יום טוב הראשון של חג — קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים, ומפטירין הִנֵּה יוֹם בָּא לַיְיָ(זכריה יד, א).

והאידנא דאיכא תרי יומי — למחר מיקרא הכי נמי קרינן; אפטורי מאי מפטירין? וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה(מלכים א ח, ב).והאידנא דאיכא תרי… — ועכשיו, שיש שני ימים (של יום טוב בגולה) — למחרת קוראים גם כן אותה קריאה; ומה מפטירים? ״ויקהלו אל המלך שלמה״.

ועכשיו, שיש שני ימים (של יום טוב בגולה) — למחרת קוראים גם כן אותה קריאה; ומה מפטירים? ״ויקהלו אל המלך שלמה״.

ושאר כל ימות החג — קורין בקרבנות החג.

יום טוב האחרון — קורין כׇּל הַבְּכוֹר(דברים טו, יט), מצות וחוקים ובכור, ומפטירין וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה(מלכים א ח, נד).

למחר — קורין וְזֹאת הַבְּרָכָה(דברים לג, א), ומפטירין וַיַּעֲמֹד שְׁלֹמֹה(מלכים א ח, כב).

וְזֹאת הַבְּרָכָה(דברים לג, א).

הלכה: אדם מישראל שעלה לקרות בתורה — אין מותר לו לקרות עד שלא יברך;

תחילה מברך, ואחר כך קורא.

ומשה, בשעה שזכה לקבל את התורה — תחילה בירך, ואחרכך קרא.

אמר רבי אלעזר: איזו היא הברכה שבירך משה בתורה?

ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם, אשר בחר בתורה הזאת, וקידשה, ורצה בעושיה.

ולא אמר בעמליה, ולא בהוגיה, אלא בעושיה — באלו שהן עושין את דברי תורה.

בעושיה — אדם אומר לחבירו: לא למדתי תורה ולא למדתי חכמה — מה אעשה שם אני?

אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: חייכן! כל החכמה וכל התורה דבר אחד קל הוא:

כל מי שמתיירא ועושה דברי תורה — כל החכמה וכל התורה בלבו.

מניין? שנאמר רֵאשִׁית חׇכְמָה יִרְאַת יְיָ שֵׂכֶל טוֹב לְכׇל עֹשֵׂיהֶם תְּהִלָּתוֹ עֹמֶדֶת(תהלים קיא, י),

יִרְאַת יי הִיא חׇכְמָה(איוב כח, כח).

הלכה: אדם מישראל שעמד לקרות בתורה — כיצד מברך?

כך שנו חכמים: הקורא בתורה מברך לפניה ולאחריה.

ומנין שטעונה ברכה לפניה?

דכתיב: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ(תהלים קיט, יב), ואחר כך לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ —

הרי ברכה לפניה.

ומנין שטעונה לאחריה?

אמר רבי שמואל בר נחמן:

שכתב אחר השירה וְזֹאת הַבְּרָכָה(דברים לג, א) —

מששנה להם את התורה, אחר כך בירך.

הרי ברכה לאחריה.

אמר הקדוש ברוך הוא: אם נזקקת לברכתה של תורה — אף אני מברך אותך,

כענין שנאמר: בְּכׇל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי(שמות כ, כא).

רבנין אמרירבנין אמרי — החכמים אומרים:

אמר הקדוש ברוך הוא: אם ברכת על התורה — לעצמך אתה מברך,

שנאמר: כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ(משלי ט, יא).

אמר הקדוש ברוך הוא: אם תאמרו: שמא לרעתכם את התורה נתתי לכם — לא נתתיה לכם אלא לטובתכם;

שמלאכי השרת כמה נתאוו לה, ונתעלמה מהם,

שנאמר: וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כׇל חָי(איוב כח, כא) — אלו החיות;

וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם נִסְתָּרָה — אלו מלאכי השרת, שנאמר וַיָּעׇף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים(ישעיה ו, ו).

אמר להם: בני, ממלאכי השרת היא נפלאת, אבל מכם אינה נפלאת.

מנין? ממה שקראו בענין: כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ(דברים ל, יא).

וְזֹאת הַבְּרָכָה(דברים לג, א) — לָכֵן יְחַכֶּה יְיָ לַחֲנַנְכֶם(ישעיה ל, יח).

אמר רבי ברכיה:

לכן יצפה אין כתיב כאן, אלא לָכֵן יְחַכֶּה — כהדין ציידא דמחכה לצידהכהדין ציידא דמחכה לצידה — כצייד הזה המחכה לצידו.

אמר רבי אחא:

מצינו שכל המלמד סניגוריאסניגוריא — למוד זכות, הגנה על ישראל — הקדוש ברוך הוא מרוממו בעולם,

דכתיב יָרוּם לְרַחֶמְכֶם.

אמר רבי יודן:

וְלָכֵן יָרוּם — ירחמכם.

ממי את למד? מאחימעץ בן צדוק:

וַאֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק אָמַר אָרוּצָה נָּא וַאֲבַשְּׂרָה וגו׳(שמואל ב יח, יט),

וַיֹּאמֶר השלום לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם וגו׳(שמואל ב יח, כט),

וַיֹּאמֶר אֲחִימַעַץ רָאִיתִי את הֶהָמוֹן וגו׳,

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ סֹב והיתצב כֹּה וַיִּסֹּב וַיַּעֲמֹוד(שמואל ב יח, ל).

מהו וַיִּסֹּב וַיַּעֲמֹוד?

אמר רבי אבא בר כהנא:

אם היה דוכוסדוכוס — מפקד, שר צבא — איתעבידאיתעביד — נעשה איפרכוסאיפרכוס — מושל, שר הפלך; ואי הוהואי הוה — ואם היה איפרכוס — איתעביד איסטרטליטוסאיסטרטליטוס — שר הצבא, המצביא.

וְהִנֵּה הַכּוּשִׁי בָּא וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי יִתְבַּשֵּׂר אֲדֹונִי הַמֶּלֶךְ וגו׳(שמואל ב יח, לא),

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לכושי הֲשָׁלוֹם לַנַּעַר אבשלום(שמואל ב יח, לב), וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי יִהְיוּ כַנַּעַר אֹויְבֵי אֲדֹונִי הַמֶּלֶךְ,

וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר, וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וגו׳(שמואל ב יט, א).

מהו וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ?

אמר רבי יצחק בר חנינא: רמז ללוכיריןלוכירין — נושאי הרומח, שומרי ראשו של המלך שלו, ודקרו אותו.

והרי דברים קל וחומר:

ומה אחימץ בן צדוק, שלא דבר על בנו של מלך לא טובה ולא רעה — זכה לכל הכבוד הזה;

מי שהוא מלמד סניגוריא על בניו של הקדוש ברוך הוא — על אחת כמה וכמה!

תדע לך שהוא כן: שכל ימיו לא נקרא איש האלהים עד שלמד משה סניגוריא,

שנאמר וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּירַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים.

מֹונֵעַ בָּר יִקְּבֻוהוּ לְאוֹם וגו׳(משלי יא, כו).

מֹונֵעַ בָּר — זה פרעה הרשע, שהוא מונע בר בעת צרה;

יִקְּבֻוהוּ — יעשה ארירה לאומות העולם;

וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר — זה יוסף, שהיה משביר בר בעת צרה.

דבר אחר:

מֹונֵעַ בָּר — זהו שהוא מונע ברה של תורה;

יִקְּבֻוהוּ לְאוֹם — יעשה ארירה לאומות;

וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר — זהו שמלמד תורה בעין יפה.

דבר אחר:

מֹונֵעַ בָּר — זה בלעם הרשע, שהוא מונע מלברך את ישראל;

יִקְּבֻוהוּ לְאוֹם — יעשה ארירה לאומות;

וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר — זה משה, שבירך את ישראל בעין טובה.

אמר רבי יצחק:

כתיב וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי וגו׳(במדבר כד, א). מה ראה?

ראה שמשה עתיד לברך את ישראל ארבע ברכות, והוא היה ראוי לברך את ישראל שבע ברכות (פסיקתא, תוספתא: כנגד שבע מזבחות — ולא בירכן אלא שלש. אמר לו: וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים(במדבר כד, י)).

אמר: אני מברכן שבע ברכות, ומשה ארבע — הרי אחת עשרה.

אמר הקדוש ברוך הוא: רשע זה עינו צרה בברכתן של ישראל — דיי שלש ברכות שברכן (פסיקתא, תוספתא: רשע! עיניך צרה בברכתן של ישראל — אף מספיק אני על ידך שתשלים בברכותיך של ישראל; תנחומא: אף אני איני מספיק על ידך);

יבא משה, שעינו יפה בברכתן של ישראל, ויברכם ארבע ברכות (פסיקתא, תוספתא: ובא משה שעינו יפה ובירך את ישראל; תנחומא: יבוא משה, שעיניו יפות לברכן, והוא יברך את ישראל).

(פסיקתא, תוספתא: ועליו אמר שלמה טוֹב עַיִן הוּא יְבֹורָךְ(משלי כב, ט) — אל תיקרי יְבֹורָךְ אלא ׳יברך׳ (תנחומא: הוא יברך): זה משה רבינו, שעינו יפה בברכתן של ישראל, ובירכן ארבע ברכות; מדרש הגדול: זה הוא שאמר הכתוב: טוֹב עַיִן הוּא יְבֹורָךְ כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל. רבי אלעזר בן פדת אומר: טוֹב עַיִן הוּא יְבֹורָךְ — זה משה, שבירך את ישראל בעין טובה; אל תקרא יְבֹורָךְ אלא ׳יברך׳ — שבירך את ישראל ברכה שאין בה קטטה)

ואלו הן שלש ברכות שבירכם בלעם:

מַה טֹּובוּ אֹוהָלֶיךָ יַעֲקֹב(במדבר כד, ה),

מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב(במדבר כג, י),

לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב(במדבר כג, כא).

ואלו הן ארבע ברכות שבירך משה לישראל:

יְיָ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם יֹוסֵף עֲלֵיכֶם(דברים א, יא),

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ(ויקרא ט, כג),

וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כׇּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹותָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְיָ כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹותָם מֹשֶׁה(שמות לט, מג) —

מה ברכה ברכן? אמר להם: יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם,

הדא הוא דכתיב:

וִיהִי נֹועַם יְיָ אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וגו׳(תהלים צ, יז);

והדיןוהדין — וזו (הברכה הרביעית) — וְזֹאת הַבְּרָכָה(דברים לג, א).

דבר אחר:

זה הוא שאמר הכתוב:

טוֹב עַיִן הוּא יְבֹורָךְ כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל(משלי כב, ט).

רבי אלעזר בן פדת אומר:

טוֹב עַיִן הוּא יְבֹורָךְ — זה משה, שבירך את ישראל בעין טובה.

אל תקרא יְבֹורָךְ אלא יברך — שבירך את ישראל ברכה שאין בה קטטה.

את מוצא: נח כשבירך לבניו — בירך לאחד וקילל לאחד; יעקב אבינו קנתרקנתר — הקניט, הוכיח בדברים קשים מקצת בניו ובירך מקצתן;

אבל משה כשבירך את ישראל — בירכן ברכה שלימה שאין בה קטטה.

וממי למדו האבות והנביאים לברך זה את זה? הוי אומר: מהקדוש ברוך הוא.

שבשעה שברא אדם הראשון, אמר: אין העולם מתקיים בלא ברכה — ומיד נגלה עליו ובירכו, שנאמר וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים(בראשית א, כח).

כיון שקלקלו דור המבול — ניטלה ברכה מהן, ונתנה הקדוש ברוך הוא לנוח ובניו, שנאמר וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ(בראשית ט, א).

כיון שקלקלו דור הפלגה, אמר הקדוש ברוך הוא: איני נזקק לעולמי עוד לברכו בעצמי;

אלא הריני מוסר הברכה לאברהם ולזרעו, ואני מסכים על ידם, שנאמר וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ(בראשית יב, ג).

ואברהם בירך ליצחק, ויצחק בירך ליעקב.

וכשהגיע זמנו של יעקב ליפטר — קרא לבניו ובירך כל אחד ואחד מהן בראוי לו, וחזר וכללן בברכה אחת,

שנאמר כׇּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר(בראשית מט, כח).

ומהו וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם? אמר להן: אני מה ספק בידי — כבר בירכתי אתכם;

מכאן ואילך ברכותיכם הן יורדות על מי שהוא עתיד לברך אתכם בלשון זאת.

ואיזה זה? משה. מנין? ממה שקרינן בענין:

וְזֹאת הַבְּרָכָה(דברים לג, א).

וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה(דברים לג, א) —

לפי שאמר להן משה לישראל דברים קשין תחילה:

מְזֵי רָעָב וּלְחֻומֵי רֶשֶׁף(דברים לב, כד), מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב(דברים לב, כה),

וּבְחֹרֵב הִקְצַפְתֶּם(דברים ט, ח), מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם יְיָ(דברים ט, ז) —

חזר ואמר להן דברי תנחומין: וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה.

וממנו למדו כל הנביאים כולם,

שהיו אומרין להן לישראל דברים קשים תחילה, וחוזרין ואומרין דברי נחמות.

ואין לך בכל הנביאים שהיו דבריו קשין כהושע.

תחילת דבריו אמר: תֵּן לָהֶם יְיָ מַה תִּתֵּן(הושע ט, יד).

וחזר ואמר להן נחמות:

יֵלְכוּ יֹונְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ(הושע יד, ז),

יָשֻׁובוּ יֹושְׁבֵי בְצִילּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן(הושע יד, ח),

אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה(הושע יד, ה), אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה(הושע יד, ו).

וכן יואל אמר:

שִׁמְעוּ זֹאת הַזְּקֵנִים וְהַאֲזִינוּ כֹּל יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הֶהָיְתָה וגו׳(יואל א, ב),

עָלֶיהָ לִבְנֵיכֶם סַפֵּרוּ וּבְנֵיכֶם לִבְנֵיהֶם(יואל א, ג), יֶתֶר הַגָּזָם אָכַל הָאַרְבֶּה(יואל א, ד).

חזר ואמר להן דברי ניחומין:

וְשִׁלַּמְתִּי לָכֶם אֶת הַשָּׁנִים אֲשֶׁר אָכַל הָאַרְבֶּה הַיֶּלֶק הֶחָסִיל וְהַגָּזָם(יואל ב, כה).

וכן עמוס אמר: שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שֹׁומְרוֹן וגו׳(עמוס ד, א).

חזר ואמר להן דברי ניחומין:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּוצֵר(עמוס ט, יג).

וכן מיכה אמר: שֹׂנְאֵי טוֹב וְאֹהֲבֵי רָע גֹּזְלֵי וגו׳(מיכה ג, ב), ואומר: וַאֲשֶׁר אָכְלוּ שְׁאֵר עַמִּי וְעוֹרָם מֵעֲלֵיהֶם הִפְשִׁיטוּ(מיכה ג, ג).

וחזר ואמר להן דברי ניחומין:

מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹושֵׂא עָוֺן וְעֹובֵר עַל פֶּשַׁע(מיכה ז, יח),

יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּושׁ עֲוֺנֹותֵינוּ(מיכה ז, יט),

תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב וחֶסֶד לְאַבְרָהָם(מיכה ז, כ).

וכן ירמיה אמר להן: וְהִשְׁבַּתִּי מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמֵחֻוצוֹת יְרוּשָׁלִַם קוֹל שָׂשׂוֹן וגו׳(ירמיה ז, לד).

וחזר ואמר להן דברי ניחומין: אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל(ירמיה לא, יג).

יכול משאמרו להן דברי ניחומין, חוזרין ואומרין להן דברי תוכחות?

תלמוד לומר: כָּכָה תִּשְׁקַע בָּבֶל לא תָקוּם מן הָרָעָה אֲשֶׁר אני מֵבִיא עָלֶיהָ עַד הֵנָּה דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ(ירמיה נא, סד).

הוי: משאומרים להם דברי נחמות — אין אומרים דברי תוכחות.

דבר אחר:

וְזֹאת הַבְּרָכָה(דברים לג, א) — הן וכיבושיהןוכיבושיהן — ודברי התוכחה שלהן.

לפי שהוא מקנטרןמקנטרן — מקניטם, מוכיחם בדברים קשים בראשו של ספר — אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כׇּל יִשְׂרָאֵל(דברים א, א) —

לפיכך הוא חוזר ומברכן בסופו: וְזֹאת הַבְּרָכָה.

דבר אחר:

וְזֹאת הַבְּרָכָה — זאת, וְזֹאת — הן וכיבושיהן.

לפי שהוא מקנטרן בראשו של ענין — מְזֵי רָעָב וּלְחֻומֵי רֶשֶׁף(דברים לב, כד) —

ולפיכך הוא אומר בסופו: אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל(דברים לג, כט).

דבר אחר:

וְזֹאת הַבְּרָכָה(דברים לג, א) — אל תקרי הַבְּרָכָה אלא הבריכה.

מה ברכה מטהרת טמאים — אף משה מקרב רחוקים:

להלן בתיה (דברים רבה: בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹואֶךָ(דברים כח, ו) — אמר רבי יהודה בר סימון: המקרא הזה מדבר במשה; בְּבֹואֶךָ — זה משה: בביאתו לעולם קירב רחוקים — זו בתיה בת פרעה), וכאן ראובן (דברים רבה: וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ — זה משה: ביציאתו מן העולם קירב רחוקים — זה ראובן. מנין? שנאמר) — יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹות(דברים לג, ו).

וְזֹאת הַבְּרָכָה(דברים לג, א).

הלכה: אדם מישראל שעבר לפני התיבה וטעה — כיצד הוא צריך לעשות?

כך שנו חכמים: העובר לפני התיבה וטעה — יעבר אחר תחתיו(משנה ברכות ה, ג).

למדונו רבותינו:

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: טעה בשלש ברכות ראשונות — חוזר בתחילת מגן.

רב אמר:

אם טעה בשלש ברכות אמצעיות — חוזר ל'אל הקדוש'.

רב אמר:

אם טעה בשלש ברכות האחרונות — חוזר לתחילת מודים.

וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם(בראשית מט, כח) — זאת אשר דבר אין כתיב כאן, אלא וְזֹאת אֲשֶׁר:

ועוד עתיד אדם אחר כיוצא בי לברך אתכם, ומהיכן שפסקתי — הוא מברך אתכם.

כיון שעמד משה רבינו — פתח להם וְזֹאת הַבְּרָכָה(דברים לג, א), מהיכן שפסק להן אביהן;

הוי וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם.

אמר להם: אומר לכם — הברכות הללו אימתי מגיעות אתכם? בשעה שתקבלו את התורה, שכתוב בה וְזֹאת הַתּוֹרָה(דברים ד, מד).

הוי וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר.

ממה שחתם אביהן — בו פתח להם משה. מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן(תהלים קיט, ק) (מדרש תהלים: רבי יודן גרס לה: במקום שפתח זה — חתם זה, ובמקום שחתם זה — פתח זה; ורבי פנחס עביד לה אריכא — פתח מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן):

יצחק כשבירך את יעקב, אמר לו וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ(בראשית כח, ג) (מדרש תהלים: עמד יצחק ובירך את יעקב בנתינה — וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם(בראשית כז, כח)).

במה חתם בסוף ברכתו? בקריאה — וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ(בראשית כח, א).

ואף יעקב — ממה שפסק אביו, משם התחיל, שנאמר וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו(בראשית מט, א);

וחתם יעקב כשבירכן ב'זאת', שנאמר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר.

ואף משה, כשעמד לברך את השבטים — ממקום שפסק יעקב משם התחיל (מדרש תהלים: הריני פותח במה שחתם יעקב), שנאמר וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ וגו׳.

ובמה חתם משה? באַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל(דברים לג, כט).

ואף דוד, כשבא לברך את ישראל — ממקום שפסק משה משם פתח (מדרש תהלים: כיון שעמד דוד — פתח במה שחתם משה; אמר: אף אני אברך את ישראל באשרי), שנאמר אַשְׁרֵי הָאִישׁ(תהלים א, א).

הוי מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן.

רבי יודן פתח:

אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ ולפני גדולים אַל תעמוד(משלי כה, ו).

רבי יודן גרס לה, רבי פנחס עביד לה אריכא.רבי יודן גרס… — רבי יודן שונה אותה (בקצרה), רבי פנחס עושה אותה ארוכה.

רבי יודן שונה אותה (בקצרה), רבי פנחס עושה אותה ארוכה.

רבי יודן גרס לה:

במקום שפתח זה — חתם זה, ובמקום שחתם זה — פתח זה.

רבי פנחס פתח:

מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן(תהלים קיט, ק).

את מוצא, שבתחילה היה מברך הקדוש ברוך הוא את עולמו, שנאמר וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים(בראשית א, כב).

כיון שעמד נח — ובירכן, לו ולבניו, שנאמר וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו(בראשית ט, א).

עמד אברהם — ובירכו, שנאמר וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל(בראשית כד, א).

מהו וֶהְיֵה בְּרָכָה(בראשית יב, ב)?

אמר רבי נחמיה:

שמסר לו את הברכה, ואמר לו: עד כאן הייתי זקוק לברך עולמי; מכאן ואילך הרי הברכות מסורות לך — ולמאן דאהני לך לברכה, בריךולמאן דאהני לך לברכה, בריך — ולמי שנראה לך לברכו — ברך.

כיון שעמד יצחק, מה כתיב? וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק(בראשית כה, ה).

רבי יהודה ורבי נחמיה ורבניןורבנין — והחכמים:

רבי יהודה אמר: זה בכורה;

רבי נחמיה אמר: זו ברכה;

ורבנן אמריורבנן אמרי — והחכמים אומרים: זו קבורה ודייתיקיודייתיקי — וצוואה.

רבי לוי בשם רבי חמא אמר:

לא בירכו, אלא מתנות נתן לו. ולמה לא בירכו?

למלך שהיה לו פרדס ומסרו לאריס, והיו לו מיני אילנות כרוכין זה על זה — אחד של סם חיים ואחד של סם המות.

אמר האריס: אם אני משקה את זה של סם חיים — סם המות יחיה עמו; אם איני משקהו — היאך יחיה?

אמר אותו אריס: לשנה אני משלים אריסותי והולך לי; מה דהני ליה למריה דפרדס — יעבידמה דהני ליה למריה דפרדס — יעביד — מה שנראה לבעל הפרדס — יעשה.

