מדרש
פרשת ויצא
מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות
מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז
תוכן העניינים ↓פרשת ויצא
מדרש תנחומא (בובר)
דרשה א
וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה(בראשית כח, י)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים והערות בובר
על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154, ובראש סימן כב כתב יד וטיקן 34; השלמות קצרות — מהדורת בובר §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · עשו הוסיף צרה על צרה; יעקב שמע לאמו ולאביו ויצא ברשות
דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם(משלי יב, טו)
״דברי עשו בנה הגדול״ — לפני ״עשו״ כתוב בכתב היד ״יעקב״, ומאגרים מחקוהו. ״ויקרא יצחק״ — לפניו בכתב היד ״עש״, ומאגרים מחקוהו. ״אתמל״, ״אתך״ — כך בכתב היד (בובר: אתמול, אותך). ״אם יאמר לי אף הוא, אעשה; מיד ויקרא יצחק״ — כך בכתב היד (בובר: ״אף הוא ואעשה מיד״). ״אל שדי יברך אותך״ — בכתב היד ״א׳ל שדי״ (במסורה: ואל שדי יברך אתך), ובובר: ״ואל שדי״. אחר ״אכסיטורין״ בנוסח בובר ״(פי׳ תייור)״, שאינו בכתב היד.
וַיֵּצֵא יַעֲקֹב(בראשית כח, י).
זה שאמר הכתוב:
דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו(משלי יב, טו) — זה עשו הרשע,
דכתיב למעלה: וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן(בראשית כח, ח),
וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל(בראשית כח, ט) —
הוסיף צרה על צרה.
דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו — זה עשו;
וְשֹׁומֵעַ לְעֵצָה חָכָם — זה יעקב,
שנאמר: וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹול(בראשית כז, מב).
אימתי מִתְנַחֵם? כשיהרג אתך,
שנאמר: מִתְנַחֵם לְךָ לְהׇרְגֶךָ.
וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹולִי(בראשית כז, מג).
מהו וְעַתָּה בְנִי?
אמרה לו: אתמל שמעת לי ונטלת את הברכות;
עכשיו שמע לי, כדי שתחיה.
אמר לה: וכך הוא הדרך, שאצא חוץ מדעתו של אבא?
אם יאמר לי אף הוא, אעשה.
מיד וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹותוֹ וגו׳(בראשית כח, א),
קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם וגו׳(בראשית כח, ב).
וכיון ששמע, אמר לו: תן לי אכסיטוריןאכסיטורין — רשות לצאת לדרך, צידה לדרך.
אמר לו: אֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹותְךָ(בראשית כח, ג).
מיד וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם(בראשית כח, ז),
וַיֵּצֵא יַעֲקֹב וגו׳.
לכך נאמר: שֹׁומֵעַ לְעֵצָה חָכָם.
פתיחתא שנייה · יעקב עסק בתורה בדרכו והיא שמרתו בשכבו; התורה מלמדת זכות לעתיד
בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשׇׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ(משלי ו, כב)
״והקיצות היא תשיחך״ — בכתב היד ״והקיצות׳״. ״והקיצותה והיא תשיחך״ (בדבר אחר) — כך בכתב היד (במסורה: והקיצות היא), והמילים השונות מחוץ לפסוק. ״כשיעמדו״ — היו״ד הוספת מאגרים. בנוסח בובר נוספו בסוגריים ״וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא״, ״וייקץ יעקב משנתו״ ו״שהיא משמרת אותו״, שאינם בכתב היד.
דבר אחר:
וַיֵּצֵא יַעֲקֹב(בראשית כח, י).
זה שאמר הכתוב:
בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ וגו׳(משלי ו, כב).
בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹותָךְ — זה יעקב, שהיה עוסק בתורה כשיצא מבית אביו, ולא הניחה,
שנאמר: בְּשׇׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ.
אימתי? וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם(בראשית כח, יא);
והיה שוכב, והיא הייתה משמרתו,
שנאמר: בְּשׇׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ.
דבר אחר:
בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹותָךְ — בשעה שאדם יגע בתורה בחייו;
בְּשׇׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹור עָלֶיךָ — מרימה ותוליעה;
והקיצותה והיא תְשִׂיחֶךָ — לעתיד, כשיעמדו הכל בדין, היא סניגוריןסניגורין — מליץ יושר, פרקליט שלו ומלמדת עליו זכות.
פתיחתא שלישית · אברהם שהרג מלכים בלילה; יעקב שיצא ריקם, ועשו שרדף אחריו עד המרחץ
רַגְלֵי חֲסִידָו יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ כִּי־לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר־אִישׁ(שמואל א ב, ט)
״זה אברהם״ — לפניו בכתב היד ״א״, שהסופר מחקו. ״ששה עשר מלכים״ — בכתב היד ״ששה־עשר״. ״ואומר״ — בכתב היד ״ואומ׳״. ״ויאמר אברהם אל עבדו… המושל בכל אשר לו״ — בכתב היד ״וכן אמ׳ + אל עבדו זקן ביתו״: ״אמ׳״ מסומן במאגרים sic, ואחריו חסר (+); הושלם כנוסח בובר (״וכן ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו״), שאלמלא כן ״מהו המושל״ אין לו על מה לעמוד. ״דיתיקי״ — אחריו בכתב היד פירוש ״שטר מתנה״ (בובר: ״(שטר מתנה)״), ואינו בטקסט. ״טבעות״, ״עשה״, ״היתה״ — בכתב היד בקיצור. ״לעבור״ — הוספת מאגרים, בתוך [ ] (בובר: ״לעבור בדרך״). ״ונתן לו מקלו בידו״ — כך בכתב היד; בובר תיקן ״(לו מקלו בידו) [מקלו בירדן]״. בסוף הסימן הוסיף בובר בסוגריים ״[ואצא, ויצא יעקב מבאר שבע]״, שאינו בכתב היד; ובנוסחו אחר ״והיה בית יעקב אש וגו׳״ גם ״ובית עשו לקש״.
דבר אחר:
וַיֵּצֵא יַעֲקֹב(בראשית כח, י).
זה שאמר הכתוב:
רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר(שמואל א ב, ט) — זה אברהם כשרדף את המלכים,
שנאמר: מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח וגו׳(ישעיה מא, ב).
וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ וגו׳ — אילו ששה עשר מלכים שהרג בחשך,
שנאמר: וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה(בראשית יד, טו).
דבר אחר:
רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹור — זה יעקב שיצא לילך לחרן,
שכך אמר לו הקדוש ברוך הוא: הִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ(בראשית כח, טו).
וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ — זה עשו,
שנאמר: כׇּל חֹשֶׁךְ טָמוּן לִצְפּוּנָיו וגו׳(איוב כ, כו),
וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וגו׳(עובדיה א, יח).
עשו כשיצא לרדף אחר יעקב בעשר שעות —
והכסהוהכסה — והחשיך, וכיסה הקדוש ברוך הוא את היום ועשה אותו ערב,
שנאמר: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וגו׳(בראשית כח, יא);
והיה עשו עומד בחשך, ולא היה יודע להיכאן הולך,
שנאמר: וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ.
למה? כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: שמא אתה סבור להיות גבור?
ואף לעתיד לבא כך הוא עשה לישראל,
שנאמר: אוֹר זָרֻועַ לַצַּדִּיק(תהלים צז, יא),
ואומר: ואור צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹוגַהּ וגו׳(משלי ד, יח).
ואם תמיה אתה — כבר נעשה בעולם הזה,
שנאמר: לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו(שמות י, כג).
דבר אחר:
רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר —
כיון שיצא יעקב מבית אביו, לא יצא אלא במקלו בלבד,
שנאמר: כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה(בראשית לב, יא).
אמר הקדוש ברוך הוא ליצחק:
כך עשה לך אברהם אביך? לא נתן לך את כל אשר לו?
שנאמר: וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק(בראשית כה, ה).
וכן ויאמר אברהם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ(בראשית כד, ב) המושל בכל אשר לו.
אמר רבי שמואל בר יצחק:
מהו הַמֹּושֵׁל? שהמשילו בכל אשר לו.
אמר: אפילו אתה נותן כל מה שיש לי — קח אשה לבני משם.
וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹונָיו וַיֵּלֶךְ וְכׇל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ(בראשית כד, י) —
זו היא דיתיקידיתיקי — צוואה, שטר מתנה הוליך בידו:
וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק.
התחיל העבד מחלק: לזו נזמים, ולזו קטליותקטליות — שרשראות, ענקים לצוואר, ולזו טבעות.
זה שאמר הכתוב:
יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד(משלי יא, כד) — שבירכו הקדוש ברוך הוא,
שנאמר: וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ(בראשית כה, יא).
אבל יצחק לא עשה כן ליעקב, אלא הוציאו ריקם.
אמר הקדוש ברוך הוא: וְחֹשֵׂךְ מִיֹּושֶׁר אַךְ לְמַחְסוֹר.
ומה היתה לו? נסתלקה ממנו שכינה,
ואין אתה מוצא שנדבר עמו אלא בשעה שמת.
בא וראה מה עשה עשו הרשע ליעקב:
ראה אותו ריקם, ולא ריחם עליו;
אלא אמר: הריני קודמו לדרך, ואינו יכול לעבור, ושם אני הורגו.
ומניין? שכך הנביא אומר: עַל רׇדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו(עמוס א, יא).
ידע יעקב, ותלה עיניו להקדוש ברוך הוא,
ועשה עמו נסים: ונתן לו מקלו בידו, ונקרע הירדן לפניו, ועבר,
שנאמר: כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.
והמתין עשו בדרך, ולא עבר יעקב בדרך;
והרגיש עשו כי יעקב ברח ועבר את הירדן.
מה עשה עשו? רדף אחריו, ומצא אותו במערה — מקום דומה למרחץ שבטבריא.
אמר יעקב: לא פת ולא לחם בידי — אכנס ואחמם במרחץ.
בא עשו הרשע והקיף את המרחץ, כדי שימות בו.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: רשע שבעולם, כנגדו אתה מזדווגמזדווג — מתייצב, מתגרה (כנגדו)?
מיד אמר לו הקדוש ברוך הוא ליעקב: מה אתה מתיירא? הִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ.
אמר לו יעקב: רבונו של עולם, הואיל ובך אני בוטח, וכך אתה מבטיחני — אבטח.
חלק ב
גוף הדרשה
דרשת הפסוק · ״ויפגע במקום… כי בא השמש ויקח מאבני המקום… וישכם יעקב בבקר״ · פגיעה היא תפילה ונבואה; יעקב חשש שיצאו ממנו רשעים, והאבנים נעשו אחת
״ויפגע״ — הפ״א מסופקת בכתב היד. ״שמרך״ — בכתב היד ״שמריך״. ״וגו׳״ — בכתב היד ״וג׳״. ״שכתיב״ — בכתב היד ״שכת׳״ (פעמיים); ״מלמד״ — ״מלמ׳״. ״וזה דורש מן כי בא השמש… שהוא פורענות וסילוק נבואה״ — כך בכתב היד; בובר הקיפו בסוגריים. ״יצחק צדיק וישמעאל רשע״ — אחר ״צדיק״ בכתב היד ״ו..״, ומאגרים מחקוהו. ״אברהם זקני״ — בובר: ״זקני אברהם״. בנוסח בובר ״ואתה אל תתפלל בעד העם הזה וגו׳ ואל תפגע בי״, ובסוף הסימן ״וחית השדה השלמה לך״.
מקבילות: בראשית רבה סח, י — ״ואין פגיעה אלא תפילה, שנאמר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה וגו׳״.
וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם(בראשית כח, יא) — אין פגיעה אלא תפילה,
שנאמר: וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה(ירמיה ז, טז).
ועליו אמר דוד:
הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא ישָׁן וגו׳(תהלים קכא, ד),
יְיָ שֹׁמְרֶיךָ יְיָ צִלְּךָ וגו׳(תהלים קכא, ה),
יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַכֶּכָּה וגו׳(תהלים קכא, ו),
יְיָ יִשְׁמׇרְךָ מִכׇּל רָע(תהלים קכא, ז),
יְיָ יִשְׁמׇר צֵאתְךָ וּבאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם(תהלים קכא, ח).
