אכֹּה אָמַר יְיָ הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי — וחרד על דברי: זה אברהם

פתיחתא ראשונה · הקדוש ברוך הוא מביט אל החרד על דברו, ובשבעה מקומות משווה עצמו עם הנמוכים

כֹּה אָמַר יְיָ הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי־זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ־לִי וְאֵי־זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי וְאֶת־כׇּל־אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה וַיִּהְיוּ כׇל־אֵלֶּה נְאֻם־יְיָ וְאֶל־זֶה אַבִּיט אֶל־עָנִי וּנְכֵה־רוּחַ וְחָרֵד עַל־דְּבָרִי שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה־אִישׁ זוֹבֵחַ הַשֶּׂה עֹרֵף כֶּלֶב מַעֲלֵה מִנְחָה דַּם־חֲזִיר מַזְכִּיר לְבֹנָה מְבָרֵךְ אָוֶן גַּם־הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה(ישעיה סו, א–ג)

כותרת הדפוס ״פרק יט. תורה״: זו פרשת התורה של הסדר ״וירא אליו יי באלני ממרא״ (בראשית יח, א), ופרקים כ–כא הם פרשת הנביאים ופרשת הכתובים שלו.

״שחרד״ — בדפוס ״שחר׳״; בבובר ״שחרד״. ״את מוצא״ — בדפוס ״את מוצ׳״; בבובר ״מוצא״.

״כי אמר רם ונשא״ — כך בדפוס; בפסוק (ישעיה נז, טו) ״כי כה אמר״, ובבובר הושלם ״כי כה אמר״. ״בשבעה מקומות״ — הפסוקים המנויים כאן הם שישה מקומות (דברים י, יז–יח; תהלים קלח, ו; ישעיה נז, טו; תהלים סח, ה–ו; לד, יט; ישעיה סו, א–ב), וכך בבובר, שמנה אותם (א)–(ו).

מקבילות: תנחומא בובר, וירא ב — אותה פתיחתא בקיצור (״מי הוא חרד על דברו של הקב״ה? זה אברהם… שוחט השור — זה אברהם… מכה איש — שהרג את נמרוד, הוא נמרוד הוא אמרפל; זובח השה — אימתי? כיון שהקריב את יצחק״), בלי שבעת המקומות. תנחומא, וירא ב — ״אמרו רבותינו בשם רבי אלעזר בן פדת: בז׳ מקומות השוה הקב״ה עצמו עם חבורות הנמוכים״, ושם שבעה: דברים י, יז–יח; תהלים קלח, ו; ישעיה נז, טו; סו, א–ב; תהלים י, טז–יז (״תאות ענוים שמעת יי״); סח, ה–ו; קמו, ו–ט (״יתום ואלמנה יעודד״) — בלי ״קרוב יי לנשברי לב״, ונחתם ״כיון שמל אברהם נגלה עליו הקב״ה לבקרו, שנאמר וירא אליו יי״.

במִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי — נהר של דם יוצא מביתו

פתיחתא שנייה · המזבח והמילה, גבעת הערלות, ביקור החולה, ואברהם יושב ושכינה עומדת

מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה־לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת־עֹלֹתֶיךָ וְאֶת־שְׁלָמֶיךָ אֶת־צֹאנְךָ וְאֶת־בְּקָרֶךָ בְּכׇל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת־שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ(שמות כ, כא)

״לכך נאמר״ — בדפוס ״לכך נ׳״; בבובר ״לכך כתיב״. ״בא וראה״ — בדפוס ״בא ורא׳״. ״שמונה עשר ושלש מאות״ — בדפוס ״שמונ׳-עשר ושלש מאו׳״. ״העמיד אברהם גבעה של ערלות… ונהר של דם״ — בדפוס ״העמי׳ אברה׳ גבע׳ של ערלו׳… ונה׳ של דם״, וכך בבובר ״העמיד… גבעה… ונהר״.

״ומקנת כספו מאת בן נכר נמולו אתו״ — בפסוק (בראשית יז, כז) ״יליד בית ומקנת כסף מאת בן נכר״; ״כספו״ בלשון המדרש (כבבראשית יז, כג ״מקנת כספו״), מחוץ לציטוט. בבובר ״ומקנת (כספו) [יליד ביתו]״. ״ותחשבו״ — בפסוק (תהלים קמד, ג) ״ותחשבהו״, ובבובר ובתנחומא כך; נדפס בלשון הדפוס מחוץ לציטוט.

״אותו הדם״ — בדפוס ״איתו״ (מאגרים: ״כך״); בבובר ״אותו דם״, ובתנחומא ״אותו ריח של דם ערלות״. ״הריני הולך לעצמי״ — בבובר ״בעצמי״. ״עד שיפוח היום… ונסו הצללים… אלך לי אל הר המור״ — שיר השירים ד, ו (בבובר: ב, יז לראש הפסוק).

מ״ודוד משבח ואומר״ עד סוף הפרק הנוסח מכתב יד אוקספורד 2340, שחוזר כאן אחרי החסר שבו (מפרק יא); ״ודוד משבח ואומר כל ארחות יי חסד ואמת״ — בגליון כתב היד. ראו הטבלה ״מקורות הנוסח״.

״להנתן בימין״ — בכתב היד ״לה?ת?ן״, אותיות מסופקות, והנו״ן הושלמה במאגרים. ״מימינו אש דת״ — כקרי (הכתיב ״אשדת״). ״אלהים נצב״ — בכתב היד ״אל׳ים״. ״מאי איכפת לך״ — בבובר ״לא איכפת, עכשיו אתה זקן, את בן מאה שנים… עתידין בניך בני שלש שנים, בני ד׳ שנים, יושבין בבית הכנסת, ואני עומד״. ״המלכים״ — בכתב היד ״המלאכים״, והאל״ף נמחקה במאגרים; בבובר ״המלכים״. ״אל תירא אברהם״ — בפסוק (בראשית טו, א) ״אברם״, ו״אברהם״ נדפס מחוץ לציטוט.

מקבילות: בראשית רבה מח, ד — ״רבי יצחק פתח: מזבח אדמה… מה אם מי שבנה מזבח לשמי הריני ניגלה עליו ומברכו, אברהם שמל עצמו לשמי איני ניגלה עליו ומברכו?״. תנחומא, וירא ב — ״רבי יצחק נפחא פתח: מזבח אדמה… ומה מי שהיה זובח עולה או שלמים אני נגלה לברכו, אברהם שזבח עצמו לפני על אחת כמה וכמה״, ואחריו (״אמר רבי אחא״) כח אברהם, גבעת הערלות, ״בואו ונבקר את החולה… ערב לי אותו ריח של דם ערלות ממור ולבונה״ ו״עד שיפוח היום… זה אברהם שנקרא מור״; שם גם פתיחת ״רבי ברכיה בשם רבי לוי: ותתן לי מגן ישעך… יהיו הם יושבים בבית הכנסת על התורה ואני נצב עליהם״. תנחומא בובר, וירא ד — ״עד שיפוח… שלא יצטער מן המילה, לפי שהיה משמש אותן״, ״אל גבעת הערלות — שנטל את הערלות ועשאן גבעה״, ״וכן דוד משבח: כל ארחות יי… ואמצעיתה חסד באברהם״, אברהם יושב והקדוש ברוך הוא עומד, ״ותתן לי מגן ישעך — כשרדפ׳ המלכים… וימינך תסעדני — כשאחזתה עמי הערלה והייתי חותך״. בראשית רבה מח, ז — ״שב, אברהם! את רמז לבניך… אלהים נצב בעדת אל״; מח, א — ״וענותך תרבני — שהיה יושב ושכינה עומדת״. פרקי דרבי אליעזר כט — ״בואו ונרד ונבקר את החולה״.

געצת ענר, אשכול וממרא — ושלשה אנשים נצבים עליו

דרשת הפסוק · ״באלוני ממרא״ · אברהם נמלך באוהביו על המילה, וממרא שיעצו להמול זכה לגילוי שכינה

״עם ענר״ — לפניו ״(ה)״, שנמחק במאגרים. ״לפיכך״ — בכתב היד ״לפי׳״. ״הלך לו אצל אשכול. רוצה הוא לעשותך…״ — כך בכתב היד, בלי ״אמר לו״; בבובר ״ואמר לו כך אף הוא״. ״שלשה אנשים״ — אחרי ״שלשה״ כתב הסופר ״עדים״, ונמחק במאגרים. לפני ״חנניה״ — ״מיש״, התחלה שנמחקה במאגרים. ״ורצת״ — הצד״י מסופקת בכתב היד.

״לפני בניך״ — בכתב היד ״לפני פניך״, ותוקן במאגרים ״בניך״; בבובר ״חייך שמלכים עתידין להשתחות לבניך״. ״יראו וקמו ושרים ונשתחוו״ — בפסוק (ישעיה מט, ז) ״מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו״; ״ושרים ונשתחוו״ בלשון כתב היד, מחוץ לציטוט.

בבובר הפסקה ארוכה ושונה: פותחת ״זה שאמר הכתוב: וידעת כי יי אלהיך הוא האלהים״ (דברים ז, ט), ״יתברך שמו של הקב״ה שאינו מקפח שכר כל בריה״; ענר: ״עם אדם יציר כפיו לא שמר אמונה, ועמך הוא משמר אמונה״; ממרא: ״רמ״ח אברים שעליך הציל מן האש, ומקצת מן אבר אחד אתה עומד ומתקשה ליתן לו?״, ו״חייך שאני נראה לו בתחומך״; ״והן עומדים כתמרה… שנאמר זאת קומתך דמתה לתמר״ (שיר השירים ז, ח). אין בו ״יש אומרים… ויש אומרים מלאכים ממש״.

מקבילות: בראשית רבה מב, ט (״והוא שוכן באלני ממרא״) — ״בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם למול, ונמלך בשלשת אוהביו: אמר לו ענר: את בן מאה שנה ואתה הולך ומצער עצמך? אמר לו אשכול: מה אתה הולך וממיס עצמך בין שונאיך? אמר לו ממרא: ולא עמד לך אלהיך בכבשן האש…״, ״חייך, איני נגלה עליו לא בפלטין שלענר ולא בפלטין שלאשכול, אלא בפלטין שלך״ — טענות ענר ואשכול שם אחרות.

אלַיְלָה וְיוֹמָם לֹא תִכְבֶּה לְעוֹלָם יַעֲלֶה עֲשָׁנָהּ — יום אחד ולא לילה ויומם

פתיחתא ראשונה · מלאכי אמר יום אחד, וישעיה לילה ויומם; שבעה שמות לגיהנם

לַיְלָה וְיוֹמָם לֹא תִכְבֶּה לְעוֹלָם יַעֲלֶה עֲשָׁנָהּ מִדּוֹר לָדוֹר תֶּחֱרָב לְנֵצַח נְצָחִים אֵין עֹבֵר בָּהּ(ישעיה לד, י)

כותרת כתב היד ״פרשת נביאים״: זו פרשת הנביאים של הסדר ״וירא אליו יי באלני ממרא״ (פרק יט). בבובר ״פרק כ׳ כתובים״.

״כי הנה היום בא בוער כתנור״ (פסוק הפתיחה) — אחרי ״בוער״ כתב הסופר ״(באש)״, ונמחק במאגרים; ובפסוק המלא שאחריו ״{אש}״ אחרי ״כתנור״, שמחק הסופר. ״עושי רשעה״ — בפסוק (מלאכי ג, יט) ״עשה רשעה״, ו״עושי״ נדפס מחוץ לציטוט. ״לילה ויום לא תכבה״ — בפסוק (ישעיה לד, י) ״ויומם״, כך בכתב היד; ״ויום״ מחוץ לציטוט.

״שבעה שמות״ — כך בכתב היד, ושמונה שמות מנויים (״ארץ עיפתה כמו אופל״ — איוב י, כב); בבובר שבעה, בלי ״ארץ עיפתה כמו אופל״, ובסדר אחר (״שאול ואבדון צלמות באר שחת בור שאון טיט היון וגיהנם״). ״אמר רבי ינאי: כל אלו השמות״ — בבובר ״א״ר ינאי וודאי כל השמות יש לגיהנם״. ״יום אחד״ — בכתב היד ״יום א׳״. ״כי הנה היום בא בוער כתנור״ (בסוף) — בכתב היד ״כתנור בוער״ וסימני סדר (2, 1) על שתי המילים; כאן כסימנים וכלשון הפסוק.

מקבילות: בבלי עירובין יט ע״א — ״אמר רבי יהושע בן לוי: שבעה שמות יש לגיהנם, ואלו הן: שאול, ואבדון, ובאר שחת, ובור שאון, וטיט היון, וצלמות, וארץ התחתית״ — בשם אחר, ו״ארץ התחתית״ במקום ״ארץ עיפתה״ ו״גיהנם״. תנחומא, וירא ג — ״עד שיפוח היום — זה יום הדין: כי הנה היום ההוא בא בוער כתנור״ (הפסוק כולו), ותנחומא בובר, וירא ד — ״כחום היום — שהרתיח הקב״ה אותו היום כיום הדין, שנאמר כי הנה היום בא בוער כתנור״: הקשר בין פסוק הסדר לפרשת הנביאים.