כך אמר אברהם: אם אברך את יצחק — עכשיו בני ישמעאל ובני קטורה מתברכין;

ואם איני מברך את בני ישמעאל ובני קטורה — היאך אני מברך את יצחק?

חזר ואמר: אני בשר ודם, היום כאן ומחר בקבר; ומה שהוא רוצה לעשות בעולמו — יעשה.

כיון שמת אברהם, נגלה הקדוש ברוך הוא על יצחק וברכו, שנאמר וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ(בראשית כה, יא);

וכן יעקב — וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ וַיְבָרֶךְ אֹותוֹ(בראשית לה, ט).

עמד יעקב לברך את השבטים, ופתח במה שחתם יצחק אביו —

הדא הוא דכתיב:

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וגו׳(בראשית מט, א).

ובמה חתם? ב'זאת': וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם(בראשית מט, כח).

עמד משה לברך את ישראל, ואמר: יעקב, בכורו של מקום, פתח בקריאה וחתם ב'זאת' — הריני פותח במה שחתם יעקב.

פתח בזֹאת הַבְּרָכָה(דברים לג, א), וחתם באַשְׁרֶיךָ(דברים לג, כט).

כיון שעמד דוד — פתח במה שחתם משה. אמר: אני אברך את ישראל באַשְׁרֵי(תהלים א, א).

דבר אחר:

העובר לפני התיבה וטעה — יעבר אחר תחתיו(משנה ברכות ה, ג).

ומניין הוא מתחיל? מתחילת הברכה שטעה(משנה ברכות ה, ג).

ומאיכן למדו? מאבות העולם. למה? שלא היה אחד מהן מתחיל אלא ממקום שפסק חבירו.

כיצד? אברהם בירך את יצחק. מנין? וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק(בראשית כה, ה).

ומה נתן לו? רבי יהודה ורבי נחמיה:

רבי יהודה אומר:

בכורה נתן לו, כענין שנאמר ויתן אֶת בְּכֹורָתוֹ לְיַעֲקֹב(בראשית כה, לג);

רבי נחמיה אומר: ברכה נתן לו, כעיניין שנאמר וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים(בראשית כז, כח).

עמד יצחק לברך את יעקב, אמר: ממקום שפסק אבא — משם אני מתחיל.

אבא הפסיק ב'יתן' — אף אני מתחיל ב'יתן'. מנין? שנאמר וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל.

ובמה חתם יצחק? בקרייה. מנין? שנאמר וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹותוֹ(בראשית כח, א).

עמד יעקב לברך את השבטים, אמר: איני פותח אלא בקרייה, שנאמר וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו(בראשית מט, א).

ובמה חתם? ב'זאת', שנאמר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם(בראשית מט, כח).

עמד משה לברך את ישראל, אמר: אף אני פותח בעניין בזֹאת הַבְּרָכָה(דברים לג, א).

דבר אחר:

וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם(בראשית כז, כח) — זה המן, שנאמר וּבְרֶדֶת הַטַּל(במדבר יא, ט) — זה המן.

וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ — זה הבאר, שהיתה מעלה להן דגים.

וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ — אלו שלוים.

יַעַבְדוּךָ עַמִּים(בראשית כז, כט) — אלו בני נח;

וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻומִּים — אלו בני ישמעאל;

הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ — אלו בני קטורה;

וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ — זה עשו ואלופיו;

אֹורְרֶיךָ אָרוּר — זה בלעם;

וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ — זה משה, שנאמר וְזֹאת הַבְּרָכָה וגו׳(דברים לג, א).

כיון שברך כל אחד ואחד לפי צרכו — עשה אותן שבטים, שנאמר כׇּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳(בראשית מט, כח).

אמר להן: הרי ברכתי אתכם, שנאמר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם וגו׳ —

יבוא אדם נאמן ויחתום ברכתי. ומי הוא זה? זה משה,

שנאמר וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה(דברים לג, א).

דבר אחר:

וְזֹאת הַבְּרָכָה(דברים לג, א) — זה מוסף על ברכה ראשונה שבירכן יעקב אביהן:

וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם(בראשית מט, כח).

נמצינו למידין שממקום שסיים אבינו יעקב לברך את ישראל, משם מתחיל משה ובירכן,

שנאמר: וְזֹאת הַבְּרָכָה.

הרי זה מוסף על ברכה ראשונה. ואיזו זו?

זו תפילה, שנאמר: תְּפִילָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים(תהלים צ, א).

ועדיין דבר תלי בדלא תליתלי בדלא תלי — תלוי במה שאינו תלוי — עדיין אין הכרעה:

אין אנו יודעין אם תפילה קודמת הברכה, אם ברכה קודמת את התפילה.

כשהוא אומר וְזֹאת הַבְּרָכָה —

הוי: תפילה קודמת את הברכה, ואין ברכה קודמת לתפילה (פסיקתא דרב כהנא: רבי ראובן ורבנין אמרו: תפילה קודמת לברכה. מה כתיב? בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן(תהלים פט, נג); מה כתיב? תְּפִילָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים).

דבר אחר:

וְזֹאת הַבְּרָכָה(דברים לג, א) — רבי ראובן ורבניןורבנין — והחכמים אמרו: תפילה קודמת לברכה.

מה כתיב? בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן(תהלים פט, נג);

מה כתיב? תְּפִילָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים(תהלים צ, א).

דבר אחר:

וְזֹאת הַבְּרָכָה(דברים לג, א) — רבי ברכיה פתח (תנחומא: זה שאמר הכתוב): רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל(משלי לא, כט).

הרבה ברכות ברכו ראשונים, כל אחד ואחד בדורו (תנחומא: שהרי דורות הראשונים ברכו כל אחד ואחד את דורו), ולא היתה ברכה מעולה בכולם כברכתו של משה,

שנאמר וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּולָּנָה — זה ברכות של משה (תנחומא: זו ברכתו של משה).

בא נח לעולם ובירך את בניו — והיה מחלוקת בברכתו, שבירך אחד וקילל אחד:

קילל אחד — שנאמר וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן(בראשית ט, כה);

ובירך אחד — שנאמר וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵי שֵׁם(בראשית ט, כו) (תנחומא: יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת(בראשית ט, כז)).

בא יצחק ובירך את יעקב — והיתה בה קטטה, שהיה עשו מתחרה ליעקב על הברכה שבירכו אביו (תנחומא: שאמר וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם(בראשית כח, ד), ואמר לעשו בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה(בראשית כז, לה)),

שנאמר וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב(בראשית כז, מא).

בא יעקב אבינו ובירך את השבטים — והיתה קטטה, שהוכיח את ראובן על מעשה שהיה בידו,

שנאמר פַּחַז כַּמַּיִם וגו׳(בראשית מט, ד) (תנחומא: וכן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי(בראשית מט, ה)).

(מדרש הגדול: את מוצא: נח כשבירך לבניו — בירך לאחד וקילל לאחד; יעקב אבינו קנתר מקצת בניו ובירך מקצתן; אבל משה כשבירך את ישראל — בירכן ברכה שלימה שאין בה קטטה)

וממי למדו הראשונים (תנחומא: האבות; מדרש הגדול: האבות והנביאים) שבירכו כל אחד ואחד כראוי (תנחומא: בדורו; מדרש הגדול: לברך זה את זה)? לא למדו אלא מן הקדוש ברוך הוא.

שבשעה שבא אדם הראשון לעולם — ברכו הקדוש ברוך הוא (מדרש הגדול: אמר: אין העולם מתקיים בלא ברכה — ומיד נגלה עליו ובירכו), שנאמר זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וגו׳(בראשית ה, ב) (מדרש הגדול: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים(בראשית א, כח); מדרש תהלים: את מוצא, שבתחילה היה מברך הקדוש ברוך הוא את עולמו, שנאמר וַיְבָרֶךְ אֹותָם אֱלֹהִים(בראשית א, כב)).

והיה העולם מתנהג בברכה עד שבא דור המבול ובטלו מהם אותה ברכה.

מיד נגלה הקדוש ברוך הוא: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם(בראשית ו, ז).

וכיון שיצא נח מן התיבה, ראה הקדוש ברוך הוא שבטלה מהם אותה ברכה —

מיד נגלה עליו ובירכו, שנאמר וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו(בראשית ט, א) (מדרש הגדול: כיון שקלקלו דור המבול — ניטלה ברכה מהן, ונתנה הקדוש ברוך הוא לנח ובניו; מדרש תהלים: כיון שעמד נח — בירכו לו ולבניו).

(מדרש הגדול: כיון שקלקלו דור הפלגה, אמר הקדוש ברוך הוא: איני נזקק לעולמי עוד לברכו בעצמי; אלא הריני מוסר הברכה לאברהם ולזרעו, ואני מסכים על ידם, שנאמר וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ(בראשית יב, ג); ואברהם בירך ליצחק, ויצחק בירך ליעקב)

והיה העולם מתנהג באותה ברכה עד שבא אברהם לעולם, והוסיף לו הקדוש ברוך הוא ברכה אחד,

שנאמר וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וגו׳(בראשית יב, ב) (מדרש תהלים: עמד באברהם ובירכו, שנאמר וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל(בראשית כד, א)).

אמר הקדוש ברוך הוא: מכאן ואילך אינו דרך כבוד לפני שאני נזקק לברך את בריותי (מדרש תהלים: מהו וֶהְיֵה בְּרָכָה? אמר רבי נחמיה: שמסר לו את הברכה, שאמר לו: עד כאן הייתי זקוק לברך את עולמי; מכאן ואילך הרי הברכות מסורות לך — ולמאן דאהני לך לברכה, בריך);

אלא הריני מוסר את הברכות לך (תנחומא: לאברהם ולזרעו, וכל מי שקובעין בו ברכה — אני חותם על ידיהם, שנאמר וֶהְיֵה בְּרָכָה, וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ) — לכל מי שאתה מברכו, אני חותם עליה.

(מדרש תהלים: כיון שעמד יצחק, מה כתיב? וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק(בראשית כה, ה). רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנין: רבי יהודה אומר: זהו בכורה; רבי נחמיה אמר: זה ברכה; ורבנין אמרי: זה קבורה ודייתיקי. רבי לוי בשם רבי חמא אמר: לא בירכו, אלא מתנות נתן לו)

וכי מאחר שנמסרו לו הברכות, מפני מה לא בירך את יצחק?

לפי שראה ביצחק שעשו יוצא ממנו.

אמר: אם אני קובע ברכה ביצחק — הרי עשו מתברך (תנחומא: ונמצא יעקב חסר);

ואני אין לי אלא ימים של מניין — למחר הרי הברכות חוזרות למקומן, לבעליהן.

ולמה היה אברהם דומה לפני הקדוש ברוך הוא?

לבעל הבית שהיה לו כרם ונתנו לאריס (מדרש תהלים: משל למלך שהיה לו פרדס ומסרו לאריס),

והיו בו באותו כרם אילן של סם חיים, והיה מודלה על גב אילן של סם המות (תנחומא: ואין אותו אריס יודע מה לעשות; מדרש תהלים: והיו לו מיני אילנות כרוכין זה על זה — אחד של סם חיים ואחד של סם המות).

אמר: אם אני עודר בכרם זו — הרי אילן של סם המות מתגדל עמו (מדרש תהלים: אם אני משקה את סם חיים — יבא סם המות ויחיה עמו);

ואם איני עודר בכרם זו — הרי אילן של סם חיים מת (מדרש תהלים: ואם איני משקהו — היאך זה של סם חיים יחיה?).

אלא, אמר אריס: אני אגלול (תנחומא: אגלגל) בכרם הזו, שבעל הבית יודע בכרמו אם עודר בו ואם לאו (תנחומא: עד שיבוא בעל הכרם, ויעשה בכרמו מה שיראה; מדרש תהלים: אמר האריס: לשנה אני משלים אריסותי והולך לי; מה דהני ליה למריה דפרדס — יעביד).

אף כך אמר אברהם: אם אני קובע ברכה ביצחק — מיד עשו מתברך (תנחומא: נמצא עשו מתברך ויעקב מפסיד; מדרש תהלים: עכשיו בני ישמעאל ובני קטורה מתברכין עמו);

ואם אין אני קובע בו ברכה — הרי יעקב ראוי לברכה (מדרש תהלים: ואם איני מברך בני ישמעאל ובני קטורה — היאך אברך את יצחק?).

אלא, אני אין לי אלא ימים של מניין — למחר הרי הברכות חוזרות לבעליהן (תנחומא: הריני מניחו עד שיבוא הקדוש ברוך הוא ויעשה את שלו; מדרש תהלים: חזר ואמר: אני בשר ודם, היום כאן ומחר בקבר; ומה שהקדוש ברוך הוא רוצה לעשות בעולמו — יעשה).

(מדרש תהלים: כיון שמת אברהם, עלה הקדוש ברוך הוא על יצחק וברכו, שנאמר וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ(בראשית כה, יא); וכן יעקב — דכתיב וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד וַיְבָרֶךְ אֹותוֹ(בראשית לה, ט))

כיון שבא יעקב אבינו עליו השלום, וקבל חמש ברכות:

שתים מאביו, ואחת של אברהם, ואחד של מלאך, ואחד של הקדוש ברוך הוא.

שתים מאביו — וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה וגו׳(בראשית כז, לג).

אמר רבי אלעזר בן פדת:

למה נזדעזע יצחק אבינו באותה שעה? מיום הדין (תנחומא: שראה גהנם פתוח תחתיו לעשו).

שבשעה שבא יצחק לברך את עשו, ולא היה יודע שיצא לתרבות רעה —

שהיה עשו בא ושואל את אביו: מים ומלח צריכין מעשר או לאו?

והיה יצחק אומר: ומה מים ומלח הוא רוצה לעשר — שאר מעשרות על אחת וכמה!

וכיון שנתגלו לו מעשיו, נזדעזע מיום הדין, שנאמר וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה וגו׳ (תנחומא: ביקש לומר: גם ארור יהיה — חזר והוסיף ברכה, ואמר גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה).

הרי אחת בידו של יעקב. שנייה — וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹותוֹ וגו׳(בראשית כח, א).

וברכה של אברהם — וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם וגו׳.

וברכה מן המלאך — וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא וגו׳(בראשית לב, ל).

וברכה של הקדוש ברוך הוא — וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד וגו׳.

בא יעקב לברך את השבטים, ובירכן חמש ברכות שהיו בידו, והוסיף להם ברכה שישית,

שנאמר כׇּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם(בראשית מט, כח).

מהו וְזֹאת? שהוסיף להם ברכה שישית (מדרש הגדול: וכשהגיע זמנו של יעקב ליפטר — קרא לבניו ובירך כל אחד ואחד מהן בראוי לו, וחזר וכללן בברכה אחת. ומהו וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם? אמר להן: אני מה ספק בידי — כבר בירכתי אתכם; מכאן ואילך ברכותיכם הן יורדות על מי שהוא עתיד לברך אתכם בלשון ׳זאת׳. ואיזה זה? משה).

בא משה והוסיף להם ברכה שביעית, שנאמר וְזֹאת הַבְּרָכָה —

הברכה זו מוספת על הברכות כולם (תנחומא: תוספת על הברכות שבירך בלעם את ישראל).

וכשבא בלעם הרשע לברך את ישראל, היה ראוי לברכן שבע ברכות כנגד שבע מזבחות — ולא בירכן אלא שלש.

אמר לו (תנחומא: שנאמר): וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים(במדבר כד, י).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: רשע! עיניך צרה בברכתן של ישראל (תנחומא: אתה עינך צרה לברכן) —

אף מספיק אני על ידך שתשלים בברכותיך של ישראל (תנחומא: אף אני איני מספיק על ידך שתשלים ברכתך עם ישראל).

ובא משה שעינו יפה ובירך את ישראל (תנחומא: יבוא משה, שעיניו יפות לברכן, והוא יברך את ישראל), ועליו אמר שלמה טוֹב עַיִן הוּא יְבֹורָךְ(משלי כב, ט) —

אל תיקרי יְבֹורָךְ אלא יברך (תנחומא: תהי קורא אלא ׳הוא יברך׳): זה משה רבינו, שעינו יפה בברכתן של ישראל, ובירכן ארבע ברכות (תנחומא: אלא זה משה רבינו, שעיניו יפות לברך את ישראל, שברכן ארבע ברכות).

ואלו הם:

(תנחומא: ברכה ראשונה —) וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כׇּל הַמְּלָאכָה וגו׳(שמות לט, מג) (תנחומא: וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹותָהּ, וַיְבָרֶךְ אֹותָם מֹשֶׁה),

(תנחומא: השניה —) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ וגו׳(ויקרא ט, כג),

(תנחומא: השלישית —) יְיָ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם יֹוסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים(דברים א, יא) (תנחומא: וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם),

והדין — (תנחומא: הרביעית —) וְזֹאת הַבְּרָכָה (תנחומא: אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים).

לכך נאמר רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל.

(תנחומא: וְזֹאת הַבְּרָכָה — למשה נאה לברך את ישראל, שנתן נפשו עליהם בכל שעה)

וְזֹאת הַבְּרָכָה(דברים לג, א) —

זה שאמר הכתוב:

רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּולָּנָה(משלי לא, כט) —

מדבר במשה, שנתעלה יותר מן הכל.

כיצד? אדם הראשון אומר למשה: אני גדול ממך, שנבראתי בצלמו של הקדוש ברוך הוא.

מניין? שנאמר וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ(בראשית א, כז).

אמר לו משה: אני נעליתי יותר ממך.

אתה — כבוד שניתן לו לוקח ממך, שנאמר אָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין(תהלים מט, יג);

אבל אני — זיו פנים שנתן לי הקדוש ברוך הוא עמי, שנאמר לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וגו׳(דברים לד, ז).

נח אמר למשה: אני גדול ממך, שנוצלתי בדור המבול.

אמר לו משה: אני נעליתי יותר ממך.

אתה הצלת את עצמך, ולא היה בך כח להציל את דורך;

אבל אני הצלתי את עצמי ואת דורי כשנתחייבו כלייה בעגל.

מניין? שנאמר וַיִּנָּחֶם יְיָ עַל הָרָעָה וגו׳(שמות לב, יד).

למה הדבר דומה? לשתי ספינות שהיו בים, והיו בתוכם שתי קברניטיןקברניטין — רבי חובלים, מנהיגי ספינות:

אחד הציל עצמו ולא הציל את ספינתו, ואחר הציל את ספינתו ואת עצמו.

למי היו מקלסין? למי אותן שהציל עצמו ואת ספינתו.

כך נח לא הציל אלא עצמו, אבל משה הציל את עצמו ואת דורו —

הוי וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּולָּנָה.

דבר אחר:

אברהם אמר למשה: אני גדול ממך, שהייתי אב לעוברין ושבים.

אמר לו משה: נעליתי אני ממך — שאתה היית זן בני אדם ערילים, ואני הייתי זן בני אדם מהולין;

ולא עוד, אתה זנת ביישוב ואני זנתי במדבר.

יצחק אמר למשה: אני גדול ממך, שפשטתי את צוארי על גבי המזבח וראיתי פני שכינה.

אמר לו משה: אני נעליתי ממך — שאתה ראית פני שכינה וכהו עיניך,

וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וגו׳(בראשית כז, א) — מהו מֵרְאֹות? מראות פני השכינה;

אבל אני הייתי מדבר עם השכינה פנים בפנים ולא כהו את עיני,

שנאמר לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה.

ויעקב אמר למשה: אני גדול ממך, שנתפגשתי עם המלאך בפרופריןפרופרין — תחומך, פרוורי מקומך שלך ונצחתי אותו.

אמר לו: אתה נפגשת עם המלאך בפרופרין שלך, ואני עליתי אצלן בפרפרין שלהן, והן מתיראין ממני.

מניין? שנאמר מַלְאכֵי צְבָאוֹת יִדֹּודוּן יִדֹּודוּן(תהלים סח, יג).

לפיכך אמר שלמה רַבּוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כולנה.

אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל ונתעלית מן הכל — יברך את ישראל, וְזֹאת הַבְּרָכָה.

רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה(משלי לא, כט) —

כנגד מי אמר שלמה המקרא הזה?

לא אמרו אלא כנגד משה רבינו, ששקל הקדוש ברוך הוא כל הצדיקים כנגדו, והיה משה מכריע את כלם.

מה עשה הקדוש ברוך הוא? מרוב חבתו של משה, הביא כל מעשה בראשית ונתנם בכף מאזנים,

ומשה בכף מאזנים השני — והיה משה מכריע את כולם.

אדם ומשה, למה היו דומים? לשני רופאים גדולים:

אחד מהם נשכו נחש, ולא היה יודע עיקרין לרפא את עצמו, ומת;

ואחד מהם — כל מי שהנחש נושכו היה מרפא אותו.

איזה גדול? לא זה שהוא מרפא את הכל?

כך אדם הראשון, מה כתיב בו? הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹוכֵל(בראשית ג, יג) — ומת בעטיו של נחש;

אבל משה עשה נחש נחשת, וכל מי שהנחש נושכו היה מביט בו ונתרפא,

שנאמר: וְהָיָה כׇּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹותוֹ וָחָי(במדבר כא, ח).

הרי משה גדול מאדם הראשון.

נח ומשה, למה הם דומים? לשני בני אדם שהביאו דורןדורן — מתנה, תשורה למלך:

נכנס הראשון, ונטל המלך מידו והריח לו — ולא נתקבל עליו;

נכנס השני, וכיון שנטל המלך מידו, אמר לו: הוי יודע שנסעוד אצלך בכל יום שתי פעמים, ערבית ושחרית.

כך היה נח: כשהיה מקריב קרבן לפני הקדוש ברוך הוא, כתיב: וַיָּרַח אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹוחַ וגו׳(בראשית ח, כא);

אבל משה, כשהקריב קרבן, אמר לו הקדוש ברוך הוא: הוי יודע שנסעוד אצלך בכל יום שתי פעמים,

שנאמר: אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם(שמות כט, לט).

הרי משה גדול מנח.

אברהם ומשה, למה הם דומים? למטרונהמטרונה — גבירה, אשה חשובה אחת שהיו לה שני בנים:

אחד מהם נטל כלי קוזמריאהקוזמריאה — תכשיטים, כלי נוי, והלך ומשכנן לאחר; ואחד מהם הלך ופדה אותן.