דבר אחר:
וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם — ששרתה עליו רוח הקדש על יעקב,
וניבא שעתידין ישראל לחטא, ורוח הקדש מסתלקת מהן.
וזה דורש מן כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ,
שכן מצינו בנבואת מיכה שכתיב: וּבָאָה הַשֶּׁמֶשׁ(מיכה ג, ו) —
שהוא פורענות וסילוק נבואה.
שנאמר: וְאִם נְבִיאִים הֵם וְאִם יֵשׁ דְּבַר יְיָ אִתָּם יִפְגְּעוּ נָא בַּיְיָ(ירמיה כז, יח) —
מלמד שפגיעה זו נבואה.
וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ —
מהו שכתיב: וּבָאָה הַשֶּׁמֶשׁ עַל הַנְּבִיאִים וְקָדַר עֲלֵיהֶם הַיּוֹם.
וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם — חשב בלבו:
אברהם זקני משתי נשים הוליד צדיק ורשע — יצחק צדיק וישמעאל רשע;
ויצחק אבא מאשה אחת הוליד צדיק ורשע;
אני שאטול ארבע נשים — כמה רשעים יהיו ממני!
אמר לו הקדוש ברוך הוא: חס ושלום,
כֻּולָּךְ יָפָה רַעְיָיתִי וּמוּם אֵין בָּךְ(שיר השירים ד, ז).
כיון שהשכים בבקר, מצא את האבנים כולם אבן אחת,
נתבשר שמטתושמטתו — שזרעו, שבניו שלימה,
שנאמר: וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וגו׳(בראשית כח, יח).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, כשם שהאבנים הללו נעשו כולן אחת — כך בניך כולם צדיקים,
שנאמר: כִּי עִם אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְרִיתֶךָ(איוב ה, כג).
חלק ג
פתיחתא
פתיחתא רביעית · מי שעומד כנגד השעה נופל בידה; הצדיקים שנתנו מקום לשעה, ויעקב שברח
לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דלתיך דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ חֲבִי כִמְעַט־רֶגַע עַד־יעבור־יַעֲבׇר־זָעַם(ישעיה כו, כ)
״בעוונותיכם״ — בכתב היד ״בעוונותי׳״, ונפתח כבובר (״בעונותיכם״). ״ונפל ביד השעה״ — בכתב היד ״ועמד בה״, שהסופר מחקו, ובגליון ״ונפל ביד השעה״ (בובר: ״(ועמד בה) [ונפל בידה]״). ״מה עשה״ — המ״ם מסופקת. ״ויעידוהו אנשי בליעל״ — בכתב היד ״אנש׳״ (במסורה: ויעדהו אנשי הבליעל); ״בליעל״ מחוץ לפסוק. ״ויפלו״ — בכתב היד ״וילפו״, ותוקן כמאגרים וכפסוק. ״והאיש משה גדול מאד בעיני פרעה ובעיני העם״ — כך בכתב היד (במסורה: גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם). ״הנה נא ידעתי כי מלוך תמלך״ — כך בכתב היד (במסורה: ועתה הנה ידעתי כי מלך תמלוך). ״עוברים״ — בכתב היד ״שברים״, שהסופר מחקו, ובגליון ״עוברי׳״ (בובר: ״(שברים) [עוברים]״). בנוסח בובר נוספו בסוגריים סופי הפסוקים (״ויסקלהו באבנים וימות״, ״ויאמרו ראה ראינו כי היה יי עמך״) ו״[בברחו] מפני שאול״.
כתיב: לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וגו׳(ישעיה כו, כ) —
בשעה שאתה רואה השעה חצופהחצופה — קשה, עזה (שעה שהרשע מצליח בה), לא תעמוד כנגדה, אלא תן לה מקום.
לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וגו׳ —
הסתכלו בי: כביכול שראיתי השעה חצופה בעוונותיכם, לא עשיתי אלא נתתי לה מקום,
שנאמר: הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ וגו׳(איכה ב, ג);
ואף אתם — לֵךְ עַמִּי.
שכל מי שעומד כנגד השעה — נופל בידה;
וכל מי שנותן מקום לשעה — השעה נופלת בידו.
נבות עמד כנגד השעה, ונפל ביד השעה:
שאמר לו אחאב: תְּנָה לִּי כַּרְמְךָ וִיהִי לִי לְגַן יָרָק(מלכים א כא, ב).
מה עשה? אמר: חָלִילָה לִּי מֵיְיָ(מלכים א כא, ג).
מה נעשה לו? נפל ביד השעה,
שנאמר: וַיְעִידֻוהוּ אַנְשֵׁי בליעל(מלכים א כא, יג).
אברהם נתן מקום לשעה — ברח מפני נמרוד מלך כשדים;
וחזרה השעה ונפלה בידו, והרג ששה עשר מלכים,
שנאמר: וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה וגו׳(בראשית יד, טו).
ויצחק נתן מקום לשעה —
בשעה שאמרו לו פלשתים: לֵךְ מֵעִמָּנוּ(בראשית כו, טז),
מיד וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק(בראשית כו, יז);
וחזרה השעה ונפלה בידו,
שנאמר: וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר(בראשית כו, כו).
ויוסף נתן מקום לשעה —
בשעה שמכרו אותו אחיו, לא היה יכול לומר: אחיכם אני?
אלא נתן מקום לשעה;
וחזרה השעה ונפלה לפניו,
שנאמר: וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו(בראשית נ, יח).
משה נתן מקום לשעה,
שנאמר: וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה(שמות ב, טו);
וחזרה השעה ונפלה בידו,
שנאמר: והאיש מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּעֵינֵי פרעה וּבְעֵינֵי הָעָם(שמות יא, ג).
ודוד נתן מקום לשעה,
שנאמר: וַיִּבְרַח דָּוִד מִנָּויוֹת(שמואל א כ, א),
וכתיב: בְּבׇורְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ(תהלים ג, א),
וכתיב: מִפְּנֵי שָׁאוּל בַּמְּעָרָה(תהלים נז, א);
וחזרה השעה ונפלה בידו —
ששאול אמר לו: הִנֵּה נא יָדַעְתִּי כִּי מָלֹוךְ תִּמְלךְ וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל(שמואל א כד, כא).
וכן יעקב ברח מפני השעה:
וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם(הושע יב, יג);
ונפלה השעה בידו,
שנאמר: וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וגו׳(בראשית לו, ו).
הוי: לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ.
דבר אחר:
לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ —
הסתכל בחדרי לבך, וראה שלא לפי עונותיך הבאתי עליך יסורין;
שאין חדריך אלא חדרי כליות,
שנאמר: חֹופֵשׂ כׇּל חַדְרֵי בָטֶן(משלי כ, כז).
ואם באו עליך ייסורין, לא תפתח פיך ותקרא תגר אחר מדת הדין,
אלא וּסְגֹור דְּלָתְיךָ בַּעֲדֶיךָ.
למה? חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבׇר זָעַם.
אין הייסורין באין לעולם, אלא עוברים הן,
שנאמר: חֲבִי כִמְעַט רֶגַע.
על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154, ובראש סימן כב כתב יד וטיקן 34; השלמות קצרות — מהדורת בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ב | י | — (הוספה) |
| ג | ויאמר אברהם | אמ׳ |
| ג | המושל בכל אשר לו | — (הוספה) |
| ג | לעבור | — (הוספה) |
| ה | ויפלו | וילפו |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא בובר | כ״י אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154 (טקסט מאגרים); השלמה קצרה (סימן ג) — מהדורת בובר (קובץ פרויקט השו״ת) |
מדרש תנחומא (בובר)
דרשה ב
וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ(בראשית כח, יב)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים והערות בובר
על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154, ובראש סימן כב כתב יד וטיקן 34; השלמות קצרות — מהדורת בובר §§cover-end§§
חלק א
ילמדנו
ילמדנו · מיתת הרשעים וחלומותיהם לא בארץ ולא בשמים, ושל צדיקים בשמים ובארץ
״ילמדינו רבינו״ — כך בכתב היד. אחר השאלה בכתב היד ״לא בארץ ולא בשמ׳״, ומאגרים מחקוהו; וכן ״וכן המן לא בארץ ולא בשמים״ כתוב פעמיים, והשני מחוק. ״והיתה״, ״הצדיקים״ — בכתב היד בקיצור. ״ויצו אל ביתו״ — כך בכתב היד (בובר: ״(בניו) [ביתו]״). ״ויעלוהו ויקברוהו במעלה קברי בית דוד וכבוד עשו לו במיתתו״ — כך בכתב היד, על חזקיהו (במסורה: ויקברהו במעלה קברי בני דויד וכבוד עשו לו במותו); בובר: ״(במיתתו) [במותו]״. ״חלם חזא ודחלנני״ — כך בכתב היד (במסורה: חלם חזית וידחלנני); בובר: ״(הוא) [חזית]״. ״נבוכדנצר״ — בכתב היד ״נבוכד־נצר״. בסוף הסימן הוסיף בובר ״[מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, הרי בשמים ובארץ]״, שאינו בכתב היד.
וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻולָּם וגו׳(בראשית כח, יב).
ילמדינו רבינו: מה בין מיתתן של צדיקים למיתתן של רשעים?
אמר רבי יוסטא בר שונם בשם רבי יהושע דסכניןדסכנין — מסכנין (שם מקום בגליל):
מיתתן של רשעים — לא בארץ ולא בשמים;
שכן כתיב באחיתופל: וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק(שמואל ב יז, כג);
וכן המן — לא בארץ ולא בשמים,
שנאמר: וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן(אסתר ז, י);
וכן בניו: וְתָלוּ אֹותוֹ וְאֶת בָּנָיו(אסתר ט, כה).
אבל מיתתן של צדיקים — בשמים ובארץ:
שנאמר: וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹונִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים(שמואל א כה, כט);
בארץ מניין? ויעלוהו וַיִּקְבְּרֻוהוּ בְּמַעֲלֵה קִבְרֵי בית דוד וְכָבוֹד עָשׂוּ לוֹ במיתתו(דברי הימים ב לב, לג).
ילמדינו עוד רבינו: מה בין חלומות הצדיקים לחלומות הרשעים?
חלומות הרשעים — לא בשמים ולא בארץ,
שנאמר: וּפַרְעֹה חֹולֵם וְהִנֵּה עֹומֵד עַל הַיְאֹור(בראשית מא, א);
וכן נבוכדנצר, כתיב: חֵלֶם(דניאל ד, ב) חזא ודחלנניחזא ודחלנני — ראה, והפחידני —
שלא היה לא בארץ ולא בשמים.
אבל חלומות של צדיקים — בשמים ובארץ:
שכן אתה מוצא שאמר יוסף לאחיו: הִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻומִּים(בראשית לז, ז) — הרי בארץ;
ובשמים מניין? שנאמר: הִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים(בראשית לז, ט);
וכן באבינו יעקב: וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻולָּם.
חלק ב
גוף הדרשה
דרשת הפסוק · ״ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים… והנה יי נצב עליו״ · מנשה, המזבח, קרח ומשה, יונה ואליהו, וסיני שהסולם סימנו
״אמר רבי אלעזר ברבי שמעון בן יוסי״ — בכתב היד ״א׳ל ?א?לעזר ב׳ר שמעון בן יוסי״ (האל״ף מסופקת), ונכתב ״אמר רבי״ כבובר; בובר תיקן ״בן (יוסי) [יוחי]״. ״וראשו מגיע השמים״ (פעמיים) — כך בכתב היד (במסורה: השמימה), וביונה ״וראשן״, והנו״ן מסופקת. ״הראה לו משה״ — ״הראה לו״ הוספת מאגרים, בתוך [ ]. ״עלה אל יי״ — בכתב היד ״אל+ י׳״. ״אמר רבי אלעזר בן עזריה״ — הרי״ש מסופקת. ״זה סימן: ס׳ עולה ששים״ — בכתב היד ״זה סיני. שם עולה ששים״, ותוקן כמאגרים וכבובר (״הראה לו סיני, זה סימן, ס׳ עולה ששים״). ״וההר בוער באש״ — בכתב היד ״הנה בוער באש״ (במאגרים sic), ותוקן כפסוק וכבובר (״(והנה) [וההר]״). ״ונאמר בסיני: אנכי יי אלהיך״ — בכתב היד ״אנכי יי אלהיך בסיני״, ומאגרים העבירו ״ונאמר בסיני״ לפניו. ״מוצב״ — כך בכתב היד (במסורה: מצב).
