במעמדות — במעשה בראשית.

אלו הן מעמדות (ירושלמי: אילו הן המעמדות)?

לפי שנאמר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת קׇרְבָּנִי לַחְמִי(במדבר כח, ב) (ירושלמי: לאשי) —

וכי היאך קרבנו של אדם קרב, והוא אינו עומד על גביועל גביו — על ידו, ליד הקרבן?

התקינו נביאים הראשונים (ירושלמי: אלא שהתקינו הנביאים הראשונים) עשרים וארבע (בבלי: עשרים וארבעה) משמרות;

על כל משמר ומשמר היה מעמדמעמד — משלחת של העם העומדת ליד הקרבן בירושלם — של כהנים, של לוים ושל ישראלים (ירושלמי: ושל לוים ושל ישראל).

הגיע זמן המשמר לעלות — כהנים ולוים עולים (ירושלמי: כהניו ולוייו עולין) לירושלם,

וישראל שבאותו משמר מתכנסין לעריהן (ירושלמי: בעריהן), וקוראין במעשה בראשית.

ואנשי המעמד היו מתענין ארבעה ימים בשבוע, מיום שני ועד יום חמישי;

ולא היו מתענין ערב שבת — מפני כבוד השבת;

ולא באחד בשבת — כדי שלא יצאו ממנוחה ועונג ליגיעה ותענית, וימותו.

ביום הראשון (ירושלמי: קוראין) — בְּרֵאשִׁית(בראשית א, א) ויְהִי רָקִיעַ(בראשית א, ו);

בשני — יְהִי רָקִיעַ ויִקָּווּ הַמַּיִם(בראשית א, ט);

בשלישי — יִקָּווּ הַמַּיִם ויְהִי מְאֹורֹות(בראשית א, יד);

ברביעי — יְהִי מְאֹורֹות ויִשְׁרְצוּ הַמַּיִם(בראשית א, כ);

בחמישי — יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם ותּוֹצֵא הָאָרֶץ(בראשית א, כד);

בששי — תּוֹצֵא הָאָרֶץ וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם(בראשית ב, א) (ירושלמי: וְהָאָרֶץ וְכׇל צְבָאָם).

פרשה גדולה — קורין אותה בשנים, והקטנה — ביחיד.

בשחרית, במוסף (ירושלמי, בבלי: ובמוסף) ובמנחה — נכנסין וקורין על פיהן, כקורין את שמע.

ערב שבת במנחה — לא היו נכנסין, מפני כבוד השבת.

הגיע זמן המשמר — כהניו ולויו עולין לירושלם,

וישראל שבאותו משמר שאין יכולין לעלות לירושלם — מתכנסין לעריהן, וקורין מעשה בראשית,

ובטלין מן המלאכה כל אותה שבת.

רבי שמעון בן לעזר אומר:

כהנים ולוים וכלי שיר והעם — מעכבין את העבודה.

תני:

אנשי משמר היו מתענים בכל יום (בבלי: אנשי משמר היו מתפללין על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון, ואנשי מעמד מתכנסין לבית הכנסת, ויושבין ארבע תעניות: בשני בשבת, בשלישי, ברביעי ובחמישי):

בשני היו מתענין על מפרשי ימיםמפרשי ימים — יורדי הים, מפליגים באניות (בבלי: יורדי הים; סופרים: מפרשי הים) —

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם(בראשית א, ו);

בשלישי היו מתענין על יוצאי דרכים (בבלי: הולכי מדברות; סופרים: מהלכי דרכים) —

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם(בראשית א, ט) (סופרים: אֶל מָקוֹם אֶחָד);

ברביעי היו מתענין על התינוקות, שלא תעלה אסכרהאסכרה — מחלת גרון קשה (דיפתריה) לתוך פיהם (בבלי: על אסכרא שלא תיפול על התינוקות; סופרים: שלא תעלה בהן אסכרה וימותו) —

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹורֹות(בראשית א, יד) — מְאֹרֹת כתיב;

בחמישי היו מתענין על המעוברות שלא יפילו, ועל המיניקות שלא ימותו בניהן (בבלי: שיניקו את בניהם) —

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה(בראשית א, כ).

תני:

לא היו מתענין לא בערב שבת ולא במוצאי שבת — מפני כבוד שבת (בבלי: ובערב שבת לא היו מתענין מפני כבוד השבת — קל וחומר בשבת עצמה). (סופרים: ויש אומרים: בערב שבת בין השמשות ניתוספת נשמה יתירה בישראל, ולאחר השבת נוטלין אותה הימנו. דבר אחר: מפני הנוצרים, שלא יאמרו: על כי אנו שמחים בראשון — הם מתענין בו. אבל אמרו חכמים: בזמן המעמדות לא היו חוששין לאיבת גוי, אלא משום דכתיב וַיִּנָּפַשׁ(שמות לא, יז) — וי על הנפש.)

ביום הראשון בראשית ויהי רקיע(משנה תענית ד, ג) —

תנא:

בְּרֵאשִׁית(בראשית א, א) — בשנים; יְהִי רָקִיעַ(בראשית א, ו) — באחד.

תניא:

בשחרית ובמוסף — נכנסין לבית הכנסת, וקורין כדרך שקורין כל השנה;

ובמנחה — יחיד קורא אותה על פה.

אמר רבי יוסי:

וכי יחיד יכול לקרות דברי תורה על פה בצבור?

אלא: כולן נכנסין, וקורין אותה על פה כקורין את שמע.

לא צורכא דילאלא צורכא דילא — לא נצרכה (המשנה לומר זאת) אלא:

אילו הן המעמדות מתכנסין בעריהן וקורין במעשה בראשית(משנה תענית ד, ב) —

בא להתחיל מתחילת הפרשה.

רב חונה אמר:

שלשה קרויות שבתורה — לא יפחתו מעשרה פסוקים (סופרים: שלש קריות שבתורה, לא איפחתו להן מעשרה פסוקים).

חזקיה אמר: כנגד עשרת הדיברות.

והא תנינן: ביום הראשון בראשית ויהי רקיע(משנה תענית ד, ג) — והא לית בהון אלא תמנייאלית בהון אלא תמנייא — אין בהם אלא שמונה (פסוקים) (סופרים: דהא לית בהון אלא תמניא)!

רבי אידי אומר:

איתפלגוןאיתפלגון — נחלקו (סופרים: איתפלגין בה) כהנא ואסי:

חד אמר: חוזרחוזר — קורא שוב פסוקים שקרא הקורא שלפניו; וחורנאוחורנא — והאחר (סופרים: וחד) אמר: חותךחותך — מחלק פסוק לשנים.

מן דמרמן דמר — מי שאומר חוזר — חוזר שני פסוקים (סופרים: חוזר לשני פסוקין);

ומן דמר חותך — וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹוקֶר(בראשית א, ה) פסוק בפני עצמו (סופרים: הוא).

והא תנינן: בשני יהי רקיע ויקוו המים(משנה תענית ד, ג) —

מן דמר חוזר — חוזר שני פסוקים;

ומן דמר חותך — אפילו חותך אין בו (סופרים: אפילו חותך לית בהון).

התיבהתיב — הקשה רבי פילפי בר פרוטה קומיקומי — לפני רבי יונה:

הרי פרשת עמלק!

אמר ליה:

שנייא היאשנייא היא — שונה היא, שהיא סדורה של יוםסדורה של יום — סדר הקריאה של אותו יום (פורים) (סופרים: שנוייה היא, שהיא סידורו של יום).

התיב רבי לעזר בר מרום:

והא תאני: המפטיר בנביא לא יפחות מעשרים ואחד פסוקים (סופרים: המפטיר בנביא לא יפחות מאחד ועשרים פסוקין) —

ויהיו עשרים ושלשה: תלתאתלתא — שלשה עשרה, ותלתא עשרה, וחד שלשה (סופרים: מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה, שאפילו אם דילג פסוק אחד ולא קראו, והחזיר את התורה ואמר קדיש — וחוזר ופותח ומברך וקורא, הוא ושנים אחרים)!

רב חונה אמר:

שלשה קרויות שבתורה — לא יפחתו מעשרה פסוקים.

חזקיה אמר: כנגד עשרת הדיברות.

והא תנינן: ביום הראשון בראשית ויהי רקיע(משנה תענית ד, ג) — והא לית בהון אלא תמנייאלית בהון אלא תמנייא — אין בהם אלא שמונה (פסוקים)!

רבי אידי אמר:

איתפלגוןאיתפלגון — נחלקו כהנא ואסא:

חד אמר: חוזר; וחורנהוחורנה — והאחר אמר: חותך.

מאן דאמרמאן דאמר — מי שאומר חוזר — חוזר שני פסוקים;

מאן דאמר חותך — וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר(בראשית א, ה) פסוק בפני עצמו.

והתנינן: בשני יהי רקיע יקוו המים(משנה תענית ד, ג) —

חד אמר: חוזר; וחורנה אמר: חותך.

מאן דאמר חוזר — חוזר שני פסוקין;

מאן דאמר חותך — אפילו חותך לית ביה.

התיבהתיב — הקשה רבי פליפה בר פריטה קומיקומי — לפני רבי זעורה:

והרי פרשת עמלק!

אמר ליה: שנייה היאשנייה היא — שונה היא, שהוא סדרו של יום.

התיב רבי לעזר בר מרום קומי רבי יונה:

והא תני: המפטיר בנביא לא יפחות מעשרים ואחד פסוקים!

תני:

אנשי משמר היו מתענים בכל יום:

בשני היו מתענין על מפרשי ימים —

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם(בראשית א, ו);

בשלישי היו מתענין על יוצאי דרכים —

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם(בראשית א, ט);

ברביעי היו מתענין על התינוקות, שלא תעלה אסכרה לתוך פיהם —

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹורֹות(בראשית א, יד) — מְאֹרֹת כתיב;

בחמישי היו מתענין על המעוברות שלא יפילו, ועל המיניקות שלא ימותו בניהן —

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה(בראשית א, כ).

תני:

לא היו מתענין לא בערב שבת ולא במוצאי שבת — מפני כבוד שבת.

תני:

סנהדרין גדולה היתה מתענה עמהן.

וסנהדרין יכולה להתענות בכל יום? מחלקין היו עצמן על בתי אבות.

ואין מתענין על שני דברים כאחת — מן הדאמן הדא — מזו, מן הכתוב הזה:

וַנָּצוּמָהונצומה — ונצום וַנְּבַקְשָׁה מֵאֱלֹהֵינוּ עַל זֹאת(עזרא ח, כג).

אמר רבי תנחומה:

לא מן הדא, אלא מן הדא:

וְרַחֲמִין למיבעילמיבעי — לבקש מִן קֳדָם אֱלָהּ שְׁמַיָּא עַל(דניאל ב, יח) רזא דנארזא דנא — הסוד הזה.

רבי חגיי בשם רבי זעורה:

שאם היו שני דברים, כגון עצירת גשמים וגובייוגוביי — וארבה — מתריעין עליהן.

רבי חגיי, כד דהוה נפק לתעניתא, הוה אמר קומיהון:רבי חגיי, כד… — רבי חגי, כשהיה יוצא לתענית, היה אומר לפניהם: אחינו, אף על פי שיש בלבנו צרות רבות — (לא נתפלל) אלא על זה שבאנו (בשבילו).

רבי חגי, כשהיה יוצא לתענית, היה אומר לפניהם:

אחינן, אף על גב דאית בליבינן עקין סגין — אלא להן דאתינן.

אחינו, אף על פי שיש בלבנו צרות רבות — (לא נתפלל) אלא על זה שבאנו (בשבילו).

וישראל שבאותו משמר מתכנסין בעריהן וקורין במעשה בראשית(משנה תענית ד, ב).

(בבלי מגילה לא ע״ב: [במעמדות] במעשה בראשית וכו׳.)

מנהני מילימנהני מילי — מנין הדברים האלה?

אמר רבי יעקב בר אחא אמר רב אסי (בבלי מגילה לא ע״ב: אמי):

אלמלא מעמדות — לא נתקיימו שמים וארץ,

שנאמר (בבלי מגילה לא ע״ב: שנאמר: אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי(ירמיה לג, כה), וכתיב): וַיֹּאמַר יי אלהים בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה(בראשית טו, ח).

אמר אברהם: (בבלי מגילה לא ע״ב: לפני הקדוש ברוך הוא) רבונו של עולם! שמא ישראל חוטאין לפניך — אתה (בבלי מגילה לא ע״ב: חס ושלום ישראל חוטאים לפניך, ואתה) עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה?

אמר ליה (בבלי מגילה לא ע״ב: לו): לאו.

אמר לפניו: רבונו של עולם, הודיעני — בַּמָּה אִירָשֶׁנָּה? (בבלי מגילה לא ע״ב: בַּמָּה אֵדַע?)

אמר ליה: קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת(בראשית טו, ט) (בבלי מגילה לא ע״ב: לו: קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת) וגו׳.

אמר לפניו: רבונו של עולם, תינח בזמן שבית המקדש קיים; בזמן שאין בית המקדש קיים — מה תהא עליהם?

אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות:

בזמן (בבלי מגילה לא ע״ב: כל זמן) שקוראין בהן לפני (בבלי מגילה לא ע״ב: —) — מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני, ואני מוחל להם (בבלי מגילה לא ע״ב: עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן, ומוחל אני) על כל עונותיהם.

תנו רבנן:

אנשי משמר היו מתפללין על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון,

ואנשי מעמד מתכנסין לבית הכנסת, ויושבין ארבע תעניות: בשני בשבת, בשלישי, ברביעי ובחמישי.

בשני — על יורדי הים;

בשלישי — על הולכי מדברות;

ברביעי — על אסכרא שלא תיפול על התינוקות;

בחמישי — על עוברות ומיניקות: עוברות — שלא יפילו, מיניקות — שיניקו את בניהם.

ובערב שבת לא היו מתענין מפני כבוד השבת — קל וחומר בשבת עצמה.

באחד בשבת — מאי טעמא לא?

אמר רבי יוחנן: מפני הנוצרים.

רבי שמואל בר נחמני אמר: מפני שהוא שלישי ליצירהמפני שהוא שלישי ליצירה — מפני שהוא היום השלישי ליצירת האדם.

ריש לקיש אמר: מפני נשמה יתירהנשמה יתירה — נפש נוספת, רוחב לב.

דאמר ריש לקיש:

נשמה יתירה ניתנה בו באדם בערב שבת; במוצאי שבת נוטלין אותה ממנו,

שנאמר: שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ(שמות לא, יז) — כיון ששבת, וי אבדה נפש.

ביום הראשון בראשית ויהי רקיע(משנה תענית ד, ג).

תנא:

בְּרֵאשִׁית(בראשית א, א) — בשנים; יְהִי רָקִיעַ(בראשית א, ו) — באחד.

בשלמאבשלמא — מובן, ניחא יְהִי רָקִיעַ באחד — תלתא פסוקי הוותלתא פסוקי הוו — שלשה פסוקים הם; אלא בְּרֵאשִׁית בשנים — (מאי טעמא?) חמישה פסוקי הוייןחמישה פסוקי הויין — חמשה פסוקים הם,

ותניא: הקורא בתורה אל יפחות משלשה פסוקים!

רב אמר: דולג;

ושמואל אמר: פוסק.

ורב דאמר דולג — מאי טעמא לא אמר פוסק? קסברקסבר — הוא סובר: כל פסוקא דלא פסקיה משהכל פסוקא דלא פסקיה משה — כל פסוק שלא פסקו משה — אנן לא פסקינן ליהאנן לא פסקינן ליה — אנו לא נפסוק אותו.

ושמואל אמר: פוסק. ומי פסקינןומי פסקינן — וכי פוסקים אנו?? והאמרוהאמר — והרי אמר רבי חנינא קרא: צער גדול היה לי אצל רבי חנינא הגדול, ולא התיר לי לפסוק אלא לתינוקות של בית רבן, הואיל ולהתלמד עשוין!

ושמואל: התםהתם — שם טעמא מאי? משום דלא אפשר; הכא נמיהכא נמי — כאן גם (כן) — לא אפשר.

ושמואל אמר פוסק — מאי טעמא לא אמר דולג? גזירה משום הנכנסין, וגזרה משום היוצאין.

מיתיבימיתיבי — הקשו:

פרשה של ששה פסוקים — קורין אותה בשנים, ושל חמשה — [ביחיד. ואם] הראשון קורא שלשה — השני קורא שנים מפרשה זו ואחד מפרשה אחרת;

ויש אומרים: שלשה, לפי שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקין.

למאן דאמרלמאן דאמר — לדעת מי שאומר דולג — לידלוג, ולמאן דאמר פוסק — ליפסוק!

שאני התם, דאית ליה רווחאדאית ליה רווחא — שיש לו מרווח.

פרשה גדולה קורין אותה בשנים בשחרית ובמוסף ובמנחה קורין על פיהן כו׳(משנה תענית ד, ג).

איבעיא להואיבעיא להו — נשאלה להם (שאלה): היכי קאמרהיכי קאמר — כיצד הוא אומר?

בשחרית ובמוסף קורין אותה בספר, ובמנחה קורין אותה על פה כקורין את שמע;

או דלמאאו דלמא — או שמא הכי קתניהכי קתני — כך הוא שונה: בשחרית קורין אותה בספר, ובמוסף ובמנחה קורין אותה על פה כקורין את שמע?

תא שמעתא שמע — בוא ושמע, דתניא:

בשחרית ובמוסף — נכנסין לבית הכנסת, וקורין כדרך שקורין כל השנה; ובמנחה — יחיד קורא אותה על פה.

אמר רבי יוסי:

וכי יחיד יכול לקרות דברי תורה על פה בצבור?

אלא: כולן נכנסין, וקורין אותה על פה כקורין את שמע.

על הזיקיןהזיקין — כוכבים נופלים, מטאורים, ועל הזועותהזועות — רעידות אדמה, ועל הברקים, ועל הרעמים, ועל הרוחות — אומר: ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם.

על ההרים, ועל הגבעות, ועל הימים, ועל הנהרות, ועל המדברות — אומר: ברוך עושה מעשה בראשית.

רבי יהודה אומר:

הרואה את הים הגדול — אומר: ברוך שעשה את הים הגדול, בזמן שרואה אותו לפרקיםלפרקים — מזמן לזמן, לא בכל יום.

על הגשמים ועל הבשורות הטובות — אומר: ברוך הטוב והמטיב;

ועל שמועות רעות — אומר: ברוך דיין האמת.

יש נקראין ומיתרגמיןנקראין ומיתרגמין — נקראים בתורה בציבור ומתורגמים לארמית בידי המתורגמן; נקראין ולא מיתרגמין; לא נקראין ולא מיתרגמין.

מעשה בראשית — נקרא ומיתרגם;

מעשה לוט ושתי בנותיו — נקרא ומיתרגם;

מעשה יהודה ותמר — נקרא ומיתרגם;

מעשה עגל הראשון — נקרא ומיתרגם;

הקללות שבתורה — נקראין ומיתרגמין;

לא יהא אחד מתחיל ואחד גומר, אלא המתחיל הוא גומר את כולן.

אזהרות ועונשין שבתורה — נקראין ומיתרגמין.

בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה וכו׳(משנה מגילה ד, ב).

בעא מיניהבעא מיניה — שאל ממנו עולא בר רב מרבא:

פרשת ראש חודש כיצד קורין אותה?

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קׇרְבָּנִי לַחְמִי(במדבר כח, ב) — דהויין תמניא פסוקי; היכי נעביד?צו את בני… — ״צו את בני ישראל ואמרת אלהם את קרבני לחמי״ — שהם שמונה פסוקים; כיצד נעשה? יקראו שנים שלשה שלשה פסוקים — נשארו להם שנים, ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים. יקראו ארבעה ארבעה — נשארו להם שבעה: ״וביום השבת״ הם שנים, ״ובראשי חדשיכם״ הם חמשה. כיצד נעשה? יקרא שנים מזו ואחד מאלה — אין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים; יקרא שנים מזו ושלשה מזו — נשארו להם שנים!

״צו את בני ישראל ואמרת אלהם את קרבני לחמי״ — שהם שמונה פסוקים; כיצד נעשה?

ניקרי תרי תלתא תלתא פסוקין — פשו להו תרי, ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקין.

יקראו שנים שלשה שלשה פסוקים — נשארו להם שנים, ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים.

ניקרי ארבעה ארבעה — פשו להו שבעה: וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת(במדבר כח, ט) הויין תרי, וּבְרָאשֵׁי חׇדְשֵׁיכֶם(במדבר כח, יא) הויין חמשה.

יקראו ארבעה ארבעה — נשארו להם שבעה: ״וביום השבת״ הם שנים, ״ובראשי חדשיכם״ הם חמשה.

היכי נעביד? ניקרי תרי מהא וחד מהנך — אין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים;

כיצד נעשה? יקרא שנים מזו ואחד מאלה — אין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים;

ליקרי תרי מהא ותלתא מהך — פשו להו תרי!

יקרא שנים מזו ושלשה מזו — נשארו להם שנים!

אמר לו:

זו לא שמעתי; כיוצא בה שמעתי.

דתנן: ביום הראשון בראשית ויהי רקיע(משנה תענית ד, ג),

ותני עלה: בְּרֵאשִׁית(בראשית א, א) — בשנים, יְהִי רָקִיעַ(בראשית א, ו) — באחד.

והוינן בהוהוינן בה — ודנו בה: בשלמאבשלמא — מובן, ניחא יְהִי רָקִיעַ באחד — דתלתא פסוקי הוותלתא פסוקי הוו — שלשה פסוקים הם; אלא בְּרֵאשִׁית בשנים? חמשה פסוקי הווחמשה פסוקי הוו — חמשה פסוקים הם!

ותניא: הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים!

ואיתמר עלהואיתמר עלה — ונאמר עליה:

רב אמר: דולגדולג — השני קורא שוב פסוק מסוף קריאת הראשון;

ושמואל אמר: פוסקפוסק — מחלק פסוק אחד לשנים.

רב אמר דולג — מאי טעמא לא אמר פוסק? קסברקסבר — הוא סובר: כל פסוקא דלא פסקיה משהכל פסוקא דלא פסקיה משה — כל פסוק שלא פסקו משה — אנן לא פסקינן ליהאנן לא פסקינן ליה — אנו לא נפסוק אותו.

ושמואל אמר: פסקינן ליה.

והא אמר רבי חנניא קרא: צער גדול היה לי אצל רבי חנינא הגדול, ולא התיר לי לפסוק אלא לתינוקות של בית רבן, הואיל ולהתלמד עשויין!

התםהתם — שם טעמא מאי? משום דלא אפשר; הכא נמיהכא נמי — כאן גם (כן) — לא אפשר.

ושמואל אמר פוסק — מאי טעמא לא אמר דולג? גזירה משום הנכנסין ומשום היוצאיןגזירה משום הנכנסין ומשום היוצאין — גזרו שלא ידלג, מפני הנכנסים והיוצאים מבית הכנסת.

