מדרש
פרשת נח
מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות
מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, תשרי תשפ״ז
תוכן העניינים ↓פרשת נח
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כ״י וטיקן 30 (יד שנייה); השלמות ותיקונים לפי מהדורת תיאודור–אלבק, מסומנים בטקסט |
| בראשית רבה | כ״י וטיקן 30 (יד שנייה), השלמה מכ״י וטיקן 60 (בפתיחתא הראשונה); השלמות ותיקונים לפי מהדורת תיאודור–אלבק, מסומנים בטקסט |
| בראשית רבה | כ״י וטיקן 30 (יד שנייה), השלמות מכ״י וטיקן 60 (בפסקה ו); השלמות ותיקונים לפי מהדורת תיאודור–אלבק, מסומנים בטקסט |
מדרש בראשית רבה
פרשה ל
אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ(בראשית ו, ט)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה) §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · שלושה פסוקים ממשלי: הרשעים הם דור המבול, והצדיק הוא נח
כַּעֲבוֹר סוּפָה וְאֵין רָשָׁע וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם(משלי י, כה)
הפסקה צירוף של שלוש פתיחתות קצרות, כל אחת על פסוק ממשלי (י, כה; יב, ז; יד, יא), וכולן חוזרות ל״אלה תולדות נח״.
״ואהל ישרים״ — לפניו בכתב היד ״רש״, תחילת תיבה שנתבטלה.
אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ(בראשית ו, ט).
כַּעֲבוֹר סוּפָה וְאֵין רָשָׁע וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם(משלי י, כה).
כַּעֲבוֹר סוּפָה — זה דור המבול;
וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם — זה נח:
אֵלֶּה תּלְדֹות נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק.
הָפוֹךְ רְשָׁעִים וְאֵינָם וּבֵית צַדִּיקִים יַעֲמֹוד(משלי יב, ז).
הָפוֹךְ רְשָׁעִים וְאֵינָם — זה דור המבול;
וּבֵית צַדִּיקִים יַעֲמֹוד — זה נח:
אֵלֶּה תּוֹלְדֹות נֹחַ.
בֵּית רְשָׁעִים יִשָּׁמֵד וְאֹהֶל יְשָׁרִים יַפְרִיחַ(משלי יד, יא).
בֵּית רְשָׁעִים יִשָּׁמֵד — זה דור המבול;
וְאֹהֶל יְשָׁרִים יַפְרִיחַ — זה נח:
אֵלֶּה תּוֹלְדֹות נֹחַ.
פתיחתא שנייה · דור המבול אבד במים, שלא היתה כוונתם לבנים; ונח העמיד תולדות
קַל־הוּא עַל־פְּנֵי־מַיִם תְּקֻלַּל חֶלְקָתָם בָּאָרֶץ לֹא־יִפְנֶה דֶּרֶךְ כְּרָמִים(איוב כד, יח)
״דרך כרמים״ — חסר בכתב היד, והושלם כלשון הכתוב וכתיאודור–אלבק. המדרש קורא ״קל הוא על פני המים״ (במסורה: מים).
״מי שיפרע מדור המבול הוא יפרע… כולי״ — הסופר מקצר את נוסחת ״מי שפרע״ (משנה בבא מציעא ד, ב: ״מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו״), ומשם ההשלמה; בתיאודור–אלבק ״מי שפרע מדור המבול״ בלבד. ״ולהעמיד בנים״ — אינו בתיאודור–אלבק.
קַל הוּא עַל פְּנֵי המים תְּקֻולַּל חֶלְקָתָם בָּאָרֶץ(איוב כד, יח).
קַל הוּא עַל פְּנֵי מַיִם — גזירה ניגזרה שיאבדו במים.
תְּקֻולַּל חֶלְקָתָם בָּאָרֶץ — מי שיפרע מדור המבול הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו, כולי.
וכל כך למה?
לֹא יִפְנֶה דֶּרֶךְ כְּרָמִים —
שלא היתה כוונתן למטע כרמים.
אבל נח — לא היתה כוונתו אלא לפרות ולרבות בעולם ולהעמיד בנים:
אֵלֶּה תּוֹלְדֹות נֹחַ(בראשית ו, ט).
מקבילות והערות · ב
מי שפרע מדור המבול
מקבילות: משנה בבא מציעא ד, ב
נוסחת ״מי שפרע״ שהסופר מקצר (״הוא יפרע… כולי״): ״מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו״; משם ההשלמה.
חלק ב
דרשת הפסוקים
דרשת הפסוק · ״אלה תולדת נח״ · ״אלה״ פוסל את הראשונים — את דור המבול
״אמר רבי אבהו״ — בכתב היד ״אמ׳ אבה״, ותוקן כתיאודור–אלבק.
אמר רבי אבהו:
בכל מקום שנאמר אֵלֶּה(בראשית ו, ט) — פסל את הראשונים;
ואלה — מוסף על הראשנים.
כן שנאמר אֵלֶּה — פסל את הראשונים.
מה פסל? לדור המבול.
דרשת הפסוק · ״אלה תולדת נח נח״ · מי שנכפל שמו יש לו חלק בשני העולמות, ותרח אבי אברהם
בפסוק תרח כתב הסופר ״אלה תלדות נח תרח תרח״; ״נח״ נשתרבב מפסוק הפרשה ואינו נדפס.
״אמר לון״ — בכתב היד ״אמר לו לון״. ״דאמר רבי יודן״ — בתיאודור–אלבק ״דאמר ר׳ יודן בשם ר׳ אבא״; ״בישרו שעשה תשובה ישמעאל״ — שם ״בישרו שישמעאל עושה תשובה״. מקבילה: תנחומא בובר, שמות טו — ״רבי אבא בר כהנא אמר כל מי שנכפל שמו יש לו חלק בשני עולמות״, עם רשימת הכפולים (נח, אברהם, יעקב, משה, שמואל) והקושיה מתרח.
אֵלֶּה תּוֹלְדֹות נֹחַ(בראשית ו, ט) —
אמר רבי אבא בר כהנא:
כל שנכפל שמו — יש לו חלק בעולם הזה ובעולם הבא.
אתיבון: והכתיבאתיבון: והכתיב — הקשו: והרי כתוב: אֵלֶּה תּלְדֹות תֶּרַח תֶּרַח(בראשית יא, כז) —
לו חלק בעולם הזה ובעולם הבא?!
אמר לון: אוף דא לא תבריהאוף דא לא תבריה — אף זו לא שברה (אינה סותרת את הכלל),
דאמר רבי יודן:
וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה(בראשית טו, טו).
תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ — בישרו שיש לאביו חלק בעולם הבא;
תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה — בישרו שעשה תשובה ישמעאל.
מקבילות והערות · ד
כל שנכפל שמו — יש לו חלק בשני העולמות
מקבילות: תנחומא בובר, שמות טו
בתנחומא בובר: ״רבי אבא בר כהנא אמר כל מי שנכפל שמו יש לו חלק בשני עולמות, נח נח, אברהם אברהם, יעקב יעקב, משה משה, שמואל שמואל, והכתיב תרח תרח״ — אותה הקושיה מתרח, עם רשימת הכפולים.
דרשת הפסוק · ״אלה תולדת נח נח״ · נח נייחה לעולם: לאבות ולבנים, לעליונים ולתחתונים
אֵלֶּה תּוֹלְדֹות נֹחַ נֹחַ(בראשית ו, ט) — אתמהאאתמהא — בתמיהה! (וכי ייתכן?)!
לא הוה צריך למימר קרייאלא הוה צריך למימר קרייא — לא היה הכתוב צריך לומר: אלה תולדת נח שם?
אלא:
נייחה לו — נייחה לעולם;
נייחה לאבות — נייחה לבנים;
נייחה לעליונין — נייחה לתחתונין;
נייחה לעולם הזה — נייחה לעולם הבא.
דרשת הפסוק · ״אלה תולדת נח נח איש צדיק״ · פרותיו של צדיק, ונח שנשתלם ביציאתו מן התיבה
״דאמר רב הונא משם רבי אליעזר בנו שלרבי יוסי הגלילי״ — בתיאודור–אלבק ״דאמר ר׳ הונא מש׳ ר׳ ליעזר״. ״קל וחומר רשע וחוטא״ — בכתב היד ״רש׳ וחוט׳״, ונפתח כלשון הפסוק הבא אחריו; בתיאודור–אלבק ״קל וחומר״ בלבד.
אֵלֶּה תּוֹלְדֹות נֹחַ נֹחַ(בראשית ו, ט) —
הדא הוא דכתיב:
פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים וְלֹוקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם(משלי יא, ל).
מה הן פרותיו שלצדיק? חַיִּים — מצוות מעשים טובים.
וְלֹוקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם — שזן ופרנס כל שנים עשר חדש כל שבתבה.
אחר כל השבח הזה — הֵן צַדִּיק בָּאָרֶץ יְשֻׁולָּם(משלי יא, לא):
בא לצאת מן התבה — ונשתלם, אתמהאאתמהא — בתמיהה! (וכי ייתכן?)!
דאמר רב הונא משם רבי אליעזר בנו שלרבי יוסי הגלילי:
נח, כשהוא יוצא מן התיבה — הקישו ארי ושברו,
ולא היה כשר להקריב קרבן, והקריב שם בנו תחתיו.
קל וחומר רשע וחוטא:
אַף כִּי רָשָׁע וְחוֹטֵא — זה דור המבול.
דרשת הפסוק · ״נח איש צדיק״ · נח הכרוז שנטע ארזים וקצצן, ובני דורו שבזו לו
״כרוז״ — בגליון כתב היד, תחת ״פרח״ שמחק הסופר.
״ואינון אמרין כדין ליה, לפיד ליה״ — כך בכתב היד; בתיאודור–אלבק ״תמן אמ׳ כרוז ליה לפיד ליה״. ״בוזה סבא״ — שם ״ביזה סבא״. ״רבי אבא בר כהנא״ — שם ״ר׳ אבא״.
אִישׁ צַדִּיק(בראשית ו, ט) —
בכל מקום שנאמר אִישׁ צַדִּיק — ממחה הואממחה הוא — מוחה הוא, מוכיח,
שכל מאה ועשרים שנה נוטע ארזים וקוצצן.
אמרון ליה: למה כדין?אמרון ליה: למה… — אמרו לו: למה כך? אמר להם: כך אמר אדון העולם, שהוא מביא מבול על העולם. אמרו לו: אם יבוא מבול — לא יבוא אלא על בית אביו של אותו האיש (עליך)!
אמרו לו: למה כך?
אמר לון: כן אמר מריה דעלמא, דהוא מייתי מבולא על עלמא.
אמר להם: כך אמר אדון העולם, שהוא מביא מבול על העולם.
אמרון ליה: אין אתא מבולא — לא אתא אלא על בייתיה דאבוה דההוא גברא!
אמרו לו: אם יבוא מבול — לא יבוא אלא על בית אביו של אותו האיש (עליך)!
הדא הוא דכתיב:
לַפִּיד בּוּז לְעַשְׁתּוּת שַׁאֲנָן נָכוֹן לְמוֹעֲדֵי רָגֶל(איוב יב, ה).
אמר רבי אבא בר כהנא:
אמר הקדוש ברוך הוא: כרוז אחד עמד לי בדור המבול — זה נח.
ואינון אמרין כדין ליהואינון אמרין כדין ליה — והם אומרים לו כך: לפיד ליהלפיד ליה — בזוי הוא (״לפיד בוז״ – לפיד נדרש כתואר של בוז).
בּוּז — שהיו מבזים עליו, וקרו ליה: בוזה סבאוקרו ליה: בוזה סבא — וקוראים לו: זקן בזוי.
לְעַשְׁתּוּת שַׁאֲנָן — שהיו קשין כעשתות.
נָכוֹן לְמוֹעֲדֵי רָגֶל — שהיו מוכנין לשני שברים:
שבר מלמעלן, ושבר מלמטן.
דרשת הפסוק · ״תמים היה״ · מי שנאמר בו ״תמים״ ו״היה״: מותקן, רואה עולם חדש, וזן ומפרנס
״בו״ — בכתב היד ״לו״; ״בר חיטה״ — בתיאודור–אלבק ״בר חוטה״, ושם ״השלים שניו״. ״ביה״ כפול ונמחק בידי הסופר; ״נח״ (לפני ״אתמול״) — בגליון; ״והכה את אמר״ — כך בכתב היד (= והכא). ״רבנן״ — בכתב היד ״רבני״; ״זן״ כפול ו״חיזר״ כפול נמחקו; ״המניקות״ — היו״ד חסרה בכתב היד.
״וחמשה הן״, ובכתב היד רק ארבעה; מרדכי הושלם מתיאודור–אלבק. ״גחך״ — בגליון, תחת ״וכך״ שמחק הסופר. ״דבר אחר״ — נפתח מ״דב׳־אח׳״ שבכתב היד, ואינו בתיאודור–אלבק (שם ״אמר לון ולא מתניתה היא, ר׳ שמעון בן אלעזר א׳ חלב הזכר טהור״). המשנה (מכשירין ו, ז): ״רבי שמעון בן אלעזר אומר חלב הזכר טהור״.
המדרש קורא ״הנחש היה״ (במסורה: והנחש היה) ו״לא אכל יתום״ (במסורה: ולא אכל).
הָיָה —
אמר רבי יוחנן:
כל מי שנאמר בו הָיָה — הוא תחילתו והוא סופו.
אתיבון ליה: והכתיבאתיבון ליה: והכתיב — הקשו לו: והרי כתוב: אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם(יחזקאל לג, כד) —
מעתה הוא תחילתו והוא סופו?!
אמר לון: אף הוא לא תבריהאף הוא לא תבריה — אף זו לא שברה (אינה סותרת את הכלל);
רבי חנינה ורבי יוחנן תריהון אמריןתריהון אמרין — שניהם אומרים:
בן ארבעים ושמונה שנה הכיר אברהם את בוראו.
ומה מקיים ביהומה מקיים ביה — ומה הוא מקיים בו (כיצד מתפרש בו) הָיָה? מותקןמותקן — מוכן, מזומן להדריך בני כל העולם כולו בתשובה.
הֵן הָאָדָם הָיָה(בראשית ג, כב) — מותקן למיתה;
הַנָּחָשׁ הָיָה(בראשית ג, א) — מותקן לפורענות;
קַיִן הָיָה(בראשית ד, ב) — מותקן לגלות;
איוב הָיָה(איוב א, א) — מותקן לייסורין;
נח הָיָה — מותקן לנס;
מֹשֶׁה הָיָה(שמות ג, א) — מותקן לגואל;
מרדכי הָיָה(אסתר ב, ה) — מותקן לגאולה.
רבי לוי ורבנן:
רבי לוי אמר:
כל מי שנאמר בו הָיָה — רואה עולם חדש.
אמר רבי שמואל בן נחמן:
וחמשה הן.
נח — אתמול אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם(איוב יד, יט),
ואמר רבי לוי: אפילו איסטרובילין שלריחייםאיסטרובילין שלריחיים — הציר הסובב (האבן העליונה) של הריחיים נמחו במים;
והכה את אמרוהכה את אמר — וכאן אתה אומר: וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה(בראשית ט, יח) — אתמהאאתמהא — בתמיהה! (וכי ייתכן?)!
אלא רואה עולם חדש.
יוסף — אתמול עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ(תהלים קה, יח),
ועכשיו וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט(בראשית מב, ו) —
אלא רואה עולם חדש.
משה — בורח מפני פרעה, ועכשיו הוא משקעו בים —
אלא רואה עולם חדש.
איוב — אתמול יִשְׁפֹּוךְ לָאָרֶץ מְרֵרָתִו(איוב טז, יג),
ועכשיו וַיֹּוסֶף יְיָ אֶת כׇּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה(איוב מב, י) —
אלא רואה עולם חדש.
מרדכי — אתמול היה מוכן לצליבה, ועכשיו הוא צולב את צולבו —
אלא רואה עולם חדש.
רבנן אמרי:
כל מי שנאמר בו הָיָה — זן ופרנס.
נח — זן ופרנס כל שנים עשר חדש,
שנאמר: וְאַתָּה קַח לְךָ מִכׇּל מַאֲכָל(בראשית ו, כא).
ויוסף — וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו(בראשית מז, יב).
משה — זן ופרנס כל ארבעים שנה במדבר.
איוב — וְאֹוכַל פִּתִּי לְבַדִּי(איוב לא, יז)? שמא לֹא אָכַל יָתוֹם מִמֶּנָּה? אתמהא!
מרדכי — מה זן ופרנס?
אמר רבי יודן:
פעם אחת חיזר על כל המניקות כולן, ולא מצא לאסתר מניקה.
רבי ברכיה, רבי אבהו בשם רבי אלעזר:
בא לו חלב, והיה מניקה.
כך דרשה רבי אבהו בציבורה — גחך ציבורהגחך ציבורה — צחק הציבור.
אמרון ליה: ולא מתניתא היא?אמרון ליה: ולא מתניתא היא? — אמרו לו: והלא משנה היא? דבר אחר:
שמעון בן אלעזר אומר: חלב הזכר טהור(משנה מכשירין ו, ז).
מקבילות והערות · ח
חלב הזכר טהור
מקבילות: משנה מכשירין ו, ז
המשנה: ״רבי שמעון בן אלעזר אומר חלב הזכר טהור״ — התשובה לרבי אבהו (״ולא מתניתא היא?״).
דרשת הפסוק · ״בדרתיו״ · בדורותיו היה צדיק: משל המרתף, צלוחית האפובלסמון והבתולה שבשוק הזונות
הסופר כתב ״לאחר״ ומחקו; ״שלמו״ לפני ״שלשמואל״ — תחילת תיבה שנתבטלה; ״צנועה״ — אותיות מסופקות. ״רבי נחמיה אמר״ — חסר בכתב היד, שבו ראש המחלוקת ״רבי יודן ורבי נחמיה״ ודברי רבי יודן בלבד; הושלם כתיאודור–אלבק (״ר׳ נחמיה אמר ומה אם בדורותיו היה צדיק, בדורו של משה על אחת כמה וכמה, לצלוחית…״).
בתיאודור–אלבק משל המרתף מסתיים ״כך בדורותיו היה צדיק״ (דברי רבי יהודה), ומשל הבתולה אינו שם. מקבילה: בבלי סנהדרין קח ע״א — המחלוקת בשם רבי יוחנן (״בדורותיו ולא בדורות אחרים״) וריש לקיש (״בדורותיו, כל שכן בדורות אחרים״); משל החבית ״שהיתה מונחת במרתף של חומץ״ בשם רבי חנינא, ומשל ״צלוחית של פלייטון שהיתה מונחת במקום הטנופת״ בשם רבי אושעיא.
״קוסס״ — בתיאודור–אלבק ״קוסם״; ״בשוק סמייה צוחין לעוירא בר רב אורה״ — שם ״…לעוירא סגי נהורא ולזעירא בירבי״; ״אפובלסמון״ — שם ״פיליטון״.
בְּדֹורֹותָיו(בראשית ו, ט) —
רבי יודן ורבי נחמיה:
רבי יודן אמר:
בדורותיו היה צדיק;
הא אילו היה בדורו שלמשה או בדורו שלשמואל — לא היה צדיק.
בשוק סמייה צוחין לעוירא: בר רב אורהבשוק סמייה צוחין לעוירא: בר רב אורה — בשוק העיוורים קוראים לשתום העין: בן רב האור (בעל עיניים).
לאחד שהיה לו מרתף אחד שליין.
פתח חבית ראשונה — ומצאה שלחומץ;
ושנייה — שלחומץ;
ושלישית — ומצאה שלחומץ;
רביעית — מצאה קוססקוסס — יין שהתחיל להחמיץ.
אמרון ליה: קוסס הוא!אמרון ליה: קוסס… — אמרו לו: קוסס הוא (מתחיל להחמיץ)! אמר להם: ויש כאן טוב ממנו? אמרו לו: לא.
אמרו לו: קוסס הוא (מתחיל להחמיץ)!
אמר לון: ואית הכא טב מניה?
אמר להם: ויש כאן טוב ממנו?
אמרון ליה: לא.
אמרו לו: לא.
רבי נחמיה אמר:
כך: אם בדורותיו היה צדיק —
בדורו שלמשה או בדורו שלשמואל — על אחת כמה וכמה!
לצלוחית שלאפובלסמוןשלאפובלסמון — של שרף הבלסם, בושם האפרסמון, מוקפת צמיד פתילצמיד פתיל — מכסה מהודק (לשון הכתוב במדבר יט, טו) ומונחת בין הקברות, והיה ריחה נודף;
אילו היתה חוץ לקברות — על אחת כמה וכמה!
לבתולה שהיתה שרויה בשוקן שלזונות, והיתה צנועה ביותר;
אילו היתה בשוקן שלכשירות — על אחת כמה וכמה!
כך נח: אם בדורותיו היה צדיק —
אילו היה בדורותיו שלמשה או בדורותיו שלשמואל — על אחת כמה וכמה!
מקבילות והערות · ט
בדורותיו — משל המרתף ומשל הצלוחית
מקבילות: בבלי סנהדרין קח ע״א
בבבלי המחלוקת בשם רבי יוחנן (״בדורותיו ולא בדורות אחרים״) וריש לקיש (״בדורותיו, כל שכן בדורות אחרים״); משל החבית ״שהיתה מונחת במרתף של חומץ״ בשם רבי חנינא, ומשל ״צלוחית של פלייטון שהיתה מונחת במקום הטנופת״ בשם רבי אושעיא. משל הבתולה אינו שם.
דרשת הפסוק · ״את האלהים התהלך נח״ · נח מהלך עם הקדוש ברוך הוא ואברהם לפניו: משל שני הבנים ומשל האוהב שבמבואות האפלים
״לקטון״ — בכתב היד ״לגדולקטון״ (״גדול״ נכתב בטעות ובטל); ״לגדול״ — בכתב היד ״לדול״. ״לי״ (עד שאת לי מאיר) — חסר בכתב היד. ״אלים״ שבכתב היד נפתח ״אלהים״.
משל האוהב — בכתב היד ״רבי ברכיה אמר״; בתיאודור–אלבק ״ר׳ נחמיה אמר״, כמחלוקת שבראש הפסקה. ״לרועה שהיה ער״ — שם ״שהיה עומד״; ״אנו צריכין לכבודו״ — שם ״אנו צריכים למקומו״.
אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ(בראשית ו, ט).
רבי יודן ורבי נחמיה:
רבי יודן אמר:
למלך שהיו לו שני בנים, אחד גדול ואחד קטן.
אמר לקטון: הלך עמי;
אמר לגדול: הלך לפניי.
כך אברהם, שהיה כוחו יפה — אמר לו: הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי(בראשית יז, א);
אבל נח, שכוחו רע — אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ.
רבי ברכיה אמר:
לאוהבו שלמלך, שהיה משתקע במבואות אפיליםמבואות אפילים — סמטאות חשוכות.
הציץ המלך וראהו.
אמר לו המלך: עד שאתה משתקע במבואות אפילים — בוא והלך עמי.
אבל אברהם —
למלך שמשתקע במבואות אפילים;
הציץ אוהבו, והתחיל מאיר לו מבין החלון.
אמר לו: עד שאת מאיר לי דרך החלון — בוא והאר לפניי.
כך אמר לאברהם אבינו:
עד שאת לי מאיר ממיסופוטימיא מחברותיהממיסופוטימיא מחברותיה — מארם נהריים ומן הערים שסביבה — בוא והאיר לי בארץ ישראל.
הדא הוא דכתיב:
וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹותַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק(בראשית מח, טו).
רבי ברכיה אמר רבי יוחנן וריש לקיש:
לרועה שהיה ער ומביט בצאנו;
ריש לקיש: נשיא שהוא מהלך וזקנים לפניו.
על דעתיה דרבי יוחנןעל דעתיה דרבי יוחנן — לדעתו של רבי יוחנן — אנו צריכין לכבודו;
ועל דעתיה דריש לקישועל דעתיה דריש לקיש — ולדעתו של ריש לקיש — הוא צריך לכבודינו.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כ״י וטיקן 30 (יד שנייה); השלמות ותיקונים לפי מהדורת תיאודור–אלבק, מסומנים בטקסט |
על פי כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה). במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ב | ממי שאינו עומד בדיבורו | — (הוספה) |
| ב | דרך | — (הוספה) |
| ב | כרמים | — (הוספה) |
| ג | רבי | — (הוספה) |
| ג | אבהו | אבה |
| ד | לון | לו לון |
| ו | דכתיב | — (הוספה) |
| ז | דכתיב | — (הוספה) |
| ח | בו | לו |
| ח | מרדכי — אתמול היה מוכן לצליבה, ועכשיו הוא צולב את צולבו — | — (הוספה) |
| ח | אלא רואה עולם חדש. | — (הוספה) |
| ט | רבי נחמיה אמר | — (הוספה) |
| י | לגדול | לדול |
| י | לי | — (הוספה) |
| י | דכתיב | — (הוספה) |
מדרש בראשית רבה
פרשה לא
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ(בראשית ו, יג)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה), עם השלמה מכתב יד וטיקן 60 §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · החמס קם לחובתו של רשע, ואפילו נח לא ניצל אלא שמצא חן
הֶחָמָס קָם לְמַטֵּה־רֶשַׁע לֹא־מֵהֶם וְלֹא מֵהֲמוֹנָם וְלֹא מֶהֱמֵהֶם וְלֹא־נֹהַּ בָּהֶם(יחזקאל ז, יא)
״ולא מן תמיהתון… לא נוח בהן״ — מכתב יד וטיקן 60 (חסר בכתב יד וטיקן 30). ״אלים״ שבכתב היד (כתיבה מקוצרת של השם) נפתח ״אלהים״ בפסוקים, כאן ובכל הפרשה.
״ולא מהמ׳״ — בכתב היד בראשי תיבות, ונפתח ״ולא מהמונם״ כלשון הכתוב; שלוש הדרשות (מנהון, ממונהון, תמיהתון) הן על ״מהם, מהמונם, מהמהם״. המדרש קורא ״לא נח בהם״ ו״לא נוח בהן״ (במסורה: ולא נה בהם).
בתיאודור–אלבק לפני ״לא נח בהם״ עוד דרשה: ״לא נה בהם — לא היה מי שיאמר להם נחיה״. ״המים״ לפני ״העולם״ נמחק בידי הסופר. מקבילה: בבלי סנהדרין קח ע״א — ״אמר רבי יוחנן: בא וראה כמה גדול כחה של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל״ (כסיום ארבע הפתיחתות ״ולפי שפשטו ידיהן בגזל נמחו מן העולם״).
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כׇּל בָּשָׂר(בראשית ו, יג).
הֶחָמָס קָם לְמַטֵּה רֶשַׁע, לֹא מֵהֶם וְלֹא מֵהֲמוֹנָם(יחזקאל ז, יא).
הֶחָמָס קָם? אתמהאאתמהא — בתמיהה! (וכי ייתכן?)!
חס ושלום, אינו קם!
ואם קם — לְמַטֵּה רֶשַׁע: לחיובו שלרשע.
לֹא מֵהֶם — לא מנהון, ולא ממונהון, ולא מן תמיהתוןלא מנהון, ולא ממונהון, ולא מן תמיהתון — לא מהם, ולא מממונם, ולא מן התמיהה (ההתפעלות) מהם.
למה? לֹא נח בָּהֶם:
לא היה לביריהלביריה — לבריות נחת רוח מהן, ולא היה להקדוש ברוך הוא נחת רוח מהן.
לֹא נוח בהן —
כההיא דאמר רבי אבא בר כהנאכההיא דאמר רבי אבא בר כהנא — כאותה שאמר רבי אבא בר כהנא:
כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם(בראשית ו, ז) וְנֹחַ(בראשית ו, ח) —
אפילו נח לא היה כדייכדיי — ראוי, כדאי, אלא שמצא חן: וְנֹחַ מָצָא חֵן.
ולפי שהיו שטופין בגזל — נמחו מן העולם:
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כׇּל בָּשָׂר.
מקבילות והערות · א
ולפי שפשטו ידיהן בגזל נמחו מן העולם
מקבילות: בבלי סנהדרין קח ע״א
״אמר רבי יוחנן: בא וראה כמה גדול כחה של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל״ — הסיום המשותף לארבע הפתיחתות.
פתיחתא שנייה · אפילו יקבים דרכו ויצמאו: מארה מצויה בעמלם
בֵּין־שׁוּרֹתָם יַצְהִירוּ יְקָבִים דָּרְכוּ וַיִּצְמָאוּ(איוב כד, יא)
״שהיו עושין להן בדדיות קטנות, יקבים דרכו ויצמאו״ — בגליון כתב היד. לפני ״ובעמלם״ אותיות מחוקות בידי הסופר.
״מאירה״ — כך בכתב היד (= מארה). בתיאודור–אלבק: ״אמר ר׳ אייבו למה יקבים דרכו ויצמאו, לפי שהיה מאירה מצויה בעמלו של רשע״.
בֵּין שׁוּרֹתָם יַצְהִירוּ, יְקָבִים דָּרְכוּ וַיִּצְמָאוּ(איוב כד, יא) —
שהיו עושין להן בדדיותבדדיות — בתי בד קטנים (גתות קטנות) קטנות.
יְקָבִים דָּרְכוּ וַיִּצְמָאוּ —
אפילו יְקָבִים דָּרְכוּ וַיִּצְמָאוּ.
אמר רבי אייבו:
אפילו יְקָבִים דָּרְכוּ וַיִּצְמָאוּ —
אלא שהיתה מאירהמאירה — מארה, קללה מצויה בהם ובעמלם.
ולפי שפשטו ידיהן בגזל — נמחו מן העולם:
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי(בראשית ו, יג).
פתיחתא שלישית · נח מוכיח את בני דורו, והם מתעבים את דבריו
שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ וְדֹבֵר תָּמִים יְתָעֵבוּ(עמוס ה, י)
״רקייה״ — כך בכתב היד (= ריקים); בתיאודור–אלבק ״דהוה אמר להון ריקים, מניחים מי שקולו שובר ארזים ומשתחוים לעץ יבש״. פסוק הסיום בראשי תיבות: ״ויאמר אלים לנח ק׳ כ׳ ב׳ ל׳ כ׳ מ׳ ה׳ חמס״.
שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ(עמוס ה, י) —
זה נח, שהיה מוכיחן.
וְדֹובֵר תָּמִים יְתָעֵבוּ —
דהוה אמר להון: רקייה!דהוה אמר להון: רקייה! — שהיה אומר להם: ריקים!
מניחין אנו מי שקולו שובר ארזים, ומשתחוים לעץ יבש?
ולפי שפשטו ידיהן בגזל — נמחו מן העולם:
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס(בראשית ו, יג).
פתיחתא רביעית · העושקים והנעשקים רבים אלו על אלו, עד שנחתם גזר דינם
מֵרֹב עֲשׁוּקִים יַזְעִיקוּ יְשַׁוְּעוּ מִזְּרוֹעַ רַבִּים(איוב לה, ט)
״ישועו״ — בכתב היד ״וישועו״, והו״ו יתרה (כן במסורה ובתיאודור–אלבק).
״שנתחתם״ — כך בכתב היד; בתיאודור–אלבק ״שנחתם״.
מֵרֹוב עֲשׁוּקִים יַזְעִיקוּ(איוב לה, ט) —
אלו הנעשקים;
יְשַׁוְּעוּ מִזְּרוֹעַ רַבִּים —
אילו העושקים.
אילו רבים על אילו, ואילו רבים על אילו — עד שנתחתם גזר דינם.
ולפי שפשטו ידיהן בגזל — נמחו מן העולם:
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כׇּל בָּשָׂר(בראשית ו, יג).
חלק ב
דרשת הפסוקים
דרשת הפסוק · ״קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס״ · חמס וגזל: דור המבול גזל פחות משווה פרוטה, שלא כשורה
״דבר שאינו יכול להוציא ממנו מדין״ — בתיאודור–אלבק ״שלא יהא יכול להוציא ממנו בדין״. ״ואלה המשפטים״ — שם ״אשר תשים לפניהם״, וממנו הדרשה ״אין משים אלא דין״. ״היך דאת אמר״ — כך בכתב היד ובתיאודור–אלבק (בלא ״מה״).
הגיע זמנן להיקצץ;
הגיע זמנן להיעשות בוסר;
הגיע קץ קטיגוריאקטיגוריא — קטגוריה, האשמה בדין שלהם.
כל כך למה?
כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס(בראשית ו, יג).
ואי זהוא חמס, ואי זהוא גזל?
אמר רבי חנינא:
חמס — שווה פרוטה;
גזל — פחות משווה פרוטה.
וכך היו אנשי דור המבול עושים:
היה אחד מהן מוציא קופתו מלאה תרמסיןתרמסין — תורמוסים (קטניות);
זה בא ונוטל פחות משווה פרוטה,
וזה בא ונוטל פחות משוה פרוטה —
דבר שאינו יכול להוציא ממנו מדין.
אמר הקדוש ברוך הוא:
אתם עשיתם שלא כשורה — אף אני אעשה עמכם שלא כשורה.
הדא הוא דכתיב:
הֲלֹא נִסַּע יִתְרָם בָּם, יָמוּתוּ וְלֹא בְחׇכְמָה(איוב ד, כא) —
בלא חכמת התורה.
מִבֹּקֶר לָעֶרֶב יֻוכַּתּוּ, מִבְּלִי מֵשִׂים(איוב ד, כ) —
ואין מֵשִׂים אלא דין,
היך דאת אמרהיך דאת אמר — כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים(שמות כא, א).
דרשת הפסוק · ״כי מלאה הארץ חמס״ · חמס הוא עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים
״מלאה״ — הה״א מסופקת בכתב היד; ״חמסי״ — בכתב היד ״עחמסי״, והעי״ן יתרה.
״חמס — כמשמעו״ — בתיאודור–אלבק ״כשמועו״.
דבר אחר:
כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס(בראשית ו, יג).
אמר רבי לוי:
חָמָס — עבודה זרה;
חָמָס — גילוי עריות;
חָמָס — שפיכות דמים.
חָמָס — עבודה זרה:
כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס.
חָמָס — גילוי עריות:
חֲמָסִי וּשְׁאֵרִי עַל בָּבֶל(ירמיה נא, לה).
חָמָס — שפיכות דמים:
מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר שָׁפְכוּ דָם נָקִי(יואל ד, יט).
חָמָס — כמשמעו.
דרשת הפסוק · ״והנני משחיתם את הארץ״ · אף הארץ נמחתה עמהם, כפדגוג וכמניקת של בן מלכים
״רב כהנא בן מלכייה״ — בתיאודור–אלבק ״רב כהנא״ בלבד; ״שלשה טפחים שהן לחרישה״ — שם ״שמחרישה שולטת בארץ״. ״נרדה״, ״נרדת״ — כך בכתב היד (= נרדה, נרדית: נענש ברצועה).
הִנְנִי מַשְׁחִיתָם(בראשית ו, יג).
רבי חונא ורבי ירמיה בשם רב כהנא בן מלכייה:
אפילו שלשה טפחים שהן לחרישה — נמחו מן הארץ.
לבן מלכים שהיה לו פדגוגפדגוג — מחנך, אומן הנער:
כל זמן שהיה סורח — היה פדגוג שלו נרדהנרדה — נלקה, נענש ברצועה.
לבן מלכים שהיה לו מניקת:
כל זמן שהיה סורח — היתה מניקת נרדת.