איזה מהם חביב? לא זה שפדאם?

כך אברהם אבינו, בשביל דבר אחד משכנן, והשכין את ישראל במצרים,

שנאמר: וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹועַ תֵּדַע וגו׳(בראשית טו, יג);

אבל משה הלך ופדאן, שנאמר: שָׁלַח מֹשֶׁה עַבְדּוֹ אַהֲרֹן אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ(תהלים קה, כו).

יצחק ומשה, למה הם דומים? לנר ועששית:

הנר כבה מהערב, והעששית היתה דולקת עד הבקר.

איזה מהן גדול? לא עששית?

כך יצחק: בשביל שהביט בשכינה — כהו עיניו;

אבל משה עלה למרום ונסתכל בדמותו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר: וְדִבֶּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים(שמות לג, יא) בפנים,

ומה כתיב? וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס(דברים לד, ז) לחו.

הרי משה גדול מיצחק.

יעקב ומשה, למה הם דומים? לשני בני אדם שירדו לקיניגיןקיניגין — ציד, זירת ציד חיות:

אחד מהם תפש את הארי, ועשה עמו מלחמה ונצחו — והכישו הארי;

ואחד מהן ירד לקיניגין שהיה מלא אריות; כשראו אותו, הלכו ועטרו לו עטרות ונפלו לפני רגליו.

איזה מהם גדול? לא זה שנפלו לפני רגליו?

כך יעקב: ירד מלאך אחד ועשה עמו מלחמה, ואף על פי שנצחו — הכישו,

שנאמר: וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ וְהוּא צֹולֵעַ עַל יְרֵיכוֹ(בראשית לב, לב);

אבל משה עלה למרום, וראו המלאכים וברחו מפניו, שנאמר: עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי(תהלים סח, יט).

הרי משה גדול מיעקב.

יוסף ומשה, למה הם דומים? לנזיר ושכרן:

נזיר — היה לו חבית של יין בתוך ביתו פקדון; ושכרן — היה לו חבית של יין בתוך ביתו;

בא יום הכפורים, ונתענו שניהם מן היין — איזה מהם גדול? לא זה השכרן?

כך היה יוסף נזור מאשת אדוניו, שנאמר: וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹולָה וגו׳(בראשית לט, ט);

אבל משה — היתה אשתו עמו ולא שכב עמה.

הרי משה גדול מיוסף.

ולא עוד, אלא ששקלו הקדוש ברוך הוא עם כל מעשי בראשית שברא בששת ימי בראשית, והיה משה מכריע אותם.

כיצד?

ביום הראשון ברא הקדוש ברוך הוא אור, שנאמר: וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם(בראשית א, ה),

ובמשה כתיב: וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה(ויקרא א, א),

כי התורה נמשלה לאור, שנאמר: כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר(משלי ו, כג).

עלה משה למרום ושבה אותו (לאור היא תורה), שנאמר: עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי —

איזה גדול: השביה, או מי ששבה אותה? הרי משה גדול מן האור.

ביום השני ברא הקדוש ברוך הוא רקיע, וכתיב ביה: וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם(בראשית א, ח),

ובמשה כתיב: וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה — הרי שניהם שוים.

משל לשני בני אדם: האחד היה לו רשות לילך בתוך חצרו של חבירו, והאחד אין לו רשות לילך;

כך הרקיע אין לו רשות לילך בארץ, אבל משה עלה לרקיע — הרי משה גדול מן הרקיע.

ביום השלישי ברא את המים, שנאמר: וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים(בראשית א, י),

ובמשה כתיב: וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה — הרי שניהם שוים.

משל לשני איפרכיןאיפרכין — מושלים, שרי פלכים שהיו מהלכין בדרך: אחד מהם הטמין לגיונותיו מפני חבירו, והאחד עבר;

כך משה — כשראה אותו הים, ברח, שנאמר: הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס(תהלים קיד, ג).

הרי משה גדול מן הים.

ביום הרביעי ברא הקדוש ברוך הוא מאורות, שנאמר: ויברא אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹורֹות וגו׳(בראשית א, טז),

וכתיב בהם: לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא(תהלים קמז, ד),

ובמשה כתיב: וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה — הרי שניהם שוים.

משל למלך שהשיא את בתו: בא העבד להאיר את הפנס (עששית) לפני הכלה, ולא הניחו החתן;

כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: אין רצוני שיאירו שמש וירח, אלא אתה,

שנאמר: וַיְיָ הֹולֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם(שמות יג, כא).

הרי משה גדול מן המאורות.

בחמישי ברא יי בהמה ועופות, והביאן משה ושחטן לישראל,

שנאמר: הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם(במדבר יא, כב).

איזה גדול — השוחט או הנשחט? הרי משה גדול מהם.

התחיל לברך משה כל שבט ושבט בפני עצמו וכו׳.

זה שאמר הכתוב:

מִי יַעֲלֶה בְהַר יְיָ וגו׳(תהלים כד, ג).

רבנן אמריןרבנן אמרין — החכמים אומרים: מדבר במשה.

מִי יַעֲלֶה בְהַר יְיָ — זה משה, כתיב וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הר הָאֱלֹהִים(שמות יט, ג).

וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קׇדְשׁוֹ — דכתיב כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד וגו׳(שמות ג, ה).

נְקִי כַפַּיִם וברי לֵבָב(תהלים כד, ד) — זה משה. מניין? שנאמר לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי(במדבר טז, טו).

וברי לֵבָב — זה משה.

אמר רבי יצחק:

אפילו הדיוט אומר לחבירו כזה — גנאי הוא לו;

ומשה אמר לָמָה יְיָ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ(שמות לב, יא)!

אלא לבו ברור עליו, שאין תובע צורך עצמו אלא צורכן של ישראל.

אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁו וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה — זה משה, שנאמר וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ(שמות ב, כא).

יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יְיָ(תהלים כד, ה) — זה משה.

אמר רבי תנחומא:

אל תהי קורא בו אלא ישיא ברכה — לאחרים.

אילו אחרים בירכו את ישראל — כדיי הוא בירכתן;

אלא שבא משה ובירכן.

נמצינו למידין:

שכדי משה לברך את ישראל (פסיקתא, תוספתא: למשה נאה לברך את ישראל, שהיה נותן נפשו עליהם בכל שעה; תנחומא: וְזֹאת הַבְּרָכָה(דברים לג, א) — למשה נאה לברך את ישראל, שנתן נפשו עליהם בכל שעה), וכדי ישראל שבירכם משה.

רבי בניי בשם רב הונא (מדרש תהלים: אמר רבי אבא בר חלבו בשם רבי הונא; פטירת משה: אמר רבי חלבו):

שלש עשרה תורות (מדרש תהלים: ספרי תורה) כתב משה (מדרש תהלים: אותו היום שמת; פטירת משה: באותו יום שמת משה רבנו עליו השלום… ועדיין לא הגיע חצי היום) — שנים עשר לשנים עשר שבטים, ואחד לשבטו של לוי (מדרש תהלים: ואחת שהניח בארון; פטירת משה: ואותו ספר תורה, מובחר שבכולן — הניחו בצד הארון),

שאם בקש אחד מן השבטים לעקור דבר אחד מן התורה — יהא שבטו של לוי מוציא ספר תורה שלו ומגיהו מתוכו (מדרש תהלים: שאם יבקשו לזייף מתוכה, לא היו יכולין לזייף). (פטירת משה: אחר כך קרא לכל שבט ושבט, ונתן להם התורה והמצות; והזהירם והוכיחם לכל אחד ואחד בפני עצמו, אנשים לבד ונשים לבד, ואמר להם: הזהרו בכבוד התורה והמצות. ויש אומרים: שירד גבריאל, ונטל ספר תורה מידו של משה, והעלה אותו לבית דין הגדול של מעלה, להודיע צדקתו של משה, והיה מוליכו בכל רקיע ורקיע, שנאמר: צִדְקַת יְיָ עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל(דברים לג, כא). ולא עוד, אלא שנשמתן של צדיקים קורים בספר תורה של משה רבנו עליו השלום בשני ובחמישי ובמועדים)

אחד עשר שבטים בירך משה (מדרש תהלים: שנאמר וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה(דברים לג, א)). ולמה לא בירך לשבטו של שמעון?

לפי שהיה בלבו עליו על אותו מעשה שעשה בשיטים (מדרש תהלים: וזכר מה שעשה בשבטים זמרי בן סלוא),

הרי הוא אומר וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים(במדבר כה, א), וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳(במדבר כה, ו) —

בשביל כך לא בירכו.

ואף על פי כן טפלו ליהודה: וְזֹאת לִיהוּדָה, וַיֹּאמַר שְׁמַע יְיָ קוֹל יְהוּדָה(דברים לג, ז) (מדרש תהלים: שנאמר מֵחֶבֶל בְּנֵי יְהוּדָה נַחֲלַת בְּנֵי שִׁמְעוֹן(יהושע יט, ט)) —

ואין שְׁמַע אלא שמעון, שנאמר כִּי שָׁמַע יְיָ כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי(בראשית כט, לג).

רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי: משל לשור שהיו עסקיו רעים.

אמר: נצור איקוניןאיקונין — דמות, צורה של ארי באבוסו, כדי שיהא מביטו ומתיירא (מדרש תהלים: מה עשו? קשרו ארי אצל אבוסו, והוא רואה אותו ותש).

כך שמעון כשור, ויהודה כאריה (מדרש תהלים: שנאמר גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה(בראשית מט, ט); ושמעון נמשל בשור, לפי שהיה מזלו מזל שור — ראובן טלה, שמעון שור) — לפיכך טפלו ליהודה.

ובשביל שלא בירכו — לא העמיד שופט (מדרש תהלים: כיוצא בדבר אתה אומר וְאַחֲרָיו הָיָה שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת(שופטים ג, לא); לא העמיד מלך).

והכתוב מָלַךְ זִמְרִי בְּתִרְצָה(מלכים א טז, טו) שִׁבְעַת יָמִים (מדרש תהלים: שלשה ימים)?

אמר רבי יודן: לית שבעת יומין במלכותא כלוםלית שבעת יומין במלכותא כלום — אין שבעה ימים במלכות כלום.

אחת עשרה מזמורות אמר משה כנגד אחד עשר שבטים שבירך, ואלו הן:

(מדרש תהלים: תְּפִילָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים(תהלים צ, א), בְּטֶרֶם הָרִים יֻולָּדוּ(תהלים צ, ב),) תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא(תהלים צ, ג) — זה שבטו של ראובן, שהן בעלי תשובה למקום (מדרש תהלים: כנגד יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹות(דברים לג, ו)).

יֹושֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן(תהלים צא, א) — שבטו של לוי, שהן מתלוננים בעזרה (מדרש תהלים: שהיה מתלונן בצילו בעזרות) (מדרש תהלים: מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת(תהלים צב, א) — כנגד שבטו של יהודה, שאמר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְיָ(בראשית כט, לה)).

רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּיְיָ(תהלים לג, א) (מדרש תהלים: לְכוּ נְרַנְּנָה לַיְיָ(תהלים צה, א)) — זה שבטו של יששכר, שהיו עוסקין בתורה (מדרש תהלים: שהוא עוסק ברננה של תורה).

עֵדֹותֶיךָ נֶאֶמְנוּ מְאֹד(תהלים צג, ה) (מדרש תהלים: יְיָ מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ(תהלים צג, א)) — זה שבטו של בנימין, שהיה בית המקדש בנוי בתחומו (מדרש תהלים: שהוא בצל צילו של הקדוש ברוך הוא).

אֵל נְקָמוֹת יְיָ(תהלים צד, א) — זה שבטו של גד, שהוא עתיד לגדע משתייתן של אומות (מדרש תהלים: שאליהו זכור לטוב עומד ממנו, שהוא משתיתו של עולם).

אמר רבי יהושע בן לוי:

עד כאן שמעתי; מכאן ואילך — צא ופשר לעצמך (מדרש תהלים: את חשוב כנגד עצמך).

(מדרש תהלים: אמר רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זימרא: כל הנביאים היו מתנבאין ולא היו יודעים מה היו מתנבאין, אלא משה וישעיה — הם היו יודעים. משה אמר: יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי(דברים לב, ב); ישעיה אמר: הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים(ישעיה ח, יח). אמר רבי יהושע הכהן בר נחמיה: אף אליהו היה מתנבא והיה יודע, שנאמר וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ(איוב לג, ג). אמר רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא: אף שמואל, רבן של נביאים, היה מתנבא ולא היה יודע: וַיִּשְׁלַח יְיָ אֶת יְרֻבַּעַל וְאֶת בְּדָן וְאֶת יִפְתָּח וְאֶת שְׁמוּאֵל(שמואל א יב, יא) — ׳ואותי׳ אינו אומר, אלא וְאֶת שְׁמוּאֵל — שלא היה יודע מה היה מתנבא. אמר רבי לוי בשם רבי חנינא: אחד עשר מזמורות שאמר משה — בטכסיס של נבואה אמרן. ולמה לא נכתבו בתורה? לפי שאילו דברי תורה, ואלו דברי נבואה)

אֲשֶׁר בֵּירַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים(דברים לג, א) — למה היה משה דומה באותה שעה לפני מלאכי השרת?

אמר רבי שמעון בן חלפתא:

להדין נחשא דיקרייתנא, די קומי דהבא נחש, וקומי נחש דהב.להדין נחשא דיקרייתנא… — לנחושת זו של בני הכפרים, שלפני הזהב — נחושת היא, ולפני הנחושת — זהב היא.

לנחושת זו של בני הכפרים, שלפני הזהב — נחושת היא, ולפני הנחושת — זהב היא.

אמר רבי ברכיה:

חביב משה מנוח:

נח, משנקרא אִישׁ צַדִּיק(בראשית ו, ט) — נקרא אִישׁ אדמה(בראשית ט, כ);

אבל משה, משנקרא אִישׁ מִצְרִי(שמות ב, יט) — נקרא אִישׁ הָאֱלֹהִים(דברים לג, א).

מנוח — דהוה סופיה אלום.מנוח… — (חביב משה) מנח — שהיה סופו (של משה) נעלה.

(חביב משה) מנח — שהיה סופו (של משה) נעלה.

אִישׁ הָאֱלֹהִים(דברים לג, א) —

זה אחד מעשרה שנקראו איש האלהים (אבות דרבי נתן: עשרה נקראו איש אלהים: משה, ואלקנה, שמואל, דוד, ועידו, שמעיה, אליהו, ואלישע, מיכיהו, עמוס).

משה נקרא איש אלקים,

שנאמר: וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּירַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים.

אלקנה נקרא איש אלקים,

שנאמר: וַיָּבֹא אִישׁ האֱלֹהִים לפני עֵלִי(שמואל א ב, כז).

שמואל נקרא איש אלקים,

שנאמר: הִנֵּה נָא אִישׁ אֱלֹהִים בָּעִיר הַזֹּאת(שמואל א ט, ו).

דוד נקרא איש אלקים,

שנאמר: בְּמִצְוַת דָּוִד אִישׁ הָאֱלֹהִים(נחמיה יב, כד).

שמעיה נקרא איש אלקים,

שנאמר: וַיְהִי דְּבַר יי אֶל שְׁמַעְיָה אִישׁ הָאֱלֹהִים לֵאמֹר(מלכים א יב, כב).

עידו נקרא איש האלקים,

שנאמר: ו (אבות דרבי נתן: והנה)אִישׁ האֱלֹהִים בָּא מִיהוּדָה בִּדְבַר יְיָ אֶל(מלכים א יג, א) ביתאל.

אליהו נקרא איש אלקים:

(אבות דרבי נתן: אִישׁ הָאֱלֹהִים(מלכים ב א, יג)) תִּיקַר נָא נַפְשִׁי וְנֶפֶשׁ עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה חֲמִשִּׁים בְּעֵינֶיךָ.

אלישע נקרא איש אלקים,

שנאמר: הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא(מלכים ב ד, ט).

מיכה (אבות דרבי נתן: מיכיהו) נקרא איש אלקים,

שנאמר: וַיִּגַּשׁ אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל(מלכים א כ, כח).

אמוץ (אבות דרבי נתן: עמוס) נקרא איש אלקים,

שנאמר: וְאִישׁ אֱלֹהִים בָּא אֵלָיו לֵאמֹר אַל יָבא עִמְּךָ צְבָא יִשְׂרָאֵל(דברי הימים ב כה, ז). (אבות דרבי נתן: דניאל ויחזקאל נקראו בן אדם; שמואל וחנני נקראו הרואה)

אִישׁ הָאֱלֹהִים(דברים לג, א) — מלמד שהיה מברך, והקדוש ברוך הוא מקיים.

וכן דוד אומר: צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים(שמואל ב כג, ג).

מצינו שהצדיקים מושלים במעשיו של הקדוש ברוך הוא — שהרי גזר גזירות בעולם, ובאו צדיקים וביטלום:

משה עשה את היום לילה, יהושע עשה את הלילה יום;

שמואל עשה את הקיץ חורף, אליהו עשה את החורף קיץ;

משה עשה את הים יבשה, אלישע עשה את הנחל גבים גבים;

הקדוש ברוך הוא מחיה מתים — ואליהו ואלישע החיו מתים;

הקדוש ברוך הוא ממתיק מר ומברך את הממועט — אף הן עשו כיוצא בו.

לפי כך נקראו הנביאים איש האלהים, ומשה רבינו אב לנביאים, והוא אחד מעשרה שנקראו איש האלהים:

משה נקרא איש האלהים: תְּפִילָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים(תהלים צ, א).

אלקנה נקרא איש האלהים, שנאמר וַיָּבֹא אִישׁ האֱלֹהִים אֶל עֵלִי(שמואל א ב, כז) — זה אלקנה.

שמואל נקרא איש האלהים, שנאמר הִנֵּה נָא אִישׁ אֱלֹהִים בָּעִיר הַזֹּאת(שמואל א ט, ו).

דוד נקרא איש האלהים, שנאמר כמִצְוַת דָּוִד אִישׁ הָאֱלֹהִים(נחמיה יב, כד).

שמעיה נקרא איש האלהים, שנאמר וַיְהִי דְּבַר יי אֶל שְׁמַעְיָה אִישׁ הָאֱלֹהִים(מלכים א יב, כב).

ויעדוא נקרא איש האלהים, שנאמר וְהִנֵּה אִישׁ אֱלֹהִים בָּא מִיהוּדָה(מלכים א יג, א).

אליהו נקרא איש האלהים, שנאמר תִּיקַר נָא נַפְשִׁי בעיניך אִישׁ הָאֱלֹהִים(מלכים ב א, יג).

אלישע נקרא איש האלהים, שנאמר הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא(מלכים ב ד, ט).

מיכה נקרא איש אלהים, שנאמר וַיִּגַּשׁ אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר יְיָ יַעַן אֲשֶׁר אָמְרוּ אֲרָם אֱלֹהֵי הָרִים יְיָ(מלכים א כ, כח).

אמוץ נקרא איש האלהים, שנאמר וְאִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלָיו לֵאמֹר הַמֶּלֶךְ אַל יָבא עִמְּךָ צְבָא יִשְׂרָאֵל(דברי הימים ב כה, ז).

אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל — הכל בזכות יעקב, שנאמר הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב(בראשית מט, ב).

אִישׁ הָאֱלֹהִים(דברים לג, א) —

אִישׁ — בשעה שעלה למרום (דברים רבה: בשעה שעולה לרקיע — מהו איש? לפני המלאכים, שכולהן אש; מדרש תהלים: כשעלה למעלה — בשר ודם עולה לפני הקדוש ברוך הוא, שכולו אש ומשרתיו אש, ומשה עלה אצלו); אלהים — בשעה שירד למטה (דברים רבה: בשעה שיורד מן הרקיע): וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכׇל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה(שמות לד, ל) (דברים רבה: וַירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו).

דבר אחר:

אִישׁ הָאֱלֹהִים —

אִישׁ — כשברח מלפני פרעה (מדרש תהלים: בשעה שברח מפני פרעה — היה איש; ובשעה שהיה עומד לפני פרעה — היה כאלהים, שנאמר רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה(שמות ז, א); פטירת משה: אמר רבי תנחומא: אם ״איש״, למה ״אלהים״? אלא כשברח לפני פרעה — נקרא ״איש״); הָאֱלֹהִים — בשעה ששקעו בים (פטירת משה: כשעלה לרקיע — נקרא ״אלהים״).

דבר אחר:

אִישׁ הָאֱלֹהִים — אמר רבי יונתן (מדרש תהלים: רבי יהודה בר סימון בשם רבי שמעון בן לקיש): אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵירֶנּוּ(במדבר ל, יד) (מדרש תהלים: למה נקרא שמו איש האלהים? מה האיש הזה — אם מבקש להפר נדרי אשתו, מפיר; אם מבקש לקיים, מקיים — כך כביכול הקדוש ברוך הוא):

אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ — וַיְהִי בִּנְסֹועַ הָאָרֹון וגו׳(במדבר י, לה) (מדרש תהלים: אומר לו משה קוּמָה יְיָ);

וְאִישָׁהּ יְפֵירֶנּוּ — וּבְנֻוחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְיָ רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר י, לו):

איני זז מכאן עד שתעשה האלפים רבבות.

אֲשֶׁר בֵּירַךְ מֹשֶׁה(דברים לג, א) (תנחומא: וְזֹאת הַבְּרָכָה) — למשה נאה לברך את ישראל, שהיה נותן (תנחומא: שנתן) נפשו עליהם בכל שעה.

אִישׁ הָאֱלֹהִים — אמר ריש לקיש: אילמלא כתוב, אי איפשר לאומרו:

כשם שגוזר אדם על אשתו ועושה — כך הקדוש ברוך הוא גוזר על משה ועושה (תנחומא: גוזר גזירה על משה ועושה לו).

אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל — זכותן של ישראל גרמה לו.

דבר אחר:

וְזֹאת הַבְּרָכָה(דברים לג, א) —

אמר רבי שמואל בר נחמן (פטירת משה: נחמני):

כיון שבא משה לברך את ישראל — באה התורה והקדוש ברוך הוא לברך את ישראל (פטירת משה: ברכם בזאת הברכה).

וְזֹאת הַבְּרָכָה — זו התורה, שנאמר וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה וגו׳(דברים ד, מד) (פטירת משה: ״וזאת התורה״ — שכתב בה וְזֹאת הַבְּרָכָה).