מיתיבימיתיבי — הקשו:

פרשה של ששה פסוקים — קורין אותה בשנים, ושל חמשה פסוקים — ביחיד.

קרא ראשון שלשה — השני קורא שנים מפרשה זו ואחד מפרשה אחרת;

ויש אומרים: שלשה, לפי שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים.

ואם איתאואם איתא — ואם כן הוא (כדבריכם) — למאן דאמר דולג נדלוג, ולמאן דאמר פוסק נפסוק!

שאני התם, דאפשר בהכישאני התם, דאפשר בהכי — שונה שם, שאפשר בדרך זו.

תנו רבנן:

יש נקרין ומתרגמין, ויש נקרין ולא מתרגמין, ויש לא נקרין ולא מתרגמין.

אלו נקרין ומתרגמין — בל״ת עק״ן נשפ״ה סימןבל״ת עק״ן נשפ״ה סימן — סימן לזכירת הפרשיות הנמנות בברייתא:

מעשה בראשית — נקרא ומתרגם.

פשיטאפשיטא — פשוט (הוא)!

מהו דתימאמהו דתימא — שמא תאמר, היה עולה על הדעת: אתו לשיוליאתו לשיולי — יבואו לשאול מה למעלה מה למטה, ומה לפנים ומה לאחור — קמשמע לןקמשמע לן — משמיע לנו (שאינו כן).

אין כותבין מגילהמגילה — קטע מן התורה הכתוב לבדו לתינוק להתלמד בה (סופרים: אין עושין שמע, הלל, מגילה לתינוקות; מסכת ספר תורה: אין עושין מגילה והלל לתינוקות),

ואם דעתו להשלים — מותר (סופרים, בסוף: אם עתיד הוא להוסיף עליו — הרי זה מותר; מסכת ספר תורה, בסוף: ואם עתיד להוסיף עליהם — מותר).

רבי יהודה אומר:

בבראשית — עד דור המבול (סופרים, מסכת ספר תורה: מן בראשית עד המבול);

בתורת כהנים (סופרים, מסכת ספר תורה: מן ויקרא) — עד וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי(ויקרא ט, א). (סופרים, מסכת ספר תורה: ושאר כל הספרים — אסור)

רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק:

תורה וחומשיןחומשין — חומשי תורה הכתובים כל אחד לבדו — קדושה אחת הן;

אין עושין תורה חומשין, אבל עושין חומשין תורה.

אמר רבי יוסה:

הדא אמרההדא אמרה — זאת אומרת: תורה שעשאה חומשין — בקדושתה היא.

רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן:

תורה חסירה — אין קוראין בה ברבים.

והא תני: בבראשית עד המבול, בויקרא עד וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי(ויקרא ט, א), בוידבר עד וַיְהִי בִּנְסֹועַ הָאָרֹון(במדבר י, לה) — מותר לקרות בו ברבים!

הדא — ארסקינס אוקיד אוריתא דצנבראי.הדא — ארסקינס… — זו (הברייתא) — [כשהיה המעשה ש]אורסיקינוס (שר הצבא הרומי) שרף את ספר התורה של בני צנבריי. באו ושאלו את רבי יונה ואת רבי יוסה: מהו לקרות בספר (שאינו שלם) ברבים? אמר להם: אסור. לא שאסור, אלא מתוך שנפשם עגומה — הם יקנו להם (ספר שלם) אחר כך.

זו (הברייתא) — [כשהיה המעשה ש]אורסיקינוס (שר הצבא הרומי) שרף את ספר התורה של בני צנבריי.

אתון שאלון לרבי יונה ולרבי יוסה: מהו לקרות בספר ברבים?

באו ושאלו את רבי יונה ואת רבי יוסה: מהו לקרות בספר (שאינו שלם) ברבים?

אמר לון: אסיר.

אמר להם: אסור.

לא דאסיר, אלא מן גו דנפשהון עגימה — אינון זבנין להון אחורי.

לא שאסור, אלא מתוך שנפשם עגומה — הם יקנו להם (ספר שלם) אחר כך.

בעא מיניהבעא מיניה — שאל ממנו אביי מרבה:

מהו לכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה?

תיבעיתיבעי — תישאל השאלה למאן דאמרלמאן דאמר — לדעת מי שאומר: תורה מגילה מגילה ניתנהמגילה מגילה ניתנה — ניתנה לחלקים, פרשה אחר פרשה; תיבעי למאן דאמר: תורה חתומה ניתנהחתומה ניתנה — ניתנה שלמה, בבת אחת בסוף ארבעים שנה.

תיבעי למאן דאמר תורה מגילה מגילה ניתנה — כיון דמגילה מגילה ניתנה, כותבין; או דילמאאו דילמא — או שמא, כיון דאידבק — אידבקכיון דאידבק — אידבק — כיון שנתחברו (הפרשיות) — מחוברות הן?

תיבעי למאן דאמר תורה חתומה ניתנה — כיון דחתומה ניתנה, אין כותבין; או דילמא, כיון דלא אפשר — כתבינןכיון דלא אפשר — כתבינן — כיון שאי אפשר (בלא זה) — כותבים?

אמר ליה: אין כותבין.

ומה טעם? לפי שאין כותבין.

איתיביהאיתיביה — הקשה לו: אף היא עשתה טבלאטבלא — לוח של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה!

אמר רבי שמעון בן לקיש משום רבי ינאי: באלף ביתבאלף בית — בראשי תיבות בלבד.

איתיביה: כשהוא כותב — רואה וכותב מה שכתוב בטבלא!

אימאאימא — אמור, קרא (בלשון הברייתא): כמה שכתוב בטבלא.

איתיביה: כשהוא כותב — רואה בטבלא וכותב מה שכתוב בטבלא; מה הוא כתוב בטבלא? אם שכב, אִם לֹא שָׁכַב(במדבר ה, יט)!

הכא במאי עסקינןהכא במאי עסקינן — כאן במה אנו עוסקים? בסירוגיןבסירוגין — לסירוגין, בדילוגים.

כתנאיכתנאי — כמחלוקת תנאים:

אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה, ואם דעתו להשלים — מותר.

רבי יהודה אומר:

בבראשית — עד דור המבול; בתורת כהנים — עד וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי(ויקרא ט, א).

תניא, רבי יהודה אומר משום רבי עקיבא:

בראשון מה היו אומרים? לַיְיָ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ(תהלים כד, א) — על שם שקנה והקנה, ושליט בעולמו.

בשני מה היו אומרים? גָּדוֹל יְיָ וּמְהֻלָּל מְאֹד(תהלים מח, ב) — על שם שחילק מעשיו, ומלך עליהן.

בשלישי היו אומרים: אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל(תהלים פב, א) — על שם שגילה ארץ בחכמתו, והכין תבל לעדתו.

ברביעי היו אומרים: אֵל נְקָמוֹת יְיָ(תהלים צד, א) — על שם שברא חמה ולבנה, ועתיד ליפרע מעובדיהן.

בחמישי היו אומרים: הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ(תהלים פא, ב) — על שם שברא עופות ודגים לשבח לשמו.

בששי היו אומרים: יְיָ מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ(תהלים צג, א) — על שם שגמר מלאכתו, ומלך עליהן.

בשביעי היו אומרים: מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת(תהלים צב, א) — ליום שכולו שבת.

אמר רבי נחמיה:

מה ראו חכמים לחלק בין הפרקים הללו? אלא:

בראשון — שקנה והקנה, ושליט בעולמו;

בשני — שחילק מעשיו, ומלך עליהם;

בשלישי — שגילה ארץ בחכמתו, והכין תבל לעדתו;

ברביעי — שברא חמה ולבנה, ועתיד ליפרע מעובדיהן;

בחמישי — שברא עופות ודגים לשבח לשמו;

בששי — שגמר מלאכתו, ומלך עליהם;

בשביעי — על שם ששבת.

ביום הראשון מהוא אומר? לַיְיָ הָאָרֶץ וגו׳(תהלים כד, א) —

הוא קונה, והוא מקנה, והוא ידין את עולמו.

ביום שני מהוא אומר? גָּדוֹל יְיָ וגו׳(תהלים מח, ב) —

חלק את מעשיו, נתעלה וישב ברומו של עולם.

ביום שלישי מהוא אומר? אֱלֹהִים נִצָּב וגו׳(תהלים פב, א) —

ברא את הים ואת היבשה, ונתגלה ארץ ממקומה, ונעשה מקום לעדונו.

ביום רביעי מהוא אומר? אֵל נְקָמוֹת יְיָ וגו׳(תהלים צד, א) —

ברא את החמה ואת הלבנה ואת הככבים ואת המזלות, שהן מאירים בעולם.

ביום חמישי מהוא אומר? הַרְנִינוּ וגו׳(תהלים פא, ב) —

והוא ברא העופות והדגים והתנינים הגדולים, שהן מרננין בעולם.

ביום ששי מהוא אומר? יְיָ מָלָךְ וגו׳(תהלים צג, א) —

גמר את מעשיו, ונעשה מלך על עולמו.

ביום שביעי מהו אומר? מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת(תהלים צב, א) — ליום שכלו שבת:

אין בו לא אכילה, ולא שתיה, ולא משא ולא מתן, ולא פריה ורביה;

אלא צדיקים יושבין ועוסקים בתורה, ועטרותיהן בראשיהן, ונהנין מזיו השכינה — במאכל ומשתה,

שנאמר: וַיֶּחֱזוּ אֶת אֱלֹהִים וגו׳(שמות כד, יא).

בששי ברא את אדם. למה? כדי שיכנס לסעודת שבת מיד.

רבי שמעון בן אלעזר אומר:

משלו משל: למה הדבר דומה? לאחד שנשא גיורת, והיה יושב ומפקדהומפקדה — ומצווה אותה ואומר לה:

בתי, אל תאכלי מן הפסח בשעה שידך טומאותטומאות — טמאות; ואל תאכלי פירות שאין מעושרין;

ואל תחלל שבת; ואל תפרצי בנדריםואל תפרצי בנדרים — ואל תקלי ראש בנדרים; ואל תלכי עם איש אחר.

מה עשה אותו האיש? עמד ואכל מן הפסח בשעה שידיו טומאות, ואכל פירות שאינן מעשרין,

וחלל השבת, ופרץ בנדרים, והוציא לה פרט.

באותה שעה מה אמרת גיורת בדעתה? כל דברים שפקדני רבי מתחלה — שקר הן!

מיד עמדה אף היא, ועברה על כולן.

מכאן לאדם ולמקדש — שנבראו בשתי ידים.

ומנין לאדם שנברא בשתי ידים?

שנאמר: יָדֶיךָ עָשׂוּנִי וַיְכוֹנְנוּנִי הֲבִינֵנִי וְאֶלְמְדָה מִצְוֺתֶיךָ(תהלים קיט, עג).

ומנין למקדש שנברא בשתי ידים?

מִקְּדָשׁ יְיָ כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ(שמות טו, יז);

יי מלך, יי מלך, יי ימלוך לעולם ועד.

תניא, רבי אליעזר אומר:

עולם מאמצעיתו נברא,

שנאמר: בְּצֶקֶת עָפָר לַמּוּצָקבצקת עפר למוצק — כשנוצק העפר והיה למוצק וּרְגָבִים יְדֻבָּקוּ(איוב לח, לח).

רבי יהושע אומר:

עולם מן הצדדין נברא,

שנאמר: כִּי לַשֶּׁלֶג יֹאמַר הֱוֵי אָרֶץ וְגֶשֶׁם מָטָר וְגֶשֶׁם מִטְרוֹת עֻזּוֹ(איוב לז, ו).

וחכמים אומרים:

מציון נברא,

שנאמר: מִזְמוֹר לְאָסָף אֵל אֱלֹהִים יְיָ(תהלים נ, א),

ואומר: מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי(תהלים נ, ב) — ממנו מוכלל יפיו של עולם.

תניא, רבי אליעזר הגדול אומר:

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְיָ אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם(בראשית ב, ד) —

תולדות שמים — משמים נבראו; תולדות הארץ — מארץ נבראו.

וחכמים אומרים:

אלו ואלו מציון נבראו,

שנאמר: מִזְמוֹר לְאָסָף אֵל אֱלֹהִים יְיָ דִּבֶּר וַיִּקְרָא אָרֶץ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבֹאוֹ,

ואומר: מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ — ממנו מוכלל יופיו של עולם.

אמר רבי איסי:

מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כהנים (פסיקתא דרב כהנא: מתורת כהנים)? (פסיקתא דרב כהנא: אם כן,) יתחילו להן מבראשית!

אמר הקדוש ברוך הוא (פסיקתא דרב כהנא: אלא אמר הקדוש ברוך הוא):

הואיל וקרבנות טהורין, והתינוקות טהורין (פסיקתא דרב כהנא: מה הקרבנות טהורים והתינוקות טהורים) —

יבואו טהורין ויתעסקו בטהורין.

רבנין אמרירבנין אמרי — החכמים אומרים:

על ביטול משמרות.

ומה הנאה יש לעולם מן המשמרות?

אלא:

בשני היו מתענין על פורשי ימיםפורשי ימים — יורדי הים;

בשלישי היו מתענין על הולכי דרכים;

ברביעי היו מתענין על התינוקות, שלא יעלה אסכרה בפיהם וימותו;

בחמישי היו מתענין על המעוברות שלא יפילו, ועל המניקות שלא ימותו בניהם.

והלא אין מתענין על שני דברים כאחד,

כדכתיב: וַנָּצוּמָה וַנְּבַקְשָׁה מֵאֱלֹהֵינוּ עַל זֹאת(עזרא ח, כג),

וכתוב אחד אומר בדניאל: וְרַחֲמִין למיבעילמיבעי — לבקש מִן קֳדָם אֱלָהּ שְׁמַיָּא עַל(דניאל ב, יח) רזא דנארזא דנא — הסוד הזה —

ולא על תריןולא על תרין — ולא על שנים!

אלא כההיא דאמרכההיא דאמר — כאותה (מימרא) שאמר רבי חייא בר אבא:

על עצירת גשמים וגלות מתענין עליהם בבת אחת.

אבל אין מתענין לא בערב שבת ולא במוצאי שבת, מפני כבוד השבת.

אמר רבי יהודה ברבי סימון:

שבעה הבלים שאמר קהלת — כנגד שבעת ימי בראשית:

בראשון — בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ(בראשית א, א),

וכתוב: כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה(ישעיה נא, ו).

בשני — יְהִי רָקִיעַ(בראשית א, ו),

וכתוב: וְנָגֹולּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם וְכׇל צְבָאָם יִבּוֹל(ישעיה לד, ד).

בשלישי — יִקָּווּ הַמַּיִם(בראשית א, ט),

וכתוב: וְהֶחֱרִים יְיָ אֵת לְשׁוֹן יָם מִצְרַיִם(ישעיה יא, טו).

ברביעי — יְהִי מְאֹורֹות בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם(בראשית א, יד),

וכתוב: וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה(ישעיה כד, כג).

בחמישי — יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם(בראשית א, כ),

וכתוב: אָסֵף כֹּל(צפניה א, ב), אָסֵף עוֹף הַשָּׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם(צפניה א, ג).

בששי — נַעֲשֶׂה אָדָם(בראשית א, כו),

וכתוב: אָסֵף אָדָם וּבְהֵמָה.

בשביעי — מאי אית לך למימרמאי אית לך למימר — מה יש לך לומר? מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת(שמות לא, יד)!

הדא אמרההדא אמרה — זאת אומרת: במזיד; אבל בשוגג — יביא אדם קרבן ויתכפר לו.

אמר רבי ברכיה:

כיון שראה אדם הראשון שבחו של הקדוש ברוך הוא, שאדם מביא קרבן ומתכפר לו,

התחיל סודרסודר — מסדר, אומר עליה לשבת שבח ומזמור.

הדא הוא דכתיב:

מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת(תהלים צב, א).

אמר רבי לוי: אדם הראשון אמרו.

תניא, רבי יהודה אומר משום רבי עקיבא:

בראשון מה היו אומרים? לַיְיָ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ(תהלים כד, א) — על שם שקנה והקנה, ושליט בעולמו.

בשני מה היו אומרים? גָּדוֹל יְיָ וּמְהֻלָּל מְאֹד(תהלים מח, ב) — על שם שחילק מעשיו, ומלך עליהן.

בשלישי היו אומרים: אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל(תהלים פב, א) — על שם שגילה ארץ בחכמתו, והכין תבל לעדתו.

ברביעי היו אומרים: אֵל נְקָמוֹת יְיָ(תהלים צד, א) — על שם שברא חמה ולבנה, ועתיד ליפרע מעובדיהן.

בחמישי היו אומרים: הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ(תהלים פא, ב) — על שם שברא עופות ודגים לשבח לשמו.

בששי היו אומרים: יְיָ מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ(תהלים צג, א) — על שם שגמר מלאכתו, ומלך עליהן.

בשביעי היו אומרים: מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת(תהלים צב, א) — ליום שכולו שבת.

אמר רבי נחמיה:

מה ראו חכמים לחלק בין הפרקים הללו? אלא:

בראשון — שקנה והקנה, ושליט בעולמו;

בשני — שחילק מעשיו, ומלך עליהם;

בשלישי — שגילה ארץ בחכמתו, והכין תבל לעדתו;

ברביעי — שברא חמה ולבנה, ועתיד ליפרע מעובדיהן;

בחמישי — שברא עופות ודגים לשבח לשמו;

בששי — שגמר מלאכתו, ומלך עליהם;

בשביעי — על שם ששבת.

וקמיפלגי בדרב קטינאוקמיפלגי בדרב קטינא — ונחלקו (רבי עקיבא ורבי נחמיה) בדברי רב קטינא.

דאמר רב קטינא:

שיתא אלפי שני הוה עלמא, וחד חרובשיתא אלפי שני הוה עלמא, וחד חרוב — ששת אלפים שנה יהיה העולם, ואלף אחד חרב,

שנאמר: וְנִשְׂגַּב יְיָ לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא(ישעיה ב, יא).

אביי אמר:

תרי חרובתרי חרוב — שני (אלפים) חרב,

שנאמר: יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם(הושע ו, ב).

ושתיה היתה נקראת(משנה יומא ה, ב).

תנא: שממנה הושתת העולם.

תנן כמאן דאמרתנן כמאן דאמר — שנינו (במשנה) כדעת מי שאומר: מציון נברא העולם.

דתניא, רבי אליעזר אומר:

עולם מאמצעיתו נברא,

שנאמר: בְּצֶקֶת עָפָר לַמּוּצָק וּרְגָבִים יְדֻבָּקוּ(איוב לח, לח).

רבי יהושע אומר:

עולם מן הצדדין נברא,

שנאמר: כִּי לַשֶּׁלֶג יֹאמַר הֱוֵי אָרֶץ וְגֶשֶׁם מָטָר וְגֶשֶׁם מִטְרוֹת עֻזּוֹ(איוב לז, ו).

רבי יצחק (נפחא) אמר:

אבן ירה הקדוש ברוך הוא בים, ממנו נשתתנשתת — נשתתה, נוסד העולם,

שנאמר: עַל מָה אֲדָנֶיהָ הׇטְבָּעוּ אוֹ מִי יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ(איוב לח, ו).

וחכמים אומרים:

מציון נברא,

שנאמר: מִזְמוֹר לְאָסָף אֵל אֱלֹהִים יְיָ(תהלים נ, א),

ואומר: מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי(תהלים נ, ב) — ממנו מוכלל יפיו של עולם.

תניא, רבי אליעזר הגדול אומר:

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְיָ אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם(בראשית ב, ד) —

תולדות שמים — משמים נבראו; תולדות הארץ — מארץ נבראו.

וחכמים אומרים:

אלו ואלו מציון נבראו,

שנאמר: מִזְמוֹר לְאָסָף אֵל אֱלֹהִים יְיָ דִּבֶּר וַיִּקְרָא אָרֶץ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבֹאוֹ,

ואומר: מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ — ממנו מוכלל יופיו של עולם.

כתיב אפינקסיה דרבי יהושע בן לוי:כתיב אפינקסיה… — כתוב בפנקסו של רבי יהושע בן לוי: מי שנולד באחד בשבת — יהיה אדם ולא אחת בו. מהו ״ולא אחת בו״? אם תאמר: ולא אחת לטובה — והרי אמר רב אשי: אני באחד בשבת נולדתי! אלא: ולא אחת לרעה — והרי אמר רב אשי: אני ודימי בר קקוזתא נולדנו באחד בשבת; אני — מלך (ראש ישיבה), והוא — היה ראש הגנבים! אלא: או כולו לטובה, או כולו לרעה. (מה הטעם? שנבראו בו אור וחושך.) מי שנולד בשני בשבת — יהיה אדם כעסן. מה הטעם? משום שנחלקו בו המים. מי שנולד בשלישי בשבת — יהיה אדם עשיר, ושטוף בזימה יהיה. מה הטעם? משום שנבראו בו עשבים. מי שנולד ברביעי בשבת — יהיה אדם חכם ומאיר. מה הטעם? משום שנתלו בו המאורות. מי שנולד בחמישי בשבת — יהיה אדם גומל חסדים. מה הטעם? משום שנבראו בו דגים ועופות. מי שנולד בערב שבת — יהיה אדם מחזר. אמר רב נחמן בר יצחק: מחזר אחר המצוות. מי שנולד בשבת — בשבת ימות, על שחיללו עליו את יום השבת הגדול. אמר רבא בר רב שילא: וקדוש גדול ייקרא.

כתוב בפנקסו של רבי יהושע בן לוי:

האי מאן דבחד בשבא — יהי גבר ולא חדא ביה.

מי שנולד באחד בשבת — יהיה אדם ולא אחת בו.

מאי [ולא חדא ביה]?

מהו ״ולא אחת בו״?

אילימא: ולא חד לטיבו — והאמר רב אשי: אנא בחד בשבא הואי!

אם תאמר: ולא אחת לטובה — והרי אמר רב אשי: אני באחד בשבת נולדתי!

אלא לאו: חדא לבישו — והאמר רב אשי: אנא ודימי בר קקוזתא הוויין בחד בשבא; אנא — מלך, והוא — הוה ריש גנבי!

אלא: ולא אחת לרעה — והרי אמר רב אשי: אני ודימי בר קקוזתא נולדנו באחד בשבת; אני — מלך (ראש ישיבה), והוא — היה ראש הגנבים!

אלא: אי כולי לטיבו, אי כולי לבישו. (מאי טעמא — דאיברו ביה אור וחושך.)

אלא: או כולו לטובה, או כולו לרעה. (מה הטעם? שנבראו בו אור וחושך.)

האי מאן דבתרי בשבא — יהי גבר רגזן. מאי טעמא? משום דאיפליגו ביה מיא.