מקבילות: בראשית רבה סח, יד — ״מוצב ארצה — זה המזבח, שנאמר מזבח אדמה תעשה לי… והנה מלאכי אלהים — אילו כהנים גדולים״, ו״רבנן פתרין לה בסיני… וראשו מגיע השמימה — וההר בער באש עד לב השמים; והנה מלאכי אלהים — זה משה ואהרן״ (שם בלי מניין האותיות).
וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם —
אמר רבי אלעזר ברבי שמעון בן יוסי:
הראה לו מזבח, שנאמר: מִזְבַּח אֲדָמָה(שמות כ, כא);
וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה — זה ענן הקטורת;
וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים — אילו הכהנים שעומדים על כבשכבש — הכבש, המעלה המשופעת שעולים בה למזבח המזבח ומשמשין.
אמר רבי שמעון בן חלפתא:
הראה לו קרח: וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ(במדבר טז, לב);
וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ השמים — הראה לו משה,
שנאמר: וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל יְיָ וגו׳(שמות כד, א).
דבר אחר:
וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב —
אמר רבי אלעזר בן עזריה:
הראה לו יונה, שנאמר: לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי וגו׳(יונה ב, ז);
וראשן מַגִּיעַ השמים — הראה לו אליהו,
שנאמר: וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם(מלכים ב ב, יא).
דבר אחר:
וַיַּחֲלֹם —
אמר רבי שמעון בן יוחי:
הראה לו סלם — זה סיני.
זה סימן: ס׳ עולה ששים,
י׳ — עשרה,
נ׳ — חמשים,
י׳ — עשרה —
הרי מאה ושלשים;
וסולם — מאה ושלשים.
נאמר כאן: מֻוצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ השמים,
ונאמר בסיני: וְהָהָר בֹּועֵר בָּאֵשׁ וגו׳(דברים ד, יא).
דבר אחר:
וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים — זה משה ואהרן,
שנאמר: וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן(שמות כד, ט).
וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו(בראשית כח, יג) —
וַיֵּרֶד יְיָ עַל הַר סִינַי(שמות יט, כ).
וַיֹּאמַר אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק וגו׳,
ונאמר בסיני: אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ(שמות כ, ב).
דרשת הפסוק · ״ויצא יעקב מבאר שבע… וישא יעקב רגליו״ · אברהם, אליעזר, אבישי ויעקב שנתקפצה להם הארץ; יעקב נושא את רגליו
״אברהם מניין? כיון שיצא״ — ביניהם בכתב היד ״שנ׳״, ומאגרים מחקוהו. ״נלחם״ — הנו״ן מסופקת. ״ישבי בנב״ — בכתב היד ״ישבי־בנב״. ״רחוקים״ — לפניו בכתב היד ״נ״, ומאגרים מחקוהו. ״ואבוא היום״ — כך בכתב היד (במסורה: ואבא). ״ויצא יעקב מבאר שבע; וישא יעקב רגליו״ — בכתב היד ״וישא יעקב רגליו״ לפני ״ויצא יעקב מבאר שבע״, וסימני ההיפוך שבו (במאגרים [1] [2]) מחזירים את הסדר; וכן בובר. ״רבותינו״ — בכתב היד ״רבותי׳״. ״היכאן דוד וגבורתו״ — כך בכתב היד (בובר: היכן דוד וגבורותיו).
דבר אחר:
וַיֵּצֵא יַעֲקֹב(בראשית כח, י) — זה אחד מארבעה בני אדם שנתקפצה לו הארץ.
ואילו הן: אברהם, ואליעזר, ויעקב, ואבישי.
אברהם מניין? כיון שיצא לרדוף את המלכים, קפצה הארץ לפניו.
מניין? שנאמר: וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה(בראשית יד, טו).
ואליעזר מניין? כיון שהלך להביא אשה ליצחק, נתקפצה הארץ לפניו.
מה כתיב בו? וָאָבֹוא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן(בראשית כד, מב) —
בו ביום יצא, ובו ביום הגיע.
ואבישי מניין? כיון שהיה נלחם עם ישבי בנב אחי גלית — מה עשה?
רדף את דוד ברוח מגינו.
באותה שעה נתן הקדוש ברוך הוא פחדו של דוד עליו, ואמר:
מה קל האיש הזה! היכאן דוד וגבורתו?
ומניין? שכן כתיב: וַיָּעַף דָּוִד(שמואל ב כא, טו).
באותה שעה אמר דוד: מי יתן לי אחד מבני אחותי כאן!
והיו יואב ואבישי רחוקים ממנו, ונלחמים עם בני עמון ועם ארם.
וכיון שהתפלל דוד, הקפיץ הקדוש ברוך הוא את הארץ לפני אבישי,
שנאמר: וַיַּעֲזׇר לוֹ אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה(שמואל ב כא, יז).
ויעקב אבינו — אף הוא הקפיץ הקדוש ברוך הוא את הארץ לפניו,
שנאמר: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע,
וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו(בראשית כט, א).
אמרו רבותינו:
כל בני אדם — רגליהם סובלות אותם;
אבל יעקב — נושא את רגליו,
שנאמר: וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו.
דרשת הפסוק · ״ויצא יעקב מבאר שבע… והנה יי נצב עליו… ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה… אין זה כי אם בית אלהים״ · יצא מבאר שבע מפני השבועה; ראה את בית המקדש בנוי וחרב ובנוי
״ועתה השבעה לי באלהים הנה״ — בכתב היד ״ו?ע? השבעה״ (העי״ן מסופקת), ונפתח כפסוק וכבובר. ״היא חברון״ — כך בכתב היד ובמסורה (בובר: הוא). ״ויאמר״ (״אם יבא ויאמר״) — היו״ד הוספת מאגרים. ״נאמר״ — בכתב היד ״נא׳״. ״באר שבע״ — בכתב היד ״באר־שבע״. ״לכך נאמר… ויברח יעקב שדה ארם״ — בובר: ״הוי ויברח יעקב שדה ארם״. בנוסח בובר ״על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם״.
וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם(הושע יב, יג).
ומהיכן ברח? מבאר שבע:
וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע(בראשית כח, י).
וכי בבאר שבע היה? והלא בחברון היה,
שנאמר: הִיא חֶבְרוֹן אֲשֶׁר גָּר שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק(בראשית לה, כז).
אלא ממקום המיוחד לשבועות:
ששם נשבע אברהם לאבימלך,
שנאמר: וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה וגו׳(בראשית כא, כג),
עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא וגו׳(בראשית כא, לא).
ומניין ששם נשבע יצחק?
שנאמר: וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וגו׳(בראשית כו, לב),
וכתיב: וַיִּקְרָא אֹותָהּ שִׁבְעָה וגו׳(בראשית כו, לג).
ואף עשו נשבע ליעקב,
שנאמר: הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם(בראשית כה, לג) — כשנטל את בכורתו.
חשב בלבו ואמר: אם יבא ויאמר: בא, השבעה לי שלא נטלתה הברכות במרמה — מה אני יכול לעשות לו?
אלא אצא מן המקום הזה, המיוחד לשבועות.
לכך נאמר: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וגו׳,
וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם.
אמר ריש לקיש:
נסים עשה הקדוש ברוך הוא עמו בשעה שראה את החלום.
מה כתיב? וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו(בראשית כח, יג).
וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה(בראשית כח, יז) —
אין זֶה אלא בית המקדש,
שנאמר: וַיְבִיאֵם אֶל גְּבוּל קׇדְשׁוֹ הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ(תהלים עח, נד);
ואין נּוֹרָא אלא בית המקדש,
שנאמר: נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ(תהלים סח, לו).
ראה אותו חרב, שנאמר: אֵין זֶה;
כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים — שראה אותו בנוי.
וכל הנביאים ראו אותו בנוי, חרב, ובנוי.
אלא אמר הקדוש ברוך הוא:
אתם ראיתם אותו חרב בעולם הזה;
אבל לעולם הבא אני בונה אותו בעצמי, ואני בכבודי חוזר לתוכו, ואתם רואים,
שנאמר: כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב יְיָ צִיּוֹן(ישעיה נב, ח).
על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154, ובראש סימן כב כתב יד וטיקן 34; השלמות קצרות — מהדורת בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ז | אמר רבי | א׳ל |
| ז | הראה לו | — (הוספה) |
| ז | זה סימן: ס׳ | שם |
| ז | וההר | הנה |
| ז | ונאמר בסיני: | — (הוספה) |
| ט | ועתה | וע |
| ט | י | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא בובר | כ״י אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154 (טקסט מאגרים) |
מדרש תנחומא (בובר)
דרשה ג
וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה(בראשית כט, לא)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים והערות בובר
על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154, ובראש סימן כב כתב יד וטיקן 34; השלמות קצרות — מהדורת בובר §§cover-end§§
חלק א
פתיחתא
פתיחתא ראשונה · הקדוש ברוך הוא זוקף את הנופלים ולא את הרשעים; לאה ועזובה שניתנו להן בנים
סוֹמֵךְ יְיָ לְכׇל־הַנֹּפְלִים וְזוֹקֵף לְכׇל־הַכְּפוּפִים(תהלים קמה, יד)
״וזוקף״ — לפניו בכתב היד ״ונ״, ומאגרים מחקוהו. ״לכל הנצבים לא נאמר, אלא לכל הכפופים; ואף לרשעים הוא זוקף״ — כך בכתב היד; בובר הקיפו בסוגריים. ״לכל הנופלים״ — בכתב היד ״הנופלי׳״ (במסורה: הנפלים). ״יהיו… לפני רוח״ — בובר: ״שנאמר כמוץ לפני רוח ומלאך יי דוחה״ (תהלים לה, ה); ובנוסחו ״שם נפלו פועלי און דוחו ולא יכלו קום״. ״הצדיקים״ — בכתב היד ״הצדיק׳״. ״יריעות״ — היו״ד הוספת מאגרים. ״ואילו בניה״ — כך בכתב היד (במסורה: ואלה בניה), ובפעם השנייה ״ואלה״. ״נקראת״ — בכתב היד ״נקרא׳״.
וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה(בראשית כט, לא).
זה שאמר הכתוב:
סוֹמֵךְ יְיָ לְכׇל הַנֹּפְלִים וְזוֹקֵף לְכׇל הַכְּפוּפִים(תהלים קמה, יד).
לכל הנצבים לא נאמר, אלא לְכׇל הַכְּפוּפִים —
ואף לרשעים הוא זוקף.
אמר רבי חייא:
אין מדותיו של הקדוש ברוך הוא כמדת בשר ודם.
מדת בשר ודם: יש לו אוהב עשיר — נדבק בו ונכסף לו;
וכיון שמטה ידו ונעשה עני — מלעיג עליו.
אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן:
כיון שרואה אדם שמטה ידו — נותן לו יד וזוקפו,
שנאמר: סוֹמֵךְ יְיָ לְכׇל הַנֹּפְלִים.
לא נאמר לכל העומדים, אלא לְכׇל הַנֹּופְלִים.
וְזוֹקֵף לְכׇל הַכְּפוּפִים — תאמר שאף לרשעים הוא זוקף, שאם יבואו ליפול?
לאו, שנאמר: שָׁם נָפְלוּ פֹּועֲלֵי אָוֶן(תהלים לו, יג).
נָפְלוּ — אין להם עמידה.
למה? שלא יִהְיוּ לִפְנֵי רוּחַ וגו׳(תהלים לה, ה).
אבל הצדיקים — סוֹמֵךְ יְיָ.
כיון שראה הקדוש ברוך הוא ללאה שהיא שנואה, אמר:
היאך אני מחבבה בפני בעלה?
אלא הריני זוקפה ונותן לה בנים תחילה, כדי שתהא אהובה בפני בעלה.
לפיכך וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה.
וכן הוא אומר: וְכָלֵב בֶּן חֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת עֲזוּבָה אִשָּׁה וְאֶת יְרִיעוֹת ואילו בָנֶיהָ יֵשֶׁר וְשׁוֹבָב וְאַרְדּוֹן(דברי הימים א ב, יח).
