פרשת ויצא
מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות
מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז
תוכן העניינים ↓סדר טז · בראשית כח, י
סדר יז · בראשית כט, לא
סדר יח · בראשית ל, כב
אגדת בראשית
פרק מו
וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה(בראשית כח, י)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
פרשת תורה · על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 2340 §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · עשו שהוסיף רשע על רשעתו, ויעקב שלא יצא לדרך בלא רשות אביו
דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם(משלי יב, טו)
כותרת כתב היד ״פרשת תורה״: זו פרשת התורה של הסדר ״ויצא יעקב מבאר שבע״ (בראשית כח, י), ופרקים מז–מח הם פרשת הנביאים ופרשת הכתובים שלו.
״קום לך פדנה ארם וגו׳״ — לפני ״וגו׳״ בכתב היד ״ד״ בספק, שנמחקה במאגרים. ״[וישמע] יעקב אל אביו ואל אמו״ — בכתב היד ״וישלח״, מסומן במאגרים כקריאה תמוהה; תוקן כפסוק (בראשית כח, ז) וכבובר. ״להורגך״ — בפסוק (בראשית כז, מב) ״להרגך״.
בבובר: ״הוסיף צרה על צרה. דרך אויל ישר בעיניו ושומע לעצה חכם — זה יעקב, שנאמר ויוגד לרבקה את דברי עשו בנה… ועד מתי הוא מתנחם? כשיהרוג אותך… אמרה לו: כבר שמעת לי ונטלת את הברכות, אף עכשיו שמע לי שתחיה. אמר לה יעקב: וכך היא הדרך שאצא חוץ מדעת אבא? ויאמר לי אף הוא, ואעשה מיד״; ובסוף ״ויצא יעקב ויפגע במקום — לכך נאמר ושומע לעצה חכם״. אין שם ״הוסיף רשע על רשעתו״, ״ותהיין מורת רוח״ ו״קצתי בחיי״.
מקבילות: תנחומא בובר, ויצא א — ״ויצא יעקב. זה שאמר הכתוב דרך אויל ישר בעיניו — זה עשו הרשע, דכתיב למעלה וירא עשו כי רעות בנות כנען וגו׳ וילך עשו אל ישמעאל וגו׳, הוסיף צרה על צרה; ושומע לעצה חכם — זה יעקב… אמר לה: וכך הוא הדרך שאצא חוץ מדעתו של אבא?… וכיון ששמע אמר לו: תן לי אכסיטורין. אמר לו: ואל שדי יברך אותך״ — כנוסח בובר כאן. בראשית רבה סז, יד — ״דרך אויל ישר בעיניו — זה שמשון… ושומע לעצה חכם — זה יעקב, שנאמר וישמע יעקב אל אביו ואל אמו״.
וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע(בראשית כח, י).
זה שאמר הכתוב:
דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו וְשֹׁומֵעַ לְעֵצָה חָכָם(משלי יב, טו).
דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו — זה עשו,
שכתוב בו: וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן וגו׳(בראשית כח, ח),
וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת וגו׳(בראשית כח, ט).
מהו עַל נָשָׁיו?
הוסיף רשע על רשעתו,
הוסיף צרה לאביו על צרתו,
שנאמר: וַתִּהְיֶיןָ מֹורַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה(בראשית כו, לה).
באותה שעה אמרה רבקה ליצחק:
קַצְתִּי בְחַיַּי וגו׳(בראשית כז, מו).
והלכה מיד ואמרה ליעקב:
הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהׇורְגֶךָ(בראשית כז, מב) —
ולא יתנחם לעולם עד שיהרוג אותך,
שנאמר: וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹולִי וגו׳(בראשית כז, מג) —
כמו ששמעת ממני וירשת הברכות;
וְקוּם בְּרַח וגו׳.
אמר לה יעקב:
וכי כך מוסר ודרך העולם, לצאת הבן לדרך בלא רשות אביו?
מיד הלכה רבקה והודיעו ליצחק.
באותה שעה — וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וגו׳(בראשית כח, ה),
קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם וגו׳(בראשית כח, ב).
כיון ששמע יעקב, אמר לו:
אבי, תן לי אכסיטוריןאכסיטורין — מתנת היציאה, ברכת פרידה ליוצא לדרך ואני אלך.
אמר לו:
וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹותְךָ וגו׳(בראשית כח, ג),
וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם וגו׳(בראשית כח, ד).
מיד — וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ(בראשית כח, ז).
הוי: וְשֹׁומֵעַ לְעֵצָה חָכָם.
פתיחתא שנייה · התורה מנחה את יעקב בדרך, שומרת אותו בשכבו ומודיעה לו מה שעתיד להיות
בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשׇׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ(משלי ו, כב)
הפתיחתא פותחת בפסוק ״ויפגע במקום וילן שם״ (בראשית כח, יא), ולא בפסוק הפרק. ״כל אותו הענין וגו׳״ — כך בכתב היד: חלום הסולם כולו (בראשית כח, יב–טו). ״ויקץ יעקב״ — בפסוק (בראשית כח, טז) ״וייקץ״.
בבובר: ״ד״א ויצא יעקב. זש״ה בהתהלכך תנחה אותך — בשעה שאדם יגע בתורה בחייו; בשכבך תשמור עליך — שהיא משמרת אותו מן רימה ותולעה; והקיצות היא תשיחך — כשיעמדו הכל לדין, היא סניגור שלו ומלמדת עליו זכות. ד״א בהתהלכך — זה יעקב, שהיה עוסק בתורה כשיצא מבית אביו; בשכבך תשמור עליך — אימתי? ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא; היה הוא שוכב והיתה היא משמרתו; והקיצות היא תשיחך — אימתי? וייקץ יעקב משנתו״. אין שם ״בדרך ארץ״, ״ודברת בם בשבתך״, ״מה שהיה ומה שעתיד להיות״ ו״רגלי חסידיו ישמור״ בתוך הדרשה.
מקבילות: תנחומא בובר, ויצא ב — ״ד״א ויצא יעקב. זש״ה בהתהלכך תנחה אותך — זה יעקב שהיה עוסק בתורה כשיצא מבית אביו ולא הניחה; בשכבך תשמר עליך — אימתי? ויקח מאבני המקום… והיה שוכב והיא היתה משמרתו״, ואחריו ״ד״א… מרימה ותולעה… סניגורין שלו״ — כנוסח בובר כאן.
וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם(בראשית כח, יא).
זה שאמר הכתוב:
בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹותָךְ(משלי ו, כב) — בדרך ארץ;
בְּשׇׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹור עָלֶיךָ —
אם אתה מקיים מה שכתוב בתורה: וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ וגו׳(דברים ו, ז);
וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ —
מלמד שמודעת לך התורה מה שהיה ומה שעתיד להיות,
שנאמר: וַיַּחֲלֹום וְהִנֵּה סֻולָּם וגו׳(בראשית כח, יב) —
כל אותו הענין וגו׳.
דבר אחר:
בְּהִתְהַלֶּכְךָ וגו׳.
זה שאמר הכתוב:
רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹור(שמואל א ב, ט) —
בזכות התורה שהיה יעקב עוסק בה תמיד, יומם ולילה, שמר הקדוש ברוך הוא רגליו, והצילו מיד עשו הרשע.
הוי: רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹור.
וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ — זה עשו הרשע.
בְּשׇׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹור עָלֶיךָ — בבואו למלון,
שנאמר: וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם.
אִם תִּשְׁכַּב לֹא תִפְחָד(משלי ג, כד) —
היה הוא שוכב, והתורה משמרתו.
הוי: בְּשׇׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹור עָלֶיךָ.
וַיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ(בראשית כח, טז) —
הוי: וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ,
שאמר כל מה שהוא וכל מה שעתיד להיות.
אימתי? כשהקיץ משנתו,
שנאמר: וַיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וגו׳.
פתיחתא שלישית · החשך שעצר את עשו, יעקב שיצא ריקם, ענשו של יצחק, והירדן שנבקע לפני יעקב
רַגְלֵי חֲסִידָו יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ כִּי־לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר־אִישׁ(שמואל א ב, ט)
״וכו׳״ (אחרי ״הנה אנכי עמך״) — הכ״ף מסופקת בכתב היד. ״לבין אומות העולם״ — הבי״ת מסופקת. ״דרך רשעים באפלה״ — בפסוק (משלי ד, יט) ״כאפלה״; ״באפלה״ מחוץ לציטוט. ״ולבני הפלגשים״ — בכתב היד ״הפלגשי׳״. ״ויברך אלהים״ — בכתב היד ״אלים״. ״[שנאמר]״ (לפני ״וחושך מיושר״) — השלמת מאגרים.
״אני הוציאך למחסור״ — הה״א מסומנת במאגרים כקריאה תמוהה; נשאר כבכתב היד (בבובר: ״חשכת מן המסכן הזה — למחסור לך״). ״על שלשה פשעי אדום״ — בכתב היד ״פשעי ישראל אדום״, ו״ישראל״ נמחק במאגרים (עמוס א, יא). ״מהו ושחת רחמיו״ — אחריו בכתב היד ״של״, שנמחק במאגרים, ו״מהו ושחת רחמיו״ שני, שמחקו הסופר. ״[ו]גו׳״ (אחרי ״יי שמרך יי צלך״) — בכתב היד ״גו׳״, והו״ו מסופקת.
בבובר: תחילה ״זה אברהם שרדף אחר המלכים… ורשעים בחשך ידמו — אלו ששה עשר מלכים שהרג בחשך״; ״שיצא לרדוף אחר יעקב בעשר שעות, והכניס הקב״ה את השמש… והיה עשו עומד בחשך ודומם… אמר לו הקב״ה: שמא גבור את?״; ״ואם אתה תמיה על הדבר — הרי בעולם הזה היה כבר, שנאמר לא ראו איש את אחיו״; ״מהו המושל? אמר רב שמואל בר רב יצחק: שהשליטו על כל מה שיש לו״; ״זה דייתקי שהלכה בידו״; ״לזו קטלאות ולזו טבעות״; ״ומה היה לו — נסתלקה הימנו שכינה״; ובסוף מעשה עשו שהקיף את המרחץ שנכנס בו יעקב, ״ויפגע במקום — ואין פגיעה אלא תפילה״, ו״אמר דוד: הנה לא ינום וגו׳״.
מקבילות: תנחומא בובר, ויצא ג — ״ד״א רגלי חסידיו ישמור — זה יעקב שיצא לילך לחרן, שכך אמר לו הקב״ה והנה אנכי עמך… עשו כשיצא לרדוף אחר יעקב בעשר שעות, והכסה הקב״ה את היום ועשה אותו ערב… כיון שיצא יעקב מבית אביו לא יצא אלא במקלו בלבד… זו היא דיתיקי הוליך בידו… התחיל העבד מחלק לזו נזמים ולזו קטליות ולזו טבעות… ונתן מקלו בירדן, ונקרע הירדן לפניו ועבר״ — כנוסח בובר כאן; ויצא ד — ״ויפגע במקום — אין פגיעה אלא תפלה… ועליו אמר דוד הנה לא ינום ולא יישן וגו׳״.
דבר אחר:
רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹור(שמואל א ב, ט) — זה יעקב אבינו,
שכך אמר לו הקדוש ברוך הוא: הִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ(בראשית כח, טו) וכו׳.
וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ — זה עשו הרשע,
שכן כתיב בספר איוב: כׇּל חֹשֶׁךְ טָמוּן לִצְפּוּנָיו(איוב כ, כו).
כשיצא לרדוף אחר יעקב כעשר שעות — והעריב הקדוש ברוך הוא השמש, ובא חשך ונעשה לילה,
שנאמר: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ(בראשית כח, יא).
ועשו עומד, ואינו יודע אנה הוא הולך,
שנאמר: כׇּל חֹשֶׁךְ טָמוּן לִצְפּוּנָיו וגו׳.
אף אתה דע וראה: כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ.
ואף לימות המשיח כך עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות בין ישראל לבין אומות העולם,
שנאמר: וְאֹורַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹוגַהּ וגו׳(משלי ד, יח),
ואומר: כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וגו׳(ישעיה ס, ב),
עָלַיִךְ יֵרָאֶה.
כשם שהיה במצרים: וּלְכׇל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹותָם(שמות י, כג) —
מכלל שכך יהיה לישראל בעת קבוץ גליות;
אבל לרשעים: דֶּרֶךְ רְשָׁעִים(משלי ד, יט) באפלה וגו׳ —
ואף בין ישראל למצרים.
וכשיצא יעקב מבית אביו, לא הוציא בידו אלא מקלו,
שנאמר: כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וגו׳(בראשית לב, יא).
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
כך עשה לך אביך: כשגרש ושלח לכל אחד מפניך, ונתן לו כל מה שהיה לו,
שנאמר: וְלִבְנֵי הַפִּלַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם וגו׳(בראשית כה, ו),
ואומר: וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק(בראשית כה, ה).
ועוד: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּושֵׁל בְּכׇל אֲשֶׁר לוֹ(בראשית כד, ב) —
מלמד שהשליטו על מה שהיה לו.
ואמר לו אברהם:
אתה מוצא כל אשר לי, וקח לבני אשה ממשפחתי ומבית אבי.
מיד — וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹונָיו וַיֵּלֶךְ וְכׇל טוּב אֲדֹונָיו בְּיָדוֹ(בראשית כד, י) —
מלמד שעשה לו דיאתיקידיאתיקי — צוואה, שטר מתנה להוליך בידו,
כדי שיהא מראה לקרובי אשה,
כדי שינתן לאשה ליצחק בלא שום עכוב, כשיראו כל זאת המתנה.
ולא עוד, אלא היה מחלק העבד קטלאותקטלאות — ענקים, שרשראות לצוואר וטבעות של כסף וזהב לזה ולזה.
והיינו דאמרוהיינו דאמר — וזהו שאמר שלמה:
יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד(משלי יא, כד) —
מלמד שברכו הקדוש ברוך הוא ליצחק אחרי כן,
שנאמר: וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וגו׳(בראשית כה, יא),
וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים —
כמו שעשה לאברהם,
שנאמר: וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים(בראשית כד, א).
אמר לו ליצחק:
עתה ראה כמה טובות עשה לך אברהם אביך, ואתה לא עשית כן ליעקב בנך, אלא הוציאתו ריקם מבין ביתיך!
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
אתה משכת ידיך מן המסכן הזה, ולא נתת לו כלום —
חייך, אני הוציאך למחסור,
שנאמר: וְחֹושֵׂךְ מִיֹּושֶׁר אַךְ לְמַחְסוֹר.
ולא עוד, אלא אף קצף עליו ונסתלק ממנו,
ולא מצינו אחרי כן לעולם שנדבר עמו, אלא בשעה שמת בלבד.
