איבעיא להואיבעיא להו — נשאלה להם (שאלה): הספידאהספידא — ההספד — יקרא דחיי הוייקרא דחיי הוי — כבוד החיים הוא, או יקרא דשכבי הוייקרא דשכבי הוי — כבוד המתים הוא?

למאי נפקא מינהלמאי נפקא מינה — לאיזה דבר יש הבדל (בין שני הצדדים)?? דאמר: לא תספדוה לההוא גבראלא תספדוה לההוא גברא — אל תספדו את האיש ההוא (אותי); אי נמיאי נמי — או גם, לאפוקי מיורשיןלאפוקי מיורשין — להוציא (את הוצאות ההספד) מן היורשים.

רש״י א״נ לאפוקי מיורשין — על כרחן שכר הספדנין אי יקרא דשכבי כי אמר לא תספדוהו צייתינן ליה ואי לא אמר ואמרי יורשין לא ניחא לן כפינן להו ואי יקרא דחיי הוא לדידיה לא צייתינן ליורשין צייתינן.

תא שמעתא שמע — בוא ושמע:

וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּוד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּותָהּ(בראשית כג, ב) —

ואי אמרת משום יקרא דחיי הואואי אמרת משום יקרא דחיי הוא — ואם תאמר שמפני כבוד החיים הוא, משום יקרא דאברהם משהו לה לשרהמשום יקרא דאברהם משהו לה לשרה — וכי מפני כבודו של אברהם משהים את (קבורת) שרה??

רש״י משהו לה לשרה — עד שבא אברהם מבית עקידת יצחק דמדכתיב ויבא אברהם מכלל דההיא שעתא לא הוה התם.

שרה גופה ניחא להשרה גופה ניחא לה — שרה עצמה נוח לה, כי היכי דמייקר בה אברהםכי היכי דמייקר בה אברהם — כדי שיתכבד בה אברהם.

תא שמע:

וְסָפְדוּ לוֹ כׇל יִשְׂרָאֵל וְקָבְרוּ אֹותוֹ(מלכים א יד, יג) —

ואי אמרת משום יקרא דחיי הוא, הנך בני יקרא נינהוהנך בני יקרא נינהו — וכי אלה (בית ירבעם) בני כבוד הם??

רש״י הנך בני יקרא נינהו — בתמיה והלא כל בית ירבעם הנותרים רשעים היו.

ניחא להו לצדיקיא דמייקרי בהו אינשיניחא להו לצדיקיא דמייקרי בהו אינשי — נוח להם לצדיקים שיתכבדו בהם בני אדם.

תא שמע:

לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ(ירמיה טז, ד) —

רש״י ולא יקברו — ואי יקרא דחיי הוא והלא הנותרים יש בהן צדיקים.

לא ניחא לצדיקיא דמייקרי ברשיעייאלא ניחא לצדיקיא דמייקרי ברשיעייא — לא נוח לצדיקים שיתכבדו ברשעים.

תא שמע:

בְּשָׁלוֹם תָּמוּת ובמשרפות אֲבוֹתֶיךָ הַמְּלָכִים הָרִאשֹׁונִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ כֵּן יִשְׂרְפוּ לָךְ וְהוֹי אָדוֹן יִסְפְּדוּ לָךְ(ירמיה לד, ה) —

רש״י והוי אדון יספדו לך — לצדקיהו נאמר.

ואי אמרת משום יקרא דחיי הוא, מאי נפקא ליה מיניהנפקא ליה מיניה — יוצא לו (לצדקיהו) מזה?

הכי קאמרהכי קאמר — כך אמר ליה: לייקרו ביך ישראללייקרו ביך ישראל — יתכבדו בך ישראל, כי היכי דמתייקרי באבהתךדמתייקרי באבהתך — שמתכבדים באבותיך.

תא שמע:

נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס(תהלים טו, ד) —

רש״י נבזה בעיניו נמאס — בתהלים (כד) כתיב מי יעלה בהר יי נקי כפים ובר לבב וגו׳ וקחשיב נמי הא.

זה חזקיהו מלך יהודה, שגירר עצמות אביו על מטה של חבלים.

רש״י על מטה של חבלים — דרך בזיון מפני שהיה אביו רשע וביזהו לעיני כל כדי שיתייסרו האחרים ולכבוד עצמו לא חש ומפני כבוד אב נמי ליכא למיחש דנשיא בעמך כתיב (שמות כב) בעושה מעשה עמך נבזה בעיניו הוא עצמו נתבזה ונמאס בפני עצמו שלא חש לכבודו במקום קידוש יי ואי אמרת כבוד שעושין למת אינו שלו אלא של חיים מ״ט עביד הכי למה ביזה את החיים.

ואי משום יקרא דחיי הוא, מאי טעמא?

כי היכי דתיהוי ליה כפרה לאבוהדתיהוי ליה כפרה לאבוה — שתהיה כפרה לאביו.

ומשום כפרה דאבוה משהו ליה ליקראומשום כפרה דאבוה משהו ליה ליקרא — וכי מפני כפרת אביו מוותרים על כבודם (של ישראל)? דישראל (כ״י מינכן 95: דכולהו ישר׳)?

ישראל גופייהו ניחא להו דמיחלי יקרייהו לגביהישראל גופייהו ניחא להו דמיחלי יקרייהו לגביה — ישראל עצמם נוח להם למחול על כבודם בשבילו.

תא שמע: אמר להן (כ״י מינכן 95: ר׳): אל תספדוני בעיירות.

רש״י אל תספדוני בעיירות — רבינו הקדוש צוה את בניו בכתובות (דף קג.) בהנושא אל תספדוני כשתוליכו את ארוני למקום קבורתי דהוא מת בציפורי וקבורתו בבית שערים אל תספדוני בעיירות קטנות שתעברו עליהן אלא בכרכים גדולים דאיכא אינשי טובא ומיכנפי מעיירות נמי להתם.

ואי אמרת יקרא דחיי, מאי נפקא ליה מינה?

קסברקסבר — סבור היה: ליתייקרו ביה ישראל טפיליתייקרו ביה ישראל טפי — יתכבדו בו ישראל יותר.

תא שמע: הלינו לכבודו, להביא לו ארון ותכריכין — אינו עובר עליו.

מאי לאומאי לאו — האם לא (פירושו) לכבודו של מת? לא, לכבודו של חי.

רש״י מאי לאו לכבודו של מת — אלמא יקרא דעבדי ליה דיליה הוא.

ומשום כבודו של חי מבית ליה למתמבית ליה למת — מלינים את המת??

רש״י ומבית ליה למת — תרגומו של מלין.

איןאין — כן; כי אמר רחמנאכי אמר רחמנא — כאשר אמרה התורה: לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ(דברים כא, כג) — דומיא דתלוי, דאית ביה בזיוןדומיא דתלוי, דאית ביה בזיון — כעין התלוי, שיש בו בזיון; אבל הכא, כיון דלית ביה בזיוןאבל הכא, כיון דלית ביה בזיון — אבל כאן, כיון שאין בו בזיון — לא.

רש״י כי אמר רחמנא לא תלין — ורבינן נמי שאר כל המתים היינו כי משהו ליה לדחוייה בעלמא דלא איכפת ליה ביה דהיינו בזיון ודומיא דתלוי אבל האי דליתייקרו ביה קרוביו לאו בזיון הוא לדידיה.

תא שמע: הלינו לכבודו, לשמע עליו עיירות, להביא לו מקוננות, להביא לו ארון ותכריכין — אינו עובר עליו, שכל העושה אינו אלא לכבודו של מת!

רש״י לשמע — כמו וישמע שאול (שמואל א ט״ו:ד׳) לשון אסיפה להספידו.

הכי קאמר: כל העושה לכבודו של חי — אין בו בזיון למת.

תא שמע:

רבי נתן אומר:

סימן יפה למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה: מת שלא נספד ולא נקבר, או שחיה גוררתו, או שהיו גשמים מזלפין על מטתו — זהו סימן יפה למת.

שמע מינהשמע מינה — למד מכאן: יקרא דשכבי הוא.

רש״י ש״מ יקרא דשכבי הוא — דאי לאו יקרא דשכבי אמאי מיכפר בבזיוניה.

שמע מינה.

רש״י סימן יפה למת — כשנפרעין ממנו בעולם הזה לאחר מיתה דיש לו כפרה בכך.

לִסְפֹּוד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּותָהּ(בראשית כג, ב).

האי מאן דשכיב ליה שכבאהאי מאן דשכיב ליה שכבא — מי שמת לו מת — חייב למספדיהלמספדיה — לספדו, ולמבכייהולמבכייה — ולבכותו, ולמקבריהולמקבריה — ולקברו;

דהכי אשכחנאדהכי אשכחנא — שכך מצינו באברהם:

בעידנא דשכיבאבעידנא דשכיבא — בשעה שמתה שרה — בכייה, וספדה, וקברהבכייה, וספדה, וקברה — בכה אותה, וספד לה, וקבר אותה,

שנאמר: וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּוד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּותָהּ.

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה(בראשית כג, א).

יוֹדֵעַ יְיָ יְמֵי תְמִימִים וגו׳(תהלים לז, יח) —

כשם שהן תמימין, כך שניהם תמות:

בת עשרים — כבת שבע שנים לנואילנואי — לנוי, ליופי;

בת מאה — כבת עשרים שנה לחטא.

דבר אחר:

יוֹדֵעַ יְיָ יְמֵי תְמִימִים — זו שרה (בראשית רבה (וילנא): שהיתה תמימה במעשיה; אמר רבי יוחנן: כהדא עגלתא תמימה);

וְנַחֲלָתָם לְעוֹלָם תִּהְיֶה —

וַיִּהְיוּ חיי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים. (בראשית רבה (וילנא): מה צורך לומר ״שני חיי שרה״ באחרונה? לומר לך שחביב חייהם של צדיקים לפני המקום בעולם הזה ולעולם הבא.)

וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וגו׳(קהלת א, ה).

אמר רבי אבא בר כהנא:

וכי אין אנו יודעים שזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ?

אלא קודם עד שלא ישקיע הקדוש ברוך הוא שימשו שלצדיק — הוא מזריח שמשו שלצדיק אחר.

יום שמת רבי עקיבה — נולד רבינו,

וקראו עליו: וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ.

יום שמת רבינו — נולד רב אדא בר אחווא,

וקראו עליו: וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ.

יום שמת רבי אדא בר אחווא — נולד רבי אבון,

וקראו עליו: וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ.

יום שמת רבי אבון — נולד אבא הושעיה איש טירייה,

וקראו עליו: וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ.

יום שמת אבא הושעיה איש טרייה — נולד הושעיה בריהבריה — בנו,

וקראו עליו: וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ.

וקודם עד שלא השקיע הקדוש ברוך הוא שימשו שלמשה — הזריח שימשו שליהושע:

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ(במדבר כז, יח).

קודם עד שלא השקיע הקדוש ברוך הוא שמשו שליהושע — הזריח שמשו שלעתניאל בן קנז.

קודם שהשקיע שימשו שלעלי — הזריח הקדוש ברוך הוא שמשו שלשמואל:

וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה וגו׳(שמואל א ג, ג).

אמר רבי יוחנן: כהדה עגלתה תמימתהכהדה עגלתה תמימתה — כעגלה התמימה הזאת.

וקודם עד שלא השקיע הקדוש ברוך הוא שמשה שלשרה — הזריח שמשה שלרבקה:

כתחילה — הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה וגו׳(בראשית כב, כ),

ואחרכך — שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה וגו׳(בראשית כג, א).

וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ(קהלת א, ה).

רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא:

וכי אין אנו יודעין שזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ?

אלא מהו כן?

קודם עד שלא ישקיע הקדוש ברוך הוא שמשו של צדיק זה, הוא מזריח שמשו של צדיק אחר.

יום שמת רבי עקיבא — נולד רבינו;

וקראו עליו הפסוק הזה: וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ.

יום שמת רבינו — נולד רב אדא בר אהבה;

וקראו עליו: וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ.

יום שמת רב אדא בר אהבה — נולד רב המנונא;

וקראו עליו: וְזָרַח וכו׳.

יום שמת רב המנונא — נולד רבי אבין בריהבריה — בנו;

וקראו עליו: וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ.

יום שמת רבי אבין — נולד אבא הושעיא איש טריא;

וקראו עליו: וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ.

יום שמת אבא הושעיא איש טריא — נולד רב הושעיא בריה;

וקראו עליו: וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ.

קודם עד שלא השקיע הקדוש ברוך הוא שמשה של שרה, הזריח שמשה של רבקה.

הדא הוא דכתיב:

וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה(בראשית כב, כג),

ואחר כן וַתָּמׇת שָׂרָה(בראשית כג, ב),

וכתוב: וַיְבִיאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ(בראשית כד, סז).

קודם עד שלא השקיע שמשו של משה רבינו, הזריח שמשו של יהושע בן נון.

קודם שלא השקיע שמשו של יהושע, הזריח שמשו של עתניאל בן קנז — והוא יעבץ.

וכן כלם, בכל דור ודור.

וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל יְיָ וגו׳(שמואל א ג, ג).

עד שלא ישקיע הקדוש ברוך הוא שמשו של צדיק — הוא מזריח שמשו של צדיק אחר.

יום שמת רבי עקיבה — נולד רבינו הקדוש,

וקראו עליו: וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ(קהלת א, ה).

יום שמת רבינו הקדוש — נולד רב אדא בר אהבה,

וקראו עליו: וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ.

יום שמת רב אדא בר אהבה — נולד רב המנונא,

וקראו עליו: וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ.

יום שמת רב המנונא — נולד רבי אבין,

וקראו עליו: וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ.

יום שמת רבי אבין — נולד אבא הושעיה איש טירייה,

וקראו עליו: וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ.

יום שמת אבא הושעיה איש טירייא — נולד רבי הושעיה בריהבריה — בנו,

וקראו עליו: וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ.

קודם שלא ישקיע הקדוש ברוך הוא שמשה של שרה — הזריח שמשה של רבקה,

שנאמר: וַיְבִיאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ(בראשית כד, סז).

קודם שלא ישקיע הקדוש ברוך הוא שמשו של משה — הזריח שמשו של יהושע:

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן(במדבר כז, יח).

קודם עד שלא ישקיע הקדוש ברוך הוא שמשו של יהושע — הזריח שמשו של עתניאל בן קנז:

וַיִּלְכְּדָהּ עׇתְנִיאֵל בֶּן קְנַז וגו׳(יהושע טו, יז).

קודם עד שלא ישקיע הקדוש ברוך הוא שמשו של עלי — הזריח שמשו של שמואל:

וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל יְיָ וגו׳.

וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ(קהלת א, ה).

אמר רבי אבא בר כהנא:

וכי אין אנו יודעין, משזרח השמש — בא השמש?

אלא עד שלא השקיע שמשו של צדיק זה — זרח שמש של צדיק אחר.

יום שמת רבי עקיבא — נולד רבינו הקדוש,

וקראו עליו: וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ.

יום שמת רבי אדא בר אהבה — נולד רב המנונא,

וקראו עליו: וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ.

יום שמת רב המנונא — נולד רבי אבין,

וקראו עליו: וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ.

יום שמת רבי אבין — נולד אבא הושעיא איש טריא,

וקראו עליו: וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ.

יום שמת אבא הושעיא — נולד רב הושעיא בריהבריה — בנו,

וקראו עליו: וּבָא הַשָּׁמֶשׁ.

עד שלא הגיע שמשה של שרה — הזריח שמשה של רבקה,

שנאמר: וַיְבִיאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה וגו׳(בראשית כד, סז).

עד שלא השקיע שמשו של משה — הזריח שמשו של יהושע.

עד שלא שקעה שמשו של יהושע — זרחה שמשו של עתניאל.

עד שלא שקעה שמשו של עתניאל — זרחה שמשו של עלי.

עד שלא שקעה שמשו של עלי — זרחה שמשו של שמואל,

שנאמר: וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה וּשְׁמוּאֵל שֹׁוכֵב בְּהֵיכַל יְיָ וגו׳(שמואל א ג, ג).

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה(בראשית כג, א).

זה שאמר הכתוב:

נֹוטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ וְיֹוצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ(זכריה יב, א).

למה נֹוטֶה שָׁמַיִם וְיֹוסֵד אָרֶץ? מפני שיֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ —

ללמדך שאין העולם נברא אלא בעבור האדם.

וכשם ששם קץ לעמידת שמים וארץ,

שנאמר: כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה(ישעיה נא, ו) —

כך כשהוא יוצר רוח אדם בקרבו, יוצר לו ימיו ושנותיו.