אמר רבי ברכיה:
אשתו הייתה; ולמה נקראת עֲזוּבָה? שהייתה עזובה וכעורה.
אמר הקדוש ברוך הוא: הריני נותן לה בנים כדי שתהא נאה בהם,
שנאמר: וְאֵלֶּה בָנֶיהָ יֵשֶׁר וְשׁוֹבָב וְאַרְדּוֹן.
לכך נאמר: סוֹמֵךְ יְיָ לְכׇל הַנֹּופְלִים.
חלק ב
גוף הדרשה
דרשת הפסוק · ״ויהי בערב ויקח את לאה בתו… ויהי בבקר והנה היא לאה… למה רמיתני״ · לאה נשנאה מפני שהוכיחה את יעקב על הברכות, ורפואתה בבנים
״כשאמר לך״, ״ואתה אומר לאבא״ — בכתב היד ״כשאמ׳״, ״אומ׳״. ״רימיתני״ — כך בכתב היד (במסורה: רמיתני). ״עשה עצמה״ — כך בכתב היד ובבובר. בבובר בסוף הסימן ״וירא יי כי שנואה לאה ויפתח את רחמה״ ו״עושה משפט״.
דבר אחר:
וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה(בראשית כט, לא) —
לא מפני שהיא שנואה בפני בעלה,
אלא מפני שהוכיחה אותו.
שעבד יעקב שבע שנים ברחל,
שאמרה לו אמו: וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים(בראשית כז, מד),
וישב שם שבע שנים.
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן הָבָה אֶת אִשְׁתִּי וגו׳(בראשית כט, כא),
וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ וגו׳(בראשית כט, כג) —
כל הלילה הייתה עשה עצמה כרחל.
כיון שעמד בבקר — וְהִנֵּה הִיא לֵאָה(בראשית כט, כה).
אמר לה: בת הרמאי, למה רימית אותי?
אמרה לו: ואתה, למה רימית אביך?
כשאמר לך: הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו(בראשית כז, כא),
ואמרת לו: אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹורֶךָ(בראשית כז, יט).
ואתה אומר לאבא: לָמָּה רִימִּיתָנִי?
ואביך לא אמר: בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה(בראשית כז, לה)?
ומתוך הדברים הללו שהוכיחה אותו, התחיל שונאה.
אמר הקדוש ברוך הוא: אין רפואתה של זו אלא בבנים, ובעלה נכסף לה.
לפיכך וַיַּרְא יְיָ וגו׳.
ודוד מקלס: עֹשֶׂה מִשְׁפָּט לָעֲשׁוּקִים(תהלים קמו, ז).
דרשת הפסוק · ״וללבן שתי בנות… ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תאר… אעבדך שבע שנים ברחל… ויהי בערב… לא יעשה כן במקומנו״ · לאה ורחל שוות ביופי; לאה בכתה על עשו, ויעקב עבד ברחל מפני עשו
״שהיתה כעורה״, ״והיתה״ (שלוש פעמים), ״היתה יפת תאר״ — בכתב היד ״היית׳״. ״למחלת״ — בכתב היד ״למחל׳״ (בובר: ״וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל וגו׳״). ״יש אדם״ — השי״ן מסופקת. ״ונוטל את הקטנה״ — לפניו בכתב היד ״ומניח״ שני, ומאגרים מחקוהו. ״ללמדך״ — הדל״ת בגליון. ״הריני נותן ללאה״ — היו״ד מסופקת. ״אעבודך״ (בפעם השנייה), ״במקומינו״ — כך בכתב היד (במסורה: אעבדך, במקומנו). בנוסח בובר ״וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל וגו׳ לו לאשה״, ״ויהי בערב ויקח את לאה בתו וגו׳״, ובסוף הסימן ״וירא יי כי שנואה לאה ויפתח את רחמה״.
דבר אחר:
למה הייתה שנואה?
לא שהיתה כעורה מרחל, אלא שהייתה יפה כרחל,
שנאמר: וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת(בראשית כט, טז) —
שוות בנוי, וביופי, ובזקיפהובזקיפה — ובקומה זקופה.
למה אמר: עֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת(בראשית כט, יז)?
אלא כיון שילדה רבקה לעשו וליעקב, נולדו ללבן שתי בנות: לאה ורחל;
שלחו איגרות אילו לאילו, והתנו ביניהן, כדי שיטול עשו את לאה, ויעקב רחל.
והיתה לאה שואלת במעשה עשו, והיתה שומעת שמעשיו רעים;
והיתה בוכה בכל שעה, לומר: כך עלה גורלי — לרשע הזה!
ומתוך כך נעשו עיניה רכות,
שנאמר: וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת.
וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה.
למה? שנאמר: ושְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם(משלי טו, ל).
לא עשה אלא וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל(בראשית כח, ט).
אמר יעקב: בשביל הברכות היה מבקש להרגני;
וכשאטול את לאה אשתו — מי יודע אם יניח למחלת בת ישמעאל, ויבא עלי ויאמר לי:
לא דייך שלקחת בכורתי וברכתי, אלא עוד נטלת ארוסתי?
לפיכך אמר ללבן: אֶעֱבׇדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל וגו׳(בראשית כט, יח).
אילולי כן — יש אדם שנוטל אשה, ומניח את הגדולה ונוטל את הקטנה?
אלא ללמדך שהייתה לאה יושבת לשמו של עשו.
אמר יעקב: אֶעֱבׇודְךָ שֶׁבַע שָׁנִים וגו׳.
וכשראה לבן כך, אמר: הריני נותן את הגדולה מיד —
וַיְהִי בָעֶרֶב(בראשית כט, כג).
אמר לו יעקב: וכך היו התנאים?
הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ(בראשית כט, כה).
וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא יֵעָשֶׂה כֵן(בראשית כט, כו) במקומינו וגו׳.
וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן וגו׳(בראשית כט, כח) —
התחיל מחבבה יותר מלאה.
אמר הקדוש ברוך הוא: הריני נותן ללאה בנים, כדי שתהא חביבה יותר מרחל.
חלק ג
פתיחתות
פתיחתא שנייה · לאה ורחל העמידו מלכים ושופטים; בכורת ראובן, ומשה שהתפלל עליו
כִּי־תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ־לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת־בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר־יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת־בֶּן־הָאֲהוּבָה עַל־פְּנֵי בֶן־הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר כִּי אֶת־הַבְּכֹר בֶּן־הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר־יִמָּצֵא לוֹ כִּי־הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה(דברים כא, טו–יז)
״שנואה״, ״והשנואה״, ״השנואה״, ״אתה״, ״אף על פי שאמר״ — בכתב היד בקיצור. אחר ״לאה העמידה מלכים וכן רחל״ כתוב בכתב היד שוב ״לאה העמיד׳ מלכי׳ וכן רחל״, ומאגרים מחקוהו; בובר הוסיף כאן ״[העמידה מלכים, לאה העמידה נביאים וכן רחל העמידה נביאים]״, שאינו בכתב היד. ״וכיון״ — ״ון״ הוספת מאגרים. ״נמצא״ — הצד״י מסופקת. ״נוטל דמים כפי שניהם״ — כך בכתב היד; בובר תיקן ״(דמים כפי שניהם) [דימוס מפי שניהם]״. בבובר בסוף הסימן ״[וכתיב כחי וראשית אוני]״.
וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה(בראשית כט, לא).
זה שאמר הכתוב:
כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים(דברים כא, טו) — זה יעקב,
שנאמר: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם(בראשית כה, כז);
שְׁתֵּי נָשִׁים — לאה ורחל;
אחת אֲהוּבָה — זו רחל,
שנאמר: וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל(בראשית כט, ל);
וְהָאַחַת שְׂנוּאָה — זו לאה,
שנאמר: וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה.
וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה —
שתיהן ילדו לו.
ומה שהעמידה לאה — העמידה רחל:
לאה העמידה מלכים — וכן רחל;
לאה העמידה שפטים — וכן רחל.
לכך נאמר: וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים.
וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו(דברים כא, טז) — בשעה שבא ליפטר מן העולם:
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו(בראשית מט, א).
לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה — ליוסף.
למה? כִּי אֶת הַבְּכֹור בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר(דברים כא, יז) — זה ראובן,
שנאמר: רְאוּבֵן בְּכֹורִי אַתָּה(בראשית מט, ג),
אף על פי שאמר בזיונובזיונו — גנותו, חרפתו: פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר(בראשית מט, ד).
מהו יְצוּעִי עָלָה? כשיבא משה, שכתיב בו: וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים(שמות יט, ג) —
הוא פודה אותו.
וכיון שעמד משה, ביקש עליו רחמים,
שנאמר: יְחִי רְאוּבֵן וגו׳(דברים לג, ו).
אמר הקדוש ברוך הוא: וְאַל יָמֹות.
נמצא נוטל דמים כפי שניהם,
שנאמר: כִּי אֶת הַבְּכֹור וגו׳.
יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹות וגו׳:
יְחִי רְאוּבֵן — בעולם הזה;
וְאַל יָמֹות — לעולם הבא.
ולמה? כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹונוֹ וגו׳.
פתיחתא שלישית · הקדוש ברוך הוא ראה שבעה מלכים רשעים שעתידים לצאת מלאה, וקראה שנואה
הָיְתָה־לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל־כֵּן שְׂנֵאתִיהָ(ירמיה יב, ח)
״היתה״, ״ישראל״, ״ואמר״ — בכתב היד בקיצור. ״בנים רשעים״ — ביניהם בכתב היד ״וקרא״, ומאגרים מחקוהו. ״בעיני״ — העי״ן הוספת מאגרים (בכתב היד ״ביני״). ״אות״, ״כל ימיו״ — הוספות מאגרים, בתוך [ ] (בובר: בלי סוגריים). ״אחרי מות יהוידע״ — בכתב היד ״ויהי אחרי… מות יהוידע הכהן״, ו״ויהי״ ו״הכהן״ מחקם הסופר (במסורה: ואחרי מות יהוידע). ״ויתר דברי״ — בכתב היד ״דבר״ (במאגרים sic), ותוקן כפסוק וכבובר. ״לא עשה הישר״ — כך בכתב היד (במסורה: ולא עשה). ״אומללה היולדת שבעה״ — כך בכתב היד (במסורה: אמללה ילדת השבעה); בובר: ״(היולדת שבעה) [יולדת השבעה]״. בבובר נוספו בסוגריים ״על כן שנאתיה״, ״[אלהיו]״, ובאמון ״[ויעש הרע בעיני יי…]״ ו״[ולא נכנע מלפני יי… כי הוא אמון הרבה אשמה]״, שאינם בכתב היד.
דבר אחר:
וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה(בראשית כט, לא).
זה שאמר הכתוב:
הָיְתָה לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר(ירמיה יב, ח).
היאך? ראה הקדוש ברוך הוא שעתידין לצאת ממנה בנים רשעים, וקרא אותה שנואה.
אילו הן הרשעים: יהורם, יהואש, אחז, מנשה, אמון, יהויקים, צדקיהו.
ביהורם כתיב: וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל(מלכים ב ח, יח).
באחז כתיב: לֹא עָשָׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְיָ כְּדָוִד אָבִיו(דברי הימים ב כח, א).
אמר לו ישעיה: שְׁאַל לְךָ אוֹת מֵעִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ הַעְמֵק שְׁאָלָה(ישעיה ז, יא) —
שיחיו המתים, או שיעלה קרח משאול;
אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה — תבקש שירד אליהו מן השמים.
אמר לו: יודע אני שיש בו כח לעשות, אבל איני רוצה שיתקדש שם שמים על ידי,
שנאמר: וַיֹּאמֶר אָחָז לֹא אֶשְׁאַל וְלֹא אֲנַסֶּה אֶת יְיָ(ישעיה ז, יב).
ביהואש כתיב: וַיַּעַשׂ יְהוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְיָ כׇּל יָמָיו אֲשֶׁר הוֹרָהוּ יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן(מלכים ב יב, ג);
וכיון שמת יהוידע, נעשה רע,
שנאמר: אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹיָדָע וגו׳(דברי הימים ב כד, יז).
ראה מה כתיב במנשה: וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הַסֶּמֶל אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית הָאֱלֹהִים(דברי הימים ב לג, ז).
