הקדוש ברוך הוא: שאני עתיד לפקוד עקרות —
לא כבר עשה כן? וַיְיָ פָּקַד אֶת שָׂרָה(בראשית כא, א).
אמר הקדוש ברוך הוא: וְהָיוּ מְלָכִים אֹומְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹותַיִךְ אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ(ישעיה מט, כג) —
לא כבר עשה כן? נבוכדנצר לא מלך היה? ולמי נשתחוה? לדניאל,
הדא הוא דכתיב:
בֵּאדַיִן מַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר נְפַל עַל אַנְפּוֹהִי וּלְדָנִיֵּאל סְגִידבאדין מלכא נבוכדנצר נפל על אנפוהי ולדניאל סגיד — אז המלך נבוכדנצר נפל על פניו ולדניאל השתחווה(דניאל ב, מו).
וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף — רב חונה בשם רב יוסף:
עתיד הקדוש ברוך הוא לתבוע דמן של נרדפים מיד רודפיהם.
צדיק רודף צדיק — וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף;
רשע רודף רשע — וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף;
רשע רודף צדיק — וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף;
אפילו את חוזר ואומר: צדיק רודף אחר רשע — מכל מקום וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף.
תדע לך שהוא כן:
שהרי הבל נרדף מפני קין — וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף,
וַיִּשַׁע יְיָ אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ(בראשית ד, ד).
נח נרדף מפני דורו — וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף,
וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְיָ(בראשית ו, ח) (תנחומא ותנחומא בובר: ודורו — ״וימח את כל היקום״).
אברהם נרדף מפני נמרוד — וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף,
אַתָּה הוּא יְיָ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וגו׳(נחמיה ט, ז).
יצחק נרדף מפני פלשתים — וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף,
וַיֹּאמְרוּ ראה רָאִינוּ כִּי הָיָה יְיָ עִמָּךְ וגו׳(בראשית כו, כח).
יעקב נרדף מפני עשו — וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף,
כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ(תהלים קלה, ד).
יוסף נרדף מפני אחיו — וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף,
וַיְהִי יְיָ אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ(בראשית לט, ב).
משה נרדף מפני פרעה — וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף,
וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ וגו׳(תהלים קו, כג).
ישראל נרדפים מפני אומות העולם — וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף,
בְּךָ בָּחַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻולָּה וגו׳(דברים ז, ו).
רבי יודה ברבי סימון בשם רבי יוסה בר נהורי:
אף כאן: שור נרדף מפני הארי, כשב מפני זאב, עז מפני נמר.
אמר הקדוש ברוך הוא: לא תביאו קרבן לפני מן הרודפים, אלא מן הנרדפים —
שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וגו׳(ויקרא כב, כז).
קהלת רבה, פרשה ג, כ · דרשת הפסוק · נוסח אחר · כל מה שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות כבר עשה, והאלהים מבקש את הנרדף
״שהקדוש ברוך הוא״ (כל מה שהקדוש ברוך הוא עתיד) — בגליון, תחת ״שברא הקב״ה״ שמחק הסופר. ״כלב״ (כבש מפני כלב זאב) — נמחק במאגרים ואינו כאן. ״האלהים״ (אתה הוא האלהים), ״יוסי״ (בן זמרא) — אותיות מסופקות.
״רבי יהודה ורבי נחמיה״ — דברי רבי נחמיה אינם בכתב היד ואינם בדפוס. ״דבר אחר״ לפני ״רשע רודף צדיק״ — כך בכתב היד, ואינו בדפוס.
בדפוס: ״ר׳ אחא בש״ר חלפתא״, ״ר׳ הונא בשם ר׳ יוסי״, ״ר׳ יהודה בר׳ סימון בש״ר יוסי בר׳ נהוראי״, ״ר׳ אלעזר בר׳ יוסי בן זמרא״. לפקיחת עורים הדפוס מביא ״ויפקח יי את עיני הנער״ (מלכים ב ו, יז); בכתב היד ״ויפקח הנער עיניו״ (מלכים ב ד, לה, בבן השונמית).
המדרש קורא ״ואתה הרם מטך״ (במסורה: את מטך), ״באדין נבוכדנצר נפל על אפוהי ולדניאל סגיד״ (במסורה: באדין מלכא נבוכדנצר נפל על אנפוהי ולדניאל סגד), ״אתה הוא האלהים״ (במסורה: אתה הוא יהוה האלהים), ״ויפקח הנער עיניו״ (את עיניו).
נוסח אחר של הפתיחתא שבפסיקתא דרב כהנא (לעיל, ד): בסדר אחר, ״ובחר הקדוש ברוך הוא ב…״ בכל אחד מן הנרדפים, ובהם דוד ושאול.
״והאלהים יבקש את נרדף״ ו״אף בקרבנות כן״ — כלשון הזה בדפוס ויקרא רבה כז, ה: שם ״רבי הונא בשם רב יוסף אמר: לעולם והאלהים יבקש את נרדף; אתה מוצא: צדיק רודף צדיק… רשע רודף צדיק… רשע רודף רשע… אפילו צדיק רודף רשע״ (בלא ״דבר אחר״); ״רבי יהודה ברבי סימון אמר בשם רבי יוסי ברבי נהוראי״; ״ובחר הקדוש ברוך הוא ב…״ בכל אחד; בהבל ״וישע יי אל הבל ואל מנחתו״, בנח ״כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה״, ביצחק ״ראה ראינו כי היה יי עמך״, בישראל ״ישראל נרדפין מפני האומות… ובך בחר יי להיות לו לעם סגולה״; ״רבי אליעזר ברבי יוסי בן זמרא״, ובסוף ״הדא הוא דכתיב: שור או כשב או עז כי יולד״. בכתב יד פריז של ויקרא רבה (כז, ה) נוסח אחר לגמרי: ״ישמעאל רודף ליצחק… לפיכך הקדוש ברוך הוא אוהב את יצחק״, ובמרגליות ״יצחק נרדף מפני ישמעאל״ — בלא פסוקנו.
מַה שֶּׁהָיָה(קהלת ג, טו).
רבי יהודה ורבי נחמיה. רבי יהודה אומר:
אם יאמר לך אדם שהיה העולם כלו מים במים —
אמור לו: כְּבָר הוּא; אקיינוסאקיינוס — הים הגדול המקיף את העולם כלו מים במים.
וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה —
אם יאמר לך אדם: אפשר שהקדוש ברוך הוא עתיד לעשות ים יבשה?
אמור לו: כְּבָר הָיָה; לא כך עשה על ידי משה?
שנאמר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם(שמות יד, כט),
וכתיב: וְאַתָּה הָרֵם מַטְּךָ, וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם(שמות יד, טז).
אם יאמר לך אדם: שאלו לא חטא אדם הראשון, אפשר שיחיה לעולם?
אמור לו: כְּבָר הוּא; אליהו זכור לטוב, שלא חטא, הוא חי וקיים לעולם.
וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה —
אם יאמר לך אדם שהקדוש ברוך הוא עתיד להחיות מתים,
אמור לו: כְּבָר הָיָה: על ידי אליהו, ועל ידי אלישע, ועל ידי יחזקאל.
רבי אחא בשם רבי שמעון בן חלפתא אמר:
כל מה שהקדוש ברוך הוא עתיד לעשות ולחדש בעולמו,
כבר הקדים ועשה מקצת על ידי נביאיו הצדיקים בעולם הזה.
אמר הקדוש ברוך הוא:
אני הוא שעתיד לעשות ים יבשה — ולא כבר עשיתי על ידי משה?
דכתיב: וְאַתָּה הָרֵם מַטְּךָ.
אני הוא שעתיד פוקד עקרות — כבר עשיתי: וַיְיָ פָּקַד אֶת שָׂרָה(בראשית כא, א).
אני הוא שעתיד להחיות מתים — כבר עשיתי על ידי אליהו ואלישע ויחזקאל.
אני שעתיד לעשות מלכים שישתחוו לכם,
שנאמר: אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ(ישעיה מט, כג) —
כבר עשיתי על ידי דניאל,
שנאמר: בֵּאדַיִןבאדין — אז נְבוּכַדְנֶצַּר נְפַל עַל אפוהיאפוהי — פניו וּלְדָנִיֵּאל סגידסגיד — השתחווה(דניאל ב, מו).
אני פוקח עורים לעתיד לבא —
כבר עשה על ידי אלישע: וַיִּפְקַח הַנַּעַר עֵינָיו(מלכים ב ד, לה).
וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף.
רבי הונא בשם רבי יוסף:
לעולם וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף.
את מוצא:
צדיק רודף צדיק — וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף;
דבר אחר: רשע רודף צדיק — וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף;
רשע רודף רשע — וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף;
אפילו צדיק רודף רשע — וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף.
מכל מקום — יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף.
רבי יהודה בשם רבי סימון בשם רבי יוסי ברבי נהוראי:
לעולם הקדוש ברוך הוא תובע דמן של נרדפין מן הרודפין.
תדע לך שכן:
הבל נרדף מפני קין — ולא בחר אלא בהבל: וַיִּשַׁע יְיָ אֶל הֶבֶל(בראשית ד, ד).
נח נרדף מפני דורו — ולא בחר הקדוש ברוך הוא אלא בנח: כִּי אֹותְךָ רָאִיתִי צַדִּיק(בראשית ז, א).
אברהם נרדף מפני נמרוד — ובחר הקדוש ברוך הוא באברהם: אַתָּה הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם(נחמיה ט, ז).
יצחק נרדף מפני פלשתים — ובחר ביצחק: רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה יְיָ עִמָּךְ(בראשית כו, כח).
יעקב נרדף מפני עשו — ובחר ביעקב: כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ(תהלים קלה, ד).
יוסף נרדף מפני אחיו — ובחר ביוסף: עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ(תהלים פא, ו).
משה נרדף מפני פרעה — ובחר במשה: לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ(תהלים קו, כג).
דוד נרדף מפני שאול — ובחר בדוד: וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ(תהלים עח, ע).
שאול נרדף מפני פלשתים — ובחר בשאול: הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ יְיָ(שמואל א י, כד).
ישראל נרדף מפני האמות — ובחר בישראל: וּבְךָ בָּחַר יְיָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה(דברים יד, ב).
רבי אלעזר בן יוסי בן זמרא אמר:
אף בקרבנות כן.
אמר הקדוש ברוך הוא:
שור נרדף מפני ארי, עז מפני נמר, כבש מפני זאב —
לא תקריבו לפני מן הרודפין, אלא מן הנרדפין:
שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב(ויקרא כב, כז).
תנחומא, בשלח א · דרשת הפסוק · ״ויהי בשלח… כי קרוב הוא… וחמשים עלו״ · שילוח זה לויה; ״כי קרוב הוא״ — קרוב שירצו הכנענים את הארץ, ״ודור רביעי ישובו הנה״, ועדיין לא היה דור רביעי; הקיפן ארבעים שנה
הפסקה שלמה, מ״ויהי בשלח פרעה — שילוח זה לויה״ עד ״ושמחו בפורענותם״. ״הולך״ (ואברהם הולך עמם) — השלמת מאגרים. ״עצמן״ — הצד״י מסופקת, ותוקנה במאגרים. ״וסתרו״ — הסופר כתב ״ושמרו״ ותיקן. ״ולא אחד״ — האל״ף השלמת מאגרים.
מקבילה: מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, פתיחתא (״ויהי בשלח פרעה״ — לעיל, א; ״כי קרוב הוא״ — שם, אחריו) — שם ״קרוב הדבר שאמר המקום למשה״, וכאן ״לאברהם״; שם ״והתורה נבללת בגופן״, וכאן ״מתישבת בגופן״.
תנחומא (ורשא), בשלח א — כלשון הזה; קריאותיו בגוף הסימן, ושם ״ומבטלין מן התורה״, בלא ״עצמן״.
וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה(שמות יג, יז) — שילוח זה לויה,
כמה דאת אמר: וְאַבְרָהָם הֹולֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם(בראשית יח, טז),
וכן הוא אומר: וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם(בראשית כו, לא).
ולמה פתח הכתוב בלשון הזה?
הפה שאמר לֹא אֲשַׁלֵּחַ(שמות ה, ב) — חזר ואמר אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם(שמות ח, כד);
לכך כתוב וַיְהִי בְּשַׁלַּח.
ומה שכרו? לֹא תְתַעֵב מִצְרִי(דברים כג, ח).
הפה שאמר לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְיָ — חזר ואמר יְיָ הַצַּדִּיק(שמות ט, כז).
ומה שכרן? נתן להם קבורה,
שנאמר: נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ(שמות טו, יב).
וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים — נהיגה,
כמה דאת אמר: נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ(תהלים עז, כא),
וַיַּנְחֵם בֶּעָנָן יוֹמָם(תהלים עח, יד).
דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא —
קרוב הדבר שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם;
ועוד — קרוב הדרך לחזור למצרים;
ועוד — קרובה השבועה שנשבע אברהם לאבימלך: אִם תִּשְׁקֹר לִי(בראשית כא, כג), ועדיין לא בא נכדו;
ועוד — קרובה מלחמה ראשונה לשניה.
דבר אחר:
כִּי קָרוֹב הוּא — קרוב הוא שירצו (תנחומא (ורשא): שירשו) הכנעניים את הארץ,
דכתיב: וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה(בראשית טו, טז),
ועדיין לא היה להם דור רביעי.
הקיפן במדבר ארבעים שנה.
אמר הקדוש ברוך הוא:
אם אני מוליכן דרך פשוטה — עכשיו מחזיקין איש (תנחומא (ורשא): איש איש) בשדה ובכרם, ומבטלין עצמן מן התורה;
אלא אני מוליכן דרך המדבר, ויאכלו את המן, וישתו מי באר, והתורה מתישבת בגופן.
ועוד: כששמעו הכנענים שישראל נכנסין לארץ,
עמדו ושרפו את הזרעים,
ועקרו את האילנות,
וקצצו את הנטיעות,
וסתרו את הבנינות,
וסתמו את המעינות.
אמר הקדוש ברוך הוא:
אני הבטחתי את אברהם אביהם להכניסם לארץ מליאה כל טוב;
הריני מעכבם במדבר ארבעים שנה, עד שיעמדו הכנענים ויתקנו מה שקילקלו.
וַחֲמֻושִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות יג, יח) —
אחד מחמשה;
ויש אומרים: אחד מחמשים;
ויש אומרים: אחד מחמש מאות.
רבי נהוראי:
העבודההעבודה — שבועה: בעבודת בית המקדש! ולא אחד מחמשת אלפים.
ואימתי מתו? בימי האפילה,
שהיו קוברים ישראל מתיהם, ומצרים יושבים בחשך;
וישראל הודו ושבחו, עד שלא ראו שנאיהם ושמחו בפורענותם.
תנחומא בובר, ויצא ט · דרשת הפסוק · ״ויצא יעקב מבאר שבע״ · מבאר שבע, מקום השבועות: שם נשבע אברהם לאבימלך, ויצחק — ״ויקרא אותה שבעה״; ויעקב יצא משם שלא ישביענו עשו על הברכות
הדרשה על ״ויצא יעקב מבאר שבע״, עד ״ויברח יעקב שדה ארם״; אחריה בסימן ״אמר ריש לקיש: נסים עשה הקדוש ברוך הוא עמו״ ו״מה נורא המקום הזה — אין זה אלא בית המקדש״.
״ועתה״ (השבעה לי באלהים) — בכתב היד ״וע״, והאות השנייה מסופקת; תוקן כמקרא (בראשית כא, כג). ״ויאמר״ — היו״ד הושלמה במאגרים. ״שנאמר״, ״וכתיב״, ״ואמר״, ״נאמר״ — בכתב היד ״שנ׳״, ״וכת׳״, ״ואמ׳״, ״נא׳״.
וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם(הושע יב, יג).
ומהיכן ברח? מבאר שבע:
וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע(בראשית כח, י).
וכי בבאר שבע היה? והלא בחברון היה,
שנאמר: הִיא חֶבְרוֹן אֲשֶׁר גָּר שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק(בראשית לה, כז).
אלא ממקום המיוחד לשבועות:
ששם נשבע אברהם לאבימלך,
שנאמר: וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה וגו׳(בראשית כא, כג),
עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא וגו׳(בראשית כא, לא).
ומניין ששם נשבע יצחק?
שנאמר: וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וגו׳(בראשית כו, לב),
וכתיב: וַיִּקְרָא אותה שִׁבְעָה וגו׳(בראשית כו, לג).
ואף עשו נשבע ליעקב,
שנאמר: הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם(בראשית כה, לג) — כשנטל את בכורתו.
חשב בלבו ואמר:
אם יבא ויאמר: בא, השבעה לי שלא נטלתה הברכות במרמה — מה אני יכול לעשות לו?
אלא אצא מן המקום הזה, המיוחד לשבועות.
לכך נאמר: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וגו׳;
וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם.
חלק ג
מדרשים מאוחרים
אוצר מדרשים, מדרש גדול וגדולה, פרק ד · דרשה · ענותנותם של אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, אלעזר, הלוים, שאול ודוד
הפרק כולו — שרשרת ״גדולה ענוה״ אחת; ביצחק: ״אבימלך גרש אותו ממלכותו, וכשבא לו… ויעש להם משתה… וישלחם יצחק וילכו מאתו״. ״גדולה היא הענוה, שבה נשתבח אברהם אבינו״ בנוסח אחר — במשנת רבי אליעזר י.
״והיו קוראין אותו אדוני״ — כלשון בני חת ועפרון לאברהם (בראשית כג, ו; כג, יא; כג, טו). ״מכבד (מטאטא)״ — כך באוצר מדרשים.
גדולה ענוה שנשתבח בה אברהם אבינו עליו השלום,
מפני שהיו בני דורו הגדולים שבהם מנשאין אותו, כגון עפרון החתי, והיו קוראין אותו ״אדוני״ וגו׳;
והוא עליו השלום היה משפיל עצמו במדת הענוה והצניעות עמהם, ואפילו לפני הפחותים שבהם,
שנאמר: וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ(בראשית כג, יב).
גדולה ענוה שבה נשתבח יצחק עליו השלום,
שהרי אבימלך גרש אותו ממלכותו,
וכשבא לו אבימלך — לא גבה לבו, ולא שלם לו כמעשיו,
ומרוב ענותנותו קבלו באהבה, והאכילהו והשקהו, לו ולאנשיו,
שנאמר: וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וגו׳(בראשית כו, ל) וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ(בראשית כו, לא).
גדולה ענוה שבה נשתבח יעקב אבינו עליו השלום,
שמפני ענותנותו היה קורא לעשו ״אדוני״,
שנאמר: כֹּה תֹאמְרוּן לאדוני לְעֵשָׂו(בראשית לב, ה).
ולכך היה כותב רבינו הקדוש לאנטונינוס: ״נאם עבדך יהודה״,
אמר: כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מאבותי(מלכים א יט, ד).
גדולה ענוה שבה נשתבח משה רבינו עליו השלום,
שנאמר: וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד(במדבר יב, ג).
מה תלמוד לומר מִכֹּל הָאָדָם?
אלא ענו, ואינו מתגאה במדה מן המדות שבני אדם רגילין להתגאות בה,
כגון המלכות, והנבואה, והחכמה;
ואף על פי שהיו בו כל המדות הללו — עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם.
גדולה ענוה שבה נתגדל אהרן עליו השלום.
בנוהג בבני אדם — אדם מכבד (מטאטא) את ביתו בבגדים בלות, שמא מתטנף הוא בכליו והוא מכבד;
אבל אהרן עליו השלום לובש שמונה בגדים, ודומה לחתן בחופה,
ואף על פי כן — וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן(ויקרא ו, ג).
גדולה ענוה שבה נשתבח אלעזר,
שנאמר: וּנְשִׂיא נְשִׂיאֵי הַלֵּוִי אֶלְעָזָר וגו׳(במדבר ג, לב),
ואף על פי כן היה משפיל את עצמו לפני גדולת הקדוש ברוך הוא,
והיה נושא בעצמו קטרת הסמים, ושמן המאור, ומנחת התמיד, ושמן המשחה:
קטרת הסמים — בימינו,
ושמן המאור — בשמאלו,
ומנחת התמיד — תלויה בזרועו,
ושמן המשחה — תלויה באפונדתובאפונדתו — באבנטו (חגורה חלולה).
ושמא תאמר: קטן היה?
הרי הוא אומר: וּנְשִׂיא נְשִׂיאֵי הַלֵּוִי!
אלא שאין גדולה בפלטריןבפלטרין — בארמון של מלך,
שנאמר: אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ(משלי כה, ו).
גדולה ענוה שבה נתגדלו הלוים,
שכל ישראל היו מהלכין כאחד, והם היו זקוקין ליישב את כל כלי המשכן,
ולא עוד אלא שטוענין בעגלה,
ואפילו הכי לא נתגאו, ולא אמרו: אין אנו מקבלין עלינו —
שאין גדולה בפלטרין של מלך,
שנאמר: אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ.
גדולה ענוה שבה נתגדל שאול,
שהרי כשאמר לו שמואל: וּלְמִי כׇּל חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל הלא לְךָ וּלְכֹל בֵּית אָבִיךָ(שמואל א ט, כ),
והוא הקטין עצמו, ואמר לו: הלא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי מִקְּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁפַּחְתִּי הצעירה(שמואל א ט, כא);
וכשבקשו למשוך אותו — הטמין עצמו, עד שהפילו גורלות,
שנאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ הִנֵּה הוּא נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים(שמואל א י, כב).
גדולה ענוה שבה נתגדל דוד,
שנאמר: וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֵּשֶׁב לִפְנֵי יְיָ וַיֹּאמֶר מִי אָנֹכִי יי אלהים וּמִי בֵיתִי כִּי הֲבִיאֹתַנִי עַד(שמואל ב ז, יח) הלום וגו׳,
ואמר: וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ(תהלים כב, ז).
בתי מדרשות ח״ב, מדרש ״מנין״, יא · דרשה · ״מעון הברכות״ — אברהם; ״אב האמת״ — יעקב; ״אדון השלום״ — יצחק, ״וילכו מאתו בשלום״
מתוך קובץ ״מנין שכל הברכות הולכות אחר החתום״ (בתי מדרשות ח״ב), הסימן האחד עשר כולו.
מעון הברכות — זה אברהם אבינו,
שנאמר: וֶהְיֵה בְּרָכָה(בראשית יב, ב).
אב האמת — זה אבינו יעקב,
שנאמר: קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכׇּל הָאֱמֶת(בראשית לב, יא).
אדון השלום — זה אבינו יצחק,
שנאמר: וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם(בראשית כו, לא).
מכילתא דרבי ישמעאל, מדרש תנאים לדברים, בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, קהלת רבה, תנחומא, תנחומא בובר, אוצר מדרשים, בתי מדרשות. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ב | להיות לו לעם סגלה | ישראל לסגולתו |
| ב | להיות לו לעם סגלה | ישראל לסגלתו |
| ג | ר | — (הוספה) |
| ג | לעולי | לעולה |
| ג | או | — (הוספה) |
| ג | י | — (הוספה) |
| ג | כ | — (הוספה) |
| ג | ו | — (הוספה) |
| ג | ל | — (הוספה) |
| ג | טרף | טרוף |
| ג | א | — (הוספה) |
| ג | אם | את |
| ד | כבר | — (הוספה) |
| ד | בך | ובך |
| ו | הולך | — (הוספה) |
| ו | א | — (הוספה) |
| ז | ועתה | וע |
| ז | י | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| מכילתא דרבי ישמעאל | כתב יד אוקספורד 151 |
| מדרש תנאים לדברים | מהדורת הופמן |
| בראשית רבה | פרשה סד: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה כח: כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה) |
| פסיקתא דרב כהנא | כתב יד אוקספורד 151, עם השלמות מכתב יד פרמה 3122 |
| קהלת רבה | כתב יד וטיקן 291 |
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
| אוצר מדרשים | מהדורת אייזנשטיין |
| בתי מדרשות | בתי מדרשות ח״ב, מהדורת ורטהיימר |
מדרש דרבי יצחק
פרשה נז
וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה(בראשית כו, לד)
״יכרסמנה חזיר מיער״ — מלכות הרשעה כחזיר הפושט טלפיו לומר שהוא טהור, ועשו שצד נשי אנשים ארבעים שנה ובן ארבעים נשא אשה ודימה עצמו לאביו
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
בראשית רבה, פרשה סה, א · פתיחתא ראשונה · מלכות הרשעה כחזיר הפושט טלפיו, ועשו שנשא אשה בן ארבעים כאביו
יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר וְזִיז שָׂדַי יִרְעֶנָּה(תהלים פ, יד)
בתיאודור–אלבק הפתיחתא נפתחת ״כת׳ יכרסמנה חזיר מיער״.
״מושלה״ — בגליון, תחת ״מושלח״ שנמחק בשיטה. ״מפשט״ — בכתב היד ״משט״, והפ״א הושלמה במאגרים; ״מצעת״ — בכתב היד ״מצערת״, והרי״ש נמחקה במאגרים (כך בתיאודור–אלבק).
מקבילה: ויקרא רבה יג, ה — ״רבי פינחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון: מכל הנביאים לא פירסמוה אלא שנים, אסף ומשה… משה אמר: ואת החזיר (דברים יד, ח). למה נמשלה בחזיר? לומר לך: מה חזיר הזה, בשעה שהוא רבוץ ומוציא טלפיו, הוא אומר: ראו שאני טהור! כך היתה מלכות הרשעה הזו מתגאה, וחומסת וגוזלת, ונראת כילו שהיא מצעת בימה״ — מחזק את התיקון ״מצעת״; ואחריו ״מעשה בשלטון אחד בקיסרי״, ובלא ענין עשו שנשא אשה בן ארבעים.
מדרש תהלים פ, ו מביא את דברי רבי פינחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון (שינוייו בפנים), ומשה בו תחילה ואסף אחריו: ״משה אמר: ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא (ויקרא יא, ז)״, ״אסף אמר: יכרסמנה חזיר מיער״; בלא ״למה הוא מושלה בחזיר״ ו״בשעה שהוא רובץ״, ובלא ענין עשו שנשא אשה בן ארבעים. לפניהם שם: ״דבר אחר: מדבר ים (ישעיה כא, א) — אלו המלכיות שנמשלו בחיות הים, הדא הוא דכתיב: וארבע חיון רברבן סלקן מן ימא (דניאל ז, ג)״; ואחר פסוקו של אסף: ״אמר רבי פינחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון אמר: מעשה היה בשלטון אחד שדן יום אחד כשפנין ונואפין ורוצחנין, ואמר לסינקוטוס שלו: שלשתן עשיתי בלילה אחת. הוי: יכרסמנה חזיר מיער״ (כבויקרא רבה יג, ה). בכתב היד של מדרש תהלים ״ליה״ — היו״ד מסומנת כמשובשת; ״טלפיו״ — הנו״ן שבסוף המלה מסופקת; בדפוס בובר ״לסנקליטוס״, ״ונראין כאלו הן דינין של אמת״.
״ויהי עשו בן ארבעים שנה״ בפרשת ״מה כתיב למעלה מן העניין״ של סדר ״ויהי כי זקן יצחק״ (אגדת בראשית מ, ג; תנחומא, תולדות ז) — בפרשה ע (מה כתיב למעלה: ויהי עשו בן ארבעים שנה).
וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים וגו׳(בראשית כו, לד).
יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר וגו׳(תהלים פ, יד).
רבי פינחס רבי חלקיה בשם רבי סימון:
מכל הנביאים לא פרסמוה אלא שנים — אסף ומשה (מדרש תהלים: לא פירש נביא בשביל מלכות הרביעית אלא משה ואסף).
אסף: יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר;
משה: אֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס(ויקרא יא, ז).
למה הוא מושלהמושלה — ממשיל אותה (את מלכות הרשעה) בחזיר?
אלא מה החזיר הזה, בשעה שהוא רובץ — הוא מפשט את טלפיו (מדרש תהלים: פורש טלפיו), כלומר: שאני טהור (מדרש תהלים: לומר: כמי שאני טהור);
כך מלכות הרשעה הזאת (מדרש תהלים: עשו הרשע מסייע ליה בימיה בפרהסיא, מה שהוא) גוזלת וחומסת (ויקרא רבה: מתגאה, וחומסת וגוזלת; מדרש תהלים: חומס וגונב וגוזל), ונראה כאילו מצעתמצעת — מציעה, מעמידה בימהבימה — דוכן שיפוט (כאילו עושה משפט) (מדרש תהלים: ונראין כאילו הן הן דינין של אמת).
כך עשו, כל ארבעים שנה צד נשי אנשים, מענה אותן;
וכיוון שהגיע לארבעים שנה — דימה עצמו לאביו.
אמר: מה אבא נשא בן ארבעים שנה — אף אני נושא אשה בן ארבעים שנה.
הדה היא דכתיב:
וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וגו׳.
בראשית רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | מפשט | משט |
| א | מצעת | מצערת |
| א | דכתיב | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמות מכתב יד וטיקן 60 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה נח
וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה(בראשית כו, לד)
״אלהים מושיב יחידים ביתה״ — הקדוש ברוך הוא מזווג כל אחד לבן מינו: מחוק השם עשו נוטל את מחוקת השם החתית, כזרזיר שהלך אצל העורב
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
בראשית רבה, פרשה סה, ב · פתיחתא שנייה · הקדוש ברוך הוא מזווג זה לזה, והחתית מחוקת השם לעשו מחוק השם
אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת אַךְ סוֹרְרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה(תהלים סח, ז)
״אלים״ שבכתב היד (כתיבה מקוצרת של השם) נפתח ״אלהים״ בפסוקים, כאן ובכל הפרשה.
״אחד״ — בכתב היד ״אחר״, ומסומן במאגרים ״כך״; תוקן כתיאודור–אלבק. בתיאודור–אלבק ״ר׳ יודן בר׳ סימון פתח״, ״ייתי דין מחיק שמא ויסב לדא מחיקת שמא״.
״אלהים מושיב יחידים ביתה״ על הזיווגים — גם בבראשית רבה סח, ה, ובויקרא רבה ח, א ובפסיקתא דרב כהנא, כי תשא ד (מעשה המטרונה ששאלה את רבי יוסי בר חלפתא: מה הקדוש ברוך הוא עושה מששת ימי בראשית — יושב ומזווג זיווגים); ובתנחומא בובר, במדבר יח (״זה עמרם ויוכבד אשתו״). פירוש אחר — מדרש תהלים סח, ד: ״שהושיב אברהם ויצחק ויעקב שהיו יחידים בעולם בארץ ישראל שהיא ביתה״.
רבי יודה ברבי סימון פתח:
אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה וגו׳(תהלים סח, ז).
היא דעתיההיא דעתיה — זו דעתו דרבי יודה בירבי סימון,
דמרדמר — שאמר רבי יודה בירבי סימון:
אפילו ממזר אחד בסוף העולם, וממזרת אחת בסוף העולם —
הקדוש ברוך הוא מביאן ומזווגן זה לזה.
ומה טעמא? אֱלֹהִים מוֹשִׁיב.
כך, לפי שכתיב:
כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וגו׳(דברים כ, יז) —
יתי הדן מחיק שמה, וייסב להדה מחיקת שמה:יתי הדן מחיק… — יבוא זה, מחוק השם, וישא את זו, מחוקת השם:
יבוא זה, מחוק השם, וישא את זו, מחוקת השם:
וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה(בראשית כו, לד).
בראשית רבה, פרשה סה, ג · פתיחתא שנייה · המשך · לא הלך הזרזיר אצל העורב אלא שהוא ממינו
״איגרה״ (הראשון) — בכתב היד ״אמרה״, ותוקן במאגרים. בתיאודור–אלבק ״ושכן על גביה״, ״אמרו לא הלך העורב אצל הזרזיר אלא שהוא מינו״.
וְאֵת כׇּל עֹורֵב לְמִינוֹ(דברים יד, יד).
בימי רבי חייה רבה עלה זרזירזרזיר — זרזיר, ציפור קטנה אחד לארץ ישראל.
אתון טעינין לה לגבה, אמרין לה: מהוא ניכול דן?אתון טעינין… — באו טוענים אותו אליו, אמרו לו: מה הוא, נאכל את זה? אמר: לכו ותנו אותו על הגג, וכל עוף ששוכן על גביו — ממינו הוא. הלכו ונתנו אותו על הגג, ובא זה, עורב מצרי (משוער), ושכן על גביו. אמר: טמא הוא, שממינו הוא,
באו טוענים אותו אליו, אמרו לו: מה הוא, נאכל את זה?
אמר: אזלון ויהבונה על איגרה,
אמר: לכו ותנו אותו על הגג,
וכל עוף דשכן על גביה — מן מיניה הוא.
וכל עוף ששוכן על גביו — ממינו הוא.
אזלון ויהבוניה על איגרה,
הלכו ונתנו אותו על הגג,
ואתה הדן עורבה מצרייה ושרה על גביה.
ובא זה, עורב מצרי (משוער), ושכן על גביו.
אמר: מסאב הוא, דמן מיניה הוא,
אמר: טמא הוא, שממינו הוא,
דכתיב: וְאֵת כׇּל עֹורֵב לְמִינוֹ.
אמר: לא הלך זרזיר אצל עורב אלא שהוא ממינו.
כך, לפי שכתיב:
כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם(דברים כ, יז) —
יתי הדן מחיק שמה, ויסב להדה מחיקת שמה:יתי הדן מחיק… — יבוא זה, מחוק השם, וישא את זו, מחוקת השם:
יבוא זה, מחוק השם, וישא את זו, מחוקת השם:
וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה(בראשית כו, לד).
בראשית רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | אחד | אחר |
| ב | איגרה | אמרה |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמות מכתב יד וטיקן 60 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה נט
וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה(בראשית כו, לה)
״ותהיין מרת רוח ליצחק ולרבקה״ — למה ליצחק תחילה: בת כומרים ובן קדושים, הדבר תלוי בה, והיושב בתוך ביתו; ושמואל מזכיר חטאת עשו ונשיו הנכריות כשהרג את אגג
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, פרקי דרבי אליעזר §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סה, ד · דרשת הפסוק · ״ותהיין מרת רוח ליצחק ולרבקה״ · למה ליצחק תחילה: בת כמרים ובן קדושים, והיושב בתוך ביתו
״שהיה בן״ — בכתב היד ״שהיתהן״ (״שהיתה״ ו״ן״ של ״בן״), ותוקן במאגרים; ״זרה״ השני — הושלם במאגרים.
הדבר האחר הראשון (״על ידי שהדבר תלוי בה״) — במאגרים כולו בסוגריים מרובעים, כהשלמה, ולכן כאן בסוגריים הכפולים; בתיאודור–אלבק ״ד״א למה ליצחק תחילה (שהיתה יודעת מקודם לכן) שהדבר תלוי בה״. שם בדבר האחר השני ״ויושב בבית״.
נשי עשו המקטרות לעבודה זרה, וכהות עיני יצחק בשבילן (תנחומא, תולדות ז; אגדת בראשית מ, ג) — בפרשה ע (מה כתיב למעלה: ויהי עשו בן ארבעים שנה).
וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ(בראשית כו, לה).
למה ליצחק תחילה?
אלא על ידי שהיתה בת כמריםכמרים — כוהני עבודה זרה — לא היתה מקפדת על טנופתטנופת — טינופת, לכלוך עבודה זרה;
וזה, על ידי שהיה בן קדושים — והיה מקפיד על טנופת עבודה זרה.
לפיכך ליצחק תחילה.
דבר אחר:
למה ליצחק תחלה?
אלא על ידי שהדבר תלוי בה,
שנאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ לָהּ וגו׳(בראשית כה, כג);
לפיכך ליצחק תחלה.
דבר אחר:
למה ליצחק תחילה?
אלא דרכה שלאשה להיות יושבת בתוך ביתה,
ודרכו שלאיש להיות יוצא לשוק ולמד בינה מבני אדם;
וזה, על ידי שכהו עיניו — והוא יושב בתוך ביתו.
לפיכך ליצחק תחילה.
אמר רבי יהושע בן לוי:
הורו לסלק ממנו רוח הקודש.
חלק ב
מדרשים מאוחרים
פרקי דרבי אליעזר, פרק מט · מעשה · תפלת שמואל · שמואל מתפלל על חטאת עשו, ואגג נהרג בגלגל
״שמואל״ — בכתב היד ״שאול״, ותוקן במאגרים (גם בהיגר ״שאול״). ״למרר״, ״שסר״ — אותיות מסופקות. ״כן״ — לפניו שי״ן שמחקה הסופר.
״ותהיינה מרת רוח״ — כך בכתב היד (במסורה ״ותהיין״, בראשית כו, לה). ״חרביך… אמיך״ — כך בכתב היד (במסורה ״חרבך… אמך״).
״כן בתפלת הנשים יהרגו כל בני עמלק״ — כך בכתב היד; בהיגר ובדפוס ״ובתפלת אסתר ונערותיה נהרגו כל בני עמלק״. ״אל תשכח חטאת עשו״ — כך גם בהיגר; בדפוס ״צרת עשו הרשע״.
הסימן הובא שלם: תפלת שמואל על חטאת עשו ושבירת חילו של אגג הם מעשה אחד, עד ״וישסף שמואל את אגג״.
ושם עמד שמואל, והיה מתפלל לפני הקדוש ברוך הוא ואמר:
רבון העולמים, אל תשכח חטאת עשו שעשה לאביו,
ולקח נשים נכריות, מזבחות ומקטרות לעבודה זרה, למרר חיי אבותיו,
שנאמר: ותהיינה מֹרַת רוּחַ(בראשית כו, לה).
זכור חטאתיו על בניו ועל בני בניו, עד סוף כל הדורות,
שנאמר: יִזָּכֵר עֲוֺן אֲבֹותָיו אֶל יְיָ(תהלים קט, יד).
ושמע שמואל את קול אגג לוחש בפיו ואמר:
אפשר שסר ממני המות הרע הזה?
שנאמר: אָכֵן סָר מַר הַמָּוֶת(שמואל א טו, לב).
אמר לו שמואל:
כאשר שכלה חרב עמלק זקיניך את בחורי ישראל מאחורי הענן,
וישבו נשיהן שכולות ואלמנות —
כן בתפלת הנשים יהרגו כל בני עמלק, וישבו נשיהם שכולות ואלמנות,
שנאמר: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּיךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּיךָ(שמואל א טו, לג).
ותפלת שמואל שיברה חילם שלבני אגג בגלגל,
שנאמר: וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג.
בראשית רבה, פרקי דרבי אליעזר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | שהיה בן | שהיתהן |
| א | זרה | — (הוספה) |
| א | דבר אחר | — (הוספה) |
| א | למה ליצחק תחלה? | — (הוספה) |
| א | אלא על ידי שהדבר תלוי בה, | — (הוספה) |
| א | שנאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ לָהּ וגו׳(בראשית כה, כג); | — (הוספה) |
| א | לפיכך ליצחק תחלה. | — (הוספה) |
| ב | שמואל | שאול |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמות מכתב יד וטיקן 60 |
| פרקי דרבי אליעזר | כתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה ס
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת(בראשית כז, א)
סומא פורס על שמע ומתרגם, ורבי יהודה: מי שלא ראה מאורות מימיו אינו פורס; ילמדנו — אינו עובר לפני התיבה, ומי שנתייסר בעיניו כמת, ויצחק שהקדוש ברוך הוא ייחד שמו עליו בחייו
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
משנה, ירושלמי, בבלי, תנחומא §§cover-end§§
חלק א
הלכה
משנה מגילה ד, ו · משנה · הסומא פורס על שמע ומתרגם; רבי יהודה: מי שלא ראה מאורות מימיו אינו פורס; השיבו לו (בתוספתא): הרבה דרשו במרכבה ולא ראו אותה
הובא מן המשנה דין הסומא בלבד; לפניו בה דין הקטן והפוחח, ובפוחח: ״אבל אינו קורא בתורה, ואינו עובר לפני התיבה, ואינו נושא את כפיו״.
המקבילה בתוספתא מגילה ג, כח — שינוייה ותוספתה (תשובת החכמים לרבי יהודה) בגוף.
סומא פורספורס — אומר לפני הציבור את ברכות קריאת שמע ומוציאם ידי חובתם את (תוספתא: על) שמע ומתרגםומתרגם — ומתרגם לציבור לארמית את הנקרא בתורה.
רבי יהודה אומר:
כל שלא ראה מאורות מימיו, אינו פורס (תוספתא: לא יפרוס) על שמע. (תוספתא: אמרו לו: הרבה דרשו במרכבה, ולא ראו אותה מעולם.)
ירושלמי מגילה ד, ז · הלכה · סוגיא · סומא אינו גולה לרבי יהודה — ״בלא ראות״; והכא ״כל שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוש את שמע״: ביושב בבית אפל היא מתניתא
לפני הסוגיא המשנה ״…רבי יהודה אומר: כל שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס את שמע״; אחריה המשנה ״כהן שיש בידיו מומין״ — עניין אחר.
תמן תנינן:
סומא אינו גולהגולה — גולה לעיר מקלט (ההורג בשגגה) — דברי רבי יהודה;
רבי מאיר אומר:
גולה.
ושניהן מקרא אחד הן דורשין: בְּלֹא רְאוֹת(במדבר לה, כג) —
רבי יהודה אומר:
לרבות את הסומא;
רבי מאיר אומר:
פרט לסומא.
וכא תנינןוכא תנינן — וכאן שנינו: ״כל שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוש את שמע״ — הא אם ראה, פורשפורש — פורס על שמע, אומר את ברכות קריאת שמע לפני הציבור.
רבי חגיי בעא קומיבעא קומי — שאל לפני רבי יוסה:
מחלפה שיטתיהמחלפה שיטתיה — הפוכה שיטתו דרבי יהודה: תמן הוא אמר ״פרט״, והכא הוא אמר ״לרבות״!
אמר רבי חנניה בריהבריה — בנו דרבי הלל:
ביושב בבית אפל היא מתניתאהיא מתניתא — (בזה) שנויה המשנה — כך אנו אומרים: היושב בבית אפל לא יפרוש את שמע.
ברם הכאברם הכא — אבל כאן — ״בלא ראות״ לרבות את הסומא.
בבלי מגילה פרק ג, כד ע״ב · הלכה · סוגיא · סומא פורס על שמע: לרבי יהודה הדבר תלוי בהנאה, ולרבנן יש לו הנאה — כמעשה רבי יוסי בסומא שהיה מהלך ואבוקה בידו
אחרי הסוגיא המשנה ״כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו״ — עניין אחר.
סומא פורס על שמע וכו׳(משנה מגילה ד, ו)
תניא:
אמרו לו לרבי יהודה: הרבה צפו לדרוש במרכבה, ולא ראו אותה מימיהם.
רש״י לדרוש במרכבה — דיחזקאל.
ורבי יהודה — התם באבנתא דליבא תליא מילתא, והא קא מיכוין וידע;ורבי יהודה —… — ורבי יהודה — שם (בדרשת המרכבה) בהבנת הלב תלוי הדבר, והרי זה (הסומא) מתכוון ויודע; כאן (בברכת ״יוצר המאורות״) משום הנאה הוא, והרי אין לו הנאה (מן המאורות). וחכמים — יש לו הנאה, כדברי רבי יוסי.
ורבי יהודה — שם (בדרשת המרכבה) בהבנת הלב תלוי הדבר, והרי זה (הסומא) מתכוון ויודע;
הכא משום הנאה הוא, והא לית ליה הנאה.
כאן (בברכת ״יוצר המאורות״) משום הנאה הוא, והרי אין לו הנאה (מן המאורות).
ורבנן — אית ליה הנאה, כרבי יוסי.
וחכמים — יש לו הנאה, כדברי רבי יוסי.
דתניא, אמר רבי יוסי:
כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה: וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצׇּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הַעִוֵּר בָּאֲפֵלָה(דברים כח, כט) — וכי מה אכפת ליה לעור בין אפילה לאורה?
עד שבא מעשה לידי: פעם אחת הייתי מהלך באישון לילה ואפלה, וראיתי סומא שהיה מהלך בדרך ואבוקה בידו.
אמרתי לו: בני, אבוקהאבוקה — לפיד זו למה לך?
אמר לי: כל זמן שאבוקה בידי — בני אדם רואין אותי, ומצילין אותי מן הפחתיןהפחתין — הבורות ומן הקוצין ומן הברקניןהברקנין — מיני קוצים (ברקנים).
רש״י פחתים — גומות.
תנחומא, תולדות ה · הלכה · ילמדנו · סומא אינו עובר לפני התיבה; אין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו על הצדיקים בחייהם, ויצחק כמת
בדפוס סימן ז. ״ומתרגם״ — בכתב היד ״ומתרג׳״.
בדפוס: ״כל מי שנתייסם בעיניו״ (פעמיים); ״כשהן קבורים בארץ״; ״והרי מצינו שיחד הקב״ה שמו על יצחק״; ״אלהי אברהם אביך״ (בלא ״אני יי״); ״ורבי ברכיה אמר הואיל ונתייסם בעיניו… לפי שהיה גנוז לתוך הבית ויצר הרע פסק הימנו״.
״כך שנו רבותינו״ — משנה מגילה ד, ו (לעיל, א); ״אבל אינו עובר לפני התיבה, ואינו קורא בתורה, ואינו נושא את כפיו״ — במשנה נאמר בפוחח, לא בסומא. דברי רבי יהודה — גם בתוספתא מגילה ג, כח (לעיל, א), ובבבלי מגילה פרק ג, כד ע״ב (לעיל, ג).
״ויהי כי זקן יצחק״ — בפרשה עא; ״ותכהין עיניו מראת״ — בפרשה עב.
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק(בראשית כז, א).
ילמדינו רבינו: סומא, מהו שיעבור לפני התיבה להוציא את הציבור?
כך שנו רבותינו:
סומא פורס על שמעפורס על שמע — אומר לפני הציבור את ברכות קריאת שמע ומוציאם ידי חובתם ומתרגםומתרגם — ומתרגם לציבור לארמית את הנקרא בתורה(משנה מגילה ד, ו);
אבל אינו עובר לפני התיבה, ואינו קורא בתורה, ואינו נושא את כפיונושא את כפיו — מברך ברכת כהנים.
רבי יהודה אומר: כל מי שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע(משנה מגילה ד, ו) —
מפני שנראה כמעיד עדות שקר,
שהוא אומר ברוך יוצר המאורות, והוא לא ראה מאורות מימיו.
את מוצא: כל מי שנתייסרשנתייסר — שלקה, נענש בייסורים בעיניו — כאילו הוא מת.
כיצד?
אמר רבי שמעון בן יוחאי:
אין הקדוש ברוך הוא מיחד שמומיחד שמו — קורא שמו עליהם (״אלהי פלוני״) על הצדיקים בחייהן, אלא לאחר מיתתן,
שנאמר: לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כׇּל חֶפְצִי בָם(תהלים טז, ג).
אימתי הם קדושים? כשניתנין בארץ.
שכל הימים שהם חיים — אין הקדוש ברוך הוא מיחד שמו עליהם.
כל כך למה? שאין הקדוש ברוך הוא מאמין בהם, שלא יטעה אותם יצר הרע.
וכיון שמתים — הקדוש ברוך הוא מיחד שמו עליהם.
והרי מצינו: הקדוש ברוך הוא יחד שמו על יצחק הצדיק בחייו,
שכן הוא אומר ליעקב: אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק(בראשית כח, יג).
רבי ברכיה ורבנן.
רבנן אמרירבנן אמרי — החכמים אומרים:
רואה את אפרו כאילו הוא צבור על גבי המזבח.
ורבי ברכיה אמר:
הואיל ונתייסר בעיניו — כאילו הוא מת, שהיה גנוזגנוז — סגור וטמון (בתוך ביתו) לתוך הבית.
לכך כתיב: וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק.
משנה, ירושלמי, בבלי, תנחומא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| משנה | נוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד) |
| תלמוד ירושלמי | כ״י ליידן (מהדורת על־התורה) |
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה סא
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק(בראשית כז, א)
״מצדיקי רשע עקב שחד וצדקת צדיקים יסירו ממנו״ — הנוטל שוחד ומצדיק את הרשע, צדקת הצדיקים סרה ממנו: יצחק שהצדיק את עשו — כהו עיניו
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
בראשית רבה, פרשה סה, ה · פתיחתא ראשונה · הנוטל שוחד ומצדיק את הרשע — עיניו כהות, כיצחק שהצדיק את עשו
מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שֹׁחַד וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ(ישעיה ה, כג)
״רבי״ (בפתיחה) — בכתב היד ״׳״ בלבד, והרי״ש הושלמה במאגרים. ״נוטל״, ״הרשע״ — בכתב היד ״טל״, ״השע״, והושלמו במאגרים. המדרש קורא ״יסורו ממנו״ (במסורה: יסירו), ובכתב היד ״יסו׳״ מסומן ״כך״. בתיאודור–אלבק ״עיניו כהות, שנ׳ ויהי כי זקן יצחק ותכהין״.
באותו עניין, בפתיחה אחרת: תנחומא, תולדות ו, ותנחומא בובר, תולדות ח, על ״אבן חן השחד בעיני בעליו״ (בפרשה סה) — ״ומה אם יצחק הצדיק, על שנטל שוחד מבנו — כהו עיניו״.
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וגו׳(בראשית כז, א).
רבי יצחק פתח:
מַצְדִּיקֵי רָשָׁע וגו׳(ישעיה ה, כג).
אמר רבי יצחק:
כל מי שהוא נוטל שוחד ומצדיק את הרשע — בעקבבעקב — בעקבות זה, כעונש
וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִורוּ מִמֶּנּוּ.
צִדְקַת צַדִּיקִים — זה משה;
יָסִורוּ מִמֶּנּוּ — זה יצחק:
על ידי שהצדיק את הרשע — כהו עיניו.
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק.
בראשית רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | רבי | — (הוספה) |
| א | נוטל | טל |
| א | הרשע | השע |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמות מכתב יד וטיקן 60 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה סב
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק(בראשית כז, א)
״מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת יי גם שניהם״ — רבקה לא מאהבת יעקב עשתה, אלא שלא יטעה הזקן; ויצחק שהצדיק את הרשע — כהו עיניו
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
בראשית רבה, פרשה סה, ו · פתיחתא שנייה · רבקה עשתה כן שלא יטעה הזקן, ויצחק שהצדיק את הרשע כהו עיניו
מַצְדִּיק רָשָׁע וּמַרְשִׁיעַ צַדִּיק תּוֹעֲבַת יְיָ גַּם־שְׁנֵיהֶם(משלי יז, טו)
״אוהבת״ — הו״ו הושלמה במאגרים. בתיאודור–אלבק ״בההוא סבא״.
מַצְדִּיק רָשָׁע וּמַרְשִׁיעַ וגו׳(משלי יז, טו) —
שְׁנֵיהֶם, גַּם שְׁנֵיהֶם.
אמר רבי יהושע בן לוי:
לא מימהמימה — מפני ש שהיתה רבקה אוהבת את יעקב יתר מעשו עשת הדבר הזה;
אלא אמרה: לא יעול ויטעי בההוא סבה,אלא אמרה: לא… — אלא אמרה: שלא ייכנס (עשו) ויטעה את אותו זקן,
אלא אמרה: שלא ייכנס (עשו) ויטעה את אותו זקן,
על שם: תּוֹעֲבַת יְיָ גַּם שְׁנֵיהֶם.
ועל ידי שהצדיק את הרשע — כהו עיניו:
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק(בראשית כז, א).
בראשית רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | אוהבת | אהבת |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמות מכתב יד וטיקן 60 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה סג
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק(בראשית כז, א)
״ושחד לא תקח״ — קל וחומר: יצחק שנטל שוחד ממי שהיה חייב לו כהו עיניו, הלוקח שוחד ממי שאינו חייב לו על אחת כמה וכמה
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
בראשית רבה, פרשה סה, ז · פתיחתא שלישית · קל וחומר ללוקח שוחד ממי שאינו חייב לו
וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים(שמות כג, ח)
״מימי״ — כך בכתב היד; בתיאודור–אלבק ״ממי״.
מקבילה: תנחומא בובר, תולדות ח (בפרשה סה, ב) — ״הכתבתי בתורתי: ושחד לא תקח… ונטל שוחד מן עשו — והכהותי את עיניו. ומה אם יצחק הצדיק, על שנטל שוחד מבנו — כהו עיניו; מי שהוא נוטל שוחד מן אחרים — על אחת כמה וכמה!״.
שאר הטעמים לכהות עיני יצחק — בפרשה עב (ותכהין עיניו מראת).
רבי יצחק פתח:
וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח וגו׳(שמות כג, ח).
אמר רבי יצחק:
מה אם שנטל שוחד מימימימי — ממי שהיה חייב לו — כהו עיניו,
הלוקח שוחד ממי שאינו חייב לו — על אחת כמה וכמה!
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק(בראשית כז, א).
בראשית רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמות מכתב יד וטיקן 60 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה סד
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק(בראשית כז, א)
״רבות עשית אתה יי אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו״ — כל הנפלאות והמחשבות בשביל ישראל: כהו עיני יצחק כדי שלא יידע למי מברך, ויבא יעקב ויטול את הברכות
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, אגדת בראשית §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
בראשית רבה, פרשה סה, ח · פתיחתא רביעית · כהו עיני יצחק כדי שיטול יעקב את הברכות
רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה יְיָ אֱלֹהַי נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ אֵין עֲרֹךְ אֵלֶיךָ אַגִּידָה וַאֲדַבֵּרָה עָצְמוּ מִסַּפֵּר(תהלים מ, ו)
״כל פעולות״ — בכתב היד ״לפעולות״, ותוקן במאגרים, וכך בתיאודור–אלבק.
מקבילות: אגדת בראשית מ, ב (להלן); תנחומא, תולדות ח (בפרשה עב, ותכהין עיניו מראת); מדרש ילמדנו לבראשית כז, א (בפרשה עב, בקריאות לתנחומא) — ״יכהו עיניו, ויבא יעקב ויטול הברכות; הה״ד רבות עשית אתה יי אלהי״. בירושלמי ראש השנה א, ג הפסוק נדרש על המועדים (״לשעבר רבות עשית, מיכן והילך נפלאותיך ומחשבותיך אלינו״) — דרשה אחרת.
רבי חננא בר פפא פתח:
רַבּוֹת עָשִׂיתָ וגו׳(תהלים מ, ו).
אמר רבי חננא בר פפא:
כל פעולות ומחשבות שפעלתה אֵלֵינוּ — בשבילנו.
למה כהו עיניו שליצחק? כדי שיבא יעקב ויטול את הברכות:
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וגו׳(בראשית כז, א).
אגדת בראשית, פרק מ, ב · פתיחתא שנייה · נפלאות ומחשבות שבשביל ישראל, ועיני יצחק שכהו כדי שיטול יעקב את הברכות
רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה יְיָ אֱלֹהַי נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ אֵין עֲרֹךְ אֵלֶיךָ אַגִּידָה וַאֲדַבֵּרָה עָצְמוּ מִסַּפֵּר(תהלים מ, ו)
״[ו]אין מי יעשה״ — הוי״ו הושלמה במאגרים (בסימן ספק), ולפני ״מי״ בכתב היד ״יע״, שנמחק במאגרים. ״והצדיקים״ — בכתב היד ״והצדיקי׳״. ״ואמרו רבותינו״ — בכתב היד ״רבותי׳״. ״ותכהן עיניו מראות״ — בפסוק (בראשית כז, א) ״ותכהין עיניו מראת״.
בבובר: ״אמרו לו ישראל: רבות עשית וגו׳ — למה? כל נפלאות שאתה עושה בשבילנו, כל מחשבות שאתה מחשב בשבילנו… בשבילנו אתה מיסר את הרשעים ומיסר את הצדיקים. האיך? יודע הקב״ה שיצחק מחבב את עשו ועתיד היה לברכו, אמר הקב״ה: הריני מכהה את עיניו, כדי שלא יהא רואה למי שהוא מברך, כדי שיטול יעקב את הברכות״; ואין שם מצרים, ים סוף וסנחריב, ולא ״אין ערוך אליך… עצמו מספר״.
מקבילות: בראשית רבה סה, ח (לעיל, א) — ״רבי חננא בר פפא פתח: רבות עשית וגו׳… כל פעולות ומחשבות שפעלתה אלינו — בשבילנו. למה כהו עיניו שליצחק? כדי שיבא יעקב ויטול את הברכות״. תנחומא, תולדות ח (בפרשה עב) — ״לפי שהיה צפוי לפני הקדוש ברוך הוא שיצחק מברך לעשו, אמר הקדוש ברוך הוא: יכהו עיניו, ויבא יעקב ויטול את הברכות, ולא יהא יודע יצחק למי הוא יברך; ודוד צווח: רבות עשית אתה יי אלהי… כל נפלאותיך ומחשבותיך בשבילנו״.
דבר אחר:
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק(בראשית כז, א).
זה שאמר הכתוב:
רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה יְיָ אֱלֹהַי נִפְלְאֹותֶיךָ וּמַחְשְׁבֹותֶיךָ אֵלֵינוּ(תהלים מ, ו).
אמרו ישראל:
רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה יְיָ אֱלֹהַי —
עשית בשבילנו מסותמסות — ניסים, אותות גדולות ונוראות במצרים;
נִפְלְאֹותֶיךָ — על ים סוף;
וּמַחְשְׁבֹותֶיךָ — על סנחריב מלך אשור.
ומהו אֵלֵינוּ?
עלינו להודות ולשבח וליתן שבח לשמך הגדול.
אֵין עֲרֹוךְ אֵלֶיךָ —
אין דומה לך, ואין מי יעשה כמעשיך וכגבורותיך.
ומי יוכל להגיד ולספר?
עָצְמוּ מִסַּפֵּר.
מפני שבשבילנו הוא מיסר את הרשעים והצדיקים.
היאך מיסר את הצדיקים?
מלמד שידע הקדוש ברוך הוא שהיה בדעתו של יצחק לברך את עשו;
לפיכך הקדימו כהות עיניו,
כדי שלא יודע למי מברך,
בשביל להוריש הברכות ליעקב.
ואמרו רבותינו:
כדי שיבא יעקב ויטול הברכות — לפיכך כהו עיניו של יצחק.
והיינו דכתיב:
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶןָ עֵינָיו מֵרְאֹות.
בראשית רבה, אגדת בראשית. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | כל פעולות | לפעולות |
| ב | ו | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמות מכתב יד וטיקן 60 |
| אגדת בראשית | כתב יד אוקספורד 2340 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה סה
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת(בראשית כז, א)
״אבן חן השחד בעיני בעליו״ — השוחד כאבן השוברת בכל מקום שנופלת: עשו צד את אביו בפיו ושבע תועבות בלבו, ויצחק שנטל שוחד מבנו — כהו עיניו; ושבעה מקדשות שעשו עתיד להחריב
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
תנחומא, תנחומא בובר §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
תנחומא, תולדות ו · פתיחתא · עשו צד את אביו בפיו, ושבע תועבות בלבו; כהו עיני יצחק מן השחד
אֶבֶן־חֵן הַשֹּׁחַד בְּעֵינֵי בְעָלָיו אֶל־כׇּל־אֲשֶׁר יִפְנֶה יַשְׂכִּיל(משלי יז, ח)
בדפוס סימן ח (עד ״כי השוחד יעור פקחים״). ״השחד״ (פעמיים) — בכתב היד ״השחר״ (מסומן במאגרים כמשובש), ותוקן כמקרא (משלי יז, ח) וכדפוס (״השוחד״). ״כולן״ — בכתב היד ״כולו״ (מסומן במאגרים כמשובש), ותוקן כדפוס (״כלן״).
״כי השחד יעור פקחים כולה״ — כך בכתב היד (״כול׳״), ושאר הפסוק הושלם מן המקרא (שמות כג, ח); בדפוס ״וכתיב כי השוחד יעור פקחים״ בלבד, והפסוק מצוין שם לדברים טז.
בדפוס: ״מדבר ביצחק שנא׳ ויאהב יצחק״; ״כשהיה בא עשו מן החוץ היה אומר לאביו: אבא, המלח מהו שתהא חייבת במעשר״; ״ראה בני זה כמה דקדק במצות״; ״בני היכן היית היום הזה… בבית התלמוד לא כך הוא הלכה מן כך וכך״; ״על כן אהבו״; ״ולמה כהו עיניו של יצחק״.
מקבילות: מדרש ילמדנו (״ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו: כשהיה בא מן החוץ היה אביו שואלו היכן היית היום… אבי, המלח מהו שיתעשר, והיה יצחק תמה ואומר: ראה כמה בני מדקדק במצות, ומתוך דברים אלו היה צדו בפיו ואוהבו״). תנחומא בובר, תולדות ח (״אבן חן השחד״ על ״ויהי כי זקן יצחק ותכהין״, בנוסח אחר: ״ונטל שוחד מעשו והכהיתי את עיניו, ומה אם יצחק… על שנטל שוחד מבנו כהו עיניו״; להלן, סעיף ב).
שאר הטעמים לכהות עיני יצחק — בפרשה עב (ותכהין עיניו מראת); פתיחתות בראשית רבה על השוחד שהצדיק בו את הרשע — בפרשיות סא (מצדיקי רשע עקב שחד), סב (מצדיק רשע ומרשיע צדיק), סג (ושחד לא תקח).
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו(בראשית כז, א).
זה שאמר הכתוב:
אֶבֶן חֵן(משלי יז, ח) השחד בְּעֵינֵי בְעָלָיו אֶל כׇּל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַשְׂכִּיל.
השחד — למה הוא דומה? לאבן: בכל מקום שנופלת — שוברת.
מדבר ביצחק:
וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו(בראשית כה, כח).
מהו כִּי צַיִד בְּפִיו? היה צד את יצחק הצדיק בפיו.
את מוצא: כל עבירות שהקדוש ברוך הוא שונא — כולן היו בעשו:
שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא יְיָ וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ(משלי ו, טז)
עֵינַיִם רָמוֹת לְשׁוֹן שָׁקֶר וְיָדַיִם שֹׁופְכוֹת דָּם נָקִי(משלי ו, יז)
לֵב חֹורֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לָרָעָה(משלי ו, יח).
היה בא עשו מן החוץ, ואומר לאביו: אבי, מלח — מהו שתהא חייבת במעשר?
והיה יצחק תמיהתמיה — תמה, מתפלא, ואומר: ראה בני כמה מדקדק במצות!
ואומר לו אביו: בני, היכן היית היום?
והוא אומר לו: בבית תלמוד —
לא כך הלכה, מן כך ומן כך? לא כך איסורו? לא כך היתרו?
ומתוך דברים אלו היה צדוצדו — לוכדו, מושכו (בדבריו) בפיו, והיה אוהבו.
ורוח הקדש צווחת: כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ(משלי כו, כה).
ולמה כהו עיניו?
מפני שנסתכל בדמות עשו הרשע;
ועוד — על שהיה מביא ציד ומאכילו,
וכתיב: כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים(שמות כג, ח) כולה וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים.
תנחומא בובר, תולדות ח · פתיחתא שנייה · נוסח אחר · עולתו של הקדוש ברוך הוא כהו עיניו, שנטל שוחד מעשו; לשון רמיות של עשו, ושבעה מקדשות שהוא עתיד להחריב
אֶבֶן־חֵן הַשֹּׁחַד בְּעֵינֵי בְעָלָיו אֶל־כׇּל־אֲשֶׁר יִפְנֶה יַשְׂכִּיל(משלי יז, ח)
״השוחד״ — בכתב היד ״הפוחד״, ו״ישכיל״ — ״כשביל״ (שתיהן מסומנות sic במאגרים); תוקנו כפסוק וכבובר. ״הוא״ (״האבן הוא השחד״) — הוספת מאגרים, בתוך [ ]. ״אמר״ (״מה אמר עולתו״) — בכתב היד ״אמ׳״, והמ״ם מסופקת; כך בובר. ״שיכהה״ — בכתב היד ״שיבהה״ (sic). ״ונעקד״ — הדל״ת מסופקת. ״אלא אמר הקדוש ברוך הוא״ — ״אלא״ הוספת מאגרים, בתוך [ ]. ״תקח״ — הקו״ף הוספת מאגרים. ״והכהותי״ — כך בכתב היד (הו״ו מסופקת; בובר: והכהיתי). ״ומה אם״ — בכתב היד ״ומה אש״, והסופר מחקו, ו״אם״ נכתב בגליון. ״יצחק הצדיק״ — ״יצ״ וה״א הידיעה הוספות מאגרים; ״שוחד״ (״נוטל שוחד מן אחרים״) — הוספת מאגרים, בתוך [ ]. ״ותכהין״ — בכתב היד ״ותבהין״ (sic).
״לשון רומיות הלא נאמר בכאן״ — ״הלא״ ובי״ת ״בכאן״ הוספות מאגרים, בתוך [ ], והוי״ו של ״רומיות״ מסופקת. ״ויאמר אליו בני״ — בכתב היד ״ואמ׳ אלא בני״, ותוקן כמאגרים ובובר. ״צווחות״ — כך בכתב היד (בובר: צווחת). ״מקדשות״ — התי״ו הוספת מאגרים. ״אהל״ — הה״א מסופקת. ״הורג עשרת השבטים״ — אחרי ״הורג״ כתוב בכתב היד ״את״, ומאגרים מחקוהו. ״שבטי״, ״תועבות״ — בכתב היד ״שבט׳״, ״תוע׳״. ״בלבו״ — בכתב היד ״בל־בו״.
מקבילות: בראשית רבה סה, ז — ״רבי יצחק פתח: ושחד לא תקח וגו׳. אמר רבי יצחק: מה אם שנטל שוחד מימי שהיה חייב לו — כהו עיניו, הלוקח שוחד ממי שאינו חייב לו — על אחת כמה וכמה! ויהי כי זקן יצחק״ (בפרשה סג); ושם סה, ה (״מצדיקי רשע עקב שחד… על ידי שהצדיק את הרשע — כהו עיניו״; בפרשה סא). בראשית רבה סה, יא — ״ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני. הדה היא: כי יחנן קולו וגו׳. חזקיה תורגמנה אמר: כי שבע תועבת בלבו… כי שבעים תועבת בלבו״ (שם בלי שבעת המקדשות). תנחומא (ורשא), תולדות ח — ״ויהי כי זקן יצחק, זה שאמר הכתוב: אבן חן השוחד בעיני בעליו… השוחד למה הוא דומה? לאבן, בכל מקום שנופלת שוברת״ (למעלה, סעיף א).
דבר אחר:
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק(בראשית כז, א).
זה שאמר הכתוב:
אֶבֶן חֵן(משלי יז, ח) השוחד בְּעֵינֵי בְעָלָיו אֶל כׇּל אֲשֶׁר יִפְנֶה ישכיל.
אל תאמר כן, אלא: האבן הוא השחד בעיני בעליו.
בוא וראה מה אמר עולתו של הקדוש ברוך הוא:
לא היה ראוי שיכהה בעיניו;
אדם שהוא נותן נפשו על שמו של הקדוש ברוך הוא, ונעקד על גבי המזבח — היה צריך שיכהו עיניו?
אלא אמר הקדוש ברוך הוא: הכתבתי בתורתי: וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח(שמות כג, ח).
למה? כִּי הַשֹּׁוחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים(דברים טז, יט);
ונטל שוחד מן עשו — והכהותי את עיניו.
ומה אם יצחק הצדיק, על שנטל שוחד מבנו — כהו עיניו;
מי שהוא נוטל שוחד מן אחרים — על אחת כמה וכמה!
לפיכך נאמר: אֶבֶן חֵן הַשֹּׁחַד;
לפיכך: וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק ותכהין.
לשון רומיותרומיות — רמיות, מרמה הלא נאמר בכאן:
וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי;
ורוח הקודש צווחות: כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ וגו׳(משלי כו, כה).
שבעה מקדשות הוא עתיד לחרב:
אהל מועד, וגלגל, ושילה, ונוב, וגבעון, ובניין ראשון, ובניין שיני;
לכך: כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ.
דבר אחר:
הורג עשרת השבטים ומלכי ישראל — הרי שתים;
הורג שבטי יהודה ובנימן — הרי ארבע;
הורג הכהנים והלויים ומלכות בית דוד — הרי: כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ.
תנחומא, תנחומא בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | השחד | השחר |
| א | השחד | השחר |
| א | כולן | כולו |
| א | וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים | — (הוספה) |
| ב | השוחד | הפוחד |
| ב | ישכיל | כשביל |
| ב | הוא | — (הוספה) |
| ב | שיכהה | שיבהה |
| ב | אלא | — (הוספה) |
| ב | קָּ | — (הוספה) |
| ב | יצ | — (הוספה) |
| ב | ה | — (הוספה) |
| ב | שוחד | — (הוספה) |
| ב | ותכהין | ותבהין |
| ב | הלא | — (הוספה) |
| ב | ב | — (הוספה) |
| ב | ויאמר | ואמ׳ |
| ב | אליו | אלא |
| ב | ת | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
מדרש דרבי יצחק
פרשה סו
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק(בראשית כז, א)
כל מה שהגיע לאברהם הגיע ליצחק — ברכה, בנים, עקרות וזקנה
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
תנחומא §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
תנחומא, תולדות י · פתיחתא · בני ישראל כיוצאי מצרים; כל מה שהגיע לאברהם הגיע ליצחק — ברכה, בנים, עקרות וזקנה
תַּחַת אֲבֹתֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ תְּשִׁיתֵמוֹ לְשָׂרִים בְּכׇל־הָאָרֶץ(תהלים מה, יז)
בדפוס סימן ט.
בדפוס: ״מדבר ביצחק אבינו ובאברהם אבינו… שנאמר ויי ברך את אברהם בכל״; ״אברהם הוליד צדיק ורשע יצחק וישמעאל, יצחק הוליד צדיק ורשע יעקב ועשו״; ״א״ר לוי בשם רבי שילא דכפר תמרתא ורבי חלבו בשם ר׳ יוחנן שהיה הקב״ה מתאוה לתפלתם״; ״אברהם כתיב בו זקנה שנאמר ואברהם זקן, וביצחק כתיב בו ויהי כי זקן יצחק״.
מקבילות: בראשית רבה מה, ה (״ולמה נתעקרו אימהות? רבי לוי בשם רבי [שילה] דכפר תמרתא, רבי חלבו משם רבי יוחנן: שהקדוש ברוך הוא מתאוה לשמוע תפילתן שלצדיקין, מתאווה לסיחתן״). בבלי יבמות פרק ו, סד ע״א (״אמר רבי יצחק: מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים״).
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק(בראשית כז, א).
זה שאמר הכתוב:
תַּחַת אֲבֹותֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ תְּשִׁיתֵמוֹ לְשָׂרִים בְּכׇל הָאָרֶץ(תהלים מה, יז).
אמר רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי:
עתיד כל אחד ואחד מישראל שיהיו לו בנים כיוצאי מצרים,
שנאמר: תַּחַת אֲבֹותֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ.
מדבר ביצחק ובאברהם:
אברהם נתברך — וַיְיָ בֵּירַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל(בראשית כד, א);
יצחק נתברך — דכתיב: וַיְבָרְכֵהוּ יְיָ(בראשית כו, יב).
אברהם הוליד רשע וצדיק — יצחק וישמעאל;
ויצחק הוליד רשע וצדיק — יעקב ועשו.
אברהם — אשתו עקרה; ויצחק — אשתו עקרה.
ולמה נתעקרונתעקרו — נעשו עקרות האמהות?
אמר רבי לוי בשם רבי שילה דכפר תמרתא, ורבי חלבו בשם רבי יוחנן:
שהיה קודשא בריך הואקודשא בריך הוא — הקדוש ברוך הוא מתאווה לתפלתם.
אמר הקדוש ברוך הוא: עשירות הן, נאות הן — אם אני נותן להם בנים, אינם מתפללות לפני.
את מוצא: כל מה שהגיע לאברהם — הגיע ליצחק.
אברהם כתיב בו זקנה: וְאַבְרָהָם זָקֵן;
וכן ביצחק: וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק.
תנחומא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה סז
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק(בראשית כז, א)
זקנה נכתבה באבות; חמשה דברים שהאב זוכה בהם לבן, וחמש פורעניות כנגדן ביואב
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
משנה, תנחומא בובר, אגדת בראשית §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
תנחומא בובר, תולדות ז · פתיחתא ראשונה · זקנה נכתבה באברהם, ביצחק וביעקב; האב זוכה לבן בנוי, בכח, בעושר, בחכמה ובשנים; ויואב שנטל כנגדן חמש פורעניות
יֵרָאֶה אֶל־עֲבָדֶיךָ פׇעֳלֶךָ וַהֲדָרְךָ עַל־בְּנֵיהֶם(תהלים צ, טז)
״כך דרש רבי תנחומא״ — בכתב היד ״ר׳ תנחומ׳״. ״עשרים דור מאדם עד אברהם״ — ״דור מ״ הוספת מאגרים, בתוך [ ]; אחריו כתב היד ״עד״ פעמיים, ומאגרים מחקו את הראשון. ״אף הוא כתיב: ויהי כי זקן יצחק״ — בכתב היד ״אף הוא ועיני ישר׳ כבדו מזקן״ (הפסוק של יעקב, שנכתב כאן בטעות), ובמאגרים התיקון ״וביצחק כתי׳״; תוקן ״כתיב״ כבובר ולפי ״אף הוא כתיב״ שאחריו, ש״כתיב״ שבו הוספת מאגרים, בתוך [ ]. ״והדרת זקנים״ — כך בכתב היד (בפסוק: והדר), ו״והדרת״ מחוץ לפסוק. ״וזכה אברהם״ — לפניו מחיקה של מאגרים (בובר: שזכה). ״רבותינו״ — בכתב היד ״רבותי׳״. ״בעושר״ — הרי״ש הוספת מאגרים (והו״ו מסופקת). ״כיוסף״ — בכתב היד ״מיוסף״, והסופר מחק את המ״ם; הכ״ף הוספת מאגרים (מסופקת). ״אחיו״, ״מאביו״ — בכתב היד ״אחין״, ״מאבין״ (מסומנים sic במאגרים), וכן בכל הפרשה ״אבין״ במקום ״אביו״. ״ביצחק״ — בכתב היד ״בי^צחק״.
״בארות״ — בכתב היד ״כארות״ (sic). ״וישב יצחק ויחפרו״ — כך בכתב היד (בפסוק: ויחפר), ו״ויחפרו״ מחוץ לפסוק. ״וכתיב: ויחפרו עבדי יצחק״ — בכתב היד ״וכו״ (sic), ותוקן ״וכתיב״. ״ואומר״ — בכתב היד ״ואו׳״. ״לאביו״ (״שאמר לאביו״) — בכתב היד ״לאביון״, ומאגרים מחקו את הנו״ן. ״ק״פ… קע״ה״ — כך בכתב היד, במספרים. ״בן קע״ה״ — בכתב היד ״בו״ (sic, והבי״ת מסופקת). ״שזכה מהן״ — הוספת מאגרים, בתוך [ ]. ״זה שאמר הכתוב״ (בפעם השנייה) — הוספת מאגרים, בתוך [ ]. ״פעליך״ — כך בכתב היד. ״אינו זוכה ו״ — הוספת מאגרים, בתוך [ ]. ״כנגדן״ — בכתב היד ״כנגד׳״. ״יחלו״ — בכתב היד ״יחלוו״, ומאגרים מחקו ו״ו. ״כנגד הכח״ — בכתב היד ״זה הכוח״, ובמאגרים התיקון ״כנגד״, כשאר הארבעה. ״כאשה עניה״, ״בפשתן״ — הוספות מאגרים, בתוך [ ] (וכך בובר). ״טוה״ — בכתב היד ״שוה״, ותוקן כמאגרים ובובר. ״השנים״ — בכתב היד ״הפונים״, והסופר מחק את ״פו״; השי״ן הוספת מאגרים. ״חוטא״ — בכתב היד ״חונא״, והסופר מחק את הנו״ן; הטי״ת הוספת מאגרים. ״כיצחק״ — בכתב היד ״כי־צחק״. ״מקלסו״ — הו״ו הוספת מאגרים. ״אבותך״ — כך בכתב היד (בפסוק: אבתיך).
בנוסח בובר ״עמד יצחק אף הוא כתיב״, ״שזכה אברהם ליצחק״, ״נוספו לו״ (ברבים, והמספר בה״א) ״יותר מאביו, לכך נאמר יראה אל עבדיך פעלך״, ״יחולו על ראש יואב ובנו״ (והפסוק בשלמותו בתוך [ ]), ״אין לה מנין לאכול״.
מקבילות: בראשית רבה סה, ט — ״אמר רבי יודה בירבי סימון: אברהם תבע זיקנה… מתחילת ספר ועד כאן אין כתיב זיקנה; וכיון שעמד אברהם — נתן לו זיקנה: ואברהם זקן״, ושם יצחק תבע ייסורין ויעקב חולי (וכאן ״עשרים דור מאדם עד אברהם… עמד יצחק… עמד יעקב… ועיני ישראל כבדו מזוקן״, וחמשת הדברים שהאב זוכה בהם לבן). משנה עדיות ב, ט (להלן, ג) — ״כך שנו רבותינו״ היא המשנה, בלי ״ובמספר הדורות לפניו, והוא הקץ״. נוסח אחר של הפתיחתא — אגדת בראשית מ, א (להלן, ב).
כך דרש רבי תנחומא:
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וגו׳(בראשית כז, א).
את מוצא: עשרים דור מאדם עד אברהם, ואין כתיב בהם זיקנה אלא באברהם,
שנאמר: וְאַבְרָהָם זָקֵן(בראשית כד, א).
עמד יצחק — אף הוא כתיב: וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק;
עמד יעקב — אף הוא כתיב: וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּוקֶן(בראשית מח, י).
זה שאמר הכתוב:
יֵרָאֶה אֶל עֲבָדֶיךָ פׇעֳלֶךָ וַהֲדָרְךָ עַל בְּנֵיהֶם(תהלים צ, טז).
ואין הדרה אלא זקנה ושיבה,
שנאמר: תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כֹּחָם והדרת זְקֵנִים שֵׂיבָה(משלי כ, כט).
הוי: וַהֲדָרְךָ עַל בְּנֵיהֶם —
וזכה אברהם ליצחק בחמשה דברים.
כך שנו רבותינו:
האב זוכה לבן בחמשה דברים — בנוי, בכח, בעושר, בחכמה ובשנים.
בנוי מניין? שהיה יצחק נאה כיוסף.
כתיב ביוסף: וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹואַר(בראשית לט, ו),
וכשהלך אצל אחיו אמרו: הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹומוֹת הַלָּזֶה בָּא(בראשית לז, יט);
ונאמר ביצחק: מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה וגו׳(בראשית כד, סה) —
שהיה יצחק נאה כיוסף.
מניין שהיה יצחק גבור בכח? ראה כמה בארות חפר,
שנאמר: וַיָּשׇׁב יִצְחָק(בראשית כו, יח) ויחפרו וגו׳,
וכתיב: וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק(בראשית כו, יט) וכו׳,
וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת(בראשית כו, כא) וכו׳,
וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר(בראשית כו, כב).
ראה גבורה שהיה בידו.
בעושר מניין? שנאמר: וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וגו׳(בראשית כו, יג),
ואומר: וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וגו׳(בראשית כו, יד).
בחכמה מניין? שאמר לאביו: הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וגו׳(בראשית כב, ז).
ובשנים — שהיה בן ק״פ שנה, ואברהם בן קע״ה;
בשביל חמשת הדברים הללו שזכה מהן — נוסף לו חמש שנים יותר מאביו.
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וגו׳.
זה שאמר הכתוב:
יֵרָאֶה אֶל עֲבָדֶיךָ פׇעֳלֶיךָ וגו׳.
כל מי שיש לו זכות — זוכה בחמשה דברים הללו;
וכל מי שאין לו זכות — אינו זוכה ונוטל כנגדן חמש פורעניות.
ומי היה זה? זה יואב,
שנאמר: יָחֻלוּ עַל רֹאשׁ יוֹאָב וגו׳(שמואל ב ג, כט).
זָב — כנגד הכוח: מי שהוא זב, אין חלש ממנו;
מְצֹורָע — כנגד הנוי: ומי שהוא מצורע, אפילו בחור — אין כעור ממנו;
וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְבפלך — בכלי הטווייה — כנגד העושר: שהוא כאשה עניה, שאם אינה טוה בפשתן — אין לה מאין לאכל;
וַחֲסַר לָחֶם — כנגד החכמה, שנאמר: לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי(משלי ט, ה);
וְנֹופֵל בַּחֶרֶב — כנגד השנים.
מי שהוא חוטא — לוקה בהם;
אבל מי שהוא זוכה — נוטל כיצחק.
ודוד מקלסו: תַּחַת אֲבֹותֶךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ וגו׳(תהלים מה, יז).
אגדת בראשית, פרק מ, א · פתיחתא ראשונה · נוסח אחר · הזקנה שזכה בה אברהם וירשוה בניו, חמשה דברים שהאב זוכה בהם לבן, וחמש פורעניות של יואב
יֵרָאֶה אֶל־עֲבָדֶיךָ פׇעֳלֶךָ וַהֲדָרְךָ עַל־בְּנֵיהֶם(תהלים צ, טז)
כותרת כתב היד ״פרשת תורה״: זו פרשת התורה של הסדר ״ויהי כי זקן יצחק״ (בראשית כז, א), ופרקים מא–מב הם פרשת הנביאים ופרשת הכתובים שלו.
״והדר זקנים שבה״ — בכתב היד ״ובא״, ותוקן במאגרים כפסוק (משלי כ, כט). ״בחמשה דברים״ (פעמיים) — בכתב היד ״בה דברים״, בה״א המניין. ״ששנו חכמים״ — בכתב היד ״ששנה״, מסומן במאגרים כקריאה תמוהה; בבובר ״ששנו רבותינו״. ״לבן״ — הבי״ת מסופקת בכתב היד. ״בתאר, בחכמה״ — ביניהם בכתב היד ״בכ״, שנמחק במאגרים. ״בחכמה״ (ביוסף) — בכתב היד ״בחמכה״, באותיות מחולפות (ובמאגרים ״בחממה״ בסימן קריאה תמוהה); תוקן על פי ״הרי כאן נוי ותואר וחכמה״ שבהמשך ובובר (״בחכמה, שנאמר הנה בעל החלומות״).
״ויאמרו ראה ראינו״ — בפסוק (בראשית כו, כח) ״ראו״; ״ראה״ מחוץ לציטוט. ״ויגדל האיש… ויהי לו מקנה צאן״ — בראשית כו, יג–יד. ״מאה ושבעים [וחמש]״ — בכתב היד ״קע׳״, והה״א הושלמה במאגרים (בראשית כה, ז); ״מאה ושמונים״ — בכתב היד ״ק׳פ״ (בראשית לה, כח). ״בחמשה דברים אלו״, ״חמש פורעניות״ ו״אותן חמשה דברים״ — בכתב היד בה״א המניין (ו״פורעניו׳״ בקיצור); ״בחמשה דברים אלו״ השני — בכתב היד ״דברי׳״.
״ביואב״ — בכתב היד ״באיוב״, מסומן במאגרים כקריאה תמוהה; תוקן על פי הפסוק שבהמשך (שמואל ב ג, כט) ובובר (״ומי היה זה, יואב״). ״כנגד הנוי״ — בכתב היד ״הצווי״, ו״צו״ מסומן במאגרים; תוקן כבובר (״ומצורע כנגד הנוי״). ״וחסר לחם״ — בכתב היד ״וחסר לב״, מסומן במאגרים; תוקן כפסוק שהובא למעלה, כ״מי שאין לו לחם״ שבהמשך וכבובר. ״כיצחק״ — בכתב היד ״כיצח׳״, בסימן הוספה.
בבובר: ״עשרים דור עד אברהם אין כתיב בהן זקנה אלא בו… ועמד יצחק אף הוא… עמד יעקב אף הוא״; ״מה הלזה האמור ביוסף בנוי בחכמה, אף הלזה האמור ביצחק בנוי בחכמה״; ואחרי ״ויגדל האיש״ נוסח שני: ״בכח מנין שהיה יצחק גבור בכח — ראה כמה בורות חפר… ובשנים מנין — ויהי ימי יצחק מאה שנה ושמונים שנה״; ״מחזיק בפלך כנגד העושר — שיהא כאשה עניה״; ״ונופל בחרב כנגד השנים״ (כאן — כנגד התואר); ובסוף ״ודוד צווח ואומר תחת אבותיך יהיו בניך״.
מקבילות: תנחומא בובר, תולדות ז (לעיל, א) — שם חמשת הדברים נוי, כח, עושר, חכמה ושנים, וכאן נוי, תואר, חכמה, גבורה ועושר; משנה עדיות ב, ט (להלן, ג).
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק(בראשית כז, א).
זה שאמר הכתוב:
יֵרָאֶה אֶל עֲבָדֶיךָ פׇעֳלֶיךָ וַהֲדָרְךָ עַל בְּנֵיהֶם(תהלים צ, טז).
עשרים דורות מאדם ועד אברהם, ובכלם לא נאמר בו זקנה,
עד שבא אברהם — וכתיב בו זקנה,
שנאמר: וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים(בראשית כד, א).
זכה יצחק בזכות אביו וירש אותה,
שנאמר: וַיְהִי כִּי זָקֵן;
זכה יעקב בזכות אביו וירש אותה,
שנאמר: וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּוקֶן(בראשית מח, י).
הוי אומר: וַהֲדָרְךָ עַל בְּנֵיהֶם.
הדא הוא דכתיב:
תַּחַת אֲבֹותֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ(תהלים מה, יז).
ואין הֲדָרְךָ כאן אלא הזקנה,
שנאמר: וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂבָה(משלי כ, כט).
אברהם על בנו בקש רחמים, וזכה בחמשה דברים,
ששנו חכמים:
האב זוכה לבן בחמשה דברים —
בנוי,
בתאר,
בחכמה,
בגבורה,
בעושר.
וכן יצחק ליעקב, וכן יעקב ליוסף.
ביוסף נדמה בנוי ובתואר,
שנאמר: וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹואַר וִיפֵה מַרְאֶה(בראשית לט, ו);
בחכמה,
שנאמר: הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹומוֹת הַלָּזֶה בָּא(בראשית לז, יט).
הרי כאן נוי ותואר וחכמה.
וביצחק כתיב: מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה(בראשית כד, סה) —
מה הַלָּזֶה — נוי ותאר וחכמה,
אף הַלָּזֶה האמור ביצחק — נוי ותואר וחכמה.
מה יוסף עמד בגבורה כנגד כל אחיו —
אף יצחק עומד בגבורה נגד יושבי גרר,
שנאמר: וַיָּרִיבוּ רֹועֵי גְרָר עִם רֹועֵי יִצְחָק לֵאמֹר וגו׳(בראשית כו, כ),
וַיֹּאמְרוּ ראה רָאִינוּ וגו׳(בראשית כו, כח),
ונאמר: תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ וגו׳.
מה יוסף בעושר — אף יצחק בעושר,
שנאמר: וַיִּגְדַּל הָאִישׁ(בראשית כו, יג) וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וגו׳(בראשית כו, יד).
אברהם חיה מאה ושבעים וחמש, ויצחק חיה מאה ושמונים שנה.
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
אתה זכית בחמשה דברים אלו — ואני אוסיף לך חמש שנה על שני אביך.
לכך נאמר: יֵרָאֶה אֶל עֲבָדֶיךָ פׇעֳלֶיךָ וַהֲדָרְךָ עַל בְּנֵיהֶם —
כל מי שיש בו זכות זוכה בחמשה דברים אלו.
וכל מי שאין לו זכות — חמש פורעניות כנגדן.
ומצינו אותן ביואב, שהורישן דוד,
שנאמר: וְאַל יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹורָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְבפלך — בכישור, במקל הטווייה וְנֹופֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר לָחֶם(שמואל ב ג, כט).
זָב — כנגד הכח,
מפני שהזיבה מתשתמתשת — מחלישה, מתישה כחו של אדם;
וּמְצֹורָע — כנגד הנוי,
מפני שנגע צרעת משנה דמותו של אדם;
וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ — כנגד העושר:
כשאדם מחזר על הפתחים — אין לו כלום על מה שיסמוך אלא בפלך;
וְנֹופֵל בַּחֶרֶב — כנגד התואר.
מפני מה?
מפני לכשיהרג האדם — שוב אין לו תואר ולא הדר;
וַחֲסַר לָחֶם — כנגד החכמה,
שנאמר: לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי(משלי ט, ה).
מפני מה?
מפני שמי שאין לו לחם — אין לו פנאי לעסוק בתורה.
אלו חמשה מיני פורעניות כנגד חמשה דברים של שבח:
מי שאינו זוכה בשיבה — יורש אלו חמשה מיני פורעניות, כיואב;
ומי שזוכה בשיבה — זוכה ויורש אותן חמשה דברים של שבח, כיצחק בן אברהם,
שנאמר: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹות יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם וגו׳(בראשית כה, יט),
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק.
חלק ב
דברי התנאים
משנה עדויות ב, ט · משנה · האב זוכה לבן בנוי, בכח, בעושר, בחכמה ובשנים, ובמספר הדורות שהוא הקץ
״כך שנו רבותינו״ (לעיל, א) ו״ששנו חכמים״ (לעיל, ב) — משנה זו; שם חמשה דברים, בלי ״ובמספר הדורות לפניו״.
הוא היה אומר:
האב זוכה לבן,
בנוי,
ובכח,
ובעשר,
ובחכמה,
ובשנים,
ובמספר הדורות לפניו, והוא הקץ,
שנאמר: קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ(ישעיה מא, ד),
אף על פי שנאמר: וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה(בראשית טו, יג),
ונאמר: וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה(בראשית טו, טז).
משנה, תנחומא בובר, אגדת בראשית. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | דור מ | — (הוספה) |
| א | כתיב | ועיני ישר׳ כבדו מזקן |
| א | כתיב | — (הוספה) |
| א | ר | — (הוספה) |
| א | כ | — (הוספה) |
| א | אחיו | אחין |
| א | בארות | כארות |
| א | וכתיב | וכו |
| א | בן | בו |
| א | שזכה מהן | — (הוספה) |
| א | מאביו | מאבין |
| א | זה שאמר הכתוב: | — (הוספה) |
| א | אינו זוכה ו | — (הוספה) |
| א | כנגד | זה |
| א | כאשה עניה | — (הוספה) |
| א | טוה | שוה |
| א | בפשתן | — (הוספה) |
| א | ש | — (הוספה) |
| א | ט | — (הוספה) |
| א | ו | — (הוספה) |
| ב | שבה | ובא |
| ב | ששנו | ששנה |
| ב | בחכמה | בחמכה |
| ב | וחמש | — (הוספה) |
| ב | ביואב | באיוב |
| ב | הנוי | הצווי |
| ב | לחם | לב |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
| אגדת בראשית | כתב יד אוקספורד 2340 |
| משנה | נוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד) |
מדרש דרבי יצחק
פרשה סח
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק(בראשית כז, א)
עלי שהאריך ימים בשכר התורה וקפצה עליו זקנה בשביל בניו; שלשה שהזקינו שלא בזמנן
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
אגדת בראשית §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
אגדת בראשית, פרק מא, א · פתיחתא ראשונה · קצרה · עלי שהאריך ימים בשכר התורה שישב ועסק בה על מזוזת היכל יי
אַשְׁרֵי־אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל־דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי כִּי מֹצְאִי מצאי מָצָא חַיִּים וַיָּפֶק רָצוֹן מֵיְיָ(משלי ח, לד–לה)
כותרת כתב היד ״פרשת נביאים״: זו פרשת הנביאים של הסדר ״ויהי כי זקן יצחק״ (בראשית כז, א; פרק מ), ופרק מב הוא פרשת הכתובים שלו.
״אשרי מפחד תמיד״ — משלי כח, יד (״אשרי אדם מפחד תמיד״); בכתב היד בלי ״אדם״. ״כי מוצאי מצא חיים״ — בפסוק (משלי ח, לה) הכתיב ״מצאי״ והקרי ״מצא״. הפתיחתא אינה חוזרת לפסוק הפרק, ולכן ״קצרה״.
בבובר הפתיחה: ״זש״ה אשרי אדם שומע לי וגו׳ כי מוצאי וגו׳, וחוטאי חומס נפשו וגו׳. מי גרם לעלי שיאריך ימים ויזקין הרבה? שהיה עוסק בתורה, שנאמר ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל יי, היינו דכתיב אשרי אדם וגו׳״; ואין שם ״אשרי מפחד תמיד״ ולא ״וכי אדם יושב על מזוזת היכל יי״.
וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד(שמואל א ב, כב).
זה שאמר הכתוב:
אַשְׁרֵי מְפַחֵד תָּמִיד(משלי כח, יד),
ואומר: אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁומֵעַ לִי וגו׳(משלי ח, לד),
ואומר: כִּי מֹוצְאִי מָצָא חַיִּים וַיָּפֶק רָצוֹן מֵיְיָ(משלי ח, לה) —
זה עלי הכהן.
ומי גרם לו שיאריך ימים ויזקין הרבה?
התורה שעסק בה,
שנאמר: וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹושֵׁב עַל הַכִּסֵּא עַל מְזוּזַת הֵיכַל יְיָ(שמואל א א, ט).
וכי אדם יושב על מזוזת היכל יי?
אלא זו תורה, שהיה יושב ועוסק בה,
דכתיב בה: אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁומֵעַ לִי.
ומה שכרו?
כִּי מֹוצְאִי מָצָא חַיִּים וגו׳.
אגדת בראשית, פרק מא, ב · פתיחתא שנייה · בני עלי בני בליעל ששנאום ישראל, ובשבילם קפצה זקנה על עלי
וְחֹטְאִי חֹמֵס נַפְשׁוֹ כׇּל־מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת(משלי ח, לו)
״רשע בעבור בניו״ — לפני ״בעבור״ בכתב היד ״בע..״, שנמחק במאגרים. ״ומשפט הכהנים מאת כל איש״ — בפסוק (שמואל א ב, יג) ״ומשפט הכהנים את העם כל איש״; ״מאת״ מחוץ לציטוט. ״והכה בכיור… גם בטרם יקטירון״ — שמואל א ב, יד–טו. ״ויאמר אליו״ — בכתב היד ״ואומ׳ אליו״, מסומן במאגרים כקריאה תמוהה; תוקן כפסוק (שמואל א ב, טז: ״ויאמר אליו האיש קטר יקטירון״). ״ביום אחד ימותו שניהם״ — בכתב היד ״ביום ההוא״, מסומן במאגרים; תוקן כפסוק (שמואל א ב, לד) ובובר (״וכתיב ביום אחד ימותו שניהם״).
בבובר: ״אלו בני עלי דכתיב בהו בני בליעל לא ידעו את יי, הרי צדיק גמור שנקרא רשע בעד בניו, שנאמר בני בליעל — כאילו אמר בנים של בליעל, ובליעל בכל התורה רשע הוא; וכל ישראל היה שונאים אותו על בניו״; ״והיו ישראל רואין אותן ואומרים זה לזה: ראה אלו כהניו של הקב״ה איך הם משתמשין, ובת קול משיבן: לעצמן הם עושין״; ובסוף ״שנאו החיים ואהבו את המות, ומתוך הצרה הזאת קפצה זקנה על עלי״.
דבר אחר:
וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד(שמואל א ב, כב).
זה שאמר הכתוב:
וְחֹוטְאִי חֹומֵס נַפְשׁוֹ כׇּל מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת(משלי ח, לו) —
אלו בני עלי, דכתיב בהם: וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל(שמואל א ב, יב).
הוי צדיק גמור שנקרא רשע בעבור בניו.
ולא היה עלי בליעל, אלא היה יושב על מזוזת היכל יי;
ובליעל בכל התורה — רשע הוא ודאי גמור.
וכל ישראל היו שונאין אותו,
בשביל שנאמר: וּמִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מאת כׇּל אִישׁ וגו׳(שמואל א ב, יג),
וְהִכָּה בַכִּיּוֹר וגו׳(שמואל א ב, יד),
גַּם בְּטֶרֶם יַקְטִירוּן וגו׳(שמואל א ב, טו),
וַיֹּאמֶר אֵלָיו קַטֵּר יַקְטִירוּן וגו׳(שמואל א ב, טז).
על דבר זה נאמר: וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים וגו׳(שמואל א ב, יז).
והיו ישראל אומרים זה לזה:
ראו כהניו של הקדוש ברוך הוא!
ובת קול משיבן:
לעצמן כל מה שהם עושים,
שנאמר: וְחֹוטְאִי חֹומֵס נַפְשׁוֹ כׇּל מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת,
ואומר: בְּיוֹם אֶחָד יָמוּתוּ שְׁנֵיהֶם(שמואל א ב, לד).
ובשביל דברים הללו קפצה עליו זקנהקפצה עליו זקנה — באה עליו זקנה פתאום,
שנאמר: וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד.
אגדת בראשית, פרק מא, ג · פתיחתא שלישית · בן תשעים ושמונה ו״זקן מאד״, כבריון שזרק אבן באיקונין של מלך
אֲשֶׁר לֹא־נָשָׂא פְּנֵי שָׂרִים וְלֹא נִכַּר־שׁוֹעַ לִפְנֵי־דָל כִּי־מַעֲשֵׂה יָדָיו כֻּלָּם(איוב לד, יט)
״בן תשעים ושמונה״ — בכתב היד ״צ׳ח״ (שמואל א ד, טו). ״ולמה אמר בו מאד? אלא זו בלבד״ — כך בכתב היד.
מ״זה שאמר הכתוב: אשר לא נשא פני שרים״ עד סוף הסעיף — חסר בכתב יד אוקספורד, ונוסח מאגרים כאן הוא מדפוס ונציה שע״ח (אגדת בראשית שבספר שתי ידות לר׳ מנחם די לונזאנו), ולפיו נדפס; ראו הטבלה ״מקורות הנוסח״.
בבובר: ״ד״א ועלי זקן מאוד — אתה מוצא בכל מי שכתוב זקנה אין שם מאוד אלא כאן, ועלי זקן מאוד, והוא בן תשעים ושמונה שנה היה״; ושאר הפתיחתא כבדפוס.
והלא בן תשעים ושמונה שנה היה!
ולמה אמר בו מְאֹד(שמואל א ב, כב)? אלא זו בלבד —
ואין זקנה בכל התורה שכתוב שם מְאֹד אלא זה בלבד.
זה שאמר הכתוב:
אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא פְּנֵי שָׂרִים וגו׳(איוב לד, יט).
משל לבריוןלבריון — לאדם אלים, לפריץ שנטל אבן וזרק באיקוניןבאיקונין — בדמות, בפסל או בתמונה (של המלך) של מלך.
אמר המלך:
טלו את האבן ושברו בה את צוארו.
כך עשו בני עלי — הכעיסו להקדוש ברוך הוא יותר מדאי,
שנאמר: וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד(שמואל א ב, יז).
אמר הקדוש ברוך הוא:
אף עלי יזקין מאד,
שנאמר: וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד.
חלק ב
דברי האמוראים
אגדת בראשית, פרק מא, ד · דרשת הפסוק · ״ועלי זקן מאד״ · שלשה כתרים שהיו בידו של עלי, וירד משלשתם בעונות בניו
״בידו של גדולה״ — כך בכתב היד; בבובר ״שלשה כתרים היו בידו: כהן גדול, מלך ואב בית דין״. ״אב בית דין״ — בכתב היד ״ב׳ד״, וכן להלן. ״ושלמה יושב על כסא דוד אביו״ — מלכים א ב, יב. ״ועלי שכב במקומו״ — בכתב היד ״ועל״, מסומן במאגרים כקריאה תמוהה; תוקן כפסוק (שמואל א ג, ב). ״ולא אב בית דין״ — בכתב היד ״אלא״, מסומן במאגרים כקריאה תמוהה; תוקן על פי הענין (״ירד משלשתן״) ובובר.
בבובר הדרשה שלמה: ״כהן גדול — שנאמר ועלי הכהן, שהיה כהן גדול; יושב על הכסא — שהיה מלך; על מזוזת היכל יי — שהיה אב בית דין. ובעונות בניו ירד משלשתן, שנאמר ועלי שוכב — סתם, שלא היה כהן גדול; במקומו — שלא היה מלך; ועיניו החלו כהות — שלא היה אב בית דין, שנאמר עיניך ברכות בחשבון״; בכתב היד חסרים ראיית הכהונה ו״ועיניו החלו כהות״.
מלמד ששלשה כתרים היו בידו של גדולה:
מלך,
ואב בית דין,
וכהן גדול.
וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹושֵׁב עַל הַכִּסֵּא(שמואל א א, ט) —
מלמד שהיה מלך,
שנאמר: וּשְׁלֹמֹה יָושַׁב עַל כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו(מלכים א ב, יב);
עַל מְזוּזַת הֵיכַל יְיָ —
מלמד אב בית דיןאב בית דין — ראש בית הדין הגדול.
ובעונות בניו ירד משלשתן,
שנאמר: וְעֵלִי שֹׁכֵב בִּמְקוֹמוֹ(שמואל א ג, ב).
סתם — שלא היה כהן אחר במקומו מזרעו;
סתם — שלא היה מלך,
ולא אב בית דין,
שנאמר: עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים(שיר השירים ז, ה).
ראה מה הבנים הרעים גורמים לאביהם!
לכך כתיב: וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד(שמואל א ב, כב).
אגדת בראשית, פרק מא, ה · דרשת הפסוק · ״ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו… ואת אשר ישכבון את הנשים״ · יצחק, עלי ושמואל שהזקינו בשביל בניהם, וקיני היולדות שעיכבו בני עלי
״ואלו הן״ — ביניהם בכתב היד ״אל״, שנמחק במאגרים. ״אבינו״ — בכתב היד ״אבי׳״. ״שהיה משתחוה״ — לפני ״משתחוה״ בכתב היד ״ל״, שנמחקה במאגרים. ״לעבודה זרה״ — בכתב היד ״לע׳ז״. ״את אשר יעשון בניו לישראל מאשר ישכבון״ — בפסוק (שמואל א ב, כב) ״את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל ואת אשר ישכבון״; ״ויהי כי זקן שמואל״ — בפסוק (שמואל א ח, א) ״כאשר״; ״כי״ מחוץ לציטוט. ״מפני שהטו משפט ויקחו שוחד״ — לשון שמואל א ח, ג (״ויקחו שחד ויטו משפט״).
״שכתוב בם״ — אחרי ״שכתוב״ בכתב היד ״שם״, שנמחק במאגרים. ״אלא כך היו עושים״ — אחרי ״כך״ בכתב היד ״כך״ פעם נוספת, מחוק בידי הסופר; ולפני ״והיו בנות ישראל״ ״שנא׳״, מחוק בידי הסופר. ״אל פתח אהל מועד״ — ויקרא יב, ו; לפני ״אהל״ בכתב היד ״אלה״, שנמחק במאגרים. ״מעבירין עם יי״ — בכתב היד ״את יי״, מסומן במאגרים כקריאה תמוהה; תוקן כפסוק (שמואל א ב, כד: ״מעברים עם יי״); ״מעבירין״ — בפסוק ״מעברים״, ונדפס בלשון המדרש מחוץ לציטוט, וכן בדרשה שאחריו; היו״ד מסופקת בכתב היד. ״שהיו מעבירין״ — בכתב היד ״שמו״, והמ״ם מסומנת במאגרים כקריאה תמוהה. ״אל תמנע מנער מוסר״ — לפני ״מנער״ בכתב היד ״טוב מבעליו״ (משלי ג, כז), שנמחק במאגרים. ״ואומרים״ — בכתב היד ״ואומרי׳״; ״וגו׳״ בסוף — ״גו׳״.
בבובר: ״יצחק תחילה מפני צרותיו של עשו בנו, שהיה משתחוה לע״א והיה מקטיר לה והעשן עולה, ומתוך כך כהו עיניו של יצחק״; ״אף שמואל… והלא כל ימיו היו נ״ב שנים, אלא מפני צרת בניו קפצה עליו זקנה״; ״והיו בנות ישראל מביאות תור או בני יונה אצלן בשביל טהרתן״; ״את העם לא נאמר אלא את הנשים — משכיבין את הנשים עם בעליהן טמאות״; ״מעבירים — מעבירים השעות״; ״אמר לו הקב״ה: אתה מתרשל בבניך ואומר להם אל בני, ושלמה צווח אל תמנע מנער מוסר״; ואין שם ״יסר בנך ויניחך״.
מקבילות: בבלי שבת פרק ה, נה ע״ב — ״אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה… אלא מה אני מקיים אשר ישכבון את הנשים? מתוך ששהו את קיניהן שלא הלכו אצל בעליהן, מעלה עליהן הכתוב כאילו שכבום״. מדרש שמואל ז, ד — ״רבי יודה ברבי סימון בשם חזקיה: זה אחד מן המקראות שהיה רבינו דורש לשבח — את אשר ישכבון את הנשים… על ידי שהיו מעלות הקדש לשם לשילה, היו משהין אותם ומלינין אותם חוץ מבתיהן לילה אחד, מעלה עליהן הקדוש ברוך הוא כאילו שימשו עמהן; ודכותה: ולא הלכו בניו בדרכיו… על ידי שהיו נוטלין את המעשר ודנין בו״ — כאן ״אמר רבי סימון״. תנחומא, תולדות ח — ״והיו נשיו מעשנות ומקטרות לעבודה זרה שלהן… לפיכך ותכהין עיניו״.
דבר אחר:
שלשה הזקינו שלא בזמנן בשביל בניהן,
ואלו הן:
יצחק אבינו,
ועלי,
ושמואל.
יצחק — מפני כעסו של עשו,
שהיה משתחוה לעבודה זרה ומעשן לה, והיה מעשן עיני יצחק;
לפיכך כתיב: וַתִּהְיֶיןָ מֹורַת רוּחַ לְיִצְחָק(בראשית כו, לה).
מה כתיב בתריהבתריה — אחריו?
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק(בראשית כז, א).
ועלי מפני מה?
מפני צרת בניו,
שנאמר: וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד(שמואל א ב, כב).
מפני מה?
מפני ששמע את אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לישראל מאשר יִשְׁכְּבוּן וגו׳.
ואף שמואל — מפני צרת בניו,
שנאמר: וַיְהִי כי זָקֵן שְׁמוּאֵל(שמואל א ח, א).
מפני מה?
מפני שהטו משפט ויקחו שוחד.
מה כתיב שם?
וַיְהִי כי זָקֵן שְׁמוּאֵל וגו׳.
אמר רבי סימון:
נקיים היו בני עלי מדבר זה שכתוב בם:
אֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים.
אלא כך היו עושים:
לא מקריבין את קרבנן בשעתן, אלא היו מעכבין אותן.
והיו בנות ישראל מביאות קיני יולדותקיני יולדות — זוגות העופות (תורים או בני יונה) שמביאה היולדת לטהרתה בשביל טהרתן,
כמו שכתוב: וּבִמְלֹאת יְמֵי טׇהֳרָהּ(ויקרא יב, ו);
והיכן?
אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.
והיו נוטלים הקרבנות מידיהן, ולא מקריבין בשעתם.
והיו בנות ישראל סבורות שנטהרו, והולכות ומשמשות לבעליהן בטומאה.
מי גרם להם כל זה?
הקרבנות שלא היו מקריבין בשעתן,
שנאמר: מעבירין עַם יְיָ(שמואל א ב, כד).
ומחטיאים אין כתיב כאן, אלא מעבירין —
שהיו מעבירין אותן משעה לשעה.
והוא אומר להם:
אַל בָּנָי כִּי לא טוֹבָה השמועה.
עוד אמר לו הקדוש ברוך הוא:
אתה משל לבניך, ותאמר להם: אַל בָּנָי?
והתורה צווחת ואומרת:
אַל תִּמְנַע מִנַּעַר מוּסָר וגו׳(משלי כג, יג),
ואומר: אַתָּה בַּשֵּׁבֶט תַּכֶּנּוּ וגו׳(משלי כג, יד),
ואומר: יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וגו׳(משלי כט, יז).
משיבין ישראל ואומרים:
רְעֵה עַמְּךָ בְשִׁבְטֶיךָ(מיכה ז, יד) וגו׳.
אגדת בראשית. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ב | ויאמר | ואומ׳ |
| ב | אחד | ההוא |
| ד | ועלי | ועל |
| ד | ולא | אלא |
| ה | עם | את |
| ה | שהיו | שמו |
| ה | ו | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| אגדת בראשית | כתב יד אוקספורד 2340 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה סט
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק(בראשית כז, א)
בכל מקום שהלכו הצדיקים הלכה הטובה עמהם — יעקב אצל לבן, יוסף בבית פוטיפר, והנילוס שעלה לקראת יעקב
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
אגדת בראשית §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
אגדת בראשית, פרק מב, א · פתיחתא · בכל מקום שהלכו הצדיקים הלכה הטובה עמהם: יעקב אצל לבן, יוסף בבית פוטיפר, ויעקב אצל פרעה והנילוס שעלה לקראתו
בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה רַבּוּ אוֹכְלֶיהָ וּמַה־כִּשְׁרוֹן לִבְעָלֶיהָ כִּי אִם־רְאוּת ראית עֵינָיו(קהלת ה, י)
כותרת כתב היד ״פרשת כתובים״: זו פרשת הכתובים של הסדר ״ויהי כי זקן יצחק״ (בראשית כז, א; פרק מ).
״ברבות צדיקים ישמח עם״ — בפסוק (משלי כט, ב) ״ישמח העם״; ״עם״ מחוץ לציטוט. ״למען יטב לך והארכת ימים״ — לשון דברים כב, ז; ״כי תעשה הטוב והישר בעיני יי אלהיך״ — דברים יב, כח (ושם ״למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם״), וכך הגיה בובר את ראש הפסוק. ״אלהיך״ — בכתב היד ״אלי׳ך״.
״ומנין שלא היו לו בנים [אלא עד שבא יעקב]״ — ההשלמה במאגרים; המשפט ושני פסוקיו חוזרים בכתב היד על הקודם, ונדפסו כמו שהם. ״שנאמר: וישמע״ — בכתב היד ״שני״, מסומן במאגרים כקריאה תמוהה. ״ואחר כך״ — בכתב היד ״ואח׳כ״. ״בגללך״ (בסוף הענין) — בכתב היד ״בכללך״, ותוקן במאגרים כפסוק (בראשית ל, כז). ״בפלטין״ — בכתב היד ״בפמלמין״, והמ״ם השנייה מסופקת (ובמאגרים מתוקן ״בפנלמין״), ולפניו ״במל״, שנמחק במאגרים; תוקן כבובר (״וכשהושיבו בפלטין שלו״). ״וגו׳״ בסוף — בכתב היד ״גו׳״, באותיות מסופקות.
בבובר: ״וכן משה אמר למען יטב לך (והארכת ימים) [ולבניך אחריך עד עולם]״ — בובר הגיה כפסוק; ״ומניין שלא היה לו בן עד שבא יעקב — שנאמר וישמע את דברי בני לבן״, בלי החזרה; ״ויברך את בית המצרי בגלל יוסף״; ״שיהיה הנילוס עולה לקראתו״; ובסוף ״והיינו דכתיב פקדת ארץ ותשוקקיה פלג אלהים מלא מים״.
מקבילות: ספרי דברים, פסקא לח (בפרשה נ, ד) — ״וכן את מוצא בכל מקום שצדיקים הולכין ברכה באה לרגלם: יצחק ירד לגרר… ירד יעקב אצל לבן ברכה באת לרגליו, שנאמר נחשתי ויברכני יי בגללך; ירד יוסף אצל פוטיפר… ירד יעקב אצל פרעה ברכה באת לרגליו, שנאמר ויברך יעקב את פרעה. במה בירכו? שנמנעו ממנו שני רעב״. בראשית רבה עג, ט ופו, ו (בפרשה נ, ז–ח) — ״לכל מקום שהצדיקים הולכים — ברכה הולכת עמהם: ירד יצחק לגרר… ירד יוסף אצל פוטיפרע… ירד יעקב אצל לבן״ (בפו, ו בשם רבי שמעון בן יוחי, ויעקב לפני יוסף). תנחומא, נשא כו — ״יעקב כשהלך אצל פרעה לא יצא מאצלו עד שבירכו. ומה ברכה בירכו? אמר לו: יעלה נילוס ברגלו״. תנחומא, שמות טז — ״לבן, איפשר היה לו בן והיה בתו רועה את הצאן? אלא שלא היו לו בנים; משנכנס יעקב לביתו נתברך בנכסים ובבנים… וכתוב וישמע את דברי בני לבן״.
פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁוקְקֶיהָ וגו׳(תהלים סה, י).
זה שאמר הכתוב:
בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה רַבּוּ אוֹכְלֶיהָ(קהלת ה, י).
ברבות השובע — הכל שמחים;
וכשהצדיקים רבים בעולם — הטובה בא לעולם,
שנאמר: בִּרְבוֹת צַדִּיקִים יִשְׂמַח(משלי כט, ב) עם וגו׳.
וכן משה אומר: לְמַעַן יטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים(דברים כב, ז).
אימתי?
כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ(דברים יב, כח).
וכן אתה מוצא: בכל מקום שהלכו הצדיקים — הלכה הטובה עמם.
הלך יעקב אצל לבן — והלכה הטובה עמם,
שנאמר: נִחַשְׁתִּי וַיְבָרְכֵנִי יְיָ בִּגְלָלֶךָ(בראשית ל, כז),
ואומר: וַיְבָרֶךְ יְיָ אֹותְךָ לְרַגְלִי(בראשית ל, ל).
את מוצא שלא היו בנים ללבן אלא עד שבא יעקב,
שנאמר: וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת וגו׳(בראשית כט, טז),
ואומר: וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹועָה הִיא(בראשית כט, ט).
איפשר היו לו בנים, ומשלח הצאן עם בתו לרעות?
ומנין שלא היו לו בנים אלא עד שבא יעקב?
שנאמר: וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת וגו׳,
ואומר: וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹועָה הִיא.
ומנין שלא היו לו בנים, ואחר כך היו לו בנים?
שנאמר: וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן(בראשית לא, א).
בנות לבן אין כתיב כאן, אלא בְנֵי לָבָן.
הוי: וַיְבָרֶךְ יְיָ אֹותְךָ לְרַגְלִי;
והוא אומר לו: נִחַשְׁתִּי וַיְבָרְכֵנִי יְיָ בִּגְלָלֶךָ.
ואף יוסף, כשהלך לבית פוטיפר — הלכה הטובה עמו,
שנאמר: וַיְבָרֶךְ יְיָ אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף(בראשית לט, ה).
וכשבא יעקב למצרים — ברך את פרעה,
שנאמר: וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה(בראשית מז, ז) —
שהיה נילוסנילוס — היאור, נהר מצרים עולה לקראתו.
וכשהושיבו בפלטיןבפלטין — בארמון שלו — בא שליח אל פרעה ואמר לו:
עלה היום נילוס כך וכך!
מיד נסתלק הרעב.
והיינו דכתיב:
פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁוקְקֶיהָ וגו׳.
אגדת בראשית. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | אלא עד שבא יעקב | — (הוספה) |
| א | שנאמר | שני |
| א | בגללך | בכללך |
| א | בפלטין | בפמלמין |
| א | ו | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| אגדת בראשית | כתב יד אוקספורד 2340 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה ע
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת(בראשית כז, א)
נשי עשו המקטרות לעבודה זרה — לפיכך כהו עיני יצחק ולא עיני רבקה; עשו שקראוהו אביו ואמו גדול
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
תנחומא, אגדת בראשית §§cover-end§§
חלק א
למעלה מן העניין
תנחומא, תולדות ז · פתיחתא · למעלה מן העניין · ״ותהיין מרת רוח ליצחק ולרבקה״ עד ״ותכהין עיניו״ · השכינה נסתלקה מבית יצחק מפני עבודה זרה של נשי עשו; משל כלי עצם וכלי חרס
בדפוס סימן ח (מ״ותכהין עיניו, מה כתיב למעלה״). ״וכלי חרס. הקיש כלי עצם לכלי עצם לא נשבר. הקיש כלי עצם״ — בגליון כתב היד (בגוף הטקסט דילג הסופר מ״כלי עצם״ ל״כלי עצם״). ״חרש״ (פעמיים) ו״וכהו עניו״ — כך בכתב היד.
בדפוס: ״הריני מכהה את עיניו״; ״למי שהיה טעון כלי עצים וכלי חרס, הקיש כלי עצים לכלי עצים לא נשבר״; ״לפי שהקישה לה נשי עשו״; ״אבל יצחק שהיה מן העפר הזיקוהו״; ״וכהו עיניו״.
מקבילות: בראשית רבה סה, ד (״ותהיין מרת רוח — למה ליצחק תחילה? אלא על ידי שהיתה בת כמרים לא היתה מקפדת על טנופת עבודה זרה, וזה… היה מקפיד״ — טעם אחר). אגדת בראשית, פרק מ (״ד״א ויהי כי זקן יצחק: מה כתיב למעלה? ויהי עשו בן ארבעים שנה וגו׳ ותהיין מורת רוח וגו׳״).
מדרש ילמדנו (ילקוט תלמוד תורה, בראשית כז, א) — אותה דרשה, וקריאותיו בפנים. שם בלא ״מה כתיב למעלה״: ״ותכהין עיניו — למה כהו עיניו? שהיה אוכל מציד עשו הרשע. ויש אומרים: מפני הכעס…״; ואין שם השכינה שנסתלקה מבית יצחק (״לפי שהשכינה היתה שרויה בביתו של יצחק… ונסתלקה הימנו שכינה מיצחק״), ובמשל אין ״הקיש כלי עצם לכלי עצם — לא נשבר״ ולא ״אבל״. בילקוט הקיצורים (״הב״ה״, ״אמ׳״, ״א״ר״, ״לע״ז״, ״שנ׳״) נפתחו, ובסופו ״ילמדנו״ — שם המקור. לפניו בילקוט ״ותכהין עיניו, למה כהו עיניו? לפי שהיה צפוי…״ — כתנחומא, תולדות ח (בפרשה עב, ותכהין עיניו מראת).
וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו(בראשית כז, א) — מה כתיב למעלה?
וַתִּהְיֶיןָ מֹורַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה(בראשית כו, לה), ואחר כך וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו —
מפני הכעס שהיה מכעיסו (מדרש ילמדנו: מפני הכעס שהיו נשי עשו מכעיסות להקדוש ברוך הוא).
לפי שהשכינה היתה שרויה בביתו של יצחק;
ועמד עשו ונטל מבנות כנען,
והיו נשיו מעשנות ומקטרות לעבודה זרה שלהן,
ונסתלקה הימנו שכינה מיצחק.
והיה רואה יצחק ומיצרומיצר — ומצטער (מדרש ילמדנו: וכשהיה יצחק רואה נשי עשו מקטרות לעבודה זרה — היה מיצר).
אמר הקדוש ברוך הוא: הריני מכסה את עיניו, שלא יראה (מדרש ילמדנו: הריני מכהה, כדי שלא יראה) ויוסיף צער.
לפיכך: וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו. (מדרש ילמדנו: מראות — כדי שלא יראה)
ואם כן — למה לא כהו עיני רבקה (מדרש ילמדנו: למה כהו עיני יצחק ולא כהו עיני רבקה)?
אמר רבי אבהו:
משל, למה הדבר דומה? למי (מדרש ילמדנו: לאחד) שהיה טעון כלי עצם וכלי חרס:
הקישהקיש — הכה, הטיח זה בזה כלי עצם לכלי עצם — לא נשבר;
הקיש כלי עצם לכלי חרש — נשבר כלי חרש (מדרש ילמדנו: לכלי חרס — ונשברו הכלי חרס).
אף רבקה — לפי שהקישו לה נשי עשו, שנבראו מן העצם כמותה — לא הזיקוה (מדרש ילמדנו: לכך רבקה — לפי שהיתה מן העצם — לא הזיקוה נשי עשו);
אבל יצחק, שהיה מן העפר,
שנאמר: וַיִּיצֶר יְיָ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה(בראשית ב, ז) —
(מדרש ילמדנו: לפיכך הזיקוהו נשי עשו,) הזקין מהרה, וכהו עניו.
אגדת בראשית, פרק מ, ג · פתיחתא · למעלה מן העניין · ״ויהי עשו בן ארבעים שנה… ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה״ · עשו כעס לאביו, אביו ואמו קוראים אותו גדול, והקדוש ברוך הוא עשהו קטן
״ויקרא אל עשו בנו הגדול״ — בפסוק (בראשית כז, א) ״את עשו״; ״אל״ מחוץ לציטוט. ״ויבז״ — הבי״ת מסופקת בכתב היד. ״ולפי שנאמר״ — בכתב היד ״ולפי׳ שנאמ׳״. ״מי זה אמר ותהי יי לא צוה״ — בפסוק (איכה ג, לז) ״אדני״; ״יי״ מחוץ לציטוט. ״הנה קטון נתתיך בגוים״ — עובדיה א, ב (וכן ירמיה מט, טו, ושם ״בזוי באדם״); ״בזוי אתה מאד״ שבהמשך הוא לשון עובדיה.
בבובר: ״אמר הקב״ה: הנה זקן וזקנה שאין בהם דעת, אני קראתיו קטן, שנאמר הנה קטן נתתיך״; ואין שם ״ויבז עשו את הבכורה״; ולפני ״ומי בעולמי שליט ומושל בלעדי״ משל: ״משל למי שהיה מכתיב טירוניא, בא אחד להכתיב לו את בנו, אמר לו: ראה לבני, מה בחור מה גבור ובעל קומה… מדדו ונמצא קטן ונפסל — כך רבקה קראה אותו גדול, ויצחק קרא אותו גדול״.
מקבילות: בראשית רבה סה, יא — משל הננס (רבי אלעזר בירבי שמעון): ״כך אביו קורא אותו גדול… ואמו קורא אותו גדול… אמר להם הקדוש ברוך הוא: אם בעיניכם הוא גדול — בעיני הוא קטן: הנה קטן נתתיך״, כמשל שבבובר. תנחומא, תולדות ח — ״ותכהין עיניו — מה כתיב למעלה? ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה, ואחר כך ותכהין עיניו — מפני הכעס שהיה מכעיסו״; ושם ״ויקרא את עשו בנו הגדול — ולמה קרא לו בנו הגדול? אלא שמחנפין לרשעים בשעתן״, דרשה אחרת.
דבר אחר:
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק(בראשית כז, א).
מה כתיב למעלה מן הענין?
וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וגו׳(בראשית כו, לד).
מה כתיב בתריהבתריה — אחריו?
וַתִּהְיֶיןָ מֹורַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה(בראשית כו, לה).
וזהו שכתוב:
כַּעַס לְאָבִיו בֵּן כְּסִיל וּמֶמֶר לְיוֹלַדְתּוֹ(משלי יז, כה).
ועל כל זאת היה אביו קורא אותו גדול, ואמו קוראה אותו גדול.
אביו קורא אותו גדול,
שנאמר: וַיִּקְרָא אל עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹול;
וגם אמו קוראה אותו גדול,
כמו שנאמר: בְּנָהּ הַגָּדֹול הַחֲמֻודֹות(בראשית כז, טו).
אמר הקדוש ברוך הוא:
זקן וזקנה שאין בהם דעת!
כי קראתי אותו קטן — והן קוראין אותו גדול,
שנאמר: הִנֵּה קָטֹון נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם(עובדיה א, ב).
ולפי שנאמר: וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹורָה(בראשית כה, לד) —
לפיכך: בָּזוּי אַתָּה מְאֹד.
אמר הקדוש ברוך הוא:
ומי פעל? מי שליט ומושל בלעדי?
שנאמר: מִי זֶה אָמַר וַתֶּהִי יי לֹא צִוָּה(איכה ג, לז).
אמר להם הקדוש ברוך הוא:
מה לכם לצוות בביתי?
אני עשיתיהו קטן, ואתם קוראים אותו גדול — ואינו אלא קטן,
שנאמר: הִנֵּה קָטֹון נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם בָּזוּי אַתָּה מְאֹד.
תנחומא, אגדת בראשית. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
| אגדת בראשית | כתב יד אוקספורד 2340 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה עא
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק(בראשית כז, א)
זקנתו של יצחק: זקנה, ייסורין וחולי שתבעו האבות; זקן ויושב בישיבה; ״ויהי״ לשון צער
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, בבלי, תנחומא בובר, דברים רבה, פסיקתא רבתי, אוצר מדרשים, קטעי מדרשים מן הגניזה §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סה, ט · דרשת הפסוק · ״ויהי כי זקן יצחק״ · אברהם תבע זקנה, יצחק ייסורין, יעקב חולי, וחזקיהו חולי שעומדים ממנו
בכתב יד וטיקן 30 נקטעים הדברים אחרי ״ואין אדם יודע למי יכבד״, ובין סימני $ כתב הסופר ״גרשה כת׳ ויהי אחרי הדב׳ האלה ויאמר ליוסף וגו׳״ — ההמשך כתוב בפרשת ״ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף״ (בראשית מח, א), ואכן הדרשה כולה בכתב היד שם (יד ראשונה), בנוסח מעט אחר. דברי הסופר נשארו במקומם, והחסר — מ״מתוך שאת מעטרו״ עד ״ויחי מחליו״ — הושלם בסוגריים הכפולים מכתב יד וטיקן 60 (ושם לפני ״ויאמר ליוסף״ ״הדא הוא״ בקיצור, בלי ״דכתיב״); דברי רבי שמואל בר נחמן — שוב וטיקן 30.
״רבון העולם״ — בכתב היד ״רב׳ העו׳״. ״אב ובנו״ — בתיאודור–אלבק ״אדם ובנו״; ״דבר שנתבעתה ממך הוא מתחיל״ (באברהם) — שם ״דבר טוב תבעתה וממך הוא מתחיל״. ״בן חולי לחולי״ — בתיאודור–אלבק ״בין חולי לחולי״.
המדרש קורא ״ותכהינה עיניו״, ״הנה אביך חולה״, ״לחזקיהו״ (במסורה: ותכהין, חלה, מכתב לחזקיהו).
מקבילות: תנחומא בובר, חיי שרה ה (להלן, ב) — נוסח אחר, וטעמיהם של יצחק ושל יעקב אחרים; קטעי מדרשים מן הגניזה (להלן, ח) — בסוף דרשת הילמדנו, בקטע מקוטע: ״…הפרש בין בריותיך, ותן זקנה…״, ״…מתחלת, שנאמר: ואברהם זקן״; ייסורי יצחק שם בהשלמת המהדיר.
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק(בראשית כז, א).
אמר רבי יודה בירבי סימון:
אברהם תבע זיקנה.
אמר לפניו: רבון העולם! אב ובנו נכנסים למקום, ואין אדם יודע למי יכבד.
גרשה כתיב: וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף וגו׳(בראשית מח, א).
מתוך שאת מעטרומעטרו — מעטר אותו (את האב) בזיקנה — אדם יודע למי יכבד.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, דבר שנתבעתה — ממך הוא מתחיל.
מתחילת ספר ועד כאן אין כתיב זיקנה;
וכיון שעמד אברהם — נתן לו זיקנה:
וְאַבְרָהָם זָקֵן(בראשית כד, א).
יצחק תבע ייסורין.
אמר לפניו: רבונו שלעולם! אדם מת בלא ייסורין — מידת הדין מתוחהמתוחה — פרושה, עומדת כנגדו כנגדו;
מתוך שאת מביא עליו ייסורין — אין מידת הדין מתוחה כנגדו.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, דבר טוב תבעתה, וממך הוא מתחיל.
מתחילת ספר ועד כאן אין כתיב ייסורין;
וכיון שעמד — נתן לו ייסורין:
ותכהינה עֵינָיו.
יעקב תבע החולי.
אמר לפניו: רבונו שלעולם! אדם מת בלא חולי — ואין מיישבמיישב — מסדר את ענייני בין בניו;
מתוך שהוא חולה שנים ושלשה ימים — הוא מיישב בין בניו.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, דבר טוב תבעתה, וממך הוא מתחיל.
הדא הוא דכתיב:
וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חולה.
אמר רבי לוי:
אברהם חידש זיקנה, יצחק חידש ייסורין, יעקב חידש חולי;
חזקיהו חידש חולי שיניחולי שיני — חולי מסוג אחר (שקמים ממנו).
אמר לו: העמדתה אותו עד יום מותו;
אבל מתוך שאדם חולה ועומד, חולה — הוא עושה תשובה שלימה.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, דבר טוב תבעתה, וממך הוא מתחיל.
הדא הוא דכתיב:
לְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בַּחֲלֹותוֹ וַיְחִי מֵחׇלְיוֹ(ישעיה לח, ט).
אמר רבי שמואל בר נחמן:
מיכן שהיה בן חולי לחולי — חולי כבד משניהם.
תנחומא בובר, חיי שרה ה · דרשת הפסוק · ״ואברהם זקן״ · נוסח אחר · שלשה דברים שתבעו האבות בפיהם ומהם התחילו
״תחילה״ — בכתב היד ״תחיל׳״. ״הקדוש ברוך הוא״ (אחר ״אמר״) — הה״א מסופקת בכתב היד. ״חייך״ — החי״ת הוספת מאגרים, בתוך [ ], והכ״ף מסופקת. ״בך אני מתחיל, שנאמר״ — כפול בכתב היד, והסופר מחק את השני. ״תבע ייסורין״ — העי״ן והסמ״ך מסופקות בכתב היד. ״לפני הקדוש ברוך הוא״ — בכתב היד ״לפי״, ותוקן כבובר. ״בך״ (״לכך מרדו בך״) — הבי״ת מסופקת. ״אהלים״ — בכתב היד ״אהלי׳״. ״אמר לו״ (ליעקב) — בכתב היד ״א׳ לו״. ״שלשה דברים״ — בכתב היד ״ג׳״.
״ויהי אחרי הדברים האלה ויוגד ליוסף לאמר הנה אביך חולה״ — כך בכתב היד (בראשית מח, א: ויאמר ליוסף, בלי ״לאמר״; ״ויגד״ — שם, ב, ליעקב), והמילים השונות נכתבו מחוץ לפסוק; בובר תיקן ״ויאמר״ והשמיט ״לאמר״. ״יעשה חמשה או ששה בימי חולה״ — כך בכתב היד; בבובר ״יעשה [אדם חולה] חמשה או ששה ימים״. בנוסח בובר ״ישליו אהלים לשודדים ובטוחות למרגיזי אל״, ״ויהי כי זקן יצחק [ותכהין עיניו מראות]״.
מקבילות: בראשית רבה סה, ט (לעיל, א) — ״אברהם תבע זיקנה: אמר לפניו… אב ובנו נכנסים למקום ואין אדם יודע למי יכבד… יצחק תבע ייסורין… אדם מת בלא ייסורין מידת הדין מתוחה כנגדו… יעקב תבע החולי… אדם מת בלא חולי ואין מיישב בין בניו״, ושם (רבי לוי) גם חזקיהו ״חידש חולי שיני״; ושם ״אמר רבי יודה בירבי סימון״, והטעם של יצחק אחר (מידת הדין, לא דור המבול). בבלי בבא מציעא פרק ז, פז ע״א — זקנה באברהם וחולשא ביעקב (״ויאמר ליוסף הנה אביך חולה״), בלי יצחק. תנחומא (ורשא), חיי שרה א — אברהם בלבד, בנוסח אחר (״אני ובני נכנסין לעיר ואין בני אדם מכירין בין האב לבן… הלך ולן… ראה שהלבין שער ראשו וזקנו״).
אברהם תבע הזקנה.
אמר אברהם: אב ובנו נכנסין לעיר, ואינן ניכרין איזהו הגדול ואיזהו הקטן.
אמר הקדוש ברוך הוא: אתה תבעתה זקנה בפיך —
חייך, בך אני מתחיל,
שנאמר: וְאַבְרָהָם זָקֵן.
יצחק תבע ייסורין.
אמר יצחק לפני הקדוש ברוך הוא:
רבונו של עולם, אדם חוטא ואתה פורע ממנו בבת אחת;
יסרו קימעא קימעא, ואתה פורע ממנו.
אילו הבאתה ייסורין על דור המבול — לא היו מורדין בך;
אלא השפעת להם שלוה — לכך מרדו בך,
שנאמר: יִשְׁלָיוּ אֹהָלִים לְשֹׁדְדִים(איוב יב, ו).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה תבעתה יסורין — חייך, ממך אני מתחיל,
שנאמר: וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק(בראשית כז, א).
יעקב תבע את החולי.
אמר יעקב לפני הקדוש ברוך הוא:
רבונו של עולם, אדם יושב בנחת, ונפשו יוצאה, ונכנס תחרותתחרות — מריבה, התגרות לעולם:
על זו מתבקשמתבקש — נתבע, נדרש (בדין) לאדם בידי אחרים, או אחרים מתבקש להם בידו;
והוא מת פתאום, ותחרות נעשה בעולם.
אלא יעשה חמשה או ששה בימי חולה, עד שיצוה לבניו כל מה שהוא צריך, ויסתלק מן העולם.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: יעקב, תבעתה את החולי — חייך, ממך אני מתחיל,
שנאמר: וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה(בראשית מח, א) ויוגד ליוסף לאמר הִנֵּה אָבִיךָ חֹולֶה.
הוי: שלשת האבות התקינו שלשה דברים הללו;
לכך נאמר: וְאַבְרָהָם זָקֵן.
בבלי יומא פרק ג, כח ע״ב · סוגיא · תפלת המנחה של אברהם משהשחירו הכתלים; זריזין מקדימין למצות; אבותינו זקנים ויושבי ישיבה, ואליעזר דולה ומשקה מתורת רבו
״וישכם אברהם בבקר ויחבוש וגו׳״ — בדפוס ונציה: ״וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני יי״ (בראשית יט, כז).
״דאמר רבי חמא ברבי חנינא״ — בכ״י הספרייה הבריטית 400: ״דא׳ ר׳ חייא אמ׳ ר׳ חנינא״.
״אמר רבא: תנא גמר מאברהם״ — בכ״י אוקספורד 366: ״רבה״.
״אמר רבי אלעזר: שדולה ומשקה״ — בכ״י מינכן 6, בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י הספרייה הבריטית 400: ״אמ׳ ר׳ יצחק״.
״שמושל בתורת רבו… שדולה ומשקה״ — בכ״י מינכן 95 מאמר אחד של רבי אלעזר, בלי ״אמר רבי אלעזר״ השני.
אחריו בגמרא: ״אמר רב: קיים אברהם אבינו כל התורה כולה…״ — בפרשה מז, ״עקב אשר שמע אברהם בקלי״.
אמר רב ספרא:
צלותיה דאברהםצלותיה דאברהם — תפילתו של אברהם — מכי משחרי כותלימכי משחרי כותלי — משעה שהכתלים משחירים (אחר חצות היום).
רש״י צלותיה דאברהם — תפלת הערב שלו.
רש״י מכי משחרי כותלי — חומות הפונות למזרח שהלבינו מהנץ החמה הבאה מן המזרח ונוצצת עליהן ובתחילת שבע שעות שהחמה באמצע הרקיע בראש כל אדם אינה עושה עמוד אלא תחתיהן משחירין אותן הכתלים לפי שאין חמה נוצצת אלא בראש הכותל בעוביו ומיצל חודו של שפת עוביו על זקיפת הכותל ומשחרת מההיא שעתא נוטים צללי ערב וקרוי ערב.
אמר רב יוסף:
אנן מאברהם ניקום וניגמר?אנן מאברהם ניקום… — וכי אנו נעמוד ונלמד מאברהם? אמר רבא: התנא למד מאברהם, ואנו לא נלמד ממנו?
וכי אנו נעמוד ונלמד מאברהם?
רש״י אנן מאברהם ניקום ונגמר — באת ללמדנו להיות זריזין כאברהם.
אמר רבא:
תנא גמר מאברהם, ואנן לא גמרינן מיניה?
התנא למד מאברהם, ואנו לא נלמד ממנו?
דתניאדתניא — ששנינו (בברייתא):
וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ(ויקרא יב, ג) —
מלמד שכל היום כשר למילה,
אלא שהזריזין מקדימין למצות,
שנאמר: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹושׁ וגו׳(בראשית כב, ג).
אלא אמר רבא: רב יוסף הא קא קשיא ליה,אלא אמר רבא:… — אלא אמר רבא: לרב יוסף — זו היא שקשתה לו, שהרי שנינו (במשנה): חל ערב פסח להיות בערב שבת — נשחט בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה; ונשחט אותו משעה שהכתלים משחירים!
אלא אמר רבא: לרב יוסף — זו היא שקשתה לו,
דתנן: חל ערבי פסחים להיות בערב שבת — נשחט בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה(משנה פסחים ה, א);
שהרי שנינו (במשנה): חל ערב פסח להיות בערב שבת — נשחט בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה;
רש״י חל להיות בערב שבת — הוצרך למהר תמיד של בין הערבים בכל יכולת לפי שפסחים נשחטו אחריו וצריך לצלותן מבעוד יום ואמרינן התם מוקמינן ליה אדיניה מכי ינטו צללי ערב וקתני נשחט התמיד בשש ומחצה ואי מכי משחרי כותלי מיקרי בין הערבים נשחטיה מכי משחרי דהיינו מתחלת שבע.
ונשחטיה מכי משחרי כותלי!
ונשחט אותו משעה שהכתלים משחירים!
מאי קושיא? ודילמא —מאי קושיא? ודילמא… — מה הקושיא? ושמא — כותלי בית המקדש בשש ומחצה משחירים, מפני שאינם מכוונים ביותר (כנגד השמש); או גם: שונה אברהם, שחכמת הכוכבים גדולה היתה בלבו (וידע את השעה בלי סימן); או גם: מפני שזקן ויושב בישיבה היה, שאמר רבי חמא ברבי חנינא:
מה הקושיא? ושמא —
כותלי דבית המקדש בשש ומחצה משחרי, משום דלא מכווני טובא;
כותלי בית המקדש בשש ומחצה משחירים, מפני שאינם מכוונים ביותר (כנגד השמש);
רש״י דלא מכווני — לא הוו זקופים בצמצום ולפי שהחומה היתה רחבה מלמטה והולכת ומתקצרת ועולה ולפיכך אין חודו של שפת עוביו למעלה מיצל על זקיפתו להשחירו עד שתימשך חמה למערב.
אי נמי שאני אברהם, דאיצטגנינות גדולה היתה בלבו;
או גם: שונה אברהם, שחכמת הכוכבים גדולה היתה בלבו (וידע את השעה בלי סימן);
רש״י איצטגנינות — להיות בקי בהליכות המזלות ותחילות השעות דהכי תניא בבבא בתרא (דף טז:) ויי ברך את אברהם בכל איצטגנינות גדולה היתה בלבו וכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו לשאול במזלות.
אי נמי משום דזקן ויושב בישיבה הוה,
או גם: מפני שזקן ויושב בישיבה היה,
דאמר רבי חמא ברבי חנינא:
שאמר רבי חמא ברבי חנינא:
מימיהן של אבותינו לא פרשה (כ״י הספרייה הבריטית 400, כ״י אוקספורד 366: פסקה) ישיבה מהם.
היו במצרים — ישיבה עמהם,
שנאמר: לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות ג, טז);
היו במדבר — ישיבה עמהם,
שנאמר: אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר יא, טז);
אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה,
שנאמר: וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים(בראשית כד, א);
יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה,
שנאמר: וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק(בראשית כז, א);
יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה,
שנאמר: וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּוקֶן(בראשית מח, י).
אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה,
שנאמר: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּושֵׁל בְּכׇל אֲשֶׁר לוֹ(בראשית כד, ב) —
אמר רבי אלעזר:
שמושל בתורת רבו.
הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר(בראשית טו, ב) —
אמר רבי אלעזר:
שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים.
רש״י דולה ומשקה — נוטריקון של דמשק.
דברים רבה, וזאת הברכה ג · פתיחתא · ויכוחם של אדם, נח, אברהם, יצחק ויעקב עם משה, ומשל שתי הספינות
נוסח דברים רבה בכ״י פרמה, הספרייה הפלטינית 3122. בכתב היד: ״רבות עשו חיל ואת עלית כולנה״ — ״בנות״ ו״על״ הושלמו מן המקרא. ״אתה כבוד שניתן לו לוקח ממך״ — כלשונו. ״ירודון״ — כך בכתב היד. ״מלאכי צבאות״ — בפסוק (תהלים סח, יג) ״מלכי״; ״מלאכי״ מחוץ לציטוט.
לפי חילופי הנוסח ומהדורות הפסיקתא מצויה דרשה זו בכ״י כרמולי של הפסיקתא לפני ״ר׳ ברכיה פתח״, בפתיחה ״קרא זה מדבר במשה שנתעלה מכל הצדיקים״ (שם: ״שממך נוטל כבודך״).
נוסח הדפוס (דברים רבה, וילנא, יא, ג) קרוב מאוד, ושינוייו כאן כקריאות; ונוסף בו: ביצחק ״מנין? דכתיב ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות״, ובסוף דבריו ״ומשה לא ידע כי קרן עור פניו״ (שמות לד, כט) במקום ״לא כהתה עינו ולא נס לחה״; ביעקב ״שנפגשתי עם המלאך ונצחתי אותו… אתה נפגשת עם המלאך בפירבורין שלך, ואני עולה אצלן בפירבורין שלהן״, ו״מלכי צבאות ידודון ידודון״.
מקבילות: ילקוט שמעוני, וזאת הברכה — ״זה משה שנתעלה על כל האדם״, ובאברהם ״אתה היית זן עובדי אלילים ואני זן מאמינים״, וביעקב ״באיפרכיא שלך… באיפרכיא שלהן״.
וְזֹאת הַבְּרָכָה(דברים לג, א) —
זה שאמר הכתוב:
רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּולָּנָה(משלי לא, כט) —
(דברים רבה (וילנא): מהו ״ואת עלית על כולנה״?) מדבר במשה, שנתעלה יותר מן הכל.
כיצד? אדם הראשון אומר למשה: אני גדול ממך, שנבראתי בצלמו של הקדוש ברוך הוא.
מניין? שנאמר וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ(בראשית א, כז).
אמר לו משה: אני נעליתי יותר ממך.
אתה — כבוד שניתן לו לוקח (דברים רבה (וילנא): לך ניטל) ממך, שנאמר אָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין(תהלים מט, יג);
אבל אני — זיו פנים שנתן לי הקדוש ברוך הוא עמי, שנאמר לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וגו׳(דברים לד, ז).
נח אמר למשה: אני גדול ממך, שנוצלתי בדור המבול.
אמר לו משה: אני נעליתי יותר ממך.
אתה הצלת את עצמך, ולא היה בך כח להציל את דורך;
אבל אני הצלתי את עצמי ואת דורי כשנתחייבו כלייה בעגל.
מניין? שנאמר וַיִּנָּחֶם יְיָ עַל הָרָעָה וגו׳(שמות לב, יד).
למה הדבר דומה? לשתי ספינות שהיו בים, והיו בתוכם שתי קברניטיןקברניטין — רבי חובלים, מנהיגי ספינות:
אחד הציל עצמו ולא הציל את ספינתו, ואחר הציל את ספינתו ואת עצמו.
למי היו מקלסין? למי אותן שהציל עצמו ואת ספינתו.
כך נח לא הציל אלא עצמו, אבל משה הציל את עצמו ואת דורו —
הוי וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּולָּנָה.
דבר אחר:
אברהם אמר למשה: אני גדול ממך, שהייתי אב לעוברין ושבים.
אמר לו משה: נעליתי אני ממך — שאתה היית זן בני אדם ערילים, ואני הייתי זן בני אדם מהולין;
ולא עוד, אתה זנת ביישוב ואני זנתי במדבר.
יצחק אמר למשה: אני גדול ממך, שפשטתי את צוארי על גבי המזבח וראיתי פני שכינה.
אמר לו משה: אני נעליתי ממך — שאתה ראית פני שכינה וכהו עיניך,
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וגו׳(בראשית כז, א) — מהו מֵרְאֹות? מראות פני השכינה (דברים רבה (וילנא): מראות בשכינה);
אבל אני הייתי מדבר עם השכינה פנים בפנים ולא כהו את עיני,
שנאמר לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה.
ויעקב אמר למשה: אני גדול ממך, שנתפגשתי עם המלאך בפרופרין שלךבפרופרין שלך — בתחום שלך, במקומך ונצחתי אותו.
אמר לו: אתה נפגשת עם המלאך בפרופריןבפרופרין — תחומך, פרוורי מקומך שלך, ואני עליתי אצלן בפרפרין שלהןבפרפרין שלהן — בתחום שלהם, במקומם, והן מתיראין ממני.
מניין? שנאמר מלאכי צְבָאוֹת יִדֹּודוּן יִדֹּודוּן(תהלים סח, יג).
לפיכך אמר שלמה רַבּוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כולנה.
אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל ונתעלית מן הכל — יברך את ישראל, וְזֹאת הַבְּרָכָה.
פסיקתא רבתי, פסקא מז · דרשה · ״ויען יי את איוב מן הסערה״ · מכל שערה ושערה היה מסיח עמו: אדם, אברהם — ״במה אדע״, יצחק, משה ואהרן נענשו ולא קראו תיגר
הדבר אחר שלם, מ״מכל שיער ושיער שבראשו״ ועד ״היה חוזר וממלא את הבית״; לפניו בפסקה ״אשרי אדם שנגעו בו ייסורים ולא קרא תגר״ ואיוב שקרא תגר, ואחריו ״דבר אחר: סלע ישכן — בבנין הראשון״.
״ד׳א״, ״הק׳״, ״אמ׳״, ״שאמ׳״, ״אירש׳״, ״ישר׳״, ״א׳ר תנחומ׳״ — נפתחו. ״שיער ושיער״ — בכתב היד ״שיעור ושיעור״, והו״ו מחוקה. ״גזרתי עליו״ — בכתב היד ״גזרתו עלו״, ותוקן במאגרים. ״קרא״ — בכתב היד ״קראת״. ״וכל [אדם]״ — השלמת מאגרים, כמקרא. ״שהיו נכנס״ — כך בכתב היד. ״נשר״ — הנו״ן והשי״ן מסופקות. ״בכניסתו״ (״מרים כבודי בכניסתו״) — בכתב היד ״בכניסתי״, ותוקן לפי ״בכניסתו של אהרן״ שלפניו.
בדפוס (איש שלום): ״היה הקדוש ברוך הוא משיח (עצמו) עמו״; ״אלא אברהם שנסיתי אותו כמה נסיונות״; ״על שאהב את עשו הכהיתי את עיניו״; ״שמעו נא המורים״ (בלי ״מן״); ״שהיה לבוש שמנה לבושי קודש… ומלאכי השרת בורחים מלפניו״; ״לעמוד לשרת [מפני הענן]״.
המדרש קורא ״ידוע תדע״ (במסורה: ידע תדע), ״המורים״ (במסורה: המרים), ״וכי ירום קנו״ (במסורה: ירים), ״ישכון ויתלונן״ (במסורה: ישכן ויתלנן).
דבר אחר: מכל שיער ושיער שבראשו היה הקדוש ברוך הוא מסיח עמו.
אמר הקדוש ברוך הוא: למה אתה קורא תיגרקורא תיגר — מתרעם, מערער (על מידת הדין) שהיגיעוך היסורין?
שמא את גדול מאדם יציר כפים, שעל מצוה אחת שביטל גזרתי עליו מיתה ועל תולדותיו — ולא קרא תיגר?
אלא מן אברהם, שניסיתי אותו בכמה ניסיונות?
על שאמר: בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה(בראשית טו, ח) — אמרתי לו: יָדֹועַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ(בראשית טו, יג),
ולא קרא תיגר.
אלא גדול את מיצחק?
על שאהב את בנו הרשע הכהתי את עיניו — וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק(בראשית כז, א).
אלא גדול את מן משה?
בשביל שאמר: שִׁמְעוּ נָא מן הַמֹּורִים(במדבר כ, י) — גזרתי עליו שלא יכנס לארץ ישראל,
ולא קרא תיגר.
אלא גדול אתה מן אהרן?
שלא חילקתי כבוד לבריא בעולם כיוצא בו:
שהיה לובש שמונה לבושי כבוד, ונכנס לבית קודשי הקדשים, ומלאכי שרת עומדים מלפניו —
וְכׇל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד(ויקרא טז, יז) — אילו מלאכי השרת,
וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם(יחזקאל א, י) —
שיהו חולקין לו כבוד ובורחים מלפניו.
אני — כבודי היה שם מלא הבית:
וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת כִּי מָלֵא כְבוֹד יְיָ(מלכים א ח, יא);
ובזמן שהיו נכנס — הייתי חולק לו כבוד, ומסלק את כבודי בין שני הכרובים.
הוא שאמר לאיוב: אִם עַל פִּיךָ יַגְבִּיהַּ נָשֶׁר(איוב לט, כז).
אמר רבי תנחומא:
על פיך היה הקדוש ברוך הוא מגביה את כבודו לבין שני הכרובים בכניסתו של אהרן.
יַגְבִּיהַּ נָשֶׁר — זה הקדוש ברוך הוא,
כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף(דברים לב, יא).
וְכִי יָרִום קִנּוֹ, סֶלַע יִשְׁכֹּון וְיִתְלֹונָן(איוב לט, כח) —
אף על פי שהייתי מרים כבודי בכניסתו,
אלא סֶלַע יִשְׁכֹּון — משהיה יוצא, היה חוזר וממלא את הבית.
חלק ב
מדרשים מאוחרים
אוצר מדרשים, מדרש מגילת אסתר · דרשה · ״ויהי״ לשון קשה: אחשורוש, השופטים, דור המבול, אמרפל, יצחק, יוסף, יהושע, חנה, שמואל, דוד ושאול, אחז ויהויקים — בכל מקום שתמצא ויהי תמצא אחריו צרה
״י״י״ — נפתח. ״ותכהנה עיניו מראות״ — כך באוצר מדרשים (במסורה: ותכהין עיניו מראת). ״ויהי בימי אמרפל — עשו מלחמה את ברע מלך סדום״ — בראשית יד, א–ב; ״ויהי יי את יוסף — ותשא אשת אדוניו את עיניה״ — בראשית לט, ב; ז; ״ויהי איש אחד מצרעה… ואשתו עקרה ולא ילדה״ — שופטים יג, ב; ״רק אתה לא תבנה הבית״ — מלכים א ח, יט; ״ויהי בבית אדוניו המצרי״ — בראשית לט, ב, ו״ויהי כדברה אל יוסף יום יום״ — שם, י.
מקבילות: בבלי מגילה פרק א, י ע״ב — ״כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער״, ושם אין ״ויהי כי זקן יצחק״; אסתר רבה, פתיחתא יא — ״כל מקום שנאמר ויהי בימי אינו אלא צרה… וחמשה הן״.
כתוב: וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ(אסתר א, א) —
ואין וַיְהִי אלא לשון קשה.
וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ — היה המן הרשע;
וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹוט הַשֹּׁופְטִים(רות א, א) — וַיְהִי רָעָב;
וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹוב(בראשית ו, א) — וַיֹּאמֶר יְיָ לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם(בראשית ו, ג);
וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל(בראשית יד, א) — עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹום(בראשית יד, ב);
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק ותכהנה עֵינָיו מראות(בראשית כז, א);
וַיְהִי יְיָ אֶת יוֹסֵף(בראשית לט, ב) — וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹונָיו אֶת עֵינֶיהָ(בראשית לט, ז);
וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה — וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים(שמות יג, יז);
וַיְהִי יְיָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ(יהושע ו, כז) — וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֵרֶם(יהושע ז, א);
וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם(שמואל א א, א) — וַיְיָ סָגַר רַחְמָהּ(שמואל א א, ה);
וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצׇּרְעָה — וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה(שופטים יג, ב);
וַיְהִי כי זָקֵן שְׁמוּאֵל(שמואל א ח, א) — וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָיו(שמואל א ח, ג);
וַיְהִי דָוִד לְכׇל דְּרָכָיו מַשְׂכִּיל(שמואל א יח, יד) — וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד(שמואל א יח, ט);
וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ(שמואל ב ז, א) — רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת(מלכים א ח, יט);
וַיְהִי בִּימֵי אָחָז(ישעיה ז, א) — אֲרָם מִקֶּדֶם וּפְלִשְׁתִּים מֵאָחוֹר(ישעיה ט, יא);
וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים(ירמיה א, ג) — רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹוהוּ(ירמיה ד, כג).
שבכל מקום שתמצא וַיְהִי — תמצא אחריו צרה.
וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹונָיו הַמִּצְרִי — נתנה בו עיניה,
שנאמר: וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וגו׳(בראשית לט, י).
קטעי מדרשים מן הגניזה, דף א ע״א · דרשה · הזקנה מנוולת — מעשה בזקנה שבאה לפני רבי יוסי בן חלפתא; אפילו גדולי עולם נתנוולו בזקנתם: יצחק ודוד; אבל אברהם זקנתו יתר מנערותו
הקטע מקוטע, ורוב ההשלמות שבסוגריים כפולים הן של המהדיר. ראש הדרשה חסר בקטע, והוא פותח ב״ומעשה באשה אחת שהזקינה הרבה״; סופה ״ממה שקראו בעינין״, ואחריה ״ויהי כי זקן יצחק — הלכה״ (להלן, ח).
״ג׳ ימים״, ״בי׳״ — נפתחו. ״לשקוד״ — בפסוק (משלי ח, לד) ״לשקד״, ומחוץ לציטוט. ״הא׳״ — כך בהשלמת המהדיר.
ומעשה באשה אחת שהזקינה הרבה, באת לפני רבי יוסי בן חלפתא.
אמרה לו: רבי, זקנתי יותר מדי, ומעכשיו חיים של ניוול הם, שאיני טועמת לא מאכל ולא משתה; ואני מבקשת ליפטר מן העולם.
אמר לה: אי זה מצוה בידך?
אמרה לו: למודה אני — אפילו יש לי דבר חביב, אני מנחת אותו ומשכמת לבית הכנסת.
אמר לה: המידה הזה יש בידך? מנעי עצמך מבית הכנסת שלשה ימים זה אחר זה.
הלכה ועשתה כך, וביום השלישי מיתה.
לכך אמר שלמה: אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁומֵעַ לִי(משלי ח, לד) לשקוד וגו׳;
מה כתיב אחריו? כִּי מֹוצְאִי מָצָא חַיִּים(משלי ח, לה).
הרי למדתה שהזקנה מנוולת.
וכן אפילו גדולי עולם התנוולו בזקנתן:
את מוצא כן ביצחק, שנאמר: וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק(בראשית כז, א) וגו׳;
וכן בדויד, שנאמר: וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּוהוּ בַּבְּגָדִים וגו׳(מלכים א א, א).
אמר הא׳: כל גדולי עולם — כיון שהן מזקינין — הן מתנוולין;
אבל באברהם היתה זקנותו יתר מנערותו —
ממה שקראו בעינין.
קטעי מדרשים מן הגניזה, לסדר ״ויהי כי זקן יצחק״ · ילמדנו · ניסים בזכות אבות, ומיתת הצדיק: אברהם, משה ויעקב תבעו מיתה בפיהם; זקנה מאברהם
הקטע מקוטע, ורוב ההשלמות שבסוגריים כפולים הן של המהדיר. הדרשה שלמה, מ״ויהי כי זקן יצחק — הלכה״ עד ״ממה שקראו בעינין״; לפניה בקטע סוף דרשה אחרת (״ומעשה באשה אחת שהזקינה הרבה… אבל באברהם היתה זקנותו יתר מנערותו״; לעיל, ז), ואחריה ״ויתן לך האלהים — הלכה: העושה מצוה אחת…״ ודרשות אחרות — עניינים אחרים.
״ליהיה לידי זקנה״ — כך בקטע (שתי המלים מסומנות). ״ממה שקראו בעינין״ — לפני ״בעינין״ בקטע ״(בסדר)״, מחוק בידי המהדיר. ״הנה אנכי מת״ — הכתוב בדברים ד, כב: ״כי אנכי מת״.
מקבילות: בראשית רבה סה, ט (לעיל, א) — ״אברהם תבע זיקנה… יצחק תבע ייסורין… מידת הדין מתוחה כנגדו״; בתי מדרשות ח״ב, מדרש שלשה וארבעה, לט — אברהם, יעקב, משה ודוד הזכירו מיתה לעצמם; ״יקר בעיני יי המותה לחסידיו — קשה בעיני לומר לצדיקים שימותו״ — אוצר מדרשים, מדרש הלל. ״עשה הפרש בין בריותיך ותן זקנה״ — כעין ״אתא אברהם, בעא רחמי והוה זקנה, שנאמר ואברהם זקן בא בימים״ שבבבלי בבא מציעא פרק ז, פז ע״א וסנהדרין קז ע״ב.
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק(בראשית כז, א).
הלכה:
הרואה מקום שנעשו בו ניסין לישראל — מהוא אומר?
שנו: צריך לומר: ברוך שעשה ניסין לאבותינו במקום הזה — כגון נחלו ארנון.
אמר הא׳: כל הניסין שעשיתי לישראל — בזכותן שלאבות עשיתי.
שכן את מוצא: כשעשו ישראל את העגל — בזכות אבות נעשו ניסין,
שנאמר: זְכֹור לְאַבְרָהָם(שמות לב, יג) וג׳.
ועל זה דויד מתמיה: שכל הניסין שעשיתה — בזכותן, והן לא היו יכולין להוציא עצמן מן המות!
לכך נאמר: יָקָר בְּעֵינֵי יְיָ הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו(תהלים קטז, טו).
מהוא יָקָר?
אמר הקדוש ברוך הוא: קשה עלי מיתת הצדיק, שאילולא הוא גוזר על עצמו המיתה — לא הייתי גוזר עליו.
את מוצא שאברהם תבע מיתה בפיו, שנאמר: וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי(בראשית טו, ב).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: קשה היה עלי לגזור מיתה עליך; ועכשיו, הואיל שגזרת — וַיִּגְוַע וַיָּמׇת אַבְרָהָם(בראשית כה, ח) וג׳.
ואף משה תבע בפיו, שנאמר: הנה אָנֹכִי מֵת(דברים ד, כב) וגו׳;
אמר לו הקדוש ברוך הוא: הואיל שגזרת — הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת(דברים לא, יד).
אף יעקב תבע מיתה בפיו, שנאמר: אָמוּתָה הַפָּעַם(בראשית מו, ל) וגו׳;
אמר לו הקדוש ברוך הוא: הואיל שגזרת — וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת(בראשית מז, כט).
מיום שנבראו שמים וארץ לא בא אדם ליהיה לידי זקנה,
אלא אדן ראשון — שחולה, בא מיד לידי מיתה.
אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: עשה הפרש בין בריותיך, ותן זקנה עליהן, כדי שיתכבד הזקן בנער.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, ממך היא מתחלת,
שנאמר: וְאַבְרָהָם זָקֵן(בראשית כד, א).
ואף יצחק תבע ייסורין, והביאן עליו הקדוש ברוך הוא;
ומתוך כך יצחק ביקש רחמין על עצמו, כדי שלא תהא מדת הדין מתוחה עליו —
ממה שקראו בעיניןבעינין — בענין, בפרשה.
בראשית רבה, בבלי, תנחומא בובר, דברים רבה, פסיקתא רבתי, אוצר מדרשים, קטעי מדרשים מן הגניזה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | מתוך שאת מעטרו בזיקנה — אדם יודע למי יכבד. | — (הוספה) |
| א | אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, דבר שנתבעתה — ממך הוא מתחיל. | — (הוספה) |
| א | מתחילת ספר ועד כאן אין כתיב זיקנה; | — (הוספה) |
| א | וכיון שעמד אברהם — נתן לו זיקנה: | — (הוספה) |
| א | וְאַבְרָהָם זָקֵן(בראשית כד, א). | — (הוספה) |
| א | יצחק תבע ייסורין. | — (הוספה) |
| א | אמר לפניו: רבונו שלעולם! אדם מת בלא ייסורין — מידת הדין מתוחה כנגדו; | — (הוספה) |
| א | מתוך שאת מביא עליו ייסורין — אין מידת הדין מתוחה כנגדו. | — (הוספה) |
| א | אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, דבר טוב תבעתה, וממך הוא מתחיל. | — (הוספה) |
| א | מתחילת ספר ועד כאן אין כתיב ייסורין; | — (הוספה) |
| א | וכיון שעמד — נתן לו ייסורין: | — (הוספה) |
| א | ותכהינה עֵינָיו. | — (הוספה) |
| א | יעקב תבע החולי. | — (הוספה) |
| א | אמר לפניו: רבונו שלעולם! אדם מת בלא חולי — ואין מיישב בין בניו; | — (הוספה) |
| א | מתוך שהוא חולה שנים ושלשה ימים — הוא מיישב בין בניו. | — (הוספה) |
| א | אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, דבר טוב תבעתה, וממך הוא מתחיל. | — (הוספה) |
| א | הדא הוא דכתיב: | — (הוספה) |
| א | וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חולה. | — (הוספה) |
| א | אמר רבי לוי | — (הוספה) |
| א | אברהם חידש זיקנה, יצחק חידש ייסורין, יעקב חידש חולי; | — (הוספה) |
| א | חזקיהו חידש חולי שיני. | — (הוספה) |
| א | אמר לו: העמדתה אותו עד יום מותו; | — (הוספה) |
| א | אבל מתוך שאדם חולה ועומד, חולה — הוא עושה תשובה שלימה. | — (הוספה) |
| א | אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, דבר טוב תבעתה, וממך הוא מתחיל. | — (הוספה) |
| א | הדא הוא דכתיב: | — (הוספה) |
| א | לְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בַּחֲלֹותוֹ וַיְחִי מֵחׇלְיוֹ(ישעיה לח, ט). | — (הוספה) |
| ב | ח | — (הוספה) |
| ב | לפני | לפי |
| ד | בנות | — (הוספה) |
| ד | על | — (הוספה) |
| ד | ידודון | ירודון |
| ה | אדם | — (הוספה) |
| ה | בכניסתו | בכניסתי |
| ז | ומעשה באשה אחת שהזקינה הרבה, באת לפני רבי יוסי בן חלפתא. | — (הוספה) |
| ז | אמרה לו: רבי, זקנתי יותר מדי, ומעכשיו חיים של ניוול הם, שאיני טועמת לא מאכל ולא משתה; ואני מבקשת ליפטר מן העולם. | — (הוספה) |
| ז | אמר לה: אי ז | — (הוספה) |
| ז | ידך? | — (הוספה) |
| ז | אמרה לו: למודה אני — אפילו יש לי דבר חביב, אני מנחת אותו ומשכמת לבית הכנס | — (הוספה) |
| ז | דך? מנעי עצמך מבית הכנסת שלשה ימים זה אחר זה. | — (הוספה) |
| ז | הלכה ועשתה כך, | — (הוספה) |
| ז | ה | — (הוספה) |
| ז | לכך אמר שלמה: | — (הוספה) |
| ז | אַשְׁרֵי אָדָם | — (הוספה) |
| ז | לשקוד וג | — (הוספה) |
| ז | כתיב אחריו? | — (הוספה) |
| ז | כִּי מֹוצְאִי מָ | — (הוספה) |
| ז | שהזקנה מנוולת | — (הוספה) |
| ז | וכן א | — (הוספה) |
| ז | עולם התנ | — (הוספה) |
| ז | ויהי | — (הוספה) |
| ז | וצא כן ביצחק, שנאמר: | — (הוספה) |
| ז | גו׳ | — (הוספה) |
| ז | וכן בדויד, שנאמר: | — (הוספה) |
| ז | וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד | — (הוספה) |
| ז | וַיְ | — (הוספה) |
| ז | ו | — (הוספה) |
| ז | הא׳: כל גדולי | — (הוספה) |
| ז | מזקיני | — (הוספה) |
| ז | ל ב | — (הוספה) |
| ז | זקנותו | — (הוספה) |
| ז | ה שקראו בעינ | — (הוספה) |
| ח | כִּי זָקֵן | — (הוספה) |
| ח | ראל — מ | — (הוספה) |
| ח | אומר | — (הוספה) |
| ח | שנו | — (הוספה) |
| ח | ברוך שעשה | — (הוספה) |
| ח | אמר הא׳: כל הני | — (הוספה) |
| ח | י לישראל — בזכותן | — (הוספה) |
| ח | ן | — (הוספה) |
| ח | א | — (הוספה) |
| ח | ראל את העגל — ב | — (הוספה) |
| ח | נעשו | — (הוספה) |
| ח | ועל זה דויד | — (הוספה) |
| ח | כל הניסין שעש | — (הוספה) |
| ח | ות | — (הוספה) |
| ח | יקר | — (הוספה) |
| ח | לכך נאמר: | — (הוספה) |
| ח | תָה לַחֲ | — (הוספה) |
| ח | דָיו | — (הוספה) |
| ח | מהו | — (הוספה) |
| ח | קשה עלי מיתת הצדיק, שאילולא הוא גוזר | — (הוספה) |
| ח | המית | — (הוספה) |
| ח | ו | — (הוספה) |
| ח | ואנכי | — (הוספה) |
| ח | את מוצא שאברהם תבע מיתה בפיו, שנאמר: | — (הוספה) |
| ח | עלי לגזור מיתה עליך; ועכשיו, הואיל שגזרת — | — (הוספה) |
| ח | וַיִּגְוַע וַיָּמׇת אַבְרָהָם | — (הוספה) |
| ח | וג׳ | — (הוספה) |
| ח | אָנֹ | — (הוספה) |
| ח | י מֵת | — (הוספה) |
| ח | וגו׳ | — (הוספה) |
| ח | אמר לו הקדוש ברוך הוא: הואיל שגזרת — | — (הוספה) |
| ח | הֵן קָרְבוּ | — (הוספה) |
| ח | אָמוּתָה הַפָּעַם | — (הוספה) |
| ח | וגו׳ | — (הוספה) |
| ח | אמר לו הקדוש ברוך הוא | — (הוספה) |
| ח | מיום שנבראו שמים וארץ לא בא אדם | — (הוספה) |
| ח | מיד לידי מיתה | — (הוספה) |
| ח | אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: עשה | — (הוספה) |
| ח | יהן, כדי שיתכבד הזקן בנער | — (הוספה) |
| ח | אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, | — (הוספה) |
| ח | ממך היא | — (הוספה) |
| ח | ואף יצחק תבע ייסורין, והביאן עליו הקדוש ברוך הוא | — (הוספה) |
| ח | תוך כ | — (הוספה) |
| ח | ל עצמו, כדי שלא תהא מדת הדין מתוחה עליו | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
| דברים רבה | כתב יד פרמה 3122 |
| פסיקתא רבתי | כתב יד פרמה 3122 |
| אוצר מדרשים | מהדורת אייזנשטיין |
| קטעי מדרשים מן הגניזה | נוסח פרויקט השו״ת |
מדרש דרבי יצחק
פרשה עב
וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת(בראשית כז, א)
למה כהו עיני יצחק: ברעתו של רשע, מן העקדה, כדי שיטול יעקב את הברכות, ומקללת אבימלך
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, בבלי, תנחומא, שמות רבה, פרקי דרבי אליעזר, בתי מדרשות, ילקוט שמעוני §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סה, י · דרשת הפסוק · ״ותכהין עיניו מראת״ · מראות ברעתו של רשע, מדמעות המלאכים, ומן ההבטה בשכינה בשעת העקידה
״רבי לעזר בן עזריה הקרח אומר״ — כך בכתב היד, ואין עד לתקן; בתיאודור–אלבק ״ר׳ אלעזר בן עזריה אמר״. ״לשוק״ — בכתב היד ״לי..ק״, אותיות מטושטשות, ו״שו״ הושלמו במאגרים. ״בקום״ — בכתב היד ״במקום״, והמ״ם נמחקה במאגרים.
״רשע — עיניו כהות… שהיה בן רשע״ — בכתב היד ״או תלמיד וגו׳״ בלבד (״וגו׳״ נמחק בידי הסופר), וההשלמה במאגרים; כעין זה בתיאודור–אלבק. אחרי כן ״מראתו״, שנמחק במאגרים.
