אכֹּה אָמַר יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם — מה תתן לי

פתיחתא ראשונה · הברכות שנתן לאברהם, ואין לו זרע; המזל שאינו מוליד, ושינוי השמות — אברהם ושרה מולידין

וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל־כׇּל־הָעָם כֹּה־אָמַר יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וָאֶקַּח אֶת־אֲבִיכֶם אֶת־אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אֹתוֹ בְּכׇל־אֶרֶץ כְּנָעַן וארב וָאַרְבֶּה אֶת־זַרְעוֹ וָאֶתֶּן־לוֹ אֶת־יִצְחָק(יהושע כד, ב–ג)

כותרת כתב היד ״פרשת תורה״: פתיחת הסדר ״ואלה תולדות יצחק בן אברהם״ (בראשית כה, יט; פרקים לז–לט).

״ויאמר אברהם יי אלהים מה תתן לי״ — בפסוק (בראשית טו, ב) ״ויאמר אברם אדני יי מה תתן לי״; ״ויאמר אברהם יי אלהים״ — לשון המדרש, מחוץ לציטוט (״ויאמר״ עמו, שלא יפריד המקור בין חלקי הפסוק), וכן ״יי אלהים״ בשתי החזרות שלהלן; ״אלהים״ — בכתב היד ״אלי׳ם״. ״הן לי לא נתת זרע״ — בפסוק (טו, ג) ״נתתה״. ״וילך אברהם כאשר דבר אליו יי״ — בפסוק (יב, ד) ״וילך אברם״. ״והרבה את זרעו״ — בפסוק (יהושע כד, ג) ״וארבה״.

״משרי״ — בכתב היד אחרי השי״ן ו״ו מסופקת, שנמחקה במאגרים. ״עד שראיתי״ — לפניו בכתב היד ״שהאמנתי״, מחוק במאגרים. ״מה אמרו לך״ — בכתב היד ״מה אמ׳ לך״; נפתח ברבים — האצטרוגלין, וכך בבובר (״ומה אמרו לך הכל״). ״ולא יקרא עוד שמך אברם״ — אחרי ״אברם״ בכתב היד ״כי״, מחוק במאגרים; בפסוק (יז, ה) ״ולא יקרא עוד את שמך אברם״.

״שאל [מה] אתן לך״ — בכתב היד ״שאל מלא לא אתן לך״, ותוקן במאגרים; לשון הפסוק שנאמר לשלמה (מלכים א ג, ה; וכן דברי הימים ב א, ז).

בבובר הפתיחה מקוצרת: ״בוא וראה מה הבנים כשרים מתנה גדולה הן… ומפני שלא היה לו בן, התחיל אומר להקב״ה: במה אדע כי אירשנה. מה הנייה שנתת לי כל טובה שבעולם ובנים לא נתתי לי״; ואין שם ״שאל מה אתן לך״, ״כי ביצחק יקרא לך זרע״ ו״והיה זרעך כעפר הארץ״.

בעֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם — בנים נותנים עטרה ובנים נוטלים

פתיחתא שנייה · בנים טובים נותנים עטרה לאביהם ורעים נוטלים: שם ויפת וחם, יצחק וישמעאל, יוסף וראובן, שלמה ואבשלום

עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם(משלי יז, ו)

״זה [ראובן]״ — בכתב היד ״זה אביו״, ותוקן במאגרים. ״עובד עבודה זרה״ — בכתב היד ״ע״ז״. ״נוטלים״, ״נותנים״ — בכתב היד גם בקיצור (״נוטלי׳״, ״נותני׳״), ונפתחו כצורה המלאה שבפרק. ״וירכיבו אותו על הפרדה״ — בפסוק (מלכים א א, מד) ״וירכבו אתו על פרדת המלך״; ״הפרדה״ מחוץ לציטוט. ״והמיתו את המלך לבדו״ — בפסוק (שמואל ב יז, ב) ״והכיתי את המלך לבדו״; ״והמיתו״ מחוץ לציטוט.

בבובר הדרשה קצרה: ״יש בנים טובים נותנין עטרה לאבותם, ויש בנים רעים נוטלין עטרה מאביהם… ישמעאל עובד ע״א, אבל יצחק שה עולתו של הקב״ה, נתן עטרה לאביו… ראובן, פחז כמים… ויוסף, מהרו ועלו אל אבי… אבשלום, והכיתי את המלך לבדו. ושלמה, והרכבתם את שלמה בני על הפרדה״; ובסופה ״עמד יחזקיה והוסיף על העבודה, שנאמר ויעש הישר בעיני יי ככל אשר עשה דוד אביו״, ואין שם יאשיהו.

מקבילות: בראשית רבה סג, ב, ותנחומא (ורשא), תולדות ד, ותנחומא בובר, תולדות א — ״עטרת זקנים בני בנים״ על אברהם שניצול מכבשן האש בזכות יעקב — דרשה אחרת.

גלֹא יגְעוּ לָרִיק וְלֹא יֵלְדוּ לַבֶּהָלָה — ישמעאל ויצחק

פתיחתא שלישית · קצרה · אברהם ושרה לא יגעו לריק: ״מצחק״ — הריגה, ולכך ״גרש את האמה״

לֹא יִיגְעוּ לָרִיק וְלֹא יֵלְדוּ לַבֶּהָלָה כִּי זֶרַע בְּרוּכֵי יְיָ הֵמָּה וְצֶאֱצָאֵיהֶם אִתָּם(ישעיה סה, כג)

״אם הורג לישראל״ — בכתב היד ״אם אני הורג לישראל״, ו״אני״ מחוק בידי הסופר; ״לישראל״ מסומן במאגרים כקריאה תמוהה, ונשאר כבכתב היד (בבובר ״אם הורגו מנין עולמי עומד״). ״כן איש מרמה את רעהו ואמר הלא מצחק אני״ — בפסוק (משלי כו, יט) ״רמה״, ״משחק״; ״מרמה״ ו״מצחק אני״ מחוץ לציטוט. ״גרש את האמה״ — בפסוק (בראשית כא, י) ״גרש האמה הזאת״; ״את״ מחוץ לציטוט.

מקבילות: בראשית רבה נג, יא — ״רבי עזריה משם רבי לוי: אמרו בואו נראה חלקנו בשדה, והיה ישמעאל נוטל קשת וחיצים ומורה כלפי יצחק ועושה עצמו מצחק, הה״ד כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות, כן איש רימה את רעהו ואמר הלא מצחק אני״; ושם לפניו ״רבי אלעזר אומר: אין צחק אלא שפיכות דמים״.

דיוֹדֵעַ יְיָ דֶּרֶךְ צַדִּיקִים — תולדות ישמעאל ותולדות יצחק

פתיחתא רביעית · תולדות ישמעאל ותולדות יצחק אינן שוות: משל לתרבא של חמור — כל עורב למינו

כִּי־יוֹדֵעַ יְיָ דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד(תהלים א, ו)

״זה שאמר״ — בכתב היד ״ז׳ש״, ולפניו ״ש״ שנמחקה במאגרים. ״משלו אותו משל״ — אחריו בכתב היד ״אותו משל״ פעם נוספת, מחוק בידי הסופר. ״אמ[ו]״ — בכתב היד ״אמה״, ותוקן במאגרים כלשון הפסוק (בראשית כא, כא). ״שצוה אברהם לאליעזר״ — לפני ״לאליעזר״ בכתב היד ״ל״ ושתי אותיות מסופקות, שנמחקו במאגרים. ״כי אם אל ארצי״ — בפסוק (בראשית כד, ד) ״כי אל ארצי ואל מולדתי תלך״; ״אם״ מחוץ לציטוט. ״ישמעל״ — כך בכתב היד, מחוץ לציטוט; בפסוק ״ישמעאל״.

בבובר: ״והרי כבר נאמר אלה תולדות ישמעאל, וכאן אלה תולדות יצחק בן אברהם — יכול שניהם דומים? חס ושלום, זש״ה כי יודע יי דרך צדיקים״; ״אעפ״י שנעשה ריחו יפה משמן הורד, אלא סופו חוזר לסריותו כמות שהיה״; ״אבל ראה מה אברהם מצווה בשבילו לאליעזר: אם לא אל בית אבי״. אין שם ״אלה תולדות יעקב״ ו״כל עורב למינו״.

