(בבלי וירושלמי)
פרשת חיי שרה
עם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות
מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, חשון תשפ״ז
תוכן העניינים ↓מסכת ברכות
מסכת עירובין
מסכת פסחים
מסכת יומא
מסכת ראש השנה
מסכת תענית
מסכת מגילה
מסכת מועד קטן
מסכת יבמות
מסכת כתובות
מסכת נדרים
מסכת סוטה
מסכת קידושין
מסכת בבא קמא
מסכת בבא מציעא
מסכת בבא בתרא
מסכת סנהדרין
מסכת שבועות
מסכת עבודה זרה
מסכת חולין
מסכת בכורות
ברכות פרק ג (מי שמתו), יז ע״ב – יח ע״א
וַיָּקׇם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ(בראשית כג, ג)
§§cover-end§§
הגמרא על המשנה ברכות ג, א: ״מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין״.
״שנאמר: ויקם אברהם מעל פני מתו, ונאמר: ואקברה מתי מלפני״ — בכ״י פריז 671: ״שנ׳ ואקברה מתי מלפני — אטו ההיא שעתא קמיה דאברהם הוה מנחא? אלא כל זמן שמוטל עליו לקברו כמוטל לפניו דמי״, וכן בכ״י מינכן 95 (״ואקברה את מתי מלפני״); בכ״י אוקספורד 366 ובדפוס ונציה רק ״ויקם אברהם מעל פני מתו״.
״חוץ לארבע אמות — חייב… חוץ לארבע אמות נמי פטור״ — בכ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366 וכ״י פריז 671: ״חוץ לארבע אמות שרי… הכא חוץ לארבע אמות נמי אסיר״.
״[אמות]״ — תוספת מדפיסי וילנא; אינו בדפוס ונציה.
מוטל לפניו — אין, ושאינו מוטל לפניו — לא.
רש״י גמ׳ שאינו מוטל לפניו — כגון הוא בבית אחד והמת בבית אחר.
ורמינהי: מי שמתו מוטל לפניו — אוכל בבית אחר, ואם אין לו בית אחר — אוכל בבית חבירו, ואם אין לו בית חבירו — עושה מחיצה ואוכל, ואם אין לו דבר לעשות מחיצה — מחזיר פניו ואוכל.
רש״י אוכל בבית אחר — דנראה כלועג לרש וכו׳.
ואינו מיסב ואוכל.
רש״י ואינו מיסב — כדרך המסובים בחשיבות על צדו השמאלית ובמטה.
ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין, ואינו מברך, ואינו מזמן.
רש״י ואינו מברך — ואינו צריך לברך ברכת המוציא.
רש״י ואינו מזמן — אינו צריך לברך ברכת המזון.
ואין מברכין עליו, ואין מזמנין עליו, ופטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה.
רש״י ואין מברכין עליו — אין צריך שיברכו לו אחרים בברכת הלחם.
רש״י ואין מזמנין עליו — אין מצטרף עם שלשה לזימון.
ובשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין, ומברך ומזמן, ומברכין עליו ומזמנין עליו, וחייב בכל המצות האמורות בתורה.
רבן שמעון בן גמליאל (כ״י פריז 671: רבן גמליאל) אומר:
מתוך שנתחייב באלו — נתחייב בכולן.
ואמר רבי יוחנן: מאי בינייהו — תשמיש המטה איכא בינייהו.
רש״י תשמיש המטה איכא בינייהו — לרבי שמעון חייב אבל בעונה בשבת.
קתני מיהת: פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה!
אמר רב פפא:
תרגמא אמחזיר פניו ואוכל.
רש״י תרגמא — להא דתני פטור אמי שאין לו בית אחר דקאמר מחזיר פניו ואוכל.
רב אשי אמר:
רש״י רב אשי אמר — לעולם אכולא ומתניתין נמי אפילו בבית אחר נמי פטר ליה דכל שמוטל עליו לקוברו קרי מוטל לפניו.
כיון שמוטל עליו לקוברו, כמוטל לפניו דמי,
שנאמר: וַיָּקׇם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ(בראשית כג, ג), ונאמר: וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי(בראשית כג, ד) —
רש״י ויקם אברהם וגו׳ וכתיב ואקברה מתי מלפני — וההיא שעתא לאו לפניו הוה.
כל זמן שמוטל עליו לקוברו, כמוטל לפניו דמי.
רש״י קתני מיהת פטור מק״ש ומכל ברכות — ואפילו כשהוא אוכל בבית חבירו.
מתו — אין, אבל משמרו — לא.
רש״י משמרו — אדם אחר שאינו קרובו אלא משמרו.
והתניא: המשמר את המת, אף על פי שאינו מתו — פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה!
משמרו, אף על פי שאינו מתו; מתו, אף על פי שאינו משמרו.
מתו ומשמרו — אין, אבל מהלך בבית הקברות — לא.
והתניא: לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא;
ואם עושה כן — עובר משום לֹועֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹושֵׂהוּ(משלי יז, ה).
התם, תוך ארבע [אמות] הוא דאסור, חוץ לארבע אמות — חייב, דאמר מר: מת תופס ארבע אמות לקריאת שמע;
רש״י תופס ד׳ אמות לק״ש — שאסור לקרות בתוך ארבע אמות שלו משום לועג לרש.
הכא, חוץ לארבע אמות נמי פטור.
ברכות פרק ג, יז ע״ב – יח ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
ברכות פרק ד (תפילת השחר), כו ע״ב
וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם(בראשית יט, כז)
§§cover-end§§
״ויפגע במקום וילן שם״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366 ״וילן שם כי בא השמש״; בדפוס ונציה חסר ״וילן שם״.
״לעולם אימא לך תפלות אבות תקנום״ — בכ״י אוקספורד 366: ״אין אבות תיקנום אלא אסמכינהו רבנן אתמידין… אלא רבנן תיקנוה ואסמכוה אמוספין, תפלות נמי אבות תקנום ואסמכינהו רבנן לקרבנות״; בכ״י מינכן 95 ובכ״י פריז 671: ״תפילות אבות תיקנום ואתו רבנן ואסמכינהו אתמידים (אתמידין)״.
מקבילה חלקית — בבלי ברכות פרק א, ו ע״ב (״ואברהם אבינו מנא לן דקבע מקום… ואין עמידה אלא תפלה״).
איתמר:
רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפלות — אבות תקנום.
רש״י אבות תקנום — כדקתני בברייתא לקמיה.
רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות — כנגד תמידין תקנום.
רש״י כנגד תמידים תקנום — אנשי כנסת הגדולה.
תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא, ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי.
תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא:
אברהם תקן תפלת שחרית,
שנאמר: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם(בראשית יט, כז) (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: את פני יי).
ואין עמידה אלא תפלה,
שנאמר: וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל(תהלים קו, ל).
יצחק תקן תפלת מנחה (כ״י מינכן 95, דפוס ונציה: המנחה),
שנאמר: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב(בראשית כד, סג).
ואין שיחה אלא תפלה,
שנאמר: תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי יְיָ יִשְׁפֹּוךְ שִׂיחוֹ(תהלים קב, א) (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: אֶשְׁפֹּוךְ לְפָנָיו שִׂיחִי(תהלים קמב, ג)).
יעקב תקן תפלת ערבית,
שנאמר: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם(בראשית כח, יא).
ואין פגיעה אלא תפלה,
שנאמר: וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי(ירמיה ז, טז).
ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי:
מפני מה אמרו, תפלת השחר עד חצות?
שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד חצות.
ורבי יהודה אומר: עד ארבע שעות, שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד ארבע שעות.
רש״י רבי יהודה — ס״ל שאין תמיד של שחר קרב אלא עד ארבע שעות.
ומפני מה אמרו, תפלת המנחה עד הערב?
שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב.
רבי יהודה אומר:
עד פלג המנחה, שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד פלג המנחה.
ומפני מה אמרו, תפלת הערב אין לה קבע?
שהרי אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב (כ״י אוקספורד 366: מבעוד יום) קרבים והולכים כל הלילה.
רש״י אברים — של עולות.
רש״י ופדרים — של שאר קרבנות שנזרק דמן קודם שקיעת החמה קרבין כל הלילה וכנגדן תקנו תפלת ערבית.
ומפני מה אמרו, של מוספין כל היום?
שהרי קרבן של מוספין קרב כל היום.
רבי יהודה אומר:
עד שבע שעות, שהרי קרבן מוסף קרב והולך עד שבע שעות.
ואיזו היא מנחה גדולה?
רש״י מנחה גדולה — אם בא להקדים תמיד של בין הערבים אינו יכול להקדימו קודם שש שעות ומחצה דבין הערבים כתיב ביה מכי ינטו צללי ערב משהחמה נוטה למערב דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה דאמר מר חצי שש וחצי שבע חמה עומדת בראש כל אדם באמצע הרקיע (פסחים דף צד.).
משש שעות ומחצה ולמעלה.
ואיזו היא מנחה קטנה?
רש״י מנחה קטנה — זמן תמיד של בין הערבים בכל יום מתשע שעות ומחצה ולמעלה כדתנן בתמיד נשחט (דף נח.) נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה והתם מפרש טעמא.
מתשע שעות ומחצה ולמעלה.
איבעיא להו:
רבי יהודה, פלג מנחה קמא קאמר, או פלג מנחה אחרונה קאמר?
רש״י פלג מנחה אחרונה — חלק את ב׳ שעות ומחצה הנותרים ביום ותמצא פלג אחרון של מנחה מי״א שעות חסר רביע ולמעלה.
תא שמע, דתניא: רבי יהודה אומר: פלג המנחה אחרונה אמרו, והיא אחת עשרה שעות חסר רביע.
נימא תיהוי תיובתיה דרבי יוסי ברבי חנינא!
אמר לך רבי יוסי ברבי חנינא:
לעולם אימא לך: תפלות — אבות תקנום, ואסמכינהו רבנן אקרבנות;
דאי לא תימא הכי, תפלת מוסף, לרבי יוסי ברבי חנינא מאן תקנה?
רש״י דאי לא תימא הכי — דמודה רבי יוסי ברבי חנינא דרבנן אסמכינהו אקרבנות.
אלא, תפלות — אבות תקנום, ואסמכינהו רבנן אקרבנות.
רש״י תפלת המוספין מאן תקנה — אלא ע״כ רבנן אסמכינהו אקרבנות וכי עיינו במוספין ולא מצאו תפלה כנגדה עמדו הם ותקנוה.
ברכות פרק ד, כו ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
ברכות פרק ד (תפילת השחר), ל ע״א
חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה(בראשית יח, כה)
§§cover-end§§
הברייתא — מקבילה לתוספתא ברכות ג, יח (״היה רוכב על החמור… ובלבד שיהא לבו מכוין״); כאן טעמו של רבי ״לפי שאין דעתו מיושבת עליו״.
בכ״י מינכן 95: ״אם יש אחד עמו שיאחז את חמורו ירד ומתפלל, ואם לאו ישב במקומו ומתפלל״; ״אמר רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי״ — שם ״ואמרי לה״.
אחרי הסוגיא ״תנו רבנן: סומא ומי שאינו יכול לכוין את הרוחות״ — על סוף המשנה, ״יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים״.
היה רוכב על החמור וכו׳(משנה ברכות ד, ה)
תנו רבנן:
היה רוכב על החמור והגיע זמן תפלה —
אם יש לו מי שיאחז את חמורו — ירד למטה ויתפלל;
ואם לאו — ישב במקומו ויתפלל.
רבי אומר:
בין כך ובין כך — ישב במקומו ויתפלל, לפי שאין דעתו מיושבת עליו.
רש״י שאין דעתו מיושבת עליו — שקשה עליו עכוב הדרך.
אמר רבא, ואיתימא רבי יהושע בן לוי:
הלכה כרבי.
ברכות פרק ד, ל ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
ברכות פרק ט (הרואה מקום שנעשו בו), סא ע״א
וַתָּקׇם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים וַתֵּלַכְנָה(בראשית כד, סא)
§§cover-end§§
הסוגיא בתוך דרשות ״ויבן יי אלהים את הצלע״ (״פרצוף״ — ברכות פרק ט, סא ע״א, דברי רב ושמואל), מ״ולמאן דאמר פרצוף, הי מינייהו סגי ברישא״ ועד ״אבל מנח תפילין — לית לן בה״; אחריה ״אמר רב: יצר הרע דומה לזבוב״ — ענין אחר.
סוגיא תאומה — בבלי עירובין פרק ב, יח ע״ב (מ״ולמאן דאמר פרצוף״ ועד ״בשעה שמתפללין״), בלי ״ולא אמרן אלא דלא דרי מידי…״; שם ״וילך אלקנה אחרי אשתו הכי נמי, וגבי אלישע… ויקם וילך אחריה הכי נמי״, בלי ״אחריה ממש״; כאן נדפסה פעם אחת, וחילופי עירובין בפנים.
״עבודה זרה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עכו״ם״ (×2; בעירובין: ״עבודת כוכבים״).
״ולמאן דאמר פרצוף״ — בכ״י אוקספורד 366: ״א״ר ירמיה: דו פנים ברא הקב״ה באדם הראשון, שנא׳: אחור וקדם צרתני״.
״וילך אלקנה אחרי אשתו״ — אין פסוק כזה; ״וילך אלקנה״ — שמואל א ב, יא (״וילך אלקנה הרמתה על ביתו״). בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366 נוסף: ״והכתיב ויהי איש אחד מן הרמתים צופים״.
״אמר רבי יוחנן: אחורי ארי…״ — בכ״י מינכן 95: ״אמ׳ רב נחמן ואיתימ׳… ואמרי לה במתנית׳ תנא״; בכ״י אוקספורד 366: ״ואמ׳ רב נחמן ואמרי לה במתנית׳״.
ולמאן דאמר ״פרצוף״, הי מינייהו סגי ברישא?
רש״י ולמ״ד פרצוף — ומתחלתו היה מצד אחד זכר ונקבה מצד אחר.
רש״י הי מינייהו סגי ברישא — איזהו פרצוף היה מהלך לפנים.
אמר רב נחמן בר יצחק:
מסתברא דגברא (בבלי עירובין פרק ב, יח ע״ב: דזכר) סגי ברישא.
דתניא:
לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך.
ואפילו אשתו נזדמנה לו (בבלי עירובין פרק ב, יח ע״ב: היא אשתו נזדמנה) על הגשר — יסלקנה לצדדין.
רש״י נזדמנה לו על הגשר — אשת איש והיא לפניו.
רש״י יסלקנה לצדדין — עד שיעבור לפניה.
וכל העובר אחורי אשה בנהר — אין לו חלק לעולם הבא.
רש״י אחורי אשה בנהר — אחורי אשת איש מגבהת בגדיה מפני המים וזה מסתכל בה.
רש״י אפי׳ היא אשתו — גנאי הדבר.
תנו רבנן:
המרצה מעות לאשה מידו לידה כדי להסתכל בה (בבלי עירובין פרק ב, יח ע״ב: מידו לידה או מידה לידו בשביל שיסתכל בה), אפילו יש בידו תורה ומעשים טובים כמשה רבינו (בבלי עירובין פרק ב, יח ע״ב: אפילו דומה למשה רבינו שקיבל תורה מהר סיני) — לא ינקה מדינה של גיהנם.
שנאמר (בבלי עירובין פרק ב, יח ע״ב: ועליו הכתוב אומר): יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָּע(משלי יא, כא) — לא ינקה מדינה של גיהנם.
רש״י יד ליד לא ינקה רע — אפילו כמשה רבינו שקבל תורה מימינו של הקדוש ברוך הוא לא ינקה רע וקרא באשה משתעי.
אמר רב נחמן:
מנוח עם הארץ היה, דכתיב (בבלי עירובין פרק ב, יח ע״ב: שנאמר ויקם): וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ(שופטים יג, יא).
רש״י עם הארץ — לא שמש תלמידי חכמים שלא למד משנה זו ששנינו לא יהלך אדם אחורי אשה ואפילו היא אשתו.
מתקיף לה רב נחמן בר יצחק:
אלא מעתה, גבי אלקנה, דכתיב: וַיֵּלֶךְ אֶלְקָנָה(שמואל א ב, יא) אחרי אשתו, וגבי אלישע, דכתיב: וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ(מלכים ב ד, ל) — הכי נמי אחריה ממש?
אלא אחרי דבריה ואחרי עצתה (בבלי עירובין פרק ב, יח ע״ב: אחרי דבריה ועצתה); הכא נמי אחרי דבריה ואחרי עצתה (בבלי עירובין פרק ב, יח ע״ב: אחרי דבריה ועצתה).
אמר רב אשי:
ולמאי דקאמר (בבלי עירובין פרק ב, יח ע״ב: דאמר) רב נחמן ״מנוח עם הארץ היה״ — אפילו בי רב נמי לא קרא,
רש״י ולמאי דקאמר רב נחמן — שהלך אחריה ממש אם כן אפילו בי רב עם תינוקות של בית רבן נמי לא קרא.
שנאמר (בבלי עירובין פרק ב, יח ע״ב: דכתיב): וַתָּקׇם רִבְקָה וְנַעֲרֹותֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ(בראשית כד, סא) — ולא לפני האיש.
אמר רבי יוחנן:
אחורי (בבלי עירובין פרק ב, יח ע״ב: אחרי) ארי ולא אחורי (בבלי עירובין פרק ב, יח ע״ב: אחרי) אשה, אחורי (בבלי עירובין פרק ב, יח ע״ב: אחרי) אשה ולא אחורי (בבלי עירובין פרק ב, יח ע״ב: אחרי) עבודה זרה,
אחורי עבודה זרה ולא אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין (בבלי עירובין פרק ב, יח ע״ב: שמתפללין).
רש״י בשעה שהצבור מתפללים — דכיון שאינו נכנס נראה כפורק עול ומבזה בית הכנסת.
ולא אמרן אלא דלא דרי מידי, ואי דרי מידי — לית לן בה.
רש״י ואי דרי מידי — אין כאן גנאי דמוכחא מילתא דהאי דלא נכנס מפני המשוי.
ולא אמרן אלא דליכא פתחא אחרינא, ואי איכא פתחא אחרינא — לית לן בה.
רש״י ואי איכא פתחא אחרינא — אין כאן בזוי דמאן דחזי סבר בפתחא אחרינא ליעול.
ולא אמרן אלא דלא רכיב חמרא, אבל רכיב חמרא — לית לן בה.
ולא אמרן אלא דלא מנח תפילין, אבל מנח תפילין — לית לן בה.
ברכות פרק ט, סא ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | עבודה זרה | עכו״ם |
| א | עבודה זרה | עכו״ם |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
ברכות פרק ד, הלכה א
וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם(בראשית יט, כז)
§§cover-end§§
״[ואת הכבש השני תעשה בין הערביים]״ — נוסף בגליון כתב יד ליידן.
״את פני״ — בדפוס ונציה ״לפני״.
מאיכן למדו שלש תפילות?
רבי שמואל בר נחמני אמר:
כנגד שלשה פעמים שהיום משתנה על הבריות.
בשחר צריך אדם לומר: מודה אני לפניך יי אלהיי ואלהי אבותיי, שהוצאתני מאפילה לאורה.
במנחה צריך אדם לומר: מודה אני לפניך יי אלהיי ואלהיי אבותי, כשם שזכיתני לראות החמה במזרח כך זכיתי לראות במערב.
בערב צריך לומר: יהי רצון מלפניך יי אלהיי ואלהי אבותיי, כשם שהייתי באפילה והוצאתני לאורה כך תוציאני מאפילה לאורה.
רבי יהושע בן לוי אמר:
תפילות מאבות למדום.
תפילת השחר מאברהם אבינו: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּוקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי יְיָ(בראשית יט, כז).
ואין עמידה אלא תפילה, כמה דתימר: וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל(תהלים קו, ל).
תפלת המנחה מיצחק אבינו: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה(בראשית כד, סג).
ואין שיחה אלא תפלה, כמה דתימר: תְּפִילָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹוף וְלִפְנֵי יְיָ יִשְׁפֹּוךְ שִׂיחוֹ(תהלים קב, א).
תפילת הערב מיעקב אבינו: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם(בראשית כח, יא).
ואין פגיעה אלא תפילה, כמה דתימר: יִפְגְּעוּ נָא בַּיְיָ צְבָאוֹת(ירמיה כז, יח),
ואומר: אַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִינָּה וּתְפִילָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי(ירמיה ז, טז).
ורבנן אמרו:
תפילות מתמידין גמרו.
תפילת השחר מתמיד של שחר: אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר(במדבר כח, ד).
תפילת המנחה מתמיד של בין הערבים: [וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִים].
תפילת הערב לא מצאו במה לתלותה, ושנו אותה סתם.
הדא היא דתנינן: תפילת הערב אין לה קבע, ושל מוספין כל היום.(משנה ברכות ד, א)
אמר רבי תנחומא:
עוד היא קבעו אותה כנגד איכול איברים ופדרים שהיו מתאכלין על גבי המזבח כל הלילה.
ברכות פרק ד, הלכה א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד ירושלמי | כ״י ליידן (מהדורת על־התורה) |
ברכות פרק ד, הלכה ה
וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים(בראשית כד, א)
§§cover-end§§
״רבי אומר: בין כך ובין כך מתפלל במקומו״ — מה שבסוגריים המרובעים נוסף בגיליון בכ״י ליידן; בדפוס ונציה הוא בפנים.
״היה רוכב על החמור״ בברייתא — בדפוס ונציה ״היה רכוב על החמור״.
הברייתא — מקבילה לתוספתא ברכות ג, יח (״ובלבד שיהא לבו מכוין״) ולבבלי ברכות פרק ד, ל ע״א (״לפי שאין דעתו מיושבת עליו״).
היה רוכב על החמור — ירד;
ואם אינו יכול לירד — יחזיר את פניו;
ואם אינו יכול להחזיר את פניו — יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים.
היה רוכב בספינה או באסדא — יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים.
המשנה לעיל: משנה ברכות ד, ה–ו
תני:
היה רוכב על החמור,
אם יש לו מי לאחוז בחמורו — יורד ומתפלל למטן;
ואם לאו — מתפלל במקומו.
[רבי אומר: בין כך ובין כך מתפלל במקומו,]
שכך לבו מיושב.
רבי יודה בן פזי בשם רבי יהושע בן לוי:
הלכה כרבי.
ברכות פרק ד, הלכה ה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד ירושלמי | כ״י ליידן (מהדורת על־התורה) |
עירובין פרק ה (כיצד מעברין), נג ע״א
וַתָּמׇת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן(בראשית כג, ב)
§§cover-end§§
״וחד אמר: בית ועלייה על גביו״ — בכ״י אוקספורד 366: ״וחד אמ׳ שני בתים זה למעלה מזה״; ובכ״י מינכן 95 הדעות בסדר הפוך: ״חד אמ׳ שני בתין זו על גב זו וחד אמ׳ שני בתים זו לפנים מזו״.
מקבילה חלקית — בבלי סוטה פרק א, יג ע״א (״ואמר רבי יצחק: קרית ארבע, ארבע זוגות היו…״); בבלי בבא בתרא פרק ג, נח ע״א (״ולמאן דאמר שני בתים זו למעלה מזו״).
מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה(בראשית כג, ט) —
רש״י מערת המכפלה — משום דפליגי במשמעות לשון מכפלה נקט לה הכא משום דפליגי נמי בלישנא דמתניתין וכן באמרפל וכן במלך חדש.
רב ושמואל:
חד אמר: שני בתים זה לפנים מזה;
רש״י שני בתים — היו בה זה לפנים מזה:
וחד אמר: בית ועלייה על גביו.
רש״י בית ועליה — הוי כפולה בשתי תקרות אבל שני בתים לא שייך בהו לשון כפולה.
בשלמא למאן דאמר זה על גב זה — היינו (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366, כ״י וטיקן 109: דכתיב) מכפלה;
אלא למאן דאמר שני בתים זה לפנים מזה, מאי מכפלה?
שכפולה בזוגות.
רש״י שכפולה בזוגות — שנקברו כולן איש ואשתו דהיינו זוג זוג דכתיב שמה קברו את אברהם ואת שרה וגו׳ (בראשית מ״ט:ל״א).
מַמְרֵא קִרְיַת ארבע(בראשית לה, כז) —
אמר רבי יצחק:
קרית הארבע זוגות: אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה.
עירובין פרק ה, נג ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
פסחים פרק א (אור לארבעה עשר), ג ע״א–ע״ב
וַתָּקׇם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים וַתֵּלַכְנָה(בראשית כד, סא)
§§cover-end§§
בשרשרת ״לשון נקיה״ שבגמרא על ״אור לארבעה עשר״ (משנה פסחים א, א): לפניה דברי רבי יהושע בן לוי ״לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו… מן הבהמה אשר איננה טהורה״ ומניין האותיות; אחריה ״הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דרב״ — מעשים בלשון נקיה.
״ודעת שפתי ברור מללו״ — בכ״י מינכן 95, וטיקן 134 ובדפוס ונציה: ״שפתיך״; ״ותבחר לשון ערומים״ — בכ״י וטיקן 134 (בשני המקומות) ובדפוס ונציה (בשני): ״ותבחר לך לשון ערומים״.
״משום ביעתותא דדוד איכא… משום ביעתותא דהר איכא״ — אינו בכ״י מינכן 95; בכ״י אוקספורד 366 ובדפוס ונציה בלי ״ביעתותא דהר״.
״וכל היכא דכי הדדי נינהו משתעי בלשון כבוד״ — אינו בכ״י מינכן 95, אוקספורד 366, וטיקן 134 (בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366 ״בלשון כבוד״ כבר במקום ״בלשון נקיה״ שלפניו).
תניא דבי רבי ישמעאל:
לעולם יספר אדם בלשון נקיה, שהרי בזב קראו ״מרכב״ ובאשה קראו ״מושב״.
ואומר: וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים(איוב טו, ה).
רש״י ותבחר לשון ערומים — מצוה עליך כך.
ואומר: וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ(איוב לג, ג).
רש״י ברור מללו — ל׳ נקי ומבורר.
רש״י בזב כתיב וכל המרכב אשר ירכב (ויקרא ט״ו:ט׳) ובאשה כתיב (שם) או על הכלי אשר היא יושבת לפי שאין הגון להזכיר רכיבה ופיסוק רגלים באשה ואף על פי שהמרכב והמושב שוין בשניהם.
מאי ״ואומר״?
רש״י מאי ואומר — למה לו ואומר הא נפקא ליה מקמא.
וכי תימא: הני מילי בדאורייתא, אבל בדרבנן לא — תא שמע: ואומר וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים.
רש״י ה״ק וכי תימא ה״מ בדאורייתא — תורה הקפידה בלשונה שיצאתה מפי הגבורה אבל חכמים במשנה וברייתא אין להקפיד על לשונם.
רש״י ת״ש ותבחר לשון ערומים — שמענו שהערומים בוחרי לשון הם.
וכי תימא: הני מילי בדרבנן, אבל במילי דעלמא לא — ואומר וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ.
ובאשה לא כתיב בה ״מרכב״? והכתיב: וַתָּקׇם רִבְקָה וְנַעֲרֹותֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים(בראשית כד, סא)!
התם — משום ביעתותא דגמלים אורחא היא (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 134: ביעתותא דגמלא אורחיה).
רש״י משום ביעתותא דגמלים — שהוא גבוה ומתיירא שלא תפול אורחה דאשה לרכוב כדי שתהא מחזקת בו בידים ורגלים.
והכתיב: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּיבֵם עַל הַחֲמֹור(שמות ד, כ)!
התם — משום בניו אורחא הוא.
רש״י משום בניו — שהן זכרים כתב לשון רכיבה.
והכתיב: והִיא רֹוכֶבֶת עַל הַחֲמוֹר(שמואל א כה, כ)!
התם — משום ביעתותא דליליא אורחא הוא.
ואיבעית אימא: משום ביעתותא דליליא ליכא — משום ביעתותא דדוד איכא.
ואיבעית אימא: ביעתותא דדוד נמי ליכא — משום ביעתותא דהר איכא.
ובאורייתא מי לא כתיב ״טמא״?
אלא: כל היכא דכי הדדי נינהו — משתעי בלשון נקיה (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: בלשון כבוד);
רש״י דכי הדדי נינהו — שאין אורך בלשון צח מן המגונה משתעי בלשון כבוד.
כל היכא דנפישין מילי — משתעי בלשון קצרה,
כדאמר רב הונא אמר רב, ואמרי לה אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר:
לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה.
וכל היכא דכי הדדי נינהו — משתעי בלשון כבוד.
רש״י וכל היכא כו׳ — והני דלעיל עיקם ללמדך שצריך לחזר אחר לשון נקי ובשאר מקומות כתיב לשון מגונה וקצר ללמדך שישנה אדם לתלמידו לשון קצרה לפי שמתקיימת גירסא שלה יותר מן הארוכה.
והא רוכבת ויושבת דכי הדדי נינהו, וקאמר רוכבת!
״רכבת״ כתיב.
רש״י רכבת כתיב — ואף על גב דמצי למיכתב נמי ישבת חסר מיהו כל חסירות שבתורה לדרוש הן באין וכאן למדך בחסרון זה שתתפוס לשון קצרה ואפילו הוא מגונה שהרי כאן תפס לשון מגונה וקצר.
פסחים פרק א, ג ע״א–ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
פסחים פרק ח (האשה בזמן שהיא בבית), פח ע״א
וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְיָ יִרְאֶה(בראשית כב, יד)
§§cover-end§§
״אלהי יעקב ולא אלהי אברהם ויצחק? אלא״ — בכ״י אוקספורד 366: ״אלהי אברהם ואלהי יצחק לא נאמר אלא אלהי יעקב״.
ואמר רבי אלעזר:
מאי דכתיב: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְיָ אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וגו׳(ישעיה ב, ג)?
אלהי יעקב — ולא אלהי אברהם ויצחק?
אלא: לא כאברהם, שכתוב בו ״הר״,
שנאמר: אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְיָ יֵרָאֶה(בראשית כב, יד);
ולא כיצחק, שכתוב בו ״שדה״,
שנאמר: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה(בראשית כד, סג);
אלא כיעקב, שקראו ״בית״,
רש״י שקראו בית — מקום מיושב.
שנאמר: וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל(בראשית כח, יט) (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366, כ״י וטיקן 134, דפוס ונציה: וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל(בראשית לה, ז)).
פסחים פרק ח, פח ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
יומא פרק ג (אמר להם הממונה צאו וראו), כח ע״ב
וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי יְיָ מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי(בראשית טו, ב)
§§cover-end§§
״וישכם אברהם בבקר ויחבוש וגו׳״ — בדפוס ונציה: ״וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני יי״ (בראשית יט, כז).
״דאמר רבי חמא ברבי חנינא״ — בכ״י הספרייה הבריטית 400: ״דא׳ ר׳ חייא אמ׳ ר׳ חנינא״.
״אמר רבא: תנא גמר מאברהם״ — בכ״י אוקספורד 366: ״רבה״.
״אמר רבי אלעזר: שדולה ומשקה״ — בכ״י מינכן 6, בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י הספרייה הבריטית 400: ״אמ׳ ר׳ יצחק״.
״שמושל בתורת רבו… שדולה ומשקה״ — בכ״י מינכן 95 מאמר אחד של רבי אלעזר, בלי ״אמר רבי אלעזר״ השני.
אמר רב ספרא:
צלותיה דאברהם — מכי משחרי כותלי.
רש״י צלותיה דאברהם — תפלת הערב שלו.
רש״י מכי משחרי כותלי — חומות הפונות למזרח שהלבינו מהנץ החמה הבאה מן המזרח ונוצצת עליהן ובתחילת שבע שעות שהחמה באמצע הרקיע בראש כל אדם אינה עושה עמוד אלא תחתיהן משחירין אותן הכתלים לפי שאין חמה נוצצת אלא בראש הכותל בעוביו ומיצל חודו של שפת עוביו על זקיפת הכותל ומשחרת מההיא שעתא נוטים צללי ערב וקרוי ערב.