באמון כתיב: וּלְכׇל הַפְּסִילִים אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה אָבִיו וגו׳(דברי הימים ב לג, כב).
וביהויקים כתיב: וְיֶתֶר דִּבְרֵי יְהוֹיָקִים וְתֹועֲבֹותָיו וְהַנִּמְצָא עָלָיו(דברי הימים ב לו, ח) —
שמאס במילה, ומשך את הערלהומשך את הערלה — משך את עור הערלה לכסות את המילה, ונכנס בפתח שיצא.
בצדקיהו כתיב: וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ אֱלֹהָיו וגו׳(דברי הימים ב לו, יב).
הרי שבעה רשעים.
לפיכך הנביא צוח ואמר: אֻומְלְלָה(ירמיה טו, ט) היולדת שבעה.
לפיכך וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וגו׳.
חלק ד
גוף הדרשה
דרשת הפסוק · ״ורחל עקרה״ · רחל עיקר הבית ועיקרו של עולם; עשו נופל ביד בני רחל, יוסף שהוא להבה
״היתה״, ״סנהדרין״, ״ישראל״, ״אף על פי כן״ — בכתב היד בקיצור. ״שתיהן״ — התי״ו הוספת מאגרים (במסורה: שתיהם). ״רבי ברכיה הכהן ברבי״ — בכתב היד ״ב׳ר״ (בובר: ״(בר) [ברבי]״). ״רבי שמואל בר נחמן״ — בכתב היד ״נחמ׳״, ונפתח כבובר וכבראשית רבה עג, ח (״רבי שמואל בר נחמן: מסורת אגדה היא״). ״בניו של עשו״ — בכתב היד ״בניה״ (במאגרים sic), ותוקן (בובר: בנים). ״ואני שילמתי״ — בכתב היד ״ואתם״, ותוקן כמאגרים וכבובר. ״אש שרפתם — זה יעקב״ — לפני ״יעקב״ בכתב היד ״עשו״, ומאגרים מחקוהו. ״שנקרא אש״ — הוספת מאגרים, בתוך [ ] (בובר העבירו לפני ״שנאמר והיה בית יעקב אש״). ״לא יצילו את נפשם מיד להבה״ — בכתב היד ״לא״ ואחריו חסר, וה״יצילו… להבה״ בגליון (ובו ״א״ מחוק). ״ויעבד״, ״עקרה״ — בובר: ״ויעבוד״. בבובר ״(שנקרא אש) (ובית יוסף להבה וגו׳…)״ בסוגריים, ובסוף ״זה יוסף שנקרא להבה״.
מקבילות: בראשית רבה עא, ד — ״רחל היתה עיקרו שלבית״; בראשית רבה עג, ח — ״מסורת אגדה היא: ביד בניה שלרחל עשו נופל — אם לא יסחבום צעירי הצאן״ (בשם רבי פינחס בשם רבי שמואל בר נחמן).
אלא וְרָחֵל עֲקָרָה(בראשית כט, לא) — היא היתה עיקר הבית,
שלא נשתעבד יעקב אלא בשבילה,
שנאמר: וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל(בראשית כט, כ).
מנין שהיא היתה עיקרה של בית?
שכן בניה של לאה מודים:
בועז וכל סנהדרין שלו מבני יהודה היו, מבני בניה של לאה;
ומה כתיב? וַיֹּאמְרוּ כׇּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים יִתֵּן יְיָ אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ(רות ד, יא) שתיהן אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם.
מיכאן שרחל עיקר הבית,
שנאמר: וְרָחֵל עֲקָרָה.
אמר רבי ברכיה הכהן ברבי:
לא היה לה עיקר מיטריןמיטרין — רחם,
שנאמר: וְרָחֵל עֲקָרָה וגו׳.
אף על פי כן — היא ובניה עיקרו של עולם,
שאין מעמיד ישראל בעולם אלא בניה של רחל.
אמר רבי שמואל בר נחמן:
מסורת היא ביד בניו של עשו, שאין נופלין אלא ביד בניה של רחל,
שנאמר: אִם לא יִסְחָבוּם צְעִירֵי הַצֹּאן(ירמיה מט, כ).
שאם באים השבטים לדון עם עשו, לומר לו: למה רדפת את אחיך?
אומר להם: אתם רדפתם את יוסף אחיכם!
ואינם מועילים ממנו.
וכיון שהוא בא אצל יוסף, אמר לו: למה רדפת אחיך?
ואינו יכול להשיבו.
ואם תאמר שעשה לך רעה — אף אחי שלמו לי רעה, ואני שילמתי להם טובה.
מיד הוא שותק,
שנאמר: הִנֵּה הָיוּ כְקַשׁ אֵשׁ שְׂרָפָתַם וגו׳(ישעיה מז, יד).
הִנֵּה הָיוּ כְקַשׁ — זה עשו,
שנאמר: וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ(עובדיה א, יח);
אֵשׁ שְׂרָפָתַם — זה יעקב,
שנאמר: וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ, שנקרא אש,
וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וגו׳;
לֹא יַצִּילוּ אֶת נַפְשָׁם מִיַּד לֶהָבָה — זה יוסף,
שנאמר: וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה.
על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154, ובראש סימן כב כתב יד וטיקן 34; השלמות קצרות — מהדורת בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| י | יְ | — (הוספה) |
| יג | ון | — (הוספה) |
| יד | עֵ | — (הוספה) |
| יד | אות | — (הוספה) |
| יד | כׇּל יָמָיו | — (הוספה) |
| יד | דברי | דבר |
| טו | ת | — (הוספה) |
| טו | בניו | בניה |
| טו | ואני | ואתם |
| טו | שנקרא אש | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא בובר | כ״י אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154 (טקסט מאגרים) |
מדרש תנחומא (בובר)
דרשה ד
וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ(בראשית ל, כב)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים והערות בובר
על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154, ובראש סימן כב כתב יד וטיקן 34; השלמות קצרות — מהדורת בובר §§cover-end§§
חלק א
ילמדנו
הלכה · ילמדנו · ספוג שיש לו בית אחיזה; ארבעה מפתיחות ביד הקדוש ברוך הוא, ומפתח העקרות
״ספוג, אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו, ואם לאו אין מקנחין בו״ — משנה שבת כא, ג (כך מסומן במאגרים). ״ואם לאו אין מקנחין בו,״ (בפעם השנייה) — בכתב היד אחר ״מקנחין בו״ חסר (+), והושלם כנוסח בובר (״[ואם לאו אין מקנחין בו]״). ״והוא כונס״ — כך בכתב היד (בובר: ״(כונס) [כובש]״). ״בוא וראה״ — בכתב היד ״בא״, ומאגרים קראו ״ב[ו](א)״ (sic); כבובר ״בוא וראה״. ״עקרות״, ״היבשות״ — בכתב היד בקיצור. ״לבריא״ — כך בכתב היד (בובר: לבריה). סדר המפתחות שבכתב היד (גשמים, קברות, עקרות, כלכלה; ואחר כך גשמים, כלכלה, עקרות, קברות) נשמר; בובר: גשמים, כלכלה, קברות, עקרות, ובלי ״בא אתה וכל ביתך וגו׳״. ״פותח את ידיך״ — כך בכתב היד (במסורה: ידך).
וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב).
ילמדינו רבינו: מהו שיקנח אדם שולחן בשבת בספוג?
כך שנו רבותינו: ספוג, אם יש לו עור בית אחיזהבית אחיזה — ידית, מקום לאחוז בו מקנחין בו, ואם לאו אין מקנחין בו(משנה שבת כא, ג).
שאם אין עליו עור תפור לו — הוא בא לקנח, והמים נכנסין, והוא כונסכונס — לוחץ, כובש, והמים יוצאין, ונמצא סוחט בשבת.
לפיכך — אם יש לו עור בית אחיזה, מקנחין בו; ואם לאו, אין מקנחין בו,
שלא יהא עוצר והמים יוצאין.
בוא וראה מעשיו של הקדוש ברוך הוא, שאינן כמעשה בשר ודם.
בשר ודם — בשעה שעוצר בספוג, המים יורדין; פתח ידו — אין המים יורדין.
אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן:
אם עצר — אין המים יורדין,
שנאמר: הֵן יַעְצֹר בַּמַּיִם וְיִבָשׁוּ(איוב יב, טו),
וכתיב: וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר(דברים יא, יז);
אבל אם פתח — הן יורדין,
שנאמר: יִפְתַּח יְיָ לְךָ(דברים כח, יב).
אמר רבי יוחנן:
ארבעה מפתיחות ביד הקדוש ברוך הוא, ולא מסר אותם לבריאלבריא — לבריה, לשום נברא בעולם.
ואילו הן:
מפתח של גשמים,
ומפתח של קברות,
ומפתח של עקרות,
ומפתח של כלכלה.
ולכשהוצרכו — מסרן הקדוש ברוך הוא לצדיקים:
מפתח של גשמים מסר לאליהו,
שנאמר: אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי(מלכים א יז, א);
מפתח של כלכלה מסר לנח,
שנאמר: בֹּא אַתָּה וְכׇל בֵּיתְךָ וגו׳(בראשית ז, א),
וְאַתָּה קַח לְךָ מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל(בראשית ו, כא);
מפתח של עקרות מסר לאלישע,
שנאמר: לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹובֶקֶת בֵּן(מלכים ב ד, טז);
מפתח של קברות מסר ליחזקאל,
שנאמר: וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת(יחזקאל לז, ד).
ומניין שלא מסרן הקדוש ברוך הוא לבריא בעולם, אלא הוא בעצמו פותח אותן?
מפתח של גשמים — שנאמר: יִפְתַּח יְיָ לְךָ;
מפתח של כלכלה — שנאמר: פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶיךָ(תהלים קמה, טז);
ומפתח של קברות — שנאמר: הִנֵּה אֲנִי פֹותֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם(יחזקאל לז, יב);
ומפתח של עקרות מנין?
ממה שכתיב בעניין: וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ.
חלק ב
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · הזקנים שהלכו עם אבשלום והתפללו על דוד; רחל שנפקדה בתפילת יעקב ולאה
פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקְּרׇב־לִי כִּי־בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי(תהלים נה, יט)
״ליי״, ״סנהדרין״, ״אבשלום״, ״מתפללים״ — בכתב היד בקיצור. ״ראו מה כתב לי אבי״ — בכתב היד ״כת׳״, ונפתח כבובר (״כתב״). ״והיה הולך בכל עיר ועיר ורואה״ — ביניהם כתב הסופר ״עד שנטל מאתים זקנים״ ומחקו. ״כמה דאת אמר״ — בכתב היד ״כמ׳ דאת אמר״. ״שנפול אנחנו ביד דוד ולא דוד בידינו״ — כך בכתב היד (בובר: ״ולא יפול דוד בידינו״). ״בזכות מי״ — כך בכתב היד (בובר: מה). בנוסח בובר ״שאהיה עושה על פיהם כל דבר שאני עושה״, ״[אגרת]״, ״[את האגרת]״.
זה שאמר הכתוב:
פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקְּרׇב לִי(תהלים נה, יט).
מי אמר הפסוק הזה? דוד אמרו, בשעה שחלק אבשלום בנו עליו,
ואמר לו: אֵלְכָה נָּא וַאֲשַׁלֵּם אֶת נִדְרִי אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לַיְיָ בְּחֶבְרוֹן(שמואל ב טו, ז);
ואמר לו אביו: לֵךְ בְּשָׁלוֹם וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ חֶבְרוֹנָה(שמואל ב טו, ט).
אמר לו אבשלום: מבקש אני ממך דבר אחד —
שתתן לי שני זקנים שילכו עמי, שאעשה על פיהם כל דבר שאעשה.
כתב לו: שילכו עמו שני זקנים מכל עיר שירצה.
נטל את האיגרת, והיה הולך בכל עיר ועיר,
ורואה שני זקנים ובחורים שבעיר, היה מראה להם, ואומר להם:
ראו מה כתב לי אבי!
אלא בשביל שאני מחבב אתכם הרבה, אני מבקש אתכם.
כך היה עושה בכל עיר ועיר, עד שנטל מאתים זקנים,
שנאמר: וְאֶת אַבְשָׁלוֹם הָלְכוּ מָאתַיִם אִישׁ(שמואל ב טו, יא).