״שהעקיד״ — השי״ן הושלמה במאגרים; ״מיציץ״ — בכתב היד ״מיצת״; ״למרום״, ״הורגו״, ״אלא גוזר אני״, ״אברהם״ — הושלמו במאגרים, כתיאודור–אלבק. ״שיכהו את עיניו״ — ״את״ נמחק במאגרים. המדרש קורא ״ואחיה… יוכל״ (במסורה: ואחיהו… יכל), ובכתב היד ״יוכל״ מסומן ״כך״.
״ומה חטיא דחטא על אביו? גרם לו שיכיהו עיניו. מיכן אמרו: כל מי שהוא מעמיד בן רשע או תלמיד רשע — סוף שעיניו כהות״ (פסיקתא דרב כהנא, זכור א) — לעיל, פרשה לד (ויבא עשו מן השדה והוא עיף), בפתיחתא ״יזכר עון אבותיו אל יי״.
וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת(בראשית כז, א).
רבי לעזר בן עזריה הקרח אומר:
מֵרְאֹות — ברעתו שלרשע.
אמר הקדוש ברוך הוא:
יהי יצחק יוצא לשוק, ויהוון בירייתה אמרין: דן אבוה דההוא רשיעא!יהי יצחק יוצא… — יהיה יצחק יוצא לשוק, ויהיו הבריות אומרות: זה אביו של אותו רשע!
יהיה יצחק יוצא לשוק, ויהיו הבריות אומרות: זה אביו של אותו רשע!
אלא הרי אני מכהאמכהא — מכהה את עיניו, והוא יושב בתוך ביתו.
הדה היא דכתיב:
בְּקוּם רְשָׁעִים יִסָּתֵר(משלי כח, כח).
אמר — מיכן אמרו:
כל המעמיד בן רשע או תלמיד רשע — עיניו כהות.
תלמיד רשע — מאחיה השילוני,
שנאמר:
וַאֲחִיָּה לֹא יָוכֹל לִרְאוֹת כִּי קָמוּ עֵינָיו מִשֵּׂיבוֹ(מלכים א יד, ד),
שהעמיד את ירבעם, שהיה תלמיד רשע.
בן רשע — מיצחק:
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת,
שהעמיד את עשו, שהיה בן רשע.
דבר אחר:
מֵרְאֹות — מכוח אותה הראייה.
בשעה שהעקיד אבינו אברהם את יצחק בנו על גבי המזבח — בכו מלאכי השרת,
הדה היא דכתיב: הֵן אֶרְאֶלָּם(ישעיה לג, ז);
ונשלו דמעות מעיניהם לתוך עיניו, והיו רשומות בתוך עיניו;
וכיון שהזקין — כהו עיניו:
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק.
דבר אחר:
מֵרְאֹות — מכוח אותה הראייה.
בשעה שהעקיד אבינו אברהם את יצחק בנו על גבי המזבח — תלה עיניו למרום והביט בשכינה.
מושלים אותו משל, למה הדבר דומה?
למלך שהיה מטייל בפתח פלטיןפלטין — ארמון שלו, ותלה עיניו וראה בנו שלאהבו מיציץ עליו בעד החלון.
אמר: אם אני הורגו עכשיו — מכריעמכריע — מכלה, פוגע אני את אוהבי;
אלא גוזר אני שיסתתמושיסתתמו — שייסתמו חלונותיו.
כך, בשעה שהעקיד אברהם את יצחק בנו על גבי המזבח — תלה עיניו והביט בשכינה.
אמר הקדוש ברוך הוא: אם הורגו אני עכשיו — מכריע אני את אברהם אוהבי;
אלא גוזר אני שיכהו עיניו.
וכיון שהזקין יצחק — כהו עיניו:
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וגו׳.
פרקי דרבי אליעזר, פרק לב · מאמר · נוסח אחר · יצחק ראה את השכינה בעקדה, ותחת המיתה כהו עיניו
״ראה שכינתו שלהקדוש ברוך הוא״ — בשתי המהדורות ״נשא את עיניו למעלה וראה את השכינה״. ״שסומה כמת״ — בשתי המהדורות ״שהסומא חשוב כמת״.
נוסח אחר לבראשית רבה סה, י (לעיל, א) — ״בשעה שהעקיד אבינו אברהם את יצחק בנו על גבי המזבח תלה עיניו למרום והביט בשכינה… אלא גוזר אני שיכהו עיניו״.
רבי שמעון אומר:
בשעת עקידתו שליצחק ראה שכינתו שלהקדוש ברוך הוא,
וכתיב: כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי(שמות לג, כ).
אלא תחת המיתה כהו עיניו בזקנותו,
שנאמר: וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וגו׳(בראשית כז, א).
מכאן אתה למד שסומה כמת.
בבלי מגילה פרק ד, כח ע״א · סוגיא · רבי יהושע בן קרחה לא הסתכל בדמות אדם רשע; עיני יצחק כהו משום שהסתכל בעשו, או מקללת אבימלך
אחד מסיפורי ״במה הארכת ימים״ (כז ע״ב – כח ע״א); מ״שאל רבי את רבי יהושע בן קרחה״ ועד ברכתו ״בשעת פטירתו״; אחריו ״אבוה בר איהי ומנימן בר איהי״ — ענין אחר.
״דאמר רבי יוחנן״ — בכ״י מינכן 95: ״דא״ר יוחנן משום ר׳ שמעון בן יוחי״; בכ״י אוקספורד 366 וכ״י וטיקן 134 אין ״דאמר רבי יוחנן…״, ו״שנאמר״ אחרי ״בדמות אדם רשע״.
״רבי אלעזר״ — בכ״י וטיקן 134: ״ר׳ אליעזר״.
״אל תקרי כסות אלא כסיית עינים״ — בכ״י מינכן 95: ״אל תקרי כסות עינים אלא כהות עינים, וכתיב: ויהי כי זקן יצחק וגו׳״; בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י וטיקן 134 במקומו: ״(ו)כתיב: ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות״. ראו בבלי מגילה פרק א, טו ע״א (״ואמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא״) ובבא קמא צג ע״א.
״[רבי]״ — בסוגריים מרובעים בדפוס וילנא, הוספת המגיהים; אינו בדפוס ונציה, ובכ״י מינכן 95, אוקספורד 366, וטיקן 134: ״אמר לו ר׳ ברכני״.
״לולא״ — במקרא: ״כי לולי״.
שאל רבי את רבי יהושע בן קרחה: במה הארכת ימים?
אמר לו: קצת בחייקצת בחיי — וכי נמאסו עליך חיי? (שאתה שואל עליהם)?
אמר לו רבי: תורה היא, וללמוד אני צריך.
רש״י ללמוד אני צריך — אולי אוכל לקיים.
אמר לו: מימי לא נסתכלתי בדמות אדם רשע;
דאמר רבי יוחנן:
אסור לאדם להסתכל בצלם דמות אדם רשע,
שנאמר: לולא פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נֹושֵׂא אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ(מלכים ב ג, יד).
רש״י לולא פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך — אלישע אמר כן ליהורם.
רבי אלעזר אמר:
עיניו כהות (כ״י מינכן 95: המסתכל בדמות אדם רשע עיניו כהות),
שנאמר: וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹות(בראשית כז, א) — משום דאסתכלמשום דאסתכל — מפני שהסתכל בעשו הרשע.
והא גרמא ליהוהא גרמא ליה — והרי (דבר אחר) גרם לו!?
והאמרוהאמר — והרי אמר רבי יצחק:
לעולם אל תהי קללת הדיוטקללת הדיוט — קללת אדם פשוט (שאינו נביא או חכם) קלה בעיניך, שהרי אבימלך קלל את שרה ונתקיים בזרעה,
שנאמר: הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם(בראשית כ, טז) — אל תקריאל תקרי — אל תקרא ״כסות״ אלא ״כסיית עינים״!
הא והא גרמא ליההא והא גרמא ליה — זה וזה גרמו לו.
רבא אמר:
מהכאמהכא — מכאן: שְׂאֵת פְּנֵי רָשָׁע לֹא טוֹב(משלי יח, ה).
בשעת פטירתו אמר לו [רבי]: ברכני.
אמר לו: יהי רצון שתגיע לחצי ימי.
ולכולהו לאולכולהו לא — ולכולם (לכל ימיך) לא??
אמר לו: הבאים אחריך בהמה (כ״י אוקספורד 366: כבהמה) ירעו.
רש״י הבאים אחריך בהמה ירעו — בתמיה אין טוב לך לחיות ימים רבים כמוני שא״כ לא יטלו בניך בגדולתך ואתה נשיא והם כל ימיהם יהיו הדיוטות.
תנחומא, תולדות ח · דרשת הפסוק · ״ותכהין עיניו״ · הקדוש ברוך הוא כהה עיני יצחק כדי שיטול יעקב את הברכות
בדפוס סימן ח (מ״ותכהין עיניו, למה כהו עיניו״). ״נפלאותיך ומחשבותיך״ (תהלים מ, ו) — בכתב היד בקיצור (״נפל׳ ומחשבותי׳״), ונפתחו כמקרא וכלשון כתב היד אחריו (״כל נפלאותיך ומחשבותיך״).
בדפוס: ״שיצחק יברך לעשו״; ״למי הוא מברך״; ״כל נפלאותך ומחשבותיך אלינו בשבילנו״.
מקבילות: בראשית רבה סה, ח (פתיחתא ״רבות עשית אתה יי אלהי״, רבי חננא בר פפא: ״אלינו — בשבילנו; למה כהו עיניו שליצחק? כדי שיבא יעקב ויטול את הברכות״). אגדת בראשית, פרק מ (״כהה את עיניו כדי שלא יהא רואה למי שהוא מברך, כדי שיטול יעקב את הברכות״).
מדרש ילמדנו (ילקוט תלמוד תורה, בראשית כז, א) — כמעט מילה במילה (״ויבא יעקב ויטול הברכות״), ואין בו ״ולא יהא יודע יצחק למי הוא יברך״ ולא ״כל נפלאותיך ומחשבותיך — בשבילנו״; ואחריו שם מאמר אחר מן הילמדנו (״שהיה אוכל מציד עשו הרשע, ויש אומרים: מפני הכעס…״) — בפרשה ע (מה כתיב למעלה: ויהי עשו בן ארבעים שנה), בקריאות לתנחומא, תולדות ז.
הפתיחתא ״רבות עשית אתה יי אלהי… אלינו — בשבילנו; למה כהו עיניו שליצחק? כדי שיבא יעקב ויטול את הברכות״ (בראשית רבה סה, ח; אגדת בראשית מ, ב) — לעיל, פרשה סד (פתיחתא: רבות עשית אתה יי אלהי).
״למה כהו עיני יצחק ולא כהו עיני רבקה?״ — משל כלי עצם וכלי חרס, ונשי עשו המקטרות לעבודה זרה (תנחומא, תולדות ז, ומדרש ילמדנו) — לעיל, פרשה ע (מה כתיב למעלה: ויהי עשו בן ארבעים שנה).
וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו(בראשית כז, א) — למה כהו עיניו?
לפי שהיה צפוי לפני הקדוש ברוך הוא שיצחק מברך לעשו.
אמר הקדוש ברוך הוא: יכהו עיניו, ויבא יעקב ויטול את הברכות,
ולא יהא יודע יצחק למי הוא יברך.
ודוד צווח (מדרש ילמדנו: הדא הוא דכתיב): רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה יְיָ אֱלֹהַי נִפְלְאֹותֶיךָ וּמַחְשְׁבֹותֶיךָ אֵלֵינוּ אֵין עֲרֹוךְ אֵלֶיךָ(תהלים מ, ו) —
כל נפלאותיך ומחשבותיך — בשבילנו.
בראשית רבה, פרשה נב, יב · דרשת הפסוק · ״הנה הוא לך כסות עינים״ · כסות שהכל מביטים בה, מטרונה — וריש לקיש: בן שאתם מעמידין יהא כסוי עינים
מתוך הסימן ״ויקח אבימלך צאן ובקר״ (בראשית כ, יד–טז: מתנות אבימלך, כסות עינים, המורדת והמורד, צערו של איש), שנדפס כולו במדרש דרבי יצחק על פרשת וירא, על ״הנה הוא לך כסות עינים״.
״הנה״ — בכתב היד ״הוא״, ותוקן במאגרים. בתיאודור–אלבק: ״ר׳ שמעון בן לקיש אמר ביקש להקנותה בפני בעלה״.
מקבילות: בבלי בבא קמא פרק ח, צג ע״א (להלן, ו) — ״אמר לה: הואיל וכסית ממני… יהי רצון שיהו לך בני כסויי עינים, ונתקיים בזרעה״; בבלי מגילה פרק ד, כח ע״א (לעיל, ג) — ״אל תקרי כסות אלא כסיית עינים״.
הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם(בראשית כ, טז).
רבי יוחנן אמר:
עשה לה כסות שיהו הכל מביטים בה ולא בנוי שלהבנוי שלה — ביופייה —
כסות שהיא עושה עינים עינים.
רבי ברכיה אמר:
עשאה מטרונהמטרונה — גבירה, אשה חשובה (שאין מביטים בה).
כְּסוּת עֵינַיִם — כסות שהיא מכוסה מן העין.
ריש לקיש:
בקש להקנותה על בעלהלהקנותה על בעלה — לעורר עליה את קנאת בעלה, לאמר:
כל השנים הללו היתה עמו ולא עשה לה דבר,
ובלילה הזה עשה לה כל הדבר הזה!
אמר להם: אתם הכסיתם ממני את העין —
בן שאתם מעמידין יהא כסוי עיניים.
בבלי בבא קמא פרק ח, צג ע״א · סוגיא · אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך: אבימלך קלל את שרה ״כסות עינים״, ונתקיים בזרעה — ״ותכהין עיניו מראות״
מקבילות — בבלי מגילה פרק א, טו ע״א (להלן, ז; ״ואמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך…״, בקצרה) ובבלי מגילה פרק ד, כח ע״א (לעיל, ג; ״והאמר רבי יצחק… אל תקרי כסות אלא כסיית עינים״, בתוך סוגיית עיני יצחק). שונות בייחוס ובדרשה — לא אוחדו.
בכ״י מינכן 95 אין ״אמר לה: הואיל וכסית ממני… כסויי עינים״, ובמקומו: ״אל תקרי כסות עינים אלא כהות עינים״, וכעין זה במגילה כח ע״א.
ואמר רבי יצחק:
לעולם אל תהי קללת הדיוטקללת הדיוט — קללת אדם פשוט (שאינו נביא או חכם) קלה בעיניך,
שהרי אבימלך קלל את שרה (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 116: ואף על פי שלא נתקיימה בה) ונתקיים בזרעה,
שנאמר: הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם(בראשית כ, טז) —
אמר לה: הואיל וכסית ממני ולא גילית שהוא אישך וגרמת אלי הצער הזה, יהי רצון שיהו לך בני כסויי עינים.
ונתקיים בזרעה,
דכתיב: וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹות(בראשית כז, א).
בבלי מגילה פרק א, טו ע״א · סוגיא · נוסח אחר · קללת אבימלך לשרה ״כסות עינים״ נתקיימה בזרעה — ״ותכהין עיניו״ של יצחק
אחת משרשרת אמרות ״ואמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא״ (טו ע״א), אחרי ״אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך״.
מקבילה — בבלי בבא קמא פרק ח, צג ע״א: ״ואמר רבי יצחק: לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך…״, ושם גם פירוש הקללה (״הואיל וכסית ממני…״); בבלי מגילה פרק ד, כח ע״א: ״והאמר רבי יצחק…״, ״אל תקרי כסות אלא כסיית עינים״.
ואמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא:
אל תהי קללת הדיוטקללת הדיוט — קללת אדם פשוט (שאינו נביא או חכם) קלה בעיניך,
שהרי אבימלך קלל את שרה — הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם(בראשית כ, טז),
ונתקיים בזרעה — וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו(בראשית כז, א).
תנחומא, מקץ י · פתיחתא · ״ואל שדי״ · יתפלל אדם על זקנתו שתהא עינו רואה ופיו אוכל — יצחק ויעקב שכהו עיניהם, וברזלי שאינו טועם
עַל־זֹאת יִתְפַּלֵּל כׇּל־חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ(תהלים לב, ו)
״זש׳ה״, ״אמ׳״, ״ר׳״, ״כתי׳״ — נפתחו. ״לעת מצוי הזקנה״ — כך בכתב היד. אחריו בפתיחתא: ״דבר אחר: לעת מצוא — יתפלל על מיצוי הנפש״ — ענין אחר.
״אם יטעם עבדך״ — בפסוק (שמואל ב יט, לו) ״היטעם״; ״אם יטעם״ מחוץ לציטוט.
וְאֵל שַׁדַּי(בראשית מג, יד).
זה שאמר הכתוב:
עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כׇּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹוא(תהלים לב, ו).
מהו לְעֵת מְצֹוא?
אמר רבי אבא:
לעת מצוי הזקנה.
צריך אדם להתפלל על זקנותו —
שתהא עינו רואה,
ופיו אוכל,
ורגלו מהלכת;
שבזמן שאדם יזקין — הכל מסתלק ממנו.
ביצחק מה כתיב?
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹות(בראשית כז, א);
ביעקב:
וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּוקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת(בראשית מח, י).
ופיו אינו אוכל —
שכן ברזלאי אומר לדוד:
אם יטעם עַבְדְּךָ אֶת אֲשֶׁר אֹוכַל וְאֶת אֲשֶׁר אֶשְׁתֶּה אִם אֶשְׁמַע עוֹד בְּקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְלָמָּה יִהְיֶה עַבְדְּךָ עוֹד לְמַשָּׂא אֶל אֲדֹונִי הַמֶּלֶךְ(שמואל ב יט, לו).
שמות רבה, פרשה ל, יא · דרשה · ״ואלה המשפטים״ · ״מבקר לערב יוכתו״ — מי שאין לו מי שילמדנו לוקה; איוב כבריון שכור, והמלך שנתן קטריקי לאברהם — ״ידוע תדע״
״ד׳א״, ״כתי׳״, ״זש׳ה״, ״הקב׳ה״, ״שנא׳״, ״שנאמ׳״, ״א׳ל״, ״כ׳כ״, ״אמ׳״, ״המשפטי׳״ — נפתחו. ״שפטני [יי] כצדקי״ — בכתב היד סימן חסר (+) במקום השם, והושלם מן המקרא; בדפוס ״אמר דוד: שפטני יי כצדקי״. ״בעט״ — בכתב היד ״בעת״, ותוקן ״בעט״. ״איקונין״, ״אמ׳״, ״מקום״, ״לו״, ״את״, ״המלך״, ״סגר״, ״וטרד״, ״לאפרכוס״, ״לפניו״, ״יעקב״ — אותיות מסופקות או השלמות במאגרים; ״כחו״ — בכתב היד ״כמו״, ותוקן.
בדפוס: ״רגם איקונין של מושל העיר, קלל לשוטר… הראו לו מושל העיר יושב בבימה… נתן קטריקי לקרטוס… שכור הייתי ולא ידעתי כח מושל העיר״.
המדרש קורא ״יוכתו״ (במסורה: יכתו), ״ואל תבוא במשפט אל עבדך״ (במסורה: את עבדך), ״אופל״ (במסורה: אפל), ״מצורעת״, ״מראות״, ״ידוע תדע״, ״צולע״.
דבר אחר: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים(שמות כא, א).
מה כתיב למעלה? וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹות הַבֹּקֶר(שמות יט, טז) —
בבקר נתנה התורה, ובערב ניתנו המשפטים.
זה שאמר הכתוב:
מִבֹּקֶר לָעֶרֶב יֻוכַּתּוּ(איוב ד, כ).
משל לשנים שירדו למקמאלמקמא — לזירת ההתגוששות — אחד אומן ואחד הדיוטהדיוט — שאינו בקי (באומנות ההתגוששות).
מי גרם להדיוט ללקות? שלא היה מי שילמדנו — ולקה.
כך הקדוש ברוך הוא עמד על הר סיני ומחזיק בדין,
שנאמר: וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי(דברים לב, מא).
אמר לו: שׇׁפְטֵנִי יְיָ כְּצִדְקִי(תהלים ז, ט) — בדין.
ולא היה מי ילמדנו — ולקה,
והתחיל צווח: וְאַל תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט אל עַבְדֶּךָ(תהלים קמג, ב).
כל כך אימתי? עד שלא סדר לפניו את המשפטים,
לקיים מה שנאמר: מִבֹּקֶר לָעֶרֶב יֻוכַּתּוּ.
הוי: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים.
מהו מִבְּלִי מֵשִׂים לָנֶצַח יֹאבֵדוּ?
אמר איוב להקדוש ברוך הוא: מִי יִתֵּן יָדַעְתִּי וְאֶמְצָאֵהוּ(איוב כג, ג) אֶעֶרְכָה לְפָנָיו מִשְׁפָּט וגו׳(איוב כג, ד).
לבריון שהיה שכור:
בעט בפילקיבפילקי — בבית האסורים, והוציא איסריןאיסרין — אסירים, ורגם איקוניןאיקונין — דמות המלך, פסלו.
אמר: הודיעוני באיזה מקום המלך שרוי, ואני מלמדו את הדין.
נכנס, והראו לו את המלך יושב בבימהבבימה — על כסא המשפט, על הבמה:
סגר למטרונהלמטרונה — גבירה, אשת שררה,
וטרד לאפרכוסלאפרכוס — מושל המחוז,
וסימא דוכוסדוכוס — מפקד צבא, דוכס,
נתן קאטריקיקאטריקי — מכה, עלבון לטרקוסלטרקוס — שר מן השרים,
קרב קיסיןקרב קיסין — הכה במקלות למגיסטרלמגיסטר — שר, ממונה.
כיון שראה המלך עושה כך — נתיירא.
אמר: בבקשה, שכור הייתי, ואל יכעס בי המלך.
כך היה איוב צווח: מִי יִתֵּן יָדַעְתִּי וְאֶמְצָאֵהוּ וגו׳, אֶעֶרְכָה לְפָנָיו מִשְׁפָּט וגו׳.
רגם האיקונין —
שנאמר: יֶחְשְׁכוּ כּוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ(איוב ג, ט);
קלל לשלטון —
שנאמר: הַלַּיְלָה הַהוּא יִקָּחֵהוּ אֹופֶל(איוב ג, ו).
ראה למלך יושב בבימה:
סגר למטרונה —
שנאמר: וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹורַעַת כַּשָּׁלֶג(במדבר יב, י);
טרד למשה —
שנאמר: לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה(במדבר כ, יב);
סימא ליצחק —
שנאמר: וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹות(בראשית כז, א);
נתן קטריקיקטריקי — מכה, עלבון לאברהם —
שנאמר: יָדֹועַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ(בראשית טו, יג);
קרב קיסין ליעקב —
שנאמר: וְהוּא צֹולֵעַ עַל יְרֵכוֹ(בראשית לב, לב).
כשראה איוב, אמר: בבקשה, יין היה, שכור הייתי —
וְאַף אׇמְנָם וגו׳(איוב יט, ד).
למה? שלא היו יודעין כחו של דיין —
מִבְּלִי מֵשִׂים לָנֶצַח יֹאבֵדוּ.
חלק ב
מדרשים מאוחרים
בתי מדרשות ח״א, מדרש ״ראה״ · דרשה · משתי מדות כהו עיני יצחק: מעבודה זרה של עשו, ומן הציד שהיה מאכילו — שנחשב לו לשחד
״שנ׳״ — נפתח; ״(בראשית כז, א)״ שבדפוס — מראה המקום של המהדיר. ״ויאהב יצחק את עשו״ — בראשית כה, כח.
מקבילות: בראשית רבה סה, ז (בפרשה סג, ״פתיחתא: ושחד לא תקח״) — ״מה אם שנטל שוחד מימי שהיה חייב לו — כהו עיניו״. העבודה זרה של נשי עשו — תנחומא, תולדות ז ומדרש ילמדנו (בפרשה ע, מה כתיב למעלה: ויהי עשו בן ארבעים שנה): ״ויש אומרים: מפני הכעס שהיו נשי עשו מכעיסות… מקטרות לעבודה זרה״, ושם בילמדנו גם ״שהיה אוכל מציד עשו הרשע״.
היכן מצינו ששחד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים(דברים טז, יט)?
שנאמר: וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וגו׳(בראשית כז, א).
משתי מדות נכהו עיניו:
מעשו — מעבודה זרה,
ומפני צייד שהיה מאכילו —
וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו(בראשית כה, כח) —
נחשב עליו לשחד.
וכן הלוקח שוחד.
ילקוט שמעוני, וזאת הברכה, רמז תתקסה · מאוחר — מקורו לא נמצא · מיתתו של משה, שלא כהתה עינו, חביבה מזקנתו של יצחק שכהו עיניו בחייו
בסוף בילקוט: ״כתוב בפרשת כי תשא ברמז שצ״א״. מקבילות: דברים רבה, וזאת הברכה ג (בפרשה עא, ״ויהי כי זקן יצחק״) — ״אתה ראית פני שכינה וכהו עיניך… ואני… לא כהו את עיני״.
וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים(דברים לד, ז):
חביבה היתה מיתתו של משה מזקנותו של יצחק.
בחייו הוא אומר: וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ(בראשית כז, א),
ומשה — לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ במותו.
בראשית רבה, בבלי, תנחומא, שמות רבה, פרקי דרבי אליעזר, בתי מדרשות, ילקוט שמעוני. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | שו | — (הוספה) |
| א | דכתיב | — (הוספה) |
| א | בקום | במקום |
| א | רשע — עיניו כהות. | — (הוספה) |
| א | תלמיד רשע — מאחיה השילוני, | — (הוספה) |
| א | שנאמר: | — (הוספה) |
| א | וַאֲחִיָּה לֹא יָוכֹל לִרְאוֹת כִּי קָמוּ עֵינָיו מִשֵּׂיבוֹ(מלכים א יד, ד), | — (הוספה) |
| א | שהעמיד את ירבעם, שהיה תלמיד רשע. | — (הוספה) |
| א | בן רשע — מיצחק: | — (הוספה) |
| א | וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת, | — (הוספה) |
| א | שהעמיד את עשו, שהיה בן רשע. | — (הוספה) |
| א | דכתיב | — (הוספה) |
| א | שהעקיד | העקיד |
| א | למרום | — (הוספה) |
| א | מיציץ | מיצת |
| א | הורגו | — (הוספה) |
| א | אלא גוזר אני | — (הוספה) |
| א | אברהם | א |
| ה | הנה | הוא |
| ט | יי | — (הוספה) |
| ט | כחו | כמו |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | פרשה סה: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמות מכתב יד וטיקן 60; פרשה נב: כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה) |
| פרקי דרבי אליעזר | כתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866 |
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
| שמות רבה | כתב יד ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977 |
| בתי מדרשות | מהדורת ורטהיימר |
| ילקוט שמעוני | נוסח פרויקט השו״ת |
מדרש דרבי יצחק
פרשה עג
וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל(בראשית כז, א)
עשו שאביו ואמו קוראים אותו גדול והוא קטן בעיני הקדוש ברוך הוא; חנופה לרשעים; יצחק שביקש לגלות את הקץ
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, שיר השירים רבה, תנחומא, תנחומא בובר §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סה, יא · דרשת הפסוק · ״ויקרא את עשו בנו הגדל… ויאמר אליו בני״ · אביו ואמו קוראים לעשו גדול והקדוש ברוך הוא קטן, ושבע תועבות שבלבו
״אמר״ — בכתב היד ״מ׳״, והאל״ף הושלמה במאגרים; בתיאודור–אלבק ״ר׳ לעזר בר׳ שמעון״. ״אמרה להם: בני מוקרא ליפריס, ואין״ — הושלם במאגרים; ״כך אביו״ — בכתב היד ״כן״. בתיאודור–אלבק ״מקרולפרוס… ואינכם מכתיבין אותו״.
״אמר רבי אבהו״ — הושלם במאגרים, כתיאודור–אלבק (״אמר רבבהו אמר ר׳ ברכיה״); ״לפם תורא טבחה״ — בכתב היד ״תורה״ (בתיאודור–אלבק ״לקבל תורא טבחא״). אחרי ״בבצרה״ ״וגו׳, אמר רבי ברכיה״ כפול בכתב היד, ונמחק במאגרים; ו״וטבח״ — הו״ו מסופקת.
״כי שבע תועבת״ — הסופר מחק ״ים״ (״שבעים״). ״על אחת״ — הלמ״ד הושלמה במאגרים. בסוף, בכתב היד ״כי שבעים ..״, ותוקן במאגרים ״כי שבע תוע׳״. בתיאודור–אלבק ״כאן שכת׳ שבע״ (בכתב היד ״כן״).
וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו וגו׳(בראשית כז, א).
אמר רבי אלעזר בירבי שמעון:
למדינה שהיתה מכתבתמכתבת — כותבת, מגישה בכתב עינקמוןעינקמון — כתב שבח (נאום שבח) למלך למלך.
והיתה שם אשה אחת, והיה לה בן ננסננס — גמד, קטן קומה, והיתה קורא אותו מוקרא ליפרוסמוקרא ליפרוס — ארך־רגליים, גבה קומה.
אמרה להם: בני מוקרא ליפריס, ואין אתם כותבים אותו?
אמרו לה: אם בעיניך הוא מוקרא ליפרוס — בעינינו הוא ננס.
כך אביו קורא אותו גדול:
וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹול;
ואמו קורא אותו גדול:
וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹול(בראשית כז, טו).
אמר להם הקדוש ברוך הוא: אם בעיניכם הוא גדול — בעיני הוא קטן:
הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ(עובדיה א, ב).
אמר רבי אבהו אמר רבי ברכיה:
לפם תורא טבחה.לפם תורא טבחה… — לפי השור — הטבח (כגודל הנבלה כך גודל השחיטה).
לפי השור — הטבח (כגודל הנבלה כך גודל השחיטה).
הדה היא דכתיב:
כִּי זֶבַח לַיְיָ בְּבׇצְרָה וְטֶבַח גָּדוֹל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם(ישעיה לד, ו).
וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי.
הדה היא דכתיב:
כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ וגו׳(משלי כו, כה).
חזקיה תורגמנהתורגמנה — המתורגמן אמר:
כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבת בְּלִבּוֹ.
את מוצא תועבה אחת כתוב בתורה — וכתוב בה עשר:
לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ וגו׳(דברים יח, י),
וְחֹובֵר חָבֶר וגו׳(דברים יח, יא).
כן, שכתיב שֶׁבַע — על אחת כמה וכמה!
הוויהווי — הוי, כלומר: כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבת בְּלִבּוֹ — כי שבעים תועבת בלבו.
שיר השירים רבה, פרשה ב, כא · דרשת הפסוק · ״שעלים קטנים מחבלים כרמים וכרמינו סמדר״ · נוסח אחר · עשו הגדול בעיני אביו ואמו וקטן בעיני הקדוש ברוך הוא, וארבע המלכיות
״גדול (בכתב היד: ול)״ — ״גד״ הושלם במאגרים. ״בגדי״ — בכתב היד ״כגדי״ (הגימ״ל מסופקת), ותוקן על פי הפסוק. ״סמדר״ (בפעם השנייה) — בכתב היד ״סמד׳״.
״מיקרו לי פארוס״ — בכתב היד ״מיקרו-לי-פארוס״ (בוילנא ״מיקרו ליפארוס״); ״איתפתריס״ — שם ״איספסתורין״; בוילנא נוסף ״אם בעיניך מיקרו ליפארוס״. ״למדינה״ — בוילנא ״משל למדינה״.
המדרש קורא ״שועלים קטנים״ (במסורה: שעלים), ״איש גודר גדר״ (במסורה: גדר גדר). ״אילולי נח דניאל ואיוב״ — על פי יחזקאל יד, יד.
משל הננס — גם בבראשית רבה סה, יא (לעיל, א), בשם רבי אלעזר בירבי שמעון, ושם ״למדינה שהיתה מכתבת עינקמון למלך… והיתה קורא אותו מוקרא ליפרוס… אמרו לה: אם בעיניך הוא מוקרא ליפרוס — בעינינו הוא ננס״; ו״לפום תורא טבחא״ שם בשם רבי אבהו אמר רבי ברכיה.
רבי יודן ורבי ברכיה.
רבי יודן אמר:
שֻׁועָלִים קְטַנִּים(שיר השירים ב, טו) — אלו עשו ודוכסיהודוכסיה — ושריו, ומושלי צבאו,
היך מה דאת אמרהיך מה דאת אמר — כמו שאתה אומר: הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם(עובדיה א, ב).
אמר רבי שמעון בן אלעזר:
למדינה שמגדלת איספתריןאיספתרין — חיילים (משוער) למלך.
והיתה שם אשה אחת, וילדה בן ננס אחד,
והיתה קוראה את בנה מיקרו לי פארוסמיקרו לי פארוס — ארך־רגליים, גבה קומה.
אמרה להם: בני מיקרו לי פארוס — ואין אתם עושין אותו איתפתריסאיתפתריס — חייל (משוער)?
אמרו לה: אינו בעינינו אלא ננס שבננסים.
כך אמר הקדוש ברוך הוא: עשו זה הרשע — אביו קראו גדול,
שנאמר: וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹול(בראשית כז, א);
אמו קוראה אותו גדול,
שנאמר: אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹול(בראשית כז, טו).
אמר להם הקדוש ברוך הוא: אם בעיניכם הוא גדול — בעיני הוא קטן,
שנאמר: הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם.
אין רב הואאין רב הוא — אם גדול הוא? לפום תורא טבחיהלפום תורא טבחיה — לפי השור הטבח שלו (כגודל הנבלה כך גודל השחיטה).
הדא הוא דכתיב:
כִּי זֶבַח לַיְיָ בְּבׇצְרָה וְטֶבַח גָּדוֹל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם(ישעיה לד, ו).
מְחַבְּלִים כְּרָמִים — אלו ישראל,
דכתיב: כִּי כֶרֶם יְיָ צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל(ישעיה ה, ז).
וּכְרָמֵינוּ סְמָדַר —
היך מה דאת אמר: אֵין אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל בִּכּוּרָה אִוְּתָה נַפְשִׁי(מיכה ז, א).
רבי ברכיה אמר:
שֻׁעָלִים קְטַנִּים — אלו ארבע מלכיות,
שנאמר: אַרְבָּעָה הֵם קְטַנֵּי אָרֶץ(משלי ל, כד).
מְחַבְּלִים כְּרָמִים — אלו ישראל: כִּי כֶרֶם יְיָ צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל.
וּכְרָמֵינוּ סְמָדַר — מי גרם לכרמנו להיות סמדר?
וָאֲבַקֵּשׁ מֵהֶם אִישׁ גודר גֹּדֵר(יחזקאל כב, ל), וְלֹא מָצָאתִי —
אילוליאילולי — אלמלא נח, דניאל ואיוב.
פסיקתא דרב כהנא, פסקא החדש הזה, יח · דרשת הפסוק · ״ראש״ ו״ראשון״ — פורענות המלכיות · ״חדשו מעשיכם״ — מלכויות שעדיין לבוא, ועשו ״קטן״ בפי הקדוש ברוך הוא
חדשו מעשיכם, שעדיין ראש (נבוכדנצר) וראשון (עשו) לבוא; מי פורע מבבל, ממדי, מיוון ומאדום; עשו ״גדול״ בפי אביו ואמו — ״קטן״ בפי הקדוש ברוך הוא, לפום תורא טבחא.
פסיקתא רבתי טו — הדרשה בשינויים: ״מי פורע לכם ממדי? בעשור ככרי כסף — עשרת אלפים ככר כסף. אמר רבי אבהו: בא עשור של המן ועשרת בניו״, ״שני בלקטירים״, ״לפום תורא טבחא״; ושם ממשיך רבי ברכיה ״וטבח גדול בארץ אדום — אל תאכלו ממנו נא…״, כחתימת הפסקא בפסיקתא דרב כהנא.
״אביו קורא אותו גדול… ואמו קראה אותו גדול… ואני קורא אותו קטן… לפום תורא טבחא״ — כבבראשית רבה סה, יא (לעיל, א) ובשיר השירים רבה ב, כא (לעיל, ב), בלא משל הננס.
״עשו מונה לחמה שהיא גדולה, ויעקב מונה ללבנה שהיא קטנה״ — בתנחומא בובר, בא ט (בפרשה עט, ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדל החמדת, ח).
המדרש קורא ״אנת הוא רישיה די דהבא״ (דניאל ב, לח: ראשה).
רבי ברכיה בשם רבי יצחק:
הַחֹדֶשׁ(שמות יב, ב) — חדשו מעשיכם, שעדיין ראש וראשון לבוא.
רֹאשׁ — זה נבוכדנצר הרשע, דכתיב ביהביה — בו אַנְתְּ הוּא רישיהרישיה — ראשו דִּי דַהֲבָא(דניאל ב, לח);
רִאשׁוֹן — זה עשו הרשע, דכתיב ביה וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי(בראשית כה, כה).
מי פורע לכם מן הראש? ראשון — אֲנִי יְיָ רִאשׁוֹן וְאֶת אַחֲרֹנִים אֲנִי הוּא(ישעיה מא, ד).
מי פורע לכם ממדי? בֶּעָשֹׂור(שמות יב, ג). אמר רבי אבין: בא עשור — כיד יתיכיד יתי — כשיבוא (משוער) המן ועשרת בניו.
מי פורע לכם מהם? שני כלקטריןכלקטרין — מענישים, פורעים (משוער): מרדכי ואסתר — מרדכי מבחוץ ואסתר מבפנים.
מי פורע לכם מיוון? בני חשמוניי, שהיו מקריבין שני תמידין בכל יום.
מי פורע לכם מאדום? נטרונהנטרונה — שמירה, משמרת — וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ וגו׳(שמות יב, ו).
אמר הקדוש ברוך הוא:
אביו קורא אותו גדול — וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹול(בראשית כז, א);
ואמו קראה אותו גדול — וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹול(בראשית כז, טו);
ואני קורא אותו קטן — הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם וגו׳(עובדיה א, ב).
הואיל והן קורין אותו גדול — לפום תורא טבחא: כִּי זֶבַח לַיְיָ בְּבׇוצְרָה וְטֶבַח גָּדוֹל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם(ישעיה לד, ו).
אמר רבי ברכיה:
טֶבַח גָּדוֹל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם.
תנחומא, תולדות ט · דרשת הפסוק · ״ויקרא את עשו בנו הגדל״ · מחניפים לרשעים בשעתם; לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא פורע מעשו
בדפוס סימן ח (מ״ויקרא את עשו בנו הגדול״ עד סופו). ״אלא לעתיד לבא אני פורע ממנו״ — בכתב היד ״אבל״ נמחק ונכתב ״אני״.
״ומלכותו מתבוססת״ — כך בכתב היד; בדפוס ״ומלכותי מתבוססת״, ולפניו ״וכביכול אף מלכותי אינה מתבוססת״ (בכתב היד ״וכביכול אינה מבוססת״).
בדפוס: ״ולמה קורא לו בנו הגדול? אלא למדנו שמחניפין לרשעים בשעתן״; ״אתם מחניפים לו״; ״את הר עשו אותה שעה והיתה ליי המלוכה״.
מקבילות: מדרש ילמדנו (ילקוט תלמוד תורה, בראשית כז, א) — ״ויקרא את עשו בנו הגדול: למה קראו הגדול? אלא שמחניפין את הרשעים בשעתן; לפי שראה העולם הזה בידו קראו בנו הגדול. אמר לו הקב״ה: אם בעיניך גדול בעיני קטן, וכו׳ לקמן. זש״ה מסיר שפה לנאמנים…״ (להלן, ו); ואין שם החתימה.
וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹול(בראשית כז, א) — ולמה קרא לו בנו הגדול?
אלא שמחנפיןשמחנפין — שמחניפים, משבחים שלא כדין לרשעים בשעתן:
לפי שראה שהעולם הזה בידו — קרא לו בנו הגדול. (מדרש ילמדנו: אמר לו הקדוש ברוך הוא: אם בעיניך גדול — בעיני קטן)
אמר הקדוש ברוך הוא לישראל:
בעולם הזה, לפי שהשעה ביד עשו — מחנפין לו, וכביכולוכביכול — כאילו אפשר לומר כך (על הקדוש ברוך הוא) אינה מבוססתמבוססת — עומדת על בסיסה, שלמה;
אלא לעתיד לבא — אני פורע ממנו, ומלכותו מתבוססתמתבוססת — מתבססת, עומדת בשלמותה,
שנאמר: וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּוט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיְיָ הַמְּלוּכָה(עובדיה א, כא).
תנחומא בובר, תולדות ט · דרשת הפסוק · ״ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני״ · עשו כמולייר של חרס מצופה זהב; זרעו של עשו אומרים בלבם
״ויאמר אליו״ — בכתב היד ״ואמ׳ אלא״ (הסופר מחק את האל״ף), ותוקן כמאגרים; ״ויאמר אליו הנני״ — בכתב היד ״ויאמ׳ אל׳ הנני״. ״חרס״ — כך בכתב היד, בשני המקומות (בפסוק: חרש), ומחוץ לפסוק. ״דלקים״ — בכתב היד ״חלקים״, ותוקן כפסוק, כמאגרים (״(ח)[דו]לקים״) ובובר. ״שפתיים״ — כך בכתב היד (בפסוק: שפתים), ומחוץ לפסוק. ״היה עשו״ — ״היה״ והו״ו הוספות מאגרים. ״כך היה עשו אומר לאביו: הנני, ובליבו היה אומר: מתי ימות״ — הוספת מאגרים, בתוך [ ] (וכך בובר, בתוך [ ]); בתוכה ״ובלי׳״ — ״ובליבו״ (בובר: ובלבו). ״וכן״ — בכתב היד ״ובן״ (sic). ״זרעו של עשו״ — בכתב היד ״המן״, והסופר מחקו; ״עשו״ הוספת מאגרים (בובר: ״זרעו של [עשו] המן אומר בלבו״). ״ואמרת״ — התי״ו הוספת מאגרים (בפסוק: ואתה אמרת). ״שכח״ — בכתב היד ״שבח״ (sic). ״שמעי״ — בכתב היד ״שמעו״, ותוקן כמאגרים ובובר; ״נא״ — כך בכתב היד, ומחוץ לפסוק; ״היושבת״ — התי״ו הוספת מאגרים; ״האומרה״ — בכתב היד ״האו׳״; ״אני ואפסי עוד״ — הוספת מאגרים, בתוך [ ] (וכך בובר). ״צווח״ — בכתב היד ״יטוח״ (מסופק), ותוקן כמאגרים.
מקבילות: בראשית רבה סה, יא — ״ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני. הדה היא: כי יחנן קולו וגו׳״ (בלי משל המולייר). המולייר, בעניין אחר — תנחומא (ורשא), וירא י: ״אמר רבי שמעון בן לקיש: המולייר הזה, אם בקש מהם אדם להוציא ממנו חמין — מוציא, צונן — מוציא״.
דבר אחר:
וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי(בראשית כז, א).
ושלמה צווח:
כֶּסֶף סִיגִים מְצֻפֶּה עַל חרס שפתיים דֹּלְקִים וְלֶב רָע(משלי כו, כג).
למה היה עשו דומה?
למוליירלמולייר — לכלי מתכת לחימום מים, שמבחוץ הוא של זהב ומרגליות קבועות בו, אלא מבפנים הוא של חרס.
כך היה עשו אומר לאביו: הִנֵּנִי, ובליבו היה אומר: מתי ימות,
שנאמר: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ וגו׳(בראשית כז, מא).
הרי: כֶּסֶף סִיגִים מְצֻופֶּה עַל חרס וגו׳.
וכן אתה מוצא, שזרעו של עשו אומר בלבם:
וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ(אסתר ו, ו);
אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ(תהלים יד, א);
ואָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם וגו׳(ישעיה יד, יג);
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַעֲלוּ דְבָרִים עַל לְבָבֶךָ וגו׳(יחזקאל לח, י);
אָמַר בְּלִבּוֹ שָׁכַח אֵל(תהלים י, יא);
וְעַתָּה שִׁמְעִי נא זֹאת עֲדִינָה הַיּוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח הָאֹומְרָה בִּלְבָבָהּ(ישעיה מז, ח) אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד.
הוי: כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ(משלי כו, כה).
ושלמה צווח: כֶּסֶף סִיגִים וגו׳.
בראשית רבה, פרשה צו (שיטה חדשה) · פתיחתא · ״ויקרא יעקב אל בניו״ · יצחק ויעקב בקשו לגלות את הקץ ונגנז מהם; משל העבד שבקש לגלות לבניו היכן הדייתיקי; ״שמע ישראל״ ו״ברוך שם כבוד מלכותו״
מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח(איוב יב, כ)
פרשת ״ויחי״ בבראשית רבה — השיטה החדשה (מהדורת תיאודור–אלבק, פרשה צו). ״אמ׳ הכת׳״, ״שלהקב״ה״, ״שנ׳״, ״א׳״, ״הק׳״, ״י״י״ — נפתחו. לפניו שם: ״ויקרא יעקב אל בניו — לא היה צריך קרא לומר אלא ויקרא עשו אל בניו, למה שהוא גדול״; ואחריו: ״דבר אחר: ויקרא יעקב אל בניו — זהו שאמר הכתוב: אקרא לאלהים עליון״ — דרשות אחרות.
מקבילות: תנחומא, ויחי ח — אותה פתיחתא, ושינוייה כאן כקריאות; וכן תנחומא בובר, ויחי ט (בדפוס בובר), שמסיים ב״כבוד אלהים הסתר דבר״, בלי ״אין המידות הללו שלך״ ו״הולך רכיל״. מדרש ילמדנו (ילקוט תלמוד תורה, בראשית כז, א; לעיל, ד) — ״והכתוב מדבר ביצחק וביעקב… בקש לגלות לו קץ הפלאות… וכו׳ התם״. אוצר מדרשים, ברכת יעקב אבינו לבניו — כמעט מילה במילה כאן, וכן לפניו ואחריו כבשיטה החדשה.
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו(בראשית מט, א).
זהו שאמר הכתוב:
מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים(איוב יב, כ) (תנחומא ותנחומא בובר: וטעם זקנים יקח) —
זה יצחק ויעקב (תנחומא: הכתוב מדבר ביצחק ויעקב),
ששניהם ביקשו לגלות מיסטירין (מדרש ילמדנו: מסתורים) שלהקדוש ברוך הוא.
יצחק — קרא לעשו, ביקש לגלות לו את הקץ (מדרש ילמדנו: קץ הפלאות), וגנזו (תנחומא: והעלים) הקדוש ברוך הוא ממנו,
שנאמר: וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹול(בראשית כז, א).
ואף יעקב ביקש לגלות את הקץ לבניו,
שנאמר: הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם וגו׳.
למה הדבר דומה?
לעבד שהאמינו המלך על כל מה שיש לו (תנחומא: כל מה שבידו).
בא אותו העבד למות —
קרא לבניו, לעשותן בני חורין, ולומר להן היכן הוא דייתיקידייתיקי — צוואה שלהן והאוניוהאוני — ושטר הקנייה שלהן.
ידע המלך, ועמד לו מלמעלה ממנו.
ראה אותו העבד — והפליג את הדבר שהיה מבקש לגלות להן.
התחיל אומר להם:
בבקשה מכם, עבדים שלמלך אתם (תנחומא: אתם עבדיו של מלך) —
היו מכבדין אותו, כדרך שהייתי מכבדו כל ימיי.
כך יעקב אבינו אמר: אקרא לבניי, להודיע להן אימתי הוא הקץ.
מיד נגלה עליו הקדוש ברוך הוא, ואמר לו:
לבניך את קורא, ולי לאו (תנחומא בובר: ולי לא קראת)?
שכן ישעיה אמר: וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב(ישעיה מג, כב).
כיון שראה אותו יעקב (תנחומא בובר: כיון שראה הקדוש ברוך הוא נגלה עליו, מיד), התחיל אומר לבניו:
בבקשה מכם, היו מכבדין להקדוש ברוך הוא כדרך שכיבדוהו אבותיי,
שנאמר: הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹותַי לְפָנָיו וגו׳(בראשית מח, טו).
אמרו לו: יודעין אנו מה בלבך —
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד(דברים ו, ד).
כיון ששמע יעקב כן — נשתחוה,
שנאמר: וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה(בראשית מז, לא).
התחיל אומר בלחישה (תנחומא: בלחש): ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
כְּבֹוד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר(משלי כה, ב) —
אין המידות הללו שלך,
שנאמר: הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד וגו׳(משלי יא, יג).
בראשית רבה, פרשה צט (לישנא אחרינא) · דרשה · ״ויקרא יעקב אל בניו״ · נוסח אחר · ״מסיר שפה לנאמנים״ — משה ואהרן שנידונו בשפתותיהם; ״וטעם זקנים יקח״ — יצחק שבקש לגלות לעשו את הקץ ויעקב לבניו, והעביר הקדוש ברוך הוא טעמם
נוסח אחר לפתיחתא ״מסיר שפה לנאמנים״ שבבראשית רבה צו, שיטה חדשה (לעיל, ו): כאן ״מסיר שפה לנאמנים״ במשה ואהרן, ״שנידונו בשפתותיהם״, ו״וטעם זקנים יקח״ ביצחק — ״העביר טעמו הימנו ולא ידע; אלא התחיל חרד… גם ברוך יהיה״ — וביעקב; ואין כאן משל העבד והדייתיקי, ״שמע ישראל״ ו״ברוך שם כבוד מלכותו״.
לישנא אחרינא שבסוף פרשה צט במהדורת תיאודור–אלבק, על בראשית מט, א–ב; אינו בכתב יד וטיקן 30. ״אמ׳״, ״הקב״ה״, ״שנ׳״, ״שנאמ׳״ — נפתחו.
המדרש קורא ״וטעם זקינים״ (בפעם הראשונה), ״המורים״ ו״בכורי״ (במסורה: זקנים, המרים, בכרי).
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו(בראשית מט, א) — למה קרא להם? לגלות להם את הקץ.
כתיב: מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים וְטַעַם זקינים יִקָּח(איוב יב, כ).
ומי הם נאמנים וזקנים? יצחק ויעקב, אהרן ומשה.
במשה כתיב: בְּכׇל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא(במדבר יב, ז);
וכן אהרן: תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ(מלאכי ב, ו).
ומפני שאמרו: שִׁמְעוּ נָא המורים(במדבר כ, י) — נידונו בשפתותיהם:
לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל(במדבר כ, יב).
הוי: מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים.
וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח — זה יצחק ויעקב.
יצחק היה מחבב את עשו, שהיה הקדוש ברוך הוא שונא אותו,
ואמר לו: וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים(בראשית כז, ד),
ובקש לברכו ולגלות לו את הקץ.
מה עשה הקדוש ברוך הוא? העביר טעמו הימנו, ולא ידע;
אלא התחיל חרד, שנאמר: וַיֶּחֱרַד יִצְחָק וגו׳(בראשית כז, לג).
כיון שלא מצא מה לומר — אמר: גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה.
ואף יעקב בקש לגלות לבניו את הקץ,
שנאמר: הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא;
והעלים הקדוש ברוך הוא ממנו, והתחיל אומר: רְאוּבֵן בכורי אַתָּה(בראשית מט, ג).
הרי: וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח.
בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, שיר השירים רבה, תנחומא, תנחומא בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | אמר | מ׳ |
| א | אמרה להם: בני מוקרא ליפריס, ואין | — (הוספה) |
| א | כך | כן |
| א | אמר רבי אבהו | — (הוספה) |
| א | תורא | תורה |
| א | דכתיב | — (הוספה) |
| א | וטבח | טבח |
| א | דכתיב | — (הוספה) |
| א | על | ע |
| א | תועבת | — (הוספה) |
| ב | גדול | ול |
| ב | בגדי | כגדי |
| ה | יֹּ | — (הוספה) |
| ה | יו | — (הוספה) |
| ה | דלקים | חלקים |
| ה | היה | — (הוספה) |
| ה | ו | — (הוספה) |
| ה | כך היה עשו אומר לאביו: הִנֵּנִי, ובליבו היה אומר: מתי ימות, | — (הוספה) |
| ה | וכן | ובן |
| ה | עשו | — (הוספה) |
| ה | תָּ | — (הוספה) |
| ה | שכח | שבח |
| ה | י | ו |
| ה | ת | — (הוספה) |
| ה | אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד | — (הוספה) |
| ה | צווח | יטוח |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמות מכתב יד וטיקן 60 |
| שיר השירים רבה | כתב יד וטיקן 76 |
| פסיקתא דרב כהנא | כתב יד אוקספורד 151, עם השלמות מכתב יד פרמה 3122 |
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
מדרש דרבי יצחק
פרשה עד
הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי(בראשית כז, ב)
״לא ידעתי יום מותי״: הגיע אדם לפרק אבותיו ידאג מן המיתה, ושבעה דברים מכוסים מבני אדם; מי גבר כיצחק שפשט צוארו על המזבח — ואחר כך ״הנה נא זקנתי״; קשה בעיני הקדוש ברוך הוא לומר לצדיקים שימותו, והם שאלו מיתה בפיהם — יצחק ״בטרם אמות״
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, דברים רבה, מדרש תהלים §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סה, יב · דרשת הפסוקים · ״ויאמר אליו בני… הנה נא זקנתי״ · הגיע אדם לפרק אבותיו ידאג מן המיתה; שבעה דברים מכוסים מבני אדם
״ולאחר״ — בכתב היד ״או לאחר״; ״ידאג״ — בכתב היד ״ילעג״ (וכך בתיאודור–אלבק, ובצדו ״ידאג״); שניהם תוקנו במאגרים.
רשימת שבעת הדברים (״ואלו הן… מתי היא נופלת״) — הושלמה במאגרים, כתיאודור–אלבק; ״האדם״ (בקהלת) ו״אדום״ — הושלמו במאגרים. בפירוט שבכתב היד ״אמתיי גאולה באה״ במקום ״יום הנחמה״ שברשימה; בתיאודור–אלבק ״אני יי בעתה אחישנה״ מובא ליום הנחמה, והסדר אחר.
בסוף, דברי רבי יהושע בן קרחה חוזרים, ובכתב היד ״שכן יצחק או׳ אם וגו׳״ — קיצור הסופר; ההמשך הושלם בסוגריים הכפולים מתיאודור–אלבק (״אם לשנותיו שלאבא אני מגיע עד עכשיו מתבקש לי ואם לשני אמה אני מגיע הנה נא זקנתי וגו׳״). ״המתה״ — כך בכתב היד (במאגרים ״המ[י]תה״).
מקבילה: בבלי פסחים פרק ד, נד ע״ב — ״תנו רבנן: שבעה דברים מכוסים מבני אדם, אלו הן: יום המיתה, ויום הנחמה, ועומק הדין, ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו, ואין אדם יודע במה משתכר, ומלכות בית דוד מתי תחזור, ומלכות חייבת מתי תכלה״ — בלי עיבורה של אשה ובלי הפסוקים.
המדרש קורא ״חוקר לב״, ״כאשר אינו יודע״ (״אינו״ מסומן ״כך״), ״זו מתת״, ״בעיתה״ (במסורה: חקר, אינך, זה, בעתה).
דבר אחר:
וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי(בראשית כז, א).
אמר רבי יהושע בן קרחה:
הגיע אדם לפרק אבותיולפרק אבותיו — לגיל שבו מתו אבותיו — קודם לחמש שנים ולאחר חמש שנים — ידאג מן המיתה.
שכן יצחק אומר:
אם לשנותיו שלאבא אני מגיע — עד עכשיו מתבקשמתבקש — נתבע (למות), עלול למות לי;
ואם לשנותיה שלאימא אני מגיע —
הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי וגו׳(בראשית כז, ב).
תני:
שבעה דברים מכוסים מבני אדם, ואלו הן:
יום המיתה, ויום הנחמה, ועומק הדין;
ואין אדם יודע במה הוא משתכרמשתכר — מרוויח,
ואין אדם יודע מה בלבו שלחברו,
ואין אדם יודע מה בעיבורהבעיבורה — בהריונה שלאשה;
ומלכות הרשעה הזאת — מתי היא נופלת.
אין אדם יודע אימתי הוא מת —
כִּי לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עיתו(קהלת ט, יב).
ואין אדם יודע מה בלבו שלחבירו —
אֲנִי יְיָ חֹוקֵר לֵב(ירמיה יז, י).
ואין אדם יודע מה בעומקו שלדין —
כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא(דברים א, יז).
ואין אדם יודע מַה דֶּרֶךְ הָרוּחַ(קהלת יא, ה) — כוולד שהוא במעי אמו:
כַּאֲשֶׁר אינו יוֹדֵעַ מַה דֶּרֶךְ הָרוּחַ כַּעֲצָמִים בְּבֶטֶן הַמְּלֵאָה.
ואין אדם יודע במה הוא משתכר —
זֹו מַתַּת אֱלֹהִים הִיא(קהלת ה, יח).
ואין אדם יודע אמתיי מלכות אדום נופלת —
כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי(ישעיה סג, ד).
ואין אדם יודע אמתיי גאולה באה —
אֲנִי יְיָ בְּעִיתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה(ישעיה ס, כב).
אמר רבי יהושע בן קרחה:
הגיע אדם לפרק אבותיו — קודם לחמש שנים ולאחר חמש שנים — ידאג מן המתה.
שכן יצחק אומר: אם לשנותיו שלאבא אני מגיע — עד עכשיו מתבקש לי;
ואם לשני אמה אני מגיע —
הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי וגו׳.
דברים רבה, וילך ד · דרשה · ״מי גבר יחיה ולא יראה מות״ · משה: אחר כל אותו הכבוד אני מת? — מי גבר כאברהם שניצל מכבשן האש, ואחר כך ״ויגוע וימת אברהם״; וכן יצחק, יעקב ומשה
״כיצחק שפשט צוארו על המזבח״ — הסופר כתב ״אדם שנתפס עם המלאך״ ומחקו, וכתב ״שפשט צוארו על המזבח״ בגליון. ״כייעקב״, ״שנתפלל שדבר עם בוראו״ — כך בכתב היד. ״תנחומא״ — בכתב היד ״תנחומ׳״.
המדרש קורא ״הנה נא זקנתי ולא ידעתי יום מותי״ (בראשית כז, ב: לא ידעתי); ״ידעתי״ — בכתב היד ״ידע׳״.
דבר אחר:
אמר לו משה: רבונו של עולם, אחר כל אותו הכבוד וכל אותה הגבורה שראו עיני — אני מת?
אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה,
מִי גֶבֶר יִחְיֶה וְלֹא יִרְאֶה מָּוֶת(תהלים פט, מט).
מהו מִי גֶבֶר יִחְיֶה?
אמר רבי תנחומא:
מי גבר כאברהם, שירד לכבשן האש והצילו הקדוש ברוך הוא —
ואחר כך: וַיִּגְוַע וַיָּמׇת אַבְרָהָם(בראשית כה, ח).
מי גבר כיצחק, שפשט צוארו על המזבח —
ואחרכך: הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי ולא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי(בראשית כז, ב).
מי גבר כייעקב, שנתפש עם המלאך —
אחרכך: וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת(בראשית מז, כט).
דבר אחר:
מי גבר כמשה, שנתפלל שדבר עם בוראו פנים בפנים —
אחרכך: הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת(דברים לא, יד).
מדרש תהלים, מזמור קטז, ו · דרשת הפסוק · ״יקר בעיני יי המותה לחסידיו״ · קשה בעיני הקדוש ברוך הוא לומר לצדיקים שימותו, ואלמלא ששאלו מיתה בפיהם לא היו מתים
״מאה״, ״עשר״, ״חמשים״ — בכתב היד במספרים (ק׳, י׳, נ׳). ״אמר: כל עצמו״ — בכתב היד ״א׳״, ובבובר ״אמר״. ״בכפו״ (אצל משה) — בכתב היד ״בגפן״ מחוק, ו״בכפו״ בגליון. ״מיתה בפיהם״ — אחרי ״מיתה״ בכתב היד ״(הפעם)״, מחוק במאגרים. ״מתים״, ״אילמלי״ — בכתב היד ״מית()[ים]״, ״א(ו)[י]למלי״, ותוקנו במאגרים. ״תהי [נא] ידך בי״ — בכתב היד סימן חסר, והושלם כבפסוק (שמואל ב כד, יז) וכבובר. ״שררה״ — בכתב היד ״סדרה״ (מסומן במאגרים ״כך״), ותוקן כבובר.
וכן בתנחומא, ויחי ד (בפרשה עו, ורבקה שמעת בדבר יצחק אל עשו בנו, א) — ״קשה לפני הקדוש ברוך הוא לגזור מיתה על הצדיקים… מראה להן מתן שכרן כדי שיתבעו מיתה בפיהם״, ושם יצחק ״ואברככה לפני יי לפני מותי״.
משל למלך ששלח שלטוןשלטון — שליט, מושל לגבות טימיוןטימיון — אוצר המלך, מס המלך שלו,
והלך ונתאכסןונתאכסן — והתארח אצל בעל הבית (בובר: אחד) עשרה ימים;
בכל יום הפקיד אצלו מאה מנה — הרי עשר ריבואריבוא — רבבה, עשרת אלפים.
כשבא לגבות טימיון שהוא חייב,
אמר: כל עצמו אינו חייב אלא חמשים זוז (בובר: חמשים) — היאך אני תובעם לו?
כך אמר הקדוש ברוך הוא:
קשה בעיני לומר לצדיקים שימותו.
קשה בעיני לומר לאברהם שימות — שכבר הקנני שמים וארץ, וירד לכבשן האש על שמי, וקידש שמי בעולמי;
קשה בעיני לומר ליצחק שימות — שכבר השלים נפשו לעקידה, ועקד עצמו על גבי המזבח, וקידש שמי בעולם;
קשה בעיני לומר ליעקב שימות — שהרי עמל בתורה כל ימיו (בובר: וקידש שמי בעולם);
קשה בעיני לומר למשה שימות — שהרי השלים נפשו בכפו וירד לפרעה, וקידש שמי בעולם;
קשה בעיני לומר לדוד שימות — שהשלים נפשו בכפו וירד אצל גולית, וקידש שמי בעולם;
וכן לחנניה מישאל ועזריה — שקידשו שמי בתוך כבשן האש;
ודניאל בגוב אריות — וקידש שמי בעולם.
ואילוליואילולי — ואלמלא ששאלו הצדיקים מיתה בפיהם — לא היו מתים לעולם (בובר: כיצד):
אברהם אמר: וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר(בראשית יח, כז);
יצחק אמר: בְּטֶרֶם אָמוּת(בראשית כז, ד);
יעקב אמר: אָמוּתָה הַפָּעַם(בראשית מו, ל);
משה אמר: כִּי אָנֹכִי מֵת בָּאָרֶץ(דברים ד, כב);
דוד אמר: תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי(שמואל ב כד, יז).
ולפי שהצדיקים שואלין מיתה בפיהם, אמר הקדוש ברוך הוא: יסתלקו אלו מפני אלו.
אילמלי היה אברהם קיים — היאך היה יצחק מנהיג שררה?
וכן יעקב,
וכן משה,
וכן יהושע,
וכן שמואל,
וכן דוד ושלמה.
אלא אמר הקדוש ברוך הוא: יסתלקו אלו מפני אלו.
בראשית רבה, דברים רבה, מדרש תהלים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | ולאחר | או לאחר |
| א | ידאג | ילעג |
| א | ואלו הן: | — (הוספה) |
| א | יום המיתה, ויום הנחמה, ועומק הדין; | — (הוספה) |
| א | ואין אדם יודע במה הוא משתכר, | — (הוספה) |
| א | ואין אדם יודע מה בלבו שלחברו, | — (הוספה) |
| א | ואין אדם יודע מה בעיבורה שלאשה; | — (הוספה) |
| א | ומלכות הרשעה הזאת — מתי היא נופלת. | — (הוספה) |
| א | האדם | אדם |
| א | אדום | — (הוספה) |
| א | לשנותיו שלאבא אני מגיע — עד עכשיו מתבקש לי; | — (הוספה) |
| א | ואם לשני אמה אני מגיע — | — (הוספה) |
| א | הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי | — (הוספה) |
| ג | אמר | א׳ |
| ג | נא | — (הוספה) |
| ג | שררה | סדרה |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמות מכתב יד וטיקן 60 |
| דברים רבה | כתב יד פרמה 3122 |
| מדרש תהלים | כתב יד קמברידג׳ Or. 786 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה עה
וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ(בראשית כז, ג)
״שא נא כליך תליך וקשתך״: שנן מאני זינך, הברכות תלויות, וארבע מלכויות — בבל, מדי, יון ואדום; ״ועשה לי מטעמים״ — לשעבר נהנה מן הראיה ועכשיו מן הטעם; ״בטרם אמות״ — הכל יודעין שהן מתין; ליל הפסח, יום ברכות וטללים
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, תנחומא בובר, פרקי דרבי אליעזר §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סה, יג · דרשת הפסוקים · ״שא נא כליך… ועשה לי מטעמים… ורבקה שמעת״ · חדד כליך, הברכות תלויות, ארבע מלכויות, והנאת הטעם במקום הראייה
״שנן… סני מאני זינך״ — אותיות שהושלמו במאגרים (בכתב היד ״ש…״, ״ס…״); בתיאודור–אלבק ״שוון מאני זינך… סב מאני זינך״. ״תאכיליני״ השני — בכתב היד ״תאכילינו״.
״בנאי״ — בכתב היד ״בנאה״, ותוקן במאגרים; בתיאודור–אלבק ״בעץ״. ״לאיתן״ — כך בכתב היד (תהלים פט, א); בתיאודור–אלבק ״להימן״ (תהלים פח, א). ״שכן יצחק אומר״ — בתיאודור–אלבק ״וכן יצחק״. ״הייתי״ — היו״ד הושלמה במאגרים.
״סיגליתיה… סגליתיה״ — אותיות מטושטשות בכתב היד, והושלמו במאגרים; ״יכפן״ מסומן ״כך״. בתיאודור–אלבק סדר המשל הפוך: ״לא דמי ההוא דחמי סולגיתא פניה וכפין לההוא דחמי סולגיתא מלייא ושבע״.
״דבר אחר: שא נא כליך — זו בבל…״ — נוסח אחר בתנחומא בובר, תולדות י (להלן, ב), בשם רבי יצחק נפחא, ושם למדי ״ותלו אותו ואת בניו על העץ״ (אסתר ט, כה).
קהלת רבה ה, יב — ״שלשה דברים נאמרו בנוי התאנה״ ועד ״וכן שלמה אומר״, והם כאן בקריאות; שם בשם ״רבי אליעזר בשם רבי יוסי בן זמרא״, והפסוק ״ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים — מכאן שיפה לעינים״ בלי ״מיכאן שהוא טוב למאכל״, וסדר המשל הפוך: ״לא דמי ההוא דחמי לי פלגותיה פניא וכפן, לההוא דחמי פלגותיה מליא ושבע״ (כסדר תיאודור–אלבק).
וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ(בראשית כז, ג) —
שנן מאני זינך, שלא תאכיליני נבילות וטריפות;שנן מאני זינך… — חדד את כלי זינך, שלא תאכילני נבלות וטרפות; קח את כלי זינך (משוער; בתיאודור–אלבק ״סב״), שלא תאכילני גזלות וחמסים.
חדד את כלי זינך, שלא תאכילני נבלות וטרפות;
סני מאני זינך, שלא תאכיליני גזילות וחמסים.
קח את כלי זינך (משוער; בתיאודור–אלבק ״סב״), שלא תאכילני גזלות וחמסים.
תֶּלְיְךָ —
אמר ליה: הרי ברכות תלויות;
למן דחמי ליה למתברכא — הוא מתברך.למן דחמי ליה… — מי שראוי להתברך — הוא מתברך.
מי שראוי להתברך — הוא מתברך.
דבר אחר:
שָׂא נָא כֵלֶיךָ — זו בבל:
וְאֶת הַכֵּלִים הֵבִיא וגו׳(דניאל א, ב).
תֶּלְיְךָ — זו מדי:
וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן(אסתר ז, י).
וְקַשְׁתֶּךָ — זו יוון:
כִּי דָרַכְתִּי לִי יְהוּדָה וגו׳(זכריה ט, יג).
וְצֵא הַשָּׂדֶה — זו אדום:
אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם(בראשית לב, ד).
וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים(בראשית כז, ד).
רבי אלעזר בשם רבי יוסי בר זמרה:
שלשה דברים נאמרו בנאיבנאי — באילן (עץ הדעת) (קהלת רבה: התאנה): טוב למאכל, ויפה לעינים, ומוסיף חכמה;
ושלשתן נאמרו בפסוק הזה (קהלת רבה: ושלשתן בפסוק אחד):
וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ וגו׳(בראשית ג, ו) — מיכאן שהוא טוב למאכל;
כִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם — מיכן יפה לעינים;
וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל — מיכן שהוא מוסיף חכמה,
הכמה דתמרהכמה דתמר — כמו שאתה אומר (קהלת רבה: הדא הוא דכתיב): מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי(תהלים פט, א).
שכן (קהלת רבה: וכן) יצחק אומר: וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וגו׳ —
לשעבר (קהלת רבה: אמר לו: בתחלה) הייתי נהנה מן הראיה, עכשיו (קהלת רבה: ועכשיו) איני נהנה אלא מן הטעם.
וכן שלמה אומר: בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה(קהלת ה, י) —
לא דמי ההוא דחמי סיגליתיה מלייא ושבע, לההוא דחמי סגליתיה פנייא — יכפן.לא דמי ההוא… — אינו דומה מי שרואה את סלו מלא — ושבע, לזה שרואה את סלו ריק — ורעב (משוער).
אינו דומה מי שרואה את סלו מלא — ושבע, לזה שרואה את סלו ריק — ורעב (משוער).
וְרִבְקָה שֹׁומַעַת(בראשית כז, ה) —
אם מצא — הרי מוטב; ואם לאו — לְהָבִיא — מן הגזילות ומן החמסים.
תנחומא בובר, תולדות י · דרשת הפסוק · ״ועתה שא נא כליך תליך וקשתך״ · נוסח אחר · כליך, תליך, קשתך והשדה — בבל, מדי, יון ואדום
״כליך״ (״זו מלכות בבל״) — הוספת מאגרים, בתוך [ ]. ״ויתן יי בידו״ — כך בכתב היד (בפסוק: ויתן אדני), והשם מחוץ לפסוק. ״יהודה״ — בכתב היד ״יהוד׳״. ״מלכות״ (מדי), ״שנאמר״ (יון), ״וצא השדה — זו מלכות אדום״ — הוספות מאגרים, בתוך [ ] (וכך בובר). ״מטעמים״ — בכתב היד ״מטעמ׳״.
בנוסח בובר ״מלכות מדי״ (בתוך [ ]), ״כלי בית האלהים״.
מקבילה: בראשית רבה סה, יג (לעיל, א) — ״דבר אחר: שא נא כליך — זו בבל… תליך — זו מדי… וקשתך — זו יוון… וצא השדה — זו אדום״, שם בלי שם אומר (וכאן ״אמר רבי יצחק נפחא״), ולמדי שם הפסוק ״ויתלו את המן״ (אסתר ז, י).
״המלאך מתיר את צידו של עשו״ ו״יעקב לא שיקר״ — בפרשה עו (ורבקה שמעת בדבר יצחק אל עשו בנו).
״כי הקרה יי אלהיך״ — בפרשה פב (מה זה מהרת למצא בני).
״הקול קול יעקב״ — בפרשה פג (הקל קול יעקב).
״גן עדן וגיהנם״ ו״כריח שדה — זו ציון״ — בפרשה פז (ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו יי).
וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ(בראשית כז, ג).
אמר רבי יצחק נפחא:
כֵלֶיךָ — זו מלכות בבל,
שנאמר: וַיִּתֵּן יי בְּיָדוֹ אֶת יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וּמִקְצָת כְּלֵי וגו׳(דניאל א, ב);
תֶּלְיְךָ — זו מלכות מדי,
שנאמר: וְתָלוּ אֹותוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ(אסתר ט, כה);
וְקַשְׁתֶּךָ — זו מלכות יון,
שנאמר: כִּי דָרַכְתִּי לִי יְהוּדָה קֶשֶׁת(זכריה ט, יג);
וְצֵא הַשָּׂדֶה — זו מלכות אדום,
שנאמר: אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם(בראשית לב, ד).
וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וגו׳(בראשית כז, ד);
וְרִבְקָה שֹׁמַעַת וגו׳(בראשית כז, ה).
בראשית רבה, פרשה צו, ב · פתיחתא · ימי האדם כצל עוף עובר, והאבות יודעים שהם מתים
כִּי־גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ וְתוֹשָׁבִים כְּכׇל־אֲבֹתֵינוּ כַּצֵּל יָמֵינוּ עַל־הָאָרֶץ וְאֵין מִקְוֶה(דברי הימים א כט, טו)
פתיחתא סתמית בנוסח ״זהו שאמר הכתוב״, בלי שם דורש; חוזרת לפסוק בסופה.
״אין מי יקווה״ — בכתב היד ״אלא מי יקווה״, ותוקן במאגרים וכתיאודור–אלבק. המדרש קורא ״כצל ימינו עלי ארץ״ (במסורה: על הארץ).
תנחומא, ויחי א, ותנחומא בובר, ויחי ב — הפתיחתא בשינויים, והם כאן בקריאות; בתנחומא היא נפתחת ב״ויחי יעקב״ ונחתמת ב״אימתי? בשעה שנטה למות״, בלי ״שנאמר״ והפסוק; בתנחומא בובר ״אין מי שיקוה שלא ימות״, ״יצחק אמר: בטרם אמות״, ובסופה ״ויקרבו ימי ישראל למות״ בלי ״שנאמר״. שתיהן מביאות את הפסוק במלואו: ״ותושבים ככל אבותינו כצל ימינו על (בבובר: עלי) הארץ ואין מקוה״.
הפתיחתא היא מפרשת ויחי; כאן היא נדפסת על ״בעבור תברכך נפשי בטרם אמות״.
(תנחומא: וַיְחִי יַעֲקֹב(בראשית מז, כח).) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת(בראשית מז, כט).
זהו שאמר הכתוב:
כִּי גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ וְתשָׁבִים(דברי הימים א כט, טו) (תנחומא: כְּכׇל אֲבֹותֵינוּ; תנחומא בובר: כְּכׇל אֲבֹותֵינוּ) כַּצֵּל יָמֵינוּ עלי ארץ.
והלוויי כצילו שלכותל, או כצילו שלאילן! (תנחומא: כַּצֵּל יָמֵינוּ — אינו כצלו של כותל או כצל האילן; תנחומא בובר: ולא כצלו של כותל, ולא כצלו של אילן)
אלא כצלו שלעוף,
שנאמר: יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר(תהלים קמד, ד).
כַּצֵּל יָמֵינוּ עלי ארץ וְאֵין מִקְוֶה —
אין מי יקווה שלא ימות.
הכל יודעין, ואומרין בפיהן שהן מתין (תנחומא: הכל אומרים שהם מתים; תנחומא בובר: הכל יודעין שעתידין למות):
אברהם אמר: וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי(בראשית טו, ב);
יצחק אמר: בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת(בראשית כז, ד);
יעקב אמר: וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹותַי(בראשית מז, ל).
אימתי? בשעה שנטה למות,
שנאמר: וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת.
חלק ב
מדרשים מאוחרים
פרקי דרבי אליעזר, פרק לב · מעשה · בליל הפסח, יום ברכות וטללים, יצחק מבקש מעשו מטעמים
״היום הזה יום ברכות וטללים״ — כך כאן; בשתי המהדורות ״הלילה הזה״.
המעשה נמשך: ״עלי קללתך בני״ — בפרשה עח (הן עשו אחי איש שער ואנכי איש חלק); ״שני גדיי עזים״ — בפרשה פא (אנכי עשו בכרך); ״הקול קול יעקב״ — בפרשה פג (הקל קול יעקב).
הגיע לילי יום הפסח.
קרא יצחק לעשו בנו הגדול, אמר לו:
בני, היום הזה יום ברכות וטללים, והעליונים אומרין הלל;
היום הזה בו אוצרות טללים נפתחין.
עשה לי מטעמים, ואוכל, עד שאני בעודי ואברכך.
ורוח הקדש מכרזת ואומרת:
אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן(משלי כג, ו).
בראשית רבה, תנחומא בובר, פרקי דרבי אליעזר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | נן | — (הוספה) |
| א | ני | — (הוספה) |
| א | תאכיליני | תאכילינו |
| א | בנאי | בנאה |
| א | הייתי | היית |
| א | סיגליתיה | סיל..יה |
| א | סגליתיה | סל..תיה |
| ב | כֵלֶיךָ | — (הוספה) |
| ב | מלכות | — (הוספה) |
| ב | שנאמר | — (הוספה) |
| ב | וְצֵא הַשָּׂדֶה — זו מלכות אדום | — (הוספה) |
| ג | אין | אלא |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | פרשה סה: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמות מכתב יד וטיקן 60; פרשה צו: כתב יד לונדון 340 |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
| פרקי דרבי אליעזר | כתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה עו
וְרִבְקָה שֹׁמַעַת בְּדַבֵּר יִצְחָק אֶל עֵשָׂו בְּנוֹ(בראשית כז, ה)
״ורבקה שמעת״ — ברוח הקודש; ״ואברככה לפני יי לפני מותי״: הצדיקים תובעים מיתה בפיהם ומברכים את בניהם בשעת מיתתן; ״וילך עשו השדה״ — לגזול, והמלאך מתיר את צידו עד שיטול יעקב את הברכות; יעקב לא שיקר
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, תנחומא, תנחומא בובר, מדרש ילמדנו §§cover-end§§
חלק א
הלכה: אין מברכין על הנר ועל הבשמים של מתים
תנחומא, ויחי ד · הלכה · ילמדנו · אין מברכין על נר ובשמים של מתים; מתיהם של ישראל אינן מתים; הצדיקים תובעים מיתה — אברהם, יצחק ״ואברככה לפני יי לפני מותי״, ויעקב
״מתים״ (״הבשמים של מתים״) — בכתב היד ״מים״, ותוקן במאגרים. ״ויאמר״ — האל״ף מסופקת בכתב היד. ״אלכה ואראנו״ (בסוף) — בגליון, ובכתב היד ״אלכה ואר׳״.
תנחומא (ורשא), ויחי ד — הילמדנו בשינויים קלים, והם כאן בקריאות; שם בלי הפסוק ״ויהי אחרי הדברים האלה״ בראשו, ו״אמר רבי מאיר״ (כאן ״רבי לוי״); ובסוף: ״יעקב תבע מיתה, שנאמר אמותה הפעם; אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה אמרת אמותה הפעם — תשב שבע עשרה שנה, וחלה ונאסף״.
״קשה בעיני לומר לצדיקים שימותו… ואילולי ששאלו הצדיקים מיתה בפיהם״ — גם במדרש תהלים קטז, ו (בפרשה עד, הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי, ג), ושם ליצחק ״בטרם אמות״. פסוקי הפרשה (בראשית כז, ה–ח) מובאים כלשון המקרא בלבד גם באוצר מדרשים, מעשה ביכניהו המלך (מעשה בשני אחים), ובפתרון תורה (״יין ושכר אל תשת״).
וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹולֶה(בראשית מח, א).
ילמדינו רבינוילמדינו רבינו — ילמדנו רבנו (פתיחת שאלת הלכה): מהו לברך על הנר ועל הבשמים של מתים?
כך שנו רבותינו: אין מברכין לא על המאור (תנחומא (ורשא): האור) ולא על הבשמים של מתים.
מאי טעמאמאי טעמא — מה הטעם? דכתיב: לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ(תהלים קטו, יז).
אמר רבי לוי:
מיתי אומות העולם — מתים;
אבל מיתיהם של ישראל — אינן מתים, מפני שבזכותן החיים עומדים.
שכן את מוצא: כשעשו ישראל אותו מעשה, אילוליאילולי — אלמלא שהזכיר משה רבינו זכות אבות (תנחומא (ורשא): זכות האבות), כבר היו אובדין ישראל מן העולם,
שנאמר: זְכֹור לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל(שמות לב, יג).
לפיכך קשה לפני הקדוש ברוך הוא לגזור מיתה על הצדיקים,
שנאמר: יָקָר בְּעֵינֵי יְיָ הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו(תהלים קטז, טו).
מה הקדוש ברוך הוא עושה? מראה להן מתן שכרן, כדי שיתבעו מיתה בפיהם.
רבי אבהו, כשנטה למות, הראה לו הקדוש ברוך הוא מתן שכרו.
ותמה ואמר: כל אלה לאבהו?!
קרא על עצמו: וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי אָכֵן מִשְׁפָּטִי אֶת יְיָ וּפְעֻולָּתִי אֶת אֱלֹהָי(ישעיה מט, ד).
מיד נתאוה למיתה.
ואף אברהם תבע מיתה בפיו,
שנאמר: וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי(בראשית טו, ב);
לכן אמר לו (תנחומא (ורשא): לכך אמר לו הקדוש ברוך הוא): וְאַתָּה תָּבא אֶל אֲבֹותֶיךָ בְּשָׁלוֹם(בראשית טו, טו).
יצחק תבע מיתה בפיו,
שנאמר: וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְיָ לִפְנֵי מוֹתִי(בראשית כז, ז);
לכך כתב (תנחומא (ורשא): לכך כתיב): וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמׇת(בראשית לה, כט).
יעקב תבע מיתה,
שנאמר: אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת(בראשית מה, כח).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה אמרתה: אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ —
הלך וישב שבע עשרה שנה, וחלה.
חלק ב
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה צח, ה · דרשת הפסוק · ״ראובן בכרי אתה״ · רבי דורש את ראובן לשבח: עשו הבכור יצא לשדה לגזול, וראובן הלך לדודאים; רבי יונתן — לגנאי
הדבר פותח את דרשות בראשית רבה על ״ראובן בכרי אתה… פחז כמים״ (צח, ה). בתיאודור–אלבק ״רבי היה אומר בו דבר לשבח ודבר לגנאי״ — שני הדברים לרבי; כאן השני לרבי יונתן.
״להביא״ (מן הפסוק), ״טיפת״, ״חיילי״, ״צערי״ — הושלמו במאגרים. ״ושירוי חיילי ושירוי צערי״ כתוב בארמית.
ילקוט שמעוני, בראשית, רמז קנז — בשם ״רבי נתן״: ״שאר בכורות גזלנין וחמסנין, שנאמר וילך עשו השדה וגו׳, אבל אתה לא חטאת אלא מן ההפקר, שנאמר וימצא דודאים״, ושם עוד ״שאר בכורות שונאין זה את זה: קין להבל, ישמעאל ליצחק, עשו ליעקב״.
רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה(בראשית מט, ג).
רבי ורבי יונתן:
רבי היה אומר בו דבר לשבח:
אתה בכור, ועשו בכור.
עשו — וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה(בראשית כז, ה): אם מצא — הרי מוטב; ואם לאו — לְהָבִיא מן הגזלות ומן החמסים.
ואתה — וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן(בראשית ל, יד)? אתמהאאתמהא — בתמיהה (וכי ייתכן?)!
כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי — אילו זאקיפי מלחמהזאקיפי מלחמה — זקופי מלחמה, גיבורי מלחמה;
יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז — פְנֵי אַרְיֵה פְּנֵיהֶם וגו׳(דברי הימים א יב, ט).
רבי יונתן היה אומר בו דבר לגניי:
ראובן, אתה בכור ואני בכור;
אני בן שמונים וארבע שנה — לא ראיתי טיפת קרי,
ואתה — וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב וגו׳(בראשית לה, כב)? אתמהא!
כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי — שירוישירוי — ראשית חיילי ושירוי צערי;
יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז — אילו זקיפי מלחמה.
תנחומא, ויחי ה · פתיחתא · ״ויהי אחרי הדברים האלה״ · המברך את ישראל כמברך את השכינה, והעוזר לישראל כעוזר לשכינה; הצדיקים מברכים את בניהם בשעת מיתתן — יצחק ״לפני מותי״
כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָיו יִכָּרֵתוּ(תהלים לז, כב)
״ישמעאל״ — בכתב היד ״ישמעל״, ותוקן במאגרים. המדרש קורא ״ארו מרוז… אורו ארור ישביה… בגיבורים״ (שופטים ה, כג: אורו מרוז… ארו ארור… בגבורים).
תנחומא (ורשא), ויחי ה — הפתיחתא בשינויים קלים, והם כאן בקריאות; שם ״אמר רשב״י״, ובפסוק שופטים רק ״אורו ארור יושביה כי לא באו לעזרת יי״.
וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה(בראשית מח, א).
זה שאמר הכתוב:
כִּי מְבֹורָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻולָּלָיו יִכָּרֵתוּ(תהלים לז, כב).
אמר רבי מאיר:
כל המברך את ישראל — כאלו מברך את השכינה,
שנאמר: ׳כי מבורכיהן׳ לא נאמר, אלא כִּי מְבֹורָכָיו.
אמר רבי שמעון בן יוחי:
כל העוזר את ישראל — כאילו עוזר את השכינה,
שנאמר: ארוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ יְיָ אֹורוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת יְיָ לְעֶזְרַת יְיָ בַּגִּיבּוֹרִים(שופטים ה, כג).
וכי צריך סיוע (תנחומא (ורשא): הוא לסיוע)?
אלא ללמדך: שכל העוזר לישראל — כאילו עוזר לשכינה (תנחומא (ורשא): את השכינה).
אמר רבי ישמעאל:
את מוצא שהצדיקים מברכים לבניהם בשעת מיתתן;
שכן יצחק אומר לעשו (תנחומא (ורשא): שכן הוא אומר יצחק לעשו): וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְיָ לִפְנֵי מוֹתִי(בראשית כז, ז).
לפיכך, כשחלה יעקב, נטל יוסף שני בניו והכניסן על (תנחומא (ורשא): אל) אביו שיברכם.
תנחומא בובר, תולדות י · דרשת הפסוק · ״וילך עשו השדה לצוד ציד להביא״ · עשו צד וקושר, והמלאך מתיר ומבריח, לגלגל את השעות עד שיטול יעקב את הברכות
״וילך עשו השדה״ שבראש הדבר — הוספת מאגרים, בתוך [ ] (וכך בובר). ״וכיון ש״ — בכתב היד ״ושן שהלך״, והסופר מחקו; ״וכיון ש״ ו״וקושר״ — הוספות מאגרים (וכך בובר). ״מתירן״ — הנו״ן הוספת מאגרים. ״כך״ — בכתב היד ״בך״ (sic). ״עד״ — בכתב היד ״עת״. ״ויאכל״ — בכתב היד ״יואכל״. ״ויטול״ — בכתב היד ״וישל״, והסופר מחק את השי״ן; ״טו״ הוספת מאגרים. ״את הברכות״ — בכתב היד ״אתה ברכות״. ״וילך עשו אל השדה״ — ״אל״ (הלמ״ד מסופקת) כך בכתב היד, ומחוץ לפסוק; בנוסח בובר ״לצוד ציד להביא״.
הדבר מתוך תנחומא בובר, תולדות י — אחרי ״כליך, תליך וקשתך — ארבע מלכויות״ (בפרשה עה, ועתה שא נא כליך).
״אמר ליצחק: לך ונחם את ירושלם… שיצא ממך עשו הרשע ועשאני כשדה, שנאמר ויצא עשו השדה לצוד ציד להביא״ (פסיקתא רבתי ל) — במדרש דרבי יצחק, פרשת וירא, בפרשה ״ויקרא אברהם שם המקום ההוא יי יראה״.
וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה(בראשית כז, ה).
וכיון שהיה צד וקושר, והיה המלאך הולך ומתירן ומבריח;
שוב היה צד, והמלאך מתירן.
ולמה כך?
אלא לגלגל את השעות עד שילך יעקב, וילך ויעשה, ויכנס אצל אביו, ויאכל, ויטול את הברכות.
לכך: וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אל הַשָּׂדֶה לָצוּד וגו׳.
תנחומא בובר, תולדות י · דרשת הפסוקים · ״ורבקה אמרה אל יעקב… ויאמר יעקב אל אביו״ · רבקה שולחת את יעקב, והוא בא אצל אביו; לא שיקר יעקב — ״אנכי״ יעקב, ״עשו״ הוא בכורך
״ורבקה אמרה״ — בכתב היד ״אמ׳״. ״בוקולי״ — כך בכתב היד (בפסוק: בקלי), ומחוץ לפסוק. ״כיון שהלך״ — בכתב היד ״שן״, והסופר מחקו; ״כיון״ הוספת מאגרים. ״והביא״ — מסופק בכתב היד. ״ואף על פי ברכו. שאתם אומרים״ — כך בכתב היד (לפני ״ואע״פ״ כתוב ״אלא״, ומאגרים מחקוהו); בובר: ״וברכו. ואע״פ שאתם אומרים שיקר יעקב — לא שיקר״. אחרי ״ברכו״ כתב הסופר נוסח ראשון משובש של הקטע (״שאני או..׳ ששיקר יעקב… בלעם א׳ לכל ואף ברכו״), ומאגרים הקיפוהו בסוגריים; לא נדפס. לפני ״בלעם״ ולפני ״עשו״ כתוב ״אלא״, ומאגרים מחקוהו. ״אלא אמר״ — ״א אמר״ הוספת מאגרים; ״הוא״ (״עשו הוא בכרך״) — הוספת מאגרים; בנוסח בובר ״אנכי יעקב, עשו [הוא] בכורך״.
״כי הקרה יי אלהיך״, שאחריו בתנחומא בובר — בפרשה פב (מה זה מהרת למצא בני).
וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב וגו׳(בראשית כז, ו);
וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בוקולי לַאֲשֶׁר וגו׳(בראשית כז, ח);
לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וגו׳(בראשית כז, ט).
כיון שהלך והביא — הלך אצל אביו,
שנאמר: וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וגו׳(בראשית כז, יח);
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו(בראשית כז, יט).
ואף על פי ברכו —
שאתם אומרים: שיקר יעקב? לא שיקר!
בלעם אמר: לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב(במדבר כג, כא);
אלא אמר: אָנֹכִי — יעקב; עֵשָׂו הוא — בְּכֹרֶךָ וגו׳.
קוּם נָא שְׁבָה וגו׳.
וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל בְּנוֹ וגו׳(בראשית כז, כ).
מדרש ילמדנו (ליקוטים), לבראשית כז, ה · דרשת הפסוק · בשעה ששלח יצחק את עשו לצוד ציד, נאמר הדבר לרבקה ברוח הקודש
״יצחק״ — בליקוט ״יעקב״, ותוקן כפסוק. ״ילמדנו״ שבסוף הדבר — שם המקור בליקוט.
וְרִבְקָה שֹׁומַעַת(בראשית כז, ה) —
בשעה ששלח יצחק את עשו לָצוּד צַיִד לְהָבִיא, נאמר לרבקה הדבר ברוח הקודש,
שנאמר: וְרִבְקָה שֹׁומַעַת.
בראשית רבה, תנחומא, תנחומא בובר, מדרש ילמדנו. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | ת | — (הוספה) |
| ב | להביא | — (הוספה) |
| ב | פת | — (הוספה) |
| ב | ח | — (הוספה) |
| ב | צערי | — (הוספה) |
| ג | ישמעאל | ישמעל |
| ד | וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה(בראשית כז, ה). | — (הוספה) |
| ד | וכיון ש | — (הוספה) |
| ד | וקושר | — (הוספה) |
| ד | ן | — (הוספה) |
| ד | כך | בך |
| ד | עד | עת |
| ד | אביו | אבין |
| ד | ויאכל | יואכל |
| ד | טו | — (הוספה) |
| ד | את הברכות | אתה ברכות |
| ה | כיון | — (הוספה) |
| ה | אביו | אבין |
| ה | אביו | אבין |
| ה | א אמר | — (הוספה) |
| ה | הוא | — (הוספה) |
| ו | יצחק | יעקב |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד ראשונה) |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
| מדרש ילמדנו | נוסח פרויקט השו״ת |
מדרש דרבי יצחק
פרשה עז
לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים(בראשית כז, ט)
״לך נא אל הצאן״ — לך וקדם את האומה; שני גדיים מפרנון של רבקה; ״טובים״ — טובים לך שעל ידיהם אתה נוטל את הברכות, וטובים לבניך שמתכפר להם בשני שעירי יום הכיפורים; פר, איל ועז — בזכות אברהם, יצחק ויעקב
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, ויקרא רבה, פסיקתא רבתי, פתרון תורה §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סה, יד · דרשת הפסוקים · ״לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טבים״ · לך וקדם את האומה; שני גדיים מנכסי רבקה, טובים ליעקב ולבניו
״ואתן״ — במאגרים תוקן ״ואתנה״ וסומן ״כך״; כאן כנוסח כתב היד, והוא נוסח המסורה.
״מפראפרנון״ — הרי״ש הושלמה במאגרים; ״לה״ — הושלם; ״ידן״ — בכתב היד ״ידי״. בתיאודור–אלבק ״שעל ידן את נוטל את הברכות… שעל ידן הוא מתכפר להן ביום הכיפורים, דכתי׳ כי ביום הזה יכפר עליכם״.
״טובים לך וטובים לבניך״ בשם רבי ברכיה בשם רבי חלבו — גם בויקרא רבה כא, יא (להלן, ב) וכז, ט (להלן, ג), בפסיקתא דרב כהנא, שור או כשב ט, בפסיקתא רבתי מז (להלן, ד) ובפתרון תורה, אחרי מות (להלן, ה), כולם על פר, איל ושעירי יום הכיפורים או על שור, כשב ועז, ושם ״טובים לבניך״ — שני שעירי יום הכיפורים; ובתנחומא, תולדות יא, בקיצור: ״טובים לך, טובים לבניך, שהם מכפרין עליהם ביום הכפורים״.
״טובים — טובים לך, טובים לבניך, שהם מכפרין עליהם ביום הכפורים״ (תנחומא, תולדות יא) — בפרשה קב (הלכה: הטועם טעם שמן).
וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ וגו׳(בראשית כז, ו),
הָבִיאָה לִּי צַיִד וגו׳(בראשית כז, ז),
וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹולִי(בראשית כז, ח), לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וגו׳(בראשית כז, ט).
אמר רבי לוי:
לך וקדם את האומה,
הכמה דתמרהכמה דתמר — כמו שאתה אומר: וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן וגו׳(יחזקאל לד, לא).
וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים וגו׳.
אמר רבי חלבו:
אם מצאתה — הרי מוטב; ואם לאו — הבא לי מפראפרנוןמפראפרנון — מנכסי המלוג שלי (נכסי האשה) שלי.
דמרדמר — שאמר רבי חלבו:
שכן הכתיבהכתיב — כתב (בכתובתה) לה — שיהיה מעלה לה שני גדיים בכל יום.
רבי ברכיה בשם רבי חלבו:
טובים לך, וטובים לבניך.
טובים לך — שעל ידיהם את מקבל ברכות;
וטובים לבניך — שעל ידן מתכפר לבניך ביום הכיפורים.
ויקרא רבה, פרשה כא, יא · דרשת הפסוק · ״בפר בן בקר… ואיל לעלה״ · פר, איל ועז — בזכות אברהם, יצחק ויעקב; ״בד בבד״ — האמהות; שירות של מעלן ושל מטן
״בזכות יצחק״ — בגליון. ״וקח״ — בכתב היד ״וק׳״. ״כשירות שלמעלן״ — בכתב היד ״בשרות״, מסומן ״כך״ והיו״ד הושלמה במאגרים; תוקן כבמרגליות.
״ואל הבקר״ — במרגליות ״ואל הבקר רץ אברהם״. ״עז״ — שני שעירי העזים (ויקרא טז, ה). ״בד בבד — בד בד״: ארבעה ״בד״ שבפסוק (ויקרא טז, ד) כנגד ארבע האמהות.
אחריו בויקרא רבה כא, יב — ״ולבשם — יבלו שם״, ״וכל אדם לא יהיה באהל מועד״ ומעשה שמעון הצדיק והזקן הלבוש לבנים — עניין אחר, ואינו על הפסוק.
אותה דרשה בויקרא רבה כז, ט (להלן, ג), על ״שור או כשב או עז״; ונוסחים מאוחרים לה בפסיקתא רבתי מז (להלן, ד) ובפתרון תורה, אחרי מות (להלן, ה).
בְּפַר בֶּן בָּקָר(ויקרא טז, ג) — זה אבינו אברהם, על שום וְאֶל הַבָּקָר(בראשית יח, ז).
אַיִל לְעֹולָה — בזכות יצחק, על שום וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ(בראשית כב, יג).
עז — בזכותו שליעקב, דכתיב: לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹובִים(בראשית כז, ט).
מהו טֹובִים?
רבי ברכיה בשם רבי חלבו:
טובים לך וטובים לבניך:
טובים לך — שעל ידיהן את מקבל סימן ברכות;
טובים לבניך — שעל ידיהן הוא מתכפר להן ביום הכיפורים.
הדא הוא דכתיב:
כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם(ויקרא טז, ל).
ואין לי אלא אבות; אמהות מנין? תלמוד לומר: בד בבד — בד בד.
רבי ברכיה ורבי ירמיה בשם רבי חייה בר אבא:
כשירות שלמעלן — כך שירות שלמטן.
מה שירות שלמעלן — אִישׁ אֶחָד בְּתוֹכָם לָבֻושׁ בַּדִּים(יחזקאל ט, ב);
כך שירות שלמטן — כְּתֹנֶת בַּד קֹודֶשׁ(ויקרא טז, ד).
ויקרא רבה, פרשה כז, ט · דרשת הפסוק · ״שור או כשב או עז״ · נוסח אחר · שור בזכות אברהם, כשב בזכות יצחק, עז בזכות יעקב, ו״טובים״ לך ולבניך
אותה דרשה שבויקרא רבה כא, יא (לעיל, ב), כאן על ״שור או כשב או עז״: ״שור — בזכות אברהם, שנאמר ואל הבקר רץ אברהם״ (שם ״בפר בן בקר — זה אבינו אברהם, על שום ואל הבקר״), ״כשב — בזכותו שליצחק… וירא והנה איל״ (שם ״איל לעולה״); ״את מקבל ממני ברכות״ (שם ״סימן ברכות״); ובלי ״הדא הוא דכתיב״ ו״עליכם״.
״לך נא אל הצאן״ — כתב היד מביא רק את ראש הפסוק, ודורש ״טובים״ שבסופו; ״וקח לי משם שני גדיי עזים טובים״ הושלם ממרגליות. ״את מקבל ממני ברכות״ — במרגליות ״סמני ברכות״.
קריאות ״תנחומא״ — תנחומא, אמור יב; ״תנחומא (ורשא)״ — תנחומא (ורשא), אמור יב; ״תנחומא בובר״ — תנחומא בובר, אמור טז (שם בראש: ״דבר אחר: שור או כשב״). בתנחומא ובתנחומא (ורשא) ״רבי ברכיה בשם רבי חלבו אמר״, ואחרי הדרשה באה שם דרשת ״והיה שבעת ימים תחת אמו״ (משל המטרונה; ״משפט אדם ומשפט בהמה״), כבויקרא רבה כז, י. בתנחומא אין ״שנאמר״ לפני ״ואל הבקר רץ אברהם״ ו״והנה איל״; בתנחומא בובר אין הפסוק ״כי ביום הזה יכפר״. וכן בפסיקתא רבתי מז (להלן, ד) ובפתרון תורה, אחרי מות (להלן, ה) — על פר ואיל ושעירי יום הכיפורים.
פסיקתא דרב כהנא, שור או כשב ט — הדרשה כלשון זה בשינויים קלים: בלי ״שנאמר״ ו״דכתיב״, ״בזכות יצחק… בזכות יעקב״, ״וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו וגו׳״, ״לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים״, ״מה הוא טובים? רבי ברכיה בשם רבי חלבו אמר״, ״שעל ידיהם את מקבל ברכות… שעל ידיהם מתכפר לבניך ביום הכיפורים, כי ביום הזה יכפר עליכם וגו׳״.
שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב(ויקרא כב, כז).
שׁוֹר — בזכות אברהם (תנחומא: זה בזכות אברהם),
שנאמר: וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם(בראשית יח, ז) (תנחומא (ורשא): ״ויקח בן בקר רך וטוב ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו״).
כֶשֶׂב — בזכותו שליצחק (תנחומא, תנחומא (ורשא), תנחומא בובר: בזכות יצחק),
דכתיב: (תנחומא בובר: שנאמר:) וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל(בראשית כב, יג) (תנחומא (ורשא): ״וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו וילך אברהם ויקח את האיל״ וגו׳).
עֵז — בזכותו שליעקב (תנחומא, תנחומא (ורשא), תנחומא בובר: בזכות יעקב),
דכתיב ביהביה — בו: (תנחומא בובר: שנאמר:) לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן(בראשית כז, ט) וקח לי משם שני גדיי עזים טובים.
מהו טֹובִים?
רבי ברכיה בשם רבי חלבו:
טובים לך, וטובים לבניך.
טובים לך — שעל ידיהן את מקבל ממני ברכות (תנחומא: שעליהם אתה מקבל ברכות; תנחומא (ורשא): שעל ידיהן אתה מקבל הברכות; תנחומא בובר: שעליהם אתה מתברך);
טובים לבניך — שעל ידיהן הוא מתכפר להן ביום הכיפורים (תנחומא: שעליהם מתכפר לבניך ביום הכפורים, ״שני שעירי עזים״ — יום הכפורים; תנחומא (ורשא): שעל ידיהן מתכפר לבניך ביום הכפורים, שנאמר; תנחומא בובר: שעליהם מתכפר להם):
כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר(ויקרא טז, ל) (תנחומא, תנחומא (ורשא): ״עליכם״).
פסיקתא רבתי, פסקא מז · דרשה · ״כי בתחבולות תעשה לך מלחמה״ · נוסח אחר · אהרן נכנס לקדש הקדשים בזכיות: פר — אברהם, איל — יצחק, שעירים — יעקב, ובגדי בד — האמהות
״כשהיה רואה אותם״ — כך בכתב היד, מסומן כמשובש. ״נכנסת״ — בכתב היד ״נכנסות״ והוי״ו מחוקה. ״מהו טובים… חלבו״ — תוספת בכתב היד.
וכן בויקרא רבה כז, ט (לעיל, ג): ״טובים לך וטובים לבניך״ בשם רבי ברכיה בשם רבי חלבו, ושם על שור, כשב ועז.
נוסח מאוחר לויקרא רבה כא, יא (לעיל, ב).
בדפוס (איש שלום) לפני הדבר הזה ״כך פתח רבי תנחומא ברבי אבא: כי בתחבולות תעשה לך מלחמה — התחבולות מיתרגם ויקרב אליו רב החובל… כי בתחבולות — זה משה בדורו, יהושע בדורו, שמואל בדורו. דבר אחר: כי בתחבולות — זה אהרן בדורו״; ושם ״וזכות האימהות… וזכות ישראל היתה נכנסת עמו״, ״וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו״, ״אותן שאמרה לו אמו״, ״שהם מתלכלכין בעונות כל ימות השנה ומביאים שני שעירים״, ואחריו ״דבר אחר: בזאת יבא אהרן — ארבע מאות ועשר שנים״ ושאר הזכויות.
דבר אחר:
כִּי תחבולות(משלי כד, ו) — בזכיות.
תַּעֲשֶׂה מלחמה — אפילו כמה צרות באות עליהן, הן עושות מלחמתן.
ואף אהרן, כשהיה נכנס לבית קדשי הקדשים, אילוליאילולי — אלמלא זכות שנכנסו עמו ומסייעות אותו — לא היה יכול לעמוד שעה אחת, שהיו מלאכי השרת שם.
ועוד, שהיה נכנס ביום הכיפורים, והיה השטן בא לקטרג;
וכיון שהיה רואה אותם — היה בורח מלפניו.
למה?
שזכיות הרבה היו נכנסות עמו:
זכות אבות היתה נכנסת עמו,
זכות השבטים היתה נכנסת עמו — מנשה ואפרים,
זכות מילה,
זכות התורה.
זכות אברהם מניין?
בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּודֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר(ויקרא טז, ג) —
וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם(בראשית יח, ז).
וְאַיִל לְעֹולָה — בזכות יצחק:
וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח הָאַיִל(בראשית כב, יג).
מניין אף בזכות יעקב?
וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים(ויקרא טז, ה) —
אותו שאמרה לו אמו: וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹובִים(בראשית כז, ט).
מהו טֹובִים?
אמר רבי ברכיה אמר רבי חלבו:
טובים לך, וטובים לבניך.
טובים לך — שאת נכנס ומאכיל לאביך ונוטל הימנו את הברכות;
וטובים לבניך — שהם מתלכלכים בעונות כל ימות השנה, ומביאין שני שעירי עזים ביום הכיפורים, והם מתקרבים ומתכפר להם.
ומניין אף בזכות האמהות?
כְּתֹונֶת בַּד קֹודֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד וּבְאַבְנֵט בַּד וּבְמִצְנֶפֶת בַּד(ויקרא טז, ד) —
הרי כנגד ארבע אמהות.
חלק ב
מדרשים מאוחרים
פתרון תורה, אחרי מות · דרשה · ״בזאת יבא אהרן אל הקדש״ · נוסח אחר · אהרן נכנס בזכות תורה, שבטים, מילה וקרבנות: פר — אברהם, איל — יצחק, שעירים — יעקב; ועכשיו התשובה מכפרת
״בזאת״ — בכתב היד ״בשאת״. ״וטובים לבניך״ — בכתב היד ״וטו׳ לך״, והושלם כפסיקתא רבתי מז (לעיל, ד) וכויקרא רבה כז, ט (לעיל, ג).
בפתרון תורה זו דרשה אחת מסדרת דרשות על ״אחרי מות״ (לפניה: ״ולמה מעשה כיפור מכל התורה אמר באחרי מות…״, ״ואל יבוא בכל עת…״, ״כי בענן אראה על הכפרת״).
נוסח אחר לפסיקתא רבתי מז (לעיל, ד): כאן ארבע הזכויות — תורה, שבטים, מילה וקרבנות עם ראיותיהן; ״טובים לך טובים לבניך״ בלשון ״אמרה לו אמו״, בלי שם אומר; ובסוף ״לשעבר היו הקרבנות מכפרים, אבל עכשיו תשובה מכפרת״.
בְּזֹאת יָבֹוא אַהֲרֹן וגו׳(ויקרא טז, ג) —
בזכות כמה מצות נכנס אהרן?
בזכות תורה,
בזכות שבטים,
בזכות מילה,
וקרבנות.
תורה מנין?
שנאמר: תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וגו׳(מלאכי ב, ו).
שבטים מנין?
שנאמר: שִׁשָּׁה מִשְּׁמֹותָם וגו׳(שמות כח, י),
וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳(שמות כח, כט).
מילה קבועה וקרבנות מנין?
שנאמר: בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן וגו׳ ושְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים(ויקרא טז, ה).
פר — בזכות אברהם,
שנאמר: וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וגו׳(בראשית יח, ז);
וְאַיִל — בזכות יצחק,
שנאמר: וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וגו׳(בראשית כב, יג);
ושְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים — בזכות יעקב,
שנאמר: לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וגו׳(בראשית כז, ט).
אמרה לו אמו: טובים לך, טובים לבניך;
וטובים לבניך — שעל ידיהן מתכפרים עונם ביום הכפורים.
לשעבר היו הקרבנות מכפרים, אבל עכשיו תשובה מכפרת,
וכתיב: שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים וגו׳(ירמיה ג, כב).
כיון שאתם שבים — מיד אתם נגאלים,
שנאמר: וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וגו׳(ישעיה נט, כ).
בראשית רבה, ויקרא רבה, פסיקתא רבתי, פתרון תורה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | מפראפרנון | מפאפרנון |
| א | לה | — (הוספה) |
| א | ידן | ידי |
| ב | כשירות | בשרות |
| ג | וקח לי משם שני גדיי עזים טובים | — (הוספה) |
| ד | נֶ | — (הוספה) |
| ה | בזאת | בשאת |
| ה | ו | — (הוספה) |
| ה | לבניך | לך |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמות מכתב יד וטיקן 60 |
| ויקרא רבה | כתב יד לונדון 340 |
| פסיקתא רבתי | כתב יד פרמה 3122 |
| פתרון תורה | מהדורת אורבך |
מדרש דרבי יצחק
פרשה עח
הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק(בראשית כז, יא)
״איש שער״ — גבר שידן, ״איש חלק״ — ״כי חלק יי עמו״; משל הקווץ והקרח, והשעיר הנושא עוונות תם; ״כמתעתע״ — המחליף בדבורו כאילו עובד עבודה זרה, ו״לא רגל על לשונו״ — זה יעקב אבינו; ״עלי קללתך בני״
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, בבלי, פרקי דרבי אליעזר, בתי מדרשות, ילקוט שמעוני §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סה, טו · דרשת הפסוקים · ״הן עשו אחי איש שעיר… אולי ימשני אבי… עלי קללתך בני״ · עשו איש שעיר ויעקב איש חלק: משל הקווץ והקרח, והשעיר הנושא עוונות תם
״בשערו״, ״הוא״ — הושלמו במאגרים. ״עוונותם״ — בכתב היד ״עוונותיהם״; ״את כל עוונות תם״ — בכתב היד ״ואת כל עוונותי הם״, ותוקן במאגרים כתיאודור–אלבק. בתיאודור–אלבק ״לא שאילה היא לה ולא שאילה היא לה״.
״וכתועה״ — בכתב היד ״וכתועבה״ (הבי״ת נמחקה במאגרים; בתיאודור–אלבק ״כתועה״). לפני ״עתיד ליתנה״ בכתב היד ״ע..״, שנמחק במאגרים. ״ניתקללה״ — בכתב היד ״שניתקללה״; ״אתמהא״ — הושלם במאגרים. המדרש קורא ״ימושני״ (במסורה: ימשני).
״אולי ימושני אבי — כמת, וכתועה, וכעובד עבודה זרה״ — כדברי רבי אלעזר בבבלי סנהדרין פרק יא, צב ע״א (להלן, ב), ובמסכת כלה בשם חכמים. ״עלי קללתך בני״ — וכן בפרקי דרבי אליעזר לב (להלן, ד): ״אם ברכות — עליך ועל זרעיך, ואם קללות — הם עלי״.
״ויירש זרעך את שער אויביו — זה עשו, שנאמר בו הן עשו אחי איש שעיר״ (פסיקתא דרב כהנא, פסקא אחריתי, יח) — במדרש דרבי יצחק, פרשת וירא, בפרשה ״ויקרא אברהם שם המקום ההוא יי יראה״.
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִיר(בראשית כז, יא) —
גבר שידןגבר שידן — איש של שדים,
הכמה דתמרהכמה דתמר — כמו שאתה אומר: וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם(ישעיה יג, כא).
וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק —
הכמה דתמר: כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ(דברים לב, ט).
רבי לוי ורבי יצחק:
רבי לוי אמר:
לקווץלקווץ — לבעל שער ארוך ומסולסל וקרח שהיו עומדין על שפת הגורן.
עלה המוץ בקווץ — ונסתבך בשערו;
עלה מוץ בקרח — ונתן ידו על ראשו והעבירו.
כך עשו מתלכלך בעבירות כל ימות השנה — ואין לו מי יכפר;
ויעקב מתלכלך בעונות כל ימות השנה — ויום הכיפורים בא ומכפר.
אמר רבי יצחק:
לא שאילה הוא לה, ולא יזיפה לה:לא שאילה הוא… — אין זו (השעירות) שאולה לו ואין זו מלווה לו — שלו היא (משוער):
אין זו (השעירות) שאולה לו ואין זו מלווה לו — שלו היא (משוער):
וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו(ויקרא טז, כב) — זה עשו,
הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִיר;
אֶת כׇּל עֲוֺונֹותָם —
את כל עוונות תם: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם(בראשית כה, כז).
אוּלַי יְמֻושֵּׁנִי אָבִי(בראשית כז, יב) — כמת, וכתועהוכתועה — וכמתעתע, וכעובד עבודה זרה.
וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה —
אפילו ברכה אחת שהוא עתיד ליתנה לי — בסוף אינו נותנה לי.
וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ עָלַי קִלְלָתְךָ וגו׳(בראשית כז, יג).
רבי אבא בר כהנא ורבי יצחק:
רבי אבא בר כהנא אמר:
אדם שחטא — לא אימו ניתקללה? אתמהאאתמהא — בתמיהה (וכי ייתכן?)!
אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ(בראשית ג, יז) —
אף אתה: עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי.
אמר רבי יצחק:
עלי להיכנס ולאמר לאביך: יעקב צדיק, עשו רשע.
וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח וַיָּבֵא לְאִמּוֹ(בראשית כז, יד) — אנוס, כפוף ובוכה.
בבלי סנהדרין פרק יא, צב ע״א · סוגיא · המחליף בדבורו כאילו עובד עבודה זרה — ״והייתי בעיניו כמתעתע״, ״מעשה תעתועים״
מאמר אחד בשרשרת מאמרי רבי אלעזר; לפניו ״כל המשייר פתיתים על שלחנו כאילו עובד עבודה זרה״, אחריו ״ואמר רבי אלעזר: כל המסתכל בערוה קשתו ננערת״.
״כתיב הכא״ — בכ״י מינכן 95: ״שנ׳ אולי ימושני אבי והיתי בעיניו כמתעת׳ וכתי׳ הת׳״.
מסכת כלה, הלכה יח — הדבר בברייתא, בשם חכמים, והקריאות כאן; לפניו שם: ״רבי אליעזר בן יעקב אומר: כל המוציא שכבת זרע לבטלה — כאילו הורג את הנפש, שנאמר שוחטי הילדים בנחלים — אל תקרי שוחטי, אלא סוחטי. וחכמים אומרים: כאילו עובד עבודה זרה״. שם הפסוק מובא מראשו: ״אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע״.
מסכת כלה רבתי, פרק ב — הברייתא בשינויים, ובין דברי רבי אליעזר לדברי חכמים דברי הגמרא (״תניא: גרים ומוציאים שכבת זרע לבטלה מעכבים את המשיח״); שם ״רבי אליעזר אומר… כאלו הורג נפשות״, ״וחכמים אומרים: כל המוציא שכבת זרע לבטלה והמחליף בדבורו — כאלו עובד עבודה זרה… ואין תעתע אלא עבודה זרה״, ואחריו מיד ״הנחמים באלים תחת כל עץ רענן — מכאן אמרו: אין אדם רשאי לשלוט יד באמה״.
בתי מדרשות ח״א, פרק שלישי, ג — ״רבי אליעזר בן רבי יעקב אומר: כל המוציא שכבת זרע לבטלה כאילו עבד עבודה זרה, שנאמר הנחמים באלים תחת כל עץ רענן; וכל המחליף בדברו כאלו עובד עבודה זרה, שנאמר אולי ימושני אבי וגו׳, ואין תעתוע אלא עבודה זרה, שנאמר הבל המה וגו׳״ — הכל בשם רבי אליעזר בן יעקב.
ואמר רבי אלעזר:
כל המחליף בדבורו (מסכת כלה: בדבור) — כאילו עובד עבודה זרה.
רש״י המחליף בדבורו — משנה בדבורו שלא יהא ניכר.
כתיב הכאכתיב הכא — כתוב כאן (מסכת כלה: שנאמר): וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ(בראשית כז, יב), וכתיב התםוכתיב התם — וכתוב שם (מסכת כלה: ואין מתעתע אלא עבודה זרה, שנאמר): הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּועִים(ירמיה י, טו).
בבלי מכות פרק ג, כג ע״ב – כד ע״א · סוגיא · תרי״ג מצוות, ודוד, ישעיהו, מיכה, עמוס וחבקוק שהעמידון על מעט
״גוי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובד כוכבים״.
״אמר רב המנונא״ — בכ״י גראץ ״רב הונא״.
״(סימן דמשמ״ק ס״ק)״ — סימן התיבות של הנביאים (דוד, מיכה …), בסוגריים בדפוס וילנא; בכ״י גראץ ״סי׳ ד׳ש׳ מ׳ש׳״, ובכ״י יד הרב הרצוג ״ד׳ש׳מ׳ש׳ ע׳ק׳ סימ׳״ בראש הדרשה שאחריו.
״[יי]״ — הוספת דפוס וילנא בפסוק; ליתא בדפוס ונציה ובכ״י גראץ, ובכ״י מינכן 95 ובכ״י יד הרב הרצוג ״יי״. ״(אבי אבי)״ — בסוגריים בדפוס וילנא; ליתא בכ״י מינכן 95, בכ״י גראץ ובכ״י יד הרב הרצוג.
״כגון רבי אלעזר ברבי שמעון״ — ליתא בדפוס ונציה, בכ״י גראץ ובכ״י יד הרב הרצוג; ובכ״י מינכן 95 ״ר׳ אלע׳ ב״ר שמעון״. ״כדרבי חייא בר אבא, דאמר רבי חייא בר אבא״ — ליתא בכ״י מינכן 95 (״העוצם עיניו מן הנשים בשעה שעומדות על הכביסה״).
״עם (יי) אלהיך״ — ״יי״ בסוגריים בדפוס וילנא, למחיקה (במקרא: ״עם אלהיך״); בדפוס ונציה בפנים.
דרש רבי שמלאי:
שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה (כ״י מינכן 95: בסיני),
שלש מאות וששים וחמש לאוין — כמנין ימות החמה,
ומאתים וארבעים ושמונה עשה — כנגד איבריו של אדם.
אמר רב המנונא:
מאי קרא?מאי קרא?… — מהו המקרא (שממנו לומדים)? ״תורה צוה לנו משה מורשה״ — ׳תורה׳ בגימטריא שש מאות ואחת עשרה היא; ״אנכי״ ו״לא יהיה לך״ — מפי הגבורה שמענום.
מהו המקרא (שממנו לומדים)?
תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה(דברים לג, ד) —
תּוֹרָה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי;
׳תורה׳ בגימטריא שש מאות ואחת עשרה היא;
אָנֹכִי(שמות כ, ב) ולֹא יִהְיֶה לְךָ(שמות כ, ג) — מפי הגבורה שמענום.
(סימן דמשמ״ק ס״ק).
בא דוד והעמידן על אחת עשרה,
דכתיב: מִזְמוֹר לְדָוִד(תהלים טו, א) [יי], מִי יָגוּר בְּאׇהֳלֶךָ? מִי יִשְׁכֹּון בְּהַר קׇדְשֶׁךָ?
הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹועֵל צֶדֶק, וְדֹובֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ(תהלים טו, ב).
לֹא רָגַל עַל לְשֹׁונוֹ, לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה, וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹובוֹ(תהלים טו, ג).
נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס, וְאֶת יִרְאֵי יְיָ יְכַבֵּד, נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִיר(תהלים טו, ד).
כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ, וְשֹׁוחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח. עֹושֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם(תהלים טו, ה).
הוֹלֵךְ תָּמִים — זה אברהם, דכתיב: הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים(בראשית יז, א).
פֹועֵל צֶדֶק — כגון אבא חלקיהו.
וְדֹובֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ — כגון רב ספרא.
לֹא רָגַל עַל לְשֹׁונוֹ — זה יעקב אבינו, דכתיב: אוּלַי יְמֻושֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ(בראשית כז, יב).
לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה — שלא ירד לאומנות חבירו.
וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹובוֹ — זה המקרב את קרוביו.
נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס — זה חזקיהו המלך, שגירר עצמות אביו במטה של חבלים.
וְאֶת יִרְאֵי יְיָ יְכַבֵּד — זה יהושפט מלך יהודה,
שבשעה שהיה רואה תלמיד חכם, היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו,
וקורא לו: (אבי אבי,) רבי רבי, מרי מרימרי מרי — אדוני, אדוני!
נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִיר — כרבי יוחנן,
דאמרדאמר — שאמר רבי יוחנן: אהא בתענית עד שאבא לביתי.
כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ — אפילו ברבית גוי.
וְשֹׁוחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח — כגון רבי ישמעאל ברביברבי — בנו של רבי יוסי.
כתיב: עֹושֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם.
כשהיה רבן גמליאל מגיע למקרא הזה, היה בוכה.
אמר: מאן דעביד להו לכולהומאן דעביד להו לכולהו — מי שעושה את כולן — הוא דלא ימוטהוא דלא ימוט — הוא שלא ימוט;
הא חדא מינייהוהא חדא מינייהו — אבל (מי שעושה) אחת מהן — ימוט!
אמרו ליהאמרו ליה — אמרו לו: מי כתיבמי כתיב — וכי כתוב: עושה כל אלה?
עֹושֵׂה אֵלֶּה כתיב — אפילו בחדא מינייהובחדא מינייהו — באחת מהן.
דאי לא תימא הכידאי לא תימא הכי — שאם לא תאמר כך, כתיב קרא אחרינאכתיב קרא אחרינא — כתוב פסוק אחר: אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכׇל אֵלֶּה(ויקרא יח, כד) —
התם נמינמי — גם, הנוגע בכל אלה הוא דמטמאהוא דמטמא — הוא שמיטמא, בחדא מינייהו לאבחדא מינייהו לא — באחת מהן לא (נטמא)??
אלא, לאואלא, לאו — אלא, האם לא באחת מכל אלה;
הכא נמי, באחת מכל אלו.
בא ישעיהו והעמידן על שש,
דכתיב: הֹולֵךְ צְדָקוֹת וְדֹובֵר מֵישָׁרִים, מֹואֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת, נֹועֵר כַּפָּיו מִתְּמֹוךְ בַּשֹּׁוחַד, אֹוטֵם אׇזְנוֹ מִשְּׁמֹועַ דָּמִים, וְעֹוצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע(ישעיה לג, טו).
הֹולֵךְ צְדָקוֹת — זה אברהם אבינו, דכתיב: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה וגו׳(בראשית יח, יט).
וְדֹובֵר מֵישָׁרִים — זה שאינו מקניט (כ״י יד הרב הרצוג: מלבין) פני חבירו ברבים (כ״י יד הרב הרצוג, כ״י גראץ: בדברים).
מֹואֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת — כגון רבי ישמעאל בן אלישע.
נֹועֵר כַּפָּיו מִתְּמֹוךְ בַּשֹּׁוחַד — כגון רבי ישמעאל ברבי יוסי.
אֹוטֵם אׇזְנוֹ מִשְּׁמֹועַ דָּמִים — דלא שמע בזילותא דצורבא מרבנן ושתיקדלא שמע בזילותא דצורבא מרבנן ושתיק — שאינו שומע ביזוי של תלמיד חכם ושותק, כגון רבי אלעזר ברבי שמעון.
וְעֹוצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע — כדרבי חייא בר אבאכדרבי חייא בר אבא — כדברי רבי חייא בר אבא,
דאמר רבי חייא בר אבא: זה שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה;
וכתיב: הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּון(ישעיה לג, טז) [וגו׳].
בא מיכה והעמידן על שלש,
דכתיב: הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב, וּמָה יְיָ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ — כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם(מיכה ו, ח) (יי) אֱלֹהֶיךָ.
עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט — זה הדין;
אַהֲבַת חֶסֶד — זה גמילות חסדים;
וְהַצְנֵעַ לֶכֶת — זה הוצאת המת והכנסת כלה.
והלא דברים קל וחומר:
ומה דברים שאין דרכן לעשותן בצנעאבצנעא — בצנעה, בסתר (כ״י מינכן 95: שדרכן לעשותן בפרהסיא) — אמרה תורה וְהַצְנֵעַ לֶכֶת,
דברים שדרכן לעשותן בצנעא — על אחת כמה וכמה!
חזר ישעיהו והעמידן על שתים,
שנאמר: כֹּה אָמַר יְיָ שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה(ישעיה נו, א).
בא עמוס והעמידן על אחת,
שנאמר: כֹה אָמַר יְיָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ(עמוס ה, ד).
מתקיף להמתקיף לה — מקשה עליה רב נחמן בר יצחק: אימאאימא — אמור (שמא כוונתו):: דרשוני בכל התורה כולה!
אלא, בא חבקוק והעמידן על אחת,
שנאמר: וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה(חבקוק ב, ד).
חלק ב
מדרשים מאוחרים
פרקי דרבי אליעזר, פרק לב · מעשה · יעקב, שהיה בקי בתורה, פוחד מקללת אביו, ורבקה מקבלת עליה את הקללות
״ותאמר לו אמו״ — כך מביא המדרש. ״עליך״ — הושלם במאגרים. בדפוס בדברי רבקה ״הלילה הזה עתידים בניך להגאל… הלילה הזה עתידין לומר שירה״.
המעשה פותח בליל הפסח (בפרשה עה, ועתה שא נא כליך), ונמשך ב״שני גדיי עזים״ (בפרשה פא, אנכי עשו בכרך) וב״הקול קול יעקב״ (בפרשה פג, הקל קול יעקב).
הלך להביא, ונתעכב שם.
אמרה רבקה ליעקב בנה:
בני, היום הזה בו אוצרות ברכות טללים נפתחין —
עשה מטעמים לאביך.
יעקב, שהיה בקי בתורה, פחד לבו מקללות אביו,
שנאמר: אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי(בראשית כז, יב).
אמרה לו אמו: בני, אם ברכות — עליך ועל זרעיך; ואם קללות — הם עלי,
שנאמר: וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי(בראשית כז, יג).
בתי מדרשות ח״ב, אלפא ביתא דרבי עקיבא, חל״ק · דרשה · יעקב נקרא חלק — שנתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא על ידו, ודמותו חקוקה על כסא הכבוד
אוצר מדרשים, אלפא ביתא דרבי עקיבא (אח״ס בט״ע) — הדבר בשינויים קלים, והם כאן בקריאות; שם ״הל״ק״.
חל״ק (אוצר מדרשים: הל״ק) — זה יעקב שנקרא חלק,
שנתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא בקדושה על ידו,
שנאמר: וְהִקְדִּישׁוּ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב(ישעיה כט, כג) — על ידי צאצאיו;
וחקק לו דמותו על כסא כבודו.
ובשעה שצאצאיו קורין קדושה משולשת, מוריד הקדוש ברוך הוא פיו מלמעלה, ונושקו על ראשו שחקוק על כסא הכבוד,
שנאמר: כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ(תהלים קלה, ד).
ומנין שיעקב נקרא חלק?
שנאמר: וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק(בראשית כז, יא),
כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ(דברים לב, ט).
בתי מדרשות ח״ב, פרשת בראשית, לו · דרשה · ״שעיר״ כתוב חסר — שלא היה אותו השער של צדיק
הדבר מתוך מדרש חסרות ויתרות. המדרש קורא ״שעיר״; במסורה ״שער״, חסר יו״ד — ועליו הדרשה.
הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִיר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק(בראשית כז, יא) —
כתיב חסר, שלא היה אותו השער של צדיק.
ילקוט שמעוני, ויקרא, רמז תקעו · דרשה · מאוחר — מקורו לא נמצא · הקדוש ברוך הוא נותן עונותיהם של ישראל על עשו, ״השעיר״; עשו מוחה, והקדוש ברוך הוא נותנם על בגדיו — אדומים, ומכבסם עד שנעשים לבנים
וכן בילקוט שמעוני, ישעיה, רמז תקו — בתוך דרשה ארוכה על ״מי זה בא מאדום״, בשם תנא דבי אליהו; בתנא דבי אליהו שבדפוס לא נמצא. ״ונשא השעיר עליו — זה עשו… את כל עוונות תם״ — בבראשית רבה סה, טו (לעיל, א), בשם רבי יצחק. המדרש קורא ״לבושיה כתלג חור״ (דניאל ז, ט: לבושה).
וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו(ויקרא טז, כב) —
נוטל הקדוש ברוך הוא כל עונותיהם של ישראל, ונותנן על עשו הרשע,
שנאמר: וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו —
ואין שעיר אלא עשו,
שנאמר: הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִיר(בראשית כז, יא).
אֶת כׇּל עֲוֺנֹתָם —
אמר עשו: כמה כח יש לי, שאתה נותן עלי כל עונות יעקב אחי?
באותה שעה נוטל הקדוש ברוך הוא עונותם, ונותנו על בגדיו, ונעשו אדומים,
שנאמר: מַדּוּעַ אָדֹום לִלְבוּשֶׁךָ(ישעיה סג, ב);
ישב ומכבסן עד שנעשו לבנים,
שנאמר: לבושיה כִּתְלַג חִוָּר(דניאל ז, ט).
בראשית רבה, בבלי, פרקי דרבי אליעזר, בתי מדרשות, ילקוט שמעוני. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | בשערו | — (הוספה) |
| א | הוא | — (הוספה) |
| א | עוונותם | עוונותיהם |
| א | תם | הם |
| א | וכתועה | וכתועבה |
| א | ניתקללה | שניתקללה |
| א | אתמהא | — (הוספה) |
| ג | גוי | עובד כוכבים |
| ד | עליך | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמות מכתב יד וטיקן 60 |
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
| פרקי דרבי אליעזר | כתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866 |
| בתי מדרשות | אוצר מדרשים, מהדורת אייזנשטיין |
| ילקוט שמעוני | נוסח פרויקט השו״ת |
מדרש דרבי יצחק
פרשה עט
וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת(בראשית כז, טו)
״החמדת״ — בגדי כהונה גדולה של הבכורות, ובגדי נמרוד שחמד עשו והרגו; עשו כיבד את אביו ושימשו בבגדי מלכות (רבן שמעון בן גמליאל), ושכר כיבודו ״רב לכם סב את ההר״; ״בנה הגדל״ — גדול בפי אביו ואמו וקטן בפי הקדוש ברוך הוא, ומונה לחמה
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
ירושלמי, בראשית רבה, ויקרא רבה, תנחומא בובר, דברים רבה, פסיקתא רבתי, פרקי דרבי אליעזר, אוצר מדרשים §§cover-end§§
חלק א
הלכה: כיבוד אב ואם
דברים רבה, דברים טו · הלכה · ילמדנו · שכר כיבוד אב ואם: דמה בן נתינה; רבן שמעון בן גמליאל — עשו כיבד את אביו יותר ממני, ורבקה מלבישה את יעקב בגדיו; ״רב לכם״ — עדיין מתבקש לו שכר הכיבוד
״שהוא זהיר״ — הסופר כתב ״שהזהיר״ ומחקו, ו״שהוא זהיר״ בגליון. ״מפירותיה״, ״דעתו״ (״חסירה דעתו״), ״אינו נהנה״, ״הימנו״ (״יותר הימנו״), ״עמך״, ״אחיך״ (״לשמש אביך״) — כך בכתב היד (מסומנים במאגרים ״כך״). ״חסירה״ — הרי״ש מסופקת. לפני ״ולקחו״ כתוב ״וק״ ומחוק. ״בתוכה״ — הסופר כתב ״נתונה״ ומחקו, ו״בתוכה״ בגליון. ״הוציאה״ — בגליון. ״דמיה עשרת אלפים זהובים״ — הסופר כתב ״עשרה השבטים״ ומחקו, והתיקון בגליון. ״את האבן טובה״ — לפניו ״הב״ מחוק. ״חס לי״ — אחריו בכתב היד סימן חסר. ״משכר״ — בכתב היד ״משבר״ (מסומן ״כך״), ותוקן כבדפוס. ״הקדוש ברוך הוא״ — בכתב היד ״הק׳״ והגרש בגליון. ״כיבוד אב ואם״ (״ראה מה גדול״) — ״אב״ בגליון. ״היה עושה״ — בכתב היד ״היו״ (מסומן ״כך״). ״ואתה נוטל״ — לפניו ״כ״ מחוק. ״מה שאחיך״ — בכתב היד ״שאתיך״, ותוקן במאגרים. ״אצלו… בידך״ — הסופר כתב ״אצלך… בידיו״ ומחקם, והתיקון בגליון. ״ותלבש [את] יעקב״ — בכתב היד סימן חסר. ״עמי״ — הסופר כתב ״עמו״, והתיקון בגליון. ״להתדווג״ — התי״ו מסומנת ״כך״. ״לו״ (״להתדווג לו״) — הסופר כתב ״עכשיו״ ומחקו, ו״לו״ בגליון; ״מתבקש״ — תחת ״מתכבד״ המחוק; ״שכר״ — תחת ״שכבר״ המחוק; ״בהר הזה״ — תחת ״בהר בזה״, והזי״ן מסופקת.
בדפוס (דברים רבה א, טו): ״באו חכמים אצלו ליקח הימנו אבן אחת טובה שנאבדה מכלי כהן״, ״איני נהנה משכר אבותי״, ״באותה שנה ילדה פרתו פרה אדומה״, ״ומצאתי שכיבד עשו לאביו יותר ממני… הייתי משמש את אבי בכלים צואים, וכשהייתי הולך לשוק… ויוצא בהן״.
דברי רבן שמעון בן גמליאל — גם בבראשית רבה סה, טז (להלן, ג), בתנחומא בובר, דברים ד (להלן, ה) ובפסיקתא רבתי כג (להלן, ז), כל אחד בעניינו.
רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה(דברים ב, ג).
הלכה:
אדם מישראל שהוא זהיר בכיבוד אב ואם — מהו שכרו?
כך שנו:
אילו דברים שאדם אוכל מפירותיה(משנה פאה א, א)
כיבוד אב ואם(משנה פאה א, א).
אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן:
שאלו את רבי אלעזר: איזהו כיבוד אב ואם?
אמר להם: צאו וראו את דמה בן נתינה באשקלון — ואשקולי היה.
והיתה אמו חסירה דעתו, והיתה מפטרתו מן חביריו,
ולא היה אומר לה אלא: דייך, אמי, אמי.
רבותינו אמרו:
פעם אחת באו ישראל אצלו, ולקחו ממנו אבן טובה אחת — מה שאבדה מכלי כהן גדול — שהוא דר באשקלון.
פסקו עמו באלף זהוביםזהובים — דינרי זהב.
נכנס, ומצא רגלו של אביו פשוטה על התיבה שהיתה אבן טובה בתוכה, והיה ישן — ולא ביקש לצערו.
יצא אצלם ריקן.
כיון שלא הוציאה — כסבורין שמבקש בה יותר, ועלו דמיה עשרת אלפים זהובים.
כשינעור אביו משנתו — נכנס והוציא להם את האבן טובה.
ביקשו ליתן לו עשרת אלפים.
אמר להם: חס ליחס לי — חלילה לי! אינו נהנה משכר אבותי;
אלא בדמים הראשונים שעשיתי לכם — אלף זהובים — כך אני נוטל מכם.
מה שכר נתן לו הקדוש ברוך הוא?
אמרו רבותינו:
ילדה פרתו פרה אדומה, ומכרה יותר מעשרה אלפים זהובים.
ראה מה גדול הוא כיבוד אב ואם!
אמר רבן שמעון בן גמליאל:
לא כיבד ברייה את אבותיו כשם שכיבדתי אבותי,
ומצאתי שכיבד עשו אביו יותר הימנו.
כיצד?
אמר רבן שמעון בן גמליאל:
הייתי משמש את אבי בכלים שנשתמשתי עמך,
וכשהייתי יוצא לחוץ — הייתי משליך אותם הכלים, ולובש כלים נאים, ויורד בהם;
אבל עשו לא היה עושה כן,
אלא אותן כלים שהיה לובש ומשמש בהן לאביו — הם מעולים.
תדע לך:
בשעה שיצא לצוד ציד לאביו ולהאכילו, שיברך אתו —
מה עשת רבקה, שהיתה אוהבת את יעקב בנה?
נתנה לו מטעמים.
אמרה לו: היכנס אצל אביך, ואתה נוטל את הברכות עד שלא יטול אותן אחיך.
אותה שעה אמר לה יעקב:
אי את יודעת שעֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִיר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק(בראשית כז, יא)?
שלא ירגיש שאינו עשו, ואני מתבייש מפניו,
שנאמר: אוּלַי יְמֻושֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ(בראשית כז, יב).
אמרה לו: בני, אביך כהו עיניו,
ואני מלבשת אותך כלים נאים — מה שאחיך לובש ומשמש את אביך;
ואת נכנס אצלו, והוא אוחז בידך, וסבור בך שהוא עשו — ומברך אותך.
מנין?
שכך כתיב: וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו וגו׳(בראשית כז, טו) — שהיה בהן למודלמוד — רגיל לשמש אביך;
וַתַּלְבֵּשׁ את יַעֲקֹב.
לפיכך, כשנכנס אצלו, מה יצחק אמר?
הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו(בראשית כז, כב).
בירך אותו יצחק, ויצא.
ונכנס עשו אצל אביו בקולי קולות.
אמר לו: מי אתה, מי שיח עמי בקול גדול?
אמר לו: אֲנִי בִּנְךָ בְכֹורְךָ עֵשָׂו(בראשית כז, לב).
כיון ששמע את קולו, וידע שעשו הוא, אמר לו: בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וגו׳(בראשית כז, לה).
אותה שעה התחיל צווח:
בוא וראה מה עשה לי התם הזה —
שכתיב: אִישׁ תָּם(בראשית כה, כז) —
לא דיי ששחק עלי ומכרתי את בכורתי, וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי(בראשית כז, לו)!
הרי למדת היאך היה עשו משמש אביו, וזהיר בכיבוד אבותיו.
אמר רבי יודן:
כיון שבאו ישראל לעשות עמו מלחמה, הראה לו הקדוש ברוך הוא למשה אותו הר שהאבות קבורין בו.
אמר לו: משה, אמור להן לישראל:
אין אתם יכולין להתדווגלהתדווג — להתגרות בו, להילחם עמו לו;
עד עכשיו מתבקשמתבקש — נתבע, עומד לזכותו לו שכר הכיבוד שכיבד את אילו שהן קבורין בהר הזה.
מנין?
ממה שקרינו בענין: רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה.
חלק ב
דברי האמוראים
ירושלמי מגילה א, יא · סוגיא · מאיכן שתהא עבודה בבכורות — ״החמודות״, שהיה עשו משמש בהן בכהונה גדולה; ״שבר יי מטה רשעים״ — הבכורות שהקריבו לעגל
״[אין בין במה גדולה לבמה קטנה כו׳.]״ — ראש המשנה (משנה מגילה א, י); הושמט בכתב יד ליידן והשלימו המגיה בראש ההלכה (שם ״הלכה יג״); בדפוס ונציה בפנים (״הלכה י״ג״).
בגדי הכהונה של הבכורות, מ״כתנות עור״ של אדם הראשון ועד יעקב שנטל את הבכורה: במדבר רבה ד, ח — לעיל, פרשה לו (מכרה כיום את בכרתך לי); תנחומא בובר, תולדות יב — להלן, פרשה פח (הלכה: מהו שיקפל אדם את כליו בשבת); אגדת בראשית מג, א — להלן, פרשה צג (פתיחתא: כטל חרמון שירד על הררי ציון).
[אין בין במה גדולה לבמה קטנה כו׳.](משנה מגילה א, י)
רבי יוחנן עבד תלת שנין ופלג דלא נחת לבית וועדא מן צערא.רבי יוחנן עבד… — רבי יוחנן עשה שלש שנים ומחצה שלא ירד לבית הוועד מחמת צער (חולי). בסוף ראה רבי אלעזר בחלומו: מחר סיני (רבי יוחנן, הבקי) יורד ומחדש לכם דבר. נכנס ואמר לפניהם: מניין אמת הדבר הזה, שתהא העבודה בבכורות?
רבי יוחנן עשה שלש שנים ומחצה שלא ירד לבית הוועד מחמת צער (חולי).
בסופא חמא רבי אלעזר בחילמיה: למחר סיני נחת ומחדת לכון מילה.
בסוף ראה רבי אלעזר בחלומו: מחר סיני (רבי יוחנן, הבקי) יורד ומחדש לכם דבר.
עאל ואמר קומיהון: מאיכן קשט הקושט הזה שתהא עבודה בבכורות?
נכנס ואמר לפניהם: מניין אמת הדבר הזה, שתהא העבודה בבכורות?
מן הדין קרייהמן הדין קרייה — מן המקרא הזה: כִּי לִי כׇּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּותִי כׇל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וגו׳(במדבר ג, יג),
וכתיב: וּבְכׇל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים וגו׳(שמות יב, יב).
קודם לכן מה היו עושין?
וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹול הַחֲמֻודֹות אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת(בראשית כז, טו).
מהו הַחֲמֻודֹות?
שהיה משמש בכהונה גדולה.
אמר רבי לוי:
שָׁבַר יְיָ מַטֵּה רְשָׁעִים(ישעיה יד, ה) — אילו הבכורות שהקריבו לעגל תחילה.
בראשית רבה, פרשה סה, טז · דרשת הפסוק · ״את בגדי עשו בנה הגדל החמדת אשר אתה בבית״ · בגדי נמרוד, כבוד אב בבגדי מלכות, ו״אשר איתה״ — שידע מה מעשי נשיו
״שחמד״ — החי״ת הושלמה במאגרים; ״והרגו״ — הושלם (ואינו בתיאודור–אלבק). ״ולא שימשתי… את אבא״ — הושלם במאגרים, כתיאודור–אלבק; ״אביו״, ״משמשו״, ״משתמש״, ״היו״ — תיקוני אותיות של מאגרים.
המעשה בסיעה דפאריטון מתוקן במאגרים בכמה מקומות: ״בהדה״ כפול בכתב היד, ו״בכפר״; ״נסבין״ הושלם; ״גרמייא״ — בכתב היד ״מייא״; ״ספרה״ — בכתב היד ״ס..פרה״, ״לפפרה״; ״כמה״ — ״כמן״; ״והוון״ — ״יהו..ן״. בתיאודור–אלבק ״דפריטין בהדא כפר חטאייה… ומקלקלין יתהון על ספרא… והוא אמר לספרא״.
המדרש קורא ״החמודות״, ״איתה״ (במסורה: החמדת, אתה).
מקבילות: פרקי דרבי אליעזר כד (להלן, ט) — ״עשו… ראה את הכתנת שהיתה על נמרוד, וחמד אותן בלבו, והרגו, ולקחן ממנו״, ושם עוד שיעקב טמנה בארץ. דברי רבן שמעון בן גמליאל — גם בדברים רבה, דברים טו (לעיל, א; ״הייתי משמש את אבי בכלים שנשתמשתי עמך… ולובש כלים נאים״), בתנחומא בובר, דברים ד (להלן, ה) ובפסיקתא רבתי כג (להלן, ז; ״ואין חמודות אלא בגדי מלכות״).
וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹול הַחֲמֻודֹות(בראשית כז, טו) —
מה שחמד מנמרוד והרגו,
הדה היאהדה היא — זו היא (שכתוב) דכתיב: חָמַד רָשָׁע מְצוֹד רָעִים(משלי יב, יב).
אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת — שבהם היה משמש את אביו.
אמר רבן שמעון בן גמליאל:
כל ימי הייתי משמש את אבא,
ולא שימשתי אותו אחד ממאה ששימש עשו את אביו.
אני, בשעה שהייתי משמש את אבא — הייתי משמשו בבגדין מלוכלכין,
ובשעה שהייתי יוצא לשוק — הייתי יוצא בבגדין נקיים;
אבל עשו, בשעה שהיה משמש את אביו — לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות.
אמר: אין כבודו שלאבא להיות משתמש אלא בבגדי מלכות.
אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת —
וכמה נשים היו לו, ותמרותמר — ואתה אומר: אֲשֶׁר איתה בַּבָּיִת?
אלא דהוה ידע מה עובדיהון.אלא דהוה ידע… — אלא שהיה יודע מה מעשיהן.
אלא שהיה יודע מה מעשיהן.
אמר רבי אבא בר כהנא:
עובדא הוה בחדה סיעה דפאריטון בהדה כפר חיטיה,עובדא הוה… — מעשה היה בחבורה אחת של פריטון (משוער: בני חבורה של עשירים) בכפר חיטיה, והיו אוכלים בבית הכנסת בכל ערב שבת (משוער). כשהיו אוכלים — היו נוטלים את העצמות וזורקים אותן על הסופר (מלמד התינוקות). אחד מהם, כשמת, אמרו לו: למי אתה מצווה על בניך? אמר להם: לסופר. כמה אוהבים היו לו, והוא אמר: לסופר! אלא שהיה יודע מה מעשיהם. כך — כמה נשים היו לו, ואתה אומר: ״אשר איתה בבית״? אלא שהיה יודע מה מעשיהן.
מעשה היה בחבורה אחת של פריטון (משוער: בני חבורה של עשירים) בכפר חיטיה,
והוון אכלין בכנישתה כל אפתי רמש בשובה.
והיו אוכלים בבית הכנסת בכל ערב שבת (משוער).
מן דהוון אכלין — הוון נסבין גרמייא מקלקין על ספרה.
כשהיו אוכלים — היו נוטלים את העצמות וזורקים אותן על הסופר (מלמד התינוקות).
חד מינהון מן דמיך, אמרין לה: למן את מפקד על בניך?
אחד מהם, כשמת, אמרו לו: למי אתה מצווה על בניך?
אמר להון: לספרה.
אמר להם: לסופר.
כמה רחמין הוו לה, והוון אמר: לספרה!
כמה אוהבים היו לו, והוא אמר: לסופר!
אלא דהווה ידע מה עובדיהון.
אלא שהיה יודע מה מעשיהם.
כך — כמה נשים היה לו, ותמר: אֲשֶׁר איתה בַּבָּיִת?
כך — כמה נשים היו לו, ואתה אומר: ״אשר איתה בבית״?
אלא דהוה ידע מה עובדיהון.
אלא שהיה יודע מה מעשיהן.
ויקרא רבה, פרשה יח, ב · פתיחתא שנייה · דבר אחר · ״איום ונורא״ — עשו, ״ותקח רבקה את בגדי עשו״; ״ממנו משפטו״ — עובדיה הגר, שמתנבא על אדום
אָיֹם וְנוֹרָא הוּא מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא(חבקוק א, ז)
הדבר אחד מן הדברים על ״איום ונורא הוא, ממנו משפטו ושאתו יצא״ שבפתיחתא (אדם וחוה, עשו ועובדיה, סנחריב ובניו, חירם ונבוכדנצר, נבוכדנצר ואויל מרודך, וישראל); השאר אינו על הפסוק.
״זו עשו״ — כך בכתב היד. ״עובדיה גר היה״ — במרגליות ״גר אדומי היה״. המדרש קורא ״כי פי יי דבר״ (במסורה: כי יי דבר).
דבר אחר:
אָיֹום וְנוֹרָא(חבקוק א, ז) — זו עשו.
הדא הוא דכתיב:
וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו(בראשית כז, טו).
מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא — זה עובדיה.
אמר רבי יצחק:
עובדיה גר היה, ומתנבא על אדום:
וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי פי יְיָ דִּבֵּר(עובדיה א, יח).
תנחומא בובר, דברים ד · פתיחתא · ״רב לכם סב את ההר הזה״ · קבל עליך את הדין; ״סב את ההר״ — הרבה כיבד עשו את אביו, ומשתלם לו שכר כיבודו — ״אחר כבוד שלחני״
דּוֹם לַיְיָ וְהִתְחוֹלֵל לוֹ אַל־תִּתְחַר בְּמַצְלִיחַ דַּרְכּוֹ בְּאִישׁ עֹשֶׂה מְזִמּוֹת(תהלים לז, ז)
״עשו״ (״כיבד עשו״) — השי״ן הושלמה במאגרים. ״כשם שאמר״ — המ״ם מסופקת בכתב היד. ״אבותיו״ — הבי״ת מסופקת. המדרש קורא ״הן יקטלני לו איחל״ (הקרי; הכתיב ״לא״), ״סוב״ (במסורה: סב).
רַב לָכֶם סֹוב(דברים ב, ג).
זה שאמר הכתוב:
דּוֹם לַיְיָ וְהִתְחוֹלֵל לוֹ(תהלים לז, ז).
מהו לַיְיָ?
קבל עליך את הדין, שאפלו אתה נעשה על שמו של הקדוש ברוך הוא חלל,
כשם שאמר איוב: הֵן יִקְטְלֵנִי לו אֲיַחֵל(איוב יג, טו).
רַב לָכֶם סֹוב אֶת הָהָר — סיבב את ההר:
הרבה כיבד עשו ליצחק אביו.
אמר רבן שמעון בן גמליאל:
כיבד עשו מה שלא הייתי יכול לכבד אני את אבי.
כשהייתי נכנס אצל אבי לשרתו — לא הייתי לובש כלים נאים;
אבל עשו — לא הכלים שהיה לובש בחוץ היה לובש ומשרת אביו.
ומה היה עושה?
היה פושט בגדים שהיה משרת בהם, ולובש בגדים נאים,
שנאמר: וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹול הַחֲמֻודֹות אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת(בראשית כז, טו).
לפיכך הרבה כיבד את הורו;
ומשאני פורע לו כיבוד אבותיו — אני פורע ממנו,
שנאמר: כֹה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת אַחַר כָּבוֹד שְׁלָחַנִי(זכריה ב, יב).
אבל עכשו: רַב לָכֶם.
דברים רבה, דברים יז · פתיחתא · ״רב לכם סב את ההר הזה״ · נוסח אחר · ״דום ליי״ — הקדוש ברוך הוא רואה ושותק, ועשו עדיין מקבל שכר כיבוד אבותיו: הרבה סיבב את אביו להאכילו; ״יש לי רב״ — ״רב לכם״
נוסח אחר לתנחומא בובר, דברים ד (לעיל, ה): כאן ״השתפך לפניו כחלל״, ״אל תתחר במצליח דרכו — זה עשו״, הדן של המלכות, ששים רבוא מזיקים בחורבן ירושלם, ״הרבה סיבב עשו את הורו, שהיה זקוק להאכילו — ויאהב יצחק את עשו״ ו״יש לי רב… רב לכם״; ושם ״קבל עליך את הדין… הן יקטלני לו איחל״, דברי רבן שמעון בן גמליאל ו״אחר כבוד שלחני״.
״להזדווג״ — בכתב היד אות מסופקת (״להתדוג״ או ״להתזוג״); כדפוס. ״לא הרגתי״ — ״לא״ בגליון. ״ובמה הרגת״ — כתוב פעמיים, והשני נמחק. ״ברומח״ — בכתב היד ״ברוח במח״, ותוקן במאגרים. ״לו שכר״ — בגליון, תחת ״מ משתכר״ שנמחק. ״הורו״ — הרי״ש מסופקת. ״אמר לו״ — אחריו ״עשו״ כתוב פעמיים, והשני נמחק. ״אותן״ — בכתב היד ״אותו״ (מסומן ״כך״). ״הדן הזה״ — הזי״ן מסופקת. ״תשתוחחי״ — בכתב היד ״תשחוחחי״.
בדפוס: ״צפה להקב״ה״, וחסר ״השתפך לפניו כחלל״; ״ר׳ תחליפא דקסרין״; ״שכתב בו״; ״הדיין הזה של מלכות״; ״השיב אחור ימינו״ (כמסורה); ״ראה אותו מחריב את ביתו ושותק לו״; ״בלשון הזה כבדו, בלשון הזה אני אומר לו: פנו מלפניו, רב לכם סב״.
רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה(דברים ב, ג).
זה שאמר הכתוב:
דּוֹם לַיְיָ וְהִתְחוֹלֵל לוֹ(תהלים לז, ז).
מהו וְהִתְחוֹלֵל לוֹ? צפה להקדוש ברוך הוא,
כענין שנאמר: מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי מה תֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵאלֹהִים(תהלים מב, יב).
דבר אחר:
וְהִתְחוֹלֵל לוֹ — השתפך לפניו כחלל.
רבי תחלפתא דקיסרין אומר:
וְהִתְחוֹלֵל לוֹ — אם באו עליך יסורין, קבל אותן בחילה.
דבר אחר:
אַל תִּתְחַר בְּמַצְלִיחַ דַּרְכּוֹ — זה עשו, שכתוב (דברים רבה, דפוס: בו): מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה(ירמיה יב, א).
בְּאִישׁ עֹושֶׂה מְזִימּוֹת — עשו, שדן את בני אדם בערמה.
כיצד? הדן הזה של המלכות דן את הרוצח, ואומר: למה הרגת?
והוא אומר: לא הרגתי.
והוא שואל אותו: ובמה הרגת — בסייף, ברומח, בסכין?
דבר אחר:
דּוֹם לַיְיָ —
אמר רבי יהושע בן לוי:
בשעה שבאו השונאים לחריב את ירושלם, היו שם ששים רבוארבוא — רבבה, עשרת אלפים של מזיקים, והיו עומדין על פתחו של היכל לפגוע בהן.
כיון שראו השכינה רואה ושותקת — מנין? שנאמר: הֵשִׁיב יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב(איכה ב, ג) — אף הם נתנו מקום.
אמר רבי יהודה ברבי סימון:
דּוֹם לַיְיָ — ראה מחריב את ביתו ושותק, ואתם מבקשין להזדווג לו?
עד עכשיו מתבקש לו שכר כיבוד אבותיו.
רַב לָכֶם סֹב — מהו סֹב?
אמר רבי חנינא:
הרבה סיבב עשו את הורו, (דברים רבה, דפוס: זה אביו,) שהיה זקוק להאכילו.
מניין? שנאמר: וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו(בראשית כה, כח) (דברים רבה, דפוס: כי ציד בפיו).
אמר רבי שמואל ברבי גדליה:
אמר הקדוש ברוך הוא: בעל גמולות אני (דברים רבה, דפוס: גמולות אני פורע).
בשעה שנתן יעקב לעשו כל אותו הדורון, מה עשו? אמר לו: יֶשׁ לִי רָב(בראשית לג, ט) — לא תצטער.
אמר הקדוש ברוך הוא: בלשון הזה כיבדו — בו בלשון אני אומר לכם:
רַב לָכֶם — פנו לכם מלפניו.
פסיקתא רבתי, פסקא כג · דרשה · ״בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני״ · כבוד גדול שכיבד עשו את אביו איחר את כבודו של יעקב; עשו שימש את אביו בבגדי מלכות — ״החמודות״
בַּעֲצָתְךָ תַנְחֵנִי וְאַחַר כָּבוֹד תִּקָּחֵנִי(תהלים עג, כד)
״אמר רבן שמעון בן גמליאל״ — בסוגריים בדפוס, השלמת המהדיר.
בַּעֲצָתְךָ תַנְחֵנִי וְאַחַר כָּבוֹד תִּקָּחֵנִי(תהלים עג, כד).
אמר רבי יהודה בן בתירא:
בַּעֲצָתְךָ תַנְחֵנִי — בעצת תורה תנחיני;
וְאַחַר כָּבוֹד תִּקָּחֵנִי — בעצת כבוד גדול שכיבד עשו הוריו, שאתה עתיד לעלותינו.
רבי נחוניא בשם רבי תנחום בר יודן:
מי איחר כבודו של יעקב בעולם הזה? כבוד גדול שכיבד עשו את אביו.
אמר רבן שמעון בן גמליאל:
אני, כשהייתי משמש את אבא — הייתי משמשו בבגדים צואים,
וכשהייתי יוצא לחוץ — הייתי יוצא בבגדים נאים, כדי שאצא לשוק מבוסם;
אבל עשו, כשהיה משמש את אביו — היה משמשו בבגדי מלכות,
דכתיב: אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹול הַחֲמֻודֹות(בראשית כז, טו) —
ואין חמודות אלא בגדי מלכות.
אמר: כדייכדיי — ראוי הוא אבא שישתמש בבגדי מלכות.
תנחומא בובר, בא ט · דרשה · ״החדש הזה לכם״ · ישראל מונים ללבנה ואומות העולם לחמה: עשו ״בנה הגדל״ מונה לגדול, ויעקב ״בנה הקטן״ — לקטן
מקבילה: בראשית רבה ו, ג — ״רבי לוי בשם רבי יוסי בירבי אילעאי: דרך הארץ היא שיהא הגדול מונה לגדול והקטן מונה לקטן: עשו מונה לחמה שהיא גדולה, ויעקב מונה ללבנה שהיא קטנה״ (כאן ״רבי אבין הלוי״), בלי הפסוקים.
״אביו קורא אותו גדול… ואמו קראה אותו גדול — ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול… ואני קורא אותו קטן״ (פסיקתא דרב כהנא, החדש הזה יח; בראשית רבה סה, יא) — לעיל, פרשה עג (ויקרא את עשו בנו הגדל).
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם(שמות יב, ב) —
אתם מונים לחדשים, אבל אומות העולם מונים ליום.
אמר רבי אבין הלוי:
מנהגו של עולם הוא, שיהא הגדול מונה לגדול, והקטן לקטן.
עשו, שהוא גדול —
שנאמר: בְּנָהּ הַגָּדֹול(בראשית כז, טו) —
מונה לחמה שהוא גדול,
שנאמר: אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹול(בראשית א, טז);
יעקב, שנקרא קטן —
שנאמר: בְּנָהּ הַקָּטָן —
מונה לקטן, ללבנה,
שנאמר: וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן.
הויהוי — הרי זה: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה.
חלק ג
מדרשים מאוחרים
פרקי דרבי אליעזר, פרק כד · מעשה · גלגולי הכתנת · עשו הורג את נמרוד ולוקח את הכתנת, ויעקב טומנה בארץ
״אותן״ — במאגרים מסופק בין ״אותה״ ל״אותן״; נבחר ״אותן״ כ״ולקחן״ שאחריו. ״[הגדול]״ — הושלם במאגרים מן הפסוק.
״רבי מאיר״ — כך בהיגר; בדפוס ״רבי״. בהיגר ובדפוס נוסף ״וכשלבש אותם נעשה בם גם הוא גבור, שנאמר ויהי עשו איש ידע ציד״, ואינו בכתב היד.
לפני המעשה בפרקי דרבי אליעזר כד — הירידה השנייה (״וירד יי לראות את העיר ואת המגדל״), עניין אחר. וכן בבראשית רבה סה, טז (לעיל, ג): ״מה שחמד מנמרוד והרגו״; ובמדרש עשרה מלכים (להלן, י) — בגדי אדם וחוה, שלקחם נמרוד מעבר, והרגו עשו ולקחם.
רבי מאיר אומר:
עשו אחי יעקב ראה את הכתנת שהיתה על נמרוד, וחמד אותן בלבו,
והרגו, ולקחן ממנו.
מניין שהיתה חמודה בעיניו?
שנאמר: וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹול הַחֲמֻודֹות(בראשית כז, טו).
וכשיצא יעקב מאת פני יצחק אביו, אמר:
הכתונות הללו — אין עשו הרשע ראויות לו כדי ללבוש אותם.
וחפר בארץ וטמנם,
שנאמר: טָמוּן בָּאָרֶץ חַבְלוֹ וּמַלְכֻּדְתּוֹ עֲלֵי נָתִיב(איוב יח, י).
אוצר מדרשים, מדרש עשרה מלכים · דרשה · בגדי אדם וחוה שהבריות משתחוות לפניהם — עברו לנמרוד ולעשו; רבקה החביאתם, ויצחק הריח בהם ריח גן עדן
מתוך ״מדרש עשרה מלכים״ — המלך השני שבמנין (לפניו ״המלך הראשון — זה הקדוש ברוך הוא״, ואחריו יוסף, שלמה, אחאב ונבוכדנצר).
״ותקח רבקה את בגדי עשו החמודות״ — כך במקור (במסורה: בנה הגדל החמדת).
מקבילות: פרקי דרבי אליעזר כד (לעיל, ט) — הכתנת שהיתה על נמרוד, שחמדה עשו והרגו ולקחן ממנו; בראשית רבה סה, טז (לעיל, ג) — ״מה שחמד מנמרוד והרגו״; בראשית רבה סג, כד — ״הנה אנכי הולך למות״ (בפרשה לו, מכרה כיום את בכרתך לי, ב). ״כריח שדה״ — ריח גן עדן: בראשית רבה סה, כב (בפרשה פו, וירח את ריח בגדיו, א).
המדרש כולו — במדרש דרבי יצחק, פרשת בראשית, פרשה נז (בצלם אלהים ברא אתו).
המלך השני — זה נמרוד הרשע, שמלך מסוף העולם ועד סופו,
שנאמר: וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וגו׳(בראשית י, י),
וכל בני אדם היו יראים ממנו.
ומפני מה זה מלך?
אמר רבי ישמעאל:
אותן הבגדים שהיו על אדם וחוה — כל חיה ועוף שרואין אותם, היו משתחוים לפניהם, מפני שהקדוש ברוך הוא נתן יראתם עליהם,
דכתיב: וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל וגו׳(בראשית ט, ב).
וכשחטאו ונטרדו מן הגן — הפשיטן הקדוש ברוך הוא מעליהם,
דכתיב: אָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ(תהלים מט, יג) — כבהמה זו שמפשיטין את עורה ממנה.
וכיון שמת אדם הראשון — הפקידם לשת, ושת לחנוך, וחנוך לנח, ונח לשם, ושם לעבר;
ונמרוד הרשע נלחם עם עבר ולקחם, ולבשם ויצא לשדה;
וכיון שהיו רואין אותו החיות והבהמות והעופות — היו באין להשתחוות לפניו, והוא תופשן.
היינו דכתיב: הוּא הָיָה גִבֹּור צַיִד לִפְנֵי יְיָ וגו׳(בראשית י, ט).
וכיון שנולד עשו וגדל — עמד והרגו ולקחם.
וכיון שהיה עשו יוצא לשדה — כל בהמה וחיה ועוף שהיו רואין אותו, היו באים ומשתחוים לפניו, והוא תופשן.
ואותו יום שבקש לצוד ציד לאביו כדי שיברכו — לקחתן רבקה אמו והחביאתן, כדי לעכבו,
שנאמר: וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו הַחֲמֻודֹות וגו׳(בראשית כז, טו).
וכשהריח יצחק את ריחן — בא לו ריח גן עדן,
שנאמר: רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְיָ(בראשית כז, כז);
שדה — זו גן עדן, שנאמר: לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה(שיר השירים ז, יב).
ירושלמי, בראשית רבה, ויקרא רבה, תנחומא בובר, דברים רבה, פסיקתא רבתי, פרקי דרבי אליעזר, אוצר מדרשים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | משכר | משבר |
| א | היה | היו |
| א | שאחיך | שאתיך |
| א | את | — (הוספה) |
| ג | שחמד | שמד |
| ג | והרגו | — (הוספה) |
| ג | דכתיב | — (הוספה) |
| ג | ולא שימשתי אותו אחד ממאה ששימש עשו את אביו. | — (הוספה) |
| ג | אני, בשעה שהייתי משמש את אבא — | — (הוספה) |
| ג | אביו | אבא |
| ג | משמשו | משמש |
| ג | משתמש | משמש |
| ג | אשר | — (הוספה) |
| ג | היו | היה |
| ג | נסבין | — (הוספה) |
| ג | גרמייא | מייא |
| ג | ספרה | ס..פרה |
| ג | לספרה | לפפרה |
| ג | כמה | כמן |
| ג | והוון | יהו..ן |
| ה | ש | — (הוספה) |
| ו | ל | — (הוספה) |
| ו | תשתוחחי | תשחוחחי |
| ו | אותן | אותו |
| ו | ברומח | ברוח במח |
| ו | להזדווג | להתזוג |
| ז | אמר רבן שמעון בן גמליאל: | — (הוספה) |
| ט | הגדול | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| דברים רבה | כתב יד פרמה 3122 |
| תלמוד ירושלמי | כ״י ליידן (מהדורת על־התורה) |
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמות מכתב יד וטיקן 60 |
| ויקרא רבה | כתב יד לונדון 340, והפסקה האחרונה מכתב יד פריז 149 |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
| פסיקתא רבתי | מהדורת איש שלום |
| פרקי דרבי אליעזר | כתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866 |
| אוצר מדרשים | מהדורת אייזנשטיין |
מדרש דרבי יצחק
פרשה פ
וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו(בראשית כז, טז)
עורות גדיי העזים שהלבישה רבקה את יעקב: גדי סתם בהלכה, זרועות יעקב, הדילוגין שדילג, מזל גדי בגורלות המן, והשעיר בזכות יעקב
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בבלי, בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, שיר השירים רבה, אסתר רבה, תנחומא, מדרש פנים אחרים, בתי מדרשות, פתרון תורה §§cover-end§§
חלק א
הלכה
בבלי חולין פרק ח, קיג ע״א–ע״ב · הלכה · סוגיא · בשר בחלב בבהמה טהורה; ״גדי העזים״, ״גדיי העזים״ — הא גדי סתם אפילו פרה ורחל במשמע; שני כתובים הבאים כאחד
המשנה (חולין ח, ד) והגמרא עליה עד ״תרי מיעוטי כתיבי: עזים, העזים״; אחריה ״אמר שמואל: גדי — לרבות את החלב״ — דרשה אחרת. ״מנא הני מילי״ שואל על רישא דמתניתין, כבכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 120–121, 122: ״בשר בהמה טהורה (כו׳) מנהני מילי״.
״יכול יהא אסור לבשל בחלב״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 123: ״אינו דין שיהא אסור לבשל בחלב״.
בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה — אסור לבשל ואסור בהנאה.
בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה, בשר בהמה טמאה בחלב בהמה טהורה — מותר לבשל ומותר בהנאה.
רש״י מתני׳ מותר לבשל ומותר בהנאה — דאין בו משום בשר בחלב כדיליף בגמרא. ובאכילה מיהא אסור משום איסור טמאה.
רבי עקיבא אומר:
חיה ועוף אינם מן התורה,
שנאמר: לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ(שמות כג, יט) — שלש פעמים, פרט לחיה ולעוף ובהמה טמאה.
רש״י פרט לעוף וחיה ובהמה טמאה — גדי פרט לעוף שאינו בהמה. גדי פרט לחיה שאינה בהמה דאף על גב דחיה בכלל בהמה אתא קרא יתירא ומפקיע. גדי ולא את הבהמה טמאה אבל בהמה טהורה דלאו גדי כגון פרה ורחל איתרבאי מקראי כדקתני בברייתא בגמרא.
רבי יוסי הגלילי אומר:
נאמר: לֹא תֹאכְלוּ כׇל נְבֵלָה(דברים יד, כא), ונאמר: לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ — את שאסור משום נבלה, אסור לבשל בחלב.
רש״י נאמר לא תאכלו כל נבלה ונאמר — באותו פסוק עצמו לא תבשל גדי בחלב אמו דמשמע כל שנוהג בו איסור נבלה יש בו משום בשר בחלב.
עוף, שאסור משום נבלה, יכול יהא אסור לבשל בחלב?
תלמוד לומר: ״בחלב אמו״ — יצא עוף, שאין לו חלב אם.
מנא הני מילימנא הני מילי — מנין הדברים האלה?
אמר רבי אלעזר:
אמר קרא: וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת גְּדִי הָעִזִּים(בראשית לח, כ) —
רש״י גמ׳ מנהני מילי — דכל בהמה במשמע.
כאן ״גדי עזים״, הא כל מקום שנאמר ״גדי״ סתם — אפילו פרה ורחל במשמע.
רש״י כאן — פירש לך הכתוב שגדי זה מעזים היה.
רש״י הא — אם לא פירש יש במשמע אף שאר בהמה מדאיצטריך ביה לפרושי.
ולילף מיניהולילף מיניה — ונלמד ממנו!!
כתיב קרא אחרינאקרא אחרינא — מקרא אחר: וְאֵת עֹורֹות גְּדָיֵי הָעִזִּים(בראשית כז, טז) — כאן ״גדיי העזים״, הא כל מקום שנאמר ״גדי״ סתם — אפילו פרה ורחל במשמע.
רש״י ונילף — גזירה שוה מיניה מה גדי האמור כאן עזים אף גדי האמור בבשר וחלב עזים הוא.
ולילף מיניה!
הוו להוהוו להו — הרי הם שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין.
הניחא למאן דאמרהניחא למאן דאמר — ניחא לדעת מי שאומר אין מלמדין;
אלא למאן דאמראלא למאן דאמר — אבל לדעת מי שאומר מלמדין — מאי איכא למימרמאי איכא למימר — מה יש לומר?
תרי מיעוטי כתיביתרי מיעוטי כתיבי — שני מיעוטים כתובים: ״עזים״, ״העזים״.
רש״י תרי מיעוטי כתיבי — ה״א דכתיב בכל חד מיעוטא הוא.
חלק ב
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סה, יז · דרשת הפסוקים · ״ואת ערת גדיי העזים… ותתן את המטעמים״ · זרועות יעקב כעמודים, התמידים הגדולים, ורבקה מלווה את יעקב עד הפתח
״אלא חייטתון״ — ״אלא״ בגליון, תחת ״אל״ שנמחק בשיטה. ״שהיו״, ״שבהרים״ — אותיות שהושלמו במאגרים; ״וצבאים״ — בכתב היד ״באים״ (הבי״ת מסופקת), ו״וצ״ הושלמו במאגרים; ״ממנו״ — תחת ״אותו״ שנמחק במאגרים.