אמר רב יוסף:
אנן מאברהם ניקום וניגמר?
רש״י אנן מאברהם ניקום ונגמר — באת ללמדנו להיות זריזין כאברהם.
אמר רבא:
תנא גמר מאברהם, ואנן לא גמרינן מיניה?
דתניא:
וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ(ויקרא יב, ג) —
מלמד שכל היום כשר למילה,
אלא שהזריזין מקדימין למצות,
שנאמר: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹושׁ וגו׳(בראשית כב, ג).
אלא אמר רבא: רב יוסף הא קא קשיא ליה,
דתנן: חל ערבי פסחים להיות בערב שבת — נשחט בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה(משנה פסחים ה, א);
רש״י חל להיות בערב שבת — הוצרך למהר תמיד של בין הערבים בכל יכולת לפי שפסחים נשחטו אחריו וצריך לצלותן מבעוד יום ואמרינן התם מוקמינן ליה אדיניה מכי ינטו צללי ערב וקתני נשחט התמיד בשש ומחצה ואי מכי משחרי כותלי מיקרי בין הערבים נשחטיה מכי משחרי דהיינו מתחלת שבע.
ונשחטיה מכי משחרי כותלי!
מאי קושיא? ודילמא —
כותלי דבית המקדש בשש ומחצה משחרי, משום דלא מכווני טובא;
רש״י דלא מכווני — לא הוו זקופים בצמצום ולפי שהחומה היתה רחבה מלמטה והולכת ומתקצרת ועולה ולפיכך אין חודו של שפת עוביו למעלה מיצל על זקיפתו להשחירו עד שתימשך חמה למערב.
אי נמי שאני אברהם, דאיצטגנינות גדולה היתה בלבו;
רש״י איצטגנינות — להיות בקי בהליכות המזלות ותחילות השעות דהכי תניא בבבא בתרא (דף טז:) ויי ברך את אברהם בכל איצטגנינות גדולה היתה בלבו וכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו לשאול במזלות.
אי נמי משום דזקן ויושב בישיבה הוה,
דאמר רבי חמא ברבי חנינא:
מימיהן של אבותינו לא פרשה (כ״י הספרייה הבריטית 400, כ״י אוקספורד 366: פסקה) ישיבה מהם.
היו במצרים — ישיבה עמהם,
שנאמר: לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות ג, טז);
היו במדבר — ישיבה עמהם,
שנאמר: אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר יא, טז);
אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה,
שנאמר: וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים(בראשית כד, א);
יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה,
שנאמר: וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק(בראשית כז, א);
יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה,
שנאמר: וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּוקֶן(בראשית מח, י).
אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה,
שנאמר: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּושֵׁל בְּכׇל אֲשֶׁר לוֹ(בראשית כד, ב) —
אמר רבי אלעזר:
שמושל בתורת רבו.
הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר(בראשית טו, ב) —
אמר רבי אלעזר:
שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים.
רש״י דולה ומשקה — נוטריקון של דמשק.
יומא פרק ג, כח ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
ראש השנה פרק א (ארבעה ראשי שנים), טז ע״ב
וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי(בראשית טז, ה)
§§cover-end§§
״דאמר רבי (אבין)״ — ״אבין״ בסוגריים בדפוס וילנא (בדפוס ונציה ״אבין״); בכ״י אוקספורד 366 ובדפוס פס: ״ר׳ חנין״; בכ״י מינכן 95: ״וא״ר חנן״; בכ״י מינכן 140: ״ר׳ יוחנן״.
מקבילה חלקית — בבלי בבא קמא פרק ח, צג ע״א: ״כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחלה״ עם שני הפסוקים, בשם ״רב חנן״ (כנוסח כתבי היד כאן).
ואמר רבי יצחק:
שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם, אלו הן:
קיר נטוי,
רש״י קיר נטוי — ועובר תחתיו מזכיר עוונותיו שאומר כלום ראוי זה ליעשות לו נס ומתוך כך הוא נבדק.
ועיון תפלה,
רש״י ועיון תפילה — סומך על תפילתו שתהא נשמעת ומתאמץ לכוין לבו.
ומוסר דין על חבירו.
דאמר רבי (אבין):
כל המוסר דין על חבירו — הוא נענש תחלה,
שנאמר: וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ(בראשית טז, ה),
וכתיב: וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּוד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּותָהּ(בראשית כג, ב).
רש״י ויבא אברהם וגו׳ — הוא קבר אותה.
רש״י מוסר דין — כמו ישפוט יי ביני וביניך (בראשית ט״ז:ה׳) אומרים כלום ראוי הוא שיענש חבירו על ידו.
ראש השנה פרק א, טז ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
ראש השנה פרק א, הלכה ח
וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ יְיָ דַּרְכּוֹ(בראשית כד, כא)
§§cover-end§§
על המשנה ״מי שראה את החודש ואינו יכול להלך… אם צודה להן לוקחין בידן מקלות״ (משנה ראש השנה א, ט). בכתב יד ליידן ובדפוס ונציה זו הלכה י. אחרי הסוגיא ״יכול כשם שמחללין את השבת להעיד עליהן״ — עניין אחר.
״דיברה תורה״ — בדפוס ונציה: ״דיברה התורה״.
אמר רבי יצחק:
דיברה תורה בכל לשון: הָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ(בראשית כד, כא), כל גרב שהוא מחזיק סאתים, אם צודה להם לוקחים בידן מקלות(משנה ראש השנה א, ט).
ראש השנה פרק א, הלכה ח. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד ירושלמי | כ״י ליידן (מהדורת על־התורה) |
תענית פרק א (מאימתי מזכירין), ד ע״א
וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר(בראשית כב, ב)
§§cover-end§§
״אשר לא צויתי… ולא דברתי…״ — בכ״י מינכן 95 בסדר אחר: ״לא דברתי — זה בנו של מישע…, ולא צויתי — זה בתו של יפתח״.
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:
שלשה שאלו שלא כהוגן; לשנים השיבוהו כהוגן, לאחד השיבוהו שלא כהוגן.
מיוחס לרש״י שלשה שאלו כו׳ — משום דרבי ברכיה מיירי בגשמים לקמן נקט לה.
ואלו הן: אליעזר עבד אברהם, ושאול בן קיש, ויפתח הגלעדי.
אליעזר עבד אברהם,
דכתיב: וְהָיָה הנערה אֲשֶׁר אֹומַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וגו׳(בראשית כד, יד) —
יכול אפילו חיגרת, אפילו סומא? השיבו כהוגן, ונזדמנה לו רבקה.
מיוחס לרש״י אפי׳ חיגרת אפי׳ סומא — לפי שלא פירש בשאילתו ואפשר שתהיה בעלת מום ולא יבין בה אליעזר ויקחנה.
מיוחס לרש״י (אלא) השיבוהו כהוגן — וזימנו לו רבקה.
מיוחס לרש״י ובנות אנשי העיר יוצאות והיה הנערה — משמע הנערה היוצאה תחילה מן העיר ויאמר לה השקיני לה היה מנחש.
שאול בן קיש,
דכתיב: וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹושֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ(שמואל א יז, כה) —
יכול אפילו עבד, אפילו ממזר? השיבו כהוגן, ונזדמן לו דוד.
יפתח הגלעדי,
דכתיב: וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי וגו׳(שופטים יא, לא) —
יכול אפילו דבר טמא? השיבו שלא כהוגן, נזדמנה לו בתו.
מיוחס לרש״י דבר טמא — כלב או חזיר.
והיינו דקאמר להו נביא לישראל:
מיוחס לרש״י והיינו דאמר להו נביא כו׳ — מדגלי ביה קרא ואמר הצרי אין בגלעד [אלמא דלא הוי ניחא קמי שמיא כדאמרינן הצרי אין בגלעד] פנחס היה שם והיה יכול להתיר נדרו אלא שלא רצה יפתח לילך אצלו והוא לא רצה לבוא אצל יפתח בבראשית רבה.
הַצֳּרִי אֵין בְּגִלְעָד אִם רֹופֵא אֵין שָׁם(ירמיה ח, כב);
וכתיב: אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי(ירמיה יט, ה).
מיוחס לרש״י וכתיב אשר לא צויתי — בירמיה כתיב בפרשת בקבוק ובנו את במות (התופת אשר בגיא בן הנם) לשרוף את (בנותיהם ואת) בניהם באש אשר לא [צויתי ולא] דברתי ולא עלתה על לבי שלא תאמרו הלא צוה כמו כן הקדוש ברוך הוא ליפתח ומישע ואברהם כי מעולם לא צויתי למישע לשרוף את בנו באש דכתיב ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עולה על החומה ולשמים נתכוון כסבור היה לרצות להקדוש ברוך הוא והאי דכתיב על שרפו עצמות מלך אדום לשיד מילתא אחרינא הוא ולא דברתי ליפתח מימים ימימה ותהי חק בישראל ובתרגום מזכיר פנחס לגנאי ויפתח לגנאי אלמא לא היה הקדוש ברוך הוא רוצה בבתו שהרי מזכירם לגנאי לפי שלא הלכו זה אצל זה לבטל הנדר.
״אשר לא צויתי״ — זה בנו של מישע מלך מואב,
שנאמר: וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹולָה(מלכים ב ג, כז);
״ולא דברתי״ — זה יפתח (כ״י אוקספורד 366, כ״י וטיקן 134: בתו של יפתח);
וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי — זה יצחק בן אברהם.
מיוחס לרש״י ה״ג: ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם — כלומר שאף על פי שצויתי לו מעולם לא עלתה על לבי לשחוט בנו אלא לנסותו מפני קטיגורו היינו שטן כדאמר בסנהדרין בהנחנקין (סנהדרין פרק י, פט:) ויהי אחר הדברים האלה אחר דבריו של שטן וכו׳ ואית דלא גרסינן האי ולא עלתה על לבי (ירמיהו ז׳:ל״א) דטעי בקרא אחרינא דלא כתב אלא אשר לא צויתי ולא דברתי (ירמיהו ז׳:כ״ב) ובפרשת בקבוק כתיב כל הני שלשה אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי. בתנחומא אשר לא צויתי זו בתו של יפתח אף על פי שצויתי לו תורה ומצות מצוה זו לא צויתי עליו ולא דברתי זה בנו של מישע מלך מואב והלא מישע נכרי הוא ולא חולין הוא לי לדבר עמו אפילו דיבור בעלמא. ובאגדה קא חשיב כלב בהדייהו אשר יכה את קרית ספר ולכדה וגו׳ ורבי יונתן דלא חשיב ליה דבגמרא פשיט ליה להאי קרא בהלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה כדאמרינן בתמורה (דף טז.) ואין לחוש שתשרה רוח הקדש על עבד ועל ממזר כדאמרינן בנדרים (דף לח.) שאין שכינה שורה כו׳ מפי רבי. וגדעון ששאל למנוע טל מעל הארץ ובגזה לבדה יהיה אין זה שלא כהוגן ומה תקלה יש אם יחסר העולם טל לילה אחת לבד מפי רבי.
אמר רבי ברכיה:
אף כנסת ישראל שאלה שלא כהוגן, והקדוש ברוך הוא השיבה כהוגן,
שנאמר: וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת יְיָ כְּשַׁחַר נָכוֹן מֹוצָאוֹ וְיָבוֹא כַגֶּשֶׁם לָנוּ(הושע ו, ג).
מיוחס לרש״י ויבוא כגשם לנו — פעמים אינו מתבקש שהוא סימן קללה בקיץ.
אמר לה הקדוש ברוך הוא: בתי, את שואלת דבר שפעמים מתבקש ופעמים אינו מתבקש;
אבל אני אהיה לך דבר המתבקש לעולם,
מיוחס לרש״י דבר המתבקש לעולם — טל אפילו בימות החמה.
שנאמר: אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל(הושע יד, ו).
ועוד שאלה שלא כהוגן;
אמרה לפניו: רבונו של עולם, שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ(שיר השירים ח, ו).
אמר לה הקדוש ברוך הוא: בתי, את שואלת דבר שפעמים נראה ופעמים אינו נראה;
מיוחס לרש״י פעמים נראה — כשהוא ערום נראה זרועו וכנגד לבו ואינו נראה כשהוא לבוש והכף נראית כל שעה שהיד נראית לעינים וי״ל על כפים על השמים צורת אדם שהוא בכסא וכן נשא לבבנו אל כפים (איכה ג) מפי רבי.
אבל אני אעשה לך דבר שנראה לעולם,
שנאמר: הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּותִיךְ(ישעיה מט, טז).
תענית פרק א, ד ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
מגילה פרק א (מגילה נקראת), טז ע״ב – יז ע״א
וְאַבְרָם בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים(בראשית טז, טז)
§§cover-end§§
״אמר רבה אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא״ — בכתבי היד: ״רבה בר בר חנה… משמיה דרב״ (בכ״י מינכן 95: ״משמיה דרב גידל״).
״דאמר מר: למה נמנו שנותיו של ישמעאל״ — בכתבי היד: ״דאמר ר׳ חייא בר אבא״ (בכ״י מינכן 95: ״דא״ר חיי׳ בר אבא א״ר יוחנן״), כביבמות סד ע״א.
״שתין ותלת וארביסר עד דמתיליד יוסף״ — בכ״י אוקספורד 366, בכ״י וטיקן 134 ובכ״י הספרייה הבריטית 400 בלי ״שתין ותלת״: ״וארביסר שני דהוה בבית לבן עד דאיתיליד יוסף״.
אמר רבה אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא:
גדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם,
שכל אותן שנים שהיה יעקב אבינו בבית עבר — לא נענש.
דאמר מר:
רש״י יעקב למד תורה י״ד שנה בבית עבר — כשפירש מאביו ללכת לחרן ולא נענש עליהן על כיבוד אביו ובשאר כל השנים שנשתהה בבית לבן ובדרך נענש כדמפרש ואזיל.
למה נמנו שנותיו של ישמעאל? כדי ליחס בהן שנותיו של יעקב,
רש״י למה נמנו שנותיו של ישמעאל — מה לנו למנות שנות הרשעים.
רש״י להתייחס בהן שנותיו של יעקב — על ידי מנין שנות ישמעאל אנו למדין [באיזה פרק משנות יעקב עברו עליו כל הקורות והמוצאות אותו מהן אנו למדין] ששימש בבית עבר י״ד שנה כיצד אברהם בן פ״ו שנה כשנולד ישמעאל וכשנולד יצחק היה בן מאה שנה הרי היו לישמעאל י״ד שנה ויצחק קדם ליעקב ששים שנה הרי לישמעאל ע״ד כמה פיישן משנותיו של ישמעאל ס״ג נמצא שהיה יעקב כשמת ישמעאל בן ס״ג שנה.
דכתיב: וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים(בראשית כה, יז).
כמה קשיש ישמעאל מיצחק? ארביסר שנין,
דכתיב: וְאַבְרָם בֶּן שְׁמֹונִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּלֶדֶת הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם(בראשית טז, טז),
וכתיב: וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ(בראשית כא, ה);
וכתיב: וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹותָם(בראשית כה, כו).
בר כמה הוה ישמעאל כדאתיליד יעקב? בר שבעים וארבעה.
כמה פיישן משניה? שתין ותלת.
ותניא:
היה יעקב אבינו בשעה שנתברך מאביו בן ששים ושלש שנה, ובו בפרק מת ישמעאל,
רש״י ותניא היה יעקב כו׳ — ותניא נמי הכי שהיה יעקב כשנתברך מאביו בן ס״ג ובו בפרק מת ישמעאל שנאמר וילך עשו אל ישמעאל וגו׳.
דכתיב: וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ וגו׳(בראשית כח, ו), וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת(בראשית כח, ט).
ממשמע שנאמר ״בת ישמעאל״, איני יודע שהיא ״אחות נביות״?
מלמד שקידשה ישמעאל ומת, והשיאה נביות אחיה.
רש״י מלמד שקידשה ישמעאל — אביה ומת והשיאה נביות אחיה.
שתין ותלת וארביסר עד דמתיליד יוסף — הא שבעין ושבעה;
וכתיב: וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעׇמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה(בראשית מא, מו) — הא מאה ושבע;
שב דשבעא ותרתי דכפנא — הא מאה ושיתסר.
רש״י וארבע עשרה שנה — היה יעקב בבית לבן עד דאתיליד יוסף דכתיב עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך וגו׳ (בראשית לא) וכשנולד יוסף שלמו שני עבדות הבנות שנאמר ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו׳ (שם ל) ומשם והלאה עבד אותו בשכר הצאן הרי בן ע״ז היה יעקב כשנולד יוסף וכתיב ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה נמצא יעקב בן מאה ושבע [שנים כשהיה יוסף בן שלשים שנה] ונשתהה יעקב לישב בארץ כנען שלא ירד למצרים.
רש״י שבעה דשבעא ותרין דכפנא — דכתיב כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ וגו׳ (בראשית מה) הרי בן קי״ו היה יעקב כשירד למצרים וקרא כתיב שלשים ומאת שנה נמצא משנסע מבית אביו עד שבא לבית לבן ארבע עשר ואותן השנים היה בבית עבר ולא חשיב להו לא גרסינן הכא עד לקמן.
וכתיב: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ(בראשית מז, ח),
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה(בראשית מז, ט);
מאה ושיתסר הויין!
אלא שמע מינה: ארבע עשרה שנין דהוה בבית עבר — לא חשיב להו.
דתניא:
היה יעקב בבית עבר מוטמן ארבע עשרה שנה;
עבר מת לאחר שירד יעקב אבינו לארם נהרים שתי שנים;
רש״י עבר מת לאחר ירידתו של יעקב לארם נהרים — ובא לבית לבן ועמד שם שתי שנים צא וחשוב שנותיו של עבר ונמצא שמת כשהיה יעקב בן שבעים ותשע שנה והיינו שתי שנים משבא לבית לבן כשתחשוב י״ד שנה ששימש בבית עבר.
יצא משם ובא לו לארם נהרים;
רש״י יצא — יעקב מבית עבר שתי שנים לפני מיתתו של עבר.
נמצא כשעמד על הבאר בן שבעים ושבע שנה.
רש״י נמצא כשעמד כו׳ — הכי גרסינן מנלן דלא איענש עלייהו דתניא נמצא יוסף כשפירש מאביו שלא ראהו עשרים ושתים שנה כדרך שפירש יעקב מבית אביו שלא כיבדו נתאבל על יוסף כ״ב שנה כיצד יוסף בן שבע עשרה שנה היה כשפירש מאביו וכשמלך על מצרים היה בן שלשים שנה שנאמר ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה הרי י״ג ושבעה דשבעא ותרין דכפנא הרי עשרים ושתים שנה שנתכסה יוסף מאביו ויעקב עמד עשרים שנה בבית לבן וי״ד שנה בבית עבר.
ומנלן דלא מיענש?
דתניא:
נמצא יוסף שפירש מאביו עשרים ושתים שנה, כשם שפירש יעקב אבינו מאביו.
דיעקב — תלתין ושיתא הויין!
אלא ארביסר דהוה בבית עבר — לא חשיב להו.
רש״י אלא — שמע מינה י״ד דבית עבר לא חשיב להו — דלא איענש עלייהו.
סוף סוף דבית לבן עשרין שנין הויין!
אלא משום דאשתהי באורחא תרתין שנין.
דתניא:
יצא מארם נהרים ובא לו לסכות, ועשה שם שמונה עשר חודש,
שנאמר: וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּותָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּות(בראשית לג, יז);
ובבית אל עשה ששה חדשים והקריב זבחים.
רש״י אי הכי בצירא להו — ואין כאן אלא עשרים דבית לבן.
רש״י אישתהי ב׳ שנים באורחא — דבשובו מארם נהרים לבא ליצחק אביו ויבן לו בית לימות החורף עשה סוכות ב׳ פעמים שני ימות הקיץ הרי י״ח ובבית אל עשה ששה חדשים כשיצא משכם שנאמר קום עלה בית אל וגו׳ (בראשית לה).
מגילה פרק א, טז ע״ב – יז ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
מועד קטן פרק ג (ואלו מגלחין), יח ע״ב
וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵיְיָ יָצָא הַדָּבָר(בראשית כד, נ)
§§cover-end§§
הסוגיא בגמרא של משנה מועד קטן ג, ג (״ואלו כותבין במועד: קדושי נשים…״), מדברי שמואל ״מותר לארס אשה בחולו של מועד״ ועד דברי רב משום רבי ראובן בן אצטרובילי; אחריה ״ואמר רב משום רבי ראובן בן אצטרובילי… אין אדם נחשד בדבר״ — מימרא אחרת שלו.
״ומי אמר שמואל שמא יקדמנו אחר״ — הסוגיא חוזרת לטעמו של שמואל (״שמא יקדמנו אחר״) שבראשה.
״לאו אמינא לך לא תיבעי עלה דמילתא״ — בכ״י מינכן 95, אוקספורד 366, וטיקן 108: ״לא תיבעי רחמי (עלה דמילתא)״; בכ״י וטיקן 134 חסר כל הקטע מ״הכי אי חזיא לך״ עד ״לאו אמינא לך״.
אמר שמואל:
מותר לארס אשה בחולו של מועד, שמא יקדמנו אחר.
לימא מסייע ליה: ואלו כותבין במועד קדושי נשים(משנה מועד קטן ג, ג)?
מאי לאו — שטרי קדושין ממש?
לא, שטרי פסיקתא, וכדרב גידל אמר רב.
מיוחס לרש״י גמ׳ כדרב גידל — שכותב תנאי זה בשטר.
דאמר רב גידל אמר רב:
כמה אתה נותן לבנך — כך וכך;
כמה אתה נותן לבתך — כך וכך;
עמדו וקדשו — קנו.
הן הן הדברים הנקנין באמירה.
מיוחס לרש״י ניקנין באמירה — בלא קנין.
לימא מסייע ליה: אין נושאין נשים במועד, לא בתולות ולא אלמנות, ולא מיבמין, מפני ששמחה היא לו — הא לארס שרי.
לא מיבעיא קאמר: לא מיבעיא לארס, דלא קעביד מצוה; אלא אפילו לישא נמי, דקא עביד מצוה — אסור.
מיוחס לרש״י דקא עביד מצוה — דעוסק בפריה ורביה.
תא שמע, דתנא דבי שמואל: מארסין אבל לא כונסין, ואין עושין סעודת אירוסין, ולא מיבמין, מפני ששמחה היא לו.
שמע מינה.
ומי אמר שמואל ״שמא יקדמנו אחר״?
והאמר רב יהודה אמר שמואל:
בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני (כ״י אוקספורד 366, כ״י וטיקן 108, כ״י וטיקן 134: בת פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני. ואמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני, בית פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני)!
אלא: שמא יקדמנו אחר ברחמים.
כי הא דרבא שמעיה לההוא גברא דבעי רחמי ואמר: תזדמן לי פלניתא.
אמר ליה: לא תיבעי רחמי הכי; אי חזיא לך — לא אזלא מינך, ואי לא — כפרת ביי.
מיוחס לרש״י כפרת בה׳ — באמנה דקאמר דלא מסייע צלותא כלום הואיל ולא מזמנה ליה כלומר השתא צלינא עלה ולא אסתייעא מילתא.
בתר הכי שמעיה דקאמר: או איהו לימות מקמה, או איהי תמות מקמיה.
מיוחס לרש״י או איהו — עצמו ימות מקמי דתינסבא איהי לאידך ולהכי מארס במועד שלא יקדמנו אחר ברחמים שתמות היא.
אמר ליה: לאו אמינא לך לא תיבעי עלה דמילתא?
מיוחס לרש״י אמר — אי לא מנסבא או איהי תמות מקמאי דלא איחזי כד מנסבא לאחר ואצער בה.
הכי אמר רב משום רבי ראובן בן אצטרובילי:
מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים — מיי אשה לאיש.
מן התורה — דכתיב: וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵיְיָ יָצָא הַדָּבָר(בראשית כד, נ);
מן הנביאים — דכתיב: וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵיְיָ הִיא(שופטים יד, ד);
מן הכתובים — דכתיב: בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת ומיי אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת(משלי יט, יד).
מועד קטן פרק ג, יח ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
יבמות פרק ו (הבא על יבמתו), סא ע״ב
וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ(בראשית כד, טז)
§§cover-end§§
״[אמר להם]״ — בסוגריים מרובעים בדפוס וילנא (״[א״ל]״); אינו בכ״י אוקספורד 367 ובדפוס ונציה; בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 110–111: ״אמ׳ להן״.
״רבי אליעזר אומר: פנוי הבא על הפנויה״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 110–111 (מתוקן): ״ר׳ אלעזר״, וכן בדפוס וילנא בהמשך הגמרא (״ר׳ אלעזר אומר פנוי הבא על הפנויה… אין הלכה כרבי אלעזר״); בכ״י מינכן 95 ״רבי מתיא בן חרש״ אחרי ״וחכמים אומרים״.
״אמר ליה רב חסדא לרבה״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 367: ״לרבא״. ״רבי עקיבא אומר: זונה זו מופקרת״ — בכ״י וטיקן 110–111: ״ר׳ יעקב״.
״והנערה טובת מראה מאד בתולה״ — ״והנערה״ כקרי; בכתיב: ״והנער״.
תניא, רבי אליעזר אומר:
כהן לא ישא את הקטנה.
אמר ליה רב חסדא לרבה: פוק עיין בה, דלאורתא בעי לה רב הונא מינך.
רש״י גמ׳ פוק עיין בה — אמאי לא ישא את הקטנה.
נפק עיין בה: רבי אליעזר סבר לה כרבי מאיר, וסבר לה כרבי יהודה.
סבר לה כרבי מאיר — דחייש למיעוטא;
רש״י רבי מאיר חייש למיעוטא — כדתניא לקמן קטן שמא ימצא כו׳ ה״נ חייש רבי אליעזר דשמא תמצא קטנה זו אילונית.
וסבר לה כרבי יהודה — דאמר אילונית זונה הויא.
וכרבי מאיר מי סבר לה? והתניא: קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין — דברי רבי מאיר.
רש״י קטן וקטנה — או קטן או קטנה.
אמרו לו לרבי מאיר: יפה אמרת שאין חולצין — ״איש״ כתיב בפרשה, ומקשינן אשה לאיש; אלא מאי טעמא אין מיבמין?
רש״י איש כתיב — בפרשת חליצה ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו (דברים כ״ה:ז׳).
[אמר להם]: קטן — שמא ימצא סריס; קטנה — שמא תמצא אילונית; ונמצאו פוגעין בערוה.
רש״י פוגעים בערוה — כיון דלאו בני הקמת שם נינהו פגע באשת אח שלא במקום מצוה דרחמנא פטריה דכתיב אשר תלד (דברים כה) פרט לאילונית.
ותניא: קטנה מתייבמת ואינה חולצת — דברי רבי אליעזר.
רש״י ואינה חולצת — דאינה נפטרת לשוק בחליצתה דאין מעשה קטנה כלום אבל מתייבמת ותגדל אצלו ותתקיים מצות יבום.
וכרבי יהודה מי סבר לה? והתניא: זונה — זונה כשמה, דברי רבי אליעזר;
רש״י כשמה — לשון טועה שטועה מתחת בעלה לאחרים דלרבי אליעזר אין זונה אלא אשת איש.
רבי עקיבא אומר: זונה — זו מופקרת;
רש״י מופקרת — ואפילו פנויה מאחר שהפקירה עצמה לכל קרויה זונה אבל משום בעילה אחת לא הויא זונה הפנויה.
רבי מתיא בן חרש אומר: אפילו הלך בעלה להשקותה ובא עליה בדרך — עשאה זונה;
רש״י הלך בעלה — לבית דין הגדול והוליכה להשקותה מי המרים שקינא לה ונסתרה ואסורה לו עד שתשתה עשאה זונה הואיל ונבעלה לפסול לה ואם מת אסורה לכהן.
רבי יהודה אומר: זונה — זו אילונית;
וחכמים אומרים: אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות;
רש״י אלא גיורת — דנבעלה בנכריותה לעובדי כוכבים וכן משוחררת דעובד כוכבים ועבד הואיל ולאו בני קדושין נינהו פסלי.
רש״י ושנבעלה — לפסול לה כגון א׳ מכל העריות וכגון בת ישראל לנתין וממזר.
רבי אליעזר אומר: פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות — עשאה זונה.
אלא אמר רב אדא בר אהבה:
הכא בכהן גדול עסקינן; לאימת קני לה? לכי גדלה — בעולה היא.
רש״י לכי גדלה — דקידושי קטנה לאו כלום הן והויא ליה כאנוסת עצמו ומפותת עצמו.
אמר רבא:
מכלי לב! אי דקדשה אבוה — מההיא שעתא הוא דקני לה;
רש״י מכלי לב — כמו מבלי לב.
רש״י [אי דקדשה אבוה כו׳] — האב זכאי לקדש בתו קטנה בפ״ק דקידושין (דף ג:) את בתי נתתי לאיש הזה.
ואי דקדשה נפשה — הא רבי אליעזר היא ולא רבנן.
רש״י הא רבי אליעזר היא ולא רבנן — בתמיה. דקתני לעיל רבי אליעזר אומר כהן לא ישא את הקטנה ומשמע דפליגי רבנן עליה וכה״ג מי פליגי רבנן.
אלא אמר רבא:
לעולם בכהן הדיוט, וחיישינן שמא תתפתה עליו.
רש״י תתפתה — ותזנה עליו לפי שאין בה דעת כלום.
אי הכי, ישראל נמי!
פתויי קטנה אונס הוא, ואונס בישראל מישרא שרי.
רב פפא אמר:
בכהן גדול, והאי תנא הוא; דתניא: בְּתוּלָה(ויקרא כא, יד) — יכול קטנה? תלמוד לומר: אִשָּׁה. אי אשה, יכול בוגרת? תלמוד לומר: ״בתולה״. הא כיצד? יצתה מכלל קטנות, ולכלל בגרות לא באתה.
רש״י רב פפא אמר בכהן גדול והאי תנא הוא — דאסר קטנה מגזירת הכתוב.
רש״י בתולה — מעמיו יקח אשה.
רב נחמן בר יצחק אמר:
האי תנא הוא; דתניא: ״בתולה״ — אין בתולה אלא נערה,
וכן הוא אומר: והנערה טֹובַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה(בראשית כד, טז).
יבמות פרק ו, סא ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
יבמות פרק ו (הבא על יבמתו), סד ע״א–ע״ב
וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ(בראשית טז, ג)
§§cover-end§§
״אמר רבי יצחק: למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 110–111: ״ר׳ אלעזר״.
״מהפכת מדותיו של הקדוש ברוך הוא ממדת רגזנות למדת רחמנות״ — בכ״י אוקספורד 367: ״מהפכת דעתו של הק׳ ממדת אכזריות למדת רחמנות״; בכ״י וטיקן 110–111: ״מהפכת דעתו של מקום ממדת הדין למידת רחמים״.
״אמר רבה: ליתנהו להני כללי״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 110–111: ״רבא״.
״למה נמנו שנותיו של ישמעאל… כדי לייחס בהן שנותיו של יעקב״ — החשבון כולו במגילה טז ע״ב – יז ע״א (שם ״דאמר מר״; בכתבי היד שם ״דאמר ר׳ חייא בר אבא״).
נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה — אינו רשאי לבטל.
רש״י מתני׳ אינו רשאי לבטל — אלא או יגרשנה או ישא אחרת עמה.
גירשה — מותרת לינשא לאחר, ורשאי השני לשהות עמה עשר שנים.
רש״י מותרת לינשא לאחר — ולא אמרינן עקרה היא דשמא הראשון לא זכה ליבנות ממנה.