כך אמר הקדוש ברוך הוא:
הִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ —
הא אנא מחבל להון, ומחבל ארעא עמהוןהא אנא מחבל להון, ומחבל ארעא עמהון — הרי אני משחית אותם, ומשחית את הארץ עמהם.
דרשת הפסוק · ״עשה לך תבת עצי גפר״ · ארבעה ״עשה לך״ במקרא, נחש הנחשת, והעולם שנברא בלשון הקודש
״דקדרינון״ — ״דר״ מסופקות בכתב היד; בתיאודור–אלבק ״אעין דקידרינון״.
״גיני גינייה, אנתרופי אנתרופייא, גברה גברתה״ — בתיאודור–אלבק ״גיני גינייה [איתא איתתא] אנתרופי אנתרופייה [נברא גברתא]״. ״רבי איסי״ (בשם רבי יודן) — שם ״ר׳ אסי״.
עֲשֵׂה לְךָ תֵּיבַת עֲצֵי גֹופֶר(בראשית ו, יד).
אמר רבי איסי:
בארבעה מקומות אמר כלשון הזה עֲשֵׂה לְךָ:
בשלשה נתפרשו, ובאחד לא נתפרש.
עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר —
רבי נתן אומר: אעין דקדרינוןאעין דקדרינון — עצים של קדרינון (מין ארז).
עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻורִים(יהושע ה, ב) — נתפרש:
גלבין דטינרגלבין דטינר — סכינים (תערים) של אבן צור.
עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹות כֶּסֶף(במדבר י, ב) — נתפרש.
עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף(במדבר כא, ח) — לא נתפרש.
רבי יודן בשם רבי איסי:
יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח(משלי א, ה) — זה משה.
אמר: אם עושה אני אותו שלזהב — אין הלשון הזה נופל ללשון הזה;
שלכסף — אין הלשון הזה נופל ללשון הזה;
אלא הריני עושה אותו שלנחשת.
למה? שהלשון הזה נופל על הלשון הזה:
וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת(במדבר כא, ט).
מיכן שנתנה התורה בלשון הקודש.
רבי פנחס ורבי חזקיה בשם רבי סימון:
כשם שנתנה התורה בלשון הקדש — כך נברא העולם בלשון הקדש.
שמעת מימיך אומר: גיני גינייה? אנתרופי אנתרופייא? גברה גברתה?גיני גינייה? אנתרופי אנתרופייא? גברה גברתה? — ״גיני״ ו״גינייה״? ״אנתרופוס״ ו״אנתרופיא״? ״גברא״ ו״גברתא״?
אלא איש ואשה —
שהלשון הזה נופל על הלשון הזה.
דרשת הפסוק · ״קנים תעשה את התבה וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר״ · התיבה מטהרת את נח כקן המצורע, והכופר שבה מפני המים
״להלן״ (השני) — חסר בכתב היד, והושלם כתיאודור–אלבק.
״מפני החיה״ — בתיאודור–אלבק ״מפני הריח״. המדרש קורא ״וכפרת אותה בכופר״ (במסורה: וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר), ובציטוט השני ״אותה״.
קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה(בראשית ו, יד) —
קילין ומדוריןקילין ומדורין — חדרים ומדורים (תאים).
רבי יצחק אמר:
מה הקן הזה מטהר את המצורע — אף אתה, תיבתך מטהרתך.
וְכָפַרְתָּ אותה בַּכֹּופֶר.
הכא את אמר: וְכָפַרְתָּ אותה מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר,
ולהלן את אמר: וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת(שמות ב, ג)?
אלא להלן — על ידי שהיו המים תשיםתשים — רפים, חלשים (זורמים בנחת):
וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת —
בַחֵמָר — מפני המים,
וּבַזָּפֶת — מפני החיה.
דרשת הפסוק · ״וזה אשר תעשה אתה שלש מאות אמה״ · התיבה והמקדש באמה אחת, ומידות הספינה מן התורה
״אחד״ — בכתב היד ״אחר״; תוקן כתיאודור–אלבק (״זה וזה עתיד אחד למוד באמתך״). ״קומתה״ — בכתב היד ״וקומתה״; לפני ״בלמן״ כתב הסופר ״למ״ ובטל.
״אורך הבנין במדה הראשנה אמות עשרים״ — המדרש מצטט בלשונו את דברי הימים ב ג, ג (״הארך אמות במדה הראשונה אמות ששים ורחב אמות עשרים״). ״שהוא מתיבאים״ — בתיאודור–אלבק ״שהיא מתביאית״; ״בר חיטה״ — שם ״בר חוטה״. המדרש קורא ״בפיקודיך אשתעשע״ (במסורה: בחקתיך).
וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹותָהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה(בראשית ו, טו).
אמר רבי יודן:
זה וְזֶה — עתיד אחד למוד באמתך.
הדא הוא דכתיב:
אורך הבנין בַּמִּדָּה הָרִאשׁנָה אמות עֶשְׂרִים(דברי הימים ב ג, ג).
ולמה הוא קורא תיבייקוןתיבייקון — תיבה קטנה, ארון (כינוי להיכל)?
רבי הונא אמר: שהוא מתיבאיםשהוא מתיבאים — שממנו באה הנבואה (משוער).
ורבנן אמרי: על שם תיבתו שלנח.
שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה, חֲמִשִּׁים אַמָּה רׇחְבָּהּ, וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ.
בר חיטה:
בְּפִיקּוּדֶיךָ אָשִׂיחָה(תהלים קיט, טו);
בפיקודיך אֶשְׁתַּעֲשָׁע(תהלים קיט, טז).
לימדתך תורה דרך ארץ:
שאם יעשה אדם ספינה שתהא עומדת בלמןבלמן — בנמל —
יעשה רחבה אחד מששה, וגובהה אחד מעשרה.
דרשת הפסוק · ״צהר תעשה לתבה… תחתים שנים ושלשים תעשה״ · הצוהר חלון או מרגלית, בנייני התיבה ופתחה, ותאיה לטהורים ולטמאים
פסוק הפתיחה ״צהר תע׳ לת׳״ — בגליון כתב היד. ״ביום״, ״רבי נחמיה אומר״ ו״לא ניחא״ — חסרים בכתב היד, והושלמו כתיאודור–אלבק.
״שהוא יום״ (בדברי רבי הונא) — בגליון, תחת ״שהיוא״ שנמחק. אחרי ״שלארבע״ כתב הסופר ״אמות על״ ובטל. ״רבי יודה ורבי נחמיה, רבי יודה אמר״ — בכתב היד ״רבי זירא״ (בספק) בשני המקומות, ותוקן ״יודה״ כראש המחלוקת; ״ותולה״ — הו״ו מסופקת; לפני ״עשר על עשר״ ״יעשה״ כפול. המדרש קורא ״תחתיים״, ״שניים״ (במסורה: תחתים שנים).
בתיאודור–אלבק: ״עריקין הוינן מן קומיה גוניתיה בהדא בטיסא דטיבריא״; ״כמין קמרוטון… והיה משקיף בה ועולה״; ״כמין קטרקטין היה לו והיה פוססן מן הצד״. מקבילות: בבלי סנהדרין קח ע״ב — ״צהר תעשה לתבה, אמר רבי יוחנן: אמר לו הקדוש ברוך הוא לנח: קבע בה אבנים טובות ומרגליות״ (כאן בשם רבי לוי); ושם ״תחתים שנים ושלשים תעשה, תנא: תחתיים לזבל, אמצעיים לבהמה, עליונים לאדם״.
צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה(בראשית ו, טז).
רבי חוניה ורבי פנחס, רבי חנין ורבי הושעיה — לא מפרשיןלא מפרשיןמפרשין — מפרשים — אינם מפרשים (מה היה הצוהר);
רבי אבא בר כהנא ורבי לוי — מפרשין.
רבי אבא בר כהנא אמר: חלון.
רבי לוי אמר: מרגלית.
רבי פנחס בשם רבי לוי:
כל שנים עשר חדש שהיה נח יושב בתיבה,
לא צרך לא לאור החמה ביום, ולא לאור הלבנה בלילה;
אלא מרגלית היתה לו, ותולה אותה:
בשעה שהיתה כהה — היה יודע שהוא יום;
ובשעה שהיתה מבהקת — היה יודע שהוא לילה.
אמר רבי הונא:
טמירין הוינן מן קומי גונתיה, בחדה ביטיטא דטביריאטמירין הוינן מן קומי גונתיה, בחדה ביטיטא דטביריא — נחבאים היינו מפני גונתא, במערה אחת של טבריה,
והיו בידינו נרות:
בשעה שהיו כהים — היו יודעים שהוא יום;
ובשעה שהיו מבהיקים — היינו יודעים שהוא לילה.
וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה.
רבי יהודה ורבי נחמיה:
רבי יהודה אומר:
שלש מאות וששים קיליןקילין — תאים, חדרים היו בה;
קיל — עשר אמות על עשר,
ושתי פלטיותפלטיות — רחבות, מעברים רחבים שלארבע ארבע;
קיל מיכן וקיל מיכן,
ושתי אמות לצדדין.
רבי נחמיה אומר:
תשע מאות קילין היו בה;
קיל — שש אמות על שש אמות,
ושלש פלטיות שלארבע ארבע;
קיל מיכן וקיל מיכן,
קיל מיכן וקיל מיכן,
קיל מיכן וקיל מיכן,
ושתי אמות לצדדין.
על דעתה דרבי יהודה — ניחהניחה — נוח, מתקבל על הדעת;
ועל דעתה דרבי נחמיה — לא ניחא.
רבי יודה ורבי נחמיה:
רבי יודה אמר:
כאמתה מלמטן — כן אמתה מלמעלן.
רבי נחמיה:
כמין קמרוטין הייתכמין קמרוטין היית — כמין קמרון (קשת) היתה,
והיה משקף בה ועולה, משקף בה ועולה,
עד שהעמידה על אמה:
וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה.
וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים.
אמר רבי יצחק:
לימדתך התורה דרך ארץ:
שאם יעשה אדם טרקליןטרקלין — אולם, חדר גדול עשר על עשר — יעשה פתחו מן הצד.
תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ.
תַּחְתִּיִּים — לזבלים;
שְׁנִיִּים — לו ולבניו ולטהורים;
והעליונין — לטמאים.
ויש מחליפים:
תַּחְתִּיִּים — לטמאים;
שְׁנִיִּים — לו ולבניו ולטהורין;
והעליונין — לזבלין.
כיצד היה עושה?
כמין טרקטון היה לוכמין טרקטון היה לו — כמין פתח-מפל (דלת נפתחת) היה לו, והיה פותקופותקו — פותחו, פורצו מן הצד.
תַּעֲשֶׂה —
אף היא היתה מסייעת את עצמה.
מקבילות והערות · יא
צהר — מרגלית; תחתים שנים ושלשים
מקבילות: בבלי סנהדרין קח ע״ב
״צהר תעשה לתבה, אמר רבי יוחנן: אמר לו הקדוש ברוך הוא לנח: קבע בה אבנים טובות ומרגליות כדי שיהיו מאירות לכם כצהרים״ (כאן המרגלית בשם רבי לוי); ״תחתים שנים ושלשים תעשה, תנא: תחתיים לזבל, אמצעיים לבהמה, עליונים לאדם״ (כאן: לזבלים, לו ולבניו ולטהורים, לטמאים — ויש מחליפים).
דרשת הפסוק · ״ואני הנני מביא את המבול מים״, ״והקמתי את בריתי אתך״ · הברית ששמרה את נח מפני הגיבורים והארי, ואיסור פריה ורביה בתיבה
״יצמוק״ — בגליון כתב היד, פירוש ל״יגוע״ (בתיאודור–אלבק ״יגוע — יצמוק״).
״שלא יטנפו״ — בתיאודור–אלבק ״שלא ירקבו״; ״נותנין רגליהן וסותמין את התהום״ — שם ״נותנין רגלם על התהום וסותמין אותו״. המדרש קורא ״ובא אל התבה״ (במסורה: ובאת) ו״ושיני כפירים״ (במסורה: ושני).
בתיאודור–אלבק הסדר אחר: ״כיון שיצא התיר לו, הה״ד צא מן התיבה״ בא מיד אחרי דברי רבי שמואל בר רב יצחק, ולפני דברי רבי אבין; ״וליוסף ילד״ נאמר שם בשם רבי מונא. ״רבי חייא בר בא״ — שם ״ר׳ חייא בר אבא״, ובסוף דבריו ״אתמהא״. מקבילות: בבלי סנהדרין קח ע״ב — ״ואמר רבי יוחנן: מיכן אמרו שנאסרו בתשמיש המטה״, מאותם שני הפסוקים (ובאת אל התבה; צא מן התבה); בבלי תענית יא ע״א — ״אמר ריש לקיש: אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון, שנאמר וליוסף ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב״ (כאן בשם רבי אבון, מן ״בחסר ובכפן גלמוד״).
וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא(בראשית ו, יז) —
מסכים לדברי המלאכין, שאמרו: מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ(תהלים ח, ה).
הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם —
מים היו יורדין על הארץ, נעשין מבול.
לְשַׁחֵת כׇּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם;
כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע — יצמוקיצמוק — יצטמק, יתייבש.
וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ(בראשית ו, יח).
ברית את צריך — מפני פרות שאת כונס, שלא יעפשו ושלא יטנפו.
ברית אתה צריך —
הגיבורים היו נותנין רגליהן וסותמין את התהום,
ומניחין ידיהן על החלונות וסותמין אותן;
והיה בא ליכנס לתיבה — והיו רגליו מתערסלותמתערסלות — מתנודדות, רופפות (כעריסה).
הדא הוא דכתיב:
הָרְפָאִים יְחוֹלָלוּ מִתַּחַת מַיִם וְשֹׁכְנֵיהֶם(איוב כו, ה) —
ושיכניהם.
ארי היה בא ליכנס לתיבה — והיו שיניו קיהותקיהות — קהות.
הדא הוא דכתיב:
שַׁאֲגַת אַרְיֵה וְקוֹל שָׁחַל וְשִׁינֵּי כְפִירִים נִתָּעוּ(איוב ד, י).
אמר רבי חייא בר בא:
נגר היית?נגר היית? — וכי אומן בניין היית?
אילוליאילולי — אלמלא בריתי שהיתה אתך — הייתה יכול ליכנס אל התבה?
הדא היא דכתיב:
וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ —
אמתיאמתי — אימתי, מתי? כשהובאתה אל התבה.
אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ.
רבי יהודה ברבי סימון ורבי חנין בשם רבי שמואל בר רב יצחק:
כיון שנכנס לתיבה — נאסר בפריה ורביה.
הדא היא דכתיב:
ובא אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ.
אמר רבי אבון:
בְּחֶסֶר וּבְכָפָן גַּלְמוּד(איוב ל, ג) —
אם ראית חסרון בא לעולם, וכפן בא לעולם —
גַּלְמוּד: הוי רואה את אשתך כאילו היא גלמוד.
כתיב:
וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב(בראשית מא, נ).
כיון שיצא — התירו.
הדא הוא דכתיב:
צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ(בראשית ח, טז).
מקבילות והערות · יב
נאסר בפריה ורביה
מקבילות: בבלי סנהדרין קח ע״ב · בבלי תענית יא ע״א
סנהדרין: ״ואמר רבי יוחנן: מיכן אמרו שנאסרו בתשמיש המטה״ — מ״ובאת אל התבה אתה ובניך״ ו״צא מן התבה אתה ואשתך״.
תענית: ״אמר ריש לקיש: אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון, שנאמר וליוסף ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב״ — כאן בשם רבי אבון, מ״בחסר ובכפן גלמוד״.
דרשת הפסוק · ״ומכל החי מכל בשר… זכר ונקבה יהיו״ · הרוחות שנכנסו לתיבה, הראם שנקשר בה, וזכר ונקבה
״וגעת״ כפול בכתב היד.
״רבי יודן ורבי נחמיה אמרו״ — כך בכתב היד; בתיאודור–אלבק ״ר׳ יהודה א׳ ראם לא נכנס לתיבה אלא גוריו נכנסו״. ״וגעת אמו וירד לקולה״ — שם ״וגעת אמן מן המדבר וירד לקולה״. המדרש קורא ״התקשר רם… עבותו״ (במסורה: רים… עבתו). מקבילה: בבלי זבחים קיג ע״ב — ״אמר רבי ינאי: גוריות הכניסו בתיבה… אמר רבי יוחנן: ראשו הכניסו לתיבה… אמר ריש לקיש: קרניו קשרו בתיבה״.
וּמִכׇּל הָחַי מִכׇּל בָּשָׂר(בראשית ו, יט).
אמר רבי הושעיה:
אפילו רוחות נכנסו עם נח אל התבה.
הדא הוא דכתיב:
וּמִכׇּל הָחַי —
מאותן שנבראו להן נפשות, ולא נבראו להן גופין.
רבי יודן ורבי נחמיה אמרו:
ראם לא נכנס עמו לתבה, אבל גוריו נכנסו.
רבי נחמיה אמר:
לא הוא ולא גוריו;
אלא קשרו נח בתבה, והיה מתלם תלמיותמתלם תלמיות — חורש תלמים (מותיר תלמים במים) כמין טבריה לסוסיתאכמין טבריה לסוסיתא — כמרחק טבריה מסוסיתא (העיר שממול, מעבר לכינרת).
הדא היא דכתיב:
הֲתִקְשׇׁר רם בְּתֶלֶם עֲבֹותוֹ, אִם יְשַׂדֵּד עֲמָקִים(איוב לט, י).
בימי רבי חייה בר ווה עלה גור אחד בארץ ישראל,
ולא הניח אילן עד שעקרו.
ועשו תענית, ונתפלל רבי חייה בר ווה;
וגעת אמווגעת אמו — געתה אמו — וירד לקולה.
זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ —
אם ראיתה זכר רץ אחר נקבה — קבלהו;
נקבה אחר זכר — אל תקבלהו.
מקבילות והערות · יג
הראם בתיבה
מקבילות: בבלי זבחים קיג ע״ב
״אמר רבי ינאי: גוריות הכניסו בתיבה… אמר רבי יוחנן: ראשו הכניסו לתיבה… אלא ראש חוטמו הכניסו לתיבה… אמר ריש לקיש: קרניו קשרו בתיבה״ — כאן: גוריו (רבי יודן ורבי נחמיה), קשרו נח בתיבה (רבי נחמיה).
דרשת הפסוק · ״ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל״ · מה הכניס נח לתיבה: דבילה, מזון לחיות, ונטיעות
״מיכנסו״ — היו״ד חסרה בכתב היד. ״חציבות״ — כך בכתב היד (בתיאודור–אלבק ״חצובה״).
״רבי חננא בר פפא״ — בתיאודור–אלבק ״ר׳ אבא בר כהנא״; ״נח שזכה לעשיית התבה״ — שם ״זה שיכן לעשיית התיבה״. ״אין אדם כונס אלא דבר הראוי לו״ — שם ״אין אדם כונס דבר אלא אם צריך אתו״.
וְאַתָּה קַח לְךָ מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל(בראשית ו, כא).
רבי אבא בר כהנא אמר:
הכניס עמו דבילה.
תני משם רבי נחמיהתני משם רבי נחמיה — שנה (בברייתא) בשם רבי נחמיה:
רוב מיכנסו — דבלה.
אמר רבי חננא בר פפא:
הכניס עמו זמורות לפילין, חציבותחציבות — חצבים (צמח שעיזים וצבאים אוכלים) לצבאים, זכוכית לנעמיות.
רבי לוי אמר:
הכניס עמו זמורות לנטיעה, יחורים לתאנה, גרופיותגרופיות — ייחורים, ענפים לנטיעה לזיתים.
על דעתה דרבי אבא בר כהנאעל דעתה דרבי אבא בר כהנא — לדעתו של רבי אבא בר כהנא:
וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם — דבר שהוא לך ולהם.
ועל דעתיה דרבי לויועל דעתיה דרבי לוי — ולדעתו של רבי לוי:
וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם — את עיקר, והם טפילה לך.
וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ —
אין אדם כונס אלא דבר הראוי לו.
וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה(בראשית ו, כב) —
נח שזכה לעשיית התבה.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כ״י וטיקן 30 (יד שנייה), השלמה מכ״י וטיקן 60 (בפתיחתא הראשונה); השלמות ותיקונים לפי מהדורת תיאודור–אלבק, מסומנים בטקסט |
על פי כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה), עם השלמה מכתב יד וטיקן 60. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ה | דכתיב | — (הוספה) |
| ט | להלן | — (הוספה) |
| י | אחד | אחר |
| י | דכתיב | — (הוספה) |
| יא | ביום | — (הוספה) |
| יא | רבי נחמיה אומר | — (הוספה) |
| יא | לא ניחא | — (הוספה) |
| יא | יודה | זירא |
| יא | יודה | זירא |
| יב | דכתיב | — (הוספה) |
| יב | דכתיב | — (הוספה) |
| יב | דכתיב | — (הוספה) |
| יב | דכתיב | — (הוספה) |
| יב | דכתיב | — (הוספה) |
| יג | דכתיב | — (הוספה) |
| יג | דכתיב | — (הוספה) |
| יד | י | — (הוספה) |
מדרש בראשית רבה
פרשה לב
וַיֹּאמֶר יְיָ לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכׇל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה(בראשית ז, א)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה) §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · דואג ואחיתופל ודור המבול: דוברי כזב ואנשי דמים
תְּאַבֵּד דֹּבְרֵי כָזָב אִישׁ־דָּמִים וּמִרְמָה יְתָעֵב יְיָ וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל־הֵיכַל־קׇדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ(תהלים ה, ז–ח)
לפני ״נחמן״ (השני) כתב הסופר ״ש״ ובטל. המדרש קורא ״בוא אל פילגשי אביך״ (במסורה: פלגשי).
״דמו מותר״ — הושלם מתיאודור–אלבק (״וכמי שהוא מת דמו מותר ואשתו מותרת״); בכתב היד ״כמו שהוא מת ואשתו מותרת״, והדרשה על שפיכות דמים חסרה. ״נחמן בריה דרבי שמואל בן נחמן״ — שם ״רב נחמן בר שמואל בר נחמן״; ״זיטיוטוס״ — שם ״זיטיטוויס״.
המדרש קורא ״גם יי העביר חטאתך ולא תמות״ (במסורה: לא תמות). הפסוק החותם — ״בוא אתה וכל ביתך אל התבה (בראשי תיבות) מפני מי המבול״ — מצרף את בראשית ז, א ל״מפני מי המבול״ שבבראשית ז, ז; בתיאודור–אלבק ״בא אתה וכל ביתך אל התבה״.
וַיֹּאמֶר יְיָ לְנֹחַ בֹּוא אַתָּה וגו׳(בראשית ז, א).
תְּאַבֵּד דֹּבְרֵי כָזָב, אִישׁ דָּמִים וגו׳(תהלים ה, ז) —
מדבר בדואג ואחיתופל.
תְּאַבֵּד דֹּבְרֵי כָזָב — זה דואג ואחיתופל.
תְּאַבֵּד דֹּבְרֵי כָזָב — הן ודיבורן.
רבי פנחס אמר: הן ומדברותןהן ומדברותן — הם ודיבוריהם.
אִישׁ דָּמִים —
זה התיר גלוי עריות ושפיכות דמים;
זה התיר גילוי עריות ושפיכות דמים.
זה התיר גילוי עריות ושפיכות דמים:
בּוֹא אֶל פִּילַגְשֵׁי אָבִיךָ(שמואל ב טז, כא).
זה התיר גילוי עריות ושפיכות דמים —
נחמן בריה דרבי שמואל בן נחמן:
הסיר קונעתוקונעתו — כובעו, כתר ראשו (סימן המלכות) ועשה אותו זיטיוטוסזיטיוטוס — הדיוט, איש פשוט:
כמו שהוא מת — דמו מותר, ואשתו מותרת.
יְתָעֵב יְיָ —
שאינן לא חיים ולא נידונים.
וַאֲנִי(תהלים ה, ח) —
כאשר עשו כן עשיתי;
ומה ביני לבינן? אלא שגמלתה עלי, ואמרת לי:
גַּם יְיָ הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ ולא תָמוּת(שמואל ב יב, יג).
מדבר בדור המבול:
תְּאַבֵּד דֹּובְרֵי כָזָב — הן ודיבורן.
רבי פנחס: הן ומדברנןהן ומדברנן — הם ודיבוריהם.
אִישׁ דָּמִים —
לָאוֹר יָקוּם רוֹצֵחַ(איוב כד, יד).
וּמִרְמָה —
כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ(בראשית ו, יג).
יְתָעֵב יְיָ —
שאינן לא חיים ולא נידונים.
וַאֲנִי — כאשר עשו כן עשיתי;
ומה ביני לבינן? אלא שגמלת עלי, ואמרת לי:
בֹּוא אַתָּה וְכׇל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל(בראשית ז, ז).
פתיחתא שנייה · כל אומן אוהב בן אומנותו, והקדוש ברוך הוא אוהב את הצדיק
כִּי־צַדִּיק יְיָ צְדָקוֹת אָהֵב יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ(תהלים יא, ז)
״רבי תנחומה בשם רבי יהודה ברבי סימון, רבי מנחמה בשם רבי אלעזר ברבי יוסי״ — בתיאודור–אלבק ״ר׳ תנחומ׳ בשם ר׳ יודה, ר׳ מנחמה בשם ר׳ לעזר״. המדרש קורא ״ויאמר יי אל נח בוא״ (במסורה: לנח בא).
כִּי צַדִּיק יְיָ צְדָקוֹת אָהֵב(תהלים יא, ז).
רבי תנחומה בשם רבי יהודה ברבי סימון, רבי מנחמה בשם רבי אלעזר ברבי יוסי:
אין לך אדם אוהב בן אומנותו:
חכם אוהב בן אומנותו —
רבי חייה דרבי חייה, ורבי הושעיה דרבי הושעיה;
והקדוש ברוך הוא אוהב בן אומנותו:
כִּי צַדִּיק יְיָ צְדָקוֹת אָהֵב, יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ —
זה נח:
וַיֹּאמֶר יְיָ אל נח בֹּוא אַתָּה וְכׇל בֵּיתְךָ(בראשית ז, א).
פתיחתא שלישית · היוצר, הפשתני ובעל הבית: הקדוש ברוך הוא מנסה את הצדיקים
יְיָ צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ(תהלים יא, ה)
״רבי יוסי בן חנינה״ — בכתב היד ״בר׳ בן חנינה״, ו״בר׳״ יתר (בתיאודור–אלבק ״בר׳ חנינה״); ״אמר רבי אלעזר״ — בכתב היד ״אמ׳ ר׳ יצחק אלעזר״, ו״יצחק״ יתר (בתיאודור–אלבק ״ר׳ לעזר״). ״הוא נותן״ — בכתב היד ״היא נותן״. ״העול״ — בכתב היד ״העולם״.
״שאינו מספיק להקיש עליו עד שהוא שוברו״ — בתיאודור–אלבק ״לקיש עליו אחת עד ששיברו״; ״פוקעת מניחה״ — שם ״נפקעת״. מקבילה: מדרש תהלים יא, ד — משל הפרות, ומשל הפשתני בשם רבי יוסי בר׳ חנינא (״בזמן שהפשתן קשה אין מקיש עליו ביותר לפי שהוא פוקע, אבל כשהפשתן יפה הוא מקיש עליו ביותר לפי שהוא משבח והולך״).
יְיָ צַדִּיק יִבְחָן, וְרָשָׁע וְאֹוהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ(תהלים יא, ה).
אמר רבי יונתן:
היוצר הזה אינו בודק קנקנים מרוערעיםמרוערעים — רעועים, סדוקים,
שאינו מספיק להקיש עליו — עד שהוא שוברו.
כך אין הקדוש ברוך הוא מנסה את הרשעים, אלא את הצדיקין:
יְיָ צַדִּיק יִבְחָן.
אמר רבי יוסי בן חנינה:
הפשתניהפשתני — סוחר הפשתן, העובד בפשתן הזה —
כל זמן שהוא יודע שהפשתן שלו יפה:
וכל שהוא כותשה — היא משבחת,
וכל זמן שהוא מקיש עליה — היא משתמנת;
ובשעה שהוא יודע שהפשתן שלו רעה —
אינו מספיק להקיש עליה אחת, עד שהיא פוקעת מניחהפוקעת מניחה — נבקעת (מתפקעת) מידו.
כך אין הקדוש ברוך הוא מנסה את הרשעים, אלא את הצדיקין:
יְיָ צַדִּיק יִבְחָן.
אמר רבי אלעזר:
לבעל הבית שהיו לו שתי פרות, אחת כוחה יפה ואחת כוחה רע.
על אי זו הוא נותן את העול? לא על אותה שכוחה יפה?
כך הקדוש ברוך הוא מנסה את הצדיקין:
יְיָ צַדִּיק יִבְחָן.
דבר אחר:
יְיָ צַדִּיק יִבְחָן — זה נח:
וַיֹּאמֶר יְיָ לְנֹחַ בֹּוא אַתָּה וְכׇל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה(בראשית ז, א).
מקבילות והערות · ג
משל הפשתני ומשל שתי הפרות
מקבילות: מדרש תהלים יא, ד
במדרש תהלים משל הפשתני בשם רבי יוסי בר׳ חנינא: ״בזמן שהפשתן קשה אין מקיש עליו ביותר לפי שהוא פוקע, אבל כשהפשתן יפה הוא מקיש עליו ביותר לפי שהוא משבח והולך״; ולפניו: ״אמר רבי יוסי לפי שאינן יכולין לעמוד בו״.
חלק ב
דרשת הפסוקים
דרשת הפסוק · ״כי אתך ראיתי צדיק לפני״ · אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו
״רבי אלעזר בן עזריה״ — בכתב היד ״בן אלעזריה״ (״אל״ יתר); ״בנו שלרבי יוסי הגלילי״ — בכתב היד ״שלר׳ אליעז יוסי״ (״אליעז״ יתר). מקבילה: בבלי עירובין יח ע״ב — ״ואמר רבי ירמיה בן אלעזר: מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו וכולו שלא בפניו״, מאותם שני הפסוקים.
כִּי אֹותְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי(בראשית ז, א).
רבי אלעזר בן עזריה אומר:
מצינו שאומרים מקצת שבחו שלאדם בפניו, וכולו שלא בפניו.
שכן הוא אומר בנח:
כִּי אֹותְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי;
ושלא בפניו הוא אומר:
אִישׁ צַדִּיק תָּמִים(בראשית ו, ט).
רבי אליעזר בנו שלרבי יוסי הגלילי אומר:
מצינו שאומרים מקצת שבחו שלמי שאמר והיה העולם בפניו, שנאמר:
אִמְרוּ לֵאלֹהִים מַה נּוֹרָא מַעֲשֶׂיךָ(תהלים סו, ג);
ושלא בפניו:
הוֹדוּ לַיְיָ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ(תהלים קיח, א).
מקבילות והערות · ד
מקצת שבחו של אדם בפניו
מקבילות: בבלי עירובין יח ע״ב
״ואמר רבי ירמיה בן אלעזר: מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו וכולו שלא בפניו״ — מאותם שני הפסוקים (״כי אתך ראיתי צדיק״, ״איש צדיק תמים״); כאן בשם רבי אלעזר בן עזריה.
דרשת הפסוק · ״מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה… גם מעוף השמים״ · התורה עיקמה תיבות שלא להוציא דבר טומאה, ושבעה זכרים ושבע נקבות
שרשרת המוסרים בתיאודור–אלבק: ״ר׳ יודן בשם ר׳ יוחנן, ר׳ ברכיה מש׳ ר׳ לעזר, ר׳ יעקב מש׳ ר׳ יהושע״; שם ״שלש תיבות״ (בכתב היד ״שתים ושלש תיבות בתורה״), ו״ר׳ יודן״ בלי ״ברבי מנשה״. מקבילות: פסיקתא דרב כהנא, פרה אדומה — ״ר׳ יודה בשם ר׳ יוחנן, ר׳ ברכיה בשם ר׳ לעזר, ר׳ יעקב דכפר חנין ואמרין ליה בשם ר׳ יהושע בן לוי, מצינו שעיקם הקב״ה שתים שלש תיבות בתורה כדי שלא להוציא דבר של טומאה מתוך פיו״; ויקרא רבה כו, א; בבלי פסחים ג ע״א — ״אמר רבי יהושע בן לוי: לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות״, מן ״ומן הבהמה אשר איננה טהרה״ (בראשית ז, ח).
מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה(בראשית ז, ב).
רבי יודן בשם רבי יוחנן, רבי ברכיה בשם רבי אליעזר בן יעקב דכפר חנן משם רבי יהושע בן לוי:
מצינו שעיקם הקדוש ברוך הוא שתים ושלש תיבות בתורה, כדי שלא להוציא דבר טומאה מפיו:
מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ;
וּמִן הַבְּהֵמָה — אשר היא טמאה אין כתיב כן, אלא אֲשֶׁר לֹא טְהֹורָה.
אמר רבי יודן ברבי מנשה:
אף כשבא לומר להם סימני טמאה — לא פתח אלא בסימני טהורה:
אֶת הַגָּמָל(ויקרא יא, ד) — כי איננו מפריס פרסה אין כתיב כן, אלא כִּי מַעֲלֵה גֵרָה;
אֶת הַשָּׁפָן(ויקרא יא, ה) — כי איננו מפריס פרסה אין כתוב כן, אלא כִּי מַעֲלֵה גֵרָה;
אֶת הַחֲזִיר(ויקרא יא, ז) — כי לא גרה יגר אין כתיב כן, אלא כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא.
גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה(בראשית ז, ג).
אם תאמר: שבעה מכל מין — אחד מהן אין לו בן זוג!
אלא שבעה זכרים ושבעה נקבות.
לא שאני צריך להם, אלא:
לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כׇל הָאָרֶץ.
מקבילות והערות · ה
עיקם הכתוב שלא להוציא דבר טומאה
מקבילות: פסיקתא דרב כהנא ד (פרה אדומה) · ויקרא רבה כו, א · בבלי פסחים ג ע״א
בפסיקתא ובויקרא רבה אותה שרשרת מוסרים (״רבי יודן בשם רבי יוחנן, רבי ברכיה בשם רבי לעזר, רבי יעקב דכפר חנין… בשם רבי יהושע בן לוי״) ו״שתים שלש תיבות״ מאותו הפסוק.
בבבלי: ״אמר רבי יהושע בן לוי: לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו״ — מ״ומן הבהמה אשר איננה טהרה״ (בראשית ז, ח).
דרשת הפסוק · ״ארבעים יום וארבעים לילה ומחיתי את כל היקום״ · ארבעים יום כנגד התורה והצורה, והיקום שנמחה
״את הצורה״ — לפניו כתב הסופר ״התורה״ (מן המאמר הקודם) ובטל. ״תליאן בדיפון״ — בכתב היד ״תלין כליפין״, והושלם ותוקן; בתיאודור–אלבק ״תליו בליפון״.
״רבי יוחנן בן זכיי״ — בתיאודור–אלבק ״ר׳ יוחנן״; ״יקומינו״ — שם ״יקומנו״. ״שוכן״ — כך בכתב היד (בתיאודור–אלבק ״זה שיכן״; וכבר בסוף פרשה לא: ״נח שזכה לעשיית התבה״).
כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם(בראשית ז, ד).