האברהם הוליד את יצחק — דמותו של זה כדמותו של זה

דרשת הפסוק · ״אברהם הוליד את יצחק״ · יצחק דומה לאברהם בכל, ומשל היונה: הלעג על עיבורה של שרה, ומלאך הצורה שצר את הולד בדמות אביו

״ש[ל] זה״ — בכתב היד ״ש זה״, והושלם במאגרים. ״שהי[ו] [ב]אין עליה הנץ והעורב״ — בכתב היד ״שהי אין עליה״, ואחריו אותיות מחוקות (״ה..״); ההשלמה ממאגרים. ״אות[ה]״ — בכתב היד ״אותן״, ותוקן במאגרים. ״כי יסכר פי דוברי שקר״ — לפני ״דוברי״ בכתב היד ״דוב״, מחוק במאגרים. ״נוגעים״ — בכתב היד ״נוגעי׳״, ונפתח כצורה המלאה שבפרק (מלעיגים, אפרוחים). ״מדיעים״ — כך בכתב היד.

בבובר: ״א״ר חנניה רבה: משל ליונה שהיו הנצים והעורבים רודפים אחריה, ברחה מהן ונכנסה וישבה על קינה… אלא הניחו עד שתלד ויעשו אפרוחין״; ״כך נטלטלה שרה פעמים הרבה, אצל פרעה, אצל אבימלך״; ״אמר לו: אל תצור אותו דומה לאמו אלא לאביו, שידעו הכל שאינו אלא מן אביו״. אין שם רשימת ״דמותו… מעשיו… קולו״, ולא ״שאני צויתי לשלוחי לבהלם״.

מקבילות: תנחומא, תולדות א — ״שבשעה שנתטלטלה שרה מיד פרעה ליד אבימלך ונתעברה היו אומות העולם אומרים… היא מעוברת מאבימלך או מפרעה… אמר למלאך הממונה על צורת הולד: עשה קלסטורין שלו בדמות אביו… שכל הרואה אברהם אומר: בודאי שאברהם הוליד את יצחק, ממה שהיה קלסתר פניהם דומין זה לזה״ — אותה דרשה בלי משל היונה. בבלי בבא מציעא פרק ז, פז ע״א — ״ועדיין היו מרננים ואומרים: אם שרה הבת תשעים שנה תלד, אברהם בן מאה שנה יוליד? מיד נהפך קלסתר פנים של יצחק ונדמה לאברהם״ — טעם אחר. תנחומא בובר, ויצא כה — ״יצחק פרצוף פניו דומה לאביו… מהו אברהם הוליד את יצחק, שהיה פרצוף פניו דומה לאביו״.

אוְקוֹויֵ יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ — שלש עשרה שנה של יסורין

פתיחתא ראשונה · קצרה · דוד חולה במטתו שלש עשרה שנה, מתפלל לקום ולמסור מגלת בית המקדש

וְקוֹיֵ יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ(ישעיה מ, לא)

כותרת כתב היד ״פרשת נביאים״: זו פרשת הנביאים של הסדר ״ואלה תולדות יצחק״ (בראשית כה, יט; פרקים לז–לט).

״שלש עשרה שנה״ (בפעם השנייה) — בכתב היד ״י״ג שנה״. ״בבת שבע״ — כך, בשתי מילים (במאגרים ״בבת-שבע״). ״הכל בכתב מיד יי עלי השכיל״ — בכתב היד ״בכת׳״, ואחרי ״יי״ ״השלים״, מחוק במאגרים. ״ויתן דוד לשלמה בנו את תבנית״ — דברי הימים א כח, יא; ״כל אשר היה ברוח עמו״ — שם, יב.

בבובר: ״שלש עשרה שנים עשה דוד חולה ומוטל במטה, ושבעה כרים היו מחליפים מתחתיו בכל יום, ממה שהיו ממסין, שנאמר יגעתי באנחתי… ערשי אמסה״; ״אלא בבקשה ממך תן לי קימ״יאטון, שאעמוד מן המטה הזה ואשלים להם מגילת בנין בית המקדש, שנאמר ואתה יי חנני והקימני ואשלמה להם״ (תהלים מא, יא); ״והיכן אדם עומד לא על רגליו… ועמד ברגליו מאחר כל אותן השנים״; ״לפיכך נאמר וקוי יי יחליפו כח״.

בלְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם — ימי העולם הבא

פתיחתא שנייה · ״בא בימים״ — בימי העולם הבא, שאין בו טעם מות, בכיה ודאגה

לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְיָ לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל־הָאָרֶץ(דברים יא, כא)

״למען יאריכון ימיך״ — לפניו בכתב היד ״ירבו״, מחוק במאגרים. ״ולמען [י]יטב לך״ — היו״ד הראשונה הושלמה במאגרים, והאותיות שאחריה מסופקות בכתב היד. ״כי טוב יום בחציריך״ — כך בכתב היד, ובחזרה ״בחצריך״.

״אין [בכיה]״ — בכתב היד ״בריה״, והרי״ש מסומנת במאגרים כקריאה תמוהה; תוקן על פי ההקשר (״מלאכי השרת בוכין… כשם שבוכים בני אדם״) ובובר (״ולעתיד לבא אין עוד בכיה״). ״וחרפת עמו יסיר מעל כל פנים״ — בכתב היד ״מעל כל הארץ פנים״, ו״הארץ״ מחוק במאגרים; בפסוק (ישעיה כה, ח) ״ומחה… דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ״; ״פנים״ מחוץ לציטוט.

בבובר: ״(ואברהם) [והמלך דוד] זקן בא בימים — אלו ימי עולם הבא, שנאמר שבתי בבית יי כל ימי חיי״; ואין שם ״למען יאריכון ימיך… לעולם שכלו טוב״ ו״כי טוב יום בחצריך״; ״שנאמר ומחה יי [אלהים] דמעה מעל כל פנים, ואין פנים אלא מלאכי השרת״.

מקבילות: בבלי קידושין פרק א, לט ע״ב — ״אלא, למען ייטב לך — לעולם שכולו טוב, ולמען יאריכון ימיך — לעולם שכולו ארוך״.

גשַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ — מה ראה יי

פתיחתא שלישית · דוד שרץ בנעוריו ועף לעת זקנתו, צנה שאחזתו מפחד המלאך, והמלאך שראה בגורן ארונה את העקידה

שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת־הַשֶּׁמֶשׁ כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר וְגַם לֹא לַיֹּדְעִים חֵן כִּי־עֵת וָפֶגַע יִקְרֶה אֶת־כֻּלָּם(קהלת ט, יא)

״שבתי וראה תחת השמש״ — בין ״שבתי״ ל״וראה״ בכתב היד ״משוש כל הארץ השמש״, מחוק במאגרים. ״וירד דוד ועבדיו עמו ויבא דוד שבי וילחם עם דוד ויעף דוד״ — בפסוק (שמואל ב כא, טו) ״וירד דוד ועבדיו עמו וילחמו את פלשתים ויעף דוד״, ובפסוק שאחריו ״וישבו בנב… ויאמר להכות את דוד״; ״ויבא דוד שבי וילחם עם דוד״ מסומן במאגרים כמשובש, ונשאר כבכתב היד מחוץ לציטוט; ״ויעף״ — בכתב היד ״ויזעף״, והזי״ן מחוקה בידי הסופר. ״באלו״ — בפסוק (שמואל א יז, לט) ״באלה״, מחוץ לציטוט. ״בשביל שהיה בו״ — לפניו בכתב היד ״של״, מחוק במאגרים. ״כי נבעת מפני מלאך יי״ — בפסוק (דברי הימים א כא, ל) ״מפני חרב מלאך יי״.

״ואם עדם״ — כך בכתב היד, מסומן במאגרים כקריאה תמוהה, והעי״ן מסופקת; נשאר. ״יתגלגלו״ — היו״ד בתוספת בכתב היד. ״ובהשחית ראה יי״ — בפסוק (דברי הימים א כא, טו) ״וכהשחית״; ״ובהשחית״ מחוץ לציטוט. ״רבונו של עולם״ — בכתב היד ״רבונו ש״ע״.

בבובר: ״אתמול וימהר דוד וירץ המערכה… ועכשיו יורד ועיף״; ״ממה שהיה זריז וגופו חם עליו… שנצטנן גופו מפחדו של מלאך, כשהטעה אותו מלאך השטן ומנה את ישראל״; ״אם הולך אני והורגן קימעה קימעה, עכשיו הוא מכלם בידי, אלא הרי אני הורג כאחת מהן הרבה, כדי שיראה וירחם עליהן״; ודברי רבי נחמיה שם ארוכים: המלאך בהר המוריה טוען ״כן התנית ברית עם אברהם אביהם… אלא שתהא זוכר עקדתו של יצחק ומרחם עליהם״, ובסוף ״לפיכך אמר שלמה נהם ככפיר זעף מלך״.

מקבילות: מכילתא דרבי ישמעאל, פסחא ז — ״ובהשחית יי ראה וינחם וגו׳ — מה ראה? ראה דם עקידתו של יצחק, שנאמר אלהים יראה לו השה״; וכן פסחא יא. בבלי ברכות פרק ט, סב ע״ב — ״ובהשחית ראה יי וינחם — מאי ראה? … ושמואל אמר: אפרו של יצחק ראה״. תנחומא (ורשא), חיי שרה ב — ״מפני היראה מדוד, דכתיב ולא יכול דוד ללכת לפניו לדרוש אלהים כי נבעת מפני חרב מלאך יי, מה כתיב אחריו ודוד זקן״. ופרק ל לעיל — ״המלאך בהר המוריה״.

אוּנְתָנְךָ יְיָ לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב — ככוכבים וכעפר

פתיחתא · ישראל עושים רצונו של מקום — עליונים ככוכבים ולמעלה ממלאכי השרת; ואם לאו — כעפר לדוש

וּנְתָנְךָ יְיָ לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה כִּי־תִשְׁמַע אֶל־מִצְוֺת יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת(דברים כח, יג)

כותרת כתב היד ״פרשת כתובים״: זו פרשת הכתובים של הסדר ״ואלה תולדות יצחק״ (בראשית כה, יט; פרקים לז–לט).

״אלהיך״ — בכתב היד ״אלי׳ך״ (פעמיים). ״ונתנך יי עליון״, ״ונתנך יי עליון על כל גויי הארץ״ — בפסוק (דברים כח, א) ״ונתנך יי אלהיך עליון על כל גויי הארץ״. ״ושמרתם בריתי״ — בפסוק (שמות יט, ה) ״ושמרתם את בריתי״. ״מה צריך לומר״ — בכתב היד ״מה צ״ל״. ״ברכו יי כל צבאיו כו׳״ — כך בכתב היד, ואותיות ״כו״ מסופקות.

״שעושים״, ״כשעושים״ — בכתב היד ״שעושי׳״, ״כשעושי׳״, ונפתחו כצורה המלאה שבפרק (״עושים״). ״עזרי מעם יי עושי שמים וארץ״ — לפני ״עזרי״ השני בכתב היד ״עש״, מחוק במאגרים; בפסוק (תהלים קכא, ב) ״עשה״, ו״עושי״ מחוץ לציטוט.

בבובר: ״אשריהן ישראל בזמן שהן עושין רצונו של הקב״ה, הוא מעלה אותן כמלאכי השרת״; ״והיית למעלה אין כתיב כאן אלא רק למעלה, מהו רק מיעוט, פעמים שאתם למעלה… ואם לאו פעמים שאתם למטה״; ״אם ככוכבים למה כעפר הארץ? אלא אמר לו: בשעה שבניך עושין רצוני, כשם שהכוכבים עליונים על כל העולם, כך בניך עליונים על הכל״; ובסופו ״אמר לו: וכך אתה מניחן? אמר לו: לאו, מעמידן אני, שנאמר התנערי מעפר… לפיכך אמר דוד שיר למעלות אשא — שאתה מעליני״. אין שם ״גבורי כח עושי דברו״ ו״שרפים עומדים ממעל לו״.

איֵרָאֶה אֶל עֲבָדֶיךָ פׇעֳלֶיךָ וַהֲדָרְךָ עַל בְּנֵיהֶם — הזקנה שירשו הבנים

פתיחתא ראשונה · הזקנה שזכה בה אברהם וירשוה בניו, חמשה דברים שהאב זוכה בהם לבן, וחמש פורעניות של יואב

יֵרָאֶה אֶל־עֲבָדֶיךָ פׇעֳלֶךָ וַהֲדָרְךָ עַל־בְּנֵיהֶם(תהלים צ, טז)

כותרת כתב היד ״פרשת תורה״: זו פרשת התורה של הסדר ״ויהי כי זקן יצחק״ (בראשית כז, א), ופרקים מא–מב הם פרשת הנביאים ופרשת הכתובים שלו.

״והדר זקנים שבה״ — בכתב היד ״ובא״, ותוקן במאגרים כפסוק (משלי כ, כט). ״בחמשה דברים״ (פעמיים) — בכתב היד ״בה דברים״, בה״א המניין. ״ששנו חכמים״ — בכתב היד ״ששנה״, מסומן במאגרים כקריאה תמוהה; בבובר ״ששנו רבותינו״. ״לבן״ — הבי״ת מסופקת בכתב היד. ״בתאר, בחכמה״ — ביניהם בכתב היד ״בכ״, שנמחק במאגרים. ״בחכמה״ (ביוסף) — בכתב היד ״בחמכה״, באותיות מחולפות (ובמאגרים ״בחממה״ בסימן קריאה תמוהה); תוקן על פי ״הרי כאן נוי ותואר וחכמה״ שבהמשך ובובר (״בחכמה, שנאמר הנה בעל החלומות״).

״ויאמרו ראה ראינו״ — בפסוק (בראשית כו, כח) ״ראו״; ״ראה״ מחוץ לציטוט. ״ויגדל האיש… ויהי לו מקנה צאן״ — בראשית כו, יג–יד. ״מאה ושבעים [וחמש]״ — בכתב היד ״קע׳״, והה״א הושלמה במאגרים (בראשית כה, ז); ״מאה ושמונים״ — בכתב היד ״ק׳פ״ (בראשית לה, כח). ״בחמשה דברים אלו״, ״חמש פורעניות״ ו״אותן חמשה דברים״ — בכתב היד בה״א המניין (ו״פורעניו׳״ בקיצור); ״בחמשה דברים אלו״ השני — בכתב היד ״דברי׳״.

״ביואב״ — בכתב היד ״באיוב״, מסומן במאגרים כקריאה תמוהה; תוקן על פי הפסוק שבהמשך (שמואל ב ג, כט) ובובר (״ומי היה זה, יואב״). ״כנגד הנוי״ — בכתב היד ״הצווי״, ו״צו״ מסומן במאגרים; תוקן כבובר (״ומצורע כנגד הנוי״). ״וחסר לחם״ — בכתב היד ״וחסר לב״, מסומן במאגרים; תוקן כפסוק שהובא למעלה, כ״מי שאין לו לחם״ שבהמשך וכבובר. ״כיצחק״ — בכתב היד ״כיצח׳״, בסימן הוספה.

בבובר: ״עשרים דור עד אברהם אין כתיב בהן זקנה אלא בו… ועמד יצחק אף הוא… עמד יעקב אף הוא״; ״מה הלזה האמור ביוסף בנוי בחכמה, אף הלזה האמור ביצחק בנוי בחכמה״; ואחרי ״ויגדל האיש״ נוסח שני: ״בכח מנין שהיה יצחק גבור בכח — ראה כמה בורות חפר… ובשנים מנין — ויהי ימי יצחק מאה שנה ושמונים שנה״; ״מחזיק בפלך כנגד העושר — שיהא כאשה עניה״; ״ונופל בחרב כנגד השנים״ (כאן — כנגד התואר); ובסוף ״ודוד צווח ואומר תחת אבותיך יהיו בניך״.

מקבילות: תנחומא בובר, תולדות ז — ״כך דרש רבי תנחומא: ויהי כי זקן יצחק… עשרים דור מאדם עד אברהם ואין כתוב בהם זיקנה אלא באברהם… כך שנו רבותינו: האב זוכה לבן בחמשה דברים — בנוי, בכח, בעושר, בחכמה ובשנים… ראה כמה בארות חפר… ומי היה זה? זה יואב… ונופל בחרב — כנגד השנים… ודוד מקלסו: תחת אבותך יהיו בניך״ — שם חמשת הדברים נוי, כח, עושר, חכמה ושנים, וכאן נוי, תואר, חכמה, גבורה ועושר.

ברַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה יְיָ אֱלֹהַי — כהות עיני יצחק

פתיחתא שנייה · נפלאות ומחשבות שבשביל ישראל, ועיני יצחק שכהו כדי שיטול יעקב את הברכות

רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה יְיָ אֱלֹהַי נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ אֵין עֲרֹךְ אֵלֶיךָ אַגִּידָה וַאֲדַבֵּרָה עָצְמוּ מִסַּפֵּר(תהלים מ, ו)

״[ו]אין מי יעשה״ — הוי״ו הושלמה במאגרים (בסימן ספק), ולפני ״מי״ בכתב היד ״יע״, שנמחק במאגרים. ״והצדיקים״ — בכתב היד ״והצדיקי׳״. ״ואמרו רבותינו״ — בכתב היד ״רבותי׳״. ״ותכהן עיניו מראות״ — בפסוק (בראשית כז, א) ״ותכהין עיניו מראת״.

בבובר: ״אמרו לו ישראל: רבות עשית וגו׳ — למה? כל נפלאות שאתה עושה בשבילנו, כל מחשבות שאתה מחשב בשבילנו… בשבילנו אתה מיסר את הרשעים ומיסר את הצדיקים. האיך? יודע הקב״ה שיצחק מחבב את עשו ועתיד היה לברכו, אמר הקב״ה: הריני מכהה את עיניו, כדי שלא יהא רואה למי שהוא מברך, כדי שיטול יעקב את הברכות״; ואין שם מצרים, ים סוף וסנחריב, ולא ״אין ערוך אליך… עצמו מספר״.

מקבילות: בראשית רבה סה, ח — ״רבי חננא בר פפא פתח: רבות עשית וגו׳… כל פעולות ומחשבות שפעלתה אלינו — בשבילנו. למה כהו עיניו שליצחק? כדי שיבא יעקב ויטול את הברכות״. תנחומא, תולדות ח — ״לפי שהיה צפוי לפני הקדוש ברוך הוא שיצחק מברך לעשו, אמר הקדוש ברוך הוא: יכהו עיניו, ויבא יעקב ויטול את הברכות, ולא יהא יודע יצחק למי הוא יברך; ודוד צווח: רבות עשית אתה יי אלהי… כל נפלאותיך ומחשבותיך בשבילנו״.

גוַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה — עשו הקטן שקראוהו גדול

פתיחתא · למעלה מן העניין · ״ויהי עשו בן ארבעים שנה… ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה״ · עשו כעס לאביו, אביו ואמו קוראים אותו גדול, והקדוש ברוך הוא עשהו קטן

״ויקרא אל עשו בנו הגדול״ — בפסוק (בראשית כז, א) ״את עשו״; ״אל״ מחוץ לציטוט. ״ויבז״ — הבי״ת מסופקת בכתב היד. ״ולפי שנאמר״ — בכתב היד ״ולפי׳ שנאמ׳״. ״מי זה אמר ותהי יי לא צוה״ — בפסוק (איכה ג, לז) ״אדני״; ״יי״ מחוץ לציטוט. ״הנה קטון נתתיך בגוים״ — עובדיה א, ב (וכן ירמיה מט, טו, ושם ״בזוי באדם״); ״בזוי אתה מאד״ שבהמשך הוא לשון עובדיה.

בבובר: ״אמר הקב״ה: הנה זקן וזקנה שאין בהם דעת, אני קראתיו קטן, שנאמר הנה קטן נתתיך״; ואין שם ״ויבז עשו את הבכורה״; ולפני ״ומי בעולמי שליט ומושל בלעדי״ משל: ״משל למי שהיה מכתיב טירוניא, בא אחד להכתיב לו את בנו, אמר לו: ראה לבני, מה בחור מה גבור ובעל קומה… מדדו ונמצא קטן ונפסל — כך רבקה קראה אותו גדול, ויצחק קרא אותו גדול״.

מקבילות: בראשית רבה סה, יא — משל הננס (רבי אלעזר בירבי שמעון): ״כך אביו קורא אותו גדול… ואמו קורא אותו גדול… אמר להם הקדוש ברוך הוא: אם בעיניכם הוא גדול — בעיני הוא קטן: הנה קטן נתתיך״, כמשל שבבובר. תנחומא, תולדות ח — ״ותכהין עיניו — מה כתיב למעלה? ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה, ואחר כך ותכהין עיניו — מפני הכעס שהיה מכעיסו״; ושם ״ויקרא את עשו בנו הגדול — ולמה קרא לו בנו הגדול? אלא שמחנפין לרשעים בשעתן״, דרשה אחרת.

אאַשְׁרֵי אָדָם שֹׁומֵעַ לִי — התורה שהאריכה ימיו של עלי

פתיחתא ראשונה · קצרה · עלי שהאריך ימים בשכר התורה שישב ועסק בה על מזוזת היכל יי

אַשְׁרֵי־אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל־דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי כִּי מֹצְאִי מצאי מָצָא חַיִּים וַיָּפֶק רָצוֹן מֵיְיָ(משלי ח, לד–לה)

כותרת כתב היד ״פרשת נביאים״: זו פרשת הנביאים של הסדר ״ויהי כי זקן יצחק״ (בראשית כז, א; פרק מ), ופרק מב הוא פרשת הכתובים שלו.

״אשרי מפחד תמיד״ — משלי כח, יד (״אשרי אדם מפחד תמיד״); בכתב היד בלי ״אדם״. ״כי מוצאי מצא חיים״ — בפסוק (משלי ח, לה) הכתיב ״מצאי״ והקרי ״מצא״. הפתיחתא אינה חוזרת לפסוק הפרק, ולכן ״קצרה״.

בבובר הפתיחה: ״זש״ה אשרי אדם שומע לי וגו׳ כי מוצאי וגו׳, וחוטאי חומס נפשו וגו׳. מי גרם לעלי שיאריך ימים ויזקין הרבה? שהיה עוסק בתורה, שנאמר ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל יי, היינו דכתיב אשרי אדם וגו׳״; ואין שם ״אשרי מפחד תמיד״ ולא ״וכי אדם יושב על מזוזת היכל יי״.

בוְחֹוטְאִי חֹומֵס נַפְשׁוֹ כׇּל מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת — בני עלי

פתיחתא שנייה · בני עלי בני בליעל ששנאום ישראל, ובשבילם קפצה זקנה על עלי

וְחֹטְאִי חֹמֵס נַפְשׁוֹ כׇּל־מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת(משלי ח, לו)

״רשע בעבור בניו״ — לפני ״בעבור״ בכתב היד ״בע..״, שנמחק במאגרים. ״ומשפט הכהנים מאת כל איש״ — בפסוק (שמואל א ב, יג) ״ומשפט הכהנים את העם כל איש״; ״מאת״ מחוץ לציטוט. ״והכה בכיור… גם בטרם יקטירון״ — שמואל א ב, יד–טו. ״ויאמר אליו״ — בכתב היד ״ואומ׳ אליו״, מסומן במאגרים כקריאה תמוהה; תוקן כפסוק (שמואל א ב, טז: ״ויאמר אליו האיש קטר יקטירון״). ״ביום אחד ימותו שניהם״ — בכתב היד ״ביום ההוא״, מסומן במאגרים; תוקן כפסוק (שמואל א ב, לד) ובובר (״וכתיב ביום אחד ימותו שניהם״).

בבובר: ״אלו בני עלי דכתיב בהו בני בליעל לא ידעו את יי, הרי צדיק גמור שנקרא רשע בעד בניו, שנאמר בני בליעל — כאילו אמר בנים של בליעל, ובליעל בכל התורה רשע הוא; וכל ישראל היה שונאים אותו על בניו״; ״והיו ישראל רואין אותן ואומרים זה לזה: ראה אלו כהניו של הקב״ה איך הם משתמשין, ובת קול משיבן: לעצמן הם עושין״; ובסוף ״שנאו החיים ואהבו את המות, ומתוך הצרה הזאת קפצה זקנה על עלי״.

גאֲשֶׁר לֹא נָשָׂא פְּנֵי שָׂרִים — משל הבריון

פתיחתא שלישית · בן תשעים ושמונה ו״זקן מאד״, כבריון שזרק אבן באיקונין של מלך

אֲשֶׁר לֹא־נָשָׂא פְּנֵי שָׂרִים וְלֹא נִכַּר־שׁוֹעַ לִפְנֵי־דָל כִּי־מַעֲשֵׂה יָדָיו כֻּלָּם(איוב לד, יט)

״בן תשעים ושמונה״ — בכתב היד ״צ׳ח״ (שמואל א ד, טו). ״ולמה אמר בו מאד? אלא זו בלבד״ — כך בכתב היד.

מ״זה שאמר הכתוב: אשר לא נשא פני שרים״ עד סוף הסעיף — חסר בכתב יד אוקספורד, ונוסח מאגרים כאן הוא מדפוס ונציה שע״ח (אגדת בראשית שבספר שתי ידות לר׳ מנחם די לונזאנו), ולפיו נדפס; ראו הטבלה ״מקורות הנוסח״.

בבובר: ״ד״א ועלי זקן מאוד — אתה מוצא בכל מי שכתוב זקנה אין שם מאוד אלא כאן, ועלי זקן מאוד, והוא בן תשעים ושמונה שנה היה״; ושאר הפתיחתא כבדפוס.

דוְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹושֵׁב עַל הַכִּסֵּא — שלשה כתרים

דרשת הפסוק · ״ועלי זקן מאד״ · שלשה כתרים שהיו בידו של עלי, וירד משלשתם בעונות בניו

״בידו של גדולה״ — כך בכתב היד; בבובר ״שלשה כתרים היו בידו: כהן גדול, מלך ואב בית דין״. ״אב בית דין״ — בכתב היד ״ב׳ד״, וכן להלן. ״ושלמה יושב על כסא דוד אביו״ — מלכים א ב, יב. ״ועלי שכב במקומו״ — בכתב היד ״ועל״, מסומן במאגרים כקריאה תמוהה; תוקן כפסוק (שמואל א ג, ב). ״ולא אב בית דין״ — בכתב היד ״אלא״, מסומן במאגרים כקריאה תמוהה; תוקן על פי הענין (״ירד משלשתן״) ובובר.

בבובר הדרשה שלמה: ״כהן גדול — שנאמר ועלי הכהן, שהיה כהן גדול; יושב על הכסא — שהיה מלך; על מזוזת היכל יי — שהיה אב בית דין. ובעונות בניו ירד משלשתן, שנאמר ועלי שוכב — סתם, שלא היה כהן גדול; במקומו — שלא היה מלך; ועיניו החלו כהות — שלא היה אב בית דין, שנאמר עיניך ברכות בחשבון״; בכתב היד חסרים ראיית הכהונה ו״ועיניו החלו כהות״.

הוַתִּהְיֶיןָ מֹורַת רוּחַ לְיִצְחָק — שלשה הזקינו שלא בזמנן

דרשת הפסוק · ״ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו… ואת אשר ישכבון את הנשים״ · יצחק, עלי ושמואל שהזקינו בשביל בניהם, וקיני היולדות שעיכבו בני עלי

״ואלו הן״ — ביניהם בכתב היד ״אל״, שנמחק במאגרים. ״אבינו״ — בכתב היד ״אבי׳״. ״שהיה משתחוה״ — לפני ״משתחוה״ בכתב היד ״ל״, שנמחקה במאגרים. ״לעבודה זרה״ — בכתב היד ״לע׳ז״. ״את אשר יעשון בניו לישראל מאשר ישכבון״ — בפסוק (שמואל א ב, כב) ״את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל ואת אשר ישכבון״; ״ויהי כי זקן שמואל״ — בפסוק (שמואל א ח, א) ״כאשר״; ״כי״ מחוץ לציטוט. ״מפני שהטו משפט ויקחו שוחד״ — לשון שמואל א ח, ג (״ויקחו שחד ויטו משפט״).

״שכתוב בם״ — אחרי ״שכתוב״ בכתב היד ״שם״, שנמחק במאגרים. ״אלא כך היו עושים״ — אחרי ״כך״ בכתב היד ״כך״ פעם נוספת, מחוק בידי הסופר; ולפני ״והיו בנות ישראל״ ״שנא׳״, מחוק בידי הסופר. ״אל פתח אהל מועד״ — ויקרא יב, ו; לפני ״אהל״ בכתב היד ״אלה״, שנמחק במאגרים. ״מעבירין עם יי״ — בכתב היד ״את יי״, מסומן במאגרים כקריאה תמוהה; תוקן כפסוק (שמואל א ב, כד: ״מעברים עם יי״); ״מעבירין״ — בפסוק ״מעברים״, ונדפס בלשון המדרש מחוץ לציטוט, וכן בדרשה שאחריו; היו״ד מסופקת בכתב היד. ״שהיו מעבירין״ — בכתב היד ״שמו״, והמ״ם מסומנת במאגרים כקריאה תמוהה. ״אל תמנע מנער מוסר״ — לפני ״מנער״ בכתב היד ״טוב מבעליו״ (משלי ג, כז), שנמחק במאגרים. ״ואומרים״ — בכתב היד ״ואומרי׳״; ״וגו׳״ בסוף — ״גו׳״.

בבובר: ״יצחק תחילה מפני צרותיו של עשו בנו, שהיה משתחוה לע״א והיה מקטיר לה והעשן עולה, ומתוך כך כהו עיניו של יצחק״; ״אף שמואל… והלא כל ימיו היו נ״ב שנים, אלא מפני צרת בניו קפצה עליו זקנה״; ״והיו בנות ישראל מביאות תור או בני יונה אצלן בשביל טהרתן״; ״את העם לא נאמר אלא את הנשים — משכיבין את הנשים עם בעליהן טמאות״; ״מעבירים — מעבירים השעות״; ״אמר לו הקב״ה: אתה מתרשל בבניך ואומר להם אל בני, ושלמה צווח אל תמנע מנער מוסר״; ואין שם ״יסר בנך ויניחך״.

מקבילות: בבלי שבת פרק ה, נה ע״ב — ״אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה… אלא מה אני מקיים אשר ישכבון את הנשים? מתוך ששהו את קיניהן שלא הלכו אצל בעליהן, מעלה עליהן הכתוב כאילו שכבום״. מדרש שמואל ז, ד — ״רבי יודה ברבי סימון בשם חזקיה: זה אחד מן המקראות שהיה רבינו דורש לשבח — את אשר ישכבון את הנשים… על ידי שהיו מעלות הקדש לשם לשילה, היו משהין אותם ומלינין אותם חוץ מבתיהן לילה אחד, מעלה עליהן הקדוש ברוך הוא כאילו שימשו עמהן; ודכותה: ולא הלכו בניו בדרכיו… על ידי שהיו נוטלין את המעשר ודנין בו״ — כאן ״אמר רבי סימון״. תנחומא, תולדות ח — ״והיו נשיו מעשנות ומקטרות לעבודה זרה שלהן… לפיכך ותכהין עיניו״.

אבִּרְבוֹת הַטּוֹבָה רַבּוּ אוֹכְלֶיהָ — הטובה הולכת עם הצדיקים

פתיחתא · בכל מקום שהלכו הצדיקים הלכה הטובה עמהם: יעקב אצל לבן, יוסף בבית פוטיפר, ויעקב אצל פרעה והנילוס שעלה לקראתו

בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה רַבּוּ אוֹכְלֶיהָ וּמַה־כִּשְׁרוֹן לִבְעָלֶיהָ כִּי אִם־רְאוּת ראית עֵינָיו(קהלת ה, י)

כותרת כתב היד ״פרשת כתובים״: זו פרשת הכתובים של הסדר ״ויהי כי זקן יצחק״ (בראשית כז, א; פרק מ).

״ברבות צדיקים ישמח עם״ — בפסוק (משלי כט, ב) ״ישמח העם״; ״עם״ מחוץ לציטוט. ״למען יטב לך והארכת ימים״ — לשון דברים כב, ז; ״כי תעשה הטוב והישר בעיני יי אלהיך״ — דברים יב, כח (ושם ״למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם״), וכך הגיה בובר את ראש הפסוק. ״אלהיך״ — בכתב היד ״אלי׳ך״.

״ומנין שלא היו לו בנים [אלא עד שבא יעקב]״ — ההשלמה במאגרים; המשפט ושני פסוקיו חוזרים בכתב היד על הקודם, ונדפסו כמו שהם. ״שנאמר: וישמע״ — בכתב היד ״שני״, מסומן במאגרים כקריאה תמוהה. ״ואחר כך״ — בכתב היד ״ואח׳כ״. ״בגללך״ (בסוף הענין) — בכתב היד ״בכללך״, ותוקן במאגרים כפסוק (בראשית ל, כז). ״בפלטין״ — בכתב היד ״בפמלמין״, והמ״ם השנייה מסופקת (ובמאגרים מתוקן ״בפנלמין״), ולפניו ״במל״, שנמחק במאגרים; תוקן כבובר (״וכשהושיבו בפלטין שלו״). ״וגו׳״ בסוף — בכתב היד ״גו׳״, באותיות מסופקות.

בבובר: ״וכן משה אמר למען יטב לך (והארכת ימים) [ולבניך אחריך עד עולם]״ — בובר הגיה כפסוק; ״ומניין שלא היה לו בן עד שבא יעקב — שנאמר וישמע את דברי בני לבן״, בלי החזרה; ״ויברך את בית המצרי בגלל יוסף״; ״שיהיה הנילוס עולה לקראתו״; ובסוף ״והיינו דכתיב פקדת ארץ ותשוקקיה פלג אלהים מלא מים״.

מקבילות: ספרי דברים, פסקא לח — ״וכן את מוצא בכל מקום שצדיקים הולכין ברכה באה לרגלם: יצחק ירד לגרר… ירד יעקב אצל לבן ברכה באת לרגליו, שנאמר נחשתי ויברכני יי בגללך; ירד יוסף אצל פוטיפר… ירד יעקב אצל פרעה ברכה באת לרגליו, שנאמר ויברך יעקב את פרעה. במה בירכו? שנמנעו ממנו שני רעב״. תנחומא, נשא כו — ״יעקב כשהלך אצל פרעה לא יצא מאצלו עד שבירכו. ומה ברכה בירכו? אמר לו: יעלה נילוס ברגלו״. תנחומא, שמות טז — ״לבן, איפשר היה לו בן והיה בתו רועה את הצאן? אלא שלא היו לו בנים; משנכנס יעקב לביתו נתברך בנכסים ובבנים… וכתוב וישמע את דברי בני לבן״.

אכְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּורֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן — בגדי הכהונה של הבכורות

פתיחתא · בגדי כהונה גדולה מאדם הראשון עד יעקב, וריח העקדה שבהם

כְּטַל־חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל־הַרְרֵי צִיּוֹן כִּי שָׁם צִוָּה יְיָ אֶת־הַבְּרָכָה חַיִּים עַד־הָעוֹלָם(תהלים קלג, ג)

כותרת כתב היד ״פרשת תורה״: זו פרשת התורה של הסדר ״ויתן לך האלהים מטל השמים״ (בראשית כז, כח), ופרקים מד–מה הם פרשת הנביאים ופרשת הכתובים שלו.

״האלהים״, ״אלהים״ — בכתב היד ״האלי׳ם״, ״אלי׳ם״ בקיצור, וכן בכל הפרק. ״הוקם״ — נוסף בכתב היד מעל השורה. ״כשרות״ — אותיות ״רו״ מסופקות בכתב היד. ״ויעש יי אלהים לאדם כתנות עור וילבישם״ — בפסוק (בראשית ג, כא) ״לאדם ולאשתו כתנות עור״; הציטוט נחלק סביב החסר.

״ש[ערב] ליצחק אותו ריח״ — בכתב היד ״שרעב״, והאותיות ״רע״ מסומנות במאגרים כקריאה משובשת; תוקן ״שערב״ (שהיה ערב, נעים לו) — חילוף אותיות.

בבובר: ״מה אלו הן בגדיו? אלא כך שנו רבותינו״; ״היו הבהמות כשרות״; ״אדם הראשון מסר את הבגדים [לשת, ושת למתושלח ומתושלח לנח ונח] לשם, שהיה בכורו של נח״ (כאן ״שהיה בדורו של נח, ולפיכך נעשה כהן״); ״כיון שראה יצחק שנשיו עובדות עבודה זרה — נטלן מן עשו והפקידן אצל רבקה״; ״שהריח יצחק באותו הריח שנעקד על גבי המזבח״, ואין שם ״וברכו מיד… טול הברכות״ (והוא בסוף סעיף ב שם: ״אמר לו: טול הברכות שנתנו לך״).

מקבילות: תנחומא בובר, תולדות יב — ״ועוד שנו רבותינו: עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות והעבודה בבכורות, לכך הלביש הקדוש ברוך הוא לאדם בגדי כהונה גדולה שהיה בכורו של עולם… ועשו היה רואה את נשיו עובדות עבודה זרה והפקידן אצל אמו… נכנס יעקב אצל אביו והריח בו״, בפתיחת ילמדנו על קיפול כלים בשבת, ובלי ״כטל חרמון״ ובלי ריח העקדה. במדבר רבה ד, ח — ״עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות… אדם הראשון היה בכורו של עולם… לבש בגדי כהונה גדולה… כיון שמת אדם מסרן לשת, שת מסרן למתושלח… מסרן לנח… מת נח ומסרן לשם״, על פדיון הבכורות בלוים.

בוַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו — בוגדיו

דרשת הפסוק · ״וירח את ריח בגדיו… כריח שדה״ · הבוגדים שעושים תשובה, וריח הקרבנות שבציון

הסעיף חסר בכתב היד אוקספורד, והנוסח על פי הדפוס הראשון (שתי ידות לר׳ מנחם די לונזאנו, ונציה שע״ח). ״כמור ואהלות״ — לשון תהלים מה, ט (״מר ואהלות קציעות כל בגדותיך״), ומשם ״בגדיו — בוגדיו״; בבובר הושלם ״[קציעות כל בגדותיך]״.

״ציון שדה תחרש״ — מיכה ג, יב, ומשם בירמיה כו, יח (״מיכיה המורשתי… ציון שדה תחרש״); בבובר ירמיה כו, יח, ובתנחומא בובר, תולדות י ובבראשית רבה סה, כג — מיכה ג, יב. בבובר: ״כריח השדה״, ובסוף ״אמר לו: טול הברכות שנתנו לך״.

מקבילות: בבלי סנהדרין פרק ד, לז ע״א — ״רבי זירא אמר: מהכא — וירח את ריח בגדיו, אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו״, ומעשה הבריוני שבשכונתו שעשו תשובה. תנחומא בובר, תולדות י — ״כריח שדה — צפה שהוא עומד ובונה ציון ומקריב קרבנות בתוכה וברכו, ואין שדה אלא ציון, שנאמר ציון שדה תחרש״. בראשית רבה סה, כג — ״שדה — הרי חרב, כמה דאת אמר ציון שדה תחרש״ (בית המקדש בנוי וחרב ובנוי).

ג״האלהים״ — משל לסוחר

דרשת הפסוק · ״ויתן לך האלהים״ · לעשו לא הזכיר את השם, ולעשו נתן מיד ויעקב ממתין לחלקו הרב

״לסוחר אחד״ — בכתב היד ״א׳״. ״פרע [לזה]״ — בכתב היד ״מזה״, ותוקן במאגרים. ״ול[י] [לא] פרעת״ — בכתב היד ״ול״ ואחריו סימן הוספה, והיו״ד הושלמה במאגרים (בספק); ״לא״ — בכתב היד ״זא״, ותוקן במאגרים.

בבובר: ״בדין — אם יש לך מעשים נותן לך, ואם לאו אינו נותן לך, אבל בעשו לא אמר לו ויתן לך, אלא הנה משמני הארץ… לא הזכיר [שמו של] הקדוש ברוך הוא… אבל ליעקב ויתן לך האלהים מטל השמים״. המשל שם: ״משל לסוחר שמכרו לו כלים שני בני אדם… הלכו עמו ליטול הימנו, מיד נתן לאותו עשרה זהובים והלך לו, והשני היה משהה. אמר לו: לאותו נתת מיד, ואני יושב ממתין? אמר לו: אותו היה לו ליטול קימעה בעשרה זהובים, והיה בידי ונתתי לו, אבל אתה מאתים יש לך ליטול, ואני עומד מן השלחן שתטול. כך לעשו נתן מיד… למה? שאין לו אלא העולם הזה, אבל ליעקב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך״, ואין שם ״כי חלק יי עמו״.

מקבילות: תנחומא בובר, תולדות יד — ״ויתן לך האלהים, מהו האלהים? בדין: אם היה ראוי לך יתן לך, ואם לאו לא יתן לך; אבל לעשו לא אמר כן, אלא משמני הארץ וגו׳ — בין צדיק בין רשע יתן לך״, ושם בלי המשל, ובטעם אחר (הרשע מהרהר אחר מדת הדין; תפלת שלמה). תנחומא בובר, תולדות יא — ״האלהים… כשישלים אלהים מליותו הוא נותן לך הברכות… הוא שדוד אומר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך״ — דרשה אחרת.

דהמן, הבאר והשלוים

דרשת הפסוק · ״ויתן לך האלהים מטל השמים… ומברכיך ברוך״ · הברכות כנגד מתנות המדבר, והאומות שישתחוו ליעקב

״הוי גביר לאחיך״ — בפסוק (בראשית כז, כט) ״הוה גביר״, ובבובר ״הוה״; ״הוי״ מחוץ לציטוט.

בבובר: ״וברדת הטל — זה המן״; ״שהיתה מעלה להן דגים״; ״ורוב דגן ותירוש — אלו שלוים״ בלי ״ותעל השלו״; ״וישתחוו לך בני אמך — זה עשו ואלופיו״; ״אורריך ארור — זה בלעם״; ״ומברכיך ברוך — זה משה, שנאמר וזאת הברכה״, ואין ״שבירך את ישראל״.

מקבילות: בראשית רבה סו, ג — ״מטל השמים — זה המן, שנאמר ויאמר יי אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים; ומשמני הארץ — זו הבאר, שהיתה מעלה להם [מיני] דגים שמינים יתר מידיי; ורוב דגן — אילו הבחורים… ותירש — אילו הבתולות״, בפסוק אחר למן (שמות טז, ד), ובלי השלוים.

אשׇׁרְשִׁי פָתוּחַ אֱלֵי מָיִם וְטַל יָלִין בִּקְצִירִי — התורה והטל

פתיחתא · בזכות התורה הנמשלה למים באות הברכות כטל, משקבלו ישראל את התורה

שׇׁרְשִׁי פָתוּחַ אֱלֵי־מָיִם וְטַל יָלִין בִּקְצִירִי(איוב כט, יט)

כותרת כתב היד ״פרשת נביאים״: זו פרשת הנביאים של הסדר ״ויתן לך האלהים מטל השמים״ (בראשית כז, כח; פרק מג).

״האלהים״ — בכתב היד ״האלי׳ם״ בקיצור. ״אם כן״ — בכתב היד ״א״כ״. ״לעצמיכם״, ״במדרשינו״ — כך בכתב היד.

בבובר: ״שבנינו עוסקין בתורה שנמשלה כמים, דכתיב הוי כל צמא לכו למים, לפיכך הברכות באות עלינו, שנאמר שרשי פתוח עלי מים״; ״בשעה שחוזר הקדוש ברוך הוא על כל העולם ליתן להם תורה… ולא בקשו לקבל״; ״מיד קבלו עליהן, שנאמר ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר יי נעשה״; ובסוף ״שנאמר ויתן לך, לפיכך שרשי פתוח וגו׳, בשביל כך וטל ילין בקצירי״ — ואין שם ״היא התורה שירדה מן השמים… התורה תלין במדרשינו״.

מקבילות: בראשית רבה סו, א — פתיחתא ל״ויתן לך האלהים״ מ״שרשי פתוח אלי מים״: ״אמר יעקב: על ידי שהייתי עוסק בתורה שנמשלה במים, זכיתי להתברך בטל, שנאמר ויתן לך האלהים מטל השמים״, ולפניו ״אמר איוב: על ידי שהיו דלתיי פתוחות לרווחה״, בלי מתן תורה. תנחומא בובר, תולדות יג — ״שרשי פתוח אלי מים״ נדרש באיוב, בבית המקדש (״הוי כל צמא לכו למים״) וביעקב (״זה היה יעקב מרדף בבתי מדרשות הפתוחין לתורה… כשיבוא אצל אביו לקבל עשר ברכות, בטל הוא פותח לך: ויתן לך האלהים מטל השמים״), בלי מתן תורה.

בכטל — כשאתם זוכים

דרשת הפסוק · ״והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת יי״ · כטל שאין בריה שולטת בו — כך אין בריה שולטת בישראל

״כשאמר״ — בכתב היד ״כשאמ׳״. ״אמר לו הקדוש ברוך הוא לישראל״ — כך בכתב היד (״לו״).

בבובר: ״אמרו לו ישראל: כטל אתה עושה אותנו? אמר להם: כשאתם זוכין״; ״את מוצא אפילו צדיק שבצדיקים אינו שולט בטל, אלא הקדוש ברוך הוא בעצמו; רצונך לידע — בשעה שעמד אליהו ונשבע ואמר חי יי אלהי ישראל אשר עמדתי [לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר], ולא שמע הקדוש ברוך הוא, אלא הטל היה יורד״ (כאן ״לא שרף ולא מלאך״, בלי שבועת אליהו); ״טל לא נאמר, אלא ואתנה מטר — מכאן שהיה הטל יורד כל אותן הימים״; ״כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: כשאתם עושין רצוני, כשם שהטל אין בריה שולטת בו״.

מקבילות: תנחומא בובר, תולדות יט — כנוסח בובר כאן כמעט מלה במלה, ובשם רבי פנחס בן חמא. בבלי תענית פרק א, ג ע״א — ״וטל מנלן דלא מיעצר? דכתיב ויאמר אליהו התשבי… אם יהיה השנים האלה טל ומטר, וכתיב לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה — ואילו טל לא קאמר ליה; מאי טעמא? משום דלא מיעצר״.

גגדול הטל מן הגשם

דרשת הפסוק · ״כטל״ · הטל נזכר שבעה ימים יותר מן הגשם, ומעשה בזקנה שבקשה שלא ירד גשם

״מחזירין״ — בכתב היד ״מחזירי׳״. ״לפני הקדוש ברוך הוא״ — הה״א הראשונה מסופקת בכתב היד. ״עד ש[י]בשו״ — השי״ן מסופקת בכתב היד, ואחריה מקום שאינו נקרא (אות אחת או שתיים); הושלם ״שיבשו״ על פי הענין ובובר (״עד שתייבש הכיריים״). ״שנפנים ישראל בו״ — כך בכתב היד; אולי ״שנענים״.

בבובר: ״דבר אחר: והיה שארית יעקב — גדול הטל מן הגשם שבעת ימים: [הטל] מזכירין אותו ביום הראשון של פסח, אבל הגשם מזכירין אותו ביום טוב האחרון של חג״; ״גדול הטל, שגזר רבי תענית שירדו גשמים, ועמדה זקנה אחת ועשתה לה כירים… והיו הכל מתריעין ומתפללין שירדו גשמים, ואותה הזקנה מתפללת שיהא חורב, ואומרת: אל תשמע להן עד שתייבש הכיריים שלי. ושמע לה הקדוש ברוך הוא, מפני שהפילה בקשה״ (כאן ״ושמע הקדוש ברוך הוא בקשתם״); ובסוף ״אהיה כטל [לישראל יפרח כשושנה]״.

דשני דברים שאלו ישראל

דרשת הפסוק · ״כטל מאת יי״ · החותם על הלב והגשם — לא שאלו כהוגן; הטל סימן לתחיית המתים

״רבי אבהו״ — בכתב היד ״א״ר אבהו״. ״והייתם עטרת תפארת״ — בפסוק (ישעיה סב, ג) ״והיית״; ״והייתם״ מחוץ לציטוט. ״שימני כחותם״ — אחריו בכתב היד ״אמרו להם הנביאים״, שנמחק במאגרים (כפל מן השורה הקודמת).

״ויבא כגשם לנו״ — בין ״כגשם״ ל״לנו״ בכתב היד ״לא״, שנמחק במאגרים. ״[בונין] גגות״ — בכתב היד ״בוכין״, והכ״ף מסומנת במאגרים כקריאה משובשת; תוקן ״בונין״ (חילוף כ/נ), כנגד ״טחי גגות״ שבפסיקתא דרב כהנא ובשיר השירים רבה. ״דורס [גתות]״ — בכתב היד ״גגות״, והגימ״ל השנייה מסומנת במאגרים כקריאה משובשת; תוקן כ״דורכי גיתות וגרנות״ שבפסיקתא ובשיר השירים רבה. ״בקשו דבר שאינו״ — לפני ״שאינו״ בכתב היד ״שנ״, שנמחק במאגרים. ״יחיו מתי[ך]״ — הכ״ף הושלמה במאגרים, ובכתב היד אחרי ״מתי״ מחיקה.

״כפות רגליו״ — כך בכתב היד; בפסיקתא דרב כהנא ובשיר השירים רבה ״כפות ידיו״, כלשון הפסוק (״על כפים״).