״היו מרכיבים״ — בכתב היד ״והיו״, והוי״ו נמחקה במאגרים. ״רבי מנא״ — כך בכתב היד (במאגרים ״מ[י]נא״).
״רבי חונה בשם רבי יוסף״, ובמימרה השנייה ״בשם רב יוסף״ — בתיאודור–אלבק בשתיהן ״ר׳ הונא בשם רב יוסף״. ״מיכן והלך״ — בתיאודור–אלבק ״מיכן ואילך״.
וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים(בראשית כז, טז).
אמר רבי יוחנן:
תרין דרעוי דאבונן יעקב הוון כתרין עמודין דיפראסופה,תרין דרעוי… — שתי זרועותיו של אבינו יעקב היו כשני עמודים של דיפרוסופה (משוער: עמודים כפולים), ואתה אומר: ״הלבישה על ידיו״? אלא תפרה אותם (את העורות, כבגד).
שתי זרועותיו של אבינו יעקב היו כשני עמודים של דיפרוסופה (משוער: עמודים כפולים),
ותמר: הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו?
ואתה אומר: ״הלבישה על ידיו״?
אלא חייטתון.
אלא תפרה אותם (את העורות, כבגד).
רבי חונה בשם רבי יוסף:
שני תמידין שהיו ישראל מקריבין בחג —
היו מרכיבים אותן על שני הוגניםהוגנים — בהמות גדולות, והיו רגליהן שפופותשפופות — נגררות, משתפשפות בארץ.
רבי חונה בשם רב יוסף:
קינמוןקינמון — צמח בשמים (קינמון) זה היה גדל בארץ ישראל, והיו עזים וצבאים אוכלין ממנו.
אמר רבי חנינה:
עגלים נשחטים, זתים נקצצים, עפר שבהרים — מעשה ניסים.
אמר רבי מנא:
הכל מעשה ניסים.
וַתִּתֵּן אֶת הַמַּטְעַמִּים וגו׳(בראשית כז, יז) —
ליוות אותו עד הפתח.
אמרה לו: עד כן הייתי חייבת לך; מיכן והלךמיכן והלך — מכאן ואילך — ברייך יקום לךברייך יקום לך — בוראך יעמוד לך.
פסיקתא דרב כהנא, פסקא שוש אשיש, ד · דרשת הפסוק · ״כי הלבישני בגדי ישע״ · משל היתומה: זכות אבא וזכות סבא — בגדי ישע של יעקב
שמות יעקב ואברהם הוחלפו בכתב היד. בדפוס מנדלבוים: ״כי הלבישני בגדי ישע — בזכות של אבינו יעקב, ואת עורות גדיי העזים הלבישה על ידיו; ומעיל צדקה יעטני — זה אבינו אברהם״.
אחריו בסימן ״כחתן יכהן פאר — כיון שעמדו ישראל על הר סיני, היו מצמצין את עצמן ככלה״, דרשה על חלק אחר של הפסוק, שאינה על פסוקנו.
משל ליתומה שגדלה בפלטיןבפלטין — בארמון.
כיון שהגיע עונתה לינשא, אומרין לה: אית ליך כלוםאית ליך כלום — יש לך משהו??
היא אומרת להם: אית לי מן אבאאית לי מן אבא — יש לי מאבא, אית (מנדלבוים: לי) מן סבאמן סבא — מסבא.
כך ישראל: יש להן זכות משל אברהם — כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה וגו׳(בראשית יח, יט),
ויש להם מאבינו יעקב.
כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע(ישעיה סא, י) — זה אבינו יעקב; (מנדלבוים: בזכות של אבינו יעקב — וְאֵת עֹורֹות גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו(בראשית כז, טז))
ומְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי — זה אבינו אברהם.
שיר השירים רבה, פרשה ב, טו · דרשת הפסוק · ״ודגלו עלי אהבה״ · אפילו הדילוגים שדילג יעקב באביו — בהם משרה הקדוש ברוך הוא שכינתו
״ודגלו״ (בדברי רבי חוניא) — בכתב היד ״ולו״, והושלם במאגרים. ״שדלג״ — בכתב היד ״שד״, והושלם במאגרים.
בדפוס וילנא: בדברי רבי חוניא ״וגודלו עלי אהבה״; בדברי רבי ברכיה ״הדגולין שדגל יעקב״. המדרש קורא ״ודיגלו עלי אהבה״ (במסורה: ודגלו).
לפניו בסימן — ״הביאני אל בית היין״ (רבי מאיר ורבי יהודה), ודגלי התורה והמלאכים, שאינם על פסוקנו.
אמר רבי חוניא:
לשעבר, אדם מראה איקוניןאיקונין — צורה, דמות (שבה נכתב השם) באצבעו — והיה ניזוק;
ועכשו, אדם מניח ידו על ההזכרה כמה פעמים — ואינו ניזוק.
ולא עוד, אלא שאמר הקדוש ברוך הוא: וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה(שיר השירים ב, ד).
ורבנין אמריורבנין אמרי — וחכמים אומרים:
אפלו תינוק מדלג על האזכרה כמה פעמים — ואינו ניזוק.
ולא עוד, אלא שאמר הקדוש ברוך הוא: ודילוגו עלי אהבה.
אמר רבי ברכיה:
אפלו אותן הדילוגין שדלג יעקב באביו,
היך מה דאת אמרהיך מה דאת אמר — כמו שאתה אומר: וְאֵת עֹורֹות גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו(בראשית כז, טז) —
אמר הקדוש ברוך הוא: בהן אני משרה שכינתי.
הדא הוא דכתיב:
וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹות עִזִּים(שמות כו, ז).
ולא עוד, אלא שאמר הקדוש ברוך הוא: וְדִיגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה — ודיגולו עלי אהבה.
אסתר רבה, פרשה ז, יא · דרשת הפסוק · ״הפיל פור הוא הגורל״ · המן מפיל גורלות במזלות, ולכל מזל זכות: גדי — זכות יעקב; דגים בולעים ונבלעים
״אני״ (שולט בהן) ו״וזרח״ — בגליון כתב היד. לפני ״אריה״ כתוב ״סרטן״, ונמחק במאגרים (אין לו זכות לא בכתב היד ולא בדפוס).
בין ראש הסימן למזלות — ״בתחלה הפיל פור בימים״ (כל יום ויום עומד שרו ומזכיר זכותו) ו״חזר לחדשים״ (זכות פסח, מן, תורה … ואדר בלי זכות), שאינם על פסוקנו; אלה ואלה גם במדרש אבא גוריון, בשינויים.
בדפוס: ״שבאחד באדר מת משה ובאחד באדר נולד משה״; ״ולא דבר יי למחות את ישראל״.
נוסח אחר: מדרש פנים אחרים, נוסח ב, ג (להלן, ו) — ״אתה הוא גורלן של בני״ (רבי חמא בר חנינא), הימים והחדשים, ובחדשים ״טבת — מזלו גדי״ ו״ואת עורות גדי העזים״; הדגים — כלשון אבא גוריון.
מדרש אבא גוריון (אסתר ג, ז) בסוף: ״דגים לא מצא להם זכות. אמר: כשם שהדגים נבלעים כך שונא ישראל נבלעים, תפושים הם בידי כהדא נונא. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לית אינון בידך אלא את בידיהון; מה הדג הזה פעמים בולע ופעמים נבלע, אף את נבלע בידיהן״.
בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן — הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל(אסתר ג, ז).
תני:
כשאמר המן הרשע לאבד את ישראל, אמר:
היאך אני שולט בהן? הריני מפיל גורלות.
ורוח הקדש צווחת ואומרת:
וְאֶל עַמִּי יַדּוּ גוֹרָל(יואל ד, ג).
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
רשע בן רשע, גורלך עולה להצלב!
הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל — עליו נפל הגורל.
למה? כִּי לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים(תהלים קכה, ג).
חזר ובדק במזלות. (אבא גוריון: באדר שמח; אמר: אבדוק המזלות.)
טלה — זכות פסח.
הדא הוא דכתיב:
שֶׂה לְבֵית(שמות יב, ג). (אבא גוריון: וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה)
שור — זכות יוסף, שנקרא שור, שנאמר: בְּכוֹר שׁוֹרוֹ(דברים לג, יז);
וזכות קרבן, שנאמר: שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד(ויקרא כב, כז).
תאמים — זכות פרץ וזרח, שנקראו תאומים, שנאמר: וְהִנֵּה תְאמִים בְּבִטְנָהּ(בראשית לח, כז). (אבא גוריון: סרטן — זכות יונה.)
אריה — בזכות דניאל, שהיה משבט יהודה, שנקרא גור אריה.
בתולה — זכות חנניה משאל ועזריה, שדומין לבתולה שלא ידעה איש:
כך הם החזיקו באלההןבאלההן — באלוהיהם.
מאזנים — זה איוב, שנאמר: לוּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כעסי(איוב ו, ב); (אבא גוריון: יִשְׁקְלֵנִי בְמֹאזְנֵי צֶדֶק(איוב לא, ו))
עקרב — יחזקאל, שנאמר בו: וְאֶל עַקְרַבִּים אַתָּה יוֹשֵׁב(יחזקאל ב, ו);
קשת — זה יוסף, שנאמר: וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ(בראשית מט, כד);
גדי — זה יעקב, שנאמר בו: וְאֵת עֹורֹות גְּדָיֵי הָעִזִּים(בראשית כז, טז);
דלי — זה משה, שנאמר: וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ(שמות ב, יט).
בא לו אצל מזל דגים, שמושל בחדש אדר, ולא מצא לו זכות, ושמח.
אמר:
אדר אין לו זכות, ומזלו אין לו זכות;
ולא עוד, אלא שבאדר מת משה רבן!
והוא לא ידע שבאדר נולד.
אמר:
כשם שהדגים בולעים — כך אני בולע אותן.
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
רשע, דגים — פעמים נבלעים, פעמים בולעים;
ועכשיו אותו האיש נבלע מן הבולעים.
אמר רבי חנן:
הדא הוא דכתיב:
וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂונְאֵיהֶם(אסתר ט, א).
אמר רבי תנחומא:
לֹא דִבֶּר יְיָ לִמְחוֹת שֵׁם יִשְׂרָאֵל(מלכים ב יד, כז);
אלא כך דבר: כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק(שמות יז, יד).
מדרש פנים אחרים, נוסח ב, פרק ג · דרשת הפסוק · נוסח אחר · גורלות המן: אתה גורלן של בני; הימים, החדשים — טבת מזלו גדי, זכות יעקב — ודגים
מ״הפיל פור הוא הגורל״ השני ועד הסוף — בסוגריים מרובעים בדפוס (השלמת המהדיר), ובתוכם ״כזהר הרקיע״ בסוגריים נוספים. המדרש קורא ״המשכילים יזהירו״ (במסורה: והמשכלים יזהרו).
המדרש קורא ״ואת עורות גדי העזים״ (במסורה: גדיי).
מקבילות: אסתר רבה ז, יא (לעיל, ה) — הימים, החדשים (ושם טבת — ״זכות עזרא״) והמזלות, ו״גדי — זה יעקב״ במזלות; מדרש אבא גוריון (אסתר ג, ז) — ״את הוא גורלן של ישראל״ (רב חמא בר חנינא), הימים, החדשים (״לכסליו וטבת זכות חנוכה״) והמזלות (״גדי זכות יעקב״), והדגים כלשון שכאן.
וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כׇּל הַיְּהוּדִים(אסתר ג, ו) —
התחיל מפיל גורלות,
שנאמר: הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל(אסתר ג, ז).
הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל.
אמר רבי חמא בר חנינא:
אתה הוא גורלן של בני.
הפיל גורלות — ולא עלתה בידו;
והפיל מזלות — ועלתה בידו מזל דגים.
אמר: תפושים הם בידי כהדין נונאכהדין נונא — כדג הזה.
אמר לו: רשע, הם אינם בידיך — אתה בידיהם;
מה הדג הזה פעם הוא בולע, פעם נבלע — כך אתה נבלע בידיהם:
וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂונְאֵיהֶם(אסתר ט, א).
הפיל פור ביום ראשון — ולא עלה בידו, דכתיב:
אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי(ירמיה לג, כה);
ביום שני — הַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ(דניאל יב, ג);
בשלישי — נברא גן עדן;
ברביעי — שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם(יהושע י, יב);
בחמישי — נברא זִיז שָׂדַי(תהלים פ, יד);
בששי — בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף(תהלים נ, י);
בשבת — ישראל שומרי שבת.
ונסה לחדשים:
בניסן — טלה, לפסח;
באייר — ירד המן;
בסיון — נתנה תורה;
בתמוז — לֹא תָקוּם פַּעֲמַיִם צָרָה(נחום א, ט), וכן אב;
באלול — מעשר בהמה;
תשרי — חגים;
מרחשון — נבנה הבית, בְּיֶרַח בּוּל(מלכים א ו, לח);
כסלו — חנוכה, ונגמר מלאכת המשכן;
טבת — מזלו גדי, ונזכר: וְאֵת עֹורֹות גְּדָיֵ הָעִזִּים(בראשית כז, טז);
שבט — מזל דלי, זכות משה: וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ(שמות ב, יט);
אדר — דגים, לבלעם כדגים.
תנחומא, תרומה ה · דרשת הפסוק · ״וזאת התרומה… ועורות אילים״ · התרומה מביזת הים; תכלת, תולעת יעקב, ועורות אילים בזכות יעקב — והשכינה בעורות עזים
״את״ (גדיי העזים) — כך במדרש. ״הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלו אותי״ — בלשון המדרש (מלכים א ח, כז: לא יכלכלוך).
אחריו בסימן ״דבר אחר: ותכלת וארגמן… אמר רבי יהודה ברבי סימון… שלשה עשר דבר שהפרשתם לי במדבר כנגד שלשה עשר דבר שעשיתי לכם במצרים״, שאינו על פסוקנו.
וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב(שמות כה, ג).
אמר להן הקדוש ברוך הוא:
אין אתם מביאין משלכם, אלא מביזת הים שנתתי לכם,
שנאמר: כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף(תהלים סח, יד).
וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן(שמות כה, ד):
תְכֵלֶת — זיכר לאות שהתקינו האבות;
תוֹלַעַת — אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב(ישעיה מא, יד);
וְעֹורֹות אֵילִים(שמות כה, ה) — בזכות יעקב: וְאֵת עֹורֹות גְּדָיֵי הָעִזִּים(בראשית כז, טז).
אמר הקדוש ברוך הוא:
הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם(מלכים א ח, כז) לא יכלכלו אותי,
ואשרה שכינתי בתוך עורות עזים.
חלק ג
מדרשים מאוחרים
בתי מדרשות ח״ב, מדרש ״מנין שכל הברכות הולכות אחר חתימתן״, יט · דרשת הפסוק · ״אשכל הכפר דודי לי בכרמי עין גדי״ · כרם — אלו ישראל; עין גדי — זה יעקב, שהלביש גדיי העזים
וכן באוצר מדרשים, ״מדרש מנין״, כ — מלה במלה.
כרמי עֵין גֶּדִי(שיר השירים א, יד) —
אלו ישראל, שנקראו כרם,
שנאמר: כִּי כֶרֶם יְיָ צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל(ישעיה ה, ז).
עֵין גֶּדִי — זה יעקב,
שנאמר: וְאֵת עֹורֹות גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו(בראשית כז, טז).
פתרון תורה, ויקרא · דרשה · ״אשר נשיא יחטא״ · למה הנשיא מתכפר בשעיר: יעקב נטל עשר ברכות בעורות גדיי העזים — משל המרגליות בעופרת שחורה
לפניו בפתרון תורה דרשות אחרות על ״אשר נשיא יחטא״ (דוד ושאול; ״כי אין אדם אשר לא יחטא״; רבי אליעזר: אין הנשיא מתקדש אלא אם קדשו האלהים).
״ונשא השעיר עליו״ (ויקרא טז, כב) — שעיר המשתלח, שהוא מכפר על ישראל; ״ויתן לך האלהים״ (בראשית כז, כח) — עשר הברכות.
ומה ראה לכפר על הנשיא?
אם תאמר שהוא מכפר על ישראל, שנאמר: וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו וגו׳(ויקרא טז, כב) —
לא! אלא במה שנטל יעקב ברכות — הוא מכפר על נשיאי ישראל,
שכל שבט ושבט היה עליו נשיא.
משל למלך שנתן לאוהבו עשר מרגליות בעופרת אחת שחורה:
כשם שנטלת עשר מרגליות בעופרת זו — כך יהיו כל האפרכוןהאפרכון — המושלים (שרי המדינות) שלי מכללין אותי בה.
כך האלהים: על פיו נטל יעקב עשרת ברכות לעולם,
שנאמר: וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים וגו׳(בראשית כז, כח) —
בעופרת אחת שחורה,
שנאמר: וְאֵת עֹורֹות גְּדָיֵי הָעִזִּים וגו׳(בראשית כז, טז).
אמר האלהים: אביהם נתגדל באילו — אף נשיאיהן יהא מתכפר על עונותם בשעיר.
עליהן אמר שלמה:
שְׁחוֹרָה אֲנִי וגו׳(שיר השירים א, ה).
פתרון תורה, נשא · דרשה · ״ויהי המקריב ביום הראשון״ · קרבן הנשיא הראשון כנגד אבות וצדיקים: קערה — שרה, מזרק — שבעים זקנים, פר — אברהם, איל וכבש — יצחק, שעיר — יעקב
״אלהים יראה לי השה״ — כך במדרש (במקרא ״לו״). ״ויכתבם על הלוחות את עשרת הדברים״ — בלשון המדרש (דברים י, ד: ״ויכתב על הלחת״). ״כמו שאמר אלישע לשליש המלך״ — ״הנך ראה בעיניך ומשם לא תאכל״ (מלכים ב ז, ב; ז, יט).
וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וגו׳(במדבר ז, יב).
בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן — זה בזכות אברהם, שהודיע כחו של הקדוש ברוך הוא לכל באי העולם.
קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף(במדבר ז, יג) — בזכות שרה, שלא היה לה אלא בן אחד, וקרב על גבי המזבח.
שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ — בזכות יהוידע הכהן הגדול, שחידש את הקרבנות שבטלו בימי עתליה, ומת בן מאה ושלשים שנה.
מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל — אילו שבעים זקנים,
שנאמר: אֶסְפָה לִּי(במדבר יא, טז) —
ומשה על גביהם: אילו שבעים ואחד.
שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים — אילו משה ואהרן,
שנאמר: הִנֵּה מַה טּוֹב וגו׳(תהלים קלג, א),
כן הוא אומר: כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב וגו׳(תהלים קלג, ב).
כַּף אַחַת(במדבר ז, יד) — זו התורה,
שנאמר: תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וגו׳(במדבר טו, כט).
עֲשָׂרָה זָהָב — בזכות עשר דברות,
שנאמר: הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וגו׳(תהלים יט, יא),
ואומר: ויכתבם עַל הַלֻּוחֹות אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים(דברים י, ד).
מְלֵאָה קְטֹרֶת — בזכות כנסת ישראל,
שנאמר: מִי זֹאת עֹולָה וגו׳(שיר השירים ג, ו).
פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר(במדבר ז, טו) — בזכות אברהם: וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וגו׳(בראשית יח, ז).
אַיִל אֶחָד — בזכות יצחק,
שנאמר: וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח הָאַיִל וגו׳(בראשית כב, יג).
כֶּבֶשׂ אֶחָד — בזכות יצחק,
שנאמר: אֱלֹהִים יִרְאֶה לי הַשֶּׂה וגו׳(בראשית כב, ח).
שְׂעִיר עִזִּים(במדבר ז, טז) — בזכות יעקב,
שנאמר: וְאֵת עֹורֹות גְּדָיֵי הָעִזִּים וגו׳(בראשית כז, טז).
וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם וגו׳(במדבר ז, יז) — בזכות נדב ואביהוא, שכיפרו על ישראל.
אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה —
הרי חמשה עשר: בזכות שנים עשר שבטים ושלשה אבות.
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה:
בעולם הזה ערבו לי קרבנות הנשיאים ויתערבו,
וגם לעתיד לבוא יתערבו,
שנאמר: וְעָרְבָה לַיְיָ וגו׳(מלאכי ג, ד).
אוי לאומרים: קרבנות בימי משה — לא ראוי לעשות, ולא קטרת ומנחה ועולה ושלמים!
לעתיד לבוא יראו בעיניהן ולא עשו ולא ניהנו,
כמו שאמר אלישע לשליש המלך.
בבלי, בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, שיר השירים רבה, אסתר רבה, תנחומא, מדרש פנים אחרים, בתי מדרשות, פתרון תורה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ב | שהיו | היו |
| ב | וצ | — (הוספה) |
| ב | ממנו | אותו |
| ב | שבהרים | שהרים |
| ג | משל | — (הוספה) |
| ג | יעקב | אברהם |
| ג | אברהם | יעקב |
| ד | ודגלו | ולו |
| ד | שדלג | שד |
| ו | הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל. | — (הוספה) |
| ו | אמר רבי חמא בר חנינא: | — (הוספה) |
| ו | אתה הוא גורלן של בני. | — (הוספה) |
| ו | הפיל גורלות — ולא עלתה בידו; | — (הוספה) |
| ו | והפיל מזלות — ועלתה בידו מזל דגים. | — (הוספה) |
| ו | אמר: תפושים הם בידי כהדין נונא. | — (הוספה) |
| ו | אמר לו: רשע, הם אינם בידיך — אתה בידיהם; | — (הוספה) |
| ו | מה הדג הזה פעם הוא בולע, פעם נבלע — כך אתה נבלע בידיהם: | — (הוספה) |
| ו | וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂונְאֵיהֶם(אסתר ט, א). | — (הוספה) |
| ו | הפיל פור ביום ראשון — ולא עלה בידו, דכתיב: | — (הוספה) |
| ו | אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי(ירמיה לג, כה); | — (הוספה) |
| ו | ביום שני — הַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ(דניאל יב, ג); | — (הוספה) |
| ו | בשלישי — נברא גן עדן; | — (הוספה) |
| ו | ברביעי — שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם(יהושע י, יב); | — (הוספה) |
| ו | בחמישי — נברא זִיז שָׂדַי(תהלים פ, יד); | — (הוספה) |
| ו | בששי — בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף(תהלים נ, י); | — (הוספה) |
| ו | בשבת — ישראל שומרי שבת. | — (הוספה) |
| ו | ונסה לחדשים: | — (הוספה) |
| ו | בניסן — טלה, לפסח; | — (הוספה) |
| ו | באייר — ירד המן; | — (הוספה) |
| ו | בסיון — נתנה תורה; | — (הוספה) |
| ו | בתמוז — לֹא תָקוּם פַּעֲמַיִם צָרָה(נחום א, ט), וכן אב; | — (הוספה) |
| ו | באלול — מעשר בהמה; | — (הוספה) |
| ו | תשרי — חגים; | — (הוספה) |
| ו | מרחשון — נבנה הבית, בְּיֶרַח בּוּל(מלכים א ו, לח); | — (הוספה) |
| ו | כסלו — חנוכה, ונגמר מלאכת המשכן; | — (הוספה) |
| ו | טבת — מזלו גדי, ונזכר: וְאֵת עֹורֹות גְּדָיֵ הָעִזִּים(בראשית כז, טז); | — (הוספה) |
| ו | שבט — מזל דלי, זכות משה: וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ(שמות ב, יט); | — (הוספה) |
| ו | אדר — דגים, לבלעם כדגים. | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמות מכתב יד וטיקן 60 |
| פסיקתא דרב כהנא | כתב יד אוקספורד 151, עם השלמות מכתב יד פרמה 3122 |
| שיר השירים רבה | כתב יד וטיקן 76 |
| אסתר רבה | כתב יד וטיקן 291 |
| מדרש פנים אחרים | מהדורת בובר (ספרי דאגדתא על אסתר) |
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
| בתי מדרשות | מהדורת ורטהיימר |
| פתרון תורה | מהדורת אורבך |
מדרש דרבי יצחק
פרשה פא
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ(בראשית כז, יט)
״אנכי עשו בכרך״: אנכי כנגד עשרת הדברות, ״קום נא שבה״ בלשון בקשה, המוציא שקר מפיו ונתברך, ושני גדיי העזים
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, תנחומא, מדרש ילמדנו, פרקי דרבי אליעזר §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סה, יח · דרשת הפסוקים · ״אנכי עשו בכרך… קום נא שבה״ · ״אנכי״ כנגד עשרת הדברות, ו״קום נא״ ו״יקום אבי״ — בו בלשון נפרע
״אמר רבי לוי״ — בכתב היד ״אמ׳ לוי״, ו״רבי״ הושלם כתיאודור–אלבק (״אמר ר׳ לוי״), כבשאר המקומות שרבי לוי נזכר בהם בפרשיות אלו (״אמ׳ ר׳ לוי״, ״בשם ר׳ לוי״). ״אף״ — בכתב היד ״אן״; ״גדה״ — ה״א הושלמה במאגרים. ״יפוצו״ (בתהלים) — הסופר מחק ו״ו שלפניו.
המדרש קורא ״בכורך״ (במסורה: בכרך).
וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי(בראשית כז, יח),
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי וגו׳(בראשית כז, יט).
אמר רבי לוי:
אָנֹכִי — לקבללקבל — כנגד עשרת הדיברות; אבל עֵשָׂו בכורך.
קוּם נָא שְׁבָה.
אמר רבי יוחנן:
אמר הקדוש ברוך הוא ליעקב:
אתה אמרתה קוּם נָא שְׁבָה — בבקשה;
חייך, אף אני בו בלשון אני פורע לך:
קוּמָה יְיָ וְיָפֻוצוּ אֹיְבֶיךָ(במדבר י, לה).
וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט(משלי יג, כג) — זה עשו.
אמר הקדוש ברוך הוא לעשו:
אתה אמרתה יָקֻום אָבִי(בראשית כז, לא) — גדה דעבודה זרה דאת קאים;אתה אמרתה יקום… — אתה אמרת ״יקום אבי״ — אל המזל (הגד) של עבודה זרה שאתה עומד (לפניו);
אתה אמרת ״יקום אבי״ — אל המזל (הגד) של עבודה זרה שאתה עומד (לפניו);
אף אני בו בלשון אני פורע לך:
יָקוּם אֱלֹהִים יָפוּצוּ איְבָיו(תהלים סח, ב).
מדרש ילמדנו (ילקוט תלמוד תורה), לבראשית כז, יט · דרשת הפסוק · נוסח אחר · עשו קרא לאביו בזדון ויעקב בלשון בקשה — משה יאמר ״קומה יי״ ו״שובה יי״
מקבילה: בראשית רבה סה, יח (לעיל, א) — ״אתה אמרתה קום נא שבה — בבקשה; חייך, אף אני בו בלשון אני פורע לך: קומה יי ויפוצו איביך״; שם ״יקום אבי״ של עשו נפרע ב״יקום אלהים יפוצו איביו״, וכאן ״שבה״ — ״שובה יי״.
המדרש קורא ״ויפוצו אויביך״ (במסורה: ויפצו איביך).
עשו הרשע קרא לאביו בזדון,
שנאמר: יָקֻום אָבִי וגו׳(בראשית כז, לא);
אבל יעקב קרא בלשון בקשה,
שנאמר: קוּם נָא שְׁבָה(בראשית כז, יט).
ואין נָא אלא לשון בקשה,
שנאמר: אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ(במדבר יב, יג).
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
אתה אמרת לאביך קוּם נָא —
הרי בן בנך משה יזכה ויאמר: קוּמָה יְיָ וְיָפֻוצוּ אֹויְבֶיךָ(במדבר י, לה);
אתה אמרת שְׁבָה —
יזכה ויאמר לי: שׁוּבָה יְיָ רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר י, לו).
תנחומא, בלק יב · דרשת הפסוק · ״מה אקב לא קבה אל״ · בלעם: בשעה שהיו ראויים להתקלל לא נתקללו — יעקב נכנס במרמה ״אנכי עשו בכרך״, ונתברך
״בשעה״, ״להתקלל״ — אותיות מסופקות בכתב היד. ״[ה]עזים״, ״לה[ת]קלל״ — הושלמו במאגרים. המדרש מביא ״ואת עורות גדיי העזים״ (במסורה: ערת).
״נכנס במרמה״ — אינו בתנחומא בובר. בתנחומא בובר ובבמדבר רבה ״אנכי עשו בכורך״, בלי ״עשיתי״.
לפניו בסימן — ״יש מלך שביכר לעצמו מנה… כי חלק יי עמו יעקב״ ו״ולכה זועמה ישראל — מלך שנטל עטרה ונתנה בראשו… ישראל אשר בך אתפאר״ (במדבר כג, ז; וכן בבמדבר רבה כ, יט), ואחריו ״דבר אחר: מה אקב — לגיון שמורד במלך…״ (וכן בתנחומא בובר, בלק יח, ובבמדבר רבה שם), שאינם על פסוקנו.
מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל(במדבר כג, ח) —
בשעה שהיו ראויין להתקלל — לא נתקללו.
משנכנס (תנחומא בובר: בשעה שנכנס; במדבר רבה: כשנכנס) יעקב ליטול (תנחומא בובר: לקבל) את הברכות — נכנס במרמה,
דכתיב: וְאֵת עֹורֹות גְּדָיֵי הָעִזִּים וגו׳(בראשית כז, טז).
אמר לו אביו: מִי אַתָּה(בראשית כז, יח)?
אמר לו: אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי(בראשית כז, יט).
המוציא שקר מפיו (תנחומא בובר: המוציא בפיו שקר; במדבר רבה: מי שמוציא שקר מפיו) — אינו ראוי להתקלל;
ולא עוד, אלא נתברך (תנחומא בובר: שנתברך; במדבר רבה: שנתברך),
שנאמר (במדבר רבה: דכתיב): גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה(בראשית כז, לג).
והיאך אני מקללו (במדבר רבה: מקללן)?
לֹא קַבֹּה אֵל.
חלק ב
מדרשים מאוחרים
פרקי דרבי אליעזר, פרק לב, ז · מעשה · יעקב מביא שני גדיי עזים: אחד לקרבן פסח, ואחד למטעמים לאביו
״[וכי שני גדיי עזים]״ — הושלם במאגרים (הוי״ו בגליון), ו״היה״ הכפול נמחק; כבשתי המהדורות.
זה חלק ממעשה ליל הפסח שבפרקי דרבי אליעזר: תחילתו (״הגיע לילי יום הפסח״) — בפרשה ועתה שא נא כליך; ״עלי קללתך בני״ — בפרשה הן עשו אחי איש שער; ״הקול קול יעקב״ — בפרשה הקל קול יעקב.
הלך והביא שני גדיי עזים.
וכי שני גדיי עזים היה מאכלו שליצחק?
אלא אחד הקריבו קרבן פסחים,
ואחד עשאו מטעמים, והביאו לאביו,
שנאמר: קוּם נָא שְׁבָה וְאׇכְלָה מִצֵּדִי וגו׳(בראשית כז, יט).
בראשית רבה, תנחומא, מדרש ילמדנו, פרקי דרבי אליעזר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | רבי | — (הוספה) |
| א | אף | אן |
| א | גדה | גד |
| ג | הָ | — (הוספה) |
| ג | ת | — (הוספה) |
| ד | וכי שני גדיי עזים | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמות מכתב יד וטיקן 60 |
| מדרש ילמדנו | נוסח פרויקט השו״ת |
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
| פרקי דרבי אליעזר | כתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה פב
וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל בְּנוֹ מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי(בראשית כז, כ)
״כי הקרה יי אלהיך״ מגלה את יעקב — אין עשו מזכיר שם שמים; ״גשה נא ואמשך״ — ושני מלאכים סומכים אותו
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, תנחומא בובר §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סה, יט · דרשת הפסוקים · ״מה זה מהרת… כי הקרה יי אלהיך לפני… גשה נא ואמשך״ · יעקב קדם לאביו בברכה, ״כי הקרה יי״ מגלה אותו, ושני מלאכים סומכים אותו
״את הברכה בני״, ״נתברך״, ״בן שבעים״, ״ששים״ — חסרים בכתב היד, והושלמו במאגרים כתיאודור–אלבק (״אביך נתברך בן ע״ה שנה ואת בן ס״ג״).
״עיניו וירא והנה״ — הושלם במאגרים. ״לערבה… קיניה״ — בכתב היד ״רבה… קציה״, ו״ראטיה״ מסומן ״כך״; בתיאודור–אלבק ״לעורבה דאיטי נורה על קניה״. ״דהוא״ — בכתב היד ״דהיא״; ״לא תשוע״ — בכתב היד ״אלא תוע״, ותוקן במאגרים.
המדרש קורא ״אליך״ (במסורה: אלהיך), ״ואמושך״ (ואמשך).
דברי רבי הושעיה גם בבראשית רבה מד, ד (בפתיחתא ״ואתה ישראל עבדי״, ישעיה מא, ח–יג), ושם בסוף: ״הדא הוא דאמר ליה: אל תשתע — לא תשוח; אמצתיך אף עזרתיך אף תמכתיך בימין צדקי״; שאר שינוייו בגוף הדרשה.
״גשה נא ואמשך בני״ — לשון גישוש, בחמש לשונות של ״ויגש״ (בראשית רבה צג) — להלן, פרשה פו (וירח את ריח בגדיו).
וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל בְּנוֹ מַה זֶּה מִהַרְתָּ(בראשית כז, כ) —
מה זה מהרת למצא את הברכה בני?
אביך נתברך בן שבעים וחמש שנה, ואתה בן ששים שלש שנה.
וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה יְיָ אליך לְפָנָי.
רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש:
חד מינהון אמרחד מינהון אמר — אחד מהם אמר:
מה אם לקורבנך המציא לך —
וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא(בראשית כב, יג) —
למאכלך על אחת כמה וכמה!
וחרנה אמרוחרנה אמר — והאחר אמר:
אם לזיווגך המציא לך —
וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה וגו׳(בראשית כד, סג) —
למאכלך על אחת כמה וכמה!
וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה.
רבי יוחנן:
לערבה ראטיה נרה על קיניה.לערבה ראטיה… — כעורב שהביא אש על קינו (משוער; בתיאודור–אלבק ״לעורבה דאיטי נורה על קניה״).
כעורב שהביא אש על קינו (משוער; בתיאודור–אלבק ״לעורבה דאיטי נורה על קניה״).
בשעה שאמר כִּי הִקְרָה יְיָ אליך לְפָנָי —
אמר: אין עשו מזכיר שמו שלהקדוש ברוך הוא, וזה מזכיר שמו שלהקדוש ברוך הוא;
אין זה עשו — אלא יעקב.
וכיון שאמר כן — וַיֹּאמֶר גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻושְׁךָ בְּנִי(בראשית כז, כא).
אמר רבי הושעיה:
בשעה שאמר יצחק ליעקב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי —
נשפכו מים על שוקיו (בראשית רבה מד, ד: כמים נשפכו כל עצמותיו), והיה לבו רפה כשעווה.
וזימן (בראשית רבה מד, ד: זימן) לו הקדוש ברוך הוא שני מלאכים, אחד מימינו ואחד משמאלו (בראשית רבה מד, ד: מיכאל בימינו וגבריאל משמאלו),
והיו אוחזים אותו במרפקובמרפקו — בזרועו, במרפקו כדי שלא יפול.
היא דהוא אמר ליה:היא דהוא אמר… — זה הוא שאמר לו:
זה הוא שאמר לו:
אַל תִּשְׁתָּע(ישעיה מא, י) — לא תשועתשוע — תימס, תפחד.
תנחומא בובר, תולדות י · דרשת הפסוק · ״כי הקרה יי אלהיך לפני״ · המציא לעבד ולאיל — ״כי הקרה יי אלהיך״; ויצחק: אין עשו מזכיר יי אלהיך
״לך״ (״ליקח לך אשה״), ״המזבח״, ״לו״ (״ואמר לו המלאך״) — הוספות מאגרים, בתוך [ ]. ״לא, הצמיח״ — בכתב היד ״איל״; מאגרים ובובר תיקנו ״אלא״. ״לפניך״ (״ואף אמר: כי הקרה יי אלהיך לפניך״) — כך בכתב היד, ומחוץ לפסוק. ״וכיון״ — בכתב היד ״ושן״, ובמאגרים התיקון ״וכיון״. בנוסח בובר ״אל תשלח ידך אל הנער״.
מקבילה: בראשית רבה סה, יט (לעיל, א) — ״מה אם לקורבנך המציא לך… אם לזיווגך המציא לך… אין עשו מזכיר שמו שלהקדוש ברוך הוא… אין זה עשו — אלא יעקב״.
שאר הסימן (״ועתה שא נא כליך״, ארבע מלכויות, יעקב לא שיקר) — בפרשה ועתה שא נא כליך; ״הקול קול יעקב״ שבו — בפרשה הקל קול יעקב.
אמר לו: כִּי הִקְרָה יְיָ אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי(בראשית כז, כ).
אמר לו: כשהלך העבד ליקח לך אשה, אמר: הַקְרֵה נָא לְפָנַי(בראשית כד, יב);
ועוד אמר לו: כשנעקדת על גבי המזבח, ואמר לו המלאך: אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ וגו׳(בראשית כב, יב) —
שמא היה שם כלום? לא, הצמיח הקדוש ברוך הוא איל בשבילך,
שנאמר: וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וגו׳(בראשית כב, יג).
ואף אמר: כִּי הִקְרָה יְיָ אֱלֹהֶיךָ לפניך.
וכיון ששמע יצחק שאמר: כִּי הִקְרָה יְיָ אֱלֹהֶיךָ —
אמר: אין זה עשו;
אמר: אין עשו מזכיר יי אלהיך.
תנחומא בובר, תולדות טו · דרשת הפסוק · ״גשה נא ואמשך בני״ · כשאמר ״גשה נא״ נרתת גופו של יעקב — מיכאל מימינו, גבריאל משמאלו, והקדוש ברוך הוא מאחוריו
״רבי הושעיה״ — בכתב היד ״הושע׳״ (בובר: ״ר׳ יהושע״; בבראשית רבה סה, יט ״רבי הושעיה״). ״שאמר״ — בכתב היד ״שהוא״, ותוקן כמאגרים ובובר. ״גשא נא״ — כך בכתב היד (בפסוק: גשה). ״הירתית״ — בכתב היד ״הירתיתי״, ומאגרים מחקו את היו״ד. ״אמר לשני המלאכים״ — בכתב היד ״א׳״; ״לסייעו״ — הסמ״ך מסופקת (בובר: ״וסייעו״). ״מתיירא״ — היו״ד השנייה מסופקת.
״ואיסטריה שלי״ — ״יה״ הוספת מאגרים, ואחריו כתב היד ״בו יא׳״, ומאגרים מחקוהו (בובר: ואיסטריא). ״ואתה מתיירא״ — לפניו כתב היד ״מי״, ומאגרים מחקוהו. ״אל תירא כי אתך אני ואל תשתע… אך תמכתיך״ — כך בכתב היד (ישעיה מא, י: כי עמך אני אל תשתע… אף תמכתיך; ״אל תירא כי אתך אני״ — ישעיה מג, ה), והמילים השונות מחוץ לפסוק. ״עמך״ — הכ״ף מסופקת. ״תמכתיך״ (בפעם השנייה) — בכתב היד ״תמכת׳״; ״בימין״ — היו״ד מסופקת.
מקבילה: בראשית רבה סה, יט (לעיל, א) — ״אמר רבי הושעיה: בשעה שאמר יצחק ליעקב גשה נא ואמשך בני — נשפכו מים על שוקיו, והיה לבו רפה כשעווה. וזימן לו הקדוש ברוך הוא שני מלאכים…״.
ראש הסימן (״מה כתיב למעלה מן העניין״, ״עד כאן הכנסתי עמך״) — בפרשה מה כתיב למעלה: ותתן את המטעמים; ״הקול קול יעקב״ שבו — בפרשה הקל קול יעקב.
התחיל יצחק אומר ליעקב: גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻושְׁךָ וגו׳(בראשית כז, כא).
אמר רבי הושעיה:
כיון שאמר: גשא נָּא — הירתיתהירתית — נרעד, רתת גופו, והיה שוחה כשעוה הזו.
מה עשה הקדוש ברוך הוא? אמר לשני המלאכים לסייעו — לגבריאל ולמיכאל:
למיכאל מימינו, ולגבריאל משמאלו,
והוא, בכבודו יתברך שמו, תומך בו מאחוריו.
ואמר לו: יעקב, למה אתה מתיירא, וגופך שוחה עליך?
אני אלהים, ואיסטריהואיסטריה — וחיילותי, צבאי שלי בעזרך ותומכים לך — ואתה מתיירא?
שנאמר: אַל תִּירָא כִּי אתך אָנִי ואל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱלֹהֶיךָ אִימַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ אך תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי(ישעיה מא, י).
אַל תִּירָא כִּי אתך אָנִי — ואל ישוח גופך, שאני עמך.
ואל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱלֹהֶיךָ אִימַּצְתִּיךָ — במיכאל;
ואַף עֲזַרְתִּיךָ — בגבריאל;
ואַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי.
בראשית רבה, תנחומא בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | את הברכה בני | — (הוספה) |
| א | נתברך | — (הוספה) |
| א | בן שבעים | בעים |
| א | ששים | — (הוספה) |
| א | עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה | — (הוספה) |
| א | לערבה | רבה |
| א | קיניה | קציה |
| א | דהוא | דהיא |
| א | תשוע | תוע |
| ב | לך | — (הוספה) |
| ב | המזבח | — (הוספה) |
| ב | לו | — (הוספה) |
| ב | וכיון | ושן |
| ג | שאמר | שהוא |
| ג | יה | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמות מכתב יד וטיקן 60 |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
מדרש דרבי יצחק
פרשה פג
הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו(בראשית כז, כב)
״הקול קול יעקב והידים ידי עשו״: הקול ירושתו של יעקב — התפלה ובתי כנסיות ומדרשות, והידים — חרבו של עשו; בלעם ואבנימוס, המלאכים שותקים עד שישראל אומרים, וחרבו של המלאך בבלעם
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
מכילתא דרבי ישמעאל, מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, תנחומא, תנחומא בובר, שמות רבה, פרקי דרבי אליעזר, פתרון תורה, ילקוט שמעוני §§cover-end§§
חלק א
דברי התנאים
מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח ב · דרשת הפסוק · ״וייראו מאד ויצעקו״ · תפסו אומנות אבותם — התפלה: אברהם, יצחק — ״ויצא יצחק לשוח״, ואין שיחה אלא תפלה — ויעקב; תולעת יעקב; חרבי וקשתי; יהודה, ירמיהו, דוד, אסא ומשה
״אומנות אברהם יצחק ויעקב״ — בכתב היד ״אברהם (ישר׳) יצחק״, והמלה מחוקה.
בדפוס (הורוביץ–רבין): באברהם ״בית אל מים והעי מקדם, ויבן שם מזבח ויקרא בשם יי… ויטע אשל בבאר שבע״; ביצחק ״ויצחק בא מבוא באר לחי רואי, וכתיב: ויצא יצחק לשוח בשדה״; ביעקב ״ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש… וכתיב: יפגעו נא ביי צבאות לבלתי בואו הכלים הנותרים בית יי״; ״אלא לומר לך: חרבי — זו תפלה, בקשתי — זו בקשה״; ״וכן אמר דוד לגולית״; ״אתם מתגאים על מה שהוריש לכם אביכם יצחק… ואנו מתגאים על מה שהוריש לנו אבינו יצחק״, ובסוף ״פן בחרב אצא לקראתך — שאינן בטוחים אלא בחרב״.
המדרש קורא ״ללא כח עזרינו… נשעננו… אל ההמון הזה״ (דברי הימים ב יד, י: לאין כח עזרנו… נשענו… על ההמון הזה).
מקבילות: מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי יד, י (להלן, ב); תנחומא, בשלח ט (להלן, ג); שמות רבה כא, א (להלן, יב) — ״שתי ירושות הנחיל יצחק אבינו לשני בניו״.
וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְיָ(שמות יד, י) —
תפסו להם (הורוביץ–רבין: מיד) אומנות אבותיהם, אומנות אברהם יצחק ויעקב.
באברהם מהו אומר?
בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וגו׳(בראשית יב, ח),
וַיִּטַּע אֶשֶׁל וגו׳(בראשית כא, לג).
ביצחק מהו אומר?
וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה וגו׳(בראשית כד, סג).
ואין שיחה אלא תפילה,
שנאמר: עֶרֶב וָבֹקֶר וְצׇהֳרַיִם אָשִׂיחָה וגו׳(תהלים נה, יח),
אֶשְׁפֹּךְ לְפָנָיו שִׂיחִי וגו׳(תהלים קמב, ג),
תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וגו׳(תהלים קב, א).
ביעקב מהו אומר?
וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וגו׳(בראשית כח, יא).
ואין פגיעה אלא תפילה,
שנאמר: וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם וגו׳(ירמיה ז, טז).
וכן הוא אומר:
אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב(ישעיה מא, יד) —
מה התולעת אינה מכה את הארזים (הורוביץ–רבין: הארז) אלא בפה,
כך אין להם לישראל אלא תפילה.
וכן הוא אומר:
וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד וגו׳(בראשית מח, כב).
וכי בחרבו ובקשתו לקחה?
והלא כבר נאמר: כִּי לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח וגו׳(תהלים מד, ז)!
הא מה תלמוד לומר: בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי?
זו תפילה (הורוביץ–רבין: חרבי — זו תפלה, בקשתי — זו בקשה).
וכן הוא אומר: גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה וגו׳(בראשית מט, ט),
ואומר: וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר וגו׳(דברים לג, ז).
וכן ירמיהו אומר:
אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם(ירמיה יז, ה) וְהָיָה כְּעַרְעָר וגו׳(ירמיה יז, ו);
ומן התפילה מהו אומר?
בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיְיָ וְהָיָה יְיָ מִבְטַחוֹ(ירמיה יז, ז).
וכן דוד מהו אומר?
אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב(שמואל א יז, מה) בחנית וגו׳,
ואומר: אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וגו׳(תהלים כ, ח),
הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ(תהלים כ, ט),
יְיָ הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קׇרְאֵינוּ(תהלים כ, י).
וכן אסא אומר:
וַיִּקְרָא אָסָא אֶל יְיָ אֱלֹהָיו וַיֹּאמַר יְיָ אֵין עִמְּךָ לַעְזֹור בֵּין רַב ללא כֹּחַ עׇזְרֵינוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ כִּי עָלֶיךָ נשעננו וּבְשִׁמְךָ בָאנוּ אל הֶהָמוֹן הַזֶּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ אַתָּה אַל יַעְצֹור עִמְּךָ אֱנוֹשׁ(דברי הימים ב יד, י).
במשה מהו אומר?
וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ וגו׳(במדבר כ, יד),
וַיֵּרְדוּ אֲבֹותֵינוּ(במדבר כ, טו) מצרים וגו׳,
וַנִּצְעַק אֶל יְיָ אלהי אבותינו וַיִּשְׁמַע קֹולֵינוּ וגו׳(במדבר כ, טז).
אמרו להם:
אתם מתגאים על מה שהוריש לכם אביכם — הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב(בראשית כז, כב), וַיִּשְׁמַע יי את קֹולֵינוּ;
ואנו מתגאים על מה שהוריש לנו אבינו — וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה(בראשית כז, מ).
מהו אומר?
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי וגו׳(במדבר כ, יח).
ואף כאן אתה אומר:
וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְיָ —
תפסו להם אומנות אבותיהם, אומנות אברהם יצחק ויעקב.
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, פרק יד, י · דרשת הפסוק · נוסח אחר · תפסו אומנות אבותיהם — התפלה: האבות, יהודה, דוד, אסא ומשה
לדברי אדום ״אתם מתגאין…״ — גם קטע גניזה קיימברידג׳, T-S NS 253.1 (קרוע), ושם בסדר אחר: ״אמר לו: אתם מתגאים במשהוריש אתכם… (אנו) מתגאים במשהורישו אותנו אבותינו אברהם… הקול קול יעקב, וכתוב וישמע קולנו; ואתם מתגאים במשהוריש אתכם אביכם: והידים ידי עשו״.
״ואומר״ (יערב עליו), ״אין״ (מכה) — אותיות שהושלמו במאגרים. ״מכה לאיש״ — האל״ף מסופקת; באפשטיין–מלמד ״לארז״, וכן במכילתא דרבי ישמעאל: ״מה התולעת אינה מכה את הארזים אלא בפה״. ״הא מה תלמוד לומר״ — בכתב היד ״האמה ת״ל״.
״אלהיו״ (דברי הימים ב יד, י) — בכתב היד ״אלהינו״, ותוקן במאגרים; ״יי אלהינו אתה״ — בכתב היד ״אלהים״ ומסומן כטעות (באפשטיין–מלמד ״אלקינו״). ״המה״ (כרעו ונפלו) — השלמת אפשטיין–מלמד לקרע.
״אמר לו״ — בכתב היד ״אמ׳ לא לו״, והמהדיר במאגרים מוחק ״לא״. ״ונצעק אל יי וישמע יי״ — כך במדרש (במסורה ״וישמע קלנו״, והמדרש מביא ״וישמע קולינו״ להלן). ״עשוי״ — כך בכתב היד ומסומן כטעות; באפשטיין–מלמד ״עשיו״, בקטע קיימברידג׳ ״עשו״.
מקבילות: מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח ב (לעיל, א) — ״תפסו להם אומנות אבותיהם, אומנות אברהם יצחק ויעקב״, ושם ״וכן ירמיהו אומר״ ענין לעצמו; תנחומא, בשלח ט (להלן, ג).
וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְיָ(שמות יד, י) —
תפסו בידן אומנות אביהן, אומנות אברהם יצחק ויעקב.
ביצחק הוא אומר:
וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה וגו׳(בראשית כד, סג),
ואין שיחה אלא תפלה,
כענין שנאמר:
אֶשְׁפֹּוךְ לְפָנָיו שִׂיחִי וגו׳(תהלים קמב, ג).
ואומר:
יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי וגו׳(תהלים קד, לד).
ואומר:
עֶרֶב וָבֹקֶר וְצׇהֳרַיִם וגו׳(תהלים נה, יח).
ואומר:
תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹוף וגו׳(תהלים קב, א).
ביעקב הוא אומר:
וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם(בראשית כח, יא),
ואין פגיעה אלא תפלה,
שנאמר:
וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וגו׳(ירמיה ז, טז).
ואומר:
אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב וגו׳(ישעיה מא, יד) —
מה תולעת זו אין מכה לאיש אלא בפיה,
כך אין לישראל אלא תפלה.
ואומר:
אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹורִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי(בראשית מח, כב).
וכי בחרבו ובקשתו לקח?
והלא כבר נאמר:
כִּי לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח וגו׳(תהלים מד, ז)!
הא מה תלמוד לומר:
אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹורִי וגו׳?
זו תפלה;
וּבְקַשְׁתִּי — זו בקשה.
וכן הוא אומר:
בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיְיָ וגו׳(ירמיה יז, ז);
ואומר:
אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וגו׳(ירמיה יז, ה) —
זו תפלה.
ביהודה הוא אומר:
וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר(דברים לג, ז);
מה הוא אומר?
שְׁמַע יְיָ קוֹל יְהוּדָה וגו׳.
בדויד הוא אומר:
אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וגו׳(שמואל א יז, מה).
ואומר:
אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וגו׳(תהלים כ, ח).
ואומר:
הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וגו׳(תהלים כ, ט).
באסא מה הוא אומר?
וַיִּקְרָא אָסָא אֶל יְיָ אֱלֹהָיו וגו׳(דברי הימים ב יד, י).
ואומר:
יְיָ אֱלֹהֵינוּ אַתָּה אַל יַעְצֹר עִמְּךָ אֱנוֹשׁ.
במשה הוא אומר:
וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ וגו׳(במדבר כ, יד),
וַיֵּרְדוּ אֲבֹותֵינוּ וגו׳(במדבר כ, טו),
וַנִּצְעַק אֶל יְיָ וַיִּשְׁמַע(במדבר כ, טז) יי.
אמר לו:
אתם מתגאין במה שהוריש אתכם אביכן —
הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב וגו׳(בראשית כז, כב),
וַיִּשְׁמַע קֹולֵינוּ;
אנו מתגאין במה שהוריש לנו אבא —
וְהַיָּדַיִם יְדֵי עשוי,
וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה(בראשית כז, מ).
מה הוא אומר?
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹור בִּי וגו׳(במדבר כ, יח).
אף כן אתה אומר:
וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְיָ —
תפסו בידן אומנות אבותיהן, אומנות אברהם יצחק ויעקב.
תנחומא, בשלח ט · דרשת הפסוק · נוסח אחר · תפשו אומנות אבותיהם — אברהם, יצחק — ״ויצא יצחק לשוח בשדה״ — ויעקב; ישראל כתולעת והאומות כארזים; חרבי וקשתי; יהודה, דוד, אסא ומשה; כשהם צועקים הקדוש ברוך הוא מצוי להם
״באברהם כתיב… ביצחק כתיב… ביעקב כתיב״ — כך בכתב היד בקיצור (״כתי׳״). ״[אין]״ (עמך) ו״[אומנות]״ (בסוף) — השלמות מאגרים. ״בא״ (אליך) — האל״ף מסופקת.
המדרש קורא ״הכה אשור ארז בלבנון״ (יחזקאל לא, ג: הנה אשור ארז בלבנון), ״אשר הרפת״ (שמואל א יז, מה: אשר חרפת), ״לחזור בחרב לאין כח… על ההמון הגדול הזה״ (דברי הימים ב יד, י: לעזור בין רב לאין כח… על ההמון הזה), ״וירדו אבותינו מצרים״ (במדבר כ, טו: מצרימה), ״ונזעק אל יי אלהי אבותינו וישמע יי את קולינו״ (במדבר כ, טז: ונצעק אל יי וישמע קלנו; ובלשון דברים כו, ז).
מקבילות: מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח ב (לעיל, א); מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי יד, י (לעיל, ב). ״למה נמשלו ישראל בתולעת… והיא רכה ומכה את הקשה״, ״שהאומות נמשלו כארזים״ ו״כשהם צועקים הקדוש ברוך הוא מצוי להם״ — בתנחומא לבדו.
וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ(שמות יד, י) —
תפשו אומנות אבותיהם.
באברהם כתיב: בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וגו׳ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְיָ(בראשית יב, ח).
ביצחק כתיב: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה(בראשית כד, סג).
ביעקב כתיב: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם(בראשית כח, יא).
ואין פגיעה אלא תפלה,
שנאמר: וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִינָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּיפְגַּע בִּי(ירמיה ז, טז).
ואומר: אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב(ישעיה מא, יד).
למה נמשלו ישראל בתולעת?
לומר לך: מה תולעת זו אינה מכה את הארזים אלא בפיה, והיא רכה ומכה את הקשה —
כך אין להם לישראל אלא תפלה.
שהאומות נמשלו כארזים,
שנאמר: הִנֵּה אַשּׁוּר אֶרֶז בַּלְּבָנוֹן(יחזקאל לא, ג),
ואומר: וַיְשַׁבֵּר יְיָ אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן(תהלים כט, ה);
וכשהן מתגברין עליהם — חוזרין בתשובה, וצועקים ומתפללין.
וכן הוא אומר:
וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹורִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי(בראשית מח, כב).
וכי בחרבו ובקשתו לקחו?
והלא כבר נאמר: כִּי לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח וְחַרְבִּי לֹא תוֹשִׁיעֵנִי(תהלים מד, ז)!
אלא:
״חרבי״ — זו תפלה,
ו״קשתי״ — זו בקשה.
וכן הוא אומר: וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע יְיָ קוֹל יְהוּדָה וגו׳(דברים לג, ז).
וכן דוד אומר: אַתָּה בָּא אֵלַי בחנית בחרב וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְיָ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הרפת(שמואל א יז, מה).
וכן הוא אומר: אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם יְיָ אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר(תהלים כ, ח) הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד(תהלים כ, ט).
וכן הוא אומר: וַיִּקְרָא אָסָא אֶל יְיָ אֱלֹהָיו וַיֹּאמַר יְיָ אֵין עִמְּךָ לחזור בחרב לְאֵין כֹּחַ עׇזְרֵינוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ כִּי עָלֶיךָ נִשְׁעַנּוּ וּבְשִׁמְךָ בָאנוּ עַל הֶהָמוֹן הגדול הַזֶּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ אַתָּה אַל יַעְצֹור עִמְּךָ אֱנוֹשׁ(דברי הימים ב יד, י).
במשה הוא אומר:
וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם(במדבר כ, יד),
וַיֵּרְדוּ אֲבֹותֵינוּ(במדבר כ, טו) מצרים,
ונזעק אֶל יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹותֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְיָ אֶת קֹולֵינוּ(דברים כו, ז).
אמר להם:
אתם מתגאים על מה שהורישו לכם אבותיכם, שנאמר: הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב(בראשית כז, כב), וַיִּשְׁמַע קֹולֵינוּ(במדבר כ, טז);
ואנו — על מה שהורישו לנו אבותינו: וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה(בראשית כז, מ).
ואף כאן: וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְיָ —
תפשו אומנות אבותיהם בידיהם.
וכשהם צועקים — הקדוש ברוך הוא מצוי להם,
שנאמר: וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ(דברים ד, כט).
חלק ב
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סה, כ · דרשת הפסוק · ״ויגש יעקב… הקול קול יעקב והידים ידי עשו״ · כשקולו של יעקב נשמע בבתי כנסיות אין הידים ידי עשו; ועונשו של ירבעם
״דימחלשן״ — בכתב היד ״דמן״; היו״ד (מסופקת) ו״חלש״ הושלמו במאגרים; בתיאודור–אלבק ״דמחלשין מיתין״.
אחרי ״קולו שליעקב מכניס״ כפל בכתב היד (״והידים ידי עשו… בשעה שיעקב מרגיז״), ונמחק במאגרים, ו״בקולו״ שאחריו נמחק בידי הסופר. ״הקול קול יעקב — בימי ירבעם״: בכתב היד ״הקול קול יעקב הק׳ קול יע׳״, כפל הסופר. ״ולא עצר כח ירבעם״ — ״ירבעם״ כפול בכתב היד ונמחק במאגרים.
אחרי ״וכאבנמוס הגררי״ כתב הסופר בין סימני $ ״וגו׳ באיכה״ — כלומר המעשה כתוב באיכה רבה (ושם בפתיחתא ב, וכן בפסיקתא דרב כהנא, איכה ה — להלן, ה: ״לא עמדו פילוסופין לאומות העולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי…״, נבדק). דברי הסופר נשארו במקומם, והחסר — מ״אבנימוס הגרדי נתכנסו״ עד ״אין אתם יכולין להן״ — הושלם בסוגריים הכפולים מכתב יד וטיקן 60; מ״ואם לאו״ — שוב וטיקן 30. ״ואם״ — בכתב היד ״ולם״. בתיאודור–אלבק בסוף: ״שכך הבטיחן אביהן הקול קול יעקב, בזמן שיעקב מצווצי בבתי כניסיות אין ידים לעשו״.
ירבעם: ״לומר״, ״נוגף״, ״למה״, ״רבי״, ״הכרת״, ״עד״, ״שהונא״ — הושלמו במאגרים; ״שמרים״ — בכתב היד ״עמרים״. המשנה (יבמות טז, ג) והפסוק ״עצמו לי אלמנותיו״ — הושלמו במאגרים, כתיאודור–אלבק. ״שביזה״ — בכתב היד ״שביש״; ״עמכם״ (לפני ״אנשים ריקים״) מסומן ״כך״ (במסורה: ויקבצו עליו). המדרש כותב ״ביתאל״ מילה אחת (במסורה: בית אל).
בתיאודור–אלבק ״ר׳ אסי אמר״ (כאן רבי לוי), ודברי רבי יוחנן וריש לקיש מוחלפים (רבי יוחנן — ״על שביזה לאחיה״, ריש לקיש — ״על שחיסדן ברבים״); ״ולא ביטלה״ (כאן ״ביערה״).
״אם זכו — הקול קול יעקב, ואם לאו — והידים ידי עשו״ (מדרש משלי כו, כה) — בפרשה ויאמר עשו בלבו.
וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק וגו׳(בראשית כז, כב) —
הא קל דקל חכים, וידייה דימחלשן מיתים!הא קל דקל… — הנה קול — קול של חכם, וידיו ידים שממיתות (משוער)!
הנה קול — קול של חכם, וידיו ידים שממיתות (משוער)!
הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב — אין יעקב שליט אלא בקולו;
הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב וגו׳ — ואין עשו שליט אלא בידים:
וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו.
והַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב —
אמר רבי פינחס:
קולו שליעקב מכניס;
וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו — מכרז לה והוא אתי.והידים ידי עשו… — ״והידים ידי עשו״ — מכריזים עליו (על עשו), והוא בא.
״והידים ידי עשו״ — מכריזים עליו (על עשו), והוא בא.
הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב —
אמר רבי ברכיה:
בשעה שיעקב מרגיזמרגיז — מרעים, מקים קול בקולו — והידים ידי עשו שולטת;
ובשעה שהוא מצפצףמצפצף — מצייץ, משמיע קולו (בתפילה ובתורה) בקולו — אין הידים ידי עשו שולטות.
אמר רבי אבא בר כהנא:
לא עמדו פילוסופיןפילוסופין — פילוסופים, חכמים בעולם כבלעם בן בעור וכאבנמוס הגרריוכאבנמוס הגררי — וכאוינומאוס איש גדרה, פילוסוף נכרי.
וגו׳ באיכה.
אבנימוס הגרדי — נתכנסו כל אומות העולם אצלו.
אמרו לו: יכולין אנו להזדויגלהזדויג — להתמודד, להילחם לאומה זו?
אמר להן: לכו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות שלהן;
אם מצאתם תינוקות מצפצפין בקולן — אין אתם יכולין להן;
ואם לאו — אתם יכולים להם:
הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב.
הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב — בפילגש בגבעה:
אָרוּר נֹותֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִן(שופטים כא, יח).
הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב — בימי ירבעם:
וְלֹא עָצַר כֹּחַ יָרׇבְעָם וגו׳(דברי הימים ב יג, כ).
אמר רבי שמואל בר נחמן:
אתה סבור לומר: ירבעם שהוא ניגף? ולא נוגף אלא אביה.
ולמה ניגף?
רבי אבא בר כהנא:
על שהעביר הכרת פניהם שלישראל,
וכתיב: הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם(ישעיה ג, ט).
רבי לוי אמר:
על שהשים עליהם שמריםשמרים — שומרים שלשה ימים, עד שנשתנת צורתן.
דתנינן:
אין מעידים אלא על פרצוףפרצוף — פנים, צורת הפנים פנים עם החוטם, אף על פי שיש סימנים בגופו ובכליו; ואין מעידים אלא לאחר שלשה ימים(משנה יבמות טז, ג).
עליהם הוא אומר:
עָצְמוּ לִי אַלְמְנוֹתָיו מֵחוֹל יַמִּים(ירמיה טו, ח).
רבי יוחנן אמר:
על שחיסרםשחיסרם — שביישם, שחירפם ברבים: וְעִמָּכֶם עֶגְלֵי זָהָב(דברי הימים ב יג, ח).
רבי שמעון בן לקיש אמר:
על שביזה לאחיה השילני:
עמכם אֲנָשִׁים רֵיקִים בְּנֵי בְלִיַּעַל(דברי הימים ב יג, ז) —
קרא לאחיה השילני בְלִיַּעַל.
רבנן אמרין:
על שבאת עבודה זרה לתוך ידו ולא ביערה.
הדה היא דכתיב:
וַיִּלְכֹּד מִמֶּנּוּ עָרִים אֶת(דברי הימים ב יג, יט) ביתאל,
וַיָּשֶׂם הָאֶחָד(מלכים א יב, כט) בביתאל.
והרי דברים קל וחומר:
מה אם המלך שהונאשהונא — שהונה, שגרם נזק את המלך — ניגף,
הדיוט שהוא מונה את ההדיוט — על אחת כמה וכמה!
פסיקתא דרב כהנא, פסקא איכה, ה · פתיחתא · נוסח אחר · אבנימוס הגרדי: כל זמן שקולו של יעקב מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות — אין הידים ידי עשו; קש — ביתו של עשו, לשון אש — ביתו של יעקב
מתוך הפתיחתא ״על מה אבדה הארץ — על עזבם את תורתי״ (ירמיה ט, יא–יב), שאינה על פסוקנו: כאן דברי רבי אבא בר כהנא ו״קש ולשון אש״ שבסופה; ביניהם בפסיקתא ״פשעה של תורה״ (שמואל ורבי יודה בר פזי), שאינו על פסוקנו. באיכה רבה, פתיחתא ב — סוף הפתיחתא ״מי האיש החכם ויבן את זאת״, ולפניו בה שכר סופרים ומשנים ונטורי קרתא — שני הדברים רצופים, וחילופיה בגוף הדרשה.
״נכנסו אומות העולם אצל אבנימוס הגרדי״ — הושלם, וכך במדרש זוטא, איכה. ״שכך״ — בכתב היד ״שכר״. במדרש זוטא ״שכן הבטיחם אביהם״ בלי ״ואמר להן״, והשורה האחרונה (״וכל זמן שאין קולו…״) שם בסוגריים, השלמת המהדיר.
באיכה רבה (כתב יד מינכן 229) חסרה עצת הפילוסוף, מ״אמר להם: לכו וחזרו״ עד ״ואם לאו — אתם יכולין להיזדווג להם״ (כנראה בדילוג מ״אמרו להם״ ל״אמרו להם״; בבובר: ״אמרו להם: לכו וחזרו על בתי כנסיות שלהם ועל בתי מדרשות שלהם; אם התינוקות מצפצפין בקולן — אי אתם יכולין להם, ואם לאו — אתם יכולין להם״), וכן ״כל זמן שקולו של יעקב מצפצף… אין הידים ידי עשו״. שם ״שכן הבטיחם אביהם ואמר להם: הקול קול יעקב והידים ידי עשו״, ו״כל זמן ש[אין] קולו של יעקב בבתי כנסיות ובבתי מדרשות״ (״אין״ — השלמת מאגרים).
״קש ולשון אש״ — הפסיקתא קוראת ״לכן באכול קש״, ובאיכה רבה ״לכן כאכל קש לשון אש וגו׳״ (בכתב היד ״כאל״). באיכה רבה: ״קש — זה ביתו של עשו, שנאמר: והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש״, ״לשון אש — זה ביתו של יעקב״, ״וחשש להבה ירפה — זה ביתו של יוסף״, בלי ״שהוא משול…״; ״אמר רבי יודן״.
מקבילה: בראשית רבה סה, כ (לעיל, ד; שם קצרים, והושלמו מכתב יד וטיקן 60).
אמר רבי אבא בר כהנא:
לא עמדו פילוסופוספילוסופוס — פילוסופים, חכמים באומות העולם (איכה רבה: פילופיסין לאומות העולם) כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי.
נכנסו אומות העולם אצל אבנימוס הגרדי.
אמרו לו (איכה רבה: אמרו להם): יכולין אנו להזדווגלהזדווג — להתמודד, להילחם לאומה הזאת (מדרש זוטא: לאומה זו; איכה רבה: להם)?
אמר להם: לכו וחזרו על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות שלהם.
אם מצאתם שם תינוקות מצפצפיםמצפצפים — משמיעים קולם (בתורה ובתפילה) בקולם — אין אתם יכולין להיזדווג להם;
ואם לאו — אתם יכולין להיזדווג להם.
שכך היבטיחן אביהן ואמר להן: הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב(בראשית כז, כב) —
כל זמן שקולו של יעקב מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות — אין הידים ידי עשו (מדרש זוטא: שולט בהם);
וכל זמן שאין קולו של יעקב מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות — הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו.
וכן הוא אומר לָכֵן באכול קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ(ישעיה ה, כד).
וכי יש קש אוכל אש? והלא דירכה של אש להיות אוכלת קש (איכה רבה: דרכה שלאש אוכלת קש)! ואת אומר לָכֵן באכול קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ?
אלא קַשׁ — זה ביתו של עשו, שהוא משול בקש, דכתיב וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ(עובדיה א, יח).
לְשׁוֹן אֵשׁ — זה ביתו של יעקב, שהוא משול באש, דכתיב וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה.
וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה — זה ביתו של יוסף, שהוא משול בלהבה, דכתיב וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה.
שׇׁרְשָׁם כַּמָּק יִהְיֶה — אילו האבות, שהן שרשיהן של ישראל.
וּפִרְחָם כָּאָבָק יַעֲלֶה — אילו השבטים, שהן פורחיהן (איכה רבה: פרחיהם) של ישראל.
מפני מה? כִּי מָאֲסוּ אֵת תּוֹרַת יְיָ צְבָאוֹת.
דאמר רבי יודן:
כִּי מָאֲסוּ אֵת תּוֹרַת יְיָ צְבָאוֹת — זו תורת שבכתב;
וְאֵת אִמְרַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נִאֵצוּ — זו תורה שבפה (איכה רבה: שבעל פה) (איכה רבה: וכיון שהשליכו דברי תורה לארץ, התחיל ירמיה מקונן עליהם: אֵיכָה(איכה א, א).).
בראשית רבה, פרשה סה, כא · דרשת הפסוק · ״הקול קול יעקב״ · קולם של ישראל משתיק את המלאכים, שמקלסים רק אחריהם; וקולו של אדריינוס
״הקול״ — בכתב היד ״הקיל״, מסומן ״כך״. ״אין ישיבה למעלה״ — בכתב היד ״שאין״, והשי״ן נמחקה במאגרים. ״משתק״, ״כתיב״, ״מהו״ (פעמיים), ״ורגליהם״ — הושלמו במאגרים. ״עומד״, ״בעומדם״ — הסופר מחק ״ים״ ו״י״. ״עם דם״ — העי״ן הושלמה במאגרים.
המדרש קורא ״תרפינה כנפיהם״ (במסורה: כנפיהן); בדבר השני בכתב היד ״תר׳ כנפ׳״, ונפתח כמסורה.
״רבי ראובן״ — בתיאודור–אלבק ״ר׳ אבין״; ״רבי חננה בר אנדרי בשם רבי שמואל בר שוטר״ — שם ״ר׳ חנינה בר אנדראי מש׳ ר׳ שמואל בן סיטיר״. ״ברן״ — בכתב היד ״ברון״, והו״ו נמחקה במאגרים; ״משזרעו״, ״מקלסין… ככוכבים״ — הושלמו במאגרים. בתיאודור–אלבק ״ר׳ ברכיה בשם ר׳ שמואל״.
״ברוך רבי היה דורש״ — ״ברוך״ מסומן במאגרים ״כך״, ואינו בתיאודור–אלבק (״ר׳ היה דורש״); ״הקול קול יעקב״, ״בני אדם״ — הושלמו. בתיאודור–אלבק ״קול אדריינוס שחוק עצמות הורג בביתר״.
דברי רבי יהודה ברבי אלעאי ורבי יוחנן — גם בתנחומא בובר, תולדות י (להלן, ט), ושם מוחלפים; הברייתא ״ברוך רבי היה דורש… צווח ממה שעשו לו ידיו שלעשו בביתר״ ו״קול אדריינוס קיסר הורג בביתר שמונים אלף ריבוא״ — בירושלמי תענית ד, ה ובאיכה רבה ב, ד; ״הקול — זה אדריינוס קיסר… קול יעקב — זה אספסיינוס קיסר״ — בבבלי גיטין פרק ה, נז ע״ב: כולם בפרשה והידים ידי עשו.
הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב(בראשית כז, כב) —
הא קל קל משתק את העליונים ואת התחתונים.הא קל קל… — הנה קול — קול שמשתיק את העליונים ואת התחתונים.
הנה קול — קול שמשתיק את העליונים ואת התחתונים.
רבי פינחס בשם רבי ראובן:
כתיב: בְּעׇמְדָם תְּרַפֶּינָה כנפיהם(יחזקאל א, כד).
וּבְעׇמְדָם(יחזקאל א, כא)? אתמהאאתמהא — בתמיהה (וכי ייתכן?)! וכי יש ישיבה למעלה?
ולא כן אמר רבי חננה בר אנדרי בשם רבי שמואל בר שוטר:
אין ישיבה למעלה?
וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה(יחזקאל א, ז) — אין להם קפיציןקפיצין — פרקים (בברכיים) שמתכופפים לישיבה.
קִרְבֵת עַל חַד וגו׳(דניאל ז, טז) —
מהו הדין לישנה קָאֲמַיָּא? קיימיה, אתמהא!מהו הדין לישנה… — מהו הלשון הזה ״קאמיא״? העומדים — בתמיהה!
מהו הלשון הזה ״קאמיא״? העומדים — בתמיהה!
שְׂרָפִים עֹומְדִים מִמַּעַל לוֹ(ישעיה ו, ב),
וְכׇל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹומֵד מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ(מלכים א כב, יט),
ותמר: בְּעׇומְדָם? אתמהא!
אלא מהו בְּעׇמְדָם?
בא עם דם:
בשעה שישראל אומרים שְׁמַע יִשְׂרָאֵל(דברים ו, ד) — הם שותקים,
ואחר כך — בְּעׇמְדָם תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן.
ומה הם אומרים?
ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד(משנה יומא ג, ח).
רבי פינחס בשם רבי לוי, רבנן בשם רבי סימון:
כתוב: בְּרׇן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר וגו׳(איוב לח, ז) —
אלא משזרעו שליעקב, שנמשל בכוכבים, מקלסין,
דכתיב בהו: וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים(דניאל יב, ג);
ואחרכך — וַיָּרִיעוּ כׇּל בְּנֵי אֱלֹהִים — אילו מלאכי השרת.
ומה הם אומרים?
בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ מִמְּקוֹמוֹ(יחזקאל ג, יב).
רבי ברכיה רבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמן:
כתיב: וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וגו׳ — אַחֲרַי? אתמהא!
אלא משקילסתימשקילסתי — אחר ששיבחתי אני וחבריי — ואחרכך וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי וגו׳.
ומה הן אומרים?
בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ מִמְּקוֹמוֹ.
אמר רבי יהודה ברבי אלעאי:
ברוך רבי היה דורש: הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב —
קולו שליעקב מצוחמצוח — צועק מימה שהעשו לו הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו.
אמר רבי יוחנן:
קל אנדריינוס קיסר — הורג בבתר שמונים אלף ריבא בני אדם.קל אנדריינוס… — קולו של אדריאנוס קיסר — הרג בביתר שמונים אלף רבבות בני אדם.
קולו של אדריאנוס קיסר — הרג בביתר שמונים אלף רבבות בני אדם.
תנחומא, בלק ח · דרשת הפסוק · ״ותרא האתון… וחרבו שלופה בידו״ · למה שלף המלאך חרבו על בלעם: הפה ניתן ליעקב והחרב לאומות — אתה החלפת אומנותך, אף אני בא עליך בשלך
״ו[י]צא״ — הושלם במאגרים. המדרש קורא ״וייבשו״ (ישעיה מ, כד: ויבשו).
בתנחומא בובר, בלק יא, ובבמדבר רבה כ, יג — כמעט מלה במלה; שינוייהם בגוף הדרשה. בתנחומא בובר אין ״ועל חרבך תחיה״ ולא ״לפיכך כתיב וחרבו שלופה בידו״.
נוסח אחר — פתרון תורה, בלק (להלן, ח). לפניו בסימן — ״ויבא אלהים אל בלעם לילה״ (ליל שמורים; נביאי הגוים בלילה), ״בדרך שאדם רוצה מוליכין אותו״, ״ויחבש את אתונו״, ״מלאך של רחמים… לשטן״; ואחריו ״ותט האתון״, ״במשעול הכרמים״ — כולם על פסוקי בלעם, שאינם על פסוקנו.
וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְיָ(במדבר כב, כג) —
וכי לא היה יכול לו המלאך לנשוף בו ויוציא רוחו, אלא אם כן שלף חרבו?
והרי כתיב בסנחריב: וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְיָ וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר(מלכים ב יט, לה),
וְגַם נָשַׁף בָּהֶם וַייִּבָשׁוּ(ישעיה מ, כד)!
אלא אמר לו (במדבר רבה: כך אמר לו): הפה ניתן (תנחומא בובר: ניתנה) ליעקב,
שנאמר: הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו(בראשית כז, כב);
(במדבר רבה: וכתיב:) וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה(בראשית כז, מ).
והאומות כולן — בחרב חייהן;
ואתה תחליף אומנותן (תנחומא בובר: תחליף אומנותך; במדבר רבה: תחליף אמונתך), ותבוא עליהם בשלהם —
אף אני אבוא עליך בשלך.
לפיכך כתיב: וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ.
פתרון תורה, בלק · דרשה · ״ותרא האתון את מלאך יי״ · נוסח אחר · המלאך שלף חרב — האומות מובטחין על החרב, וישראל על הפה
״שאומות״ — בדפוס ״שאותות״. המדרש קורא ״ועל חרבך תחיה״ ו״אתה באת אלי בחרב ואני״ בקיצור (״וג׳״; שמואל א יז, מה: אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואנכי בא אליך בשם יי).
נוסח אחר לתנחומא, בלק ח (לעיל, ז) — ״הפה ניתן ליעקב… ואתה תחליף אומנותן… אף אני אבוא עליך בשלך״: כאן ״והלא היה המלאך הוא מיכאל, ששטף בחילותיו של סנחריב״, ״לא נתתה הפה אלא לאומה זו״, וה״דבר אחר״ — ״שאומות מובטחין על חרב… וישראל מובטחין על הפה״ — בפתרון תורה לבדו.
וַתֵּרֶא הָאָתוֹן וגו׳(במדבר כב, כג) —
ולא היה המלאך לשלוט בו, אלא אם היתה חרבו שלופה בידו?
והלא היה המלאך הוא מיכאל, ששטף בחילותיו של סנחריב לשרפו,
שנאמר: וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְיָ וגו׳(מלכים ב יט, לה),
וְגַם נָשַׁף בָּהֶם וַיִּבָשׁוּ וגו׳(ישעיה מ, כד) —
ולא היה שולף חרבו!
אלא שאמר לו: לא נתתה הפה אלא לאומה זו, והחרב הוא לאומות העולם;
וחילפת אומנותך לבוא עליהן בשלהם —
והרי אני באתי עליך בשלך.
הדה הוא דכתיב:
וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וגו׳.
דבר אחר:
למה ראה מלאך חרבו שלופה בידו?
שאומות מובטחין על חרב,
שנאמר: וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וגו׳(בראשית כז, מ),
ואומר: אַתָּה באת אֵלַי בְּחֶרֶב(שמואל א יז, מה) ואני וגו׳;
וישראל מובטחין על הפה,
שנאמר: הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב וגו׳(בראשית כז, כב).
תנחומא בובר, תולדות י · דרשת הפסוק · ״ויגש יעקב… הקול קול יעקב״ · הויא את עושה בקולך; קול אדרינוס בביתר; יצחק צפה ברשעים העתידים לעמוד ממנו, ובתשובתם
״אמר לו״ (״הויא את עושה״) — בכתב היד ״א׳ל״. ״יעקב״ (״בקולך יעקב״) — הוספת מאגרים, בתוך [ ]. ״אבל הידים״ — אחרי ״אבל״ כתוב בכתב היד ״עשו ו״, ומאגרים מחקוהו. ״הראשונים היה דורש״ — בכתב היד ״ומה איש״, ובמאגרים התיקון ״הראשונים היה דורש״ (וכך בובר). ״הרג״ — בכתב היד סימן חסר (+), והושלם כבובר. ״בביתר״ — בכתב היד ״בכיתר״ (sic), ובסוף הדבר ״בבית׳״. ״לו״ (״מה שעשו לו ידי עשו״) — כך בכתב היד ובבובר; מאגרים תיקנו ״לי״. ״הכירו״ — הרי״ש הוספת מאגרים, ואחרי הו״ו כתב הסופר נו״ן ומחקה.
״שהרשעים״ — הרי״ש ו״ים״ הוספות מאגרים (בכתב היד ״שהשעי׳״). ״ביקש לברכו״ — כך בכתב היד ובבובר; במאגרים התיקון ״רצה״. ״בשבילו״ — הו״ו הוספת מאגרים. בנוסח בובר ״ר׳ יהודה בר אילעאי״, ״ולא בקש לברכו״, וקטע ״כיון שצפה יקום… ולא הכירו״ בסוגריים.
״קול אדריינוס קיסר הורג בביתר״ — גם בירושלמי תענית ד, ה, באיכה רבה ב, ד ובבבלי גיטין פרק ה, נז ע״ב (נוסח אחר): בפרשה והידים ידי עשו.
מקבילות: בראשית רבה סה, כא (לעיל, ו) — ״אמר רבי יהודה ברבי אלעאי: ברוך רבי היה דורש… קל אנדריינוס קיסר — הורג בבתר שמונים אלף ריבא בני אדם״; בראשית רבה סה, כב — ״וירח את ריח בגדיו — כגון יוסה משיתה… נכנס והוציא מנורה שלזהב״ (כאן ״יקים… נכנס והביא את המנורה״).
שאר הסימן — בפרשה ועתה שא נא כליך ובפרשה מה זה מהרת למצא בני (״כי הקרה יי אלהיך״).
אמר לו: גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻושְׁךָ בְּנִי וגו׳(בראשית כז, כא);
וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וגו׳(בראשית כז, כב).
אמר לו: הויאהויא — הרי (אתה) את עושה בקולך יעקב, אבל הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו.
אמר רבי יהודה בר אילעא:
בדורות הראשונים היה דורש:
מהו הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב?
קול אדרינוסאדרינוס — הדריאנוס קיסר קיסר, הרג בביתר שמונים אלף ריבואריבוא — רבבה, עשרת אלפים.
אמר רבי יוחנן:
קולו של יעקב צווח מה שעשו לו ידי עשו בביתר,
שנאמר: וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו וגו׳(בראשית כז, כג).
צפה שהרשעים עתידין לעמוד ממנו, ולא ביקש לברכו.
כיון שצפה יקיםיקים — יקים איש צרורות —
כשנכבשה ירושלים, היו אומרים העולם מתייראין להיכנס לבית המקדש;
מה עשה? נכנס והביא את המנורה —
כשראה אותו, לא ביקש לברך את יעקב בשבילו, ולא הכירו.
וכיון שצפה שהוא עושה תשובה — מיד: וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרְכֵהוּ וגו׳(בראשית כז, כז).
תנחומא בובר, תולדות טו · דרשת הפסוק · ״הקול קול יעקב והידים ידי עשו״ · עשו תופש בידיו, ויעקב אומר דבר בבית הכנסת והבורח בא מעצמו
״אמר לו יצחק״ — ״יצחק״ הוספת מאגרים, בתוך [ ]. ״הוא״ (״ואם הוא בורח״), ״ועד סופו״, ״דבר״ — הוספות מאגרים, בתוך [ ] (וכך בובר); ״בורח״ — הו״ו הוספת מאגרים; ״ברח״ (״אפילו אדם ברח״) — מסופק בכתב היד (בובר: בורח). ״אתה״ — הה״א הוספת מאגרים. ״הוא בא מעצמו״ — לפניו כתב היד ״והרי״, ומאגרים מחקוהו (בובר: והרי הוא). בנוסח בובר ״כחך״, ״אתה אומר [דבר] בבית הכנסת והרי הוא בא מעצמו״. הדרשה נמשכת בסימן טז (״דבר אחר: הקול קול יעקב״, להלן, יא).
מקבילה: בראשית רבה סה, כ (לעיל, ד) — ״הא קל דקל חכים… קולו שליעקב מכניס… מכרז לה והוא אתי״.
ראש הסימן — בפרשה מה כתיב למעלה: ותתן את המטעמים; ״שני מלאכים סומכים את יעקב״ — בפרשה מה זה מהרת למצא בני.
מיד אמר לו יצחק: הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו(בראשית כז, כב).
כוחך קשה משלו:
עשו — אם תופש את אדם, הרי הוא בידו; ואם הוא בורח — אינו יכול לעשות לו דבר;
אבל אתה — אפילו אדם ברח מסוף העולם ועד סופו,
הַקֹּול — את אומר דבר בבית הכנסת, הוא בא מעצמו.
תנחומא בובר, תולדות טז · דרשת הפסוק · ״הקול קול יעקב והידים ידי עשו״ · הקולות והגשמים בזכות יעקב; קולו של משיח וידי עשו; ייסורין בלא כעס — ורפידים
״דבר אחר״ שבראש הסימן ממשיך את הדרשה שבסוף סימן טו (לעיל, י).
״כל הקולות״ — לפניו כתוב בכתב היד ״ק״, ומאגרים מחקוהו. ״[שנאמר]״ — הוספת מאגרים. ״ויהי קולות״ — כך בכתב היד (במסורה: קלת). ״לקול תתן המון מים בשמים״ — כך בכתב היד (במסורה: תתו), ונכתב מחוץ לפסוק. ״מתמוטטות״ — בכתב היד ״מוששות״ (אותיות מסופקות), ותוקן כמאגרים וכבובר. ״קולו״ — בכתב היד ״חולו״. ״גבוה״ — כך בכתב היד (במסורה: גבה). ״תכעיס״, ״מפטיט״ — היו״ד מסופקת. ״ידיו עשו״ — כך בכתב היד (בובר: ״ידי עשו״). ״ואם לאו הקול קול יעקב; מהו והידים ידי עשו״ — בכתב היד ״אם לא הוקול יעקב מיד והידים ידי עשו״ (הוי״ו של ״הוקול״ מחוקה), ותוקן כמאגרים וכבובר. ״ואמרו״ — בכתב היד ״דא׳״. ״היש בקרבינו״ — כך בכתב היד, בלי ״יי״ שבפסוק.
המשך הסימן: ״יין של ברכה״ — בפרשה ויבא לו יין וישת; ״ריח בני״ — בפרשה וירח את ריח בגדיו; ״מטל השמים״ — בפרשה מטל השמים ומשמני הארץ.
דבר אחר:
הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב(בראשית כז, כב) — כל הקולות שלך,
שנאמר: וַיְהִי קֹולֹות וּבְרָקִים(שמות יט, טז);
ואין הגשמים יורדין אלא בזכותך,
שנאמר: לְקוֹל תתן הֲמוֹן מַיִם בַּשָּׁמַיִם(ירמיה י, יג).
דבר אחר:
הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו —
ידיו של עשו מתמוטטות כשיבא קולו של יעקב — זה מלך המשיח,
שנאמר: עַל הַר גָּבֹוהַּ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן וגו׳(ישעיה מ, ט).
דבר אחר:
הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב —
אמר לו: עשו אחיך, אם הגיעו צרה — מתחיל מחרף ומגדף;
אבל את, אם הגיעך ייסורין — כבוש יצרך, ואל תכעיס בקולך את יוצרך.
אם מפטיטמפטיט — צועק, מתלונן את בקולך — הרי ידיו עשו ממשמשות בך;
ואם לאו — הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב;
מהו וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו?
שכן את מוצא: ברפידים פיטטופיטטו — צעקו, התלוננו בקולם ישראל בקולם, ואמרו: הֲיֵשׁ בְּקִרְבֵּינוּ וגו׳(שמות יז, ז) —
מיד בא עליהם עמלק,
שנאמר: וַיָּבֹא עֲמָלֵק(שמות יז, ח).
שמות רבה, פרשה כא, א · דרשה · ״ויאמר יי אל משה מה תצעק אלי״ · שתי ירושות: ליעקב הקול ולעשו הידים; אדום מתגאה בחרבו ויעקב בצעקתו, ולעתיד כל אחד נוטל שכרו
״ששון וקול שמחה״, ״בני ישראל על הים״ — אותיות מסופקות בכתב היד; ״ני ישרא״ בגליון. הלשון ״קול ששון וקול שמחה״ בירמיה ז, לד; טז, ט; כה, י; לג, יא.
מקבילות: מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח ב (לעיל, א) — ״אתם מתגאים על מה שהוריש לכם אביכם… ואנו מתגאים על מה שהוריש לנו אבינו״; תנחומא, בשלח ט (לעיל, ג). הפה ליעקב והחרב לאומות — תנחומא, בלק ח (לעיל, ז) ופתרון תורה, בלק (לעיל, ח).
וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי וגו׳(שמות יד, טו).
הדא הוא דכתיב:
צָעֲקוּ וַיְיָ שָׁמֵעַ(תהלים לד, יח).
מהו צָעֲקוּ וַיְיָ שָׁמֵעַ?
אלא שתי ירושות הנחיל יצחק אבינו לשני בניו:
ליעקב הנחיל את הקול,
שנאמר: הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב(בראשית כז, כב);
והנחיל לעשו הידים,
שנאמר: וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו.
ועשו מתגאה בירושתו,
שנאמר: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹור בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ(במדבר כ, יח);
ויעקב מתגאה בירושתו,
שנאמר: וַנִּצְעַק אֶל יְיָ וַיִּשְׁמַע קֹולֵנוּ(במדבר כ, טז).
ולעתיד לבא שניהם נוטלין שכרן:
אדום נוטל שכרו,
שנאמר: כִּי רִוְּתָה בַשָּׁמַיִם חַרְבִּי הִנֵּה עַל אֱדוֹם תֵּרֵד(ישעיה לד, ה);
ויעקב נוטל שכרו,
שנאמר: קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה(ירמיה לג, יא).
לכך: צָעֲקוּ וַיְיָ שָׁמֵעַ.
ולפי שצעקו בני ישראל על הים,
שנאמר: וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות יד, י) —
שמע הקדוש ברוך הוא תפלתם, ואמר למשה:
מַה תִּצְעַק אֵלָי? כבר שמעתי צעקתם;
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ.
חלק ג
מדרשים מאוחרים
פרקי דרבי אליעזר, פרק לב, ז · מעשה · יצחק אומר ״הקול קול יעקב״: בהגיון תורה ובייחוד השם — חלקו של השומע ועושה
״הקול קול יעקב״ השני — ״(בהגיון)״ הכפול נמחק בידי עורך מאגרים. בשתי המהדורות (הדפוס והיגר) נוסף ״והידים ידי עשו — בכל שפיכות דמים ובכל מות רע״. ״כשהן מזכירין הקול בתחתונים״ — בדפוס ״כשמכריזין בארץ״, בהיגר ״בתחנונים״.
זה סוף מעשה ליל הפסח שבפרקי דרבי אליעזר: תחילתו (״הגיע לילי יום הפסח״) — בפרשה ועתה שא נא כליך; ״עלי קללתך בני״ — בפרשה הן עשו אחי איש שער; ״שני גדיי עזים״ — בפרשה אנכי עשו בכרך.
אמר לו: הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו(בראשית כז, כב).
הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב — בהגיון תורה;
הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב — בייחוד השם.
ולא עוד, אלא כשהן מזכירין הקול בעליונים — השמים רועשין;
וכשהן מזכירין הקול בתחתונים —
כל מי שהוא שומע ועושה, יהא חלקו עם הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב,
וכל מי שאינו עושה, יהא חלקו עם הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו.
ילקוט שמעוני, במדבר, רמז תשסד · דרשה · מאוחר — מקורו לא נמצא · עמלק בא בלבוש כנעני בשעה שמת אהרן: יודעין אנו שיש להן ״הקול קול יעקב״, שמתפללין ונשמעין
לפניו בילקוט: ״וכן בשעה שמת אהרן, שנאמר: וישמע הכנעני — אמר רבי יהודה בר שלום: לבוש כנעני לבש, ולמד שיחת כנענים״. אחריו: ״זה שאמר הכתוב: ובצלעי שמחו ונאספו״.
אמר רבי תנחום בר חנילאי:
כיון ששמעו שמת אהרן — זיינו עצמן מבפנים, ולבשו עצמם מבחוץ, והן באו כבני אבלים.
אמרו:
יודעין אנו שיש להן מאבותיהם פטריקאפטריקא — ירושת אבות, הבטחה שבידם מאבותיהם, שאמר להם: הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב(בראשית כז, כב) —
שהן מתפללין ונשמעין;
ואנו באין עליהם — סבורים בני כנענים הן, והן מתפללין על הכנענים, ואנו הורגין אותן.
כיון שבאו — ראו צורת פניהם משל עמלק, ולבושיהן ושיחתן של כנענים.
אמרו:
רבונו של עולם, אין אנו יודעין מי הן;
מכל מקום עשה בהם מדת הדין,
שנאמר: אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה(במדבר כא, ב) —
מיד: וַיִּשְׁמַע יְיָ בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל(במדבר כא, ג).
מכילתא דרבי ישמעאל, מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, תנחומא, תנחומא בובר, שמות רבה, פרקי דרבי אליעזר, פתרון תורה, ילקוט שמעוני. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ב | ו | — (הוספה) |
| ב | י | — (הוספה) |
| ב | המה | — (הוספה) |
| ב | אלהיו | אלהינו |
| ב | אלהינו | אלהים |
| ג | הנה | הכה |
| ג | אין | — (הוספה) |
| ג | אומנות | — (הוספה) |
| ד | י | — (הוספה) |
| ד | חלש | — (הוספה) |
| ד | אבנימוס הגרדי — נתכנסו כל אומות העולם אצלו. | — (הוספה) |
| ד | אמרו לו: יכולין אנו להזדויג לאומה זו? | — (הוספה) |
| ד | אמר להן: לכו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות שלהן; | — (הוספה) |
| ד | אם מצאתם תינוקות מצפצפין בקולן — אין אתם יכולין להן; | — (הוספה) |
| ד | ואם | ולם |
| ד | לומר | — (הוספה) |
| ד | נוגף | גף |
| ד | ולמה | ול |
| ד | רבי | — (הוספה) |
| ד | הכרת | כרת |
| ד | שמרים | עמרים |
| ד | עד | — (הוספה) |
| ד | על פרצוף פנים עם החוטם, אף על פי שיש סימנים בגופו ובכליו; ואין מעידים אלא | — (הוספה) |
| ד | עליהם הוא אומר: | — (הוספה) |
| ד | עָצְמוּ לִי אַלְמְנוֹתָיו מֵחוֹל יַמִּים(ירמיה טו, ח). | — (הוספה) |
| ד | שביזה | שביש |
| ד | דכתיב | — (הוספה) |
| ד | שהונא | נא |
| ה | נכנסו אומות העולם אצל אבנימוס הגרדי. | — (הוספה) |
| ה | שכך | שכר |
| ה | עשו | יעקב |
| ה | דאמר | הא׳ |
| ו | הקול | הקיל |
| ו | משתק | — (הוספה) |
| ו | כתיב | — (הוספה) |
| ו | ורגליהם | רגליהם |
| ו | מהו | — (הוספה) |
| ו | בעמדם | — (הוספה) |
| ו | מהו | — (הוספה) |
| ו | עם | ם |
| ו | משזרעו | מזרעו |
| ו | מקלסין | מקל |
| ו | דכתיב בהו: וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים(דניאל יב, ג) | — (הוספה) |
| ו | אחרי | — (הוספה) |
| ו | הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב | — (הוספה) |
| ו | בני אדם | — (הוספה) |
| ז | יֵּ | — (הוספה) |
| ח | שאומות | שאותות |
| ט | יעקב | — (הוספה) |
| ט | הראשונים היה דורש | ומה איש |
| ט | הרג | — (הוספה) |
| ט | בביתר | בכיתר |
| ט | ר | — (הוספה) |
| ט | ר | — (הוספה) |
| ט | ים | — (הוספה) |
| ט | ו | — (הוספה) |
| י | יצחק | — (הוספה) |
| י | הוא | — (הוספה) |
| י | ו | — (הוספה) |
| י | ה | — (הוספה) |
| י | ועד סופו | — (הוספה) |
| י | דבר | — (הוספה) |
| יא | שנאמר | — (הוספה) |
| יא | מתמוטטות | מוששות |
| יא | קולו | חולו |
| יא | קול | — (הוספה) |
| יא | ו | — (הוספה) |
| יא | ו | — (הוספה) |
| יא | מהו | מיד |
| יא | ואמרו | דא׳ |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| מכילתא דרבי ישמעאל | כתב יד אוקספורד 151 |
| מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי | כתב יד פטרבורג Evr. II A 268 |
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמות מכתב יד וטיקן 60 |
| פסיקתא דרב כהנא | כתב יד אוקספורד 151, עם השלמות מכתב יד פרמה 3122 |
| פתרון תורה | מהדורת אורבך |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
| שמות רבה | כתב יד ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977 |
| פרקי דרבי אליעזר | כתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866 |
| ילקוט שמעוני | נוסח פרויקט השו״ת |
מדרש דרבי יצחק
פרשה פד
וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו(בראשית כז, כב)
״והידים ידי עשו״ — הידים שהחריבו את ביתר ואת הבית: קולו של יעקב צווח, קול אדריינוס בביתר, ומלכות הרשעה
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
ירושלמי, איכה רבה, בבלי §§cover-end§§
חלק א
דברי התנאים
ברייתא, ירושלמי תענית ד, ה · ברייתא · קולו של יעקב צווח ממה שעשו לו ידיו של עשו בביתר
הברייתא בתוך סוגיית הירושלמי (להלן, ב), אחר ״רבי הוה דרש עשרין וארבעה עובדין… ורבי יוחנן דרש אשיתין״. באיכה רבה במהדורת בובר (ב, ב) בלא שם אומרה: ״רבי היה דורש הקל קול יעקב והידים ידי עשו — קולו של יעקב צווחת ממה שעשו ידי עשו בביתר״ (להלן, ג). וכן בבראשית רבה סה, כא ובתנחומא בובר, תולדות י, ושם עם ״קול אדריינוס קיסר״ של רבי יוחנן.
״ברוך רבי היה דורש… קל אנדריינוס קיסר הורג בבתר״ (בראשית רבה סה, כא) ו״קול אדרינוס קיסר הרג בביתר״ (תנחומא בובר, תולדות י) — בפרשה הקל קול יעקב.
״כל עצמן של אותם אנשים — אביהם רוצח הוא, שנאמר: והידים ידי עשו״ (ספרי דברים שמג, בני עשו שלא קיבלו את התורה) — בפרשה ועל חרבך תחיה.
תני:
אמר רבי יהודה בירבי אלעאי: ברוך רבי היה דורש: הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו(בראשית כז, כב) — קולו שליעקב צווח ממה שעשו לו ידיו שלעשו בביתתר.
חלק ב
דברי האמוראים
ירושלמי תענית ד, ה · סוגיא · רבי ורבי יוחנן ב״בלע יי״; ״הקול קול יעקב״ בביתר; בן כוזבה ורבי אלעזר המודעי; הרוגי ביתר ולמה חרבה
הברייתא ״אמר רבי יהודה בירבי אלעאי: ברוך רבי היה דורש הקול קול יעקב״ — גם לעיל, בדברי התנאים (ב). נוסח אחר של הענין באיכה רבה ב, ד (להלן, ג).
על המשנה ״בתשעה באב… ונלכדה ביתר״ (משנה תענית ד, ו; בכתב יד ליידן ובדפוס ונציה הלכה ה).
״בכיי״ (בוכים) — כך בכתב יד ליידן ובדפוס ונציה.
״(לון)״ — בכתב יד ליידן הועבר עליו קולמוס; בדפוס ונציה ליתא.
״{לא}״, ״{אלף}״ — חסרים בכתב יד ליידן, ונוספו מעל לשורה; בדפוס ונציה בפנים.
״רבי יוחנן בר תורתא״ — בדפוס ונציה ״בן תורתא״.
ונלכדה ביתתר.(משנה תענית ד, ו)
רבי הוה דרש עשרין וארבעה עובדין בבִּילַּע יי וְלֹא חָמַל(איכה ב, ב),רבי הוה דרש… — רבי היה דורש עשרים וארבעה מעשים (פנים) ב״בלע יי ולא חמל״, ורבי יוחנן דרש שישים. וכי רבי יוחנן גדול מרבי? אלא מפני שרבי היה סמוך לחורבן בית המקדש, היו שם זקנים שזוכרים (את החורבן), והיה דורש והם בוכים, והיה שותק ועומד בשבילם (משוער).
רבי היה דורש עשרים וארבעה מעשים (פנים) ב״בלע יי ולא חמל״,
ורבי יוחנן דרש אשיתין.
ורבי יוחנן דרש שישים.
ורבי יוחנן יתיר על רבי?
וכי רבי יוחנן גדול מרבי?
אלא על ידי דרבי הוה סמיך לחרבן בית מוקדשא, הוה תמן סבין נהירין, והוה דרש ואינון בכיי ומשתתקין (לון) וקיימין לון.
אלא מפני שרבי היה סמוך לחורבן בית המקדש, היו שם זקנים שזוכרים (את החורבן), והיה דורש והם בוכים, והיה שותק ועומד בשבילם (משוער).
תני:
אמר רבי יהודה בירבי אלעאי: ברוך רבי היה דורש: הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו(בראשית כז, כב) — קולו שליעקב צווח ממה שעשו לו ידיו שלעשו בביתתר.
תני רבי שמעון בן יוחי: עקיבה רבי היה דורש: דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב(במדבר כד, יז) — דרך כוזבא מיעקב.
רבי עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה, הוה אמר: דין הוא מלכא משיחא.רבי עקיבה כד… — רבי עקיבא, כשהיה רואה את בר כוזבה, היה אומר: זה הוא המלך המשיח.
רבי עקיבא, כשהיה רואה את בר כוזבה, היה אומר: זה הוא המלך המשיח.
אמר ליה רבי יוחנן בר תורתא: עקיבה, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד {לא} יבא.
אמר רבי יוחנן: קול אדריינוסאדריינוס — הדריאנוס קיסר קיסר הורג בביתתר שמונים אלף ריבוא.
אמר רבי יוחנן: שמונים {אלף} זוג שלתוקעי קרנות היו מקיפין את ביתתר, וכל אחד ואחד היה ממונה על כמה חיילות,
והיה שם בן כוזבה והיה לו מאתים אלף מטיפימטיפי — קטועי (קצה) האצבע אצבע.
שלחו חכמים ואמרו לו: עד אימתי אתה עושה את ישראל בעלי מומין?
אמר להן: וכי היאך איפשר לבודקן?
אמרו לו: כל מי שאינו רוכב על סוסו ועוקר ארז מן לבנון לא יהיה נכתב באיסרטיאבאיסרטיא — בצבא, במחנה שלך.
והיו לו מאתים אלף כך ומאתים אלף כך.
וכד דהוה נפק לקרבא הוה אמר: ריבוניה דעלמא, לא תסעוד ולא תכסוף, הֲלֹא אַתָּה אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא בְּצִבְאוֹתֵינוּ(תהלים ס, יב).וכד דהוה נפק… — וכשהיה יוצא למלחמה היה אומר: ריבונו של עולם, אל תעזור (לנו) ואל תכלים (אותנו) — ״הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו״.
וכשהיה יוצא למלחמה היה אומר: ריבונו של עולם, אל תעזור (לנו) ואל תכלים (אותנו) — ״הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו״.
שלש שנים ומחצה עשה אדריינוס מקיף על ביתתר,
והוה רבי אלעזר המודעי יושב על השק ועל האפר ומתפלל בכל יום ואומר: רבון העולמים, אל תשב בדין היום, אל תשב בדין היום.
בעא אדריינוס מיזל ליה.בעא אדריינוס מיזל… — ביקש אדריאנוס ללכת לו (להסתלק מעל העיר). אמר לו כותי אחד: אל תלך לך, שאני רואה מה לעשות, ומוסר לך את העיר. נכנס לו דרך הביב (תעלת המים) של העיר; נכנס ומצא את רבי אלעזר המודעי עומד ומתפלל. עשה עצמו כלוחש לו באוזנו. ראו אותו בני העיר והביאו אותו אצל בן כוזבא. אמרו לו: ראינו את הזקן הזה משוחח עם אהובך (רבי אלעזר). אמר לו (בן כוזבא לכותי): מה אמרת לו ומה אמר לך? אמר לו: אם אני אומר לך — המלך הורג אותי, ואם איני אומר לך — אתה הורג אותי; טוב לי שהמלך יהרוג אותי ולא אתה. אמר לו: אמר לי: אני מוסר את העיר. בא (בן כוזבא) אצל רבי אלעזר המודעי. אמר לו: מה אמר לך הכותי הזה? אמר לו: לא כלום. מה אמרת לו? אמר לו: לא כלום. נתן לו בעיטה אחת והרגו.
ביקש אדריאנוס ללכת לו (להסתלק מעל העיר).
אמר ליה חד כותיי: לא תיזיל לך, דאנא חמי מה מיעבד ומשלים לך מדינתא.
אמר לו כותי אחד: אל תלך לך, שאני רואה מה לעשות, ומוסר לך את העיר.
עאל ליה מן ביבא דמדינתא, עאל ואשכח רבי אלעזר המודעי קאים מצלי.
נכנס לו דרך הביב (תעלת המים) של העיר; נכנס ומצא את רבי אלעזר המודעי עומד ומתפלל.
עבד נפשיה לחיש ליה בגו אודניה.
עשה עצמו כלוחש לו באוזנו.
חמוניה בני מדינתא ואייתוניה גבי בן כוזבא.
ראו אותו בני העיר והביאו אותו אצל בן כוזבא.
אמרון ליה: חמינן ההן סבא משתעי לחביבך.
אמרו לו: ראינו את הזקן הזה משוחח עם אהובך (רבי אלעזר).
אמר ליה: מה אמרת ליה ומה אמר לך?
אמר לו (בן כוזבא לכותי): מה אמרת לו ומה אמר לך?
אמר ליה: אנא אמר לך — מלכא קטל לי, ואי לא אנא אמר לך — את קטל יתי; טב לי מלכא קטל יתי ולא את.
אמר לו: אם אני אומר לך — המלך הורג אותי, ואם איני אומר לך — אתה הורג אותי; טוב לי שהמלך יהרוג אותי ולא אתה.
אמר ליה: אמר לי דאנא משלים מדינתא.
אמר לו: אמר לי: אני מוסר את העיר.
אתא גבי רבי אלעזר המודעי.
בא (בן כוזבא) אצל רבי אלעזר המודעי.
אמר ליה: מה אמר לך הדין כותייא?
אמר לו: מה אמר לך הכותי הזה?
אמר ליה: לא כלום.
אמר לו: לא כלום.
מה אמרת ליה?
מה אמרת לו?
אמר ליה: לא כלום.
אמר לו: לא כלום.
יהב ליה חד בעוט וקטליה.
נתן לו בעיטה אחת והרגו.
מיד יצאת בת קול ואמרה: הוֹי רֹועִי הָאֱלִיל עֹוזְבִי הַצֹּאן חֶרֶב עַל זְרוֹעוֹ וְעַל עֵין יְמִינוֹ זְרֹועוֹ יָבשׁ תִּיבָשׁ וְעֵין יְמִינוֹ כָּהֹה תִכְהֶה(זכריה יא, יז);
הרגת את רבי אלעזר המודעי, זרוען שלכל ישראל ועין ימינם, לפיכך זרועו שלאותו האיש יבוש תיבש ועין ימינו כהה תכהה.
מיד נלכדה ביתתר ונהרג בן כוזבה.
אתון טעינין רישיה גבי אדריינוס.אתון טעינין רישיה… — באו טוענים את ראשו (של בן כוזבה) אצל אדריאנוס. אמר להם: מי הרג את זה? אמר לו כותי אחד: אני הרגתיו. אמר לו: הראה לי את גופתו. הראה לו את גופתו, ומצא נחש כרוך עליה. אמר: אילולי אלהיו הרגו — מי היה יכול להרגו? וקרא עליו: ״אם לא כי צורם מכרם ויי הסגירם״.
באו טוענים את ראשו (של בן כוזבה) אצל אדריאנוס.
אמר לון: מאן קטל הדין?
אמר להם: מי הרג את זה?
אמר ליה חד כותייא: אנא קטלתיה.
אמר לו כותי אחד: אני הרגתיו.
אמר ליה: חמי לי פטומיה.
אמר לו: הראה לי את גופתו.
חמי ליה פטומיה, אשכח חכינה כריכה עלוי.
הראה לו את גופתו, ומצא נחש כרוך עליה.
אמר: אילולי אלהא דקטליה מאן הוה יכיל קטליה?
אמר: אילולי אלהיו הרגו — מי היה יכול להרגו?
וקרא עלוי: אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַיְיָ הִסְגִּרָם(דברים לב, ל).
וקרא עליו: ״אם לא כי צורם מכרם ויי הסגירם״.
והיו הורגים בהם והולכין עד ששקע הסוס בדם עד חוטמו, והיה הדם מגלגל סלעים משאוי ארבעים סאה, עד שהלך הדם בים ארבעת מיל.
אם תאמר שהיא קרובה לים — והלא רחוקה מן הים ארבעים מיל.
אמרו: שלש מאות מוחי תינוקות מצאו על אבן אחת,
ומצאו שלש קופות שלקצוצי תפילין שלתשע תשע סאין, ויש אומרים: תשע של שלש שלש סאין.
תני:
רבן שמעון בן גמליאל אומר:
חמש מאות בתי סופרים היו בביתתר, והקטן שבהן אין פחות מחמש מאות תינוקות,
והיו אומרים: אם באו השונאים עלינו, במכתוביםבמכתובים — בקולמוסים (כלי הכתיבה) הללו אנו יוצאין עליהן ומנקרים את עיניהם.
וכיון שגרמו עונות, היו כורכים כל אחד ואחד בספרו ושורפין אותו, ומכולם לא נשתייר אלא אני.
וקרא על גרמיה: עֵינִי עוֹלְלָה לְנַפְשִׁי מִכֹּל בְּנוֹת עִירִי(איכה ג, נא).
כרם גדול היה לאדריינוס הרשע, שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל, כמין טיבריא לציפורי,
והקיפו גדר מהרוגי ביתתר מלא קומה ופישוט ידיים,
ולא גזר עליהם שייקברו, עד שעמד מלך אחר וגזר עליהם שייקברו.
אמר רב חונה:
משניתנו הרוגי ביתתר לקבורה נקבעה הטוב והמטיב: הטוב — שלא נסרחו, והמטיב — שניתנו לקבורה.
תני:
רבי יוסי אומר:
חמשים ושתים שנה עשת ביתתר לאחר חרבן בית המקדש.
ולמה חרבה?
על שהדליקה נירות לאחר חורבן בית המקדש.
ולמה הדליקה נירות?
שהיו בולווטיבולווטי — חברי מועצת העיר ירושלם יושבים באמצע המדינה,
וכדו דהוון חמיי בר נש סליק לירושלם, הוון אמרין ליה: בגין דשמעינן עלך דאת בעי מתעבדה ארכונטס ובולבוטס — והוא אמר לון: לית בדעתי;וכדו דהוון חמיי… — וכשהיו רואים אדם עולה לירושלים, היו אומרים לו: שמענו עליך שאתה רוצה להיעשות ארכון ובולווטס (שר וחבר מועצת העיר) — והוא אומר להם: אין בדעתי; שמענו עליך שאתה רוצה למכור את אחוזתך — והוא אומר להם: אין בדעתי. והיה חברו אומר לו: מה אתה רוצה מזה? כתוב (שטר), ואני חותם. והיה (זה) כותב וחברו חותם, והיו שולחים את השטר לבן ביתו, ואומרים לו: אם יבוא פלוני להיכנס לאחוזתו, אל תניח לו, שהיא קנויה לנו. וכיון שהיה שומע מהם כך, היה אומר: הלוואי שנשברה רגלו של אותו האיש ולא עלה לירושלים. זהו שכתוב: ״צדו צעדינו מלכת ברחובותינו״. ״צדו צעדינו״ — שממו דרכיו של אותו הבית; ״קרב קצינו״ — קרב קצו של אותו הבית; ״מלאו ימינו״ — מלאו ימיו של אותו הבית. אף הם לא יצאו טובים (בשלום) — ״שמח לאיד לא ינקה״.
וכשהיו רואים אדם עולה לירושלים, היו אומרים לו: שמענו עליך שאתה רוצה להיעשות ארכון ובולווטס (שר וחבר מועצת העיר) — והוא אומר להם: אין בדעתי;
בדיל דשמעינן עלך דאת בעי מזבנה אוסייא דילך — והוא אמר לון: לית בדעתי.
שמענו עליך שאתה רוצה למכור את אחוזתך — והוא אומר להם: אין בדעתי.
והוה חבריה אמר ליה: מה את בעי מן דין? כתוב ואנא חתם.
והיה חברו אומר לו: מה אתה רוצה מזה? כתוב (שטר), ואני חותם.
והוה כתיב וחבריה חתם, והוון משלחין אוניתא לבר בייתה, ואמרון ליה: אין אתא פלניא מיעול לאוסייא דידיה, לא תשבקיניה, דהיא זבינה גבן.
והיה (זה) כותב וחברו חותם, והיו שולחים את השטר לבן ביתו, ואומרים לו: אם יבוא פלוני להיכנס לאחוזתו, אל תניח לו, שהיא קנויה לנו.
וכיון דהוה שמע מינהון כך הוה אמר: הלוואי איתבר ריגליה דההוא גברא ולא סלק לירושלם.
וכיון שהיה שומע מהם כך, היה אומר: הלוואי שנשברה רגלו של אותו האיש ולא עלה לירושלים.
הדא הוא דכתיב:
זהו שכתוב:
צָדוּ צְעָדֵינוּ מִלֶּכֶת בִּרְחֹובֹותֵינוּ(איכה ד, יח).
צָדוּ צְעָדֵינוּ — אצדי אורחתה דההוא בייתא;
״צדו צעדינו״ — שממו דרכיו של אותו הבית;
קָרַב קִצֵּינוּ — קרב קיציה דההוא ביתא;
״קרב קצינו״ — קרב קצו של אותו הבית;
מָלְאוּ יָמֵינוּ — מלא יומוי דההוא בייתא.
״מלאו ימינו״ — מלאו ימיו של אותו הבית.
אוף אינון לא נפקון טבאות — שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה(משלי יז, ה).
אף הם לא יצאו טובים (בשלום) — ״שמח לאיד לא ינקה״.
איכה רבה, פרשה ב, ד · דרשת הפסוק · נוסח אחר · רבי ורבי יוחנן ב״בלע יי״; ״קול״ — אדרינוס בביתר; בן כוזיבא, רבי אלעזר המודעי והכותי, ראשו של בן כוזיבא
נוסח אחר לירושלמי תענית ד, ה (לעיל, ב): כאן ״שיתין וארבעה אפין״, ״כוכב — כוזב״, ״מקוטעי אצבע״, ״היה מקבל אבני בליסטרא באחת מארכובותיו״, הכותי ״כל יומין דהדא תרנגולתא מתגעגעה בקיטמה״, ״עכנא כריסא על צואריה״; ודרשת רבי על ״הקול קול יעקב״ אינה כאן.
״ורבי הוה דריש שיתין וארבעה אפין״ — כך בכתב היד; בווילנא ובבובר ״עשרים וארבעה״, וזה מתאים להמשך (״לא דרבי יוחנן יתיר על רבי״).
במהדורת בובר (ב, ב) הענין רצוף, בסדר אחר: דרשת רבי (בקריאה למעלה), ״ורבי יוחנן היה דורש: קול — אדריינוס קיסר שהרג בביתר״, ״שמונים אלף זוגות של תוקעי קרנות… וכל אחד מהם היה ממונה על כמה חיילות״, ״מטיפי אצבע״, ״תולש ארז מן לבנון״, ״רבון כל העולמים, לא תסעדינן ולא תכספינן״; ״דרך כוכב מיעקב״ של רבי עקיבא אחר אבני הבליסטרא, בשם רבי יוחנן; ״ואשכח חכינא כריכא על ארכובתיה״.
״להדין [בר] כוזיבא״, ״והיאך״ (בכתב היד ״היאך״), ״בליסטרא״ (בכתב היד ״בליסרא״), ״ההוא גברא״ (בכתב היד ״הוא גברא״), ״תיתפרסם״ (בכתב היד ״תיתפרס״), ״כוזיבא״ (בכתב היד ״כא״), ״הוי״ (בכתב היד ״הוו״), ״ואתייה״ (בכתב היד ״ואת״) — הושלמו או תוקנו במאגרים.
״באודנאי״ — כך בכתב היד ובווילנא; במאגרים תוקן ״באודניה״, ולא נתקבל. ״אדרינוס״ — במאגרים הושלם ״אדריאנוס״, ולא נתקבל. ״עכנא כריסא״ — כך בכתב היד (וילנא: כריכא).
הקטע מסתיים ב״אם לא כי צורם מכרם״, כסוף הענין במהדורת בובר; ההמשך (הרוגי ביתר, ״הטוב והמטיב״, למה חרבה ביתר) בירושלמי (לעיל, ב).
רבי יוחנן הוה דריש שיתין אפין בבִּלַּע יי וְלֹא חָמַל(איכה ב, ב), ורבי הוה דריש שיתין וארבעה אפין.רבי יוחנן הוה… — רבי יוחנן היה דורש שישים פנים ב״בלע יי ולא חמל״, ורבי היה דורש שישים וארבעה פנים. לא שרבי יוחנן גדול מרבי,
רבי יוחנן היה דורש שישים פנים ב״בלע יי ולא חמל״, ורבי היה דורש שישים וארבעה פנים.
לא דרבי יוחנן יתיר על רבי,
לא שרבי יוחנן גדול מרבי,
אלא רבי, על ידי שהיה סמוך לחרבן הבית, היה נזכר והיה דורש ובוכה ומתנחם.
(בובר: ורבי יוחנן, על ידי שלא היה סמוך לחרבן בית המקדש, היה דורש והולך ולא פוסק. רבי היה דורש: הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו(בראשית כז, כב) — קולו של יעקב צווחת ממה שעשו ידי עשו בביתר.)
אמר רבי יוחנן:
רבי היה דורש: דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב(במדבר כד, יז) — אל תיקרי כּוֹכָב אלא כוזב.
רבי עקיבא כד הוה חמי ליה להדין בר כוזיבא, הוה אמר: היינו מלכא משיחא!רבי עקיבא כד… — רבי עקיבא, כשהיה רואה את בר כוזיבא הזה, היה אומר: זהו המלך המשיח!
רבי עקיבא, כשהיה רואה את בר כוזיבא הזה, היה אומר: זהו המלך המשיח!
אמר לו רבי יוחנן בן תורתא: עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדיין אינו בא!
אמר רבי יוחנן:
קוֹל — אדרינוסאדרינוס — הדריאנוס קיסר קיסר הורג בביתר שמנים אלף ריבוא בני אדם.
ושמונים אלף תוקעי קרנות היו צרין על ביתר,
והיה שם בן כוזיבא, והיו לו מאתים אלף מקוטעי אצבע.
שלחו לו חכמים: עד מתי אתה עושה לישראל בעלי מומין?
אמר להם: והיאך ליבדקו?
אמרו לו: כל מי שאינו עוקר ארז מלבנון — אל יכתב באיסטרטיאבאיסטרטיא — בצבא, במחנה שלך.
והיו לו מאתים אלף מכאן ומאתים אלף מכאן.
ובשעה שהיו יוצאין למלחמה היו אומרים: לא תסעוד ולא תכסוףלא תסעוד ולא תכסוף — אל תעזור (לנו) ואל תכלים (אותנו)!
הדא הוא דכתיב:
הֲלֹא אַתָּה אֱלֹהִים עזבתנו וְלֹא תֵצֵא(תהלים ס, יב), בְּצִבְאוֹתֵינוּ.
ומה היה עושה בן כוזיבא?
היה מקבל אבני בליסטראבליסטרא — מכונת מלחמה לקליעת אבנים באחת מארכובותיו וזורקן, והורג מהן כמה נפשות.
ועל זה אמר רבי עקיבא כך.
שלש שנים ומחצה הקיף אדריאנוס קיסר לביתר,
והיה שם רבי אלעזר המודעי עסוק בשקו ובתעניתו,
ובכל יום ויום מתפלל ואומר: רבונו של עולם, אל תשב בדין היום!
ולבסוף נתן דעתו לחזור.
אתא חד כותאי ומצאו, ואמר לו:אתא חד כותאי… — בא כותי אחד ומצאו, ואמר לו: אדוני, כל הימים שהתרנגולת הזאת מתפלשת באפרה — אין אתה כובש אותה; אלא המתן לי, ואני עושה לך שתכבוש אותה היום. מיד נכנס בה דרך הביב (המחילה) של העיר (משוער), ומצא את רבי אלעזר עומד ומתפלל; עשה עצמו כלוחש באוזנו של רבי אלעזר המודעי. הלכו ואמרו לבר כוזיבא: אהובך רבי אלעזר רוצה למסור את העיר לאדרינוס! ושלח והביא את אותו הכותי. אמר לו: מה אמרת לו? אמר לו: אם אני אומר לך — המלך הורג את אותו האיש (אותי); ואם איני אומר לך — אתה הורג את אותו האיש. אבל מוטב שייהרג אותו האיש בעצמו, ולא יתפרסמו סודות המלכות. בן כוזיבא סבר בדעתו (רבי אלעזר) שהוא רוצה למסור את העיר. כיון שגמר רבי אלעזר את תפילתו, שלח והביאו. אמר לו: מה אמר לך הכותי הזה? אמר לו: איני יודע מה לחש לי באוזני, ולא שמעתיו כלום, שאני בתפילתי עומד, ואיני יודע מה היה אומר. נתמלא כעסו של בן כוזיבא, נתן לו בעיטה אחת ברגלו והרגו.
בא כותי אחד ומצאו, ואמר לו:
אדני, כל יומין דהדא תרנגולתא מתגעגעה בקיטמה — לית את כביש לה;
אדוני, כל הימים שהתרנגולת הזאת מתפלשת באפרה — אין אתה כובש אותה;
אלא המתן לי, דאנא עביד לך דתכבשינה יומא דין.
אלא המתן לי, ואני עושה לך שתכבוש אותה היום.
מיד עליל ביה בבובייא דמדינתא, ואשכחיה לרבי אלעזר דקאים ומצלי;
מיד נכנס בה דרך הביב (המחילה) של העיר (משוער), ומצא את רבי אלעזר עומד ומתפלל;
עבד גרמיה לחיש באודניה דרבי אלעזר המודעי.
עשה עצמו כלוחש באוזנו של רבי אלעזר המודעי.
אזלון ואמרון לבר כוזיבא: חביבך רבי אלעזר בעי לאשלמא מדינתא עם אדרינוס!
הלכו ואמרו לבר כוזיבא: אהובך רבי אלעזר רוצה למסור את העיר לאדרינוס!
ושלח ואתייה לההוא כותאי. אמר ליה: מאי אמרת ליה?
ושלח והביא את אותו הכותי. אמר לו: מה אמרת לו?
אמר ליה: אין אנא אמר לך — מלכא קטיל ליה לההוא גברא; ואין לית אנא אמר לך — את קטיל לההוא גברא.
אמר לו: אם אני אומר לך — המלך הורג את אותו האיש (אותי); ואם איני אומר לך — אתה הורג את אותו האיש.
אבל מוטב ליקטליה ההוא גברא לגרמיה, ולא תיתפרסם מיסטרין דמלכותא.
אבל מוטב שייהרג אותו האיש בעצמו, ולא יתפרסמו סודות המלכות.
בן כוזיבא סבר בדעתיה דבעי לאשלמא מדינתא.
בן כוזיבא סבר בדעתו (רבי אלעזר) שהוא רוצה למסור את העיר.
כיון דחסל רבי אלעזר צלותיה, שלח ואתייה. אמר ליה: מה אמר לך הדין כותאי?
כיון שגמר רבי אלעזר את תפילתו, שלח והביאו. אמר לו: מה אמר לך הכותי הזה?
אמר ליה: לית אנא ידע מה לחיש לי באודנאי, ולא שמעית ליה כלום,
אמר לו: איני יודע מה לחש לי באוזני, ולא שמעתיו כלום,
דאנא בצלותי קאימנא, ולית אנא ידע מה הוה אמר.
שאני בתפילתי עומד, ואיני יודע מה היה אומר.
נתמלא רוגזיה לבן כוזיבא, יהב ליה חד בעיטאי בריגליה וקטליה.
נתמלא כעסו של בן כוזיבא, נתן לו בעיטה אחת ברגלו והרגו.
יצתה בת קול ואמרה:
הוֹי רֹועִי הָאֱלִיל עֹוזְבִי הַצֹּאן חֶרֶב עַל זְרוֹעוֹ וְעַל עֵין יְמִינוֹ(זכריה יא, יז).
אמרה לו: אתה הרגת זרוען של ישראל, וסימיתה עין ימינן —
לפיכך זְרוֹעוֹ של אותו האיש יָבשׁ תִּיבָשׁ וְעֵין יְמִינוֹ כָּהֹה תִכְהֶה.
מיד גרמו עונות, ונלכדה ביתר ונהרג בן כוזיבא.
ואייתיאו רישיה לגבי אדריאנוס. אמר: מאן קטליה לדין?ואייתיאו רישיה… — והביאו את ראשו אצל אדריאנוס. אמר: מי הרג את זה? אמר לו גותי (כותי) אחד: אני הרגתי את זה. אמר לו: לך והבא לי את גופתו. הלך והביאה, ומצא נחש כרוך על צווארו. אמר לו: אילו לא אלהיו הרגו לזה — מי היה יכול לו?
והביאו את ראשו אצל אדריאנוס. אמר: מי הרג את זה?
אמר ליה חד גונתאי: אנא קטלתיה לדין.
אמר לו גותי (כותי) אחד: אני הרגתי את זה.
אמר ליה: זיל ואיתי לי פיטומיה.
אמר לו: לך והבא לי את גופתו.
אזל ואתייה, ואשכח עכנא כריסא על צואריה.
הלך והביאה, ומצא נחש כרוך על צווארו.
אמר ליה: אלו לא אלהיה קטליה לדין — מאן הוה יכיל ליה?
אמר לו: אילו לא אלהיו הרגו לזה — מי היה יכול לו?
וקרא עלוי: אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם(דברים לב, ל).
בבלי גיטין פרק ה, נז ע״ב · סוגיא · ״הקול״ — אדריינוס, ״קול יעקב״ — אספסיינוס, ״והידים ידי עשו״ — מלכות הרשעה; דבר אחר: תפלה — מזרעו של יעקב, מלחמה — מזרעו של עשו
נוסח אחר ל״קול אדריינוס קיסר הורג בביתר״ של רבי יוחנן — ירושלמי תענית ד, ה (לעיל, ב) ואיכה רבה ב, ד (לעיל, ג); כאן ״הקול״ — אדריינוס באלכסנדריא, ו״קול יעקב״ — אספסיינוס בביתר.
מתוך אגדות החורבן (גיטין פרק ה, נה ע״ב – נח ע״א); אחריו: ״והיינו דאמר רבי אלעזר: בשוט לשון תחבא — בחירחורי לשון תחבא״, ו״על נהרות בבל״ של רב יהודה אמר רב.
הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו(בראשית כז, כב):
״הקול״ — זה אדריינוס קיסר, שהרג באלכסנדריא של מצרים ששים רבוא על ששים רבוא, כפלים כיוצאי מצרים;
״קול יעקב״ — זה אספסיינוסאספסיינוס — אספסיאנוס קיסר קיסר, שהרג בכרך ביתר ארבע מאות רבוא, ואמרי להואמרי לה — ויש אומרים ארבעת אלפים רבוא;
״והידים ידי עשו״ — זו מלכות הרשעה, שהחריבה את בתינו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.
רש״י הקול — קול צוחה ובכי עולה מיעקב ראה יצחק בנבואה מפלה זו של ביתר.
דבר אחר:
הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב — אין לך תפלה שמועלת שאין בה מזרעו של יעקב;
וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו — אין לך מלחמה שנוצחת שאין בה מזרעו של עשו.
ירושלמי, איכה רבה, בבלי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ג | בר | — (הוספה) |
| ג | והיאך | היאך |
| ג | בליסטרא | בליסרא |
| ג | ההוא | הוא |
| ג | תיתפרסם | תיתפרס |
| ג | כוזיבא | כא |
| ג | הוי | הוו |
| ג | אתייה | את |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד ירושלמי | כ״י ליידן (מהדורת על־התורה) |
| איכה רבה | כתב יד מינכן 229, עם השלמה מכתב יד פרמה 3122 (בפתיחתא כ״ג) |
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
מדרש דרבי יצחק
פרשה פה
וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ(בראשית כז, כה)
״ויבא לו יין וישת״ — יין שהביא מיכאל מגן עדן, יין של ברכה כיין של מלכי צדק; אליעזר שנכנס בחייו לגן עדן; ״ויאמר אני״ — איני עשו אלא יעקב
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
מסכת כלה רבתי, תנחומא בובר, במדבר רבה §§cover-end§§
חלק א
דברי התנאים
מסכת כלה רבתי, פרק ג · ברייתא וגמרא · נכנסו בחייהם לגן עדן · שבעה שנכנסו בחייהם לגן עדן, וזכותו של כל אחד מהם: סרח, בתיה, חירם, עבד מלך, אליעזר, יעבץ
״אליעזר… על דפלחיה לאברהם״ — הראיות שבקובץ: ״הקרה נא לפני היום״ (בראשית כד, יב), ״כי הקרה יי אלהיך לפני״ (בראשית כז, כ), ״ויבא לו יין וישת״ (בראשית כז, כה) ו״ריח בני כריח שדה״ (בראשית כז, כז) — כך בקובץ.
״כרתי עם אבותיכם ברית, והם בהלכות אבותיהם״ — כך בקובץ, ואינו לשון מקרא.
מקבילות: מסכת דרך ארץ זוטא, פרק א — ״תשעה נכנסו בחייהם לגן עדן״, ובהם חנוך, אליהו ומשיח, בלא ראיות; אוצר מדרשים, מדרש עשר גליות — ״עשרה צדיקים נכנסו בחייהם לגן עדן״.
הברייתא נדפסה גם על ״ויאמר בוא ברוך יי״ — במדרש דרבי יצחק, פרשת חיי שרה, פרשה נה (ויאמר בוא ברוך יי), ושם גם נוסח מסכת דרך ארץ זוטא.
שבעה נכנסו בחייהם לגן עדן, אלו הן:
סרח בת אשר, ובתיה בת פרעה, חירם מלך צור,
עבד מלך הכושי, אליעזר עבד אברהם,
ובן בנו של רבי יהודה הנשיא, ויעבץ;
ויש אומרים: אף רבי יהושע בן לוי.
סרח — דכתיב בה: אָנֹכִי שלומי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל(שמואל ב כ, יט) —
אני שהשלמתי מנין הנכנסים לגן עדן.
ובתיה בת פרעה — דכתיב: יָלְדָה אֶת יֶרֶד אֲבִי גְדוֹר וְאֶת חֶבֶר אֲבִי שׂוֹכוֹ וְאֶת יְקוּתִיאֵל אֲבִי זָנוֹחַ וְאֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה בַת פַּרְעֹה(דברי הימים א ד, יח).
אמר הקדוש ברוך הוא: איני קורא למשה אלא בשם שקראתו,
שנאמר: וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה(שמות ג, ד).
הוא שדוד אומר: יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים(תהלים יח, יז).
יִקָּחֵנִי — וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ(שמות ב, ה) — מלמד שנוסף באמתה עד שהגיע לתיבה;
יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים — כִּי מִן הַמַּיִם משיתיהו(שמות ב, י).
אמר הקדוש ברוך הוא:
הואיל וזאת הביאה ישועה לישראל והוצאתן לחיים — הריני מאריך לה בחיים עם ישראל.
כרתי עם אבותיכם ברית, והם בהלכות אבותיהם;
זאת, שבאת ועזבה מלכות בית אביה ונדבקה בם — אני משלם לה.
חירם מלך צור — משום מאי זכהמשום מאי זכה — בשביל מה זכה?
משום שעשה משכן כמו שעשאו משה,
דכתיב: וְאֵת כׇּל הַכֵּלִים האהל אֲשֶׁר עָשָׂה חִירָם לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית יְיָ(מלכים א ז, מה).
מאי ״אהל״? זה אהל מועד.
ועבד מלך הכושי — דאסקיהדאסקיה — שהעלה אותו (מן הבור) לירמיה,
דכתיב: וַיֹּאמֶר עֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי אֶל יִרְמְיָהוּ שִׂים נָא בְּלוֹאֵי הַסְּחָבוֹת וְהַמְּלָחִים תַּחַת אצילות יָדֶיךָ מִתַּחַת לַחֲבָלִים וַיַּעַשׂ יִרְמְיָהוּ כֵּן(ירמיה לח, יב),
וַיִּמְשְׁכוּ אֶת יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים וַיַּעֲלוּ אותו מִן הַבּוֹר(ירמיה לח, יג).
ואליעזר — על דפלחיהעל דפלחיה — על ששירת אותו לאברהם.
אימתי? כיון דאמר: הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם(בראשית כד, יב),
וכתיב: כִּי הִקְרָה יְיָ אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי(בראשית כז, כ);
ולהלן מנא לןמנא לן — מנין לנו? דכתיב: וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ(בראשית כז, כה),
ואומר: רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְיָ(בראשית כז, כז).
ובן בנו של רבי יהודה הנשיא — גמראגמרא — מסורת היא (ואין לה ראיה מן המקרא);
ורבי יהושע בן לוי נמינמי — גם — גמרא.
ויעבץ — מנא לן?
דכתיב: וַיִּקְרָא יַעְבֵּץ לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בָּרֵךְ תְּבָרְכֵנִי וְהִרְבִּיתָ אֶת גְּבוּלִי וְהָיְתָה יָדְךָ עִמִּי(דברי הימים א ד, י).
ואית דמייתין ליה מהכאואית דמייתין ליה מהכא — ויש שמביאים אותו (את הראיה) מכאן: וְעָשִׂיתָ מֵּרָעָה לְבִלְתִּי עׇצְבִּי.
ומנא לן ״מרעה״ זו מיתה?
דכתיב: כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק(ישעיה נז, א),
ותנא: אלמלא רעות שבאות לעולם — לא היו הצדיקים נאספים בלא זמנם.
ויעבץ בקש על עצמו לבלתי עצבו —
וַיָּבֵא אֱלֹהִים אֵת אֲשֶׁר שָׁאָל.
חלק ב
דברי האמוראים
תנחומא בובר, תולדות טז · דרשת הפסוק · מהיכן היה לו יין? מיכאל הביא לו מגן עדן; אין יין של ברכה אלא זה ושל מלכי צדק
״הגישה… ואוכלה״ — כך בכתב היד (במסורה: הגשה… ואכלה). ״הביא״ — בכתב היד ״חביאו״, החי״ת sic והוי״ו מחוקה. ״אמרו רבותינו״ — בכתב היד ״אמ׳ רבו׳״.
הדרשה היא חלק מסימן טז של תנחומא בובר לתולדות (״דבר אחר: הקול קול יעקב״), בשרשרת הדרשות על בראשית כז, כב–כט; ראשה נדפס בפרשה פג (הקל קול יעקב), והמשכה — ״ריח בני״ בפרשה פו (וירח את ריח בגדיו) ו״מטל השמים״ בפרשה צו (ויתן לך האלהים).
אמר לו יצחק: אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו(בראשית כז, כד)?
אמר לו: אָנִי.
אמר לו: הַגִּישָׁה לִּי וְאֹוכְלָה וגו׳(בראשית כז, כה).
מהיכן היה לו יין?
הרי מצאנו שלא נתנה לו אמו יין, אלא וַתִּתֵּן אֶת הַמַּטְעַמִּים וגו׳(בראשית כז, יז).
ומי הביא לו יין?
מיכאל הביא לו יין מגן עדן.
אמרו רבותינו:
אין את מוצא יין של ברכה אלא זה, ושל אברהם,
שנאמר: וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וגו׳(בראשית יד, יח).
ואף זה — כיון ששתה, ברכו.
חלק ג
מדרשים מאוחרים
במדבר רבה, פרשה י, ו · דרשת הפסוק · ״איש או אשה כי יפליא לנדר נדר נזיר״ · משה רמז בפרשת נזיר לנזירות שמשון: ״איש״ זה המלאך — ״ויאמר אני״: איני איש אלא מלאך; ודכוותיה ״ויאמר אני״ של יעקב — איני עשו אלא יעקב
״חושב״ — בכתב היד ״חושבי״, ומאגרים מחקו את היו״ד. ״ודכוותיה״ — הוי״וים מסופקות בכתב היד. ״נזיר״ (״לנדר נדר נזיר״) — הוספת מאגרים מן הפסוק. ״כמ׳ה״ (לפני ״כי נזיר אלהים״) — כך בכתב היד, ונפתח ״כמה״.
הדרשה על ״ויאמר אני״ של יעקב (בראשית כז, כד) כאן אגב ״ויאמר אני״ של המלאך (שופטים יג, יא); לפניה בפרשה — ״והוא פלאי״, שמו של המלאך לפי שליחותו.
את מוצא שרמז משה בפרשה זו לנזירות שמשון,
ללמדך שאין לך דבר כתוב בנביאים וכתובים ולא רמזה משה בתורה.
אִישׁ(במדבר ו, ב) — זה היה המלאך שבא להזיר את שמשון, שנקרא ״איש״,
כמה דתימרכמה דתימר — כמו שאתה אומר: הַאַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶל הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אָנִי(שופטים יג, יא).
מהו וַיֹּאמֶר אָנִי?
אמר לו המלאך:
אתה חושב בי שאני איש — ואני איני איש, אלא אני מלאך.
ודכוותיהודכוותיה — וכיוצא בו: אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי(בראשית כז, כד) —
איני עשו, אלא יעקב.
אוֹ אִשָּׁה — שלא נראה תחלה אלא לאשה.
כִּי יפליא — ששם שמו ״פלאי״.
לִנְדֹּר נֶדֶר נזיר לְהַזִּיר לַיְיָ —
כמה: כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן(שופטים יג, ה).
מסכת כלה רבתי, תנחומא בובר, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ב | הביא | חביאו |
| ג | חושב | חושבי |
| ג | נזיר | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| מסכת כלה רבתי | נוסח פרויקט השו״ת |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
| במדבר רבה | כתב יד מינכן 97 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה פו
וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו(בראשית כז, כז)
״וירח את ריח בגדיו״ — ריח גן עדן שנכנס עם יעקב, ויוסי משיתה שעשה תשובה; ״בגדיו — בוגדיו״: הבריונים שבשכונת רבי זירא; ריחן של צדיקים, ובגדי אדם הראשון
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, שיר השירים רבה, בבלי, תנחומא בובר, אגדת בראשית, מדרש זוטא, קטעי מדרשים מן הגניזה §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סה, כב · דרשת הפסוקים · ״ולא הכירו… גשה נא ושקה לי… וירח את ריח בגדיו״ · ריח גן עדן בבגדי יעקב, ויוסי משיתה ויקים איש צרורות
״ושקה לי״ — הושלם במאגרים (בכתב היד ״וא..״); ״אצל אביו״, ״עול״, ״מרי״, ״אמר ליה״, ״לשעה״ — הושלמו. ״ונעצה״, ״ונעץ״ — אותיות מטושטשות; ״ראה״ — בכתב היד ״דאם״ (במאגרים ״דאה״, מסומן ״כך״; בתיאודור–אלבק ״וראה״). ״קדמתו״ — יו״ד מחוקה; ״ונשרף עליו״ — ״עליו״ נמחק במאגרים.
מקבילות: ״נכנסה גן עדן עמו״ — שיר השירים רבה ד, יא (להלן, ג), ושם גם גיהנם שנכנסה עם עשו; תנחומא בובר, תולדות י — בפרשה פז (ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו יי), ותנחומא בובר, תולדות כב — בפרשה קז (ויחרד יצחק חרדה גדלה עד מאד). ״וירח את ריח בגדיו — בוגדיו״: בבלי סנהדרין פרק ד, לז ע״א (להלן, ד) ואגדת בראשית מג (להלן, ה).
בתיאודור–אלבק ״יוסי משיתה״, ״יוסי בן יועזר איש צרידה״, ״וויי וויי דארגיזית לבריי״, ״כארס שלחכנה״; ובסוף ״נתנמנם יוסי בן יועזר״ (כאן ״יוסה איש צרדה״).
בגדי אדם וחוה שלקחם נמרוד, והרגו עשו ולקחם, ויצחק הריח בהם ריח גן עדן — ״ראה ריח בני כריח שדה… שדה — זו גן עדן״ (מדרש עשרה מלכים) — לעיל, פרשה עט (ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדל החמדת).
וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו וגו׳(בראשית כז, כג) —
בשעה שהיה רואה רשעים עומדים ממנו — לא הכירו.
וַיֹּאמֶר גְּשָׁה נָּא וּשְׁקָה לִּי בְּנִי(בראשית כז, כו) —
אמר לו: אתה נושקני בקבורה, אין אחר נושקני בקבורה.
וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו(בראשית כז, כז).
אמר רבי יוחנן:
אין לך ריח קשה משטףמשטף — מזוהמה (של עור עזים) זה שלעזים, ותמר: וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרְכֵהוּ?
אלא בשעה שנכנס יעקב אצל אביו — נכנסה גן עדן עמו,
הדה היא דכתיב: וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה וגו׳.
דבר אחר:
וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו — כגון יוסה משיתה ויקים איש צררות.
יוסה משיתה — בשעה שבקשו שונאים ליכנס להר הבית, אמרו: מהם ובהם תחילה.
אמרין לה: עול, מה דאת מפיק — דידך.אמרין לה: עול… — אמרו לו: היכנס, מה שתוציא — שלך.
אמרו לו: היכנס, מה שתוציא — שלך.
נכנס והוציא מנורה שלזהב.
אמרו לו: אין דרכו שלהדיוט להשתמש בזו;
אלא עול זמן תניינות, ומה דאת מפיק — דידך.אלא עול זמן… — אלא היכנס פעם שנייה, ומה שתוציא — שלך. ולא קיבל עליו.
אלא היכנס פעם שנייה, ומה שתוציא — שלך.
ולא קבל עלוי.
ולא קיבל עליו.
אמר רבי פינחס:
נתנו לו מכסמכס — גביית המכס שלוש שנים, ולא קבל עליו.
אמר: לא דיי שהכעסתי לאלהי פעם אחת — אלא שאכעיסנו פעם שנייה?
ומה עשו לו? נתנו אותו בחמור שלחרשיםבחמור שלחרשים — בכן הנגרים (שמנסרים עליו עצים), והיו מנסרים בו,
והווה מצווח ואמר: ווחוה דאכעסית לבריי!והווה מצווח… — והיה צועק ואומר: אוי, אוי, שהכעסתי את בוראי!
והיה צועק ואומר: אוי, אוי, שהכעסתי את בוראי!
יקים איש צרורות היה בן אחותו שליוסי בן יועזר איש צרדה.
והווה רכיב סוסיה.והווה רכיב… — והיה רוכב על סוס. הלך לפני הקורה (משוער), הלך להיצלב. אמר לו: ראה סוסי שהרכיבני אדוני, וראה סוסך שהרכיבך אדונך! אמר לו: אם כן למכעיסיו — קל וחומר לעושי רצונו.
והיה רוכב על סוס.
אזיל קומי שריתה אזל למיצלבה.
הלך לפני הקורה (משוער), הלך להיצלב.
אמר לה: חמי סוסי דארכבי מרי, וחמי סוסך דארכבך מרך!
אמר לו: ראה סוסי שהרכיבני אדוני, וראה סוסך שהרכיבך אדונך!
אמר ליה: אם כן למכעיסיו — קל וחומר לעושי רצונו.
אמר לו: אם כן למכעיסיו — קל וחומר לעושי רצונו.
אמר לו: ועשה אדם רצונו יתר מימך?
אמר לו: אם כן לעושי רצונו — קל וחומר למכעיסיו.
נכנס בו הדבר כריסה שלחכינהכריסה שלחכינה — כארס של נחש.
הלך וקיים בו ארבע מיתות בית דין: סקילה, שריפה, הרג וחנק.
מה עשה? הביא קורה ונעצה בארץ, וקשר בה ניניהניניה — חבל, והקיפה גדר,
ועשה מדורה לפנים, ונעץ את החרב באמצע.
ניתלה בקורה — נפסקה ניניה ונחנק;
קדמתו החרב, ונהפך עליו גדר ונשרף.
נתנמנם יוסה איש צרדה — ראה מיטתו פורחת באוור העולם.
אמר: אין לשעה קלה קדמניקדמני — הקדימני זה לגן עדן!
בראשית רבה, פרשה צג · דרשת הפסוק · ״ויגש אליו יהודה״ · חמש לשונות ״ויגש״: שלום, תנחומים — ״ויגש וישק לו״, קרבן, נזיפה, וגישוש — ״גשה נא ואמשך בני״
הדרשה בבראשית רבה על בראשית מד, יח, בין הדברים הנוספים שבתיאודור–אלבק לפרשה צג; אינה בכתב היד שבמהדורתנו לפרשה צג, והיא כאן מתיאודור–אלבק. ״אומר״, ״אמר״ — בדפוס ״א׳״, ״אמ׳״.
ילקוט שמעוני, בראשית, רמז קנ — הדרשה כמעט מלה במלה, ושינוייו בפנים; שם הראשונה בשם רבי מאיר (״רבי מאיר אומר: אין ויגש אלא לשון שלום״), ״אין ויגש״ (בלא ״לשון״) בכולן, והפסוק ״ויגש וגו׳ וישאל להם לשלום״.
דבר אחר:
וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה(בראשית מד, יח) —
אין לשון ״ויגש״ אלא לשון שלום,
שנאמר: וַיִּגַּשׁ דָּוִד אֶת הָעָם וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם(שמואל א ל, כא).
רבי יהודה אומר:
אין לשון ״ויגש״ אלא לשון תנחומים,
שנאמר: וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ(בראשית כז, כז).
רבי נחמיה אומר:
אין לשון ״ויגש״ אלא לשון קרבן:
וַיַּגֵּשׁ אֵת פַּר הַחַטָּאת(ויקרא ח, יד).
רבי יוסי אומר:
אין לשון ״ויגש״ אלא לשון נזיפה,
היך מה דאת אמרהיך מה דאת אמר — כמו שאתה אומר: וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ הָלְאָה(בראשית יט, ט).
רבי נתן אמר:
אין לשון ״ויגש״ אלא לשון גישוש (ילקוט שמעוני: משמוש),
שנאמר: גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי(בראשית כז, כא).
שיר השירים רבה, פרשה ד, ח · דרשת הפסוק · ״דבש וחלב תחת לשונך וריח שלמותיך כריח לבנון״ · הלכות מאוששות וקריאה בנעימה; ריח גן עדן, ובגדי ישראל במדבר
״למדבר״ — בכתב היד ״למדברי״, והיו״ד נמחקה בידי הסופר. ״אמר לו״ (מאיכן היו לובשין) — הושלם במאגרים. ״קרית״ — היו״ד הושלמה במאגרים. ״גדל נרתיקו״ — בגליון (יד אחרת), תחת ״גזון לנרתקו״ שנמחק. ״מתגועעין״ — אות מסופקת (גימ״ל או נו״ן); בוילנא ״מתגעגין״. ״במדבר״ (שעשו במדבר) — בכתב היד ״במדב׳״.
מקבילות: ״נכנס עמו גן עדן״ — בראשית רבה סה, כב (לעיל, א); גן עדן עם יעקב וגיהנם עם עשו — תנחומא בובר, תולדות י (בפרשה פז, ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו יי: ״ואין איפוא אלא גיהנם״) ותולדות כב (בפרשה קז, ויחרד יצחק חרדה גדלה עד מאד: ״מי נאפה לתוך התנור הזה״); בראשית רבה סז, ב (שם).
בוילנא: ״סורח״, ״כלי קוריוס יצאו״, ״ולא היו כלים״ (כאן ״בלים״), ״אמיינטון… מתגהץ״ (כאן ״אמייגניון… מתגחץ״), ״בעשב הבאר״, ו״ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו״ (הפסוק במלואו). המדרש קורא ״מי איפוא״ (במסורה: אפוא).
דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ(שיר השירים ד, יא).
רבי ברכיה אמר:
אין משקה סרוח יותר ממשקה זה שתחת הלשון, ואת אמר דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ!
אלא אם הלכות קהותהלכות קהות — הלכות שאינן מחודדות, סתומות תחת לשונך דבש וחלב — הלכות המאוששותהמאוששות — המבוררות, המחוזקות על אחת כמה וכמה.
אמר רבי לוי:
אף הקורא מקרא בעינוגו וניגונובעינוגו וניגונו — בנעימותו ובניגונו — עליו נאמר דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ.
וְרֵיחַ שַׂלְמֹותַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן.
כתיב: וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו(בראשית כז, כז).
אמר רבי יוחנן:
אין לך דבר שריחו רע וקשה משטף של עזים, והוא אומר וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו!
אלא כיון שנכנס אבינו יעקב — נכנס עמו גן עדן.
הדא דאמר ליההדא דאמר ליה — זהו שאמר לו: רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה.
כיון שנכנס עשו הרשע אצל אביו — נכנס עמו גיהנם.
מה טעם? בָּא זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן(משלי יא, ב).
היא דאמר ליההיא דאמר ליה — זהו שאמר לו: מִי אֵיפוֹא(בראשית כז, לג) — מי נאפה בתנור זה?
השיבו רוח הקדש: הוּא הַצָּד צַיִד.
שאל רבי לעזר ברבי שמעון את רבי שמעון ברבי יוסי בן לקוניא חמוי.
אמר ליה: כלי קורייסכלי קורייס — בגדי עור (מלבושים) יצא עם ישראל למדבר?
אמר ליה: לאולאו — לא.
אמר לו: מאיכןמאיכן — מאין היו לובשין כל אותן ארבעים שנה שעשו במדבר?
אמר ליה: ממה שהלבישום מלאכי השרת.
הדא הוא דכתיב:
וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה(יחזקאל טז, י).
רבי סימי אמר: פורפיראפורפירא — ארגמן, בגד ארגמן; תירגם עקילס: איפליקטאאיפליקטא — בגדים רקומים.
אמר ליה: ולא היו בלים?
אמר ליה: ולא קריתקרית — קראת מימיך שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ(דברים ח, ד)?
אמר ליה: ולא היו גדלין?
אמר ליה: צא ולמד מן החלזון הזה, שכל זמן שהוא גדל — נרתיקונרתיקו — קליפתו (ביתו שעליו) גדל עמו.
אמר ליה: ולא היו צריכין תכבוסת?
אמר ליה: הענן הזה שף בהן ומגחיצןשף בהן ומגחיצן — משפשף אותן ומלבינן (מבהיקן).
אמר ליה: ולא היו נשרפין?
אמר ליה: צא ולמד מן אמייגניוןאמייגניון — אסבסט, אבן שאינה נשרפת באש הזה, שאינו מתגחץמתגחץ — מתלבן, מתנקה אלא באור.
אמר ליה: ולא היו עושין כנמיותכנמיות — כינים, תולעים (עש)?
אמר ליה: אם במיתתן לא עשו — בחייהן עשו?
ולא היו עושין ריח רע מריח הזיעה של גופן?
אמר ליה: מתגועעיןמתגועעין — מתגלגלים היו בעשבי הבאר.
הדא הוא דכתיב:
בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי(תהלים כג, ב).
והיה ריחן נודף מסוף העולם ועד סופו.
בא שלמה ופירש: וְרֵיחַ שַׂלְמֹותַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן.
בבלי סנהדרין פרק ד, לז ע״א · סוגיא · ״שררך אגן הסהר״ — סנהדרין כחצי גורן עגולה; ״סוגה בשושנים״; ״וירח את ריח בגדיו״ — בוגדיו: הבריונים שבשכונתו של רבי זירא שעשו תשובה
״מנא הני מילי״ — על משנה סנהדרין ד, ג: ״סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה כדי שיהו רואין זה את זה״; אחריו הגמרא על ״ושלש שורות של תלמידי חכמים״ (ד, ד).
״ריש לקיש אמר מהכא״ — בכ״י מינכן 95 נוסף: ״וא׳ ריש לקי׳ אפי׳ ריקנין שבישר׳ מלאי׳ מצו׳ כרמון שנ׳ כפלח הרמו׳ רקתך — ריקנין שביך״.
מנא הני מילימנא הני מילי — מנין הדברים האלה??
רש״י גמ׳ מה״מ — דבעגולה היו יושבים.
אמר רבי אחא בר חנינא:
דאמר קראדאמר קרא — שאמר הכתוב: שׇׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג וגו׳(שיר השירים ז, ג).
רש״י סהר — עגול הוא.
שׇׁרְרֵךְ — זו סנהדרין.
למה נקרא שמה ״שררך״? שהיא יושבת בטיבורו של עולם;
רש״י בטיבורו של עולם — שבית המקדש באמצע של עולם.
אַגַּן — שהיא מגינה על כל העולם כולו;
הַסַּהַר — שהיא דומה לסהר;
רש״י דומה לסהר — בעגולה.
אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג — שאם הוצרך אחד מהם לצאת, רואין: אם יש עשרים ושלשה כנגד סנהדרי קטנה — יוצא, ואם לאו — אינו יוצא:
רש״י אל יחסר המזג — אל יחסרו מחלק השלישי שהוא כדי הראוי למזג.
רש״י לצאת — לעסקיו חוץ ללישכה.
רש״י עשרים ושלשה — שליש של שבעים.
רש״י מזג — שני חלקי מים ואחד יין.
בִּטְנֵךְ עֲרֵימַת חִטִּים — מה ערימת חטים הכל נהנין ממנה, אף סנהדרין הכל נהנין מטעמיהן:
סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים — שאפילו כסוגה של שושנים לא יפרצו בהן פרצות.
רש״י סוגה בשושנים — גדורה בשושנים כלומר באזהרה קלה ובהבדלה מועטת הם נפרשין מן העבירה וא״צ גדר אבנים להפסיקן שאפילו אין רחוקין מן העבירה אלא גדר שושנים מפסיק ביניהם לא יפרצו בה פרצות הגדר.
רש״י סייג הוא גדר.
והיינו דאמר ליה ההוא מינא לרב כהנא: אמריתו נדה שרי לייחודי בהדי גברא — אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת?והיינו דאמר ליה… — וזהו שאמר לו אותו מין לרב כהנא: אתם אומרים (שאשה) נדה מותר לה להתייחד עם בעלה — אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת (שורפת)?
וזהו שאמר לו אותו מין לרב כהנא: אתם אומרים (שאשה) נדה מותר לה להתייחד עם בעלה — אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת (שורפת)?
רש״י מהבהבת — אוחזת ודולקת כמו (שבת דף כח) שקיפלה ולא הבהבה ובלעז פלמי״ד.
אמר ליה: התורה העידה עלינו סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים — שאפילו כסוגה בשושנים לא יפרצו בהן פרצות.
ריש לקיש אמר:
מהכאמהכא — מכאן: כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ(שיר השירים ו, ז) — אפילו ריקנין שבך מלאין מצות כרמון.
רבי זירא אמר:
מהכא: וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו(בראשית כז, כז) — אל תיקרי ״בגדיו״ אלא ״בוגדיו״.
הנהו בריוני דהוה בשיבבותיה דרבי זירא, דהוה מקרב להו כי היכי דניהדרו להו בתיובתא, והוו קפדי רבנן.הנהו בריוני… — אותם בריונים שהיו בשכונתו של רבי זירא, שהיה מקרב אותם כדי שיחזרו בתשובה, והיו החכמים מקפידים (על כך). כשנפטר רבי זירא, אמרו: עד עכשיו היה (לנו) ״הקטן החרוך שוקיו״, שהיה מבקש עלינו רחמים; עכשיו מי יבקש עלינו רחמים? הרהרו בלבם ועשו תשובה.
אותם בריונים שהיו בשכונתו של רבי זירא, שהיה מקרב אותם כדי שיחזרו בתשובה, והיו החכמים מקפידים (על כך).
רש״י בריוני — פריצים לשון בורים.
כי נח נפשיה דרבי זירא, אמרי: עד האידנא הוה חריכא קטין שקיה דהוה בעי עלן רחמי, השתא מאן בעי עלן רחמי?
כשנפטר רבי זירא, אמרו: עד עכשיו היה (לנו) ״הקטן החרוך שוקיו״, שהיה מבקש עלינו רחמים; עכשיו מי יבקש עלינו רחמים?
הרהרו בלבייהו ועבדו תשובה:
הרהרו בלבם ועשו תשובה.
רש״י רבי זירא — גוצא הוה ונחרכו שוקיו ע״י מעשה דבדיק נפשי׳ בתנורא שגירא בהשוכר את הפועלים (ב״מ דף פה.) וקרו ליה חריכא קטן שקי.
אגדת בראשית, פרק מג, ב · דרשת הפסוק · ״וירח את ריח בגדיו… כריח שדה״ · נוסח אחר · הבוגדים שעושים תשובה, וריח הקרבנות שבציון
הסעיף חסר בכתב היד אוקספורד, והנוסח על פי הדפוס הראשון (שתי ידות לר׳ מנחם די לונזאנו, ונציה שע״ח). ״כמור ואהלות״ — לשון תהלים מה, ט (״מר ואהלות קציעות כל בגדותיך״), ומשם ״בגדיו — בוגדיו״; בבובר הושלם ״[קציעות כל בגדותיך]״.
״ציון שדה תחרש״ — מיכה ג, יב, ומשם בירמיה כו, יח (״מיכיה המורשתי… ציון שדה תחרש״); בבובר ירמיה כו, יח, ובתנחומא בובר, תולדות י ובבראשית רבה סה, כג — מיכה ג, יב. בבובר: ״כריח השדה״, ובסוף ״אמר לו: טול הברכות שנתנו לך״.
מקבילות: בבלי סנהדרין פרק ד, לז ע״א (לעיל, ד) — ״רבי זירא אמר: מהכא — וירח את ריח בגדיו, אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו״, ומעשה הבריוני שבשכונתו שעשו תשובה. תנחומא בובר, תולדות י (בפרשה פז) — ״כריח שדה — צפה שהוא עומד ובונה ציון ומקריב קרבנות בתוכה וברכו, ואין שדה אלא ציון, שנאמר ציון שדה תחרש״. בראשית רבה סה, כג (בפרשה פז) — ״שדה — הרי חרב, כמה דאת אמר ציון שדה תחרש״ (בית המקדש בנוי וחרב ובנוי).
דבר אחר:
וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו(בראשית כז, כז) — בוגדיו:
אותן הרשעים שבוגדין בהקדוש ברוך הוא — כשהן עושין תשובה, כך הן עונותיהם כמור ואהלותכמור ואהלות — כבשמים, כמור וכעצי בושם.
לכך נאמר: וַיָּרַח וגו׳.
כְּרֵיחַ שָׂדֶה — כריח הקרבנות שבציון,
שנאמר: צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ(מיכה ג, יב).
תנחומא בובר, תולדות טז · דרשת הפסוק · ״ראה ריח בני״ ולא ״ריח בגדי בני״ — ריחן של צדיקים מעין העולם הבא; בגדי אדם הראשון שנטלו ריח מגן עדן
״ראה ריח בגדיו ויברכיהו״ — בכתב היד ״ראה ריח בני כריח שדה בגדיו ויברכה״, ותוקן כמאגרים (בובר: ״[היה צריך לומר ראה ריח בגדיו ויברכהו]״). ״שריחן״ — הנו״ן מסופקת (בובר: ״שריחו״).
הדרשה היא חלק מסימן טז של תנחומא בובר לתולדות, בשרשרת הדרשות על בראשית כז, כב–כט; לפניה ״יין של ברכה״ — בפרשה פה (ויבא לו יין וישת), ואחריה ״מטל השמים״ — בפרשה צו (ויתן לך האלהים). בגדי אדם הראשון שבידי יעקב — תנחומא בובר, תולדות יב (בפרשה פח, הלכה: מהו שיקפל אדם את כליו בשבת).
אמר לו: גְּשָׁה נָּא וּשְׁקָה לִּי בְּנִי(בראשית כז, כו), וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וגו׳(בראשית כז, כז).
היה צריך לומר: ראה ריח בגדיו ויברכיהו,
אלא אמר לו: רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה.
והיה צריך לומר: ראה ריח בגדי בני,
אלא אמר לו: רְאֵה רֵיחַ בְּנִי —
מלמד שריחן של צדיקים מעין העולם הבא.
מהו כְּרֵיחַ שָׂדֶה וגו׳?
שהיו בגדי אדם הראשון, ונטלו ריח מגן עדן.
חלק ב
מדרשים מאוחרים
מדרש זוטא, שיר השירים א, ג · דרשת הפסוק · ״לריח שמניך טובים״ · ריחם של צדיקים ניכר משל רשעים: משה הכיר את עצמות יוסף בריחן, ויצחק הכיר ריחו של יעקב מריחו של עשו
״את״ (״וירח את ריח בגדיו״) — השלמת המהדיר, בסוגריים. ״בעולם הזה״ — בדפוס ״בעוה״ז״.
דבר אחר:
לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים(שיר השירים א, ג).
היה רבי חדקא אומר:
הרי אתה למד, שריח הצדיקים יפה ונכר משל רשעים;
שכן מצינו שהכיר משה את עצמות יוסף, שהיה ריחו הולך.
ואל תתמה —
שאף בעולם הזה יש שמבדילים בין עצמות אדם לעצמות בהמה,
בין עצמות ישראל לעצמות גוים.
וכן אתה מוצא ביצחק כשנשק ליעקב, הוא אומר:
וַיָּרַח(בראשית כז, כז) את רֵיחַ בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה —
מלמד שהיה ריח יעקב נכר מריחו של עשו.
קטעי מדרשים מן הגניזה, לסדר ״הן האדם״ · דרשה · רבי לוי: הקדוש ברוך הוא ברא את הארץ באברים — ראש, עינים, אף (״ראה ריח בני״), פה ושינים
מתוך דרשה לסדר ״הן האדם״ (בראשית ג, כב), על ברייתו של אדם: לפניה משל המלך שניתאוה לראות אדם דומה לו, ואחריה משל המלך שנתן איגרת לאשתו — עשר חופות של אדם בגן עדן, וגירושו.
״כסה״ — בקטע ״כסא״. ״אדן״ — כך בקטע (= אדם). ״[ה]ארץ״, ״[את פיה]״, ״[ש]ינים מנ[יין]״, ״והעמיד[ה]״ — השלמות המהדיר. אחרי ״ארץ אוכלת ישביה היא״ הקטע קרוע: ״[צואר מנ׳]… [זרועות מנ׳, ומתחת זרועות עולם]״ — השלמות המהדיר, וסוף רשימת האברים חסר.
הדרשה כולה — במדרש דרבי יצחק, פרשת בראשית, פרשה קלב (הן האדם היה).
וכך אמר רבי לוי:
האךהאך — היאך, כיצד היתה ברייתו שלאדן?
אלא העמיד הקדוש ברוך הוא ארץ, וברא לה:
ראש, ועינים, ופה, ושינים, וצואר, וזרועות, וידים, ושדים, וטבור, וערוה, ורגלים;
והעמידה, וכיללה ככלהוכיללה ככלה — ושכללה, השלימה וקישטה, ככלה.
ומנין שברא לה ראש? שנאמר: וְרֹאשׁ עַפְרת תֵּבֵל וגו׳(משלי ח, כו).
עינים מניין? והִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ(במדבר כב, ה).
אף מנין? רְאֵה רֵיחַ בְּנִי וגו׳(בראשית כז, כז).
פה מניין? וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ(במדבר טז, לב).
שינים מניין? אֶרֶץ אֹוכֶלֶת ישְׁבֶיהָ הִיא(במדבר יג, לב).
צואר מנין? …
זרועות מנין? וּמִתַּחַת זְרֹועֹות עוֹלָם(דברים לג, כז).
…
בראשית רבה, שיר השירים רבה, בבלי, תנחומא בובר, אגדת בראשית, מדרש זוטא, קטעי מדרשים מן הגניזה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | וּשְׁקָה לִּי | — (הוספה) |
| א | אצל אביו | — (הוספה) |
| א | דכתיב | — (הוספה) |
| א | עול | על |
| א | מרי | — (הוספה) |
| א | אמר ליה | — (הוספה) |
| א | ונעצה | ונה |
| א | ונעץ | ול..ץ |
| א | ראה | דאם |
| א | לשעה | שעה |
| ג | אמר לו | — (הוספה) |
| ג | קרית | קרת |
| ו | בגדיו ויברכיהו | בני כריח שדה בגדיו ויברכה |
| ז | את | — (הוספה) |
| ח | ה | — (הוספה) |
| ח | כסה | כסא |
| ח | הארץ | — (הוספה) |
| ח | הארץ | — (הוספה) |
| ח | את | — (הוספה) |
| ח | פיה | — (הוספה) |
| ח | ש | — (הוספה) |
| ח | יין | — (הוספה) |
| ח | צואר מנין? | — (הוספה) |
| ח | … | — (הוספה) |
| ח | ומתחת | — (הוספה) |
| ח | זרועות | — (הוספה) |
| ח | עולם | — (הוספה) |
| ח | זרועות מנין? | — (הוספה) |
| ח | … | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמות מכתב יד וטיקן 60 |
| שיר השירים רבה | כתב יד וטיקן 76 |
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
| אגדת בראשית | כתב יד אוקספורד 2340 |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
| מדרש זוטא | מהדורת בובר |
| קטעי מדרשים מן הגניזה | נוסח פרויקט השו״ת |
מדרש דרבי יצחק
פרשה פז
רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְיָ(בראשית כז, כז)
״כריח שדה אשר ברכו יי״ — ריח גן עדן ושדה של תפוחים; ״שדה״ זו ציון: בית המקדש בנוי, חרב ובנוי, ויצחק שקרא לו שדה; השכינה שלא זזה ממנו
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
ספרי דברים, מדרש תנאים לדברים, אבות דרבי נתן, בבלי, תנחומא בובר, פסיקתא רבתי, מדרש תהלים, בראשית רבה §§cover-end§§
חלק א
דברי התנאים
ספרי דברים, פסקא שנב · דרשת הפסוק · ״חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן״ · שני הבתים והבית העתיד; האבות ראו אותו בנוי, חרב ובנוי
ביצחק: אחרי ״לעולם הבא״ סימן השמטה בכתב היד, וחסרים הפסוקים; בפינקלשטיין ״שנאמר ראה ריח בני — הרי בנוי; כריח שדה — הרי חרב; אשר ברכו יי — בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא, שנאמר כי שם צוה יי את הברכה״. לא הושלם. ״הבא״ — בכתב היד ״להבא״, ומאגרים מחקו את הלמ״ד.
״אלהים״ (בראשית כח, יז) — בכתב היד ״אלקים״, כדרכו בשם זה בכל הפסקאות; בתוך הפסוקים נכתב ״אלהים״.
ביצחק חסרים בכתב היד הפסוקים — הם במדרש תנאים (להלן, ב, נוסח אחר), ושם גם משה, דוד ושלמה. הדרשה גם בבראשית רבה סה, כג (להלן, י, בחתימה), על פסוקנו.
בפינקלשטיין עוד ״דבר אחר: חופף עליו — בעולם הזה; כל היום — לימות המשיח״, ובכתב היד אינו.
חֹופֵף עָלָיו(דברים לג, יב) — זה ביניין ראשון.
כׇּל הַיּוֹם — זה בניין אחרון.
וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן — בנוי ומשוכלל לעתיד לבא.
וכן אתה מוצא באברהם,
שראה אותו בנוי, וראה אותו חרב, וראה אותו בנוי,
שנאמר: וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְיָ יִרְאֶה(בראשית כב, יד) — הרי בנוי;
אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר — הרי חרב;
יְיָ יִרְאֶה — הרי בנוי ומשוכלל לעולם הבא.
וכן אתה מוצא ביצחק,
שראה אותו בנוי, וראה אותו חרב, וראה אותו בנוי ומשוכלל לעולם הבא.
וכן אתה מוצא ביעקב,
שראה אותו בנוי, וראה אותו חרב, וראה אותו בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא:
וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה(בראשית כח, יז) — הרי בנוי;
אֵין זֶה — הרי חרב;
כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים — הרי בנוי ומשוכלל לעתיד לבא.