אמר רבי שמעון בן יוחיי:
הם עיברו על התורה שעתידה שתנתן לארבעים יום;
לפיכך אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.
אמר רבי יוחנן בן זכיי:
הם קילקלו את הצורה שנתנת לארבעים יום;
לפיכך אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.
וּמָחִיתִי אֶת כׇּל הַיְקוּם.
רבי ברכיה אמר: קיומייהקיומייה — קיומו (״היקום״ – מה שמקיים אותם).
רבי אבין אומר: יקומינויקומינו — יקומנו (היקום – לשון קימה).
רבי לוי משם רבי שמעון בן לקיש:
תליאן בדיפון, ובא מבול ושטפו:תליאן בדיפון… — תלויים בשורות (על הקורות) — ובא מבול ושטפם (משוער; בתיאודור–אלבק ״תליו בליפון״):
תלויים בשורות (על הקורות) — ובא מבול ושטפם (משוער; בתיאודור–אלבק ״תליו בליפון״):
וַיִּמַח אֶת כׇּל הַיְקוּם וגו׳(בראשית ז, כג).
וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְיָ(בראשית ז, ה) —
זה שוכןשוכן — שהוכשר, שנתמנה לכינוס בהמה חיה ועוף.
מקבילות והערות · ו
זה שוכן לכינוס בהמה חיה ועוף
מקבילות: בראשית רבה לא, יד
אותה הלשון בסוף פרשה לא על ״ויעש נח ככל אשר צוה אתו אלהים״: ״נח שזכה לעשיית התבה״.
דרשת הפסוק · ״ונח בן שש מאות שנה״, ״ויבא נח ובניו״ · שנת המבול במניין השנים, ונח שנכנס לתיבה רק כשהגיעו המים
״המניין״ — היו״ד השנייה מסופקת בכתב היד. ״אפעלפי״ — כך, בתיבה אחת, בכתב היד.
וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל הָאָרֶץ(בראשית ז, ו).
רבי יהודה ורבי נחמיה:
רבי יהודה אומר:
שנת מבול אינה עולה מן המניין.
אמר לו רבי נחמיה:
אפעלפיאפעלפי — אף על פי שאין עולה מן המניין — אבל עולה היא בתקופות ובחשבונות.
וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו(בראשית ז, ז) כולי.
אמר רבי יוחנן:
מחוסר אמנהמחוסר אמנה — קטן אמונה היה נח:
אילוליאילולי — אלמלא שהגיעו מים עד קרסוליו — לא היה נכנס לתבה.
דרשת הפסוק · ״ויהי לשבעת הימים״, ״נבקעו כל מעינות תהום רבה״ · שבעת ימי האבל שלפני המבול, ומים כנגד חטא העין
״כי נעצב המלך״ — ״כי״ (אותיות מסופקות בכתב היד; וכך בתיאודור–אלבק) אינו במסורה לפני ״נעצב״.
דברי רבי יוסי בן דורמסקית ורבי לוי דורשים את בראשית ז, יא (״נבקעו כל מעינות תהום רבה״), אך פסוק זה אינו מובא בכתב היד. ״שהוא דומה לעין״ — כך בכתב היד; בתיאודור–אלבק ״שדומה למים״. ״דרך ארץ״ — שם ״דרך העולם״. מקבילות: ירושלמי מועד קטן ג, ה — ״אית דבעי מימר אילו שבעת ימי אבלו של מתושלח הצדיק״; בבלי סנהדרין קח ע״ב — ״מה טיבם של שבעת הימים? אמר רב: אלו ימי אבילות של מתושלח״; ושם קח ע״א — ״רבי יוסי אמר: דור המבול לא נתגאו אלא בשביל גלגל העין שדומה למים… לפיכך דן אותן במים״ (כאן בשם רבי יוסי בן דורמסקית).
וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים(בראשית ז, י) —
מלמד שתלה להם הקדוש ברוך הוא שבעת ימי אבלו שלמתושלח הצדיק,
שיעשו תשובה — ולא עשו.
דבר אחר:
וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים.
אמר רבי יהושע בן לוי:
שבעת ימים נתאבל הקדוש ברוך הוא על עולמו, קודם שיביא עליהם מי המבול.
מה טעם? וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ(בראשית ו, ו);
ואין עציבה אלא אבל,
היך מה דאת אמרהיך מה דאת אמר — כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): כי נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ(שמואל ב יט, ג).
אמר רבי יוסי בן דורמסקית:
הם חטאו בגלגל העין, שהוא דומה לעין —
אף הקדוש ברוך הוא לא פרע מהן אלא במים.
אמר רבי לוי:
הם קילקלו סילונותסילונות — צינורות (לשון נקייה לאברי ההולדה) שלהם —
אף הקדוש ברוך הוא שינה להם סידרו שלעולם:
דרך ארץ — המטר יורד והתהום עולה;
ברם הכאברם הכא — אבל כאן: תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא(תהלים מב, ח).
מקבילות והערות · ח
שבעת ימי אבלו של מתושלח; גלגל העין
מקבילות: ירושלמי מועד קטן ג, ה · בבלי סנהדרין קח ע״ב · בבלי סנהדרין קח ע״א
ירושלמי: ״אית דבעי מימר אילו שבעת ימי אבלו של מתושלח הצדיק״; בבלי קח ע״ב: ״מה טיבם של שבעת הימים? אמר רב: אלו ימי אבילות של מתושלח, ללמדך שהספדן של צדיקים מעכבין את הפורענות לבא״.
בבלי קח ע״א: ״רבי יוסי אמר: דור המבול לא נתגאו אלא בשביל גלגל העין שדומה למים… לפיכך דן אותן במים״ — כאן בשם רבי יוסי בן דורמסקית, ובכתב היד ״דומה לעין״.
דרשת הפסוק · ״בעצם היום הזה בא נח״, ״והבאים זכר ונקבה״, ״ויסגר יי בעדו״ · נח נכנס לתיבה לעיני כל, הבהמות באו מאליהן, והקדוש ברוך הוא סגר עליו
״בעצם הזה היום״ — בכתב היד, ובסימני סירוס לקרוא ״היום הזה״. ״פשט״ — בכתב היד ״בש׳״, ותוקן כתיאודור–אלבק; דברי רבי איסי ״פרט לסרוחים… בני נח״ — חסרים בכתב היד, והושלמו כתיאודור–אלבק. המדרש קורא ״בשר גיבורים״ (במסורה: גבורים).
״ורגשה ליה ימלל״ — בתיאודור–אלבק ״ודגשה ליה ימליל״. ״דולומוסיא״ — שם ״דרולומוסייה״; ״ספרגידס״ — שם ״סיפרגוס״. המדרש מקצר את יחזקאל לט, יז–יח (״בן אדם אמור לצפור… בשר גיבורים תאכלו״). מקבילה: בבלי סנהדרין קח ע״ב — ״רבי אבהו אמר: מאותן הבאין מאיליהן״.
בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה(בראשית ז, יג).
אמר רבי יוחנן:
אם נכנס נח לתבה בלילה, היו דורו אומרים:
כך וכך — לא היינו יודעים בו;
אילו היינו יודעים בו — לא היינו מניחים אותו להיכנס!
אלא בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה —
ורגשה ליה ימללורגשה ליה ימלל — ומי שמתרעם עליו — ידבר!.
הֵמָּה וְכׇל הַחַיָּה לְמִינָהּ וגו׳(בראשית ז, יד) —
הם עיקר, והכל טפילה להן.
כֹּל צִפּוֹר כׇּל כָּנָף.
אמר רבי אלעזר: פשט רבי איסי לחברייהלחברייה — לחברים (לבני החבורה הלומדת):
פרט למרוטיםמרוטים — שנמרטו נוצותיהם ולקיטעיןולקיטעין — ולקטועי אבר, שהן פסולין בקרבנות בני נח.
אמר רבי איסי:
פרט לסרוחים ולמחוסרי איברים, שהן פסולין בקרבנות בני נח.
וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה(בראשית ז, טז).
בתחילה אמר לו: וכי קיניגי אנאקיניגי אנא — צייד אני?
אמר: לא איכפת לך.
מובאים אין כתיב כן, אלא וְהַבָּאִים — מאיליהן הם באין.
אמר רבי יוחנן:
דִּרְשׁוּ מֵעַל סֵפֶר יְיָ וּקְרָאוּ(ישעיה לד, טז).
ומה אם להסגר בתבה שנים עשר חדש — הם באים מאיליהן;
להתפטם מבשר גיבורים — על אחת כמה וכמה!
הדא הוא דכתיב:
בֶן אָדָם אֱמֹור לְצִפּוֹר כׇּל כָּנָף וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה הִקָּבְצוּ וָבֹאוּ(יחזקאל לט, יז) —
בְּשַׂר גִּיבּוֹרִים תֹּאכֵלוּ(יחזקאל לט, יח).
וַיִּסְגֹּר יְיָ בַּעֲדוֹ.
אמר רבי לוי:
למלך שהיה לו דולומוסיאדולומוסיא — מרד, מהומה במדינה במדינה;
נטל אוהבו וחבשו בבית האסורים, ונתן ספרגידסספרגידס — חותם שלו עליו.
כך: וַיִּסְגֹּר יְיָ בַּעֲדוֹ.
מקבילות והערות · ט
מאיליהן הם באין
מקבילות: בבלי סנהדרין קח ע״ב
״רבי אבהו אמר: מאותן הבאין מאיליהן״ — על ״והבאים זכר ונקבה״.
דרשת הפסוק · ״ויהי המבול… ויגברו המים״ · התיבה משוקעת במים כספינה בנמל, ושטה כעל שתי קורות
״כספינה הזו שהוא עומדת״ — כך בכתב היד.
בתיאודור–אלבק הדרשה הראשונה על ״וישאו את התבה״ (ז, יז), והשנייה על ״ותלך התבה על פני המים״ (ז, יח), שתיהן בשם רבי פינחס בשם רבי לוי. המדרש קורא ״ויהי המבול על הארץ ארבעים״.
וַיְהִי הַמַּבּוּל על הארץ אַרְבָּעִים(בראשית ז, יז).
רבי פנחס בשם רבי לוי:
כך היתה תבתו שלנח משוקעת במים,
כספינה הזו שהוא עומדת בלמןבלמן — בנמל.
וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם(בראשית ז, יח) —
כעל שתי קוריות, כמין טברייה לסוסיתהכמין טברייה לסוסיתה — כמרחק טבריה מסוסיתא (העיר שממול, מעבר לכינרת).
דרשת הפסוק · ״והמים גברו מאד מאד… ויכסו כל ההרים הגבהים״ · רבי יונתן והשומרוני בהר גריזים, והחמר שהשיבו
״שבכם״ — בכתב היד ״שלכם״, ותוקן כתיאודור–אלבק; לפני ״כל כלי יוצר״ כתב הסופר ״כפלח ה״ ובטל.
״ולא בההיא קיקילתא״ — בתיאודור–אלבק ״ולא בייתה קיקלתא״; ״רצופים תשובות״ — שם ״מליאין תשובות״.
וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד(בראשית ז, יט).
רבי יונתן סלק למצלייה בירושלם.רבי יונתן סלק… — רבי יונתן עלה להתפלל בירושלים. עבר ליד אותו דולב, וראהו שומרוני אחד. אמר לו: לאן אתה הולך? אמר לו: נעלה להתפלל בירושלים. אמר לו: לא טוב לך להתפלל בהר הברוך הזה, ולא באותה אשפה? אמר לו: ולמה הוא ברוך? אמר לו: שלא שטפו אותו מי המבול.
רבי יונתן עלה להתפלל בירושלים.
עבר בהדין פלטאנוס, וחמתיה חד שמריי.
עבר ליד אותו דולב, וראהו שומרוני אחד.
אמר ליה: להן את אזל?
אמר לו: לאן אתה הולך?
אמר ליה: נסוק למצליה בירושלם.
אמר לו: נעלה להתפלל בירושלים.
אמר ליה: לא טב לך מצלי בהדין טורא בריכא, ולא בההיא קיקילתא?
אמר לו: לא טוב לך להתפלל בהר הברוך הזה, ולא באותה אשפה?
אמר ליה: ולמה הוא בריך?
אמר לו: ולמה הוא ברוך?
אמר ליה: דלא טף מוי דמבולא.
אמר לו: שלא שטפו אותו מי המבול.
נתעלמה הלכה מעיני רבי יונתן לשעה.
אמר ליה חמריה: רבי, תרשיני ואני משיבו?אמר ליה חמריה:… — אמר לו החמר שלו: רבי, תרשה לי ואני משיבו? אמר לו: הן. אמר לו: אם מן ההרים הגבוהים הוא — הרי כתוב: ״ויכסו כל ההרים הגבהים״; ואם מן הנמוכים הוא — לא השגיח בו הכתוב (לא טרח להזכירו).
אמר לו החמר שלו: רבי, תרשה לי ואני משיבו?
אמר ליה: הין.
אמר לו: הן.
אמר ליה:
אמר לו:
אין מן טוריא רמיא הוא — הכתיב: וַיְכֻסּוּ כׇּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים;
אם מן ההרים הגבוהים הוא — הרי כתוב: ״ויכסו כל ההרים הגבהים״;
ואין מן מכיכיא הוא — לא אשגח ביה קרא.
ואם מן הנמוכים הוא — לא השגיח בו הכתוב (לא טרח להזכירו).
מיד ירד לו רבי יונתן מן החמור, והרכיבו שלשה מילין,
וקרא עליו שלשה פסוקין:
לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ(דברים ז, יד) —
אפילו בבהמין שבכם.
כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ(שיר השירים ד, ג) —
אפילו ריקים שבכם רצופים תשובות כרמון.
הדא הוא דכתיב:
כׇּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח(ישעיה נד, יז).
דרשת הפסוק · ״חמש עשרה אמה… וימח את כל היקום״ · גובה המים בהר ובבקעה, נשמת רוח חיים, והדגים ונח שנשארו
״כל שהוא״ — כך בכתב היד ובתיאודור–אלבק (״אפילו כל שהוא״).
״נשמה נפש״ — ״ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה״ (בראשית ב, ז). ״רבי הונא בשם רבי יוסף״ — אינו בתיאודור–אלבק, ששם ״וישאר אך נח — אך מיעוט״ בסתם. מקבילה: בבלי זבחים קיג ע״ב — ״אמר רב חסדא: בדור המבול לא נגזרה גזרה על דגים שבים, שנאמר מכל אשר בחרבה מתו, ולא דגים שבים״.
חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה(בראשית ז, כ).
רבי יהודה ורבי נחמיה:
רבי יהודה:
חמש עשרה בהר, וחמש עשרה בבקעה.
רבי נחמיה אמר:
חמש עשרה אמה בהר; אבל בבקעה — כל שהוא.
וַיִּגְוַע כׇּל בָּשָׂר הָרֹומֵשׂ עַל הָאָרֶץ(בראשית ז, כא),
וכֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים(בראשית ז, כב).
רבי שמואל חתניה דרבי חנינה, חברוהון דרבנןחתניה דרבי חנינה, חברוהון דרבנן — חתנו של רבי חנינה, חברם של החכמים:
כן הוא עושה נשמת רוח, ולהלן הוא עושה נשמה נפש.
מנין ליתן האמור כן להלן, ואת האמור להלן כן?
תלמוד לומר: חַיִּים חַיִּים(בראשית ב, ז) — לגזירה שוה.
מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ —
ולא דגים.
ויש אומרים:
אף הן בכלל היו, אלא שברחו לאוקינוסאוקינוס — האוקיינוס, הים הגדול.
וַיִּמַח אֶת כׇּל הַיְקוּם(בראשית ז, כג);
וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ.
רבי הונא בשם רבי יוסף:
אַךְ — מעוט הוא:
אף הוא היה גונחגונח — נאנק, משתעל דם מן הצינה.
מקבילות והערות · יב
ולא דגים
מקבילות: בבלי זבחים קיג ע״ב
״אמר רב חסדא: בדור המבול לא נגזרה גזרה על דגים שבים, שנאמר מכל אשר בחרבה מתו, ולא דגים שבים״.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כ״י וטיקן 30 (יד שנייה); השלמות ותיקונים לפי מהדורת תיאודור–אלבק, מסומנים בטקסט |
על פי כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה). במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | דמו מותר | — (הוספה) |
| ג | הוא | היא |
| ו | א | — (הוספה) |
| ו | בדיפון | כליפין |
| ט | פשט | בשם |
| ט | אמר רבי איסי | — (הוספה) |
| ט | פרט לסרוחים ולמחוסרי איברים, שהן פסולין בקרבנות בני נח | — (הוספה) |
| ט | דכתיב | — (הוספה) |
| יא | שבכם | שלכם |
| יא | דכתיב | — (הוספה) |
מדרש בראשית רבה
פרשה לג
וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כׇּל הַחַיָּה וְאֶת כׇּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם(בראשית ח, א)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה) §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · הררי אל ותהום רבה: דינם של צדיקים ושל רשעים, ומלך קצייא שנושע בזכות הבהמה
צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי־אֵל מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה אָדָם־וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ יְיָ(תהלים לו, ז)
״אלים״ שבכתב היד (כתיבה מקוצרת של השם) נפתח ״אלהים״ בפסוקים, כאן ובכל הפרשה.
״רבי ישמעאל ורבי עקיבה אומר״ — כך בכתב היד; בתיאודור–אלבק ״ר׳ ישמעאל אומר״. ״(צדיקים) צדקה״, ״בעולם (הבא) הזה״, ״(אין לו) חקר״ — המילים שבסוגריים נמחקו במאגרים ואינן כאן. בתיאודור–אלבק ״להיפרע מהם לעתיד לבוא״.
״יהודה בר׳ אומ׳״ — כך בכתב היד; ״ברבי״ כאן תואר כבוד (כ״יוסי ברבי״), לא ראש שם אב, ואין חסר אלא ״רבי״ שלפני השם, שהושלם כתיאודור–אלבק (״אמר ר׳ יהודה״). שם ״מן החרס מימינה״, ו״הצדיקים נכבשים על הפורעניות שלא יצאו וישרפו את העולם״.
המדרש קורא ״ומשפטיך״, ״נויהם… על הרי ישראל״ (במסורה: משפטיך, נוהם… אל הרי ישראל), ובדברי רבי יהודה ״וכסיתי עליו את תהום״.
״ההוא דיזבן אמר״ — הוספה בגליון כתב היד (״דהוא דיזבן א׳״, והד״לת מסומנת במאגרים ״כך״); ״קיקלא (ס) זבני״ — הס״מך נמחקה במאגרים. ״(ת?ד?) תפח רוחיה״ — אותיות מסופקות שנמחקו; ״{מ} שמשא״ — מ״ם שמחק הסופר. ״אית גביכון מטר״ — ״אית״ הושלם במאגרים.
״לא אתית״ — בכתב היד ״לא. אית בעי״; תוקן כתיאודור–אלבק (״לא אתית אלא בעי למידע״). ״חמתיה״ — בכתב היד ״חמניה״, תוקן כתיאודור–אלבק (״חמתיה יתיב תמיה״; בכתב היד ״יתיב תמן״). שם ״אלכסנדרוס… גרדומי דדהב״, ״קטלין לתרויהו וסימא למלכא״.
מקבילות (נבדקו בטקסטים): רבי יהושע בן לוי ברומי — פסיקתא דרב כהנא ט, א (בעברית: ״עמודים של שייש מכורכים בקיטיות… עני אחד מחצלת קנים מתחתיו״), ויקרא רבה כז, א, תנחומא אמור ו. אלכסנדרון ומלך קצייא — ירושלמי בבא מציעא ב, ה (״לא אתית אלא מיחמי פרוכסין דידכון, היך אתון דיינין״); ובנוסח ארוך, עם מדינת הנשים קרטיגנא לפניו, בפסיקתא דרב כהנא ט, א, ויקרא רבה כז, א ותנחומא אמור ו (״אית לך בר דכר… אית לך ברת״, ״לא דנית טבות״).
וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ(בראשית ח, א).
צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל ומִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה, אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ יְיָ(תהלים לו, ז).
רבי ישמעאל ורבי עקיבה אומר:
הצדיקים, שקיבלו את התורה שנתנה מן הררי אל —
אתה עושה עמהן צדקה עד כְּהַרְרֵי אֵל;
אבל הרשעים, שלא קיבלו את התורה שנתנה מהררי אל —
אתה מדקדק עמהן עד תְּהוֹם רַבָּה.
רבי עקיבה אומר:
אחד אילו ואחד אילו — מדקדק עמהן עד תְּהוֹם רַבָּה.
מדקדק עם הצדיקים, וגובה מהן מעוט מעשים רעים שעשו בעולם הזה,
כדי להשפיע להם שלום וליתן להם שכר טוב בעולם הבא;
משפיע שלום לרשעים, ונותן להן שכר מצות קלות שעשו בעולם הזה,
כדי להפרע מהן בעולם הבא.
אמר רבי לוי:
משל את הצדיקים בדירתן, ואת הרשעים בדירתן.
משל את הצדיקין בדירתן, שנאמר:
בְּמִרְעֶה טּוֹב אֶרְעֶה אֹתָם וּבְהָרֵי מְרוֹם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה נְוֵיהֶם, שָׁם תִּרְבַּצְנָה בְּנָוֶה טּוֹב וּמִרְעֶה שָׁמֵן תִּרְעֶינָה על הָרֵי יִשְׂרָאֵל(יחזקאל לד, יד).
ואת הרשעים בדירתן:
כֹּה אָמַר בְּיוֹם רִדְתּוֹ שְׁאוֹלָה הֶאֱבַלְתִּי כִּסֵּתִי עָלָיו אֶת תְּהוֹם(יחזקאל לא, טו).
רבי יהודה ברבי אומר:
הובלתי כתיב.
אין עושין כסוי לגיגית — לא שלכסף, ולא שלזהב, ולא שלנחשת, אלא שלחרש, ממינה.
כך רשעים — חשך; גיהנם — חשך; תהום — חשך.
הובלתי רשעים לגיהנם — חשך בחשך — וכסיתי עָלָיו אֶת תְּהוֹם:
חשך יכסה חשך.
רבי יונתן בשם רבי יאשיה מסרס קרייאמסרס קרייא — מהפך את סדר הפסוק (ודורשו כסדר אחר):
צִדְקָתְךָ על מִשְׁפָּטֶיךָ, כְּהַרְרֵי אֵל על תְּהוֹם רַבָּה.
מה הרים הלילוהלילו — הללו, האלה אין להם סוף — כך הם הצדיקים אין להם סוף;
ומה הרים הללו כובשין על התהום שלא יעלה ויציף את העולם —
כך הצדיקין כובשין על התהום שלא תצא ותשרוף את העולם.
ומה הרים הללו נזרעין ועושין פרות — כך מעשיהן שלצדיקים עושין פרות;
ומה תהום הזה אין לו חקר — כך אין לפורענותן שלרשעים חקר;
ומה התהום הזה אינו לא נזרע ולא עושה פרות — כך מעשיהן שלרשעים אינן עושין פרות,
שאילו היו עושין פרות — היו מחריבין את העולם.
רבי יהושע בן לוי סלק לרומי.רבי יהושע בן… — רבי יהושע בן לוי עלה לרומי. ראה שם עמודים מכוסים בטפיטים (שטיחים) — בצינה שלא יקרשו, ובחמה שלא יתבקעו. וכשהוא מהלך בשוק, ראה עני אחד כרוך במחצלת אחת, ויש אומרים: בחצי מרדעת של חמור. על אותם העמודים קרא: ״צדקתך כהררי אל״ — במקום שאתה נותן — אתה משפיע בשפע; על אותו העני קרא: ״משפטיך תהום רבה״ — במקום שאתה מכה — אתה מדקדק (גוזז עד תהום).
רבי יהושע בן לוי עלה לרומי.
חמא תמן עמודיא דמכסיין בטפטין — בצינה שלא יקרשו, ובחמה שלא יתבקעו.
ראה שם עמודים מכוסים בטפיטים (שטיחים) — בצינה שלא יקרשו, ובחמה שלא יתבקעו.
וממהלך בשוקא, חמא חד מסכן מכרך בחדא מחצלה,
וכשהוא מהלך בשוק, ראה עני אחד כרוך במחצלת אחת,
ואית דאמרי: פלגא מרדיעא דחמר.
ויש אומרים: בחצי מרדעת של חמור.
על אינון עמודייא קרא: צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל —
על אותם העמודים קרא: ״צדקתך כהררי אל״ —
הן דאת יהב אשפעת;
במקום שאתה נותן — אתה משפיע בשפע;
על ההוא עניא קרא: מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה —
על אותו העני קרא: ״משפטיך תהום רבה״ —
הן דמחיית גזיית.
במקום שאתה מכה — אתה מדקדק (גוזז עד תהום).
אלכסנדרון מקדון אזל לגב מלכו קצייא, לאחורי צלמי הרי חשך שלחשך.אלכסנדרון מקדון אזל… — אלכסנדרון מקדון הלך אל מלך קצייא, שמאחורי הרי החשך. יצאו (לקראתו) נושאים לו גרעיני זהב בתוך קערה (דיסקוס) של זהב. אמר להם: וכי לממונכם אני צריך? אמרו לו: וכי לא היה לך מה לאכול בארצך, שבאת לך אלינו? אמר להם: לא באתי אלא לדעת היך אתם דנים. כשישב אצלם, בא אדם אחד וקבל (התלונן) על חברו. אמר: האיש הזה מכר לי אשפה (מזבלה) אחת, ומצאתי בתוכה מטמון. הקונה אמר: אשפה קניתי, מטמון לא קניתי. המוכר אמר: אשפה ומה שבתוכה מכרתי. אמר (המלך) לאחד מהם: יש לך בן זכר? אמר לו: הן. אמר לאחר: יש לך בת? אמר לו: הן. אמר לו: לך, השא זו לזה, ויהיה הממון לשניהם. ראהו (המלך את אלכסנדרון) יושב שם (תמה). אמר לו: מה, לא דנתי יפה? אמר לו: הן. אמר לו: אילו היה (דין זה) אצלכם, היך הייתם דנים? אמר לו: הורגים זה וזה, והמלכות לוקחת את ממון שניהם. אמר לו: יש אצלכם מטר יורד? אמר לו: הן. יש אצלכם שמש זורחת? אמר לו: הן. יש אצלכם בהמה דקה? אמר לו: הן. אמר לו: תיפח רוחו של אותו האיש! שלא בזכותכם המטר יורד עליכם, ולא בזכותכם השמש זורחת עליכם, אלא בזכות הבהמה הדקה, שכתוב: ״אדם ובהמה תושיע יי״ — אדם בזכות בהמה תושיע יי.
אלכסנדרון מקדון הלך אל מלך קצייא, שמאחורי הרי החשך.
נפקין טעין ליה גרזמי דדהב בגו דיסקוס דדהב.
יצאו (לקראתו) נושאים לו גרעיני זהב בתוך קערה (דיסקוס) של זהב.
אמר להון: ולממוניכון אנא צריך?
אמר להם: וכי לממונכם אני צריך?
אמרון ליה: ולא הוה לך מה מיכול בארעך, דאתית לך ליידן?
אמרו לו: וכי לא היה לך מה לאכול בארצך, שבאת לך אלינו?
אמר להון: לא אתית — בעי למידע אלא היך אתון דיינין.
אמר להם: לא באתי אלא לדעת היך אתם דנים.
מן יתיב גבייהו, אתא חד בר נש קבל על חבריה.
כשישב אצלם, בא אדם אחד וקבל (התלונן) על חברו.
אמר: הדין גברא זבן לי חדא קיקלא, ואשכחית בגוה סימא.
אמר: האיש הזה מכר לי אשפה (מזבלה) אחת, ומצאתי בתוכה מטמון.
ההוא דיזבן אמר: קיקלא זבני, סימא לא זבני.
הקונה אמר: אשפה קניתי, מטמון לא קניתי.
ההוא דזבין אמר: קיקלא ומה דבגבה זבינית.
המוכר אמר: אשפה ומה שבתוכה מכרתי.
אמר לחד מנהון: אית לך בר דכר? אמר ליה: אין.
אמר (המלך) לאחד מהם: יש לך בן זכר? אמר לו: הן.
אמר לחורן: אית לך ברת? אמר ליה: אין.
אמר לאחר: יש לך בת? אמר לו: הן.
אמר ליה: איזל, אסב דא לדין, ויהא ממונא לתריהון.
אמר לו: לך, השא זו לזה, ויהיה הממון לשניהם.
חמתיה יתיב תמן.
ראהו (המלך את אלכסנדרון) יושב שם (תמה).
אמר ליה: מה, לא דנית טבאות?
אמר לו: מה, לא דנתי יפה?
אמר ליה: אין.
אמר לו: הן.
אמר ליה: אילו הוה גביכון, היך הויתון דנין?
אמר לו: אילו היה (דין זה) אצלכם, היך הייתם דנים?
אמר ליה: קטלין דין ודין, ומלכותא נסבא ממונא דתרתיהון.
אמר לו: הורגים זה וזה, והמלכות לוקחת את ממון שניהם.
אמר ליה: אית גביכון מטר נחת? אמר ליה: אין.
אמר לו: יש אצלכם מטר יורד? אמר לו: הן.
אית גביכון שמשא דנח? אמר ליה: אין.
יש אצלכם שמש זורחת? אמר לו: הן.
אית גביכון בעיר דקיק? אמר ליה: אין.
יש אצלכם בהמה דקה? אמר לו: הן.
אמר ליה: תפח רוחיה דההוא גברא!
אמר לו: תיפח רוחו של אותו האיש!
דלא בזכותיכון מיטרנא נחתי עליכון, ולא בזכותכון שמשא דנח עליכון,
שלא בזכותכם המטר יורד עליכם, ולא בזכותכם השמש זורחת עליכם,
אלא בזכותא דבעירא דקיקא, דכתיב:
אלא בזכות הבהמה הדקה, שכתוב:
אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ יְיָ — אדם בזכות בהמה תושיע יי.
רבי יהודה ברבי סימון פתר קרייא בנח:
אמר הקדוש ברוך הוא:
צדקה שעשיתי עם נח בתבה — לא עשיתי עמו אלא אל הַרְרֵי אֵל:
וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט(בראשית ח, ד).
מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה —
ייסורין שהבאתי על דורו — לא הבאתי עליהם אלא מתְּהוֹם רַבָּה:
בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כׇּל מַעְיְנֹות תְּהוֹם רַבָּה(בראשית ז, יא).
וכשזכרתי לו — לא לבדו נזכרתי, אלא לו ולכל מה שיש עמו בתבה.
הדא הוא דכתיב:
וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כׇּל הַחַיָּה וְאֶת כׇּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה.
פתיחתא שנייה · העולם ודור המבול, והאיש המסכן החכם שהקדוש ברוך הוא זכרו
עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט וּבָא־אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם וּמִלַּט־הוּא אֶת־הָעִיר בְּחׇכְמָתוֹ וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת־הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא(קהלת ט, יד–טו)
אחרי ״ומלט הוא את העיר בחכמתו״ מביא כתב היד ״שנים שנים באו אל נח אל התבה זכר ונקבה״ (בראשית ז, ט); בתיאודור–אלבק ״ויקח מכל הבהמה הטהורה וגו׳״ (בראשית ח, כ). שם ״אין לית אתון מנהרין ליה אנא מנהר ליה״.
עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט(קהלת ט, יד):
עִיר קְטַנָּה — זה העולם;
וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט — זה דור המבול;
וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹותָהּ — זה הקדוש ברוך הוא;
וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹולִים — עקמן וכמנןעקמן וכמנן — עקמומיות ומארבים — תחבולות ומכמנים (משוער);
וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם(קהלת ט, טו) — זה נח;
וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחׇכְמָתוֹ —
שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה(בראשית ז, ט).
וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן —
אמר הקדוש ברוך הוא:
לית אתון נהרין ליה? אנא מנהרא ליה!לית אתון נהרין… — אין אתם זוכרים אותו (מאירים לו — מזכירים אותו לטוב)? אני אזכור אותו!
אין אתם זוכרים אותו (מאירים לו — מזכירים אותו לטוב)? אני אזכור אותו!
וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כׇּל הַחַיָּה וְאֶת כׇּל הַבְּהֵמָה(בראשית ח, א).
פתיחתא שלישית · רחמי הקדוש ברוך הוא על בריותיו: תעניתו של רבי תנחומא, ורבינו שנענש על העגל
טוֹב־יְיָ לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל־כׇּל־מַעֲשָׂיו(תהלים קמה, ט)
״אמר רבי ישמעאל״ — בתיאודור–אלבק ״אמר ר׳ שמואל בר נחמן״; ״רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי״ — שם ״ר׳ יהושע מש׳ ר׳ לוי״; ״רבי תנחומא, רבי אבין בשם רבי אחא: ראינו שנת בצורת״ — שם ״ר׳ אבא א׳ למחר שנת בצורת״.
״ועבירתא הכא״ — כך בכתב היד (עבירה כאן!); בתיאודור–אלבק ״ועבידתא הכא״. ״חנון ורחום יי״ — שם ״רחום וחנון״ (כתהלים קג, ח).
״הפילה״ — בכתב היד ״הפלה״, היו״ד הושלמה במאגרים; ״עברה״ (אשה הרה) — כך בכתב היד, בלא וי״ו; ״לי(ה)״ — הה״א נמחקה; ״ארונו״ — הושלם במאגרים (בכתב היד ״א()״, וכך בתיאודור–אלבק ״ארונו בא״); ״לאישונא״ — בכתב היד ״לאשונא״, היו״ד הושלמה במאגרים. ״דכרי״ — בכתב היד ״דברי״, ומסומן במאגרים ״כך״; תוקן כתיאודור–אלבק (״דכרייא״).
בתיאודור–אלבק ״ונהג בנפשיה נזיפותא ל׳ יום״, ״ולפנים ממני״, ״מיסתכל הייתי באגדה דתילים״ ושם אין ״אמר רבי יוסי ברבי אבין״ לפני שלוש עשרה השנים.
מקבילות (נבדקו בטקסטים): תעניתו של רבי תנחומא — ויקרא רבה לד, יד (״ביומוי דר׳ תנחומא צרכון ישראל למיטרא… גזר תעניתא פעם ראשונה ושנייה״; שם ״כל עמא יפלגון מצוה״). רבינו והעגל, שלוש עשרה השנים, ענוותנותו, נזיפת רבי חייה ואליהו בדמותו — ירושלמי כלאים ט, ד וכתובות יב, ג, ושם, כבכתב היד, ״אמר רבי יוסי בי רבי בון: כל אותן שלש עשרה שנה״ ו״אמר רבי יוסי בר בון: כל אינון תלתויי יומיא ילף רב מיניה כללא דאוריתא״ (ושלא כתיאודור–אלבק); בבלי בבא מציעא פה ע״א (״זיל, לכך נוצרת״; שם השרץ — ״בני כרכושתא״ שכינסה אמתיה דרבי, ו״ורחמיו על כל מעשיו״).
טוֹב יְיָ לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כׇּל מַעֲשָׂיו(תהלים קמה, ט).
אמר רבי יהושע בן לוי:
טוֹב יְיָ לַכֹּל, ורחמיו על הכל — שהן מעשיו.
אמר רבי ישמעאל:
טוֹב יְיָ לַכֹּל, ורחמיו על הכל — שכן מידותיו, שהוא מרחם.
רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי:
טוֹב יְיָ לַכֹּל, ומרחמיו הוא נותן על הבריות.
