פסיקתא רבתי

חנוכה

מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות

מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז

תוכן העניינים ↓

תוכן העניינים

פרשת ב: מזמור שיר חנוכת הבית

  1. במזמור שיר חנוכת הביתתהלים ל, א

פרשת ג: ביום השמיני נשיא לבני מנשה

  1. גביום השמיני נשיא לבני מנשהבמדבר ז, נד

פרשת ד: ויקח אליהו שתים עשרה אבנים

  1. דויקח אליהו שתים עשרה אבניםמלכים א יח, לא

פרשת ה: ויהי ביום כלות משה

  1. הויהי ביום כלות משהבמדבר ז, א

פרשת ו: ותשלם כל המלאכה

  1. וותשלם כל המלאכהמלכים א ז, נא

פרשת ז: ויהי המקריב ביום הראשון

  1. זויהי המקריב ביום הראשוןבמדבר ז, יב

פרשת ח: והיה בעת ההיא אחפש את ירושלם בנרות

  1. חוהיה בעת ההיא אחפש את ירושלם בנרותצפניה א, יב
§§201§§

חלק א

ילמדנו

אנר של חנוכה מאימתי היא מצותו

הלכה · ילמדנו · זמן הדלקת נר חנוכה ומקומו, למה מדליקין נרות וקורין את ההלל בחנוכה ולא בפורים, ושבע חנוכות

״רבי יוסי״ — בדפוס: ״רבי אסי״. ״ומצאו בו שפידין של ברזל״ — בדפוס: ״מצאו שם שמונה שפודין של ברזל״. ״לשעבר היינו עבדים ליוון״ — בדפוס: ״לשעבר היינו עבדים לפרעה עבדים ליון״. ״ובחנוכת של עולי גולה״ — בכתב היד ״עולה גולה״, ותוקן כדפוס (״[עולי] גולה״).

מקבילות: ״מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק״ ו״אם היה דר בעליה מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים, ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו״ — ברייתות בבלי שבת פרק ב, כא ע״ב; ״שפודים של ברזל היו וחיפום בבעץ״ — בבלי מנחות פרק ג, כח ע״ב.

מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻוכַּת הַבַּיִת(תהלים ל, א).

ילמדינו רבינו: נר של חנוכה מאימתי היא מצותו?

שנו רבותינו:

משתשקע החמה עד שתסלק רוב הרגלשתסלק רוב הרגל — עד שיפסקו רוב העוברים והשבים מן השוק.

ולאיכן הן מדליקין?

היה דר בעלייה ובה חלון נוטה לרשות הרבים — מדליק;

בשעת הסכנה — מדליק בתוך ביתו.

ואסור לעשות לאורו מלאכה.

רבי יוסי אמר: אסור לראות לאורו.

ולמה מדליקין נירות בחנוכה?

אלא בשעה שנצחו בניו של חשמונאי הכהן הגדול למלכות יוון,

שנאמר: וְעוֹרַרְתִּי בָנַיִךְ צִיּוֹן עַל(זכריה ט, יג) בני יוון,

נכנסו לבית המקדש, ומצאו בו שפידיןשפידין — שפודים, מוטות ברזל של ברזל, וקבעו אותם והדליקו בתוכם נרות.

ולמה קורין את ההלל?

מפני שכתב בו: אֵל יְיָ וַיָּאֶר לָנוּ(תהלים קיח, כז).

ולמה אין קורין בפורים?

כתב: לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד(אסתר ז, ד) — ואין קורין,

ובחנוכה קורין?

אלא מלמד שאין קורין את ההלל אלא על מפלתה של מלכות,

ומלכותו של אחשורוש הייתה קיימת — לכך לא קראו;

אבל במלכות יוון, כיון שכילה אותה הקדוש ברוך הוא, התחילו נותנין המנוןהמנון — שיר הלל, שירת שבח ואומרים:

לשעבר היינו עבדים ליוון, ועכשיו עבדיו של הקדוש ברוך הוא אנו:

הַלְלוּ עַבְדֵי יְיָ(תהלים קיג, א).

וכמה חנוכת הם? שבע חנוכת, ואילו הם:

חנוכת שמים וארץ — שנאמר: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ(בראשית ב, א).

ומה חנוכה היה שם? וַיִּתֵּן אֹותָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם וגו׳(בראשית א, יז).

וחנוכת החומה — שנאמר: וּבַחֲנֻוכַּת חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם(נחמיה יב, כז).

ובחנוכת של עולי גולה — שנאמר: וְהַקְרִיבוּ לַחֲנֻוכַּת בֵּית אֱלָהָא(עזרא ו, יז) דנא וגו׳.

ובחנוכת הכהנים — זו שאנו מדליקין.

וחנוכת העולם הבא — שנאמר: אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּירוֹת וגו׳(צפניה א, יב).

ובחנוכת הנשיאים — זֹאת חֲנֻוכַּת הַמִּזְבֵּחַ(במדבר ז, פד).

וחנוכת המקדש — מה שקראו בעניין במזבח: מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻוכַּת הַבַּיִת לְדָוִד.

תרגום לעבריתשתסלק רוב הרגל עד שיפסקו רוב העוברים והשבים שפידין שפודים, מוטות ברזל המנון שיר הלל, שירת שבח

חלק ב

פתיחתא

ביַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד

פתיחתא · כבוד הצדיקים בפטירתן, שהם מקלסים במשכבותם, ושמו של דוד שאינו זז מבית המקדש

יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל־מִשְׁכְּבוֹתָם(תהלים קמט, ה)

״בנוהג שבעולם אדם מת״ — בכתב היד ״אר׳״ (מסומן בו כמשובש), ותוקן כדפוס. ״ואם לרשעים״ — בכתב היד ״ואין לרשעים״, ותוקן כדפוס. ״יבא שלום״ (בפעם השלישית) — בכתב היד ״ובא שלום״ (מסומן כמשובש). בכתב היד סימן חסר אחרי ״לכך נאמר יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם״, והושלם מן הדפוס: ״בכבוד שהוא עושה להם בשעת סילוקן מן העולם״.

״אמר: יהי רצון שיאמרו בשמי בבתי כניסיות״ — כתב היד משובש כאן (״א׳ר. יהו א׳ בשמי (לעול׳) בבת כניסיות״, ״לעול׳״ מחוק), ותוקן כלשון הדפוס: ״אלא מהו הדבר הזה שאמר אגורה באהלך עולמים? אמר: יהי רצון שיאמרו בשמי לעולם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות״.

בדפוס: ״הקב״ה אינו כן״ מוגה ל״הצדיקים אינו כן״; ״זה צדיקו של עולם, שנאמר: וכבוד יי יאספך״; ״ינוח על משכבו״; ״אין שלום אומר יי לרשעים״; ״כמה שנאמר דובב שפתי ישנים״, בלא ״וחיכך כיין הטוב״.

מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻוכַּת הַבַּיִת לְדָוִד(תהלים ל, א).

כך פתח רבי תנחומא בר אבא:

יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם(תהלים קמט, ה).

באיזה כבוד?

בכבוד של הקדוש ברוך הוא עושה לצדיקים בשעת פטירתן מן העולם.

בנוהג שבעולם אדם מת — אם יש לו בנים, בניו מטפלמטפל — עוסק בצרכי הקבורה, מלווה את המת בו;

הקדוש ברוך הוא אינו כן,

אלא אמר רבי יצחק:

הקדוש ברוך הוא מטפל בצדיקים.

מניין? וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ(ישעיה נח, ח) — זה צדקו של עולם.

וכן בשעה שהצדיק נפטר מן העולם,

אמר רבי חייא הגדול:

שלש כיתות של מלאכים מטפלין בו:

אחת אומרת: יָבא בשלום(ישעיה נז, ב);

ואחת אומרת: יָנוּחוּ עַל משכבו;

ואחת הולכת לפניו ודוממתודוממת — ושותקת, כמה שהכתוב: הֹולֵךְ נְכֹוחוֹ.

אמר רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי יאשיה:

הקדוש ברוך הוא כביכול אומר לו: יָבא שָׁלוֹם.

מן הרשעים את למד, שהקדוש ברוך הוא אומר להם: אין לכם שלום,

כמה שכתב: אֵין שָׁלוֹם אָמַר יְיָ לָרְשָׁעִים(ישעיה מח, כב).

ואם לרשעים הוא אומר בפיו אֵין שָׁלוֹם —

קל וחומר לצדיקים, שיאמר להם: יָבא בשלום.

הוי, שהקדוש ברוך הוא אומר לצדיקים: יָבא שָׁלוֹם.

לכך נאמר: יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם —

בכבוד שהוא עושה להם בשעת סילוקן מן העולם.

מהו יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם?

שהם מקלסים להקדוש ברוך הוא שם.

אמר רבי חמא ברבי יוסי:

אין בין החיים לצדיקים המתים אלא הדיבור בלבד,

והם מקלסים להקדוש ברוך הוא שם, שנפשותם בצרור החיים,

כמה שכתב: וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹונִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים(שמואל א כה, כט).

לכך נאמר: יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם.

ואין יְרַנְּנוּ אלא לשון קילוסקילוס — שבח, הלל,

כמה שכתב: קוֹל רִינָּה וִישׁוּעָה(תהלים קיח, טו).

דבר אחר: ״ירננו״

דבר אחר:

יְרַנְּנוּ — מהו כן?

אמר רבי יוחנן:

בשעה שהזקן יושב ודורש ואומר: כך אמר רבי עקיבא, כך אמר רבי שמעון בן יוחי —

שפתותיהם רוחשותרוחשות — נעות, מרחשות (כמדברות) שם,

כמה שנאמר: וְחִיכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב וגו׳ דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים(שיר השירים ז, י).

לכך נאמר: יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד וגו׳.

אגורה באהלך עולמים

לפיכך אמר דוד: אָגוּרָה בְאׇהׇלְךָ עוֹלָמִים(תהלים סא, ה).

וכי עלתה על דעתו של דוד שהוא חי לעולם?

אמר: יהי רצון שיאמרו בשמי בבתי כניסיות ובבתי מדרשות.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך,

אף על פי שאת מת — אין שמך זז מביתי לעולם,

אלא על כל קרבן וקרבן הם מזכירים שמך, ואומרים שירים משלך: מזמור לדוד.

ולא עוד, אלא הואיל ואתה חשבת לבנות בית המקדש,

אף על פי ששלמה בנך בונה אותו — בשמך אני כותבו:

מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻוכַּת הַבַּיִת לְדָוִד.

תרגום לעבריתמטפל עוסק בצרכי הקבורה, מלווה את המת ודוממת ושותקת קילוס שבח, הלל רוחשות נעות, מרחשות (כמדברות)

חלק ג

גוף הדרשה וחתימה

גהַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת — לֹא אַתָּה תִּבְנֶה לִּי הַבַּיִת

דרשת הפסוק · ״לדוד״ · שני הכתובים בבניין הבית, ותפלת שלמה שנענתה בזכות דוד

״דבר אחר: האתה תבנה — שאתה מיסדו״ — בכתב היד: ״לא אתה תבנה — שאין אתה (תבנה) מוסרו״, והמלים מסומנות בו כמשובשות; תוקן כלשון הדפוס (״דבר אחר האתה תבנה שאתה מיסדו, לא אתה תבנה שאין אתה משכללו״). ״לא אתה תבנה — שאין אתה בונה״ (בדבר האחר השני) — בכתב היד ״אתה תבנה״ (מסומן כמשובש), ותוקן כדפוס.

בדפוס נוסף אחרי ״שבנך יבנה אותו״: ״אתה הקדמת כבודך לכבודי… אבל שלמה בנך מקדים כבודי לכבודו״, ו״האתה תבנה — שהוא נקרא על שמך, שאילולי אתה לא ירדה האש״. בדפוס: ״כמה תפילות סדר [שלמה] ולא ירדה האש״; ״דבי רבי שילא״; ״זכרה לחסדי דוד עבדך״ כמקרא; ״יי העלית מן שאול חיי״.

דבר אחר:

מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻוכַּת הַבַּיִת לְדָוִד(תהלים ל, א).

כתיב אחד אומר: הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת(שמואל ב ז, ה),

וכתוב אחד אומר: לֹא אַתָּה תִּבְנֶה לִּי הַבַּיִת(דברי הימים א יז, ד).

מהו כך? היאך אתה מקיים שני הכתובים?

אלא לֹא אַתָּה תִּבְנֶה — שאין אתה בונה;

הַאַתָּה תִּבְנֶה — שבנך יבנה אותו.

דבר אחר:

הַאַתָּה תִּבְנֶה|לא אתה תבנה — שאתה מיסדו;

לֹא אַתָּה תִּבְנֶה — שאין אתה משכללומשכללו — משלימו, גומרו.

דבר אחר:

לֹא אַתָּה תִּבְנֶה|אתה תבנה — שאין אתה בונה;

הַאַתָּה תִּבְנֶה — שאילולי אתה לא ירדה האש.

כיצד?

אלא כיון שנבנה, כמה תפלות סדר שלמה, ולא ירדה האש.

אמר רבי חלבו בשם דבית רבי שילהדבית רבי שילה — של בית מדרשו של רבי שילה:

הלך והביא ארונו של דוד אביו,

אמר לו: רבון העולמים, אם אין לי מעשים — עשה בשביל חסדיו של דוד אבא.

מיד ירדה אש,

כמה שכתב: יְיָ אֱלֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ זכור נא לְחַסְדֵי דָּוִד עַבְדֶּךָ(דברי הימים ב ו, מב).

מה כתב אחריו? וכלות שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל וְהָאֵשׁ יָרְדָה וגו׳(דברי הימים ב ז, א).

ואם אין אתה למד מיכן שהביא שלמה ארונו של דוד אביו מן קברו —

אמר רבי ברכיה בשם רבי חלבו בשם דבית רבי שילה:

כתב מלא הואכתב מלא הוא — מקרא מפורש הוא:

אֲרוֹמִמְךָ יְיָ כִּי דִילִּיתָנִי וגו׳(תהלים ל, ב), הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי(תהלים ל, ד).

לפיכך אמר שלמה: הואיל ובזכות דוד אבי עשה הקדוש ברוך הוא, הריני אומר שירות חנוכת הבית לשמו:

מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻוכַּת הַבַּיִת לְדָוִד.

תרגום לעבריתמשכללו משלימו, גומרו דבית רבי שילה של בית מדרשו של רבי שילה כתב מלא הוא מקרא מפורש הוא

דכי דמים רבים שפכת

דרשת הפסוק · ״לדוד״ · למה לא בנה דוד את הבית ונקרא על שמו: הדמים ששפך, וחורבן הבית תחת ישראל

״בקרבנות״ — בכתב היד ״בקרב׳״ (אפשר גם: ״בקרבות״); בדפוס: ״כל דמים ששפכת היו לפני קרבנות״.

בדפוס: ״בא נתן הנביא ואמר לו לא תבנה לי הבית״, בלא ״מהו הדברים האלה״; ״אמר רבי יהודה בר אלעאי: אמר לו הקב״ה: דוד, אל תירא״; ״כצבי ואיל… שנאמר: הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל… על הארץ תשפכנו כמים״ (דברים יב, טו–טז); ״שאם אתה בונה אותו״; ״שכן כתב: באהל בת ציון״, בלא ״דרך קשתו כאויב״.

דבר אחר:

מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻוכַּת הַבַּיִת(תהלים ל, א).

בא וראה: שלמה בונה את הבית, והוא נקרא לשמו של דוד.

מהו הדברים האלה?

אלא היה דוד ראוי לבנות, ובשביל דבר אחד לא בנה אותו, ואף על פי שחשב לבנותו.

בא נתן ואמר: לא תבנה, כמה שכתב: לֹא תִּבְנֶה לִּי הַבַּיִת(דברי הימים א יז, ד).

למה? כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה(דברי הימים א כב, ח).

כיון ששמע דוד כך — נתיירא,

אמר: הרי נפסלתי מלבנות בית המקדש.

אמר רבי יהודה:

אל תתיירא, חייך, כך הם לפניי כצבי וכאייל.

לכך נאמר שָׁפַכְתָּ אַרְצָה — ואין אַרְצָה אלא צבי ואיל,

כמה שכתב: לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם(דברים יב, כד).

דבר אחר:

אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, כך היו לפני כל דמים ששפכת בקרבנות.

מניין? שכן כתיב: כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ לְפָנָי.

אמר רבי שמעון בן יוחאי:

אין לְפָנָי אלא קרבנות,

שנאמר: וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְיָ(ויקרא א, ה).

אמר לו דוד: אם כן, למה אין אני בונה אותו?

אמר לו הקדוש ברוך הוא: שאם אתה בונה הוא — הוי קיים ואינו חרב.

אמר לו: והרי יפה!

אמר לו הקדוש ברוך הוא: גלוי וצפוי לפני שעתידין לחטאת, ואני מפיגמפיג — מפיס, משכך חמתי בו ומחריבו, וישראל ניצולין.

מניין? שכן כתיב: דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ כְּאוֹיֵב בְּאֹהֶל בַּת צִיּוֹן שָׁפַךְ כָּאֵשׁ חֲמָתוֹ(איכה ב, ד).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך,

הואיל וחשבתה לבנותו, אף על פי ששלמה בנך בונה אותו — לשמך אני כותבו:

מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻוכַּת הַבַּיִת לְדָוִד.

תרגום לעבריתמפיג מפיס, משכך

השבע חנוכות

חתימה · שבע חנוכות מבריאת העולם ועד חנוכת העולם הבא, שאף היא בנרות

בכתב היד סימן חסר אחרי ״וחנוכת השיני — כשכתב״, ובא אחריו ״(וחנו..)״ מחוק; הפסוק הושלם מן הדפוס (״וחנוכת בית שני — שנאמר: והקריבו לחנוכת בית אלהא וגו׳״). ״וחנוכת של העולם הבא״ — בכתב היד ״וחכונת״ (מסומן כמשובש). ״כאור חמה״ — כך בכתב היד, אחרי ״(חמא)״ מחוק.

בדפוס: ״וחנוכת החומה — שנאמר: ובחנוכת חומת ירושלים״; ״וחנוכת העולם הבא, שאף היא יש בה נרות״. וראה לעיל, בילמדנו, שבע החנוכות בסדר אחר.

דבר אחר:

מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻוכַּת הַבַּיִת לְדָוִד(תהלים ל, א).

שבע חנוכת הם:

חנוכת ברייתו של עולם — שכתב: וַיְכֻלּוּ(בראשית ב, א),

ואין וַיְכֻלּוּ אלא חנוכה, שכתב: וַתֵּכֶל כׇּל עֲבֹודַת(שמות לט, לב).

חנוכת משה — כשכתב: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א).

וחנוכת המזבח — כשכתב: זֹאת חֲנֻוכַּת הַמִּזְבֵּחַ(במדבר ז, פד).

וחנוכת בית הראשון — כשכתב: מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻוכַּת הַבַּיִת לְדָוִד.

וחנוכת השיני — כשכתב: וְהַקְרִיבוּ לַחֲנֻוכַּת בֵּית אֱלָהָא וגו׳(עזרא ו, יז).

וחנוכת חומת ירושלם.

וזו של עכשיו — של בית חשמוני.

וחנוכת של העולם הבא, שאף הוא יש בה נירות,

כמה שכתב: וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר חמה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָיתַיִם(ישעיה ל, כו).

חילופי נוסח והשלמות

על פי כתב יד פרמה 3122. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אעוליעולה
או— (הוספה)
באדםאר׳
בואםואין
ביבאובא
בבכבוד שהוא עושה להם בשעת סילוקן מן העולם.— (הוספה)
באמרא׳ר
ביהי רצון שיאמרויהו א׳
גהַאַתָּה תִּבְנֶה|לא אתה תבנה— (הוספה)
גשאתה מיסדושאין אתה מוסרו
גלֹא אַתָּה תִּבְנֶה|אתה תבנה— (הוספה)
דש— (הוספה)
הוְהַקְרִיבוּ לַחֲנֻוכַּת בֵּית אֱלָהָא וגו׳(עזרא ו, יז).— (הוספה)
הוחנוכתוחכונת

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא רבתיכ״י פרמה, הספרייה הפלטינית 3122
§§301§§

פסיקתא רבתי

דרשה ג

ביום השמיני נשיא לבני מנשה

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצוּר(במדבר ז, נד)

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

על פי כתב יד פרמה 3122 §§cover-end§§

חלק א

ילמדנו

אנר של חנוכה שהותיר שמן

הלכה · ילמדנו · שמן שהותיר בנר חנוכה, מצות זקנים שהקדוש ברוך הוא מקיים, ואפרים שקדם למנשה בקרבנות הנשיאים

״תלמוד: למדונו רבותינו״ — בכתב היד ״תל׳״, ונפתח כלשונו המלאה בפסקא ד (״תלמוד למדונו רבותינו״); בדפוס ליתא. ״איני מקיים״ — בכתב היד ״אני מקיים״, ותוקן כדפוס. ״ביום השמני נשיא לבני אפרים״ (בדבר האחר) — כך בכתב היד; בדפוס: ״ביום השמיני וגו׳״.

בדפוס: ״ושורפה בפני עצמו״; ״אסור להשתמש הימנו״; ״הקריב שבט אפרים תחילה״.

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה(במדבר ז, נד).

ילמדינו רבינו: נר של חנוכה שהותיר שמן, מהו צריך לעשות לו?

תלמוד: למדונו רבותינו:

נר של חנוכה שהותיר שמן ביום הראשון — מוסיף עליו שמן ומדליקו ביום השיני;

ואם הותיר ביום השיני — מוסיף עליו ומדליקו ביום השלישי;

וכן בשאר כל הימים.

אבל אם הותיר ביום השמיני — עושה לו מדורהמדורה — אש גלויה, ערימת עצים בוערת ושורפו בפני עצמו.

למה? כיון שהוקצהשהוקצה — שהופרש, שיוחד למצוה, אסור להשתמש הימנה.

לא יאמר אדם: איני מקיים מצות זקנים, הואיל ואינם מן התורה.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: לאו, בני,

אלא כל מה שהן גוזרין עליך — קיים,

שנאמר: עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ(דברים יז, יא).

למה? שאף עלי הם גוזרין,

שנאמר: וְתִגְזַר אֹומֶר וְיָקׇם לָךְ(איוב כב, כח).

תדע לך:

יעקב מהו אומר בשעה שהוא מברך מנשה ואפרים?

וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה(בראשית מח, כ) —

עשה את הקטן קודם לגדול, וקיים הקדוש ברוך הוא גזירתו.

אימתי? בקורבנות הנשיאים הקריב שבט אפרים,

שנאמר: בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם(במדבר ז, מח),

ואחר — מנשה.

מניין? ממה שקראו בעינין: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה.

דבר אחר

דבר אחר:

בַּיּוֹם הַשְּׁמִנִי נָשִׂיא לִבְנֵי אפרים —

את מוצא שאפרים קרב תחילה, שבכור וגדול, ואחר כך מנשה.

תרגום לעבריתמדורה אש גלויה, ערימת עצים בוערת שהוקצה שהופרש, שיוחד

חלק ב

פתיחתא

בדִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹת

פתיחתא · דברי חכמים כדרבן וכמסמרות נטועים, והזהירות בדברי סופרים; לוט שנפרד מאברהם, ויעקב שבירך את אפרים ומנשה ועשאם שבטים

דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר(קהלת יב, יא–יב)

״כדור של בנות״ — בכתב היד ״כי ר׳ בדור״ (מסומן כמשובש), ותוקן כדפוס. ״וזה אומר טעם אחר״ — בכתב היד ״טעם אחד״, ותוקן כדפוס ולפי ההמשך. ״והמסמר שיש לו שושנה״ — בכתב היד ״והמסרו׳ שיש לך״ (מסומן כמשובש). ״לכך אומר וכמסמרות נטועים״ — בכתב היד ״במסמרות״. ״ככחו של ברזל״, ״שרשיו של אילן״, ״לחרוש״, ״באדם הזה״, ״נכנסת בך״, ״וארבעה״ — בכתב היד ״בכחו״, ״אילו״, ״לחריש״, ״באר׳״, ״כך״, ״וארבעי״ (מסומנים כמשובשים). ״משתילים״ — בכתב היד ״משכים״ (מסומן), כדפוס. ״מה משמרות״ — בכתב היד ״שמה״, ותוקן כדפוס. ״דברי חכמים כדרבונות״ (לפני ״ר׳ חייא בר אבא״) — בכתב היד ״כמים״ (מסומן). ״ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם״ — בכתב היד ״ב׳א אקב׳ו״, והושלם כדפוס.

בדפוס: ״מרדע… שמורה דעה לפרה, ולמה נקרא שמו דרבן — שמדיר בינה בפרה״; ״כדור של בנות, כהדא ספירא דמינוקייתון שהן מקלטות בם״; ״ממשה הרועה ממה שקיבל מיחידו של עולם — נתנו מרועה אחד״; ״והמסמר של ברזל יש לו כח״; ״הרי רבי לפני ואני שואלו״; ״רבי אבא סרונגלא״; ״רבי אומר: הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה״; ״רבי שמעון בן חלפתא בשם רבי אחאי״.

מקבילות: ברכת הלולב — ירושלמי סוכה ג, ד: ״הכל מודין ביום טוב הראשון שהוא אומר: על נטילת לולב. מה פליגין? בשאר כל הימים. רבי יוחנן אמר: על נטילת לולב; רבי יהושע בן לוי אמר: על מצות זקנים״ — הדעות שם הפוכות מכאן. ״הוי זהיר בגחלתן… ולחישתן לחישת שרף״ — משנה אבות ב, י.

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה(במדבר ז, נד).

וכך פתח רבי תנחומא בר אבא:

דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹתכדרבונות — כדרבן — חוד ברזל שבקצה המרדע וגו׳(קהלת יב, יא).

מהו כַּדָּרְבֹונוֹת?

אלא מה הדרבן הזה מכוין את הפרה לחרוש בתלםבתלם — בחריץ שהמחרשה חורשת שלה,

כך דברי חכמים מכוונין את האדם הזה לדרכיו של הקדוש ברוך הוא.

הוי, יפה אמר שלמה: דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹת.

דבר אחר:

כַּדָּרְבֹונוֹת —

המשנה קראת אותו מרדעמרדע — מקל שבראשו ברזל, שבו מכוונים את הבקר בחרישה, והמקרא קראת אותו דרבן ומלמד:

בְּמַלְמַד הַבָּקָר(שופטים ג, לא), וכן לְהַצִּיב הַדָּרְבָן(שמואל א יג, כא).

אמר רבי נתן:

למה נקרא מרדע? שמורה דיעה לפרה;

ולמה נקרא דרבן? שדר בינה בפרה;

ולמה נקרא כולו מלמד? שמלמד את הפרה לחרוש בתלם שלה.

כך הם דברי חכמים:

דרים בינה בבני אדם,

ומורים דיעה בבני אדם,

ומלמדים אותם דרכיו של הקדוש ברוך הוא:

דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹת.

דבר אחר:

מהו כַּדָּרְבֹונוֹת?

אמר רבי ברכיה הכהן:

כדור של בנות — כהדא ספירה דמינוקויתיהכהדא ספירה דמינוקויתיה — כמו הכדור הזה של הנערות, שהן מלקטותמלקטות — קולטות, תופסות בה:

זו זורקת לכאן, וזו זורקת לכאן.

כך הם חכמים נכנסים לתלמוד ועוסקין בתורה:

זו אומר טעמו, וזה אומר טעמו;

זה אומר טעם אחד, וזה אומר טעם אחר;

ודבריהם של אילו ואילו כולהם ניתנו ממשה הרועה, מה שקיבל מן יחידו של עולם:

נִתְּנוּ מֵרֹועֶה.

מפני שזה אומר טעם אחד וזה אומר טעם אחר — שמא דבריהם פורחיםפורחים — פורחים באויר, אין להם יסוד הם?

וכמסמרות נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻופּוֹת.

לא אומר ״במסמרות קבועים״, אלא נְטוּעִים.

למה? אלא מפני שעשה אותם מסמרות —

והמסמר שיש לו שושנהשושנה — ראש המסמר הרחב נוח לשלוף;

לכך אומר: וכמסמרות נְטוּעִים.

שרשיו של אילן הנטועים קשין לעקור, אבל אין להם כח ככחו של ברזל;

והמסמר של ברזל שיש לו שושנה — אלא נח לעקר.

לכך וכמסמרות נְטוּעִים:

נתן לדברי תורה כחו של ברזל, וכמטעו שרשיו של אילן.

דבר אחר:

כשם ששרשיו של אילן משתילים לכל מקום,

כך דברי חכמים נכנסים ומשתים בכל הגוף.

דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹת.

אימתי הם נטועים באדם הזה כמסמרות?

אימתי — שבעל התורה נכנס לתלמוד, והם נאספים לשמעו.

דבר אחר:

כַּדָּרְבֹונוֹת וכמסמרות נְטוּעִים.

מה הדרבן הזה מטלטל — יכול אף הם כן?

תלמוד לומר: וכמסמרות נְטוּעִים.

מהו בַּעֲלֵי אֲסֻופּוֹת?

אימתי הם נטועים באדם הזה? אימתי — שבעליהם נאספים מהן.

כל זמן שרבו קיים, הוא היה מפליגמפליג — מתעצל, מרחיק את עצמו (מן הלימוד) לומר: כל זמן שנצרך — הרי לפני, ואני שואלו;

מת רבו — הרי יגיע ביום ובלילה לקיים תלמודו, יודע שאין לו למי לשאול.

הרי אימתי הם נטועים באדם הזה — בזמן שבעליהם נאספים מהם.

וכמסמרות נְטוּעִים — אילו ואילו ניתנו מיחידו של עולם.