וכן דוד אומר (בתי מדרשות: אמר דוד):

גׇּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ וְעַל סִפְרְךָ כֻּולָּם יִכָּתֵבוּ יָמִים יֻוצָּרוּ(תהלים קלט, טז).

מאי יָמִים יֻוצָּרוּ?

אמר דוד:

גׇּלְמִי וצורתו (בתי מדרשות: וצורתי) טרם הבראו רָאוּ עֵינֶיךָ;

ולא אני לבדי, אלא כל בני אדם — עַל סִפְרְךָ כֻּולָּם יִכָּתֵבוּ, שנבראו ושעתידין להבראות.

יָמִים יֻוצָּרוּ — לאדם,

ולא ישלוט באחד מהם, ולא יוכל להוסיף על אחד בהם (בתי מדרשות: מהם).

שבשעה שהוא נותן רוח באדם, אומר לו: כך וכך יהיו מספר ימיך;

ואם תעשה הישר והטוב בעיני — אוסיף על ימיך,

שנאמר: יִרְאַת יְיָ תּוֹסִיף יָמִים(משלי י, כז);

ואם תעשה הרע בעיני — אקצר את ימיך,

שנאמר: וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה.

וכן מצינו שנמנו שנותיהם של צדיקים, להודיעך (בתי מדרשות: להודיען) זמנן שקבע להן (בתי מדרשות: להם) הקדוש ברוך הוא לימי חייהם.

וכן הוא אומר בשרה:

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה וגו׳.

מאדם עד המבול — אלף ושש מאות וחמשים ושש שנים. וזה פרטן:

אדם — מאה ושלשים; שת — מאה וחמש; אנוש — תשעים;

קינן — שבעים; מהללאל — ששים וחמש; ירד — מאה וששים ושתים;

חנוך — ששים וחמש; מתושלח — מאה ושמונים ושבע; למך — מאה ושמונים ושתים;

וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וגו׳(בראשית ז, ו).

חנוך קבר את אדם, וחיה אחריו חמשים ושבע שנה.

מתושלח מיצה ימיומיצה ימיו — השלים את שנותיו עד המבול.

מן המבול עד הפלגה — שלש מאות וארבעים שנה; נמצא נח חיה אחר הפלגה עשר שנים.

אבינו אברהם היה בפלגה בן ארבעים ושמונה שנה.

אמר רבי יוסי:

נביא גדול היה עבר, שקרא שם בנו פלג ברוח הקודש,

שנאמר: כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ וגו׳(בראשית י, כה).

אם בתחלת ימיו — והלא יקטן אחיו היה קטן ממנו, והוליד שלש עשרה משפחות ונתפלגו!

ואם באמצע ימיו — והלא לא בא לסתום אלא לפרשלא בא לסתום אלא לפרש — לא בא הכתוב לומר דבר סתום, אלא לפרש!

הא אינו אומר כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ אלא בסוף ימיו.

אברהם אבינו היה בשעה שנדבר עמו בין הבתרים בן שבעים שנה,

שנאמר: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וגו׳(שמות יב, מא).

לאחר שנדבר עמו — ירד לחרן ועשה שם חמש שנים,

שנאמר: וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן(בראשית יב, ד).

נמצא מן הפלגה ועד שיצא אברהם אבינו מחרן — עשרים ושבע שנים הן.

הן שתים עשרה שנה עבדו את כדרלעמר, ושלש עשרה שנה מרדו, ובארבע עשרה שנה בא כדרלעמר.

אותה השנה שיצא בה אבינו אברהם מחרן — היא היתה שנת הרעב.

וירד למצרים ועשה שם שלשה חדשים; ועלה ובא וישב באלני ממרא אשר בחברון — והיא השנה שכבש בה את המלכים.

ועשה שם עשר שנים עד שלא נשא את הגר,

שנאמר: וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וגו׳(בראשית טז, ג),

וכתיב: וְאַבְרָם בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּלֶדֶת הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל(בראשית טז, טז).

נמצא ישמעאל גדול מיצחק ארבע עשרה שנה.

נמצא מן הפלגה ועד שנולד אבינו יצחק — חמשים ושתים שנה.

ישיבתה של סדם — חמשים ואחת שנה; מהן שלוה והשקט היה לה ולבנותיה עשרים ושש שנה.

ומן המבול ועד שנולד יצחק — שלש מאות ותשעים ושתים שנה. וזה פרטן:

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל(בראשית יא, י);

ארפכשד — שלשים וחמש; שלח — שלשים; עבר — שלשים וארבע;

פלג — שלשים; רעו — שלשים ושתים; שרוג — שלשים;

נחור — עשרים ותשע; תרח — שבעים;

וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ(בראשית כא, ה).

אבינו יצחק היה כשנעקד על המזבח בן שלשים ושבע שנה.

וַיָּגׇר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים(בראשית כא, לד) —

הימים הללו מרובים על חברון: שהיו עשרים וחמש שנה, והללו עשרים ושש שנה.

בו בפרק נולדה רבקה; נמצא אבינו יצחק נשא את רבקה בת שלש שנה.

אבינו אברהם קבר את תרח אביו לפני מיתתה של שרה שתי שנים.

יעקב שימש את אבינו אברהם חמש עשרה שנה, ואת שם חמשים שנה.

נמצאת אומר:

אבינו יעקב שמש את שם חמשים שנה,

ושם שמש את מתושלח תשעים ושמונה שנה,

ומתושלח שמש את אדם הראשון מאתים וארבעים ושלש שנה —

נמצאת אומר: ארבעה מתוך עשרים ושנים דורות.

ושבעה בני אדם שקפלו את העולםשקפלו את העולם — שכרכו (הקיפו) בחייהם את כל תולדות העולם כולו, ואלו הן:

אדם הראשון, ומתושלח, ושם, ויעקב, ועמרם, ואחיה השילוני, ואליהו —

ועדיין הוא קיים.

אבינו יעקב היה בשעה שנתברך בן ששים ושלש שנה,

בו בפרק מת ישמעאל,

שנאמר: וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ יִצְחָק וגו׳(בראשית כח, ו),

וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וגו׳(בראשית כח, ז),

וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת וגו׳(בראשית כח, ח),

וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וגו׳(בראשית כח, ט).

שאין תלמוד לומר אֲחוֹת נְבָיוֹת;

ומה תלמוד לומר אֲחוֹת נְבָיוֹת?

מלמד שקדשה ישמעאל ומת, והשיאה לעשו נביות אחיה.

עשה אבינו יעקב בארץ ישראל ארבע עשרה שנה מוטמן, ומשמש את עבר;

ועבר מת אחר ירידתו של יעקב אבינו לארם נהרים שתי שנים.

יצא משם, ובא לו לארם נהרים —

נמצא עומד על הבאר בן שבעים ושבע שנה.

ועשרים שנה עשה בבית לבן:

שבע — עד שלא נשא את האמהות,

ושבע — משנשא את האמהות,

ושש שנים — אחר שנולדו אחד עשר שבטים ודינה.

נמצאו כל השבטים נולדו בשבע שנים, חוץ מבנימן — כל אחד ואחד לשבעה חדשים.

יצא מארם נהרים, ובא לסכות, ועשה שם שמונה עשר חדשים,

שנאמר: וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וגו׳(בראשית לג, יז).

יצא מסכות, ובא לבית אל, ועשה שם ששה חדשים, מקריב למקום.

יצא משם, ונולד לו בנימן, ומתה רחל;

ובו בפרק מתה רבקה ודברה.

נמצאת רחל מתה בת שלשים ושש שנה,

ולאה לא עברה על ארבעים וארבע שנה;

נמצאו רחל ולאה נשאו בנות עשרים ושתים עשרים ושתים — שהיו תאומות.

בא לו אצל יצחק אביו ארצה כנען, ושימשו עשרים ושתים שנה;

ויוסף שימשו תשע שנים:

אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה(בראשית לז, ב).

ובו בפרק מתה לאה.

ירד יוסף למצרים, ועשה בבית פוטיפר שנים עשר חדשים,

שנאמר: וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ וגו׳(בראשית לט, ה) —

בַּבַּיִת — מפני החמה, וּבַשָּׂדֶה — מפני הצינה.

ועשה בבית האסורים שתים עשרה שנה:

עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ וגו׳(תהלים קה, יח),

עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ וגו׳(תהלים קה, יט).

בשנת שלשים שנה יצא מבית האסורים,

שנאמר: וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעׇמְדוֹ וגו׳(בראשית מא, מו).

בו בפרק מת יצחק.

ושבע שני השבע, ושתים שני רעב —

נמצא יוסף כשירדו אבותינו למצרים בן שלשים ותשע שנה,

ולוי בן ארבעים וארבע שנה.

נמצא שפירש יוסף מיעקב אביו, שלא שימשו עשרים ושתים שנה.

בתוך אלו השנים נשא יהודה את בת שוע,

שנאמר: וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה וגו׳(בראשית לח, א),

וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה וגו׳(בראשית לח, ב).

שנה אחת לעיבורו של ער;

הגדיל ער שבע שנים ונשא אשה — הרי שמונה.

שנה אחת לער,

שנה אחת לאונן שייבם,

שנה אחת לשְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ(בראשית לח, יא),

שנה אחת לוַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַתָּמׇת בַּת שׁוּעַ(בראשית לח, יב),

שנה אחת לעיבורו של פרץ;

הגדיל פרץ שבע שנים ונשא אשה — הרי שמונה עשרה.

שנה אחת לחצרון,

שנה אחת לחמול;

וחצרון וחמול ירדו עמו למצרים.

כיוצא בו אתה אומר: וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט(בראשית יא, כז).

כמה גדול אברהם משרה? עשר שנים,

שנאמר: וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד(בראשית יז, יז).

כמה אברהם גדול מנחור? שנה.

כמה נחור גדול מהרן? שנה.

הגדיל הרן שש שנים ונשא אשה — הרי שמונה:

שנה אחת ללוט,

שנה אחת ליסכה — שהיא שרה.

ולמה נקרא שמה יסכה? שהכל סוכין בהסוכין בה — מסתכלים בה (ביופיה),

שנאמר: וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה(בראשית יב, טו).

דבר אחר:

יסכה — שהיתה סוכה בנבואה,

שנאמר: כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה וגו׳(בראשית כא, יב).

אבינו אברהם היה בשעה שמל בן תשעים ותשע שנה,

שנאמר: וְאַבְרָהָם בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ וגו׳(בראשית יז, כד);

ומת בן מאה שבעים וחמש שנים.

ושרה מתה בת מאה עשרים ושבע שנה,

שנאמר: וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה וגו׳(בראשית כג, א).

יצחק מת בן מאה ושמונים שנה,

ויעקב מת בן מאה ארבעים ושבע שנה,

שנאמר: וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו וגו׳(בראשית מז, כח).

רבי עקיבה היה יושב ודורש, והציבור מתנמנם.

בקש לעוררן:

מה ראת אסתר שתימלוך על מאה ועשרים ושבע מדינה?

אלא תבא אסתר, שהיא בת בתה שלשרה, שחיית מאה ועשרים ושבע שנה —

ותמלך על מאה ועשרים ושבע מדינה.

קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת וגו׳(במדבר ז, עט).

רבי יודן אמר:

כנגד האבות והאמהות הקריב נשיא נפתלי.

למה כן?

לפי שנפתלי כבד את אביו יותר מדאי:

שהיה אביו שולחו לכל מקום שירצה, והיה זריז במשלחתו, ונמצא קורת רוח ממנו, והיו אמריו נעימים עליו.

ולכך ברכו אביו באַיָּלָה שְׁלֻוחָה(בראשית מט, כא) — שהיה רץ במשלחתו כאיל;

ולכך ברכו באִמְרֵי שָׁפֶר — על שהיו אמרים שפרים עליו.

ולכך זכה נפתלי, שעשה הקדוש ברוך הוא נקמה בסיסרא על ידי ברק, שהיה מקדש נפתלי.

ולפי שנפתלי היה זהיר בכבוד אבותיו, לפיכך נשיא נפתלי למד מאבי אביו ואחז את דרכו, והקריב קרבנו על סדר אבותיו ואמותיו שלנפתלי.

הדא הוא דכתיב:

קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת וגו׳.

קַעֲרַת — כנגד שרה, שהיתה עקרת הבית, והיא היתה עיקר האמהות, שהיא ראשונה.

כֶּסֶף — שהיתה צדקת,

כמה דתימרכמה דתימר — כמו שאתה אומר: כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק(משלי י, כ).

אַחַת — שהיתה יחידה בדורה צדקת.

שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ — שהיתה מאה ושלשים שנה חסר קימעא,

שנאמר: וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים(בראשית כג, א).

מִזְרָק — זה אברהם, שנזרק מארצו ומבית אביו,

שנאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וגו׳(בראשית יב, א).

אֶחָד —

כמה דתימר: אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ וגו׳(יחזקאל לג, כד).

כֶּסֶף — שהיה צדיק, על שם כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק.

שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ —

בעת שכרת הקדוש ברוך הוא ברית עם אברהם בין בתרים, בן שבעים שנה היה;

לפי ששלשים שנה קודם שנולד יצחק נגזרה גזירה בין הבתרים — דברי רבי יוסי,

לקיים מה שנאמר: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וגו׳(שמות יב, מא).

שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים וגו׳ — שאברהם ושרה היו שקולים במעשים טובים,

שנאמר: וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וגו׳(בראשית יב, ה) —

מלמד שהיה אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת את הנשים.

כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב(במדבר ז, פ) — זה אברהם, שכפף את יצרו ועמד בעשר נסיונות שנסהו המקום.

מְלֵאָה קְטֹרֶת — שהיו מעשיו נעימים לפני המקום כריח הקטרת.

פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וגו׳(במדבר ז, פא) — כנגד הקרבנות שצוהו הקדוש ברוך הוא לעשות בעת שכרת עמו ברית בין הבתרים,

כמה דתימר: קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁולֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁולֶּשֶׁת וגו׳(בראשית טו, ט).

פַּר — כנגד עֶגְלָה;

אַיִל אֶחָד — כנגד אַיִל מְשֻׁולָּשׁ;

כֶּבֶשׂ אֶחָד — כנגד תֹור וְגוֹזָל, שהיו קרבן עני חילוף כבש שלקרבן עשיר,

שנאמר: וְאִם לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ דֵּי שֶׂה וגו׳(ויקרא ה, ז);

ולכך לא הקריב תור וגוזל — שאין עניות במקום עשירות.

שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת(במדבר ז, פב) — כנגד וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת.

וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם(במדבר ז, פג) — כנגד יצחק ורבקה, שהיו תמימים ובני מלכים.

אֵלִים חֲמִשָּׁה וגו׳ —

למה היו שלשה מינים, אלים ועתודים וכבשים? כנגד יעקב ורחל ולאה.

למה היו של חמשה חמשה? לפי שחשבונם עולה חמש עשרה — כנגד יעקב ולאה ורחל ושנים עשר שבטים;

לפי שלא נקראו האמהות אמהות — לכך לא נכנסו בחשבון.

זֶה קׇרְבַּן אֲחִירַע וגו׳ —

כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב על הסדר הזה שלאבות, התחיל מקלס את קרבנו:

זֶה קׇרְבַּן אֲחִירַע וגו׳.

מִשְׁפְּטֵי יְיָ אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו(תהלים יט, י).

אמר רבי יוסי:

אלף — בתחלת אותיות,

מים — באמצען,

תיו — בסופן.

אימתי הן נקראין אמת? כשאדם תחלה ואמצע וסוף בהן אחד.

לפיכך נמנו שנותיהן שלראשונים מסורגין:

וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב(בראשית מז, כח) — מפוזרין: שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה —

לומר לך: בן ארבעים כבן שבע, ובן שבע כבן מאה.

וכן הוא אומר: וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים(בראשית כג, א) —

לומר לך: בת עשרים כבת שבע, ובת שבע כבת מאה.

כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ(דברים יא, י) —

הרי זו נאמרה הפסא לישראל בשעה שיצאו ממצרים,

שהיו אומרים: שמא לא נכנס לארץ יפה כזו?

ואמר להן המקום: כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ —

מגיד שארץ כנען משובחת ממנה.

בשבח ארץ ישראל הכתוב מדבר, או בשבח ארץ מצרים?

תלמוד לומר: חֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה(במדבר יג, כב) לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם.

צוען מה היה? מקום מלכות שלהן,

כן הוא אומר: כִּי הָיוּ בְצֹעַן שָׂרָיו וגו׳(ישעיה ל, ד).

חברון מה היתה? פסולת לארץ ישראל,

שנאמר: מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן(בראשית לה, כז).