ועשו הרשע יצא אחר יעקב כדי להורגו, ורדף אחריו.
ומנין?
שכך אמר הקדוש ברוך הוא על פי הנביא: עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם וגו׳(עמוס א, יא),
וְשִׁחֵת רַחֲמָיו.
מהו וְשִׁחֵת רַחֲמָיו?
שלא רצה עשו הרשע לקיים אחות אחים,
שנאמר: וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ(ויקרא כה, לו).
ידע יעקב כי היה רודף עשו הרשע אחריו;
מיד נשא עיניו לשמים, והכה במקלו מי הירדן, ויחצו המים —
הכה המים הנה והנה, ועבר אותו,
שנאמר: כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה —
מלמד שנבקע, והצילו הקדוש ברוך הוא.
הוי: וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא.
הדא הוא דכתיב:
הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא ישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל(תהלים קכא, ד),
וכתיב: יְיָ שֹׁמְרֶךָ יְיָ צִלְּךָ(תהלים קכא, ה) וגו׳,
ואומר: יְיָ יִשְׁמׇור צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ וגו׳(תהלים קכא, ח).
פרשת תורה · על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 2340. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | וישמע | וישלח |
| ג | שנאמר | — (הוספה) |
| ג | ו | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| אגדת בראשית | כ״י אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 2340; השוואה: מהדורת בובר, קרקא תרס״ג |
אגדת בראשית
פרק מז
וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר(הושע יב, יג)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
פרשת נביאים · על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 2340 §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · הסתכל בחדרי לבך ושתוק ביסורין; מי שעומד כנגד השעה נופל, ומי שנותן לה מקום היא נופלת בידו
לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דלתיך דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ חֲבִי כִמְעַט־רֶגַע עַד־יעבור־יַעֲבׇר־זָעַם(ישעיה כו, כ)
כותרת כתב היד ״פרשת נביאים״: זו פרשת הנביאים של הסדר ״ויצא יעקב מבאר שבע״ (בראשית כח, י; פרק מו).
״[ויברח] יעקב שדה ארם״ — בכתב היד ״ויבא״; תוקן כפסוק (הושע יב, יג), כפי שכתב היד עצמו מביא אותו שלוש פעמים בהמשך, וכבובר. ״יסורין״ — בכתב היד ״יסורי׳״. ״[אל] תפתח פיך״ — בכתב היד ״את״, מסומן במאגרים כקריאה תמוהה; תוקן כבובר (״אל תפתח את פיך״). ״חדריך״ (״ואין חדריך האמור כאן״) — בכתב היד בין סימני ציטוט.
״את נחלת אבותי״ — בכתב היד ״נחלתי״, והיו״ד נמחקה במאגרים. ״לפיכך סקל נבות״ — ״סקל נבות״ = מלכים א כא, יד. ״[ברך] נבות אלהים [ומלך]״ — בכתב היד ״בכך״ ו״ולך״, מסומנים במאגרים כקריאות תמוהות; תוקנו כפסוק (מלכים א כא, יג) וכבובר; ״אלהים״ — בכתב היד ״אלי׳ם״. ״ויעידוהו״ — בפסוק ״ויעדהו אנשי הבליעל את נבות נגד העם לאמר״.
״וברח מפני נמרוד״ — בין ״וברח״ ל״מפני נמרוד״ בכתב היד ״מפני השעה״, שמחקו הסופר. ״לפיכך״ (בנבות) — בכתב היד ״לפי׳״. ״וילך אברהם״ — בפסוק (בראשית יב, ד) ״אברם״; ״אברהם״ מחוץ לציטוט. ״ויכם״ — אחריו בכתב היד ״ו..״, שנמחק במאגרים. ״[ו]גו׳״ (פעמיים) — בכתב היד ״גו׳״. ״ויצא מלך אדום לקראתו״ — בפסוק (בראשית יד, יז) ״מלך סדם״; ״אדום״ כבכתב היד, מחוץ לציטוט.
״ואחר חזרה השעה״ (ביצחק) — אחריו בכתב היד ״וגו׳״, שנמחק במאגרים. ״ויאמרו ראה ראינו״ — בפסוק (בראשית כו, כח) ״ראו״; ״ראה״ מחוץ לציטוט. ״ולא שלח כתב לאביו״ — בכתב היד ״כת׳״. ״ונפלה בידו״ (ביעקב) — ״נפ״ מסופקות. ״בא בחדריך״ (בסוף) — בכתב היד בסימני חיבור, ״בא+ ב-חדריך״.
בבובר: ״וראה שלא לפי עונותיך הבאתי עליך יסורין״ (כאן ״כי לפי עונותיך״); אין שם ״סתום פיך ומחשבותיך… או שפתיך, דכתיב לכן המשכיל״; ״בשעה שאתה רואה שעה חצופה — אל תעמוד כנגדה, אלא תן לה מקום… בשעה שראיתי שעה חצופה בעונותיכם נתתי לה מקום״ (כאן ״עמדתי על עצמי״); ״נבות עמד כנגד השעה, ומה נעשה לו? ויעידוהו וגו׳ לאמור ברך נבות אלהים ומלך…״; אברהם ״וחזרה השעה ונפלה בידו, שנאמר ואבימלך הלך אליו מגרר״ (בלי ״ויחלק עליהם לילה״ ובלי יצחק); ״יוסף נתן מקום לשעה, בשעה שהיו מוכרין אותו לישמעאלים, ולא היה יכול לומר אחיכם אני״; ואין שם משה.
מקבילות: תנחומא בובר, ויצא ה — ״בשעה שאתה רואה השעה חצופה לא תעמוד כנגדה אלא תן לה מקום… נבות עמד כנגד השעה… אברהם נתן מקום לשעה וברח מפני נמרוד מלך כשדים, וחזרה השעה ונפלה בידו והרג ששה עשר מלכים, שנאמר ויחלק עליהם לילה; ויצחק נתן מקום לשעה… ויוסף… משה נתן מקום לשעה, שנאמר ויברח משה מפני פרעה… ודוד נתן מקום לשעה… וכן יעקב שברח מפני השעה, ויברח יעקב שדה ארם, ונפלה השעה בידו, שנאמר ויקח עשו את נשיו… הוי לך עמי בא בחדריך״, ואחריו ״ד״א לך עמי בא בחדריך — הסתכל בחדרי לבך וראה שלא לפי עונותיך הבאתי עליך יסורין, שאין חדריך אלא חדרי כליות…״ — שתי הדרשות בסדר הפוך מכאן, ושם גם דוד. תנחומא (ורשא), ויחי ו — ״אני אמרתי לכם שתהיו מטמינין עצמכם ותתנו מקום לשעה; נבות לא נתן מקום לשעה, לכך כתיב ביה כי סוקל נבות וימת… וכן משה… וכן יעקב ברח מפני עשו, שנאמר ויברח יעקב שדה ארם״.
וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם(הושע יב, יג).
זה שאמר הכתוב:
לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ(ישעיה כו, כ).
לך הסתכל בחדרי לבך, וראה כי לפי עונותיך הבאתי עליך יסורין.
ואין חדריך האמור כאן אלא כליות,
שנאמר: נֵר יְיָ נִשְׁמַת אָדָם חֹופֵשׂ כׇּל חַדְרֵי בָטֶן(משלי כ, כז).
ואם באו עליך ייסורין — אל תפתח פיך ותקרא תגר אחר מדת הדין,
אלא סתום פיך ומחשבותיך,
כמו שכתוב: וּסְגֹור דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ —
או שפתיך,
דכתיב: לָכֵן הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּום וגו׳(עמוס ה, יג).
חֲבִי כִמְעַט רֶגַע —
שאין היסורין באים ומתעכבים בעולם,
שנאמר: עַד יַעֲבׇור זָעַם.
דבר אחר:
לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ —
בשעה שאתה רואה שעה חצופהחצופה — קשה, עזה (שעה שהרשע מצליח בה) עומדת לו,
שנאמר: לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ.
הסתכלו בי:
כשראיתי שגברו עונותיכם והבאתי עליכם אויב,
או שראיתי השעה חצופה — עמדתי על עצמי,
שנאמר: הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב(איכה ב, ג).
אף אתם עשו כן,
שכל מי שעומד כנגד השעה — דוחקתו,
וכל מי שנותן מקום לשעה — שעה נופלת לפניו.
נבות עמד כנגד השעה, ואמר לאחאב:
חָלִילָה לִּי מֵיְיָ מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹותַי לָךְ(מלכים א כא, ג).
לפיכך — סֻקַּל נָבוֹת(מלכים א כא, יד);
לכך נפל ביד השעה,
שנאמר: וַיְעִידֻוהוּ לֵאמֹר בֵּרַךְ נָבוֹת אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ(מלכים א כא, יג),
ואחר כך: וַיִּסְקְלֻוהוּ בָאֲבָנִים וַיָּמֹת.
ומי גרם לו?
אלא שעמד כנגד השעה.
אבל אברהם נתן מקום לשעה, וברח מפני נמרוד מלך כשדים,
שנאמר: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וגו׳(בראשית יב, א),
ואומר: וַיֵּלֶךְ אברהם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְיָ(בראשית יב, ד) וגו׳.
ואחר כך חזרה השעה ונפלה בידו,
שנאמר: וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם(בראשית יד, טו) וגו׳,
וכתיב: וַיֵּצֵא מֶלֶךְ אדום לִקְרָאתוֹ וגו׳(בראשית יד, יז).
יצחק נתן מקום לשעה,
שנאמר: וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ וגו׳(בראשית כו, טז),
ואומר: וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק וגו׳(בראשית כו, יז).
ואחר חזרה השעה ונפלה בידו,
שנאמר: וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וגו׳(בראשית כו, כו),
וַיֹּאמְרוּ ראה רָאִינוּ כִּי הָיָה יְיָ עִמָּךְ וגו׳(בראשית כו, כח).
יוסף נתן מקום לשעה — בשעה שנמכר, ושתק ולא אמר כלום, ולא שלח כתב לאביו,
שנאמר: וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים וגו׳(בראשית לז, כח).
ואחר כך חזרה השעה ונפלה בידו,
שנאמר: וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וגו׳(בראשית נ, יח).
משה נתן מקום לשעה,
שנאמר: וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וגו׳(שמות ב, טו).
ואחר כך חזרה השעה ונפלה בידו,
שנאמר: וְיָרְדוּ כׇל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וגו׳(שמות יא, ח),
וכן הוא אומר: וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה(שמות יב, לא).
יעקב נתן מקום לשעה, וברח מפני עשו הרשע,
שנאמר: וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וגו׳.
ואחר כך חזרה השעה ונפלה בידו, וברח עשו מפניו:
וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹותָיו וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו(בראשית לו, ו).
הוי: לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ.
פתיחתא שנייה · עשו מסית את ישמעאל להרוג את יצחק, והקדוש ברוך הוא מגלה את מחשבתו, ויעקב בורח
עָרוּם רָאָה רָעָה ויסתר וְנִסְתָּר וּפְתָיִים עָבְרוּ וְנֶעֱנָשׁוּ(משלי כב, ג)
״[ונסתר]״ (בראש הפתיחתא) — השלמת מאגרים. ״פתאים עברו ונענשו״ — בפסוק (משלי כב, ג) ״ופתיים עברו ונענשו״ (ובמשלי כז, יב ״פתאים עברו נענשו״); ״פתאים״ מחוץ לציטוט. ״להורגו״ — לפניו בכתב היד ״בב״, שנמחק במאגרים. ״אפילו״ — בכתב היד ״אפי׳״. ״קל וחומר״ — בכתב היד ״ק״ו״. ״ועל זרעו״ — הו״ו מסופקת. ״את יצחק אבי״ — כך בכתב היד, בפי ישמעאל.
״אחרי כן אבא עליו בדין״ — אחריו בכתב היד ״אחרי״ שני, שמחקו הסופר. ״[ואחר] כך״ — השלמת מאגרים. ״את יעקב אחי״ — לפניו בכתב היד ״יצחק אחי״, שנמחק במאגרים. ״לפיכך אמר הכתוב״ — בכתב היד ״לפי׳ אמ׳ הכתו׳״.
בבובר: ״זה יעקב. ומה ראה וברח? אלא כיון שנטל את הברכות התחיל עשו מבקש להרגו… הלך לו אצל ישמעאל, שנאמר וילך עשו אל ישמעאל. אמר לו: יצחק אחיך אבי הוא ואיני יכול להורגו, אלא בא לך עמי והורגו… אתה הורג לאחיך ואני הורג ליעקב אחי, ואנו נוטלין כל העולם כולו לעצמינו… ואין חשפתי אלא פרהסיא… כשראה יעקב המעשים הללו אמר: מה אני יושב כאן לחבול בנפשי ובנפשו של ישמעאל?״. אין שם ״לו ישמעאל יחיה לפניך״, קין והבל, ״אם אני לוקח בתך״ וקל וחומר של ישמעאל.
מקבילות: מדרש תהלים יד, ב — ״מה חשב? אמר: אין דרך שאהרג את אבא, אלא אני אומר לישמעאל אחיו והוא הורגו, ואני אהרוג את יעקב אחי, ואני והוא יורשין את העולם… אבל עשו מחשב בלבו: מאחר שישמעאל הורג את אבי ואני את אחי, אני בא על ישמעאל ואהרוג גם אותו, ואירש העולם לבדי… איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו, וכתיב כי אני חשפתי את עשו… יען אמרך את שני הגוים… ומי הודיע? ויי שם היה״. מזימת עשו גם לעיל, פרק ב, סעיף ב, בנוסח אחר.
דבר אחר:
וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם(הושע יב, יג).
זה שאמר הכתוב:
עָרוּם רָאָה רָעָה וְנִסְתָּר(משלי כב, ג) — זה יעקב;
פתאים עָבְרוּ וְנֶעֱנָשׁוּ — זה עשו הרשע, שבקש להורגו בשביל הברכות שברכו יצחק אביו,
שנאמר: וַיִּשְׂטֹום עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב(בראשית כז, מא).
מה עשה עשו הרשע?
הלך אצל ישמעאל, ואמר:
רצונך, נועץ אני ואתה, ונשלוט בכל העולם כלו.
אמר לו ישמעאל: היאך?
אמר לו עשו:
אתה יודע שהיה אביך אוהב אותך כנפשו,
שנאמר: לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ(בראשית יז, יח);
ועכשיו, כשנולד יצחק אחיך, בא אביך וגרשך והוציאך מביתו ריקם,
ואמרה לו אשתו: גָּרֵשׁ את בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת וגו׳(בראשית כא, י);
ולא הניחך לירש מכל אשר לאביך אפילו פרוטה אחת,
וכתיב: וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק(בראשית כה, ה).
ולא דיו מה שעשה לך, אלא אף אותי הוציא.