ואם הפילה — מונה משעה שהפילה.
המשנה לעיל: משנה יבמות ו, ו
תנו רבנן:
נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה — יוציא ויתן כתובה,
שמא לא זכה להבנות ממנה.
אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר:
מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן(בראשית טז, ג) —
רש״י גמ׳ מקץ עשר שנים — בא על הגר והאי דלא נסיב לה בהנך שני קמאי עד שלא בא לארץ כנען שהיו שנים מרובות בפדן ארם ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו דלמא משום עון חוצה לארץ הם עקורים.
ללמדך שאין ישיבת חוץ לארץ עולה לו מן המנין.
לפיכך: חלה הוא, או שחלתה היא, או שניהם חבושים בבית האסורים — אין עולין לו מן המנין.
רש״י לפיכך — הואיל וקא חזינן שאין ישיבת חוצה לארץ מן המנין דתלינן בכל דבר המונען מן ההריון חלה הוא או חלתה היא כו׳.
אמר ליה רבא לרב נחמן: ולילף מיצחק!
רש״י ולילף מיצחק — ששהה עשרים שנה ולא נשא אחרת.
דכתיב: וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה וגו׳(בראשית כה, כ),
וכתיב: וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹותָם(בראשית כה, כו).
אמר ליה: יצחק עקור היה.
רש״י עקור היה — ויודע שמחמת עצמו הוא ולקמן נפקא לן דעקור היה.
אי הכי, אברהם נמי עקור היה!
רש״י אברהם נמי עקור היה — כדאמרינן לקמן והיכי ילפת מיניה.
ההוא מיבעי ליה לכדרבי חייא בר אבא,
רש״י ההוא מיבעי ליה כו׳ — כלומר יצחק עקור היה משום הכי לא נסיב אחריתי וקרא דיצחק בן ששים שנה לא יתירא הוא דתימא להכי כתביה רחמנא למיגמר מיניה שהיית עשרים שנה דההוא מיבעי ליה כו׳ אבל מקץ עשר שנים דאברהם אף על גב דעקור הוה ילפינן מיניה דאי לאו לדרשא למאי הלכתא קאשמעינן קרא מקץ עשר שנים.
דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:
למה נמנו שנותיו של ישמעאל? כדי לייחס בהן שנותיו של יעקב.
רש״י לייחס בהן — לידע שנותיו של יעקב בן כמה שנים היה כשהלך לבית עבר וכשעמד על הבאר ובשלהי גמרא דמגילה (דף יז.) מפרש לה והאי קרא דיצחק בן ששים שנה מייתי ליה התם דילפינן מיניה דגדול תלמוד תורה מכיבוד אב ואם שכל אותן שנים שהיה יעקב בבית עבר לא נענש עליהם.
אמר רבי יצחק:
יצחק אבינו עקור היה,
שנאמר: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיְיָ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ(בראשית כה, כא) —
״על אשתו״ לא נאמר, אלא ״לנוכח״ — מלמד ששניהם עקורים היו.
אי הכי, וַיֵּעָתֶר לוֹ — ״ויעתר להם״ מיבעי ליה!
רש״י ויעתר להם מיבעי ליה — בשלמא אי אמרת תפלת יצחק על אשתו היתה היינו דכתיב ויעתר לו כמו שהיה מתפלל עליה ותהר רבקה אשתו אלא אי אמרת על עצמו היה מתפלל ולנוכח אשתו משמע ששניהם היו צועקים זה מול זה ויעתר להם מיבעי ליה.
לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע.
רש״י לפי שאינו דומה — תפלתו שהיה צדיק בן צדיק לתפלתה שהיתה צדקת בת רשע לפיכך תלה בו הכתוב.
אמר רבי יצחק:
מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים.
אמר רבי יצחק:
למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר?
מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום,
רש״י עתר — פל״א בלעז.
כך תפלתן של צדיקים מהפכת מדותיו של הקדוש ברוך הוא ממדת רגזנות למדת רחמנות.
אמר רבי אמי:
אברהם ושרה טומטמין היו,
שנאמר: הַבִּיטוּ אֶל צוּר(ישעיה נא, א)
חֻוצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻוקַּרְתֶּם,
רש״י חוצבתם — נעשה לו זכרות.
רש״י נוקרתם — נעשה לה נקבות כמו אני קרתי ושתיתי מים (ישעיהו לז).
וכתיב: הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם(ישעיה נא, ב).
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:
שרה אמנו אילונית היתה,
שנאמר: וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד(בראשית יא, ל) —
רש״י אין לה ולד — קרא יתירא הוא דהא כתיב עקרה.
אפילו בית ולד אין לה.
אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב:
לא שנו אלא בדורות הראשונים, ששנותיהן מרובות;
רש״י לא שנו — דשוהה עשר שנים.
אבל בדורות האחרונים, ששנותיהן מועטות — שתי שנים ומחצה, כנגד שלשה עיבורים.
רש״י שלשה עיבורים — כ״ז חדשים לימי הולד וחדש לכל עיבור ועיבור לימי טומאה וטהרה דאשה מתעברת סמוך לוסתה.
רבה אמר רב נחמן:
שלש שנים, כנגד שלש פקידות,
רש״י שלש פקידות — שהקדוש ברוך הוא פוקד העקרות לשמוע תפלתן בר״ה וגוזר עליהן הריון.
דאמר מר: בראש השנה נפקדו שרה רחל וחנה.
אמר רבה:
ליתנהו להני כללי:
רש״י להני כללי — דקאמר כל דורות של עכשיו שתי שנים ומחצה שהייתן.
מכדי מתניתין מאן תקין? רבי;
והא בימי דוד אימעוט שני, דכתיב: יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה(תהלים צ, י)!
והאי ״שמא לא זכה להבנות הימנה״ — ודלמא איהי דלא זכיא!
רש״י ודלמא איהי דלא זכיא — ולא תטול כתובה.
איהי, כיון דלא מפקדא אפריה ורביה — לא מיענשה.
רש״י כיון דלא מיפקדא אפריה ורביה — לא איכפת לה ולא ענש לה קודשא בריך הוא על עונותיה.
איני? והא אמרו ליה רבנן לרבי אבא בר זבדא: נסיב איתתא ואוליד בני!
רש״י איני והא אמרו ליה כו׳ — אמתניתין פריך דקתני ישא אחרת שמא לא זכה להבנות ממנה ויזכה להבנות מן השניה.
ואמר להו: אי זכאי — הוו לי מקמייתא!
התם דחוי קא מדחי להו לרבנן, דרבי אבא בר זבדא איעקר מפרקיה דרב הונא.
רב גידל איעקר מפרקיה דרב הונא;
רבי חלבו איעקר מפרקיה דרב הונא;
רב ששת איעקר מפרקיה דרב הונא;
רב אחא בר יעקב אחדתיה סוסכינתא, תליוה בארזא דבי רב ונפק מיניה כהוצא ירקא.
רש״י סוסכינתא — חולי מעוצר השתן ואדם נעקר הימנו.
רש״י כהוצא ירקא — ירוק ככף תמר.
אמר רב אחא בר יעקב:
שיתין סבי הוינא, וכולהו איעקור מפרקיה דרב הונא, לבר מאנא דקיימי בנפשאי:
הַחׇכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ(קהלת ז, יב).
יבמות פרק ו, סד ע״א–ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
כתובות פרק ה (אף על פי), נז ע״א–ע״ב
וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים(בראשית כד, נה)
§§cover-end§§
המשנה כולה בראש הסוגיא: ״מנא הני מילי״ שואל על רישא (״נותנין לבתולה שנים עשר חודש״); אחריה ״אמר רבי זירא: תנא, קטנה בין היא ובין אביה יכולין לעכב״ — ענין אחר.
״אמרו ליה תרי יומי, אמר להו: לא; אמרו ליה עשרה יומי״ — בכ״י מינכן 95: ״אמרו ליה תרי יומי ואמ׳ לא, ובתר כן אמרו ליה עשרה יומי״; בכ״י וטיקן 113: ״…א׳ להו לא, והדר אמרי ליה עשרה יומי״.
״ויאמר אחיה ואמה״ — בכ״י וטיקן 130: ״ויאמר אביה ואמה… עמנו ימים או עשור״.
נותנין לבתולה שנים עשר חודש משתבעה הבעל לפרנס את עצמה.
רש״י מתני׳ נותנין לבתולה — זמן לכניסתה לחופה מיום שתבעה הבעל לאחר שקידשה להזהירה על עסקי חופה להכין תכשיטיה.
וכשם שנותנין לאשה — כך נותנין לאיש לפרנס את עצמו.
ולאלמנה — שלשים יום.
רש״י ולאלמנה ל׳ יום — שאינה טורחת כל כך בתכשיטין שכבר יש בידה.
הגיע זמן ולא נישאו — אוכלות משלו, ואוכלות בתרומה.
רש״י ולא נישאו — שהבעלים מעכבין ואיידי דתנא רישא בדידהי תנא סיפא נמי בדידהי.
רש״י ואוכלת בתרומה — אם כהן הוא והיא ישראלית שמשעה שקידשה אוכלת בתרומה מן התורה כדמפרש בגמרא ורבנן גזור עד השתא.
רש״י לפרנס עצמה — בתכשיטין.
רש״י לפרנס עצמו — בצרכי סעודה וחופה.
רבי טרפון אומר:
נותנין לה הכל תרומה.
רש״י נותנין לה הכל תרומה — אם ירצה וכשיגיעו ימי טומאתה תמכרנה ותקח חולין.
רבי עקיבא אומר:
מחצה חולין ומחצה תרומה.
רש״י מחצה חולין — לאכול בימי טומאתה.
המשנה לעיל: משנה כתובות ה, ב
היבם אינו מאכיל בתרומה.
רש״י היבם אינו מאכיל בתרומה — בעודה שומרת יבם וטעמא יליף בגמרא.
עשתה ששה חדשים בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם, ואפילו כולן בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם, או כולן בפני היבם חסר יום אחד בפני הבעל — אינה אוכלת בתרומה.
רש״י עשתה ששה חדשים בפני הבעל — מהנך שנים עשר חדש הקבועים לה משתבעה הבעל או אפילו כולם בפני הבעל ואחד בפני היבם אף על גב דרובא בפני הבעל סוף סוף לא נתחייב במזונותיה בחייו והוא הדין נמי אם נתחייב בחייו לא אכלה משמת דקניין הבעל פקע אלא דאי כולם בפני הבעל הוה אכלה מיהא בחייו.
רש״י או כולן בפני היבם — בגמרא פריך עלה למאי תניא.
זו משנה ראשונה.
רש״י זו משנה ראשונה — דמשהגיע זמן אוכלת בתרומה.
בית דין של אחריהן אמרו:
אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה.
רש״י אין האשה אוכלת כו׳ — טעמא מפרש בגמרא.
המשנה לעיל: משנה כתובות ה, ג
מנא הני מילי?
אמר רב חסדא:
דאמר קרא: וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ תֵּשֵׁב הנערה אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר(בראשית כד, נה).
מאי ״ימים״?
אילימא תרי יומי — משתעי איניש הכי? אמרו ליה תרי יומי, אמר להו: לא; אמרו ליה עשרה יומי?
אלא מאי ״ימים״ — שנה, דכתיב: יָמִים תִּהְיֶה גְאֻולָּתוֹ(ויקרא כה, כט).
ואימא חדש, דכתיב: עַד חֹדֶשׁ יָמִים(במדבר יא, כ)!
רש״י גמ׳ ואימא — מאי ימים חודש ועשור עשרה ימים.
אמרי: דנין ימים סתם מימים סתם, ואין דנין ימים סתם מימים שנאמר בהן חדש.
כתובות פרק ה, נז ע״א–ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
כתובות פרק א, הלכה ג
וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ(בראשית כד, טז)
§§cover-end§§
על המשנה ״הגדול שבא על הקטנה והקטן שבא על הגדולה ומוכת עץ — כתובתן מאתים, דברי רבי מאיר״ (משנה כתובות א, ג). ״מה בינה לבין הנבעלת באצבע״ שואל על ״בתולה הנבעלת מן הקטן… כשירה לכהונה״ שלפניו; אחרי הסוגיא המשנה הבאה, ״בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן הנישואין״.
״לא תבע בה״ — כך בכתב יד ליידן; בדפוס ונציה: ״לא תגע בה״. ובדפוס ונציה גם ״בתולה מכדרכה״, ״מה עבד לה רבי חגיי״.
מה פליגין?
בתולה הנבעלת מן הקטן וממי שאינו איש כשירה לכהונה.
תני רבי חלפתא בר שאול:
כשירה אפילו לכהן גדול.
רבי ירמיה ורבי אמי מקשי:
מה בינה לבין הנבעלת באצבע?
אילו הנבעלת באצבע שמא אינה פסולה לכהונה?
אמר רבי חגי:
תיפתר שבא עליה שלא כדרכה.
בעא רבי חגיי מיהדר ביה.
אמר ליה רבי אבא:
לא תהדור בך.
ולמה בעא רבי חגיי מיהדר ביה?
מן הדין דכתיב: וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח(ויקרא כא, יג) — עד שתהא בתולה משני צדדיה.
ודכוותה: בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ(בראשית כד, טז): בתולה — כדרכה, ואיש לא ידעה — שלא כדרכה.
אמר רבי יצחק בן אלעזר:
אפילו בידיה לא תבע בה, שנאמר: כִּי לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים(תהלים קכה, ג).
מה עבד רבי חגיי עד שלא יחזיר בו?
פתר לה בהערייה.
ולמה לית רב יוסף פתר ליה בהערייה?
אמר רבי מנא:
דהיא צריכה לה.
רבי יוסי בעא:
הערייה בזכור מהו?
הערייה בבהמה מהו?
כד שמע רבי ירמיה הדא דרבי חגיי, אמר: לא על הדא הוה רבי אמי מקשי.
כתובות פרק א, הלכה ג. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד ירושלמי | כ״י ליידן (מהדורת על־התורה) |
נדרים פרק ד (אין בין המודר), לז ע״ב – לח ע״א
וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים(בראשית כד, נה)
§§cover-end§§
אחרי ״ויבינו במקרא — זה פיסוק טעמים, ואמרי לה: אלו המסורות״ (נדרים פרק ד, לז ע״ב); אחריה ״במערבא פסקין להדין פסוקא לתלתא פסוקין״ — ענין אחר.
קריין ולא כתיבן: ״פרת״ — שמואל ב ח, ג; ״איש״ — שמואל ב טז, כג; ״באים״ — ירמיהו לא, לז; ״לה״ — ירמיהו נ, כט; ״את״ — רות ב, יא; ״אלי״ — רות ג, ה; ״אלי״ — רות ג, יז. כתבן ולא קריין: ״נא״ — מלכים ב ה, יח; ״זאת״ — ירמיהו לב, יא; ״ידרוך״ — ירמיהו נא, ג; ״חמש״ — יחזקאל מח, טז; ״אם״ — רות ג, יב.
״זאת דהמצוה״ — עיינו מנחת שי, ירמיהו לב, יא. בכ״י מינכן 95: ״ואת דהנפש את דהמצוה״; בכ״י וטיקן 110–111: ״ואת הנפש ואת המצוה״.
״מקרא סופרים — ארץ, שמים, מצרים״ — בכ״י מינכן 95: ״ארץ ארץ שמים מצרים״; בכ״י וטיקן 110–111: ״ארץ ארץ שמים שמים מצרים״. ״צדקתך כהררי אל״ — בכ״י מינכן 95 נוסף: ״ומשפטיך״.
אמר רבי יצחק:
מקרא סופרים, ועיטור סופרים, וקריין ולא כתיבן, וכתיבן ולא קריין — הלכה למשה מסיני.
מיוחס לרש״י הלכה למשה מסיני — דנקראין הכי.
מקרא סופרים: ארץ, שמים, מצרים.
מיוחס לרש״י מקרא סופרים ארץ ארץ — כלומר מה שקורין ארץ ארץ דלא כתבינן ההברה דלא כתבינן יו״ד בין אל״ף לרי״ש ובין רי״ש לצד״י וכן נמי ארץ דלא כתבינן ב׳ אלפי״ן או ה״א סמוך לאל״ף ויו״ד בין רי״ש לצד״י וכן שמים דלא כתבינן שאמים אל״ף בין שי״ן למ״ם ובין מ״ם ליו״ד וכן מצרים.
עיטור סופרים: אַחַר תַּעֲבֹורוּ(בראשית יח, ה), אַחַר תֵּלֵךְ(בראשית כד, נה), אַחַר תֵּאָסֵף(במדבר לא, ב), קִדְּמוּ שָׁרִים אַחַר נֹוגְנִים(תהלים סח, כו), צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל(תהלים לו, ז).
מיוחס לרש״י עיטור סופרים אחר תעבורו — ולא כתיב תעבורו אחר והיינו עיטור שמעטרין הדיבור דהכי משמע יפה.
מיוחס לרש״י קדמו שרים אחר נוגנים — ולא כתיב אחר נוגנים קדמו שרים.
מיוחס לרש״י צדקתך כהררי אל — ולא כתיב כהררי אל צדקתך דהכי מסתבר טפי ובדווקא משתעי.
קריין ולא כתיבן: פרת דבלכתו, איש דכאשר ישאל איש בדבר האלהים, באים דנבנתה, לה דפליטה, את דהגד הוגד, אלי דהגורן, אלי דהשעורים — הלין קריין ולא כתבן.
מיוחס לרש״י איש דכאשר ישאל איש בדבר האלהים — באחיתופל כתיב.
מיוחס לרש״י באים דונבנתה — [קרי ולא] כתיב.
מיוחס לרש״י לה דפליטה — שניהן כתובין בירמיהו.
מיוחס לרש״י את דהגד הוגד אלי — דכולהו הני קריין ולא כתיבן.
וכתבן ולא קריין: נא דיסלח,
מיוחס לרש״י וכתיבן ולא קריין נא דיסלח — דנעמן.
זאת דהמצוה, ידרוך דהדורך, חמש דפאת נגב, אם דכי גואל — הלין כתבן ולא קריין.
מיוחס לרש״י זאת המצוה — כתיב בירמיה.
מיוחס לרש״י ידרוך דהדורך — כתיב וקראי לא גרס להו ידרוך דכתבן ולא קריין.
מיוחס לרש״י חמש דפאת נגב — וטעמייהו לא מפרש ליה.
מיוחס לרש״י דכי גואל אתה — ברות.
נדרים פרק ד, לז ע״ב – לח ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
סוטה ז, ב–ד
וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיְיָ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ(בראשית כד, ג)
§§cover-end§§
שבועת הדיינין באי זה צד,
הרי מי שנתחייב שבועה לחברו,
אומרין לו:
הוי יודע שכל העולם כולו מזדעזע ביום
שנאמר לֹא תִשָּׂא שֵׁם יי אֱלֹהֶיךָ וגו׳(שמות כ, ז).
כל עברות שבתורה כתוב בהן וְנַקֵּה(שמות לד, ז),
וזו כתוב בה לֹא יְנַקֶּה,
כל עברות שבתורה נפרעין ממנו,
וזו ממנו ומכל העולם,
ויהא עון העולם כולו תלוי בו,
שנאמר אָלֹה וְכַחֵשׁ וגו׳(הושע ד, ב) עַל כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ(הושע ד, ג).
כל עברות שבתורה נפרעין ממנו,
וזו ממנו ומקרוביו,
שנאמר אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ(קהלת ה, ה),
ואין בשרו אלא קרובו,
שנאמר וּמִבְּשָׂרְךָ אל תִתְעַלָּם(ישעיה נח, ז),
כל עברות שבתורה תולין לו לשנים ולשלשה דורות,
וזו לאלתר,
שנאמר הוֹצֵאתִיהָ נְאֻום יְיָ צְבָאוֹת(זכריה ה, ד),
הוֹצֵאתִיהָ מיד,
וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב,
זה משביע לשקר ויודע שאין לו בידו,
וגונב דעת הבריות.
וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר, כשמועו.
כל עבירות שבתורה בממונו,
וזה בממונו ובגופו,
שנאמר וְלָנֶה.
בא וראה שדברים שאין האש אוכלתן שבועת שקר מכלה אותן.
אם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד,
אם אמר נשבע אני,
אומרין זה לזה,
סוּרוּ נָא מֵעַל אׇהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה(במדבר טז, כו).
משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה,
שנאמר וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיְיָ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם ואלי הָאָרֶץ(בראשית כד, ג).
אומרין לו:
הוי יודע שלא על תנאי שבלבך אנו משביעים אותך,
אלא על תנאי שבלבבנו,
וכן מצינו כשהשביע משה (כ״י ערפורט: הקדוש ברוך הוא) את ישראל בערבות מואב,
אמר להם:
לא על תנאי שבלבבכם אני משביע אתכם,
אלא על תנאי שבלבי,
שנאמר וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם וגו׳(דברים כט, יג).
כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה וגו׳(דברים כט, יד).
סוטה ז, ב–ד. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תוספתא | מהדורת ליברמן |
סוטה י, א–ו
וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר(בראשית ה, כט)
§§cover-end§§
בזמן שהצדיקים באין לעולם טובה באה לעולם, ופורענות מסתלקת מן העולם,
וכשנפטרין מן העולם פורענות באה לעולם, וטובה מסתלקת מן העולם.
בזמן שהרשעים באין לעולם פורענות באה לעולם, וטובה מסתלקת מן העולם,
וכשמסתלקין מן העולם טובה באה לעולם, ופורענות מסתלקת מן העולם.
ומניין שכשהצדיקים באין לעולם טובה באה לעולם, ופורענות מסתלקת מן העולם,
שנאמר וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ וגו׳(בראשית ה, כט).
ומניין כשנפטרין מן העולם פורענות באה לעולם, וטובה מסתלקת מן העולם,
שנאמר (דפוס: הצדיק אבד) וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב(ישעיה נז, א),
ואומר יָבא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם וגו׳(ישעיה נז, ב) הולך שלום אל הקבר,
ואומר וְאַתֶּם קִרְבוּ הֵנָּה בְּנֵי עֹונְנָה וגו׳(ישעיה נז, ג).
ומניין שכהרשעים באין לעולם פורענות באה לעולם, וטובה מסתלקת מן העולם,
שנאמר בְּבא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז וגו׳(משלי יח, ג).
ומניין שכשמסתלק מן העולם טובה באה לעולם, ופורענות מסתלקת מן העולם,
שנאמר וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה וגו׳(משלי יא, י),
ואומר לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וגו׳(דברים יג, יח).
כל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם,
אבדו מן העולם פורענות נסתלק וחרון אף מן העולם.
ולא שהצדיקים תולין לעולם בחייהם בלבד,
אלא אף במיתה,
שנאמר וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל וגו׳(בראשית ז, י),
מה טיבן של אילו שבעת הימים,
אילו שבעת ימי אבלו של מתושלח הצדיק שעיכבו את הפורענות מלבוא לעולם,
לכך נאמר וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים.
דבר אחר:
מה טיבן של שבעת הימים הללו,
מלמד שנתן להם המקום שבעת ימים לאחר גזירה,
שמא יעשו תשובה,
ולא עשו,
לכך נאמר וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים.
דבר אחר:
וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים,
מלמד ששינה להם המקום סדורו של עולם,
והיתה חמה יוצאה במערב ושוקעת במזרח,
לכך נאמר וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים.
דבר אחר:
מלמד שנתן להם המקום מאכל ומשתה וישבו ואכלו ושתו
והראן מעין העולם הבא,
כל כך למה,
כדי שיראו דברו וידעו מה אבדו.
כל זמן שהיה אברהם קיים היה שובע,
שנאמר וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל(בראשית כד, א),
משמת אברהם וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ(בראשית כו, א).
בא יצחק היה שובע,
שנאמר וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ וגו׳(בראשית כו, יב).
כל זמן שהיה אברהם קיים היו בארות נובעות מים,
משמת אברהם מהו אומר וְכׇל הַבְּאֵרֹות וגו׳(בראשית כו, טו),
אמרו הואיל ואין נובעות מים אינן אלא תקלה מפני גייסות,
עמדו וסתמום.
בא יצחק והיו בארות נובעות מים,
שנאמר וַיָּשׇׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹות הַמַּיִם וגו׳(בראשית כו, יח),
וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל(בראשית כו, יט). (דפוס: כל זמן שהיה יצחק קיים היתה ברכה לזרע, שנאמר ויזרע יצחק בארץ ההיא וגומר)
סוטה י, א–ו. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תוספתא | מהדורת ליברמן |
סוטה פרק א (המקנא לאשתו), ה ע״א
וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים(בראשית כד, א)
§§cover-end§§
״זמנין אמר לה משמיה דרב אסי וזמנין אמר לה משמיה דרב אמי״ — בכ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 2675 וכ״י וטיקן 110–111 בסדר הפוך: ״משמיה דר׳ אמי… משמיה דר׳ אסי״; ובדפוס ונציה: ״דרש רב עזרא״.
״והומכו ככל יקפצון״ — בכ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 2675, כ״י וטיקן 110–111 ובדפוס ונציה: ״והומכו בכל יקפצון״.
מקבילה חלקית — בבלי בבא בתרא פרקים א–ב, יז ע״א (״אברהם, יצחק ויעקב… דכתיב בהו בכל, מכל, כל״).
דרש רב עוירא, זמנין אמר לה משמיה דרב אסי וזמנין אמר לה משמיה דרב אמי:
כל אדם שיש בו גסות הרוח — לסוף מתמעט,
רש״י מתמעט — מחשיבותו.
שנאמר: רוֹמּוּ מְּעַט(איוב כד, כד);
רש״י רומו מעט — כיון שרומו מתמעט.
ושמא תאמר ישנו בעולם — תלמוד לומר: וְאֵינֶנּוּ.
רש״י ישנו בעולם — מתקיים.
ואם חוזר בו — נאסף בזמנו כאברהם אבינו,
שנאמר: וְהֻומְּכוּ כַּכֹּל יִקָּפְצוּן —
רש״י והומכו — ואם חזר ונעשה עניו שממיך את עצמו.
רש״י ככל — כאותן שנאמר בהן כל.
רש״י יקפצון — מן העולם ימותו מות ישרים אברהם כתיב ביה ויי ברך את אברהם בכל, יצחק כתיב ביה ואוכל מכל, יעקב כתיב ביה כי חנני אלהים וכי יש לי כל. והכי מפרש בהדיא בבראשית רבה (דבשלמא בכל מכל רבותא הוא שנתברכו בכל אבל וכל אשר תתן לי מילתא בעלמא הוא דקאמר).
כאברהם יצחק ויעקב, דכתיב בהו: בַּכֹּל(בראשית כד, א), מִכֹּל(בראשית כז, לג), כֹל(בראשית לג, יא).
ואם לאו — וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּולֶת יִמָּלוּ.
מאי וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּולֶת?
רב הונא ורב חסדא:
חד אמר: כי סאסא דשיבלתא;
וחד אמר: כשיבולת עצמה.
בשלמא למאן דאמר כי סאסא דשיבלתא — היינו דכתיב וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּולֶת;
אלא למאן דאמר כי שובלתא עצמה, מאי וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּולֶת?
אמר רב אסי (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 2675, כ״י וטיקן 110–111: רב אשי), וכן תנא דבי רבי ישמעאל:
משל לאדם שנכנס לתוך שדהו — גבוהה גבוהה הוא מלקט.
רש״י גבוהה גבוהה הוא מלקט — והיינו וכראש שבולת שראשה נראית למעלה מחברותיה.
רש״י כסאסא דשיבלתא — גבהו של שבולת שקורין זקן השבולת והוא נשבר ונופל מאליו.
סוטה פרק א, ה ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
סוטה פרק א (המקנא לאשתו), יג ע״א
וַתָּמׇת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן(בראשית כג, ב)
§§cover-end§§
״(מאילו מאילו)״ — מחוק בדפוס וילנא; בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 110–111: ״מאלו ומאלו״ (״מאילו ומאילו וכיון שהגיעו״), ובדפוס ונציה: ״מאילו מאילו״.
״והאי דפייש דידי הוא״ — בכ״י אוקספורד 2675: ״איהו קברה ליה ללאה במנתא דידיה״; ובכ״י וטיקן 110–111 נוסף בתשובת השבטים: ״שכך אמר לנו אבא אשר כריתי לי״.
״שקל קולפא מחייה ארישיה״ — בכ״י אוקספורד 2675: ״שקל דמרא ומחא לעשו״.
מקבילה חלקית — בבלי עירובין פרק ה, נג ע״א (״קרית הארבע זוגות: אדם וחוה…״).
יוסף זכה וכו׳(משנה סוטה א, ט)
מאי שנא מעיקרא, דכתיב: וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּור אֶת אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כׇּל עַבְדֵי פַרְעֹה וגו׳(בראשית נ, ז), והדר: וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו(בראשית נ, ח);
רש״י מאי שנא מעיקרא — דאקדמינהו למצרים מקמי אחי יוסף ומאי שנא לבסוף דכתיב הוא ואחיו והדר וכל העולים אתו.
ומאי שנא לבסוף, דכתיב: וַיָּשׇׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו(בראשית נ, יד), והדר: וְכׇל הָעֹולִים אִתּוֹ לִקְבֹּור אֶת אָבִיו?
אמר רבי יוחנן (כ״י אוקספורד 2675: ר׳ אלעזר):
בתחילה, עד שלא ראו בכבודן של ישראל, לא נהגו בהן כבוד; ולבסוף, שראו בכבודן, נהגו בהן כבוד.
דכתיב: וַיָּבֹאוּ עַד גֹּורֶן הָאָטָד(בראשית נ, י) —
וכי גורן יש לו לאטד?
רש״י וכי — דרך לאסוף אטדין ולעשות מהן גורן.
אמר רבי אבהו:
מלמד שהקיפוהו כתרים לארונו של יעקב כגורן זה שמקיפים לו אטד, שבאו בני עשו ובני ישמעאל ובני קטורה.
רש״י שמקיפין לו אטד — גדר של קוצים.
תנא: כולם למלחמה באו; כיון שראו כתרו של יוסף תלוי בארונו של יעקב, נטלו כולן כתריהן ותלאום בארונו של יעקב.
תנא: שלשים וששה כתרים נתלו בארונו של יעקב.
רש״י שלשים וששה כתרים — י״ב נשיאים דישמעאל וכ״ג אלופים נמנו בעשו ואם תאמר כ״ה הן תימן וקנז נמנו ב׳ פעמים ואם תאמר קרח נמנה ב׳ פעמים שני קרח הן אחד מבני אליפז ואחד מבני אהליבמה ומ״מ ל״ה הן וכתרו של יוסף הרי ל״ו.
וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד — תנא: אפילו סוסים ואפילו חמורים.
(מאילו מאילו) כיון שהגיעו למערת המכפלה, אתא עשו קא מעכב.
רש״י קא מעכב — שלא יקברוהו שם.
אמר להן: מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן(בראשית לה, כז) — ואמר רבי יצחק: קרית ארבע, ארבע זוגות היו: אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה — איהו קברה ללאה בדידיה, והאי דפייש — דידי הוא.
רש״י אמר — קרית ארבע שמה שאינה מחזקת אלא ד׳ זוגות הא דא״ר יצחק לאו מלתא דעשו היא אלא גמרא קאמר ליה למימר טעמא דעיכובא דודאי כן הוה כדברי עשו שאינה מחזקת אלא ח׳ קברים.
רש״י איהו — יעקב.
רש״י קברה ללאה בדידיה — בחלק המגיעו כדכתיב ושמה קברתי את לאה.
אמרו ליה: זבינתה.
רש״י זבינתיה — כשמכרת הבכורה.
אמר להו: נהי דזביני בכירותא, פשיטותא מי זביני?
רש״י פשיטותא מי זביני — חלקי בחלק פשוט לא מכרתי.