בלִי נָקָם וְשִׁלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם — כי קרוב יום אידם

פתיחתא שנייה · יום הדין: בלעם ראהו רחוק, ומשה ואסף ראוהו קרוב

לִי נָקָם וְשִׁלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ(דברים לב, לה)

״הוית״ — בכתב היד ״הוי׳״. ״וחזא הוית די מן טורא אתגזרת אבן״ — לשון המדרש, על פי דניאל ב, מה (״די מטורא אתגזרת אבן די לא בידין״) ו־ב, לד (״חזה הוית עד די התגזרת אבן״); בבובר דניאל ב, לד כלשונו. ״וחזא״ — האל״ף מסופקת בכתב היד.

״אוי מי יחיה מן הרשעים משומו אל״ — במדבר כד, כג (״אוי מי יחיה משמו אל״), ו״מן הרשעים״ דברי הדרשן בתוך הפסוק; אינו בבובר. ״על רשעים״ — בכתב היד ״ל״, והעי״ן הושלמה במאגרים. ״אלהים״ — בכתב היד ״אלי׳ם״. ״האומרים״ — בכתב היד ״האומ׳״, כלשון הפסוק (ישעיה ה, יט ״האמרים ימהר יחישה מעשהו״). ״קדוש ישראל״ — אחריו ״{קדוש}״, שמחק הסופר. ״יודעים״ — בכתב היד ״יודעי׳״; בבובר ״ואתם יודעין״.

בבובר: ״וישראל אומר לי נקם ושלם״, ״אמר הקב״ה כשיגיע הזמן אימתי תמוט רגלם״; ״ועל שאמרתם ותקרב ותבואה… הרי היום הבא ואתם יודעין״. אין בבובר ״מה שהם אומרים ימהר יחישה… זהו כי הנה רחיקיך יאבדו״.

גיוֹם אִירָא אֲנִי אֵלֶיךָ אֶבְטָח — שש עשרה פיות לגיהנם

פתיחתא שלישית · קצרה · האומות שאין להן תקוה, ושש עשרה פיות לגיהנם בארבע הרוחות

יוֹם אִירָא אֲנִי אֵלֶיךָ אֶבְטָח(תהלים נו, ד)

״תקוה״ — הו״ו מסופקת בכתב היד. ״ואין להם תקנה אחרת״ — כך בכתב היד; בבובר ״שאין להם תקוה… אלא גיהנם פתוחה בכל מקום״. ״אמר רבי אבא משום רבי אבהו״ — בבובר ״א״ר אחא משום ר׳ אבהו״. ״ארבע לכל רוח״ — בכתב היד ״ד׳״ (פעמיים); בבובר ״ארבע לכל רוח״.

״ותכפל״ — בכתב היד ״ותכ״ ואחריו אותיות שאינן נקראות; הושלם כלשון הפסוק (יחזקאל כא, יט), וכן בבובר. ״וחרבה המכשולים״ — בפסוק (כא, כ) ״והרבה המכשלים״, ו״וחרבה״ נדפס מחוץ לציטוט; בבובר כלשון הפסוק. ״השמאילי״ / ״השמאלי״ — בפסוק ״השמילי״, ונדפסו מחוץ לציטוט.

״התאחדי במזרח״ — בכתב היד ״התאחרי״ (מאגרים: ״כך״), ותוקן כלשון הפסוק שלפניו; בבובר ״התאחדי במזרח״. וכן במדרש תהלים (להלן) ״התא[ח]רי״ בכתב היד. ״הפנים״ — בכתב היד ״הםנים״, ותוקן במאגרים. ״ויעמידיה ליעקב לחק״ — תהלים קה, י (וכן דברי הימים א טז, יז). ״מוציאים״ — כך בכתב היד; בבובר ״ואינן מוצאין היכן לנוס״.

מקבילות: מדרש תהלים לא, ו — ״חרבו של הקב״ה יש לה שש עשרה פיות, שנאמר התאחדי הימיני… השמילי… אנה פניך מועדות, כמניין ׳איה׳ בגימטריא״ — בשם ״רבי יצחק בן תרדיון״, ושם על מדת פורענות ומדה טובה, לא על פיות הגיהנם. בבובר יחזקאל כא, יט–כ מובא שלם, ו״הרי ארבעה חרב על כל שער ושער״.

דגן עדן שלנו וגיהנם שלכם — משל הפשתן והאמיאנטון

דרשת הפסוק · ״כי הנה היום בא בוער כתנור״ · האומות וישראל טוענים כל אחד לגן עדן, והאש בודקת ביניהם

״פשתן״ — בכתב היד ״אחד למכור אמיאנטון ואחד למכור אמיאנטון״ (מאגרים: ״כך״ על הראשון), ותוקן לפי ההמשך (״איזה פשתן ואיזה אמינטון״) ולפי בובר (״אחד מהן מוכר פשתן, ואחד מהן אמינא״טון״). ״אתה אומר״ — בכתב היד ״אתם אומרים״, ותוקן במאגרים; ״שלי״ — היו״ד הושלמה במאגרים; אחריו ״זה״ (מסופק), שנמחק במאגרים. ״הרי האש לפניכם הוא בודק איזה פשתן ואיזה אמינטון״ — בגליון כתב היד.

״וגיהנם״ — היו״ד מסופקת בכתב היד. ״וישראל אומרים: לאו״ — לפניו אל״ף שמחק הסופר, ואחריו אותיות שאינן נקראות; בבובר ״וישראל אומרים לאו״. ״גהינם יוכיח״ — בכתב היד ״יוכיח גהינם״ וסימני סדר (2, 1). ״וניצול״ — בכתב היד ״וניצוד״ (הדל״ת מסופקת), ותוקן במאגרים. ״הן כלם קודחי אש״ — בפסוק (ישעיה נ, יא) ״כלכם״; ״משרפות סיד״ — בפסוק (ישעיה לג, יב) ״שיד״; שתי המילים בלשון כתב היד, מחוץ לציטוט. ״שנאמר״ (לפני ״כי תעבור במים״) — הוספה בכתב היד.

בבובר הנמשל אחר: ״אמר הקב״ה הרי אש לפניכם, לכו באור אשכם (ישעיה נ, יא)… והיה החסון לנעורת — זה סנחריב, ופועלו לניצוץ — זה חזקיהו… נדבקו, הפשתן נשרף, שנאמר והיו עמים משרפות סיד; אמינטון לא נשרף, שנאמר כי תלך במו אש לא תכוה״; אין בו אברהם בכבשן וחנניה מישאל ועזריה, ולא עובדיה. כתב היד מסתיים כאן ב״וגו׳״, ופרק כא אחריו.

אקֹורֵא מִמִּזְרָח עַיִט מֵאֶרֶץ מֶרְחָק אִישׁ עֲצָתִו — אברהם יועצו של הקדוש ברוך הוא

פתיחתא · הקדוש ברוך הוא שאינו נוטל עצה מאדם עושה את אברהם סנקליטיקוס, ונמלך בו על סדום

קֹרֵא מִמִּזְרָח עַיִט מֵאֶרֶץ מֶרְחָק אִישׁ עצתו עֲצָתִי אַף־דִּבַּרְתִּי אַף־אֲבִיאֶנָּה יָצַרְתִּי אַף־אֶעֱשֶׂנָּה(ישעיה מו, יא)

כותרת כתב היד ״פרשת כתובים״: זו פרשת הכתובים של הסדר ״וירא אליו יי באלני ממרא״ (פרקים יט–כ). בכתב היד ״(לדוד) לדוד מזמור״ — הכפילות נמחקה במאגרים.

״מארץ מרחק״ — בכתב היד ״והארץ״ (מאגרים: ״כך״), ותוקן כלשון הפסוק (ישעיה מו, יא); בבובר ״קורא ממזרח [מארץ מרחק איש עצתי]״. ״איש עצתו״ — כתיב הפסוק (הקרי ״עצתי״). ״יתברך״ — בכתב היד ״ית׳״. ״ונאמר״ — בכתב היד ״ונא׳״, האותיות מסופקות.

״נבער לכל אדם מדעת״ — בפסוק (ירמיה י, יד; וכן נא, יז) ״נבער כל אדם מדעת״; ״לכל״ בלשון כתב היד, מחוץ לציטוט. ״ואת מי נועץ ויבינהו״ — בפסוק (ישעיה מ, יד) ״את מי נועץ״, ו״ואת״ נדפס מחוץ לציטוט; בבובר ״(ואת מי נועץ ואבינהו) [את מי נועץ ויבינהו]״.

״(לך) לכך הושיבו כנגדו״ — ״לך״ התחלה שנמחקה במאגרים. ״ויטול עצה ממנו״ — בכתב היד ״וביטול״ (מאגרים: ״כך״); בבובר ״לפיכך הושיבו לימינו שיהא נוטל בו עצה״. ״נאם יי שב לימיני״ — כך בכתב היד, בלי ״לאדני״.

בבובר הפתיחתא בנוסח אחר: ״אמר לו בוא ושב לימיני שתהא בעל עצתי״, ״כל העולם כולו בראתי… ממי נטלתי עצה, אבל אברהם אני קורא אותו איש עצתי״, והמשל: ״מלך בשר ודם שנתן מתנה לאוהביו, אם יחזור בו המלך וישרוף אותה שדה חוץ מדעתו של אוהבו, אינו אומר אין המלך נאמן, אלא מכזב… כך… ואם מבקש אני להפוך חמשת הכרכים… עכשיו אומר חזר בו במתנה שנתן לי״.

מקבילות: בראשית רבה מט, ג (״המכסה אני מאברהם״) — משל האוסייא: ״למלך שנתן אוסייא לאוהבו… כך אמר הקדוש ברוך הוא: כבר נתתי את הארץ מתנה לאברהם… וחמשת הכרכים הללו בתוך שלו הן… ומה בכך, נמלך בו״. תנחומא, וירא ה — ״אפילו בשעה שהכעיסו הסדומיים לפני הקב״ה ובקש הקב״ה להפכן, לא נמלך אלא באברהם, שנאמר ויי אמר המכסה אני מאברהם״.

אאָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל — צדיק מושל ביראת אלהים

פתיחתא ראשונה · הצדיקים מושלים ביראתו של הקדוש ברוך הוא ומבטלים את גזרותיו, כאברהם על סדום

אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל מוֹשֵׁל בָּאָדָם צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים וּכְאוֹר בֹּקֶר יִזְרַח־שָׁמֶשׁ בֹּקֶר לֹא עָבוֹת מִנֹּגַהּ מִמָּטָר דֶּשֶׁא מֵאָרֶץ(שמואל ב כג, ג–ד)

כותרת כתב היד ״פרשת תורה״: זו פרשת התורה של הסדר ״חלילה לך מעשות כדבר הזה״ (בראשית יח, כה), ופרקים כג–כד הם פרשת הנביאים ופרשת הכתובים שלו.

״וכו׳״ (אחרי פסוק הסדר) — כך בכתב היד, במקום וגו׳, והאותיות מסופקות. ״כדרך בשר ודם… לצער״ — כך בכתב היד; בבובר ״בשר ודם אומר להקב״ה חלילה וגו׳״, בלי ״לצער״. ״ובאור בקר״ — בכתב היד ״ובאור״ (מסומן במאגרים ״כך״), ובפסוק (שמואל ב כג, ד) ״וכאור״; נדפס מחוץ לציטוט. ״ביראת אלהים״ — בפסוק ״יראת אלהים״, וכן תיקן בובר; ״ביראת״ נדפס מחוץ לציטוט.

בבובר הפתיחתא ארוכה: ״אמרו לו ישראל מה אמר לך, אמר להן…״, ״והאיך הקב״ה עומד ביראתו להפוך״ חמשת ״הכרכים״ (בבובר במספר), ״ואברהם הצדיק מושל ביראתו והתחיל אומר למה אתה עושה כך״, ואחריה ״א״ר אחא רצונך לידע כחן של צדיקים… שכביכול גדלן ועשה אותן שריו, שנאמר כי היו שרי קודש ושרי האלהים״ (דברי הימים א כד, ה) — שאינו בכתב היד.

מקבילות: בבלי מועד קטן טז ע״ב — ״אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים… אמר רבי אבהו: הכי קאמר… אני מושל באדם, מי מושל בי? צדיק, שאני גוזר גזרה ומבטלה״ (שם על דוד, בלי אברהם).

בלא אַחֲרִישׁ בַּדָּיו — ולאברהם שתקתי והוא שתק לי

פתיחתא שנייה · הקדוש ברוך הוא שותק לאברהם שהחריש בעקדה; ויגש — בקשה, מלחמה ותפלה; בלעדי אחזה

לא לוֹ־אַחֲרִישׁ בַּדָּיו וּדְבַר־גְּבוּרוֹת וְחִין עֶרְכּוֹ(איוב מא, ד)

״[חלילה לך מעשות כדבר הזה]״ בראש הפתיחתא — בכתב היד פסוק הסדר כתוב פעם אחת, בסוף הפתיחתא הראשונה (״אמר לפני הקדוש ברוך הוא: חלילה לך… זה שאמר הכתוב: לא אחריש בדיו״), והוא גם פתיחתה של זו; חוזר כאן בסוגריים, שלא תפתח הפתיחתא ב״זה שאמר הכתוב״ בלי פסוק.