ועתה, אתה יודע שאין דין לבן להרוג את אביו,
אלא האח יכול להרוג את אחיו בשביל נחלתו;
שכן מצינו בקין, שהרג את הבל אחיו,
שנאמר: וַיָּקׇם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ(בראשית ד, ח).
ועתה הדין נותן לך להרוג את אחיך, שהוציאך מכל ממונך ומכל אשר לך,
ואני כן אהרוג את אחי,
ואחר כך נירש את כל העולם כלו, ונהיה אנחנו שנינו שולטין בכל מה שהיה לאברהם אבינו.
אמר לו ישמעאל: איני יכול להאמין בדברך, מפני שאתה הפכןהפכן — הפכפך, משנה את דבריו.
אמר לו עשו: אם אני לוקח בתך, תאמין לי?
אמר לו: הן.
מיד — וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל וגו׳(בראשית כח, ט).
באותה שעה נשא ישמעאל קל וחומר בעצמו, ואמר:
אם אהרוג את יצחק אבי — יחייבני הקדוש ברוך הוא, ומביא מארה עליו ועל זרעו,
כמו שעשה לקין, שהכריתו מן העולם הזה;
מוטב לי להניח כל אשר לי, ולא אירש קללתו של מקום.
ועשו הרשע לא היה עושה דבר זה אלא מרוב ערמה שהיה בו,
ואמר בלבו:
כשהוא הורג את אבא — אחרי כן אבא עליו בדין, ואומר לו: למה הרגת את אבא?
יתחייב מיד, ואהרוג אותו;
ואחר כך אהרוג את יעקב אחי, ואהיה אני מלך על כל העולם כלו.
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
רשע, סובר אתה בדעתך שאיני יודע מה שחשבת בלבך? ואני עומד בכל מקום, ויודע כל מחשבות הלב.
ומנין שכך חשב בלבו אותו רשע?
שנאמר: יַעַן אֲמׇרְךָ אֶת שְׁנֵי הַגּוֹיִם וגו׳(יחזקאל לה, י) —
חייך, שם הייתי;
והריני מפרסמך כל כך לכל באי עולם ממה שרצית לעשות,
שנאמר: כִּי אֲנִי חָשַׂפְתִּי אֶת עֵשָׂו(ירמיה מט, י) —
בשביל שבקש להרוג את אביו ואחיו ודורו וכל שכיניו,
שנאמר: אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּונָיו(עובדיה א, ו).
וזה שידע יעקב, וברח מפניו;
לפיכך אמר הכתוב: עָרוּם רָאָה רָעָה וְנִסְתָּר וגו׳.
זהו שכתוב:
וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וגו׳.
ורוח הקדש צווחת ואומרת:
וְיַשְׁלֵךְ עָלָיו וְלֹא יַחְמֹול וגו׳(איוב כז, כב).
פרשת נביאים · על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 2340. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | ויברח | ויבא |
| א | אל | את |
| א | ברך | בכך |
| א | ומלך | ולך |
| א | ו | — (הוספה) |
| א | ו | — (הוספה) |
| ב | ונסתר | — (הוספה) |
| ב | ואחר | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| אגדת בראשית | כ״י אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 2340; השוואה: מהדורת בובר, קרקא תרס״ג |
אגדת בראשית
פרק מח
שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי(תהלים קכא, א)
פרשת כתובים · על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 2340 §§cover-end§§
חלק א
פתיחתא
פתיחתא · אדום בונה והקדוש ברוך הוא הורס; סמאל שר אדום, ואחרית הימים שישראל רואים בעיניהם
וְעֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ יִגְדַּל יְיָ מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל(מלאכי א, ה)
כותרת כתב היד ״פרשת כתובים״: זו פרשת הכתובים של הסדר ״ויצא יעקב מבאר שבע״ (בראשית כח, י; פרקים מו–מז).
״ההרים״ — בכתב היד ״ההרי׳״. ״מפסוק זה״ — הסמ״ך מסופקת בכתב היד. ״כה אמר יי — המה יבנו״ — בפסוק (מלאכי א, ד) ״כה אמר יי צבאות המה יבנו״. ״עיניכם תראנה״ (בפעם השנייה) — כך בכתב היד, בלי וי״ו. ״ועל מלכי האדמה באדמה״ — בפסוק (ישעיה כד, כא) ״על האדמה״; ״באדמה״ מחוץ לציטוט. ״אד[ו]ם״ — הו״ו הושלמה במאגרים. ״אימתי״ — אחריו בכתב היד ״יי״ בספק, שנמחק במאגרים. ״והקדוש ברוך הוא הוא בעצמו״ — בכתב היד ״והב׳ה הוא בעצמו״.
״ואף בתפלתו קרא״ — המתפלל הוא דניאל (דניאל יב, ח), ובבובר ״וכן דניאל אומר״. ״ואמרה״ — בכתב היד ״ואמ׳״, ונפתח כפסוק. ״אמר לו הקדוש ברוך הוא״ — אחריו בכתב היד ״ק״, שנמחקה במאגרים.
בבובר: ״ומה לכם לראות מפלתו של שר אדום? מה כתוב למעלה הימנו: כי תאמר אדום רששנו וגו׳ — הרי מפלתו. איני מבקש מכם אלא שבח וקילוס, שנאמר ואתם תאמרו יגדל יי. קשה הוא שר של אדום, וכן זכריה אומר: ואשוב ואשא עיני ואראה והנה ארבע מרכבות יוצאות וגו׳. אמרו ישראל: מאין יבוא עזרי? מן איזה מלכות את נראה…״, ואחר כך ישעיה ב, ב, דניאל יב, ח (״אמר לו הקב״ה: כבר הנביא קידמך״) וישעיה ב, ג, ״אותה שעה עזרי מעם יי עושה שמים וארץ״. אין שם ״המה יבנו ואני אהרוס״, ישעיה כד, כא, ישעיה לד, ה וסמאל.
שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים(תהלים קכא, א).
זה שאמר הכתוב:
וְעֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ(מלאכי א, ה).
אמר הקדוש ברוך הוא לישראל:
בא וראה מה כתיב למעלה מפסוק זה, ומה אמרתי לעשו הרשע:
כִּי תֹאמַר אֱדוֹם רֻושַּׁשְׁנוּ וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת(מלאכי א, ד);
ומה אמרתי לו אני?
כֹּה אָמַר יְיָ הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס.
ואחר כך — עֵינֵיכֶם תִּרְאֶנָה וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ וגו׳.
ואימתי יהיה דבר זה?
העת שקיים הקדוש ברוך הוא כשהבטיחנו:
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹוד יְיָ עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה(ישעיה כד, כא) באדמה וגו׳.
מפני שמלכות אדום קשה וכבדה היא, מפני שנמשלה לברזל,
והקדוש ברוך הוא הוא בעצמו עתיד להחריבה בחרבו הקשה הגדולה והחזקה,
שנאמר: כִּי רִוְּתָה בַשָּׁמַיִם חַרְבִּי(ישעיה לד, ה).
אימתי? כשאהרוג סמאל, שר של אדום;
ואחר כך — הִנֵּה עַל אֱדוֹם תֵּרֵד וגו׳.
ואף בתפלתו קרא: וָאֹמְרָה אֲדֹונִי מָה אַחֲרִית אֵלֶּה(דניאל יב, ח).
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
כבר קדמך הנביא ואמר: וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְיָ וגו׳(ישעיה ב, ב),
וכן הוא אומר: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וגו׳(ישעיה ב, ג).
באותה שעה — וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ יִגְדַּל יְיָ מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל.
אימתי? כשעיניכם תראנה כל אלה.
ובכל אלה יאמרו ישראל:
עֶזְרִי מֵעִם יְיָ עֹושֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ(תהלים קכא, ב).
פרשת כתובים · על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 2340. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | ו | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| אגדת בראשית | כ״י אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 2340; השוואה: מהדורת בובר, קרקא תרס״ג |
אגדת בראשית
פרק מט
וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה(בראשית כט, לא)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
פרשת תורה · על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 2340 §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · הקדוש ברוך הוא זוקף את הכפופים ולא את הרשעים, ונותן בנים לשנואה
סוֹמֵךְ יְיָ לְכׇל־הַנֹּפְלִים וְזוֹקֵף לְכׇל־הַכְּפוּפִים(תהלים קמה, יד)
כותרת כתב היד ״פרשת כתובים״, ותוקן במאגרים ״[תורה]״: זו פרשת התורה של הסדר ״וירא יי כי שנואה לאה״ (בראשית כט, לא), ופרקים נ–נא הם פרשת הנביאים ופרשת הכתובים שלו.
״אדם [נכפף]״ — בכתב היד ״נכסף״, והאות ס מסומנת במאגרים כקריאה משובשת; תוקן כבובר (״כשהוא רואה לאדם שנכפף ומטה ידו״), כנגד ״וזוקף לכל הכפופים״. ״ונכסף לו״ (באוהב העשיר) — כך בכתב היד ובתנחומא בובר, ובבובר ״ונכפף לו״. ״מדבר עמו״ — בבובר ״מדבק עמו״, בתנחומא בובר ״נדבק בו״.
״וכתיב״ — בכתב היד ״וכתי׳״, מסומן במאגרים בסימני ארמית/נוסחה. ״ואלה בניה ישר ושובב [וארדון]״ — בכתב היד ״נא אדרון״: ״נא״ נמחק בידי הסופר, ו״אדרון״ מסומן במאגרים; תוקן כפסוק (דברי הימים א ב, יח). ״את (עז) עזובה״ — ״עז״ נמחק במאגרים. ״אמר הקדוש ברוך הוא״ — אחרי ״אמר״ כפל ״אמ׳״, שנמחק בידי הסופר.
בכתב היד מן ״דבר אחר: וירא יי כי שנואה לאה וגו׳, אמר הקדוש ברוך הוא״ פסקה חדשה; אבל היא סוף הפתיחתא — מן ״סומך יי לכל הנופלים״ אל לאה ובחזרה אל ״לכך נאמר: סומך יי לכל הנופלים״ — וכך בתנחומא בובר, ויצא י, דרשה אחת.
בבובר: ״אם כן אף הרשעים אם יפלו סומך הוא אותן, שנאמר סומך יי לכל הנופלים? חס ושלום, שאם נפלו אין להם תקומה״; ״כיון שראה ללאה ששנואה, אמר: האיך אני מחבבה בפני בעלה? אלא הרי אני זוקפה ונותן לה בנים תחילה, כדי שתהא אהובה בהן בפני בעלה״; ״וכן עזרא אומר״; ״אשתו היתה״ (בלי ״של כלב״).
מקבילות: תנחומא בובר, ויצא י — ״אמר ר׳ חייא: אין מדותיו של הקב״ה כמדת בשר ודם… וכיון שמטה ידו ונעשה עני מלעיג עליו… כיון שראה הקב״ה ללאה שהיא שנואה, אמר: היאך אני מחבבה בפני בעלה? אלא הריני זוקפה ונותן לה בנים תחילה… אמר ר׳ ברכיה: אשתו היתה, ולמה נקראת עזובה? שהיתה עזובה וכעורה״. בראשית רבה עא, ב — ״סומך יי לכל הנופלים — אילו העקרות… לאה שנואת הבית היית״ — פתיחתא אחרת על אותו פסוק.
וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה(בראשית כט, לא).
זה שאמר הכתוב:
סוֹמֵךְ יְיָ לְכׇל הַנֹּופְלִים וְזוֹקֵף לְכׇל הַכְּפוּפִים(תהלים קמה, יד).
בא וראה, שאין מדותיו של הקדוש ברוך הוא כמדת בשר ודם.
מדת בשר ודם —
כשיש לו אוהב עשיר — הוא מדבר עמו ונכסףונכסף — ונכרך אחריו, מחזר אחריו לו;
וכשרואה אותו שמטה ידו ונעשה עני — אינו סובלו עוד, אלא נותנו עליו אבן.
אבל הקדוש ברוך הוא —
כשהוא רואה אדם נכפף ומטה ידו — נותן לו יד וזוקפו,
שנאמר: זוֹקֵף לְכׇל הַכְּפוּפִים.
לכל העומדים לא נאמר, אלא וְזוֹקֵף לְכׇל הַכְּפוּפִים;
לכל הנצבים לא נאמר, אלא לְכׇל הַכְּפוּפִים.
אם כן, אף הרשעים הוא סומך,
שכתוב: לְכׇל הַנֹּופְלִים?
חזרו ואמרו: אין תקומה לרשעים, חס ושלום,
שנאמר: שָׁם נָפְלוּ פֹּועֲלֵי אָוֶן וגו׳(תהלים לו, יג),
וכתיב: יִהְיוּ כְּמֹוץ לִפְנֵי רוּחַ וגו׳(תהלים לה, ה);
אבל הצדיקים — כִּי יִפֹּול לֹא יוּטָל(תהלים לז, כד),
ועליהם נאמר: סוֹמֵךְ יְיָ לְכׇל הַנֹּופְלִים.
דבר אחר:
וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וגו׳.
אמר הקדוש ברוך הוא:
היאך אני מכניסה בלב בעלה?
אלא אני אתן לה בנים, כדי שתכנס בלב בעלה.
לפיכך כתיב: וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ.
וכן הוא אומר: וְכָלֵב בֶּן חֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת עֲזוּבָה אִשָּׁה וְאֶת יְרִיעוֹת(דברי הימים א ב, יח).
אמר רבי ברכיה:
אשתו של כלב היתה.
ולמה נקראת שמה עזובה?
שהיתה עזובה וכעורה.
לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא:
הריני נותן לה בנים, כדי שתהא נאה בהם,
שנאמר: וְאֵלֶּה בָנֶיהָ יֵשֶׁר וְשׁוֹבָב וְאַרְדּוֹן וגו׳.
לכך נאמר: סוֹמֵךְ יְיָ לְכׇל הַנֹּופְלִים.
פתיחתא שנייה · רחל ולאה שהעמידו מלכים ונביאים, וראובן הבכור שזכה בפי שנים
כִּי־תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ־לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת־בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר־יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת־בֶּן־הָאֲהוּבָה עַל־פְּנֵי בֶן־הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר כִּי אֶת־הַבְּכֹר בֶּן־הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר־יִמָּצֵא לוֹ כִּי־הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה(דברים כא, טו–יז)
״לגלותו״ — כך בכתב היד; בבובר ״אע״פ שאמרתי גנותו״, ובתנחומא בובר ״אע״פ שאמר בזיונו״. ״נוטל דמים מפי שנים״ — כך בכתב היד; בבובר ״נוטל דימוס מפי שנים״, ובתנחומא בובר ״(דמים כפי שניהם) [דימוס מפי שניהם]״. ״כי הוא רשית אונו״ — בפסוק (דברים כא, יז) ״ראשית אנו״; ״רשית״ מחוץ לציטוט. ״ותהר ותלד בן״ — בפסוק (בראשית כט, לב) ״ותהר לאה ותלד בן״; הציטוט נחלק. ״מה (שנ) שהעמידה״, ״ראשית (אונו) אוני״ — המילים שבסוגריים נמחקו במאגרים. ״האלהים״ — בכתב היד ״האלי׳ם״. ״קיים ליה״ — מסומן במאגרים בסימני ארמית.