והרי דברים קל וחומר:

אם חברון, פסולת לארץ ישראל — הרי משובחת בשבח ארץ מצרים, שמשובחת מכל הארצות;

קל וחומר לשבחה שלישראל.

אם תאמר: לא מי שבנה זו בנה את זו?

שנאמר: וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם(בראשית י, ו) —

חם, לפי שבנה את זו בנה את זו.

איפשר שבנה את הכיעור ואחר כך בנה את הנאה?

אלא בנה את הנאה, ואחר כך בנה את הכיעור.

משל לאדם שבנה שתי טריקליןטריקלין — חדרי סעודה, אולמות, אחד כעור ואחד נאה.

אין בונה את הכיעור ואחר כך בונה את הנאה,

אלא בונה את הנאה ואחר כך בונה את הכיעור,

שפסולתו שלראשון מכניס בשיני.

הא לפי שהיתה חברון משובחת ממנה — היא נבנת תחילה.

וַתָּמׇת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע(בראשית כג, ב).

ארבעה שמות נקראו לה: אשכל, וממרא, וקרית ארבע, חברון.

ולמה היא קורא אותה אַרְבַּע?

שדרו בה ארבע צדיקים — ענר, אשכל, וממרא, ואברהם;

ושמלו בה ארבעה צדיקים — ענר, אשכל, וממרא, ואברהם;

ושנקבר בה ארבעה אבות — אדם הראשון, אברהם, יצחק ויעקב;

ושנקבר בה ארבע אמהות — חוה ושרה ורבקה ולאה;

על שם בעליה שהן ארבע — ענק ושלשת בניו.

אמר רבי עזריה:

שמשם יצא אבינו אברהם, ורדף ארבעה מלכים קוזמוס קרטוריןקוזמוס קרטורין — שליטי העולם;

שהיא עולה ביקנסריןביקנסרין — בגורל, בחלוקת הנחלה שלארבעה:

כתחילה ליהודה,

ואחרכך לכלב,

ואחרכך לכהנים,

ואחרכך ללוים;

שהיא אחד מארבעה מקומות מגוניםמקומות מגונים — מקומות גרועים (בטיב אדמתם) שבארץ ישראל.

ואילו הן?

רבי יצחק ורבנן:

רבי יצחק אמר: דור, ונפת דור, ותמנת סרח, וחברון.

רבנן אמרין: דנה, וקריית סנה, תמנת סרח, וחברון.

מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה(בראשית כג, ט) —

רש״י מערת המכפלה — משום דפליגי במשמעות לשון מכפלה נקט לה הכא משום דפליגי נמי בלישנא דמתניתין וכן באמרפל וכן במלך חדש.

רב ושמואל:

חד אמר: שני בתים זה לפנים מזה;

רש״י שני בתים — היו בה זה לפנים מזה:

וחד אמר: בית ועלייה על גביו.

רש״י בית ועליה — הוי כפולה בשתי תקרות אבל שני בתים לא שייך בהו לשון כפולה.

בשלמאבשלמא — מובן הדבר למאן דאמרלמאן דאמר — לדעת מי שאמר זה על גב זה — היינוהיינו — זהו (שנקראת) (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366, כ״י וטיקן 109: דכתיב) מכפלה;

אלא למאן דאמר שני בתים זה לפנים מזה, מאי מכפלהמאי מכפלה — מה (פירוש) ״מכפלה״??

שכפולה בזוגות.

רש״י שכפולה בזוגות — שנקברו כולן איש ואשתו דהיינו זוג זוג דכתיב שמה קברו את אברהם ואת שרה וגו׳ (בראשית מ״ט:ל״א).

מַמְרֵא קִרְיַת ארבע(בראשית לה, כז) —

אמר רבי יצחק:

קרית הארבע זוגות: אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה.

יוסף זכה וכו׳(משנה סוטה א, ט)

מאי שנא מעיקראמאי שנא מעיקרא — מה שונה בתחילה, דכתיב: וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּור אֶת אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כׇּל עַבְדֵי פַרְעֹה וגו׳(בראשית נ, ז), והדרוהדר — ואחר כך: וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו(בראשית נ, ח);

רש״י מאי שנא מעיקרא — דאקדמינהו למצרים מקמי אחי יוסף ומאי שנא לבסוף דכתיב הוא ואחיו והדר וכל העולים אתו.

ומאי שנא לבסוףומאי שנא לבסוף — ומה שונה בסוף, דכתיב: וַיָּשׇׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו(בראשית נ, יד), והדר: וְכׇל הָעֹולִים אִתּוֹ לִקְבֹּור אֶת אָבִיו?

אמר רבי יוחנן (כ״י אוקספורד 2675: ר׳ אלעזר):

בתחילה, עד שלא ראו בכבודן של ישראל, לא נהגו בהן כבוד; ולבסוף, שראו בכבודן, נהגו בהן כבוד.

דכתיב: וַיָּבֹאוּ עַד גֹּורֶן הָאָטָד(בראשית נ, י) —

וכי גורן יש לו לאטד?

רש״י וכי — דרך לאסוף אטדין ולעשות מהן גורן.

אמר רבי אבהו:

מלמד שהקיפוהו כתרים לארונו של יעקב כגורן זה שמקיפים לו אטד, שבאו בני עשו ובני ישמעאל ובני קטורה.

רש״י שמקיפין לו אטד — גדר של קוצים.

תנא: כולם למלחמה באו; כיון שראו כתרו של יוסף תלוי בארונו של יעקב, נטלו כולן כתריהן ותלאום בארונו של יעקב.

תנא: שלשים וששה כתרים נתלו בארונו של יעקב.

רש״י שלשים וששה כתרים — י״ב נשיאים דישמעאל וכ״ג אלופים נמנו בעשו ואם תאמר כ״ה הן תימן וקנז נמנו ב׳ פעמים ואם תאמר קרח נמנה ב׳ פעמים שני קרח הן אחד מבני אליפז ואחד מבני אהליבמה ומ״מ ל״ה הן וכתרו של יוסף הרי ל״ו.

וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד — תנא: אפילו סוסים ואפילו חמורים.

(מאילו מאילו) כיון שהגיעו למערת המכפלה, אתא עשו קא מעכבאתא עשו קא מעכב — בא עשו ועיכב.

רש״י קא מעכב — שלא יקברוהו שם.

אמר להן: מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן(בראשית לה, כז) — ואמר רבי יצחק: קרית ארבע, ארבע זוגות היו: אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה — איהו קברה ללאה בדידיהאיהו קברה ללאה בדידיה — הוא (יעקב) קבר את לאה בחלקו שלו, והאי דפייש — דידי הואוהאי דפייש — דידי הוא — וזה (המקום) שנשאר — שלי הוא.

רש״י אמר — קרית ארבע שמה שאינה מחזקת אלא ד׳ זוגות הא דא״ר יצחק לאו מלתא דעשו היא אלא גמרא קאמר ליה למימר טעמא דעיכובא דודאי כן הוה כדברי עשו שאינה מחזקת אלא ח׳ קברים.

רש״י איהו — יעקב.

רש״י קברה ללאה בדידיה — בחלק המגיעו כדכתיב ושמה קברתי את לאה.

אמרו ליה: זבינתהזבינתה — מכרת אותה.

רש״י זבינתיה — כשמכרת הבכורה.

אמר להו: נהי דזביני בכירותאנהי דזביני בכירותא — נניח שמכרתי את הבכורה, פשיטותא מי זביניפשיטותא מי זביני — וכי את חלקי כבן פשוט מכרתי??

רש״י פשיטותא מי זביני — חלקי בחלק פשוט לא מכרתי.

אמרו ליה: איןאין — כן,

רש״י א״ל אין — פשיטותיך נמי זבנת חלקך במערה זו לגמרי שכך אמר אבינו בשעת מיתה אשר כריתי לי ואין כירה אלא לשון מכירה כמו ואכרה לי בחמשה עשר כסף (הושע ג).

דכתיב: בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי(בראשית נ, ה);

ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק (כ״י מינכן 95: ר׳ שמע׳ בן יוחי): אין כירה אלא לשון מכירה, שכן בכרכי הים קורין למכירה כירה.

רש״י נהי דזבינתי לבכורתי — ולא אטול פי שנים אלא כמוהו.

אמר להו: הבו לי איגרתאהבו לי איגרתא — תנו לי את האיגרת (שטר המכירה).

אמרו ליה: איגרתא בארעא דמצריםבארעא דמצרים — בארץ מצרים היא.

ומאן ניזילומאן ניזיל — ומי ילך?? ניזיל נפתלי, דקליל כי איילתאניזיל נפתלי, דקליל כי איילתא — ילך נפתלי, שקל (מהיר) כאיילה,

דכתיב: נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻוחָה הַנֹּותֵן אִמְרֵי שָׁפֶר(בראשית מט, כא);

אמר רבי אבהו: אל תקריאל תקרי — אל תקרא ״אמרי שפר״ אלא ״אמרי ספר״.

רש״י הבו איגרתא — הראו שטר מכירה.

חושים בריה דדן תמן הוהחושים בריה דדן תמן הוה — חושים בנו של דן שם היה, ויקירן ליה אודניהויקירן ליה אודניה — וכבדות היו אוזניו (חירש היה).

אמר להו: מאי האימאי האי — מה זה??

רש״י מאי האי — למה אינכם קוברין אותו.

ואמרו ליה: קא מעכב האי עד דאתי נפתלימעכב האי עד דאתי נפתלי — זה מעכב עד שיבוא נפתלי מארעא דמצרים.

אמר להו: ועד דאתי נפתלי מארעא דמצרים יהא אבי אבא מוטל בבזיון?

שקל קולפא, מחייה ארישיהשקל קולפא, מחייה ארישיה — נטל מקל (אלה) והכהו על ראשו, נתרן עיניה ונפלו אכרעא דיעקבנתרן עיניה ונפלו אכרעא דיעקב — נשרו עיניו ונפלו על רגלו של יעקב. פתחינהו יעקב לעיניה ואחיךפתחינהו יעקב לעיניה ואחיך — פתח יעקב את עיניו וחייך.

רש״י שקיל גולפיה — מקל כמו גולפי טובי בלע מאבימי בערכין (דף כב.).

והיינו דכתיבוהיינו דכתיב — וזהו שכתוב: יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע(תהלים נח, יא).

רש״י יקירן אודניה — כבדו אזניו משמוע.

באותה שעה נתקיימה נבואתה של רבקה,

דכתיב: לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד(בראשית כז, מה);

ואף על גב דמיתתן לא ביום אחד הואיואף על גב דמיתתן לא ביום אחד הואי — ואף על פי שמיתתם לא ביום אחד היתה, קבורתן מיהא ביום אחד הואיקבורתן מיהא ביום אחד הואי — קבורתם מכל מקום ביום אחד היתה.

ואי לא עסק ביה יוסף אחיו, לא הוו מעסקי ביהואי לא עסק ביה יוסף אחיו, לא הוו מעסקי ביה — ואילו לא היה יוסף אחיו מתעסק בו, וכי לא היו (אחיו) מתעסקים בו??

רש״י ואי לא איעסק ביה יוסף אחיו מי לא הוי מיעסקי ביה — כלומר היאך הניחוהו אחיו ליוסף ליטול לו את השם לבדו של קבורת אביהם וכי פרקו מעליהן העול ולא חשו לו ואם לא נתעסק בו הוא הם לא היו עסוקין בו והכתיב וישאו אותו בניו אלמא אף הם היו עסוקין במשאו וקבורתו ומסקנא כתיב אחרי קברו את אביו תלה הכתוב בו שהוא היה עיקר הדבר.

והכתיבוהכתיב — והרי כתוב: וַיִּשְׂאוּ אֹותוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן(בראשית נ, יג)!

אמרו: הניחו לו, כבודו במלכים יותר מבהדיוטות.

רש״י אמרו — אחיו ביניהן הניחו לו להתעסק בו כנגד כולנו.

רש״י כבודו — של אבינו במלך יותר מבהדיוטות שיוסף מלך הוא.

ישב אדם דרש בלבו, ואמר:

כִּי יָדַעְתִּי מָוֶת תְּשִׁיבֵונִי וּבֵית מוֹעֵד לְכׇל חָי(איוב ל, כג).

עד שאני בעודי אבנה לי בית מלון לרבצי.

וחצב ובנה לו בית מלון לרבצו חוץ להר המריה.

אמר אדם:

הלוחות, שהן עתידין להכתב באצבע — עתידין מי הירדן לברוח מפניהם;

גופו, שגבלו שתי ידיו, ורוח נשמת פיו שנפח באפי — על אחת כמה וכמה!

שלאחר כן יבואו כל הבריות, ויקחו כל עצמותי, ויעשו אותם עבודה זרה.

אלא הרי אני מעמיק את ארוני שלמטה לארץ.

לפיכך נקראת מערת המכפלה — שהיא כפולה, מערה לפנים מן המערה.

ושם הוא נתון:

אדם ועזרו,

אברהם ועזרו,

יצחק ועזרו,

ויעקב ועזרו.

לפיכך נקראת קרית ארבע — שבה ארבע זוגות.

ועליהם הוא אומר:

יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם הֹולֵךְ נְכֹוחוֹ וגו׳(ישעיה נז, ב).

וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד וגו׳(בראשית כג, ב) — מאיכן בא?

רבי לוי אמר: מקבורתו שלתרח בא.

אמר לה רבי יוסי:

והלא מקבורתו שלתרח לקבורתה שלשרה שתי שנים!

אלא מאיכן בא? מהר המוריה בא.

תדע לך שהוא כן:

שכיון שחזר יצחק אצל אמו, ואמרה לו: אן הויתהאן הויתה — היכן היית, ברי (מדרש זוטא: אנה היית)?

ואמר לה: נטלני אבא והעלני הרים והורידני גבעות (מדרש זוטא: והעלני ההרים).

ואמרה: ווי על ברה דרוותהווי על ברה דרוותה — אוי על בנה של האומללה! (מדרש זוטא: ווי על ברא דחזיתא)! אילולי מלאך מן השמים, כבר היית (מדרש זוטא: היה) שחוט!

אמר לה: אין.אמר לה: אין… — אמר לה: כן.

אמר לה: כן.

באותה שעה צווחהצווחה — צעקה ששה קולות ווי (מדרש זוטא: ווי), כנגד שש תקיעות.

אמרו: לא הספיקה לגמור את הדבר עד שמיתה.

הדא הוא דכתיב:

וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ(בראשית כג, ב).

ומהיכן בא?

רבי יהודה ברבי סימון אמר:

מהר המוריה בא.

והיה אברהם מהרהר בלבו ואמר: שמא, חס ושלום, נמצא פסול בו, ולא נתקבל קרבני ממני (מדרש זוטא: היה בו פסול, ולא נתקבל קרבנו)?

יצתה בת קול ואמרה לו: לֵךְ אֱכֹול בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ(קהלת ט, ז).

וכיון שבא אצל אמו, אמרה לו: בני, מה עשה לך אביך?

אמר לה: נטלני אבא והעלני הרים והורידני גבעות (תנחומא בובר: בקעות), והעלני לראש הר אחד, ובנה מזבח וסידר את המערכה והעריך את העצים והעקידני על גבי המזבח, ונטל את הסכין בידו לשחטני;

אילולי שאמר לו הקדוש ברוך הוא (תנחומא בובר: המלאך) אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר(בראשית כב, יב) — כבר הייתי שחוט.

ואמרה לו: ווי לך ברא דעלובתאווי לך ברא דעלובתא — אוי לך, בנה של העלובה (תנחומא: וי לך ברה דעליבתה)! אילולי דאמר קודשא בריך הואאילולי דאמר קודשא בריך הוא — אילולי שאמר הקדוש ברוך הוא (תנחומא: אילולי שאמר לו הקדוש ברוך הוא; תנחומא בובר: אילולי שאמר לו) אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר — כבר היית שחוט.

לא הספיקה לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתה,

הדא הוא דכתיב:

וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּוד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּותָהּ(בראשית כג, ב) — מהיכן בא? מהר המורייה (תנחומא ותנחומא בובר: בא).

כיון שיצא אברהם לדרך, בא שטן ונדמה לו כזקן, ואמר לו דברי כבושיםדברי כבושים — דברי שכנוע ופיתוי כמה וכמה — ולא שמע לו.

וירא כי לא יכול לו — הלך והודיע לשרה.

ורעדו כל איבריה ונתחלחלו מתניה, ולא הוציאה מפיה כלום, אלא נתאפקה ונתחזקה עצמה ואמרה לו:

יודעת אני שאדוני אינו עושה דבר זה אלא על פי הבורא; כל מה שאמר לו — יעשה לשלום.