מדרש תנאים לדברים לג, יב · דרשת הפסוק · ״חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן״ · נוסח אחר · ״חופף עליו״ — בנין ראשון ואחרון ובנין העתיד; אברהם, יצחק (״ראה ריח בני — כריח שדה — אשר ברכו יי״), יעקב, משה, דוד ושלמה ראו את המקדש בנוי, חרב ובנוי
מתוך דרשת מדרש תנאים על ״לבנימין אמר ידיד יי״ (דברים לג, יב): לפניה ״ששה נקראו ידידים״ ו״חופף עליו — בעולם הזה; כל היום — לימות המשיח; ובין כתפיו שכן — לעולם הבא״; אחריה ״דבר אחר: ובין כתפיו שכן — אין לך באדם הזה גבוה מבין כתפיו״, ומקומו של בית המקדש בחלקו של בנימין.
כנגד ספרי (לעיל, א): כאן ״באבינו״ ו״וחזר וראה״ בכל אחד מן האבות, ביצחק הפסוקים (שחסרים בכתב היד של ספרי), ובסוף משה, דוד ושלמה, ו״בין חרב ובין שאינו חרב״ מדברי כורש.
המדרש קורא ״בירכו״, ״גבנונים״, ״זבול״, ״כרש״ (במסורה: ברכו, גבננים, זבל, כורש); ״ויקרא אברהם את שם המקום״ — כך בדפוס (במסורה: ויקרא אברהם שם המקום). קיצורי הפסוקים שבדפוס נפתחו מן המקרא. ״והוא אומר״ — בדפוס ״וה״א״.
דבר אחר:
חֹופֵף עָלָיו(דברים לג, יב) — זה בנין ראשון;
כׇּל הַיּוֹם — זה בנין אחרון;
וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן — בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא.
את מוצא באבינו אברהם,
שראה אותו בנוי, וראה אותו חרב, וחזר וראה אותו בנוי,
שנאמר: וַיִּקְרָא אַבְרָהָם את שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְיָ יִרְאֶה(בראשית כב, יד) — הרי בנוי;
אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר — הרי חרב;
יְיָ יִרְאֶה — בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא.
וכן את מוצא באבינו יצחק,
שראה אותו בנוי, וראה אותו חרב, וחזר וראה אותו בנוי,
שנאמר: רְאֵה רֵיחַ בְּנִי(בראשית כז, כז) — הרי בנוי;
כְּרֵיחַ שָׂדֶה — הרי חרב;
אֲשֶׁר בֵּירְכוֹ יְיָ — הרי בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא,
והוא אומר: כִּי שָׁם צִוָּה יְיָ אֶת הַבְּרָכָה(תהלים קלג, ג).
וכן את מוצא באבינו יעקב,
שראה אותו בנוי, וראה אותו חרב, וחזר וראה אותו בנוי,
שנאמר: וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה(בראשית כח, יז) — הרי בנוי;
אֵין זֶה — הרי חרב;
כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים — הרי בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא.
וכן את מוצא במשה,
שראה אותו בנוי, וראה אותו חרב, וחזר וראה אותו בנוי,
שנאמר: אֶת קׇרְבָּנִי לַחְמִי(במדבר כח, ב) — הרי בנוי;
לְאִשַּׁי — הרי חרב;
תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ — בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא.
וכן את מוצא בדוד,
שראה אותו בנוי, וראה אותו חרב, וחזר וראה אותו בנוי,
שנאמר: לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים(תהלים סח, יז) — הרי בנוי;
גַּבְנֻונִּים — הרי חרב;
הָהָר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ — בנוי ומושכלל לעתיד לבוא.
וכן את מוצא בשלמה בנו,
שראה אותו בנוי, וראה אותו חרב, וחזר וראה אותו בנוי,
שנאמר: בָּנֹה בָנִיתִי(מלכים א ח, יג) — הרי בנוי;
בֵּית זְבֻול — הרי חרב: אל תהי קורא ״בית זבול״ אלא ״בית זבל״;
מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים — בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא.
וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן — בין חרב ובין שאינו חרב,
והוא אומר: כֹּה אָמַר כּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס מִי בָכֶם מִכׇּל עַמּוֹ יְיָ אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל(דברי הימים ב לו, כג) —
בין חרב, בין שאינו חרב.
אבות דרבי נתן, נוסח ב, פרק מג · דברי חכמים · שמות הארץ · עשרה שמות לארץ ופירושם, ומשל המלך והרץ לפניו
״דומה״ (משל למה הדבר) ו״כ״ (כך קרא) — הושלמו במאגרים; ״שדה״ (כריח שדה) — הושלם במאגרים.
״חרבה״ נמנית ברשימה ואינה מתפרשת בכתב היד; במהדורת שכטר ״חרבה שהחריבו מימיה את מי המבול״. ״כדנן״ — במסורה ״כדנה״ (ירמיה י, יא). ״ת?אמ?רון״ — אותיות מסופקות בכתב היד.
עשרה שמות נקראת ארץ:
אדמה,
יבשה,
חרבה,
תבל,
חלד,
ארקאארקא — ארץ (בארמית),
ראשית,
גיא,
שדה.
ארץ — נקראת ארץ לשם רצתה.
משל, למה הדבר דומה?
למלך שקרא לפמליאלפמליא — לבני ביתו, לעבדיו ולשריו שלו, ורץ אחד ועמד לפניו, ועשאו המלך שלטון.
כך קרא המקום לכל באי עולם, ורצתה ארץ ועמדה לפניו —
ונקראת ארץ לשם ריצתה.
אדמה — שממנה נוצר אדם הראשון,
שנאמר: וַיִּיצֶר יְיָ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה(בראשית ב, ז).
ויבשה — שהובישו מימיה את מימי המבול.
תבל — שהיא מתובלת בדברי תורה;
אבל ארץ ישראל אינה חסירה כלום,
שנאמר: לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ(דברים ח, ט).
חלד — שכל באי עולם חולדים בה,
שנאמר: הַאֲזִינוּ כׇּל יֹשְׁבֵי חָלֶד(תהלים מט, ב).
ארקא — מנין?
שנאמר כדנןכדנן — כך, כזה תֵּאמְרוּן לְהוֹם אֱלָהַיָּא דִּי שְׁמַיָּא וְאַרְקָא(ירמיה י, יא).
ראשית — מנין?
שנאמר: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ(בראשית א, א).
גיא — מנין?
מִן גֵּו יְגֹורָשׁוּ יָרִיעוּ עָלֵימוֹ כַּגַּנָּב(איוב ל, ה).
שדה — מנין?
רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְיָ(בראשית כז, כז).
חלק ב
דברי האמוראים
בבלי תענית פרק ד, כט ע״ב · סוגיא · ״לתת לכם אחרית ותקוה״ — אלו דקלים וכלי פשתן; ״כריח שדה אשר ברכו יי״ — כריח שדה של תפוחים
״לתת לכם אחרית ותקוה״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 134: ״ונתתי לכם אחרית ותקוה בגולה״; בכ״י אוקספורד 366: ״לתת לכם אחרית ותקוה בגולה — מאי?״.
״רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת״ — בכ״י וטיקן 134: ״…בר שילת בר מרתא״ (בשני המקומות).
שני מאמריו של רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב, אחרי ״משנכנס אב ממעטין בשמחה… משנכנס אדר מרבין בשמחה״ (כט ע״א–ע״ב); אחריהם המשנה ״שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה״.
לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה(ירמיה כט, יא) —
מיוחס לרש״י ונתתי לכם אחרית ותקוה — איידי דאיירי רב יהודה לעיל נקיט ואזיל.
אמר רב יהודה בריה דרבבריה דרב — בנו של רב שמואל בר שילת משמיה דרבמשמיה דרב — משמו של רב:
אלו דקלים וכלי פשתן.
מיוחס לרש״י דקלים — להתפרנס מהן שיש מהן בבבל הרבה כדאמרינן בפ״ק (דף ט:) עולא איקלע לבבל חזא מלא צנא דתמרי כו׳.
מיוחס לרש״י כלי פשתן — ללבוש.
וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְיָ(בראשית כז, כז) —
אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב:
כריח שדה של תפוחים:
תנחומא בובר, תולדות י · דרשת הפסוק · כשנכנס יעקב — נכנס גן עדן עמו, ״כריח שדה אשר ברכו יי״; כשנכנס עשו — נכנסה גיהנם עמו, ״מי איפוא״
״כשנכנס״ — בכתב היד ״כשנכבס״ (sic), ובפעם השנייה ״כשנבנס״ (sic). ״עימו״ — כך בכתב היד. ״כריח שדה״ — בכתב היד ״בריח שרה״, ותוקן כפסוק וכבובר. ״נכנסה גיהנם״ — בכתב היד ״נכנס׳״.
הדרשה היא חלק מסימן י של תנחומא בובר לתולדות (״ועתה שא נא כליך״), בשרשרת הדרשות על בראשית כז, ג–כז; ראשו בפרשה עה (ועתה שא נא כליך). מקבילות: ״נכנסה גן עדן עמו״ — בראשית רבה סה, כב ושיר השירים רבה ד, יא (בפרשה פו, וירח את ריח בגדיו); גיהנם שנכנסה עם עשו — בראשית רבה סז, ב ותנחומא בובר, תולדות כב (בפרשה קז, ויחרד יצחק חרדה גדלה עד מאד).
כשנכנס יעקב — נכנס גן עדן עימו,
שנאמר: כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְיָ(בראשית כז, כז);
כשנכנס עשו — נכנסה גיהנם עמו,
שנאמר: וַיֹּאמֶר מִי אֵיפוֹא(בראשית כז, לג);
ואין אֵיפוֹא אלא גיהנם,
שנאמר: כִּי חָצַבְתָּ לְּךָ פֹּה קָבֶר וגו׳(ישעיה כב, טז).
תנחומא בובר, תולדות י · דרשת הפסוק · ״שדה״ זו ציון — צפה שבונה ציון ומקריב בה קרבנות; ״אשר ברכו יי״ — ״כטל חרמון״
״שהוא עומד״ — בכתב היד ״שהיא״ (sic; הדל״ת של ״עומד״ מסופקת). ״ציון שדה״ — בכתב היד ״ציון שרה״, ותוקן כפסוק וכבובר. ״בה״ — בכתב היד ״בהו״, והסופר מחק את הו״ו.
מקבילות: בראשית רבה סה, כג (להלן, י) — ״כריח השדה — הרי חרב, הכמה דתמר: ציון שדה תחרש״; אגדת בראשית מג — ״כריח שדה — כריח הקרבנות שבציון, שנאמר: ציון שדה תחרש״ (בפרשה פו, וירח את ריח בגדיו).
דבר אחר:
כְּרֵיחַ שָׂדֶה(בראשית כז, כז) — צפה שהוא עומד ובונה ציון ומקריב קרבנות בתוכה, ובירכו;
ואין שָׂדֶה אלא ציון,
שנאמר: צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ(מיכה ג, יב).
אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְיָ — אותה שכתוב בה: כְּטַל חֶרְמוֹן וגו׳(תהלים קלג, ג).
פסיקתא רבתי, פסקא לט · פתיחתא · ״הרנינו לאלהים עוזנו הריעו לאלהי יעקב״ · למה הזכיר אסף את יעקב מכל האבות: מאברהם ומיצחק יצאה פסולת; משל המלך ושלשה אוהביו — אברהם קרא למקדש הר, יצחק שדה, יעקב פלטין
לפני הפתיחתא בפסקא — ״ילמדנו רבינו: שופר שניקב וסתמו מהו שיהא כשר לתקוע בו״ (משנה ראש השנה ג, ו), ודברי אסף על תקיעת השופר בראש השנה; אחריה ״תקעו בחדש שופר״.
״פסולת״ — התי״ו הוספת מאגרים. ״אני״ — בכתב היד ״אנו״ (מסומן במאגרים ״כך״). ״מודד… מודדין״ — בכתב היד ״מוריד… מורדין״ (הרי״שים מסומנות במאגרים ״כך״), ותוקן כלשון המשנה (סוטה א, ז). ״פלטין״ — לפניו כתב הסופר ״פלוטין״, ומאגרים מחקוהו. ״השלישי״ — בכתב היד ״השלישיי״. ״עד שלא נבנה; חייך שאני בונה אותו וקורא אותו לשמך״ — בגליון כתב היד, ביד שנייה. ״כמה שכתב״ (לפני ״ויירא״) — התג מסופק. ״ומשם״ — אותיות מסופקות בכתב היד (במקרא: ומשכנתיו). ״אלא״ (״ולא הזכיר בתרועה אלא ליעקב״) — מסומן במאגרים ״כך״.
״אין כי אם בית אלהים״ — כך בכתב היד, בלי ״זה״; ״אל בית יעקב״ — בלי ״אלהי״ שבפסוק. ״לאלהים עוזינו הריעו לאלהי יעקב סלה״ — כך בכתב היד (״סלה״ אינו בפסוק).
במהדורת איש שלום: ״כולו קודש״, ״כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וגו׳״, ״למה ליעקב מכל האבות״, ״במידה שאדם מודד באותה מידה מודדים לו״, ״שאני מבקש לעשות לי פלטין״, ״הניחו המלך״, ״אברהם קרא לבית המקדש הר, שנאמר: בהר יי יראה״, ״כריח השדה״, ״אין זה כי אם בית אלהים״, ״וקורא אותו בית יעקב — בית יעקב לכו ונלכה״, ״אל בית אלהי יעקב״, ״ואף ירמיה אומר כן״, ״קשט לדברים ולא הזכיר בתרועה אלא יעקב, שנאמר״.
מקבילות: מדרש תהלים פא, א–ב (להלן, ח, נוסח אחר); בבלי פסחים פרק ח, פח ע״א — ״לא כאברהם שכתוב בו הר… ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר: ויצא יצחק לשוח בשדה; אלא כיעקב שקראו בית״ (שם ליצחק ״ויצא יצחק לשוח בשדה״, ולא פסוקנו).
כך פתח רבי תנחומא ברבי אבא:
לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל(במדבר כג, כא).
מה ראה בלעם להזכיר ליעקב, ולא לאברהם ולא ליצחק?
אלא ראה שעמד מאברהם פסולת — ישמעאל ובני קטורה;
וכן ראה שעמד מיצחק פסולת — עשו ואלופיו;
אבל יעקב — כולן קדושה (איש שלום: כולו קודש),
כמה שכתוב: כׇּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל(בראשית מט, כח).
לפיכך לא הזכיר לאחד מן האבות אלא ליעקב:
לֵאלֹהִים עוּזֵּינוּ הָרִיעוּ לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב(תהלים פא, ב) סלה.
דבר אחר:
לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב —
למה ליעקב הזכיר יותר מן האבות?
שנו רבותינו:
במדה שאדם מודד בה מודדין אותה(משנה סוטה א, ז).
למלך שהיו לו שלשה אוהבין, וביקש לבנות פלטיןפלטין — ארמון.
הביא לראשון, אמר לו: ראה המקום הזה שאני מבקש לעשות לו פלטין.
אמר לו אותו אוהבו: זכור הייתי אותה הר מתחילה.
הביא לשיני, אמר לו: זכור אותה שדה מתחילה.
הניחם המלך.
הביא לאוהבו השלישי, ואמר לו: זכור הייתי אותה פלטין מתחילה.
אמר לו המלך: חייך, שאני בונה אותה פלטין וקורא אותה לשמך.
כך אברהם, יצחק ויעקב היו אוהביו של הקדוש ברוך הוא.
אברהם קרא לבית המקדש ״הר״,
כמה שנאמר: וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְיָ יִרְאֶה וגו׳(בראשית כב, יד);
ויצחק קרא אותו ״שדה״,
כמה שנאמר: רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְיָ(בראשית כז, כז);
ויעקב קרא אותו ״פלטין״,
כמה שכתוב: וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וגו׳(בראשית כח, יז).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה קראת אותו ״בית״ עד שלא נבנה — חייך, שאני בונה אותו וקורא אותו לשמך,
כמה שכתוב: בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר יְיָ(ישעיה ב, ה),
וכן: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְיָ אֶל בֵּית יַעֲקֹב וגו׳(ישעיה ב, ג).
ואף ירמיה כן אמר:
כֹּה אָמַר יְיָ הִנְנִי שָׁב את שְׁבוּת אׇהֳלֵי יַעֲקב ומשם אֲרַחֵם וגו׳(ירמיה ל, יח).
ואף אסף קשט לדבריהםקשט לדבריהם — אישר (נתן אמת) לדבריהם, ולא הזכיר בתרועה אלא ליעקב:
הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּינוּ הָרִיעוּ לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב.
מדרש תהלים, מזמור פא, ב · דרשה · נוסח אחר · במידה שאדם מודד מודדין לו — ״סאה בסאה״; משל המלך ואוהביו: אברהם קרא למקדש הר, יצחק שדה — ״ראה ריח בני כריח שדה״, יעקב בית
לפני הדרשה במזמור פא (פסקה א): ״זה שאמר הכתוב: לא הביט און ביעקב — מה ראה בלעם להזכיר ליעקב ולא לאברהם ולא ליצחק… אבל יעקב כולו קדושה״, כפתיחתא שבפסיקתא רבתי (לעיל, ז).
כנגד פסיקתא רבתי: כאן דרשת ״סאה בסאה״ אחר המשנה; במשל ״זכור אני שהיה״; לאברהם ״בהר יי יראה״, וליעקב ״בית״ ולא ״פלטין״; ובסוף ״לכו ונעלה אל הר יי אל בית אלהי יעקב״, בלי ״בית יעקב לכו ונלכה״.
״תריבנה״ — בכתב היד ״תרי׳״ בקיצור (הבי״ת מסופקת). ״פלטין״ (הראשון) — היו״ד מסופקת. ״אלהים״ (בראשית כח, יז) — בכתב היד ״אלק׳ים״.
דבר אחר:
למה הזכיר ליעקב מכל האבות?
שנו רבותינו:
במידה שאדם מודד בה מודדין לו(משנה סוטה א, ז),
שנאמר: בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה(ישעיה כז, ח) — סאה בסאה.
אין לי אלא סאה; תרקבתרקב — חצי סאה (שלושה קבין), וחצי תרקב, ותומןותומן — ושמינית (הקב), ועוכלאועוכלא — ומידה קטנה (חלק מן הקב) — מניין?
תלמוד לומר: כִּי כׇל סְאוֹן סֹואֵן בְּרַעַשׁ(ישעיה ט, ד).
אין לי אלא דבר שבא במידה; מניין שאפילו פרוטות קטנות שמצטרפות לחשבון גדול?
תלמוד לומר: אַחַת לְאַחַת לִמְצֹוא חֶשְׁבּוֹן(קהלת ז, כז).
למלך שהיו לו אוהבין, וביקש לבנות לו פלטיןפלטין — ארמון.
הביא לראשון, ואמר לו: ראה המקום הזה שאני רוצה לבנות לי פלטין.
אמר לו אותו אוהבו: זכור אני שהיה הר תחילה.
קרא לאוהבו השני, ואמר לו: מבקש אני לבנות לי פלטין.
אמר לו: זכור אני שהיה שדה.
הניחו, ובא לאוהבו השלישי, ואמר לו: רוצה אני לבנות פלטין.
אמר לו: זכור אני שהיה מתחילה פלטין.
אמר לו המלך: חייך, שאני בונה אותו פלטין, וקורא אותו על שמך.
כך אברהם, יצחק ויעקב היו אוהבין להקדוש ברוך הוא.
אברהם קרא לבית המקדש ״הר״,
שנאמר: בְּהַר יְיָ יֵרָאֶה(בראשית כב, יד);
יצחק קראו ״שדה״,
שנאמר: רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְיָ(בראשית כז, כז);
יעקב קראו ״בית״,
שנאמר: אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים(בראשית כח, יז).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, אתה קראתו ״בית״ עד שלא נבנה — ואני קורא אותו על שמך:
לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְיָ אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב(ישעיה ב, ג).
וכן אמר ירמיה:
כֹּה אָמַר יְיָ הִנְנִי שָׁב שְׁבוּת אׇהֳלֵי יַעֲקוֹב(ירמיה ל, יח).
ועוד, אסף קישט את דבריוקישט את דבריו — אישר (נתן אמת) לדבריו, ולא הזכיר בתרועה אלא ליעקב,
שנאמר: הָרִיעוּ לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב(תהלים פא, ב).
מדרש תהלים, מזמור יא, ג · דרשת הפסוק · ״יי בהיכל קדשו יי בשמים כסאו״ · אף על פי שחרב בית המקדש לא זזה השכינה ממקומו: ״ושכנת בשדה״ — ואין ״שדה״ אלא בית המקדש, ״כריח שדה״; הכותל המערבי
״היתה״ — בכתב היד ״היית׳״. ״גרמו״ — בכתב היד ״גרמן״ (מסומן במאגרים ״כך״). ״בן חרב״ — כך בכתב היד (= בין), ואחרי ״בן״ כתוב ״בב״ ומאגרים מחקוהו. ״אלעזר״ (השני) — בכתב היד ״עלעזר״, ותוקן במאגרים. ״כורש״ — הרי״ש מסופקת. בפסוק עזרא סימני חסר (+) בכתב היד אחרי ״יעל״, אחרי ״בית״ ואחרי ״ישראל״ (בפסוק: ויעל לירושלם אשר ביהודה ויבן את בית יי אלהי ישראל הוא האלהים אשר בירושלם). ״היה״ (״אף על פי שהיה חרב״) — היו״ד מסופקת. ״תעשה״ — מסומן במאגרים ״כך״. ״בשדה״ (״שכינתו בשדה״) — הבי״ת הוספת מאגרים.
״שיכונתי — כתיב, ושכנת — קרי״ — כך בכתב היד (״שיכונתי כת׳ ושכנת ק׳״): ״ושכנת בשדה״ נדרש כ״שכינתי בשדה״.
יְיָ בְּהֵיכַל קׇדְשׁוֹ יְיָ בַּשָּׁמַיִם כִּסְאוֹ(תהלים יא, ד) —
כל זמן שהיה בית המקדש קיים — היתה שכינה שרויה בתוכה;
וכיון שגרמו העונות ונחרב בית המקדש — סילק שכינתו בשמים,
שנאמר: יְיָ בַּשָּׁמַיִם כִּסְאוֹ.
אמר רבי אלעזר בן פדת:
בן חרב בין שאינו חרב — השכינה לא זזה ממקומה,
שנאמר: יְיָ בְּהֵיכַל קׇדְשׁוֹ —
אף על פי שכסאו בשמים, שכינתו בבית המקדש,
שנאמר: וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כׇּל הַיָּמִים(מלכים א ט, ג),
וכן הוא אומר: וַיַּעֲנֵינִי מֵהַר קׇדְשׁוֹ סֶלָה(תהלים ג, ה) —
אף על פי שהוא הר, בקדושתו הוא עומד.
אמר רבי אלעזר:
ראה היאך כורש אומר להם: יעל וְיִבֶן אֶת בֵּית אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָים(עזרא א, ג) —
אף על פי שהיה חרב עכשיו, הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם — לא זז משם.
אמר רבי סימון:
ראה מה כתיב: כִּי עַתָּה תֵצְאִי מִקִּרְיָה וְשָׁכַנְתְּ בַּשָּׂדֶה(מיכה ד, י) —
אף על פי שחרב, תעשה שדה — שכינתו בשדה.
ואין ״שדה״ אלא בית המקדש,
שנאמר: כְּרֵיחַ שָׂדֶה(בראשית כז, כז).
״שיכונתי״ — כתיב, וְשָׁכַנְתְּ — קרי.
אמר רבי אחא:
לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי,
שנאמר: הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כׇּתְלֵינוּ(שיר השירים ב, ט).
אמר רבי ינאי:
מלך בשר ודם — כשהן נכנסין לטרקליןלטרקלין — לאולם (חדר הסעודה), אינו רואה מה בקיטוןבקיטון — בחדר המשכב;
אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא: יְיָ בְּהֵיכַל קׇדְשׁוֹ יְיָ בַּשָּׁמַיִם כִּסְאוֹ,
הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם(תהלים קמח, יג) —
צופה ומביט בכל באי העולם, ואין העין שולטת בו.
חלק ג
חתימה
בראשית רבה, פרשה סה, כג · חתימה · בית המקדש בנוי, חרב, ובנוי ומשוכלל לעתיד לבא
״אחר״, ״לו״ — הושלמו במאגרים. דרשת ״בנוי וחרב ובנוי״ באה גם בפרשה ב (על ״בראשית… והארץ היתה תהו… יהי אור״), בפרשה נו (על ״ויקרא אברהם שם המקום ההוא״) ובפרשה סט (על ״ויירא ויאמר מה נורא״); כך גם בתיאודור–אלבק בסוף פרשה זו.
מקבילות: ספרי דברים שנב ומדרש תנאים לדברים לג, יב (לעיל, א–ב) — אברהם, יצחק ויעקב ראו אותו בנוי, חרב ובנוי, ובמדרש תנאים ביצחק ״ראה ריח בני — הרי בנוי; כריח שדה — הרי חרב; אשר בירכו יי — הרי בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא״.
המדרש קורא ״ניחוחי״, ״כריח השדה״ (במסורה: ניחחי, כריח שדה).
דבר אחר:
מלמד שהראה לו הקדוש ברוך הוא בית המקדש בנוי, וחרב, ובנוי.
וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי(בראשית כז, כז) — הרי בנוי,
הכמה דתמרהכמה דתמר — כמו שאתה אומר: רֵיחַ נִיחֹוחִי תִּשְׁמְרוּ(במדבר כח, ב).
כְּרֵיחַ השדה — הרי חרב,
הכמה דתמר: צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ(מיכה ג, יב).
אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְיָ — בנוי ומשוכלל לעתיד לבא,
הכמה דתמר: כִּי שָׁם צִוָּה יְיָ אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם(תהלים קלג, ג).
ספרי דברים, מדרש תנאים לדברים, אבות דרבי נתן, בבלי, תנחומא בובר, פסיקתא רבתי, מדרש תהלים, בראשית רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | הבא | להבא |
| ג | דומה | — (הוספה) |
| ג | כ | — (הוספה) |
| ג | שדה | — (הוספה) |
| ה | כשנכנס | כשנכבס |
| ה | כריח | בריח |
| ה | שדה | שרה |
| ה | כשנכנס | כשנבנס |
| ו | שהוא | שהיא |
| ו | שדה | שרה |
| ז | ת | — (הוספה) |
| ז | מודד | מוריד |
| ז | מודדין | מורדין |
| ז | אני | אנו |
| ט | היתה | היית׳ |
| ט | גרמו | גרמן |
| ט | אלעזר | עלעזר |
| ט | ב | — (הוספה) |
| י | אחר | — (הוספה) |
| י | לו | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| ספרי דברים | כתב יד לונדון 341 |
| מדרש תנאים לדברים | מהדורת הופמן |
| אבות דרבי נתן, נוסח ב | כתב יד פרמה 2785 |
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
| פסיקתא רבתי | כתב יד פרמה 3122 |
| מדרש תהלים | כתב יד קמברידג׳ Or. 786 |
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמות מכתב יד וטיקן 60 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה פח
וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם(בראשית כז, כח)
מקפלין את הכלים בשבת — אדם אחד, ולבגדים שלובשם בשבת, שצריך אדם לכבד את השבת בכסותו; ומכאן לבגדי כהונה של בכורו של עולם, שעברו מאדם עד יעקב ״וירח את ריח בגדיו״
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
משנה, ירושלמי, בבלי, תנחומא בובר §§cover-end§§
חלק א
הלכה
משנה שבת טו, ג · משנה · מקפלין את הכלים בשבת אפילו ארבעה וחמשה פעמים, ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת
המשנה נדפסה כאן עד דין הקיפול וההצעה; המשכה (״רבי ישמעאל אומר: מקפלין את הכלים ומציעין את המטות מיום הכפורים לשבת, וחלבי שבת קרבין ביום הכפורים…״) — במשנה שבראש הסוגיות שלהלן (ב, ג). היא שנויה בילמדנו שלהלן (ד).
״(אבל לא של יום הכפורים בשבת)״ — בסוגריים עגולים בנוסח על־התורה, כמות שהוא; בבבלי (שבת פרק טו, קיג ע״א) ובירושלמי (טו, ג) הוא בגוף המשנה.
מקפלין את הכלים אפלו ארבעה וחמשה פעמים,
ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת,
אבל לא משבת למוצאי שבת.
ירושלמי שבת טו, ג · הלכה · סוגיא · קיפול בשנים אסור; לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ולשתייה, או לעסוק בהן בדברי תורה — תן חלק לתלמוד תורה וחלק לאכול ולשתות
״[שבת]״ (״מלילי [שבת] לשבת״) — חסר בכתב יד ליידן.
״{מקפלין את הכלים}״ (בדברי רבי ישמעאל) — חסר בכתב יד ליידן, ונוסף בגליון.
״ומציעין״ (בדברי רבי ישמעאל) — בכתב יד ליידן נכתב ״מציעין״, והמגיה הוסיף ו׳.
״טריח״ (״על ידי שהפה זה טריח״) — כך בכתב יד ליידן, אלא שהמגיה העביר קולמוס על האות הראשונה; בדפוס ונציה ״מריח״. וראו אהבת ציון וירושלים וירושלמי כפשוטו.
אחרי הסוגיא ״מעשה בחסיד אחד שיצא לטייל בכרמו בשבת״ — מעשה אחר.
מקפלין את הכלים אפילו ארבעה וחמשה פעמים, ומציעין את המיטות מלילי [שבת] לשבת, אבל לא משבת למוצאי שבת.
רבי ישמעאל אומר:
{מקפלין את הכלים} ומציעין את המיטות מיום הכיפורים לשבת.
חלבי שבת קריבין ליום הכפורים.
רבי עקיבה אומר:
לא של שבת קריבין ליום הכיפורים, ולא של יום הכיפורים קריבין לשבת.
דבית רבי ינאי אמרידבית רבי ינאי אמרי — (חכמי) בית רבי ינאי אומרים:
קיפול בשנים אסור.
רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן:
אין מקפלין בשבת בשנים.
וההן דמקפל על סיפסלה — כמאן דאינון תרין.וההן דמקפל על… — ומי שמקפל (בגד) על הספסל — כמי שהם שניים.
ומי שמקפל (בגד) על הספסל — כמי שהם שניים.
רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן:
לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ולשתייה;
על ידי שהפה זה טריחטריח — טורח, מתייגע — התירו לו לעסוק בהן בדברי תורה.
רבי ברכיה בשם רבי חייא בר בא:
לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה.
מתניתא מסייעה בין לדין בין לדיןמתניתא מסייעה בין לדין בין לדין — הברייתא מסייעת בין לזה ובין לזה: כיצד הוא עושה? או יושב ואוכל, או יושב ועוסק בדברי תורה.
כתוב אחד אומר: שַׁבָּת הִוא לַיְיָ(ויקרא כג, ג), וכתוב אחר אומר: עֲצֶרֶת לַיְיָ אֱלֹהֶיךָ(דברים טז, ח) — הא כיצד?
תן חלק לתלמוד תורה, וחלק לאכול ולשתות.
אמר רבי אבהו:
״שבת ליי״ — שבות כיי: מה הקדוש ברוך הוא שבת ממאמר, אף את שבות ממאמר.
בבלי שבת פרק טו, קיג ע״א · הלכה · סוגיא · מקפלין את הכלים בשבת — באדם אחד, בחדשים, בלבנים, ובשאין לו להחליף; של בית רבן גמליאל לא היו מקפלים
אחרי הסוגיא ״וכבדתו מעשות דרכיך — וכבדתו, שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול״ — דרשה אחרת.
מקפלין את הכלים אפילו ארבעה וחמשה פעמים,
ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת,
אבל לא משבת למוצאי שבת.
רבי ישמעאל אומר:
מקפלין את הכלים ומציעין את המטות מיום הכיפורים לשבת,
רש״י מיוה״כ לשבת — כגון אם חל יוה״כ להיות בערב שבת.
וחלבי שבת קריבין ביום הכיפורים,
אבל לא של יום הכיפורים בשבת.
רבי עקיבא אומר:
לא של שבת קריבין ביום הכיפורים, ולא של יום הכיפורים קריבין בשבת.
רש״י אפי׳ ד׳ או ה׳ פעמים — כדי לחזור וללובשן בו ביום.
רש״י מתני׳ מקפלין את הכלים — בגדים כשפושטן מקפלין מפני שמתרככין מכיבוסם ומתקמטי׳ כשאינן מקופלים.
רש״י קריבין ביוה״כ — שחל להיות במוצאי שבת.
אמרי דבי רבי ינאיאמרי דבי רבי ינאי — אומרים (חכמי) בית רבי ינאי:
לא שנו אלא באדם אחד, אבל בשני בני אדם — לא.
רש״י גמ׳ בשני בני אדם — כשמקפלין אותן מפשטין קמטיהן ונראין כמתקנין.
ובאדם אחד נמי לא אמרן אלא בחדשים, אבל בישנים — לא.ובאדם אחד נמי… — ובאדם אחד גם כן לא אמרנו אלא בחדשים, אבל בישנים — לא. וחדשים גם כן לא אמרנו אלא בלבנים, אבל בצבועים — לא. ולא אמרנו אלא כשאין לו (בגדים) להחליף, אבל יש לו להחליף — לא.
ובאדם אחד גם כן לא אמרנו אלא בחדשים, אבל בישנים — לא.
רש״י ישנים — קיפולן מתקנן יותר מן החדשים שהחדשים קשין מאליהן ואין ממהרין לקמוט.
וחדשים נמי לא אמרן אלא בלבנים, אבל בצבועים — לא.
וחדשים גם כן לא אמרנו אלא בלבנים, אבל בצבועים — לא.
ולא אמרן אלא שאין לו להחליף, אבל יש לו להחליף — לא.
ולא אמרנו אלא כשאין לו (בגדים) להחליף, אבל יש לו להחליף — לא.
רש״י יש לו — אחרים להחליף היום לא.
רש״י צבועין — קיפולן מתקנן.
תנא:
של בית רבן גמליאל לא היו מקפלים כלי לבן שלהן, מפני שהיה להן להחליף.
רש״י כלי לבן שלהן — רבותא נקט וכל שכן צבועים.
אמר רב הונא:
אם יש לו להחליף — יחליף, ואם אין לו להחליף — ישלשל בבגדיוישלשל בבגדיו — יוריד את בגדיו כלפי מטה (שיהיו ארוכים, דרך כבוד).
רש״י יש לו להחליף יחליף — מי שיש לו בגדים לבד מאותן שלבש בחול יחליפם בשבת.
רש״י ישלשל בבגדיו — כלפי מטה שיראו ארוכים והוא מדת עשירים היושבים בביתם ואינם צריכים לסלק בגדיהם מן הארץ בשביל מלאכה וכבוד שבת הוא.
מתקיף להמתקיף לה — מקשה על כך רב ספרא:
והא מיתחזי כרמות רוחא!והא מיתחזי כרמות… — והרי נראה כגסות רוח! כיון שבכל יום אינו עושה (כך), ועכשיו הוא שעושה — אינו נראה כגסות רוח.
והרי נראה כגסות רוח!
כיון דכל יומא לא קעביד, והאידנא הוא דקא עביד — לא מיתחזי כרמות רוחא.
כיון שבכל יום אינו עושה (כך), ועכשיו הוא שעושה — אינו נראה כגסות רוח.
תנחומא בובר, תולדות יב · הלכה · ילמדנו · מקפלין כלים בשבת לכבוד השבת; כתנות עור — בגדי כהונה גדולה של בכורו של עולם, שעברו מאדם עד יעקב
״ילמדנו רבינו״ — בכתב היד ״ילמדי׳ רבו׳״. ״כליו״ — בכתב היד ״כמו״, ותוקן כמאגרים ובובר. ״מקפלין״ — בכתב היד ״מקסלין״ (sic). ״אפילו ארבעה וחמשה פעמים״ — בכתב היד ״אפי׳ ארבע׳ וחמש׳ פעמ׳״. ״המיטת״ — בכתב היד ״המישת״, ותוקן כמאגרים (בובר: המטות). ״לקפלן״ — הנו״ן מסופקת. ״חושש״ — בכתב היד ״חישש״ (sic). ״מכבדין״ — הדל״ת מסופקת; ״נקייה״ — היו״דים מסופקות. ״ויעש לו אלהים לאדם״ — כך בכתב היד (בפסוק: ויעש יי אלהים לאדם), ו״לו״ מחוץ לפסוק; בובר: ״ויעש (לו) [יי] אלהים״. ״כותנת עור״ — בכתב היד ״כותנת״, ומאגרים מחקו את הו״ו (בפסוק: כתנות). ״בגדי״ — הוספת מאגרים, בתוך [ ] (וכך בובר). אחרי ״כהונה גדולה״ כתוב בכתב היד ״שבה׳״, ומאגרים מחקוהו. ״שהיה בכבודו של עולם״ — כך בכתב היד ובבובר (ולהלן ״שהיה בכורו של עולם״). ״עולם״ (״בכורו של עולם״) — הוספת מאגרים, בתוך [ ]. ״בא נח ומסרן לשם, שהיה בכורו של נח; ושם״ — הוספת מאגרים, בתוך [ ] (בובר: ״בא נח [ומסרן לשם, ושם] מסרן לאברהם״).
מ״ואברהם ליצחק״ עד ״ואתה תשמע השמים״ (סימן יד) — כתב יד פרמה 3122. ״ואברהם״ — בכתב היד ״ואבר׳״. ״עבודה זרה״ — ״ע׳ז״. ״כשעמד״ — השי״ן הוספת מאגרים. ״מן עשו״ — לפניו כתוב ״ע״, ומאגרים מחקוהו. ״שקנה״ — הוספת מאגרים, בתוך [ ] (בובר: ״שלקח… מיד עשו״). ״את הבגדים״ — בכתב היד ״אתד״, ומאגרים מחקו את הדל״ת. ״וירח ריח בגדיו״ — כך בכתב היד, בלי ״את״. בנוסח בובר ״ואברהם מסרן ליצחק, ויצחק מסרן לעשו, שהיה בכורו״, ובסוף: ״מה בירכו? ממה שקראו בענין: ויתן לך האלהים וגו׳״.
המשנה ״מקפלין את הכלים״ — לעיל, א, ודברי התלמודים עליה (״קיפול בשנים אסור״, ״לא שנו אלא באדם אחד״) — לעיל, ב–ג.
מקבילות: בראשית רבה סג, כה — ״מה ראה יעקב אבינו ליתן נפשו על הבכורה? דתנינן: עד שלא הוקם המשכן היו במות מותרות ועבודה בבכורות… אמר: יהיה הרשע הזה עומד ומקריב?״. בראשית רבה סה, טז — ״ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות — מה שחמד מנמרוד… אשר אתה בבית — וכמה נשים היו לו, ותמר: אשר איתה בבית? אלא דהוה ידע מה עובדיהון״. במדבר רבה ד, ח — ״אדם הראשון היה בכורו של עולם… לבש בגדי כהונה גדולה, שנאמר: ויעש יי אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור… כיון שמת אדם מסרן לשת… מת נח ומסרן לשם… מת שם ומסרה לאברהם… מת אברהם ומסרה ליצחק; עמד יצחק ומסרה ליעקב… שנטלה יעקב מן עשו בערמה״ (נוסח אחר ומורחב, ושם בלי נשי עשו ורבקה).
״וירח ריח בגדיו״ — בפרשה פו (וירח את ריח בגדיו); ״ויתן לך האלהים״ — בפרשה צו (ויתן לך האלהים).
וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים(בראשית כז, כח).
ילמדנו רבינו: מהו שיקפל אדם את כליו בשבת?
כך שנו רבותינו:
מקפלין את הכלים אפילו ארבעה וחמשה פעמים, ומציעין המיטת מלילי שבת לשבת, אבל לא משבת למוצאי שבת(משנה שבת טו, ג).
ובאילו כלים אמרו שמקפלין את הכלים? כל שהוא לובשו בשבת;
אבל ללבוש אחר השבת — אסור לקפלן בשבת.
וכלים שמתקפלין בשני בני אדם — אסור;
יחידי — מותר לקפלן, ואינו חושש.
שצריך אדם להיות מכבד את השבת בכסותו,
שנאמר: וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹונֶג(ישעיה נח, יג).
ובמה ישראל מכבדין את השבת? במאכל, ובמשתה, ובכסות נקייה.
שמתחילה כך עשה הקדוש ברוך הוא,
שנאמר: וַיַּעַשׂ לו אֱלֹהִים לְאָדָם וגו׳(בראשית ג, כא).
מהו כׇּוֹתנת עוֹר?
בגדי כהונה גדולה, שהלבישן הקדוש ברוך הוא, שהיה בכבודו של עולם.
ועוד שנו רבותינו:
עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות, והעבודה בבכורות(משנה זבחים יד, ד).
לכך הלביש הקדוש ברוך הוא לאדם בגדי כהונה גדולה, שהיה בכורו של עולם.
בא נח ומסרן לשם, שהיה בכורו של נח; ושם מסרן לאברהם,
ואברהם ליצחק, ויצחק לעשו בכורו.
ועשו היה רואה את נשיו עובדות עבודה זרה, והפקידן אצל אמו.
כשעמד יעקב ונטל את הבכורה מן עשו, אמרה רבקה:
הואיל שקנה יעקב את הבכורה — בדין הוא שילבש את הבגדים הללו,
שנאמר: וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו וגו׳(בראשית כז, טו).
נכנס יעקב אצל אביו והריח בו,
שנאמר: וַיָּרַח רֵיחַ בְּגָדָיו וגו׳(בראשית כז, כז).
משנה, ירושלמי, בבלי, תנחומא בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ד | לי | מ |
| ד | מקפלין | מקסלין |
| ד | ט | ש |
| ד | חושש | חישש |
| ד | בגדי | — (הוספה) |
| ד | עולם | — (הוספה) |
| ד | בא נח ומסרן לשם, שהיה בכורו של נח; ושם | — (הוספה) |
| ד | ש | — (הוספה) |
| ד | שקנה | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| משנה | נוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד) |
| תלמוד ירושלמי | כ״י ליידן (מהדורת על־התורה) |
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
מדרש דרבי יצחק
פרשה פט
וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם(בראשית כז, כח)
״שרשי פתוח אלי מים וטל ילין בקצירי״ — איוב שדלתותיו פתוחות, בית המקדש שפתוח לתורה, ויעקב שעסק בתורה הנמשלה למים, ולכך נתברך בטל; ישראל שקבלו את התורה ונוטלים את הברכות
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, תנחומא בובר, אגדת בראשית §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
בראשית רבה, פרשה סו, א · פתיחתא ראשונה · קצרה · איוב שדלתותיו פתוחות, ויעקב שעסק בתורה הנמשלת במים
שׇׁרְשִׁי פָתוּחַ אֱלֵי־מָיִם וְטַל יָלִין בִּקְצִירִי(איוב כט, יט)
בתיאודור–אלבק הפתיחתא נפתחת ״כת׳ שרשי פתוח אלי מים״.
״אלים״ שבכתב היד (כתיבה מקוצרת של השם) נפתח ״אלהים״ בפסוקים, כאן ובכל הפרשה. ״מה טעם״ — בתיאודור–אלבק ממשיך ״שרשי פתוח אלי מים וטל ילין בקצירי״, והוא עיקר הראיה (הטל); ״שנאמר״ — הושלם במאגרים.
וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם(בראשית כז, כח).
שׇׁרְשִׁי פָתוּחַ אֱלֵי מָיִם וגו׳(איוב כט, יט).
אמר איוב:
על ידי שהיו דלתיי פתוחות לרווחה —
הכל היו קוצרים יבישותיבישות — תבואה יבשה, ואני קוצר מלילותמלילות — שיבולים רכות (לחות).
מה טעם? שׇׁרְשִׁי פָתוּחַ אֱלֵי מָיִם וגו׳.
אמר יעקב:
על ידי שהייתי עוסק בתורה, שנמשלה במים —
זכיתי להתברך בטל,
שנאמר:
וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים.
תנחומא בובר, תולדות יג · פתיחתא ראשונה · נוסח אחר · ביתו של איוב פתוח לעוברים ושבים, והטל על קצירו; שערי המקדש פתוחים לתורה; ויעקב שמרדף בתי כנסיות, ובטל נתברך
שׇׁרְשִׁי פָתוּחַ אֱלֵי־מָיִם וְטַל יָלִין בִּקְצִירִי(איוב כט, יט)
הסימן כולו — כתב יד פרמה 3122. ״ויתן לך האלהים״ שבראש הסימן — הוספת בובר, בתוך [ ]. ״אילה של תורה״ — לפניו כתב היד ״אילא תורה״, ומאגרים מחקוהו. ״כשם שהיו אומרים״ — בכתב היד ״אומ׳״ (בובר: ״כשם שאת אומר״). ״למים״ (״למים אין כתיב כאן״) — הושלם כבובר (״[למים] אין כתיב כאן״); בכתב היד ״אין כת׳ כאן״ בלבד. ״לעוברים״ — בכתב היד ״לעוברי׳״. ״ויותר לפני ושרה״ — כך בכתב היד (מסומן sic במאגרים), ואינו מובן; בובר: ״פתוח לעוברי דרכים ושבים, למד מביתו של אברהם״. ״טל ילין בקצירי״ — כך בכתב היד, בלי ו״ו. ״חנינה״ — כך בכתב היד. ״הכל היו קוצרים את הכנס״ — כך בכתב היד (בובר: ״הכל היו רואין״). ״שלא״ — ״לא״ הוספת מאגרים, והסימן + לפניו ואחריו. ״ישתלהו״ — כך בכתב היד (בובר: ״שלא ישיב ליחו״).
לפני ״שנאמר הוי כל צמא״ כתב הסופר ״ר׳״ ומחקו. ״לכו״ — הו״ו מסופקת. ״כמו ששנו רבותינו״ — בכתב היד ״כמ׳ ששנו רבו׳״. ״שלשה בתי דינין״ — בכתב היד ״ג׳״. במשנה ובבובר שלשה: ״אחד על פתח הר הבית, ואחד על פתח העזרה, ואחד בלשכת הגזית״; בכתב היד שנים בלבד, ״אחד על פתח העזרה ואחד בלישכת הגזיה״. ״הגזית״ — בכתב היד ״הגזיה״ (sic). ״שרשי פתוח״ (בפעם השלישית) — ״שי״ מסופקות. ״הזז משם״ — כך בכתב היד (בובר: ״[זז]״). ״זה יעקב״ — הה״א מסופקת. ״מרדף״ — בכתב היד ״מדרף״ (sic). ״בטל״ — הלמ״ד מסופקת. ״פותח לו״ — בכתב היד ״פתוח״ (sic); בובר: ״בטל הוא פותח לך״. בנוסח בובר ״אלא כשיבוא אצל אביו לקבל עשר ברכות״, ״ויתן לך האלהים מטל השמים וגו׳״.
נוסח אחר, מורחב, של פתיחתת בראשית רבה סו, א (לעיל, סעיף א): שם איוב ויעקב בלבד, וכאן גם ביתו של אברהם, דברי רבי חנינה ובית המקדש.
וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים(בראשית כז, כח).
כתיב: שׇׁרְשִׁי פָתוּחַ אֱלֵי מָיִם וְטַל יָלִין בִּקְצִירִי(איוב כט, יט).
הפסוק הזה אמרו איוב על עצמו, ועל בית המקדש, ועל יעקב.
כיצד מדבר בעצמו?
שׇׁרְשִׁי פָתוּחַ וגו׳ — פתח ביתו היה פתוח לעוברים ושבים, וביותר לבני תורה.
מהו אֱלֵי מָיִם? שהיה ביתו של אברהם אילה של תורה וגבוריה,
כשם שהיו אומרים: רָאִיתִי אֶת הָאַיִל וגו׳(דניאל ח, ד).
למים אין כתיב כאן, אלא אֱלֵי מָיִם —
שהיה ביתו של איוב פתוח לעוברים ושבים, ויותר לפני ושרה, שלמד מביתו של אברהם.
לפיכך: טַל יָלִין בִּקְצִירִי.
אמר רבי חנינה:
הכל היו קוצרים את הכנס;
בזמן שהיה איוב שדהו קוצר — היו עננים קשורין על קצירו, בשביל שלא ישתלהו מן השרב.
לכך: וְטַל יָלִין בִּקְצִירִי.
דבר אחר:
אֱלֵי מָיִם — זה בית המקדש, שהיו פתוחין שעריו לתורה,
שנאמר: הוֹי כׇּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם(ישעיה נה, א).
כמו ששנו רבותינו:
שלשה בתי דינין היו שם: אחד על פתח העזרה, ואחד בלישכת הגזית(משנה סנהדרין יא, ב).
הוי: שׇׁרְשִׁי פָתוּחַ וגו׳.
מהו וְטַל יָלִין בִּקְצִרִי?
שאין הטל הזז משם,
שנאמר: כְּטַל חֶרְמוֹן וגו׳(תהלים קלג, ג).
דבר אחר:
שׇׁרְשִׁי פָתוּחַ — זה יעקב, שהיה מרדף בתי כניסיות הפתוחין לתורה;
לפיכך: וְטַל יָלִין בִּקְצִירִי.
אלא כשבא לברכו — בטל הוא פותח לו,
שנאמר: וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים וגו׳.
אגדת בראשית, פרק מד, א · פתיחתא · נוסח אחר · בזכות התורה הנמשלה למים באות הברכות כטל, משקבלו ישראל את התורה
שׇׁרְשִׁי פָתוּחַ אֱלֵי־מָיִם וְטַל יָלִין בִּקְצִירִי(איוב כט, יט)
כותרת כתב היד ״פרשת נביאים״: זו פרשת הנביאים של הסדר ״ויתן לך האלהים מטל השמים״ (בראשית כז, כח; פרק מג).
״האלהים״ — בכתב היד ״האלי׳ם״ בקיצור. ״אם כן״ — בכתב היד ״א״כ״. ״לעצמיכם״, ״במדרשינו״ — כך בכתב היד.
בבובר: ״שבנינו עוסקין בתורה שנמשלה כמים, דכתיב הוי כל צמא לכו למים, לפיכך הברכות באות עלינו, שנאמר שרשי פתוח עלי מים״; ״בשעה שחוזר הקדוש ברוך הוא על כל העולם ליתן להם תורה… ולא בקשו לקבל״; ״מיד קבלו עליהן, שנאמר ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר יי נעשה״; ובסוף ״שנאמר ויתן לך, לפיכך שרשי פתוח וגו׳, בשביל כך וטל ילין בקצירי״ — ואין שם ״היא התורה שירדה מן השמים… התורה תלין במדרשינו״.
נוסח אחר של הפתיחתא שבבראשית רבה סו, א ובתנחומא בובר, תולדות יג (לעיל, סעיפים א–ב): שם הכתוב נדרש באיוב וביעקב (ובבובר גם בבית המקדש), וכאן בישראל ובמתן תורה, ואין כאן איוב.
וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב(מיכה ה, ו).
זה שאמר הכתוב:
שׇׁרְשִׁי פָתוּחַ אֱלֵי מָיִם וְטַל יָלִין בִּקְצִירִי(איוב כט, יט).
אמרו ישראל:
מפני שבנינו עוסקים בתורה, שנמשלה למים,
שנאמר: הוֹי כׇּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם(ישעיה נה, א) —
לפיכך הברכות באות עלינו כטל, שהוא מים,
שנאמר: וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם(בראשית כז, כח).
ומפני מה?
מפני ששׇׁרְשִׁי פָתוּחַ אֱלֵי מָיִם וְטַל יָלִין בִּקְצִירִי.
אימתי?
בשעה שחזר הקדוש ברוך הוא על כל אומות העולם ליתן להם את התורה, ולא בקשו.
ומנין שחזר בהם?
שנאמר: וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא וגו׳(דברים לג, ב).
וכיון שבא אצל ישראל — קבלו מיד,
שנאמר: וַיַּעֲנוּ כׇל הָעָם יַחְדָּיו וגו׳(שמות יט, ח).
אמר להם:
אם כן, טלו הברכות לעצמיכם,
שנאמר: וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וגו׳ —
היא התורה שירדה מן השמים.
פתחו ישראל ואמרו:
שׇׁרְשִׁי פָתוּחַ אֱלֵי מָיִם.
בשביל מה?
בשביל וְטַל יָלִין בִּקְצִירִי —
התורה תליןתלין — תשכון, תתמיד במדרשינו.
בראשית רבה, תנחומא בובר, אגדת בראשית. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | שנאמר | — (הוספה) |
| ב | וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים(בראשית כז, כח). | — (הוספה) |
| ב | למים | — (הוספה) |
| ב | לא | — (הוספה) |
| ב | הגזית | הגזיה |
| ב | מרדף | מדרף |
| ב | פותח | פתוח |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) |
| תנחומא בובר | כתב יד פרמה 3122 |
| אגדת בראשית | כתב יד אוקספורד 2340 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה צ
וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים(בראשית כז, כח)
״השולמית״ — אומה של שלום, שבזכותה העולם עומד והגשמים והטללים יורדים: ״ויתן לך האלהים״
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, שיר השירים רבה §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
בראשית רבה, פרשה סו, ב · פתיחתא שנייה · השולמית — האומה שהשלום בה ובזכותה יורדים הגשמים והטללים
שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה־בָּךְ מַה־תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם(שיר השירים ז, א)
״פתח״ — במאגרים תחת ״()״; ״השולמית״ (הראשון) — בכתב היד ״השולמים״, ותוקן במאגרים; ״יפתח יי לך״ — הושלם במאגרים.
״בזכותה… בזכותך״ — בכתב היד מוחלפים (״לך — בזכותה… הטללים… בזכותך״), ותוקנו במאגרים; בתיאודור–אלבק ״הגשמים אינן יורדין אלא בזכותה, לך — בזכותך; הטללים אינן יורדין אלא בזכותה, לך — בזכותך״.
״רבי לעזר בר מרוס״ — בתיאודור–אלבק ״ר׳ אלעזר בר מרום״; ״רבי חונה״ — שם ״ר׳ חנא״. המדרש קורא ״תיכנתי עמודיה״ (במסורה: תכנתי עמודיה).
נוסח אחר: שיר השירים רבה ז, א (להלן, ב) — אותן דרשות על ״השולמית״ בסדר אחר ובשמות אחרים, ושם עוד ״חי העולמים מתנהג בה״, ״וישב עמי בנוה שלום״ ועמידת ישראל לפני הר סיני; ואין שם ״ועשו לי מקדש״ ו״ונתתי שלום בארץ״.
רבי ברכיה פתח:
שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית(שיר השירים ז, א).
ארבעה פעמים כתוב שׁוּבִי שׁוּבִי —
כנגד ארבע מלכיותמלכיות — מלכויות, שישראל נכנסין בתוכן בשלום ויוצאין בשלום.
הַשּׁוּלַמִּית —
אומה שמסימיםשמסימים — שחותמים (את התפילה והברכה) לה שלום בכל יום ויום:
וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם(במדבר ו, כו).
אומה ששלום העולמים דר בתוכה:
וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ(שמות כה, ח).
אומה שאני עתיד ליתן בה שלום:
וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וגו׳(ויקרא כו, ו).
אומה שאני עתיד לינטותלינטות — להטות אליה שלום,
הדה היא דכתיב:
כִּי כֹה אָמַר יְיָ הִנְנִי נֹוטֶה אֵלֶיהָ(ישעיה סו, יב).
רבי שמואל בר תנחום, רבי חנן בריהבריה — בנו דרבי ברכיה בוצרייהבוצרייה — איש בצרה, בשם רבי אידי:
אומה שעשת שלום ביני ובין עולמי —
שאילולי היא, הייתי מחריב את עולמי.
רבי חונה בשם רבי אחא עליה:
נְמֹוגִים אֶרֶץ וְכׇל יֹשְׁבֶיהָ(תהלים עה, ד) —
הכמה דתמרהכמה דתמר — כמו שאתה אומר: נָמֹוגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן(שמות טו, טו).
אָנֹכִי — כיון שקבלו עליהם אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ(שמות כ, ב),
תִיכַּנְתִּי עַמּוּדֶיהָ סֶּלָה — ונתבסס העולם.
אמר רבי לעזר בר מרוס:
אומה שהיא משלמת אסטטיונואסטטיונו — מס האכסון (של הצבא) — כלומר: נושאת בעול העולם שלעולם —
הן הן בעולם הזה, והן הן בעולם הבא.
רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי:
אומה שכל טובה שהיא באה לעולם — אינה באה אלא בזכותה.
הגשמים אינן יורדים אלא בזכותה:
יִפְתַּח יְיָ לְךָ(דברים כח, יב) — לְךָ, בזכותך.
הטללים אינן יורדים אלא בזכותה:
וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים(בראשית כז, כח).
חלק ב
דברי האמוראים
שיר השירים רבה, פרשה ז, א · דרשת הפסוק · ״שובי שובי השולמית״ · נוסח אחר · ארבע מלכיות, והשולמית: האומה שהשלום והעולם תלויים בה
״וישראל נכנסין״ — בכתב היד ״ויש׳״, מסומן במאגרים כתוספת (+); בוילנא ״וישראל״. ״ואהיה״ (בכתב היד ״והיה״) — האל״ף הושלמה במאגרים. ״אסטטיונדין״ ו״דסכנין״ — הדל״ת מסופקת בכתב היד. אחרי ״ובך הדבר תלוי״ השני — ״(בזכותך)״ נמחק במאגרים. ״תכנתי״ בסוף (בכתב היד ״תכנת״) — היו״ד הושלמה במאגרים.
בוילנא ״רבי אלעזר בר רבי מרון״ ו״איסטטיונרון״; ״רבי חנן בריה דרבי ברכיה״ (בכתב היד ״חנין״); ״דאמר הונא בשם רבי אחא״; ״מתגמגם״ (בכתב היד ״מתמגמג״); ״יפתח יי לך את אוצרו״ — בכתב היד ״את אוצ׳״, ובוילנא הדרשה על ״לך… את אוצרו הטוב״ מקוצרת.
מקבילה: בראשית רבה סו, ב (לעיל, א) — אותן דרשות על ״השולמית״ בסדר אחר ובשמות אחרים (״רבי ברכיה פתח״, ״רבי שמואל בר תנחום, רבי חנן… בשם רבי אידי״, ״רבי לעזר בר מרוס״, ״רבי חונה בשם רבי אחא״), ושם בלי ״חי העולמים מתנהג בה״ ו״וישב עמי בנוה שלום״, ובמקום ״שאלו לא קבלה תורתי הייתי מחזיר העולם לתהו ובהו״ — ״שאילולי היא הייתי מחריב את עולמי״.
שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית(שיר השירים ז, א).
רבי שמואל ברבי חייא ברבי יודן בשם רבי חנינא:
ארבע פעמים כתיב כאן שׁוּבִי שׁוּבִי — כנגד ארבע מלכיות ששולטין בישראל,
וישראל נכנסין תוך ידיהן בשלום, ויוצאין לשלום.
הַשּׁוּלַמִּית — אומה של שלום, חי העולמים מתנהג בה.
הדא הוא דכתיב:
וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹוהֶל וּבְמִשְׁכָּן(שמואל ב ז, ו).
דבר אחר:
הַשּׁוּלַמִּית — אומה שמסיימת לה שלום בכל יום,
היך מה דאת אמרהיך מה דאת אמר — כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם(במדבר ו, כו).
דבר אחר:
אומה שאני עתיד להושיבה בנוה שלום.
הדא הוא דכתיב:
וְיָשַׁב עַמִּי בִּנְוֵה שָׁלוֹם(ישעיה לב, יח).
דבר אחר:
אומה שאני עתיד לנטות עליה שלום.
הדא הוא דכתיב:
הִנְנִי נֹוטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם(ישעיה סו, יב).
רבי אלעזר בר מרום אמר:
אומה שמשלמת אסטטיונדיןאסטטיונדין — מס, תשלום חובה **משוער** של עולם — הוא בעולם הזה, והוא לעולם הבא.
רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי:
אומה שכל טובות שבעולם אינן באות אלא בזכותה.
הדא הוא דכתיב:
וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם(בראשית כז, כח).
לְךָ — בזכותך, ובך הדבר תלוי.
בזכותך — יִפְתַּח יְיָ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ(דברים כח, יב);
לְךָ — בשבילך;
אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב — בזכותך, ובך הדבר תלוי.
רבי שמואל בר תנחום ורבי חנין בריה דרבי ברכיהבריה דרבי ברכיה — בנו של רבי ברכיה בוצריהבוצריה — איש בצרה בשם רבי ירמיה אמר:
אומה שעשתה שלום ביני ובין עולמי;
שאלו לא קבלה תורתי — הייתי מחזיר העולם לתהו ובהו.
דאמרדאמר — שאמר, כמו שאמר רבי חונא בשם רבי אחא:
כתיב: נְמֹגִים אֶרֶץ וְכׇל יֹושְׁבֶיהָ(תהלים עה, ד).
אלו שעמדו ישראל לפני הר סיני ואמרו כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע(שמות כד, ז) —
כבר היה העולם מתמגמגמתמגמג — מתמוגג, נמס ומתמוטט והולך.
ומי ביסס העולם? אָנֹכִי תִכַּנְתִּי עַמּוּדֶיהָ סֶּלָה —
בזכות אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ(שמות כ, ב) — תִכַּנְתִּי עַמּוּדֶיהָ.
בראשית רבה, שיר השירים רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | פתח | — (הוספה) |
| א | השולמית | השולמים |
| א | דכתיב | — (הוספה) |
| א | אנכי | אנסי |
| א | בזכותה | בזכותך |
| א | יִפְתַּח יְיָ לְךָ(דברים כח, יב) | — (הוספה) |
| א | בזכותך | בזכותה |
| א | בזכותה | בזכותך |
| ב | ואהיה | והיה |
| ב | תכנתי | תכנת |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) |
| שיר השירים רבה | כתב יד וטיקן 76 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה צא
וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים(בראשית כז, כח)
״אני ישנה ולבי ער״ — כנסת ישראל; יעקב שנתייאש מן הברכות, ורבקה שנתן הקדוש ברוך הוא בלבה, עד ״ויתן לך האלהים״
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
תנחומא בובר §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
תנחומא בובר, תולדות יח · פתיחתא ראשונה · כנסת ישראל ישנה ולבה ער; קול דודי — משה; יעקב שנתייאש ורבקה שנתן הקדוש ברוך הוא בלבה
אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי־לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא־טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה(שיר השירים ה, ב)
מראש הסימן עד ״למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך״ — כתב יד פרמה 3122; מ״תמתי — תומתי״ עד הסוף — כתב יד וטיקן 34.
״רבונו של עולם [..] הקרבנות״ — בכתב יד פרמה ״רבש״ע״ ואחריו חסר, והושלם בתוך [ ] מנוסח בובר: ״אני ישנה מבית המקדש ולבי ער בבתי כנסיות ובבתי מדרשות; אני ישנה מן הקרבנות ולבי ער במצות ובצדקות; אני ישנה מן המצות״. ״ישינה״ — כך בכתב היד (במסורה: ישנה), ובפעם השנייה ״ישנה״. ״ברבי אבא״ — בכתב היד ״בר׳ אבא״ (בובר: ״בר אבא״). ״צור לבבי וחלקי לעולם״ — כך בכתב היד, בלי ״אלהים״ שבפסוק. ״שיהו״ — בכתב היד ״שיהוי״, ומאגרים מחקו את היו״ד. ״במצרים״ — לפניו בכתב היד ״במצמ״, ומאגרים מחקוהו. ״שנתאחזו לי כשתי מצות״ — כך בכתב היד (בובר: ״שנתאחו לי בשתי מצות״). ״כל אשר דבר יי נעשה״ — שמות יט, ח, לשון הפסוק בלי ״ונשמע״ (בובר: ״נעשה ונשמע״, שמות כד, ז). בנוסח בובר ״מן המקרא הזה צור לבבי״, ״כה אמר יי כחצות הלילה״, ״אמר רבי יוסי: אמר הקב״ה פתחי לי פתח כחודה של מחט, ואני פותח לך [פתח]״, ״יונתי — במרה שנצטויתי לי כיונה במצות״, ״כל אשר דבר יי נעשה ונשמע״ ועוד ״שראשי נמלא טל — [שנאמר] אף שמים נטפו״, שאינם בכתב היד.
״נתיאש וישן לו״ — הנו״ן של ״וישן״ מסופקת בכתב היד (בובר: ״נתייאש לו״). ״רבקה אמרה״ — בכתב היד ״רבקה אמ׳״, ואחריו ״וגו׳״ שהסופר מחקו. ״אין את [יודעת]״ — בכתב היד ״אין את׳״ ואחריו חסר, והושלם כבובר. ״המצחק מאביו״ — כך בכתב היד (בובר: ״המשחק באביו״). בבובר ״שנאמר והייתי בעיניו כמתעתע, ואין מתעתע אלא ע״ז, שנאמר הבל המה מעשה תעתועים״ (כאן ״כתיב כאן כמתעתע וכתיב הבל המה״). ״והבאתי עלי קללה״ — בכתב היד ״והבאת״. לפני ״קול דודי דופק״ כתוב בכתב היד ״קול די״, ומאגרים מחקוהו. ״וריעי״ — כך בכתב היד (במסורה: ורעי).
״תומתי״ — בכתב היד ״חומתי״, ותוקן כמאגרים וכבובר. ״אמרה לו״ — הוי״ו מסופקת בכתב היד. ״ועכשיו [עלי] אתה שלך עשה״ — ״עלי״ הוספת מאגרים (קריאתה מסופקת שם), וה״א של ״אתה״ הוספתם; בבובר ״ועכשיו אני, את שלך עשה״. ״יבאו״ — הוי״ו הוספת מאגרים. ״קללתך״ — בכתב היד ״קלל׳״. ״עיטרתי״ — בכתב היד ״תרתי״, ותוקן כמאגרים וכבובר. ״שנאמר ויתן לך האלהים״ — בכתב היד ״עשתו לך האלהים״; מאגרים: ״שנ׳ ויתו לך״, ותוקן כבובר.
מקבילות: שיר השירים רבה ה, ב — ״אני ישנה מן המצות ולבי ער לגמילות חסדים… אני ישנה מבית המקדש ולבי ער לבתי כנסיות ובתי מדרשות, אני ישנה מן הקץ ולבי ער לגאולה, אני ישנה מן הגאולה ולבו של הקב״ה ער לגאלני. אמר רבי חייא בר אבא: איכן מצינו שנקרא הקב״ה לבן של ישראל?… צור לבבי וחלקי אלהים לעולם״; ושם: ״קול דודי דופק — על ידי משה… פתחי לי — רבי יסא אמר… פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסות בו… אחותי — שנתאחו לי במצרים בשתי מצות, בדם הפסח ובדם המילה… רעיתי — שריעו אותי בים״ (שם בלי דרשת יעקב ורבקה).
אֲנִי יְשֵׁינָה וגו׳(שיר השירים ה, ב).
אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא:
רבונו של עולם,
אני ישנה מבית המקדש — ולבי ער בבתי כנסיות ובבתי מדרשות;
אני ישנה מן הקרבנות — ולבי ער במצות ובצדקות;
אני ישנה מן המצות — וְלִבִּי עֵר — לעשותם;
אֲנִי יְשֵׁנָה — מן הקץ, וְלִבִּי עֵר — לגאולה;
אֲנִי יְשֵׁינָה — מן הגאולה, וְלִבִּי עֵר — להקדוש ברוך הוא שיגאלני.
אמר רבי חייא ברבי אבא:
היכן מצינו להקדוש ברוך הוא שנקרא לבן של ישראל?
שנאמר: צוּר לְבָבִי וְחֶלְקִי לְעוֹלָם(תהלים עג, כו).
קוֹל דּוֹדִי — זה משה,
שנאמר: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כַּחֲצֹות הַלַּיְלָה(שמות יא, ד).
פִּתְחִי לִי — פתח כחודהכחודה — כחורה (כקוף) של מחט,
ואני מפתח לכם שיהו אוהלות ובצוצריותובצוצריות — ועגלות (?) נכנסין בו.
אֲחֹותִי — אחותי במצרים, שנתאחזושנתאחזו — שנאחזו בי, שנתחברו אלי לי כשתי מצות: בדם פסח ובדם מילה.
רַעְיָתִי — שנתרעושנתרעו — שהריעו, ששבחו (או: שנעשו לי רעים) לי בים, ואמרו: יְיָ יִמְלֹוךְ(שמות טו, יח).
יוֹנָתִי — במרה, שנצטוו לי במצות.
תַמָּתִי — בסיני, שנתמושנתמו — שנעשו תמימים עמי, שהשלימו לי בסיני ואמרו: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ נַעֲשֶׂה(שמות יט, ח).
דבר אחר:
אֲנִי יְשֵׁינָה — יעקב נתיאש וישן לו, שלא יטול הברכות מיצחק;
אלא וְלִבִּי עֵר —
רבקה אמרה: וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹולִי וגו׳(בראשית כז, ח),
לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן(בראשית כז, ט),
וְהֵבֵאתָ וגו׳(בראשית כז, י).
אמר לה: הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִיר וגו׳(בראשית כז, יא),
אוּלַי יְמֻושֵּׁנִי אָבִי(בראשית כז, יב).
אמר לה: אין את יודעת שכל המצחקהמצחק — המהתל, המשטה מאביו — כאילו עובד עבודה זרה?
כתיב כאן: כִּמְתַעְתֵּעַ,
וכתיב: הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּועִים וגו׳(ירמיה י, טו).
וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וגו׳ —
הקדוש ברוך הוא נתן בלבה: קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק;
לְמַעַן אַחַי וְרֵיעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ(תהלים קכב, ח).
תַמָּתִי — תומתיתומתי — תאומתי, שילדה לי תאומים, אותה שילדה לי שני תאומים.
תַמָּתִי — שלא היה מן רבקה, אלא הקדוש ברוך הוא נתן בליבה.
אמרה לו: וכי אדם הראשון כשחטא — הוא נתקלל? לא אמו נתקללה?
ועכשיו — עלי; אתה, שלך עשה;
ואם תקולל — עלי קללתך יבאו,
שנאמר: וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי וגו׳(בראשית כז, יג).
למה? שאמר לו הקדוש ברוך הוא: הרי עיטרתי לך את הברכות —
שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל.
מיד הלך: וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח וַיָּבֵא לְאִמּוֹ וגו׳(בראשית כז, יד).
נכנס אצל אביו ונטל את הברכות,
שנאמר: וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים וגו׳(בראשית כז, כח).
תנחומא בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | אני ישנה מבית המקדש — ולבי ער בבתי כנסיות ובבתי מדרשות; | — (הוספה) |
| א | אני ישנה מן | — (הוספה) |
| א | ולבי ער במצות ובצדקות; | — (הוספה) |
| א | אני ישנה מן המצות — | — (הוספה) |
| א | יודעת | — (הוספה) |
| א | והבאתי | והבאת |
| א | תומתי | חומתי |
| א | הקדוש ברוך הוא | — (הוספה) |
| א | עלי | — (הוספה) |
| א | ה | — (הוספה) |
| א | ו | — (הוספה) |
| א | למה? | — (הוספה) |
| א | עיטרתי | תרתי |
| א | ויתן | — (הוספה) |
| א | שנאמר | עשתו |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא בובר | כתב יד פרמה 3122 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה צב
וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם(בראשית כז, כח)
״והיה שארית יעקב… כטל מאת יי״ — הטל שאין בריה שולטת בו, סימן לתחיית המתים, וכך אין בריה שולטת בישראל
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
תנחומא בובר, אגדת בראשית §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
תנחומא בובר, תולדות יט · פתיחתא שנייה · שארית יעקב שלא כרעו לבעל, גדעון והגזה, הטל סימן לתחיית המתים, ואין בריה שולטת בטל אלא הקדוש ברוך הוא
וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל מֵאֵת יְיָ כִּרְבִיבִים עֲלֵי־עֵשֶׂב אֲשֶׁר לֹא־יְקַוֶּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם(מיכה ה, ו)
״וכתיב״ — כך בכתב היד (בובר: ״כתיב״). ״אלו שארית״ — בכתב היד ״א׳ל״ והגרש מחוק, והוי״ו הוספת מאגרים. ״שאמר לו״ — בכתב היד ״שא׳ל״. ״כל הברכים״ — בכתב היד ״הכרובים״, ותוקן כפסוק. ״שנתפרשו״ — בכתב היד ״שהפ״ (מחוק) ״שתפרישו״, ותוקן כמאגרים. ״הנה אני מציג״ — כך בכתב היד (במסורה: אנכי). ״ועל [כל] הארץ חורב״ — ״כל״ הוספת מאגרים; ״חורב״ — כך בכתב היד (במסורה: חרב). ״וישכם ממחרת״ — בכתב היד ״וישבם״ (sic). ״יהי נא חורב על הגזה״ — כך בכתב היד (במסורה: אל הגזה). ״ויעש אלהים כן ביום ההוא״ — כך בכתב היד ובבובר (במסורה: בלילה ההוא). ״רב העם אשר [ע]מך הורד אותם אל המים״ — כך בכתב היד, צירוף שני פסוקים: ״רב העם אשר אתך״ (שופטים ז, ב) ו״עוד העם רב הורד אותם אל המים״ (שם, ד); בובר תיקן ״(רב העם אשר עמך) [עוד העם רב]״. לפני ״ויהי מספר המלקקים״ כתוב בכתב היד ״אלא״, ומאגרים מחקוהו. ״בשלש מאות איש״ — כך בכתב היד (במסורה: האיש). ״לעבודה זרה״ (אחר ״שלא השתחוו״) — בכתב היד ״לע״פ״ (sic).
״והשארתי״ (בפעם השנייה) — הוספת מאגרים, בתוך [ ]; ״שהטל סימן לתחיית המתים, וכן ישעיה אומר יחיו מתיך״ — הוספת מאגרים, בתוך [ ] (בבובר בגוף הטקסט). ״ברכיה״ — בכתב היד ״כרביה״ (sic). ״ישעיה״ — בכתב היד ״ישיעיה״, ומאגרים מחקו את היו״ד הראשונה. ״בשבילנו, זה״ — בכתב היד ״בש״, והושלם כמאגרים וכבובר. ״בתורה״ — בכתב היד ״בתוכה״, ותוקן כמאגרים. ״נבלתו יקומון״ — כך בכתב היד (במסורה: נבלתי). ״פנחס בן חמא״ — בכתב היד ״בן מה״ (ולפניו א מחוקה), ותוקן כמאגרים (בובר: ״בן חמא״). ״שאתם זכאין״ — ״שאתם״ הוספת מאגרים (בובר: ״כשאתם״). ״אלא הקדוש ברוך הוא בעצמו״ — ״אלא״ בכתב היד, ומאגרים סימנוהו ומחקוהו (בובר: ״אלא הקב״ה בעצמו״). ״ומטר; ולא שמע הקב״ה לטל, אלא״ ו״מטר״ (בפסוק השני) — הוספת מאגרים. ״להודיעך״ — בכתב היד ״להודיע׳״. בנוסח בובר ״והיה שארית יעקב וגו׳ כטל מאת יי, שהטל סימן לתחית המתים, וכן ישעיה אומר יחיו מתיך [נבלתי יקומון וגו׳ כי טל אורות טלך]״ ו״את מוצא אפילו צדיקים אינן מושלין בטל״. ״לישראל״ — בכתב היד ״+לישר׳״. ״רצוני״ — בכתב היד ״רצונו״.
מקבילות: אגדת בראשית, פרק מד, ב (להלן, נוסח אחר) — בלי שם חכם (כאן ״רבי פנחס בן חמא״), ״שאין אנו מוצאים לא שרף ולא מלאך שולט בטל״, בלי ״אם יהיה השנים האלה טל ומטר״, ״דמיתי אתכם לטל״; ושם, פרק מד, ד (סופו; להלן) — ״מה הטל — יש בו סימן יפה לתחיית המתים… יחיו מתי[ך] נבלתי יקומון — אותן שמתנבלין לפני הקדוש ברוך הוא: זה נתלה — למה? בשביל שמל את בנו… וזה נהרג — למה? בשביל שעסק בתורה״ (כאן ״רב אריסטי בשם רבי ברכיה״, ״נצלוב״, ״שקרא בתורה״).
וכתיב: וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים וגו׳(מיכה ה, ו).
וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב וגו׳ —
אלו שארית שאמר לו הקדוש ברוך הוא לאליהו:
וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים כׇּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ וגו׳(מלכים א יט, יח).
ואילו הן: אותם שנתפרשושנתפרשו — שנבדלו, שהופרשו בימי גדעון,
בשעה שאמר לפני הקדוש ברוך הוא:
אִם יֶשְׁךָ מוֹשִׁיעַ בְּיָדִי אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ(שופטים ו, לו), הִנֵּה אני מַצִּיג וגו׳(שופטים ו, לז).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני הכתבתי אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל(הושע יד, ו),
ואת אומר וְעַל כׇּל הָאָרֶץ חורב?
איפשר? אני איני עושה כן!
מניין?
שאין כתוב כאן ויעש אלהים כן, אלא וַיְהִי כֵן וַיַּשְׁכֵּם מִמׇּחֳרָת וגו׳(שופטים ו, לח) —
וַיְהִי — מעצמו היה.
אבל כי אמר יְהִי נָא חורב על הַגִּזָּה לְבַדָּהּ(שופטים ו, לט) —
מיד וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים כֵּן(שופטים ו, מ) ביום ההוא וגו׳.
למה?
שכן כתיב: אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: רַב הָעָם אֲשֶׁר(שופטים ז, ב) עמך הוֹרֵד אוֹתָם אֶל הַמַּיִם וְאֶצְרְפֶנּוּ לְךָ שָׁם וגו׳(שופטים ז, ד).
וַיְהִי מִסְפַּר הַמְלַקְקִים וגו׳(שופטים ז, ו) —
אבל אותם שכרעו על ברכיהם לשתות מים, רוצה ולא רוצה — היו משתחוים לעבודה זרה.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת איש הַמְלַקְקִים אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וגו׳(שופטים ז, ז).
דמאותן שלא השתחוו לעבודה זרה עמדו אילו;
עליהן הוא אומר: וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים וגו׳,
עליהן הוא אומר: וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב וגו׳ —
שהטל סימן לתחיית המתים,
וכן ישעיה אומר: יִחְיוּ מֵתֶיךָ(ישעיה כו, יט).
אומר רב אריסטי בשם רבי ברכיה:
ישעיה צווח לפני הקדוש ברוך הוא: יִחְיוּ מֵתֶיךָ —
אותו שהיו מתנבליןמתנבלין — נעשים נבלה, נהרגים בבזיון בשבילנו, זה:
נצלוב — למה? שמל את בנו;
וזה נשרף — למה? ששימר את השבת;
וזה נהרג — למה? שקרא בתורה.
על אותו הוא אומר: נבלתו יְקוּמוּן.
דבר אחר:
וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב וגו׳ —
אמר רבי פנחס בן חמא:
אמרו לו ישראל: כטל את עושה אותנו?
אמר להם: שאתם זכאין.
זה שאמר הכתוב:
וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד וגו׳(דברים לג, כח).
את מוצא: אפילו הצדיק שבצדיקים אינו מושל בטל, אלא הקדוש ברוך הוא בעצמו.
רצונך לידע?
בשעה שעמד אליהו ואמר: אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר(מלכים א יז, א) —
ולא שמע הקדוש ברוך הוא לטל, אלא היה הטל יורד.
מניין?
שכן הוא אומר לאליהו: לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר(מלכים א יח, א).
טל אין כתיב כאן, אלא וְאֶתְּנָה מָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
ומאיכן היה הטל יורד כל אותו הזמן? מן הקדוש ברוך הוא —
להודיעך שאין אדם שליט בטל אלא הקדוש ברוך הוא.
ואמר הקדוש ברוך הוא לישראל:
כשאתם עושין רצוני —
כשם שהטל אין ברייה שולטת בו, כך אתם אין ברייה שולטת בכם,
שנאמר: וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב וגו׳.
חלק ב
דברי האמוראים
אגדת בראשית, פרק מד, ב · דרשת הפסוק · ״והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת יי״ · נוסח אחר · כטל שאין בריה שולטת בו — כך אין בריה שולטת בישראל
״כשאמר״ — בכתב היד ״כשאמ׳״. ״אמר לו הקדוש ברוך הוא לישראל״ — כך בכתב היד (״לו״).
בבובר: ״אמרו לו ישראל: כטל אתה עושה אותנו? אמר להם: כשאתם זוכין״; ״את מוצא אפילו צדיק שבצדיקים אינו שולט בטל, אלא הקדוש ברוך הוא בעצמו; רצונך לידע — בשעה שעמד אליהו ונשבע ואמר חי יי אלהי ישראל אשר עמדתי [לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר], ולא שמע הקדוש ברוך הוא, אלא הטל היה יורד״ (כאן ״לא שרף ולא מלאך״, בלי שבועת אליהו); ״טל לא נאמר, אלא ואתנה מטר — מכאן שהיה הטל יורד כל אותן הימים״; ״כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: כשאתם עושין רצוני, כשם שהטל אין בריה שולטת בו״.
מקבילות: תנחומא בובר, תולדות יט (לעיל, בפתיחתא ״והיה שארית יעקב״, ״דבר אחר״) — כנוסח בובר כאן כמעט מלה במלה, ובשם רבי פנחס בן חמא. בבלי תענית פרק א, ג ע״א — ״וטל מנלן דלא מיעצר? דכתיב ויאמר אליהו התשבי… אם יהיה השנים האלה טל ומטר, וכתיב לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה — ואילו טל לא קאמר ליה; מאי טעמא? משום דלא מיעצר״.
דבר אחר:
וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב וגו׳(מיכה ה, ו).
אמרו ישראל:
כטל עושה אותנו הקדוש ברוך הוא?
אמר להם:
כשאתם זוכים.
וכן הוא אומר: וַיִּשְׁכֹּון יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד(דברים לג, כח).
ולמה כטל?
שאין אנו מוצאים לא שרף ולא מלאך שולט בטל, אלא הקדוש ברוך הוא בלבד.
וכן אתה מוצא באליהו, כשאמר לו הקדוש ברוך הוא:
לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה(מלכים א יח, א).
אינו אומר אלא וְאֶתְּנָה מָטָר —
מכאן שהיה הטל יורד כל אותן השנים.
אמר לו הקדוש ברוך הוא לישראל:
דמיתי אתכם לטל:
כשם שאין הטל שולט בו שום בריה בעולם — כך אין בריה בעולם שולטת בכם,
שנאמר: וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל מֵאֵת יְיָ וגו׳.
אגדת בראשית, פרק מד, ג · דרשת הפסוק · ״כטל״ · הטל נזכר שבעה ימים יותר מן הגשם, ומעשה בזקנה שבקשה שלא ירד גשם
״מחזירין״ — בכתב היד ״מחזירי׳״. ״לפני הקדוש ברוך הוא״ — הה״א הראשונה מסופקת בכתב היד. ״עד ש[י]בשו״ — השי״ן מסופקת בכתב היד, ואחריה מקום שאינו נקרא (אות אחת או שתיים); הושלם ״שיבשו״ על פי הענין ובובר (״עד שתייבש הכיריים״). ״שנפנים ישראל בו״ — כך בכתב היד; אולי ״שנענים״.
בבובר: ״דבר אחר: והיה שארית יעקב — גדול הטל מן הגשם שבעת ימים: [הטל] מזכירין אותו ביום הראשון של פסח, אבל הגשם מזכירין אותו ביום טוב האחרון של חג״; ״גדול הטל, שגזר רבי תענית שירדו גשמים, ועמדה זקנה אחת ועשתה לה כירים… והיו הכל מתריעין ומתפללין שירדו גשמים, ואותה הזקנה מתפללת שיהא חורב, ואומרת: אל תשמע להן עד שתייבש הכיריים שלי. ושמע לה הקדוש ברוך הוא, מפני שהפילה בקשה״ (כאן ״ושמע הקדוש ברוך הוא בקשתם״); ובסוף ״אהיה כטל [לישראל יפרח כשושנה]״.
בא וראה כמה גדול הטל מן הגשם:
שזה מזכירין ביום טוב הראשון של פסח,
וזה מזכירין אותו ביום טוב האחרון של חג —
והרי הטל גדול מן הגשם שבעת ימים.
גדול הטל:
שאם אמר בימות החמה מוריד הגשם — מחזירין אותו;
אבל אם אמר מוריד הטל בימות הגשם — אין מחזירין אותו.
גדול הטל, שנפנים ישראל בו.
מעשה שגזרו התענית כדי שירדו גשמים,
והיתה זקנה אחת עושה כיריםכירים — תנור בישול קטן של חרס, והעלתן על הגג ליבשן.
והיו הכל צועקים ובוכים שירדו גשמים,
והיא מתחננת ובוכה לפני הקדוש ברוך הוא עד שיבשו הכירים — ולא ירדו.
ושמע הקדוש ברוך הוא בקשתם,
שנאמר: אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל וגו׳(הושע יד, ו).
אגדת בראשית, פרק מד, ד · דרשת הפסוק · ״כטל מאת יי״ · החותם על הלב והגשם — לא שאלו כהוגן; הטל סימן לתחיית המתים
״רבי אבהו״ — בכתב היד ״א״ר אבהו״. ״והייתם עטרת תפארת״ — בפסוק (ישעיה סב, ג) ״והיית״; ״והייתם״ מחוץ לציטוט. ״שימני כחותם״ — אחריו בכתב היד ״אמרו להם הנביאים״, שנמחק במאגרים (כפל מן השורה הקודמת).
״ויבא כגשם לנו״ — בין ״כגשם״ ל״לנו״ בכתב היד ״לא״, שנמחק במאגרים. ״[בונין] גגות״ — בכתב היד ״בוכין״, והכ״ף מסומנת במאגרים כקריאה משובשת; תוקן ״בונין״ (חילוף כ/נ), כנגד ״טחי גגות״ שבפסיקתא דרב כהנא ובשיר השירים רבה. ״דורס [גתות]״ — בכתב היד ״גגות״, והגימ״ל השנייה מסומנת במאגרים כקריאה משובשת; תוקן כ״דורכי גיתות וגרנות״ שבפסיקתא ובשיר השירים רבה. ״בקשו דבר שאינו״ — לפני ״שאינו״ בכתב היד ״שנ״, שנמחק במאגרים. ״יחיו מתי[ך]״ — הכ״ף הושלמה במאגרים, ובכתב היד אחרי ״מתי״ מחיקה.
״כפות רגליו״ — כך בכתב היד; בפסיקתא דרב כהנא ובשיר השירים רבה ״כפות ידיו״, כלשון הפסוק (״על כפים״).
בבובר הדרשה מקוצרת: ״שני דברים שאלו ישראל שלא כהוגן, אמרו שימני כחותם וגו׳ (כבר נכתב בפסיקתא עד אהיה כטל לישראל)״, ואחריו: ״למה שהטל סימן יפה לתחיית המתים, שנאמר יחיו מתיך [נבלתי יקומון]. אמר רבי ברכיה: ישעיה צווח לפני הקדוש ברוך הוא: יחיו מתיך נבלתי יקומון — אותן שמתנבלין בשבילו: זה נצלב — למה? שמל את בנו; זה נשרף — למה? ששומר שבת; זה נהרג — למה? שעסק בתורה. לכך נאמר כי טל אורות טליך״.
מקבילות: פסיקתא דרב כהנא, ותאמר ציון, ח — ״אמר רבי אבהו: שני דברים שאלו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, ואמרו להם הנביאים: לא שאלתם כראוי״, בסדר הפוך (הגשם ואחריו החותם): ״מה הגשם הזה — יוצאי דרכים מצירים בו, טחי גגות מצירים בו, דורכי גיתות וגרנות מצירים בו, אלא אם בקשתם לשאול: אהיה כטל לישראל״; ״רבי סימון ברבי קוי בשם רבי יוחנן… כשם שאי איפשר לו לאדם לשכח כפות ידיו״, ובלי תחיית המתים. שיר השירים רבה, על ״שימני כחותם״ (ח, ו) — ״אמר רבי איבו: שני דברים שאלו ישראל מלפני הקדוש ברוך הוא ולא שאלו כהוגן, עמדו הנביאים ותקנו על ידיהם… יוצאי דרכים מצירין בהם, מפרישי ימים… טחי גגות… דורכי גיתות… עומסי גרנות״; ״רבי סימון בן קוזות אמר בשם רבי לוי״. בבלי תענית פרק א, ד ע״א — ״אמר רבי ברכיה: אף כנסת ישראל שאלה שלא כהוגן… ויבוא כגשם לנו… אני אהיה לך דבר המתבקש לעולם, שנאמר אהיה כטל לישראל; ועוד שאלה שלא כהוגן… שימני כחותם… הן על כפים חקתיך״. תנחומא בובר, תולדות יט — ״כטל מאת יי — שהטל סימן לתחית המתים… אמר רב אריסטי בשם רבי ברכיה: ישעיה צווח לפני הקדוש ברוך הוא: יחיו מתיך — אותו שהיו מתנבלין [בשבילנו]: זה נצלוב — למה? על שמל את בנו״.
דבר אחר:
כְּטַל מֵאֵת יְיָ(מיכה ה, ו).
אמר רבי אבהו:
שני דברים שאלו ישראל מאת הקדוש ברוך הוא,
ואמרו להם הנביאים: לא שאלתם כהוגן.
שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִיבֶּךָ וכַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ(שיר השירים ח, ו) —
שהלב פעמים מגולה, פעמים מכוסה;
יכול אף ישראל כן — פעמים מגולין, פעמים מכוסין?
אלא אם בקשתם לשאול — שאלו: והייתם עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת וגו׳(ישעיה סב, ג).
רבי סימון בשם רבי יוחנן:
אמר להם הקדוש ברוך הוא:
אף אתם לא שאלתם כהוגן,
שנאמר: הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּותִיךְ(ישעיה מט, טז) —
כשם שאי איפשר לאדם לשכח כפות רגליו, כך גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וגו׳(ישעיה מט, טו).
והשני: וְיָבא כַגֶּשֶׁם לָנוּ(הושע ו, ג).
אמרו להם הנביאים: לא שאלתם כראוי,
שהגשם —
עוברי דרכים מציריןמצירין — מצטערים בו,
בונין גגות רעועות מצירין בו,
דורס גתות וגרנותדורס גתות וגרנות — הדורכים ענבים בגתות והדשים בגרנות מצירין בו,
קייציןקייצין — מייבשי התאנים בשדה מצירין בו;
אלא בקשתם לשאול דבר של צער —
בקשו דבר שאינו של צער.
לא זז מחיבתן עד שאמר להם: אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל(הושע יד, ו).
מה הטל — יש בו סימן יפה לתחיית המתים,
שנאמר: יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן(ישעיה כו, יט) —
אותן שמתנבלין לפני הקדוש ברוך הוא:
זה נתלה — למה? בשביל שמל את בנו;
וזה נשרף — למה? בשביל ששמר את השבת;
וזה נהרג — למה? בשביל שעסק בתורה.
לפיכך נאמר: כִּי טַל אוֹרֹות טַלֶּיךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל.
תנחומא בובר, אגדת בראשית. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | ו | — (הוספה) |
| א | הברכים | הכרובים |
| א | נ | — (הוספה) |
| א | ו | — (הוספה) |
| א | כל | — (הוספה) |
| א | כן | — (הוספה) |
| א | וישכם | וישבם |
| א | כאן | — (הוספה) |
| א | ע | — (הוספה) |
| א | אבל | — (הוספה) |
| א | היו | — (הוספה) |
| א | לעבודה זרה | לע״פ |
| א | עמדו אילו | — (הוספה) |
| א | והשארתי | — (הוספה) |
| א | שהטל סימן לתחיית המתים, | — (הוספה) |
| א | וכן ישעיה אומר: יִחְיוּ מֵתֶיךָ(ישעיה כו, יט). | — (הוספה) |
| א | ברכיה | כרביה |
| א | בשבילנו, זה | בש |
| א | בתורה | בתוכה |
| א | חמא | מה |
| א | שאתם | — (הוספה) |
| א | ומטר | — (הוספה) |
| א | ולא שמע הקדוש ברוך הוא לטל, אלא | — (הוספה) |
| א | מטר | — (הוספה) |
| א | רצוני | רצונו |
| ג | י | — (הוספה) |
| ד | בונין | בוכין |
| ד | גתות | גגות |
| ד | ךָ | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
| אגדת בראשית | כתב יד אוקספורד 2340 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה צג
וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם(בראשית כז, כח)
״כטל חרמון״ — בגדי הכהונה מאדם הראשון עד יעקב, וריח העקדה שבהם שבזכותו בירכו יצחק
אגדת בראשית §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
אגדת בראשית, פרק מג, א · פתיחתא · בגדי כהונה גדולה מאדם הראשון עד יעקב, וריח העקדה שבהם
כְּטַל־חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל־הַרְרֵי צִיּוֹן כִּי שָׁם צִוָּה יְיָ אֶת־הַבְּרָכָה חַיִּים עַד־הָעוֹלָם(תהלים קלג, ג)
כותרת כתב היד ״פרשת תורה״: זו פרשת התורה של הסדר ״ויתן לך האלהים מטל השמים״ (בראשית כז, כח), ופרקים מד–מה הם פרשת הנביאים ופרשת הכתובים שלו.
״האלהים״, ״אלהים״ — בכתב היד ״האלי׳ם״, ״אלי׳ם״ בקיצור, וכן בכל הפרק. ״הוקם״ — נוסף בכתב היד מעל השורה. ״כשרות״ — אותיות ״רו״ מסופקות בכתב היד. ״ויעש יי אלהים לאדם כתנות עור וילבישם״ — בפסוק (בראשית ג, כא) ״לאדם ולאשתו כתנות עור״; הציטוט נחלק סביב החסר.
״ש[ערב] ליצחק אותו ריח״ — בכתב היד ״שרעב״, והאותיות ״רע״ מסומנות במאגרים כקריאה משובשת; תוקן ״שערב״ (שהיה ערב, נעים לו) — חילוף אותיות.
בבובר: ״מה אלו הן בגדיו? אלא כך שנו רבותינו״; ״היו הבהמות כשרות״; ״אדם הראשון מסר את הבגדים [לשת, ושת למתושלח ומתושלח לנח ונח] לשם, שהיה בכורו של נח״ (כאן ״שהיה בדורו של נח, ולפיכך נעשה כהן״); ״כיון שראה יצחק שנשיו עובדות עבודה זרה — נטלן מן עשו והפקידן אצל רבקה״; ״שהריח יצחק באותו הריח שנעקד על גבי המזבח״, ואין שם ״וברכו מיד… טול הברכות״ (והוא בסוף סעיף ב שם: ״אמר לו: טול הברכות שנתנו לך״).
מקבילות: תנחומא בובר, תולדות יב — ״ועוד שנו רבותינו: עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות והעבודה בבכורות, לכך הלביש הקדוש ברוך הוא לאדם בגדי כהונה גדולה שהיה בכורו של עולם… ועשו היה רואה את נשיו עובדות עבודה זרה והפקידן אצל אמו… נכנס יעקב אצל אביו והריח בו״, בפתיחת ילמדנו על קיפול כלים בשבת, ובלי ״כטל חרמון״ ובלי ריח העקדה. במדבר רבה ד, ח — ״עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות… אדם הראשון היה בכורו של עולם… לבש בגדי כהונה גדולה… כיון שמת אדם מסרן לשת, שת מסרן למתושלח… מסרן לנח… מת נח ומסרן לשם״, על פדיון הבכורות בלוים.
וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם(בראשית כז, כח).
זה שאמר הכתוב:
כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּורֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן(תהלים קלג, ג),
כמו שנאמר: וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרְכֵהוּ וגו׳(בראשית כז, כז).
בגדים אלו — מנין היו לו?
כך שנו חכמים:
עד שלא הוקם המשכן — היו הבמות כשרות להקריב, והעבודה תלויה בבכורות.
אדם הראשון, שהיה בכור לעולם — הוא לבש תחלה בגדי כהונה גדולה,
שנאמר: וַיַּעַשׂ יְיָ אֱלֹהִים לְאָדָם כׇּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם(בראשית ג, כא),
ובכהן גדול כתיב: כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ(ויקרא טז, ד).
אדם הניחם לשם, שהיה בדורו של נח,
ולפיכך נעשה כהן,
שנאמר: וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם וגו׳(בראשית יד, יח).
ושם מסרן לאברהם,
ואברהם ליצחק,
ויצחק לעשו, שהיה בכורו.
וכיון שראה יצחק שהביאו נשי עשו בבית יצחק — נטלן ומפקידן אצל רבקה.
כיון שעמד יעקב וחטף את הבכורה מן עשו, אמרה רבקה:
הואיל ונטל הבכורה — בדין הוא שילבש בגדים הללו,
שנאמר: וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו וגו׳(בראשית כז, טו).
וכשנכנס אצל אביו — הריח מיד ריחן,
שנאמר: וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרְכֵהוּ וגו׳.
מלמד שערב ליצחק אותו ריח שנעקד על גבי המזבח,
וברכו מיד, ואמר לו:
טול הברכות שנתנו לך מן השמים,
שנאמר: וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם.
אגדת בראשית. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | ערב | רעב |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| אגדת בראשית | כתב יד אוקספורד 2340 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה צד
וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם(בראשית כז, כח)
״מי אתה הר הגדול״ — מלך המשיח מזרע זרובבל ודוד, האבן הראשה, ו״אשא עיני אל ההרים… עזרי מעם יי״
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
תנחומא בובר, אגדת בראשית §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
אגדת בראשית, פרק מה, א · פתיחתא ראשונה · קצרה · נוסח אחר · המשיח, ההר הגדול, גבוה מאברהם וממשה ומלאכי השרת
מִי־אַתָּה הַר־הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת־הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ(זכריה ד, ז)
כותרת כתב היד ״פרשת כתובים״: זו פרשת הכתובים של הסדר ״ויתן לך האלהים מטל השמים״ (בראשית כז, כח; פרקים מג–מד).
״וכן כתוב בו״ — בכתב היד ״כתו׳״. ״דכתיב ביה״ — בכתב היד ״דכתי׳ ביה״. ״באויר [שמים]״ — בכתב היד ״שמיה״, מחוק בידי הסופר, ובמאגרים הושלם ״שמים״ בספק. ״וגביהם וגובה להם״ — בפסוק (יחזקאל א, יח) ״וגביהן וגבה להם״; ״וגביהם״ מחוץ לציטוט.
נוסח אחר של תנחומא בובר, תולדות כ (להלן, ג), הנדפסת כולה בחתימה; אגדת בראשית חולקת את הדרשה לשתי פתיחתות (א–ב), ובבובר היא דרשה אחת רצופה. בבובר: ״זה משיח שהוא גדול מן האבות, שנאמר הנה ישכיל עבדי… ירום מן אברהם, דכתיב הרמותי ידי וגו׳; ונשא מן משה, דכתיב כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק; וגבוה ממלאכי השרת, דכתיב וגביהן וגבה להן״, ואין שם ״שיבא באויר״.
מקבילות: תנחומא (ורשא), תולדות יד — ״זה משיח בן דוד… ירום מאברהם ונשא מיצחק וגבה מיעקב… ונשא ממשה… וגבה כמלאכי השרת, שנאמר וגבותם מלאות עינים״.
שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים(תהלים קכא, א).
זה שאמר הכתוב:
מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל(זכריה ד, ז) —
זה משיח, שהוא גדול מן האבות.
וכן כתוב בו: הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד(ישעיה נב, יג).
יָרוּם — מאברהם, דכתיב ביהביה — בו: הֲרִימֹותִי יָדִי אֶל יְיָ(בראשית יד, כב);
וְנִשָּׂא — ממשה, דכתיב ביה: שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ וגו׳(במדבר יא, יב);
וְגָבַהּ — שיבא באויר שמים כמלאכי השרת,
דכתיב: וגביהם וְגֹובַהּ לָהֶם וגו׳(יחזקאל א, יח).
אגדת בראשית, פרק מה, ב · פתיחתא שנייה · נוסח אחר · ההר הוא מלכות אדום, האבן היא ישראל, ומשיח מזרע זרובבל יפתח את הגלות
מִי־אַתָּה הַר־הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת־הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ(זכריה ד, ז)
״מספרד״ — הסמ״ך מסופקת בכתב היד. ״יבוא [וגו׳]״ — בפסוק (ישעיה מט, יב) ״יבאו״, ו״יבוא״ מחוץ לציטוט; ״וגו׳״ — בכתב היד ״וגמ׳״, והמ״ם מסופקת. ״יהוירם בנו אחזיא בנו״ — בפסוק (דברי הימים א ג, יא) ״יורם בנו אחזיהו בנו״, בכתיב המדרש; מחוץ לציטוט. ״ובני זרובבל״ — בפסוק (שם ג, יט) ״ובן זרבבל״; ״ובני״ מחוץ לציטוט.
״וכל ישראל כאיש אחד״ — אחרי ״וכל״ בכתב היד ״א״, שנמחקה במאגרים (אולי ראש ״איש״); המשפט אינו פסוק כלשונו (וקרוב לו שופטים כ, יא: ״ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד״), ולא סומן כציטוט. ״אליו הוד וישוב וכליה ועקוב ויוחנן ודליה וענני שבעה״ — דברי הימים א ג, כד (״הודיוהו ואלישיב ופליה ועקוב ויוחנן ודליה וענני שבעה״); ״אליו הוד וישוב וכליה״ בכתיב המדרש, מחוץ לציטוט. ״אליה ועיני״ — השם ״אליועיני״ (שם ג, כג–כד), נדרש בשתי מילים.
״זו משיח״, ״כמו שכתוב, שנאמר״ — כך בכתב היד. ״כבר איניש אתי הוה״ — בפסוק (דניאל ז, יג) ״כבר אנש אתה הוה״; ״איניש אתי״ מחוץ לציטוט. ״וליה יהיב שלטן ויקר ומלכו״ — דניאל ז, יד (״ולה יהיב״). ״הדא הוא דכתיב״ — בכתב היד ״הה״ד״. ״אי זה״ — בכתב היד ״אי־זה״.
נוסח אחר של המשך תנחומא בובר, תולדות כ (להלן, ג). בבובר: ״לכך מי אתה הר הגדול [לפני זרובבל למישור], וזרובבל ממי הוא? מדוד, שנאמר ובן שלמה רחבעם…״ — כל רשימת הדורות עד ״וענני שבעה״; ״מהו שבעה? מה שכתוב במשיח: כי מי בז ליום קטנות וגו׳ שבעה אלה״; ״לכך מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור — אותו שכתוב בו ושפט בצדק דלים והוכיח במישור״; ״והוציא את האבן הראשה — של אבינו יעקב, שנאמר וישכם יעקב בבוקר ויקח את האבן; וכן דניאל אומר: חזה הוית עד די התגזרת אבן די לא בידין״; ״ומהיכן הוא בא? דרך ההרים, שנאמר מה נאוו על ההרים רגלי מבשר. אותה שעה ישראל מסתכלין ואומרים: אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי, עזרי מעם יי עושה שמים וארץ״. אין שם מלכות אדום וגלות טיטוס, ״תשואות״, ״חן חן לה״, זכריה ג, ט, ישעיה כב, ״פתרו האמוראין״, בתי הכנסיות ודניאל יב, ג.
מקבילות: תנחומא (ורשא), תולדות יד — כנוסח בובר (להלן, ג): רשימת הדורות מדברי הימים א ג, ״ומי הוא ענני — זה מלך המשיח, שנאמר… וארו עם ענני שמיא״, ״שבעה אלה״ (זכריה ד, י), ״והוציא את האבן הראשה — זו אבן של יעקב… חזה הוית עד די התגזרת אבן… ואבנא די מחת לצלמא הות לטור רב״, ״ומהיכן הוא בא — דרך ההרים… באותה שעה ישראל מסתכלין ואומרין: אשא עיני אל ההרים וגו׳, עזרי מעם יי״.
דבר אחר:
מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל(זכריה ד, ז) — מי אתה, מלכות אדום הרשעה;
לִפְנֵי זְרֻובָּבֶל לְמִישֹׁור — לפני כתר מלכות דוד.
וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה — יוציא השבטים מגלות טיטוס, שהוא ממלכות אדום הרשעה, מספרד,
וכן הוא אומר: וְגָלֻות הַחֵל הַזֶּה וגו׳(עובדיה א, כ).
תְּשֻׁואוֹת — אלו חיילותחיילות — מחנות, גדודי צבא חומה מזה ומזה,
שנאמר: הִנֵּה אֵלֶּה מֵרָחוֹק(ישעיה מט, יב) יבוא וגו׳,
וכתיב: מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וגו׳(ישעיה ס, ח).
ומנין שהאבן הראשה הם ישראל?
שנאמר: מִשָּׁם רֹועֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל(בראשית מט, כד).
ומהו חֵן חֵן לָהּ?
גלות בבל וגלות טיטוס.
וזרובבל הוא מזרע דוד,
שנאמר: וּבֶן שְׁלֹמֹה רְחַובְעָם אֲבִיָּה בְנוֹ אָסָא בְנוֹ יְהוֹשָׁפָט בְּנוֹ(דברי הימים א ג, י) יהוירם בנו אחזיא בנו,
עד וּבְנֵי פְדָיָה זְרֻובָּבֶל ובני זְרֻובָּבֶל מְשֻׁלָּם וגו׳(דברי הימים א ג, יט),
עד עֲנָנִי שִׁבְעָה(דברי הימים א ג, כד).
עד כאן פרט הכתוב, עד עֲנָנִי שִׁבְעָה.
וזהו שנאמר: כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ עַל אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם(זכריה ג, ט).
כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן — זו כנסת ישראל;
עַל אֶבֶן אַחַת — שנקראו אבן,
שנאמר: מִשָּׁם רֹועֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל;
אַחַת — אלו ישראל,
שנאמר: תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד(במדבר טו, טז),
וכל ישראל כאיש אחד.
שִׁבְעָה עֵינָיִם — אלו שבעה אחים,
שנאמר: אליו הוד וישוב וכליה וְעַקּוּב וְיוֹחָנָן וּדְלָיָה וַעֲנָנִי שִׁבְעָה.
אליה ועיני — שממנו עתיד לצאת משיח, שיקבץ גלות עמי.
הִנְנִי מְפַתֵּחַ פִּתֻּוחָהּ —
אני בעצמי אתן בידו מפתח של גאולה,
ויפתח הגלות בנוראות ובנפלאות, כמו שעשה משה בפרעה ובמצרים,
שנאמר: כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת(מיכה ז, טו).
ומנין שעל ידי משיח יפתח הגלות?
שנאמר: וְנָתַתִּי מַפְתֵּחַ בֵּית דָּוִד עַל שִׁכְמוֹ וּפָתַח וְאֵין סֹוגֵר וְסָוגַר וְאֵין פֹּותֵחַ(ישעיה כב, כב),
ואחריו כתיב: וְתָלוּ עָלָיו כֹּל כְּבוֹד בֵּית אָבִיו וגו׳(ישעיה כב, כד).
ומי הוא ענני?
זו משיח,
שנאמר: וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַרוארו עם ענני שמיא כבר איניש — והנה עם ענני השמים כבן אדם(דניאל ז, יג) איניש אתיאיניש אתי — אדם בא הוה וגו׳.
פתרו האמוראין:
עֲנָנֵי שְׁמַיָּא — הן החיילות של ישראל,
כמו שכתוב, שנאמר: מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וגו׳;
כְּבַר איניש אתי הוהאתי הוה — היה בא — הוא משיח,
שיבא עם עם רב ועצום.
ומהיכן הוא בא?
בדרך בתי כנסיות ובתי מדרשות,
שנאמר: מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר(ישעיה נב, ז),
ואין הרים האמורים כאן אלא חכמים,
שנאמר: שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב יְיָ וגו׳(מיכה ו, ב).
וְלֵיהּ יְהִיב שׇׁלְטָן וִיקָר וּמַלְכוּוליה יהיב שלטן ויקר ומלכו — ולו ניתן שלטון וכבוד ומלכות(דניאל ז, יד);
וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וגו׳(ישעיה יא, ד).
הדא הוא דכתיב:
וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹוהַר הָרָקִיעַ(דניאל יב, ג) —
שהם יודעים: וכי מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי(תהלים קכא, א)?
אי זה זמן יגיע קץ גלות לצאת מן הגלות;
וחוזרת ואומרת: עֶזְרִי מֵעִם יְיָ(תהלים קכא, ב).
חלק ב
חתימה
תנחומא בובר, תולדות כ · חתימה · מלך המשיח הגדול מן האבות, מזרע זרובבל ודוד; האבן הראשה, ובואו דרך ההרים
שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל־הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי עֶזְרִי מֵעִם יְיָ עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ(תהלים קכא, א–ב)
סימן זה אינו בטקסט מאגרים של כתבי היד; נוסחו כמהדורת בובר. הוספות בובר [..] — בתוך [ ]; תיקוניו — [חדש|ישן]: ״וחסדיה״ (״וחסריה״), ״פלטיה״ (״פליטיא״), ״בחזוי ליליא״ (״בחיזו עם לי לא״), ״אלה״ (״הנה״), ״משוטטים״ (״משוטטות״), ״די לא״ (״חלא״), ״כחדה״ (״בחדא״), ״רב״ (״רם״). בנוסח בובר ״זרובבל״, ״למישור״, ״הרימותי״, ״האומן… היונק״, ״וגובה״, ״עזריהו״, ״חזקיה״, ״צדקיה״ (השלישי), ״אסיר״, ״פדייה״, ״משולם״, ״וחשיבה ואוהל״, ״ארנון… עובדיה״, ״ובני נעריה״ (במסורה: ובן נעריה), ״ובני זרובבל״ (במסורה: ובן זרבבל), ונדפס ככתיב המסורה מלבד ״ובני״, שנשאר מחוץ לפסוק. ״ושמחי וראי״ — כך בבובר (במסורה: ושמחו וראו), ונשאר מחוץ לפסוק. ״הודיוהו״ — ככתיב (הקרי: הודויהו).
מקבילות: תנחומא (ורשא), תולדות יד — ״שיר למעלות אשא עיני אל ההרים, זה שאמר הכתוב: מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור — זה משיח בן דוד… ירום מאברהם ונשא מיצחק וגבה מיעקב… ולמה נקרא שמו זרובבל? מפני שנולד בבבל״, וחותם ״עזרי מעם יי עושה שמים וארץ, אמן כן יהי רצון״ (חתימת הפרשה).
נוסח אחר: אגדת בראשית, פרק מה, א–ב (לעיל, א–ב) — שתי פתיחתות: ״משיח גדול מן האבות״ (ושם ״וגבה — שיבא באויר שמים כמלאכי השרת״), ו״דבר אחר: מי אתה הר הגדול — מלכות אדום הרשעה״, עם גלות טיטוס, ״חן חן לה״, ״שבעה עינים״ (זכריה ג, ט), מפתח בית דוד (ישעיה כב, כב), ״פתרו האמוראין״, ובואו ״בדרך בתי כנסיות ובתי מדרשות״.
כתיב: שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי(תהלים קכא, א),
וכתיב: מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר(זכריה ד, ז).
מהו מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל?
זהו מלך המשיח.
ולמה קורא אותו הר הגדול?
שהוא גדול מן האבות,
שנאמר: הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד(ישעיה נב, יג) —
יָרוּם — מן אברהם;
וְנִשָּׂא — מן משה;
וְגָבַהּ — ממלאכי השרת.
מן אברהם — שכתוב בו: הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל יְיָ(בראשית יד, כב);
וְנִשָּׂא מן משה — שנאמר: כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק(במדבר יא, יב);
וְגָבַהּ מן מלאכי השרת — שנאמר: וְגַבֵּיהֶן וְגֹבַהּ לָהֶם וגו׳(יחזקאל א, יח).
ממי הוא יוצא? מזרובבל, וזרובבל מדוד,
שנאמר: וּבֶן שְׁלֹמֹה רְחַבְעָם אֲבִיָּה בְנוֹ אָסָא בְנוֹ יְהוֹשָׁפָט בְּנוֹ(דברי הימים א ג, י),
יוֹרָם בְּנוֹ אֲחַזְיָהוּ בְנוֹ יוֹאָשׁ בְּנוֹ(דברי הימים א ג, יא),
אֲמַצְיָהוּ בְנוֹ עֲזַרְיָה בְנוֹ יוֹתָם בְּנוֹ(דברי הימים א ג, יב),
אָחָז בְּנוֹ חִזְקִיָּהוּ בְנוֹ מְנַשֶּׁה בְנוֹ(דברי הימים א ג, יג),
אָמוֹן בְּנוֹ יֹאשִׁיָּהוּ בְנוֹ(דברי הימים א ג, יד);
וּבְנֵי יֹאשִׁיָּהוּ הַבְּכוֹר יוֹחָנָן הַשֵּׁנִי יְהוֹיָקִים הַשְּׁלִשִׁי צִדְקִיָּהוּ הָרְבִיעִי שַׁלּוּם(דברי הימים א ג, טו);
וּבְנֵי יְהוֹיָקִים יְכׇנְיָה בְנוֹ צִדְקִיָּה בְנוֹ(דברי הימים א ג, טז);
וּבְנֵי יְכׇנְיָה אַסִּר שְׁאַלְתִּיאֵל בְּנוֹ(דברי הימים א ג, יז),
וּמַלְכִירָם וּפְדָיָה וְשֶׁנְאַצַּר יְקַמְיָה הוֹשָׁמָע וּנְדַבְיָה(דברי הימים א ג, יח);
וּבְנֵי פְדָיָה זְרֻבָּבֶל וְשִׁמְעִי(דברי הימים א ג, יט);
ובני זְרֻבָּבֶל מְשֻׁלָּם וַחֲנַנְיָה וּשְׁלֹמִית אֲחוֹתָם,
וַחֲשֻׁבָה וָאֹהֶל וּבֶרֶכְיָה וַחֲסַדְיָה יוּשַׁב חֶסֶד חָמֵשׁ(דברי הימים א ג, כ);
וּבֶן חֲנַנְיָה פְּלַטְיָה וִישַׁעְיָה בְּנֵי רְפָיָה בְּנֵי אַרְנָן בְּנֵי עֹבַדְיָה בְּנֵי שְׁכַנְיָה(דברי הימים א ג, כא);
וּבְנֵי שְׁכַנְיָה שְׁמַעְיָה וּבְנֵי שְׁמַעְיָה חַטּוּשׁ וְיִגְאָל וּבָרִיחַ וּנְעַרְיָה וְשָׁפָט שִׁשָּׁה(דברי הימים א ג, כב);
ובני נְעַרְיָה אֶלְיוֹעֵינַי וְחִזְקִיָּה וְעַזְרִיקָם שְׁלֹשָׁה(דברי הימים א ג, כג);
וּבְנֵי אֶלְיוֹעֵינַי הוֹדַיָוהוּ וְאֶלְיָשִׁיב וּפְלָיָה וְעַקּוּב וְיוֹחָנָן וּדְלָיָה וַעֲנָנִי שִׁבְעָה(דברי הימים א ג, כד).
ועד כאן פרט לך הכתוב:
מי הוא עֲנָנִי? זה מלך המשיח,
שנאמר: חָזֵה הֲוֵיתחזה הוית — רואה הייתי(דניאל ז, יג) בחזוי ליליאבחזוי ליליא — במראות הלילה וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּאוארו עם ענני שמיא — והנה עם ענני השמים וגו׳.
ומהו שִׁבְעָה? מה שכתוב במשיח,
שנאמר: כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת ושמחי וראי אֶת הָאֶבֶן הַבְּדִיל בְּיַד זְרֻבָּבֶל שִׁבְעָה אֵלֶּה עֵינֵי יְיָ הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכׇל הָאָרֶץ(זכריה ד, י).
לכך נאמר: מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר —
אותו שכתוב בו: וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר וגו׳(ישעיה יא, ד).
וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה — זו אבן של יעקב,
שנאמר: וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן וגו׳(בראשית כח, יח).
וכן דניאל אמר: חָזֵה הֲוַיְתָ עַד דִּי הִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן דִּי לא בִידַיִןעד די התגזרת אבן די לא בידין — עד שנגזרה אבן שלא בידיים וגו׳(דניאל ב, לד),
וכתיב: בֵּאדַיִן דָּקוּ כַחֲדָהבאדין דקו כחדה — אז נשתברו (ונעשו דקים) כאחת וגו׳(דניאל ב, לה), וְאַבְנָא דִּי מְחָת לְצַלְמָא הֲוָת לְטוּר רַבואבנא די מחת לצלמא הות לטור רב — והאבן שהכתה את הצלם היתה להר גדול.
ומהו לְטוּר רַבלטור רב — להר גדול? מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל.
ומהיכן הוא בא? דרך ההרים,
שנאמר: מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר(ישעיה נב, ז).
באותה שעה ישראל מסתכלין ואומרין:
אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים וגו׳, עֶזְרִי מֵעִם יְיָ וגו׳(תהלים קכא, ב).
תנחומא בובר, אגדת בראשית. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | שמים | — (הוספה) |
| ב | וגו׳ | וגמ׳ |
| ג | מזרובבל, וזרובבל | — (הוספה) |
| ג | יוֹתָם בְּנוֹ | — (הוספה) |
| ג | וחסדיה | וחסריה |
| ג | פלטיה | פליטיא |
| ג | ובריח | — (הוספה) |
| ג | לך | — (הוספה) |
| ג | מלך | — (הוספה) |
| ג | בחזוי ליליא | בחיזו עם לי לא |
| ג | מה | — (הוספה) |
| ג | אלה | הנה |
| ג | משוטטים | משוטטות |
| ג | דִּי לא | חלא |
| ג | כחדה | בחדא |
| ג | וְאַבְנָא דִּי מְחָת לְצַלְמָא הֲוָת לְטוּר רַב | — (הוספה) |
| ג | רב | רם |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| אגדת בראשית | כתב יד אוקספורד 2340 |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
מדרש דרבי יצחק
פרשה צה
וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים(בראשית כז, כח)
מה כתיב למעלה: ״ותתן את המטעמים״ — רבקה מכניסה את יעקב עד מחיצתה, ולשונו של יעקב שאינו לשון עשו
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
תנחומא בובר §§cover-end§§
חלק א
למעלה מן העניין
תנחומא בובר, תולדות טו · פתיחתא · למעלה מן העניין · ״ויתן לך האלהים״ · רבקה מכניסה את יעקב עד מחיצתה; לשונו של יעקב ולשונו של עשו
״ויתן לך״ שבראש הסימן — הוספת בובר, בתוך [ ]. ״העיניין״ — כך בכתב היד. ״ורבקה אמרה״ — בכתב היד ״אמ׳״. ״יהודה הלוי ברבי שלום בשם רבי חלבו״ — בכתב היד ״יהוד׳ הלוי ב׳ר שלום בש׳ר חלבו״. ״הכניסה״ — בכתב היד ״הכניס׳״. ״מחיצתה״ — היו״ד והתי״ו הוספות מאגרים. ״היכן״ — הה״א מסופקת. ״רשות״ — הרי״ש הוספת מאגרים. ״אמרה לו״ — בכתב היד ״אמ׳ לו״. ״הכנסתי״ — היו״ד מסופקת. ״אלהיך״ — בכתב היד ״אלהי׳ך״. ״עימך״ — כך בכתב היד.
״נכנס. כיון שאמר לו״ — בכתב היד ״כאן״, ובמאגרים התיקון ״כיון״ (וכך בובר). ״עשו נשא קל וחומר… שעתי ושעתך עשת״ — כך בכתב היד, ואינו בנוסח בובר (שם: ״אמר רבי יוחנן: בשעה שאמר כי הקרה יי אלהיך לפני, אמר יצחק: הלשון הזה אינו לשון עשו״). ״עשו״ (״עשו עשה תשובה״) — הוספת מאגרים, בתוך [ ]. ״או לאו״ — בכתב היד ״אילו״, ובמאגרים התיקון ״או לאו״. ״בא״ — הבי״ת מסופקת. ״שעתי ושעתך עשת״ — בכתב היד ״שעתי עשת ושעתך עשת״, ומאגרים מחקו את הראשון. ״ועשו אומר״ — בכתב היד ״ועשו ואו׳״, והסופר מחק את הו״ו. ״יעקב״ (״כשנכנס יעקב״) — בכתב היד ״ישר׳״, והסופר מחקו; ״יעקב״ הוספת מאגרים. ״מה אמר לו: יקום אבי. ראה״ — הוספת מאגרים, בתוך [ ] (וכך בובר). ״בטירחה״ — כך בכתב היד (בובר: בטירחא).
מקבילות: בראשית רבה סה, יז — ״ותתן את המטעמים וגו׳ — ליוות אותו עד הפתח. אמרה לו: עד כן הייתי חייבת לך; מיכן והלך — ברייך יקום לך״ (כאן ״רבי יהודה הלוי ברבי שלום בשם רבי חלבו… עד מחיצתה… אלהיך יכנס עימך״). בראשית רבה סה, יח — ״אתה אמרתה קום נא שבה — בבקשה… אתה אמרתה יקום אבי — גדה דעבודה זרה דאת קאים״.
״שני מלאכים סומכים את יעקב״ — בפרשה מה זה מהרת למצא בני.
״הקול קול יעקב״ — בפרשה הקל קול יעקב.
וְיִתֶּן לְךָ(בראשית כז, כח).
מה כתיב למעלה מן העיניין?
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וגו׳(בראשית כז, א);
וְרִבְקָה אָמְרָה וגו׳(בראשית כז, ו);
וַתִּתֵּן אֶת הַמַּטְעַמִּים וגו׳(בראשית כז, יז).
אמר רבי יהודה הלוי ברבי שלום בשם רבי חלבו:
הכניסה אותו עד מחיצתה, עד היכן שהיה לה רשות ליכנס.
אמרה לו: בני, עד כאן הכנסתי עמך; מיכן ואילך — אלהיך יכנס עימך.
נכנס.
כיון שאמר לו: כִּי הִקְרָה יְיָ אֱלֹהֶיךָ(בראשית כז, כ) —
אמר רבי יוחנן:
אמר יצחק: עשו נשא קל וחומר בעצמו;
אומר: עשו עשה תשובה או לאו?
היה בא עשו ואומר: אכול וקום לך — שעתי ושעתך עשת.
ועשו אומר: כִּי הִקְרָה יְיָ אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי?
הלשון הזה אינו לשון עשו, אלא לשון יעקב,
שנאמר: הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב(בראשית כז, כב).
תדע לך שהוא כן:
כשנכנס יעקב מה אמר? קוּם נָא שְׁבָה וגו׳(בראשית כז, יט);
אבל כשנכנס עשו — מה אמר לו? יָקֻום אָבִי(בראשית כז, לא). ראה מהו אומר — היאך הוא מסיח בטירחהבטירחה — בכבדות, בטורח: יָקֻום אָבִי וגו׳.
תנחומא בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | וְיִתֶּן לְךָ(בראשית כז, כח). | — (הוספה) |
| א | י | — (הוספה) |
| א | ת | — (הוספה) |
| א | ר | — (הוספה) |
| א | כיון | כאן |
| א | עשו | — (הוספה) |
| א | או לאו | אילו |
| א | יעקב | — (הוספה) |
| א | מה אמר לו? יָקֻום אָבִי(בראשית כז, לא). ראה | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
מדרש דרבי יצחק
פרשה צו
וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים(בראשית כז, כח)
״ויתן לך האלהים״ — יתן ויחזור ויתן, האלהים בדין ובאלהות; עשר הברכות ליעקב, כנגדן ברכות הקדוש ברוך הוא, והטל שבזכות ישראל
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
מדרש תנאים לדברים, בראשית רבה, תנחומא בובר, דברים רבה, פסיקתא רבתי, אגדת בראשית, פרקי דרבי אליעזר, משנת רבי אליעזר, אוצר מדרשים §§cover-end§§
חלק א
דברי התנאים
מדרש תנאים לדברים טו, ט · דרשת הפסוק · ״השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך״ · המונע רחמים נקרא חוטא ורשע ומפסיד ארבעים ושמונה דברים; כל זמן שישראל עושין צדקה האומות מתברכין בשבילן, ומפרנסי העניים כאילו מפרנסים להקדוש ברוך הוא
״ומפסיד ארבעים ושמונה דברים״ — בדפוס ״ארבעה ושמונה״, ותוקן כלשון המדרש להלן (״משתכר בארבעים ושמונה דברים״). פסוקי תהלים קט ושל ישעיה נח מובאים בדפוס בראשי תיבות (״והש׳ בצח׳ נפ׳…״, ״עד גמירא״), ונפתחו כלשון הפסוקים.
ספרי דברים, פסקא קיז — ״הוי זהיר שלא תמנע רחמים… שנאמר בליעל, בלי עול״, ״השמר — בלא תעשה, פן — בלא תעשה״, ו״וקרא עליך אל יי… ממהר אני ליפרע על ידי קורא יותר ממי שאינו קורא״; אין בו ״והיה מעשה הצדקה שלום״, הברכות והקללות ו״והתברכו בזרעך״.
״עין יעקב — בברכה שבירכן יעקב אביהן… אל ארץ דגן ותירוש — בברכה אשר ברכן יצחק, שנאמר: ויתן לך האלהים מטל השמים״ — ספרי דברים, פסקא שנו, ומדרש תנאים לדברים לג, כח — בפרשה צז (מטל השמים ומשמני הארץ).
הִשָּׁמֶר לְךָ(דברים טו, ט) — בלא תעשה;
פֶּן — בלא תעשה.
פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ —
הוה זהיר שלא תמנע רחמים,
שכל מי שהוא מונע רחמים — מוקש לעוברי עבירות, ופורק עול שמים מעליו,
שנאמר: בְלִיַּעַל — בלי עול.
קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה —
שלא ימנע מלהלוות בשביל שלא ישמט ממונו.
וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ —
שלא תאמר: אם נותן אני לו — שמא ארד מנכסי, ואהיה מיטלטל ממקום למקום בשביל המזונות, ונמצאתי גורם לעצמי מיתה;
תלמוד לומר: וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם(ישעיה לב, יז) —
לעולם אין אדם מעני מן הצדקה,
ולא דבר רע ונזק נגרם בשביל הצדקה.
וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְיָ —
יכול מצוה לקרות?
תלמוד לומר: וְלֹא יִקְרָא(דברים כד, טו).
יכול אם קרא עליך — יהא עליך חטא, ואם לאו — לא יהיה בך חטא?
תלמוד לומר: וְהָיָה בְךָ חֵטְא — מכל מקום.
אם כן, למה נאמר וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְיָ?
ממהר אני ליפרע על ידי קורא משאין קורא.
וְהָיָה בְךָ חֵטְא —
שלא תאמר: בממון חטאתי, בממון נפרעין ממני;
תלמוד לומר: וְהָיָה בְךָ חֵטְא — ממך נפרעין, אין נפרעין מממונך.
הא למדת שהמונע מן הצדקה נקרא חוטא,
שנאמר: וְהָיָה בְךָ חֵטְא;
ונקרא רשע,
שנאמר: וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי(משלי יב, י);
ומפסיד ארבעים ושמונה דברים:
מרחיק עצמו מעשרים וארבע ברכות,
ומידבק בעשרים וארבע קללות.
ועליו מפורש בקבלה:
הַפְקֵד עָלָיו רָשָׁע(תהלים קט, ו),
בְּהִשָּׁפְטוֹ יֵצֵא רָשָׁע(תהלים קט, ז),
יִהְיוּ יָמָיו מְעַטִּים(תהלים קט, ח),
יִהְיוּ בָנָיו יְתוֹמִים(תהלים קט, ט),
וְנוֹעַ יָנוּעוּ בָנָיו וְשִׁאֵלוּ(תהלים קט, י),
יְנַקֵּשׁ נוֹשֶׁה לְכׇל אֲשֶׁר לוֹ(תהלים קט, יא),
אַל יְהִי לוֹ מֹשֵׁךְ חָסֶד(תהלים קט, יב),
יְהִי אַחֲרִיתוֹ לְהַכְרִית(תהלים קט, יג),
יִזָּכֵר עֲוֺן אֲבֹתָיו אֶל יְיָ(תהלים קט, יד),
יִהְיוּ נֶגֶד יְיָ תָּמִיד(תהלים קט, טו).
מפני מה?
יַעַן אֲשֶׁר לֹא זָכַר עֲשׂוֹת חָסֶד(תהלים קט, טז);
וַיֶּאֱהַב קְלָלָה וַתְּבוֹאֵהוּ(תהלים קט, יז);
וַיִּלְבַּשׁ קְלָלָה כְּמַדּוֹ(תהלים קט, יח).
ולא עוד, אלא שגורם לחרב לבוא לעולם,
שנאמר:
כׇּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן(שמות כב, כא),
אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ(שמות כב, כב),
וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב(שמות כב, כג) —
דיין שלמונעי צדקה, שגורמין לחרב לבוא לעולם.
וכל העושה צדקה — משתכר בארבעים ושמונה דברים:
מרחיק עצמו מעשרים וארבע קללות,
ומידבק בעשרים וארבע ברכות.
ועליו מפורש בקבלה:
הֲלא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ(ישעיה נח, ז);
אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ(ישעיה נח, ח),
וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח,
וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ,
כְּבוֹד יְיָ יַאַסְפֶךָ;
אָז תִּקְרָא וַיְיָ יַעֲנֶה(ישעיה נח, ט),
תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי;
וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצׇּהֳרָיִם(ישעיה נח, י);
וְנָחֲךָ יְיָ תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ(ישעיה נח, יא),
וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו;
וּבָנוּ מִמְּךָ חׇרְבוֹת עוֹלָם מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם(ישעיה נח, יב),
וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ מְשֹׁובֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת;
אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳותֵי אָרֶץ(ישעיה נח, יד),
וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי יְיָ דִּבֵּר.
הוא מה שברכו יצחק אביו:
וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם(בראשית כז, כח).
וכל זמן שישראל עושין צדקה — אומות העולם מתברכין בשבילן,
שנאמר: וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ(בראשית כב, יח).
וכך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל:
בני, כל זמן שאתם מפרנסין את העניים — מעלה אני עליכם כאלו לי אתם מפרנסין,
שנאמר: אֶת קׇרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי(במדבר כח, ב).
וכי יש לפניו אכילה ושתיה?
אלא כל זמן שאתם מפרנסין את העניים — מעלה אני עליכם כאלו לי אתם מפרנסין,
שנאמר: אֲחֹותִי רַעְיָתִי(שיר השירים ה, ב) — ואין רעיתי אלא זיינתיזיינתי — זנתי, פרנסתי.
חלק ב
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סו, ג · דרשת הפסוק · ״ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ״ · ברכה כפולה, ברכת האלהות של שמשון, ושלוש דרשות על הטל, הדגן והתירוש
״כבשיהם״, ״לכם״ (בפסוק שמות), ״מיני״ ו״שמשון״ — הושלמו במאגרים; ״אלהותא״ ו״לה״ — במאגרים תחת ״אלהותה״ ו״לך״ (בתיאודור–אלבק ״אלהותא״ ובסוף ״אלהותה״).
פסוק שמשון הושלם במאגרים עד ״מפלשתים״, ו״אל יי״ שנכפל נמחק בידי הסופר. בתיאודור–אלבק ״ויתפלל שמשון״ ו״הזכר לי״ (כאן ״הווי זכור לי״; ״זכור״ במאגרים תחת ״זר״).
נוסחים אחרים: תנחומא בובר, תולדות יד (להלן, ג) — ״יתן לך — משלו; ויתן לך — משלי; ויתן — משל אבותי; ויתן לך — את ברכת אברהם״, ו״האלהים — בדין״; אגדת בראשית מג, ג (להלן, ד) — ״האלהים — אם יש לך מעשים טובים נותן לך״, ומשל הסוחר.
״עם לבן גרתי — לא הגיעני אחת מן הברכות שברכני אביך: ויתן לך האלהים״ — תנחומא בובר, וישלח ה, בפרשה כא (ורב יעבד צעיר); ״מכל הברכות שברכני אבי לא הגיעני דבר… ויתן לך האלהים… איה דגן ויין ושמן״ — בפרשה ויצא הראשון.
וְיִתֶּן לְךָ(בראשית כז, כח) — ויחזיר ויתן לך.
יתן לך — ברכות; וְיִתֶּן לְךָ — כבשיהםכבשיהם — כיבושיהם.
יתן לך — שלך; וְיִתֶּן לְךָ — שלאביך.
יתן לך — שלך; וְיִתֶּן לְךָ — שלאחיך.
רבי אחא אמר:
יתן לך, וְיִתֶּן לְךָ — אלהותאאלהותא — האלוהות (כוח מן השמים).
אמתיי? לכשתיצרךלכשתיצרך — כשתצטרך לה.
הדה היא דכתיב:
וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל יְיָ(שופטים טז, כח) וַיֹּאמַר יי אלהים זׇכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים וגו׳.
אמר לפניו: רבון העולמים! הווי זכור לי אותה הברכה שברכני אבא:
יתן לך, וְיִתֶּן — אלהותא.
מִטַּל הַשָּׁמַיִם — זה המן:
וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם וגו׳(שמות טז, ד).
וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ — זו הבאר, שהיתה מעלה להם מיני דגים שמינים יתר מידיי.
וְרֹוב דָּגָן — אילו הבחורים:
דָּגָן בַּחוּרִים(זכריה ט, יז).
וְתִירֹשׁ — אילו הבתולות:
וְתִירשׁ יְנוֹבֵב בְּתֻולוֹת.
דבר אחר:
מִטַּל הַשָּׁמַיִם — זו ציון:
כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּורֵד וגו׳(תהלים קלג, ג).
וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ — אילו הקרבנות.
וְרֹוב דָּגָן — אילו הביכורים.
וְתִירֹושׁ — אילו הנסכים.
דבר אחר:
מִטַּל הַשָּׁמַיִם — זה המקרא.
וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ — זו המשנה.
וְרֹוב דָּגָן — זה התלמוד.
וְתִירֹשׁ — זו אגדה.
תנחומא בובר, תולדות יד · דרשת הפסוק · ״ויתן לך האלהים… הנה משמני הארץ״ · נוסח אחר · יתן לך משלו ומשל אבותיו; ליעקב בדין, ולעשו בין צדיק בין רשע; תפילת שלמה על הנכרי, שלא יאמר: לא מצאתי בו ממש
מתחילת הסימן עד ״ואתה תשמע השמים״ — כתב יד פרמה 3122, ומ״למה? אם אין אתה עושה לו״ — כתב יד וטיקן 34. ״ברכת אברהם״ — בכתב היד ״את + אבר׳״, ו״ברכת״ הושלם כבובר. ״ואם לאו״ — לפני ״לאו״ כתוב ו״ו, ומאגרים מחקוהו. ״ומתייסר״ — בכתב היד ״ומתייסרו״, והסופר מחק את הו״ו. ״אחר מדת הדין… הוא מתחיל לומר״ — בכתב היד סימן חסר (+), ואחריו ״למה לומ׳ כש״ שהסופר מחק; הושלם מנוסח בובר (שם בתוך [ ]), ובלעדיו נמצא הצדיק אומר ״כשם שהתפללתי לפני עבודה זרה״. ״אף לפני הקדוש ברוך הוא התפללתי ולא מצאתי בה ממש״ — כך בכתב היד (בובר השלים את המשפט בתוך [ ]).
״שלמה״ — בכתב היד ״שלמ׳״. ״יי אמר לשכון בערפל״ — כך בכתב היד (בובר: ״אז אמר שלמה יי אמר לשכון בערפל״). ״תפילתו״ — בכתב היד ״תפיל׳״. ״רבונו של עולם״ — ״רבש׳ע״. ״ואם לאו, אל תתן לו, שנאמר… אבל הנכרי, אם״ — הושלם מנוסח בובר (״רבונו של עולם כשיהא לו, ואם לאו אל תתן לו, שנאמר ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע [את] לבבו, אבל הנכרי אם יבא ויתפלל לתוכו, מה שהוא מבקש תן לו״): בכתב היד מדלג מ״ומבקש כל דבר״ אל ״יבא והתפלל לתוכו״, ובלעדי ההשלמה נמצא ״בין ראוי בין אינו ראוי״ נאמר על ישראל. ״לתוכו״ — הכ״ף הוספת מאגרים. ״ואתה תשמע השמים״ — כך בכתב היד, בו״ו (מלכים א ח, מג: אתה תשמע).
״כל מה שהוא מבקש״ — ״כל״ הוספת מאגרים, בתוך [ ]. ״ואומר״ — בכתב היד ״וא׳ל״, ומאגרים מחקו את הלמ״ד והוסיפו ו״ו. ״ששמו״ — בכתב היד ״שפמו״, והסופר מחק את הפ״א; השי״ן הוספת מאגרים. ״מסוף״ — בכתב היד ״מס־וף״. ״בו״ — הוספת מאגרים, בתוך [ ]. ״כשם״ — בכתב היד ״בשם״ (sic). ״משמני״ — בכתב היד ״משמ׳״. בנוסח בובר ״כך אותו הבית של שלמה״, ״ולא מצאתי בו ממש כשם שלא מצאתי בע״ז״.
מקבילות: בראשית רבה סו, ג (לעיל, ב) — ״ויתן לך — ויחזיר ויתן לך. יתן לך — ברכות; ויתן לך — כבשיהם. יתן לך — שלך; ויתן לך — שלאביך. יתן לך — שלך; ויתן לך — שלאחיך״ (נוסח אחר). לדרשת ״האלהים — בדין… ולעשו בין צדיק בין רשע״ ולתפילת שלמה על הנכרי לא נמצאה מקבילה במדרשים ובתלמודים, מלבד אגדת בראשית מג, ג (להלן, ד).
יתן לך — משלו;
וְיִתֶּן לְךָ(בראשית כז, כח) — משלי;
וְיִתֶּן — משל אבותי;
וְיִתֶּן לְךָ — את ברכת אברהם.
וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים.
מהו הָאֱלֹהִים? בדין:
אם ראוי — ליתן לך; ואם לאו — אל יתן לך.
אבל לעשו לא אמר כך, אלא: מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וגו׳(בראשית כז, לט) — בין צדיק בין רשע יתן לך.
למה? אלא כך אמר יצחק:
עשו רשע, ויעקב צדיק;
אפילו עושה מצוה ומתייסר — אינו קורא תגר אחר מדת הדין;
אבל הרשע, אם עושה מצוה אחת או התפלל ואינו נענה — הוא מתחיל לומר:
כשם שהתפללתי לפני עבודה זרה ולא מצאתי בה ממש —
אף לפני הקדוש ברוך הוא התפללתי ולא מצאתי בה ממש.
וכן שלמה אמר, כשבנה בית המקדש:
התחיל התפלל לפני הקדוש ברוך הוא,
שנאמר: יְיָ אָמַר לִשְׁכֹּון בָּעֲרָפֶל(מלכים א ח, יב);
וכן התחיל תפילתו:
רבונו של עולם, שיהיה אדם מישראל בא והתפלל כאן ומבקש כל דבר —
ואם לאו, אל תתן לו, שנאמר: וְנָתַתָּ לָאִישׁ כְּכׇל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ(מלכים א ח, לט); אבל הנכרי, אם יבא והתפלל לתוכו —
בין ראוי בין אינו ראוי, תן לו מה שהוא מבקש,
שנאמר: וְגַם אֶל הַנׇּכְרִי(מלכים א ח, מא),
ואַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם(מלכים א ח, מג).
למה? אם אין אתה עושה לו כל מה שהוא מבקש — הוא מסיח ואומר:
כך אותו הבית ששמו הולך מסוף העולם ועד סופו,
ונתיגעתי כמה דרכים, ובאתי ונתפללתי בתוכו, ולא מצאתי בו ממש — כשם שלא מצאתי בעבודה זרה!
הוי, לעשו הוא אומר: הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וגו׳ —
למה? מפני שהוא מחוסר אמנה;
אבל ליעקב, שהוא בעל אמונה וצדיק, אמר: וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים — בדין.
אגדת בראשית, פרק מג, ג · דרשת הפסוק · ״ויתן לך האלהים״ · נוסח אחר · לעשו לא הזכיר את השם, ולעשו נתן מיד ויעקב ממתין לחלקו הרב
״לסוחר אחד״ — בכתב היד ״א׳״. ״פרע [לזה]״ — בכתב היד ״מזה״, ותוקן במאגרים. ״ול[י] [לא] פרעת״ — בכתב היד ״ול״ ואחריו סימן הוספה, והיו״ד הושלמה במאגרים (בספק); ״לא״ — בכתב היד ״זא״, ותוקן במאגרים.
בבובר: ״בדין — אם יש לך מעשים נותן לך, ואם לאו אינו נותן לך, אבל בעשו לא אמר לו ויתן לך, אלא הנה משמני הארץ… לא הזכיר [שמו של] הקדוש ברוך הוא… אבל ליעקב ויתן לך האלהים מטל השמים״. המשל שם: ״משל לסוחר שמכרו לו כלים שני בני אדם… הלכו עמו ליטול הימנו, מיד נתן לאותו עשרה זהובים והלך לו, והשני היה משהה. אמר לו: לאותו נתת מיד, ואני יושב ממתין? אמר לו: אותו היה לו ליטול קימעה בעשרה זהובים, והיה בידי ונתתי לו, אבל אתה מאתים יש לך ליטול, ואני עומד מן השלחן שתטול. כך לעשו נתן מיד… למה? שאין לו אלא העולם הזה, אבל ליעקב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך״, ואין שם ״כי חלק יי עמו״.
מקבילות: תנחומא בובר, תולדות יד (לעיל, ג) — ״ויתן לך האלהים, מהו האלהים? בדין: אם היה ראוי לך יתן לך, ואם לאו לא יתן לך; אבל לעשו לא אמר כן, אלא משמני הארץ וגו׳ — בין צדיק בין רשע יתן לך״, ושם בלי המשל, ובטעם אחר (הרשע מהרהר אחר מדת הדין; תפלת שלמה). תנחומא בובר, תולדות יא (להלן, ז) — ״האלהים… כשישלים אלהים מליותו הוא נותן לך הברכות… הוא שדוד אומר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך״ — דרשה אחרת.
הָאֱלֹהִים(בראשית כז, כח) —
אם יש לך מעשים טובים — נותן לך,
ואם לאו — אינו נותן לך.
וכשבא לברך את עשו — לא הזכיר שמו של הקדוש ברוך הוא,
שנאמר: הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וגו׳(בראשית כז, לט).
משלו משל לסוחר אחד, שקנה שני כלים של כסף משני בני אדם —
אחד בעשרה זהוביםזהובים — דינרי זהב,
ואחד במאתים.
כשבאו עמו לבית — פרע לזה עשרה זהובים, והלך לו;
השני היה יושב ושוהה עד שיתן.
אמר לו:
מה הדבר שאתה עושה לי?
לזה פרעת ממונו והלך לו, ולי לא פרעת?
אמר לו:
לזה הייתי מחוייב דבר מועט, ונמצא בידי;
אבל לך — איני יכול לפרוע מעתה כלום,
אלא שב על שולחני עד שאפרע לך ממונך הכל.
כך לעשו הרשע — נתן לו יצחק מיד כל ממונו, מפני שאין לו לעולם הבא כלום;
אבל יעקב — לא מפסיק לברכו די גדלו, מפני שחלקו הרבה,
שנאמר: מָה רַב טוּבְךָ וגו׳(תהלים לא, כ);
ויותר — שהוא חלקו של הקדוש ברוך הוא,
שנאמר: כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ יַעֲקֹב וגו׳(דברים לב, ט).
בראשית רבה, פרשה עה, ח · פתיחתא · ״וישלח יעקב״ · כל ברכה שבירך יצחק את יעקב — כנגדה ברכו הקדוש ברוך הוא מלמעלה; רבקה ברכתו ב״יושב בסתר עליון״, ויצחק חזר וברכו ברכת הגלות
בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס(משלי י, ו)
הפתיחתא אינה בכתב יד וטיקן 30; נוסחה כתיאודור–אלבק, מכתבי היד האחרים, וכן היא בדפוס (עה, ח). ״ברכו בטל״, ״הא למדת… מלמעלה״ ו״לכך נאמר ברכות לראש צדיק״ — השלמות תיאודור–אלבק, בתוך [ ] (וכך בדפוס).
בוילנא: ״זהו שנאמרה ברוח הקודש על ידי שלמה מלך ישראל… כנגד מי אמר שלמה המקרא הזה? לא אמרו אלא כנגד יעקב ועשו״; ״אשריהם הצדיקים שמתברכין בארץ ומתברכין בשמים״; ״והקב״ה ברכו בטל ומטר״; אין שם ״יצחק אמר רב דגן ותירוש… הנני שולח לכם את הדגן והתירוש״; ״והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך״; ״וכך אמרה לו: כי מלאכיו יצוה לך וגו׳; כיון שאמרה לו בלשון הזה — ברכתו רוח הקודש: יקראני ואענהו״; ״וכי מאחר שברכו הקב״ה, אביו למה חזר וברכו״; ״ברכות של גליות, שיחזור עליך הקב״ה ויקבצך מבין הגליות; ומה הן הברכות? בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע, בשוט לשון תחבא…״.
וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וגו׳(בראשית לב, ד).
זו היא שנאמרה ברוח הקודש על ידי שלמה:
בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק וגו׳(משלי י, ו).
לא אמר הפסוק הזה אלא כנגד יעקב ועשו:
בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק — זה יעקב;
וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס — זה עשו הרשע.
אשרי הצדיקין, שמתברכין בארץ ובשמים;
וכך היא המידה:
אֲשֶׁר הַמִּתְבָּרֵךְ בָּאָרֶץ יִתְבָּרֵךְ בֵּאלֹהֵי אָמֵן(ישעיה סה, טז).
להודיעך שכל הברכות שבירך יצחק את יעקב — כנגדן ברכו הקדוש ברוך הוא מלמעלן:
יצחק ברכו: וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וגו׳(בראשית כז, כח) —
והקדוש ברוך הוא ברכו בטל: וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל וגו׳(מיכה ה, ו).
יצחק אמר: מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ —
והקדוש ברוך הוא ברכו בתבואה,
שנאמר: וְנָתַן מְטַר זַרְעֲךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת הָאֲדָמָה וְלֶחֶם תְּבוּאַת הָאֲדָמָה וְהָיָה דָשֵׁן וְשָׁמֵן(ישעיה ל, כג).
יצחק אמר: רֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ —
והקדוש ברוך הוא אמר לו: וַיַּעַן יְיָ וַיֹּאמֶר לְעַמּוֹ הִנְנִי שֹׁולֵחַ לָכֶם אֶת הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וגו׳(יואל ב, יט).
יצחק אמר לו: יַעַבְדוּךָ עַמִּים(בראשית כז, כט) —
והקדוש ברוך הוא אמר לו: וְהָיוּ מְלָכִים אֹומְנַיִךְ(ישעיה מט, כג).
יצחק אמר לו: הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ —
והקדוש ברוך הוא אמר לו, על ידי משה רבינו: וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כׇּל הַגּוֹיִם וגו׳(דברים כו, יט).
הא למדת שכל הברכות שברכו יצחק מלמטה — ברכו הקדוש ברוך הוא מלמעלה.
ואף רבקה אמו בירכתו כנגדן,
שנאמר: יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן וגו׳(תהלים צא, א),
כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמׇרְךָ בְּכׇל דְּרָכֶיךָ(תהלים צא, יא);
ורוח הקודש משיבה: יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ(תהלים צא, טו).
וכי מאחר שברכו הקדוש ברוך הוא — אביו ואמו למה חזרו וברכוהו,
שנאמר: וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹותוֹ וגו׳(בראשית כח, א)?
אלא שראה יצחק ברוח הקודש שעתידין בניו לגלות.
אמר לו: בוא ואברכך ברכת הגלות, שיחזירך הקדוש ברוך הוא מן הגלות.
ומה בירכו? בְּשֵׁשׁ צָרוֹת יַצִּילֶךָּ וגו׳(איוב ה, יט).
לכך נאמר: בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק.
בראשית רבה, פרשה עט, ז · פתיחתא שביעית · יעקב שזרע את הברכות בדמעה, ובא ברינה נושא אלומותיו
הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ־הַזָּרַע בֹּא־יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו(תהלים קכו, ה–ו)
פתיחתא סתמית, בלי שם דורש.
בכתב היד ״הלוך ילך ובכה״, ואחריו ״וישא יעקב רגליו״ בלבד; במאגרים הועבר ״ובכה״ למקומו והושלם ״וישא את קולו ויבך״, כבתיאודור–אלבק. ״את״ הכפול נמחק בידי הסופר. ״ובא״ (שמשך זרעו ובא) — מסומן למחיקה במאגרים, וכך בתיאודור–אלבק.
מקבילה: מדרש תהלים קכו, ח — הדרשה כלשון הזה (חילופיו בתוך הטקסט); שם ״זה יעקב״ (בלי ״אבינו״), ״הלוך ילך ובכה — וישא את קולו ויבך״ בלי ״וישא יעקב רגליו״, ובסוף בלי ״ויבא יעקב שלם״.
הַזֹּורְעִים בְּדִמְעָה(תהלים קכו, ה) —
זה אבינו יעקב, שזרע את הברכות בדמעה:
אוּלַי יְמֻושֵּׁנִי(בראשית כז, יב).
בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ —
וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם(בראשית כז, כח).
הָלוֹךְ יֵלֵךְ(תהלים קכו, ו) —
וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו(בראשית כט, א);
וּבָכֹה —
וַיִּשָּׂא אֶת קֹולוֹ וַיֵּבְךְּ(בראשית כט, יא).
נֹושֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע — שמשך זרעו ובא (מדרש תהלים: השבטים מחרן);
בֹּא יָבֹא בְרִנָּה נֹושֵׂא אֲלֻומֹּותָיו —
היידילה אתיהיידילה אתי — הרי הוא בא, טעיןטעין — נושא, טוען עולימוהי ועולימתיהעולימוהי ועולימתיה — נעריו ונערותיו (מדרש תהלים: אתא טעין עולמין ועולמיתא):
וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם(בראשית לג, יח).
תנחומא בובר, תולדות יא · דרשת הפסוק · ״ויתן לך האלהים״ · כשישלים האלהים מליותו נותן הברכות; הצדיקים שותפים עם המלך במלאכתו, וכל מה שהוא פועל — להם הוא מתוקן
״ויתן לך אלהים אין כתיב כאן״ — בכתב היד ״ויתן לך (ה)אלה׳ים״: מאגרים מחקו את הה״א, ו״אין כתי׳ כאן״ הוספתם, בתוך [ ]. אחר כך כתב הסופר ״מליותו הוא״ ומחקו, ושב וכתבו במקומו. ״בשישלים״ — בכתב היד ״בשישל׳״ (ולפניו סימן +); בובר: ״כשישלים אלהים מליותו״. ״בשם רבי ראובן״ — בכתב היד ״בש׳ר ראובן״. ״ראה״, ״בך״ — הוספות מאגרים, בתוך [ ]. ״יושבי נטעים״ — כך בכתב היד (בפסוק: ויושבי), ומחוץ לפסוק. ״שהם״, ״מלך״ — הוספות מאגרים, בתוך [ ]. ״המלכים״ — בכתב היד ״המל׳״. ״בריאות״ — ״יא״ הוספת מאגרים (והו״ו מסופקת). ״אמר הקדוש ברוך הוא״ — בכתב היד ״א׳ הק׳״. ״היא שדוד אומר״ — כך בכתב היד (היו״ד מסופקת; בובר: הוא).
בנוסח בובר ״(מליותיו אלא האלהים בשיש לאלהים מליותי) [אלהים אין כתיב כאן אלא האלהים כשישלים אלהים מליותו]״, ״שותפים״, ״ובוראים ברי׳״, ״מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו׳״. ״המה היוצרים ויושבי נטעים… עם המלך במלאכתו ישבו שם״ — בבבלי בבא בתרא פרק ה, צא ע״ב נדרש על בני יונדב בן רכב ושלמה (נוסח אחר).
ויתן לך אלהים אין כתיב כאן, אלא הָאֱלֹהִים(בראשית כז, כח) —
בשישלים האלהים מליותו — הוא נותן לך הברכות שבירכתי אותך.
למה? שיעקב שותף עם בוראו בכל דבר.
אמר רבי פנחס הכהן בר חמא בשם רבי ראובן:
ראה מה כתיב בך: לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא וגו׳(ירמיה י, טז).
וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים וגו׳.
ודוד מקלס: עַמְּךָ נְדָבֹות בְּיוֹם חֵילֶךָ(תהלים קי, ג).
ומניין שהצדיקים שותפין עם הקדוש ברוך הוא כשהוא צר צורה?
שכן כתיב: הֵמָּה הַיּוֹצְרִים יושבי נְטָעִים וגו׳(דברי הימים א ד, כג) —
שהם שותפין עם האלהים בכל ברייה,
שנאמר: עִם הַמֶּלֶךְ בִּמְלַאכְתּוֹ יָשְׁבוּ שָׁם —
עם מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, במלאכתו הם יושבים ובוראים בריאות.
אמר הקדוש ברוך הוא:
לא דיים שאין אני עושה דבר חוץ מדעתם,
אלא כל מה שאני פועל בעולם הזה ובעולם הבא — להם הוא מתוקן;
היא שדוד אומר: מָה רַב טוּבְךָ וגו׳(תהלים לא, כ).
דברים רבה, דברים, יח · דרשת הפסוק · ״רב לכם סב את ההר הזה״ · ברכה אחת ברך יצחק את עשו, וליעקב עשר ברכות; אם בטלה ברכת עשו — אף של ישראל בטלה
״בו״ — תוספת בכתב היד. ״חרבך״ — הכ״ף מסופקת בכתב היד. ״אמר רבי״, ״שנאמר״, ״וגו׳״ — בכתב היד ״א׳ר״, ״שנ׳״, ״וג׳״.
בדפוס (וילנא, דברים יח): ״נוגעין אתם בו — בשלכם אתם נוגעים״, ״מנין? שכן כתיב ויתן לך האלהים מטל השמים; אם בטילה היא ברכתו — אף עשר שלכם בטלות״.
״וליעקב בירך עשר ברכות״ — מנין עשר הברכות בפרקי דרבי אליעזר לב (להלן, יא) ובמדרש תדשא ה (להלן, יג); בתנחומא בובר, תולדות טז — ״כיון שברכו את אילו הוסיף שש ברכות, כדי שיהיו עשר״ — בפרשה צז (מטל השמים ומשמני הארץ).
דבר אחר:
מהו רַב לָכֶם(דברים ב, ג)?
אמר רבי אחא:
אם נוגעים אתם בו — בשלכם אתם נוגעים.
כיצד?
ברכה אחת ברכו אביו: וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה(בראשית כז, מ);
וליעקב בירך עשר ברכות.
מניין? שנאמר: וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים וגו׳(בראשית כז, כח).
אם בטלה ברכתו של עשו — אף שלכם בטילות.
הוי: רַב לָכֶם.
דברים רבה, כי תבוא, ז · דרשת הפסוק · ״יפתח יי לך את אוצרו הטוב״ · הטל, המטר והשלום — בזכות ישראל; יום ירידת גשמים — שמחה לישראל ולאומות
״אמר הקדוש ברוך הוא״, ״שנאמר״, ״רבן יוחנן בן זכאי״ — בכתב היד ״אמ׳ הקב׳ה״, ״שנא׳״, ״רבן יוח׳ ב׳ז״.
״הריעו ליי״ — כך בכתב היד, ולפניו ״מזמור לתודה״, שמאגרים מחקוהו: לשון תהלים ק, א (״מזמור לתודה הריעו ליי כל הארץ״); בדפוס ״מה כתיב אחריו? מזמור הריעו לאלהים כל הארץ״ (תהלים סו, א), המזמור שאחרי ״לבשו כרים הצאן״ (סה, יד).
כך גם בנוסח הנדפס שבמהדורת ליברמן, ז, מלה במלה. בוילנא: ״בזכותכם״ בכל המקומות, ״אף השלום אינו בא לעולם אלא בזכותכם… וישם לך שלום — בזכותך״; ״מעשה בעובד כוכבים אחד ששאל את ריב״ז… קלנדה, סטרגלים וקרטיסים״; ״לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו״.
מקבילה: בראשית רבה סו, ב (בפרשה פתיחתא: שובי שובי השולמית) — ״אומה שכל טובה שהיא באה לעולם — אינה באה אלא בזכותה: הגשמים… יפתח יי לך… הטללים… ויתן לך האלהים״.
דבר אחר:
יִפְתַּח יְיָ לְךָ(דברים כח, יב).
רבנין אמרירבנין אמרי — החכמים אומרים:
אמר הקדוש ברוך הוא לישראל:
בני, כל הטובות שבאות לעולם — בזכותכם הם באות.
כיצד?
הטל אינו יורד אלא בזכותם.
מנין? שנאמר: וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם(בראשית כז, כח).
המטר אינו יורד אלא בזכותן.
מנין? שנאמר: יִפְתַּח יְיָ לְךָ.
אף השלום אינו בא אלא בזכותן.
מנין? שנאמר: וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם(במדבר ו, כו).
מעשה בגוי אחד ששאל את רבן יוחנן בן זכאי.
אמר: לנו יש מועדות, ואתם יש לכם מועדות;
אנו יש לנו קלנדאקלנדא — קלנדס, חג ראש השנה הרומי, סטרנליאסטרנליא — סטורנליה, חג סטורנוס בחורף, קרטוסיסקרטוסיס — יום עליית המלך לשלטון,
ואתם יש לכם פסח, עצרת וסוכות;
אי זה יום שאתם ואנחנו שמחים?
אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: זה יום ירידת גשמים,
שנאמר: לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן וגו׳(תהלים סה, יד).
מה כתיב אחריו? הָרִיעוּ לַיְיָ וגו׳(תהלים ק, א).
פסיקתא רבתי, פסקא א · פתיחתא · ״והיה מדי חדש בחדשו״ · ״לאלהים״ — כשתחזיר את האלהות שנתת בסיני, כמה שדורש ״ויתן לך האלהים״; ״לאל חי״ — המבטיח גשמים וטללים; ״מתי אבא״ — עלייה בכל חדש ובכל שבת
צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים(תהלים מב, ג)
״אלהים״ — בכתב היד פעמים ״אלקים״ (כינוי השם), ונכתב כאן ״אלהים״. אחרי הפסוק בראש הפתיחתא כתוב בכתב היד, מחוץ לגוף המדרש: ״זאת מפרנס בפתח הזה השיטה בתחילת פרשת אחרי מות״.
״באומות העולם״ — בכתב היד ״בעה״ (ועל העי״ן סימן sic), ותוקן כאיש שלום. ״אלהות״ (שתלבושו אלהות) — בכתב היד ״אלקי׳״ (sic), ותוקן כאיש שלום (״שתלבש אלהות״). ״כשיטל האלהים״ — כך בכתב היד; איש שלום מחקו והשלים ״[השמים… יתן לך אלהות]״. ״לאל חי״ — לפניו כתוב ״לאל חיינו״, והסופר מחקו. ״בעונותו״ — כך בכתב היד.
אחרי ״שבע מאות ושבעים ושבע״ כתוב בכתב היד, מחוץ לגוף המדרש: ״ועתה הוא כבר אלף ומאה וחמישים ואחד״. ״בחדשו״ — בכתב היד ״בחדשי״ (sic).
בנוסח איש שלום: ״לאלהים [לאל חי] שהוא חי וקים״, ״[לאל חי] שהוא מבטיח על גבי חיינו״; ״מתי אבא ואראה [ברוח הקדש]״; ״ואין אתם עולים שלשה פעמים בשנה״.
כך פתח רבי תנחומא:
צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חיי מָתַי אָבא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים(תהלים מב, ג).
דבר אחר:
צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים —
כשתעשה את הדין באומות העולם:
אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל(שמות כב, כז).
דבר אחר:
לֵאלֹהִים —
כשתחזור אותה האלהות שעשיתני בסיני:
אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם(תהלים פב, ו).
דבר אחר:
לֵאלֹהִים —
שתלבושו אלהות כשם שלבשת בסיני;
הקרב הקץ, ותייחד אלהותך בעולמך:
וְהָיָה יְיָ לְמֶלֶךְ עַל כׇּל הָאָרֶץ(זכריה יד, ט).
כמה שהוא דורש ביעקב: וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל(בראשית כז, כח) — כשיטל האלהים.
דבר אחר:
לֵאלֹהִים —
שהוא חי וקים לעולמי עולמים.
דבר אחר:
לֵאלֹהִים —
שהוא מבטיח על גבי חיינו להוריד גשמים בעונותו, ולהפריח טללים בזמנם, בשביל חיינו.
דבר אחר:
לְאֵל חָי —
לאל שהוא חי וקים בדברו.
אמר רבי פנחס הכהן בן חמא:
אף על פי שמתו המבטיחין — אלו הנביאים,
אבל האלהים שהבטיח — חי וקים.
צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים חי מָתַי אָבא —
אמרו לו ישראל: רבונו של עולם,
אימתי אתה מחזיר לנו את הכבוד שהיינו עולין בשלשת פעמי רגלים ורואין פני השכינה?
אמר רבי יצחק:
כשם שהיו באין לראות — כך היו באין להראות,
שנאמר: מָתַי אָבא וְאֵרָאֶה.
אמר רבי יהושע בן לוי:
למה היה קורין אותו שמחת בית השואבה?
שמשם היו שואבין רוח הקודש.
אמרו: אימתי את מחזרנו לאותו הכבוד?
הרי כמה זמן שחרב בית חיינו —
הרי שבוע,
הרי יובל,
הרי שבע מאות ושבעים ושבע;
מָתַי אָבא וְאֵרָאֶה פְּנֵי האלהים?
אמר להם: בני, בעולם הזה כמה פעמים הייתם עולים בשנה? לא שלשה פעמים בשנה?
כשיגיע הקץ — אני בונה אותו,
ואין אתם מונין לא שלשה פעמים בשנה,
אלא כל חודש וחודש ובכל שבת אתם עתידים להיות עולים שם,
כמה שנאמר: וְהָיָה מִידֵּי חֹודֶשׁ בְּחׇדְשׁוֹ וּמִידֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ(ישעיה סו, כג).
חלק ג
מדרשים מאוחרים
פרקי דרבי אליעזר, פרק לב · מאמר · עשר ברכות כנגד עשרה מאמרות, ויעקב יוצא מעוטר כחתן
״רבי יהודה אומר״ — כך בשתי המהדורות; שם נוסף ״על טללי שמים ועל דגן הארץ״. ״וככלה בקשוטיה״ — בשתי המהדורות ״בקשוריה״. המדרש קורא ״ומשם רועה״ (במסורה: משם רעה).
נוסחים אחרים: מדרש תדשא ה (להלן, יג) — עשר ברכות כנגד עשרה מאמרות; משנת רבי אליעזר ח (להלן, יב) — שבע ברכות ליעקב; דברים רבה, דברים יח (לעיל, ח) — ״ברכה אחת ברכו אביו… וליעקב בירך עשר ברכות״. פרקי דרבי אליעזר לה — ״טוב ברכות הראשונות שברך יצחק את יעקב על טללי שמים ועל דגן הארץ, שנאמר ויתן לך האלהים מטל השמים; ברכות אחרונות — ברכת יסוד עולם הם״ — בפרשה קכו (ויתן לך את ברכת אברהם).
״כיון שברכו את אילו — הוסיף שש ברכות, כדי שיהיו עשר״ — תנחומא בובר, תולדות טז, בפרשה צז (מטל השמים ומשמני הארץ).
רבי יהודה אומר:
עשר ברכות ברך יצחק את יעקב, כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם,
שנאמר: וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ(בראשית כז, כח) יַעַבְדוּךָ עַמִּים(בראשית כז, כט) —
הרי אלו עשר ברכות.
וכשיצא יעקב מאת פני יצחק,
מעוטר כחתן וככלה בקשוטיה,
וירד עליו תחית טל מן השמים, ודשנו עצמותיו,
ונעשה גם הוא גבור כוח,
שנאמר:
מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב ומִשָּׁם רֹועֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל(בראשית מט, כד).
משנת רבי אליעזר, פרשה ח · דרשה · שבע ברכות ליעקב, מן ״ולאם מלאם יאמץ״ ועד ״במראות הלילה״; בזכותו ירדו בניו למצרים בנחת, ושלט בצאן, ושמו ישורון
הפסקה היא מן הרשימה ״כל מי שנכפל שמו נתן לו הקדוש ברוך הוא גדולה בעולם״ (נח, שם, תרח, אברהם, יעקב, משה, שמואל), ונדפסה כאן הפסקה על יעקב.
״וגו׳״, ״בחבלי אדם… נחלות״ ו״עול המצרים״ — השלמות המהדיר, בתוך [ ]. ״אמר״, ״שנאמר״, ״הכתוב״ — במקור ״אמ׳״, ״שנ׳״, ״הכת׳״. ״ואט אליו אוכל״ — כך במקור (בפסוק: אוכיל).
נוסח אחר: מדרש תדשא ה (להלן, יג) — ״יעקב אבינו נתברך בעשר ברכות בשבעה מקומות״; שם הראשון ״ויאמר יי לה שני גוים בבטנך״ (כאן ״ולאם מלאם יאמץ״), החמישי ״ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני״ (כאן ״שוב אל ארץ אבותיך״), והשביעי ״ויאמר אנכי האל אלהי אביך אל תירא״ (כאן ״ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה״); ושם הטעם — כנגד שבעה ״כי טוב״ במעשה בראשית.
נתן גדולה ליעקב, שבירכו שבעה פעמים:
פעם ראשונה — ועוד שהוא במעי אמו,
שנאמר: וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ(בראשית כה, כג);
שניה — וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם(בראשית כז, כח);
שלישית — וְאֵל שַׁדַּי(בראשית כח, ג) וגו׳;
רביעית — וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו(בראשית כח, יג);
חמישית — שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ(בראשית לא, ג);
ששית — וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב(בראשית לה, ט);
שביעית — וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹות הַלַּיְלָה(בראשית מו, ב).
הרויח לבניו בזכותו —
שלא היו ראויין לירד למצרים אלא בקולריןבקולרין — בקולרים, בטבעות ברזל על הצוואר ובשלשלאות, ממה שעשו ביוסף;
אלא בזכות יעקב משכן הקדוש ברוך הוא בנחת,
שנאמר: בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם(הושע יא, ד).
בְּחַבְלֵי אָדָם — אמר להן לתת נחלות,
כענין שנאמר: וַיִּפְּלוּ חַבְלֵי מְנַשֶּׁה עֲשָׂרָה(יהושע יז, ה).
וָאֶהְיֶה להן כִּמְרִימֵי עֹול עַל לחייהן —
שהקלתי מעליהן עול המצרים והכנענים;
וְאַט אֵלָיו אוכל —
שהטיתי אליהן כלכלתן בשני רעבון,
שנאמר: וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף(בראשית מז, יב).
עד היכן נתן לו?
שהשליטו להיות מיחם את הצאן כדרך שהוא רוצה,
שנאמר: וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה(בראשית ל, לז),
וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת(בראשית ל, לח),
וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל הַמַּקְלוֹת(בראשית ל, לט) —
מה שאין כל בריה יכולה לעשות כן.
מלמד שנתן לו מעין גבורה מלמעלה;
שלא היה עושה כן בעדרי לבן, אלא בעדריו,
שנאמר: וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ(בראשית ל, מ).
ולא עוד, אלא לאחר אסיפתו קראו הכתוב בשמות מחוברין:
שהיה שמו יעקב וישראל,
הוסיף לו לאחר אסיפתו ישורון — שר ומיושר,
שנאמר: אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וִישֻׁרוּן בָּחַרְתִּי בוֹ(ישעיה מד, ב).
אוצר מדרשים, מדרש תדשא (ברייתא דרבי פנחס בן יאיר), ה · דרשה · נוסח אחר · כנגד עשרה מאמרות — עשר ברכות לאדם, עשרה נסיונות, עשר ברכות של יצחק ליעקב; יעקב נתברך בשבעה מקומות, הראשון ״שני גוים בבטנך״, כנגד שבעה ״כי טוב״ במעשה בראשית
״הקב״ה״ — נפתח. עשר הבהמות (דברים יד, ד–ה) בלשון המדרש. אחריו, בסימן ו: ״שבעה מועדות הן…״ — עניין אחר.