בבובר: ״זש״ה כי תהיין לאיש. א״ר ברכיה: איש זה יעקב… שתיהן ילדו לו… לאה העמידה נביאים, ורחל העמידה נביאים; לאה העמידה שופטים, ורחל העמידה שופטים״; ״כשיבוא משה, אותו שכתב בו עלה, הוא פודה אותך״; ״יחי ראובן — בעולם הזה, ואל ימות — לעולם הבא״ (כאן ״יחי ראובן ואל ימות בעולם הבא״); ואין שם ״ומפני מה… לפיכך לו משפט הבכורה״.
מקבילות: תנחומא בובר, ויצא יג — ״זש״ה כי תהיין לאיש שתי נשים — זה יעקב… שתיהן ילדו לו, ומה שהעמידה לאה העמידה רחל… וכיון שעמד משה בקש עליו רחמים, שנאמר יחי ראובן; אמר הקב״ה: ואל ימות; נמצא נוטל (דמים כפי שניהם) [דימוס מפי שניהם]… יחי ראובן בעולם הזה, ואל ימות לעולם הבא״, ובלי ״אמר רבי ברכיה״. בראשית רבה ע, טו — ״זו העמידה מלכים וזו העמידה מלכים״, בתוך שלשלת אחרת על ״וללבן שתי בנות״.
דבר אחר:
וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה(בראשית כט, לא).
זה שאמר הכתוב:
כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה(דברים כא, טו).
אמר רבי ברכיה:
לְאִישׁ — זה יעקב,
שנאמר: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם(בראשית כה, כז).
שְׁתֵּי נָשִׁים — זו רחל ולאה.
הָאַחַת אֲהוּבָה — זו רחל,
דכתיב: וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל(בראשית כט, יח).
וְהָאַחַת שְׂנוּאָה — זו לאה,
שנאמר: וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה.
וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה —
מלמד ששתיהם ילדו לו בנים:
מה שהעמידה לאה — העמידה רחל.
לאה העמידה מלכים, ורחל העמידה מלכים;
לאה העמידה נביאים ושופטים, ורחל העמידה נביאים ושופטים.
וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹור לַשְּׂנִיאָה — זה ראובן בכור ישראל,
שנאמר: וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן וגו׳(בראשית כט, לב).
וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ(דברים כא, טז) —
בשעה שבקש יעקב להפטר מן העולם, מה עשה?
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וגו׳(בראשית מט, א).
מהו אומר שם?
רְאוּבֵן בְּכֹורִי אַתָּה(בראשית מט, ג).
לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה —
לא יוכל לבכר את יוסף, שהוא בן האהובה, לפני ראובן, שהוא בן השנואה.
למה?
כִּי אֶת הַבְּכֹור בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר, כִּי הוּא רשית אֹונוֹ(דברים כא, יז).
הדא הוא דכתיב:
כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי.
ולמה?
כִּי אֶת הַבְּכֹור בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם,
אף על פי שאמרתי לגלותו: פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר וגו׳(בראשית מט, ד).
יְצוּעִי עָלָה —
מהו עָלָה?
כשיבא משה — יבקש עליך רחמים, שנאמר בו ״עלה״,
שנאמר: וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים(שמות יט, ג).
אמר לו יעקב לראובן:
כשיבא ״עלה״ — הוא עתיד לפדות אותך.
וכיון שבא משה — בקש עליו רחמים,
שנאמר: יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹות(דברים לג, ו).
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
וְאַל יָמֹות.
נמצא נוטל דמים מפי שנים:
כִּי אֶת הַבְּכֹור בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם.
אמר לו:
יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹות בעולם הבא —
הרי פִּי שְׁנַיִם קיים ליהקיים ליה — עומד לו, נשאר לו:
כִּי אֶת הַבְּכֹור בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם.
ומפני מה?
מפני שהוא ראשית אונו,
שנאמר: כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז.
לפיכך לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹורָה.
ולכך נאמר: וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה.
פתיחתא שלישית · לאה נקראת שנואה על שבעה מלכים רשעים שעתידים לצאת ממנה
הָיְתָה־לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל־כֵּן שְׂנֵאתִיהָ(ירמיה יב, ח)
״יואש״ ברשימת המלכים — נוסף בכתב היד בגליון. ״אם [תבקש]״ (בפעם השנייה) — מסופק בכתב היד. ״ותועבותיו״ — היו״ד מסופקת. ״(שיה) שיעלה״ — ״שיה״ נמחק במאגרים. ״אמון״ — בכתב היד ״אמנון״, והנו״ן נמחקה בידי הסופר. ״מפי יי״ — בכתב היד ״מפי י׳״. ״אלהים״ — בכתב היד ״אלי׳ם״.
״אם תבקש שיחיו המתים או שיעלה קורח משאול אעשה״ — כתוב בכתב היד פעמיים, לפני ״או הגבהה למעלה״ ואחריו (כפילות), ונדפס כמות שהוא.
הפסוקים כלשון המדרש: ״וילך בדרך מלכי ישראל כאשר עשו בית״ — מלכים ב ח, יח (״בית אחאב״; כך בבובר). ״ולא עשה הישר בעיני יי כדוד אביו״ — דברי הימים ב כח, א (במלכים ב טז, ב ״בעיני יי אלהיו״). ״העמק שאלה או הגבהה למעלה״ — בפסוק (ישעיה ז, יא) ״הגבה״. ״ויעש הרע בעיני יי ולא נכנע מלפני ירמיה הנביא״ — בפסוק (דברי הימים ב לו, יב) ״בעיני יי אלהיו לא נכנע מלפני ירמיהו הנביא״. ״וישם את פצל המצבה אשר עשה בבית יי״ — מלכים ב כא, ז (״את פסל האשרה אשר עשה בבית אשר אמר יי״). ״ולכל הפסילים שעשה מנשה אביו״ — בפסוק (דברי הימים ב לג, כב) ״אשר עשה״. ״באו שרי יהודה והשתחוו למלך״ — בפסוק (דברי הימים ב כד, יז) ״וישתחוו״. ״ויעבדו את יי אלהיהם״ — בפסוק (דברי הימים ב כד, יח) ״ויעזבו את בית יי אלהי אבותיהם״, ו״ויעבדו את האשרים״ שאחריו.
בבובר הסדר: ״יהורם, אחז, יואש, מנשה, אמון, יהויקים, צדקיהו״, כל אחד במספרו (״השני אחז… השלישי יואש״); ״אם תבקש… שיעלה קרח, או שירד אליהו״; ״אלא איני מבקש שתתכבד בשבילי״; ״יואש אע״פ שכתיב בו ויעש יואש הישר… כיון שמת יהוידע הכהן [נעשה רע]״; ובסוף ״לכך נאמר וירא יי כי שנואה לאה — ראה מה עתיד לצאת מבני לאה וקרא אותה שנואה״.
מקבילות: תנחומא בובר, ויצא יד — ״ראה הקב״ה שעתידין לצאת ממנה בנים רשעים, וקרא אותה שנואה, ואלו הן הרשעים: יהורם יהואש אחז מנשה אמון יהויקים צדקיהו… אבל איני רוצה שיתקדש שם שמים על ידי… שמאס במילה ומשך את הערלה ונכנס בפתח שיצא… הרי שבעה רשעים, לפיכך הנביא צווח ואומר: אומללה יולדת השבעה״. ויקרא רבה יט, ו — ״ויתר דברי יהויקים ותועבותיו והנמצא עליו… חד אמר שהיה לבוש כלאים, וחרנה אמר שמשך לו ערלה״. בבלי גיטין פרק ט, פח ע״א — ״אומללה יולדת השבעה״ על שבעה מלכי ישראל שעבדו עבודה זרה (ירבעם … הושע בן אלה) — דרשה אחרת.
דבר אחר:
וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה(בראשית כט, לא).
זה שאמר הכתוב:
הָיְתָה לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר, עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ(ירמיה יב, ח).
ראה הקדוש ברוך הוא שהיתה עתידה להוציא בנים רשעים, עובדים עבודה זרה.
ואלו הם:
יהורם, אחז, יואש, מנשה, אמון, יהויקים, צדקיהו.
לפיכך נקראת שנואה.
יהורם — דכתיב בו: וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ בֵּית(מלכים ב ח, יח).
אחז — דכתיב בו: וְלֹא עָשָׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְיָ כְּדָוִד אָבִיו(דברי הימים ב כח, א).
אמר לו ישעיה:
הַעְמֵק שְׁאָלָה אוֹ הגבהה לְמָעְלָה(ישעיה ז, יא) —
אם תבקש שיחיו המתים, או שיעלה קורח משאול — אעשה.
אוֹ הגבהה לְמָעְלָה —
אם תבקש שיחיו המתים, או שיעלה קורח משאול — אעשה;
או אם תרצה שירד אליהו.
אמר לו אחז:
יודע אני שיש בך כח לעשות, אלא איני רוצה שתתכבד בשבילי,
שנאמר: וַיֹּאמֶר אָחָז לֹא אֶשְׁאַל וְלֹא אֲנַסֶּה אֶת יְיָ(ישעיה ז, יב).
יהויקים — שנאמר בו: וְיֶתֶר דִּבְרֵי יְהוֹיָקִים וְתֹועֲבֹותָיו אֲשֶׁר עָשָׂה(דברי הימים ב לו, ח);
ולא דיו שמאס במילה, אלא שמשך לו ערלה.
צדקיהו — שנאמר בו: וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ ולא נִכְנַע מִלִּפְנֵי ירמיה הַנָּבִיא מִפִּי יְיָ(דברי הימים ב לו, יב).
מנשה — שנאמר: וַיָּשֶׂם אֶת פצלפצל — פסל המצבה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת(מלכים ב כא, ז) יי.
אמון — שכתוב בו: וּלְכׇל הַפְּסִילִים שעשה מְנַשֶּׁה אָבִיו זִבַּח אָמוֹן וַיַּעַבְדֵם(דברי הימים ב לג, כב).
יואש — שהיה צדיק וירא אלהים, והכתוב מעיד עליו:
וַיַּעַשׂ יְהוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְיָ כׇּל יָמָיו אֲשֶׁר הוֹרָהוּ יְהוֹיָדָע(מלכים ב יב, ג);
כיון שמת יהוידע — בָּאוּ שָׂרֵי יְהוּדָה והשתחוו לַמֶּלֶךְ וגו׳(דברי הימים ב כד, יז),
ואומר: ויעבדו את יי אלהיהם וַיַּעַבְדוּ אֶת הָאֲשֵׁרִים וגו׳(דברי הימים ב כד, יח).
הרי שבעה מלכים רשעים עמדו ממנה.
לפיכך אמר הנביא: אֻומְלְלָה יֹולֶדֶת הַשִּׁבְעָה וגו׳(ירמיה טו, ט).
לכך נאמר: וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה.
חלק ב
דרשת הפסוק
דרשת הפסוק · ״וירא יי כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה״ · לאה שהוכיחה את יעקב על הרמאות, והבנים שהשיבו את השלום ביניהם
״אותן שבע שנים אלא כשבעה חדשים״ — בכתב היד ״ז׳ שנים… כז׳ חדשים״. ״כשאמר [לך]״ — בכתב היד ״ליה״, מסומן במאגרים כקריאה משובשת; תוקן כבובר (״כשהיה אומר לך״) ותנחומא בובר (״כשאמר לך״). ״האתה (ב) זה״ — ״ב״ נמחק במאגרים. ״הב את אשתי״ — בפסוק (בראשית כט, כא) ״הבה״; ״הב״ מחוץ לציטוט.
״לולי שהוכיחה אותו״ — כך בכתב היד; בבובר ״למה? שהוכיחה אותו״. ״מלמד שמרוב אהבתו ברחל״ — כך בכתב היד, בלי המשך המשפט.
בבובר: ״אימתי? שנאמר ויעבד יעקב ברחל וגו׳ כימים אחדים, מה שאמרה לו רבקה אמו וישבת עמו ימים אחדים״; ״אמר לה: ברתיה דרמאה, למה רמית אותי? אמרה לו: ואת לא רמית באביך… ואת אומר למה רימיתני? אביך לא אמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך״; ״ומתוך הדברים הללו שהוכיחה אותו התחיל שונאה. אמר הקב״ה: אין רפואתה של זו אלא אם יהיה לה בנים… ובעלה נכפף לה״; ובסוף ״עושה משפט לעשוקים וגו׳ יי מתיר אסורים״.
מקבילות: תנחומא בובר, ויצא יא — ״לא מפני שהיא שנואה בפני בעלה, אלא מפני שהוכיחה אותו… כל הלילה היתה עשה עצמה כרחל, כיון שעמד בבקר והנה היא לאה, אמר לה: בת הרמאי, למה רמית אותי? אמרה לו: ואתה למה רמית אביך… ומתוך הדברים הללו שהוכיחה אותו התחיל שונאה, אמר הקב״ה: אין רפואתה של זו אלא בבנים, ובעלה נכסף לה… ודוד מקלס עושה משפט לעשוקים״. בראשית רבה ע, יט — ״אמר לה: מה, רמייתה, ברת רמאי? אמרה: ואית ספר דלית לה תלמידין? ולא כן הווה צווח אביך: צווח לך עשו, ואת עני לה?״.
דבר אחר:
וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה(בראשית כט, לא) —
בפני מי היתה שנואה?
בפני בעלה,
לולי שהוכיחה אותו.
אימתי?
אותו יום ששכב עמה.
מלמד שמרוב אהבתו ברחל —
לפיכך וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ.
ולא נראו בעיניו אותן שבע שנים אלא כשבעה חדשים,
שנאמר: וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹותָהּ(בראשית כט, כ);
ואף רבקה אמו כן צותה עליו: וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים וגו׳(בראשית כז, מד).
אמר לו יעקב:
הב אֶת אִשְׁתִּי וגו׳(בראשית כט, כא).
וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִיא לֵאָה וגו׳(בראשית כט, כה) —
כל הלילה ששמש עמה היה סבור שהיא רחל;
כיון שהיה הבקר — ראה וְהִנֵּה הִיא לֵאָה.
אמר לה יעקב:
בת רמאהרמאה — רמאי, למה רמית בי?
אמרה לו:
ואת לא רמית באביך, כשאמר לך: הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא(בראשית כז, כא)?