רבי תנחומא, רבי אבין בשם רבי אחא:
ראינו שנת בצורת באה, והבריות מרחמין אילו על אילו —
והקדוש ברוך הוא מתמלא עליהן רחמים.
ביומי דרבי תנחומא צרכון ישראל לתעניתא.ביומי דרבי תנחומא… — בימי רבי תנחומא הוצרכו ישראל לתענית. באו אצלו, אמרו לו: רבי, גזור תענית! גזר תענית — יום ראשון, יום שני, יום שלישי — ולא ירד מטר. נכנס ודרש להם. אמר להם: בניי, התמלאו רחמים אלו על אלו, והקדוש ברוך הוא מתמלא עליכם רחמים.
בימי רבי תנחומא הוצרכו ישראל לתענית.
אתון לגביה, אמרון ליה: רבי, גזור תעניתא!
באו אצלו, אמרו לו: רבי, גזור תענית!
גזר תענית — יום קדמי, יום תניין, יום תליתיי — ולא נחת מטרא.
גזר תענית — יום ראשון, יום שני, יום שלישי — ולא ירד מטר.
על ודרש להון.
נכנס ודרש להם.
אמר להן: בניי, אתמלון רחמים אילו על אילו, והקדוש ברוך הוא מתמלא עליכם רחמים.
אמר להם: בניי, התמלאו רחמים אלו על אלו, והקדוש ברוך הוא מתמלא עליכם רחמים.
כשהן מחלקין צדקה לענייהן, ראו אדם אחד שנתן מעות לגרושתו.
אתו לגביה ואמרון ליה: רבי, מה אנן יתיבין הכא, ועבירתא הכא!אתו לגביה ואמרון… — באו אצלו ואמרו לו: רבי, מה אנו יושבים כאן (בתענית), והעבירה כאן!
באו אצלו ואמרו לו: רבי, מה אנו יושבים כאן (בתענית), והעבירה כאן!
אמר להם: מה ראיתם?
אמרו לו: ראינו אדם פלוני נותן מעות לגרושתו.
שלח בתריהון ואייתינון לגו ציבורא.שלח בתריהון… — שלח אחריהם והביאום לתוך הציבור.
שלח אחריהם והביאום לתוך הציבור.
אמר ליה: מה היא לך זו?
אמר לו: גרושתי היא.
אמר לו: מפני מה נתתה לה מעות?
אמר לו: רבי, ראיתי אותה בצרה, ונתמלאתי עליה רחמים.
באותה שעה הגביה רבי תנחומה פניו כלפי למעלןכלפי למעלן — כלפי מעלה, ואמר:
רבון כל העולמים!
מה אם זה, שאין לזו עליו מזונות — ראה אותה בצרה ונתמלא עליה רחמים;
ואתה, שכתוב בך חַנּוּן וְרַחוּם יְיָ(תהלים קמה, ח),
ואנו בניך, בני ידידיך, בני אברהם יצחק ויעקב — על אחת כמה וכמה שתתמלא עלינו רחמים!
מיד ירדו גשמים, ונתרווח העולם.
רבינו הוה יתיב לעי באורייתא קומי כנישתא דבבלאי בציפורין.רבינו הוה יתיב… — רבינו היה יושב ועמל בתורה לפני בית הכנסת של הבבליים בציפורי. עבר עגל אחד לפניו, הולך להישחט, והתחיל גועה — כאומר: הצילני! אמר לו: מה אני יכול לעשות לך? ולכך נוצרת!
רבינו היה יושב ועמל בתורה לפני בית הכנסת של הבבליים בציפורי.
עבר חד עגל קדמוי, אזל למיתנכסא, ושרי געה — היך מימור: שיזבי!
עבר עגל אחד לפניו, הולך להישחט, והתחיל גועה — כאומר: הצילני!
אמר ליה: מה אני יכול לעשות לך? ולכך נוצרתה!
אמר לו: מה אני יכול לעשות לך? ולכך נוצרת!
וחשש את שינו שלש עשרה שנה.
אמר רבי יוסי ברבי אבין:
כל אותן שלש עשרה שנה שהיה רבי חושש את שינו —
לא הפילה עברה בארץ ישראל, ולא נצטערה יולדת.
בתר יומין עבר חד שרץ קומי ברתיה, ובעת מקטל יתיה.בתר יומין עבר… — לאחר ימים עבר שרץ אחד לפני בתו, וביקשה להורגו. אמר לה: בתי, עזבי אותו! שכתוב:
לאחר ימים עבר שרץ אחד לפני בתו, וביקשה להורגו.
אמר לה: ברתי, שבקיניה! דכתיב:
אמר לה: בתי, עזבי אותו! שכתוב:
וְרַחֲמָיו עַל כׇּל מַעֲשָׂיו.
רבינו הוה ענוון סגי, והוה אמר: כל מה דאמר לי בר נש — אנא עבד,רבינו הוה ענוון… — רבינו היה ענוותן גדול, והיה אומר: כל מה שיאמר לי אדם — אני עושה, חוץ ממה שעשו של בית בתירא לזקני, שירדו מגדולתן והעלו אותו. ואם יעלה רב הונא ראש הגולה לכאן — אני עומד (ומפנה מקומי) לפניו. למה? שהוא מיהודה ואני מבנימין; והוא מן הזכרים של יהודה, ואני מן הנקבות.
רבינו היה ענוותן גדול, והיה אומר: כל מה שיאמר לי אדם — אני עושה,
חוץ ממה שעשו דבית בתירא לזקני, שירדו מגדולתן והעלו אותו.
חוץ ממה שעשו של בית בתירא לזקני, שירדו מגדולתן והעלו אותו.
ואין סליק רב הונא ריש גלותא להכא — אנא קאים ליה.
ואם יעלה רב הונא ראש הגולה לכאן — אני עומד (ומפנה מקומי) לפניו.
למה? דהוא מן יהודה ואנא מן דבנימן;
למה? שהוא מיהודה ואני מבנימין;
והוא מן דכרי דיהודה, ואנא מן נוקבתא.
והוא מן הזכרים של יהודה, ואני מן הנקבות.
אמר ליה רבי חייה רבה: הרי הוא עומד בחוץ!אמר ליה רבי… — אמר לו רבי חייה הגדול: הרי הוא עומד בחוץ!
אמר לו רבי חייה הגדול: הרי הוא עומד בחוץ!
נתכרכמו פניו שלרבי.
וכיון שראה כי נתכרכמו פניו, אמר להן: ארונו הוא.
אמר ליה: פוק חמי מה בעי לך לברא.אמר ליה: פוק… — אמר לו: צא וראה מי מבקש אותך בחוץ. יצא ולא מצא אדם, וידע שהוא נזוף.
אמר לו: צא וראה מי מבקש אותך בחוץ.
נפק ולא אשכח בר נש, וידע דהוא נזיף.
יצא ולא מצא אדם, וידע שהוא נזוף.
ואין נזיפה פחות משלשים.
אמר רבי יוסי בר אבון:
כל אותן שלשים יום שהיה רבי חייה רובה נזיף מרבינו,כל אותן שלשים… — כל אותן שלשים יום שהיה רבי חייה הגדול נזוף מרבינו, לימד את רב בן אחותו את כללי התורה. ואלו הם כללי התורה? אלו הלכות הבבליים.
כל אותן שלשים יום שהיה רבי חייה הגדול נזוף מרבינו,
אליף לרב בר אחתיה כלליה דאורייתא.
לימד את רב בן אחותו את כללי התורה.
ואילין הינון כלליה דאוריתא? אילין הילכתא דבבלאי.
ואלו הם כללי התורה? אלו הלכות הבבליים.
לסוף תלתין יומין אתא אליהו זכור לטוב בדמותיה דרבי חייה רבה אצל רבינו,לסוף תלתין יומין… — לסוף שלשים יום בא אליהו זכור לטוב בדמותו של רבי חייה הגדול אצל רבינו, ונתן ידו על אותה השן, וריפאה. כשבא רבי חייה הגדול אצל רבינו, אמר לו: מה עשתה אותה השן שלך? אמר לו: מן השעה שנתת ידך עליה — נתרפאה. אמר לו: אין אני יודע מה זה. כששמע כן, התחיל לנהוג בו כבוד, וקירב את תלמידו והכניסו לפנים. אמר לו רבי ישמעאל ברבי יוסי: ולפנים ממנו? אמר לו: חס ושלום! לא יעשה כן בישראל.
לסוף שלשים יום בא אליהו זכור לטוב בדמותו של רבי חייה הגדול אצל רבינו,
והב ידיה על ההיא שינתיה, ואסיתה.
ונתן ידו על אותה השן, וריפאה.
כיון דאתא רבי חייה רבה לגב רבינו, אמר ליה: מה עבדת ההיא שינך?
כשבא רבי חייה הגדול אצל רבינו, אמר לו: מה עשתה אותה השן שלך?
אמר ליה: מן עונתה דיהבת ידך עלה — איתנשמת.
אמר לו: מן השעה שנתת ידך עליה — נתרפאה.
אמר ליה: לית אנא ידע מה הוא דן.
אמר לו: אין אני יודע מה זה.
כיון דשמע כן, שרי נהוג ביה באיקר, וקרב תלמידיה ומעיל ליה מלגב.
כששמע כן, התחיל לנהוג בו כבוד, וקירב את תלמידו והכניסו לפנים.
אמר לו רבי ישמעאל ברבי יוסי: ולפנים ממנו?
אמר ליה: חס ושלום! לא יעשה כן בישראל.
אמר לו: חס ושלום! לא יעשה כן בישראל.
רבינו הוה מתני שבחיה דרבי חייה רבה קומי רבי ישמעאל ברבי יוסי.רבינו הוה מתני… — רבינו היה מספר בשבחו של רבי חייה הגדול לפני רבי ישמעאל ברבי יוסי. אמר לו: אדם גדול, אדם קדוש הוא. פעם אחת ראהו בבית המרחץ, ולא נכנע (לא קם) מפניו. אמר לו: אותו תלמידך שהיית משתבח בו — ראיתיו בבית המרחץ, ולא נכנע מפניי! אמר לו: למה לא נכנעת מפניו? אמר לו: מסתכל הייתי באגדה של תהלים. כששמע כן, מסר לו שני תלמידים, והיו נכנסים עמו למרחץ, שלא ישהה (בעיונו) ויזיק לעצמו.
רבינו היה מספר בשבחו של רבי חייה הגדול לפני רבי ישמעאל ברבי יוסי.
אמר ליה: אדם גדול, אדם קדוש הוא.
אמר לו: אדם גדול, אדם קדוש הוא.
חד זמן חמתיה בי בני, ולא איתכנע מיניה.
פעם אחת ראהו בבית המרחץ, ולא נכנע (לא קם) מפניו.
אמר ליה: ההוא תלמידך דהוות משתבח ביה — חמתן בי בני, ולא איתכנע מן קדמיי!
אמר לו: אותו תלמידך שהיית משתבח בו — ראיתיו בבית המרחץ, ולא נכנע מפניי!
אמר ליה: למה לא איכנעת מיניה?
אמר לו: למה לא נכנעת מפניו?
אמר ליה: מסתכל הויתי בתילים אגדה.
אמר לו: מסתכל הייתי באגדה של תהלים.
כיון דשמע כן, מסר ליה תרין תלמידין, והוו עמיה עלין לאישונא,
כששמע כן, מסר לו שני תלמידים, והיו נכנסים עמו למרחץ,
דלא ישהי ותזער נפשיה.
שלא ישהה (בעיונו) ויזיק לעצמו.
חלק ב
דרשת הפסוקים
דרשת הפסוק · ״ויזכר אלהים את נח״ · הרשעים הופכים רחמים לדין והצדיקים דין לרחמים, ושמו של נח
״א?(ו)?י להן״ — כך בכתב היד, אותיות מסופקות; ״מידת (רח) הדין״ — ״רח״ נמחק במאגרים. ״למידת רחמים״ ו״׳אלהים׳ מידת הדין״ — הוספות בגליון כתב היד. ״שניהן״ שבכתב היד תוקן ״שניהם״ כמסורה (וכך במאגרים), והתיקון מסומן. ״מידת רחמין״ — כך בכתב היד (ובהמשך ״למידת רחמים״).
״רבי אלעזר… לשם קרבנו נקרא… מיכן ששבתו״ — הדברים באו כבר בפרשה כה (״ויקרא את שמו נח״), ושוב בכתב היד בסוף פרשה זו (פסקה ז). ״לא שבתו״ — בכתב היד ״שבות״, ומסומן במאגרים ״כך״; תוקן כבסוף הפרשה. בתיאודור–אלבק ״ר׳ ליעזר א׳ לא ישבתו לא שבתו לעולם״.
המדרש קורא ״יי יי אל רחום וחנון״, ״עד האלהים יבא דבר שניהם״, ובפי רבי יהושע ״לא ישבותו״.
וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ(בראשית ח, א).
אמר רבי שמואל בר נחמן:
אוי להן לרשעים, שהן הופכין מידת רחמין למידת הדין.
בכל מקום שנאמר יי — מידת רחמים:
יְיָ יְיָ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן(שמות לד, ו);
וַיַּרְא יְיָ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם(בראשית ו, ה);
וַיִּנָּחֶם יְיָ כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם(בראשית ו, ו);
וַיֹּאמֶר יְיָ אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם(בראשית ו, ז).
אשריהן הצדיקין, שהן הופכין מידת הדין למידת רחמים.
בכל מקום שנאמר אלהים — מידת הדין:
אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל(שמות כב, כז);
עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם(שמות כב, ח);
וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ(שמות ב, כד);
וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב);
וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ.
מה זכרון נזכר לו? שהוא פרנס כל שנים עשר חדש בתבה.
וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ —
והדין נותן, בזכות טהורים שהיו עמו בתבה.
רבי אלעזר:
נח לשם קרבנו נקרא: וַיָּרַח יְיָ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ(בראשית ח, כא).
רבי יוסי בן חנינה אמר:
לשם נחת התבה נקרא: וַתָּנַח הַתֵּבָה(בראשית ח, ד).
אמר רבי יוחנן:
לא שמשו מזלות כל שנים עשר חדש.
אמר לו רבי יונתן:
שימשו, אלא שלא היה רישומן ניכר.
רבי אלעזר ורבי יהושע:
רבי אלעזר אמר:
לֹא יִשְׁבֹּתוּ(בראשית ח, כב) — לא שבתו.
רבי יהושע אומר:
לֹא יִשְׁבֹּותוּ — מיכן ששבתו.
דרשת הפסוק · ״ויסכרו מעינות תהום״ · ״ותנח התבה״ · מעיינות שנבקעו לרעה ונסכרו לטובה, והרי אררט
״(״ביו?ם?״) לרעה״ — המילה שלפני ״לרעה״ נמחקה במאגרים. ״הר(ר)י״ — תוקן במאגרים.
בתיאודור–אלבק ״לרעה ביום הזה נבקעו כל מעיינות… אבל לטובה ויסכרו מעיינות תהום, ולא כל מעיינות: חוץ מעיין טובה ואיבלועה ומערת פמייס״; ״קרדונייה״.
וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹות תְּהוֹם(בראשית ח, ב).
אמר רבי אלעזר:
לרעה — בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ(בראשית ז, יא);
לטובה — וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹות תְּהוֹם.
מַעְיְנֹות — אבל לא כל מעיינות:
חוץ מעיין תובהעיין תובה — עין טובה — חמי טבריה (מעיין חם), ואיבליעהואיבליעה — ואבלועה (בלועה) — מעיין חם בגדר (חמת גדר), ומערת פמיסומערת פמיס — ומערת פמייס — מערת הבניאס, מוצא הירדן.
וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי עַל הָרֵי אֲרָרָט(בראשית ח, ד) —
על טורי קורדונייהעל טורי קורדונייה — על הרי קרדו (קרדוניא — הרי ארמניה).
דרשת הפסוק · ״ויפתח נח״ · ״וישלח את הערב״ · העורב שהשיב תשובות לנח, העורבים שכלכלו את אליהו, ורבי עקיבה שדרש בגינזק
״הדא מסייעה לההוא דאמר רבי אבא בר כהנא: חלון״ — מוסב על המחלוקת ב״צהר תעשה לתבה״ (פרשה לא).
אחרי ״הדא היא״ כתב הסופר ״שלא חשד וייחשד״ ומחקו, ובגליון ״שלח חשך ויחשך״ (תהלים קה, כח). ״עתיד (הקב) צדיק״ — ״הקב״ נמחק במאגרים. ״שכיחו״ — כך בכתב היד (היו״ד נמחקה במאגרים; בתיאודור–אלבק ״שכחו״). ״וישלח את העורב״, ״אמתי״, ״תשבר״ (בלא וי״ו) — אותיות כתב היד. הפסוק ״ישכחהו רחם מתקו רימה״ מצוטט בכתב היד עד ״רימה״ בלבד, והמשכו בא בדרשה.
״עיר בתחום״ — בכתב היד ״בתהום״, תוקן כתיאודור–אלבק (״עיר היא בתחום ביישן ושמה ארבו״); ״בית שאן״ — בגליון כתב היד; ״היא״, ״ושמו״ — אותיות מסופקות. ״עורבים ממש״ — בגליון.
מקבילה (נבדקה בטקסט): העורבים של אליהו — בבלי חולין ה ע״א (״אמר רב יהודה אמר רב: מבי טבחי דאחאב… מאי עורבים? אמר רבינא: עורבים ממש״; כאן ״משלחנו שליהושפט״, ובשם רבי נחמיה).
״מכל בהמה ועוף… אין את משלח אלא לי״ — בתיאודור–אלבק ״מכל עוף… לא תשלח אלא לי״; ״רבי יודן ברבי סימון״ — שם ״ר׳ יודן בשם ר׳ יודה בר׳ סימון״; ״כיון שהזכיר מעשה איוב בכו״ — שם ״מעשה עורב״. המדרש קורא ״ויצא יצא ושוב״, ״והעורבים״.
וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ(בראשית ח, ו) —
הדה מסייעה לההוא דאמרהדה מסייעה לההוא דאמר — זו מסייעת לאותו שאמר (דרשה זו ראיה לדעתו) רבי אבא בר כהנא: חלון.
וַיֵּצֵא יָצא וָשׁוֹב —
רבי יודן ברבי סימון:
התחיל משיבו תשובות:
מכל בהמה ועוף שיש כן — אין את משלח אלא לי?
אמר לו: ומה צורך לך לעולם? לא לאכילה ולא לקרבן!
רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא:
אמר לו הקדוש ברוך הוא: קבלו, שעתיד העולם להצטרך לו.
אמר לו: אמתי?
אמר לו: עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם —
עתיד צדיק אחד לעמוד ולייבש את העולם, ואני מצריכו לו.
הדא היא דכתיב:
וְהָעֹורְבִים מְבִיאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר וְלֶחֶם וּבָשָׂר בָּעָרֶב(מלכים א יז, ו).
רבי יהודה ורבי נחמיה:
רבי יהודה אומר:
עיר היא בתחום בית שאן, ושמו ארבו.
רבי נחמיה אומר:
עורבים ממש היו. ומאיכן היו מביאין? משלחנו שליהושפט.
דרש רבי עקיבה מעשה דור המבול בגינזקבגינזק — בגינזק — עיר במדי (גנזק) שלמדי — ולא בכו;
וכיון שהזכיר מעשה איוב — בכו.
וקרא עליהן הפסוק הזה:
יִשְׁכָּחֵהוּ רֶחֶם מְתָקוֹ רִימָּה(איוב כד, כ).
יִשְׁכָּחֵהוּ רֶחֶם —
הם שכיחו רחמן הבריות — אף הקדוש ברוך הוא שיכח רחמיו מהן.
מְתָקוֹ רִימָּה — שמיתיק רימה בהםשמיתיק רימה בהם — שהמתיקה (נעמה) להם הרימה — שבשרם נעשה ערב לרימה.
עוֹד לֹא יִזָּכֵר וַתִּשָּׁבֵר כָּעֵץ עַוְלָה —
אמר רבי אייבו:
תעקר אין כתוב כן, אלא תִּשָּׁבֵר —
כדבר שנשבר ומעלה חילופיןומעלה חילופין — ומוציא (מצמיח) תחליפים — ענפים חדשים תחת הנשבר.
אי זה זה? זה דור הפלגה.
דרשת הפסוק · ״ולא מצאה היונה מנוח״ · ״עלה זית טרף בפיה״ · היונה שלא מצאה מנוח, ועלה הזית: מאין הביאה אותו
״דאמר״ (בסוף הפסקה) — הושלם מתיאודור–אלבק (״הדא מסייע לההיא דאמר ר׳ יוסי״).
״לא רב הוה מתעבד״ — כך בכתב היד; בתיאודור–אלבק ״אילן רב הוה מתעבד״. ״רבי אבהו בר כהנא״ — שם ״ר׳ אבא״; ״מוטב מר מהקדוש ברוך הוא״ — שם ״מוטב מר מזה״. ״מהוא״, ״והביאה אתו״, ״הביאה אתו״ — כתיב כתב היד.
המדרש קורא ״ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לרגלך״, ״ויסף שלח״, ״בן אדם אמור לה״.
וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ(בראשית ח, ח),
וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ, וַתָּשׇׁב אֵלָיו(בראשית ח, ט).
רבי יהודה בן נחמן בשם ריש לקיש:
אילו מצאה — לא היתה חוזרת.
ודכוותהודכוותה — וכמותה — וכיוצא בה:
הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ(איכה א, ג) —
אילו מצאו מנוח, לא היו חוזרים.
ודכוותה:
וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לרגלך(דברים כח, סה) —
הא אילו מצאו מנוח, לא היו חוזרים.
וַיֹּסֶף שַׁלַּח,
וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף(בראשית ח, יא).
מהוא טָרָף בְּפִיהָ? קטילקטיל — הרוג, קטול — העלה היה חתוך (קטוף),
היך מה דאת אמרהיך מה דאת אמר — כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): טָרֹף טֹורַף יוֹסֵף(בראשית לז, לג).
אמר לה: אילו שבקתיה — לא רב הוה מתעבד?אמר לה: אילו… — אמר לה: אילו עזבת אותו (על האילן) — לא היה נעשה אילן גדול?
אמר לה: אילו עזבת אותו (על האילן) — לא היה נעשה אילן גדול?
מאיכן הביאה אותו?
רבי אבהו בר כהנא אמר:
משבטוטין שבארץ ישראלמשבטוטין שבארץ ישראל — מן הנצרים (השבטוטים — ענפים רכים) שבארץ ישראל הביאה אותו.
רבי לוי אמר:
מהר המשחה הביאה אותו — דלא טפת ארעא דישראל במבולאדלא טפת ארעא דישראל במבולא — שלא צפו (עלו) מי המבול על ארץ ישראל — שלא שטפה במבול.
הוא שהקדוש ברוך הוא אומר ליחזקאל:
בֶּן אָדָם אֱמׇור לָהּ אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹוהָרָה הִיא לֹא גֻושְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם(יחזקאל כב, כד).
רבי ביריי אמר:
נפתחו לה שערי גן עדן, והביאה אתו.
אמר רבי אבהו:
אילו מגן עדן הביאה אתו — לא היה לה להביא דבר מעולה, או קינמון או אופופלסמוןאופופלסמון — אפובלסמון — שמן האפרסמון (opobalsamum), הבושם היקר?
אלא רמז רמזה לו. אמרה לו:
נח, מוטב מר מהקדוש ברוך הוא, ולא מתוק מתחת ידיך.
וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים(בראשית ח, יב) —
הדה מסייעה לההיאהדה מסייעה לההיא — זו מסייעת לאותה (הדעה) דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: שלשת שבועים ימים.
וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב.
דרשת הפסוק · ״ויהי באחת ושש מאות שנה״ · ״יבשה הארץ״ · שנים עשר חודש של המבול, וימות החמה היתרים על ימות הלבנה
״ואייר״ (בכתב היד ״ונייר״) ו״(שה) ?ז?ה סיון״ — תוקנו במאגרים.
״שהיו מימי קללה ואין מימי קללה הווין לברכה״ — בתיאודור–אלבק ״שהיה סימן קללה ואין סימן קללה הזה לברכה״; ״נעשת כמו טופח״ — שם ״כמטפח״.
״אמר רבי יוחנן… מיכן ששבתו״ — הדברים באו כבר בדרשת ״ויזכר אלהים״ (סעיף ד) ובפרשה כה, ב, וכאן ״מאורות״ תחת ״מזלות״ ו״רבי אליעזר״ תחת ״רבי אלעזר״; כתב היד חוזר עליהם גם בפרשה לד, יד, ובתיאודור–אלבק הם רק שם. שתי הפעמים שבפרשה זו נדפסו כסדר כתב היד (כל שורה של כתב היד במקומה; כך גם בפרשה כט).
המדרש מביא ״וארבות השמים נפתחו״ אחרי ״בחדש השני״ (בראשית ז, יא), ו״בששה עשר יום…״ ו״בעשרים ושבעה…״ כלשון הדרשן.
וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ(בראשית ח, יג).
תמן תנינן:
משפט דור המבול שנים עשר חדש(משנה עדיות ב, י).
הא כיצד?
בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי(בראשית ז, יא) —
וַאֲרֻבֹּות הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ;
וכתיב: וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה(בראשית ז, יב) —
זה שאר מרחשוון וכסליו.
וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם(בראשית ז, כד) —
הרי טבת ושבט, אדר וניסן ואייר.
וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי עַל הָרֵי אֲרָרָט(בראשית ח, ד) —
זה סיון, שהוא שביעי לירידת גשמים.
לששה עשר יום חסרו אמה לארבעת ימים — טפח ומחצה בכל יום.
נמצאת אומר, שהיתה משוקעת במים אחת עשרה אמה,
וכולהם לששים יום חסרו.
הדא הוא דכתיב:
וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי(בראשית ח, ה) —
זה אב, שהוא עשירי לירידת גשמים.
דבר אחר:
וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם —
נעשת כמו טופחכמו טופח — לחה — קרקע שהמים ירדו ממנה והיא עדיין טופחת (רטובה).
וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ(בראשית ח, יד) —
נעשת כגרידכגריד — יבשה וסדוקה — גריד: אדמה יבשה שנתבקעה.
זרעו אותה ולא צמחה. למה? שהיו מימי קללה, ואין מימי קללה הווין לברכה;
והמתינו עד שירדו להן גשמים, וזרעו עליה.
ולא היה צרך קרא למימרצרך קרא למימר — צורך הכתוב לומר אלא בששה עשר יום יבשה הארץ לחדש השני;
ומה תלמוד לומר בעשרים ושבעה לחדש השני יבשה הארץ?
אילו אחד עשר יום, שימות החמה יתירים על ימות הלבנה אחד עשר יום.
אמר רבן שמעון בן גמליאל:
כל מי שרוצה לידע שימות החמה יתירים על ימות הלבנה אחד עשר יום —
יסרט סירטהיסרט סירטה — יחרוט חריץ (שריטה) בכותל בכותל באחד יום שבתקופת תמוז;
ולשנה הבאה באותו הזמן — אין השמש מגעת לשם עד אחד עשר יום.
מזה אתה יודע שימות החמה יתירים על ימות הלבנה אחד עשר יום.
אמר רבי יוחנן:
לא שמשו מאורות כל שנים עשר חדש.
אמר לו רבי יונתן:
שמשו, אלא שלא היה רישומן ניכר.
רבי אליעזר ורבי יהושע:
רבי אליעזר אומר:
לֹא יִשְׁבֹּתוּ(בראשית ח, כב) — לא שבתו.
ורבי יהושע אומר:
לֹא יִשְׁבֹּתוּ — מיכן ששבתו.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כ״י וטיקן 30 (יד שנייה); השלמות ותיקונים לפי מהדורת תיאודור–אלבק, מסומנים בטקסט |
על פי כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה). במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | רבי | — (הוספה) |
| א | אתית | אית |
| א | ההוא | דהוא |
| א | חמתיה | חמניה |
| א | אית | — (הוספה) |
| א | לו | — (הוספה) |
| א | דכתיב | — (הוספה) |
| ג | הפילה | הפלה |
| ג | דכרי | דברי |
| ג | רונו | — (הוספה) |
| ג | לאישונא | לאשונא |
| ד | שניהם | שניהן |
| ד | שבתו | שבות |
| ו | דכתיב | — (הוספה) |
| ו | דכתיב | — (הוספה) |
| ו | בתחום | בתהום |
| ז | דאמר | — (הוספה) |
| ח | ואייר | ונייר |
| ח | דכתיב | — (הוספה) |
מדרש בראשית רבה
פרשה לד
צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ(בראשית ח, טז)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה) §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · נח, שהיה סגור בתבה שנים עשר חודש, נותן הודיה לשמו
הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי לְהוֹדוֹת אֶת־שְׁמֶךָ בִּי יַכְתִּרוּ צַדִּיקִים כִּי תִגְמֹל עָלָי(תהלים קמב, ח)
״אלים״ שבכתב היד (כתיבה מקוצרת של השם) נפתח ״אלהים״ בפסוקים, כאן ובכל הפרשה.
אין בכתב היד שם לבעל הפתיחתא ואין ״פתח״, וכך בתיאודור–אלבק. ״ליתן הודיה לשמך״ — שם ״לתת הודייה לשמך (הנורא)״.
וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים(בראשית ח, טו) — צֵא מִן הַתֵּבָה(בראשית ח, טז).
הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי, בִּי יַכְתִּירוּ צַדִּיקִים כִּי תִגְמֹול עָלָי(תהלים קמב, ח) —
זה נח, שהיה סגור בתבה שנים עשר חדש.
לְהוֹדוֹת אֶת שְׁמֶךָ — ליתן הודיה לשמך.
בִּי יַכְתִּירוּ צַדִּיקִים — איתכללון בי צדיקייאאיתכללון בי צדיקייא — יתעטרו בי הצדיקים — יעשו אותי כליל (עטרה), יתפארו בי.
כִּי תִגְמֹול עָלָי — שגמלת עלי, ואמרת לי:
צֵא מִן הַתֵּבָה.
פתיחתא שנייה · אין הקדוש ברוך הוא מנסה אלא את הצדיקים: היוצר, הפשתני ובעל הפרות
יְיָ צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ(תהלים יא, ה)
״נשברין״ — ״בר״ הושלם במאגרים, ״ין״ אותיות מסופקות; החי״ת של ״חנינה״ הושלמה במאגרים.
״ואוהב חמס״ — כתיב כתב היד (במסורה: ואהב). ״רבי יוחנן״ — בתיאודור–אלבק ״ר׳ יונתן״; ״רבי יוסי בן חנינה״ — שם ״בר׳ חנינה״. שם: ״כך אין הקב״ה מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים״, ובמשל הפרות ״על מי נותן העול, על אותה שכוחה יפה״.
שלושת המשלים באו גם בפרשה לב, ג (שם בשם ״רבי יונתן״, כתיאודור–אלבק כאן) ובפרשה נה, ב; בכל אחת מהן הם גוף הפתיחתא של ״יי צדיק יבחן״, ונדפסו בכל מקום כסדר כתב היד.
יְיָ צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאֹוהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ(תהלים יא, ה).
אמר רבי יוחנן:
היוצר הזה אינו בודק קנקנים מרוערעיםמרוערעים — רעועים, סדוקים,
שאינו מספיק להקיש עליו אחת עד שהיא פוקעתפוקעת — נבקעת, מתפוצצת.
ומהוא בודק? קנקנים בריאים וברורים,
שאפילו מקיש הוא עליהם כמה — אינן נשברין.
כך אין הקדוש ברוך הוא מנסה אלא את הצדיקים:
יְיָ צַדִּיק יִבְחָן.
אמר רבי יוסי בן חנינה:
הפשתני הזה, בשעה שהוא יודע שהפשתן שלו יפה —
כל שהוא כותשה, היא משבחת; וכל שהוא מקיש עליה, היא משתמנתמשתמנת — משתבחת — נעשית שמנה, רכה ומבריקה.
ובשעה שהוא יודע שהפשתן שלו רעה —
אינו מספיק להקיש עליה אחת עד שהיא פוקעת;
אינו כותשה, ואינו מקיש עליה.
כך אין הקדוש ברוך הוא מנסה אלא את הצדיקים.
אמר רבי אלעזר:
לבעל הבית שהיו לו שתי פרות, אחת כוחה יפה ואחת כוחה רע.
על אי זו הוא נותן את העול? לא על אותה שכוחה יפה?
כך אין הקדוש ברוך הוא מנסה אלא את הצדיקין:
יְיָ צַדִּיק יִבְחָן.
פתיחתא שלישית · מרד דור המבול היה להם לתקלה, והצדיק יצא מצרה
בְּפֶשַׁע שְׂפָתַיִם מוֹקֵשׁ רָע וַיֵּצֵא מִצָּרָה צַדִּיק(משלי יב, יג)
״(ד) צדיק״ — הדל״ת נמחקה במאגרים. בתיאודור–אלבק ״מוקש רשע״.
רבי יודן משם רבי אייבו פתח:
בְּפֶשַׁע שְׂפָתַיִם מוֹקֵשׁ רָע וַיֵּצֵא מִצָּרָה צַדִּיק(משלי יב, יג).
ממרד שמרדו דור המבול בהקדוש ברוך הוא — באת להם תקלה.
וַיֵּצֵא מִצָּרָה צַדִּיק — זה נח:
צֵא מִן הַתֵּבָה(בראשית ח, טז).
פתיחתא רביעית · נח לא יצא מן התבה אלא ברשות, כשם שנכנס אליה ברשות
אִם־רוּחַ הַמּוֹשֵׁל תַּעֲלֶה עָלֶיךָ מְקוֹמְךָ אַל־תַּנַּח כִּי מַרְפֵּא יַנִּיחַ חֲטָאִים גְּדוֹלִים(קהלת י, ד)
אין ״פתח״ בכתב היד. ״לי״ (ויוצא לי) — הושלם במאגרים ומסופק; אינו בתיאודור–אלבק.
״אלעיי״ — כך בכתב היד (בתיאודור–אלבק ״אילעאי״). ״אילו שם הייתי״ — בתיאודור–אלבק ״אם הייתי שם״; ״אמר רבי: ברשות״ — כך בכתב היד, בלי שם; בתיאודור–אלבק אין כאן דובר (״אלא אמר נח ברשות נכנסתי וברשות אצא״), ונשאר כבכתב היד.
אִם רוּחַ הַמּוֹשֵׁל תַּעֲלֶה עָלֶיךָ מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּח(קהלת י, ד) — מדבר בנח.
אמר נח: כשם שלא נכנסתי אל התבה אלא ברשות, כך איני יוצא אלא ברשות.
אמר רבי יהודה ברבי אלעיי:
אילו שם הייתי — הייתי שוברה ויוצא לי.
אלא אמר נח: כשם שלא נכנסתי אל התבה אלא ברשות, כך איני יוצא אלא ברשות.
אמר רבי:
ברשות — בֹּא אֶל הַתֵּבָה(בראשית ז, א), וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו(בראשית ז, ז);
וַיֵּצֵא נֹחַ(בראשית ח, יח).
פתיחתא חמישית · מעשרה דורות שמאדם ועד נח לא דיבר הקדוש ברוך הוא אלא עם נח
הַחׇכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר(קהלת ז, יט)
בסוף, אחרי ״וידבר אלהים אל נח״, מחק הסופר ״ואל בניו אתו״ (מבראשית ט, ח).