נוסחים אחרים: פרקי דרבי אליעזר לב (לעיל, יא) — ״עשר ברכות ברך יצחק את יעקב, כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם״; משנת רבי אליעזר ח (לעיל, יב) — ״שבירכו שבעה פעמים״.
כנגד עשרה מאמרות ברך הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון, ואלו הן:
פְּרוּ(בראשית א, כח),
וּרְבוּ,
וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ,
וְכִבְשֻׁוהָ,
וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם,
וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם,
וּבְכׇל חַיָּה,
הָרֹומֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ וגו׳,
הנני נָתַתִּי לָכֶם אֶת כׇּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע וגו׳(בראשית א, כט),
וְאֶת כׇּל הָעֵץ וגו׳.
וכנגדן — נתנסה אברהם בעשרה נסיונות;
וכנגדן — נאמרו עשר בריתות בפרשת מילה;
וכנגדן — ברך יצחק ליעקב עשר ברכות: וְיִתֶּן לְךָ(בראשית כז, כח), יַעַבְדוּךָ עַמִּים וגו׳(בראשית כז, כט);
וכנגדן — הוכו המצרים עשר מכות;
וכנגדן — עשרת הדברות,
ללמד שלא נברא העולם אלא בשביל התורה.
ובשביל שקבלו ישראל את התורה — לפיכך התיר להם עשר בהמות לאכול:
שור, כשב, עז, איל, צבי, ויחמור, אקו, ודישון, ותאו, וזמר.
יעקב אבינו נתברך בעשר ברכות בשבעה מקומות, ואלו הן:
וַיֹּאמֶר יְיָ לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ(בראשית כה, כג),
וְיִתֶּן לְךָ,
וְאֵל שַׁדַּי(בראשית כח, ג),
וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו(בראשית כח, יג),
וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי(בראשית לב, כז),
וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ(בראשית לה, ט),
וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא(בראשית מו, ג).
למה נתברך בשבעה מקומות?
כנגד שבעה פסוקים במעשה בראשית, שכתוב בהם ״כי טוב״.
וכנגדן ברך הקדוש ברוך הוא לאברהם:
וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל(בראשית יב, ב),
וַאֲבָרֶכְךָ,
וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ,
וֶהְיֵה בְּרָכָה,
וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶךָ(בראשית יב, ג),
וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹור,
וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹות הָאֲדָמָה.
אוצר מדרשים, ברכת יעקב אבינו לבניו, כה · דרשת הפסוק · ״מאל אביך ויעזרך… ברכת שמים מעל״ · ״ברכת שמים מעל״ — היא ברכת יצחק ״ויתן לך האלהים מטל השמים״; שדים ורחם — מזונות ובנים, זכות אבות וזכות אמהות
הדרשה היא סעיף כה של ״ברכת יעקב אבינו לבניו״, פירוש ברכות יעקב (בראשית מט) פסוק אחר פסוק; נדפס כאן הסעיף על בראשית מט, כה. ״וכן הוא אומר״ — במקור ״וכה״א״. ״עד אשר כה ברכני יי״ — כך במקור (בפסוק: עד אשר עד כה).
מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ(בראשית מט, כה) —
כלומר: מאל אביך היתה עזרתך, וְיַעְזְרֶךָּ גם מעתה.
וְאֵת שַׁדַּי —
מי שאמר די לצרותי, ואמר די לצרותיך.
וִיבָרְכֶךָּ —
וכן הוא אומר: עַד אֲשֶׁר כֹּה בֵּרְכַנִי יְיָ(יהושע יז, יד).
בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל —
היא ברכה שבירך יצחק את יעקב,
שנאמר: וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם(בראשית כז, כח).
בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם —
שָׁדַיִם — אלו מזונות,
וָרָחַם — אלו בנים.
דבר אחר:
שָׁדַיִם — זו זכות אבות,
וכן הוא אומר: אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת(שיר השירים ח, י);
וָרָחַם — זו זכות אמהות.
מדרש תנאים לדברים, בראשית רבה, תנחומא בובר, דברים רבה, פסיקתא רבתי, אגדת בראשית, פרקי דרבי אליעזר, משנת רבי אליעזר, אוצר מדרשים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | ארבעים | ארבעה |
| ב | כבשיהם | בשיהם |
| ב | אלהותא | אלהותה |
| ב | לה | לך |
| ב | דכתיב | — (הוספה) |
| ב | שמשון | שמש |
| ב | וַיֹּאמַר יי אלהים זׇכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים | — (הוספה) |
| ב | זכור | זר |
| ב | וְ | — (הוספה) |
| ב | אלהותא | אלהותה |
| ב | לכם | לך |
| ב | מיני | — (הוספה) |
| ג | ברכת | — (הוספה) |
| ג | אחר מדת הדין; | — (הוספה) |
| ג | אבל הרשע, אם עושה מצוה אחת או התפלל ואינו נענה — הוא מתחיל לומר: | — (הוספה) |
| ג | ואם לאו, אל תתן לו, שנאמר: וְנָתַתָּ לָאִישׁ כְּכׇל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ(מלכים א ח, לט); אבל הנכרי, אם | — (הוספה) |
| ג | כ | — (הוספה) |
| ג | כל | — (הוספה) |
| ג | ו | — (הוספה) |
| ג | ש | — (הוספה) |
| ג | בו | — (הוספה) |
| ג | כשם | בשם |
| ד | לזה | מזה |
| ד | י | — (הוספה) |
| ד | לא | זא |
| ה | ברכו בטל | — (הוספה) |
| ה | הא למדת שכל הברכות שברכו יצחק מלמטה — ברכו הקדוש ברוך הוא מלמעלה. | — (הוספה) |
| ה | לכך נאמר: בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק. | — (הוספה) |
| ו | ובכה | — (הוספה) |
| ו | וַיִּשָּׂא אֶת קֹולוֹ וַיֵּבְךְּ(בראשית כט, יא) | — (הוספה) |
| ז | אין כתיב כאן | — (הוספה) |
| ז | ראה | — (הוספה) |
| ז | בך | — (הוספה) |
| ז | שהם | — (הוספה) |
| ז | מלך | — (הוספה) |
| ז | יא | — (הוספה) |
| י | באומות העולם | בע״ה |
| י | אלהות | אלהים |
| י | בחדשו | בחדשי |
| יב | וגו׳ | — (הוספה) |
| יב | בְּחַבְלֵי אָדָם — אמר להן לתת נחלות | — (הוספה) |
| יב | עול המצרים | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| מדרש תנאים לדברים | מהדורת הופמן |
| בראשית רבה | פרשה סו: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה עה: כתב יד וטיקן 30; פרשה עט: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד וטיקן 60 |
| תנחומא בובר | כתב יד פרמה 3122; ובמקצת הסעיפים: כתב יד וטיקן 34 |
| אגדת בראשית | כתב יד אוקספורד 2340 |
| דברים רבה | כתב יד פרמה 3122; ובמקצת הסעיפים: כתב יד אוקספורד 147 |
| פסיקתא רבתי | דפוס ראשון, פראג תי״ג–תט״ו |
| פרקי דרבי אליעזר | כתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866 |
| משנת רבי אליעזר | מהדורת אנלאו |
| אוצר מדרשים | מהדורת אייזנשטיין |
מדרש דרבי יצחק
פרשה צז
מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ(בראשית כז, כח)
טל השמים שבברכת יצחק: טללים לברכה, ברכת דגן ותירוש בישראל, הטל שנשבע לאברהם, והמן, התורה וירושלים
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
ספרי דברים, מדרש תנאים לדברים, ירושלמי, תנחומא בובר, אגדת בראשית §§cover-end§§
חלק א
דברי התנאים
ספרי דברים, פסקא לט · דרשת הפסוק · ״למטר השמים תשתה מים״ · הטל ברכה כגשמים — ״ויתן לך האלהים מטל השמים״
לפניו בספרי ארבעה ״או לפי…״ על ״למטר השמים תשתה מים״: הארץ שותה גלוי ושאינו גלוי, מי שלוחים, מי שלגים ומי טללים (״כשהוא אומר מים — אף מי טללים תשתה״); ״דבר אחר״ זה דרשה בפני עצמה.
״כשהוא אומר״ לפני הפסוק — כך בכתב היד; בפינקלשטיין ״וכן הוא אומר״.
חילופי מדרש תנאים לדברים יא, יא — בפנים.
דבר אחר:
מה גשמים לברכה, אף טללים לברכה.
כשהוא אומר: וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וגו׳(בראשית כז, כח),
ואומר: יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי(דברים לב, ב) וגו׳ (מדרש תנאים: תזל כטל אמרתי),
ואומר: אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל(הושע יד, ו),
(מדרש תנאים: ואומר:) וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב(מיכה ה, ו) (מדרש תנאים: כטל מאת יי).
מדרש תנאים לדברים לג, כח · דרשת הפסוק · ״וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל״ · בטח — רוחצן; בדד — כבדד שאמר משה; עין יעקב — נבואה, או ברכת יעקב; דגן ותירוש — ברכת יצחק
״שנ׳״, ״אמ׳״, ״ואומ׳״, ״ד״א״, ״וישב׳ לבטח בא׳״, ״כמ׳ לק׳״, ״ותי׳״, ״יע׳״, ״אלה׳״ — נפתחו; השם המקוצר — נכתב ״יי״.
ספרי דברים, פסקא שנו — ״עין יעקב… אל ארץ דגן ותירוש… אף שמיו יערפו טל״ כמעט מלה במלה, וחילופיו בפנים; שם ״ויתן לך האלהים מטל השמים״ (כבמסורה), ואין שם ״כמו שנאמר״ לפני ״הרעיפו שמים ממעל״ (בפינקלשטיין ״כענין שנאמר״); בכתב היד שם ״והיה אלהים עמדי״ (מאגרים סימנו ״כך״), ובפינקלשטיין ״שברכם יצחק אביהם״. בספרי ״בדד — ולא כבדד שאמר משה… ולא כבדד שאמר ירמיה… ולא כבדד שאמר אותו רשע״ (הפוך מכאן), ואין שם ״עין — נבואה״.
המדרש קורא ״וישנו בערים״ (במסורה: ביערים), ״כי נסך יי עליכם״ (במסורה: כי נסך עליכם יי) ו״ויתן לך אלהים״ (במסורה: האלהים).
וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח(דברים לג, כח) —
אין ״בטח״ אלא רוחצןרוחצן — בטחון,
שנאמר: וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם(ויקרא כו, ה),
ואומר: וְיָשְׁבוּ בַמִּדְבָּר לָבֶטַח וְיָשְׁנוּ בערים(יחזקאל לד, כה).
בָּדָד —
לא כ״בדד״ שאמר בלעם: הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן(במדבר כג, ט),
ולא כ״בדד״ שאמר ירמיה: אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד(איכה א, א),
אלא כ״בדד״ שאמר משה: יְיָ בָּדָד יַנְחֶנּוּ(דברים לב, יב).
עֵין יַעֲקֹב —
אין ״עין״ אלא נבואה,
כענין שנאמר: כִּי נָסַךְ יי עליכם רוּחַ תַּרְדֵּמָה וַיְעַצֵּם אֶת עֵינֵיכֶם(ישעיה כט, י).
דבר אחר:
עֵין יַעֲקֹב — כברכה (ספרי דברים: בברכה) שבירכן יעקב אביהם (ספרי דברים: אביהן):
וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם(בראשית מח, כא).
אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ —
כענין שנאמר (ספרי דברים: בברכה אשר ברכן יצחק, שנאמר): וְיִתֶּן לְךָ אלהים מִטַּל הַשָּׁמַיִם(בראשית כז, כח).
אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל —
כמו שנאמר: הַרְעִיפוּ שָׁמַיִם מִמַּעַל(ישעיה מה, ח).
חלק ב
דברי האמוראים
ירושלמי ברכות ה, ב · סוגיא · ירידת גשמים כתחיית המתים; נדרו של אליהו על הטל והמטר והיתרו; הטל שנשבע לאברהם, ואינו יורד בזכות ברייה
״[חד אמר… לא נשמע לו]״ — נוסף בגליון כתב יד ליידן.
״מן הדא: לך הראה אל אחאב״ — בדפוס ונציה לפניו ״מאן דמר על המטר נשמע לו ועל הטל לא נשמע לו״.
סוגיא תאומה — ירושלמי תענית א, א, כמעט מלה במלה; כאן נדפסה פעם אחת, וחילופי תענית בפנים. שם ״חד אמר… לא נשמע לו״ בפנים, לא בגליון; ״{שנאמר}״ (נוסף מעל לשורה) לפני ״יחיו מתיך״; ״רבי שמעון בן לקיש״ (כאן ״ריש לקיש״); והפסוקים בסדר הפוך: ״מה טעם? נשבע יי ולא ינחם אתה כהן לעולם, וכתיב תמן: לך טל ילדותיך״. אין שם ״את״ (״ואני מחיה את בנה״), ובסופה בכתב יד ליידן ובדפוס ונציה רק ״אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם״, בלי ״כטל מאת יי כרביבים עלי עשב״.
מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים, ושואלין את הגשמים בברכת השנים, והבדלה בחונן הדעת. רבי עקיבה אומר: אומרה ברכה רביעית בפני עצמה. רבי יהושע אומר: בהודאה.(משנה ברכות ה, ב)
כשם שתחיית המתים חיים לעולם — כך ירידת גשמים חיים לעולם.
רבי חייא בר אבא שמע לה מן הדא:רבי חייא בר… — רבי חייא בר אבא למד אותה מן הפסוק הזה:
רבי חייא בר אבא למד אותה מן הפסוק הזה:
יְחַיֵּינוּ מִיֹּומָיִים בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִימֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו(הושע ו, ב),
נֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת יְיָ כְּשַׁחַר נָכוֹן מֹוצָאוֹ(הושע ו, ג).
כתיב:
וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּושָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי(מלכים א יז, א).
רבי ברכיה אמר:
רבי יסה ורבנן.
[חד אמר: בין על הטל ובין על המטר נשמע לו;
וחרנא אמר: על המטר נשמע לו, ועל הטל לא נשמע לו.]
(דפוס ונציה: מאן דמר על המטר נשמע לו ועל הטל לא נשמע לו) מן הדא (ירושלמי תענית א, א: מאן דאמר על המטר נשמע לו ועל הטל לא נשמע לו — מן הדין קרייא): לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר(מלכים א יח, א) וגו׳ (ירושלמי תענית א, א: על פני האדמה).מן הדא: לך… — מן הפסוק הזה (למד): ״לך הראה אל אחאב ואתנה מטר״ וגו׳ (ועל הטל לא נאמר). ולמי שאומר: בין על הטל ובין על המטר נשמע לו — היכן הותר נדרו של טל? אמר רבי תנחומא עדרעייא: סבורים לומר: נדר שהותר מכללו — הותר כולו. יש שרוצים לומר:
מן הפסוק הזה (למד): ״לך הראה אל אחאב ואתנה מטר״ וגו׳ (ועל הטל לא נאמר).
ומן דמר בין על הטל ובין על המטר נשמע לו — איכן הותר נדרו של טל?
ולמי שאומר: בין על הטל ובין על המטר נשמע לו — היכן הותר נדרו של טל?
אמר רבי תנחומא עדרעייא:
סברין מימר: נדר שהותר מכללו — הותר כולו.
סבורים לומר: נדר שהותר מכללו — הותר כולו.
אית דבעי מימר:
יש שרוצים לומר:
בבנה של צרפית: וַיִּקְרָא אֶל יְיָ וַיֹּאמַר יְיָ אֱלֹהָי(מלכים א יז, כ) וגו׳ (ירושלמי תענית א, א: הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעתה להמית את בנה).
אמר רבי יודה בן פזי:
לאחד שגנב נרתיקונרתיקו — תיק (הכלים) שלו של רופא, עם כשהוא יוצא נפצע בנו.
חזר אצלו, אמר לו: אדוני הרופא! רפא את בני.
אמר לו: לך והחזר את הנרתק, שכל מיני רפואות נתונין בו, ואני מרפא את בנך.
כך אמר לו הקדוש ברוך הוא לאליהו:
לך והתר נדרו של טל, שאין המתים חיין אלא בטללים, ואני מחיה את בנה של הצרפית.
ומניין שאין המתים חיין אלא בטללים?
יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵילָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁוכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹות טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל(ישעיה כו, יט). (ירושלמי תענית א, א: מהו וארץ רפאים תפיל?)
אמר רבי תנחום אדרעייא:
וארעא תפקידיה תפלט.וארעא תפקידיה תפלט.… — והארץ את פקדונה תפליט (כתרגום ״וארץ רפאים תפיל״).
והארץ את פקדונה תפליט (כתרגום ״וארץ רפאים תפיל״).
רבי יעקב דכפר חנן בשם ריש לקיש:
בשעה שעשה אברהם זקינןזקינן — זקנם, אביהם הזקן רצוני (ירושלמי תענית א, א: זקינם את רצוני) — נשבעתי לו שאיני זזשאיני זז — שאיני מסיר (ירושלמי תענית א, א: מזיז) טל מבניו לעולם.
מה טעם? לְךָ טַל יַלְדֻותֶיךָ(תהלים קי, ג),
וכתיב בתריהבתריה — אחריו: נִשְׁבַּע יְיָ וְלֹא יִנָּחֵם(תהלים קי, ד).
אמר רבי יודה בן פזי:
בדייתיקיבדייתיקי — בצוואה, בשטר מתנה נתתיו לאברהם, במתנה נתתיו לו (ירושלמי תענית א, א: לאביהם) —
וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם(בראשית כז, כח).
אמר רבי שמואל בר נחמני:
בשעה שישראל באין לידי עבירה ומעשים (ירושלמי תענית א, א: עבירות מעשים) רעים — הגשמים נעצרין;
הן מביאין להן זקן אחד, כגון רבי יוסי הגלילי, והוא מפגיעמפגיע — מתפלל, מבקש בעדם — והגשמים (ירושלמי תענית א, א: ומיד הגשמים) יורדין;
אבל הטל אינו יורד בזכות ברייה (ירושלמי תענית א, א: בשביל בירייה).
מה טעם?
כְּטַל מֵאֵת יְיָ כִּרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב אֲשֶׁר לֹא יְקַוֶּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם(מיכה ה, ו).
תנחומא בובר, תולדות טז · דרשת הפסוק · ״ויתן לך האלהים מטל השמים… ומברכיך ברוך״ · טל השמים — תורה, מן, ירושלים; ורוב דגן ותירוש — כהנים גדולים; שש ברכות נוספות כדי שיהיו עשר
ראש הפסקה (״הקול קול יעקב״, יין הברכה, ״ראה ריח בני״) — בפרשה פג (הקל קול יעקב) ואילך.
״הוסיף שש ברכות, כדי שיהיו עשר״ — עשר הברכות ליעקב גם בדברים רבה, דברים יח, בפרקי דרבי אליעזר לב ובמדרש תדשא ה — בפרשה צו (ויתן לך האלהים).
״המדרשים״ — בכתב היד ״אילול המדרש׳״ (הלמ״ד השנייה מחוקה), ונפתח כבובר. ״ירושלים״ — בכתב היד ״ירושל׳״. לפני ״ומשמני הארץ״ השני כתוב בכתב היד ״ה״, ומאגרים מחקוהו. ״סולת״ — ״סו״ הוספת מאגרים. ״ורוב״ — אחר הוי״ו כתובה בכתב היד ו׳ נוספת ומחוקה. ״זה שמן זיתיך״ — כך בכתב היד (בובר: ״זו שמן זיתים״). ״וישתחו… לאומים״ — כך בכתב היד. ״הוי גביר״ — כך בכתב היד (במסורה: הוה), ונכתב מחוץ לפסוק. ״וחביריו״ — היו״ד הוספת מאגרים (פעמיים).
מקבילות: בראשית רבה סו, ג (בפרשה צו, ויתן לך האלהים) — ״מטל השמים — זה המן… ומשמני הארץ — זו הבאר״, ״דבר אחר: מטל השמים — זו ציון, כטל חרמון שיורד וגו׳; ומשמני הארץ — אילו הקרבנות; ורוב דגן — אילו הביכורים; ותירוש — אילו הנסכים״, ״דבר אחר: מטל השמים — זה המקרא, ומשמני הארץ — זו המשנה, ורוב דגן — זה התלמוד, ותירש — זו אגדה״; בראשית רבה סו, ד (בפרשה צח, יעבדוך עמים וישתחו לך לאמים) — ״יעבדוך עמים — אילו שבעים אומות; וישתחוו לך לאמים — אילו בני ישמעאל ובני קטורה… הוה גביר לאחיך — זה עשו ואלופיו״ (כאן ״לאומים — בני קטורה, גביר לאחיך — בני ישמעאל, בני אמך — בני עשו״).
מיד אמר לו: וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם(בראשית כז, כח) —
זו היא תורה,
שנאמר: תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי(דברים לב, ב);
וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ — אילו הנביאים;
וְרֹוב דָּגָן — זה תלמוד;
וְתִירֹושׁ — אילו המדרשים.
דבר אחר:
מִטַּל הַשָּׁמַיִם — זה המן,
שנאמר: וּבְרֶדֶת הַטַּל וגו׳(במדבר יא, ט);
וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ — זה הבאר.
דבר אחר:
מִטַּל הַשָּׁמַיִם — זו ירושלים,
שנאמר: כְּטַל חֶרְמוֹן וגו׳(תהלים קלג, ג);
וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ — זו סולת של מנחות;
וְרֹוב דָּגָן וְתִירֹושׁ — זה שמן זיתיך.
דבר אחר:
וְרֹוב דָּגָן וְתִירֹושׁ — אילו כהנים גדולים.
כיון שברכו את אילו — הוסיף שש ברכות, כדי שיהיו עשר.
אילו הן:
יַעַבְדוּךָ עַמִּים(בראשית כז, כט) — אילו בני נח;
וְיִשְׁתַּחֲו לְךָ לְאֻומִּים — אילו בני קטורה;
הוי גְבִיר לְאַחֶיךָ — אילו בני ישמעאל;
וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ — אילו בני עשו;
אֹורְרֶיךָ אָרוּר — זה בלעם וחביריו;
וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ — זה משה וחביריו.
אגדת בראשית, פרק מג, ד · דרשת הפסוק · ״ויתן לך האלהים מטל השמים… ומברכיך ברוך״ · הברכות כנגד מתנות המדבר, והאומות שישתחוו ליעקב
״הוי גביר לאחיך״ — בפסוק (בראשית כז, כט) ״הוה גביר״, ובבובר ״הוה״; ״הוי״ מחוץ לציטוט.
בבובר: ״וברדת הטל — זה המן״; ״שהיתה מעלה להן דגים״; ״ורוב דגן ותירוש — אלו שלוים״ בלי ״ותעל השלו״; ״וישתחוו לך בני אמך — זה עשו ואלופיו״; ״אורריך ארור — זה בלעם״; ״ומברכיך ברוך — זה משה, שנאמר וזאת הברכה״, ואין ״שבירך את ישראל״.
מקבילות: בראשית רבה סו, ג (בפרשה צו, ויתן לך האלהים) — ״מטל השמים — זה המן, שנאמר ויאמר יי אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים; ומשמני הארץ — זו הבאר, שהיתה מעלה להם [מיני] דגים שמינים יתר מידיי; ורוב דגן — אילו הבחורים… ותירש — אילו הבתולות״, בפסוק אחר למן (שמות טז, ד), ובלי השלוים.
דבר אחר:
וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם(בראשית כז, כח) — זה המן,
שנאמר: וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה(במדבר יא, ט).
וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ — זו הבאר, שהיתה מעלה דגים להם.
וְרֹוב דָּגָן וְתִירֹושׁ — אלו שלוים,
שנאמר: וַתַּעַל הַשְּׂלָו וגו׳(שמות טז, יג).
יַעַבְדוּךָ עַמִּים(בראשית כז, כט) — אלו בני נח;
וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻומִּים — אלו בני ישמעאל;
הוי גְבִיר לְאַחֶיךָ — אלו בני קטורה;
וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ — אלו בני עשו ואלופיו;
אֹורְרֶיךָ אָרוּר — זה בלעם בן בעור;
וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ — זה משה, שבירך את ישראל,
שנאמר: וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה וגו׳(דברים לג, א).
ספרי דברים, מדרש תנאים לדברים, ירושלמי, תנחומא בובר, אגדת בראשית. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ד | סו | — (הוספה) |
| ד | י | — (הוספה) |
| ד | י | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| ספרי דברים | פסקא לט: כתב יד וטיקן 32; פסקא שנו: כתב יד לונדון 341 |
| מדרש תנאים לדברים | מהדורת הופמן |
| תלמוד ירושלמי | כ״י ליידן (מהדורת על־התורה) |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
| אגדת בראשית | כתב יד אוקספורד 2340 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה צח
יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲו לְךָ לְאֻמִּים(בראשית כז, כט)
האומות שישתחוו ליעקב: שבעים אומות, ישמעאל וקטורה ועשו; ״בני אמך״ של יצחק ו״בני אביך״ של יעקב; וברכת יעקב שבסוף ישעיה נח
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, ויקרא רבה, תנחומא, תנחומא בובר, מדרש תהלים §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סו, ד · דרשת הפסוק · ״יעבדוך עמים וישתחוו לך לאמים״ · העמים והלאומים, בני אמך ובני אביך, ומי פותח בקללה ומי בברכה
״שנאמר״, ״אשורים״, ״ואלופיו״, ״ולהלן״ ו״פותח״ (בכתב היד ״שותח״) — בהשלמת מאגרים ותיקונו.
״אלא יעקב על ידי שנטל ארבע הוא אומר בני אביך״ — חסר בכתב היד והושלם במאגרים; בתיאודור–אלבק ״אלא על ידי שנטל יעקב ארבע הוא אומר ישתחוו לך בני אביך״. ״ולהלן אמר״ — במאגרים ״אתמר״.
דברי רבי יצחק בר חייא על הרשעים נכתבו בכתב היד פעמיים (״וסופן ייסורים… שתחילתן״), ונמחקו במאגרים; בתיאודור–אלבק חסרים כאן ״אבל יצחק… אמר ר׳ יצחק בר חייא… בקללה״ והושלמו בסוגריים.
יַעַבְדוּךָ עַמִּים(בראשית כז, כט) — אילו שבעים אומות.
וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים — אילו בני ישמעאל ובני קטורה,
שנאמר: וּבְנֵי דְדָן הָיוּ אַשּׁוּרִים וגו׳(בראשית כה, ג).
הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ — זה עשו ואלופיו.
וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ —
הכה איתמרהכה איתמר — כאן נאמר: יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ,
ולהלן אמר: יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ(בראשית מט, ח).
אלא יעקב, על ידי שנטל ארבע — הוא אומר: בְּנֵי אָבִיךָ;
יצחק, על ידי שנטל אחת — הוא אומר: וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ.
אֹרְרֶיךָ אָרוּר וגו׳,
ולהלן אומר: מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר(במדבר כד, ט).
אלא בלעם, על ידי שהוא שונא — פותח בברכה וחותם בקללה:
מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר;
אבל יצחק, על ידי שהוא אוהב — הוא פותח בקללה וחותם בברכה:
אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ.
אמר רבי יצחק בר חייא:
הרשעים, על ידי שתחילתן שלווה וסופן ייסורין —
הם פותחין בברכה וחותמין בקללה:
מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר;
אבל הצדיקים, על ידי שתחילתן ייסורין וסופן שלווה —
הן פותחין בקללה וחותמין בברכה:
אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ.
בראשית רבה, פרשה צד, ד · דרשת הפסוק · ״ויסע ישראל… ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק״ · למה ״לאלהי אביו יצחק״: כבוד האב, ברית השבטים וייסורי יצחק
״יהודה בן פריה… שלבן הקפד״ — כך בכתב היד (מסומן במאגרים ״כך״); בתיאודור–אלבק ״יהודה בן פדיה… שלבן הקפר״. ״וחדנה״ — כך בכתב היד (בדרך כלל ״וחרנה״).
״רבי יוחנן״ שלפני ״אמר״ — הושלם במאגרים. ״עליו״ — בכתב היד ״עליך״; ״נפש אחת״ — בכתב היד ״נפשו״ ואחריו אותיות מטושטשות, ו״אחת״ הושלם במאגרים. ״ברכני״ (פעמיים) — בכתב היד ״ברכנו״. ״חורי״ — הושלם במאגרים. אחרי ״והרי יצחק״ כתוב ״רבי ברכיה אמר״ ונמחק.
״שבעים איש״ — בתיאודור–אלבק ״שבעים נפש״; ״רבי יודה״ — שם ״ר׳ יודן״; ״רואים עפרו״ — שם ״רואין את אפרו״.
וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכׇל אֲשֶׁר לוֹ(בראשית מו, א).
אמר רבי יהושע בן לוי:
חיזרתי על כל בעלי אגדה שבדרום שיאמרו לי הפסוק הזה, ולא אמרו לי;
עד שעמדתי עם יהודה בן פריה, בן אחותו שלבן הקפד, ואמר לי:
הרב והתלמיד שהיו מהלכין בדרך —
כתחילה שואלים בשלום התלמיד, ואחר כך שואלים בשלום הרב.
אמר רבי חונה:
כד אתא רבי יהושע בן לוי לטברייה, שאל לרבי יוחנן ולרבי שמעון בן לקיש.כד אתא רבי… — כשבא רבי יהושע בן לוי לטבריה, שאל את רבי יוחנן ואת רבי שמעון בן לקיש.
כשבא רבי יהושע בן לוי לטבריה, שאל את רבי יוחנן ואת רבי שמעון בן לקיש.
רבי יוחנן אמר: שאדם חייב בכבוד אביו יתר מכבוד זקינו.
רבי שמעון בן לקיש אמר: על ברית השבטים הקריב.
בר קפרא ורבי יוסי בר פיטרוס:
חד מינהון אמר:חד מינהון אמר:… — אחד מהם אמר:
אחד מהם אמר:
מה אבא להוט אחר גרונו — אף אני להוט אחר גרוני.
וחדנה אמר:וחדנה אמר:… — והאחר אמר:
והאחר אמר:
מה אבה שינה בין בניו — אף אני משנה בן בניי.
חיזרתי ואמרתי:
אבא לא היה עליו אלא טרחות נפש אחת;
אני — יש עלי טרחות שבעים איש.
רבי יודה אמר תרתיי, ורבי ברכיה אמר תרתי.רבי יודה אמר… — רבי יודה אמר שתיים (שתי דרשות), ורבי ברכיה אמר שתיים.
רבי יודה אמר שתיים (שתי דרשות), ורבי ברכיה אמר שתיים.
רבי יודה אמר:
חמש ברכות ברכני אבא —
כנגד כן נגלה עלי הקדוש ברוך הוא חמשה פעמים, וברכני.
רבי יודה אמר חורי:רבי יודה אמר… — רבי יודה אמר (דרשה) אחרת:
רבי יודה אמר (דרשה) אחרת:
הייתי סבור שהוא מטעימני מאותן הברכות.
ומה היו אותן הברכות?
יַעַבְדוּךָ עַמִּים וגו׳(בראשית כז, כט) — זה יוסף.
רבי ברכיה אמר תרתיי.רבי ברכיה אמר… — רבי ברכיה אמר שתיים.
רבי ברכיה אמר שתיים.
רבי ברכיה אמר:
לעולם אין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו על אדם כשהוא חי, אלא על בעלי ייסורין;
והרי יצחק — שהיה בעל ייסורין.
רבנן אמרי:
רואים עפרו כאילו צבור על גבי המזבח.
בראשית רבה, פרשה צח, ז · דרשת הפסוק · ״יהודה אתה יודוך אחיך ידך בערף איביך ישתחוו לך בני אביך״ · הכל מודים ביהודה, ועורף האויבים שניתן לדוד
״מודין״ (תחת ״מודה״), ״יהודי״ (תחת ״יהודה״), ״ניתן״ (תחת ״נותן״) — תוקנו במאגרים; ״והיה״ השני נמחק במאגרים. סוף פסוק יהושע (״אחרי אשר הפך ישראל עורף לפני אויביו״) — הושלם במאגרים.
המדרש קורא ״ואויבי נתתה לי עורף״ (במסורה: ואיבי תתה לי ערף). בתיאודור–אלבק ״יצחק על ידי שלא נטל אלא אשה אחת… יעקב על ידי שנטל ארבע נשים״.
״בני אביך ובני אמך״ — כדרשה זו לעיל, א (בראשית רבה סו, ד), ושם מצד ״בני אמך״ שבברכת יצחק; ונוסח אחר של הדרשה כולה — תנחומא, ויחי י ותנחומא בובר, ויחי יב (להלן, ד–ה).
יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ וגו׳(בראשית מט, ח) —
אחיך מודין בך, אמך מודה בך, אני עצמי מודה בך.
אמר רבי שמעון בן יוחיי:
כל אחיך נקראין לשמך:
אין אדם אומר: ראובני אנה, שמעוני אנה — אלא: יהודי אנה.אין אדם אומר:… — אין אדם אומר: ראובני אני, שמעוני אני — אלא: יהודי אני.
אין אדם אומר: ראובני אני, שמעוני אני — אלא: יהודי אני.
אמר רבי יודה בירבי סימון:
למלך שהיה לו שנים עשר בנים, והיה שם אחד חביב עליו יתר מכולן;
ונתן לו חלק בפני עצמו, וחלק עם אחיו.
יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ.
כמה מתחבט יהושע שיתן לו עורף, ולא נותן לו:
בִּי אֲדֹנָי מָה אֹומַר אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָפַךְ יִשְׂרָאֵל עֹורֶף לִפְנֵי אֹויְבָיו וגו׳(יהושע ז, ח).
ולמי ניתן? לדוד:
וְאֹויְבַי נתתה לִּי עֹורֶף(שמואל ב כב, מא).
למה? שהיה פטריקן שלופטריקן שלו — נחלת אבותיו, שכתוב בו: יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ.
יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ.
הכה אתמר בְּנֵי אָבִיךָ, ולהלן אתמר בְּנֵי אִמֶּךָ(בראשית כז, כט).הכה אתמר בני… — כאן נאמר ״בני אביך״, ולהלן נאמר ״בני אמך״.
כאן נאמר ״בני אביך״, ולהלן נאמר ״בני אמך״.
אלא יצחק, על ידי שנטל אחת — הוא אומר: בְּנֵי אִמֶּךָ;
אבל יעקב, על ידי שנטל ארבע — הוא אומר: יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ.
תנחומא, ויחי י · דרשת הפסוק · ״יהודה אתה יודוך אחיך ידך בערף איביך ישתחוו לך בני אביך״ · נוסח אחר · יהודה שהודה במעשה תמר — מלך על אחיו; דוד שנתן לו עורף; יצחק שלא היתה לו אלא רבקה, ויעקב שהיו לו נשים הרבה
מתוך ברכות יעקב לבניו (בראשית מט, ו–יב); לפניו ״בסודם אל תבא נפשי״ (שמעון ולוי), ואחריו ״גור אריה יהודה״.
״ישתחוו לך בני אביך״ — בכתב היד ״וישתחוו לך בני אמך״ (כלשון בראשית כז, כט), ותוקן במאגרים. המדרש קורא ״אויביך״ (במסורה: איביך) ו״ואויבי תתה לי עורף״ (במסורה: ואיבי תתה לי ערף).
נוסח אחר של בראשית רבה צח, ז (לעיל, ג): כאן ״אתה הודית במעשה תמר״ ו״יודוך אחיך — להיות עליהם מלך״, ובלא דברי רבי שמעון בן יוחי ומשל שנים עשר הבנים; ״בני אמך — בני אביך״ כבראשית רבה סו, ד (לעיל, א). ונוסח אחר עוד — תנחומא בובר, ויחי יב (להלן, ה): ״שלא היה לו אלא אשה אחת… ארבע נשים״.
התחיל קורא:
יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ(בראשית מט, ח) —
אמר: אתה הודית במעשה תמר —
יוֹדוּךָ אַחֶיךָ להיות עליהם מלך.
יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹויְבֶיךָ — זה דוד העומד ממנו:
וְאֹויְבַי תַּתָּה לִּי עֹורֶף(שמואל ב כב, מא).
ויִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ —
יצחק אמר ליעקב: בְּנֵי אִמֶּךָ(בראשית כז, כט) —
שלא היתה לו אשה אחרת אלא רבקה;
יעקב, שהיו לו נשים הרבה — אמר ליהודה: בְּנֵי אָבִיךָ.
תנחומא בובר, ויחי יב · דרשת הפסוק · ״יהודה אתה יודוך אחיך… ישתחוו לך בני אביך״ · נוסח אחר · לאה הודתה ביהודה, ויהודה הודה במעשה תמר; יצחק שלא היתה לו אלא אשה אחת, ויעקב שהיו לו ארבע; ישראל נקראו יהודים, והמשיח יוצא ממנו
מתוך ברכות יעקב לבניו (בראשית מט, ג–ח); לפניו ״פחז כמים״ (ראובן) ו״שמעון ולוי אחים״.
״אמ׳״, ״א׳ל״, ״שנ׳״, ״ישר׳״, ״צדק׳״, ״וג׳״ — נפתחו; ״יי׳י״ — נכתב ״יי״. ״וראה דתן ואבירם״ — כך בכתב היד (מסומן במאגרים). ״בני אביך״ — בכתב היד ״בניך אביך״, והכ״ף נמחקה במאגרים. ״אחיך יודו לו״ — כך בכתב היד.
נוסח אחר של בראשית רבה צח, ז (לעיל, ג; שם ״אמך מודה בך״) ושל תנחומא, ויחי י (לעיל, ד): כאן לאה שהודתה ביהודה ולא בראובן שמעון ולוי, ״ישראל נקראו על שמך יהודים״ (כדברי רבי שמעון בן יוחי בבראשית רבה) והמשיח היוצא ממנו, ובלא ״ידך בערף איביך״; ״בני אמך״ — כתנחומא שם ״שלא היתה לו אשה אחרת אלא רבקה… נשים הרבה״.
נכנס יהודה וקילסו:
יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ(בראשית מט, ח) —
אתה בשמך הודת אמך;
כשילדה אותך אמרה: הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְיָ(בראשית כט, לה).
ומה ראת להודות ביהודה?
אלא ילדה לראובן וראה דתן ואבירם — ולא הודת בו;
ילדה לשמעון וראת זמרי — ולא הודת בו;
ילדה ללוי וראתה קרח — ולא הודת בו;
כיון שילדה ליהודה — מיד הודת בו,
שהוא הודה במעשה תמר,
שנאמר: וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי(בראשית לח, כו).
אמר לו אביו:
אמך הודת בך, ואת הודית —
לפיכך אחיך יודו לו.
יצחק, כשבירך ליעקב, אמר לו: וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ(בראשית כז, כט) —
שלא היה לו אלא אשה אחת;
אבל יעקב, שהיו לו ארבע נשים — אמר: בְּנֵי אָבִיךָ.
למה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ?
שכל ישראל נקראו על שמך יהודים.
ולא עוד, אלא שהמשיח יוצא ממך, שהוא מושיע את ישראל,
שנאמר: וְיָצָא חֹוטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וגו׳(ישעיה יא, א).
ויקרא רבה, פרשה לד, טז · חתימה · רבי עקיבא שקנה אחוזה לתורה, השבת, והברכות המשלימות לעשרים וארבע
״קינטנרין״ — בכתב היד ״קינטורין״ (וכך במרגליות), ותוקן במאגרים (κεντηνάριον). ״ולעיין״ — תיקון הסופר (״ולעוט״). ״ויביא״ — בכתב היד ״ולא״, ותוקן במאגרים. ״אחר השבת אמר: הואיל וחשבתי לגודרה בשבת״ — בגליון. ״רועינו״ — הוי״ו הושלמה במאגרים. ״הווה אמר לה״ — בכתב היד ״הוות״, מסומן במאגרים ״כך״; תיקנתי כבמרגליות. אחרי ״יום טוב״ בכתב היד ״האח״, שנמחק במאגרים.
במרגליות: ״זבינתה ההיא אוסיא דאמרית לך? אמר ליה: אין. אמר ליה: וטבה היא כלום? אמר ליה: אין״; ״אפוסיתא דידה הן היא? אמר ליה: גבי דוד מלכא, דכתיב ביה: פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד״ — ״אמר ליה״ וסוף הפסוק, שבו תלויה התשובה, חסרים בכתב היד. בדברי רבי אבין במרגליות ״אמר הקדוש ברוך הוא: הפרצה הזאת״.
במרגליות אחרי ״על מנת לרחוץ במרחץ״: ״מיד. עשות חפציך ביום קדשי — מיכן אסור לאדם לצאת בכרמו״ — הפסוק חסר בכתב היד. ״שנצפה״ — במרגליות ״שלנצפה״ (צלף). ״לעשות חפציו בשבת״ — במרגליות ״לתבוע חפציו״; ״טופוס ברכות כך היא״ — שם ״כך הוא״.
בסוף הפסקה במרגליות: ״ואלו הן: ויתן לך האלהים וגו׳ יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים וגו׳. סליק פרשתא״ — כתב היד מדלג על ״ויתן לך האלהים״ (בראשית כז, כח), ראש עשר הברכות. המדרש קורא ״במעוזי״, ״וקראתה״, ״מכובד וכיבדתו״ (במסורה: במעזי, וקראת, מכבד וכבדתו).
וּבָנוּ מִמְּךָ(ישעיה נח, יב).
רבי טרפון יהב לרבי עקיבא שיתה קינטנרין דכסף.רבי טרפון יהב… — רבי טרפון נתן לרבי עקיבא שש קנטינרין (ככרים, כל אחד מאה ליטרין) של כסף. אמר לו: קנה לנו אחוזה (שדה) אחת, ונהיה מתפרנסים ממנה ועוסקים בתורה שנינו. נטלם, וחילקם לסופרים (מלמדי המקרא) ולשונים (מלמדי המשנה) ולאלה שלומדים תורה. לאחר ימים פגש בו רבי טרפון. אמר לו: האם קנית את אותה אחוזה? אמר לו: כן. אמר לו: ואינך מראה אותה לי? נטלו, והראה לו את הסופרים ואת השונים ואת אלה שלומדים תורה, ואת התורה שקנו. אמר לו: יש אדם שעמל בחנם? שטר הקנייה היכן הוא? אצל דוד המלך (השטר כתוב), שכתוב: ״פזר נתן לאביונים״.
רבי טרפון נתן לרבי עקיבא שש קנטינרין (ככרים, כל אחד מאה ליטרין) של כסף.
אמר ליה: זבון לן חדא איסיא, ונהוי מיתפרנסין מינה, ולעיין באורייתה תרינן.
אמר לו: קנה לנו אחוזה (שדה) אחת, ונהיה מתפרנסים ממנה ועוסקים בתורה שנינו.
נסתהון, ופלגון לספריה ולמיתנייניה ולאילין דילפון באוריתא.
נטלם, וחילקם לסופרים (מלמדי המקרא) ולשונים (מלמדי המשנה) ולאלה שלומדים תורה.
בתר יומין קם עימיה רבי טרפון.
לאחר ימים פגש בו רבי טרפון.
אמר ליה: זבינתה ההיא אוסיא כלום?
אמר לו: האם קנית את אותה אחוזה?
אמר ליה: אין.
אמר לו: כן.
אמר ליה: ולית את מחמי יתה לי?
אמר לו: ואינך מראה אותה לי?
נסתיה, וחמי ליה לספרייה ולמיתנייניה ולאילין דילפין באורייתא, ולאורייתא דסגלון.
נטלו, והראה לו את הסופרים ואת השונים ואת אלה שלומדים תורה, ואת התורה שקנו.
אמר ליה: אית בר נש דלעי מגן? אפוסיתא הן היא?
אמר לו: יש אדם שעמל בחנם? שטר הקנייה היכן הוא?
גבי דוד מלכא, דכתיב: פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים(תהלים קיב, ט).
אצל דוד המלך (השטר כתוב), שכתוב: ״פזר נתן לאביונים״.
וְקֹורָא לְךָ גֹּודֵר פֶּרֶץ —
רבי אבין בשם רבי ברכיה סבא:
הפרצה הזאת שלי היתה לגודרה, ועמדתה וגדרתה —
מעלה אני עליך כאותו שעמד בפרץ,
דכתיב: לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ(תהלים קו, כג).
מְשֹׁובֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת —
אמר רבי יהודה ברבי סימון:
העני הזה יושב ומתרעם: מה אני ומה פלוני?
פלוני יושב בביתו, ואני יושב לי כן;
פלוני ישן על מיטתו, ואני ישן על הארץ.
ועמדתה אתה ונתתה לו —
מעלה אני עליך כאילו נתתה שלום ביני לבינו,
דכתיב: אוֹ יַחֲזֵק בְּמָעוּזִּי יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי(ישעיה כז, ה).
אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ וגו׳(ישעיה נח, יג).
תני:
לא יטייל אדם לתוך כרך בשבת על מנת שתחשך ויביא פירות,
ולא בסוף המדינה על מנת לרחוץ במרחץ.
ואסור לצאת בכרמו בשבת ולידע מהו צריך.
מעשה בחסיד אחד שיצא לטייל בתוך כרמו בשבת ולידע מה הוא צריך,
וראה שם פרצה אחת, וחשב עליה לגודרה בשבת.
אחר השבת אמר: הואיל וחשבתי לגודרה בשבת — חס ושלום, איני גודרה עולמית.
מה פרע לו הקדוש ברוך הוא?
זימן לו אילן אחד שנצפה, ועלת בתוכה וגדרתה, והיה מתפרנס ממנה כל ימי חייו.
וקראתה לַשַּׁבָּת עֹונֶג — זו שבת בראשית.
לִקְדוֹשׁ יְיָ מְכֻובָּד וְכִיבַּדְתּוֹ — זה יום הכיפורים.
וְכִיבַּדְתּוֹ — זה יום טוב הראשון שלחג.
מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ — זה חולו שלמועד.
מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר — מיכן שאסור לאדם לעשות חפציו בשבת.
רבי זעירא בעא קומי רבי חייה בר בא:רבי זעירא בעא… — רבי זעירא שאל לפני רבי חייה בר בא: אלה שאומרים ״רועינו זונינו פרנסינו״ בשבת — מה הוא (מותר לאמרו)? אמר לו: נוסח (טופס) הברכות כך הוא. ודבר דבר — אמו של רבי שמעון בן יוחי, כשהיתה משיחה דברים יתרים בשבת, היה אומר לה: אמא, שבת היא! והיא שותקת. אז תתענג על יי — הרי ארבע עשרה. ואלה עשר (הברכות) האחרות — היכן הן? אצל יעקב, שכתוב בו: ״והאכלתיך נחלת יעקב אביך״ וגו׳ —
רבי זעירא שאל לפני רבי חייה בר בא:
אילין דאמרין ״רועינו זונינו פרנסינו״ בשבת — מה הוא?
אלה שאומרים ״רועינו זונינו פרנסינו״ בשבת — מה הוא (מותר לאמרו)?
אמר לו: טופוס ברכות כך היא.
אמר לו: נוסח (טופס) הברכות כך הוא.
וְדַבֵּר דָּבָר —
אימיה דרבי שמעון בן יוחי, כד הוות משתעייא מותר מילה בשובתא,
אמו של רבי שמעון בן יוחי, כשהיתה משיחה דברים יתרים בשבת,
הווה אמר לה: אימא, שובתא היא! והיא שתקא.
היה אומר לה: אמא, שבת היא! והיא שותקת.
אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ(ישעיה נח, יד) — הרי ארבע עשרה.
ואילין עשרתי חורנייתא — הן אינון?
ואלה עשר (הברכות) האחרות — היכן הן?
גבי יעקב, דכתיב ביה: וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ וגו׳ —
אצל יעקב, שכתוב בו: ״והאכלתיך נחלת יעקב אביך״ וגו׳ —
יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻומִּים(בראשית כז, כט).
מדרש תהלים, מזמור קה, ז · דרשת הפסוק · ״שלח מלך ויתירהו… שמו אדון לביתו״ · יוסף לאחיו: ברכת יצחק ליעקב ״יעבדוך עמים״ — לפיכך ״ויוסף הוא השליט״
״מלך״ — בכתב היד ״מלאך״ (מסומן במאגרים). ״הוא השליט״ — הה״א מסופקת בכתב היד. ״א״ר״, ״אמ׳״, ״הקב״ה״, ״שנ׳״ — נפתחו.
אחריו בכתב היד דרשת ״לאסור שריו בנפשו״ — הסנקליטין שאמרו ״מתי יש עבד מולך״.
שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַּתִּירֵהוּ(תהלים קה, כ), שָׂמוֹ אָדוֹן לְבֵיתוֹ(תהלים קה, כא).
אמר רבי לוי בשם רבי ברכיה בשם רבי יוחנן בן שאול:
אמר להם יוסף:
מה אתם סבורין — שאין הקדוש ברוך הוא עימי?
ממה שבירך זקיני ליעקב אבי,
שנאמר: יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻומִּים(בראשית כז, כט).
לפיכך: וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ(בראשית מב, ו) —
הוי: שָׂמוֹ אָדוֹן לְבֵיתוֹ.
בראשית רבה, ויקרא רבה, תנחומא, תנחומא בובר, מדרש תהלים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | אשורים | שורים |
| א | שנאמר | — (הוספה) |
| א | ואלופיו | אלופיו |
| א | אלא יעקב, על ידי שנטל ארבע — הוא אומר: בְּנֵי אָבִיךָ; | — (הוספה) |
| א | ולהלן | הלן |
| א | פותח | שותח |
| ב | כך | — (הוספה) |
| ב | רבי יוחנן | — (הוספה) |
| ב | אבה | — (הוספה) |
| ב | עליו | עליך |
| ב | אחת | — (הוספה) |
| ב | ורבי ברכיה אמר תרתי | — (הוספה) |
| ב | ברכני | ברכנו |
| ב | וברכני | וברכנו |
| ב | חורי | — (הוספה) |
| ג | מודין | מודה |
| ג | יהודי | יהודה |
| ג | אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָפַךְ יִשְׂרָאֵל עֹורֶף לִפְנֵי אֹויְבָיו | — (הוספה) |
| ג | ניתן | נותן |
| ד | אביך | אמך |
| ה | בני | בניך |
| ו | קינטנרין | קינטורין |
| ו | ויביא | ולא |
| ו | רועינו | רעינו |
| ו | הווה | הוות |
| ז | מלך | מלאך |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | פרשה סו: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשיות צד, צח: כתב יד וטיקן 30 |
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154 |
| ויקרא רבה | כתב יד לונדון 340 |
| מדרש תהלים | כתב יד קמברידג׳ Or. 786 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה צט
אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ(בראשית כז, כט)
המברך את ישראל מבורך והמקללו מקולל: אמן אחר גוי המברך, רבי ישמעאל — ״כבר מילתך אמורה״, ובלעם שהמקלל את ישראל עצמו הוא מקלל
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
ירושלמי, תנחומא §§cover-end§§
חלק א
הלכה: עניית אמן אחר גוי המברך
ירושלמי ברכות ח, ח · הלכה · סוגיא · עונה אמן אף שלא אכל; אמן יתומה, קטופה וחטופה; גוי שבירך את השם, ורבי ישמעאל: ״כבר מילתך אמורה״ — ״אורריך ארור ומברכיך ברוך״
על המשנה ״עונין אמן אחר ישראל מברך, ואין עונין אמן אחר כותי מברך עד שישמע כל הברכה״ (משנה ברכות ח, ח).
״[העונה אמן]״ — נוסף בגליון כתב יד ליידן; בדפוס ונציה בפנים.
בראשית רבה סו, ו (הוספה) — בדפוסי בראשית רבה בלבד (אינו בכתבי היד ולא בתיאודור–אלבק), על ״מברכיך ברוך״: לשון הירושלמי מ״תנא: גוי שבירך את השם״ עד סופו. חילופיו: ״גוי המברך את השם — עונים אחריו אמן״; ״אם ברכך גוי אחד״; ״פגע ברבי ישמעאל, ברכו״; ״אמר לו״ (כאן ״אמר ליה״, ״אמר לון״); ״פגע בו אחד״; ״אמר לו: כמה דאמרת…״ (כאן ״אמרו לו תלמידיו: רבי, כמה דאמרת…״). בראשו ״דבר אחר: מברכיך ברוך. תני:״; ״גוי״ — בדפוס ״עובד כוכבים״ (בשלושת המקומות); ״כבר מלתך אמורה״, ״כמה דאמרת לדין — אמרת לדין״; ובסופו הפסוק בסדר ״מברכיך ברוך אורריך ארור״.
סוגיא תאומה — ירושלמי סוכה ג, י ומגילה א, ט, כמעט מלה במלה; כאן נדפסה פעם אחת, וחילופיהן בפנים. בשתיהן ״תני רבי הושעיה״, ״אף על פי שלא אכל״, ״אין עונין אמן יתומה ולא אמן קטופה״ (בלי ״ולא אמן חטופה״), ״גוי אחד פגע ברבי ישמעאל״, ״כבר מילתך אמירה״, ״אמרו ליה תלמידוי: רבי, היך מה דאמרת לדין אמרת לדין״ (במגילה ״להן… להן״). בסוכה אין דברי בן עזאי, ושם ״אחר פגע בו״. במגילה דברי בן עזאי בלי ״חטופה״: ״העונה אמן יתומה — יהיו בניו יתומין; קטופה — תיקטף נשמתו; ארוכה — יאריך ימים בטובה״; ושם ״אמר רב חונה: ההן דהב למברכה והוא עני ולא ידע מה הוא עני״, ״רבי תנחומה״, ״אחד פגע בו״.
״ארריך ארור ומברכיך ברוך״ — בלעם הפותח בברכה וחותם בקללה, ויצחק הפותח בקללה וחותם בברכה (בראשית רבה סו, ד) — בפרשה צח (יעבדוך עמים וישתחו לך לאמים).
תנא רבי אושעיא:
עונה הוא אדם אמן אפילו לא אכל,
ואינו אומר: נברך שאכלנו משלו (ירושלמי סוכה ג, י ומגילה א, ט: אינו אומר ברוך שאכלנו) אלא אם כן אכל (ירושלמי סוכה ג, י: אם לא אכל).
תני:
אין עונין אמן יתומה ולא אמן קטופה ולא אמן חטופה.
בן עזאי אומר: [העונה אמן] יתומה — יהו בניו יתומים, חטופה — יתחטפו שנותיו, קטופה — תקטף נשמתו.
ארוכה — מאריכין לו ימיו ושנותיו בטובה.
אי זו היא אמן יתומה?
אמר רב הונא: דין דיתיב למיברכה והוא ענה ולא ידע למה הוא ענה (ירושלמי סוכה ג, י: ההן דחייב למברכה והוא עני ולא ידע מהו).אמר רב הונא:… — אמר רב הונא: זה שיושב (וחייב) בברכה, והוא עונה (אמן) ואינו יודע על מה הוא עונה.
אמר רב הונא: זה שיושב (וחייב) בברכה, והוא עונה (אמן) ואינו יודע על מה הוא עונה.
תנא:
גוי שבירך את השם — עונין אחריו אמן;
בשם — אין עונין אחריו אמן.
אמר רבי תנחומא:
אם בירכך גוי — ענה אחריו אמן, דכתיב: בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכׇּל הָעַמִּים(דברים ז, יד).
גוי אחד פגע את רבי ישמעאל ובירכו.
אמר ליה: כבר מילתך אמורה.אמר ליה: כבר… — אמר לו: כבר דברך אמור (בתורה). פגע (בו) אחר וקיללו. אמר לו: כבר דברך אמור (בתורה). אמרו לו תלמידיו: רבי, כשם שאמרת לזה אמרת לזה!? אמר להם: כך כתוב: ״אורריך ארור ומברכיך ברוך״.
אמר לו: כבר דברך אמור (בתורה).
פגע אחרינא וקיללו.
פגע (בו) אחר וקיללו.
אמר ליה: כבר מילתך אמורה.
אמר לו: כבר דברך אמור (בתורה).
אמרו לו תלמידיו: רבי, כמה דאמרת להדין אמרת להדין!?
אמרו לו תלמידיו: רבי, כשם שאמרת לזה אמרת לזה!?
אמר לון: כן (ירושלמי סוכה ג, י ומגילה א, ט: ולא כן) כתיב: אֹורְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ(בראשית כז, כט).
אמר להם: כך כתוב: ״אורריך ארור ומברכיך ברוך״.
חלק ב
דברי האמוראים
תנחומא, בלק יב · דרשה · ״מן ארם ינחני״, ״לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל״ · אילולי אברהם לא היה בלק, ואילולי יעקב לא היה בלעם; המארר את ישראל — עצמו הוא מארר; משל המלך שבירר לו מנה ועטרה
״ד״א״, ״אמ׳״, ״שנ׳״, ״כתי׳״ — נפתחו; השם המקוצר — נכתב ״יי״. ״השוינו״ — בגליון, תחת ״השנינו״ שמחק הסופר; ״ועמד אחד״ (בענין העטרה) — בגליון. ״אבותם״, ״שאקלל״ — אותיות מסופקות. מן ״יש מלך שביכר״ ואילך — בראש החלק השני של פרשת בלק בכתב היד.
חילופי תנחומא בובר, בלק יז — בפנים; לפני הדרשה שם (וכן כאן) ״מן הרמים הייתי והורידני בלק לבאר שחת״ ו״עם רם של מעלן הייתי״ (משל המהלך עם המלך), דרשות אחרות על ״מן ארם״. שם ״לכה נא ארה לי״ (במדבר כב, ו), ״ואומר: אורריך ארור״, ״והייתם לי סגולה מכל העמים וגו׳״. וכן במדבר רבה כ, יט, כלשון כאן בקירוב.
המדרש קורא ״ומקללך אאור״ (במסורה: אאר) ו״זועמה״ (במסורה: זעמה). ״המקללו מקלל לעצמו, ששמו משותף בהן״ — גם בתנחומא (ורשא), בלק טו, ובתנחומא בובר, בלק כד, בדרשת ״מברך רעהו בקול גדול״.
דבר אחר:
מִן אֲרָם יַנְחֵנִי(במדבר כג, ז).
אמר לו: השוינוהשוינו — השתווינו שנינו (תנחומא בובר: השוינו גם שנינו) להיות כפויי טובה;
שאילולי אברהם אביהם (תנחומא בובר: אבינו) — לא היה בלק,
שנאמר: וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט(בראשית יט, כט).
אילולי אברהם — לא פלט לוט מסדום; ואתה מבני בניו של לוט.
ואילולי יעקב אביהם — לא עמדתי אני בעולם,
שלא ראה לבן בנים אלא בזכות יעקב;
שבתחלה: וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן(בראשית כט, ט) — אילו היה לו בנים, היאך בתו רועה?
ומשהלך יעקב לשם — ניתנו לו בנים,
שנאמר: וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר(בראשית לא, א);
וכן הוא אומר: נִחַשְׁתִּי וַיְבָרְכֵנִי יְיָ בִּגְלָלֶךָ(בראשית ל, כז).
ואילולי אבותם — אני ואתה לא עמדנו בעולם.
לְכָה אָרָה לִּי —
מי שהוא מאררןמאררן — מקללן — לעצמו (תנחומא בובר: עצמו) הוא מארר,
שכך כתיב: וּמְקַלֶּלְךָ אאור(בראשית יב, ג),
אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ(בראשית כז, כט).
לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זועמה יִשְׂרָאֵל.
לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב —
אלו לאומה אחרת בקש שאקלל (תנחומא בובר: אילו אומה אחרת אמרת לי לקלל), כגון בני אברהם ויצחק — יכול הייתי; אלא יעקב?
יש מלך שביכר (תנחומא בובר: מלך שבורר) לעצמו מנה, ועמד אחד ואמר גנאי עליה — כלום יש לו חיים?
ואלו נחלתו וחבלו וסגולתו,
שנאמר: כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ(דברים לב, ט),
ונאמר: וִהְיִיתֶם לִי סְגֻולָּה(שמות יט, ה).
וּלְכָה זועמה יִשְׂרָאֵל —
מלך שנטל עטרה ונתנה בראשו, ועמד אחד ואמר גנאי עליה (תנחומא בובר: ואמר אדם עליה שאינה כלום) — כלום יש לו חיים?
ואילו כתיב בהן: יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר(ישעיה מט, ג).
ירושלמי, תנחומא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד ירושלמי | כ״י ליידן (מהדורת על־התורה) |
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה ק
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת יַעֲקֹב(בראשית כז, ל)
יעקב יוצא ועשו נכנס: ״פני״ ״פני״ — עוביה של כפורת טפח; הדלתות הנכפלות, ״אך יצא יצא״ — נראה יוצא ואינו יוצא; המלאך שמתיר את ציד עשו והנסים שאדם אינו יודע בהם
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בבלי, בראשית רבה, תנחומא בובר §§cover-end§§
חלק א
הלכה
בבלי סוכה פרק א, ה ע״א–ע״ב · הלכה · סוגיא · ארון תשעה וכפורת טפח: רבי חנינא — מן המסגרת; רב הונא — ״על פני הכפורת״, ואין פנים פחות מטפח, ״פני״ ״פני״ מ״פני יצחק אביו״
״יו״ד ה״א מלמעלה, וקדש למ״ד מלמטה״, ״קדש ליי״ — כדפוס וילנא ובכתבי היד; במהדורת על־התורה המלים במירכאות (״ו׳קדש למ״ד׳״, ״ו׳קדש ליי׳״), ובשני ״וקדש״ בו״ו.
״רבי אליעזר ברבי יוסי״ — בכ״י מינכן 95, בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י וטיקן 134: ״רבי אלעזר ברבי יוסי״.
״אמר רב אחא בר יעקב: רב הונא פני פני גמר״ — בכ״י מינכן 95: ״אמר רב אחא בר יעקב אמר רב הונא״; בכ״י אוקספורד 366: ״אמר רבי חנינא: פני פני גמר מאדם״; ובכ״י מינכן 95, בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י וטיקן 134 נוסף: ״מה להלן טפח אף כאן טפח״.
״אמר רב אחא בר יעקב: גמירי״ — בדפוס ונציה: ״רב אדא בר יעקב״.
ראש הסוגיא: ״ושאינה גבוהה עשרה טפחים — מנלן?״ (סוכה פרק א, ד ע״ב): ״ארון תשעה וכפורת טפח, הרי כאן עשרה״.
בשלמא ארון תשעה, דכתיב וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אׇרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רׇחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹומָתוֹ(שמות כה, י),בשלמא ארון תשעה,… — מובן (שיעור) הארון — תשעה (טפחים), שכתוב: ״ועשו ארון עצי שטים אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו״ (אמה וחצי — תשעה טפחים), אלא הכפורת — טפח, מניין לנו? ששנה רבי חנינא: כל הכלים שעשה משה נתנה בהן תורה מדת ארכן ומדת רחבן ומדת קומתן; כפורת, מדת ארכה ומדת רחבה נתנה, מדת קומתה לא נתנה. צא ולמד מפחות שבכלים, שנאמר ועשית לו מסגרת טפח סביב, מה להלן טפח אף כאן טפח. ונלמד מן הכלים עצמם (שקומתם מרובה)? תפשת מרובה לא תפשת, תפשת מועט תפשת. ונלמד מן הציץ (שרחבו פחות מטפח), ששנינו בברייתא: ציץ דומה כמין טס של זהב, ורחב שתי אצבעות, ומוקף מאוזן לאוזן, וכתוב עליו בשני שיטין: יו״ד ה״א מלמעלה, וקדש למ״ד מלמטה. ואמר רבי אליעזר ברבי יוסי: אני ראיתיו ברומי, וכתוב עליו קדש ליי בשיטה אחת. דנין כלי מכלי, ואין דנין כלי מתכשיט. ונלמד מן הזר, שאמר מר: זר — (שיעורו) כל שהוא? דנין כלי מכלי, ואין דנין כלי מהכשר כלי. אם כך, המסגרת גם כן הכשר כלי היא! מסגרתו למטה היתה. מיושב הדבר למי שאומר מסגרתו למטה היתה, אלא למי שאומר מסגרתו למעלה היתה — מה יש לומר? זו (המסגרת) הכשר כלי היא! אלא, דנין דבר שנתנה בו תורה מדה מדבר שנתנה בו תורה מדה, ואל יוכיחו ציץ וזר, שלא נתנה בהן תורה מדה כלל. רב הונא אמר: מכאן (למד): ״על פני הכפורת קדמה״, ואין פנים פחות מטפח. ואמור (שיעורו) כפני בר יוכני (עוף גדול מאוד)? תפשת מרובה לא תפשת, תפשת מועט תפשת. ואמור (שיעורו) כפני ציפור, שהם קטנים מאוד? אמר רב אחא בר יעקב: רב הונא ״פני״ ״פני״ למד (בגזירה שוה): כתוב כאן ״אל פני הכפורת״, וכתוב שם ״מאת פני יצחק אביו״. ונלמד מפנים של מעלה, שכתוב: ״כראות פני אלהים ותרצני״? תפשת מרובה לא תפשת, תפשת מועט תפשת. ונלמד מן הכרוב, שכתוב: ״אל הכפורת יהיו פני הכרובים״? אמר רב אחא בר יעקב: מקובלים אנו: אין פני כרובים פחותים מטפח, ורב הונא גם כן מכאן למד.
מובן (שיעור) הארון — תשעה (טפחים), שכתוב: ״ועשו ארון עצי שטים אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו״ (אמה וחצי — תשעה טפחים),
אלא כפורת טפח מנלן?
אלא הכפורת — טפח, מניין לנו?
דתני רבי חנינא:
ששנה רבי חנינא:
כל הכלים שעשה משה נתנה בהן תורה מדת ארכן ומדת רחבן ומדת קומתן; כפורת, מדת ארכה ומדת רחבה נתנה, מדת קומתה לא נתנה.
רש״י מדת קומתה לא נתנה — מדת עוביה היא קומתה שהיא היתה לארון ככסוי תיבה.
צא ולמד מפחות שבכלים, שנאמר וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב(שמות כה, כה), מה להלן טפח אף כאן טפח.
רש״י מסגרת — שפה כעין לבזבזין סביב השלחן.
ונילף מכלים גופייהו?
ונלמד מן הכלים עצמם (שקומתם מרובה)?
תפשת מרובה לא תפשת, תפשת מועט תפשת.
רש״י תפשת מרובה כו׳ — כל דבר שמשמעו מרובה ומועט אם תפשת את המועט יפה תפשת דבציר מהכי לא משמע ואם ימצא שהיה לך לתפוס המרובה הרי הוסיפו לך ולא נטלו ממה שבידך כלום ואם תפשת המרובה לא תפשת שאתה נראה כשקרן בדבריך ושמא המועט יש לך לתפוס ואתה הרבית לתפוס חסרו לך ממה שבידך והיינו לא תפשת אבל כשתתפוש המועט אם יוסיפו טוב ואם לאו מה שתפשת תפשת ומשל הוא.
ונילף מציץ, דתניא: ציץ דומה כמין טס של זהב, ורחב שתי אצבעות, ומוקף מאזן לאזן, וכתוב עליו שני שיטין: יו״ד ה״א מלמעלה, וקדש למ״ד מלמטה.
ונלמד מן הציץ (שרחבו פחות מטפח), ששנינו בברייתא: ציץ דומה כמין טס של זהב, ורחב שתי אצבעות, ומוקף מאוזן לאוזן, וכתוב עליו בשני שיטין: יו״ד ה״א מלמעלה, וקדש למ״ד מלמטה.
רש״י ונילף מציץ — שהוא מועט ממסגרת. קדש למ״ד מלמטה גרסינן.
ואמר רבי אליעזר ברבי יוסי: אני ראיתיו ברומי, וכתוב עליו קדש ליי בשיטה אחת.
רש״י אני ראיתיו ברומי — שהכניסוהו לאוצר המלך כדאמרינן במעילה (דף יז:) בבן תלמיון.
דנין כלי מכלי, ואין דנין כלי מתכשיט.
רש״י תכשיט — מלבוש לאדם.
ונילף מזר, דאמר מר: זר משהו?
ונלמד מן הזר, שאמר מר: זר — (שיעורו) כל שהוא?
רש״י מזר — של ארון או של מזבח או של מסגרת זר אינו כלי אלא תיקון כלי לקשטן.
דנין כלי מכלי, ואין דנין כלי מהכשר כלי.
אי הכי, מסגרת נמי הכשר כלי הוא!
אם כך, המסגרת גם כן הכשר כלי היא!
רש״י מסגרת נמי הכשר — קישוט שלחן הוא.
מסגרתו למטה היתה.
רש״י למטה היתה — מרגל לרגל היתה נתונה בראשם ודף השלחן מונח עליו.
הניחא למאן דאמר מסגרתו למטה היתה, אלא למאן דאמר מסגרתו למעלה היתה, מאי איכא למימר?
מיושב הדבר למי שאומר מסגרתו למטה היתה, אלא למי שאומר מסגרתו למעלה היתה — מה יש לומר?
רש״י הניחא כו׳ — פלוגתא במנחות (דף צו:).
רש״י מאי איכא למימר — אדיליף מינה נילף מזר.
האי הכשר כלי הוא.
זו (המסגרת) הכשר כלי היא!
אלא, דנין דבר שנתנה בו תורה מדה מדבר שנתנה בו תורה מדה, ואל יוכיחו ציץ וזר, שלא נתנה בהן תורה מדה כלל.
רב הונא אמר:
מהכא: עַל פְּנֵי הַכַּפֹּורֶת קֵדְמָה(ויקרא טז, יד), ואין פנים פחות מטפח.
מכאן (למד): ״על פני הכפורת קדמה״, ואין פנים פחות מטפח.
רש״י ואין פנים — של אדם פחותין מטפח.
ואימא כאפי דבר יוכני?
ואמור (שיעורו) כפני בר יוכני (עוף גדול מאוד)?
תפשת מרובה לא תפשת, תפשת מועט תפשת.
ואימא כאפי דציפרתא דזוטר טובא?
ואמור (שיעורו) כפני ציפור, שהם קטנים מאוד?
אמר רב אחא בר יעקב:
רב הונא ״פני״ ״פני״ גמר, כתיב הכא אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּורֶת(ויקרא טז, ב) וכתיב התם מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו(בראשית כז, ל).
רב הונא ״פני״ ״פני״ למד (בגזירה שוה): כתוב כאן ״אל פני הכפורת״, וכתוב שם ״מאת פני יצחק אביו״.
רש״י פני פני גמר — ג״ש גמר ובציפרתא לא כתיב פני.
רש״י בר יוכני — עוף גדול הוא מאד ובבכורות (דף נז:) אמרינן פעם אחת הטילה בר יוכני ביצה במקומנו וטבעה ששים כרכים ושיברה ש׳ ארזים.
ונילף מפנים של מעלה, דכתיב כִּרְאֹות פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי(בראשית לג, י)?
ונלמד מפנים של מעלה, שכתוב: ״כראות פני אלהים ותרצני״?
תפשת מרובה לא תפשת, תפשת מועט תפשת.
רש״י תפשת מרובה — במקום שאתה שומע אף המועט במרובה לא תפשת דיש להקשות תפוס את המועט והרי אתה שקרן בדבריך.
ונילף מכרוב, דכתיב אֶל הַכַּפֹּורֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻובִים(שמות כה, כ)?
ונלמד מן הכרוב, שכתוב: ״אל הכפורת יהיו פני הכרובים״?
רש״י ונילף מפני הכרובים — דזוטרי מטפח.
אמר רב אחא בר יעקב:
גמירי, אין פני כרובים פחותין מטפח, ורב הונא נמי מהכא גמיר.
מקובלים אנו: אין פני כרובים פחותים מטפח, ורב הונא גם כן מכאן למד.
חלק ב
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סו, ה · דרשת הפסוק · ״אך יצא יצא יעקב״ · הדלתות הנכפלות: יעקב עומד אחר הדלת עד שנכנס עשו
״פלונו״ — כך בכתב היד ובתיאודור–אלבק (במאגרים ״פילונו״). ״אסתרופומטה״ — במאגרים, תחת ״אסתרוםומטה״.
״׳אך יצא יצא׳ — אינו אומר כן, אלא ׳אך יצא יצא׳״ — כך בכתב היד, שתי הפעמים ״יצא יצא״; כנראה הכוונה ״אינו אומר ׳אך יצא׳ אלא ׳אך יצא יצא׳״. בתיאודור–אלבק ״הה״ד אך יצא יצא יעקב מאת פני יצחק וגו׳ [נראה יוצא ואינו יוצא]״, בלי ״אינו אומר כן״.
בתיאודור–אלבק ״ועשו אחיו בא מצידו — בא מזויין״. אין פסקה ו במאגרים בפרשה זו.
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק וגו׳(בראשית כז, ל).
אמר רבי אייבו:
פלונופלונו — אולם הכניסה, השער שליצחק אבינו מפולשמפולש — פתוח משני צדדיו היה.
רבנן אמרי:
כמין אסתרופומטהאסתרופומטה — דלתות מסתובבות (מתקפלות) — הדלתות היו נכפלות לאחוריהן.
עמד לו יעקב אחר הדלת, עד שנכנס עשו, ויצא לו.
הדה היא דכתיב:
אך יצא יצא — אינו אומר כן, אלא אַךְ יָצֹא יָצָא:
נראה יצא, ואינו יצא.
וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ — מזוייןמזויין — חמוש.
חלק ג
חתימה
תנחומא בובר, תולדות יז · דרשת הפסוק · ״ויהי כאשר כלה יצחק לברך… ויהי אך יצא יצא יעקב״ · וחתימה · בני אביך ובני אמך; יעקב שנטמן אחר הפתח; המלאך שמתיר את ציד עשו; הנסים שאדם אינו יודע בהם, והגאולה משעבוד אדום
מראש הסימן עד ״שאילו ראהו עשו היה הורגו״ — כתב יד וטיקן 34; מ״אמר רבי יהודה הלוי״ עד הסוף — כתב יד פרמה 3122.
״לברך״ — הרי״ש מסופקת. ״וישתחוו לך בני אביך״ — בכתב היד ״וושתחוו״ (sic; במסורה: ישתחוו). ״[אלא]״ — הוספת מאגרים. ״ויהי כאשר כלה לברך״ — כך בכתב היד, בלי ״יצחק״ שבפסוק. ״שתי יציאות כתיב״ — אחריו כתוב בכתב היד ״כאין״ (או ״כאון״), ומאגרים מחקוהו (בובר: ״כתיב כאן״). ״היה לו״ — בכתב היד ״רא״, ותוקן כמאגרים. לפני ״שער מן הצפון״ כתוב בכתב היד ״ודין״, ומאגרים מחקוהו. ״והרוסקום״ — כך בכתב היד (בובר: ״והריסקוס״). ״שבחושך״ — ״שך״ הוספת מאגרים, והבי״ת מסופקת. ״הורגו״ — הוי״ו מסופקת. בנוסח בובר ״(יצחק אמר)״ — כאן ״רבי יצחק אמר״.
״אמר רבי יהודה הלוי״, ״אמר רבי יהודה ברבי לוי״ — כך בכתב היד (״יהוד׳… בר׳ לוי״); בבובר ״אמר ר׳ יהושע בן לוי״ בשני המקומות. ״המלאך״ — לפניו כתוב בכתב היד ״המלך״, ומאגרים מחקוהו. ״יחרך״ — בכתב היד ״יחרה״ (sic). ״אתה אלהים״ — בכתב היד ״את׳ אלהי׳״. ״לבדיך״ — כך בכתב היד. ״לכם״ — בכתב היד ״ילכם״, ומאגרים מחקו את היו״ד. ״ביום צאתך ממצרים״ — כך בכתב היד (מיכה ז, טו: כימי צאתך מארץ מצרים; לפני ״ממצרים״ כתוב ״ממך״, ומאגרים מחקוהו). בנוסח בובר ״לך לבדך לעשות פלאים עלינו להיות מברכין אותך, שנאמר ברוך יי אלהים וגו׳״, שאינו בכתב היד.
מקבילות: בראשית רבה סז, ב — ״דאמר רבי יהושע בן לוי: כל אותו היום היה עשו צד צבאים וכופתן ומלאך בא ומתירן, עופות ומסרסן ומלאך בא ומפריחן… כדי שיבא יעקב ויטול את הברכות״ (על ״לא יחרוך רמייה צידו״); תנחומא (ורשא), תולדות יא — ״כיצד היה עשו רץ וצד צבי וקושרו ומניחו… והשטן מתירן ומבריחן… וכן הוא אומר לא יחרך רמיה צידו, והיה מגלגל בשעות עד שבא יעקב ונטל את הברכות״ (שם השטן ולא המלאך).
כשבא יעקב לברך את יהודה, אמר לו: וישתחוו לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ(בראשית מט, ח) — שהיו לו נשים הרבה;
אבל יצחק, שלא היה לו אלא רבקה — אמר ליעקב: וְיִשְׁתַּחֲו לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ(בראשית כז, כט).
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְבָרֵךְ וגו׳(בראשית כז, ל) —
שתי יציאות כתיב: יָצֹא יָצָא.
רבי יצחק אמר:
החלון של יצחק היה לו שתי פיאות: שער מן הצפון ושער מן הדרום.
יעקב ירד והרוסקוםוהרוסקום — והתיבה בידו; צפה את עשו ונטמן אחר הפתח.
מי שבאור אינו צופה אותו שבחושך.
לכך אַךְ יָצֹא יָצָא — שאילו ראהו עשו, היה הורגו.
אמר רבי יהודה הלוי:
בשתי שעות היה עשו למוד נכנס אצל אביו, ובשש היה יוצא;
יעקב שאיחר בכל זאת — ואיכן היה עשו עד אותה שעה?
אמר רבי יהודה ברבי לוי:
היה צד ציד ואוסרו, והיה המלאך מתירו ומבריחו,
שנאמר: לֹא יַחֲרֹךְ רְמִיָּיה צֵידוֹ(משלי יב, כז).
לא נודע ליעקב מה ניסים נעשו לו כשהוא יוצא ועשו נכנס,
שנאמר: אַךְ יָצֹא יָצָא וגו׳.
לכך אמר דוד: כִּי גָדוֹל אַתָּה וְעֹושֵׂה נִפְלָאוֹת אַתָּה אֱלֹהִים לְבַדֶּיךָ(תהלים פו, י) —
אתה לבדך יודע כמה ניסים אתה עושה עם האדם הזה, והאדם אינו יודע:
שבשעה שהוא ישן לתוך מטתו, עומד ללבוש בגדיו —
עד שהוא מפליגומפליגו — מנער אותו, אם יש בה נחש או עקרב — ישליכם, ולא ידע בהם, ונוצל מהן.
לפיכך אמר דוד: לך לעשות לנו פלאים, ואנו מברכין אותך.
נמצא: עשית לנו נסים, ואמרנו לך שירה על הים.
אמר להן הקדוש ברוך הוא:
בעולם הזה עשיתי לכם פלאים, וגאלתי אתכם בשיעבד מצרים;
כך אני עתיד לגאול אתכם בשיעבד אדום ולעשות לכם נפלאות,
שנאמר: ביום צֵאתְךָ(מיכה ז, טו) ממצרים וגו׳.
בבלי, בראשית רבה, תנחומא בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ב | אסתרופומטה | אסתרוםומטה |
| ב | דכתיב | — (הוספה) |
| ג | וישתחוו | וושתחוו |
| ג | אלא | — (הוספה) |
| ג | לו | רא |
| ג | שך | — (הוספה) |
| ג | יחרך | יחרה |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) |
| תנחומא בובר | כתב יד וטיקן 34 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה קא
וַיַּעַשׂ גַּם הוּא מַטְעַמִּים(בראשית כז, לא)
עשו הנכנס בזדון ״יקום אבי״ ויעקב בלשון בקשה ״קום נא״ — ובלשון שלהם נפרע: ״קומה יי״, ״יקום אלהים״; הסממית בידים; גיהנם שנפתח לעשו
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, תנחומא §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סו, ו · דרשת הפסוק · ״ויעש גם הוא מטעמים… יקום אבי״ · הסממית שבידים, ו״קום נא״ שנפרע בלשון ״יקום אלהים״
המדרש קורא ״סממית״ (במסורה: שממית).
סוף הפסקה מקוצר בכתב היד: אחרי ״קום נא שבה — בבקשה״ בא מיד ״חייך דסבת קדמיא, יקום אלים יפוצו איביו״ — הסופר דילג מן הדרשה ליעקב אל סוף הדרשה לעשו. החסר הושלם בסוגריים הכפולים מתיאודור–אלבק (״ויאמר לאביו יקום אבי… ממך בו בלשון אני פורע לך… גדא דעבודה זרה דאת קאים, חייך אף אני בו בלשון אני פורע לך״); ״חייך דסבת קדמיא״ של כתב היד נשאר במקומו (בתיאודור–אלבק ״חייך אף אני״). הדרשה כולה, מכתב היד עצמו, גם בפרשה סה, סעיף יח (שם ״חייך, אף אני בו בלשון אני פורע לך״).
וַיַּעַשׂ גַּם הוּא מַטְעַמִּים(בראשית כז, לא) —
הדה היא דכתיב: סממיתסממית — שממית, לטאה בְּיָדַיִם וגו׳(משלי ל, כח).
אמר רבי חמא בירבי חנינה:
באיזו זכות הסממית מתפסתמתפסת — נאחזת? בזכות אותן הידים:
וַיַּעַשׂ גַּם הוּא מַטְעַמִּים וגו׳.
וַיֹּאמֶר לְאָבִיו יָקֻום אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ.
אמר לו הקדוש ברוך הוא ליעקב:
אתה אמרתה: קוּם נָא שְׁבָה(בראשית כז, יט) — בבקשה;
ממך בו בלשון אני פורע לך:
קוּמָה יְיָ וְיָפֻוצוּ אֹויְבֶיךָ(במדבר י, לה).
יֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט(משלי יג, כג) — זה עשו.
אמר הקדוש ברוך הוא לעשו:
אתה אמרתה יָקֻום אָבִי — גדא דעבודה זרה דאת קאים;אתה אמרתה יקום… — אתה אמרת ״יקום אבי״ — אל המזל (הגד) של עבודה זרה שאתה עומד (לפניו);
אתה אמרת ״יקום אבי״ — אל המזל (הגד) של עבודה זרה שאתה עומד (לפניו);
חייך דסבת קדמיאדסבת קדמיא — שנטלת ראשון (את הברכות) — אף אני בו בלשון אני פורע לך:
יָקוּם אֱלֹהִים יָפוּצוּ איְבָיו(תהלים סח, ב).
תנחומא, תולדות יג · דרשת הפסוקים · ״יקם אבי ויאכל״ עד ״גם ברוך יהיה״ · לשון גזירה של עשו ולשון בקשה של יעקב; גן עדן נכנס עם יעקב וגיהנם עם עשו; גם ברוך יהיה
בדפוס סימן יא (מ״וכיון שנכנס הרשע״ עד סופו). ״בבא רשע [בא] גם בוז״ — ״בא״ חסר בכתב היד, והושלם במאגרים כמקרא (משלי יח, ג).
״יקום אלהים ויפוצו אויביו״ — כך בכתב היד; במקרא (תהלים סח, ב) ״יפוצו״, וכך בדפוס.
בדפוס: ״והכתוב אומר עליו״; ״אבל יעקב לא אמר כן אלא נא בלשון בקשה קום נא שבה ואכלה״; ״ונתישבה דעתו של אותו צדיק… התחיל לברכו״; ״ועשו מסיק אותו״; ״את הלכת לצוד ואתה נוצדת״; ״א״ל ואוכל מכל״ (בלא ״בטרם תבא ואברכהו״); ״שאתה אמרת לו אורריך ארור״; ״חזר וקיים את הברכות ואומר״.
מדרש ילמדנו (ילקוט תלמוד תורה, לבראשית כז, לא) מביא את ראש הסימן עד ״קום נא שבה״, וחותם ״וכו׳ לעיל״ — דרשתו על ״קום נא שבה״ (לבראשית כז, יט) בפרשה פא (אנכי עשו בכרך).
מקבילות: בראשית רבה סה, כב (״בשעה שנכנס יעקב [אצל אביו] — נכנסה גן עדן עמו, הדה היא [דכתיב]: ויאמר ראה ריח בני כריח שדה״); סז, ב (״בשעה שנכנס עשו נכנסה גהינם עימו״); סז, ג (״ואוכל מכל — רבי יודה אמר: מכל מה שנברא בששת ימי בראשית״); סז, ד (רבי יצחק: ״בא לקללו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: הזהר! שאם מקללו את, נפשך את מקלל, שכן אמרתה לו ארריך ארור״). תנחומא בובר, תולדות י (״כשנכנס יעקב נכנס גן עדן עמו… כשנכנס עשו נכנס גיהנם עמו״).
כיון שנכנס הרשע (מדרש ילמדנו: עשו הרשע) — התחיל קורא לאביו בזדון:
יָקֻום אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ(בראשית כז, לא).
והכתוב צווח (מדרש ילמדנו: הדא הוא דכתיב): בְּבא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז(משלי יח, ג).
יָקֻום אָבִי — היה גוזר עליו;
אבל יעקב לא אמר כן (מדרש ילמדנו: קרא כך), אלא בלשון בקשה (מדרש ילמדנו: בבקשה, ואמר): קוּם נָא שְׁבָה וְאׇכְלָה מִצֵּידִי(בראשית כז, יט) —
שלשתן לשון בקשה, לשון שפלות וענותנותוענותנות — וענווה;
ואותו רשע אמר: יָקֻום אָבִי וְיֹאכַל.
אמר לו הקדוש ברוך הוא ליעקב:
אתה אמרת קוּם נָא — הרי בן בנך משה יאמר לי: קוּמָה יְיָ וְיָפֻוצוּ אֹויְבֶיךָ(במדבר י, לה);
אתה אמרת שְׁבָה — בן בנך יאמר: שׁוּבָה יְיָ רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר י, לו);
אבל עשו, שאמר יָקֻום אָבִי — בו בלשון אני מעורר עליו מדת הדין:
יָקוּם אֱלֹהִים ויפוצו אוֹיְבָיו(תהלים סח, ב).
יָקֻום אָבִי — באותה שעה הכיר את קולו, והתחיל חרד.
אמר לו: מִי אָתָּה(בראשית כז, לב)?
לפי שבשעה שנכנס יעקב — נכנסה עמו ריח גן עדן, ריח ניחוח,
ונתישבה דעת אותו צדיק,
שנאמר: רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְיָ(בראשית כז, כז).
אבל כשנכנס עשו — נפתח לו גהנם.
לפיכך: וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹולָה עַד מְאֹד(בראשית כז, לג).
והיה תמיה יצחק בלבו, ואומר: אני רואה גהנם, ועשו מסיקמסיק — מבעיר, מדליק (את האש) אותה!
הוּא הַצָּד צַיִד — למה שני פעמים?
אלא אמר יצחק לעשו: אתה הלכת לצוד — ונצטדתהונצטדתה — ונצודת, נלכדת אתה.
אמר לו עשו: מה לך אתה תמיה?
אמר לו: וָאֹוכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבא וָאֲבָרְכֵהוּ —
מכל מה שברא הקדוש ברוך הוא מששת ימי בראשית — היה באותן תבשילין.
בְּטֶרֶם תָּבא וָאֲבָרְכֵהוּ — ביקש ליטול את הברכות, ולומר: גם ארור יהיה.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: מה אתה עושה? לעצמך אתה מקלל,
שאמרת לו: אֹורְרֶךָ אָרוּר וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ(בראשית כז, כט).
חזר וקיים את הברכה, ואמר: גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה.
בראשית רבה, תנחומא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | דכתיב | — (הוספה) |
| א | וַיֹּאמֶר לְאָבִיו יָקֻום אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ. | — (הוספה) |
| א | ממך בו בלשון אני פורע לך: | — (הוספה) |
| א | קוּמָה יְיָ וְיָפֻוצוּ אֹויְבֶיךָ(במדבר י, לה). | — (הוספה) |
| א | יֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט(משלי יג, כג) — זה עשו. | — (הוספה) |
| א | אמר הקדוש ברוך הוא לעשו: | — (הוספה) |
| א | אתה אמרתה יָקֻום אָבִי — גדא דעבודה זרה דאת קאים; | — (הוספה) |
| א | — אף אני בו בלשון אני פורע לך | — (הוספה) |
| ב | בא | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) |
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה קב
וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד(בראשית כז, לג)
ברכת השמן — ״בורא פרי העץ״, והיין שברכתו משונה: נתנסך על גבי המזבח, וגרם ליעקב ליטול את הברכות
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
משנה, ירושלמי, בבלי, תנחומא §§cover-end§§
חלק א
הלכה
משנה ברכות ו, א · משנה · על פרות האילן ״בורא פרי העץ״, ועל היין ״בורא פרי הגפן״
הובא מן המשנה דין פרות האילן והיין בלבד; אחריו בה פרות הארץ, הפת והירקות.
כיצד מברכין על הפרות?
על פרות האילן — אומר: ״בורא פרי העץ״,
חוץ מן היין, שעל היין — אומר: ״בורא פרי הגפן״.
ירושלמי ברכות ו, א · הלכה · סוגיא · שמן זית — ״בורא פרי העץ״, ומתניתא אמרה כן: ״חוץ מן היין״ — הא שאר כל הדברים, אף על פי ששחוקין, בעינן הן
לפני הסוגיא ״…ונוטלין ממנו לידים. אמר רבי אבא: אין בו משום אובדן אוכלין״; אחריה ״רבי אבא אמר: רב ושמואל תרויהון אמרין: ירק שלוק אומר עליו שהכל״ — עניין אחר.
רבי יעקב בר זבדי בשם רבי אבהו:
שמן זית — אומר עליו ״בורא פרי העץ״.
אמר רבי חייא בר פפא קומי רבי זעורא:אמר רבי חייא… — אמר רבי חייא בר פפא לפני רבי זעורא: והמשנה אומרת כן: ״חוץ מן היין, שעל היין הוא אומר: בורא פרי הגפן״. ויין, האם אינו (פרי) כתוש הוא? לא אמר (התנא) אלא ״חוץ מן היין״ — הרי ששאר כל הדברים, אף על פי שהם כתושים, בעינם הם (וברכתם כברכת הפרי).
אמר רבי חייא בר פפא לפני רבי זעורא:
ומתניתא אמרה כן: ״חוץ מן היין, שעל היין הוא אומר: בורא פרי הגפן״.
והמשנה אומרת כן: ״חוץ מן היין, שעל היין הוא אומר: בורא פרי הגפן״.
ויין לאו שחוק הוא?
ויין, האם אינו (פרי) כתוש הוא?
לא מר אלא ״חוץ מן היין״ — הא שאר כל הדברים, אף על פי ששחוקין, בעינן הן.
לא אמר (התנא) אלא ״חוץ מן היין״ — הרי ששאר כל הדברים, אף על פי שהם כתושים, בעינם הם (וברכתם כברכת הפרי).
בבלי ברכות פרק ו, לה ע״ב – לו ע״א · הלכה · סוגיא · מאי שנא יין, שנשתנה לברכה: חמרא סעיד ומשמח; ושמן זית מברכין עליו ״בורא פרי העץ״ — בחושש בגרונו, ששותהו על ידי אניגרון
״חמרא״ — כך בנוסח על־התורה; בדפוס וילנא ״חמרי״.
״(משתה)״ — כך בדפוס וילנא, בסוגריים, ובנוסח על־התורה ״משתא״.
אחרי הסוגיא ״קמחא דחיטי — רב יהודה אמר: בורא פרי האדמה…״ — עניין אחר.
חוץ מן היין וכו׳(משנה ברכות ו, א)
מאי שנא יין?מאי שנא יין?… — מה שונה יין (שברכתו משונה)? אם תאמר: משום שנשתנה לעילוי (לטובה) נשתנה לברכה — והרי שמן, שנשתנה לעילוי ולא נשתנה לברכה, שאמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: שמן זית מברכין עליו ״בורא פרי העץ״! אומרים (בבית המדרש): שם (בשמן) — משום שאי אפשר (לשנות את ברכתו). כיצד נברך? נברך ״בורא פרי הזית״? — הפרי עצמו ״זית״ נקרא. ונברך עליו ״בורא פרי עץ זית״! אלא אמר מר זוטרא: יין — זן, שמן — אינו זן. ושמן אינו זן? והרי שנינו (במשנה): הנודר מן המזון — מותר במים ובמלח. ועסקנו בה: מים ומלח הם שאינם נקראים ״מזון״, הא כל שאר הדברים נקראים ״מזון״. נאמר שתהיה זו קושיה על רב ושמואל, שאומרים: אין מברכין ״בורא מיני מזונות״ אלא על חמשת המינים בלבד! ואמר רב הונא: (מדובר) באומר ״כל הזן עלי (אסור)״. מכאן ששמן זן! אלא, יין סועד (משביע), ושמן אינו סועד. ויין, האם סועד? והרי רבא היה שותה יין כל ערב יום הפסח, כדי שיגרור (יעורר) את לבו (לתאבון) ויאכל מצה יותר? הרבה — גורר (מעורר תאבון), מעט — סועד. והאם סועד כלל?! והרי כתוב: ״ויין ישמח לבב אנוש ולחם לבב אנוש יסעד״ וגו׳ — הלחם הוא שסועד, היין אינו סועד! אלא, ביין יש שתיים: סועד ומשמח; לחם — סעוד סועד, שמח אינו משמח. אם כך, נברך עליו שלש ברכות (ברכת המזון)! אין בני אדם קובעים סעודתם עליו. אמר לו רב נחמן בר יצחק לרבא: אם קבע עליו סעודתו, מה (דינו)? אמר לו: לכשיבא אליהו ויאמר אם הוא קביעות. עתה מכל מקום בטלה דעתו אצל כל אדם. (נחזור ל)גוף הדבר: אמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: שמן זית מברכין עליו ״בורא פרי העץ״. כיצד הוא (המקרה)? אם תאמר ששותה אותו — מזיק הוא לו. ששנינו בברייתא: השותה שמן של תרומה — משלם את הקרן, ואינו משלם את החומש; הסך שמן של תרומה — משלם את הקרן, ומשלם את החומש. אלא שאוכל אותו על ידי פת. אם כך, נעשית הפת עיקר והוא (השמן) טפל. ושנינו (במשנה), זה הכלל: כל שהוא עיקר ועמו טפלה — מברך על העיקר ופוטר את הטפלה! אלא ששותה אותו על ידי ״אניגרון״, שאמר רבה בר שמואל: ״אניגרון״ — מי סלקא (מרק תרדים), ״אנסיגרון״ — מי כל השלקות (מרק כל הירקות המבושלים). אם כן, נעשה האניגרון עיקר והשמן טפל, ושנינו, זה הכלל: כל שהוא עיקר ועמו טפלה — מברך על העיקר ופוטר את הטפלה! כאן במה אנו עוסקים — בחושש בגרונו (ששותה את השמן לרפואה). ששנינו בברייתא: החושש בגרונו לא יערענו בשמן תחלה בשבת, אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע. פשוט הוא! (ומה בא להשמיענו?) שמא תאמר: כיון שלרפואה הוא מתכוון — לא יברך עליו כלל; משמיע לנו: כיון שיש לו הנאה ממנו, צריך לברך.
מה שונה יין (שברכתו משונה)?
אילימא משום דאשתני לעלויא אשתני לברכה — והרי שמן, דאשתני לעלויא ולא אשתני לברכה, דאמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: שמן זית מברכין עליו ״בורא פרי העץ״!
אם תאמר: משום שנשתנה לעילוי (לטובה) נשתנה לברכה — והרי שמן, שנשתנה לעילוי ולא נשתנה לברכה, שאמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: שמן זית מברכין עליו ״בורא פרי העץ״!
אמרי: התם משום דלא אפשר.
אומרים (בבית המדרש): שם (בשמן) — משום שאי אפשר (לשנות את ברכתו).
היכי נבריך?
כיצד נברך?
נבריך ״בורא פרי הזית״ — פירא גופיה ״זית״ אקרי.
נברך ״בורא פרי הזית״? — הפרי עצמו ״זית״ נקרא.
רש״י זית אקרי — והוה ליה בורא פרי הפרי שהפרי קרוי זית ואין זו בריאת שמים כי בידי אדם היא בריאה זו אבל גבי גפן הגפן היא העץ והענבים הם פרי הגפן.
ונבריך עליה ״בורא פרי עץ זית״?
ונברך עליו ״בורא פרי עץ זית״!
אלא אמר מר זוטרא: חמרא — זיין, משחא — לא זיין.
אלא אמר מר זוטרא: יין — זן, שמן — אינו זן.
רש״י חמרא זיין — להכי חשיב לקבוע לו ברכה לעצמו.
ומשחא לא זיין?
ושמן אינו זן?
והתנן: הנודר מן המזון — מותר במים ובמלח.
והרי שנינו (במשנה): הנודר מן המזון — מותר במים ובמלח.
והוינן בה: מים ומלח הוא דלא אקרי ״מזון״, הא כל מילי אקרי ״מזון״.
ועסקנו בה: מים ומלח הם שאינם נקראים ״מזון״, הא כל שאר הדברים נקראים ״מזון״.
נימא תיהוי תיובתא דרב ושמואל, דאמרי: אין מברכין ״בורא מיני מזונות״ אלא בחמשת המינין בלבד.
נאמר שתהיה זו קושיה על רב ושמואל, שאומרים: אין מברכין ״בורא מיני מזונות״ אלא על חמשת המינים בלבד!
ואמר רב הונא: באומר ״כל הזן עלי״.
ואמר רב הונא: (מדובר) באומר ״כל הזן עלי (אסור)״.
רש״י ואמר רב הונא — הא דקתני מותר במים ובמלח ואסור בשאר אוכלין ומשקין לאו באומר קונם מזון עלי דאין מזון אלא מה׳ מיני דגן חטין ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון אלא באומר כל הזן עלי קונם וכל מילי נהי דלא אקרו מזון מיהו מיזן זייני בר ממים ומלח אלמא משחא זיין.
אלמא משחא זיין!
מכאן ששמן זן!
אלא, חמרא סעיד, ומשחא לא סעיד.
אלא, יין סועד (משביע), ושמן אינו סועד.
וחמרא מי סעיד?
ויין, האם סועד?
והא רבא הוה שתי חמרא כל מעלי יומא דפסחא, כי היכי דנגרריה ללביה וניכול מצה טפי?
והרי רבא היה שותה יין כל ערב יום הפסח, כדי שיגרור (יעורר) את לבו (לתאבון) ויאכל מצה יותר?
טובא — גריר, פורתא — סעיד.
הרבה — גורר (מעורר תאבון), מעט — סועד.
רש״י סעיד — חשיב טפי ממזון.
ומי סעיד כלל?!
והאם סועד כלל?!
והכתיב: וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד וגו׳(תהלים קד, טו) — נהמא הוא דסעיד, חמרא לא סעיד!
והרי כתוב: ״ויין ישמח לבב אנוש ולחם לבב אנוש יסעד״ וגו׳ — הלחם הוא שסועד, היין אינו סועד!
רש״י והכתיב ויין ישמח לבב אנוש — וסיפא דקרא ולחם לבב אנוש יסעד משמע אבל יין אינו אלא משמח ומשני לאו כדקאמרת אלא לחם יסעד ולא ישמח אבל יין סועד ומשמח.
אלא, חמרא אית ביה תרתי: סעיד ומשמח;
אלא, ביין יש שתיים: סועד ומשמח;
נהמא — מסעד סעיד, שמוחי לא משמח.
לחם — סעוד סועד, שמח אינו משמח.
אי הכי, נבריך עליה שלש ברכות!
אם כך, נברך עליו שלש ברכות (ברכת המזון)!
רש״י אי הכי — דזיין וסעיד מזון הוא ולבריך עליה שלש ברכות לאחריו ואנן אמרינן לקמן בפרקין (ברכות פרק ו, לז.) כל שהוא משבעת המינין ולא מין דגן חכמים אומרים ברכה אחת.
לא קבעי אינשי סעודתייהו עלויה.
אין בני אדם קובעים סעודתם עליו.
אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא:
אמר לו רב נחמן בר יצחק לרבא:
אי קבע עלויה סעודתיה, מאי?
אם קבע עליו סעודתו, מה (דינו)?
אמר ליה:
אמר לו:
לכשיבא אליהו ויאמר אי הויא קביעותא.
לכשיבא אליהו ויאמר אם הוא קביעות.
השתא מיהא בטלה דעתו אצל כל אדם.
עתה מכל מקום בטלה דעתו אצל כל אדם.
גופא.
(נחזור ל)גוף הדבר:
אמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן:
שמן זית מברכין עליו ״בורא פרי העץ״.
היכי דמי?
כיצד הוא (המקרה)?
אילימא דקא שתי ליה (משתא) — אוזוקי מזיק ליה.
אם תאמר ששותה אותו — מזיק הוא לו.
רש״י אוזוקי מזיק — לגופיה ואין זו אכילה שטעונה ברכה דגבי ברכה ואכלת כתיב.
דתניא:
ששנינו בברייתא:
רש״י דתני׳ — דלאו בר אכילה היא.
השותה שמן של תרומה — משלם את הקרן, ואינו משלם את החומש;
רש״י השותה שמן של תרומה — בשוגג.
הסך שמן של תרומה — משלם את הקרן, ומשלם את החומש.
רש״י ואין משלם חומש — דגבי חומש אכילה כתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה (ויקרא כ״ב:י״ד) פרט למזיק.
רש״י משלם את הקרן — כשאחד מזיק את חבירו בממונו.
אלא דקא אכיל ליה על ידי פת.
אלא שאוכל אותו על ידי פת.
אי הכי, הויא ליה פת עיקר והוא טפל.
אם כך, נעשית הפת עיקר והוא (השמן) טפל.
ותנן, זה הכלל: כל שהוא עיקר ועמו טפלה — מברך על העיקר ופוטר את הטפלה!
ושנינו (במשנה), זה הכלל: כל שהוא עיקר ועמו טפלה — מברך על העיקר ופוטר את הטפלה!
אלא דקא שתי ליה על ידי ״אניגרון״, דאמר רבה בר שמואל: ״אניגרון״ — מיא דסלקא, ״אנסיגרון״ — מיא דכולהו שלקי.
אלא ששותה אותו על ידי ״אניגרון״, שאמר רבה בר שמואל: ״אניגרון״ — מי סלקא (מרק תרדים), ״אנסיגרון״ — מי כל השלקות (מרק כל הירקות המבושלים).
רש״י ע״י אניגרון — מין מאכל הוא ונותנים לתוכו שמן ושנוי במשנה בכמה מקומות.
רש״י דאמר רבה בר שמואל — לא אתא הכא אלא לפרושי לן מאי ניהו.
רש״י מיא דסלקא — מים ששלקו בהן תרדין.
רש״י ע״י הפת — משום לפתן.
רש״י דכולהו שלקי — כל מיני ירק שלוק.
אם כן, הוה ליה אניגרון עיקר ושמן טפל, ותנן, זה הכלל: כל שהוא עיקר ועמו טפלה — מברך על העיקר ופוטר את הטפלה!
אם כן, נעשה האניגרון עיקר והשמן טפל, ושנינו, זה הכלל: כל שהוא עיקר ועמו טפלה — מברך על העיקר ופוטר את הטפלה!
הכא במאי עסקינן — בחושש בגרונו.
כאן במה אנו עוסקים — בחושש בגרונו (ששותה את השמן לרפואה).
דתניא:
ששנינו בברייתא:
החושש בגרונו לא יערענו בשמן תחלה בשבת, אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע.
רש״י החושש בגרונו — וצריך לתת בו שמן הרבה דהוה ליה שמן עיקר ואניגרון טפל.
רש״י לא יערענו בשמן — בשבת דמשהי ליה בתוך גרונו ואינו בולעו וכיון דלא בלע ליה מוכחא מילתא דלרפואה הוא וחכמים גזרו על כל רפואות הנכרות משום שחיקת סמנים שהיא מלאכה.
רש״י תחלה — כלומר לכתחלה לא יתן השמן בפיו לשם ערעור כי אם לשם בליעה ואם בא להשהותו ישהנו.
פשיטא!
פשוט הוא! (ומה בא להשמיענו?)
מהו דתימא: כיון דלרפואה קא מכוין לא לבריך עליה כלל — קא משמע לן: כיון דאית ליה הנאה מיניה, בעי ברוכי.
שמא תאמר: כיון שלרפואה הוא מתכוון — לא יברך עליו כלל; משמיע לנו: כיון שיש לו הנאה ממנו, צריך לברך.
רש״י דאית ליה הנאה מיניה — לבד הרפואה יש לו הנאת אכילה. והלכתא וכו׳ עד פטר להו לא גרסינן ומה״ג הוא.
תנחומא, תולדות יא · הלכה · ילמדנו · ברכת השמן וברכת היין; גדיי העזים מכפרים ביום הכפורים; יין ובשר לפני הברכה
בדפוס סימן י. ״כאיזה צד צריך לברך? כך שנו רבותינו: הטועם טעם שמן״ — בגליון כתב היד. ״מתניתא אמרה״ — כך בכתב היד (״מתנית׳ אמר׳״, ארמית); בדפוס ״ומתניתא אמרה״.
״יקום אביו ויאכל״ — כך בכתב היד; במקרא (בראשית כז, לא) ״יקם אבי״, וכך בדפוס.
בדפוס: ״כיצד צריך לברך״; ״שעל היין מברך בורא פרי הגפן״; ״נאמר לרבקה ברוח הקודש, שנאמר ורבקה שומעת בדבר יצחק אל עשו״; ״רבי ברכיה בשם רבי חלבו אומר: אמרה לו טובים לך טובים לבניך, שהן מתכפרין עליהן ביום הכפורים״; ״התחיל מברכו שנאמר״; ״ויהי אך יצוא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו ועשו אחיו בא מצידו״.
״מתניתא אמרה: חוץ מן היין״ — משנה ברכות ו, א (לעיל, א). ובירושלמי ברכות ו, א (לעיל, ב): ״רבי יעקב בר זבדי בשם רבי אבהו: שמן זית אומר עליו בורא פרי העץ. אמר רבי חייא בר פפא קומי רבי זעירא: ומתניתא אמרה כן — חוץ מן היין, שעל היין הוא אומר בורא פרי הגפן״. בבבלי ברכות פרק ו, לה ע״ב (לעיל, ג): ״שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ״ בשם רב יהודה אמר שמואל ורבי יצחק אמר רבי יוחנן.
וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה(בראשית כז, לג).
ילמדינו רבינו: מי שטעם טעם שמן — כאיזה צד צריך לברך?
כך שנו רבותינו:
הטועם טעם שמן — מברך בורא פרי העץ.
אמר רבי יוסי בר זביד:
מתניתא אמרהמתניתא אמרה — המשנה אומרת: חוץ מן היין, שעל היין הוא אומר בורא פרי הגפן(משנה ברכות ו, א).
ומה ראה היין שתהא ברכתו משונה מכל המשקין?
שהיה מתנסךמתנסך — נשפך כנסך (יין הנסכים) על גבי המזבח;
ולא עוד, אלא שהוא גרם ליעקב ליטול את הברכות.
בשעה ששלח יצחק את עשו לצוד ציד שיאכילנו — נאמר הדבר לרבקה ברוח הקדש:
וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי וגו׳(בראשית כז, ו),
לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹובִים(בראשית כז, ט).
רבי ברכיה בשם רבי חלבו אמר:
טֹובִים — טובים לך, טובים לבניך, שהם מכפרין עליהם ביום הכפורים.
הכניס לאביו יין ובשר; האכילהו והשקהו, התחיל לברכו:
וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם(בראשית כז, כח), יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻומִּים וגו׳(בראשית כז, כט).
וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב וגו׳ בָּא מִצֵּידוֹ(בראשית כז, ל).
התחיל אומר: יָקֻום אביו וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ(בראשית כז, לא).
אמר לו: מִי אָתָּה(בראשית כז, לב)?
אמר לו: אֲנִי בִּנְךָ בְכֹורְךָ עֵשָׂו.
באותה שעה: וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה.
משנה, ירושלמי, בבלי, תנחומא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ג | חמרא | חמרי |
| ג | משתא | (משתה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| משנה | נוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד) |
| תלמוד ירושלמי | כ״י ליידן (מהדורת על־התורה) |
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה קג
וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד(בראשית כז, לג)
״חרדת אדם יתן מוקש ובוטח ביי ישוגב״: החרדה שהחריד יעקב ליצחק — בדין היה לקללו, ובטח ביי ובירכו; כרות שהחרידה את בעז; שתי חרדות חרד יצחק
בראשית רבה, רות רבה, תנחומא §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
בראשית רבה, פרשה סז, א · פתיחתא · החרדה שהחרידה רות לבועז, והחרדה שהחריד יעקב ליצחק
חֶרְדַּת אָדָם יִתֵּן מוֹקֵשׁ וּבוֹטֵחַ בַּיְיָ יְשֻׂגָּב(משלי כט, כה)
״חרדה״ (שהחרידה רות) ו״שנאמר״ — הושלמו במאגרים. בתיאודור–אלבק ״כת׳ חרדת אדם״; ״נתן לו ובירכה״ — שם ״נתן בלבו ובירכה״, כבהמשך כאן; ״בדין והיה לקללו״ — שם ״בדין היה לקללו״.
וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה(בראשית כז, לג).
חֶרְדַּת אָדָם יִתֵּן מוֹקֵשׁ וגו׳(משלי כט, כה).
חרדה שהחרידה רות לבועז,
שנאמר: וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת(רות ג, ח).
יִתֵּן מוֹקֵשׁ — בדין היה לקללה;
אלא וּבוֹטֵחַ בַּיְיָ יְשֻׂוגָּב — נתן לו, ובירכה:
וַיֹּאמֶר בְּרוּכָה אַתְּ לַיְיָ בִּתִּי(רות ג, י).
חרדה שהחריד יעקב ליצחק:
וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה.
יִתֵּן מוֹקֵשׁ — בדין והיה לקללו;
אלא וּבוֹטֵחַ בַּיְיָ יְשֻׂוגָּב — נתן בלבו, ובירכו:
גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה.
רות רבה, פרשה ו, ב · פתיחתא שנייה · נוסח אחר · הציפורים המחרידות את האדם; יעקב שהחריד את יצחק, ורות שהחרידה את בעז
פתיחתא בלי ״פתח״, בהמשך אחד עם הקודמת בכתב היד ובוילנא.
נוסח אחר לבראשית רבה סז, א (לעיל, א): שם החרדה שהחרידה רות לבעז קודמת לחרדה שהחריד יעקב ליצחק, ואין בו מעשה רבי עקיבא. ״חרדה שהחריד יעקב ליצחק… נתן בלבו וברכו״ — כמעט מלה במלה כבראשית רבה; שם ״בדין והיה לקללו״, וכאן ״בדין היה שיקללנו״; ובחרדת רות — שם ״ויחרד האיש וילפת״, וכאן ״ויהי בחצי הלילה״.
״מפני [מה] הן שוות? [אמר ליה:]״ — הושלם מלרנר; בכתב היד ״מפני הן שוות״ (במאגרים מסומן ״כך״). ״ושתות ליצוד״ — כך בכתב היד ובלרנר (במאגרים מסומן ״כך״); בוילנא ״מפני מה שהית לצוד״.
״שיקללנו״ — בכתב היד ״שיקבלנו״ (במאגרים מסומן ״כך״); תוקן כלרנר וכוילנא, וכבהמשך ״שיקללנה״. ״גם (ברכ) ברוך יהיה״ — ״ברכ״ נמחק במאגרים.
חֶרְדַּת אָדָם יִתֵּן מוֹקֵשׁ(משלי כט, כה).
רבי עקיבא הוה סליק לרומי.רבי עקיבא הוה… — רבי עקיבא היה עולה לרומי. אמר לבן ביתו: לך וקנה לי דבר אחד שווה (שכדאי לקנותו) מן השוק. הלך וקנה לו ציפורים.
רבי עקיבא היה עולה לרומי.
אמר לבר ביתיה: אזיל וזבין לי חדא צבו שויא מן שוקא.
אמר לבן ביתו: לך וקנה לי דבר אחד שווה (שכדאי לקנותו) מן השוק.
אזל זבן ליה צפרין.
הלך וקנה לו ציפורים.
אמר ליה: מפני מה הן שוות?
אמר ליה: מפני שהן מחרידות את האדם, ושתות ליצוד.
קרא עליו הפסוק הזה: חֶרְדַּת אָדָם יִתֵּן מוֹקֵשׁ.
חרדה שהחריד יעקב ליצחק,
דכתיב: וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה(בראשית כז, לג).
יִתֵּן מוֹקֵשׁ — בדין היה שיקללנו,
אלא וּבוֹטֵחַ בַּיְיָ יְשֻׂוגָּב:
נתן בלבו וברכו — גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה.
דבר אחר:
חֶרְדַּת אָדָם יִתֵּן מוֹקֵשׁ —
חרדה שהחרידה רות לבעז: וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה(רות ג, ח).
יִתֵּן מוֹקֵשׁ — בדין היה שיקללנה,
אלא וּבוֹטֵחַ בַּיְיָ יְשֻׂוגָּב:
נתן בלבו וברכה,
שנאמר:
בְּרוּכָה אַתְּ בתי לַיְיָ(רות ג, י).
תנחומא, תולדות טו · פתיחתא שנייה · שתי חרדות חרד יצחק, והאחרונה גדולה; לעתיד לבא לב חדש ורוח חדשה
חֶרְדַּת אָדָם יִתֵּן מוֹקֵשׁ וּבוֹטֵחַ בַּיְיָ יְשֻׂגָּב(משלי כט, כה)
בדפוס סימן יג. ״אדם״ (משלי כט, כה) — הדל״ת מסופקת בכתב היד. ״בוטח ביי אשריו״ — כך בכתב היד, בלשון משלי טז, כ; בדפוס ״בוטח ביי ישוגב״.
״רבי אבא ברבי חנינא״ — כך בכתב היד; בדפוס ״רבי חמא בר חנינא״, וכך בתנחומא בובר, תולדות כב (״ר׳ חמא בר חנינא״) ובבראשית רבה סז, ב (״רבי חמא בירבי חנינה״).
בדפוס: ״ראוי היה שיקללנו, ומי גרם לו שברכו״; ״אחת ע״ג המזבח ואחת כשנכנס עשו ואין אתה יודע איזה מהן גדולה״; ״אין אתם הולכין בדרכי״; ״ונתתי לכם לב אחר ורוח חדשה… והסירותי לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר״. סימן יד שבדפוס (״שיר למעלות אשא עיני אל ההרים… מי אתה הר הגדול לפני זרובבל״, וחותם ״אמן כן יהי רצון״) — אינו בכתב היד; כתב היד חותם את הפרשה ב״ונתתי לכם לב חדש״.
מקבילות: בראשית רבה סז, א (״חרדה שהחריד יעקב ליצחק… יתן מוקש — בדין והיה לקללו; אלא ובוטח ביי ישוגב — נתן בלבו, ובירכו״, ולפניה החרדה שהחרידה רות לבועז); סז, ב (רבי חמא בירבי חנינה: ״עד מאד — מחרדה [שחרד על] גבי המזבח״). תנחומא בובר, תולדות כב (״אין אדם אומר גדולה עד מאד אלא שהיתה אחרת לפניה, ומה שתי חרדות חרד יצחק, אחת בהר המוריה… וכאן חרד חרדה והיתה גדולה מן הראשונה״).
וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה(בראשית כז, לג).
זה שאמר הכתוב:
חֶרְדַּת אָדָם יִתֵּן מוֹקֵשׁ וּבטֵחַ בַּיְיָ יְשֻׂוגָּב(משלי כט, כה).
חרדה שהחריד יעקב ליצחק — ראוי היה לקללו;
ומי גרם לו שיברכו? בוֹטֵחַ בַּיְיָ אַשְׁרָיו(משלי טז, כ).
אמר רבי לוי בשם רבי אבא ברבי חנינא:
שתי חרדות חרד יצחק: אחת על גבי המזבח, ואחת כשנכנס עשו.
ואין אתה יודע אי זו מהם גדולה;
אלא ממה שאת קורא כאן גְּדֹולָה עַד מְאֹד — אתה יודע שזו גדולה.
אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל:
בעולם הזה, על ידי יצר הרע — אין אתם הולכים בדרכי;
אבל לעתיד לבא: וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וגו׳(יחזקאל לו, כו).
בראשית רבה, רות רבה, תנחומא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | חרדה | — (הוספה) |
| א | שנאמר | — (הוספה) |
| ב | מה | — (הוספה) |
| ב | אמר ליה: | — (הוספה) |
| ב | שיקללנו | שיקבלנו |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) |
| רות רבה | כתב יד אוקספורד 164 |
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה קד
וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד(בראשית כז, לג)
שלשה אברים ברשות האדם — הפה, היד והרגל — ושלשה שאינם ברשותו, וכשהקדוש ברוך הוא רוצה אף אלו אינם ברשותו: משה, יונה, ירמיה, ירבעם, בלעם — ויצחק שבא לקלל ובירך
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
תנחומא §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
תנחומא, תולדות יד · פתיחתא ראשונה · שלשה אברים ברשות האדם ושלשה שאינם ברשותו; וכשהקדוש ברוך הוא חפץ אף אלו אינם ברשותו — משה, יונה, ירמיה, ירבעם, בלעם ויצחק
אֹזֶן שֹׁמַעַת וְעַיִן רֹאָה יְיָ עָשָׂה גַם־שְׁנֵיהֶם(משלי כ, יב)
בדפוס סימן יב. ״לספר לשון הרע״ — בכתב היד ״לשפר״, ותוקן במאגרים כדפוס.
״עין רואה ואוזן שומעת״ — כך בכתב היד (פעמיים), בהיפוך סדר המקרא (משלי כ, יב: ״אזן שמעת ועין ראה״); בדפוס כסדר המקרא. ״וכי לא עשה קדוש ברוך הוא״ — בכתב היד ״קב״ה״ בלא ה״א. ״גם מאז דברך אל עבדיך״ — כך בכתב היד בפעם השנייה; במקרא (שמות ד, י) ״אל עבדך״, וכך בכתב היד בפעם הראשונה. ״ועתה לכך ואשלחך״ — כך בכתב היד; במקרא (שמות ג, י) ״לכה״. ״ויקרא אל יי ממעי הדגה״ — כך בכתב היד ובדפוס; במקרא (יונה ב, ב) ״ויתפלל יונה אל יי אלהיו ממעי הדגה״. ״אהה יי אלהים״ — במקרא (ירמיה א, ו) ״אהה אדני יי״; ״ואל כל אשר אצוך״ — במקרא ״ואת כל״. ״בדבר יי לאמר״ — במקרא (מלכים א יג, א) ״בדבר יי אל בית אל״; ״אשר קרא על המזבח בדבר יי״ — במקרא (יג, ד) ״בבית אל״; ״אשר שלח אליו״ — במקרא ״עליו״; ״מעל המזבח״ (יג, ה) — במקרא ״מן המזבח״. ״ולא זו העיר״ — במקרא (מלכים ב ו, יט) ״ולא זה העיר״. ״ירובעם״ — כך בכתב היד.
בדפוס: ״רצה לגנוב… לעבור בהן עבירות הרבה עושה״; ״העינים כיצד״; ״או ריח של קטורת עבודת כו״ם״; ״ממשה ובלעם ויונה וירמיה וירבעם״; ״דא״ר שמואל בר נחמן… שנאמר ועתה לכה״; ״יונה א״ל הקב״ה״; ״בטרם אצרך בבטן ידעתיך״; ״כשבא עידו הנביא אצל ירבעם״ (בלא ״בן נבט״); ״שבהן היו אלו שני עגלים״; ״וכן אמר אלישע לגדודי ארם״; ״ואף הפה אינו ברשותו של אדם, מנא לן״; ״לכך נאמר אזן שומעת ועין רואה״.
מקבילות: בראשית רבה סז, ד (בפרשה קח, ב; רבי לוי: ״ששה דברים משמשים את האדם — שלשה ברשותו ושלשה אינן ברשותו: העין והאוזן והחוטם שלא ברשותו… הפה והיד והרגל ברשותו״, על ״גם ברוך יהיה״). תנחומא בובר, תולדות כא (בפרשה קה; על ״ויחרד יצחק חרדה״, בפתיחתא ״לאדם מערכי לב״: ״אמר ר׳ לוי: ששה אברים ברא הקב״ה לאדם, ג׳ ברשותו וג׳ אינן ברשותו״). פסיקתא דרב כהנא ב, ו (״ועצמות ירבעם ישרפו עליך אין כתיב כן, אלא ועצמות אדם ישרפו עליך — מלמד שחלק כבוד למלכות״).
וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹולָה עַד מְאֹד(בראשית כז, לג).
זה שאמר הכתוב:
עַיִן רֹואָה ו אֹוזֶן שֹׁומַעַת יְיָ עָשָׂה גַם שְׁנֵיהֶם(משלי כ, יב).
וכי לא עשה קדוש ברוך הוא אלא עין ואזן בלבד? והלא כל האיברים הוא גלפןגלפן — חורט ומעצב (כאומן החורט צורה) באדם!
אלא מהו?
את מוצא:
שלשה דברים ברא הקדוש ברוך הוא ברשותו של אדם, ושלשה אינן ברשותו.
הללו שהן ברשותו — הידים, והפה, והרגלים.
באי זה צד?
הידים —
רצה לעסוק בהם מלאכת שמים, לעשות סוכה ולולב, שופר וציצית, לכתוב תפילין ומזוזות — עוסק;
לגנוב, לשפוך דם נקי, לקפחלקפח — לגזול, לעשוק את העוברים ואת השבים, לעבור בהם עבירות — בהם עושה.
הפה —
בקש לעסוק בתורה, לספר לשון טוב, להלל, לשבח, להתפלל, לומר שירות — אומר;
בקש לספר לשון הרע, לחרף ולגדף, להשבע על שקר — אומר.
הרגלים —
ביקש לילך לדבר מצוה, לבקור חולים, לנחם אבלים, לקבור את המתים, לגמילות חסדים — הולך;
לדבר עבירה, לנאף, לרצח ולגנוב — הולך.
הללו שאין ברשותו — העינים, והאזנים, והחוטם.
כיצד?
היה עובר בשוק, ראה עבירה, או דבר שהוא מאוס בעיניו, או אדם שאין לו בו חפץ, או שלטוןשלטון — שליט, מושל;
לא היה רצונו לראותו — מה יעשה? ראה שלא בטובתושלא בטובתו — שלא ברצונו.
האזנים —
שמע חירופין וגידופין, או דבר שאין לו בו חפץ — מה יעשה? שמע שלא בטובתו.
החוטם —
עבר, הריח תבשילין טמאים, או ריח עבודה זרה, או מבואות מטונפותמטונפות — מלוכלכות, מזוהמות;
לא היה רצונו להריח — מה יעשה? הריח שלא בטובתו.
וכשהקדוש ברוך הוא חפץ — אף אלו שהם ברשותו אינם ברשותו.
מנין? ממשה, ובלעם, ויונה, וירמיה.
משה מנין?
דאמר רבי שמואל ברבי נחמן:
שבעה ימים היה הקדוש ברוך הוא מפתהמפתה — משדל, מבקש לשכנע (שילך בשליחות) למשה בסנה:
וְעַתָּה לכך וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה(שמות ג, י);
והוא משיבו: לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁום גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ(שמות ד, י).
תמול, מִתְּמוֹל; שלשום, מִשִּׁלְשֹׁום; גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עבדיך —
הרי שבעה ימים.
והוא אומר: שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח(שמות ד, יג).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: מה אתה סבור — שרגליך ברשותך?
עמד והלך שלא בטובתו.
יונה — אמר לו: קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה(יונה א, ב) וכל אותו ענין.
וַיָּקׇם יוֹנָה לִבְרֹוחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי יְיָ וַיֵּרֶד יָפוֹ(יונה א, ג).
לסוף הראהו בים כל אותן הצרות, ובלעו הדג:
ויקרא אֶל יְיָ מִמְּעֵי הַדָּגָה(יונה ב, ב).
ולסוף נמרטנמרט — נתלש, נשר שער ראשו וזקנו, מן אותו חום שהיה לו במעי הדגה;
ואחר כך הלך שלא בטובתו.
ירמיה — אמר לו: בְּטֶרֶם אֶצׇּרְךָ בַבֶּטֶן(ירמיה א, ה);
וָאֹומַר אֲהָהּ יי אלהים הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי(ירמיה א, ו).
אמר לו: אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי כִּי עַל כׇּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ ואל כׇּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר(ירמיה א, ז) —
בעל כרחךבעל כרחך — שלא ברצונך, בעל כורחך תלך, בעל כרחך תדבר.
וכשהקדוש ברוך הוא חפץ — אף הידים אינם ברשותו של אדם.
אימתי? כשבא עידו הנביא אצל ירבעם בן נבט,
דכתיב: וְהִנֵּה אִישׁ אֱלֹהִים בָּא מִיהוּדָה בִּדְבַר יְיָ לאמר וְיָרׇבְעָם עֹומֵד עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר(מלכים א יג, א)
וַיִּקְרָא עַל הַמִּזְבֵּחַ בִּדְבַר יְיָ וַיֹּאמֶר מִזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ כֹּה אָמַר יְיָ הִנֵּה בֵן נוֹלָד לְבֵית דָּוִד יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ וְזָבַח עָלֶיךָ אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת הַמַּקְטִירִים עָלֶיךָ וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׂרְפוּ עָלֶיךָ(מלכים א יג, ב).
למה מִזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ — שני פעמים?
מזבח שבבית אל, ומזבח שבדן, שבהם שני עגלים.
וְעַצְמוֹת אָדָם — עצמות ירבעם אין כתיב, אלא אָדָם:
מיכאן שחלק כבוד למלכות.
מיד אמר ירובעם: שוטה הוא זה!
אמר לו: זה האות: הִנֵּה הַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע וְנִשְׁפַּךְ הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר עָלָיו(מלכים א יג, ג);
וְהַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע וַיִּשָּׁפֵךְ הַדֶּשֶׁן מעל הַמִּזְבֵּחַ כַּמּוֹפֵת אֲשֶׁר נָתַן אִישׁ הָאֱלֹהִים(מלכים א יג, ה).
וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר קָרָא עַל הַמִּזְבֵּחַ בדבר יי וַיִּשְׁלַח יָרׇבְעָם אֶת יָדוֹ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ לֵאמֹר תִּפְשֻׂוהוּ וַתִּיבַשׁ יָדוֹ אֲשֶׁר שָׁלַח אליו וְלֹא יָכֹול לַהֲשִׁיבָהּ אֵלָיו(מלכים א יג, ד).
עומד ומקטיר לעבודה זרה — ולא יבשה ידו;
כיון שפשט אותה כנגד הנביא — יבשה.
מיכאן אתה למד, שחס הקדוש ברוך הוא על כבוד אותו צדיק יותר מכבודו.
אמר לו: מה אתה סבור — שידך ברשותך?
מיד: וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים חַל נָא אֶת פְּנֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ וְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדִי וְתָשֹׁב יָדִי אֵלָי וַיְחַל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת פְּנֵי יְיָ וַתָּשׇׁב יַד הַמֶּלֶךְ אֵלָיו וַתְּהִי כְּבָרִאשֹׁונָה(מלכים א יג, ו).
ואף הרגלים אינן ברשותו — פסוק מלא:
מֵיְיָ מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ(תהלים לז, כג) וְאָדָם מַה יָּבִין דַּרְכּוֹ(משלי כ, כד).
ואדם הולך, ואינו יודע להיכן הולך — אם לטוב אם לרע, אם למות אם לחיים.
וכן אמר אלישע לאנשי ארם: לֹא זֶה הַדֶּרֶךְ וְלֹא זו הָעִיר(מלכים ב ו, יט).
ואף הפה אינו ברשותו.
מנין? מבלעם ומיצחק.
בלעם — וְלֹא אָבָה יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹועַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹוךְ יְיָ אֱלֹהֶיךָ וגו׳(דברים כג, ו).
יצחק — בשעה שנכנס עשו, התחיל מזדעזע, ולומר: גם ארור יהיה.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: מה אתה מבקש? אתה סבור שפיך ברשותך?
חזר ואמר לו: גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה.
לכך נאמר: עַיִן רֹואָה ו אֹוזֶן שֹׁומַעַת.
תנחומא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | לספר | לשפר |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה קה
וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד(בראשית כז, לג)
״לאדם מערכי לב ומיי מענה לשון״: המחשב דבריו ושוכח; ששה דברים ברא הקדוש ברוך הוא באדם — החוטם, העין והאוזן שאינם ברשותו, והיד, הרגל והפה שברשותו
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
תנחומא בובר §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
תנחומא בובר, תולדות כא · פתיחתא · המחשב דבריו ושוכח; החוטם, העין והאוזן שאינם ברשותו, והיד, הרגל והפה שברשותו
לְאָדָם מַעַרְכֵי־לֵב וּמֵיְיָ מַעֲנֵה לָשׁוֹן(משלי טז, א)
״מערכי לב״ (בפעם השנייה) — בכתב היד ״מערבי״ (sic). ״אם יהיה״ — בכתב היד ״יהוה״, ותוקן כמאגרים וכבובר. ״[כל] עסק״ — הוספת מאגרים. ״עמו, אומר לי״ — בכתב היד ״עליו ונאמ׳״, ותוקן כמאגרים (בובר: ״אם נעמוד [עמו] אומר לי״). ״פעמים״ — בכתב היד ״פעמ׳״. ״ומיהוה מענה לשון״ — בכתב היד ״ומי׳י״ (שם יי בקיצור), ונכתב ככתיב המסורה.
״ששה דברים״ — כך בכתב היד, ומאגרים ובובר: ״איברים״. ״אינו ברשותו״ — כך בכתב היד בכל מקום (בובר: ״אינן״). ״החוטם״ — בכתב היד ״החושם״. ״ברשותו״ (אחר ״ואף העין אינו״) — בכתב היד ״ברשותי״. ״[בשוק]״ (פעמיים), ״[מבקש]״ ו״[בין טוב ובין רע]״ — הוספות מאגרים, וכך בבובר. ״הוי אינו ברשותו; דאמר רבי שמעון: אחד השומע ואחד המגדף חייב בקריעת בגדים״ — הוספת מאגרים במקום ״עכשיו״ שבכתב היד (בבובר בלי ״הוי אינו ברשותו״). אחר ״הגדפנים״ כתוב בכתב היד ״מנוין״, ומאגרים מחקוהו; ״לפסוק״ — בכתב היד ״הפסוק״; לפני ״אין אדם״ כתוב בכתב היד ״הוו״, ומאגרים מחקוהו והוסיפו ו׳; ״בלסימיה״ — הוספת מאגרים (בובר: ״הוי אין אדם יכול לשמוע בלסימיה״). ״הוי לאדם מערכי לב״ — בכתב היד ״הוא״.
מקבילות: בראשית רבה סז, ד (בפרשה קח, ב) — ״אמר רבי לוי: ששה דברים משמשים את האדם — שלשה ברשותו ושלשה אינן ברשותו. העין והאוזן והחוטם שלא ברשותו… הפה והיד והרגל ברשותו״ (שם בלשון ארמית, על ״גם ברוך יהיה״, ושם ״ובשעה שאדם זכה הקב״ה עושה אותן שהן ברשותו שלא ברשותו״); תנחומא, תולדות יד (בפרשה קד), ובלשון הדפוס (תולדות יב) — ״אזן שומעת ועין רואה… את מוצא ג׳ דברים ברא הקב״ה ברשותו של אדם ושלשה אינן ברשותו… האזנים שומעות חרופין וגדופין… החוטם עבר בדרך והריח… ריח של קטורת עבודת כוכבים״ (שם הפתיחה ״אזן שומעת״, משלי כ, יב, ושם עוד משה, יונה, ירמיה וירבעם).
וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה וגו׳(בראשית כז, לג).
זה שאמר הכתוב:
לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב וגו׳(משלי טז, א).
מהו מַעַרְכֵי לֵב?
אם יהיה לאדם חשבון עם חביריו, או כל עסק,
והוא מחשב בלבו ויאמר:
אם נעמד עמו, אומר לי כך וכך, ואני אומר לו כך וכך —
עומד עלי פעמים שאחר מכל הדברים שהיה מחשב אינו מדבר, אלא שוכח.
הוי, יפה אמר שלמה:
לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב וּמֵיְיָ מַעֲנֵה לָשׁוֹן.
דבר אחר:
לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב —
אמר רבי לוי:
ששה דברים ברא הקדוש ברוך הוא באדם —
שלשה ברשותו, ושלשה אינו ברשותו.
ואילו הן שאינו ברשותו: החוטם והעין והאוזן.
כיצד?
אדם עובר בשוק פתאום, והיו מעשנין לפני עבודה זרה, ולא היה מבקש להריח —
ואף על פי שאין מבקש להריח, מה יעשה?
הוי: החוטם שאינו ברשותו.
ואף העין אינו ברשותו.
כיצד?
היה עובר בשוק וראה עבירה, ולא היה מבקש — מה יעשה?
למה? שאין העין ברשותו.
ואף האוזן אינו ברשותו.
כיצד?
היה מהלך ושמע אדם מחרף ומגדף, ולא היה מבקש לשמוע גדופים;
ועוד, שהיה חייב בקריעת בגדים —
הוי אינו ברשותו; דאמר רבי שמעון: אחד השומע ואחד המגדף חייב בקריעת בגדים.
משרבו הגדפניםהגדפנים — המגדפים, המחרפים את השם — יש לך לפסוק,
ואין אדם רוצה לשמוע בלסימיהבלסימיה — גידוף, חירוף השם.
ומה יכול לעשות, ואזניו אינו ברשותו?
ואילו הן שלשה שברשותו: הפה והיד והרגל.
היד:
אם מבקש אדם לגנוב — גונב, ואם לאו — אינו גונב;
ואם מבקש להרוג בידו — הורג, ואם לאו — אינו הורג.
הרי היד.
הרגל:
אם מבקש אדם להלך ברגלו לעבוד עבודה זרה — הולך, ואם לאו — אינו הולך;
ואם מבקש לעשות מצוה — הוא עושה, ואם לאו — אינו עושה.
והפה:
אם מבקש אדם לדבר בין טוב ובין רע — הוא מדבר, ואם לאו — אינו מדבר.
הוי: לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב.
תנחומא בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | מערכי | מערבי |
| א | אם יהיה | יהוה |
| א | כל | — (הוספה) |
| א | עמו | עליו |
| א | אומר | ונאמר |
| א | לי | — (הוספה) |
| א | בשוק | — (הוספה) |
| א | החוטם | החושם |
| א | ברשותו | ברשותי |
| א | בשוק | — (הוספה) |
| א | מבקש | — (הוספה) |
| א | הוי אינו ברשותו; דאמר רבי שמעון: אחד השומע ואחד המגדף חייב בקריעת בגדים | עכשיו |
| א | לפסוק | הפסוק |
| א | ו | — (הוספה) |
| א | בלסימיה | — (הוספה) |
| א | בין טוב ובין רע | — (הוספה) |
| א | הוי | הוא |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
מדרש דרבי יצחק
פרשה קו
וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד(בראשית כז, לג)
״ויחרד יצחק״ — מה כתיב למעלה: ״אך יצא יצא יעקב״: זה יוצא וזה נכנס — מי שבחשיכה רואה את שבאורה; השטן מתיר את ציד עשו עד שנטל יעקב את הברכות
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
תנחומא §§cover-end§§
חלק א
למעלה מן העניין
תנחומא, תולדות יב · פתיחתא · למעלה מן העניין · ״ויהי אך יצא יצא יעקב… ועשו אחיו בא מצידו״ · יעקב ראה את עשו מן החושך ונטמן; השטן מתיר את ציד עשו כדי שיטול יעקב את הברכות
בדפוס סימן יא (עד ״ועשו אחיו בא מצידו״). ״ויהי אך יצוא יצא יעקב מאת יצחק אביו״ — כך בכתב היד, בלא ״פני״ (בראשית כז, ל: ״מאת פני יצחק אביו״); בדפוס ״מאת פני יצחק״.
בדפוס: ״היאך היה הדבר הזה״; ״עשו בא מן השוק ולא ראה ליעקב״; ״כך שיער את השעות״; ״כיצד היה עשו רץ וצד צבי״; ״וכך עשה ב׳ או ג׳ פעמים״.
מדרש ילמדנו (ילקוט תלמוד תורה, לבראשית כז, ל) מביא את הדרשה בקיצור, על ״אך יצא יצא יעקב״ בלי ״מה כתיב למעלה מן הענין״; אין בו ״שלח הקדוש ברוך הוא עליו שטן ולא הניחו לצוד״, ״והיה עשו בא ולא היה מוצא אחד מהן, וכך היה מתעסק שנים שלשה פעמים״ ו״והיה מגלגל בשעות״; ״הפקד עליו רשע״ בא בו אחרי ״והשטן מבריחן ומתירן״, וחותם ״ואומר: לא יחרך רמיה צידו״.
מקבילות: בראשית רבה סז, ב (רבי יהושע בן לוי: ״כל אותו היום היה עשו צד צבאים וכופתן ומלאך בא ומתירן… כדי שיבא יעקב ויטול את הברכות״, ושם ״לא יחרוך רמייה צידו״). תנחומא בובר, תולדות י (״היה צד וקושר והיה המלאך הולך ומתירן ומבריח, שוב היה צד והמלאך מתירן״).
וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה(בראשית כז, לג) — מה כתיב למעלה מן הענין?
וַיְהִי אַךְ יָצֹוא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת יִצְחָק אָבִיו(בראשית כז, ל).
זה יצא (מדרש ילמדנו: יוצא) וזה נכנס — היאך הדבר?
אלא: מי שנתון באורה — אינו רואה למי שנתון בחשיכה;
אבל מי שנתון בחשיכה — רואה למי (מדרש ילמדנו: מי) שנתון באורה.
ועשו נכנס מן השוק, ולא ראה את יעקב, שהיה לפנים מן הבית (מדרש ילמדנו: ליעקב בפנים);
אבל יעקב ראה אותו מבפנים, ונטמן (מדרש ילמדנו: ונטמן) אחורי (מדרש ילמדנו: אחרי) הדלת.
כיון שנכנס עשו — יצא יעקב,
שנאמר: וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ.
וכי שיער השעותשיער השעות — כיוון וחישב את הזמנים (מדרש ילמדנו: וכן שיער את השעות), שלא יבא עשו ויטול את הברכות?
אלא כיון שיצא עשו לצוד — שלח הקדוש ברוך הוא עליו שטן,
ולא הניחו לצוד, עד שיבא יעקב ויטול את הברכות.
ועל עשו נאמר: הַפְקֵד עָלָיו רָשָׁע וְשָׂטָן יַעֲמֹוד עַל יְמִינוֹ(תהלים קט, ו).
היה עשו רץ וצד צבי, וקושרו ומניחו;
ורץ ותופש אחר (מדרש ילמדנו: ורץ לצד אחר), וקושרו ומניחו;
והשטן מתירן ומבריחן (מדרש ילמדנו: מבריחן ומתירן).
והיה עשו בא, ולא היה מוצא אחד מהן.
וכך היה מתעסק שנים שלשה פעמים.
וכן הוא אומר: לֹא יַחֲרֹךְ רְמִיָּה צֵידוֹ(משלי יב, כז).
והיה מגלגל בשעותמגלגל בשעות — מעכב את הזמן, משהה, עד שבא יעקב ונטל את הברכות.
וכן הוא אומר: אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ.
תנחומא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה קז
וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד(בראשית כז, לג)
״ויחרד יצחק חרדה גדלה עד מאד״: גדולה מחרדת המזבח; גיהנם שנכנסה עם עשו — ״מי אפוא״, מי נאפה בתנור הזה; המלאך שמתיר את ציד עשו; ״אפוא״ ״אפוא״ — איוב בימי משה
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, בבלי, תנחומא בובר §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סז, ב · דרשת הפסוק · ״ויחרד יצחק… מי אפוא הוא הצד ציד״ · חרדת המזבח, גיהנם שנכנסה עם עשו, והצידה שהותרה כדי שיטול יעקב את הברכות
״שחרד״ — בכתב היד ״שחרדה״, והה״א נמחקה במאגרים; ״על״ (גבי המזבח) — העי״ן הושלמה במאגרים; ״סרסור״ — בכתב היד ״ס״ בלבד; ״אתמהא״, ״או״, האל״ף של ״ליאפות״ והלמ״ד של ״ומקלקל״ — הושלמו במאגרים; ״צידך״ — אותיות מסופקות.
״כלפי רבקה אמרו״ — בתיאודור–אלבק ״כלפי רבקה אמו״; ״בינו לבין הקדוש ברוך הוא״ — שם ״ביני לבין המקום״; ״עתיד ליאפות כן״ — שם ״כאן״; ״ומקלקל״ — שם ״ומקלק״.
דעת רבי ליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי — הושלמה מתיאודור–אלבק (״רבנין אמ׳ לא יארוך לא יאחר הקב״ה לרמאי ולא לצידו, ר׳ ליעזר בנו שלר׳ יוסי הגלילי לא יארוך לא יאחר הקב״ה לרמאי ולצידו דאמר ר׳ יהושע בן לוי״): הסופר דילג מ״לרמאי״ אל ״לרמאי״, ובכתב היד נשארה דעה אחת בשם רבנן, ״לרמיי ולצידו״ — שהיא דעת רבי ליעזר, שעליה בא ״דמר רבי יהושע בן לוי״.
״למה נזדעזע יצחק אבינו באותה שעה? מיום הדין״ (פסיקתא דרב כהנא, תוספתא: וזאת הברכה א, ״חמש ברכות בידי יעקב״) — להלן, פרשה קטז (וישטם עשו את יעקב), בפתיחתא ״רבות בנות עשו חיל״.
״וטעם זקנים יקח — זה יצחק ויעקב… העביר טעמו הימנו ולא ידע, אלא התחיל חרד: ויחרד יצחק״ (בראשית רבה צט, לישנא אחרינא) — לעיל, פרשה עג (ויקרא את עשו בנו הגדל), אצל הפתיחתא ״מסיר שפה לנאמנים״.
״והיתה ברכה מסורה ביד יצחק… ויחרד יצחק חרדה… משיבה אותו רוח הקדש: גם ברוך יהיה״ (פתרון תורה, וזאת הברכה) — להלן, פרשה קטז (וישטם עשו את יעקב), אצל הפתיחתא ״רבות בנות עשו חיל״.
וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה(בראשית כז, לג) —
אמר רבי חמא בירבי חנינה:
מְאֹד — מחרדה שחרד על גבי המזבח.
אמר: מי הוא זה שנעשה סרסור בינו לבין הקדוש ברוך הוא, שיטול יעקב את הברכות?
כלפי רבקה אמרו.
אמר רבי יוחנן:
מי שיש לו שני בנים, אחד נכנס ואחד יוצא — חרד? אתמהא!
אלא בשעה שנכנס עשו — נכנסה גהינם עימו.
רב נתן בשם רבי אחא:
התחילו כותלי הבית מרתיחיםמרתיחים — רותחים.
היא דהוא אמרהיא דהוא אמר — זה שהוא אומר: מִי אֵפוֹא —
מי הוא זה שהוא עתיד ליאפותליאפות — להיאפות (בגיהנם; ׳אפוא׳ נדרש מלשון אפייה) כן — אני או בני?
אמר לו הקדוש ברוך הוא: לא את ולא בנך, אלא הוּא הַצָּד צַיִד — הוא צד הצייד.
אמר רבי לעזר בירבי שמעון:
ציידה, היך צידךציידה, היך צידך — צייד, איך (נצוד) צידך??
פכור תרעייה, היך תרעך פכיר ומקלקלפכור תרעייה, היך תרעך פכיר ומקלקל — כובל השער, איך שערך כבול ומקולקל?.
הדא היא דכתיב:
לֹא יַחֲרֹוךְ רְמִיָּיה צֵידוֹ וגו׳(משלי יב, כז).
רבנן אמרירבנן אמרי — חכמים אומרים:
לא יארוך ולא יאחר הקדוש ברוך הוא לרמיי ולא לצידו.
רבי ליעזר בנו שלרבי יוסי הגלילי:
לא יארוך לא יאחר הקדוש ברוך הוא לרמאי ולצידו.
דמרדמר — שאמר רבי יהושע בן לוי:
כל אותו היום היה עשו צד צבאים וכופתןוכופתן — וכובל אותם — ומלאך בא ומתירן;
עופות ומסרסןומסרסן — וקושר אותם — ומלאך בא ומפריחן.
כל כך למה?
וְהוֹן אָדָם יָקָר חָרוּץ —
כדי שיבא יעקב ויטול את הברכות, שהן עיקרו שלעולם, חרוצות לו.
רבי חננה בר פפא שאליהשאליה — שאל אותו לרבי אחא:
אמר ליה: מהוא דכתיב וְהוֹן אָדָם יָקָר חָרוּץ?
אמר ליה: חרוצה היא ביד הצדיקים,
שאינן נוטלים מן יקר שלהם לעתיד לבא בעולם הזה.
בראשית רבה, פרשה צא, יב · דרשת הפסוק · ״ויאמר אלהם ישראל אביהם אם כן איפוא״ · ״אם כן איפוא״ — האפוא של חרדת יצחק ״מי אפוא הוא הצד ציד״ היא שנזדעזעה על יעקב
תחילת הפסקה, עד ״תאמר״, חסרה בכתב היד והושלמה במאגרים. ״היא״ — בכתב היד ״הוא״; ״שנזדעזעה״ — הה״א הושלמה במאגרים.
הובאה הדרשה על ״אם כן איפוא״ בלבד; אחריה בפסקה ״קחו מזמרת הארץ… וכסף משנה… ואל שדי״ (בראשית מג, יא–יד), ולפניה בפרשה (צא, יא) ״למה הרעתם לי״ ו״אנכי אערבנו״ — על פסוקי פרשת מקץ.
ובבבלי בבא בתרא פרק א, טו ע״א (להלן, ג) ״אפוא״ של ״מי אפוא הוא הצד ציד״ ושל ״אם כן אפוא זאת עשו״ — בגזרה שוה לאיוב.
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵיפוֹא(בראשית מג, יא) —
רבי לוי בשם רבי תנחום:
תאמר אותה החרדה שהחרדתי לאבא — וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד(בראשית כז, לג) —
היא שנזדעזעה עליי כן? אתמהאאתמהא — בתמיה! (וכי ייתכן?)!
בבלי בבא בתרא פרק א, טו ע״א · סוגיא · מסייעא לרבי לוי בר לחמא: איוב בימי משה היה — ״אפוא״ ״אפוא״; ולא בימי יצחק, יעקב או יוסף — ״ויוחקו״, ומשה איקרי מחוקק
״משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב״ — מן הברייתא ״ומי כתבן״ (בבא בתרא פרק א, יד ע״ב); בכ״י מינכן 95: ״אמר מר: משה כתב ספרו וספר בלעם ואיוב״, ו״איוב בימי משה היה״ אינו שם.
אחריו שאר הדעות על זמנו של איוב (״רבא אמר: איוב בימי מרגלים היה״ ואילך, עד טו ע״ב).
משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב.
מסייעא ליה לרבי לוי בר לחמא, דאמר רבי לוי בר לחמא: איוב בימי משה היה.מסייעא ליה לרבי… — מסייעת לו לרבי לוי בר לחמא, שאמר רבי לוי בר לחמא: איוב בימי משה היה. כתוב כאן ״מי יתן אפוא ויכתבון מלי״, וכתוב שם ״ובמה יודע אפוא״. ואמור (שמא תאמר): בימי יצחק, שכתוב ״מי אפוא הוא הצד ציד״! ואמור: בימי יעקב, שכתוב ״אם כן אפוא זאת עשו״! ואמור: בימי יוסף, שכתוב ״איפה הם רועים״! לא עלתה על דעתך (אי אפשר לומר כן), שכתוב ״מי יתן בספר ויוחקו״, ומשה הוא שנקרא מחוקק, שכתוב ״וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון״.
מסייעת לו לרבי לוי בר לחמא, שאמר רבי לוי בר לחמא: איוב בימי משה היה.
כתיב הכא מִי יִתֵּן אפוא וְיִכָּתְבוּן מִלָּי(איוב יט, כג), וכתיב התם וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא(שמות לג, טז).
כתוב כאן ״מי יתן אפוא ויכתבון מלי״, וכתוב שם ״ובמה יודע אפוא״.
ואימא בימי יצחק, דכתיב מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד(בראשית כז, לג)!
ואמור (שמא תאמר): בימי יצחק, שכתוב ״מי אפוא הוא הצד ציד״!
ואימא בימי יעקב, דכתיב אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ(בראשית מג, יא)!
ואמור: בימי יעקב, שכתוב ״אם כן אפוא זאת עשו״!
ואימא בימי יוסף, דכתיב אֵיפֹה הֵם רֹועִים(בראשית לז, טז)!
ואמור: בימי יוסף, שכתוב ״איפה הם רועים״!
לא סלקא דעתך, דכתיב מִי יִתֵּן בַּסֵּפֶר וְיֻוחָקוּ, ומשה הוא דאיקרי מחוקק, דכתיב וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹוקֵק סָפוּן(דברים לג, כא).
לא עלתה על דעתך (אי אפשר לומר כן), שכתוב ״מי יתן בספר ויוחקו״, ומשה הוא שנקרא מחוקק, שכתוב ״וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון״.
תנחומא בובר, תולדות כב · דרשת הפסוק · ״ויחרד יצחק חרדה גדלה עד מאד… מי אפוא הוא הצד ציד״ · חרדת העקדה וחרדת ביאת עשו; ריח גן עדן עם יעקב וגיהנם עם עשו; מי נאפה בתנור הזה
״[י]צחק״ — היו״ד הוספת מאגרים. ״ברבי חנינא״ — בכתב היד ״בר׳ חנינ׳״. ״למה״ — כך בכתב היד (בובר: ״ומה״). ״אחד״ — הדל״ת מסופקת. ״תולה״ — בכתב היד ״לה״ (ולפניו ו מחוקה), ו״תו״ הוספת מאגרים (בובר: ״נשא״). ״חדרי המרכבה״ — בכתב היד ״חרדי״ (sic). ״הראשונה״ — בכתב היד ״הויאשונה״. ״המרכבה״ (בפעם השנייה) — בכתב היד ״המרכ׳״. ״[חרדה], [ו]למה״ — הוספות מאגרים. ״אמר נתן החבר בשם רבי אחא״ — בכתב היד ״א׳… בש׳ ר׳+״. ״יוחנן״ — בכתב היד ״יוח׳״. ״עורות״ — כך בכתב היד (במסורה: ערת). ״דרשים״ — בכתב היד ״מרשים״. ״עתידה״ — בכתב היד ״עתירה״ (sic). ״בבגדיו״ — בכתב היד ״בבגתיו״ (התי״ו מסופקת). ״ורבי יוחנן אמרו״ — בכתב היד ״אמ׳״. ״בבא רשע״ — כך בכתב היד (במסורה: בבוא); ״קלון״ — בכתב היד ״קולן״ (sic). ״הבית מרתיח״ — בכתב היד ״הרתיח הבית״, ומאגרים סימנו להקדים ״הבית״ ותיקנו ״מרתיח״ (בובר: ״מרתיח הבית״).
״אמר יצחק: רבון העולמים, מי נאפה״ — הוספת מאגרים, בתוך [ ]; מאגרים החליפו גם את ״מהו מי איפוא״ שבכתב היד ב״ואמר מי איפה״, ונשאר כאן נוסח כתב היד (בובר: ״[ויאמר מי אפוא] מהו מי אפוא, מי איפה, אמר יצחק רבון העולמים מי נאפה בתוך התנור הלזה״). ״לתוך התנור הזה״ — בכתב היד ״התטר״ מחוק, ו״התנור״ בגליון. ״אלא מי [הוא] הצד ציד״ — בכתב היד ״למי״, ומאגרים מחקו את הלמ״ד והוסיפו ״הוא״.
מקבילות: בראשית רבה סז, ב — ״אמר רבי חמא בירבי חנינה: עד מאד — מחרדה שחרד על גבי המזבח… אלא בשעה שנכנס עשו נכנסה גהינם עימו. רב נתן בשם רבי אחא: התחילו כותלי הבית מרתיחים. היא דהוא אמר: מי אפוא — מי הוא זה שהוא עתיד ליאפות כן, אני או בני? אמר לו הקב״ה: לא את ולא בנך, אלא הוא הצד ציד״; בראשית רבה סה, כב — ״אמר רבי יוחנן: אין לך ריח קשה משטף זה שלעזים… אלא בשעה שנכנס יעקב [אצל אביו] נכנסה גן עדן עמו״; שיר השירים רבה ד, יא — ״כיון שנכנס עשו הרשע אצל אביו נכנס עמו גיהנם… הדא דאמר ליה: מי אפוא — מי נאפה בתנור זה; השיבו רוח הקדש: הוא הצד ציד״; תנחומא (ורשא), תולדות יג — ״אמר רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא: שתי חרדות חרד יצחק, אחת על גבי המזבח ואחת כשנכנס עשו… ממה שאת קורא כאן גדולה עד מאד אתה יודע שזו גדולה״.
דבר אחר:
וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה וגו׳(בראשית כז, לג) —
אמר רבי לוי בשם רבי חמא ברבי חנינא:
אין אדם אומר גְּדֹולָה עַד מְאֹד אלא שהיתה אחרת לפניה.
למה?
שתי חרדות חרד יצחק:
אחד — בהר המורייה,
כשעקדו אביו ונטל את המאכלת לשחטו, נגלה הקדוש ברוך הוא על המלאכים ופתח את הרקיע,
ויצחק תולה עיניו ורואה חדרי המרכבה, וחרד ונזדעזע;
וכאן — חרד חרדה, והיתה גדולה מן הראשונה.
להלן — ראה את הקדוש ברוך הוא ואת חדרי המרכבה ואת המלאכים, וחרד;
וכאן — בשביל שנכנס יעקב ונטל את הברכות, והיתה חרדתו גדולה מאותה חרדה.
ולמה חרד?
אמר נתן החבר בשם רבי אחא, ורבי יהודה הלוי בר שלום בשם רבי יוחנן:
כשנכנס יעקב — נכנס גן עדן עמו,
שנאמר: וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וגו׳(בראשית כז, כז).
והרי לא לבש אלא בגדי עזים,
שנאמר: וְאֵת עֹורֹות גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו וגו׳(בראשית כז, טז),
ואין לך ריח רע בעולם מן השטףהשטף — הזוהמה, הריח הרע של עזים;
ומהו וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו?
יש דרשים לומר:
הקטורת שהיתה עתידה לעשות בבית המקדש — הפיחהפיח — נפח, הדיף הקדוש ברוך הוא ריחה בבגדיו של יעקב.
אבל כשנכנס עשו הרשע —
רבי אחא ורבי יוחנן אמרו:
נכנסה גיהנם עמו,
שנאמר: בְּבא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז וְעִם קָלוֹן חֶרְפָּה(משלי יח, ג).
יצחק רואה בביאתו של עשו הבית מרתיח ורואה את גהנם —
התחיל מצעק וחרד,
שנאמר: וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה וגו׳.
מהו מִי אֵיפוֹא?
אמר יצחק: רבון העולמים, מי נאפה לתוך התנור הזה — אני או יעקב בני?
אמר לו הקדוש ברוך הוא: לא אתה ולא יעקב בנך;
אלא מי — הוּא הַצָּד צַיִד — זה עשו,
שנאמר: וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹודֵעַ צַיִד(בראשית כה, כז).
בראשית רבה, בבלי, תנחומא בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | שחרד | שחרדה |
| א | ע | — (הוספה) |
| א | רסור | — (הוספה) |
| א | אתמהא | — (הוספה) |
| א | א | — (הוספה) |
| א | או | — (הוספה) |
| א | ל | — (הוספה) |
| א | דכתיב | — (הוספה) |
| א | ולא לצידו | — (הוספה) |
| א | רבי ליעזר בנו שלרבי יוסי הגלילי | — (הוספה) |
| א | לא יארוך לא יאחר הקדוש ברוך הוא לרמאי | — (הוספה) |
| ב | וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵיפוֹא(בראשית מג, יא) — | — (הוספה) |
| ב | רבי לוי בשם רבי תנחום: | — (הוספה) |
| ב | תאמר | — (הוספה) |
| ב | היא | הוא |
| ב | ה | — (הוספה) |
| ד | יִ | — (הוספה) |
| ד | תו | — (הוספה) |
| ד | חדרי | חרדי |
| ד | הראשונה | הויאשונה |
| ד | חרדה | — (הוספה) |
| ד | ו | — (הוספה) |
| ד | דרשים | מרשים |
| ד | עתידה | עתירה |
| ד | בבגדיו | בבגתיו |
| ד | קלון | קולן |
| ד | מרתיח | הרתיח |
| ד | אמר יצחק: רבון העולמים, מי נאפה | — (הוספה) |
| ד | הוא | — (הוספה) |
| ד | מי | למי |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | פרשה סז: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה צא: כתב יד וטיקן 30, עם השלמה מכתב יד וטיקן 60 |
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
מדרש דרבי יצחק
פרשה קח
וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרְכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה(בראשית כז, לג)
״ואכל מכל״ — מכל מה שנברא בששת ימי בראשית, ומכל טוב הצפון לצדיקים; ״בכל, מכל, כל״ — מי שחוזר בו מגסות הרוח; ״גם ברוך יהיה״ — שבא לקללו, ושהפה אינו ברשותו; שלשלת היחסים; כל הברכות הולכות אחר חתימתן
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, בבלי, תנחומא בובר, אגדת בראשית, בתי מדרשות §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סז, ג · דרשת הפסוק · ״ואכל מכל… גם ברוך יהיה״ · טעם כל מעדנים, בכיו של עשו על הבשר, ויצחק שמודה לברכה
״שרימה״ — בכתב היד ״שדומה״ (מסומן במאגרים ״כך״ ותוקן ״שדימה״); תוקן כתיאודור–אלבק וכגליון כתב היד בבראשית רבה סז, יד (בפרשה קכג, ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אתו), שם אותה דרשה. המדרש קורא ״ואוכל״ (במסורה: ואכל) ו״בכורתי״ (במסורה: בכרתי).
בתיאודור–אלבק ״כיון שהזכיר טעם בשר בכה״, ״אני קערה שלעדשים״, ״תאמר״ (כאן ״תומר״).
וָאֹוכַל מִכֹּל(בראשית כז, לג) —
רבי יהודה ורבי נחמיה:
רבי יודה אמר:
מכל מה שנברא בששת ימי בראשית.
רבי נחמיה אומר:
מכל טוב שהוא מותקן לצדיקים לעתיד לבא.
אמר לו: עיקרו שלדבר — מה האכילך?
אמר לו: איני יודע;
אלא טועם הייתי טעם פת, טעם בשר, טעם דגים, טעם חגבים, טעם כל מעדנים שבעולם.
אמר רבי ברכיה:
כיוון שהזכיר בשר — מיד בכה.
אמר: אני — קערה אחת שלעדשים האכילני, ונטל את בכורתי;
אתה, שהאכילך בשר — על אחת כמה וכמה!
אמר רבי לוי:
לפי שאבינו יצחק מתפחד ואומר:
תומרתומר — תאמר שלא עשיתי כשורה — שעשיתי את שאינו בכור בכור?
וכיון שאמר אֶת בְּכֹורָתִי לָקָח(בראשית כז, לו) — אמר: יאות ברךיאות ברך — יפה (כדין) בירך.
אמר רבי לעזר:
אין קיום הגט אלא בחותמיו(משנה גיטין ב, ה) —
שלא תאמר: אילולי שרימה יעקב אבינו את אביו, לא נטל את הברכות;
תלמוד לומר:
גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה.
בראשית רבה, פרשה סז, ד · דרשת הפסוק · ״גם ברוך יהיה״ · שלושה אברים ברשות האדם ושלושה שאינן ברשותו
״אינן״ (ברשותו) — בכתב היד ״שאינן״, והש׳ נמחקה במאגרים; ״שלא״ (ברשותו) ו״עי״ (של ״בעי״) — הושלמו במאגרים; ״גם ברוך יהיה״ — בכתב היד ״וגם״, והו׳ נמחקה במאגרים.
״זכה״ — במאגרים ״זכאי״, ובתיאודור–אלבק ״זכיי״. ״שאם מקללו את, נפשך את מקלל״ — שם ״שאם תקללו לנפשך אתה מקלל״, ואחרי ״ארריך ארור״ — ״ומברכיך ברוך״.
נוסחים אחרים של ״שלשה ברשותו ושלשה שאינן ברשותו״, בפתיחתות הסדר ״ויחרד יצחק חרדה״: תנחומא, תולדות יד (״אזן שמעת ועין ראה״ — בפרשה קד), ושם בהרחבה: משה, יונה, ירמיה, ירבעם, בלעם ויצחק; ותנחומא בובר, תולדות כא (״לאדם מערכי לב״ — בפרשה קה), ושם בלשון עברית ובלי ״ובשעה שאדם זכה״.
אמר רבי יצחק:
בא לקללו.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: הזהר! שאם מקללו את — נפשך את מקלל,
שכן אמרתה לו: אֹרְרֶיךָ אָרוּר(בראשית כז, כט).
אמר רבי לוי:
ששה דברים משמשים את האדם — שלשה ברשותו, ושלשה אינן ברשותו.
העין והאוזן והחוטם — שלא ברשותו:
חמי מה דלא בעי, שמע מה דלא בעי, מריח מה דלא בעי.חמי מה דלא… — רואה מה שאינו רוצה, שומע מה שאינו רוצה, מריח מה שאינו רוצה.
רואה מה שאינו רוצה, שומע מה שאינו רוצה, מריח מה שאינו רוצה.
הפה והיד והרגל — ברשותו.
הפה:
אין בעי — הוא לעי באוריתא; אין בעי — הוא אמר לישן ביש;אין בעי —… — אם רוצה — הוא עמל בתורה; אם רוצה — הוא אומר לשון הרע; אם רוצה — הוא מחרף; אם רוצה — הוא מגדף.
אם רוצה — הוא עמל בתורה; אם רוצה — הוא אומר לשון הרע;
אין בעי — הוא מחרף; אין בעי — הוא מגדף.
אם רוצה — הוא מחרף; אם רוצה — הוא מגדף.
היד:
אין בעי — הוא מפלג מצוון; אין בעי — הוא גנב, ואן בעי — קטל.אין בעי —… — אם רוצה — הוא מחלק צדקה; אם רוצה — הוא גונב, ואם רוצה — הורג.
אם רוצה — הוא מחלק צדקה; אם רוצה — הוא גונב, ואם רוצה — הורג.
הרגל:
אם רוצה — הוא הולך לבתי כנסיות ולבתי מדרשות;
ואם לאו — הוא הולך לבתי תיאטריותתיאטריות — בתי תיאטרון ולבתי קרקסיותקרקסיות — בתי קרקס (זירות המשחקים).
ובשעה שאדם זכה — הקדוש ברוך הוא עושה אותן שהן ברשותו שלא ברשותו:
הפה — גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה(בראשית כז, לג);
היד — וַתִּיבַשׁ יָדוֹ וגו׳(מלכים א יג, ד);
הרגל — בְּנִי אַל תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ אִתָּם(משלי א, טו), כִּי רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרוּצוּ וגו׳(משלי א, טז).
בבלי סוטה פרק א, ה ע״א · סוגיא · ״רומו מעט ואיננו״ — בעל גסות הרוח מתמעט; ואם חוזר בו נאסף בזמנו כאברהם יצחק ויעקב, ״בכל, מכל, כל״; ״וכראש שבולת ימלו״
״זמנין אמר לה משמיה דרב אסי וזמנין אמר לה משמיה דרב אמי״ — בכ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 2675 וכ״י וטיקן 110–111 בסדר הפוך: ״משמיה דר׳ אמי… משמיה דר׳ אסי״; ובדפוס ונציה: ״דרש רב עזרא״.
״והומכו ככל יקפצון״ — בכ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 2675, כ״י וטיקן 110–111 ובדפוס ונציה: ״והומכו בכל יקפצון״.
מקבילה חלקית — בבלי בבא בתרא פרקים א–ב, יז ע״א (״אברהם, יצחק ויעקב… דכתיב בהו בכל, מכל, כל״); ובבראשית רבה מג, ח (בפרשה נא, ז) — ״בכל״, ״מכל״, ״כל״ בזכות המעשר.
״מכוח אותה הברכה אכלו שלש ברכות… יצחק — ואוכל מכל… בזכות ויתן לו מעשר מכל״ (בראשית רבה מג, ח) — בפרשה נא (וימצא בשנה ההוא מאה שערים).
דרש רב עוירא, זמנין אמר לה משמיה דרב אסי וזמנין אמר לה משמיה דרב אמי:דרש רב עוירא,… — דרש רב עוירא, פעמים אמר אותה משמו של רב אסי ופעמים אמר אותה משמו של רב אמי:
דרש רב עוירא, פעמים אמר אותה משמו של רב אסי ופעמים אמר אותה משמו של רב אמי:
כל אדם שיש בו גסות הרוח — לסוף מתמעט,
רש״י מתמעט — מחשיבותו.
שנאמר: רוֹמּוּ מְּעַט(איוב כד, כד);
רש״י רומו מעט — כיון שרומו מתמעט.
ושמא תאמר ישנו בעולם — תלמוד לומר: וְאֵינֶנּוּ.
רש״י ישנו בעולם — מתקיים.
ואם חוזר בו — נאסף בזמנו כאברהם אבינו,
שנאמר: וְהֻומְּכוּ כַּכֹּל יִקָּפְצוּן —
רש״י והומכו — ואם חזר ונעשה עניו שממיך את עצמו.
רש״י ככל — כאותן שנאמר בהן כל.
רש״י יקפצון — מן העולם ימותו מות ישרים אברהם כתיב ביה ויי ברך את אברהם בכל, יצחק כתיב ביה ואוכל מכל, יעקב כתיב ביה כי חנני אלהים וכי יש לי כל. והכי מפרש בהדיא בבראשית רבה (דבשלמא בכל מכל רבותא הוא שנתברכו בכל אבל וכל אשר תתן לי מילתא בעלמא הוא דקאמר).
כאברהם יצחק ויעקב, דכתיב בהובהו — בהם: בַּכֹּל(בראשית כד, א), מִכֹּל(בראשית כז, לג), כֹל(בראשית לג, יא).
ואם לאו — וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּולֶת יִמָּלוּ.
מאי וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּולֶת?מאי וכראש שבולת?… — מהו ״וכראש שבולת״? רב הונא ורב חסדא: אחד אמר: כמו המלענים שבראש השיבולת; ואחד אמר: כשיבולת עצמה. מובן למי שאומר כמו המלענים שבראש השיבולת — זהו שכתוב ״וכראש שבולת״; אלא למי שאומר כשיבולת עצמה, מהו ״וכראש שבולת״?
מהו ״וכראש שבולת״?
רב הונא ורב חסדא:
חד אמר: כי סאסא דשיבלתא;
אחד אמר: כמו המלענים שבראש השיבולת;
וחד אמר: כשיבולת עצמה.
ואחד אמר: כשיבולת עצמה.
בשלמא למאן דאמר כי סאסא דשיבלתא — היינו דכתיב וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּולֶת;
מובן למי שאומר כמו המלענים שבראש השיבולת — זהו שכתוב ״וכראש שבולת״;
אלא למאן דאמר כי שובלתא עצמה, מאי וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּולֶת?
אלא למי שאומר כשיבולת עצמה, מהו ״וכראש שבולת״?
אמר רב אסי (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 2675, כ״י וטיקן 110–111: רב אשי), וכן תנא דבי רבי ישמעאל:
משל לאדם שנכנס לתוך שדהו — גבוהה גבוהה הוא מלקט.
רש״י גבוהה גבוהה הוא מלקט — והיינו וכראש שבולת שראשה נראית למעלה מחברותיה.
רש״י כסאסא דשיבלתא — גבהו של שבולת שקורין זקן השבולת והוא נשבר ונופל מאליו.
תנחומא בובר, תולדות כג · דרשת הפסוק · ״ויחרד יצחק… ואכל מכל… גם ברוך יהיה״ · יצחק שחרד על שבירך את הקטן לפני הגדול: משה ואהרן, ראובן ויוסף, שם ויפת; התבשיל שטעם בו כל מה שנברא, וצעקת עשו
״חושב״ — כך בכתב היד, ומאגרים: ״מחשב״. ״עתיד לברך את יעקב״ — כך בכתב היד, ומאגרים ובובר: ״מבקש״. ״לא חרד יצחק״ — בכתב היד ״הוי״, ותוקן כמאגרים וכבובר. ״אלה תולדות אהרן ומשה״ (בפעם השנייה) — כך בכתב היד, בלי ו׳ (אינו בבובר). ״בכורתו ליוסף״ — לפניו כתוב בכתב היד ״כבר״, ומאגרים מחקוהו; ״בכורתו״ (פעמיים) ו״בכור ישראל״ — בכתב היד ״כבורתו״, ״כבור״ (sic). ״על ירי כו״ — כך בכתב היד, והרי״ש מסופקת (אינו בבובר). ״ליוסף״ — כך בכתב היד (בפסוק: לבני יוסף), ונכתב מחוץ לפסוק. ״מכאן״ — בכתב היד ״מאכן״. ״אין אומר כאן״ — בכתב היד ״אין אומ׳ כן״, והאל״ף הוספת מאגרים (מאגרים: ״איננו כת׳ כאן״).