והתחילה ליליל ולבכות: שלש בכיות כנגד שלש תקיעות, ושלש יללות כנגד שלש תרועות. ופרחה נשמתה ומתה.

ובא אברהם ומצאה שמתה, שנאמר וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּוד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּותָהּ(בראשית כג, ב) — מהיכן בא? מהר המוריה.

וכששב אברהם מהר המוריה בשלום משם,

חרה אפו שלסמאל, שלא עלת בידו לבטל קרבנו שלאברהם אבינו.

מה עשה?

הלך ואמר לשרה: לא שמעת מה נעשה בארץ?

אמרה לו: לאולאו — לא.

אמר לה: לקח אברהם את יצחק, ושחטו על גבי המזבח, והקריבו לעולת מוקדה.

התחילה בוכה ומיללת:

שלש בכיות — כנגד שלש תקיעות,

שלש יללות — כנגד שלש יבבות;

ופרחה נפשה ויצאה, ומתה.

ובא אברהם ומצאה מתה,

שנאמר: וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּותָהּ(בראשית כג, ב).

ואמר רבי יצחק:

שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם, אלו הן:

קיר נטוי,

רש״י קיר נטוי — ועובר תחתיו מזכיר עוונותיו שאומר כלום ראוי זה ליעשות לו נס ומתוך כך הוא נבדק.

ועיון תפלה,

רש״י ועיון תפילה — סומך על תפילתו שתהא נשמעת ומתאמץ לכוין לבו.

ומוסר דין על חבירו.

דאמר רבי (אבין):

כל המוסר דין על חבירו — הוא נענש תחלה,

שנאמר: וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ(בראשית טז, ה),

וכתיב: וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּוד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּותָהּ(בראשית כג, ב).

רש״י ויבא אברהם וגו׳ — הוא קבר אותה.

רש״י מוסר דין — כמו ישפוט יי ביני וביניך (בראשית ט״ז:ה׳) אומרים כלום ראוי הוא שיענש חבירו על ידו.

אמר רב חנן:

המוסר דין על חבירו — הוא נענש תחילה,

שנאמר: וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ(בראשית טז, ה),

וכתיב: וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּוד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּותָהּ(בראשית כג, ב).

והני מיליוהני מילי — ודברים אלו (אמורים) — דאית ליה דינא בארעאדאית ליה דינא בארעא — שיש לו (אפשרות) דין בארץ (בבית דין של מטה).

אמר רבי יצחק:

אוי לו לצועק יותר מן הנצעק.

תניא נמי הכיתניא נמי הכי — שנויה (ברייתא) גם כך:

אחד הצועק ואחד הנצעק במשמע,

רש״י אחד הצועק ואחד הנצעק במשמע — וחרה אפי והרגתי אתכם (שמות כב) שנים במשמע.

אלא שממהרין לצועק יותר מן הנצעק.

רש״י אלא שממהרין מן הצועק תחילה — כדאשכחן בשרה.

כ״ף — וְלִבְכֹּותָהּ(בראשית כג, ב) — כ׳ קטנה:

כל מי שאינו בוכה על אדם כשר (בתי מדרשות: כשורה) — כף וכף וכף פורעין לו.

מוטל לפניו — איןאין — כן, ושאינו מוטל לפניו — לא.

רש״י גמ׳ שאינו מוטל לפניו — כגון הוא בבית אחד והמת בבית אחר.

ורמינהיורמינהי — ומקשים עליו (מברייתא הסותרת): מי שמתו מוטל לפניו — אוכל בבית אחר, ואם אין לו בית אחר — אוכל בבית חבירו, ואם אין לו בית חבירו — עושה מחיצה ואוכל, ואם אין לו דבר לעשות מחיצה — מחזיר פניו ואוכל.

רש״י אוכל בבית אחר — דנראה כלועג לרש וכו׳.

ואינו מיסב ואוכל.

רש״י ואינו מיסב — כדרך המסובים בחשיבות על צדו השמאלית ובמטה.

ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין, ואינו מברך, ואינו מזמן.

רש״י ואינו מברך — ואינו צריך לברך ברכת המוציא.

רש״י ואינו מזמן — אינו צריך לברך ברכת המזון.

ואין מברכין עליו, ואין מזמנין עליו, ופטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה.

רש״י ואין מברכין עליו — אין צריך שיברכו לו אחרים בברכת הלחם.

רש״י ואין מזמנין עליו — אין מצטרף עם שלשה לזימון.

ובשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין, ומברך ומזמן, ומברכין עליו ומזמנין עליו, וחייב בכל המצות האמורות בתורה.

רבן שמעון בן גמליאל (כ״י פריז 671: רבן גמליאל) אומר:

מתוך שנתחייב באלו — נתחייב בכולן.

ואמר רבי יוחנן: מאי בינייהומאי בינייהו — מה ההבדל ביניהם — תשמיש המטה איכא בינייהותשמיש המטה איכא בינייהו — תשמיש המטה יש (הבדל) ביניהם.

רש״י תשמיש המטה איכא בינייהו — לרבי שמעון חייב אבל בעונה בשבת.

קתני מיהתקתני מיהת — מכל מקום שנינו: פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה!

אמר רב פפא:

תרגמאתרגמא — פירשה, העמידה אמחזיר פניו ואוכל.

רש״י תרגמא — להא דתני פטור אמי שאין לו בית אחר דקאמר מחזיר פניו ואוכל.

רב אשי אמר:

רש״י רב אשי אמר — לעולם אכולא ומתניתין נמי אפילו בבית אחר נמי פטר ליה דכל שמוטל עליו לקוברו קרי מוטל לפניו.

כיון שמוטל עליו לקוברו, כמוטל לפניו דמיכמוטל לפניו דמי — דומה כמוטל לפניו,

שנאמר: וַיָּקׇם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ(בראשית כג, ג), ונאמר: וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי(בראשית כג, ד) —

רש״י ויקם אברהם וגו׳ וכתיב ואקברה מתי מלפני — וההיא שעתא לאו לפניו הוה.

כל זמן שמוטל עליו לקוברו, כמוטל לפניו דמי.

רש״י קתני מיהת פטור מק״ש ומכל ברכות — ואפילו כשהוא אוכל בבית חבירו.

מתו — אין, אבל משמרו — לא.

רש״י משמרו — אדם אחר שאינו קרובו אלא משמרו.

והתניאוהתניא — והרי שנינו (בברייתא): המשמר את המת, אף על פי שאינו מתו — פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה!

משמרו, אף על פי שאינו מתו; מתו, אף על פי שאינו משמרו.

מתו ומשמרו — אין, אבל מהלך בבית הקברות — לא.

והתניא: לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא;

ואם עושה כן — עובר משום לֹועֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹושֵׂהוּ(משלי יז, ה).

התםהתם — שם (בבית הקברות), תוך ארבע [אמות] הוא דאסורהוא דאסור — הוא שאסור, חוץ לארבע אמות — חייב, דאמר מרדאמר מר — שאמר החכם: מת תופס ארבע אמות לקריאת שמע;

רש״י תופס ד׳ אמות לק״ש — שאסור לקרות בתוך ארבע אמות שלו משום לועג לרש.

הכא, חוץ לארבע אמות נמי פטורהכא, חוץ לארבע אמות נמי פטור — כאן (במתו), גם חוץ לארבע אמות פטור.

מנין שהאבל פטור מקריאת שמע?

שנאמר: וַיָּקׇם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ(בראשית כג, ג) —

מלמד שהשכים בזמן קריאת שמע.

וַיָּקׇם אַבְרָהָם מֵעַל וגו׳(בראשית כג, ג) —

מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ: מלמד שהיה רואה מלאך המוות מתריס כנגדומתריס כנגדו — עומד כנגדו כלוחם, כאוחז מגן (תריס).

אמר רבי יוחנן:

מן הן דתנינן: מי שמתו מוטל(משנה ברכות ג, א) וגו׳?

מן הכאמן הכא — מכאן: וַיָּקׇם — וַיְדַבֵּר.

גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי(בראשית כג, ד):

גֵּר — דיירדייר — גר, הדר בשכירות; תוֹשָׁב — מריבית.

אם רציתי — גֵּר; ואם לאו — מרימרי — מרי בית — בעל הבית בית.

כך אמר לו הקדוש ברוך הוא: לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי וגו׳(בראשית טו, יח) —

תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר וגו׳.

תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר וגו׳ — חד מיתחד מית — (קבר ל)מת אחד.

וַיַּעֲנוּ בְנֵי חֵת(בראשית כג, ה); שְׁמָעֵינוּ אֲדֹנִי וגו׳(בראשית כג, ו).

אמרו לו:

מלך אתה עלינו,

נשיא אתה עלינו,

אלוה אתה עלינו.

בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ — במבחר שבקיברינו.

קְבֹור אֶת מֵתֶךָ — מיתין סיגיןמיתין סיגין — מתים רבים.

ויקם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ לִבְנֵי חֵת(בראשית כג, ז) —

מיכן שמודים על בשורה טובה.

וּבָנִים לֹא הָיוּ להן(במדבר ג, ד).

רבי יעקב בר אביי בשם רבי אחא:

הא אילו היו להן (פסיקתא דרב כהנא: אילו היה להם) בנים, היו קודמין לאלעזר ולאיתמר.

דתנינן תמן:

כל הקודם בנחלה קודם בכבוד, ובלבד שיהא נוהג כמנהג אבותיו.

וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר.

רבי יצחק אמר: בחייו.

רבי חייא בר אבא אמר: במותו.

על דעתיהעל דעתיה — לפי דעתו דרבי יצחק, דהוה אמר בחייודרבי יצחק, דהוה אמר בחייו — של רבי יצחק, שהיה אומר ״בחייו״ —

כתיב הכא (פסיקתא דרב כהנא: נאמר כאן) פְנֵי, ולהלן את אמר (פסיקתא דרב כהנא: ונאמר להלן): וַיָּמׇת הָרָן עַל פְּנֵי(בראשית יא, כח) (פסיקתא דרב כהנא: תרח אביו);

מה פְּנֵי האמור להלן — בחייו, אף כאן האמור (פסיקתא דרב כהנא: אף פני האמור כאן) — בחייו.

על דעתיה דרבי חייה בר אבא, דאמר במותודרבי חייה בר אבא, דאמר במותו — של רבי חייא בר אבא, שאמר ״במותו״ —

כתיב הכא פְנֵי, ולהלן את אמר: וַיָּקׇם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ(בראשית כג, ג);

מה פְּנֵי האמור להלן — במותו, אף כאן — במותו.

על דעתיה דרבי יצחק, דאמר בחייו:

אירע טומאה באהרן — שימש אלעזר; אירע באלעזר (פסיקתא דרב כהנא: אירעה טומאה באלעזר) — שימש איתמר.

מעשה בשמעון בן קמחית (פסיקתא דרב כהנא: קמחות), שיצא לדבר עם המלך הערבי (פסיקתא דרב כהנא: מלך הערביים),

ניתזה צינורהצינורה — טיפת רוק (פסיקתא דרב כהנא: ונתזה צנורה של רוק) מפיו על בגדיו וטימאתו,

ונכנס יהודה אחיו ושימש תחתיו בכהונה גדולה.

אתו היוםאתו היום — באותו היום ראתה אימן שני בניה כהנים גדולים.

אמרו (פסיקתא דרב כהנא: אמרו חכמים): שבעה בנים היו לה לקמחית, וכולן שימשו בכהונה גדולה.

שלחו אחר קמחית (פסיקתא דרב כהנא: נכנסו חכמים אצלה, אמרו לה): מה מעשים טובים יש בידך?

אמרה להן: יבא עלייבא עלי — יבוא עלי (רע), אם ראו קורות ביתי קלעי שעריקלעי שערי — קליעות שערי, ואם אימרת חלוקייאימרת חלוקיי — שפת בגדי, שולי חלוקי מיימיי (פסיקתא דרב כהנא: יעידו עלי אם קורות ביתי ראו לשערות ראשי מימיי).

אמרו: כל קמחיא קמחאכל קמחיא קמחא — כל הקמחים קמח (הם), וקמחאוקמחא — וקמחה (של קמחית — סולת) דקמחית סלת.

וקריין עלה פסוקאוקריין עלה פסוקא — וקראו עליה את הפסוק (פסיקתא דרב כהנא: וקרי עליה הפסוק הזה): כׇּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה(תהלים מה, יד).

על דעתיה דרבי חייה בר אבא — מפני מה? (פסיקתא דרב כהנא: דהוא אמר במותו:)

מת אהרן — שימש אלעזר; מת אלעזר — שימש איתמר.

אברהם (מסכת גרים: אברהם אבינו) קרא עצמו גר, שנאמר: גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם(בראשית כג, ד);

דוד (מסכת גרים: דוד מלך ישראל) קרא עצמו גר, שנאמר: כִּי גֵרִים אֲנַחְנוּ וְתוֹשָׁבִים וגו׳(דברי הימים א כט, טו),

ואומר: כִּי גֵר אָנֹכִי עִמָּךְ וגו׳(תהלים לט, יג).

חביבים הגרים, שכל הנביאים קראו עצמן גרים:

אברהם — גֵּר וְתוֹשָׁב(בראשית כג, ד);

משה — גֵּר הָיִיתִי(שמות ב, כב);

דוד אמר: כִּי גֵר אָנֹכִי עִמָּךְ(תהלים לט, יג),

ואמר: גֵּר אָנֹכִי בָאָרֶץ אַל תַּסְתֵּר(תהלים קיט, יט).

אבותינו קראו עצמן: גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ(דברי הימים א כט, טו).

מהו וְאֵין לנו מִקְוֶה?

והלא יש לנו תקוה, שנאמר: מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְיָ(ירמיה יז, יג)!

אלא אין לך מי שהוא מקוה לחיות לעולם ולא למות.

וכן הוא אומר: זְכׇר אֲנִי מֶה חָלֶד עַל מַה שָּׁוְא וגו׳(תהלים פט, מח) —

אם מחשב אדם שבראתו לעולם — הרי זה שוא.

כל שיש בו שלשה דברים — תלמידו של אברהם,

ושלשה דברים — תלמידו של בלעם.

של אברהם:

עין טובה,

ורוח נמוכה,

ונפש שפלה.

עין טובה מנין?

וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב(בראשית יח, ז).

בֶּן בָּקָר — בן שלש;

רַךְ — בן שתים;

וָטוֹב — בן שנתו.

ורוח נמוכה מנין?

גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם(בראשית כג, ד).

נפש שפלה מנין?

וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר(בראשית יח, כז).

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁולֵחַ מַלְאָךְ(שמות כג, כ).

זה שאמר הכתוב:

ואני אָמַרְתִּי אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם ואומר אָבִי תִּקְרְאִי לִי וּמֵאַחֲרַי לֹא תשובו(ירמיה ג, יט).

אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים.

אמר רבי אלעזר בן פדת:

אין לשון אֲשִׁיתֵךְ אלא הבדלה.

אמר הקדוש ברוך הוא:

אני ואתם — עלה על דעתי להיות בעולם, שאני אב ואתם בנים;

היאך עשיתם להכניס ביני וביניכם אומות אחרות?

אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים — אין הלשון הזה אלא לשון בדילהבדילה — הבדלה,

כמה דאת אמר: וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים(בראשית ל, מ).

רבי חמא בר חנינא אמר:

אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים — לשון שנאה,

כמה דאת אמר: וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה(בראשית ג, טו).

שאהבה גדולה היתה ביני וביניכם,

שנאמר: אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְיָ(מלאכי א, ב),

ואתם גרמתם לעצמכם לקטרג אתכם.

ואין לשון אֲשִׁיתֵךְ אלא חייב,

כמה דאת אמר: אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו(שמות כא, ל).

ורבי ברכיה אומר:

אין לשון אֲשִׁיתֵךְ אלא הפקר,

כמה דאת אמר: וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת(ישעיה ה, ו).

חביבים הייתם לפני כאדם שיש לו כרם יפה, מעדרו, מנכשומנכשו — עוקר ממנו את העשבים הרעים —

ועשיתם לעצמיכם הפקר:

מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻושִׁים(ישעיה ה, ד).

וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה — ארץ שנתחמדו לה כל גדולי עולם.

אברהם אומר לבני חת: תְּנוּ לִי אֲחֻוזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם(בראשית כג, ד).

ואף הקדוש ברוך הוא מחבבה לפני יצחק: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ(בראשית כו, ג).

יעקב אמר: בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי(בראשית נ, ה).

הוי אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי.

מה צבי זה — שוחטין אותו ומפשיטין אותו מעורו,

ואחר כך מחזירין את הבשר לעור, ואין העור מחזיקו;

כך ארץ ישראל לא היתה מחזקת את פירותיה.