מי שנולד בשני בשבת — יהיה אדם כעסן. מה הטעם? משום שנחלקו בו המים.

האי מאן דבתלתא בשבא — יהי גבר עתיר, וזנאי יהא. מאי טעמא? משום דאיברו ביה עשבים.

מי שנולד בשלישי בשבת — יהיה אדם עשיר, ושטוף בזימה יהיה. מה הטעם? משום שנבראו בו עשבים.

האי מאן דבארבעה בשבא — יהי גבר חכים ונהיר. מאי טעמא? משום דאיתלו ביה מאורות.

מי שנולד ברביעי בשבת — יהיה אדם חכם ומאיר. מה הטעם? משום שנתלו בו המאורות.

האי מאן דבחמשה בשבא — יהי גבר גומל חסדים. מאי טעמא? משום דאיברו ביה דגים ועופות.

מי שנולד בחמישי בשבת — יהיה אדם גומל חסדים. מה הטעם? משום שנבראו בו דגים ועופות.

האי מאן דבמעלי שבתא — יהי גבר חזרן.

מי שנולד בערב שבת — יהיה אדם מחזר.

אמר רב נחמן בר יצחק: חזרן במצות.

אמר רב נחמן בר יצחק: מחזר אחר המצוות.

האי מאן דבשבתא — יהי בשבתא ימות, על דאחילו עלוהי יומא רבא דשבתא.

מי שנולד בשבת — בשבת ימות, על שחיללו עליו את יום השבת הגדול.

אמר רבא בר רב שילא: וקדישא רבא יתקרי.

אמר רבא בר רב שילא: וקדוש גדול ייקרא.

אמר להו רבי חנינא:אמר להו רבי… — אמר להם רבי חנינא: צאו ואמרו לבן לוי (רבי יהושע בן לוי): לא מזל יום גורם, אלא מזל שעה גורם. מי שנולד (בשעת) חמה — יהיה אדם בעל זיו; יהיה אוכל משלו ושותה משלו, וסודותיו גלויים; אם יגנוב — לא יצליח. מי שנולד בכוכב נוגה — יהיה אדם עשיר ושטוף בזימה. מה הטעם? משום שנולד בו האש. מי שנולד בכוכב (כוכב חמה) — יהיה אדם מאיר וחכם, משום שסופרה של החמה הוא. מי שנולד בלבנה — יהיה אדם סובל חלאים, בונה וסותר, סותר ובונה, אוכל שלא משלו ושותה שלא משלו, וסודותיו מכוסים; אם יגנוב — יצליח. מי שנולד בשבתאי — יהיה אדם שמחשבותיו בטלות; ויש אומרים: כל מה שחושבים עליו (לרעה) — בטל. מי שנולד בצדק — יהיה אדם צדקן (בעל צדקה). אמר רב נחמן בר יצחק: וצדקן במצוות. מי שנולד במאדים — יהיה אדם שופך דם. אמר רב אשי: או מקיז דם, או גנב, או טבח, או מוהל. אמר רבה: אני במאדים נולדתי! אמר אביי: גם אדוני מעניש והורג.

אמר להם רבי חנינא:

פוקו אמרו ליה לבר ליואי: לא מזל יום גורם, אלא מזל שעה גורם.

צאו ואמרו לבן לוי (רבי יהושע בן לוי): לא מזל יום גורם, אלא מזל שעה גורם.

האי מאן דבחמה — יהי גבר זיותן; יהי אכיל מדיליה ושתי מדיליה, ורזוהי גליין; אם גניב — לא מצלח.

מי שנולד (בשעת) חמה — יהיה אדם בעל זיו; יהיה אוכל משלו ושותה משלו, וסודותיו גלויים; אם יגנוב — לא יצליח.

האי מאן דבכוכב נוגה — יהי גבר עתיר וזנאי יהי. מאי טעמא? משום דאיתיליד ביה נורא.

מי שנולד בכוכב נוגה — יהיה אדם עשיר ושטוף בזימה. מה הטעם? משום שנולד בו האש.

האי מאן דבכוכב — יהי גבר נהיר וחכים, משום דספרא דחמה הוא.

מי שנולד בכוכב (כוכב חמה) — יהיה אדם מאיר וחכם, משום שסופרה של החמה הוא.

האי מאן דבלבנה — יהי גבר סביל מרעין, בנאי וסתיר, סתיר ובנאי, אכיל דלא דיליה ושתי דלא דיליה, ורזוהי כסיין; אם גנב — מצלח.

מי שנולד בלבנה — יהיה אדם סובל חלאים, בונה וסותר, סותר ובונה, אוכל שלא משלו ושותה שלא משלו, וסודותיו מכוסים; אם יגנוב — יצליח.

האי מאן דבשבתאי — יהי גבר מחשבתיה בטלין; ואית דאמרי: כל דמחשבין עליה בטלין.

מי שנולד בשבתאי — יהיה אדם שמחשבותיו בטלות; ויש אומרים: כל מה שחושבים עליו (לרעה) — בטל.

האי מאן דבצדק — יהי גבר צדקן.

מי שנולד בצדק — יהיה אדם צדקן (בעל צדקה).

אמר רב נחמן בר יצחק: וצדקן במצות.

אמר רב נחמן בר יצחק: וצדקן במצוות.

האי מאן דבמאדים — יהי גבר אשיד דמא.

מי שנולד במאדים — יהיה אדם שופך דם.

אמר רב אשי: אי אומנא, אי גנבא, אי טבחא, אי מוהלא.

אמר רב אשי: או מקיז דם, או גנב, או טבח, או מוהל.

אמר רבה: אנא במאדים הואי!

אמר רבה: אני במאדים נולדתי!

אמר אביי: מר נמי עניש וקטיל.

אמר אביי: גם אדוני מעניש והורג.

אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן(שמות לח, כא) —

זה שאמר הכתוב:

יְיָ אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ(תהלים כו, ח) — זה ההיכלההיכל — בית המקדש, שהוא מכוון במְקוֹם מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ.

אמר רבי שמעון בן יוחאי:

זאת אומרת, שההיכל של מטן מכוון כנגד היכל של מעלן,

שנאמר: מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְיָ מִקְּדָשׁ יְיָ כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ(שמות טו, יז).

אמר רבי יעקב ברבי יוסי:

למה אהבתי משכנך? שהוא שקול כנגד בריאת עולמך (במדבר רבה: דבר אחר: אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א) — שהוא שקול כנגד העולם, שקרוי אהל כשם שהמשכן קרוי אהל).

כיצד?

בראשון כתיב: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם(בראשית א, א) (במדבר רבה: וְאֵת הָאָרֶץ), וכתיב: נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה(תהלים קד, ב);

ובמשכן: וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹות עִזִּים(שמות כו, ז) (במדבר רבה: לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן).

בשני: יְהִי רָקִיעַ(בראשית א, ו) (במדבר רבה: בְּתוֹךְ הַמָּיִם), וִיהִי מַבְדִּיל (במדבר רבה: בֵּין מַיִם לָמָיִם);

ובמשכן: וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם(שמות כו, לג).

בשלישי: יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם(בראשית א, ט);

ובמשכן: וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת(שמות ל, יח) (במדבר רבה: וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרׇחְצָה), וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם.

ברביעי: יְהִי מְאֹורֹות בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם(בראשית א, יד);

ובמשכן: וְעָשִׂיתָ מְנֹורַת זָהָב טָהוֹר(שמות כה, לא).

בחמישי: יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם, וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ(בראשית א, כ);

ובמשכן: וְהָיוּ הַכְּרֻובִים פֹּורְשֵׂי כְנָפַיִם(שמות כה, כ).

בשישי נברא אדם, שנאמר: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם(בראשית א, כז);

ובמשכן: וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ(שמות כח, א) (במדבר רבה: אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ) — כהן גדול.

בשביעי כתיב: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ(בראשית ב, א);

ובמשכן: וַתֵּכֶל כׇּל עֲבֹודַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד(שמות לט, לב).

בבריאת עולם כתיב: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת(בראשית ב, ג); ובמשכן כתיב: וַיְבָרֶךְ אֹותָם מֹשֶׁה(שמות לט, מג).

בבריאת עולם (במדבר רבה: בשביעי) כתיב: וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם(בראשית ב, ב); ובמשכן כתיב: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן.

בבריאת עולם (במדבר רבה: בשביעי) כתיב: וַיְקַדֵּשׁ אֹותוֹ; ובמשכן כתיב: וַיִּמְשַׁח אֹותוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹותוֹ. (במדבר רבה: הוי אֶת הַמִּשְׁכָּן.)

ולמה משכן שקול כנגד שמים וארץ?

אלא: מה שמים וארץ עדות לישראל — דכתיב: הַעִדֹותִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ(דברים ל, יט) —

אף המשכן עדות לישראל: אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻות.

לכך נאמר: יְיָ אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶיךָ וּמְקוֹם מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ.

ואף בצלאל שבנה אותו — נשתבח לפני הקדוש ברוך הוא ולפני המלאכים, נשתבח בעליונים ובתחתונים,

שנאמר: רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם(שמות לא, ב),

וכתוב אחד אומר: רְאוּ קָרָא יְיָ בְּשֵׁם(שמות לה, ל) —

רְאֵה — אמר בעליונים; ורְאוּ — אמר בתחתונים.

ולכך אמר הכתוב: וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם(משלי ג, ד).

אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת(משלי כח, כ) — זה משה, שנתמנה גזברגזבר — ממונה על האוצר על המשכן.

ושנו רבותינו: אין עושין שררה על הצבור פחות משנים — אלא למשה, שהיה נאמן,

שנאמר: לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכׇל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא(במדבר יב, ז).

דבר אחר:

כתיב: יְיָ בְּחׇכְמָה יָסַד אָרֶץ וגו׳(משלי ג, יט),

ואומר: וָאֲמַלֵּא אֹותוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחׇכְמָה(שמות לא, ג) —

ללמדך שהמשכן שקול כנגד כל העולם, וכנגד יצירת האדם שהוא עולם קטן.

כיצד?

כשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו — כילוד אשה בראו:

מה ילוד אשה מתחיל בטבורו, ומותח לכאן ולכאן לארבעה צדדין —

כך התחיל הקדוש ברוך הוא לבראות את עולמו מאבן שתיה תחלה, וממנה הושתת העולם.

ולמה נקרא שמה אבן שתיה? מפני שממנה התחיל הקדוש ברוך הוא לבראות את עולמו.

וברא בית המקדש למעלה,

שנאמר: מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְיָ(שמות טו, יז) —

אל תקרא מָכוֹן אלא מכוון לְשִׁבְתְּךָ — כנגד כסא הכבוד, כמו שאמרנו לעיל.

ויצירת הולד כיצירת העולם — כנגד יצירת הולד במעי אמו.

אמר רבי יוחנן:

מאי דכתיב: עֹושֶׂה גְדֹולוֹת עַד אֵין חֵקֶר נִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר(איוב ט, י)?

תדע לך, שכל הנשמות שהיו מן אדם הראשון ושיהיו עד סוף כל העולם — כולן נבראו בששת ימי בראשית, וכולן בגן עדן, וכולן היו במתן תורה,

שנאמר: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹומֵד הַיּוֹם וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם(דברים כט, יד).

ומה שאמר עֹושֶׂה גְדֹולוֹת עַד אֵין חֵקֶר — אלו גדולות שעושה הקדוש ברוך הוא ביצירת הולד.

אלא: בשעה שבא אדם לשמש עם אשתו, רומז הקדוש ברוך הוא למלאך הממונה על ההריון, ושמו לילה,

והקדוש ברוך הוא אומר לו: דע, שזו הלילה נוצר אדם מזרע פלוני; דע לך, והשמר בזו הטיפה, וטול אותה בכפך, וזרע אותה בגורן לשלש מאות ששים וחמשה חלקים.

והוא עושה לו כן.

מיד נוטל בידו, ומביא לפני מי שאמר והיה העולם, ואומר לפניו: עשיתי ככל אשר צויתני; וטיפה זו — מה תהא נגזר עליה?

מיד הקדוש ברוך הוא גוזר על הטיפה מה יהא בסופה:

אם זכר אם נקבה, אם חלש אם גבור, אם עני אם עשיר, אם קצר או ארוך, אם מכוער או נאה, אם עבה או דק, אם בזוי או גס;

וכן גוזר על כל קורותיו.

אבל אם צדיק אם רשע — לא; אלא הדבר ההוא נותנו בידו של אדם בלבד,

שנאמר: רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים אֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע(דברים ל, טו).

מיד רומז הקדוש ברוך הוא למלאך הממונה על הרוחות, ואומר לו: הבא לי רוח פלוני שהיא בגן עדן, ששמו פלוני ותארו כך וכך.

לפי שכל הרוחות שעתידין להבראות — כולן הן נבראות מיום שברא העולם, עד שיכלה כל העולם הם מזומנין בבני אדם,

דכתיב: מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר נִקְרָא שְׁמוֹ(קהלת ו, י).

מיד הולך המלאך ומביא את הרוח לפני הקדוש ברוך הוא, וכשהיא באה — מיד כורעת ומשתחוה לפני המלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

אותה שעה אומר הקדוש ברוך הוא לרוח: הכנסי בטיפה זו שביד פלוני.

פתח הרוח פיו ואומר לפניו: רבונו של עולם, די לי העולם שהייתי דר מיום שבראתני! למה רצונך להכניסני בטיפה זו סרוחה, שאני קדושה וטהורה, ואני גזורה מגזרת כבודך?

מיד אומר הקדוש ברוך הוא לנשמה: עולם שאני מכניסך בו — יפה יהא לך ממה שהיית דר בו; ובשעה שיצרתיך — לא יצרתיך אלא לטיפה זו.

מיד מכניסו הקדוש ברוך הוא לשם בעל כרחו.

ואחר חוזר המלאך ומכניס הרוח לתוך מעי אמו, ומזמנין לו שני מלאכים ושומרין אותו שלא יצא משם ושלא יפול,

ומכניסין אותו שם נר דלוק על ראשו.

זה שאמר הכתוב:

מִי יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי קֶדֶם כִּימֵי אֱלוֹהַּ יִשְׁמְרֵנִי(איוב כט, ב) בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי וגו׳(איוב כט, ג).

ומביט ורואה מסוף העולם ועד סופו.

נוטלו המלאך משם, ומוליכו לגן עדן, ומראה לו הצדיקים יושבין בכבוד ועטרותיהם בראשיהם.

ואומר המלאך לאותו הרוח: תדע לך מי הם אלו?

אמר לו הרוח: לא, אדוני.

חוזר המלאך ואומר לו: הללו שאתה רואה — נוצרו בתחלה כמותך בתוך מעי אמן, ויצאו לעולם, ושמרו התורה והמצות; לפיכך זכו ונזדמנו לטובה זו שאתה רואה.

דע לך, שסופך לצאת מן העולם; ואם תזכה ותשמור התורה של הקדוש ברוך הוא — תזכה לכך, ולישיבת של אלו; ואם לאו — דע וראה שתזכה למקום אחר.

לערב מוליכו לגיהנם, ומראה לו שם את הרשעים, שמלאכי חבלה מכים אותן במקלות של אש, וקוראין: וי, וי! ואינם מרחמים עליהם.

ואומר לו עוד אותו מלאך לאותו הרוח: תדע מי הן אלו?

ואומר: לא, אדוני.

ואומר לו המלאך: אלו הנשרפין — נוצרו כמותך, ויצאו לעולם, ולא שמרו התורה וחוקותיו של הקדוש ברוך הוא; לכך באו לחרפה זו שאתה רואה.

ואתה — דע לך שסופך לצאת לעולם; והוי צדיק ואל תהי רשע, ותזכה ותחיה לעולם הבא.

ומנין שהוא כן?

שנאמר: כִּי בֵן הָיִיתִי לְאָבִי רַךְ וְיָחִיד לִפְנֵי אִמִּי(משלי ד, ג), וַיֹּורֵנִי וַיֹּאמֶר לִי יִתְמׇוךְ דְּבָרַי לִבֶּךָ שְׁמֹור מִצְוֺתַי וֶחְיֵה(משלי ד, ד).

כִּי בֵן הָיִיתִי לְאָבִי — קודם שיצאתי ממעי אמי הייתי בנו של הקדוש ברוך הוא, כי כן יסרני, כמו האב שמייסר את בנו;

רַךְ וְיָחִיד לִפְנֵי אִמִּי — העת שהייתי רך והייתי יחיד, שלא היה שום אדם בחבורתי לפני אמי;

וַיֹּורֵנִי המלאך וַיֹּאמֶר לִי יִתְמׇוךְ דְּבָרַי לִבֶּךָ שְׁמֹור מִצְוֺתַי וֶחְיֵה — כמו שנאמר לעיל.

ולכך על הכל מזהירו הקדוש ברוך הוא.

ומטייל אותו המלאך מן הבקר ועד הערב, ומראה לו מקום שהוא עתיד למות בו, ובמקום שהוא עתיד להקבר בו;

ואחר כך מוליכו ומטיילו על כל העולם, ומראה לו את הצדיקים ואת הרשעים, ומראה לו הכל.

ובערב חוזרו לתוך מעי אמו, והקדוש ברוך הוא עושה לו שם בריח ודלתים,

שנאמר: וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם(איוב לח, ח),

וכתיב: וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ(ישעיה נא, טז).

עומד ואומר לו הקדוש ברוך הוא: עַד פֹּה תָבא וְלֹא תֹוסִיף וגו׳(איוב לח, יא).

והולד הוא מונח במעי אמו תשעה חדשים:

שלשה חדשים הראשונים — הולד הוא דר במעי אמו במדור התחתון;

והשלשה חדשים השניים — דר במדור האמצעי;

והאחרונים — דר במדור העליון.

וכשמגיע זמנו לצאת לאויר העולם — הוא מתגולל ויורד ברגע אחת, מן העליון לאמצעי ומן האמצעי לאחרון.

ומכל מה שאמו אוכלת ושותה — בראשונה הוא אוכל ושותה, ואינו מוציא רעי.

לפיכך נאמר: עֹושֶׂה גְדֹולוֹת עַד אֵין חֵקֶר נִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר.

לסוף מגיע זמנו לצאת לאויר העולם.

מיד בא אותו המלאך, ואומר לו: באותה שעה מגיע זמנך לצאת לאויר העולם.

והוא אומר לו: למה אתה רוצה להוציאני לאויר העולם?

אומר לו המלאך: בני, תדע שעל כרחך אתה נוצר; ועכשיו דע שעל כרחך נולדת, ועל כרחך אתה מת, ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

ואינו רוצה לצאת משם, עד שמכהו ומכבה לו את הנר שהוא דלוק על ראשו, ומוציאו לאויר העולם בעל כרחו.

מיד שוכח התינוק כל מה שראה ביציאתו, וכל מה שהוא יודע.

ולמה התינוק בוכה ביציאתו? על מה שאבד מקום הנחה והרוחה, ועל העולם שיצא ממנו.

באותה שעה מתחלפים עליו שבעה עולמות:

עולם ראשון — דומה למלך, שהכל שואלין בשלומו ומתאוין הכל לראותו, ומחבקין ומנשקין אותו — מפני שהוא בן שנה.

עולם שני — דומה לחזיר, שהוא שוגששוגש — מתגולל, מתבוסס באשפות; כך הולד שוגש בצואה — כשהוא בן שנתים.

עולם שלישי — דומה לגדי, שהוא מרקד לכאן ולכאן במרעה טוב לפני אמו; כך התינוק מתענג לפני אביו ואמו, ומרקד לכאן ולכאן, ומשחק, והכל שמחים בו.

עולם רביעי — דומה לסוס, שהוא מהלך בסטריותבסטריות — בדרכים. ואימתי? כשהגיע על פרקו, כשהוא בן שמונה עשרה; כשם שהסוס רץ ומשתבח, כך הנער משתבח בבחרותו.

עולם חמישי — דומה לחמור, שמניחין עליו אוכףאוכף — מושב על גב הבהמה לנשיאת משא; כך לבני אדם — מניחין לו אוכפו עליו: נותנין לו אשה, ומוליד בנים ובנות, חוזר והולך לכאן ולכאן, ומביא מזון ומפרנס לבניו ומכלכל, ונותנין עליו משא, והוא מעומס מן בנים ובנות. ואימתי? כשהוא בן ארבעים שנה.

עולם ששי — דומה לכלב, שהוא חצוף לכאן ולכאן, ונוטל מזה ונותן לזה, ואינו מתבייש.

עולם שביעי — דומה לקוף, שנשתנה דמותו מכל הבריות: שואל על כל דבר ודבר, ואוכל ושותה כמו נער, ומשחק כמו תינוק, וישוב לימי עלומיו בדעת — אבל לא בדבר אחר;

ואפילו בניו ואנשי ביתו מלעיגין עליו ומקללין אותו ושונאין אותו, וכשהוא דובר שום דבר — אומרים לו: הניחו לו, כי הוא נער וזקן;

והוא דומה לקוף בכל עניניו ובכל דבריו, ואפילו התינוקות מלעיגין עליו ומשחקין בו, ואפילו צפור דרור ינערנו משנתו.

לסוף הגיע זמנו — בא לו אותו המלאך, ואומר לו: תכירני?

אומר לו: הן.

ואומר לו: למה באת לי היום מכל שאר הימים?

אומר לו המלאך: כדי להוציאך מן העולם, כי הגיע זמנך להפטר.

מיד מתחיל בוכה, ומשמיע קולו מסוף העולם ועד סופו, ואין הבריות מכירין ולא שומעין את קולו — חוץ מן התרנגול בלבד.

ואומר למלאך: הלא כבר הוצאתני משני עולמות, והכנסתני בזה העולם!

ואומר לו המלאך: והלא כבר אמרתי לך, שעל כרחך נוצרת, ועל כרחך נולדת, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני הקדוש ברוך הוא.

והן הן ארבעה מחנות שהראה הקדוש ברוך הוא לאליהו זכור לטוב,

שנאמר: צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר וגו׳(מלכים א יט, יא).

אמר לו: אליהו, מה הן אלו ארבעה מחנות שאתה רואה?

אמר לו: רבון העולמים, איני יודע.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אלו ארבעה עולמים שאדם עובר עליהם; אלו הם:

רוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק — הוא העולם הזה, שהוא דומה לרוח שהוא עובר;

וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ — אחר העולם הזה יום המיתה, שדומה לרעש שמרעיש כל גופו של אדם;

וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ(מלכים א יט, יב) — הוא אחר המיתה, דינה של גיהנם, שהוא כלו אש;

וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה — אחר דינה של גיהנם, זה יום הדין הגדול,

שנאמר: כִּי גָדוֹל יוֹם וגו׳(יואל ב, יא),

אל ישאר בו אלא הקדוש ברוך הוא לבדו בעולמו בלבד,

שנאמר: וְנִשְׂגַּב יְיָ לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא(ישעיה ב, יא).

ועליו הוא מפורש בקבלה על ידי דוד מלך ישראל,

שנאמר: לֹא נִכְחַד עׇצְמִי מִמֶּךָּ אֲשֶׁר עֻשֵּׂיתִי בַסֵּתֶר רֻוקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ(תהלים קלט, טו) —

במדור התחתון שבמעי אמו.

דבר אחר:

רֻוקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ —

הוי: ברוך אשר יצר את האדם בחכמה, כמו שברא שמים וארץ בחכמה,

שנאמר: יְיָ בְּחׇכְמָה יָסַד אָרֶץ וגו׳,

ובבצלאל אמר: וָאֲמַלֵּא אֹותוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחׇכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת —

במה שברא הקדוש ברוך הוא עולמו ויצר את האדם — אלו בצלאל, ועשה עמו המשכן.

ועוד שאמר: יְיָ בְּחׇכְמָה יָסַד אָרֶץ, ובְּדַעְתּוֹ שחקים נִבְקָעוּ(משלי ג, כ),

וכתיב: וָאֲמַלֵּא אֹותוֹ וגו׳ —

הרי שלשה עולמות: מה שאומר בזה — אומר בזה.

הוי: עֹושֶׂה גְדֹולוֹת עַד אֵין חֵקֶר וגו׳.

כשרצה הקדוש ברוך הוא לעשות האדם, אמר לתורה: נַעֲשֶׂה אָדָם וגו׳(בראשית א, כו).

אמרה לפניו: רבון העולמים, האדם שאתה רוצה לעשות — קצר ימים ושבע רוגז, יבא לידי חטא; ואם אין אתה מאריך אפך עמו — ראוי שלא בא לעולם.

אמר: ועל חנם נקראתי אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד(שמות לד, ו)?

והתחיל מקבץ את גופו של אדם הראשון מארבע רוחות העולם, כדי שלא תאמר הארץ: אין עפר גופך משלי.

אם לוקח ממזרח ויפטר במערב — כדי שלא תאמר ארץ מערב: אין עפר גופך משלי, לא אקבלך;

ולפיכך נטלו מארבע רוחות העולם, כדי שבכל מקום שיפטר — שיקבלו הארץ,

כמו שנאמר: כִּי עָפָר אַתָּה(בראשית ג, יט).

ושתים עשרה שעות היה היום:

בשעה ראשונה — צבר עפרו של אדם;

בשניה — גבלו מן המזרח למערב,

שנאמר: אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי(תהלים קלט, ה) —

אָחוֹר — זה מערב, וָקֶדֶם — זה מזרח, כמו שנאמר: קֵדְמָה מִזְרָחָה(שמות כז, יג).

וראוהו ונתיראו מלפניו — היו סוברים שהוא בראם, ובאו להשתחות לו.

אמר להן: למה באתם להשתחות לי? נבוא כלנו, נראה כל הבריות שברא הקדוש ברוך הוא.

והיה תמה בלבו, התחיל משבח ומפאר ליוצרו, ואומר: מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ(תהלים לא, כ),

ואומר: מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ(תהלים קד, כד).

קם על רגליו, והוא כתואר וכדמות אלהים, והיה קומתו אחריו;

והלבישו גאות ועוז, והמליכו עליהם ליוצרו, ואמרו:

יְיָ מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ(תהלים צג, א).

דבר אחר:

בְּרֵאשִׁית(בראשית א, א) — בראשונה ברא הקדוש ברוך הוא שמים וארץ,

וכונן מעיינות (נוסח ראשון, אוצר מדרשים: וכונן מעונות) והכין תהומות;

והכין שבעה מעיינות למעלה, וכנגדן יסד שבעה תהומות למטה.

נטה רקיע למעלה — וכנגדו יסד אדמה למטה;

נטה שחקים למעלה — וכנגדו יסד חרבה למטה;

נטה מכון למעלה — וכנגדו יסד יבשה למטה;

נטה מעון למעלה — וכנגדו יסד ארקאארקא — ארץ למטה;

יסד זבול למעלה — וכנגדו יסד תבל למטה;

נטה ערבות למעלה — וכנגדו יסד חלדחלד — ארץ, העולם למטה;

נטה כסאו למעלה, ומכבודו נתן למטה. (נוסח ראשון, אוצר מדרשים: כונן כסא כבודו למעלה, ומכבודו למטה. זה מעשה יום ראשון.)

בשני פילג את המים: ומהן לקח למעלה ומהן נתן למטה (אוצר מדרשים: מהם לקח למעלה ומהם למטה).

המים שנתן למעלה — כונן עליהן שבעה מעונות, וכסא הכבוד, ומחיצתן של מלאכים;

ושנתן למטה — יסד עליהן שבעה תהומות וכל מידות שבהן; (אוצר מדרשים: והמים שלקח למטה — כונן עליהם שבעה תהומות וכל מדות שבהן;)

וכיפת רקיע נתן על פני המים, כדי להבדיל מן המים העליונים למים התחתונים. (אוצר מדרשים: עשה רקיע על פני המים, בין המים העליונים ובין המים התחתונים.)

ומפני מה הפרישן הקדוש ברוך הוא?

מפני שהמים העליונים זכרים, והתחתונים נקבות;

וכשבקשו להשתמש זה עם זה — בקשו להחריב את העולם.

באותה שעה היו המים הנקבות (אוצר מדרשים: המים) עולים להרים ויורדים לגבעות,

וזכרים היו רצים אחריהם (אוצר מדרשים: המים הזכרים היו רוצים אחר הנקבות), עד שגער בהן הקדוש ברוך הוא והפרישן זה מזה,

שנאמר: יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת(תהלים קד, ח).

ומנין שגער בהן הקדוש ברוך הוא?

שנאמר: מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן(תהלים קד, ז).

ומנין ששם להם גבול לכל אחד בפני עצמו?

שנאמר: גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבֹורוּן(תהלים קד, ט).

ואין בין מים העליונים למים התחתונים אלא שלש אצבעות בלבד,

וכיפת רקיע מוקפת ביניהם, כדי להבדילן זה מזה,

שנאמר: וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל וגו׳(בראשית א, ז).

בשלישי אסף המים למקום אחד, והראה את היבשה (אוצר מדרשים: וגלה את היבשה), וקרא לה ארץ;

והוציא ממנה עצים ועשבים וכל מיני זרעים, ועץ פרי ועץ עושה פרי,

וכל מיני נטיעות בענפיהם בפירותיהם, וכל מיני דשאים, וכל מיני קיטניות (אוצר מדרשים: וכל מיני דשאים, וכל מיני אילנות, וכל מיני נטיעות) —

בין שעושין פירות, בין שאינן עושין פירות,

שנאמר: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ וגו׳(בראשית א, יא).

ברביעי ברא מאורות להבדיל בין היום ובין הלילה (אוצר מדרשים: ברביעי ברא חמה ולבנה, כימה וכסיל, כוכבים ומזלות, ובו ביום תלאם ברקיע להבדיל בין היום ובין הלילה);

נתן שמש למשול ביום (אוצר מדרשים: נתן שמש לאור היום), וירח וכוכבים למשול בלילה (אוצר מדרשים: והתקין שבעה כוכבים ברקיע, שחושבים בהם את השנים, וחדוש לבנה, ועבור שנים, ועתים ורגעים),

שנאמר: וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹורֹות הַגְּדֹולִים וגו׳(בראשית א, טז).

בחמישי ברא דגים טמאים וטהורים, וכל שרצי המים, ועופות טמאים וטהורים על פני הארץ, וכל מיני חגבים (אוצר מדרשים: בחמישי ברא לויתן, וכל מיני דגים, וכל מיני עופות, וכל מיני שקצים ורמשים, בין של ים בין של יבשה),

שנאמר: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם וגו׳(בראשית א, כ).

בששי ברא בהמות וחיה ורמש, ושבע חיות, ושקצים ורמשים (אוצר מדרשים: בששי ברא בהמות בהררי אלף, ושאר כל מיני בהמה, ושאר מיני חיה, ושקצים ורמשים),

שנאמר: תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וגו׳(בראשית א, כד).

אחר כולם ברא אדם למשול בכולן (אוצר מדרשים: ולבסוף ברא אדם למשול בכל).

דבר דיבר, והכין צבאיו, וכל אחד ואחד ציוה על עבודתו;

גידל מלאך בראש כולם, וגבריאל בראש השרים (אוצר מדרשים: ושר בראש כולם);

הלל וזמרה טעמם בפיהם, שיר ותושבחות בגרון כולם.

ויעש לו בים דרכים ובמים עזים נתיבות, עשויים זה לזה, אומרים: מה נעשה? ומלאך ידיד מלמדן.

וסולמות עשה מזה לזה, שבהן עולין ויורדין:

מהן עולין לומר שבח, ומהן יורדים לשום שלום בעולם,

מפני שכל מלאך ומלאך ממונה על כל ביריאביריא — בריה וביריא, לשומרו.

בין השמשות נבראו עשרה דברים, ואילו הן:

פי הארץ, פי הבאר, ופי האתון, והקשת, והמן, והמטה, והשמיר, והכתב, והמכתב, והלוחות.

ויש אומרים: אף מקלו של משה, ועמוד האש ועמוד הענן. (אוצר מדרשים: ויש אומרים: אף המזיקין ועמוד הענן.)

ויש אומרים: אף המזיקין, וקבורתו של משה, ומערה שעמד בה משה ואליהו.

ורבי יאשיה שאמר משום אביו: אף האיל (אוצר מדרשים: ורבי יאשיה אומר משום אביו: אף האיל והפרדה ובגדו של אדם הראשון).

ויש אומרים: אף הטבח והגרע.

ורבי יוחנן אמר: אף הצבת — צבתא מצבתא מתעבדא, צבתא קדמתא מאן עבדא? בריא בידי שמים הוהצבתא מצבתא מתעבדא, צבתא קדמתא מאן עבדא? בריא בידי שמים הוה — צבת נעשית בצבת; הצבת הראשונה מי עשאה? בריאה בידי שמים היתה. (אוצר מדרשים: ורבי יהודה אומר: אף הצבת בצבת עשויה.)

אמרו לו: והלא יכול לעשות דפוס, להניחה לתוכו ויתיכנה וכל דאית בהוכל דאית בה — וכל מה שיש בה?

אלא לא בריא הות, אלא מעשה הותלא בריא הות, אלא מעשה הות — לא בריאה היתה, אלא מעשה (ידי אדם) היתה.

בשביעי ישב הקדוש ברוך הוא על כסא שמחה,

והעביר לפניו שר של שמים בשמחה גדולה, ושר של ארץ בשמחה גדולה,

שר של ימים בשמחה גדולה, שר של נהרות בשמחה גדולה,

שר של הרים בשמחה גדולה, שר של גבעות בשמחה גדולה,

שר של תהומות בשמחה גדולה, שר של חמה בשמחה גדולה,

שר של לבנה בשמחה גדולה, שר של כימה בשמחה גדולה,

שר של כסיל בשמחה גדולה, שר של כוכבים בשמחה גדולה,

שר של מזלות בשמחה גדולה, שר של גן עדן בשמחה גדולה,

שר של גיהנם בשמחה גדולה, שר של שמים בשמחה גדולה,

שר של שקצים, שר של רמשים, שר של חיות, שר של בהמות, שר של דגים, שר של חגבים, שר של עופות,

שר של מלאכים, שר של בריות, שר של ביריה ובריה,

שר של כל רקיע ורקיע, שר של כל גדוד וגדוד, שר של חיות הקודש, שר של כרובי הכבוד,

שר של אופני גבורה בשמחה גדולה,

ושאר כל שר ושר נכבד ונחמד ונהדר ונערץ.

והיו כולם עומדין בשמחה גדולה במעון של שמחה, ושחקין ומשמחין ומרקדין ומנגנים ומקלסין לפניו, בכל מיני קילוס, ובכל מיני זמר, ובכל מיני שבח והלל.

והיו מלאכי השרת פותחין פיהן ואומרים: יְהִי כְבוֹד יְיָ לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְיָ בְּמַעֲשָׂיו(תהלים קד, לא).

והיה ערבות רקיע מלא שמחה וקול והוד,

והן יודעין תוקף וגאוה ותפארת, תהילה ורינה, שירה וצהלה, נצח, עושר וכבוד, והוד והדר באותה שעה,

שנאמר: הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו(תהלים צו, ו) — כנגד שבת; ועֹוז וְתִפְאֶרֶת — כנגד שבת וַיִּנָּפַשׁ(שמות לא, יז).

הביא הקדוש ברוך הוא שרה של שבת, והושיבה על כסא הכבוד,

והביא לפניה כל שר ושר של כל רקיע ורקיע, של כל תהום ותהום;

והיו מרקדין ומשחקין לפניו, ואומרים: שַׁבָּת הִיא לַיְיָ(ויקרא כג, ג);

ושאר כל השרים הגדולים משיבין ואומרים: ליי היא שבת.

ואף אדם הראשון — העלהו הקדוש ברוך הוא לשמי שמים העליונים, לשוש ולשמוח בשמחתה של שבת,

שבה עשה הקדוש ברוך הוא חנוכת שמים וארץ, והכל היו שמחין בה;

ואף אדם הראשון שש ושמח עמהן.

והיא היתה תחילה וראש לכל השמחות כולם.

פתח את פיו ואמר: מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת(תהלים צב, א).

אמר הקדוש ברוך הוא לשבת: אתה אמרת מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת, ולי אין אתה אומר מזמור שיר, שאני אלהי השבת?

עד שעמדה שבת על רגליה, ונפלה על פניה לפני הקדוש ברוך הוא, ואמרה: טוֹב לְהֹודוֹת לַיְיָ(תהלים צב, ב);

וכל סידרי בראשית השיבו אחריה ואמרו: וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן.

סליק סידרא דבראשית דמרכבאסליק סידרא דבראשית דמרכבא — נשלם סדר בראשית של המרכבה.

בְּהַעֲלֹותְךָ(במדבר ח, ב).

אמר רבי יהודה ברבי שלום:

מצינו שהיה המשכן שקול כנגד מעשה בראשית.

ביום ראשון נבראו שמים וארץ, וכתיב בהן: נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה(תהלים קד, ב); ובמשכן כתיב: וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹות(שמות כו, ז).

בשני: יְהִי רָקִיעַ, וִיהִי מַבְדִּיל(בראשית א, ו); ובמשכן: וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת(שמות כו, לג).

בשלישי: יִקָּווּ הַמַּיִם(בראשית א, ט); ובמשכן: וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וגו׳(שמות ל, יח), וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם.

ברביעי: יְהִי מְאֹורֹות(בראשית א, יד); ובמשכן: וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת(שמות כה, לא).

בחמישי: וְעוֹף יְעוֹפֵף(בראשית א, כ); ובמשכן: וְהָיוּ הַכְּרֻובִים פֹּורְשֵׂי כְנָפַיִם(שמות כה, כ).

בששי: תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה(בראשית א, כד); ובמשכן: אָדָם כִּי יַקְרִיב(ויקרא א, ב).

בשביעי היה כלו אור; ובמשכן — כיון שנכנס האל בתוכו, מבהיק מן השכינה.

לכך סמך: וּבְבֹוא מֹשֶׁה וגו׳(במדבר ז, פט) — בְּהַעֲלֹותְךָ.

המשכן נעשה כנגד ברייתו של עולם:

כנגד שני שמות הקדושים — נעשו שני הכרובים על ארון העדות.

השמים והארץ והים — בתים על הבריחים (או הבריות) הם:

כנגד השמים העליונים — נעשה בית קדשי הקדשים;

וכנגד הארץ — נעשה בית קדש הקדשים החיצון;

וכנגד הים — נעשה החצר.

וכנגד השמים העליונים — נעשו עשתי עשרה יריעות המשכן.

כנגד הארץ — נעשה השלחן;

וכנגד פרי האדמה — היו מעריכין שתי הלחם, שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת(ויקרא כד, ו) — כנגד חדשי קיץ וחורף.

כנגד הים — נעשה הכיור;

וכנגד המאורות — נעשה המנורה.

וַיָּקֶם אֶת הָעַמֻּודִים — יָכִין(מלכים א ז, כא) ובועז.

יָכִין — כנגד ירח: יִכּוֹן עוֹלָם(תהלים פט, לח); וירח מכין לישראל מועדים ושנים,

שנאמר: עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים(תהלים קד, יט).

ובועז — כנגד שמש, שהוא יוצא בגבורה ובעוז,

שנאמר: יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹורַח(תהלים יט, ו).

וכנגדם בגוף — שתי עינים: שהעינים גבוהות ונתונות בראש — כך היו שני העמודים גבוהים ועבים.

וַיַּעַשׂ אֶת הַיָּם מוּצָק(מלכים א ז, כג) — זה עולם, שהוא מוצק,

שנאמר: בְּצֶקֶת עָפָר לַמּוּצָק(איוב לח, לח),

ואמר: חֲזָקִים כִּרְאִי מוּצָק(איוב לז, יח).

עֶשֶׂר בָּאַמָּה מִשְּׂפָתוֹ — אילו עשר ספירות בלימהעשר ספירות בלימה — עשר הספירות שבספר יצירה, שעליהם העולם עומד.

עָגֹול סָבִיב — שהרקיע עגול.

וְחָמֵשׁ בָּאַמָּה קוֹמָתוֹ — כנגד מהלך חמש מאות שנה שבין הארץ לרקיע.

וְקָו שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה — כנגד שלשים יום שבכל חדש וחודש, וכנגד עשרה דברות ועשרה מאמרות ועשר ספירות בלימה.

יָסֹוב אֹותוֹ סָבִיב — שהעולם עומד בזכות אותן עשרה דברות, ובעשרה מאמרות נברא, וספירתן עשרה.

דבר אחר:

וְקָו שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה יָסֹוב אֹותוֹ — זה קו ירוק שמקיף את כל העולם,

שנאמר: וְנָטָה עליו קַו תֹהוּ(ישעיה לד, יא).

וּפְקָעִיםופקעים — עיטורים עגולים מִתַּחַת לִשְׂפָתוֹ(מלכים א ז, כד) — כנגד שלש מאות ששים וחמשה חלונות שבמזרח ובמערב, שהשמש יוצא באחת מן המזרח ושוקע באחת מן המערב.

שְׁנֵי טוּרִים הַפְּקָעִים — אלו שמש וירח, שהם סובבים ומנהיגים את העולם.

עֹומֵד עַל שְׁנֵים עָשָׂר בָּקָר(מלכים א ז, כה) — אלו שנים עשר מזלות, שהעולם מתנהג בהן.

שְׁלֹשָׁה פֹונִים צָפוֹנָה וגו׳ — למה צפונה תחלה? שהיא פתוחה; שרוח צפונה פתוחה לעולם,

שנאמר: נֹטֶה צָפוֹן עַל תֹּהוּ(איוב כו, ז).

ולא עוד, אלא שכל רוח רעה אינו אלא מצפון,

שנאמר: מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה(ירמיה א, יד).

טלה, אריה, קשת — פונים צפונה;

שור, בתולה, גדי — פונים למערב;

תאומים, מאזנים, דלי — פונים לדרום;

סרטן, עקרב ודגים — פונים למזרח.

וְהַיָּם עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה — שהעולם מתנהג על ימים.

וְכׇל אֲחֹרֵיהֶם בָּיְתָה — שלא נבראו לבטלה, אלא לצורך העולם.

וְעׇבְיוֹ טֶפַח(מלכים א ז, כו) — טפח חמש אצבעות בינונית, שעוביו של רקיע מהלך חמש מאות שנה.

וּשְׂפָתוֹ כְּמַעֲשֵׂה שְׂפַת כּוֹס פֶּרַח שׁוֹשָׁן — שהשמים מסובבים זה בזה.

אַלְפַּיִם בַּת יָכִיל — שמי שהוא מקיים את התורה, שנבראת מקודם שני אלפים שנה — העולם מקבלו וסובל אותו.

וכתוב אחד אומר: בַּתִּים שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים יָכִיל(דברי הימים ב ד, ה) — שני אלפים לתורה, ומי שמקיימה — אני משמרו לאלף דור,

שנאמר: שֹׁומֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֶלֶף דּוֹר(דברים ז, ט).

וַיַּעַשׂ כִּיּוֹרִים עֲשָׂרָה(דברי הימים ב ד, ו) — כדי להרבות את הגשמים, שהיו בכיורות מים.

עשרה כיורות — כנגד עשרת הדברות.

ולמה לא עשה במדבר אלא כיור אחד? שלא היו צריכין ישראל במדבר לגשמים, לפי שהיה המן יורד להם מן השמים, והבאר היה עמהם.

ושלמה עשה עשרה כיורות כדי להרבות הגשמים, לפי שהיה בארץ ישוב, והיו צריכין לגשמים הרבה,

שנאמר: אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹות וגו׳(דברים יא, יא).

אַרְבָּעִים בַּת יָכִיל(מלכים א ז, לח) — כנגד ארבעים יום שניתנה בהן תורה, ארבעה יום לכל דיבור ודיבור.

לכך עשה שלמה לכל כיור ארבע אמות,

שנאמר: ארבע אמות הַכִּיּוֹר הָאֶחָד.

לְעֶשֶׂר הַמְּכֹונוֹתהמכונות — הכנים שהכיורות עומדים עליהם — כנגד עשרה מאמרות: על כל מכונה — אמירה, על כל כיור — דיבור.

וְאֶת הַיָּם נָתַן מִכֶּתֶף הַיְמָנִית קֵדְמָה(מלכים א ז, לט) — למה קדמה?

שמשם המזלות והכוכבים והמאורות יוצאין לעולם, ומשם היה עיקר העולם, ומשם היו אבות העולם, ומשם היה רוגע ומרגיע (רוגש ומרגיש).

וַיַּעַשׂ שֻׁלְחָנוֹת עֲשָׂרָה(דברי הימים ב ד, ח) — כדי להרבות זרעים.

ולמה לא עשה משה אלא אחד? שלא היו צריכין במדבר לזרעים הרבה; וכיון שבא שלמה — עשאן עשרה, כדי להרבות זרעים.

נתן חמשה מימין שלחן של משה וחמשה משמאל. ולמה כן?

שהדרום נקרא ימין, והשמאל נקרא צפון,

שנאמר: צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם(תהלים פט, יג),

ואמר: שְׂמֹאל בַּעֲשֹׂותוֹ וְלֹא אָחַז יַעְטֹוף יָמִין וְלֹא אֶרְאֶה(איוב כג, ט).

ולכן נתן חמשה מימין, שהוא דרום — כנגד ימין העולם, שמשם טללי ברכה יוצאין לעולם.

אמר שלמה: בזכות אלו שלחנות הנתונות בימין — יהיו גשמי ברכה וטללי ברכה יוצאין לעולם מן הדרום.

ולכן נתן חמשה משמאל — נגד צפון, שהוא שמאל העולם, שמשם הרעות יוצאין לעולם.