ויותר מהמה בני הזהר

וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר(קהלת יב, יב).

מהו וְיֹותֵר?

יותר מדברי תורה — הוי זהיר בדברי הסופרים.

למה? שאילו באתה לכתוב עוד דבריהם, לא היתה קץ לספריהם:

לעשות סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִיעַת בָּשָׂר.

אמר רבי אבא סרונגיא:

אם בא לכתוב ספרים עוד — אין קץ לדבריהם.

מהו מֵהֵמָּה בְּנִי? מהומה נכנסת בך: יֹותֵר מֵהֵמָּה בְּנִי.

אמר רבי ברכיה הכהן ברבי:

אנו קוראין ״מסמרות״ בסמך, ואין כתוב אלא ״משמרות״:

מה משמרות כהונה עשרים וארבע — כן סיפרי תורה עשרים וארבעה.

וְיֹותֵר מהם בְּנִי הִזָּהֵר.

למה? עֲשׂוֹת סְפָרִים.

וכל מי שקורא בספר שהוא חוץ מעשרים וארבע — כאילו קורא בספרים החיצוניםהחיצונים — שאינם מכתבי הקודש,

שאמרה תורה: יֹותֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵיר.

דבר אחר:

וְיֹותֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵיר —

בדברי סופרים יותר מדברי תורה.

למה? שהם כדרבונות.

ברכת הלולב

רבי יוחנן מברך יום טוב הראשון של חג:

ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות הלולב,

ושאר כל הימים — על מצות הזקנים;

ורבי יהושע בן לוי מברך כל יום — על נטילת לולב.

ואין רבי יהושע בן לוי מודה לרבי יוחנן שיום טוב הראשון דבר תורה הוא,

שנאמר: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וגו׳(ויקרא כג, מ),

ושאר כל הימים מדבריהם היו?

אמר רבי שמעון בן חלפתא בשם רבי אחא:

מפני שכל דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹת — כולן נִתְּנוּ מֵרֹועֶה אֶחָד:

דברי תורה, ודבריהם.

ויסע משם אברהם: לוט שנפרד מאברהם, ההרה המלט

דבר אחר:

דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹת|דברי חכמים כמים.

רבי חייא בן אבא נכנס לבית הכנסת, ושמע שהיו קורין: וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם וגו׳(בראשית כ, א).

יפה שנו חכמים:

הוי זהיר בגחלתןבגחלתן — בגחלים שלהם שלא תכוה, שנשיכתם נשיכת שועל, ועקיצתם עקיצת עקרב, ולחישתם לחישת שרף(משנה אבות ב, י).

ולמה אמר הדבר הזה?

אלא מפני שכתב למעלן: וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט(בראשית יט, לו).

שאתה מוצא, בשעה שבא אברהם לארץ, היה בא לוט עמו,

ועל ידי שהיה דבוק לאברהם — העשיר כשם שהעשיר אברהם:

וַיַּעַל אברהם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכׇל אֲשֶׁר לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ(בראשית יג, א),

ואברהם כָּבֵד מְאֹד(בראשית יג, ב),

וְגַם לְלוֹט הַהֹולֵךְ אֶת אַבְרָם וגו׳(בראשית יג, ה).

ראה עד איכן העשיר, שלא הייתה יכולה לשאת את שניהם באחת:

וְלֹא נָשָׂא אֹותָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּיו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם וגו׳(בראשית יג, ו).

ואתה תמיה על הדבר, שלא היה הארץ יכולה לשאת אותם מפני רכושם שהיה רב?

לא, אלא לאו מפני הדיינין שהיה בין הרועים,

כמה שכתב: וַיְהִי רִיב בֵּין רֹועֵי מִקְנֵה אַבְרָם(בראשית יג, ז).

ולמה היו מדיינין אילו עם אילו?

אלא כשאדם צדיק — אף בני ביתו היו כמותו צדיקים, וכל מי שמדביק בו;

וכשאדם רשע — אף בני ביתו היו כמותו, וכל מי שמדביק בו.

בהמתו של אברהם היו רועיו מוציאין אותו זוממיןזוממין — חוסמים את פיה בזמם (שלא תרעה בשדות אחרים), שלא יגזלו לבריות;

ובהמתו של לוט לא היו רועיו זוממין אותם.

התחילו רועיו של אברהם מדיינין עם רועיו של לוט, ואומרים להם:

למה אתם משיאיןמשיאין — מוציאין, מטילין ללוט שם רע, ומוציאין את בהמתם שלא זמומה?

אמרו לו רועיו של לוט:

אנו הם שאנו צריכין למחות בידכם שאתם זוממין את הבהמה,

שעל ידי שאתם יודעין שסוף בהמתו של אברהם לחזור ללוט, מפני שאינו מוליד — אין אתם זנין אותה כראוי;

מפני שאתם יודעין שאין לאברהם בן, למחר הוא מת ולוט יורשו,

אתם עושים עצמכם צדיקים מבהמתו של אחר ביותר.

מה שבהמתנו רועה — היאך היא גוזלת? לא משלה היא רועה?

לא כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת(בראשית יב, ז)?

הרי למחר הוא מת בלא בנים, ולוט — שהוא בן אחיו — יורשו.

ומי לחשך שעל ידי הדברים הללו היו מדיינין?

אמר רבי יהודה בר סימון:

קרא סופו של פסוק: וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹושֵׁב בָּאָרֶץ.

מה הדבר הזה?

אלא מתוך שהיו מדיינים על כך,

שנאמר: וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי,

אמר להם הקדוש ברוך הוא: הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִיזִּי אָז יֹושֵׁב בָּאָרֶץ:

הן שאמרתי לאברהם שאני נותן את הארץ — לבניו, לא לרשע הזה כשאתם סבורין.

ואפילו מה שאמרתי לאברהם שאני נותן את הארץ — אימתי? כשאגרש הכנעני והפרזי מתוכה.

לאברהם עדיין לא נתתי בנים, והכנעני והפרזי לתוכה —

עד עכשיו בעליה עליה, ואתם אומרים כן?

הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי יֹושֵׁב בָּאָרֶץ.

אמר רבי עזריה:

כשם שהיתה תחרותתחרות — מריבה, התחרות בין הרועים, כך הייתה בין אברם ללוט.

מניין? שכך כתב: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וגו׳(בראשית יג, ח),

הֲלֹא כׇל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ(בראשית יג, ט).

״הבדל נא״ אינה אומרת כן, אלא הִפָּרֶד נָא.

מהו הִפָּרֶד נָא?

אמר רבי חלבו:

כשם שהפרד הזו אינה קולטתקולטת — קולטת זרע, מתעברת ומקבלת עובר — כך אין זרעי מתערב בזרעך:

הִפָּרֶד נָא, אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִינָה.

מיד וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו(בראשית יג, י).

מהו וַיִּשָּׂא? שנתן עיניו בזנות,

שנאמר: וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹונָיו וגו׳(בראשית לט, ז).

וַיַּרְא כׇּל כִּכַּר — שנתן עיניו בזנות: כִּי בְעַד אִשָּׁה עַד כִּכַּר לָחֶם(משלי ו, כו).

כִּי כֻולָּהּ מַשְׁקֶה — שהיו כולן זונות, וראויות להבדק כסוטות.

כך דרש רבי שמעון בן יוחי.

אמר רבי אלעזר בן פדת בשם רבי יוסי בן זמרה:

ראה כמה קיפחקיפח — גרע, מנע לוט הרשע את אברהם הצדיק מן הדיבר:

שכל זמן שהיה דבוק בו — לא הסיח הקדוש ברוך הוא את אברהם;

כיון שפירש לוט הימנו — מיד קפץ הדיבר על אברהם,

שנאמר: וַיְיָ אָמַר אֶל אברהם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ(בראשית יג, יד).

לפיכך כשהמלאכים היו הופכין את סדום, ומצילין אותו בזכות אברהם, מה אמרו לו?

הָהָרָה הִמָּלֵט(בראשית יט, יז) — בזכותו של אותו ההר הגדול, אברהם, נמלטתה; לך לך אצלו.

אמר להן: איני יכול, שכבר אמר אלי הִפָּרֶד נָא:

לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי(בראשית יט, יט).

דבר אחר: פן תדבקני הרעה

דבר אחר:

פֶּן תִּדְבָּקַנִי:

כל ימים שהיתי בסדום, היה הקדוש ברוך הוא מחשב מעשיי עם מעשיהם, והייתי עומד שהייתי צדיק אצלם;

אלך לי אצל אברהם הצדיק — שישקול הקדוש ברוך הוא מעשיו עם מעשיהם?

אלא לֹא אוּכַל. למה? פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי.

אמר רבי יוחנן:

שני בני אדם אמרו הדבר הזה:

הצרפית — באתה אֵלַי לְהַזְכִּיר עֲוֺנִי(מלכים א יז, יח).

אמרה לו: עד שלא באתה אצלי, היה הקדוש ברוך הוא שוקל מעשיי עם בני מקומי, והייתי עומדת שהייתי כשירה אצלם;

ועכשיו באתה אצלי, ועל ידי שאתה צדיק שקל מעשיי עם מעשיך, והזכרתה עונותי ומת בני.

לעינין שאנו צריכין: דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹת.

יעקב חולה ויוסף בא אליו, ויתחזק ישראל

ואף יעקב, כיון שהגיע זמנו למות ושמע יוסף שחולה — התחיל מהרהר דברים בלבו.

רבי אלעזר:

שלשה דברים הירהר יוסף בלבו.

ורבי שמואל בר נחמן אמר:

חמשה:

כי נולדו בניי במצרים — תאמר שמברכם?

תאמר שיעשה אותם שבטים?

תאמר שיעשה אותי בכור?

תאמר שיעשה שידחה ראובן מן הבכורה?

ועל מה לא נכנסה רחל לקבורה?

לכך כשהלך אצלו נטל את שני בניו עמו:

וַיְהִי אחר הַדְּבָרִים וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ(בראשית מח, א).

לכהן שהלך לגורן ונטל את שני בניו עמו — להודיע לכל שהם בניו, שיטלו חלק כמותו.

וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף — מי אמר לו שאביו חולה?

יש אומרים: ברוח הקדש ראה;

ויש אומרים: בלהה אמרה, שהייתה משמשת יעקב; כיון שחלה, באה ואמרה ליוסף;

ויש אומרים: בנימן הודעו;

ויש אומרים: קיריוסיסקיריוסיס — רצים, שליחים הושיב יוסף בפלטריןבפלטרין — בארמון; כיון שהרגיש ביעקב שחולה — באו והודעו ליוסף.

והרי כל שבחו של יוסף, שהיה מפליג על כבוד אביו, ולא נכנס אצלו בכל שעה,

שאילולי שבאו אחרים ואמרו לו שאביו חולה — לא היה יודע?

אלא להודיע צדקו, שלא רצה להתייחד עם אביו,

שלא יאמר לו: היאך עשו בך אחיך? ויקללם.

אמר יוסף: יודע אני צדקו של אבא, כל דבריו גזירות הן:

אמר ללבן: עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה(בראשית לא, לב) — ומתה אמו.

ואני בא לומר שיקללם? יקללם — ונמצאתי מחריב את העולם,

שלא נברא העולם אלא בשביל השבטים.

לפיכך לא היה הולך אצל אביו בכל שעה:

וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף.

וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ(בראשית מח, ב).

מיד נתחזק, ועמד, וישב לו, שנאמר: וַיִּתְחַזֵּק.

ולמה נתחזק?

אמר רבי יהושע בן לוי:

הראה לו עמידה.

אמר: הקדוש ברוך הוא, יתברך שמה, עשה אותו קוזמוקוטקוזמוקוט — מושל העולם — ואני איני חולק לו כבוד?

לכך וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל.

דבר אחר: ויתחזק

דבר אחר:

וַיִּתְחַזֵּק|ויחזק — ולמה נתחזק?

כדי שיראו השבטים היאך ראה ליוסף אפילו בשעה חוליו ועמד מלפניו, ויהי חולקין לו כבוד.

דבר אחר:

למה נתחזק ועמד וישב לו?

אמר רבי אחא:

שלא אברך אותם מיסבמיסב — שוכב, מוטל על מטתו, ויאמרו: מתנות שכיב מרעשכיב מרע — חולה מסוכן, הנוטה למות היו ברכותיו, ולא היה יודע מה עשה.

נתחזק, עמד וישב — כדי שידעו שמתנותיו מתנות בריא.

דבר אחר:

וַיִּתְחַזֵּק.

אמר רבי פנחס הכהן בן חמא בשם רבי אחא:

חיזק עצמו בתפילה.

אמר: כשאבא לברכם — תשרה עלי שכינה, שאברך אותם כראוי.

אל שדי נראה אלי בלוז

כיון שראה בניו עמו, אמר לו:

הרי שבע עשרה שנה היתה שואל שלומי, ולא היו באים עמך, אלא עכשיו באו עמך?

יודע אני מה בלבך:

אם אברך אותם — אני עושה דברו של הקדוש ברוך הוא פלסתרפלסתר — שקר, מזויף, שאמר לי: שנים עשר שבטים אני מעמיד הימך;

ואם לא אברכם — הרי רע לך.

ומברך אני אותם, ולא תהא סבור שמא בשביל שהאכלת אותי אני מברך אותם,

אלא כבר אמר לי עד שאני בביתאל לברכם.

היא שאמר לו:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז וגו׳(בראשית מח, ג),

וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִיךָ והייתה לִקְהַל עַמִּים(בראשית מח, ד).

דבר אחד שיקר לי, שלא אמר לי: ונתתיך לגוי וקהל עמים,

שכן אנו מוציאם, כשנגלה עליו בביתאל בבאו מפדן ארם וברכו, כך אמר לו: גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם(בראשית לה, יא).

מניין?

וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹואוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וגו׳(בראשית לה, ט),

ולא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב(בראשית לה, י)|ולא יקרא שמך עוד אברם וגו׳,

וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם.

והיה צריך לומר ליוסף: הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לגוי ולקהל עמים.

ולמה לא אמר לו ״לגוים״, אלא ״לקהל עמים״ בלבד?

אלא אמר יעקב: כשאמר לי הקדוש ברוך הוא הדבר הזה, היה לי אחד עשר שבטים;

וכיון שנולד בנימן, אמרתי: הרי מה שאמר לי וּקְהַל גּוֹיִם.

היא שאמר לו:

וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה לִי הֵם(בראשית מח, ה).

אמר לו: אינם שלך אלא שלי,

שאמר לי גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם, ולא נתן לי אלא את בנימן —

הוי, אינם שלך אלא שלי הם.

אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה — שבטים הם, כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן.

ומה שאתה מוליד אחריהם — שלך הם נקראים, אבל אילו לשמי הם: לִי הֵם.

וּמוֹלַדְתְּךָ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ(בראשית מח, ו).

הרי נתבשר יוסף על שני דברים מה שהירהר:

שבירך את בניו — הַמַּלְאָךְ הַגֹּואֵל אֹותִי מִכׇּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים(בראשית מח, טז);

ועשאם שבטים — אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן;

אף על פי שהיצר הקדים אפרים למנשה.

ומהו שאמר לו נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז? היא ביתאל:

וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה(בראשית לה, ו) היא ביתאל.

אמר רבי ברכיה הכהן ברבי בשם רבי לוי בשם רבי שמואל בן נחמן:

דרש יעקב לעשות אפרים ומנשה שבטים.

אמר: שנראה אלי הקדוש ברוך הוא ואמר לי: אֲנִי אֵל שַׁדַּי וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ.

אילו אמר לי ״ומלכים ממך יצאו״ — הייתי אומר: על השבטים אמר;

לא אמר לי אלא מֵחֲלָצֶיךָ.

מהו מֵחֲלָצֶיךָ? על בני בניו אמר — על אפרים ומנשה.

אמר רבי יהודה הלוי ברבי שלום:

אם אין את למד מיכאן שהם קהל גוים — מן הפרשה את למד:

וַיֹּאמֶר ישראל אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי וגו׳,

וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִיךָ וגו׳ לִקְהַל עַמִּים.

דבר אחר:

גּוֹי וּקְהַל —

גּוֹי — זה בנימן;

קְהַל גּוֹיִם — זה אפרים ומנשה;

וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ — זה שאול המלך, שעמד מבנימן תחלה למלכים:

וַיְהִי אִישׁ מבנימן וּשְׁמוֹ קִישׁ בֶּן אֲבִיאֵל(שמואל א ט, א).

ואני בבאי מפדן: קבורת רחל

כיון שבירכם ועשאם שבט, התחיל אומר על עסק רחל.

אמר לו: למה לא נכנסה לקבורה?

שהיה יוסף מיצר על הדבר מאד, והתחיל אביו משיבו עליה.

״אני בבאי מפדן״ אינו אומר כן, אלא וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן(בראשית מח, ז).

מהו וַאֲנִי?

אמר לו: חייך, כשם שהיתה מבקש שתכנס אמך לקבורה — כך אני הייתי מבקש.

הדא היא דכתיב: וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן.

מֵתָה עָלַי רָחֵל — מהו עָלַי? עלי הייתה טרחותה.

דבר אחר:

עָלַי — שחסרתיה, שלא היתה לי נחת רוח אלא היא: מֵתָה עָלַי — שחסרתיה.

אמר לו יוסף: לא הכנסת לקבורה — שמא עונת גשמים היתה?

אמר לו: לא, אלא בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ — בין פסח לעצרת היה,

אימתי שהארץ מניפהמניפה — מנופה, חלולה ומחוררת והולכת ובאה ככברה, שיבולים חלות.

אמר לו יוסף: גזור עכשיו, ואני מעלה אותה וקוברה.

אמר לו יעקב: את אין יכול, בני,

שלא קברתיה שם אלא על פי הדיבר, שאף אני בקשתי להעלותה ולא הניחני המקום,

שנאמר: וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת.

מהו שָּׁם? על פי הדבר.

ולמה?

שגלוי וצפוי לפניו שסוף בית המקדש עתיד ליחריב, ובניו עתידין לצאת בגולה,

והם הולכים אצל אבות ומבקשים מהם שיתפללו עליהם, ואינם מועילים כלום;

וכיון שהם הולכים בדרך, הם באים ומחבקים קבורתה של רחל אמן,

והיא עומדת ומבקשת רחמים מן הקדוש ברוך הוא, ואומרת לפניו:

רבונו של עולם, שמע בקול בכייתי ותפילתי, ורחם על בני — או תן לי החונייההחונייה — שטר המכירה שלי שלי.

מיד הקדוש ברוך הוא שומע בקול בכייתה.

מניין? שכן הנביא אומר:

כֹּה אָמַר יְיָ קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ(ירמיה לא, טו),

וכתיב: וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵיךְ וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם(ירמיה לא, יז).

הרי פייסו — למה לא נכנסה לקבורה.

ויקח יוסף את שניהם

ועשה את בניו שבטים.

התחיל יוסף מקרב את בניו אצל אביו כדי שיברכם,

שנאמר: וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ(בראשית מח, יג).

ולמה עשה יוסף כן?

אלא כיון שראה שהזכיר לאפרים תחילה — אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן —

נתיירא שלא ידחה את מנשה מן הבכורה;

לפיכך הגישם אצלו, והעמיד את מנשה בימינו ואת אפרים בשמאלו.

אמר הקדוש ברוך הוא: ואיני מודיע ליעקב מה עתיד לעמוד מן אילו?

ירבעם בן נבט, שימשול מאפרים ומנשה, שמכניס הצלם להיכל.

אמר רבי אמא:

צפה הקדוש ברוך הוא שירבעם עומד מאפרים ועושה שני עגלים.

מהו מִי אֵלֶּה(בראשית מח, ח)? אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל(שמות לב, ד),

וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי הזהב(מלכים א יב, כח).

ומיד סילק הקדוש ברוך הוא הימנו רוח הקודש.

וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּוקֶן(בראשית מח, י).

רבי יהודה אומר:

כמשמעו של מקרא: שריסישריסי — ריסי עיניו כבדו מזוקן והיו דבוקים זה לזה,

וכשהיה מבקש לראות — היה תולה אותם.

אמר לו רבי נחמיה:

חס ושלום.

מהו לֹא יוּכַל לִרְאוֹת|לו יוכל לראות? שניסתלקה המינו רוח הקודש.

התחיל יעקב אומר לו: מִי אֵלֶּה|מי אלא.

עד עכשיו הוא לראותם? שבע עשרה שנה יש לו אצלם, והוא אומר לו מִי אֵלֶּה?

אלא שצפה שני עגליו של ירבעם, שהוא מטעה את ישראל ואומר להם: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל.

דבר אחר:

מהו מִי?

שצפה שעתיד ליפול מבניו חמשים רבוא:

״מ״ — ארבעים, ״י״ — עשרה, הרי חמשים ריבוא;

אילו חמש מאות אלף שהלך במלחמות.

התחיל יוסף מבקש אביו, ואמר לו: אבא, בניי הם, צדיקים הם כמותי:

אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים בָּזֶה(בראשית מח, ט).

מהו בָּזֶה? שהביא את אסנת אמם לפני אביו, ואמר לו: בקשה ממך — אפילו בשביל הצדקת הזו.

אמר לו: קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם.

הביאם אצלו.

התחיל מגפפםמגפפם — מחבקם ומנשקם, שמח בהם,

סבור שמא מתוך שמחה תשרה עליו רוח הקודש ויברכם — ולא חזרה עליו רוח הקודש.

כיון שראה יוסף צרתו, נטלם לו לחוץ, ונפל על פניו, והרביצםוהרביצם — והשכיבם, השתיחם על פניהם, ומבקש רחמים.

אמר רבי:

מיד אמר הקדוש ברוך הוא לרוח הקודש: עד אימתי יהא יוסף מצטער?

רגל מהרה, והכנסי ביעקב שיברכם,

שאי הקדוש ברוך הוא יכול לראות השבט הזה נופל על פניו.

אף יהושע בן נון, כיון שנפל על פניו, מיד קפץ עליו הדיבור:

קֻום לָךְ לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹופֵל עַל פָּנֶיךָ(יהושע ז, י).

הוא שהנביא אומר: וְאָנֹכִי תִרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם(הושע יא, ג) —

תרתי ורגלתי ברוח הקודש לברך את אפרים.

אימתי? קָחָם עַל זרועותי — כשאמר יעקב ליוסף: קָחֶם אֵלַי וַאֲבָרְכֵם.

בזכותו של מי? בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם(הושע יא, ד) — בזכותו של יוסף.

וְלֹא יָדְעוּ כִּי רפאתי.

שכל את ידיו

כיון שהעמיד אפרים משמאלו ואת מנשה בימינו, מה עשה יעקב?

שִׂכֵּל אֶת יָדָיו(בראשית מח, יד).

מהו שִׂכֵּל אֶת יָדָיו?

אמר רבי יהודה:

שכלו ידיו של יעקב בבכורתו של מנשה.

ורבי נחמיה אמר:

״סיכל״ — השכילו ידיו של יעקב לרווח הקודש,

כן שכתב: מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי(תהלים פט, א).

כיון שראה יוסף כן היצר, מיד תמך ידיו של אביו להעבירה מעל ראשו של אפרים ולהניחה על ראשו של מנשה,

שנאמר: וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל ראשו אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו וגו׳(בראשית מח, יז).

אמר לו יעקב: יוסף, ידי אתה מבקש להעביר שלא בטובתי?

המלאך — שלישושלישו — משנהו, שר הצבא של עולם יש בו, והיד הזו תפסה לשר צבא של מעלן — ואת סבור להעבירה שלא בטובתי?

וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר(בראשית מח, יט).

אלא מה אמרת? כִּי זֶה הַבְּכֹור(בראשית מח, יח) —

יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי.

אלא מה את סבור? מפני שהייתי שואלך בכל שעה שתאמר לי מה עשו בך אחיך, ולא היתה אומר —

מה את סבור, שלא הייתי יודע? יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי.

התחיל מברך:

וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר(בראשית מח, כ)|ויברכם ביום ההוא לא׳ כך יברך ישר׳ לאמ׳ וגו׳,

וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה.

אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל וגזר יעקב שיהא אפרים ראשון,

שנאמר: וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה —

אף קורבנות הנשיאים, כשבאו להקריב, אפרים ראשון,

שנאמר: בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם(במדבר ז, מח),

ואחר כן:

בַּיּוֹם הַשְּׁמִנִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה.

תרגום לעבריתמרדע מקל שבראשו ברזל, שבו מכוונים את הבקר בחרישה כדרבונות כדרבן — חוד ברזל שבקצה המרדע בתלם בחריץ שהמחרשה חורשת כהדא ספירה דמינוקויתיה כמו הכדור הזה של הנערות מלקטות קולטות, תופסות שושנה ראש המסמר הרחב פורחים פורחים באויר, אין להם יסוד מפליג מתעצל, מרחיק את עצמו (מן הלימוד) החיצונים שאינם מכתבי הקודש בגחלתן בגחלים שלהם משיאין מוציאין, מטילין זוממין חוסמים את פיה בזמם (שלא תרעה בשדות אחרים) תחרות מריבה, התחרות קולטת קולטת זרע, מתעברת קיפח גרע, מנע קיריוסיס רצים, שליחים בפלטרין בארמון קוזמוקוט מושל העולם מיסב שוכב, מוטל על מטתו שכיב מרע חולה מסוכן, הנוטה למות פלסתר שקר, מזויף מניפה מנופה, חלולה ומחוררת החונייה שטר המכירה שלי שריסי ריסי מגפפם מחבקם והרביצם והשכיבם, השתיחם שלישו משנהו, שר הצבא

חלק ג

חתימה

גבכל דבר אפרים קודם למנשה

חתימה · אפרים קודם למנשה בשופטים, בדגלים, במלכים ובקרבנות, מפני שהיה ממעט עצמו

״יהושע… שמשל שבט אפרים״, ״ירבעם בן נבט משל אפרים״ — כך בכתב היד (״מש׳״ נפתח כלשון הדפוס ״משל אפרים״).

בדפוס: ״בשופטים — יהושע ואחר כך גדעון בן יואש משבט מנשה״; ״ומי לחשך שהיה משפיל את עצמו? שנאמר: על ראש אפרים והוא הצעיר״; ״אבל מנשה היה יוצא ונזקק עם אביו לעסקיו״; ״יזכה לכבוד הזה״.

דבר אחר:

בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי(במדבר ז, מח).

את מוצא בכל דבר אפרים קודם למנשה:

בשופטים, ובדגלים, ובמלכים, ובקורבנות.

בשפטים — יהושע, שמשל שבט אפרים, לְמַטֵּה אֶפְרָיִם יהושע בִּן נוּן(במדבר יג, ח),

ואחרכך גדעון בן יואש, שהיה משבט מנשה.

בדגלים — דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם(במדבר ב, יח), ואחר כך וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה(במדבר ב, כ).

במלכים — ירבעם בן נבט משל אפרים,

ואחרכך יהוא בן נמשי משבט מנשה.

למה זכה אפרים לכן?

מפני שהיה ממעט עצמו, שהקדוש ברוך הוא אוהב כל מי שהוא משפיל עצמו:

כִּי רָם יְיָ וְשָׁפָל יִרְאֶה(תהלים קלח, ו).

ומי לחשך שהיה משפיל עצמו?

ראה מה כתב: וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא(בראשית מח, יד).

מהו וְהוּא הַצָּעִיר? שהיה ממעט עצמו;

אבל מנשה — נכנס ויוצא, ונזקקונזקק — ועוסק, מתעסק על אביו לעסוקים.

אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל והיה אפרים ממעט עצמו — זכה לכבוד הזה.

ומה אם קטן, שהיה ממעט עצמו, זכה לכבוד הזה —

גדול שממעט עצמו, על אחת כמה וכמה:

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה(במדבר ז, נד).

תרגום לעבריתונזקק ועוסק, מתעסק

חילופי נוסח והשלמות

על פי כתב יד פרמה 3122. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אאיניאני
בלחרושלחריש
בכדורכי ר׳ בדור
באחראחד
בוהמסמרוהמסרו׳
בלולך
בוכמסמרותבמסמרות
בככחובכחו
באילןאילו
במשתיליםמשכים
בחכמים— (הוספה)
בבאדםבאר׳
בבךכך
בב— (הוספה)
במהשמה
בוארבעהוארבעי
ביי אלהינו מלך העולם— (הוספה)
בדִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹת|דברי חכמים כמים— (הוספה)
בשבאשבה
בואשתוואשב׳
בוכל— (הוספה)
בשמדביק בו— (הוספה)
באנואני
בשאתםשאתה
בבןכן
בלזרעךזרעך
בל— (הוספה)
בכשםבשם
בכסוטותבסוטות
באיניאני
בדְ— (הוספה)
בי— (הוספה)
בה— (הוספה)
בבךכך
ביודעדע
בשיקללםשקיללם
בוַיִּתְחַזֵּק|ויחזק— (הוספה)
בשידעושירעו
ברעדע
בשהאכלתשאכלת
בדבר אחדד׳א
בולא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב(בראשית לה, י)|ולא יקרא שמך עוד אברם— (הוספה)
בוהיהיהיה
בכשאמרכאמ׳
בגוים— (הוספה)
במבנימןמבימן
בלאלו
בהדאהזה
בוקוברהוקבורה
בבניבנו
בובניוובני
בוהיאוהוא
בכ— (הוספה)
בשריסיסרישי
בלֹא יוּכַל לִרְאוֹת|לו יוכל לראות— (הוספה)
במִי אֵלֶּה|מי אלא— (הוספה)
באימתיאימתו
בביעקבמיעקב
בבזכותובזכותי
בהשכילוהסכולו
בכןבן
בתפסהדפסה
בבךבן
בוַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר(בראשית מח, כ)|ויברכם ביום ההוא לא׳ כך יברך ישר׳ לאמ׳— (הוספה)
באףאת

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא רבתיכ״י פרמה, הספרייה הפלטינית 3122
§§401§§

פסיקתא רבתי

דרשה ד

ויקח אליהו שתים עשרה אבנים

וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר יְיָ אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ(מלכים א יח, לא)

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

על פי כתב יד פרמה 3122, עם השלמה מדפוס פראג §§cover-end§§

חלק א

ילמדנו

אראש חדש שחל להיות בחנוכה

הלכה · ילמדנו · הזכרת חנוכה במוסף של ראש חדש, וכל מה שנברא ונעשה לישראל בזכות שנים עשר השבטים

״הואיל״ — בכתב היד ״היאיל״ (מסומן כמשובש). ״בשם [רבי] יהושע״ — הושלם כדפוס. ״אלא בראש חדש… אף על פי שאין מוסף בחנוכה אלא בשבת״ — כתב היד דילג מן ״אלא״ אל ״אלא״ (״אע״פ שאין מוסף בחנוכה אלא בשבת צריך להזכיר״), והחסר הושלם מן הדפוס: ״אף ע״פ שאין מוסף בחנוכה אלא בר״ח צריך להזכיר של חנוכה בתפילת המוספים, שבת שחלה להיות בחנוכה אע״פ שאין מוסף בחנוכה אלא שבת צריך להזכיר של חנוכה בתפילת המוספין״.