״אמר רבי תנחומא״ — בכתב היד ״ד׳א תנחומא״. ״דיעה גדולה״ — בכתב היד ״ריעה״ (sic; בובר: ״דעד גדולה״). ״שיני״ — כך בכתב היד. לפני ״ויהי נח בן חמש מאות שנה״ כתוב בכתב היד ״שנת שש לחיי״, והסופר מחקו. ״[ו]כתיב״ — הוי״ו הוספת מאגרים. ״חסר שנים״ — כך בכתב היד (בובר: ״[שנתים אחר המבול]״). ״ויולד את ארפכסד״ — אחר ״את״ כתוב בכתב היד ״אכ׳ את״, ומאגרים מחקוהו. ״מה חטא״ — בכתב היד ״מי״. ״בכורך״ — בכתב היד ״ככודך״ (sic), ובלי ״בנך״ שבפסוק. ״[מהו מכל]״ — ״מהו״ הוספת מאגרים, ואחריו חסר בכתב היד. ״יהודה״ — בכתב היד ״יחוד׳״ (sic); ״בשם״ — בכתב היד ״כש׳ר״ (sic). ״שצפון״ — בכתב היד ״שצפיו״ מחוק ו״שצפון״ בגליון. ״אמר לו יצחק: כל מה שברא הקב״ה טעמתי באותו תבשיל״ ו״אמור לי״ — הוספות מאגרים, וכך בבובר.
״חנניה בר יצחק״ — הרי״ש מסופקת (בובר: ״ב״ר״). ״כן״ — בכתב היד ״בן״ (sic). ״כששמע עשו את דבריו״ — בכתב היד ״בששמע״; מאגרים החליפוהו ב״שנ׳״. ״ויזעק זעקה גדולה ומרה״ — כך בכתב היד, כלשון אסתר ד, א (בבראשית כז, לד: ויצעק צעקה גדלה ומרה), ובובר תיקן ״ויצעק צעקה״. ״נזיד״ — בכתב היד ״נזיר״. ״התחיל״ — בכתב היד ״חתחיל״ (sic). ״[א]עשה״ — האל״ף הוספת מאגרים. ״כבר״ — בכתב היד ״ככר״ (sic). ״אילולי שכבר ברכתיו עתה״ — בכתב היד ״אילו לכבר ברכתיו״, ותוקן כמאגרים (בובר: ״עתה שכבר ברכתיו״).
מקבילות: בראשית רבה סז, ג — ״ואוכל מכל — רבי יהודה ורבי נחמיה: רבי יודה אמר: מכל מה שנברא בששת ימי בראשית; רבי נחמיה אומר: מכל טוב שהוא מותקן לצדיקים לעתיד לבא… אמר רבי ברכיה: כיוון שהזכיר בשר מיד בכה; אמר: אני — קערה אחת שלעדשים האכילני ונטל את בכורתי, אתה שהאכילך בשר — על אחת כמה וכמה… אמר רבי לוי: לפי שאבינו יצחק מתפחד ואומר: תומר שלא עשיתי כשורה, שעשיתי את שאינו בכור בכור? וכיון שאמר את בכרתי לקח — אמר: יאות ברך״ (כאן ״רבי יצחק״ ו״רבי יהודה הלוי ברבי שלום בשם רבי אייבו״, ״רבי חנניה בר יצחק״); בראשית רבה כו, ד — ״ויולד נח את שם את חם ואת יפת — והלא יפת הגדול! אלא… שהוא צדיק״.
דבר אחר:
למה חרד?
על שבירך לקטן קודם לגדול;
שכך היה בדעתו לברך את שניהם:
וקרא לעשו לברכו תחילה, שהיה גדול, ואחרכך ליעקב.
כך היה חושב.
למה?
שקשה לפני הקדוש ברוך הוא לעקור שלשלת היחסים — לעקור את הבכורה ממקומו.
והרי לא קרא אלא לעשו;
מניין אתה אומר שהיה עתיד לברך את יעקב?
ממה שהוא אומר יעקב לאמו: וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה(בראשית כז, יב) —
אמר לה: עוד ברכה שהוא עתיד לברכיני בסוף — אינו מברכיני.
לא חרד יצחק, אלא שאמר:
מה עון בידי, שנתקלקלה שלשלת היחסים על ידי — לברך את הקטן ואחרכך הגדול?
וכן אתה מוצא:
בכל מקום משה קודם לאהרן,
וכשיבא לייחוס — אהרן קודם למשה,
שנאמר: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹות אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה(במדבר ג, א).
אמר רבי אבא בשם רבי יוחנן דבית גוברין:
אֵלֶּה תּוֹלְדֹות אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה.
אף ראובן, כשהגיע אותו המעשה על ידו, ונתן אביו בכורתו ליוסף על ירי כו,
שנאמר: וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹורָתוֹ(דברי הימים א ה, א) ליוסף —
מכאן שהבכורה ליוסף.
אבל ביחוס — לא יכול לעקור בכורתו ממנו,
שנאמר: וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל.
כי הוא היה הבכור אין אומר כאן, אלא כִּי הוּא הַבְּכוֹר.
וכן בניו שלנח: יפת הוא היה הגדול,
ומפני שהיה שם צדיק — הוא מונה אותו ראשון בכל מקום,
שנאמר: וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּוצְאִים מִן הַתֵּיבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת(בראשית ט, יח);
אבל ביחוס — מזכיר ליפת שהוא גדול,
שנאמר: וּלְשֵׁם יֻולַּד גַּם הוּא אֲבִי כׇּל בְּנֵי עֵבֶר אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל(בראשית י, כא).
אמר רבי תנחומא:
ויש לך ללמוד דיעה גדולה, ששם הוא היה שיני ליפת.
אלא את מוצא שנח מוליד בן חמש מאות שנה וגו׳ —
כתיב: וַיְהִי נֹחַ בֶּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וגו׳(בראשית ה, לב),
וכתיב: בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ וגו׳(בראשית ז, יא);
וכתיב בשם: הוליד בן מאה שנה חסר שנים,
שנאמר: אֵלֶּה תּוֹלְדֹות שֵׁם שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה וגו׳(בראשית יא, י).
אם הוא היה הגדול — לא היה צריך לומר אלא ויולד את ארפכסד בשנת המבול.
אף מיכן את למד שיפת הוא היה הגדול משם שתי שנים — שיעור עיבורו.
אף כאן — לא חרד יצחק, אלא שאמר:
מה חטא יש בידי, שבירכתי את הקטן לפני הגדול ושניתי את הסדר?
יצא יעקב ונכנס עשו,
שנאמר: אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב וגו׳(בראשית כז, ל).
אמר לאביו: אֲנִי(בראשית כז, לב) בכורך עֵשָׂו.
התחיל אביו אומר: מי הוא זה שנכנס ונטל את הברכות?
אמר לו רוח הקודש: יעקב הוא.
אמר לו: וָאֹוכַל מִכֹּל(בראשית כז, לג).
אמר רבי יצחק:
מהו מִכֹּל?
מכל אשר ברא הקדוש ברוך הוא בששת ימי בראשית — טעם יצחק באותו התבשיל.
ורבי יהודה הלוי ברבי שלום בשם רבי אייבו אמר:
ממה שצפון לצדיקים לעתיד לבא — טעם יצחק באותו התבשיל.
אמר לו יצחק: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא טעמתי באותו תבשיל.
אמר לו עשו: אבא, אמור לי מה הוא אותו התבשיל?
אמר לו יצחק: שואל אני את פסיאנוןפסיאנון — פסיון, עוף יקר — טעמתי בו, וכל מה שברא הקדוש ברוך הוא טעמתי בו.
אמר לו עשו: אבא, אמור לי עיקר.
אמר לו: בשר היה.
רבי חנניה בר יצחק אמר:
כיון ששמע עשו כן — התחיל טופח על פניו;
אמר: אוי לו לאותו האיש!
כששמע עשו את דבריו — ויזעק זעקה גְּדֹולָה וּמָרָה וגו׳(בראשית כז, לד).
אמר עשו: נזיד של עדשים האכילני, ונתתי לו בכורתי;
ולאבא האכיל בשר!
צריך את לידע מה ברכות ברכו.
התחיל מצעק ואומר: הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וגו׳(בראשית כז, לו).
אמר לו אביו: ומה אעשה לך?
אמר לו: כבר לקח את בכורתי.
אמר לו יצחק:
על הדבר הזה הייתי מיצר ואומר: שמא עברתי על מצות הדין, ובירכתי את הקטן לפני הגדול?
אילולי שכבר ברכתיו עתה — גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה.
אגדת בראשית, פרק סב, ב · פתיחתא · כפויי טובה: אדם הראשון, אברהם שהיה סבור שנטל שכרו — ״מה תתן לי״, יעקב — ״מעט ורעים״, ודור המדבר
אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל־יְיָ יִזְעַף לִבּוֹ(משלי יט, ג)
״חזפות״ — כך בכתב היד, ומסומן במאגרים ״כך״. ״[והיה לו] להודות ולשבח לשמי״ — בכתב היד חסר לפני ״להודות״, והושלם כלשון הדרשה על יעקב להלן. ״לבניו״ (כח גבורתו של סמאל לבניו), ״אחי עמו״ ו״אמונתכם״ — כך בכתב היד, ומסומנים במאגרים ״כך״. ״והברחתי״ — הרי״ש מסופקת, והוי״ו שבסוף נמחקה בידי הסופר; ״חיי״ — וי״ו שאחריו נמחקה בידי הסופר; ״אשר נשאך… כאשר ישא איש״ — ״את״ שלפני ״איש״ נמחק במאגרים; ״שאין להם מספר״ — ״להם״ כפול, והשני נמחק בידי הסופר. ״תורעמנין״ — הרי״ש מסופקת.
המדרש קורא ״בגן עדן אלהים היית אבן יקרה מסוכתך אודם פטדה ויהלום תרשיש נופך וברקת״ (יחזקאל כח, יג), ״אל תירא אברהם״ (במסורה: אברם), ״ויאמר אברהם יי אלהים מה תתן לי״ (במסורה: אברם אדני יהוה), ״חיי״ (בראשית מז, ט: חיי שני), ״ונפשנו קצה״ (במדבר כא, ה: קצה בלחם הקלקל).
בדפוס (אגדת בראשית, פרק סב, ב): ״רבי אומר: שלש עשרה פלטריות בגן עדן ועשר חופות״ (במקום ״אמר אליהו: עשר פלטיות ועשר חופות… ולא לן אפילו אחד מהם״); ״וכך אברהם ירד למלחמה, ועשיתיו מלך על ששה עשר מלכים, והחזרתי לו את השביה, והיה סבור שמא שכרו הוא, ואמרתי לו: שכרך הרבה מאוד; לא היה צריך להודות, אלא אמר: יי אלהים מה תתן לי״; ביעקב בקיצור (״כי במקלי… ועשיתי עמו כל אותה הטובה, והוא אומר לפרעה: מעט ורעים״ — ״הרעתי לך מימיך, יעקב, שאתה אומר כן?״); ובסוף ״כך הוא אומנתכם — תורעמנים, ואת מתרעם״.
דבר אחר:
לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל וגו׳(ישעיה מ, כז).
זה שאמר הכתוב:
אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ(משלי יט, ג) — זה אדם הראשון.
אמר אליהו:
עשר פלטיותפלטיות — ארמונות ועשר חזפותחזפות — חופות היו לו לאדם בגן עדן, ולא לן אפילו אחד מהם,
שנאמר: וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ(תהלים מט, יג),
ונאמר: בגן עדן אֱלֹהִים הָיִיתָ אבן יקרה מְסֻוכָתֶךָ אודם פִּטְדָה ויהלום תַּרְשִׁישׁ נופך וּבָרְקַת(יחזקאל כח, יג) וגו׳.
ולא עוד, אלא שאמרתי: לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ(בראשית ב, יח);
ובכל זאת — היה צריך לו לשבחני, אלא התחיל להתרעם,
כמו שנאמר: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נתת עִמָּדִי הִיא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹוכֵל(בראשית ג, יב).
וכן אברהם — ירד למלחמה, וחזקתיו על ששה מלכים, והחזיר המלכות והשלל,
והיה סבור שבזכות שכרו היה לו;
ואני קיימתי מחשבות לבו, ואמרתי לו: אַל תִּירָא אברהם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד(בראשית טו, א),
ושבחתיו והללתיו.
והיה לו להודות ולשבח לשמי;
ואחר כך מה? וַיֹּאמֶר(בראשית טו, ב) אברהם יי אלהים מַה תִּתֶּן לִי וגו׳.
וכן יעקב — נתתי לו בכורתו של עשו וברכתו;
ולא עוד, אלא שהיה יצחק אביו חפץ להחזיר הברכה לקללה, ועניתי אני בשמי מרום ואמרתי: גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה(בראשית כז, לג).
לאחר כן נתיעץ עליו עשו ובקש להורגו — ואני עמדתי כנגדו והצלתיו מידו.
ורדף אחריו לבן הארמי ובקש לאבדו מן העולם — ואני בעצמי נראתי ואמרתי לו: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע(בראשית לא, כד).
נפטר מזה והלך לדרכו.
כשבא במלון, פגע בו סמאל שרו של אדום, ופגע בו ורצה להורגו,
כמו שנאמר: וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ וגו׳(בראשית לב, כה) —
אני החלשתי והתשתי כח גבורתו של סמאל לבניו,
שנאמר: וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹול לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וגו׳(בראשית לב, כו).
בא עשו כנגדו, ועמו ארבע מאות איש, כדי לכלותו ולהעבירו מן העולם —
שלחתי מלאכי, וחבטוהו הוא וכל האנשים אשר עמו, וצויתיו שלא ישלח ידו בכל אשר לו,
שנאמר: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ(בראשית לג, ט).
אמר לו: יש גדול עלי, ואיני רשאי לשלוח יד וליקח משלך אפילו שוה פרוטה.
החזרתי לבית אביו, והפרתיו, והברחתי מפניו עשו אחי עמו,
כמו שכתוב: וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו(בראשית לו, ו).
בקש לירד למצרים — אמרתי לו: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה(בראשית מו, ד).
והיה לו להודות ולשבח לשמי;
אלא אמר: מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וגו׳(בראשית מז, ט).
וכן דור המדבר — שעשיתי עמהם כמה נסיונות, וכמה טובות, וכמה נפלאות גדולות, וטענתי אותם על זרועותי,
כמו שכתוב: וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ וגו׳(דברים א, לא);
והאכלתים לחם מן השמים,
והוצאתי להם מים מן הסלע,
והמתקתי להם מי המרים,
וכמה נפלאות ונוראות שאין להם מספר —
והיה להם לשבח ולהודות לשמי הגדול;
אלא אמרו אחר כך: וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹוקֵל(במדבר כא, ה),
וחזרו ואמרו למשה ולאהרן: כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כׇּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב וגו׳(שמות טז, ג),
וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְיָ וגו׳(במדבר כ, ד).
וכן היתה אמונתכם מעולם — אבות אבות אבותיכם תורעמניןתורעמנין — מתרעמים.
לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב.
חלק ב
מדרשים מאוחרים
בתי מדרשות ח״ב, מדרש ״מנין שכל הברכות הולכות אחר חתימתן״, א · דרשה · ״ואברכהו גם ברוך יהיה״ — כל הברכות הולכות אחר חתימתן
וכן באוצר מדרשים, ״מדרש מנין״, א — מלה במלה.
מנין שכל הברכות הולכות אחר חתימתן?
שנאמר: וָאֲבָרְכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה(בראשית כז, לג).
בראשית רבה, בבלי, תנחומא בובר, אגדת בראשית, בתי מדרשות. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | שרימה | שדומה |
| ב | שלא | — (הוספה) |
| ב | עי | — (הוספה) |
| ד | לא | הוי |
| ד | בכורתו | כבורתו |
| ד | בכור | כבור |
| ד | בכורתו | כבורתו |
| ד | מכאן | מאכן |
| ד | א | — (הוספה) |
| ד | אמר רבי | ד׳א |
| ד | דיעה | ריעה |
| ד | ו | — (הוספה) |
| ד | מה | מי |
| ד | בכורך | ככודך |
| ד | מהו מִכֹּל? | — (הוספה) |
| ד | יהודה | יחודה |
| ד | בשם | כשם |
| ד | אמר לו יצחק: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא טעמתי באותו תבשיל. | — (הוספה) |
| ד | אמור לי | — (הוספה) |
| ד | כן | בן |
| ד | כששמע | בששמע |
| ד | נזיד | נזיר |
| ד | התחיל | חתחיל |
| ד | א | — (הוספה) |
| ד | כבר | ככר |
| ד | אילולי שכבר ברכתיו עתה | אילו לכבר ברכתיו |
| ה | וגו׳ | — (הוספה) |
| ה | והיה לו | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) |
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
| אגדת בראשית | כתב יד אוקספורד 2340 |
| בתי מדרשות | מהדורת ורטהיימר |
מדרש דרבי יצחק
פרשה קט
כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה(בראשית כז, לד)
צעקה אחת הזעיק יעקב לעשו ונפרע לו בשושן הבירה — אין הקדוש ברוך הוא וותרן, אלא מאריך רוחיה וגבי דידיה; ״בא אחיך במרמה״ — בחכמת תורתו; עשו שמחכך בגרונו
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סז, ה · דרשת הפסוק · ״כשמע עשו… בא אחיך במרמה… הכי קרא שמו יעקב״ · הזעקה שנפרעה בשושן הבירה, ועשו שמחכך בגרונו
המדרש קורא ״צעקה״, ובתיאודור–אלבק ״זעקה אחת הזעיק״; ״יתוותרון בני מעוי״ — שם ״יתוותרון מעוי״.
מקבילות: אסתר רבה ח, א — ״אמר רבי חנן: מאן דאמר הקדוש ברוך הוא וותרן — יתוותרון בני מעיה…״, קריאותיו בגוף הדרשה (שם ״אמר רבי חנן״; שאר הפסקה שם — ״בנימן גרם לשבטים לקרע״ ו״משתפש יעקב אבינו את השק״ — על אסתר ד, א); מדרש פנים אחרים לאסתר ד, א — ״אמר רבי חנינא רבה: בייא למלכא דמיעבד בייא לעלובייא״ במקום ״כל מי שהוא אומר שהקדוש ברוך הוא וותרן…״, ושאר קריאותיו בגוף הדרשה.
״לקח בכורתי״ ו״אצלת לי ברכה״ — הושלמו מתיאודור–אלבק (״לקח בכורתי ושתקתי לו והנה עתה לקח ברכתי; ויאמר הלא אצלת לי ברכה — מן הנצולת״); בכתב היד ״ויאמר הכי. ושתקתי לו… ויאמר הלא. מן הניצולת״. דברי ריש לקיש (״התחיל מחכך בגרונו״) אינם בתיאודור–אלבק.
כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וגו׳(בראשית כז, לד).
אמר רבי חנינה:
כל מי שהוא אומר שהקדוש ברוך הוא (אסתר רבה: מאן דאמר הקדוש ברוך הוא) וותרןוותרן — מוותר (על החטא בלי עונש) — יתוותרון בני מעוייתוותרון בני מעוי — יותרו (יינתקו) בני מעיו (אסתר רבה: מעיה);
אלא מאריך רוחיה, וגבי דידיהמאריך רוחיה, וגבי דידיה — מאריך אפו, וגובה את שלו (אסתר רבה: דיליה).
צעקה אחת הזעיק יעקב לעשו (אסתר רבה: תדע, שהרי זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו, דכתיב: ״כשמוע עשו את דברי אביו״ ויזעק זעקה; מדרש פנים אחרים: צעקה אחת צעק עשו מפני יעקב, שנאמר: ״כשמוע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדולה ומרה״) —
ואיכן נפרע לו? בשושן הבירה (אסתר רבה: והיכן פרע לו? בשושן הבירה, דכתיב; מדרש פנים אחרים: והיכן פרע לבניו? כאן):
וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה(אסתר ד, א).
וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וגו׳(בראשית כז, לה) —
רבי יוחנן אמר: בחכמת תורתו.
וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב(בראשית כז, לו) —
רבי שמעון בן לקיש אמר: התחיל מחכך בגרונומחכך בגרונו — מכחכח בגרונו: וַיֹּאמֶר הֲכִי.
לקח בכורתי — ושתקתי לו;
וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי.
וַיֹּאמַר הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה — מן הניצולתמן הניצולת — מן השארית (ממה שהאציל ושייר).
בראשית רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | לקח בכורתי | — (הוספה) |
| א | אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) |
מדרש דרבי יצחק
פרשה קי
וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה(בראשית כז, לה)
״בא אחיך במרמה״ — בא עליך ברמיות, ולאה שהוכיחה בו את יעקב; ״הכי קרא שמו יעקב״ — עשו שחיכך בגרונו והוציא את הזמורה, וממנו למד עמלק; ״הלא אצלת לי ברכה״ — העבד וכל מה שיש לו של אדונו; ״יוחן רשע״
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
פסיקתא דרב כהנא, תנחומא בובר, דברים רבה, אגדת בראשית §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
פסיקתא דרב כהנא, פסקא זכור, יא · דרשת הפסוק · ״ויזנב בך״ · מכת זנב — חיתוך המילות; והזמורה שלימד עמלק, וממי למדה — מעשו זקינו
מקבילות: תנחומא, כי תצא י; תנחומא בובר, כי תצא יד; מדרש ילמדנו (ילקוט תלמוד תורה, לבראשית כז, לו — ״הכי קרא שמו יעקב: חיך חיך בגרונו והוציא את הזמורה״); פתרון תורה, כי תצא — קריאותיהם בגוף הדרשה. בתנחומא: ״ואתיא כדאמר רבי חנינא בר שקלא, רבי יהושע דסכנין, רבי לוי בשם רבי יוחנן״; בתנחומא בובר: ״כי הא דאמר רבי חנינא בר שלקא״; בפתרון תורה בלא שם, ובו משובש: ״היו [מחתכין] למ׳ שהיו יודעים מה טיבה של זמורה היו משלחין את הזמורה״. אחרי הדרשה בתנחומא ובפתרון תורה — ״כל הנחשלים אחריך״ (רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן) ו״ואתה עיף ויגע״, על דברים כה, יח; ולפניה בפתרון תורה — ״זכור״, ״עמלק — עם לק״ ומשל הכלב הנושך.
וַיְזַנֵּב בְּךָ(דברים כה, יח) — היכה אותך (תנחומא: הכה אותן; תנחומא בובר: הכה אותם; פתרון תורה: הכה אותן) מכת זנב.
ואתייה כוי דמרואתייה כוי דמר — ובאה (הדרשה) כמו שאמר רבי חנינה ברבי שלקה, רבי יהושע דסכנין, רבי לוי בשם רבי יוחנן:
מה היו של בית עמלק עושין? היו מחתכין מילותיהן של ישראל, ומזרקין אותן כלפי למעלן (תנחומא: וזורקין כלפי למעלה; תנחומא בובר: וזורקין כלפי למעלה), ואומרין:
בזו בחרתה? הילך מה שבחרתה (תנחומא: בזה בחרת? טול לך מה שבחרת; תנחומא בובר: הא לך מה שבחרת)!
לפי שלא היו ישראל יודעין מה טיבא של זמוראמה טיבא של זמורא — מה טיבה של הזמורה, אלא וְהִנָּם שֹׁלְוחִים אֶת הַזְּמוֹרָה אֶל אַפָּם(יחזקאל ח, יז);
וכיון שבא עמלק — לימדה להם (תנחומא בובר: עד שבא עמלק ולימדה להם; פתרון תורה: בא עמלק ולמדה להן). וממי למדה? מעשו זקינו (פתרון תורה: הרשע):
וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב(בראשית כז, לו) — חיכך בגרונו (תנחומא: עשה היך היך בגרונו; מדרש ילמדנו: חיך חיך בגרונו; פתרון תורה: היכחיד בגרונו) והוציא את הזמורה (תנחומא: את כל הזמורה; פתרון תורה: את הזמורה מפניו).
תנחומא בובר, תולדות כד · דרשת הפסוק · ״ויאמר בא אחיך במרמה… הלא אצלת לי ברכה״ · ״במרמה״ — בא עליך ברמיות; עשו שבא בעקיפין על הקדוש ברוך הוא, ויצחק שמתפלל עליו — ״יוחן רשע״
מראש הסימן עד ״הלא אצלת לי ברכה״ — כתב יד וטיקן 34; מ״אמר ריש לקיש״ — כתב יד אוקספורד 154.
״ויאמר הלא אצלת״ — בכתב היד ״ויאמ׳״. ״ואמר ליה״ — במאגרים בין סימני #. ״להחריב״ — לפניו כתוב בכתב היד ״לברך״, ומאגרים מחקוהו. ״האוצרות והמכונות״ — כך בכתב היד (בובר: ״הארצות והממונות״). ״יעול״ — העי״ן מסופקת.
מקבילות: בראשית רבה סז, ה — ״ויאמר בא אחיך במרמה וגו׳ — רבי יוחנן אמר: בחכמת תורתו״ (בפרשה קט; כאן ״חס ושלום, אלא בא עליך ברמיות״); בראשית רבה סז, ו — ״רבי שמלאי, ואמרין לה בשם רבי אבהו: אמר לו הקב״ה… יוחן! אמר לו: רשע הוא… בל למד צדק — לא כיבד את הוריו… בארץ נכוחות — עתיד הוא לפשט את ידיו בבית המקדש. אמר לו: אם כן השפע לו שלוה בעולם הזה; ובל יראה גאות יי — לעתיד לבא״ (בפרשה קיא); בבלי מגילה פרק א, ו ע״א — ״אמר יצחק לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, יוחן עשו! אמר לו: רשע הוא. אמר לו: בל למד צדק? אמר לו: בארץ נכחות יעול. אמר לו: אם כן — בל יראה גאות יי״ (בשם רבי יצחק). ״שלשה בני אדם שבאו בעקיפין״ — כעין הברייתא ״שלשה באו בעלילה, אלו הן: קין, עשו ומנשה״ (בבלי סנהדרין פרק יא, קא ע״ב), ושם לעשו ״הברכה אחת היא לך אבי״ (בפרשה קיב).
״שלש דמעות״ — בפרשה קיב (וישא עשו קלו ויבך).
״אדון עשיתיו לך״ — בפרשה קיא (הן גביר שמתיו לך).
וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וגו׳(בראשית כז, לה).
היה אומר על צדיק בְּמִרְמָה? חס ושלום!
אלא: בא עליך ברמיותברמיות — בערמה, בחכמה.
וַיֹּאמַר הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה(בראשית כז, לו).
אמר ריש לקיש:
זה אחד משלשה בני אדם שבאו בעקיפיןבעקיפין — בדרך עקומה, בטענה עקיפה על הקדוש ברוך הוא.
אמר לו עשו: אילו היינו שנינו צדיקים — לא היה לאלהיך ברכות לברך את שנינו?
ואמר ליה הקדוש ברוך הוא: יסכריסכר — ייסתם פיך!
הרי יעקב מברך לשנים עשר שבטים, ולא כשהוא מברך לזה — מברך לזה.
אף על פי כן — נתמלא עליו רחמים.
בא לברכו, ונסתלקה שכינה ממנו.
התחיל להתפלל: יֻוחַן רָשָׁע(ישעיה כו, י).
אמר לו: בַּל לָמַד צֶדֶק.
אמר לו: זה אתה מבקש לברך?
עתיד הוא להחריב את ביתי ולהערבב את האוצרות והמכונותוהמכונות — ומכונות הבית, יסודות המקדש,
שנאמר: בְּאֶרֶץ נְכֹוחוֹת יְעַוֵּל.
אמר יצחק: תן לו בעולם הזה;
וּבַל יִרְאֶה גֵּאוּת יְיָ — לעתיד לבא.
שאננקישאננקי — הכרח, חובה הוא לי לפרוע לו הכבוד שכיבדני.
תנחומא בובר, ויצא יא · דרשת הפסוק · ״וירא יי כי שנואה לאה״ · לאה שנואה מפני שהוכיחה את יעקב: ״ואתה למה רימית אביך?״; רפואתה — בבנים
המדרש קורא ״למה רימיתני״ (במסורה: ולמה רמיתני).
״ויאמר יעקב אל לבן… בא אחיך במרמה״ — כלשון הזה גם בסוף הסימן שלפניו, תנחומא בובר, ויצא י. נוסח אחר — באגדת בראשית מט, ה (להלן, ד).
דבר אחר:
וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה(בראשית כט, לא) —
לא מפני שהיא שנואה בפני בעלה,
אלא מפני שהוכיחה אותו.
שעבד יעקב שבע שנים ברחל,
שאמרה לו אמו: וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים(בראשית כז, מד) —
וישב שם שבע שנים.
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן הָבָה אֶת אִשְׁתִּי וגו׳(בראשית כט, כא),
וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ וגו׳(בראשית כט, כג) —
כל הלילה הייתה עושה עצמה כרחל.
כיון שעמד בבקר — וְהִנֵּה הִיא לֵאָה(בראשית כט, כה).
אמר לה: בת הרמאי, למה רימית אותי?
אמרה לו: ואתה, למה רימית אביך?
כשאמר לך: הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו(בראשית כז, כא),
ואמרת לו: אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹורֶךָ(בראשית כז, יט).
ואתה אומר לאבא: לָמָּה רִימִּיתָנִי?
ואביך לא אמר: בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה(בראשית כז, לה)?
ומתוך הדברים הללו שהוכיחה אותו — התחיל שונאה.
אמר הקדוש ברוך הוא:
אין רפואתה של זו אלא בבנים, ובעלה נכסף לה.
לפיכך: וַיַּרְא יְיָ וגו׳.
ודוד מקלס: עֹשֶׂה מִשְׁפָּט לָעֲשׁוּקִים(תהלים קמו, ז).
אגדת בראשית, פרק מט, ה · דרשת הפסוק · נוסח אחר · לאה שנואה בפני בעלה שהוכיחה אותו: ״ואת לא רמית באביך״ — ״אנכי עשו בכורך״, ו״בא אחיך במרמה״; לפיכך נתן לה בנים
״ד׳א״, ״לפי׳״, ״ז׳״, ״כז׳״, ״שנא׳״, ״אמ׳״, ״הב׳ה״ — נפתחו. ״ליה״ — אותיות מסופקות בכתב היד; ״האתה (ב) זה בני עשו״ — הבי״ת נמחקה בכתב היד. המדרש קורא ״הב את אשתי״, ״אנכי עשו בכורך״, ״עושה משפט לעשוקים״ (במסורה: הבה, בכרך, עשה).
בדפוס (אגדת בראשית, פרק מט, ה): ״בפני מי היתה שנואה? בפני בעלה. למה? שהוכיחה אותו״, בלי ״אותו יום ששכב עמה… ולא נראו בעיניו אותן ז׳ שנים אלא כז׳ חדשים״; ״ברתיה דרמאה, למה רמית אותי? אמרה לו: ואת לא רמית באביך, כשהיה אומר לך האתה זה בני עשו, והיית אומר אנכי עשו בכורך… אביך לא אמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך״; ״אמר הקב״ה: אין רפואתה של זו אלא אם יהיה לה בנים… ובעלה נכפף לה״.
נוסח אחר של תנחומא בובר, ויצא יא (לעיל, ג): כאן ״לולי שהוכיחה אותו… אותו יום ששכב עמה״, שבע השנים ״כשבעה חדשים״, ״ובשביל כך נכנסה שנאה ביניהם״ ו״אתן לה בנים… ויהיה שלום ביניהם״.
מקבילה: בראשית רבה ע, יט — ״אמר לה: מה, רמייתה, ברת רמאי? אמרה: ואית ספר דלית לה תלמידין? ולא כן הווה צווח אביך: צווח לך ׳עשו׳, ואת עני לה?״ (בלי ״בא אחיך במרמה״).
דבר אחר:
וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה(בראשית כט, לא) —
בפני מי היתה שנואה? בפני בעלה,
לולי שהוכיחה אותו.
אימתי? אותו יום ששכב עמה.
מלמד שמרוב אהבתו ברחל — לפיכך וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ —
ולא נראו בעיניו אותן שבע שנים אלא כשבעה חדשים,
שנאמר: וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹותָהּ(בראשית כט, כ).
ואף רבקה אמו כן צותה עליו: וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים וגו׳(בראשית כז, מד).
אמר לו יעקב: הב אֶת אִשְׁתִּי וגו׳(בראשית כט, כא).
וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִיא לֵאָה וגו׳(בראשית כט, כה) —
כל הלילה ששמש עמה, היה סבור שהיא רחל;
כיון שהיה הבקר — ראה: וְהִנֵּה הִיא לֵאָה.
אמר לה יעקב: בת רמאהבת רמאה — בת הרמאי! למה רמית בי?
אמרה לו: ואת לא רמית באביך?
כשאמר ליה: הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא(בראשית כז, כא) — אמרת לו: אני;
ולא עוד, אלא אף אָנֹכִי עֵשָׂו(בראשית כז, יט) בכורך וגו׳.
וגם אביך הודה כן לעשו: בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ(בראשית כז, לה).
ובשביל כך נכנסה שנאה ביניהם, כשהשיבה לו כל הדברים האלה.
לפיכך אמר לו הקדוש ברוך הוא:
אתן לה בנים, כדי שיהא בעלה נכנס אצלה, ויהיה שלום ביניהם.
לפיכך אמר: וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה;
לפיכך: וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה.
וכן דוד שבח ואמר: עושה מִשְׁפָּט לָעֲשׁוּקִים וגו׳(תהלים קמו, ז).
דברים רבה, דברים יט · דרשת הפסוק · ״פנו לכם צפנה״ · ״הלא אצלת לי ברכה״ — העבד וכל מה שיש לו של אדונו; הצפינו עצמכם מעשו עד שיעבור עולמו, ברחו לתורה, והמתינו למלך המשיח
״א׳ר״, ״אמ׳״, ״שנ׳״, ״ד׳א״, ״הק׳״, ״ישר׳״, ״הקב׳ה״ — נפתחו. ״עשו״, ״הברכות״, ״לא״ (הנחת), ״יהודה״, ״שמזדווג״, ״ברחו״ ו״אמר הקדוש ברוך הוא״ — בכתב היד בין השיטין או בגליון; ״אמרתי״ — היו״ד נוספה בכתב היד.
״לו אני מברך״ — בכתב היד ״לא״, והאל״ף מסופקת; בדפוס וילנא ״לו אני מברך״. ״העבד — כל מה שיש לו, לא של אדונו הוא״ — בכתב היד ״העבר… לו… ארונו״, והרי״ש, הוי״ו והרי״ש מסופקות; בדפוס וילנא ״העבד וכל מה שיש לו לא של אדוניו הם״. ״אם ראיתם אותו (שמברך) שמבקש״ — ״שמברך״ נמחק בכתב היד; ״להתגרות״ — בכתב היד ״לתתגרות״, והתי״ו הראשונה מחוקה.
המדרש קורא ״פנו לכם צפונה״, ״פנו וסעו לכם צפונה״ (דברים ב, ג: פנו לכם צפנה; וכלשון דברים א, ז: פנו וסעו לכם), ״ועל חרבך תחייה״, ״יצפון לישרים תושיה״ (במסורה: תחיה, יצפן). ״המתינו עד עכשיו המלך המשיח לבא בשמו״ — כך בכתב היד; בדפוס וילנא ״המתינו עד עכשיו מלך המשיח לבא, ויקיים מה רב טובך וגו׳״, ובו ״רבי חייא״ תחת ״רבי פנחס בן חמא״.
בנוסחו האחר של דברים רבה, דברים כא — ״פנו לכם צפונה״ בלי דברי עשו ויצחק: ״רבי יודן אמר: אם באת שעתו של עשו הצפינו עצמיכם מלפניו… דבר אחר: אם נזדווג לכם עסקו בתורה, שנאמר יצפון לישרים תושיה״, ובסופו ״עד עכשיו המלך המשיח עתיד לבא מצפון״.
מהו פְּנוּ לָכֶם צפונה(דברים ב, ג)?
אמר רבי ברכיה:
כשנכנס עשו אצל אביו, וראה שנטל יעקב את הברכות —
אמר לו: לא הנחת לי אפילו ברכה אחת?
שנאמר: הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה(בראשית כז, לו).
אמר לו יצחק: ואפילו שאני מברכך — לו אני מברך.
לא כך אמרתי לו: הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ(בראשית כז, כט)?
אמר לו: העבד — כל מה שיש לו, לא של אדונו הוא?
דבר אחר:
מהו פְּנוּ לָכֶם צפונה?
אמר רבי פנחס בן חמא:
אמר להן הקדוש ברוך הוא:
אם ראיתם אותו שמבקש לכם להתגרות — לא תעמדו כנגדו,
אלא הצפינו עצמיכם ממנו, עד שיעבר עולמו.
הוי: פְּנוּ וסעו לָכֶם צפונה.
אמר רבי יהודה ברבי שלום:
אמרו לו ישראל: רבונו של עולם,
אביו מברכו: וְעַל חַרְבְּךָ תחייה(בראשית כז, מ),
ואתה מסכים עמו, ואומר: הצפינו עצמיכם מלפניו?
ולאיכן נברח?
אמר להן: אם ראיתם שמזדווג לכםשמזדווג לכם — שמתגרה בכם, שבא כנגדכם — ברחו לתורה.
אין צפונה אלא תורה, שנאמר: יצפון לַיְשָׁרִים תּוּשִׁיָּה(משלי ב, ז).
דבר אחר:
מהו צפונה?
אמר רבי יצחק:
אמר הקדוש ברוך הוא: המתינו עד עכשיו המלך המשיח לבא בשמו.
פסיקתא דרב כהנא, תנחומא בובר, דברים רבה, אגדת בראשית. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | והנם | והנה |
| ה | לו | לא |
| ה | העבד | העבר |
| ה | לא | לו |
| ה | אדונו | ארונו |
| ה | להתגרות | לתתגרות |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| פסיקתא דרב כהנא | כתב יד אוקספורד 151, עם השלמות מכתב יד פרמה 3122 |
| תנחומא בובר | כתב יד וטיקן 34, וכתב יד אוקספורד 154 |
| אגדת בראשית | כתב יד אוקספורד 2340 |
| דברים רבה | כתב יד פרמה 3122 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה קיא
וַיַּעַן יִצְחָק וַיֹּאמֶר לְעֵשָׂו הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ(בראשית כז, לז)
״הן גביר שמתיו לך״ — ברכה שביעית שאמרה לעשו תחילה: מלך עשיתיהו עליך, וכל מה שאני מברכך — לו אני מברך; ״ולכה אפוא״ ו״יוחן רשע״
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, תנחומא בובר §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סז, ו · דרשת הפסוק · ״הן גביר שמתיו לך… ולכה אפוא״ · הברכה השביעית שנאמרה תחילה, והשיח בין הקדוש ברוך הוא ליצחק על עשו
״היא״ — הושלם במאגרים. ״ולכה איפוא״ — בגליון כתב היד, בקיצור ״ול׳ איפוא״; בתיאודור–אלבק ״ולך איפה״.
בתיאודור–אלבק ״ודגן ותירוש סמכתיו״ אחרי ״לעבדים״. המדרש קורא ״יוחן״ (במסורה: יחן); בתיאודור–אלבק ״בארץ נכוחות יעול״.
נוסח אחר של ״אמר רבי ברכיה״ — תנחומא בובר, תולדות כד (להלן, ב). ״יוחן רשע״ — כעין זה בתנחומא בובר שם, ובבבלי מגילה פרק א, ו ע״א בשם רבי יצחק.
וַיַּעַן יִצְחָק וַיֹּאמֶר לְעֵשָׂו(בראשית כז, לז) —
אמר רבי ברכיה:
הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ — היא ברכה השביעית; ולמה הוא אומרה לו תחילה?
אלא אמר לו: מלך עשיתיהו עליך, וברכותיך שלו הן —
עבדה ומה דיליה למריהעבדה ומה דיליה למריה — העבד ומה שלו — לאדונו:
וְאֶת כׇּל אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים וגו׳.
וּלְכָה אֵיפוֹא —
ברם לך פיתה אפייהברם לך פיתה אפייה — אבל לך — הפת אפויה (׳אפוא׳ מלשון אפייה).
רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש:
רבי יוחנן אמר:
הרף ממני — שפורניתושפורניתו — שתנורו (לטינית furnus) אפייה לפניו בכל מקום.
רבי שמעון בן לקיש אמר:
הרף ממני — שאף וחימה מסורין לו.
רבי שמלאי, ואמרין להואמרין לה — ויש אומרים אותה בשם רבי אבהו:
אמר לו הקדוש ברוך הוא: כך היתה אומר: וּלְכָה אֵפוֹא?
אמר לו: יֻוחַן(ישעיה כו, י)!
אמר לו: רָשָׁע הוא.
בַּל לָמַד צֶדֶק — לא כיבד את הוריו.
אמר לו: בְּאֶרֶץ נְכֹוחוֹת — עתיד הוא לפשט את ידיו בבית המקדש.
אמר לו: אם כן — השפע לו שלוה בעולם הזה;
וּבַל יִרְאֶה גֵּאוּת יְיָ — לעתיד לבא.
תנחומא בובר, תולדות כד · דרשת הפסוק · נוסח אחר · כל מה שהעבד מסגל — לאדונו; ״גביר לאחיך״ ברכה שביעית; ישראל נוטלין סגולת האומות — ״לא יאצר ולא יחסן״
מסוף הסימן, וחתימתו; ראשו — ״ויאמר בא אחיך במרמה״, ״יוחן רשע״ ו״שלש דמעות״ — בפרשה קי (ויאמר בא אחיך במרמה) ובפרשה קיב (וישא עשו קלו ויבך).
״הוי גביר״ — כך בכתב היד (במסורה: הוה), ונכתב מחוץ לפסוק. ״צבאות״ — בכתב היד בתוך הפסוק ״קודש ליי צבאות״, ואינו במסורה (בובר: ״(צבאות)״), ונכתב מחוץ לפסוק. ״יאצר״ — בכתב היד ״יאסר״, הסמ״ך מחוקה והצד״י הוספת מאגרים.
מקבילה, בנוסח אחר: בראשית רבה סז, ו (לעיל, א).
אמר לו עשו: בָּרְכֵנִי גַם אָנִי אָבִי(בראשית כז, לח).
אמר לו יצחק: במה אני מברכך?
אמר רבי ברכיה:
אמר לו: אדון עשיתיו לך — כל מה שאני מברכך, לו אני מברך.
למה? כל מה שהעבד מסגלמסגל — קונה, אוסף נכסים — לאדונו הוא מסגל.
הוי גְבִיר לְאַחֶיךָ(בראשית כז, כט) שאמר יצחק ליעקב — ברכה שביעית היא;
ויצחק הניח עשר ברכות שברכו, ולא אמר לו אלא הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ(בראשית כז, לז).
אלא אמר לו: כל מה שאתה סבור שאני מברכך — איני מברך אלא לו.
למה? שהעבד — כל מה שיש לו לאדונו הוא.
כך במצרים: אף על פי שנשתעבדו להם, בצאתם הן נוטלין כל סגולתםסגולתם — רכושם, נכסיהם;
וכן שלשים ואחד מלך — ישראל מגלים אותם מארצם ונוטלין ממונם;
ואף כך אומות העולם — עכשיו בוזזים את ישראל, וישראל הם נסגליםנסגלים — נקנים לסגולה, נאספים ליי,
שנאמר: וְהָיָה סַחְרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ קֹודֶשׁ לַיְיָ צבאות לֹא יֵאָצֵר וְלֹא יֵחָסֵן כִּי לַיֹּושְׁבִים לִפְנֵי יְיָ יִהְיֶה סַחְרָהּ לֶאֱכֹל לְשׇׂבְעָה וְלִמְכַסֶּה עָתִיק(ישעיה כג, יח).
בראשית רבה, תנחומא בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | היא | — (הוספה) |
| ב | צֵ | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
מדרש דרבי יצחק
פרשה קיב
וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ(בראשית כז, לח)
״וישא עשו קלו ויבך״ — שלשה בכו ונשמעו, שלש דמעות של עשו ושכרן — שלוה בעולם הזה, ״ותשקמו בדמעות שליש״; כיבוד אב; ״הברכה אחת היא לך אבי״ — מן הבאים בעלילה
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
אבות דרבי נתן, בבלי, תנחומא, תנחומא בובר, מדרש ילמדנו, סדר אליהו רבה, בתי מדרשות §§cover-end§§
חלק א
דברי התנאים
אבות דרבי נתן, נוסח ב, פרק מז · דברי חכמים · שלשה בכו · הגר, עשו וחזקיהו בכו ונשמעו, ומשלש דמעותיו של עשו — פלומסיות לישראל
״את קול הנער״ — כך בכתב היד (במסורה: אל קול הנער). ״אנא… ובלב שלם״ — במסורה ״אנה… ובלבב שלם״. ״עשיתי ויבך חזקיהו בכי גדול״, ״ראיתי את דמעתך״ — בכתב היד בקיצור (״עשי׳… ב׳ ג׳״, ״רא׳ את דמע׳״).
״פלומסיות״ — במאגרים כך; במהדורת שכטר ״(פלומציות) [פלומסיות]״.
שלש דמעותיו של עשו ושכרן, בנוסחים אחרים: תנחומא, קדושים טו (להלן, ג) — ״שלש דמעות הזיל עשו… וראה כמה שלוה נתן לו הקדוש ברוך הוא״; תנחומא בובר, תולדות כד (להלן, ד) — ״שלש דמעות הוריד עשו… האכלתנו לחם דמעה ותשקימו בדמעות שליש״; מדרש ילמדנו (להלן, ה) — ״ובשכר שבכה נתן לו הקדוש ברוך הוא שלוה בעולם הזה״.
שלשה בכו, ושמע הקדוש ברוך הוא בכיתם, ואלו הן:
הגר, ועשו, וחזקיהו.
הגר בכת מנין?
וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹולָהּ וַתֵּבְךְּ(בראשית כא, טז).
ומנין ששמע הקדוש ברוך הוא קול בכיתה?
שנאמר: כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים את קוֹל הַנַּעַר(בראשית כא, יז),
קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר(בראשית כא, יח).
עשו בכה מנין?
וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹולוֹ וַיֵּבְךְּ(בראשית כז, לח).
ועל שלש דמעות שהיטיףשהיטיף — שהוריד טיפות — נעשו לישראל פלומסיותפלומסיות — מלחמות,
שנאמר: הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ(תהלים פ, ו).
חזקיהו בכה מנין?
אנא יְיָ זְכׇר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת ובלב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל(מלכים ב כ, ג).
ומנין ששמע הקדוש ברוך הוא בכיתו?
שנאמר: שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי תַּעֲלֶה בֵּית יְיָ(מלכים ב כ, ה).
בבלי סנהדרין פרק יא, קא ע״ב · סוגיא · ברייתא · שלשה באו בעלילה: קין, עשו ומנשה — ״גדול עוני מנשוא״, ״הברכה אחת היא לך אבי״
הברייתא לבדה, אחרי ״הא למדת שחביבין יסורין״ (מנשה); אחריה ״אבא שאול אומר: אף ההוגה את השם באותיותיו״ — חזרה למשנה סנהדרין י, א, ענין אחר.
״הברכה אחת היא לך אבי״ — בכ״י מינכן 95 נוסף: ״[יאמרו לא היתה לו אלא ברכה אחת]״; בכ״י וטיקן 171: ״הברכה אחת היא לך אבי ברכני גם אני אבי, שמא יאמרו אין לו אלא ברכה אחת״.
תנו רבנן:
שלשה באו בעלילה, אלו הן: קין, עשו ומנשה.
רש״י שבאו בעלילה — שלא באו לבקש לפני הקדוש ברוך הוא בתפלה אלא באו בעלילה שאמרו דברים של נצחון שאין להם תשובה.
קין — דכתיב: גָּדוֹל עֲוֺנִי מִנְּשֹׂוא(בראשית ד, יג); אמר לפניו: רבונו של עולם, כלום גדול עוני מששים ריבוא שעתידין לחטוא לפניך, ואתה סולח להם?
עשו — דכתיב: הַבְרָכָה אַחַת הִיא לְךָ אָבִי(בראשית כז, לח).
רש״י הברכה אחת היא — וכי אין לך ברכה יותר תשובה ניצחת השיבו ועלתה לו.
מנשה — בתחילה קרא לאלוהות הרבה, ולבסוף קרא לאלהי אבותיו:
רש״י מנשה — בא בעלילה שלא להתפלל למקום אלא לבסוף אם לא תושיעני מה הועיל לי שקראתי לך יותר משאר אלהות והיינו דכתיב ויכנע לפני (יי) אלהי אבותיו מכלל דעד השתא לפני אלוהות אחרים נכנע.
חלק ב
דברי האמוראים
תנחומא, קדושים טו · דרשה · ״כי איש איש אשר יקלל את אביו״ · נוסח אחר · חם שראה ערות אביו; שכר כיבוד אב — עשו, שלש דמעות ו״דמעות שליש״; ״מי הקדימני ואשלם״
מראש הסימן עד ״ולא נתתי לו בנים״; אחריו — ״וכן באיוב אומר… החקר אלוה תמצא״, משל הנתון בקולר, וחתימת הפרשה ״בעולם הזה על ידי יצר הרע… ונתתי לכם לב בשר״ — עניין אחר.
״וכן הוא אומר: ומקלל אביו ואמו מות יומת״ ו״וראה כמה שלוה… שלא היו שלוש שלומות״ — אינם בתנחומא בובר. ״רבי אליעזר״ — בתנחומא בובר ״רבי אלעזר״, וכן בתנחומא בובר, תולדות כד (להלן, ד).
״קיללו״ — היו״ד הושלמה במאגרים. ״שלומות״ — במאגרים מסומן ״כך״. ״וישא עשו את קולו ויבך״ — כך בכתב היד (במסורה: קלו, בלא ״את״); ״שלוש אין כתיב כאן אלא שליש״.
כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וגו׳(ויקרא כ, ט).
וכן הוא אומר: וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת(שמות כא, יז).
וכן שלמה אומר (תנחומא בובר: אמר שלמה): מְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ יִדְעַךְ נֵרוֹ בֶּאֱשׁוּן חֹשֶׁךְ(משלי כ, כ).
רבותינו אמרו:
חם, על שראה (תנחומא בובר: על שום שראה) ערות אביו — אבל קללה לא קיללו —
נתרחק הוא ותולדותיו עד סוף כל העולם;
המקלל את אביו — על אחת כמה וכמה.
והכתוב אומר: כִּי לֹא תִהְיֶה אַחֲרִית לָרָע נֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ(משלי כד, כ).
בוא וראה מצות כיבוד אב ואם כמה חביבה (תנחומא בובר: כבוד אב ואם כמה היא חביבה) לפני הקדוש ברוך הוא:
שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכרו, בין צדיק בין רשע (תנחומא בובר: בין צדיק ובין רשע).
מנא לןמנא לן — מנין לנו? (תנחומא בובר: מנין)?
מעשו הרשע: כשכיבד (תנחומא בובר: על ידי שכיבד) אביו — נתן לו הקדוש ברוך הוא את כל הכבוד הזה.
רבי אליעזר אומר:
שלש דמעות הזיל עשו (תנחומא בובר: הרשע):
אחת מעינו של ימין,
ואחת מעינו של שמאל,
והשלישית נתקשרה (תנחומא בובר: נקשרה) בעינו ולא ירדה.
אימתי? בשעה שבירך יצחק את יעקב,
שנאמר: וַיִּשָּׂא עֵשָׂו את קֹולוֹ וַיֵּבְךְּ(בראשית כז, לח).
וראה כמה שלוה נתן לו הקדוש ברוך הוא,
שנאמר: הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ(תהלים פ, ו).
שלוש אין כתיב כאן, אלא שָׁלִישׁ — שלא היו שלוש שלומות.
ומה אם זה רשע בן צדיק על שכיבד את אביו מה פרע לו (תנחומא בובר: רשע זה על שכיבד את אביו פרע לו) הקדוש ברוך הוא —
מכבד את אבותיו (תנחומא בובר: מכבד אבותיו) על אחת כמה וכמה.
אמר הכתוב (תנחומא בובר: אמר): מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם(איוב מא, ג).
אמר הקדוש ברוך הוא: מי הוא זה שהקדים כבוד (תנחומא בובר: כיבוד) לאביו, ולא נתתי לו בנים?
תנחומא בובר, תולדות כד · דרשת הפסוק · הקדוש ברוך הוא מתמלא רחמים על עשו בשלש דמעותיו; ישראל ששתי דמעות של עשו נשמעו — ודמעתם תדירה; ״ארום בגוים ארום בארץ״
מתוך הסימן; ראשו — ״ויאמר בא אחיך במרמה״ ו״יוחן רשע״ — בפרשה קי (ויאמר בא אחיך במרמה), וסופו — ״אדון עשיתיו לך״ — בפרשה קיא (הן גביר שמתיו לך).
״אחניף״ — כך בכתב היד (בובר: ״החניף לו״). ״מימינו״ — הוי״ו מסופקת. ״האכלתנו״ — כך בכתב היד (במסורה: האכלתם), ונכתב מחוץ לפסוק; ״ותשקימו״ — כך בכתב היד (במסורה: ותשקמו). ״רבונו של עולם״ — בכתב היד ״רבונ׳ ש׳ע״. ״כלחם על אחת כמה וכמה״ — אותיות מסופקות בכתב היד. ״הייתה לי דמעתי״ — בכתב היד ״היית׳״ (במסורה: היתה). ״שתתמלא״ — בכתב היד ״שנתמלא״, והנו״ן מחוקה ו״ת״ בגליון. ״שמעה יי תפלתי״ — כך בכתב היד (תהלים לט, יג: שמעה תפלתי יי). ״וארוממנו״ — בכתב היד ״וארומ׳״ (בובר: ״וארוממנהו״). ״ופורע להם״ — כך בכתב היד (בובר תיקן ״לכם״).
מקבילות: תנחומא, קדושים טו (לעיל, ג) — ״רבי אליעזר אומר: שלש דמעות הזיל עשו, אחת מעינו של ימין ואחת מעינו של שמאל, והשלישית נתקשרה בעינו ולא ירדה״; מדרש תהלים פ, ד — ״רבי אבין אומר, ואית דאמרי משמיה דרבי שמלאי: אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה: רבונו של עולם, בזכות שלש דמעות שהוריד השלטתו מסוף העולם ועד סופו… על אחת כמה וכמה״ (כאן ״רבי אבין בשם רבי אחא״ ו״שתי דמעות״); מדרש ילמדנו (להלן, ה) — ״אנו שאנו בוכין יומם ולילה… על אחת כמה וכמה״; אבות דרבי נתן, נוסח ב, פרק מז (לעיל, א) — ״ועל שלש דמעות שהיטיף — נעשו לישראל פלומסיות, שנאמר: האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש״.
מיד תלה עשו את עיניו למעלה ובכה,
שנאמר: וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹולוֹ וַיֵּבְךְּ(בראשית כז, לח).
אמר הקדוש ברוך הוא: אף על פי שהוא רשע — אחניףאחניף — אחלה פניו, אסביר לו פנים.
אמר רבי אלעזר:
שלש דמעות הוריד עשו:
אחת מימינו, ואחת משמאלו, ואחת נסתלקה בתוך עינו.
אמר הקדוש ברוך הוא: הרי הרשע היה בוכה על חייו — מה אני מחזירו ריקם?
מיד אמר לאביו שיברכו.
זה שאמר הכתוב:
האכלתנו לֶחֶם דִּמְעָה וַתַּשְׁקֵימוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ(תהלים פ, ו).
אמר רבי אבין בשם רבי אחא:
אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא:
רבונו של עולם, ומה עשו הרשע, על שהוריד שתי דמעות — נתמלא עליו רחמים מיד;
אנו, שדמעתינו תדירה ביום ובלילה כלחם — על אחת כמה וכמה,
הָייְתָה לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם יוֹמָם וָלָיְלָה(תהלים מב, ד);
עד עכשיו לא הגיע הקץ שתתמלא עלינו רחמים!
אמר דוד: שִׁמְעָה יי תְפִלָּתִי וגו׳(תהלים לט, יג).
אמר להם הקדוש ברוך הוא:
אפרע לעשו הרשע כבוד אבותיו, וארוממנו;
ואחר כך אני בא ומרומם אתכם, ופורע להם מה שפעלתם ומה שפעלו אבותיכם:
אָרוּם בַּגּוֹיִם אָרוּם בָּאָרֶץ(תהלים מו, יא).
מהו אָרוּם בָּאָרֶץ?
אלא שאמר הקדוש ברוך הוא ליעקב: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ(בראשית כח, יד),
וכתיב: כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ(מלאכי ג, יב).
מדרש ילמדנו (ילקוט תלמוד תורה), בראשית כז, לח · דרשת הפסוק · נוסח אחר · כל שכר הצדיקים כללת בברכה אחת; בשכר בכייתו — שלוה בעולם הזה, ואנו הבוכים יומם ולילה על אחת כמה וכמה
אחריו בילקוט תלמוד תורה: ״וישא קולו ויבך — שלשה בכו ושמע הקדוש ברוך הוא בכיתם, ואלו הן: הגר, עשו וחזקיה… ועל שלש דמעות שהטיף עשו נעשו לישראל שלש פולמסיות״ — כאבות דרבי נתן (לעיל, א), ובילקוט צוין ״ילמדנו, ובאבות דרבי נתן״.
״אילו היינו שנינו צדיקים״ — כעין זה בדברי ריש לקיש בתנחומא בובר, תולדות כד: ״אילו היינו שנינו צדיקים, לא היה לאלהיך ברכות לברך את שנינו?״ — בפרשה קי (ויאמר בא אחיך במרמה). ״אנו שאנו בוכין יומם ולילה״ — כדברי רבי אבין בשם רבי אחא בתנחומא בובר שם (לעיל, ד).
הַבְרָכָה אַחַת הִיא לְךָ אָבִי(בראשית כז, לח).
אמר לו עשו:
אין אתה אומר שאין אדם יכול לפרש מתן שכרן של צדיקים?
וכל אותו שכר נתת לאחד, וכללתו בברכה אחת!
אילו היינו שנינו צדיקים — לא היה הקדוש ברוך הוא מספיק לנו!
מיד: וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹולוֹ וַיֵּבְךְּ.
ובשכר שבכה — נתן לו הקדוש ברוך הוא שלוה בעולם הזה.
ומה עשו, שלא בכה אלא בכיה אחת — כך נתן לו הקדוש ברוך הוא;
אנו, שאנו בוכין יומם ולילה,
שנאמר: הָיְתָה לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם יוֹמָם וָלָיְלָה(תהלים מב, ד) —
על אחת כמה וכמה.
חלק ג
מדרשים מאוחרים
סדר אליהו רבה, פרק כד · משל · עשו, עמלק, ירבעם, נבוכדנצר והמן: שכר מצוה קטנה שהחריב את העולם
״ראיתם פלוני כמה כשר הוא כמה חסיד הוא״ — בדפוס בלא ״ראיתם פלוני״ השני: ״[כמה כשר הוא]״. ״פלוני״ — בכתב היד ״פל׳״.
מקבילות: סדר אליהו רבה, פרק יג (השלמה מן הדפוס) — ״ובשכר שתי דמעות שהוריד עשו נתנו לו את הר שעיר, שאין גשמי ברכה פוסקין ממנו לעולם״; שם, פרק ל — ״לא בשכר שתי דמעות שהוריד עשו לפני אביו באתי לעשות רצון מלכותי בשעיר?״; סדר אליהו זוטא, פרק ב — ״ומה שכרו שלעשו, שהוריד שתי דמעות לפני אביו?״. כאן ובשאר המקומות בסדר אליהו ״שתי דמעות״, ובתנחומא ובדברי רבי אלעזר שבתנחומא בובר (לעיל) ״שלש דמעות״.
בכתב היד סדר הרשימה משתנה: ירבעם לפני נבוכדנצר בראשונה, ואחריו בשנייה; וכך בדפוס.
למה נדמה עשו הרשע, ואליפז התימני ועמלק בנו,
וירבעם בן נבט, ונבוכדנצר מלך בבל, והמן האגגי?
לאחד שמצא כסות בדרך סמוכה לעיר.
תפסה בידו והכניסה לתוך העיר,
והיה מכריז ואומר:
זו אבידה שלמי? זו אבידה שלמי?
נתקבצו כל בני העיר לקראתו ואמרו:
ראיתם פלוני — כמה צדיק הוא, כמה חסיד הוא!
ראיתם פלוני — כמה כשר הוא, כמה חסיד הוא!
עמדו ועשאוהו ראש וקצין שלעיר.
בשנה, בשתים, בשלש — החריב כל המדינות וכל הארץ.
לכך נידמו עשו הרשע, ואליפז התימני ועמלק בנו,
ונבוכדנצר מלך בבל, וירבעם בן נבט, והמן האגגי.
לא בשכר שתי דמעות שהוריד עשו לפני אביו
נתנו לו הר שעיר, שאין גשמי ברכה פוסקין ממנו לעולם?
לא בשכר שלאליפז התימני שנהג כבוד באביו
יצא ממנו עמלק לעולם?
לא שכרו שלירבעם שהשיב דבר לפני המלך
נתנו לו עשרה שבטים?
לא שכרו שלמרודך שנהג כבוד באבינו שבשמים
יצא ממנו נבוכדנצר לעולם?
לא שכרו שלאגג, שהיה בוכה ומתאנח על עצמו שהיה חבוש בבית האסורין,
ואמר: אוי לי, שמא אבד זרעי מן העולם —
יצא ממנו לעולם המן הרע?
גַנָּב יָבוֹא ופָּשַׁט גְּדוּד בַּחוּץ(הושע ז, א).
בתי מדרשות ח״ב, פרשת בראשית, לח · דרשה · ״ולכה״ בה״א: אין לך אצלי כלום ולא חלק לעולם הבא — לפיכך בכה
״כתיב בה״י״ — כך בדפוס: ״ולכה״ כתוב בה״א בסופו.
וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי(בראשית כז, לז) — כתיב בה״י:
מלמד שאמר לו יצחק: אין לך אצלי כלום, ולא לך חלק בעולם הבא.
לפיכך בכה,
שנאמר: וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹולוֹ וַיֵּבְךְּ(בראשית כז, לח).
אבות דרבי נתן, בבלי, תנחומא, תנחומא בובר, מדרש ילמדנו, סדר אליהו רבה, בתי מדרשות. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ג | י | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| אבות דרבי נתן, נוסח ב | כתב יד פרמה 2785 |
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
| מדרש ילמדנו | נוסח פרויקט השו״ת |
| סדר אליהו רבה | כתב יד וטיקן 31 |
| בתי מדרשות | מהדורת ורטהיימר |
מדרש דרבי יצחק
פרשה קיג
הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ(בראשית כז, לט)
״משמני הארץ״ — איטליא ובית גוברין, אנטונינוס ורבינו; ״פרת״ — שפרת ורבת מברכתו של זקן; רוח הקודש על יצחק שעשו עתיד להחריב, ורומוס ורומילוס; עשו בכרך גדול שברומי — ואל תתמה על חפצו של זקן
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, אסתר רבה, קהלת רבה, מדרש תהלים, מדרש זוטא §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סז, ז · דרשת הפסוק · ״הנה משמני הארץ יהיה מושבך״ · איטליא ובית גוברין, ומעשה באנטונינוס שביקש למלא את אוצרותיו
״ואעליה״ — העי״ן הושלמה במאגרים; ״שרי״ (הראשון) — בכתב היד ״שורי״, והו׳ נמחקה במאגרים; ״עקר״ — במאגרים, תחת ״עקב״; ״דוכסין״ (הראשון) — במאגרים, תחת ״דוקסין״.
בתיאודור–אלבק רק ״פוגלין רברבין״, בלי התרדין והחסין, והמעשה בלשון ״אמר ליה״ (כאן ״אמר לה״). עניין קרוב בבבלי עבודה זרה פרק א, י ע״ב: רבי עוקר לפני שליח אנטונינוס ״כל יומא… פוגלא ממשרא״ — שם על חשובי רומי, לא על האוצרות.
וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וגו׳(בראשית כז, לט).
הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ — זו איטליא;
מִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל — זו בית גובריןבית גוברין — עיר בשפלת יהודה.
דבר אחר:
הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ — משמיניה דארעאמשמיניה דארעא — מן השמנים של הארץ.
אנטונינוס שלח לגב רבינו.אנטונינוס שלח לגב… — אנטונינוס שלח אל רבנו. אמר לו (השליח): מפני שאוצרות (המלך) חסרים — מה נעשה ונמלא אותם? נטל (רבי) את השליח, והכניסו לתוך הפרדס. התחיל עוקר צנונות גדולים ושותל קטנים, תרדים גדולים ושותל קטנים, חסות גדולות ושותל קטנות. אמר לו: תן לי תשובה בכתב! אמר לו: אינך צריך.
אנטונינוס שלח אל רבנו.
אמר לה: בגין דתיסווריה חסירין — מה נעביד ונמלייא יתהון?
אמר לו (השליח): מפני שאוצרות (המלך) חסרים — מה נעשה ונמלא אותם?
נסתייה לשליחה, ואעליה לגו פורדיסה.
נטל (רבי) את השליח, והכניסו לתוך הפרדס.
שרי עקר פוגלין רברבין ושתיל דקיקין,
התחיל עוקר צנונות גדולים ושותל קטנים,
תורדין רברבין ושתיל דקיקין,
תרדים גדולים ושותל קטנים,
חסין רברבין ושתיל דקיקין.
חסות גדולות ושותל קטנות.
אמר לה: הב לי אנטיגרפה!
אמר לו: תן לי תשובה בכתב!
אמר לה: לית את צריך.
אמר לו: אינך צריך.
סליק לגביה.סליק לגביה… — עלה (השליח) אליו (אל אנטונינוס). אמר לו: היכן התשובה בכתב? אמר לו: לא נתן לי כלום. אמר לו: ומה אמר לך? אמר לו: לא אמר לי כלום. אמר לו: לא עשה לפניך כלום? אמר לו: נטלני והכניסני לתוך הפרדס; התחיל עוקר צנונות גדולים ושותל קטנים, תרדים גדולים ושותל קטנים, חסות גדולות ושותל קטנות. התחיל (אנטונינוס) מוציא דוכסים ומכניס דוכסים — עד שנתמלאו אוצרותיו.
עלה (השליח) אליו (אל אנטונינוס).
אמר לה: הן היא אנטיגרפה?
אמר לו: היכן התשובה בכתב?
אמר לה: לא יהב לי כלום.
אמר לו: לא נתן לי כלום.
אמר לה: ומה אמר לך?
אמר לו: ומה אמר לך?
אמר לה: לא אמר לי כלום.
אמר לו: לא אמר לי כלום.
אמר לה: לא עבד קומיך כלום?
אמר לו: לא עשה לפניך כלום?
אמר לה: נסתי ואעלי לגו פרדיסא;
אמר לו: נטלני והכניסני לתוך הפרדס;
שורי עקר פוגלין רברבין ושתל דקיקין,
התחיל עוקר צנונות גדולים ושותל קטנים,
תורדין רברבין ושתל דקיקין,
תרדים גדולים ושותל קטנים,
חסין רברבין ושתל דקיקין.
חסות גדולות ושותל קטנות.
שורי מפק דוכסין ומעל דוקסין —
התחיל (אנטונינוס) מוציא דוכסים ומכניס דוכסים —
עד זמן דאתמלון תיסוורייה.
עד שנתמלאו אוצרותיו.
בראשית רבה, פרשה טז, ה · דרשת הפסוק · ״ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים״ · כוס התרעלה של האומות, וארבעת הנהרות כנגד ארבע מלכויות
״פרת — שאני עתיד להפר לה בסוף״ — מכתב יד לונדון 340.
מקבילה: ויקרא רבה יג, ה (מרגליות) — ״ר׳ תנחומא אמר לה ר׳ מנחמא בשם ר׳ יהושע בן לוי״ (הבדל ייחוס בלבד), וכל דרשת ארבעת הנהרות כנגד ארבע מלכויות; שם ״כל המלכיות… נינוה… מצרים״ בשם ״ר׳ יוסי בר׳ חנינא״ (כאן רבי יוסי ברבי יהודה ורבי יוסי ברבי חלפתא), ״שהעמידה המן הרשע ששך עיסה כנחש״, ופרת ״שאני עתיד ליפרע ממנה בסוף״ — כנוסח לונדון כאן.
״מתנואות״ — בכתב היד ״מתגאות״, ותוקן במאגרים (בתיאודור–אלבק ״מתנאות״), לדרוש ״נינוה״. ״שף עימה״ — בתיאודור–אלבק ״שף עינים״. ״לעולמי״ — כך בכתב היד; בתיאודור–אלבק ״שהיפירה והיצירה לעולמו״, בלא ״לבניו״.
המדרש קורא ״ופשו פרשו״ (במסורה: ופשו פרשיו) ו״נחמדים״ (במסורה: הנחמדים).
הסימן כולו, דרשה אחת: ארבעת הנהרות כנגד ארבע מלכויות; על פסוקנו — ״פרת — שפרת ורבת מבירכתו שלזקן״.
אמר לה רבי תנחומא ורבי מנחמא בשם רבי יהושע בן לוי:
עתיד הקדוש ברוך הוא להשקות כוס תרעלה לאומות העולם ממקום שהדין יוצא.
מה טעם?
וְנָהָר יֹוצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וגו׳(בראשית ב, י) —
אילו ארבע מלכייות, כנגד ארבעה ראשים.
שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן(בראשית ב, יא) — זו בבל,
על שום וּפָשׁוּ פָּרָשָׁו(חבקוק א, ח),
על ננסא קורטא קטוע פושכאעל ננסא קורטא קטוע פושכא — על שם הננס, הקצר, שקומתו כזרת.
הוּא הַסֹּובֵב אֵת כׇּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה — שעלה והקיף את ארץ ישראל,
דכתיב בה: הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ(תהלים מב, ו).
שָׁם הַזָּהָב — אילו דברי תורה,
שהן נחמדים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב(תהלים יט, יא).
וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִיא טוֹב(בראשית ב, יב) —
מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל, ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל.
שָׁם הַבְּדֹולַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם —
מקרא, ומשנה, ותלמוד, ותוספתא, ואגדה.
וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן(בראשית ב, יג) — זו מדי,
שהיה המן שף עימה כנחש,
על שם עַל גְּחֹונְךָ תֵלֵךְ(בראשית ג, יד).
הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כׇּל אֶרֶץ כּוּשׁ —
על שם הַמֹּולֵךְ מֵהֹודּוּ וְעַד כּוּשׁ(אסתר א, א).
וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל(בראשית ב, יד) — זו יוון,
שהייתה חדה וקלה בגזירותיה,
שהיתה אומרת לישראל: כתבו על קרן שור שאין לכם חלק באלהי ישראל.
אמר רבי חונא:
בשלשה דברים היתה מלכות יוון קודמת למלכות הרשעה הזאת:
בנאווסים, ובפנוקטין, ובלשוןבנאווסים, ובפנוקטין, ובלשון — בחוקים, ברשומות ובלשון.
רבי חונא בשם רבי אחא:
כל המלכיות נקראו לשום אשור — על שם אשור, על שם שהן מתעשרת מישראל.
אמר רבי יוסי ברבי יהודה:
כל המלכיות נקראו לשם נינוה — על שם שהן מתנואות מישראל.
אמר רבי יוסי ברבי חלפתא:
כל מלכיות נקראו לשם מצרים — על שם שהן מצירות לישראל.
וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת — זו אדום,
שהיפירה והיצירה לבניו.
פְרָת — שהיפירה והיצירה לעולמי (ויקרא רבה יג, ה ותיאודור–אלבק: לעולמו);
פְרָת — שפרת ורבת מבירכתו שלזקן;
פרת — שאני עתיד להפר לה בסוף;
פְרָת — לשם סופה:
פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וגו׳(ישעיה סג, ג).
אסתר רבה, פרשה ג, ה · פתיחתא חמישית · עשו ונבוכד נצר שהחריבו, והיתומים שנשתיירו להם: רומולוס ורמוס, וושתי
רָאִתָה כִּי־אַתָּה עָמָל וָכַעַס תַּבִּיט לָתֵת בְּיָדֶךָ עָלֶיךָ יַעֲזֹב חֵלֵכָה יָתוֹם אַתָּה הָיִיתָ עוֹזֵר(תהלים י, יד)
״ומשלשלן״ — בכתב היד ״נמשלשלן״, ומסומן במאגרים ״כך״. ״לתת״ — הלמ״ד הושלמה במאגרים. ״שני״ (יתומים) — בגליון. ״שכינתך״ — היו״ד והנו״ן מסופקות; ״לנו״ — הנו״ן מסופקת.
המדרש קורא ״ראית״ (במסורה: ראתה), ״יעזוב חילך״ (יעזב חלכה), ״ודיין״, ״ועבדו אותו״, ובדניאל ״ומה הוא אלה די ישיזבינכון״ (במסורה: ומן הוא אלה די ישיזבנכון).
בדפוס ״בבית האסורין״ (בכתב היד ״הייסורין״), ״רומוס ורומילוס״, ״לזאבה״, ״אגוסטא״, ובסוף ״זו ושתי״ (בכתב היד ״זו ושתי הרשעה״).
הפתיחתא כולה, עם ה״דבר אחר״ על נבוכד נצר, שבו היא מגיעה לושתי. נוסח אחר — מדרש תהלים י, ו (להלן, ד).
כתיב:
ראית כִּי אַתָּה עָמָל וָכַעַס תַּבִּיט לָתֵת בְּיָדֶךָ עָלֶיךָ יַעֲזֹוב חילך יָתוֹם אַתָּה הָיִיתָ עוֹזֵר(תהלים י, יד).
אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא:
רבונו של עולם! ראית שעשו הרשע בא, ועתיד להחריב בית המקדש,
ומגלה את ישראל מארצם, ומשלשלן בקולריןבקולרין — בקולרים, בשלשלאות של צוואר.
תַּבִּיט לָתֵת בְּיָדֶךָ — ואתה היית משרה שכינתך על יצחק, ואמר לו:
הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ(בראשית כז, לט), וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה(בראשית כז, מ).
עָלֶיךָ יַעֲזֹוב חילך —
למחר הוא בא ונוטל יתומים ואלמנות, וחובשן בבית הייסורין, ואומר להן:
אותו שכתוב בו אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּין אַלְמָנוֹת(תהלים סח, ו) — יבא ויציל אתכם מידי!
אלא יָתוֹם אַתָּה הָיִיתָ עוֹזֵר —
שני יתומים שנשתיירו לו, זה רומיוס ורומילוס:
נתת רשות לה לזאיבהלזאיבה — לזאבה להניקן,
ובסוף עמדו ובנו שני צריפיןצריפין — בקתות, סוכות גדולים ברומי.
דבר אחר:
ראית כִּי אַתָּה עָמָל וָכַעַס.
אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא:
רבונו של עולם! ראית נבוכד נצר הרשע בא ומחריב בית המקדש, ומגלה ישראל, ומשלשלן בקולרין.
תַּבִּיט לָתֵת בְּיָדֶךָ — והיית משרה שכינתך על ירמיה, ואומר לנו:
וְעָבְדוּ אֹותוֹ כׇּל הַגּוֹיִם וְאֶת בְּנוֹ וְאֶת בֶּן בְּנוֹ(ירמיה כז, ז).
עָלֶיךָ יַעֲזֹוב חילך —
למחר הוא בא ונוטל חנניה מישאל ועזריה, ונותנן לתוך כבשן האש, ואומר להן:
ומה הוּא אֱלָהּ דִּי ישיזבינכוןישיזבינכון — יציל אתכם מִן יְדָי(דניאל ג, טו).
אלא ולא עוד — יָתוֹם אַתָּה הָיִיתָ עוֹזֵר:
יתומה אחת שנשתיירה לו, ועשית אותה אגוסטהאגוסטה — קיסרית, מלכה במלכות שאינה שלה.
ואיזו?
זו ושתי הרשעה.
מדרש תהלים, מזמור י, ו · דרשת הפסוק · ״ראית כי אתה עמל וכעס תביט״ · נוסח אחר · רוח הקודש על יצחק שעשו עתיד להחריב; מלכות הרשעה ״יתמין אנא זיין״, רומוס ורומלוס; נבוכדנצר וושתי — ״שבור זרוע רשע״
מן ״ראית כי אתה עמל״ עד סוף הסימן; לפניו בסימן — ״קומה יי אל נשא ידיך… כאדם שנשקע בים״ ו״על מה נאץ רשע אלהים״, דרשות אחרות.
נוסח אחר לפתיחתא שבאסתר רבה (לעיל, ג): כאן ״היתה עלי יד יי״ — ״שהיתה משרה רוח הקודש על יצחק, שהיה יודע שעשו הרשע עתיד לירש גהנם ולהרגיזך״, ודברי מלכות הרשעה בארמית; ובסוף ״גם ושתי המלכה… שבור זרוע רשע״.
״כדאת אמר״ — בכתב היד ״בד״א״, ומסומן במאגרים ״כך״. ״משרה״ — בכתב היד ״משדה״, ומסומן ״כך״. ״אימן וזימן״ — בגליון כתב היד. ״זאיבה״ — בכתב היד ״ואיבה״, ומסומן ״כך״. ״כל הגוים״ (ירמיה כז, ז) — חסר בכתב היד בסוף העמוד, והושלם. ״דישיב יתכון״ — כך בכתב היד, ומסומן ״כך״ (במסורה: די ישיזבנכון). ״רשע ורע״ — בכתב היד ״ורע רשע״ בסימני היפוך.
המדרש קורא ״יעזוב חיליכה״ (במסורה: יעזב חלכה).
ראית כִּי אַתָּה עָמָל וָכַעַס תַּבִּיט(תהלים י, יד) —
שעשו הרשע בא ומחריב את מקדשך, ושבה את ישראל בקולריןבקולרין — בקולרים, בשלשלאות של צוואר, ויגלה אותם מארצם.
לָתֵת בְּיָדֶךָ —
כדאת אמר: הָיְתָה עָלַי יַד יְיָ(יחזקאל לז, א) —
שהיתה משרה רוח הקודש על יצחק, שהיה יודע שעשו הרשע עתיד לירש גהנם ולהרגיזך,
ואמר לו: הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ(בראשית כז, לט) וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה(בראשית כז, מ).
עָלֶיךָ יַעֲזֹוב חיליכה —
ישראל העני עליך יעזוב בטחונו.
כשמלכות הרשעה הזו אומרת לישראל: הבא גולגלתךגולגלתך — מס הגולגולת שלך!
והוא אומר: יתמין אנא זייןיתמין אנא זיין — יתומים אני זן.
והיא אומרת לי: שמעית עלי דאנא זיין יתמין דילךשמעית עלי דאנא זיין יתמין דילך — שמעת עלי שאני זן יתומים שלך??
זיל לגבי אלהא דיעקבזיל לגבי אלהא דיעקב — לך אל אלהי יעקב, דכתיב ביה: אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּין אַלְמָנוֹת(תהלים סח, ו) — והוא זיין יתמיןוהוא זיין יתמין — והוא זן יתומים!
יעמוד לכם רומוס ורומלוס —
אותן שגידלה אימן, וזימן להן זאיבהזאיבה — זאבה אחת שתניק, והניקה אותן,
ועמדו ובנו שני צריפין ברומי.
הוי: יָתוֹם אַתָּה הָיִיתָ עוֹזֵר.
דבר אחר:
כִּי אַתָּה עָמָל וָכַעַס תַּבִּיט —
ראית שנבוכדנצר הרשע בא ומחריב את מקדשך, ושבה ישראל בקולרין, ומגלה אותם מארצם.
לָתֵת בְּיָדֶךָ —
ואת משרה שכינתך על ידי ירמיהו, ואומר: וְעָבְדוּ אֹתוֹ כׇּל הַגּוֹיִם וְאֶת בְּנוֹ(ירמיה כז, ז).
עָלֶיךָ יַעֲזֹוב חילכה —
למחר הוא נוטל חנניה מישאל ועזריה בכבשן האש, ואומר: מאןמאן הוא אלהא דישיב יתכון — מי הוא האלוה שיושיע אתכם הוּא(דניאל ג, טו) אלהא דישיב יתכון מִן יְדָי?
יָתוֹם אַתָּה הָיִיתָ עוֹזֵר —
יתומה אחת נשתיירה לך: זו ושתי, שעשתה אגוסתאאגוסתא — קיסרית, מלכה במלכות שאינה שלה,
שנאמר: גַּם וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה(אסתר א, ט).
מה כתיב בתריהבתריה — אחריו?
שְׁבֹור זְרוֹעַ רָשָׁע וָרָע תִּדְרוֹשׁ רִשְׁעוֹ בַל תִּמְצָא(תהלים י, טו) —
תִּדְרוֹשׁ רִשְׁעוֹ — ואל תמצא לו זכות.
קהלת רבה, פרשה ה, ו · דרשת הפסוק · ״אם עשק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה אל תתמה על החפץ״ · עושק דלים ודינה של גיהנם, עשו ברומי, ו״הנה״ של הקדוש ברוך הוא
״מהנה״ — בגליון, תחת ״מה נאה״ שמחק הסופר; ״הנה״ — לפניו מ״ם שמחק הסופר.
״אמר רבי חנינא״ — בדפוס ״אמר ר׳ אחא״. ״ואספרכין ואסטרטלין״ — שם ״ואיפרכין ואיסטרטליטין״. ״וצדיק חי העולם״ — שם ״חי העולמים״.
המדרש קורא ״יהיה מושביך״ (במסורה: מושבך).
הסימן כולו, דרשת ״אם עשק רש״ בשלש דרכיה. נוסח אחר — מדרש זוטא, קהלת ה, ז (להלן, ו).
אִם עֹושֶׁק רָשׁ(קהלת ה, ז) — אם ראית עושק דלים ורשים,
וָצֶדֶק — וצדיק חי העולם משפיע לו טובה ושלוה —
תִּרְאֶה בַמְּדִינָה — תראה בם דינה של גהינם.
כִּי גָבֹוהַּ מֵעַל גָּבֹוהַּ שֹׁומֵר — אלו המלאכים;
וּגְבֹוהִים עֲלֵיהֶם — זה הקדוש ברוך הוא.
רבי יוסי ברבי חנינא פתר קריה בעשו:
אם ראית עשו בכרך גדול שברומי עושק דלים וגוזל רשים, והקדוש ברוך הוא משפיע לו שלום —
תראה בם מדת הדין.
אַל תִּתְמַהּ עַל הַחֵפֶץ — על מה שאמר הזקן ונעשה לו חפצו, שאמר לו:
הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶיךָ(בראשית כז, לט).
כִּי גָבֹוהַּ מֵעַל גָּבֹוהַּ שֹׁומֵר — אלו דוכסיןדוכסין — דוכסים, מושלים ואספרכיןואספרכין — ומושלי מחוזות ואסטרטליןואסטרטלין — ושרי צבא;
וּגְבֹוהִים עֲלֵיהֶם — זה מלך חי העולמים.
אמר רבי חנינא:
מהנה של בשר ודם את למד הנה של הקדוש ברוך הוא.
מהנה של בשר ודם נתן חיים לאומה שלימה בעולם הזה, שנאמר: הִנֵּה בֵית הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר(אסתר ח, ז).
לכשיבא הנה של הקדוש ברוך הוא, שנאמר: הִנֵּה יוֹם בָּא לַיְיָ וְחֻלַּק שְׁלָלֵךְ בְּקִרְבֵּךְ(זכריה יד, א) —
על אחת כמה וכמה.
מדרש זוטא, קהלת ה, ז · דרשת הפסוק · נוסח אחר · רשים עשוקים וצדיקו של עולם משפיע להם שלוה; עשו בכרך גדול — ואל תתמה על חפצו של זקן, קל וחומר לכבודו של הקדוש ברוך הוא
נוסח אחר לקהלת רבה ה, ו (לעיל, ה): כאן ״כי גבוה מעל גבוה שומר — זה הקדוש ברוך הוא… וגבוהים עליהם — אלו מלאכי השרת״ (שם להפך), ״פתח קריא בעשו״, ״וצדיקו של עולם משפיע להם שלוה״, ובסוף ״ומה לכבוד בשר ודם כן, לכבודו של הקדוש ברוך הוא לא כל שכן״ — בלי ״הנה בית המן״.
״צדיקו של עולם״ (תחת ״צדיק לעולם״), ״בכרך״ (תחת ״בכחך״) ו״וגוזל״ — תיקוני המהדיר והשלמתו, בסוגריים בדפוס.
אִם עֹושֶׁק רָשׁ וגו׳(קהלת ה, ז) —
אם ראית רשים עשוקים ודלים נגזלים,
וָצֶדֶק — זה צדיקו של עולם, שהוא משפיע שלוה עליהם —
תִּרְאֶה בַמְּדִינָה — תירמה בם דינה;
ואל תתמה על חפצו של הקדוש ברוך הוא, שאמר והיה העולם.
למה?
כִּי גָבֹוהַּ מֵעַל גָּבֹוהַּ שֹׁומֵר — זה הקדוש ברוך הוא, שהוא מלמעלה ואתה מלמטה;
וּגְבֹוהִים עֲלֵיהֶם — אלו מלאכי השרת.
רבי יוסי ברבי חנינא פתח קריא בעשו:
אם ראית בכרך גדול שעושק דלים וגוזל רשים, וצדיקו של עולם משפיע להם שלוה —
תראה בני דינה.
ואל תתמה על חפצו של זקן, שאמר ונעשה רצונו.
הדא הוא דכתיב:
מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וגו׳(בראשית כז, לט).
והלא דברים קל וחומר:
ומה לכבוד בשר ודם כן — לכבודו של הקדוש ברוך הוא לא כל שכן!
הדא הוא דכתיב:
הִנֵּה יוֹם בָּא לַיְיָ וְחֻולַּק שְׁלָלֵךְ בְּקִרְבֵּךְ(זכריה יד, א).
מדרש תהלים, מזמור פ, ח · דרשת הפסוק · ״תהי ידך על איש ימינך״ · ״איש ימינך״ — זה יצחק; תהא ידך להיפרע מעשו השבועה שנשבעת לו בימינך
״יצחק״ — החי״ת מסופקת בכתב היד. אחריו בסימן — ״על בן אדם אמצת לך… לא נסוג ממך — תחיינו בשביל שמך״ ו״יי אלהים צבאות השיבנו האר פניך — אמר רבי יוחנן: אנו אין לנו אלא הארת פניך״, דרשות על הפסוקים הבאים.
תְּהִי יָדְךָ עַל אִישׁ יְמִינֶךָ(תהלים פ, יח) —
תהא ידך מגנת על איש ימינך — זה יצחק.
דבר אחר:
תהיה ידך מצוייה להיפרע מעשו הרשע אותה השבועה שנשבעת לו בימינך,
שנאמר: הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ(בראשית כז, לט).
בראשית רבה, אסתר רבה, קהלת רבה, מדרש תהלים, מדרש זוטא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | ע | — (הוספה) |
| א | שרי | שורי |
| א | עקר | עקב |
| א | דוכסין | דוקסין |
| ב | נו | ג |
| ג | ומשלשלן | נמשלשלן |
| ג | לתת | תת |
| ד | כדאת אמר | בד״א |
| ד | משרה | משדה |
| ד | זאיבה | ואיבה |
| ד | כׇּל הַגּוֹיִם | — (הוספה) |
| ו | צדיקו של עולם | צדיק לעולם |
| ו | בכרך | בכחך |
| ו | וגוזל | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | פרשה סז: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה טז: כתב יד וטיקן 60, עם השלמה מכתב יד לונדון 340 (כתב יד וטיקן 30 חסר כאן) |
| אסתר רבה | כתב יד קמברידג׳ 495 |
| מדרש תהלים | כתב יד קמברידג׳ Or. 786 |
| קהלת רבה | כתב יד וטיקן 291 |
| מדרש זוטא | מהדורת בובר |
מדרש דרבי יצחק
פרשה קיד
וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד(בראשית כז, מ)
״ועל חרבך תחיה״ — ירושתו של עשו: בני עשו שלא קיבלו את התורה מפני ״לא תרצח״; ״ואת אחיך תעבד״ — אם זכה; כלי חמס — כליו של עשו; ״פלטה נפשי מרשע חרבך״; עשו שבשמו מנין ״שלום״ מרעיש המדינות
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
מסכת כלה רבתי, מכילתא דרבי ישמעאל, ספרי דברים, מדרש תנאים לדברים, בראשית רבה, איכה רבה, דברים רבה, פסיקתא רבתי, מדרש תהלים, פרקי דרבי אליעזר, אוצר מדרשים, פתרון תורה §§cover-end§§
חלק א
דברי התנאים
מסכת כלה רבתי, פרק ג · סוגיא · שלום ועשו במנין אחד; ארבע מלכיות באו בשביל אברהם, עינו של עולם; כינויי שמות המלכים
״שע״ו״ — מנין ״שלום״ ומנין ״עשו״. ״וישובו ויבואו… היא קדש״ — כך בקובץ (במסורה: וישבו ויבאו… הוא, קרי ״היא״).
״עין משפט — זה אברהם שהוא עינו של עולם״ — כעין דברי רבי אחא בבראשית רבה מב, ח: ״לא באו להזדווג אלא בתוך גלגל עינו שלעולם״; ושם ״הוא כתיב — הוא שקידש שמו שלהקדוש ברוך הוא בכבשן האש״. דרשת שמות המלכים — אחרת בבראשית רבה מב, ו.
הסוגיא כולה: ״שלום — שע״ו״, הקושיות מ״עשו״, מ״עשו מלחמה״ ומ״אשר עשו את הדבר הרע״, וה״תאנא״ על ארבע מלכיות שבאו בשביל אברהם, שהקושיא השנייה נסמכת עליו.
תנא:
שלום — נתן בשע״ו אותיות, ושע״ו באותיותיו;
מלמד שכל הרודף שלום — אין תפלתו חוזרת ריקם.
אלא מעתה, דכתיב הכי עשודכתיב הכי עשו — שכתוב כך (במנין זה) ״עשו״ — הכי נמי שלום שלום הואהכי נמי שלום שלום הוא — כך גם (הוא) ״שלום״ – שלום הוא??
התם נמי אמרינןהתם נמי אמרינן — שם גם אומרים:
ומה בשעה שכתוב בשמו שלום — הוא מרעש המדינות, מפני וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה(בראשית כז, מ);
ואם אינו מצוי — על אחת כמה וכמה.
אלא הא דכתיב: עָשׂוּ מִלְחָמָה(בראשית יד, ב) — מאי?
התם: ומה שכתוב בם מנין שלום — כך בקשו להחריב את העולם וליזדוגוליזדוג — ולהתגרות ב־, ולבוא למלחמה עם את אברהם;
אם אינו כתוב — על אחת כמה וכמה.
אלא הא דכתיב: אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֶל שְׁעָרֶיךָ אֶת הָאִישׁ אוֹ אֶת הָאִשָּׁה וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ(דברים יז, ה) — מאי?
התם: כיון דנסקליןכיון דנסקלין — כיון שנסקלים — יצא שלום בעולם;
ואם אינן נסקלין — הורגין זה את זה.
תאנא:
ארבע מלכיות לא נתכוונו אלא בשביל אברהם,
שנאמר: וַיָּשֻׁובוּ וַיָּבֹואוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט הִיא קָדֵשׁ(בראשית יד, ז).
עֵין מִשְׁפָּט — זה אברהם, שהוא עינו של עולם;
הִוא קָדֵשׁ — הוא קדוש, שנתקדש עליו שם שמים.
ולא שבו את לוט אלא סבורין שהוא אברהם,
שנאמר: וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו(בראשית יד, יד) — ולא נאמר: בן אחיו.
ואלו שהיו עם אברהם — חייבין יותר מהם,
ומשמותם אתה יודע, שהם כינוי שמותם:
בֶּרַע — ברעה;
בִּרְשַׁע — ברשעה;
שִׁנְאָב — ישנה אביו;
שֶׁמְאֵבֶר — שם אבר;
בֶּלַע — בולע.
מכילתא דרבי ישמעאל, בחדש ה · דרשת הפסוק · ״אנכי יי אלהיך״ · הארץ חלה והאומות אצל בלעם; האומות נתבעו ולא קיבלו — בני עשו ״זו היא ירושה שהוריש לנו אבינו: על חרבך תחיה״; רבי שמעון בן אלעזר: שבע מצות בני נח, ומשל שני האפוטרופין
״ובהיכלו כלו אמר כבוד״ — בכתב היד ״אומ׳״. אחרי הדרשה — ״מפני מה לא נתנה תורה בארץ ישראל״, עניין אחר.
״אמרו לו״ ו״אמר להם״ (אצל בני עשו ובני ישמעאל) ו״בה״ — הושלמו כמנהג הדרשה וכדפוס. ״עליכם״ (אצל עמון ומואב) — בכתב היד ״עלי׳״ בתוספת. ״וגו׳״ שלפני ״מימינו אש דת למו״ — מחוק בכתב היד. ״רבי שמעון בן אלעזר״ — בשיטה ״ר׳ ישמע׳״ שנמחק, ובגליון ״שמעון״. ״אותו״ — השלמת מאגרים. ״מצות״ (בסוף) — בשיטה ״מידות״, ותוקן.
הקריאות ״דפוס״ — מכילתא דרבי ישמעאל בדפוס הורוביץ–רבין (בחדש ה), שם ״מקבלים אתם את התורה״ (בלי ״עליכם״) ו״וכשבא אצל ישראל: מימינו אש דת למו — פתחו כלם פיהם ואמרו״.
נוסחים אחרים של הדרשה: מדרש תנאים לדברים לג, ב (להלן, ד); איכה רבה ג, א, דברים רבה, עקב, ופסיקתא רבתי כא (להלן, בדברי האמוראים); פרקי דרבי אליעזר מא, מדרש עשרת הדברות, פסיקתא חדתא ופתרון תורה, וזאת הברכה (להלן, במדרשים המאוחרים); ספרי דברים שמג (להלן, ג) — שם ״אביהם רוצח הוא… ועל כך הבטיחו אביו: ועל חרבך תחיה״.
דבר אחר:
אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ(שמות כ, ב) —
שכשעמד הקדוש ברוך הוא ואמר: אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ — היתה ארץ חלה,
שנאמר: יְיָ בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ וגו׳(שופטים ה, ד);
ואומר: הָרִים נָזְלוּ וגו׳(שופטים ה, ה);
ואומר: קוֹל יְיָ בַּכֹּחַ וגו׳(תהלים כט, ד),
קוֹל יְיָ שֹׁובֵר(תהלים כט, ה),
קוֹל יְיָ חֹוצֵב(תהלים כט, ז),
קוֹל יְיָ יְחוֹלֵל וגו׳(תהלים כט, ט),
וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד —
עד שנתמלאו בתיהם מזיו שכינה.
באותה שעה נתכנסו כל אומות העולם, ובאו להם אצל בלעם בן בעור.
אמרו לו: שמא המקום מחריב עולמו במבול?
אמר להם: שוטים שבעולם! כבר נשבע המקום לנח שאינו מביא מבול לעולם,
שנאמר: כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי(ישעיה נד, ט).
אמרו לו: מבול של מים אינו מביא, אבל מביא הוא מבול של אש!
אמר להם: אינו מביא לא מבול של מים ולא מבול של אש, אלא הקדוש ברוך הוא נותן תורה לעמו ישראל,
שנאמר: יְיָ עֹוז לְעַמּוֹ יִתֵּן וגו׳(תהלים כט, יא).
וכיון ששמעו מפיו הדבר הזה — פנו כולם והלכו איש למקומו.
לפיכך נתבעו אומות העולם, שלא יהא להן פתחון פה לומר: אילו נתבענו — כבר קיבלנו עלינו!
והרי שנתבעו ולא קיבלו עליהם,
שנאמר: וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא וגו׳(דברים לג, ב).
נגלה על בני עשו הרשע. אמר להן: מקבלין אתם עליכם את התורה?
אמרו לו: מה כתוב בה?
אמר להם: לֹא תִּרְצָח(שמות כ, יג).
אמרו לו: זו היא ירושה שהוריש לנו (דפוס: שהורישנו) אבינו: עַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה(בראשית כז, מ).
נגלה על בני עמון ומואב. אמר להם: מקבלין אתם עליכם את התורה?
אמרו לו: מה כתוב בה?
אמר להם: לֹא תִּנְאָף.
אמרו לו: כולם בני מנאפין הן (דפוס: כלנו מניאוף),
שנאמר: וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן(בראשית יט, לו) (דפוס: והיאך נקבלה).
נגלה על בני ישמעאל. אמר להם: מקבלין אתם עליכם את התורה?
אמרו לו: מה כתוב בה?
אמר להם: לֹא תִּגְנֹוב.
אמרו לו: זו היא ברכה שנאמרה בהן (דפוס: בזו הברכה נתברך אבינו):
וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם(בראשית טז, יב),
וכתיב: כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וגו׳(בראשית מ, טו).
וכשבא אצל ישראל — מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ —
פתחו כולם פיהם ואמרו: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע(שמות כד, ז).
וכן הוא אומר: עָמַד וַיְמֹודֶד אֶרֶץ וגו׳(חבקוק ג, ו).
רבי שמעון בן אלעזר אומר:
מה אם בשבע מצות שנצטוו בני נח לא יכלו לעמוד בהן —
על אחת כמה וכמה בכל המצות שבתורה.
משל למלך שמינה לו שני אפוטרופיןאפוטרופין — ממונים, מנהלי נכסים:
אחד ממונה על אוצר של תבן,
ואחד ממונה על אוצר של כסף ושל זהב.
נחשד זה שהיה ממונה על אוצר של תבן,
והיה מתרעם על שלא מינו אותו על אוצר של כסף ושל זהב.
אמרו לו: ריקהריקה — ריק! (כינוי גנאי)! אם על אוצר שלתבן נחשדתה — היאך יאמינו אותך על אוצר של כסף ושל זהב?
והרי דברים קל וחומר:
אם בשבע מצות שנצטוו בני נח לא יכלו לעמוד בהן —
על אחת כמה וכמה בכל המצות שבתורה.
ספרי דברים, פסקא שמג · דרשת הפסוק · ״ויאמר יי מסיני בא״ · נוסח אחר · עשו, עמון ומואב וישמעאל לא קיבלו את התורה; משל החמור והכלב
״בא״ — לפניו ״י״ שמחק הסופר. ״ועל חרבך״ — אחריו ״ע״ שנמחק במאגרים. ״כתוב״ (אצל בני עמון) — הוי״ו מסופקת.
״ועל כך הבטיחו אביו״ — כך בכתב היד; בפינקלשטיין אין משפט זה. ״שלא הלך״ ו״לא דיים שלא שמעו״ — בגליון כתב היד. ״את הגוים״ (מיכה ה, יד) — בכתב היד ״על כל הגוים״, ומאגרים סימנו ״כך״.
״ואותם לא יעשו״ (יחזקאל לג, לא) — כך בכתב היד, ואינו בפינקלשטיין. בפינקלשטיין ״וכן לכל אומה ואומה שאל להם״, ובסוף: ״כיון שראה הקדוש ברוך הוא כך נתנם לישראל״.
נוסח אחר למכילתא דרבי ישמעאל, בחדש ה (לעיל, ב): כאן בני עשו ״כל עצמן של אותם אנשים — אביהם רוצח הוא, שנאמר: והידים ידי עשו; ועל כך הבטיחו אביו: ועל חרבך תחיה״, בני ישמעאל ״אביהן ליסטיס היה״, ״לא הייתה אומה באומות שלא הלך ודיבר ודפק על פתחה״, ומשל החמור והכלב (במכילתא — משל שני האפוטרופין).
דבר אחר:
וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא(דברים לג, ב) —
כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל, לא על ישראל בלבד הוא נגלה, אלא על כל האומות.
כתחילה הלך אצל בני עשו. אמר להם: מקבלין אתם את התורה?
אמרו: מה כתוב בה?
אמר להם: לֹא תִּרְצָח(שמות כ, יג).
אמרו לו: רבונו של עולם! כל עצמן של אותם אנשים — אביהם רוצח הוא,
שנאמר: וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו(בראשית כז, כב);
ועל כך הבטיחו אביו,
שנאמר: וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה(בראשית כז, מ).
הלך לו אצל בני עמון ומואב. אמר להם: מקבלין אתם את התורה?
אמרו לו: מה כתוב בה?
אמר להם: לֹא תִּנְאָף.
אמרו לו: רבונו של עולם! כל עצמה של ערוה שלהן היא,
שנאמר: וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן(בראשית יט, לו).
הלך אצל בני ישמעאל. אמר להם: מקבלין אתם את התורה?
אמרו לו: מה כתוב בה?
אמר להם: לֹא תִּגְנֹוב.
אמרו לפניו: רבונו של עולם! כל עצמן — אביהן ליסטיסליסטיס — שודד, גזלן היה,
שנאמר: וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם(בראשית טז, יב).
לא הייתה אומה באומות שלא הלך ודיבר ודפק על פתחה — מה אם ירצו ויקבלו את התורה.
וכן הוא אומר: יוֹדוּךָ יְיָ כׇּל מַלְכֵי אָרֶץ כִּי שָׁמְעוּ אִמְרֵי פִיךָ(תהלים קלח, ד).
יכול שמעו וקבלו?
תלמוד לומר: וְאוֹתָם לֹא יַעֲשׂוּ(יחזקאל לג, לא);
ואומר: וְעָשִׂיתִי בְּאַף וּבְחֵימָה נָקָם(מיכה ה, יד) את הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמֵעוּ.
לא דיים שלא שמעו,
אלא אפילו שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח לא יכלו לעמוד בהן, עד שפרקום ונתנום לישראל.
משל לאחד ששילח את חמורו ואת כלבו לגורן,
והטעינו לחמורו לתךלתך — חצי כור (מידת יבש), ולכלבו שלש סאים.
והיה החמור מהלך, והכלב מלחיתמלחית — מוציא לשונו ומתנשף (מעייפות).
פרק ממנו סאה ונתנו על החמור; וכן שיני, וכן שלישי.
אף כך ישראל — קבלו את התורה כפירושיה וכדיקדוקיה;
אף אותן שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח לא יכלו לעמוד בהן, עד שפרקום ונתנום לישראל.
לכך נאמר: וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא.
מדרש תנאים לדברים לג, ב · דרשת הפסוק · ״ויאמר יי מסיני בא״ · נוסח אחר · חיזר על כל האומות: בני עשו ״לא הבטיחן אביהם אלא על החרב״; אין אומה יכולה לקבל את התורה אלא ישראל
״אתם״ — תיקון המהדיר; בדפוס ״את״.
נוסח אחר למכילתא (לעיל, ב) ולספרי דברים שמג (לעיל, ג): כאן ״לא הבטיחן אביהם אלא על החרב״, ״אינן באין אלא מטיפה שלזנות״, ״ועל בני קטורה״, ״אינן חיין אלא מגניבה וגזל״, ובסוף ״אין אומה בעולם יכולה לקבל את התורה אלא ישראל — למספר בני ישראל״ ו״הדיבור מרתיק על פתחו״.
נוסח קרוב, בסדר ובלשון אחרים — פרקי דרבי אליעזר מא (להלן, יב).
לפני הדרשה, באותו סימן — דרשות אחרות על ״יי מסיני בא״: משה פתח בשבחו של מקום, ארבע רוחות, ארבעה לשונות, הרעיש העולם והאומות אצל בלעם; אחריה — ״מגיד שכבודו של הקדוש ברוך הוא מלא עולמו״, ודברי רבי שמעון בן יוחאי: ״מסיני הוא בא לדין אומות העולם ששמעו את התורה ולא קיבלו אותה״.
דבר אחר:
יְיָ מִסִּינַי בָּא(דברים לג, ב) —
מלמד: כשנגלה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל, חיזר על כל אומות העולם שיקבלו את התורה, ולא רצו לקבל,
שנאמר: וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא.
נגלה על בני עשו הרשע. אמר להן: מקבלין אתם את התורה?
אמרו לו: ומה כתוב בה?
אמר להם: לֹא תִּרְצָח(שמות כ, יג).
אמרו: כל עצמן שלאותן האנשים — לא הבטיחן אביהם אלא על החרב,
שנאמר: וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה(בראשית כז, מ).
היאך אנו יכולין לקבל את התורה? ולא רצו לקבל.
נגלה על בני עמון ומואב. אמר להן: מקבלין אתם עליכם את התורה?
אמרו לו: ומה כתוב בה?
אמר להם: לֹא תִּנְאָף.
אמרו לו: כל עצמן שלאותן האנשים — אינן באין אלא מטיפה שלזנות,
שנאמר: וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן(בראשית יט, לו).
היאך אנו יכולין לקבל את התורה? ולא רצו לקבל.
נגלה על בני ישמעאל ועל בני קטורה. אמר להן: מקבלין אתם התורה?
אמרו לו: ומה כתוב בה?
אמר להן: לֹא תִּגְנֹב.
אמרו לו: כל עצמן שלאותן האנשים — אינן חיין אלא מגניבה וגזל,
שנאמר: וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם(בראשית טז, יב).
היאך אנו יכולין לקבל את התורה? ולא רצו לקבל.
כיון שבא אצל ישראל — מִימִינוֹ אשדת לָמוֹ —
פתחו כולן פיהם ואמרו: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע(שמות כד, ז).
אמר: אין אומה בעולם יכולה לקבל את התורה — הוי אומר: אלא ישראל.
לכך נאמר: לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(דברים לב, ח).
מנין אתה אומר שאין מלך ושלטון בעולם עד שהיה הדיבור מרתיק על פתחו שיקבל את התורה, ולא רצו לקבל?
שנאמר: יוֹדוּךָ יְיָ כׇּל מַלְכֵי אָרֶץ כִּי שָׁמְעוּ אִמְרֵי פִיךָ(תהלים קלח, ד) —
ששמעו מסוף העולם ועד סופו.
חלק ב
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סז, ח · דרשת הפסוק · ״ועל חרבך תחיה… והיה כאשר תריד״ · אם זכה יעקב — עשו עובד, ואם פורק עול תורה — עשו שולט
״חרבך״ — החי״ת הושלמה במאגרים (בכתב היד ״רבך״; במאגרים גם ״עול״ תחת ״על״); בתיאודור–אלבק ״על חרבך ואת חיי״. ״והוא יש לו נימוסות״ — הושלם במאגרים; ״בו״ — במאגרים, תחת ״לו״.
״לאבותם״ — במאגרים, תחת ״לאבית״; בתיאודור–אלבק ״את מתכיפו לאבות״. ״ירודים״ — שם ״ירידים״, ובלי ״ואני יש לי ירודים״.
הסימן כולו; ״והיה כאשר תריד״ שבו — ראה גם בפרשה קטו (והיה כאשר תריד ופרקת עלו).
וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וגו׳(בראשית כז, מ) —
אמר רבי לוי:
על חרבך, ואת חיי.
וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד —
אמר רבי חונה:
אם זכה — תעבוד; ואם לאו — תאבד.
וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד —
אמר לו: אתה יש לך ירודיםירודים — ירידים (ימי שוק), ואני יש לי ירודים, והוא יש לו ירודים;
אתה יש לך נימוסותנימוסות — חוקים (יוונית: נומוס), והוא יש לו נימסות.
אמר רבי יוסי בירבי חלפתה:
אם ראיתה יעקב אחיך פורק עול תורה מעל צוארו —
גזור עליו שמדיםשמדים — גזרות שמד, ואת שלטואת שלט — ואתה שולט בו.
הדה היא דכתיב:
כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וגו׳(ישעיה סג, טז).
ויצחק איכן הוא? מי שהוא אומר לו: גזור עליו שמדים!
ואת מתכיפומתכיפו — מסמיכו, מצרפו (אל האבות) לאבותם.
בראשית רבה, פרשה צט (לישנא אחרינא), ז · דרשת הפסוק · ״כלי חמס מכרתיהם״ · כלי חמס — גזולים הם בידכם, של עשו הם: ״ועל חרבך תחיה״; ואין חמס אלא עשו; ״מכרותיהם״ — חרבות
מן הנוסח האחר של פרשת ויחי (״לישנא אחרינא״), שאינו בכתב יד וטיקן 30. בבראשית רבה צח, ו: ״כלי חמס מכרתיהם — הכלים הללו שבידכם גזולין הן בידכם; למי הם ראוים? למכירותיהם — לעשו שמכר את הבכורה״.
מקבילות: תנחומא, ויחי ט — חילופיו בפנים; שם ״מכרותיהם — לשון יוני הוא״ בלא שם אומרו. מדרש ילמדנו (ילקוט תלמוד תורה), בראשית מט, ה — כלשון בראשית רבה כמעט מלה במלה (״גזולים הם כלים שבידכם, אינן שלכם אלא של עשו״), ובו ״מכורותיהם — מגורותיהם״ בלבד.
כְּלֵי חָמָס(בראשית מט, ה) — מהו כְּלֵי חָמָס?
אמר להם: גזולים הם בידכם, אינן שלכם, של עשו הם (תנחומא: כלים שבידכם חמוסים, גזולים הם לעשו) (תנחומא: שנאמר לו):
וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה(בראשית כז, מ).
כליו של חמס הן (תנחומא: כלים של חמס),
ואין חמס אלא עשו,
שנאמר: מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב(עובדיה א, י) (תנחומא: תכסך בושה ונכרת לעולם).
מְכֵרֹותֵיהֶם —
אמר רבי יוחנן:
לשון יוני הוא — קורין לחרבות מכיריןמכירין — חרבות.
ויש אומרים: מְכֵרֹותֵיהֶם — מגורותיהם,
כמה דאת אמר: מְכֹורֹותַיִךְ וּמֹולְדֹותַיִךְ(יחזקאל טז, ג).
בראשית רבה, פרשה עה, א · פתיחתא ראשונה · חמש פעמים דוד מקים להקדוש ברוך הוא, ומתי הוא קם; ויעקב ששלח אל הרשע
קוּמָה יְיָ קַדְּמָה פָנָיו הַכְרִיעֵהוּ פַּלְּטָה נַפְשִׁי מֵרָשָׁע חַרְבֶּךָ(תהלים יז, יג)
״אלהי״ (הושיעני) — בכתב היד ״אלי״, כתיבה מקוצרת של השם.
״ראובן״ (בפתיחה) — בכתב היד חסר, והושלם במאגרים. ״אלף כמה פעמים״ — בכתב היד ״אלף וכמה״, והו״ו נמחקה במאגרים; בתיאודור–אלבק ״אלף פעמים״. ״מוכפשת״ — בכתב היד ״מוכשת״; ״אלא״, ״שהוא בא״ — הושלמו במאגרים; ״לרשיעא״ — בכתב היד ״דישיעא״; ״רודה״ — בכתב היד ״דה״; ״הרשע״ (השני) — בכתב היד ״העשע״.
״הכמה דתמר״ — בכתב היד ״הכ׳ דת׳״, ונפתח כבשאר הפרשיות; בתיאודור–אלבק ״היאך דאת אמר״. המשך הפסוק ״חרבי הנה על אדום…״ הושלם במאגרים, ו״וגו׳״ נמחק בידי הסופר. בתיאודור–אלבק ״פלטה נפשי מרשע… שבא מכח החרב״, ״מאותו רשע שעתיד ליפול בחרבך״.
הפתיחתא כולה, מ״וישלח יעקב״ ועד חזרתה אליו; על פסוקנו — ״פלטה נפשי מאותו הרשע שהוא בא מכוחה שלאותה החרב: ועל חרבך תחיה״. נוסח אחר — מדרש תהלים יז, י (להלן, ח).
וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וגו׳(בראשית לב, ד).
רבי פינחס בירבי ראובן פתח:
קוּמָה יְיָ קַדְּמָה פָנָיו וגו׳(תהלים יז, יג).
רבי פינחס בשם רבי ראובן:
חמשה פעמים דוד מקים להקדוש ברוך הוא בספר הראשון שבתלים:
קוּמָה יְיָ הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהַי וגו׳(תהלים ג, ח);
קוּמָה יְיָ בְּאַפֶּךָ וגו׳(תהלים ז, ז);
קוּמָה יְיָ אֵל נְשָׂא יָדֶיךָ(תהלים י, יב);
קוּמָה יְיָ אַל יָעֹוז אֱנוֹשׁ(תהלים ט, כ);
קוּמָה יְיָ קַדְּמָה פָנָיו וגו׳.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: דוד בני, אפילו את מקימני אלף כמה פעמים — איני קם.
אימתיי אני קם?
לכשתראה עניים נשדדים, אביונים נאנקים.
הדה היא:
מִשֹּׁד עֲנִיִּים וגו׳(תהלים יב, ו).
רבי שמעון בירבי יונה אמר:
עַתָּה אָקוּם —
כל זמן שהיא מוכפשתמוכפשת — מתפלשת, מלוכלכת באפר, כביכול;
אלא לכשיבא אותו היום שכתוב בו:
הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר וגו׳(ישעיה נב, ב) —
באותה השעה: הַס כׇּל בָּשָׂר(זכריה ב, יז).
מפני מה? כִּי נֵיעוֹר מִמְּעוֹן קׇדְשׁוֹ.
אמר רבי אחא:
כהדה תרנגלתה דמנערה גרמה מן קטמהכהדה תרנגלתה דמנערה גרמה מן קטמה — כתרנגולת זו המנערת את עצמה מן האפר.
קַדְּמָה פָנָיו —
קדמיה לרשיעא עד לא יקודמינךקדמיה לרשיעא עד לא יקודמינך — הקדם את הרשע עד שלא יקדים אותך.
הַכְרִיעֵהוּ — הכריעהו לכף חובה, שובריהו,
הכמה דתמר: הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וגו׳(תהלים כ, ט).
פַּלְּטָה נַפְשִׁי מֵרָשָׁע חַרְבֶּךָ —
פלטה נפשי מאותו הרשע שהוא בא מכוחה שלאותה החרב:
וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה(בראשית כז, מ).
דבר אחר:
פַּלְּטָה נַפְשִׁי מֵרָשָׁע חַרְבֶּךָ —
פלטה נפשי מאותו הרשע שהוא חרבך, שבו את רודה עולמך.
רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי:
פלטה נפשי מאותו הרשע שהוא עתיד ליפול בחרבך.
הדה היא:
כִּי רִוְּתָה בַשָּׁמַיִם חַרְבִּי, הִנֵּה עַל אֱדוֹם תֵּרֵד וְעַל עַם חֶרְמִי לְמִשְׁפָּט(ישעיה לד, ה).
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
לדרכו היה מהלך, והייתה משלח אצלו ואומר לו:
כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב(בראשית לב, ה)!
וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים וגו׳.
מדרש תהלים, מזמור יז, י · דרשת הפסוק · נוסח אחר · שבועת המלאך ו״לכן״ לשון שבועה; ״קדמה פניו הכריעהו״; ״מרשע חרבך״ — מאותו החרב שבא עלי מכח יצחק אבי, שאמר לעשו ״ועל חרבך תחיה״
נוסח אחר לסוף הפתיחתא שבבראשית רבה עה, א (לעיל, ז): כאן ״ממי שבא עליך מכח התורה, שנקראת חרב״, ״מאותו החרב שבא עלי בחרבו מכח יצחק אבי, שאמר לעשו: ועל חרבך תחיה״ ו״שמיניתה אותו לרדות בעולמך… הוי אשור שבט אפי״; ולפניו שבועת המלאך ודברי רבי יהושע דסכנין על הקץ.
״המלאך״ — הה״א מסופקת בכתב היד. ״בעצמי״ — לפניו מלה מחוקה בכתב היד. ״קומה יי אל נשא ידיך״ (תהלים י, יב) — כך בכתב היד.
דבר אחר:
קוּמָה יְיָ אֵל נְשָׂא יָדֶיךָ(תהלים י, יב) —
ושבועתך, שנשבע המלאך בשמך,
שנאמר: וַיָּרֶם יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ אֶל הַשָּׁמַיִם וַיִּשָּׁבַע בְּחֵי הָעוֹלָם(דניאל יב, ז).
ואומר: לָכֵן יְחַכֶּה יְיָ לַחֲנַנְכֶם(ישעיה ל, יח) —
אין לָכֵן אלא לשון שבועה,
שנאמר: לָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי(שמואל א ג, יד).
רבי יהושע דסיכניןדסיכנין — מסכנין (עיר בגליל) בשם רבי לוי אמר:
אמר הקדוש ברוך הוא: פעמים אמרתי בעצמי בשבועה שאני מביא את הקץ וגואל אתכם משיעבוד מלכיות;
ואף כשיבוא גוג ומגוג לעתיד לבוא — אני נלחם עמו,
שנאמר: וְיָצָא יְיָ וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם(זכריה יד, ג).
לכך אמר דוד: קוּמָה יְיָ קַדְּמָה פָנָיו(תהלים יז, יג) —
קדמיה לרשיעאקדמיה לרשיעא — הקדם את הרשע עד שלא יקדימך.
מהו הַכְרִיעֵהוּ? מכף זכות לכף חובה.
דבר אחר:
הַכְרִיעֵהוּ — שבריהו,
כדאת אמר: הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ(תהלים כ, ט).
פַּלְּטָה נַפְשִׁי מֵרָשָׁע חַרְבֶּךָ —
ממי שבא עליך מכח התורה, שנקראת חרב,
שנאמר: וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם(תהלים קמט, ו).
דבר אחר:
פַּלְּטָה נַפְשִׁי מֵרָשָׁע חַרְבֶּךָ —
מאותו החרב שבא עלי בחרבו מכח יצחק אבי, שאמר לעשו: וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה(בראשית כז, מ).
דבר אחר:
מאותו רשע שהוא חרבך, שמיניתה אותו לרדות בעולמך,
כדאת אמר: הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי(ישעיה י, ה).
רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי אמר:
פלטה נפשי מאותו רשע שהוא עתיד ליפול בחרבך,
שנאמר: כִּי רִוְּתָה בַשָּׁמַיִם חַרְבִּי הִנֵּה עַל אֱדוֹם תֵּרֵד(ישעיה לד, ה).
איכה רבה, פרשה ג, א · דרשת הפסוק · ״אני הגבר״ · משל המטרונה: האומות לא קיבלו את התורה — בני עשו ״היא הברכה אשר ברכנו אבינו: על חרבך תחיה״; וישראל אמרו נעשה ונשמע
״[את כל הנשים בשבילך]״ — השלמת המהדיר בסוגריים. אחרי ״אני הגבר ראה עני״ בא בדפוס בסוגריים מעשה ״ועשקו גבר וביתו״ — אינו על פסוקנו.
באיכה רבה שבכתב יד מינכן 229 המשל אחר (״אם כן למה נכנסת למבוי פלני…״), והנמשל בקצרה: ״אמרו לו: אם כן למה החזרת תורתך על האומות ולא קבלוה? דתניא: כתחלה נגלה על בני עשו… החזירה על בני ישמעאל ולא קבלוה… ולבסוף על ישראל וקבלוה״ — בלי שאלת המצוות ובלי ״ידו בכל ויד כל בו״.
סדר האומות כאן — עשו, ישמעאל, עמון ומואב, כבדברים רבה, עקב (להלן, י); במכילתא, בספרי ובמדרש תנאים (לעיל, בדברי התנאים) ובפסיקתא רבתי כא (להלן, יא) — עשו, עמון ומואב, ישמעאל.
אֲנִי הַגֶּבֶר(איכה ג, א) —
אמר רבי יהושע בן לוי:
אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבון כל העולמים, אנא היא וילפת אנאאנא היא וילפת אנא — אני היא, ולמדתי (קיבלתי) אני — כל מאן דאת מייתי ליכל מאן דאת מייתי לי — כל מה שאתה מביא עלי.
משל למטרונאלמטרונא — גבירה, אשה נכבדה שכעס עליה המלך ונודדה חוץ לפלטיןלפלטין — ארמון.
מה עשת? הלכה וצימצמה את פניה, והלכה לה אחורי העמוד.
כשהמלך עובר, אמר לה: אקשית אפיךאקשית אפיך — הקשית את פניך!!
אמרה לו: אדוני המלך, כך נאה לי, וכך יפה לי, וכך הגון לי — שלא קיבלה אותך אשה אלא אני!
אמר לה המלך: לאולאו — לא, אלא אני שפסלתי את כל הנשים בשבילך.
אמרה לו: לאו, אלא הן הן שלא קבלו אותך.
כך אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבון כל העולמים, כך הגון לי — שלא קיבלה אומה את תורתך אלא אני!
אמר הקדוש ברוך הוא: לאו, אלא אני פסלתי כל האומות בשבילך.
אמרה לו: לאו, אלא הן הן שלא קיבלוה.
מפני מה הלכת להר שעיר? לאו ליתן תורה לבני עשו? ולא קיבלוה.
וכן למדבר פארן — לא ליתן תורה לבני ישמעאל? ולא קיבלו אותה.
מפני מה הלכת אצל עמונים ומואבים? לא ליתן תורה לבני לוט? ולא קיבלוה.
הדא הוא דכתיב:
וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן(דברים לג, ב).
בתחלה הלך לו אצל עשו, להר שעיר. אמר להם: מקבלים אתם התורה?
אמרו לו: מה כתיב בה?
אמר להם: לֹא תִּרְצָח(שמות כ, יג).
אמרו לו: היא הברכה אשר ברכנו אבינו: עַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה(בראשית כז, מ) — אין אנו יכולין לחיות בלא היא. ולא קיבלו אותה.
הלך לו למדבר פארן, אצל בני ישמעאל. אמר להם: מקבלים אתם התורה?
אמרו לו: מה כתיב בה?
אמר להם: לֹא תִּגְנֹוב.
אמרו לו: היא ירושת אבינו: יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ(בראשית טז, יב) — אין אנו יכולין לחיות בלא היא. ולא קיבלו אותה.
הלך אצל עמונים ומואבים. אמר להם: מקבלים אתם התורה?
אמרו לו: מה כתיב בה?
אמר להם: לֹא תִּנְאָף.
אמרו לו: עיקר כל אותן האנשים אינו אלא מכלל ממזרות,
שנאמר: וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן(בראשית יט, לו) —
אין אנו יכולין לחיות בלא היא. ולא קיבלוה.
בא לו אצל ישראל. אמר להם: מקבלים אתם התורה?
אמרו לו: הין היןהין הין — הן, הן — כן, כן — כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע(שמות כד, ז).
אחר כל השבח הזה אמרה: אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי.
דברים רבה, עקב · פתיחתא · ״כי תאמר בלבבך״ · אין לו עסק אלא עם ישראל; מאימתי נפסלו האומות — משעה שחזר על כולן: בני עשו ״עליה אנו בטוחים, שהוא מן פטריקון שלנו״
כׇּל־הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ־לוֹ(ישעיה מ, יז)
״בך בחר״ — לפניו ו׳ שנמחקה במאגרים.
לפני הפתיחתא — הילמדנו ״מהו שיצא אדם בסנדל מסומר בשבת״, שחותם ״ממה שקרינו בענין כי תאמר בלבבך״.
נוסחים אחרים של סבב האומות — לעיל, בדברי התנאים ובאיכה רבה; כאן סדר האומות עשו, ישמעאל, עמון ומואב, כבאיכה רבה.
כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ(דברים ז, יז) —
זה שאמר הכתוב:
כׇּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ(ישעיה מ, יז).
אין אומות העולם חשובין לפני הקדוש ברוך הוא, ואין לו עסק בהם, אלא עם ישראל בלבד,
שנאמר: בְּךָ בָּחַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ(דברים ז, ו).
ואף על פי שהמטר יורד, ושדותיהם עושות פירות ומשפיעות, והן רואין שלוה — בזכות ישראל,
שנאמר: יִפְתַּח יְיָ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב(דברים כח, יב).
מהו לְךָ?
אלא בזכותך מוריד מטר.
רבי אבהו בשם רבי יוסי בן חנינא:
אמר הקדוש ברוך הוא:
אין לי עסק לא בשמים, ולא בארץ, ולא בחמה, ולא בלבנה, ולא בככבים, ולא בכל העולם —
אין לי עסק אלא עם האומה הזאת; הלואי היא תעמוד בידי, שהיא חלקי.
וכן הוא אומר: וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה(דברים ד, יט) —
שבחרו להם האומות, כל אומה ואומה אלהיה;
אבל אתם — וְאֶתְכֶם לָקַח יְיָ(דברים ד, כ).
מאימתי נפסלו האומות מלפני הקדוש ברוך הוא?
משעה שנתן הקדוש ברוך הוא את התורה בסיני, שחזר על כל האומות שיקבלו תורתו, ולא בקשו,
שנאמר: וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא(דברים לג, ב).
אמר לבני עשו: מקבלין אתם תורתי?
אמרו לו: מה כתיב בה?
אמר להם: לֹא תִּרְצָח(שמות כ, יג).
אמרו לו: עליה אנו בטוחים, שהוא מן פטריקון שלנופטריקון שלנו — ירושת אבותינו,
דכתיב: וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה(בראשית כז, מ).
וכן אמר לבני ישמעאל: מקבלין אתם תורתי?
אמרו לו: מה כתיב בה?
אמר: לֹא תִּגְנֹוב.
אמרו: עליה אנו בטוחין,
שנאמר: יָדוֹ בַכֹּל(בראשית טז, יב).
אמר לבני עמון ומואב: מקבלין אתם את התורה?
אמרו לו: מה כתיב בה?
אמר להם: לֹא תִּנְאָף.
אמרו לו: עליה אנו בטוחין, ומטיפה של זנות אנו באין,
דכתיב: וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן(בראשית יט, לו).
אמרו לו הכל: אין אנו מקבלין אותה — תנה אותה לעמך,
שנאמר: יְיָ עֹוז לְעַמּוֹ יִתֵּן(תהלים כט, יא).
אמר להם: מי שהוא מקבל תורתי — להם אני מברך בשלום,
שנאמר: יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.
פסיקתא רבתי, פסקא כא · דרשה · ״עלי עשור ועלי נבל״ · אדריינוס ורבי יהושע בחמשה דברות; האומות לא קיבלו, וישראל קיבלו את התורה בשמחה, באהבה ובאימה
ה״דבר אחר״ נדפס כאן כולו: מעשה אדריינוס ורבי יהושע בן חנניה, ותשובתו לתלמידיו, עד ״פתח ואמר אנכי יי אלהיך״; לפניו בפסקא — ״עלי עשור… שבעה נימין יש בכנור״, דרשה אחרת. תשובתו — ״כך עלה על דעתו של הקדוש ברוך הוא: בתחילה הלך לו אצל בני עשו…״ — נוסח אחר לדרשת המכילתא והספרי (לעיל, בדברי התנאים); בני ישמעאל — ״כל עצמם של אותם האנשים אינם חיים אלא מן הגניבה ומן הגזל״.
סוגריים של המהדיר: ״[דבר אחר עלי עשור וגו׳]״, ״(שנתן) [שאותן]״, ״(האחרונים) [האחרונות]״, ״(עמו) [עמי]״, ״[שבכל מקום ומקום איקונין שלך קבועה]״, ״אמר [להם]״, ״בני עמון [ומואב]״, ״הדא [היא]״, ״(עשרות) [ועשרת]״, ״(אית) [ואתא]״, ״(ורבנים אמרים) [ורבנין אמרו]״, ״(באנגרים) [באנגריא]״ — כאן בנוסח המתוקן, וסימני ההשלמה בסוגריים הכפולים.
דבר אחר: עֲלֵי עָשׂוֹר וגו׳(תהלים צב, ד) —
אדריינוסאדריינוס — אדריאנוס, קיסר רומי שחיק טמיאשחיק טמיא — שחוק עצמות שאל את רבי יהושע בן חנניא. אמר לו: כבוד גדול חלק הקדוש ברוך הוא לאומות העולם:
שאותן חמשה דברות הראשונות, שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל — שמו מעורב בהם; כלומר, שאם חטאו ישראל, הוא קורא אחריהם תגר;
חמשה דברות האחרונות, שנתן לאומות העולם — אין שמו מעורב בהם; כלומר, שאם חטאו אומות העולם, אין קורא אחריהם תגר.
אמר לו: צא וטייל עמי במדינות.
ובכל מקום ומקום שהיה מוליכו, היה רואה איקוניםאיקונים — דיוקנאות, צלמים (של המלך) שלו קבועה. אמר לו: זו מה היא? אמר לו: איקונים שלי.
עד שמשכו לבית הכסא. אמר לו: אדוני המלך, רואה אני שבכל המדינה הזו אתה שליט — שבכל מקום ומקום איקונין שלך קבועה — ובמקום הזה אינה קבועה?
אמר לו: את הוא סבא דיהודאיסבא דיהודאי — זקן היהודים? כך הוא כבודו של מלך — להיות איקונים שלו קבועה במקום ביזוי, במקום משוקץ, במקום מטונף?
אמר לו: ולא שמעו אזניך מה שפיך מדבר? כך שבחו של הקדוש ברוך הוא — להיות שמו מעורב עם הרצחנים, עם המנאפים, עם הגנבים?
סילקו, והלך לו.
כיון שיצא, אמרו לו תלמידיו: רבי, לזה דחית — לנו מה אתה משיב?
אמר להם: כך עלה על דעתו של הקדוש ברוך הוא:
בתחילה הלך לו אצל בני עשו. אמר להם: מקבלים אתם את התורה?
אמרו לפניו: רבונו של עולם, מה כתיב בה?
אמר להם: לֹא תִּרְצָח(שמות כ, יג).
אמרו לו: וכל עצמם של אותם האנשים — לא הבטיחם אביהם אלא על החרב, שנאמר: עַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה(בראשית כז, מ) — אין אנו יכולים לקבל את התורה.
אחר כך הלך אצל בני עמון ומואב. אמר להם: מקבלים אתם את התורה?
אמרו לפניו: רבונו של עולם, מה כתב בה?
אמר להם: לֹא תִּנְאָף.
אמרו לו: וכל עצמם של אותם האנשים — אינם באים אלא מניאוף; הדא היא דכתיב: וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן(בראשית יט, לו) — אין אנו יכולים לקבל את התורה.
אחר כך הלך לו אצל בני ישמעאל. אמר להם: מקבלים אתם את התורה?
אמרו לפניו: רבונו של עולם, מה כתיב בה?
אמר להם: לֹא תִּגְנֹוב.
אמרו לו: כל עצמם של אותם האנשים — אינם חיים אלא מן הגניבה ומן הגזל; הדא היא דכתב: יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם וידו בַכֹּל יד כֹּל בּוֹ(בראשית טז, יב) — אין אנו יכולים לקבל את התורה.
ואחר כך בא לו אצל ישראל. אמרו לו: נעשה ונשמע.
הדא הוא דכתיב: יי מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קדש מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ(דברים לג, ב).
אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים(שיר השירים ח, יד) —
ברח דודי, ערוק מן ריחא בישא, ואתא לך לריחא טבא, עַל הָרֵי בְשָׂמִים.ברח דודי, ערוק… — ברח דודי — ברח מן הריח הרע, ובוא לך אל הריח הטוב, ״על הרי בשמים״.
ברח דודי — ברח מן הריח הרע, ובוא לך אל הריח הטוב, ״על הרי בשמים״.
עֲלֵי עָשׂוֹר — עלינו לקבל את המצות ועשרת הדברות;
עֲלֵי נָבֶל — עלינו להתנבל עליה בימי השמד.
רבי שמעון בן לוי אמר: בשמחה.
ורבנין אמרו: שלא באנגריאבאנגריא — בכפייה, בעבודת אונס.
וכיון שראה הקדוש ברוך הוא דעתם של ישראל, שמבקשים לקבל את התורה באהבה וחיבה, באימה ויראה, ברתת וזיעברתת וזיע — ברעדה ובזיעה —
פתח ואמר: אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ(שמות כ, ב).
חלק ג
מדרשים מאוחרים
פרקי דרבי אליעזר, פרק מא · מאמר · התורה מוצעת לבני עשו, לבני ישמעאל ולכל האומות, ולבסוף לישראל
״שעיר״ (בבראשית לו, ח) — היו״ד והרי״ש הושלמו במאגרים. ״הקדוש ברוך הוא… אמר להם:״ — כל השאלה והתשובה השנייה הושלמו במאגרים (ובתוכן אותיות משוחזרות), ו״לא תג׳״ שלפני ״לא תגנוב״ מחקו הסופר.
״מסעיר״, ״והופיע״, ״ואתה מריבבות״, ״ובנוחה״ — לשון כתב היד (במסורה ״משעיר״, ״הופיע״, ״ואתה מרבבת״, ״ובנחה״). ״מארץ כנען״ — במסורה ״מארץ העברים״ (בראשית מ, טו), וכן בהיגר ובדפוס.
״אין אנו רוצים בתורתו, יתן תורתו לעמו״ — בהיגר ובדפוס ״אין אנו יכולין להניח דת אבותינו שעבדו את האלילים… תן תורתך לעמך״. ״ועמו אלפי שנאן רכב רבותים קדש״ — על פי תהלים סח, יח; בשתי המהדורות ״ורכב רבותים מלאכי קדש״.
״שדברי תורה״ — בכתב היד ״שד׳ת״. ״אשדת״ — כתיב, כמסורה (קרי ״אש דת״). בהיגר ובדפוס נוסף ״ונתן להם בלשון חבה: שמאלו תחת לראשי״, ו״ואין ימינו אלא שבועה״. ״נשבע יי״ — לפני השם מלה שמחקה המהדיר במאגרים (״()״).
הסימן כולו, דרשה אחת: בני עשו, בני ישמעאל, כל האומות, ולבסוף ישראל. נוסח קרוב — מדרש תנאים לדברים לג, ב (לעיל, ד): שם ״לא הבטיחן אביהם אלא על החרב״, ועמון ומואב ביניהם.
הפרק כמעט בלשון זו נדפס גם בנספחי סדר אליהו זוטא (״פרקי רבי אליעזר״, ״ירידה השישית שירד לסיני״): שם ״אין אנו יכולין לעזוב את הברכה שברך יצחק את עשו אבינו, שאמר: ועל חרבך תחיה — אם לא נרצח, להיכן הברכה?״, ״אין אנו רוצין בתורתך, תן תורתך לעמך״, ו״בלשון חבה ובלשון שבועה… שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני״.
רבי טרפון אומר:
זרח הקדוש ברוך הוא ובא מהר סיני, ונגלה על בני עשו,
שנאמר: וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מסעיר לָמוֹ(דברים לג, ב).
ואין שעיר אלא בני עשו,
שנאמר: וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר(בראשית לו, ח).
אמר להם הקדוש ברוך הוא: מקבלין אתם עליכם את התורה?
אמרו לו: מה כתוב בה?
אמר להם: כתוב בה לֹא תִּרְצָח(שמות כ, יג).
אמרו: אין אנו יכולין לעזוב את הדבר שברך יצחק את עשו,
שאמר לו: וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה(בראשית כז, מ).
ומשם חזר ונגלה על בני ישמעאל,
שנאמר: והוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן.
ואין פארן אלא בני ישמעאל,
שנאמר: וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר פָּארָן(בראשית כא, כא).
אמר להם הקדוש ברוך הוא: מקבלים אתם עליכם את התורה?
אמרו לו: מה כתוב בה?
אמר להם: לֹא תִּגְנֹוב.
אמרו לו: אין אנו יכולין לעזוב את הדבר שעשו אבותינו, שגנבו את יוסף והורידוהו למצרים,
שנאמר: כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ(בראשית מ, טו) כנען.
ומשם שלח מלאכים על כל אומות העולם.
אמרו להם: מקבלין אתם עליכם את התורה?
אמרו להם: מה כתוב בה?
אמרו: לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים(שמות כ, ג).
אמרו להם: אין אנו רוצים בתורתו — יתן תורתו לעמו,
שנאמר: יְיָ עֹוז לְעַמּוֹ יִתֵּן(תהלים כט, יא).
ומשם חזר ונגלה על ישראל,
שנאמר: וְאָתָה מֵרִיבְבֹות קֹדֶשׁ.
ואין ריבבות אלא ישראל,
שנאמר: וּבְנֻוחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְיָ רִיבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר י, לו).
ועמו אלפי שנאן, רכב רבותים קדש,
ובימינו אחז את התורה.
מכאן אתה למד: שדברי תורה כגחלי אש —
מִימִינוֹ אשדת לָמוֹ.
בלשון שבועה מנין?
נִשְׁבַּע יְיָ בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ(ישעיה סב, ח).
אוצר מדרשים, מדרש עשרת הדברות, טו · דרשה · התורה שנבראה קודם לעולם; הקדוש ברוך הוא בא אל כל אומה — בני עשו ״וכי ברכה שנתברך עשו אבינו תרצה לעקור אותה ממנו״; ישראל ״נעשה ונשמע״; הערבים — יצחק ״מחויב הוא לי על שאהב את עשו שונאי״, ובניהם
סימן טו של מדרש עשרת הדברות שלם, מ״אמרו חכמים שנבראת התורה״ ועד ״אשריך ישראל מי כמוך״. ״(עמון ומואב)״ — בסוגריים בדפוס.
נוסחים אחרים של סבב האומות: מכילתא דרבי ישמעאל, בחדש ה ספרי דברים שמג ומדרש תנאים לדברים לג, ב (לעיל, בדברי התנאים); איכה רבה ג, א, דברים רבה, עקב ופסיקתא רבתי כא (לעיל, בדברי האמוראים).
אמרו חכמים: שנבראת התורה קודם שנברא העולם אלפים שנה,
שנאמר: וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו(משלי ח, ל);
שכבר מצינו שיומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנה,
שנאמר: כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹור(תהלים צ, ד).
והיתה התורה מתרעמת לפני הקדוש ברוך הוא ואומרת:
למה נבראתי אלפים שנה קודם שנברא העולם? האם לא תתנני לבני אדם?
אמרו לה מלאכי השרת: אנו מעכבין על ידך, כי בני אדם עתידים לחטוא בך, ועל כן מוטב שתהא עמנו.
באותה שעה היתה התורה משחקת לפני יי,
שנאמר: מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו.
והיה הקדוש ברוך הוא אומר למלאכים: התורה משחקת עליכם, לומר:
תורה למה לכם?
וכי ממצרים יצאתם? משועבדים הייתם לפרעה?
אכילה ושתיה יש לכם? דבר טמא יש ביניכם?
ולמה אתם מבקשים את התורה?
אין לכם צורך לקבל את התורה; אלא לאדם שמקבל טומאה — צריך לכפר עליו, ולתקן אותו, ולטהר את נפשו.
מיד שתקו כולם, עד שבא משה ונצחם בתשובה זו, ונתן את התורה לישראל בשמחה.
וקודם שנתן תורה לעמו ישראל, בא הקדוש ברוך הוא אל כל אומה ולשון ליתן להם את התורה,
כדי שלא ליתן להם פתחון פה לעתיד לבא לומר: אם אירע לנו הקדוש ברוך הוא ליתן לנו את התורה — היינו מקבלים אותה.
הלך אצל בני עשו. אמר: תקבלו את התורה?
אמרו לו: מה כתיב בה?
אמר להם: לֹא תִּרְצָח(שמות כ, יג).
ענו כלם ואמרו: וכי ברכה שנתברך עשו אבינו תרצה לעקור אותה ממנו? דכתיב: עַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה(בראשית כז, מ).
אין אנו רוצים לקבלה.
הלך אצל בני לוט (עמון ומואב). אמר להם: תקבלו את התורה?
אמרו: מה כתיב בה?
אמר להם: לֹא תִּנְאָף.
אמרו: מניאוף באנו — אין אנו רוצים לקבלה.
ועוד הלך אצל בני ישמעאל. אמר להם: תקבלו את התורה?
אמרו לו: מה כתיב בה?
אמר להם: לֹא תִּגְנֹוב.
אמרו: וכי ברכה שנתברך בה ישמעאל אבינו אתה רוצה לעקור ממנו? דכתיב: יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ(בראשית טז, יב).
אין אנו רוצים לקבל תורתך.
מיד חזר הקדוש ברוך הוא על כל אומות העולם, ולא רצו לקבלה.
ואחר כך בא אצל ישראל. אמר להם: תקבלו את התורה?
אמרו לפניו: מה כתיב בה?
אמר להם: שש מאות ושלש עשרה מצות.
אמרו: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע(שמות כד, ז).
מיד ירדו מאה ועשרים רבוא מלאכים, וקשרו לכל אחד ואחד שני כתרים — אחד כנגד נַעֲשֶׂה, ואחד כנגד נִשְׁמָע —
וקבלו את התורה בשמחה.
וכשנתן את התורה לישראל, אמר להם: תנו לי ערבים שתקיימו אותה.
אמרו לפניו: הנה אברהם — הוא יהיה ערב בעדנו.
אמר להם: מחויב הוא עבור ישמעאל, שעתיד להרוג את בני בצמא.
אמרו לו: הרי יצחק.
אמר להם: מחויב הוא לי, על שאהב את עשו שונאי.
אמרו לו: הנה יעקב.
אמר להם: חייב הוא לי, על שלא השלים נדרו בבואו מפדן ארם.
אמרו לפניו: הרי בנינו.
מיד אמר הקדוש ברוך הוא: תנו לי אותן ערבים, ואני מקבלם.
מיד הביאו בני ישראל את נשיהם עם יונקי שדים, ונשיהם מעוברות,
ועשה הקדוש ברוך הוא בטניהם כזכוכית, והם מדברים עמו.
אמר להם: ראו, שאני רוצה ליתן תורה לאבותיכם — ואתם ערבים בשבילם שיקיימוה?
אמרו לו: הן.
אמר להם: אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ(שמות כ, ב) —
אמרו לו: הן.
לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים(שמות כ, ג) —
אמרו לו: לאו.
אמר להם: לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְיָ אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא(שמות כ, ז) —
אמרו לו: לאו.
וכן היו עונין אותו: על הן — הן, ועל לאו — לאו.
ומנין שמעוברים שבמעי אמן ומפי יונקים נתיסדה התורה?
שנאמר: מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹונְקִים יִסַּדְתָּ עֹוז(תהלים ח, ג),
ואין עֹוז אלא תורה,
שנאמר: יְיָ עֹוז לְעַמּוֹ יִתֵּן(תהלים כט, יא).
וכשראה הקדוש ברוך הוא את ישראל, שבכל לבם היו מכוונים, ומרוב אהבה היו ממהרים לקבל התורה — שבחם ואשרם,
שנאמר: אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ(דברים לג, כט).
אוצר מדרשים, פסיקתא חדתא · דרשה · ״יי מסיני בא״ · הקול שנחלק לשבעים לשונות ולפי כחו של כל אחד, כמן; הקדוש ברוך הוא הלך אצל האומות — בני עשו ״לא הבטיחו אביו אלא על החרב״; בסיני כזקן ובים כבחור
הדרשה נדפסה באוצר מדרשים תחת הכותרת ״[לחג השבועות]״. ״רצונכם וכו׳״ — כך בדפוס; ההשלמה כדרך הדרשה אצל בני עשו ובני עמון ומואב.
נוסחים אחרים של סבב האומות — לעיל (מכילתא, ספרי, מדרש תנאים, איכה רבה, דברים רבה, פסיקתא רבתי, פרקי דרבי אליעזר, מדרש עשרת הדברות). ״עלי עשור… עלינו לקבל אפילו בימי השמד״ — כבפסיקתא רבתי כא (לעיל).
כתיב: יְיָ מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ(דברים לג, ב) — זו היא נאמרת ברוח הקדש.
יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת(איוב לז, ה) —
מה יַרְעֵם יי בְּקוֹלוֹ?
בשעה שנתן הקדוש ברוך הוא התורה לישראל, הראה להם קולו בפלאי פלאות.
כתיב: וְכׇל הָעָם רֹואִים אֶת הַקּוֹלֹות(שמות כ, טו) —
את הקול לא נאמר, אלא אֶת הַקּוֹלֹות.
אמר רבי יוחנן:
היה הקול יוצא ונחלק לשבעה קולות, ומשבעה קולות לשבעים לשונות, כדי שישמעו כל העולם.
וכשהיה יוצא הקול, לא היה יוצא אצל ישראל אלא לפי כחו של כל אחד ואחד — לפי מה שהיה יכול לסבול.
מכאן הוא אומר: קוֹל יְיָ בַּכֹּחַ(תהלים כט, ד) — בכח של כל אחד ואחד.
אמר רבי יוסי בר חנינא:
אם תמיה — למד מן המן שירד לישראל במדבר, שהיה טעמו לכל אחד ואחד:
לבחורים היה טעמו כמו לחם, שנאמר: הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם(שמות טז, ד);
לזקנים היה טעמו כאשישות בדבש, שנאמר: וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִית בִּדְבָשׁ(שמות טז, לא);
ליונקים — טעמו כחלב משדי אמם;
לחולה — טעמו כסולת מעורב בה שמן ודבש, שנאמר: וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר(במדבר יא, ח).
ואם היה המן משתנה לכמה טעמים כדי שיוכלו לשאת אותו —
הקול, כדי שלא יזיק, על אחת כמה וכמה שהיה לפי כח של כל אחד ואחד.
אמר רבי יהושע בן לוי:
בתחלה, כשבקש יי ליתן תורה לישראל, הלך אצל בני עשו הרשע, ואמר להם: רצונכם לקבל התורה?
אמרו: מה כתיב בה?
אמר: לֹא תִּרְצָח(שמות כ, יג).
אמרו: לא הבטיחו אביו אלא על החרב, שנאמר: עַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה(בראשית כז, מ) — ואיך נקבל התורה?
הלך אצל בני עמון ומואב. אמר להם: רצונכם לקבל התורה?
אמרו: מה כתוב בה?
אמר: לֹא תִּנְאָף.
אמרו: איננו באים אלא מזימה, שנאמר: וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן(בראשית יט, לו) — ואיך נקבלה?
הלך אצל בני ישמעאל. אמר להם: רצונכם וכו׳ לקבל התורה? אמרו: מה כתוב בה?
אמר: לֹא תִּגְנֹוב.
אמרו: כל אותן האנשים אין חייהם אלא מגנבה וגזל, דכתיב: וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם(בראשית טז, יב) — ונקבל התורה?
הלך אצל בני ישראל — אמרו: נעשה ונשמע.
עֲלֵי עָשׂוֹר וַעֲלֵי נָבֶל(תהלים צב, ד) — עלינו לקבל עשרת הדברות;
עֲלֵי נָבֶל — עלינו לקבל אפילו בימי השמד.
ובשעה שהקדוש ברוך הוא ירד על הר סיני ליתן תורה לישראל — נדמה להם כזקן, שאין תורה נאה אלא אם כן זקן;
ובשעה שעלה אל הים לעשות מלחמה — נדמה להם כבחור, שאין מלחמה נאה אלא אם כן בחור,
שנאמר: יְיָ אִישׁ מִלְחָמָה(שמות טו, ג).
פתרון תורה, וזאת הברכה · דרשה · ״ויאמר יי מסיני בא״ · ״מסיני״ ולא ״לסיני״: לקבל את ישראל כחתן, ובדין על האומות שלא קיבלו — בני עשו ״כל עצמינו זו היא, שהורשנו מאבינו״
לפני הדרשה בפתרון תורה — ״וזאת הברכה… מלמד שדבר הקדוש ברוך הוא עם ישראל בהר סיני בארבע לשונות״; אחריה — ״דבר אחר: ויאמר יי מסיני — כך אמר משה: ויי בחר בגוי הזה״.
נוסחים אחרים של סבב האומות — לעיל. ״היה ראוי לכתוב לסיני בא… מסיני בא בדין על אומות העולם״ — כדברי רבי שמעון בן יוחאי במדרש תנאים לדברים לג, ב (שם ״לדין אומות העולם ששמעו את התורה ולא קיבלו אותה״).
וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא וגו׳(דברים לג, ב) —
אל תהי קורא מִסִּינַי בָּא אילא לסיני בא — לתן תורה לבניו.
ורבי יהודה היה דורש את המקרא ככתוב בו: מִסִּינַי בָּא — לקבל את ישראל בשמחה;
משל לחתן שהוא יוצא לקבל את הכלה.
אמר רבי אבהוא:
היה ראוי לכתוב לסיני בא, ומהוא מִסִּינַי בָּא?
אילא: מִסִּינַי בָּא — בדין על אומות העולם, שנתן להן תורה ולא קיבלוה.
לפי שנגלה הקדוש ברוך הוא לתן תורה מסיני — לא על ישראל בלבד ניגלה, אילא אפילו על אומות העולם.
ניגלה על בני עשו, ואמר להן: קיבלו את התורה.
אמרו לו: מה כתוב בה?
אמר: לֹא תִּרְצָח(שמות כ, יג).
אמרו לו: כל עצמינו זו היא, שהורשנו מאבינו,
שנאמר: וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וגו׳(בראשית כז, מ).
ניגלה על בני עמון ומואב. אמר להן: קיבלו את התורה.
אמרו לו: מה כתוב בה?
אמר להם: לֹא תִּנְאָף.
אמרו לו: כל עצמינו זו היא — בני ניאופין אנחנו,
שנאמר: וַתַּהֲרֶןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן(בראשית יט, לו).
ניגלה על בני ישמעאל — כראשון: לֹא תִּגְנֹוב.
אמרו: כתוב: יָדוֹ בַכֹּל(בראשית טז, יב).
ואין אומה ולשון שלא היה הדבור הולך ודופק על פיתחה — שמא יקבלו; ולא קיבלוה,
שנאמר: יוֹדוּךָ כׇּל מַלְכֵי אָרֶץ וגו׳(תהלים קלח, ד) —
מלמד ששמעו והודו, ולא קבלוה.
מסכת כלה רבתי, מכילתא דרבי ישמעאל, ספרי דברים, מדרש תנאים לדברים, בראשית רבה, איכה רבה, דברים רבה, פסיקתא רבתי, מדרש תהלים, פרקי דרבי אליעזר, אוצר מדרשים, פתרון תורה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ב | אמרו לו: | — (הוספה) |
| ב | עליכם | עלי׳ |
| ב | אמרו לו: | — (הוספה) |
| ב | בה | — (הוספה) |
| ב | אמר להם: | — (הוספה) |
| ב | אותו | — (הוספה) |
| ב | מצות | מידות |
| ג | את | על כל |
| ד | אתם | את |
| ה | ח | — (הוספה) |
| ה | והוא יש לו נימסות | — (הוספה) |
| ה | בו | לו |
| ה | דכתיב | — (הוספה) |
| ה | לאבותם | לאבית |
| ז | ראובן | — (הוספה) |
| ז | עתה | ה |
| ז | מוכפשת | מוכשת |
| ז | אלא | — (הוספה) |
| ז | לרשיעא | דישיעא |
| ז | שהוא בא | — (הוספה) |
| ז | רודה | דה |
| ז | הרשע | העשע |
| ז | חַרְבִּי, הִנֵּה עַל אֱדוֹם תֵּרֵד וְעַל עַם חֶרְמִי לְמִשְׁפָּט | — (הוספה) |
| ט | את כל הנשים בשבילך | — (הוספה) |
| יא | דבר אחר: עֲלֵי עָשׂוֹר וגו׳(תהלים צב, ד) | — (הוספה) |
| יא | שאותן | שנתן |
| יא | האחרונות | האחרונים |
| יא | עמי | עמו |
| יא | שבכל מקום ומקום איקונין שלך קבועה | — (הוספה) |
| יא | להם | — (הוספה) |
| יא | ומואב | — (הוספה) |
| יא | היא | — (הוספה) |
| יא | יי מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קדש | — (הוספה) |
| יא | ואתא | אית |
| יא | ועשרת | עשרות |
| יב | יר | — (הוספה) |
| יב | הקדוש ברוך הוא: מקבלים אתם עליכם את התורה? | — (הוספה) |
| יב | אמרו לו: מה כתוב בה? | — (הוספה) |
| יב | אמר להם: | — (הוספה) |
| יד | לקבל התורה? אמרו: מה כתוב בה? | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| מסכת כלה רבתי | נוסח פרויקט השו״ת |
| מכילתא דרבי ישמעאל | כתב יד אוקספורד 151 |
| ספרי דברים | כתב יד לונדון 341 |
| מדרש תנאים לדברים | מהדורת הופמן |
| בראשית רבה | פרשיות סז, עה: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה צט: כתב יד וטיקן 30 |
| מדרש תהלים | כתב יד קמברידג׳ Or. 786 |
| איכה רבה | כתב יד מינכן 229, עם השלמה מכתב יד פרמה 3122 (בפתיחתא כ״ג) |
| דברים רבה | כתב יד אוקספורד 147 |
| פסיקתא רבתי | מהדורת איש שלום |
| פרקי דרבי אליעזר | כתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866 |
| אוצר מדרשים | אוצר מדרשים, מהדורת אייזנשטיין |
| פתרון תורה | מהדורת אורבך |
מדרש דרבי יצחק
פרשה קטו
וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ(בראשית כז, מ)
״והיה כאשר תריד״ — לעתיד לבא: ״אצל יצחק, שבירך את עשו והיה כאשר תריד, ולא בקש רחמים עלינו״, ויצחק מלמד זכות על ישראל; האבות ביום הדין — ״כבר גליתי לכם״; הקרן הזעירא שבא מכוחו של עשו; ״ואת אחיך תעבד״ — לא די שלא עבדו
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, בבלי, סדר אליהו זוטא, ילקוט שמעוני §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה עו, ו · דרשת הפסוק · ״הצילני נא מיד אחי מיד עשו״ · ״הצילני נא מיד אחי״ — מלכות הרשעה, הקרן הזעירא שבא מכוחו של עשו, ועין רעה בממונו של אדם
המשך הפסוקים בדניאל ובבראשית הושלם במאגרים; ״זה מקדון״ — הושלם במאגרים (בתיאודור–אלבק ״זה מקרוס וקרוס וקרידוס״). ״תלת״ כפול בכתב היד, ונמחק במאגרים. ״נצור״ — אותיות מסופקות; בתיאודור–אלבק ״בן נצר״.
״עתיר״ (פעמיים) — בכתב היד ״עתיד״, ומסומן במאגרים ״כך״; תוקן כעניין (עשיר) וכתיאודור–אלבק. ״כעייני אנשא בקרנא״ — בכתב היד ״כעי׳ אנשא בקר׳״.
המדרש מביא את דניאל בלשונו: ״משתכל הווית בקרניא ואלו… סליקת מן ביניהון״, ״קדמייא״, ״ואלו עיינין כעייני״, ״מלכותא עשרה מלכים יקומון״ (במסורה: אלו… זעירה סלקת ביניהון… קדמיתא… ואלו עינין כעיני… מלכותה עשרה מלכין יקמון).
מן הסימן — ״הצילני נא מיד אחי… שבא עלי מכוחו שלעשו״ עד ״בולווטס״; סופו — ״פן יבא והכני אם על בנים — אתה אמרתה: לא תקח האם על הבנים״ — על בראשית לב, יב, עניין אחר.
״והיה כאשר תריד — אתה יש לך ירודים… אם ראיתה יעקב אחיך פורק עול תורה מעל צוארו, גזור עליו שמדים״ (בראשית רבה סז, ח) — בפרשה קיד (ועל חרבך תחיה).
הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי(בראשית לב, יב) —
שבא עלי מכוחו שלעשו.
הדה היא:
מִשְׂתַּכַּל הֲווֵית בְּקַרְנַיָּאמשתכל הווית בקרניא — מתבונן הייתי בקרניים וַאֲלוּואלו קרן אחרי זעירא סליקת מן ביניהון — והנה קרן אחרת קטנה עלתה ביניהן קֶרֶן אׇחֳרִי(דניאל ז, ח) זעירא סליקת מן בֵּינֵיהֵון —
זה בן נצור;
וּתְלָת מִן קַרְנַיָּא קדמייאותלת מן קרניא קדמייא — ושלוש מן הקרניים הראשונות וגו׳ —
זה מקדון וקרוס וקרירוס;
וַאֲלוּ עַייְנִין כְּעַיְינֵי אֲנָשָׁאואלו עיינין כעייני אנשא — והנה עיניים כעיני אדם וגו׳ —
זו מלכות הרשעה הזאת, שהיא מכתבת טירניהמכתבת טירניה — כותבת (מגייסת) טירונים, חיילים מן כל אומות העולם.
אמר רבי יוחנן:
כתוב: וְקַרְנַיָּא עֲשַׂר מִנַּהּ מַלְכוּתָא עַשְׂרָה מלכים יְקֻומוּןוקרניא עשר מנה מלכותא עשרה מלכים יקומון — והקרניים העשר — ממנה, מן המלכות, עשרה מלכים יקומו(דניאל ז, כד) —
כולם ביוצאי יריכו שלעשו הכתוב מדבר.
אלא מִשְׂתַּכַּל הֲווֵית בְּקַרְנַיָּא וַאֲלוּ קֶרֶן אׇחֳרִי זעירא סִלְקָת בֵּינֵיהֵון —
זו מלכות הרשעה;
וּתְלָת מִן קַרְנַיָּא קַדְמָיָיתָא אֶתְעֲקַרָהותלת מן קרניא קדמייתא אתעקרה — ושלוש מן הקרניים הראשונות נעקרו —
אילו שלוש מלכיות הראשונות;
וארו עַייְנִין כְּעַיְינֵי אֲנָשָׁא בְּקַרְנָא דָאוארו עיינין כעייני אנשא בקרנא דא — והנה עיניים כעיני אדם בקרן הזאת —
זו מלכות הרשעה, שהיא מכנסת עין רעה בממונו שלאדם:
פלן עתירפלן עתיר — פלוני עשיר — נעבדיניה ארכונטסנעבדיניה ארכונטס — נעשה אותו ארכון (שר העיר);
פלן עתיר — נעבדינה בולווטסנעבדינה בולווטס — נעשה אותו בולווטס (חבר מועצת העיר).
בבלי שבת פרק ט, פט ע״ב · סוגיא · ״לכו נא אצל אבותיכם״ — אברהם, יצחק ויעקב לא בקשו רחמים; יצחק מלמד זכות; יעקב שהיה ראוי לירד בשלשלאות
״פתחו ואמרו (כי) אתה אבינו״ — ״כי״ בסוגריים בדפוס וילנא; בכ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366 וכ״י וטיקן 108 ״כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו״.
״ואם תמצא לומר כולם עלי, הא קריבית נפשי קמך״ — אינו בכ״י אוקספורד 366; בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 108 סדר הסיום: ״מיד מחוי להו יצחק לקודשא בריך הוא בעיניה, מיד פותחין ואומרים: אתה יי אבינו״.
נוסח אחר של ״לכו נא אצל אבותיכם״ — סדר אליהו זוטא כ (להלן, ג): שם הקדוש ברוך הוא קורא לאבות ביום הדין על שלא בקשו רחמים, ״כבר גליתי לכם״ — ״ידע תדע״, ״והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צואריך״, ״כי שרית״ — בלא תחינת יצחק.
מנין שקושרין לשון של זהורית וכו׳(משנה שבת ט, ג).
כשנים? כשני מיבעי ליהמיבעי ליה — היה צריך (לומר)!
רש״י כשני מיבעי ליה — דומיא דכשלג דלא כתיב כשלגים.
אמר רבי יצחק:
אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל:
אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים(ישעיה א, יח) הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית ועד עכשיו —
כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ (כ״י אוקספורד 366: ואם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ):
דרש רבא:
מאי דכתיב: לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר יְיָ?
לכו נא — בואו נא מיבעי ליה!
יאמר יי — אמר יי מיבעי ליה!
לעתיד לבא יאמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: לכו נא אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם.
ויאמרו לפניו: רבונו של עולם, אצל מי נלך?
אצל אברהם, שאמרת לו יָדֹועַ תֵּדַע(בראשית טו, יג) (כ״י מינכן 95: כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ) — ולא בקש רחמים עלינו;
אצל יצחק, שבירך את עשו וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד(בראשית כז, מ) (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ) — ולא בקש רחמים עלינו;
אצל יעקב, שאמרת לו אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה(בראשית מו, ד) — ולא בקש רחמים עלינו;
אצל מי נלך עכשיו? יאמר יי!
רש״י יאמר ה׳ — אתה אמור התוכחה ובך אנו תולין.
אמר להן הקדוש ברוך הוא: הואיל ותליתם עצמכם בי —
אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ:
רש״י ארד עמך אעלה גם עלה — כאן רמז ד׳ גליות גם ריבויא הוא.
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:
מאי דכתיב: כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ אַתָּה יְיָ אָבִינוּ גֹּואֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ(ישעיה סג, טז)?
לעתיד לבא יאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם: בניך חטאו לי.
אמר לפניו: רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך.
אמר: אימר ליה ליעקב, דהוה ליה צער גידול בנים, אפשר דבעי רחמי עלייהו.אמר: אימר ליה… — אמר: אומר לו ליעקב, שהיה לו צער גידול בנים — אפשר שיבקש רחמים עליהם.
אמר: אומר לו ליעקב, שהיה לו צער גידול בנים — אפשר שיבקש רחמים עליהם.
אמר ליה: בניך חטאו.
אמר לפניו: רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך.
אמר: לא בסבי טעמא, ולא בדרדקי עצה.אמר: לא בסבי… — אמר: לא בזקנים טעם, ולא בתינוקות עצה.
אמר: לא בזקנים טעם, ולא בתינוקות עצה.
אמר לו ליצחק: בניך חטאו לי.
אמר לפניו: רבונו של עולם, בני ולא בניך?
בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע — קראת להם בְּנִי בְכֹורִי(שמות ד, כב);
רש״י קראת להן בני בכורי ישראל — שהיה גלוי לפניך שהן עתידין לומר לפניך בסיני נעשה ונשמע לקבל עולך מאהבה כבנים.
עכשיו — בני ולא בניך?
רש״י ימחו — הואיל שחטאו ויתקדש שמך בעולם כשתעשה דין בעוברין על דבריך.
ועוד, כמה חטאו? כמה שנותיו של אדם — שבעים שנה (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: שנאמר: יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה(תהלים צ, י)).
דל עשרין, דלא ענשת עלייהו — פשו להו חמשין;דל עשרין, דלא… — הוצא עשרים (שנה), שאין אתה מעניש עליהן — נשארו להם חמישים; הוצא עשרים וחמש של הלילות — נשארו להם עשרים וחמש; הוצא שתים עשרה וחצי, של תפילה ואכילה ובית הכסא — נשארו להם שתים עשרה וחצי. אם אתה סובל את כולם — מוטב; ואם לאו — חציים עלי וחציים עליך; ואם תמצא לומר כולם עלי — הרי הקרבתי את עצמי לפניך.
הוצא עשרים (שנה), שאין אתה מעניש עליהן — נשארו להם חמישים;
רש״י דל עשרין דלא ענשת להו — שכן מצינו בדור המדבר שלא ענש הקדוש ברוך הוא אלא מכ׳ שנה ומעלה דכתיב במדבר הזה יפלו פגריכם וגו׳ מבן כ׳ שנה ומעלה אשר הלינותם עלי (במדבר י״ד:כ״ט).
דל עשרין וחמש דלילותא — פשו להו עשרין וחמש;
הוצא עשרים וחמש של הלילות — נשארו להם עשרים וחמש;
דל תרתי סרי ופלגא, דצלויי ומיכל ודבית הכסא — פשו להו תרתי סרי ופלגא.
הוצא שתים עשרה וחצי, של תפילה ואכילה ובית הכסא — נשארו להם שתים עשרה וחצי.
אם אתה סובל את כולם — מוטב;
ואם לאו — פלגא עלי ופלגא עליך;
ואם לאו — חציים עלי וחציים עליך;
ואם תמצא לומר כולם עלי — הא קריבית נפשי קמך.
ואם תמצא לומר כולם עלי — הרי הקרבתי את עצמי לפניך.
פתחו ואמרו: (כי) אַתָּה אָבִינוּ.
רש״י כי אתה אבינו — כנגד יצחק אמרו והוא אמר להם הראו כנגד הקדוש ברוך הוא שהוא אביכם.
אמר להם יצחק: עד שאתם מקלסין לי, קלסו להקדוש ברוך הוא.
ומחוי להו יצחק הקדוש ברוך הוא בעינייהו.ומחוי להו יצחק… — ומראה להם יצחק את הקדוש ברוך הוא בעיניהם.
ומראה להם יצחק את הקדוש ברוך הוא בעיניהם.
מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים: אַתָּה יְיָ אָבִינוּ גֹּואֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ.
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:
ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו,
רש״י בשלשלאות של ברזל — כדרך כל הגולים שהרי על פי גזרת גלות ירד לשם.
דכתיב: בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם בַּעֲבֹותוֹת אַהֲבָה וָאֶהְיֶה לָהֶם כִּמְרִימֵי עֹול עַל לְחֵיהֶם וְאַט אֵלָיו אוֹכִיל(הושע יא, ד):
רש״י בחבלי אדם — בשביל חיבת האדם משכתים למצרים בחבלים ולא בשלשלאות.
רש״י כמרימי עול על לחייהם — כאדם הסובל ומסייע לבהמתו להרים עולה מעל צוארה בלווחין ובמקלות.
רש״י ואט אליו אוכיל — הטיתי לכם כח להכיל את עבודת הפרך.
חלק ב
מדרשים מאוחרים
סדר אליהו זוטא, פרק כ · דרשה · יום הדין · נוסח אחר · כסא הדין: שמים וארץ, חמה ולבנה, הכוכבים, מטטרון והאבות נידונים על שלא בקשו רחמים על ישראל — ״כבר גליתי לכם״: ״ידע תדע״, ״והיה כאשר תריד״, ״כי שרית״
מן הפרקים הנוספים שאינם בכתב יד וטיקן (״פרקי רבי אליעזר״, פרק ב). תיקון המהדיר (פרידמן) בסוגריים הכפולים והנוסח שבדפוס אחר הקו; השלמתו לבדה — בסוגריים הכפולים; מה שמחק — הושמט (״שנאמר״ לפני ״קדש ישראל ליי״, ו״לעתיד״ אחרי ״מביא״). הוצאו ציוני המקרא שבמהדורה.
״[שנאמר: ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים]״ — השלמת המהדיר, ובמקומה בדפוס ״(המאורות הגדולות)״, שמחק. ״ראשית תבואתו״ — כקרי שבמקרא. ״וישקף יי את מחנה מצרים״ — כך בדפוס (במקרא ״אל מחנה״). ״לצד אחר״ (בסוף) — כך בדפוס, ובשאר המקומות ״לצד אחד״.
הדרשה נדפסה מראש הפרק, ״אמרו לו תלמידיו לרבי אליעזר״, עד ״הא למדת שאין כל בריה יכולה להנצל מן הדין״, החותם את הטענה שבפתיחתה; המשך הפרק — חורבן העולם וחידושו, תחיית המתים, גיהנם, וסעודת הצדיקים בגן עדן.
״ביצחק הוא אומר: והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צואריך״ — המדרש קורא ״עולו… צואריך״ (במסורה: עלו… צוארך). והשוה בבלי שבת פרק ט, פט ע״ב (לעיל, ב): ״אצל אברהם שאמרת לו ידע תדע… אצל יצחק שבירך את עשו והיה כאשר תריד, ולא בקש רחמים עלינו״.
אמרו לו תלמידיו לרבי אליעזר:
רבינו, אמור לנו: מה יהיה בסוף אחריתנו?
אמר להם:
אני אודיע אתכם מה יבא:
אין כל בריה יכולה להנצל מיום הדין,
שנאמר: וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה(ישעיה כד, כג).
זהו שנאמר ברוח הקודש על ידי ירמיהו הנביא:
קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹו(ירמיה ב, ג).
כנגד מי אמר ירמיהו מקרא זה? לא אמרו אלא כנגד כנסת ישראל,
שמכל אומה שמצערת ישראל — אינה מתקררה דעתו של הקדוש ברוך הוא עד שיפרע מהן בעצמו.
פרעה הרשע אמר: כׇּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹורָה תַּשְׁלִיכֻוהוּ(שמות א, כב) —
הקדוש ברוך הוא נפרע ממנו בעצמו,
שנאמר: וַיַּשְׁקֵף יְיָ את מַחֲנֵה מִצְרַיִם(שמות יד, כד).
נבוכדנצר הרשע שעלה והחריב את בית המקדש —
הקדוש ברוך הוא נפרע ממנו בעצמו,
שנאמר: וּפָקַדְתִּי עַל(ירמיה נא, מד) בל בבבל.
אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, היו לפני קדושים, ואל תבהלו מיום הדין,
שנאמר: וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים(ויקרא כ, כו).
וכך דרש רבי, לעתיד לבא:
הקדוש ברוך הוא מביא כסא הדין ויושב עליו.
בתחלה קורא לשמים וארץ, ואומר להם: בראשית כל בראתי אתכם,
שנאמר: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ(בראשית א, א).
מפני מה ראיתם שכינתי מסתלקת, וביתי חרב, ובני גלו לבין אומות העולם, ולא בקשתם עליהם רחמים?
דנן ומעמידן לצד אחד.
קורא לחמה ולבנה, ואומר להם: שני המאורות הגדולים בראתי אתכם,
שנאמר: וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹורֹות הַגְּדֹולִים(בראשית א, טז).
מפני מה ראיתם שכינתי מסתלקת, וביתי חרב, ובני גלו, ולא בקשתם עליהם רחמים?
ולא עוד, אלא שהיו באין מלכי מזרח ומערב, ומניחין כתריהם על ראשיהם, ומשתחוים לכם —
ולא אמרתם: אנחנו חרסים כחרס אדמה, אל תשתחוו לנו!
ומניין שנקראו כן?
שנאמר: הָאֹומֵר לַחֶרֶס וְלֹא יִזְרָח(איוב ט, ז).
דנן ומעמידן לצד אחד.
קורא לכוכבים ולמזלות, ואומר להם: אני הבהקתי את זיוכם מסוף העולם ועד סופו, ולא בראתי אתכם אלא בשביל ישראל,
שנאמר: אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי(ירמיה לג, כה).
מפני מה ראיתם שכינתי מסתלקת, וביתי חרב, ובני גלו, ולא בקשתם עליהם רחמים?
דנן ומעמידן לצד אחד.
וכן למלאכי השרת:
קורא למטטרון ואומר לו: קראתי שמך כשמי,
שנאמר: כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ(שמות כג, כא).
מפני מה ראיתם שכינתי מסתלקת, וביתי חרב, ובני גלו, ולא בקשתם עליהם רחמים?
דנן ומעמידן לצד אחד.
קורא לאבות העולם ואומר להם: גזירות קשות גזרתי על בניכם, ולא בקשתם עליהם רחמים.
ואם תאמרו: לא היינו יודעים — כבר גליתי לכם בראשונה שעתידין בניכם להגלות:
באברהם הוא אומר: יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ(בראשית טו, יג);
ביצחק הוא אומר: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻולּוֹ מֵעַל צַוָּארֶיךָ(בראשית כז, מ);
ביעקב הוא אומר: כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל(בראשית לב, כט) —
רמז לו שעתידין לצאת ממנו שני ראשים: ראש גלות שבבבל, ונשיא שבארץ ישראל;
מיד רמז לו גלות.
מפני מה ראיתם שכינתי מסתלקת, וביתי חרב, ובני גלו, ולא בקשתם עליהם רחמים?
קורא לכסא הדין ואומר: קודם לכל קניתיך,
שנאמר: כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן(ירמיה יז, יב).
מפני מה ראית שכינתי מסתלקת, וביתי חרב, ובני גלו, ולא בקשת עליהם רחמים?
דנו ומעמידו לצד אחר.
הא למדת: שאין כל בריה יכולה להנצל מן הדין.
ילקוט שמעוני, שמות, רמז קסב · דרשה · מאוחר — מקורו לא נמצא · למה לא ירדו ישמעאל ועשו למצרים — משל הלוה מן המלך ושני בניו; לעתיד ״וירשו הנגב את הר עשו״, ״ואת אחיך תעבד״ — ״כאשר עשה כן יעשה לו״
בילקוט על ״ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה״, בלא ציון מקור; לא נמצא במדרש קדום ממנו.
דבר אחר:
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה(שמות א, א) —
והלא ישמעאל ויצחק אחים היו, ועשו ויעקב אחים היו —
ולמה לא ירדו לא ישמעאל ולא עשו?
אמר רבי אלעזר:
למה הדבר דומה?
לאחד שלוה מן המלך.
לאחר ימים נפטר הלוה, והניח שני בנים;
ומצא אחד משמש לפניו, ואחד ברח.
אמר לאותו המשמש לפניו: ממך אני גובה כל חובי שנתחייב לי אביך!
אמר לפניו: לפי ששמשתי לפניך — הפסדתי?
אמר לו: חייך, שכר גדול אני נותן לך: לכשיתפש אותו — אני מוסרו לך לעבד.
כך לעתיד לבא: וְיָרְשׁוּ הַנֶּגֶב אֶת הַר עֵשָׂו(עובדיה א, יט).
ועוד כתיב: וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹוד(בראשית כז, מ) —
לא די שלא עבדו, אלא שהעבידו בכל מיני צרות;
כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ(ויקרא כד, יט).
בראשית רבה, בבלי, סדר אליהו זוטא, ילקוט שמעוני. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | ביניהון | — (הוספה) |
| א | קֶרֶן אׇחֳרִי | — (הוספה) |
| א | זעירא | — (הוספה) |
| א | סליקת מן | — (הוספה) |
| א | זה מקדון | — (הוספה) |
| א | קרן | — (הוספה) |
| א | עתיר | עתיד |
| א | עתיר | עתיד |
| ג | לו | — (הוספה) |
| ג | רבינו | — (הוספה) |
| ג | בסוף | — (הוספה) |
| ג | אני אודיע אתכם מה יבא | — (הוספה) |
| ג | כל | — (הוספה) |
| ג | זהו | — (הוספה) |
| ג | אמר | אמרה |
| ג | מקרא זה | — (הוספה) |
| ג | אמרו | אמרה |
| ג | כנסת | — (הוספה) |
| ג | שמכל | שכל |
| ג | שמצערת | שמצטערת |
| ג | אינה | ואינה |
| ג | הרשע שעלה והחריב | החריב |
| ג | בל בבבל | כל בבל |
| ג | היו לפני | — (הוספה) |
| ג | רבי, לעתיד לבא | — (הוספה) |
| ג | ומעמידן | והעמידן |
| ג | שנאמר: וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹורֹות הַגְּדֹולִים(בראשית א, טז) | — (הוספה) |
| ג | שהיו | היו |
| ג | על ראשיהם | בראשיכם |
| ג | אני | — (הוספה) |
| ג | מפני מה ראיתם | ראית |
| ג | דנן ומעמידן לצד אחד. | — (הוספה) |
| ג | קורא לאבות העולם ואומר להם: גזירות קשות גזרתי על בניכם, ולא בקשתם עליהם רחמים. | — (הוספה) |
| ג | ידע | יודע |
| ג | ראית | ראיתם |
| ג | בקשת | בקשתם |
| ג | דנו ומעמידו | דנן ומעמידן |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 |
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
| סדר אליהו זוטא | כתב יד וטיקן 31 |
| ילקוט שמעוני | נוסח פרויקט השו״ת |
מדרש דרבי יצחק
פרשה קטז
וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב(בראשית כז, מא)
השנאה שעשו שטם ליעקב על הברכה: נוקם ונוטר, ״סנטרוי דרומי״; אלופי אדום שבאו לגבות שנאת האבות; ״מי יתנך כאח לי״ — לא כעשו ליעקב; יוסף שעקר האיבה ועשו שהטמינה
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
מכילתא דרבי ישמעאל, מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, ירושלמי, בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, שיר השירים רבה, תנחומא, שמות רבה, פסיקתא רבתי, מדרש תהלים, פרקי דרבי אליעזר, פתרון תורה, בתי מדרשות §§cover-end§§
חלק א
דברי התנאים
מכילתא דרבי ישמעאל, שירה ט · דרשת הפסוק · ״אז נבהלו אלופי אדום״ · אדום ומואב חוששים למריבת האבות; יושבי כנען נמסים מפחד כליה
״לכלותינו״ — הסופר מחק ״ם״ (לכלותים) וכתב ״נו״ בגליון. ״נמוגה״ — כך בכתב היד, מסומן ״כך״ (בהורוביץ: נמיגה).
בהורוביץ: ״מפני אנינות״; ״לעורר מריבה ששטם אבינו לאביהם״ (באדום); ״התחילו להמס״; ״ואומר: למען למוג לב״, ובלא ״נמוגו כל יושבי כנען״ בסוף.
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, פרק טו, כב (להלן, ב) — נוסח אחר של הדרשה, ובה ״לגבות שנאה״ ו״לגבות מריבה״ ו״מפני ארונינאות״.
אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם(שמות טו, טו) —
אם תאמר שהן באין לירש את ארצינו,
והלא כבר נאמר:
אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם וגו׳(דברים ב, ד),
וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד אַל תִּתְגָּרוּ בָם וגו׳(דברים ב, ה)!
הא מה תלמוד לומר אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם?
מפני אניניות.
דבר אחר:
אמרו: עכשיו הן באין לעורר מריבה שבין אבינו לאביהם,
שנאמר: וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו וגו׳(בראשית כז, מא).
אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד —
אם תאמר שהן באין לירש את ארצינו,
והלא כבר נאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב(דברים ב, ט),
ואומר: וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן וגו׳(דברים ב, יט)!
הא מה תלמוד לומר אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד?
מפני אניניות.
דבר אחר:
אמרו: עכשיו הן באין לעורר מריבה שבין אבינו לאביהן,
שנאמר: וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וגו׳(בראשית יג, ז).
נָמֹוגוּ כֹּל יֹושְׁבֵי כְנָעַן —
כיון ששמעו יושבי כנען שאמר המקום למשה:
רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה וגו׳(דברים כ, טז),
כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם וגו׳(דברים כ, יז) —
אמרו:
אילו ואילו לא היו מתייראים אלא מפני ממונם ומפני נכסיהם;
אבל עלינו — אינם באין אלא לכלותינו ולירש את ארצינו.
התחילו נמסין,
שנאמר: נָמֹוגוּ.
ואין נמוגה אלא מסייה,
שנאמר: נְמֹוגִים אֶרֶץ וְכׇל יֹושְׁבֶיהָ(תהלים עה, ד),
לְמַעַן לָמוּג לֵב וגו׳(יחזקאל כא, כ),
נָמֹוגוּ כֹּל יֹושְׁבֵי כְנָעַן.
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, פרק טו, כב · דרשת הפסוק · ״אז נבהלו אלופי אדום״ · נוסח אחר · אדום ומואב חוששים לשנאת האבות; כנען נמוגים מפחד כליה
בקטע קיימברידג׳ (גרסה): ״אלא מפני ארנ…אות״; ״אמרו אלו ואלו אין מיתיראין אלא מפני ממונן… ואין נמיגא אלא המסאה״.
״ארונינאות״, ״ארנונאות״ — מסים (ארנונה). ״אבינו לאביהן״ — ״נו לאביהן״ הושלם במאגרים. ״עלינו אלא״ — הושלם בקרע.
״והרבה המכשלים״ — בעד ״וחרבה״ (מסומן ״כך״); בפסוק ובאפשטיין–מלמד ״והרבה״. ״רועה מקנה״ — כך בעד; בפסוק ״רעי״.
מכילתא דרבי ישמעאל, שירה ט (לעיל, א) — הדרשה בנוסח אחר: ״מפני אניניות״, ״לעורר מריבה שבין אבינו לאביהם״.
אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם(שמות טו, טו) —
אם תאמר שהן באין לירש את ארצם,
הרי כבר נאמר:
וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר וגו׳(דברים ב, ד),
אַל תִּתְגָּרוּ בָם וגו׳(דברים ב, ה).
אלא מפני ארונינאות.
אמרו: עכשיו הן באין לגבות שנאה שבין אבינו לאביהן:
וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב וגו׳(בראשית כז, מא).
אֵילֵי מוֹאָב —
אם תאמר שהן באין לירש את ארצם,
הרי כבר נאמר:
אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב(דברים ב, ט).
אלא מפני ארנונאות.
דבר אחר: אמרו: עכשיו הן באין לגבות מריבה שבין אבינו לאביהן:
וַיְהִי רִיב בֵּין רועה מִקְנֵה אַבְרָם וגו׳(בראשית יג, ז).
נָמֹוגוּ כֹּל יֹושְׁבֵי כְנָעַן —
כיון ששמעו שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה:
רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה וגו׳(דברים כ, טז) —
התחילו נמוגים.
אמרו אלו לאלו:
אין אנו מתיראין אלא מפני ההמון ומפני נכסיהן —
התחילו נימוסין;
אבל אין באין עלינו אלא לכלותינו —
התחילו נמוגים.
ואין נמיגה אלא המסאה,
שנאמר:
נְמֹוגִים אֶרֶץ וְכׇל יֹושְׁבֶיהָ וגו׳(תהלים עה, ד),
ואומר:
לְמַעַן לָמוּג לֵב וְהַרְבֵּה הַמִּכְשֹׁלִים(יחזקאל כא, כ);
נָמֹוגוּ כֹּל יֹושְׁבֵי כְנָעַן.
חלק ב
דברי האמוראים
ירושלמי עבודה זרה א, ב · סוגיא
על ״סטרנלייא״ שבמשנה ״אילו אידיהן של גוים: קלנדס וסטרנלייא וקרטסים…״ (משנה עבודה זרה א, ג; בכתב יד ליידן הלכה ב).
סטרנלייהסטרנלייה — סטורנליה, חג רומי בימות החורף(משנה עבודה זרה א, ג) — שנאה טמונה, שונא נוקם נוטר, היך מה דאת אמר: וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב(בראשית כז, מא).
אמר רבי יצחק בירבי לעזר:
ברומי צווחין ליהצווחין ליה — קוראים לו סנטורייה דעשוסנטורייה דעשו — שנאתו (׳שטנו׳) של עשו.
בראשית רבה, פרשה סז, ט · דרשת הפסוק · ״וישטם עשו… ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי״ · הרשעים ברשות לבם והצדיקים לבם ברשותם, ומזימתו של עשו
״ויאמר המן בלבו״ ו״וי״ (של ״ויאמר ירבעם״) — הושלמו במאגרים; בכתב היד ״אמר ירבעם בלבו״. ״אומותיהם״ — מסומן במאגרים ״כך״ (בתיאודור–אלבק ״אמותיהם״).
״יש״ — במאגרים, תחת אותיות שאינן ניכרות (״א..״); ״עלי״ — בכתב היד ״עליו״, והו׳ נמחקה במאגרים; ״לישמעאל״ — בכתב היד ״לישמעאלים״, והסיום נמחק במאגרים; ״לבכורה״ — כך בכתב היד ובתיאודור–אלבק (במאגרים ״על הבכורה״). סוף פסוק יחזקאל הושלם במאגרים.
״דלבבייה״ — הלמ״ד הושלמה במאגרים; ״בדוקהון״ — כך אחרי תיקון מאגרים (״בדוק־הון״). בתיאודור–אלבק ״דאנא הוא בודקיהון דלבבייא״. המדרש קורא ״חוקר לב ובוחן כליות״ (במסורה: חקר לב בחן כליות).
״סנטרוי דרומי״ — וכן בירושלמי עבודה זרה א, ב (לעיל, ג): ״סטרנלייה — שנאה טמונה, שונא נוקם נוטר… אמר רבי יצחק בירבי לעזר: ברומי צווחין ליה סנטורייה דעשו״.
מקבילות לרשימת ״הרשעים ברשות לבן״: בראשית רבה לד, יג (על ״ויאמר יי אל לבו״; שם ירבעם לפני המן, ובלי ״דומים לבוראן״); אסתר רבה י, ג (שם עשו לפני נבל); מדרש תהלים יד, ב (הרשעים בלבד, ונוסף נבוכדנאצר).
״וכשקבל הברכות — וישטום עשו את יעקב, ויאמר עשו בלבו״: בתנחומא (ורשא), עקב ג, בפתיחתא ״והיה ראשיתך מצער״ — בפרשה נב (ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעמנו), ב.
דרשת ״הרשעים ברשות לבן״ — גם בפרשה קיז (ויאמר עשו בלבו); דרשת ״יקרבו ימי אבל אבי״ — גם בפרשה קיח (יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי).
וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב וגו׳(בראשית כז, מא) —
אמר רבי לעזר בירבי יוסי:
נעשה לו שונא, ונוקם ונוטר;
עד כדון קראייןעד כדון קראיין — עד עכשיו נקראים סנטרוי דרומיסנטרוי דרומי — הסנטורים של רומי (׳וישטם׳ נדרש כעין ׳סנטר׳).
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ —
הרשעים ברשות לבן:
אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ(תהלים יד, א);
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ;
וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ(אסתר ו, ו);
וַיֹּאמֶר יָרׇבְעָם בְּלִבּוֹ(מלכים א יב, כו).
אבל הצדיקים — לבן ברשותן:
וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ(שמואל א א, יג);
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל לִבּוֹ(שמואל א כז, א);
וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ(דניאל א, ח).
דומים לבוראן:
וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל לִבּוֹ(בראשית ח, כא).
יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי —
רבי יודה ורבי נחמיה ורבנן:
רבי יודה אמר:
בא לו עשו במתונהבמתונה — במתינות, בלי חיפזון. אמר: מה אני מכריעמכריע — מצער, מכניע את אבא?
אלא יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל וגו׳.
רבי נחמיה אמר:
הרבה סייחיםסייחים — עיירים, סוסים צעירים מיתו, ונעשו עורותיהם שטיחים על גבי אומותיהםאומותיהם — אמותיהם.
רבנן אמרי:
אם הורגו אני — יש שם ועבר, שניהם עלי בדין,
ואומר לי: למה הרגתה את אחיך?
אלא הרי אני הולך ומתחתן לישמעאל,
והוא בא ועוררועורר — ותובע, וחולק (עליו בדין) עמו לבכורה — והורגו;
ואני עומד עליו בגואל הדם — והורגו;
וירש שתי משפחות.
הדה היא דכתיב:
יַעַן אֲמׇרְךָ אֶת שְׁנֵי הַגּוֹיִם(יחזקאל לה, י) וְאֶת שְׁתֵּי הָאֲרָצוֹת לִי תִהְיֶינָה וִירַשְׁנוּהָ וַיְיָ שָׁם הָיָה וגו׳.
מן אמר דאמר כןמן אמר דאמר כן — מי אמר שאמר כך??
אמר רבי יודן:
הקדוש ברוך הוא אמר כן: וַיְיָ שָׁם הָיָה.
אמר רבי ברכיה:
כפר עשו ואמר: לא אמרית הדה מלתאלא אמרית הדה מלתא — לא אמרתי את הדבר הזה!
אמר לו הקדוש ברוך הוא: לית את ידע דאנה בדוקהון דלבבייהלית את ידע דאנה בדוקהון דלבבייה — אינך יודע שאני הבודק של הלבבות??
אֲנִי יְיָ חוקר לֵב ובוחן כְּלָיוֹת(ירמיה יז, י).
פסיקתא דרב כהנא, תוספתא: וזאת הברכה, א · פתיחתא · ״וזאת הברכה״ · נח, יצחק ויעקב בירכו ונפלה קטטה — ״וישטם עשו את יעקב״; ממי למדו הראשונים לברך; מסירת הברכות לאברהם ומשל האריס; חמש ברכות בידי יעקב, וברכה שביעית — וזאת הברכה
רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל־כֻּלָּנָה(משלי לא, כט)
הפתיחתא נדפסת כאן שלמה, כשרשרת הברכה כולה, מאדם ועד משה; עניינה כאן — ״בא יצחק ובירך את יעקב, והיתה בה קטטה… וישטם עשו את יעקב״.
״פחז״ (כתב היד: פרח), ״מיתתו״, ״שהיה״, ״עודר״ — תיקוני צורות שסומנו במאגרים כמשובשות; ״אף מספיק אני על ידך״ הונח כלשונו; קטעי ״כל אלה שבטי ישראל… ברכה שביעית״ הושלמו בכתב היד ביד שנייה.
נוסחים אחרים: תנחומא, וזאת הברכה א (להלן, ו), ופתרון תורה, וזאת הברכה (להלן, ז). בתנחומא ״בא יצחק ובירך את יעקב, והיתה בה קטטה — שאמר ויתן לך את ברכת אברהם, ואמר לעשו בא אחיך במרמה״.
דבר אחר:
וְזֹאת הַבְּרָכָה(דברים לג, א) — רבי ברכיה פתח: רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל(משלי לא, כט).
הרבה ברכות ברכו ראשונים, כל אחד ואחד בדורו, ולא היתה ברכה מעולה בכולם כברכתו של משה,
שנאמר וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּולָּנָה — זה ברכות של משה.
בא נח לעולם ובירך את בניו — והיה מחלוקת בברכתו, שבירך אחד וקילל אחד:
קילל אחד — שנאמר וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן(בראשית ט, כה);
ובירך אחד — שנאמר וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵי שֵׁם(בראשית ט, כו).
בא יצחק ובירך את יעקב — והיתה בה קטטה, שהיה עשו מתחרה ליעקב על הברכה שבירכו אביו,
שנאמר וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב(בראשית כז, מא).
בא יעקב אבינו ובירך את השבטים — והיתה קטטה, שהוכיח את ראובן על מעשה שהיה בידו,
שנאמר פַּחַז כַּמַּיִם וגו׳(בראשית מט, ד).
וממי למדו הראשונים שבירכו כל אחד ואחד כראוי? לא למדו אלא מן הקדוש ברוך הוא.
שבשעה שבא אדם הראשון לעולם — ברכו הקדוש ברוך הוא, שנאמר זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וגו׳(בראשית ה, ב).
והיה העולם מתנהגמתנהג — מתנהל, מתקיים בברכה עד שבא דור המבול ובטלו מהם אותה ברכה.
מיד נגלה הקדוש ברוך הוא: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם(בראשית ו, ז).
וכיון שיצא נח מן התיבה, ראה הקדוש ברוך הוא שבטלה מהם אותה ברכה —
מיד נגלה עליו ובירכו, שנאמר וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו(בראשית ט, א).
והיה העולם מתנהג באותה ברכה עד שבא אברהם לעולם, והוסיף לו הקדוש ברוך הוא ברכה אחד,
שנאמר וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וגו׳(בראשית יב, ב).
אמר הקדוש ברוך הוא: מכאן ואילך אינו דרך כבוד לפני שאני נזקק לברך את בריותי;
אלא הריני מוסר את הברכות לך — לכל מי שאתה מברכו, אני חותם עליה.
וכי מאחר שנמסרו לו הברכות, מפני מה לא בירך את יצחק?
לפי שראה ביצחק שעשו יוצא ממנו.
אמר: אם אני קובע ברכה ביצחק — הרי עשו מתברך;
ואני אין לי אלא ימים של מניין — למחר הרי הברכות חוזרות למקומן, לבעליהן.
ולמה היה אברהם דומה לפני הקדוש ברוך הוא?
לבעל הבית שהיה לו כרם ונתנו לאריס,
והיו בו באותו כרם אילן של סם חיים, והיה מודלהמודלה — מודלה — מורכב ונתלה (כגפן המודלית על גבי עמוד) על גב אילן של סם המות.
אמר: אם אני עודר בכרם זו — הרי אילן של סם המות מתגדל עמו;
ואם איני עודר בכרם זו — הרי אילן של סם חיים מת.
אלא, אמר אריס: אני אגלול בכרם הזו, שבעל הבית יודע בכרמו אם עודר בו ואם לאו.
אף כך אמר אברהם: אם אני קובע ברכה ביצחק — מיד עשו מתברך;
ואם אין אני קובע בו ברכה — הרי יעקב ראוי לברכה.
אלא, אני אין לי אלא ימים של מניין — למחר הרי הברכות חוזרות לבעליהן.
כיון שבא יעקב אבינו עליו השלום, וקבל חמש ברכות:
שתים מאביו,
ואחת של אברהם,
ואחד של מלאך,
ואחד של הקדוש ברוך הוא.
שתים מאביו — וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה וגו׳(בראשית כז, לג).
אמר רבי אלעזר בן פדת: למה נזדעזע יצחק אבינו באותה שעה? מיום הדין.
שבשעה שבא יצחק לברך את עשו, ולא היה יודע שיצא לתרבות רעה —
שהיה עשו בא ושואל את אביו: מים ומלח צריכין מעשר או לאו?
והיה יצחק אומר: ומה מים ומלח הוא רוצה לעשר — שאר מעשרות על אחת וכמה!
וכיון שנתגלו לו מעשיו, נזדעזע מיום הדין, שנאמר וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה וגו׳.
הרי אחת בידו של יעקב. שנייה — וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹותוֹ וגו׳(בראשית כח, א).
וברכה של אברהם — וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם וגו׳(בראשית כח, ד).
וברכה מן המלאך — וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא וגו׳(בראשית לב, ל).
וברכה של הקדוש ברוך הוא — וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד וגו׳(בראשית לה, ט).
בא יעקב לברך את השבטים, ובירכן חמש ברכות שהיו בידו, והוסיף להם ברכה שישית,
שנאמר כׇּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם(בראשית מט, כח).
מהו וְזֹאת? שהוסיף להם ברכה שישית.
בא משה והוסיף להם ברכה שביעית, שנאמר וְזֹאת הַבְּרָכָה —
הברכה זו מוספת על הברכות כולם.
וכשבא בלעם הרשע לברך את ישראל, היה ראוי לברכן שבע ברכות כנגד שבע מזבחות — ולא בירכן אלא שלש.
אמר לו: וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים(במדבר כד, י).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: רשע! עיניך צרה בברכתן של ישראל —
אף מספיק אני על ידך שתשלים בברכותיך של ישראל.
ובא משה שעינו יפה ובירך את ישראל, ועליו אמר שלמה טוֹב עַיִן הוּא יְבֹורָךְ(משלי כב, ט) —
אל תיקרי יְבֹורָךְ אלא יברך: זה משה רבינו, שעינו יפה בברכתן של ישראל, ובירכן ארבע ברכות.
ואלו הם:
וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כׇּל הַמְּלָאכָה וגו׳(שמות לט, מג),
וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ וגו׳(ויקרא ט, כג),
יְיָ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם יֹוסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים(דברים א, יא),
והדיןוהדין — וזו — וְזֹאת הַבְּרָכָה.
לכך נאמר רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל.
תנחומא, וזאת הברכה א · פתיחתא · נוסח אחר · ברכות הראשונים היתה בהן מחלוקת: נח — בירך אחד וקילל אחד; יצחק — ״ויתן לך את ברכת אברהם״ ו״בא אחיך במרמה״; יעקב — ראובן, שמעון ולוי
רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל־כֻּלָּנָה(משלי לא, כט)
״ברכו״ — אותיות מסופקות בכתב היד. ״פחז״ — הזי״ן מסופקת בכתב היד (ד/ז). ״הקדוש ברוך הוא״, ״שנאמר״ — בכתב היד בקיצור.
״ויתן לך את ברכת אברהם״ — אינו בתנחומא בובר; שם ״שאמר לעשו בא אחיך במרמה, וכתיב וישטם עשו את יעקב״.
בפסיקתא דרב כהנא, תוספתא: וזאת הברכה (לעיל, ה), במקום ״שאמר ויתן לך… במרמה״: ״שהיה עשו מתחרה ליעקב על הברכה שבירכו אביו״.
הפתיחתא כולה — ״ומנין למדו האבות לברך״, מסירת הברכות לאברהם, משל האריס, חמש ברכות בידי יעקב, בלעם ומשה — במדרש דרבי יצחק, פרשת וזאת הברכה; ״חמש ברכות בידי יעקב״, ובהן ״וברכה של אברהם — ויתן לך את ברכת אברהם״ — לעיל, ה.
וְזֹאת הַבְּרָכָה(דברים לג, א).
זה שאמר הכתוב:
רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה(משלי לא, כט) —
זו ברכתו של משה;
שהרי דורות הראשונים (תנחומא (ורשא): האבות ראשונים) ברכו כל אחד ואחד את דורו, ולא היתה (תנחומא בובר: בכולם) כברכתו של משה.
נח בירך את בניו — היה בה מחלוקת:
בירך אחד, וקילל אחד —
יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת(בראשית ט, כז),
וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן(בראשית ט, כה).
יצחק בירך את יעקב — היה בה קטטה:
שאמר וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם(בראשית כח, ד),
ואמר לעשו בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה(בראשית כז, לה),
וכתיב: וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב(בראשית כז, מא).
יעקב בירך את השבטים — היתה בהם קטטה:
שהוכיח ראובן (דברים רבה: את ראובן): פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר(בראשית מט, ד);
וכן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי(בראשית מט, ה).
פתרון תורה, וזאת הברכה · פתיחתא · ״וזאת הברכה״ · נוסח אחר · ברכת משה שלימה, ושל הראשונים היתה בה קטטה: נח בירך אחד וקילל אחד; ממי למדו אבות ונביאים לברך — מאדם הראשון; הברכה שניטלה בדור המבול וחזרה לנח, ניטלה בדור הפלגה ונמסרה לאברהם; אברהם ויצחק, יעקב, משה ודוד
רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל־כֻּלָּנָה(משלי לא, כט)
נוסח אחר לפתיחתא ״רבות בנות עשו חיל״ שבפסיקתא דרב כהנא, תוספתא: וזאת הברכה, א (לעיל, ה): שם ״בא נח לעולם ובירך את בניו, והיה מחלוקת בברכתו״, ״וממי למדו הראשונים… לא למדו אלא מן הקדוש ברוך הוא… זכר ונקבה בראם״, משל האריס, חמש ברכות בידי יעקב ובלעם; כאן ״וממי למדו אבות ונביאים… מאדם הראשון״, דור הפלגה, ״מיכן לתנחומי אבלים״, ״וממקום שסיים משה… משם התחיל דוד״.
״זה הוא שאמר הכתוב״ — בכתב היד ״ז׳ ה׳ ש׳ ה׳״. ״רוח הקדש״ — בכתב היד ״ר׳ הקדש״. ״(אילא כך אמ׳ ברכה שהיא)״ — כפל, בסוגריים במהדורה, והושמט.
וְזֹאת הַבְּרָכָה וגו׳(דברים לג, א) —
זה הוא שאמר הכתוב על ידי שלמה: רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וגו׳(משלי לא, כט) —
כנגד משה, שהיתה ברכתו שלימה יתיריתיר — יותר משברכו הראשונים, שהיתה בהן קטטהקטטה — מחלוקת, ריב.
וכן אתה מוצא בנח: כשברך את בניו — בירך לאחד, וקילל לאחד,
שנאמר: וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן(בראשית ט, כה),
וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵי שֵׁם(בראשית ט, כו).
ואף יעקב, כשבירך לבניו — בירך מקצתן, והניח מקצתן.
אבל ברכה שברך משה את ישראל — היתה שלימה;
ואף על פי שבירך כל שבט ושבט בפני עצמו — חזר וכללן בברכה אחת, שנאמר: אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל וגו׳(דברים לג, כט).
וממי למדו אבות ונביאים לברך זה את זה? מאדם הראשון.
שבשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, אמר: אדם שבראתי בדיוקני — אי אפשר לו להתקיים בלא ברכה.
מיד נגלה עליו הקדוש ברוך הוא ובירכו, שנאמר: וַיְבָרֶךְ אֹותָם אֱלֹהִים וגו׳(בראשית א, כח).
והיה העולם מתנהג באותה הברכה, עד שבאו בני דור המבול וקילקלו מעשיהן — ונטלה מהן.
וכיון שיצא נח ובניו מן התיבה — החזירה הקדוש ברוך הוא להן, שנאמר: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וגו׳(בראשית ט, א).
והיה עולם מתנהג באותה הברכה, עד שבאו בני דור הפלגה וקילקלו את מעשיהם — וניטלה מהם.
אמר הקדוש ברוך הוא: שוב איני נזקק לעולמי לברכו, שמתוך שאני מברכן — הן בועטין ופורקין עול שמים מעליהן;
אלא הריני מוסר הברכה לאברהם ולזרעו:
והראוי לברכה — יברכנו,
והראוי לקללה — יקללנו,
ואני מסכים על ידו,
שנאמר: וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶךָ וגו׳(בראשית יב, ג).
וכן שהגיע זמנו של אברהם להפטר מן העולם, אמר: הרי יצחק בני ראוי לברכה;
ואם אברכנו — הרי ישמעאל עומד כנגדו, שמא יתקנא בו;
אלא מוטב שיהיה הדבר סתום עד שאפטר מן העולם, והקדוש ברוך הוא יודע לתקן את הדבר.
וכיון שנפטר מן העולם — מיד נגלה הקדוש ברוך הוא על יצחק ובירכו, שנאמר: וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וגו׳(בראשית כה, יא).
אמר רבי חמא בר רבי חנינא:
מיכן לתנחומי אבלים — ראוי מן התורה.
והיתה ברכה מסורה ביד יצחק, עד שהגיע זמנו להיפטר מן העולם,
שנאמר: וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה וגו׳(בראשית כז, לג).
אמר רבי אלעזר:
שמא תאמר: מפני שבירך את יעקב?
אלא כך אמר: ברכה שהיא מסורה בידי לא נמסרה אלא למי שראוי לברכה — שמא תעיתי, ובירכתי את מי שאינו ראוי?
משיבה אותו רוח הקדש, ואמר: גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה.
וכשהגיע זמנו של יעקב — קרא את בניו ובירך אותם, כל אחד ואחד בפני עצמו, וחזר וכללן בברכה אחת,
שנאמר: כׇּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וגו׳(בראשית מט, כח), וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר וגו׳.
וממקום שסיים יעקב — משם התחיל משה, שנאמר: וְזֹאת הַבְּרָכָה;
וממקום שסיים משה — אַשְׁרֶיךָ — משם התחיל דוד: אַשְׁרֵי הָאִישׁ וגו׳(תהלים א, א).
לכך נאמר: רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וגו׳.
שיר השירים רבה, פרשה ח, א · דרשת הפסוק · ״מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי״ · באיזה אח: כיוסף לבנימן; משה ואהרן שנשקו; והאחות שנשקה לאחיה שניצל מן הדליקה
״כאי זה אח״ (בפעם השנייה) — ״אח״ בגליון. ״כאי זה אח״ (בראשונה) — גרש מחוק בידי הסופר.
בוילנא ״לא יבוזו לו״; ״זה המדבר״; ״לית דא מבדה לי״ — כך גם שם. ״במירון… במרון״ — כך בכתב היד.
המדרש קורא ״וישנאו אותו ויקנאו בו אחיו״ — צירוף של בראשית לז, ד ולז, יא (בוילנא רק ״ויקנאו בו אחיו״); ״יוסף את בנימן״ — קיצור בראשית מג, טז (״וירא יוסף אתם את בנימין״, כבוילנא).
נוסחים אחרים: תנחומא, שמות כז (להלן, ט) — ״כל האחים שונאים זה את זה… כאיזה אח? כמשה לאהרן״; שמות רבה ה, א (להלן, י) — ״כמשה לאהרן… הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים״, ונשיקות של תפלות.
מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי(שיר השירים ח, א) — כאי זה אח?
קין להבל? קין הרג להבל,
שנאמר: וַיָּקׇם קַיִן אֶל הֶבֶל(בראשית ד, ח).
אלא כישמעאל ליצחק? ישמעאל שונא ליצחק.
אלא כעשו ליעקב?
שנאמר: וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב(בראשית כז, מא).
אלא כאחי יוסף ליוסף? שונאים היו אותו,
שנאמר: וַיִּשְׂנְאוּ אֹותוֹ(בראשית לז, ד) וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו(בראשית לז, יא).
כאי זה אח יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי?
הוי אומר: כיוסף לבנימן, שאהבו בלבו,
שנאמר: יוֹסֵף אֶת בִּנְיָמִן(בראשית מג, טז).
אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ — חוץ זה מדבר, שהוא חוץ לישוב.
אֶשָּׁקְךָ — כשני אחים שנשקו זה לזה. ואלו הן? משה ואהרן,
שנאמר: וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ(שמות ד, כז).
גַּם לֹא יָבֻוזוּ לִי.
אמר רבי פנחס:
מעשה בשני אחים, שהיה אחד במירון ואחד בגוש חלב.
נפלה דליקה בבית זה שהיה במרון,
ובאת אחותו מגוש חלב;
התחילה מגפפתו ומחבקתו ומנשקתו, ואומרת:
לית דא מבדה לילית דא מבדה לי — אין זה גנאי לי — דהוה אחי באננקידהוה אחי באננקי — שהיה אחי בצרה, בסכנה, ונתפלט ממנה.
תנחומא, שמות כז · פתיחתא · ״לך לקראת משה המדברה״ · נוסח אחר · ישראל מבקשים אח כמשה ואהרן — כל האחים שונאים זה את זה: קין והבל, ישמעאל ויצחק, עשו ויעקב, השבטים ויוסף; ואהרן שמח בגדולת משה
מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ גַּם לֹא־יָבֻזוּ לִי(שיר השירים ח, א)
״כולם כתיבא בנחמו׳״ — כך בכתב היד, בין סימני $, תחת רשימת האחים השונאים; הרשימה הושלמה מן הנוסח הנדפס (תנחומא ורשא, שמות כז), ומשם ״ישמעאל שונא ליצחק… ואין מצחק אלא שבקש להרגו״.
״הב״ה״, ״הקב״ה״, ״שנ׳״, ״אמ׳״, ״ואמ׳״, ״שכתי׳״, ״במצרי׳״, ״שה״א״, ״א״ל״, ״א״ר״, ״ואומ׳״ — נפתחו. ״זה״ (שמחים זה בגדולת זה) — הוספה בכתב היד. ״וילבש״ — היו״ד הושלמה במאגרים, ולפניו ״ויל״ מחוק. ״ויפגשהו בהר האלהים״ — בכתב היד ״ויפגשהו יי״, מסומן ״כך״.
המדרש קורא ״ויבא איש האלהים… בהיותם למצרים… ובחור אותו״ (שמואל א ב, כז–כח; במסורה: איש אלהים, במצרים, ובחר אתו), ״וגם הוא יוצא לקראתך״ (שמות ד, יד; במסורה: וגם הנה הוא יצא).
תנחומא בובר, שמות כד — כנוסח הנדפס; קריאותיו בגוף הפתיחתא. מקבילות: שמות רבה ה, א — ״כאיזה אח? כקין להבל?… אלא כישמעאל ליצחק?… אלא כאחי יוסף ליוסף?״ (להלן, י); שיר השירים רבה ח, א (לעיל, ח); מדרש ״ואלה תולדות אהרן ומשה״ (להלן, יד).
דבר אחר:
לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה(שמות ד, כז).
זה שאמר הכתוב:
מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי(שיר השירים ח, א).
אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי?
אתה מוצא (תנחומא בובר: את מוצא מתחילת ברייתו של עולם ועד עכשיו) כל האחים שונאים זה את זה:
קין שונא להבל, שנאמר: וַיָּקׇם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וגו׳(בראשית ד, ח);
ישמעאל שונא ליצחק, שנאמר: וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית וגו׳(בראשית כא, ט) — ואין מְצַחֵק אלא שבקש להרגו, שנאמר: יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים ויצחקו(שמואל ב ב, יד);
עשו שונא ליעקב, שנאמר: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ וגו׳(בראשית כז, מא);
השבטים שנאו ליוסף, שנאמר: וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ(בראשית לז, ד).
כאיזה אח? כמשה לאהרן,
שנאמר: הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד(תהלים קלג, א) —
שהיו אוהבים זה לזה, ומחבבים זה את זה;
שבשעה שנטל משה את המלכות ואהרן את הכהונה — לא שנאו (תנחומא בובר: לא קנאו) זה את זה,
אלא היו שמחים זה בגדולת זה, וזה בגדולת זה.
תדע:
שבשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה שילך בשליחותו אל פרעה, ואמר לו: שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח(שמות ד, יג) —
אתה סבור שמא עיכב משה שלא לילך?
אינה כן, אלא כמכבד לאהרן.
אמר משה:
עד שלא עמדתי היה אהרן אחי מתנבא להם במצרים שמונים שנה,
הוא שכתיב: וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם(יחזקאל כ, ה).
ומנין שאהרן מתנבא להם? שהוא אומר:
וַיָּבֹא אִישׁ האלהים אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר יְיָ הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם למצרים לְבֵית פַּרְעֹה(שמואל א ב, כז),
וּבָחֹור אֹותוֹ מִכׇּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן לַעֲלוֹת עַל מִזְבְּחִי לְהַקְטִיר קְטֹרֶת(שמואל א ב, כח).
אמר משה:
כל השנים הללו היה אהרן אחי מתנבא,
ועכשיו אני נכנס בתחומו של אחי — ויהיה מיצר!
לכך לא היה מבקש לילך.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: איכפת לאהרן בדבר זה?
שאינו מיצר, אלא עוד שמח.
תדע לך, שאמר לו: וְגַם הוּא יֹוצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ(שמות ד, יד) —
אינו אומר בפיו, או וְשָׂמַח בלבד, אלא וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ.
אמר רבי שמעון בן יוחאי:
הלב ששמח בגדולת אחיו — יבוא וישמח, וילבש אורים ותומים,
שנאמר: וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּומִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן(שמות כח, ל).
הוי: וְגַם הִנֵּה הוּא יֹוצֵא לִקְרָאתֶךָ.
כיון שאמר לו כך — קיבל עליו לילך.
מיד נגלה הקדוש ברוך הוא על אהרן, ואומר לו: לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה (תנחומא בובר: כדי שידע שאתה שמח בדבר).
הוי: מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי — כמשה ואהרן;
אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ —
וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ.
שמות רבה, פרשה ה, א · פתיחתא · ״וילך ויפגשהו בהר האלהים וישק לו״ · נוסח אחר · כאי זה אח — לא כקין, ישמעאל, עשו ואחי יוסף, אלא כיוסף לבנימין וכמשה לאהרן; כל נשיקות של תפלות חוץ משלש, ומעשה האח והאחות
מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ גַּם לֹא־יָבֻזוּ לִי(שיר השירים ח, א)
נוסח אחר לשיר השירים רבה ח, א (לעיל, ח): כאן ״וכמשה לאהרן — ועליהם נאמר: הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד״, ונשיקות של תפלות; ומעשה רבי פנחס לפני ״אמצאך בחוץ אשקך״.
״לישראל״ (וישמעאל שונא לישראל) — כך בכתב היד, מסומן ״כך״ במאגרים. בדפוס: ״אם תאמר כישמעאל ליצחק — הא גרסינן: ישמעאל שונא ליצחק; אם תאמר כעשו ליעקב — הא כתיב: וישטם עשו את יעקב״.
״ותשק ערפה לחמותה״ — הושלם במאגרים מעד אחר. ״ונפלה דליקה בביתו של גוש חלב, באת אחותו״ — הושלם במאגרים מעד אחר. ״אמרה״ — בכתב היד ״אמרו״. ״איני כדאי… ופלטת מינה״ ו״איני נרגלת… ופלטת ממתה״ — שני נוסחים זה אחר זה בכתב היד; בדפוס רק ״איני מרגלת לבא אליך, אלא פחדתי דהוית אחי באננקי ופלטת ממנה״.
״אמרו רבותי׳״, ״ג׳״, ״שנא׳״, ״כתי׳״, ״הה״ד״, ״וי״א״, ״א״ר״, ״פרישו׳״, ״לחמות׳״ — נפתחו. המדרש קורא ״ויצוק על ראשו״ (במסורה: ויצק).
וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ(שמות ד, כז).
הדא הוא דכתיב:
מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי(שיר השירים ח, א).
כאי זה אח?
כקין להבל? הרי כתיב: וַיָּקׇם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ(בראשית ד, ח).
אלא כישמעאל ליצחק? וישמעאל שונא לישראל,
ועשו שונא לישראל.
אלא כאחי יוסף ליוסף? דכתיב: וַיִּשְׂנְאוּ אֹותוֹ(בראשית לז, ד).
אלא כאי זה אח?
כיוסף לבנימין —
הדא הוא דכתיב:
יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי;
וכמשה לאהרן,
ועליהם נאמר: הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד(תהלים קלג, א).
אמרו רבותינו:
כל נשיקות של תפלות, חוץ משלש:
נשיקות של גדולה,
ונשיקה של פרישות,
ונשיקה של פרקים.
נשיקה של גדולה מנין? שנאמר: וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן ויצוק עַל רֹאשׁוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ(שמואל א י, א).
נשיקה של פרקים מנין? שנאמר: וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ.
נשיקה של פרישות מנין? וַתִּשַּׁק עׇרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ(רות א, יד) וכו׳.
ויש אומרים: אף נשיקות של קריבות, שאין בה גנאי,
שנאמר: וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל(בראשית כט, יא) — שהיתה קרובתו.
אמר רבי פנחס:
מעשה באח ובאחות, שהיה האחד בגוש חלב, והאחר מבית מרון.
ונפלה דליקה בביתו של גוש חלב, באת אחותו ונפלה עליו, והיתה מחבקתו ומנשקתו.
אמרה לו: איני כדאי לבוא אצלך, אלא לא איכפת לי — דהוה אחי באננקי ופלטת מינהדהוה אחי באננקי ופלטת מינה — שהיה אחי בצרה, ונמלטת ממנה.
איני נרגלתנרגלת — רגילה לבא אליך, אלא פחדתי — דהוית אחי באננקי ופלטת ממתהדהוית אחי באננקי ופלטת ממתה — שהיית, אחי, בצרה, ונמלטת ממיתה.
אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ — באי זה חוץ? במדבר, מקום שנשקו אחים זה לזה,
שנאמר: וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ.
פסיקתא רבתי, פסקא יג · דרשה · ״מני אפרים שרשם בעמלק״ · יוסף שטמוהו אחיו ופרע להם טובות תחת רעות; יעקב נתן לעשו את הברכה ולא עקר עשו השנאה מלבו — יבא יוסף ויפרע ממנו
מתוך דרשות ״מני אפרים שרשם בעמלק״ (שופטים ה, יד) — למה בניו של יוסף פורעין מן עשו; לפניו ״והפך את השנאה לאהבה, ועשו הפך את אהבתו של יעקב לשנאה״, ואחריו ״ולא יכול יוסף להתאפק… אבל עשו לא קנה רחמיו על אחיו״.
״(וישמוה)״ — מחוק בכתב היד. ״כששטמו״ — תיקון מאגרים, בכתב היד ״כשטמם״. ״אמר״ (הקדוש ברוך הוא) — הושלם במאגרים. ״בלבו״ (שהטמין האיבה) — בכתב היד ״מלבו״, מסומן ״כך״. ״מני אפרים שרשם״ — בכתב היד בקיצור ״מני אפר׳ שרש׳״. ״ד״א״, ״אמ׳״, ״אע״פ״, ״הק׳״ — נפתחו.
המדרש קורא ״וישטם עשו יעקב״ (במסורה: את יעקב) ו״קח נא את ברכתו אשר הובאת לך״ (במסורה: ברכתי אשר הבאת).
דבר אחר:
יוסף — חטאו לו אחיו, וַיִּשְׂטְמֻהוּ(בראשית מט, כג);
והיו אחיו סבורין שסיטמם כשם שעשו לו:
לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף(בראשית נ, טו).
ולא עשה להם כן, אלא פרע להם טובות תחת רעות.
אבל עשו — כששטמו ליעקב: וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו יַעֲקֹב(בראשית כז, מא) —
לא עשה לו יעקב, אלא אמר לו:
על אותה הברכה את שוטנינו? הרי הוא נתונה לך:
קַח נָא אֶת ברכתו אֲשֶׁר הובאת לָךְ(בראשית לג, יא).
אף על פי כן — לא עקר השנאה מתוך לבו.
אמר הקדוש ברוך הוא:
יבא יוסף, שעקר האיבה מלבו,
ויפרע מן עשו, שהטמין האיבה בלבו:
מִנִּי אֶפְרַיִם שׇׁרְשָׁם(שופטים ה, יד).
מדרש תהלים, מזמור קט, ג · דרשת הפסוק · ״ודברי שנאה סבבוני וילחמוני חנם״ · השנאה שמסר להם אביהם — ״וישטם עשו את יעקב״, נוקם ונוטר; ישראל נהגו באהבה, ואדום יצא בחרב
וְדִבְרֵי שִׂנְאָה סְבָבוּנִי וַיִּלָּחֲמוּנִי חִנָּם(תהלים קט, ג)
״כששלחנו״ — הושלם במאגרים מעד אחר; ״ישראל״ (אמרו ישראל: אני שלום) — הושלם במאגרים. ״למלחמה״ — הלמ״ד השנייה הושלמה במאגרים. ״וילחמוני״ — מסומן ״כך״ במאגרים. ״שנ׳״, ״אדו׳״, ״ישר׳״, ״א׳״, ״הקב״ה״, ״י״י״ — נפתחו.
בדפוס בובר (שוחר טוב קט, ג): ״מה השנאה״; ״וישלח משה מלאכים [וגו׳ כה אמר אחיך ישראל]״; ״אבל הוא: ויאמר אליו אדום פן בחרב אצא לקראתך״ — ״פן בחרב אצא לקראתך״ שם במקומו, וכאן בסוף; ״אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: לא הניחו אתכם — לכך נאמר: כה אמר יי על שלשה פשעי אדום [וגו׳]״.
המדרש קורא ״דברי שנאה״ (במסורה: ודברי שנאה), ״והמה למלחמה״ (במסורה: המה), ״על רודפו בחרב״ (במסורה: רדפו).
דִבְרֵי שִׂנְאָה(תהלים קט, ג) — מהו השנאה?
שמדברים בשנאה שמסר להם אביהם,
שנאמר: וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב(בראשית כז, מא) — נוקם ונוטר שנאה.
וַיִּלָּחֲמוּנִי חִנָּם — חנם הם נלחמים עמי.
אמרו ישראל:
אנו, כששלחנו אצלו — באהבה ניהגנו עמו,
שנאמר: וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים(במדבר כ, יד);
אבל הוא — וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם(במדבר כ, יח).
אמרו ישראל: אֲנִי שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר והמה לַמִּלְחָמָה(תהלים קכ, ז).
אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: לא הניחו אתכם!
לכך: כֹּה אָמַר יְיָ עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם(עמוס א, יא) — עַל רודפו בַחֶרֶב אָחִיו;
פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ.
חלק ג
מדרשים מאוחרים
פרקי דרבי אליעזר, פרק כט · מעשה · אליהו מקנא על המילה, בורח לחורב, ונעשה מלאך הברית
״ז׳ל״ אחרי אליהו נפתח ״זכור לטוב״. ״וביקשה״ — הושלם במאגרים. ״צבאות״ — בכתב היד ״ישראל״, ותוקן במאגרים; ״מזבחתיך״ — הושלם שם.
״וישמע פרעה את הדבר [הרע] הזה״ — ״הרע״ הושלם במאגרים, ואינו במסורה (שמות ב, טו) ולא בהיגר; לא הודפס. ״ויברח יעקב שדה אדום״ — כך בכתב היד (במסורה ״שדה ארם״, הושע יב, יג). ״וישת״, ״בכוח״, ״חרבה״ — לשון כתב היד למלכים א יט, ח.
״מה עשו״ — כלומר: עשו ביקש להרוג את יעקב; בדפוס ״עשו בקש את יעקב להרגו״ ושם גם בראשית כז, מא. ״הכלו״ — כך בכתב היד (במסורה ״היכלו״). הדפוס מסיים בתפלה לביאת המשיח, שאינה בכתב היד ולא בהיגר.
וכך היו ישראל נהוגים למול, עד שנחלקו שתי ממלכות.
מלכות אפרים מנעה מהן ברית מילה.
ועמד אליהו זכור לטוב, וקנא קנאה גדולה,
ונשבע לשמים שלא להוריד טל ומטר.
ושמעה איזבל וביקשה להרוג אותו.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: טוב אתה מאבותיך?
מה, עשו בקש להרוג את יעקב — וברח מפניו ונמלט,
שנאמר: וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אדום(הושע יב, יג).
פרעה בקש להרוג את משה — וברח מפניו ונמלט,
שנאמר: וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וגו׳(שמות ב, טו).
שאול בקש להרוג את דוד — וברח מפניו ונמלט,
שנאמר: וְדָוִד בָּרַח וַיִּמָּלֵט וַיָּבֹוא אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה(שמואל א יט, יח),
וכתוב אחד אומר: וַיִּבְרַח דָּוִד מִנָּיוֹת בָּרָמָה(שמואל א כ, א).
הא למדת שכל הבורח נמלט.
ועמד אליהו זכור לטוב, וברח מארץ ישראל עד שבא להר סיני,
שנאמר: וַיָּקׇם וַיֹּאכַל וישת וַיֵּלֶךְ בְּכֹוחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה עַד הַר הָאֱלֹהִים חרבה(מלכים א יט, ח).
ושם נגלה עליו הקדוש ברוך הוא.
אמר לו: מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ(מלכים א יט, ט)?
וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיְיָ אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ(מלכים א יט, י).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אליהו, לעולם אתה מקנא!
קנאתה בשטים על גלוי עריות,
שנאמר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן(במדבר כה, יא);
וכאן קנא קנאתה.
חייך, אין ישראל עושין ברית מילה עד שתהא אתה רואה בעיניך.
וכן התקינו חכמים, שיהוא עושין מושב כבוד למלאך הברית,
שנקרא אליהו זכור לטוב מלאך הברית,
שנאמר: הִנְנִי שֹׁולֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי וּפִתְאֹום יָבוֹא אֶל הֵכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא אָמַר יְיָ צְבָאוֹת(מלאכי ג, א).
בתי מדרשות ח״א, מדרש ״ואלה תולדות אהרן ומשה״ · דרשה · ״הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים״ · לא היו אחים מחבבין זה לזה כמשה ואהרן; קין והבל, ישמעאל ויצחק, עשו ויעקב, השבטים ויוסף, אבימלך ויהורם — שונאים
״דבר אחר״, ״הרי זה״, ״בית אביו אפרתה ויהרג את אחיו״, ״על ממלכת אביו ויתחזק״, ״מלמד שאחים שונאים״ — בסוגריים בדפוס, השלמות המהדיר; ״אבימלך״ (ויבא אבימלך) — בסוגריים עגולים, ולא הובא.
הדרשה גם באוצר מדרשים, ״ואלה תולדות אהרן ומשה״, כמעט מלה במלה, ושם אין השבטים ויוסף; שאר קריאותיו בגוף הדרשה.
מקבילה: תנחומא, שמות כז (לעיל, ט) — ״מי יתנך כאח לי… כמשה ואהרן״; ושם הרשימה ״כל האחים שונאים זה את זה״.
דבר אחר:
זה הוא אמר (אוצר מדרשים: שאמר) הכתוב:
הִנֵּה מַה טּוֹב וגו׳(תהלים קלג, א).
וכן את מוצא: שלא היו מעולם אחים מחבבין זה לזה כמשה ואהרן,
שנאמר: אֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה וגו׳(במדבר ג, א) —
הרי זה מלמד שרובן של אחים שונאים זה את זה:
קין שונא את הבל, שנאמר: וַיָּקׇם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ(בראשית ד, ח);
וישמעאל שונא ליצחק: (אוצר מדרשים: שנאמר) וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית מְצַחֵק(בראשית כא, ט);
ועשו ליעקב: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ וגו׳(בראשית כז, מא);
וכן שבטים כולם היו שונאים את יוסף, שנאמר: וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וגו׳(בראשית לז, ד);
וכן אבימלך הרג אחיו, שנאמר: וַיָּבֹא(שופטים ט, ה) בֵית אָבִיו אפרתה וַיַּהֲרֹג אֶת אֶחָיו וגו׳;
וכן יהורם הרג אחיו, שנאמר: וַיָּקׇם יְהוֹרָם(דברי הימים ב כא, ד) עַל מַמְלֶכֶת אָבִיו וַיִּתְחַזַּק וַיַּהֲרֹג אֶת כׇּל אֶחָיו בֶּחָרֶב.
מלמד שאחים שונאים זה לזה;
אבל משה ואהרן — מחבבין זה לזה, ואוהבין זה לזה, ושניהם גדולים, ושניהם שוים,
ממה שקרינו בענין: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה.
מכילתא דרבי ישמעאל, מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, ירושלמי, בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, שיר השירים רבה, תנחומא, שמות רבה, פסיקתא רבתי, מדרש תהלים, פרקי דרבי אליעזר, פתרון תורה, בתי מדרשות. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ב | נו לאביהן | — (הוספה) |
| ב | עלינו אלא | — (הוספה) |
| ב | והרבה | וחרבה |
| ד | וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ(אסתר ו, ו) | — (הוספה) |
| ד | וַיֹּ | — (הוספה) |
| ד | יש | — (הוספה) |
| ד | עלי | עליו |
| ד | לישמעאל | לישמעאלים |
| ד | דכתיב | — (הוספה) |
| ד | וְאֶת שְׁתֵּי הָאֲרָצוֹת לִי תִהְיֶינָה וִירַשְׁנוּהָ וַיְיָ שָׁם הָיָה | — (הוספה) |
| ד | ל | — (הוספה) |
| ה | פחז | פרח |
| ה | שהיה | שהיו |
| ה | עודר | עודד |
| ה | עודר | עודד |
| ה | עודר | עודד |
| ט | קין שונא להבל, שנאמר: וַיָּקׇם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וגו׳(בראשית ד, ח); | — (הוספה) |
| ט | ישמעאל שונא ליצחק, שנאמר: וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית וגו׳(בראשית כא, ט) — ואין מְצַחֵק אלא שבקש להרגו, שנאמר: יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים ויצחקו(שמואל ב ב, יד); | — (הוספה) |
| ט | עשו שונא ליעקב, שנאמר: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ וגו׳(בראשית כז, מא); | — (הוספה) |
| ט | השבטים שנאו ליוסף, שנאמר: וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ(בראשית לז, ד). | — (הוספה) |
| ט | י | — (הוספה) |
| ט | בְּהַר הָאֱלֹהִים | יי |
| י | וַתִּשַּׁק עׇרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ(רות א, יד) | — (הוספה) |
| י | ונפלה דליקה בביתו של גוש חלב, באת אחותו | — (הוספה) |
| י | אמרה | אמרו |
| יא | כששטמו | כשטמם |
| יא | כן | — (הוספה) |
| יא | אמר | — (הוספה) |
| יא | בלבו | מלבו |
| יב | כששלחנו | — (הוספה) |
| יב | ישראל | — (הוספה) |
| יב | לְ | — (הוספה) |
| יג | וב | — (הוספה) |
| יג | צבאות | ישראל |
| יג | תֶי | — (הוספה) |
| יד | דבר אחר: | — (הוספה) |
| יד | הרי זה | — (הוספה) |
| יד | בֵית אָבִיו אפרתה וַיַּהֲרֹג אֶת אֶחָיו | — (הוספה) |
| יד | עַל מַמְלֶכֶת אָבִיו וַיִּתְחַזַּק | — (הוספה) |
| יד | מלמד שאחים שונאים | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| מכילתא דרבי ישמעאל | כתב יד אוקספורד 151 |
| מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי | קטע גניזה, פטרבורג Evr. II A 268 |
| תלמוד ירושלמי | כ״י ליידן (מהדורת על־התורה) |
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) |
| פסיקתא דרב כהנא | כתב יד פריז, כל ישראל חברים H 47A |
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
| פתרון תורה | מהדורת אורבך |
| שיר השירים רבה | כתב יד וטיקן 76 |
| שמות רבה | כתב יד ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977 |
| פסיקתא רבתי | כתב יד פרמה 3122 |
| מדרש תהלים | כתב יד קמברידג׳ Or. 786 |
| פרקי דרבי אליעזר | כתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866 |
| בתי מדרשות | מהדורת ורטהיימר |
מדרש דרבי יצחק
פרשה קיז
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ(בראשית כז, מא)
הרשעים ברשות לבם והצדיקים לבם ברשותם; מה חשב עשו בלבו — ישמעאל יהרוג את אבא ואני את אחי; בשפתיו ינכר שונא
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, קהלת רבה, מדרש תהלים, מדרש משלי, מדרש פנים אחרים, אוצר מדרשים §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה לד, יג · דרשת הפסוק · ״ויאמר יי אל לבו״ · הרשעים — נבל, עשו, ירבעם והמן — ברשות לבם; הצדיקים — חנה, דוד ודניאל — לבם ברשותם, כ״ויאמר יי אל לבו״
מתוך הדרשה על ״ויאמר יי אל לבו… כי יצר לב האדם רע מנעריו״ (בראשית ח, כא); אחריו ״לא אסף, לא אסיף״, יצר הרע ושאלות אנטונינוס.
״וישם דניאל״ — בכתב היד ״ויאמר״, ותוקן במאגרים.
מקבילות: בראשית רבה סז, ט, על ״ויאמר עשו בלבו״ — בפרשה קטז (וישטם עשו את יעקב), ד, ושם ירבעם אחרי המן, ו״ויאמר יי אל לבו״ — ״דומים לבוראן״; אסתר רבה י, ג, על ״ויאמר המן בלבו״ — קריאותיה בפנים, ושם עשו לפני נבל, אין ירבעם, לפני הצדיקים ״הדא הוא דכתיב״, והמדרש קורא ״וישם דניאל אל לבו״ (במסורה: על לבו); קהלת רבה ה, ב (להלן, ב); מדרש תהלים יד, ב (להלן, ג).
״כל האחים שונאים זה את זה… עשו שונא ליעקב, שנאמר: ויאמר עשו בלבו״ (תנחומא, שמות כז, בפתיחתא ״מי יתנך כאח לי״) ו״רובן של אחים שונאים זה את זה״ (מדרש ״ואלה תולדות אהרן ומשה״) — לעיל, פרשה קטז (וישטם עשו את יעקב).
וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל לִבּוֹ(בראשית ח, כא). (אסתר רבה: וַיָּבא הָמָן וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ(אסתר ו, ו); וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ.)
הרשעים — הן ברשות לבן:
אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ(תהלים יד, א);
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ(בראשית כז, מא);
וַיֹּאמֶר יָרׇבְעָם בְּלִבּוֹ(מלכים א יב, כו);
וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ.
אבל הצדיקין — לבן ברשותן:
וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ(שמואל א א, יג);
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל לִבּוֹ(שמואל א כז, א);
וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ(דניאל א, ח);
(אסתר רבה: ודומין לבוראן:) וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל לִבּוֹ.
קהלת רבה, פרשה ה, ב · דרשת הפסוק · ״ויאמר המן בלבו״ · נוסח אחר · הרשעים ברשות לבם והצדיקים לבם ברשותם, ודומים לבוראם; רבי לוי: הם חושבים רעות בלבם, ואני דן אותם בלבם — ״חרבם תבא בלבם״
מתוך הדרשה על ״כי בא החלום ברב ענין״ (קהלת ה, ב) — חלומו של אחשורוש, ״ויאמר המן… ויאמר לו המלך… ויאמר המן בלבו״.
נוסח אחר לבראשית רבה לד, יג (לעיל, א) ולאסתר רבה י, ג: כאן אין ״אמר נבל בלבו״, ונוספו דברי רבי לוי. ״[חושב]״ — הושלם במאגרים. ״רבי לוי ורבנן״ — גם בדפוס באים דברי רבי לוי בלבד.
המדרש קורא ״חרבם תבא בלבם״ (תהלים לז, טו: תבוא).
וַיֹּאמֶר הָמָן(אסתר ו, ז); וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ(אסתר ו, ו); וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ.
הרשעים — ברשות לבן, שנאמר:
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ(בראשית כז, מא), וַיֹּאמֶר יָרׇבְעָם בְּלִבּוֹ(מלכים א יב, כו), וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ.
אבל צדיקים — לבן ברשותן, דכתיב:
וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ(שמואל א א, יג), וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל לִבּוֹ(שמואל א כז, א), וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ(דניאל א, ח).
דומין לבוראן, שנאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל לִבּוֹ(בראשית ח, כא).
רבי לוי ורבנן. רבי לוי אמר:
הן חושבין רעות בלבן, ואני חושב טובות בלבי;
הן חושבין רעות בלבן, ואני דן אותן בלבם, שנאמר:
חַרְבָּם תָּבא בְלִבָּם(תהלים לז, טו).
מדרש תהלים, מזמור יד, ב · דרשת הפסוק · ״אמר נבל בלבו״ · נוסח אחר · הרשעים ברשות לבם — נבל, עשו, ירבעם, המן ונבוכדנצר; מה חשב עשו: ישמעאל יהרוג את אבא ואני את יעקב, ואבא בדין על ישמעאל ואירש לבדי — והקדוש ברוך הוא פרסמו
לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים הִשְׁחִיתוּ הִתְעִיבוּ עֲלִילָה אֵין עֹשֵׂה־טוֹב(תהלים יד, א)
״ואני והוא יורשין״ — בכתב היד ״ואני יורשין והוא״, וסימני הסופר מחזירים את הסדר. ״ואני״ (הורג את יעקב) — הוי״ו הושלמה במאגרים. ״נבעו״ — בכתב היד ״נבאו״, מסומן ״כך״. ״ואני חיפשתי״ — כך בכתב היד, מסומן ״כך״ (ירמיה מט, י: כי אני חשפתי). ״ד״א״, ״הרשע׳״, ״או׳״, ״אמ׳״, ״נאמ׳״, ״שמי׳״, ״מצ׳״, ״וכת׳״, ״שנ׳״, ״הקב״ה״, ״י״י״ — נפתחו.
המדרש קורא ״ואתה אמרת בלבך״ (ישעיה יד, יג: בלבבך), ״עוד מילתא בפום מלכא״ (דניאל ד, כח: מלתא בפם), ״גיליתי מסתריו״ (ירמיה מט, י: גליתי את מסתריו), ״יען אשר אמרו את שני הגוים האלה נירש״ (יחזקאל לה, י: יען אמרך את שני הגוים… וירשנוה).
בדפוס בובר (שוחר טוב יד, ב): אין ״והצדיקים לבן ברשותן״; ״ואני אהרוג את יעקב אחי״; ״אני בא על ישמעאל ואהרוג גם אותו, ואירש העולם לבדי — לכך הוא אומר״; ״כי אני חשפתי את עשו, גליתי [את] מסתריו״; ״יען אמרך את שני הגוים [ואת שתי הארצות לי תהיינה וירשנוה]״.
מקבילות: בראשית רבה סז, ט — ״אם הורגו אני, יש שם ועבר… אלא הרי אני הולך ומתחתן לישמעאל, והוא בא ועורר עמו לבכורה והורגו, ואני עומד עליו בגואל הדם והורגו, וירש שתי משפחות״ (בפרשה קטז, וישטם עשו את יעקב, ד); אגדת בראשית מז, ב — ״הלך אצל ישמעאל… אתה הרוג את אביך ואני את אחי״, ואגדת בראשית ב, ב — ״אלך ואקח בתו לאשה, ואפתהו… ואחר כך אחייבו מיתה ואהרגהו, ואחר כך אהרוג יעקב אחי״ (שתיהן בפרשה קכט, וילך עשו אל ישמעאל).
דבר אחר:
אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ(תהלים יד, א) —
הרשעים ברשות לבן, והצדיקים ליבן ברשותן.
הרשעים ברשות לבן:
אָמַר נָבָל בְּלִיבּוֹ,
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ(בראשית כז, מא),
וַיֹּאמֶר יָרׇבְעָם בְּלִבּוֹ(מלכים א יב, כו),
וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ(אסתר ו, ו).
וכן מצינו בנבוכדנצר: וְאַתָּה אָמַרְתָּ בלבך הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה(ישעיה יד, יג).
ומה היתה לו? עוֹד מילתא בפום מַלְכָּא קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַלעוד מילתא בפום מלכא קל מן שמיא נפל — עוד הדבר בפי המלך, קול מן השמים נפל(דניאל ד, כח).
לכך נאמר: אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ.
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ — מה חשב?
אמר:
אין דרך שאהרג את אבא;
אלא אני אומר לישמעאל אחיו, והוא הורגו,
ואני הורג את יעקב אחי,
ואני והוא יורשין את העולם.
כך היה אומר ישמעאל;
אבל עשו מחשב בלבו:
מאחר שישמעאל הורג את אבי, ואני את אחי —
אני בא בדין על ישמעאל, ואהרוג אותו, ואירש לבדי העולם.
הוי אומר: אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים.
והקדוש ברוך הוא פירסמו,
שנאמר: אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו(עובדיה א, ו),
וכתיב: ואני חיפשתי אֶת עֵשָׂו גיליתי מִסְתָּרָיו(ירמיה מט, י).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני יודע מה חשבת בלבך!
וכן הוא אומר: יען אשר אמרו אֶת שְׁנֵי הַגּוֹיִם(יחזקאל לה, י) האלה נירש.
ומי הודיע? וַיְיָ שָׁם הָיָה.
חלק ב
מדרשים מאוחרים
מדרש משלי, פרק כו, כד–כה · דרשת הפסוק · ״בשפתיו ינכר שונא ובקרבו ישית מרמה״ · מדבריו של אדם אתה יודע אם אוהבך — המן ועשו; עשר נקודות: ״וביניך״ — שרה אומרת תחזור הגר לשפחותה; נשיקת עשו, וברכתו
הדרשה כולה, מ״בשפתיו ינכר שונא״ ועד ״והידים ידי עשו״; בתוכה ״תמן תנינן עשר נקודות בתורה״, על נשיקת עשו.
״(ישים) [ישית]״, ״כל (הפקודים) [פקודי הלוים]״, ״עשרון (השני) [הראשון]״ — תוקנו במהדורה; ״[ועוד פסוק אחר… ואהרגה את יעקב אחי]״, ״[דרך רחוקה]״, ״[אשר עד מידבא]״, ״[נקוד על לנו ולבנינו]״ — בסוגריים במהדורה. ״ר׳״, ״הקב״ה״, ״ק״ו״, ״וכה״א״ — נפתחו.
קריאות ״בתי מדרשות״ — בתי מדרשות ח״ב, מדרש עשר נקודות, א. ״ישפוט יי ביני וביניך״ — וכעין זה בתוספתא סוטה ה, יב, ושם על ישמעאל: ״גרש האמה הזאת ואת בנה״.
בִּשְׂפָתָיו יִנָּכֵר שׂוֹנֵא וּבְקִרְבּוֹ יָשִׁית מִרְמָה(משלי כו, כד).
אמר רבי זעירא:
מדבריו של אדם אתה יודע אם אוהבך, אם שונאך.
שכן מצינו בהמן הרשע, שהיה מדבר עם מרדכי בפה, ובלבו היה שנאתו,
שנאמר: וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ וגו׳(אסתר ו, ו);
ועוד פסוק אחר: וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מׇרְדֳּכַי חֵימָה(אסתר ה, ט).
וכן מצינו בעשו הרשע, שהיה מדבר עם יעקב, ובלבו היה שונאו,
שנאמר: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי(בראשית כז, מא).
תמן תנינןתמן תנינן — שם שנינו: עשר נקודות בתורה.
יִשְׁפֹּוט יְיָ בֵּינִי וּבֵינֶיךָ(בראשית טז, ה) — יו״ד ש'וביניך' נקוד: (בתי מדרשות: נקוד על יו״ד האחרון, שהחזיר עליה הכתב את הדין)
מלמד ששרה אמנו אומרת: תחזור הגר לשפחותה (בתי מדרשות: נחזיר הגר לשפחה);
ואברהם אבינו היה אומר: לאחר שעשינו אותה גבירה — אנו חוזרין ומשעבדין אותה? חלול שם שמים בדבר! (בתי מדרשות: חילול שמים יש בדבר! ואני אומרת: אין חילול שמים בדבר)
אם כן — יכריע המקום (בתי מדרשות: אלא המקום יכריע) על דברי ועל דבריך, (בתי מדרשות: והכריע המקום על דברי שרה,)
שנאמר: כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹולָהּ(בראשית כא, יב) —
מה ראשונה על אודות הגר, אף שנייה על אודות הגר (בתי מדרשות: מה השנייה על אדות הגר, אף הראשונה על אדות הגר).
וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ(בראשית יט, לג) — מפני מה נקוד?
מלמד שלא ידע בשכבה, אבל בקומה ידע:
בשכבה של בכירה, ובקומה של צעירה —
מלמד שעבירה גוררת עבירה.
וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם(בראשית לז, יב) — את נקוד עליו:
מלמד שלא הלכו לרעות, אלא לאכול ולשתות.
והרי דברים קל וחומר:
מה אם בשעה שהלכו לאכול ולשתות — יצא מהם מחיה לעולם,
אם הלכו לתלמוד תורה — על אחת כמה וכמה.
אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹוקָה(במדבר ט, י) — מלמד שלא היתה דרך רחוקה אלא מאסקופת העזרה ולחוץ.
כׇּל פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן(במדבר ג, לט) — ואהרן נקוד עליו:
מלמד שלא היה אהרן מן המנין.
וְעִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן(במדבר כט, טו) — עשרון הראשון נקוד עליו:
מלמד שלא היה טעון שני עשרונות, אלא עשרון אחד.
וַיְהִי בִּנְסֹועַ הָאָרֹון(במדבר י, לה) — בין למעלה בין למטה נקוד.
רבי אמר:
ספר היה בפני עצמו, ונגנז.
וַנַּשִּׁים עַד נֹופַח(במדבר כא, ל) אשר עד מידבא — נקוד עליו:
מלמד ששיירו שם פליטה.
הַנִּסְתָּרֹות לַיְיָ אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹות לָנוּ וּלְבָנֵינוּ(דברים כט, כח) — נקוד על 'לנו ולבנינו':
מלמד שאמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים, על מה שבגלוי מצווין, ואין מצווין על מה שבסתר.
אמר להם הקדוש ברוך הוא: אף על מה שבגלוי — אין אתם יכולים לעמוד.
וַיִּפֹּול עַל צַוָּארָיו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ(בראשית לג, ד) — נקוד על וישקהו:
מלמד שלא בנשיקה ממש של אהבה, אלא של שנאה.
אמר רבי שמעון בן מנסיא:
וכי מה היה חושב עשו הרשע באותה שעה — בכלל אוהב, או בכלל שונא?
הוי אומר: בכלל שונא.
וכן הוא אומר: פַּלְגֵי מַיִם וגו׳(משלי כא, א).
הא למדת: שהיה מדבר עם יעקב בפה, ושנאה בלבו,
שנאמר: וּבְקִרְבּוֹ יָשִׁית מִרְמָה.
אמר רבי סימון:
בשעה שהיה עשו הרשע מתחנן לפני אביו, ואומר: בָּרְכֵנִי גַם אָנִי אָבִי(בראשית כז, לח) —
היה בדעתו לברכו יותר מיעקב אחיו.
מיד הפליגתו רוח הקודש, אמרה לו: יצחק, יצחק, אל תאמין בחנוניו של רשע,
שנאמר: כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ(משלי כו, כה).
מהו כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ?
אמר רבי יוחנן:
מלמד שהשיבתו שכינה ליצחק, ואמרה לו:
גלוי וידוע לפני שהוא עתיד להחריב בית המקדש, ולשעבד בשנים עשר שבטים.
באותה שעה ברכו ברכה קלה; אמר לו: וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹוד(בראשית כז, מ).
אימתי? כל זמן שהן יושבין ומתעסקים בתורה;
אבל אם פשעו בדברי תורה — וּפָרַקְתָּ עֻולּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ;
מיד: וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו(בראשית כז, כב).
אם זכו — הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב;
ואם לאו — וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו.
מדרש פנים אחרים, נוסח ב, פרק ו · דרשת הפסוק · ״ויאמר המן בלבו״ · למודים הרשעים לומר בלבם — עשו, ״האמרה בלבבה״ והמן; המן מתגאה ושואל לעצמו, ונבהל כשנשאל למרדכי
וַיָּבוֹא הָמָן וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ מַה־לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי(אסתר ו, ו)
מתוך הדרשה הרצופה על ״בלילה ההוא נדדה שנת המלך״ (אסתר ו, א–יא); נדפסת כאן הדרשה על ״ויאמר המן בלבו״, מ״כיון שבא״ ועד ״ועל מרדכי כתיב: ימלא יי כל משאלותיך״.
״בלבבה״, ״ילכדנו״, ״חטאתו יתמך״ — תיקוני המהדיר בסוגריים מרובעים, תחת ״(בלבה)״, ״(ילכדו)״, ״(חטאתיו יתמוך)״. ״א״ל״ — נפתח.
המדרש קורא ״מה לעשות לאיש״ (אסתר ו, ו: באיש), ״למי יחפוץ״ (יחפץ), ״האומרה״ (ישעיה מז, ח: האמרה).
כיון שבא, אמר ליה המלך: מַה לַּעֲשׂוֹת לאיש אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ(אסתר ו, ו)?
וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ —
למודים הם הרשעים לומר בלבן,
וכן הוא אומר: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ(בראשית כז, מא),
וכתיב: האומרה בִּלְבָבָהּ אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד(ישעיה מז, ח),
וכתיב: וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ.
התחיל מתגאה: לְמִי יחפוץ הַמֶּלֶךְ?
מי גדול ממני? מי מכובד ממני?
כל מה שאני שואל — לעצמי אני שואל.
אמר ליה: אדוני המלך, אִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ(אסתר ו, ז) —
יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת אֲשֶׁר לָבַשׁ בּוֹ הַמֶּלֶךְ(אסתר ו, ח) ביום שמלך,
וְסוּס אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ ביום שמלך,
וכתר מלכות שניתן בראשו ביום שמלך.
כיון ששאל הכתר — נשתנו פניו של מלך;
אמר: זו היא שראיתי בחלומי, שהוא היה מבקש להרגני.
כיון שראה המן כן — לא הזכיר את הכתר;
חזר ואמר: וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס וגו׳(אסתר ו, ט).
אמר ליה המלך: לך וַעֲשֵׂה כֵן לְמׇרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי(אסתר ו, י).
אותה שעה נבהל המן, וגרם לו מיתה.
עליו אמר שלמה: עוונתיו ילכדנו אֶת הָרָשָׁע וּבְחַבְלֵי(משלי ה, כב) חטאתו יתמך —
היה סבר שהיה שואל לעצמו ולנפשו, ולא שאל אלא למרדכי.
על המן אמר דוד: חַטַּאת פִּימוֹ דְּבַר שְׂפָתֵימוֹ וגו׳(תהלים נט, יג),
ועל מרדכי כתיב: יְמַלֵּא יְיָ כׇּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ(תהלים כ, ו).
אוצר מדרשים, ברייתא דרבי פנחס בן יאיר, כא · מנין · ״כ״ג נשים ישרות״ · עשרים ושלש נשים צדקניות, הנביאות שבהן והגיורות, והראיה לכל אחת — ברבקה ״ויאמר עשו בלבו… ויגד לרבקה״
מתוך הסימן ״מבן שלשים שנה ומעלה״ (לוי, ארבעים יום, ״יקוו המים״, שלש אפופסין לקרח); נדפס כאן מנין הנשים כולו, מ״כ״ג נשים ישרות״ ועד סוף הסימן.
אחרי ״מנשי בני הנביאים״ (ברשימה) מראה מקום בדפוס (מלכים ב ד, א), והושמט. ״וכו׳״ (ותקרבנה בנות צלפחד) — כך בדפוס. ״כ״ג״, ״ואח״כ״, ומנין בנות צלפחד (באות) — נפתחו.
בדפוס ״ביהושבע אשת יהוידע נאמר: ותקח יהושבע בת המלך״, ומראה המקום שם (דברי הימים ב כב, יא; ושם ״יהושבעת״); הלשון כמלכים ב יא, ב. ״ותתפלל חנה״ — שמואל א ב, א; ״ותדור נדר״ — שם א, יא.
המדרש קורא ״שמע בקולה״ (בראשית כא, יב: בקלה), ״ויוגד לרבקה״ (בראשית כז, מב: ויגד), ״כי כל העושר״ (בראשית לא, טז: העשר), ״ותתצב אחותו מרחוק״ (שמות ב, ד: אחתו מרחק), ״דוברות״ (במדבר כז, ז: דברת), ״ותדור״ (שמואל א א, יא: ותדר), ״ויעבור״ (מלכים ב ד, ח: ויעבר), ״לאומנת״ (רות ד, טז: לאמנת), ״חלקיהו… וילך חלקיה אל חולדה״ (מלכים ב כב, יב–יד: חלקיה… חלקיהו… אל חלדה), ״המילדות״ (שמות א, יז: המילדת).
כ״ג נשים ישרות, גדולות בצדקות, היו בישראל, ואלו הן:
שרה, רבקה, רחל ולאה,
יוכבד, מרים,
חמש בנות צלפחד,
דבורה, אשת מנוח, חנה, אביגיל,
אשה התקועית — היא אשה חכמה,
האלמנה של אליהו, השונמית,
יהושבע, חולדה, נעמי,
ואשה אחת מנשי בני הנביאים,
ואסתר המלכה.
ויש מהן נביאות, ואלו הן:
שרה, רבקה, רחל ולאה, ומרים, דבורה, חנה, אביגיל וחולדה.
ועוד יש נשים חסידות, גיורות כשרות מן הגוים, ואלו הן:
אסנת, צפורה, שפרה, פועה, בת פרעה, רחב, רות ויעל.
והראיה שלהן:
בשרה נאמר: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וגו׳(בראשית כא, יב) — כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בקולה;
ברבקה כתיב: וַיֹּאמֶר יְיָ לָהּ וגו׳(בראשית כה, כג), ועוד: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ וגו׳(בראשית כז, מא) — ויוגד לְרִבְקָה(בראשית כז, מב);
ברחל ובלאה נאמר: וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה וגו׳(בראשית לא, ד), ואחר כך נאמר: וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וגו׳(בראשית לא, יד) — כִּי כׇל(בראשית לא, טז) העושר וגו׳;
במרים נאמר: וַתֵּתַצַּב(שמות ב, ד) אחותו מרחוק וגו׳, ואומר: וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה(שמות טו, כ);
בבנות צלפחד נאמר: וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלׇפְחָד(במדבר כז, א) וכו׳ — כֵּן בְּנוֹת צְלׇפְחָד דוברות(במדבר כז, ז);
בדבורה נאמר: וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה וגו׳(שופטים ד, ד), וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה(שופטים ה, א);
באשת מנוח נאמר: וַיְהִי אִישׁ אֶחָד וגו׳(שופטים יג, ב) — וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְיָ וגו׳(שופטים יג, ג);
בחנה נאמר: ותדור נֶדֶר(שמואל א א, יא) — וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה(שמואל א ב, א);
באביגיל: וַיֹּאמֶר דָּוִד וגו׳(שמואל א כה, לב) — וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ(שמואל א כה, לג);
באשה חכמה נאמר: אֲבָל אִשָּׁה אַלְמָנָה אָנִי וגו׳(שמואל ב יד, ה);
באשה אלמנה המכלכלת אליהו נאמר: קוּם לֵךְ צָרְפַתָה(מלכים א יז, ט);
באשה השונמית, שהחיה אלישע את בנה, נאמר: וַיְהִי הַיּוֹם ויעבור אֱלִישָׁע וגו׳(מלכים ב ד, ח);
ביהושבע אשת יהוידע נאמר: וַתִּקַּח יְהוֹשֶׁבַע בַּת הַמֶּלֶךְ(מלכים ב יא, ב);
וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים(מלכים ב ד, א);
בנעמי נאמר: וַתִּקַּח נׇעֳמִי אֶת הַיֶּלֶד וגו׳(רות ד, טז) — וַתְּהִי לוֹ לאומנת;
בחולדה הנביאה, בימי יאשיה, נאמר: וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת חלקיהו הַכֹּהֵן וגו׳(מלכים ב כב, יב) — וַיֵּלֶךְ חלקיה אֶל חולדה הַנְּבִיאָה(מלכים ב כב, יד).
ועוד יש גיורות מן הגוים:
בהגר נאמר: וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ יְיָ(בראשית טז, ז), ונאמר: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר(בראשית כא, יז);
באסנת אשת יוסף נאמר: אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת(בראשית מו, כ);
במילדות פועה ושפרה נאמר: ותיראן המילדות אֶת הָאֱלֹהִים(שמות א, יז).
בראשית רבה, קהלת רבה, מדרש תהלים, מדרש משלי, מדרש פנים אחרים, אוצר מדרשים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | וישם | ויאמר |
| ב | חושב | חו |
| ג | ו | — (הוספה) |
| ג | נבעו | נבאו |
| ד | ישית | ישים |
| ד | ועוד פסוק אחר: וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מׇרְדֳּכַי חֵימָה(אסתר ה, ט). | — (הוספה) |
| ד | וכן מצינו בעשו הרשע, שהיה מדבר עם יעקב, ובלבו היה שונאו, | — (הוספה) |
| ד | שנאמר: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי(בראשית כז, מא). | — (הוספה) |
| ד | דרך רחוקה | — (הוספה) |
| ד | הראשון | השני |
| ד | אשר עד מידבא | — (הוספה) |
| ד | נקוד על 'לנו ולבנינו' | — (הוספה) |
| ה | בלבבה | בלבה |
| ה | ילכדנו | ילכדו |
| ה | חטאתו יתמך | חטאתיו יתמוך |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה) |
| קהלת רבה | כתב יד וטיקן 291, עם גרסת דפוס פיזרו רע״ט |
| מדרש תהלים | כתב יד קמברידג׳ Or. 786 |
| מדרש משלי | מהדורת בובר |
| מדרש פנים אחרים | מהדורת בובר (ספרי דאגדתא על אסתר) |
| אוצר מדרשים | מהדורת אייזנשטיין |
מדרש דרבי יצחק
פרשה קיח
יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי(בראשית כז, מא)
מזימת עשו: אהרוג את אבי תחילה ואחר כך את אחי — ״יקרבו״ ולא ״ימות״; עצות הרשעים — עשו על קין, פרעה על עשו, המן על פרעה, וגוג; עובדיה שכבד את אליהו
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, ויקרא רבה, שמות רבה, אגדת בראשית, מדרש תהלים, פרקי דרבי אליעזר, מדרש פנים אחרים §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה עה · פתיחתא · ״וישלח יעקב מלאכים״ · אל תתן לעשו מחשבות לבו — זממו: בני ברבריה וגרממיה; עשו, ירבעם והמן חשבו רעה; עשו: קין הרג את אחיו ואדם הוליד אחרים — אני אהרוג את אבי תחילה ואחר כך את אחי, ״יקרבו״ ולא ״ימות״
אַל־תִּתֵּן יְיָ מַאֲוַיֵּי רָשָׁע זְמָמוֹ אַל־תָּפֵק יָרוּמוּ סֶלָה(תהלים קמ, ט)
פתיחתא זו אינה בכתב יד וטיקן 30; היא בתיאודור–אלבק, פרשה עה, בדברים הארוכים שאחרי ״ויצו אותם לאמר״: ״פתח אחר״ לפרשת ״וישלח יעקב״, אחרי ״ברכות לראש צדיק״.
״אף״ (אני אהרג את אבי) — במהדורה ״אף״, ובתיקון המהדיר ״אך״. ״שלאבה״ — במהדורה בתיקון ״של אבא״. ״י״י״, ״הקב״ה״, ״ר׳״, ״ד״א״, ״ג׳״, ״כת׳״, ״שנ׳״ — נפתחו. המדרש קורא ״זממו על תפק״ (תהלים קמ, ט: אל תפק).
מדרש ילמדנו (ילקוט תלמוד תורה, לבראשית כז, מא; ״רבה פרשה עה, ילמדנו״) — דרשת ״יקרבו ימי אבל אבי״ כלשון זה, וקריאותיו בפנים.
מקבילות: בראשית רבה סז, ט — ״אם הורגו אני, יש שם ועבר… אלא הרי אני הולך ומתחתן לישמעאל״ (בפרשה קטז, וישטם עשו את יעקב, ד); מדרש תהלים יד, ב — ״מה חשב… אני אומר לישמעאל אחיו והוא הורגו״ (בפרשה קיז, ויאמר עשו בלבו, ג).
עשו אצל ישמעאל — ״הרוג את אביך, ואני אהרוג את אחי״: אגדת בראשית מז, ב, בפתיחתא ״ערום ראה רעה ונסתר״ — בפרשה קכט (וילך עשו אל ישמעאל), ט.
״חטא על אחיו — יקרבו ימי אבל אבי״: פסיקתא רבתי יב, בפתיחתא ״יזכר עון אבותיו״ — בפרשה לד (ויבא עשו מן השדה והוא עיף), ה.
״השחיל עשו עצמו ונכנס למערה… יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב״ — יהודה הרג לעשו בקבורת יצחק: מדרש תהלים יח, לב — בפרשה קכא (למה אשכל גם שניכם יום אחד), ד, ליד מיתת עשו בקבורת יעקב.
פתח אחר:
אַל תִּתֵּן יְיָ מַאֲוַיֵּי רָשָׁע וגו׳(תהלים קמ, ט) —
רבון כל העולמים, אל תתן לעשו הרשע מחשבות לבו שחישב על יעקב.
מהו זְמָמוֹ על תָּפֵק?
אמר לפניו: רבונו שלעולם, עשה לו זמם לעשו הרשע, שלא תהא לו נחת רוח שלימה.
מה זמם עשה לו הקדוש ברוך הוא לעשו?
אמר רבי חמא ברבי חנינה:
אילו בני ברברייהברברייה — ארץ הברברים, שבטי צפון אפריקה ובני גרממיהגרממיה — גרמניה, שאדומין מתייראין מהן.
דבר אחר:
אַל תִּתֵּן יְיָ מַאֲוַיֵּי רָשָׁע —
אמר יעקב לפני הקדוש ברוך הוא:
רבון כל העולמים, משום שהיה בדעתו שללבן לעשות עימי רעה — ולא עזבתו;
אף מחשבות עשו הפר, שלא יהרגני.
זה אחד משלשה בני אדם שחשבו רעה ולא עמדה בידן — עשו, וירבעם, והמן:
בעשו כתיב: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ(בראשית כז, מא);
בירבעם כתיב: וַיֹּאמֶר יָרׇבְעָם בְּלִבּוֹ(מלכים א יב, כו);
בהמן כתיב: וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ(אסתר ו, ו).
מהו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ?
אמר:
קין הרג אחיו (מדרש ילמדנו: את אחיו), ולא עשה לו הקדוש ברוך הוא כלום,
וסוף שהוליד אדם בנים אחרים, וירשו עמו את העולם; (מדרש ילמדנו: לסוף הוליד אדם בנים אחרים, וירשו את העולם עמו;)
אף אני אהרג את אבי תחילה (מדרש ילמדנו: אבל אהרוג את אבי תחלה), ואחרכך את אחי, ואירש את העולם לבדי,
שנאמר: יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וגו׳.
ימות אבי לא אמר, אלא יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי —
שאמר: אקרב אבלו שלאבה קודם (מדרש ילמדנו: אני אקרב את מיתתו ואבלו תחלה), ואחרכך אהרג את יעקב (מדרש ילמדנו: אהרוג את אחי יעקב).
ולא הספיק הקדוש ברוך הוא בידו.
לכך נאמר: אַל תִּתֵּן יְיָ מַאֲוַיֵּי רָשָׁע וגו׳.
בראשית רבה, פרשה עו, ב · דרשת הפסוק · ״ויירא יעקב מאד ויצר לו״ · ״ויירא״ — שלא ייהרג, ״ויצר״ — שלא יהרוג; זכות ישיבת ארץ ישראל וכיבוד אב ואם — ״יקרבו ימי אבל אבי״, ותאמר שמת הזקן
״ייהרג… יהרוג״ — בכתב היד הפוך, ״יהרוג״ (הי״ו הראשונה מסופקת) ו״יהרג״, ותוקן במאגרים כעניין (בתיאודור–אלבק ״ויירא שלא ייהרג ויצר לו שלא יהרוג״). ״אלא״, ״הוא״ (הורגני), ״אני הורגו״ (בכתב היד ״ורגו״), ״אמר״ (כך אמר) — הושלמו במאגרים. ״לי״ — בכתב היד ״לו״. ״שהוא״ (בא עלי מכח כיבוד) — במאגרים ״שהלוא״; כאן כבכתב היד.
המדרש קורא ״וייצר לו״ (במסורה: ויצר).
מתוך הדרשה על ״ויירא יעקב מאד ויצר לו״ (בראשית לב, ח); אחריו ״אין הבטחה לצדיק בעולם הזה״ (רבי יודן, רבי חונה ורבי הונא בשם רבי אחא, רבי פינחס בשם רבי חנן דציפורין) — בענינו, בפרשת וישלח.
וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וגו׳(בראשית לב, ח).
אמר רבי יודה בירבי אלעאי:
ולא היא יראה ולא היא צרה?
אלא וַיִּירָא — שלא ייהרג;
וַיֵּצֶר — שלא יהרוג.
אמר: אם מתגבר הוא עלי — הוא הורגני;
ואם מתגבר אני עליו — אני הורגו.
הדה היא:
וַיִּירָא — שלא ייהרג;
וַייֵּצֶר — שלא יהרוג.
אמר: כל השנים הללו הוא יושב בארץ ישראל —
תומרתומר — שמא תאמר שהוא בא עלי מכח ישיבת ארץ ישראל;
כל השנים הללו הוא יושב ומכבד את הוריו —
תומר שהוא בא עלי מכח כיבוד אב ואם.
אמר: כך אמר: יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וגו׳(בראשית כז, מא) —
ותומר שמת אותו הזקן.
אמר רבי יודה בירבי סימון:
אמר לי הקדוש ברוך הוא: שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ(בראשית לא, ג) —
תאמר עד כאן היו התנאים?
ויקרא רבה, פרשה כז, יא · דרשת הפסוק · ״ושור או שה אותו ואת בנו״ · ״יודע צדיק נפש בהמתו״; עצות הרשעים: עשו על קין — ״יקרבו ימי אבל אבי״, פרעה על עשו, המן על פרעה, וגוג שבא להזדווג לפטרון
לפני מאמר רבי ברכיה כותרת הסופר ״עיניין יודע צדיק נפש״ — אינה בטקסט.
״ושור או שה״ — בכתב היד ״את שה״, ותוקן במאגרים. ״מתנקמין בעיצות״ — כך בכתב היד בשני המקומות; במרגליות ״מתנמקין״. ״עשו אמר״ — ״אמר״ בגליון. ״שהרג את אחיו״ — בכתב היד ״אביו״, ותוקן במאגרים. ״אני איני עושה כן״ — בגליון, תחת ״או אינו״ המסופק שנמחק. אחרי ״לא היה יודע״ של פרעה בא ״לא היה יודע״ שני, שנמחק בידי הסופר.
״אני איני עושה כן״ של המן — ״אני״ הושלם במאגרים. ״יודעין״ — בכתב היד ״יועין״; ״להן״ — בכתב היד ״הן״ (שניהם תוקנו במאגרים). ״אלא בתחילה״ — ״אלא״ בגליון. במרגליות ״אמר לו הקדוש ברוך הוא: רשע, לי באתה להזדויג״.
מקבילות, וחילופיהן בפנים: פסיקתא דרב כהנא, שור או כשב, יא (״עצתו יפה מעצתך״); תנחומא, אמור יג (כתב יד קמברידג׳), ותנחומא בובר, אמור יח (על פי מהדורת בובר) — כמעט מלה במלה, ושם ״זש״ה יודע צדיק״ בבובר, ובשניהם הפסוקים שלמים יותר; מדרש פנים אחרים, נוסח א, פרק א, על ״ויקראו סופרי המלך״ (אסתר ג, יב) — ולפניו שם: ״כתיב: ויצו פרעה — פרעה צוה והקדוש ברוך הוא לא צוה… המן צוה להשמיד להרוג ולאבד, ויי לא צוה… מי זה אמר ותהי, יי לא צוה״, ואין שם ״יודע צדיק נפש בהמתו״; אוצר מדרשים, מדרש מגילת אסתר, ג, א — בשם רבי ברכיה, עשו, פרעה והמן בלבד, על ״ויבקש המן להשמיד את כל היהודים״.
מאמר רבי לוי (״עצתי יפה מעצתך״ וגוג) — גם באסתר רבה ז, כג, על ״להשמיד להרוג ולאבד… טף ונשים״, ובמדרש תהלים ב, ד, על ״יתיצבו מלכי ארץ״ (שם: ״אמר רבי ברכיה בשם רבי לוי״), בלי ״יודע צדיק נפש בהמתו״; חילופיהם בפנים. בשניהם אין ״אמר רבי לוי״ שני לפני דברי גוג. בדברי פרעה: באסתר רבה ״שוטה היה עשו״ בלבד, ובמדרש תהלים ״שאמר כך״; בדברי המן — במדרש תהלים ״שאמר כן״. באסתר רבה הפסוקים בסוף: ״ויצא יי ונלחם בגוים ההם״ ואחריו ״וכתיב: יי כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה״, ״מה כתיב תמן״; במדרש תהלים: ״יי כגבור יצא כאיש מלחמות״, ״וכתיב: ויצא יי ונלחם בגוים ההם״, ״מה כתיב שם״; ושם ״יתיצבו מלכי ארץ״ אינו, אלא ״על יי ועל משיחו״.
אסתר רבה: ״יתיצבו״ — בכתב היד ״יתציבו״; המדרש קורא ״וירעם יי קול גדול״ (במסורה: בקול גדול); בדפוס ״מתעסקים בעצה רעה״, ״תחת כריסי אמותיהן אנא מחנק להון״, ״גוג ומגוג״ (בכתב היד ״גוג מגוג״), ״אני איני עושה כן, אלא הריני מזדווג עם פטרונן תחלה״, ״גבורתי תצא ונלחמת עמך״. מדרש תהלים: ״ולא היה (יודע שאביו)״ — חסר בכתב היד, והושלם מדפוס בובר; ״שאחיו״ — בכתב היד ״שאחין״; בדפוס בובר ״שהרג את אחיו הבל בחיי אביו״, ״תחות כורסיא דאמהון״, ״וכל הבת תחיון״, ״שהבנות נישאות לאחרים״.
וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה(ויקרא כב, כח).
רבי ברכיה בשם רבי לוי:
כתיב: יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ(משלי יב, י).
יוֹדֵעַ צַדִּיק — זה הקדוש ברוך הוא, שכתב בתורתו (פסיקתא: שכתיב בתורתו ואמר; תנחומא בובר: שאמר):
לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים(דברים כב, ו).
וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי — זה סנחריב הרשע, שכתוב ביה:
אֵם עַל בָּנִים רֻטָּשָׁה(הושע י, יד).
דבר אחר:
יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ — זה הקדוש ברוך הוא, שכתב בתורתו:
וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה.
וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי — זה המן הרשע, דכתיב ביה:
לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד(אסתר ג, יג).
אמר רבי לוי:
אוי להם לרשעים שהן מתנקמין בעיצות על ישראל, (פסיקתא: אוי לרשעים שהן מתעסקין בעצות רעות על ישראל; תנחומא: אוי להם לרשעים שהן מתעמקין בעצות על ישראל; מדרש פנים אחרים: ארורין הן הרשעים שהן מתעמקין עצות רעות על ישראל; אסתר רבה: ארורים הם הרשעים, שהן מתעסקין בעצה על ישראל; מדרש תהלים: ארורים הן הרשעים, שהן מקיימין עצה על ישראל)
וכל אחד ואחד אומר (אסתר רבה: וכל אחד מהן יועץ לפי דרכו, ואומר): עצתי יפה מעצתך (פסיקתא: עצתו יפה מעצתך; אסתר רבה: עצתי טובה מעצתך).
עשו אמר: שוטה היה קין, שהרג את אחיו בימי אביו (פסיקתא: בחיי אביו; תנחומא: שהרג את הבל בחיי אביו; אסתר רבה: שהרג אחיו בחיי אביו; מדרש תהלים: שהרג הבל בחיי אביו) —
לא היה יודע שאביו פרה ורבה (תנחומא: יפרה וישגה; מדרש פנים אחרים: פרה ורבה, שהוא נכנס אצל אמו והוליד שת; מדרש תהלים: פרה ורבה, והוליד את שת).
אני איני עושה כן, אלא יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל וגו׳(בראשית כז, מא) (מדרש תהלים: יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי — ואירש חלקו).
פרעה אמר: שוטה היה עשו, שאמר יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי —
לא היה יודע שאחיו פרה ורבה בחיי אביו.
אני איני עושה כן, אלא עד דאינוןעד דאינון — עד שהם דקיקיןדקיקין — קטנים, רכים תחת כורסי אמהוןתחת כורסי אמהון — תחת כסאות אמותיהם (פסיקתא: תחות כורסי אימהתהון; מדרש פנים אחרים: תחות אימתהון; אסתר רבה: תחות אמותיהן; מדרש תהלים: תחות כורסיה דאימהון), אנא מחנק להוןאנא מחנק להון — אני חונק אותם (מדרש פנים אחרים: אנא משנק להון; אסתר רבה: אני חונק להם; מדרש תהלים: אנא מחינא להון).
הדא הוא דכתיב:
(מדרש תהלים: הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ(שמות א, י) — ניהוי חכימין יתיר מן קדמוי. מיד:) כׇּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד(שמות א, כב) (אסתר רבה: הַיְאֹורָה תַּשְׁלִיכֻוהוּ).
המן אמר: שוטה היה פרעה, שאמר כׇּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד —
לא היה יודע (אסתר רבה: וכי לא היה יודע) שהבנות נישאות לאנשים, ופרות ורבות מהם (אסתר רבה: פרות ורבות?; מדרש תהלים: לאנשים, והן פרות ורבות).
אני איני עושה כן, אלא לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד (אסתר רבה: טַף וְנָשִׁים).
אמר רבי לוי:
אף גוג לעתיד לבוא עתיד לומר כן (מדרש פנים אחרים: אף גוג ומגוג לעתיד לבוא עתיד לומר כן; אסתר רבה: ואף גוג מגוג לעתיד לבא יאמר; מדרש תהלים: וגוג ומגוג עתידין לומר כן):
שוטים היו הראשנים, שהיו מתנקמין בעצות על ישראל (פסיקתא: מתעסקין בעצות רעות על ישראל; תנחומא: מתעמקין בעצות על ישראל; אסתר רבה: מתעסקין בעצות עם מלכיהם על ישראל; מדרש תהלים: מתעקפין בעצות על ישראל),
ולא היו יודעין שיש להן פטרוןפטרון — מגן, אפוטרופוס בשמים.
אני איני עושה כן, אלא בתחילה אני מזדויגמזדויג — מתייצב (למלחמה) כנגד לפטרונן (אסתר רבה: אני אזדווג עם פטרונן תחלה), ואחרכך אני מזדויג להן (מדרש פנים אחרים: אני חוזר ועושה עמהם מלחמה; אסתר רבה: אזדווג להם; מדרש תהלים: אני חוזר על ישראל).
הדא הוא דכתיב:
יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ(תהלים ב, ב) (אסתר רבה: עַל יְיָ וְעַל מְשִׁיחוֹ).
אמר לו הקדוש ברוך הוא (מדרש תהלים: והקדוש ברוך הוא אומר): (פסיקתא ותנחומא ואסתר רבה: רשע!; מדרש תהלים: רשעים!) לי באתה להזדויג (אסתר רבה: לי אתה בא להזדווג; מדרש תהלים: לי אתם באין להזדויג)? חייך, שאני עושה עימך מלחמה! (מדרש פנים אחרים: ולעשות עמי מלחמה? כמה נדודים יש לפני, כמה שרפים יש לפני, כמה מלאכים יש לפני, וכמה ברקים יש לפני! אלא אני בעצמי ארד ועושה עמך מלחמה.; אסתר רבה: כמה גדודים יש לפני, כמה ברקים, כמה רעמים — כההיא דכתיב: וַיַּרְעֵם יְיָ קול גָּדוֹל(שמואל א ז, י), וכמה שרפים, וכמה מלאכים! אלא גבורתי תצא להלחם בך.; מדרש תהלים: כמה גדודין יש לפניי, כמה שרפים וברקים ומלאכים ולפידים יש לפניי! ואני יוצא עמהם ועושה מלחמה עמכם.)
הדא הוא דכתיב:
יְיָ כַּגִּבּוֹר יֵצֵא(ישעיה מב, יג),
וְיָצָא יְיָ וְנִלְחַם(זכריה יד, ג).
ומה כתיב תמןומה כתיב תמן — ומה כתוב שם??
וְהָיָה יְיָ לְמֶלֶךְ עַל כׇּל הָאָרֶץ(זכריה יד, ט).
שמות רבה, פרשה א, א · דרשת הפסוק · ״חשך שבטו שונא בנו״ · ישמעאל יצא לתרבות רעה: עבודה זרה, שפיכות דמים וגלוי עריות — ״והוא יהיה פרא אדם״; עשו, אבשלום ואדוניהו; ״ואוהבו שחרו מוסר״ — הקדוש ברוך הוא, אברהם, יצחק ויעקב
״המרדות״ — כך כתב הסופר בתחילה, ותיקן ל״מלכות״ (מסומן ״כך״ במאגרים); כתנחומא. ״[בנו]״ — בכתב היד ״עצמו״, ותוקן במאגרים. ״ושנאהו״ — הה״א מסופקת. ״[על]״ — בכתב היד ״עד״. ״[בו]״ (כיוצא בו) — השלמת מאגרים. ״רידהו״ (אבשלום) — אותיות מסופקות. ״[נמנע]״ — בכתב היד ״נמע״. ״ויר[ש]״ — בכתב היד ״וירא״, והאל״ף מחוקה.
מחוק בכתב היד: ״אחיו״ (הוי״ו, בראשית כז, מא), ״ור״ (לפני ״וגרם לו דברים רעים״), ״וקשה תרבו״ (לפני ״וכיוצא בו עשה באדוניהו״); ״שהוא מכבדו, שנאמר יסר בנך ויניחך וגו׳, ואביו מוסיף עליו אהבה״ — בתוך הפסוק ״וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש… את בנו״, ו״ואובהו שיחרו״ (לפני ״יסר בנך ויניחך״).
אחרי ״לצחק בי״ בא בכתב היד בין סימני $ (מחוץ לגוף המדרש): ״והוא מפורש בבראשית רבה בסדר וירא״.
המדרש קורא ״ויצחקו לפנינו״ (שמואל ב ב, יד; במסורה: וישחקו).
נוסח אחר לתנחומא, שמות א (ממנה ״ואוהבו שחרו מוסר — זה אברהם״ בפרשה מז, עקב אשר שמע אברהם בקלי, יט): כאן ״מצחק״ נדרש לעבודה זרה, לשפיכות דמים ולגלוי עריות; ״ישב לו בפרשת דרכים״; עשו ״ביזה את הבכורה״ והלך אצל ישמעאל ״להוסיף על רשעו, שנאמר וילך עשו אל ישמעאל״; ״ואוהבו שחרו מוסר — זה הקדוש ברוך הוא״ ושלש המתנות קודמים לאברהם; ואין כאן בת שבע ושלמה.
כתיב:
חשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹוהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר(משלי יג, כד).
בנוהג שבעולם, אדם שיאמר לחבירו: פלוני הכה בנך — יורד עמו עד לחייו.
ומה תלמוד לומר: חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ?
ללמדך: שכל המונע בנו מן המרדות — לסוף בא לתרבות רעה, ושונאהו.
שכך מצינו בישמעאל: שהיה לו געגועיןגעגועין — חיבה יתרה (פינוק) על אברהם, ולא רדהו,
ויצא לתרבות רעה,
ושנאהו אברהם, והוציאו מביתו ריקם.
מה עשה ישמעאל?
כשהיה בן חמש עשרה שנה, התחיל להביא צלם מבחוץ, והיה משחק בו ועובדו,
שנאמר: וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית מְצַחֵק(בראשית כא, ט).
ואין מְצַחֵק אלא עבודה זרה,
שנאמר: וַיָּקֻומוּ לְצַחֵק(שמות לב, ו).
ואין מְצַחֵק אלא שפיכות דמים,
דכתיב: יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים ויצחקו לְפָנֵינוּ(שמואל ב ב, יד).
ואין מְצַחֵק אלא גלוי עריות,
שנאמר: בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי(בראשית לט, יז).
באותה שעה אמרה שרה: גָּרֵשׁ את הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ(בראשית כא, י) —
שלא ילמד בני מארחותיו.
מיד: וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹות בְּנוֹ(בראשית כא, יא) — שיצא לתרבות רעה.
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ וגו׳(בראשית כא, יב).
מכאן אתה למד שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות.
מיד: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם(בראשית כא, יד) —
ללמדך שהיה שונא לישמעאל, על שיצא לתרבות רעה,
ושלחו אותו ואת אמו הגר ריקם, וטרדן מביתו ריקן.
וכי תעלה על דעתך שאברהם, דכתיב ביהדכתיב ביה — שכתוב בו: ואברהם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה(בראשית יג, ב),
משלח אשתו ובנו ריקם מביתו, בלא כסות ובלא מזון ובלא מחיה?
אלא ללמדך: שכיון שיצא לתרבות רעה — לא נפנה עליו.
מה היה סופו?
כשגדל ישמעאל, ישב לו בפרשת דרכים, והיה מלסטס את הבריותמלסטס את הבריות — שודד את הבריות,
שנאמר: וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם(בראשית טז, יב).
כיוצא בו: וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו(בראשית כה, כח) —
לפיכך יצא לתרבות רעה, על שלא רידהו.
כמו ששנינו: חמש עבירות עבר עשו הרשע באותו היום:
בא על נערה מאורסה,
והרג את הנפש,
וכפר בתחיית המתים,
וכפר בעיקר,
וביזה את הבכורה.
ועוד שתאב למיתת אביו, ובקש להרוג את אחיו,
שנאמר: יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי(בראשית כז, מא),
וגרם ליעקב לברוח מאבותיו,
והלך אף הוא אצל ישמעאל ללמוד ממנו תרבות רעה, ולהוסיף על רשעו,
שנאמר: וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל(בראשית כח, ט).
כיוצא בו: דוד, שלא ייסר את אבשלום ולא רידהו — יצא לתרבות רעה:
ושכב עם נשי אביו,
וגרם לו לילך יחף והוא בוכה,
והפיל כמה אלפים מישראל,
וגרם לו דברים רעים שאין להם סוף.
דכתיב: בְּבׇרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ(תהלים ג, א) —
מה כתיב בתריהבתריה — אחריו? יְיָ מָה רַבּוּ צָרָי(תהלים ג, ב).
וקשה תרבות רעה יותר ממלחמת גוג ומגוג:
דאילו במלחמת גוג ומגוג כתיב: לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם(תהלים ב, א),
ולא כתיב: יְיָ מָה רַבּוּ צָרָי.
וכיוצא בו עשה באדוניהו: שלא רידהו בייסורין — יצא לתרבות רעה,
דכתיב: וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ(מלכים א א, ו).
והלא אבשלום בן מעכה ואדוניה בן חגית — ומהו וְאֹותוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם?
אלא מתוך שיצא לתרבות רעה ולא רידהו,
וכתיב באדוניה: וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו — שיצא אף הוא לתרבות רעה.
לפיכך כתיב: וְאֹותוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם.
וְאֹוהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר — זה הקדוש ברוך הוא, על שאהב את ישראל,
שנאמר: אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְיָ(מלאכי א, ב) —
הוא מרדם בייסורין.
את מוצא: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, ולא נתן אותם להם אלא על ידי ייסורין. ואלו הן:
תורה — דכתיב: אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ(תהלים צד, יב).
וארץ ישראל — דכתיב: וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ(דברים ח, ה),
וכתיב בתריה: כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה(דברים ח, ז).
העולם הבא — דכתיב: כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר(משלי ו, כג).
וכל המייסר את בנו — מוסיף עליו הבן אהבה, שהוא מכבדו,
שנאמר: יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וגו׳(משלי כט, יז);
ואביו מוסיף עליו אהבה,
שנאמר: וְאֹוהֲבוֹ שִׁיחֲרוֹ מוּסָר —
לפי ששיחרו מוסר, לפיכך הוא אוהבו.
את מוצא באברהם: שיסר את יצחק בנו, ולמדו תורה, והדריכו בדרכיו,
דכתיב באברהם: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹולִי(בראשית כו, ה),
וכתיב: אֵלֶּה תּוֹלְדֹות יִצְחָק(בראשית כה, יט) —
ללמדך שהיה דומה לאביו: בנוי, ובחכמה, ובעושר, ובמעשים טובים.
תדע: שבן שלשים ושבע שנה היה יצחק בשעת עקידתו,
וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים(בראשית כד, א) — ועקדו וכפתו כשה, ולא נמנע.
לפיכך: וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק(בראשית כה, ה).
הוי: וְאֹוהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר.
כיוצא בו: היה יצחק משחר מוסר ליעקב,
ולמדו יצחק אביו תורה, ויסרו בבית תלמודו,
שנאמר: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹושֵׁב אֹהָלִים(בראשית כה, כז).
ולמד מה שלמד מאביו, ואחר כך פירש מאבותיו, ונטמן בבית עבר ללמוד תורה.
לפיכך זכה לברכה, וירש את הארץ,
שנאמר: וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו(בראשית לז, א).
ואף יעקב אבינו יסר את בניו, ורידה אותם, ולמדם דרכיו, שלא היה בהם פסולת.
שכן כתיב: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב(שמות א, א) —
השוון הכתוב כולם ליעקב, שכולם צדיקים כיוצא בו.
הוי: וְאֹוהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר.
אגדת בראשית, פרק ב, ב · דרשת הפסוק · ״יעלו דברים על לבבך״ · רבים חשבו מחשבות רעות ולא נתקיימו בידם: עשו — ״ויאמר עשו בלבו יקרבו״, נבוכדנצר, המן ומלכות יון
כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱיִ וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַעֲלוּ דְבָרִים עַל־לְבָבֶךָ וְחָשַׁבְתָּ מַחֲשֶׁבֶת רָעָה(יחזקאל לח, י)
מתוך הדרשה על ״יעלו דברים על לבבך״ (יחזקאל לח, י), מראשה ועד ״ותבאנה לך שתי אלה״; אחריו מזימתו של עשו, מחשבתו של גוג, ״יתיצבו מלכי ארץ״, מפלתו וקבורתו.
״ולא נתקיימו בידו״ (עשו) — אחריו בכתב היד ״בא מלכות יון הרשעה״, ונמחק במאגרים (מקומו להלן). ״לעולם אהיה גברת… ועתה שמעי… ותבאנה לך שתי אלה״ (ישעיה מז, ז–ט) — נאמר על בבל, וכתב היד מסב אותו על מלכות יון; בבובר ״ומלכות סדום״. המדרש קורא ״במותי״, ״שמעי נא עדינה״ (במסורה: במתי, שמעי זאת עדינה); ״עדינה״ — כתיקון מאגרים (בכתב היד ״עדינא״).
מקבילה: ויקרא רבה כז, יא (לעיל, ג) — ״אף גוג לעתיד לבוא עתיד לומר כן״, וכן עשו, פרעה והמן.
המשך הדרשה — מזימתו של עשו: ״אלך ואקח בתו לאשה… ואחר כך אהרוג יעקב אחי״ — בפרשה קכט (וילך עשו אל ישמעאל), ח.
דבר אחר:
יַעֲלוּ דְבָרִים עַל לְבָבֶךָ(יחזקאל לח, י) —
לא על לבבך לבדך יעלו דברים, אלא רבים לפניך חשבו מחשבות רעות, ואני ידעתי.
בא וראה מעשו, שחשב מחשבות רעות ולא נתקיימו בידו.
שנאמר: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ וגו׳(בראשית כז, מא).
בא נבוכדנצאר ואמר בלבו: אֶעֱלֶה עַל בָּמֳותֵי עָב וגו׳(ישעיה יד, יד),
ואמרתי לו: וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ וגו׳(ישעיה יד, יג).
בא המן וחשב בלבו מחשבות רעות, ולא נתקיימו בידו.
בא מלכות יון הרשעה וחשבה בלבה, ואמרה: לְעוֹלָם אֶהְיֶה גְבָרֶת(ישעיה מז, ז);
אמרתי לה: וְעַתָּה שִׁמְעִי נא עֲדִינָה וגו׳(ישעיה מז, ח),
וְתָבֹאנָה לָּךְ שְׁתֵּי אֵלֶּה וגו׳(ישעיה מז, ט).
אגדת בראשית, פרק נט, ד · דרשת הפסוק · ״חזון עבדיה״ · למה עובדיה נתנבא על אדום: עשו הרג את אורחי אברהם והשליכם במערות ועובדיה החביא את הנביאים במערה; עשו מאס במילה ועובדיה בחר בה; עשו בקש מיתת אביו — ״יקרבו ימי אבל אבי״ — ועובדיה כבד את אליהו
״ומאס במלה״ — לפניו ״בער״ מחוק בכתב היד. ״ד׳א״, ״אמ׳״, ״לפי׳״, ״הב״ה״, ״הכתו׳״, ״ואומ׳״, ״שנא׳״, ״נאמ׳״, ״י׳י״ — נפתחו.
המדרש קורא ״חזון עובדיה״ (עבדיה א, א: עבדיה), ״האתה זה אדוני אליהו״ (מלכים א יח, ז: אדני).
בדפוס (אגדת בראשית, מהדורת בובר, נט, ד): ״מה ראה עובדיה להפרע מן אדום? אלא אמר הקדוש ברוך הוא: אברהם היה מאכיל העוברים והשבים, ועשו עמד והורגן, והיה ממלא את המערות מתים״ (בלי ״אמר אליהו זכור לטוב״), והפסוק ״ויהי בהכרית איזבל את נביאי יי ויקח עובדיהו מאה נביאים ויחביאם חמשים איש במערה וכלכלם לחם ומים״ (מלכים א יח, ד); ״ועובדיה היה ערל ומאס בה, ומל עצמו״; ״דבר אחר: עשו ביקש אבלו של אביו, שנאמר: ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי, ועובדיה כיבד למי שלא היה אביו, שנאמר: ויהי עובדיה בדרך והנה אליהו לקראתו ויכרהו ויפל על פניו״; ובסוף ״אבל ישראל — כי אנכי ידעתי את המחשבות״ (ירמיה כט, יא). לפניו שם שלש דרשות אחרות על ״חזון עובדיה״ — ״והיה אדום ירשה… וירד מיעקב״, ״גער חית קנה״, ו״עובדיה גדל בין שני רשעים… ועשו גדל בין שני צדיקים״.
מקבילה: בבלי סנהדרין פרק ד, לט ע״ב — ״מאי שנא עובדיה לאדום?… יבא עובדיהו, הדר בין שני רשעים ולא למד ממעשיהם, וינבא על עשו הרשע, שדר בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם״ (בפרשה כח, ויגדלו הנערים, ב).
דבר אחר:
חֲזוֹן עובדיה כֹּה אָמַר יְיָ(עובדיה א, א) לאדום —
אמר אליהו זכור לטוב:
כשהיה אברהם מאכיל את העוברים והשבים,
היה עשו הרשע עומד במארב, וכשהיו יוצאין — היה הורגן ושוללן ומשליכן במערה,
עד שמלא מהם מערות רבות.
ואזבל הרשעה — כשגזרה שיהרגו נביאי יי,
והחביא מהם עובדיה מאה, ופרנסן וכלכלן מן המיתה.
לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא:
יבא עובדיה, שהציל את הנביאים מן המיתה והחביא אותם במערה,
ויפרע מעשו הרשע, שהרג את הגרים שהאכיל אברהם והשקם וכבדם והחזירם למוטב, והטמינן במערה.
לפיכך בא הכתוב ואומר: חֲזוֹן עובדיה.
ולא עוד, אלא:
עשו — מלו אותו אבותיו, ומאס במלה, ובחר בערלה;
ועובדיה — לא מלוהו אבותיו, ומאס בערלה, ובחר במלה.
לפיכך אמר הכתוב:
יבא עובדיה, שיצא מערלים ובחר במלה,
ויפרע מעשו, שיצא ממולים ובחר בערלה.
מפני מה?
מפני שעשו הרשע בקש מיתת אביו ונתאוה לה,
שנאמר: יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי(בראשית כז, מא).
לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא:
יבא עובדיה, שהיה בן מלכים, וכבד את אליהו שלא היה אביו, ואמר לו: הַאַתָּה זֶה אדוני אֵלִיָּהוּ(מלכים א יח, ז),
ויפרע מעשו, שבקש ונתאוה למתתו של אביו.
לכך נאמר: חֲזוֹן עובדיה כֹּה אָמַר יְיָ לאדום וגו׳.
מדרש תהלים, מזמור יד, ג · דרשת הפסוק · ״אמר נבל בלבו״ · עשו אומר אחת בפה ואחת בלב: בלב ״יקרבו ימי אבל אבי״ ובפה ״הנני״ — ״כי יחנן קולו אל תאמן בו״; ״חרבם תבא בלבם״; למה נקרא עשו נבל
לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים הִשְׁחִיתוּ הִתְעִיבוּ עֲלִילָה אֵין עֹשֵׂה־טוֹב(תהלים יד, א)
״[מחשבין]״ (אתם מחשבין בלבבכם) — חסר בכתב היד, והושלם מדפוס בובר. ״נבלות״ (שמילא כל העולם נבלות) — הושלם במאגרים מעד אחר. ״נתנו״, ״אנדרטא״ — תיקוני מאגרים, בכתב היד ״ננו״, ״אנדריטס״. ״זדון״ השני (תפלצתך… זדון זדון לבך) — כפול בכתב היד, ונמחק במאגרים. ״רמאי״ — בכתב היד ״דמאי״ (פעמיים), מסומן ״כך״. ״הנני״ — הנו״ן השנייה מסופקת. ״אבל״ (הצדיקים) — הלמ״ד מסופקת. ״ד׳א״, ״או׳״, ״א׳״, ״אמ׳״, ״ר׳״, ״יהוד׳״, ״לרשע׳״, ״הקב״ה״, ״תועב׳״, ״שנ׳״, ״ע״ז״, ״הה״ד״, ״ישר׳״, ״י׳י״ — נפתחו.
המדרש קורא ״הברכה אחת היא לך אבי״ (בראשית כז, לח: הוא), ״זדון לבך… השיא אותך״ (ירמיה מט, טז: אתך), ״בני ניכר״ (תהלים יח, מו: נכר), ״מרמה בלב חורשי און… וליועצי שלום״ (משלי יב, כ: חרשי רע… וליעצי).
בדפוס בובר (שוחר טוב יד, ג): ״רשע, אתה מתחנן בדבריך לאביך ואמרת אליו״; ״רבי הונא אומר: על שם שמילא כל הארץ מנבלתם של ישראל״ (ואין שם ״רבי יהודה אומר: על שם שמילא כל העולם נבלות קוצין לגיהנם״); ״אתוהי דדין כאתוהי דדין, מה לבן היה רמאי — אף נבל היה רמאי״.
מקבילה: מדרש משלי כו — ״מדבריו של אדם אתה יודע אם אוהבך… וכן מצינו בעשו הרשע, שהיה מדבר עם יעקב, ובלבו היה שונאו… כי יחנן קולו אל תאמן בו״ (בפרשה קיז, ויאמר עשו בלבו, ד).
דבר אחר:
אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ(תהלים יד, א) — זה עשו הרשע, שהוא אומר אחת בפה ואחת בלב.
בלב הוא אומר: יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי(בראשית כז, מא);
ובפה הוא אומר: הִנֵּנִי(בראשית כז, א).
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
רשע, אתה מתחנן בדבריך לאביך, ואמרת לו: הַבְרָכָה אַחַת היא לְךָ אָבִי(בראשית כז, לח)?
וכן הוא אומר: כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ(משלי כו, כה).
כל מה ששנאתי — הוא אוהב:
שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא יְיָ וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ(משלי ו, טז).
דבר אחר:
אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ —
אמר הקדוש ברוך הוא לרשעים: אתם מחשבין בלבבכם — ואף אני איני פורע לכם אלא בלבבכם,
שנאמר: חַרְבָּם תָּבא בְלִבָּם(תהלים לז, טו).
דבר אחר:
אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ — זה עשו הרשע.
ולמה נקרא שמו נבל?
רבי יהודה בשם רבי שמואל אמר:
על שם שמילא את כל העולם נבלות:
העמיד בתי קוצין, בתי קיקילין, בתי טרטיאותבתי טרטיאות — תיאטראות, ובתי קרקסיאותובתי קרקסיאות — וקרקסאות, זירות מרוצי סוסים ומשחקים, בתי עבודה זרה.
רבי יהודה אומר:
על שם שמילא כל העולם נבלות קוצין לגיהנם.
דבר אחר:
על שם שמילא כל ארץ מנבלתם של ישראל,
שנאמר: נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם(תהלים עט, ב).
רבי אבא אמר:
על שם שהוא מנוול:
העמיד אנדרטאאנדרטא — פסל, דמות שלו על פתח הזונה, על פתח כיסאות ומרחצאות.
הדא הוא דכתיב:
תִּפְלַצְתְּךָ הִשִּׁיא אותך זְדוֹן לִבֶּךָ(ירמיה מט, טז).
רבי יעקב אמר:
שעתיד הקדוש ברוך הוא להסירו כנובלת הזו שמנשרת מן האילן,
שנאמר: בְּנֵי ניכר יִבֹּלוּ(תהלים יח, מו).
אמר רבי יודן בשם רבי סימון:
הוא נבל, הוא לבן — אתוהי דדין כדיןאתוהי דדין כדין — אחיו של זה כזה (שניהם שווים):
מה לבן היה רמאי — אף עשו היה רמאי.
ועליהן אמר שלמה: מִרְמָה בְּלֶב(משלי יב, כ) חורשי און;
אבל הצדיקים — וליועצי שָׁלוֹם שִׂמְחָה.
ולמי נתן השלום? לישראל:
יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם(תהלים כט, יא).
חלק ב
מדרשים מאוחרים
פרקי דרבי אליעזר, פרק לב · מאמר · יעקב יושב אהלים ועוסק בתורה, ועשו הורג ומבקש להרוג
״רבי תנחום אומר״ — בהיגר ״רבי תנחומא״, בדפוס ״רב אחא״. ״את נמרוד ואת חור בנו״ — בהיגר ״חזיר בנו״; בדפוס אין הדבר. בשתי המהדורות נוסף הפסוק ״ויגדלו הנערים״ (בראשית כה, כז).
רבי תנחום אומר:
גדלו הנערים — זה בדרך החיים, וזה בדרך המות.
יעקב בדרך החיים — שהיה יושב אהלים ועוסק בתורה כל ימיו;
עשו בדרך המות — שהרג את נמרוד ואת חור בנו,
ועוד מעט בקש להרוג את יעקב,
שנאמר: וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי(בראשית כז, מא).
מדרש פנים אחרים, נוסח א, פרק א · דרשת הפסוק · ״ויקראו סופרי המלך… ויכתב ככל אשר צוה המן״ · אגרת המן לכל ממלכות הארץ: משל הנשר שנשברו כנפיו; לא כעצת פרעה, ולא כעשו שאמר ״יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי״ ואניח בניו לעבדים, ולא כעמלק, נבוכדנצר וסנחריב — אלא להרוג ולאבד את כולם
״אפרכין״ — תיקון המהדיר בסוגריים מרובעים, תחת ״(אפריסין)״.
בדפוס נמשכת האגרת: ״כדלעיל עד וייטב הדבר לפני המן ויעש העץ״ — הפניה לנוסח האגרת שבמדרש אבא גוריון (״וכופרים בטובה מימיהם, מה עשו לפרעה העני…״), ואינה מלשון מדרש זה.
וַיִּקָּרְאוּ סופרי הַמֶּלֶךְ(אסתר ג, יב) —
וַיִּכָּתֵב כְּכׇל אֲשֶׁר צִוָּה הָמָן.
וזוהי אגרת שכתב המן האגגי, ושלח לכל ממלכות הארץ ולכל גדולי אומות העולם, להרוג ולאבד כל ישראל:
כתבתי אני, גדול המלך ושני לו, ראש לסגנים ושביעי לסריסים, ומובחר שבגדולי המלכות.
הסכמתי אני וכל אפרכיןאפרכין — מושלי מחוזות וכל שרי המלך, ופחות וסגנים, וכל מלכי בני קדם והאחשדרפנים —
הוסכמנו כולנו בעצה אחת, בפה אחד ובדבור אחד ולשון אחד;
כתבנו מרשות המלך אחשורוש, וחתמנו בטבעתו,
שלא להשיב על עסק הנשר הגדול,
שהיה כנפיו פרושים על כל העולם כולו, ולא היה עוף בהמה וחיה יכולין לעמוד בפניו,
עד שבא הארי הגדול והכה את הנשר מכה גדולה:
ונשברו כנפיה,
ונמרטו אגפיה,
ונתקצצו רגליה;
ונעשה כל העולם כולו בנחת, בשלוה והשקט, מיום שנדדה מקינה עד היום הזה.
ועכשיו אנו רואים שהיא רוצה לגדל ולפרוח נוצה ואגפיה, ורוצה לכסות אותנו ואת כל העולם כולו,
כדרך שכיסה ושיסה את אבותינו הראשונים שהיו לפנינו.
לכן נקבצו כל גדולי מלכי מדי ופרס מרשות המלך אחשורוש, וכתבנו לכם להיות כולנו בעצה אחת,
להכין פחים לנשר זו, ללוכדה קודם שיגדל כחה ותחזור אל קינה.
וראינו:
למרט אגפיה,
ולשבור כנפיה,
ולהאכיל בשרה לעוף השמים,
ולבקע ביציה,
ולפצוע אפרוחיה,
ולעקור זכרה מן העולם.
ולא תהא עצתינו:
כעצת פרעה, שגזר על הזכרים, והניח את הנקיבות;
ולא כעשו, שאמר: יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי(בראשית כז, מא) — ואניח את בניו להיות לי לעבדים;
ולא כעמלק, שרדף אחר ישראל, והרג נחשלים שבהם, והניח גיבוריהם;
ולא כנבוכדנצר, שהגלם, והניחם, והושיבם בכסא מלכותו;
ולא כסנחריב, שהגלם אל ארץ כארצם;
אלא הסכמנו ברוח ברורה לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כׇּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן(אסתר ג, יג),
ולא יהיה להם לא זכר ולא שם ולא זרע בעולם,
שלא יעשו בנו כדרך שעשו בזקינינו ובאבותינו ובגדולינו שהיו לפנינו,
שכל מי שעשה עמהם טובה — לא גמלוהו אלא רעה.
וראוי לנו ללמוד מפרעה העני, שעשה עמהם כמה טובות.
מדרש פנים אחרים, נוסח ב, פרק ו · פתיחתא · ״אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש״ · הרשעים נמשלו לעשב, והצדיקים נסתרים כל זמן שהרשעים בעולם; הקדוש ברוך הוא מכיר את הרשעים ממעי אמם ותולה להם — לנמרוד, לעשו ״עד אשר יאמר יקרבו ימי אבל אבי״, ללבן, לפרעה, לנבוכדנצר ולהמן
בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ־עֵשֶׂב וַיָּצִיצוּ כׇּל־פֹּעֲלֵי אָוֶן לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי־עַד(תהלים צב, ח)
״עשבם״, ״ודארי״, ״איתי די ימחה״, ״עבדת״, ״מן״, ״אלה״ — תיקוני המהדיר בסוגריים מרובעים, תחת ״(עשבכם)״, ״(ובדירא)״, ״(אינש) (דימחה)״, ״(את עביד)״, ״(מאן)״, ״(אלהא)״. ״זש״ה״, ״הקב״ה״ — נפתחו.
המדרש קורא ״בפרוח רשעים״ (תהלים צב, ח: בפרח), ״ואתנה צאני״ (יחזקאל לד, לא: ואתן), ״זורו רשעים״ (תהלים נח, ד: זרו), ״ואת התרגזך עלי״ (ישעיה לז, כח: אלי), ״וכמצביה עביד… בידיה ויימר ליה״ (דניאל ד, לב: עבד… בידה ויאמר לה), ״אשמע בקולו״ (שמות ה, ב: בקלו), ״דישזבינכון״ (דניאל ג, טו: די ישיזבנכון), ״כל פועלי און… לעולם״ (תהלים צב, ח–ט: פעלי… לעלם).
אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וגו׳(אסתר ג, א).
זה שאמר הכתוב:
בפרוח רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב(תהלים צב, ח).
לא נמשלו רשעים אלא כמו עשב,
שנאמר: אַחֲרִיב הָרִים וּגְבָעוֹת וְכׇל עֶשְׂבָּם אוֹבִישׁ(ישעיה מב, טו).
וכן הוא אומר:
גָּלָה חָצִיר(משלי כז, כה) — אלו רשעים;
וְנִרְאָה דֶשֶׁא — אלו הצדיקים.
וכל זמן שהרשעים בעולם — אין הצדיקים נראין,
שנאמר: בְּקוּם רְשָׁעִים יִסָּתֵר אָדָם(משלי כח, כח) —
אלו הצדיקים, שנקראו אדם,
שנאמר: אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי(קהלת ז, כח),
ואומר: ואתנה צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם(יחזקאל לד, לא).
וְנֶאֶסְפוּ עִשְּׂבוֹת הָרִים — אלו הגוים, אויביהם של ישראל.
יפה אמר דוד: בפרוח רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב.
מה העשב הזה — כשהוא קטן, אין אדם יודע מה הוא,
אבל הקוצים — מיד יודעים מה הוא;
ומיד כשהוא מתגדל — הקוצים נראין.
כך אמר הקדוש ברוך הוא: אני מכיר הרשעים ממעי אימותם, מה הם עתידין להרשיע,
שנאמר: זורו רְשָׁעִים מֵרָחֶם וגו׳(תהלים נח, ד).
כן הקדוש ברוך הוא אומר לסנחריב:
וְצֵאתְךָ וּבוֹאֲךָ יָדָעְתִּי וְאֵת הִתְרַגֶּזְךָ(ישעיה לז, כח) עלי.
אמר הקדוש ברוך הוא:
אם הורגן כשהם קטנים — נתתי פתחון פה לבאי עולם,
שהם אומרין: אחרי מה שהוא רוצה לעשות — עושה, ואין אחר שמוחה בידו;
כשם שנאמר: וכמצביה עבידוכמצביה עביד בחיל שמיא ודארי ארעא ולא איתי די ימחה בידיה ויימר ליה מה עבדת — וכרצונו הוא עושה בצבא השמים ובדרי הארץ, ואין מי שימחה בידו ויאמר לו: מה עשית? בְּחֵיל שְׁמַיָּא(דניאל ד, לב) ודארי אַרְעָא וְלָא איתי די ימחה בידיה ויימר ליה מָה עבדת.
אמר הקדוש ברוך הוא:
מכיר הייתי לנמרוד, ותליתי לו — עד שיפיל את אברהם לכבשן האש;
מכיר הייתי לעשו, ותליתי לו — עד אשר יאמר: יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי(בראשית כז, מא);
מכיר הייתי ללבן, ותליתי לו — עד שאמר: יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע(בראשית לא, כט);
מכיר הייתי לפרעה, ותליתי לו — עד שאמר: מִי יְיָ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בקולו(שמות ה, ב);
מכיר הייתי לנבוכדנצר, ותליתי לו — עד שאמר: אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן(ישעיה יד, יד),
וכן הוא אומר: מןמן הוא אלה דישזבינכון מן ידי — מי הוא האלוה שיציל אתכם מידי? הוּא(דניאל ג, טו) אלה דישזבינכון מִן יְדָי;
מכיר הייתי את המן, והייתי יכול להורגו עד שהוא קטן — ותליתי לו, וגידלתיו בעולם, להודיע לכל באי עולם מה רשעו.
לקיים מה שנאמר: בפרוח רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב.
ומי הודיעו גדולתם של אלו?
וַיָּצִיצוּ כׇּל פועלי אָוֶן לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד — וְאַתָּה מָרוֹם(תהלים צב, ט) לעולם יי.
בראשית רבה, ויקרא רבה, שמות רבה, אגדת בראשית, מדרש תהלים, פרקי דרבי אליעזר, מדרש פנים אחרים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ב | אלא | — (הוספה) |
| ב | ייהרג | יהרוג |
| ב | יהרוג | יהרג |
| ב | הוא | — (הוספה) |
| ב | אני הורגו | ורגו |
| ב | ייהרג | יהרוג |
| ב | יהרוג | יהרג |
| ב | אמר | — (הוספה) |
| ב | לי | לו |
| ג | או | את |
| ג | אחיו | אביו |
| ג | אני | — (הוספה) |
| ג | יודעין | יועין |
| ג | להן | הן |
| ד | בנו | עצמו |
| ד | על | עד |
| ד | בו | — (הוספה) |
| ד | נמנע | נמע |
| ד | ש | — (הוספה) |
| ז | מחשבין | — (הוספה) |
| ז | נבלות | — (הוספה) |
| ז | תְ | — (הוספה) |
| ז | אנדרטא | אנדריטס |
| ז | רמאי | דמאי |
| ז | רמאי | דמאי |
| ט | אפרכין | אפריסין |
| י | עשבם | עשבכם |
| י | ודארי | ובדירא |
| י | איתי די ימחה | אינש דימחה |
| י | עבדת | את עביד |
| י | מן | מאן |
| י | אלה | אלהא |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | פרשה עה: כתב יד וטיקן 30; פרשה עו: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) |
| ויקרא רבה | כתב יד לונדון 340, והפסקה האחרונה מכתב יד פריז 149 |
| שמות רבה | כתב יד ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977 |
| אגדת בראשית | כתב יד אוקספורד 2340 |
| מדרש תהלים | כתב יד קמברידג׳ Or. 786 |
| פרקי דרבי אליעזר | כתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866 |
| מדרש פנים אחרים | מהדורת בובר (ספרי דאגדתא על אסתר) |
מדרש דרבי יצחק
פרשה קיט
וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל(בראשית כז, מב)
מי הגיד לרבקה — רוח הקודש, והאמהות נביאות היו; מחשבת עשו שנתגלתה לכל באי עולם
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
אבות דרבי נתן, בראשית רבה, מדרש תהלים §§cover-end§§
חלק א
דברי התנאים
אבות דרבי נתן, נוסח ב, פרק מה · מנין · ״שלשה חשבו מחשבה רעה… שלשה חשבו מחשבה טובה״ · קין, עשו ואבשלום חשבו רעה, ראובן, תמר ורות חשבו טובה, והמקום גילה מחשבתם
״על הבל״ — כך בכתב היד (במסורה: אל הבל). ״אני הורג את אבי״ — בכתב היד ״אביו״, והוי״ו נמחקה במאגרים; ״המלכות״ — הה״א מסופקת בכתב היד.
קיצורי הפסוקים נפתחו: ״פצתה״, ״דברי… הגדל ותשלח ותקרא״, ״תשפכו״, ״אקבר״, ״הוליד״.
״איפשר לצאת חלוקה מביתו של צדיק הזה״ — כך בכתב היד; בנוסח הדפוס (שכטר) ״חוטאה״.
שלשה חשבו מחשבה רעה, וגלה המקום מחשבתם לכל באי עולם:
קין, ועשו, ואבשלום.
קין חשב בלבו, אמר:
אני הורג את אחי, ויורש את העולם,
שנאמר: וַיָּקׇם קַיִן על הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ(בראשית ד, ח).
ומנין שגילה המקום מחשבתו לכל באי עולם?
שנאמר: וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ(בראשית ד, יא), כִּי תַעֲבֹוד אֶת הָאֲדָמָה(בראשית ד, יב).
עשו חשב בלבו, ואמר:
אני הורג את אחי.
ומנין שגלה המקום מחשבתו לכל באי עולם?
שנאמר: וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא(בראשית כז, מב).
אבשלום חשב בלבו, אמר:
אני הורג את אבי, ויורש את המלכות,
שנאמר: וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל(שמואל ב טו, ו).
ומנין שגילה המקום מחשבתו לכל באי עולם?
שנאמר: וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם מִי יְשִׂימֵנִי שֹׁופֵט בָּאָרֶץ(שמואל ב טו, ד).
שלשה חשבו מחשבה טובה, וגילה המקום מחשבתם לכל באי עולם, ואלו הן:
ראובן, ותמר, ורות.
ראובן חשב להציל את יוסף,
שנאמר: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם(בראשית לז, כב).
ומנין שגלה המקום מחשבתו לכל באי עולם?
שנאמר: יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹות(דברים לג, ו).
יְחִי רְאוּבֵן — בזכות יוסף;
וְאַל יָמֹות — במעשה בלהה.
תמר חשבה בלבה, אמרה:
איפשר לצאת חלוקה מביתו של צדיק הזה?
מנין שגלה המקום מחשבתה לכל באי עולם?
שהלכה ונשאת ליהודה, וילדה ממנו פרץ וזרח.
רות חשבה בלבה, אמרה לחמותה:
עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי(רות א, טז), בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר(רות א, יז).
ומנין שגלה המקום מחשבתה לכל באי עולם?
שהלכה ונשאת לבעז:
וּבֹועַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד(רות ד, כא), וְעֹובֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד(רות ד, כב).
ודוד מלך בעולם הזה, ומלך בעולם הבא.
חלק ב
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סז, י · דרשת הפסוק · ״ויגד לרבקה… ותשלח ותקרא ליעקב״ · האמהות נביאות היו, ועשו המתנחם על יעקב כעל מת
״האימהות״ (השני) — המ״ם הושלמה במאגרים; ״ותמר״ (= ואת אמר) — התי״ו הושלמה במאגרים (בכתב היד ״ומר״); ״מתנחם״ — במאגרים, תחת ״מתנחה״.
״הנה עשו אחיך מתנחם לך״ — הושלם מתיאודור–אלבק; בכתב היד הדרשה באה בלי הפסוק. המדרש קורא ״ויוגד״ (במסורה: ויגד).
וַיֻּוגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו וגו׳(בראשית כז, מב) —
מי הגיד לה?
רבי חגיי בשם רבי יצחק:
האימהות נביאות היו, ורבקה היתה מן האימהות.
רבי ברכיה בשם רבי יצחק:
אפילו הדיוט אינו חורש תלם בתוך תלם;
ונביאים חורשים תלם בתוך תלם?
ותמרותמר — ואתה אומר: אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי(תהלים קה, טו).
וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן —
הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ:
כמת הוא תוהאתוהא — מתחרט, מצטער עליך, כמת הוא מתנחם עליך,
וכבר הוא שותה עליך כוס תנחומים.
מדרש תהלים, מזמור קה, ד · דרשת הפסוקים · נוסח אחר · ״ויתהלכו מגוי אל גוי״ — אברהם ושרה; ״אל תגעו במשיחי״ — האבות, ״ובנביאי״ — האמהות
״בהיותם״ — בכתב היד ״בהיותכם״; ״עד אשר תפרה״ — בכתב היד ״עד שלא תפרה״; ״אדם״ (לעשקם) — בכתב היד ״איש״ (כולם מסומנים במאגרים ״כך״, ותוקנו כמסורה וכבובר). ״אברם״, ״אבימלך״ — אותיות שתוקנו במאגרים.
בדפוס בובר: ״(בהיותכם) [בהיותם] מתי מספר כמעט וגרים בה; אמר הקב״ה: עד אשר תפרה — בששים ריבוא״, ״ויוכח עליהם מלכים — זו פרעה ואבימלך, שנאמר: וינגע יי את פרעה נגעים גדולים״.
נוסח אחר לבראשית רבה סז, י (לעיל, ב): שם ״רבי חגיי בשם רבי יצחק: האימהות נביאות היו״, ודרשת רבי ברכיה ״אפילו הדיוט אינו חורש תלם בתוך תלם״; כאן ״ובנביאי אל תרעו — אילו האמהות, שהיו נביאות״, ו״רבי יודן בשם רבי יצחק… מי הגיד לה? רוח הקודש״.
״ושומע לעצה חכם — זה יעקב״, ששמע לעצת אמו ולא יצא בלא רשות אביו (אגדת בראשית מו, א; תנחומא בובר, ויצא א) — בפרשה קכח, וישמע יעקב אל אביו ואל אמו.
בהיותם מְתֵי מִסְפָּר(תהלים קה, יב) — עם מעט.
עַד(שמות כג, ל) אשר תִּפְרֶה — בשישים ריבוא;
וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ.
כיון שהלכו שמעון ולוי ועשו אותו מעשה בשכם, אמר להם יעקב אביהם:
עֲכַרְתֶּם אֹותִי, וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר(בראשית לד, ל).
וַיִּתְהַלְּכוּ מִגּוֹי אֶל גּוֹי(תהלים קה, יג) — מדבר באברהם ושרה:
וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה(בראשית יב, י).
לֹא הִנִּיחַ(תהלים קה, יד) אדם לְעׇושְׁקָם — אלו המצריים.
וַיּוֹכַח עֲלֵיהֶם מְלָכִים — אילו אבימלך ופרעה,
שנאמר: וַיְנַגַּע יְיָ אֶת פַּרְעֹה(בראשית יב, יז);
כִּי עָצֹר עָצַר יְיָ בְּעַד כׇּל רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ(בראשית כ, יח).
אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָיי(תהלים קה, טו) —
אמר רבי ברכיה:
אילו האבות.
ובינביאי אַל תָּרֵעוּ — אילו האמהות, שהיו נביאות.
אמר רבי יודן בשם רבי יצחק:
וַיֻּוגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹול(בראשית כז, מב) —
מי הגיד לה? רוח הקודש.
אבות דרבי נתן, בראשית רבה, מדרש תהלים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ב | מ | — (הוספה) |
| ב | ת | — (הוספה) |
| ב | הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ | — (הוספה) |
| ב | מתנחם | מתנחה |
| ג | בהיותם | בהיותכם |
| ג | אשר | שלא |
| ג | ם | — (הוספה) |
| ג | אדם | איש |
| ג | מֶ | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| אבות דרבי נתן, נוסח ב | כתב יד פרמה 2785 |
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) |
| מדרש תהלים | כתב יד קמברידג׳ Or. 786 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה קכ
וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים(בראשית כז, מד)
״ימים אחדים״ — שבע שנים, שעבד יעקב ברחל; יעקב מבטיח לרחל שנים עשר שבטים ״לקץ שאמר לי אבא״
בראשית רבה, אגדת בראשית §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סז, יא · דרשת הפסוק · ״וישבת עמו ימים אחדים״ · ״ימים אחדים״ — שבע שנים
מקבילה: בראשית רבה ע, יז, על ״ויעבד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים״ — אותה גזרה שוה מן הצד השני (״נאמר כן אחדים ונאמר להלן אחדים״), בשם ״רבי חנניה בר פזי״; שם תחילת הסימן, ״ויאהב יעקב את רחל — בגין דאנה ידע דאנשי מקומך רמאיין״, על פסוקי לבן.
בתיאודור–אלבק מובא גם הפסוק ״ויעבד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים״; ״רבי חנינה בן פזי״ — שם ״ר׳ חננא בר פזי״.
״שאמרה לו אמו: וישבת עמו ימים אחדים — וישב שם שבע שנים״ (תנחומא בובר, ויצא יא) — בפרשה קי (ויאמר בא אחיך במרמה), בתוכחת לאה.
וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹולִי(בראשית כז, מג);
וְיָשַׁבְתָּ עִימּוֹ וגו׳(בראשית כז, מד).
אמר רבי חנינה בן פזי:
נאמר כן אֲחָדִים, ונאמר להלן אֲחָדִים(בראשית כט, כ):
מה אֲחָדִים שנאמר להלן — שבע שנים,
אף אֲחָדִים שנאמר כאן — שבע שנים.
אגדת בראשית, פרק נב, א · פתיחתא ראשונה · ״ויזכור אלהים את רחל״ · ״הבה לי בנים״ — רחל ליעקב: עשה כשם שעשה אברהם לשרה, ״ואבנה גם אנכי״ — גם לרבות; הקדוש ברוך הוא כותב דבריהם בספר הזכרון
אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְיָ וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְיָ וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ(מלאכי ג, טז)
הפתיחתא כולה, מ״ויזכור אלהים את רחל — זה שאמר הכתוב״ ועד חזרתה לפסוק. ״כתו׳״, ״אמ׳״, ״ואומ׳״, ״לפי׳״, ״שנא׳״, ״נאמ׳״, ״ד׳א״, ״הב׳ה״, ״א׳כ״ — נפתחו; השם המקוצר — ״יי״, ״אלהים״.
״באמתה״ — כך בכתב היד (מסומן ״כך״; התי״ו במקום ה״א מחוקה); בדפוס: ״כשראתה אחותה נכנסת לחופתה לא קנאתה״. ״ובשביל אמרה לו״ — אחרי ״ובשביל״ סימן חסר בכתב היד. ״[ע]תיד״ — הושלם במאגרים. ״(לקץ)״ שלפני ״אמר לה״ — כפול, מחוק. ״שבע ולא שמנה״, ״עתה תן לו״, ״בא אליך״ — כך בכתב היד (מסומנים ״כך״). ״שא[י]ני אחר״ — מסופק ומסומן ״כך״; בדפוס: ״אבא משיא אותי לאחר רשע״.
״גם״ ב״ואבנה גם אנכי ממנה״ — בגליון כתב היד. ״ויחר אף (יי) יעקב״ — השם מחוק. ״כך אתה אומר לה״ — הסופר מחק ״אומר״ הכפולה. ״מסיחין״ — בגליון, תחת ״מסרין״ שמחק הסופר. המדרש קורא ״כי התחת אלהים אנכי״ (במסורה: התחת אלהים אני) ו״אעבוד אותך שבע שנים״ (במסורה: אעבדך).
קריאות ״אגדת בראשית, דפוס״ — מהדורת בובר, נב, א, בפנים. בדפוס אין ״מלמד שבאותן שבע שנים… אחדים הם״, ״לפיכך אמר יעקב ללבן… אעבודך שבע שנים״ ו״הבה לי אותן בנים… התחת אלהים אנכי״; ובמקום ״שהיתה רואה ברוח הקדש שמעטים יהיו ימיה״ — ״שנתנבאת שהיא מתה במהרה, שנאמר: ואני בבאי מפדן וגו׳״.
״דבר אחר: הבה לי בנים — שאני יודעת: אם את מבקש, אני יולדת, כמו שעשה יצחק אביך לרבקה אשתו״ — גם בפרשה יג (ויעתר יצחק ליי לנכח אשתו), במקומו.
וַיִּזְכֹּור אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב).
זה שאמר הכתוב:
אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ(מלאכי ג, טז) — זה יעקב,
שכך כתוב למעלה מן הפרשה: וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹותָהּ(בראשית ל, א).
למה עתה קנאת, ולא עת הכנסה לחופה?
מכלל שלא קנאתה באמתה,
אלא במעשיה הכשרים של יעקב קנאתה, ואמרה:
לא בשביל שאחותי צדקת ממני — הקדמתני להוליד בנים,
אלא בשביל מעשיו הטובים של יעקב, ויראת שמים שבו. (אגדת בראשית, דפוס: אמרה: אלולי שהיא צדקת ממני, לא היה הקדוש ברוך הוא נותן לה בנים קודם הימני)
ומנין שביעקב קנאתה ולא באחותה?
שנאמר: אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים(משלי כג, יז).
לפיכך אמרה ליעקב: הָבָה לִּי בָנִים.
ובשביל אמרה לו: הָבָה לִּי, ולא אמרה לו: תנה לי בנים —
מלמד שבאותן שבע שנים שעבד יעקב ברחל, היה מבטיחה ואומר לה:
עתיד הקדוש ברוך הוא להוציא ממני שנים עשר שבטים.
אמרה לו: אימתי?
אמר לה: לקץ שאמר לי אבא יצחק.
ולפיכך אמר יעקב ללבן: הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי(בראשית כט, כא) —
כי מלאו הימים שצוני אבא לעמוד עם לבן,
שנאמר: וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים(בראשית כז, מד).
יָמִים — אלו שנים;
אֲחָדִים — שאין בהם מספר,
מפני שאין מספר אלא מעשרה ולמעלה; אבל מעשרה ולמטה — אחדים הם.
לפיכך אמר יעקב ללבן: אעבוד אותך שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה(בראשית כט, יח);
ולא אמר לו שבע ולא שמנה —
שכן דרך עברי לעבוד,
שנאמר: שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹוד ובשביעי יֵצֵא לַחׇפְשִׁי חִנָּם(שמות כא, ב).
לפיכך אמר לו: אֶעֱבׇודְךָ שֶׁבַע שָׁנִים.
הָבָה לִּי בָנִים —
הבה לי אותן בנים שאמרת לי באותן שבע שנים שהיית עובד בעבורי!
אמר לה: בא אביך במרמה, והשכיב אצלי לאה, וקבלם היא עצמה.
אמרה לו: ועדין אין לה שנים עשר בנים כמו שאמרת;
עתה תן לו אלו האחרים, שעדין לא נולדו!
אמר לה: הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן(בראשית ל, ב).
אמרה לו: אם כן — מתה אנכי.
אשה שהיא עקרה ואינה יולדת — מתה היא.
או שמא כשראה אבי שאיני יולדת ממך, שאתה צדיק — שאיני אחר שיהיה רשע, ואני מתה עמו לעולם הבא,
כמו שכתוב: תְּמוֹתֵת רָשָׁע רָעָה(תהלים לד, כב).
היה ראוי לומר תמית רשע רעה; ומפני מה תְּמוֹתֵת? בעולם הזה ובעולם הבא.
לכך נאמר: וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי. (אגדת בראשית, דפוס: דבר אחר: הָבָה לִּי בָנִים — אמרה לו: אם מבקש את, אני יולדת; כשבקשת, עשית צאן שילדו, שנאמר: וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן(בראשית ל, לט).)
דבר אחר:
הָבָה לִּי בָנִים —
שאני יודעת: אם את מבקש — אני יולדת, כמו שעשה יצחק אביך לרבקה אשתו,
שנאמר: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיְיָ לְנֹוכַח אִשְׁתּוֹ(בראשית כה, כא).
אמר לה יעקב: אבא — לא היו לו אלא אשה אחת, לפיכך התפלל עליה;
אני — יש לי שתי נשים (אגדת בראשית, דפוס: ארבעה נשים, כבר ילדה לאה); אם לא תלד האחת — יולדת האחרת.
חזרה ואמרה לו:
אם אין אתה מבקש לעשות כשם שעשה יצחק אביך — עשה כשם שעשה אברהם.
אמר לה: היאך?
אמרה לו: כשאמרה שרה: הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי יְיָ מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי(בראשית טז, ב) —
אף אתה עשה כן: הִנֵּה אֲמָתִי(בראשית ל, ג) בא אליך וגו׳.
אינו אומר אבנה אנכי ממנה, אלא וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה —
כשם שעשה שרה; גַם — לרבות.
דבר אחר:
הָבָה לִּי בָנִים —
מה ראת רחל לומר הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי?
שהיתה רואה ברוח הקדש שמעטים יהיו ימיה;
לפיכך אמרה: הָבָה לִּי בָנִים — קודם שאמות.
מיד: וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן —
ולא ממני; שהרי אני יש לי בנים, אבל ממך מנע. (אגדת בראשית, דפוס: וכי יש אלהים שני שעושה כלום חוץ מרשותו?)
אמר לו הקדוש ברוך הוא: כך אתה אומר לה: הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי?
חייך, שאני מעמיד ממנה בן שיאמר לבניך (אגדת בראשית, דפוס: לאחיו): כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים(בראשית נ, יט) אנכי!
הן מסיחין הדברים הללו — כביכול מטה אזנו ושומע, וכותב דבריהם,
שנאמר: אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וגו׳.
כיון שהגיע הזמן — הוציא ספר הזכרון וזכר לרחל,
שנאמר:
וַיִּזְכֹּור אֱלֹהִים אֶת רָחֵל.
אגדת בראשית, פרק נב, ב · פתיחתא שנייה · ״ויזכור אלהים את רחל״ · עשו מתירא מבניו של יעקב; ״ותאות צדיקים יתן״ — יעקב לא בקש לחזור עד שילדה רחל
מְגוֹרַת רָשָׁע הִיא תְבוֹאֶנּוּ וְתַאֲוַת צַדִּיקִים יִתֵּן(משלי י, כד)
״ה[י]א״ — היו״ד הושלמה במאגרים. ״יעקוב״ — כך בכתב היד, והוי״ו מסופקת. ״ברחל״ — כפול בכתב היד. אחרי ״עד שילדה״ חזר הסופר ״(ממך כל השנים הללו)״ מן השורה הקודמת; לא נדפס.
המדרש קורא ״אעבודך״, ״ויעבוד יעקוב״ (במסורה: אעבדך, ויעבד יעקב).
דבר אחר:
וַיִּזְכֹּור אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב).
זה שאמר הכתוב:
מְגוֹרַת רָשָׁע הִיא תְבוֹאֶנּוּ וגו׳(משלי י, כד) —
זה עשו הרשע, שהיה מתירא מן הברכות שנטל יעקב לעצמו, ואמר:
עכשיו יולדו לו בנים הרבה, ואיני יכול לו.
וכך היה,
שנאמר: וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו(בראשית לו, ו).
לכך נאמר: מְגוֹרַת רָשָׁע הִיא תְבוֹאֶנּוּ.
וְתַאֲוַת צַדִּיקִים יִתֵּן — זה היה יעקב אבינו,
שהיה מתאוה ללידת רחל,
שכל מה שנשתעבד יעקב — בשבילה נשתעבד,
שנאמר: אֶעֱבׇודְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה(בראשית כט, יח),
ואומר: וַיַּעֲבֹוד יַעֲקֹוב בְּרָחֵל וגו׳ וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים(בראשית כט, כ) —
כאותן הימים שאמרה לו אמו: וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים(בראשית כז, מד).
וכל זמן שלא ילדה רחל, לא בקש יעקב לחזור לארץ כנען.
למה?
שאמר יעקב בלבו:
שמא יאמר לי אבי: הואיל ולא ילדה ממך כל השנים הללו — הניחה ותלך לעצמך.
בא וראה כך היה מתאוה יעקב, שלא יצא משם עד שילדה.
וכיון שילדה, אמר ללבן: שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי(בראשית ל, כה), תְּנָה אֶת נָשַׁי וְאֶת יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ וגו׳(בראשית ל, כו);
ואומר: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף.
לפיכך אמר הכתוב: וְתַאֲוַת צַדִּיקִים יִתֵּן.
בראשית רבה, אגדת בראשית. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ב | ת | — (הוספה) |
| ב | ע | — (הוספה) |
| ב | י | — (הוספה) |
| ב | ב | — (הוספה) |
| ג | י | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | פרשה סז: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה ע: כתב יד וטיקן 30 |
| אגדת בראשית | כתב יד אוקספורד 2340 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה קכא
לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד(בראשית כז, מה)
רבקה אמרה ״עד אשר תשוב חמת אחיך״, ועשו שעברתו שמרה נצח; ״למה אשכל גם שניכם יום אחד״ — נבואתה שנתקיימה, כשהתיז חושים בן דן את ראשו של עשו במערת המכפלה; ובמסורת אחרת — יהודה הרגו במערה בקבורת יצחק
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, בבלי, מדרש תהלים, דברים רבה §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סז, יב · דרשת הפסוק · ״עד אשר תשוב חמת אחיך… למה אשכל״ · רבקה אמרה כצדקתה, ועשו שעברתו שמורה לנצח
״אמו״ — הושלם במאגרים; ״נוחרתה״ — החי״ת הושלמה במאגרים (בכתב היד ״נורתה״). בתיאודור–אלבק אחרי ״ויטרוף לעד אפו״ — ״ועברתו שמרה נצח״.
עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ(בראשית כז, מד) —
אמו כצדקתה אמרה: עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת;
והוא לא עשה כן, אלא וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ(עמוס א, יא).
רבי שמעון בן לקיש אמר:
עוברתיה נוחרתהעוברתיה נוחרתה — עברתו נוטרת (שמורה) — לא זעייה מן פומיהלא זעייה מן פומיה — אינה זזה מפיו.
לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד(בראשית כז, מה).
בראשית רבה, פרשה צז (נוסח חדש), כא · דרשת הפסוק · ״נפתלי אילה שלחה״ · נפתלי קפץ למצרים להביא את שטר המערה, וחושים בן דן התיז את ראשו של עשו — ונתקיימה נבואת רבקה
הלמה בסוגריים בתיאודור–אלבק: ״[נפתלי אילה שלוחה]״.
קריאות ״אוצר מדרשים״ — ברכת יעקב אבינו לבניו, בפירוש ״נפתלי אילה שלוחה״, כנוסח כאן; שאר אותו מדרש — על ברכות השבטים.
נוסח אחר: בבלי סוטה פרק א, יג ע״א (להלן, ג) — ״ניזיל נפתלי דקליל כי איילתא… חושים בריה דדן… שקל קולפא מחייה ארישיה״, וקבורתן ביום אחד; ומדרש תהלים יח, לב (להלן, ד) — יהודה הרג לעשו במערה בקבורת יצחק.
נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻוחָה(בראשית מט, כא) —
מלמד שקפץ למצרים כאייל (אוצר מדרשים: במצרים בחיל),
והביא שטר המערה לקבור את אביו.
עד שהוא הולך — בא חושים בן דן, והיה חרש.
וכשראה עשו מונען (אוצר מדרשים: מונע) מלקבור את אבינו יעקב —
דקרו בידו (אוצר מדרשים: במקל) על צוארו, והתיז את ראשו,
ונפלו שתי עיניו על מיטתו שליעקב אבינו;
ופתח עיניו, וראה נקמה, ושמח,
שנאמר: יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם(תהלים נח, יא); (אוצר מדרשים: פעמיו ירחץ בדם הרשע)
ונתקיימה נבואת רבקה, שאמרה: לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד(בראשית כז, מה).
בבלי סוטה פרק א, יג ע״א · סוגיא · נוסח אחר · קבורת יעקב: בתחילה ובסוף; גורן האטד והכתרים; עשו מעכב במערת המכפלה, ״כריתי — מכירה״, נפתלי והאיגרתא, חושים בן דן; ״למה אשכל גם שניכם יום אחד״
״(מאילו מאילו)״ — מחוק בדפוס וילנא; בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 110–111: ״מאלו ומאלו״ (״מאילו ומאילו וכיון שהגיעו״), ובדפוס ונציה: ״מאילו מאילו״.
״והאי דפייש דידי הוא״ — בכ״י אוקספורד 2675: ״איהו קברה ליה ללאה במנתא דידיה״; ובכ״י וטיקן 110–111 נוסף בתשובת השבטים: ״שכך אמר לנו אבא אשר כריתי לי״.
״שקל קולפא מחייה ארישיה״ — בכ״י אוקספורד 2675: ״שקל דמרא ומחא לעשו״.
נוסח אחר לבראשית רבה צז, כא (לעיל, ב): כאן הדברים בארמית ובשיחה — עשו טוען על חלקו במערה, השבטים משיבים ״זבינתה״, ונפתלי נשלח להביא את האיגרתא.
מקבילה חלקית — בבלי עירובין פרק ה, נג ע״א (״קרית הארבע זוגות: אדם וחוה…״).
יוסף זכה וכו׳(משנה סוטה א, ט)
מאי שנא מעיקראמאי שנא מעיקרא — מה שונה בתחילה, דכתיב: וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּור אֶת אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כׇּל עַבְדֵי פַרְעֹה וגו׳(בראשית נ, ז), והדרוהדר — ואחר כך: וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו(בראשית נ, ח);
רש״י מאי שנא מעיקרא — דאקדמינהו למצרים מקמי אחי יוסף ומאי שנא לבסוף דכתיב הוא ואחיו והדר וכל העולים אתו.
ומאי שנא לבסוףומאי שנא לבסוף — ומה שונה בסוף, דכתיב: וַיָּשׇׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו(בראשית נ, יד), והדר: וְכׇל הָעֹולִים אִתּוֹ לִקְבֹּור אֶת אָבִיו?
אמר רבי יוחנן (כ״י אוקספורד 2675: ר׳ אלעזר):
בתחילה, עד שלא ראו בכבודן של ישראל, לא נהגו בהן כבוד; ולבסוף, שראו בכבודן, נהגו בהן כבוד.
דכתיב: וַיָּבֹאוּ עַד גֹּורֶן הָאָטָד(בראשית נ, י) —
וכי גורן יש לו לאטד?
רש״י וכי — דרך לאסוף אטדין ולעשות מהן גורן.
אמר רבי אבהו:
מלמד שהקיפוהו כתרים לארונו של יעקב כגורן זה שמקיפים לו אטד, שבאו בני עשו ובני ישמעאל ובני קטורה.
רש״י שמקיפין לו אטד — גדר של קוצים.
תנא: כולם למלחמה באו; כיון שראו כתרו של יוסף תלוי בארונו של יעקב, נטלו כולן כתריהן ותלאום בארונו של יעקב.
תנא: שלשים וששה כתרים נתלו בארונו של יעקב.
רש״י שלשים וששה כתרים — י״ב נשיאים דישמעאל וכ״ג אלופים נמנו בעשו ואם תאמר כ״ה הן תימן וקנז נמנו ב׳ פעמים ואם תאמר קרח נמנה ב׳ פעמים שני קרח הן אחד מבני אליפז ואחד מבני אהליבמה ומ״מ ל״ה הן וכתרו של יוסף הרי ל״ו.
וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד — תנא: אפילו סוסים ואפילו חמורים.
(מאילו מאילו) כיון שהגיעו למערת המכפלה, אתא עשו קא מעכבאתא עשו קא מעכב — בא עשו ועיכב.
רש״י קא מעכב — שלא יקברוהו שם.
אמר להן: מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן(בראשית לה, כז) — ואמר רבי יצחק: קרית ארבע, ארבע זוגות היו: אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה — איהו קברה ללאה בדידיהאיהו קברה ללאה בדידיה — הוא (יעקב) קבר את לאה בחלקו שלו, והאי דפייש — דידי הואוהאי דפייש — דידי הוא — וזה (המקום) שנשאר — שלי הוא.
רש״י אמר — קרית ארבע שמה שאינה מחזקת אלא ד׳ זוגות הא דא״ר יצחק לאו מלתא דעשו היא אלא גמרא קאמר ליה למימר טעמא דעיכובא דודאי כן הוה כדברי עשו שאינה מחזקת אלא ח׳ קברים.
רש״י איהו — יעקב.
רש״י קברה ללאה בדידיה — בחלק המגיעו כדכתיב ושמה קברתי את לאה.
אמרו ליה: זבינתהזבינתה — מכרת אותה.
רש״י זבינתיה — כשמכרת הבכורה.
אמר להו: נהי דזביני בכירותאנהי דזביני בכירותא — נניח שמכרתי את הבכורה, פשיטותא מי זביניפשיטותא מי זביני — וכי את חלקי כבן פשוט מכרתי??
רש״י פשיטותא מי זביני — חלקי בחלק פשוט לא מכרתי.
אמרו ליה: איןאין — כן,
רש״י א״ל אין — פשיטותיך נמי זבנת חלקך במערה זו לגמרי שכך אמר אבינו בשעת מיתה אשר כריתי לי ואין כירה אלא לשון מכירה כמו ואכרה לי בחמשה עשר כסף (הושע ג).
דכתיב: בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי(בראשית נ, ה);
ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק (כ״י מינכן 95: ר׳ שמע׳ בן יוחי): אין כירה אלא לשון מכירה, שכן בכרכי הים קורין למכירה כירה.
רש״י נהי דזבינתי לבכורתי — ולא אטול פי שנים אלא כמוהו.
אמר להו: הבו לי איגרתאהבו לי איגרתא — תנו לי את האיגרת (שטר המכירה).
אמרו ליה: איגרתא בארעא דמצריםבארעא דמצרים — בארץ מצרים היא.
ומאן ניזילומאן ניזיל — ומי ילך?? ניזיל נפתלי, דקליל כי איילתאניזיל נפתלי, דקליל כי איילתא — ילך נפתלי, שקל (מהיר) כאיילה,
דכתיב: נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻוחָה הַנֹּותֵן אִמְרֵי שָׁפֶר(בראשית מט, כא);
אמר רבי אבהו: אל תקריאל תקרי — אל תקרא ״אמרי שפר״ אלא ״אמרי ספר״.
רש״י הבו איגרתא — הראו שטר מכירה.
חושים בריה דדן תמן הוהחושים בריה דדן תמן הוה — חושים בנו של דן שם היה, ויקירן ליה אודניהויקירן ליה אודניה — וכבדות היו אוזניו (חירש היה).
אמר להו: מאי האימאי האי — מה זה??
רש״י מאי האי — למה אינכם קוברין אותו.
ואמרו ליה: קא מעכב האי עד דאתי נפתלימעכב האי עד דאתי נפתלי — זה מעכב עד שיבוא נפתלי מארעא דמצרים.
אמר להו: ועד דאתי נפתלי מארעא דמצריםועד דאתי נפתלי מארעא דמצרים — ועד שיבוא נפתלי מארץ מצרים יהא אבי אבא מוטל בבזיון?
שקל קולפא, מחייה ארישיהשקל קולפא, מחייה ארישיה — נטל מקל (אלה) והכהו על ראשו, נתרן עיניה ונפלו אכרעא דיעקבנתרן עיניה ונפלו אכרעא דיעקב — נשרו עיניו ונפלו על רגלו של יעקב. פתחינהו יעקב לעיניה ואחיךפתחינהו יעקב לעיניה ואחיך — פתח יעקב את עיניו וחייך.
רש״י שקיל גולפיה — מקל כמו גולפי טובי בלע מאבימי בערכין (דף כב.).
והיינו דכתיבוהיינו דכתיב — וזהו שכתוב: יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע(תהלים נח, יא).
רש״י יקירן אודניה — כבדו אזניו משמוע.
באותה שעה נתקיימה נבואתה של רבקה,
דכתיב: לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד(בראשית כז, מה);
ואף על גב דמיתתן לא ביום אחד הואיואף על גב דמיתתן לא ביום אחד הואי — ואף על פי שמיתתם לא ביום אחד היתה, קבורתן מיהא ביום אחד הואיקבורתן מיהא ביום אחד הואי — קבורתם מכל מקום ביום אחד היתה.
ואי לא עסק ביה יוסף אחיו, לא הוו מעסקי ביהואי לא עסק ביה יוסף אחיו, לא הוו מעסקי ביה — ואילו לא היה יוסף אחיו מתעסק בו, וכי לא היו (אחיו) מתעסקים בו??
רש״י ואי לא איעסק ביה יוסף אחיו מי לא הוי מיעסקי ביה — כלומר היאך הניחוהו אחיו ליוסף ליטול לו את השם לבדו של קבורת אביהם וכי פרקו מעליהן העול ולא חשו לו ואם לא נתעסק בו הוא הם לא היו עסוקין בו והכתיב וישאו אותו בניו אלמא אף הם היו עסוקין במשאו וקבורתו ומסקנא כתיב אחרי קברו את אביו תלה הכתוב בו שהוא היה עיקר הדבר.
והכתיבוהכתיב — והרי כתוב: וַיִּשְׂאוּ אֹותוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן(בראשית נ, יג)!
אמרו: הניחו לו, כבודו במלכים יותר מבהדיוטות.
רש״י אמרו — אחיו ביניהן הניחו לו להתעסק בו כנגד כולנו.
רש״י כבודו — של אבינו במלך יותר מבהדיוטות שיוסף מלך הוא.
מדרש תהלים, מזמור יח, לב · דרשת הפסוק · ״ואיבי נתתה לי ערף״ · נוסח אחר · מסורת אגדה: בקבורת יצחק נכנס עשו למערה לקיים ״יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב״, ויהודה הרגו מאחריו — ״ידך בערף איביך״; הערף שבקש יהושע וניתן לשבט יהודה
וְאֹיְבַי נָתַתָּה לִּי עֹרֶף וּמְשַׂנְאַי אַצְמִיתֵם(תהלים יח, מא)
הדרשה הראשונה על ״ואיבי נתתה לי ערף״, ועד ״לפי שניתן העורף לשבטו של יהודה״; אחריה ״וכן דוד אומר: ואיבי תתה לי ערף״ — גלית שנפל על פניו, ודברים אחרים על הפסוק.
״יהודה״ (נסתכל יהודה) — בין השיטין בכתב היד. ״פסוק״, ״אגדה״, ״בוכה״ — אותיות מסופקות. ״מסור׳״, ״א׳ר״, ״השבט׳״, ״עומד׳״, ״ויצא׳״, ״ויעק׳״, ״ואהר׳ את יע׳״, ״אמ׳״, ״הקב״ה״, ״כת׳״, ״ישר׳״, ״יהוד׳״, ״אעפ״כ״, ״שנ׳״ — נפתחו.
המדרש קורא ״ואויבי תתה לי עורף״ (תהלים יח, מא: ואיבי נתתה לי ערף; ובשמואל ב כב, מא: תתה), ״ויקברו אותו״ (בראשית לה, כט: אתו), ״ידך בעורף… אויביך״ (בראשית מט, ח: בערף איביך).
נוסח אחר של מיתת עשו במערת המכפלה, בקבורת יעקב ובידי חושים בן דן: בראשית רבה צז, כא (לעיל, ב) — ״דקרו בידו על צוארו והתיז את ראשו״; בבלי סוטה פרק א, יג ע״א (לעיל, ג) — ״שקל קולפא, מחייה ארישיה״. כאן — בקבורת יצחק, ובידי יהודה.
ואויבי תתה לִּי עורף(תהלים יח, מא) —
פסוק זה מדבר ביהודה בן יעקב.
אמר רבי יהושע בן לוי:
מסורת אגדה: יהודה הרג לעשו.
אימתי?
בשעה שמת יצחק אבינו, הלכו עשו ויעקב וכל השבטים לקוברו,
שנאמר: וַיִּקְבְּרוּ אותו עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו(בראשית לה, כט).
והיו כולן במערת המכפלה יושבין ובוכין,
והשבטים עומדים וחולקין כבוד ליעקב,
ויצאו חוץ למערה, כדי שלא יהא יעקב בוכה ומתבזה בפניהם.
השחיל עשו עצמו ונכנס למערה, ואמר: עכשיו אני הורגו, לאחר שמת אבא,
שנאמר: יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב(בראשית כז, מא).
נסתכל יהודה, וצף הוא בעצמו, ונכנס, ומצא עשו שהיה מבקש להרוג את יעקב;
מיד עמד יהודה והרגו מאחריו.
ולמה לא הרגו מנגד פניו?
לפי שהיה קלסתר פניו דומות לאביו;
לכך חלק לו כבוד, ולא הרגו מנגד פניו.
והוא שיעקב אביו מברכו: יָדְךָ בעורף אֹיְבֶיךָ(בראשית מט, ח).
ולמה מברכו בערף?
שכמה וכמה נתחבט יהושע לפני הקדוש ברוך הוא שיתן לו את הערף, ולא נתן לו,
שכן כתיב: בִּי אֲדֹנָי מָה אֹמַר אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָפַךְ יִשְׂרָאֵל עֹרֶף(יהושע ז, ח).
אף על פי כן לא הועיל כלום, לפי שניתן העורף לשבטו של יהודה,
שנאמר: יָדְךָ בְּעֹרֶף אויביך.
דברים רבה, דברים · פתיחתא · ״רב לכם סב את ההר הזה״ · ״הרף מאף״ — רבקה הצדקת אמרה ״עד שוב אף אחיך״, ועשו ״ויטרף לעד אפו״; ״ועוד מעט ואין רשע״ — וישראל ״ירשו ארץ״
דּוֹם לַיְיָ וְהִתְחוֹלֵל לוֹ אַל־תִּתְחַר בְּמַצְלִיחַ דַּרְכּוֹ בְּאִישׁ עֹשֶׂה מְזִמּוֹת הֶרֶף מֵאַף וַעֲזֹב חֵמָה אַל־תִּתְחַר אַךְ־לְהָרֵעַ כִּי־מְרֵעִים יִכָּרֵתוּן וְקֹוֵי יְיָ הֵמָּה יִירְשׁוּ־אָרֶץ וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל־מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ־אָרֶץ וְהִתְעַנְּגוּ עַל־רֹב שָׁלוֹם(תהלים לז, ז–יא)
״ואת אין אתה שותק״ — בגליון כתב היד, תחת ״ואם״ שנמחק. ״על שמו״ — לפניו ״שלו״ מחוק. ״[דרך]״ — הושלם במאגרים. ״ענוים״ — היו״ד מסופקת.
״עד אשר תשוב חמת אחיך״ — בכתב היד ״אף אחיך״ (מסומן במאגרים ״כך״), כלשון ״עד שוב אף אחיך״ שלפניו; ״אך להרע״ — בכתב היד ״אף להרע״ (מסומן ״כך״); ״והתענגו״ — בכתב היד ״ויתענגו״ (מסומן ״כך״). ״וקוי יי יחליפו כח״ — ישעיה מ, לא (בתהלים לז, ט: ״וקוי יי המה יירשו ארץ״).
נוסח אחר של הפתיחתא — דברים רבה, דברים יז, בפרשה ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו; שם אין ״הרף מאף… הצדקת רבקה״. דברי רבי יצחק — כבראשית רבה סז, יב (לעיל, א): ״כצדקתה אמרה… והוא לא עשה כן, אלא ויטרף לעד אפו״.
דבר אחר:
רַב לָכֶם סֹוב(דברים ב, ג).
רבי עזריה בשם רבי יהודה ברבי סימון פתח:
דּוֹם לַיְיָ וְהִתְחוֹלֵל לוֹ(תהלים לז, ז).
מהו דּוֹם לַיְיָ?
אלא הקדוש ברוך הוא רואה את ביתו חרב, ושותק —
ואת אין אתה שותק?
וְהִתְחוֹלֵל לוֹ — צפה לו,
כענין שנאמר: הוֹחִילִי לֵאלֹהִים(תהלים מב, ו).
דבר אחר:
וְהִתְחוֹלֵל לוֹ —
עשה עצמך חלל על שמו;
השתפך לפניו כחלל;
סדור לפניו מילי קטוליןסדור לפניו מילי קטולין — סדר לפניו דברי הרוגים (דברי תחנונים כאדם הנהרג).
דבר אחר:
וְהִתְחוֹלֵל לוֹ —
אמר רבי תחליפא קסריה:
אם באו עליך ייסורין — קבלם כחול.
אַל תִּתְחַר בְּמַצְלִיחַ דַּרְכּוֹ — זה עשו,
שנאמר: מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה(ירמיה יב, א).
בְּאִישׁ עֹושֶׂה מְזִימּוֹת —
אפותיסיסאפותיסיס — פסק הדין, גזר הדין של השופט:
לא קטלת? ובמה קטלתלא קטלת? ובמה קטלת — לא הרגת? ובמה הרגת?
לא גנבת? ומן הוה עמך כדגנבתומן הוה עמך כדגנבת — ומי היה עמך כשגנבת?
הֶרֶף מֵאַף(תהלים לז, ח) —
אמר רבי יצחק:
הצדקת רבקה אמרה: עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ(בראשית כז, מה),
וכתיב: עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ(בראשית כז, מד);
והוא לא עשה כן, אלא וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח(עמוס א, יא).
אף אני: וְעָשִׂיתִי בְּאַף וּבְחֵמָה נָקָם אֶת הַגּוֹיִם(מיכה ה, יד).
אַל תִּתְחַר אַךְ לְהָרֵעַ —
כל מי שהוא מגרה — נופל.
כִּי מְרֵעִים יִכָּרֵתוּן(תהלים לז, ט) — זה עשו;
וְקוֹיֵ יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ(ישעיה מ, לא) — אלו ישראל.
וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע(תהלים לז, י) —
אמר רבי מאיר:
עתידין להיות אומרים:
כאן פלטיןפלטין — ארמון שלו,
כאן תיאטרוןתיאטרון — בית חזיון שלו,
כאן היתה בימה שלו —
וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ.
אמר רבי מאיר:
עתידין ישראל להיות ענוים,
שנאמר: וַעֲנָוִים ירְשׁוּ אָרֶץ(תהלים לז, יא) — אלו ישראל;
וְהִתְעַנְּגוּ עַל רֹב שָׁלוֹם.
רבי עזריה בשם רבי יהודה ברבי סימון:
כדאי הוא אותו השלום שאמרתי לכם:
רַב לָכֶם סֹב.
בראשית רבה, בבלי, מדרש תהלים, דברים רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | אמו | — (הוספה) |
| א | ח | — (הוספה) |
| ב | נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻוחָה(בראשית מט, כא) | — (הוספה) |
| ה | דרך | — (הוספה) |
| ה | חמת | אף |
| ה | אך | אף |
| ה | והתענגו | ויתענגו |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | פרשה סז: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה צז: כתב יד וטיקן 30 (יד ראשונה) |
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
| מדרש תהלים | כתב יד קמברידג׳ Or. 786 |
| דברים רבה | כתב יד אוקספורד 147, מהדורת ליברמן |
מדרש דרבי יצחק
פרשה קכב
קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת(בראשית כז, מו)
״קצתי בחיי״ — רבקה גורפת מחוטמה מפני בנות חת; והקו״ף הקטנה — שראתה ברוח הקודש את חורבן הבית
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, אוצר מדרשים §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סז, יג · דרשת הפסוק · ״ותאמר רבקה אל יצחק קצתי בחיי״ · רבקה גורפת מחוטמה, ובנות חת שקופחות זו את זו
״קופחת״ — במאגרים, תחת אותיות שאינן ניכרות (״קופה..״); בתיאודור–אלבק ״קופחת זו וזו וזו״.
וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי וגו׳(בראשית כז, מו) —
אמר רבי הונה:
התחילה גורפת מחוטמה ומשלכתגורפת מחוטמה ומשלכת — מקנחת את חוטמה ומשליכה.
אִם לֹוקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה וגו׳ — קופחתקופחת — מכה, פוגעת (גרועה זו מזו) זו וזו.
חלק ב
מדרשים מאוחרים
אוצר מדרשים, אלפא ביתא דרבי עקיבא (אותיות קטנות), ק · דרשה · הקו״ף הקטנה של ״קצתי״ — רבקה ראתה ברוח הקודש את חורבן הבית שגבהו מאה אמות; ועוד קו״פין קטנות
קריאות ״בתי מדרשות״ — אלפא ביתא דרבי עקיבא שבבתי מדרשות ח״ב (אותיות קטנות), קו״ף. שם עוד: ״קברום קטנה (וימעט כבודו של ישראל, הבית הקיפו ק׳ אמות)״, ״(שעורים) [מאה שערים]״, ובלי ״ק׳ של יצחק בפסוק״.
״וימצא יצחק מאה שערים״ — המדרש מצרף ״ויזרע יצחק… וימצא בשנה ההוא מאה שערים״.
קו״ף —
קַצְתִּי בְחַיַּי(בראשית כז, מו) — ק׳ קטנה:
מלמד שראתה ברוח הקדש שטיטוס יחריב הבית שגבהו ק׳ אמות (בתי מדרשות: החריב את ישראל [יחריב הבית שגבהו ק׳ אמות]),
וימעט כבודן (בתי מדרשות: כבודו) של ישראל.
ק׳ של קְבָרוּם(יחזקאל לט, יב) קטנה;
ק׳ של יצחק, בפסוק וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ(בראשית כא, ה) יצחק;
וַיִּמְצָא יצחק מֵאָה שְׁעָרִים(בראשית כו, יב) (כשנולדו השבטים).
בראשית רבה, אוצר מדרשים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | קופחת | קופה.. |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) |
| אוצר מדרשים | מהדורת אייזנשטיין |
מדרש דרבי יצחק
פרשה קכג
וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ(בראשית כח, א)
יצחק חתם בקריאה — ממקום שפסק חבירו: העובר לפני התיבה וטעה, ו״מזקנים אתבונן״; הברכות שנתאששו ביד יעקב, ויצחק שציוה את בנו
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
מדרש תנאים לדברים, בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, בבלי, דברים רבה, מדרש תהלים §§cover-end§§
חלק א
הלכה
בבלי ברכות פרק ה, לד ע״א · הלכה · סוגיא · העובר לפני התיבה וטעה: רב הונא — בראשונות חוזר לראש, באמצעיות ל״אתה חונן״, באחרונות ל״עבודה״; רב אסי — אמצעיות אין להן סדר
על המשנה ״העובר לפני התיבה וטעה — יעבור אחר תחתיו… ומהיכן הוא מתחיל? מתחלת הברכה שטעה בה זה״ (ברכות ה, ג); לפני הסוגיא ״תנו רבנן: שלשה רובן קשה ומיעוטן יפה״ — עניין אחר.
אמר רב הונא:
טעה בשלש ראשונות — חוזר לראש;
באמצעיות — חוזר ל״אתה חונן״;
באחרונות — חוזר ל״עבודה״.
ורב אסי אמר:
אמצעיות אין להן סדר.
רש״י אין להן סדר — ואם דלג ברכה אחת ואחר כך נזכר בה אומרה אף שלא במקומה.
מתיב רב ששת:מתיב רב ששת… — מקשה רב ששת: מהיכן הוא חוזר? מתחלת הברכה שטעה זה. הרי זו קושיה (הפרכה) על רב הונא! רב הונא יאמר לך: האמצעיות כולן ברכה אחת הן.
מקשה רב ששת:
מהיכן הוא חוזר? מתחלת הברכה שטעה זה.
רש״י מתחלת הברכה שטעה זה — וממילא משתמע דגומר ממנה והלאה אלמא על סדרה צריך לחזור ולאומרה.
תיובתא דרב הונא!
הרי זו קושיה (הפרכה) על רב הונא!
אמר לך רב הונא:
רב הונא יאמר לך:
אמצעיות כלהו חדא ברכתא נינהו.
האמצעיות כולן ברכה אחת הן.
רש״י חדא ברכתא נינהו — ודקתני מתניתין מתחלת הברכה שטעה זה היינו אתה חונן.
דברים רבה, וזאת הברכה א · הלכה · ילמדנו · שליח ציבור שטעה — אחר עובר תחתיו, ומתחיל ממקום שפסק חבירו, כאבות: יצחק פתח ב״ויתן״ וחתם בקריאה — ״ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אתו״
״ברכות ראשונות חוזר בתחילת״ כתוב פעמיים, והסופר מחק את הכפל. ״רבי יהודה אומר: בכורה… רבי נחמיה״ ו״יצחק אל יעקב ויברך אותו… ויקרא״ — בגליון כתב היד. ״אף אני מתחיל״ — הסופר מחק ״אפסיק״ וכתב בגליון ״מתחיל״. ״ובמה חתם״ (פעמיים) — בכתב היד ״וכמה״ (מסומן במאגרים ״כך״). ״וזאת אשר [דבר] להם״ — ״דבר״ חסר בכתב היד. המדרש קורא ״ויתן את בכורתו״ (במסורה: וימכר).
קריאות ״דברים רבה, דפוס״ — דפוס וילנא, וזאת הברכה א. שם גם בסוף: ״עמד משה לברך את ישראל, אמר: איני פותח אלא בזאת. מנין? ממה שקרינו בענין: וזאת הברכה״.
מקבילות להלכה: משנה ברכות ה, ג; ירושלמי ברכות ה, ג (״רבי יוסי בן חנינה בשם רבי חנניה בן גמליאל: טעה בשלש ברכות הראשונות — חוזר בתחילה״; ״אדא בר בר חנה גניבה בשם רב: טעה בשלש ברכות האחרונות — חוזר לעבודה״); בבלי ברכות פרק ה, לד ע״א (לעיל, א). השרשרת ״ממקום שפסק״ — גם בבראשית רבה צז (נוסח חדש) ובמדרש תהלים א, ה (להלן, ו–ז).
״וזאת הברכה״ — במדרש דרבי יצחק, פרשת וזאת הברכה.
וְזֹאת הַבְּרָכָה(דברים לג, א).
הלכה: אדם מישראל שעבר לפני התיבה וטעה — כיצד הוא צריך לעשות?
כך שנו חכמים: העובר לפני התיבה וטעה — יעבר אחר תחתיו(משנה ברכות ה, ג).
למדונו רבותינו:
אמר רבי יוסי ברבי חנינא:
טעה בשלש ברכות ראשונות — חוזר בתחילת מגן.
רב (דברים רבה, דפוס: רב הונא) אמר:
אם טעה בשלש ברכות אמצעיות — חוזר ל'אל הקדוש'.
רב אמר:
אם טעה בשלש ברכות האחרונות — חוזר לתחילת מודים.
דבר אחר:
העובר לפני התיבה וטעה — יעבר אחר תחתיו(משנה ברכות ה, ג).
ומניין הוא מתחיל? מתחילת הברכה שטעה(משנה ברכות ה, ג).
ומאיכן למדו? מאבות העולם.
למה? שלא היה אחד מהן מתחיל אלא ממקום שפסק חבירו.
כיצד?
אברהם בירך את יצחק.
מנין? וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק(בראשית כה, ה).
ומה נתן לו?
רבי יהודה ורבי נחמיה:
רבי יהודה אומר:
בכורה נתן לו, כענין שנאמר: ויתן (דברים רבה, דפוס: וימכור) אֶת בְּכֹורָתוֹ לְיַעֲקֹב(בראשית כה, לג);
רבי נחמיה אומר:
ברכה נתן לו, כעיניין שנאמר: וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים(בראשית כז, כח).
עמד יצחק לברך את יעקב, אמר:
ממקום שפסק אבא — משם אני מתחיל;
אבא הפסיק ב'יתן' — אף אני מתחיל ב'יתן'.
מנין? שנאמר: וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל.
ובמה חתם יצחק? בקרייה.
מנין? שנאמר: וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹותוֹ(בראשית כח, א).
עמד יעקב לברך את השבטים, אמר:
איני פותח אלא בקרייה,
שנאמר: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו(בראשית מט, א).
ובמה חתם? ב'זאת',
שנאמר: וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם(בראשית מט, כח).
עמד משה לברך את ישראל, אמר:
אף אני פותח בעניין בזֹאת הַבְּרָכָה.
פסיקתא דרב כהנא, נספח: וזאת הברכה, א · הלכה · ילמדנו · נוסח אחר · רבי יוסי: טעה בשלש ראשונות — חוזר לראש, באמצעיות — ל״אתה חונן״, באחרונה — ל״עבודה״; יצחק פתח ב״ויתן״ ופסק בקריאה
נוסח אחר לילמדנו של דברים רבה (לעיל, ב): כאן ההלכה כדברי רב הונא בבבלי ברכות פרק ה, לד ע״א, ומחלוקת רבי יהודה ורבי נחמיה ״פליגי — חד אמר… וחד אמר…״.
״רבינו״, ״צריך״, ״רבותינו״, ״אמר״, ״ממקום״, ״ויקרא״, ״השבטים״, ״ישראל״ — קיצורי הנוסח נפתחו.
אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה(דברים לג, א).
ילמדנו רבינו: העובר לפני התיבה וטעה — כיצד צריך לעשות?
כך שנו רבותינו: העובר לפני התיבה וטעה — יעבור אחר תחתיו(משנה ברכות ה, ג).
ורבי יוסי אמר:
טעה בשלש ראשונות — חוזר לראש;
באמצעיות — חוזר ל'אתה חונן';
באחרונה — ל'עבודה'.
דבר אחר:
העובר לפני התיבה וטעה — יעבור אחר תחתיו(משנה ברכות ה, ג).
ומהיכן הוא מתחיל? מתחלת ברכה שטעה זה.
ומהיכן למדו רבותינו? מאבות העולם,
שלא היה מתחיל זה אלא ממקום שפסק זה.
כיצד?
אברהם בירך את יצחק,
שנאמר: וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק(בראשית כה, ה).
ומה נתן לו?
רבי יהודה ורבי נחמיה פליגיפליגי — חלוקים:
חד אמר: בכורה, כענין שנאמר: וַיִּמְכֹּור אֶת בְּכֹורָתוֹ לְיַעֲקֹב(בראשית כה, לג);
וחד אמרוחד אמר — ואחד אמר: ברכה נתן לו, כענין שנאמר: וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים(בראשית כז, כח).
עמד יצחק לברך את יעקב, אמר:
מהיכן אני מתחיל? ממקום שפסק אבי.
במה פסק אבי? ב'ויתן' — אף אני מתחיל בזה,
שנאמר: וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים.
ובמה פסק יצחק בברכתו? בקריאה,
שנאמר: וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹותוֹ(בראשית כח, א).
כשעמד יעקב לברך את השבטים — אינו פותח אלא בקריאה,
שנאמר: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו(בראשית מט, א).
ובמה פסק יעקב? ב'זאת',
שנאמר: וְזֹאת אֲשֶׁר דִּיבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם(בראשית מט, כח).
כשעמד משה לברך את ישראל, אמר:
יעקב חתם ב'זאת', ואני מתחיל ב'זאת',
שנאמר: וְזֹאת הַבְּרָכָה.
חלק ב
דברי התנאים
מדרש תנאים לדברים א, א · דרשת הפסוק · ״אלה הדברים״ · הצדיקים אינם נפטרים עד שמצוים את בניהם על דברי תורה: אברהם, יצחק, יעקב, דוד ומשה; דברי התוכחה שקולים כעשרת הדברות
״הקב״ה״, ״שנ׳״, ״א״ר״, ״א״ל״ — נפתחו; ״וכו׳״ — כך בנוסח. ״ויקרא יצחק אל יעקב״ — בנוסח ״את״, ותוקן בידי המהדיר כלשון הפסוק (בראשית כח, א).
המדרש קורא ״לצוות״ (בראשית מט, לג: לצות).
אֵלֶּה הַדְּבָרִים(דברים א, א).
אמר הקדוש ברוך הוא: חביבה עלי תוכחת משה לישראל כעשרת הדברים.
אמר רבי שמעון:
אשריהם של צדיקים, שאין נפטרין מן העולם עד שהן מצווין את בניהם אחריהם על דברי תורה.
שכן מצינו באברהם אבינו, שלא נפטר מן העולם עד שצוה את בניו ואת ביתו שישמרו דרכיו של הקדוש ברוך הוא,
שנאמר: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו(בראשית יח, יט) וכו׳;
וכן יצחק צוה את יעקב,
שנאמר: וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹותוֹ וַיְצַוֵּהוּ(בראשית כח, א);
וכן יעקב צוה את בניו,
שנאמר: וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֺּות אֶת בָּנָיו(בראשית מט, לג);
וכן דוד מלך ישראל צוה את שלמה בנו,
שנאמר: וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת וַיְצַו אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ לֵאמֹר(מלכים א ב, א);
וכן משה רבינו לא נפטר מן העולם עד שהוכיח את ישראל על עונות שבאו לידם, וצוה אותם לשמור מצוותיו של הקדוש ברוך הוא,
שנאמר: אֵלֶּה הַדְּבָרִים וכו׳.
מהו אֵלֶּה הַדְּבָרִים?
אמר רבי ישמעאל:
דברים הללו שקולים כנגד עשר הדברות שקבלו ישראל מהר סיני.
ולא עוד, אלא שעשרת הדברים — כשאמרו עליהם ״נעשה ונשמע״, לא המתינו מעט עד שמרדו בהן, ואמרו: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל(שמות לב, ד);
ודברים הללו החזירו את ישראל למוטב, ודיבקום בהקדוש ברוך הוא ובתורתו,
שנאמר: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ אֱלֹהֵיכֶם(דברים ד, ד).
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הואיל ונדבקו ישראל בי בדברים הללו — לא יהיו נקראים אלא על שמך,
שנאמר: אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כׇּל יִשְׂרָאֵל —
״אשר דבר יי״ לא נאמר, אלא אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה.
חלק ג
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סז, יד · דרשת הפסוק · ״ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אתו… וישמע יעקב אל אביו״ · הברכות שנתאששו ביד יעקב, בן המלכים שנוטל בפרהסיא, ויעקב ששומע לעצה
״בחותמיו״ — בכתב היד ״בסותמיו״ (מסומן במאגרים ״כך״); המשנה (גיטין ב, ה) ותיאודור–אלבק ״בחותמיו״. ״שדימה״ נמחק בידי הסופר, ובגליון ״שרימה״. ״חותר״ — במאגרים, תחת ״הותר״; ״הזהירו״ — הושלם במאגרים (לפסוק ״ויצוהו״).
״כל דרך איש ישר בעיניו״ שבכתב היד (בשני המקומות) — לשון משלי כא, ב; במאגרים ״כל״ נמחק ו״איש״ תוקן ״אויל״, כמשלי יב, טו, שהמשכו ״ושומע לעצה חכם״ נדרש כאן. בתיאודור–אלבק ״על בנות ענר אשכול וממרא״. המדרש קורא ״אתה קח לי״ (במסורה: אותה).
״חמש ברכות בידי יעקב: שתים מאביו — ויחרד יצחק חרדה… שנייה — ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו; וברכה של אברהם, של מלאך ושל הקדוש ברוך הוא״ (פסיקתא דרב כהנא, תוספתא: וזאת הברכה א) — לעיל, פרשה קטז (וישטם עשו את יעקב), בפתיחתא ״רבות בנות עשו חיל״.
וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וגו׳(בראשית כח, א) —
אמר רבי אבהוא:
לפי שהיו מפוקפקותמפוקפקות — רופפות, לא יציבות בידו — איכן נתאששונתאששו — נתחזקו, נתקיימו בידו? כן:
וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וגו׳.
אמר רבי לעזר:
אין קיום הגט אלא בחותמיו(משנה גיטין ב, ה) —
שלא תאמר: אילולי שרימה אבינו יעקב באביו, לא נטל את הברכות;
תלמוד לומר: וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל.
אמר רבי ברכיה:
לבן מלכים שהיה חותרחותר — גונב (במחתרת) לאביו, ליטול ליטרהליטרה — ליטרה, משקל (לטינית libra) אחת שלזהב.
אמר לו: למה בטמונניתבטמוננית — בהסתר, בגניבה? בא וטול לך בפרהסיאבפרהסיא — בגלוי (יוונית: פרהסיא)!
וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וגו׳ —
הזהירו על בנות אשכל וממרא.
וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ(בראשית כח, ז) —
הדה היא דכתיב:
דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו(משלי יב, טו).
דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו — זה שמשון:
וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אתה קַח לִי וגו׳(שופטים יד, ג).
וְשֹׁומֵעַ לְעֵצָה חָכָם — זה יעקב:
וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וגו׳.
בראשית רבה, פרשה צז (נוסח חדש), כח · דרשת הפסוק · ״וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם״ · ״כללן באחרונה״; עתיד אדם כיוצא בי לברך ממקום שפסקתי; יצחק פתח ״ואל שדי״ וחתם ״ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אתו״, ויעקב פתח בקריאה וחתם ב״זאת״
״וחתם יעקב [כשבירכן]״ — בטקסט הדיגיטלי ״בשבירכן״.
קריאות ״תנחומא״ — תנחומא, ויחי טז; ״לישנא אחרינא״ — הנוסח האחר של בראשית רבה שבתיאודור–אלבק לבראשית מט, כח. שני אלה ותנחומא בובר, ויחי יז (דפוס) — אותה דרשה כמעט מלה במלה. בתנחומא: ״וזאת אשר דבר אליהם — אין כתיב כך, אלא להם״; ״ויקרא יצחק את יעקב ויברך אותו ויצוהו ויאמר לו״; ״ואף דוד כשהתחיל בשירה״. בתנחומא בובר: ״אליהם אין כתיב כאן, אלא להם״, ״ולבנימן ארץ שהיא עשה חטים״, ״ראה דוד פתח באשרי האיש״. בלישנא אחרינא: ״יעקב אין כתיב כאן, אלא אביהם״, ובלי ״איש אשר כברכתו״.
נוסח אחר — מדרש תהלים א, ה (להלן, ז). השרשרת, הפותחת באברהם — בילמדנו של דברים רבה (לעיל, ב).
וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם(בראשית מט, כח).
אתו אין כתיב כאן, אלא וַיְבָרֶךְ אוֹתָם.
למה כן?
אלא בשביל שנתן ליהודה גבורתו שלארי,
וליוסף גבורתו שלשור,
ולנפתלי קלתו שלאיל,
ולדן נשיכתו שלנחש —
תאמר שזה גדול מזה?
כללן באחרונה: אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם.
לפי שחילק להם את הארץ:
ונתן ליהודה ארץ שהיא עושה שעורים,
ולנפתלי (תנחומא: בנימין) ארץ שהיא עושה חיטין —
אף על פי כן כללן באחרונה, שיהו אוכלין אילו משל אילו.
הוי: וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם.
זאת אשר דבר אין כתיב כאן, אלא וְזֹאת אֲשֶׁר:
ועוד עתיד אדם אחר (תנחומא: נביא) כיוצא בי לברך אתכם,
ומהיכן שפסקתי — הוא מברך אתכם.
כיון שעמד משה רבינו — פתח להם וְזֹאת הַבְּרָכָה(דברים לג, א), מהיכן שפסק להן אביהן.
הוי: וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם.
אמר להם: אומר לכם — הברכות הללו אימתי מגיעות אתכם?
בשעה שתקבלו את התורה, שכתוב בה: וְזֹאת הַתּוֹרָה(דברים ד, מד).
הוי: וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר.
ממה שחתם אביהן — בו פתח להם משה.
מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן(תהלים קיט, ק):
יצחק, כשבירך את יעקב, אמר לו: וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ(בראשית כח, ג).
במה חתם בסוף ברכתו? בקריאה:
וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ(בראשית כח, א).
ואף יעקב — ממה שפסק אביו, משם התחיל,
שנאמר: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו(בראשית מט, א);
וחתם יעקב כשבירכן ב'זאת',
שנאמר: וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר.
ואף משה, כשעמד לברך את השבטים — ממקום שפסק יעקב, משם התחיל,
שנאמר: וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ וגו׳.
ובמה חתם משה? באַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל(דברים לג, כט).
ואף דוד, כשבא לברך את ישראל (לישנא אחרינא: לומר תהילה) — ממקום שפסק משה, משם פתח,
שנאמר: אַשְׁרֵי הָאִישׁ(תהלים א, א).
הוי: מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן.
מדרש תהלים, מזמור א, ה · פתיחתא · ״אשרי האיש״ · נוסח אחר · רבי פנחס: הברכה מן הבריאה נמסרה לאברהם; אברהם לא בירך את יצחק — משל הפרדס; יצחק בירך בנתינה וחתם בקריאה, וכל מברך פותח במה שחתם קודמו
״ולפני גדולים״ — בכתב היד ״ולפני גדול׳ אל תע׳״ (במקרא: ובמקום גדלים אל תעמד). ״כיון שעמד [נח]״ — ״נח״ חסר בכתב היד, הושלם מן הדפוס. ״מיני אילנות״ — בכתב היד ״מיניה״, והה״א מחוקה. ״מזקנים״, ״משקה״, ״יחיה״ — אות מסופקת. ״והולך לי״ — בכתב היד ״לו״ (מסומן במאגרים ״כך״). ״יעקב (פתח) בכורו של מקום פתח בקריאה [ו]חתם״ — ״פתח״ הראשון מחוק, והוי״ו הושלמה במאגרים.
״עמד יצחק ובירך את יעקב בנתינה… וחתם בקריאה״ — אינו בכתב היד; הושלם מדפוס בובר, ושם בסוגריים מרובעים, תוספת המהדיר.
נוסח אחר לבראשית רבה צז (נוסח חדש), כח (לעיל, ו). ראש הדרשה — הברכה מן הבריאה ועד אברהם, ומשל האריס — גם בפתיחתא ״רבות בנות עשו חיל״ שבפסיקתא דרב כהנא, תוספתא: וזאת הברכה, א (פרשה וישטם עשו את יעקב); שם בעשו, וכאן בבני ישמעאל ובני קטורה.
רבי יודן פתח:
אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ ולפני גדולים אַל תעמוד(משלי כה, ו).
רבי יודן גרס לה, רבי פנחס עבד אריכארבי יודן גרס לה, רבי פנחס עבד אריכא — רבי יודן אומר אותה בקצרה, רבי פנחס עושה אותה ארוכה.
רבי יודן גרס לה:
במקום שפתח זה — חתם זה,
ובמקום שחתם זה — פתח זה.
רבי פנחס פתח:
מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן(תהלים קיט, ק).
את מוצא, שבתחילה היה מברך הקדוש ברוך הוא את עולמו,
שנאמר: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים(בראשית א, כב).
כיון שעמד נח — וברכן, לו ולבניו,
שנאמר: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו(בראשית ט, א).
עמד אברהם — וברכו,
שנאמר: וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל(בראשית כד, א).
מהו וֶהְיֵה בְּרָכָה(בראשית יב, ב)?
אמר רבי נחמיה:
שמסר לו את הברכה, ואמר לו:
עד כאן הייתי זקוק לברך עולמי;
מכאן ואילך הרי הברכות מסורות לך — ולמאן דאהני לך לברכה, בריךולמאן דאהני לך לברכה, בריך — ומי שנאה לך לברכו — ברך.
כיון שעמד יצחק, מה כתיב?
וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק(בראשית כה, ה).
רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן:
רבי יהודה אמר: זה בכורה;
רבי נחמיה אמר: זו ברכה;
ורבנן אמריורבנן אמרי — והחכמים אומרים: זו קבורה ודייתיקיודייתיקי — וצוואה.
רבי לוי בשם רבי חמא אמר:
לא ברכו, אלא מתנות נתן לו.
ולמה לא ברכו?
למלך שהיה לו פרדס ומסרו לאריס,
והיה לו מיני אילנות כרוכין זה על זה —
אחד של סם חיים, ואחד של סם המות.
אמר האריס:
אם אני משקה את זה סם חיים — סם המות יחיה עמו;
אם איני משקהו — היאך יחיה?
אמר אותו אריס:
לשנה אני משלים אריסותי והולך לי;
מה דהני ליה למריה דפרדס — יעבידמה דהני ליה למריה דפרדס — יעביד — מה שנאה לבעל הפרדס — יעשה.
כך אמר אברהם:
אם אברך את יצחק — עכשיו בני ישמעאל ובני קטורה מתברכין;
ואם איני מברך את בני ישמעאל ובני קטורה — היאך אני מברך את יצחק?
חזר ואמר: אני בשר ודם, היום כאן ומחר בקבר;
ומה שהוא רוצה לעשות בעולמו — יעשה.
כיון שמת אברהם, נגלה הקדוש ברוך הוא על יצחק וברכו,
שנאמר: וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ(בראשית כה, יא).
וכן יעקב: וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ(בראשית לה, ט).
עמד יצחק ובירך את יעקב בנתינה, שנאמר: וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם(בראשית כז, כח);
וחתם בקריאה: וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹותוֹ(בראשית כח, א).
עמד יעקב לברך את השבטים, ופתח במה שחתם יצחק אביו —
הדא הוא דכתיב:
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וגו׳(בראשית מט, א).
ובמה חתם? ב'זאת': וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם(בראשית מט, כח).
עמד משה לברך את ישראל, ואמר:
יעקב, בכורו של מקום, פתח בקריאה וחתם ב'זאת' —
הריני פותח במה שחתם יעקב.
פתח בזֹאת הַבְּרָכָה(דברים לג, א), וחתם באַשְׁרֶיךָ(דברים לג, כט).
כיון שעמד דוד — פתח במה שחתם משה, אמר:
אני אברך את ישראל באַשְׁרֵי(תהלים א, א).
מדרש תנאים לדברים, בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, בבלי, דברים רבה, מדרש תהלים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ב | ובמה | וכמה |
| ב | ובמה | וכמה |
| ב | דבר | — (הוספה) |
| ד | אל | את |
| ה | בחותמיו | בסותמיו |
| ה | חותר | הותר |
| ה | הזהירו | — (הוספה) |
| ה | דכתיב | — (הוספה) |
| ה | אויל | איש |
| ה | אויל | איש |
| ו | כשבירכן | בשבירכן |
| ז | נח | — (הוספה) |
| ז | לי | לו |
| ז | עמד יצחק ובירך את יעקב בנתינה, שנאמר: וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם(בראשית כז, כח); | — (הוספה) |
| ז | וחתם בקריאה: וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹותוֹ(בראשית כח, א). | — (הוספה) |
| ז | ו | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
| דברים רבה | כתב יד פרמה 3122 |
| פסיקתא דרב כהנא | נספח: מהדורת מנדלבוים; תוספתא: כתב יד פריז, כל ישראל חברים H 47A |
| מדרש תנאים לדברים | מהדורת הופמן |
| בראשית רבה | פרשה סז: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה צז: כתב יד וטיקן 30 (יד ראשונה) |
| מדרש תהלים | כתב יד קמברידג׳ Or. 786; השלמה ממהדורת בובר |
מדרש דרבי יצחק
פרשה קכד
קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ(בראשית כח, ב)
האיש מצווה על פריה ורביה — ויצחק שלח את יעקב ״קום לך פדנה ארם״ לישא אשה ההוגנת לו
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
משנה, בבלי, תנחומא, תנחומא בובר §§cover-end§§
חלק א
הלכה
משנה יבמות ו, ו · משנה · האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה; רבי יוחנן בן ברוקא — על שניהם
תחילת המשנה — ״לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים… ואם הפילה, מונה משעה שהפילה״; כאן הסעיף שעליו נשען הילמדנו (להלן, ג–ד).
האיש מצוה על פריה ורביה, אבל לא האשה.
רבי יוחנן בן ברוקא אומר:
על שניהם הוא אומר: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ(בראשית א, כח).
בבלי יבמות פרק ו, סה ע״ב · הלכה · סוגיא · האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה — ״וכבשוה״, איש דרכו לכבש; רב יוסף: ״אני אל שדי פרה ורבה״
״[אלהים]״ — הוספת מגיהי דפוס וילנא, כלשון המקרא.
אחרי הסוגיא ״ואמר רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון: כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע…״ — עניין אחר.
האיש מצווה על פריה ורביה, אבל לא האשה.
רש״י מתני׳ אבל לא האשה — וטעמא מפרש בגמרא.
רבי יוחנן בן ברוקה אומר:
על שניהם הוא אומר: וַיְבָרֶךְ אֹותָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם(בראשית א, כח) [אֱלֹהִים] פְּרוּ וּרְבוּ.
מנא הני מילימנא הני מילי — מנין דברים אלה??
אמר רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון:
אמר קראאמר קרא — אמר הכתוב: וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁוהָ — איש דרכו לכבש, ואין אשה דרכה לכבש.
אדרבהאדרבה — להפך, ״וכבשוה״ — תרתי משמעתרתי משמע — שניים משמע (האיש והאשה)!
אמר רב נחמן בר יצחק:
״וכבשה״ כתיב.
רב יוסף אמר:
מהכאמהכא — מכאן: אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה(בראשית לה, יא) — ולא קאמרולא קאמר — ואינו אומר ״פרו ורבו״.
תנחומא, נח יד · הלכה · ילמדנו · האיש מצווה ולא האשה; אברהם ויצחק דחקו על פריה ורביה, ודור המבול שהלכו על מין שאינו שלהם; הבאים לתיבה — ממשפחה שלא נדבקה למין אחר
בדפוס סימן יב (ולפניו בדפוס הפסוק ״ויהיו בני נח היוצאים״ לבדו). ״מי״ (מי מצוה) — הסופר כתב ״כי״ ותיקן בגליון. ״היוצאין״ — כך בכתב היד בפעם הראשונה (במסורה: היוצאים), ובסוף הפסקה ״היוצאים״. ״שהרי״, ״הרי״, ״וכן״ — אותיות מסופקות. ״ילמדינו״ — כך בכתב היד (וכן בפסקה יט). המשנה — יבמות ו, ו, כלשונה.
בדפוס: ״ר״י אמר: על שניהם נאמר… ומלאו את הארץ וכבשוה״; ״ואין האשה כובשת״; ״והחמור על הסוס והנחש על הצפור״ (כאן ״והחמור על השור והנחש על הצבי״); ״לכך יחסו הכתוב״.
מקבילות: ״האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה; רבי יוחנן בן ברוקה אומר: על שניהם הוא אומר ויברך אתם אלהים״ — משנה יבמות ו, ו; ״איש דרכו לכבש ואין אשה דרכה לכבש״ (רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון), ״וכבשה כתיב״ (רב נחמן בר יצחק) — בבלי יבמות פרק ו, סה ע״ב. ״מכל הבהמה הטהורה… מאותם שלא נעבדה בהם עבירה… כל שהתיבה קולטתו בידוע שלא נעבדה בהם עבירה; רבי אבהו אמר: מאותן הבאין מאיליהן״ — בבלי סנהדרין פרק יא, קח ע״ב. ״אמר רבי פנחס הכהן בר חייא: שכך כתיב למשפחותיהם יצאו מן התיבה — וכי יש לבהמות משפחות? אלא שלא נדבקו אלא במינן זכו להיכנס בתיבה״ — תנחומא בובר, נח ה, ושם יא (״אפילו עכבר היה משמר משפחתו ולא נתערב במין אחר״).
״ולכי לך — בזכותו של יעקב, שאמר לו אביו: קום לך פדנה ארם״ (תנחומא בובר, בא ז) — בפרשה קכח, וישמע יעקב אל אביו ואל אמו.
וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ היוצאין מִן הַתֵּיבָה(בראשית ט, יח).
ילמדינו רבינו: מי מצוה על פריה ורביה — האיש או האשה?
כך שנו רבותינו:
האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה. רבי יוחנן בן ברוקה אומר: על שניהם הוא אומר: וַיְבָרֶךְ אֹותָם אֱלֹהִים, פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ(בראשית א, כח)(משנה יבמות ו, ו).
אמרו לו: וְכִבְשֻׁוהָ — וכבשה כתיב: האיש כובש את הארץ, ולא האשה.
והאיש מצווה יותר מן האשה. תדע לך: שהרי אברהם דחק להשיא אשה ליצחק בנו —
וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ(בראשית כד, ב), וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיְיָ(בראשית כד, ג), כִּי אֶל אַרְצִי(בראשית כד, ד) —
הרי שאברהם דחק על פריה ורביה.
וכן יצחק אומר ליעקב: קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל(בראשית כח, ב) — לישא אשה ההוגנת לך.
ולא כדור המבול, שהיו שטופים בזנות, והולכים על מין שאינו שלהם.
ראה מה כתיב: וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם וגו׳(בראשית ו, ב); ולפיכך אבדו מן העולם.
ואף הבהמה קלקלה על מין שאינו מינה: הסוס על החמור, והחמור על השור, והנחש על הצבי.
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כׇּל בָּשָׂר(בראשית ו, יב) — כל אדם אינו כתוב, אלא כׇּל בָּשָׂר;
לפיכך וַיִּמַח אֶת כׇּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וגו׳(בראשית ז, כג).
ולא נכנסו לתיבה אלא מאותן שלא קלקלו — מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה(בראשית ז, ב) — לפי שאין התיבה קולטת אלא כשרים.
ומאליהן היו באים, שנאמר: שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ(בראשית ז, ט).
ראה מה כתיב ביציאתן מן התיבה: כׇּל הַחַיָּה כׇּל הָרֶמֶשׂ וְכׇל הָעוֹף כֹּל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ למשפחותם יָצְאוּ(בראשית ח, יט) —
וכי יש משפחת לבהמה? אלא ממשפחה שלא נדבקה למין אחר.
לפיכך ייחסן הקדוש ברוך הוא, הם ובני נח: וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּוצְאִים מִן הַתֵּיבָה.
תנחומא בובר, נח יח · הלכה · ילמדנו · נוסח אחר · האיש מצווה יותר מן האשה; אברהם ויצחק דקדקו באשה הוגנת, ודור המבול והבהמה קלקלו; הבהמה שבתיבה נתייחסה — ובני נח לא כל שכן
סימן זה אינו בכתב יד אוקספורד; נוסחו כמהדורת בובר (סימן יח), ומה שהוסיף בובר בסוגריים מרובעים נדפס כהשלמה. ״כי אל ארצי״ — בובר מחק ״אם״ (״כי אם אל ארצי״), והושאר; ״ממה שכתוב בענין״ — בובר תיקן ״מנין ממה שקרינו בענין״, והושאר כנוסחו.
״ואשביעך ביי אלהי השמים״ — בראשית כד, ג; ״כי אם אל ארצי״ — שם כד, ד.
נוסח אחר לתנחומא, נח יד (לעיל, ג): כאן ״הרבה חזק אברהם״, ״הארי על השור והנחש על הצב״, ודברי רבי פנחס הכהן בר חמא ״ומה בהמה וחיה ועוף… נח ובניו אינו דין שיתיחסו״; ואין ״וכבשה כתיב״.
המשנה ״האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה; רבי יוחנן בן ברוקה אומר על שניהם הוא אומר ויברך אותם אלהים״ — משנה יבמות ו, ו (בבלי יבמות פרק ו, סה ע״ב). הילמדנו כולו — תנחומא (ורשא), נח יב, בנוסח קרוב (שם ״רבי יוחנן״ ודרשת ״וכבשה כתיב״, שאינה כאן). ״רבי פנחס הכהן בר חמא… למשפחותיהם — וכי יש לבהמה משפחה״ — לעיל סימן ה בשם רבי פנחס הכהן בר חייא.
וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ(בראשית ט, יח).
ילמדנו רבינו: מי הוא המצווה על פריה ורביה — האיש או האשה?
כך שנו רבותינו: האיש מצווה על פריה ורביה, אבל לא האשה. רבי יוחנן בן ברוקה אומר: על שניהם הוא אומר: ויברך אותם אלהים(משנה יבמות ו, ו) וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ(בראשית א, כח).
אלא שהאיש מצווה יותר מן האשה.
תדע לך שכן הוא: שהרי הרבה חזק אברהם לישא אשה ליצחק בנו, שכן הוא אומר: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ וגו׳(בראשית כד, ב),
וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיְיָ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם(בראשית כד, ג) וגו׳ כִּי אם אֶל אַרְצִי וגו׳(בראשית כד, ד) — הרי אברהם חיזק על פריה ורביה.
וכן יצחק שלח ליעקב, שנאמר: קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל(בראשית כח, ב) — שלחו ליקח אשה ההוגנת לו.
לא כשם שהיו אנשי דור המבול שטופים בזמה, ההולכים על מי שאינו הגון להם; ראה מה כתיב: וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים וגו׳(בראשית ו, ב).
אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל וכך עושין — יאבדו מן העולם לעצמן.
ולמה נאבדה הבהמה עמה? שנאמר: מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה(בראשית ז, כג) —
שאף הבהמה קלקלה מעשיה, והיתה הולכת על מין שאינו שלה:
הסוס על החמור,
הארי על השור,
הנחש על הצב;
שנאמר: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה(בראשית ו, יב) כִּי הִשְׁחִית כׇּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ —
כל אדם אינו אומר, אלא כׇּל בָּשָׂר: אפילו הבהמה והחיה והעוף; לפיכך נמחו עמהן.
אמר רבי פנחס הכהן בר חמא:
כשם שלא נכנסו לתבה אלא צדיקים — כך הבהמה והחיה והעוף שהיו עמהם היו צדיקים, שנאמר: לְמִשְׁפְּחֹותֵיהֶם(בראשית ח, יט).
וכי יש לבהמה משפחה? אלא אותה הבהמה שלא נדבקה במין אחר — נכנסה לתבה; לפיכך יחסם הקדוש ברוך הוא.
ומה בהמה וחיה ועוף שאינן כלום — נתיחסו; נח ובניו אינו דין שיתיחסו?
מיד יחסם הקדוש ברוך הוא —
ממה שכתוב בענין: וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּוצְאִים מִן הַתֵּבָה וגו׳.
משנה, בבלי, תנחומא, תנחומא בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ד | ילמדנו רבינו: מי הוא המצווה על פריה ורביה — האיש או האשה? | — (הוספה) |
| ד | כך | — (הוספה) |
| ד | וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ(בראשית א, כח) | — (הוספה) |
| ד | וגו׳ | — (הוספה) |
| ד | כִּי הִשְׁחִית כׇּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| משנה | נוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד) |
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
| תנחומא בובר | מהדורת בובר |
מדרש דרבי יצחק
פרשה קכה
וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ(בראשית כח, ג)
״ואל שדי יברך אתך״ — יעקב יצא בברכה ובא בברכה; ממנו עתידים שנים עשר שבטים; בכל לשון שקראוהו ענה אותם — ״ואל שדי״; שבע ברכות כנגד השבת
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, תנחומא בובר, אגדת בראשית, מדרש תהלים, משנת רבי אליעזר §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה פב, ד · פתיחתא רביעית · בבואו לבית חמיו ובצאתו ממנו נטען ברכות
בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ(דברים כח, ו)
פתיחתא סתמית. ״בצאתו מבית חמיו נטען ברכות״ (הראשון) — הושלם במאגרים; ״חמיו״ (השני) — בכתב היד ״יו״, והושלם במאגרים.
הפתיחתא החמישית, ״ותגזר אמר ויקם לך — על שני דרכיו של יעקב נגה אור״ (בראשית רבה פב, ה) — להלן, פרשה קכו (ויתן לך את ברכת אברהם).
בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹואֶךָ וגו׳(דברים כח, ו) —
בבואו לבית חמיו — נטען ברכות;
בצאתו מבית חמיו — נטען ברכות.
בבואו אל בית חמיו — נטען ברכות:
וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹותְךָ וגו׳(בראשית כח, ג);
ובצאתו מבית חמיו — ניטען ברכות:
וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב וגו׳(בראשית לה, ט).
תנחומא בובר, וישלח כו · פתיחתא · ״וירא אלהים אל יעקב עוד״ · נוסח אחר · יעקב יצא בברכה — ״ואל שדי יברך אתך״, ובא בברכה — ״וירא אלהים״; ברכת אבלים: ״אלון בכות״ — דבורה ורבקה
בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ(דברים כח, ו)
נוסח אחר לבראשית רבה פב, ד (לעיל, א) ופב, ה (בפרשה קכו, ויתן לך את ברכת אברהם, ב): כאן ״כשיצא יעקב מבית אביו… וכשבא מפדן ארם״, ודברי רבי לוי, רבי שמואל בר נחמן ורבי יונתן בן אלעזר על ברכת האבלים.
״ואל שדי״ — בכתב היד ״ואלל״, והלמ״ד השנייה מחוקה. ״ויקרא שמו אלון בכות״ (השני) — לפני ״אלון״ כתב הסופר ״אהרן״, ומחק.
מקבילות: בראשית רבה פא, ו (״לשון יוונית — אלון אחר: עד שהוא משמר אבלה של דבורה, באת לו בשורתה של אמו… ברכת אבלים בירכו״, בשם רבי נחוניה ורבי אדא בשם רבי אחא) ופב, ז; קהלת רבה ז, ז (״מנחם אבלים — ותמת דבורה… אלון בכות״).
זה שאמר הכתוב:
בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹואֶךָ וגו׳(דברים כח, ו).
כשיצא יעקב מבית אביו — יצא בברכה,
שנאמר: וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹותְךָ וגו׳(בראשית כח, ג);
וכשבא מפדן ארם — בא בברכה,
שנאמר: וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב וגו׳(בראשית לה, ט).
מה ברכו?
אמר רבי לוי:
ברכת אבלים ברכו.
מה כתיב למעלה מן העניין?
וַתָּמׇת דְּבֹורָה, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת(בראשית לה, ח).
אמר רבי שמואל בר נחמן:
עם שהיה יעקב משמר אבלה של מניקתו — באתה בשורת אמו,
שנאמר: וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת —
אחת של דבורה, ואחת של רבקה.
אמר רבי שמואל בר נחמן:
לשון אליסטילשון אליסטי — בלשון יוונית — מהו אַלּוֹן? אחראחר — ״אלון״ ביוונית — אחר.
אמר הקדוש ברוך הוא: עד מתי יהא צדיק זה יושב ומצטער?
אמר רבי יונתן בן אלעזר:
אמר הקדוש ברוך הוא: בדין שאראה לו פנים,
שנאמר: וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב וגו׳.
אגדת בראשית, פרק עג, א · פתיחתא ראשונה · ״ואל שדי יתן לכם רחמים״ · כשנים עשר מזלות שברקיע — שנים עשר שבטים; ישמעאל, רבקה העקרה ויעקב שחשב שהוא פוחת והולך
פלאיה פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי נִשְׂגְּבָה לֹא־אוּכַל לָהּ(תהלים קלט, ו)
״הרז הזה״ (בראש הדבר־אחר) — בכתב היד משובש (״הר־ז ה־זה״); כך להלן בכתב היד ״איני עומד על הרז הזה״. ״השמי[מ]ה״ — בכתב היד ״השמים״, ותוקן במאגרים. ״(לו כה יהיה זרעך)״ לפני ״אלהים אבל שרה״ — מחוק במאגרים. ״{כי}״ — מחוק. ״ברמז״ — הסופר כתב ״ברכו״, מחק ותיקן. ״וגו׳״ אחרי ״שני גוים בבטנך״ — בכתב היד ״כו׳״ (מסופק); אחרי ״ברכת אברהם״ — ״וכו׳״. ״איני יודע״ — האל״ף מסופקת.
המדרש קורא ״יתן לך רחמים״ (במסורה: לכם), ״ישמעל״, ״יוסף איננו שמעון איננו״ (במסורה: ושמעון).
״יצחק כשבירך את יעקב אמר לו: ואל שדי יברך אותך… במה חתם בסוף ברכתו? בקריאה״ (בראשית רבה צז, נוסח חדש; תנחומא, ויחי טז) — בפרשה ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אתו.
וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לך רַחֲמִים(בראשית מג, יד).
זה שאמר הכתוב:
פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי נִשְׂגְּבָה לֹא אוּכַל לָהּ(תהלים קלט, ו).
מהו פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי? דבר שהאדם מתקשמתקש — מתקשה בו,
כענין שנאמר: כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר וגו׳(דברים יז, ח).
דבר אחר:
פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי — איני עומד על הרזהרז — הסוד הזה.
הבטיח הקדוש ברוך הוא את אברהם זקני שמעמיד הימינו שנים עשר שבטים, שנאמר:
וַיּוֹצֵא אֹותוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה(בראשית טו, ה).
כשם שבשמים שנים עשר מזלות והעולם מתנהג בהם — כך אני מעמיד ממך שנים עשר שבטים שיהא העולם מתנהג בהם,
שנאמר: וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ.
כיון שעמד ישמעל והוליד שנים עשר נשיאים לאומותם — היה אברהם סבור שמא הם שנים עשר שבטים,
שנאמר: לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ(בראשית יז, יח).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: לא מה שאתה סבור — הרי שרה יולדת,
שנאמר: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ(בראשית יז, יט), כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע(בראשית כא, יב) —
הוא שאמרתי לך: כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ.
כיון שעמד יצחק ונטל לרבקה, ונמצאת עקרה —
היאך את מקיים מה שאמרת לאברהם: כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ? והרי היא עקרה,
שנאמר: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיְיָ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִיא(בראשית כה, כא).
וַיִּתְרֹוצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וגו׳(בראשית כה, כב) — התחלה מצטערת.
אמרה: אם כך אני מצטערת בכרס אחת — היאך אני יכולה להעמיד שנים עשר שבטים שהתנה הקדוש ברוך הוא עם אברהם?
שנאמר: וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי — זֶּה בגימטריא שנים עשר.
וַתֵּלֶךְ לִדְרֹושׁ אֶת יְיָ — לבית מדרשו של שם.
וַיֹּאמֶר יְיָ לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וגו׳(בראשית כה, כג).
כיון שעמד יעקב ובא לצאת אצל לבן, קרא אותו יצחק ואמר לו:
תהא יודע שממך עתיד הקדוש ברוך הוא להעמיד שנים עשר שבטים,
שנאמר: וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וגו׳(בראשית כח, א), וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹותְךָ וגו׳(בראשית כח, ג), וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם וגו׳(בראשית כח, ד) —
ברכה שברך את אברהם ואמר לו הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה — כך הוא מקיימה.
וכיון שהלך ונטל נשיו — הוליד שנים עשר שבטים, שנאמר: וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר(בראשית לה, כב).
התחיל רואה יוסף ברמז בחלומו, שנאמר: הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם וגו׳(בראשית לז, ט), וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וגו׳(בראשית לז, י).
התחיל יעקב משמר בדבר, שנאמר: וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר(בראשית לז, יא).
וכיון שנמכר יוסף, ונחבש שמעון, ובא ליטול אף לבנימן — התחיל יעקב צווח:
אוי לי! מה אומר — איני יודע; איני עומד על הרז הזה:
במה שחשבתי מאבותי להעמיד אני שנים עשר שבטים — הריני פוחת והולך!
שנאמר: יוֹסֵף אֵינֶנּוּ שִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וגו׳(בראשית מב, לו).
נתקיים כל מה שהבטיח לזקן — והריני מחסר והולך?
מהו כך? פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי וגו׳ —
איני יודע מה אומר לכם, אלא דבר אחד נשתייר בידי: ברכה שברכני אבא, שאמר:
וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹותְךָ.
מדרש תהלים, מזמור קיח, ט · דרשת הפסוק · ״מן המצר קראתי יה״ · בכל לשון שישראל קוראין להקדוש ברוך הוא — עונה להם: בשדי — ״ואל שדי יברך״ ו״אני אל שדי פרה ורבה״, באלהים, בשם ובי״ה
״יברך״ — בכתב היד ״יב׳״. ״אל יי״ — בכתב היד ״אלל״, והלמ״ד השנייה מחוקה. ״אלהי צדקי״ — בכתב היד ״אלק׳י ישר׳״ (מקוצר); בדפוס ובמקרא ״אלהי צדקי״. ״אלהים״, ״יה״ — בכתב היד ״אלק׳ים״, ״י׳ק״.
בדפוס (מהדורת בובר, קיח, ט): ״קראוהו באלהים — ונצעק אל יי אלהי אבותינו, וענם באלהים — וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים״; ובסוף נוסף מן הכתוב ״[אשר לו אלהים קרובים אליו…]״. אחרי הדרשה בכתב היד ״דבר אחר: מן המצר קראתי יה — מדבר בכנסת ישראל בשעה שהיו משועבדין בטיט ובלבנים״, עניין אחר.
מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ(תהלים קיח, ה).
מהו מִן הַמֵּצַר?
בכל לשון שישראל קוראין להקדוש ברוך הוא — הוא עונה אותם:
קראוהו ב'שדי' — וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ(בראשית כח, ג);
וענה אותם ב'שדי' — אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה(בראשית לה, יא).
קראוהו ב'אלהים' — וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים(שמות ב, כג);
וענם ב'אלהים' — וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם(שמות ב, כד).
קראוהו ביי — וַנִּצְעַק אֶל יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ(דברים כו, ז);
וענם ביי — וַיִּשְׁמַע יְיָ אֶת קֹולֵינוּ.
קראוהו ב'יה' — וענם ב'יה':
מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ.
וכן הוא אומר: בְּקׇרְאִי עֲנֵנִי אֱלֹהֵי צִדְקִי(תהלים ד, ב) —
בכל לשון שקראוהו.
וכן הוא אומר: כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל(דברים ד, ז).
חלק ב
מדרשים מאוחרים
משנת רבי אליעזר, פרשה כ · דרשה · ״ויחן את פני העיר״ · יעקב נכנס לשכם עם דמדומי חמה ושמר את השבת — ונתברך שבע פעמים כנגד השבת, ״ואל שדי יברך אותך״ השלישית
״אז תתענג על יי״ — בנוסח ״אז התענג אל יי״. המדרש קורא ״במראות הלילה״ (במסורה: במראת).
רבי יוסי ברבי חלפתא אומר:
אף הבאין בדרך חייבין לזכרו,
שכן מצינו ביעקב אבינו, שנכנס עם דמדומי חמהדמדומי חמה — שעת שקיעת החמה ושם אהלו חוץ לעיר,
שנאמר: וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר(בראשית לג, יח).
ולמה לא נכנס לעיר?
אלא מלמד שנכנס עם דמדומי חמה.
לפיכך זכה ונתברך שבע פעמים, כנגד השבת שהוא שביעי:
ראשונה — ועודנו במעי אמו, שנאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ לָהּ שְׁנֵי גייִם(בראשית כה, כג);
שנייה — וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים(בראשית כז, כח);
שלישית — וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹותְךָ(בראשית כח, ג);
רביעית — וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו(בראשית כח, יג);
חמישית — שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ(בראשית לא, ג);
ששית — וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב(בראשית לה, י);
שביעית — וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹות הַלַּיְלָה(בראשית מו, ב).
אף מי שהוא מענג את השבת — זוכה לכל הברכות הללו,
שנאמר: אָז(ישעיה נח, יד) תתענג על יְיָ.
מפני מה נתפרש יעקב לבדו? מפני שנתפרשה שמירת שבת.
בראשית רבה, תנחומא בובר, אגדת בראשית, מדרש תהלים, משנת רבי אליעזר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | בצאתו מבית חמיו — נטען ברכות | — (הוספה) |
| א | חמיו | יו |
| ג | מָ | — (הוספה) |
| ד | צדקי | ישר |
| ה | תתענג על | התענג אל |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154 |
| אגדת בראשית | כתב יד אוקספורד 2340 |
| מדרש תהלים | כתב יד קמברידג׳ Or. 786 |
| משנת רבי אליעזר | מהדורת אנלאו |
מדרש דרבי יצחק
פרשה קכו
וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם(בראשית כח, ד)
ברכת אברהם שמסר יצחק ליעקב: בכחה נתעשר בבית לבן, עליה נפלה הקטטה עם עשו, ובה ברכת החול ויסוד עולם
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
תנחומא, בראשית רבה, תנחומא בובר, פרקי דרבי אליעזר, במדבר רבה §§cover-end§§
חלק א
הלכה
תנחומא, וישלח י · הלכה · ילמדנו · המונע את העניים ללקט גוזל עניים; הקדוש ברוך הוא מעלה ומוריד — יעקב יצא במקלו ונתעשר בבית לבן מכח ברכת אברהם, ובשובו בירכו הקדוש ברוך הוא
״רבותינו״, ״אמר״, ״דכתיב״, ״כתיב״, ״שנאמר״, ״הקדוש ברוך הוא״, ״אברהם״ — בכתב היד בקיצור. ״מעשיר״ — אותיות מסופקות בכתב היד. ״ומה ברכת אברהם״ — בגליון כתב היד.
הילמדנו מסתיים ב״ויברך אותו״; מה שבא אחריו בכתב היד — ״וירא אלהים אל יעקב — זה שאמר הכתוב: כל ארחות יי חסד ואמת״ — פתיחתא אחרת, על גמילות חסדים.
מקבילות: תנחומא (ורשא), וישלח י — כמעט מלה במלה; שם ״אל תסיג גבול עולם״, ״שנאמר כי אלהים שופט״, ״אמרה לו: ומן אותה שעה עד היום הזה מה הוא עושה״, ״מנין? מכח הברכות שברכו אביו״, ״ומה היתה ברכת אברהם״. ״יושב ועושה סולמות, מעלה לזה ומוריד לזה״ — בראשית רבה סח, ד (רבי ברכיה), ותנחומא בובר, מטות ט (על בני גד ובני ראובן).
וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב וגו׳(בראשית לה, ט).
ילמדינו רבינו: מי שאינו מניח את העניים ללקט בתוך שדהו — מהו עונשו?
כך שנו רבותינו:
מי שאינו מניח את העניים,
או מי שמניח אחד ואינו מניח אחר,
או מי שמסייע את אחד מהם בשעת הקציר או בשעת הבציר —
הרי זה גוזל את העניים.
על זה נאמר: אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם(משלי כב, כח) — גבול עולים.
אמר הקדוש ברוך הוא:
אני עשיתי אותך למעלן, והעניים למטן;
יכול אני לעשותך למטן, והעניים למעלן.
למה? כי דיין אני:
כִּי אֱלֹהִים שֹׁופֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים(תהלים עה, ח).
שאלה מטרונהמטרונה — גבירה, אשה חשובה את רבי יוסי בר חלפתא:
לכמה ימים ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו?
אמר לה: לששה ימים,
דכתיב: כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְיָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ(שמות כ, יא).
ומן אותה שעה עד היום מה עושה?
אמר לה: עושה סולמות —
מעלה לזה ומוריד לזה,
מעשיר לזה ומוריש לזה.
תדע:
שבשעה שיצא יעקב לארם נהרים, כתיב בו: כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי(בראשית לב, יא);
ולא עוד, אלא וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁותָיו(בראשית כח, יא) —
אילו היה לו כר או כסת, היה מניח שם את ראשו.
כיון שנכנס בביתו של לבן — העשיר,
שנאמר: וַיִּפְרֹוץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וגו׳(בראשית ל, מג) —
מכח הברכה שברכו אביו: וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם(בראשית כח, ד).
ומה ברכת אברהם? וַיְיָ בֵּירַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל(בראשית כד, א).
כיון שחזר מבית לבן, אמר הקדוש ברוך הוא: צריך אני לברכו.
מיד נגלה עליו הקדוש ברוך הוא ובירכו,
שנאמר: וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹואוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹותוֹ.
חלק ב
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה פב, ה · פתיחתא חמישית · על שני דרכיו של יעקב נגה אור
וְתִגְזַר־אֹמֶר וְיָקׇם־לָךְ וְעַל־דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר(איוב כב, כח)
בתיאודור–אלבק ״ובצאתו מבית חמיו נטען ברכות״, ובסוגריים גם ״ואל שדי יברך אתך וגו׳״ וסיום הפתיחתא; כאן ״ואל שדי״ בלבד.
רבי ברכיה פתח:
וְתִגְזַר אֹומֶר וְיָקׇם לָךְ וגו׳(איוב כב, כח).
וְתִגְזַר אֹומֶר וְיָקׇם לָךְ — זה יעקוב;
וְעַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר — על שני דרכיך נגה אור:
בבואו לבית חמיו — נטען ברכות:
וְאֵל שַׁדַּי(בראשית כח, ג);
ובצאתו מבית חמיו —
וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹוב(בראשית לה, ט).
תנחומא בובר, וישלח כז · פתיחתא · נוסח אחר · ״ותגזר אומר״ ביעקב: ״עוד״ — עוד פעם אני נגלה עליך; חמשה גלויים כנגד חמש ברכות שברכו אביו, ״ואל שדי״, ״ויתן לך את ברכת״
וְתִגְזַר־אֹמֶר וְיָקׇם־לָךְ וְעַל־דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר(איוב כב, כח)
נוסח אחר לבראשית רבה פב, ה (לעיל, ב): שם ״על שני דרכיך נגה אור״ — בבואו לבית חמיו ״ואל שדי״, ובצאתו ״וירא אלהים אל יעקוב״; כאן ״שתי דרכים״ — ״והנה יי נצב עליו״ כשיצא מבית אביו, ו״וירא אלהים אל יעקב עוד״ כשחזר — ״עוד פעם אחת אני נגלה עליך״, וחמשה גלויים כנגד חמש ברכות.
המדרש קורא ״ותקם לך״ (במסורה: ויקם לך). ״הקדוש ברוך הוא״, ״כתיב״, ״אמר רבי״, ״אמר לו״, ״שנאמר״, ״דבר אחר״ — בכתב היד בקיצור. ״יהודה״ — אותיות מסופקות בכתב היד. ״ואחת״ — בכתב היד ״ואח()״, והתי״ו הושלמה במאגרים.
״הרי חמש ברכות״ (בכתב היד בספרה) — כך, אחרי שני מקראות בלבד (״ואל שדי… ויתן לך את ברכת וגו׳״), וכלשון ״ואל שדי יברך אתך ויפרך וירבך… ויתן לך את ברכת אברהם״ (בראשית כח, ג–ד). חמשת הגלויים נמנים אחריו: ״והנה יי נצב עליו״, ״שוב אל ארץ אבותיך״, ״קום עלה בית אל״, ״וירא אלהים אל יעקב עוד״, ״אנכי ארד עמך״.
״חמש ברכות״ אחרות ביד יעקב — שתים מאביו, של אברהם, של מלאך ושל הקדוש ברוך הוא — בפתיחתא ״רבות בנות עשו חיל״ (בפרשה קטז, וישטם עשו את יעקב, ה).
״יצחק בירך את יעקב — היה בה קטטה: שאמר ויתן לך את ברכת אברהם, ואמר לעשו בא אחיך במרמה״ (תנחומא, וזאת הברכה א, בפתיחתא ״רבות בנות עשו חיל״) — לעיל, פרשה קטז (וישטם עשו את יעקב).
זה שאמר הכתוב:
וְתִגְזַר אֹומֶר ותקם לָךְ(איוב כב, כח) — מדבר ביעקב.
שתי דרכים:
כשיצא מבית אביו נגלה עליו הקדוש ברוך הוא — מה כתיב? וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר(בראשית כח, יג);
וכשחזר — מה כתיב? וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד(בראשית לה, ט).
מהו עוֹד?
אמר רבי יהודה:
אמר לו: עוד פעם אחת אני נגלה עליך.
חמשה פעמים נגלה עליו הקדוש ברוך הוא — מה כתיב? וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו —
כנגד חמש ברכות שברכו אביו.
אילו הן:
וְאֵל שַׁדַּי(בראשית כח, ג),
וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת וגו׳(בראשית כח, ד) —
הרי חמש ברכות.
ונגלה עליו:
כשיצא מבית אביו — שנאמר: וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו;
ואחת אצל לבן — שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ(בראשית לא, ג);
ואחת — קוּם עֲלֵה בֵית אֵל(בראשית לה, א);
ואחת — וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד;
ואחת — אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ וגו׳(בראשית מו, ד).
דבר אחר:
וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד.
מהו עוֹד?
עוד איני מייחל שמי על אדם, אלא אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב;
עוד פעם אחרת אני נגלה עליו.
חלק ג
מדרשים מאוחרים
פרקי דרבי אליעזר, פרק לה · דרשת הפסוק · ״טוב אחרית דבר מראשיתו״ · ברכות יצחק האחרונות ליעקב טובות מן הראשונות: יסוד עולם וברכת אברהם
״טוב ברכות [ה]ראשונות״ — בכתב היד ״טובין ברכות ראשונות״; במאגרים נמחק ״ין״ והושלמה הה״א.
״ארך אפים״ בציטוט הראשון — כך בכתב היד (במסורה ״ארך רוח״). בדפוס ״ואין בהם הפסק״, בהיגר ״ואין בהם סוף״; בכתב היד ״ואין בהם בטלה״.
טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ טוֹב אֶרֶךְ אפים מִגְּבַוהּ רוּחַ(קהלת ז, ח).
טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ —
טוב ברכות הראשונות שברך יצחק את יעקב על טללי שמים ועל דגן הארץ,
שנאמר:
וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם(בראשית כז, כח).
ברכות אחרונות — ברכת יסוד עולם הם,
ואין בהם בטלה, לא בעולם הזה ולא לעולם הבא,
שנאמר:
וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹותְךָ וגו׳(בראשית כח, ג).
והוסיף לו את ברכת אברהם,
שנאמר:
וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם(בראשית כח, ד).
הוי:
טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ.
במדבר רבה, פרשה ב, יב · דרשת הפסוק · ״אלה פקודי בני ישראל״ · ההבטחה לאברהם — מן המזל; משל האילן: כל הנטיעות יהיו כמותך; ברכת הכוכבים, החול והעפר
״לפני״ כפול בכתב היד, והשני מחוק בידי הסופר; וכן ״ואחר״ השני. ״שתהא עומד במקום חביב״ — בשיטה ״שאתה״ מחוק, ובגליון ״שתהא״. ״ישב לו שם״ — בכתב היד ״יש לו שם״, ומסומן במאגרים ״כך״. ״לומר לך״ — לפניו בכתב היד ״לעשות״, ומחוק במאגרים. ״במלאכים״ — כך בכתב היד (מסומן ״כך״). ״בו״, ״ארץ ישראל״, ״רביית״ — אותיות מסופקות בכתב היד.
המדרש קורא ״הבט נא השמים״ (במסורה: השמימה), ״ויתן לך האלהים את ברכת אברהם״ (בראשית כח, ד: ״ויתן לך את ברכת אברהם״; ״ויתן לך האלהים״ — כז, כח).
מקבילות: שמות רבה לח, ו — ״מן המזל את מתיירא… העלה הקדוש ברוך הוא את אברהם למעלה מכיפת הרקיע״; דברים רבה, דברים יא; בראשית רבה מד, יג. משל האילן — בבלי תענית פרק א, ה ע״ב–ו ע״א (״אילן אילן, במה אברכך״), שם על ברכת תלמיד חכם, בלי הנמשל על אברהם.
דבר אחר:
אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר ב, לב).
הדא הוא דכתיב:
וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם(הושע ב, א).
הדא הוא דכתיב:
לְעוֹלָם יְיָ דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם(תהלים קיט, פט).
מפני שהבטיח הקדוש ברוך הוא את אברהם, ובאה אותה ההבטחה בשעה שיצאו ישראל ממצרים.
אימתי הבטיחו הקדוש ברוך הוא? כשאמר לו לצאת מבית אביו,
שנאמר: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ(בראשית יב, א), וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל(בראשית יב, ב).
אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים!
כל מה שהבטחת אותי — מה הנאה יש לי בהם, שאין לי בנים?
שנאמר: וַיֹּאמֶר אַבְרָם יי אלהים מַה תִּתֶּן לִי(בראשית טו, ב) —
שאברהם רואה במזל שאינו עתיד להוליד בנים.
מה עשה לו הקדוש ברוך הוא באותה שעה?
אמר רבי יהודה ברבי סימון, רבי חנין בשם רבי יוחנן:
שהעלהו הקדוש ברוך הוא למעלה מכיפת הרקיע, ואמר לו:
מן אותו המזל שאתה רואה שאין אתה עתיד להוליד ממנו — אני אני מראה לך שאתה מוליד,
שנאמר: וַיּוֹצֵא אֹותוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה(בראשית טו, ה).
אמר רבי שמואל ברבי יצחק:
אין אומר הבט אלא למי שהוא נתון למעלה,
כמה שנאמר: הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה(ישעיה סג, טו).
וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ.
אמר רבי לוי בשם רבי יוחנן:
למה הדבר דומה?
למי שיצא לדרך, והלך יום הראשון, ויום השני, ויום השלישי, עד עשרה ימים,
ולא מצא שם לא עיר, ולא פונדקפונדק — בית מלון לעוברי דרכים, ולא אילן, ולא מים, ולא בריה.
ואחר שהלך עשרה ימים — צפה אילן אחד עומד מרחוק.
אמר: תאמר שיש תחתיו מים!
כיון שהגיע אצלו — מצאו עומד על המעין, וערב לו, ושבת נפשו עליו.
כיון שראה אותו — צלו נאה, ופירותיו מתוקים, וענפיו נאים —
ישב לו שם, ונתקרר בצלו, ואכל מן פירותיו, ושתה מן המעין, וערב לו, ושבה נפשו עליו.
כיון שעמד לילך לו, אמר לאילן: מה יש לי לברכך? ומה יש לי לומר לך?
שיהא עצך נאה? — נאה הוא.
שיהא צלך נאה? — כבר הוא נאה.
שיהו ענפיך נאים? — נאים הם.
שיהו פירותיך מתוקים? — מתוקין הם.
שיהא מעין יוצא מתחת שרשך? — כבר יוצא מעין מתחת שרשך.
אלא שתהא עומד במקום חביב? — במקום חביב אתה עומד.
מה לי לברכך? אלא: כל הנטיעות העומדות ממך יהיו כמותך.
כך, כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם — עמדו עשרים דור, ולא היה בהם תועלת, ולא עמד מהם צדיק גמור.
אחר עשרים דור — צפה הקדוש ברוך הוא את אברהם, שהיה נתון בארץ בבל, שנקראת רחוקה,
שנאמר: מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאוּ אֵלַי מִבָּבֶל(ישעיה לט, ג).
ואמר הקדוש ברוך הוא: תאמר שיש בו כח לעמוד?
כיון שהשליכו אותו לכבשן האש, וקידש שמו של הקדוש ברוך הוא, ועמד בנסיונו —
מיד קרבו הקדוש ברוך הוא לארץ ישראל.
בנה לו את הפונדק, והיה זן עוברים ושבים,
והיה מכניס את הבריות תחת כנפי שמים,
והיה מודיע אותן כבודו שלהקדוש ברוך הוא בעולם,
ונתן שמו על שמו שלהקדוש ברוך הוא במלאכים.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אברהם, מה יש לי לומר לך? ומה יש לי לברכך?
שתהא שלם צדיק לפני? או שתהא שרה אשתך צדקת לפני? — צדיק אתה לפני, ושרה אשתך צדקת לפני.
או שיהו כל בני ביתך צדיקים? — צדיקים הם לפני.
מה יש לי לברכך? אלא: כל בנים שעתידין לעמוד הימך יהיו כמותך.
מנין? שכן כתיב: וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ.
את מוצא:
אברהם נתברך בכוכבים, שנאמר: הַבֶּט נָא השמים וּסְפֹור הַכּוֹכָבִים;
ויצחק נתברך בחול, שנאמר: כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם(בראשית כב, יז);
ויעקב נתברך בעפר הארץ, שנאמר: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ(בראשית כח, יד).
ברכתו שלאברהם — באתה בימי משה,
שכך כתיב: יְיָ אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹוב(דברים א, י).
וברכתו שליעקב, שנתברך בעפר הארץ — באתה בימי בלעם,
שכן כתיב: מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב(במדבר כג, י).
וברכתו שליצחק, שנתברך בחול — באתה בימי הושע,
שנאמר: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר.
והואיל דביצחק כתיב ביהוהואיל דביצחק כתיב ביה — והואיל שביצחק כתוב בו ברכת החול — היה נצרך לומר והיה מספר בני יצחק!
אינו אומר כאן אלא וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ולמה?
אלא שבשעה שיצא אבינו יעקב לילך לפדן ארם — מסר לו יצחק ברכת החול,
כמו שאמר לו: וְיִתֶּן לְךָ האלהים אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם(בראשית כח, ד).
מהו אֶת?
אמר רבי חמא בר חנינא:
כך אמר לו: ברכה שנתברכנו אני ואברהם כאחת —
כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ — ברכה לאב, ברכה לבן;
וְהַרְבָּה אַרְבֶּה — רביית לאב, רביית לבן;
וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם — את הברכה הזו מסר יצחק ליעקב.
לפיכך הוא אומר: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם.
הוי: לְעוֹלָם יְיָ דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם.
תנחומא, בראשית רבה, תנחומא בובר, פרקי דרבי אליעזר, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ג | ת | — (הוספה) |
| ד | ה | — (הוספה) |
| ה | ישב | יש |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית ויד ראשונה), עם השלמה מכתב יד וטיקן 60 |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
| פרקי דרבי אליעזר | כתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866 |
| במדבר רבה | כתב יד מינכן 97 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה קכז
וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב(בראשית כח, ו)
״וירא עשו״ — מראית עיני הרשעים מורידה אותם לגיהנם, ושל הצדיקים מעלה אותם
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
אסתר רבה, תנחומא בובר §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
אסתר רבה, פרשה ז, ט · דרשת הפסוק · ״וירא המן״ · מראית עיני הרשעים מורידתם לגיהנם, ושל הצדיקים מעלה אותם
״וירא עשו כי רעות בנות כנען״ — בכתב היד ״א..״ (אותיות מטושטשות), והשלים המהדיר במאגרים ״כי רעות בנות״. אחרי ״גמלים באים״ סימן חסר (+) בכתב היד; בדפוס כאן עוד ״וירא והנה איל״, ״וירא והנה באר בשדה״, ״וירא והנה הסנה״.
בדפוס: ״מורידות אותם לגיהנם״ (בכתב היד ״יורדות״); ״וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים״ (בראשית יח, ב; בכתב היד ״והנה גמלים באים״, בראשית כד, סג); ״יראו ישרים וישמחו״ (תהלים קז, מב; בכתב היד כלשון איוב כב, יט).
מדרש אבא גוריון (אסתר ג, ה) — אותה דרשה, בקריאות; שם בשם ״רבי אבא״, ״מורידים אותם לגיהנם״, ובלי ״וירא חם״; ״וירא עשו״ בלא המשך הפסוק.
״וירא עשו״ בין הרשעים הרואים — גם בתנחומא בובר, וישלח יט (להלן, ב), עם ״וירא המן״ ו״וירא אותה שכם״, ושם ״אמר דוד: תחשכנה עיניהם מראות״.
וַיַּרְא הָמָן כִּי אֵין מׇרְדֳּכַי כֹּורֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ(אסתר ג, ה).
אמר רבי איבו:
תֶּחְשַׁכְנָה עֵינֵיהֶם מֵרְאוֹת(תהלים סט, כד) —
לפי שמראית עיניהם של רשעים יורדות (מדרש אבא גוריון: מורידים) אותם לגהנם.
הדא הוא דכתיב:
וַייִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם(בראשית ו, ב);
וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן(בראשית ט, כב);
וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן(בראשית כח, ח);
וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר(במדבר כב, ב);
וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי יְיָ(במדבר כד, א);
וַיַּרְא הָמָן כִּי אֵין מׇרְדֳּכַי.
(מדרש אבא גוריון: לפיכך הם מתביישין במראות עיניהם, שנאמר: יִרְאוּ גוֹיִם וְיֵבֹושׁוּ(מיכה ז, טז))
ועיניהם של צדיקים — תאורנה,
לפי שמראית עיניהם של צדיקים מעלה אותן למעלה העליונה.
הדא הוא דכתיב:
וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים(בראשית כד, סג) (מדרש אבא גוריון: וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים(בראשית יח, ב));
… (מדרש אבא גוריון: וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה(בראשית כט, ב))
וַיַּרְא פִּנְחָס(במדבר כה, ז) (מדרש אבא גוריון: וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה(שמות ג, ב)).
לפיכך הם שמחים במראית עיניהם, שנאמר:
יִרְאוּ צַדִּיקִים וְיִשְׂמָחוּ(איוב כב, יט).
תנחומא בובר, וישלח יט · דרשת הפסוק · ״לראות בבנות הארץ… וירא אותה שכם״ · נוסח אחר · ״לראות״ — ליראות: משל החתיכה והכלב; בני יעקב מראין כחן, עשרן ונויין; הרשעים רואים — ״וירא המן״, ״וירא עשו״, ״וירא אותה שכם״; דינה שנחסכה מעשו
״יעקב״, ״ישראל״, ״אמר״, ״כתיב״, ״דכתיב״, ״הקדוש ברוך הוא״, ״היתה״, ״אותה״ — בכתב היד בקיצור. ״כלב״ — אותיות מסופקות בכתב היד. ״עושרן״ — הושלם במאגרים. ״[ש]מא״ — בכתב היד אות מחוקה, והשי״ן הושלמה במאגרים.
״וירא עשו״ — בלא המשך; כנראה ״וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב״ (בראשית כח, ו), כדפוס בובר; ובאסתר רבה (לעיל, א) ״וירא עשו כי רעות בנות כנען״ (כח, ח).
בדפוס בובר: ״כן היתה דינה יוצאת״, ״ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכת״, ״שמא היתה מגיירת אותו״.
לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ(בראשית לד, א) —
לִרְאוֹת — ליראות.
למה הדבר דומה?
למי שהיה מהלך בשוק וחתיכה בידו;
ראה אותה כלב אחד, והיה מהלך אחריה, וחטפה ממנו.
כך היתה דינה יוצאה לראות — וראה אותה שכם וחטפה.
דבר אחר:
לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ —
כיון שבאו בני יעקב לארץ ישראל, התחילו מראין כוחן ועשרן ונויין:
מראין כחן — וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב(בראשית לד, כה);
מראין עושרן — וְיַעֲקֹב נָסַע סֻוכֹּותָה וגו׳(בראשית לג, יז) — התחיל פותח אטליןפותח אטלין — פותח חנויות (לממכר);
ונויין מניין? — וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה — לראות וליראות.
וַיַּרְא אֹותָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ(בראשית לד, ב).
הרשעים רואים:
וַיַּרְא הָמָן(אסתר ג, ה);
וַיַּרְא עֵשָׂו(בראשית כח, ו);
וַיַּרְא אֹותָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר.
אמר דוד:
תֶּחְשַׁכְנָה עֵינֵיהֶם מֵרְאוֹת(תהלים סט, כד).
וַיִּקַּח אֹותָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹותָהּ וַיְעַנֶּהָ.
ומאיזו חטייאומאיזו חטייא — ובאיזה חטא בא עליה הערל?
כתיב: לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד וגו׳(איוב ו, יד).
אלא בשעה שהיה יעקב אבינו בא, והשבטים עמו, היתה דינה עמו.
כיון שבאו המלאכים ואמרו לו: בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו(בראשית לב, ז) —
נטל יעקב דינה ונתנה בתיבה, שלא יראה אותה עשו ויטול אותה לאשה.
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
חסכתה אותה ממנו? חייך, לאדם ערל היא מתוקנת!
הוא דכתיב: לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד —
אילו היתה נישאת לעשו — שמא היתה מגיירת אותו;
כשנטלה איוב — לא גיירה אותו?
לפיכך: חסכתה אותה — הרי בן מאירה בא כנגדה:
וַיַּרְא אֹותָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר.
אסתר רבה, תנחומא בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | כִּי רָעוֹת בְּנוֹת | א… |
| א | … | — (הוספה) |
| ב | עושרן | — (הוספה) |
| ב | ש | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| אסתר רבה | כתב יד וטיקן 291 |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
מדרש דרבי יצחק
פרשה קכח
וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ(בראשית כח, ז)
יעקב שמע אל אביו ואל אמו ולא יצא בלא רשות: ״ושומע לעצה חכם״, ״ולכי לך — בתו של יעקב״
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, שיר השירים רבה, תנחומא בובר, אגדת בראשית §§cover-end§§
חלק א
דברי האמוראים
בראשית רבה, פרשה סח, ו · דרשת הפסוק · ״ויצא יעקב מבאר שבע״ · יעקב נשא אשה בן שמונים וארבע, ולא יצא לחוץ לארץ בלא רשות
״עשה״ (עוד ארבע עשרה) — במקומו בכתב היד אותיות מטושטשות, והושלם במאגרים; ״כתוב״ — הכ״ף הושלמה במאגרים.
בתיאודור–אלבק ״יחזקיה אמר״, ״ועשו בן מ׳ שנה נשא״, ״מאיכן הורשה לו? לא מבאר שבע״ (כאן: ״מאיכן לא הורשה? לא מבאר שבע?״).
חזקיה אמר:
בן ששים ושלוש שנה היה יעקב אבינו בשעה שנטל את הברכות;
עשה עוד ארבע עשרה שנה מוטמן בארץ ושמש לעבר;
עשה עוד שבע שנים באימהות —
ונמצא נושא אשה בן שמונים וארבע שנה,
ועשו בן ארבעים שנה.
הא למדנו: שהקדוש ברוך הוא מקדים לרשעים, ומשהא לצדיקים.
אמר רבי הושעיה:
כבר כתוב:
וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ(בראשית כח, ז);
מה תלמוד לומר וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע(בראשית כח, י)?
אלא אמר: אבא, בשעה שביקש לצאת לחוץ לארץ — מאיכן לא הורשה? לא מבאר שבע?
אף אני — הרי אני הולך לבאר שבע:
ואם נתן לי רשות — הרי אני יוצא, ואם לאו — איני יוצא.
לפיכך צרך הכתוב לומר:
וַיֵּצֵא יַעֲקֹב.
פסיקתא דרב כהנא, פסקא החדש הזה, ט · פתיחתא תשיעית · ״ענה דודי״ — על ידי משה ואהרן; ״רעיתי״, ״יפתי״, ״ולכי לך״ — בתו של אברהם, של יצחק ושל יעקב ששמע אל אביו ואל אמו; הסתיו והגשם, הנצנים, הזמיר, התור, התאנה והגפנים — גאולת מצרים
עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי־לָךְ כִּי־הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ קוּמִי לכי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי־לָךְ(שיר השירים ב, י–יג)
הפתיחתא ממשיכה ב״דבר אחר״ על ארבע גאולות — ביהושע ואלעזר, בגאולת בבל ובגאולה האחרונה — ובסימני הדור שבן דוד בא בו; נדפס כאן הראשון, גאולת מצרים, שבו ״ששמע אל אביו ואל אמו״.
נוסחים אחרים: שיר השירים רבה ב, ד (להלן, ג), ותנחומא בובר, בא ז (להלן, ד).
פסיקתא רבתי טו (״ענה דודי ואמר לי״) — אותה דרשה כמעט מלה במלה, בקריאות; שם ״לא היא [ענייה ולא היא] אמירה״, ״בעולם״, ״שנגזרה״, ״לא הוא הגשם לא הוא הסתיו״, ״עיקר טרחותא מטרא״, ״ויאמר משה כה אמר יי כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים״, ״אמר להון משה״; ושם ממשיכה ב״דבר אחר״ על יהושע ואלעזר, כבפסיקתא.
עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי(שיר השירים ב, י).
רבי עזריה: לא היא ענייה, לא היא אמירה;
אלא ענה לי — על ידי משה, וְאָמַר לִי — על ידי אהרן.
מה אמר לי?
קוּמִי לָךְ — זרזי גרמיךזרזי גרמיך — זרזי את עצמך;
רַעְיָתִי — בתו של אברהם, שריעה אותי בעולמי;
יָפָתִי — בתו של יצחק, שייפה אותי (פסיקתא רבתי: שמי) בעולמי בשעה שהעקידו אביו על גבי המזבח;
וּלְכִי לָךְ — בתו של יעקב, ששמע אל אביו ואל אמו, וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וגו׳(בראשית כח, ז).
כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר(שיר השירים ב, יא) — אילו ארבע מאות שנה שנגזר על אבותינו במצרים;
הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ — אילו מאתים ועשר.
דבר אחר:
כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר — אילו מאתים ועשר;
הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ — זה השיעבוד.
לא הוא הגשם הוא הסתיו? אמר רבי תנחומה: עיקר טרחותה מיטראעיקר טרחותה מיטרא — עיקר הטורח — הגשם —
עיקר שיעבודן של ישראל לא היה אלא שמנים ושש שנה, משעה שנולדה מרים.
ולמה הוא קורא מרים? אמר רבי יצחק: לשון מרור, כמה דאת אמר וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹודָה קָשָׁה בְּחֹומֶר(שמות א, יד).
הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ(שיר השירים ב, יב) — זה משה ואהרן.
עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ —
הגיע זמנה של ערלה שתזמר;
הגיע זמנן של מצריים שיזמרו;
היגיע זמנה של עבודה זרה שלהם שתעקר מן העולם — וּבְכׇל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְיָ(שמות יב, יב);
היגיע זמנו של ים שיבקע — וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם(שמות יד, כא);
הגיע זמנה של שירה שתיאמר — אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וגו׳(שמות טו, א);
הגיע זמנה של תורה שתינתן — עׇזִּי וְזִמְרָת יָהּ(שמות טו, ב).
אמר רבי ביבי:
זְמִירוֹת הָיוּ לִי חֻוקֶּיךָ(תהלים קיט, נד).
אמר רבי תנחומה:
היגיע זמן שיעשו ישראל זמירה להקדוש ברוך הוא — עׇזִּי וְזִמְרָת יָהּ.
וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵינוּ — אמר רבי יוחנן: קול תייר טבקול תייר טב — קול תייר (מרגל, שליח) טוב נשמע בארצינו — זה משה, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כַּחֲצֹות הַלַּיְלָה וגו׳(שמות יא, ד).
הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ(שיר השירים ב, יג) — אילו שלשת ימי אפילה, שבהם כלו רשעי ישראל;
וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ — אילו הנשארים שעשו תשובה ונתקבלו.
אמר להם משה: כל הדין רוחא טבא אית בכוןכל הדין רוחא טבא אית בכון — כל הריח הטוב הזה יש בכם, ואתוןואתון — ואתם (יושבים כאן?) יתובון (פסיקתא רבתי: יתבין) הכא?
קוּמִי לָךְ רַעְיָיתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ.
שיר השירים רבה, פרשה ב, ד · דרשת הפסוק · ״ענה דודי ואמר לי קומי לך״ · נוסח אחר · ענייה ואמירה על ידי משה ואהרן, ובנות אברהם, יצחק ויעקב
מאגרים מונה את הפסקה תחת פסוק ט, אבל היא דורשת את פסוק י. ״דבר אחר״ — הושלם במאגרים.
המדרש קורא ״קומי לך רעייתי יפתי״ (במסורה: רעיתי). בוילנא ״ששמע לאביו ולאמו… וילך פדנה ארם״.
נוסח אחר של דרשת הפסיקתא שלפניו: כאן ״קומי לך — בתו של אברהם, דכתיב ביה לך לך״, ו״רעיתי יפתי — בתו של יצחק, שריעה אותי ויפה אותי על גבי המזבח״; בפסיקתא ״קומי לך — זרזי גרמיך״, ״רעיתי — בתו של אברהם״, ״יפתי — בתו של יצחק״.
דבר אחר:
עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי(שיר השירים ב, י).
רבי עזריה אמר:
לא היא ענייה, ולא היא אמירה;
אלא ענה לי — על ידי משה; וְאָמַר לִי — על ידי אהרן.
ומה אמר לי? קוּמִי לָךְ רַעְיָיתִי יָפָתִי.
קוּמִי לָךְ — זרוזי גרמיךזרוזי גרמיך — זרזי את עצמך.
דבר אחר:
קוּמִי לָךְ — בתו של אברהם,
דכתיב ביה: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ(בראשית יב, א).
רַעְיָתִי יָפָתִי — בתו של יצחק, שריעה אותי ויפה אותי על גבי המזבח.
וּלְכִי לָךְ — בתו של יעקב, ששמע לאביו ואמו,
שנאמר: וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ(בראשית כח, ז).
תנחומא בובר, בא ז · פתיחתא · ״החדש הזה לכם ראש חדשים״ · נוסח אחר · ״רעיתי״ — בתו של אברהם, ״יפתי״ — של יצחק, ״ולכי לך״ — בזכותו של יעקב ששמע לאביו: ״קום לך פדנה ארם״; הסתיו והגשם — שנות מצרים
עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי־לָךְ כִּי־הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ קוּמִי לכי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי־לָךְ(שיר השירים ב, י–יג)
״ששמע אל אביו״ — לפניו בכתב היד ״שעקד״, מחוק. ״עתיד״ — אחריו גרש מחוק. ״שאמר לו אביו״ — בכתב היד ״שאמרה לו אמו״, הה״א מחוקה, ו״אמו״ מסומן במאגרים ״כך״. ״על גבי״ — לפניו ע׳ מחוקה. ״שמה מרים״ — בכתב היד ״שמם״ (מסומן ״כך״). ״יפתי״ (הראשון) — היו״ד מסופקת.
המדרש קורא ״רעייתי״ (במסורה: רעיתי) ו״קומי לכי״ — כתיב שיר השירים ב, יג.
נוסח אחר לפסיקתא דרב כהנא, החדש הזה ט (לעיל, ב), ולשיר השירים רבה ב, ד (לעיל, ג): כאן ״רעייתי״ (ולא ״קומי לך״) — בתו של אברהם, ״יפתי״ — בזכותו של יצחק, ״ולכי לך״ — בזכותו של יעקב שאמר לו אביו ״קום לך פדנה ארם״; ודברי רבי עקיבא ״קומי לכי כתיב — יו״ד דיברות״ ורבי יוחנן ״רעייתי — את הכבש האחד״ אינם שם.
כך דרש רבי תנחומא:
וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר(שמות יב, א) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים וגו׳(שמות יב, ב).
זה שאמר הכתוב:
עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי וגו׳(שיר השירים ב, י),
כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר וגו׳(שיר השירים ב, יא),
הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ וגו׳(שיר השירים ב, יב).
עָנָה דוֹדִי — על ידי משה;
וְאָמַר לִי — על ידי אהרן.
קוּמִי לָךְ רַעְיָיתִי — בתו של אברהם, שריעה אותי בעולמי;
יָפָתִי — בתו של יצחק, שייפה אותי בעולמי בשעה שעקדו אביו על גבי המזבח;
וּלְכִי לָךְ — בתו של יעקב, ששמע אל אביו ואל אמו.
רבי עקיבא אומר:
קוּמִי לָכְי(שיר השירים ב, יג) כתיב:
יו״ד — עשרה; יו״ד דיברות שאתה עתיד לקבל בסיני.
קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וגו׳.
רבי יוחנן אמר:
רַעְיָיתִי — שכתוב: אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וגו׳(שמות כט, לט).
דבר אחר:
רַעְיָיתִי — בתו של אברהם, שהיה ריעי,
שנאמר: זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי(ישעיה מא, ח).
יָפָתִי — בזכותו של יצחק, שייפה אותי בעולמי כששטח צוארו על גבי המזבח.
וּלְכִי לָךְ — בזכותו של יעקב,
שאמר לו אביו: קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם וגו׳(בראשית כח, ב).
כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר.
מהו הַסְּתָיו ו הַגֶּשֶׁם?
אלא הסתיו — ששה חדשים, ואין טרחות בתוכו אלא כשהגשם יורד.
דבר אחר:
כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר — אילו ארבע מאות שנה שנגזרו על אבותינו במצרים;
הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ — אילו מאתים ועשר שנים שעשו אבותינו במצרים.
דבר אחר:
כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר — אילו רד״ו שנה שהיו אבותינו במצרים;
הַגֶּשֶׁם חָלַף ו הָלַךְ לוֹ — אילו שמונים ושש שנים שחיזק השיעבוד על ישראל במצרים, משנולדה מרים;
לפיכך נקרא שמה מרים — על שם המירור.
הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ — אילו הגאלים.
ועֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ —
הגיעה זמנה של ערלה להזמר;
הגיע זמן שתעשו לי זמירה, שנאמר: עׇזִּי וְזִמְרָת יָהּ(שמות טו, ב);
הגיע זמנה של תורה להנתן, שכתוב בה: זְמִירוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ(תהלים קיט, נד).
וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ —
רבי יוחנן אמר:
קוֹל הַתּוֹר — זה משה,
שנאמר: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר יְיָ וגו׳(שמות יא, ד).
הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ — אילו רשעי ישראל, שמתו בשלשת ימי החשך;
וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ — אילו הבינוניים, שעשו תשובה ונתקבלו — אילו הבינונים.
אמר להם הקדוש ברוך הוא: מה אתם יושבים?
קוּמִי לָךְ — מתו הרשעים, והבינונים עשו תשובה;
קוּמִי לָךְ — בחדש הזה אתם נגאלים.
תנחומא בובר, ויצא א · פתיחתא · ״ויצא יעקב״ · ״דרך אויל ישר בעיניו״ — עשו, שהוסיף צרה על צרה; ״ושומע לעצה חכם״ — יעקב, ששמע לאמו ולא יצא חוץ מדעת אביו: ״תן לי אכסיטורין״, ״ואל שדי יברך אותך״
דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם(משלי יב, טו)
״דכתיב״, ״שנאמר״, ״אמר״, ״נאמר״ — בכתב היד בקיצור. ״ויגד לרבקה את דברי עשו״ — לפני ״עשו״ בכתב היד ״יעקב״ מחוק; ״ויקרא יצחק״ — לפני ״יצחק״ בכתב היד ״עש״ מחוק. ״[ו]אל שדי״ — בכתב היד ״א׳ל שדי״.
נוסח אחר של הפתיחתא, ארוך ממנו — אגדת בראשית מו, א (להלן, ו): שם ״הוסיף רשע על רשעתו, הוסיף צרה לאביו על צרתו״, ״קצתי בחיי״, ״וישלח יצחק את יעקב״, ״ויתן לך את ברכת אברהם״.
וַיֵּצֵא יַעֲקֹב(בראשית כח, י).
זה שאמר הכתוב:
דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו(משלי יב, טו) — זה עשו הרשע.
דכתיב למעלה:
וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן(בראשית כח, ח),
וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל(בראשית כח, ט) —
הוסיף צרה על צרה.
דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו — זה עשו;
וְשֹׁומֵעַ לְעֵצָה חָכָם — זה יעקב,
שנאמר: וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹול(בראשית כז, מב).
אימתי מתנחם? כשיהרג אתך,
שנאמר: מִתְנַחֵם לְךָ לְהׇרְגֶךָ.
וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹולִי(בראשית כז, מג).
מהו וְעַתָּה בְנִי?
אמרה לו:
אתמל שמעת לי ונטלת את הברכות — עכשיו שמע לי, כדי שתחיה.
אמר לה:
וכך הוא הדרך, שאצא חוץ מדעתו של אבא?
אם יאמר לי אף הוא — אעשה.
מיד: וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹותוֹ וגו׳(בראשית כח, א),
קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם וגו׳(בראשית כח, ב).
וכיון ששמע, אמר לו: תן לי אכסיטוריןאכסיטורין — רשות יציאה לדרך, צידה ופרידה.
אמר לו: וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹותְךָ(בראשית כח, ג).
מיד: וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם(בראשית כח, ז);
וַיֵּצֵא יַעֲקֹב וגו׳.
לכך נאמר: שֹׁומֵעַ לְעֵצָה חָכָם.
אגדת בראשית, פרק מו, א · פתיחתא · ״ויצא יעקב מבאר שבע״ · נוסח אחר · עשו הוסיף צרה לאביו; יעקב שמע לעצת אמו, ולא יצא בלא רשות אביו — ״תן לי אכסיטורין״
דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם(משלי יב, טו)
נוסח אחר לתנחומא בובר, ויצא א (לעיל, ה), ארוך ממנו.
הפתיחתא לסדר ״ויצא יעקב מבאר שבע״ (בראשית כח, י), עד חזרתה ל״ושומע לעצה חכם״; אחריה בכתב היד ״ויפגע במקום — זה שאמר הכתוב: בהתהלכך תנחה אותך״, עניין אחר.
״וישמע יעקב״ — בכתב היד ״וישלח יעקב״ (מסומן במאגרים ״כך״), ותוקן כמקרא. אחרי ״קום לך פדנה ארם״ אות מסופקת בכתב היד לפני ״וגו׳״. המדרש קורא ״מורת רוח״, ״להורגך״, ״יברך אותך״ (במסורה: מרת, להרגך, אתך).
בדפוס (מהדורת בובר, מו, א): ״הוסיף צרה על צרה״; ״ושומע לעצה חכם — זה יעקב, שנאמר: ויוגד לרבקה את דברי עשו בנה וגו׳ — ועד מתי הוא מתנחם? כשיהרוג אותך״; ״אמרה לו: כבר שמעת לי ונטלת את הברכות, אף עכשיו שמע לי שתחיה. אמר לה יעקב: וכך היא הדרך, שאצא חוץ מדעת אבא?״; ובסוף: ״ויצא יעקב ויפגע במקום — לכך נאמר: ושומע לעצה חכם״.
וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע(בראשית כח, י).
זה שאמר הכתוב:
דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו וְשֹׁומֵעַ לְעֵצָה חָכָם(משלי יב, טו).
דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו — זה עשו,
שכתוב בו: וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן וגו׳(בראשית כח, ח),
וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת וגו׳(בראשית כח, ט).
מהו עַל נָשָׁיו?
הוסיף רשע על רשעתו,
הוסיף צרה לאביו על צרתו,
שנאמר: וַתִּהְיֶיןָ מֹורַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה(בראשית כו, לה).
באותה שעה אמרה רבקה ליצחק: קַצְתִּי בְחַיַּי וגו׳(בראשית כז, מו).
והלכה מיד ואמרה ליעקב:
הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהׇורְגֶךָ(בראשית כז, מב) —
ולא יתנחם לעולם עד שיהרוג אותך,
שנאמר: וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹולִי וגו׳(בראשית כז, מג) —
כמו ששמעת ממני וירשת הברכות;
וְקוּם בְּרַח וגו׳.
אמר לה יעקב:
וכי כך מוסר ודרך העולם, לצאת הבן לדרך בלא רשות אביו?
מיד הלכה רבקה והודיעו ליצחק.
באותה שעה: וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וגו׳(בראשית כח, ה),
קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם וגו׳(בראשית כח, ב).
כיון ששמע יעקב, אמר לו:
אבי, תן לי אכסיטוריןאכסיטורין — ברכת פרידה ליוצא לדרך ואני אלך.
אמר לו:
וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹותְךָ וגו׳(בראשית כח, ג),
וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם וגו׳(בראשית כח, ד).
מיד: וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ(בראשית כח, ז).
הוי: וְשֹׁומֵעַ לְעֵצָה חָכָם.
בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, שיר השירים רבה, תנחומא בובר, אגדת בראשית. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | עשה | — (הוספה) |
| א | כתוב | תוב |
| ד | אביו | אמו |
| ד | שמה | שמם |
| ה | וְ | — (הוספה) |
| ו | וישמע | וישלח |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 |
| פסיקתא דרב כהנא | כתב יד אוקספורד 151, עם השלמות מכתב יד פרמה 3122 |
| שיר השירים רבה | כתב יד וטיקן 76 |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
| אגדת בראשית | כתב יד אוקספורד 2340 |
מדרש דרבי יצחק
פרשה קכט
וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל(בראשית כח, ט)
״וילך עשו אל ישמעאל״: מחלת — שנמחלו לו עונותיו, אך ״על נשיו״ — כיב על כיב; מזימת עשו וישמעאל; ״דיקלא בישא גבי קינא דשרכי״; ובו בפרק מת ישמעאל
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
סדר עולם רבה, ירושלמי, בראשית רבה, מדרש שמואל, שיר השירים רבה, בבלי, אגדת בראשית, פרקי דרבי אליעזר, אוצר מדרשים §§cover-end§§
חלק א
דברי התנאים
סדר עולם רבה, פרק ב · סדר הדורות · יעקב בן ששים ושלש כשנתברך, ובו בפרק מת ישמעאל — ״אחות נביות״; שנות יעקב ויוסף, יהודה ופרץ, אברהם ושרה, והאבות
הפרק כולו, מ״אבינו יעקב היה בשעה שנתברך״ עד ״ויהי ימי יעקב שני חייו״. המספרים שבקובץ באותיות (״ס״ג״, ״י״ד״, ״ע״ז״, ״כ״ב״, ״ל״ט״, ״צ״ט״, ״קע״ה״, ״קכ״ז״, ״ק״פ״, ״קמ״ז״ וכיוצא בהם) נפתחו במלים. ״שנאמר ויהי״ (בסוף הפרק) — בקובץ בסוגריים מרובעים, השלמת המהדיר.
״כמה גדול אברהם משרה… שנה אחת ליסכה שהיא שרה״ — גם בסוגיא שבבבלי סנהדרין פרק ח, סט ע״ב: ״כמה קשיש אברהם משרה? עשר שנין… אשתכח כי אולדה הרן לשרה בתמני אולידה״, ושם בשם רבי יצחק ״יסכה זו שרה… שסוכה ברוח הקדש… שהכל סכים ביופיה״.
ראש הפרק (״אבינו יעקב היה בשעה שנתברך… והשיאה לעשו נביות אחיה״), וכן ״עשה אבינו יעקב בארץ ישראל ארבע עשרה שנה מוטמן… בן שבעים ושבע שנה״, ״נמצא שפירש יוסף מיעקב אביו… עשרים ושתים שנה״ ו״יצא מארם נהרים ובא לסכות… ששה חדשים״ — ברייתות בסוגיית בבלי מגילה פרק א, טז ע״ב – פרקים א–ב, יז ע״א (לעיל, בפרשה כז, ויצחק בן ששים שנה בלדת אתם), ושם בלשון אחרת: ״היה יעקב בבית עבר מוטמן ארבע עשרה שנה״, ״נמצא יוסף שפירש מאביו עשרים ושתים שנה, כשם שפירש יעקב אבינו מאביו״, ״ובבית אל עשה ששה חדשים והקריב זבחים״.
״בו בפרק מת ישמעאל… אחות נביות״ ו״ארבע עשרה שנה מוטמן ומשמש את עבר״ בחשבון שנותיו של יעקב משנות ישמעאל — בסוגיית בבלי מגילה פרק א, טז ע״ב – פרקים א–ב, יז ע״א, לעיל, בפרשה כז (ויצחק בן ששים שנה בלדת אתם).
אבינו יעקב היה בשעה שנתברך בן ששים ושלש שנה,
בו בפרק מת ישמעאל,
שנאמר: וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ יִצְחָק וגו׳(בראשית כח, ו),
וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וגו׳(בראשית כח, ז),
וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת וגו׳(בראשית כח, ח),
וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וגו׳(בראשית כח, ט).
שאין תלמוד לומר אֲחוֹת נְבָיוֹת;
ומה תלמוד לומר אֲחוֹת נְבָיוֹת?
מלמד שקדשה ישמעאל ומת, והשיאה לעשו נביות אחיה.
עשה אבינו יעקב בארץ ישראל ארבע עשרה שנה מוטמן, ומשמש את עבר;
ועבר מת אחר ירידתו של יעקב אבינו לארם נהרים שתי שנים.
יצא משם, ובא לו לארם נהרים —
נמצא עומד על הבאר בן שבעים ושבע שנה.
ועשרים שנה עשה בבית לבן:
שבע — עד שלא נשא את האמהות,
ושבע — משנשא את האמהות,
ושש שנים — אחר שנולדו אחד עשר שבטים ודינה.
נמצאו כל השבטים נולדו בשבע שנים, חוץ מבנימן — כל אחד ואחד לשבעה חדשים.
יצא מארם נהרים, ובא לסכות, ועשה שם שמונה עשר חדשים,
שנאמר: וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וגו׳(בראשית לג, יז).
יצא מסכות, ובא לבית אל, ועשה שם ששה חדשים, מקריב למקום.
יצא משם, ונולד לו בנימן, ומתה רחל;
ובו בפרק מתה רבקה ודברה.
נמצאת רחל מתה בת שלשים ושש שנה,
ולאה לא עברה על ארבעים וארבע שנה;
נמצאו רחל ולאה נשאו בנות עשרים ושתים עשרים ושתים — שהיו תאומות.
בא לו אצל יצחק אביו ארצה כנען, ושימשו עשרים ושתים שנה;
ויוסף שימשו תשע שנים:
אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה(בראשית לז, ב).
ובו בפרק מתה לאה.
ירד יוסף למצרים, ועשה בבית פוטיפר שנים עשר חדשים,
שנאמר: וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ וגו׳(בראשית לט, ה) —
בַּבַּיִת — מפני החמה, וּבַשָּׂדֶה — מפני הצינה.
ועשה בבית האסורים שתים עשרה שנה:
עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ וגו׳(תהלים קה, יח),
עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ וגו׳(תהלים קה, יט).
בשנת שלשים שנה יצא מבית האסורים,
שנאמר: וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעׇמְדוֹ וגו׳(בראשית מא, מו).
בו בפרק מת יצחק.
ושבע שני השבע, ושתים שני רעב —
נמצא יוסף כשירדו אבותינו למצרים בן שלשים ותשע שנה,
ולוי בן ארבעים וארבע שנה.
נמצא שפירש יוסף מיעקב אביו, שלא שימשו עשרים ושתים שנה.
בתוך אלו השנים נשא יהודה את בת שוע,
שנאמר: וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה וגו׳(בראשית לח, א),
וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה וגו׳(בראשית לח, ב).
שנה אחת לעיבורו של ער;
הגדיל ער שבע שנים ונשא אשה — הרי שמונה.
שנה אחת לער,
שנה אחת לאונן שייבם,
שנה אחת לשְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ(בראשית לח, יא),
שנה אחת לוַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַתָּמׇת בַּת שׁוּעַ(בראשית לח, יב),
שנה אחת לעיבורו של פרץ;
הגדיל פרץ שבע שנים ונשא אשה — הרי שמונה עשרה.
שנה אחת לחצרון,
שנה אחת לחמול;
וחצרון וחמול ירדו עמו למצרים.
כיוצא בו אתה אומר: וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט(בראשית יא, כז).
כמה גדול אברהם משרה? עשר שנים,
שנאמר: וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד(בראשית יז, יז).
כמה אברהם גדול מנחור? שנה.
כמה נחור גדול מהרן? שנה.
הגדיל הרן שש שנים ונשא אשה — הרי שמונה:
שנה אחת ללוט,
שנה אחת ליסכה — שהיא שרה.
ולמה נקרא שמה יסכה? שהכל סוכין בהסוכין בה — מסתכלים בה (ביופיה),
שנאמר: וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה(בראשית יב, טו).
דבר אחר:
יסכה — שהיתה סוכה בנבואה,
שנאמר: כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה וגו׳(בראשית כא, יב).
אבינו אברהם היה בשעה שמל בן תשעים ותשע שנה,
שנאמר: וְאַבְרָהָם בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ וגו׳(בראשית יז, כד);
ומת בן מאה שבעים וחמש שנים.
ושרה מתה בת מאה עשרים ושבע שנה,
שנאמר: וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה וגו׳(בראשית כג, א).
יצחק מת בן מאה ושמונים שנה,
ויעקב מת בן מאה ארבעים ושבע שנה,
שנאמר: וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו וגו׳(בראשית מז, כח).
חלק ב
דברי האמוראים
ירושלמי ביכורים ג, ג · סוגיא
בהלכה על המשנה ״וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדים מפניהם״ (משנה ביכורים ג, ג), אחרי ״חכם שנכנס… עד שמגיע ויושב לו במקומו״.
רבי זעירא הוון בעיין ממניתיההוון בעיין ממניתיה — היו רוצים למנות אותו ולא בעי מקבל עלויולא בעי מקבל עלוי — ולא רצה לקבל עליו.
כד שמע ההן תנייא תניכד שמע ההן תנייא תני — כששמע את התנא הזה שונה: חכם, חתן, נשיא — גדולה מכפרת, קביל עלוי ממניתיהקביל עלוי ממניתיה — קיבל עליו את מינויו.
חכם — מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן(ויקרא יט, לב).
מה כתיב בתריהמה כתיב בתריה — מה כתוב אחריו?
וְכִי יָגוּר אתכם גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹותוֹ(ויקרא יט, לג).
מה הגר מוחלין לו על כל עוונותיו, אף חכם שנתמנה מוחלין לו על כל עוונותיו.
חתן — וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל(בראשית כח, ט).
וכי מחלת שמה?
והלא בשמת שמה!
אלא שנמחלו לו כל עונותיו.
נשיא — בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמׇלְכוֹ(שמואל א יג, א).
וכי בן שנה היה?
אלא שנמחלו לו כל עונותיו כתינוק בן שנה.
מדרש שמואל, פרשה יז, א · דרשת הפסוק · ״בן שנה שאול במלכו״ · נוסח אחר · רבי זעירא קיבל עליו מינוי כששמע ״חכם, חתן ונשיא — הגדולה מכפרת״: חכם — כגר; חתן — ״מחלת״, שנמחל לו; נשיא — ״בן שנה שאול״
אותה דרשה בירושלמי ביכורים ג, ג (לעיל), כמעט מלה במלה; כאן ״מתניתא״ (שם ״תנייא תני״), ״ונעשה כתינוק בן שנה שלא טעם טעם חטא״ (שם ״כתינוק בן שנה״).
״שמחל״ (פעמיים) — בכתב היד ״שמחלה״, ומסומן במאגרים כמשובש. ״נשיא ומלך״ לפני ״ונעשה כתינוק״ — מחוק בכתב היד.
בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמׇלְכוֹ(שמואל א יג, א).
רבי זעירא — בעון ממנייא יתיהבעון ממנייא יתיה — ביקשו למנות אותו, ולא קביל עלויולא קביל עלוי — ולא קיבל עליו;
כיון דשמע הדא מתניתאכיון דשמע הדא מתניתא — כיון ששמע את הברייתא הזו — חכם וחתן ונשיא, הגדולה מכפרת — קיבל עליו.
חכם — מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וגו׳(ויקרא יט, לב),
וכתיב בתריהוכתיב בתריה — וכתוב אחריו: וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר(ויקרא יט, לג).
מה גר נמחל לו על כל עונותיו — אף זה נמחל לו על כל עונותיו.
חתן — וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת(בראשית כח, ט).
וכי מחלת היא שמה? והלא בשמת היתה שמה!
אלא מלמד שמחל לו על כל עונותיו.
נשיא — בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמׇלְכוֹ.
וכי בן שנה היה שאול כשמלך?
אלא מלמד שמחל לו על כל עונותיו,
ונעשה כתינוק בן שנה, שלא טעם טעם חטא.
בראשית רבה, פרשה סז, טו · דרשת הפסוק · ״וירא עשו כי רעות… וילך עשו אל ישמעאל״ · מחלת ובשמת: עשו שנתן דעתו להתגייר, וכיב על כיב
״יפה״ — בכתב היד ״ויפה״, והו׳ נמחקה במאגרים.
״בשמת״ — שמה של בת ישמעאל בבראשית לו, ג. בתיאודור–אלבק ״שנתבשמה דעתו״, ״תוספה על בית מלי״.
״לא עשה אלא וילך עשו אל ישמעאל… מי יודע אם יניח למחלת בת ישמעאל… לפיכך אמר ללבן אעבדך שבע שנים ברחל״ (תנחומא בובר, ויצא יב) — לעיל, פרשה כט (ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה), בדרשת ״ועיני לאה רכות״.
וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת(בראשית כח, ח);
וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל(בראשית כח, ט) —
רבי יהושע בן לוי אמר:
נתן דעתו להתגייר.
מָחֲלַת — שמחל הקדוש ברוך הוא על עוונותיו;
בָּשְׂמַת(בראשית לו, ג) — שנתבסמה דעתושנתבסמה דעתו — שנתיישבה (נתבשמה) דעתו עליו.
אמר לה רבי לעזר:
אילו הוציא את הראשונות — יפה הייתה אומר;
אלא עַל נָשָׁיו —
כיב על כיבכיב על כיב — כאב על כאב (פצע על פצע), תוספת על בית מליתוספת על בית מלי — תוספת על בית מלא.
בראשית רבה, פרשה צ, א · פתיחתא · אברהם, יצחק, יעקב והשבטים, ויוסף שהללוהו מלכות ופילגשים
אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ(שיר השירים ו, ט)
פתיחתא סתמית, בלי ״פתח״. ״ויירש״ — היו״ד השנייה הושלמה במאגרים.
״והקול נשמע״ — פסוק מבראשית מה, טז (״והקול נשמע בית פרעה לאמר באו אחי יוסף״), כפי שהוא מובא בתיאודור–אלבק. ״אם מהלכים אנו מסוף העולם ועד סופו אין אנו מוצאים כזה״ — בתיאודור–אלבק ״בסוף העולם אנו מוצאים כזה אתמהא״.
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה וגו׳(בראשית מא, לח).
אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי(שיר השירים ו, ט) — זה אברהם:
אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ(יחזקאל לג, כד).
אַחַת הִיא לְאִמָּהּ — זה יצחק, שהיה יחיד לאמו.
בָּרָה לְיוֹלַדְתָּהּ — זה יעקב, שהיה ברור לאמו שהוא צדיק.
רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ — אילו השבטים:
וְהַקֹּול נִשְׁמַע(בראשית מה, טז).
מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ — זה יוסף:
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא —
אם מהלכים אנו מסוף העולם ועד סופו — אין אנו מוצאים כזה, אתמהאאתמהא — בתמיהה (וכי יש כמותו?)!
שיר השירים רבה, פרשה ו, יג · דרשת הפסוק · ״אחת היא יונתי תמתי… ויהללוה״ · נוסח אחר · אברהם, יצחק ויעקב, השבטים, לאה ויוסף
״עבדיו״ — העי״ן הושלמה במאגרים.
בוילנא ״זו לאה״ (כאן ״זה לאה״).
נוסח אחר של הפתיחתא שבבראשית רבה צ, א (לעיל): כאן ״ברה היא ליולדתה — שהיה ברור ליולדתו, שהיה צדיק גמור״, ו״דבר אחר: ויאשרוה — זה לאה (באשרי כי אשרוני בנות)״, וביוסף — ״אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת״.
אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי(שיר השירים ו, ט).
אַחַת — זה אברהם,
שנאמר: אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם(יחזקאל לג, כד).
אַחַת לְאִמָּהּ — זה יצחק, שהיה יחיד לאמו.
בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ — זה אבינו יעקב, שהיה ברור ליולדתו, שהיה צדיק גמור.
רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ — אלו השבטים,
שנאמר: וְהַקֹּול נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה(בראשית מה, טז).
דבר אחר:
וַיְאַשְּׁרוּהָ — זה לאה,
שנאמר: בְּאׇשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת(בראשית ל, יג).
מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ — זה יוסף,
שנאמר: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה(בראשית מא, לח) —
אם אנו מהלכין מסוף העולם ועד סופו, אין אנו מוצאין כזה,
שנאמר: אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כׇּל זֹאת(בראשית מא, לט).
בבלי בבא קמא פרק ח, צב ע״א – צג ע״א · סוגיא · רבא שואל את רבה בר מרי מקור מן המקרא לדברי חכמים ולמשלי העם
בכ״י מינכן 95 השואל והנשאל מתחלפים: ״רבה לרבא״ (בשאלת ״ומקצה אחיו״ ובשאלת ״חברך קרייך חמרא״), וכן בדפוס ונציה בשאלת ״חברך קרייך חמרא״.
״ולמה נקרא שמה מחלה״ — אינו בכ״י מינכן 95.
״וסמכת את ידך עליו למען ישמעון … וישמעו אליו כל בני ישראל וגו׳״ — כך בדפוסים, בשיבוש בציטוטי הפסוקים. בכתבי היד: ״דכתיב: וסמכת את ידך עליו (במדבר כז, יח), וכתיב: ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו (במדבר כז, כג)״ (כך בכ״י מינכן 95), וכנראה כך היה הנוסח שעמד לפני רש״י.
״ותנן במתניתין, ותנינא בברייתא״ — אינו בכ״י מינכן 95; ושם גם ״רבי אליעזר אומר״ אינו, והברייתא סתמית.
״כל עוף למינו ישכון ובני אדם לדומה לו״ — מספר בן סירא (יג, יד).
״וזכרת [את] אמתך״ — ״את״ בסוגריים מרובעים בדפוס וילנא (כבמקרא); בכ״י המבורג 165 ובכ״י וטיקן 116 בפנים, ובכ״י מינכן 95 ״כאשר ייטב יי לאדוני וגו׳״.
המשניות המובאות: ״עשירים מביאין בכורים בקלתות…״ — משנה ביכורים ג, ח; ״כל המחובר לטמא — טמא…״ — משנה כלים יב, ב.
אמר ליה רבא לרבה בר מרי:
מנא הא מילתאמנא הא מילתא — מנין הדבר הזה דאמור רבנןדאמור רבנן — שאמרו חכמים, כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר — הוא נענה תחילה?
אמר ליה: דכתיב:
וַיְיָ שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ(איוב מב, י).
אמר ליה: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכאאת אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא — אתה אמרת משם, ואני אומר מכאן:
וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹותָיו(בראשית כ, יז) [וגו׳],
וכתיב: וַיְיָ פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וגו׳(בראשית כא, א) —
רש״י פקד — מדלא כתיב ויפקוד את שרה וכתיב פקד משמע פקד כבר תחילה לאבימלך.
כאשר אמר אברהם אל אבימלך.
אמר ליה רבא לרבה בר מרי:
מנא הא מילתא דאמרי אינשידאמרי אינשי — שאומרים בני אדם, בהדי הוצא לקי כרבאבהדי הוצא לקי כרבא — עם הקוץ לוקה (נעקר) הכרוב?
רש״י בהדי הוצא לקי כרבא — קוץ הגדל אצל הכרוב כשבא לעקרו פעמים שנעקר הכרוב עמו ונמצא לוקה בשבילו כלומר שכיני רשע לוקין עמו.
אמר ליה: דכתיב:
לָמָּה תָרִיבוּ אֵלָי כֻּלְּכֶם פְּשַׁעְתֶּם בִּי נְאֻם יְיָ(ירמיה ב, כט).
רש״י כולכם פשעתם — אף הנביא במשמע.
אמר ליה: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא:
עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹור מִצְוֺתַי וְתוֹרֹותָי(שמות טז, כח).
רש״י עד אנה מאנתם — ומשה ואהרן בכלל.
אמר ליה רבא לרבה בר מרי:
כתיב וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים(בראשית מז, ב); מאן נינהומאן נינהו — מי הם חמשה?
אמר ליה: הכיהכי — כך אמר רבי יוחנן — אותן שהוכפלו בשמות.
רש״י אותם שהוכפלו שמותם — בברכת משה דן זבולון גד ואשר ונפתלי הודיעך הכתוב שחלשים שבכולן היו וצריכין חיזוק לפיכך כפל את שמם לחזקם ואותן הביא יוסף לפני פרעה כדי שלא יברור אותם להיות ראשי גייסות ולהטריחם.
יהודה נמי איכפולי מיכפליהודה נמי איכפולי מיכפל — הרי גם יהודה נכפל (שמו)!!
אמר ליה: למילתיה הוא דאיכפללמילתיה הוא דאיכפל — לעניין אחר (לדבר שלו) הוא שנכפל,
דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:
מאי דכתיב יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹות וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר(דברים לג, ו), וזאת ליהודה?
כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון,
רש״י מגולגלין בארון — לא היה שלדו קיימת ומחוברת מפני נידוי דקאמר ליה ליעקב אם לא אביאנו אליך וחטאתי לך כל הימים (בראשית מג) ואף על פי שנתקיים התנאי נפקא לן במסכת מכות (דף יא:) קללת חכם אפילו על תנאי היא באה.
עד שבא משה ובקש רחמים.
אמר לפניו: רבונו של עולם, מי גרם לראובן שיודה?
רש״י מי גרם לראובן כו׳ — מדרש אגדה הוא בתנחומא מכיון שהודה יהודה ואמר צדקה ממני עמד ראובן ואמר אני בלבלתי יצועי אבי.
יהודה!
רש״י כל השבטים יצאו עצמותיהם ממצרים ונקברו בארץ ישראל שנאמר והעליתם את עצמותי מזה אתכם (שמות יג) משמע שאף עצמותם העלו ולא נכתב יוסף אלא להודיעך שבחו של משה שכל ישראל נתעסקו בביזה והוא עסק במצוה.
מיד (כ״י מינכן 95: שנ׳ וזאת ליהוד׳) — שְׁמַע יְיָ קוֹל יְהוּדָה(דברים לג, ז).
על איבריה לשפאעל איבריה לשפא — נכנסו איבריו למקומם (לשקעם).
רש״י לשפא — נכנס כל עצם ונתחבר למקומו ששף משם לשפא אשלוייה שדונא בלעז כמו שף מדוכתיה (חולין דף מב:).
לא הוו קא מסקי למתיבתא דרקיעאלא הוו קא מסקי למתיבתא דרקיעא — לא היו מעלים אותו לישיבה של מעלה — וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ.
לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן ולמשקל ומיטרח בהדי רבנןלא הוה ידע מאי קאמרי רבנן ולמשקל ומיטרח בהדי רבנן — לא היה יודע מה אומרים החכמים, ולשאת ולתת עם החכמים — יָדָיו רָב לוֹ.
לא הוה סליק ליה שמעתתא אליבא דהלכתאלא הוה סליק ליה שמעתתא אליבא דהלכתא — לא היתה עולה לו השמועה כפי ההלכה — וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה.
רש״י לא הוה סלקא ליה — כלומר לא היה עולה בידו למימר שמעתתא אליבא דהלכתא.
רש״י אליבא דהלכתא — לא הוה מסתייעא מילתא למימר מילתא דתהוי הלכתא כוותיה.
אמר ליה רבא לרבה בר מרי:
מנא הא מילתא דאמרי אינשי (כ״י מינכן 95: דאמור רבנן), בתר עניא אזלא עניותאבתר עניא אזלא עניותא — אחר העני הולכת העניות?
אמר ליה: דתנןדתנן — ששנינו (במשנה):
עשירים מביאין בכורים בקלתותבקלתות — סלים של זהב ושל כסף,
ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה,
רש״י נצרים — שבטים.
הסלים והבכורים נותנים לכהנים.
אמר ליה: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא:
רש״י הסלין והבכורין נותנין לכהן — והעשירים לא היו נותנין קלתותיהן לכהן.
וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא(ויקרא יג, מה).
רש״י וטמא טמא — לא די לו נגעו אלא שמבייש את עצמו על כרחו הטיל עליו הכתוב חובה.
אמר ליה רבא לרבה בר מרי:
מנא הא מילתא דאמור רבנן, השכם ואכול, בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה,
ואמרי אינשיואמרי אינשי — ואומרים בני אדם: שיתין רהוטי רהוט ולא מטו לגברא דמצפרא כרךשיתין רהוטי רהוט ולא מטו לגברא דמצפרא כרך — ששים רצים רצו ולא השיגו את האיש שאכל (כרך פתו) בבוקר?
רש״י שיתין רהוטי רהוט — ששים איש רצו ולא הגיעו לאוכל שחרית.
דכתיב:
לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ וְלֹא יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ(ישעיה מט, י).
אמר ליה: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא:
וַעֲבַדְתֶּם אֵת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם(שמות כג, כה) — זו קרית שמע ותפלה;
וּבֵרַךְ [את] לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ — זו פת במלח וקיתוןוקיתון — כד של מים;
מכאן ואילך — וַהֲסִירֹותִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ.
ותניאותניא — ושנינו (בברייתא):
מחלה — זו מרה.
ולמה נקרא שמה מחלה?
ששמונים ושלשה חלאיןחלאין — חלאים, מחלות יש בה, מחלה בגימטריא הכי הוובגימטריא הכי הוו — בחשבון האותיות כך הם (שמונים ושלשה),
וכולן פת במלח שחרית וקיתון של מים מבטלן.
אמר ליה רבא לרבה בר מרי:
מנא הא מילתא דאמור רבנן, חברך קרייך חמרא — אוכפא לגביך מושחברך קרייך חמרא — אוכפא לגביך מוש — חברך קרא לך חמור — הנח אוכף על גבך?
רש״י אוכפא לגביך מוש — כלומר טול אוכף של חמור והסירהו אליך ושים אותו על גביך כלומר הודה לדבריו ואל תענהו. מוש — לשון לא ימיש (שמות יג) כלומר הסירהו אליך כמו סורו נא (בראשית יט).
אמר ליה: דכתיב:
וַיֹּאמַר הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי וַתֹּאמֶר מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּורַחַת(בראשית טז, ח).
רש״י שפחת שרי — אמר לה והיא ענתה שרי גברתי.
אמר ליה רבא לרבה בר מרי:
מנא הא מילתא דאמרי אינשי, מילתא גנאה דאית ביך — קדים אמרהמילתא גנאה דאית ביך — קדים אמרה — דבר גנאי שיש בך — הקדם ואמור אותו?
אמר ליה: דכתיב:
וַיֹּאמַר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי(בראשית כד, לד).
אמר ליה רבא לרבה בר מרי:
מנא הא מילתא דאמרי אינשי, שפיל ואזיל בר אווזא ועיניה מטייפישפיל ואזיל בר אווזא ועיניה מטייפי — האווז הולך ראשו מושפל, ועיניו משוטטות (למרחוק)?
רש״י שפיל ואזיל — כלומר מחמת ענותנותו של אדם לא יהא בוש מלשאול דבר הצריך לו בין לתורה בין לפרנסתו ולתבוע חובו.
רש״י ועיניה מטייפי — עיניו מצפות למעלה למרחוק למזונותיו וחבירו בכתובות (דף ס.) נטוף עיניך.
אמר ליה: דכתיב:
וְהֵטִיב יְיָ לַאדֹנִי וְזָכַרְתָּ(שמואל א כה, לא) [אֶת] אֲמָתֶךָ.
רש״י כאשר ייטב וגו׳ — באביגיל כתיב שהיתה מתנבאה שימות נבל בעלה ובתוך דבריה מרמזת לדוד שיזכור את יפיה.
אמר ליה רבא לרבה בר מרי:
מנא הא מילתא דאמרי אינשי, שיתין תכלי מטייה לככאשיתין תכלי מטייה לככא — ששים כאבים מגיעים לשן (כ״י מינכן 95: מטו לבבא) דקל חבריה שמע ולא אכלדקל חבריה שמע ולא אכל — של מי ששמע את קול (אכילת) חברו ולא אכל?
רש״י שיתין — לאו מקרא נפקי אלא מילתא בעלמא הוא דקאמרי אינשי ולאו דוקא הוא.
רש״י תכלי — אבלות ומכאובות.
אמר ליה: דכתיב:
וְלִי אֲנִי עַבְדֶּךָ וּלְצָדֹוק הַכֹּהֵן וְלִבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא(מלכים א א, כו).
רש״י ולי אני עבדך — אלמא קובל היה עליו שלא זימנו למשתה.
אמר ליה: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא:
וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ(בראשית כד, סז),
וכתיב בתריהוכתיב בתריה — וכתוב אחריו: וַיֹּוסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה(בראשית כה, א).
רש״י ויוסף אברהם — נתקנא ביצחק.
אמר ליה רבא לרבה בר מרי:
מנא הא מילתא דאמרי אינשי, חמרא למריה — טיבותא לשקייהחמרא למריה — טיבותא לשקייה — היין — לבעליו, והתודה — למשקהו?
רש״י חמרא למריה וטיבותא לשקייה — היין של מלך הוא והשותין אותו מחזיקין טובה לשר המשקה ולא למלך.
אמר ליה: דכתיב:
וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו(במדבר כז, יח) למען ישמעון ויראון כל עדת בני ישראל,
וכתיב: וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חׇכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו כל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳(דברים לד, ט).
רש״י ויסמוך את ידיו — תלה החכמה והגדולה במשה כאילו הוא נותנה ליהושע והיא אינה אלא מפי הקדוש ברוך הוא.
אמר ליה רבא לרבה בר מרי:
מנא הא מילתא דאמרי אינשי, כלבא בכפניה גללי מבלעכלבא בכפניה גללי מבלע — הכלב ברעבונו בולע (אפילו) גללים?
רש״י גללי — אבנים לשון מורי. ל״א גללים ממש וראשון ישר דגללים ממש אורחיה הוא.
דכתיב:
נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה תָּבוּס נֹופֶת וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה כׇּל מַר מָתוֹק(משלי כז, ז).
אמר ליה רבא לרבה בר מרי:
מנא הא מילתא דאמרי אינשי, מטייל ואזיל דיקלא בישא גבי קינא דשרכימטייל ואזיל דיקלא בישא גבי קינא דשרכי — הולך הדקל הרע (שאינו עושה פירות) ומצטרף לחבורת אילני סרק?
רש״י קינא דשרכי — אילנות בטלים ואין עושים פרי כמו גברא דשרכא בטל כלומר דרך דקל רע ליגדל בצד אילן סרק.
אמר ליה: דבר זה כתוב בתורה, שנוי בנביאים, ומשולש בכתובים, ותנן במתניתיןותנן במתניתין — ושנינו במשנה, ותנינא בברייתאותנינא בברייתא — ושנינו בברייתא.
כתוב בתורה — דכתיב: וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל(בראשית כח, ט).
שנוי בנביאים — דכתיב: וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵקִים ויהיו עִמּוֹ(שופטים יא, ג).
ומשולש בכתובים — דכתיב: כל עוף למינו ישכון ובני אדם לדומה לו.
תנן במתניתין:
כל המחובר לטמא — טמא,
רש״י המחובר לטמא טמא כו׳ — במסכת כלים היא בפרק טבעת אדם דקתני אונקלי של דרגש ושל שולחן טמאה ושל מנורת עץ טהורה זה הכלל המחובר לטמא טמא לטהור טהור אונקלי מסמר של מתכת עשוי כמזלג לתלות שם בהמה בשעת הפשטה ותחוב בכותל כדאמרינן בתמיד נשחט (פסחים פרק ה, סד.) אונקליות של ברזל היו תחובין בעמודים כו׳ ואם תחבו במנורת עץ דפשוטי כלי עץ בטל מסמר לגבה ואינה מקבלת טומאה ואפילו נגעה בו טומאה אבל בדרגש ובשולחן שמקבלין טומאה הן אף הוא מקבל טומאה.
כל המחובר לטהור — טהור.
ותנינא בברייתא:
רבי אליעזר אומר:
לא לחנם הלך זרזירזרזיר — עוף קטן שחור, מבני משפחת העורב אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו.
רש״י לא לחנם הלך זרזיר — רבי אליעזר סבר זרזיר עוף טמא הוא ורבנן פליגי עליה בשחיטת חולין באלו טריפות (דף סה.).
רש״י זרזיר — אשטורוני״ל.
אמר ליה רבא לרבה בר מרי:
מנא הא מילתא דאמרי אינשי, קרית חברך ולא ענך — רמי גודא רבה שדי ביהקרית חברך ולא ענך — רמי גודא רבה שדי ביה — קראת לחברך ולא ענה לך — הפל עליו כותל גדול (כ״י מינכן 95: קריתיה לבר עמיתך ולא ענייך דחי גידא רבא שדי עילוייה)?
רש״י קרית חברך — להוכיחו ולא ענך.
אמר ליה:
יַעַן טִהַרְתִּיךְ וְלֹא טָהַרְתְּ מִטֻּומְאָתֵךְ לֹא תִטְהֲרִי עוֹד(יחזקאל כד, יג).
רש״י דחי גודא — כותל הפל עליו כלומר הניחו ויפול ברשעו דחהו בידים.
אמר ליה רבא לרבה בר מרי:
מנא הא מילתא דאמרי אינשי, בירא דשתית מיניה — לא תשדי ביה קלאבירא דשתית מיניה — לא תשדי ביה קלא — באר ששתית ממנה — אל תשליך בה רגב (אבן)?
רש״י דשתית מיניה — ששתית מינה כבר בצמא.
רש״י לא תשדי ביה קלא — מוט״א בלעז כלומר דבר הנצרך לך פעם אחת שוב לא תבזהו.
אמר ליה: דכתיב:
לֹא תְתַעֵב אֲדֹומִי כִּי אָחִיךָ הוּא(דברים כג, ח),
ולא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ.
אמר ליה רבא לרבה בר מרי:
מנא הא מילתא דאמרי אינשי, אי דלית דורא — דלינא, ואי לא — לא דלינאאי דלית דורא — דלינא, ואי לא — לא דלינא — אם תרים (את המשא) עמי — ארים, ואם לא — לא ארים?
רש״י אי דלית דורא דלינא — אם תדלה ותגביה המשוי עמי דלינא דורא משוי משל הוא שאין אדם רוצה ליכנס בסכנת היזק ממון ותחת עול דבר אלא אם כן משתתף חבירו עמו.
אמר ליה: דכתיב:
וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק אִם תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ(שופטים ד, ח).
אמר ליה רבא לרבה בר מרי:
מנא הא מילתא דאמרי אינשי, כד הוינן זוטרי — לגברי, השתא דקשישנא — לדרדקיכד הוינן זוטרי — לגברי, השתא דקשישנא — לדרדקי — כשהיינו קטנים — (נחשבנו) לגברים, עכשיו שהזקנו — לתינוקות?
רש״י כי הוינן זוטרי לגברי — כשהיינו קטנים היינו חשובים כגברי.
רש״י השתא דקשישנא — עכשיו שהזקננו הננו שפלים כתינוקות.
אמר ליה: מעיקראמעיקרא — בתחילה כתיב:
וַיְיָ הֹולֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹותָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם(שמות יג, כא),
ולבסוף כתיב:
הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁולֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמׇרְךָ בַּדָּרֶךְ(שמות כג, כ).
אמר ליה רבא לרבה בר מרי:
מנא הא מילתא דאמרי אינשי, בתר מרי ניכסי ציבי משךבתר מרי ניכסי ציבי משך — אחר בעל הנכסים נמשכים (אפילו) הקיסמים?
אמר ליה: דכתיב:
וְגַם לְלוֹט הַהֹולֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים(בראשית יג, ה).
אגדת בראשית, פרק ב, ב · דרשת הפסוק · ״יעלו דברים על לבבך״ · עשו חשב לישא את בת ישמעאל ולפתותו להרוג את אביו, ואחר כך להרוג את ישמעאל ואת יעקב ולירש כל העולם — והקדוש ברוך הוא פרסמו
״היאך אעשה״ — בכתב היד ״איאך״, ותוקן במאגרים. ״יקומו בניו״ — המ״ם מסופקת בכתב היד. ״ואחר כך אהרוג יעקב אחי״ — לפניו ״ואחר״ שמחקו הסופר.
בדפוס (מהדורת בובר, ב) מזימת עשו אחרת: ״הלך לו אצל ישמעאל… אלא את הורגו מפני שהוא אחיך, ואני אהרוג את יעקב… ובלבו היה אומר: משישמעאל הורג לאבא ואני ליעקב, אני בא לישמעאל והורגו״. בבראשית רבה סז, ט (״רבנן אמרי״) עשו מתחתן לישמעאל, ״והוא בא ועורר עמו לבכורה — והורגו, ואני עומד עליו בגואל הדם — והורגו, וירש שתי משפחות״ — כלומר ישמעאל הורג את יעקב, לא את יצחק. ובאגדת בראשית מז, ב (להלן) — ״הרוג את אביך… ואני כן אהרוג את אחי״, וישמעאל איננו מאמין לו עד שנשא את בתו.
ראש הדרשה — ״יעלו דברים על לבבך — לא על לבבך לבדך… עשו, נבוכדנצר, המן ויון״ — לעיל, בפרשה קיח (יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי); סופה — מחשבתו של גוג — באגדת בראשית, פרק ב.
״ויאמר עשו בלבו — מה חשב? … אני אומר לישמעאל אחיו והוא הורגו, ואני הורג את יעקב אחי… אני בא בדין על ישמעאל ואהרוג אותו, ואירש לבדי העולם״ (מדרש תהלים יד, ב) — לעיל, פרשה קיז (ויאמר עשו בלבו).
וכל מי שמחשב בלבו מחשבה רעה — הקדוש ברוך הוא מפרסמו,
כמו שעשה לכל אלו, ולעשו, שחשב מחשבה רעה, ואמר:
היאך אעשה שיהיו בני יורשים כל העולם?
אם אהרוג אבי — יחייבני מיתה;
ואם אהרוג ישמעאל — יקומו בניו, שהם גבורים ורבים, וינקמו נקמת אביהם.
אלא מה אעשה?
אלך ואקח בתו לאשה, ואפתהוואפתהו — ואשדלהו, ואסיתהו, ואומר לו שאהרוג אבי, ונחלוק אני והוא כל העולם כלו;
ואחר כך אחייבו מיתה ואהרגהו;
ואחר כך אהרוג יעקב אחי, ואירש כל העולם כלו.
והקדוש ברוך הוא פרסמו ברבים.
שנאמר: כִּי אֲנִי חָשַׂפְתִּי אֶת עֵשָׂו גִּלֵּיתִי אֶת מִסְתָּרָיו(ירמיה מט, י).
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
חייך, יודע אני מה שחשבת בלבך.
שנאמר: יַעַן אֲמׇרְךָ אֶת שְׁנֵי הַגּוֹיִם וגו׳(יחזקאל לה, י).
אגדת בראשית, פרק מז, ב · פתיחתא · ״ויברח יעקב שדה ארם״ · עשו מסית את ישמעאל: אביך אהבך כנפשו — ״לו ישמעאל יחיה לפניך״ — וגרשך ריקם; הרוג את אביך ואני את אחי; ישמעאל נושא קל וחומר, וערמתו של עשו נחשפת
עָרוּם רָאָה רָעָה ויסתר וְנִסְתָּר וּפְתָיִים עָבְרוּ וְנֶעֱנָשׁוּ(משלי כב, ג)
הפסקה שלמה, מ״דבר אחר: ויברח יעקב שדה ארם — זה שאמר הכתוב״ ועד ״ורוח הקדש צווחת ואומרת: וישלך עליו ולא יחמול״. ״[ונסתר]״ — השלמת המהדיר. ״(בב)״, ״(אחרי)״ — מחיקות. ״[ואחר] כך״ — השלמת המהדיר. ״את (יצחק אחי) יעקב אחי״ — ״יצחק אחי״ נמחק בכתב היד ותוקן ״יעקב אחי״. ״זרעו״ — הוי״ו מסופקת. ״זש״ה״, ״הב״ה״, ״ק״ו״, ״אפי׳״, ״לפי׳״, ״וג׳״ — נפתחו.
המדרש קורא ״פתאים עברו ונענשו״ (משלי כב, ג: ופתיים), ״וישטום עשו״ (בראשית כז, מא: וישטם), ״גרש את בן האמה הזאת״ (בראשית כא, י: גרש האמה הזאת ואת בנה).
דבר אחר:
וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם(הושע יב, יג).
זה שאמר הכתוב:
עָרוּם רָאָה רָעָה(משלי כב, ג) ונסתר — זה יעקב;
פתאים עָבְרוּ וְנֶעֱנָשׁוּ — זה עשו הרשע, שבקש להורגו בשביל הברכות שברכו יצחק אביו,
שנאמר: וַיִּשְׂטֹום עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב(בראשית כז, מא).
מה עשה עשו הרשע?
הלך אצל ישמעאל, ואמר: רצונך — נועץ אני ואתה, ונשלוט בכל העולם כלו.
אמר לו ישמעאל: היאך?
אמר לו עשו:
אתה יודע שהיה אביך אוהב אותך כנפשו,
שנאמר: לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ(בראשית יז, יח);
ועכשיו, כשנולד יצחק אחיך, בא אביך וגרשך, והוציאך מביתו ריקם.
ואמרה לו אשתו: גָּרֵשׁ את בן הָאָמָה הַזֹּאת וגו׳(בראשית כא, י),
ולא הניחך לירש מכל אשר לאביך אפילו פרוטה אחת,
וכתיב: וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק(בראשית כה, ה).
ולא דיו מה שעשה לך — אלא אף אותי הוציא.
ועתה, אתה יודע שאין דין לבן להרוג את אביו,
אלא האח יכול להרוג את אחיו בשביל נחלתו;
שכן מצינו בקין שהרג את הבל אחיו,
שנאמר: וַיָּקׇם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ(בראשית ד, ח).
ועתה הדין נותן לך להרוג את אחיך, שהוציאך מכל ממונך ומכל אשר לך;
ואני כן אהרוג את אחי,
ואחר כך נירש את כל העולם כלו, ונהיה אנחנו שנינו שולטין בכל מה שהיה לאברהם אבינו.
אמר לו ישמעאל: איני יכול להאמין בדברך, מפני שאתה הפכן.
אמר לו עשו: אם אני לוקח בתך — תאמין לי?
אמר לו: הן.
מיד: וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל וגו׳(בראשית כח, ט).
באותה שעה נשא ישמעאל קל וחומר בעצמו, ואמר:
אם אהרוג את יצחק אבי — יחייבני הקדוש ברוך הוא, ומביא מארה עליו ועל זרעו,
כמו שעשה לקין, שהכריתו מן העולם הזה;
מוטב לי להניח כל אשר לי, ולא אירש קללתו של מקום.
ועשו הרשע לא היה עושה דבר זה אלא מרוב ערמה שהיה בו,
ואמר בלבו:
כשהוא הורג את אבא, אחרי כן אבא עליו בדין, ואומר לו: למה הרגת את אבא? — יתחייב, מיד ואהרוג אותו;
ואחר כך אהרוג את יעקב אחי, ואהיה אני מלך על כל העולם כלו.
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
רשע, סובר אתה בדעתך שאיני יודע מה שחשבת בלבך?
ואני עומד בכל מקום, ויודע כל מחשבות הלב!
ומנין שכך חשב בלבו אותו רשע?
שנאמר: יַעַן אֲמׇרְךָ אֶת שְׁנֵי הַגּוֹיִם וגו׳(יחזקאל לה, י).
חייך, שם הייתי, והריני מפרסמך כל כך לכל באי עולם ממה שרצית לעשות,
שנאמר: כִּי אֲנִי חָשַׂפְתִּי אֶת עֵשָׂו(ירמיה מט, י),
בשביל שבקש להרוג את אביו ואחיו ודורו וכל שכיניו,
שנאמר: אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו(עובדיה א, ו) נבעו מצפוניו.
וזה שידע יעקב, וברח מפניו.
לפיכך אמר הכתוב: עָרוּם רָאָה רָעָה וְנִסְתָּר וגו׳;
זהו שכתוב:
וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וגו׳.
ורוח הקדש צווחת ואומרת: וְיַשְׁלֵךְ עָלָיו(איוב כז, כב) ולא יחמול וגו׳.
חלק ג
מדרשים מאוחרים
פרקי דרבי אליעזר, פרק לח · סיפור · עשו בוחר בעושר, יעקב בארץ ישראל ובמערת המכפלה
״חלוק (את) את״ — ״את״ הכפול נמחק במאגרים; ״[אביו]״ — הושלם במאגרים (האל״ף משוחזרת).
״בשעת אסיפתו שלצדיק חלק את כל קנינו לשני בניו״ — בהיגר ובדפוס ״של יצחק הניח… לשני בניו, לפיכך גמלו לו חסד שניהם, שנאמר: ויקברו אותו עשו ויעקב בניו״. ״ואני בוחר״ — שם ״ואני בורר״. ״הלך לו אצל ישמעאל למלכו״ — בדפוס ״למדבר להמלך בו״.
״מיד בא עשו ונטל את כל מה שהניח אביו ואת ארץ ישראל ואת מערת המכפלה ליעקב, וכתבו כתב עולם ביניהם״ — הסוף (״ואת ארץ ישראל… ביניהם״) חוזר בכתב היד מן המשפט הקודם, ונראה כהעתקה כפולה; בדפוס ״וארץ ישראל ומערת המכפלה נתן ליעקב״. ״מגדיאל זו רומי״ — כך גם בדפוס.
רבי לוי אומר:
בשעת אסיפתו שלצדיק, חלק את כל קנינו לשני בניו.
אמר עשו ליעקב:
חלוק את כל מה שהניח אבי לשנים, ואני בוחר — שאני הגדול.
אמר יעקב:
הרשע הזה אינו ממלא את עיניו מן העושר,
שנאמר:
גַּם עֵינוֹ לֹא תִשְׂבַּע עֹושֶׁר(קהלת ד, ח).
וחלק את כל מה שהניח אביו לחלק אחד,
ואת ארץ ישראל ואת מערת המכפלה לחלק אחד.
מה עשה עשו הרשע?
הלך לו אצל ישמעאל למלכו,
שנאמר:
וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל(בראשית כח, ט).
אמר לו ישמעאל:
והאמורי והכנעני בארץ, ויעקב בוטח לרשת את הארץ?
אלא לך וקח את כל מה שהניח אביך,
והנח את ארץ ישראל ואת מערת המכפלה ליעקב.
וכתבו כתב עולם ביניהם.
מיד בא עשו ונטל את כל מה שהניח אביו,
ואת ארץ ישראל ואת מערת המכפלה ליעקב,
וכתבו כתב עולם ביניהם.
באותה שעה אמר יעקב לעשו:
לקחת חלקך — צא מארץ אחזתי!
ולקח את כל נשיו ואת בניו ואת בנותיו, והלך לו לארץ אחרת מפני יעקב אחיו.
ובשכר שפנה את כליו מפני אחיו, ניתן לו מאה מדינה,
משעיר ועד מגדיאל — מגדיאל זו רומי,
שנאמר:
אַלּוּף מַגְדִּיאֵל אַלּוּף עִירָם(בראשית לו, מג).
אז ישב יעקב בטח ושאנן ושליו בארץ אחזתו,
ובארץ מולדתו, ובארץ מגורי אביו,
שנאמר:
וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן(בראשית לז, א).
אוצר מדרשים, קונטרס אחרון ממדרש ילמדנו, יח · דרשת הפסוק · ״וילך עשו אל ישמעאל״ · ״ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע״: משל המטרונה והשפחה הכושית, ומשל הצייד שהפריח שני עופות — עשו הלך אל ישמעאל, ויעקב לחרן אצל לאה ורחל
״וגו׳״ אחרי ״אמר שומר אתא בקר״ — כך במקור (ישעיה כא, יב: ״אתא בקר וגם לילה״).
כתיב: וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל(בראשית כח, ט),
וכתיב: וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע(מלאכי ג, יח).
משל למטרונאלמטרונא — גבירה, אשה חשובה שהיתה לה שפחה כושית;
עמדה בלילה, והיתה מריבה כנגדה, ואומרת: אני לבנה ממך!
אמרה לה: יבא הבקר, ואנו יודעים מי שחור מי לבן.
כך: אָמַר שֹׁומֵר אתא בֹקֶר וגו׳(ישעיה כא, יב) —
באותה שעה: וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם וגו׳.
משל לצייד שהיו בידו שני מיני עופות, ולא נודע איזה טמא ואיזה טהור.
מה עשה? נטל שניהם והפריחם באויר —
והלך לו עוף טמא אצל הטמאים, והטהור אצל הטהורים.
כך עשו ויעקב: לא היו הבריות יודעים איזה צדיק ואיזה רשע.
מה עשה הקדוש ברוך הוא? הפריח שניהם בעולם —
הלך לו עשו אל ישמעאל,
ויעקב הלך לו לחרן, אצל לאה ורחל הצדקניות.
חלק ד
חתימה
בראשית רבה, פרשה סז, טז · חתימה · ממרד עשו וישמעאל באה להם תקלה, והצדיק יצא מצרה
בְּפֶשַׁע שְׂפָתַיִם מוֹקֵשׁ רָע וַיֵּצֵא מִצָּרָה צַדִּיק(משלי יב, יג)
בכתב היד המשך הדרשה על ״וילך עשו אל ישמעאל״, והיא מעבירה אל ״ויצא יעקב״ שבראש בראשית רבה סח. המדרש קורא ״בפשע שפתים מוקש רע״ כבמסורה (בתיאודור–אלבק ״מוקש רשע״).
אותה דרשה, בשם אותם חכמים, בבראשית רבה סח, ג (פתיחתא שלישית): שם ״מימרד שמרדו נשיו שלעשו״; ובבראשית רבה לד, ג על ״צא מן התבה״: ״ממרד שמרדו דור המבול… זה נח״.
רבי יודן בשם רבי אייבו:
בְּפֶשַׁע שְׂפָתַיִם מוֹקֵשׁ רָע(משלי יב, יג) —
ממרד שמירדו עשו וישמעאל בקדוש ברוך הוא — באת להם תקלה.
וַיֵּצֵא מִצָּרָה צַדִּיק — זה יעקב:
וַיֵּצֵא יַעֲקֹב(בראשית כח, י).
סדר עולם רבה, ירושלמי, בראשית רבה, מדרש שמואל, שיר השירים רבה, בבלי, אגדת בראשית, פרקי דרבי אליעזר, אוצר מדרשים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | שנאמר | — (הוספה) |
| ג | שמחל | שמחלה |
| ג | שמחל | שמחלה |
| ה | י | — (הוספה) |
| ה | שְּׁרוּהָ | — (הוספה) |
| ה | וּהָ | — (הוספה) |
| ו | עבדיו | בדיו |
| ט | ונסתר | — (הוספה) |
| ט | ואחר | — (הוספה) |
| י | אביו | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| סדר עולם רבה | נוסח פרויקט השו״ת |
| תלמוד ירושלמי | כ״י ליידן (מהדורת על־התורה) |
| מדרש שמואל | דפוס ראשון, קושטא רע״ז |
| בראשית רבה | פרשה סז: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה צ: כתב יד וטיקן 30 |
| שיר השירים רבה | כתב יד וטיקן 76 |
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
| אגדת בראשית | כתב יד אוקספורד 2340 |
| פרקי דרבי אליעזר | כתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866 |
| אוצר מדרשים | מהדורת אייזנשטיין |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| ספרא | כתב יד וטיקן 66 |
| תנחומא | כתב יד קמברידג׳ Add. 1212 |
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) |
| תנחומא (ורשא) | דפוס ורשא |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר |
| אגדת בראשית | כתב יד אוקספורד 2340 |
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
| שמות רבה | כתב יד ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977 |
| משנת רבי אליעזר | מהדורת אנלאו |
| במדבר רבה | כתב יד מינכן 97 |
| ויקרא רבה | כתב יד פריז 149 |
| סדר עולם רבה | נוסח פרויקט השו״ת |
| ויקרא רבה | כתב יד לונדון 340 |
| מדרש ילמדנו | נוסח פרויקט השו״ת |
| ספרי דברים | כתב יד וטיקן 32 |
| רות רבה | כתב יד אוקספורד 164 |
| מדרש שמואל | דפוס ראשון, קושטא רע״ז |
| פסיקתא רבתי | כתב יד פרמה 3122 |
| מדרש תהלים | כתב יד קמברידג׳ Or. 786 |
| אוצר מדרשים | מהדורת אייזנשטיין |
| פסיקתא דרב כהנא | כתב יד אוקספורד 151, עם השלמות מכתב יד פרמה 3122 |
| שיר השירים רבה | כתב יד וטיקן 76 |
| בתי מדרשות | מהדורת ורטהיימר |
| ספרי דברים | כתב יד לונדון 341 |
| פרקי דרבי אליעזר | כתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866 |
| ילקוט שמעוני | נוסח פרויקט השו״ת |
| תלמוד ירושלמי | כ״י ליידן (מהדורת על־התורה) |
| בראשית רבה | פרשה סג: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה לח: כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה), עם השלמה מכתב יד וטיקן 60 |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154; סימן ח של חיי שרה — מהדורת בובר |
| בראשית רבה | פרשה סג: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה צז: כתב יד וטיקן 30 (יד ראשונה) |
| פסיקתא דרב כהנא | כתב יד פריז, כל ישראל חברים H 47A |
| מדרש משלי | כתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים, Rab. 1695 |
| בראשית רבה | כ״י וטיקן 30 |
| מדרש ילמדנו | קטעים מילקוט תלמוד תורה, נוסח פרויקט השו״ת |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154 |
| בראשית רבה | פרשה סג: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה פה: כתב יד וטיקן 30 |
| תנחומא בובר | כתב יד אוקספורד 154; תרומה — מהדורת בובר |
| בראשית רבה | פרשה סג: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה עא: כתב יד וטיקן 30 |
| בראשית רבה | פרשה סג: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה פד: כתב יד וטיקן 30 |
| מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי | קטע גניזה, פטרבורג Evr. II A 268 |
| מדרש זוטא | מהדורת בובר |
| אבות דרבי נתן, נוסח א | כתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים, Rab. 25 |
| מדרש תנאים לדברים | מהדורת הופמן |
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 |
| סדר אליהו רבה | כתב יד וטיקן 31 |
| ספרי במדבר | כתב יד וטיקן 32 |
| בראשית רבה | פרשה סג: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה לז: כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה) |
| קהלת רבה | כתב יד וטיקן 291 |
| בראשית רבה | פרשה סג: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה סח: כתב יד וטיקן 30 |
| סדר אליהו זוטא | כתב יד וטיקן 31 |
| אסתר רבה | כתב יד וטיקן 291 |
| בראשית רבה | פרשיות סד, נז: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה כה: כתב יד וטיקן 30; פרשה מ: כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה) |
| פסיקתא דרב כהנא | כתב יד אוקספורד, בודליאנה 152 |
| איכה רבה | כתב יד מינכן 229 |
| מכילתא דרבי ישמעאל | כתב יד אוקספורד 151 |
| פתרון תורה | מהדורת אורבך |
| קטעי מדרשים מן הגניזה | נוסח פרויקט השו״ת |
| פסיקתא רבתי | פסקא מג: כתב יד פרמה 3122; פסקא כא (שאינה בכתב יד פרמה): מהדורת איש שלום |
| משנה | נוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד) |
| תוספתא | מהדורת ליברמן, ובמסכתות שלא הגיע אליהן מהדורת צוקרמנדל |
| בראשית רבה | פרשה סד: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה צה: כתב יד לונדון 340 (פרשה נוספת, שאינה בכתב יד וטיקן 30) |
| אגדת בראשית | כ״י אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 2340; פרק יג (סעיף יז): דפוס ונציה שע״ח, שכתב היד חסר שם; סעיף כח: מהדורת בובר, קרקא תרס״ג |
| במדבר רבה | דפוס וילנא |
| אבות דרבי נתן, נוסחא שלישית | נוסח פרויקט השו״ת |
| בראשית רבה | פרשה עג: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה פו: כתב יד וטיקן 30 (יד ראשונה) |
| קהלת רבה | כתב יד וטיקן 291, עם גרסת דפוס פיזרו רע״ט |
| בראשית רבה | פרשה סד: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה מג: כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה), עם השלמה מכתב יד וטיקן 60 |
| פסיקתא דרב כהנא | כתב יד אוקספורד 151, עם השלמות מכתב יד פרמה 3122; ובמקצת הסעיפים: כתב יד אוקספורד, בודליאנה 2339 |
| בראשית רבה | פרשה סב: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמות מכתב יד לונדון 340; פרשה סד: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) |
| אותיות דרבי עקיבא | בתי מדרשות ח״ב, מהדורת ורטהיימר |
| אבות דרבי נתן, נוסח ב | כתב יד פרמה 2785 |
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד ראשונה) |
| פסיקתא רבתי | מהדורת איש שלום; ובמקצת הסעיפים: כתב יד פרמה 3122 |
| בראשית רבה | פרשה סד: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה כח: כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה) |
| בתי מדרשות | בתי מדרשות ח״ב, מהדורת ורטהיימר |
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמות מכתב יד וטיקן 60 |
| דברים רבה | כתב יד פרמה 3122 |
| בראשית רבה | פרשה סה: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמות מכתב יד וטיקן 60; פרשה נב: כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה) |
| בראשית רבה | פרשה סה: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמות מכתב יד וטיקן 60; פרשה צו: כתב יד לונדון 340 |
| בתי מדרשות | אוצר מדרשים, מהדורת אייזנשטיין |
| ויקרא רבה | כתב יד לונדון 340, והפסקה האחרונה מכתב יד פריז 149 |
| פסיקתא רבתי | מהדורת איש שלום |
| מדרש פנים אחרים | מהדורת בובר (ספרי דאגדתא על אסתר) |
| מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי | כתב יד פטרבורג Evr. II A 268 |
| איכה רבה | כתב יד מינכן 229, עם השלמה מכתב יד פרמה 3122 (בפתיחתא כ״ג) |
| מסכת כלה רבתי | נוסח פרויקט השו״ת |
| תנחומא בובר | כתב יד פרמה 3122 |
| בראשית רבה | פרשה סו: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה עה: כתב יד וטיקן 30; פרשה עט: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד וטיקן 60 |
| תנחומא בובר | כתב יד פרמה 3122; ובמקצת הסעיפים: כתב יד וטיקן 34 |
| דברים רבה | כתב יד פרמה 3122; ובמקצת הסעיפים: כתב יד אוקספורד 147 |
| פסיקתא רבתי | דפוס ראשון, פראג תי״ג–תט״ו |
| ספרי דברים | פסקא לט: כתב יד וטיקן 32; פסקא שנו: כתב יד לונדון 341 |
| בראשית רבה | פרשה סו: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשיות צד, צח: כתב יד וטיקן 30 |
| תנחומא בובר | כתב יד וטיקן 34 |
| בראשית רבה | פרשה סז: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה צא: כתב יד וטיקן 30, עם השלמה מכתב יד וטיקן 60 |
| תנחומא בובר | כתב יד וטיקן 34, וכתב יד אוקספורד 154 |
| בראשית רבה | פרשה סז: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה טז: כתב יד וטיקן 60, עם השלמה מכתב יד לונדון 340 (כתב יד וטיקן 30 חסר כאן) |
| אסתר רבה | כתב יד קמברידג׳ 495 |
| בראשית רבה | פרשיות סז, עה: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה צט: כתב יד וטיקן 30 |
| דברים רבה | כתב יד אוקספורד 147 |
| אוצר מדרשים | אוצר מדרשים, מהדורת אייזנשטיין |
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה) |
| מדרש משלי | מהדורת בובר |
| בראשית רבה | פרשה עה: כתב יד וטיקן 30; פרשה עו: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) |
| בראשית רבה | פרשה סז: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה ע: כתב יד וטיקן 30 |
| בראשית רבה | פרשה סז: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה צז: כתב יד וטיקן 30 (יד ראשונה) |
| דברים רבה | כתב יד אוקספורד 147, מהדורת ליברמן |
| פסיקתא דרב כהנא | נספח: מהדורת מנדלבוים; תוספתא: כתב יד פריז, כל ישראל חברים H 47A |
| מדרש תהלים | כתב יד קמברידג׳ Or. 786; השלמה ממהדורת בובר |
| תנחומא בובר | מהדורת בובר |
| בראשית רבה | כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית ויד ראשונה), עם השלמה מכתב יד וטיקן 60 |
| בראשית רבה | פרשה סז: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה צ: כתב יד וטיקן 30 |