אמרו ליה: אין,
רש״י א״ל אין — פשיטותיך נמי זבנת חלקך במערה זו לגמרי שכך אמר אבינו בשעת מיתה אשר כריתי לי ואין כירה אלא לשון מכירה כמו ואכרה לי בחמשה עשר כסף (הושע ג).
דכתיב: בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי(בראשית נ, ה);
ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק (כ״י מינכן 95: ר׳ שמע׳ בן יוחי): אין כירה אלא לשון מכירה, שכן בכרכי הים קורין למכירה כירה.
רש״י נהי דזבינתי לבכורתי — ולא אטול פי שנים אלא כמוהו.
אמר להו: הבו לי איגרתא.
אמרו ליה: איגרתא בארעא דמצרים היא.
ומאן ניזיל? ניזיל נפתלי, דקליל כי איילתא,
דכתיב: נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻוחָה הַנֹּותֵן אִמְרֵי שָׁפֶר(בראשית מט, כא);
אמר רבי אבהו: אל תקרי ״אמרי שפר״ אלא ״אמרי ספר״.
רש״י הבו איגרתא — הראו שטר מכירה.
חושים בריה דדן תמן הוה, ויקירן ליה אודניה.
אמר להו: מאי האי?
רש״י מאי האי — למה אינכם קוברין אותו.
ואמרו ליה: קא מעכב האי עד דאתי נפתלי מארעא דמצרים.
אמר להו: ועד דאתי נפתלי מארעא דמצרים יהא אבי אבא מוטל בבזיון?
שקל קולפא, מחייה ארישיה, נתרן עיניה ונפלו אכרעא דיעקב. פתחינהו יעקב לעיניה ואחיך.
רש״י שקיל גולפיה — מקל כמו גולפי טובי בלע מאבימי בערכין (דף כב.).
והיינו דכתיב: יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע(תהלים נח, יא).
רש״י יקירן אודניה — כבדו אזניו משמוע.
באותה שעה נתקיימה נבואתה של רבקה,
דכתיב: לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד(בראשית כז, מה);
ואף על גב דמיתתן לא ביום אחד הואי, קבורתן מיהא ביום אחד הואי.
ואי לא עסק ביה יוסף אחיו, לא הוו מעסקי ביה?
רש״י ואי לא איעסק ביה יוסף אחיו מי לא הוי מיעסקי ביה — כלומר היאך הניחוהו אחיו ליוסף ליטול לו את השם לבדו של קבורת אביהם וכי פרקו מעליהן העול ולא חשו לו ואם לא נתעסק בו הוא הם לא היו עסוקין בו והכתיב וישאו אותו בניו אלמא אף הם היו עסוקין במשאו וקבורתו ומסקנא כתיב אחרי קברו את אביו תלה הכתוב בו שהוא היה עיקר הדבר.
והכתיב: וַיִּשְׂאוּ אֹותוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן(בראשית נ, יג)!
אמרו: הניחו לו, כבודו במלכים יותר מבהדיוטות.
רש״י אמרו — אחיו ביניהן הניחו לו להתעסק בו כנגד כולנו.
רש״י כבודו — של אבינו במלך יותר מבהדיוטות שיוסף מלך הוא.
סוטה פרק א, יג ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
סוטה פרק א (המקנא לאשתו), יד ע״א
וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא(בראשית יח, א)
§§cover-end§§
אחת משרשרת אמרות רבי חמא ברבי חנינא על קבורת משה (סוטה פרק א, יד ע״א); אחריה ״כתנות עור — רב ושמואל״, פירוש המלה בפסוק.
ואמר רבי חמא ברבי חנינא:
מאי דכתיב אַחֲרֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ(דברים יג, ה)?
וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר: כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹוכְלָה הוּא(דברים ד, כד)!
אלא להלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא.
מה הוא מלביש ערומים — דכתיב וַיַּעַשׂ יְיָ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כׇּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם(בראשית ג, כא) — אף אתה הלבש ערומים;
הקדוש ברוך הוא ביקר חולים — דכתיב וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלֹונֵי מַמְרֵא(בראשית יח, א) — אף אתה בקר חולים;
הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים — דכתיב וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ(בראשית כה, יא) (כ״י אוקספורד 2675: מלמד שברך לו ברכת אבלים) — אף אתה נחם אבלים;
רש״י ויברך אלהים את יצחק — ניחמו על אביו וברכו ברכת אבלים.
הקדוש ברוך הוא קבר מתים — דכתיב וַיִּקְבֹּר אֹותוֹ(דברים לד, ו) בגיא — אף אתה קבור מתים.
סוטה פרק א, יד ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
סוטה פרק ה, הלכה ו
וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים(בראשית כה, יא)
§§cover-end§§
בהלכה על המשנה ״אמר רבי יהושע: מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי…״ (משנה סוטה ה, ה; בכתב יד ליידן ובדפוס ונציה הלכה ח), אחרי ״אימתי היה איוב״; אחרי הסוגיא ״משה כתב חמשה סיפרי תורה… וכתב ספרו של איוב״ — עניין אחר.
״ואין לית הוא הוא״ — בדפוס ונציה: ״ואין לית הוא״.
דרש רבי עקיבה:
וַיִּחַר אַף אֱלִיהוּא בֶן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי מִמִּשְׁפַּחַת רָם(איוב לב, ב).
אליהוא — זה בלעם.
בן ברכאל — שבא לקלל את ישראל ובירכן: וְלֹא אָבָה יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹועַ אֶל בִּלְעָם(דברים כג, ו).
הבוזי — שהיתה נבואתו בזויה: נֹופֵל וּגְלוּי עֵינָיִם(במדבר כד, ד).
ממשפחת רם — מִן אֲרָם יַנְחֵינִי בָלָק(במדבר כג, ז).
אמר לו רבי אלעזר בן עזריה:
אין הוא הוא — כבר כסה עליו המקום;
ואין לית הוא הוא — עתיד להתוכח עמך.
אלא אליהוא — זה יצחק.
בן ברכאל — בן שבירכו האל, שנאמר: וַיְבָרְכֵהוּ יְיָ(בראשית כו, יב).
הבוזי — שביזה כל בתי עבודה זרה בשעה שנעקד על גבי המזבח.
ממשפחת רם — בן אברם.
סוטה פרק ה, הלכה ו. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד ירושלמי | כ״י ליידן (מהדורת על־התורה) |
סוטה פרק ז, הלכה ב
וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵיְיָ יָצָא הַדָּבָר(בראשית כד, נ)
§§cover-end§§
על המשנה ״רבי יהודה אומר: וענתה ואמרה ככה — עד שתאמר בלשון הזה״ (משנה סוטה ז, ד; ״ואילו נאמרין בלשון הקדש״, משנה סוטה ז, ב). בכתב יד ליידן ובדפוס ונציה זו הלכה ב. אחרי הסוגיא ״שלא יהא לשון סורסי קל בעיניך״ — עניין אחר.
תני בשם רבי יודה:
כל מקום שנאמר בלשון הזה: ענייה ואמירה, ככה, וכה — הרי הוא בלשון הקודש.
אמר רבי אלעזר:
בניין אב שבכולן: מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל(שמות יט, יט).
התיב רבי חגי:
והכתיב: וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל(בראשית כד, נ)!
אין תימר על ידי ענייה, והכתיב: וַיֹּאמְרוּ.
אין תימר על ידי אמירה, והכתיב: מֵיְיָ יָצָא הַדָּבָר.
אין תימר: בלשון הקודש, והכתיב: וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא(בראשית לא, מז).
ואין תימר: קודם למתן תורה, הרי פרשת ווידוי מעשר — הרי הוא לאחר מתן תורה, והוא נאמר בכל לשון.
סוטה פרק ז, הלכה ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד ירושלמי | כ״י ליידן (מהדורת על־התורה) |
קידושין ד, יד
וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים(בראשית כד, א)
§§cover-end§§
נוסח המשנה בבבלי קידושין פרק ד, פב ע״א: חסר: ״רבי יהודה אומר, לא ירעה רוק בהמה, ולא יישנו שני רוקים בטלית אחת. וחכמים מתירין״; חסר: ״בין״; ״ספר״: ״קדר״; נוסף: ״לו״; חסר: ״עליו השלום״.
אחרי ״ולא ילמד אדם את בנו אמנות בין הנשים״ שינויים גדולים בתוכן ובסדר בין כ״י קאופמן (וכ״י פרמא המקביל לו) לבין המשניות שבדפוסים. בכ״י קאופמן: ״ר׳ מאיר אומ׳: לא ילמד אדם את בנו חמר, גמל, ספר, ספן, חנווני ורועה, מפני שאומנותן אומנות ליסטים. ר׳ מאיר אומ׳: לעולם לא ילמד אדם את בנו אלא מכל מקום שאדם מיתפרנס. אשרי מי שלמד אומנות קטנה, להיות מתפרנס ממנה, ורוח הבריות נוחה ממנה. ר׳ יהודה אומ׳: לעולם לא ילמד אדם את בנו אלא אומנות נקייה וקלה, שאין לך אומנות שאין בה עניים ועשירים, אלא הכל לפי זכותו שלאדן. הוא היה אומ׳: הראיתה מימיך ארי סבל, צבי קייץ, שועל חנווני, זאב גודר גדירות? והרי הדברים קל וחומר: ומה אם אלו שניבראו שלא לשמש את קונן, הרי הן מיתפרנסים שלא בצער, אני, שניבראתי לשמש את קוני, אינו דין שתהא פרנסתי שלא בצער? ומי גרם לי להיות מתפרנס בצער? הוי אומ׳, חטאיי, לפי שהירעתי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי.״
סוף המשנה בכ״י קאופמן: ״וכן את מוצא באבינו אברהם, ששימר את התורה עד שלא באת לעולם, שנ׳: עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי מצותי חקתי ותרתי. וכן את מוצא שבירכו המקום ב׳יי בנערותו ובזקנותו. בנערותו מה הוא אומ׳? ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. בזקנותו מה הוא אומר? ואברהם זקן בא בימים ויי ברך את אברהם בכל.״ (״ואעשך … מה הוא אומר״ הושמט בכ״י קאופמן ע״י הדומות והושלם בעל־התורה מכ״י פרמא.)
רבי יהודה אומר:
לא ירעה רוק בהמה, ולא יישנו שני רוקים בטלית אחת.
וחכמים מתירין.
כל שעסקו עם הנשים, לא יתיחד עם הנשים.
ולא ילמד אדם את בנו אמנות בין הנשים.
רבי מאיר אומר:
לעולם ילמד אדם את בנו אמנות נקיה וקלה, ויתפלל למי שהעשר והנכסים שלו,
שאין אמנות שאין בה עניות ועשירות,
שלא עניות מן האמנות ולא עשירות מן האמנות,
אלא הכל לפי זכותו.
רבי שמעון בן אלעזר אומר:
ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אמנות, והן מתפרנסין שלא בצער.
והלא לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני,
אינו דין שאתפרנס שלא בצער.
אלא שהרעותי מעשי וקפחתי את פרנסתי.
אבא גרין איש צדין אומר משום אבא גריא:
לא ילמד אדם את בנו, חמר, גמל, ספר, ספן, רועה, וחנוני, שאמנותן אמנות לסטים.
רבי יהודה אומר משמו:
החמרין, רבן רשעים,
והגמלין, רבן כשרים.
הספנין, רבן חסידים.
טוב שברופאים, לגיהנם.
והכשר שבטבחים, שתפו של עמלק.
רבי נהוראי אומר:
מניח אני כל אמנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה,
שאדם אוכל משכרה בעולם הזה וקרן קימת לעולם הבא.
ושאר כל אמנות אינן כן. (כ״י קאופמן: שאין לך אומנות שהיא עומדת לאדן אלא בנערותו בלבד.)
כשאדם בא לידי חלי או לידי זקנה או לידי יסורין ואינו יכול לעסק במלאכתו, הרי הוא מת ברעב.
אבל התורה אינה כן, אלא משמרתו מכל רע בנערותו ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו.
בנערותו, מה הוא אומר: וְקוֹיֵ יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ(ישעיה מ, לא).
בזקנותו, מהו אומר: עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה(תהלים צב, טו).
וכן הוא אומר באברהם אבינו עליו השלום: וְאַבְרָהָם זָקֵן, וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל(בראשית כד, א).
מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כלה עד שלא נתנה (כ״י קאופמן: באת לעולם),
שנאמר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֺתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי(בראשית כו, ה).
רבי נהוריי אומר:
מניח אני כל אומניות שבעולם, ואיני מלמד את בני אלא תורה.
שכל אומנות אינו עומדת לו לאדם אלא בימי נערות, בזמן שכוחו עליו;
אבל אם בא לידי חולי, או נכנס לידי זקנה, או למידה שלייסורין, ואינו יכול לעשות מלאכה — הרי הוא מת ברעב.
אבל התורה אינה כן, אלא מכבדתו ומשמרתו מכל רע בנערותו, ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו.
בנערותו מהו אומר?
וְקוֹיֵי יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא ייעפו יֵלְכוּ וְלֹא ייגעו.
ובזקנותו מה הוא אומר?
עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁינִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ.
וכן אתה מוצא באבינו אברהם, ששימר את התורה עד שלא באת לעולם,
שנאמר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹולִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֺתַיי חֻוקּוֹתַיי וְתוֹרֹותָיי.
אף גידלו ובירכו בנערותו, ונתן לו אחרית ותקוה בזקנותו.
בנערותו מהו אומר?
ואברהם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב(בראשית יג, ב).
ובזקנותו מהו אומר?
וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל.
קידושין ד, יד. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| משנה | נוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד) |
קידושין ה, טז–כא
וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים(בראשית כד, א)
§§cover-end§§
רבי נוהריי אומר:
מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה,
שאוכלין שכר עמלה בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא להם,
לפי שכל אומניות שבעולם אין עומדין לאדם אלא בנערותו,
בזמן שכוחו עליו,
אבל אם בא לידי חולי,
או לידי זקנה,
לידי מידת הייסורין,
ואין עושה מלאכה,
לסוף שמת ברעב,
אבל תורה משמרתו לאדם מכל רע בנערותו,
ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו.
בנערותו מהו אומר,
וְקוֹיֵי יְיָ יַחֲלִיפוּ כה יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים וגו׳(ישעיה מ, לא).
בזקנותו מהו אומר,
עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה וגו׳(תהלים צב, טו).
וכן אתה מוצא באברהם אבינו שבירכו המקום בזקנותו יותר מנערותו,
שנאמר וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם(בראשית כד, א).
רבי מאיר אומר:
שלא היתה לו בת.
רבי שמעון אומר משם רבי יהודה:
שהיתה לו בת.
רבי לעזר המודעי אומר:
זו איסתגנינוס שהיתה בידו של אברהם אבינו שהכל היו באין לפניו.
רבי שמעון בן יוחי אומר:
זו מרגלית טובה שהיתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, שכל הרואה אותה מיד נתרפא.
משמת אברהם אבינו נטלה המקום ותלאה בגלגל חמה.
מדה שנייה, שלא מרד עשו בימיו.
מדה שלישית, שעשה ישמעאל תשובה בימיו.
אחרים אומרים:
בת היתה לו לאברהם ובכל שמה.
וברכו המקום בזקנותו יותר מנערותו.
וכל כך למה,
מפני שעשה את התורה עד שלא באת,
שנאמר עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹולִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֺתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹותָי(בראשית כו, ה),
תורתי לא נאמר אלא תוֹרֹותָי,
מלמד שנתגלו לו טעמי תורה ודקדוקיה (כ״י ערפורט: דברי תורה ודברי סופרים).
קידושין ה, טז–כא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תוספתא | מהדורת ליברמן |
קידושין פרק א (האשה נקנית), ב ע״א–ע״ב
וַיְדַבֵּר אֶל עֶפְרוֹן בְּאׇזְנֵי עַם הָאָרֶץ לֵאמֹר(בראשית כג, יג)
§§cover-end§§
״גמר קיחה קיחה משדה עפרון״ חוזר בבבלי קידושין פרק א, ג ע״א (חליפין), ד ע״ב (״אין קיחה אלא בכסף״) ויא ע״ב (״וקידושי אשה… וגמר קיחה קיחה משדה עפרון״).
האשה נקנית(משנה קידושין א, א)
מאי שנא הכא דתני ״האשה נקנית״, ומאי שנא התם דתני ״האיש מקדש״?
רש״י ומאי שנא התם — בפרק שני (לקמן דף מא.) דתנא: ״האיש מקדש בו ובשלוחו״, ניתני הכא: ״האשה מתקדשת״.
משום דקא בעי למיתני כסף.
רש״י משום דקבעי למיתני כסף — בהני קנינין, ואמרינן לקמן (דף ד:):: כסף מנלן דנקנית בו, ומפרשינן דגמרינן ״קיחה״ ״קיחה״ משדה עפרון דאיקרי קנין. הלכך תנא הכא קנין.
וכסף מנא לן? גמר קיחה קיחה משדה עפרון:
כתיב הכא: כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה(דברים כד, א),
וכתיב התם: נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי(בראשית כג, יג).
רש״י וכסף מנלן — לאו הכא קא בעי לה, אלא לקמן (דף ג:). והכא האי מתרץ קאמר לה לכולא מילתא: משום דקא בעי למיתני כסף, וכסף מנלן, ילפינן ליה לקמן (דף ד:) מ״קיחה״, ו״קיחה״ לשון קנין הוא, הילכך תני האשה נקנית.
וקיחה איקרי קנין,
דכתיב: הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם(בראשית כה, י);
אי נמי: שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ(ירמיה לב, מד).
תני ״האשה נקנית״.
וניתני התם ״האיש קונה״?
מעיקרא תני לישנא דאורייתא, ולבסוף תני לישנא דרבנן. ומאי לישנא דרבנן? דאסר לה אכולי עלמא כהקדש.
וניתני הכא ״האיש קונה״?
רש״י וניתני הכא האיש קונה — כי היכי דתני בלישנא דרבנן ״האיש מקדש״.
משום דקא בעי למיתנא סיפא ״וקונה את עצמה״ בדידה, תנא נמי רישא בדידה.
וניתני ״האיש קונה ומקנה״?
רש״י וניתני — הכא: האיש קונה בג׳ דרכים.
רש״י ומקנה — אותה לעצמה בשתי דרכים. ומשני משום דאיכא בהנהו ב׳ דרכים מיתת הבעל.
משום דאיכא מיתת הבעל, דלאו איהו קא מקני — מן שמיא הוא דמקני לה.
ואיבעית אימא: אי תנא (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 367: גבי קדושין) ״קונה״, הוה אמינא אפילו בעל כרחה; תנא ״האשה נקנית״ — דמדעתה אין, שלא מדעתה לא.
קידושין פרק א, ב ע״א–ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
קידושין פרק א (האשה נקנית), ג ע״א–ע״ב
וַיְדַבֵּר אֶל עֶפְרוֹן בְּאׇזְנֵי עַם הָאָרֶץ לֵאמֹר(בראשית כג, יג)
§§cover-end§§
״(למעוטי מאי)״ — מחוק בדפוס וילנא; ישנו בכ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 367, כ״י וטיקן 110–111 ודפוס ונציה.
״גמר קיחה קיחה משדה עפרון״ — בבלי קידושין פרק א, ב ע״א.
מניינא דרישא — למעוטי מאי? מניינא דסיפא — למעוטי מאי?
רש״י מניינא דרישא — ג׳ דרכים.
רש״י מניינא דסיפא — וקונה את עצמה בשתי דרכים.
מניינא דרישא — למעוטי חופה.
רש״י למעוטי חופה — שאם מסרה לה אביה לחופה לשם קדושין אינה מקודשת בכך.
ולרב הונא, דאמר חופה קונה מקל וחומר, למעוטי מאי?
רש״י ולרב הונא כו׳ — לקמן בשמעתין (דף ה.).
למעוטי חליפין.
רש״י חליפין — קנין סודר.
סלקא דעתך אמינא: הואיל וגמר קיחה קיחה משדה עפרון, מה שדה מקניא בחליפין, אף אשה נמי מקניא בחליפין — קא משמע לן.
רש״י מה שדה מקניא בחליפין — דכתיב וישלוף נעלו (רות ד׳:ח׳) והתם שדה הואי.
ואימא הכי נמי?
חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה, ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה.
רש״י חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה — דקיימא לן בפרק הזהב (ב״מ דף מז.) קונין בכלי אף על פי שאינו שוה פרוטה.
רש״י לא מקניא נפשה — דגנאי הוא לה הלכך בטיל לה לתורת חליפין בקידושין ואפילו בכלי שיש בו שוה פרוטה אי יהיב לה בלשון חליפין עד דיהיב לה בתורת לשון קנין או קיחה או קידושין.
מניינא דסיפא (למעוטי מאי)? למעוטי חליצה.
סלקא דעתך אמינא: תיתי בקל וחומר מיבמה — מה יבמה, שאינה יוצאה בגט, יוצאה בחליצה;
רש״י מה יבמה שאינה יוצאה בגט — דילפי׳ לקמן בהאי פרקין (קידושין פרק א, יד.) כתיב לה ולא ליבמה.
זו, שיוצאה בגט, אינו דין שיוצאה בחליצה? — קא משמע לן.
ואימא הכי נמי?
אמר קרא: סֵפֶר כְּרִיתֻות(דברים כד, א) — ספר כורתה, ואין דבר אחר כורתה.
קידושין פרק א, ג ע״א–ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
קידושין פרק א (האשה נקנית), ד ע״ב
וַיְדַבֵּר אֶל עֶפְרוֹן בְּאׇזְנֵי עַם הָאָרֶץ לֵאמֹר(בראשית כג, יג)
§§cover-end§§
״(ליה)״ — מחוק בדפוס וילנא; ישנו בכ״י אוקספורד 367 ובדפוס ונציה (״דיהבה ליה איהי לדידיה״).
״כתב רחמנא: כי יקח, ולא כי תקח״ — בכ״י וטיקן 110–111 ובדפוס ונציה: ״צריכא״; בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 367: ״כת׳ רחמ׳ כי יקח״ בלבד.
מקבילה חלקית — בבלי קידושין פרק א, ב ע״א (״וכסף מנא לן? גמר קיחה קיחה משדה עפרון… נתתי כסף השדה קח ממני״).
ותנא מייתי לה מהכא, דתניא:
רש״י ותנא מייתי ליה מהכא — קידושי כסף דיליף להו רב יהודה דלעיל מאין כסף נפקי ליה לתנא מקיחה דשדה עפרון.
כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ וגו׳(דברים כד, א) —
רש״י כי יקח איש אשה ובעלה — והצריכה הכתוב גט לפוטרה מקיחה זו כדכתב סיפא דקרא והיה אם לא תמצא וגו׳.
אין קיחה אלא בכסף,
וכן הוא אומר: נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי(בראשית כג, יג).
והלא דין הוא: ומה אמה העבריה, שאינה נקנית בביאה, נקנית בכסף; זו, שנקנית בביאה, אינו דין שתקנה בכסף?
רש״י והלא דין הוא — שתהא נקנית בכסף מק״ו ולמה לי קרא.
רש״י שאינה נקנית בביאה — אם מסרה ליה לביאה לשם שפחה אינה שפחתו בכך.
רש״י נקנית בכסף — כדכתיב מכסף מקנתו (ויקרא כה).
רש״י זו שנקנית בביאה — כדיליף לקמן מובעלה.
יבמה תוכיח, שנקנית בביאה ואינה נקנית בכסף.
רש״י יבמה אינה נקנית בכסף — ליבם להיות כאשתו להוציאה בגט בלא חליצה כדיליף לקמן (דף יד.) יבמה יבא עליה ויבמה ביאה גומרת בה ואין כסף גומר בה.
מה ליבמה, שכן אין נקנית בשטר; תאמר בזו, שנקנית בשטר?
תלמוד לומר: כִּי יִקַּח אִישׁ.
הא למה לי קרא? הא אתיא לה!
אמר רב אשי:
משום דאיכא למימר: מעיקרא דדינא פירכא.
רש״י מעיקרא דדינא — ממקום שאתה בא ללמוד דהיינו אמה העבריה יש להשיב ולהכי קאמר מעיקרא דדינא פירכא שהתשובה שהשיב בתחילה יבמה תוכיח לאו מעיקרא דדינא אתיא אלא ממקום אחר.
מהיכא קא מייתית לה? מאמה העבריה — מה לאמה העבריה, שכן יוצאה בכסף; תאמר בזו, שאינה יוצאה בכסף?
רש״י שכן יוצאה בכסף — שפודה את עצמה בתוך שש שנים אם תרצה כדכתיב (שמות כא) והפדה והואיל וכסף חשוב בה לפדותה חשוב נמי לקנותה.
רש״י שאינה יוצאה בכסף — כדנפקא לן מספר כורתה ואין דבר אחר כורתה.
תלמוד לומר: כִּי יִקַּח אִישׁ.
ואיצטריך למיכתב וְיָצְאָה חִנָּם(שמות כא, יא), ואיצטריך למיכתב כִּי יִקַּח אִישׁ.
רש״י ואיצטריך למיכתב ויצאה חנם — למילף מיניה כדיליף לעיל יש כסף לאדון אחר.
דאי כתב רחמנא כִּי יִקַּח, הוה אמינא: קידושין דיהב לה בעל — דידה הוו; כתב רחמנא וְיָצְאָה חִנָּם.
ואי כתב רחמנא וְיָצְאָה חִנָּם, הוה אמינא: היכא דיהבה (ליה) איהי לדידיה וקידשתו — הוו קידושי; כתב רחמנא כִּי יִקַּח — ולא ״כי תקח״.
רש״י היכא דיהבה איהי לדידיה — כסף וקדשתו דאמרה ליה התקדש לי.
רש״י ליהוו קידושין — דכיון דאשמועי׳ דכסף עביד אישות מה לי כסף דידיה מה לי כסף דידה להכי הדר תנא קרא זימנא אחריתי בהדיא כי יקח איש ולא כי תקח אשה לאיש.
קידושין פרק א, ד ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
קידושין פרק א (האשה נקנית), יא ע״א–ע״ב
וַיְדַבֵּר אֶל עֶפְרוֹן בְּאׇזְנֵי עַם הָאָרֶץ לֵאמֹר(בראשית כג, יג)
§§cover-end§§
״נימא רב אסי דאמר כבית שמאי״ — בכ״י אוקספורד 367: ״נימ׳ רב יהוד׳ א׳ רב אשי דאמ׳ כב״ש״.
מקבילה חלקית — בבלי בכורות פרק ח, נ ע״א (רבי חנינא: ״כל כסף האמור בתורה סתם סלע… חוץ מכספו של עפרון״); ״גמר קיחה קיחה משדה עפרון״ — בבלי קידושין פרק א, ב ע״א.
גופא:
אמר רב יהודה אמר רב אסי:
כל כסף האמור בתורה — כסף צורי, ושל דבריהם — כסף מדינה.
וכללא הוא?
רש״י וכללא הוא — שכסף שכתוב בתורה דוקא כסף כתיב או שוייו ונ״מ דהוי כסף צורי ולא פרוטות.
רש״י ה״ג: גופא אמר רב יהודה כו׳.
והרי טענה, דכתיב: כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹור(שמות כב, ו), ותנן: שבועת הדיינין — הטענה שתי כסף, וההודאה שוה פרוטה!
רש״י והרי טענה — שאדם טוען את חבירו ומשביעין אותו אם הודה במקצת דכתיב כי יתן איש וגו׳ ועליו כתיב אשר יאמר כי הוא זה דילפינן מינה (ב״ק דף קז.) שהמודה מקצת ישבע דונקרב בעל הבית התם כתיב ודרשי׳ ליה לשבועה.
רש״י ותנן שבועת הדיינין — אינה בפחות מטענת שתי מעות כסף ופליגי בה רב ושמואל רב אמר כפירה שתי כסף ושמואל אמר טענה עצמה שתי כסף ואפילו לא כפר בה אלא פרוטה או הודה בפרוטה חייב מ״מ מדקתני שתי כסף ש״מ קרא לאו דוקא כסף קאמר אלא אממונא בעלמא קפיד וכיון שלא פירש כמה לא מסרו הכתוב אלא לחכמים ולא קים להו לרבנן לאשבועיה בבציר מהכי דאי קרא דוקא כסף כתיב נהי דמעה היא מטבע הפחותה שבצורי מיהו שתים מנא להו.
התם דומיא דכלים: מה כלים שנים, אף כסף שנים; ומה כסף דבר חשוב, אף כלים דבר חשוב.
רש״י הכי גרסי׳ ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב — שיהו שוים שתי כסף ולאפוקי ממ״ד התם טענו שני מחטין חייב בהודאת אחת מהן לכך יצאו כלים למה שהן כלומ׳ שיתחייב בכלים בכל שהו. ורבותינו מפרשים שהדינר הוא מטבע הפחותה שבצורי ופירכא מדקתני שתי כסף שהן מעות ותירוצא מה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב ומעה דבר חשוב הוא ולדידי קשיא ביה טובא חדא דאם כן דכל כסף האמור בתורה דינר הוא היכי אתיא הך היקישא ומפקא ליה הא כי אתא היקישא לאשמועינן מה כלים שנים אף כסף שנים הוא דאתא ועוד מה כלים דבר חשוב וכי מחט דבר חשוב הוא והא אמרינן התם לכך יצאו כלים למשהו אלמא לא חשיבי מחטים ועוד בהדיא אמרינן התם איפכא מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב וכסף כי אתא להך דרשא אתא.
והרי מעשר, דכתיב: וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ(דברים יד, כה), ותנן: הפורט סלע ממעות מעשר שני!
רש״י הפורט סלע ממעות מעשר שני — מסקנא ב״ש אומר בכל הסלע מעות כו׳ ומיהו שמעינן מינה שחילל תחילה המעשר בפרוטות של נחושת ועתה בא לפרוט בהן סלע.
״כסף״ ״הכסף״ — ריבה.
והרי הקדש, דכתיב: ״ונתן הכסף וקם לו״, ואמר שמואל: הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה — מחולל!
רש״י ונתן הכסף וקם לו — דכתיב ויסף חמשית כסף ערכך עליו וקם לו.
רש״י שחללו על הפרוטה מחולל — דאין אונאה להקדש דכתיב איש את אחיו (ויקרא כ״ה:י״ד) ואשמועינן שמואל דכי היכי דאימעיט מאונאה אימעיט נמי מביטול מקח.
התם נמי, ״כסף״ ״כסף״ יליף ממעשר.
רש״י כסף כסף — גמר פדיון הקדש מפדיון מעשר אבל שאר כסף שבתורה לא יליף מיניה דלא דמו ועוד דהכא כספים יתירא כתיבא.
והרי קידושי אשה, דכתיב: כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ(דברים כד, א), וגמר קיחה קיחה משדה עפרון, ותנן: בית הלל אומרים: בפרוטה ובשוה פרוטה!
נימא רב אסי דאמר כבית שמאי?
אלא אי איתמר, הכי איתמר:
אמר רב יהודה אמר רב אסי:
כל כסף קצוב האמור בתורה — כסף צורי, ושל דבריהם — כסף מדינה.
רש״י קצוב — שנאמר בו כמה כגון חמשים של קנס ושלשים של עבד ומאה של מוציא שם רע שנאמר בהן שקלים ונאמר חשבונו.
רש״י כסף קצוב הוי כסף צורי — וכסף קדושין אינו קצוב ולא איירי ביה רב אסי כלל.
מאי קא משמע לן? תנינא: חמש סלעים של בן, שלשים של עבד, חמשים של אונס ושל מפתה, מאה של מוציא שם רע — כולם בשקל הקודש, במנה צורי!
רש״י בשקל הקודש במנה צורי — שקל הקדש שיש בכ״ה שקלים מנה צורי.