ראה מה כתיב:

וְהָאֲלָפִים וְהָעֲיָירִים עֹובְדֵי הָאֲדָמָה בְּלִיל חָמִיץ יֹאכֵלוּ אֲשֶׁר זֹורֶה בָרַחַת וּבַמִּזְרֶה(ישעיה ל, כד).

בראשונה היו זורין ברחת, ואחר כך במזרה.

למה? שהיה הדגן יתר מן התבן,

ואף על פי כן היה בתוך התבן פירות.

מנין? שכך כתיב: בְּלִיל חָמִיץ — בלולים היו מן הפירות.

הוי נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם — נחלה שאינה מחזקת פירות כצבי.

דבר אחר:

נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם — ארץ ישראל שנתאוו לה מלכי העולם.

כאי זה צדכאי זה צד — כיצד?

כתיב: מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶחָד מֶלֶךְ הָעַי אֲשֶׁר מִצַּד ביתאל אֶחָד(יהושע יב, ט),

ואין בין יריחו לעי אלא שלשת מילין, והוא אומר כן!

אלא כל מלך שהיה מולך בחוצה לארץ ולא היה קונה בארץ ישראל — לא היה נקרא מלך.

למה? שהיו מתאוין לארץ ישראל ולפירותיה.

הוי אומר: נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם.

אמר רבי פרנך בשם רבי יוחנן:

ראה מה כתיב:

וָאֵרֶא בַשָּׁלָל אַדֶּרֶת שִׁנְעָר אַחַת טוֹבָה(יהושע ז, כא) —

פורפיראפורפירא — בגד ארגמן, לבוש מלכות בבליקוןבבליקון — בבלי, מעשה בבל, שהיה מלך בבל לבוש ושולט ביריחו.

הוי נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם.

ואומר אָבִי תִּקְרְאִי לִי וּמֵאַחֲרַי לֹא תָשׁוּבִי.

מה האב זקוק לתפנוקיהלתפנוקיה — לפינוקיה, לעידוניה של בתו — כך הייתי זקוק לכם,

שנאמר: הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם(שמות טז, ד),

וכתיב: וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וגו׳(שמות טז, יד).

וָאֹמַר אָבִי תִּקְרְאִי לִי וּמֵאַחֲרַי לֹא תָשׁוּבִי;

אָכֵן בָּגְדָה אִשָּׁה מֵרֵעָהּ כֵּן בְּגַדְתֶּם בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְיָ(ירמיה ג, כ).

אמר רבי יהודה ברבי סימון:

ולואי כאשה בוגדת מרעה!

שיש לה רע, ומאכילה ומשקה — אוהבת אותו;

כיון שנתמטה ידושנתמטה ידו — שירד מנכסיו, שהעני — מנחת אותו והולכת לה:

אָכֵן בָּגְדָה אִשָּׁה מֵרֵעָהּ.

אני לא עשיתי כן, אלא המן יורד לכם והבאר עולה.

חסרתי אתכם דבר? שנאמר: בְּגַדְתֶּם בִּי.

אמר הקדוש ברוך הוא:

אומות העולם בגדו בי, ונתתי להם שרים שיהו משמשין אותם;

אף אתם כן — אני נותן לכם מלאך שיהא משמר אתכם,

שנאמר: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁולֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמׇרְךָ בַּדָּרֶךְ.

כשזכיתם וקיבלתם את התורה והייתם עושים רצוני — הייתי מהלך לפניכם:

וַיְיָ הֹולֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם(שמות יג, כא);

ועכשיו עשיתם עבודה זרה כאומות העולם — איני משלח לפניכם אלא מלאך.

דבר אחר:

אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה(ירמיה ג, יט) —

ארץ שנתחמדו לה אבות העולם.

אברהם — שנאמר: וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָוֹסעַ הַנֶּגְבָּה(בראשית יב, ט),

וכן הוא אומר: גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם וגו׳(בראשית כג, ד).

ויצחק אף הוא נתחמד לה: כשהיה מסתלק מן העולם, מה אמר לבניו?

קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי(בראשית מט, כט) אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַחִתִּי(בראשית כה, ט).

ויעקב כך הוא מצוה: בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ וגו׳(בראשית נ, ה).

הוי: אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם — ארץ שהיא צביונים של אומות העולם.

דבר אחר:

נַחֲלַת צְבִי — ארץ שמריצה פירותיה כצבי.

דבר אחר:

נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם — ארץ שצביונות אומות העולם בה.

כתיב: מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶחָד מֶלֶךְ הָעַי אֲשֶׁר מִצַּד ביתאל אֶחָד(יהושע יב, ט) —

ואין בין זו לזו שלשה מילין, והוא אומר: מֶלֶךְ יְרִיחוֹ, מֶלֶךְ הָעַי.

אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן:

כל מלך שהיה בחוצה לארץ ולא היה קונה לו עיר אחת בארץ ישראל — לא היה נקרא מלך.

מה כתיב? וָאֵרֶא בַשָּׁלָל אַדֶּרֶת שִׁנְעָר אַחַת טוֹבָה(יהושע ז, כא).

מהו אַדֶּרֶת שִׁנְעָר? פורפירורה בבליקוןפורפירורה בבליקון — בגד ארגמן בבלי —

אלא שהיה מלך בבבל, וחנויוחנוי — וחנותו, ומקום מושבו בארץ ישראל.

הרי: נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם,

ואומר: אָבִי תִּקְרְאִי לִי.

מה עסקו של אב? אוהב את הבן.

מה עסקו של בן? זקוק לתפניקולתפניקו — לפרנסתו, למזונותיו של אביו — מאכילו ומשקהו.

אף אתם — היו זקוקים לאביכם שבשמים.

זה שאמר הכתוב:

כִּי גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ וגו׳(דברי הימים א כט, טו).

כן הן הצדיקים: הקדוש ברוך הוא עשה אותן עיקר, והן עשין עצמן טפלין.

אברהם — גידלו הקדוש ברוך הוא,

שנאמר: וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וגו׳(בראשית יב, ב),

וכן: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ וגו׳(בראשית יג, יז);

הוא אומר לבני חת: גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם(בראשית כג, ד).

וכן יצחק — גידלו הקדוש ברוך הוא,

שנאמר: וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא(בראשית כו, יב),

ואומר: ויגר יִצְחָק בִּגְרָר(בראשית כו, ו).

וכן יעקב — בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו(בראשית לז, א).

לכך נאמר: כִּי גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ וגו׳.

דבר אחר:

וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ וגו׳(בראשית לז, א).

זה שאמר הכתוב:

כִּי גֵרִים אֲנַחְנוּ וְתוֹשָׁבִים כְּכׇל אבותינו וגו׳(דברי הימים א כט, טו).

בא וראה: שכל הצדיקים הן עיקר העולם, ועושין עצמם טפלה.

וכן אתה מוצא אברהם, שהיה עיקרו של עולם ועשה עצמו טפלה,

שנאמר: גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם(בראשית כג, ד).

אמר לו יעקב לעשו: עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד אתה(בראשית לב, ה).

לפיכך בא הכתוב לומר: כִּי גֵרִים אֲנַחְנוּ וְתוֹשָׁבִים כְּכׇל אבותינו.

וכן דוד אומר: שִׁמְעָה תְפִלָּתִי יְיָ וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה וגו׳(תהלים לט, יג) —

כִּי גֵר אָנֹכִי עִמָּךְ תּוֹשָׁב כְּכׇל אֲבוֹתָי.

נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה(בראשית כג, ו) — קדש.

וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְיָ אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי(שמות יג, יא) —

זכה כנען שתקרא הארץ על שמו.

וכי מה עשה כנען?

אלא כיון ששמע שישראל נכנסין לארץ — עמד ופינה מפניהם.

אמר לו המקום:

אתה פיניתה מפניהם — אף אני אקרא את הארץ על שמך, ואתן לך ארץ יפה כארצך.

ואיזו זו? זו אפריקיאפריקי — אפריקה (ארץ בצפון אפריקה, סביב קרתגו).

וכן הוא אומר:

וּכְנַעַן יָלַד אֶת צִידֹון בְּכֹרוֹ וְאֶת חֵת(בראשית י, טו);

וַיַּעֲנוּ בְנֵי חֵת אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ(בראשית כג, ה) שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי וגו׳(בראשית כג, ו).

אמר להם המקום:

אתם כבדתם את ידידי — אף אני אקרא את הארץ על שמכם, ואתן לכם ארץ יפה כארצכם.

ואיזו זו? זו אפריקי.

רבי יוסה הגלילי אומר:

אחר שהכתוב שוקל מעשה ארץ מצרים כמעשה ארץ כנען, מעשה ארץ כנען כמעשה ארץ מצרים —

מפני מה זכו הכנענים לישב בארצם ארבעים ושבע שנה?

שנאמר: וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם(במדבר יג, כב).

אילא בשכר שכיבדו את אברהם, שאמרו לו:

שְׁמָעֵינוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵינוּ וגו׳(בראשית כג, ו).

בני אדם שכיבדו את אברהם אבינו —

זכו לישב בארצם ארבעים ושבע שנה.

רבן שמעון בן גמליאל אמר משם רבי יהודה בן לקיש:

הרי הוא אומר:

הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים הוּא וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה מִמִּלְחָמָה(יהושע יד, טו) —

בני אדם שכיבדו את הצדיק, זכו שתישקוט עליהם הארץ.

כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ(ויקרא יח, ג) —

היקיש מעשה מצרים למעשה כנעניים, ומעשה כנענים למעשה מצרים:

מה מעשיהם שלכנעניים שטופין בעבודה זרה, ובגילוי עריות, ובשפיכות דמים, ובשוכבי זכור, וברובעי בהמה —

אף מעשיהם שלמצריים כיוצא בהן.

ואם כין, למה קידמו מצריים את הכנעניים ארבעים שנה לפרענות?

מפני שכיבדו את אותו צדיק,

שנאמר: שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי וגו׳(בראשית כג, ו);

ואומר: הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים הוּא וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה מִמִּלְחָמָה(יהושע יד, טו).

ועמק שוה —

רבי ברכיה, רבי חלבו בשם רבי שמואל בן נחמן:

ששם הושוו כל אומות העולם,

וקצצו ארזים, ועשו בימהבימה — במה, מקום מוגבה גדולה, והושיבו לאברהם אבינו (בראשית רבה מג, ה: אותו) למעלה ממנה,

והיו מקלסין לפניו ואומרים:

שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ(בראשית כג, ו).

אמרו לו:

מלך אתה עלינו,

נשיא אתה עלינו,

אלוה אתה עלינו.

אמר להם:

אל יחסר העולם מלכו,

אל יחסר העולם אלוהו.

דבר אחר:

טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם(קהלת ד, יג) — זה אברהם;

מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל — זה נמרוד.

מהו אֶל עֵמֶק שָׁוֵה(בראשית יד, יז)?

ששם השוו וקצצו ארזים, ועשו לו בימהבימה — במה, מקום מוגבה גדולה, והושיבוהו עליה למעלה,

והיו מקלסיןמקלסין — משבחים, מהללים אותו ואומרים: שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי(בראשית כג, ו).

במלכותו של אברהם נולד רשותו של נמרוד הרשע.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי(בראשית כב, א).

אמר רבי יהושע בן קרחה:

בשני מקומות דימה משה עצמו לאברהם.

אברהם אמר: הִנֵּנִי, הִנֵּנִי(בראשית כב, יא) —

הִנֵּנִי לכהונה, והִנֵּנִי למלכות.

זכה לכהונה, וזכה למלכות.

זכה לכהונה — נִשְׁבַּע יְיָ וְלֹא יִנָּחֵם וגו׳(תהלים קי, ד);

זכה למלכות — נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ(בראשית כג, ו).

משה אמר: הִנֵּנִי, הִנֵּנִי(שמות ג, ד) —

הִנֵּנִי לכהונה, הִנֵּנִי למלכות.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אַל תִּקְרַב הֲלֹם(שמות ג, ה).

אין קרב אלא לכהונה,

הכמה דתמרהכמה דתמר — כמו שאתה אומר: וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת(במדבר א, נא);

הֲלֹם — אין הלם אלא מלכות,

הכמה דכתיבהכמה דכתיב — כמו שכתוב: כִּי הֲבִיאֹתַנִי עַד הֲלֹם(שמואל ב ז, יח).

דבר אחר: וּמְצָא חֵן(משלי ג, ד) — זה אברהם, שהיה חביב על הבריות (תנחומא בובר: ועל המלאכים),

שנאמר: שְׁמָעֵנוּ אֲדֹונִי נְשִׂיא אֱלֹהִים(בראשית כג, ו). (תנחומא בובר: הרי על הבריות)

ומנין שהיה חביב על הקדוש ברוך הוא ועל המלאכים (תנחומא בובר: על הקדוש ברוך הוא ועל המלאכים מנין)?

שנאמר: וַיְיָ אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם(בראשית יח, יז).

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל(דברים ו, ד).

זה שאמר הכתוב:

יְרָא אֶת יְיָ בְּנִי וָמֶלֶךְ(משלי כד, כא).

מהו יְרָא אֶת יְיָ בְּנִי?

אם היית ירא מן הקדוש ברוך הוא — אתה מולך.

וכן אתה מוצא: אברהם היה ירא מן הקדוש ברוך הוא,

שנאמר: כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה(בראשית כב, יב).

ומה נעשה לו?

עמדו אומות העולם וקצצו ארזים, ועשו כסא גבוה, ובקשו להמליך לאברהם עליהם.

אֶל עֵמֶק שָׁוֵה(בראשית יד, יז) — שהשוו כל האומות לעשות לאברהם מלך.

וכן בני חת אומרים: לו שְׁמָעֵנוּ אֲדֹונִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ(בראשית כג, ו).

אמר להם:

לא נחסר לנשיאו ולאלוהו של עולם.

ומי גרם לו?

שהיה ירא מן הקדוש ברוך הוא.

דוד — מה כתיב בו?

חָבֵר אָנִי לְכׇל אֲשֶׁר יְרֵיאוּךָ(תהלים קיט, סג);

וְדָוִד בֶּן יִשָׁי מָלַךְ עַל(דברי הימים א כט, כו) ישראל.

וכן יוסף — מה כתיב בו?

אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא(בראשית מב, יח);

וָמֶלֶךְ — שנאמר: וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ(בראשית מב, ו).

וָמֶלֶךְ — מלוך על יצרך, ולא תמליך יצרך עליך.

אמר הקדוש ברוך הוא:

הוי מתיירא ממני ומן המלכות.

הוי חולק כבוד למלכות.

וכן אתה מוצא בנבוכדנאצר: בשעה שאמר לחנניה מישאל ועזריה שישתחוו לעבודה זרה — מהו אמר?

הַצְדָּא שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ(דניאל ג, יד).

אמר להם:

לא כך אמר שלמה: יְרָא אֶת יְיָ בְּנִי וָמֶלֶךְ?

עניין וְאָמְרִין(דניאל ג, טז) לנבוכדנאצר מלכא —

אם נבוכדנאצר — למה מלכא? ואם מלכא — למה נבוכדנאצר?

אמר רבי אבא בר כהנא:

אמר ליה:

אם לזימיותלזימיות — לקנסות ולתשלומים (שגובה המלכות) ולארנוניותולארנוניות — ולמס התבואה (שגבתה המלכות) — מלך את עלינו;

ואם לעבודה זרה — נבוכדנאצר וכלב שוין.

הוי: יְרָא אֶת יְיָ בְּנִי וָמֶלֶךְ.

רבינו הקדוש, כשהיה כותב לאנטונינוס, היה כותב: יהודה עבדך שואל בשלומך.

הוי: יְרָא אֶת יְיָ בְּנִי וָמֶלֶךְ.

ועם שׁוֹנִים — מהו ועם שׁוֹנִים?

רבי נתן בשם רבי אחא:

עם אותן שהם אומרים: שני אלהות — לא תתערב.

ועם שׁוֹנִים —

אמר לשלמה: מה את אומר דבריך ברמז? אין את זז עד שתפרש את הדבר.

התחיל אומר:

יֵשׁ אֶחָד(קהלת ד, ח) — זה הקדוש ברוך הוא, שנאמר: יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד;

וְאֵין שֵׁנִי — שאין עמו אחר;

גַּם בֵּן וָאָח אֵין לוֹ — שאין לו בן ולא אח.