״ויקח אליהו שתים עשרה אבנים״ (בסוף הילמדנו) — בכתב היד ״שתים אבנים״ (מסומן כמשובש). בדפוס: ״אתה מוצא שנים עשר חודש בשנה, שנים עשר מזלות ברקיע״; ״שכך כתב: את כל אלה ידי עשתה — בזכות כל אלה שבטי ישראל שנים עשר״.

וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים(מלכים א יח, לא).

ילמדינו רבינו:

ראש חדש שחל להיות בחנוכה, הואיל שאין תפילת המוספין בחנוכה,

מי שהוא מתפלל תפילת המוספין — מהו שיהא צריך להזכיר של חנוכה?

תלמוד: למדונו רבותינו:

אמר רבי סימון בשם רבי יהושע:

ראש חדש שחל להיות בחנוכה, אף על פי שאין מוסף בחנוכה אלא בראש חדש — צריך להזכיר של חנוכה בתפלת המוספין;

שבת שחלה להיות בחנוכה, אף על פי שאין מוסף בחנוכה אלא בשבת — צריך להזכיר של חנוכה בתפילת המוספין.

ואיכן הוא מזכיר? בהודאהבהודאה — בברכת ״מודים״ שבתפלה.

אתה מוצא: כל ניסים שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל ועתיד לעשות להם — בזכות השבטים;

אף בית המקדש אינו עתיד להבנות אלא בזכות השבטים,

שנאמר: יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה(תהלים קכב, ג).

מה כתיב אחריו? שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים וגו׳(תהלים קכב, ד).

וכן אפילו כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו — בזכות השבטים ברא.

אתה מוצא:

שנים עשר מזלותמזלות — קבוצות הכוכבים ברקיע,

שתים עשרה שעות ליום,

ושתים עשרה שעות ללילה.

אמר הקדוש ברוך הוא: אפילו העליונים והתחתונים לא בראתי אלא בזכות השבטים.

מניין? שכן כתיב: וְאֶת כׇּל אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה(ישעיה סו, ב) —

אֶת כׇּל אֵלֶּה — השבטים: כׇּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר(בראשית מט, כח).

לכך שנים עשר חדש בשנה,

שנים עשר מזלות,

שתים עשרה שעות.

לכך, כיון שבא אליהו לקרב את ישראל תחת כנפי השכינה,

נטל שתים עשרה אבנים למספר השבטים, ובנה אותם מזבח.

מניין? ממה שהשלים בנביא:

וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים|ויקח אליהו שתים אבנים למספר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב.

תרגום לעבריתבהודאה בברכת ״מודים״ שבתפלה מזלות קבוצות הכוכבים

חלק ב

פתיחתות

בוּבְנָבִיא נִשְׁמָר

פתיחתא ראשונה · משה ואליהו, שני נביאים משבט לוי, שווים זה לזה בכל דבר, ושניהם בנו מזבח של שתים עשרה אבנים

וּבְנָבִיא הֶעֱלָה יְיָ אֶת־יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וּבְנָבִיא נִשְׁמָר(הושע יב, יד)

״ובנביא העלה יי את ישראל ממצרים — זה משה״ — חסר בכתב היד (דילוג מן ״ובנביא״ אל ״ובנביא״), והושלם מן הדפוס. ״כך פתח רבי תנחומא בר אבא״ — בכתב היד ״ר׳ תחומ׳ בר׳״; בדפוס ״ר׳ תנחומא (בירושלמי) [בי ר׳ אבא]״.

״משה ברח ובא לבאר… ויבא באר שבע״ — חסר בכתב יד פרמה (ובו סימן חסר לפני ״מפני איזבל״), והוא מדפוס פראג. ״ואליהו הרג את יחיאל״ — בדפוס: ״את חיאל״ (מלכים א טז, לד). ״וארבעים [לילה]״ — בכתב היד סימן חסר, והושלם מן הפסוק שאחריו. ״משה קנאי״ — בכתב היד ״קנאו״ (מסומן כמשובש). ״בדבר אחד בלבד מצאנו״ — בכתב היד ״כדבר… מצאיני את(ה)״ (מסומן כמשובש).

בדפוס: ״ומשה הרג את המצרי, ואליהו הרג את חיאל — ויאשם בבעל וימת״; ״משה ביער עובדי ע״ז — שימו איש חרבו על ירכו, ואליהו ביער ע״ז ותפש נביאי הבעל ושחטם״; ״ואליהו נטמן במערה ולן שם״; ״משה קרא שם יי למזבח… ואליהו שם מזבחו יי״; ״דכסומני (פירוש שביל)״. בדפוס חסרה ההקבלה האחרונה (״ושתים עשרה מצבה… ואליהו כשבנה את המזבח״), והוא מסיים: ״משה כשבנה את המזבח בנה אותו של שתים עשרה אבנים, שנאמר: ויקח אליהו שתים עשרה אבנים״.

וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים(מלכים א יח, לא).

כך פתח רבי תנחומא בר אבא:

וּבְנָבִיא הֶעֱלָה יְיָ אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם(הושע יב, יד) — זה משה;

וּבְנָבִיא נִשְׁמָר — זה אליהו.

את מוצא: שני נביאים עמדו לישראל משבטו של לוי,

אחד ראשון לכל הנביאים, ואחד אחרון לכל הנביאים:

משה ראשון, ואליהו אחרון.

ושניהם גואלים לישראל בשליחות:

משה גאלם ממצרים — וְעַתָּה לך וְאֶשְׁלָחֲךָ(שמות ג, י);

ואליהו גואלם לעתיד לבא — הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁולֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא וגו׳(מלאכי ג, כג).

משה, שגאלם ממצרים תחלה — עוד לא חזרו ונשתעבדו ממצרים;

ואליהו, כשיגאל אותם מן הגלות הרביעית, מאדום — עוד אינם חוזרים ומשתעבדים, אלא תשועת עולמים.

משה ואליהו שווים בכל דבר

ואתה מוצא שמשה ואליהו שווים זה לזה בכל דבר:

משה נביא, ואליהו נביא;

משה נקרא איש האלהים, ואליהו נקרא איש האלהים;

משה עלה למעלן, ואליה עלה למעלן:

וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים(שמות יט, ג), ואליהו עלה למעלן: וַיְהִי בעלות אֵלִיָּהוּ(מלכים ב ב, א).

משה הרג את המצרי — וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה(שמות ב, יב);

ואליהו הרג את יחיאל — וַיֶּאְשַׁם בַּבַּעַל וַיָּמֹת(הושע יג, א)|וישם בבעל וימת.

משה נתכלכלנתכלכל — קיבל מזונות על ידי אשה, על ידי בתו של יתרו — וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹותָיו וְאַיּוֹ(שמות ב, כ);

ואליהו נתכלכל על ידי אשה, הצרפית — לִקְחִי נָא לִי פַּת לֶחֶם בְּיָדֵךְ(מלכים א יז, יא).

משה ברח, ואליהו ברח —

מפני איזבל, ומשה ברח מפני פרעה.

משה ברח ובא לבאר, ואליהו ברח ובא לבאר,

דכתיב: וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ וגו׳ וַיָּבֹא בְּאֵר שֶׁבַע(מלכים א יט, ג).

ומשה — וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים(שמות כד, טז),

ואליהו עלה בסערה השמים — וַיְהִי בעלות אֵלִיָּהוּ וגו׳.

במשה — אִם כְּמוֹת כׇּל אדם יְמֻותוּן אֵלֶּה(במדבר טז, כט),

ובאליהו — חַי יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳(מלכים א יז, א).

במשה — וַיַּעֲבֹר יְיָ עַל פָּנָיו(שמות לד, ו),

ובאליהו — הִנֵּה יְיָ עֹובֵר(מלכים א יט, יא).

במשה — וַיִּשְׁמַע הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו(במדבר ז, פט),

ובאליהו — וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל וגו׳(מלכים א יט, יג).

משה כינס את ישראל להר סיני, ואליהו כינס להר הכרמל.

ומשה ביערביער — השמיד, הכרית עובדי עבודה זרה, ובאליהו — תִּפְשׂוּ אֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל(מלכים א יח, מ).

משה קנאי — מִי לַיְיָ אֵלָי(שמות לב, כו);

ואליהו קנאי — וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכׇל הָעָם גְּשׁוּ נא אֵלַי(מלכים א יח, ל).

משה נטמן במערה — וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר(שמות לג, כב);

ואליהו בא למערה ולן שם — וַיָּבֹא אֶל הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם(מלכים א יט, ט).

במשה — וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים(שמות ג, א),

ובאליהו — ויבא אל הַר הָאֱלֹהִים(מלכים א יט, ח).

משה בא לחרב, ואליהו בא לחרב.

משה בא למדבר — וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר;

ואליהו בא למדבר — וְהוּא הָלַךְ למדבר(מלכים א יט, ד).

משה השיחהשיח — דיבר עמו על ידי מלאך — וַיֵּרָא אליו מַלְאַךְ יְיָ(שמות ג, ב);

ואליהו על ידי מלאך — וְהִנֵּה זֶה מַלְאָךְ(מלכים א יט, ה).

משה עשה ארבעים יום וארבעים לילה שלא אכל ולא שתה — וַיְהִי שָׁם עִם יְיָ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה(שמות לד, כח);

ואליהו עשה ארבעים יום וארבעים לילה שלא אכל ולא שתה — וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה.

משה העמיד גלגל חמה — ביום הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וגו׳(דברים ב, כה);

ואליהו העמיד גלגל החמה — הַיּוֹם יִווָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים(מלכים א יח, לו).

משה נתפלל על ישראל — יי אלהים אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ(דברים ט, כו);

ואליהו נתפלל על ישראל — ענינו יְיָ(מלכים א יח, לז) ענינו.

משה, כשנתפלל על ישראל, תפש זכות אבות — זְכֹור לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ(שמות לב, יג);

ואליהו, כשנתפלל על ישראל, תפש זכות אבות — וַיְהִי כהעלות הַמִּנְחָה וגו׳, יְיָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל.

משה — על ידו קיבלו ישראל אהבתו של מקום: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ(שמות כד, ז);

ואליהו — קבלו על ידו ישראל אהבתו של מקום: יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים(מלכים א יח, לט).

משה עשה משכן בתוך בית סאתים זרע,

ואליהו עשה דכסומונידכסומוני — מאגר מים, בריכה (התעלה שעשה אליהו סביב המזבח) בתוך בית סאתים זרע.

בדבר אחד בלבד מצאנו את משה גדול מאליהו:

שלמשה — וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי(דברים ה, כח),

ולאליהו אמר — מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ.

ושניהם הורידו אש ובנו מזבח

משה הוריד האש, ואליהו הוריד את האש.

משה, כשהוריד את האש, היו כל ישראל עומדין ורואין אותה — וְכֹל ישראל רואה בְּרֶדֶת הָאֵשׁ(דברי הימים ב ז, ג);

ואליהו, כשהוריד את האש, היו כל ישראל עומדין ורואין אותה — וַיַּרְא כׇּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים.

משה בנה מזבח, ואליהו בנה מזבח.

משה קרא שם מזבחו יי — וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְיָ נִסִּי(שמות יז, טו);

ואליהו קרא שם מזבחו יי — ויבן אֶת הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם יְיָ(מלכים א יח, לב).

משה, כשבנה את המזבח, בנה אותו של שתים עשרה אבנים למספר שבטי ישראל —

וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה למספר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל(שמות כד, ד);

ואליהו, כשבנה את המזבח, בנה אתו של שתים עשרה אבנים למספר שבטי ישראל —

וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים למספר שבטי ישראל.

תרגום לעבריתנתכלכל קיבל מזונות ביער השמיד, הכרית השיח דיבר דכסומוני מאגר מים, בריכה (התעלה שעשה אליהו סביב המזבח)

גהַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹום רַגְלָי

פתיחתא שנייה · נבואת ישעיה בימי מנשה ומיתתו, ובשביל מה נבנה הבית: בשביל התורה או בשביל השבטים

כֹּה אָמַר יְיָ הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי־זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ־לִי וְאֵי־זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי וְאֶת־כׇּל־אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה וַיִּהְיוּ כׇל־אֵלֶּה נְאֻם־יְיָ וְאֶל־זֶה אַבִּיט אֶל־עָנִי וּנְכֵה־רוּחַ וְחָרֵד עַל־דְּבָרִי(ישעיה סו, א–ב)

״שבניתם״ — בכתב היד ״שכינת׳״ (מסומן כמשובש). ״כמשה״ — בכתב היד ״במשה״ (מסומן). ״השמים כסאי והארץ״ — בכתב היד ״השמים כו׳ ויי״. ״תחת כנפי השכינה״ — בכתב היד ״השמים״, ותוקן כדפוס וכלשון הילמדנו לעיל.

בדפוס: ״אינם מחזיקים כבודי״; ״החרובית״; ״אמר רבי יצחק בר׳ חנינא בר פפא בר׳ יצחק״; ״אלא שהרג את ישעיה שהיה שקול כמשה, שנדבר עמו פה אל פה״; ״ורבי יהושע הכהן ברבי נחמיה״.

דבר אחר:

וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים(מלכים א יח, לא)|ויק אליהו שתי׳ עשר׳ אבני׳.

זה שאמר הכתוב:

כֹּה אָמַר יְיָ הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹום רַגְלָי(ישעיה סו, א).

בסוף נבואתו של ישעיה נתנבא הפסוק הזה.

ואימתי נתנבא אותו? בימי מנשה.

שכיון שהכניס מנשה את הצלם להיכל, התחיל ישעיה מתנבא לישראל ואומר להם:

מה אתם מתגאים לי בבית הזה שבניתם לי?

העליונים והתחתונים אינם מחזקים כבוד — והבית הזה שבניתם אני צריך?

הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹום איזה;

הרי נבוכדנצר עולה ומחריב אותו ומגלה אתכם.

מיד כעס עליו מנשה, ואמר להם: תפשוהו.

רצו אחריו לתופשו, ברח מפניהם, פערהפערה — פתחה (את פיה) החרובתהחרובת — עץ החרוב עצמה ובלעה אותו.

אמר רבי חנינא בר יצחק:

והוא מביא חרשיםחרשים — נגרים, בעלי מלאכה, וניסר את החרובת, והיה הדם שותתשותת — זורם, נוזל.

היא שכתב: וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה אֲשֶׁר מִלֵּא יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה(מלכים ב כא, טז).

אפשר לדבר הזה?

אלא מהו פֶּה לָפֶה? שהרג את ישעיה, שנדבר עמו כמשה,

שכתב בו: פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ(במדבר יב, ח).

התחיל ישעיה מוכיחם ואומר להם:

הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ|השמים כו׳ ויי —

הבית הזה שנבנה, לא תהיו סבורים שבשבילכם נבנה, אלא בשביל אחרים.

ובשביל מי נבנה?

רבי יהודה הלוי ברבי שלום אמר:

בשביל התורה, היא שאומר: איזה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי.

ובשביל מה נבנה? בשביל וְאֶת כׇּל אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה(ישעיה סו, ב).

מהו כׇּל אֵלֶּה? בשביל התורה: אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים והתורה(ויקרא כו, מו).

ורבי יהושע הכהן בר נחמיה אמר:

בשביל השבטים: כׇּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר(בראשית מט, כח).

כיון שראה אליהו כח זכותם של שבטים,

שאפילו בית המקדש לא זכו ישראל שיבנה להם אלא בשביל זכות השבטים —

כיון שבא להר הכרמל לקרב את ישראל תחת כנפי השכינה,

הוא נוטל שתים עשרה אבנים למספר השבטים, ובונה אותם מזבח:

וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים.

תרגום לעבריתפערה פתחה (את פיה) החרובת עץ החרוב חרשים נגרים, בעלי מלאכה שותת זורם, נוזל

חילופי נוסח והשלמות

על פי כתב יד פרמה 3122, עם השלמה מדפוס פראג. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אהואילהיאיל
אא— (הוספה)
ארבי— (הוספה)
אבראש חדש — צריך להזכיר של חנוכה בתפלת המוספין;— (הוספה)
אשבת שחלה להיות בחנוכה, אף על פי שאין מוסף בחנוכה אלא— (הוספה)
אוַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים|ויקח אליהו שתים אבנים— (הוספה)
בתנחומאתחומ׳
בבר אבאבר׳
בוּבְנָבִיא הֶעֱלָה יְיָ אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם(הושע יב, יד) — זה משה;— (הוספה)
בוַיֶּאְשַׁם בַּבַּעַל וַיָּמֹת(הושע יג, א)|וישם בבעל וימת— (הוספה)
בעל— (הוספה)
בקנאיקנאו
בלילה— (הוספה)
בבדברכדבר
במצאנומצאיני
גוַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים(מלכים א יח, לא)|ויק אליהו שתי׳ עשר׳ אבני׳— (הוספה)
גשבניתםשכינת׳
גכמשהבמשה
גהַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ|השמים כו׳ ויי— (הוספה)
גהשכינההשמים

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא רבתיכ״י פרמה, הספרייה הפלטינית 3122; השלמה מדפוס פראג תי״ג–תט״ו
§§501§§

פסיקתא רבתי

דרשה ה

ויהי ביום כלות משה

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כׇּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כׇּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם(במדבר ז, א)

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

על פי כתב יד פרמה, הספרייה הפלטינית 3122; שני קטעים בפתיחתא הראשונה על פי דפוס פראג תי״ג–תט״ו §§cover-end§§

חלק א

ילמדנו

אהמתרגם והקורא בתורה — שלשה דברים שנקראו על שמו של משה

הלכה · ילמדנו · תורה שבכתב ותורה שבעל פה; המשנה מסטירין של הקדוש ברוך הוא; משה נתן נפשו על המשכן

מקבילות: תנחומא (ורשא), וירא ה (המתרגם אסור לו להסתכל; רבי יהודה בן פזי ״מקרא מלא הוא״); תנחומא (ורשא), כי תשא לד (״אכתוב לו רובי תורתי״; ״המאזנים מעויין״; ״מי שמסטורין שלי אצלו״; ״והכל ממך לדרוש״).

״מי שמיסטרין של[י]״ — סוף המלה חסר בכתב היד, והושלם כבדפוס (״שלי״). ״והכל הימך לדרוש״ — בדפוס ״היאך״, בתנחומא ״ממך״.

״רבי חייא בר יוסי״ — בדפוס ״רבי חייא בן יוסף״. ״אמרו רבותינו״ — בכתב היד ״אמ׳ רבו׳״, ונפתח כבדפוס.

המדרש קורא ״רובי״ (בהושע: רבו, וקרי רֻבֵּי) ו״צדקת יי עשה משפטיו״ (במסורה: ומשפטיו).

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א).

ילמדינו רבינו:

מהו שיהא המתרגם לקורא בתורה מתרגם ומסתכל בכתב?

כך שנו רבותינו:

המתרגם — לו אסור לו להסתכל;

ולקורא — לתת עיניו חוץ מן התורה,

שלא ניתנה תורה אלא בכתב,

שנאמר:

וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּוחֹות(שמות לד, א).

ואסור למתרגם ליתן עיניו בתורה.

אמר רבי יהודה בר פזי:

מקרא מלא הוא:

כְּתׇב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וגו׳(שמות לד, כז) —

הרי המקרא שניתן בכתב;

כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה —

הרי תרגום שניתן על פה.

אמר רבי יהודה ברבי סימון:

כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וגו׳ — על ידי מה?

על ידי כְּתׇב לְךָ, ועל ידי עַל פִּי.

אם קיימת של כתב בכתב ושל פה על פה — כולו עמך כרתי ברית;

ואם שנית מה שעל הפה בכתב ומה שנכתב על פה — לא קיימתי עמך ברית.

המשנה — מסטירין של הקדוש ברוך הוא

אמר רבי יהודה ברבי שלום:

בקש משה שתהא המשנה בכתב.

וצפה הקדוש ברוך הוא שהאומות עומדים לתרגם את התורה ולהיות קוראים בה יוונית,

ואומרים: אין הם ישראל.

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

הא משה, עתידין האומות להיות אומר: אני הם ישראל, אני הם בניו של מקום;

וישראל אומרים: אנו הם בניו של מקום.

ועד עכשיו המאזנים מעוייניןמעויינין — שקולים, מעוינים — המאזנים עומדים באמצע.

אמר הקדוש ברוך הוא לאומות:

מה אתם אומרים שאתם בניי?

איני יודע אלא מי שמיסטרין שלי בידו — והוא בני.

אמרו לו: מהו מיסטריןמיסטרין — סוד, רז שלך?

אמר להם: זו המשנה.

והכל הימךהימך — ממך לדרוש.

אלא אמר רבי יהודה הלוי ברבי שלום:

אמר הקדוש ברוך הוא למשה:

מה את מבקש שתהא המשנה בכתב? ומה בין ישראל לאומות?

מנין? כך הוא אומר:

אֶכְתׇּוב לוֹ רֻובֵּי תּוֹרָתִי(הושע ח, יב) — ואם כן, כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ.

שלשה דברים שנתן משה נפשו עליהם

דבר אחר:

אכתוב לו רובי תורה — מהו תּוֹרָתִי?

זה אחד משלשה דברים שנתן משה נפשו עליהם, וקראן הקדוש ברוך הוא לשמו של משה:

הדינים, והתורה, והמשכן.

והתורה מניין? זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי(מלאכי ג, כב).

והדינים מניין? שנאמר: צִדְקַת יְיָ עָשָׂה משפטיו(דברים לג, כא).

והמשכן מניין שנתן משה נפשו עליו?

רבי חייא בר יוסי אומר:

כל שבעת ימי המילואים היה משה מפרקומפרקו — מפרק אותו לחלקיו שני פעמים בכל יום, וקבעו.

רבי חנינא הגדול אומר:

שלשה פעמים בכל יום היה מפרקו וקובעו.

אם תאמר שהיה אחד משבטו של לוי נותן לו יד —

אמרו רבותינו:

הוא לעצמו היה מפרקו וקובעו, ולא סייעו אחד מישראל.

מניין? ממה שקראו בעניין:

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וגו׳.

תרגום לעבריתמעויינין שקולים, מעוינים — המאזנים עומדים באמצע מיסטרין סוד, רז הימך ממך מפרקו מפרק אותו לחלקיו

חלק ב

פתיחתות

במִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד

פתיחתא ראשונה · מי עלה שמים — הקדוש ברוך הוא, המחלק מעשרותיו, אליהו ומשה; מי הקים כל אפסי ארץ — המשכן

מִי עָלָה־שָׁמַיִם וַיֵּרַד מִי אָסַף־רוּחַ בְּחׇפְנָיו מִי צָרַר־מַיִם בַּשִּׂמְלָה מִי הֵקִים כׇּל־אַפְסֵי־אָרֶץ מַה־שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ כִּי תֵדָע(משלי ל, ד)

״מי עלה שמים וירד — מי הוא זה שתפילתו עולה לשמים״ עד ״ויאמר אליה ראה חי בנך״ (שני הקטעים: המחלק מעשרותיו, ואליהו) — על פי דפוס פראג.

״מביאם הלפידים״ — בדפוס ״מביאין סלפירין״. אחרי ״ויקח״ (מלכים ב ב, ח) סימן חסר; גם בדפוס ״ויקח אדרתו״.

מקבילות: תנחומא (ורשא), נשא כד (״כך פתח רבי תנחומא בר אבא מי עלה שמים וירד״); פסיקתא דרב כהנא, ויהי ביום כלות, פתיחתא רביעית (״מי הקים כל אפסי ארץ — זה אהל מועד״).

המדרש קורא ״מי עלה לשמים״, ״בחצוצרות בקול שופר״, ״כשלמה״ ו״כשמלה״ (במסורה: בשמלה), ״ויגלום״, ״ויאמר אליה ראה חי בנך״ (במסורה: ויאמר אליהו ראי), ״ומשה עלה אלהים״ (במסורה: אל האלהים), ״ויאמר יי אל משה לך רד״ (במסורה: וידבר), ״אפרוש כפי״ (במסורה: את כפי).

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים(במדבר ז, א) —

כך פתח רבי תנחומא בר אבא:

מִי עָלָה לשמים(משלי ל, ד) — זה הקדוש ברוך הוא,

כמה שכתב: עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה(תהלים מז, ו).

במלך בשר ודם, כשהוא עובר ממקום למקום — מה עושים?

מביאם הלפידיםהלפידים — האבוקות ותוקעין לפניו.

כך עשו לפני הקדוש ברוך הוא,

כמה שכתב: בַּחֲצֹוצְרוֹת בקול שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְיָ(תהלים צח, ו).

וַיֵּרַד — זה הקדוש ברוך הוא, שיורד על הר סיני במתן תורה,

כמה שכתב: וַיֵּרֶד יְיָ עַל הַר סִינַי(שמות יט, כ).

מִי אָסַף רוּחַ בְּחׇפְנָיו — זה הקדוש ברוך הוא,

כמה שכתב: אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כׇּל חָי וְרוּחַ כׇּל בְּשַׂר(איוב יב, י).

אמר: מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה — זה הקדוש ברוך הוא,

כמה שכתב: צֹורֵר מַיִם בְּעָבָיו(איוב כו, ח).

מִי הֵקִים כׇּל אַפְסֵי אָרֶץ — זה הקדוש ברוך הוא, שהוא מחיה את המתים,

כמה שכתב: יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן וגו׳(ישעיה כו, יט),

וכן: יְיָ מֵמִית וּמְחַיֶּה(שמואל א ב, ו).

וּמַה שֶּׁמו — אל שדי צבאות יה.

מה שמו? יי,

כמה שכתב: אֲנִי יְיָ הוּא שְׁמִי(ישעיה מב, ח).

וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ — אילו ישראל,

שנאמר: כֹּה אָמַר יְיָ בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל(שמות ד, כב).

המחלק מעשרותיו

מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד — מי הוא זה שתפילתו עולה לשמים ומוריד גשמים?

זה שמחלק מעשרותיו בחופניובחופניו — במלוא כפיו.

מִי צָרַר מַיִם כשלמה — שאינו מחלק מעשרותיו כראוי, עוצר הגשמים.

אליהו

דבר אחר:

מִי עָלָה שָׁמַיִם — זה אליהו,

שנאמר: וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ וגו׳(מלכים ב ב, יא).

וַיֵּרַד — רֵד אתוֹ אַל תִּירָא(מלכים ב א, טו).

מִי אָסַף רוּחַ בְּחׇופְנָיו — חַי יְיָ צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו(מלכים א יח, טו).

מִי צָרַר מַיִם — וַיִּקַּח אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹום(מלכים ב ב, ח).

מִי הֵקִים כׇּל אַפְסֵי אָרֶץ — וַיֹּאמֶר אליה ראה חַי בְּנֵךְ(מלכים א יז, כג).

משה

דבר אחר:

מִי עָלָה שָׁמַיִם — זה משה,

כמה שכתב: וּמֹשֶׁה עָלָה(שמות יט, ג) אלהים,

וכן: וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל יְיָ(שמות כד, א).

וַיֵּרַד — זה משה,

כמה שכתב: ויאמר יְיָ אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד(שמות לב, ז).

מִי אָסַף רוּחַ בְּחׇפְנָיו — זה משה,

שכתב: כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹושׂ כַּפַּי(שמות ט, כט).

מִי צָרַר מַיִם כשמלה — זה משה,

כמה שכתב: וּבְרוּחַ אפך נֶעֶרְמוּ(שמות טו, ח).

מִי הֵקִים כׇּל אַפְסֵי אָרֶץ — זה משה.

אמר רבי אבא בר כהנא: אילו הדגלים שהעמידם משה,

כמה שכתב: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹותֹות(במדבר ב, ב).

ורבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי אמר: זה המשכן —

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן.

תרגום לעבריתהלפידים האבוקות בחופניו במלוא כפיו

געל שלשה דברים העולם עומד — עשרים וששה דורות של חסד

פתיחתא שנייה · עשרים וששה דורות בחסד; העולם כטריסקל של שתי רגלים; ״את המשכן״ — את העולם

מקבילות: תנחומא (ורשא), נשא יט. ״רבי הונא הכהן בר אבון בשם רבי חייא״ — בדפוס ״רבי הונא הכהן בן אביו בשם רבי אחא״.

״ואתה מוצא״ — בכתב היד ״ואת׳ מוצא״ (״מוצא״ בגליון), ונפתח כבדפוס. ״כולה״ — בכתב היד ״כול׳״; אין בדפוס.

שנו רבותינו:

על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים(משנה אבות א, ב).

ואתה מוצא: עשרים וששה דורות שעמדה משנברא העולם עד שניתנה את התורה —

היה הקדוש ברוך הוא מנהג אותם בחסד.

וכנגדם דוד אומר עשרים וששה פעמים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ(תהלים קלו, א):

הוֹדוּ לַיְיָ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ,

הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ(תהלים קלו, ג) — כולה.

לך חפש אותם, ואת מוצא עשרים וששת.

אמר רבי הונא הכהן בר אבון בשם רבי חייא:

ברמז רמז אותם משה להם בים. מניין?

נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ(שמות טו, יג) — אילו עשרים וששה דורות שעמדו משנברא העולם עד שניתנה התורה;

נֵהַלְתָּ בְעׇזְּךָ — זו התורה שנקראת עוז,

כמה שכתב: יְיָ עֹוז לְעַמּוֹ יִתֵּן(תהלים כט, יא).

הטריסקל

למה היה העולם דומה באותה שעה?

לטריסקללטריסקל — לשרפרף בעל שלש רגלים של שתי רגלים, שאינו יכול לעמוד.

כיון שעמד המשכן — מה שכתב: אֶל נְוֵה קׇדְשֶׁךָ — עמד העולם.

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א).

משכן אין כתוב כאן, אלא אֶת הַמִּשְׁכָּן.

מהו אֶת הַמִּשְׁכָּן? את העולם,

שכתב בבריאת שמים וארץ: וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת(ישעיה מ, כב).

תרגום לעבריתלטריסקל לשרפרף בעל שלש רגלים

דעוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן

פתיחתא שלישית · עולות ושלמים של בני נח; יבא דודי לגנו; משל הפלטין; שלשה דברים שעשו הנשיאים; לגנונו — כלת כתיב

עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו(שיר השירים ד, טז)

מקבילות: תנחומא (ורשא), נשא כ (״עורי צפון״ עד ״לגנונו״, ״כלת כתיב״); פסיקתא דרב כהנא, ויהי ביום כלות, פתיחתא ראשונה (״לימדתך דרך ארץ״, ״באתי לגן אין כתיב כאן אלא לגני״) ודרשת הפסוק ״ביום כלות משה״ (״כלת כתיב״).

״בשמיו״ — בכתב היד ״בשמים״, ותוקן במאגרים. ״כמי שאמר״ — בכתב היד ״במי שאמ׳״, מסומן במאגרים כצורה חריגה; בדפוס ״כמאן דאמר״. ״יוסי ברבי חנינה״ — בכתב היד ״יוס ר׳ חנינה״. ״על פי שעה״ — בכתב היד ״ע׳פ שנה״; בדפוס ״(אף על פי שנה) [על פי שעה]״. ״העולה״ (ויקרא ו, ב) — בכתב היד ״העולם״, ותוקן במאגרים. ״דרך ארץ״ — בכתב היד ״דרך א׳ר״.

אחרי ״אין כתב כאן אלא״ (זאת תורת המנחה) סימן חסר בכתב היד; בדפוס אין ״אלא״. ״מראש״ — בכתב היד ״מרא׳״, ונפתח כבדפוס. ״לגנונו״ — הסופר מחק ״לגנותו״ וכתב ״לגנונו״.

״אותו״ (ובנו אותו) — בכתב היד ״אות׳״; בדפוס ״אותו״. ״קטורת״ — בכתב היד ״קטור׳״.

המדרש קורא ״ובאי תימן״ (במסורה: ובואי), ״מבכורות צאנו״ (במסורה: מבכרות), ״זאת תורה האשם״, ״וישמעו קול יי״ (במסורה: את קול), ״אחיי וריעיי״ (במסורה: אחי ורעי), ״מזבח אדמה תעשה וזבחת״ (במסורה: תעשה לי).

דבר אחר:

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים(במדבר ז, א) —

זה שאמר הכתוב:

עוּרִי צָפוֹן וּבאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו וגו׳(שיר השירים ד, טז).

עוּרִי צָפוֹן — אילו העולות, שהן נשחטות בצפון.

עולות ושלמים של בני נח

רבי אלעזר בן פדת אומר: הקריבו בני נח שלמים.

מניין? וְהֶבֶל הֵבִיא מִבְּכֹורוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן(בראשית ד, ד).

מהו מֵחֶלְבֵהֶן? מדבר שחלבו קרב לגבי מזבח.

רבי יוסי בן חנינא אומר: עולות הקריב.

ומה מקיים רבי יוסי ומחלביהן? משמניהם.

השיב רבי יוסי בן חנינא:

הרי כתב: וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עולות וּזְבָחִים לֵאלֹהִים(שמות יח, יב).

אמר רבי יוסי ברבי חנינה: כמי שאמר: אחר מתן תורה בא.

רבי ינאי אומר: אחר מתן תורה בא.

ורבי חייא הגדול אומר: קודם מתן תורה בא.

אמר רבי אלעזר:

הרי כתב: וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹולֹות(שמות כד, ה).

אמר רבי יוסי ברבי חנינא:

אין למידים מן התורה, שחידוש דבר היה על פי שעה.

חזקיה ברבי חייא:

וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיְיָ — שבעורותיהם הקריבו העולות, לא הפשיטום ולא ניתחום.

המקרא מסייע

אמר רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי:

המקרא מסיע את רבי יוסי בן חנינה. ראה מה כתב:

זֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה(ויקרא ו, ז) — הוא המנחה אין כתב כאן, אלא —

זֹאת תורה הָאָשָׁם(ויקרא ז, א) — הוא האשם אין כתב כאן, אלא זֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם;

אבל כשהוא בא לעולה, מהו אומר?

זֹאת תּוֹרַת הָעֹולָה הִיא הָעֹולָה(ויקרא ו, ב).

מהו הִיא הָעֹולָה? כהיא העולה שהקריבו מראש.

אבל כשהוא מזכיר השלמים, מהו אומר?

זֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים(ויקרא ז, יא) —

אשר הקריב ליי אין כתב כאן, אלא אֲשֶׁר יַקְרִיב לַיְיָ.

אף המקרא מסייע לרבי יוסי בן חנינא:

עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן —

אין אומר עוּרִי אלא לדבר שהיה ישן.

וּבאִי תֵימָן — אילו השלמים, שהן נשחטין בדרום.

אמר רבי סימון בשם רבי שמואל בן נחמן:

כתב: מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה וְזָבַחְתָּ עָלָיו(שמות כ, כא).

רבי ראובן אמר: במקום כשר לעולות וכשר לשלמים:

מחציו לצפון — כשר לעולות;

מחציו לדרום — כשר לשלמים.

יבא דודי לגנו

הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו — זה הקטרת.

יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ —

אמר רבי נחוניא:

לימדה אותך התורה דרך ארץ: שלא יהא החתן נכנס עד שתהא הכלה נותנת לו רשות.

וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו — אילו הקרבנות.

משל המלך והפלטין

בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹותִי כַלָּה(שיר השירים ה, א) — למה הדבר דומה?

למלך שאמר לבני המדינה שיבנו פלטיןפלטין — ארמון, ובנו אותו.

והיו בני המדינה עומדת על פתח פלטין, ומצעקין ואומרים:

יכנס המלך לפלטין!

מה עשה? נכנס המלך בפשיפשבפשיפש — בפתח הקטן, בפשפש שבשער, ושילח את הכרוזהכרוז — המכריז, השליח הקורא ברבים, ואמר להם:

אל תצעקו, שכבר באתי לפלטין.

כך, שעמד המשכן היו אומרים: יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ.

מה עשה הקדוש ברוך הוא? שילח ואומר להם:

מה אתם יריאיםיריאים — יראים, חוששים? כבר בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹותִי כַלָּה.

לגני — לאותה הגן שנסתלקתי הימנה

דבר אחר: בָּאתִי לְגַנִּי —

אמר רבי שמעון בר יוסינה:

באתי לגן אין כתב כאן, אלא בָּאתִי. מהו לְגַנִּי?

לאותה הגן שנסתלקתי הימנה,

כמה שכתב: וַיִּשְׁמְעוּ קוֹל יי אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן(בראשית ג, ח).

אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי — אילו קדשי הקדשים וקדשים קלים.

שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי — אילו החלבים והנסכים.

שלשה דברים שעשו הנשיאים שלא כהוגן

דבר אחר:

אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי —

אמר רבי לוי בשם רבי שמעון בר יוסינה:

אילו שלשה דברים שנעשו הנשיאים שלא כהוגן, וקיבלן הקדוש ברוך הוא. ואילו הן:

שהיחיד אינו מתנדב קטורת —

והביא כל נשיא קטרת, כמה שכתב: כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת(במדבר ז, יד).

ושאין היחיד מביא חטאת אלא אם כן הודיע לו, כמה שכתב: אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ(ויקרא ד, כג) —

והביא כל נשיא ונשיא שלא הודע לו, כמה שכתב: שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת(במדבר ז, טז).

ושאין קרבנו של יחיד דוחה את השבת —

וקרבנו של נשיא דוחה את השבת, כמה שכתב: בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם(במדבר ז, מח).

אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ — אילו ישראל שנקראו רעים,

שנאמר: לְמַעַן אַחַיי וְרֵיעָיי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ(תהלים קכב, ח).

לגנונו — ביום שנכנסה כלה לחופה

דבר אחר:

יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ — אל תהי קורא כן, אלא לגנונולגנונו — לחופתו, לחדר החתונה.

אימתי? וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן.

אמר רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי:

ביום שנכנסה כלה לחופה —

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה — כלת כתיב.

תרגום לעבריתפלטין ארמון בפשיפש בפתח הקטן, בפשפש שבשער הכרוז המכריז, השליח הקורא ברבים יריאים יראים, חוששים לגנונו לחופתו, לחדר החתונה

הכִּי יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בְּחׇכְמָה וּבְדַעַת

פתיחתא רביעית · בצלאל עמל במשכן, ומשה שלא עמל בו נקרא על שמו

כִּי־יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בְּחׇכְמָה וּבְדַעַת וּבְכִשְׁרוֹן וּלְאָדָם שֶׁלֹּא עָמַל־בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ גַּם־זֶה הֶבֶל וְרָעָה רַבָּה(קהלת ב, כא)

מקבילות: תנחומא (ורשא), נשא כא; בדפוס כאן ״ביום כלת משה״.

״בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה״ (שמות לא, ג) — בכתב היד ״ב׳ כ׳ ומ׳״, ונפתח מן הפסוק. ״ויהי ביום כלות בצלאל להקים את המשכן״ — בכתב היד ״בצל׳…״ בקיצור.

דבר אחר:

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה וגו׳(במדבר ז, א) —

זה שאמר הכתוב:

כִּי יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בְּחׇכְמָה וּבְדַעַת(קהלת ב, כא) — זה בצלאל, שעשה את המשכן בחכמה ובדעת,

כמה שכתב: וָאֲמַלֵּא אֹותוֹ רוּחַ אֱלֹהִים(שמות לא, ג) בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה.

וּלְאָדָם שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ — זה משה, שלא עמל במשכן ונקרא על שמו,

שנאמר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה.

ויהי ביום כלות בצלאל להקים את המשכן אינו אומר,

אלא וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן.

הוי: וּלְאָדָם שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ.

חלק ג

גוף הדרשה

ומה שאמר עשה — התנאים שבמצרים

דרשת הפסוק · ״ויהי״ · ויהי — מה שאמר עשה: תנאי השכינה שבמצרים נתקיימו

מקבילות: תנחומא (ורשא), נשא כב. ״הת[נ]אים״ — הנו״ן הושלמה במאגרים.

המדרש קורא ״וידעו כי אני יי אלהים״ (במסורה: אלהיהם). אחרי ״מארץ״ סימן חסר בכתב היד, והושלם ״מצרים״ מן הפסוק (כבדפוס).

דבר אחר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א).

מהו וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה? מהו וַיְהִי? מה שאמר עשה.

אמר רבי יהושע בן לוי:

תנאים עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל עד שהם במצרים:

שאינו מוציאם משם אלא על מנת שיעשו לו משכן, וישרה שכינתו ביניהם,

כמה שכתב: וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְיָ אלהים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹותָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשׇׁכְנִי בְתוֹכָם(שמות כט, מו).

וכיון שהוקם המשכן, וירדה השכינה ושרת בתוכו — באותה שעה נתקיימו כל אותן התנאים.

לפיכך הוא אומר וַיְהִי — שאמר עשה.

זדבר שהיה ופסק — סילוקי השכינה וירידתה

דרשת הפסוק · ״ויהי״ · רב ורבי שמעון בן יוחי על ויהי; השכינה נסתלקה לשבעה רקיעים וירדה בשבעה צדיקים; משל המערה

מקבילות: תנחומא (ורשא), נשא טז (רב ורבי שמעון); פסיקתא דרב כהנא, ויהי ביום כלות, פתיחתא ראשונה (סילוקי השכינה וירידותיה) ופתיחתא שנייה (משל המערה). ושם הסילוקים בסדר אחר: אדם, אנוש, המבול, הפלגה, המצרים בימי אברהם, הסדומיים, המצרים בימי משה.

״השכינה״ (היתה השכינה בתחתונים) — בכתב היד ״הש׳ב׳״, מסומן במאגרים כצורה חריגה. ״וירדה השכינה מן הרקיע השביעי״ — הסופר מחק ״השביעי״ וכתב ״השכינ׳״. ״וירד השביעי מן הששי לחמשי״ — כך בכתב היד, מסומן במאגרים כצורה חריגה; בדפוס ״וירדה מן הששי לחמישי״.

״כי ישרים דרכי יי ישכנו בארץ״ — שני פסוקים מעורבים (הושע יד, י; משלי ב, כא); בדפוס ״כי ישרים ישכנו ארץ״. ״וכבוד מלא את המשכן״ — כך בכתב היד (בלי השם); בדפוס ״וכאן כתב וכבוד יי מלא את המשכן״. במשל המערה בדפוס: ״געש הים ונתמלא המערה״.

המדרש קורא ״וישמעו את קול״, ״לקרוא״, ״סדום״, ״יושב אוהלים״, ״וכבד יי״, ״הלא את השמים וארץ אני מלא נאם״ (במסורה: הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם יהוה).

דבר אחר:

רב אמר:

דבר שלא היה נברא בעולם אלא עכשיו:

משנברא העולם לא שרתשרת — שרתה, שכנה השכינה בתחתונים,

אלא משהוקם — שרת השכינה בתחתונים.

ורבי שמעון בן יוחי אומר:

מהו וַיְהִי(במדבר ז, א)? דבר שהיה, ופסק, וחזר להיות כמה שהיה.

סילוקי השכינה

שכן את מוצא: מתחלת ברייתו של עולם היתה השכינה בתחתונים,

כמה שכתב: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְיָ אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן(בראשית ג, ח).

חטא אדם הראשון — נסתלקה השכינה לרקיע הראשון.

עמד קין והרג לאחיו — נסתלקה לרקיע השיני.

עמדו דורו של אנוש וחטאו — אָז הוּחַל לִקְרֹוא בְּשֵׁם יְיָ(בראשית ד, כו) — ונסתלקה לרקיע השלישי.

ועמד דור המבול וחטאו, כמה שכתב: וַיַּרְא יְיָ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם(בראשית ו, ה) —

ונסתלקה השכינה לרקיע הרביעי.

עמד דור הפלגה וחטאו, כמה שכתב: וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר(בראשית יא, ד) —

ונסתלקה השכינה לרקיע החמשי.

עמדו הסדומיים — ונסתלקה לרקיע השישי, שהיו חוטאים,

כמה שכתב: וְאַנְשֵׁי סְדֹום רָעִים וְחַטָּאִים לַיְיָ מְאֹד(בראשית יג, יג).

באו פלשתים וחטאו, כמה שכתב: וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה(בראשית כ, ב) —

ונסתלקה לרקיע השביעי.

ירידת השכינה

בא אברהם וסיגלוסיגל — וצבר, אסף מעשים טובים — וירדה השכינה מן הרקיע השביעי לששי.

בא יצחק ופשט צוארו על גבי המזבח — וירד השביעי מן הששי לחמשי.

בא יעקב ונטע אוהלים לתורה, כמה שכתב: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹושֵׁב אֹוהָלִים(בראשית כה, כז) —

וירד השכינה מן החמשי לרביעי.

בא לוי — וירדה השכינה מן הרביעי לשלישי.

בא קהת — וירדה מן השלשי לשני.

בא עמרם — וירדה מן השיני לראשון.

אשריהם הצדיקים שהם משכינים את השכינה בארץ,

שכן כתב: כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ(הושע יד, י) יִשְׁכְּנוּ בארץ(משלי ב, כא).

בא משה — וירדה למטה,

כמה שכתיב: וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וגו׳(שמות מ, לד), וּכְבד יְיָ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.

משל המערה

כתב: הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ(מלכים א ח, כז),

וכן כתב: וּכְבוֹד מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.

אמר רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי:

למה הדבר דומה?

למערה פתוחה שהיתה על שפת הים:

ונתמלאת המערה — והים לא חסר.

כך, אף על פי שכתב וּכְבוֹד יְיָ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן —

אלא העליונים והתחתונים לא חסרו מזיו כבודו של הקדוש ברוך הוא,

כשם שכתב: הֲלא אֶת הַשָּׁמַיִם וארץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם(ירמיה כג, כד).

לפיכך כתב כאן וַיְהִי:

שכשם שהיתה השכינה מתחילת ברייתו של עולם למטן, ונסתלקה למעלן —

אלא חזרה עכשיו למטן כשם שהיתה.

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה.

תרגום לעבריתשרת שרתה, שכנה וסיגל וצבר, אסף

חהמדרש הזה עלה בידינו מבבל — ויהי צרה, והיה שמחה

דרשת הפסוק · ״ויהי״ · כל מקום שנאמר ויהי — צרה או שמחה; רבי שמואל בן נחמן: ויהי צרה, והיה שמחה

מקבילות: ויקרא רבה יא, ז (״המדרש הזה עלה בידינו מן הגולה״; ״ויהי ביום כלות משה״ — ״שבו ביום נגנז בניינו של בית״; ״והיה ביום אשר נלכדה ירושלם״ — ״שבו נטלו ישראל אפכי על עוונותיהם״).

״המדרש הזה״ — הסופר מחק ״המדינ׳״ וכתב ״המדרש״. ״[אין] שמחה כיוצא בה״ — בכתב היד מחיקה במקום הזה, והושלם כבדפוס (״ובכל מקום ויהי אין שמחה כיוצא בה״).

״וכל מקום שכתב והיה״ ו״והרי כתב והיה כאשר נלכד ירושלם״ — בכתב היד ״ויהי״ בשני המקומות, מסומן במאגרים כצורה חריגה; תוקן כבדפוס וכבמסורה (ירמיה לח, כח), שהרי לדברי רבי שמואל בן נחמן ״והיה״ — שמחה. אחרי ״ויהי״ הראשון מחק הסופר ״ובכל מקום שכת׳ כיוצא בה״.

״שאותו עתיד ליגנז״ — בדפוס ״שאורו״. ״אמרו לו״ (והרי כתב ויהי ביום כלות) — בכתב היד ״אמ׳ לו״. המדרש קורא ״שפוט השופטים״, ״השמני״, ״כאשר נלכד״ (במסורה: נלכדה), ״עוונך״.

דבר אחר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א) —

אמר רבי חייא בן אבא בשם רבי יוחנן:

המדרש הזה עלה בידינו מבבל: שכל מקום שכתב ויהי — אין צרה כיוצא בה.

אמר רבי שמעון בן אבא בשם רבי יוחנן:

משמש זו וזומשמש זו וזו — משמש (בא) לשתיהן — לצרה ולשמחה:

בכל מקום ויהי — אין צרה כיוצא בה:

וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ(אסתר א, א) — יש צרה גדולה מזו?

וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹוט הַשֹּׁופְטִים(רות א, א) — יש צרה גדולה מזו שלהם?

ובכל מקום שכתב ויהי — אין שמחה כיוצא בה:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר(בראשית א, ג) — יש שמחה גדולה מזו?

וכן וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי(ויקרא ט, א) — יש שמחה גדולה מזו, את מוצא?

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן — יש שמחה גדולה מזו, את מוצא?

אמר רבי שמואל בן נחמן:

בכל מקום שכתב ויהי — אין צרה כיוצא בה;

וכל מקום שכתב והיה — אין שמחה כיוצא בה.

השיבו את רבי שמואל בן נחמן, אמרו לו:

הרי כתב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר — מה צרה יש בזו?

אמר להם: שאותו עתיד ליגנזליגנז — להיגנז, להיטמן מפני המאורות.

אמרו לו: והרי כתב וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִנִי — מה צרה יש בזו?

אמר להם: והרי כתב שנדב ואביהוא עתידין למות.

אמרו לו: והרי כתב וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה — מה צרה יש בזו?

אמר להם: מפני שעתיד ליגנז מפני בית המקדש.

אמרו לו: והרי כתב וְהָיָה כַּאֲשֶׁר נלכד יְרוּשָׁלִָם(ירמיה לח, כח)!

אין שמחה כיוצא בה,

שלא נתן נביא אפוכיאפוכי — שובר, קבלה על פירעון החוב לישראל אלא הוא,

כמה שכתב: תַּם עֲווֺנֵךְ בַּת צִיּוֹן(איכה ד, כב).

תרגום לעבריתמשמש זו וזו משמש (בא) לשתיהן — לצרה ולשמחה ליגנז להיגנז, להיטמן אפוכי שובר, קבלה על פירעון החוב

טמי אמר ווי — כביכול הקדוש ברוך הוא

דרשת הפסוק · ״ויהי״ · ויהי — ווי: משל המטרונא והפורפירא; ישראל המרננים

מקבילות: תנחומא (ורשא), נשא יב (״כלומר ווי ביום כלות משה, משל למלך שהיה לו אשה ראגניות״). ״רבי אבין״ — בדפוס ״רבי אבא״.

״עשי לה פורפירא״ — כך בכתב היד, מסומן במאגרים כצורה חריגה; בדפוס ״עשי לך״, ובתנחומא ״עשי ליך״. ״אמרה לו״ — בכתב היד ״אמ׳ לו״; בדפוס ״אמרה ליה״. ״אמר להם״ (שלא תחזור) — כך בכתב היד; בדפוס ״אמר לה״. ״אמרו לו״ (רבונו של עולם) — בכתב היד ״אמ׳ לו״, ונפתח כבדפוס.

המדרש קורא ״וילונו העם על משה ועל אהרן״ (שמות טו, כד: על משה לאמר), ״כל עדת בני ישראל״ (שמות טז, ב), ״ושכ[נ]תי״ (הנו״ן הושלמה במאגרים).

דבר אחר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א) — מי אמר ווי?

אמר רבי אבין:

כביכול, הקדוש ברוך הוא אמר ווי — וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת.

משל המטרונא והפורפירא

למה הדבר דומה?

למלך שהיה לו מטרונאמטרונא — גבירה, אשה נכבדה רוטנניתרוטננית — רוטנת, מתלוננת תמיד.

ואמר לה המלך: עשי לה פורפיראפורפירא — בגד ארגמן, גלימת מלכות.

כל ימים שהיתה עוסקה באותה פורפירא — לא היתה מרטנתמרטנת — מתלוננת.

אחר ימים גמרה הפורפירה, ונתנה אותה לכבסונתנה אותה לכבס — ונתנה אותה לכובס (לגמר האריג), ועשאה, והביאה למלך.

כיון שראה אותה — התחיל צווחצווח — צועק ווי.

אמרה לו: מרי המלךמרי המלך — אדוני המלך, פורפירא שלך עשויה, ואתה צווח ווי?

אמר להם: שלא תחזור לרוטננאלרוטננא — לרטינתה, לתלונתה.

כך את מוצא שהיו ישראל בכל שעה מרנניםמרננים — מתלוננים,

כמה שכתב: וַיִּלֹּונוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה(שמות טו, כד) ועל אהרן,

וכן: כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות טז, ב),

וכן: אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם יְיָ(במדבר יז, ו).

תבע הקדוש ברוך הוא בידם שיעשו את המשכן,

כמה שכתב: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם(שמות כה, ח).

ואת מוצא: כל ימים שהיו עוסקין במלאכת המשכן — לא היו מרננים.

לא עשה אלא, כיון שגמרו מלאכת המשכן — התחיל הקדוש ברוך הוא צווח ווי:

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה.

אמרו לו: רבונו של עולם, המשכן עשוי, ואתה צווח ווי?

אמר להם: למה אני צווח ווי? שלא יחזרו וירננו כשם שהיו מרננים.

תרגום לעבריתמטרונא גבירה, אשה נכבדה רוטננית רוטנת, מתלוננת תמיד פורפירא בגד ארגמן, גלימת מלכות מרטנת מתלוננת ונתנה אותה לכבס ונתנה אותה לכובס (לגמר האריג) מרי המלך אדוני המלך לרוטננא לרטינתה, לתלונתה צווח צועק מרננים מתלוננים

יהבכורות אמרו ווי

דרשת הפסוק · ״ויהי״ · הבכורות צווחו ווי, שניטלה מהם הכהונה

מקבילות: בדפוס כאן ״מי קרא ווי״. ״ורבי יהושע בן קרחה [ורבי]״ — בכתב היד סימן חסר אחרי ״קרחה״, והושלם כבדפוס.

״והכהנים והעם״ (בפעם השנייה) — בכתב היד ״והנ׳ והעם״, מסומן במאגרים כצורה חריגה. ״הבכורות״ (אילו הבכורות) — בכתב היד ״הבכוכות״, מסומן במאגרים.

דבר אחר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א) — מי אמר ווי?

הבכורות אמרו ווי, שניטלה מהם הכהונה.

שנו רבותינו:

עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרהבמות מותר — הבמות מותרות (להקריב עליהן), ועבודה הבכורות(משנה זבחים יד, ד).

וכן כתב: וַיֹּאמֶר יי אֵלָיו לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם(שמות יט, כד) —

ועד עכשיו לא ניתנה התורה ולא ניתנה הכהונה לאהרן,

והוא אומר: וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם.

ורבי יהושע בן קרחה ורבי:

אחד מהם אומר: הַכֹּהֲנִים — אילו הבכורות;

וחבירו אומר: זה נדב ואביהוא.

וכן: שָׁבַר יְיָ מַטֵּה רְשָׁעִים(ישעיה יד, ה) —

אמר רבי אבא בן ממל: אילו הבכורות.

לפיכך, כשהוקם המשכן, צווחו ווי — וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה.

תרגום לעבריתהבמות מותר הבמות מותרות (להקריב עליהן)

יאמלאכי השרת אמרו ווי

דרשת הפסוק · ״ויהי״ · מלאכי השרת אמרו ווי; העיקר למעלן, ושחק עליהם הקדוש ברוך הוא

מקבילות: תנחומא (ורשא), נשא יב (מלאכי השרת). ״ויורד ודר״ — הסופר מחק ״ירד״ וכתב ״ודר״. ״אף על פי כן״ — בכתב היד ״אע׳פ בן״, מסומן במאגרים כצורה חריגה.

המדרש קורא ״הודו על הארץ״ (במסורה: על ארץ).

דבר אחר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א) — מי אומר ווי? מלאכי השרת.

אמרו: עכשיו הקדוש ברוך הוא מניח את העליונים, ויורד ודר בתחתונים.

אף על פי כן פייסם הקדוש ברוך הוא. אמר להם: חייכםחייכם — חי נפשכם — לשון שבועה, העיקר למעלן,

כמה שכתב: כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ(חבקוק ג, ג).

אמר רבי סימון בשם רבי שמעון בשם רבי יהושע בן לוי:

שחק עליהם הקדוש ברוך הוא על שאמר להם העיקר למעלן,

שכן כתב: הוֹדוֹ עַל הארץ(תהלים קמח, יג), ואחר כך שָׁמָיִם.

לפיכך אמרו ווי — וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת.

תרגום לעבריתחייכם חי נפשכם — לשון שבועה

יבאומות העולם אמרו ווי

דרשת הפסוק · ״ויהי״ · אומות העולם אמרו ווי, שהקדוש ברוך הוא דר עם ישראל

מקבילות: בדפוס ״ועכשיו שעשו לו משכן ודר עמהם״. ״לו״ — בכתב היד ״לי״, מסומן במאגרים כצורה חריגה.

דבר אחר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א) — מי אמר ווי?

אומות העולם אמרו ווי.

למה? אלא אמרו: עד שלא היה הקדוש ברוך הוא דר עמהם — היה מתקיים עליהם ועושה מלחמותיהם;

ועכשיו שעשו לו משכן, והוא דר עמהם — על אחת כמה וכמה.

לפיכך אמרו לו ווי — וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת.

חלק ד

למעלה מן העניין

יגברכות כהנים תחילה — משל הקמיע

פתיחתא · למעלה מן העניין · ״כה תברכו״ עד ״ויהי ביום כלות״ · ברכות כהנים קודם המשכן: משל הקמיע; אין מדותיו של הקדוש ברוך הוא כמדת בשר ודם

מקבילות: תנחומא (ורשא), נשא יז (״מה כתיב למעלה מן הענין יברכך יי וישמרך״, משל הקמיע, בשם רבי יהושע דסכנין). בדפוס ״רבי אבהו״ פותח ב״דבר אחר למה כתב תחילה יברכך ואחר כך ויהי״.

״כה תברכו״ — הסופר מחק אחריו ״כד״. ״ועשה את המשכן״ — כך בכתב היד; בדפוס ״(ועשה) [ועשו]״. ״פימכי״ — בדפוס ״פומבה״. ״בונה להם דימוסיאות״ — בכתב היד ״בינה״, מסומן במאגרים כצורה חריגה; בדפוס ״בונה להם דימוסיא״.

דבר אחר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת(במדבר ז, א) — מה כתב למעלה מן הענין? ברכות כהנים:

כֹּה תְבָרְכוּ(במדבר ו, כג), יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ וגו׳(במדבר ו, כד).

משל הקמיע

למה הדבר דומה?

למלך שקידש את בתו, ועשה לה קידושים גדולים, ושלטה בהם עין רעה.

עבר המלך להשיא את בתו. מה עשה? נתן לה קמיעקמיע — כתב שמירה, השמור מעין רעה.

אמר לה: יהא הקמיע הזה עליך, כדי שלא תשלוט ביך עין רעה עוד.

כך, כשבא הקדוש ברוך הוא ליתן את התורה לישראל בסיני — עשה להם פימכיפימכי — תהלוכה, חגיגה גדולה גדולה,

כמה שכתב: וְכׇל הָעָם רֹואִים אֶת הַקּוֹלֹות וְאֶת הַלַּפִּידִים(שמות כ, טו).

ולא היו אלא קידושים,

כמה שכתב: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר(שמות יט, י).

ושלטה בהם עין רעה, ונשתברו הלוחת,

כמה שכתב: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וגו׳(שמות לב, יט), וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו וגו׳.

ולא עשה אלא, כיון שבאו ועשה את המשכן — נתן להם את הברכות תחלה, כדי שלא תשלוט בהם עין רעה.

לפיכך כתב תחילה יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ, ואחר כך וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת.

אין מדותיו של הקדוש ברוך הוא כמדת בשר ודם

אמר רבי אבהו:

אין מדותיו של הקדוש ברוך הוא כמידת בשר ודם.

מלך בשר ודם נכנס למדינה —

משבני המדינה מקלסיןמקלסין — משבחים, מקלסים אותו ומכבדין אותו, אחר כך עושה להן צרכיהם:

בונה להם דימוסיאותדימוסיאות — מרחצאות ציבוריים, בנייני ציבור, עושה נחת רוח להם במדינה.

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן —

אלא עד שלא עשו ישראל את המשכן, נתן להם את הברכות תחילה,

כמה שכתב: יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ,

ואחר כך וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה.

תרגום לעבריתקמיע כתב שמירה, השמור מעין רעה פימכי תהלוכה, חגיגה גדולה מקלסין משבחים, מקלסים דימוסיאות מרחצאות ציבוריים, בנייני ציבור

חלק ה

גוף הדרשה

ידביום שכלו המזיקים

דרשת הפסוק · ״ביום כלות״ · כשהוקם המשכן כלו המזיקים מן העולם

מקבילות: תנחומא (ורשא), נשא כג (רבי יוחנן: ״ביום שהוקם המשכן נתכלו המזיקין מן העולם״); פסיקתא דרב כהנא, ויהי ביום כלות, דרשת הפסוק ״ביום כלות משה״ (״ביום שכלו המזיקין מן העולם״).

״תשעה קבין״ — הסופר מחק ״תשועת״ וכתב ״תשע׳״; בדפוס ״אין רובע בארץ שאין בו תשעה קבין מזיקין״. ״ויהי ביום הקים משה״ — הסופר מחק ״כלות״ וכתב ״הקים משה״. המדרש קורא ״לא תאונה אליך ונגע״ (במסורה: אליך רעה ונגע), ״באהליך״.

דבר אחר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א) —

אמר רבי יהודה ברבי שלום בשם רבי לוי:

אין בית רובעבית רובע — שטח של בית רובע (שטח זריעת רבע קב) בארץ שאין בו תשעה קביןתשעה קבין — תשעה קבים — לשון ריבוי מזיקים.

אמר רבי יוחנן:

כשהוקם המשכן — כלו המזיקים מן העולם.

מניין? שכתב: לֹא תְאֻונֶּה אֵלֶיךָ וְנֶגַע לֹא יִקְרַב באהליך(תהלים צא, י) — כשהוקם המשכן.

אמר רבי שמעון בן לקיש:

מה לי ולספר תהלים? דברי תורה הוא:

יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ(במדבר ו, כד) — מן המזיקים.

אימתי? וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה.

ביום כלות — ביום שכלו

דבר אחר:

ויהי ביום הקים משה אין כתב כאן, אלא וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת.

מהו וַיְהִי בְּיוֹם? ביום שכלו המזיקים מן העולם.

תרגום לעבריתבית רובע שטח של בית רובע (שטח זריעת רבע קב) תשעה קבין תשעה קבים — לשון ריבוי

חלק ו

פתיחתות

טוצְאֶנָה וּרְאֶנָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה

פתיחתא חמישית · קצרה · פותחין בצאינה וראינה, כדרשת שיר השירים

צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה־לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ(שיר השירים ג, יא)

״ומפרסמו״ — כך בכתב היד; בדפוס ״(ומפרסמו) [ומפרנסו]״. ״כשם״ — בכתב היד ״כש׳״. הדברים כאן הם הפניה של בעל המדרש לדרשה שבשיר השירים, וכך גם בדפוס.

הפתיחתא ״צאינה וראינה״ על ״ויהי ביום כלות משה״ — בפסיקתא דרב כהנא, פסקא ויהי ביום כלות משה, פתיחתא שלישית; ודרשת ״ביום חתונתו — זה אהל מועד״ בשיר השירים רבה ג, יא.

דבר אחר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א) —

פותח בו: צְאֶנָה וּרְאֶנָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה(שיר השירים ג, יא), ומפרסמוומפרסמו — ומפרש אותו, ודורש אותו כשם שהוא אומר בשיר השירים.

תרגום לעבריתומפרסמו ומפרש אותו, ודורש אותו

טזאֶשְׁמְעָה מַה יְדַבֵּר הָאֵל יְיָ

פתיחתא שישית · אחר מעשה העגל: משה שומע במשכן, אהבה ואחוה בין הקדוש ברוך הוא לבניו; שלום בעולם

אֶשְׁמְעָה מַה־יְדַבֵּר הָאֵל יְיָ כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל־עַמּוֹ וְאֶל־חֲסִידָיו וְאַל־יָשׁוּבוּ לְכִסְלָה אַךְ קָרוֹב לִירֵאָיו יִשְׁעוֹ לִשְׁכֹּן כָּבוֹד בְּאַרְצֵנוּ(תהלים פה, ט–י)

מקבילות: תנחומא (ורשא), נשא כה (רבי יהודה בר סימון: ״אשמעה מה ידבר האל יי״, ״שלום אני מדבר להם שאין בלבי על בני כלום״).

״אשמעה מה ידבר האל יי כי ידבר״ — בכתב היד ״מי ידבר… מי ידבר״; תוקן כבמסורה וכבדפוס. ״שעשו ישראל״ — בכתב היד ״שעשה ישר׳״, מסומן במאגרים כצורה חריגה; בדפוס ״שעשו״. ״כי ידבר שלום״ (מניין) — בכתב היד ״כי ירבה״; תוקן כבמסורה וכבדפוס.

״הלך משה והיה מרכין אזנו במשכן. אמר: תומר״ — בכתב היד ״א׳״ ואחריו סימן חסר; בדפוס ״[כיון שנעשה המשכן א״ר יהודה בר סימון] הלך משה והיה מרבץ ראשו במשכן תאמר שיש בלבו״. ״תומר״ = תאמר. ״אלא אמר״ — בדפוס ״אלא יי אומר״. ״פניו״ — הוי״ו בגליון.

המדרש קורא ״ויחל משה את פני אלהיו למה יי יחרה אפך״ (במסורה: את פני יהוה אלהיו ויאמר למה), ״ואל חסדיו״, ״ליריאיו״, ״תילים״.

דבר אחר: בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א) —

זה שאמר הכתוב:

אֶשְׁמְעָה מַה יְדַבֵּר הָאֵל יְיָ כִּי יְדַבֵּר(תהלים פה, ט).

את מוצא: בשעה שעשו ישראל אותו המעשה, וכעס הקדוש ברוך הוא עליהם,

כמה שכתב: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹורֶף הוּא(שמות לב, ט).

מיד עמד משה ובקש רחמים מלפני הקדוש ברוך הוא שיתרצה לישראל,

כמה שכתב: וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי אֱלֹהָיו לָמָה יְיָ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ(שמות לב, יא), שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם(שמות לב, יב).

מיד נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל,

כמה שכתב: וַיִּנָּחֶם יְיָ עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ(שמות לב, יד).

משה מרכין אזנו במשכן

הלך משה והיה מרכין אזנומרכין אזנו — מטה אזנו, מקשיב במשכן.

אמר: תומרתומר — תאמר — שמא שיש בלבו של הקדוש ברוך הוא על ישראל?

כמה שכתב: אֶשְׁמְעָה מַה יְדַבֵּר הָאֵל יְיָ.

אומר: תומר עד עכשיו והוא עומד בכעסו כנגדו?

אלא אמר: אלא במדת רחמים הוא נוהג עמהם — יְיָ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן(שמות לד, ו).

מיד פייסו הקדוש ברוך הוא שאין בלבו על ישראל,

כמה שכתב: וַיַּעֲבֹר יְיָ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא יְיָ יְיָ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן.

אמר רבי סימון:

למה כתב שני פעמים יְיָ יְיָ?

אלא שפייסו האלהים ואומר לו:

משה, מה לשעבר הייתי נוהג עמהם במדת רחמים עד שלא עשו אותו מעשה —

כך אף עכשיו אני נוהג עמהם במידת רחמים.

כמין סילון

והיה משה עומד, והיה הדבר בא לתוך אזנו כמין סילוןסילון — צינור;

והיה הדבר בא לתוך אזנו, ולא היה אחד מישראל שומע;

אבל כשהיו פניו של משה מאדימות — היו יודעין שהדיבור בא אצלו.

אמר רבי ברכיה הכהן בשם רבי יהודה ברבי סימון:

אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה,

לשעבר היתה איבה ביני ובין בני,

שנאה ביני לבניי,

תחרותתחרות — ריב, מחלוקת ביני לבין בניי;

אבל עכשיו אהבה ביני ובין בניי,

אחוה ביני ובין בניי,

ריעותריעות — רעות, ידידות ביני ובין בניי.

הוי: כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ וְאֶל חֲסִדָיו.

עד שלא הוקם המשכן היתה תחרות בעולם

דבר אחר: כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ וְאֶל חֲסִדָיו —

אמר רבי יהושע הכהן בר נחמיה:

כך אמר רבי אלעזר:

עד שלא הוקם המשכן — היתה תחרות בעולם;

אבל משהוקם המשכן — נעשה שלום בעולם.

מניין? כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ וְאֶל חֲסִידָיו.

אימתי? אַךְ קָרוֹב לִירֵיאָיו יִשְׁעוֹ(תהלים פה, י).

אמר ריש לקיש:

מה לי ולספר תילים? דבר תורה הוא:

יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם(במדבר ו, כו).

אימתי? וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת.

תרגום לעבריתמרכין אזנו מטה אזנו, מקשיב תומר תאמר — שמא סילון צינור תחרות ריב, מחלוקת ריעות רעות, ידידות

חלק ז

גוף הדרשה וחתימה

יזברמז אמר הקדוש ברוך הוא — מזבח אדמה ואבוא אליך

דרשת הפסוק · ״ויהי ביום כלות״ · כשיעשו את המשכן — יבואו הברכות

מקבילות: תנחומא (ורשא), נשא כו (רבי ברכיה הכהן: ״כשאבוא אליכם אני בא טעון ברכות״). ״כשיעשו״ — בכתב היד ״שכיעשו״, מסומן במאגרים כצורה חריגה; בדפוס ״כשיעשו״.

דבר אחר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת(במדבר ז, א) —

אמר רבי יהושע בן לוי:

ברמז אמר הקדוש ברוך הוא לישראל:

כשיעשו את המשכן — שהוא נותן להם את הברכות.

מניין? שכתב: מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי(שמות כ, כא) —

באותה שעה אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ.

לפיכך, כשעשו את המשכן, נתן להם הקדוש ברוך הוא את הברכות: יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ(במדבר ו, כד).

אימתי? וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן.

יחמשכן של מעלן

דרשת הפסוק · ״את המשכן״ · כשהוקם המשכן למטן — הוקם משכן למעלן

מקבילות: תנחומא (ורשא), נשא יח. ״להקים את המשכן״ — הסופר מחק ״המלאכים״ וכתב ״המשכן״. ״למעלן״ — בכתב היד ״למללן״, ותוקן במאגרים. ״להקים המשכן״ — הסופר מחק ״את״ וכתב ״המשכן״; ״את״ שאחריו — בגליון.

אמר רבי סימון:

בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל להקים את המשכן — רמז למלאכים שיעשו אף הם משכן למעלן.

לא עשה אלא, כיון שהוקם המשכן למטן — הוקם את המשכן למעלן,

שנאמר: ויהי ביום כלות משה להקים המשכן אין כתב כן, אלא אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א).

מהו אֶת הַמִּשְׁכָּן? זה המשכן של מעלן.

יטלעתיד לבא אני בכבודי מברך אתכם

חתימה · בעולם הזה ברכת כהנים, ולעתיד לבא הקדוש ברוך הוא מברך בכבודו

״בכבודי״ — הסופר מחק ״בכודי״ וכתב ״בכבודי״. המדרש קורא ״מצין״ (במסורה: מציון). בדפוס הדברים בשם הקדוש ברוך הוא (״אמר הקב״ה בעולם הזה״).

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א).

בעולם הזה, כשעמד המשכן, צויתי את אהרן ובניו שיהו מברכים אתכם;

אבל לעתיד לבא — אני בכבודי מברך אתכם,

שכן כתב: יְבָרֶכְךָ יְיָ מִצִּיּן(תהלים קלד, ג).

חילופי נוסח והשלמות

על פי כתב יד פרמה, הספרייה הפלטינית 3122; שני קטעים בפתיחתא הראשונה על פי דפוס פראג תי״ג–תט״ו. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אי— (הוספה)
דבשמיובשמים
דיוסי ברבייוס ר׳
דכמיבמי
דשעהשנה
דהעולההעולם
דוֹ— (הוספה)
דארץא׳ר
הבחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכהב׳ כ׳ ומ׳
ומצרים— (הוספה)
ונ— (הוספה)
זהשכינההש׳ב׳
זאִ— (הוספה)
חאין— (הוספה)
חוהיהויהי
חוהיהויהי
טנְ— (הוספה)
יוהכהניםוהנ׳
יורבי— (הוספה)
יהבכורותהבכוכות
יאכןבן
יבלולי
יגבונהבינה
טזמהמי
טזכימי
טזשעשושעשה
טזאמרא׳
טזידברירבה
יזכשיעשושכיעשו
יחלמעלןלמללן

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא רבתיכ״י פרמה 3122, השלמות מדפוס פראג תי״ג–תט״ו
§§601§§

פסיקתא רבתי

דרשה ו

ותשלם כל המלאכה

וַתִּשְׁלַם כׇּל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית יְיָ וַיָּבֵא שְׁלֹמֹה אֶת קׇדְשֵׁי דָּוִד אָבִיו אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכֵּלִים נָתַן בְּאֹצְרוֹת בֵּית יְיָ(מלכים א ז, נא)

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

על פי כתב יד פרמה, הספרייה הפלטינית 3122 §§cover-end§§

חלק א

ילמדנו

אנר של חנוכה שהותיר שמן — שלש חנוכות

הלכה · ילמדנו · נר של חנוכה שהותיר שמן; חנוכת בית חשמונאי, חנוכת המשכן וחנוכת הבית

״אמור עד״ — הערת הסופר (בין סימני $ במאגרים): את דין הנר לא העתיק כאן, אלא הפנה לפסקא ג (״ביום השמיני״), ששם הילמדנו הזה במלואו. דבריו נשארו במקומם, והדין הושלם מלשון כתב היד עצמו בפסקא ג, מ״מוסיף עליו שמן״ עד ״כיון שהוקצה למצוה״ (בדפוס שם: ״ואם הותר ביום שני… ושורפה בפני עצמו״). גם בדפוס כאן ״כו׳ כדלעיל עד אסור להשתמש (בו) הימנו״.

״שאנו עושים״ — בכתב היד ״שאני״, מסומן במאגרים כצורה חריגה; בדפוס ״שאנו״. ״זה החנוכה… לחנוכה בית חשמוניי״ — בדפוס ״זאת החנוכה… לחנוכת בית חשמונאי״. המדרש קורא ״ויחנכו את הבית״ (במסורה: את בית יהוה).

וַתִּשְׁלַם כׇּל הַמְּלָאכָה(מלכים א ז, נא).

ילמדינו רבינו:

נר של חנוכה שהותירשהותיר — שנשאר בו (שמן) שמן ביום הראשון — מהו צריך לעשות לו?

תלמוד לימדונו רבותינו:

נר של חנוכה שהותיר שמן ביום הראשון —

אמור עד:

מוסיף עליו שמן ומדליקו ביום השיני;

ואם הותיר ביום השיני — מוסיף עליו ומדליקו ביום השלישי;

וכן בשאר כל הימים.

אבל אם הותיר ביום השמיני — עושה לו מדורהמדורה — ערמת אש ושורפו בפני עצמו.

למה? כיון שהוקצה למצוה —

אסור להשתמש הימנו.

את מוציא:

זה החנוכה שאנו עושים זכר לחנוכה בית חשמוניי, על שעשו מלחמה ונצחו לבני יוון — ואנו עכשיו מדליקין.

וכן בשעה שנגמרה מלאכת המשכן עשו חנוכה,

כמה שכתב: זֹאת חֲנֻוכַּת הַמִּזְבֵּחַ(במדבר ז, פד).

ואף בית המקדש, בשעה שנבנה, עשו לחנוכה,

כמה שכתב: וַיַּחְנְכוּ אֶת(מלכים א ח, סג) הבית וגו׳.

אימתי חינכו אותו? בשעה שנגמרה כל מלאכתו.

מניין? ממה שקראו בנביא:

וַתִּשְׁלַם כׇּל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה.

תרגום לעבריתשהותיר שנשאר בו (שמן) מדורה ערמת אש

חלק ב

פתיחתות

בחָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ

פתיחתא ראשונה · איש מהיר במלאכתו: יוסף, משה, דניאל ושלמה; שלמה זכה להתייחס עם המלכים הצדיקים

חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי־מְלָכִים יִתְיַצָּב בַּל־יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים(משלי כב, כט)

״לפני פוטיפר החשוך״ — בדפוס ״בל יתייצב לפני פרעה החשוך״. ״וכן בנותיו של יתרו״ — בדפוס ״(וכן) [ובין] בנותיו״. ״נזדרזת״ — בכתב היד ״נזרזרת״, ו״מזדרז״ — ״מזררז״, מסומנים במאגרים כצורה חריגה; ״חזית איש״ (במשה) — בכתב היד ״חזית אימ׳״.

״צרתו בבור״ — בכתב היד ״בכור״, מסומן במאגרים כצורה חריגה; בדפוס ״בבור״. ״להתקטלא״ — בכתב היד ״להתקלא״, ותוקן במאגרים. ״מתו״ — כך בכתב היד, מסומן במאגרים (במסורה: מתקטלין). ״מלאכה״ (באיזו מלאכה) — בכתב היד ״מלאכת״, ותוקן במאגרים. ״האתה״ — בכתב היד ״האתם״, ותוקן במאגרים.

הפסקה ״מה. אמר רבי יהושע: ראוי היה שלמה להמנות…״ נכתבה בכתב היד פעמיים: את הראשונה מחק הסופר, וכן מחק אחרי השנייה ״למה, אמר רבי יהושע ברבי לוי: ראוי היה שלמה עם המלכים הצדיקים״. ״שנזדרז״ (במלאכת בית המקדש, לא נתייחס) — בכתב היד ״שנזדווג״; תוקן כבנוסח שמחק הסופר (״שנזדר[ז]״) וכבדפוס. ״החשוכים״ — בכתב היד ״החשובים״ (בשני הנוסחים), מסומן במאגרים כצורה חריגה; בדפוס ״החשוכים״. ״עם המלכים הצדיקים״ — בכתב היד ״על המלכים״; בנוסח המחוק ובדפוס ״עם״.

״חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב בל יתיצב לפני חשכים״ — בכתב היד בראשי תיבות משובשים: ״חזית איש בל מי וא ית לפ נח חש״, ונפתח מן הפסוק. ״תולדות פרץ פרץ הוליד״ — בכתב היד ״פרץ״ שלש פעמים. ״עד שמגיע״ — הערת הסופר (בין סימני $ במאגרים): את היחוס לא העתיק; דבריו נשארו במקומם, והפסוקים (רות ד, יט–כא) הושלמו בסוגריים כפולים מן המקרא. אחריהם בכתב היד ״ב[..] בדעת״ (מסומן במאגרים כצורה חריגה) — סוף פסוק כא משובש, ולא הועתק. גם בדפוס ״אלה תולדות פרץ… עד וישי הוליד את דוד״. ״ובן שלמה רחבעם״ — בכתב היד ״וכן״ (בשני המקומות), מסומן במאגרים כצורה חריגה; בדפוס ובמסורה ״ובן״.

המדרש קורא ״ואל יתיצב״ (במסורה: בל יתיצב), ״אידין״, ״לירח בול״ (במסורה: בירח), ״ולכל משפטיו״ (במסורה: משפטו), ״נשיו הטו לבבו״ (במסורה: את לבבו), ״ועובד וישי הוליד את דוד״ (במסורה: ועבד הוליד את ישי וישי).

דבר אחר:

וַתִּשְׁלַם כׇּל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה(מלכים א ז, נא) —

כך פתח רבי תנחומא בירבי:

הוא זה שאמר הכתוב, שאמר רוח הקודש על ידי שלמה:

חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ(משלי כב, כט) — זה יוסף:

וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ(בראשית לט, יא).

רבי יהודה אומר:

יום זיבול נילוסזיבול נילוס — יום חג עליית הנילוס (שהשקה וזיבל את השדות) היה, והכל יצאו לזיבול נילוס, והוא נכנס לעשות מלאכתו.

ורבי נחמיה אומר:

יום תיאטרון וקורקסיןתיאטרון וקורקסין — יום מחזות ומרוצי סוסים (קרקס).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: נזדרזתנזדרזת — מיהרת, נחפזת במלאכתך — חייך, לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב:

וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעׇמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה(בראשית מא, מו).

ואל יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים — לפני פוטיפר החשוך.

משה

דבר אחר:

חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ — זה משה:

וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר(שמות ג, א) — מזדרז במלאכתו.

וכן ברועים עשה שלום ביניהם,

וכן בנותיו של יתרו: שדלה והשקה לצאנם של אילו, ודלה והשקה לצאנם של אילו —

וְגַם דָּלֹה דָלָה(שמות ב, יט).

אמר רבי יהודה:

אמר לו הקדוש ברוך הוא: נזדרזת מלאכתו — לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב:

הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה(שמות ח, טז).

אמר לו רבי נחמיה:

עשיתה את הקדש חול! לא כשם שדרשת לִפְנֵי פַרְעֹה,

אלא אמר לו הקדוש ברוך הוא: נזדרזתה במלאכתך לִפְנֵי פַרְעֹה —

בא ועשה סרסורסרסור — מתווך, שליח בין שני צדדים ביני לבין בני, שנקראו מלכים:

וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים(שמות יט, ו).

ואל יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים — זה פרעה החשוך.

דניאל

דבר אחר:

חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ — במלכים, זה דניאל:

וָאָקוּם וָאֶעֱשֶׂה אֶת מְלֶאכֶת הַמֶּלֶךְ(דניאל ח, כז).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: נזדרזת במלאכתך;

לשעבר היתה יושב ומשמר שערי בשר ודם — וְדָנִיֵּאל בִּתְרַע מַלְכָּאבתרע מלכא — בשער המלך(דניאל ב, מט);

עכשיו שנזדרזת במלאכתך — בא והיזקק לבית המקדש:

אידין שֵׁשְׁבַּצַּר דֵּךְ אֲתָא יְהַב אֻושַּׁיָּא דִּי בֵית אֱלָהָאששבצר דך אתא יהב אושיא די בית אלהא — ששבצר הזה בא, נתן (הניח) את יסודות בית האלהים(עזרא ה, טז).

ולמה נקרא ששבצר? באו שש צרות בימיו:

צרתו בבור;

וצרת חנניה וחביריו בכבשן האש;

וְדָתָא נֶפְקַת וְחַכִּימַיָּאודתא נפקת וחכימיא — והדת (הגזרה) יצאה, והחכמים מתו וּבְעוֹ דָּנִיֵּאלובעו דניאל — וביקשו את דניאל(דניאל ב, יג) וחביריו להתקטלאלהתקטלא — להיהרג;

וגלות יהויכין,

וגלות יהוייקים,

וגלות צדקיה.

שלמה ובית המקדש

דבר אחר:

חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ — זה שלמה.

באיזו מלאכה? במלאכת בית המקדש.

את מוצא אותו: כשבנה ביתו — הוא בונה אותו לשלש עשרה שנה;

וכשבנה בית המקדש — הוא בנה אותו לשבע שנים.

וַיְהִי מקץ עֶשְׂרִים שָׁנָה וגו׳(מלכים א ט, י), אֶת בֵּיתוֹ(מלכים א ז, א);

וכן: בַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה לירח בּוּל וגו׳(מלכים א ו, לח),

אֶת בֵּיתוֹ בָּנָה שְׁלֹמֹה שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה.

מי ששומע שבנה ביתו לשלש עשרה שנה, וביתו של הקדוש ברוך הוא לשבע שנים —

סבור שמא ביתו גדול היה משל הקדוש ברוך הוא. לאו!

אלא בביתו נתעצלנתעצל — התמהמה, התרשל, ובביתו של הקדוש ברוך הוא לא נתעצל.

ולא עוד, אלא הקדים כבודו של הקדוש ברוך הוא לכבודו.

לכך נתן אומר לאביו: הַאַתָּה(שמואל ב ז, ה)? לֹא(דברי הימים א יז, ד)!

אמר לו: אתה הקדמת כבודך לכבודי:

שמשראיתשמשראית — שמשראית — משעה שראית עצמך יושב בבית ארזים — תבעתתבעת — ביקשת, דרשת בניין בית המקדש,

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן הִנֵּה אָנֹכִי יוֹשֵׁב וגו׳(דברי הימים א יז, א).

אבל שלמה בנך מקדים כבודי לכבודו:

וּבַשָּׁנָה הָאַחַת הוא לירח בּוּל כָּלָה הַבַּיִת לְכׇל דְּבָרָיו ולכל משפטיו,

ואחרכך: וְאֶת בֵּיתוֹ בָּנָה שְׁלֹמֹה.

לפי שנזדרז במלאכת בית המקדש — זכה להתייחש עם מלכים וצדיקים.

למה?

אמר רבי יהושע בן לוי:

ראוי היה שלמה להימנות עם שלשה מלכים וארבעה הדיוטותהדיוטות — אנשים פשוטים (שאינם מלכים) ששנו חכמים שאין להם חלק לעולם הבא:

וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ לְבָבוֹ(מלכים א יא, ד).

ועל שנזדרז במלאכת בית המקדש — לא נתייחס עמהם, עם אילו המלכים החשוכים: ירבעם ואחאב ומנשה,

אלא זכה להתייחס עם המלכים הצדיקים.

ראש ליחסים

חָזִיתָ אִישׁ מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב בל יתיצב לפני חשכים —

בקירבקיר — משוער: בקיאות, או: ביחס (של ירבעם ואחאב) של ירבעם ושל אחאב.

ולא עוד, אלא אמר רבי לוי:

שנעשה ראש ליוחסיםליוחסים — לשלשלת היחוס, לדורות הייחוס:

תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ פרץ הוֹלִיד(רות ד, יח) חצרון,

עד שמגיע:

וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת רָם וְרָם הוֹלִיד אֶת עַמִּינָדָב(רות ד, יט),

וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת שַׂלְמָה(רות ד, כ),

וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד(רות ד, כא),

ועובד וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד(רות ד, כב).

ודוד הוליד את שלמה — כך היה צריך לומר; ואינו אומר אלא וּבֶן שְׁלֹמֹה רְחַבְעָם(דברי הימים א ג, י).

אמר רבי לוי:

עשה אותו ראש ליחסים.

וּבֶן שְׁלֹמֹה רְחַבְעָם — מי גרם לו לכן?

על שנזדרז במלאכת בית המקדש;

ומלאכת בית המקדש היא פרשה שלום עליו,

כמה שכתב: וַתִּשְׁלַם כׇּל הַמְּלָאכָה —

ותהי שלום כל המלאכה.

תרגום לעבריתזיבול נילוס יום חג עליית הנילוס (שהשקה וזיבל את השדות) תיאטרון וקורקסין יום מחזות ומרוצי סוסים (קרקס) נזדרזת מיהרת, נחפזת סרסור מתווך, שליח בין שני צדדים בתרע מלכא בשער המלך ששבצר דך אתא יהב אושיא די בית אלהא ששבצר הזה בא, נתן (הניח) את יסודות בית האלהים ודתא נפקת וחכימיא והדת (הגזרה) יצאה, והחכמים ובעו דניאל וביקשו את דניאל להתקטלא להיהרג נתעצל התמהמה, התרשל שמשראית שמשראית — משעה שראית תבעת ביקשת, דרשת הדיוטות אנשים פשוטים (שאינם מלכים) בקיר משוער: בקיאות, או: ביחס (של ירבעם ואחאב) ליוחסים לשלשלת היחוס, לדורות הייחוס

גמַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹותֶיךָ

פתיחתא שנייה · עולמות בתוך עולמות; המשכן שנגמר בכסליו והוקם בניסן, והמקדש שנגמר במרחשון ונפתח בתשרי — עלי לשלם לו

מַה־גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ(תהלים צב, ו)

״[ברא מזיקין ומלאכי השרת]״ — בכתב היד סימן חסר (+) לפני ״ומלאכי השרת רואים את המזיקים״, והושלם מן הדפוס (״ברא מזיקין״ — תוספת המהדיר שם בסוגריים מרובעים). ״עד אחד בניסן״ — בכתב היד ״על״, ותוקן במאגרים; ״ש[ה]קימו״ — הה״א הושלמה במאגרים.

״לימלם אדם אחר משה״ — בכתב היד ״אחד״, מסומן במאגרים כצורה חריגה; בדפוס ״אחר״. ״אמר זבדי בן לוי״ — בדפוס ״אמר ר׳ זבדי בן לוי״. ״הקדוש ברוך הוא שחשב״ — בדפוס ״שחשב״ בלבד. ״אפשר שהקדוש ברוך הוא משרה שכינתו״ — בדפוס ״היאך הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו״.

המדרש קורא ״וביום החדש הראשון באחד לחדש הקים״ (במסורה: ביום… תקים), ״עוגות״, ״בירח האיתנים״.

דבר אחר:

וַתִּשְׁלַם כׇּל הַמְּלָאכָה(מלכים א ז, נא) —

זה שאמר הכתוב:

מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹותֶיךָ(תהלים צב, ו).

בא וראה נפלאתיו של הקדוש ברוך הוא: בורא עולמות לתוך עולם.

עולמות לתוך עולם

בורא עולמו — ברא בו בני אדם ומזיקים:

והמזיקים רואים את בני אדם, ובני אדם אינם רואים את המזיקים.

ברא מזיקין ומלאכי השרת:

ומלאכי השרת רואים את המזיקים, והמזיקים אינם רואים למלאכי השרת.

ברא מלאכי השרת והמזיקים ובני אדם —

הוא רואה את הכל, ואין בריא רואה אתו.

מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ.

המשכן שנגמר בכסליו

אלא מהו מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹותֶיךָ?

אמר רבי חנינה:

בעשרים וחמשה בכסליו נגמרה מלאכת המשכן, ועשה מקופלמקופל — מפורק ומקופל, לא מוקם עד אחד בניסן,

שהקימו משה באחד בניסן,

כמה שכתב: ובְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הקים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד(שמות מ, ב).

וכל זמן שהיה מקופל, היו ישראל מלמלמיםמלמלמים — מרננים, מתלוננים בלחש על משה לומר:

למה לא הוקם מיד? או שמא דופידופי — פגם, מום אירע בו?

הקדוש ברוך הוא, שחשב לערבלערב — לצרף, להסמיך שמחת משכן בחדש שנולד בו יצחק — שבניסן נולד יצחק.

ומניין? אלא כשהמלאכים באין אצל אברהם, מהו אומר לשרה? לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻוגוֹת(בראשית יח, ו) — שהיה הפסח;

ואמרו לו: שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה(בראשית יח, י).

מהו כָּעֵת חַיָּה?

אמר זבדי בן לוי:

סורטה סרטוסורטה סרטו — שריטה שרטו (סימן) לו על הכותל, ואמרו לו: כשתבא השמש לכאן.

לא עשה אלא, כיון שבא ניסן והוקם המשכן — עוד לא לימלם אדם אחר משה.

ומעתה הפסיד בכסליו, שנגמרה המלאכה בו? לאו!

אלא מהו וַתִּשְׁלַם? אמר הקדוש ברוך הוא: עלי לשלם לו.

מה שלם לו הקדוש ברוך הוא? חנוכת בית חשמונאי.

המקדש שנגמר במרחשון

אף שלמה גמר מלאכת בית המקדש בחדש מרחשון:

וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה(מלכים א ו, לח). מהו בְּיֶרַח בּוּל? בירח שהביא הקדוש ברוך הוא את המבול.

ונעשה נעול שנים עשר חדש, והיו הכל מלמלמים על שלמה לומר:

לא בנה של בת שבע הוא? אפשר שהקדוש ברוך הוא משרה שכינתו לתוך מעשה ידיו, בית המקדש?

והאלהיםוהאלהים — באלהים! — לשון שבועה שחשב לערב שמחת בית המקדש בחדש שנולד אברהם — בְּיֶרַח הָאֵיתָנִים(מלכים א ח, ב) — זה חדש תשרי.

למה הוא קורא אותו ירח האיתנים? החדש שנולד בו אברהם — מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי(תהלים פט, א).

וכל אותם שנים עשר חדש שעשה נעול, אף על פי שהיתה כל מלאכת בית המקדש גמורה —

והואיל והיה נעול, כמי שלא עשה בה כלום.

כיון שנפתח בחדש המועדותבחדש המועדות — בחודש תשרי, חודש החגים, והקריב הקרבנות, ויורד אש —

אמר הקדוש ברוך הוא: עכשיו שלמה המלאכה — וַתִּשְׁלַם כׇּל הַמְּלָאכָה.

והפסיד מרחשון? לאו!

אמר הקדוש ברוך הוא: עלי לשלם לו.

תרגום לעבריתמקופל מפורק ומקופל, לא מוקם מלמלמים מרננים, מתלוננים בלחש דופי פגם, מום לערב לצרף, להסמיך סורטה סרטו שריטה שרטו (סימן) והאלהים באלהים! — לשון שבועה בחדש המועדות בחודש תשרי, חודש החגים

חלק ג

גוף הדרשה

דכל המלאכה — מלאכת ששת ימי בראשית

דרשת הפסוק · ״ותשלם כל המלאכה״ · בבית המקדש שלמה מלאכת ששת ימי בראשית, ולכך נקרא שלמה

״ותשלם כל המלאכה״ (בפעם השנייה) — בכתב היד ״ותשלם מלאכת המלאכה״, מסומן במאגרים כצורה חריגה; לפניו מחק הסופר ״ותשלם מלאכת ששת ימי בראשית״. בדפוס ״מלאכת השמים וארץ ותשלם כל המלאכה״.

מקבילות: בדפוס ״מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות״ (בראשית ב, ג), ובכתב היד ״ויכל אלהים ביום השביעי וגו׳״.

דבר אחר:

ותשלם המלאכה אין כתב, אלא וַתִּשְׁלַם כׇּל הַמְּלָאכָה(מלכים א ז, נא) — מלאכת ששת ימי בראשית:

וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וגו׳(בראשית ב, ב).

אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים(בראשית ב, ג) — ועשה אינו אומר כן, אלא לַעֲשׂוֹת: עדיין יש מלאכה אחרת.

כיון שבא שלמה ובנה בית המקדש, אמר הקדוש ברוך הוא: עכשיו שלמה מלאכת ששת ימי בראשית —

וַתִּשְׁלַם כׇּל הַמְּלָאכָה.

לכך נקרא שלמה — שהשלים הקדוש ברוך הוא מלאכת ששת ימי בראשית לתוך מעשה ידיו.

הותהי שלום — לא נפסק כלי המלאכה

דרשת הפסוק · ״ותשלם״ · ותשלם — ותהי שלום: לא מת ולא חלה אחד מן האומנין

״לכך ותהי שלום״ — בכתב היד ״לא כך״; בדפוס ״(לא כך) [לכך]״. ״לא מגריפות ולא קורדום״ — בדפוס ״לא [נשבר] מגרופות ולא קורדום״. ״ולא נפסק אזורי מנעלו״ — בדפוס ״(אזורי מנעלו) [איזורו ומנעלו]״.

״את תמה״ — הסופר מחק ״אם״ וכתב ״את״; ״תמה״ — בכתב היד ״תמח״, מסומן במאגרים כצורה חריגה; בדפוס ״את תמיה״. ״כל מצרי שעלה״ — בדפוס ״(שעלה) [שעלו]״. ״שלהקדוש ברוך הוא״ — בכתב היד ״של^הק׳״, בצירוף.

דבר אחר:

וַתִּשְׁלַם(מלכים א ז, נא) — ותהי שלום:

כל האומנין שהיו בונין בו —

לא מת אחד מהם,

ולא חלה אחד מהם,

לא חש עיניוחש עיניו — חש בעיניו, כאבו עיניו;

לא מגריפותמגריפות — יעים, כלי גריפה ולא קורדוםקורדום — גרזן, קרדום;

ולא נפסק אזורי מנעלואזורי מנעלו — רצועות נעלו,

ולא נפסק כלי המלאכה,

ולא כלו ולא נשבר אחד מהם.

לכך: ותהי שלום לכל המלאכה.

ואם תמה את —

אמר רבי אלעזר:

לכבודו של בשר ודם כך נעשה:

כל מצרי שעלה עם יעקב לקבורתו עם יוסף — וַיַּעַל יוֹסֵף וגו׳(בראשית נ, ז) — לא נפסק סנדלו של אחד מהם;

ועל בניין ביתו שלהקדוש ברוך הוא את תמה שנעשה כן?

תרגום לעבריתחש עיניו חש בעיניו, כאבו עיניו מגריפות יעים, כלי גריפה קורדום גרזן, קרדום אזורי מנעלו רצועות נעלו

ושלמה נפשם של האומנין

דרשת הפסוק · ״ותשלם״ · כששלמה המלאכה מתו האומנין, ועלי לשלם להם מתן שכר

״בניינים״ — בכתב היד ״בינונית״, מסומן במאגרים כצורה חריגה; בדפוס ״בניינים״. ״ויהוא אומרים״ — בכתב היד ״ויהוא אומ׳״; בדפוס ״ויהיו אומרים״.

דבר אחר:

וַתִּשְׁלַם כׇּל הַמְּלָאכָה(מלכים א ז, נא) — כיון שהשלימו האומנין את המלאכה, שלמה נפשםשלמה נפשם — תמו חייהם.

עכשיו דרשת שלא חלה אחד מהם ואף לא חש בעיניו, ועכשיו אתה אומר: כיון ששלמה המלאכה, מתו הם?

אמר הקדוש ברוך הוא:

שלא יטלו אותם אומות העולם ויבנו עמהם בניינים,

ויהוא אומרים: אילו הם שבנו עם שלמה בית האלהים, בית המקדש.

מהו וַתִּשְׁלַם? אמר הקדוש ברוך הוא: עלי לשלם להם מתן שכר —

וַתִּשְׁלַם.

תרגום לעבריתשלמה נפשם תמו חייהם

זמאיליה היתה נבנית — אבן שלמה מסע נבנה

דרשת הפסוק · ״כל המלאכה״ · האבנים נוסעות ועולות ונבנות מעצמן; הכל מסייעים את המלך

״כל המלאכה״ — בכתב היד ״כל המש׳״. ״ופורחת ועולה״ — בכתב היד ״ופורחת העול׳״, מסומן במאגרים כצורה חריגה; בדפוס ״ופורחת ועולה״. ״בשהבנותה״ — כך בכתב היד; בדפוס ״והבית בהבנותו״. ״תמה״ (בשני המקומות) — בכתב היד ״תמח״; ״אתה״ — הסופר מחק ״אם״ וכתב ״אתה״.

המדרש קורא ״והתיית אבן חדא ושמת על פום גובא״ (במסורה: והיתית אבן חדה ושמת על פם גבא), ״זבול״.

דבר אחר:

וַתִּשְׁלַם כׇּל הַמְּלָאכָה(מלכים א ז, נא) — מהו כׇּל הַמְּלָאכָה?

מאיליה היתה נבנית, ופורחתופורחת — ועפה, מתרוממת ועולה.

הבית כשהיתה נבנה אינו אומר כן, אלא —

אמר רבי ברכיה הכהן בירבי:

בשהבנותה אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּעמסע — נוסעת (מעצמה) נִבְנָה(מלכים א ו, ז).

מהו מַסָּע?

אמר רבי בירכה:

נוסעת עצמה ועולה, ונבנת מעצמה.

היא מה ששלמה אמר בשירתו:

בניתי בית זבול לך איינו אומר כן, אלא בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻול לָךְ(מלכים א ח, יג) —

בניין הייתי בונה, והאבנים פורחת ועולות מעצמן.

ואם תמה את — לצדיק אחד עשה הקדוש ברוך הוא כן:

והתייתוהתיית — והובאה אֶבֶן חדאחדא — אחת וְשֻׂמַת עַל פֻּום גֻּובָּאושמת על פום גובא — ונשמה על פי הבור (גוב האריות)(דניאל ו, יח).

ומאיכן היה להם בבבל אבן?

ורבותינו אומרים:

מארץ ישראל נתגלגלה ובאתה לשעה קלהלשעה קלה — ברגע, בזמן קצר.

ומה אם בשביל צורך בשר ודם עשה המקום כן — על בניין ביתו של הקדוש ברוך הוא אתה תמה שהיה נעשה כן?

הכל מסייעים את המלך

דבר אחר: וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹותוֹ —

אמר רבי הונא בשם רב יוסף:

הכל מסייעים את המלך — אפילו הרוחות, ואפילו המזיקין.

תרגום לעבריתופורחת ועפה, מתרוממת מסע נוסעת (מעצמה) והתיית והובאה חדא אחת ושמת על פום גובא ונשמה על פי הבור (גוב האריות) לשעה קלה ברגע, בזמן קצר

חהפותות של זהב — ויבא שלמה את קדשי דוד אביו

דרשת הפסוקים · ״והפותות לדלתות הבית״, ״ויבא שלמה את קדשי דוד אביו״ · הפותות של זהב; למה לא נצרך שלמה לקדשי דוד — לשבח ולגנאי

״אחריו״ — בכתב היד ״אחרין״, מסומן במאגרים כצורה חריגה. ״שתחת הקיר״ — בדפוס ״שתחת הציר״. ״ולמה לא צרך להם״ — בדפוס ״ולמה צריך להם״.

״מבתי עבודה זרה״ — בכתב היד ״מכתי ע׳ז״, מסומן במאגרים כצורה חריגה; בדפוס ״מבתי עכו״ם״. ״מחריב״ — הסופר מחק ״מקרב״ וכתב ״מחריב״. ״חטא אזל דמוך״ — כך בכתב היד (ארמית, החי״ת מסופקת), ואינו בדפוס. ״בתי אלהינו״ — בכתב היד ״בתי א׳ינו״; בדפוס ״בית אלהינו״. ״נעידו״ — בדפוס ״נינערו״. ״שנים״ (שלש שנים) — בכתב היד ״שלים״, ותוקן במאגרים. ״להחיות בו״ — בכתב היד ״בי״, מסומן במאגרים כצורה חריגה. ״תאסווריות״ — האל״ף מסופקת; בדפוס ״תסבריות״. ״מי שהיה מתקין״ — בדפוס ״מה שהיה מתקן״.

המדרש קורא ״והפותות אשר לדלתות הבית״ (במסורה: והפתות לדלתות).

וַתִּשְׁלַם כׇּל הַמְּלָאכָה(מלכים א ז, נא) — מה כתב למעלן?

וְהַפֹּותוֹת אשר לְדַלְתוֹת הַבַּיִת(מלכים א ז, נ). מה אחריו? וַתִּשְׁלַם כׇּל הַמְּלָאכָה.

רבי יצחק מגדליה אומר: הבלוטיןהבלוטין — הכפתורים, הבליטות שבפותחותשבפותחות — שבצירי הדלתות, שבשקעי הצירים היו של זהב.

ורבי סימון אומר: אף הפותחות שתחת הקיר היו של זהב.

ואילו היו הפותחת חסירה בלטבלט — כפתור, בליטה אחד — לא היתה המלאכה שלימה.

אשר לְדַלְתוֹת הַבַּיִת — מה אחריו? וַתִּשְׁלַם.

ויבא שלמה את קדשי דוד אביו

וַיָּבֵא שְׁלֹמֹה אֶת קׇדְשֵׁי דָּוִד אָבִיו — ולמה לא צרך להם?

יש דורשים לשבח, ויש דורשים לגנאי.

דרוש לשבח:

דוד בקש על הדבר. אמר לו:

רבון העולמים, צופה אני בנבואתי שסוף בית המקדש עתיד ליחרב,

וכל מה שהפרשתי — מבתי עבודה זרה שהייתי מחריב;

שלא יהוא הגוים אומרים: מה היה דוד סבור? חטא אזל דמוךחטא אזל דמוך — חטא, הלך ומת (משוער);

החריב בתי אלהינו ועשה בית לאלוהו — נעידונעידו — נתעוררו, קמו אלהינו וגבו נקמתםוגבו נקמתם — ונפרעו, גבו את נקמתם, והחריבו בית אלוהו!

לפיכך נתפלל שלא יצרך להם שלמה.

ומי שדורש לגנאי:

על שבא הרעב בימי דוד שלש שנים,

והיה לדוד כמה תאסווריותתאסווריות — אוצרות צבוריםצבורים — ערומים, אצורים כסף וזהב, מי שהיה מתקין לבנות בית המקדש,

והיה צריך להוציאו להחיות בו את הנפשות — ולא עשה כן.

אמר לו האלהים:

בניי מתים ברעב, ואת צובר ממון לבנות בו בניין?

לא היתה צריך אלא להחיות בו נפשות.

הואיל עשית כן — חייך, אין שלמה נצרך ליטול הימנו כלום.

וַיָּבֵא שְׁלֹמֹה — הרי שלמה המלאכה, ולא צריך לו שלמה:

וַתִּשְׁלַם כׇּל הַמְּלָאכָה, וַיָּבֵא שְׁלֹמֹה אֶת קׇדְשֵׁי דָּוִד אָבִיו.

תרגום לעבריתהבלוטין הכפתורים, הבליטות שבפותחות שבצירי הדלתות, שבשקעי הצירים בלט כפתור, בליטה חטא אזל דמוך חטא, הלך ומת (משוער) נעידו נתעוררו, קמו וגבו נקמתם ונפרעו, גבו את נקמתם תאסווריות אוצרות צבורים ערומים, אצורים

טשני שבטים שותפים — דן ויהודה

דרשת הפסוק · ״ותשלם כל המלאכה״ · במשכן ובמקדש שותפים שבט דן ושבט יהודה; אין אדם מחליף בצירו

״[שבטו של דן — אהליאב בן אחיסמך למטה דן]״ — בכתב היד סימן חסר (+) אחרי ״למטה״, והושלם מן הדפוס. ״[א]שה״ — האל״ף הושלמה במאגרים. ״והיה [שדי] בצרך״ — בכתב היד סימן חסר במקום ״שדי״, והושלם מן הפסוק (וכן בדפוס).

״משבט דן״ — כך בכתב היד ובדפוס (״ממטה דן״), כדברי הימים ב ב, יג (״בן אשה מן בנות דן״); במלכים א ז, יד: ״ממטה נפתלי״. ״הוא האלהים ובצירנו ואנחנו עמך״ — בדפוס ״אתה הוא אלהינו ובצירנו ואנו עמיך״.

דבר אחר: וַתִּשְׁלַם כׇּל הַמְּלָאכָה(מלכים א ז, נא) —

אתה מוצא: כשנעשה המשכן, שני שבטים היו שותפים במלאכתו.

אמר רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא:

שבטו של דן ושבטו של יהודה.

שבטו של יהודה — בצלאל: רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם וגו׳(שמות לא, ב), לְמַטֵּה —

שבטו של דן — אהליאב בן אחיסמך למטה דן.

וכן במלאכת בית המקדש שני שבטים הללו היו שותפים:

וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה(מלכים א ז, יג) — בֶּן אִשָּׁה אַלְמָנָה הוּא(מלכים א ז, יד) משבט דן;

ושלמה בן דוד — שהוא משבט של יהודה.

אמר רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא:

מיכן שאין אדם צריך להיות מחליף בצירומחליף בצירו — מחליף את מבצרו, את מגינו (הקדוש ברוך הוא):

וְהָיָה שַׁדַּי בצרך(איוב כב, כה) — הוא האלהים ובצירנו, ואנחנו עמך.

אמר דוד: כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וגו׳(תהלים צה, ז).

תרגום לעבריתמחליף בצירו מחליף את מבצרו, את מגינו (הקדוש ברוך הוא)

חילופי נוסח והשלמות

על פי כתב יד פרמה, הספרייה הפלטינית 3122. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אמוסיף עליו שמן ומדליקו ביום השיני;— (הוספה)
אואם הותיר ביום השיני — מוסיף עליו ומדליקו ביום השלישי;— (הוספה)
אוכן בשאר כל הימים.— (הוספה)
אאבל אם הותיר ביום השמיני — עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו.— (הוספה)
אלמה? כיון שהוקצה למצוה —— (הוספה)
אשאנושאני
בנזדרזתנזרזרת
באישאימ׳
במזדרזמזררז
בבבורבכור
בלהתקטלאלהתקלא
במלאכהמלאכת
בהאתההאתם
בשנזדרזשנזדווג
בהחשוכיםהחשובים
בעםעל
במהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב בל יתיצב לפני חשכיםבל מי וא ית לפ נח חש
בפרץפרץ פֶּרֶץ
בוְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת רָם וְרָם הוֹלִיד אֶת עַמִּינָדָב(רות ד, יט),— (הוספה)
בוְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת שַׂלְמָה(רות ד, כ),— (הוספה)
בוְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד(רות ד, כא),— (הוספה)
בובןוכן
בובןוכן
גברא מזיקין ומלאכי השרת:— (הוספה)
געדעל
גה— (הוספה)
גאחראחד
דכלמלאכת
הלכךלא כך
התמהתמח
ובנייניםבינונית
זהמלאכההמש׳
זועולההעול׳
זתמהתמח
זתמהתמח
חאחריואחרין
חמבתימכתי
חשניםשלים
חבובי
טשבטו של דן — אהליאב בן אחיסמך למטה דן.— (הוספה)
טאִ— (הוספה)
טשדי— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא רבתיכ״י פרמה 3122
§§701§§

פסיקתא רבתי

דרשה ז

ויהי המקריב ביום הראשון

וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קׇרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה(במדבר ז, יב)

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

על פי כתב יד פרמה, הספרייה הפלטינית 3122 §§cover-end§§

חלק א

ילמדנו

אהעולה למזבח לאיכן הוא הופך פניו

הלכה · ילמדנו · העולים למזבח דרך הימין; המזבח כפרתם של ישראל; מי שקידש את השם בים יקריב תחילה

המשנה — זבחים ו, ג: ״כל העולים למזבח עולין דרך ימין ומקיפין ויורדין דרך שמאל״.

״הופך״ — הו״ו מסופקת בכתב היד. ״קינטינ[רין]״ — בכתב היד ״קינטינ׳״, בדפוס ״קנטרים״. ״רבי יוליאנא בן טברי״ — בכתב היד ״יולי־אנא״; בדפוס ״רבי יולימנא בן עבדי״. ״נזדרזו״ — בכתב היד ״נזרדזו״. לפני ״אמר רבי שמעון בן יוחי״ מחק הסופר ״מניין״, ואחריו ״ממה״ (מחיקת מאגרים).

בדפוס: ״מי יקריב תחלה״; ״מי שקידש [בים] יקריב תחלה — זה היה נחשון, ומיד הקריב תחלה״; ״ממה שקרינו בענין ויהי המקריב ביום הראשון נחשון בן עמינדב וגו׳״. ״וכיון שהוקם המשכן, שכתב ויהי ביום כלות משה״ — המובאה מן הפסוק אינה בדפוס.

וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן(במדבר ז, יב).

ילמדנו רבינו: העולה למזבח, לאיכן הוא הופך פניו?

כך שנו רבותינו:

כל העולים למזבח עולים דרך הימין ומקיפין ויורדין דרך השמאל(משנה זבחים ו, ג) —

שהיה לו כבשכבש — הכבש, המעלה המשופעת שעולים בה למזבח.

אמר רבי יוליאנא בן טברי בשם רבי יצחק:

בששים קינטינריןקינטינרין — כיכרות (של מאה ליטרין) של זהב היה עומד לכהן גדול בכל שנה.

למה? שהמזבח כפרתם של ישראל הוא.

את מוצא:

כשאמר הקדוש ברוך הוא שיעשו לו משכן — מיד נזדרזונזדרזו — מיהרו, השתדלו בזריזות בו,

כמה כתיב: וַיַּעֲשׂוּ כׇל חֲכַם לֵב וגו׳(שמות לו, ח).

וכיון שהוקם המשכן, שכתב: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א) —

באו הנשיאים לקרב.

אמרו לו: משה, מי קרב תחילה?

אמר רבי שמעון בן יוחי:

אמר לו הקדוש ברוך הוא: מי שקידש שמי בים — יקריב תחילה.

מניין? ממה שקראו בעינין:

וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן.

תרגום לעבריתכבש הכבש, המעלה המשופעת שעולים בה למזבח קינטינרין כיכרות (של מאה ליטרין) נזדרזו מיהרו, השתדלו בזריזות

חלק ב

פתיחתא

בגַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹוךְ כָּבוֹד

פתיחתא ראשונה · אדם הראשון שלא עשה תשובה ואברהם שהשפיל עצמו; פרעה ומשה, עמלק ויהושע, תבור וכרמל וסיני; יהודה שהשפיל עצמו לפני יוסף — ונחשון מקריב ראשון

גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ וּשְׁפַל־רוּחַ יִתְמֹךְ כָּבוֹד(משלי כט, כג)

״רבי תנחומא בר אבא״ — בכתב היד ״ר׳ תחומ׳ בר אבא״; בדפוס ״כך פתח רבי תנחומא בי ר׳ אבא״. ״גאות אדם תשפילנו״ — בכתב היד ״אדם״ כפול, והסופר מחק. ״זה אבינו״ — כך בכתב היד (הו״ו מסופקת), ואינו בדפוס.

״נאמר כאן כרובים״ — ״כאן״, וכן ״ויגרש את האדם וגו׳, את הכרובים, ונאמר בסנחרב״, נוספו בגליון כתב היד. ״השפיל א[ו]ת[ו]״ — בכתב היד ״אות׳״, והו״ו הראשונה הוספת מאגרים. ״תבור וכרמל״ — אחריו מחיקה ״ש..״. ״שאנו גבוהים״ — הסופר כתב ״שאינו״, מחק, ובגליון ״שאנו״. ״הכבוד״ — בכתב היד ״הכוד״. ״וזכה״ — הסופר כתב ״יזכה״ ותיקן בגליון. ״בכבודו״ — לפניו מחיקה ״בכוב״. ״גאות [אדם] תשפיל״ — בכתב היד ״גאות תשפיל״, ומאגרים סימנו חסר. ״אלא אני חולק״ — לפניו מחיקה ״אלל״.

בדפוס: ״השפיל אותו ונתגרש מגן עדן״; ״ושפל רוח יתמוך כבוד — זה אותו האדם הגדול בענקים, שהיה גדול מן אדם הראשון, שהשפיל עצמו ואמר אנכי עפר ואפר״; ״ובזמורה, שהיה נוטל זמורתם (ס״א זכרותם) של ישראל״; ״ועל ידי כן תמך הקדוש ברוך הוא כבוד עליו… שנאמר וירד יי על הר סיני״; ״שביל גדול הוא אלא נבא לענין״; ״אמר רבי ברכיה בשם רבי לוי״; ״אין אדם מקריב ראשון לפניך, הריני חולק לך כבוד ואתה מקריב ראשון״.

וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן(במדבר ז, יב).

רבי תנחומא בר אבא:

זה הוא שאמרה רוח הקדש על ידי שלמה:

גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ(משלי כט, כג) — זה היה אדם הראשון;

וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹוךְ כָּבוֹד — זה אבינו.

אדם הראשון

כיצד?

גַּיאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ — זה אדם הראשון, שעבר על ציוויו של הקדוש ברוך הוא ואכל מן האילן.

בקש הקדוש ברוך הוא שיעשה תשובה, ופתח לו פתח — ולא בקש אדם.

וַיֹּאמֶר יְיָ אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם(בראשית ג, כב).

אמר רבי אבא בר כהנא:

מהו וְעַתָּה?

אלא שאמר לו הקדוש ברוך הוא: אפילו עכשיו עשה תשובה, ואני מקבלך.

ואמר אדם: איפשיאיפשי — אי אפשי — איני רוצה.

הקדוש ברוך הוא אומר: וְעַתָּה,

ואדם אומר: פֶּן — איפשי.

אמר ריש לקיש:

כיון שיצא אדם מן הדין, התחיל מחרף ומגדףמחרף ומגדף — מנאץ ומבזה (את המקום).

נאמר כאן כרובים — וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וגו׳(בראשית ג, כד), אֶת הַכְּרֻובִים;

ונאמר בסנחרב: יְיָ צְבָאוֹת יֹושֵׁב הַכְּרֻובִים(ישעיה לז, טז).

מה הַכְּרֻובִים שנאמר להלן — חירופין וגדופים,

אף כרובים שנאמר לכאן — חרופין וגידופים.

הוי: גַּיאֲוַת אָדָם תשפיל —

משנתגאה על הקדוש ברוך הוא מעשות תשובה, השפיל אותו, ונתגרש מגן עדן.

אברהם

וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹוךְ כָּבוֹד — זה אברהם אבינו, שהשפיל עצמו ואת רוחו,

ואמר: אָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר(בראשית יח, כז).

לפיכך קרא הקדוש ברוך הוא אותו הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים(יהושע יד, טו) —

זה גדול מן אדם הראשון.

פרעה ומשה

דבר אחר:

גַּיאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ — זה פרעה, שנתגאה על משה,

ואמר: מִי יְיָ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹולוֹ(שמות ה, ב).

וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹוךְ כָּבוֹד — זה משה:

לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ(שמות ח, ה), כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ כַּפַּי וגו׳(שמות ט, כט).

עמלק ויהושע

דבר אחר:

גַּיאֲוַת אָדָם ישפיל — זה עמלק, שנתגאה על הקדוש ברוך הוא בחירופיו ובגידופיו ובזמורהובזמורה — באבר המילה (לשון נקייה),

שהיה נוטל זכרותםזכרותם — אבר זכרותם, מילתם של ישראל וזורק כלפי למעלן, ומחרף ואומר: בזו בחרת?

וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹוךְ כָּבוֹד — זה היה יהושע ואלעזר.

תבור וכרמל וסיני

דבר אחר:

גַּיאֲוַת אָדָם תשפיל — זה תבור וכרמל, שבאו מסוף העולם ומתגאים לומר:

שאנו גבוהים, ועלינו הקדוש ברוך הוא נותן את התורה.

וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹוךְ כָּבוֹד — זה סיני, שהשפיל עצמו לומר: שאני נמוך;

ועל ידי כך תמך את הכבוד, וניתנה עליו את התורה,

וזכה שירד הקדוש ברוך הוא בכבודו ועמד עליו —

וַיֵּרֶד עַל הַר סִינַי(שמות יט, כ).

יהודה ונחשון

דבר אחר:

גַּיאֲוַת אָדָם תשפיל —

שביל גדול הוא, אלא לעניין נביא:

גַּאֲוַת אדם תשפיל וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹוךְ כָּבוֹד — זה יהודה, שהשפיל עצמו לפני יוסף בשביל בנימן:

יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאׇזְנֵי אֲדֹונִי(בראשית מד, יח),

כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר(בראשית מד, לב),

וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר וגו׳(בראשית מד, לג).

אמר רבי בירכיה הכהן בר שלום בשם רבי לוי:

אמר לו הקדוש ברוך הוא: יהודה,

אתה השפלתה עצמך לפני אחיך הקטן הימך, בשביל אחיך הקטן שבקטן הימך —

חייך, כשיוקם המשכן ויבאו השבטים להקריב קרבנות, אין אחד מהם מקריב לפניך,

אלא אני חולק לך כבוד, ואת הוא שמקריב ראשון:

וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה.

הוי: וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹוךְ כָּבוֹד.

תרגום לעבריתאיפשי אי אפשי — איני רוצה מחרף ומגדף מנאץ ומבזה (את המקום) ובזמורה באבר המילה (לשון נקייה) זכרותם אבר זכרותם, מילתם

חלק ג

גוף הדרשה

גראשון לבריאת עולם

דרשת הפסוק · ״ביום הראשון״ · מיום שנברא העולם נתאוה לדור בתחתונים — ויום הקמת המשכן ראשון לבריאת העולם

״רבי שמואל בר אמא״ — בכתב היד ״בר׳ אמא״; בדפוס ״רבי שמואל בר מתא״. ״לדור״ — בכתב היד ״לדוד״, ואחריו מחיקה ״לד״. ״יום ראשון״ (אינו אומר כן) — בכתב היד כפול, והסופר מחק; וכן ״יום״ הכפול ב״יום אחד״ (פעמיים). ״יאמר״ — היו״ד בגליון. ״יום שלשה״ — לפניו ״של״ מסופק ומחוק. ״למה״ — לפניו ״למא״, שהסופר מחקו. ״בתחתונים״ — בכתב היד ״בתחנונים״. ״שכינתו״ — בכתב היד ״שכיתו״.

בדפוס: ״ראה מה כתב בבריית יום ראשון״; ״יום ראשון אין כתיב כאן אלא יום אחד, וכשם שיאמר יום שני יום שלישי״; ״(עד) לא עשה״; ״יכתב שביום הראשון נברא העולם; ויהי ביום שהוקם המשכן אין כתיב כאן אלא ביום הראשון״.

דבר אחר:

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן(במדבר ז, יב).

אמר רבי שמואל בר אמא:

מהו בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן?

מן היום הראשון שברא הקדוש ברוך הוא את העולם, נתאוה לדור עם ברייתו בתחתונים.

ראה היאך כתיב בבירייתו יום ראשון:

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד(בראשית א, ה).

יום ראשון אינו אומר כן, אלא יוֹם אֶחָד.

וכשם שאומר יוֹם אֶחָד, יאמר: יום שנים, יום שלשה.

אלא למה אמר יוֹם אֶחָד?

שעד שהקדוש ברוך הוא יחידי בעולמו, נתאוה לדור עם בריותיו בתחתונים.

לא עשה, אלא כיון שהוקם המשכן, והישרה בו הקדוש ברוך הוא את שכינתו, ובאו הנשיאים להקריב —

אמר הקדוש ברוך הוא: יכתב שביום הזה נברא העולם.

ויהי המקריב ביום שהוקם המשכן — אינו אומר כן, אלא בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן.

מהו הָרִאשׁוֹן? ראשון לבריאת עולם.

דראש למעשה, ראש לכהונה

דרשת הפסוק · ״ביום הראשון״ · עשר העטרות שנטל יום הקמת המשכן

בכתב היד מחיקות: ״למעלה״ לפני ״למעשה״; ״רש״ ו״ראש לכהונה״ השני — כפילות מחוקה; ״ושכה״ לפני ״ושכנתי״; ״ני״ לפני ״ישראל״; ״ראשון לעבודה״ השני מחוק. ״ושכנתי בתוך עמי ישראל״ — כך בכתב היד (במסורה, שמות כט, מה: בתוך בני ישראל).

בדפוס: ״ראשון למעשה בראשית, ראשון לכהונה, ראשון לנשיאות, ראשון ושכנתי בתוך עמי ישראל, ראשון לעבודה, ראשון לראשי חדשים, ראשון לאיסור במה, ראשון לשחיטת צפון, ראשון לירידת האש״ — אין בו ״ראשון לברכה״, ״ראשון למנחה״ ו״ראש לאכילת קדשים״.

מקבילות: סדר עולם רבה ז (״ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים, ראשון לשכון שכינה בישראל… ראשון לאיסור במה, ראשון לכהונה, ראשון לברכה, ראשון לעבודה, ראשון לחדשים, ראשון לשחיטת צפון, ראשון לאכילת קדשים, ראשון לירידת האש״); בבלי שבת פרק ט, פז ע״ב (״אותו היום נטל עשר עטרות״).

דבר אחר:

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן(במדבר ז, יב) —

ראש למעשה,

ראש לכהונה,

ראש לנשיאות,

ראש לשכינה — וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ עמי יִשְׂרָאֵל(שמות כט, מה),

ראשון לעבודה,

ראשון לברכה,

ראשון למנחה,

ראשון לראשי חדשים,

ראשון לאיסור במה,

ראשון לשחיטת צפון,

ראש לאכילת קדשים,

ראשון לרידת האש.

ה״ויהי״ — יש בו שמחה ויש בו צרה

דרשת הפסוק · ״ויהי״ · שמחה למקום כיום שנברא העולם, וצרה — שעתידים ללכת עם קרח; משל בן פוליטומניין שגנב במרחץ

״רבי שמעון בן אבא״ — בדפוס ״רבי שמעון בר אבא״. ״והיה שמחה״ — לפניו מחיקה ״ויהיה״. ״רבי יהודה ברבי סימון בשם לוי בן פרטה״ — בדפוס ״רבי יהודה בי רבי סימא בשם רבי לוי בן פרטא״. ״פוליטומניין״ — בכתב היד ״פוליטו־מניין״; בדפוס ״פולטומין״. ״אף על פי כן״ — בכתב היד ״את־על־כן״ (מסומן במאגרים sic); בדפוס ״אעפ״כ״. ״אלא פירסמם״ — הסופר כתב ״לא״, מחק, ובגליון ״אלא״.

בדפוס: ״כיום שנברא בו העולם, למה אומר ויהי״; ״לפני המקום״; ״והיה מתיירא הבלני לומר לו שמו״; ״לכך כתיב ויהי״.

דבר אחר:

וַיְהִי(במדבר ז, יב).

אמר רבי שמעון בן אבא בשם רבי יוחנן:

כל מקום שכתב וַיְהִי — יש בו שמחה, ויש בו צרה.

ויום חנוכת המזבח, אימתי שהקריבו הנשיאים — והיה שמחה למקום כיום שנברא העולם הוא;

וַיְהִי למה?

מפני שהיה צפויצפוי — גלוי וידוע מראש לפני הקדוש ברוך הוא שהם הולכים עם קרח במחלקותו;

לכך נאמר וַיְהִי.

משל בן פוליטומניין

אמר רבי יהודה ברבי סימון בשם לוי בן פרטה:

לבן פוליטומנייןפוליטומניין — שם אדם חשוב או משפחה מכובדת שגנב במרחץ,

והיה הבלניהבלני — השמש של בית המרחץ מתיירא לומר לו שמו;

אף על פי כן פירסמו: בחור אחד נאה לבוש לבנים.

כך, אף על פי שלא פירש שמותם של נשיאים שחלקו עם קרח והלכו עמו, אלא פירסמם ברמז:

נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִיאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם(במדבר טז, ב).

לכך וַיְהִי.

תרגום לעבריתפוליטומניין שם אדם חשוב או משפחה מכובדת הבלני השמש של בית המרחץ צפוי גלוי וידוע מראש

ו״וקרבנו״ — הראשון כאחרון

דרשת הפסוק · ״וקרבנו״ · הראשון כתוב בו ״וקרבנו״, שלא יתגאה על אחיו; וקורבנן של כולם כאחת

״רבי ברכיה הכהן בירבי״ — בכתב היד ״הכה׳ ביר׳״, ״הכה׳״ בתוספת. ״בראשון״ — בכתב היד ״בראש׳״. ״שכולם״ — הסופר כתב ״שמלתם״ (המ״ם מסופקת), מחק, ובגליון ״שכולם״. ״קורבנן״ — בכתב היד ״קורבןן״, ותוקן במאגרים.

בדפוס: ״[ויהי] המקריב [וגו׳] וקרבנו [וגו׳] וכולם קרבנו, למה?״ — בלא ״הוא הקריב ראשון… וכל האחרונים קרבנו״; ״בשביל יהודה שהקריב ראשון״; ״אתה הוא שהקרבת אחרון״; ״למה הראשון כתיב וקרבנו״; ״שכולם (קרבו) [קרבנן] כאחת״.

דבר אחר:

וַיְהִי הַמַּקְרִיב(במדבר ז, יב) — וְקׇרְבָּנוֹ(במדבר ז, יג).

הוא הקריב ראשון, והוא אומר וְקׇרְבָּנוֹ?

לא היה צריך לומר כן, אלא: הראשון — קורבנו, וכולם — וקרבנו.

ואין כתיב כן, אלא הראשון כתיב וְקׇרְבָּנוֹ, וכל האחרונים קׇרְבָּנוֹ(במדבר ז, כה).

למה כן?

אמר רבי ברכיה הכהן בירבי:

בשביל שיהודה הקריב ראשון —

אמר הקדוש ברוך הוא: שאם בא להתגאות על אחיו ולומר: אני מכובד מכם, שאני הקרבתי תחילה —

הם משיבים אותו ואומרים לו: הוא את שהקרבת אחרון.

דבר אחר:

למה בראשון וְקׇרְבָּנוֹ?

אמר רבי יודן:

מפני שכולם קורבנן כאחת.

זנחשון שירד לים תחילה

דרשת הפסוק · ״נחשון בן עמינדב״ · נחשון ירד בנחשולו של ים וקידש את השם; בנימן רד ים, ויהודה רגמוהו

״המקריב״ — המ״ם הוספת מאגרים. ״בנחשולי של ים״ — כך בכתב היד (מסומן במאגרים sic); בדפוס ״בנחשולו של ים״. ״ים״ — בכתב היד ״יום״, ולפניו מחיקה ״יו..״; ותוקן במאגרים. ״כשנקרע״ — לפניו מחיקה ״ש״. ״נתן נפשו״ — בכתב היד ״תן נפשו״.

בדפוס: ״למה נחשון הקריב ראשון״; ״נתן נפשו ליכנס בתוכו ולקדש שמו״; ״אל תהי קורא אלא רד ים״; ״ושמי קידש״.

דבר אחר:

וַיְהִי הַמַּקְרִיב — נַחְשׁוֹן(במדבר ז, יב).

למה נחשון מקריב ראשון?

מפני שקידש שמו של הקדוש ברוך הוא, וירד בנחשוליבנחשולי — בגלי הים הסוערים של ים תחילה.

שכל השבטים היו עומדין על הים כשנקרע,

ומכולם — בנימן נתן נפשו לירד בתוכו, לקדש שמו של הקדוש ברוך הוא:

שָׁם בִּנְיָמִן צָעִיר רֹודֵם(תהלים סח, כח) —

אל תהי קורא כן, אלא רד ים.

כיון שראה אותו יהודה מה עשה — התחילו מרגמיםמרגמים — רוגמים, זורקים אבנים אותו, שירד ראשון.

אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל ויהודה ירד תחילה לים וקידש שמי — הוא יקריב ראשון:

וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן.

תרגום לעבריתבנחשולי בגלי הים הסוערים מרגמים רוגמים, זורקים אבנים

חלק ד

פתיחתא

חכֻּולָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ

פתיחתא שנייה · ישראל שלמים במתן תורה; השבטים שקנתרם אביהם וחזר ובירכם, ונתייחסו אצל משה ואהרן; קרבנות הנשיאים שווים; מנורת זהב כולה

כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ(שיר השירים ד, ז)

״אמר קרא״ — בכתב היד ״א׳ קרא״ (מסומן במאגרים כארמית, הרי״ש מסופקת), ואינו בדפוס. ״אלא כשיקבלו״ — בכתב היד ״אל׳ כשיקללו״, ותוקן במאגרים. ״זבים ומצורעים״ — בכתב היד ״זכים״; בדפוס ״זבין״. ״וירא משה״ — לפניו מחיקה ״אות״. ״וראשו יהא פרוע״ — כך בכתב היד (במסורה: יהיה).

״לראובן״ — הו״ו הוספת מאגרים. ״כל אלה״ — בכתב היד ״אל״, וה״א הוספת מאגרים. ״אלה שמות״ — לפניו ״אלא״ מחוק. ״רבי חנינא ורבי לוי״ — כך בכתב היד, ולהלן ״כך דרש רבי חונא ורבי לוי״; בדפוס בשני המקומות ״רב הונא ורבי לוי״ / ״רבי הונא ורבי לוי״. ״מנה את שלשתם״ — ״מנה״ כפול, והסופר מחק. ״רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי חנין בשם רבי שמואל בר רב יצחק״ — בדפוס ״רבי בי רבי סימון בשם רבי שמואל ברבי יצחק״. ״תוכחת מוסר״ — כך בכתב היד (במסורה ובדפוס: תוכחת חיים).

״והוא אומר וקרבנו״ — הסופר כתב ״אמא״, מחק, ובגליון ״אומר״; אחרי ״קורבנו קערת״ מחק ״הוא אומר בכולם קרבנו״. ״אחריו״ — בכתב היד ״אחרין״. ״וקרבנו״ (מי שמקריב אחריו) — הו״ו בגליון. ״ביר׳״ — לפניו ״בר״ מחוק. ״בא״ — בכתב היד ״בוא״, והו״ו מחוקה. ״אחרי המשח״ — הסופר כתב ״ביום״, מחק, ובגליון ״אחרי״. ״קרא להם״ — כך בכתב היד (במסורה: קראו). ״[ו]הנה״ — הו״ו הוספת מאגרים. ״כולה יפה רעייתי״ — כך בכתב היד; בדפוס ״כולך״.

בדפוס: ״ד״א ויהי ביום הראשון, זה שאמר הכתוב״; ״הרי יעקב אביהן [בירך לשבטים] וקמקנתר לראובן ושמעון ולוי, והיאך אתה אומר״; ״אמר רבי אליעזר״ (הראשון); ״לקיים מה שנאמר״; ״מן קרבנות את יודע היאך כולם חביבים ושוים״; ״ואחר כך הוא אומר קרבנו״ (בלא ״קערת כסף אחת״); ״אומרין לו: אתה הוא אחרון״; ״וכן אתה מוצא בסוף: זאת חנוכת המזבח [ביום המשח אתו וגו׳] אחרי המשח אותו — אין כתב כאן אלא ביום המשח אותו״; ״ויחזקאל קורא אותם סיגים, שנאמר״.

דבר אחר:

וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן(במדבר ז, יב).

אמר קראאמר קרא — אמר הכתוב — זה היא שאמר הכתוב:

כֻּולָּךְ יָפָה רַעְיָתִי(שיר השירים ד, ז) — מדבר בישראל.

היאך?

אלא כשיקבלו ישראל את התורה — היו כולהם שלמים,

שלא יהיה בהם חיגר, ולא אילם, לא סומא, לא חרש.

וכיון שחטאו באותו המעשה — מיד נעשו כולם זבים ומצורעים,

כמה שכתב: וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻועַ הוּא(שמות לב, כה),

וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻומִים וְרֹאשׁוֹ יהא פָרוּעַ וגו׳(ויקרא יג, מה).

השבטים

דבר אחר:

כֻּולָּךְ יָפָה רַעְיָתִי — מדבר בשבטים.

ואם תאמר: הרי יעקב אביהם מברך אותם, ומקנתרומקנתר — ומוכיח, ומקניט בדברים קשים לראובן ולשמעון וללוי —

והיאך אומר כֻּולָּךְ יָפָה רַעְיָתִי?

אמר רבי אלעזר:

אף על פי שבירך השבטים האחרונים וקנתר הראשונים — אלא חזר ובירכם,

כמה שכתב: כׇּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר(בראשית מט, כח).

מהו וְזֹאת וַיְבָרֶךְ?

אמר רבי אלעזר:

עשה אותם יונקים זה מזהיונקים זה מזה — שואבים זה מזה — שהברכות כלולות זו בזו.

לפיכך אמר רבי חנינא ורבי לוי:

הוא מונה אותם לעצמם בספר אלה שמות, ומייחסםומייחסם — ומונה את ייחוסם אצל משה ואהרן:

אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹותָם בְּנֵי רְאוּבֵן(שמות ו, יד),

וּבְנֵי שִׁמְעוֹן(שמות ו, טו),

ובְּנֵי לֵוִי(שמות ו, טז).

כך דרש רבי חונא ורבי לוי, ולא פירשו.

ולמה מייחסם אצל משה ואהרן?

מה את אומר — בשביל שקינתרם אביהם, מנה את שלשתם לעצמם — הרי יפה.

ולמה הוא סומכםסומכם — מסמיך אותם, מעמידם בסמוך שם למשה ולאהרן?

וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם(שמות ו, יג),

ואֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹותָם וגו׳.

אמר רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי חנין בשם רבי שמואל בר רב יצחק:

לפי שקיבלו תוכחת אביהם — זכו להתייחס בצד משה ואהרן,

לקיים: אֹוזֶן שֹׁומַעַת תּוֹכַחַת מוסר בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין(משלי טו, לא).

קרבנות השבטים

דבר אחר:

כֻּולָּךְ יָפָה רַעְיָיתִי.

בוא וראה היאך כל השבטים חביבים לפני הקדוש ברוך הוא:

מקרבנותיהם את יודע היאך חביבים ושווים.

יהודה מקריב תחילה, והוא אומר: וְקׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת(במדבר ז, יג);

ואחרכך הוא אומר בכולם: קׇורְבָּנוֹ קַעֲרַת(במדבר ז, כה).

ולא היה צריך לומר כן, אלא: זה שמקריב תחילה יאמר קרבנו,

ומי שמקריב אחריו יאמר וקרבנו.

ולמה אין כתיב כן?

אמר רבי ברכיה הכהן בירבי:

שאם בא להתגאות ולומר: אני הקרבתי ראשון —

אומר לו: את הוא אחרון.

וכן אתה מוצא: בסוף מה כתיב?

זאת חנוכת המזבח אחרי המשח — אינו כן, אלא בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹותוֹ(במדבר ז, פד).

כולם כאילו קירבו ביום אחד.

למה? יָפָה, וּמוּם אֵין בָּךְ.

מנורת זהב כולה

דבר אחר:

כֻּולָּךְ יָפָה רַעְיָתִי.

לפי שירמיה אמר: כֶּסֶף נִמְאָס קרא לָהֶם(ירמיה ו, ל),

ויחזקאל קרא אותם סיגים,

כמה שכתב: בֶּן אָדָם הָיוּ לִי בֵית יִשְׂרָאֵל לְסִג(יחזקאל כב, יח) —

בא זכריה ואמר: וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב(זכריה ד, ב) —

כולה של זהב היא.

למה? כולה יָפָה רַעְיָיתִי וּמוּם אֵין בָּךְ.

תרגום לעבריתאמר קרא אמר הכתוב ומקנתר ומוכיח, ומקניט בדברים קשים יונקים זה מזה שואבים זה מזה — שהברכות כלולות זו בזו ומייחסם ומונה את ייחוסם סומכם מסמיך אותם, מעמידם בסמוך

חילופי נוסח והשלמות

על פי כתב יד פרמה, הספרייה הפלטינית 3122. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
ארין— (הוספה)
אנזדרזונזרדזו
בתנחומאתחומ׳
בו— (הוספה)
בו— (הוספה)
בהכבודהכוד
באדם— (הוספה)
גלדורלדוד
גבתחתוניםבתחנונים
גשכינתושכיתו
האף על פי כןאת על כן
וקורבנןקורבןן
זמַּ— (הוספה)
זיםיום
זנתןתן
חיקבלויקללו
חזביםזכים
חו— (הוספה)
חה— (הוספה)
חאחריואחרין
חוְ— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא רבתיכ״י פרמה, הספרייה הפלטינית 3122
§§801§§

פסיקתא רבתי

דרשה ח

והיה בעת ההיא אחפש את ירושלם בנרות

וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת וּפָקַדְתִּי עַל הָאֲנָשִׁים הַקֹּפְאִים עַל שִׁמְרֵיהֶם הָאֹמְרִים בִּלְבָבָם לֹא יֵיטִיב יְיָ וְלֹא יָרֵעַ(צפניה א, יב)

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

על פי כתב יד פרמה, הספרייה הפלטינית 3122 §§cover-end§§

חלק א

ילמדנו

אמהו שידליק אדם נר שישתמש בו מנר של חנוכה

הלכה · ילמדנו · אסור להדליק נר של תשמיש מנר חנוכה, ונר חנוכה מנר חנוכה מותר — מן המנורה; וכך לעתיד בירושלם

המשנה — תמיד ג, ט: ״מצאן שכבו מדשנן ומדליקן מן הדולקים״.

״ויהי בעת ההיא״ — כך בכתב היד (במסורה: והיה), ואחריו מחיקה ״א״; ״אחפש ירושלים״ — בלא ״את״. ״שישתמש״ — בכתב היד ״שישתמר״ (מסומן במאגרים sic). ״לימדונו״ — הו״ו מסופקת. ״נר של חנוכה מותר להדליק מנר של חנוכה. ומהיכן למדו שמותר להדליק מנר של״ — נוספו בגליון כתב היד. ״רבי יעקב בן אבא״ — בכתב היד ״בא אבא״, ותוקן במאגרים; בדפוס ״רבי יעקב בן אבא״, בלא ״בשם רבי אחא״. ״שכבו״ — בכתב היד ״שכבם״. ״נר של חנוכה״ — בכתב היד ״נר ושל חנוכה״, והו״ו מחוקה. ״שבעולם הזה״ — הסופר כתב ״שבעה״, מחק, ובגליון ״שבעולם״. ״בבית קודשי [הקדשים]״ — בכתב היד ״בבית קודשי״; הושלם כנוסח הדפוס.

בדפוס: ״שישתמש בו מן הנר של חנוכה, תלמוד, למדונו רבותינו: אמר רבי אחא בשם רב (אמר) אסור…״; ״שהיתה לפניי ולפנים, אם מצאו נר שכבה היה מדליקין מן חבירו״; ״כשם שבעולם הזה היו הנרות דולקות… כך עתיד אני לעשות״; ״ממה שמשלים בנביא, אחפש ירושלים בנרות״.

מקבילות: על הדלקה מנר לנר — בבלי שבת פרק ב, כב ע״א (״אתמר: רב אמר אין מדליקין מנר לנר, ושמואל אמר מדליקין״), ושם בלשון אחרת.

ויהי בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ יְרוּשָׁלִַים בַּנֵּרוֹת(צפניה א, יב).

ילמדינו רבינו: מהו שידליק אדם נר שישתמש בו מן הנר של חנוכה?

תלמוד: לימדונו רבותינו:

אמר רבי אחא בשם רב:

אסור להדליק נר שישתמש בו מנר של חנוכה;

אבל נר של חנוכה מותר להדליק מנר של חנוכה.

ומהיכן למדו שמותר להדליק מנר של חנוכה?

אמר רבי יעקב בן אבא בשם רבי אחא:

מן המנורה שהיתה בבית קדשי הקדשים למדו,

ששנו רבותינו:

מצאם שכבו מדשנםמדשנם — מסיר מהם את הדשן (שארית הפתילה והשמן) ומדליקם מן הדולקים(משנה תמיד ג, ט).

ומה אם המנורה שהיתה לפני לפניםלפני לפנים — בפנים שבפנים — במקדש, אם מצא נר שכבה היה מדליקו מן חבירו —

כל שכן נר של חנוכה מותר להדליק מנר של חנוכה.

אמר הקדוש ברוך הוא:

וכשם שבעולם הזה הנרות דולקים בבית קודשי הקדשים —

כך אני עתיד לעשות כשאבנה את ירושלם.

מניין? ממה שהשלים בנביא:

וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת.

תרגום לעבריתמדשנם מסיר מהם את הדשן (שארית הפתילה והשמן) לפני לפנים בפנים שבפנים — במקדש

חלק ב

פתיחתא

בנִשְׁמַת אָדָם חֹופֵשׂ כׇּל חַדְרֵי בָטֶן — הנפש מגדת הכל

פתיחתא ראשונה · קיריוסים של הקדוש ברוך הוא: הנפש מגדת למלאך, והמלאך לכרוב; משל חתנו של מלך; רוחו של אדם מחפש

נֵר יְיָ נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כׇּל־חַדְרֵי־בָטֶן(משלי כ, כז)

״נר אלהים נשמת אדם״ — כך בכתב היד ובדפוס (במסורה: נר יי). ״רבי תנחומא בירבי״ — בכתב היד ״ר׳ תח תנחומ׳ ביר׳״, ״תח״ מחוק; בדפוס ״רבי תנחומא בר ר׳״. ״כשם מלכי בשר ודם״ — כך בכתב היד; בדפוס ״כשם (שמלכי) [שלמלכי] בשר ודם״. ״כל דבר וד[ב]ר״ — הבי״ת הוספת מאגרים. ״ובעל הכנפים״ — בכתב היד ״וב׳ הבנ׳״. ״הכית״ — בכתב היד ״הבית״ (מסומן במאגרים sic). ״ותמיה״ — אחריו ״י׳״ מחוק. ״לבבי״ — בכתב היד ״לפ׳״. ״בטן״ (בסוף) — הטי״ת מסופקת.

בדפוס: ״במטמוניות בחשך בגלוי״ (תחת ״בטמונית בחשך בלילה״); ״זו הנפש שמגדת למלאך, ומלאך לכרוב, והכרוב להקב״ה; מניין? שכן הוא שלמה אומר״; ״ודיפתראות כתובות לפני הקב״ה [על] כל מה שבני אדם עושין״; ״הכית עבדיך״; ״והיה יוצא ואומר לבני פלטין: מי אמר שכך עשיתי״; ״כך האדם הזה… ונפשו מגדת הכל להקב״ה״; ״והם משיבין אותו ואומרים לו״; ״מחפש כל מה שבמטמניות״; ״עם לבבי אני אשיח ורוחי (מחפש) ומגיד להגיד להקב״ה״.

וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא(צפניה א, יב).

כך פתח רבי תנחומא בירבי:

נֵר אלהים נִשְׁמַת אָדָם חֹופֵשׂ כׇּל חַדְרֵי בָטֶן(משלי כ, כז).

אמר רבי אחא:

כשם מלכי בשר ודם יש קיריוסיםקיריוסים — מודיעים, מרגלי המלך המוסרים לו כל דבר — הם מודיעים למלך כל דבר ודבר;

כך יש לפני הקדוש ברוך הוא קיריוסים,

ומגידים כל דבר ודבר שאדם עושה בטמוניתבטמונית — בסתר, במטמונים, בחשך, בלילה.

ואילו הם הקיריוסים של הקדוש ברוך הוא:

זה הנפש, שמגדת למלאך,

והמלאך לכרוב,

והכרוב להקדוש ברוך הוא.

מניין? כן שלמה אומר:

כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל(קהלת י, כ) ובעל הכנפים יַגֵּיד דָּבָר.

ודפתראותודפתראות — ופנקסים, ספרי רישום כתובות לפני הקדוש ברוך הוא — כל מה שבני אדם עושה.

לעתיד לבא המקום מוכיח כל אחד ואחד מעשיו, והם עומדים תמיהיםתמיהים — נדהמים, משתוממים.

משל חתנו של מלך

לאחד שהיה נשוי בתו של מלך,

והוא משכים ושואל שלומו של מלך בכל יום.

והמלך אומר לו:

כך וכך עשית בביתך,

כך וכך כעסת,

כך הכית את עבדך —

כך כל דבר ודבר.

שהיה יוצא ואומר לבני פלטיןפלטין — ארמון המלך: מי אמר למלך שכך עשיתי? מניין הוא יודע?

אמרו לו: שוטה, את בתו את נשוי, ואת אומר: מניין הוא יודע? בתו היא מגדת לו.

האדם הזה עושה כל מה שמבקש, ונפשו מגדת הכל.

והקדוש ברוך הוא דן לאדם הזה, ואומר לו: כך וכך עשית.

והוא עומד ותמיה, ואומר: מי הודיעו שעשיתי כל אילו?

והם משיבים אותו ואומרים לו:

שוטה שבעולם, בתו את נשוי, ורוחו עליך,

שנאמר: וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים(בראשית ב, ז);

ואת אומר: מניין הוא יודע מה שאתה חושב בלבך?

נפשך מגדת לו כל הדברים.

נֵר אלהים נִשְׁמַת אָדָם חֹופֵשׂ כׇּל חַדְרֵי בָטֶן —

מחפש כל מה שעשה בטמוננית, ומגדת להקדוש ברוך הוא.

אמר דוד:

אֶזְכְּרָה נְגִינָותִי בַּלָּיְלָה עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׂ(תהלים עז, ז) —

עם לבי משיח, ורוחי מחפש ומגיד להקדוש ברוך הוא:

וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי;

נֵר אלהים נִשְׁמַת אָדָם חֹופֵשׂ כׇּל חַדְרֵי בָטֶן.

לכך:

וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת.

תרגום לעבריתקיריוסים מודיעים, מרגלי המלך המוסרים לו כל דבר בטמונית בסתר, במטמונים ודפתראות ופנקסים, ספרי רישום תמיהים נדהמים, משתוממים פלטין ארמון המלך

חלק ג

גוף הדרשה

גבנרות — כבדיקת החמץ

דרשת הפסוק · ״בנרות״ · כשם שמפשפשים את החמץ לאור הנר, כך הקדוש ברוך הוא מפשפש את ירושלם

״דבר אחר: והיה בעת ההיא, בנרות אתה״ — נוספו בגליון כתב היד. ״ומפשפש״ — לפניו מחיקה ״ופש״. ״ולעקור״ — לפניו מחיקה ״ולפקוד״.

בדפוס: ״לבער משם עבודה זרה ולעקר יצה״ר; לכך נאמר אחפש ירושלים בנרות״.

דבר אחר:

וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא(צפניה א, יב) —

בנרות אתה מחפש, ולא לאור הלבנה ולא לאור החמה;

שאינם מבערים את החמץ בפסח לא לאור הלבנה ולא לאור החמה,

אלא מדליק נרות ומפשפשומפשפש — ובודק, מחפש היטב את החמץ בפסח.

כך עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות:

אינו מפשפש את ירושלם אלא בנרות,

לבער משם עבודות זרות, ולעקור יצר הרע.

לכך נאמר: בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּירוֹת.

תרגום לעבריתומפשפש ובודק, מחפש היטב

דאימתי — משאעשה מה שכתב למעלן

דרשת הפסוק · ״בעת ההיא״ · ארבעה מקומות שעשו בהם האומות — עכו, לוד, ציפורי וטבריא — ואחר כך אחפש את ירושלם

״אמרו לו ישראל״ — בכתב היד ״אמ׳ לו ישר׳״. ״והיה בעת ההיא קול צעקה״ — כך בכתב היד (במסורה, צפניה א, י: והיה ביום ההוא נאם יי קול צעקה). ״הלילו״ — כך בכתב היד (במסורה: הילילו). ״כמכתש״ — בכתב היד ״במכתש״ (מסומן במאגרים sic).

בדפוס: ״(ד״א והיה ביום) אמרו לו ישראל״ — ושם המשך הסימן שלפניו; ״(מה שעשה) [משאעשה] מה שכתב למעלה״; ״זו לוד שהיתה משנה לירושלים״; ״זו טבריה שעמוקה כמכתשת״; ״עשיתי את הדין בארבע מקומות הללו מה שעשו בהם עכו״ם״.

דבר אחר:

בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת(צפניה א, יב).

אמרו לו ישראל: רבונו של עולם, אימתי את עושה כך?

אמר להם: משאעשה מה שכתב למעלן.

ומה כתיב למעלן?

וְהָיָה בעת ההיא קוֹל צְעָקָה מִשַּׁעַר הַדָּגִים(צפניה א, י) — זו עכו, שהיא נתונה בחיקם של דגים;

וִילָלָה מִן הַמִּשְׁנֶה — זה לוד, שהיא משנה לירושלם;

וְשֶׁבֶר גָּדוֹל מֵהַגְּבָעוֹת — זה ציפורי, שנתונה בגבעות;

הֵלִילוּ יֹושְׁבֵי הַמַּכְתֵּשׁ(צפניה א, יא) — זו היא טבריא, שעמוקה כמכתש הזה.

אמר הקדוש ברוך הוא: עשיתי הדין בארבעה מקומות הללו, מה שעשו בהם אומות העולם;

באותה שעה — אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת.

ה״אחפש״ — לחירות

דרשת הפסוק · ״אחפש את ירושלם״ · אל תקרי ״אחפש״ אלא לשון חופש: עין העבד, ועבד עברי שיוצא בשביעית

״כדין״ — בדפוס ״בדין״. ״או את עין אמתו״ — לפניו מחיקה ״אד״. ״כי נסך יי עליהם… את עיניהם״ — כך בכתב היד (במסורה, ישעיה כט, י: כי נסך עליכם יי… את עיניכם). ״אמר רבי ברכיה הכהן בי רבי: אחפש את ירושלים״ — נוסף בגליון כתב היד. ״לחפש״ — בדפוס ״לחפשי״. ״ובשביעית״ — כך בכתב היד ובדפוס (במסורה: ובשבעת).

בדפוס: ״לא תהא קורא סמ״ך אלא שי״ן״; ״אני הכיתי את שתי עיניהם של בניי״; ״הוי אומר אחפש את ירושלים״; ואין בו ״בשש — מצרים אשור ובבל מדי יון אדום… מיכן ואילך ובשביעית יצא לחפשי חנם״.

דבר אחר:

אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם(צפניה א, יב).

אמר רבי אחא:

לא תהא קורא סמך, אלא שין: אחפש את ירושלם בנרות.

אמר הקדוש ברוך הוא: מוציא אני אותה לחירות,

כשם שהכתבתי בתורה: וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ לַחׇפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ(שמות כא, כו).

אני היכיתי שתי עיניהם של בני,

שנאמר: כִּי נָסַךְ יי עליהם רוּחַ תַּרְדֵּמָה וַיְעַצֵּם אֶת עיניהם(ישעיה כט, י) —

אינו כדין שיצאו לחירות?

הוי: אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת.

אמר רבי ברכיה הכהן בי רבי:

אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַים — מוציא אני אותה לחפש.

למה? הכתבתי בתורה: כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד ובשביעית יֵצֵא לַחׇפְשִׁי חִנָּם(שמות כא, ב).

בשש — מצרים, אשור, ובבל, מדי, יון, אדום — הרי שש;

מיכן ואילך: ובשביעית יֵצֵא לַחׇפְשִׁי חִנָּם.

אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת.

ו״בנרות״ — המנורה שהראה לזכריה ולמשה

דרשת הפסוק · ״בנרות״ · לא כמה שאתם סבורים: מנורת זהב — כנסת ישראל; קנה, גביעים, כפתורים ופרחים; שבעה ושבעה; שני הזיתים

״והיכן היא הבטחת הנביאים שהבטיחונו״ — הו״ו מסופקת. ״לאור עולם״ — בכתב היד ״לאור׳ עולם״, הרי״ש מסומנת במאגרים sic; נכתב כלשון הפסוק שלפניו. ״ויאיר לך״ — כך בכתב היד, בלא ״לא״ (במסורה, ישעיה ס, יט: ולנגה הירח לא יאיר לך). ״אמר להם הקדוש ברוך הוא״ — ״להם״ כפול, והסופר מחק. ״מנורה זהב״ — כך בכתב היד (במסורה: מנרת זהב). ״זו כנסת ישראל: כלך יפה רעייתי״ — נוסף בגליון. ״ועשית״ — כפול, והסופר מחק. ״גביעיה כפתוריה״ — ביניהם מחיקה ״פ״. ״תלמידים״ — בכתב היד ״תמיד׳״ (מסומן במאגרים sic), ולפניו מחיקה ״תלר״; בדפוס ״התלמידים״. ״יריכיה״ — כך בכתב היד (במסורה: ירכה).

״ויי בראשם״ — לפניו ״ברא׳״ מחוק, ו״בר״ מחוק. ״שבעה [נרותיה] עליה״ — בכתב היד ״שבעה עליה״, ומאגרים סימנו חסר; הושלם כנוסח הדפוס. ״משמרים״ — הסופר כתב ״מי׳״, מחק, ובגליון ״משמרי׳״. ״שבעה ושבעה מוצקות״ — ביניהם ״נרות״ (מחיקת מאגרים) ו״ימים ושבע׳״ שהסופר מחק; ״ימים״ אחרי ״שבעה״ השני מחוק; ״כנגד שבעת ימי בראשית, עמודיה שבעה״ כפול, והסופר מחק. ״ושבעה שהם שבעה״ — ביניהם מחיקה ״שנ״. ״ועשרים ואחד״ — בכתב היד ״ועשרי׳״, אחריו ״ונ״ (מחיקת מאגרים) ו״ועשרים״ שהסופר מחק, ובגליון ״ואחד״.

בדפוס: ״אמר להם הקב״ה: למה שאתם סבורים אינו כך״; ״וקנה [זה אב בית דין, גביעיה אלו החכמים, כפתריה] אלו התלמידים״ — בדפוס בתוספת סוגריים; ״שבעה כנגד שבעה האבות: אברהם יצחק ויעקב קהת עמרם משה ואהרן״ (בלא לוי); ״שמיטות ויובלות״; ״אילו שני המשיחים, אחד משוח מלחמה ואחד משוח למלך על ישראל״; ״שלא תהא מעוטה בפניהם״.

דבר אחר:

אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת(צפניה א, יב).

אמרו לו ישראל: רבון העולמים,

הרי כל הפרוקופיהפרוקופי — ההצלחה, התקווה לגדולה שלנו מאֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת?

והיכן היא הבטחת הנביאים שהבטיחונו:

לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וּלְנֹוגַהּ הַיָּרֵחַ יָאִיר לָךְ וְהָיָה לָךְ יְיָ לְאוֹר עוֹלָם(ישעיה ס, יט),

וכן: קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד יְיָ עָלַיִךְ זָרָח(ישעיה ס, א) —

ואת אומר — לאור עולם — אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת?

אמר להם הקדוש ברוך הוא:

לא מה שאתם סבורין, אלא כשם שהראתי לזכריה,

כמה שכתב: וְהִנֵּה מנורה זָהָב כֻּולָּהּ(זכריה ד, ב) —

זו כנסת ישראל: כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָיתִי(שיר השירים ד, ז).

המנורה שהראה למשה

וכך הראה למשה: וְעָשִׂיתָ מנורה זָהָב טָהוֹר(שמות כה, לא) — זו כנסת ישראל.

מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה, יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּורֶיהָ וּפְרָחֶיהָ.

מהו כך?

אלא:

יריכיה — זה הנשיא;

וְקָנָהּ — אב בית דין;

גְּבִיעֶיהָ — אילו החכמים;

כַּפְתֹּורֶיהָ — אילו תלמידים;

וּפְרָחֶיהָ — אילו הם התינוקות הלמדים בבית הספר.

מִמֶּנָּה יִהְיוּ —

כֻּולָּךְ יָפָה רַעְיָיתִי.

רָאִיתִי וְהִנֵּה מנורה זָהָב כֻּולָּהּ וגו׳ עַל רֹאשָׁהּ —

לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶילָה(ישעיה מג, יד).

שבעה ושבעה מוצקות

דבר אחר:

וְגֻולָּהּ עַל רֹאשָׁהּ —

וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַיְיָ בְּרֹאשָׁם(מיכה ב, יג).

שִׁבְעָה נרותיה עָלֶיהָ —

היא זכות השבת שישראל משמרים, אחד לשבעה ימים.

שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹתמוצקות — צינורות שבהם השמן יוצק לנרות.

שִׁבְעָה — כנגד ימי בראשית,

שנאמר: חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה(משלי ט, א).

וְשִׁבְעָה — כנגד שבעת האבות:

אברהם, יצחק, ויעקב, לוי, וקהת, עמרם, משה.

דבר אחר:

שִׁבְעָה נֵרֹותֶיהָ — כנגד שבעת מצות האמורות בתורה:

תרומות,

ומעשרות,

שמיטים,

ויובלות,

והמילה,

וכיבוד אב ואם,

ותלמוד תורה כנגד כולן.

הרי שלש פעמים יש כאן:

שִׁבְעָה נֵרֹותֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת — הרי עשרים ואחד;

ושבעה שהם שבעה — הרי ארבעים ותשעה;

ועשרים ואחד — כנגד שבעים הזקנים.

וּשְׁנַיִם זֵתִים עָלֶיהָ(זכריה ד, ג) — אילו שני המשוחיםהמשוחים — המשוחים בשמן המשחה:

אחד משוח מלחמה,

ואחד משוח מלך על ישראל.

אמר הקדוש ברוך הוא: שלא תהא מעוטה בפניכם —

הרי בדברים הללו אני מחפש את ירושלם:

וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת.

תרגום לעבריתהפרוקופי ההצלחה, התקווה לגדולה מוצקות צינורות שבהם השמן יוצק לנרות המשוחים המשוחים בשמן המשחה

זוּפָקַדְתִּי עַל הָאֲנָשִׁים הַקֹּפְאִים עַל שִׁמְרֵיהֶם — לא יהיה אור יקרות וקפאון

דרשת הפסוק · ״ופקדתי על האנשים הקפאים״ · לא יום לרשעים ולא לילה לצדיקים — ולעת ערב יהיה אור

״והיה בעת ההיא״ — אחריו ״אחפש את ירושלם״ (מחיקת מאגרים), ואחריו ״דבר אחר״ שני. ״והיה ביום אחד״ — כך בכתב היד (במסורה: והיה יום אחד). ״לא יום״ — אחריו ״יום״ (מחיקת מאגרים). ״יהיה״ (לעת ערב) — היו״ד וההא מסופקות.

בדפוס: ״ופקדתי עליה האנשים הקופאים על שומריהן״; ״לא יום לרשעים ולא לילה לצדיקים״; ובסופו ״יי אורי וישעי ממי אירא יי מעוז חיי ממי אפחד״.

דבר אחר:

וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא(צפניה א, יב).

דבר אחר:

וּפָקַדְתִּי עַל הָאֲנָשִׁים הַקֹּופְאִים עַל שִׁמְרֵיהֶם.

זה שאמר הכתוב:

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹןוקפאון — וקפוא, חשוך (אור קר ועכור)(זכריה יד, ו).

אלא מה?

וְהָיָה ביום אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַיְיָ לֹא יוֹם(זכריה יד, ז) — לרשעים;

וְלֹא לָיְלָה — לצדיקים.

אלא מה?

וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר.

יְיָ אוֹרִי וְיִשְׁעִי(תהלים כז, א).

תרגום לעבריתוקפאון וקפוא, חשוך (אור קר ועכור)

חלק ד

פתיחתא

חנֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי

פתיחתא שנייה · הרשעים כמהלך באפילה והצדיקים כמהלך ונר לפניו; נר תחילה ואחר כך אור; דוד שנשאל באורים ותומים בעמק רפאים, ושאול שלא המתין

נֵר־לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי(תהלים קיט, קה)

״לרגלי״ — לפניו ״לגי״ מחוק (וכן ״לג״ בדבר אחר השלישי). ״הגיע גומץ״ — לפניו ״באבן״ (מחיקת מאגרים). ״דרך רשעים באפילה״ — כך בכתב היד ובדפוס (במסורה: כאפלה); ״יכשלו״ — לפניו מחיקה ״י..״. ״והאירה״ — בכתב היד ״והאיר׳״. ״כי קודש היא״ — כך בכתב היד (במסורה: כי קדש הוא לכם); ״יו[מת]״ — בכתב היד ״יום״. ״מות יומת הנואף״ — לפניו מחיקה ״יות״. ״דברך״ (בדבר אחר) — הכ״ף מסופקת.

״מלאכי השרת״ — לפניו מחיקה ״מלכ״. ״אמרו לו״ — בכתב היד ״אמ׳ לו״. ״ונותנה״ — בכתב היד ״ונותנת״ (מסומן במאגרים sic); בדפוס ״ונותנה״. ״קורבים״ — בכתב היד ״קורביהם״, והה״א מחוקה. ״ראש הבכאים״ — לפניו מחיקה ״הבאים הבב״. ״מנענעים״ — בכתב היד ״מנענים״ (מסומן sic). ״ויחנו בעמק רפאים״ — כך בכתב היד (במסורה, שמואל ב ה, כב: וינטשו); ״ממול הבכאים… ויהי כשמעך את הקול בראשי הבכאים״ — לשון דברי הימים א יד, יד–טו. ״אחלצהו״ — בכתב היד ״אחלצלו״, ותוקן במאגרים. ״ויהי בשמעך״ — לפניו ״ו״ מחוק; ״הצעדה״ — כך בכתב היד (במסורה, שמואל ב ה, כד: צעדה); ״אז״ — מסופק. ״אלא ארבע אמות״ ו״ואם אין אנו פושטים יד בהם אנו מתים״ — נוספו בגליון; ״אם״ — מסופק. ״ויעש דוד כאשר צוה אלהים״ — כך בכתב היד (במסורה, דברי הימים א יד, טז: כאשר צוהו האלהים). ״להינצל״ — בכתב היד ״להינ׳־צ׳״. ״שה[א]יר״ — האל״ף הוספת מאגרים.

בדפוס: ״נר (לרגלי) [לעיני] דבריך כך היה צריך לומר… ואינו אומר כן אלא נר לרגלי דבריך, ולמה״ — שאינו בכתב היד; ״הגיע לגומץ ונפל בה״; ״מיסר הימנו שלא יפול בה״; ״הדא היא נר לרגלי דבריך ואור וגו׳״; ״כשהלך לעמק רפאים״; ״והניח את האורים ואת התומים״; ״ודוד עליו הפלשתים התחיל שאול״; ״אמר רבי ברכיה בי רבי״; ״אמר להם: אם פושטים אנו יד [בהם]״; ״אמר להם: אני ואתם נתלה עינינו בהקב״ה״; ״מי גרם לדוד להינצל הוא וישראל? הדיבר שהאיר להם״.

דבר אחר:

יְיָ אוֹרִי וְיִשְׁעִי(תהלים כז, א).

כך פתח רבי תנחומא בירבי:

נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ(תהלים קיט, קה).

למה הרשעים דומים? לאדם המהלך באפילה:

הגיע באבן — ונכשל בה;

הגיע גומץגומץ — גומה, בור — ונפל בה.

היא שכתב:

דֶּרֶךְ רְשָׁעִים באפילה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ(משלי ד, יט).

אבל הצדיקים דומין לאדם מהלך ונר לפניו:

הגיע לגומץ — מסיר עצמו שלא יפול;

הגיע לאבן — משמר עצמו שלא יכשל.

כך אמר דוד:

באתי לחלל את השבת — והאירה לי את התורה:

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹודֶשׁ היא מְחַלְלֶיהָ מוֹת(שמות לא, יד) יומת;

באתי לנאוף — האירה לי התורה:

מוֹת יוּמַת הַנֹּואֵף וְהַנֹּואָפֶת(ויקרא כ, י).

למה? שהתורה נר לפניי:

נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ.

דבר אחר:

נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ, וְאוֹר.

ואם נֵר — למה אוֹר?

ואם אוֹר — למה נֵר?

אמר דוד:

כשאני מתחיל בדברי תורה — כמעט אני מתחיל בהם;

וכשאני נכנס לתוכה — שערים הרבה נפתחים לי.

הוי לכך אומר נֵר תחילה, ואחרכך אומר נֵר לְרַגְלִי, וְאוֹר.

דוד בעמק רפאים

דבר אחר:

נֵר לְרַגְלִי, וְאוֹר.

אימתי אמר דוד הפסוק הזה? כשהיה לעמק רפאים.

אף על פי שלא היה הולך למלחמה עד שהיה נשאל באורים ותומים.

בשעה שהלך שמואל למשוח את דוד, היו מלאכי השרת מקטרגיםמקטרגים — מלמדים חובה, מתלוננים לפני הקדוש ברוך הוא.

אמרו לו: למה את נוטל את המלכות ונותנה לדוד?

אמר להם: אומר לכם מה בין שאול לדוד.

שאול עומד ונשאל באורים ותומים, והפלשתים באין עליו —

והניח אורים ותומים שהיה עומד ונשאל בהם, וברח.

לא עשה אלא זמן אחד היה עומד ונשאל באורים ותומים,

באו הפלשתים עליו,

אמר לכהן: אֱסֹף(שמואל א יד, יט) את ידיך,

כמה שכתב: וַיְהִי עַד דִּבֶּר שָׁאוּל אֶל הַכֹּהֵן וגו׳ —

ולא המתין עד שיגמור.

ודוד, כיון שבאו הפלשתים עליו, התחיל שאול.

באותה שעה היה עומד בעמק רפאים.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: לא תעלה, אלא מאחריהם;

ואין לך רשות לפשוט יד בהם — אפילו קורבים לך — עד שתראה ראש הבכאיםהבכאים — עצי הבכא (מין אילן) מנענעים,

כמה שכתב: וַיֹּוסִיפוּ עוֹד פְּלִשְׁתִּים ויחנו בְּעֵמֶק רְפָאִים(שמואל ב ה, כב),

וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיְיָ וַיֹּאמֶר(שמואל ב ה, כג) לו וגו׳ מִמּוּל הַבְּכָאִים(דברי הימים א יד, יד),

וִיהִי כְּשׇׁמְעֲךָ אֶת הקול בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים(דברי הימים א יד, טו).

ולמה נתן לו סימן להראות מראשיהם, ולא מאחריהם?

אמר רבי ברכיה הכהן ברבי:

שכולהם מלאים קוצים מראשיהם;

כלומר: הואיל שאתם בצרה — אף אני עמכם:

יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה(תהלים צא, טו) אחלצהו וַאֲכַבְּדֵהוּ.

וִיהִי בשׇׁמְעֲךָ אֶת קוֹל הצעדה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים אָז תֶּחֱרָץ(שמואל ב ה, כד).

מהו אָז תֶּחֱרָץ? דבר חתוךדבר חתוך — דבר פסוק וגזור,

כמה שכתב: אִם חֲרוּצִים יָמָיו וגומר(איוב יד, ה).

כיון שיצא — היו הפלשתים קרובים ובאין, וישראל רואין אותם,

שלא היו רחוקים מהם אלא ארבע אמות.

אמרו לו ישראל: דוד, מה אנו עומדין?

אמר להם: מצוה מן האלהים שלא לפשוט יד בהם עד שאראה ראשי האילנות מנענעים.

אמר להם:

אם פושטים יד — אנו מתים;

ואם אין אנו פושטים יד בהם — אנו מתים;

מוטב לנו למות צדיקים, ולא נמות רשעים.

אמר להם: אנו נתלה עינינו בהקדוש ברוך הוא.

מיד כשתלו את עיניהם — נענעו האילנות, ומיד פשטו יד,

כמה שנאמר: וַיַּעַשׂ דָּוִד כַּאֲשֶׁר(דברי הימים א יד, טז) צוה אלהים וגו׳.

אמר הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת: ראו מה בין דוד לשאול.

ומי גרם לדוד להינצל הוא וישראל? הדיבור שהאיר להם:

נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ.

תרגום לעבריתגומץ גומה, בור מקטרגים מלמדים חובה, מתלוננים הבכאים עצי הבכא (מין אילן) דבר חתוך דבר פסוק וגזור

חלק ה

גוף הדרשה

טלְדָוִד יְיָ אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא — כנגד מי אמרו דוד

דרשת הפסוק · ״יי אורי וישעי״ · מצרים, הגלות, הים או גדוד עמלק בצקלג; ״כי אתה תאיר נרי״; בטחון במלחמה

״כנגד גדוד עמלק״ — בכתב היד ״גדור״ (מסומן במאגרים sic), ואחרי ״אמר״ מחיקה ״א״. ״ועמלק פשטו״ — כך בכתב היד (במסורה: ועמלקי). ״וישבו כל העם אשר בה״ — כך בכתב היד (במסורה, שמואל א ל, ב: וישבו את הנשים אשר בה). ״ויבא דוד אל צקלג״ — כך בכתב היד (במסורה, ל, ג: ויבא דוד ואנשיו אל העיר; ״ויבא דוד אל צקלג״ — שם ל, כו). ״ושתי נשיו נשבו״ — במסורה ״ושתי נשי דוד נשבו״. ״הארדוף״ — במסורה ״לאמר ארדף״. ״ויורידהו״ — בכתב היד ״ויודיהו״ (מסומן sic); ״אחרי הגדוד הזה״ — בכתב היד ״הגדול״, ותוקן במאגרים. ״מהנשף עד הערב״ — במסורה ״ועד הערב״. ״בשרי״ — בכתב היד ״כש׳״ (הכ״ף מסומנת sic). ״מגיני״ — במסורה ״מגני״.

בדפוס: ״ר׳ שמואל בר נחמן אמר: כנגד גליות אמרו״; ״ורבותינו אמרו [כנגד ראש השנה ויום הכפורים]״ (תחת ״כנגד קריעת ים סוף״); ״עד למחרת הרי שני ימים״; ״אלו נשיו שהציל, כמ״ש ודבק באשתו והיו לבשר אחד״; ״כל מלחמה שתעמוד עלינו״; ״שאתה מציל אותנו״; ובסופו ״אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח״.

דבר אחר:

יְיָ אוֹרִי וְיִשְׁעִי(תהלים כז, א).

כנגד מי אמרו דוד?

רבי אלעזר בן פדת: כנגד מלחמת מצרים אמרו;

ורבי שמואל בן נחמן אמר: כנגד גלות אמרו;

ורבותינו אמרו: כנגד קריעת ים סוף;

ורבי יהושע בן לוי אמר: כנגד גדוד עמלק אמרו,

כמה שכתוב:

וַיְהִי בְּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו צִיקְלַג בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי ועמלק פָשְׁטוּפשטו — פשטו — פשטו לשלול, פלשו(שמואל א ל, א),

וַיִּשְׁבּוּ כל העם אֲשֶׁר בָּהּ וגו׳(שמואל א ל, ב),

וַיָּבֹא דָוִד(שמואל א ל, ג) אל צקלג,

וַיִּשָּׂא דָוִד וְהָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וגו׳(שמואל א ל, ד),

וּשְׁתֵּי נשיו נִשְׁבּוּ(שמואל א ל, ה),

וַתֵּצֶר לְדָוִד מְאֹד(שמואל א ל, ו),

וַיֹּאמֶר דָּוִד(שמואל א ל, ז),

וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיְיָ הארדוף אַחֲרֵי הַגְּדוּד הַזֶּה(שמואל א ל, ח),

וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מִצְרִי(שמואל א ל, יא),

ויורידהו אחרי הגדוד הזה וְהִנֵּה נְטֻושִׁים(שמואל א ל, טז),

וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב(שמואל א ל, יז).

עד למחרת — אין כן, אלא עד לְמׇחֳרָתָם.

מהו עד לְמׇחֳרָתָם? שהיה מכה בהם שלשה ימים.

מנין?

וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף עד הָעֶרֶב — הרי אחד;

עד לְמׇחֳרָתָם — הרי שנים.

לְדָוִד יְיָ אוֹרִי וְיִשְׁעִי.

יְיָ אוֹרִי וְיִשְׁעִי:

כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי(תהלים יח, כט),

כִּי בְךָ אָרֻוץ גְּדוּד(תהלים יח, ל);

וְיִשְׁעִי — מָגִינִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי(תהלים יח, ג);

מִמִּי אִירָא — כִּי בְךָ אָרֻוץ גְּדוּד.

בִּקְרֹוב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹול אֶת(תהלים כז, ב) בשרי —

אילו נשיו שהציל,

כמה שכתב: עַל כֵּן יַעֲזׇב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד(בראשית ב, כד).

אמרו לו ישראל: רבנו של עולם,

כל מלחמה שתעמדו עלינו — אין אנו מתיראים הימנה.

למה? שעליך אנו בטוחים, שאתה מצילנו,

כמה שכתב: אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא ירָא לִבִּי(תהלים כז, ג).

תרגום לעבריתפשטו פשטו — פשטו לשלול, פלשו

חילופי נוסח והשלמות

על פי כתב יד פרמה, הספרייה הפלטינית 3122. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אשישתמששישתמר
אבןבא
אשכבושכבם
אהקדשים— (הוספה)
בב— (הוספה)
בובעל הכנפיםוב׳ הבנ׳
בהכיתהבית
בלבבילפ׳
דכמכתשבמכתש
ותלמידיםתמיד׳
ונרותיה— (הוספה)
חמת— (הוספה)
חונותנהונותנת
חמנענעיםמנענים
חאחלצהואחלצלו
חא— (הוספה)
טגדודגדור
טויורידהוויודיהו
טהגדודהגדול
טבשריכש׳

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא רבתיכ״י פרמה, הספרייה הפלטינית 3122; השלמות קצרות מן הנוסח הנדפס (פרויקט השו״ת)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא רבתיכ״י פרמה, הספרייה הפלטינית 3122
פסיקתא רבתיכ״י פרמה, הספרייה הפלטינית 3122; השלמה מדפוס פראג תי״ג–תט״ו
פסיקתא רבתיכ״י פרמה 3122, השלמות מדפוס פראג תי״ג–תט״ו
פסיקתא רבתיכ״י פרמה 3122
פסיקתא רבתיכ״י פרמה, הספרייה הפלטינית 3122; השלמות קצרות מן הנוסח הנדפס (פרויקט השו״ת)