״ושל דבריהם כסף מדינה״ איצטריכא ליה, דלא תנן;
רש״י ושל דבריהם איצטריכא ליה דלא תנן — כמה הוי ואשמועינן דהוא כסף מדינה.
דתניא: התוקע לחבירו — נותן לו סלע. ולא תימא מאי סלע — ארבע זוזי, אלא מאי סלע — פלגא דזוזא, דעבידי אינשי דקרו לפלגא דזוזא איסתירא.
רש״י התוקע לחבירו — באזנו לשון רבינו הלוי ורבינו הזקן למדנו שהכהו אצל האוזן.
רש״י נותן לו סלע — כך שיערו דמי בושתו לאדם בינוני ואשמועינן רב אסי דלא תימא האי סלע ד׳ זוזי סלע צורי אלא פלגא דזוזא שמיני שבסלע צורי.
רש״י איסתירא — סלע פלגא דזוזא והוא סלע מדינה.
רש״י כדתנן התוקע כו׳ — כלומר היכא מצינו כסף דבריהם כדתנן כו׳.
קידושין פרק א, יא ע״א–ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
קידושין פרק ג (האומר לחבירו), סא ע״א – סב ע״א
וְאִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי(בראשית כד, ח)
§§cover-end§§
״(אמר)״ — מחוק בדפוס וילנא.
״אלא לרבי חנינא למה לי״ (סא ע״ב) — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 110–111: ״לר׳ חנינא בן גמליאל״, כבשאר הסוגיא.
״אז תנקה מאלתי״ — בכ״י וטיקן 110–111 הפסוק נמשך: ״כי תבוא אל משפחתי ואם לא יתנו לך והיית נקי מאלתי״; ובכ״י מינכן 95 במקומו ״אם בחקותי תלכו ואם בחקותי תמאסו״.
״אמר רבא: מילחא גללניתא״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 110–111: ״אמר רבה בר רב הונא״.
רבי מאיר אומר:
כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן — אינו תנאי,
רש״י מתני׳ כל תנאי — שאין כפול.
רש״י כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי — ואף על פי שלא נתקיים התנאי נתקיימו הדברים כגון הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז ולא פירש לכפול ואם לא תתני לי לא יהא גט אין כאן תנאי של מאתים זוז כלל ואפילו לא נתנה הוי גט וכמו שמצינו שהוצרך משה רבינו ע״ה לכפול ואם לא יעברו חלוצים אתכם ונאחזו בתוככם שמע מינה דאי לא כפל היתה מתנתו קיימת ונוחלין ארץ גלעד אפילו לא יעברו את הירדן אף על פי שאמר אם יעברו ונתתם לית לן מכלל הן אתה שומע לאו וה״ה נמי דבעינן תנאי קודם למעשה מדלא אמר תנו להם אם יעברו משמע דאם אמר הכי לא אתי תנאה ומבטל מעשה דמתנה דקדמיה ושמעינן נמי דבעינן הן קודם ללאו דלא אמר תחלה אם לא יעברו אל תתנו ואם יעברו ונתתם.
שנאמר: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן(במדבר לב, כט),
וכתיב: וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים(במדבר לב, ל).
רבי חנינא בן גמליאל אומר:
צריך הדבר לאומרו, שאלמלא כן יש במשמע שאפילו בארץ כנען לא ינחלו.
רש״י ר״ח אמר — אתנאי כפול לחודיה פליג למימר דאין צריך לכפול דמכלל הן נשמע לאו וזה שכפלו משום צורך היה הדבר לאומרו מפני דבר אחר שאלמלא כן שכפלו יש במשמע שאם לא יעברו אף בארץ כנען שמעבר הירדן והלאה שהיו קצין בה מפני מקנה רב שלהן אף בה לא יטלו דהכי הוה שמעינן לה אם יעברו ונתתם להם את ארץ הגלעד בשביל כל חלקם הא אם לא יעברו יהיו נקנסים ולא יטלו חלק לא כאן ולא כאן כלל לכך פירש שאם לא יעברו לא יפסידו חלקם בכך (דאי אתה שומע מכלל לאו אם אינו מפרש לכתוב) ויטלו כאן וכאן על פי הגורל.
המשנה לעיל: משנה קידושין ג, ד
שפיר קאמר ליה רבי חנינא בן גמליאל לרבי מאיר!
רש״י גמ׳ שפיר קאמר ליה — קושיא היא היכי יליף ר׳ מאיר מינה דבעינן כפילה הא שפיר קאמר ליה ר׳ חנינא דכפילה לאו למכפל אתא שלא יטלו ארץ גלעד כולה דהא מכללא שמעינן לה אלא למימר ונאחזו בארץ כנען אפילו אין עוברין למלחמה.
אמר לך רבי מאיר: אי סלקא דעתך לאו לתנאי כפול הוא דאתא, לכתוב וְאִם לֹא יַעַבְרוּ וְנֹאחֲזוּ בְתֹוכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן
רש״י אמר לך ר׳ מאיר אי ס״ד — קרא לפרושי אתא דאפילו לא יעברו לא יפסידו חלקם בכל ארץ ישראל ולאו לתנאי כפול אתא להחזיק את התנאי שאם לא יעברו לא תהא מתנת ארץ גלעד מתנה ואשמעינן דמכלל הן אי אתה שומע לאו אם אינו מפרשו.
רש״י לכתוב ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם — ועל כרחך הייתי מפרשו שאם לא יעברו לא יפסידו בא ללמדינו.
למה לי? שמע מינה לתנאי כפול הוא דאתא.
רש״י למה לי — בארץ כנען דמשמע מיעוטא למעוטי שלא יטלו בארץ גלעד כנגד חלקם שבארץ כנען (הרי משמע נמי מונאחזו בתוככם שלא יטלו בארץ גלעד כנגד חלקם שבארץ ישראל אלא קרא יתירא הוא למדרש ביה תנאי כפול) ש״מ הוצרך לכפול ולומר אם לא יעברו לא יהא בדברי כלום ואי לא כפלו היתה מתנתו קיימת דמכלל הן לא נשמע לאו.
ורבי חנינא בן גמליאל (אמר): אי לא כתב רחמנא ״בארץ כנען״, הוה אמינא וְנֹאחֲזוּ בְתֹוכְכֶם בְּאֶרֶץ גלעד, אבל ארץ כנען כלל לא.
רש״י ורבי חנינא — אמר לך לעולם לא בא לכפול אלא לפרש שאפילו לא יעברו לא יפסידו נחלתם מכל ארץ ישראל ואם כתב ונאחזו בתוככם ותו לא ה״א ואם לא יעברו יטלו כפי המגיעם בארץ הגלעד שנאחזתם בה כבר והם סייעו אתכם לכבשה אבל בארץ כנען כלל לא לא בתוכה יטלו ולא בארץ גלעד כנגדה להכי כתב בארץ כנען שאף בארץ כנען יטלו אף על פי שלא סייעו לכובשה אבל למעוטי שלא יטלו ארץ הגלעד כנגדה לא איצטריך דמכלל הן הוה שמעינן לאו.
ורבי מאיר: ״בתוככם״ — כל היכא דאית לכו משמע.
רש״י כל היכא דאית לכו משמע — ועל כרחך לא כתב בארץ כנען אלא למעוטי ארץ גלעד שלא יטלוה כולה על פי מתנתו שאמר להם ונתתם להם וללמדינו דמכלל הן לא הוה שמעינן לאו.
תניא, אמר רבי חנינא בן גמליאל:
משל למה הדבר דומה? לאדם שהיה מחלק נכסיו לבניו; אמר: פלוני בני יירש שדה פלונית, ופלוני בני יירש שדה פלונית, ופלוני בני יתן מאתים זוז ויירש שדה פלונית, ואם לא יתן — יירש עם אחיו בשאר נכסים.
רש״י משל — דמשה.
רש״י למה הדבר דומה כו׳ — כך שאר השבטים יטלו ארץ כנען ושני שבטים אלו יעברו את הירדן למלחמה דהיינו דומיא דיתן להם מאתים זוז ויטלו ארץ הגלעד ואם לא יעברו לא יפסידו חלקם בארץ כנען דהיינו שאר נכסים.
מי גרם לו לירש עם אחיו בשאר נכסים? כפילו גרם לו.
רש״י מי גרם לו ליטול עם אחיו בשאר נכסים כפילו גרמא לו — דאם לא כפל הייתי שומע דאם לא יתן יטול באותו שדה כפי חלק המגיעו בו אבל בשתי שדות שהקציתים לאחיו לא יטול כלום וכל שכן שלא יטול באותו שדה כנגד שאר נכסים אף בני גד ובני ראובן כפילת הדברים גרמא להם ליטול חלקם בארץ כנען שאם לא כפל הייתי אומר לא יטלו בה כלום אלא בארץ גלעד מה שמגיעם בה.
והא לא דמיא משל למתניתין!
התם קתני: יש במשמע שאפילו בארץ כנען לא ינחלו — אלמא כפילה לארץ גלעד נמי מהני;
רש״י התם — מתניתין קתני שאם לא כפל לא היו נוטלין כלום לא כאן ולא כאן דקאמר שאף בארץ כנען שאיננה חביבה להם לא יטלו מדקתני שאף משמע דכל שכן בארץ גלעד שבחרו בה. ה״ג: אלמא כפילא לארץ גלעד נמי אהני והכא קתני מי גרם לו כו׳ — אלמא לא אהני אלא אארץ כנען דבלאו כפילה נמי הוו שקלי מה שמגיעם בארץ גלעד.
והכא קתני: מי גרם לו לירש עם אחיו בשאר נכסים? כפילו גרם לו — אלמא כפילה לשאר נכסים הוא דקמהני!
לא קשיא: הא — מקמי דנימא ליה רבי מאיר ״ונאחזו״;
רש״י לא קשיא — מתניתין דקתני שאף דמשמע דכל שכן בארץ גלעד.
רש״י מקמי דנימא ליה ר׳ מאיר — אם כן נכתוב ונאחזו והוה סבר ר׳ חנינא דכולא מילתא דריש רבי מאיר לתנאי כפול הלכך אמר ליה שאלמלא כן שכפל דבריו יש משמע שאף בארץ כנען לא יטלו וכל שכן במקום החביב להם דמכלל הן היינו שומעין לאו ואם לא יעברו לא תתנו להם את ארץ גלעד וממילא דבארץ כנען לא שקלי דהא לא אזלי למכבשה וברייתא דקתני דלא אהני כפילה אלא לארץ כנען אמר רבי חנינא בתר דאמר ליה ר׳ מאיר נכתוב קרא ונאחזו למ״ל בארץ כנען אמר ליה ר׳ חנינא ליטול חלק בארץ כנען אהני דאי לא כתביה הוה אמינא ונאחזו בתוככם בארץ גלעד.
הא — לבתר דנימא ליה רבי מאיר ״ונאחזו״.
בשלמא לרבי מאיר — היינו דכתיב: אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹובֵץ(בראשית ד, ז);
רש״י שאת — משאת שכר.
רש״י ואם לא תיטיב לפתח — פורענות מוכנת לבא אלמא כפילה בעינן ואם לא כפליה מכי אמר אם תיטיב שאת הוה שמעי׳ דאפילו אם לא תיטיב נמי שאת דתנאי שלא כפלו אינו מבטל מתנה.
אלא לרבי חנינא, למה לי?
רש״י למה לי — אם תיטיב נשמעת מכללא.
סלקא דעתך אמינא: אם תיטיב — אגרא, אם לא תיטיב — לא אגרא ולא דינא; קא משמע לן.
רש״י ס״ד כו׳ — כלומר מכללא לא הוה נפקא לן אלא ביטול מתנה הא אם לא תיטיב לא תשא שכר ופורענותא נמי לא תשקול להכי איצטריך כפילה דינא דפורענותא.
בשלמא לרבי מאיר — היינו דכתיב: אָז תִּנָּקֶה מֵאָלָתִי(בראשית כד, מא);
רש״י בשלמא לר׳ מאיר — דאמר מכללא לא שמעי׳ היינו דכתיב אז תנקה מאלתי לפי שהשביעו אם לא אל בית אבי תלך תחול עליך שבועה ומכללא לא שמעינן דאם תלך לא תחול.
אלא לרבי חנינא בן גמליאל, למה לי?
רש״י למה לי — לפרושי אם תלך תנקה אלא דאי לא כפליה לא הוה מבטל תנאה לשבועה דאפילו ילך תחול עליו אם יקח לו אשה מבנות כנען.
איצטריך; סלקא דעתך אמינא: היכא דניחא לה לדידה ולא ניחא ליה לדידהו, מייתי בעל כרחייהו; קא משמע לן.
רש״י היכא דניחא לה — לאשה.
רש״י ולא ניחא להו — לקרובים.
אִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה(בראשית כד, ח) למה לי?
איצטריך; סלקא דעתך אמינא: היכא דניחא להו לדידהו ולא ניחא לה לדידה, נייתי בעל כרחה; קא משמע לן.
רש״י נייתי — להכי נכתב האי למיתלי נמי בקרובים ואם לא יתנו לך קרובים והיית נקי.
בשלמא לרבי מאיר — היינו דכתיב: אִם בְּחֻקֹּותַי תֵּלֵכוּ(ויקרא כו, ג), וְאִם בְּחֻקֹּותַי תִּמְאָסוּ(ויקרא כו, טו);
אלא לרבי חנינא בן גמליאל, למה לי?
רש״י למה לי — ואם בחקותי תמאסו נשמע מכלל ברכה קללה.
איצטריך; סלקא דעתך אמינא: אם בחקותי תלכו — ברכה, אם בחקותי תמאסו — לא ברכה ולא קללה; קא משמע לן.
בשלמא לרבי מאיר — היינו דכתיב: אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם וגו׳(ישעיה א, יט), וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם וגו׳(ישעיה א, כ);
אלא לרבי חנינא בן גמליאל, למה לי?
אצטריך; סלקא דעתך אמינא: אם תאבו — טובה, ואם תמאנו — לא טובה ולא רעה; קא משמע לן.
מאי חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ?
רש״י חרב תאכלו — משמע אכילתכם הוא חרב תהיו נשבעים.
אמר רבא:
מילחא גללניתא, נהמא דשערי אקושא ובצלי; דאמר מר: פת פורני חריבה במלח ובצלים — קשים לגוף כחרבות.
רש״י גללניתא — גסה.
בשלמא לרבי חנינא בן גמליאל — היינו דכתיב: אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹותָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית טֻומְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי(במדבר ה, יט);
רש״י היינו דכתיב אם לא שכב הנקי — לא כפל ואם שכב לא הנקי אלא מכלל ברכה אתה שומע קללה דאי משום דסמיך ליה ואת כי שטית וגו׳ ההוא לא מפרש ביה קללה אשבועה קמייתא אלא אשבועה דבתריה קאי דסמיך ליה והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה וקמייתא שבועה שאין בה אלה דהכי כתיב והשביע אותה הכהן וגו׳ ולא פי׳ קללה אלא מכלל ברכה.
אלא לרבי מאיר, ״חנקי״ מיבעי ליה!
רש״י אלא לרבי מאיר — ואם שכב חנקי מיבעי ליה.
אמר רבי תנחום:
״הנקי״ כתיב.
רש״י הנקי כתיב — בלא יוד למידרשיה כמקראו לשבועה ראשונה אם לא שכב תהא נקייה ובמסורת נמי מידריש אשבועה קמייתא למישדייה אקרא דבתריה ולמימר חנקי ואת כי שטית כלומר אם שטית תתחנקי.
בשלמא לרבי מאיר — היינו דכתיב ״הנקי״;
אלא לרבי חנינא בן גמליאל, למה לי?
רש״י אלא לרבי חנינא — דלא בעי כפילה למה לי למיכתב כי האי לישנא ואיכא למידרשיה הכי והכי נכתוב תחיה או לשון אחר.
אצטריך; סלקא דעתך אמינא: אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ — הנקי, ואם שכב — לא הנקי ולא חנקי, אלא איסורא בעלמא; קא משמע לן.
בשלמא לרבי מאיר — היינו דכתיב: הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם לֹא יִתְחַטָּא וגו׳(במדבר יט, יב);
אלא לרבי חנינא בן גמליאל, למה לי?
אצטריך; סלקא דעתך אמינא: מצות הזאה בשלישי ובשביעי, והיכא דעבד בחד מינייהו — עבד; קא משמע לן.
רש״י סד״א מצות הזאה בג׳ ובז׳ ואי עבד בחד מנייהו עבד — דרישא דקרא לאו בלישנא דתנאה כתיב דלא כתיב אם יתחטא בו למשמע מיניה הא אם לא יתחטא לא יטהר אלא הוא יתחטא בו ואיכא למימר לשון ציווי בעלמא הוא.
וְהִזָּה הַטָּהֹור עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי(במדבר יט, יט) למה לי?
רש״י והזה הטהור על הטמא וגו׳ למה לי — לאו לרבי חנינא פריך אלא לדברי הכל בעי לה.
אצטריך; סלקא דעתך אמינא: שלישי — למעוטי שני, שביעי — למעוטי ששי, דקא ממעט בימי טהרה; אבל היכא דעבד בשלישי ובשמיני, דקא מפיש בימי טהרה, אימא שפיר דמי; קא משמע לן.
רש״י למעוטי ששי — שלא ריחק הזאה מטומאתו. ה״ג: אבל היכא דעבד בשלישי ובשמיני דקא מפיש בימי טהרה אימא שפיר דמי. ולא גריס ברביעי ובשמיני דהא ודאי שפיר דמי דכל מה שמשהה הזאה ראשונה אין בכך כלום ובלבד שלא ירבה ושלא ימעט בימים שבין הזאה להזאה כדאמר גבי כהן הפורש שבעה לפני יום הכפורים (יומא דף ח:) בשלמא ראשון שמא שלישי שני שמא שלישי ואף על גב דאיכא לספוקי נמי שמא עשירי או יותר הוא ואי גרסי׳ הכי לענין מצות הזאה בזמנה הוא דגרסינן.
רש״י דקא מפיש בימי טהרה — מרחיק והולך מיום מגע הטומאה.
וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי למה לי?
אצטריך; סלקא דעתך אמינא: הני מילי לקדשים, אבל לתרומה בחד נמי סגיא; קא משמע לן.
קידושין פרק ג, סא ע״א – סב ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
קידושין פרק א, הלכה ג
קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאׇרְכָּהּ וּלְרׇחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה(בראשית יג, יז)
§§cover-end§§
מ״וחתום — אילו עידי שטר״ ועד סופה — כמעט מלה במלה בירושלמי קידושין א, ה, בסוגיא ״בראשונה היו קונין בשליפת המנעל״ (שם ״חזרו להיות קונים בכסף ובשטר ובחזקה. בכסף — שדות בכסף יקנו — זה הכסף״). שם ״או אינן אלא עידי השטר״, ״רבי מנא בר תנחום״, ״חוץ משיקלי עפרון״ בסתם (בלי ״אמר רבי יודה בר פזי״ ו״דהויין קינטירין״), ״בכסף מלא יתננו לי״, ״הרי אונס, הרי אין כתיב כאן אלא כסף״, ״ולא כרבי ליעזר, דרבי ליעזר אומר: הילוך קונה״, ״[וחכמים אומרים:] לא קנה עד שיחזיק״ (בלי ״שעה״), וסופה ״קום התהלך בארץ וגו׳״.
עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה, וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים ובשטר על ידי עצמו — דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: אף בכסף על ידי עצמו ובשטר על ידי אחרים, ובלבד שיהא הכסף משל אחרים.
המשנה לעיל: משנה קידושין א, ג
עבד כנעני נקנה בכסף כול׳.(משנה קידושין א, ג)
כתיב: וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹותָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻוזָּה וגו׳(ויקרא כה, מו) —
הקיש עבדים לאחוזה:
מה אחוזה נקנית בכסף ובשטר ובחזקה,
אף עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה.
מניין שאחוזה נקנית בכסף ובשטר ובחזקה?
שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים(ירמיה לב, מד).
וְחָתוֹם — אילו עידי שטר;
וְהָעֵד עֵדִים — אילו עידי חזקה.
או אינן אלא אילו עידי שטר?
כבר כתיב: וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם.
רבי יסא בשם רבי מנא, רבי תנחום, רבי אבהו בשם רבי יוחנן:
אין קרקע נקנה בפחות משוה פרוטה.
מה טעמא? שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ.
ופליג על ההיא דאמר רבי חנינה:
כל שקלים שכתובים בתורה — סלעים,
ובנביאים — ליטרין,
ובכתובים — קינטירין.
אמר רבי יודה בר פזי:
חוץ משקלי עפרון, דהויין קינטירין.
מה טעמא? בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי(בראשית כג, ט).
ולא דמייא:
תמן כתיב — כסף,
והכא כתיב — שקלים.
התיבון: הרי האונס — הרי אין כתיב בו אלא כסף, ואת אמר שקלים!
ודלא כרבי לעזר, דרבי לעזר אמר: הילך — קנה.
דתני:
הילך בשדה לאורכה ולרחבה — קנה עד מקום שהילך — דברי רבי אליעזר.
וחכמים אומרים: לא קנה עד שעה שיחזיק.
הכל מודין במוכר שביל לחבירו — כיון שהילך בו, קנייו.
מה טעמא?
קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאׇורְכָּהּ וּלְרׇחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה(בראשית יג, יז).
קידושין פרק א, הלכה ג. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד ירושלמי | כ״י ליידן (מהדורת על־התורה) |
קידושין פרק א, הלכה ה
קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאׇרְכָּהּ וּלְרׇחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה(בראשית יג, יז)
§§cover-end§§
״[וחכמים אומרים:]״ — נוסף בגליון כתב יד ליידן.
״יתננו״ — כך בכתב יד ליידן; בדפוס ונציה ״יתננה״, כמסורה (בראשית כג, ט).
מ״וכתוב בספר וחתום — אילו עידי שטר״ ועד סופה — כמעט מלה במלה בירושלמי קידושין א, ג, בסוגיא ״הקיש עבדים לאחוזה״ (שם ״מניין שאחוזה נקנית בכסף ובשטר ובחזקה? שדות בכסף יקנו…״). שם ״או אינן אלא אילו עידי שטר״, ״רבי מנא, רבי תנחום״, ״אמר רבי יודה בר פזי: חוץ משקלי עפרון דהויין קינטירין״, ״יתננה״, ״הרי האונס, הרי אין כתיב בו אלא כסף״, ״ודלא כרבי לעזר, דרבי לעזר אמר: הילך קנה״, ״וחכמים אומרים: לא קנה עד שעה שיחזיק״, וסופה ״קום התהלך בארץ לאורכה ולרחבה כי לך אתננה״.
נכסים שיש להן אחריות — נקנין בכסף ובשטר ובחזקה;
ושאין להן אחריות — אינן נקנין אלא במשיכה.
נכסים שאין להן אחריות ניקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף ובשטר ובחזקה; ושאין להן אחריות זוקקין את הנכסין שיש להן אחריות לישבע עליהן.
המשנה לעיל: משנה קידושין א, ה
נכסים שיש להן אחריות כול׳.(משנה קידושין א, ה)
בראשונה היו קונין בשליפת המנעל.
הדא היא דכתיב:
וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאֻולָּה וְעַל הַתְּמוּרָה שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וגו׳(רות ד, ז).
מי שלף?
תמן אמרין: רב ולוי:
חד אמר: הקונה;
וחד אמר: המקנה.
ואתיין אילין פלוגוותא כאינון פלוגוותא, דתני:
בועז נותן לגואל.
רבי יהודה אומר:
הגואל נתן לבועז.
חזרו להיות קונין בקצצה.
מהו בקצצה?
בשעה שהיה אדם מוכר שדה אחוזתו — היו קרוביו מביאין חביות, וממלין אותן קליות ואגוזים, ושוברין לפני התינוקות;
והתינוקות מלקטין ואומרים: נקצץ פלוני מאחוזתו.
ובשעה שהיה מחזירה לו — היו עושין כך, ואומרים: חזר פלוני לאחוזתו.
אמר רבי יוסה בירבי בון:
אף מי שהוא נושה אשה שאינה הוגנת לו — היו קרוביו מביאין חביות, וממלין אותן קליות ואגוזים, ושוברין לפני התינוקות;
והתינוקות מלקטין ואומרים: נקצץ פלוני ממשפחתו.
ובשעה שהוא מגרשה — היו עושין כן, ואומרין: חזר פלוני למשפחתו.
חזרו להיות קונים בכסף ובשטר ובחזקה.
בכסף —
שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ(ירמיה לב, מד) — זה הכסף;
וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם — אילו עידי שטר;
וְהָעֵד עֵדִים — אילו עידי חזקה.
או אינן אלא עידי השטר?
כבר כתיב: וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם.
רבי יסא בשם רבי מנא בר תנחום, רבי אבהו בשם רבי יוחנן:
אין קרקע נקנה בפחות משוה פרוטה.
מה טעמא? שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ.
ופליג על ההיא דאמר רבי חנינה:
כל שקלים שכתובים בתורה — סלעים,
ובנביאים — ליטרין,
ובכתובים — קינטירין,
חוץ משיקלי עפרון.
מה טעמא? בְּכֶסֶף מָלֵא יתננו לִי(בראשית כג, ט).
ולא דמייא:
תמן כתיב — כסף,
והכא כתיב — שקלים.
התיבון: הרי אונס — הרי אין כתיב כאן אלא כסף, ואת אמר שקלים!
ולא כרבי ליעזר, דרבי ליעזר אומר: הילוך קונה.
דתני:
הילך בשדה לאורכה ולרחבה — קנה עד מקום שהילך — דברי רבי אליעזר.
[וחכמים אומרים:] לא קנה עד שיחזיק.
הכל מודין במוכר שביל לחבירו — כיון שהילך בו, קנייו.
מה טעמא?
קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ וגו׳(בראשית יג, יז).
קידושין פרק א, הלכה ה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד ירושלמי | כ״י ליידן (מהדורת על־התורה) |
קידושין פרק ד, הלכה יב
וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב(בראשית יג, ב)
§§cover-end§§
״ירוצו ולא ייעפו ילכו ולא ייגעו״ — כך בגמרא (במסורה ובמשנה שבכתב יד ליידן: ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו).
רבי נהוראי אומר:
מניח אני כל אומניות שבעולם, ואיני מלמד את בניי אלא תורה, שאדם אוכל משכרה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ושאר כל אומניות אינן כן.
שאם נכנס אדם לידי חולי, או לידי זקנה, או לידי מידה של ייסורין, ואינו יכול לעסוק במלאכתו — הרי הוא מת ומוטל ברעב; אבל התורה אינה כן, אלא משמרתו מכל רע בנערותו, ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו.
בנערותו מהו אומר?
וְקוֹיֵי יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ(ישעיה מ, לא).
בזקנותו מה הוא אומר?
עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁינִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ(תהלים צב, טו).
וכן הוא אומר באברהם אבינו: וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל(בראשית כד, א).
מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, שנאמר:
עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֺתַי חֻקּוֹתַיי וְתוֹרֹותָיי(בראשית כו, ה).
המשנה לעיל: משנה קידושין ד, יד
רבי נהוריי אומר:
מניח אני כל אומניות שבעולם, ואיני מלמד את בני אלא תורה.
שכל אומנות אינו עומדת לו לאדם אלא בימי נערות, בזמן שכוחו עליו;
אבל אם בא לידי חולי, או נכנס לידי זקנה, או למידה שלייסורין, ואינו יכול לעשות מלאכה — הרי הוא מת ברעב.
אבל התורה אינה כן, אלא מכבדתו ומשמרתו מכל רע בנערותו, ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו.
בנערותו מהו אומר?
וְקוֹיֵי יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא ייעפו יֵלְכוּ וְלֹא ייגעו.
ובזקנותו מה הוא אומר?
עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁינִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ.
וכן אתה מוצא באבינו אברהם, ששימר את התורה עד שלא באת לעולם,
שנאמר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹולִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֺתַיי חֻוקּוֹתַיי וְתוֹרֹותָיי.
אף גידלו ובירכו בנערותו, ונתן לו אחרית ותקוה בזקנותו.
בנערותו מהו אומר?
ואברהם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב(בראשית יג, ב).
ובזקנותו מהו אומר?
וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל.
קידושין פרק ד, הלכה יב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד ירושלמי | כ״י ליידן (מהדורת על־התורה) |
בבא קמא פרק ח (החובל בחבירו), צב ע״א – צג ע״א
וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם(בראשית יג, ה)
§§cover-end§§
בכ״י מינכן 95 השואל והנשאל מתחלפים: ״רבה לרבא״ (בשאלת ״ומקצה אחיו״ ובשאלת ״חברך קרייך חמרא״), וכן בדפוס ונציה בשאלת ״חברך קרייך חמרא״.
״ולמה נקרא שמה מחלה״ — אינו בכ״י מינכן 95.
״וסמכת את ידך עליו למען ישמעון … וישמעו אליו כל בני ישראל וגו׳״ — כך בדפוסים, בשיבוש בציטוטי הפסוקים. בכתבי היד: ״דכתיב: וסמכת את ידך עליו (במדבר כז, יח), וכתיב: ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו (במדבר כז, כג)״ (כך בכ״י מינכן 95), וכנראה כך היה הנוסח שעמד לפני רש״י.
״ותנן במתניתין, ותנינא בברייתא״ — אינו בכ״י מינכן 95; ושם גם ״רבי אליעזר אומר״ אינו, והברייתא סתמית.
״כל עוף למינו ישכון ובני אדם לדומה לו״ — מספר בן סירא (יג, יד).
״וזכרת [את] אמתך״ — ״את״ בסוגריים מרובעים בדפוס וילנא (כבמקרא); בכ״י המבורג 165 ובכ״י וטיקן 116 בפנים, ובכ״י מינכן 95 ״כאשר ייטב יי לאדוני וגו׳״.
המשניות המובאות: ״עשירים מביאין בכורים בקלתות…״ — משנה ביכורים ג, ח; ״כל המחובר לטמא — טמא…״ — משנה כלים יב, ב.
אמר ליה רבא לרבה בר מרי:
מנא הא מילתא דאמור רבנן, כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר — הוא נענה תחילה?
אמר ליה: דכתיב:
וַיְיָ שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ(איוב מב, י).
אמר ליה: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא:
וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹותָיו(בראשית כ, יז) [וגו׳],
וכתיב: וַיְיָ פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וגו׳(בראשית כא, א) —
רש״י פקד — מדלא כתיב ויפקוד את שרה וכתיב פקד משמע פקד כבר תחילה לאבימלך.
כאשר אמר אברהם אל אבימלך.
אמר ליה רבא לרבה בר מרי:
מנא הא מילתא דאמרי אינשי, בהדי הוצא לקי כרבא?
רש״י בהדי הוצא לקי כרבא — קוץ הגדל אצל הכרוב כשבא לעקרו פעמים שנעקר הכרוב עמו ונמצא לוקה בשבילו כלומר שכיני רשע לוקין עמו.
אמר ליה: דכתיב:
לָמָּה תָרִיבוּ אֵלָי כֻּלְּכֶם פְּשַׁעְתֶּם בִּי נְאֻם יְיָ(ירמיה ב, כט).
רש״י כולכם פשעתם — אף הנביא במשמע.
אמר ליה: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא:
עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹור מִצְוֺתַי וְתוֹרֹותָי(שמות טז, כח).
רש״י עד אנה מאנתם — ומשה ואהרן בכלל.
אמר ליה רבא לרבה בר מרי:
כתיב וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים(בראשית מז, ב); מאן נינהו חמשה?
אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן — אותן שהוכפלו בשמות.
רש״י אותם שהוכפלו שמותם — בברכת משה דן זבולון גד ואשר ונפתלי הודיעך הכתוב שחלשים שבכולן היו וצריכין חיזוק לפיכך כפל את שמם לחזקם ואותן הביא יוסף לפני פרעה כדי שלא יברור אותם להיות ראשי גייסות ולהטריחם.
יהודה נמי איכפולי מיכפל!
אמר ליה: למילתיה הוא דאיכפל,
דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:
מאי דכתיב יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹות וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר(דברים לג, ו), וזאת ליהודה?
כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון,
רש״י מגולגלין בארון — לא היה שלדו קיימת ומחוברת מפני נידוי דקאמר ליה ליעקב אם לא אביאנו אליך וחטאתי לך כל הימים (בראשית מג) ואף על פי שנתקיים התנאי נפקא לן במסכת מכות (דף יא:) קללת חכם אפילו על תנאי היא באה.
עד שבא משה ובקש רחמים.
אמר לפניו: רבונו של עולם, מי גרם לראובן שיודה?
רש״י מי גרם לראובן כו׳ — מדרש אגדה הוא בתנחומא מכיון שהודה יהודה ואמר צדקה ממני עמד ראובן ואמר אני בלבלתי יצועי אבי.
יהודה!
רש״י כל השבטים יצאו עצמותיהם ממצרים ונקברו בארץ ישראל שנאמר והעליתם את עצמותי מזה אתכם (שמות יג) משמע שאף עצמותם העלו ולא נכתב יוסף אלא להודיעך שבחו של משה שכל ישראל נתעסקו בביזה והוא עסק במצוה.
מיד (כ״י מינכן 95: שנ׳ וזאת ליהוד׳) — שְׁמַע יְיָ קוֹל יְהוּדָה(דברים לג, ז).
על איבריה לשפא.
רש״י לשפא — נכנס כל עצם ונתחבר למקומו ששף משם לשפא אשלוייה שדונא בלעז כמו שף מדוכתיה (חולין דף מב:).
לא הוו קא מסקי למתיבתא דרקיעא — וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ.
לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן ולמשקל ומיטרח בהדי רבנן — יָדָיו רָב לוֹ.
לא הוה סליק ליה שמעתתא אליבא דהלכתא — וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה.
רש״י לא הוה סלקא ליה — כלומר לא היה עולה בידו למימר שמעתתא אליבא דהלכתא.
רש״י אליבא דהלכתא — לא הוה מסתייעא מילתא למימר מילתא דתהוי הלכתא כוותיה.
אמר ליה רבא לרבה בר מרי:
מנא הא מילתא דאמרי אינשי (כ״י מינכן 95: דאמור רבנן), בתר עניא אזלא עניותא?
אמר ליה: דתנן:
עשירים מביאין בכורים בקלתות של זהב ושל כסף,
ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה,
רש״י נצרים — שבטים.
הסלים והבכורים נותנים לכהנים.
אמר ליה: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא:
רש״י הסלין והבכורין נותנין לכהן — והעשירים לא היו נותנין קלתותיהן לכהן.
וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא(ויקרא יג, מה).
רש״י וטמא טמא — לא די לו נגעו אלא שמבייש את עצמו על כרחו הטיל עליו הכתוב חובה.
אמר ליה רבא לרבה בר מרי:
מנא הא מילתא דאמור רבנן, השכם ואכול, בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה,
ואמרי אינשי: שיתין רהוטי רהוט ולא מטו לגברא דמצפרא כרך?
רש״י שיתין רהוטי רהוט — ששים איש רצו ולא הגיעו לאוכל שחרית.
דכתיב:
לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ וְלֹא יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ(ישעיה מט, י).
אמר ליה: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא:
וַעֲבַדְתֶּם אֵת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם(שמות כג, כה) — זו קרית שמע ותפלה;
וּבֵרַךְ [את] לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ — זו פת במלח וקיתון של מים;
מכאן ואילך — וַהֲסִירֹותִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ.
ותניא:
מחלה — זו מרה.
ולמה נקרא שמה מחלה?
ששמונים ושלשה חלאין יש בה, מחלה בגימטריא הכי הוו,
וכולן פת במלח שחרית וקיתון של מים מבטלן.
אמר ליה רבא לרבה בר מרי:
מנא הא מילתא דאמור רבנן, חברך קרייך חמרא — אוכפא לגביך מוש?
רש״י אוכפא לגביך מוש — כלומר טול אוכף של חמור והסירהו אליך ושים אותו על גביך כלומר הודה לדבריו ואל תענהו. מוש — לשון לא ימיש (שמות יג) כלומר הסירהו אליך כמו סורו נא (בראשית יט).
אמר ליה: דכתיב:
וַיֹּאמַר הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי וַתֹּאמֶר מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּורַחַת(בראשית טז, ח).
רש״י שפחת שרי — אמר לה והיא ענתה שרי גברתי.
אמר ליה רבא לרבה בר מרי:
מנא הא מילתא דאמרי אינשי, מילתא גנאה דאית ביך — קדים אמרה?
אמר ליה: דכתיב:
וַיֹּאמַר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי(בראשית כד, לד).
אמר ליה רבא לרבה בר מרי:
מנא הא מילתא דאמרי אינשי, שפיל ואזיל בר אווזא ועיניה מטייפי?
רש״י שפיל ואזיל — כלומר מחמת ענותנותו של אדם לא יהא בוש מלשאול דבר הצריך לו בין לתורה בין לפרנסתו ולתבוע חובו.
רש״י ועיניה מטייפי — עיניו מצפות למעלה למרחוק למזונותיו וחבירו בכתובות (דף ס.) נטוף עיניך.
אמר ליה: דכתיב:
וְהֵטִיב יְיָ לַאדֹנִי וְזָכַרְתָּ(שמואל א כה, לא) [אֶת] אֲמָתֶךָ.
רש״י כאשר ייטב וגו׳ — באביגיל כתיב שהיתה מתנבאה שימות נבל בעלה ובתוך דבריה מרמזת לדוד שיזכור את יפיה.
אמר ליה רבא לרבה בר מרי:
מנא הא מילתא דאמרי אינשי, שיתין תכלי מטייה לככא (כ״י מינכן 95: מטו לבבא) דקל חבריה שמע ולא אכל?
רש״י שיתין — לאו מקרא נפקי אלא מילתא בעלמא הוא דקאמרי אינשי ולאו דוקא הוא.
רש״י תכלי — אבלות ומכאובות.
אמר ליה: דכתיב:
וְלִי אֲנִי עַבְדֶּךָ וּלְצָדֹוק הַכֹּהֵן וְלִבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא(מלכים א א, כו).
רש״י ולי אני עבדך — אלמא קובל היה עליו שלא זימנו למשתה.
אמר ליה: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא:
וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ(בראשית כד, סז),
וכתיב בתריה: וַיֹּוסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה(בראשית כה, א).
רש״י ויוסף אברהם — נתקנא ביצחק.
אמר ליה רבא לרבה בר מרי:
מנא הא מילתא דאמרי אינשי, חמרא למריה — טיבותא לשקייה?
רש״י חמרא למריה וטיבותא לשקייה — היין של מלך הוא והשותין אותו מחזיקין טובה לשר המשקה ולא למלך.
אמר ליה: דכתיב:
וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו(במדבר כז, יח) למען ישמעון ויראון כל עדת בני ישראל,
וכתיב: וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חׇכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו כל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳(דברים לד, ט).
רש״י ויסמוך את ידיו — תלה החכמה והגדולה במשה כאילו הוא נותנה ליהושע והיא אינה אלא מפי הקדוש ברוך הוא.
אמר ליה רבא לרבה בר מרי:
מנא הא מילתא דאמרי אינשי, כלבא בכפניה גללי מבלע?
רש״י גללי — אבנים לשון מורי. ל״א גללים ממש וראשון ישר דגללים ממש אורחיה הוא.
דכתיב:
נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה תָּבוּס נֹופֶת וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה כׇּל מַר מָתוֹק(משלי כז, ז).
אמר ליה רבא לרבה בר מרי:
מנא הא מילתא דאמרי אינשי, מטייל ואזיל דיקלא בישא גבי קינא דשרכי?
רש״י קינא דשרכי — אילנות בטלים ואין עושים פרי כמו גברא דשרכא בטל כלומר דרך דקל רע ליגדל בצד אילן סרק.
אמר ליה: דבר זה כתוב בתורה, שנוי בנביאים, ומשולש בכתובים, ותנן במתניתין, ותנינא בברייתא.
כתוב בתורה — דכתיב: וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל(בראשית כח, ט).
שנוי בנביאים — דכתיב: וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵקִים ויהיו עִמּוֹ(שופטים יא, ג).
ומשולש בכתובים — דכתיב: כל עוף למינו ישכון ובני אדם לדומה לו.
תנן במתניתין:
כל המחובר לטמא — טמא,
רש״י המחובר לטמא טמא כו׳ — במסכת כלים היא בפרק טבעת אדם דקתני אונקלי של דרגש ושל שולחן טמאה ושל מנורת עץ טהורה זה הכלל המחובר לטמא טמא לטהור טהור אונקלי מסמר של מתכת עשוי כמזלג לתלות שם בהמה בשעת הפשטה ותחוב בכותל כדאמרינן בתמיד נשחט (פסחים פרק ה, סד.) אונקליות של ברזל היו תחובין בעמודים כו׳ ואם תחבו במנורת עץ דפשוטי כלי עץ בטל מסמר לגבה ואינה מקבלת טומאה ואפילו נגעה בו טומאה אבל בדרגש ובשולחן שמקבלין טומאה הן אף הוא מקבל טומאה.
כל המחובר לטהור — טהור.
ותנינא בברייתא:
רבי אליעזר אומר:
לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו.
רש״י לא לחנם הלך זרזיר — רבי אליעזר סבר זרזיר עוף טמא הוא ורבנן פליגי עליה בשחיטת חולין באלו טריפות (דף סה.).
רש״י זרזיר — אשטורוני״ל.
אמר ליה רבא לרבה בר מרי:
מנא הא מילתא דאמרי אינשי, קרית חברך ולא ענך — רמי גודא רבה שדי ביה (כ״י מינכן 95: קריתיה לבר עמיתך ולא ענייך דחי גידא רבא שדי עילוייה)?
רש״י קרית חברך — להוכיחו ולא ענך.
אמר ליה:
יַעַן טִהַרְתִּיךְ וְלֹא טָהַרְתְּ מִטֻּומְאָתֵךְ לֹא תִטְהֲרִי עוֹד(יחזקאל כד, יג).
רש״י דחי גודא — כותל הפל עליו כלומר הניחו ויפול ברשעו דחהו בידים.
אמר ליה רבא לרבה בר מרי:
מנא הא מילתא דאמרי אינשי, בירא דשתית מיניה — לא תשדי ביה קלא?
רש״י דשתית מיניה — ששתית מינה כבר בצמא.
רש״י לא תשדי ביה קלא — מוט״א בלעז כלומר דבר הנצרך לך פעם אחת שוב לא תבזהו.
אמר ליה: דכתיב:
לֹא תְתַעֵב אֲדֹומִי כִּי אָחִיךָ הוּא(דברים כג, ח),
ולא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ.
אמר ליה רבא לרבה בר מרי:
מנא הא מילתא דאמרי אינשי, אי דלית דורא — דלינא, ואי לא — לא דלינא?
רש״י אי דלית דורא דלינא — אם תדלה ותגביה המשוי עמי דלינא דורא משוי משל הוא שאין אדם רוצה ליכנס בסכנת היזק ממון ותחת עול דבר אלא אם כן משתתף חבירו עמו.
אמר ליה: דכתיב:
וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק אִם תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ(שופטים ד, ח).
אמר ליה רבא לרבה בר מרי:
מנא הא מילתא דאמרי אינשי, כד הוינן זוטרי — לגברי, השתא דקשישנא — לדרדקי?
רש״י כי הוינן זוטרי לגברי — כשהיינו קטנים היינו חשובים כגברי.
רש״י השתא דקשישנא — עכשיו שהזקננו הננו שפלים כתינוקות.
אמר ליה: מעיקרא כתיב:
וַיְיָ הֹולֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹותָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם(שמות יג, כא),
ולבסוף כתיב:
הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁולֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמׇרְךָ בַּדָּרֶךְ(שמות כג, כ).
אמר ליה רבא לרבה בר מרי:
מנא הא מילתא דאמרי אינשי, בתר מרי ניכסי ציבי משך?
אמר ליה: דכתיב:
וְגַם לְלוֹט הַהֹולֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים(בראשית יג, ה).
בבא קמא פרק ח, צב ע״א – צג ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
בבא קמא פרק ח (החובל בחבירו), צג ע״א
וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי(בראשית טז, ה)
§§cover-end§§
מקבילה חלקית — בבלי ראש השנה פרק א, טז ע״ב: המאמר ״כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחלה״, בשם ״רבי (אבין)״, בתוך דברי רבי יצחק ״שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם״.
אמר רב חנן:
המוסר דין על חבירו — הוא נענש תחילה,
שנאמר: וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ(בראשית טז, ה),
וכתיב: וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּוד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּותָהּ(בראשית כג, ב).
והני מילי — דאית ליה דינא בארעא.
אמר רבי יצחק:
אוי לו לצועק יותר מן הנצעק.
תניא נמי הכי:
אחד הצועק ואחד הנצעק במשמע,
רש״י אחד הצועק ואחד הנצעק במשמע — וחרה אפי והרגתי אתכם (שמות כב) שנים במשמע.
אלא שממהרין לצועק יותר מן הנצעק.
רש״י אלא שממהרין מן הצועק תחילה — כדאשכחן בשרה.
בבא קמא פרק ח, צג ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
בבא מציעא פרק ז (השוכר את הפועלים), פו ע״א – פז ע״א
וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא(בראשית יח, א)
§§cover-end§§
״ועשרה בקר רעי״ — כך בדפוסים; במקרא (מלכים א ה, ג) ״ועשרים בקר רעי״, וכן בכ״י מינכן 95, בכ״י וטיקן 115 ובכ״י וטיקן 117.
״(שפת)״ — בסוגריים עגולים בדפוס וילנא; בכ״י מינכן 95, בכ״י וטיקן 115, בכ״י וטיקן 117 ובדפוס ונציה ״על שפת הים״, כבמקרא. ״[שמא]״, ״[מה]״, ״[וגו׳]״ ו״[דכתיב]״ — בסוגריים מרובעים בדפוס וילנא (בדפוס ונציה: ״דקתני״ במקום ״[דכתיב]״).
״כבר יצא ממנו ישמעאל״ — בכ״י וטיקן 117: ״ממך״.
״למה נקוד על איו שבאליו״ — תני משום רבי יוסי; בכ״י וטיקן 117: ״תנא משום רבי מאיר״.
״אחד שדחפו לגיחזי… ואחד שגירה דובין בתינוקות״ — בכ״י וטיקן 115 ובכ״י וטיקן 117 בסדר הפוך.
מקבילה חלקית — בבלי יבמות פרק ו, סה ע״ב (״דבי רבי ישמעאל תנא: גדול השלום, שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו…״).
מקבילה — בבלי סנהדרין פרק יא, קז ע״ב (״שלשה חלאים חלה אלישע… עד אברהם לא היה זקנה… עד יעקב לא הוה חולשא… עד אלישע לא הוה איניש חליש דמיתפח״), בסדר הפוך ובלשון אחרת (״כל דחזי לאברהם אמר: האי יצחק״).
מעשה ברבן יוחנן בן מתיא שאמר לבנו צא ושכור וכו׳(משנה בבא מציעא ז, א)
מעשה לסתור?
רש״י מעשה לסתור — וכי דרך בני אדם להביא מעשה על דבריו לסותרו דקתני ברישא הכל כמנהג המדינה ותנא מעשה אפילו אתה עושה להם כסעודת שלמה כו׳.
חסורי מחסרא והכי קתני: ואם פסק להן מזונות ריבה להן.
רש״י ריבה להן — יותר על המנהג דכיון דלא צריך לאתנויי ואתני מזוני יתירי קאמר.
ומעשה נמי ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו: צא שכור לנו פועלים.
הלך ופסק להן מזונות.
וכשבא אצל אביו אמר לו: בני, אפילו אתה עושה להן כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן, שהן בני אברהם יצחק ויעקב.
למימרא דסעודתא דאברהם אבינו עדיפא מדשלמה?
והכתיב:
וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלֹשִׁים כֹּור סֹולֶת וְשִׁשִּׁים כֹּור קָמַח(מלכים א ה, ב),
עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִיאִים ועשרה בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּורִים אֲבוּסִים(מלכים א ה, ג),
ואמר גוריון בן אסטיון משמיה דרב: הללו לעמילן של טבחים,
רש״י הללו — הקמח והסולת.
רש״י לעמילן של טבחים — חלות עשויות לכסות פי הקדרות לשאוב זוהמת התבשיל.
ורבי יצחק אמר: הללו לציקי קדירה!
רש״י הללו — הבקר והצאן המנוין בזה הפסוק.
רש״י לציקי קדירה — אינו אלא למין מאכל ששמו ציקי קדירה אשרו״ד בלעז.
ואמר רבי יצחק:
אלף נשים היו לשלמה, כל אחת ואחת עשתה לו בביתה כך.
מאי טעמא?
זו סבורה שמא אצלי סועד היום, וזו סבורה [שמא] אצלי סועד היום.
ואילו גבי אברהם כתיב וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב(בראשית יח, ז),
ואמר רב יהודה אמר רב: בֶּן בָּקָר אחד, ״רך״ שנים, ״וטוב״ שלשה.
התם תלתא תורי לתלתא גברי, הכא לכל ישראל ויהודה,
שנאמר: יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל(מלכים א ד, כ) (שפת) הַיָּם.
מאי בַרְבֻּורִים אֲבוּסִים?
רש״י ברבורים — תרנגולין.
אמר רב: שאובסים אותן בעל כרחן.
רש״י שאובסין אותן בעל כרחן — תוחבין להם מאכל בפיהם בחזקה.
ושמואל אמר: שאבוסים ועומדים מאליהם.
ורבי יוחנן אמר: מביאין תור ממרעיתו בדלא אניס, ותרנגולת מאשפתה בדלא אניסא.
רש״י תור — שור.
רש״י בדלא אניס — שלא עשה מלאכה.
רש״י בדלא אניסא — בגידול אפרוחין.
אמר רבי יוחנן:
מובחר שבבהמות — שור, מובחר שבעופות — תרנגולת.
אמר אמימר: זגתא אוכמתא בי בטניתא דמשתכחא ביני עצרי דלא מציא פסיא קניא.
רש״י זגתא — תרנגולת.
רש״י דלא מצי פסיא קניא — שאינה יכולה לפסוע קנה מרוב שמנה.
רש״י פטניתא — המפטמת בבית לשון אחר בטניתא בעלת כרס.
רש״י דמשתכחא בי עצורי — בין הגיתות ואוכלת החרצנים.
וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם.
אמר רב יהודה אמר רב:
בֶּן בָּקָר אחד, ״רך״ שנים, ״וטוב״ שלשה.
ואימא חד, כדאמרי אינשי ״רכיך וטב״!
אם כן לכתוב ״רך טוב״, מאי ״וטוב״?
שמע מינה לדרשה.
אימא תרי: מדטוב לדרשה, רך נמי לדרשה.
מתיב רבה בר עולא, ואיתימא רב הושעיא, ואיתימא רב נתן ברבי הושעיא:
וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹותוֹ — כל חד וחד יהביה לנער חד.
וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם(בראשית יח, ח) — דקמא קמא דמטיא אייתי לקמייהו.
רש״י קמא קמא דמטאי — ראשון שמגיע לאכול שנגמר בישולו.
ולמה לי תלתא?
תסגי בחד!
אמר רב חנן בר רבא:
כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל.
רש״י לשונות בחרדל — מעדן מלכים ושרים הוא.
אמר רבי תנחום בר חנילאי:
לעולם אל ישנה אדם מן המנהג (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 115, כ״י וטיקן 117: עצמו ממנהג המדינה), שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם, מלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם.
״ואכלו״ סלקא דעתך?
אלא אימא: נראו כמי שאכלו ושתו.
אמר רב יהודה אמר רב:
כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו, עשה הקדוש ברוך הוא לבניו בעצמו;
וכל [מה] שעשה אברהם על ידי שליח, עשה הקדוש ברוך הוא לבניו על ידי שליח.
וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם — וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת יְיָ(במדבר יא, לא).
רש״י מאת ה׳ — כגון שלוים הגיז בעצמו.
וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב — הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם(שמות טז, ד).
וְהוּא עֹומֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ — הִנְנִי עֹומֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר(שמות יז, ו) [וגו׳].
וְאַבְרָהָם הֹולֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם(בראשית יח, טז) — וַיְיָ הֹולֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם(שמות יג, כא).
יֻוקַּח נָא מְעַט מַיִם(בראשית יח, ד) — וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם.
רש״י יוקח נא מעט מים — על ידי שליח.
ופליגא דרבי חמא ברבי חנינא, דאמר רבי חמא ברבי חנינא, וכן תנא דבי רבי ישמעאל:
בשכר שלשה זכו לשלשה:
רש״י זכו לשלש — שלש מתנות שניתנו להם במדבר על ידי משה ואהרן.
בשכר חֶמְאָה וְחָלָב — זכו למן,
בשכר וְהוּא עֹומֵד עֲלֵיהֶם — זכו לעמוד הענן,
רש״י זכו לעמוד ענן — עומד עליהם תמיד כדכתיב ועננך עומד עליהם (במדבר י״ד:י״ד).
בשכר יֻוקַּח נָא מְעַט מַיִם — זכו לבארה של מרים.
רש״י לבארה של מרים — היינו נמי והכית בצור ובעמוד ענן פליגי.
יֻוקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם.
אמר רבי ינאי ברבי ישמעאל:
אמרו לו: וכי בערביים חשדתנו, שהם משתחוים לאבק רגליהם?
כבר יצא ממנו ישמעאל.
רש״י כבר יצא ממנו ישמעאל — ממך יצא הרגיל לעשות כן.
רש״י ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ — שלא יכניס ע״ז בתוך ביתו שהערביים רגילין להשתחוות לאבק רגליהן והן נדמו לו כערביים.
וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלֹונֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹושֵׁב פֶּתַח הָאֹוהֶל כְּחֹום הַיּוֹם(בראשית יח, א).
מאי כְּחֹום הַיּוֹם?
אמר רבי חמא ברבי חנינא:
אותו היום יום שלישי של מילה של אברהם היה, ובא הקדוש ברוך הוא לשאול באברהם.
הוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה, כדי שלא יטריח אותו צדיק באורחים.
רש״י הוציא חמה מנרתיקה — להזריח חמה בכח שלא יהו עוברי דרכים מצוים.
שדריה לאליעזר למיפק לברא.
נפק ולא אשכח. אמר: לא מהימנא לך. (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 115, כ״י וטיקן 117: ולא אשכח, ולא הימן ביה.)
היינו דאמרי תמן: לית הימנותא בעבדי.
נפק איהו, חזייה להקדוש ברוך הוא דקאי אבבא.
היינו דכתיב אַל נָא תַעֲבֹור מֵעַל עַבְדֶּךָ(בראשית יח, ג).
רש״י [תמן אמרי — בארץ ישראל].
כיון דחזא דקא אסר ושרי, אמר: לאו אורח ארעא למיקם הכא.
רש״י כיון דחזא — הקדוש ברוך הוא.
רש״י דקא אסר — אברהם את מילתו ושרי אמר לאו אורח ארעא למיקם הכא.
היינו דכתיב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרׇץ לִקְרָאתָם(בראשית יח, ב) —
רש״י היינו — דמעיקרא כתיב נצבים עליו ולבסוף כתיב וירץ לקראתם.
מעיקרא אתו קמו עליה, כי חזיוהו דהוה ליה צערא אמרו: לאו אורח ארעא למיקם הכא.
מאן נינהו שלשה אנשים?
מיכאל וגבריאל ורפאל.
מיכאל שבא לבשר את שרה, רפאל שבא לרפא את אברהם, גבריאל אזל למהפכיה לסדום.
והא כתיב וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹומָה בָּעֶרֶב(בראשית יט, א)!
דאזל מיכאל בהדיה לשזביה ללוט.
דיקא נמי [דכתיב] וַיַּהֲפֹוךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל(בראשית יט, כה) ולא כתיב ״ויהפכו״, שמע מינה.
רש״י דיקא נמי — דחד הוא דאזיל להפך סדום.
מאי שנא לגבי אברהם דכתיב כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ(בראשית יח, ה), ומאי שנא לגבי לוט דכתיב וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד(בראשית יט, ג)?
אמר רבי אלעזר:
מכאן שמסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול.
כתיב וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם, וכתיב וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם.
אמר רבי אלעזר:
מכאן שצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 115, כ״י וטיקן 117: מנלן? מאברהם, דקאמר להו ״פת לחם״, וכתיב ״שלש סאין״;) רשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים.
מנלן?
מעפרון.
מעיקרא כתיב אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹות שֶׁקֶל כֶּסֶף(בראשית כג, טו),
ולבסוף כתיב וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹון אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאׇזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹובֵר לַסֹּוחֵר(בראשית כג, טז) —
רש״י עובר לסוחר — מלמד שבכל מקום היה מתקבל בשקל ואיכא דוכתא דקרו לקנטיר תיקלא.
דלא שקל מיניה אלא קנטרי, דאיכא דוכתא דקרי ליה לתיקלא קנטירא.
רש״י קנטרי — משקל גדול שקורין צנטינ״ר מאה מנה.
כתיב קֶמַח וכתיב סֹלֶת(בראשית יח, ו).
אמר רבי יצחק:
מכאן שהאשה צרה עיניה באורחים יותר מן האיש.
רש״י מכאן שהאשה עיניה צרה באורחין — היא אמרה קמח והוא סולת.
רש״י סולת — עדיף מקמח.
כתיב לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻוגוֹת, וכתיב וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר, ואילו לחם לא אייתי לקמייהו.
אמר אפרים מקשאה תלמידו של רבי מאיר משמיה דרבי מאיר:
אברהם אבינו אוכל חולין בטהרה היה, ושרה אמנו אותו היום פירסה נדה.
רש״י פירסה נדה — חזר להיות לה אורח כנשים.
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל(בראשית יח, ט) — להודיע ששרה אמנו צנועה היתה.
אמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי יצחק:
יודעים היו מלאכי השרת ששרה אמנו באהל היתה, אלא מאי ״באהל״?
כדי לחבבה על בעלה.
רש״י כדי לחבבה על בעלה — להודיעו שהיא צנועה משאר חברותיה שאינה נראית וצריך לישאל אחריה.
רבי יוסי ברבי חנינא אמר: כדי לשגר לה כוס של ברכה.
תני משום רבי יוסי:
למה נקוד על ״איו״ שבאליו?
רש״י על איו שבאליו — (נקוד) — איו שלו נקוד והלמ״ד אינה נקודה.
לימדה תורה דרך ארץ, שישאל אדם באכסניא שלו.
רש״י לימדה תורה וכו׳ — והיינו נקודת איו דלא היו צריכין לישאל דיודעין היו שהיא באהל דכל נקודה עוקרת התיבה שאינה אלא לדרשה ודרוש מינה דרך ארץ.
רש״י באכסניא — אשת אושפיזא.
והאמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה כלל!
על ידי בעלה שאני.
רש״י על ידי בעלה — לא שישאל לה לשלום אלא לבעלה ישאל מה שלום הגברת.
אַחֲרֵי בְלֹותִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה(בראשית יח, יב).
אמר רב חסדא:
אחר שנתבלה הבשר ורבו הקמטין, נתעדן הבשר ונתפשטו הקמטין, וחזר היופי למקומו.
רש״י קמטין — פרוצנ״ש.
כתיב וַאדֹונִי זָקֵן וכתיב וַאֲנִי זָקַנְתִּי(בראשית יח, יג) — דלא מותיב הקדוש ברוך הוא כדקאמרה איהי.
רש״י היא אמרה ואדוני זקן — אמר לו הקדוש ברוך הוא שהיא אמרה ואני זקנתי.
תנא דבי רבי ישמעאל:
גדול שלום, שאפילו הקדוש ברוך הוא שינה בו,
שנאמר: וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ וגו׳ וַאדֹונִי זָקֵן,
וכתיב: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָהָם וגו׳ וַאֲנִי זָקַנְתִּי.
וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵנִיקָה בָנִים שָׂרָה(בראשית כא, ז) — כמה בנים הניקה שרה? (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 117: והלא לא היה לה אלא בן אחד!)
אמר רבי לוי:
אותו היום שגמל אברהם את יצחק בנו עשה סעודה גדולה.
היו כל אומות העולם מרננים ואומרים: ראיתם זקן וזקנה שהביאו אסופי מן השוק ואומרים ״בנינו הוא״, ולא עוד אלא שעושין משתה גדול להעמיד דבריהם!
רש״י אסופי — ילד מן השוק ולא נודע של מי והמוצאו אוספו אל הבית.
מה עשה אברהם אבינו?
הלך וזימן כל גדולי הדור, ושרה אמנו זימנה את נשותיהם.
וכל אחת ואחת הביאה בנה עמה, ומניקתה לא הביאה.
ונעשה נס בשרה אמנו, ונפתחו דדיה כשני מעיינות, והניקה את כולן.
ועדיין היו מרננים ואומרים: אם שרה הבת תשעים שנה תלד, אברהם בן מאה שנה יוליד?
מיד נהפך קלסתר פנים של יצחק ונדמה לאברהם, פתחו כולם ואמרו אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק(בראשית כה, יט).
עד אברהם לא היה זקנה, מאן דהוה בעי למשתעי בהדי אברהם משתעי בהדי יצחק, בהדי יצחק משתעי בהדי אברהם.
אתא אברהם בעא רחמי והוה זקנה,
רש״י בעא רחמי — כדי שיכירו בינו ובין בנו.
שנאמר: וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים(בראשית כד, א).
עד יעקב לא הוה חולשא, אתא יעקב בעא רחמי והוה חולשא,
רש״י בעא רחמי והוה חולשא — שיחלה אדם לפני מותו ויצוה לביתו.
שנאמר: וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹולֶה(בראשית מח, א).
עד דאתא אלישע לא הוה דחליש ואתפח, אתא אלישע בעא רחמי ואתפח,
שנאמר: וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת חׇלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ(מלכים ב יג, יד),
רש״י חליו אשר ימות בו — מכלל דחלה עוד שלא מת בו.
מכלל דחלה חלי אחריתי.
רש״י ואתפח — ונתרפא.
תנו רבנן:
שלשה חלאין חלה אלישע: אחד שדחפו לגיחזי בשתי ידיו, ואחד שגירה דובין בתינוקות, ואחד שמת בו,
שנאמר: וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת חׇלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ:
בבא מציעא פרק ז, פו ע״א – פז ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
בבא בתרא פרק א (השותפין שרצו לעשות), טז ע״ב – יז ע״א
וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים(בראשית כד, א)
§§cover-end§§
״[דתניא:]״, ״[ומאי שנא של עדשים?]״, ״[בהו]״ ×2 — תוספות מדפיסי וילנא; אינן בדפוס ונציה.
״אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו״ — בכ״י המבורג 165: ״מרגלית טובה היתה לו לאברהם תלויה…״; ״איצטגנינות היתה בלבו״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י המבורג 165: ״איצטגנינות גדולה״.
״ויבא עשו מן השדה והוא עיף, ותנא: אותו היום נפטר אברהם אבינו״ — בכ״י מינכן 95: ״ויזד יעקב נזיד… תנא: אותו היום נכנס (אברהם) לגן עדן ובשל…״.
מקבילה חלקית — בבלי בבא בתרא פרק ט, קמא ע״א (״בת היתה לו לאברהם… רבי מאיר… רבי יהודה״); ״בכל, מכל, כל״ — בבלי סוטה פרק א, ה ע״א.
רבי שמעון ברבי איתילידא ליה ברתא, הוה קא חלש דעתיה.
אמר ליה אבוה: רביה באה לעולם.
אמר ליה בר קפרא: תנחומין של הבל ניחמך אבוך.
[דתניא:]
אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, אלא אשרי למי שבניו זכרים, אוי לו למי שבניו נקבות.
אי אפשר לעולם בלא בסם ובלא בורסי, אשרי מי שאומנותו בוסמי, אוי למי שאומנותו בורסי.
כתנאי: וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל(בראשית כד, א).
מאי ״בכל״?
רבי מאיר אומר:
שלא היתה לו בת.
רבי יהודה אומר:
שהיתה לו בת.
אחרים אומרים:
בת היתה לו לאברהם ובכל שמה.
רבי אלעזר המודעי אומר:
איצטגנינות היתה בלבו של אברהם אבינו, שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו.
רש״י איצטגנינות — חוזה בכוכבים.
רש״י משכימים לפתחו — ליטול עצה ממנו.
רבי שמעון בן יוחי אומר:
אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא; ובשעה שנפטר אברהם אבינו מן העולם, תלאה הקדוש ברוך הוא בגלגל חמה.
אמר אביי:
היינו דאמרי אינשי: אידלי יומא אידלי קצירא.
רש״י אידלי יומא — הוגבה שמש כשהחמה זורחת.
רש״י אידלי קצירא — מיקל החולי.
דבר אחר: שלא מרד עשו בימיו.
דבר אחר: שעשה ישמעאל תשובה בימיו.
שלא מרד עשו בימיו מנלן?
דכתיב וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף(בראשית כה, כט), ותנא: אותו היום נפטר אברהם אבינו, ועשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים לנחם את יצחק אביו.
[ומאי שנא של עדשים?]
אמרי במערבא משמיה דרבה בר מרי:
מה עדשה זו אין לה פה, אף אבל אין לו פה.
רש״י אבל אין לו פה — שהוא יושב ודומם.
דבר אחר: מה עדשה זו מגולגלת, אף אבילות מגלגלת ומחזרת על באי העולם.
מאי בינייהו?
איכא בינייהו לנחומי בביעי.
רש״י לנחומי בביעי — אין להם פה אבל אינם מגלגלים כגלגל.
רש״י עדשין אין להן פה — כמו שיש לפולין ולשאר מיני קטנית כמין סדק.
אמר רבי יוחנן:
חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום: בא על נערה מאורסה, והרג את הנפש, וכפר בעיקר, וכפר בתחיית המתים, ושט את הבכורה.
רש״י ושט את הבכורה — וביזה את העבודה שהיתה בבכורות שט תרגום של בזיון מדוע הקילתני (שמואל ב יט) תרגום יונתן אשטתני.
בא על נערה מאורסה — כתיב הכא וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה, וכתיב התם כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ(דברים כב, כז).
הרג את הנפש — כתיב הכא ״עיף״, וכתיב התם אוֹי נָא לִי כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹורְגִים(ירמיה ד, לא).
וכפר בעיקר — כתיב הכא לָמָּה זֶּה לִי(בראשית כה, לב), וכתיב התם זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ(שמות טו, ב).
וכפר בתחיית המתים, דכתיב הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת.
ושט את הבכורה, דכתיב וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹורָה(בראשית כה, לד).
ושעשה ישמעאל תשובה בימיו מנלן?
כי הא דרבינא ורב חמא בר בוזי הוו יתבי קמיה דרבא וקא מנמנם רבא.
אמר ליה רבינא לרב חמא בר בוזי: ודאי דאמריתו כל מיתה שיש בה גויעה זו היא מיתתן של צדיקים?
אמר ליה: אין.
והא דור המבול?
אמר ליה: אנן גויעה ואסיפה קאמרינן.
והא ישמעאל דכתיב ביה גויעה ואסיפה!
אדהכי איתער בהו רבא, אמר להו: דרדקי, הכי אמר רבי יוחנן: ישמעאל עשה תשובה בחיי אביו,
שנאמר: וַיִּקְבְּרוּ אֹותוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו(בראשית כה, ט).
ודילמא דרך חכמתן קא חשיב להו?
אלא מעתה וַיִּקְבְּרוּ אֹותוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו(בראשית לה, כט) — מאי טעמא לא חשיב להו דרך חכמתן?
אלא מדאקדמיה אדבורי אדבריה, ומדאדבריה שמע מינה תשובה עבד בימיו.
תנו רבנן:
שלשה הטעימן הקדוש ברוך הוא בעולם הזה מעין העולם הבא, אלו הן: אברהם, יצחק ויעקב.
אברהם — דכתיב ביה בַּכֹּל;
יצחק — דכתיב ביה מִכֹּל(בראשית כז, לג);
יעקב — דכתיב ביה כֹל(בראשית לג, יא).
רש״י בכל מכל כל — באברהם כתיב ויי ברך את אברהם בכל (בראשית כ״ד:א׳) ביצחק כתיב (שם כז) ואוכל מכל ביעקב כתיב (שם לג) וכי יש לי כל כלומר לא חסרו שום טובה.
שלשה לא שלט בהן יצר הרע, אלו הן: אברהם, יצחק ויעקב, דכתיב בהו ״בכל״ ״מכל״ ״כל״.
ויש אומרים: אף דוד, דכתיב וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי(תהלים קט, כב).
רש״י חלל בקרבי — יצרי הרע מת בקרבי.
ואידך — צעריה הוא דקא מדכר.
רש״י צעריה קא מדכר — על לבו ממש הוא מתרעם ואומר שמת בקרבו מרוב צרות.
תנו רבנן:
ששה לא שלט בהן מלאך המות, ואלו הן: אברהם, יצחק ויעקב, משה, אהרן ומרים.
רש״י שלא שלט בהן מלאך המות — אלא מתו בנשיקה על פי שכינה.
אברהם, יצחק ויעקב — דכתיב בהו ״בכל״ ״מכל״ ״כל״;
רש״י בכל מכל כל — לא חסרו שום כבוד ומצינו כבוד זה במשה ואהרן שנאמר בהן על פי יי ואם אלו מתו ע״י מלאך [המות] נמצא שחסרו כבוד.
משה, אהרן ומרים — דכתיב בהו עַל פִּי יְיָ(במדבר לג, לח).
והא מרים לא כתיב בה עַל פִּי יְיָ!
אמר רבי אלעזר:
מרים נמי בנשיקה מתה, דאתיא ״שם״ ״שם״ ממשה.
ומפני מה לא נאמר בה עַל פִּי יְיָ?
שגנאי הדבר לומר.
תנו רבנן:
שבעה לא שלט בהן רמה ותולעה, ואלו הן: אברהם, יצחק ויעקב, משה, אהרן ומרים, ובנימין בן יעקב.
אברהם, יצחק ויעקב — דכתיב [בהו] ״בכל״ ״מכל״ ״כל״;
משה, אהרן ומרים — דכתיב [בהו] עַל פִּי יְיָ;
בנימין בן יעקב — דכתיב ולְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד יְיָ יִשְׁכֹּון לָבֶטַח עָלָיו(דברים לג, יב).
רש״י ישכון לבטח עליו — הכי דריש ישכון לבטח בנימין על סמיכות ידידות השכינה.
ויש אומרים: אף דוד, דכתיב אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּון לָבֶטַח(תהלים טז, ט).
ואידך — ההוא רחמי הוא דקא בעי.
רש״י כדאמרן — שמתו על פי שכינה ואין ראויה רמה לשלוט במי שנשוק משכינה שהרי אין הרמה באה אלא מטפה מרה המטפטפת מסכינו של מלאך המות דאמר מר (ע״ז דף כ:) ממנה מת ממנה מסריח ממנה פניו מוריקות.
בבא בתרא פרק א, טז ע״ב – יז ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
בבא בתרא פרק ג (חזקת הבתים), נח ע״א
וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ(בראשית כג, יט)
§§cover-end§§
״גאני בכנפה דשרה וקא מעיינא ליה ברישיה״ — בכ״י אוקספורד 369: ״מנח רישא בכנפה דשרה וקמעיינ׳ ברישי׳״; בכ״י וטיקן 115 ב: ״מחית רישיה בכנפא דשרה וקא מעיינא בגויה״.
״ולמאן דאמר שני בתים זו למעלה מזו״ — בכ״י אוקספורד 369 ובכ״י וטיקן 115 ב: ״ולמאן דאמ׳ בית ועלייה על גביו״, כלשון רב ושמואל בבבלי עירובין פרק ה, נג ע״א.
מקבילה חלקית — בבלי עירובין פרק ה, נג ע״א (״מערת המכפלה… שני בתים זה לפנים מזה… בית ועלייה על גביו״).
רבי בנאה הוה קא מציין מערתא.
כי מטא למערתא דאברהם, אשכחיה לאליעזר עבד אברהם דקאי קמי בבא.
אמר ליה: מאי קא עביד אברהם?
אמר ליה: גאני בכנפה דשרה, וקא מעיינא ליה ברישיה.
אמר ליה: זיל אימא ליה, בנאה קאי אבבא.
אמר ליה: ליעול, מידע ידיע דיצר בהאי עלמא ליכא.
עייל, עיין ונפק.
כי מטא למערתא דאדם הראשון, יצתה בת קול ואמרה: נסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקני עצמה אל תסתכל.
הא בעינא לציוני מערתא!
כמדת החיצונה כך מדת הפנימית.
ולמאן דאמר שני בתים זו למעלה מזו — כמדת עליונה כך מדת התחתונה.
אמר רבי בנאה:
נסתכלתי בשני עקיביו (כ״י אוקספורד 369: של אדם הראשו׳), ודומים לשני גלגלי חמה.
הכל בפני שרה כקוף בפני אדם; שרה בפני חוה כקוף בפני אדם; חוה בפני אדם כקוף בפני אדם; אדם בפני שכינה כקוף בפני אדם.
בבא בתרא פרק ג, נח ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
בבא בתרא פרק ד (המוכר את הבית), סט ע״א–ע״ב
וַיָּקׇם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא(בראשית כג, יז)
§§cover-end§§
״ויקם שדה עפרון אשר במכפלה וגו׳״ — בכ״י המבורג 165 הפסוק נמשך: ״וכל העץ אשר בכל גבולו סביב״.
ולא את חרוב המורכב ולא סדן השקמה וכו׳(משנה בבא בתרא ד, ט)
מנא הני מילי?
אמר רב יהודה אמר רב:
דאמר קרא: וַיָּקׇם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה וגו׳(בראשית כג, יז) — מי שצריך לגבול סביב, יצאו אלו שאין צריכין לגבול סביב.
אמר רב משרשיא:
מכאן למצרים מן התורה (כ״י המבורג 165: למצרין שהן מן התורה).
בבא בתרא פרק ד, סט ע״א–ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
בבא בתרא פרק ה (המוכר את הספינה), צא ע״א–ע״ב
וַיִּגְוַע וַיָּמׇת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ(בראשית כה, ח)
§§cover-end§§
אחת ממימרות ״ואמר רב חנן בר רבא אמר רב״ שבגמרא על ״אין יוצאין מארץ לחוצה לארץ״ (לפניה ״עשר שנים נחבש אברהם אבינו״; אחריה ״והמתנשא לכל לראש — אפילו ריש גרגותא משמיא מוקמי ליה״).
״קברניטה״ — כן ברוב כתבי היד. בדפוס וילנא: ״קברינטא״, כבדפוסים ראשונים (דפוס ונציה: ״קרבינטא״; כ״י מינכן 95: ״קרבניט׳״).
״בשורה״ — בדפוס ונציה: ״כשורה״; ״רב חנן בר רבא״ — בדפוס ונציה: ״רב חני בר רבא״.
ואמר רב חנן בר רבא אמר רב:
אותו היום שנפטר אברהם אבינו מן העולם, עמדו כל גדולי אומות העולם בשורה ואמרו: אוי לו לעולם שאבד מנהיגו, ואוי לה לספינה שאבד קברניטה.
בבא בתרא פרק ה, צא ע״א–ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | קברניטה | קברינטא |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
בבא בתרא פרק ט (מי שמת), קמא ע״א
וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים(בראשית כד, א)
§§cover-end§§
הגמרא על המשנה בבא בתרא ט, ב (קמ ע״ב): ״האומר: אם תלד אשתי זכר — יטול מנה; נקבה — מאתים״; הגמרא מביאה אותה בלשון ״אם ילדה אשתי זכר״.
״אימור דשמעת ליה לרבי יהודה ברתא נמי לא חסריה רחמנא לאברהם״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 115 ב: ״דאפילו ברתא לא חסריה רחמנא לאברהם״.
״שנאמר והעברתם את נחלתו לבתו, ואין העברה אלא עברה, שנאמר״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 115 ב: ״…לבתו, ולהלן הוא אומר: יום עברה היום ההוא״; ובכ״י וטיקן 115 ב לפני כן: ״איש כי ימות ובן אין לו״.
מקבילה חלקית — בבלי בבא בתרא פרק א, טז ע״ב (״ויי ברך את אברהם בכל… רבי מאיר אומר: שלא היתה לו בת; רבי יהודה אומר: שהיתה לו בת״).
האומר אם ילדה אשתי זכר וכו׳(משנה בבא בתרא ט, ב)
למימרא דבת עדיפא ליה מבן?
והא אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל שאינו מניח בן ליורשו — הקדוש ברוך הוא מלא עליו עברה,
שנאמר: וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ(במדבר כז, ח);
ואין העברה אלא עברה,
שנאמר: יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא(צפניה א, טו).
לענין ירושה — בן עדיף ליה;
לענין הרווחה — בתו עדיפא ליה.
ושמואל אמר:
הכא במבכרת עסקינן, וכדרב חסדא, דאמר רב חסדא: בת תחלה סימן יפה לבנים.
איכא דאמרי: דמרביא לאחהא;
ואיכא דאמרי: דלא שלטא ביה עינא בישא.
אמר רב חסדא:
ולדידי בנתן עדיפן לי מבני.
ואיבעית אימא: הא מני? רבי יהודה היא.
הי רבי יהודה?
אילימא רבי יהודה דבכל, דתניא: וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל(בראשית כד, א) — רבי מאיר אומר: שלא היה לו בת;
רבי יהודה אומר: שהיתה לו בת, ״ובכל״ שמה —
אימור דשמעת ליה לרבי יהודה ברתא נמי לא חסריה רחמנא לאברהם; דעדיפא מבן מי שמעת ליה?
אלא הא רבי יהודה, דתניא: מצוה לזון את הבנות, וקל וחומר לבנים דעסקי בתורה — דברי רבי מאיר;
רבי יהודה אומר: מצוה לזון את הבנים, וקל וחומר לבנות, דלא ליתזלן.
בבא בתרא פרק ט, קמא ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
סנהדרין פרק ו (נגמר הדין), מו ע״ב – מז ע״א
וַתָּמׇת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן(בראשית כג, ב)
§§cover-end§§
איבעיא להו: הספידא — יקרא דחיי הוי, או יקרא דשכבי הוי?
למאי נפקא מינה? דאמר: לא תספדוה לההוא גברא; אי נמי, לאפוקי מיורשין.
רש״י א״נ לאפוקי מיורשין — על כרחן שכר הספדנין אי יקרא דשכבי כי אמר לא תספדוהו צייתינן ליה ואי לא אמר ואמרי יורשין לא ניחא לן כפינן להו ואי יקרא דחיי הוא לדידיה לא צייתינן ליורשין צייתינן.
תא שמע:
וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּוד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּותָהּ(בראשית כג, ב) —
ואי אמרת משום יקרא דחיי הוא, משום יקרא דאברהם משהו לה לשרה?
רש״י משהו לה לשרה — עד שבא אברהם מבית עקידת יצחק דמדכתיב ויבא אברהם מכלל דההיא שעתא לא הוה התם.
שרה גופה ניחא לה, כי היכי דמייקר בה אברהם.
תא שמע:
וְסָפְדוּ לוֹ כׇל יִשְׂרָאֵל וְקָבְרוּ אֹותוֹ(מלכים א יד, יג) —
ואי אמרת משום יקרא דחיי הוא, הנך בני יקרא נינהו?
רש״י הנך בני יקרא נינהו — בתמיה והלא כל בית ירבעם הנותרים רשעים היו.
ניחא להו לצדיקיא דמייקרי בהו אינשי.
תא שמע:
לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ(ירמיה טז, ד) —
רש״י ולא יקברו — ואי יקרא דחיי הוא והלא הנותרים יש בהן צדיקים.
לא ניחא לצדיקיא דמייקרי ברשיעייא.
תא שמע:
בְּשָׁלוֹם תָּמוּת ובמשרפות אֲבוֹתֶיךָ הַמְּלָכִים הָרִאשֹׁונִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ כֵּן יִשְׂרְפוּ לָךְ וְהוֹי אָדוֹן יִסְפְּדוּ לָךְ(ירמיה לד, ה) —
רש״י והוי אדון יספדו לך — לצדקיהו נאמר.
ואי אמרת משום יקרא דחיי הוא, מאי נפקא ליה מיניה?
הכי קאמר ליה: לייקרו ביך ישראל, כי היכי דמתייקרי באבהתך.
תא שמע:
נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס(תהלים טו, ד) —
רש״י נבזה בעיניו נמאס — בתהלים (כד) כתיב מי יעלה בהר יי נקי כפים ובר לבב וגו׳ וקחשיב נמי הא.
זה חזקיהו מלך יהודה, שגירר עצמות אביו על מטה של חבלים.
רש״י על מטה של חבלים — דרך בזיון מפני שהיה אביו רשע וביזהו לעיני כל כדי שיתייסרו האחרים ולכבוד עצמו לא חש ומפני כבוד אב נמי ליכא למיחש דנשיא בעמך כתיב (שמות כב) בעושה מעשה עמך נבזה בעיניו הוא עצמו נתבזה ונמאס בפני עצמו שלא חש לכבודו במקום קידוש יי ואי אמרת כבוד שעושין למת אינו שלו אלא של חיים מ״ט עביד הכי למה ביזה את החיים.
ואי משום יקרא דחיי הוא, מאי טעמא?
כי היכי דתיהוי ליה כפרה לאבוה.
ומשום כפרה דאבוה משהו ליה ליקרא דישראל (כ״י מינכן 95: דכולהו ישר׳)?
ישראל גופייהו ניחא להו דמיחלי יקרייהו לגביה.
תא שמע: אמר להן (כ״י מינכן 95: ר׳): אל תספדוני בעיירות.
רש״י אל תספדוני בעיירות — רבינו הקדוש צוה את בניו בכתובות (דף קג.) בהנושא אל תספדוני כשתוליכו את ארוני למקום קבורתי דהוא מת בציפורי וקבורתו בבית שערים אל תספדוני בעיירות קטנות שתעברו עליהן אלא בכרכים גדולים דאיכא אינשי טובא ומיכנפי מעיירות נמי להתם.
ואי אמרת יקרא דחיי, מאי נפקא ליה מינה?
קסבר: ליתייקרו ביה ישראל טפי.
תא שמע: הלינו לכבודו, להביא לו ארון ותכריכין — אינו עובר עליו.
מאי לאו לכבודו של מת? לא, לכבודו של חי.
רש״י מאי לאו לכבודו של מת — אלמא יקרא דעבדי ליה דיליה הוא.
ומשום כבודו של חי מבית ליה למת?
רש״י ומבית ליה למת — תרגומו של מלין.
אין; כי אמר רחמנא: לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ(דברים כא, כג) — דומיא דתלוי, דאית ביה בזיון; אבל הכא, כיון דלית ביה בזיון — לא.
רש״י כי אמר רחמנא לא תלין — ורבינן נמי שאר כל המתים היינו כי משהו ליה לדחוייה בעלמא דלא איכפת ליה ביה דהיינו בזיון ודומיא דתלוי אבל האי דליתייקרו ביה קרוביו לאו בזיון הוא לדידיה.
תא שמע: הלינו לכבודו, לשמע עליו עיירות, להביא לו מקוננות, להביא לו ארון ותכריכין — אינו עובר עליו, שכל העושה אינו אלא לכבודו של מת!
רש״י לשמע — כמו וישמע שאול (שמואל א ט״ו:ד׳) לשון אסיפה להספידו.
הכי קאמר: כל העושה לכבודו של חי — אין בו בזיון למת.
תא שמע:
רבי נתן אומר:
סימן יפה למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה: מת שלא נספד ולא נקבר, או שחיה גוררתו, או שהיו גשמים מזלפין על מטתו — זהו סימן יפה למת.
שמע מינה: יקרא דשכבי הוא.
רש״י ש״מ יקרא דשכבי הוא — דאי לאו יקרא דשכבי אמאי מיכפר בבזיוניה.
שמע מינה.
רש״י סימן יפה למת — כשנפרעין ממנו בעולם הזה לאחר מיתה דיש לו כפרה בכך.
סנהדרין פרק ו, מו ע״ב – מז ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
סנהדרין פרק ז (ארבע מיתות), נט ע״א–ע״ב
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר(בראשית יז, ט)
§§cover-end§§
״עבודה זרה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עבודת כוכבים״.
״גוים״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובדי כוכבים״.
״ולגוי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״ולעובד כוכבים״.
״ואיתימא רבי יוסי בר חנינא״ — בכ״י מינכן 95 ״רבי יוסי בר זבידא״.
למה לי למיכתב לבני נח, ולמה לי למשני בסיני?
רש״י למה לי למכתב — אבר מן החי בסיני ובבני נח אטו ישראל משום דקבלו תורה יצאו מכלל מצו׳ הראשונו׳ בשלמא עבודת כוכבים וגילוי עריות בסיני למילתייהו נשנית לפי שלא פרשו כ״כ בבני נח על אלו עבירות עונשן עליהם וכן בעריות לפרש עונשן אלא אבר מן החי למה לי לאהדורי.
כדרבי יוסי ברבי חנינא,
דאמר רבי יוסי ברבי חנינא:
כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני — לזה ולזה נאמרה;
רש״י לזה ולזה נאמרה — כדמפרש לקמן מדנשנית עבודת כוכבים וגילוי עריות בסיני ואשכחן דאיענש עובדי כוכבים עלייהו אף לאחר מתן תורה כדכתיב לא ימצא בך מעביר בנו ובתו וגו׳ (דברים י״ח:י׳) ובגלל התועבות האלה וכן בעריות כי את כל התועבות האל (ויקרא י״ח:כ״ז) שמע מיניה כי יהיב קודשא בריך הוא תורה לישראל לא שקלינהו להנך מבני נח וכדקיימי להו קיימי וכל שלא נשנית בסיני נאמר לישראל ולא לבני נח מסיני ואילך אף על גב דעד סיני נצטוו עליה מדלא הדר תנייה בסיני כדאיתא בעבודת כוכבים ובגילו עריות דאשכחן דאיענוש עובדי כוכבים עלייהו שמע מינה ישראל שיצאו לקדושה עמדו באיסורן אבל עובדי כוכבים נטלן מהן ולקמן פריך דילמא להכי לא נשנו דלבני נח הוא דאסירי ולא לישראל ומשני ליכא מידי דלישראל שרי ולעובדי כוכבים אסור שכשיצאו מכלל בני נח להתקדש יצאו ולא להקל עליהם ולזה ולזה ליכא למימר דאם כן אמאי אתני עבודת כוכבים הילכך על כרחיך אותה שלא נשנית אינה בבני נח הילכך אם לא נשנית אבר מן החי הוה אמינא נטלוה מבני נח ממתן תורה ואילך.
לבני נח ולא נשנית בסיני — לישראל נאמרה ולא לבני נח.
ואנו אין לנו אלא גיד הנשה, ואליבא דרבי יהודה.
רש״י ואנו אין לנו — אזהרה בבני נח ולא נשנית בסיני אלא גיד הנשה.
רש״י ואליבא דרבי יהודה — דאמר בפרק גיד הנשה (חולין דף ק:) מבני יעקב נאסר גיד הנשה שהיו בני נח קודם מתן תורה ורבנן פליגי ואמרו בסיני נאמר ולא להם אלא שנכתב במקומו ואחר מתן תורה כתבו משה במקום המעשה על העתיד לידע מאיזה טעם נאסר להם ולרבי יהודה גופיה לישראל נאמר ולא לשאר בני נח דהא בני ישראל כתיב והא דקאמר הכא דאותן העומדות באיסורן לבני נח לעולם הוצרך לשנותן בסיני לאו משום דאי לא אהדרינהו הוה אמינא נגמר מגיד הנשה דלא נשנית ולישראל נאמר ולא לבני נח דמהא ליכא למיגמר שהרי לא נאסרה אלא לישראל ובעוד שהיו בני נח נמי להם נאסר ולא לאחרים אלא מדאתני עבודת כוכבים הוה גמרינן להו.
אמר מר:
כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני — לזה ולזה נאמרה.
אדרבה, מדנשנית בסיני — לישראל נאמרה ולא לבני נח!
מדאיתני עבודה זרה בסיני, ואשכחן דענש גוים עילווה — שמע מינה: לזה ולזה נאמרה.
רש״י ואשכחן דאיענוש עובד כוכבים עלייהו — שבע אומות כדכתיב לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש.
לבני נח ולא נשנית בסיני — לישראל נאמרה ולא לבני נח.
אדרבה, מדלא נישנית בסיני — לבני נח נאמרה ולא לישראל!
רש״י אדרבה מדלא נישנית בסיני אימא לבני נח נאמרה — לבני יעקב בעוד שהיו בני נח נאסר להם ולא משבאו לכלל ישראל.
ליכא מידעם דלישראל שרי ולגוי אסור.
ולא? והרי יפת תואר!
רש״י והרי יפת תואר — שאסורה להם כדאמר לעיל (דף נז.).
התם משום דלאו בני כיבוש נינהו.
רש״י לאו בני כיבוש נינהו — לא נתנה ארץ לכבוש כי אם לישראל שאף לישראל לא הותר יפת תואר אלא במלחמה ע״י כיבוש.
והרי פחות משוה פרוטה!
התם משום דלאו בני מחילה נינהו.
רש״י משום דלאו בני מחילה נינהו — שאף ישראל נצטוו על הגזל אלא שפחות משוה פרוטה אינו נחשב גזל בעיניהם שעוברין על מדתן שרחמנין הן ומוחלין על דבר קל אבל בני נח אכזרים הם.
כל מצוה שנאמרה לבני נח ונישנית בסיני — לזה ולזה נאמרה.
והרי מילה,
רש״י והרי מילה — לישראל נאמרה ולא לבני נח דלא חשבה גבי שבע מצות.
שנאמרה לבני נח — דכתיב: וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹור(בראשית יז, ט),
ונשנית בסיני — וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל(ויקרא יב, ג) (כ״י מינכן 95: בש׳ ערלתו),
לישראל נאמרה ולא לבני נח!
ההוא למישרי שבת הוא דאתא — ביום, ואפילו בשבת.
והרי פריה ורביה,
שנאמרה לבני נח — דכתיב: וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ(בראשית ט, ז),
ונשנית בסיני — לֵךְ אֱמֹור לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאׇהֳלֵיכֶם(דברים ה, כז),
לישראל נאמרה ולא לבני נח!
ההוא לכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו הוא דאתא.
רש״י לכל דבר שבמנין — לא נשנית בסיני אלא מפני שאסר להם תשמיש שלשה ימים קודם מתן תורה ולאחר שלשה ימים הוצרך להתיר להם ואף על גב דממילא משתמע התירא דהא שלשה ימים הוא דאסר והרי עברו אשמעינן קרא לכל דבר הנאסר במנין ב״ד אף על פי שקבעו זמן לדבר צריך למנות פעם אחרת להתירו כשעבר הזמן.
אי הכי, כל חדא וחדא נמי נימא משום מילתא איתני!
רש״י אי הכי — כל שבע מצות שחזרו ונשנו בסיני נימא נמי כל אחת ואחת הוצרכה לשנות על דבר כגון עבודת כוכבים לפרש מיתה ועבודות האסורין בה וכן גלוי עריות לפרש עונשין ונימא דכולהו לא נשנו ולישראל נאסרו ולא לבני נח.
הכי קאמר: אזהרה מיהדר ומיתנא בה למה לי?
רש״י אזהרה מהדר ומתנא בה למה לי׳ — למהדר ומיכתב אזהרה דידהו אלא ש״מ להזהירה לבני נח ולישראל אתא.
ואין לנו אלא גיד הנשה בלבד, ואליבא דרבי יהודה —
הני נמי לא איתני!
רש״י הני נמי — מילה ופריה ורביה הא לא איתנו דהא אמרת למילתא הוא דאיתנו.
הני איתני לשום מילתא בעלמא; הא לא איתני כלל.
רש״י הא — דגיד הנשה לא איתנו כלל ומשום הכי לא חשיב להו בהדיה ומיהו הנך נמי מן האמורות לבני נח ולא נשנו בסיני הם ולישראל נאמרו ולא לבני נח מסיני ולהלן.
אי בעית אימא: מילה מעיקרא לאברהם הוא דקא מזהר ליה רחמנא —
וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹור אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹורֹותָם —
אתה וזרעך — אין, איניש אחרינא — לא.
רש״י ואיבעית אימא מילה — ודאי מסיני נאמרה לעיקר מצותיה ודקשיא לך הא אמר ר׳ יוסי כל שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה הא דלא חשיב ליה לגבי מצות בני נח משום דמילה לאו לבני נח נאמרה אפילו מקודם סיני אלא לזרע אברהם לחודיה והשתא נמי זרע אברהם דהיינו ישראל הוא דנהיגי בה.
אלא מעתה, בני ישמעאל לחייבו!
רש״י בני ישמעאל ליחייבו — השתא.
כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע(בראשית כא, יב).
בני עשו לחייבו!
ביצחק — ולא כל יצחק.
מתקיף לה רב אושעיא:
אלא מעתה, בני קטורה לא לחייבו!
האמר רבי יוסי בר אבין, ואיתימא רבי יוסי בר חנינא:
אֶת בְּרִיתִי הֵפַר(בראשית יז, יד) — לרבות בני קטורה.
רש״י לרבות בני קטורה — אותם ששה לבדם ולא זרעם אבל אברהם נצטוה לכל הנולדים לו.
רש״י בני קטורה — אותן ששה שנולדו לאברהם הן עצמן לא לחייבו ונימא השתא דלא מל אברהם כל בניו שהיו לו בחייו.
סנהדרין פרק ז, נט ע״א–ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | עבודה זרה | עבודת כוכבים |
| א | גוים | עובדי כוכבים |
| א | ולגוי | ולעובד כוכבים |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
סנהדרין פרק יא (כל ישראל יש להם חלק), צא ע״א
וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק(בראשית כה, ה)
§§cover-end§§
הברייתא כולה, בשרשרת התשובות למינים (לפניה גביהא בן פסיסא וההוא מינא); אחריה ״אמר ליה אנטונינוס לרבי: גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין״ — ענין אחר.
״אמר רב ירמיה בר אבא״ — בדפוס ונציה: ״רבי ירמיה בר אבא״; בכ״י מינכן 95: ״א״ר ירמי׳ בר אב׳״. הוא תלמידו של רב, ובבבלי בכתיב מלא לרוב ״רב ירמיה בר אבא״.
״אב שנתן אגטין לבניו בחייו״ — בכ״י מינכן 95: ״אב שכת׳ גיטין לבניו בחיים״.
בכ״י מינכן 95 המעשה השני מקוצר (״תנו לנו שכר ששים רבוא ששעבדתם״, ״הלכו ולא מצאו תשובה וברחו משם בפחי נפש״), והשלישי: ״גביהה וכו׳״.
תנו רבנן:
בעשרים וארבעה בניסן איתנטילו דימוסנאי מיהודה ומירושלים.
רש״י דימוסנאי — עוררין בעלי חמס שהיו רוצין ליטול חלק ביהודה ובירושלים.
כשבאו בני אפריקיא לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו: ארץ כנען שלנו היא, דכתיב: אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻולֹותֶיהָ(במדבר לד, ב), וכנען אבוהון דהנהו אינשי הוה.