מהו מָאתַיִם אִישׁ?
רבי הונא בשם רבי חייא בר אבא אמר:
מאתים ראשי סנהדרין לקח עמו,
כמה דאת אמר: אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ(במדבר יא, טז).
קְרֻואִים וְהֹולְכִים לְתֻומָּם וְלֹא יָדְעוּ כׇּל דָּבָר — שלא היו יודעים היכאן היו הולכים.
עשה להם אבשלום סעודה,
והיו יושבים שני זקנים, ואחד מאותם שחלקו עמו באמצע;
והיה אותו שרביץשרביץ — היושב, ששם אבשלום (ביניהם) בין שניהם אומר:
מה נאה אבשלום למלך! נניח את דוד ונלך לנו עמו.
מה היו עושין? אף על פי שהיו עמו, לא היו מתפללים אלא על דוד.
ומה היו מתפללים? יהי רצון מלפניך, יי אלהינו, שנפול אנחנו ביד דוד, ולא דוד בידינו.
לכך נאמר: כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי.
דבר אחר:
פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי — מדבר ברחל.
אמרה רחל: פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי —
בזכות מי נתן לי הקדוש ברוך הוא בנים?
כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי — על ידי שהיו יעקב ולאה מתפללים עלי.
לכך נאמר: וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב).
פתיחתא שנייה · ישועת יהושע מבני רחל; זכירת רחל שבנתה את בית ישראל
זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל רָאוּ כׇל־אַפְסֵי־אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ(תהלים צח, ג)
״אותה ישועה שעשה יהושע״ — לפני ״יהושע״ בכתב היד ״שלמה״, ומאגרים מחקוהו. ״ישראל״ — בכתב היד ״ישר׳״. ״וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו״ — כך בכתב היד, כלשון ישעיה נב, י (בתהלים צח, ג: ראו כל אפסי ארץ). ״שתיהן״ — כך בכתב היד (במסורה: שתיהם; בובר: ״(שתיהן) [שתיהם]״).
זה שאמר הכתוב:
זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ(תהלים צח, ג) — מדבר ביהושע, שהוא מבני בניה של רחל.
וראו כׇל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ — אותה ישועה שעשה יהושע,
שנאמר: שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם(יהושע י, יב).
דבר אחר:
זָכַר חַסְדּוֹ — זו זכירת אמינו רחל;
לְבֵית יִשְׂרָאֵל — שנאמר: אֲשֶׁר בָּנוּ שתיהן אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל(רות ד, יא).
הוי: וַיִּזְכֹּור אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב).
חלק ג
למעלה מן העניין
פתיחתא · למעלה מן העניין · ״ויזכר אלהים את רחל״ · רחל ויעקב; דן ונפתלי; לאה שהתפללה על אחותה וילדה את דינה; אסף אלהים את חרפתי
״אמרה חנה״ — בכתב היד ״אמר׳״. ״התחת אלהים אני״ (בדברי יעקב, פעמיים) — כך בכתב היד (במסורה, ל, ב: אנכי); בובר: ״(אני) [אנכי]״. בפעם השלישית (יוסף, נ, יט) ״אני״ כמסורה, והנו״ן והיו״ד מסופקות. ״מה אנטידיסר״ — בובר: ״וכי אנטידיסר״. ״אמר לה: שרה הכניסה צרה לביתה״ — לפניו בכתב היד ״כך״, שהסופר מחקו. ״אמרה לו: אם כן״ — בכתב היד ״אמ׳ לו״, ונפתח כבובר (״אמרה לו״), שרחל אומרת. ״דנני וחייבני״ (בפעם השנייה) — בכתב היד ״דייני וחייבי״ (במאגרים sic), ותוקן כבובר. ״לשפחתי״, ״וילדה״ — בכתב היד ״לשפח׳״, ״וילד׳״. ״ותקרא שמו דן״ — כך בכתב היד (במסורה: על כן קראה שמו דן). אחר ״נפתולי אלהים נפתלתי״ בכתב היד פירוש ״פי׳ לשון נינפי, שבכרכי הים קורין לכלה נינפי״ (כך גם בבובר בסוגריים), ואינו בטקסט. ״וגם יכולתי״ — כך בכתב היד (במסורה: גם יכלתי). ״ושתי השפחות ארבעה״ — בכתב היד ״ד׳״. ״היתה״ — בכתב היד ״היית׳״ (שלוש פעמים). ״את ריחמת״ — בכתב היד ״אם״, ותוקן כמאגרים וכבובר; ״מעיך״ — בכתב היד ״מעיה״, ותוקן כמאגרים וכבובר; ״נקיבה״ כתוב שם פעמיים, והשני מחוק. ״וזוכרה בכך״ — כך בכתב היד ובבובר (מאגרים תיקנו ״בבן״). ״ותקרא את שמה דינה״ — הוספת מאגרים, בתוך [ ] (בכתב היד ״ותקר׳״). ״חרפתה מצויה״ — בכתב היד ״חרפהה״, ותוקן כמאגרים (בובר: חרפה מצויה).
מקבילות: בראשית רבה עא, יג — ״דנני — וחייבני, דנני — וזיכני; דנני — וחייבני: ורחל עקרה; דנני — וזיכני: ויתן לי בן״.
מה כתיב למעלה מן העניין? וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב(בראשית ל, א).
אמרו רבותינו: מיכאן אתה למד, שכל מי שאין לו בנים — חשוב כמת.
שכתיב בחנה: יְיָ מֵמִית וּמְחַיֶּה(שמואל א ב, ו) —
אלא כך אמרה חנה: עד שלא נתן לי בן — הייתי מן המתים;
עכשיו שנתן לי בן — נמניתי עם החיים.
אמרה רחל ליעקב: הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.
וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל(בראשית ל, ב),
ורוח הקודש אומרת: הֶחָכָם יַעֲנֶה דַעַת רוּחַ(איוב טו, ב).
אמר יעקב לרחל: מה, אנטידיסראנטידיסר — משנה למלך, ממלא מקומו של הקדוש ברוך הוא אני?
הֲתַחַת אֱלֹהִים אני?
אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, בלשון שאמרת הֲתַחַת אֱלֹהִים אני —
בו בלשון בנה עומד ואומר לבניך: הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי(בראשית נ, יט).
אמרה לו: כך היה יצחק אביך עשה לרבקה אמך?
לא היו שניהם עומדים ומתפללים זה כנגד זה?
שנאמר: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיְיָ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ(בראשית כה, כא).
אף אתה תתפלל עליי אל יי.
ואברהם זקינך — לא כך עשה לשרה?
אמר לה: שרה הכניסה צרה לביתה.
אמרה לו: אם כן, הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ(בראשית ל, ג).
לא עשה אלא כיון שנתנה לו שפחתה — מיד עיברה וילדה.
וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים(בראשית ל, ו) —
דנני, וחייבני, וזיכני:
דנני וחייבני — שלא נתן לי בן;
דנני וזיכני — שנתן לשפחתי בן.
ותקרא שְׁמוֹ דָּן.
עיברה וילדה לנפתלי: וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי(בראשית ל, ח).
נַפְתּוּלֵי — שלי היתה החופה:
שבכל יום רביעי הייתה קשוטה להיכנס, ונכנסה לאה.
לפיכך נַפְתּוּלֵי — ונכנסה אחותי:
עִם אֲחֹותִי וגם יָכֹולְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי.
למה נַפְתָּלִי? שמגבולם הם עטריםעטרים — מעטרים (את התורה) את התורה,
שכתיב בה: וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹופֶת צוּפִים(תהלים יט, יא).
כיון שראתה לאה שילדה ששה בנים, אמרה:
כך התנה הקדוש ברוך הוא עם יעקב, שהוא מעמיד שנים עשר שבטים;
והרי ילדתי ששה, ושתי השפחות ארבעה — הרי עשר.
והיתה לאה מעוברת.
אמרו רבותינו: זכר היתה מעוברת.
אמרה לאה: הריני מעוברת, ואחותי רחל לא ילדה?
מה עשתה לאה? התחילה מבקשת רחמים על רחל אחותה.
אמרה: יעשה מה שבתוך מעיה נקיבה, ואל תמנע אחותי רחל מלהוליד בן.
אמר לה הקדוש ברוך הוא: חייך, את ריחמת על אחותך —
הריני עושה מה שבתוך מעיך נקיבה, וזוכרה בכך.
וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה(בראשית ל, כא).
מהו דִּינָה? שדיינהשדיינה — שדנה את עצמה, שוויתרה מלהוליד בן, על מנת שתלד רחל בן,
שכתיב אחר כך: וַיִּזְכֹּור אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וגו׳(בראשית ל, כב).
וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן(בראשית ל, כג).
מהו וַתַּהַר וַתֵּלֶד? מקיש לידתה לעיבורה:
מה עבורה שלא בצער — אף לידתה שלא בצער.
וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי.
מהו אָסַף?
אלא כיון שאין האשה יולדת — חרפתה מצויה בתוך ביתה.
כיצד? שוברת כלי בתוך ביתה — במי יש לה לתלות?
כיון שיולדת — תולה בבנה.
לכך אמרה: אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי.
חלק ד
גוף הדרשה וחתימה
דרשת הפסוק · ״ותאמר אסף אלהים את חרפתי ותקרא את שמו יוסף לאמר יסף יי לי בן אחר״ · וחתימה · רחל שחששה לעשו; תוספתו של הקדוש ברוך הוא גדולה מן העיקר, לחזקיהו, לבנימן ולגאולה
״דבר אחר״ — אחריו בכתב היד ״אחר״, שהסופר מחקו. ״ואני שני בנים״ — בכתב היד ״ואנו״, ותוקן כמאגרים וכבובר. ״לאילו״ — בכתב היד ״לאי׳״. אחר ״צירניות״ בכתב היד פירוש ״פי׳ עגולות״ (בובר: ״(פי׳ עגילות)״), ואינו בטקסט. ״ארוכות״ — בכתב היד ״ארוכ׳״. ״וכיון שילדה ליוסף״ — לפני ״ליוסף״ בכתב היד ״לאה״, ומאגרים מחקוהו. ״כי חרפה הוא לנו״ — כך בכתב היד ובמסורה (בובר: היא). ״וגו׳״ — בכתב היד ״וג׳״. ״צפה״ — במאגרים sic; ״אחר״ — הרי״ש מסופקת. ״ארבע עשרה שנים… חמש עשרה שנים״ — בכתב היד ״י׳ד… ט׳ו״; ״עשרה שבטים… שני שבטים״ — ״י׳… ב׳״. ״שאמרה אמו״ — ביניהם בכתב היד ״לו״, שהסופר מחקו. ״וכתוב אחר אומר״ — כתוב פעמיים בכתב היד, והשני מחוק. ״בכל שבטי בנימן״ — לפניו בכתב היד ״וישלח שאול״, שהסופר מחקו; בובר: ״(וישלח שאול) [וישלחו שבטי ישראל אנשים]״. ״יוסף עליכם ככם״ — לפני ״עליכם״ בכתב היד ״עליכ׳״, ומאגרים מחקוהו. ״גליותיכם״ — כך בכתב היד (במאגרים sic; בובר: גליותיהם). ״יוסיף יי״ (בראש הדבר אחר) — כך בכתב היד (במסורה: יסף), ו״יוסיף״ מחוץ לפסוק; בובר: ״יוסף״, והוסיף ״[לי בן אחר, אמר ריש לקיש]״. בנוסח בובר ״[מנין שהיתה לאה בוכה, שנאמר]״ לפני ״ועיני לאה רכות״, ״ואף דוד אמר״, ״עליכם ועל בניכם״.
מקבילות: בראשית רבה ע, טז — ״ועיני לאה רכות: אמוריה דרבי יוחנן תרגם קודמוי: עיינה דלאה הווין רכיכין… ומהוא רכות? רכות מבכייה״ (שם המתורגמן של רבי יוחנן, ופירוש אחר).
דבר אחר:
אָסַף אֱלֹהִים(בראשית ל, כג) —
אלא בשעה שילדה רבקה ליעקב ולעשו, נולדו ללבן שתי בנות;
ושלחו איגרות זה לזה, לומר:
אתה הולדת שתי בנות, ואני שני בנים — ניתן אילו לאילו.
והיתה לאה שומעת מעשה עשו ובוכה,
ורחל שומעת מעשה יעקב ושמחה.
וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת(בראשית כט, יז) —
תירגם מתורגמניה של רבי יוסי: מהו רַכּוֹת? צירניותצירניות — עגולות.
אמר לו רבי יוחנן: לא תירגמת יפה.
ומהו רַכּוֹת? ארוכות —
שכל מה שנתן לה הקדוש ברוך הוא היו ארוכות:
כהונה גדולה, ומלכות, ושמן המשחה.
וכיון שילדה לאה ליעקב, היתה רחל מצירהמצירה — מצטערת, דואגת, לומר:
שמא יטלנה עשו, מאחר שלא הולדתי בן.
וכיון שילדה ליוסף, אמרה: אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי.
ואין חרפה אלא ערלה,
שנאמר: כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ(בראשית לד, יד).
וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר וגו׳(בראשית ל, כד) —
צפה ברוח הקודש, שאינה יולדת אלא בן אחר.
דבר אחר:
יוסיף יְיָ — תוספתו של הקדוש ברוך הוא גדולה מן העיקר.
ממי את למד? מחזקיהו:
שהיתה מלכותו ארבע עשרה שנים;
וכיון שהוסיף לו הקדוש ברוך הוא — הוסיף לו חמש עשרה שנים,
שנאמר: וְהֹוסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה(מלכים ב כ, ו).
הוי: תוספת גדולה מן העיקר.
וכן אתה מוצא בבנימן, שאמרה אמו: יֹוסֵף יְיָ לִי בֵּן אַחֵר —
אף הקדוש ברוך הוא הוסיף לה ממנו עשרה שבטים, ומן יוסף שני שבטים.
אמר רבי שמואל בר נחמן:
העמיד הקדוש ברוך הוא מן רחל שנים עשר שבטים:
עשרה מן בנימן, ושנים מיוסף.
ומניין שהיו בניו של בנימן?
שכתיב: וַיַּעַן שָׁאוּל וַיֹּאמֶר הֲלא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי מִקְּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל(שמואל א ט, כא),
וכתוב אחר אומר: בְּכׇל שִׁבְטֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר(שופטים כ, יב).
כיון שראו הנביאים שתוספת גדולה מן העיקר, התחילו לברך את ישראל בתוספת.
משה רבינו אמר: יְיָ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם יֹוסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם(דברים א, יא);
אמר דוד: יֹוסֵף יְיָ עֲלֵיכֶם(תהלים קטו, יד).
אף לעולם הבא — בלשון הזה הקדוש ברוך הוא מקבץ גליותיכם של ישראל:
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף יי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת שְׁאָר עַמּוֹ(ישעיה יא, יא).
על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154, ובראש סימן כב כתב יד וטיקן 34; השלמות קצרות — מהדורת בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| טז | ואם לאו, אין מקנחין בו, | — (הוספה) |
| טז | בוא | בא |
| יט | אמרה | אמ׳ |
| יט | דנני | דייני |
| יט | וחייבני | וחייבי |
| יט | את | אם |
| יט | מעיך | מעיה |
| יט | וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה | — (הוספה) |
| יט | חרפתה מצויה | חרפהה |
| כ | ואני | ואנו |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא בובר | כ״י אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154 (טקסט מאגרים); השלמה קצרה (סימן טז) — מהדורת בובר (קובץ פרויקט השו״ת) |
מדרש תנחומא (בובר)
דרשה ה
וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ(בראשית לא, ג)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים והערות בובר
על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154, ובראש סימן כב כתב יד וטיקן 34; השלמות קצרות — מהדורת בובר §§cover-end§§
חלק א
ילמדנו
הלכה · ילמדנו · אין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו בתוך הרשעים: לוט ואברהם, לבן ויעקב
״ויאמר אלהים אל יעקב שוב״ — כך בכתב היד ובבובר (במסורה: ויאמר יי אל יעקב), ו״אלהים״ מחוץ לפסוק; וכן בסוף הסימן ובסימן כב. ״ילמדנו רבינו״ — בכתב היד ״ילמד׳ רבינו״. ״ישראל״, ״רבותינו״, ״עבודה זרה״, ״אברהם״, ״שנה״ — בכתב היד בקיצור. ״לארם נהרים״ — בכתב היד ״לאר׳־נהרים״, ונפתח כבובר. ״עשרים שנה״ — בכתב היד ״כ׳ שני׳״. ״רבי יוסי בן קיסמא״ — כך בכתב היד; בובר תיקן ״(קסמא) [זמרא]״. ״ונכרים״ — בנוסח בובר ״ונכרים עובדי כוכבים״ (שלוש פעמים). ״ויי אמר אל אברהם״ — בכתב היד ״אברה׳״ (במסורה: אברם), והשם מחוץ לפסוק.
וַיֹּאמֶר אלהים אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ(בראשית לא, ג).
ילמדנו רבינו: חצר של ישראל ונכרים דרים בתוכה — מהו שיהא עירובו עירוב?
כך שנו רבותינו: חצר של ישראל ונכרים דרים בתוכה — אסור לישראל להשתמש בתוכה, עד שיקח רשותו של נכרי.
למה? שכתיב: בְּכׇל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי וגו׳(שמות כ, כא);
ואין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו בתוך עובדי עבודה זרה,
אלא וְנִקְדַּשְׁתִּי(ויקרא כב, לב) — איכן? בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
שלא תתחבר בתוך הרשעים, שאין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו בתוכן.
תדע לך שהוא כן:
אמר רבי אלעזר בן פדת בשם רבי יוסי בן קיסמא:
כל זמן שהיה לוט דבוק עם אברהם, אין אתה מוצא שנתייחד הדיבר על אברהם;
כיון שפירש לוט ממנו — נתייחד עליו הדיבר,
שנאמר: וַיְיָ אָמַר אֶל אברהם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ(בראשית יג, יד).
וכן אתה מוצא: בשעה שיצא יעקב לארם נהרים אצל לבן, עשה אצלו עשרים שנה;
וכל הימים שהיה יעקב בביתו של לבן, לא דיבר עמו הקדוש ברוך הוא.
והיה יעקב מהרהר ואומר: כך הניחני הקדוש ברוך הוא?
לא כך אמר לי הקדוש ברוך הוא: הִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ(בראשית כח, טו)?
ידע הקדוש ברוך הוא מה הירהר בלבו.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה מבקש שאהיה עמך? הפרש עצמך מלבן הרשע, ואהיה עמך.
מניין? ממה שקראו בעניין: וַיֹּאמֶר אלהים אֶל יַעֲקֹב.
חלק ב
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · הקדוש ברוך הוא נותן שכר על מה שהוא טובתם של ישראל; היה אוהב ליעקב והלך עמו
חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם(שיר השירים ה, טז)
מראש הסימן עד ״הוי חכו ממתקים״ הראשון — כתב יד וטיקן 34 (יד ראשונה); משם — כתב יד אוקספורד 154. ״רבי תנחום ברבי יוסי״ — בכתב היד ״בר׳ יוסי״. ״מה הקדוש ברוך הוא אמר לישראל״ — בכתב היד ״הק׳ אמ׳ לישר׳״. ״אני אל״ — כך בכתב היד (במסורה ויקרא יט, כח: אני יי; בובר: אני יי). ״חיך״ — החי״ת מסופקת. ״אם תנוול עצמך״ — בכתב היד ״אם לא תגזל עצמך״, ותוקן כמאגרים וכבובר (״אם תנוול עצמך״). ״עצמכם״ — בכתב היד ״עצמוכם״ (sic). כל הקטע הזה בא בבובר בסוגריים מרובעים. ״אינו נותן דואנטיבא״ — ״נותן״ בגליון כתב היד. אחר ״דואנטיבא״ ואחר ״איסטאנטיבא״ בכתב היד פירושים ״פי׳ מתנה טובה״, ״פי׳ מנוחה טובה״ (כך גם בבובר בסוגריים), ואינם בטקסט. ״איסטאנטיבא״, ובשתי הפעמים שאחריו ״איסטאטיבא״ — כך בכתב היד. ״תשמרו״ — המ״ם מסופקת. ״כצדקותיו אשר עשה חיה יחיה״ — כך בכתב היד (במסורה, יחזקאל יח, כב: בצדקתו אשר עשה יחיה); בובר: ״(כצדקותיו) [בצדקתו] אשר עשה (חיה) יחיה״. ״מהו עליהם יחיה״ — בכתב היד ״אלא עליהם יחיה״, ותוקן כמאגרים. ״ואם חלה… יהא משלח״ — כך בכתב היד (בובר: משלח). ״ומתה דבורה בא לבקרו״ — בובר: ״ובא לבקרו״. בנוסח בובר הושלמו פסוקים: ״על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים״, ״ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה״, ״ויאמר אלהים אל יעקב וגו׳ ואהיה עמך״.
רשות לשבחו של הקדוש ברוך הוא.
זה שאמר הכתוב:
חִכּוֹ מַמְתַקִּים וגו׳(שיר השירים ה, טז).
אמר רבי תנחום ברבי יוסי:
ראה מה הקדוש ברוך הוא אמר לישראל: וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ(ויקרא יט, כח).
למה? אֲנִי אל — נאמן לפרוע לכם שכר.
יש חיך מתוק מזה?
יש אדם אומר לחבירו: אם תנוולתנוול — תבזה, תנבל עצמך — ואני נותן לך שכרך;
אבל אמר הקדוש ברוך הוא: אם לא תנבלו עצמכם — וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ וגו׳ — ואני נותן לכם שכר.
הוי: חִכּוֹ מַמְתַקִּים.
דבר אחר:
חִכּוֹ מַמְתַקִּים —
אמר רבי אבהו:
ראה מה כתיב: וָאַבְדִּיל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים(ויקרא כ, כו).
ראה מידותיו של הקדוש ברוך הוא:
אילו היה כתיב ואבדיל העמים מכם — לא היה תקוה לגוי, ולא היה גר מתגייר.
כיצד? אדם שיש לפניו תאנים:
אם בורר הוא הרעות מן היפות — אין סופו לחזור על הרעות;
אבל אם הוא בורר הטובות — אם הוא מבקש לברור מן הרעות, בורר.
לכך אמר הקדוש ברוך הוא: וָאַבְדִּיל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים —
נתן רמז לגוים, למי שמבקש להתגייר.
יש חיך נאה מזה?
הוי: חִכּוֹ מַמְתַקִּים.
אמר רבי אחא:
מלך בשר ודם — כשהוא נותן דואנטיבאדואנטיבא — מתנה, מענק, אינו נותן איסטאנטיבאאיסטאנטיבא — מנוחה, חופשה;
וכשהוא נותן איסטאטיבאאיסטאטיבא — מנוחה, חופשה, אינו נותן דואנטיבא;
אבל הקדוש ברוך הוא — נותן איסטאטיבא, ונותן דואנטיבא:
נתן שבת — נתן לחם משנה.
מה כתיב? רְאוּ כִּי יְיָ נָתַן לָכֶם את הַשַּׁבָּת(שמות טז, כט).
הוי: חִכּוֹ מַמְתַקִּים.
אמר רבי יוחנן:
אמר הקדוש ברוך הוא: אֶת שַׁבְּתֹותַי תִּשְׁמֹרוּ(ויקרא יט, ל).
מהו אֲנִי יְיָ? אני נאמן ליתן שכר.
ובמה אתה משמרו? במאכל, ובמשתה, וכסות נקיה — ואני נותן שכר.
הוי: חִכּוֹ מַמְתַקִּים.
אמר רבי לוי:
ראה לשון שנתן הקדוש ברוך הוא לבני אדם.
מה כתיב? וְהָרָשָׁע כִּי יָשׁוּב(יחזקאל יח, כא).
אמר הקדוש ברוך הוא: כׇּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ כצדקותיו אֲשֶׁר עָשָׂה חיה יִחְיֶה(יחזקאל יח, כב).
הוי: חִכּוֹ מַמְתַקִּים.
אמר ריש לקיש:
יש לך לשמוע גדולה מזו.
מה כתיב? וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ(יחזקאל לג, יט).
וחיה אין כתיב כאן, אלא עֲלֵיהֶם יִחְיֶה.
מהו עֲלֵיהֶם יִחְיֶה? שהקדוש ברוך הוא עושה אותם לו זכות, והוא חי בהם.
הוי: חִכּוֹ מַמְתַקִּים.