אמרת לו: אני;
ולא עוד, אלא אף אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹורֶךָ וגו׳(בראשית כז, יט).
וגם אביך הודה כן לעשו:
בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ(בראשית כז, לה).
ובשביל כך נכנסה שנאה ביניהם, כשהשיבה לו כל הדברים האלה.
לפיכך אמר לו הקדוש ברוך הוא:
אתן לה בנים, כדי שיהא בעלה נכנס אצלה ויהיה שלום ביניהם.
לפיכך אמר: וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה;
לפיכך וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה.
וכן דוד שבח ואמר: עֹושֶׂה מִשְׁפָּט לָעֲשׁוּקִים וגו׳(תהלים קמו, ז).
פרשת תורה · על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 2340. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | נכפף | נכסף |
| א | וארדון | אדרון |
| ד | לך | ליה |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| אגדת בראשית | כ״י אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 2340; השוואה: מהדורת בובר, קרקא תרס״ג |
אגדת בראשית
פרק נ
וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיהוּא בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף אֶפְרָתִי(שמואל א א, א)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
פרשת נביאים · על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 2340 §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · אלקנה לבדו עולה לשילה כשכל הר אפרים משתחוים לפסלו של מיכה
אֲשֶׁר עוֹד־בִּקְשָׁה נַפְשִׁי וְלֹא מָצָאתִי אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי וְאִשָּׁה בְכׇל־אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי(קהלת ז, כח)
כותרת כתב היד ״פרשת נביאים״: זו פרשת הנביאים של הסדר ״וירא יי כי שנואה לאה״ (בראשית כט, לא; פרק מט), ופרק נא הוא פרשת הכתובים שלו.
״אשר עוד בקשה נפשי לא מצאתי״ — בפסוק (קהלת ז, כח) ״ולא מצאתי״; ״לא״ מחוץ לציטוט. ״עלה עשן באפו״ — תהלים יח, ט (ושמואל ב כב, ט). ״משתחווים״ — בכתב היד ״משתחווי׳״. ״כלומר״ — בכתב היד ״כלו׳״. ״את (את) העולם״ — ״את״ השני נמחק בידי הסופר.
בבובר: ״מהו כך? אלא כשהקב״ה רואה לדור שירשע, הוא חוזר ומבקש אפילו צדיק אחד שיתלה בשבילו… שנאמר שוטטו בחוצות ירושלים וגו׳ אם תמצאו איש; למה? שצדיק אחד מעמיד את העולם על יסודו״; ״והיה העשן של שילה עולה מן זבחים של הקב״ה, ועשן צלמו של מיכה עולה מהר אפרים מבית מיכה, ומתערבין כאחת״; ״כביכול חוזר ומבקש אפילו צדיק אחד, כדי שלא יהפוך את העולם… ואחר כך מצא לאלקנה אדם אחד״; ואין שם ״שהיה עולה לשלש רגלים״ ו״המיוחד במקומו״.
מקבילות: בבלי סנהדרין פרק יא, קג ע״ב — ״תניא, רבי נתן אומר: מגרב לשילה שלשה מילין, והיה עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה; בקשו מלאכי השרת לדוחפו, אמר להן הקדוש ברוך הוא: הניחו לו, שפתו מצויה לעוברי דרכים״.
וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם(שמואל א א, א).
זה שאמר הכתוב:
אֲשֶׁר עוֹד בִּקְשָׁה נַפְשִׁי לא מָצָאתִי אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף וְאִשָּׁה בְכׇל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי(קהלת ז, כח).
כמה אלפים מישראל היו יושבים בהר אפרים,
וכלם היו משתחוים לפסלו של מיכה,
חוץ מאלקנה, שהיה עולה מידי שנה בשנה לְהִשְׁתַּחֲוֺות וְלִזְבֹּוחַ לַיְיָ צְבָאוֹת בְּשִׁילֹה(שמואל א א, ג) —
שהיה עולה לשלש רגלים.
לפיכך אמר הכתוב: אִישׁ אֶחָד —
המיוחד במקומו להקדוש ברוך הוא.
לכך אמר הכתוב: אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי.
אֲשֶׁר עוֹד בִּקְשָׁה נַפְשִׁי לא מָצָאתִי —
אמר הקדוש ברוך הוא לירמיה הנביא:
שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלִַם וּרְאוּ נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ וגו׳(ירמיה ה, א).
למה אִישׁ אֶחָד?
מפני שצדיק אחד מעמיד את העולם,
שנאמר: וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם(משלי י, כה).
וכיון שראה שכל ישראל היו משתחווים לפסלו של מיכה, ומקטרים לפניו,
ולא עוד, אלא שעשן פסלו של מיכה היה עולה מהר אפרים, ומתערב עם עשן הזבחים, ועולה למעלה —
ועל כן אמר הכתוב: עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וגו׳(תהלים יח, ט) —
ובקש להפוך כל העולם בשבילו.
כלומר, לכך אמר הכתוב: אֲשֶׁר עוֹד בִּקְשָׁה נַפְשִׁי לא מָצָאתִי —
אלא אלקנה בדור ההוא בלבד,
שנאמר: אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי וגו׳.
הוי: וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם וגו׳.
פתיחתא שנייה · אברהם שבא לסוף אלף דור, ואלקנה שמעשיו דומים למעשיו
אֲשֶׁר עוֹד־בִּקְשָׁה נַפְשִׁי וְלֹא מָצָאתִי אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי וְאִשָּׁה בְכׇל־אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי(קהלת ז, כח)
״אבינו״ — בכתב היד ״אבי׳״. ״דבר צוה לאלף דור אשר כרת את אברהם… ושבועתו ליצחק״ — דברי הימים א טז, טו–טז (בתהלים קה, ח–ט ״לישחק״; בבובר תהלים קה, ט). בין שני חלקי הפסוק בכתב היד ״(דכתי׳ ביהושע)״, שנמחק במאגרים: הוא שייך לפסוק יהושע שאחריו.
״[אברהם] נקרא נביא״ — בכתב היד סימן חסר, והושלם כבובר (״אברהם נקרא נביא, שנאמר כי נביא הוא״). ״ויבא איש האלהים אל עלי״ — בפסוק (שמואל א ב, כז) ״איש אלהים״; ״האלהים״ מחוץ לציטוט (בכתב היד ״האלי׳ם״).
בבובר: ״צפוי היה עד שלא יעמוד אברהם שיעמדו אלף דור, ואח״כ אברהם… וכיון שראה שאין מהם הנייה, אלא כולם רשעים, קפל אותן והעבירן מהם עשרים דור, ואח״כ ברא לאברהם״ (כאן ״הריני משנהו ומשלשו ומרבעו ומחמשו כדי שימהר לבא אברהם״); ״כך אף אלקנה נמצא צדיק יחידי בכל דורו… אברהם נקרא איש, דכתיב ועתה השב את אשת איש… ואלקנה כתיב בו ויהי איש״; ״ואלקנה הקנה להקב״ה שמים וארץ״ (כאן ״שהקנה להקדוש ברוך הוא את נפשו יותר מכל אנשי מקומו״).
מקבילות: בראשית רבה כח, ד — ״אלף דור עלו במחשבה להיבראות, וכמה נמחו מהם? ר׳ הונא בשם ר׳ אליעזר בנו של ר׳ יוסי הגלילי: תתקע״ד, מה טעם? דבר צוה לאלף דור״, ושם ״אדם אחד מאלף מצאתי״ בענין אחר. ויקרא רבה ב, א; קהלת רבה ז, כח — ״אדם אחד מאלף מצאתי — זה אברהם, ואשה בכל אלה לא מצאתי — זו שרה״, בתוך שלשלת (עמרם, משה), ובלי אלקנה.
דבר אחר:
אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי(קהלת ז, כח) — זה אברהם אבינו.
היאך?
כשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, צפה וראה את אברהם לסוף אלף דורות.
אמר הקדוש ברוך הוא:
ומה אם כל אלו הרשעים אני מאריכן בעולם —
אימתי יקום אברהם ליחד שמי הגדול בעולם?
אלא הריני משנהו ומשלשו ומרבעו ומחמשו, כדי שימהר לבא אברהם,
שנאמר: דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר(דברי הימים א טז, טו) אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִצְחָק(דברי הימים א טז, טז).
לכך נאמר: אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי —
האמור כאן הוא אברהם,
דכתיב ביהושע: הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים הוּא(יהושע יד, טו).
והשוה הכתוב מעשה של אלקנה למעשה של אברהם:
אברהם נקרא נביא,
שנאמר: וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא(בראשית כ, ז);
ואף אלקנה נקרא נביא,
שנאמר: וַיָּבֹא אִישׁ האלהים אֶל עֵלִי(שמואל א ב, כז) —
זה אלקנה.
ונקרא אלקנה על שם קונה שמים וארץ,
שנאמר: בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹונֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ(בראשית יד, יט).
לפיכך וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה(שמואל א א, א) —
מלמד שהקנה להקדוש ברוך הוא את נפשו יותר מכל אנשי מקומו.
אברהם נקרא אחד,
שנאמר: אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם(יחזקאל לג, כד);
ואלקנה נקרא אחד,
שנאמר: וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם.
פתיחתא שלישית · הקדוש ברוך הוא משתף את בריותיו בכבודו, ואלקנה נקרא בשמו ״אחד״
כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם יְיָ כִּי־גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם(ישעיה נה, ח–ט)
״[מלך] בשר ודם״ — בכתב היד ״מדת״, מסומן במאגרים כקריאה משובשת; תוקן כבובר (״מלך בשר ודם אין אחר משתמש בשרביטו״) וכשמות רבה ח, א. ״שאין מדותיו (שאין)״ — ״שאין״ השני נמחק בידי הסופר. ״הקדוש ברוך הוא אינו כן״ — ״הקדוש ברוך הוא״ נוסף בכתב היד בגליון. ״ויקח (ב)משה״ — ״ב״ נמחק בידי הסופר. ״אגוסטוס (הכ) הגדול״ — ״הכ״ נמחק במאגרים. ״אליהו״ — היו״ד מסופקת.
״שמומנין״ — כך בכתב היד, מסומן במאגרים כקריאה משובשת, ואין לו עד; בבובר במקומו ״אמר הקב״ה: יש לי שרביט, אימתי יבוא משה וישתמש בו״. ״מטה האלהים״ — בכתב היד ״האלים״. ״כי גבהו שמים וארץ״ — בפסוק (ישעיה נה, ט) ״מארץ״; ״וארץ״ מחוץ לציטוט. ״ויעל אליהו בסערה השמימה״ — בפסוק (מלכים ב ב, יא) ״השמים״. ״יי בסופה ובסערה דרכו״ — בפסוק (נחום א, ג) ״ובשערה״, בשי״ן. ״וכתיב בשלמה״ — מסומן במאגרים בסימני נוסחה. ״שמם מלך אגוסטוס הגדול״ — כך בכתב היד; בבובר ״שמי, שנאמר שמע ישראל יי אלהינו יי אחד, יבוא אלקנה הצדיק ויקרא בו״.
בבובר: ״אין מידותיו של הקב״ה כמדת בשר ודם: מלך בשר ודם אין אחר משתמש בשרביטו, ולא רוכב בסוסו, ולא נקרא אגוסטוס כמוהו״; הסדר שם שרביט (משה), סוס (אליהו), כסא (שלמה), שם (אלקנה), ובסוף ״וכן הוא צווח כי לא מחשבותי וגו׳״.
מקבילות: שמות רבה ח, א — ״מלך בשר ודם אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו, והקב״ה הושיב לשלמה על כסאו… והרכיב לאליהו על סוסו, ומהו סוסו של הקב״ה? סופה וסערה… מלך ב״ו אין משתמשין בשרביטו, והקב״ה מסר שרביטו למשה״, על ״מי הוא זה מלך הכבוד — שהוא חולק כבוד ליראיו״, ובלי ״אחד״ ואלקנה. תנחומא בובר, וארא ז — כמותו (״מי הוא זה המלך שחילק כבוד ליראיו״), ושם גם העטרה למלך המשיח והלבוש לישראל.
דבר אחר:
וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם וגו׳(שמואל א א, א).
זה שאמר הכתוב:
כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וגו׳(ישעיה נה, ח),
כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם(ישעיה נה, ט) וארץ וגו׳.
בא וראה, שאין מדותיו של הקדוש ברוך הוא כמדת בשר ודם.
מלך בשר ודם —
אין אדם משתמש בשרביטו,
ולא רוכב על סוסו,
ולא נקרא מלך אגוסטוסאגוסטוס — תואר הקיסר הרומי, ״הנעלה״ כמותו.
אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן:
אין עינו רעה על בריותיו.
שמומנין.
שכן מצינו במשה,
שנאמר: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ(שמות ד, כ).
ואף אליהו כתוב בו: וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה(מלכים ב ב, יא) השמימה,
ובהקדוש ברוך הוא כתיב: יְיָ בְּסוּפָה ובסערה דַּרְכּוֹ וגו׳(נחום א, ג).
ובשלמה כתיב: וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא יְיָ לְמֶלֶךְ(דברי הימים א כט, כג).
שמם מלך אגוסטוס הגדול,
והרי כתוב בו: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל וגו׳(דברים ו, ד);
יבא אלקנה, ויאמרו לו הבריות ״אחד״.
לכך נאמר: כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וגו׳.
פתיחתא רביעית · אלקנה שעמד בשתי נשים שונאות, ואדם הראשון שלא עמד באשה אחת
לְפִי־שִׂכְלוֹ יְהֻלַּל־אִישׁ וְנַעֲוֵה־לֵב יִהְיֶה לָבוּז(משלי יב, ח)
בבובר: ״למה נשתבח? שהיה לו שתי נשים שונאות זו לזו ויכול לעמוד״; ״משל לחבר שצד נחש ונשכו והרגו״; ״כן אדם הראשון לא יכול לעמוד באשה אחת, אלא ותתן גם לאישה עמה ויאכל״, בלי ״קנסה מיתה לו ולזרעו אחריו״; ובסוף ״הוי לפי שכלו יהולל איש״.
דבר אחר:
וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם(שמואל א א, א).
זה שאמר הכתוב:
לְפִי שִׂכְלוֹ יְהֻולַּל אִישׁ וְנַעֲוֵה לֵב וגו׳(משלי יב, ח).
משלו משל:
לחבר שצד נחש, ונשכו ומת;
ועמד תלמידו וצד שנים, ולא ניזק.
למי השבח?
הלא התלמיד.
כך אדם הראשון — באשה אחת לא היה יכול לעמוד,
שנאמר: וַתִּתֵּן גַּם לְאִשָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל(בראשית ג, ו),
קנסהקנסה — גזר עליה כעונש מיתה לו ולזרעו אחריו;
אבל אלקנה — היו לו שתי נשים, ועמד בהן,
שנאמר: וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים וגו׳.