בבובר הדרשה מקוצרת: ״שני דברים שאלו ישראל שלא כהוגן, אמרו שימני כחותם וגו׳ (כבר נכתב בפסיקתא עד אהיה כטל לישראל)״, ואחריו: ״למה שהטל סימן יפה לתחיית המתים, שנאמר יחיו מתיך [נבלתי יקומון]. אמר רבי ברכיה: ישעיה צווח לפני הקדוש ברוך הוא: יחיו מתיך נבלתי יקומון — אותן שמתנבלין בשבילו: זה נצלב — למה? שמל את בנו; זה נשרף — למה? ששומר שבת; זה נהרג — למה? שעסק בתורה. לכך נאמר כי טל אורות טליך״.

מקבילות: פסיקתא דרב כהנא, ותאמר ציון, ח — ״אמר רבי אבהו: שני דברים שאלו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, ואמרו להם הנביאים: לא שאלתם כראוי״, בסדר הפוך (הגשם ואחריו החותם): ״מה הגשם הזה — יוצאי דרכים מצירים בו, טחי גגות מצירים בו, דורכי גיתות וגרנות מצירים בו, אלא אם בקשתם לשאול: אהיה כטל לישראל״; ״רבי סימון ברבי קוי בשם רבי יוחנן… כשם שאי איפשר לו לאדם לשכח כפות ידיו״, ובלי תחיית המתים. שיר השירים רבה, על ״שימני כחותם״ (ח, ו) — ״אמר רבי איבו: שני דברים שאלו ישראל מלפני הקדוש ברוך הוא ולא שאלו כהוגן, עמדו הנביאים ותקנו על ידיהם… יוצאי דרכים מצירין בהם, מפרישי ימים… טחי גגות… דורכי גיתות… עומסי גרנות״; ״רבי סימון בן קוזות אמר בשם רבי לוי״. בבלי תענית פרק א, ד ע״א — ״אמר רבי ברכיה: אף כנסת ישראל שאלה שלא כהוגן… ויבוא כגשם לנו… אני אהיה לך דבר המתבקש לעולם, שנאמר אהיה כטל לישראל; ועוד שאלה שלא כהוגן… שימני כחותם… הן על כפים חקתיך״. תנחומא בובר, תולדות יט — ״כטל מאת יי — שהטל סימן לתחית המתים… אמר רב אריסטי בשם רבי ברכיה: ישעיה צווח לפני הקדוש ברוך הוא: יחיו מתיך — אותו שהיו מתנבלין [בשבילנו]: זה נצלוב — למה? על שמל את בנו״.

אמִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל — משיח גדול מן האבות

פתיחתא ראשונה · קצרה · המשיח, ההר הגדול, גבוה מאברהם וממשה ומלאכי השרת

מִי־אַתָּה הַר־הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת־הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ(זכריה ד, ז)

כותרת כתב היד ״פרשת כתובים״: זו פרשת הכתובים של הסדר ״ויתן לך האלהים מטל השמים״ (בראשית כז, כח; פרקים מג–מד).

״וכן כתוב בו״ — בכתב היד ״כתו׳״. ״דכתיב ביה״ — בכתב היד ״דכתי׳ ביה״. ״באויר [שמים]״ — בכתב היד ״שמיה״, מחוק בידי הסופר, ובמאגרים הושלם ״שמים״ בספק. ״וגביהם וגובה להם״ — בפסוק (יחזקאל א, יח) ״וגביהן וגבה להם״; ״וגביהם״ מחוץ לציטוט.

בבובר: ״זה משיח שהוא גדול מן האבות, שנאמר הנה ישכיל עבדי… ירום מן אברהם, דכתיב הרמותי ידי וגו׳; ונשא מן משה, דכתיב כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק; וגבוה ממלאכי השרת, דכתיב וגביהן וגבה להן״, ואין שם ״שיבא באויר״.

מקבילות: תנחומא בובר, תולדות כ — ״מהו מי אתה הר הגדול? זהו מלך המשיח. ולמה קורא אותו הר הגדול? שהוא גדול מן האבות… ירום מן אברהם, ונשא מן משה, וגבה ממלאכי השרת״. תנחומא (ורשא), תולדות יד — ״זה משיח בן דוד… ירום מאברהם ונשא מיצחק וגבה מיעקב… ונשא ממשה… וגבה כמלאכי השרת, שנאמר וגבותם מלאות עינים״.

במלכות אדום והאבן הראשה

פתיחתא שנייה · ההר הוא מלכות אדום, האבן היא ישראל, ומשיח מזרע זרובבל יפתח את הגלות

מִי־אַתָּה הַר־הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת־הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ(זכריה ד, ז)

״מספרד״ — הסמ״ך מסופקת בכתב היד. ״יבוא [וגו׳]״ — בפסוק (ישעיה מט, יב) ״יבאו״, ו״יבוא״ מחוץ לציטוט; ״וגו׳״ — בכתב היד ״וגמ׳״, והמ״ם מסופקת. ״יהוירם בנו אחזיא בנו״ — בפסוק (דברי הימים א ג, יא) ״יורם בנו אחזיהו בנו״, בכתיב המדרש; מחוץ לציטוט. ״ובני זרובבל״ — בפסוק (שם ג, יט) ״ובן זרבבל״; ״ובני״ מחוץ לציטוט.

״וכל ישראל כאיש אחד״ — אחרי ״וכל״ בכתב היד ״א״, שנמחקה במאגרים (אולי ראש ״איש״); המשפט אינו פסוק כלשונו (וקרוב לו שופטים כ, יא: ״ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד״), ולא סומן כציטוט. ״אליו הוד וישוב וכליה ועקוב ויוחנן ודליה וענני שבעה״ — דברי הימים א ג, כד (״הודיוהו ואלישיב ופליה ועקוב ויוחנן ודליה וענני שבעה״); ״אליו הוד וישוב וכליה״ בכתיב המדרש, מחוץ לציטוט. ״אליה ועיני״ — השם ״אליועיני״ (שם ג, כג–כד), נדרש בשתי מילים.

״זו משיח״, ״כמו שכתוב, שנאמר״ — כך בכתב היד. ״כבר איניש אתי הוה״ — בפסוק (דניאל ז, יג) ״כבר אנש אתה הוה״; ״איניש אתי״ מחוץ לציטוט. ״וליה יהיב שלטן ויקר ומלכו״ — דניאל ז, יד (״ולה יהיב״). ״הדא הוא דכתיב״ — בכתב היד ״הה״ד״. ״אי זה״ — בכתב היד ״אי־זה״.

בבובר: ״לכך מי אתה הר הגדול [לפני זרובבל למישור], וזרובבל ממי הוא? מדוד, שנאמר ובן שלמה רחבעם…״ — כל רשימת הדורות עד ״וענני שבעה״; ״מהו שבעה? מה שכתוב במשיח: כי מי בז ליום קטנות וגו׳ שבעה אלה״; ״לכך מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור — אותו שכתוב בו ושפט בצדק דלים והוכיח במישור״; ״והוציא את האבן הראשה — של אבינו יעקב, שנאמר וישכם יעקב בבוקר ויקח את האבן; וכן דניאל אומר: חזה הוית עד די התגזרת אבן די לא בידין״; ״ומהיכן הוא בא? דרך ההרים, שנאמר מה נאוו על ההרים רגלי מבשר. אותה שעה ישראל מסתכלין ואומרים: אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי, עזרי מעם יי עושה שמים וארץ״. אין שם מלכות אדום וגלות טיטוס, ״תשואות״, ״חן חן לה״, זכריה ג, ט, ישעיה כב, ״פתרו האמוראין״, בתי הכנסיות ודניאל יב, ג.

מקבילות: תנחומא בובר, תולדות כ, ותנחומא (ורשא), תולדות יד — כנוסח בובר כאן: רשימת הדורות מדברי הימים א ג, ״ומי הוא ענני — זה מלך המשיח, שנאמר… וארו עם ענני שמיא״, ״שבעה אלה״ (זכריה ד, י), ״והוציא את האבן הראשה — זו אבן של יעקב… חזה הוית עד די התגזרת אבן… ואבנא די מחת לצלמא הות לטור רב״, ״ומהיכן הוא בא — דרך ההרים… באותה שעה ישראל מסתכלין ואומרין: אשא עיני אל ההרים וגו׳, עזרי מעם יי״.