אמר רבי יהודה ברבי סימון:

וְהָיָה בְכׇל הָאָרֶץ נְאֻם יְיָ פִּי שְׁנַיִם בָּהּ יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ וְהַשְּׁלִישִׁית יִוָּתֶר בָּהּ(זכריה יג, ח) —

כל מי שהוא אומר שני אלוהות — יִכָּרְתוּ.

ומי משתייר? וְהַשְּׁלִישִׁית יִוָּתֶר בָּהּ — אלו ישראל,

שנאמר: יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל שְׁלִישִׁיָּה(ישעיה יט, כד).

ולמה הן משתיירין?

שהן מייחדין אלהותו של הקדוש ברוך הוא עליהן בכל יום,

ואומרים שְׁמַע יִשְׂרָאֵל שתי פעמים בכל יום.

דבר אחר:

כִּי פָקַד יְיָ אֶת חַנָּה(שמואל א ב, כא).

זה שאמר הכתוב:

וְיָדְעוּ כׇּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה כִּי אֲנִי יְיָ הִשְׁפַּלְתִּי כל עֵץ גָּבֹוהַּ ו הִגְבַּהְתִּי עֵץ שָׁפָל וגו׳(יחזקאל יז, כד).

וְיָדְעוּ כׇּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה — אלו אומות העולם,

שנאמר: וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם(בראשית כא, ז).

הִשְׁפַּלְתִּי עֵץ גָּבֹוהַּ — זה פרעה,

שנאמר: וַיְנַגַּע יְיָ אֶת פַּרְעֹה(בראשית יב, יז).

הִגְבַּהְתִּי עֵץ שָׁפָל — זה אברהם,

שאמרו לו כל המלכים של אומות: שְׁמָעֵנוּ אֲדֹונִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ(בראשית כג, ו).

הוֹבַשְׁתִּי עֵץ לָח — זה אבימלך,

שנאמר: כִּי עָצֹור עָצַר יְיָ וגו׳(בראשית כ, יח).

הִפְרַחְתִּי עֵץ יָבֵשׁ — זו שרה,

כמו שנאמר: אַחֲרֵי בְלֹותִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה(בראשית יח, יב),

וכתיב: וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻונָיו(בראשית כא, ב).

אֲנִי יְיָ דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי — זה שאמר: וַיְיָ פָּקַד אֶת שָׂרָה(בראשית כא, א),

וכתיב: וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק וגו׳(בראשית יז, כא).

דבר אחר:

וְיָדְעוּ כׇּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה — אלו ישראל,

שנאמר: וַיֵּדַע כׇּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע וגו׳(שמואל א ג, כ).

הִשְׁפַּלְתִּי עֵץ גָּבֹוהַּ — אלו בני עלי,

שנאמר: בְּיוֹם אֶחָד יָמוּתוּ וגו׳(שמואל א ב, לד).

עֵץ שָׁפָל — זה שמואל הנביא,

שנאמר: וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל הֹולֵךְ וְגָדֵל(שמואל א ב, כו) טוב.

הוֹבַשְׁתִּי עֵץ לָח — זו פנינה אשתו של אלקנא,

שנאמר: וְרַבַּת בָּנִים אֻומְלָלָה(שמואל א ב, ה).

הִפְרַחְתִּי עֵץ יָבֵשׁ — זו חנה,

שנאמר: עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה.

אֲנִי יְיָ דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי —

כמה דאת אמר: כִּי פָקַד יְיָ אֶת חַנָּה.

מה כתיב בתריהבתריה — אחריו?

וַיִּגְדַּל הַנַּעַר שְׁמוּאֵל וגו׳.

דבר אחר:

כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן יְיָ אֱלֹהִים חֵן וְכָבוֹד יִתֵּן יְיָ לֹא יִמְנַע טוֹב לַהֹולְכִים בְּתָמִים(תהלים פד, יב) — מדבר באברהם אבינו.

כִּי שֶׁמֶשׁ — זה אברהם, שנאמר: מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק(ישעיה מא, ב);

וּמָגֵן — זה אברהם, שנאמר: אָנֹכִי מָגֵן לָךְ(בראשית טו, א);

אֱלֹהִים — זה אברהם, שנאמר: נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ(בראשית כג, ו);

חֵן וְכָבוֹד יִתֵּן יְיָ — זה אברהם, וכתיב: וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב(בראשית יג, ב);

לֹא יִמְנַע טוֹב לַהֹולְכִים בְּתָמִים — זה אברהם, שנאמר: הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים(בראשית יז, א).

ואם באברהם הכתוב מדבר — היה לו שיאמר: אל ימנע טוב להולך בתמים;

ומהו לַהֹולְכִים בְּתָמִים?

אלא: זה אברהם, שהלך לפני הקדוש ברוך הוא בתמימות — נעשה לו מגן;

אף כל מי שמהלך לפניו בתמימות — נעשה לו מגן.

ואחריו מה כתיב? אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ(תהלים פד, יג) —

אברהם אין כתיב כאן, אלא אָדָם — כל אדם.

אמר דוד: אַשְׁרֵי הָאִישׁ(תהלים א, א) — נתת שלוה לרשעים, ואין נאין בשלותן אלא עומדין.

ומנין שמלך אברהם בעולם?

שנאמר: נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵינוּ(בראשית כג, ו),

ואומר: אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא(ויקרא ד, כב),

וְאַתָּה חָלָל רָשָׁע נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל(יחזקאל כא, ל),

ואומר: רַב לָכֶם נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל(יחזקאל מה, ט).

מה נְשִׂיא האמור למלכי ישראל — נשיא שאין על גביו אלא יי אלהיו,

אף נשיא האמור במלכי יהודה — נשיא שאין על גביו אלא יי אלהיו.

הא שמענו נָשִׂיא האמור בתורה:

מה נָשִׂיא האמור בתורה — שאין על גביו אלא יי אלהיו,

אף נְשִׂיא האמור באברהם — נשיא שאין על גביו אלא יי אלהיו.

הא שמענו שמלך אברהם אבינו בעולם שבעים וחמש שנים:

שלשים וחמש שלתרח, וארבעים לאחר מיתתו.

ומה הן סלעיםסלעים — מטבעות (סלע – מטבע כסף) שיצאו לו?

זקן וזקנה מצד אחד, בחור ובתולה מצד אחד.

ארבעה דברים שאתה אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לעולם הבא:

כבוד אב ואם,

וגמילות חסדים,

והצדקה,

והבאת שלום שבין אדם לחברו;

ותלמוד תורה כנגד כלם.

ומה שכרו לעולם הבא?

חלקו עם אברהם יצחק ויעקב,

שנאמר: הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים(יהושע יד, טו).

כן אמרו לאברהם אבינו: נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ(בראשית כג, ו) — שהיה גדול כאלהים.

ומה שכר נטלו על כך, שכבדו את אברהם?

נותרה מהם פלטה — רחב וכל ביתה;

מהם הלכו לאפריקילאפריקי — אפריקה;

אף פלטו במלחמה —

הכל בזכות אברהם,

שנאמר: הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים הוּא וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה מִמִּלְחָמָה.

מה ענין זה אצל זה?

אלא מלמד שלא שקטה ממלחמה אלא בזכותו של אברהם, שנהגו בו כבוד.

ומה אם הכנענים — על שכבדו אותו עמדה זכותו להם —

על אחת כמה וכמה לבניו, שהם מכבדים אותו עכשיו כאלו היה חי ביניהם!

ומה זה — שלא עשו כי אם מעט, ולא עשו כמעשיו — עמדה זכותו להם,

בניו, שהם הולכים בדרכיו, ואוהבים את המקום, ועושים צדקות וגמילות חסדים — על אחת כמה וכמה!

אם לרשעים עמדה זכותו — לצדיקים לא כל שכן?

ולמה נקרא שם חברון קרית ארבע?

קריה של ארבעה גבורים: ענר, אשכול וממרא, ואברהם יצחק ויעקב,

שנאמר: הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים.

הָאָדָם — זה אדם הראשון;

הַגָּדוֹל — זה אברהם יצחק ויעקב, שנקראו גדולים:

באברהם כתיב: וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אֲדֹנִי מְאֹד וַיִּגְדָּל(בראשית כד, לה);

ביצחק כתיב: וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵול(בראשית כו, יג);

ביעקב כתיב: וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים(בראשית כה, כז).

הרי יעקב ועשו:

כשם שחל השם על יעקב — כך היה ראוי שיחול על עשו.

עשו היה ראוי שיקרא יעקב, ויעקב היה ראוי שיקרא עשו;

עשו היה ראוי להעמיד מלכים, ויעקב היה ראוי להעמיד כהנים;

הברכות הראשונות ראויות לעשו, והאחרונות ליעקב;

לאה וזלפה ראויות לעשו, ורחל ובלהה ראויות ליעקב —

ונטלו ממנו כל המתנות האלו.

מכר בכורתו ליעקב — מיד נאמר עליו: הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם בָּזוּי אַתָּה מְאֹד(עובדיה א, ב).

עשו פרק ממנו עול שמים — אף אלהים שנאו, שנאמר: וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי(מלאכי א, ג).

נטל את השם וחל על יעקב פעמים: פעמים אלהי יעקב, ופעמים אלהי ישראל;

נטלה ממנו הבכורה ונתנה ליעקב — זכה במלכות, וזכה בכהונה;

נטלה ממנו לאה וזלפה — וזכה יעקב בארבעתן;

לפי שהלך בדרכי אבותיו, שהם נותנים צדקה וגמילות חסדים ואוהבים את המקום — ואף הוא זכה בכל המתנות האלה.

דבר אחר:

קִרְיַת אַרְבַּע — שנקברו שם ארבע אמהות: חוה, שרה, רבקה ולאה.

ומנין שכל ההולך בדרכיהן יהיה חלקו עמהן?

שנאמר: מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ וגו׳(משלי יח, טז) —

משרה אותו לעולם עם האבות שנקראו גדולים;

מרחיב לו בעולם הזה, ומעכב הימנו את הפורענות.

דבר אחר:

נֵר יְיָ נִשְׁמַת אָדָם וגו׳(משלי כ, כז) — ולא נשמת הבהמה.

והלא נשמת האדם ונשמת הבהמה הכל הולכין למקום אחד,

שנאמר: הַכֹּל הוֹלֵךְ וגו׳(קהלת ג, כ);

ולא עוד, אלא שאחד אדם ואחד בהמה מקרה אחד להם ליום מיתה (אוצר מדרשים: המות),

שנאמר: כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וגו׳(קהלת ג, יט).

מהו כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה?

מה אדם מת — אף בהמה מתה;

מה אדם מטמא בנגיעה כשהוא מת, שנאמר: הַנֹּוגֵעַ בְּמֵת וגו׳(במדבר יט, יא) —

אף בהמה מטמאה בנגיעה כשהיא מתה, שנאמר: וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה וגו׳ הַנֹּוגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא וגו׳(ויקרא יא, לט).

ולא עוד, אלא שמעולה בהמה מן האדם:

שכל הנוגע בנבלת אדם — מטמא טומאת שבעה ימים,

אבל הנוגע בנבלת בהמה — אינו מטמא אלא טומאת ערב.

ולא עוד, אלא בזמן שהבהמה מתה — בעלה מוכר אותה לגוים, וגוים אוכלים את בשרה, ועורה נותנין אותה לעובדה.

ולא עוד, אלא בזמן שהיא מתה — רוחה יש לה מנוחה;

אבל אדם כשהוא מת — רוחו אין לו מנוחה,

מפני שמעמידין אותו בדין, ומסדרין לפניו כל מעשים שהיו בידו, בין לטובה בין לרעה,

ואומרים לו:

לא כך עשית ביום פלוני?

לא כך סחת ביום פלוני (אוצר מדרשים: לא כך פעלת ביום פלוני? לא כך שחקת ביום פלוני)?

לא כך דברת בשעה פלונית?

ואפילו שיחה שחיקה (אוצר מדרשים: קלה) שבין איש לאשתו בשעת תשמיש — מגידין לו לאדם ביום הדין (אוצר מדרשים: ביום דין הקבר), הקדוש ברוך הוא,

שנאמר: כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹורֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂיחוֹ(עמוס ד, יג).

ואם מתו בניו בחייו — אומרים לו: מפני מה מתו בניך בחייך?

ואם נסתמו עיניו בחייו — אומרים לו: מפני מה נסתמו עיניך בחייך?

ואם נעשה אלם וחרש בחייו — אומרים לו: מפני מה נעשית אלם וחרש בחייך?

ואם נעשה מצורע — אומרים לו: מפני מה נעשית מצורע בחייך? (אוצר מדרשים: הכל אומרים לו)

שהרי הקדוש ברוך הוא — כל דרך מעשיו אינו אלא ישרים,

שנאמר: כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ, צַדִּיקִים יֵלְכוּ(הושע יד, י) בה — לגן עדן, וּפֹושְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם — בגיהנם.

מפני מה כשלת בעוניך, ואבדת את דרכיך, ופילגת את עצמך, וטרדת (אוצר מדרשים: ועוררת) לגיהנם?

ואם היה בידו תשובה להשיב (אוצר מדרשים: להשיב טענה) שהוא זוכה בו בדין — מקבלין הימנו;

אם לאו — מכין אותו שלשה פלוסאותפלוסאות — מכות, הלמות של אור, ועושין אותו קטםקטם — אפר, ומפזרין אותו בארבע רוחות העולם,

שנאמר: והֶחָמָס קָם לְמַטֵּה רֶשַׁע(יחזקאל ז, יא).

ואחר כך מחזירין אותו (אוצר מדרשים: ארבעה מלאכי השרת, אחד אחד לכל רוח, ומכניסין) ואת קטמו מארבע רוחות העולם, ומטמנין אותו בתוך הקבר — עד שמגיע יום הדין הגדול,

שנאמר: כִּי הִנֵּה יום בָּא בֹּועֵר כַּתַּנּוּר וגו׳(מלאכי ג, יט).

כִּי הִנֵּה יום בָּא — זה יום הדין הגדול;

בֹּועֵר כַּתַּנּוּר — זה גיהנם, שנמשלה בתנור,

שנאמר: נְאֻם יְיָ אֲשֶׁר אוּר לוֹ בְּצִיּוֹן וְתַנּוּר לוֹ בִּירוּשָׁלִָם(ישעיה לא, ט).

וְהָיוּ כׇל זֵדִים — אין זדים אלא לצים,

שנאמר: זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ(משלי כא, כד).

מיכן שכל אדם שיש בו ליצנות — אין נידונין תחלה בגיהנם אלא הוא,

שנאמר: עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן,

ואין עברה אלא גיהנם, שנאמר: יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא(צפניה א, טו).

וְכׇל עושי רִשְׁעָה — אלו רשעי אומות העולם, שנמשלו כקש (אוצר מדרשים: אלו רשעי ישראל שהם נדונים בגיהנם; ויש אומרים: קש — אלו רשעי אומות העולם, שנמשלו לקש),

שנאמר: תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ(שמות טו, ז).

וְלִיהַט אֹותָם — זה לשון אש של גיהנם, שהיא מלהטת הרשעים.

הַיּוֹם הַבָּא — שאותו יום הבא ארוך כארבעים יום (אוצר מדרשים: — שבארבעים יום נוצר הולד, ובארבעים יום נתנה התורה, לכך נדונים באותו היום שהוא ארבעים יום —) ביומו של אדם, ולא ביומו של הקדוש ברוך הוא,

שיומו של הקדוש ברוך הוא — אלף שנים כיום אחד לפניו,

שנאמר: כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹור(תהלים צ, ד) —

שהכל ברשותו של הקדוש ברוך הוא, והכל בדברו.

אֲשֶׁר לֹא יַעֲזֹוב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף — שלא יטעמו טעם גיהנם:

שֹׁרֶשׁ — זו נשמה, שדומה לנטיעה בגופו של אדם;

וְעָנָף — זה הגוף, שנבלל (אוצר מדרשים: שנכלל) בעפר כענף.

אם כן, למה נאמר: נֵר יְיָ נִשְׁמַת אָדָם — ולא נשמת בהמה?

(אוצר מדרשים: אלא מפני שאדם נברא בדמותו של הקדוש ברוך הוא נאמר בו נר אלהים נשמת אדם, אבל בהמה) הואיל ולא נבראת בדמותו של הקדוש ברוך הוא — לא נאמר בו.

כיוצא בדבר הרי הוא אומר: מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם וגו׳(קהלת ג, כא) —

רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם — אלו הצדיקים, שהן דומים כאברהם (אוצר מדרשים: שדומים לאברהם) בצדקתו, שנקרא אדם,

שנאמר: הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים הוּא(יהושע יד, טו).

ומנין שאין גדול אלא אברהם?