ועליו אמר הכתוב: לְפִי שִׂכְלוֹ יְהֻולַּל אִישׁ וגו׳.
פתיחתא חמישית · אלקנה המכפר בעולתו ומיכה המדיח בפסלו, שניהם מהר אפרים
זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב(משלי י, ז)
״זה [הדיח] את ישראל״ — בכתב היד ״הריח״, והאות ר מסומנת במאגרים כקריאה משובשת; תוקן ״הדיח״ (חילוף ד/ר); בבובר ״זה מחייב את ישראל בצלמו״.
״ושמרתם את החקה הזאת״ — בפסוק (שמות יג, י) ״ושמרת״; ״ושמרתם״ מחוץ לציטוט. אחרי הפסוק בכתב היד ״(מפסח ל)״, כפל שנמחק במאגרים. ״ויהי איש אחד מהר אפרים ושמו מיכיהו״ — בפסוק (שופטים יז, א) ״ויהי איש מהר אפרים״; ״אחד״ (כבשמואל א א, א) מחוץ לציטוט; בכתב היד גם ״(אלקנה בן ירוחם)״ לפני ״מיכיהו״, ונמחק במאגרים. אחריו ״{ואומ׳ איש}״, שנמחק בידי הסופר. ״אלהים״, ״אפרים״ — בכתב היד ״אלי׳ם״, ״אפרי׳״.
בבובר: ״למה? אלא זה נקרא מהר אפרים… וזה נקרא מהר אפרים… אלא לא דומין זה לזה: זה מחייב את ישראל בצלמו, וזה מכפר על ישראל״; ״לקיים מה שאמר משה: יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך, לכך נאמר זכר צדיק לברכה״; ואין שם ״נביא בן נביא, צדיק בן צדיק״.
דבר אחר:
וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם(שמואל א א, א).
זה שאמר הכתוב:
זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה(משלי י, ז) — זה אלקנה;
וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב — זה מיכה.
למה?
שזה וזה ממקום אחד הם:
זה הדיח את ישראל מתחת כנפי השכינה בפסלו,
וזה כפר על ישראל בעולתו,
שנאמר: וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה(שמואל א א, ג) —
מפסח לפסח,
שנאמר: ושמרתם אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה(שמות יג, י);
והיה נוטל שעיר עזים, ומקריב חטאת על כל ישראל.
ומנין ששניהם ממקום אחד?
שנאמר: וַיְהִי אִישׁ אחד מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ מִיכָיְהוּ(שופטים יז, א),
ואומר: וְהָאִישׁ מִיכָה לוֹ בֵּית אֱלֹהִים וגו׳(שופטים יז, ה);
ובאלקנה הוא אומר: צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹוחָם וגו׳ —
נביא בן נביא, צדיק בן צדיק.
ועליהם העיד משה ואמר: יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל וגו׳(דברים לג, י).
פרשת נביאים · על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 2340. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ב | אברהם | — (הוספה) |
| ג | מלך | מדת |
| ה | הדיח | הריח |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| אגדת בראשית | כ״י אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 2340; השוואה: מהדורת בובר, קרקא תרס״ג |
אגדת בראשית
פרק נא
שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי(תהלים קכא, א)
פרשת כתובים · על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 2340 §§cover-end§§
חלק א
פתיחתא
פתיחתא · דוד מול גלית, בזכות יהודה שהודה ובזכות משה הקבור בגיא
יְיָ עֹז־לָמוֹ וּמָעוֹז יְשׁוּעוֹת מְשִׁיחוֹ הוּא(תהלים כח, ח)
כותרת כתב היד ״פרש׳ כתובים״: זו פרשת הכתובים של הסדר ״וירא יי כי שנואה לאה״ (בראשית כט, לא; פרק מט), ופרק נ הוא פרשת הנביאים שלו.
״יי עוז [למו] ומעוז ישועות משיחו הוא״ — בכתב היד ״לעמו יתן ומעוז מ ישועות״ (כלשון תהלים כט, יא ״יי עז לעמו יתן״), ותוקן במאגרים כפסוק (תהלים כח, ח): נמחקו ״ע״, ״יתן״ ו״מ״.
״[אלו] בזכות אבימלך״ — בכתב היד ״אלא״, והאות א האחרונה מסומנת במאגרים כקריאה משובשת; תוקן ״אלו״, כנגד ״ואלה בזכות אברהם״ (בבובר ״ופלשתים עומדים — בזכות אבימלך… וישראל עומדים אל ההר מזה — בזכות אברהם״). ״על [ה]פלישתי״ — הה״א הושלמה במאגרים (בספק), ואחרי ״פלישתי״ ״(ם)״, שנמחקה; ״בו״ — הבי״ת מסופקת. ״מעשה תמר״ — השי״ן מסופקת. ״עיניו״ — היו״ד מסופקת.
״ואין גיא אלא [משה]״ — בכתב היד ״ביניהם״, מסומן במאגרים כקריאה משובשת (כפל מן הפסוק שלפניו); תוקן כבובר (״והגיא ביניהם — זה משה, שנאמר ויקבור אותו בגי״). ״ארבעים [יום]״ — בכתב היד ״שנה״, מסומן במאגרים; תוקן כפסוק שהמדרש מביא אחריו (שמואל א יז, טז: ״ויתיצב ארבעים יום״).
הפסוקים כלשון המדרש: ״והגי ביניהם״ — שמואל א יז, ג (״והגיא״); ״ויקבור אותו בגיא״ — דברים לד, ו (״בגי״); ״ופלשתים עומדים אל ההר מזה וישראל עומדים אל ההר מזה״ — שמואל א יז, ג; ״האיש העולה הזה״ — שמואל א יז, כה (״הראיתם האיש העלה הזה״).
בבובר: ״אמר לו הקב״ה לדוד: עד עכשיו אתה אומר אשא עיני וגו׳? כבר אמרתי עליך ביד משה וזאת ליהודה — וזאת לדוד שעומד מיהודה… שמע יי קולו של דוד כשיתפלל לפניך כשירד על גלית״, בלי ״יי עוז למו״ ובלי מעשה תמר; ״ופלשתים עומדים — בזכות אבימלך שכיבד לאברהם, שנאמר ויאמר אבימלך הנה ארצי לפניך״; ״בטוחים על גלית שנקרא זה… וישראל עומדין אל ההר מזה — בטוחין על דוד שנקרא זה, שנאמר קום משחהו כי זה הוא״; ושם עוד שני ״ד״א״ (השטן ומלאכי השרת, ״אלה אלהיך״ ו״זה אלי״) שאינם כאן; ואין שם ״ארבעים יום״.
מקבילות: תנחומא בובר, וירא כז — ״אמר לאברהם הנה ארצי לפניך, ראה כבוד שכיבד לאברהם״ — הכבוד שהזכות נתלית בו כאן, בלי הדרשה על גלית.
שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים וגו׳(תהלים קכא, א).
זה שאמר הכתוב:
יְיָ עֹוז לָמוֹ וּמָעוֹז יְשׁוּעוֹת מְשִׁיחוֹ הוּא(תהלים כח, ח).
כשראה דוד גלית הפלישתי ירד למחנה ישראל לחרף —
ידע ברוח הקדש כי על ידו תהיה נפילתו, ולא ידע מתי.
לפיכך אמר: אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים.
באותה שעה אמר לו הקדוש ברוך הוא בנבואה לדוד:
כבר הודעתיך עסקך על פי משה, ואמרתי לו:
וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע יְיָ קוֹל יְהוּדָה וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ(דברים לג, ז),
כמו שכתוב: וַיְהִי בְּבוֹאָם בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִישְׁתִּי(שמואל א יח, ו).
וכל זאת — בזכות יהודה אביך, על שהודה על מעשה תמר,
כששלח לו: לְמִי הַחֹותֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה(בראשית לח, כה).
הָאֵלֶּה — הוא וְזֹאת לִיהוּדָה.
לפיכך אמר הכתוב: וְזֹאת לִיהוּדָה —
וזה הזכות ליהודה ולזרעו אחריו.
לפיכך אמר דוד: בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ(תהלים כז, ג).
יָדָיו רָב לוֹ וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה —
אימתי?
בשעה שפְלִשְׁתִּים עֹומְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְיִשְׂרָאֵל עֹומְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה(שמואל א יז, ג):
אלו — בזכות אבימלך, שכבד את אברהם;
ואלה — בזכות אברהם.
דבר אחר:
וּפְלִישְׁתִּים עֹומְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה —
בטוחים היו על הפלישתי, שכתוב בו: הָאִישׁ הָעֹולֶה הַזֶּה(שמואל א יז, כה).
באותה שעה תלה דוד עיניו למרום.
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
אל תירא, עבדי דוד;
פקח עיניך, וראה משה — כי הוא עומד אצלך,
שנאמר: והגי בֵּינֵיהֶם.
ואין גיא אלא משה,
שנאמר: וַיִּקְבֹּור אֹותוֹ(דברים לד, ו) בגיא.
וכל אותם ארבעים יום שנגש הפלשתי למלחמה — משה היה עומד עמם;
זכותו מתיש כחו של גלית ושל פלשתים.
לפיכך וַיִּתְיַצֵּב אַרְבָּעִים יוֹם(שמואל א יז, טז),
ועל זה אמר הכתוב עליו: יָדָיו רָב לוֹ וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה.
ולפיכך הוא אומר: עֶזְרִי מֵעִם יְיָ עֹושֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ(תהלים קכא, ב).
פרשת כתובים · על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 2340. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | למו | לעמו יתן |
| א | אלו | אלא |
| א | ה | — (הוספה) |
| א | משה | ביניהם |
| א | יום | שנה |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| אגדת בראשית | כ״י אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 2340; השוואה: מהדורת בובר, קרקא תרס״ג |
אגדת בראשית
פרק נב
וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ(בראשית ל, כב)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
פרשת תורה · על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 2340 §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · רחל קינאה במעשיו של יעקב, הבנים שהבטיחה, ו״התחת אלהים אנכי״ שנכתב בספר הזכרון
אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְיָ וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְיָ וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ(מלאכי ג, טז)
כותרת כתב היד ״פרשת תורה״: זו פרשת התורה של הסדר ״ויזכר אלהים את רחל״ (בראשית ל, כב), ופרקים נג–נד הם פרשת הנביאים ופרשת הכתובים שלו.
״ויזכור אלהים את רחל״ — בכתב היד ״ויזכור״ כתוב פעמיים, והשני מחוק. ״אלהים״ — בכתב היד ״אלי׳ם״ בקיצור (חוץ מן הראשון), וכן בכל הפרק.
״ב[אחתה]״ — בכתב היד ״באמהה״; במאגרים תוקנה הה״א הראשונה לתי״ו והמ״ם סומנה כמשובשת: ״באחתה״ (= באחותה), כהמשך ״ומנין שביעקב קנאתה ולא באחותה״. ״[במעשיו]״ — בכתב היד ״במעשיה״, מסומן במאגרים כמשובש (״הכשרים של יעקב״, וכן ״בשביל מעשיו הטובים של יעקב״).
״ובשביל [מה] אמרה לו״ — בכתב היד אחרי ״ובשביל״ סימן הוספה, והתוספת אינה; ״מה״ הושלם לפי הענין. ״הבה לי״ — בכתב היד ״הב׳ה״, והגרש מחוק. ״אמרה לו״ (שלוש פעמים, רחל המדברת; וכן בבובר) — בכתב היד ״אמ׳ לו״. ״[ע]תיד״ — הושלם במאגרים. אחרי ״אימתי״ בכתב היד ״לקץ״ מחוק. ״כי מלאו ימי״ — ״כי״ מסופקת.
״אעבוד אותך״ — בפסוק (בראשית כט, יח) ״אעבדך״; מחוץ לציטוט. ״ולא אמר לו [שש]״ — בכתב היד ״שבע״, מסומן במאגרים כמשובש (יעקב אמר שבע; ״שכן דרך עברי לעבוד… ובשביעי יצא״). ״ובשביעי״ — בפסוק (שמות כא, ב) ״ובשבעת״; מחוץ לציטוט.
״ועדין״ — העי״ן מסופקת. ״תן [לי]״ — בכתב היד ״לו״, מסומן במאגרים כמשובש. ״אמר לה״ (התחת אלהים) — הה״א מסופקת. ״שאיני [יולדת]״ — בכתב היד ״יודעת״; בבובר ״אם איני יולדת מן הצדיק הזה״. ״[משיאני] [ל]אחר״ — בכתב היד ״שאני אחר״, ובמאגרים הושלמה יו״ד (״שאיני״) בספק והמילה סומנה כמשובשת; בבובר ״אבא משיא אותי לאחר רשע״.
״אם אין אתה מ[ב]קש״ — ״אתה״ מסופקת, והבי״ת הושלמה במאגרים. לפני ״שרה״ בכתב היד ״צ״ מחוקה. ״בא [אליה]״ — בכתב היד ״אליך״, מסומן במאגרים כמשובש; בפסוק (בראשית ל, ג) ״הנה אמתי בלהה בא אליה״, ו״בלהה״ חסר בכתב היד — הציטוט נחלק סביב החסר. ״גם״ (ואבנה גם אנכי) — נוסף בכתב היד מעל השורה. ״ויחר אף יעקב״ — אחרי ״אף״ בכתב היד ״יי״ מחוק. ״כך אתה אומר לה״ — ״אומר״ כתוב פעמיים, והשני מחוק. ״הן מסיחין״ — בכתב היד ״מסרין״ מחוק, ו״מסיחין״ בגליון. ״כי התחת אלהים אנכי״ — בפסוק (בראשית נ, יט) ״אני״; ״אנכי״ מחוץ לציטוט.
בבובר: ״זה יעקב [ורחל]״; ״מה ראתה לקנאות עכשיו? כשראתה אחותה נכנסת לחופתה לא קנאתה, ועכשיו קנאתה… אלא במעשיה הטובים קנאת; אמרה: אלולי שהיא צדקת ממני לא היה הקדוש ברוך הוא נותן לה בנים קודם הימני״ (קנאה במעשי לאה, וכאן במעשי יעקב); אין שם הבטחת שנים עשר השבטים, ״ימים אחדים״ ודין העבד העברי. שם עוד ״דבר אחר: הבה לי בנים — אמרה לו: אם מבקש את אני יולדת, כשבקשת עשית צאן שילדו, שנאמר ויחמו הצאן״; ״אבל אני יש לי ארבעה נשים, כבר ילדה לאה״; ״עשה כשם שעשה אברהם זקניך, ששמע לשרה״; ״מה ראתה לומר הבה לי בנים? אלא שנתנבאת שהיא מתה במהרה, שנאמר ואני בבאי מפדן וגו׳״; ״וכי יש אלהים שני שעושה כלום חוץ מרשותו?״; ״כך אתה מחסד אותה… חייך שאני מעמיד ממנה בן שיאמר לאחיו״; ״כיון שהרגיש הזמן הוציא את ספר הזכרון וזכרה״.