״ולך לך אל ארץ המוריה״ — בראשית כב, ב (״וְלֶךְ לְךָ״); בבובר ״והעלהו שם לעולה״ ואחריו ״ושתק, שנאמר ואני כחרש לא אשמע״ (תהלים לח, יד). ״אף על פי שאמר״ — בכתב היד ״אע״ף שאמ׳״; בבובר ״ואע״פ שאמר לי דברים קשים״.

״רבי יהודה אומר… לשון בקשה… ורבי יהודה אומר… לשון מלחמה״ — כך בכתב היד, רבי יהודה פעמיים. בבובר ״רבי יהודה אומר אין ויגש אלא לשון מלחמה… ורבי נחמיה אומר אין ויגש אלא לשון בקשה, שנאמר ויגש אליו יהודה״, בלי ״ויגשו אליו ויאמרו גדרות צאן״ (במדבר לב, טז); ובבראשית רבה מט, ט ״רבי יהודה אמר: הגשה למלחמה… רבי נחמיה אומר: הגשה לפייס… רבנין אמרין: הגשה לתפילה״.

״אשר אתו למלחמה״ — בפסוק (שמואל ב י, יג) ״אשר עמו״, וכן בבובר ובבראשית רבה; ״אתו״ נדפס מחוץ לציטוט. ״כעלות המנחה״ — בפסוק (מלכים א יח, לו) ״בעלות״, וכן בבראשית רבה ״כעלות״; נדפס מחוץ לציטוט. ״אוי חלילה לך״ — ״אוי״ מסומן במאגרים ״כך״. ״דנתי אותם״ — לפניו בכתב היד ״דת״, ונמחק במאגרים (התחלת המילה שאחריו). ״אם און פעלתי״ — בפסוק (איוב לד, לב) ״אם עול פעלתי״, וכן בבובר; ״און״ נדפס מחוץ לציטוט.

מקבילות: תנחומא בובר, וירא י — אותה פתיחתא כמעט מילה במילה (״אמר הקב״ה: שלא יאמרו בני אדם אף אנו מדברים עם הקב״ה כשם שדיבר אברהם והוא שותק לנו… לאברהם בלבד אני שותק, למה? שהוא שותק לי״), בלי מחלוקת ״ויגש״; ושם ״בוא וראה ואעביר לפניך כל הדורות שאיבדתי ואראך שלא גביתי לפורענותם מהם״. בראשית רבה מט, י — ״בלעדי אחזה — בר מיני, אזל פשפש דינא״ ו״לא אחריש בדיו — לך אני מחריש, ולבדים היוצאים ממך: לאברהם… למשה… ליהושע… לדוד״ — דרשות אחרות על אותם פסוקים.

גאשה אחת שתושיע עיר — סרח בת אשר

דרשת הפסוק · ״חלילה לך מעשות כדבר הזה״ · סרח בת אשר שהצילה את אבל מיד יואב, וירדה במספר כאברהם על סדום

״שבע בן בכרי״ — בכתב היד כאן ״בן בארי״ (מסומן במאגרים ״כך״), ותוקן כבהמשך הסיפור וכפסוק (שמואל ב כ, א). ״רדפו אחריו עד באם עד אבלה, העם עצמם להלחם בם״ — כך בכתב היד, ולפני ״העם״ סימן הוספה בלי השלמה; המשפט אינו בבובר. ״כיון שהרגישה״ — אחריו בכתב היד ״סרס״, ונמחק במאגרים. ״קרב עד הנה״ — בכתב היד ״קרב נא עד הנה״, ו״נא״ השני נמחק במאגרים, כבפסוק (שמואל ב כ, טז).

״ראש השלישים״ — בפסוק (שמואל ב כג, ח) ״ראש השלשי״; נדפס מחוץ לציטוט. ״חמישים״ (״אולי יש חמישים צדיקים״) — אותיות מסופקות בכתב היד. ״אמרה לו: וכי אברהם אתה״ — בכתב היד ״אמ׳ לו״, ונפתח בלשון נקבה: סרח היא המדברת אל יואב, כ״אמ׳ לה… א״ל״ שבהמשך.

״ויען יואב ויאמר חלילה לי אם אבלע ואם אשחית״ — בכתב היד ״יאב״ (הוי״ו הושלמה במאגרים), ״חלילה לך״ (הכ״ף נמחקה במאגרים; בפסוק, שמואל ב כ, כ: ״חלילה חלילה לי״), ואחרי ״אם״ סימן הוספה בלי השלמה; ״אבלע״ הושלם מן הפסוק. ״כי אם איש״ — בפסוק ״כי איש״. ״הכו אותו לבדו״ — ״הכו״ מסומן במאגרים ״כך״; בפסוק (כ, כא) ״תנו אתו לבדו״; נדפס מחוץ לציטוט.

״אמרה לו: בעל שם של אדם זה״ — בכתב היד ״אמרו״ (הוי״ו מסומנת במאגרים ״כך״), ותוקן לפי ״סבורה אני״; בתנחומא בובר יואב אומר ״בעל מום עובד ע״ז״. ״ויהי איש מהר אפרים מיכיהו״ — בפסוק (שופטים יז, א) ״ושמו מיכיהו״. ״בזה האיש כתיב״ — לפניו בכתב היד ״בש״, ונמחק במאגרים. ״והנה ראשו מושלך״ — בפסוק ״הנה״; ״מושלך״ — אות מסופקת בכתב היד. ״ושם בת אשר סרח״ — בפסוק (במדבר כו, מו) ״שרח״; השם נדפס מחוץ לציטוט.

״אינו מבקש מכם אלא חמישים״ — בכתב היד ״ארבעים״, ונמחק במאגרים, ואחריו ״חמישים״ (הסופר חזר וכתב). ״אמרו לה, יטול״ (בפעם השנייה) — בכתב היד ״אמרה״. ״[לו] את ראש״ — הושלם במאגרים. ״כיון ששמעו״ — אחריו בכתב היד ״את״, ונמחק במאגרים. ״טובה חכמתה״ — בכתב היד ״חכמהה״, ותוקן במאגרים.

בבובר: ״אמר אברהם… צופה אני ברוח הקודש שהאשה פולטת עיר שלימה״ (כאן ״שעתיד אתה להוציא מזרעו אשה אחת״), ״אני היא ששילמתי מנין של שבעים נפש, שנאמר בשבעים נפש ירדו אבותיך״, ״וכך היתה סבורה בעצמה שהיא נותנת ראשו ליואב״, ״לא מאה ולא חמשים ולא עשרים אף לא חמשה״, ״כיון שנטל יואב ראשו של שבע בן בכרי חזר בו ולא נגע בעיר״.

מקבילות: תנחומא בובר, וירא יב — אותו סיפור (״צופה אני ברוח הקודש כי עתידה אשה לפלט עיר שלימה… האתה יואב… אני שילמתי מניין לישראל… מאה בני אדם הוא מבקש… אינו מבקש אלא אחד״). בראשית רבה צד, ח — ״סרח בת אשר השלימה עמהן את המניין… אנכי שלומי אמוני ישראל — אני היא שהשלמתי מניינן שלישראל במצרים, אני היא שהשלמתי נאמן לנאמן, יוסף למשה״, והמשא ומתן בארמית (״תרתין מאוון דבנינש״). קהלת רבה ט, יח — ״טובה חכמה — זו חכמתה של סרח, מכלי קרבו של יואב״, וכבבראשית רבה; בשני המקומות בלי אברהם.

אוּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם — ועצמותיכם כדשא תפרחנה

פתיחתא ראשונה · שמחת ישראל לעתיד לבא: הטובה, הרשעים בגיהנם, השכינה, המשיח, ומשל הזונין והחטים

וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא תִפְרַחְנָה וְנוֹדְעָה יַד־יְיָ אֶת־עֲבָדָיו וְזָעַם אֶת־אֹיְבָיו(ישעיה סו, יד)

כותרת כתב היד ״פרשת נביאים״: זו פרשת הנביאים של הסדר ״חלילה לך מעשות כדבר הזה״ (בראשית יח, כה; פרק כב).

״תפרחנה״ — בכתב היד ״תפרחנא״, ותוקן במאגרים. ״מה יש לבנים לעשות״ — בבובר ״מה יש לו ללב לראות ולשמוח, רואין הטוב שמתוקן להם לצדיקים ושמחים״, ושם ״מה שכתיב עין לא ראתה״ (ישעיה סד, ג) במקום ״ונודעה יד יי״. ״תראו כל הרשעים… ותברכו ותאמרו ברוך שהצילנו״ — בבובר ״רואין לרשעים נידונין בגיהנם ושמחים שאינן עמהם״.

״אותותינו ולא ראינו״ — בפסוק (תהלים עד, ט) ״אותתינו לא ראינו״; ״ולא״ נדפס מחוץ לציטוט. ״מושיבין ישראל״ — כך בכתב היד (= משיבין); בבובר ״מה יש לנו לראות ולשמוח… אין לנו לא נביא ולא רוח הקודש… ולא עוד אלא אף השכינה״.

״׳לבבכם׳״ — הלשון שהדרשן מצפה לה, לא פסוק. בבובר ״לפי שלב אחד משתייר, והקב״ה עוקר לב יצר הרע… ומניח להם יצר הטוב… והוא שמח, יצר טוב שאין לו אנטידיקוס״, בלי ״כי רוח עברה בו״ (תהלים קג, טז) ו״ואת רוחי אתן בקרבכם״ (יחזקאל לו, כז). בבובר מראה המקום ל״והסירותי את לב האבן״ — יחזקאל יא, יט; אבל ״מבשרכם ונתתי לכם לב בשר״ הם לשון יחזקאל לו, כו.

״כבר אינש אתי הוה״ — בפסוק (דניאל ז, יג) ״אתה הוה״; ״אתי הוה״ נדפס מחוץ לציטוט. ״ולא עוד אלא״ — בכתב היד ״אל״ (מסומן במאגרים ״כך״), ותוקן כלשון ״ולא עוד אלא״ שבפרק (סעיף ב) וכבובר. ״כדשא״ (״ופרין ורבין כדשא״) — בכתב היד ״כדשן״, ותוקן במאגרים. ״וגו׳״ (אחרי ״כי הנני בורא שמים חדשים״) — בכתב היד ״ו׳״, והושלם במאגרים.

״משל לזונין״ — בגליון כתב היד, תחת ״ליונים״ שנמחק; ״אנו יפים מכם״ (בפעם הראשונה) — בכתב היד ״אלו״ (מסומן במאגרים ״כך״); ״אמרו החטים לזונין״ — בכתב היד שוב ״ליונים״ (מסומן במאגרים ״כך״); שלושתם תוקנו כגליון, כתשובת החטים ״אנו יפים מכם״ וכבובר (״משל לזונין שאמרו לחיטים, אנו יפין מכם״). ״וטוענין״ — הוי״ו הושלמה במאגרים. ״ורבים מישני עפר יקיצו״ — בפסוק (דניאל יב, ב) ״מישני אדמת עפר״.

בבובר המשל מפורש בנמשל: ״כך א״ה וישראל מעורבין כאחת בעולם… אמרו להם ישראל לא מה שאתם אומרים ולא מה שאנו אומרים, אלא הרי יום בא… שמכניס את הצדיקים בג״ע ורשעים בגיהנם״, ואין בו גן עדן ועץ החיים, השלג והמטר. ״בא וראה שלא היה לפני הקדוש ברוך הוא יגיע… אלא בדבור בלבד״ — בבובר ״אין לפני הקב״ה יגיעה, אלא בדיבור ברא… ובדיבור הוא עתיד לחדש אותו״, ומפסוקי מעשה בראשית רק ״ויאמר אלהים תדשא הארץ… מיד תוצא הארץ״.

מקבילות: בראשית רבה ג, ב — ״בדבר יי שמים נעשו: לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, אלא בדבר יי״ (פתיחתא ל״ויאמר אלהים יהי אור״). שאר הדרשות על ״וראיתם ושש לבכם״ ומשל הזונין והחטים — לא נמצאו במדרשים שבספרייה מלבד בובר.

בהַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע — לעתיד לבא יפריש בין אלו לאלו

פתיחתא שנייה · בעולם הזה מקרה אחד לצדיק ולרשע, ולעתיד לבא גן עדן לאלו וגיהנם לאלו

הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא וְלַזֹּבֵחַ וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ כַּטּוֹב כַּחֹטֶא הַנִּשְׁבָּע כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא(קהלת ט, ב)

״אלו לחיי העולם ואלו לחרפות ולדראון עולם״ — לשון דניאל יב, ב בשינוי (״אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם״). ״משל למי שבא למדינה״ — בבובר ״משל למלך שנכנס למדינה ונכנסו עמו דוכסין ואפרכין… וקוסטריא (פי׳ שר בית הסוהר) נכנס אחריו… המלך בפלטין שלו ודוכסין בפלטריות, ושרי צבאות בבתיהם, וקוסטריא בפילקי״. ״הרי חלק ושל צדיקים״ — כך בכתב היד.

״ושל רשעים יאבדו״ — לשון תהלים לז, כ (״כי רשעים יאבדו״), שאינו מצוטט. בבובר ״אבל לעתיד לבוא הצדיקים בגן עדן, שנאמר זה השער ליי צדיקים יבואו בו… כביכול הקב״ה מטייל עמכם, שנאמר והתהלכתי בתוככם״ (ויקרא כו, יב), ואין בו ״ואויבי יי כיקר כרים״, ״זה גורלך מנת מדיך״, ״חלקי בארץ החיים״ ו״ירע שריד באהלו״.