שנאמר: נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ(בראשית כג, ו).

וְרוּחַ הַבְּהֵמָה — אלו הרשעים, שנמשלו כבהמה,

שנאמר: נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ(תהלים מט, כא).

יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ(בראשית מט, ח) —

יהודה — שמו הודאה, על שהודתה לאה אמו,

שנאמר: הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְיָ עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה(בראשית כט, לה);

והוא בעצמו הודה במעשה תמר ולא בוש.

לפיכך אַתָּה יוֹדוּךָ —

כלומר: אתה הודית על האמת והצלת את תמר מלשרוף — לפיכך יוֹדוּךָ אַחֶיךָ, שאתה מלך עליהם.

וכן היה, שעמדו ממנו שלשים מלכים ונשיאים, כמניין יהוד״ה — הרי שלשים.

מן אברהם עד שלמה — ט״ו דורות, ואברהם אבינו נשיא היה,

שנאמר: נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ(בראשית כג, ו).

אברהם, יצחק, ויעקב, יהודה, פרץ, חצרון, רם, עמינדב, נחשון, שלמון, בועז, עובד, ישי, דוד ושלמה — הרי ט״ו.

ומן שלמה עד גלות יכניה — ט״ו:

רחבעם, אביה, אסא, יהושפט, יהורם, יואש, אמציה, עזריה, יותם, אחז, חזקיהו, מנשה, אמון, יאשיהו, יכניה.

לכך נמשלה מלכות דוד כירח, שנאמר: כְּיָרֵחַ יִכּוֹן עוֹלָם(תהלים פט, לח) —

כשם שהוא עולה ומתגבר עד ט״ו יום, ועוד חוזר ומתכסה מעט מעט עד ט״ו יום,

כך מן אברהם עד שלמה ט״ו, ומיכן ואילך ט״ו עד הגלות הראשון בימי יהויכין מלך יהודה;

ולכך עולה חשבון יהודה שלשים.

ויהודה רביעי לבטן, והמאורות ביום הרביעי נבראו — לפיכך נמשלה מלכות יהודה למאורות,

שנאמר: וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי(תהלים פט, לז).

כשם שאי אפשר לעולם בלא מאורות — כך אי אפשר לעולם בלא זרע דוד,

כִּי בְרִית עוֹלָם שָׂם לו עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמֻורָה(שמואל ב כג, ה);

ואומר: לְעוֹלָם אֶשְׁמׇור לוֹ חַסְדִּי וּבְרִיתִי נֶאֱמֶנֶת לוֹ(תהלים פט, כט);

ואומר: אַחַת נִשְׁבַּעְתִּי(תהלים פט, לו) לדוד.

דויד — על שם עשרים וארבעה ספרים;

תחלת שמו ד׳ וסופו ד׳, לפי שהיה יהודה רביעי לבטן, לכך נקרא יהודה.

אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ — שכל ישראל מודים שיי בחר במלכות בית דוד, ושירי דוד המעולים, וחסדי דוד הנאמנים.

לפיכך לקח אהרן קדוש יי את אלישבע בת עמינדב, אחות נחשון, שהוא ראש לנשיאים,

דכתיב: וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קׇרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה(במדבר ז, יב);

ואומר: כִּי יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו(דברי הימים א ה, ב).

וכשם שנכרתה ברית לכהונה — כך נכרתה ברית למלכות בית דוד;

ודגל יהודה נוסע בראשונה וכו׳.

ישתבח שם אלהינו, שאינו מקפח שכר, שהוא נוצר חסד לאלפים וכו׳;

וגם לעתיד לבא: וְיָצָא חֹוטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי(ישעיה יא, א) אֲשֶׁר עֹומֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹושׁוּ(ישעיה יא, י) — זה מלך המשיח;

ואומר: וַהֲקִימֹותִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק(ירמיה כג, ה);

ואומר: וְעָבְדוּ אֵת יְיָ אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם אֲשֶׁר אָקִים לָהֶם(ירמיה ל, ט) — זה מלך המשיח, שהוא מזרע יהודה.

לכך נאמר: יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ.

וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר(בראשית כג, ח) —

פגעוניה לי, סרסונהסרסונה — (פגעוניה לי, סרסונה לי:) פגעו בו בשבילי, היו מתווכים בשבילי לי;

ואם לאו — צלו לי עלויצלו לי עלוי — התפללו (הפצירו) בו בעבורי.

וְעֶפְרוֹן יֹושֵׁב בְּתוֹךְ וגו׳(בראשית כג, י).

רבי יצחק בר אמי אמר:

ישב כתב — אותו היום מינו אותו ארכי איסטרטיגוסארכי איסטרטיגוס — שר הצבא הראשי, המושל,

דלא יהוי ברנש רב זבן מן ברנש זעור.דלא יהוי ברנש… — שלא יהא אדם גדול קונה מאדם קטן.

שלא יהא אדם גדול קונה מאדם קטן.

וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי וגו׳.

אמר רבי פינחס:

מלמד שנעלו כל דלתותיהם, והלכו לגמול חסד לשרה.

לֹא אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה וגו׳(בראשית כג, יא);

אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ וגו׳(בראשית כג, טו).

אמר רבי חנינה:

כל שקלים שנאמרו בתורה — סלעים וגו׳.

לֹא אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה וגו׳;

אדוני שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹות שֶׁקֶל כֶּסֶף וגו׳.

אמר רבי חנינא:

כל שקלין שנאמרו בתורה — סלעין,

ובנביאים — ליטריןליטרין — ליטרות (משקל ומטבע גדולים מן הסלע),

ובכתובין — קינטריןקינטרין — קנטרים, משקל של מאה ליטרות.

רבי אבא בר יודן בשם רבי יהודה ברבי סימון אמר:

חוץ משיקלי עפרון, שהיו כולם קינטרין.

הדא הוא דכתיב:

אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹות שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה היא.

מה היא דין דכתיב מַה היא?מה היא דין… — מהו זה שכתוב ״מה היא״? אמר לו: אם אתה רוצה לתת לי ארבע מאות קינטרין של כסף — אפילו מן האשפה שבביתך אתה יכול לתת לי.

מהו זה שכתוב ״מה היא״?

אמר ליה: אין את בעי מתן לי ארבע מאה קינטירין דכסף —

אמר לו: אם אתה רוצה לתת לי ארבע מאות קינטרין של כסף —

אפילו מן סחוותה דבייתך את יכול יהב לי.

אפילו מן האשפה שבביתך אתה יכול לתת לי.

גרש בעשר — חיסרו הכתוב וו.

ועל ידי שהכניס עין צרה בממונו שלאברהם — חיסרו הכתוב וו.

הדא הוא דכתיב:

וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם לעפרון וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן(בראשית כג, טז).

'עפרן' כתיב — עפרן תנינא חסיר וועפרן תנינא חסיר וו — ׳עפרן׳ השני חסר וי״ו.

אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹובֵר לַסֹּוחֵר.

רבי אבא בר בינה אמר: פרגמטיה מפוקיתפרגמטיה מפוקית — סחורה יוצאת (מטבע העובר לסוחר).

וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה וגו׳(בראשית לג, יט).

אמר רבי יודה בירבי סימון:

זה אחד משלשה מקומות שאין אומות העולם יכולין לונות את ישראל ולומר להם: גזולים הם בידכם.

ואילו הן: מערת המכפלה, ובית המקדש, וקבורתו שליוסף. מערת המכפלה —

וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וגו׳(בראשית כג, טז);

בית המקדש —

וַיִּתֵּן דָּוִד לְאׇרְנָן בַּמָּקוֹם שיקלי(דברי הימים א כא, כה);

וקבורתו שליוסף —

וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה וגו׳.

רבי יהודה אומר:

אבות שלשה כרתו ברית עם עמי הארץ.

אברהם — כשנגלו עליו המלאכים, היה סבור שהם אורחי הארץ,

ורץ לקראתם, ורצה לעשות להם סעודה גדולה,

ואמר לשרה לעשות להם עוגות.

שרה שהיתה לשה ראת דם נדה —

לפיכך לא הגיש להם את העוגות.

ורץ אחרי בן הבקר,

וברח מפניו ונכנס למערת המכפלה,

ונכנס אחריו, וראה שם אדם ועזרו שוכבין על מטותיהן,

ונרות דולקין עליהן,

וריח טוב עליהן כריח ניחוח.

לפיכך חמד מערת המכפלה לאחזת קבר,

ואמר לבני יבוס לקנות מהם מערת המכפלה בממכר זהב, בכתב עולם, לאחזת עולם,

ולא קבלו האנשים עליהם.

וכי יבוסים היו? והלא חתים היו!

אלא לשם העיר היבוס נקראו היבוסים.

התחיל כורע ומשתחוה להם,

שנאמר:

וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ(בראשית כג, יב).

אמרו לו:

אנו יודעין שעתיד הקדוש ברוך הוא לתן לך ולזרעך את כל הארצות הללו.

כרות עמנו ברית שבועה שאין זרעך יורש את עיר היבוסי,

ואנו נותנין לך את מערת המכפלה בממכר זהב, בכתב עולם, לאחזת קבר.

וכרת עמהם ברית שבועה שאין ישראל יורשין את היבוס, כי אם ברצונם שלבני יבוס.

ואחר כך קנה את מערת המכפלה בממכר זהב, בכתב עולם, לאחזת עולם,

שנאמר:

וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרן(בראשית כג, טז).

מה עשו אנשי יבוס?

עשו צלמי נחשת, וכתבו עליהן ברית שבועת אברהם,

ונתנו אותן ברחוב העיר.

וכשבאו ישראל לארץ, היו רוצין לבוא לעיר יבוס, ולא הניחו אותם,

שנאמר:

וְאֶת הַיְבוּסִי יושב יְרוּשָׁלִַים לֹא יָכְלוּ בְנֵי יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם(יהושע טו, סג).

וכשמלך דוד רצה לבוא לעיר היבוסי, ולא הניחו אותו,

שנאמר:

וַיֹּאמְרוּ יֹושְׁבֵי יְבוּס לְדָוִד לֹא תָבוֹא הֵנָּה(דברי הימים א יא, ה).

וכי מה כוחן שלבני יבוס לומר למלך דוד לֹא תָבוֹא הֵנָּה?

והיו ישראל כחול הים!

אלא מכוח ברית שבועת אברהם.

וראה דוד וחזר לאחריו,

שנאמר:

וַיֵּשֶׁב דָּוִד במצר(דברי הימים א יא, ז), עַל כֵּן קָרְאוּ לה עִיר דָּוִד.

אמרו לו:

אין אתה יכול לבוא בעיר היבוס עד שתסיר את הצלמים הללו,

שכתוב עליהן אות ברית שבועת אברהם,

שנאמר:

כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים לֵאמֹר לֹא תבוא הֵנָּה(שמואל ב ה, ו).

וכתיב:

שונא נֶפֶשׁ דָּוִד(שמואל ב ה, ח) —

שהיד דוד שונא לשמוע ולראות עבודה זרה,

שנאמר:

עַל כֵּן יאמר עִוֵּר ופסיח לֹא יָבוֹא הבית הזה.

שמא תאמר: עורים ופסחים לא היו באים אל בית המקדש?

אלא העורים והפסחים — והצלמים אלו,

שעינים להם ולא יראו,

ואזנים להם ולא ישמעו,

ורגלים להם ולא יהלכו.

אמר דוד לאנשיו:

כל מי שיעלה בראשונה ויסיר את הצלמים הללו, שכתוב עליהן שבועת אברהם אבינו — יהיה לראש.

ועלה יואב בן צרויה, והיה לראש,

שנאמר:

וַיַּעַל בָּרִאשׁוֹנָה יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וַיְהִי לְרֹאשׁ(דברי הימים א יא, ו).

ואחר כך קנה את עיר היבוס בממכר זהב, בכתב עולם, לאחזת עולם.

מה עשה דוד?

לקח מכל שבט ושבט חמשים שקלים — הרי שש מאות שקלים,

שנאמר:

וַיִּתֵּן דָּוִד לְאׇרְנָן בַּמָּקוֹם שִׁקְלֵי הזהב מִשְׁקָל שֵׁשׁ מֵאוֹת(דברי הימים א כא, כה).

גדולה היא הענוה, שבה נשתבח אברהם אבינו:

שהיו בני דורו קורין לו נְשִׂיא אֱלֹהִים(בראשית כג, ו), והוא נותן להן המנון,

שנאמר: וַיָּקׇם אברם וַיִּשְׁתַּחוּ(בראשית כג, ז).

גדולה ענוה שנשתבח בה אברהם אבינו עליו השלום,

מפני שהיו בני דורו הגדולים שבהם מנשאין אותו, כגון עפרון החתי, והיו קוראין אותו ״אדוני״ וגו׳;

והוא עליו השלום היה משפיל עצמו במדת הענוה והצניעות עמהם, ואפילו לפני הפחותים שבהם,

שנאמר: וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ(בראשית כג, יב).

גדולה ענוה שבה נשתבח יצחק עליו השלום,

שהרי אבימלך גרש אותו ממלכותו,

וכשבא לו אבימלך — לא גבה לבו, ולא שלם לו כמעשיו,

ומרוב ענותנותו קבלו באהבה, והאכילהו והשקהו, לו ולאנשיו,

שנאמר: וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וגו׳(בראשית כו, ל) וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ(בראשית כו, לא).

גדולה ענוה שבה נשתבח יעקב אבינו עליו השלום,

שמפני ענותנותו היה קורא לעשו ״אדוני״,

שנאמר: כֹּה תֹאמְרוּן לאדוני לְעֵשָׂו(בראשית לב, ה).

ולכך היה כותב רבינו הקדוש לאנטונינוס: ״נאם עבדך יהודה״,

אמר: כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מאבותי(מלכים א יט, ד).

גדולה ענוה שבה נשתבח משה רבינו עליו השלום,

שנאמר: וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד(במדבר יב, ג).

מה תלמוד לומר מִכֹּל הָאָדָם?

אלא ענו, ואינו מתגאה במדה מן המדות שבני אדם רגילין להתגאות בה,

כגון המלכות, והנבואה, והחכמה;

ואף על פי שהיו בו כל המדות הללו — עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם.

גדולה ענוה שבה נתגדל אהרן עליו השלום.

בנוהג בבני אדם — אדם מכבד (מטאטא) את ביתו בבגדים בלות, שמא מתטנף הוא בכליו והוא מכבד;

אבל אהרן עליו השלום לובש שמונה בגדים, ודומה לחתן בחופה,

ואף על פי כן — וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן(ויקרא ו, ג).

גדולה ענוה שבה נשתבח אלעזר,

שנאמר: וּנְשִׂיא נְשִׂיאֵי הַלֵּוִי אֶלְעָזָר וגו׳(במדבר ג, לב),

ואף על פי כן היה משפיל את עצמו לפני גדולת הקדוש ברוך הוא,

והיה נושא בעצמו קטרת הסמים, ושמן המאור, ומנחת התמיד, ושמן המשחה:

קטרת הסמים — בימינו,

ושמן המאור — בשמאלו,

ומנחת התמיד — תלויה בזרועו,

ושמן המשחה — תלויה באפונדתו.

ושמא תאמר: קטן היה?

הרי הוא אומר: וּנְשִׂיא נְשִׂיאֵי הַלֵּוִי!

אלא שאין גדולה בפלטרין של מלך,

שנאמר: אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ(משלי כה, ו).

גדולה ענוה שבה נתגדלו הלוים,

שכל ישראל היו מהלכין כאחד, והם היו זקוקין ליישב את כל כלי המשכן,

ולא עוד אלא שטוענין בעגלה,

ואפילו הכי לא נתגאו, ולא אמרו: אין אנו מקבלין עלינו —

שאין גדולה בפלטרין של מלך,

שנאמר: אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ.

גדולה ענוה שבה נתגדל שאול,

שהרי כשאמר לו שמואל: וּלְמִי כׇּל חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל הלא לְךָ וּלְכֹל בֵּית אָבִיךָ(שמואל א ט, כ),

והוא הקטין עצמו, ואמר לו: הלא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי מִקְּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁפַּחְתִּי הצעירה(שמואל א ט, כא);

וכשבקשו למשוך אותו — הטמין עצמו, עד שהפילו גורלות,

שנאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ הִנֵּה הוּא נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים(שמואל א י, כב).

גדולה ענוה שבה נתגדל דוד,

שנאמר: וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֵּשֶׁב לִפְנֵי יְיָ וַיֹּאמֶר מִי אָנֹכִי יי אלהים וּמִי בֵיתִי כִּי הֲבִיאֹתַנִי עַד(שמואל ב ז, יח) הלום וגו׳,

ואמר: וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ(תהלים כב, ז).