דבר אחר:
חִכּוֹ מַמְתַקִּים —
מלך בשר ודם, אם יש לו אוהב — הוא מחבבו;
ואם חלה אותו האוהב — יהא משלח ומבקרו;
ואם מחבבו ביותר — הוא הולך ומבקרו.
שמא אם יצא לאכסניאלאכסניא — לבית הארחה, לדרך, יכול שיצא המלך עמו?
אבל מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא היה אוהב ליעקב,
שנאמר: וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב(מלאכי א, ב);
ומתה דבורה — בא לבקרו;
וכשיצא לאכסניא — היה עמו, שנאמר: הִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ(בראשית כח, טו);
וכשחזר — היה עמו, שנאמר: וַיֹּאמֶר אלהים אֶל יַעֲקֹב וגו׳(בראשית לא, ג).
פתיחתא שנייה · ארץ ישראל ארץ החיים; יעקב שיצא ברשות וחזר ברשות
זָעַקְתִּי אֵלֶיךָ יְיָ אָמַרְתִּי אַתָּה מַחְסִי חֶלְקִי בְּאֶרֶץ הַחַיִּים(תהלים קמב, ו)
״אמר״, ״רבי״, ״החיים״, ״גרשוני״, ״יעקב״, ״היית״ — בכתב היד בקיצור. ״ארץ ישראל״ — בכתב היד ״ארץ־ישר׳״. ״כשיצאתי מבית אבי״ — כך בכתב היד (בובר: כשיצא מבית אביו). ״אתה מבקש רשות״ — בובר: ״רשות אתה מבקש״. ״הרי זכות רחל בידך״ — בובר מחק ״(זכות)״.
זה שאמר הכתוב:
זָעַקְתִּי אֵלֶיךָ יְיָ אָמַרְתִּי אַתָּה מַחְסִי חֶלְקִי בְּאֶרֶץ הַחַיִּים(תהלים קמב, ו).
מי אמר הפסוק הזה? דוד אמרו.
חֶלְקִי בְּאֶרֶץ הַחַיִּים — וקורא ארץ ישראל ארץ החיים.
למה?
אמר ריש לקיש בשם רבי אלעזר הקפר:
מפני שמתי ארץ ישראל חיים תחילה לימות המשיח — לפיכך הוא קורא אותה ארץ החיים.
אמר דוד: מתאוה אני לישב בתוכה, ואין שאול מניחני,
אלא כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם וגו׳(שמואל א כו, יט).
לפיכך זָעַקְתִּי אֵלֶיךָ יְיָ;
ועל ידי שעשיתי כך, נעשיתי מלך על ישראל.
דבר אחר:
זָעַקְתִּי אֵלֶיךָ יְיָ — מדבר ביעקב.
כשיצאתי מבית אבי, מהו אומר? אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי(בראשית כח, כ).
תלה עיניו להקדוש ברוך הוא, אמר: אַתָּה מַחְסִי.
אמר לו: הִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וגו׳(בראשית כח, טו).
חֶלְקִי בְּאֶרֶץ הַחַיִּים — שהיה יעקב מקוה לחזור לארץ ישראל.
אמר יעקב: ברשות יצאתי — אם איני נוטל רשות, איני חוזר.
אמר הקדוש ברוך הוא: אתה מבקש רשות? הרשות בידך:
שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ(בראשית לא, ג).
כלום באתה אלא בשביל השבטים? הרי הם בידך.
דבר אחר:
כלום באתה אלא בשביל רחל? הרי זכות רחל בידך.
דבר אחר:
כלום היית ממתין אלא עד שיולד שיטנושיטנו — שטנו, הצר לו של עשו? הרי נולד.
חלק ג
למעלה מן העניין
פתיחתא · למעלה מן העניין · ״ויאמר יי אל יעקב שוב״ · יעקב ביקש רשות כשנולד יוסף; לבן שניחש, המקלות, ועושרו של יעקב בצאן
״ואלכה״, ״אומר״, ״יאמר״, ״ליעקב״ — בכתב היד בקיצור. בראש הפסקה השנייה כתב הסופר ״א׳ר ברכיה. לבן נחש ויעקב לא היה יודע. ומה איכפת לו״ ומחקו, וכתבו אחר ״נחשתי״; ואחר ״באותו היום״ כתב ״ואמ׳ הא״ ומחקו. ״שומא שהיא למזל״ — בובר: ״שימא שהוא למזל״. ״כיון שנתעכב״ — לפניו בכתב היד ״שעש״, ומאגרים מחקוהו. ״רבן שמעון בן גמליאל״ — בכתב היד ״רשב׳ג״. ״בשניהם״ — כך בכתב היד (בובר: בשיניהם). ״ויאמר להם רואה אני״ — כך בכתב היד (במסורה: ויאמר להן ראה אנכי). ״כתפין״ — בכתב היד ״כתיפין״, והסופר מחק את היו״ד. ״ולא היה לו צאן שהיה אומר כסף וזהב״ — כך בכתב היד (בובר: ״ולא היה לו אלא צאן, שהוא אומר כסף וזהב״). ״מאה ועשרים ריבוא״ — בכתב היד ״ק׳כ בוא״, ומאגרים השלימו ״רי״; ״והם ששים ריבוא… הרי מאה ועשרים ריבוא״ — בגליון כתב היד (״ס׳… ק׳כ״; ״וכן״ — הנו״ן מסופקת). ״שלש מאות ותשעה״ — בכתב היד ״וט׳״. ״רבי תנחומא״ — בכתב היד ״תנחומ׳״. ״מיניין קבז״ר״ — כך בכתב היד (בובר: ״מנין ק׳ ב׳ ז׳ ר׳״): ק׳ ב׳ ז׳ ר׳ עולים שלש מאות ותשעה. ״כך אני פורץ לפני בניך״ — כך בכתב היד (בובר: לבני בניך). בנוסח בובר הושלמו פסוקים: ״ויאמר יעקב אל לבן שלחני וגו׳״, ״וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה״, ״לאמר לקח יעקב את כל אשר לאבינו ומאשר לאבינו לקח את כל הכבוד הזה״.
מקבילות: בראשית רבה עד, ג — ״בשלשה דברים אני משבח את בני המזרח: שאינן מושכין ואוכלין אלא חותכין, ואינן נושקין בפה אלא ביד, ואינן נוטלין עיצה אלא בשדה״ (בשם רבן שמעון בן גמליאל); בראשית רבה עג, ח — ״כיוון שנולד — סטנו שלעשו: ויאמר יעקב אל לבן שלחני״.
מה כתיב למעלה מן העניין? וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף(בראשית ל, כה).
ואם אין אתה מבקש לשלחני — שלא ברשותך אני הולך לי.
אמר לו לבן: בכל הבנים שהולדת לא אמרת לי שַׁלְּחֵנִי, אלא ביוסף?
אמר לו: שהוא יפרע מעשו הרשע;
שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן(בראשית ל, כז) —
באותו היום, על רגליו של יעקב, מצא שומאשומא — סימן בבשר, כתם שהיא למזל;
לכך הוא אומר: נִחַשְׁתִּי.
אמר רבי ברכיה:
לבן נחש, ויעקב לא היה יודע.
ומה איכפת לו? וַיְבָרְכֵנִי יְיָ בִּגְלָלֶךָ.
אמר לו לבן: נׇקְבָה שְׂכָרְךָ(בראשית ל, כח).
אמר לו: אתה נוטל הנקודים, ואני נוטל הברודיםהברודים — המנומרים, בעלי הכתמים, מכל מה שהן מולידות.
וְיַעֲקֹב רֹועֶה אֶת צֹאן לָבָן הַנּוֹתָרֹות(בראשית ל, לו).
מהו הַנּוֹתָרֹות?
אמר ריש לקיש:
הזקינות, העקרות, החולות.
מה כתיב? וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה(בראשית ל, לז).
אמר רבי הושעיא:
היה צר צורה, וכשם שהיה צר — כך היו מולידות;
לא היה חסר אלא ליתן להם נשמה.
הולידו ונתברכו לפניו — חזר בו לבן.
מנין? שכך אמר יעקב: וְהֶחֱלִיף אֶת מַשְׂכֻּורְתִּי וגו׳(בראשית לא, ז).
מה עשה יעקב? כיון שנתעכב עליו, שלח אחר בני ביתו,
שנאמר: וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא וגו׳(בראשית לא, ד).
למה לא בתוך ביתו?
אמר רבן שמעון בן גמליאל:
בשלשה דברים אוהב אני את בני המזרח:
שאין נושכין בשר בשניהם — אלא בסכין חותכין;
וכשהוא נושק את חבירו — אינו נושקו בפיו, אלא בידו;
וכשמבקש ליטול עיצה — אינו נוטל בבית, אלא בשדה.
לכך נאמר: וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וגו׳ — למקום מרווח.
וַיֹּאמֶר(בראשית לא, ה) להם רואה אני אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן וגו׳,
וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן וגו׳(בראשית לא, ו),
וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וגו׳,
אִם כֹּה יֹאמַר וגו׳(בראשית לא, ח).
אמר רבי ברכיה:
אם כה אמר אין כתיב כאן, אלא אִם כֹּה יֹאמַר —
והמלאך היה אומר ליעקב: אם יאמר לבן כך — חייך, כשם שאתה רוצה כך אני עשה לך.
וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן וגו׳(בראשית לא, א).
מהו לָקַח יַעֲקֹב?
אמר רבי הושעיא:
שנעשו מלאכי השרת כתפיןכתפין — סבלים, נושאי משא ליעקב.
לָקַח יַעֲקֹב אֵת כׇּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ.
מהו הַכָּבֹוד?
אמר רבי סימון:
כסף וזהב.
וכסף וזהב היה לו ללבן? ולא היה לו צאן, שהיה אומר כסף וזהב?
אלא צאנו של אבינו יעקב משונה היה מצאנו של לבן.
ויהי לו מקנה הרבה אין כתיב כאן, אלא וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת(בראשית ל, מג) — שהיו פרות ורבות;
והיו אומות העולם באין ונותנין ליעקב כסף וזהב בשביל צאנו.
אמר רבי סימון:
אין כבוד אלא כסף וזהב,
שנאמר: בֹּוזּוּ כֶסֶף בֹּוזּוּ זָהָב(נחום ב, י).
כמה צאן היה לו?
אמר רבי תנחומא בר אבא:
מאה ועשרים ריבוא היה,
שנאמר: וַיִּפְרֹוץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד.
ונאמר במצרים מְאֹד(שמות א, כ): וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד —
והם ששים ריבוא;
וכן נאמר: מְאֹד מְאֹד — הרי מאה ועשרים ריבוא.
וכמה כלבים של צאן היו לו?
אמר רבי אבא בר כהנא:
שלש מאות ותשעה.
אמר רבי תנחומא:
מיניין קבז״ר — הרי החשבון.
וַיִּפְרֹוץ הָאִישׁ —
מהו וַיִּפְרֹץ? שפרץ לו הקדוש ברוך הוא גדירוגדירו — גדרו של עולם, ואמר:
כך אני פורץ לפני בניך לעולם הבא,
שנאמר: עָלָה הַפֹּורֵץ לִפְנֵיהֶם(מיכה ב, יג).
על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154, ובראש סימן כב כתב יד וטיקן 34; השלמות קצרות — מהדורת בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| כב | תנוול | לא תגזל |
| כב | עצמכם | עצמוכם |
| כב | מהו | אלא |
| כד | רי | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא בובר | כ״י אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154 (טקסט מאגרים), ובסימן כב עד ״הוי חכו ממתקים״ הראשון — כ״י וטיקן, הספרייה האפוסטולית 34, יד ראשונה (טקסט מאגרים) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא בובר | כ״י אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154 (טקסט מאגרים); השלמה קצרה (סימן ג) — מהדורת בובר (קובץ פרויקט השו״ת) |
| תנחומא בובר | כ״י אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154 (טקסט מאגרים) |
| תנחומא בובר | כ״י אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154 (טקסט מאגרים); השלמה קצרה (סימן טז) — מהדורת בובר (קובץ פרויקט השו״ת) |
| תנחומא בובר | כ״י אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154 (טקסט מאגרים), ובסימן כב עד ״הוי חכו ממתקים״ הראשון — כ״י וטיקן, הספרייה האפוסטולית 34, יד ראשונה (טקסט מאגרים) |