הַחׇכְמָה תָּעֹוז לֶחָכָם(קהלת ז, יט) — זה נח;
מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר — מעשרה דורות שהיו מאדם ועד נח:
מכולם לא דברתי עם אחד מהן, אלא עמך —
וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר(בראשית ח, טו).
פתיחתא שישית · זמן לכניסה לתבה וזמן ליציאה ממנה
לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכׇל־חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם(קהלת ג, א)
״(ה) לצאת״ — הה״א נמחקה במאגרים.
בכתב היד ״וזמן היה לו לצאת״ כבר במשפט הראשון, ואחר כך הפירוט; בתיאודור–אלבק ״זמן היה לנח שיכנס לתיבה… וזמן היה לו לצאת ממנה״.
לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכׇל חֵפֶץ(קהלת ג, א) —
זמן היה לנח שייכנס לתבה, וזמן היה לו לצאת.
זמן היה לו להכנס — בֹּא אַתָּה וְכׇל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה(בראשית ז, א);
וזמן היה לו לצאת —
צֵא מִן הַתֵּבָה(בראשית ח, טז).
חלק ב
דרשת הפסוקים
דרשת הפסוק · ״צא מן התבה אתה״ · נח לא קיבל עליו לצאת, עד שנשבע לו שלא יביא מבול
״אצא ולא אהא פרה ורבה״ — בתיאודור–אלבק ״אצא ואהא פרה ורבה למאירה״; ״עד שנשבע לו מבוא מבול לעולם״ — שם ״עד שנשבע לו הקב״ה שאינו מביא מבול לעולם עוד״. המדרש קורא ״כי מי נח זאת אשר נשבעתי״ (במסורה: זאת לי אשר).
צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה(בראשית ח, טז).
לפרנסלפרנס — למנהיג הציבור, הממונה על העיר שיצא מן המקום, והושיב אחר תחתיו.
כיון שבא, אמר לו: צא מן מקומך!
צֵא מִן הַתֵּבָה.
ולא קיבל עליו לצאת.
אמר: אצא, ולא אהא פרה ורבה?
עד שנשבע לו מבוא מבול לעולם:
כִּי מֵי נֹחַ זֹאת אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי(ישעיה נד, ט).
דרשת הפסוק · ״אתה ואשתך ובניך ונשי בניך״ · בתבה נאסר נח בפריה ורביה וביציאתו הותר; ובשני רעבון אשתו כגלמודה
״התבה״ בפסוק היציאה — ה״א מסופקת ו״תבה״ הושלם במאגרים; ״ראיתה״ — ״אי״ בגליון.
״רבי יודן ברבי סימון בשם רבי שמואל ברבי יצחק״ — בתיאודור–אלבק ״ר׳ יהודה בר׳ סימון ור׳ חנן בשם ר׳ שמואל בר רב יצחק״; ״רבי מנא״ — שם ״ר׳ מונא״. כל הפסקה בסוגריים בתיאודור–אלבק.
אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ(בראשית ח, טז).
רבי יודן ברבי סימון בשם רבי שמואל ברבי יצחק:
נח, כיון שנכנס לתבה — נאסר בפריה ורביה.
הדא הוא דכתיב:
וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ(בראשית ו, יח) — לעצמך;
וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ — לעצמן.
וכיון שיצא — התירו.
הדא הוא דכתיב:
צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ.
אמר רבי אבון:
בְּחֶסֶר וּבְכָפָן גַּלְמוּד(איוב ל, ג) —
אם ראיתה חסרון בא לעולם וכפן בא לעולם,
גַּלְמוּד — הוי רואה את אשתך כאילו היא גלמודה.
אמר רבי מנא:
כתיב: וּלְיוֹסֵף יֻולַּד שְׁנֵי בָנִים(בראשית מא, נ) — אמתי?
בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב.
דרשת הפסוק · ״היצא אתך… כל רומש על הארץ״ · ״הוצא״ כתיב: פריה ורביה בארץ ולא בתבה; ושבע מצוות בני נח
״ולא כתיבה״ פעמיים בכתב היד, ותוקן ״בתיבה״ כתיאודור–אלבק. ״רומש מלא כתיב״ — שם ״אמר ר׳ אייבו כל רומש מלא״. ״למשפחותיהם יצאו מן התבה״ — כך סדר כתב היד, אחרי ״מלא כתיב״, ובכתיב מלא (במסורה: למשפחתיהם).
״רבי חנינה בן גמליאל… רבי שמעון בן יוחיי… רבי יוחנן בן ברוקה״ — בתיאודור–אלבק בלי שמות האבות; ״רבי אסי״ — שם ״ר׳ איסי״, ובלי ״עד כי תועבת״.
מקבילות (נבדקו בטקסטים): תוספתא עבודה זרה ח, ד–ו ובבלי סנהדרין נו ע״א–ע״ב — ״רבי חנניה בן גמליאל אומר: אף על הדם מן החי; רבי חידקא אומר: אף על הסירוס; רבי שמעון אומר: אף על הכשפים; רבי יוסי אומר: כל האמור בפרשה בני נח מוזהרין עליה…; רבי אלעזר אומר: אף על הכלאים״. כאן הסירוס בשם רבי יוחנן בן ברוקה, ו״כל האמור בפרשת״ בשם רבי אסי.
כׇּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכׇּל בָּשָׂר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכׇל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ הַיְצֵא אִתָּךְ וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ(בראשית ח, יז).
אמר רבי יודן:
הוצא כתיב, הַיְצֵא קרי.
וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ — ולא בתיבה;
וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ — ולא בתיבה.
כׇּל הַחַיָּה כׇּל הָרֶמֶשׂ וְכׇל הָעוֹף כֹּל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ(בראשית ח, יט).
רוֹמֵשׂ — מלא כתיב. לְמִשְׁפְּחֹותֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה.
רוֹמֵשׂ — פרט לכלאים;
לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם — פרט לסריספרט לסריס — להוציא את הסריס (שאינו יוצא ממשפחה — אין לו תולדות).
על שבעה דברים נצטוו בני נח:
על עבודה זרה,
ועל גילוי עריות,
ועל שפיכות דמים,
ועל קללת השם,
ועל הדין,
ועל הגזל,
ועל אבר מן החי.
רבי חנינה בן גמליאל אמר: אף על הדם מן החי.
רבי אלעזר אומר: אף על הכלאים.
רבי שמעון בן יוחיי אומר: אף על הכשפים.
רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אף על הסירוס.
אמר רבי אסי:
כל האמור בפרשת לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ(דברים יח, י)
עד כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כׇּל עֹושֵׂה אֵלֶּה(דברים יח, יב) — נצטוו בני נח.
דרשת הפסוק · ״ויבן נח מזבח… ויעל עלת במזבח״ · נח התבונן מדוע ריבה הכתוב בטהורים, והקריב על המזבח הגדול שבירושלים
״ריבה המקום״ — בתיאודור–אלבק ״ריבה הקב״ה״.
וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיְיָ(בראשית ח, כ) —
ויבן כתיב: נתבונן.
אמר: מה טעם ריבה המקום בטהורים יותר מן הטמאים? לא שהוא רוצה להקריב לו מהן?
מיד: וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹורָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹולֹות בַּמִּזְבֵּחַ.
רבי אליעזר בן יעקב אומר:
על מזבח הגדול שבירושלם, ששם הקריב אדם הראשון:
וְתִיטַב לַיְיָ מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִין מַפְרִיס(תהלים סט, לב).
דרשת הפסוק · ״וירח יי את ריח הניחח״ · מחלוקת אם הקריבו בני נח שלמים או עולות בלבד
כל הסוגיה בסוגריים בתיאודור–אלבק.
״רבי אליעזר ורבי יוסי בן חנינה״ — כך בכתב היד, ואחר כך ״רבי אלעזר אמר״; בתיאודור–אלבק ״ר׳ אלעזר״. בכתב היד תשובת רבי יוסי על פסוק הבל היא ״שלמים בעורן בלא הפשט וניתוח״, ו״מן שמינהון״ נשתרבב אחר כך אחרי ״אתיב רבי אלעזר״; בתיאודור–אלבק התשובה על הבל ״מן שמיניהון״, ו״שלימים בעורן…״ על פסוק שמות כד. סדר כתב היד נשאר כמות שהוא (נוסח שלם אינו מסודר מחדש), וסדר תיאודור–אלבק רשום כאן.
מקבילה (נבדקה בטקסט): בבלי זבחים קטז ע״א — ״ר׳ אלעזר ור׳ יוסי בר חנינא, חד אמר: קרבו שלמים בני נח, וחד אמר: לא קרבו״; שם הראיה מהבל (״איזהו דבר שחלבו קרב לגבי מזבח ואין כולו קרב… הוי אומר זה שלמים״) ותשובתה ״משמניהן״, ״עורי צפון״ — ״בקיבוץ גליות הוא דכתיב״, ומחלוקת יתרו בשם ״בני ר׳ חייא ור׳ יהושע בן לוי״.
״מה עבד ליה״ האחרון — בכתב היד ״מן עבד ליה״. אחרי ״רבי יניי אמר״ נמחק במאגרים ״(מסייעה ליה)״. ״כד הוא אתי״ — בכתב היד אותיות מסופקות ״זכר״, ותוקן כתיאודור–אלבק (״כד היא אתייה״). המדרש קורא ״זאת תורת זבח השלמים… יקריבו״ (במסורה: וזאת… אשר יקריב).
וַיָּרַח יְיָ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ(בראשית ח, כא).
רבי אליעזר ורבי יוסי בן חנינה:
רבי אלעזר אמר: שלמים הקריבו בני נח.
רבי יוסי בן חנינה אומר: עולות הקריבו.
אתיבאתיב — השיב — הקשה רבי אלעזר לרבי יוסי בן חנינה:
כתיב: וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן(בראשית ד, ד) — מדבר שחלבו קרב!
מה עבד ליהמה עבד ליה — מה עושה לו (את הפסוק — איך הוא מתרץ אותו)? רבי יוסי בן חנינה?
אמר: שלמים בעורן, בלא הפשט וניתוח.
אתיב רבי אלעזר לרבי יוסי בן חנינה:
מן שמינהוןמן שמינהון — מן השמנים שבהם — ״ומחלבהן״: מן המובחרים, לא חלב שקרב.
אתיב רבי אלעזר לרבי יוסי בן חנינה:
והכתיבוהכתיב — והרי כתוב: וַיַּעֲלוּ עֹולֹות וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיְיָ פָּרִים(שמות כד, ה)!
מה עבד ליה רבי יוסי בן חנינה?
שלמים בעורן, בלא הפשט וניתוח.
אתיב רבי אלעזר לרבי יוסי בן חנינה:
וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹולָה וּזְבָחִים(שמות יח, יב)!
מה עבד ליה רבי יוסי בן חנינה?
כמן דאמרכמן דאמרמן דאמר — מי שאומר — לדעת האומר — כמי שאומר — לפי הדעה ש־: לאחר מתן תורה בא יתרו.
אמר רבי חונא:
איתפלגוןאיתפלגון — נחלקו רבי ייניי ורבי חייה רבה.
רבי יניי אמר: קודם למתן תורה בא יתרו.
רבי חייה רבה אמר: לאחר מתן תורה בא יתרו.
אמר רבי חנינה:
ולא פליגיןולא פליגין — ואינם חולקים (זה על זה):
מן דאמר קודם מתן תורה בא יתרו — הקריבו בני נח שלמים;
מן דאמר לאחר מתן תורה בא יתרו — מסייעה ליהמסייעה ליה — מסייע לו לרבי יוסי בן חנינה.
עוּרִי צָפוֹן(שיר השירים ד, טז) — זו העולה, שהיתה נשחטת בצפון.
ומהוא עוּרִי? דבר שהיה ישן ונתעורר.
וּבוֹאִי תֵימָן — אילו השלמים, שהן נשחטין בדרום.
מהוא בוֹאִי? דבר שלחידוש.
רבי יהושע דסכנין משם רבי לוי:
קריא מסייעקריא מסייע — הפסוק מסייע לרבי יוסי בן חנינה:
זֹאת תּוֹרַת הָעֹולָה הִיא הָעֹולָה(ויקרא ו, ב) — שהיו בני נח מקריבים.
כד הוא אתי לשלמיםהוא אתי לשלמים — (כד =) כאשר הוא — הכתוב — בא לשלמים —
זֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים(ויקרא ז, יא) —
אשר הקריבו אין כתיב כן, אלא יַקְרִיבו: מיכן ולהבא.
דרשת הפסוק · ״וירח יי את ריח הניחח״ · ריח אברהם וחנניה מישאל ועזריה מכבשן האש, ודור השמד; משל הדורון ומשל הפלטין שעל הים
״באתריה ניחח״ — כך בכתב היד (״ה״ מסופקת, ו״ה״ של ״הניחח״ נמחקה במאגרים); אינו בתיאודור–אלבק, וענינו מסופק.
משל הדורון: אחרי ״שכיבדו״ חסר בכתב היד, ו״דורון נאה״ הושלם במאגרים; ״בוזיה״ — בגליון, תחת ״בחדה״ שנמחק; ״דורו שלשמד״ — בגליון, תחת ״שלה שמן״ שנמחק. בתיאודור–אלבק ״ביזייה דיסקוס נאה… אמר לו דמי דורון דידך לדורון דסבך״.
״רב שלום בשם רבי מנחמה בר רב זעורא״ — בתיאודור–אלבק ״רב שילום בשם ר׳ מנחמא בר רב זעירא״; ״ונתן צלוחית שלאפובלסמון והלכו… ובנו״ — שם ״מצא צלוחית שלפילייטון והלך… ובנה״.
וַיָּרַח יְיָ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ(בראשית ח, כא) —
באתריה ניחחבאתריה ניחח — במקומו — ניחוח? לשון סתומה (משוער: הניחוח במקומו, כלומר הריח גופו).
היריח ריחו שלאברהם אבינו עולה מכבשן האש;
היריח ריחן שלחנניה מישאל ועזריה עולין מכבשן האש.
לאוהבו שלמלך, שכיבדו דורוןדורון — מתנה, תשורה נאה — בוזיה דיסקוסבוזיה דיסקוס — קערת מתנה (ביזייה — משוער) — דיסקוס: קערה גדולה, מגש.
עמד בנו — ולא כיבדו;
עמד בן בנו — וכיבדו.
אמר: מה דמי דורון דהדן לההוא דסבךמה דמי דורון דהדן לההוא דסבך — כמה דומה הדורון של זה לזה של סבך (סבו)!!
היריח ריח דורו שלשמד.
רב שלום בשם רבי מנחמה בר רב זעורא:
למלך שהיה מבקש לבנות פלטיןפלטין — ארמון על הים, ולא היו יודעים היכן לבנותה.
ונתן צלוחית שלאפובלסמוןשלאפובלסמון — של אפובלסמון — שמן האפרסמון (opobalsamum), והלכו לריחה, ובנו אתה עליה.
הדה היא דכתיב:
כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ(תהלים כד, ב).
מאי זו זכות?
זֶה דּוֹר דֹּורְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה(תהלים כד, ו).
דרשת הפסוק · ״ויאמר יי אל לבו… כי יצר לב האדם רע מנעריו״ · הרשעים ברשות לבם והצדיקים לבם ברשותם; יצר הרע מנעורי האדם, ושאלות אנטונינוס
״וישם דניאל״ — בכתב היד ״ויאמר״, ותוקן במאגרים. ״חונא״ — אותיות מסופקות.
״אבה יוסי״ — בגליון כתב היד; ״ההדם״ מסומן במאגרים ״כך״, ותוקן כתיאודור–אלבק ״החרס״. ״ששות דעתו״ — ״הה״ מסופקות נמחקו במאגרים. ״'מנעוריו' כתיב״ — כך בכתב היד; בתיאודור–אלבק ״מנעריו כת׳״ (בלי וי״ו, כבמסורה).
מקבילה (נבדקה בטקסט): שאלות אנטונינוס — בבלי סנהדרין צא ע״ב (״נשמה מאימתי ניתנה באדם, משעת פקידה או משעת יצירה… אפשר חתיכה של בשר עומדת שלשה ימים בלא מלח ואינה מסרחת״; ״יצר הרע… משעת יצירה או משעת יציאה… אם כן בועט במעי אמו ויוצא״). שם הסדר הפוך (הנשמה תחילה), רבי משיב בשתיהן ״משעת יצירה״, והמקרא המסייע ״ופקדתך שמרה רוחי״ (איוב י, יב) — כתיאודור–אלבק.
בשאלה השנייה חסרה בכתב היד תשובת רבי, והושלמה מתיאודור–אלבק (״אמר לו משיצא ממעי אמו״). ״ורוח אל חייתני״ — כך בכתב היד, כעין צירוף של איוב לג, ד (״רוח אל עשתני… תחייני״); בתיאודור–אלבק ״ורוח אלוה באפי״ (איוב כז, ג) ״ופקודתך שמרה רוחי״ (איוב י, יב), ומשם ״משעת פקידה״.
וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל לִבּוֹ(בראשית ח, כא).
הרשעים — הן ברשות לבן:
אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ(תהלים יד, א);
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ(בראשית כז, מא);
וַיֹּאמֶר יָרׇבְעָם בְּלִבּוֹ(מלכים א יב, כו);
וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ(אסתר ו, ו).
אבל הצדיקין — לבן ברשותן:
וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ(שמואל א א, יג);
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל לִבּוֹ(שמואל א כז, א);
וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ(דניאל א, ח);
וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל לִבּוֹ.
לֹא אֹסִיף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה.
רב חונא בשם רבי אחא:
לֹא אֹסִף, לֹא אֹסִיף — לסגי לסגילסגי לסגי — די, די! — לשון ריבוי כפולה: לא עוד ולא עוד (שתי שבועות).
ורבנין אמרין:
לֹא אֹסִף — לבני נח; לֹא אֹסִיף — לדורות.
אמר רבי חייה רבה:
עלובה העיסה, שנחתומה מעיד עליה שהיא רעה:
כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻורָיו.
אבה יוסי החרס אמר:
עלוב שאור, שמי שבורא אותו מעיד עליו שהוא רע:
כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵינוּ זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ(תהלים קג, יד).
רבנין אמרין:
עלובה המטעת, שמי שנוטעה מעיד עליה שהיא רעה:
וַיְיָ הַנּוֹטֵעַ אוֹתָךְ דִּבֶּר עָלַיִךְ רָעָה(ירמיה יא, יז).
אנטונינוס שאל את רבינו.
אמר לו: מאמתי יצר הרע ניתן בו באדם — משיצא ממעי אמו, או עד שלא יצא ממעי אמו?
אמר לו: עד שלא יצא ממעי אמו.
אמר לו: לאו! שאילו ממעי אמו היה ניתן — היה חוטט את בני מעיה ויוצא.
והודה לו רבי, ששות דעתוששות דעתו — שהשוותה דעתו (לדעת המקרא) לדעת המקרא:
כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻורָיו.
רבי יודן אמר:
מנעוריו כתיב — משעת שהוא נעור לעולם.
ועוד שאל אנטונינוס לרבינו:
נשמה מאימת נתנת באדם — משיצא ממעי אמו, או עד שלא יצא ממעי אמו?
אמר לו: משיצא ממעי אמו.
אמר: לאו! אמשול לך משל:
אם תניח בשר שלשה ימים בלא מלח — אינו מסריח? מיד הוא מסריח!
והודה רבינו לדבריו, ששוות דעתו לדעת המקרא:
כִּי כׇל עוֹד נִשְׁמָתִי בִי(איוב כז, ג), ורוּחַ אֵל(איוב לג, ד) חייתני.
ומאמתי נתנה בו הנשמה? משעת פקידה.
דרשת הפסוק · ״עוד כל ימי הארץ זרע וקציר״ · ברית בני נח כל זמן ששמים וארץ קיימים; דור המבול ושלוותם, וששת עתות השנה
״ועבבית״ — בגליון, תחת ״ועצבות״ שנמחק (בתיאודור–אלבק ״ואבבית״); ״העוף״ — בכתב היד ״העול״, ותוקן במאגרים; ״עליו״ בפסוק ישעיה — בכתב היד ״עליהם״, ו״הם״ נמחק במאגרים. המדרש קורא ״וכל חית השדה״ (במסורה: וכל בהמת הארץ). ״(המ) היום״ — נמחק במאגרים.
״חמון מה עבד לי״ — בתיאודור–אלבק ״מה עבד לן״. ״עד כל ימי הארץ״ (פעמיים, בדבר אחר) — כך בכתב היד, בכתיב חסר (במסורה: עוד). שמות העתות בברייתת רבן שמעון בן גמליאל — ״חורף, קור, קייץ, חום״ — כתובים בכתב היד ככתיב הדרשן ולא כציטוט הפסוק, ונדפסו כך. ״ככלמי בשרם״ — שם ״ככלימתא שלבשרן״. ״רבי יונתן אומר״ — שם ״אמר ליה ר׳ יונתן״.
מקבילה (נבדקה בטקסט): ששת עתות השנה — בבלי בבא מציעא קו ע״ב: ״רבן שמעון בן גמליאל משום רבי מאיר אומר, וכן היה רבי שמעון בן מנסיא אומר כדבריו״ (כאן ״רבי דוסא״), ושם ״רבי יהודה מונה מתשרי, רבי שמעון מונה ממרחשון״ — הפוך מכאן. ״אמר רבי יוחנן… מיכן ששבתו״ — גם בפרשה כה, ב ובפרשה לג, ד ו־ח; כאן מקומם לפי תיאודור–אלבק.
עֹוד כׇּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ(בראשית ח, כב).
רבי יודן בשם רבי אחא:
מה סבורים בני נח — שבריתם כרותה עומדת לעד?
שכל זמן ששמים וארץ קיימים — בריתם קיימת;
ולכשיבוא אותו היום — כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה(ישעיה נא, ו) —
באותה השעה: וַתֻּופַר בַּיּוֹם הַהוּא(זכריה יא, יא).
אמר רבי אחא:
מי גרם להם שימרדו בי? לא על ידי שהיו זורעים ולא קוצרים, ילדין ולא קבריןילדין ולא קברין — יולדים ולא קוברים?
מיכן ואילך —
זֶרַע וְקָצִיר — ילדין וקוברים;
קֹר וָחֹם — חמה ועבביתועבבית — ואבעבועות (שחין)? — משוער;
קַיִץ וָחֹרֶף — מקיץ אני עליהם את העוף,
היך מה דאת אמר: וְקָץ עָלָיו הָעַיִט וְכׇל חית השדה עָלָיו תֶּחֱרָף(ישעיה יח, ו).
מעשה באחד מגדולי הדור שהיה חושש את ראשו —
ואית דאמרין: רבי שמואל בן נחמן היה —
אומר: חמון מה עבד לי דרא דמבולאחמון מה עבד לי דרא דמבולא — ראו מה עשה לי דור המבול!!
דבר אחר:
עד כׇּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וגו׳.
רבי חונא בשם רבי אחא:
מה סבורים בני נח — שבריתם כרותה ופוסקת עומדת לעד?
כך אמרתי להם:
עד כׇּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ —
שכל זמן שהיום והלילה קיימין — בריתן קיימת;
ולכשיבוא אותו היום, שכתוב בו: וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַיְיָ(זכריה יד, ז) —
באותה השעה: וַתֻּופַר בַּיּוֹם הַהוּא.
אמר רבי יצחק:
מי גרם להם שימרדו בי? לא על ידי שהיו זורעים ולא קוצרים?
דאמר רבי יצחק:
אחת לארבעים שנה היו זורעים,
ומהלכין מסוף העולם ועד סופו לשעה קלה, ותולשין ארזי לבנון בהליכתם;
והיו אריות ונמרים חשובין עליהן ככלמי בשרםככלמי בשרם — ככינה שבבשרם — כלמתא: כינה.
הא כיצד? היה אייראייר — אוויר — אקלים (מזג האוויר) להם כמין הפסח ועד העצרת.
רבן שמעון בן גמליאל משם רבי מאיר, וכן היה רבי דוסא אומר כדבריו:
חצי תשרי ומרחשון וחצי כסליו — זרע;
חצי כסליו וטבת וחצי שבט — חורף;
חצי שבט ואדר וחצי ניסן — קור;
חצי ניסן ואייר וחצי סיון — קציר;
חצי סיון תמוז וחצי אב — קייץ;
חצי אב ואלול וחצי תשרי — חום.
רבי יהודה: מונה ממרחשוון.
רבי שמעון: מתחיל מתשרי.
אמר רבי יוחנן: לא שימשו מזלות כל שנים עשר.
רבי יונתן אומר: שימשו, אלא שלא היה רישומן ניכר.
רבי אליעזר ורבי יהושע:
רבי אליעזר אומר:
לֹא יִשְׁבֹּתוּ — לא שבתו.
רבי יהושע אומר:
לֹא יִשְׁבֹּותוּ — מיכן ששבתו.
דרשת הפסוק · ״ויברך אלהים את נח… ומוראכם וחתכם״ · ברכה בזכות הקרבנות; מורא האדם על הבריות כל זמן שהוא חי
״בירכן בזכות הקרבנות״ — בתיאודור–אלבק ״זה שיכן בזכות הקורבנות״. ״אפילו בדוד… אפילו כעוג״ — כך בכתב היד; שם ״דוד… עוג״ בלבד; ״רבי שמעון בן יוחיי״ — שם ״ר׳ שמעון״; ״מפני החולדה״ — שם ״מן העכברים״.
מקבילה (נבדקה בטקסט): בבלי שבת קנא ע״ב — ״תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת, דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת״ (כאן בשם רבי שמעון בן אלעזר), ו״תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: תינוק בן יומו חי אין צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים, אבל עוג מלך הבשן מת צריך לשומרו… כל זמן שאדם חי אימתו מוטלת על הבריות״ (כאן בשם רבי שמעון בן יוחיי).
וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ(בראשית ט, א) —
בירכן בזכות הקרבנות.
וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה(בראשית ט, ב) —
מורא וחיתית חזרו, ורדייותורדייות — ורדייה — שלטון האדם על הבריות (״וירדו בדגת הים״) לא חזרה.
אמתי חזרה? בימי שלמה:
כִּי הוּא רֹודֶה בְּכׇל עֵבֶר הַנָּהָר(מלכים א ה, ד).
תני, רבי שמעון בן אלעזר אומר:
תינוק בן יומו חי — מחללין עליו את השבת;
אפילו בדוד מלך ישראל מת — אין מחללין עליו את השבת.
כל זמן שאדם חי — מחללין עליו את השבת;
כל זמן שמת — אין מחללין עליו את השבת.
וכן היה רבי שמעון בן יוחיי אומר:
תינוק בן יומו — אין משמרין אותו מפני החולדה ומפני הנחשים, שלא ינקרו את עיניו:
ארי רואה אותו ובורח, נחש רואה אותו ובורח.
אפילו כעוג מלך הבשן מת — משמרים אותו מפני החולדה ומפני הנחשים, שלא ינקרו את עיניו.
כל זמן שאדם חי — מוראו על הבריות;
מת — ניטל מוראו על הבריות.
הדא הוא דכתיב:
וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כׇּל חַיַּת הָאָרֶץ.
דרשת הפסוק · ״אך בשר בנפשו דמו… ואך את דמכם״ · אבר מן החי לבני נח; החונק עצמו, וממי הדם נדרש
״לא הותר״ — בכתב היד ״לו הותר״, ותוקן במאגרים; ״שהותרו״ — וי״ו מסופקת; ״עצמו״ — הצד״י בגליון; ״כחנניה״ כפול בכתב היד ונמחק.
״הוזהרו על אבר מן החי״ — בכתב היד ״הותרו״, ותוקן כתיאודור–אלבק (שם גם באדם הראשון ״לא הוזהר על אבר מן החי״). ״מיד האדם ומיד האריים״ — שם ״מיד האדם״ בלבד. המדרש קורא ״ואתם צאני וצאן מרעיתי״ (במסורה: ואתן צאני צאן).
מקבילה (נבדקה בטקסט): בבלי סנהדרין נט ע״ב — ״אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה… וכשבאו בני נח התיר להם… יכול לא יהא אבר מן החי נוהג בו — תלמוד לומר: אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו״.
כׇּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאׇכְלָה(בראשית ט, ג);
אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ(בראשית ט, ד).
רבי יוסי בר אבין משם רבי יוחנן:
אדם הראשון, שלא הותר לו בשר תאוה — לא הותר לו אבר מן החי;
אבל בני נח, שהותרו לבשר תאוה — הוזהרו על אבר מן החי.
אַךְ(בראשית ט, ה) — להביא את החונק עצמו.
יכול כשאול? תלמוד לומר: אַךְ — חלק.
יכול כחנניה מישאל ועזריה? תלמוד לומר: אַךְ.
מִיַּד כׇּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ — אילו ארבע מלכיות.
מִיַּד הָאָדָם —
אמר רבי לוי: מיד האדם ומיד הארייםהאריים — האריות? (משוער; ואפשר: הארמים).
מִיַּד אִישׁ אָחִיו —
הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו(בראשית לב, יב).
אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם — אילו ישראל:
וְאַתֵּם צֹאנִי וצֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם(יחזקאל לד, לא).
דרשת הפסוק · ״שופך דם האדם באדם דמו ישפך״ · הלכות בני נח בשפיכות דמים, והממעט פריה ורביה כשופך דמים
״אמר {א} רבי חנינה״ — אות שנמחקה בידי הסופר; ״דם״ הראשון — הדל״ת הושלמה במאגרים והמ״ם מסופקת; ״החניקו״ — נו״ן מסופקת; ״אימתי״ — הושלם במאגרים, תחת ״את הדמות״ שמחק הסופר; ״הוא (ש)נהרג״ — הש״ין נמחקה במאגרים.
״כולהם כהלכות בני נח״ — בתיאודור–אלבק ״בהלכות״. ״אלהים״ בפסוק שבדרשת בן עזאי — חסר בכתב היד. ״אמר לו: יש נאה דורש ונאה מקיים״ — בתיאודור–אלבק ״אמר לו ר׳ אלעזר נאים דברים יוצאים מפי עושיהם, בן עזאי נאה דורש ואין מקיים״.
מקבילות (נבדקו בטקסטים): הלכות בני נח — בבלי סנהדרין נז ע״ב (״בן נח נהרג בדיין אחד, ובעד אחד, שלא בהתראה… משום רבי ישמעאל אמרו: אף על העוברין״, מן ״אך את דמכם… מיד כל חיה… אדרשנו״). דרשות רבי עקיבה, רבי אלעזר בן עזריה ובן עזאי — תוספתא יבמות ח, ז (״אמר לו רבי לעזר בן עזריה: בן עזיי, נאין דברין כשהן יוצאין מפי עושיהן… אמר לו: מה אעשה, חשקה נפשי בתורה, יתקיים עולם באחרים״ — המשיב רבי אלעזר בן עזריה, כתיאודור–אלבק; כאן בלי שם) ובבלי יבמות סג ע״ב (״אמרו לו לבן עזאי: יש נאה דורש ונאה מקיים… ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים״; שם ״רבי אליעזר אומר: כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים״).
אמר רבי חנינה:
כולהם כהלכות בני נח:
בעד אחד,
בדיין אחד,
בלא עדים,
בלא התרייה,
על ידי שליח,
על ידי עוברים.
בעד אחד, בדיין אחד — שֹׁופֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ(בראשית ט, ו);
בלא עדים, בלא התרייה — שֹׁופֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ;
על ידי שליח — שֹׁופֵךְ דַּם הָאָדָם — על ידי אדם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ;
על ידי עוברים — שֹׁופֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ.
רבי יהודה ברבי סימון אמר:
אף החניקו מפי עצמו — שֹׁופֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ.
אמר רבי לוי:
הרי שהרג ולא נהרג — אימתי הוא נהרג?
לכשיבוא אדם: שֹׁופֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ.
דרש רבי עקיבה:
כל שהוא שופך דמים — מעלין עליו כאילו שהוא ממעט את הדמות.
מה טעם? שֹׁופֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ —
מפני מה? כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.
דרש רבי אלעזר בן עזריה:
כל מי שהוא מבטל פריה ורביה — מעלין עליו כאילו מבטל את הדמות.
מה טעם? כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם,
וסמיך ליה: וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ(בראשית ט, ז).
דרש בן עזיי:
כל מי שהוא מבטל פרייה ורבייה — מעלים עליו כאילו שופך דמים ומבטל את הדמות.
ומה טעם? שֹׁופֵךְ דַּם הָאָדָם —
מפני מה? כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם,
וסמיך ליה: וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ.
אמר לו: יש נאה דורש ונאה מקיים; אתה נאה דורש, ואין נאה מקיים!
אמר להם: ומה אעשה, שחשקה נפשי בתורה?
איפשר שיתקיים העולם על ידי אחרים.
דרשת הפסוק · ״ואתם פרו ורבו״ · חן המקום בעיני יושביו: ריש לקיש והנשים ממזגה, ותלמידו של רבי אסי
״קדמוי״ — קו״ף מסופקת; ״מסבר ליה״ הכפול ואות לפניו — מחוקים בידי הסופר; ״מן הן את״ — אחריו ״(שהדיין אתר את)״ נמחק במאגרים.
״אמר ליה״ — בכתב היד ״אמר לית״ (מסומן במאגרים ״כך״); ״יתושייה״ — בכתב היד ״ותושייה״ (כך), ותוקן כתיאודור–אלבק; ״למקום״ (ברוך המקום שנתן חן למקום) — בגליון; ״בוסר״ — רי״ש מסופקת; ״בש״ של ״בשלחבירו״ — הושלם במאגרים (בתיאודור–אלבק ״לב בוסר בחלקו שלחבירו״).
״אוליסיס דטביריה״ — בתיאודור–אלבק ״אלסיס דטבריה״; ״גיבת שמו״ — שם ״גובת שמי״; ״מיחייה… דלא יכולתה״ — שם ״מוחיה דלא יכלוניה״.
וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ(בראשית ט, ז).
אמר ריש לקיש:
ברית נחלק לאוירותלאוירות — לאקלימים — לפי אוויר (אקלים) כל מקום.
רבי שמעון בן לקיש הוה יתיב לעי באורייתא בהדה אוליסיס דטביריה.רבי שמעון בן… — רבי שמעון בן לקיש היה יושב ועמל בתורה באותה חורשה של טבריה. יצאו שתי נשים משם. אמרה אחת לחברתה: ברוך שהוציאנו מן האוויר הרע הזה! צעק להן, ואמר להן: מאין אתן? אמרו: ממזגה. אמר: אני מכיר את מזגה, ואין בה אלא שני עמודים (משוער: שתי שורות בתים)! פתח ואמר: ברוך שנתן חן למקום בעיני יושביו.
רבי שמעון בן לקיש היה יושב ועמל בתורה באותה חורשה של טבריה.
נפקין תרתיין נשין מתמן.
יצאו שתי נשים משם.
אמרה חדא לחברתה: בריך דאפקן מהדין אוירה בישה!
אמרה אחת לחברתה: ברוך שהוציאנו מן האוויר הרע הזה!
צווח להון, ואמר להון: מן אתון?
צעק להן, ואמר להן: מאין אתן?
אמרין: מן מזגה.
אמרו: ממזגה.
אמר: אנא חכם מזגה, ולית בה אלא תרתין עומרן!
אמר: אני מכיר את מזגה, ואין בה אלא שני עמודים (משוער: שתי שורות בתים)!