ת״ך —

שהוא עתיד לחתך ולחלוק פירות ומעדנים של עולם הבא לכל צדיק וצדיק לפי שכר מעשיו,

לכל חסיד, ולכל חכם, ולכל נבון — לפי שכר מעשיו,

ולכל נשיא ונשיא — לפי שכר מעשיו,

שנאמר: לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל וגו׳(ישעיה נג, יב).

מהו לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים?

מלמד שנשבע הקדוש ברוך הוא שעתיד לחלוק לכל יחיד ויחיד שבישראל חלק שכר טוב לפי מעשיו עם הצדיקים לעולם הבא.

וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל —

אלו אבות העולם, אברהם יצחק ויעקב, וכל המלכים ונביאים, וקדושים וטהורים, נקיים וברורים שהיו בישראל.

תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ וְאֶת פושעים נִמְנָה וְהוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא —

אשר על שום שמסרו את עצמן על קדושת שמו של הקדוש ברוך הוא.

קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה(שיר השירים ח, ו) —

שהן מרחיקין את עצמן מן עצתו ומן קנאתו של קרח ועדתו, שירדו כשהן בחיים לשאול,

שנאמר: וַיֵּרְדוּ(במדבר טז, לג) הֵם וְכׇל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שאולה.

ועם מתים נחשב — על שום שהן נחשבים כמתים בעולם הזה,

לפיכך הן נוחלין חיי העולם, שנקראו חיים.

ולפושעים יַפְגִּיעַ —

שהן היו מבקשין רחמים מלפני הקדוש ברוך הוא על כל פושעים שבישראל, לכפר על פשעיהן ועל חטאתיהן.

שאין פגיעה אלא פרקליטין,

שנאמר: שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי(בראשית כג, ח).

דבר אחר:

אין פגיעה אלא תפלה,

שנאמר: וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל וגו׳ וְאַל תִּפְגַּע בִּי(ירמיה ז, טז).

דבר אחר:

לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים —

מלמד שלא הכתיב אלא כנגד משה, שהוא עתיד ליטול שכר לעולם הבא כנגד רבים וגדולים ונכבדים שבישראל.

וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל —

שהוא נוטל שלל וחוסן רב כנגד אבות העולם, אברהם יצחק ויעקב, מלכים ונביאים,

שאין עֲצוּמִים האמור כאן אלא אבות.

ומפני מה נקראו עצומים?

מפני שהן עצומים בגדולתם, ובצדקתם, ובכבודם לעולם הבא.

וְאֶת פושעים נִמְנָה —

שהוא נחשב עם מתי מדבר, ולא בא לארץ ישראל.

ולפושעים יַפְגִּיעַ —

שהוא עמד בעשרים וארבעה מקומות בתפלה ותחנונים לפני הקדוש ברוך הוא,

והיה מבקש רחמים על ישראל, ומחזירן בתשובה לפני הקדוש ברוך הוא, כדי שלא ימקו בעונתיהן.

לפיכך הוא נוטל שכר טוב כנגד כולן לעולם הבא.

באותה שעה פותח הקדוש ברוך הוא בשבחו של משה בפני כל הצדיקים כולן, ואומר להן:

לא ידעתם מה עשה משה עבדי בעולם?

צדקתי וחסדי עשה עם בני אדם, ומשפטי היה אומר להן לישראל,

שנאמר: צִדְקַת יְיָ עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל(דברים לג, כא).

האשה נקנית בשלש דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים.

נקנית בכסף, בשטר, ובביאה.

בכסף,

בית שמאי אומרים:

בדינר ובשוה דינר.

ובית הלל אומרים:

בפרוטה ובשוה פרוטה.

וכמה היא פרוטה,

אחד משמנה באסר האיטלקיבאסר האיטלקי — מטבע נחושת רומי (as); הפרוטה — שמינית ממנו.

כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ וגו׳(דברים כד, א) —

(מדרש תנאים: מלמד שהאשה נקנית בכסף,) אין קיחה (מדרש תנאים: לקיחה) אלא בכסף,

וכן הוא אומר (מדרש תנאים: שנאמר): נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי(בראשית כג, יג).

והלא דין הוא: ומה אמה העבריה, שאינה נקנית בביאה, נקנית בכסף; זו, שנקנית בביאה, אינו דין שתקנה בכסף?

יבמה תוכיח, שנקנית בביאה ואינה נקנית בכסף.

מה ליבמה, שכן אין נקנית בשטר (מדרש תנאים: אין יוצא בכסף); תאמר בזו, שנקנית בשטר (מדרש תנאים: שיוצא בכסף)?

תלמוד לומר: כִּי יִקַּח אִישׁ.

האשה נקנית(משנה קידושין א, א)

מאי שנא הכא דתנימאי שנא הכא דתני — מה שונה כאן, ששנה (התנא) ״האשה נקנית״, ומאי שנא התם דתניומאי שנא התם דתני — ומה שונה שם, ששנה ״האיש מקדש״?

רש״י ומאי שנא התם — בפרק שני (לקמן דף מא.) דתנא: ״האיש מקדש בו ובשלוחו״, ניתני הכא: ״האשה מתקדשת״.

משום דקא בעי למיתנימשום דקא בעי למיתני — מפני שרוצה (התנא) לשנות כסף.

רש״י משום דקבעי למיתני כסף — בהני קנינין, ואמרינן לקמן (דף ד:):: כסף מנלן דנקנית בו, ומפרשינן דגמרינן ״קיחה״ ״קיחה״ משדה עפרון דאיקרי קנין. הלכך תנא הכא קנין.

וכסף מנא לןוכסף מנא לן — ו(קנין) כסף — מנין לנו?? גמר קיחה קיחה משדה עפרוןגמר קיחה קיחה משדה עפרון — למד (בגזרה שווה) ״קיחה״ (״כי יקח״) מ״קיחה״ (״קח ממני״) של שדה עפרון:

כתיב הכאכתיב הכא — כתוב כאן: כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה(דברים כד, א),

וכתיב התםוכתיב התם — וכתוב שם: נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי(בראשית כג, יג).

רש״י וכסף מנלן — לאו הכא קא בעי לה, אלא לקמן (דף ג:). והכא האי מתרץ קאמר לה לכולא מילתא: משום דקא בעי למיתני כסף, וכסף מנלן, ילפינן ליה לקמן (דף ד:) מ״קיחה״, ו״קיחה״ לשון קנין הוא, הילכך תני האשה נקנית.

וקיחה איקרי קניןוקיחה איקרי קנין — וקיחה נקראת קנין,

דכתיב: הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם(בראשית כה, י);

אי נמיאי נמי — או גם (ראיה אחרת): שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ(ירמיה לב, מד).

תני ״האשה נקנית״.

וניתני התםוניתני התם — ושישנה (התנא) שם ״האיש קונה״?

מעיקרא תני לישנא דאורייתאמעיקרא תני לישנא דאורייתא — בתחילה שנה בלשון התורה, ולבסוף תני לישנא דרבנןולבסוף תני לישנא דרבנן — ולבסוף שנה בלשון חכמים. ומאי לישנא דרבנןומאי לישנא דרבנן — ומהי לשון חכמים (״מקודשת״)?? דאסר לה אכולי עלמא כהקדשדאסר לה אכולי עלמא כהקדש — שאוסר אותה על כל העולם כהקדש.

וניתני הכאוניתני הכא — ושישנה כאן ״האיש קונה״?

רש״י וניתני הכא האיש קונה — כי היכי דתני בלישנא דרבנן ״האיש מקדש״.

משום דקא בעי למיתנא סיפאלמיתנא סיפא — לשנות בסוף (המשנה) ״וקונה את עצמה״ בדידהבדידה — בה, בלשון האשה, תנא נמי רישא בדידהתנא נמי רישא בדידה — שנה גם את הראש (של המשנה) בלשונה.

וניתני ״האיש קונה ומקנה״?

רש״י וניתני — הכא: האיש קונה בג׳ דרכים.

רש״י ומקנה — אותה לעצמה בשתי דרכים. ומשני משום דאיכא בהנהו ב׳ דרכים מיתת הבעל.

משום דאיכא מיתת הבעלמשום דאיכא מיתת הבעל — מפני שיש (קנין עצמה ב)מיתת הבעל, דלאו איהו קא מקנידלאו איהו קא מקני — שאין הוא (הבעל) מקנה (אותה לעצמה) — מן שמיא הוא דמקני להמן שמיא הוא דמקני לה — מן השמים הם שמקנים אותה (לעצמה).

ואיבעית אימאואיבעית אימא — ואם תרצה, אמור: אי תנאאי תנא — אילו שנה (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 367: גבי קדושין) ״קונה״, הוה אמינאהוה אמינא — הייתי אומר אפילו בעל כרחה; תנא ״האשה נקנית״ — דמדעתה איןדמדעתה אין — שמדעתה — כן, שלא מדעתה לא.

מניינא דרישאמניינא דרישא — המנין שבראש (המשנה: ״בשלש דרכים״) — למעוטי מאילמעוטי מאי — למעט מה (בא)?? מניינא דסיפאמניינא דסיפא — המנין שבסוף (המשנה: ״בשתי דרכים״) — למעוטי מאי?

רש״י מניינא דרישא — ג׳ דרכים.

רש״י מניינא דסיפא — וקונה את עצמה בשתי דרכים.

מניינא דרישא — למעוטי חופה.

רש״י למעוטי חופה — שאם מסרה לה אביה לחופה לשם קדושין אינה מקודשת בכך.

ולרב הונא, דאמרולרב הונא, דאמר — ולדעת רב הונא, שאמר חופה קונה מקל וחומר, למעוטי מאי?

רש״י ולרב הונא כו׳ — לקמן בשמעתין (דף ה.).

למעוטי חליפין.

רש״י חליפין — קנין סודר.

סלקא דעתך אמינאסלקא דעתך אמינא — עלה על דעתך לומר: הואיל וגמרהואיל וגמר — הואיל ולמד (בגזרה שווה) קיחה קיחה משדה עפרון, מה שדה מקניא בחליפיןמה שדה מקניא בחליפין — מה שדה נקנית בחליפין, אף אשה נמי מקניאאף אשה נמי מקניא — אף אשה גם נקנית בחליפין — קא משמע לןקא משמע לן — משמיע לנו (שאינו כן).

רש״י מה שדה מקניא בחליפין — דכתיב וישלוף נעלו (רות ד׳:ח׳) והתם שדה הואי.

ואימא הכי נמיואימא הכי נמי — ואמור שכך הוא באמת!?

חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטהחליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה — חליפין ישנם (חלים) אף בפחות משוה פרוטה, ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשהלא מקניא נפשה — אינה מקנה את עצמה.

רש״י חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה — דקיימא לן בפרק הזהב (ב״מ דף מז.) קונין בכלי אף על פי שאינו שוה פרוטה.

רש״י לא מקניא נפשה — דגנאי הוא לה הלכך בטיל לה לתורת חליפין בקידושין ואפילו בכלי שיש בו שוה פרוטה אי יהיב לה בלשון חליפין עד דיהיב לה בתורת לשון קנין או קיחה או קידושין.

מניינא דסיפא (למעוטי מאי)? למעוטי חליצה.

סלקא דעתך אמינא: תיתי בקל וחומר מיבמהתיתי בקל וחומר מיבמה — תבוא (תלמד) בקל וחומר מן היבמה — מה יבמה, שאינה יוצאה בגט, יוצאה בחליצה;

רש״י מה יבמה שאינה יוצאה בגט — דילפי׳ לקמן בהאי פרקין (קידושין פרק א, יד.) כתיב לה ולא ליבמה.

זו, שיוצאה בגט, אינו דין שיוצאה בחליצה? — קא משמע לן.

ואימא הכי נמי?

אמר קראאמר קרא — אמר הכתוב: סֵפֶר כְּרִיתֻות(דברים כד, א) — ספר כורתה, ואין דבר אחר כורתה.

ותנא מייתי לה מהכאותנא מייתי לה מהכא — והתנא מביא אותה (את הדרשה) מכאן, דתניאדתניא — ששנינו (בברייתא):

רש״י ותנא מייתי ליה מהכא — קידושי כסף דיליף להו רב יהודה דלעיל מאין כסף נפקי ליה לתנא מקיחה דשדה עפרון.

כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ וגו׳(דברים כד, א) —

רש״י כי יקח איש אשה ובעלה — והצריכה הכתוב גט לפוטרה מקיחה זו כדכתב סיפא דקרא והיה אם לא תמצא וגו׳.

אין קיחה אלא בכסף,

וכן הוא אומר: נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי(בראשית כג, יג).

והלא דין הוא: ומה אמה העבריה, שאינה נקנית בביאה, נקנית בכסף; זו, שנקנית בביאה, אינו דין שתקנה בכסף?

רש״י והלא דין הוא — שתהא נקנית בכסף מק״ו ולמה לי קרא.

רש״י שאינה נקנית בביאה — אם מסרה ליה לביאה לשם שפחה אינה שפחתו בכך.

רש״י נקנית בכסף — כדכתיב מכסף מקנתו (ויקרא כה).

רש״י זו שנקנית בביאה — כדיליף לקמן מובעלה.

יבמה תוכיח, שנקנית בביאה ואינה נקנית בכסף.

רש״י יבמה אינה נקנית בכסף — ליבם להיות כאשתו להוציאה בגט בלא חליצה כדיליף לקמן (דף יד.) יבמה יבא עליה ויבמה ביאה גומרת בה ואין כסף גומר בה.

מה ליבמה, שכן אין נקנית בשטר; תאמר בזו, שנקנית בשטר?

תלמוד לומר: כִּי יִקַּח אִישׁ.

הא למה לי קראהא למה לי קרא — זו — למה לי הכתוב? הא אתיא לההא אתיא לה — הרי היא באה (נלמדת מן הדין)!!

אמר רב אשי:

משום דאיכא למימרמשום דאיכא למימר — מפני שיש לומר: מעיקרא דדינא פירכאמעיקרא דדינא פירכא — מעיקרו של הדין יש פירכה (הקל וחומר נפרך מיסודו).

רש״י מעיקרא דדינא — ממקום שאתה בא ללמוד דהיינו אמה העבריה יש להשיב ולהכי קאמר מעיקרא דדינא פירכא שהתשובה שהשיב בתחילה יבמה תוכיח לאו מעיקרא דדינא אתיא אלא ממקום אחר.

מהיכא קא מייתית להמהיכא קא מייתית לה — מהיכן אתה מביא אותה?? מאמה העבריה — מה לאמה העבריה, שכן יוצאה בכסף; תאמר בזו, שאינה יוצאה בכסף?

רש״י שכן יוצאה בכסף — שפודה את עצמה בתוך שש שנים אם תרצה כדכתיב (שמות כא) והפדה והואיל וכסף חשוב בה לפדותה חשוב נמי לקנותה.

רש״י שאינה יוצאה בכסף — כדנפקא לן מספר כורתה ואין דבר אחר כורתה.

תלמוד לומר: כִּי יִקַּח אִישׁ.

ואיצטריך למיכתבואיצטריך למיכתב — והוצרך (הכתוב) לכתוב וְיָצְאָה חִנָּם(שמות כא, יא), ואיצטריך למיכתב כִּי יִקַּח אִישׁ.

רש״י ואיצטריך למיכתב ויצאה חנם — למילף מיניה כדיליף לעיל יש כסף לאדון אחר.

דאי כתב רחמנאדאי כתב רחמנא — שאילו כתב הרחמן (בתורה) כִּי יִקַּח, הוה אמינאהוה אמינא — הייתי אומר: קידושין דיהב לה בעלקידושין דיהב לה בעל — (כסף) קידושין שנתן לה הבעל — דידה הוודידה הוו — שלה הם; כתב רחמנא וְיָצְאָה חִנָּם.

ואי כתב רחמנא וְיָצְאָה חִנָּם, הוה אמינא: היכא דיהבההיכא דיהבה — במקום שנתנה (ליה) איהי לדידיה וקידשתואיהי לדידיה וקידשתו — היא לו, וקידשה אותו — הוו קידושיהוו קידושי — יהיו קידושין; כתב רחמנא כִּי יִקַּח — ולא ״כי תקח״.

רש״י היכא דיהבה איהי לדידיה — כסף וקדשתו דאמרה ליה התקדש לי.

רש״י ליהוו קידושין — דכיון דאשמועי׳ דכסף עביד אישות מה לי כסף דידיה מה לי כסף דידה להכי הדר תנא קרא זימנא אחריתי בהדיא כי יקח איש ולא כי תקח אשה לאיש.

גופאגופא — גוף (הדברים שהובאו לעיל):

אמר רב יהודה אמר רב אסי: