על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן:

על שאינן זהירות

בנדה,

ובחלה,

ובהדלקת הנר.

אֵלֶּה תּוֹלְדֹות נֹחַ(בראשית ו, ט).

ילמדנו רבינו: על כמה עבירות נשים מיתות בשעת לידתן?

כך שנו רבותינו:

על שלשה עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר(משנה שבת ב, ו) וגו׳.

ושלשתן מן התורה:

נדה — דכתיב: וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ(ויקרא טו, כה);

חלה — דכתיב: רֵאשִׁית עֲרִיסֹותֵיכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה(במדבר טו, כ);

הדלקת הנר — דכתיב: וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹונֶג(ישעיה נח, יג) — זו הדלקת הנר.

ואם תאמר לישב בחשך — אין זה עונג,

שאין יורדי גהינם נידונין אלא בחשך,

שנאמר: אֶרֶץ עֵיפָתָה כְּמוֹ אֹופֶל(איוב י, כב).

ומה ראו הנשים להצטוות על אלו שלש מצוות? (מדרש ילמדנו: ולמה נצטוו הנשים על ג׳ מצות הללו?)

אמר הקדוש ברוך הוא: אדם הראשון תחלת בריותי היה, ונצטוה על עץ הדעת;

וכתב בחוה: וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וגו׳(בראשית ג, ו), וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל —

וגרמה לו מיתה, ושפכה את דמו.

וכתיב בתורה: שֹׁופֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ(בראשית ט, ו) —

ישפך דמה (מדרש ילמדנו: לכך יהיה דמה נשפך), ותשמור נדתה, כדי שיתכפר לה על דם האדם ששפכה.

מצות חלה מנין?

(מדרש ילמדנו: אמר הקדוש ברוך הוא:) היא טימאה חלתו של עולם, (מדרש ילמדנו: לכך תשמור עיסתה להרים ממנה חלה. ומנין שאדם הוא חלתו של עולם?)

דאמר רבי יוסי בן קצרתא:

כשם שהאשה משקשקת עיסתה במיםמשקשקת עיסתה במים — מנענעת ומערבבת את העיסה במים, ואחר כך מגבהת חלתה —

כך עשה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון,

דכתיב: וְאֵיד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה(בראשית ב, ו), ואחר כך וַיִּיצֶר יְיָ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה(בראשית ב, ז).

הדלקת הנר —

(מדרש ילמדנו: אמר הקדוש ברוך הוא:) היא כבתה נרו של אדם (מדרש ילמדנו: עולם),

דכתיב: נֵר אלהים נִשְׁמַת אָדָם(משלי כ, כז);

לפיכך תשמור הדלקת הנר.

וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב(ויקרא טו, כה) —

כך שנו רבותינו: על שלש עבירות נשים מתות(משנה שבת ב, ו) וגו׳.

למה בשעת לידתן?

לפי שהשטן מקטרגמקטרג — מלמד חובה, מאשים (תנחומא בובר: שאין השטן מקטרג אלא) בשעת הסכנה.

וכולן (תנחומא בובר: ושלשתן) מן התורה:

נידה — שנאמר: וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ;

חלה — דכתיב: מֵרֵאשִׁית עֲרִיסֹותֵיכֶם וגו׳(במדבר טו, כא) (תנחומא בובר: ראשית עריסותיכם חלה);

הדלקת הנר — דתנו רבנןדתנו רבנן — ששנו חכמים (בברייתא): מניין שחייב אדם להיות זהיר (תנחומא בובר: זריז ומזורז) בהדלקת הנר?

שנאמר: וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹונֶג לִקְדוֹשׁ יְיָ מְכֻובָּד(ישעיה נח, יג) — זו הדלקת נר בשבת.

ולמה לא נמסרו לאיש? (תנחומא בובר: ולמה נמסרו לאשה?)

אמר הקדוש ברוך הוא: היא כיבת נרו של עולם — זה אדם הראשון,

דכתיב: נֵר אלהים נִשְׁמַת אָדָם(משלי כ, כז);

לפיכך תשמור מצות הדלקת נר בשבת.

חלה מניין?

אמר הקדוש ברוך הוא: היא טימאה חלתו של עולם — הוא אדם הראשון (תנחומא בובר: שהיה חלתו של עולם),

דאמר רבי יוסי בר קצרתא:

כשם שהאשה משקשקת עיסתה במיםמשקשקת עיסתה במים — מנענעת ומערבבת את העיסה במים, ואחר כך מגבהת חלתה (תנחומא בובר: נוטלת חלה) —

כך עשה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון (תנחומא בובר: היה אדם הראשון),

דכתיב: וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וגו׳(בראשית ב, ו), ואחר כך וַיִּיצֶר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם(בראשית ב, ז).

נדה מניין?

אמר הקדוש ברוך הוא: היא שפכה דמו של אדם הראשון,

דכתיב: שֹׁופֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם וגו׳(בראשית ט, ו) —

והיא מתחייבת להשפך (תנחומא בובר: שתשפך) דמה.

תשמור נדתה, שיתכפר לה על דם ששפכה.

הוי: וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים.

לפיכך הקדוש ברוך הוא מדמה חטאת (תנחומא בובר: טומאת) ישראל לטומאת הנדה,

שנאמר: כְּטֻומְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי(יחזקאל לו, יז).

וכשם שהאשה שנטמאת נטהרת — כך עתיד הקדוש ברוך הוא לטהר את ישראל,

שנאמר: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם(יחזקאל לו, כה).

אֵלֶּה תּוֹלְדֹות נֹחַ(בראשית ו, ט).

ילמדנו רבינו: על כמה עבירות נשים מתות בשעת לדתן?

כך שנו רבותינו: על שלש עבירות נשים מתות בשעת לדתן(משנה שבת ב, ו),

על שאינן זהירות בנדה, בחלה ובהדלקת הנר; ושלש מצות הללו מן התורה הן.

נדה מנין? שנאמר: וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ(ויקרא טו, כה).

וחלה מנין? שנאמר: רֵאשִׁית עֲרִיסֹותֵיכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה(במדבר טו, כ).

נר השבת מנין? שנאמר: וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹונֶג(ישעיה נח, יג).

ולמה נצטוו הנשים על המצות הללו?

אלא אמרו חכמינו: שאדם היה תחילת ברייתו של עולם, ובא חוה ושפכה דמו, על ששמע לה,

שנאמר: כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב(בראשית ג, יט).

אמר הקדוש ברוך הוא: תנתן לה מצות דם הנדה, שיתכפר לה על אותו הדם ששפכה.

ומצות חלה למה? לפי שאדם היה חלתו של עולם, ובאתה חוה וטימאתהו.

אמר הקדוש ברוך הוא: תנתן לה מצות חלה, שיתכפר לה על חלתו של עולם שטימאתו.

ומנין שהיה אדם חלתו של עולם?

כך שנו רבותינו: כיון שהאשה נותנת מים בעיסה היא מגבהת חלתהמגבהת חלתה — מפרישה את החלה מן העיסה; כך עשה הקדוש ברוך הוא.

אמר רבי יוסי בן קצרתא:

כיון שנתן הקדוש ברוך הוא מים על האדמה, מיד הגביה חלתו — אדם מן האדמה;

שכך הוא אומר: וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ(בראשית ב, ו), מיד — וַיִּיצֶר יְיָ אֱלֹהִים וגו׳(בראשית ב, ז).

ומצות הנר — לפי שהיה אדם נרו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר: נֵר יְיָ נִשְׁמַת אָדָם(משלי כ, כז),

ובאתה חוה וכבתה אותו.

אמר הקדוש ברוך הוא: ינתן לה מצות הנר, כדי שיתכפר לה על הנר שכבתה.

לכך נצטוו הנשים על מצות הנר בשבת.

אמר הקדוש ברוך הוא: אם הייתם זהירים בנר שבת — אף אני מאיר לכם,

שנאמר: וְהָיָה יי לך לְאוֹר עוֹלָם(ישעיה ס, יט).

מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח(ישעיה מא, ב) —

אמר הקדוש ברוך הוא: אברהם האיר עולמי בצדקו.

למה? שהיו כל דורו רשעים, ומכולם לא מצאתי אלא אחד, שנאמר: אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם(יחזקאל לג, כד).

וכי שנים היו? אלא אחד בצדקו.

וכן הקדוש ברוך הוא אמר לו: אַבְרָהָם אַבְרָהָם(בראשית כב, יא) —

למה שני פעמים? אלא הוא אברהם צדיק מתחילתו עד סופו.

וכן יַעֲקֹב יַעֲקֹב(בראשית מו, ב);

וכן מֹשֶׁה מֹשֶׁה(שמות ג, ד);

וכן שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל(שמואל א ג, י) —

צדיקים מתחילתן ועד סופן.

ממה שקרינו בעינין: אֵלֶּה תּוֹלְדֹות נֹחַ נֹחַ.

אֵלֶּה תּוֹלְדֹות נֹחַ(בראשית ו, ט).

יתברך שמו של מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, שבחר בישראל משבעים אומות,

כמו שכתוב: כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ(דברים לב, ט),

ונתן להם תורה בכתב, ברמז, צפונות וסתומות; ופירשן בתורה שבעל פה, וגלה אותה לישראל.

ולא עוד, אלא שתורה שבכתב כללות, ותורה שבעל פה פרטות;

ותורה שבכתב מעט, ועל פה — אֲרֻוכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם(איוב יא, ט).

ומאי לֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים(איוב כח, יג)? וכי בארץ המתים תמצא?

אלא שלא תמצא תורה שבעל פה אצל מי שבקש העולם הזה — עונג, תאוה, וכבוד וגדולה בעולם הזה;

אלא במי שממית עצמו עליה,

דכתיב: זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל(במדבר יט, יד).

וכך דרכה של תורה:

פת במלח תאכל,

ומים במשורהבמשורה — במידה קטנה, בצמצום תשתה,

ועל הארץ תישן,

וחיי צער תחיה,

ובתורה תהיה עמל.

לפי שלא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא על תורה שבעל פה,

שנאמר: כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וגו׳(שמות לד, כז).

ואמרו חכמים: לא כתב הקדוש ברוך הוא למען הדברים האלה, ולא בגלל, אלא עַל —

תורה שבעל פה, שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול,

שהיא משולה בחשך,

שנאמר: הָעָם הַהֹולְכִים בַּחֹשֶׁךְ(ישעיה ט, א) — אלו בעלי תלמוד;

רָאוּ אוֹר גָּדוֹל — שהקדוש ברוך הוא מאיר עיניהם באיסור והיתר, ובטמא ובטהור;

ולעתיד לבוא — וְאֹוהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻורָתוֹ(שופטים ה, לא).

ולא קיבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם את ההר כגיגיתכגיגית — ככלי גדול הפוך (כאמבט או חבית) על פיו,

שנאמר: וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר(שמות יט, יז).

ואמר רב דימי בר חמא בר חסא:

אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אם מקבלים את התורה — מוטב; ואם לאו — שם תבא קבורתכם.

ואם תאמר: על תורה שבכתב כפה עליהם את ההר?

והלא בשעה שאמר להם: מקבלים אתם את התורה? — ענו כולם ואמרו: נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע(שמות כד, ז),

מפני שאין בה צער, והיא מעט.

אלא אמר להן על התורה שבעל פה, שיש בה דקדוקי מצוות קלות וחמורות,

והיא עזה כמות, וקשה כשאול קנאתה;

לפי שאינו לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו,

שנאמר: וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכׇל לְבָבְךָ וּבְכׇל נַפְשְׁךָ וּבְכׇל מְאֹדֶךָ(דברים ו, ה).

ומנין אתה למד שאין אהבה זו אלא תלמוד?

ראה מה כתיב אחריו: וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ(דברים ו, ו) —

ואי זה זה? זה תלמוד, שהוא על הלב.

וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ(דברים ו, ז) — זה תלמוד, שצריך שינון.

ללמדך, שפרשה ראשונה שהוא בקרית שמע אין בה פירוש מתן שכרה בעולם הזה,

כמו שכתוב בפרשה שניה: וְהָיָה אִם שָׁמֹועַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺתַי(דברים יא, יג), וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם(דברים יא, יד) —

זה מתן שכרן של עוסקי מצות, שהן עוסקין בתלמוד.

ופרשה שניה כתיב בה בְּכׇל לְבַבְכֶם וּבְכׇל נַפְשְׁכֶם, ולא כתיב בכל מאדך —

ללמדך, שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבעל פה,

לפי שיש בה צער ונידוד שינה, ומנוול עצמו עליה.

לפיכך מתן שכרה לעולם הבא,

שנאמר: הָעָם הַהֹולְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל —

אותו אור שנברא ביום ראשון, שגנזו הקדוש ברוך הוא לעמלי תורה שבעל פה ביום ובלילה,

שבזכותם העולם עומד,

שנאמר: כֹּה אָמַר יְיָ אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה וגו׳(ירמיה לג, כה).

אי זו היא נוהגת ביום ובלילה? זו תלמוד.

וכן הוא אומר: כֹּה אָמַר יְיָ אִם תָּפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי הַיּוֹם וְאֶת בְּרִיתִי הַלָּיְלָה(ירמיה לג, כ), גַּם בְּרִיתִי תֻפַר וגו׳(ירמיה לג, כא);

ואמר: כִּי אִם בְּתוֹרַת יְיָ חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה(תהלים א, ב).

ואף הקדוש ברוך הוא כרת ברית עם ישראל, שלא תשכח תורה שבעל פה מפיהם ומפי זרעם עד סוף כל הדורות,

שנאמר: וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר יְיָ וגו׳(ישעיה נט, כא);

ולא כתיב ממך, אלא מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר יְיָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.

ולפיכך קבע הקדוש ברוך הוא שתי ישיבות לישראל, שנוהגין בתורה יומם ולילה,

ומתקבצין שני פעמים בשנה, באדר ובאלולבאדר ובאלול — בשני ירחי הכלה, שבהם נתכנסו בני הישיבות שבבבל, מכל מקומות,

ונושאין ונותנין במלחמת של תורה, עד שמעמידין הדבר על בוריו והלכה לאמתתה,

ומביאין ראיה מן המקרא ומן המשנה ומן התלמוד, כדי שלא יכשלו ישראל בדברי תורה,

שנאמר: שָׁלוֹם רָב לְאֹוהֲבֵי תוֹרָתֶךָ וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל(תהלים קיט, קסה).

ואותן שני ישיבות לא ראו שבי ולא שמד, ולא שלט בהם לא יון ולא אדום;

והוציאן הקדוש ברוך הוא שתים עשרה שנה קודם חרבן הבית, בתורתן ובתלמודן,

שכך כתיב: וְהִגְלָה אֶת כׇּל יְרוּשָׁלִַם וְאֵת כׇּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל עֲשֶׂרֶת גּוֹלֶה כל הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר לֹא נִשְׁאַר זוּלַת דַּלַּת עַם הָאָרֶץ(מלכים ב כד, יד).

וכי מה גבורה יש בבני אדם ההולכים בגולה?

אלא אלו גבורי תורה, שכך נאמר בהם — הלא גִּבּוֹרִים עֹושֵׂי מִלְחָמָה(מלכים ב כד, טז):

עושי מלחמתה של תורה,

שכך כתיב: עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹות יְיָ(במדבר כא, יד).

ומתוכן — הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר:

חרש — שבשעה שאחד מהן מדבר, נעשו הכל כחרשין;

מסגר — בשעה שאחד מהן סוגר דברי טומאה וטהרה, או איסור והיתר, אין בעולם שיכול לפתוח, לטהר ולהתיר,

לקיים מה שנאמר: וְנָתַתִּי מַפְתֵּחַ בֵּית דָּוִד עַל שִׁכְמוֹ וּפָתַח וְאֵין סֹוגֵר וְסָגַר וְאֵין פֹּותֵחַ(ישעיה כב, כב).

וְאֶת אֵלֵי הָאָרֶץ לָקָח(יחזקאל יז, יג) — אלו חוריחורי — שרי, נכבדי יהודה ובנימין,

שעליהם נאמר: כֹּה אָמַר יְיָ כַּתְּאֵנִים הַטֹּובוֹת הָאֵלֶּה כֵּן אַכִּיר אֶת גָּלוּת יְהוּדָה אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶרֶץ כַּשְׂדִּים לְטוֹבָה(ירמיה כד, ה).

וכתיב: וַיִּשְׁקֹד יְיָ עַל הָרָעָה וַיְבִיאֶהָ עָלֵינוּ כִּי צַדִּיק יְיָ אֱלֹהֵינוּ(דניאל ט, יד) —

משום דמשום ד — מפני ש־צַדִּיק יְיָ אֱלֹהֵינוּ וישקד על הרעה ויביאה?

אלא צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל, שהקדים והגלה גלות יכוניה לגלות צדקיה,

כדי שלא תשכח מהם תורה שבעל פה;

וישבו בתורתן בבבל מן אותה שעה עד היום, ולא שלט בהם לא אדום ולא יון, ולא גזרו עליהם שמד.

ואף לימות המשיח אין חבלו של משיחחבלו של משיח — צרות ימות המשיח, ייסורי הגאולה רואין,

שנאמר: הוֹי צִיּוֹן הִמָּלְטִי(זכריה ב, יא) — ירושלם, המלטי מאדום ומיון ומגזרותיהן.

וכתיב: חוּלִי וָגֹוחִי בַּת צִיּוֹן כַּיּוֹלֵדָה כִּי אתה תֵצְאִי מִקִּרְיָה וְשָׁכַנְתְּ בַּשָּׂדֶה(מיכה ד, י) —

ושכנתי בשדה כתיב: אף על פי שאת גולה בשדה — שכינתי אינה זזה ממך.

וּבָאת עַד בָּבֶל שָׁם תִּנָּצֵלִי שָׁם יִגְאָלֵךְ יְיָ מִכַּף אֹויְבָיִךְ —

ללמדך, שמשם מתחלת הגאולה, ומשם עולים לירושלם,

שנאמר: וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן(עובדיה א, כא);

אותה שעה — וְהָיְתָה לַיְיָ הַמְּלוּכָה. אמן, וכן יהי רצון.

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ(בראשית ו, ט).

כַּעֲבוֹר סוּפָה וְאֵין רָשָׁע וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם(משלי י, כה).

כַּעֲבוֹר סוּפָה — זה דור המבול;

וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם — זה נח:

אֵלֶּה תּלְדֹות נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק.

הָפוֹךְ רְשָׁעִים וְאֵינָם וּבֵית צַדִּיקִים יַעֲמֹוד(משלי יב, ז).

הָפוֹךְ רְשָׁעִים וְאֵינָם — זה דור המבול;

וּבֵית צַדִּיקִים יַעֲמֹוד — זה נח:

אֵלֶּה תּוֹלְדֹות נֹחַ.

בֵּית רְשָׁעִים יִשָּׁמֵד וְאֹהֶל יְשָׁרִים יַפְרִיחַ(משלי יד, יא).

בֵּית רְשָׁעִים יִשָּׁמֵד — זה דור המבול;

וְאֹהֶל יְשָׁרִים יַפְרִיחַ — זה נח:

אֵלֶּה תּוֹלְדֹות נֹחַ.

קַל הוּא עַל פְּנֵי המים תְּקֻולַּל חֶלְקָתָם בָּאָרֶץ(איוב כד, יח).

קַל הוּא עַל פְּנֵי מַיִם — גזירה ניגזרה שיאבדו במים.

תְּקֻולַּל חֶלְקָתָם בָּאָרֶץ — מי שיפרע מדור המבול הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו, כולי.

וכל כך למה?

לֹא יִפְנֶה דֶּרֶךְ כְּרָמִים —

שלא היתה כוונתן למטע כרמים.

אבל נח — לא היתה כוונתו אלא לפרות ולרבות בעולם ולהעמיד בנים:

אֵלֶּה תּוֹלְדֹות נֹחַ(בראשית ו, ט).

עשר תולדות בתורה:

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם(בראשית ב, ד);

אֵלֶּה תּוֹלְדֹות נֹחַ(בראשית ו, ט);

אֵלֶּה תּוֹלְדֹות שֵׁם(בראשית יא, י);

אֵלֶּה תּוֹלְדֹות תֶּרַח(בראשית יא, כז);

אֵלֶּה תֹּולְדֹות יִשְׁמָעֵאל(בראשית כה, יב);

אֵלֶּה תֹּולְדוֹת עֵשָׂו(בראשית לו, א);

אֵלֶּה תּוֹלְדֹות אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה(במדבר ג, א).

כל מי שהמקום מתעסק בו להעמיד ממנו אומה או שלשלת יוחסין —

היה מתעסק כענין זה, לכתוב בו תולדות.

שכן את מוצא י״ב תולדות בכתובים:

הראשונה — אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ(בראשית ב, ד);

זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹות אָדָם(בראשית ה, א);

אֵלֶּה תּוֹלְדֹות נֹחַ(בראשית ו, ט);

אֵלֶּה תּוֹלְדֹות בְּנֵי נֹחַ(בראשית י, א);

אֵלֶּה תּוֹלְדֹות שֵׁם(בראשית יא, י);

אֵלֶּה תּוֹלְדֹות תֶּרַח(בראשית יא, כז);

אֵלֶּה תֹּולְדֹות יִשְׁמָעֵאל(בראשית כה, יב);

אֵלֶּה תּוֹלְדֹות יִצְחָק(בראשית כה, יט);

אֵלֶּה תֹּולְדוֹת עֵשָׂו(בראשית לו, א);

אֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב(בראשית לז, ב).

אלו עשר תולדות נתעסק בהן הקדוש ברוך הוא לבראות עולם ולהעמיד אומות.

ושני בני אדם כתב המקום תולדותם:

אחת לשלשלת המלכות, ואחת לשלשלת הכהונה.

וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ(רות ד, יח) — להעמיד שלשלת המלכות הימנו;

אֵלֶּה תּוֹלְדֹות אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה(במדבר ג, א) — בשביל שלשלת הכהונה.

אמר רבי אבהו:

בכל מקום שנאמר אֵלֶּה(בראשית ו, ט) — פסל את הראשונים;

ואלה — מוסף על הראשנים.

כן שנאמר אֵלֶּה — פסל את הראשונים.

מה פסל? לדור המבול.

דבר אחר:

וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים(שמות כא, א) —

אמר רבי אבהו:

כל מקום שכתוב ואלה — מוסיף על הראשונים;

אלה — פסל את הראשונים.

כיצד?

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ(בראשית ב, ד) — ומה פסל?

אמר רבי אבהו:

שהיה בורא שמים וארץ, היה מסתכל בהם ולא היו ערבים עליו, והיה מחזירן לתוהו ובוהו;

כיון שברא שמים וארץ אלו וערבו עליו — אמר: אֵלֶּה תוֹלְדוֹת.

לכך נאמר: אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם — אבל הראשונים לא היו תולדות.

כיוצא בו: אֵלֶּה תּוֹלְדֹות נֹחַ(בראשית ו, ט) — ומה פסל אֵלֶּה?

פסל דורו של אנוש, ושל דור המבול, ולקינן וחביריו.

לפיכך אמר: אֵלֶּה תּוֹלְדֹות נֹחַ.

כיוצא בו: וְאֵלֶּה תֹּולְדֹות יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם(בראשית כה, יב) — הוסיף על הראשונים.

ומה הן? שכתוב למעלה: וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יׇקְשָׁן(בראשית כה, ב).

אף כאן: וְאֵלֶּה תֹּולְדֹות יִשְׁמָעֵאל — ומה היו?

בְּכֹור יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹות(בראשית כה, יג) — רשעים היו.

כיוצא בהן: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹות יִצְחָק(בראשית כה, יט) — מוסיף על הראשונים, על של מעלה ממנו: בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל(בראשית כה, טז).

ומי היו אלו? עשו ובניו, שהיו בניו של יצחק.

ואם כן יש לך לומר: הואיל ואין כתיב אלא ואלה — אף יעקב, שהוא תולדות יצחק, בכלל עשו?

אתה מוצא: כל תולדות שבמקרא חסרים, חוץ משנים:

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם;

וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ(רות ד, יח).

וטעם גדול יש להם. למה?

תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ מלא — מפני שכשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא היה מלאך המות בעולם, בשביל כך הוא מלא;

וכיון שחטא אדם וחוה, השליט הקדוש ברוך הוא את מלאך המות בעולם —

לפיכך חסר הקדוש ברוך הוא כל תולדות שבמקרא.

וכיון שבא פרץ — נעשו כל תולדות שלו מלא, שהמשיח עומד ממנו,

ובימיו הקדוש ברוך הוא מבלע את המות,

שנאמר: בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח(ישעיה כה, ח).

לפיכך נעשו תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם ותּוֹלְדוֹת פָּרֶץ מלאים.

ולכך תּוֹלְדֹות יִצְחָק חסר — להוציא את יעקב מכלל הרשעים.

כיוצא בו: אֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב(בראשית לז, ב) — פסל לאלופי עשו.

כיוצא בו: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות א, א) — מוסיף על הראשונים.

ומי היו? מה שכתוב למעלה: בְנֵי רְאוּבֵן וגו׳(בראשית מו, ט), וּבְנֵי שִׁמְעוֹן וגו׳(בראשית מו, י).

כיוצא בו: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹות אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה(במדבר ג, א) — מוסיף על הראשונים.

ומי היו? מה שכתוב למעלה: כל הַפְּקֻודִים אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן(במדבר א, מד).

מה הראשונים צדיקים — אף אלו צדיקים.

ואף כאן: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים — מוסיף על הראשונים:

מה שכתוב למעלה — שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וגו׳(שמות טו, כה).

אמר רבי סימון:

מצינו שהקדוש ברוך הוא עשה חסד עם אחרנים בזכות ראשנים;

ומנין שהקדוש ברוך הוא עשה חסד עם הראשנין בזכות האחרנים?

וְנֹחַ מָצָא חֵן(בראשית ו, ח) — באי זו זכות? בזכות תולדותיו:

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ(בראשית ו, ט).

וַיְהִי נֹחַ בֶּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה(בראשית ה, לב).

אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים(תהלים א, א) — זה נח.

אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד —

רבי יהודה ורבי נחמיה:

רבי יהודה אומר: בשלשה דורות: בדור אנוש, ובדור המבול, ובדור הפלגה.

רבי נחמיה אמר:

בדור המבול ובדור הפלגה; אבל בדור אנוש — קטן היה.

ועל דעתיה דרבי יהודה, דהוא אמרועל דעתיה דרבי יהודה, דהוא אמר — ולדעתו של רבי יהודה, שהוא אומר:

אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים — זה דור אנוש;

וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד — זה דור המבול;

וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב — זה דור הפלגה.

כִּי אִם בְּתוֹרַת יְיָ חֶפְצוֹ(תהלים א, ב) — אילו שבע מצות שנצטוו.

וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם — שהגה דבר מתוך דבר.

אמר: מה טעם ריבה הקדוש ברוך הוא בטהורים יותר בטמאים?

לא שהוא רוצה להקריב לו מהם!

מיד — וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹורָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹולֹות(בראשית ח, כ).

וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם(תהלים א, ג) — ששתלו הקדוש ברוך הוא בתבה.

אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ — זה שם;

וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל — זה חם;

וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה — זה יפת:

וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם ואת חָם וְאֶת יָפֶת(בראשית ו, י).

דבר אחר:

אַשְׁרֵי הָאִישׁ(תהלים א, א) — מדבר בנח, דכתיב: נֹחַ אִישׁ צַדִּיק(בראשית ו, ט).

אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים — בשלשה דורות: בדור אנוש, בדור המבול, ובדור הפלגה.

על דעתיה דרבי יהודה, דהוא אמרעל דעתיה דרבי יהודה, דהוא אמר — לדעתו של רבי יהודה, שהוא אומר:

בַּעֲצַת רְשָׁעִים — דור אנוש;

ובְדֶרֶךְ חַטָּאִים — זה דור המבול;

וּבְמוֹשַׁב לֵצִים — זה דור הפלגה.

כִּי אִם בְּתוֹרַת יְיָ חֶפְצוֹ(תהלים א, ב) — אילו ז׳ מצות.

וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה — שהגה דבר מתוך דבר, ואמר:

מה טעם ריבה הקדוש ברוך הוא בטהורים יותר מן הטמאים?

אלא שהוא רוצה להקריב לו מהן.

מיד — וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹורָה(בראשית ח, כ).

וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל(תהלים א, ג) — ששתלו הקדוש ברוך הוא בתוכה.

דאמר רבי לוידאמר רבי לוי — שאמר רבי לוי:

י״ב חדשים היתה התיבה עומדת במים, כספינה העומדת על הלמיןעל הלמין — בנמל.

אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ —

אמר רבי יודן:

כל בני גילובני גילו — בני דורו היו מולידין בני נ׳, בני ס׳, בני ע׳ — והוא בן ת״ר,

שנאמר: וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה(בראשית ז, ו).

רבי חייא בשם רבי אחא אמר:

כבש הקדוש ברוך הוא מעיינוכבש הקדוש ברוך הוא מעיינו — עצר הקדוש ברוך הוא את כח ההולדה שלו שלא יוליד,

שלא יהא לו בן שלק׳ שנה בדור המבול, ויאבד עמהם;

לפי שבית דין של מעלה לא היו עונשין אלא מן ק׳ שנה ואילך,

ואילו היה בן ק׳ שנה — היה מאבד עמהם.

אמר רבי שמעון בן יוחי:

עתיד הקדוש ברוך הוא לחזור לעיקרה לימות המשיח,

שנאמר: כִּי הַנַּעַר בֶּן מֵאָה שָׁנָה יָמוּת(ישעיה סה, כ).

ואם תאמר: שהיו בדור המבול פחות מק׳ שנה ואבדו —

אני אומר: כעין אבותיהם נענשו,

שנאמר: כִּי הִשְׁחִית כׇּל בָּשָׂר(בראשית ו, יב).

דבר אחר:

למה כבש הקדוש ברוך הוא מעיינו?

שלא יוליד וירבה זרעו, ויאבדו עם דור המבול, והוא מתעצב עמהם.

ואם תאמר שיהו צדיקים — היה צריך לעשות תיבות הרבה.

לכך כבש הקדוש ברוך הוא מעיינו עד ת״ר שנה.

אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ — זה שם;

וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל — זה חם;

וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ — זה יפת.

לֹא כֵן הָרְשָׁעִים(תהלים א, ד) — זה דור הפלגה;

עַל כֵּן לֹא יָקֻומוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט(תהלים א, ה) — זה דור המבול,

כי דתנינן: דור המבול אין להם חלק לעולם הבא, ואין עומדין בדין(משנה סנהדרין י, ג).

כִּי יוֹדֵעַ יְיָ דֶּרֶךְ צַדִּיקִים(תהלים א, ו) — זה נח ובניו;

וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד — זה דור המבול.

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם(דברים כט, ט).

זה שאמר הכתוב:

הָפוֹךְ רְשָׁעִים וְאֵינָם(משלי יב, ז).

כל זמן שהקדוש ברוך הוא מסתכל במעשיהם של רשעים ומתהפך בהם — אין להם תקוה (תנחומא בובר: תקומה).

הפך במעשיהם של דור המבול — ולא היתה להם תקומה.

מה כתיב בהן? וַיִּמַח אֶת כׇּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה(בראשית ז, כג).

הפך במעשיהם של אנשי סדום (תנחומא בובר: סדומיים) — ולא היתה להם תקומה,

שנאמר: וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כׇּל הַכִּכָּר וגו׳(בראשית יט, כה).

הפך במעשיהם של מצרים (תנחומא בובר: מצריים) — ולא היתה להם תקומה,

שנאמר: ולֹא נִשְׁאַר מהם עַד אֶחָד(שמות יד, כח).

הפך במעשה בבל — לא היתה להם תקומה,

שנאמר: וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד(ישעיה יד, כב).

ועל כולם אמר דוד: שָׁם נָפְלוּ פֹּעֲלֵי אָוֶן דֹּחוּ לֹא יָכְלוּ קוּם(תהלים לו, יג).

אבל ישראל — נופלין ועומדין.

וכן הוא אומר: אַל תִּשְׂמְחִי אֹויַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ יְיָ אוֹר לִי(מיכה ז, ח).

ואומר: כִּי אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם(מלאכי ג, ו).

אמר רבי חננא בר פפא:

אמר הקדוש ברוך הוא: מעולם לא הכיתי אומה ושניתי בה,

אבל אַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם,

שנאמר: חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם(דברים לב, כג) —

חצי כלין, והם אינן כלין.

וכך (תנחומא בובר: וכן) אמרה כנסת ישראל: דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ וַיַּצִּיבֵנִי כַּמַּטָּרָה לַחֵץ(איכה ג, יב).

למה הדבר דומה?

לגבור שהעמיד את הקורה, והיה זורק בה חצים (תנחומא בובר: וזורק בהם את החצים) —

חצים כלים, והקורה עומדת.

אף כך ישראל: כל זמן שהיסורין באין עליהם —

היסורין כלים, והם במקומן עומדים.

לכך נאמר: הָפךְ רְשָׁעִים וְאֵינָם.

דבר אחר: אֵלֶּה תּוֹלְדֹות נֹחַ(בראשית ו, ט) —

מה כתיב למעלה מן העניין? וַיִּנָּחֶם יְיָ כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם וגו׳(בראשית ו, ו).

רבי יהודה ורבי נחמיה חולקין.

רבי יהודה אומר:

כביכולכביכול — כאילו אפשר לומר כך (על הקדוש ברוך הוא) תהאתהא — תהייה, חרטה הקדוש ברוך הוא על שעשה את האדם.

אמר הקדוש ברוך הוא: אילו בראתי אותו בשמים והשריתי בשמים — לא היה חוטא, כשם שאין המלאכים חוטאין.

לפיכך וַיִּנָּחֶם יְיָ. בשביל מה? כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ — שאילו היה בשמים לא היה חוטא.

ורבי נחמיא אמר:

מהו וַיִּנָּחֶם? לשון ניחומים.

למה כן? אמר הקדוש ברוך הוא: ניחמתי שעשיתי את האדם בארץ;

שאילו בראתי אותו בשמים והשריתי אותו אצל המלאכים — היה ממרידן, כשם שמרד בתחתונים.

לפיכך נתנחמתי שבראתי אותו בארץ, שנאמר: וַיִּנָּחֶם יְיָ.

אמר רבי אחא ברבי חנינא:

כיון שראה הקדוש ברוך הוא שעולמו חרב — כביכול היה מתאבל עליו ומתעצב, כמה דאת אמר: נתעצב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ(שמואל ב יט, ג).

הוי אומר: וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ.

אמר רבי אבהו:

לא נתאבל אלא על לבו של אדם;

כאדם שעשה דבר רע וידע שלא עשה יפה, והוא אמר: מה עשיתי!

כך יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא: אני הוא שנתתי שאור רע בעיסהשאור רע בעיסה — יצר הרע שבלב האדם — כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻורָיו(בראשית ח, כא).

הוי אומר: וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ — של אדם.

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם(בראשית ו, ז) —

מהו אֶמְחֶה? אכרות, אשמיד, אהרוג, אאביד אין כתיב כאן, אלא אֶמְחֶה.

אמר רבי ברכיה:

העליונים — מים במים, והתחתונים — עפר ואפר;

ומה עסקן של מיםעסקן של מים — דרכם וטבעם של המים? יורדין על העפר וממחין.

אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל ומרדו בי בעפר — הריני מוריד עליו מים וממחה אותו,

שנאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶמְחֶה.

דבר אחר: אֵלֶּה תּוֹלְדֹות נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק —

למה נקרא שמו צדיק? הואיל וזן את בריותיו של הקדוש ברוך הוא — נעשה כבוראו,

כענין שנאמר: כִּי צַדִּיק יְיָ צְדָקוֹת אָהֵב(תהלים יא, ז).

וכן יוסף: הואיל וזן את הבריות שבע שנים — נקרא צדיק, שנאמר: עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק(עמוס ב, ו);

ולפי שזן את הבריות שבע שנים, לפיכך נקרא צדיק.

אֵלֶּה תּוֹלְדֹות נֹחַ(בראשית ו, ט).

כך פתח רבי תנחומא בר אבא בבית המדרש:

כתיב: פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים וגו׳(משלי יא, ל).

אמר רבי יהודה הלוי בר שלום:

בשעה שאדם צדיק מסתלק מן העולם בלא בנים, הוא מיצר ובוכה.

אומר לו הקדוש ברוך הוא: מפני מה אתה מיצר ובוכה? מפני שלא העמדת פרי בנים? בעולם הזה יש לי פרי יפה מהבנים.

והוא אומר לפניו: רבונו של עולם, מה הפרי ההוא?

אומר לו הקדוש ברוך הוא: זו תורה שעסקת בה; שכך כתיב: פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים,

ואין עץ חיים אלא תורה, שנאמר: עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ(משלי ג, יח).

מי הוא זה? זה נח.

אמרו רבותינו: לא מת נח עד שראה את כל העולם כולו בישובו, עד שראה קוטנת של ציפוריקוטנת של ציפורי — קטנה (?) של ציפורי — ציפורי בקטנותה, בראשית יישובה, ועד שראה שבעים אומות יוצאין מחלציו;

ומכולם לא נזכר לו אלא צדקו, שנאמר: אֵלֶּה תּוֹלְדֹות נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים —

שם חם ויפת אין כתיב כאן, אלא צדקו, שנאמר: נֹחַ אִישׁ צַדִּיק.

תדע לך שפסוק זה על נח הוא מדבר — שכתיב בסופו: וְלֹוקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם:

זה היה נח, שלקח נפשות והיה זן אותם ומאכילן.

ומה היה מאכילן?

רבי עקיבא אומר:

דבילהדבילה — עיגול תאנים דרוסות ומיובשות היה מאכיל כולם, בהמה ואדם וחיה ועוף, כמה שנאמר: וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאׇכְלָה(בראשית ו, כא) —

ואיזהו דבר שבני אדם אוכלין ממנה והבהמה והחיה והעוף? הוי אומר: זו דבילה.

ורבנן אמריןורבנן אמרין — והחכמים אומרים:

לאולאו — לא, אלא כל מין ומין היה אוכל לפי שהיה למודלמוד — רגיל, מורגל:

הגמל — תבן;

והחמור — שעורים;

הפיל — עצי גפנים;

הנעמיתהנעמית — בת היענה — זכוכית.

הוי אומר: וְלֹוקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם.

דבר אחר: וְלֹוקֵחַ נְפָשׁוֹת —

יש בהמה שהיתה אוכלת בשעה אחת ביום,

ויש בשתים של יום,

ויש בשלישי של יום,

ויש בקריאת הגברקריאת הגבר — עלות השחר, שעת קריאת התרנגול.

אמרו רבותינו: שנים עשר חדש שעשה נח בתבה לא טעם טעם שינה, לא ביום ולא בלילה, שהיה עסוק לזון את הנפשות שהיו עמו.

הוי אומר: וְלֹוקֵחַ נְפָשׁוֹת — זה נח.

אֵלֶּה תּוֹלְדֹות נֹחַ(בראשית ו, ט).

כך פתח רבי תנחומא בר אבא ואמר:

פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים וְלֹוקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם(משלי יא, ל).

אמר רבי יהודה הלוי:

בשעה שהאדם מסתלק מן העולם בלא בנים — הוא מיצר ובוכה.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: למה אתה בוכה? מפני שלא עמדת פרי בעולם הזה?

יש לך פרי יפה מן הבנים.

אמר לפניו: רבונו של עולם, אי זה פרי שהעמדתי?

אמר לו הקדוש ברוך הוא: התורה, שכתוב בה: פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים.

בנים אינו אומר, אלא פְּרִי צַדִּיק.

וכן תולדותיו של אדם — אלו מעשיו הטובים.

וכן הוא אומר: אֵלֶּה תּוֹלְדֹות נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים.

אמר רבי אבהו:

מצינו שהקדוש ברוך הוא עושה לאחרונים בזכות הראשונים;

ומנין שאף לראשונים בזכות האחרונים?

שנאמר: וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְיָ(בראשית ו, ח) —

ובאיזה זכות? בזכות תולדותיו,

שנאמר: אֵלֶּה תּוֹלְדֹות נֹחַ נֹחַ.

וְלֹוקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם — זה הזן ומפרנס העני.

כך דרש רבי תנחומא.

אמרו רבותינו:

לא מת נח עד שראה העולם בישובו, ועד שראה שבעים אומות יוצאים מחלציו;

ומשם לא נזכר אלא צדקו.

וְלֹוקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם — זה נח, שזן ומפרנס את הבהמה.

ומה היה מאכילן?

אמר רבי עקיבא:

דבילה היו כולן אוכלין, כמה שכתוב: וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאׇכְלָה(בראשית ו, כא).

ורבותינו אמרו:

לא, אלא כל אחד ואחד, מכל מין ומין — האכילם מה שלמד:

הגמל — תבן,

והחמור — שעורים,

וכן כולם — מה שלמד היה אוכל.

הוי: וְלֹוקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם.

יש בהמה שהיא אוכלת בשעה אחת ביום,

ויש בשתים,

ויש בשלש,

ויש בשליש הלילה,

ויש באמצעו,

ויש בקרות הגברבקרות הגבר — בקריאת התרנגול.

אמרו רבותינו:

שנים עשר חודש בתבה לא ראה שינה, לא ביום ולא בלילה,

שהיה עוסק וזן הבריות שעמו.

הוי: וְלֹוקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם.

אֵלֶּה תּוֹלְדֹות נֹחַ נֹחַ(בראשית ו, ט) —

הדא הוא דכתיב:

פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים וְלֹוקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם(משלי יא, ל).

מה הן פרותיו שלצדיק? חַיִּים — מצוות מעשים טובים.

וְלֹוקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם — שזן ופרנס כל שנים עשר חדש כל שבתבה.

אחר כל השבח הזה — הֵן צַדִּיק בָּאָרֶץ יְשֻׁולָּם(משלי יא, לא):

בא לצאת מן התבה — ונשתלם, אתמהאאתמהא — בתמיהה! (וכי ייתכן?)!

דאמרדאמר — שאמר רב הונא משםמשם — בשם רבי אליעזר בנו שלרבי יוסי הגלילי:

נח, כשהוא יוצא מן התיבה — הקישו אריהקישו ארי — הכהו (נשכו) ארי ושברו,

ולא היה כשר להקריב קרבן, והקריב שם בנו תחתיו.

קל וחומר רשע וחוטא:

אַף כִּי רָשָׁע וְחוֹטֵא — זה דור המבול.

אִישׁ צַדִּיק(בראשית ו, ט) —

(מדרש ילמדנו: למה נקרא שמו צדיק?) על שזן בריותיו של הקדוש ברוך הוא נקרא צדיק.

שני בני אדם נקראו צדיקים על שזנו הבריות (מדרש ילמדנו: על שם שזנו בריותיו של הקדוש ברוך הוא): נח ויוסף;

שכך כתוב בו: עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק(עמוס ב, ו), וכתב בו: וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו(בראשית מז, יב).

אמר רבי אחוה בר זעירא:

אף בני נח שנכנסו בתיבה, והבהמה וחיה ועופות — כולם צדיקים היו.

לפי שדור המבול הִשְׁחִית כׇּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ(בראשית ו, יב): שהרביעו בהמה על חיה, וחיה על בהמה, והכל על אדם, ואדם על הכל;

לפיכך כתב בהם: וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם מן הָאָרֶץ(בראשית ו, יג).

ומניין שממעשה בראשית נצטוו הבהמות והחיות והעופות ורמש שלא לילך מין על שאינו מינו?

דכתיב: וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וגו׳(בראשית א, כה) —

אמר להן הקדוש ברוך הוא: כל מין ומין ידבק במינו; שלא במינו — אסור.

הֵן צַדִּיק בָּאָרֶץ יְשֻׁולָּם(משלי יא, לא).

הֵן צַדִּיק — זה נח, שנאמר: נֹחַ אִישׁ צַדִּיק(בראשית ו, ט);

על ידי שהיה זריז בתיבה נשתלם, שנאמר: הֵן צַדִּיק בָּאָרֶץ יְשֻׁולָּם.

רבי הונא אמר:

יצא מן התיבה גונחגונח — נאנח, משתעל מכאב מליבו, שנאמר: וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ(בראשית ז, כג) —

וישאר נח אין כתיב כאן, אלא וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ: לשון מיעוט הוא.

רבי יוחנן בשם רבי אליעזר ברבי יוסי הגלילי אמר:

לא יצא נח מן התיבה עד ששברו הארי.

אמר רוח הקודש: הצדיקים משתלמין, והרשעים אינן משתלמין — הֵן צַדִּיק בָּאָרֶץ יְשֻׁולָּם.

אמר הקדוש ברוך הוא: הצדיק — לשעה הוא כעסו, ומיד הוא מתרצה;

אבל דור המבול — לא נשתייר בו אחד מהם.

אמר הקדוש ברוך הוא: מי גרם לנח שנמלט? הצדק שהיה בידו —

נֹחַ אִישׁ צַדִּיק.

רבי שמעון בר אביי פתח:

הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל(קהלת ט, ב).

צדיק — זה נח: ונֹחַ אִישׁ צַדִּיק(בראשית ו, ט).

אמר רבי יוחנן בנו שלרבי אליעזר בנו שלרבי יוסי הגלילי:

כשיצא נח (פסיקתא דרב כהנא: נוח, עם כשהוא יוצא) מן התיבה, והשיכווהשיכו — והכישו, ונשכו נחש ושברו ארי (פסיקתא דרב כהנא: הקישו הארי ושברו), ולא היה כשר להקריב — והקריב שם בנו תחתיו.

וְלָרָשָׁע — זה פרעה נכו (פסיקתא דרב כהנא: נכה).

כיון (פסיקתא דרב כהנא: בשעה) שביקש לישב על כסאו שלשלמה, לא היה יודע מהגנוןמהגנון — המנגנון (מערכת התחבולות של הכסא) (פסיקתא דרב כהנא: מנגנין) שלו, והשיכו נחש ושברו ארי (פסיקתא דרב כהנא: והקישו הארי ושברו).

זה מת צולע וזה מת צולע —

אינו מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע?

כִּי אֶת כׇּל זֶה נָתַתִּי(קהלת ט, א).

שמעון בר אבא פתח:

הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע(קהלת ט, ב).

אמר רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי:

לַצַּדִּיק — זה נח, שנאמר: נֹחַ אִישׁ צַדִּיק(בראשית ו, ט).

אמריאמרי — אומרים: כשיצא נח מן התיבה, הכישו ארי ושברו, והיה צולע.

וְלָרָשָׁע — זה פרעה נכה, שנאמר: יְיָ הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים(שמות ט, כז).

כשבא פרעה לישב על כסא שלמה, כשלקחו בכתובת בתו,

לא היה יודע מנגנוןמנגנון — מערכת התחבולות (של הכסא) שלו,

והכישו ארי ושברו, והיה צולע.

זה צולע וזה צולע (מדרש זוטא: זה מת צולע וזה מת צולע) —

הוי מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע.

וָאֶתְחַנַּן אֶל יְיָ(דברים ג, כג).

זה שאמר הכתוב:

אַחַת הִיא עַל כֵּן אָמַרְתִּי תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה(איוב ט, כב).

אמר משה: רבון העולמים, אַחַת הִיא — והכל שוין לפניך, גזירה אחת לצדיקים ולרשעים.

וכן שלמה אומר: הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע(קהלת ט, ב).

לַצַּדִּיק — זה נח.

רבי פינחס בשם רבי יוחנן בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי:

נח, עם כשהואעם כשהוא — בשעה ש־, כאשר הוא יוצא מן התיבה — הכישו ארי ושיברו,

ולא היה כשר להקריב קרבן, והקריב שם בנו תחתיו.

לָרָשָׁע — זה פרעה נכו:

בשעה שביקש לישב על כסא שלמה — לא היה יודע מנגנוןמנגנון — מערכת התחבולות (של הכסא) שלו, הכישו הארי שבכסא ושיברו.

זה מת צולע, וזה מת צולע.

לַטּוֹב — זה משה, שנאמר: וַתֵּרֶא אֹותוֹ כִּי טוֹב הוּא(שמות ב, ב) — שנולד מהול.

וְלַטָּהוֹר — זה אהרן, שמטהר עונותיהן של ישראל.

וְלַטָּמֵא — אלו המרגלים.

אלו אמרו שבחה של ארץ ישראל, ואילו אמרו גנותה של ארץ ישראל;

אלו לא נכנסו לארץ, ואילו לא נכנסו לארץ.

וְלַזֹּבֵחַ — זה יאשיהו,

שנאמר: וַיָּרֶם יֹאשִׁיָּהוּ לִבְנֵי הָעָם צֹאן כְּבָשִׂים וּבְנֵי עִזִּים הַכֹּל לַפְּסָחִים(דברי הימים ב לה, ז).

וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ — זה אחאב, שביטל הקרבנות מעל גבי המזבח.

והכתובוהכתוב — והרי כתוב: וַיִּזְבַּח לוֹ אַחְאָב צֹאן וּבָקָר(דברי הימים ב יח, ב)?

לו זבח — ולא לקרבנות זבח.

זה מת בחצים — דכתיב: וַיֹּורוּ המורים לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ(דברי הימים ב לה, כג);

וזה מת בחצים — שנאמר: וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻומּוֹ וַיַּךֶּ אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן(מלכים א כב, לד).

כַּטּוֹב — זה דוד: וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי(שמואל א טז, יב).

כַּחֹוטֶא — זה נבוכדנצר, שכתוב בו: וַחֲטָאָךְ בצדקתך פְרֻוק(דניאל ד, כד).

זה בנה בית המקדש ומלך ארבעים שנה,

וזה החריבו ומלך ארבעים שנה.

הַנִּשְׁבָּע — זה צדקיהו,

דכתיב ביהביה — בו: וְגַם בַּמֶּלֶךְ נבוכדנצר מָרָד אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ בֵּאלֹהִים(דברי הימים ב לו, יג).

מאי מרדותיה?מאי מרדותיה?… — מה היה מרדו? מצאו צדקיהו (את נבוכדנצר) שהיה אוכל ארנבת חיה. אמר לו נבוכדנצר לצדקיהו: השבע לי שלא תגלה! — ונשבע לו. לבסוף היה צדקיהו מצטער בגופו (על השבועה), נשאל על שבועתו (והותרה לו), וסיפר. ושמעו מלכים אחרים, והיו מבזים אותו (את נבוכדנצר), והיו אומרים לו: למי מושל ארץ? — למי שאוכל ארנבת חיה! שמע נבוכדנצר, שלח והביא את הסנהדרין ואת צדקיהו. אמר להם: ראיתם מה עשה לי צדקיהו? (ולצדקיהו אמר:) והלא נשבעת לי? אמר לו: נשאלתי על שבועתי (והותרה לי). אמר להם לסנהדרין: וכי נשאלים (ומתירים) שבועה? אמרו לו: נשאלים — בסכנת נפשות (משוער). אמר להם: מתי? אמרו לו: בו ביום. אמר להם: בפניו (של מי שהשביע) או שלא בפניו? אמרו לו: בפניו. אמר להם: ומפני מה לא אמרתם (כן) לצדקיהו?

מה היה מרדו?

אשכחיה צדקיה דקא אכיל ארנבא חיא.

מצאו צדקיהו (את נבוכדנצר) שהיה אוכל ארנבת חיה.

אמר ליה נבוכדנצר לצדקיה: אישתבע לי דלא מגלית! — אשתבע ליה.

אמר לו נבוכדנצר לצדקיהו: השבע לי שלא תגלה! — ונשבע לו.

לסוף הוה מצטער צדקיהו בגופיה, איתשיל אשבועתיה, ואמר.

לבסוף היה צדקיהו מצטער בגופו (על השבועה), נשאל על שבועתו (והותרה לו), וסיפר.

ושמעו מלכי אחריני, והוו קא מבזו ליה, והוו אמרין ליה:

ושמעו מלכים אחרים, והיו מבזים אותו (את נבוכדנצר), והיו אומרים לו:

למי מושל ארץ? — למי שאוכל ארנבת חיא!

למי מושל ארץ? — למי שאוכל ארנבת חיה!

שמע נבוכדנצר, שלח ואיתי סנהדרין וצדקיהו.

שמע נבוכדנצר, שלח והביא את הסנהדרין ואת צדקיהו.

אמר להון: חזיתון מה עבד בי צדקיהו? ולא אשתבעת לי?

אמר להם: ראיתם מה עשה לי צדקיהו? (ולצדקיהו אמר:) והלא נשבעת לי?

אמר ליה: אתשילת אשבועתאי.

אמר לו: נשאלתי על שבועתי (והותרה לי).

אמר להו לסנהדרין: מי מיתשלון אשבועתא?

אמר להם לסנהדרין: וכי נשאלים (ומתירים) שבועה?

אמרו ליה: מתשלון — לסכנת נפשות.

אמרו לו: נשאלים — בסכנת נפשות (משוער).

אמר להו: אימת?

אמר להם: מתי?

אמרו ליה: בו ביום.

אמרו לו: בו ביום.

אמר להו: בפניו או שלא בפניו?

אמר להם: בפניו (של מי שהשביע) או שלא בפניו?

אמרו לו: בפניו.

אמר להו: ומאי טעמא לא אמריתון לצדקיה?

אמר להם: ומפני מה לא אמרתם (כן) לצדקיהו?

מיד — יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְּמוּ זִקְנֵי בַת צִיּוֹן(איכה ב, י).

אמר רבי יצחק:

ששמטו כרים וכסתות מתחתיהן.

כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא — זה שמשון, שאמר: הִשָּׁבְעוּ לִי פֶּן תִּפְגְּעוּן בִּי אַתֶּם(שופטים טו, יב).

זה מת בניקור עינים — דכתיב: וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר(מלכים ב כה, ז);

וזה מת בניקור עינים — דכתיב: וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו(שופטים טז, כא).

וזה אחד משבעה שנידמו לאדם הראשון: צדקיהו — בעיניו.

ונעצו בעיניו לונכאותלונכאות — רמחים, כידונים של ברזל,

ולא נתעוורו עיניו עד ששחטו את בניו לעיניו, ואחר כך נתעוורו עיניו,

שנאמר: וְאֶת בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ שָׁחֲטוּ לְעֵינָיו וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר.

ושמשון — מת בניקור עינים.

דבר אחר:

הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל —

אמר משה: הכל שוין לפניך — תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה.

מרגלים הכעיסו לפניך בדיבת הארץ, ואני שימרתי את בניך במדבר ארבעים שנה —

מקרה אחד לי ולהם?

משל — למה הדבר דומה?

למלך שביקש לישא אשה, שלח שלוחיו לראותה אם נאה היא ואם לאו.

הלכו וראו אותה, באו ואמרו לו: ראינו אותה, ואין כעורה ועזובה כמותה.

שמע שושבינהשושבינה — השושבין שלו — מלווה החתן, ואמר לו: לא כן, מארימארי — אדוני! אין נאה הימנה בעולם.

בא לישא אותה.

אמר אבי הנערה לשלוחי המלך: נשבע אני שאין אחד מכם נכנס כאן, שעיזבתםשעיזבתם — שכיערתם, שגניתם אותה לפני המלך.

בא השושבין ליכנס — אמר לו: אף אתה לא תכנס.

אמר לו: אני לא ראיתיה לעולם, ואמרתי למלך: אין נאה הימנה בעולם;

ואותן אמרו: אין כעורה הימנה —

ועכשיו אראה: אם כדברי, אם כדבריהם.

כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא:

רבוני, המרגלים דברו לשון הרע על הארץ, ואמרו: אֶרֶץ אֹוכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ(במדבר יג, לב);

אבל אני לא ראיתיה, ושבחתיה לפני בניך, ואמרתי: כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה(דברים ח, ז).

ועכשיו אראה אותה — אם כדברי, אם כדבריהם,

שנאמר: אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה(דברים ג, כה).

אמר לו: כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה(דברים ג, כז).

אמר לו משה: אם כן — הכל שוין לפניך:

תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה.

אֵלֶּה תּוֹלְדֹות נֹחַ(בראשית ו, ט) —

אמר רבי אבא בר כהנא:

כל שנכפל שמו — יש לו חלק בעולם הזה ובעולם הבא.

אתיבון: והכתיבאתיבון: והכתיב — הקשו: והרי כתוב: אֵלֶּה תּלְדֹות תֶּרַח תֶּרַח(בראשית יא, כז) —

לו חלק בעולם הזה ובעולם הבא?!

אמר לוןלון — להם: אוף דא לא תבריהאוף דא לא תבריה — אף זו לא שברה (אינה סותרת את הכלל),

דאמרדאמר — שאמר רבי יודן:

וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה(בראשית טו, טו).

תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ — בישרו שיש לאביו חלק בעולם הבא;

תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה — בישרו שעשה תשובה ישמעאל.

מה כתיב למעלה מן העניין?

וַיַּרְא יְיָ כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה(שמות ג, ד).

רבי אבא בר כהנא אמר:

כל מי שנכפל שמו — הוא (תנחומא בובר: יש לו חלק) בשני עולמות:

נֹחַ נֹחַ(בראשית ו, ט),

אַבְרָהָם אַבְרָהָם(בראשית כב, יא),

מֹשֶׁה מֹשֶׁה,

יַעֲקֹב יַעֲקֹב(בראשית מו, ב),

שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל(שמואל א ג, י),

פרץ פרץ.

אמרו לו: והרי כבר כתב (תנחומא בובר: והכתיב) תּוֹלְדֹות תֶּרַח תֶּרַח(בראשית יא, כז)!

אמר להם: אף הוא (תנחומא בובר: תרח) יש לו חלק בשני עולמות.

ולא נאסף (תנחומא בובר: מת) אבינו אברהם עד שנתבשר שעשה תרח אביו תשובה,

שנאמר: וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם(בראשית טו, טו).

אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, כל מה שסיגלתיסיגלתי — קניתי, אספתי (לי) מעשים טובים בעולם הזה — אני הולך אצל אבתי?

בישרו הקדוש ברוך הוא: חייך, שעשה אביך תשובה!

לפיכך נכפל שמו (תנחומא בובר: תרח תרח).

אֵלֶּה תּוֹלְדֹות נֹחַ נֹחַ(בראשית ו, ט) — אתמהאאתמהא — בתמיהה! (וכי ייתכן?)!

לא הוה צריך למימר קרייאלא הוה צריך למימר קרייא — לא היה הכתוב צריך לומר: אלה תולדת נח שם?

אלא:

נייחהנייחה — מנוחה לו — נייחה לעולם;

נייחה לאבות — נייחה לבנים;

נייחה לעליונין — נייחה לתחתונין;

נייחה לעולם הזה — נייחה לעולם הבא.

אֵלֶּה תּוֹלְדֹות נֹחַ(בראשית ו, ט) —

למה שני פעמים נֹחַ נֹחַ? שהיו בניו צדיקים כמותו.

אמר רבי אחא בר זעירא:

אתה אומר: בניו של נח צדיקים היו? לפי שהיו דור המבול ילודים ברשע:

כשם שהיה אדם הולך על אשה שאינה שלו, כך הייתה הבהמה הולכת על מין אחר שאינו שלה.

ומניין שנצטוות הבהמה שלא תלך? שנאמר: וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ(בראשית א, כה) —

אמר הקדוש ברוך הוא: במינך את מותרת לדבק, במין אחר אסור.

אבל הבהמה והחיה והעוף שנכנסו לתיבה — צדיקים היו, שלא נדבקו במין אחר אלא במינן.

אמר רבי פנחס הכהן בר חייא:

שכך כתיב: לְמִשְׁפְּחֹותֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּיבָה(בראשית ח, יט) —

וכי יש לבהמות משפחות, שהוא אומר לְמִשְׁפְּחֹותֵיהֶם?

אלא שלא נדבקו אלא במינן — זכו להיכנס בתיבה.

נֹחַ נֹחַ(בראשית ו, ט) —

הפוך התיבההתיבה — המלה ודרשה: חן —

חן לשמים,

וחן לבריות,

כמה דאת אמר: וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם(משלי ג, ד).

לְאִיתִיאֵל לְאִיתִיאֵל(משלי ל, א).

כל מי שנכפל שמו — יש לו חלק בעולם הזה ובעולם הבא.

ושמונה הן: נח, שם, תרח, אברהם, יעקב, משה, שמואל, שלמה.

נח מנין? שנאמר: אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ(בראשית ו, ט).

שם מנין? שנאמר: אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם שֵׁם(בראשית יא, י).

תרח מנין? שנאמר: אֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח(בראשית יא, כז).

אברהם מנין? שנאמר: וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְיָ וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם(בראשית כב, יא).

יעקב מנין? שנאמר: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב(בראשית מו, ב).

משה מנין? וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה(שמות ג, ד).

שמואל מנין? שנאמר: וַיִּקְרָא כְפַעַם בְּפַעַם שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל(שמואל א ג, י).

שלמה מנין? דכתיב: דִּבְרֵי אָגוּר בִּן יָקֶה וגו׳ לאיתיאל איתיאל וגו׳.

ויש אומרים: אף יונה, שנאמר: וַיֵּלֶךְ הַנַּעַר הַנַּעַר הַנָּבִיא ראמות גִּלְעָד(מלכים ב ט, ד).

כל מי שנכפל שמו — נתן לו הקדוש ברוך הוא גדולה בעולם.

נתן גדולה לנח:

שהיה מאה ועשרים שנה נוטע ארזים וקוצצן, ומבשרן שהמבול בא עליהן — ולא היה אחד מהן יכול ליגע בו.

שמא תאמר שהיו חלשים? תלמוד לומר: הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ(בראשית ו, ד).

שבעה שמות נקראו להן: נפילים, רפאים, ענקים, אימים, גבורים, עוים, זמזמים.

ולא עוד, אלא שניתנה בו בינה לידע איזה ארז צריך לעשות בארץ מאה ועשרים שנה עד שלא יקוצו אותה — והיה מתחיל לנוטעו מתחלה;

ואיזה ארז יפה לעמוד בו מאה — והוא נוטע מתחלת מאה;

איזה ארז יכול לעמוד במים, ואיזה ארז אינו יכול לעמוד במים;

איזה ארז מגביה שלש מאות אמה, איזה ארז מגביה חמשים אמה, ואיזה ארז מגביה שלשים אמה;

איזה זמן יפה לקוץ בו את הארזים, כדי שלא ירקיבו.

רבי אליעזר אומר:

מט״ו באב תשש כחה של חמה, ולא היו כורתים עצים למערכה.

גדולה בינה שנתן הקדוש ברוך הוא בו בתיבה יתר מן הראשונות:

שהודיעו כל מיני מזונות של כל חיה וחיה ועוף ועוף, מה שאין כל בריה יכולה לעמוד על זאת,

שנאמר: וְאַתָּה קַח לְךָ מִכׇּל מַאֲכָל(בראשית ו, כא);

עד שהודיעו

כמה העוף אוכל בכל יום,

כמה חיה זו אוכלת בכל יום,

כמה חיה זו נזונת בשעה אחת ביום,

איזו חיה בשתי שעות,

איזו בשלש.

ראיה לכל אלו — שהוא זנן ומפרנסן י״ב חדש כראוי.

גדולה מכל אלו — שנתן בו כוח וגבורה לזון את כל המינין הללו ומפרנסן בכל יום ויום.

את מוצא:

עשרה מיני בהמות טהרות — ולטמאות אין מספר;

ששה ועשרים מיני עופות טמאים — ולטהורים אין מספר;

שבע מאות מיני חגבים —

וכולן היה צריך לזונן בכל יום ויום.

נתן גדולה לשם, שנאמר: וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים(בראשית ו, י) את שם וגו׳.

והלא יפת הגדול!

ואומר: אֵלֶּה תּוֹלְדֹות שֵׁם שם בן מאת שנה.

ואם תאמר שם הוא הגדול — צריך להיות לו כשהוליד את ארפכשד מאה ושתים שנה;

אלא יפת הוא הגדול.

אם כן, למה הקדים הכתוב את שם? מלמד שהיה צדיק.

דבר אחר:

שנולד מהול — שאין מכהן אלא תמים.

דבר אחר:

למה הקדים הכתוב את שם? לפי שמנין אותיותיו נתן הקדוש ברוך הוא שלוה בין הדורות, מדור המבול עד דור הפלגה — שלש מאות ומ׳ שנה.

דבר אחר:

למה הקדים שם? שנבנה בית המקדש בתחומו,

שנאמר: וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם(בראשית יד, יח).

ואין שלם אלא ירושלם, שנאמר: וַיְהִי בְשָׁלֵם סכּוֹ(תהלים עו, ג).

שני צדיקים קראו לו שני שמות: שם קראו שלם,

אברהם קראו יראה, שנאמר: וַיִּקְרָא אַבְרָהָם את שֵׁם הַמָּקוֹם יְיָ יִרְאֶה(בראשית כב, יד).

אמר הקדוש ברוך הוא: לבטל את אחת מהן אי איפשר; אלא הריני מצרף את שניהן, וקורא אותן ירושלם.

דבר אחר:

למה הקדים שם? שייחלשייחל — שייחד הקדוש ברוך הוא שמו עליו,

שנאמר: וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵי שֵׁם(בראשית ט, כו);

אלהי דוד;

אלהי אליהו — שנאמר: וַיִּקַּח אֶת אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ(מלכים ב ב, יד).

וכולן לא יחל שמו עליהן עד שנפטרו מן העולם ונתקיימה צדקתן,

חוץ מיצחק — שכיון שנעקד, כאלו שמת וניצל.

ומניין שייחל הקדוש ברוך הוא שמו על יצחק בחייו? שנאמר: וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו(בראשית כח, יג).

ומניין שייחל הקדוש ברוך הוא שמו על שם בחייו? שנאמר: בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵי שֵׁם.

דבר אחר:

למה הוקדם שם? ששמש בכהונה גדולה, שנאמר: וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן.

וכיון שבא אבינו אברהם — הוסעהוסע — הוסר, נלקח מן הכהונה, ונכנס אברהם תחתיו,

שנאמר: וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן(בראשית יד, יט), וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן(בראשית יד, כ).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: וכי מקדימין ברכת העבד לברכת קוניוקוניו — אדוניו? חייך, גדולתך אני נותן לו.

וכן הוא אומר: נִשְׁבַּע יְיָ וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק(תהלים קי, ד) —

מפני מה שמתיך כהן? על דבורו שלמלכי צדק, שאמר: וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן.

דבר אחר:

למה הקדים שם? שגלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא שאברהם ובניו וכל ישראל עומדים ממנו —

לפיכך הקדימו, בשביל כבודו של ישראל.

ולא עוד, אלא חמשה בנים היו לו — הקדים הכתוב את השלישי, זה ארפכשד, והניח את עילם, שהיה בכור,

בשביל כבודן שלישראל, שהן עומדין ממנו.

וכיון שבאו ישראל לידי עבירת מעשים בימי אחשורש,

אמר הקדוש ברוך הוא: כלום איחרתי את עילם והקדמתי את ארפכשד אלא בשביל כבודן שלישראל?

עכשו תחזור גדולה לעילם,

שנאמר: בַּיָּמִים הָהֵם כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ אֲשֶׁר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה(אסתר א, ב),

וכתיב: וַאֲנִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה אֲשֶׁר בְּעֵילָם(דניאל ח, ב).

נתן הקדוש ברוך הוא גדולה לתרח — וקיבלו בתשובה.

אמרו: כל אותן השנים היה עובד צלמים;

ואלולי שקיבל הקדוש ברוך הוא תשובתו, לא היה אומר לאברהם: וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹותֶיךָ בְּשָׁלוֹם(בראשית טו, טו) — לשום מחצבתומחצבתו — מקור מחצבתו – אביו עמו.

ולא עוד, אלא שהסכימה דעתו שלתרח לבחור את ארץ ישראל עד שלא נצטוה,

שנאמר: וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן(בראשית יא, לא).

נֹחַ(בראשית ו, ט) — כל נח חסר. למה? שבטלו בימי המבול ששת ימי בראשית.

וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ(בראשית ח, כ) — ויבן שם אמר:

מלמד שהבין נח ואמר: למה ריבה הקדוש ברוך הוא בטהורים ומיעט בטמאים?

אלא שאקח ואקריב מן המרובה (אוצר מדרשים: מן המרובה לקרבן).

לדורות מלא, בר מן חדבר מן חד — חוץ מאחד — לְדֹרֹת עוֹלָם(בראשית ט, יב) דקשתדקשת — של הקשת, דכתיב חסר.

למה? שלא נראתה הקשת עד אותו היום.

וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אׇהֳלֹה(בראשית ט, כא) — כתיב בה״א, וקורין בוי״ו אהלו:

מלמד שלא חרבה ירושלם ושומרון אלא בעון שגגת היין,

שהרי שומרון נקרא אׇהֳלָה(יחזקאל כג, ד), וירושלם אׇהֳלִיבָה.

דבר אחר:

וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אׇהֳלֹה — כתיב בה״א. למה?

אלא שבא לשמש, ונתפזר זרעו, ונתבזה.

אִישׁ צַדִּיק(בראשית ו, ט) —

בכל מקום שנאמר אִישׁ צַדִּיק — ממחה הואממחה הוא — מוחה הוא, מוכיח,

שכל מאה ועשרים שנה נוטע ארזים וקוצצן.

אמרון ליה: למה כדין?אמרון ליה: למה… — אמרו לו: למה כך? אמר להם: כך אמר אדון העולם, שהוא מביא מבול על העולם. אמרו לו: אם יבוא מבול — לא יבוא אלא על בית אביו של אותו האיש (עליך)!

אמרו לו: למה כך?

אמר לון: כן אמר מריה דעלמא, דהוא מייתי מבולא על עלמא.

אמר להם: כך אמר אדון העולם, שהוא מביא מבול על העולם.

אמרון ליה: אין אתא מבולא — לא אתא אלא על בייתיה דאבוה דההוא גברא!

אמרו לו: אם יבוא מבול — לא יבוא אלא על בית אביו של אותו האיש (עליך)!

הדא הוא דכתיב:

לַפִּיד בּוּז לְעַשְׁתּוּת שַׁאֲנָן נָכוֹן לְמוֹעֲדֵי רָגֶל(איוב יב, ה).

אמר רבי אבא בר כהנא:

אמר הקדוש ברוך הוא: כרוז אחד עמד לי בדור המבול — זה נח.

ואינון אמרין כדין ליהואינון אמרין כדין ליה — והם אומרים לו כך: לפיד ליהלפיד ליה — בזוי הוא (״לפיד בוז״ – לפיד נדרש כתואר של בוז).

בּוּז — שהיו מבזים עליו, וקרו ליה: בוזה סבאוקרו ליה: בוזה סבא — וקוראים לו: זקן בזוי.

לְעַשְׁתּוּת שַׁאֲנָן — שהיו קשין כעשתותכעשתות — כמטילי ברזל.

נָכוֹן לְמוֹעֲדֵי רָגֶל — שהיו מוכנין לשני שברים:

שבר מלמעלן, ושבר מלמטן.

עֲשֵׂה לְךָ תֵּיבַת עֲצֵי גֹופֶר(בראשית ו, יד).

אמר רב הונא בשם רבי יוסי:

מאה ועשרים שנה היה מתרה הקדוש ברוך הוא בדור המבול (מדרש ילמדנו: עכב הקדוש ברוך הוא לדור המבול), שמא יעשו תשובה.

כיון שלא עשו — אמר לנח: עֲשֵׂה לְךָ תֵּיבַת עֲצֵי גֹופֶר.

עמד נח ונטע ארזים.

והיו אומרים לו: ארזים אלו למה?

אמר להן: הקדוש ברוך הוא מבקש להביא מבול לעולם, ואמר לי לעשות תיבה, כדי שאמלט בה אני ובני.

והיו משחקים ממנו, ומלעיגים בדבריו.

והיה משקה אותם ארזים, והם גדלים;

והיו אומרים לו: מה אתה עושה? ומשיב להם כענין הזה; והיו מלעיגים עליו.

לסוף קצצן, והיה מנסרן;

והיו אומרין לו: מה אתה עושה? ואומר להן כך; והיה מתרה בהם.

(מדרש ילמדנו: התחיל לעשות התיבה, והיו אומרים לו: תיבה זו למה? והיה משיב להם כענין הזה. וכל כך למה? אמר הקדוש ברוך הוא: שמא יעשו תשובה — כשיראו נטיעת הארזים ועשיית התיבה, אולי ישבר לבם. ולא שבו, והיו משחקים ומלעיגים עליו)

כיון שלא עשו תשובה — הביא עליהם מבול (מדרש ילמדנו: אמר הקדוש ברוך הוא לנח: בא אתה וכל ביתך אל התיבה; מיד): וַיִּמַח אֶת כׇּל הַיְקוּם וגומר(בראשית ז, כג).

דבר אחר:

וַיַּרְא יְיָ(בראשית ו, ה).

זה שאמר הכתוב:

אַנְשֵׁי רָע לֹא יָבִינוּ מִשְׁפָּט(משלי כח, ה) — אילו דור המבול, שהיו חוטאין, ולא היו מסתכלין שהפורענות באה עליהן.

וּמְבַקְשֵׁי יְיָ יָבִינוּ כֹל — זה נח ובניו, ששמעו מהקדוש ברוך הוא שהוא מביא מבול, ונתייראו מהקדוש ברוך הוא.

בא וראה: למה אמר הקדוש ברוך הוא לנח שיעשה תיבה? כדי שיראו אותו שהוא עוסק בה, ויעשו תשובה.

ואילמליואילמלי — ואילו לא כך — לא היה יכול הקדוש ברוך הוא להציל את נח בשמים, או בדברים אחרים?

שאמר לו: עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר(בראשית ו, יד).

צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה(בראשית ו, טז) — ולמה כך?

אמר הקדוש ברוך הוא: מתוך כך שאני אומר לו: עשה תיבה — והוא עוסק בה,

והם מתכנסים אצלו ואומרים לו: נח, מה אתה עושה?

והוא אומר להם: תיבה, שאמר לי הקדוש ברוך הוא שהוא מביא מבול לעולם, שהן מכעיסין אותו —

ומתוך כך עושין תשובה.

כך הקדוש ברוך הוא מחשב; אבל הם לא היו משגיחין עליו.

הוי אומר: אַנְשֵׁי רָע לֹא יָבִינוּ מִשְׁפָּט.

דבר אחר:

וַיַּרְא יְיָ כִּי רַבָּה(בראשית ו, ה).

זה שאמר הכתוב:

אַנְשֵׁי רָע לֹא יָבִינוּ מִשְׁפָּט(משלי כח, ה) —

אלו אנשי דור המבול, שהיו חוטאין ולא היו מסתכלין שפורענות באה עליהם.

וּמְבַקְשֵׁי יְיָ יָבִינוּ כֹל —

זה נח ובניו, ששמע שהקדוש ברוך הוא מביא מבול לעולם, ונתיראו.

ולמד הקדוש ברוך הוא לנח שיעשה תיבה, כדי שיראו אותו ויעשו תשובה.

וכי לא היה הקדוש ברוך הוא יכול להציל את נח באמונתו ובדברו, או להעלותו לשמים —

שאמר לו: עֲשֵׂה לְךָ תֵּיבַת עֲצֵי גֹופֶר(בראשית ו, יד)?

אלא כך אמר הקדוש ברוך הוא:

מתוך שהוא עושה תיבה וכורת ארזים, מתכנשיןמתכנשין — מתכנסים אצלו ואומרים לו:

מה אתה עושה?

והוא אומר להם:

הקדוש ברוך הוא אומר לי: עֲשֵׂה לְךָ תֵּיבַת עֲצֵי גֹופֶר,

מפני שאני מביא מבול לעולם, כשמכעיסים אותי.

והם שומעים ועושים תשובה.

והם לא היו משגיחים, אלא היו רואים ומלעיגים, ולא היו עושים תשובה.

שנאמר: אַנְשֵׁי רָע לֹא יָבִינוּ מִשְׁפָּט.

רבי תחנה אומר:

חמשים שנה עשה נוח את התבה,

שמא ישובו אנשי דור המבול מדרכיהן וממעשיהן הרעים — ולא שבו.

ועד שלא באו מי המבול, היו הטמאים הרבה מן הטהורים;

ומשבאו מי המבול, רצה הקדוש ברוך הוא להמעיט את הטמאים ולהרבות את הטהורים.

לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא לנוח:

הבא אליך אל התבה מכל מיני בהמה טהורה — שבעה שבעה, איש ואשתו,

ומכל מיני בהמה טמאה — שנים שנים, איש ואשתו,

שנאמר: מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה(בראשית ז, ב),

וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טהורה שנים(בראשית ז, ח).

אמר נוח: וכי יש בכוחי לקבצן אלי אל התיבה?

ירדו המלאכים הממונים על כל מין ומין,

וקבצו אותן אליו אל התיבה, ומזונותיהן.

והיו באין מאיליהן:

הובאו אל נח אל התיבה אין כתיב כן, אלא וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּיבָה שְׁנַיִם וגו׳(בראשית ז, טו).

רבי אומר:

כל מי שנכפל שמו — ממחה על מעשים שאינן הגונים.

נח — מאה ועשרים שנה היה ממחה בדור המבול,

ואומר להן: כך אמר לי הקדוש ברוך הוא: שאם אין אתם שבים — הוא מביא עליכם את המבול.

והיו מלעיגין עליו, ואומרין: אם יבוא המבול — לא יבוא אלא על בית אביך.

וכיון שהגיעו שבעת ימים, אמר להן: לסוף שבעת ימים — המבול בא.

מת מתושלח בתחלתן.

אמרו לו: הרי לא בא המבול אלא על בית אביך!

לפיכך עיכב להן המבול שבעת ימי אבלו שלמתושלח.

מלמד שאף אבלן שלצדיקים מעכב על הפורענות.

שם — היה ממחה ביד בניו ובני בניו,

ואומר להן: על מי אתם מבקשין לחלוק? על מי שברא העליונים והתחתונים!

ולא קיבלו ממנו;

אלא אשור עמד ויצא מאצלו, שנאמר: מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר(בראשית י, יא).

תרח — היה ממחה ביד לוט, על ידי שלא היתה בהמתו יוצאה זמומהזמומה — חסומה בזמם (מחסום פה), כדי שלא תשחית את הזרעים,

שנאמר: וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט(בראשית יג, ז).

ומנין שכשם שהיה ריב בין הרועים, כך היה בין אברם ולוט?

שנאמר: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ(בראשית יג, ח).

יעקב — הוכיח את בניו לפני מיתתו.

כיצד עשה? הוכיח את הגדולים, ללמד בהן על השאר,

שנאמר: רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה(בראשית מט, ג), שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים(בראשית מט, ה).

אם לגדולים הוכיח — קל וחומר לקטנים.

משה רבינו — הוכיח את ישראל לפני מיתתו;

אין צריך לומר כמה מיחה בהן קודם פטירתו.

שמואל — היה ממחה בצבא המלחמה:

היו עובדין עבודה זרה, ויוצאין למלחמה ונופלין,

ובאין ואומרין: לָמָּה נְגָפָנוּ הַיּוֹם(שמואל א ד, ג)?

והיה אומר להן: אתם עושין מעשים רעים, ומתרעמין על הקדוש ברוך הוא?

תפסתם מעשה אבותיכם, שעשו מלחמה עם שבט בנימן, ובאו ואמרו: לָמָה יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָיְתָה זֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל(שופטים כא, ג).

וכן הוא אומר: אילת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל יְיָ יִזְעַף לִבּוֹ(משלי יט, ג).

אין אתם יודעין שאין החרב שוטפת אלא הרשעים?

יש לכם ללמוד מאבותיכם, שיצאו שנים עשר אלף וצבאו על מדין, ולא נהרג מהן אחד.

ואם תאמרו שאתם מועטין — והלא הקדוש ברוך הוא מגבר את המעוטין על המרובין,

שנאמר: הַמַּבְלִיג שֹׁד עַל עָז(עמוס ה, ט).

קשה היא הליצות,

שלא מיהרה הפורענות על דור המבול עד שנתלוצצו בנח,

שנאמר: לַפִּיד בּוּז שַׁאֲנָן(איוב יב, ה).

נח היה דומה ביניהן ללפיד,

והיו בוזין את דבריו, ומתלוצצין בו.

איזה סייג עשה איוב לדבריו?

הרי הוא אומר: אִישׁ תָּם וְיָשָׁר(איוב א, ח) —

מלמד שהרחיק איוב מן הדבר שמביא לידי עבירה, ומן הכיעור, ומן הדומה לכיעור.

ומה תלמוד לומר אִישׁ תָּם? מלמד שיצא מהול ממעי אמו.

ולא איוב בלבד יצא מהול, אלא אדם הראשון נברא מהול,

שנאמר: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ(בראשית א, כז).

ואף שת נולד מהול,

שנאמר: וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ(בראשית ה, ג).

ואף נח נולד מהול,

שנאמר: נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹורֹתָיו(בראשית ו, ט).

ואף שם נולד מהול,

שנאמר: וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם(בראשית יד, יח).

ואף יעקב נולד מהול,

שנאמר: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם(בראשית כה, כז).

ואף יוסף נולד מהול,

שנאמר: אֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף(בראשית לז, ב) —

כשם שיעקב נולד מהול, כך יוסף נולד מהול.

אף משה נולד מהול,

שנאמר: וַתֵּרֶאה אֹותוֹ כִּי טוֹב הוּא(שמות ב, ב).

וכי מה ראתה אמו במשה, שהיה נאה ומפואר ומשובח מכל הבריות? אלא מלמד שיצא מהול.

(אבות דרבי נתן, נוסחא שלישית: אף בלעם יצא מהול, שנאמר: נְאֻם שֹׁומֵעַ אִמְרֵי אֵל(במדבר כד, ד))

ושמואל נולד מהול,

שנאמר: וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל הֹולֵךְ וְגָדֵל וָטוֹב(שמואל א ב, כו).

ודוד נולד מהול,

שנאמר: לְדָוִד מִכְתָּם(תהלים טז, א).

(אבות דרבי נתן, נוסחא שלישית: אף כלאב בן דוד יצא מהול, שנאמר: חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי וְאָשִׁיבָה חֹורְפִי דָבָר(משלי כז, יא))

וירמיה נולד מהול,

שנאמר: בְּטֶרֶם אֶצׇּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ(ירמיה א, ה).

וזרובבל נולד מהול,

שנאמר: בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻום יְיָ צְבָאוֹת אֶקָּחֲ זְרֻובָּבֶל בֶּן שְׁלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם יְיָ(חגי ב, כג).

(אבות דרבי נתן, נוסחא שלישית: כל המהולים ט״ו)

תָּמִים(בראשית ו, ט) —

בר חיטה:

כל מי שנאמר בו תָּמִים — השלים עצמו למידת שבוע.

הָיָה —

אמר רבי יוחנן:

כל מי שנאמר בו הָיָה — הוא תחילתו והוא סופו.

אתיבון ליה: והכתיבאתיבון ליה: והכתיב — הקשו לו: והרי כתוב: אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם(יחזקאל לג, כד) —

מעתה הוא תחילתו והוא סופו?!

אמר לוןלון — להם: אף הוא לא תבריהאף הוא לא תבריה — אף זו לא שברה (אינה סותרת את הכלל);

רבי חנינה ורבי יוחנן תריהון אמריןתריהון אמרין — שניהם אומרים:

בן ארבעים ושמונה שנה (אסתר רבה: בן שלש שנים) הכיר אברהם את בוראו.

(אסתר רבה: שנאמר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע(בראשית כו, ה) — מנין עק״ב שמע אברהם לקול בוראו)

ומה מקיים ביהומה מקיים ביה — ומה הוא מקיים בו (כיצד מתפרש בו) הָיָה? מותקןמותקן — מוכן, מזומן להדריך בני כל העולם כולו בתשובה.

הֵן הָאָדָם הָיָה(בראשית ג, כב) — מותקן למיתה;

הַנָּחָשׁ הָיָה(בראשית ג, א) — מותקן לפורענות;

קַיִן הָיָה(בראשית ד, ב) — מותקן לגלות;

(אסתר רבה: כמה דאת אמר: וַיֵּצֵא קַיִן, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד(בראשית ד, טז) — לומר: נע ונד)

איוב הָיָה(איוב א, א) — מותקן לייסורין;

נח הָיָה — מותקן לנס (אסתר רבה: להכיר בוראו);

מֹשֶׁה הָיָה(שמות ג, א) — מותקן לגואל;

מרדכי הָיָה(אסתר ב, ה) — מותקן לגאולה.

רבי לוי ורבנן:

רבי לוי אמר:

כל מי שנאמר בו הָיָה — רואה עולם חדש.

אמר רבי שמואל בן נחמן:

וחמשה הן.

נח — אתמול אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם(איוב יד, יט),

ואמר רבי לוי:

אפילו איסטרובילין שלריחייםאיסטרובילין שלריחיים — הציר הסובב (האבן העליונה) של הריחיים נמחו במים (אסתר רבה: נימוחו במי המבול);

והכה את אמרוהכה את אמר — וכאן אתה אומר: וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה(בראשית ט, יח) — אתמהאאתמהא — בתמיהה! (וכי ייתכן?)!

אלא רואה עולם חדש.

יוסף — אתמול עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ(תהלים קה, יח),

ועכשיו וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט(בראשית מב, ו) —

אלא רואה עולם חדש.

משה — בורח מפני פרעה, ועכשיו הוא משקעו בים —

אלא רואה עולם חדש.

איוב — אתמול יִשְׁפֹּוךְ לָאָרֶץ מְרֵרָתִו(איוב טז, יג),

ועכשיו וַיֹּוסֶף יְיָ אֶת כׇּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה(איוב מב, י) —

אלא רואה עולם חדש.

מרדכי — אתמול היה מוכן לצליבה, ועכשיו הוא צולב את צולבו —

אלא רואה עולם חדש.

(אסתר רבה: אתמול: וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר(אסתר ד, א), ועכשו: וּמׇרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ(אסתר ח, טו))

רבנן אמרירבנן אמרי — החכמים אומרים:

כל מי שנאמר בו הָיָה — זן ופרנס.

נח — זן ופרנס כל שנים עשר חדש,

שנאמר: וְאַתָּה קַח לְךָ מִכׇּל מַאֲכָל(בראשית ו, כא).

ויוסף — וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו(בראשית מז, יב).

משה — זן ופרנס כל ארבעים שנה במדבר.

איוב — וְאֹוכַל פִּתִּי לְבַדִּי(איוב לא, יז)? שמא לֹא אָכַל יָתוֹם מִמֶּנָּה? אתמהא!

מרדכי — מה זן ופרנס?

אמר רבי יודן:

פעם אחת חיזר על כל המניקות כולן, ולא מצא לאסתר מניקה.

רבי ברכיה, רבי אבהו בשם רבי אלעזר:

בא לו חלב, והיה מניקה.

כך דרשה רבי אבהו בציבורה — גחך ציבורהגחך ציבורה — צחק הציבור.

אמרון ליה: ולא מתניתא היא?אמרון ליה: ולא מתניתא היא? — אמרו לו: והלא משנה היא? דבר אחר:

שמעון בן אלעזר אומר: חלב הזכר טהור(משנה מכשירין ו, ז).

אמר רבי לוי, אמר רבי יוחנן:

כל מקום אשר הוא אומר ״היה״ — ראה שלשה עולמות.

כתיב בנח: תָּמִים הָיָה(בראשית ו, ט) —

ראה את העולם ביישובו עד שלא בא המבול,

וראה אותו חרב,

וראה אותו בתיקונו אחר כך —

לכך נאמר בו הָיָה.

משה — כתיב: הָיָה רֹועֶה וגו׳(שמות ג, א):

ראה ישראל עד שלא נתחזק השיעבוד,

וראה בשיעבוד,

וראה אותן כשנגאלו.

אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה(אסתר ב, ה) — ראה שלשה עולמות:

עד שלא נשתעבדו ביד המן,

וראה אותם בגזירות שנגזרו עליהם,

וראה אותם בגאולתם.

איוב — כתיב: אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ(איוב א, א) — וראה שלשה עולמות:

היה תם,

ונתייסר בייסורין,

ואחר כך נתרפא.

ואף יוסף כתיב בו ״היה״:

אֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹועֶה(בראשית לז, ב).

אֵלֶּה תּוֹלְדֹות נֹחַ, אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ(בראשית ו, ט) —

שלשה כתיב בפסוק זה. למה?

זה אחד משלשה שראו שלשה עולמות: נח, דניאל ואיוב.

נח — ראה עולם בישובו, וראהו בחרבנו, וחזר וראהו בישובו;

דניאל — ראה בנין בית ראשון, וראהו חרב, וחזר וראהו בנוי בבניין שני;

איוב — ראה בניין ביתו וחרבנו, וחזר וראהו ביישובו.

תָּמִים הָיָה בְּדֹורֹותָיו —

זה אחד משבעה מהולים שנולדו בעולם:

אדם הראשון נברא מהול;

ושת בנו נולד מהול, דכתיב: וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ בצלמו(בראשית ה, ג);

נח נולד מהול — תָּמִים הָיָה בְּדֹורֹותָיו;

יעקב נולד מהול, דכתיב: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם(בראשית כה, כז);

ויוסף נולד מהול, שנאמר: ואֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף(בראשית לז, ב) — שהיה דומה לאביו;

משה נולד מהול, דכתיב: וַתֵּרֶא אֹותוֹ כִּי טוֹב הוּא(שמות ב, ב);

ואיוב נולד מהול, דכתיב: אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וגו׳(איוב א, ח).

מה כתיב למעלה מן העניין? וּמֹשֶׁה הָיָה רֹועֶה(שמות ג, א).

הרבה נתיחדו עד שלא באו לעולם.

המות מתוקן היה שיבא לעולם,

שנאמר: וְחֹושֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם(בראשית א, ב) — זה מלאך המות, שמחשיך פני הבריות.

כדכתיב: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כׇּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד(בראשית א, לא) — וכבר היה מתוקן,

דכתיב: וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹוהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ.

ולא הביא את המות אלא על ידי הנחש, שהיה מתוקן,

שנאמר: וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם(בראשית ג, א).

וצפוי היה לפני הקדוש ברוך הוא שאדם עתיד לאכל ממנו וימות בעלילה,

דכתיב: כִּי בְּיוֹם אֲכׇלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת(בראשית ב, יז).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אין זו משל עכשיו, שכבר היה מתוקן,

וכתיב: הֵן הָאָדָם הָיָה(בראשית ג, כב).

עתיד היה המבול עתיד לבוא לעולם, ויתפלט ממנו נח ובניו,

דכתיב: נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹורֹותָיו(בראשית ו, ט).

צפוי היה שצדיק היה עומד ועולם מתנהג בו — והעמיד לאברהם,

דכתיב: אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם(יחזקאל לג, כד).

עתידים היו היסורין לעמוד — והיה איוב מותקן שיבואו על ידיו,

דכתיב: אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ(איוב א, א).

עתידין ישראל לימכר בימי המן — והיה מותקן להם מרדכי, שינצלו על ידיו.

עתידין ישראל להשתעבד למצרים — והיה יוסף מותקן להם,

דכתיב: וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם(שמות א, ה).

עתידין ישראל להגאל ממצרים — והיה משה מותקן להם:

וּמֹשֶׁה הָיָה רֹועֶה.

וּמֹשֶׁה הָיָה רֹועֶה(שמות ג, א) —

כל מי שכתוב בו ״היה״ — מתוקן לכך.

והָאָדָם הָיָה(בראשית ג, כב) — מתוקן לכך היה:

מתוקן היה מות לבא בעולם,

שנאמר: וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם(בראשית א, ב) — זו מיתה, שמחשיך פני הבריות.

וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם(בראשית ג, א) — מתוקן לפורענות היה.

בנח כתיב בו ״היה״ — מתוקן היה לגאולה.

ויוסף כתיב בו ״היה״ — מתוקן לפרנסה.

ומרדכי — להצלה.

ומשה — לגאולה.

מתחלת ברייתן נתקנו לכך.

גופאגופא — גוף הדברים:

הֶבֶל בְּנֵי אָדָם כָּזָב בְּנֵי אִישׁ(תהלים סב, י).

מאי שנאמאי שנא — מה שונה הֶבֶל באדם, וכָּזָב באיש?

אמר דוד: אֲנִי אָמַרְתִּי בְחׇפְזִי כׇּל הָאָדָם כֹּוזֵב(תהלים קטז, יא) —

משום דאדםמשום דאדם — מפני ש״אדם״ כתיב ברישאברישא — בתחילה, דכתיב:

וַיֹּאמֶר אֶת קֹולְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹום אָנֹכִי(בראשית ג, י) —

משום הכי משקרמשום הכי משקר — משום כך משקר.

הא עלמאהא עלמא — הרי העולם — קים ליה מנח דלא משקרקים ליה מנח דלא משקר — יודע על נח שאינו משקר, דכתיב: אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה(בראשית ו, ט) —

אפילו הכי לא אהניאפילו הכי לא אהני — אף על פי כן לא הועיל:

אעיקרא עתיקא אזליאעיקרא עתיקא אזלי — הולכים אחר העיקר הישן.

תָּמִים הָיָה(בראשית ו, ט) —

רבי יהודה ורבי נחמיה.

חד אמר: בשני דורות — בדור המבול ובדור הפלגה;

וחד אמר:

בשלשה דורות — בדור המבול ובדור הפלגה ובדור סדום.

אִישׁ — שהיה כמלאך, שנאמר: אִישׁ — וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל(דניאל ט, כא).

צַדִּיק — שהיה יסוד עולם.

תָּמִים — שהקריב כבש תמים בן שנתו לעולה.

בְּדֹורֹותָיו — בעשרה דורות שמאדם ועד נח.

וּשְׁנֵי לְאֻומִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ(בראשית כה, כג) — חד גזור וחד אינו גזורחד גזור וחד אינו גזור — אחד מהול ואחד אינו מהול; מכאן את למד שיעקב נולד מהול.

זה אחד משלשה עשר שנולדו מהולים, ואלו הן:

אדם הראשון, שת, חנוך, נח, שם, תרח, יעקב,

יוסף, משה, שמואל, דוד, ישעיה, ירמיה.

אדם — תחלת בריאתו של הקדוש ברוך הוא;

שת — שנאמר: וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ(בראשית ה, ג);

חנוך — שנאמר: וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ(בראשית ה, כד), ונאמר: הִתְהַלֶּךְ נֹחַ(בראשית ו, ט) — לגזירה שוה;

נח — שנאמר: צַדִּיק תָּמִים;

שם — שנאמר: אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם שֵׁם(בראשית יא, י) —

שכל מי שנכפל שמו נולד מהול: שם שם, נח נח, תרח תרח;

יעקב — שנאמר: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם(בראשית כה, כז), ואומר: יַעֲקֹב יַעֲקֹב(בראשית מו, ב);

יוסף — שנאמר: אֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף(בראשית לז, ב) — מלמד שנולד מהול כמוהו;

משה — שנאמר: מֹשֶׁה מֹשֶׁה(שמות ג, ד), ונאמר: וַתֵּרֶא אֹותוֹ כִּי טוֹב הוּא(שמות ב, ב) — שנולד מהול;

שמואל — שנאמר: שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל(שמואל א ג, י);

ישעיה — שנאמר: יְיָ מִבֶּטֶן קְרָאָנִי מִמְּעֵי אִמִּי הִזְכִּיר שְׁמִי(ישעיה מט, א);

ירמיה — שנאמר: בְּטֶרֶם אֶצׇּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ(ירמיה א, ה);

דוד — שנאמר: מִכְתָּם לְדָוִד(תהלים טז, א) — מך תם.

שלשה עשר בני אדם יצאו מהולין ממעי אמן, ואלו הן:

אדם, שת, ונח, שם, יעקב, יוסף, משה,

בלעם, איוב, שמואל, דוד, ירמיה, זרובבל.

אדם מנין? שנאמר: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ(בראשית א, כז) — מהו בְּצַלְמוֹ? בצלם הראוי לו.

שת מנין? שנאמר גם בו, שנולד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ(בראשית ה, ג).

נח מנין? שנאמר בו: צַדִּיק תָּמִים הָיָה(בראשית ו, ט).

שם מנין? שנאמר: וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם(בראשית יד, יח).

יעקב מנין? שנאמר: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם(בראשית כה, כז).

יוסף מנין? שנאמר: אֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף(בראשית לז, ב) — כמו שנולד יעקב, כך נולד יוסף.

משה מנין? שנאמר: וַתֵּרֶא אֹותוֹ כִּי טוֹב הוּא(שמות ב, ב) — שנולד מהול.

בלעם מנין? שנאמר: וּנְאֻום הַגֶּבֶר שְׁתֻום הָעָיִן(במדבר כד, ג) — אל תקרא שתום העין אלא סתום העין.

איוב מנין? שנאמר בו: אִישׁ תָּם וְיָשָׁר(איוב א, ח).

שמואל מנין? שנאמר: וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל הֹולֵךְ וְגָדֵל וָטוֹב(שמואל א ב, כו).

דוד מנין? שנאמר: מִכְתָּם לְדָוִד(תהלים טז, א).

ירמיה מנין? שנאמר: בְּטֶרֶם אֶצׇּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ(ירמיה א, ה).

זרובבל מנין? שנאמר: בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ צְבָאוֹת אֶקָּחֲךָ זְרֻובָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם יְיָ וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם וגו׳(חגי ב, כג).

רבי אליעזר שאל לרבי יהושע.

אמר לו: רבי, מה יעשה אדם וינצל מדינה שלגיהנם?

אמר לו: יעסוק בתורה ובמעשים טובים.

אמר לו: אם כן, אף אומות העולם עושין מצות ומעשים טובים — יכולין ליפטר מדינה שלגיהנם?

אמר לו: בני, לא דיברה תורה במתים.

אמר לו רבי אליעזר: אביא לך טעם ממה שלמדת אותו.

אמר לו: הבא.

אמר לו: פעם שמעתי ממך, שהייתה דורש בבית המדרש ואומר:

טוֹב רָשׁ הוֹלֵךְ בְּתֻומּוֹ(משלי יט, א) מֵעִיקֵּשׁ דְּרָכַיִם(משלי כח, ו).

טוֹב רָשׁ הוֹלֵךְ בְּתֻומּוֹ —

כל מי שהולך בתומו בעולם הזה לפני בוראו, עתיד להינצל מדינה שלגיהנם לעתיד לבוא.

שכן מצינו בנח, שמתוך שהלך בתומו נקרא צדיק,

שנאמר: נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה(בראשית ו, ט).

וכן מצינו באברהם, שמתוך שהלך בתום נקרא תם,

שנאמר: הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים(בראשית יז, א).

ולאוולאו — ולא זה בלבד, אלא זכה לקנות שמים וארץ,

שנאמר: בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹונֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ(בראשית יד, יט).

שָׁמַיִם — שזכו בניו להנחיל את התורה שניתנה מן השמים;

וָאָרֶץ — שזכו לפרות ולרבות כעפר הארץ.

וכל כך למה? בשביל תמימות שהיתה בו.

וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלׇפְחָד(במדבר כז, א) —

הא כל אדם כשר שעומד בתוך השבט — הרי זה שבח לכל שבטו;

קל וחומר לביתו, קל וחומר לגופו, קל וחומר למשפחתו, קל וחומר לבית אביו.

וכן הוא אומר: וְאִתּוֹ אׇהֳלִיאָב(שמות לח, כג) וכו׳ —

שבח לשבטו, קל וחומר למשפחתו כו׳.

וַתִּקְרַבְנָה — הא כל אדם כשר שעומד בתוך דור רשע — זכה ליטול שכר כולן.

נח עומד בדור המבול — זכה ליטול שכר כולן;

אברהם עומד בדור הפלגה — זכה ליטול שכר כולן;

לוט עומד באנשי סדום — זכה ליטול שכר כולן;

אלו עמדו בדור המדבר — זכו ליטול שכר כולן.

ללמדך באיזו שעה עמדו לפני משה: בשעה שאמרו ישראל נִתְּנָה רֹאשׁ(במדבר יד, ד).

אמר להן משה: והלא ישראל מבקשין לחזור למצרים, ואתנה מבקשות נחלה בארץ?

אמרו: יודעות אנו שסוף כל ישראל להחזיק בארץ,

שנאמר: עֵת לַעֲשׂוֹת לַיְיָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ(תהלים קיט, קכו).

אל תהי קורא כן, אלא הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ — עֵת לַעֲשׂוֹת לַיְיָ.

וכן הוא אומר: וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים(מלכים ב ה, ב), וַתֹּאמֶר אֶל גְּבִרְתָּהּ(מלכים ב ה, ג) —

מגיד שאמרה לה: כך וכך מטהרין את העני, כך וכך מטהרין את העשיר,

שנאמר: כָּזֹאת וְכָזֹאת דִּבְּרָה הַנַּעֲרָה(מלכים ב ה, ד) —

מגיד שהיתה יודעת פרשת נגעים.

אבל אין את יודע מתי היו של בית אביה עושין את התורה?

בשעה שאמר להן: עַד מָתַי אַתֶּם פֹּוסְחִים(מלכים א יח, כא) —

לקיים מה שנאמר: עֵת לַעֲשׂוֹת לַיְיָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ.

אל תהי קורא כן, אלא הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ — עֵת לַעֲשׂוֹת יי.

וכן היה הילל אומר:

בשעת המפזרין — כנס את הרגל;

דלית קפיץ — קני מינהדלית קפיץ — קני מינה — במקום שאין קופצים (לקנות) — קנה ממנו;

באתר דלית גובריןבאתר דלית גוברין — במקום שאין אנשים — השתדל להיות גבר.

בְּדֹורֹותָיו(בראשית ו, ט) —

רבי יודן ורבי נחמיה:

רבי יודן אמר:

בדורותיו היה צדיק;

הא אילו היה בדורו שלמשה או בדורו שלשמואל — לא היה צדיק.

בשוק סמייה צוחין לעוירא: בר רב אורהבשוק סמייה צוחין לעוירא: בר רב אורה — בשוק העיוורים קוראים לשתום העין: בן רב האור (בעל עיניים).

לאחד שהיה לו מרתף אחד שליין.

פתח חבית ראשונה — ומצאה שלחומץ;

ושנייה — שלחומץ;

ושלישית — ומצאה שלחומץ;

רביעית — מצאה קוססקוסס — יין שהתחיל להחמיץ.

אמרון ליה: קוסס הוא!אמרון ליה: קוסס… — אמרו לו: קוסס הוא (מתחיל להחמיץ)! אמר להם: ויש כאן טוב ממנו? אמרו לו: לא.

אמרו לו: קוסס הוא (מתחיל להחמיץ)!

אמר לון: ואית הכא טב מניה?

אמר להם: ויש כאן טוב ממנו?

אמרון ליה: לא.

אמרו לו: לא.

רבי נחמיה אמר:

כך: אם בדורותיו היה צדיק —

בדורו שלמשה או בדורו שלשמואל — על אחת כמה וכמה!

לצלוחית שלאפובלסמוןשלאפובלסמון — של שרף הבלסם, בושם האפרסמון, מוקפת צמיד פתילצמיד פתיל — מכסה מהודק (לשון הכתוב במדבר יט, טו) ומונחת בין הקברות, והיה ריחה נודף;

אילו היתה חוץ לקברות — על אחת כמה וכמה!

לבתולה שהיתה שרויה בשוקן שלזונות, והיתה צנועה ביותר;

אילו היתה בשוקן שלכשירות — על אחת כמה וכמה!

כך נח: אם בדורותיו היה צדיק —

אילו היה בדורותיו שלמשה או בדורותיו שלשמואל — על אחת כמה וכמה!

בְּדֹורֹותָיו(בראשית ו, ט) — ולא בדורות אחרים.

רבי יהודה ורבי נחמיה.

חד אמר:

תמים היה בדור המבול ובדור הפלגה; שאילו היה בדורו של אברהם — לא מצא ידיו ורגליו.

משל לחבית של אפרסמוןאפרסמון — בושם, שמן האפרסמון שהיתה מונחת במקום המטונף: במקומה ריחה נודף; שלא במקומה — אין ריחה נודף.

וחד אמר:

תָּמִים הָיָה בְּדֹורֹותָיו — כל שכן בדורות אחרים.

משל לצלוחית של פליטוןפליטון — בושם משובח, שמן נרד שהיתה מונחת במקום הטנופת, והיה ריחה נודף: ומה במקום הטנופת ריחה נודף — כל שכן במקום המבוסם!

אֵלֶּה תּוֹלְדֹות(בראשית ו, ט) —

מהו בְּדֹורֹותָיו? יש דורשין לשבח, ויש דורשין לגנאי.

צדיק בדורותיו — ולא בדורות אחרים.

משל למה הדבר דומה? אם יתן אדם סלע של כסף בתוך סלעים של נחשת — אותה של כסף נראית נאה;

כך היה נח נראה צדיק בדור המבול: תָּמִים הָיָה בְּדֹורֹותָיו.

יש דורשין אותו לשבח. כיצד?

לנערה שהיתה שרויה בשוק של זונות והייתה כשירה — אילו הייתה בשוק הכשירות, על אחת כמה וכמה.

משל לחבית של אפרסמוןאפרסמון — בושם, שמן האפרסמון שהייתה נתונה בקבר והייתה ריחו טוב — אילו היה בבית, על אחת כמה וכמה.

תָּמִים הָיָה — שנולד מהול. עשרה בני אדם נולדו מהולים.

דבר אחר: אֵלֶּה תּוֹלְדֹות נֹחַ נֹחַ —

שני פעמים למה?

אמר הקדוש ברוך הוא: בשביל לפייס לכל באי העולם, שלא יהרהרו לומר שלא היה צדיק אלא בדורו.

אמר הקדוש ברוך הוא: שקול הוא לפני כאברהם.

אמר רבי יהודה בר שלום:

נאמר שני פעמים אַבְרָהָם אַבְרָהָם(בראשית כב, יא);

וכן ביעקב;

וכן במשה;

וכן בשמואל;

וכן נֹחַ נֹחַ — בשביל להשוות לצדיקים.

דבר אחר: נֹחַ נֹחַ —

נֹחַ בעולם הזה, נֹחַ בעולם הבא.

אמר הקדוש ברוך הוא: כשנביא לנחם את ירושלים — בנח הצדיק אני נשבע לה שאיני משעבד בניה עוד,

שנאמר: כימי נֹחַ זֹאת לִי(ישעיה נד, ט).

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה(ויקרא א, א).

זה שאמר הכתוב:

אָז דִּבַּרְתָּ בְחָזוֹן לַחֲסִידֶיךָ וַתֹּאמֶר שִׁוִּיתִי עֵזֶר עַל גִּבּוֹר הֲרִימוֹתִי בָחוּר מֵעָם(תהלים פט, כ).

אף על פי שדיבר הקדוש ברוך הוא עם אדם הראשון, וצוהו על עץ הדעת — הוא לעצמו היה בעולם;

וכן נח — אף על פי שדיבר עמו, הוא היה תָּמִים בְּדֹורֹותָיו(בראשית ו, ט);

וכן אברהם, וכן יצחק, וכן יעקב — יחידים היו בעולם.

אבל משה — כמה צדיקים היו בעולם: שבעים זקנים, בצלאל ואורי, ואהרן ובניו, והנשיאים —

ולא קרא מכולם אלא משה.

הוי אומר: הֲרִימוֹתִי בָחוּר מֵעָם — זה משה,

דכתיב: לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ(תהלים קו, כג).

באדם הוא אומר: וַיַּפֵּל יְיָ אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וגו׳(בראשית ב, כא);

בנח הוא אומר: נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ(בראשית ו, ט);

ביפת הוא אומר: יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת(בראשית ט, כז);

בשם הוא אומר: בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵי שֵׁם(בראשית ט, כו), עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק(תהלים קי, ד);

בעבר הוא אומר: שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ(בראשית י, כה) —

אלו נביאים שעמדו לעולם עד שלא בא אבינו אברהם לעולם.

ומשבא אבינו אברהם לעולם:

בלעם ואביו, ואיוב מארץ עוץ, ואליפז התימני, ובלדד השוחי, וצופר הנעמתי, ואליהו בן ברכאל הבוזי —

אלו נביאים שנתנבאו לאומות עד שלא ניתנה התורה לישראל.

אבל משנתנה תורה לישראל — פסקה רוח הקדש מן האומות.

וכן במשה הוא אומר: וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וגו׳(שמות לג, טז).

מנין שעשה הקדוש ברוך הוא רצונו? שנאמר: הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית וגו׳(שמות לד, י) —

באותה שעה פסקה רוח הקדש מן האומות.

הקדוש ברוך הוא בחר באדם הראשון מכל הבריות.

ומאדם ומדורותיו — בחר בנח, וקרא אִישׁ צַדִּיק תָּמִים(בראשית ו, ט),

דכתיב: אֵלֶּה תּוֹלְדֹות נֹחַ וגו׳.

ומנח ומבניו — בחר בשם,

דכתיב: בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵי שֵׁם(בראשית ט, כו),

ואומר: וְיִשְׁכֹּון בְּאׇהֳלֵי שֵׁם(בראשית ט, כז).

ומשם ומדורות אחריו — בחר בעבר; לכך נקרא אברהם על שמו,

דכתיב: וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד וגו׳(בראשית יד, יג).

ומאברהם ובניו — בחר ביצחק,

דכתיב: כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע(בראשית כא, יב).

ומיצחק ובניו — בחר ביעקב וישראל,

דכתיב: כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ וגו׳(תהלים קלה, ד).

לכך אמר הכתוב: וּבְךָ בָּחַר יְיָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻולָּה(דברים יד, ב).

אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ(בראשית ו, ט).

רבי יודן ורבי נחמיה:

רבי יודן אמר:

למלך שהיו לו שני בנים, אחד גדול ואחד קטן.

אמר לקטון: הלך עמי;

אמר לגדול: הלך לפניי.

כך אברהם, שהיה כוחו יפה — אמר לו: הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי(בראשית יז, א);

אבל נח, שכוחו רע — אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ.

רבי ברכיה אמר:

לאוהבו שלמלך, שהיה משתקע במבואות אפיליםמבואות אפילים — סמטאות חשוכות.

הציץ המלך וראהו.

אמר לו המלך: עד שאתה משתקע במבואות אפילים — בוא והלך עמי.

אבל אברהם —

למלך שמשתקע במבואות אפילים;

הציץ אוהבו, והתחיל מאיר לו מבין החלון.

אמר לו: עד שאת מאיר לי דרך החלון — בוא והאר לפניי.

כך אמר לאברהם אבינו:

עד שאת לי מאיר ממיסופוטימיא מחברותיהממיסופוטימיא מחברותיה — מארם נהריים ומן הערים שסביבה — בוא והאיר לי בארץ ישראל.

הדא הוא דכתיב:

וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹותַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק(בראשית מח, טו).

רבי ברכיה אמר רבי יוחנן וריש לקיש:

לרועה שהיה ער ומביט בצאנו;

ריש לקיש: נשיא שהוא מהלך וזקנים לפניו.

על דעתיה דרבי יוחנןעל דעתיה דרבי יוחנן — לדעתו של רבי יוחנן — אנו צריכין לכבודו;

ועל דעתיה דריש לקישועל דעתיה דריש לקיש — ולדעתו של ריש לקיש — הוא צריך לכבודינו.

כתיב בנח: אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ(בראשית ו, ט), וכתיב באברהם: הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי(בראשית יז, א) —

מי שהוא קורא סבור שנח היה גדול מאברהם; ואינו כן.

רבי יוחנן וריש לקיש.

רבי יוחנן אמר:

למה כתיב בנח: אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ?

משל למה הדבר דומה? למלך שהיו לו שני בנים, אחד גדול ואחד קטן:

הקטן היה אוחז בו, כדי שלא יפול;

והגדול היה הולך לפניו.

כך כתיב בנח: אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ — שלא ישתקע בדור המבול.

אבל אברהם, שהיה יתידו של עולם והיה צדיק — אמר לו הקדוש ברוך הוא: הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים.

אמר ריש לקיש:

משל למה הדבר דומה? למלך שהיה לו אוהב, והיה משוקע בטיט, ואחז בידו והעלה אותו מן הטיט.

כך נח היה משוקע בטיט; ראהו הקדוש ברוך הוא — נתן לו יד, והעלהו מן הטיט.

ואברהם למה היה דומה? למלך שהיה מהלך בחשיכה; בא אהבו וראה אותו, והאיר לו.

אמר לו המלך: עד שאתה מאיר לי — בא והלך לפני.

כך אברהם: היו כל העולם רשעים, והוא צדיק.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: עד שאתה מאיר במזרח — הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי.

בנח כתיב: אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ, וכתיב באבות העולם: הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו(בראשית מח, טו).

אמר רבי יוחנן:

למה היו האבות דומין לפני הקדוש ברוך הוא? לרועה שהיה מהלך, וצאנו מהלכת לפניו.

אמר לו ריש לקיש:

עד עכשיו הצאן היו צריכין לרועה!

אלא למה היו האבות דומין לפני הקדוש ברוך הוא? לנשיא שהיה מהלך, והיו זקניו מהלכין לפניו, והזקנים מודיעים כבודו של נשיא.

כך היו אבות העולם הולכים לפניו, שנאמר: אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ.

הוי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי.

אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ(בראשית ו, ט) —

(מדרש ילמדנו; בתי מדרשות: מלמד) שהיה הקדוש ברוך הוא סומכו, שלא ישתקע במעשה דור המבול.

משל למלך שהיה לו בן, והיה הולך בשליחות אביו, והיה לפניו דרך משוקע (מדרש ילמדנו; בתי מדרשות: משוקעת) בטיט, והיה המלך סומכו שלא ישתקע בטיט.

אבל אברהם כתיב ביה: הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים(בראשית יז, א);

ובאבות כתב: הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹותַי לְפָנָיו(בראשית מח, טו) —

שהיו מריחין בשכינה, והיו מקדימין והולכין לפניו לעשות רצונו.

וְזֹאת הַבְּרָכָה(דברים לג, א) —

זה שאמר הכתוב:

רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּולָּנָה(משלי לא, כט) —

מדבר במשה, שנתעלה יותר מן הכל.

כיצד? אדם הראשון אומר למשה: אני גדול ממך, שנבראתי בצלמו של הקדוש ברוך הוא.

מניין? שנאמר וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ(בראשית א, כז).

אמר לו משה: אני נעליתי יותר ממך.

אתה — כבוד שניתן לו לוקח ממך, שנאמר אָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין(תהלים מט, יג);

אבל אני — זיו פנים שנתן לי הקדוש ברוך הוא עמי, שנאמר לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וגו׳(דברים לד, ז).

נח אמר למשה: אני גדול ממך, שנוצלתי בדור המבול.

אמר לו משה: אני נעליתי יותר ממך.

אתה הצלת את עצמך, ולא היה בך כח להציל את דורך;

אבל אני הצלתי את עצמי ואת דורי כשנתחייבו כלייה בעגל.

מניין? שנאמר וַיִּנָּחֶם יְיָ עַל הָרָעָה וגו׳(שמות לב, יד).

למה הדבר דומה? לשתי ספינות שהיו בים, והיו בתוכם שתי קברניטיןקברניטין — רבי חובלים, מנהיגי ספינה:

אחד הציל עצמו ולא הציל את ספינתו, ואחר הציל את ספינתו ואת עצמו.

למי היו מקלסין? למי אותן שהציל עצמו ואת ספינתו.

כך נח לא הציל אלא עצמו, אבל משה הציל את עצמו ואת דורו —

הוי וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּולָּנָה.

דבר אחר:

אברהם אמר למשה: אני גדול ממך, שהייתי אב לעוברין ושבים.

אמר לו משה: נעליתי אני ממך — שאתה היית זן בני אדם עריליםערילים — ערלים, ואני הייתי זן בני אדם מהולין;

ולא עוד, אתה זנת ביישוב ואני זנתי במדבר.

יצחק אמר למשה: אני גדול ממך, שפשטתי את צוארי על גבי המזבח וראיתי פני שכינה.

אמר לו משה: אני נעליתי ממך — שאתה ראית פני שכינה וכהו עיניך,

וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וגו׳(בראשית כז, א) — מהו מֵרְאֹות? מראות פני השכינה;

אבל אני הייתי מדבר עם השכינה פנים בפנים ולא כהו את עיני,

שנאמר לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה.

ויעקב אמר למשה: אני גדול ממך, שנתפגשתי עם המלאך בפרופרין שלךפרופרין שלך — בתחום שלך, במקומך ונצחתי אותו.

אמר לו: אתה נפגשת עם המלאך בפרופרין שלך, ואני עליתי אצלן בפרפרין שלהןבפרפרין שלהן — בתחום שלהם, במקומם, והן מתיראין ממני.

מניין? שנאמר מַלְאכֵי צְבָאוֹת יִדֹּודוּן יִדֹּודוּן(תהלים סח, יג).

לפיכך אמר שלמה רַבּוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כולנה.

אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל ונתעלית מן הכל — יברך את ישראל, וְזֹאת הַבְּרָכָה.

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: כלום אתה צדיק מאדם הראשון ודורו?

אמר לו: כן — אדם הראשון וחוה פיתה אותם נחש, ואני החייתי מתים בנחש.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: כלום אתה גדול מנח ודורו?

אמר לו: כן — נח, הבאת עליו ועל דורו מי המבול, ונח לא בקש רחמים על דורו;

ואני אמרתי: וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ(שמות לב, לב).

אמר לו: כלום אתה גדול מאברהם, שנסיתי אותו בעשרה נסיונות?

אמר לו: יצא ממנו ישמעאל, שיאבדו בניו את בניך וכו׳.

אמר לו: האתה גדול מיצחק?

אמר לו: יצא מחלציו מי שיחריב את ביתך, ובניו יהרגו את בניך, כהניך ולויך.

אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ(בראשית ו, ט) —

כיון שאבד דור המבול, תפס בידו של נח והיה מטייל עמו.

ואמר הקדוש ברוך הוא: בני, נח צדיק היה, והייתי תופס בידו ומטייל עמו;

אף אתם, שנקראתם צדיקים — שנאמר: וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים וגו׳(ישעיה ס, כא) —

לעתיד לבא אף אני עתיד להיות מטייל עמכם,

שנאמר: וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם(ויקרא כו, יב).

בְּנֵי אִישׁ עַד מֶה כְבוֹדִי לִכְלִימָּה וגו׳(תהלים ד, ג).

בְּנֵי אִישׁ — אילו דואג ואחיתופל.

ולמה קורא אותם בְּנֵי אִישׁ? שהן בני אברהם יצחק ויעקב.

ואין אִישׁ אלא אבינו אברהם,

כמה דאת אומר וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא(בראשית כ, ז).

ואין אִישׁ אלא אבינו יצחק,

כמה דאת אומר מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹולֵךְ וגו׳(בראשית כד, סה).

ואין אִישׁ אלא אבינו יעקב,

כמה דאת אומר וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם(בראשית כה, כז).

עַד מֶה כְבוֹדִי לִכְלִימָּה — אמר דוד:

עד מתי אתם מכלימים בכבודי, וקורין אותי בן ישי?

מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי(שמואל א כ, כז),

רָאִיתִי בֵּן יִשַׁי(שמואל א טז, יח),

גַּם לְכֻלְּכֶם יִתֵּן בֶּן יִשַׁי(שמואל א כב, ז) —

לית לי שםלית לי שם — וכי אין לי שם??

תֶּאֱהָבוּן רִיק — מרדפים אותי אחרי דברים של ריקנות:

עזבו, שכחו (מדרש תהלים: אֱלֹהִים עֲזָבוֹ רִדְפוּ וְתִפְשׂוּהוּ(תהלים עא, יא), אלהים שכחו, אלהים סילק שכינתו ממנו) — אין המלכות חוזרת לו מעתה.

אלא תְּבַקְשׁוּ כָזָב סֶלָה — מה אתם סבורים?

על שנוטלה מלכותי ממני לשעה — שהיא לעולם?

וּדְעוּ כִּי הִפְלָא יְיָ חָסִיד לוֹ(תהלים ד, ד) — כבר בשרני על ידי נתן הנביא ואמר לי:

גַּם יְיָ הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת(שמואל ב יב, יג).

דבר אחר:

בְּנֵי אִישׁ — אילו אומות העולם.

ולמה הוא קורא אותם בְּנֵי אִישׁ? שהיו באים (מדרש תהלים; פסיקתא רבתי: שהן באין) מבני בניו של נח (פסיקתא רבתי: שנקרא איש).

ואין אִישׁ אלא נח,

כמה דאת אומר ונֹחַ אִישׁ צַדִּיק(בראשית ו, ט).

(פסיקתא רבתי: אמר הקדוש ברוך הוא לאומות העולם: רשעים!)

עַד מֶה כְבוֹדִי לִכְלִימָּה — זה בית המקדש (פסיקתא רבתי: שנקרא כבוד, שנאמר: כִּסֵּא מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מִקְדָּשֵׁינוּ(ירמיה יז, יב)).

אמר הקדוש ברוך הוא: עד מתי אתם מכלימים בכבוד ביתי?

מרקקים בו, מטנפים בו, עוברים בו עבירותיכם (פסיקתא רבתי: עד מתי מדקדקים בו ומעמידין בו עבודה זרה).

תֶּאֱהָבוּן רִיק — מרדפים אחרי דברים של ריקנות:

עזבו, שכחו (מדרש תהלים: מה אתם אומרים: עזבו הקדוש ברוך הוא ושכחו; פסיקתא רבתי: ואומרים: עזבו הקדוש ברוך הוא, שבחו) — אין השכינה חוזרת לו מעתה.

אלא תְּבַקְשׁוּ כָזָב סֶלָה — מה אתם סבורים?

על שסילקתי שכינתי ממנו לשעה — שהיא לעולם?

וּדְעוּ כִּי הִפְלָא יְיָ חָסִיד לוֹ — כבר בשרתיו על ידי ישעיה הנביא ואמרתי לו:

עֲנִיָּיה סֹועֲרָה לֹא נֻוחָמָה(ישעיה נד, יא).

הֲפַכְפַּךְ דֶּרֶךְ אִישׁ וָזָר(משלי כא, ח) —

זה עשו הרשע, שהוא מתהפך ובא על ישראל בגזירות:

גנבתון? — לא גנבנון.גנבתון? — לא… — גנבתם? — לא גנבנו. הרגתם? — לא הרגנו. לא גנבת — מי גנב עמך? לא הרגת — מי הרג עמך? קונס אותם, מזמין אותם [לדין]: הבא את מס הגולגולת שלך, הבא את הארנונה שלך (מס המזון לצבא), הבא את מס הדימוסיא שלך (מס המלכות)!

גנבתם? — לא גנבנו.

קטלתון? — לא קטלנון.

הרגתם? — לא הרגנו.

לא גנבת — מאן גנב עמך?

לא גנבת — מי גנב עמך?

לא קטלת — מאן קטל עמך?

לא הרגת — מי הרג עמך?

קניס להון, יזמי להון:

קונס אותם, מזמין אותם [לדין]:

אייתי גולגולתך, אייתי ארנונך, אייתי דימוסך!

הבא את מס הגולגולת שלך, הבא את הארנונה שלך (מס המזון לצבא), הבא את מס הדימוסיא שלך (מס המלכות)!

אִישׁ — זה עשו: וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹודֵעַ צַיִד(בראשית כה, כז).

וָזָר — שעשה עצמו זר למילה ולמצות.

וְזַךְ יָשָׁר פׇּעֳלוֹ — זה הקדוש ברוך הוא,

שהוא נוהג עמו במדת ישרות בעולם הזה,

כפועל שהוא עושה עם בעל הבית באמונה.

דבר אחר:

הֲפַכְפַּךְ דֶּרֶךְ אִישׁ וָזָר — אלו ישראל,

שנאמר: כִּי דוֹר תַּהְפֻּוכֹות הֵמָּה(דברים לב, כ).

אִישׁ — וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נגף בַּיּוֹם הַהוּא(שמואל א יד, כד).

וָזָר — שעשו עצמם כאלו זרים להקדוש ברוך הוא.

וְזַךְ יָשָׁר פׇּעֳלוֹ — זה הקדוש ברוך הוא,

שהוא נוהג עמהם במדת ישרות בעולם הזה.

אמר הקדוש ברוך הוא:

בני סרבנין הן, הפכנין הן, טרחנין הן — מה אני עושה להם?

לכלותן — אי אפשר;

להחזירן למצרים — אי אפשר;

להחליפן באומה אחרת — אי אפשר.

הריני מייסרן בייסורין בעולם הזה, וקונסן ברעבון בימי שופטיהם,

הדא הוא דכתיב:

וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹוט הַשֹּׁופְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ(רות א, א).

דבר אחר:

הֲפַכְפַּךְ דֶּרֶךְ — אלו אומות העולם, שהם מתהפכים ובאים על ישראל:

גנבתוןגנבתון — גנבתם? — לא גנבנוןגנבנון — גנבנו.

קטלתוןקטלתון — הרגתם? — לא קטלנוןקטלנון — הרגנו.

לא גנבתון — מאן גנב עמכון?לא גנבתון —… — לא גנבתם — מי גנב עמכם? לא הרגתם — מי הרג עמכם? קונסים אותם, מזמינים אותם [לדין]: הביאו את מס הגולגולת שלכם, הביאו את הארנונה שלכם, הביאו את מס הדימוסיא שלכם!

לא גנבתם — מי גנב עמכם?

לא קטלתון — מאן קטל עמכון?

לא הרגתם — מי הרג עמכם?

קנסין להון, מזמיין להון:

קונסים אותם, מזמינים אותם [לדין]:

אייתו גולגלתכון, אייתו ארנוניכון, אייתו דימוסא דידכון!

הביאו את מס הגולגולת שלכם, הביאו את הארנונה שלכם, הביאו את מס הדימוסיא שלכם!

אִישׁ — שהם באים מנח, שנקרא איש,

שנאמר: אִישׁ צַדִּיק תָּמִים(בראשית ו, ט).

וָזָר — שהיו עובדים עבודה זרה.

וְזַךְ יָשָׁר פׇּעֳלוֹ — זה הקדוש ברוך הוא,

שהוא נוהג עמהם במדת ישרות בעולם הזה,

כפועל שהוא עושה עם בעל הבית באמונה.

מהו גַּם בְּנֵי אָדָם(תהלים מט, ג)? בני אברהם,

דכתיב ביה: הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים(יהושע יד, טו).

גַּם — לרבות בני ישמעאל ובני קטורה.

בְּנֵי אִישׁ — בני נח,

דכתיב ביה: אִישׁ צַדִּיק(בראשית ו, ט).

דבר אחר:

אלו שבעים אומות שעתידין לירד לגיהנם.

יַחַד עָשִׁיר וְאֶבְיוֹן — עשיר בתורה ואביון בתורה, כולן יורדין לגיהנם.

עשיר בתורה — זה דואג ואחיתופל:

ולפי שלא שמרו את התורה, נפלו מגדולתן וירדו לגיהנם, אף על פי ראשי סנדריותסנדריות — בתי דין (סנהדראות).

ואביון בתורה — כל מי שיש ספק בידו ולא למד.

לפיכך אמרו בני קרח: הואיל וכן הוא מתן שכרה של תורה — נעסוק בתורה,

שנאמר: פִּי יְדַבֵּר חׇכְמוֹת וְהָגוּת לִבִּי תְבוּנוֹת(תהלים מט, ד),

כמה שנאמר: כִּי היא חׇכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם(דברים ד, ו).

ואחר כל אותה המלכות, וכל אותה החכמה והבינה, צריך לומר: כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ(משלי ל, ב) —

מנח, שנקרא איש,

שנאמר: אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה(בראשית ו, ט).

לֹא בִינַת אָדָם לִי — זה אדם הראשון,

כמה דאת אמר: לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב ומיי מַעֲנֵה לָשׁוֹן(משלי טז, א).

אלא אמר רבא:אלא אמר רבא:… — אלא אמר רבא: התנא הזה — תנא דבי מנשה הוא, שמוציא ד״ך (דינים וברכת השם) ומכניס ס״ך (סירוס וכלאים). שכך שנה תנא דבי מנשה: שבע מצות נצטוו בני נח: עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים, גזל, ואבר מן החי, סירוס, וכלאים. רבי יהודה אומר: אדם הראשון לא נצטווה אלא על עבודה זרה בלבד, שנאמר: ויצו יי אלהים על האדם. רבי יהודה בן בתירה אומר: אף על ברכת השם. ויש אומרים: אף על הדינים. כדעת מי הולך זה שאמר רב יהודה אמר רב: אלהים אני — לא תקללוני; אלהים אני — לא תמירוני; אלהים אני — יהא מוראי עליכם? כדעת מי? כדעת ׳יש אומרים׳. תנא דבי מנשה — אם הוא דורש ״ויצו״ — אף אלה (דינים וברכת השם) גם כן; אם אינו דורש ״ויצו״ — אלה (שבע המצות) מנין לו? באמת אינו דורש ״ויצו״, ואלה — כל אחת ואחת כתובה בפני עצמה: עבודה זרה וגילוי עריות — שכתוב: ״ותשחת הארץ לפני האלהים״, ושנה תנא דבי רבי ישמעאל: בכל מקום שנאמר השחתה — אינו אלא דבר ערוה ועבודת כוכבים; דבר ערוה — שנאמר: כי השחית כל בשר את דרכו; עבודת כוכבים — שכתוב: ״פן תשחיתון ועשיתם״ וגו׳. והאחר (שאינו דורש כן)? [הכתוב] מגלה את דרכם (מה היו עושים). שפיכות דמים — שכתוב: ״שופך דם האדם״ וגו׳; והאחר? [הכתוב] מגלה את מיתתם (כיצד ייהרגו). גזל — שכתוב: ״כירק עשב נתתי לכם את כל״, ואמר רבי לוי: כירק עשב — ולא כירק גנה; והאחר? זה בא להתיר בשר. אבר מן החי — שכתוב: ״אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו״; והאחר? זה בא להתיר שרצים. סירוס — שכתוב: ״שרצו בארץ ורבו בה״; והאחר? לברכה בלבד. כלאים — שכתוב: ״מהעוף למינהו״; והאחר? זה לצוותא בלבד (שיהיו מזווגים עמו בתבה).

האי תנא — תנא דבי מנשה הוא, דמפיק ד״ך ועייל ס״ך.

התנא הזה — תנא דבי מנשה הוא, שמוציא ד״ך (דינים וברכת השם) ומכניס ס״ך (סירוס וכלאים).

דתנא דבי מנשה:

שכך שנה תנא דבי מנשה:

שבע מצות נצטוו בני נח:

עבודה זרה,

וגילוי עריות,

ושפיכות דמים,

גזל,

ואבר מן החי,

סירוס,

וכלאים.

רבי יהודה אומר:

אדם הראשון לא נצטווה אלא על עבודה זרה בלבד,

שנאמר: וַיְצַו יְיָ אֱלֹהִים עַל הָאָדָם(בראשית ב, טז).

רבי יהודה בן בתירה אומר:

אף על ברכת השם.

ויש אומרים:

אף על הדינים.

כמאן אזלא הא דאמר רב יהודה אמר רב:

כדעת מי הולך זה שאמר רב יהודה אמר רב:

אלהים אני — לא תקללוני;

אלהים אני — לא תמירוני;

אלהים אני — יהא מוראי עליכם?

כמאן? כיש אומרים.

כדעת מי? כדעת ׳יש אומרים׳.

תנא דבי מנשה —

אי דריש וַיְצַו — אפילו הנך נמי;

אם הוא דורש ״ויצו״ — אף אלה (דינים וברכת השם) גם כן;

אי לא דריש וַיְצַו — הני מנא ליה?

אם אינו דורש ״ויצו״ — אלה (שבע המצות) מנין לו?

לעולם לא דריש וַיְצַו,

באמת אינו דורש ״ויצו״,

והני — כל חדא וחדא באפי נפשיה כתיבא:

ואלה — כל אחת ואחת כתובה בפני עצמה:

עבודה זרה וגילוי עריות — דכתיב: וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים(בראשית ו, יא),

עבודה זרה וגילוי עריות — שכתוב: ״ותשחת הארץ לפני האלהים״,

ותנא דבי רבי ישמעאל:

ושנה תנא דבי רבי ישמעאל:

בכל מקום שנאמר השחתה — אינו אלא דבר ערוה ועבודת כוכבים;

דבר ערוה — שנאמר: כִּי הִשְׁחִית כׇּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ(בראשית ו, יב);

עבודת כוכבים — דכתיב: פֶּן תַּשְׁחִיתוּן וַעֲשִׂיתֶם וגו׳(דברים ד, טז).

עבודת כוכבים — שכתוב: ״פן תשחיתון ועשיתם״ וגו׳.

ואידך? אורחייהו דקא מגלי.

והאחר (שאינו דורש כן)? [הכתוב] מגלה את דרכם (מה היו עושים).

שפיכות דמים — דכתיב: שֹׁופֵךְ דַּם הָאָדָם וגו׳(בראשית ט, ו);

שפיכות דמים — שכתוב: ״שופך דם האדם״ וגו׳;

ואידך? קטלייהו הוא דקמגלי.

והאחר? [הכתוב] מגלה את מיתתם (כיצד ייהרגו).

גזל — דכתיב: כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל(בראשית ט, ג),

גזל — שכתוב: ״כירק עשב נתתי לכם את כל״,

ואמר רבי לוי: כְּיֶרֶק עֵשֶׂב — ולא כירק גנה;

ואידך? ההוא למישרי בשר הוא דאתא.

והאחר? זה בא להתיר בשר.

אבר מן החי — דכתיב: אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ(בראשית ט, ד);

אבר מן החי — שכתוב: ״אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו״;

ואידך? ההוא למישרי שרצים הוא דאתא.

והאחר? זה בא להתיר שרצים.

סירוס — דכתיב: שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ(בראשית ט, ז);

סירוס — שכתוב: ״שרצו בארץ ורבו בה״;

ואידך? לברכה בעלמא.

והאחר? לברכה בלבד.

כלאים — דכתיב: מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ(בראשית ו, כ);

כלאים — שכתוב: ״מהעוף למינהו״;

ואידך? ההוא לצותא בעלמא.

והאחר? זה לצוותא בלבד (שיהיו מזווגים עמו בתבה).

עד כאן לא פליגי אלא בחששא;עד כאן לא… — עד כאן לא נחלקו אלא בחשש (שמא נרבעה); אבל במקום שבוודאי רבעה — פסלה. למד מכאן: שפרה [אדומה] קדשי מזבח היא; שאם קדשי בדק הבית היא — וכי נפסלת בה רביעה? שונה פרה — שהתורה קראה לה חטאת. אלא מעתה: תיפסל [גם] ביוצא דופן! ואם תאמר: כן הוא — מדוע שנינו בברייתא: ׳הקדישה ביוצא דופן — פסולה, ורבי שמעון מכשיר׳? ואם תאמר: רבי שמעון לשיטתו, שאמר: יוצא דופן ולד מעולה (כשר) הוא — והרי אמר רבי יוחנן: מודה היה רבי שמעון לענין קדשים, שאינו קדוש! אלא: שונה פרה — הואיל ומום פוסל בה, דבר ערוה ועבודה זרה גם כן פוסלים בה, שכתוב: ״כי משחתם בהם מום בם״, ושנה תנא דבי רבי ישמעאל: כל מקום שנאמר השחתה — אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה; דבר ערוה — שכתוב: ״כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ״; ועבודה זרה — שכתוב: ״פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל״. והרי פרה גם כן — הואיל ומום פוסל בה, דבר ערוה ועבודת כוכבים פוסלים בה.

עד כאן לא נחלקו אלא בחשש (שמא נרבעה);

אבל היכא דודאי רבעה — פסלה.

אבל במקום שבוודאי רבעה — פסלה.

שמע מינה: דפרה קדשי מזבח היא;

למד מכאן: שפרה [אדומה] קדשי מזבח היא;

דאי קדשי בדק הבית — מי מיפסלא בה רביעה?

שאם קדשי בדק הבית היא — וכי נפסלת בה רביעה?

שאני פרה — דחטאת קרייה רחמנא.

שונה פרה — שהתורה קראה לה חטאת.

אלא מעתה: תיפסל ביוצא דופן!

אלא מעתה: תיפסל [גם] ביוצא דופן!

וכי תימא: הכי נמי — אלמה תניא: הקדישה ביוצא דופן — פסולה, ורבי שמעון מכשיר.

ואם תאמר: כן הוא — מדוע שנינו בברייתא: ׳הקדישה ביוצא דופן — פסולה, ורבי שמעון מכשיר׳?

וכי תימא: רבי שמעון לטעמיה, דאמר: יוצא דופן ולד מעליא הוא —

ואם תאמר: רבי שמעון לשיטתו, שאמר: יוצא דופן ולד מעולה (כשר) הוא —

והאמר רבי יוחנן: מודה היה רבי שמעון לענין קדשים, שאינו קדוש!

והרי אמר רבי יוחנן: מודה היה רבי שמעון לענין קדשים, שאינו קדוש!

אלא: שאני פרה — הואיל ומום פוסל בה, דבר ערוה ועבודה זרה נמי פוסל בה,

אלא: שונה פרה — הואיל ומום פוסל בה, דבר ערוה ועבודה זרה גם כן פוסלים בה,

דכתיב: כִּי מׇשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם(ויקרא כב, כה),

שכתוב: ״כי משחתם בהם מום בם״,

ותנא דבי רבי ישמעאל:

ושנה תנא דבי רבי ישמעאל:

כל מקום שנאמר השחתה — אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה;

דבר ערוה — דכתיב: כִּי הִשְׁחִית כׇּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ(בראשית ו, יב);

דבר ערוה — שכתוב: ״כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ״;

ועבודה זרה — דכתיב: פֶּן תַּשְׁחִיתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל(דברים ד, טז).

ועבודה זרה — שכתוב: ״פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל״.

והא פרה נמי — הואיל ומום פוסל בה, דבר ערוה ועבודת כוכבים פסלי בה.

והרי פרה גם כן — הואיל ומום פוסל בה, דבר ערוה ועבודת כוכבים פוסלים בה.

בעי רבי זירא:בעי רבי זירא:… — שאל רבי זירא: האומר: הרי עלי עולה מן התורים או מן בני היונה, והביא תחילת הציהוב שבזה ושבזה — מהו? ספק הוא, ויוצא [ידי נדרו]? או שמא בריה [בפני עצמה] הוא, ואינו יוצא? אמר רבא: בוא ושמע: פרט לתחילת הציהוב שבזה ושבזה, שפסול. אם תאמר שבריה הוא — יפה (לכך נצרך המקרא); אלא אם תאמר שספק הוא — וכי נצרך מקרא למעט ספק? המקרא נצרך — למעט נרבע ונעבד. היה עולה על דעתך לומר: הואיל וכתוב ״כי משחתם בהם מום בם״, ושנה תנא דבי רבי ישמעאל: כל מקום שנאמר השחתה — אינו אלא דבר ערוה ועבודת כוכבים; דבר ערוה — שכתוב: ״כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ״; עבודת כוכבים — שכתוב: ״פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל״; כל שהמום פוסל בו — דבר ערוה ועבודת כוכבים פוסלין בו, וכל שאין המום פוסל בו — אין דבר ערוה ועבודת כוכבים פוסלין בו; ועופות אלה, הואיל ואין מום פוסל בהם — שאמר מר: תמות וזכרות בבהמה, ואין תמות וזכרות בעופות — אמור שדבר ערוה ועבודת כוכבים גם כן לא יפסלו בהם; [לכן] משמיע לנו [המקרא שנרבע ונעבד פסולים בעופות].

שאל רבי זירא:

האומר: הרי עלי עולה מן התורים או מן בני היונה,

והביא תחילת הציהוב שבזה ושבזה — מהו?

ספיקא הוי, ונפיק? או דילמא בריה הוי, ולא נפיק?

ספק הוא, ויוצא [ידי נדרו]? או שמא בריה [בפני עצמה] הוא, ואינו יוצא?

אמר רבא:

תא שמע: פרט לתחילת הציהוב שבזה ושבזה, שפסול.

בוא ושמע: פרט לתחילת הציהוב שבזה ושבזה, שפסול.

אי אמרת בשלמא בריה הוי — שפיר;

אם תאמר שבריה הוא — יפה (לכך נצרך המקרא);

אלא אי אמרת ספיקא הוי — איצטריך קרא למעוטי ספיקא?

אלא אם תאמר שספק הוא — וכי נצרך מקרא למעט ספק?

כי איצטריך קרא — למעוטי נרבע ונעבד.

המקרא נצרך — למעט נרבע ונעבד.

סלקא דעתך אמינא: הואיל וכתיב כִּי מׇשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם(ויקרא כב, כה),

היה עולה על דעתך לומר: הואיל וכתוב ״כי משחתם בהם מום בם״,

ותנא דבי רבי ישמעאל:

ושנה תנא דבי רבי ישמעאל:

כל מקום שנאמר השחתה — אינו אלא דבר ערוה ועבודת כוכבים;

דבר ערוה — דכתיב: כִּי הִשְׁחִית כׇּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ(בראשית ו, יב);

דבר ערוה — שכתוב: ״כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ״;

עבודת כוכבים — דכתיב: פֶּן תַּשְׁחִיתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל(דברים ד, טז);

עבודת כוכבים — שכתוב: ״פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל״;

כל שהמום פוסל בו — דבר ערוה ועבודת כוכבים פוסלין בו,

וכל שאין המום פוסל בו — אין דבר ערוה ועבודת כוכבים פוסלין בו;

והני עופות, הואיל ולא פסיל בהו מומא —

ועופות אלה, הואיל ואין מום פוסל בהם —

דאמר מר: תמות וזכרות בבהמה, ואין תמות וזכרות בעופות —

שאמר מר: תמות וזכרות בבהמה, ואין תמות וזכרות בעופות —

אימא דבר ערוה ועבודת כוכבים נמי לא לפסול בהו;

אמור שדבר ערוה ועבודת כוכבים גם כן לא יפסלו בהם;

קא משמע לן.

[לכן] משמיע לנו [המקרא שנרבע ונעבד פסולים בעופות].

הכל נכנסין לדיר להתעשר(משנה בכורות ט, ד).

הכל — לאיתויי מאי?'הכל' — לאיתויי… — ׳הכל׳ — להביא מה? להביא את זה ששנו רבותינו: הרובע והנרבע, והמוקצה והנעבד, והאתנן והמחיר, וטומטום ואנדרוגינוס — כולן נכנסין לדיר להתעשר; רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: טומטום ואנדרוגינוס אין נכנסין לדיר להתעשר. והתנא שלנו (של המשנה) — אם הוא לומד ״תחת״ ״תחת״ מקדשים — אף אלה לא (ייכנסו); ואם אינו לומד — אלה (תמות וזכרות) מנין לו? באמת לומד, ואת אלה ריבתה התורה, שכתוב: ״כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם״, ושנה תנא דבי רבי ישמעאל: כל מקום שנאמר בו השחתה — אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה; דבר ערוה — שכתוב: ״כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ״; עבודה זרה — שכתוב: ״פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל תבנית זכר או נקבה״. וכל שהמום פוסל בו — דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו, וכל שאין המום פוסל בו — אין דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו; ומעשר זה, הואיל ואין מום פוסל בו — שכתוב: ״לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו״ — דבר ערוה ועבודה זרה גם כן אינם פוסלים בו. רובע ונרבע — דבר ערוה; מוקצה ונעבד — עבודה זרה; ואתנן — דבר ערוה; ומחיר — הוקש לאתנן. טומטום ואנדרוגינוס — סבור: ספק הוא (ונכנס מספק). רבי שמעון בן יהודה אומר — סבור: ספק הוא; מיעטה התורה אצל קדשים זכר ודאי ונקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס; מעשר גם כן — לומד ״תחת״ ״תחת״ מקדשים.

׳הכל׳ — להביא מה?

לאיתויי הא דתנו רבנן:

להביא את זה ששנו רבותינו:

הרובע והנרבע, והמוקצה והנעבד, והאתנן והמחיר, וטומטום ואנדרוגינוס — כולן נכנסין לדיר להתעשר;

רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: טומטום ואנדרוגינוס אין נכנסין לדיר להתעשר.

ותנא דידן —

והתנא שלנו (של המשנה) —

אי גמר תַּחַת(ויקרא כז, לב) תַּחַת(ויקרא כב, כז) מקדשים — הני נמי לא;

אם הוא לומד ״תחת״ ״תחת״ מקדשים — אף אלה לא (ייכנסו);

ואי לא יליף — הני מנא ליה?

ואם אינו לומד — אלה (תמות וזכרות) מנין לו?

לעולם גמיר, והני רחמנא רבינהו,

באמת לומד, ואת אלה ריבתה התורה,

דכתיב: כִּי מׇשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם(ויקרא כב, כה),

שכתוב: ״כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם״,

ותאנא דבי רבי ישמעאל:

ושנה תנא דבי רבי ישמעאל:

כל מקום שנאמר בו השחתה — אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה;

דבר ערוה — דכתיב: כִּי הִשְׁחִית כׇּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ(בראשית ו, יב);

דבר ערוה — שכתוב: ״כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ״;

עבודה זרה — דכתיב: פֶּן תַּשְׁחִיתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כׇּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה(דברים ד, טז).

עבודה זרה — שכתוב: ״פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל תבנית זכר או נקבה״.

וכל שהמום פוסל בו — דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו,

וכל שאין המום פוסל בו — אין דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו;

והאי מעשר, הואיל ולא פסיל ביה מומא —

ומעשר זה, הואיל ואין מום פוסל בו —

דכתיב: לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ(ויקרא כז, לג) —

שכתוב: ״לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו״ —

דבר ערוה ועבודה זרה נמי לא פסיל ביה.

דבר ערוה ועבודה זרה גם כן אינם פוסלים בו.

רובע ונרבע — דבר ערוה;

מוקצה ונעבד — עבודה זרה;

ואתנן — דבר ערוה;

ומחיר — איתקש לאתנן.

ומחיר — הוקש לאתנן.

טומטום ואנדרוגינוס — קסבר: ספיקא הוא.

טומטום ואנדרוגינוס — סבור: ספק הוא (ונכנס מספק).

רבי שמעון בן יהודה אומר — קסבר: ספיקא הוא;

רבי שמעון בן יהודה אומר — סבור: ספק הוא;

מיעט רחמנא גבי קדשים זכר ודאי ונקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס;

מיעטה התורה אצל קדשים זכר ודאי ונקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס;

מעשר נמי — גמר תַּחַת תַּחַת מקדשים.

מעשר גם כן — לומד ״תחת״ ״תחת״ מקדשים.

והאי תנא מייתי לה מהכא, דתניא:והאי תנא מייתי… — והתנא הזה מביא אותה (את הדרשה) מכאן, ששנינו בברייתא: הרובע והנרבע הם כקדשים שקדם מום עובר להקדשן, וצריכין מום קבוע לפדות עליהן, שנאמר: כי משחתם בהם מום בם. מה הלימוד (מן הפסוק)? חסר [בברייתא], וכך היא שונה: מנין שהן אסורין? תלמוד לומר: כי משחתם בהם מום בם, ושנה תנא דבי רבי ישמעאל: כל מקום שנאמר השחתה — אינו אלא דבר ערוה ועבודת כוכבים; דבר ערוה — שכתוב: ״כי השחית כל בשר״ וגו׳; עבודת כוכבים — שכתוב: ״פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל״; כל שהמום פוסל בהן — דבר ערוה ועבודת כוכבים פוסלין בהן. ותנא דבי רבי ישמעאל — ״מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן״, מה הוא דורש בהם? צריך לו (לדרוש): פרט לחולה, זקן ומזוהם. והתנא הראשון, שהוציא את המקראות האלה לרובע ונרבע — חולה, זקן ומזוהם מנין לו? יוצא לו מ״מן הצאן״ — מן הכבשים ומן העזים. ולתנא דבי רבי ישמעאל — דרכו של המקרא לדבר כך.

והתנא הזה מביא אותה (את הדרשה) מכאן, ששנינו בברייתא:

הרובע והנרבע הם כקדשים שקדם מום עובר להקדשן, וצריכין מום קבוע לפדות עליהן,

שנאמר: כִּי מׇשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם(ויקרא כב, כה).

מאי תלמודא?

מה הלימוד (מן הפסוק)?

חסורי מיחסרא, והכי קתני:

חסר [בברייתא], וכך היא שונה:

מנין שהן אסורין? תלמוד לומר: כִּי מׇשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם,

ותנא דבי רבי ישמעאל:

ושנה תנא דבי רבי ישמעאל:

כל מקום שנאמר השחתה — אינו אלא דבר ערוה ועבודת כוכבים;

דבר ערוה — דכתיב: כִּי הִשְׁחִית כׇּל בָּשָׂר וגו׳(בראשית ו, יב);

דבר ערוה — שכתוב: ״כי השחית כל בשר״ וגו׳;

עבודת כוכבים — דכתיב: פֶּן תַּשְׁחִיתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כׇּל סָמֶל(דברים ד, טז);

עבודת כוכבים — שכתוב: ״פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל״;

כל שהמום פוסל בהן — דבר ערוה ועבודת כוכבים פוסלין בהן.

ותנא דבי רבי ישמעאל — מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן(ויקרא א, ב) מאי דריש בהו?

ותנא דבי רבי ישמעאל — ״מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן״, מה הוא דורש בהם?

מיבעי ליה: פרט לחולה, זקן ומזוהם.

צריך לו (לדרוש): פרט לחולה, זקן ומזוהם.

ותנא קמא, דאפקינהו להני קראי לרובע ונרבע — חולה, זקן ומזוהם מנא ליה?

והתנא הראשון, שהוציא את המקראות האלה לרובע ונרבע — חולה, זקן ומזוהם מנין לו?

נפקא ליה ממִן הַצֹּאן(ויקרא א, י) — מן הכבשים ומן העזים.

יוצא לו מ״מן הצאן״ — מן הכבשים ומן העזים.

ולתנא דבי רבי ישמעאל — אורחיה דקרא לאישתעויי הכי.

ולתנא דבי רבי ישמעאל — דרכו של המקרא לדבר כך.

רבי אליעזר אומר:

כל האוחז באמה ומשתין — כאילו מביא מבול לעולם.

אמרו לו לרבי אליעזר:

והלא ניצוצות ניתזין על רגליו, ונראה ככרות שפכה, ונמצא מוציא לעז על בניו שהן ממזרים!

אמר להן:

מוטב שיוציא לעז על בניו שהן ממזרים, ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום.

תניא אידךתניא אידך — שנויה ברייתא אחרת:

אמר להן רבי אליעזר לחכמים:

אפשר יעמוד אדם במקום גבוה וישתין,

או ישתין בעפר תיחוחתיחוח — רך ופורר,

ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום.

גופא:גופא:… — גוף [הדבר שנזכר לעיל]: רבי אליעזר אומר: כל האוחז באמה ומשתין — כאילו מביא מבול לעולם. אמרו לו לרבי אליעזר: והלא נצוצות נתזין על רגליו, ונראה ככרות שפכה, ונמצא מוציא לעז על בניו שהן ממזרים! אמר להן: מוטב שיוציא לעז על בניו שהן ממזרים, ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום. שנויה ברייתא אחרת: אמר להן רבי אליעזר לחכמים: אפשר יעמוד אדם במקום גבוה וישתין, או ישתין בעפר תיחוח, ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום. איזו [מהן] אמר להם תחילה? אם תאמר שאת הראשונה אמר להם תחילה — אחרי שאמר להם את האיסור, חזר ואמר להם את התקנה? אלא: את זו (השנייה) אמר להם תחילה, ואמרו לו: אין לו מקום גבוה ועפר תיחוח — מה [יעשה]? אמר להן: מוטב שיוציא לעז על בניו, ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום. וכל כך למה? מפני שמוציא שכבת זרע לבטלה. שאמר רבי יוחנן: כל המוציא שכבת זרע לבטלה — חייב מיתה, שנאמר: וירע בעיני יי אשר עשה וימת גם אותו. רבי יצחק ורבי אמי אומרים: כאילו שופך דמים, שנאמר: הנחמים באלים תחת כל עץ רענן שוחטי הילדים בנחלים תחת סעיפי הסלעים — אל תקרא ״שוחטי״, אלא סוחטי. רב אסי אמר: כאילו עובד עבודת כוכבים: כתוב כאן: ״תחת כל עץ רענן״, וכתוב שם: ״על ההרים הרמים ותחת כל עץ רענן״.

גוף [הדבר שנזכר לעיל]:

רבי אליעזר אומר:

כל האוחז באמה ומשתין — כאילו מביא מבול לעולם.

אמרו לו לרבי אליעזר:

והלא נצוצות נתזין על רגליו, ונראה ככרות שפכה, ונמצא מוציא לעז על בניו שהן ממזרים!

אמר להן:

מוטב שיוציא לעז על בניו שהן ממזרים, ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום.

תניא אידך:

שנויה ברייתא אחרת:

אמר להן רבי אליעזר לחכמים:

אפשר יעמוד אדם במקום גבוה וישתין, או ישתין בעפר תיחוח, ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום.

הי אמר להו ברישא?

איזו [מהן] אמר להם תחילה?

אילימא קמייתא אמר להו ברישא — בתר דאמר להו איסורא, הדר אמר להו תקנתא?

אם תאמר שאת הראשונה אמר להם תחילה — אחרי שאמר להם את האיסור, חזר ואמר להם את התקנה?

אלא: הא אמר להו ברישא,

אלא: את זו (השנייה) אמר להם תחילה,

ואמרו ליה: אין לו מקום גבוה ועפר תיחוח — מאי?

ואמרו לו: אין לו מקום גבוה ועפר תיחוח — מה [יעשה]?

אמר להן: מוטב שיוציא לעז על בניו, ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום.

וכל כך למה? מפני שמוציא שכבת זרע לבטלה.

דאמר רבי יוחנן:

שאמר רבי יוחנן:

כל המוציא שכבת זרע לבטלה — חייב מיתה,

שנאמר: וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְיָ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹותוֹ(בראשית לח, י).

רבי יצחק ורבי אמי אמרי:

רבי יצחק ורבי אמי אומרים:

כאילו שופך דמים,

שנאמר: הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כׇּל עֵץ רַעֲנָן שֹׁוחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים תַּחַת סְעִיפֵי הַסְּלָעִים(ישעיה נז, ה) —

אל תקרי שֹׁוחֲטֵי, אלא סוחטי.

אל תקרא ״שוחטי״, אלא סוחטי.

רב אסי אמר:

כאילו עובד עבודת כוכבים:

כתיב הכא: תַּחַת כׇּל עֵץ רַעֲנָן,

כתוב כאן: ״תחת כל עץ רענן״,

וכתיב התם: עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְתַחַת כׇּל עֵץ רַעֲנָן(דברים יב, ב).

וכתוב שם: ״על ההרים הרמים ותחת כל עץ רענן״.

אמר רב אשי:אמר רב אשי:… — אמר רב אשי: כל המקשה עצמו — יהא בנדוי. ויאמר: אסור? (מדוע ׳יהא בנדוי׳?) משום שמגרה יצר הרע בעצמו. למד מכאן: אסור ליגע בערוה, כמו ששנינו בברייתא: כל הנוגע באמה ומשתין מים — כאילו מביא מבול לעולם. מה הטעם? נגיעה מביא לידי חימום, וחימום לידי יצר החשק. שנינו: גבול יש לה: מעטרה ולמטה — מותר; מעטרה ולמעלה — אסור. במה דברים אמורים? בפנוי; אבל בנשוי — אין חוששים.

כל המקשה עצמו — יהא בנדוי.

ולימא: אסור? —

ויאמר: אסור? (מדוע ׳יהא בנדוי׳?)

משום דמגרי יצר הרע אנפשיה.

משום שמגרה יצר הרע בעצמו.

שמע מינה: אסור ליגע בערוה,

למד מכאן: אסור ליגע בערוה,

כדתניא:

כמו ששנינו בברייתא:

כל הנוגע באמה ומשתין מים — כאילו מביא מבול לעולם.

מאי טעמא?

מה הטעם?

נגיעה מביא לידי חימום, וחימום לידי יצר החשק.

תאנא:

שנינו:

גבול יש לה:

מעטרה ולמטה — מותר;

מעטרה ולמעלה — אסור.

במה דברים אמורים? בפנוי;

אבל בנשוי — לא חיישינן.

אבל בנשוי — אין חוששים.

אף המתחמם ומזריע להבטלה — הרי זה חייב מיתה,

שנאמר: וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ(בראשית ט, ז).

אף תחת האבנט — אסור להכניס את היד.

וכל מי שאינו מכניס ידו תחת אבניטו — נקרא קדוש;

לפיכך נקרא רבי יהודה הנשיא קדוש.

הוא היה אומר:

עתידין בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, שיהא ריחן הטוב הולך מסוף העולם ועד סופו,

שנאמר: יֵלְכוּ יֹנְקתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנן(הושע יד, ז).

תנא דבי רבי ישמעאל:

בכל מקום (עבודה זרה, חולין, בכורות, תמורה: כל מקום) שנאמר (בכורות: בו) השחתה — אינו אלא דבר ערוה ועבודת כוכבים (עבודה זרה, בכורות: ועבודה זרה).

דבר ערוה — שנאמר (עבודה זרה, חולין, בכורות, תמורה: דכתיב): כִּי הִשְׁחִית כׇּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ(בראשית ו, יב) (עבודה זרה, חולין, בכורות: עַל הָאָרֶץ);

עבודת כוכבים (עבודה זרה: ועבודה זרה; בכורות: עבודה זרה) — דכתיב: פֶּן תַּשְׁחִיתוּן וַעֲשִׂיתֶם וגו׳(דברים ד, טז) (עבודה זרה, חולין: לָכֶם פֶּסֶל; תמורה: לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כׇּל סָמֶל; בכורות: לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כׇּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה).

תאנאתאנא — שנינו (בברייתא):

דור המבול — כלן מוציאין שכבת זרע לבטלה היו.

הוו בהו אצטגניני, אמריהוו בהו אצטגניני, אמרי — היו בהם אסטרולוגים, ואמרו:

עלמא לא פחות משיתא אלפי שניןעלמא לא פחות משיתא אלפי שנין — העולם אינו פחות מששת אלפים שנה;

לא נוליד, ואנן נחיה לעלמא כוליהלא נוליד, ואנן נחיה לעלמא כוליה — לא נוליד, ואנו נחיה כל ימי העולם.

אמר להם הקדוש ברוך הוא:

שמתם עצמכם עיקר — הריני עוקר שמיכם, שלא תעלו בחשבון עולם.

מנא הני מילימנא הני מילי — מנין הדברים האלה?

דכתיב באונן: וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה(בראשית לח, ט) —

שהיה מחמם את עצמו, ומוציא שכבת זרע לבטלה;

וכתיב בדור המבול: כִּי הִשְׁחִית כׇּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ(בראשית ו, יב).

ער מאי עובדיהער מאי עובדיה — ער — מה היה מעשהו?? כמעשה אונן,

והיינו דכתיבוהיינו דכתיב — וזהו שכתוב: וַיָּמֶת גַּם אֹותוֹ(בראשית לח, י).

תאנא:

למפרעלמפרע — בקריאה מן הסוף להתחלה — הוא רע;

וכיוצא בו: נח — למפרע חן.

רבי עזריה בשם רבי יהודה בר סימון:

הכל קילקלו מעשיהן בדור המבול:

הכלב הולך אצל הזאב,

והתרנגול הולך אצל הטווס.

הדא הוא דכתיב:

כִּי הִשְׁחִית כׇּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ(בראשית ו, יב).

רבי לוליני בר טיבריי משם רבי יצחק:

אף הארץ זינת:

הוון זרעין לה חיטין — והווה עבדא זונין;הוון זרעין לה… — היו זורעים בה חיטים — והיתה מצמיחה זונין; הזונין האלה שבה — מדור המבול הם.

היו זורעים בה חיטים — והיתה מצמיחה זונין;

אילין זונייא דבה — מן דרא דמבולא הינון.

הזונין האלה שבה — מדור המבול הם.

וַיִּשָּׂא אֶת קֹולוֹ וַיֵּבְךְּ(בראשית כט, יא).

למה בכה?

אמר: אליעזר, בשעה שהלך להביא את רבקה — מה כתוב בו?

וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים(בראשית כד, י);

ואני — לא נזם אחד ולא צמיד אחד.

דבר אחר:

למה בכה? שראה שאינה נכנסת עימו לקבורה.

היא דהיא אמרה לה ללאה: לָכֵן יִשְׁכַּב עִימָּךְ(בראשית ל, טו).היא דהיא אמרה… — היא (רחל) — שהיא אמרה לה ללאה: ״לכן ישכב עמך״. אמרה לה: עמך הוא ישכב (בקבר), עמי אינו שוכב.

היא (רחל) — שהיא אמרה לה ללאה: ״לכן ישכב עמך״.