פתח ואמר: ברוך שנתן חן למקום בעיני יושביו.
תלמיד מן דרבי אסי הוה יתיב קדמוי;תלמיד מן דרבי… — תלמיד אחד של רבי אסי היה יושב לפניו; היה מסביר לו — ולא הבין, מסביר לו — ולא הבין. אמר לו: למה אין אתה מבין? אמר לו: שאני גולה ממקומי. אמר לו: מאין אתה? אמר לו: מגיבת שמו. אמר לו: ומה הם האווירים (האקלים) של שם? אמר לו: כשתינוק נולד — אנו גובלים אדמה אדומה וטחים את קדקודו, שלא יאכלוהו היתושים. אמר: ברוך המקום שנתן חן למקום בעיני יושביו.
תלמיד אחד של רבי אסי היה יושב לפניו;
הוה מסבר ליה — ולא סבר, מסבר ליה — ולא סבר.
היה מסביר לו — ולא הבין, מסביר לו — ולא הבין.
אמר ליה: למה לית את סבר?
אמר לו: למה אין אתה מבין?
אמר ליה: דאנא גלי מן אתריי.
אמר לו: שאני גולה ממקומי.
אמר ליה: מן הן את?
אמר לו: מאין אתה?
אמר ליה: מן גיבת שמו.
אמר לו: מגיבת שמו.
אמר ליה: ומה הינון אוירייה דהתם?
אמר לו: ומה הם האווירים (האקלים) של שם?
אמר ליה: כד מינוקה מתילד — אנן גבלין אדמדמני וטיישין מיחייה, דלא יכולתה יתושייה.
אמר לו: כשתינוק נולד — אנו גובלים אדמה אדומה וטחים את קדקודו, שלא יאכלוהו היתושים.
אמר: ברוך המקום שנתן חן למקום בעיני יושביו.
אף לעתיד לבוא כן:
וַהֲסִירֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר(יחזקאל לו, כו) —
לב בוסרלב בוסר — לב שחלקו של חברו בוסר (אינו ראוי) בעיניו — שאינו מתאווה לו (משוער) בשלחבירו.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כ״י וטיקן 30 (יד שנייה); השלמות ותיקונים לפי מהדורת תיאודור–אלבק, מסומנים בטקסט |
על פי כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה). במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ב | בר | — (הוספה) |
| ב | ח | — (הוספה) |
| ד | לי | — (הוספה) |
| ח | דכתיב | — (הוספה) |
| ח | דכתיב | — (הוספה) |
| ח | תֵּבָה | — (הוספה) |
| ט | בתיבה | כתיבה |
| ט | בתיבה | כתיבה |
| יא | מה | מן |
| יא | כד | זכר |
| יב | דורון נאה | — (הוספה) |
| יב | דכתיב | — (הוספה) |
| יג | וישם | ויאמר |
| יג | החרס | ההדם |
| יג | אמר לו: משיצא ממעי אמו. | — (הוספה) |
| יד | העוף | העול |
| יד | עליו | עליהם |
| טו | דכתיב | — (הוספה) |
| טז | לא | לו |
| טז | הוזהרו | הותרו |
| יז | דַּ | — (הוספה) |
| יז | אימתי | — (הוספה) |
| יז | אלהים | — (הוספה) |
| יח | ליה | לית |
| יח | יתושייה | ותושייה |
| יח | בש | — (הוספה) |
מדרש בראשית רבה
פרשה לה
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר(בראשית ט, ח)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה) §§cover-end§§
חלק א
דרשת הפסוקים
דרשת הפסוק · ״ויאמר אלהים אל נח ואל בניו… ואני הנני מקים את בריתי״ · למה נאמר הדיבור לנח ולבניו: עבר על הציווי או הוסיף עליו
״אלים״ שבכתב היד (כתיבה מקוצרת של השם) נפתח ״אלהים״ בפסוקים, כאן ובכל הפרשה. ״שעובר״ — כך בכתב היד, הוי״ו מסופקת (בתיאודור–אלבק ״שעבר״); ״לדיבר״ — יו״ד מסופקת.
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר(בראשית ט, ח),
וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם(בראשית ט, ט).
רבי יהודה ורבי נחמיה:
רבי יהודה אומר:
לפי שעובר על הציוי — לפיכך נתבזה.
רבי נחמיה אמר:
הוסיף על ציוויו ונהג בקדושה — לפיכך זכה הוא ובניו לדיבר:
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר.
דרשת הפסוק · ״לדרת עולם״ · דורות שלא נראתה בהם הקשת, ורבי שמעון בן יוחאי שבדורו לא נראתה
״לדרת״ — בכתב היד ״לדורות״, והסופר מחק את שתי הווי״ן; ״לדרת עולם כתב״ הוא הערת הכתיב החסר שהדרשה נסמכת עליה (במאגרים בסימן ציטוט שאינו פסוק), ולכן אינו מנוקד כפסוק.
״כך הוה רבי שמעון בן יוחיי אומר: בקעה בקעה…״ — בסוגריים בתיאודור–אלבק. ״שלשים צדיקים״: בכתב היד שלושים, עשרים, עשרה ואחד; בתיאודור–אלבק גם ״אם חמשה… אם תריין אינון אנא וברי אינון״.
מקבילות (נבדקו בטקסטים): הקשת בימי רבי יהושע בן לוי — בבלי כתובות עז ע״ב, ושם השואל רבי שמעון בן יוחאי עצמו, בגן עדן, את רבי יהושע בן לוי (״נראתה קשת בימיך? אמר ליה: הן. אם כן אי אתה בר ליואי״), ולא אליהו. ״אנא וברי תריין מנהון״ — בבלי סוכה מה ע״ב: ״אמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחי: ראיתי בני עלייה והן מועטין, אם אלף הן אני ובני מהן, אם מאה הם אני ובני מהן, אם שנים הן אני ובני הן״; ושם גם ״יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין… ואילמלי אליעזר בני עמי״ — כנגד ״אין בעי אברהם למקרבה״.
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית, לְדֹרֹת עוֹלָם(בראשית ט, יב).
אמר רבי יודן:
לדרת עולם כתב — פרט לשני דורות:
לדורו שלחזקיה,
ולדורן שלאנשי כנסת הגדולה.
רבי חזקיה מוציא דורן שלאנשי כנסת הגדולה, ומביא דורו שלרבי שמעון בן יוחיי.
אליהו זכור לטוב ורבי יהושע בן לוי הוון יתבין תניין כחדא.אליהו זכור לטוב… — אליהו זכור לטוב ורבי יהושע בן לוי היו יושבים ושונים יחד. הגיעו לשמועה (הלכה) של רבי שמעון בן יוחיי. אמרו: הרי בעל השמועה (חי) — ניכנס ונשאל אותו. נכנס אליהו זכור לטוב אצלו. אמר לו: מי עמך? אמר לו: גדול הדור — הוא רבי יהושע בן לוי. אמר לו: נראתה הקשת בימיו? אם נראתה קשת בימיו — אין הוא ראוי לראות את פניי.
אליהו זכור לטוב ורבי יהושע בן לוי היו יושבים ושונים יחד.
מטון שמועה מן דרבי שמעון בן יוחיי.
הגיעו לשמועה (הלכה) של רבי שמעון בן יוחיי.
אמרי: הא מרה דשמעתא — ניעול ונישאליה.
אמרו: הרי בעל השמועה (חי) — ניכנס ונשאל אותו.
על אליהו זכור לטוב לגביה.
נכנס אליהו זכור לטוב אצלו.
אמר ליה: מן עמך?
אמר לו: מי עמך?
אמר ליה: גדול הדור — הוא רבי יהושע בן לוי.
אמר לו: גדול הדור — הוא רבי יהושע בן לוי.
אמר לו: נראתה הקשת בימיו?
אם נראתה קשת בימיו — לית הוא כדיי למחמי סבר אפיי.
אם נראתה קשת בימיו — אין הוא ראוי לראות את פניי.
רבי חזקיה בשם רבי ירמיה:
כך הוה רבי שמעון בן יוחיי אומר:
בקעה, בקעה, המלאי דינרי זהב! — ונתמלאת.
רבי חזקיה בשם רבי ירמיה:
כך אמר רבי שמעון בן יוחיי:
אין בעי אברהם למקרבה מן גביה ועד גבי — אנא מקרב מן גבי ועד מלכא דמשיחא.אין בעי אברהם… — אם רוצה אברהם לקרב (להגן בזכותו) ממנו ועד אליי — אני מקרב ממני ועד מלך המשיח. ואם אינו רוצה — יצטרף אחיה השילוני עמי, ואנו מקרבים מאברהם ועד מלך המשיח.
אם רוצה אברהם לקרב (להגן בזכותו) ממנו ועד אליי — אני מקרב ממני ועד מלך המשיח.
ואין לא בעי — יצרף אחיה השילוני עמי, ואנן מקרבין מן אברהם ועד מלכא משיחא.
ואם אינו רוצה — יצטרף אחיה השילוני עמי, ואנו מקרבים מאברהם ועד מלך המשיח.
רבי חזקיה בשם רבי ירמיה:
כך אמר רבי שמעון בן יוחיי:
אין העולם חסר משלשים צדיקים כאברהם.
אין תלתין — אנא וברי תריין מנהון;אין תלתין… — אם שלשים הם — אני ובני שנים מהם; ואם עשרים הם — אני ובני שנים מהם; ואם עשרה הם — אני ובני שנים מהם; ואם אחד הוא — אני הוא.
אם שלשים הם — אני ובני שנים מהם;
ואין עשרין אינון — אנא וברי תריין מנהון;
ואם עשרים הם — אני ובני שנים מהם;
ואין עשרה אינון — אנא וברי תריין מנהון;
ואם עשרה הם — אני ובני שנים מהם;
ואין חד הוא — אנא הוא.
ואם אחד הוא — אני הוא.
דרשת הפסוק · ״את קשתי נתתי בענן… והיה בענני ענן״ · ״קשתי״ — דבר המוקש לי; ומשל החלב הרותח
״קשין דבידייה״ — בתיאודור–אלבק ״קשין דפרייה״. ״חלב רותיח… ליתנו על בנו״ — שם ״סולת רותח… ליתנו לבנו״.
אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן(בראשית ט, יג) —
קישותיקישותי — ״קשתי״ נדרש כלשון הקשה: דבר שהוא מוקש (דומה) לי: דבר שהוא מקש לי.
איפשר כן? אלא: קשין דבידייהקשין דבידייה — קשים (גבעולים) שבידיו? — לשון סתומה (משוער).
וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן(בראשית ט, יד).
רבי יודן בשם רבי יודה ברבי סימון:
לאחד שהיה בידו חלב רותיחחלב רותיח — חלב רותח;
ביקש ליתנו על בנו — ונתנו לעבדו.
דרשת הפסוק · ״והיתה הקשת בענן… בין אלהים ובין כל נפש חיה״ · שלושה תלמידים שנטלו רשות פעמיים, ודרשות הדרך: ברכה אחרונה גדולה מן הראשונה, ומידת הדין שלמעלה ושלמטה
״(לדו)״ בפסוק — נמחק במאגרים.
״והא חרונה״ — כך בכתב היד (במאגרים ״והא+ חרונה״), ונתקן ״וחרונה״; ״וחורנה״ פעמיים בסוף — בגליון, תחת ״וחוצה״ שנמחק. ״בני״ (פמלייא) — הושלם במאגרים. ״הדא הוא דכתיב״ — ה״א יתירה מחוקה בידי הסופר. אחרי ״ויברכו את המלך״ הראשון בא בכתב היד ״(אמר רבי לוי כתיב בו)״, ונמחק במאגרים (בא להלן במקומו).
״ואין לך שבעה״ — ״ואין״ בגליון. ״הברכה האחרונה היתה גדולה״ — בכתב היד ״הברכה (הגדולה) היתה האחרונה גדולה״, ומאגרים מחקו וסידרו. ״לאהליהם״ — בכתב היד ״לאלהיהם״ (כך); ״שמיחים״ — בגליון, תחת ״שמחתי״; ״קול״ (בת קול) השני — בגליון. ״רפה״ — בכתב היד ״רבה״ (כך), ותוקן כתיאודור–אלבק; ״(שלמעלן)״ לפני ״שלמטן״ — נמחק במאגרים. ״חסד״ בפסוק ירמיה — חסר בכתב היד.
מקבילה (נבדקה בטקסט): בבלי מועד קטן ט ע״א — רבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים נפטרים מרבי שמעון בן יוחי ושבים למחרת: ״תלמיד שנפטר מרבו ולן באותה העיר צריך ליפטר ממנו פעם אחרת, שנאמר: ביום השמיני שלח את העם… וכתיב: וביום עשרים ושלשה לחדש השביעי שלח את העם״; שם גם הסתירה ״וכל חפציך לא ישוו בה… וכל חפצים לא ישוו בה״ (ומתורצת אחרת: ״כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים…״), ואין שם דרשות יהושע, השונמית ועמוד הענן. ״יצאת בת קול ואמרה: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא״ — כך גם בבבלי שם (״אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן: אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים… יצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא״), ובתיאודור–אלבק ״בני העולם הבא״.
המדרש קורא ״וילכו לאהליהם״, ״גם כי שילחם יהושע לאהליהם״ (במסורה: אל אהליהם), ״ויאמר להם… וברכוש ובבהמה… אחיהם״ (במסורה: אליהם… ובנחשת ובברזל… הרבה מאד… אחיכם), ״ביום עשרים ושלשה… שלח את העם ויברכו את המלך״ (בדברי הימים: לאהליהם שמחים וטובי לב), ״את חנכת המזבח״ (במסורה: כי חנכת), ״ותלך ותגד״ (במסורה: ותבא ותגד), ״ובנייך תחי״. ״יום אחר״ — בתיאודור–אלבק ״עוד יום אחד״; ״מזומנין לחיי העולם הבא״ — שם ״בני העולם הבא״.
וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּור בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כׇּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכׇל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ(בראשית ט, טז).
דלמהדלמה — מעשה, דוגמה — ״כעין זה״ (פתיחת סיפור):
רבי יצחק ורבי יונתן ורבי יודן בר גיורי הלכו לשמוע פרשת תורה מרבי שמעון בן יוחיי —
ואית דאמרין: פרשת נסכין.
נטלו רשות ממנו, והמתינו שם יום אחר.
אמרו: צריכים אנו ליטול ממנו פעם שנייה.
חד מנהון דרש ואמר להוןחד מנהון דרש ואמר להון — אחד מהם דרש ואמר להם:
כבר כתוב: וַיְבָרְכֵם יְהוֹשֻׁעַ וַיְשַׁלְּחֵם וַיֵּלְכוּ(יהושע כב, ו) לאהליהם;
מה תלמוד לומר: גַם כִּי שִׁילְּחָם יְהוֹשֻׁעַ לאהליהם וַיְבָרְכֵם(יהושע כב, ז)?
אלא בשעה שהיו ישראל מכבשין ומחלקין את הארץ, היה שבט ראובן וגד עמהן,
ועשו שם ארבע עשרה שנה מכבשים ומחלקים את הארץ.
לאחר ארבע עשרה שנה נטלו רשות מן יהושע ללכת אל אהליהם,
ושהו שם עוד ימים אחרים, וחזרו ונטלו ממנו רשות פעם שנייה.
לכך נאמר: גַם כִּי שִׁילְּחָם יְהוֹשֻׁעַ לאהליהם וַיְבָרְכֵם.
אמר רבי יודן:
שבט ראובן וגד היו בני פמלייאפמלייא — פמליה — בני לווייתו, אנשי ביתו שליהושע, וליווה אותן עד הירדן;
וכיון שראו שנתמעטה פמלייא שלו — חזרו וליווהו עד ביתו.
הברכה אחרונה היתה גדולה מן הראשנה.
הדא הוא דכתיב:
וַיֹּאמֶר להם לֵאמֹר בִּנְכָסִים רַבִּים שׁוּבוּ לאהליכם וּבְמִקְנֶה רַב מְאֹד בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וברכוש ובבהמה וּבִשְׂלָמוֹת חִלְקוּ שְׁלַל אֹויְבֵיכֶם עִם אחיהם(יהושע כב, ח).
וחרונהוחרונה — והאחר (השני) דרש:
כבר כתיב: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרְכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ(מלכים א ח, סו);
מה תלמוד לומר: בְיוֹם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי שִׁלַּח אֶת הָעָם(דברי הימים ב ז, י) וַיְבָרְכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ?
אלא נטלו ממנו רשות, והמתינו שם, וחזרו ונטלו ממנו רשות פעם שנייה.
לכך נאמר: בְיוֹם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרְכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ.
אמר רבי לוי:
כתיב בו: את חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ עָשׂוּ שִׁבְעַת יָמִים וְהֶחָג שִׁבְעַת יָמִים(דברי הימים ב ז, ט).
ואין לך שבעה לפני החג שאין בהם שבת ויום הכיפורים;
ואותן שבעת הימים היו אוכלים ושותים ושמחין ומדליקין נרות.
ולבסוף חזרו ודאגו על הדבר.
אמרו: תאמר שיש בידינו עון, שחיללנו את השבת ולא התענינו ביום הכפורים?
וכדי לפייסן, שרצה הקדוש ברוך הוא מעשיהם, יצאת בת קול ואמרה:
כולכם מזומנין לחיי העולם הבא.
הברכה האחרונה היתה גדולה מן הראשנה:
וַיֵּלְכוּ לְאׇהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב.
אמר רבי יצחק:
שְׂמֵיחִים — שמצאו נשותיהם בטהרה טהורות;
וְטוֹבֵי לֵב — שעיברו זכרים.
אמר רבי לוי:
יצאת בת קול ואמרה:
כולכם מזומנים לחיי העולם הבא.
וחרינאוחרינא — והאחר דרש:
כתיב: וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ(מלכים ב ד, ה);
מה תלמוד לומר: ותלך וַתַּגֵּד לְאִישׁ הָאֱלֹהִים(מלכים ב ד, ז)?
אלא שחזרה ובאת לשאול לו אם תמכור ואם לא תמכור.
הברכה האחרונה גדולה מן הראשנה:
וְאַתְּ וּבָנַיִיךְ תִּחְיִ בַּנּוֹתָר — עד שיחיו המתים.
וכיון שראה אותן שהן בני אדם שליישוב,
שלח עמם זוג אחד שלתלמידי חכמים, לידע מה הם דורשים בדרך.
חד מנהון דרש:
כבר כתיב: וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹולֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם(שמות יד, יט);
מה תלמוד לומר: וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם?
אלא אותה מידת הדין שהיתה כנגד ישראל — הפכה ומתחה כנגד המצריים.
וחורנהוחורנה — והאחר דרש:
וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ.
בֵּין אֱלֹהִים — זו מידת הדין שלמעלן;
וּבֵין כׇּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכׇל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ — זו מידת הדין שלמטן.
מידת הדין שלמעלן — קשה; מידת הדין שלמטן — רפה.
וחורנה דרש:
כתוב אחד אומר: וְכׇל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ(משלי ח, יא);
וכתוב אחד אומר: וְכׇל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ(משלי ג, טו).
חֲפָצִים — אילו מצוות ומעשים טובים;
חֲפָצֶיךָ — אילו אבנים טובות ומרגליות.
רבי אחא בשם רבי תנחום ברבי חייה:
חפציי וחפציך לֹא יִשְׁווּ בָהּ —
אלא: כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְיָ עֹושֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְיָ(ירמיה ט, כג).
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כ״י וטיקן 30 (יד שנייה); השלמות ותיקונים לפי מהדורת תיאודור–אלבק, מסומנים בטקסט |
על פי כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה). במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ד | בני | — (הוספה) |
| ד | וחרונה | והא חרונה |
| ד | לאהליהם | לאלהיהם |
| ד | רפה | רבה |
| ד | חסד | — (הוספה) |
מדרש בראשית רבה
פרשה לו
וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן(בראשית ט, יח)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה) §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · שלוות דור המבול וילדיהם, ומי יאמר לו: לא עשית כשורה
וְהוּא יַשְׁקִט וּמִי יַרְשִׁעַ וְיַסְתֵּר פָּנִים וּמִי יְשׁוּרֶנּוּ וְעַל־גּוֹי וְעַל־אָדָם יָחַד(איוב לד, כט)
אין בכתב היד ״פתח״, אבל היחידה פותחת בפסוק איוב וחוזרת אל ״ויהיו בני נח״.
״הוא ישקיט״ — בכתב היד ״וא ישקיט״, והה״א הושלמה במאגרים. ״וילדיהם ירקדון״ — בכתב היד בקיצור ״וילד׳ ירק׳״, והיו״ד מסופקת. ״מאדם אחד״ — ״אחד״ בכתב היד, ומאגרים מחקו; כך בתיאודור–אלבק, והושאר.
בתיאודור–אלבק: ״הוא ישקיט מעולמו״ (כאן ״בעולמו״); ״כדיין שמותחים כילה על פניו״ (כאן ״בדיין שהוא נותן בילון״); ״ומה חייבין, ומה שלווה נתן להם: זרעם נכון״. שם בדברי רבי לוי ״ונאמר להלן היו נכונים לשלשת ימים״ (שמות יט, טו) — בכתב היד ״נכון״ שבלהלן איננו מסומן כפסוק.
המעשה בשידה: בתיאודור–אלבק ״אמרה לברה איזל אדלק לי בוצינא דאקטע שררך… נפק ואגע ביה שידה שימדון״; כאן החלק הראשון בעברית. ״ויש לו להעמיד עולמו מאומה שלימה״ — שם ״מאומה״ בלבד.
וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה(בראשית ט, יח).
וְהוּא יַשְׁקִיט וּמִי יַרְשִׁיעַ(איוב לד, כט).
דרש רבי מאיר:
הוּא יַשְׁקִיט — בעולמו;
וְיַסְתֵּר פָּנִים — מעולמו;
בדיין שהוא נותן בילוןבילון — מסווה, כיסוי על הפנים על פניו, ואינו יודע מה נעשה מבחוץ.
אמרו לו: דייך, מאיר!
אמר לוןאמר לון — אמר להם: ומהוא דכתיבומהוא דכתיב — ומה הוא שכתוב וְהוּא יַשְׁקִיט?
אמרו: לא נתן שלוה לדור המבול.
ומפני מה חוייבו? ומה שלוותן?
נָכוֹן לִפְנֵיהֶם עִמָּם(איוב כא, ח),
יְשַׁלְּחוּ כַצֹּאן עֲוִילֵיהֶם וְיַלְדֵיהֶם יְרַקֵּדוּן(איוב כא, יא).
רבי לוי ורבנין:
רבי לוי אמר:
לשלשת ימים היתה אשתו שלאחד מהן מעוברת ויולדת.
נאמר כן נָכוֹן, ונאמר להלן נכון:
מה נכון שנאמר להלן — שלשת ימים,
אף נָכוֹן שנאמר כן — שלשת ימים.
רבנן אמרין:
היתה אשתו שלאחד מהן מתעברת ליום אחד ויולדת.
נאמר כן נָכוֹן, ונאמר להלן נָכוֹן(שמות לד, ב):
מה נָכוֹן האמור להלן — יום אחד, דכתיב: וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר,
אף נָכוֹן האמור כן — יום אחד.
וְצֶאֱצָאֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם — שהיו רואים בניהם ובני בניהם.
יְשַׁלְּחוּ כַצֹּאן עֲוִילֵיהֶם —
אמר רבי לוי:
בערבייא צווחין למינוקא עוילאבערבייא צווחין למינוקא עוילא — בערביה קוראים לתינוק ׳עוילא׳.
וילדיהן יְרַקֵּדוּן — כהלין שידייהכהלין שידייה — כאותם השדים,
היך מה דאת אמרהיך מה דאת אמר — כמו שאתה אומר, כמו שנאמר: וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם(ישעיה יג, כא).
כשהיתה אחת מהן יולדת ביום — היתה אומרת לבנה: צא הבא לי צור לחתוך טיבורך;
בלילה — היתה אומרת לבנה: צא והדלק לי את הנר לחתוך טיבורך.
עובדא הוה בחדא איתא דילידת בליליא,עובדא הוה בחדא… — מעשה היה באשה אחת שילדה בלילה, ואמרה לבנה: צא והדלק לי את הנר, שנחתוך את טבורך. יצא, ופגע בו השד שמדון. אמר לו: לך אמור לאמך שקרא התרנגול; שאילולי קרא התרנגול — הייתי מכה אותך והורג אותך. אמר לו: לך אתה אמור לאמך שלא חתכה אמי את טבורי; אילו חתכה אמי את טבורי — הייתי מכה אותך והורג אותך.
מעשה היה באשה אחת שילדה בלילה,
ואמרה לבנה: צא והדלק לי את הנר, דנקטע טיבורך.
ואמרה לבנה: צא והדלק לי את הנר, שנחתוך את טבורך.
נפק, ופגע ביה שידה שמדון.
יצא, ופגע בו השד שמדון.
אמר ליה: אויל גליג לאמך דקרא תרנגולא;
אמר לו: לך אמור לאמך שקרא התרנגול;
דאילו מני דקרא תרנגולא — הוינא מחייתך וקטל לך.
שאילולי קרא התרנגול — הייתי מכה אותך והורג אותך.
אמר ליה: אויל את גליג לאימך דלא קטעת אימא שורי;
אמר לו: לך אתה אמור לאמך שלא חתכה אמי את טבורי;
אילו קטעת אימא שורי — הוינא מחייתך וקטליתך.
אילו חתכה אמי את טבורי — הייתי מכה אותך והורג אותך.
הדא הוא דכתיב:
בָּתֵּיהֶם שָׁלוֹם מִפָּחַד(איוב כא, ט) — מן המזיקים;
וְלֹא שֵׁבֶט אֱלוֹהַּ עֲלֵיהֶם — מן הייסורים.
וכשהסתיר פניו מהם — מי אמר לו: לא עשית כשורה?
עַל גּוֹי וְעַל אָדָם יָחַד:
עַל גּוֹי — זה דור המבול;
וְעַל אָדָם — זה נח;
יָחַד — שממנו הושתה העולם.
ויש לו להעמיד עולמו מאומה שלימה,
ויש בו כוח להעמיד עולמו מאדם אחד:
וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת.
פתיחתא שנייה · קצרה · דור המבול שהרעו, ובני נח שעמדו תחתם
יָרֹעַ כַּבִּירִים לֹא־חֵקֶר וַיַּעֲמֵד אֲחֵרִים תַּחְתָּם(איוב לד, כד)
״ויהיו בני נח היצאים מן התבה שם וחם ויפת״ — בכתב היד בראשי תיבות (״היצ׳ מ׳ הת׳ ש׳ וח׳״), ונפתח.
בתיאודור–אלבק ״הרעו אנשי דור המבול״ (כאן ״היריעו״); ״אין חקר למעשיהם הרעים״.
יָרֹועַ כַּבִּירִים לֹא חֵקֶר וַיַּעֲמֵד אֲחֵרִים תַּחְתָּם(איוב לד, כד):
היריעו אנשי דור המבול במעשיהם הרעים.
לֹא חֵקֶר — אין חקר במעשיהם הרעים.
וַיַּעֲמֵד אֲחֵרִים תַּחְתָּם — אילו בני נח:
וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת(בראשית ט, יח).
פתיחתא שלישית · קצרה · מי יאמר לו: לא עשית כשורה; ונח נכנס לשלום ויצא לשלום
גַּם־מִיּוֹם אֲנִי הוּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל אֶפְעַל וּמִי יְשִׁיבֶנָּה(ישעיה מג, יג)
בתיאודור–אלבק ״נכנס בשלום ויצא בשלום״.
גַּם מִיּוֹם אֲנִי הוּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל אֶפְעַל וּמִי יְשִׁיבֶנָּה(ישעיה מג, יג).
אֵין מִיָּדִי מַצִּיל — מאומות העולם.
אֶפְעַל וּמִי יְשִׁיבֶנָּה —
כל פעולות ומחשבות שפעלתי עם דור המבול — מי אמר לי: לא עשית כשורה?
אבל נח — נכנס לשלום ויצא לשלום:
וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים(בראשית ט, יח).
חלק ב
דרשת הפסוקים
דרשת הפסוקים · ״וחם הוא אבי כנען״, ״ומאלה נפצה״ · אבי הפחם, ובני נח שמילאו את הארץ כדגה שהפיצה את ביציה
בתיאודור–אלבק ״אבוי דפחתה״ (כאן ״דפחמה״), ״לרנה גדולה דנפצת עוברה ומלאת ארעא״ (כאן ״לדגה גדולה… ומלת כל ארעא״).
וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן(בראשית ט, יח) — אבוי דפחמה.
שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי נֹחַ וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה(בראשית ט, יט) —
לדגה גדולה, דנפצת עוברה ומלת כל ארעא.לדגה גדולה, דנפצת… — כדגה גדולה, שהפיצה את ביציה ומילאה את כל הארץ.
כדגה גדולה, שהפיצה את ביציה ומילאה את כל הארץ.
דרשת הפסוק · ״ויחל נח איש האדמה ויטע כרם״ · נח שנעשה חולין, שלושה שלהטו אחר האדמה, ושידה שמדון בכרם
״איש האלהים״ — בכתב היד ״איש האלים״ (כתיבה מקוצרת של השם).
בתיאודור–אלבק: ״לא יחור אחד ולא גרופית אחת״; ״זמורות לנטיעות״; ״בורגר לשם בורגרותה״ (כאן ״כורגר… כורגרותה״); ״חביב משה מנוח… מנוח דהוה סופיה אלום״; ״שוטפי עמך… ואם עלת״. המדרש קורא ״איש אדמה״ (במסורה: איש האדמה).
וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה(בראשית ט, כ) —
נתחלל ונעשה חולין.
למה? וַיִּטַּע כָּרֶם.
לא היה לו ליטע אלא דבר שלתקנה — יחוריחור — ענף רך לנטיעה (ייחור) אחד או גרופיתגרופית — ייחור של זית, ענף זית לנטיעה אחת;
אלא וַיִּטַּע כָּרֶם.
ומאיכן היה לו?
אמר רבי אבא בר כהנא:
הכניס עמו זמורות ונטיעות — יחורים לתאנים, וגרופית לזיתים.
הדא הוא דכתיב:
וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ(בראשית ו, כא) —
אין אדם כונס דבר אלא אם כן שהוא צורך לו.
אִישׁ הָאֲדָמָה —
שלשה הם שהיו להוטים אחר האדמה ולא נמצא בהן תוחלת, ואילו הן: קין, נח ועוזיהו.
קין — וְקַיִן הָיָה עֹובֵד אֲדָמָה(בראשית ד, ב);
נח — וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה;
עזיהו — איכרים כורמים בֶּהָרִים וּבַכַּרְמֶל כִּי אֹהֵב אֲדָמָה הָיָה(דברי הימים ב כו, י).
אִישׁ אדמה —
שעשה פנים לאדמה;
שבשבילו נתלה לה אדמה;
ושמילא פני כל אדמה.
אִישׁ אדמה — כורגר לשם כורגרותהכורגר לשם כורגרותה — בעל אחוזה (בורגר) הנקרא על שם אחוזתו.
אמר רבי ברכיה:
חביב משה מנח.
נח — משנקרא אִישׁ צַדִּיק(בראשית ו, ט), נקרא אִישׁ אדמה;
אבל משה — משנקרא אִישׁ מִצְרִי(שמות ב, יט), נקרא אִישׁ הָאֱלֹהִים(דברים לג, א).
מנח — דהוה סופיה לוםדהוה סופיה לום — שסופו היה ׳לום׳.
וַיִּטַּע כָּרֶם —
בשעה שהיה הולך ליטע כרם, פגע ביה שידה שמדון.בשעה שהיה הולך… — בשעה שהיה הולך ליטע כרם, פגע בו השד שמדון. אמר לו: שתף אותי עמך; אלא היזהר שלא תיכנס בחלקי — שאם נכנסת בחלקי, אני חובל בך.
בשעה שהיה הולך ליטע כרם, פגע בו השד שמדון.
אמר ליה: שתפי בהדך;
אמר לו: שתף אותי עמך;
אלא איזדהר דלא תיעול בחלקי — דאין עלת בחלקי, אנא חבל בך.
אלא היזהר שלא תיכנס בחלקי — שאם נכנסת בחלקי, אני חובל בך.
דרשת הפסוק · ״וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה״ · השתייה שלא במידה, הגלות שבאה על היין, וארבעה עשר ״ויי״ שבפרשה
פסוק ישעיה ה, יא — בכתב היד בקיצור (״ירדפ׳ מאח׳ בנש׳ יין ידליק׳״), ונפתח.
בתיאודור–אלבק: ״שתה שלא במידה ונשתכר ונתבזה״; ״גרם לו גלות לו ולדורות״; ״הכישו ארי״ (כאן ״הקישו״); ״ר׳ הונא בשם ר׳ אליעזר״ בלא ״בנו שלרבי יוסי הגלילי״. רשימת הפסוקים חסרה שם, והושלמה בסוגריים.
״ארבעה עשר ויי״: ויחל, ויטע, וישת, וישכר, ויתגל, וירא, ויגד, ויקח, וישימו, וילכו, ויכסו, ויקץ, וידע, ויאמר. ברשימה כתב הסופר ״ויקץ״ חסר (במסורה: וייקץ; בפסקה ז כותב ״וייקץ״).
מקבילה: בבלי סנהדרין ע ע״א — ״דריש עובר גלילאה: שלש עשרה ווי״ן נאמר ביין״ (שם שלוש עשרה, בלא שם אומר; כאן ארבע עשרה, בשם רבי יוחנן).
וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל(בראשית ט, כא) —
שתה שלא במידה, ונתבזה.
אמר רבי חייה בר בא:
בו ביום נטע, בו ביום שתה, בו ביום נתבזה.
וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אׇהֳלֹה.
רבי יודן ברבי סימון, רבי חנין בשם רבי שמואל בר רב יצחק:
ויגל אין כתוב כן, אלא וַיִּתְגַּל —
גרם לו גלות ולדורות.
עשרת השבטים לא גלו אלא על יין,
הדא הוא דכתיב:
הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף יַיִן יַדְלִיקֵם(ישעיה ה, יא).
שבט יהודה ובנימן לא גלו אלא על היין:
וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ(ישעיה כח, ז) —
אֵלֶּה, וְגַם אֵלֶּה.
בתוך אהלו — בְּתוֹךְ אׇהֳלֹה כתיב:
בתוך אהלה שלאשתו.
אמר רבי הונא בשם רבי אליעזר בנו שלרבי יוסי הגלילי:
נח, כשהוא יוצא מן התבה — הקישו ארי ושברו;
ובא לשמש את מיטתו, ונתפזר זרעו, ונתבזה.
אמר רבי יוחנן:
לעולם לא תהא להוט אחר היין,
שכל פרשת היין וויי כתיב בה —
ארבעה עשר פעמים וויי כתוב בפרשת היין.
הדא הוא דכתיב:
וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה(בראשית ט, כ),
וַיִּטַּע,
וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן,
וַיִּשְׁכָּר,
וַיִּתְגַּל,
וַיַּרְא חָם(בראשית ט, כב),
וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו,
וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת(בראשית ט, כג),
וַיָּשִׂימוּ עַל,
וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית,
וַיְכַסּוּ,
וַיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת(בראשית ט, כד),
וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן(בראשית ט, כה).