מקבילות: קהלת רבה יב, ה (״כי הולך האדם אל בית עולמו״) — ״אמר ריש לקיש: למלך שנכנס למדינה ועמו דוכסין ואפרכין ואיסטסטולאטין, אע״פ שכולם נכנסין בפילי אגון אחת כל אחד ואחד הולך ושורה לפי כבודו; כך אע״פ שכולם טועמים טעם מיתה, כל אחד ואחד יש לו עולם בפני עצמו״ — אותו משל על המיתה, לא על העולם הבא.

איְמִינְךָ יְיָ נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ — ימינו של הקדוש ברוך הוא סניגור לישראל

פתיחתא · ימינו של הקדוש ברוך הוא סניגור לישראל, ואברהם שזכה לשבת לימינו בזכות התורה והצדקה

יְמִינְךָ יְיָ נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ יְיָ תִּרְעַץ אוֹיֵב(שמות טו, ו)

כותרת כתב היד ״פרשת כתובי׳״: זו פרשת הכתובים של הסדר ״חלילה לך מעשות כדבר הזה״ (בראשית יח, כה; פרקים כב–כג).

״מזמור״ — הוי״ו הושלמה במאגרים. ״משל לבן מלך״ — בכתב היד ״למלך״ (מסומן במאגרים ״כך״), ותוקן כבובר (״משל לבן מלך שהי׳ לו סניגור״) וכהמשך המשל (״אמר לו אביו… אמר הבן למלך״). ״עסק״ — אותיות מסופקות בכתב היד. ״והיה עוסק בו המלך״ — ״בו״ מסומן במאגרים ״כך״; בבובר ״והיה עסק לבנו״.

״השיב אחור ימינו מפני אויב״ — בכתב היד ״השיב אחור״ וסימן הוספה בלי השלמה; ״ימינו״ הושלם מן הפסוק (איכה ב, ג) וכבובר (״שנאמר השיב אחור ימינו״). ״נאם יי לאדוני״ — לפניו בכתב היד ״לימיני״, ונמחק במאגרים. ״מעולם היתה יושבת לימיני״ — בכתב היד ״יהא״ (מסומן במאגרים ״כך״), ותוקן כבובר (״מתחילה התורה היתה יושבת בימיני״). ״מימינו אש דת״ — כקרי (הכתיב ״אשדת״).

״לפיכך זכה״ — לפניו בכתב היד ״שנא׳״, ונמחק במאגרים. ״עקב אשר שמע אברהם לקולי״ — בפסוק (בראשית כו, ה) ״בקלי״; ״לקולי״ נדפס מחוץ לציטוט. ״שב לימיני עד אשית״ — לפניו בכתב היד ״א״, ונמחק במאגרים. ״וכו׳״ — כך בכתב היד, במקום וגו׳, והאותיות מסופקות. ״כי ידעתיו״ — בבובר ״כי ידעתי וגו׳״.

בבובר: ״אמר הבן… סניגור שהיה מדבר על ידי חבשת, ואיני יכול לעשות כלום, אלא הוציא אותו, ואחר כך אני עושה עסקי״; ״ואברהם עשה אותה עקב, שנאמר עקב אשר שמע אברהם… ישבה התורה במקומה, שנאמר שב לימיני. ד״א הצדקה יושבת בימיני… אם כן שב במקום הצדקה״ — ואין בו ״אף התורה עצמה אמרה לו שב לימיני״.

מקבילות: מכילתא דרבי ישמעאל, שירה ה — ״ימינך יי נאדרי בכח: כשישראל עושין רצונו של מקום הן עושין שמאל ימין… וכשאין ישראל עושין רצונו של מקום הן עושין ימין שמאל, שנאמר השיב אחור ימינו״ — אותם פסוקים בדרשה אחרת, בלי משל הסניגור. ״נאם יי לאדני שב לימיני״ נדרש על אברהם גם בפרק יח (״והיה אדירו ממנו״) ובפרק כא (״קורא ממזרח עיט״) — פתיחתות אחרות.

אוְאוּלָם הַר נוֹפֵל יִבּוֹל וְצוּר יֶעְתַּק מִמְּקֹומוֹ — אברהם שנעתק מכנגד סדום

פתיחתא ראשונה · למעלה מן העניין · אברהם שישב כנגד סדום לקבל עוברים ושבים, וכיון שנהפכה נעתק ממקומו

וְאוּלָם הַר־נוֹפֵל יִבּוֹל וְצוּר יֶעְתַּק מִמְּקֹמוֹ(איוב יד, יח)

כותרת כתב היד ״פרשת תורה״: זו פרשת התורה של הסדר ״ויסע משם אברהם״ (בראשית כ, א), ופרקים כו–כז הם פרשת הנביאים ופרשת הכתובים שלו.

״יד עני ואביון לא החזיקו״ — כך בכתב היד; בפסוק (יחזקאל טז, מט) ״ויד… לא החזיקה״, ו״החזיקו״ נדפס בלשון המדרש מחוץ לציטוט; בבובר ״ויד עני ואביון לא החזיקה״.

״ומתרגמינן: ואינשיא דסדום בישין בממוניהון וחייבין בגויתהון קדם יי״ — תרגום אונקלוס לבראשית יג, יג (״ואנשי סדום בישין בממונהון וחייבין בגויתהון קדם יי לחדא״). ״ואינשיא״ — בכתב היד ״ואינשי׳״; הדל״ת של ״דסדום״ הושלמה במאגרים.

״זה משכב זכור… ליי — זו עבודה זרה; מאד — זה שפיכות דמים״ — בבובר ״רעים זה לזה, וחטאים בגלוי עריות, ליי בע״א, מאד בשפיכות דמים״. ״ומה אני עושה כאן… שכבר אין לי עוד זכות כאן״ — בבובר ״ומה אהיה יושב כאן, אין עוד לזכות כאן״. ״וכיון״ — לפניו בכתב היד ״וכין״, ונמחק במאגרים.

מקבילות: בראשית רבה נב, א (״ואולם הר נופל יבול — זה לוט שנפל מהר; וצור יעתק ממקומו — זה אברהם. עתק ממקומו — לפי שחרב מקומה שלסדום, פסקו העוברים והשבים. אמר: מה אני מפסיק צדקה מביתי? הלך ונטה לו אהל בגרר״) — שם ״הר נופל״ הוא לוט, וכאן סדום וחברותיה. תנחומא בובר, וירא כג — אותה פתיחתא (״ואולם הר נופל יבול — זו סדום וחברותיה, שנאמר השמש יצא על הארץ… ואין צור אלא אברהם, שנאמר הביטו אל צור חוצבתם… שנסע ממקומו״), ובה דברי רבי שמואל בר נחמני ורבי אייבו על המטר, ולא עניין העוברים והשבים. בבלי סנהדרין קט ע״א (״במתניתא תנא: רעים — בממונם, וחטאים — בגופן… ליי — זו ברכת השם, מאד — זו שפיכות דמים״) — כאן ״ליי — זו עבודה זרה״, ו״משכב זכור״ במקום ״בגופן״.

בלֹא יָשַׁבְתִּי עִם מְתֵי שָׁוְא — לוט ובנותיו

פתיחתא שנייה · למעלה מן העניין · לוט שנתאווה לזנות ונפרד מאברהם, אברהם שברח מן השמועה, ובנות לוט שנתכוונו לבנין עולם

לֹא־יָשַׁבְתִּי עִם־מְתֵי־שָׁוְא וְעִם נַעֲלָמִים לֹא אָבוֹא(תהלים כו, ד)

״מתי שוא״ — אחריו בכתב היד ״ועם״, ונמחק במאגרים. ״זה לוט״ — הטי״ת הושלמה במאגרים. ״אל תביט אחריך״ (בראשית יט, יז) — בבובר ״מה כתיב למעלה: אל תביט אחריך — לא כשם שאתה תולה עיניך בזונות״, בלי ״ויסע משם אברהם ארצה הנגב וגו׳״ שבכתב היד.

״בתוך עמם״ — בכתב היד ״בתוך ע״ (העי״ן מסופקת) ואחריה אותיות שלא נקראו, ולפני ״בתוך״ עי״ן שנמחקה במאגרים (הסופר התחיל לכתוב את המילה); ״עמם״ הושלם על פי ההקשר (״הייתי בעיניהם צדיק״) — בבובר ״שכל זמן שהיתה סדום ועמורה הייתי יושב בתוכה ונראה ביניהן צדיק״. ״צדיק יותר מהם״ — לפני ״יותר״ בכתב היד ״גמור״, ונמחק במאגרים.

״הנה העיר הזאת קרובה״ — בכתב היד בלי ״נא״ שבפסוק (בראשית יט, כ). ״וישא לוט את עיניו״ — בכתב היד ״וישא״ ושם אברהם (בקיצור) ״את עיניו״, ותוקן במאגרים כלשון הפסוק (בראשית יג, י), וכן בבובר. ״כי בעד אשה זונה״ (השני) — לפניו בכתב היד ״ותשא״, ונמחק במאגרים. ״ותשקן את אביהם יין״ ו״ותהרן שתי בנות לוט מאביהם״ — בפסוקים (בראשית יט, לג; לו) ״אביהן״, ״מאביהן״; נדפס בלשון המדרש מחוץ לציטוט. ״הפרד נא מעלי״ — המ״ם הושלמה במאגרים. ״לפיכך אמר לו אברהם״ — בכתב היד ״לפ׳״; בבובר ״לפיכך אמר אברהם״.

״וגדלה לאחר כך ונעשית תמיד״ — כך בכתב היד (״לאח׳כ״); בבובר ״הלך וזרע תרומה ועשתה השדה״. ״נטלתי התרומה״ — בגליון כתב היד, תחת ״עולתי״ שמחק הסופר. ״הואיל שעשית״ — בכתב היד ״הואיל ועשית״, ותוקן במאגרים; לפני ״הואיל״ ״הונ״ שנמחק. המשל בבובר קצר ושונה: ״משל לכהן שהיה לו שדה, זרעה אריס ולא עשתה השדה… הלך וזרע תרומה… אמר לו הכהן: מה עשית?… אלא לא תכניסם לאוצר״, ואין בו ״כהן גדול״ ולא ״התורמים״.

סוף הפרק בבובר: ״מיד אמר אברהם: ועם נעלמים לא אבוא — אין לי עסק עמהם, עם מי שכתוב בהם לא יבוא עמוני ומואבי. סליק״.

מקבילות: תנחומא בובר, וירא כד — ״לא ישבתי עם מתי שוא״ נדרש שם על אנשי דור המגדל, דרשה אחרת. בראשית רבה נ, יא (״לוט אמר: עד שלא הלכתי אצל אברהם היה הקדוש ברוך הוא רואה מעשיי ומעשה עירי… עכשיו שאני עולה אצל אברהם, מעשיו רבים על שלי… ואנכי לא אוכל להמלט ההרה״); מא, ז (״כל הפסוק הזה לשון ערוה הוא: וישא לוט את עיניו — היך מה דאת אמר ותשא אשת אדניו… וירא את כל ככר הירדן — כי בעד אשה זונה עד ככר לחם; כי כלה משקה — והשקה את מי המרים״) — שם ״משקה״ מפרשת סוטה, וכאן ״ותשקן את אביהן״; נא, ח (״שהיו סבורות שנתכלה העולם כדור המבול״); נא, ט (״לתאוה יבקש נפרד — לוט נתאוה לבנותיו… אין כל שבת ושבת שאין קורין בה פרשתו שללוט״) — כאן ״בכל שנה ושנה… התינוקות״. בבלי נזיר כג ע״א (והוריות י ע״ב): ״משל ללוט ושתי בנותיו עמו: הן שנתכוונו לשם מצוה — וצדיקים ילכו בם; הוא שנתכוין לשם עבירה — ופושעים יכשלו בם״.

ארֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזֹוב — חנון, יהורם ואבימלך

פתיחתא · חנון שגמל רעה לדוד, יהורם שהרג את אחיו, ואבימלך בן גדעון שלא למד משכנו של אברהם

רֵעֲךָ ורעה וְרֵעַ אָבִיךָ אַל־תַּעֲזֹב וּבֵית אָחִיךָ אַל־תָּבוֹא בְּיוֹם אֵידֶךָ טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק(משלי כז, י)

כותרת כתב היד ״פרשת נביאים״: פרשת הנביאים של הסדר ״ויסע משם אברהם״ (פרק כה), ופרק כז פרשת הכתובים שלו.

אחרי פסוק הפתיחה השלימו מאגרים בסוגריים, בספק, ״כו׳״ (= וכולי); אין זה בכתב היד, ולא נדפס. בבובר ״אל תעזוב וגו׳״. ״מה עשה חנון״ — לפניו בכתב היד ״מע״, ונמחק במאגרים; וכן ״את״ כפול לפני ״עבדי דוד״, ו״ממ״ לפני ״בעבור״.

״אעשה חסד עם חנון״ — שמואל ב י, ב (וכן דברי הימים א יט, ב); ״ויכרת את מדויהם בחצי עד שתותיהם״ — שמואל ב י, ד (בדברי הימים א יט, ד ״עד המפשעה״), ולכן כל הפסוקים מספר שמואל, כבבובר. דברי חנון בבובר: ״עם אלהיו לא קיים ועמי קיים? הקב״ה אמר להם בשבילני: לא תדרוש שלומם וטובתם, וזה משלח ואומר אעשה חסד עם חנון בן נחש״.

״ועמד הרג את כל אחיו״ — בכתב היד ״הרג ועמד״, וסימני סדר (2, 1) על שתי המילים; בבובר ״שכיון שמלך עמד והרג את כל אחיו״. ״ויקם יהורם על מלכות אביו ויהרג את כל אחיו בחרב״ — בפסוק (דברי הימים ב כא, ד) ״על ממלכת אביו ויתחזק ויהרג״; ״מלכות״ נדפס בלשון המדרש מחוץ לציטוט.

״ויאמר אבימלך הנה ארצי״ — בכתב היד ״אנה״ (האל״ף מסופקת), ותוקן במאגרים כלשון הפסוק (בראשית כ, טו).

״זה אבימלך בן גדעון… טוב היה ממך אבימלך מלך פלישתים״ — בכתב היד ״זה אבימלך״ וסימן הוספה בלי ההוספה, ואחריו ״מלך פלישתים שכבד את אברהם עבדי… ואתה לא רחמת והרגת את אחיו״: הדברים נאמרים לאבימלך בן גדעון, ומה שבין שני האבימלכים חסר; הושלם מבובר (״זה אבימלך בן גדעון, שהרג לאחיו, אמר לו הב״ה: רשע שבעולם, טוב היה ממך אבימלך בעל שמך, שכנו של אברהם״). ״והרגת את אחיך״ — בכתב היד ״אחיו״ (מסומן במאגרים ״כך״), ותוקן כלשון הנוכח של המשפט; בבובר ״והרגת לאחיך״.

״בר ממה שנתן לשרה״ — בכתב היד ״בר״ וסימן הוספה, והמ״ם הראשונה של ״ממה״ מסופקת. ״הנה הוא לך״ — בכתב היד ״הו׳״. ״בגדי מילת שהמלכות מתכסות בו״ — כך בכתב היד; בבובר ״עשאה מטרונה והלבישה בגדי מלכות… למה? שלא יתבע בה עוד בריה, אלא יהי שומע שהיא מלכה והוא מתירא״.

״[אמר לו הקדוש ברוך הוא:] אבימלך בן אמתו של גדעון״ — ראש השורה חסר בכתב היד, ונשארו ממנו האותיות ״אבי״ של ״אבימלך״; דברי הקדוש ברוך הוא הושלמו על פי בובר (״אמר הקב״ה לבנו של גדעון: ראה לבעל שמך, שכנו של אברהם, כמה כיבדו, ואת עמדת והרגת לאחיך״). ״ויהרג את בני ירובעל״ — כך בכתב היד, בלי ״אחיו״ שבפסוק (שופטים ט, ה; ובפעם השנייה למטה הפסוק שלם). ״אני ממעט ידיך״ — כך בכתב היד; בבובר ״לפיכך אני ממעט ימיך״.

״במדה שאדם מודד בה מודדין לו״ — משנה סוטה א, ז; במאגרים פסקה חדשה מתחילה כאן, אבל אין בכתב היד פתיחה חדשה (לא ״דבר אחר״ ולא ״זה שאמר הכתוב״), והדברים ממשיכים את ״כורה שחת בה יפול״ שבסוף הפסקה הקודמת ומסיימים בו (״עליהם הכתוב אומר כורה שחת בה יפול״) — לכן הם כאן, בהמשך הפתיחתא. בבובר זו פתיחתא בפני עצמה: ״דבר אחר: וישר אבימלך. זה שאמר הכתוב: כורה שחת בה יפול וגולל אבן אליו תשוב. כל מי שהרג לאחיו — בו בדבר לקה״.

״יצאו מיעיו מן החולי״ — כך בכתב היד; בפסוק (דברי הימים ב כא, יט) ״יצאו מעיו עם חליו״, ו״מן החולי״ הוא לשון כא, טו (״עד יצאו מעיך מן החולי״); נדפס בלשון המדרש מחוץ לציטוט. ״אבימלך והרג את אחיו״ — בכתב היד ״אחימלך״ (מסומן במאגרים ״כך״). ״ותשלך אשה״ — בכתב היד ״ותשלח״, ותוקן במאגרים כלשון הפסוק (שופטים ט, נג; ובמדרש בלי ״אחת״). ״עליהם הכתוב אומר״ — בכתב היד ״הכתו׳ אומ׳״. בבובר נוסף על קין: ״והאיך הרגו? אלא שנטל אבן והיה מכה בו בכל איבריו פצעים פצעים עד שמת… ואף קין נהרג באבן״.

מקבילות: תנחומא בובר, וירא כה (״כתיב רעך וריע אביך — זה חנון בן נחש… שהקב״ה מזהירו בשבילנו… לא תדרש שלומם וטובתם… וכן יהורם בן יהושפט… מהו טוב שכן קרוב מאח רחוק? אמר הקב״ה לאבימלך בן ירובעל: טוב היה ממך אבימלך מלך פלשתים, שהרבה כיבד את אברהם״), ושם גם מעשה דוד ובית אביו במואב; כז (״נטל לבוש מלכות והלבישה ועשאה מטרונא, למה? שלא יתבע אותה אדם בעולם״); כח (״אמר הקב״ה לאבימלך בן גדעון: רשע, ראה כבוד שעשה אבימלך לאברהם, ואתה עמדת והרגת את אחיך שבעים איש על אבן אחת… חופר גומץ בו יפול; לפיכך אף הוא לא נהרג אלא באבן״).

בלִפְנֵי שֶׁבֶר יִגְבַּהּ לֶב אִישׁ — אבימלך וגדעון

דרשת הפסוק · ״וישר אבימלך על ישראל שלש שנים״ · אבימלך שגבה לבו, גדעון שסירב למלוך, ושלש שנים כנגד שלשה דברים

״ולא אמר וימלוך אבימלך״ — הלשון שהדרשן שולל, לא פסוק. ״ויקבצו אליו אנשים ריקים ופוחזים ויהיו עמו״ — כך בכתב היד: ״אנשים ריקים ופוחזים״ משופטים ט, ד (״וישכרו בהם אבימלך אנשים ריקים ופוחזים וילכו אחריו״), והשאר בלשון המדרש (כעין שמואל א כב, ב ״ויתקבצו אליו… ויהיו עמו״), מחוץ לציטוט; בובר תיקן בסוגריים כלשון שופטים.

״לא אמשול אני בכם״ — ״לא״ חסר בכתב היד (״אמשול״ מסומן במאגרים ״כך״), והושלם כלשון הפסוק (שופטים ח, כג) וכבובר. ״שלשה דברים״ — בכתב היד ״ג׳ דברים״; בבובר ״אתה אמרת שלשה דברים… הרי שלש שנים אני נותן לבניך מלכות״. ״ושונא בצע יאריך ימים״ — בפסוק (משלי כח, טז) ״שנאי בצע״ (קרי: שנא), בלי וי״ו; ״ושונא״ נדפס בלשון המדרש מחוץ לציטוט.

מקבילות: תנחומא בובר, וירא כט (״לפני שבר יגבה לב איש — זה אבימלך, שלא נשבר עד שנתגאה והרג את אחיו; ולפני כבוד ענוה — זה גדעון אביו… הם אמרו לו שלשה דברים, והוא אמר להן שלשה דברים. אמר לו הקב״ה: אתה אומר כך? חייך, אני מעמיד ממך בן שימלך שלש שנים, כנגד שלשה דברים שאמרת״); כח (״כתבתי בתורתי יראת יי תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה… לפיכך לא מלך אלא ג׳ שנים״).

אוְהָיָה בְכׇל הָאָרֶץ נְאֻם יְיָ פִּי שְׁנַיִם בָּהּ יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ — והשלישית: ישראל

פתיחתא · קצרה · שני חלקים יכרתו, והשלישית שתיוותר — ישראל

וְהָיָה בְכׇל־הָאָרֶץ נְאֻם־יְיָ פִּי־שְׁנַיִם בָּהּ יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ(זכריה יג, ח)

כותרת כתב היד ״פרשת כתובים״: פרשת הכתובים של הסדר ״ויסע משם אברהם״ (פרקים כה–כו).

״פי שנים״ — בכתב היד ״כי שנים״ (מסומן במאגרים ״כך״), ותוקן כלשון הפסוק (זכריה יג, ח) וכסוף הפתיחתא (״הוי אומר פי שנים״); וכן בבובר.

״ואמר רבי ברכיה: אמר הקדוש ברוך הוא: הפה שאמר והשלישית בא — יבא ויאמר״ — כתב היד פגום כאן: ״הקב״ה״ בהוספה, ואחריו סימן הוספה בלי ההוספה; ״הפה״ הושלם על פי בובר (״אמר ר׳ ברכיה: אמר הקב״ה: הפה שאומר שהן שנים — יכרתו יגועו. והשלישית יותר בה — אלו ישראל, שנאמר והיה ישראל שלישיה״). ״והשלישית בא״ — כך בכתב היד (״בא״ מסומן במאגרים ״כך״); בפסוק ״והשלישית יותר בה״; ״בא״ נדפס מחוץ לציטוט.

״יהיה ישראל שלישיה למצרים ולאשור״ — ישעיה יט, כד. ״פי שנים יכרתו יגועו״ — בכתב היד בלי ״בה״ שבפסוק. בבובר נוסף אחרי ״שלישיה״: ״והרשעים הבבליים אומרים שיש לו בן, שנאמר ורוה די רביעאה דמה לבר אלהין… לא כתיב אלא דמה לבר אלהין — אלו המלאכים… כשלקה לא אמר את האמת… לא אמר די שלח בריה אלא די שלח מלאכיה״ (דניאל ג, כה; כח) — אינו בכתב היד.

מקבילות: דברים רבה, ואתחנן (״עם שונים אל תתערב״): ״אמר רבי יהודה ברבי סימון: והיה בכל הארץ פי שנים בה יכרת ויגוע — הפה שאמר שתי רשויות הן — יכרתו ויגועו; ומי עתיד להיות קיים בעולם? השלישית יותר בה — אילו ישראל שנקראו שלישיה, שהן משולשים: כהנים ולוים וישראל״ — שם בשם רבי יהודה ברבי סימון, וכאן בשם רבי ברכיה (וכן בבובר).

במַטֵּה עֻוזְּךָ יִשְׁלַח יְיָ מִצִּיּוֹן — מטהו של יהודה ושלשה כתרים

דרשת הפסוק · ״שב לימיני… מטה עזך ישלח יי מציון״ · המטה שנטלה תמר, יהודה שהודה, וזרובבל, בצלאל והמשיח שיצאו ממנה

״מה כתיב בתריה״ — בכתב היד בסימון של לשון ארמית (וכן ״הודית ולא בהתית״, ״ומאי נינהו חנניה מישאל ועזריה״). ״אי זה מטה״ — בכתב היד ״אי-זה״. ״שנתן לה דימוס״ — בכתב היד ״לו״, ותוקן במאגרים.

״והצלת מן המיתה שלש נפשות מן השריפה — מן כבשן האש״ — כך בכתב היד, וחסר כנראה (בדילוג מ״השרפה״ ל״השרפה״) מה שבבובר: ״ואתה הודיתה ופדית שלשה מן השרפה — תמר ושני בניה; חייך, אף אני מציל שלשה מן בני בניך מן השרפה — חנניה מישאל ועזריה״. אין עד לנוסח המלא של כתב היד, ולא הושלם.

״בדאין נפקין שדרך מישך ועביד נגו מגו נורא״ — בפסוק (דניאל ג, כו) ״באדין… ועבד נגו מן גוא נורא״; ״בדאין״ ו״מגו״ נדפסו בלשון המדרש מחוץ לציטוט. ״ביום ההוא אקחך זרובבל״ — בכתב היד בלי ״נאם יי צבאות״ שבפסוק (חגי ב, כג). ״במהרה בימינו״ — לפניו בכתב היד ״בהמר״, ונמחק במאגרים.

״משיח שיקרא מטה״ — בכתב היד ״משיח שיקרא״ וסימן הוספה בלי ההוספה; ״מטה״ הושלם על פי ההקשר (״ובזכות מטך… שנאמר מטה עוזך״). ״שנאמר״ שאחריו — הושלם במאגרים. בבובר: ״ומטך — זה משיח העומד מבני בניו, שנאמר מטה עוזך ישלח יי מציון״, ושם ״ופתילך — זה בית המקדש״, בלי בצלאל.

מקבילות: בראשית רבה פה, ט (״ניצנצה בה רוח הקודש: חותמך — זו מלכות… ופתילך — זו סנהדרין… ומטך — זה מלך המשיח, היך כמה דאת אמר מטה עזך ישלח״); בבלי סוטה י ע״ב (״כיון שהודה ואמר צדקה ממני, יצתה בת קול ואמרה: אתה הצלת תמר ושני בניה מן האור, חייך שאני מציל בזכותך ג׳ מבניך מן האור. מאן נינהו? חנניה מישאל ועזריה״).