אֲשֶׁר בֵּירַךְ מֹשֶׁה — זה משה (פטירת משה: אִישׁ הָאֱלֹהִים — זה משה).

אִישׁ הָאֱלֹהִים — זה הקדוש ברוך הוא, שכתוב בו יְיָ אִישׁ מִלְחָמָה(שמות טו, ג).

כל כך למה? לקיים מה שנאמר: וחוט (פטירת משה: והחוט) הַמְשֻׁולָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק(קהלת ד, יב).

דבר אחר:

וְזֹאת הַבְּרָכָה —

אמר רבי תנחומא:

אם אלהים — למה אִישׁ? ואם אִישׁ — למה אלהים?

אלא בשעה שהלך ליאור מצרים — אִישׁ; ובשעה שנהפך לדם — הָאֱלֹהִים.

דבר אחר:

בשעה שברח לפני פרעה — אִישׁ; ובשעה ששקעו בים — הָאֱלֹהִים.

דבר אחר:

בשעה שעולה לרקיע — אלהים: כשם שאין המלאכים אוכלין ושותין, אף הוא לא אוכל ולא שותה.

מנין? שנאמר וַיְהִי שָׁם עִם יְיָ(שמות לד, כח).

דבר אחר:

בשעה שעולה לרקיע — אִישׁ. מהו אִישׁ? לפני המלאכים, שכולהן אש;

ובשעה שיורד מן הרקיע — אלהים. מניין? שכתוב וַירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו(שמות לד, ל).

אמר רבי אבין:

מחציו ולמטה — אִישׁ, ומחציו ולמעלה — אלהים.

דבר אחר:

תְּפִילָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים(תהלים צ, א) —

אם אִישׁ — למה אלהים? אם אלהים — למה אִישׁ?

אלא בשעה שהיה עומד לפני פרעה — היה כאלהים, שנאמר רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה(שמות ז, א);

ובשעה שברח מפני פרעה — היה איש.

דבר אחר:

כשהושלך ליאר — נקרא איש; וכשהפכו לדם — נקרא אלהים.

דבר אחר:

כשעלה למעלה — נקרא איש.

מה בוצין טב קומוי סימבק, מה סימבק קומוי מ׳ — לפני משה.מה בוצין טב… — מה (ערך יש ל)נר טוב לפני ׳סימבק׳ (?), ומה (ערך יש ל)׳סימבק׳ לפני מ׳ (?) — (כך הם) לפני משה.

מה (ערך יש ל)נר טוב לפני ׳סימבק׳ (?), ומה (ערך יש ל)׳סימבק׳ לפני מ׳ (?) — (כך הם) לפני משה.

בשר ודם עולה לפני הקדוש ברוך הוא, שכולו אש ומשרתיו אש, ומשה עלה אצלו — ונקרא איש; וכשירד — אלהים.

דבר אחר:

כשעלה למקום שאין אוכלין ושותין, וגם הוא לא אכל ולא שתה — נקרא אלהים; וכשירד, ואכל ושתה — נקרא איש.

אמר רבי אבין:

ממחציתו ולמעלן — נקרא אלהים; ממחיצתו ולמטן — נקרא איש.

אמר רבי אלעזר:

מייסטרופוליןמייסטרופולין — נאמן הבית, ממונה על סודות המלך היה משה, שנאמר לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכׇל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא(במדבר יב, ז).

דבר אחר:

אִישׁ הָאֱלֹהִים — גברא דיינאגברא דיינא — איש דיין,

שנאמר צִדְקַת יְיָ עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל(דברים לג, כא) — שהיה אומר: יקוב הדין את ההר.

דבר אחר:

שהטיח דברים כנגד מידת הדין, שנאמר אִם בְּרִיאָה יִבְרָא יְיָ(במדבר טז, ל).

אמר משה: אם ברא הקדוש ברוך הוא פי הארץ מששת ימי בראשית — הרי טוב; ואם לאו — יברא עכשיו, בשביל קרח ועדתו.

דבר אחר:

אִישׁ הָאֱלֹהִים — שהכריע מידת הדין למידת רחמים.

הקדוש ברוך הוא אמר אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִישֶׁנּוּ(במדבר יד, יב), ומשה אמר סְלַח נָא לַעֲוֺן הָעָם הַזֶּה(במדבר יד, יט) —

וַיֹּאמֶר יְיָ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶיךָ(במדבר יד, כ).

דבר אחר:

אמר רבי יהודה בר סימון בשם רבי שמעון בן לקיש:

למה נקרא שמו אִישׁ הָאֱלֹהִים?

מה האיש הזה — אם מבקש להפר נדרי אשתו, מפיר; אם מבקש לקיים, מקיים,

שנאמר אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵירֶנּוּ(במדבר ל, יד) —

כך כביכול הקדוש ברוך הוא — אומר לו משה קוּמָה יְיָ(במדבר י, לה), שׁוּבָה יְיָ(במדבר י, לו).

לא היה צריך לומר אלא תְּפִילָּה לְמֹשֶׁה(תהלים צ, א); מהו אִישׁ הָאֱלֹהִים?

משל למלך שכעס על בנו, וביקש להורגו.

אמר לו אוהבו: בבקשה ממך, מחול לו ואל יהרג. עמד ולא הרגו.

למחר התחיל המלך אומר: אלו הרגתי את בני — לעצמי הייתי מכשיל;

אלא זכור לטוב אוהבי, שביקש עליו רחמים — ומעכשיו אני עושה אותו אב למלכים.

כך אמר הקדוש ברוך הוא: הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם(דברים ט, יד).

אמר לו משה: אִם כָּכָה אַתְּ עֹושֶׂה לִּי הׇרְגֵנִי נָא הָרֹג(במדבר יא, טו).

מה כתיב בתריהבתריה — אחריו? וַיֹּאמֶר יְיָ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶיךָ(במדבר יד, כ).

אחר כך אמר הקדוש ברוך הוא: אלו הרגתי את ישראל — לעצמי הייתי מכשיל;

אלא מחזיק אני טובה למשה, שביקש עליהן רחמים, שנאמר וַיְחַל מֹשֶׁה(שמות לב, יא).

מה אני עושה לו? קורא אני לו אב לנביאים, אב למלכים, אב למתפללים,

שנאמר תְּפִילָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים.

דבר אחר:

אִישׁ הָאֱלֹהִים(דברים לג, א) —

תלמיד שנדר — רבו מתיר לו נדרו; אבל מי שאמר והיה העולם לא עשה כן,

אלא כביכול נדר במעשה העגל, שנאמר הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם(דברים ט, יד),

ובא משה והתיר לו נדרו, שנאמר וַיֹּאמֶר יְיָ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ(במדבר יד, כ).

כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא(דברים לב, נב) —

כתוב אחד אומר וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא, וכתוב אחד אומר וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר(דברים לד, ד).

מלמד שאמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים, הואיל וגזרת עלי —

שלא אעבור מלך, אעבור הדיוט; שלא אעבור חי, אעבור מת; שלא אעבור בארץ, אעבור במחילה.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, שָׁמָּה לֹא תָבוֹא, שָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר —

לא מלך ולא הדיוט, לא חי ולא מת, לא בארץ ולא במחילה.

באותה שעה אמר משה: רבונו של עולם, הניח לי שאתן לישראל מתנה אחת עד שלא תקח את נשמתי.

אמר לו: ומה היא? אמר לפניו: ברכות אני נותן להם.

לכך סמוך לו וְזֹאת הַבְּרָכָה(דברים לג, א).

ואף על פי כן הראהו הקדוש ברוך הוא את ארץ ישראל כולה — מה שלא נעשה כן לכל בריה;

ולא עוד, אלא שהראהו משנברא העולם ועד שיחיו המתים.

לִפְנֵי מוֹתוֹ(דברים לג, א) —

וכי תעלה על דעתך שלאחר מיתה היה משה מברך את ישראל?

אלא מה תלמוד לומר לִפְנֵי מוֹתוֹ? סמוך למיתה.

כיוצא בו אתה אומר:

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁולֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְיָ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא(מלאכי ג, כג),

וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים(מלאכי ג, כד).

וכי עלת על דעתינו שלאחר ביאה היה אליהו מתנבא להן לישראל?

ומה תלמוד לומר לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְיָ? סמוך לביאה.

לִפְנֵי מוֹתוֹ(דברים לג, א) — וכי תעלה על דעתך שלאחר מיתתו בירך משה את ישראל?

אלא מהו לִפְנֵי מוֹתוֹ? לפני מלאך המות.

שבשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה וּמֻות בָּהָר וגו׳(דברים לב, נ),

היה מלאך המות סבור שכבר נתנה לו רשות על משה; בא ועמד למעלה ממנו.

אמר לו משה: כבר הבטיחני הקדוש ברוך הוא שלא ימסרני בידך.

והיה מברך את ישראל אותה שעה בפני מלאך המות, שנאמר לִפְנֵי מוֹתוֹ.

לִפְנֵי מוֹתוֹ(דברים לג, א) — מהו?

רבנן אמרירבנן אמרי — החכמים אומרים: מה עשה משה?

נטל מלאך המות וכפתו והשליכו לפניו,

והיה מברך את השבטים, כל אחד ואחד לפי ברכתו.

אמר רבי מאיר:

הלך מלאך המות אצל משה ואמר לו: הקדוש ברוך הוא שלחני אצלך, שאתה מסתלק ביום הזה.

אמר לו משה: לך מכאן, שאני מבקש לקלס להקדוש ברוך הוא.

מניין? שנאמר לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ(תהלים קיח, יז).

אמר לו: משה, מה את מתגאה? יש לו מי שמקלסו — השמים והארץ מקלסין אותו בכל שעה,

שנאמר הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל(תהלים יט, ב).

אמר לו: ואני משתיק אותן ומקלס אני,

שנאמר הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה(דברים לב, א).

בא אצלו פעם שנייה — מה עשה משה? הזכיר עליו שם המפורש, וברח.

מניין? שנאמר כִּי שֵׁם יְיָ אֶקְרָא(דברים לב, ג).

כיון שבא אצלו פעם שלישית, אמר: הואיל מן המקום הוא, צריך אני לצדק עלי את הדין.

מניין? שנאמר הַצּוּר תָּמִים פׇּעֳלוֹ(דברים לב, ד).

אמר רבי יצחק:

היתה נפשו של משה מתקשה לצאת, והיה משה מסיח עם נפשו.

אמר לה: נפשי, תאמר שביקש מלאך המות לשלוט עליך?

אמרה לו: לא יעשה כן — כִּי הִצַּלְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת(תהלים נו, יד).

ותאמר שראית אותן בוכין ובכית עמהן?

אמרה לו: אֶת עֵינִי(תהלים קטז, ח) מדמעה.

אמר לה: ותאמר שבקשו לדחות אותך בגיהנם?

אמרה לו: אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי.

אמר לה: להיכן את עתידה לילך?

אמרה לו: אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי יְיָ בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים(תהלים קטז, ט).

כיון ששמע משה כן, אמר לה: שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְיכִי(תהלים קטז, ז).

אמר רבי אבין: כיון שנסתלק —

התחתונים היו מקלסין אותו ואומרים תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה(דברים לג, ד),

והעליונים מקלסין אותו ואומרים צִדְקַת יְיָ עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל(דברים לג, כא),

והקדוש ברוך הוא מקלס אותו: וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד וגו׳(דברים לד, י).

אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(דברים לג, א) — מלמד שכל ישראל בירך כאחד: אַתֶּם נִיצָּבִים הַיּוֹם כֻּולְּכֶם וגו׳(דברים כט, ט);

וחזר ופרטן אחד אחד בפני עצמו (תנחומא בובר: באו ואמרו למשה: הגיעה השעה שאתה נפטר מן העולם. אמר להם: המתינו לי עד שאברך את ישראל… התחיל לברך כל שבט בפני עצמו);

וחזר וכללם כולם בברכה אחד (תנחומא בובר: כיון שראה שנתקצרה השעה — כללן כולן בברכה אחת; פטירת משה: כיון שראה שקצרה שעתו): אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ(דברים לג, כט).

אמר רבי אבין (דברים רבה: רבנן אמרי):

כל ימיו של משה היה מבקש לברך את ישראל, ולא היה מניחו מלאך המות לברכו.

מה עשה? נטלו וכפתו והשליכו תחת רגליו (דברים רבה: לפניו), וברכם לפניו (דברים רבה: והיה מברך את השבטים, כל אחד ואחד לפי ברכתו),

הדא הוא דכתיב:

וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּירַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ —

לפני מי? לפני זה שהיה מושלך תחת רגליו.

ומה ברכה ברכם? הוֹשִׁיעָה אֶת עַמֶּךָ וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֶךָ וּרְעֵם וְנַשְּׂאֵם עַד הָעוֹלָם(תהלים כח, ט).

וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא(דברים לג, ב) —

מגיד הכתוב: כשפתח משה, לא פתח לצורכן של ישראל תחילה, אלא עד שפתח לשבחו של מקום.

משל למה הדבר דומה?

ללאיטרלאיטר — נואם, רטור שהיה עומד על הבמה, ונצרך לאחד לדבר על ידיו,

ולא פתח בצורכי אותו האיש תחילה, עד שפתח בשבחו של מלך:

אשרי עולם ממלכו! אשרי מדיאנו!

עלינו זרחה חמה! עלינו זרחה לבנה!

והיו הכל מקלסין.

ואחר כך פתח בצורכו של אותו האיש, וחזר וחתם בשבחו של מלך.

אף משה רבינו לא פתח בצורכי ישראל עד שפתח בכבודו של מקום,

שנאמר: וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא;

ואחר כך פתח בצורכן של ישראל,

שנאמר: וַיְהִי בִישֻׁורוּן(דברים לג, ה);

חזר וחתם בשבחו של מקום.

ואף דוד המלך פתח בשבחו של מקום תחילה,

שנאמר: הַלְלוּ יָהּ שִׁירוּ לַיְיָ שִׁיר חָדָשׁ תְּהִילָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים(תהלים קמט, א);

וחזר ופתח בשבחן של ישראל,

שנאמר: כִּי רוֹצֶה יְיָ בְּעַמּוֹ יְפָאֵר עֲנָוִים(תהלים קמט, ד);

חזר וחתם בשבחו של מקום,

שנאמר: הַלְלוּ אֵל בְּקׇדְשׁוֹ(תהלים קנ, א).

ואף שלמה בנו פתח בשבחו של מקום תחלה:

אין כמוך אלהים שֹׁומֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לעבדיו הַהֹולְכִים לפניו בְּכׇל לִבָּם(דברי הימים ב ו, יד);

ואחר כך לצורכם של ישראל,

שנאמר: רָעָב כִּי יִהְיֶה בָאָרֶץ(דברי הימים ב ו, כח);

חזר וחתם בשבחו של מקום,

שנאמר: וְעַתָּה קוּמָה אֱלֹהִים לְנוּחֶךָ(דברי הימים ב ו, מא).

ואף שמונה עשרה שתיקנו חכמים הראשונים שיהו ישראל מתפללין,

לא פתחו בצורכן של ישראל תחילה, עד שפתחו בשבחו של מקום.

שנאמר: האל הגדול הגיבור והנורא(תפלת שמונה עשרה, ברכת אבות),

קדוש ונורא שמך(תפלת שמונה עשרה, ברכת קדושת השם);

ואחר כך מתיר אסורים(תפלת שמונה עשרה, ברכת גבורות),

ואחר כך רופא חולים(תפלת שמונה עשרה, ברכת רפואה),

ואחר כך מודים אנחנו לך(תפלת שמונה עשרה, ברכת הודאה).

יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת(דברים לג, ו) —

אמר רבי שמעון בן יוחאי (מדרש תהלים: תני רבי שמעון בן יוחי):

בוא וראה היאך הצדיקים מפתין להקדוש ברוך הוא (מדרש תהלים: כמה גיבורין הן הצדיקים, שהן יודעין לפתות לבוראם, ויודעין היאך לקלס).

ממי את למד? ממשה רבינו, שהוא רבן שלכל הנביאים:

כשביקש לקרב את ראובן — תחלה הוא אומר יְיָ מִסִּינַי בָּא(דברים לג, ב), אַף חֹבֵב עַמִּים(דברים לג, ג) (מדרש תהלים: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה(דברים לג, ד), וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ(דברים לג, ה)),

ואחר כך יְחִי רְאוּבֵן.

ועליו אמר שלמה: שִׂפְתֵי צַדִּיק יֵדְעוּן רָצוֹן(משלי י, לב), פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ(משלי יח, ז) (מדרש תהלים: וּפִי רְשָׁעִים תַּהְפֻּכוֹת) — שאינו יודע לרצות ולא לפתות (מדרש תהלים: שאינן יודעין לרצות להקדוש ברוך הוא).

וממנו למד דוד: כשביקש על אותו עון —

בתחלה התחיל מקלס להקדוש ברוך הוא, שנאמר: הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל(תהלים יט, ב);

ואחר כך התחיל מקלס לתורה: תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה(תהלים יט, ח);

ואחר כך מבקש על השגיאות: שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין(תהלים יט, יג);

ובסוף הוא אומר: מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי — מפני שהנסתרות להקדוש ברוך הוא, שנאמר הַנִּסְתָּרֹות לַיְיָ אֱלֹהֵינוּ(דברים כט, כח);

אחר כך מבקש על הזדונות: גַּם מִזֵּדִים חֲשֹׂוךְ עַבְדֶּךָ וְנִקֵּיתִי מִפֶּשַׁע רָב(תהלים יט, יד) — מאותו עון שלבת שבע.

אמר רבי אחא:

הכותים הללו יודעין ללבב על הפתחים (מדרש תהלים: לסבב על הפתחין):

בתחלה הוא מבקש מים (מדרש תהלים: אומר: תנו לנו מעט מים);

כשהוא שותה, אומר: יש לכם בצל? (מדרש תהלים: תנו לנו בצל אחד; ונותנין לו) — מפתה אותן בדברי קלוס;

משנותנין לו בצל, מהוא אומר להן: בצל בלא פיתא מאיבצל בלא פיתא מאי — בצל בלי פת — מה (תועלת בו)?? (מדרש תהלים: בצל בלא פיתה לית ביה מששא)

כך הצדיקים יודעין לפתות להקדוש ברוך הוא (מדרש תהלים: את בוראן, שנאמר שִׂפְתֵי צַדִּיק יֵדְעוּן רָצוֹן):

תחלה מקלסין, ואחר כך תובעין בקשתן.

שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין(תהלים יט, יג) —

תני רבי שמעון בן יוחי:

כמה גיבורין הן הצדיקים, שהן יודעין לפתות לבוראם, ויודעין היאך לקלס.

ראה דוד היאך מקלס את בוראו:

התחיל מקלסו בשמים, שנאמר הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל(תהלים יט, ב).

אמרו השמים: שמא אתה צריך לכולם?

וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ — אמר לו הרקיע: שמא אתה צריך כולם?

היה מזמר והולך — התחיל לקלס בתורה, שנאמר יִרְאַת יְיָ טְהוֹרָה(תהלים יט, י).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: דוד, מה את בעי?אמר לו הקדוש… — אמר לו הקדוש ברוך הוא: דוד, מה אתה מבקש? אמר לו: ״שגיאות מי יבין״ — השגגות שעשיתי לפניך, מבקש אני שתתיר (= תמחל) לי. אמר לו: הרי מותר לך, והרי מחול לך.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: דוד, מה אתה מבקש?

אמר לו: שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין — שגיאותא דעבדית קמך בעינא דתשרי לי.

אמר לו: ״שגיאות מי יבין״ — השגגות שעשיתי לפניך, מבקש אני שתתיר (= תמחל) לי.

אמר ליה: הא שרי לך, והא שביק לך.

אמר לו: הרי מותר לך, והרי מחול לך.

גַּם מִזֵּדִים חֲשֹׂוךְ עַבְדֶּךָ(תהלים יט, יד) — אלו הזדונות.

אַל יִמְשְׁלוּ בִי אָז אֵיתָם — אלו תוקפי עבירות, כמה דאת אמר אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ(במדבר כד, כא).

וְנִקֵּיתִי מִפֶּשַׁע רָב — מאותו עון רב.

אמר רבי לוי:

אמר דוד: רבונו של עולם, אתה אלוה רב, ואנא חוביי רברבין — יאה לאלה רבא למשבק חובין רברבין,אמר דוד: רבונו… — אמר דוד: רבונו של עולם, אתה אלוה גדול, ואני — חטאי גדולים; נאה לאלוה גדול למחול על חטאים גדולים,

אמר דוד: רבונו של עולם, אתה אלוה גדול, ואני — חטאי גדולים; נאה לאלוה גדול למחול על חטאים גדולים,

שנאמר לְמַעַן שִׁמְךָ יְיָ וְסָלַחְתָּ לַעֲוֺנִי כִּי רַב הוּא(תהלים כה, יא).

דבר אחר:

אָז אֵיתָם — אז אהיה תם.

אמר רבי אחא:

הכותיים הללו יודעין לסבב על הפתחין.

בתחילה אומר: תנו לנו מעט מים. מששתה אומר: תנו לנו בצל אחד; ונותנין לו.

אומר להם: בצל בלא פיתה לית ביה מששאבצל בלא פיתה לית ביה מששא — בצל בלי פת — אין בו ממש.

כך הצדיקים יודעין לפתות את בוראן, שנאמר שִׂפְתֵי צַדִּיק יֵדְעוּן רָצוֹן(משלי י, לב);

אבל הרשעים — וּפִי רְשָׁעִים תַּהְפֻּכוֹת — שאינן יודעין לרצות להקדוש ברוך הוא.

דבר אחר:

שִׂפְתֵי צַדִּיק — זה משה.

בשעה שביקש לקרב את ראובן, מהו אומר תחילה?

וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא(דברים לג, ב),

אַף חֹבֵב עַמִּים(דברים לג, ג),

תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה(דברים לג, ד),

וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ(דברים לג, ה) —

יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹות(דברים לג, ו).

אין לי אלא מדת פורענות, שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו; מדת הטוב מנין?

אמרת: מרובה מדת הטוב ממדת הפורענות, על אחת מחמש מאות.

במדת פורענות כתיב: פֹּוקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים(שמות לד, ז);

במדת הטוב כתיב: וְעֹושֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים(שמות כ, ו).

הוי אומר: מרובה מדת הטוב ממדת פורענות, על אחד מחמש מאות.