דרשת הפסוק · ״וירא חם אבי כנען… ויגד לשני אחיו״ · חם שראה והגיד, ומכאן לעבד היוצא בשן ובעין
״ובעיין״ — בגליון כתב היד, תחת ״ועבד״ שמחק הסופר.
בתיאודור–אלבק: ״אמר לאחיו: אדם הראשון…״, ובסוף ״אמר להון ויגד להון״ פעם אחת; ״ר׳ יעקב בר זבדי״; ״בשן ועין״.
וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן(בראשית ט, כב) —
אמר לון, ואגד לוןאמר לון, ואגד לון — אמר להם, וסיפר (הגיד) להם.
אמר לון: אדם הראשון — שני בנים היו לו, ועמד אחד והרג את חבירו;
וזה יש לו שלשה, ומבקש לעשותן ארבעה!
אמר לון, ואגד לון.
אמר רבי יעקב בר זביד:
מה טעם העבד יוצא בשן ובעיין?
מהכאמהכא — מכאן: וַיַּרְא, וַיַּגֵּד —
אמר לון, ואגד לון.
דרשת הפסוק · ״ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם״ · שם שהתחיל במצוה, והשכר של שם ויפת והעונש של חם
״איני יודע״ — היו״ד מסופקת. פסוק יחזקאל — בכתב היד בקיצור (״ביש׳… העוב׳״), ונפתח.
בתיאודור–אלבק: ״לפיכך זכה שם לטלית ויפת לפימלא״ (כאן ״למלכות… לפיולא״); ״אין אנו יודעים״; ״אתה כסיתה ערות אביך״; ״ר׳ יודן אמר בגוליהון, ר׳ הונא אמר במוקסייהון״ (כאן ״בגיליתיהון… מסניהון״); ״את שבי מצרים״.
המדרש קורא ״גיא העוברים גיא קדמת הים״ (במסורה: גי העברים קדמת הים), ״את שבות מצרים״ (במסורה: שבי; ״ג״ לפני המלה נמחק במאגרים), ״גובריא אילך כפיתו״ (במסורה: גבריא אלך כפתו).
וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה(בראשית ט, כג).
אמר רבי יוחנן:
שם התחיל במצוה תחילה, ובא יפת ונשמע לו.
לפיכך זכה שם למלכות, ויפת לפיולאלפיולא — לגלימה.
וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם —
ממשמע שנאמר וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, איני יודע שעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ?
אלא מלמד שנתנו ידיהם על פניהם, והיו מהלכים לאחורים,
ונהגו בו כבוד כמורא אב על הבן.
אמר הקדוש ברוך הוא לשם: את כסית עריתה דאבוךאת כסית עריתה דאבוך — אתה כיסית ערוות אביך —
חייך, שאני פורעה לך:
בֵּאדַיִן גֻּובְרַיָּא אִילֵּךְ כְּפִיתוּ בְּסַרְבָּלֵיהוֹן פַּטְּשֵׁיהוֹן(דניאל ג, כא).
רבי יודן ורבי חונא:
רבי יודן אמר: בגיליתיהוןבגיליתיהון — בגלימותיהם.
ורבי חונא: מסניהוןמסניהון — נעליהם.
אמר הקדוש ברוך הוא ליפת: את כסית עריתה דאבוך —
חייך, אני פורעה לך:
בַיּוֹם הַהוּא אֶתֵּן לְגוֹג מְקוֹם שָׁם קֶבֶר בְּיִשְׂרָאֵל גיא הָעֹובְרִים גיא קִדְמַת הַיָּם וְחֹוסֶמֶת הִיא אֶת הָעֹובְרִים(יחזקאל לט, יא).
אמר הקדוש ברוך הוא לחם: את בזית עריתה דאבוךאת בזית עריתה דאבוך — אתה ביזית ערוות אביך —
חייך, שאני פורעה לך:
כֵּן יִנְהַג מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שבות מִצְרַיִם וְאֶת גָּלוּת כּוּשׁ נְעָרִים וּזְקֵנִים עָרוֹם וְיָחֵף וַחֲשׂוּפַי שֵׁת עֶרְוַת מִצְרָיִם(ישעיה כ, ד).
דרשת הפסוקים · ״וייקץ נח מיינו״, ״ויאמר ארור כנען״ · בנו הפסול, ולמה נתקלל כנען ולא חם; חם והכלב שנתפחמו
״פרקו יינו״ — לפני ״יינו״ כתב הסופר ״הפסול״ ומחקו. ״הוה״ — בגליון, תחת ״הזה״ שמחק הסופר. ״המעשה״ — הוספה בגליון; ״מנעתה״ — לפניו ״מע״ שמחק הסופר.
״כעור ומפוחם״ — בכתב היד ״באור״, ומסומן במאגרים ״כך״; תוקן כתיאודור–אלבק (״יהיה זרעו כעור ומפוחם״). ״ששימשו״ — כפל אותיות בכתב היד.
מקבילה: בבלי סנהדרין קח ע״ב — ״תנו רבנן: שלשה שמשו בתיבה וכולם לקו: כלב ועורב וחם; כלב נקשר, עורב רק, חם לקה בעורו״ (שם ברייתא, ושלושה; כאן בשם רבי חייה בר אבא, חם וכלב בלבד).
בתיאודור–אלבק: ״וכנען מתקלל״; ״ואין קללה במקום ברכה״; ״ר׳ חייא״; ״שקבע מוניטן שלו בתוך אכלו שלמלך״ (כאן ״שטבע… אבלו״); ובסוף ״כך חם וכלב שמשו בתבה ונלקו״. המדרש קורא ״קטן מהכיל את העולה ואת השלמים״ (במסורה: את העלה ואת המנחה ואת חלבי השלמים).
וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ(בראשית ט, כד) — פרקו יינו.
וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן — בנו הפסול,
היך מה דאת אמרהיך מה דאת אמר — כמו שאתה אומר, כמו שנאמר: כִּי מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לִפְנֵי יְיָ קָטֹן מֵהָכִיל אֶת הָעֹולָה ואת הַשְּׁלָמִים(מלכים א ח, סד).
וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן(בראשית ט, כה) —
חם חוטא, וכנען מקלל? אתמהאאתמהא — בתמיהה! (וכי ייתכן?)!
רבי יהודה ורבי נחמיה:
רבי יהודה אומר:
לפי שכתיב: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו(בראשית ט, א),
ואין קללה הוה במקום ברכה —
לפיכך וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן.
רבי נחמיה אמר:
כנען ראה והגיד להם; לפיכך תולין את הקללה במקלקל.
אמר רבי ברכיה:
הרבה צער נצטער נח בתבה, שלא היה לו בן קטן שישמשנו.
אמר: לכשאצא — אני מעמיד לי בן קטן שישמשני.
כיון שעשה לו חם אותו המעשה, אמר: אתה מנעתה אותי מלהעמיד לי בן קטן;
לפיכך אמר: יהא עבד אותו האיש לאחיו, שהן עובדין אותי.
רבי הונא בשם רבי יוסף אמר:
אתה מנעתה אותי מלהעמיד בן רביעי — לפיכך אני מארר בן רביעי שלך.
רבי חונא בשם רבי יוסף אמר:
אתה מנעתה אותי מלעשות דבר שהוא באפילה — לפיכך יהא אותו האיש כעור ומפוחם.
רבי חייה בר אבא:
חם וכלב שימשו בתבה;
לפיכך יצא חם מפוחם, וכלב מפורסם בתשמישו.
אמר רבי לוי:
לאחד שטבע מוניטאמוניטא — מטבע שלו בתוך אבלו שלמלךאבלו שלמלך — מזונו (מאכלו) של המלך.
אמר המלך: גוזר אני שיפחמו פניו, ויפסל מטבעו.
כך חם וכלב ששימשו בתיבה —
לפיכך יצא חם מפוחם, וכלב מפורסם בתשמישו.
דרשת הפסוקים · ״ברוך יי אלהי שם״, ״יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם״ · כורש ובית המקדש, לשונו של יפת באהלי שם: התרגום והטעמים, ואין כותבים מן הפה
״אלהי״, ״אלהים״ — בכתב היד ״אלי״, ״אלים״ (כתיבה מקוצרת של השם). ״נאמרין״ — במאגרים ו״ו מסופקת שתוקנה ליו״ד. ״כגנז״ — לפניו ״כגס״ שנמחק במאגרים.
בתיאודור–אלבק: ״אפעלפיכן״; ״ר׳ חייא בר לוליני א׳ אילו תנאות״ (כאן ״אילו הכרעות והאתנחתא״); ״רבנין דקיסרי״; ״ר׳ זירא ור׳ חננאל״; ״לא יקרא מפיו וכותב״ (כאן ״לא יהא כותב מפיו״); ״גנז הראשונה וקיים השנייה״. דברי ריש לקיש (״אף משם ומיפת עמדו עבדים״) אינם שם.
המדרש קורא ״ויקראו בספר תורת האלהים״ (במסורה: בתורת האלהים).
מקבילות: ירושלמי מגילה ד, א — ״רבי זעורא בשם רב חננאל: ויקראו בספר תורת — זה המקרא, מפורש — זה תרגום, ושום שכל — אילו הטעמים, ויבינו במקרא — זה המסורת; ויש אומרים אילו ההכריעים, ויש אומרים אילו ראשי פסוקים״; שם גם ״אפילו רגיל תורה כעזרה לא יהא הוגה מפיו וקורא״ ומעשה רבי מאיר ״שהיה באסייא ולא היה שם מגילה כתובה עברית וכתבה מפיו וקרייה… ויש אומרים שתים כתב: כתב את הראשונה מתוך פיו וכתב את השנייה מתוך הראשונה, וגנז את הראשונה וקרא בשנייה״. בבלי מגילה ג ע״א ונדרים לז ע״ב — ״ושום שכל אלו הפסוקין, ויבינו במקרא אלו פיסקי טעמים, ואמרי לה אלו המסורת״ (בלא שם אומר; הסדר הפוך מכאן). בבלי מגילה יח ע״ב — ״מעשה ברבי מאיר שהלך לעבר שנה בעסיא ולא היה שם מגילה וכתבה מלבו וקראה״ (בשם רבי שמעון בן אלעזר; כאן ״קראה מפיו וכתבה״).
וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ(בראשית ט, כו).
אמר ריש לקיש:
אף משם ומיפת עמדו עבדים:
וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ.
יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת(בראשית ט, כז) —
יַפְתְּ אֱלֹהִים — זה כורש, שהוא גוזר שייבנה בית המקדש.
אפעלפיכן — וְיִשְׁכֹּן בְּאׇהֳלֵי שֵׁם:
אין השכינה שורה אלא באהלי שם.
בר קפרא אמר:
יהיו דברי תורה נאמרין בלשונו שליפת בתוך אהלי שם.
רבי יודן אמר:
מיכן לתרגום.
הדא הוא דכתיב:
וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר תורת הָאֱלֹהִים מְפֹורָשׁ(נחמיה ח, ח).
וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר — זו מקרא;
מְפֹורָשׁ — זה תרגום;
וְשׂוֹם שֶׂכֶל — אילו הטעמים;
וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא — אילו ראשי פסוקין.
רבי חייה בר לוליני אמר:
אילו הכרעות והאתנחתא.
רבנין קיסרירבנין קיסרי — חכמי קיסריה:
מיכן למסורות.
רבי זעירא, רבי חננאל אמר בשם רב:
אפילו אדם רגיל בתורה כעזרא — לא יהא כותב מפיו.
והתניוהתני — והרי שנינו (בברייתא):
מעשה שהיה רבי מאיר באסיה, ולא היה שם מגילת אסתר, וקראה מפיו וכתבה!
תמן אמריןתמן אמרין — שם (בבבל) אומרים:
שתי מגילות כתב — גנז את הראשונה, וקיים את השנית.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כ״י וטיקן 30 (יד שנייה); השלמות ותיקונים לפי מהדורת תיאודור–אלבק, מסומנים בטקסט |
על פי כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה). במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | הוא | וא |
| ו | דכתיב | — (הוספה) |
| ו | דכתיב | — (הוספה) |
| ט | כעור | באור |
| ט | ששימשו | שמיששימשו |
| י | כן | — (הוספה) |
| י | דכתיב | — (הוספה) |
| י | גנז | כגנז |
מדרש בראשית רבה
פרשה לז
בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס(בראשית י, ב)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה) §§cover-end§§
חלק א
דרשת הפסוקים
דרשת הפסוקים · ״בני יפת״, ״ובני גמר״, ״ובני יון״ · ארצות בני יפת, ודודנים שהם רודנים
בתיאודור–אלבק: ״ר׳ שמואל בר אמי״ (כאן ״רבי ישמעאל בר אמי״); ״ומדי ומקדוניא איסוניא״ (כאן ״ומדא ומקדוניא איסוגיא איסונא״); ״אסיא וחדיב וגרמניא״; ״ר׳ ברכיה אמר גרמונקיא״; ״אלס וטרסוס איטליא ודדניא״; ״בני דודכון״. שם המחלוקת ״ר׳ סימון״ בלבד, בלא ״ורבי חנין״.
המדרש קורא ״גומר״ (במסורה: גמר). ״ורודנים״ — דברי הימים א א, ז.
בְּנֵי יֶפֶת גֹּומֶר וּמָגוֹג(בראשית י, ב) —
אמר רבי ישמעאל בר אמי:
אפריקי, וגרמניא, ומדא, ומקדוניא, איסוגיא, איסונא.
תִירָס —
רבי סימון אמר: פרס.
ורבנין אמרין: תרקיתרקי — תראקיה.
וּבְנֵי גֹּומֶר אַשְׁכְּנַז וְרִיפַת וְתֹוגַרְמָה(בראשית י, ג) — אסיא, וחדיא, וגרמניאאסיא, וחדיא, וגרמניא — אסיה, חדייב (אדיאבנה), גרמניה.
רבי ברכיה אמר: לומר גרמנקייא.
וּבְנֵי יָוָן אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ(בראשית י, ד) — אלס, ותרסוס, אטליא, ודרדניאאלס, ותרסוס, אטליא, ודרדניא — הלס (יוון), טרסוס, איטליה, דרדניה.
כתוב אחד אומר וְדֹודָנִים, וכתוב אחד אומר וְרוֹדָנִים(דברי הימים א א, ז).
רבי סימון ורבי חנין:
דֹודָנִים — שהן בני דודיהן שלישראל;
רוֹדָנִים — שהן באים ורודנים אותן.
אמר רבי חנין:
בזמן שישראל נתונים בעלייה — אינון אמרין לוןאינון אמרין לון — הם אומרים להם: בני דודיכן אנו;
בזמן שהן נתונים בירידה — הן באים ורודים אותן.
דרשת הפסוק · ״ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען״ · משפחת פוט שנדמה שנתבלעה, ויחזקאל שפירש
וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן(בראשית י, ו).
אמר ריש לקיש:
סבורים היינו שנתבלעה משפחתו שלפוט;
בא יחזקאל ופירש:
כּוּשׁ וּפוּט וְלוּד וְכׇל הָעֶרֶב וגו׳ וּבְנֵי אֶרֶץ הַבְּרִית(יחזקאל ל, ה).
דרשת הפסוקים · ״וכוש ילד את נמרד״, ״כנמרד גבור ציד״ · עשו שעשה כמעשה נמרוד, וצד את הבריות בפיהם
״רבי יהושע בר רבי נחמיה״ — בכתב היד ״בש׳ ב׳ ר׳״, ו״בש׳״ נמחק בידי הסופר. פסוק תהלים — בכתב היד בקיצור (״אש׳ שר״), ונפתח.
בתיאודור–אלבק: ״ר׳ יהושע בר׳ נחמיה בשם ר׳ חננא בר יצחק״; ״כנגד בימה שלרשע אמרו״ (כאן ״כנגד בניו שלעשיו הרשע אמר״); ״לא קטלת״. המדרש קורא ״נמרוד״, ״גיבור״ (במסורה: נמרד, גבור).
וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹוד(בראשית י, ח).
הדא הוא דכתיב:
שִׁגָּיוֹן לְדָוִד אֲשֶׁר שָׁר(תהלים ז, א).
רבי יהושע בר רבי נחמיה בשם רבי חננא ברבי יצחק:
כנגד בניו שלעשיו הרשע אמר.
וכי כושי היה עשו?
אלא שעשה כמעשה נמרד.
הדא הוא דכתיב:
עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּיבּוֹר צַיִד(בראשית י, ט).
נמרד גיבר ציד אין כתוב כן, אלא כְּנִמְרֹוד גִּיבּוֹר צַיִד:
מה זה צד את הבריות בפיהם — אף זה צד את הבריות בפיהם:
לא גנבת? מן גנב עמךמן גנב עמך — מי גנב עמך? (ודאי גנבת)!
לא קטליית? מן קטל עמךלא קטליית? מן קטל עמך — לא הרגת? מי הרג עמך?!
הדא הוא דכתיב:
גִיבֹּור צַיִד לִפְנֵי יְיָ.
דרשת הפסוק · ״הוא היה גבר ציד״ · חמשה ״הוא״ לרעה וחמשה ״הוא״ לטובה, ואחד טוב מכולם
הפסקה פותחת בכתב היד ״חמשה הוא״ בלא לשון הפסוק (בתיאודור–אלבק ״הוא היה גבור וגו׳״); הפסוק בכותרת בלבד. ״אלהינו״ — בכתב היד ״אליהנו״, ומסומן במאגרים ״כך״.
״הוא חזקיהו המלך״ — אין כלשון הזה במקרא; תיאודור–אלבק מפנה לדברי הימים ב לב, ל (״והוא יחזקיהו סתם…״). ״הוא יי אלהינו״ — תהלים קה, ז (ודברי הימים א טז, יד).
בתיאודור–אלבק: ״ר׳ ברכיה מש׳ רבנין דתמן: אית להון אף חד…״ (כאן ״אית לן אוף חד״); ״הוא עזרא עלה״ בלא ״מבבל״.
חמשה הוא הם לרעה, וחמשה הוא הם לטובה.
לרעה:
הוּא הָיָה גִיבֹּור צַיִד(בראשית י, ט),
הוּא עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם(בראשית לו, מג),
הוּא דָתָן וַאֲבִירָם(במדבר כו, ט),
הוּא הַמֶּלֶךְ אָחָז(דברי הימים ב כח, כב),
הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ(אסתר א, א).
לטובה:
אַבְרָם הוּא אַבְרָהָם(דברי הימים א א, כז),
הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן(שמות ו, כז),
הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה(שמות ו, כו),
הוּא(דברי הימים ב לב, ל) חזקיהו המלך,
הוּא עֶזְרָא עָלָה מִבָּבֶל(עזרא ז, ו).
רבי ברכיה בשם רבנין דתמןרבנין דתמן — החכמים של שם (בבל):
אית לן אוף חד דהוא טב מכולהוןאית לן אוף חד דהוא טב מכולהון — יש לנו עוד אחד שהוא טוב מכולם:
הוּא יְיָ אֱלֹהֵינוּ(תהלים קה, ז) —
לומר שמידת רחמיו לעולם.
דרשת הפסוקים · ״ותהי ראשית ממלכתו בבל״, ״מן הארץ ההוא יצא אשור״, ״ואת רסן״ · שנער, אשור שפינה מעצת דור ההפלגה, ונינוה העיר הגדולה
״רחובות עיר ואת כלח״ — בכתב היד בקיצור (״רחו׳ עי׳ וא׳ כלח״), ונפתח; ״לאלהים״ — בכתב היד ״לאלים״.
בתיאודור–אלבק: ״הדס ונציבין וקטיספון״ (כאן ״חרים ונציבין ואיקיטיספון״); ״שמתים בתשניק״; ״כיון שראם באים לחלק״; אחרי ״ואת רסן״ — ״תלתסר״; ״עכשיו מכונן כביצה אתמהא״ (כאן ״מקונן בביצה״). פסוק ישעיה לז, יא (״הנה אתה שמעת״) אינו שם.
המדרש קורא ״וארך וכלנה״ (במסורה: וארך ואכד וכלנה), ״מן הארץ ההיא״ (כקרי). ״הנה אתה שמעת אשר עשו מלכי אשור״ — כלשון ישעיה לז, יא (במלכים ב יט, יא: ״את אשר עשו״).
מקבילה: בבלי יומא י ע״א — ״בבל כמשמעה, ארך זה אוריכות, ואכד זה בשכר, כלנה זה נופר נינפי… תני רב יוסף: אשור זה סילק״ (זיהויים אחרים משל כאן: חרים, נציבין, איקיטיספון).
וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְכַלְנֵה(בראשית י, י) — חרים, ונציבין, ואיקיטיספוןחרים, ונציבין, ואיקיטיספון — חרים, נציבין (ניסיביס), קטסיפון.
בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר — זו בבל.
שִׁנְעָר — שהיא מנוערת מן המצות: בלא תרומה, ובלא מעשרות, ובלא שביעית.
שִׁנְעָר — שמתים בתשנוקבתשנוק — במחנק, בחניקה: בלא נר, ובלא מרחץ.
שִׁנְעָר — ששריה מתים נערים.
שִׁנְעָר — ששריה מביטים בתורה עד שהן נערים.
מִן הָאָרֶץ הַהִיא יָצָא אַשּׁוּר(בראשית י, יא) — מן העיצה ההיא יצא אשור.
כיון שראה אותן שהן באים לחלוק על הקדוש ברוך הוא — פינה מארצו.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: את יצאת לך מארבע — חייך, שאני נותן לך ארבע:
וַיִּבֶן אֶת נִינְוֵה וְאֶת רְחֹובֹות עִיר וְאֶת כָּלַח וְאֶת רֶסֶן(בראשית י, יב).
הִנֵּה אַתָּה שָׁמַעְתָּ אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר(ישעיה לז, יא) —
לא עשה, אלא כיון שבא ונשתתף עימהן בחרבן בית המקדש,
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתמול אפרוח, ועכשיו ביצה!
אתמול מפריח במצות ומעשים טובים — עכשיו מקונן בביצה!
לפיכך:
הָיוּ זְרוֹעַ לִבְנֵי לוֹט סֶלָה(תהלים פג, ט).
וְאֶת רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה — הִיא הָעִיר הַגְּדֹולָה.
אין אנו יודעים אם רסן היא הָעִיר הַגְּדֹולָה, ואם נינוה הָעִיר הַגְּדֹולָה.
מן מה דכתיבמן מה דכתיב — ממה שכתוב: וְנִינְוֵה הָיְתָה עִיר גְּדוֹלָה לֵאלֹהִים(יונה ג, ג) —
הויהוי — הרי, נמצא ש־: נינוה הָעִיר הַגְּדֹלָה.
דרשת הפסוקים · ״ומצרים ילד את לודים…״, ״ואת פתרסים ואת כסלחים״ · כל גדולת מצרים בים, ופתרוסים וכסלוחים שהחליפו נשותיהם
״ואת להבים״ — בכתב היד בקיצור (״להב׳״), ונפתח.
בתיאודור–אלבק: ״כל מוניטה שלמצרים אינן נפתחים נפתחים״, בלא דברי רבי יהושע בן קרחה; ״פרוויטת… פקיסם״ (כאן ״פרויות… פקוסם״); ״אוטליסין״ (כאן ״היטליסין״). המדרש קורא ״נפתוחים״, ״פתרוסים״, ״כסלוחים״, ״כפתורים״ (במסורה: נפתחים, פתרסים, כסלחים, כפתרים).
וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת לוּדִים וְאֶת עֲנָמִים וְאֶת לְהָבִים וְאֶת נַפְתֻּוחִים(בראשית י, יג).
אמר רבי אבא בר כהנא:
כל מוניטאמוניטא — מטבע שלמצריים אינו אלא בים.
אמר רבי יהושע בן קרחה:
לוד — ים; ענמ — ים; להב — ים; נפתוח — ים.
וְאֶת פַּתְרֻוסִים(בראשית י, יד) — פרויותפרויות — שם מקום במצרים;
כַּסְלֻוחִים — פקוסםפקוסם — שם מקום במצרים.
אמר רבי אבא בר כהנא:
פתרוסים וכסלוחים היו מעמידין היטליסיןהיטליסין — ירידים, שווקים:
היו מגנבין אילו נשיהן שלאילו, ואילו מגנבין נשותיהן שלאילו.
מה יצא מהן? פְּלִשְׁתִּים וְאֶת כַּפְתֹּורִים:
פְּלִשְׁתִּים — גבורים;
כַּפְתֹּורִים — ננסיםננסים — גמדים, נמוכי קומה.
דרשת הפסוקים · ״וכנען ילד את צידן בכרו…״, ״ויהי גבול הכנעני״ · שמות מקומות משפחות הכנעני וגבולו
״קורא״ — הוספה בגליון. ״קלרהי״ — כך בכתב היד ובתיאודור–אלבק; מאגרים מציע ״קלדהי״.
בתיאודור–אלבק: ״את הסיני ארתוסייה״ (כאן ״אנתונסאי״), ״ולמה קורין אותו צמרי, שעושין בצמר״, ״החמתי פיפניה״ (כאן ״פינונייה״). המדרש קורא ״צידון בכורו״ (במסורה: צידן בכרו), ״מצידון״.
וּכְנַעַן יָלַד אֶת צִידֹון בְּכֹורוֹ(בראשית י, טו).
וְאֶת הַיְבוּסִי וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֵת הַגִּרְגָּשִׁי(בראשית י, טז) וְאֶת הַחִוִּי(בראשית י, יז) — חלדון.
אֶת הַעַרְקִי — ארקס דליבנןארקס דליבנן — ארקה של הלבנון.
אֶת הַסִּינִי — אנתונסאי.
אֶת הָאַרְוָדִי(בראשית י, יח) — ארוודארווד — ארוד (Arados), עיר אי מול חוף סוריה.
אֶת הַצְּמָרִי — חמץחמץ — חומס (Emesa).
ולמה הוא קורא אותה אֶת הַצְּמָרִי? שהן עשוין כצמר.
וְאֶת הַחֲמָתִי — פינונייהפינונייה — אפיפניה (חמת).
וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹון בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה(בראשית י, יט).
עַד לָשַׁע — עד קלרהיקלרהי — קלירואי (Callirhoe).
דרשת הפסוקים · ״ולשם ילד גם הוא״, ״ולעבר ילד שני בנים״ · מי הגדול, שם או יפת; שמות לפי המאורע; יקטן ואפרים שהקטינו עצמם
פסוק בראשית מח, יד — בכתב היד בקיצור (״אפ׳… הצע׳״), ונפתח.
בתיאודור–אלבק: ״אבל אנו שאין אנו יודעין את יחסינו״; ״נביא גדול היה עבר שהוציא לשם המאורע״; ״זכה להעמיד י״ג משפחות… כך״; ״אמר ר׳ הונא״ (כאן ״רבי ירמיה״); ״אלא שהיה מצעיר עסקיו״ (כאן ״מקטין עצמו״); ״זכה לבכורה״ (כאן ״זכה על בכורה״).
המדרש קורא ״ולשם יולד״, ״ולעבר יולד״ (במסורה: ילד), ״וישם על ראש אפרים״ (במסורה: וישת).
מקבילה: בבלי סנהדרין סט ע״ב — ״ולשם ילד גם הוא אבי כל בני עבר אחי יפת הגדול: יפת הגדול שבאחיו הוה״ (שם מן ״אחי יפת הגדול״; כאן מן ״שנתים אחר המבול״).
וּלְשֵׁם יֻולַּד גַּם הוּא וגו׳(בראשית י, כא).
אין אנו יודעים אם שם הוא הגדול, ואם יפת הוא הגדול.
מהכא, דכתיבמהכא, דכתיב — מכאן, שכתוב:
אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל(בראשית יא, י) —
הויהוי — הרי, נמצא ש־: יפת גדול.
וּלְעֵבֶר יֻולַּד שְׁנֵי בָנִים נִפְלְגָה הָאָרֶץ(בראשית י, כה).
רבי יוסי ורבן שמעון בן גמליאל:
רבי יוסי אומר:
הראשנים, על ידי שהיו מכירים יחסיהם — היו מוצאים לשם המאורע;
אבל אנו, שאין מכירין את יחסינו — מוצאים אנו לשם אבותינו.
רבן שמעון בן גמליאל אומר:
הראשנים, על ידי שמשתמשין ברוח הקודש — היו מוצאים לשם המאורע;
אבל אנו, שאין אנו משתמשין ברוח הקודש — אנו מוציאין לשם אבותינו.
אמר רבי יוסי בן חלפתא:
נביא גדול היה עבר, שהיה מוצא לשם המאורע.
הדא היא דכתיב:
וּלְעֵבֶר יֻולַּד שְׁנֵי בָנִים.
ולמה נקרא שמו יׇקְטָן? שהיה מקטין את עסקיו.
ומה זכה? זכה להעמיד שלש עשרה משפחות.
ומה אם הקטן, שהקטין עסקיו — זכה להעמיד שלש עשרה משפחות;
גדול שהוא מקטין עסקיו — על אחת כמה וכמה!
דכוותהדכוותה — כמותה, כיוצא בה:
וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וישם עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר(בראשית מח, יד).
אמר רבי ירמיה:
וכי מן התולדות אין אנו יודעין שהוא הצעיר?
אלא שהיה מקטין עצמו.
ומה זכה? זכה על בכורה.
ומה אם הצעיר, על שהיה מצעיר עצמו — זכה לבכורה;
גדול שהוא מצעיר את עסקיו — על אחת כמה וכמה!
דרשת הפסוקים · ״ויקטן ילד… ואת חצרמות״, ״ויהי מושבם ממשא״ · חצרמות שמצפים למיתה בכל יום, ומשא ומדי ועילם כחולה וגוסס
״הוא ששמו״ — הש״ן מחוקה במאגרים. ״שהיו אוכלין״ — מאגרים מתקן ״שהן״, וכך בתיאודור–אלבק. ״פפיר״ (פעמיים) — בגליון, תחת ״ספיר״ ו״פשה״ שמחק הסופר; ״למיתה״ — הוספה בגליון. ״כלי״ — בכתב היד ״כלו״, ומסומן במאגרים ״כך״.
בתיאודור–אלבק: ״ר׳ לעזר בן פפוס אמר״ (כאן ״אלעזר בן פנחס״); ״צוצירה״; ״ר׳ יהודה א׳ בין הנהרות״ (בלא ״מישא״); ״באכה ספרה טפר״.
וְיׇקְטָן יָלַד אֶת אַלְמוֹדָד וְאֶת שָׁלֶף וְאֶת חֲצַרְמָוֶת וְאֶת יָרַח(בראשית י, כו).
רבי חונא אמר:
מקום הוא ששמו חצר מות,
שהיו אוכלין כרישיןכרישין — כרשה (ירק ממשפחת הבצל), ולובשין כלי פפירכלי פפיר — בגדי גומא (פפירוס), ומצפים למיתה בכל יום.
שמואל אמר:
אפילו כלי פפיר אין להם.
וַיְהִי מוֹשָׁבָם מִמֵּשָׁא(בראשית י, ל).
אלעזר בן פנחס אמר:
מישא — מיתה;
מדי — חולה;
עילם — גוססת;
חבל ימה — תכלתא דבבל;חבל ימה —… — חבל ים — התכלת (המובחר) של בבל; צור צרייה — התכלת של חבל ים.
חבל ים — התכלת (המובחר) של בבל;
צור צרייה — תכלתא דחבל ימא.
צור צרייה — התכלת של חבל ים.
רבי יהודה אומר:
מישא — בין הנהרות, כגולה ליוחסין.
בֹּאֲכָה סְפָרָה הַר הַקֶּדֶם — טורי מדינחאטורי מדינחא — הרי המזרח.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כ״י וטיקן 30 (יד שנייה); השלמות ותיקונים לפי מהדורת תיאודור–אלבק, מסומנים בטקסט |
על פי כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה). במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ג | דכתיב | — (הוספה) |
| ג | דכתיב | — (הוספה) |
| ד | אלהינו | אליהנו |
| ח | דכתיב | — (הוספה) |
| ט | הוא | שהוא |
| ט | כלי | כלו |
מדרש בראשית רבה
פרשה לח
וַיְהִי כׇל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים(בראשית יא, א)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה), עם השלמה מכתב יד וטיקן 60 §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · דואג ואחיתופל, ודור הפלגה שביקש לסמוך את הרקיע
אַל־תַּהַרְגֵם פֶּן־יִשְׁכְּחוּ עַמִּי הֲנִיעֵמוֹ בְחֵילְךָ וְהוֹרִידֵמוֹ מָגִנֵּנוּ אֲדֹנָי חַטַּאת־פִּימוֹ דְּבַר־שְׂפָתֵימוֹ וְיִלָּכְדוּ בִגְאוֹנָם וּמֵאָלָה וּמִכַּחַשׁ יְסַפֵּרוּ(תהלים נט, יב–יג)
אחרי הפסוק כתב הסופר ״כי מרו בך״ (תהלים ה, יא), ומאגרים מחקו; אינו כאן. ״אל״ בדרשה השנייה — הושלם במאגרים.
״רבנין אפתחין קריא״ — בתיאודור–אלבק ״רבנין פתרין קריא״. ״רבי נחמן בשם רבי שמואל בן נחמן״ — שם ״נחמן בר שמואל״; ״קינעתו… זוטיטיות״ — שם ״קונעתו… זיטוטוות״.
״וזה שוכן סומכו״ — ״שוכן״ מסומן במאגרים ״כך״ (בתיאודור–אלבק ״שיכן״); ״סומכו״ הושלם במאגרים. המדרש קורא ״מגיננו/מגינינו יי״ (במסורה: מגננו אדני), ״ואבוא אליו והוא יגיע״ (במסורה: עליו… יגע).
וַיְהִי כׇל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת(בראשית יא, א).
רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זימרה פתח:
אַל תַּהַרְגֵם פֶּן יִשְׁכְּחוּ עַמִּי הֲנִיעֵמוֹ בְחֵילְךָ וְהוֹרִידֵמוֹ(תהלים נט, יב).
רבנין אפתחין קריארבנין אפתחין קריא — החכמים פותחים (פותרים) את הפסוק בדואג ואחיתופל.
אמר דוד: אַל תהרג דואג ואחיתפל,
שמא ישכחו הדורות הבאים אחריהם.
הֲנִיעֵמוֹ — טלטלינוןטלטלינון — טלטל אותם;
הוֹרִידֵמוֹ — מגדולתן;
ולנו יעשה מָגִינֵּנוּ יי.
חַטַּאת פִּימוֹ דְּבַר שְׂפָתֵימוֹ(תהלים נט, יג) —
זה התיר גילוי עריות ושפיכות דמים, וזה התיר גילוי עריות ושפיכות דמים.
זה התיר גילוי עריות ושפיכות דמים:
בּוֹא אֶל פִּילַגְשֵׁי אָבִיךָ אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמוֹר הַבָּיִת(שמואל ב טז, כא);
וְאָבוֹא אליו וְהוּא יגיע וּרְפֵה יָדַיִם(שמואל ב יז, ב).
וזה התיר גילוי עריות ושפיכות דמים —
רבי נחמן בשם רבי שמואל בן נחמן:
הסיר קינעתוקינעתו — כתרו, סימן מלכותו, ועשה אותו זוטיטיותזוטיטיות — הדיוט, אדם מן השוק,
וכמו שהוא מת — דמו מותר, אשתו מותרת.
רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זימרה פתר קריא בדור הפלגה:
אמרו ישראל:
אַל תַּהַרְגֵם — דור הפלגה;
פֶּן יִשְׁכְּחוּ — דורות הבאים אחריהם;
הֲנִיעֵמוֹ — טלטלינון;
הוֹרִידֵמוֹ — מלמעלן למטן;
לנו יעשה מָגִינֵּינוּ יי.
חַטַּאת פִּימוֹ — מחיטיהמחיטיה — מן החטא (הדיבור הרע) שהוציאו שהוציאו מפיהן.
אמרו: אחת לאלף ושש מאות וחמשים ושש שנה הרקיע הזה מתמוטט;
אלא בוא ונעשה לו סמוכות:
אחד מהצפון, ואחד מהדרום, ואחד מן המערב, וזה שוכן סומכו מן המזרח.
דְּבַר שְׂפָתֵימוֹ —
וַיְהִי כׇל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים.
פתיחתא שנייה · כשעורים במדוכה: משנתיים אחר המבול חזרו לאיולתם
אִם־תִּכְתּוֹשׁ־אֶת־הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי לֹא־תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ(משלי כז, כב)
״מביאן מוטב״ — בכתב היד ״מוטב… מביאן״, והסופר סימן להפוך את הסדר; בתיאודור–אלבק ״סבור שמביאן למוטב״.
״שפה״ בפסוק החתימה — בכתב היד ״שפת״. ״מדור המבול ועד הפלגה״ — בתיאודור–אלבק ״דור המבול מדור הפלגה״.
רבי אבא בר כהנא פתח:
אִם תִּכְתּשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ — לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִיוַּלְתּוֹ(משלי כז, כב).
אמר רבי אבא בר כהנא:
כזה שהוא נותן שעורים במדוכה —
סבור שהוא מביאן מוטב, ועד הוא סליק ועד הוא נחתועד הוא סליק ועד הוא נחת — ועד שהוא עולה ועד שהוא יורד (במכתש):
לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִיוַּלְתּוֹ.
כך מדור המבול ועד הפלגה — שנתים.
הדא הוא דכתיב:
שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל(בראשית יא, י),
וַיְהִי כׇל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת(בראשית יא, א).
פתיחתא שלישית · המשיב רעה תחת טובה, ודורות המבול והפלגה
מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה לֹא־תָמוּשׁ תמיש רָעָה מִבֵּיתוֹ(משלי יז, יג)
״קבלך״ — הסופר מחק ת״ו (״קבלתך״). ״עליו״ — הושלם במאגרים.
״רבי יונתן״ — בתיאודור–אלבק ״ר׳ יוחנן״. ״לא עזב״ — שם ״עזוב תעזוב עמו״ (המשך הפסוק).
רבי יונתן פתח:
מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה לֹא תָמוּשׁ רָעָה מִבֵּיתוֹ(משלי יז, יג).
אמר רבי יונתן:
אם קבלך חברך בעדשים, וקיבלתו בבשר —
עד עכשיו הוא מבקש לך אצלך. למה?
שהוא גמל עליך תחילה.
אמר רבי שמעון בר אבא:
לא סוף דבר מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה,
אלא אפילו משיב רעה תחת רעה — לֹא תָמוּשׁ רָעָה מִבֵּיתוֹ.
אמר רבי אלכסנדרי:
מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה — שאמרה תורה:
כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ(שמות כג, ה),
לא עזב — עליו הוא אומר:
מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה לֹא תָמוּשׁ רָעָה מִבֵּיתוֹ.
רבי ברכיה פתר קריא בדורות הללו:
מדור הפלגה ומדור המבול — שְׁנָתַיִים אַחַר הַמַּבּוּל(בראשית יא, י),
וַיְהִי כׇל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת(בראשית יא, א).
פתיחתא רביעית · האחרונים אינם לומדים מן הראשונים: אנוש, המבול והפלגה
לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם(ישעיה מד, יח)
בכתב היד ״יהודה בר׳ פתח״ בלי ״רבי״ לפניו, כבתיאודור–אלבק (״ר׳ יהודה בר׳ פתח… יהודה בר׳ אמר״).
״ברבי אמר״ — בכתב היד ״בר אמי״, כנראה שיבוש של ״בר׳ אמ׳״; תוקן כתיאודור–אלבק. המדרש קורא ״כי טח עיניהם מראות״ (במסורה: כי טח מראות עיניהם). ״שנתיים אחר המבול״ — כאן אין ״הדא הוא דכתיב״.
יהודה ברבי פתח:
לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח עיניהם מֵרְאוֹת מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּותָם(ישעיה מד, יח).
הדא הוא דכתיב:
הַנְּפִילִים הָיוּ בָאָרֶץ(בראשית ו, ד).
רבי יהודה ברבי אמר:
אחראי לא ילפין מן קדמאיאחראי לא ילפין מן קדמאי — האחרונים אינם לומדים מן הראשונים? אתמהאאתמהא — בתמיהה! (וכי ייתכן?)!
דור המבול — מדור אנוש;
דור הפלגה — מדור המבול:
שְׁנָתַיִים אַחַר הַמַּבּוּל(בראשית יא, י),
וַיְהִי כׇל הָאָרֶץ(בראשית יא, א).
פתיחתא חמישית · קצרה · שלושה דורות שלא נרפאו: אנוש, המבול והפלגה
רִפִּאנוּ אֶת־בָּבֶל וְלֹא נִרְפָּתָה עִזְבוּהָ וְנֵלֵךְ אִישׁ לְאַרְצוֹ כִּי־נָגַע אֶל־הַשָּׁמַיִם מִשְׁפָּטָהּ וְנִשָּׂא עַד־שְׁחָקִים(ירמיה נא, ט)
״וגו׳״ — בכתב היד ״ו׳״. בכתב היד הפתיחתא אינה חוזרת לפסוק הפרשה; בתיאודור–אלבק נחתמת ב״ויהי כל הארץ שפה אחת וגו׳״.
רבי עזריה פתח:
רִפִּאינוּ אֶת בָּבֶל וְלֹא נרפאתה עִזְבוּהָ וְנֵלֵךְ אִישׁ לְאַרְצוֹ(ירמיה נא, ט).
רִפִּאינוּ אֶת בָּבֶל וגו׳ — בדור אנוש;
וְלֹא נרפאתה — בדור המבול;
עִזְבוּהָ וְנֵלֵךְ אִישׁ לְאַרְצוֹ — זה דור הפלגה.
חלק ב
דרשת הפסוקים
דרשת הפסוק · ״ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים״ · דברים על שני אחדים; דור המבול ודור הפלגה; גדול השלום
הדרשה הראשונה (״רבי אליעזר ורבי יוחנן״) ו״אלא דור המבול… לא נשתייר מהם פליטה״ — מכתב יד וטיקן 60 (חסרות בכתב יד וטיקן 30).
״רבי אליעזר… רבי אלעזר״ — בכתב היד ״ר׳ אליע׳… ר׳ אלע׳״; בתיאודור–אלבק ״ר׳ לעזר״. ״בראשו״ — לפניו ״בתוכו״, שמאגרים מחקו. ״בואו״ — הוספת הסופר. ״שטופין״ — בגליון, תחת ״שפוטין״ שנמחק.
״שפה״ (אבל אילו… ״ויהי כל הארץ שפה אחת״) ו״ואחד מן המערב״ (בדבר האחר האחרון) חסרים בכתב היד, והושלמו מתיאודור–אלבק ומן הפתיחתא הראשונה. ״יי אלהינו״ — בכתב היד ״יי אלינו״ (כתיבה מקוצרת של השם), ונפתח כבפסוק. ״רבי אומר״ — בכתב היד ״ר׳ או׳״.
רבי אליעזר ורבי יוחנן:
רבי אלעזר אמר:
וּדְבָרִים אֲחָדִים(בראשית יא, א) — ודברים אחודים:
מעשה דור המבול נתפרש, מעשה דור הפלגה לא נתפרש.
וַיְהִי כׇל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים — על שני אחדים:
על יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד(דברים ו, ד), על אברהם — אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם(יחזקאל לג, כד).
אמרו: אברהם זה פרדה עקרה, הוא אינו מוליד — אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם.
על יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד:
לא הכל הימנו לבור לו את העליונין, וליתן לנו את התחתונין?
אלא בוא ונעשה לנו מגדל, וניתן עבודה זרה בראשו,
ונתן חרב בידה, ונראת כאילו עושה עימו מלחמה.
דבר אחר:
וּדְבָרִים אֲחָדִים — ודברים אחודים:
מה שביד זה ביד זה, ומה שביד זה ביד זה.
רבנין אמרין:
שָׂפָה אֶחָת —
לאחד שהיה לו מרתף אחד שליין.
פתח חבית ראשונה — ומצאה שלחומץ;
שנייה — ומצאה שלחומץ;
שלישית — ומצאה שלחמץ.
אמר: הא משפי דכולה בישאהא משפי דכולה בישא — הרי ברור שכולה (כל המרתף) רעה.
אמר רבי אלעזר:
דור הפלגה ודור המבול למה הן דומין?
לשני בני אדם קשים:
אחד אומר למלך: או אני או את בפלטיןפלטין — ארמון;
ואחד אומר: לא אני ולא את בפלטין.
אי זה משניהן קשה? זה שאמר: או אני או את בפלטין.
דור המבול אמרו: מַה שַּׁדַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ(איוב כא, טו);
דור הפלגה אמרו: לא הכל הימנו לבור לו את העליונין, וליתן לנו את התחתונין?
אלא בואו ונעשה מגדל, וניתן עבודה זרה בראשה,
וניתן בידה חרב, ותהא נראת כאילו עושה עמו מלחמה.
הם — לא נשתיירה מהן פליטה; ואילו — נשתיירה מהן פליטה.
אלא דור המבול, על ידי שהיו שטופין בגזל —
גְּבֻולוֹת יַשִּׂיגוּ עֵדֶר גָּזְלוּ וַיִּרְעוּ(איוב כד, ב) —
לפיכך לא נשתייר מהם פליטה;
אבל אילו, שהיו אוהבים זה לזה —
וַיְהִי כׇל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת —
לפיכך נשתיירה מהן פליטה.
רבי אומר:
גדול השלום, שאפילו ישראל עובדים עבודה זרה ושלום ביניהם —
אמר המקום: כביכול איני יכול לשלוט בהם, ושלום ביניהן,
שנאמר: חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ(הושע ד, יז).
אבל משנחלקו, מה הוא אומר?
חָלַק לִבָּם עַתָּה יֶאְשָׁמוּ(הושע י, ב).
גדול שלום, ושנואה המחלוקת.
ודברים אחודים — מעשה דור המבול נתפרש, ומעשה דור הפלגה לא נתפרש.
דבר אחר:
וּדְבָרִים אֲחָדִים — שאמרו דברים חדים.
אמרו: אחת לאלף ושש מאות וחמשים ושש שנה הרקיע מתמוטט;
אלא בוא ונעשה לו סמיכות:
אחד מהצפון, ואחד מהדרום, ואחד מן המערב, וזה שוכן סומכו מן המזרח.
הדא הוא דכתיב:
וַיְהִי כׇל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת.
דרשת הפסוק · ״ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה… וישבו שם״ · הסיעו עצמם מקדמונו של עולם; בכל מקום של ישיבה השטן מקטרג
״קופץ״ — הוספת הסופר.
״נסעו מן מדנח מדחניה למיתי למדנחה״ — כך בכתב היד; בתיאודור–אלבק ״נסעו ממדנחה למדנחה למיתי למדינחה״. ״באלהו״ — שם ״באלהותו״; ״מקטרג״ (אצל רבי לוי) — שם ״מקרטע״.
וַיְהִי בְּנׇסְעָם מִקֶּדֶם(בראשית יא, ב) —
נסעו מן מדנח מדחניה למיתי למדנחה.נסעו מן מדנח… — נסעו מן המזרח של המזרח לבוא אל המזרח.
נסעו מן המזרח של המזרח לבוא אל המזרח.
אמר רבי אלעזר ברבי שמעון:
היסיעו עצמן מן קדמון שלעולם;
אמרו: איפשינו לא בו ולא באלהואיפשינו לא בו ולא באלהו — אין רצוננו לא בו ולא באלוהותו.
וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה —
רבי יהודה ורבי נחמיה:
רבי יהודה אומר:
נתכנסו כל אומות העולם לידע אי זו בקעה מחזקת אותן, ובסוף מצאו.
אמר רבי נחמיה:
וַיִּמְצְאוּ —
אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן(משלי ג, לד).
וַיֵּשְׁבוּ שָׁם —
אמר רבי יצחק: בכל מקום שאתה מוצא ישיבה — הסטןהסטן — השטן קופץ.
אמר רבי חלבו:
בכל מקום שאת מוצא נחת רוח — הסטן מקטרג.
אמר רבי לוי:
בכל מקום שאתה מוצא אכילה ושתייה — ארכיליסטיסארכיליסטיס — ראש השודדים מקטרג.
דרשת הפסוק · ״ויאמרו איש אל רעהו… הבה נבנה לנו עיר ומגדל״ · מצרים וכוש, הלבנה שהצליחה בידם, וגובהו של המגדל
מקבילה: בבלי סנהדרין קט ע״א — ״אמר רבי יוחנן: מגדל, שליש נשרף שליש נבלע שליש קיים״ (שם בשם רבי יוחנן; כאן בשם רבי חייה בר אבא, ״שקע… קטף… קיים״).
״שלישו קטף״ — בתיאודור–אלבק ״שלישו שרף״. ״אין שם אלא עבודה זרה״ — שם בשם ״תנא דבי ר׳ ישמעאל״. ״אתו למישע תרתיין והוא שייע ארבע״ — שם ״אתי למישע חדא ושיע ארבע״.
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ(בראשית יא, ג) — מי אמר למי?
אמר רבי ברכיה:
מצרים אמר לכוש.
הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה —
ונשרפה כתיב: עתידין אילין עמה משתרפה מגו עלמאעתידין אילין עמה משתרפה מגו עלמא — עתידה אומה זו להישרף (לכלות) מן העולם.
וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן —
רבי חונא:
מצלחה בידיהון:מצלחה בידיהון… — הצליחה בידם: באו לבנות אחת — והוא (הלבֵנה) נבנה שתיים; באו לטוח שתיים — והוא טח ארבע.
הצליחה בידם:
איתו למבני חדא — והוא בני תרתין;
באו לבנות אחת — והוא (הלבֵנה) נבנה שתיים;
אתו למישע תרתיין — והוא שייע ארבע.
באו לטוח שתיים — והוא טח ארבע.
וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם(בראשית יא, ד) —
אמר רבי יודן:
מגדל בנו, עיר לא בנו.
אתיבוןאתיבון — השיבו לו, הקשו: וַיֵּרֶד יְיָ לִרְאֹות אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל(בראשית יא, ה)!
אמר לון: הדין דבתריההדין דבתריה — זה שאחריו (הפסוק הבא) —
ויחדלו לבנות המגדל אין כתיב כן, אלא וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹות הָעִיר(בראשית יא, ח).
אמר רבי חייה בר אבא:
המגדל הזה שבנו — שלישו שקע, שלישו קטף, שלישו קיים.
ואין תאמר שהוא קטן —
רבי הונא בשם רבי אידי:
כל מי שהוא עולה לראשו רואה דקלים שלפניו כאילין חגבייאכאילין חגבייא — כאותם החגבים.
וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם — אין שם אלא עבודה זרה.
פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כׇל הָאָרֶץ —
אמר רבי שמעון בן חלפתא:
פִּי כְסִיל מְחִיתָּה לוֹ(משלי יח, ז).
דרשת הפסוק · ״וירד יי לראות… אשר בנו בני האדם״, ״הן עם אחד… ועתה״ · בניו של אדם הראשון כפויי טובה, ופתח של תשובה שנפתח להם
״עם״ — הושלם במאגרים, תחת ״שפה״ שמחק הסופר. ״ועתה״ (ראש הדרשה השלישית) — הוספת הסופר. הפסוק ״האשה אשר נתתה עמדי״ נקטע בכתב היד ב״מן״, כדרך המדרש, ולא הושלם.
״כך דור המבול ודור הפלגה״ — בתיאודור–אלבק ״דור המבול מדור הפלגה״. ״איכר הזה״ (ה״א מסופקת) — שם ״הכרם הזה״; ״מעמעם״ — שם ״מגממים״. המדרש קורא ״יי אליך״ (במסורה: אלהיך) ו״יבצר מהן״ (במסורה: לא יבצר מהם).
וַיֵּרֶד יְיָ לִרְאֹות אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל(בראשית יא, ה) —
תני רבי שמעון בן יוחיי:
זו אחת מעשר ירידות האמורות בתורה.
אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם —
אמר רבי ברכיה:
ומה נאמר? בני חמרייה ובני גמליאבני חמרייה ובני גמליא — בני חמורים ובני גמלים?
אלא בניו דאדם קדמיאבניו דאדם קדמיא — בניו של אדם הראשון:
מה אדם הראשון, אחר כל הטובה אשר עשיתי עמו, אמר:
הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִיא נָתְנָה לִּי מִן(בראשית ג, יב),
כך דור המבול ודור הפלגה:
שְׁנָתַיִים אַחַר הַמַּבּוּל(בראשית יא, י) —
וַיְהִי כׇל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת(בראשית יא, א).
וַיֹּאמֶר יְיָ הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת(בראשית יא, ו) —
רבי יהודה ורבי נחמיה:
רבי יהודה אומר:
הואיל ועם אחד ושפה אחת לכולם — אם עושים הם תשובה, אני מקבלן.
רבי נחמיה אמר:
מי גרם להם שימרדו? לא על ידי שהן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת?
וְעַתָּה —
אמר רבי אבא בר כהנא:
מלמד שפתח להם הקדוש ברוך הוא פתח שלתשובה.
וְעַתָּה — אין ועתה אלא תשובה,
היך מה דאת אמרהיך מה דאת אמר — כמו שאתה אומר, כמו שנאמר: וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְיָ אליך שֹׁואֵל מֵעִמָּךְ(דברים י, יב).
והן אומרים: לאו.
אמר הקדוש ברוך הוא: יִבָּצֵר מהן כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת.
איכר הזה, כל זמן שאינו עושה פרות — מה בעליו עושה לו? מעמעם אתומעמעם אתו — מגמם, קוצץ אותו.
דרשת הפסוק · ״הבה נרדה ונבלה שם שפתם״, ״ויפץ יי אתם״ · משפתם נעשו נבלה, והפיזור: שלושים משפחות שאבדו ושבו מאברהם
״אייתי״ — בכתב היד ״אייטי״ (תוקן במאגרים). אחרי ״אעשם״ כתוב ״כלה״, ומאגרים מחקו.
מקבילה: בבלי מגילה ט ע״א — ברשימת הדברים ששינו לתלמי המלך: ״הבה ארדה ואבלה שם שפתם״; כאן המדרש מצטט את לשון התורה, ובתיאודור–אלבק את הלשון ששינו.
״הדא הוא״ לפני ״משפתם אעשם נבלה״ — בכתב היד בקיצור; אין כאן פסוק, ולכן לא נוסף ״דכתיב״. בתיאודור–אלבק ״ששינו לתלמי המלך הבה ארדה ואבלה שם שפתם״, והדרשה ״משפתם אעשם נבלה״ בשם ״ר׳ אבה״.
״רבנין אמרין: היציף עליהם את הים״ — בתיאודור–אלבק ״רבנין אמ׳ ויצף, עלה הים והציף״. ״תרתין חורניתה״ — שם ״תרתין אוחרנייתא״.
הָבָה נֵרְדָה(בראשית יא, ז) — זה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך.
הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם —
משפתם אעשם נבלה — דברי רבי אבא בר כהנא.
הוה חד מנון אמר לחבריה: אייתי לי מיי — והוא מיתי ליה עפר;הוה חד מנון… — היה אחד מהם אומר לחברו: הבא לי מים — והוא מביא לו עפר; והיה מכה אותו ופוצע את מוחו.
היה אחד מהם אומר לחברו: הבא לי מים — והוא מביא לו עפר;
והוה מחי ליה ופצע מוחיה.
והיה מכה אותו ופוצע את מוחו.
אייתי לי כולב — והוא מייתי מגרפן;אייתי לי כולב… — הבא לי מעדר (כולב) — והוא מביא מגרפה; והיה מכה אותו ופוצע את מוחו.
הבא לי מעדר (כולב) — והוא מביא מגרפה;
והוה מחי ליה ופצע מוחיה.
והיה מכה אותו ופוצע את מוחו.
הדא הוא: משפתם אעשם נבלה.
וַיָּפֶץ יְיָ אֹתָם(בראשית יא, ח) —
רבי יודן ורבי נחמיה:
רבי יודן אמר:
הלכו להם בני צור לצידון, ובני צידון לצור, ומצרים תופסת את ארצו.
אמר רבי נחמיה:
נתכנסו כל הארצות בראשי תוריןבראשי תורין — בראשי ההרים, ותהיה כל אחת ואחת בולעת אנשי מקומה.
רבנין אמרין:
היציף עליהם את הים, ואיבד מהם שלשים משפחות.
רבי פנחס בשם רבי לוי:
אין לך כל צרה הבאה על אדם שאין לאחרים בה ריוח.
אותן שלשים משפחות מאיכן עמדו? מאברהם:
שש עשרה מבני קטורה, ושתים עשרה מן ישמעאל,
ואילין אינון תרתין חורניתהואילין אינון תרתין חורניתה — ואלו הן השתיים האחרות:
וַיֹּאמֶר יְיָ לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ(בראשית כה, כג).
דרשת הפסוק · ״על כן קרא שמה בבל כי שם בלל יי״ · תלמידו של רבי יוחנן מבורסיף: לא בורסיף אלא בולסיף
״דרבי״ — בכתב היד ״ר׳״, והדל״ת הושלמה במאגרים.
מקבילה: בבלי סנהדרין קט ע״א — ״אמר רב יוסף: בבל ובורסיף סימן רע לתורה. מאי בורסיף? אמר רבי אסי: בור שאפי״ (שם דרשה אחרת של השם; כאן ״בולסיף״ — בלל יי שפת).
עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל יְיָ(בראשית יא, ט) —
חד מן תלמידוהי דרבי יוחנן הוה יתיב קדמוי;חד מן תלמידוהי… — אחד מתלמידיו של רבי יוחנן היה יושב לפניו; היה מסביר לו, ולא הבין. אמר: למה אין אתה מבין? אמר לו: שאני גולה ממקומי. אמר לו: מאיזה מקום אתה? אמר לו: מבורסיף. אמר לו: לא תאמר כן, אלא מ׳בולסיף׳ (בלל יי שפת) —
אחד מתלמידיו של רבי יוחנן היה יושב לפניו;
הוה מסבר ליה, ולא סבר.
היה מסביר לו, ולא הבין.
אמר: למה לית את סבר?
אמר: למה אין אתה מבין?
אמר ליה: דאנא גלי מן אתרי.
אמר לו: שאני גולה ממקומי.
אמר ליה: מן היידין את?
אמר לו: מאיזה מקום אתה?
אמר ליה: מן בורסיף.
אמר לו: מבורסיף.
אמר ליה: לא תאמר כן, אלא מן בולסיף —
אמר לו: לא תאמר כן, אלא מ׳בולסיף׳ (בלל יי שפת) —
כִּי שָׁם בָּלַל יְיָ שְׂפַת כׇּל הָאָרֶץ.
דרשת הפסוק · ״אלה תולדת תרח תרח הוליד את אברם״ · מי שנכפל שמו, וחלקו של תרח לעולם הבא
״רבי אבא בר כהנא״ — בתיאודור–אלבק ״ר׳ אבא״; ״רבי יודן משם רבי אבא בר כהנא״ — שם אינו; ״עשה תשובה״ — שם ״עושה תשובה בימיו״.
אֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם(בראשית יא, כז) —
אמר רבי אבא בר כהנא:
כל מי שנכפל שמו — יש לו לעולם הזה, ויש לו חלק לעולם הבא.
אתיבוןאתיבון — השיבו לו, הקשו: אֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח —
יש לו חלק לעולם הזה ויש לו חלק לעולם הבא? אתמהאאתמהא — בתמיהה! (וכי ייתכן?)!
אמר ליה: אוף דא לא תבראאוף דא לא תברא — אף זו אינה קושיה (אינה שוברת את הכלל),
דאמר רבי יודן משםמשם — בשם רבי אבא בר כהנא:
וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם(בראשית טו, טו) — בישרו שיש לו לאביו חלק לעולם הבא;
תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה — בישרו שישמעאל עשה תשובה.
דרשת הפסוק · ״וימת הרן על פני תרח אביו״ · אברהם שובר את הפסילים, נמסר לנמרוד, והרן מת בכבשן
״מוכר תחתיו״ ו״אמר ליה: נסגוד לעננא דטעון מייא״ — הוספות הסופר. ״דרבה״ — הסופר תיקן מ״דכבה״. ״מילין״ — השלמת מאגרים תחת אותיות מטושטשות ומחוקות. אחרי ״דמטייפן״ כתוב ״לנכ״, ומאגרים מחקו.
״אמר ליה״ (לאברהם, כשבא אביו) — בכתב היד ״אמר לה״. ״מהיימנך״ — כך בכתב היד; בתיאודור–אלבק ״מה נכפור לך״. ״מקלתה״ — שם ״בוקלסה״; ״דטבל רוחא״ — שם ״דסביל רוחא״; ״הרי אני משלים לתוכו״ — שם ״הריני משליכך בו״.
״רבי חייה בריה דרבי אבא״ — בתיאודור–אלבק ״ר׳ חייא״. ״בר חמשין בר שתין… דהוא בר שתין״ — שם ״בר חמשין… דאת בר חמשין״.
וַיָּמׇת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו(בראשית יא, כח) —
רבי חייה בריה דרבי אבא דרש:
תרח עובד פסילים הוה.תרח עובד פסילים… — תרח עובד פסילים היה. פעם אחת יצא למקום אחר; הושיב את אברהם מוכר תחתיו. היה בא אדם, מבקש לקנות מהם; והיה אומר לו: בן כמה שנים אתה? והיה אומר לו: בן חמישים, בן שישים. והיה אומר לו: אוי לו לאותו האיש שהוא בן שישים, ומבקש להשתחוות לבן יומו! והיה מתבייש, והולך לו.
תרח עובד פסילים היה.
חד זמן נפק לאתר; הושיב אברהם מוכר תחתיו.
פעם אחת יצא למקום אחר; הושיב את אברהם מוכר תחתיו.
הוה אתי ברנש, בעי דיזבון מנהון;
היה בא אדם, מבקש לקנות מהם;
והוה אמר ליה: בר כמה שנין את?
והיה אומר לו: בן כמה שנים אתה?
והוה אמר ליה: בר חמשין, בר שתין.
והיה אומר לו: בן חמישים, בן שישים.
והוה אמר ליה: וויי ליה לההוא גברא דהוא בר שתין, ובעי לסגוד לבר יומיה!
והיה אומר לו: אוי לו לאותו האיש שהוא בן שישים, ומבקש להשתחוות לבן יומו!
והוה מתבייש, והולך לו.
והיה מתבייש, והולך לו.
חד זימנא אתת חדא איתא, טעינה לה חד פינך דסולת.חד זימנא אתת… — פעם אחת באה אשה אחת, נושאת קערה אחת של סולת. אמרה: הא לך, הקרב לפניהם. קם נטל מקל ושיברם, ונתן את אותו המקל בידו של הגדול שבהם. כיון שבא אביו, אמר לו: מי עשה להם כך? אמר לו: האאמין לך? (וכי אכחד ממך?) — באה אשה אחת, נושאת קערה אחת של סולת, ואמרה לי: הא לך, הקרב לפניהם. עמדתי להקריב לפניהם — זה היה אומר: אני אוכל ראשון; וזה היה אומר: אני אוכל ראשון. קם זה הגדול שביניהם, ונטל את המקל ושיברם. אמר לו: למה אתה מהתל בי? וכי יודעים הם? אמר לו: ולא ישמעו אזניך מה שפיך אומר?
פעם אחת באה אשה אחת, נושאת קערה אחת של סולת.
אמרה: הא לך, קרב קומיהון.
אמרה: הא לך, הקרב לפניהם.
קם נסב מקלתה ותברון, ויהב ההוא מקלתה בידה דרבה מנהון.
קם נטל מקל ושיברם, ונתן את אותו המקל בידו של הגדול שבהם.
כיון דאתא אבוה, אמר ליה: מן עבד לון הכדין?
כיון שבא אביו, אמר לו: מי עשה להם כך?
אמר ליה: מהיימנך —
אמר לו: האאמין לך? (וכי אכחד ממך?) —
אתת חד איתא, טעינה חד פינך דסלת, ואמרת לי: הא לך, קרב קדמיהון.
באה אשה אחת, נושאת קערה אחת של סולת, ואמרה לי: הא לך, הקרב לפניהם.
קמית למקרב קדמיהון —
עמדתי להקריב לפניהם —
דן הוה אמר: אנא אכול קדמיי; ודן הוה אמר: אנא אכול קדמיי.
זה היה אומר: אני אוכל ראשון; וזה היה אומר: אני אוכל ראשון.
קם הדין רבה דביניהון, ונסב מקלתא ותברון.
קם זה הגדול שביניהם, ונטל את המקל ושיברם.
אמר ליה: למה את מפלה בי? וידעין אינון?
אמר לו: למה אתה מהתל בי? וכי יודעים הם?
אמר ליה: ולא ישמעו אזניך מה שפיך אומר?
אמר לו: ולא ישמעו אזניך מה שפיך אומר?
נסתיה, ומסריה לנמרוד.נסתיה, ומסריה לנמרוד… — נטלו, ומסרו לנמרוד. אמר לו: נשתחווה לאש. אמר לו: נשתחווה למים, שמכבים את האש. אמר לו: נשתחווה למים. אמר לו: נשתחווה לענן, שנושא את המים. אמר לו: נשתחווה לענן. אמר לו: נשתחווה לרוח, שמפזרת את הענן. אמר לו: נשתחווה לרוח. אמר לו: נשתחווה לבן אדם, שסובל (נושא) את הרוח. אמר לו: דברים (בעלמא) אתה מדבר!
נטלו, ומסרו לנמרוד.
אמר ליה: נסגוד לנורא.
אמר לו: נשתחווה לאש.
אמר ליה: נסגוד למייא דמטייפן לנורא.
אמר לו: נשתחווה למים, שמכבים את האש.
אמר ליה: ונסגוד למייא.
אמר לו: נשתחווה למים.
אמר ליה: נסגוד לעננא דטעון מייא.
אמר לו: נשתחווה לענן, שנושא את המים.
אמר ליה: ונסגוד לעננא.
אמר לו: נשתחווה לענן.
אמר ליה: ונסגוד לרוחא דמבדר עננא.
אמר לו: נשתחווה לרוח, שמפזרת את הענן.
אמר ליה: ונסגוד לרוחא.
אמר לו: נשתחווה לרוח.
אמר ליה: נסגוד לבר נשה דטבל רוחא.
אמר לו: נשתחווה לבן אדם, שסובל (נושא) את הרוח.
אמר ליה: את מילין משתעי!
אמר לו: דברים (בעלמא) אתה מדבר!
אני איני משתחווה אלא לאור;
הרי אני משלים לתוכו, ויבוא אלוה שאתה משתחוה לו ויציל אותך ממנו.
הוה תמן הרן, קאים פליג.הוה תמן הרן,… — היה שם הרן, עומד חלוק (מסופק). אמר: מה נפשך? אני עם מי שינצח: אם ינצח אברהם — אני עמו; ואם ינצח נמרוד — אני עמו. כיון שירד אבינו אברהם לתוך כבשן האש וניצול, אמרו לו: משל מי אתה? אמר להם: משל אברהם.
היה שם הרן, עומד חלוק (מסופק).
אמר: מה נפשך? אנא בהדי מן דנצח:
אמר: מה נפשך? אני עם מי שינצח:
אין נצח אברהם — אנא בהדיה; ואין נצח נמרוד — אנא בהדיה.
אם ינצח אברהם — אני עמו; ואם ינצח נמרוד — אני עמו.
כיון שירד אבינו אברהם לתוך כבשן האש וניצול,
אמרון ליה: מן דמן את?
אמרו לו: משל מי אתה?
אמר לון: מן דאברהם.
אמר להם: משל אברהם.
נטלוהו והשליכוהו לאש, ונחמרו בני מעיו, ויצא ומת על פני אביו.
הדא היא דכתיב:
וַיָּמׇת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו.
דרשת הפסוק · ״ויקח אברם ונחור להם נשים״, ״ותהי שרי עקרה אין לה ולד״ · שנות אברם נחור והרן, וכל מקום שנאמר ״אין לה״ — הוה לה
לפני ״גדול שתי שנים״ חסר בכתב היד (סימן השמטה במאגרים), וגם בתיאודור–אלבק ״גדול ב׳ שנים״ בלי נושא. ההשלמה ״נמצא אברם… מהרן״ מן המקבילה בבבלי סנהדרין סט ע״ב: ״ואברהם גדול מנחור שנה, ונחור גדול מהרן שנה, נמצא אברהם גדול שתי שנים מהרן״.
הדרשה חותמת בנחמה (״ובא לציון גואל״), אך היא חלק מדרשת הפסוק ואינה יחידת חתימה בפני עצמה. המדרש קורא ״ויי פקד״ (במסורה: ויהוה פקד).
וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים(בראשית יא, כט) —
אברם היה גדול מן נחור שנה, ונחור היה גדול מהרן שנה;
נמצא אברם גדול שתי שנים מהרן —
שנה לעיבורה דמלכהלעיבורה דמלכה — להריונה של מלכה, ושנה לעיבורה שליסכה.
הרן מוליד לשש, ואברם אינו מוליד? אתמהאאתמהא — בתמיהה! (וכי ייתכן?)!
וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד(בראשית יא, ל) —
אמר רבי לוי:
כל מקום שנאמר אין לה — הוה לההוה לה — היו לה (בנים).
וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד — הוה לה:
וַיְיָ פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר(בראשית כא, א).
וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים(שמואל א א, ב) — הוה לה:
וַתַּהַר וַתֵּלֶד שְׁלֹשָׁה בָנִים וּשְׁתֵּי בָנוֹת(שמואל א ב, כא).
צִיּוֹן הִיא דֹּורֵשׁ אֵין לָהּ(ירמיה ל, יז) — הוה לה:
וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל(ישעיה נט, כ).
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כ״י וטיקן 30 (יד שנייה), השלמות מכ״י וטיקן 60 (בפסקה ו); השלמות ותיקונים לפי מהדורת תיאודור–אלבק, מסומנים בטקסט |
על פי כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה), עם השלמה מכתב יד וטיקן 60. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | אל | — (הוספה) |
| א | סומכו | — (הוספה) |
| ב | דכתיב | — (הוספה) |
| ב | שפה | שפת |
| ג | עליו | — (הוספה) |
| ד | דכתיב | — (הוספה) |
| ד | ברבי אמר | בר אמי |
| ו | שפה | — (הוספה) |
| ו | ואחד מן המערב | — (הוספה) |
| ו | דכתיב | — (הוספה) |
| ט | עם | — (הוספה) |
| י | אייתי | אייטי |
| יא | דרבי | רבי |
| יג | ליה | לה |
| יג | מילין | — (הוספה) |
| יג | דכתיב | — (הוספה) |
| יד | נמצא אברם | — (הוספה) |
| יד | מהרן | — (הוספה) |