אהֶן אֵל לֹא יִמְאַס תָּם — אברהם ואבימלך

פתיחתא ראשונה · אברהם התם שלא נמאס, ואבימלך וביתו שנעצרו ונרפאו בתפילת אברהם

הֶן־אֵל לֹא יִמְאַס־תָּם וְלֹא־יַחֲזִיק בְּיַד־מְרֵעִים(איוב ח, כ)

כותרת כתב היד ״פרשת תורה״: זו פרשת התורה של הסדר ״ויי פקד את שרה״ (בראשית כא, א), ופרקים כט–ל הם פרשת הנביאים ופרשת הכתובים שלו.

״ולא מאסו ונתן לו בן״ — אחרי ״מאסו״ בכתב היד ״ולא״ פעם נוספת, ונמחק במאגרים; וכן ״לבית (אמיל) אבימלך״ — תחילת מילה שנמחקה. ״ותהר שרה ותלד״ — כך בכתב היד (בפסוק ״ותהר ותלד שרה״). ״ותהר ותלד שרה לאברהם״ שבסוף הסעיף — בכתב היד ״ותלד בן שרה״, ו״בן״ נמחק במאגרים.

״וירפא אליהם״ — כך בכתב היד (בפסוק ״וירפא אלהים את אבימלך״), ונדפס בלשונו מחוץ לציטוט. ״האלי׳ם״ / ״אלי׳ם״ — קיצור השם בכתב היד, ונפתח ״האלהים״ / ״אלהים״ כבפסוק, כאן ובכל הפרק. ״אתה התפלל… ותרפאו״ — שתי המילים מסומנות במאגרים ״כך״ (צורות תמוהות: ״התפללת״? ״ונתרפאו״?); נשארו כבכתב היד. בבובר: ״את מתפלל על אחרים שילדו ושרה אשתך אינה יולדת, מיד ויי פקד את שרה״.

בבובר הסעיף קצר ושונה: ״הן אל לא ימאס תם — זה אברהם, שעשה כמה שנים מצטער עד שלא תלד שרה, אעפ״כ לא הניחו״; ״א״ר אבהו עצר הקב״ה כל מה שהיה לאבימלך… סתם פיהם שלא לדבר דבר, נחירן שלא יריחו בה, עיניהם… אזניהם… תשמישן…״; ואין בו ״שתי פיות״ ולא ״כי עצור עצר שתי פעמים״.

מקבילה: בראשית רבה נב, יג (״כי עצר עצר — עצירה בפה, עצירה בגרון, עצירה בעין, עצירה באוזן, עצירה מלמעלה, עצירה מלמטה״, בלי שם דורש); כאן ״שתי פיות… אחד מלמעלה ואחד מלמטה״ בשם רבי אבהו, ו״יש אומרים: כל האברים וכל הנקבים״.

בחַיִּים וָחֶסֶד עָשִׂיתָ — אהבת רעים

פתיחתא שנייה · חיים וחסד לאברהם, ומי שמרחם על חבירו מרחמין עליו: איוב וחביריו, אבימלך ואברהם

חַיִּים וָחֶסֶד עָשִׂיתָ עִמָּדִי וּפְקֻדָּתְךָ שָׁמְרָה רוּחִי(איוב י, יב)

״חיים וחסד עשית ופקודתך שמרה רוחי״ — כך בכתב היד, בלי ״עמדי״ שבפסוק (ובהמשך: ״ועוד וחסד עשית עמדי״). ״כל זמן שהיו מרחמין אוהביו זה את זה״ — כך בכתב היד. ״כלבי צאני״ — הצד״י מסופקת בכתב היד. ״ואימתי שב… כיון שרחם״ — לפני ״כיון״ בכתב היד ״שנא׳״, ונמחק במאגרים; וכן ״כך (הב״ה) אבימלך״.

בבובר הפתיחתא היא ״ולא ידבק בידך… ונתן לך רחמים ורחמך״ (דברים יג, יח): ״אמר להן משה סימן יהא בידך, כל זמן שאתה מרחם על חבירך אף הב״ה מרחם עליך״; ואין בו ״חיים וחסד עשית״ ולא ״ואהבת לרעך כמוך״. ״כך אבימלך… היה מצטער… מיד נתרצה על שניהם״ — כמו כאן.

מקבילה: תנחומא בובר, וירא ל (״ילמדנו… אם היתה קטטה בין אדם לחבירו כיצד מתכפר לו ביום הכפורים… א״ר יוסי בן דורמסקית: זה סימן יהא בידך, כל זמן שאתה מרחם על חבירך יש לך מרחם… וכן את מוצא כל ימים שהיה איוב מקפיד כנגד חבירו וחבירו כנגדו היתה מידת הדין מתוחה כנגדו״, ושם דברי איוב לאליפז ״אשר מאסתי אבותם לשית עם כלבי צאני״ ו״גם שב גם ישיש בנו״).

גאֱלֹהִים צְבָאוֹת שׁוּב נָא הַבֵּט מִשָּׁמַיִם — הבט נא השמימה

פתיחתא שלישית · אברהם שהועלה למעלה מן הכוכבים ונאמר לו ״הבט״, מבקש ״הבט משמים ופקוד גפן זאת״

אֱלֹהִים צְבָאוֹת שׁוּב־נָא הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת(תהלים פ, טו)

״אלי׳ם״ — קיצור השם בכתב היד, ונפתח ״אלהים״ כבפסוק. ״שהבטיח״ — בכתב היד ״שבבטיח״, ותוקן במאגרים. ״הבט נא השמים״ — כך בכתב היד (בפסוק ״השמימה״). ״[הסתכל] מלמעלה למטה״ — בכתב היד סימן הוספה בלי השלמה; הושלם מבובר (״אמר לו הסתכל מה יש למטה״).

״הבט משמים וראה״ שבפי ישראל — ישעיה סג, טו (״הבט משמים וראה מזבל קדשך ותפארתך״, תפילת ישראל), ולא פסוק הפתיחה שבתהלים פ, טו, שבו ״שוב נא הבט משמים וראה״. ״שוב הבט נא״ — כך בכתב היד (בפסוק ״שוב נא הבט״). ״ואין [גפן] אלא אשה״ — בכתב היד ״ואין זאת״, ובמאגרים הוצע ״גפן״, כבובר (״ואין גפן אלא שרה״) וכראיה ״אשתך כגפן פוריה״. ״אמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם״ — לפני ״לאברהם״ בכתב היד ״לאו״, ונמחק במאגרים.

בבובר: ״אמר לו אברהם: רבונו של עולם, את מתפלל עלי ואומר לי הבט נא השמימה, ואני מסתכל; לפיכך כביכול שמסתכל למטה, ותקיים מה שאמרת לשרה…״; ואין בו ״הן אראלם צעקו חוצה״ ו״ומנין שהבטיח בהבט״.

מקבילה: בראשית רבה מד, יג (״ויוצא אותו החוצה — וכי מחוץ לעולם הוציאו… היך דאת אמר עד לא עשה ארץ וחוצות… העלהו למעלה כיפת הרקיע… הבט נא השמימה — אינו אומר אלא מלמעלה למטה״). כאן נוספו ״הן אראלם צעקו חוצה״ ובקשת אברהם ״כשם שאתה אומר לי הבט… כך אתה הבט״.

דוְיָדְעוּ הַגּוֹיִם — בניתי הנהרסות

פתיחתא רביעית · שרה שבלתה ונהרסה — הקדוש ברוך הוא בונה הנהרסות ונוטע הנשמה

וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם כִּי אֲנִי יְיָ בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה אֲנִי יְיָ דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי(יחזקאל לו, לו)

הפתיחתא חסרה בכתב יד אוקספורד (במאגרים הפסקאות א–ג ו־ה, בלי ד), והושלמה כולה ממהדורת בובר (שם היא בסוף פסקה ג, בלי מספר). השלמות בובר עצמו בתוכה: ״[כי אני יי בניתי הנהרסות נטעתי הנשמה אני יי דברתי ועשיתי]״ אחרי ״סביבותיכם״ (השלמת הפסוק, ונדפסה כאן), ו״למועד (הזה) [אשוב אליך] כעת חיה״ — כאן כנוסח הדפוס, ״למועד הזה״ (לשון אלישע לשונמית, מלכים ב ד, טז), ובפסוק שבבשורת שרה ״למועד אשוב אליך כעת חיה״ (בראשית יח, יד). ״וידעו הגוים ישארו״ — כך בבובר (בפסוק ״אשר ישארו״).

מקבילות: תנחומא (ורשא), וירא יז (״וידעו הגוים — אלו האנשים שהיו מביישות את שרה וקוראות אותה עקרה; כי אני יי בניתי הנהרסות — שהיתה נהרסת, שנאמר ואברהם ושרה זקנים באים בימים; נטעתי הנשמה — שהיתה אומרת אחרי בלותי היתה לי עדנה; אני יי דברתי ועשיתי — שנאמר ויי פקד את שרה״); פסיקתא רבתי מב (״כל מה שהיו השלטונים והשילטונות מחסרות את שרה וקוראות אותה עקרה… בניתי הנהרסות — זה אברהם ושרה שהיו הרוסים… נטעתי הנשמה — לאותה שאמרה אחרי בלותי״). כאן ״אחרי בלותי״ על ״וידעו הגוים״, ״חדל להיות לשרה אורח כנשים״ על ״בניתי הנהרסות״ ו״כעת חיה״ על ״נטעתי הנשמה״.

הוְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר — אלישע והשונמית

פתיחתא חמישית · דברו של אלישע לשונמית נתקיים, ודברו של הקדוש ברוך הוא לאברהם על אחת כמה וכמה

וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם(שמואל א טו, כט)

״את דברי״ — היו״ד מסופקת בכתב היד. ״הרי שיבא ויאמר לשונמית״ — כך בכתב היד; בבובר ״לא אהיה כבשר ודם; אלישע בשר ודם, מפני שהאכילה אותו השונמית… אמר לה למועד הזה כעת חיה את חובקת בן, וקיים״, ושם ״לפיכך אמר בלעם לא איש אל ויכזב״, ״אמר דוד כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד״, ואין בו ״כל האדם כוזב״ ו״ואת בריתי אקים את יצחק״.

מקבילות: בראשית רבה נג, ב (״האנוש מאלוה יצדק… מה אלישע אומר לשונמית: למועד הזה כעת חיה את חובקת בן… ודבריו שלבשר ודם מתקיימים — ודבריו שלהקדוש ברוך הוא אינן מתקיימים?״); תנחומא, וירא יג (״וי״י פקד את שרה כאשר אמר — זש״ה לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם… בשר ודם אומר ליתן מתנה לבנו, כיון שהכעיסו חוזר במתנתו״, בלי מעשה השונמית).

אהַאֲנִי אַשְׁבִּיר וְלֹא אוֹלִיד — אם אני המוליד ועצרתי

פתיחתא ראשונה · קצרה · המוליד והעוצר: שרה ובית אבימלך, ישראל והאומות, ציון וסדום

הַאֲנִי אַשְׁבִּיר וְלֹא אוֹלִיד יֹאמַר יְיָ אִם־אֲנִי הַמּוֹלִיד וְעָצַרְתִּי אָמַר אֱלֹהָיִךְ(ישעיה סו, ט)

כותרת כתב היד ״פרשת נביאים״: זו פרשת הנביאים של הסדר ״ויי פקד את שרה״ (בראשית כא, א; פרק כח).

״כי האני אשביר ולא אוליד אמר יי״ — כך בכתב היד (בפסוק ״האני אשביר ולא אוליד יאמר יי״); ״ואם אני המוליד״ — בפסוק ״אם אני המוליד״. הסעיף בכתב יד אוקספורד עד ״כי עצור עצר יי וגו׳״; משם (״דבר אחר: אם אני המוליד — לישראל״) עד סוף הסעיף מדפוס ונציה, כבמאגרים.

״ועצרתי — לאומות העולם״ — בדפוס ״למ״ה״ (= לאומות העולם; בבובר ״לא״ה״). ״ולא יהיה שריד״ — עובדיה א, יח (״ולא יהיה שריד לבית עשו״), וכך ציין בובר.

״ועצרתי — זה סדום… זו סדום, שנאמר אלה בני שעיר החורי״ — כך בדפוס ובבובר; הראיה מבני שעיר (אדום) ו״ויושביה כמו כן ימותון״ מתיישבות יותר עם ״אדום״.

בבובר: ״זש״ה האני אשביר ולא אוליד — זו חנה, שנאמר עד עקרה ילדה שבעה״, ושם ״ועצרתי לא״ה״. מקבילות לדרשת ״שם ושאר ונין ונכד״: בבלי מגילה י ע״ב (רבי יונתן: ״שם — זה הכתב, שאר — זה לשון, נין — זה מלכות, ונכד — זו ושתי״); אסתר רבה, פתיחתא יב (״שם זה נבוכדנצר, ושאר זה אויל מרודך, ונין זה בלשצר, ונכד זה ושתי; ד״א שם זה הכתב שלהן, ושאר זה לשון, ונין ונכד בר ובר בר״). כאן ״שם — זה מטבע שלה״, ״נכד — זה אלוף״.