וכן אתה מוצא באברהם: שבמדה שמדד, בה מדדו לו (תנחומא: וַיָּרׇץ לִקְרָאתָם(בראשית יח, ב) — אמר לו הקדוש ברוך הוא: בשכר שלש ריצות שרצת, אני ארוץ לפני בניך שלש ריצות בשעת מתן תורה. ואלו הן שלש ריצות של אברהם).

אברהם רץ לפני מלאכי השרת שלש ריצות,

שנאמר: וַיַּרְא וַיָּרׇץ לִקְרָאתָם וגו׳,

וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה וגו׳(בראשית יח, ו) (תנחומא: וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם(בראשית יח, ז)),

וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם (תנחומא: וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹותוֹ) —

אף המקום ברוך הוא רץ לפני בניו שלש ריצות (תנחומא: בשעת מתן תורה),

שנאמר: וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא וגו׳(דברים לג, ב) (תנחומא: — מה פרע לבניו בסיני? וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן).

דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי(שיר השירים ב, ט) —

אמר רבי יצחק:

אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אתה אומר לנו: דיו דיודיו דיו — בואו, בואו — דיאו את לגבן תחלהדיאו את לגבן תחלה — בוא אתה אלינו תחילה!

דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי —

מה צבי זה מדלג מהר להר, ומבקעה לבקעה, ומאילן לאילן, ומסוכה לסוכה, ומגדר לגדר —

כך הקדוש ברוך הוא קפץ ממצרים לים, ומים לסיני, ומסיני לעתיד לבא.

במצרים ראו אותו, שנאמר וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם(שמות יב, יב);

בים ראו אותו, שנאמר וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹולָה(שמות יד, לא), זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ(שמות טו, ב);

בסיני ראו אותו, שנאמר פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְיָ עִמָּכֶם בָּהָר(דברים ה, ד),

וכתיב: וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא(דברים לג, ב).

אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים —

רבי יוסי ברבי חנינא אמר: לעוזליהן דאיילתאלעוזליהן דאיילתא — לגוזלותיהן של האיילות.

הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כׇּתְלֵנוּ — אחר כתלנו של סיני,

הדא הוא דכתיב:

כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יֵרֵד יְיָ(שמות יט, יא).

מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת — וַיֵּרֶד יְיָ עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר(שמות יט, כ);

מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים — וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כׇּל הַדְּבָרִים(שמות כ, א).

עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי(שיר השירים ב, י) — מה אמר לי? אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ(שמות כ, ב).

לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה(שמות ד, כז) —

הדא הוא דכתיב:

יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת(איוב לז, ה).

מהו יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ? כשנתן הקדוש ברוך הוא התורה בסיני — הראה בקולו לישראל פלאי פלאים.

כיצד? היה הקדוש ברוך הוא מדבר, והקול יוצא ומחזיר בכל העולם.

וישראל שומעין את הקולות בא להם מן הדרום — היו רצים לדרום לקבל את הקול;

ומדרום נהפך לצפון — והיו רצים לצפון;

ומן הצפון נהפך להם למזרח — והיו רצים למזרח;

וממזרח נהפך להם למערב — והיו רצים למערב;

וממערב נהפך להם לשמים — והיו תולין עיניהם;

והיה נהפך להם מן הארץ — והיו מביטין לארץ,

שנאמר: מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה(דברים ד, לו).

והיו ישראל אומרים זה לזה: וְהַחׇכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה(איוב כח, יב).

והיו ישראל אומרין: מהיכן הקדוש ברוך הוא בא — מן המזרח או מן הדרום?

שנאמר: וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ(דברים לג, ב) כו׳,

וכתיב: אֱלוֹהַּ מִתֵּמָן יָבוֹא(חבקוק ג, ג) כו׳,

ואומר: וְכׇל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וגו׳(שמות כ, טו).

אמר רבי יוחנן:

היה הקול יוצא ונחלק לשבעים לשונות, לשבעים קולות, כדי שישמעו כל העולם;

כל אומה ואומה שומעות קול כלשון האומה, ונפשותיהן יוצאות;

אבל היו ישראל שומעין ולא היו ניזוקין.

כיצד היה הקול יוצא?

אמר רבי תנחומא:

דו פרצופיןדו פרצופין — בשני פנים היה יוצא — והורג לאומות שלא קבלו את התורה, ונותן חיים לישראל שקבלו את התורה.

הוא שמשה אומר להם בסוף ארבעים שנה: כִּי מִי כׇל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים וגו׳(דברים ה, כג) —

אתה שומע קולו וחיית, ואומות העולם שומעין ומתים.

בא וראה איך הקול יוצא: אצל כל ישראל, כל אחד ואחד כפי כחו —

הזקנים כפי כחן, הקטנים לפי כחן, והנשים לפי כחן; ואף משה לפי כחו,

שנאמר: מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל(שמות יט, יט) — בקול שהיה משה יכול לסבול.

וכן הוא אומר: קוֹל יְיָ בַּכֹּחַ(תהלים כט, ד) —

קול יי בכחו לא נאמר, אלא בַּכֹּחַ — בכחו של כל אחד ואחד מהם; ואף הנשים מעוברות לפי כחן.

הוי אומר: כל אחד ואחד לפי כחו.

אמר רבי יוסי בר חנינא:

אם תמה אתה מן הדבר הזה — למד מן המן, שלא היה יורד לישראל אלא לפי כל אחד ואחד מישראל:

הבחורים היו אוכלין אותו כלחם, שנאמר הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם(שמות טז, ד);

הזקנים — כספיחים בדבש;

היונקין — כחלב מן שדיאשדיא — שדיים, שנאמר וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן(במדבר יא, ח);

והחולים — כסלת מעורב בדבש, שנאמר וְלַחְמִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ סֹלֶת וָשֶׁמֶן וּדְבַשׁ הֶאֱכַלְתִּיךְ(יחזקאל טז, יט);

והגוים היו טועמין אותו מר וגד, שנאמר וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא(במדבר יא, ז).

אמר רבי יוסי בר חנינא:

ומה אם המן, שהיה מין אחד, נהפך למינים הרבה בשביל צורך כל אחד ואחד —

הקול, שהיה בו כח, על אחת כמה וכמה שהיה משתנה לכל אחד ואחד, שלא יזוקו.

ומנין שהקול נחלק לקולות הרבה, שלא יזוקו? שנאמר וְכׇל הָעָם רֹואִים אֶת הַקּוֹלֹות.

הוי יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת.

וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה(שמות יט, יז) —

אמר רבי יוסה:

יהודה היה דורש:

יְיָ מִסִּינַי בָּא(דברים לג, ב) — אל תקרא כן, אלא ׳יי לסיני בא׳ — ליתן תורה לישראל,

כחתן זה שהוא יוצא לקראת כלה.

דבר אחר:

וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא(דברים לג, ב) —

כשנגלה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל, לא בלשון אחד נגלה, אלא בארבע לשונות:

וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא — זה לשון עברי;

וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ — זה לשון רומי;

הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן — זה לשון ערבי;

וְאָתָא מֵרִבְבֹות קֹודֶשׁ — זה לשון ארמי.

דבר אחר:

וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא(דברים לג, ב) —

(מדרש תנאים: מלמד:)כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל, לא מרוח אחת נגלה, אלא מארבע רוחות,

שנאמר:

וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא (מדרש תנאים: זו רוח צפונית),

וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ (מדרש תנאים: זו רוח מזרחית),

הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן. (מדרש תנאים: זו רוח דרומית)

ואיזו היא רוח רביעית?

כמה שנאמר: אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבא(חבקוק ג, ג) (מדרש תנאים: וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ — זו רוח מערבית).

דבר אחר:

יְיָ מִסִּינַי בָּא(דברים לג, ב) —

מגיד שכבודו של הקדוש ברוך הוא מלא עולמו,

שנאמר: הַתְשַׁלַּח בְּרָקִים וְיֵלֵכוּ וישובו וְיֹאמְרוּ לְךָ הִנֵּנוּ(איוב לח, לה).

והלא אינו אומר כן, אלא: הַתְשַׁלַּח בְּרָקִים וְיֵלֵכוּ וְיֹאמְרוּ לְךָ הִנֵּנוּ —

מגיד הכתוב: בכל מקום שהן הולכין, הן נמצאים לפניך, ואומרים: עשינו את שליחותינו;

כענין שנאמר: הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא(ירמיה כג, כד).

נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ(שיר השירים א, ד) —

אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: כך אנו שמחים מכל המתנות.

משל למלך שאמר למטרונה: אי אפשי בך; טלי כל מה שתרצי, כל כלי טוב שאת יודעת, צאי לבית אביך.

מה עשתה? השקתהו והאכילתהו, וקראה לעבדי בית אביה ואמרה להם: טלוהו במטתו והוליכוהו לבית אבא.

כיון שנעור משנתו, אמר: מי הביאני כאן? אמרה לו: אני. אמר לה: ומה ראית?

אמרה לו: אתה אמרת לי: ברי לךברי לך — בררי לך כלי יפה שבכאן, וטלי ולכי לבית אביך — נסתכלתי בכל קניניך, ולא מצאתי כלי חמדה יותר ממך.

כך אמרו ישראל להקדוש ברוך הוא: טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף(תהלים קיט, עב).

וכן מצינו: כשנגלה הקדוש ברוך הוא בהר סיני ומלאכי השרת עמו, בררוה מכל מלאכי השרת,

שנאמר: וְאָתָה מֵרִבְבֹות קֹדֶשׁ(דברים לג, ב) — רבבות שאין להם מספר.

אם כן, למה נאמר שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אָלֶף(במדבר ג, לט)? אלא ליתן כבוד לשבטו של לוי, שהוא מקודש מכל השבטים:

כשנגלה מרוח אחת, ועמו עשרים ושנים אלף מלאכי השרת, ובידם עשרים ושנים אלף כתרים, ונותנים בראש כל אחד ואחד משבטו של לוי, שהם שנים ועשרים אלף;

ומרוח השניה — ששים רבוא ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים מלאכים, ובידם כתרי אש, ונותנים בראש כל אחד ואחד מישראל;

נגלה מרוח השלישית — כפלים, שני מלאכים לכל אחד ואחד מישראל, שנאמר מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן(תהלים סח, יג);

נגלה מרוח מערבית, ועמו מלאכי השרת שאין להם חקר.

ומנין שנגלה מארבע רוחות? שנאמר יְיָ מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן — הרי שלש רוחות.

יכול הרביעית פנויה? חבקוק מפרשה: אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא(חבקוק ג, ג).

יכול האמצע פנוי? תלמוד לומר: וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ.

ולא כמנהג הארץ: כמלך שהוא יוצא ממדינה זו למדינה זו — כשהוא יוצא ממנה, מתרוקנת; וכשהוא נכנס, מתמלאת.

יכול כך היה ביום מתן תורה? כשנגלה מהר סיני, נתמלא כל העולם כלו מהדרו.

יכול השמים היו פנוים? תלמוד לומר: כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ.

יכול הארץ פנויה? תלמוד לומר: וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ.

ממלאכי השרת לא בררו להם ישראל — אלא הקדוש ברוך הוא,

שנאמר: כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ(תהלים קלה, ד),

ואומר: יְיָ מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי(תהלים טז, ה).

לכך נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ.

אימתי אנו גילים ושמחים? כשיעמדו רגלי השכינה על הר הזיתים.

אֲנִי הַגֶּבֶר(איכה ג, א) —

אמר רבי יהושע בן לוי:

אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבון כל העולמים, אנא היא וילפת אנאאנא היא וילפת אנא — אני היא, ולמדתי (קיבלתי) אני — כל מאן דאת מייתי ליכל מאן דאת מייתי לי — כל מה שאתה מביא עלי.

משל למטרונאמטרונא — גבירה, אשה נכבדה שכעס עליה המלך ונודדה חוץ לפלטיןפלטין — ארמון.

מה עשת? הלכה וצימצמה את פניה, והלכה לה אחורי העמוד.

כשהמלך עובר, אמר לה: אקשית אפיךאקשית אפיך — הקשית את פניך!!

אמרה לו: אדוני המלך, כך נאה לי, וכך יפה לי, וכך הגון לי — שלא קיבלה אותך אשה אלא אני!

אמר לה המלך: לאו, אלא אני שפסלתי את כל הנשים בשבילך.

אמרה לו: לאו, אלא הן הן שלא קבלו אותך.

כך אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבון כל העולמים, כך הגון לי — שלא קיבלה אומה את תורתך אלא אני!

אמר הקדוש ברוך הוא: לאו, אלא אני פסלתי כל האומות בשבילך.

אמרה לו: לאו, אלא הן הן שלא קיבלוה.

מפני מה הלכת להר שעיר? לא ליתן תורה לבני עשו? ולא קיבלוה.

וכן למדבר פארן — לא ליתן תורה לבני ישמעאל? ולא קיבלו אותה.

מפני מה הלכת אצל עמונים ומואבים? לא ליתן תורה לבני לוט? ולא קיבלוה.

הדא הוא דכתיב:

וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן(דברים לג, ב).

בתחלה הלך לו אצל עשו, להר שעיר. אמר להם: מקבלים אתם התורה?

אמרו לו: מה כתיב בה?

אמר להם: לֹא תִּרְצָח(שמות כ, יג).

אמרו לו: היא הברכה אשר ברכנו אבינו: עַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה(בראשית כז, מ) — אין אנו יכולין לחיות בלא היא. ולא קיבלו אותה.

הלך לו למדבר פארן, אצל בני ישמעאל. אמר להם: מקבלים אתם התורה?

אמרו לו: מה כתיב בה?

אמר להם: לֹא תִּגְנֹוב.

אמרו לו: היא ירושת אבינו: יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ(בראשית טז, יב) — אין אנו יכולין לחיות בלא היא. ולא קיבלו אותה.

הלך אצל עמונים ומואבים. אמר להם: מקבלים אתם התורה?

אמרו לו: מה כתיב בה?

אמר להם: לֹא תִּנְאָף.

אמרו לו: עיקר כל אותן האנשים אינו אלא מכלל ממזרות,

שנאמר: וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן(בראשית יט, לו) —

אין אנו יכולין לחיות בלא היא. ולא קיבלוה.

בא לו אצל ישראל. אמר להם: מקבלים אתם התורה?

אמרו לו: הין היןהין הין — הן, הן — כן, כן — כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע(שמות כד, ז).

אחר כל השבח הזה אמרה: אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי.

וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב וגו׳(מיכה ה, ו) —

זה שאמר הכתוב:

שׇׁרְשִׁי פָתוּחַ אֱלֵי מָיִם וְטַל יָלִין בִּקְצִירִי(איוב כט, יט).

אמרו ישראל: מפני שבנינו עוסקים בתורה, שנמשלה למים, שנאמר הוֹי כׇּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם(ישעיה נה, א) —

לפיכך הברכות באות עלינו כטל, שהוא מים, שנאמר וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם(בראשית כז, כח).

ומפני מה? מפני ששׇׁרְשִׁי פָתוּחַ אֱלֵי מָיִם וְטַל יָלִין בִּקְצִירִי.

אימתי? בשעה שחזר הקדוש ברוך הוא על כל אומות העולם ליתן להם את התורה, ולא בקשו.

ומנין שחזר בהם? שנאמר וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא וגו׳(דברים לג, ב).

וכיון שבא אצל ישראל, קבלו מיד, שנאמר וַיַּעֲנוּ כׇל הָעָם יַחְדָּו וגו׳(שמות יט, ח).

אמר להם: אם כן, טלו הברכות לעצמיכם, שנאמר וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וגו׳ — היא התורה שירדה מן השמים.

פתחו ישראל ואמרו: שׇׁרְשִׁי פָתוּחַ אֱלֵי מָיִם. בשביל מה? בשביל וְטַל יָלִין בִּקְצִירִי — התורה תלין במדרשינו.

דבר אחר:

וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא(דברים לג, ב) —

(מדרש תנאים: מלמד:) כשנגלה המקום (מדרש תנאים: הקדוש ברוך הוא) ליתן תורה לישראל, לא על ישראל בלבד הוא נגלה, אלא על כל האומות (מדרש תנאים: חיזר על כל אומות העולם שיקבלו את התורה, ולא רצו לקבל; מכילתא: לפיכך נתבעו אומות העולם, שלא יהא להן פתחון פה לומר: אילו נתבענו, כבר קיבלנו עלינו! והרי שנתבעו ולא קיבלו עליהם; דברים רבה: מאימתי נפסלו האומות מלפני הקדוש ברוך הוא? משעה שנתן הקדוש ברוך הוא את התורה בסיני, שחזר על כל האומות שיקבלו תורתו ולא בקשו; פסיקתא רבתי: כך עלה על דעתו של הקדוש ברוך הוא).

כתחילה הלך אצל בני עשו (מדרש תנאים, מכילתא: נגלה על בני עשו הרשע; איכה רבה: בתחלה הלך לו אצל עשו להר שעיר). אמר להם: מקבלין אתם את התורה (מכילתא, פרקי דרבי אליעזר: עליכם את התורה; דברים רבה: תורתי)?

אמרו: מה כתוב בה?

אמר להם: לֹא תִּרְצָח(שמות כ, יג).

אמרו לו: רבונו של עולם! כל עצמן של אותם אנשים — אביהם רוצח הוא (מדרש תנאים, פסיקתא רבתי: כל עצמן של אותן האנשים — לא הבטיחן אביהם אלא על החרב; מכילתא: זו היא ירושה שהוריש לנו אבינו; דברים רבה: עליה אנו בטוחים, שהוא מן פטריקון שלנו; איכה רבה: היא הברכה אשר ברכנו אבינו; פרקי דרבי אליעזר: אין אנו יכולין לעזוב את הדבר שברך יצחק את עשו, שאמר לו וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה(בראשית כז, מ)),

שנאמר: וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו(בראשית כז, כב);

ועל כך הבטיחו אביו,

שנאמר: וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה.

הלך לו אצל בני עמון ומואב. אמר להם: מקבלין אתם את התורה?

אמרו לו: מה כתוב בה?

אמר להם: לֹא תִּנְאָף.

אמרו לו: רבונו של עולם! כל עצמה של ערוה שלהן היא (מדרש תנאים: כל עצמן של אותן האנשים אינן באין אלא מטיפה של זנות; מכילתא: כולם בני מנאפין הן; דברים רבה: עליה אנו בטוחין, ומטיפה של זנות אנו באין; פסיקתא רבתי: וכל עצמם של אותם האנשים אינם באים אלא מניאוף; איכה רבה: עיקר כל אותן האנשים אינו אלא מכלל ממזרות),

שנאמר: וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן(בראשית יט, לו).

הלך אצל בני ישמעאל (מדרש תנאים: ועל בני קטורה). אמר להם: מקבלין אתם את התורה?

אמרו לו: מה כתוב בה?

אמר להם: לֹא תִּגְנֹוב.

אמרו לפניו: רבונו של עולם! כל עצמן — אביהן ליסטיסליסטיס — שודד, גזלן היה (מדרש תנאים, פסיקתא רבתי: כל עצמן של אותן האנשים אינן חיין אלא מגניבה וגזל; מכילתא: זו היא ברכה שנאמרה בהן; דברים רבה: עליה אנו בטוחין; איכה רבה: היא ירושת אבינו; פרקי דרבי אליעזר: אין אנו יכולין לעזוב את הדבר שעשו אבותינו, שגנבו את יוסף והורידוהו למצרים),

שנאמר: וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם(בראשית טז, יב) (מכילתא: וכתיב כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים(בראשית מ, טו); פרקי דרבי אליעזר: שנאמר כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ כנען; דברים רבה, פסיקתא רבתי, איכה רבה: יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ).

לא הייתה אומה באומות שלא הלך ודיבר ודפק על פתחה — מה אם ירצו ויקבלו את התורה (מדרש תנאים: מנין אתה אומר שאין מלך ושלטון בעולם עד שהיה הדיבור מרתיק על פתחו שיקבל את התורה, ולא רצו לקבל; פסיקתא דרב כהנא: מלמד שהחזיר הקדוש ברוך הוא על כל האומות לקבל את התורה, ולא קיבלוה; תנחומא: מלמד שהחזיר הקדוש ברוך הוא על כל האומות לקבל את התורה, ולא קבלוה, עד שבא אצל ישראל וקבלוה; בבלי עבודה זרה ב ע״ב, רבי יוחנן: מלמד שהחזירה הקדוש ברוך הוא על כל אומה ולשון ולא קבלוה, עד שבא אצל ישראל וקבלוה).

וכן הוא אומר (פסיקתא דרב כהנא: הדא הוא דכתיב; תנחומא: וכתוב במקום אחר): יוֹדוּךָ יְיָ כׇּל מַלְכֵי אָרֶץ כִּי שָׁמְעוּ אִמְרֵי פִיךָ(תהלים קלח, ד) (מדרש תנאים: ששמעו מסוף העולם ועד סופו).

יכול שמעו וקבלו (פסיקתא דרב כהנא: שמא שמעו ורצו לקבל התורה; תנחומא: ועדיין אנו צריכין ללמד: שמא רצו לשמוע)?

תלמוד לומר: וְאוֹתָם לֹא יַעֲשׂוּ(יחזקאל לג, לא);

ואומר (פסיקתא דרב כהנא: עד שבא מיכה המורשתי ופרשה; תנחומא: בא מיכה המורשתי ופסק את הדבר): וְעָשִׂיתִי בְּאַף וּבְחֵימָה נָקָם(מיכה ה, יד) את הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמֵעוּ.

(פסיקתא דרב כהנא: הא למדת ששמעו ולא קבלו; תנחומא: הא למדת שלא רצו לשמוע לקבל את התורה) לא דיים שלא שמעו,

אלא אפילו שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח לא יכלו לעמוד בהן, עד שפרקום ונתנום לישראל (מכילתא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: מה אם בשבע מצות שנצטוו בני נח לא יכלו לעמוד בהן — על אחת כמה וכמה בכל המצות שבתורה).

משל לאחד ששילח את חמורו ואת כלבו לגורן,

והטעינו לחמורו לתך, ולכלבו שלש סאים.

והיה החמור מהלך, והכלב מלחית.

פרק ממנו סאה ונתנו על החמור; וכן שיני, וכן שלישי.

אף כך ישראל — קבלו את התורה כפירושיה וכדיקדוקיה;

אף אותן שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח לא יכלו לעמוד בהן, עד שפרקום ונתנום לישראל.

לכך נאמר: וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא.

דבר אחר:

יְיָ מִסִּינַי בָּא(דברים לג, ב) —

היה ראוי לומר ׳לסיני בא׳; ולמה אמר ״מסיני״?

אמר רבי שמעון בן יוחאי:

מסיני הוא בא לדין אומות העולם, ששמעו את התורה ולא קיבלו אותה,

שנאמר: וְעָשִׂיתִי בְּאַף וּבְחֵמָה נָקָם אֶת הַגּוֹיִם(מיכה ה, יד).

וכן את מוצא שהרי הוא מזכיר שעיר ופארן,

שאמר משה: רבונו של עולם, כשתהא כועס — השב הכעס על אלו שלא קיבלו את תורתך!

וכן הוא אומר: עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם(חבקוק ג, ו).

דבר אחר:

וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא(דברים לג, ב) —

כשנגלה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל, הרעיש כל העולם כולו על יושביה,

שנאמר: קוֹל יְיָ עַל הַמָּיִם אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים(תהלים כט, ג).

כיון ששמעו כל הקולות, נתקבצו כל האומות אצל בלעם.

אמרו לו: כמדומין אנו שהקדוש ברוך הוא מאבד את עולמו.

אמר להן: והלא כבר נאמר: וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל(בראשית ט, טו).

אמרו לו: הקול הזה מהו?

אמר להן: יְיָ עֹוז לְעַמּוֹ יִתֵּן(תהלים כט, יא),

ואין עֹוז אלא תורה, שנאמר: עִמּוֹ עֹוז וְתוּשִׁיָּה(איוב יב, טז).

אמרו לו: אם כן — יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.

דבר אחר:

וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא(דברים לג, ב) —

כשעתיד המקום ליפרע משעיר,

עתיד להרעיש כל העולם כולו על יושביו, כדרך שהרעיש בשעת מתן תורה,

שנאמר: יְיָ בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר(שופטים ה, ד);

(מדרש תנאים: וזרח משעיר — מלמד שלא נכנסה ביניהן אומה ומלכות מעולם, שנאמר:) ואחריכן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו(בראשית כה, כו).

אמר להן המקום: אין כל אומה ולשון נכנסת לתוכן (מדרש תנאים: מה הוא אומר? וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ(בראשית לו, לא) — הא מלמד שלא נכנסה ביניהן מלכות מעולם).

דבר אחר:

משל למלך שהיה מבקש ליתן מתנה לאחד מבניו,

והיה מתיירא מאחיו, מפני אוהביו ומפני קרוביו.

מה עשה אותו הבן? עמד ופירסם את עצמו, וסיפר את שערו.

אמר לו המלך: לך אני נותן מתנה.

כך כשבא אבינו אברהם לעולם, יצאת ממנו פסולת: ישמעאל ובני קטורה;

חזרו להיות רעים יותר מן הראשונים.

כשבא יצחק, יצא ממנו פסול: עשו וכל אלופי אדום.

אבל יעקב לא נמצא בו פסולת,

כעיניין שנאמר: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם(בראשית כה, כז).

אמר לו המקום: לך אני נותן את התורה.

לכך נאמר: וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא(דברים לג, ב).

דבר אחר:

יְיָ מִסִּינַי בָּא(דברים לג, ב) —

מלמד: כשנגלה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל, לא לישראל נתנה בלבד, אלא לכל אומות העולם,

שנאמר: לֹא בַסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי(ישעיה מה, יט) — כשנתתיה מתחלה, לא נתתיה בסתר;

בִּמְקוֹם אֶרֶץ חֹשֶׁךְ לֹא אָמַרְתִּי לְזֶרַע יַעֲקֹב — לאלו אני נותנה;

תֹּהוּ בַקְּשׁוּנִי — לא נתתיה בטכסבטכס — בצנעה, בסדר נסתר;

אלא: אֲנִי יְיָ דֹּובֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים.

דרש רבי חנינא בר פפא, ואיתימאואיתימא — ויש אומרים רבי שמלאי:

לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה ומניחו בחיקו, ואומר: למי שעסק בה — יבא ויטול שכרו!

מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים בערבוביא, שנאמר: כׇּל הַגּוֹיִם נִקְבְּצוּ יַחְדָּו(ישעיה מג, ט) וגו׳.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: אל תכנסו לפני בערבוביא, אלא תכנס כל אומה ואומה וסופריה,

שנאמר: וְיֵאָסְפוּ לְאֻמִּים, ואין לאום אלא מלכות, שנאמר: וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ(בראשית כה, כג).

ומי איכא ערבוביא קמי הקדוש ברוך הוא? אלא, כי היכי דלא ליערבבו אינהו בהדי הדדי, דלישמעו מאי דאמר להו.ומי איכא ערבוביא… — וכי יש ערבוביה לפני הקדוש ברוך הוא? אלא (כוונתו): כדי שלא יתערבבו הם זה בזה, כדי שישמעו מה שהוא אומר להם.

וכי יש ערבוביה לפני הקדוש ברוך הוא? אלא (כוונתו): כדי שלא יתערבבו הם זה בזה, כדי שישמעו מה שהוא אומר להם.

מיד נכנסה לפניו מלכות רומי תחלה. מאי טעמא? משום דחשיבא.מיד נכנסה לפניו… — מיד נכנסת לפניו מלכות רומי תחילה. מה הטעם? משום שהיא חשובה. ומניין לנו שהיא חשובה? שכתוב: «ותאכל כל ארעא ותדושינה ותדוקינה» (ותאכל את כל הארץ ותדוש אותה ותדק אותה); ואמר רבי יוחנן: זו רומי החייבת, ששמעה יצא בכל העולם. ומניין לנו שמי שחשוב נכנס ראשון? כדברי רב חסדא, שאמר רב חסדא: מלך וציבור — מלך נכנס תחילה לדין, שנאמר: לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל וגו׳. ומה הטעם? אם תרצה אמור: אין זה דרך ארץ שיעמוד המלך בחוץ (וימתין); ואם תרצה אמור: (נכנס תחילה) קודם שיתעצם חרון האף (על הציבור).

מיד נכנסת לפניו מלכות רומי תחילה. מה הטעם? משום שהיא חשובה.

ומנלן דחשיבא? דכתיב: וְתֵאכֻל כׇּל אַרְעָא וּתְדוּשִׁינַּהּ וְתַדְּוקִינַּהּ(דניאל ז, כג); ואמר רבי יוחנן: זו רומי חייבת, שטבעה יצא בכל העולם.

ומניין לנו שהיא חשובה? שכתוב: «ותאכל כל ארעא ותדושינה ותדוקינה» (ותאכל את כל הארץ ותדוש אותה ותדק אותה); ואמר רבי יוחנן: זו רומי החייבת, ששמעה יצא בכל העולם.

ומנא לן דמאן דחשיב עייל ברישא? כדרב חסדא, דאמר רב חסדא: מלך וצבור — מלך נכנס תחלה לדין,

ומניין לנו שמי שחשוב נכנס ראשון? כדברי רב חסדא, שאמר רב חסדא: מלך וציבור — מלך נכנס תחילה לדין,

שנאמר: לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל(מלכים א ח, נט) וגו׳.

וטעמא מאי? איבעית אימא: לאו אורח ארעא למיתב מלכא מאבראי; ואיבעית אימא: מקמי דליפוש חרון אף.

ומה הטעם? אם תרצה אמור: אין זה דרך ארץ שיעמוד המלך בחוץ (וימתין); ואם תרצה אמור: (נכנס תחילה) קודם שיתעצם חרון האף (על הציבור).

אמר להם הקדוש ברוך הוא: במאיבמאי — במה עסקתם?

אומרים לפניו: רבונו של עולם, הרבה שווקים תקנינו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו — וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל, כדי שיתעסקו בתורה.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: שוטים שבעולם! כל מה שעשיתם — לצורך עצמכם עשיתם:

תקנתם שווקים — להושיב בהן זונות; מרחצאות — לעדן בהן עצמכם;

כסף וזהב — שלי הוא, שנאמר: לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם יְיָ צְבָאוֹת(חגי ב, ח).

כלום יש בכם מגיד זאת? שנאמר: מִי בָכם יַגִּיד זֹאת — ואין זֹאת אלא תורה, שנאמר: וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה(דברים ד, מד)!

מיד יצאו בפחי נפש.

יצאת מלכות רומי, ונכנסה מלכות פרס אחריה. מאי טעמא? דהא חשיבא בתרה.יצאת מלכות רומי… — יצאה מלכות רומי, ונכנסת מלכות פרס אחריה. מה הטעם? משום שהיא החשובה אחריה. ומניין לנו? שכתוב: «וארו חיוא אחרי תנינא דמיא לדוב» (והנה חיה אחרת, שנייה, דומה לדוב); ושנה רב יוסף:

יצאה מלכות רומי, ונכנסת מלכות פרס אחריה. מה הטעם? משום שהיא החשובה אחריה.

ומנלן? דכתיב: וַאֲרוּ חֵיוָא אׇחֳרִי תִנְיָנָא דָּמְיָא לְדֹוב(דניאל ז, ה);

ומניין לנו? שכתוב: «וארו חיוא אחרי תנינא דמיא לדוב» (והנה חיה אחרת, שנייה, דומה לדוב);

ותני רב יוסף:

ושנה רב יוסף:

אלו פרסיים, שאוכלין ושותין כדוב, ומסורבלין בשר כדוב, ומגדלין שער כדוב, ואין להם מנוחה כדוב.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: במאי עסקתם?

אומרים לפניו: רבונו של עולם, הרבה גשרים גשרנו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות עשינו — וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל, כדי שיתעסקו בתורה.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: כל מה שעשיתם — לצורך עצמכם עשיתם:

תקנתם גשרים — ליטול מהם מכס; כרכים — לעשות בהם אנגריאאנגריא — עבודת כפייה (למלכות);

מלחמות — אני עשיתי, שנאמר: יְיָ אִישׁ מִלְחָמָה(שמות טו, ג).

כלום יש בכם מגיד זאת? שנאמר: מִי בָכם יַגִּיד זֹאת — ואין זֹאת אלא תורה, שנאמר: וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה!

מיד יצאו מלפניו בפחי נפש.

וכי מאחר דחזית מלכות פרס למלכות רומי דלא מהניא ולא מידי, מאי טעמא עיילא? אמרי: אינהו סתרי בית המקדש, ואנן בנינן.וכי מאחר דחזית… — וכי מאחר שראתה מלכות פרס את מלכות רומי שלא הועילה כלום — מה טעם נכנסת? אומרים (הפרסים): הם החריבו את בית המקדש, ואנו בנינו אותו. וכן לכל אומה ואומה. וכי מאחר שראו (שאר האומות) את הראשונות שלא הועילו כלום — מה טעם נכנסות? סבורות: אלו שיעבדו את ישראל, ואנו לא שיעבדנו את ישראל. מה שונות אלו (רומי ופרס), שנחשבו (ונזכרו בפירוש), ומה שונות אלו שאינן נחשבות? משום שאלו נמשכות במלכותן עד שיבוא המשיח.

וכי מאחר שראתה מלכות פרס את מלכות רומי שלא הועילה כלום — מה טעם נכנסת? אומרים (הפרסים): הם החריבו את בית המקדש, ואנו בנינו אותו.

וכן לכל אומה ואומה.

וכי מאחר דחזו לקמאי דלא מהני ולא מידי, מאי טעמא עיילי? סברי: הנך אישתעבדו בהו בישראל, ואנן לא שעבדנו בישראל.

וכי מאחר שראו (שאר האומות) את הראשונות שלא הועילו כלום — מה טעם נכנסות? סבורות: אלו שיעבדו את ישראל, ואנו לא שיעבדנו את ישראל.

מאי שנא הני דחשיבי, ומאי שנא הני דלא חשיבי להו? משום דהנך משכי במלכותייהו עד דאתי משיחא.

מה שונות אלו (רומי ופרס), שנחשבו (ונזכרו בפירוש), ומה שונות אלו שאינן נחשבות? משום שאלו נמשכות במלכותן עד שיבוא המשיח.

אומרים לפניו: רבונו של עולם, כלום נתת לנו ולא קיבלנוה? (תנחומא: אומרים: כלום נתתה לנו ולא קיבלנוה?)

ומי מצי למימר הכיומי מצי למימר הכי — וכי יכולים הם לומר כך?? והכתיבוהכתיב — והרי כתוב (תנחומא: עליהם הוא אומר): וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ(דברים לג, ב),

וכתיב: אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא וגו׳(חבקוק ג, ג).

מאי בעי בשעיר, ומאי בעי בפארןמאי בעי בשעיר, ומאי בעי בפארן — מה ביקש (הקדוש ברוך הוא) בשעיר, ומה ביקש בפארן??

אמר רבי יוחנן:

מלמד שהחזירה הקדוש ברוך הוא (תנחומא: שחיזרה הקדוש ברוך הוא לתורה) על כל אומה ולשון (תנחומא: אומה ואומה ולשון) ולא קבלוה, עד שבא אצל ישראל וקבלוה!

אלא הכי אמריאלא הכי אמרי — אלא כך אומרים: כלום קבלנוה ולא קיימנוה?

ועל דא תברתהון — אמאי לא קבלתוה?ועל דא תברתהון… — והרי על זה עצמו שבירתם (עונשם): מדוע לא קיבלתם אותה?

והרי על זה עצמו שבירתם (עונשם): מדוע לא קיבלתם אותה?

אלא כך אומרים לפניו: רבונו של עולם, כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנוה, כמו שעשית לישראל?

דכתיב: וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר(שמות יט, יז);

ואמר רב דימי בר חמא:

מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא הר כגיגית על ישראל, ואמר להם: אם אתם מקבלין את התורה — מוטב, ואם לאו — שם תהא קבורתכם!

מיד אומר להם הקדוש ברוך הוא: הראשונות ישמיעונו, שנאמר: וְרִאשֹׁנוֹת יַשְׁמִיעֻנוּ — שבע מצות שקיבלתם, היכן קיימתם?

ומנלן דלא קיימום? דתני רב יוסף:ומנלן דלא קיימום… — ומניין לנו שלא קיימום? שהרי שנה רב יוסף: «עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים» — מה ראה? ראה שבע מצות שקבלו עליהן בני נח ולא קיימום; כיון שלא קיימום, עמד והתירן להן. וכי נשתכרו (בכך)? אם כן, מצינו חוטא נשכר! אמר מר בנו של רבינא: לומר, שאף על פי שמקיימין אותן — אין מקבלין עליהם שכר. ולא (מקבלים שכר)? והרי שנויה ברייתא: היה רבי מאיר אומר: מנין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? תלמוד לומר: אשר יעשה אתם האדם וחי בהם — כהנים לוים וישראלים לא נאמר, אלא האדם; הא למדת, שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה — הרי הוא ככהן גדול! אלא לומר לך, שאין מקבלין עליהם שכר כמצווה ועושה, אלא כמי שאינו מצווה ועושה; שאמר רבי חנינא: גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה.

ומניין לנו שלא קיימום? שהרי שנה רב יוסף:

עָמַד וַיְמֹודֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם(חבקוק ג, ו) — מאי רָאָה? ראה שבע מצות שקבלו עליהן בני נח ולא קיימום; כיון שלא קיימום, עמד והתירן להן.

«עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים» — מה ראה? ראה שבע מצות שקבלו עליהן בני נח ולא קיימום; כיון שלא קיימום, עמד והתירן להן.

איתגורי איתגור? אם כן, מצינו חוטא נשכר!

וכי נשתכרו (בכך)? אם כן, מצינו חוטא נשכר!

אמר מר בריה דרבינא:

אמר מר בנו של רבינא:

לומר, שאף על פי שמקיימין אותן — אין מקבלין עליהם שכר.

ולא? והתניא, היה רבי מאיר אומר:

ולא (מקבלים שכר)? והרי שנויה ברייתא: היה רבי מאיר אומר:

מנין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? תלמוד לומר: אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם(ויקרא יח, ה) —

כהנים לוים וישראלים לא נאמר, אלא הָאָדָם; הא למדת, שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה — הרי הוא ככהן גדול!

אלא לומר לך, שאין מקבלין עליהם שכר כמצווה ועושה, אלא כמי שאינו מצווה ועושה;

דאמר רבי חנינא: גדול המצווה ועושה יותר משאינו מצווה ועושה.

שאמר רבי חנינא: גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה.

אלא כך אומרים העובדי כוכבים לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, ישראל שקיבלוה — היכן קיימוה?

אמר להם הקדוש ברוך הוא: אני מעיד בהם שקיימו את התורה כולה.

אומרים לפניו: רבונו של עולם, כלום יש אב שמעיד על בנו? דכתיב: בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל(שמות ד, כב)!

אמר להם הקדוש ברוך הוא: שמים וארץ יעידו בהם שקיימו את התורה כולה.

אומרים לפניו: רבונו של עולם, שמים וארץ נוגעין בעדותן,

שנאמר: אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי(ירמיה לג, כה)!

ואמר רבי שמעון בן לקיש:

מאי דכתיב וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי(בראשית א, לא)? מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר:

אם ישראל מקבלין את תורתי — מוטב, ואם לאו — אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו.

ואמר חזקיה:

מאי דכתיב מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה(תהלים עו, ט)? אם יראה — למה שקטה? ואם שקטה — למה יראה?

אלא: בתחלה יראה, ולבסוף שקטה!

אמר להם הקדוש ברוך הוא: מכם יבאו ויעידו בהן בישראל שקיימו את התורה כולה:

יבא נמרוד ויעיד באברהם שלא עבד עבודת כוכבים;

יבא לבן ויעיד ביעקב שלא נחשד על הגזל;

תבא אשת פוטיפרע ותעיד ביוסף שלא נחשד על העבירה;

יבא נבוכד נצר ויעיד בחנניה מישאל ועזריה שלא השתחוו לצלם;

יבא דריוש ויעיד בדניאל שלא ביטל את התפלה;

יבא בלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליפז התימני ואליהו בן ברכאל הבוזי, ויעידו בהם בישראל שקיימו את כל התורה כולה,

שנאמר: יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ.

אמרו לפניו: רבונו של עולם, תנה לנו מראש ונעשנה!

אמר להן הקדוש ברוך הוא: שוטים שבעולם! מי שטרח בערב שבת — יאכל בשבת; מי שלא טרח בערב שבת — מהיכן יאכל בשבת?

אלא אף על פי כן, מצוה קלה יש לי, וסוכה שמה — לכו ועשו אותה.

ומי מצית אמרת הכי? והא אמר רבי יהושע בן לוי:ומי מצית אמרת… — וכי יכול אתה לומר כך (שיתן להם מצוה עתה)? והרי אמר רבי יהושע בן לוי: מהו שכתוב «אשר אנכי מצוך היום»? «היום לעשותם» — ולא למחר לעשותם; «היום לעשותם» — ולא היום ליטול שכר! אלא, שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו. ומדוע קורא לה ׳מצוה קלה׳? משום שאין בה חסרון כיס (הוצאת ממון).

וכי יכול אתה לומר כך (שיתן להם מצוה עתה)? והרי אמר רבי יהושע בן לוי:

מאי דכתיב אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם(דברים ז, יא)? הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם — ולא למחר לעשותם; הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם — ולא היום ליטול שכר!

מהו שכתוב «אשר אנכי מצוך היום»? «היום לעשותם» — ולא למחר לעשותם; «היום לעשותם» — ולא היום ליטול שכר!

אלא, שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו.

ואמאי קרי ליה מצוה קלה? משום דלית ביה חסרון כיס.

ומדוע קורא לה ׳מצוה קלה׳? משום שאין בה חסרון כיס (הוצאת ממון).

מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו,

והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא,

שנאמר: נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ(תהלים ב, ג).

מקדיר? והא אמרת: אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו!מקדיר? והא אמרת… — (וכי) מקדיר (חמה עליהם)? והרי אמרת: אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו! (משיבים:) משום שגם לישראל לפעמים נמשכת להם תקופת תמוז עד החג (חג הסוכות), ויש להם צער (בישיבת הסוכה). והרי אמר רבא: מצטער פטור מן הסוכה! — נניח שפטור; וכי לבעוט הם בועטים?

(וכי) מקדיר (חמה עליהם)? והרי אמרת: אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו!

משום דישראל נמי זימני דמשכא להו תקופת תמוז עד חגא, והוי להו צערא.

(משיבים:) משום שגם לישראל לפעמים נמשכת להם תקופת תמוז עד החג (חג הסוכות), ויש להם צער (בישיבת הסוכה).

והאמר רבא: מצטער פטור מן הסוכה! נהי דפטור — בעוטי מי מבעטי?

והרי אמר רבא: מצטער פטור מן הסוכה! — נניח שפטור; וכי לבעוט הם בועטים?

מיד הקדוש ברוך הוא יושב ומשחק עליהן, שנאמר: יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק וגו׳(תהלים ב, ד).

אמר רבי יצחק:

אין שחוק לפני הקדוש ברוך הוא אלא אותו היום בלבד.

וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא וגו׳(דברים לג, ב) — מלמד שהחזיר הקדוש ברוך הוא על כל האומות לקבל את התורה, ולא קיבלוה (תנחומא: עד שבא אצל ישראל וקבלוה),

הדא הוא דכתיב (תנחומא: וכתוב במקום אחר):

יוֹדוּךָ יְיָ כׇּל מַלְכֵי אָרֶץ(תהלים קלח, ד).

(תנחומא: ועדיין אנו צריכין ללמד:) שמא שמעו ורצו לקבל התורה (תנחומא: שמא רצו לשמוע)? עד שבא מיכה המורשתי ופרשה (תנחומא: בא מיכה המורשתי ופסק את הדבר):

וְעָשִׂיתִי בְּאַף וּבְחֵימָה נָקָם אֶת הַגּוֹיִם וגו׳(מיכה ה, יד) —

הא למדת ששמעו ולא קבלו (תנחומא: שלא רצו לשמוע לקבל את התורה).

בא דוד ונתן עליה הודאה (תנחומא: הודאה לפני הקדוש ברוך הוא על כך), שנאמר אַתָּה(תהלים עז, טו) הוא יי האלהים עֹושֵׂה פֶלֶא הוֹדַעְתָּ בָעַמִּים עֻוזֶּךָ.

אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: פלאים שעשית בעולמך, שהודעת את תורתך לכל אומות העולם.

שאין עֻוזֶּךָ האמור כאן אלא תורה, שנאמר יְיָ עֹוז לְעַמּוֹ יִתֵּן וגו׳(תהלים כט, יא).

אמר רבי אבהו:

גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין אומות העולם מקבלין את התורה;

מפני מה יצא ידיהן? שכך הוא מידותיו של הקדוש ברוך הוא:

אינו מעניש עד שיצא ידי בריותיו, ואחר כך הוא טורדן מן העולם,

לפי שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניאבטרוניא — בטענת שווא, בעלילה עם בריותיו.

דבר אחר (תנחומא: מדה שניה):

מפני מה יצא ידיהן? מפני זכות האבות (תנחומא: פייסת אבות).

דבר אחר: עֲלֵי עָשׂוֹר וַעֲלֵי נָבֶל(תהלים צב, ד) וגו׳ —

אדריינוס שחיק טמיאשחיק טמיא — שחוק עצמות שאל את רבי יהושע בן חנניא. אמר לו: כבוד גדול חלק הקדוש ברוך הוא לאומות העולם:

שאותן חמשה דברות הראשונות, שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל — שמו מעורב בהם; כלומר, שאם חטאו ישראל, הוא קורא אחריהם תגר;

חמשה דברות האחרונות, שנתן לאומות העולם — אין שמו מעורב בהם; כלומר, שאם חטאו אומות העולם, אין קורא אחריהם תגר.

אמר לו: צא וטייל עמי במדינות.

ובכל מקום ומקום שהיה מוליכו, היה רואה איקוניםאיקונים — דיוקנאות, צלמים (של המלך) שלו קבועה. אמר לו: זו מה היא? אמר לו: איקונים שלי.

עד שמשכו לבית הכסא. אמר לו: אדוני המלך, רואה אני שבכל המדינה הזו אתה שליט — שבכל מקום ומקום איקונין שלך קבועה — ובמקום הזה אינה קבועה?

אמר לו: את הוא סבא דיהודאיסבא דיהודאי — זקן היהודים? כך הוא כבודו של מלך — להיות איקונים שלו קבועה במקום ביזוי, במקום משוקץ, במקום מטונף?

אמר לו: ולא שמעו אזניך מה שפיך מדבר? כך שבחו של הקדוש ברוך הוא — להיות שמו מעורב עם הרצחנים, עם המנאפים, עם הגנבים?

סילקו, והלך לו.

כיון שיצא, אמרו לו תלמידיו: רבי, לזה דחית — לנו מה אתה משיב?

אמר להם: כך עלה על דעתו של הקדוש ברוך הוא:

בתחילה הלך לו אצל בני עשו. אמר להם: מקבלים אתם את התורה?

אמרו לפניו: רבונו של עולם, מה כתיב בה?

אמר להם: לֹא תִּרְצָח(שמות כ, יג).

אמרו לו: וכל עצמם של אותם האנשים — לא הבטיחם אביהם אלא על החרב, שנאמר: עַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה(בראשית כז, מ) — אין אנו יכולים לקבל את התורה.

אחר כך הלך אצל בני עמון ומואב. אמר להם: מקבלים אתם את התורה?

אמרו לפניו: רבונו של עולם, מה כתב בה?

אמר להם: לֹא תִּנְאָף.

אמרו לו: וכל עצמם של אותם האנשים — אינם באים אלא מניאוף; הדא היא דכתיב: וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן(בראשית יט, לו) — אין אנו יכולים לקבל את התורה.

אחר כך הלך לו אצל בני ישמעאל. אמר להם: מקבלים אתם את התורה?

אמרו לפניו: רבונו של עולם, מה כתיב בה?

אמר להם: לֹא תִּגְנֹוב.

אמרו לו: כל עצמם של אותם האנשים — אינם חיים אלא מן הגניבה ומן הגזל; הדא היא דכתב: יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם וידו בַכֹּל יד כֹּל בּוֹ(בראשית טז, יב) — אין אנו יכולים לקבל את התורה.

ואחר כך בא לו אצל ישראל. אמרו לו: נעשה ונשמע.

הדא הוא דכתיב: יי מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קדש מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ(דברים לג, ב).

אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים(שיר השירים ח, יד) —

ברח דודי, ערוק מן ריחא בישא, ואתא לך לריחא טבא, עַל הָרֵי בְשָׂמִים.ברח דודי, ערוק… — ברח דודי — ברח מן הריח הרע, ובוא לך אל הריח הטוב, «על הרי בשמים».

ברח דודי — ברח מן הריח הרע, ובוא לך אל הריח הטוב, «על הרי בשמים».

עֲלֵי עָשׂוֹר — עלינו לקבל את המצות ועשרת הדברות;

עֲלֵי נָבֶל — עלינו להתנבל עליה בימי השמד.

רבי שמעון בן לוי אמר: בשמחה.

ורבנין אמרו: שלא באנגריאבאנגריא — בכפייה, בעבודת אונס.

וכיון שראה הקדוש ברוך הוא דעתם של ישראל, שמבקשים לקבל את התורה באהבה וחיבה, באימה ויראה, ברתת וזיע —

פתח ואמר: אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ(שמות כ, ב).

רבי טרפון אומר:

זרח הקדוש ברוך הוא ובא מהר סיני ונגלה על בני עשו,

שנאמר: וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִסעִיר לָמוֹ(דברים לג, ב).

ואין ״שעיר״ אלא בני עשו, שנאמר וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר(בראשית לו, ח).

אמר להם הקדוש ברוך הוא: מקבלין אתם עליכם את התורה?

אמרו לו: מה כתוב בה?

אמר להם: כתוב בה לֹא תִּרְצָח(שמות כ, יג).

אמרו: אין אנו יכולין לעזוב את הדבר שברך יצחק את עשו, שאמר לו וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה(בראשית כז, מ).

ומשם חזר ונגלה על בני ישמעאל, שנאמר והוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן.

ואין ״פארן״ אלא בני ישמעאל, שנאמר וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר פָּארָן(בראשית כא, כא).

אמר להם הקדוש ברוך הוא: מקבלים אתם עליכם את התורה?

אמרו לו: מה כתוב בה?

אמר להם: לֹא תִּגְנֹוב.

אמרו לו: אין אנו יכולין לעזוב את הדבר שעשו אבותינו, שגנבו את יוסף והורידוהו למצרים,

שנאמר: כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ(בראשית מ, טו) כנען.

ומשם שלח מלאכים על כל אומות העולם. אמרו להם: מקבלין אתם עליכם את התורה?

אמרו להם: מה כתוב בה?

אמרו: לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים(שמות כ, ג).

אמרו להם: אין אנו רוצים בתורתו; יתן תורתו לעמו, שנאמר יְיָ עֹוז לְעַמּוֹ יִתֵּן(תהלים כט, יא).

ומשם חזר ונגלה על ישראל, שנאמר וְאָתָה מֵרִיבְבֹות קֹדֶשׁ.

ואין ״ריבבות״ אלא ישראל, שנאמר וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְיָ רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר י, לו).

ועמו אַלְפֵי שִׁנְאָן, רֶכֶב(תהלים סח, יח) רבותים קדש.

ובימינו אחז את התורה — מכאן אתה למד שדברי תורה כגחלי אש: מִימִינוֹ אשדת לָמוֹ.

בלשון שבועה מנין? נִשְׁבַּע יְיָ בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ(ישעיה סב, ח).

מנין? תדע לך שכן. צא למד:

מיום שנברא העולם עד שיצאו ישראל ממצרים, חיזר הקדוש ברוך הוא את התורה על כל אומה ולשון, ולא קיבלוה.

ובכל דור ודור באין עדין ומעידין בהם; ואלו הן:

אליפז התימני, ובלדד השוחי, וצופר הנעמתי, ואליהוא בן ברכאל הבוזי, ואיוב מארץ עוץ, ובלעם בן בעור — אחרון שבכולם.

וכלום נכתבה תורה אלא בימין? או ניתנה תורה אלא בימין? שנאמר מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ(דברים לג, ב).

אף מימין תצא אש לאומות העולם, שנאמר יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה כׇּל גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱלֹהִים(תהלים ט, יח).

אילו אמר הכתוב יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה ושתיקושתיק — ושתק — הייתי אומר: רשעי ישראל ורשעי אומות העולם;

כשהוא אומר כׇּל גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱלֹהִים — אין לך שְׁכֵחֵי אֱלֹהִים אלא רשעי אומות העולם בלבד.

(בבלי בבא קמא לח ע״א, ברייתא: שור של ישראל שנגח שור של כנעני — פטור; שור של כנעני שנגח שור של ישראל — בין תם בין מועד משלם נזק שלם.) יכול יהו משלמין בתם חצי נזק, במועד נזק שלם?

תלמוד לומר: שׁוֹר רֵעֵהוּ(שמות כא, לה) —

שור רעהו יוצא כסדר הזה, ולא של אחרין יוצא כסדר הזה.

ועליהן הוא אומר (בבלי בבא קמא לח ע״א, ברייתא: שנאמר עָמַד וַיְמֹודֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם(חבקוק ג, ו), ואומר): הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן(דברים לג, ב) — הופיע פנים כנגד כל באי העולם (ירושלמי בבא קמא ד, ג, חזקיה: והופיע פנים כנגד אומות העולם).

שור של ישראל שנגח לשור של נכרי כו׳(משנה בבא קמא ד, ג) —

רב אמר:

רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם(חבקוק ג, ו) — התיר ממונה של גוים.

חזקיה אמר:

הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן(דברים לג, ב) — והופיע פנים כנגד אומות העולם.

רבי יוסי בן חנינה אמר: הורידן מנכסיהן.

רבי אבהו בשם רבי יוחנן אמר: כדיניהן.

אמר רבי לא:

על הדא איתאמרת? אלא בהדא דתני רבי חייה:על הדא איתאמרת… — וכי על זו (על משנתנו) נאמר (דבר זה)? אלא (נאמר) על זו ששנה רבי חייה: שור של גוי שנגח שור של גוי אחר חבירו — אף על פי שקיבל עליו לדון כדיני ישראל, בין תם בין מועד משלם נזק שלם; על זו נאמר: רבי אבהו בשם רבי יוחנן: כדיניהם (דנים אותם כדיני הגויים).

וכי על זו (על משנתנו) נאמר (דבר זה)? אלא (נאמר) על זו ששנה רבי חייה:

שור של גוי שנגח שור של גוי אחר חבירו — אף על פי שקיבל עליו לדון כדיני ישראל, בין תם בין מועד משלם נזק שלם;

על הדא אתאמרת: רבי אבהו בשם רבי יוחנן: כדיניהן.

על זו נאמר: רבי אבהו בשם רבי יוחנן: כדיניהם (דנים אותם כדיני הגויים).

שור של ישראל שנגח שור של כנעני — פטור.

אמרי: ממה נפשך? אי ׳רעהו׳ דוקא — דכנעני כי נגח דישראל נמי ליפטר! ואי ׳רעהו׳ לאו דוקא — אפילו דישראל כי נגח דכנעני נחייב!אמרי: ממה נפשך… — אומרים (בבית המדרש): ממה נפשך? אם ׳רעהו׳ דווקא — אף שור של כנעני כשנגח שור של ישראל ייפטר! ואם ׳רעהו׳ לאו דווקא — אף שור של ישראל כשנגח שור של כנעני נחייב!

אומרים (בבית המדרש): ממה נפשך? אם ׳רעהו׳ דווקא — אף שור של כנעני כשנגח שור של ישראל ייפטר! ואם ׳רעהו׳ לאו דווקא — אף שור של ישראל כשנגח שור של כנעני נחייב!

אמר רבי אבהו:

אמר קרא: עָמַד וַיְמֹודֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם(חבקוק ג, ו) —

ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח, כיון שלא קיימו, עמד והתיר ממונן לישראל.

רבי יוחנן אמר, מהכאמהכא — מכאן:

הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן(דברים לג, ב) — מפארן הופיע ממונם לישראל.

תניא נמי הכי: שור של ישראל שנגח שור של כנעני — פטור; שור של כנעני שנגח שור של ישראל — בין תם בין מועד משלם נזק שלם,תניא נמי הכי… — וכן שנויה ברייתא: שור של ישראל שנגח שור של כנעני — פטור; שור של כנעני שנגח שור של ישראל — בין תם בין מועד משלם נזק שלם, שנאמר: «עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים», ואומר: «הופיע מהר פארן». מה הצורך ב׳ואומר׳? שמא תאמר: פסוק זה, «עמד וימודד ארץ», נצרך לו לדרשת רב מתנה ולדרשת רב יוסף — בוא ושמע: «הופיע מהר פארן» — מפארן הופיע ממונם לישראל.

וכן שנויה ברייתא: שור של ישראל שנגח שור של כנעני — פטור; שור של כנעני שנגח שור של ישראל — בין תם בין מועד משלם נזק שלם,

שנאמר: עָמַד וַיְמֹודֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם,

ואומר: הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן.

מאי ואומר? וכי תימא האי עָמַד וַיְמֹודֶד אֶרֶץ מבעי ליה לכדרב מתנה וכדרב יוסף —

מה הצורך ב׳ואומר׳? שמא תאמר: פסוק זה, «עמד וימודד ארץ», נצרך לו לדרשת רב מתנה ולדרשת רב יוסף —

תא שמע: הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן — מפארן הופיע ממונן לישראל.

בוא ושמע: «הופיע מהר פארן» — מפארן הופיע ממונם לישראל.

מאי דרב מתנה? דאמר רב מתנה:מאי דרב מתנה… — מהי (דרשת) רב מתנה? שאמר רב מתנה: «עמד וימודד ארץ ראה» וגו׳ — מה ראה? ראה שבע מצות שנצטוו עליהן בני נח ולא קיימום, עמד והגלה אותם מעל אדמתם. ומניין משמע ש״ויתר״ זה לשון הגלייה הוא? כתוב כאן: «ויתר גוים», וכתוב שם: «לנתר בהן על הארץ», ומתרגם (אונקלוס): ׳לקפצא בהון על ארעא׳ — לקפוץ בהן על הארץ (כלומר: ״ויתר״ — הקפיץ אותם, טלטלם מארצם). מהי (דרשת) רב יוסף? שאמר רב יוסף: «עמד וימודד ארץ ראה» וגו׳ — מה ראה? ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח ולא קיימום, עמד והתירן להם. וכי נשתכרו (בכך)? אם כן, מצינו חוטא נשכר! אמר מר בנו של רבנא: לומר, שאפילו מקיימין אותן — אין מקבלין עליהן שכר. ולא (מקבלים שכר)? והרי שנינו בברייתא: רבי מאיר אומר: מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? תלמוד לומר: «אשר יעשה אתם האדם וחי בהם» — כהנים ולוים וישראלים לא נאמר, אלא אדם; הא למדת, שאפילו נכרי ועוסק בתורה — הרי הוא ככהן גדול! אומרים (בבית המדרש): אין מקבלים עליהן שכר כמצווה ועושה, אלא כמי שאינו מצווה ועושה; שאמר רבי חנינא: גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה.

מהי (דרשת) רב מתנה? שאמר רב מתנה:

עָמַד וַיְמֹודֶד אֶרֶץ רָאָה וגו׳ — מה ראה? ראה שבע מצות שנצטוו עליהן בני נח ולא קיימום, עמד והגלה אותם מעל אדמתם.

ומאי משמע דהאי וַיַּתֵּר לישנא דאגלויי הוא?

ומניין משמע ש״ויתר״ זה לשון הגלייה הוא?

כתיב הכא: וַיַּתֵּר גּוֹיִם, וכתיב התם: לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ(ויקרא יא, כא), ומתרגם: לקפצא בהון על ארעא.

כתוב כאן: «ויתר גוים», וכתוב שם: «לנתר בהן על הארץ», ומתרגם (אונקלוס): ׳לקפצא בהון על ארעא׳ — לקפוץ בהן על הארץ (כלומר: ״ויתר״ — הקפיץ אותם, טלטלם מארצם).

מאי דרב יוסף? דאמר רב יוסף:

מהי (דרשת) רב יוסף? שאמר רב יוסף:

עָמַד וַיְמֹודֶד אֶרֶץ רָאָה וגו׳ — מה ראה? ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח ולא קיימום, עמד והתירן להם.

איתגורי אתגר? אם כן, מצינו חוטא נשכר!

וכי נשתכרו (בכך)? אם כן, מצינו חוטא נשכר!

אמר מר בריה דרבנא:

אמר מר בנו של רבנא:

לומר, שאפילו מקיימין אותן — אין מקבלין עליהן שכר.

ולא? והתניא, רבי מאיר אומר:

ולא (מקבלים שכר)? והרי שנינו בברייתא: רבי מאיר אומר:

מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? תלמוד לומר: אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם(ויקרא יח, ה) —

כהנים ולוים וישראלים לא נאמר, אלא אָדָם; הא למדת, שאפילו נכרי ועוסק בתורה — הרי הוא ככהן גדול!

אמרי: אין מקבלים עליהן שכר כמצווה ועושה, אלא כמי שאינו מצווה ועושה;

אומרים (בבית המדרש): אין מקבלים עליהן שכר כמצווה ועושה, אלא כמי שאינו מצווה ועושה;

דאמר רבי חנינא: גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה.

שאמר רבי חנינא: גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה.

הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן(דברים לג, ב) —

ארבע הופעות הן:

הראשונה במצרים (מדרש תנאים: הופעה הראשונה זו של מצרים),

שנאמר: רֹועֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹוהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף יֹושֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה(תהלים פ, ב).

שנייה בשעת מתן תורה (מדרש תנאים: הופעה השניה זו של מתן תורה),

שנאמר: הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן.

שלישית לימות גוג ומגוג (מדרש תנאים: הופעה השלישית זו של אדום),

שנאמר: אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ(תהלים צד, א).

רביעית לימות המשיח (מדרש תנאים: הופעה הרביעית זו של גוג),

שנאמר: מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹופִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ(תהלים נ, ב).

אמר רב אמי:

גדולה דעה שנתנה בתחלת ברכה של חול.

ואמר רב אמי:

גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות, שנאמר כִּי אֵל דֵּעוֹת יְיָ(שמואל א ב, ג);

וכל מי שאין בו דעה — אסור לרחם עליו, שנאמר כִּי לֹא עַם בִּינוֹת הוּא עַל כֵּן לֹא יְרַחֲמֶנּוּ עֹשֵׂהוּ(ישעיה כז, יא).

אמר רבי אלעזר:

גדול מקדש שנתן בין שתי אותיות, שנאמר פָּעַלְתָּ יְיָ מִקְּדָשׁ יְיָ(שמות טו, יז).

ואמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו דעה — כאילו נבנה בית המקדש בימיו; דעה נתנה בין שתי אותיות, מקדש נתן בין שתי אותיות.

מתקיף להמתקיף לה — הקשה עליה רב אחא קרחינאה:

אלא מעתה, גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות, שנאמר אֵל נְקָמוֹת יְיָ(תהלים צד, א)!

אמר ליה: אין, במילתה מיהא גדולה היאאין, במילתה מיהא גדולה היא — כן, בעניינה מכל מקום גדולה היא.

והיינו דאמר עולאוהיינו דאמר עולא — וזהו שאמר עולא: שתי נקמות הללו למה? אחת לטובה ואחת לרעה.

לטובה — דכתיב: הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן(דברים לג, ב);

לרעה — דכתיב: אֵל נְקָמוֹת יְיָ אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ.

אָשִׁירָה לַיְיָ(שמות טו, א) — שהוא נאה, שהוא הדור, שהוא משובח,

שנאמר: כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ לַיְיָ וגו׳(תהלים פט, ז);

ואומר: אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה(תהלים פט, ח);

ואומר: אֱלֹהֵים צְבָאוֹת מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ וגו׳(תהלים פט, ט).

וכן הוא אומר: יְיָ אֱלֹהֵי צְבָאוֹת — אות הוא בתוך צבא שלו.

וכן הוא אומר: וְאָתָא מֵרִבְבֹות קֹודֶשׁ(דברים לג, ב) — אות הוא ברבבות שלו.

וכן הוא אומר: אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים יְיָ וגו׳(תהלים פו, ח).

וכן הוא אומר: דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם(שיר השירים ה, י);

ואומר: רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז(שיר השירים ה, יא); ואומר: עֵינָיו כְּיוֹנִים(שיר השירים ה, יב);

ואומר: לְחָיָיו כַּעֲרוּגַת(שיר השירים ה, יג); ואומר: יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב(שיר השירים ה, יד);

ואומר: שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ וגו׳(שיר השירים ה, טו).

דָּגוּל מֵרְבָבָה(שיר השירים ה, י) —

אמר רבי אבא בר כהנא:

מלך בשר ודם — מעטיפתו ניכר;

ברם הכאברם הכא — אבל כאן — הוא אש, ומשרתיו אש:

וְאָתָא מֵרִבְבֹות קֹדֶשׁ(דברים לג, ב) — ואות הוא בתוך רבבות קדש.

דבר אחר:

רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם(תהלים סח, יח) —

אמר רבי אלעזר בן פדת:

מהו אַלְפֵי שִׁנְאָן? הנאים והמשובחים שבהן; אף על פי כן הקדוש ברוך הוא מסויים ביניהם.

אמרה כנסת ישראל: דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם(שיר השירים ה, י).

מלך בשר ודם יוצא לקמפוןלקמפון — למחנה, לשדה הקרב — כמה נאים כיוצא בו, כמה גבורים כיוצא בו;

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן: כשבא לסיני, נטל עמו מלאכי השרת הנאים והמשובחים שבהם.

אמר רבי יהודה ברבי סימון:

מה כתיב? הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וגו׳(דברים לג, ב) — ואות הוא בתוך רבבות קודש: אין כמותו, ומי דומה לו?

אמר רבי אלעזר בן פדת:

במקום שיש אוכלוסיןאוכלוסין — המון אדם הרבה — יש דוחק;

אבל בסיני, כשבא הקדוש ברוך הוא, ירדו עמו אלפי אלפים וריבי רבבות — אף על פי כן היה להם ריוח.

וְאָתָא מֵרִבְבֹות קֹודֶשׁ(דברים לג, ב) —

שלא כמידת בשר ודם מידת הקדוש ברוך הוא.