רש״י שבאו בני אפריקא לדון וכו׳ — ובמגלת תענית חשיב להו כל אותן ימים שנעשה בהן נסים לישראל וקבעום יום טוב ולהכי קאמר הכא בעשרים וארבעה בניסן לומר דיום טוב הוא ואסור בהספד משום נס זה.
רש״י ארץ כנען לגבולותיה — דלהך ארעא קרי ארץ כנען ואתם ירשתם שלא כדין דשלנו הוא דכנען אבינו היה.
אמר להו גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות, ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס מוקדון.
אם ינצחוני — אמרו: הדיוט שבנו נצחתם;
ואם אני אנצח אותם — אמרו להם: תורת משה נצחתכם.
נתנו לו רשות, והלך ודן עמהם.
אמר להם: מהיכן אתם מביאים ראייה?
אמרו לו: מן התורה.
אמר להן: אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה,
שנאמר: וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו(בראשית ט, כה).
עבד שקנה נכסים — עבד למי ונכסים למי?
ולא עוד, אלא שהרי כמה שנים שלא עבדתונו.
אמר להם אלכסנדרוס מלכא: החזירו לו תשובה.
אמרו לו: תנו לנו זמן שלשה ימים.
נתן להם זמן; בדקו ולא מצאו תשובה.
מיד ברחו, והניחו שדותיהן כשהן זרועות וכרמיהן כשהן נטועות, ואותה שנה שביעית היתה.
שוב פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון.
אמרו לו: הרי הוא אומר: וַיְיָ נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִילוּם(שמות יב, לו) — תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו.
אמר גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות, ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס.
אם ינצחוני — אמרו להם: הדיוט שבנו נצחתם;
ואם אני אנצח אותם — אמרו להם: תורת משה רבינו נצחתכם.
נתנו לו רשות, והלך ודן עמהן.
אמר להן: מהיכן אתם מביאין ראייה?
אמרו לו: מן התורה.
אמר להן: אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה,
שנאמר: וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה(שמות יב, מ).
תנו לנו שכר עבודה של ששים ריבוא ששיעבדתם בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.
אמר להן אלכסנדרוס מוקדון: החזירו לו תשובה.
אמרו לו: תנו לנו זמן שלשה ימים.
נתן להם זמן; בדקו ולא מצאו תשובה.
מיד הניחו שדותיהן כשהן זרועות וכרמיהן כשהן נטועות, וברחו, ואותה שנה שביעית היתה.
ושוב פעם אחת באו בני ישמעאל ובני קטורה לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון.
אמרו לו: ארץ כנען שלנו ושלכם, דכתיב: וְאֵלֶּה תֹּולְדֹות יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם(בראשית כה, יב), וכתיב: אֵלֶּה תּוֹלְדֹות יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם(בראשית כה, יט) (כ״י מינכן 95: וכתי׳ ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה).
אמר להן גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות, ואלך ואדון עמהם לפני אלכסנדרוס מוקדון.
אם ינצחוני — אמרו: הדיוט שבנו נצחתם;
ואם אני אנצח אותם — אמרו להם: תורת משה רבינו נצחתכם.
נתנו לו רשות, הלך ודן עמהן.
אמר להם: מהיכן אתם מביאין ראייה?
אמרו לו: מן התורה.
אמר להן: אף אני לא אביא ראייה אלא מן התורה,
שנאמר: וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק(בראשית כה, ה), וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹות(בראשית כה, ו).
אב שנתן אגטין לבניו בחייו, ושיגר זה מעל זה — כלום יש לזה על זה כלום?
רש״י אגטין — כתבים שלא יטול אחד בחלק חבירו כמו שעשה אברהם לישמעאל שלא ליטול במה שנתן ליצחק כלום יש לזה על זה כלום.
מאי ״מתנות״?
אמר רב ירמיה בר אבא:
מלמד שמסר להם שם טומאה.
רש״י שם טומאה — כשוף ומעשה שדים.
סנהדרין פרק יא, צא ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
סנהדרין פרק יא (כל ישראל יש להם חלק), צה ע״א–ע״ב
וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן(בראשית כד, מב)
§§cover-end§§
הברייתא אחרי מעשה אבישי בן צרויה וישבי בנב (״הא דאמרן״); עד ״שמש שבא בעבורו זרחה בעבורו״; אחריה ״ומנלן דכלה זרעיה דדוד״ — חזרה לענין דוד.
״שלשה קפצה להם הארץ״ — בכ״י מינכן 95 נוסף: ״ואלו הן״.
״בעי למיהדר״ — בכ״י מינכן 95: ״יהב דעתיה למיהדר״; ״מיד בא השמש״ — בכ״י מינכן 95: ״מיד וילן שם כי בא השמש וכתי׳ ויזרח לו השמש״.
תנו רבנן:
שלשה קפצה להם הארץ: אליעזר עבד אברהם, ויעקב אבינו, ואבישי בן צרויה.
אבישי בן צרויה — הא דאמרן.
אליעזר עבד אברהם — דכתיב: וָאָבֹוא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן(בראשית כד, מב), למימרא דההוא יומא נפק.
יעקב אבינו — דכתיב: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה(בראשית כח, י), וכתיב: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ(בראשית כח, יא).
רש״י ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה — אלמא בא לחרן וכתיב ויפגע במקום שעדיין לא הגיע לחרן שהיה עדיין בבית אל.
כי מטא לחרן, אמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי, ואני לא התפללתי בו?
רש״י שהתפללו בו אבותי — אברהם ויצחק (אברהם דכתיב ויעתק משם יצחק אין מקרא בידי).
בעי למיהדר.
כיון דהרהר בדעתיה למיהדר — קפצה ליה ארעא, מיד וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם.
רש״י הרהר בדעתיה למהדר — למקום.
רש״י קפצה ליה ארעא — והיה שם מיד וקרא מוכיח דכתיב ויפגע במקום שהמקום פגעו ושקפצה לו הארץ ונתקרב לו המקום.
דבר אחר: אין פגיעה אלא תפלה,
שנאמר: וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי(ירמיה ז, טז).
רש״י הכי גרסינן: ד״א אין פגיעה אלא תפלה. ונראה למורי דהכא לא מיגרסא הך מילתא: בית אל זה ירושלים חרן חוץ לארץ.
וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ — בתר דצלי בעי למיהדר.
רש״י כי בא השמש — ויבא השמש לא נאמר אלא כי בא השמש דמשמע שהיה דעתו לחזור כי עוד היום גדול כיון שראה כי בא השמש לן.
אמר הקדוש ברוך הוא: צדיק זה בא לבית מלוני, יפטר בלא לינה?
מיד בא השמש.
והיינו דכתיב: וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ(בראשית לב, לב) — וכי לו בלבד זרחה? והלא לכל העולם כולו זרחה!
רש״י ויזרח לו השמש — משמע השמש שהיה לו כבר שבא בשבילו כבר.
אלא אמר רבי יצחק:
שמש שבא בעבורו — זרחה בעבורו.
סנהדרין פרק יא, צה ע״א–ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
סנהדרין פרק יא (כל ישראל יש להם חלק), קז ע״ב
וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים(בראשית כד, א)
§§cover-end§§
״[שנאמר: ואלישע חלה את חליו וגו׳]״ — תוספת מדפיסי וילנא; אינו בכ״י מינכן 95 ובדפוס ונציה; בכ״י וטיקן 171: ״שנ׳ ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו״.
״כל דחזי ליצחק אמר האי אברהם״ — בכ״י מינכן 95 נוסף: ״והוו אינשי יהבין שלמא ליצחק מקמי אברהם״; ואחרי ״עד יעקב לא הוה חולשא״: ״והוו אינשי שכבי כד לא מפקדי״.
מקבילה — בבלי בבא מציעא פרק ז, פז ע״א (״עד אברהם לא היה זקנה… שלשה חלאין חלה אלישע״, בסדר הפוך ובלשון אחרת: ״מאן דהוה בעי למשתעי בהדי אברהם משתעי בהדי יצחק״, ושם נוסף ״מכלל דחלה חלי אחריתי״).
תנו רבנן:
שלשה חלאים חלה אלישע: אחד שגירה דובים בתינוקות, ואחד שדחפו לגחזי בשתי ידים, ואחד שמת בו,
[שנאמר: וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת חׇלְיוֹ וגו׳(מלכים ב יג, יד)].
רש״י חלה — חד חליו תרי אשר ימות בו תלת.
עד אברהם לא היה זקנה; כל דחזי לאברהם אמר: האי יצחק, כל דחזי ליצחק אמר: האי אברהם.
בעא אברהם רחמי דליהוי ליה זקנה,
שנאמר: וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים(בראשית כד, א).
עד יעקב לא הוה חולשא; בעא רחמי והוה חולשא,
שנאמר: וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹולֶה(בראשית מח, א).
עד אלישע לא הוה איניש חליש דמיתפח; ואתא אלישע ובעא רחמי ואיתפח,
שנאמר: וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת חׇלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ.
רש״י בעא רחמי דלהוי חולשא — כדי שיהא פנאי לבניו לבא כל אחד ואחד ממקומו להיות עליו בשעת מיתה שכיון שרואין שנפל למטה יודעין שימות ומתקבצין ובאין.
רש״י מתפח — מתרפא.
סנהדרין פרק יא, קז ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
סנהדרין פרק יא (כל ישראל יש להם חלק), קיא ע״א
קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאׇרְכָּהּ וּלְרׇחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה(בראשית יג, יז)
§§cover-end§§
״רבי אלעזר ברבי יוסי״ — בדפוסי ונציה וברקו ״רבי אליעזר בר יוסי״.
בכ״י יד הרב הרצוג נוסף אחר ״נכנסתי לאלכסנדריא של מצרים״: ״וראיתי שער ועצמות משוקעין בבנין״; ובדברי הקדוש ברוך הוא נוסף שם הפסוק ״וארא אל אברהם וגו׳״.
״(את)״ — בסוגריים בדפוס וילנא (אינו בפסוק); בדפוסי ונציה וברקו ובכ״י פירנצה 89 וקרלסרוהה רוכלין 2 ״את״ בלא סוגריים, ובכ״י מינכן 95 ליתא.
תניא:
אמר רבי אלעזר ברבי יוסי:
פעם אחת נכנסתי לאלכסנדריא של מצרים,
מצאתי זקן אחד, ואמר לי: בא ואראך מה עשו אבותי לאבותיך —
מהם טבעו בים,
מהם הרגו בחרב (כ״י יד הרב הרצוג: בסייף),
מהם מעכו בבנין.
רש״י מעכו בבנין — היו בונין אותם במקום לבנים.
ועל דבר זה נענש משה רבינו,
רש״י ועל דבר זה נענש משה רבינו — שכשראה שנעשה לישראל כך התחיל להתרעם ולהרהר לפני הקדוש ברוך הוא אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא ומאז באתי.
שנאמר: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה(שמות ה, כג).
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
חבל על דאבדין ולא משתכחין!
רש״י א״ל חבל על דאבדין ולא משתכחין — הפסד גדול יש על גדולים שאבדו ואיני יכול למצוא חסידים אחרים כמותם שאין אתה כאברהם ויצחק ויעקב שלא הרהרו אחרי מדותי.
הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי,
ולא הרהרו על מדותי, ולא אמרו לי מה שמך.
אמרתי לאברהם: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאׇרְכָּהּ וּלְרׇחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה(בראשית יג, יז) —
בקש מקום לקבור את שרה ולא מצא, עד שקנה בארבע מאות שקל כסף,
ולא הרהר על מדותי.
רש״י אל שדי — שאמרתי לו אני אל שדי פרה ורבה וגו׳ (בראשית לה) אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים (שם יז) והייתי מבטיחו שכל א״י לו ולבניו ולא אמרו מה שמך כמו שעשית אתה.
אמרתי ליצחק: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ(בראשית כו, ג) —
בקשו עבדיו מים לשתות ולא מצאו, עד שעשו מריבה,
שנאמר: וַיָּרִיבוּ רֹועֵי גְרָר עִם רֹועֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם(בראשית כו, כ),
ולא הרהר אחר מדותי.
אמרתי ליעקב: הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁוכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה(בראשית כח, יג) (כ״י מינכן 95: ולזרעך) —
ביקש מקום לנטוע אהלו ולא מצא, עד שקנה במאה קשיטה,
רש״י לנטוע אהלו — כמו [ויטע] אהלי אפדנו (דניאל יא) ולשון נטיעה שייך באהל.
ולא הרהר אחר מדותי,
ולא אמרו לי מה שמך.
ואתה — אמרת לי מה שמך בתחלה,
ועכשיו אתה אומר לי: וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ!
עַתָּה תִרְאֶה(שמות ו, א) (את) אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה —
רש״י עתה תראה — הפעם תראה נפלאות שאני עושה להם.
במלחמת פרעה אתה רואה,
ואי אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים.
רש״י בתחלה אמרת לי מה שמך — ועכשיו הרהרת על מדותי ואמרת הצל לא הצלת את עמך.
סנהדרין פרק יא, קיא ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
סנהדרין פרק י, הלכה א
וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא(בראשית כ, ז)
§§cover-end§§
לפני הסוגיא, בדרשת ״יד ליד לא ינקה רע״: אבות העולם לא ביקשו ליטול שכר מצות בעולם הזה, שתהא הזכות קיימת לבניהם אחריהם — ״וזכרתי את בריתי יעקב״. אחריה ״האפיקורוס״ — עניין אחר.
״למרבה המשרה״ — בדפוס ונציה ״לםרבה״, במ״ם סתומה כבמסורה; עליה דרשת רבי יודן ״עד חזקיהו״.
״ויחן יי אותם״ — כך הירושלמי (במסורה: ויחן יי אתם).
עד איכן היתה זכות אבות קיימת?
רבי תנחומא אמר לה בשם רבי חייה, רבה בר נחמן אמר לה בשם רבי ברכיה, רבי חלבו בשם רבי בא בר זבדא:
עד יואחז:
וַיָּחׇן יְיָ אֹותָם וַיְרַחֲמֵם וגו׳ עד עָתָּה(מלכים ב יג, כג) — עד אותה השעה זכות אבות קיימת.
שמואל אמר:
עד הושע:
וְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת נַבְלֻותָהּ לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאִישׁ לֹא יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי(הושע ב, יב) —
ואין איש אלא אברהם, כמה דת מר: וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא(בראשית כ, ז);
ואין איש אלא יצחק, כמה דת מר: מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹולֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵינוּ(בראשית כד, סה);
ואין איש אלא יעקב, כמה דתימר: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם(בראשית כה, כז).
רבי יהושע בן לוי אמר:
עד אליהו:
וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר יְיָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִווָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וגו׳(מלכים א יח, לו).
רבי יודן אמר:
עד חזקיהו:
לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ(ישעיה ט, ו).
אמר רבי אחא:
זכות אבות לעולם קיימת:
כִּי אֵל רַחוּם יְיָ אֱלֹהֶיךָ וגו׳ עד וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹותֶיךָ(דברים ד, לא) — מלמד שהברית כרותה לשבטים.
רבי יודן בר חנן בשם רבי ברכיה:
אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בניי, אם ראיתם זכות אבות שמטה וזכות אימהות שנתמוטטה — לכו והידבקו בחסד.
מה טעמא?
כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה(ישעיה נד, י) —
כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ — זה זכות אבות,
וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה — זו זכות אימהות.
מיכן והילך — וְחַסְדִּי מֵאִיתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ יְיָ.
סנהדרין פרק י, הלכה א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד ירושלמי | כ״י ליידן (מהדורת על־התורה) |
שבועות פרק ו (שבועת הדיינין), לח ע״ב
וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיְיָ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ(בראשית כד, ג)
§§cover-end§§
הגמרא על משנת שבועת הדיינין (שבועות ו, א–ד; לח ע״ב).
״אמר רב יהודה אמר רב״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 140: ״אמר רב יהודה״ בלבד. ״דאשבע ביי אלהי השמים״ — בכ״י מינכן 95: ״ביי אלהי ישראל״.
היכי משבעינן ליה?
אמר רב יהודה אמר רב:
משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה,
דכתיב: וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיְיָ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם(בראשית כד, ג).
אמר ליה רבינא לרב אשי: כמאן? כרבי חנינא בר אידי, דאמר: בעינן שם המיוחד?
רש״י גמ׳ — . כר׳ חנינא בר אידי — בשלהי שבועת העדות (לעיל דף לה:) השבע ולא תשבע כו׳.
אמר ליה: אפילו תימא רבנן, דאמרי בכינוי; ונפקא מינה: צריך לאתפושי חפצא בידיה.
רש״י לאתפוסי חפצא — קאמר או ספר או תפילין כאברהם דאתפסיה לאליעזר ברית מילה.
רש״י אפי׳ תימא בכינוי — והא דאמר רב בשבועה האמורה בתורה.
וכדרבא, דאמר רבא: האי דיינא דאשבע ביי אלהי השמים — נעשה כמי שטעה בדבר משנה, וחוזר.
רש״י דאשבע בה׳ אלהי השמים — ולא התפיסו חפץ נעשה כטועה בדבר משנה ואף על גב דלא תנן לה במשנה שמעתא דרב היא והרי היא כדבר משנה כדאמרי׳ בסנהדרין (דף לג.) דטועה בדבר האמוראים חוזר ולא אמרינן מה שעשה עשוי וישלם מביתו.
ואמר רב פפא: האי דיינא דאשבע בתפלין — נעשה כמי שטעה בדבר משנה, וחוזר.
והלכתא כוותיה דרבא, ולית הלכתא כוותיה דרב פפא.
הלכתא כוותיה דרבא — דהא לא נקיט חפצא בידיה;
ולית הלכתא כוותיה דרב פפא — דהא נקיט חפצא בידיה.
שבועה — מעומד;
תלמיד חכם — מיושב.
רש״י תלמיד חכם — נשבע מיושב.
שבועה — בספר תורה;
רש״י בספר תורה — ואף על גב דאוקימנא דלא כרב פפא לכתחלה מיהא ספר תורה בעינן ובדורותינו בטלו הראשונים שבועה דאורייתא לפי שענשה גדול ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה והא אמרן ארור בו שבועה.
תלמיד חכם — לכתחלה בתפלין.
רש״י ת״ח — די לו לכתחלה בתפלין מפני כבודו.
שבועות פרק ו, לח ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
עבודה זרה פרק א (לפני אידיהן), ז ע״ב – ח ע״א
וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב(בראשית כד, סג)
§§cover-end§§
הסוגיא מ״אמר ליה רב אחא בר מניומי לאביי… איכא חדא דעבדינן כוותיה״ (בשרשרת דברי נחום המדי ש״נשתקע הדבר ולא נאמר״) ועד דברי רבי יהושע בן לוי; אחריה משנה עבודה זרה א, ג ״ואלו אידיהן של קלנדא״.
״רב אחא בר מניומי״ — בכ״י מינכן 95: ״רב חנינ׳ בר מניומי״; בכ״י פריז 1337: ״רב חנניה בר מניומי״.
״ורבי אליעזר״ (×2) — כדפוס ונציה ובכ״י פריז 1337 (״ור׳ אליעזר״), התנא של הברייתא; בכ״י מינכן 95: ״ר׳ אלעזר״ (גם בברייתא: ״א״ר אלע׳״).
״[דדריש רבי שמלאי]״ — הוספת מגיהי וילנא, ובכל העדים: ״כדדרש ר׳ שמלאי דדרש ר׳ שמלאי״.
״(אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה שואל אדם צרכיו בשומע תפלה)״ — מחיקת מגיהי וילנא; המשפט בכ״י מינכן 95, פריז 1337 ובדפוס ונציה.
״להראות את עבדך וגו׳״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י פריז 1337: ״את גדלך״ (פריז: ״ואת ידך החזקה״).
אמר ליה רב אחא בר מניומי לאביי: גברא רבה אתא מאתרין, כל מילתא דאמר — אמרי ליה ״נשתקע הדבר ולא נאמר״!
רש״י מאתרין — ממקומנו ממדי.
אמר: איכא חדא דעבדינן כוותיה.
דתניא, נחום המדי אומר:
שואל אדם צרכיו בשומע תפלה.
רש״י בשומע תפלה — מאריך בה ושואל צרכיו.
אמר: בר מינה דההיא, דתליא באשלי רברבי.
רש״י באשלי רברבי — חבלים עבים וחזקים. ויש אומרים באילנות גדולות כמו ויטע אשל (בראשית כא). כלומר הא לאו כוותיה אתון עבדין פלוגתא דרבנן נמי היא כדקתני לקמן וחכמים אומרים כו׳.
דתניא, רבי אליעזר אומר:
שואל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל,
רש״י ואח״כ יתפלל — י״ח.
שנאמר: תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹוף וְלִפְנֵי יְיָ יִשְׁפֹּוךְ שִׂיחוֹ וגו׳(תהלים קב, א),
רש״י כי יעטוף — עטיפת נפשו ודאגת לבו יתפלל תחלה והדר לפני יי ישפוך שיחו שמונה עשרה. עטיפה לשון כאב ופריחת לב מתוך צרה כמו בהתעטפם כחלל (איכה ב).
אין שיחה אלא תפלה,
שנאמר: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה(בראשית כד, סג).
רש״י לשוח בשדה — תפלת המנחה תקן בפרק תפלת השחר (ברבות כו:).
רבי יהושע אומר:
יתפלל ואחר כך ישאל צרכיו,
שנאמר: אֶשְׁפֹּוךְ לְפָנָיו שִׂיחִי צָרָתִי לְפָנָיו אַגִּיד(תהלים קמב, ג).
ורבי אליעזר נמי, הכתיב: אֶשְׁפֹּוךְ לְפָנָיו שִׂיחִי!
הכי קאמר: אשפוך לפניו שיחי — בזמן שצרתי לפניו אגיד.
רש״י בזמן שצרתי לפניו אגיד — כבר קודם לכן.
ורבי יהושע נמי, הכתיב: תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹוף!
הכי קאמר: אימתי תפלה לעני — בזמן שלפני יי ישפוך שיחו.
מכדי, קראי לא כמר דייקי ולא כמר דייקי — במאי קמיפלגי?
רש״י לא כמר דייקי כו׳ — דהא איכא לשנויי הכי והכי.
כדדריש רבי שמלאי, [דדריש רבי שמלאי:]
לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל.
רש״י יסדר אדם שבחו של הקב״ה — שלש ברכות ראשונות אבות גבורות וקדושת השם שאין בהן תפלה אלא שבח ואחר כך בשאר ברכות יש דברי תחנה ותפלה.
מנלן? ממשה רבינו, דכתיב: יְיָ אלהים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ וגו׳(דברים ג, כד), וכתיב בתריה: אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה(דברים ג, כה).
רבי יהושע סבר: ילפינן ממשה;
רש״י ר׳ יהושע סבר ילפינן ממשה — להסדיר שבח תחלה הלכך יתפלל י״ח תחלה דאיכא שבח בתחלתן.
ורבי אליעזר סבר: לא ילפינן ממשה, שאני משה דרב גובריה.
רש״י דרב גובריה — גדולת מעשיו וחכמתו רבה ונאה לו לשבח ולהעדיף בשבחו של מלך מלכי המלכים אבל איניש בעלמא מיחזי כיוהרא.
וחכמים אומרים:
לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא שואל אדם צרכיו בשומע תפלה.
(אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה שואל אדם צרכיו בשומע תפלה.)
אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב:
אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה, אבל אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה — אומר.
רש״י מעין כל ברכה וברכה — אם היה משכח תלמודו מאריך בחונן הדעת אם בעל תשובה הוא מאריך בהרוצה בתשובה וכן כולן.
אמר רב חייא בר אשי אמר רב:
אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה, אם יש לו חולה בתוך ביתו — אומר בברכת חולים, ואם צריך לפרנסה — אומר בברכת השנים.
אמר רבי יהושע בן לוי:
אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה, אבל אם בא לומר אחר תפלתו, אפילו כסדר יום הכפורים (כ״י מינכן 95, כ״י פריז 1337: כסדר וידוי של יום הכפורים) — אומר.
עבודה זרה פרק א, ז ע״ב – ח ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
חולין פרק ז (גיד הנשה), צה ע״ב
וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ(בראשית כד, יד)
§§cover-end§§
״מעלים״ — כן בכ״י; בדפוסים: ״עלים״. ״וחתימא״ — כן בכ״י; בדפוס וילנא: ״וחתומא״. ״חזא״ (בראשונה: ״חזא מברא״) — כן בכ״י; בדפוסים: ״חזי״. ״חזא״ (בשנייה: ״חזא חיותא״) — כן בכ״י; בדפוסים ראשונים: ״חזיא״, בדפוס וילנא: ״חזי״.
״לבי רב חנן חתניה״ — בכ״י וטיקן 120–121: ״לבי רבא בר רב חנן״; בכ״י וטיקן 122: ״לבי רב חנן בר רבה״.
״כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול״ — בכ״י וטיקן 120–121: ״כאליעזר עבד אברהם אבינו… וכיהונתן בן שאול״.
״יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו״ — בכ״י וטיקן 120–121 ובכ״י מינכן 95 הפסוק נמשך: ״עלי היו כולנה״.
אלא רב היכי אכל בשרא?
רש״י אלא רב היכי אכיל בשרא — הואיל ובהעלמה אסר ליה. ומשני: בשעתיה — מיד כשנשחט.
בשעתיה דלא מעלים עיניה מיניה.
איבעית אימא בציירא וחתימא, ואי נמי בסימנא, כי הא דרבה בר רב הונא מחתך ליה אתלת קרנתא.
רש״י אתלת קרנתא — לכל חתיכה ג׳ קרנות ומשום סימן שלא יגנבו ממנה אנשי ביתו.
רב הוה קאזיל לבי רב חנן חתניה.
חזא מברא דקאתי לאפיה, אמר: מברא קאתי לאפי — יומא טבא לגו.
רש״י חזא מברא — מעבורת הנהר שהיתה באה מעבר השני לעבר זה.
רש״י אמר מברא אתי לאפאי יומא טבא לגו — סימן טוב הוא לעוברי דרכים כשהמעבורת באה לקראתן מאליה קודם שזימנוה יום טוב להם בבית אושפיזם באותה לילה כשילינו.
אזל, קם אבבא, אודיק בבזעא דדשא, חזא חיותא דתליא.
רש״י אודיק בבזעא דדשא — הציץ דרך סדק שבדלת.
טרף אבבא, נפוק, אתו כולי עלמא לאפיה, אתא טבחי נמי.
לא עלים רב עיניה מיניה.
אמר להו: איכו השתא ספיתו להו איסורא לבני ברת?
רש״י איכו השתא — כלומר אם בשמירתכם השתא.
רש״י ספיתו להו איסורא לבני בנתי — שהעלמתם עיניכם.
לא אכל רב מההוא בישרא.
מאי טעמא?
אי משום איעלומי — הא לא איעלים!
אלא דנחיש.
רש״י דנחיש — אמעברא דאתא לאפיה דאמר יומא טבא לגו.
והאמר רב: כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול — אינו נחש!
רש״י כל נחש שאינו — סומך עליו ממש כאליעזר עבד אברהם שאם תשקני אדבר בה ואם לאו לא אדבר בה.
רש״י וכיונתן בן שאול — אם יאמרו (אלינו עלו) ועלינו.
אלא סעודת הרשות הואי, ורב לא מתהני מסעודת הרשות.
רש״י סעודת הרשות — בת ת״ח לע״ה באלו עוברין (פסחים פרק ג, מט.).
רב בדיק במברא, ושמואל בדיק בספרא, רבי יוחנן בדיק בינוקא.
רש״י בדיק במברא — אם מזומנת לו אזיל ואם בקושי מוצאה לא אזיל.
רש״י בינוקא — דשייל ליה פסוק לי פסוקיך.
כולהו שני דרב הוה כתב ליה רבי יוחנן: לקדם רבינו שבבבל.
רש״י כולהו שני — דהוה רב קיים בבבל כי הוה כתב ר׳ יוחנן מארץ ישראל שאלה או תשובה היה כותב באגרתו לקדם רבינו שבבבל.
כי נח נפשיה, הוה כתב לשמואל: לקדם חבירינו שבבבל.
אמר: לא ידע לי מידי דרביה אנא?
רש״י אמר — שמואל.
רש״י לא ידיע לי מידי דרביה אנא — לא אוכל לחפש דבר שאהיה אני בקי בו והוא לא שנאו ואהיה רבו.
כתב שדר ליה עיבורא דשיתין שני.
אמר: השתא — חושבנא בעלמא ידע.
כתב שדר ליה תליסר גמלי ספקי טריפתא.
רש״י תריסר גמלי — לאו דווקא.
רש״י ספקי טריפתא — מיני ספק טרפות. ואני שמעתי הנך ספקי עופות טמאים דאלו טריפות (לעיל דף סב:).
אמר: אית לי רב בבבל, איזיל איחזייה.
אמר ליה לינוקא: פסוק לי פסוקיך.
אמר ליה: וּשְׁמוּאֵל מֵת(שמואל א כח, ג).
אמר: שמע מינה נח נפשיה דשמואל.
ולא היא — לא שכיב שמואל, אלא כי היכי דלא ליטרח רבי יוחנן.
תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר:
בית, תינוק, ואשה — אף על פי שאין נחש, יש סימן.
רש״י בית תינוק ואשה — בנה בית או נולד לו בן או נשא אשה.
רש״י אע״פ שאין נחש — שאסור לנחש ולסמוך על הנחש.
רש״י יש סימן — סימנא בעלמא הוי מיהא דאי מצלח בסחורה ראשונה אחר שבנה בית או שנולד התינוק או שנשא אשה סימן הוא שהולך ומצליח ואי לא אל ירגיל לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח.
אמר רבי אלעזר:
והוא דאיתחזק תלתא זימני,
רש״י תלתא זימני — הצליח או לא הצליח.
דכתיב: יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִין תִּקָּחוּ(בראשית מב, לו).
רש״י יוסף איננו ושמעון איננו — הרי שתים אם את בנימין תקחו מיד עלי היו כולנה ואין לך צרה שאינה עוברת עלי.
חולין פרק ז, צה ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | מעלים | עלים |
| א | וחתימא | וחתומא |
| א | חזא | חזי |
| א | חזא | חזי |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
בכורות פרק ח (יש בכור), נ ע״א
וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן(בראשית כג, טז)
§§cover-end§§
״אמר רבי חנינא״ — בכ״י וטיקן 118–119 ובכ״י וטיקן 120–121: ״אמ׳ רב חנינא״.
מקבילה חלקית — בבלי קידושין פרק א, יא ע״א–ע״ב (רב אסי: ״כל כסף האמור בתורה כסף צורי״).
אמר רבי חנינא:
כל כסף האמור בתורה סתם — סלע (כ״י מינכן 95: סלעין); דנביאים — ליטרין; דכתובין — קינטרין;
רש״י ליטרין — מנין דהוא עשרים וחמשה סלעים.
חוץ מן כספו של עפרון, שאף על פי שכתוב בתורה סתם — קינטרין,
דכתיב: אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹובֵר לַסֹּוחֵר(בראשית כג, טז),
ואיכא דוכתא דקא קרו לקינטרא תיקלא.
רש״י דכתיב עובר לסוחר — שבכל מקום שיש סוחרים מקבלין אותו בתורת שקלים.
רש״י והאיכא דוכתא דקרו לתקלא דידהו קינטריא — שגדול במדת קינטרא הלכך קינטריא יהיב ליה.
רש״י קינטרין — מאה סלעים בכל שקל.
בכורות פרק ח, נ ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
| תלמוד ירושלמי | כ״י ליידן (מהדורת על־התורה) |
| תוספתא | מהדורת ליברמן |
| משנה | נוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד) |