בזׇכְרֵנִי יְיָ בִּרְצוֹן עַמֶּךָ — עת רצון

פתיחתא שנייה · חנה שעלתה לרגל בפסח, בעת רצון, ונענתה בשני הדברים ששאלה

זׇכְרֵנִי יְיָ בִּרְצוֹן עַמֶּךָ פׇּקְדֵנִי בִּישׁוּעָתֶךָ(תהלים קו, ד)

״ופקדני בישועתך״ — כך בכתב היד (בפסוק ״פקדני״), בשלושת המקומות. ״עת שעולה הרגלים עולים לירושלם״ — כך בכתב היד (אולי ״שעולי הרגלים״); בבובר ״אשרי אדם שנמצא לו שעה של רצון… א״ל דוד רבש״ע כל שעה שאני מתפלל לפניך עשה אותו עת רצון״.

״ואף חנה היתה עולה״ — בכתב היד ״ואף חנה לא היתה עולה״, ו״לא״ נמחקה בידי הסופר. ״ועלה האיש מעירו״ — כך בכתב היד, בלי ״ההוא״ שבפסוק; ״ושמרת החוקה הזאת״ — בלי ״את״ שבפסוק.

״אמרה: זכרני יי״ — בכתב היד ״אמ׳״, ונפתח ״אמרה״ (חנה; ובהמשך ״אמרה פקדני בישועתך״; בבובר ״היא אמרה זכרני יי… היא אמרה פקדני״). ״ויזכרה יי״ — בכתב היד ״ויזכרני״, שיבוש מן ״זכרני״ שלפניו; תוקן כלשון הפסוק (שמואל א א, יט), וכך בבובר.

גוְיָדְעוּ כׇּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה — השפלתי עץ גבוה

פתיחתא שלישית · העצים הגבוהים והשפלים: פרעה ואברהם, אבימלך ושרה; בני עלי ושמואל, פנינה וחנה

וְיָדְעוּ כׇּל־עֲצֵי הַשָּׂדֶה כִּי אֲנִי יְיָ הִשְׁפַּלְתִּי עֵץ גָּבֹהַּ הִגְבַּהְתִּי עֵץ שָׁפָל הוֹבַשְׁתִּי עֵץ לָח וְהִפְרַחְתִּי עֵץ יָבֵשׁ אֲנִי יְיָ דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי(יחזקאל יז, כד)

״השפלתי״ — בכתב היד ״השכלתי״ (שלוש פעמים; מסומן במאגרים ״כך״), ותוקן כלשון הפסוק, וכן בבובר. ״השפלתי כל עץ גבוה והגבהתי״ — כך בכתב היד (בפסוק ״השפלתי עץ גבה הגבהתי״). ״נשיא אלהים״ — בכתב היד ״אלים״ (כתיבה מקוצרת), ונפתח כבפסוק. ״ותלד״ (בראשית כא, ב) — בכתב היד ״ודלד״, ותוקן במאגרים.

״אלו בני עלי״ — בכתב היד ״אלו ישראל״ (חזרה על ״אלו ישראל״ שלמעלה), ובמאגרים הוצע ״בני עלי״, כבובר וכראיה ״ביום אחד ימותו שניהם״. ״והנער״ — בכתב היד ״והנר״, והושלם במאגרים. ״הולך וגדל טוב״ — כך בכתב היד (בפסוק ״וגדל וטוב״). ״אלקנא״ — כך בכתב היד.

״כמה דאת אמר: כי פקד יי את חנה״ — בכתב היד ״כד״א״, והכ״ף מסופקת (בלעדיה: ״ד״א״, דבר אחר); הנוסח ״כמה דאת אמר״ מחזיר את הדרשה לפסוק הפרק, ובבובר: ״הפרחתי עץ יבש זו חנה. כי פקד יי את חנה וגו׳. ויגדל הנער שמואל עם יי״.

בבובר: ״וידעו כל עצי השדה — זה שמואל, שנאמר וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע״ (כאן ״אלו ישראל״), ״הגבהתי עץ שפל — זה שמואל, שנאמר והנער שמואל משרת את יי… עליו נאמר ומצא חן ושכל טוב; ד״א הגבהתי עץ שפל זו חנה״, ובסוף ״אמר דוד גדלו לי״י אתי ונרוממה שמו יחדיו״; ואין בו ״אלו אומות העולם… מי מלל לאברהם״ ו״ואת בריתי אקים את יצחק״.

מקבילות: תנחומא בובר, וירא לג (״ד״א וידעו כל עצי השדה — מדבר באברהם: השפלתי עץ גבוה זה פרעה, הגבהתי עץ שפל זה אברהם, הובשתי עץ לח זה אבימלך, הפרחתי עץ יבש זה שרה, אני יי דברתי ועשיתי — שנאמר ויי פקד את שרה״ — כמעט מילה במילה כדרשה הראשונה כאן; ולפניה שם: נבוכדנצר, חנניה מישאל ועזריה, בלטשצר ודניאל); בראשית רבה נג, א (״עץ גבוה — זה אבימלך, עץ שפל — זה אברהם, עץ לח — אילו נשיו שלאבימלך, עץ יבש — זו שרה״); תנחומא, וירא טו (״עץ גבוה — זה אשור… עץ שפל — אלו ישראל… הובשתי עץ לוז — זה אשתו של אבימלך… זו שרה״). הדרשה השנייה, על בני עלי ושמואל, פנינה וחנה — לא נמצאה במקום אחר.

אאַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת פָּנֶיךָ — זכות אבות וזכות העקדה

פתיחתא · הקדוש ברוך הוא מושיב את האבות לפניו כשהוא דן את ישראל, ובזכות העקדה נעצרה המגפה בימי דוד

אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת־פָּנֶיךָ(תהלים קמ, יד)

כותרת כתב היד ״פרשת כתובים״: זו פרשת הכתובים של הסדר ״ויי פקד את שרה״ (בראשית כא, א; פרקים כח–כט).

״אך צדיקים יודו לשמך, ישרים את פניך״ — כך בכתב היד, בלי ״ישבו״ (ובהמשך ״ישבו ישרים את פניך״ פעמיים). ״כשהוליך בנו את בית הספר״ — ״את״ מסומן במאגרים ״כך״; בבובר ״שמוליך את בנו לבית הספר״. ״אותו מקום״ — בכתב היד ״אותה״, ותוקן במאגרים. ״וכו׳״ — הכ״ף והוי״ו מסופקות בכתב היד.

״בזכות מה? בזכות בריתו״ — על המשך הפסוק, ״למען בריתו את אברהם יצחק ויעקב״ (מלכים ב יג, כג; בבובר ״בזכות מי, למען בריתו וגו׳״). ״וישלח ידו המלאך ירושלם להשחיתה״ — כך בכתב היד: לשון שמואל ב כד, טז (שם ״לשחתה״), ו״להשחיתה״ כבדברי הימים א כא, טו; בבובר ״וישלח האלהים מלאך לירושלים להשחיתה״. ״ויקרא אברהם את שם המקום״ — בפסוק בלי ״את״. ״ובהשחית ראה יי״ — כך בכתב היד (בפסוק ״וכהשחית״), וכך במכילתא ובבבלי; בובר הגיה ״וכהשחית״. ״ויוציא עמו בששון״ — בכתב היד ״ויוציא״ (בפסוק ״ויוצא״).

בבובר: ״יתברך שמו של הקב״ה, האיך הוא מחבב את ישראל״; ״והסופר עומד ומבקש להכות את בנו מפני שברח, וכל זמן שאביו עומד שם אינו מכה אותו בפניו, כדי שלא יבקש עליו״; ״כדי שבשבילם יתמלא עליהם רחמים״; ״לכך נאמר שב לימיני״ (כאן ״עד אשית אויביך הדום לרגלך״); ״ואמר לפניו רבש״ע, זכור מה שהתנית ברית עם מי שהעלה את בנו על ההר הזה״ (כאן ״זכור ברית אברהם… בי נשבעתי״); ״מה ראה — ראה מה שאמר לאברהם אלהים יראה״.

מקבילות: מכילתא דרבי ישמעאל, פסחא ז (״וראיתי את הדם — רואה אני דם עקידתו של יצחק, שנאמר ויקרא אברהם שם המקום… ולהלן הוא אומר ובהשחית יי ראה וינחם; מה ראה? ראה דם עקידתו של יצחק, שנאמר אלהים יראה לו השה״), וכן שם, פסחא יא; בבלי ברכות סב ע״ב (״ובהשחית ראה יי וינחם — מאי ראה? … ושמואל אמר: אפרו של יצחק ראה, שנאמר אלהים יראה לו השה״, ושם דעות אחרות: יעקב, כסף הכפורים, בית המקדש). כאן: ״לא ראה אלא מה שראה אברהם — יי יראה״.

אלֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה — מלאכי השרת בוכין

פתיחתא ראשונה · הברית שכרת עם אברהם ובכיית המלאכים בעקידה, המזבח שכנגד כסא הכבוד, האיל תחת יצחק, ומה שלא עלה על לבו של הקדוש ברוך הוא

לֹא־אֲחַלֵּל בְּרִיתִי וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה(תהלים פט, לה)

כותרת כתב היד ״פרשת התורה״: זו פרשת התורה של הסדר ״ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם״ (בראשית כב, א), ופרקים לב–לג הם פרשת הנביאים ופרשת הכתובים שלו.

״הדברים״ (בפסוק הסדר) — היו״ד מסופקת בכתב היד. ״והאלהים״ — בכתב היד אות מחוקה אחרי הוי״ו, וה״א הושלמה במאגרים. ״לא אחלל, ומוצא שפתי לא אשנה״ — כך מקצר הסופר את הפסוק בראש הפתיחתא; בבובר ״לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה״. ״אי זה בריתי״ — בכתב היד בשתי מילים, כבפרק ו. ״כי לזרעך״ (בראשית טו, יח) ו״קח את בנך״ (כב, ב, בלי ״נא״) — לשון המדרש; ״כי״ מחוץ לציטוט.

״ואם תאמר״ — בכתב היד ״וא׳ת״. ״לכרוא״ (נדפס [לקרוא]) — כך בכתב היד, מסומן במאגרים כקריאה תמוהה; כנראה חילוף כ/ק, על ״כי ביצחק יקרא לך זרע״ שבהמשך. ״מה תהא גוזר״ — כך בכתב היד.

״שנאמר שרפים [עומדים] ממעל לו״ — בכתב היד ״של שרפים״ (״של״ מסומן במאגרים כקריאה תמוהה) וסימן הוספה בלי השלמה בין ״שרפים״ ל״ממעל״; ״שנאמר״ ו״עומדים״ על פי הפסוק (ישעיה ו, ב) ובובר (״שנאמר שרפים עומדים ממעל לו, למעלה מן המזבח״). ״החומה״ — בכתב היד ״החומ׳״; בבובר ״על החומה״. ״לבני בתו״ — כך בכתב היד, ובי״ת מסומנת במאגרים כקריאה תמוהה (אולי ״לפני״); בבובר ״ליפתח להקריב את בתו״.

בבובר במקום ״ומלאכי השרת בוכין… וממעל למזבח״ ו״אמר לו הקדוש ברוך הוא: כשם שעשיתי עתה אליך…״: ״אם שוחטו הוא היכן עולי רגלים… במסילה נעלה״, ומשל המלך שאמר לאוהבו ״מתאוה אני לראות טווס על שולחני״, ו״קרבן ראשית שאני מצוה את בנך כך אני מצוה, שנאמר ויקרא אל משה… מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן״; ובסוף ״אלא בלבי לא עלתה שישחוט אותו, לפיכך לא אחלל בריתי״.

מקבילות: תנחומא בובר, וירא מ — ״לא אחלל בריתי… שהתניתי עם אברהם ואמרתי לו כי ביצחק יקרא לך זרע; ומוצא שפתי לא אשנה, שאמרתי לו קח נא״, במשל ״מתאוה אני לראות על שלחני תינוק קטן… תינוק חי אמרתי לך״, ו״כך שנו רבותינו: אשר לא צויתי… ליפתח שיקריב את בתו, ולא דברתי למלך מואב… ולא עלתה על לבי לומר לאברהם שישחוט את בנו״ — באותו סדר שכאן. בבלי תענית ד ע״א — סדר אחר: ״אשר לא צויתי — זה בנו של מישע מלך מואב… ולא דברתי — זה יפתח, ולא עלתה על לבי — זה יצחק בן אברהם״. בראשית רבה נו, ה — בכיית המלאכים בשעה ששלח אברהם את ידו ליקח את המאכלת (״הן אראלם צעקו… נשמו מסילות — אין אברהם מקבל את העוברים ואת השבים… הפר ברית — ואת בריתי אקים את יצחק״), ושם ״נאמר כן ממעל לעצים ונאמר שרפים עומדים ממעל לו״ ראיה שבמלאכי השרת הכתוב מדבר, לא על המזבח שכנגד כסא הכבוד.

בהָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע — בוכה בלבו ומושך ליצחק

פתיחתא שנייה · קצרה · אברהם הולך ובוכה בלבו ומושך את יצחק, וחוזר ברנה עם נעריו

הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ־הַזָּרַע בֹּא־יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו(תהלים קכו, ו)

״אחרי הדברים״ — כך בכתב היד, שלא כבפסוק (״אחר״). ״נושא״ (בראשונה) — הנו״ן מסופקת בכתב היד. ״והעלהו לעולה״ — בלי ״שם״ שבפסוק (בראשית כב, ב).