אמר שלמה: בזכות אלו השלחנות הנתונות משמאל — ימנעו הרעות מישראל.

וכן קבע עשרה כיורים — חמשה מימין וחמשה משמאל.

וַיַּעַשׂ אֶת מְנֹורוֹת הַזָּהָב עֶשֶׂר(דברי הימים ב ד, ז) — כנגד עשרה דברות;

וכל מנורה יש בה שבע נרות — הרי שבעים, כנגד שבעים אומות:

שכל זמן שהנרות דולקות — האומות מתכבשין, ומיום שכבו הנרות — מתגברין.

ותורה נמשלה בנר,

שנאמר: כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר(משלי ו, כג).

אף על פי שעשה שלמה עשרה שלחנות — לא היה מסדר לחם הפנים תחלה אלא על שלחן של משה,

שנאמר: וְאֶת הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר עָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים(מלכים א ז, מח);

ואחרי כן היה מסדרם על כולן,

שנאמר: וְאֶת הַשֻּׁלְחָנוֹת וַעֲלֵיהֶם לֶחֶם הַפָּנִים(דברי הימים ב ד, יט).

ואף על פי שעשה שלמה עשר מנורות — לא היה מדליקין תחלה אלא מנורה של משה,

שנאמר: וּמְנוֹרַת הַזָּהָב וְנֵרֹותֶיהָ(דברי הימים ב יג, יא);

ובתר כן היו מדליקין את כולן,

שנאמר: וְאֶת הַמְּנֹורוֹת וְנֵרֹותֵיהֶם לְבַעֲרָם כַּמִּשְׁפָּט(דברי הימים ב ד, כ).

וַיַּעַשׂ בְּבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים כְּרוּבִים שְׁנַיִם(דברי הימים ב ג, י) — כנגד לוחות שנים.

מַעֲשֵׂה צַעֲצֻועִים — שהם מכוללים בכתרים.

וְכַנְפֵי הַכְּרוּבִים אׇרְכָּם אַמּוֹת עֶשְׂרִים(דברי הימים ב ג, יא) —

כרובים היו שנים, כנגד שני הלוחות, וארכם היה עשרים אמות — הרי עשרים ושנים, כנגד עשרים ושתים אותיות.

כְּנַף הָאֶחָד לְאַמּוֹת חָמֵשׁ מַגַּעַת לְקִיר הַבַּיִת — מלמד שהן מגיעין מסוף העולם ועד סופו.

וְהַכָּנָף הָאַחֶרֶת אַמּוֹת חָמֵשׁ וגו׳ — מגיד שכנפי כרובים האלה מגיעין מסוף העולם ועד סופו.

כשם שלמ״ד באמצע אותיות — כך כרובים באמצע.

וְהֵם עֹומְדִים עַל רַגְלֵיהֶם(דברי הימים ב ג, יג) — כאות למ״ד, שאין לו ישוב.

וּפְנֵיהֶם לַבָּיִת — שבזכותן ובזכות עושיהן הבית עומד;

והן היו ראש לכל מה שהיה בבית המקדש, לפי שהשכינה שרויה עליהם ועל הארון, ומשם היה מדבר למשה,

שנאמר: וַיִּשְׁמַע הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו(במדבר ז, פט).

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים וגו׳(בראשית א, א).

רבי אושעיא פתח:

וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן, וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים(משלי ח, ל).

אָמוֹן — פידגוגפידגוג — אומן, מגדל ילדים;

אָמוֹן — מכוסה;

אָמוֹן — מוצנע;

אית דאמריאית דאמרי — יש אומרים: אָמוֹן — רבתהרבתה — גדולה.

אָמוֹן פידגוג —

היך מה דאת אמרהיך מה דאת אמר — כמו שאתה אומר: כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹומֵן אֶת הַיֹּונֵק(במדבר יא, יב).

אָמוֹן מכוסה —

היך מה דאת אמר: הָאֱמֻונִים עֲלֵי תוֹלָע(איכה ד, ה).

אָמוֹן מוצנע —

היך מה דאת אמר: וַיְהִי אֹומֵן אֶת הֲדַסָּה(אסתר ב, ז).

אָמוֹן רבתה —

היך מה דאת אמר: הֲתֵיטְבִי מִנֹּא אָמוֹן(נחום ג, ח),

ומתרגמינן: האת טבא מאלכסנדריא רבתא דיתבא ביני נהרותא.ומתרגמינן: האת טבא… — ואנו מתרגמים (תרגום נחום ג, ח): ״הטובה את מאלכסנדריה הגדולה, היושבת בין הנהרות?״

ואנו מתרגמים (תרגום נחום ג, ח): ״הטובה את מאלכסנדריה הגדולה, היושבת בין הנהרות?״

דבר אחר:

אָמוֹן — אומן.

התורה אומרת: אני היתי כלי אומנתו שלהקדוש ברוך הוא.

בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטיןפלטין — ארמון —

ואינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא מדעת אומן;

והאומן אינו בונה אותה מדעתו,

אלא דיפטראותדיפטראות — יריעות עור לכתיבה (תכניות) ופינקסותפינקסות — פנקסים, לוחות כתיבה יש לו, לידע היאך הוא עושה חדרים ופשפשים.

כך היה הקדוש ברוך הוא מביט בתורה ובורא העולם.

והתורה אמרה: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים — בי ראשית ברא אלהים.

ואין ראשית אלא תורה,

היך מה דאת אמר: יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ וגו׳(משלי ח, כב).

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים(בראשית א, א).

כתוב: (משנת רבי אליעזר: ילמדינו רבינו:)

יְיָ בְּחׇכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה(משלי ג, יט).

כשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו (משנת רבי אליעזר: את השמים ואת הארץ) — נתיעץ בתורה וברא את העולם (משנת רבי אליעזר: ואמר לה: נברא את העולם),

שנאמר: לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה(משלי ח, יד) וגו׳ (משנת רבי אליעזר: אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה).

והתורה במה היתה כתובה?

על גבי אש לבנה, באש שחורה (משנת רבי אליעזר: היתה על גבי אש לבנה כאש שחורה),

שנאמר: קְווֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹורוֹת כָּעוֹרֵב(שיר השירים ה, יא).

מהו קְווֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים?

על כל קוץ וקוץ — תילי תיליםתילי תילים — גלים גלים, הרבה מאד של הלכות.

כולן כתוב בהן: (משנת רבי אליעזר: כאיזה צד? כתוב בה:)

וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קׇדְשִׁי(ויקרא כב, לב), וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ(ויקרא יט, יב) —

אם אתה עושה חית הא — אתה מחריב את העולם.

כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ(תהלים קנ, ו) —

אם אתה עושה הא חת — אתה מחריב העולם.

וכן אתה אומר: וְחִכִּיתִי לַיְיָ(ישעיה ח, יז) —

אם אתה עושה חית הא — אתה מחריב את העולם.

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד(דברים ו, ד) —

אם אתה עושה דלית ריש — אתה מחריב את העולם.

כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר(שמות לד, יד) —

אם אתה עושה ריש דלית — אתה מחריב את העולם.

כִּחֲשׁוּ בַּיְיָ(ירמיה ה, יב) —

אם אתה עושה בית כף — אתה מחריב את העולם.

אֵין קָדוֹשׁ כַּיְיָ(שמואל א ב, ב) —

אם אתה עושה כף בית — אתה מחריב את העולם.

כל שכן אם האות היא חתוכה כולה! (משנת רבי אליעזר: כל שכן התיבה כולה.)

לכך נאמר: קְווֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים.

לפיכך דוד מקלס (משנת רבי אליעזר: שכך דוד מקלס ואומר): רְחָבָה מִצְוָותְךָ מְאֹד(תהלים קיט, צו),

ואומר: אֲרֻוכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וגו׳(איוב יא, ט).

והיא היתה אומן לכל מעשה בראשית,

שנאמר: וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן(משלי ח, ל) —

אל תהי קורא אָמוֹן אלא אומן.

ובה נטה שמים ויסד ארץ (משנת רבי אליעזר: וארץ),

שנאמר: אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻוקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי(ירמיה לג, כה).

ובה סתם (משנת רבי אליעזר: חתם) אוקיינוסאוקיינוס — הים הגדול המקיף את העולם, שלא יצא וישטוף את העולם,

שנאמר: הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ נְאֻום יְיָ וגו׳(ירמיה ה, כב).

ובה כבש את התהום, שלא יציף את (משנת רבי אליעזר: יוציף על) העולם,

שנאמר: בְּחֻוקוֹ חוּג עַל פְּנֵי תְהוֹם(משלי ח, כז).

ובה ברא חמה ולבנה,

שנאמר: כֹּה אָמַר יְיָ נֹותֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וגו׳(ירמיה לא, לה).

הא למדת שהעולם לא נתייסד אלא על התורה.

ונתן אותה הקדוש ברוך הוא לישראל, שיתעסקו בה ובמצוותיה יומם ולילה,

שנאמר: וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וגו׳(יהושע א, ח);

ואומר: כִּי אִם בְּתוֹרַת יְיָ חֶפְצוֹ(תהלים א, ב), וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם(תהלים א, ג).

שבשביל עוסקי התורה (משנת רבי אליעזר: עוסקי תורה) העולם עומד;

שכן חנה אומרת: כִּי לַיְיָ מְצֻוקֵי אֶרֶץ(שמואל א ב, ח).

ומי הן מְצֻוקֵי אֶרֶץ?

אלו העוסקים בתורה, שבזכותן הושתת תבל,

שנאמר: וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל.

ותניא,

אמר רבי שמעון בן לקיש:

מפני מה אמרה תורה במעשה בראשית (משנת רבי אליעזר: מפני מה התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית)

יוֹם אֶחָד(בראשית א, ה), יוֹם שֵׁנִי(בראשית א, ח), יוֹם שְׁלִישִׁי(בראשית א, יג), יוֹם רְבִיעִי(בראשית א, יט), יוֹם חֲמִישִׁי(בראשית א, כג),

יוֹם הַשִּׁשִּׁי(בראשית א, לא) — הא יתירה?

מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם:

אם ישראל מקבלין את התורה — מוטב; ואם לאו — אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו (משנת רבי אליעזר: בתהו ובהו).

וכן בני קרח אומרים: נְמֹוגִים אֶרֶץ וְכׇל יֹושְׁבֶיהָ אָנֹכִי תִכַּנְתִּי עַמּוּדֶיהָ סֶּלָה(תהלים עה, ד) —

זו התורה.

וזכה משה רבינו (משנת רבי אליעזר: ליתא) וקבלה,

לפי שהתורה סולמה ענוה וכתרה יראה.

סולמה ענוה — דכתיב: עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת יְיָ(משלי כב, ד);

וכתרה יראה — דכתיב: רֵאשִׁית חׇכְמָה יִרְאַת יְיָ(תהלים קיא, י).

ושניהם במשה רבינו:

ענוה — (משנת רבי אליעזר: ליתא) דכתיב: וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד(במדבר יב, ג) (משנת רבי אליעזר: ״ענו מאד״);

יראה — דכתיב: וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא(שמות ג, ו) וגו׳ (משנת רבי אליעזר: מֵהַבִּיט).

ואמרו חכמים: (משנת רבי אליעזר: אמרו חכמים:)

בשכר שלש — זכה לשלש.

בשכר וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו — זכה והקרן פניו (משנת רבי אליעזר: וקָרַן עוֹר פָּנָיו(שמות לד, כט));

ובשכר כִּי יָרֵא — זכה וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו(שמות לד, ל);

ובשכר (משנת רבי אליעזר: בשכר) מֵהַבִּיט — זכה וּתְמֻונַת יְיָ יַבִּיט(במדבר יב, ח).

ואין מתן שכר תורה (משנת רבי אליעזר: התורה) בעולם הזה, אלא לעולם הבא,

שנאמר: אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם(דברים ז, יא) (משנת רבי אליעזר: בלא ״אשר״) —

הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם — ולא לעולם הבא;

הַיּוֹם לעשותן — ולא היום ליטול שכרן.

וכן אמר שלמה: עֹוז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן(משלי לא, כה).

בא ולמד (משנת רבי אליעזר: בוא למוד) מפרעה:

על שאמר ליוסף אֲנִי פַרְעֹה(בראשית מא, מד) — כמה גידלו! (משנת רבי אליעזר: גדלו,)

שכתוב בו: וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ(בראשית מא, מב) וכל אותו עניין.

הקדוש ברוך הוא, שאמר (משנת רבי אליעזר: על כל מצוה ומצוה) אני יי על כל מצוה ומצוה (משנת רבי אליעזר: ליתא) — על אחת כמה וכמה!

ללמדך שאין קצבה למתן שכרה.

צפה דוד ואמר: מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ וגו׳(תהלים לא, כ).

בכל מעשה בראשית לא כתב פעולה, (משנת רבי אליעזר: ליתא)

ובמתן שכר תורה כתב: פָּעַלְתָּ לַחֹוסִים בָּךְ. (משנת רבי אליעזר: ליתא)

אתה מוצא, שהקדוש ברוך הוא מראה (משנת רבי אליעזר: להן) בשעת פטירתן של עוסקי תורה מתן שכרן.

מעשה ברבי אבהו: כשהיה (משנת רבי אליעזר: שהיה) מסתלק מן העולם, הראה לו הקדוש ברוך הוא שלש עשרה נהרי (משנת רבי אליעזר: שלש עסרי נחלי) אפרסמוןאפרסמון — בושם, שמן האפרסמון.

התחיל לומר בשעת מיתה (משנת רבי אליעזר: ליתא) לתלמידיו: אשריכם (משנת רבי אליעזר: אשריהן) עוסקי בתורה!

אמרו לו: רבינו, מה ראית?

אמר להן: שלש עשרה נהרי אפרסמון נתן לי הקדוש ברוך הוא שכר תורתי.

התחיל לומר: וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי לְתֹוהוּ וְהֶבֶל כֹּוחִי כִלֵּיתִי וגו׳(ישעיה מט, ד).

וכן ישעיה אומר: אַשְׁרֵיכֶם זֹורְעֵי עַל כׇּל מָיִם(ישעיה לב, כ) —

אלו העוסקים בתורה, שנמשלה למים (משנת רבי אליעזר: שנמשלו במים),

שנאמר: הוֹי כׇּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם(ישעיה נה, א).

מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר —

הַשּׁוֹר — זה משיח בן יוסף, שנמשל בשור;

וְהַחֲמוֹר — זה עָנִי וְרֹוכֵב עַל חֲמוֹר(זכריה ט, ט).

כשיבואו — על אותה שעה הוא אומר (משנת רבי אליעזר: קורא): וּמֵעוֹלָם לֹא שָׁמְעוּ ולא הֶאֱזִינוּ וגו׳(ישעיה סד, ג).

ואומר: אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ וגו׳(תהלים קיט, א).

ואשרי מכבדי בעלי תורה,

שנאמר: עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וגו׳(משלי ג, יח).

וכן משה רבינו אמר (משנת רבי אליעזר: אומר): כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן(דברים יא, כב) —

אם שמרתם בני תורה — תְשַמְרוּן.

וכן הוא אומר: כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד(שמואל א ב, ל) — זה המכבד בני תורה.

ותניא:

אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא(דברים י, כ) — לרבות בני תורה;

לפי שאין מידה אחרת כיוצא בה,

שנאמר: יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים(משלי ג, טו) — יקרה היא מכהן גדול, שהוא משמש (משנת רבי אליעזר: מכהן המשמש) לפני לפנים.

והתורה צווחת: אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁומֵעַ לִי וגו׳(משלי ח, לד).

וכל השומע לתורה אינו ניזוק,

שנאמר: וְשֹׁומֵעַ לִי יִשְׁכׇּון בֶּטַח וגו׳(משלי א, לג);

ואומר: בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹותָךְ וגו׳(משלי ו, כב).

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים(בראשית א, א).

זה שאמר הכתוב:

וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן(משלי ח, ל).

מהו אָמוֹן?

אמר רבי יהודה בר אלעאי:

אומן בתורה: היה הקדוש ברוך הוא מביט בתורה ובורא את העולם.

הוי: וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן.

מה כתיב? בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים —

אין רֵאשִׁית אלא תורה, שנאמר: יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ וגו׳(משלי ח, כב).

הוי: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים.

רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר:

תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם —

היתה תורה כתובה ומונחת בחיקו של הקדוש ברוך הוא, ואומרת שירה עם מלאכי השרת,

שנאמר: וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם(משלי ח, ל), מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ(משלי ח, לא).

חביבין ישראל, שניתן להם כלי שבו נברא העולם.

ומה הוא כלי זה? זו תורה, שבה נברא העולם.

מנין? שכך אמרה תורה: יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ(משלי ח, כב).

רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ — שבריאת עולם קנני;

קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז — קדם מפעלות בראשית;

מֵעוֹלָם נִסַּכְתִּי מֵרֹאשׁ(משלי ח, כג) — שלא היה העולם;

מִקַּדְמֵי אָרֶץ — שלא יוסד ארץ, עד שלא עָשָׂה אֶרֶץ(משלי ח, כו), בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם(משלי ח, כז).

כך אמרו חכמים: תשע מאות ושבעים וארבעה דורות שעלו במחשבה ולא נברא קודם העולם.

קודם בריית העולם — התורה גנוזה בגנזי החכמה,

דכתיב: זָכַר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ(תהלים קה, ח).

תתקע״ד דורות שעלו במחשבה ולא נברא קודם העולם,

כ״ב דורות מאדם עד משה — הרי אלף דור.

ובה נברא העולם. מנין? דכתיב: יְיָ בְּחׇכְמָה יָסַד אָרֶץ וגו׳(משלי ג, יט),

יִצְפֹּון לַיְשָׁרִים תּוּשִׁיָּה(משלי ב, ז).

לכך שנו חכמים: חביבין ישראל, שניתן להם כלי שבו נברא העולם.

רבי מנחם ורבי יהושע בריה דרבי לויבריה דרבי לוי — בנו של רבי לוי בשם רבי לוי:

זה שהוא בונה צריך ששה דברים:

מים ועפר, עצים ואבנים, וקנים וברזל.

ואם תאמר: עשיר הוא ואינו צריך לקנים — הרי הוא צריך לקנה מדה,

שנאמר ובידו קְנֵה הַמִּדָּה(יחזקאל מ, ג).

התורה קדמה אותן שש קדימות:

קֶדֶם(משלי ח, כב), ומֵאָז, ומֵעוֹלָם(משלי ח, כג), ומֵרֹאשׁ — ומלקדמין תרייןומלקדמין תריין — ו״מקדמי״ – שתיים.

רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז(שיר השירים ה, יא).

רֹאשׁוֹ — זו התורה, שנאמר: יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ(משלי ח, כב);

כֶּתֶם פָּז — אילו דברי תורה, שחביבין מזהב ומפז,

שנאמר: הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב(תהלים יט, יא).

רבי חונא בשם ריש לקיש:

שני אלפים שנה קדמה התורה לבריתו של עולם.

מה טעמא? וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם(משלי ח, ל),

ויומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנים,

שנאמר: כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר(תהלים צ, ד).

תַּלְתַּלִּים — זה הסירגול;

שְׁחֹורוֹת כָּעוֹרֵב — אלו האותיות.

רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז וגו׳(שיר השירים ה, יא).

רֹאשׁוֹ — זו תורה: יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ וגו׳(משלי ח, כב);

כֶּתֶם פָּז — אלו דברי תורה, שנחמדים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב(תהלים יט, יא).

דברים שנבראו מבראשית — חרותים בכתם פז.

דאמר רבי חוניא בשם רבי שמעון בן לקיש:

שני אלפים שנה קדמה תורה לברייתו של עולם.

ומה טעמיהומה טעמיה — ומה טעמו? וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וגו׳(משלי ח, ל),

ויומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנים,

דכתיב: כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ וגו׳(תהלים צ, ד).

קְוֻצּוֹתָיו — זה הסירגול;

שְׁחֹורוֹת כָּעוֹרֵב — אלו אותיות.

רבי אליעזר ורבי יהושע:

במי הם מתקיימות? במי שהוא משחיר ומעריב בהן.

אמר רבי שמואל בר אימי:

דברי תורה צריכין השחרה.

פרנסה מנין? מִי הכִין לָעֹורֵב צֵדוֹ(איוב לח, מא).

אמר רבי שמואל בר אימי:

תדע לך שהוא כן: שהרי אליהו זכור לטוב — על ידי שהשחיר והעריב בהן, לא כבר זימנתו לו עורבים מביאין לו לחם ובשר?

דכתיב: וְהָעֹורְבִים מְבִיאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר וגומר(מלכים א יז, ו).

אמר רבי אימי:

דברי תורה צריכין השחרה.

פרנסה מנין? מִי יָכִין לָעֹורֵב צֵידוֹ.

אם אדם נעשה אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב — אינו זכאי לדברי תורה.

רב אסי הוה ליה עסקא, וחמא חד עורב: עבד קן, עבד ביעין, עבד אפרוחים.רב אסי הוה… — רב אסי היה לו עסק, וראה עורב אחד: עשה קן, עשה ביצים, עשה אפרוחים. נטל אותם ונתן אותם בקדרה אחת, וטח את פיהם שלשה ימים. פתח את פיהם לדעת מה הם עושים. מצא אותם שעושים צואה, ועשתה צואתם יתושים, והיו פורחים והם אוכלים. וקרא עליהם את הפסוק הזה: ״מי יכין לעורב צידו״.

רב אסי היה לו עסק, וראה עורב אחד: עשה קן, עשה ביצים, עשה אפרוחים.

נסיב יתהון ויהב יתהון בחדא קדר, שע באפיהון תלתא יומין.

נטל אותם ונתן אותם בקדרה אחת, וטח את פיהם שלשה ימים.

פתח באפיהון, למידע מה אינון עבידין.

פתח את פיהם לדעת מה הם עושים.

אשכח יתהון דעבדין צואה, ועבדת צואתהון תושין, והוון פרחין ואינון אכלין.

מצא אותם שעושים צואה, ועשתה צואתם יתושים, והיו פורחים והם אוכלים.

וקרא עליהון הדין פסוקא: מִי יָכִין לָעֹורֵב צֵידוֹ וגו׳.

וקרא עליהם את הפסוק הזה: ״מי יכין לעורב צידו״.

אמר רבי יוחנן:

אין רינה של תורה אלא בלילה, דכתיב: קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה(איכה ב, יט).

רבי שמעון בן לקיש אמר:

ביום ובלילה, דכתיב: וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה(יהושע א, ח).

רבי שמעון בן לקיש הוה פשיט קרייא,רבי שמעון בן… — רבי שמעון בן לקיש היה שונה (חוזר על) המקרא, וכשהיה מגיע לפסוק הזה: ״ותקם בעוד לילה״ — היה אומר: יפה לימדני רבי יוחנן. חזר ואמר: אתם רואים שתלמודי מאיר בפני — משום שהלילה (אצלי) הוא כיום.

רבי שמעון בן לקיש היה שונה (חוזר על) המקרא,

וכד הוה מטי להדין פסוקא: וַתָּקׇם בְּעוֹד לַיְלָה(משלי לא, טו) — הוה אמר: יפה לימדני רבי יוחנן.

וכשהיה מגיע לפסוק הזה: ״ותקם בעוד לילה״ — היה אומר: יפה לימדני רבי יוחנן.

חזר ואמר: אתון חמיין אולפני נהיר באפי, למה דהוא ליליא דא יממא.

חזר ואמר: אתם רואים שתלמודי מאיר בפני — משום שהלילה (אצלי) הוא כיום.

מיד נתיעץ הקדוש ברוך הוא בתורה ששמה תושיה לברות את העולם.

השיבה אותו התורה ואמרה לו:

רבונו שלעולם, אם אין צבא או מחנה למלך — על מה הוא מלך?

אם אין עם מקלסין את המלך — איזה הוא כבודו שלמלך?

ושמע הקדוש ברוך הוא, וערב לו.

אמרה תורה: בי נתיעץ הקדוש ברוך הוא לברות את העולם,

שנאמר:

לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה(משלי ח, יד).

מכן אמרו: כל מלכות שאין לה יועצין — אין מלכותה מלכות.

מניין אנו למודין?

ממלכות בית דוד, שהיו לה יועצין,

שנאמר:

וִיהוֹנָתָן יועץ דוד אִישׁ מֵבִין וגו׳(דברי הימים א כז, לב).

וכן כל מלך ומלך שלמלכות בית דוד — שהיו לה יועצין;

ושאר כל בני אדם — על אחת כמה וכמה שהיא טובה להם,

שנאמר: שֹׁומֵעַ לְעֵיצָה חָכָם(משלי יב, טו).

וכתוב אחד אומר:

וּתְשׁוּעָה בְּרֹוב יוֹעֵץ(משלי יא, יד).

הרי הוא אומר: אֶת מִי נוֹעָץ וַיְבִינֵיהוּ וגו׳(ישעיה מ, יד).

ממי נטל הקדוש ברוך הוא עיצה כשברא את העולם?

לא נמלך אלא בתורה,

שנאמר: וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן(משלי ח, ל).

אל תיקרי אָמוֹן אלא אומן —

כאומן זה שעוסק באומנותו.

משל למלך שבנה פלטורין על שמו:

הביא את הפרשין ומתקין את הקורות,

ומביא מגילה ודיו,

וצר חדר בפני עצמו,

ועלייה בפני עצמה,

ובית הכסא בפני עצמו,

ואחר כך בונה.

אבל מעשה שמים וארץ — כולם נבראו בבת אחת,

שנאמר: קֹורֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו(ישעיה מח, יג).

כאיזה צד?

ישב הקדוש ברוך הוא וברא את עולמו שתי שיטות:

שיטה ראשונה ושיטה שנייה.

שיטה ראשונה:

שני אלפים רבבות כרובים,

שני אלפים רבבות אופנים,

שני אלפים רבבות מלאכי שרת,

וכסא כבוד למעלה מהן,

וספיר למעלה מהן,

והקדוש ברוך הוא יושב בשמי שמים העליונים.

ואילמלי דבר כתוב — אי איפשר לאומרו:

וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם(יחזקאל א, כו).

כתיב: יְיָ בְּחׇכְמָה יָסַד אָרֶץ(משלי ג, יט) — זו תורה.

תורה זו — אנה שמה, ואנה היתה?

למה נקרא שמה תורה? מפני שירדה הוראה לעולם.

ועוד נקרא שמה תורה — שהיא בגימטריא תרי״א, וב׳ דברות, אָנֹכִי(שמות כ, ב) ולֹא יִהְיֶה לְךָ(שמות כ, ג), ששמעו מפי הבורא — הרי תרי״ג.

וכן כתיב: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה(דברים לג, ד).

דבר אחר:

תורה — בלשון יון קורין למראה ודמות תוריאה;

כלומר: שהיתה סתומה, ואחר כך נראית, וניתנה לישראל.

והיתה גנוזה בעליונים קודם שנבראו שמים וארץ.

ומה שמה היה? אמון שמה, דכתיב: וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן(משלי ח, ל).

ושמא תאמר שהיתה כתובה על ספר? עדיין לא נבראת בהמה וחיה, לפשוט ממנה עור לעשות גוילגויל — עור מעובד לכתיבה להכתב עליו!

ואם תאמר: על כסף וזהב או מיני מתכות? עדיין לא נבראו, ולא נזדככו, ולא פענחו בעולם!

ואם תאמר: על לוח עץ? עדיין לא נבראו האילנות בעולם!

ועל מה היתה כתובה, ובמה היתה כתובה?

באש שחורה על גבי אש לבנה, והיתה קשורה בזרוע של הקדוש ברוך הוא,

שנאמר: אֵשׁ דָּת לָמוֹ וגו׳(דברים לג, ב),

ונאמר: מְעֹונָה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹועֹות עוֹלָם(דברים לג, כז).

כיון שנסתכל הקדוש ברוך הוא — הביט כאן וכאן, ואין מלאך בשמים ואין אדם בארץ;

ונתאוה לבראות עולם, לעשות אדם להתעסק בתורה,

שנאמר: וְהוּא בְאֶחָד וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ וגו׳(איוב כג, יג).

ונתיעץ עם התורה, שהיא חכמה, לבראות עולם,

שנאמר: יְיָ בְּחׇכְמָה יָסַד אָרֶץ וגו׳;

בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ וּשְׁחָקִים יִרְעֲפוּ טָל(משלי ג, כ).

חכמה בגימטריא ע״ג שמות:

ח׳ — שמונה, כ׳ — עשרים, מ׳ — ארבעים, ה׳ — חמשה;

הרי ע״ג שמות חקוקים על זרועו של הקדוש ברוך הוא.

באחד מהם נברא האור, באחד — אש, ובאחד — מים; הרי ג׳;

נשארו מהם ע׳ שמות, ועל כל שם ושם יכול לבראות עולם כזה.

ובהם עתיד לבראות עולמות כמה וכמה, להנחיל לצדיקים לעתיד לבא, להרחיב בהם גבולם ולמלאות בהם אוצרותם,

שנאמר: לְהַנְחִיל אֹוהֲבַי יֵשׁ וגו׳(משלי ח, כא).

מה עשה? נטל את התורה ופתח אותה, ונטל ממנה שם אחד שלא נמסר לכל בריה,

שנאמר: זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם(שמות ג, טו) — חסר וי״ו כתיב, לשון העלמה.

והציק והטיף ממנו ג׳ טפות אל הים, ונתמלאה כולה מים;

ורוח הקודש ושכינת הקודש של הבורא מרחפת ומנשבת עליו,

שנאמר: וְרוּחַ אֱלֹהִים וגו׳(בראשית א, ב).

פתח התורה ונטל ממנה שם שני, והוציא משם ג׳ טפות של אורה:

אחת לאור העולם הזה, ואחת לאור העולם הבא, ואחת לאור התורה.

אחת לאור העולם הזה — שנאמר: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר(בראשית א, ג);

אחת לאור העולם הבא — שנאמר: קוּמִי אוֹרִי וגו׳(ישעיה ס, א);

אחת לאור התורה — שנאמר: כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר(משלי ו, כג).

פתח התורה והוציא שם שלישי, והוציא ממנו ג׳ טפות של אש,

והוסק ממנו כל העולם כלו מאותו האש — חוץ מאש בני אדם,

שנאמר: מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ.

ונתמלא כל העולם כלו מים ואורה ואש.

כיון שראה הקדוש ברוך הוא מימינו אש, ומשמאלו אורה, ומתחתיו מים — נטלן וערבן שנים שנים:

נטל אש ומים וערבן זה בזה, ועשה מהם שמים;

נטל מים ואורה וערבן זה עם זה, ועשה מהם סוכה של חושך וענני כבוד,

שנאמר: יָשֶׁת חֹושֶׁךְ סִתְרוֹ סְבִיבוֹתָיו סֻוכָּתוֹ וגו׳(תהלים יח, יב);

נטל אורה ואש וערבן ביחד, ועשה מהן חיות הקודש.

ואמר לשמים: התמתחו כאהל! והיו נמתחין מעצמן,

שנאמר: הַנּוֹטֶה כַדֹּוק שָׁמַיִם וגו׳(ישעיה מ, כב) —

עד שאמר להם הקדוש ברוך הוא: די!

התחיל הקדוש ברוך הוא לעמוד באורה, ושכינתו בעליונים; וסגר בעד האופל, וחתם ונעל חלונותיו.

אמר הקדוש ברוך הוא: אור זה ראוי להגניזו.

ואם לא נגלהו לבשר ודם — הוא הולך חושך;

אם אגלה שניהם כאחד — נמצאו מלאכי השרת רואין ואינן נראין;

ואם נתערב שניהם לזווגם — אין אורם שוה כאחד.

אלא אפריד ואטול האור מן החושך;

ויהי האור שרוי אצלי — שנאמר: וּנְהוֹרָא עִמֵּיהּ שְׁרֵאונהורא עמיה שרא — והאור עמו שוכן(דניאל ב, כב);

והחושך ישכון למטה — שנאמר: וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם,

ונאמר: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים וגו׳(בראשית א, ד), וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וגו׳(בראשית א, ה).

יום ראשון — נטל גוש של שלג מתחת כסא הכבוד, וזרק על פני המים באמצעו של עולם, ונעשה ארץ,

שנאמר: כִּי לַשֶּׁלֶג יֹאמַר הֱוֵי אָרֶץ(איוב לז, ו).

ולקח אבן שתיה, וירה אותה במקום בית המקדש, ונתיסד עליה העולם,

שנאמר: אוֹ מִי יָרָה אֶבֶן פִּינָּתָהּ(איוב לח, ו).

וקרא לארץ, ועמדה במקומה, כדי שלא תזוז לא לכאן ולא לכאן, כאניה בפלגוסבפלגוס — בלב ים,

שנאמר: אֵל אֱלֹהִים יְיָ דִּבֶּר וַיִּקְרָא אָרֶץ(תהלים נ, א).

וכיון שזרח אורו — על ארץ ישראל זרח תחלה, ומשם האיר לכל העולם כולו,

שנאמר: מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹופִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ(תהלים נ, ב).

כיצד האירו? לבש טליתו ונתעטף באורו, והאיר לעולם,

שנאמר: עֹוטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה וגו׳(תהלים קד, ב).

והיו המים כל אותו היום מכסין את הארץ, והיתה מתמוגגת,

עד שלבש לבוש גיאות ונתראה כבודו,

שנאמר: יְיָ מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ וגו׳(תהלים צג, א);

וחגר מחגורת של עוז, והעמידה בעוזו,

שנאמר: יְיָ עֹוז הִתְאַזָּר אַף תִּכּוֹן וגו׳.

יום שני — אמר: יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וגו׳(בראשית א, ו).

אמר למים: התפלגו לשני חצאים, ותעלו חצייכם למעלה וחצייכם למטה!

וזדו, ועלו כלם למעלה.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי לכם עלו חצייכם למטה, ואתם עליתם כולכם למעלה?

אמרו המים: לא נרד!

כך העיזו לפני הבורא; ולכך נקראו מים עזים,

שנאמר: וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה(ישעיה מג, טז).

מה עשה הקדוש ברוך הוא? הושיט אצבעו וקרעם לשני חלקים, ונפלו חצים למטה בעל כרחם.

הדא הוא דכתיב:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם —

אל תקרי רָקִיעַ אלא קריע.

וביקש הקדוש ברוך הוא לשרפן, עד שעמדו והתחננו לפניו להניחם.

אמר להם: דעו שאני מבקש להעביר בני בנעלים בתוככם; אם אני מבקש לעשותכם ים — תהיו ים, ואם יבשה — יבשה.

מיד התנה הקדוש ברוך הוא עמהם זה התנאי,

שנאמר: וַיָּשׇׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ(שמות יד, כז) — אל תקרי לְאֵיתָנוֹ אלא לתנאו, שהתנה עמהם בראשונה.

ועוד התנה עמהם להסתער, שלא להניח את יונה לילך תרשישה.

ולאחר שחצה את המים — ברא אראלים ומלאכים ואופנים וחשמלים, ונפח באש, והסיק שבעה מדורי גיהנם.

יום שלישי — ברא עצים ואילנות בגן עדן, ובעולם הזה ברא כל מיני אילני סרק ומאכל.

כיון שראו ארזי לבנון ואלוני בשן וכל אילנות הגבוהים כי נבראו תחלה בארץ — מיד גבהו למעלה, וגאו בעצמן.

אמר הקדוש ברוך הוא: אני שונא גאון וגובה, ואין גאה בעולם אלא אני!

מיד ברא הר הברזל.

וכיון שראו האילנות שברא הר הברזל — בכו; לכך נקראו האילנות בכאים,

שנאמר: מִמּוּל הַבְּכָאִים(דברי הימים א יד, יד), ומתרגם: מקביל אילניאמקביל אילניא — מול האילנות.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: למה תבכו?

אמרו לו: לפי שבראת הר הברזל כדי שיעקרנו ממטעינו; והיינו סבורין שאין בעולם גבוהים כמותנו, ועכשיו נברא משחית לחבלנו!

אמר להן הקדוש ברוך הוא: מכם יצא בית יד לגרזן שיקצוץ אתכם; ואעשה אני כי אתם תשלטו בו, והוא בכם.

ועשה שלום ביניהם.

ביום רביעי — נטל אש, וחתמו וטבעו, וקרא שמו שמש — לשמש ביום, והוא משאת העולם.

בו ביום נטל אור, וחתמו וטבעו, וקרא שמו ירח — על שם ירוץ אורח;

וקראו סהר — שמשמש בלילה להאיר העולם, שהוא חשוך כבית הסהר.

והיו שניהם שוים ושקולים כאחד.

הדא הוא דכתיב:

וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹורֹות הַגְּדֹולִים(בראשית א, טז).

שניהם היו גדולים, עד שקטרגה הלבנה, ואמרה לפני הקדוש ברוך הוא:

רבונו של עולם, למה זה בראת עולמך בבי״ת?

אמר לה: להודיע לכל בריותי שבי״ת שנים — כנגד שני עולמות ושני עדים.

אמרה לפניו: רבונו של עולם, איזה עולם גדול מחבירו — העולם הזה או העולם הבא?

אמר לה: העולם הבא גדול מן העולם הזה.

אמרה לפניו: רבונו של עולם, מפני מה בראת שני עולמות — העולם הזה קטן והעולם הבא גדול;

ובראת שמים וארץ — שמים גדולים מן הארץ;

בראת אש ומים — ומים מכבים את האש;

בראת שמש וירח — צריך שיהיה אחד גדול מחברו!

אמר הקדוש ברוך הוא: גלוי וידוע לפני שבדעתך שאגדיל אותך ואמעיט אותו;

הואיל וקטרגת עליו — לכי ומעטי את עצמך, אחד מששים מאור החמה!

מיד אמרה לפניו: רבונו של עולם, על דבר אחד שאמרתי לפניך — נענשתי כל כך?

אמר לה: עתיד אני להחזיר אורך כאור החמה,

שנאמר: וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וגו׳(ישעיה ל, כו).

אמרה לפניו: רבונו של עולם, אור החמה — מה תהא עליה?

אמר לה: עדיין את מקטרגת עליה? חיי, שיהא אורה שבעתים!

הדא הוא דכתיב:

וְאוֹר הַחַמָּה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים.

יום חמישי — נטל הקדוש ברוך הוא אור ומים, וברא מהם לויתן ואשתו וכל דגיהם, ותלה כל העולם כולו על סנפיריו של לויתן.

עירב רקק המים בהם, וברא מהם זיז שדי וכל עוף השמים;

ותלה רגליו של זיז שדי על סנפיריו של לויתן, וראשו כנגד כסא הכבוד.

וברא אופן אחד בארץ, וראשו כנגד חיות הקודש, והוא מתורגמן בין ישראל לאביהן שבשמים,

שנאמר: וָאֵרֶא וְהִנֵּה אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ אֵצֶל הַחַיּוֹת(יחזקאל א, טו);

וסנדלפון שמו, שקושר כתרים לבעל הכבוד מקדושות, ו'ברוך הוא', ו'אמן יהא שמיה רבאיהא שמיה רבא — יהיה שמו הגדול (מבורך)' שעונין בני ישראל בבתי כנסיות,

ומשביע את הכתר בשם המפורש, והולך ועולה לו בראש האדון.

מכאן אמרו חכמים: כל המבטל קדיש, וברכו, ואמן יהא שמיה רבא — גורם למעט העטרה, וחייב נדוי, עד שישוב ויביא קרבן לפני הצדיקים לעתיד לבוא.

יום ששי — נטל מים ועפר ואור, וברא בהמות בהררי אלף, ושור הבר — שהוא רועה אלף הרים בכל יום, ומשחקים בו בכל יום בגן עדן לפני הבורא.

וברא בהמות וחיות, ושרצים ורמשים.

ואחר כך כנס כל מלאכי השרת כתות כתות.

אמר להם: נַעֲשֶׂה אָדָם וגו׳(בראשית א, כו).

אמרו לפניו: רבונו של עולם, מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וגו׳(תהלים ח, ה)?

והיא היתה כת של מיכאל. מיד שרפן באשו הגדולה, והשאיר מהם מיכאל לבדו.

וקרא לכת גבריאל, ואמרו לו כמו שאמרו לו הראשונים; ושרפן באשו הגדולה, והשאיר מהם גבריאל לבדו.

קרא לכת לביא״ל. אמר לפניו: רבונו של עולם, ומי יאמר לך מה תעשה? עשה כרצונך בעולמך, כי כך נאה לך!

אמר לו הקדוש ברוך הוא: לביאל, יפה ראית לעצמך, שריפאת מה שהרסו חבריך!

מיד החליף את שמו וקרא אותו רפאל, ומסר בידו כל מיני רפואות שבעולם.

אמר למיכאל: לך הבא לי עפר ממקום בית המקדש! וכן עשה.

וצברו הקדוש ברוך הוא בידו, ועשה לאדם הראשון,

שנאמר: וַיִּיצֶר יְיָ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וגו׳(בראשית ב, ז).

ומנה הקדוש ברוך הוא למיכאל ולגבריאל על ישראל, ואת רפאל מינה על מיני רפואות, ומסר בידו כל מיני דוגמות שבעולם.

כדוגמות מים העליונים — כן דוגמות מים התחתונים.

יש ערוגה אחת שכולה דוגמא אחת; כי גזרת המלך היא, שאפילו דוגמא אחת מיינקת מכולן;

ואם מתקבצין כל באי העולם — אינם יכולים לעשות כדוגמא אחת.

הדא הוא דכתיב:

מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ וגו׳(תהלים קד, כד).

ואין לך עשב ואילן שאין לו שר מלמעלה, ומחזירו ומביאו בעתו ומצמיחו.

הדא הוא דכתיב: המוציא מַזָּרוֹת בְּעִתּוֹ(איוב לח, לב).

דבור ראשון.

כתיב: מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ יַשְׁמִיעַ כׇּל תְּהִלָּתוֹ(תהלים קו, ב) —

אפילו מלאכים לא ימללו גבורותיו;

אלא קצת יש לדרוש, במה שעשה ובמה שעתיד להיות,

למען יתרומם וישתבח שמו של מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא.

ברא את התורה, שהיא נחמדת מִזָּהָב וּמִפַּז, וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹופֶת צוּפִים(תהלים יט, יא).

וכשחפץ הקדוש ברוך הוא לבראות את העולם — יעץ בה, ואמר: אברא את העולם, כדי שידעו מה היא גבורתי.

כששמעה התורה כך — ענתה ואמרה לפניו:

רבונו של עולם, אתה מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית(ישעיה מו, י), וכל הנסתרות גלויות לך — עשה כאשר אתה חפץ!

כששמע הקדוש ברוך הוא דברי התורה — כשרו לפניו דבריה; לקחה והניחה לפניו.

מצינו שקודם שנברא העולם — עורות של קלף לא היו מצויות שתכתב עליהן התורה, שהבהמות לא היו עדיין.

אלא במה נכתבה? בזרוע של הקדוש ברוך הוא, באש שחורה על גבי אש לבנה.

ולקחה הקדוש ברוך הוא והניחה לפניו, והיה מביט בה.

וכשחפץ לבראות את העולם — באו כל האותיות למפרע, ואמרה כל אחת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, רצונך שבי יברא העולם?

בתחלה נכנסה התי״ו לפני הקדוש ברוך הוא, ואמרה לו: רבונו של עולם, יהי רצון שבי תברא העולם, לפי שתורתך נקראת בי!

ענה לה הקדוש ברוך הוא: לא יש כרצונך, שאתה תרומות.

אחר כך נכנסה השי״ן אל הקדוש ברוך הוא, וכו׳ —

לא יש כרצונך, לפי שאתה שוא ושוחד, ואות שאין לה רגלים; ואות שאין לה רגלים — אינה ראויה שנברא בה העולם.

אחר כך נכנסו כל האותיות למפרע, עד בי״ת.

ובסוף כלם נכנסה בי״ת, ואמרה: רבונו של עולם, רצונך שבי תברא את עולמך, שעתידין בניך לברך את שמך בי,

שנאמר: בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְיָ(תהלים קיח, כו), בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם(תהלים סח, כ),

ואומר: בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל(תהלים מא, יד).

אמר לה: כן אעשה — בך אברא את עולמי,

שנאמר: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים(בראשית א, א).

ואל״ף, כשראתה שרצה הקדוש ברוך הוא לבראות את העולם בבי״ת — היתה עומדת לצד אחד, ושתקה;

עד שקראה הקדוש ברוך הוא, ואמר לה: אל״ף, למה תשתוק? למה לא תדבר כאחת מחברותיך?

ענתה אל״ף ואמרה לפניו: רבונו של עולם, ומה לחברותי שעולין לחשבון גדול — כך; אני, שאיני עולה לחשבון גדול — על אחת כמה וכמה!

אמר לה הקדוש ברוך הוא: אל תתמה, שאתה ראש לכולם ומלך; שאני אחד, ואתה אחד.

ולפי שהשפלת את עצמך — אני מגדל אותך, שאתה תעלה לחשבון אלף.

ועוד אמר לה: התנחם! כשאתן את התורה — בך אפתח.

לכך פתח הקדוש ברוך הוא באָנֹכִי(שמות כ, ב) בתתו את התורה לישראל:

שאנכי הוא נוטריקון: אנא נפשי כתבית יהביתאנא נפשי כתבית יהבית — אני בעצמי כתבתי ונתתי;

ואנכי למפרע: יהיבה כתיבה נעימים אמריהיהיבה כתיבה נעימים אמריה — נתונה, כתובה, נעימים אמריה.

דבר אחר:

למה פתח הקדוש ברוך הוא בתתו את התורה אָנֹכִי? לפי שאנכי לשון מצרי הוא;

וכדי לשמש בלשון ששמשו בו במצרים — פתח באנכי.

ורצה הקדוש ברוך הוא לבראות את העולם בבת אחת: ארכו מהלך ת״ק שנה, ורחבו מהלך ת״ק שנה.

וים הגדול סבב את כל העולם כמין כיפה של עמוד גדול;

וכל העולם מוקף על סנפירי לויתן, עומד במים התחתונים, ונמשל בהם כדג קטן בים.

ומים התחתונים עומדים על גבי מי בראשית, ומי בראשית על גבי אוקיינוס, ומי אוקיינוס על מי בוכים.

ולמה נקרא שמם בוכים?

שבשעה שחצה הקדוש ברוך הוא את המים — חציים נתנם למעלה, וחציים נתנם למטה;

אותן שנתן למטה התחילו בוכים ואומרים: אוי לנו, שלא זכינו להיות קרובים ליוצרינו!

והיו מעיזות פניהם, ורצו לעלות למרום, עד שגער בהם הקדוש ברוך הוא וכבשם תחת כפות רגליו.

אז אמרו לפני הקדוש ברוך הוא: גלוי וידוע לפניך שבשביל כבודך עשינו!

אמר להם הקדוש ברוך הוא: הואיל ובשביל כבודי עשיתם — דעו באמת שלא אתן רשות למים העליונים לומר שירה לפני, עד שיקחו מכם רשות,

שנאמר: מִקֹּולוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם אַדִּיר בַּמָּרוֹם יְיָ(תהלים צג, ד).

עוד ברא הקדוש ברוך הוא שבעה רקיעים.

והתחתון שבכולן — וילון שמו;

והוא כוילון שמשוך לפני פתח הבתים, שהפנימים רואים את החיצונים, והחיצונים אינם רואים את הפנימים.

ובוילון חלונות, ומלאכי השרת רואים את בני אדם ההולכים בארץ — מי שהולך בדרך טובה או בדרך רעה:

מי שהולך בדרך טובה — מסייעין לו;

ומי שהולך בדרך רעה — מניחין אותו ומצליחין אותו ברשעתו, עד יום פקודתו.

למעלה מן וילון — רקיע.

וברקיע יש בו כוכבים ומזלות, וי״ב חלונות כנגד י״ב שעות,

ושס״ה מלאכים פקודים על החמה, ומוליכין אותה בנחת מחלון לחלון, שלא תסוב העולם בשעה אחת;

ובאלו החלונות מוליכין את הלבנה בנחת בלילה.

וכיון שיוצאת — פותחין ואומרים שירה, ואין להם דומיה עד בא השמש;

וכבא השמש במערב — משתחוין ואומרים: עשינו ככל אשר צויתנו!

שנאמר: תְשַׁלַּח בְּרָקִים וְיֵלֵכוּ וְיֹאמְרוּ לְךָ הִנֵּנוּ(איוב לח, לה).

מנין שברקיע השמש והירח והכוכבים ומזלות?

שנאמר: וַיִּתֵּן אֹותָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ(בראשית א, יז).

למעלה מרקיע — שחקים.

ובשחקים יש בהם רחיים מתוקנות, שטוחנות מן לצדיקים לעתיד לבא,

שנאמר: וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח(תהלים עח, כג), וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹול(תהלים עח, כד).

למעלה משחקים — זבול.

ובזבול יש מזבח בנוי, ומיכאל, שר של ישראל, הוא כהן גדול, ועומד ומקריב עליו קרבן בכל יום ויום.

ומה הם הקרבנות שהוא מקריב? וכי כבשים הוא מקריב?

אלא אמרו חכמים: מיכאל, שר של ישראל, הוא כהן גדול בשמים;

ומיום שחרב בית המקדש — שיבנה במהרה בימינו — ובטלו כהנים, הוא מקריב נשמתן של צדיקים,

עד שיבנה בית המקדש, שאז מוריד הקדוש ברוך הוא בית המקדש שבזבול לירושלם של מטה.

למעלה מזבול — מכון.

ומכון יש בו אוצרות שלג ואוצרות ברד, ועליות של טללים, וחדרי סופה וסערה, ולכלם דלתות של אש.

וכי למעלה הם? והלא בארץ הם!

שנאמר: הַלְלוּ אֶת יְיָ מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכׇל תְּהֹומוֹת(תהלים קמח, ז), אֵשׁ וּבָרָד שֶׁלֶג וְקִיטוֹר רוּחַ סְעָרָה עֹושָׂה דְבָרוֹ(תהלים קמח, ח).

אלא אמרו חכמים: כיון שבא דוד לעולם — ביקש רחמים עליהם, והורידם לארץ,

שנאמר: כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻורְךָ רָע(תהלים ה, ה).

למעלה ממכון — מעון.

ובמעון יש כתות של מלאכים האומרים שירה בלילה, וחשות ביום מפני כבוד ישראל;

וגם יש בו אוצרות ברכה,

שנאמר: הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קׇדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל(דברים כו, טו).

למעלה ממעון — ערבות.

ובערבות יש בו משפט וצדקה, וטללי חיים וברכה, ונשמתן של צדיקים, וכסא הכבוד, וחיות הקדש ושרפים ואופנים וכרובים;

והם באים להודיע כבודו של הקדוש ברוך הוא, שעשאם מאש וממים, ומים עליהם, ושלום ביניהם —

שאין המים מכבים את האש, ולא האש לוחך את המים.

ולכך נאמר: הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ עֹושֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו(איוב כה, ב).

והמלאכים עומדים רחוק מהשכינה שלשים וששה אלף פרסאות.

וכי מלאכים עומדים? והלא מצינו שאין להם עמידה ולא ישיבה בשמים, כי אם כפיפה!

אלא עומדים כפופים לפני הקדוש ברוך הוא, ואין רואים מקום שכינתו,

ומקדישים שמו של הקדוש ברוך הוא, היושב על כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא(ישעיה ו, א), וענן וערפל מקיפין אותו,

שנאמר: עָנָן וַעֲרָפֶל סְבִיבָיו צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאוֹ(תהלים צז, ב).

יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא, שברא שבעה רקיעים ושבע ארצות ושבעה ימים, ותלאם בזרוע גבורתו,

שנאמר: וּמִתַּחַת זְרֹועֹות עוֹלָם(דברים לג, כז).

וכולם לא ברא הקדוש ברוך הוא אלא בשביל התורה, ובעבור ישראל שיקבלוהו.

ועוד ברא שבעים אומות, וכנגדם שבעים שרים עליהם.

ועוד ברא את ישראל, גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ(שמואל ב ז, כג).

וכשראו המלאכים את ישראל — נתקוטטו זה עם זה:

זה אומר: בחלקי יהיו ישראל! וזה אומר: בחלקי יהיו ישראל!

וכשראה הקדוש ברוך הוא כך, אמר להם: על עמי ישראל הפילו גורלות, ונראה בשל מי יגיע הגורל; ובשל מי שיגיע הגורל — יהיו שלו.

וכך עשו: הפילו גורלות, ונפל גורל של הקדוש ברוך הוא על ישראל, וישימם לפניו,

שנאמר: חֲבָלִים נָפְלוּ לִי בַּנְּעִימִים אַף נַחֲלָת שָׁפְרָה עָלָי(תהלים טז, ו).

ובחר בהם הקדוש ברוך הוא, וקראם סגולה,

שנאמר: וִהְיִיתֶם לִי סְגֻולָּה מִכׇּל הָעַמִּים כִּי לִי כׇּל הָאָרֶץ(שמות יט, ה).

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א).

ילמדינו רבינו: כמה דברים קדמו למעשה בראשית?

כך שנו רבותינו:

שבעה דברים נבראו עד שלא נברא העולם (בובר: קדמו לעולם), ואלו הן:

כסא כבוד (בובר: כסא הכבוד), והתורה,

ובית המקדש, ואבות העולם,

וישראל, ושמו של משיח, והתשובה.

ויש אומרים (בובר: ויש אומרים אף): גן עדן וגהנם.

כסא כבוד מניין? נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז(תהלים צג, ב) (בובר: מֵעוֹלָם אָתָּה) —

מֵאָז — עד שלא נברא העולם. (בובר: חסר)

התורה מנין? שנאמר: יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז(משלי ח, כב).

בית המקדש מניין? שנאמר: כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁינוּ(ירמיה יז, יב).

האבות מנין? שנאמר: כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי אֲבוֹתֵיכֶם כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה(הושע ט, י).

ישראל מנין? שנאמר: זְכֹור עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶּדֶם(תהלים עד, ב).

שמו של משיח מנין? שנאמר: יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם(תהלים עב, יז) (בובר: חסר) לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ.

התשובה מניין? שנאמר: בְּטֶרֶם הָרִים יֻולָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל וּמֵעוֹלָם ועד עוֹלָם אַתָּה אֵל(תהלים צ, ב),

(בובר: וכתיב:) תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם(תהלים צ, ג).

ויש אומרים: גן עדן וגהנם.

גן עדן מניין? שנאמר: וַיִּטַּע יְיָ אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם(בראשית ב, ח).

גהנם מניין? שנאמר: כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תׇּפְתֶּה(ישעיה ל, לג).

בוא וראה: בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה שיאמר לישראל שיעשו לו משכן —

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: (בובר: אמור להם לישראל: כביכול, לא בשביל שאין לי איכן לדור אני אומר לכם שתעשו לי משכן; עד שלא נברא העולם —)

הרי מקדשי בנוי למעלה,

שנאמר: כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁינוּ;

ושם היכל כסאי בנוי,

שנאמר: יְיָ בְּהֵיכַל קׇדְשׁוֹ, יְיָ בַּשָּׁמַיִם כִּסְאוֹ(תהלים יא, ד);

וכן ישעיה אומר: וָאֶרְאֶה אֶת יְיָ יֹושֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל(ישעיה ו, א).

ובשביל חיבתכם — אני מניח את המקדש העליון, שהוא מתוקן עד שלא נברא העולם, וארד ואשכון ביניכם,

שנאמר: (בובר: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ(שמות כה, ח)) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.

בשם רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי יוחנן (בובר: אמר רבי יהודה בר סימון בשם רבי יוחנן):

זה אחד משלשה דברים ששמע משה מפי הגבורה והרתיע לאחריו:

שאמר לו: וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּופֶר נַפְשׁוֹ(שמות ל, יב).

אמר משה: מי יוכל לתת כופר נפשו?

עוֹר בְּעַד עוֹר וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ(איוב ב, ד) — ועדיין אינו מגיע,

שנאמר: אָח לֹא פָדֹה יִפְדֶּה אִישׁ לֹא יִתֵּן לֵאלֹהִים כׇּפְרוֹ(תהלים מט, ח),

וכתיב: וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם וְחָדַל לְעוֹלָם(תהלים מט, ט).

אמר הקדוש ברוך הוא: איני מבקש לפי כוחי, אלא לפי כוחם — זֶה יִתְּנוּ(שמות ל, יג).

אמר רבי מאיר:

נטל הקדוש ברוך הוא כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד, והראה לו למשה:

זֶה יִתְּנוּ — כזה יתנו.

ובשעה שאמר לו: אֶת קׇרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי(במדבר כח, ב) —

אמר משה: מי יוכל להספיק לו קרבנות?

אם אנו מקריבין כל חיתו יער, ועורכים כל עצי לבנון — אינו כדאי,

שנאמר: וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר וְחַיָּתוֹ אֵין דֵּי עוֹלָה(ישעיה מ, טז).

אמר לו: איני מבקש לפי כחי, אלא לפי כחם —

וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה(במדבר כח, ג);

ולא שניהם בבת אחת, אלא אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וגו׳(במדבר כח, ד).

ובשעה שאמר לו: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ —

אמר משה: הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ(מלכים א ח, כז),

ואומר: הֲלא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא(ירמיה כג, כד),

ואומר: הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹום רַגְלָי(ישעיה סו, א) — ואנו יכולין לעשות לו מקדש?

אמר לו הקדוש ברוך הוא: איני מבקש לפי כוחי, אלא לפי כוחם —

וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹות(שמות כו, א).

כיון ששמעו ישראל כך — עמדו ונתנדבו ברצון, ועשו את המקדש.

כיון שעשו את המשכן — מיד נתמלא המשכן מכבודו,

שנאמר: וְלֹא יָכֹול מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן(שמות מ, לה).

אמרו הנשיאים: הרי השעה שנקריב קרבנות בשמחה, ששרת השכינה בינותינו.

ומנין? ממה שקראו בענין זה:

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן.

עשרה דברים עלו במחשבה:

ירושלם,

ורוחות האבות,

ואור הצדיקים,

וגהנם,

ומי המבול,

ולוחות השנים,

והשבת,

והמקדש,

והארון,

ואור העולם הבא.

תניא:

שבעה דברים נבראו קודם (פרקי דרבי אליעזר: עד שלא) נברא העולם, ואלו הן:

תורה, ותשובה, וגן עדן, וגיהנם, וכסא הכבוד, ובית המקדש, ושמו של משיח. (חופת אליהו: תורה, וגן עדן, וגיהנם, ושמו של משיח, וכסא הכבוד, ותשובה, ובית המקדש; פרקי דרבי אליעזר: תורה, ותשובה, וכסא, וגן עדן, וגהנם, ומקום בית המקדש, ושמו שלמשיח.)

תורה — דכתיב: יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ(משלי ח, כב) (חופת אליהו: קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז; פרקי דרבי אליעזר: קֶדֶם וגו׳ — עד שלא נברא העולם).

תשובה — דכתיב: בְּטֶרֶם הָרִים יֻולָּדוּ(תהלים צ, ב) (חופת אליהו: בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה(ישעיה סו, ז)),

וכתיב (חופת אליהו: ואומר; פרקי דרבי אליעזר: מה כתיב אחריו?): תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם(תהלים צ, ג).

גן עדן — דכתיב: וַיִּטַּע יְיָ אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם(בראשית ב, ח).

גיהנם — דכתיב: כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תׇּפְתֶּה(ישעיה ל, לג).

כסא הכבוד ובית המקדש — דכתיב: כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ(ירמיה יז, יב). (נדרים: כסא כבוד — דכתיב: נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז(תהלים צג, ב); בית המקדש — דכתיב: כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן; חופת אליהו: כסא הכבוד — דכתיב: כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן; בית המקדש — דכתיב: מִקְּדָשׁ יְיָ כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ(שמות טו, יז))

שמו של משיח — דכתיב: יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ(תהלים עב, יז).

(פרקי דרבי אליעזר: וכתוב אחד אומר: וְאַתָּה בֵּית לֶחֶם אֶפְרָתָה צָעִיר לִהְיוֹת בְּאַלְפֵי יְהוּדָה מִמְּךָ לִו יֵצֵא לִהְיוֹת מוֹשֵׁל בְּיִשְׂרָאֵל וּמוֹצָאֹותָיו מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם(מיכה ה, א))

ששה דברים קדמו לבירייתו של עולם:

יש מהם שניבראו, ויש מהם שעלו במחשבה להיבראות.

התורה וכסא הכבוד נבראו.

התורה מנין? יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ וגו׳(משלי ח, כב).

כסא כבוד מנין? נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז, מֵעוֹלָם אָתָּה(תהלים צג, ב).

האבות עלו במחשבה להיבראות —

כְּבִכּוּרָה בִתְאֵינָה בְּרֵאשִׁיתָהּ מצאתי אֲבוֹתֵיכֶם(הושע ט, י).

ישראל עלו במחשבה להיבראות — מנין?

זְכֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶּדֶם(תהלים עד, ב).

בית המקדש עלה במחשבה להיבראות, שנאמר:

כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ(ירמיה יז, יב).

שמו שלמשיח עלה במחשבה להיבראות, שנאמר:

יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם, לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ(תהלים עב, יז).

רבי אהבא ברבי זעירא:

אף התשובה, הדא היאהדא היא — זו היא דכתיב:

בְּטֶרֶם הָרִים יֻולָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל וּמֵעוֹלָם ועד עוֹלָם אַתָּה אֵל(תהלים צ, ב) —

מאותה השעה תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא, וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם(תהלים צ, ג).

אבל אינו יודע אי זה קדם: אם התורה לכסא הכבוד, אם כסא הכבוד לתורה.

אמר רבי אבא בר כהנא:

התורה קדמה לכסא הכבוד, שנאמר: יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ, קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז —

קדם לאותו שכתוב בו: נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז, מֵעוֹלָם אָתָּה.

רבי הונא ברבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק:

מחשבתן של ישראל קדמה לכל.

משל למלך שהיה נשאוי למטרונהמטרונה — גבירה, אשה חשובה, ולא היה לו הימנה בן.

פעם אחת נמצא המלך עובר בשוק.

אמר: טלו מלינין וקלמיןמלינין וקלמין — דיו וקולמוסים זו לבני.

והיו כל אומרין: בן אין לו!

והוא אומר: טלו מלינין וקלמין זו לבני? אתמהאאתמהא — בתמיה!!

חזרו ואמרו: המלך אסטרלוגוסאסטרלוגוס — חוזה בכוכבים הוא!

אילולי שצפה המלך שהוא עתיד להעמיד בן — היה אומר: טלו מלינין וקלמין זו לבני? אתמהא!

כך, אילולי שצפה הקדוש ברוך הוא שאחר עשרים וששה דור ישראל עתידין לקבל את התורה,

היה כותב בתורה ואומר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(ויקרא כד, ב), דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות יד, ב)? אתמהא!

אמר רבי בניה:

העולם ומלואו לא ניברא אלא בזכות תורה,

שנאמר: יְיָ בְּחׇכְמָה יָסַד אָרֶץ, כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה(משלי ג, יט).

רבי ברכיה אמר: בזכות משה,

שנאמר: וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ, כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן(דברים לג, כא).

רבי חונה בשם רב מתנא:

בזכות שלשה דברים נברא העולם: בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות ביכורים,

דכתיב: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ(בראשית א, א).

ואין ראשית אלא חלה —

היךהיך — כמו כמה דאת אמר: רֵאשִׁית עֲרִיסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה(במדבר טו, כ).

ואין ראשית אלא מעשרות —

היך כמה דאת אמר: רֵאשִׁית דְּגָנְךָ ותירושך וְיִצְהָרֶךָ(דברים יח, ד).

ואין ראשית אלא ביכורים —

היך כמה דאת אמר: רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְיָ אֱלֹהֶיךָ(שמות כג, יט).

דרש רבא:

אִם בְּרִיאָה יִבְרָא יְיָ(במדבר טז, ל) —

אם בריאה גיהנם — מוטב תהיה; אם לאו — יִבְרָא יְיָ.

איניאיני — האמנם? וכי כן הוא?? והא תניאוהא תניא — והרי שנינו (בברייתא):

שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, אלו הן:

תורה, ותשובה, גן עדן, וגיהנם, כסא הכבוד, ובית המקדש, ושמו של משיח.

תורה — דכתיב: יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ וגו׳(משלי ח, כב);

תשובה — דכתיב: בְּטֶרֶם הָרִים יֻולָּדוּ וַתְּחוֹלֵל וגו׳(תהלים צ, ב), תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וגו׳(תהלים צ, ג);

גן עדן — דכתיב: וַיִּטַּע יְיָ אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וגו׳(בראשית ב, ח);

גיהנם — דכתיב: כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תׇּפְתֶּה(ישעיה ל, לג);

כסא כבוד — דכתיב: נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז(תהלים צג, ב);

בית המקדש — דכתיב: כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן(ירמיה יז, יב);

שמו של משיח — דכתיב: יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם וגו׳(תהלים עב, יז).

אלא הכי קאמרהכי קאמר — כך אמר, כך פירושו: אי איברי ליהאי איברי ליה — אם נברא לה פומאפומא — פה — מוטב; ואם לא — יִבְרָא יְיָ.

והכתיבוהכתיב — והרי כתוב: אֵין כׇּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ(קהלת א, ט)!

הכי קאמר: אי הכאהכא — כאן לא מקרב פומא — להכא ליקרבליקרב — שיקרב.

יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם(תהלים עב, יז) — שלא יטעם טעם מיתה.

ולִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ —

שבעה דברים היו קודם שנברא העולם:

תורה, וכסא הכבוד, וגן עדן, וגהנם, ותשובה, ובית המקדש של מעלה, ושם משיח.

תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם(תהלים צ, ג).

אמר רבי אבהו ברבי זעירא:

גדולה תשובה, שקדמה לבריאת עולם.

ומה היתה התשובה? היתה בת קול שמכרזת ואומרת: שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם.

שבעה דברים קדמו לבריאת עולם אלפים שנה:

התורה, וכסא הכבוד, וגן עדן, וגיהנם, ותשובה, ובית המקדש של מעלה, ושם משיח.

ואנה היתה התורה כתובה?

באש שחורה על גבי אש לבנה, ומונחת על ברכו של הקדוש ברוך הוא.

והקדוש ברוך הוא יושב על כסא הכבוד;

וכסא הכבוד מתוקן בחסדו של הקדוש ברוך הוא על הרקיע שעל ראשי החיות —

אבל החיות לא היו באותה שעה.

וגן עדן — מימינו של הקדוש ברוך הוא, וגהנם — משמאלו;

ובית המקדש מתוקן לפניו;

ושם משיח חקוק על אבן יקרה על גבי המזבח;

ובת קול מכרזת ואומרת: שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם.

והיו הכל נסתכלין בכחו של הקדוש ברוך הוא.

וכשברא הקדוש ברוך הוא עולמו, וברא חיות הקודש — תיכן הרקיע עם כולם על קרני החיות,

שנאמר: עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ(יחזקאל א, כב).

אמר רבי הונא אמר רבי שמעון בן לקיש:

אלפים שנה קדמו אלו עם התורה לברייאתו של עולם,

שנאמר: וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם(משלי ח, ל),

ויומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנים,

שנאמר: כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹור(תהלים צ, ד).

אמר רבי נחמיה:

בוא וראה מה מידה טובה ברא הקדוש ברוך הוא בעולמו עד שלא ברא את העולם. ואיזו זו? זו תורה.

תמן תנינןתמן תנינן — שם (במשנה) שנינו:

שבעה דברים נבראו קודם לכל, ואלו הן:

תורה, וכסא כבוד, ובית המקדש, וגן עדן, וגיהנם, ותשובה, ושמו של משיח.

כסא כבוד מניין? שנאמר: כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן(ירמיה יז, יב).

בית המקדש מניין? שנאמר: מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ.

גן עדן מניין? שנאמר: וַיִּטַּע אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם(בראשית ב, ח).

גיהנם מניין? שנאמר: כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תׇּפְתֶּה(ישעיה ל, לג).

תשובה מניין? שנאמר: בְּטֶרֶם הָרִים יֻולָּדוּ(תהלים צ, ב).

שמו של משיח מניין? שנאמר: לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ(תהלים עב, יז).

תורה מניין? שנאמר: יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ(משלי ח, כב).

ומה כתיב למעלה מן הענין? לְהַנְחִיל אֹוהֲבַי יֵשׁ(משלי ח, כא).

אמר רבי יהושע בן לוי:

עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות.

מניין? יֵשׁ.

לכך אמר: להנחיל.

כתחילה היתה תורה אצלך, שנאמר: וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן(משלי ח, ל);

ואחר כך עמד והורידה לארץ, ונתנה לבני אדם, שנאמר: מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ(משלי ח, לא).

אמר רבי אלכסנדרי:

מהו בְּתֵבֵל אַרְצוֹ?

מיכן אתה למד שעשרה שמות נקראת הארץ, ואלו הן:

ארץ, אדמה, ארקא, תבל, חלד, ראשית, גיא, שדה, יבשה, חרבה.

ארץ — שבני אדם רצין בה;

אדמה — שממנה נברא אדם;

חרבה — שהמים חרבים אותה;

יבשה — שהובישה מעשיה הטובים, כשקיבלה דמו שלהבל;

ארקא — שברחה מפני הקדוש ברוך הוא, בשעה שרצה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל על הר סיני;

תבל — שהיא מתבלת בפירותיה;

חלד — שבני אדם מעלין חלודה;

ראשית — שהיא ראשית לכל מעשיהו;

גיא — שהיא עשויה גבעות;

שדה — שהיא עשויה שדות.

רבי זעירא דריש ליה מהכאדריש ליה מהכא — דורש אותו מכאן:

וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה(בראשית כד, סג).

עד שלא נברא העולם — היה הקדוש ברוך הוא ושמו בלבד.

ועלה במחשבה לפניו לברות את העולם,

והיה מחריט לפניו את העולם, ולא היה העולם עומד.

משל למה הדבר דומה?

למלך בשר ודם שהוא רוצה לבנות פלטין שלו:

אם אינו מחריט בארץ יסודותיו, אין מוציאין ומביאין שהדין, ואין יכול לבנות.

כך היה הקדוש ברוך הוא מחריט לפניו את העולם,

ולא היה העולם עומד —

עד שברא את התשובה.

ששה דברים נבראו קודם:

תורה,

גיהנם,

וגן עדן,

וכסא כבוד,

ושמו שלמשיח,

ובית המקדש.

תורה מנין?

שנאמר: יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ(משלי ח, כב).

גיהנם מנין?

שנאמר: כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תׇּפְתֶּה(ישעיה ל, לג).

אין תׇּפְתֶּה אלא גיהנם, שהיא ברואה קודם לכל.

כיון שברא הקדוש ברוך הוא גיהנם — עמד וקילס את כל מעשה ידיו,

שנאמר: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כׇּל אֲשֶׁר עָשָׂה וגו׳(בראשית א, לא).

גַּם הִוא לַמֶּלֶךְ הוּכָן —

אין מֶלֶךְ אלא יצר הרע,

שנאמר: טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם(קהלת ד, יג) — זה יצר טוב;

מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל — זה יצר הרע.

דבר אחר:

זה רבי עקיבה;

מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל — זה רופוס הרשע.

הֶעְמִיק הִרְחִיב —

מלמד שהעמיקה לו והרחיבה לו למלאך המות, כדי שתהא לו מלא קומתו.

מְדֻורָתָהּ אֵשׁ וְעֵצִים הַרְבֵּה.

גן עדן מנין?

שנאמר: וַיִּטַּע יְיָ אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם(בראשית ב, ח).

כסא כבוד מנין?

שנאמר: נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז(תהלים צג, ב).

שמו שלמשיח מנין?

שנאמר: לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ(תהלים עב, יז).

בית המקדש מנין?

שנאמר: כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן וגו׳(ירמיה יז, יב).

דבר אחר:

מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה(ירמיה ח, כג).

מהו מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם?

אמר הקדוש ברוך הוא: הלואי הנחתי עולמי תהו ובהו כשם שהיה (נוסח שני: כמו שהיה),

שנאמר: וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם(בראשית א, ב).

ואין רֹאשִׁי שנאמר (נוסח שני: שכתוב) כאן אלא ברייתו של עולם,

שנאמר: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים(בראשית א, א).

אתה מוצא: כל הבריות שבעולם לשמם נפלגו — מה הם, ולמה הם נעשים, ועל מה הנייההנייה — תועלת, תכלית נבראו.

ומן השמש הזה יכול אדם לידע מה שמו, ועל מה נעשה, ועל מה נברא:

בראשונה — להודיע לכל כח גבורתו של הקדוש ברוך הוא;

ועוד — נברא להאיר ולהבדיל בין היום ובין הלילה;

ועוד — להבדיל ארבע תקופות השנה;

ועוד — לחמם ולהפריא את הדשא והעשבים, וכל זרע הארץ ופירות האילנות.

ונקרא שמו שמש — שהוא משמש את כל העולם כלו.

וכן בכל הספרים הקדושים — יש בהן חכמה ובינה ודיעה, למה נכתבו, ונקרא שמם, ועל מה הנייה נכתבו.

ספר הראשון של תורה — למה נקרא שמו בְּרֵאשִׁית(בראשית א, א)?

לפי שכל בריאת העולם כתובה בו, והוא היה ראש לכל;

וידעו כל הדורות שהקדוש ברוך הוא היה קודם לעולם,

ובעצתו הטובה ברא את העולם וכל בריותיו, ולא בעצת כל בריה בעולם,

והוא בכבודו ובעצמו מושל בעולמו.

קודם שנברא העולם — היה כלו מים, ותהו ובהו,

שנאמר: וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וגו׳(בראשית א, ב).

תהו — דומה לקו ירוק המקיף כל העולם, וממנו יצא חשך לעולם;

ובהו — הם אבנים מפולמות ומשוקעות בתהום, שמהם יוצאים המים,

שנאמר: וְנָטָה עָלֶיו קַו תֹהוּ וְאַבְנֵי בֹהוּ(ישעיה לד, יא).

וכשעלה במחשבה להבראות — היה הקדוש ברוך הוא מחשב איך יברא העולם ויעמוד, מפני עונותיו של אדם שעתידים לחטוא;

והקדים וברא תשובה, ואחר כך ברא העולם.

שבעה דברים נבראו קודם שברא העולם, ואלו הן:

תורה, וכסא הכבוד, וגן עדן, וגיהנם, ותשובה, ובית המקדש, ושמו של משיח.

תורה מנין? דכתיב: יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ(משלי ח, כב).

כסא הכבוד מנין? דכתיב: נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז(תהלים צג, ב).

גן עדן מנין? דכתיב: וַיִּטַּע יְיָ אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם(בראשית ב, ח).

גיהנם מנין? דכתיב: כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תׇּפְתֶּה(ישעיה ל, לג).

תשובה מנין? דכתיב: בְּטֶרֶם הָרִים יֻולָּדוּ וגו׳(תהלים צ, ב), תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וגו׳(תהלים צ, ג).

בית המקדש מנין? דכתיב: כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן(ירמיה יז, יב).

שמו של משיח מנין? דכתיב: יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ(תהלים עב, יז).

וְעַתָּה כֹּה אָמַר יְיָ בֹּורַאֲךָ יַעֲקֹב(ישעיה מג, א).

רבי פינחס בשם רבי ראובן:

אמר הקדוש ברוך הוא לעולמו:

עולמי, עולמי! אומר לך מי בראך? אומר לך מי יצרך?

יעקב בראך, ישראל יצרך,

דכתיב: בֹּורַאֲךָ יַעֲקֹב וְיֹוצֶרְךָ יִשְׂרָאֵל.

רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי אמר:

בהמות לא נבראו אלא בזכותו שליעקב,

דכתיב: הִנֵּה נָא בְהֵמוֹת(איוב מ, טו).

רבי יהושע בן נחמיה בשם רבי חנינה בר יצחק:

שמים וארץ לא נבראו אלא בזכותו שליעקב.

מאי טעמא?

וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב(תהלים עח, ה) — ואין ״עדות״ אלא שמים וארץ,

דכתיב: הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ(דברים ד, כו).

רבי ברכיה אמר:

שמים וארץ לא נבראו אלא בזכותו שליעקב, ששמו ישראל.

מאי טעמא?

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ(בראשית א, א) — ואין ״ראשית״ אלא ישראל,

כמה דאת אמר: קֹודֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ רֵאשִׁית תבואתו(ירמיה ב, ג).

אמר רבי אבהו:

הכל לא נוצרו אלא בזכותו שליעקב.

הדא הוא דכתיב:

לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב כִּי יוֹצֵר הַכֹּל(ירמיה י, טז).

רבי ברכיה ורבי לוי בשם רבי שמואל בר נחמן:

אברהם לא ניצל מכבשן האש אלא בזכות שליעקב.

משל: למה הדבר דומה?

לאחד שהיה נידון לפני השלטון, ויצא דינו מלפני השלטון לישרף.

בא אותו השלטון, ראה באיסטרלוגייאאיסטרלוגייא — חכמת הכוכבים, חיזוי בכוכבים שלו, וראה שהוא עתיד להוליד בת, והיא עתידה להינשא למלך.

אמר: כדיי הוא להינצל בזכות בתו, שהוא עתיד להוליד והיא נישאת למלך.

כך אברהם, יצא דינו מלפני נמרד להישרף,

וצפה הקדוש ברוך הוא שיעקב עתיד לצאת ממנו.

אמר: כדיי הוא להינצל בזכותו שליעקב.

הדא הוא דכתיב:

לָכֵן כֹּה אָמַר יְיָ אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם(ישעיה כט, כב).

ורבנן אמריורבנן אמרי — והחכמים אומרים:

אברהם עצמו לא נברא אלא בזכותו שליעקב.

הדא הוא דכתיב:

כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו(בראשית יח, יט).

ואין צְדָקָה וּמִשְׁפָּט אלא ביעקב,

כמה דאת אמר: מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בְּיַעֲקֹב(תהלים צט, ד).

רְאוּ קָרָא יְיָ בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל(שמות לה, ל).

זה שאמר הכתוב:

וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה(ישעיה מ, כה) (בובר: יֹאמַר קָדוֹשׁ, שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וגו׳(ישעיה מ, כו)).

אמר הקדוש ברוך הוא: אֶל מִי תְדַמְּיוּנִי?

בשר ודם, אם יהיה מהלך בחשכה (שמות רבה: באפלה), ובא אדם והאיר לו (שמות רבה: והדליק לו נר) — אינו צריך להחזיק לו טובה?

ואתם ישנים בלילה, ואני מעלה עליכם את האורה (שמות רבה: אבל הבריות ישנים, ואני מעלה להם אורה) — אין אתם צריכין להחזיק לי טובה?

הוי: וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה.

(שמות רבה: דבר אחר: וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה)

שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ —

בזכות מה עומדים (שמות רבה: אלו בזכות מי נבראו?) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם(בראשית ב, ד) (בובר: וְהָאָרֶץ)?

(שמות רבה: ובזכות מי הם עומדים?) בזכות וְאֵלֶּה שְׁמוֹת(שמות א, א) (בובר: בְּנֵי יִשְׂרָאֵל).

בזכות מה כל אילו עומדין? (בובר: ואלה בזכות מי?)

בזכות אֵלֶּה הָעֵדֹות וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים(דברים ד, מה).

מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם.

כתוב אחד אומר: לְכֻולָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא(תהלים קמז, ד),

וכתוב אחר אומר: לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא.

אם שֵׁמוֹת — למה בְּשֵׁם? ואם בְּשֵׁם — למה שֵׁמוֹת? (שמות רבה: כיצד יתקיימו שני מקראות הללו?)

אלא כשהקדוש ברוך הוא רוצה — יקרא לכולם בשם אחד, והן עומדין לפניו כאחד;

וכשהוא רוצה — קורא לכל אחד בשמו: גבריאל, מיכאל, רפאל (בובר: ואחד בשמו, מיכאל וגבריאל).

הוי: לְכֻולָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא.

דבר אחר:

לְכֻולָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא — הרי מלמעלן.

מנין מלמטן?

רְאוּ קָרָא יְיָ בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל.

מזכירין ומניחין, מזכירין ומשחקין.

מזכירין ומניחין —

וְאִתּוֹ אׇהֳלִיהב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן(שמות לח, כג):

שבח לו, שבח לאביו, שבח למשפחתו, שבח למטה דן, שכך יצא ממנו.

מזכירין ומשחקין —

וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹומִית בַּת דִּבְרִי(ויקרא כד, יא):

גנאי לו, לאמו, גנאי למשפחתו, גנאי למטה שיצא ממנו.

מזכירין ומשחקין —

עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה(יהושע ז, א):

גנאי לו, גנאי למשפחתו, גנאי למטה שיצא ממנו.

(שמות רבה: מזכירין ומניחין: וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר וגו׳(שמות לח, כב).)

רְאוּ קָרָא יְיָ בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל.

מה צורך לחור להזכר כאן?

אלא שנתן נפשו להקדוש ברוך הוא:

בשעה שבקשו לעשות את העגל — עמד כנגדם וגער בהן, ועמדו עליו והרגוהו.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, אני פורע לך.

למה הדבר דומה?

למלך שמרדו בו לגיונותיולגיונותיו — גדודי חייליו.

עמד שר צבאו ונלחם עמהם, אמר להם: במלך אתם מורדין?

עמדו עליו והרגוהו.

בא המלך, אמר להן: היכן שר צבא שלי?

אמרו לו: הרגו אותו לגיונות.

אמר לו המלך: חייך, אילו ממון נתתה לי — הייתי פורע לך;

עכשיו, כשנתת נפשך עלי — כל בנים שיצאו ממך אני עושה אותן דוכסין ואפרכיןדוכסין ואפרכין — שרי צבא ומושלי מחוזות.

כך חור נתן להקדוש ברוך הוא נפשו במעשה העגל.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: וכך עשית? חייך, כל בנים שיצאו ממך אני מגדלן בעולם,

שנאמר: רְאוּ קָרָא יְיָ בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר.

וַיְמַלֵּא אֹותוֹ רוּחַ אֱלֹהִים(שמות לה, לא) —

ולא תאמר בצלאל בלבד, אלא כל מי שעסקו במלאכת המשכן — נתן בהם הקדוש ברוך הוא חכמה ודעת ובינה,

שנאמר: וַיַּעֲשׂוּ כׇל חֲכַם לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה(שמות לו, ח).

ולא תאמר בבני אדם, אלא אפילו בחיה ובבהמה.

ומכולם לא נתפרסם אלא בצלאל:

רְאוּ קָרָא יְיָ בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל.

כל השבח הזה מהיכן בא? משבט יהודה.

ומהיכן זכה לכל דעה ובינה הזו? בזכותה של אמו.

זה שאמר הכתוב:

אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ(איוב כח, כז) וַיֹּאמֶר לָאָדָם(איוב כח, כח).

רבי אחא ורבותינו.

רבותינו אומרים:

שני פעמים אומר את הדבר בינו לבין עצמו, ואחר כך אומרו לישראל,

שנאמר: אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ —

רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ — הרי אחד;

הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ — הרי שנים;

ואחר כך אומרו לישראל, שנאמר: אָז רָאָהּ וגו׳, ואחר כך וַיֹּאמֶר לָאָדָם.

ממי אתה למד? מיוכבד וממרים.

מה כתיב בהן? וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹות וַיֹּאמֶר לָהֶן וגו׳(שמות א, יח);

וּרְאִיתֶן עַל הָאׇבְנָיִם(שמות א, טז) — במקום שהילד נבנה — אִם בֵּן הוּא.

ולמה עושין כן?

אלא שאמרו לו איצטרוגוליןאיצטרוגולין — חוזים בכוכבים שלו: ביום הזה גואל ישראל נולד, ואין אנו יודעין אם מצרי אם ישראל.

באותה שעה כינס כל המצריים, ואמר להם: השאילו לי בניכם יום אחד,

שנאמר: כׇּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹורָה תַּשְׁלִיכֻוהוּ(שמות א, כב).

מישראל אין כתיב כן, אלא כׇּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד — בין מצרי בין ישראל — הַיְאֹורָה תַּשְׁלִיכֻוהוּ.

וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹות אֶת הָאֱלֹהִים וגו׳(שמות א, יז).

מה פרע להן הקדוש ברוך הוא? עשה להם בתים.

ומה בתים עשה להם? בית כהונה ובית מלכות.

יוכבד נטלה כהונה ומלכות: אהרן כהן גדול, ומשה מלך,

שנאמר: וַיְהִי בִישֻׁורוּן מֶלֶךְ(דברים לג, ה).

ומה שכר נטלה מרים? חכמה —

הֵן יִרְאַת יְיָ הִיא חׇכְמָה.

העמיד ממנה בצלאל, שכתוב בו: וָאֲמַלֵּא אֹותוֹ רוּחַ אֱלֹהִים(שמות לא, ג).

אמר רבי יהודה בר שלום:

בזכות ישראל נברא העולם.

מהו אומר? מקדם ברא אלהים אין כתיב כאן, ו'מתחילה' אין כתיב כאן, אלא בְּרֵאשִׁית(בראשית א, א).

מהו בְּרֵאשִׁית? אילו ישראל, שנקראו ראשית,

שנאמר: קֹודֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹו וגו׳(ירמיה ב, ג).

ממה שנקראו ראשית בעניין,

שנאמר: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים וגו׳.

מאימתי נתגדל הקדוש ברוך הוא? משברא שמים וארץ.

ובזכות מי בראו? בזכות ישראל, שנאמר: קֹודֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ(ירמיה ב, ג).

אמר רבי אבא בר כהנא:

תְּבוּאָתֹה כתיב; ולמה אנו קורין תבואתו?

שאין אנו אוכלין אלא מן התבואה, ולא מן הקרן, שהיא קיימת לנו לעולם הבא.

דבר אחר:

בזכות התורה נבראו שמים וארץ, שנאמר: וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ(ישעיה נא, טז).

דבר אחר: בזכות ציון, שנאמר: וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה.

דבר אחר:

בְּרֵאשִׁית(בראשית א, א).

כתוב אחד אומר: בְּרֵאשִׁיתָהּ רָאִיתִי אֲבוֹתֵיכֶם(הושע ט, י) (נוסח שני: ״ראיתי את אבותיכם״),

וכתיב: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים —

(נוסח שני: בראשית, בראשיתה —) לגזירה שוה.

מלמד שלא ברא הקדוש ברוך הוא את העולם (נוסח שני: עולמו) אלא בשביל ישראל,

שאין רֵאשִׁית האמור כאן (נוסח שני: חסר) אלא ישראל,

שנאמר: קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ רֵאשִׁית(ירמיה ב, ג) (נוסח שני: תְּבוּאָתֹה; אוצר מדרשים: תבואתו).

דבר אחר:

בְּרֵאשִׁית — אל תקרי בְּרֵאשִׁית אלא ברא שת (נוסח שני: ברא ראשית; אוצר מדרשים: ברא שי״ת).

מלמד שלא ברא הקדוש ברוך הוא את העולם אלא בשביל שלשה שנקרא (נוסח שני: שנקראו) ראשית, אלו הן:

תורה, ישראל, ויראה (נוסח שני: ויראת יי).

תורה מנין? דכתיב: יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ(משלי ח, כב).

ואין דַּרְכּוֹ אלא תורה, שנאמר: דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹועַם(משלי ג, יז) — אלו תורה, נביאים וכתובים;

וְכׇל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם — אלו מדרש, הלכות ואגדות.

ומנין שישראל נקראו ראשית? שנאמר: קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ רֵאשִׁית.

ומנין שהיראה נקראת ראשית? שנאמר: רֵאשִׁית חׇכְמָה יִרְאַת יְיָ(תהלים קיא, י).

מכאן שגדולה יראה לפני הקדוש ברוך הוא יותר מכל חכמה ובינה, שבהן ברא הקדוש ברוך הוא את העולם,

שנאמר: הֵן יִרְאַת יְיָ חׇכְמָה(איוב כח, כח) (אוצר מדרשים: ״יראת יי היא חכמה״) —

ואין הֵן אלא אחת, שכן בלשון יון קורין לאחת הינההינה — אחת.

ומנין שברא הקדוש ברוך הוא את העולם בחכמה ובינה (אוצר מדרשים: חסר)?

שנאמר: יְיָ בְּחׇכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה(משלי ג, יט).

ושמא תאמרו: שמים וארץ (אוצר מדרשים: ועולם הזה ועולם הבא) בלבד נבראו באלו שש אותיות?

והעולם הזה והעולם הבא ושמונה עשר אלף עולמות (נוסח שני: והלא העולם הזה והעולם הבא ושמונה עשר אלף עולמים; אוצר מדרשים: אף שמונה עשר אלף עולמות) נבראו בהם,

שנאמר: כִּי בְּיָהּ יְיָ צוּר עוֹלָמִים(ישעיה כו, ד).

ומה תלמוד? (נוסח שני: חסר) להודיע שברא הקדוש ברוך הוא שמונה עשר אלף עולמות, והעולם הזה והעולם הבא (אוצר מדרשים: חסר), שבהם צוּר עוֹלָמִים:

צור עולם לא נאמר, אלא צוּר עוֹלָמִים.

ומנין שיש שמונה עשר אלף עולמות (נוסח שני: והעולם הזה באמצעיהם)?

שנאמר: וְשֵׁם הָעִיר מִיּוֹם יְיָ שָׁמָּה(יחזקאל מח, לה) —

מלמד שהתחיל באמצעיתם,

שנאמר: סָבִיב שְׁמֹונָה עָשָׂר אָלֶף וְשֵׁם הָעִיר וגו׳.

מלמד שמיום שהתחיל וברא הקדוש ברוך הוא את העולם, ותקן מעשה בראשית —

קבע הקדוש ברוך הוא שמה של ירושלם ושמה של ארץ ישראל, להשרות שכינתו בתוכו;

ואחר כך נתעלה וישב ברומו של עולם,

שנאמר: רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹהִים(תהלים נז, ו) (נוסח שני: עַל כׇּל הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ).

דבר אחר: בְּרֵאשִׁית(בראשית א, א).

דכתיב: כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ רָאִיתִי אֲבוֹתֵיכֶם(הושע ט, י) —

מלמד שלא נברא העולם אלא בשביל אברהם.