מידת בשר ודם — כשהוא עושה משתה לבנו, הוא שמח בחופתו, מראה לו כל גנזיו וכל אשר לו;

אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן,

אלא וְאָתָא מֵרִבְבֹות קֹודֶשׁ — ולא כל רבבות קודש.

דבר אחר:

וְאָתָא מֵרִבְבֹות קֹודֶשׁ — (פסיקתא, תוספתא: מלמד שהקדוש ברוך הוא ניכר בתוך צבא שלו. בא וראה שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מידת בשר ודם:)

מלך בשר ודם יושב בפמליאפמליא — פמליה — שרי המלך ומשרתיו שלו (פסיקתא, תוספתא: מידת בשר ודם — יש בתוך פמליא שלו):

יש בה בני אדם נאין, יש בה בני אדם קבוצין, יש בה בני אדם גיבורין ממנו (פסיקתא, תוספתא: בני אדם נאים ממנו, וגיבורים ממנו, וגוצים ממנו, וארוכים ממנו);

אבל מי שאמר והיה העולם (פסיקתא, תוספתא: הקדוש ברוך הוא) אינו כן,

אלא וְאָתָא מֵרִבְבֹות קֹודֶשׁ — אות הוא בתוך רבבות קודש (פסיקתא, תוספתא: בכל הרבבות שלו: ״מי כמוך״ וגו׳; בבלי חגיגה טז ע״א, רבי יוחנן: ״ואתא מרבבת קדש״ — אות הוא ברבבה שלו).

וכשנגלה על הים, מיד הכירוהו,

שנאמר: זֶה אֵלִי וְאַנְוֵיהוּ(שמות טו, ב).

היו אומות העולם משאילין את ישראל, ואומרים להם:

מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד(שיר השירים ה, ט), שכך אתם מומתין עליו, שכך אתם נהרגין עליו?

כעיניין שנאמר: עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ(שיר השירים א, ג);

ואומר: כִּי עָלֶיךָ הֹורַגְנוּ כׇל הַיּוֹם(תהלים מד, כג).

כולכם נאים, כולכם גיבורין — בואו והתערבו עמנו!

וישראל אומרין להם: נאמר לכם מקצת שבחו, ואתם מכירין אותו:

דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה(שיר השירים ה, י),

רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז(שיר השירים ה, יא), עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם(שיר השירים ה, יב),

לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּושֶׂם(שיר השירים ה, יג), יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב(שיר השירים ה, יד),

שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ(שיר השירים ה, טו), חִכּוֹ מַמְתַקִּים(שיר השירים ה, טז).

כיון ששמעו אומות העולם נאותו ושבחו של מי שאמר והיה העולם,

אומר להם לישראל: נבוא עמכם!

שנאמר: אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים(שיר השירים ו, א).

וישראל אומרין להם: אין לכם חלק בו —

אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי(שיר השירים ו, ג).

רבי עקיבא עלה בשלום וירד בשלום,

ועליו הכתוב אומר: מׇשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה(שיר השירים א, ד).

ואף רבי עקיבא בקשו מלאכי השרת לדוחפו.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: הניחו לזקן זה, שראוי להשתמש בכבודי.

מאי דרשמאי דרש — מה דרש??

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:

וְאָתָא מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ(דברים לג, ב) — אות הוא ברבבה שלו.

ורבי אבהו אמר:

דָּגוּל מֵרְבָבָה(שיר השירים ה, י) — דוגמאדוגמא — דמות, סימן מובהק הוא ברבבה שלו.

וריש לקיש אמר:

יְיָ צְבָאוֹת שְׁמוֹ(ישעיה מח, ב) — אדון הוא בצבא שלו.

ורבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:

לֹא בָרוּחַ יְיָ וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ יְיָ(מלכים א יט, יא), וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ יְיָ וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה(מלכים א יט, יב)…

וְהִנֵּה יְיָ עֹבֵר.

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל(דברים ו, ד) —

זה שאמר הכתוב:

חֶלְקִי יְיָ אָמְרָה נַפְשִׁי(איכה ג, כד).

מהו חֶלְקִי יְיָ?

אלא בשעה שחלק הקדוש ברוך הוא את עולמו לאומות העולם, שנאמר: בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם(דברים לב, ח),

ונטלה כל אומה ואומה ובחרה לה אלוה:

מי שבחרה לה למיכאל, מי שבחרה לה לגבריאל, מי שבחרה לה לשמש ולירח.

אבל ישראל בחרו להם הקדוש ברוך הוא,

שנאמר: כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ(דברים לב, ט),

וכתיב: כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ יִשְׂרָאֵל לִסְגֻלָּתוֹ(תהלים קלה, ד).

אמר הקדוש ברוך הוא: אתם בחרתם אותי — אף אני בוחר בכם,

שנאמר: כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.

וביום מתן תורה קרע הקדוש ברוך הוא את השמים, והראה לישראל מה שיש למעלן.

רבי פנחס ורבי לוי בשם רבי שמעון בן לקיש:

קרע להם הקדוש ברוך הוא שבעה רקיעים;

וכשם שקרע את העליונים, כך קרע את התחתונים,

שנאמר: אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת(שמות כ, ד).

אמר להם: ראו שאין אחר עמי,

שנאמר: אַתָּה הׇרְאֵיתָ לָדַעַת(דברים ד, לה), וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וגו׳(דברים ד, לט).

מקבלין אתם מלכותי עליכם?

מבקשין אתם לבחור לכם אלוה כשם שבחרו כל האומות מן המלאכים, שהם משמשין אותי אלף אלפיןאלף אלפין — אלף אלפים? בחרו לכם מהם!

אמרו לו: וְאָתָא מֵרִבְבֹות קֹדֶשׁ(דברים לג, ב) — אתה הוא אלהינו, ואתה חלקנו, ואתה קדש.

בשביל כך אני מייחדת אלוהותו ומלכותו עלי שני פעמים בכל יום ויום,

אומרים: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד.

מפני מה אין מקנחין בימין אלא בשמאל?

אמר רבא:

מפני שהתורה ניתנה בימין, שנאמר מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ(דברים לג, ב).

רבה בר בר חנה אמר: מפני שהיא קרובה לפה.

ורבי שמעון בן לקיש אמר: מפני שקושר בה תפילין.

רב נחמן בר יצחק אמר: מפני שמראה בה טעמי תורה.

כתנאיכתנאי — כמחלוקת התנאים:

רבי אליעזר אומר: מפני שאוכל בה.

רבי יהושע אומר: מפני שכותב בה.

רבי עקיבא אומר: מפני שמראה בה טעמי תורה.

והנותן ספר תורה לחבירו — לא יתנהו לו אלא בימין, והמקבלו לא יקבלו אלא בימין,

שכן נתינתה בהר סיני, שנאמר מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ(דברים לג, ב).

אמר רבי אלכסנדרי אמר רבי יהושע בן לוי:

המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו, ואחר כך יתן שלום.

אמר ליה רב מרדכי:

כיון שפסע שלש פסיעות לאחוריו — התם איבעיא ליה למיקםהתם איבעיא ליה למיקם — שם היה צריך לעמוד.

משל לתלמיד הנפטר מרבו: אם חוזר לאלתר — דומה לכלב ששב על קיאו.

תניא נמי הכיתניא נמי הכי — וכן שנויה ברייתא: המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו, ואחר כך יתן שלום; ואם לא עשה כן — ראוי לו שלא התפלל.

ומשום שמעיה אמרו: שנותן שלום לימין ואחר כך לשמאל,

שנאמר: מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ(דברים לג, ב),

ואומר: יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ(תהלים צא, ז).

מאי ואומר? וכי תימא: אורחא דמילתא היא למיתב בימין — תא שמע: יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ.מאי ואומר? וכי… — מה ׳ואומר׳? שמא תאמר: כך דרך העולם, לתת בימין — בוא ושמע: «יפל מצדך…» רבא ראה את אביי שנתן שלום לימין תחילה. אמר לו: וכי סבור אתה (שאמרו) לימין שלך? לשמאל שלך אני אומר, שהוא ימינו של הקדוש ברוך הוא. אמר רב חייא בנו של רב הונא: ראיתי את אביי ורבא שפוסעים שלש פסיעות בכריעה אחת.

מה ׳ואומר׳? שמא תאמר: כך דרך העולם, לתת בימין — בוא ושמע: «יפל מצדך…»

רבא חזייה לאביי דיהיב שלמא לימינא ברישא.

רבא ראה את אביי שנתן שלום לימין תחילה.

אמר ליה: מי סברת לימין דידך? לשמאל דידך קא אמינא, דהוי ימינו של הקדוש ברוך הוא.

אמר לו: וכי סבור אתה (שאמרו) לימין שלך? לשמאל שלך אני אומר, שהוא ימינו של הקדוש ברוך הוא.

אמר רב חייא בריה דרב הונא:

אמר רב חייא בנו של רב הונא:

חזינא להו לאביי ורבא דפסעי להו שלש פסיעות בכריעה אחת.

ראיתי את אביי ורבא שפוסעים שלש פסיעות בכריעה אחת.

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה וגו׳(שמות יד, כט) —

והיו מלאכי השרת תמיהין לומר: בני אדם עובדי עבודה זרה מהלכין ביבשה בתוך הים!

ומנין שאף הים נתמלא עליהם חימה?

שלמעלן נאמר וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה(שמות יד, כב), וכאן חֹמָה כתיב, חסר וי״ו.

מי גרם להם להנצל? מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם.

מִימִינָם — בזכות תורה שהן עתידין לקבל מימינם,

שנאמר: מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ(דברים לג, ב);

וּמִשְּׂמֹאלָם — זו תפילה.

דבר אחר:

מִימִינָם — זו מזוזה; וּמִשְּׂמֹאלָם — זו תפילה.

דבר אחר:

וַעֲגִילִים עַל אׇזְנָיִךְ(יחזקאל טז, יב) —

אמר רבי ברכיה הכהן ברבי:

אילו הדברות: שהיה הדיבור מבקש לצאת, והיה הכרוז יוצא לפניו וצווח ואומר לפניו:

מחיצות האש, סלקו עצמיכם מלפני הדיבור, שלא יצא וישרוף אתכם!

ומיד היו המלאכים של אש מסלקים עצמם, והחיות מסלקות עצמן, כדי שלא ישרפו מנשפו של דיבור.

ומפני שהיה אשו של דיבור קשה מן אשם של מלאכים:

שהמלאכים אינם אלא מן האש של תחת כסא הכבוד, מן אותו נהר שראה דניאל, שנאמר נְהַר דינור נָגֵד וְנָפֵק מִן קֳדָמוֹהִינהר דינור נגד ונפק מן קדמוהי — נהר של אש נמשך ויוצא מלפניו(דניאל ז, י), שמשם היו נבראים;

אבל אשו של דיבור לא היתה אלא מתוך ימינו של הקדוש ברוך הוא,

שכן כתיב: מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ(דברים לג, ב).

נמצאת אומר: למה היה הכרוז יוצא מפיו של הקדוש ברוך הוא ובא ויושב לו על אזנו של ישראל ומתעגל עליה —

זו היא וַעֲגִילִים עַל אׇזְנָיִךְ.

מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ(דברים לג, ב) —

כשהיה הדיבר יוצא מפי הקדוש ברוך הוא,

היה יוצא דרך מימינו של קודש לשמאלן של ישראל,

ועוקף את מחנה ישראל שנים עשר מיל על שנים עשר מיל,

וחוזר ובא דרך ימינן של ישראל לשמאלו של מקום;

והקדוש ברוך הוא מקבלו בימינו, וחוקקו בלוח.

והיה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו,

שנאמר: קוֹל יְיָ חֹוצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ(תהלים כט, ז).

אמר רבי אבין בר רב אדא אמר רבי יצחק:

מנין שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין?

שנאמר: נִשְׁבַּע יְיָ בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ(ישעיה סב, ח).

בִּימִינוֹ — זו תורה, שנאמר מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ(דברים לג, ב);

וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ — אלו תפילין, שנאמר יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן(תהלים כט, יא).

ומנין שהתפילין עוז הם לישראל? דכתיב: וְרָאוּ כׇּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יְיָ נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ(דברים כח, י);

ותניאותניא — ושנויה ברייתא, רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש.

אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין:אמר ליה רב… — אמר לו רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין: תפילין אלו של ריבון העולם — מה כתוב בהן? אמר לו: «ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ». וכי משתבח הקדוש ברוך הוא בשבחם של ישראל? כן, שכתוב: «את יי האמרת היום», «ויי האמירך היום».

אמר לו רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין:

הני תפילין דמרי עלמא — מה כתיב בהו?

תפילין אלו של ריבון העולם — מה כתוב בהן?

אמר ליה: וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ(דברי הימים א יז, כא).

אמר לו: «ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ».

ומי משתבח קודשא בריך הוא בשבחייהו דישראל?

וכי משתבח הקדוש ברוך הוא בשבחם של ישראל?

אין, דכתיב: אֶת יְיָ הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם(דברים כו, יז), וַיְיָ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם(דברים כו, יח).

כן, שכתוב: «את יי האמרת היום», «ויי האמירך היום».

אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל:

אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם — ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם.

אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד(דברים ו, ד);

ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר: וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי:אמר ליה רב… — אמר לו רב אחא בנו של רבא לרב אשי: ניחא בבית אחד (מבתי התפילין); בשאר הבתים מה (כתוב)? אמר לו: כי מי גוי גדול, ומי גוי גדול, אשריך ישראל, או הנסה אלהים, ולתתך עליון. אם כן — מרובים להם הבתים יותר מדי (יותר מארבעה)! אלא: «כי מי גוי גדול» ו«ומי גוי גדול», שדומים זה לזה — בבית אחד; «אשריך ישראל» ו«ומי כעמך ישראל» — בבית אחד; «או הנסה אלהים» — בבית אחד; «ולתתך עליון» — בבית אחד. וכולם כתובים בתפילין שבזרועו.

אמר לו רב אחא בנו של רבא לרב אשי:

תינח בחד ביתא — בשאר בתי מאי?

ניחא בבית אחד (מבתי התפילין); בשאר הבתים מה (כתוב)?

אמר ליה:

אמר לו:

כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל(דברים ד, ז), וּמִי גּוֹי גָּדוֹל(דברים ד, ח),

אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל(דברים לג, כט),

אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים(דברים ד, לד),

וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן(דברים כו, יט).

אי הכי — נפישי להו טובי בתי!

אם כן — מרובים להם הבתים יותר מדי (יותר מארבעה)!

אלא: כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל ווּמִי גּוֹי גָּדוֹל, דדמיין להדדי — בחד ביתא;

אלא: «כי מי גוי גדול» ו«ומי גוי גדול», שדומים זה לזה — בבית אחד;

אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל ווּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל — בחד ביתא;

«אשריך ישראל» ו«ומי כעמך ישראל» — בבית אחד;

אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים — בחד ביתא;

«או הנסה אלהים» — בבית אחד;

וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן — בחד ביתא.

«ולתתך עליון» — בבית אחד.

וכולהו כתיבי באדרעיה.

וכולם כתובים בתפילין שבזרועו.

מאי יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה(משלי יא, כא)?

אמר רב:

כל הבא על אשת איש, אפילו הקנהו להקדוש ברוך הוא שמים וארץ כאברהם אבינו,

דכתיב ביהביה — בו הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל יְיָ אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ(בראשית יד, כב) — לא ינקה מדינה של גיהנם.

קשיא להו לדבי רבי שילאקשיא להו לדבי רבי שילא — קשה היה להם לבני בית מדרשו של רבי שילא: האיהאי — זה יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה — ׳ידי׳ מיבעי ליהמיבעי ליה — היה צריך (לכתוב)!

אלא אמרי דבי רבי שילאאלא אמרי דבי רבי שילא — אלא אמרו בני בית מדרשו של רבי שילא:

אפילו קיבל תורה כמשה רבינו, דכתיב ביה מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ(דברים לג, ב) — לא ינקה מדינה של גיהנם.

קשיא ליה לרבי יוחנןקשיא ליה לרבי יוחנן — קשה היה לו לרבי יוחנן: האי יָד לְיָד — ׳יד מיד׳ מיבעיא ליהמיבעיא ליה — היה צריך (לכתוב)!

אלא אמר רבי יוחנן:

אפילו עושה צדקה בסתר, דכתיב מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף וגו׳(משלי כא, יד) — לא ינקה מדינה של גיהנם.

ועוד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע(קהלת ג, טז).

רבי אלעזר ורבי יהודה.

רבי אלעזר אמר:

מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע — מקום שסנהדרין גדולה של ישראל יושבת וחותכת דיניהן של ישראל.

שָׁמָּה הָרֶשַׁע — שמה וַיָּבֹאוּ שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וַיֵּשְׁבוּ בְּשַׁעַר הַתָּוֶךְ(ירמיה לט, ג).

מה הוא שַׁעַר הַתָּוֶךְ? ששם חותכין את ההלכה.

במתלא אמר: הנדי תלא מרא זייניה קבלאי, רעיא תלא קולתיה.במתלא אמר… — במשל אומרים: במקום שהאדון תולה את כלי זינו — (שם) הרועה תולה את כד המים שלו (כלומר: מקום הגדולים נעשה מקום הפחותים; ובפסוק: מקום הסנהדרין — שם ישבו שרי בבל).

במשל אומרים: במקום שהאדון תולה את כלי זינו — (שם) הרועה תולה את כד המים שלו (כלומר: מקום הגדולים נעשה מקום הפחותים; ובפסוק: מקום הסנהדרין — שם ישבו שרי בבל).

ורוח הקודש צווחת ואומרת: מְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע, מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע —

מקום שכתוב בו צֶדֶק יָלִין בָּהּ — וְעַתָּה מְרַצְּחִים(ישעיה א, כא): הא עבדיןהא עבדין — הרי הם עושים (הריגות) קטולין; שם הרגו את זכריה ואת אוריה.

רבי יהושע אומר:

מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע — מקום שנעשה בהן מידת הדין במעשה העגל, כדכתיב: עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר וגו׳(שמות לב, כז).

שָׁמָּה הָרֶשַׁע — שנאמר: וַיִּגֹּף יְיָ אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל(שמות לב, לה).

ורוח הקודש צווחת ואומרת: מְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע — מקום שצידקתים וקראתי אותן אלוהות: אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם(תהלים פב, ו).

שָׁמָּה הָרֶשַׁע — שם הלכו ואמרו לעגל: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל(שמות לב, ד).

מדבר בדור המבול:

מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע — מקום שנעשת בהן מידת הדין בדור המבול, כדתנןכדתנן — כמו ששנינו (במשנה): דור המבול אין להן חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין(משנה סנהדרין י, ג).

שָׁמָּה הָרֶשַׁע — שם וַיִּמַח אֶת כׇּל הַיְקוּם(בראשית ז, כג).

ורוח הקודש צווחת ואומרת: מְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע — מקום שצדיקתים וכתבתי עליהם: בָּתֵּיהֶם שָׁלוֹם מִפָּחַד וְלֹא שֵׁבֶט אֱלוֹהַּ עֲלֵיהֶם(איוב כא, ט).

שָׁמָּה הָרֶשַׁע — שם וַיֹּאמְרוּ לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ וְדַעַת דְּרָכֶיךָ לֹא חָפָצְנוּ(איוב כא, יד), מַה שַּׁדַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ וגו׳(איוב כא, טו).

מדבר בסדומיים:

מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע — מקום שנעשתה בהן מידת הדין כסדומים, כדתנן: אנשי סדום אין להן חלק לעולם הבא, אבל עומדין בדין(משנה סנהדרין י, ג).

שָׁמָּה הָרֶשַׁע — שם הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גׇּפְרִית וָאֵשׁ וגו׳(בראשית יט, כד).

ורוח הקודש צווחת ואומרת: מְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע — מקום שצדקתם, וכתבתי בארצם: אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם וְתַחְתֶּיהָ נֶהְפַּךְ כְּמוֹ אֵשׁ(איוב כח, ה), מְקוֹם סַפִּיר אֲבָנֶיהָ וְעַפְרֹת זָהָב לוֹ(איוב כח, ו).

אמרו: כשהיה אחד מהן הולך אצל הגנן ואומר לו: תן לי באיסרבאיסר — במטבע של איסר ירק — כשהוא נותן לו, והיה משכשכו, מוצא בעפרו זהב,

לקיים מה שנאמר: וְעַפְרֹת זָהָב לוֹ.

שָׁמָּה הָרֶשַׁע — שם אמרו: עמד ונשכח את הרגל מביננו; יַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה(יחזקאל טז, מט).

רבי יהודה ברבי סימון פתח קרייהפתח קרייה — פתח ודרש את הפסוק בשטים:

מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע — מקום שנעשתה בהן מידת הדין בשטים, דכתיב: קַח אֶת כׇּל רָאשֵׁי הָעָם וגו׳(במדבר כה, ד).

שָׁמָּה הָרֶשַׁע — שם וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה(במדבר כה, ט).

ורוח הקודש צווחת ואומרת: וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע — מקום שצידקתם מקללתו של בלעם, והפכתי להם את הקללות לברכות,

כדכתיב: וַיַּהֲפֹךְ יְיָ אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה(דברים כג, ו).

שָׁמָּה הָרֶשַׁע — שם וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים(במדבר כה, א).

רבי לוי ורבי יצחק.

רבי לוי אמר:

שני דברים בימין, ושני דברים ביד.

שני דברים בימין: תורה וצדקה.

תורה מנין? מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ(דברים לג, ב);

וצדקה מנין? דכתיב צֶדֶק מָלְאָה יְמִינֶךָ(תהלים מח, יא).

שני דברים ביד: נפש ומשפט.

נפש מנין? דכתיב אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כׇּל חָי(איוב יב, י);

משפט — וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי(דברים לב, מא).

נתתה במקום משפט וחטא — יצאה ממקום משפט וחטא.

אמר רבי יצחק:

אמר לה הקדוש ברוך הוא לנפש: אני כתבתי עליך רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם(דברים יב, כג), ואת יוצאה וחוטא, וגוזלת, וחומסת?

נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה(ויקרא ד, ב).

מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ(דברים לג, ב) — מלמד שלא נתנה תורה אלא בימין.

התורה נקראת אש דת.

אמר רבי יוחנן:

כל מי שבא לעסוק בתורה, יראה בעצמו כאילו עומד באש —

לכך נאמר מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ.

וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה(בראשית לט, א) —