בבובר: ״ועכשיו אמר לי לך שוחטו, נאמן הוא עלי, ומצאת את לבבו נאמן לפניך״; ״חזרו בשלום לבתיהם, וישב אברהם אל נעריו״; ובמקום ״והוא שאמר להם שבו לכם פה… בשרן שישוב אליהם בשלום״ — ״חשב עצמו כאלם וחרש ושתק ולא אמר דבר, שנאמר ואני כחרש לא אשמע״.

מקבילות: תנחומא בובר, וירא לט — ״הלוך ילך זה אברהם, בשעה שניסה אותו הקדוש ברוך הוא ואמר לו קח נא; אף על פי כן היה בלבו בוכה, ובפיו אמר לו הנני״; ״בא יבא ברנה נושא אלומותיו — וישב אברהם אל נעריו… בשביל ששתק ועשה עצמו כאלם״, ושם ״שהיה לו פתחון פה לומר לו: אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, ועכשיו אתה אומר לי לשוחטו״. תנחומא בובר, וירא מו — ״ונשובה אליכם — בשרו פיו שהוא הולך וחוזר״.

גחַשְׁתִּי וְלֹא הִתְמַהְמָהְתִּי — שלשה ימים לילך לכאן ולכאן

פתיחתא שלישית · קצרה · אברהם שחש ולא התמהמה כלוט, שלשת ימי הדרך, ואין לו להקדוש ברוך הוא בן אלא ישראל

חַשְׁתִּי וְלֹא הִתְמַהְמָהְתִּי לִשְׁמֹר מִצְוֺתֶיךָ(תהלים קיט, ס)

״את בנך את יחידך״ — בכתב היד ״את בנך״ פעמיים, והשני מחוק בידי הסופר. ״השכים יום [ראשון]״ — בכתב היד ״שלישי״, מסומן במאגרים כקריאה תמוהה; ההמשך (״השכים יום שני… השכים יום שלישי״) ובובר (״ולא ראה כלום יום א׳״) מכריעים ״ראשון״. ״ולמה ביום השלישי״ — בכתב היד ״הג׳״. ״מרחוק יי נראה לי״ — הפסוק בירמיה, על ״וירא את המקום מרחוק״ (בראשית כב, ד), כבבובר (״נאמר כאן מרחוק ונאמר להלן מרחוק יי נראה לי״).

״[יש] של אומות העולם״ — בכתב היד ״י׳ש״, ונפתח ״יש״ על פי ההקשר (״יש… שאומרין בן יש לו״); בבובר ״טפש לבם של שקרנין, שהן אומרים יש לו בן להקב״ה״. ״בשעת עקידה״ — בכתב היד ״בשע׳״. ״להורגו [ול]צלבו״ — בכתב היד מחיקה, ו״ול״ הושלם במאגרים; בבובר ״היה מניחו, ולא היה הוא הופך את העולם ועושה אותו תהו ובהו״. ״גם בן אין לו״ — בלי ״ואח״ שבפסוק (קהלת ד, ח); בבובר ״גם בן ואח אין לו״. ״ולא מצינו״ — בכתב היד ״מצי׳״, כבפרק כב (״שכן מצי׳ לאברהם״). ״בנים אתם״ — המ״ם מסופקת בכתב היד.

בבובר: ״מיד השכים אברהם בבקר והיה מהלך, ולא ראה כלום יום א׳ והלך וישב לו, שוב השכים יום ב׳ ולא ראה כלום״; ״כדי שלא יאמרו אומות העולם: מפני יראה הקריב אברהם את בנו… לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא: יעשה שלשה ימים מצטער ומבקש את המקום, כדי שידעו הכל שבדעתו ובאהבה הקריבו ולא חזר בו״; ובסוף ״ומפני חיבתן של ישראל קרא אותן בנים, שנאמר בני בכורי ישראל״ בלבד.

מקבילות: תנחומא בובר, וירא מו — ״ולמה ביום השלישי ולא ביום הראשון ולא ביום השני? שלא יאמרו אומות העולם: הממו והלך ושחט את בנו, שאילו היה בדעתו לא היה שומע לו להקריב בנו״. ״יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו״ נדרש בדברים רבה ב, לג (״אין לו לא אח ולא בן, אלא שמע ישראל יי אלהינו יי אחד״) — דרשה אחרת על אותו פסוק, בלי העקידה.

אאַל תַּהַרְגֵם פֶּן יִשְׁכְּחוּ עַמִּי — המלאך שפסלו משה

פתיחתא ראשונה · המלאך שפסלו משה ונגלה ליהושע ביריחו, והגוים שנשארו כדי שלא ישכחו ישראל מלחמה ושיתנסו בהם

אַל־תַּהַרְגֵם פֶּן־יִשְׁכְּחוּ עַמִּי הֲנִיעֵמוֹ בְחֵילְךָ וְהוֹרִידֵמוֹ מָגִנֵּנוּ אֲדֹנָי(תהלים נט, יב)

כותרת כתב היד ״פרשת נביאים״: זו פרשת הנביאים של הסדר ״ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם״ (בראשית כב, א; פרק לא).

״עמי״ — בכתב היד ״עמים״ (פעמיים), והמ״ם האחרונה מחוקה בידי הסופר. ״ויהי בהיות יהושע״ — בכתב היד ״ויהיה״, והה״א נמחקה במאגרים. ״הנה מלאכי לפניך״ — שמות לב, לד (״הנה מלאכי ילך לפניך״), בלי ״ילך״. ״אל תתגר בם״ — לשון דברים ב, ט (״ואל תתגר בם מלחמה״; וכן ב, יט), על ״מעשות מלחמה״.

״הניעמו בחילך והורימו תחתיו״ — כך בכתב היד, ושתי המילים האחרונות מסומנות במאגרים כקריאה תמוהה; בפסוק ״והורידמו מגננו אדני״, ובבובר ״הניעמו בחילך והורידמו מגיננו יי״. ״מגיננו יי״ — סוף אותו פסוק, ובפסוק ״אדני״; ״יי״ נדפס בלשון המדרש, מחוץ לציטוט.

״[שיתנסו] בהם״ — בכתב היד ״שיתכסו״, מסומן במאגרים כקריאה תמוהה; תוקן על פי הענין (״לנסות בם את ישראל״) ובובר (״ועוד שיתנסו בהן״). ״[לא] תבואו בהם״ — בכתב היד ״אלא״, מסומן במאגרים כקריאה תמוהה; תוקן כלשון הפסוק (מלכים א יא, ב: ״מן הגוים אשר אמר יי אל בני ישראל לא תבאו בהם״). ״אתה זקנת״ — בפסוק ״זקנתה״. ״אני הורישה מפני בני ישראל״ — כך בכתב היד (״הורישה״ מסומן במאגרים כקריאה תמוהה); בפסוק ״אנכי אורישם מפני בני ישראל״ (יהושע יג, ו), וכן בבובר. ״אלה הגוים״ (בסוף) — בלי וי״ו, כבראש פסקה ב.

בבובר: ״זה מיכאל — באותה שעה היה משמר את משה וישראל בים״; ״וכיון שבאו במדבר ועשו אותו מעשה, פיסל משה את המלאך ולא בקשו״; ״שיש לי כמה שנים חבוש, ועכשיו באתי לשמר אתכם״; ונוסף ״ומאותה שעה צוה הקדוש ברוך הוא למלאך שיניח בני אדם מן האומות, שמא יעשו תשובה, כגון רחב הזונה״.

מקבילות: שמות רבה לב, ח — ״אמר לו משה: מלאך אתה משלח עמי?… ועתה אתה אומר הנה אנכי שולח מלאך לפניך — אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה… אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, פני ילכו והניחותי לך״; בלי מיכאל ובלי יהושע.

בנָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס — העשיר והיין

פתיחתא שנייה · הראשונים נתנסו בידי הקדוש ברוך הוא והאחרונים בידי האומות, כעשיר שהיין הטוב שותה הוא והרע נותן לעבדיו

נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס מִפְּנֵי קֹשֶׁט סֶלָה(תהלים ס, ו)

״נתתי ליריאך״ — כך בכתב היד, ונדפס בלשון המדרש מחוץ לציטוט; בפסוק ״נתתה ליראיך״, ובבובר ״נתת ליראיך״. ״הילך״ — הלמ״ד הושלמה במאגרים. ״למען ענותך לנסותך להטיבך באחריתך״ — צירוף של דברים ח, ב (״למען ענתך לנסתך״) ו־ח, טז (״להיטבך באחריתך״).

״כרמים״ — בכתב היד נכתב ״תורמוס״ ונמחק בידי הסופר, ו״כרמים״ בגיליון. ״לרום״ — כך בכתב היד, והמ״ם מסומנת במאגרים כקריאה תמוהה; הקריאה שלמה ומובנת (יין שמוציאים לרומי, לסחורה), ואין עד לנוסח אחר — בבובר ״משל לעשיר שהיה לו כרמים, כשראה אותו יין טוב היה שותה״, בלי המילה.

מקבילות: תנחומא בובר, וירא מג — ״נתת ליראיך נס… בא וראה מה בין הראשונים לאחרונים, שהראשונים היו מתנסים על ידי הקדוש ברוך הוא, שנאמר והאלהים נסה את אברהם, וכן באנשי דור המדבר, שנאמר למען אנסנו הילך בתורתי אם לא… אבל האחרונים נתנסו על ידי האומות, שנאמר ואלה הגוים אשר הניח יי לנסות בם את ישראל״; שם בלי ״שם שם לו חק ומשפט״ ובלי המשל, ונמשך במעשה דניאל וחביריו.

גהוֹשִׁיעֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ מִן הַגּוֹיִם — עד מתי האומות שולטין בנו

פתיחתא שלישית · קצרה · ישראל שואלים עד מתי ישתעבדו בהם האומות, והתשובה תלויה בהם

הוֹשִׁיעֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ מִן־הַגּוֹיִם לְהֹדוֹת לְשֵׁם קׇדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ(תהלים קו, מז)

״עד אנא יי תשכחנו נצח״ — לשון המדרש לתהלים יג, ב (״עד אנה יי תשכחני נצח״), ונדפס מחוץ לציטוט; ״עד אנא ירום אויבי עלי, עד אנא אשית עצות לנפשי״ — יג, ג בסדר הפוך (בפסוק ״עד אנה אשית עצות בנפשי… עד אנה ירום איבי עלי״). ״הללויה״ — בפסוק ״הללו יה״.

בבובר: ״זה שאמר הכתוב: אמרו הושיענו אלהי ישענו וגו׳״ (דברי הימים א טז, לה); ״וכן דוד אומר: עד אנה ירום אויבי עלי״ לפני ״אמר להם הקדוש ברוך הוא: הדבר תלוי בכם״; ובסוף: ״אמרו לו ישראל: וכשתעשה — אנו מקלסין אותך, שנאמר יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את יי״ — בלי ״כלה בחמה כלה״.

אסוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֺתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כׇּל הָאָדָם — אם אין לך אוצר

פתיחתא · עשיר שאין לו אוצר, וחכם שאין בו יראת חטא — אין בידו כלום

סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת־הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת־מִצְוֺתָיו שְׁמוֹר כִּי־זֶה כׇּל־הָאָדָם(קהלת יב, יג)

כותרת כתב היד ״פרשת כתובים״: זו פרשת הכתובים של הסדר ״ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם״ (בראשית כב, א; פרקים לא–לב).

״ויש לך אוצר״ — היו״ד מסופקת בכתב היד. ״האלהים״ — בכתב היד ״האל׳ים״ בקיצור, וכן ״אלהים״ בסעיף ב.

בבובר: ״כיצד סוף כל האדם? אין דבר חביב ממי שהוא מתירא מן הקדוש ברוך הוא״ לפני המשל; ״עשיר אני ויש לי חיטים הרבה ושמן ויין הרבה; אמרו לו חבריו: הרי הכל יש בידך — יש לך אוצר היכן ליתנם? אם אין לך אוצר אין בידך כלום״; ״כך מי שהוא עשיר וחכם בן דעת״ (כאן ״חכם בתורה ובדרך ארץ ובעל דת״).

מקבילות: בבלי שבת לא ע״א–ע״ב — ״אי יראת יי היא אוצרו — אין, אי לא — לא; משל לאדם שאמר לשלוחו: העלה לי כור חיטין לעלייה… עירבת לי בהן קב חומטון?״, ״כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו״ — אותו רעיון, במשלים אחרים ועל ״יראת יי היא אוצרו״ (ישעיה לג, ו).

בזה אברהם

דרשת הפסוק · ״אשרי איש ירא את יי… גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך״ · אברהם הירא והחפץ במצות, ויצחק זרעו שנתברך כאביו

״אבינו״ — בכתב היד ״אבי׳״. ״ויי ברך את אברהם בכל״ — בכתב היד ״וי׳י בירך״.

בבובר הדרשה על אברהם בלי ״דבר אחר״, והיא המשך הפתיחתא (״לפיכך אמר דוד אשרי איש ירא את יי — זה אברהם, שנאמר כי עתה ידעתי״), בלי ״כי ידעתיו למען אשר יצוה״; ״עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי״; ״ואברהם זקן בא בימים ויי ברך את אברהם בכל — אף לבניו: ויהי אחרי מות אברהם…״, ובלי ״תחת אבותיך יהיו בניך״.