מקבילות: בראשית רבה עא, ו — ״אמר רבי יצחק: כתיב אל יקנא לבך בחטאים וגו׳, ותמר ותקנא רחל באחותה? אלא מלמד שקינת במעשיה הטובים; אמרה: אילולי שהיא צדקת — היתה יולדת?״ (קנאה במעשי אחותה). בראשית רבה עא, ז — ״אמר לו הקדוש ברוך הוא: כך עונים את המעיקות? חייך, שבניך עתידים לעמוד לפני בנה״; ״ממך מנע, ממני לא מנע״; ״אמר לה: יכולה את לעשות כשם שעשת זקנתי?… הכניסה צרתה לביתה… מה זו נבנת על ידי צרתה — אף זו נבנת על ידי צרתה״.
וַיִּזְכֹּור אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב).
זה שאמר הכתוב:
אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ(מלאכי ג, טז) — זה יעקב.
שכך כתוב למעלה מן הפרשה:
וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹותָהּ(בראשית ל, א).
למה עתה קנאת, ולא עת הכנסה לחופה?
מכלל שלא קנאתה באחתה,
אלא במעשיו הכשרים של יעקב קנאתה, ואמרה:
לא בשביל שאחותי צדקת ממני הקדמתני להוליד בנים,
אלא בשביל מעשיו הטובים של יעקב ויראת שמים שבו.
ומנין שביעקב קנאתה ולא באחותה?
שנאמר: אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים(משלי כג, יז).
לפיכך אמרה ליעקב: הָבָה לִּי בָנִים.
ובשביל מה אמרה לו הָבָה לִּי,
ולא אמרה לו ׳תנה לי בנים׳?
מלמד שבאותן שבע שנים שעבד יעקב ברחל היה מבטיחה ואומר לה:
עתיד הקדוש ברוך הוא להוציא ממני שנים עשר שבטים.
אמרה לו:
אימתי?
אמר לה:
לקץ שאמר לי אבא יצחק.
ולפיכך אמר יעקב ללבן:
הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי(בראשית כט, כא) —
כי מלאו הימים שצוני אבא לעמוד עם לבן,
שנאמר: וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים(בראשית כז, מד).
יָמִים — אלו שנים;
אֲחָדִים — שאין בהם מספר,
מפני שאין מספר אלא מעשרה ולמעלה,
אבל מעשרה ולמטה — אחדים הם.
לפיכך אמר יעקב ללבן: אעבוד אותך שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה(בראשית כט, יח).
ולא אמר לו שש ולא שמנה,
שכן דרך עברי לעבוד,
שנאמר: שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹוד ובשביעי יֵצֵא לַחׇפְשִׁי חִנָּם(שמות כא, ב).
לפיכך אמר לו: אֶעֱבׇודְךָ שֶׁבַע שָׁנִים.
הָבָה לִּי בָנִים —
הבה לי אותן בנים שאמרת לי באותן שבע שנים שהיית עובד בעבורי.
אמר לה:
בא אביך במרמה והשכיב אצלי לאה, וקבלם היא עצמה.
אמרה לו:
ועדין אין לה שנים עשר בנים כמו שאמרת;
עתה תן לי אלו האחרים שעדין לא נולדו.
אמר לה:
הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן(בראשית ל, ב).
אמרה לו:
אם כן — מתה אנכי.
אשה שהיא עקרה ואינה יולדת — מתה היא;
או שמא כשראה אבי שאיני יולדת ממך, שאתה צדיק — משיאני לאחר שיהיה רשע,
ואני מתה עמו לעולם הבא,
כמו שכתוב: תְּמוֹתֵת רָשָׁע רָעָה(תהלים לד, כב).
היה ראוי לומר ׳תמית רשע רעה׳;
ומפני מה תְּמוֹתֵת?
בעולם הזה ובעולם הבא.
לכך נאמר: וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.
דבר אחר:
הָבָה לִּי בָנִים —
שאני יודעת: אם את מבקש — אני יולדת,
כמו שעשה יצחק אביך לרבקה אשתו,
שנאמר: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיְיָ לְנֹוכַח אִשְׁתּוֹ(בראשית כה, כא).
אמר לה יעקב:
אבא — לא היו לו אלא אשה אחת, לפיכך התפלל עליה;
אני — יש לי שתי נשים: אם לא תלד האחת, יולדת האחרת.
חזרה ואמרה לו:
אם אין אתה מבקש לעשות כשם שעשה יצחק אביך — עשה כשם שעשה אברהם.
אמר לה:
היאך?
אמרה לו:
כשאמרה שרה: הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי יְיָ מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי(בראשית טז, ב),
אף אתה עשה כן: הִנֵּה אֲמָתִי בֹּא אֵלֶיהָ וגו׳(בראשית ל, ג).
אינו אומר ׳אבנה אנכי ממנה׳,
אלא וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה — כשם שעשה שרה;
גַם — לרבות.
דבר אחר:
הָבָה לִּי בָנִים —
מה ראת רחל לומר הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי?
שהיתה רואה ברוח הקדש שמעטים יהיו ימיה;
לפיכך אמרה הָבָה לִּי בָנִים קודם שאמות.
מיד: וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן —
ולא ממני, שהרי אני יש לי בנים;
אבל ממך מנע.
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
כך אתה אומר לה: הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי?
חייך, שאני מעמיד ממנה בן שיאמר לבניך: כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים(בראשית נ, יט) אנכי.
הן מסיחיןמסיחין — משיחים, מדברים זה עם זה הדברים הללו — כביכול מטה אזנו ושומע, וכותב דבריהם,
שנאמר: אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וגו׳.
כיון שהגיע הזמן — הוציא ספר הזכרון וזכר לרחל,
שנאמר: וַיִּזְכֹּור אֱלֹהִים אֶת רָחֵל.
פתיחתא שנייה · עשו פחד מבני יעקב, ויעקב לא יצא מבית לבן עד שילדה רחל
מְגוֹרַת רָשָׁע הִיא תְבוֹאֶנּוּ וְתַאֲוַת צַדִּיקִים יִתֵּן(משלי י, כד)
״מגורת״ — התי״ו מסופקת בכתב היד; ״ה[י]א״ — היו״ד הושלמה במאגרים. ״ברחל בתך הקטנה״ — ״ברחל״ כתוב פעמיים, והשני מחוק. ״ויעבוד יעקוב״ — הוי״ו של ״יעקוב״ מסופקת. אחרי ״עד שילדה״ בכתב היד ״ממך כל השנים הללו״ מחוק (מן השורה שלפניו).
בבובר: ״שאמר: עכשיו זה מתברך ומוליד בנים הרבה ואיני יכול לו עוד, וכך נעשה, שנאמר ולא יכלה ארץ מגוריהם וגו׳, ויקח עשו את נשיו״; ״ותאות צדיקים יתן — זו רחל שהיתה מתאוה לילד מן יעקב… אף יעקב היה מתאוה לילד מן רחל״; ״שאמר בלבו: אם אבא לילך אצל אבא עכשיו, יאמר לי לבן: הואיל ולא ילדה רחל ממך כל השנים האלו, הניחה כאן״ (כאן אביו הוא האומר); אין שם ״כאותן הימים שאמרה לו אמו״.
מקבילות: בראשית רבה עג, ז — ״ויהי כאשר ילדה וגו׳ — כיוון שנולד — סטנו שלעשו: ויאמר יעקב אל לבן שלחני וגו׳… מסורת אגדה היא: ביד בניה שלרחל עשו נופל״ — טעם אחר ליציאתו של יעקב אחרי לידת יוסף.
דבר אחר:
וַיִּזְכֹּור אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב).
זה שאמר הכתוב:
מְגוֹרַת רָשָׁע הִיא תְבוֹאֶנּוּ וגו׳(משלי י, כד).
זה עשו הרשע, שהיה מתירא מן הברכות שנטל יעקב לעצמו, ואמר:
עכשיו יולדו לו בנים הרבה, ואיני יכול לו.
וכך היה,
שנאמר: וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו(בראשית לו, ו).
לכך נאמר: מְגוֹרַת רָשָׁע הִיא תְבוֹאֶנּוּ.
וְתַאֲוַת צַדִּיקִים יִתֵּן —
זה היה יעקב אבינו, שהיה מתאוה ללידת רחל;
שכל מה שנשתעבד יעקב — בשבילה נשתעבד,
שנאמר: אֶעֱבׇודְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה(בראשית כט, יח),
ואומר: וַיַּעֲבֹוד יַעֲקֹוב בְּרָחֵל, וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים(בראשית כט, כ) —
כאותן הימים שאמרה לו אמו: וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים(בראשית כז, מד).
וכל זמן שלא ילדה רחל — לא בקש יעקב לחזור לארץ כנען.
למה?
שאמר יעקב בלבו:
שמא יאמר לי אבי: הואיל ולא ילדה ממך כל השנים הללו — הניחה, ותלך לעצמך.
בא וראה,
כך היה מתאוה יעקב, שלא יצא משם עד שילדה.
וכיון שילדה — אמר ללבן: שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי(בראשית ל, כה), תְּנָה אֶת נָשַׁי וְאֶת יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹותְךָ וגו׳(בראשית ל, כו);
ואומר: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף.
לפיכך אמר הכתוב: וְתַאֲוַת צַדִּיקִים יִתֵּן.
פתיחתא שלישית · קצרה · הקללה שהלכה על רחל, משל הרועה, וקבורתה בדרך שבניה עתידין לעבור בה בגלות
יִזְכֹּר אַדִּירָיו יִכָּשְׁלוּ בהלכותם בַּהֲלִיכָתָם יְמַהֲרוּ חוֹמָתָהּ וְהֻכַן הַסֹּכֵךְ(נחום ב, ו)
״וכוונתו היה לקלל״ — כך בכתב היד. ״בשביל שמתה בדרך שבניה עתידין לעבור בה״ — לפני ״שמתה״ בכתב היד ״שבניה״ מחוק, ואחרי ״עתידין״ ״לחזור״ מחוק. ״לפיכך אמר הכתוב״ (ימהרו חומתה) — כתוב פעמיים, והשני מחוק. ״אם חומה [היא]״ — בכתב היד ״היו״, מסומן במאגרים כמשובש; בפסוק (שיר השירים ח, ט) ״היא״. ״מהו בין״ — ״בין״ מסומן במאגרים כמשובש, ואין בידנו תיקון. ״ושבו בנים לגבולם״ — ״ושבו״ מסופקת בכתב היד.
בבובר: ״אדיריו — זה יעקב ורחל שזכרן הקדוש ברוך הוא ושילם מהן החשבון שאמר לאברהם: כה יהיה זרעך״; ״והלך אל רחל ולא ידע יעקב״; המשל: ״לרועה שראה את הזאב שנכנס לחטוף כבש, נטל אבן לזרוק בזאב והלך בכבשה; וכך יעקב קילל… ולא היה יודע שקללתו הולכת על כבשתו״; ״ולמה מתה בדרך אפרת? אלא אמר הקדוש ברוך הוא: בניי צריכין לה, בשעה שהם חוטאין וגוזלין, והיא מזכרת אותי כשם שזכרתיה אני״; ״ומה שכר יש לה על שנקצרו ימיה ומתה בדרך? כדי שתזכור אותי על בני, שנאמר כי יש שכר לפעולתך נאם יי וגו׳ ושבו בנים לגבולם״; אין שם ״ואפרת היא רמה״ ודרשת ״ימהרו חומתה… והוכן הסוכך״.
מקבילות: בראשית רבה עד, ד — ״על דעתיה דרבי יוסי — לא מיתה אלא מקיללתו שלזקן: עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה; והווה כן — כשגגה שיצא מלפני השליט״ (וכן עד, ט). בראשית רבה פב, י — ״מה ראה אבינו לקבור את רחל בדרך אפרתה? אלא צפה אבינו יעקב שהגליות עתידות לעבור שם; לפיכך קברה שם, כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים״, ושם ״קול ברמה נשמע… מנעי קולך מבכי… ויש תקוה לאחריתך״.
דבר אחר:
וַיִּזְכֹּור אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב).
זה שאמר הכתוב:
יִזְכֹּר אַדִּירָיו וגו׳(נחום ב, ו) —
זה יעקב אבינו, שזכרו הקדוש ברוך הוא.
יִכָּשְׁלוּ בַּהֲלִיכָתָם —
מפני שאמר יעקב אבינו: עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה(בראשית לא, לב),
והיה סבור בדעתו לקלל ללבן וביתו,
והלכה הקללה על רחל, ומתה בדרך;
וכוונתו היה לקלל אל לבן.
וכן הוא אומר: וַאֲנִי בְּבֹואִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל(בראשית מח, ז).
משלו משל: למה הדבר דומה?
לרועה שבא זאב לעדרו ולקח משם כבשה אחת;
רץ הרועה אחריה להצילה,
השליך עליו אבן אחת להכות הזאב,
ובא האבן על הכבשה והרגה אותה.
כך יעקב אבינו היה סבור לקלל ללבן וביתו כדי שימותו,
וקלל לרחל, מפני שלא ידע כי רחל גנבתם;
ולפיכך מתה בדרך אפרת.
ולמה בדרך אפרת ולא במקום אחר?
ואפרת היא רמה.
מפני שידע יעקב שהיו עתידין ישראל לחטוא באותו מקום,
וללקות באותו מקום,
שיהא שם כליה לבניה,
והיא עתידה לבכות ולהתחנן עליהם,
שנאמר: כֹּה אָמַר יְיָ קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע וגו׳(ירמיה לא, טו).
ואמר לה הקדוש ברוך הוא: כֹּה אָמַר יְיָ מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וגו׳(ירמיה לא, טז).
וכל כך למה?
בשביל שמתה בדרך שבניה עתידין לעבור בה כשילכו בגלות;
לפיכך פתח הקדוש ברוך הוא ואמר לה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻולָּתֵךְ נְאֻם יְיָ.
והיינו יְמַהֲרוּ חוֹמָתָהּ.
מהו חוֹמָתָהּ?
כמו שכתוב: אִם חוֹמָה הִיא(שיר השירים ח, ט);
לפיכך אמר הכתוב יְמַהֲרוּ חוֹמָתָהּ — ימהרו להם זכותה.
וְהֻוכַן הַסֹּוכֵךְ — מהו בין?
שעתיד להוציא משיח בן דוד, ויקבוץ אותם,
כמו שכתוב: וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם(ירמיה לא, יז).
פרשת תורה · על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 2340. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | באחתה | באמהה |
| א | במעשיו | במעשיה |
| א | מה | — (הוספה) |
| א | ע | — (הוספה) |
| א | שש | שבע |
| א | לי | לו |
| א | יולדת | יודעת |
| א | משיאני | שאני |
| א | ל | — (הוספה) |
| א | ב | — (הוספה) |
| א | אליה | אליך |
| ג | היא | היו |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| אגדת בראשית | כ״י אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 2340; השוואה: מהדורת בובר, קרקא תרס״ג |
אגדת בראשית
פרק נג
וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר יְיָ צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בׇּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַיְיָ כׇּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ(שמואל א א, יא)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
פרשת נביאים · על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 2340 §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · אליהו, מנשה, אלקנה וחנניה וחביריו — עדים כנגד ארבע כתות
לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי יְהוּדָה מְחֹקְקִי(תהלים ס, ט)
כותרת כתב היד ״פרשת נביאים״: זו פרשת הנביאים של הסדר ״ויזכר אלהים את רחל״ (בראשית ל, כב; פרק נב), ופרק נד הוא פרשת הכתובים שלו.
״זה שאמר הכתוב״ — בכתב היד ״זש״ה״, ואחריו ״הכתוב״ מחוק. ״ארבעה דברים… ארבע כתות״ — בכתב היד ״ד׳״. ״זה שאמר הכתוב״ (לי גלעד, ולי מנשה) — בכתב היד ״זש״ה״ ו״ז״ש״. ״ושהקדוש ברוך הוא מציל מן האש״ — כך בכתב היד, בלי ״והכת שאומרת אין״.
״מנשה בן [חזקיה]״ — בכתב היד ״חלקיה״; מנשה בן חזקיה (מלכים ב כ, כא). ״[ושהרשיע]״ — בכתב היד ״ושהושיע״; בבובר ״כמה הכעיס, כמה הרשיע״.
בבובר: ״ארבע כיתות הן״; ״הרי אליהו שהחיה המת שהיה מגלעד, שנאמר ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד, יבוא ויעיד לי״; ״הרי מנשה כמה הכעיס, כמה הרשיע, וקבלתיו כשעשה תשובה״; הסדר שם: מנשה, חנניה וחביריו (״שנאמר ויהי בהם מבני יהודה דניאל חנניה מישאל ועזריה״), ואחריהם ״ואחת אומרת אין עקרה יולדת — אמר הקדוש ברוך הוא: יבוא אלקנה מהר אפרים ויעיד על אשתו שהיתה עקרה וילדה, שנאמר ויהי איש אחד וגו׳ מהר אפרים״; אין שם ״עד עקרה ילדה שבעה״.
מקבילות: תנחומא בובר, נשא ל — ״לי גלעד ולי מנשה ואפרים מעוז ראשי יהודה מחוקקי. אמר ריש לקיש: אם המינים יאמרו לך שאין הקדוש ברוך הוא מחיה מתים, אמור להם: הרי אליהו מעיד שהחיה את המת… אם יאמרו לך המינים שאין הקדוש ברוך הוא מקבל שבים, אמור להם: הרי מנשה מעיד… שאין הקדוש ברוך הוא פוקד עקרות — הרי אלקנה מהר אפרים מעיד שפיקדתי חנה אשתו… שאין הקדוש ברוך הוא מציל מן האש — הרי חנניה וחביריו מעידין״ — בשם ריש לקיש (כאן רבי ברכיה), על ״ביום השביעי נשיא לבני אפרים״.
וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר יְיָ צְבָאוֹת וגו׳(שמואל א א, יא).
זה שאמר הכתוב:
לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי יְהוּדָה מְחֹוקְקִי(תהלים ס, ט).
אמר רבי ברכיה:
ארבעה דברים הללו — כנגד ארבע כתות:
כת אחת אומרת: אין תחיית המתים;
וכת אחת אומרת: אין הקדוש ברוך הוא מקבל בעלי תשובה;
וכת אחת אומרת: אין הקדוש ברוך הוא פוקד העקרות;
וכת אחת אומרת: אין הקדוש ברוך הוא מציל מן האש.
הכת שאומרת אין תחיית המתים —
אמר לה הקדוש ברוך הוא:
הרי אליהו, שהיה מתושבי גלעד, והחייתי המת על ידו.
זה שאמר הכתוב:
לִי גִלְעָד.
והכת שאומרת אין הקדוש ברוך הוא מקבל בתשובה —
אומר לה הקדוש ברוך הוא:
יבא מנשה בן חזקיה, שהכעיס לפני ושהרשיע לפני, ויעיד כשעשה תשובה וקבלתי אותו.
זה שאמר הכתוב:
וְלִי מְנַשֶּׁה.
והכת שאומרת אין הקדוש ברוך הוא פוקד עקרות —
אומר לה הקדוש ברוך הוא:
יבא אלקנה, שהיתה עקרה אשתו וילדה, ויעיד בי,
שנאמר: עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה(שמואל א ב, ה);
שנאמר: וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם(שמואל א א, א).
זה שאמר הכתוב:
וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי.
ושהקדוש ברוך הוא מציל מן האש —
אמר לה הקדוש ברוך הוא:
יבא חנניה מישאל ועזריה, שהן מיהודה, ויעידו שהצלתי אותן מכבשן האש.
זה שאמר הכתוב:
יְהוּדָה מְחֹוקְקִי.
פתיחתא שנייה · חנה מבקשת: אם מצבא של מטה היא — תלד, ואם מצבא של מעלה — תחיה לעולם
וַיְיָ אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת יְיָ זִכְרוֹ(הושע יב, ו)
״אלהי צבאות״ — בפסוק (הושע יב, ו) ״אלהי הצבאות״; ״צבאות״ מחוץ לציטוט. ״על פני כל הארץ״ — בפסוק (עמוס ט, ו; וכן ה, ח) ״על פני הארץ״; ״כל״ מחוץ לציטוט. ״רבונו של עולם״ — בכתב היד ״רבו׳ של עולם״. אחרי ״ואם מצבא של מעלה אני״ בכתב היד ״שנ״ מחוק, והמשפט נשאר בלי סופו.
בבובר: ״ויי אלהי יי זכרו״, ״הצבאות יי אלהי צבאות״; ״והאיך? כשבקש עשה צביונו בצבאות של מטה… וכשבקש עשה צביונו בצבאות של מעלה״; ״תן לי בנים כשם שאמרת: ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה״; ״ואם מצבא של מעלה אני — עשה אות שאהיה קיימת כשם שלמעלה חיים וקיימין; לכך נאמר יי אלהי צבאות״; אין שם ״מכל צבאות שבראת בעולמך תן לי בן אחד מהם״.
מקבילות: פסיקתא רבתי מג — ״אמר רבי יהודה ברבי סימון: אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, יש צבא למעלה יש צבא למטה; הצבא של מעלה אינם [לא] אוכלים ולא שותים ולא פרים ורבים ולא מתים אלא חיים לעולם… ואיני יודעת מאיזו צבא אני״. בבלי ברכות פרק ה, לא ע״ב — ״אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד?״ (רבי אלעזר).
דבר אחר:
וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר יְיָ צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בׇּעֳונִי אֲמָתֶךָ וגו׳(שמואל א א, יא).
זה שאמר הכתוב:
וַיְיָ אֱלֹהֵי צבאות יְיָ זִכְרוֹ(הושע יב, ו) —
שהוא עושה צביונוצביונו — רצונו בצבאות של מעלה ובצבאות של מטה.
בצבאות של מטה —
כמו שכתוב: הַקֹּורֵא לְמֵי הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי כל הָאָרֶץ יְיָ שְׁמוֹ(עמוס ט, ו);
ובצבאות של מעלה —
כמו שכתוב: הַכּכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא(שופטים ה, כ).
אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא:
רבונו של עולם,
יש לך צבא למעלה וצבא למטה.
אם של מטה אני — תן לי בנים, כמו שאמר בתורה: בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכׇּל הָעַמִּים(דברים ז, יד);
ואם מצבא של מעלה אני — שהם עליונים, חיים וקיימים.
לפיכך אמרה יְיָ צְבָאוֹת:
מכל צבאות שבראת בעולמך — תן לי בן אחד מהם.
חלק ב
דרשת הפסוק
דרשת הפסוק · ״ותדר נדר ותאמר יי צבאות אם ראה תראה… ולא תשכח את אמתך״ · חנה ציון, ושבע העקרות כנגד שבעת ימי בראשית
״רבונו של עולם״ — בכתב היד ״רבונו ש״ע״. ״ואם זכרתני״ — בפסוק ״וזכרתני״; ״ואם״ מחוץ לציטוט. ״שבע עקרות… שבעת ימי בראשית״, ״ביום הראשון״, ״בבטן אחד, אחד טמא״, ״השלישית״, ״הרביעית״, ״יום חמישי״, ״הששית״, ״השביעית״ — בכתב היד באותיות המספר (ז׳, הא׳, א׳, השלישי׳, הד׳, ה׳, הו׳, הז׳). ״יצחק״ — בכתב היד ״יצח׳״. ״על ידי אשה״ — בכתב היד ״ע״י״.
״אין לה [ולד]״ — בכתב היד ״בנים״, מסומן במאגרים כמשובש; בפסוק (בראשית יא, ל) ״ולד״. ״לממשלת [היום]… לממשלת [הלילה]״ — בכתב היד ״ביום״ (במאגרים תוקן ״היום״ בספק) ו״בלילה״ (מסומן כמשובש); בפסוק (בראשית א, טז) ״היום… הלילה״. ״הצללפונית״ — היו״ד מסופקת. ״ואשתו עקרה לא ילדה״ — בפסוק (שופטים יג, ב) ״ולא ילדה״; ״לא ילדה״ מחוץ לציטוט. ״ועבדי דוד נשיא להם לעולם״ — צירוף של יחזקאל לז, כד (״ועבדי דוד מלך עליהם״) ולז, כה (״ודוד עבדי נשיא להם לעולם״). ״והמר עלי״ — בפסוק (זכריה יב, י) ״עליו״; ״עלי״ מחוץ לציטוט.
בבובר: ״ותדר נדר ותאמר אם ראה תראה — אני עקרה וציון עקרה… אם ראה לי — תראה אף לציון; וזכרתני — לי; ולא תשכח את אמתך — לציון״; ״שבע עקרות הן כנגד שבעת ימי בראשית״; בשרה ״כנגד יום ראשון… שמים וארץ; בעלה של זו הקנהו להקדוש ברוך הוא, שנאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ״; ברבקה ״אף רבקה הוליד שנים יעקב ועשו, שנאמר ואבדיל אתכם מן העמים״; ברחל ״ועמד יוסף בנה של רחל, והן השתחוו לו״; בחנה ״כעוף הזה הפורח ממקום למקום וממדינה למדינה וסופו חוזר לקנו״; ״הששית זו הצללפונית אמו של שמשון, שנאמר ושם אחותם הצללפוני… ומה היה לאדם? מת ביד אשתו… ושמשון בנה מת על ידי אשתו, שנאמר ויאהב אשה בנחל שורק״; ״השביעית זו ציון, כנגד יום השביעי, ומה כתיב בו? וינח ביום השביעי; וציון — זאת מנוחתי עדי עד; לכך אמר ישעיה רני עקרה לא ילדה״. אין שם משיח בן דוד ומשיח בן יוסף, ולא ״נביאים ונשיאים… מלכים ושליטים״.
מקבילות: פסיקתא דרב כהנא, רני עקרה, א — ״מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה: שבע עקרות הן — שרה, רבקה, רחל ולאה, ואשתו של מנוח, וחנה, וציון״, כל אחת בפסוק עקרותה ובפסוק לידתה, בלי ימי בראשית.
דבר אחר:
וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר יְיָ צְבָאוֹת(שמואל א א, יא).
אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא:
רבונו של עולם,
אני עקרה, וציון עקרה,
כמו שכתוב: רׇנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה(ישעיה נד, א).
עתה אִם רָאֹה תִרְאֶה —
אם אתה רואה לי — תראה לציון;
ואם זְכַרְתַּנִי — אני;
וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ — לציון.
שבע עקרות ברא הקדוש ברוך הוא בעולם, כנגד שבעת ימי בראשית.
הראשונה — שרה אשת אברהם,
שכתוב בו: בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹונֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ(בראשית יד, יט);
וביום הראשון כתיב: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ(בראשית א, א);
ובשרה כתיב: וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד(בראשית יא, ל).
השנייה — רבקה אשת יצחק, שילדה שנים בבטן אחד,
אחד טמא ואחד טהור,
ובא הקדוש ברוך הוא והבדיל ביניהם,
שנאמר: לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹור(ויקרא יא, מז);
וביום השני כתיב: יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם(בראשית א, ו);
וברבקה כתיב: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיְיָ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ(בראשית כה, כא).
השלישית — לאה, שילדה ראובן,
שכתוב בו: וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה(בראשית ל, יד);
הוא כנגד יום שלישי, שכתוב בו: תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא(בראשית א, יא);
ובלאה כתיב: וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ(בראשית כט, לא).
הרביעית — רחל, שילדה יוסף,
שכתוב בו: וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ(בראשית לז, ט);
כנגד יום רביעי, שכתוב בו: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹורֹות בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם וגו׳(בראשית א, יד),
ואומר: אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹול לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּכָבִים(בראשית א, טז);
וברחל כתיב: וְרָחֵל עֲקָרָה.
החמשית — חנה, שילדה שמואל,
שהיה קל כעוף ללכת ממקום למקום, לשוטלשוט — לעבור, לסובב בכל ארץ ישראל,
כדי להוכיחם ולהדריכם בדרך ישרה ולשפוט להם משפט אמת,
שנאמר: וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל(שמואל א ז, טז);
כנגד יום חמישי, שכתוב בו: וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ(בראשית א, כ);
ובחנה כתיב: כִּי סָגַר יְיָ בְּעַד רַחְמָהּ(שמואל א א, ו).
הששית — הצללפוניתהצללפונית — שמה של אשת מנוח, אמו של שמשון אשת מנוח, שילדה לשמשון, שלקה ושמת על ידי אשה;
כנגד יום ששי, שנברא בו אדם הראשון, שלקה על ידי אשתו חוה, שמת על ידיה,
שכתוב בו: כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ(בראשית ג, יז);
ובצללפונית כתיב: וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה(שופטים יג, ב) לא ילדה.
השביעית — היא ציון,
שכתוב: וּלְצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יֻולַּד בָּהּ וגו׳(תהלים פז, ה) —
זה משיח בן דוד ומשיח בן יוסף.
במשיח בן דוד כתיב: וְעַבְדִּי דָוִד(יחזקאל לז, כד) נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם(יחזקאל לז, כה),
ואומר: יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ(תהלים עב, יז);
ובמשיח בן יוסף כתיב: וְהָמֵר עלי כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר(זכריה יב, י).
בא וראה,
שכל שש עקרות הללו לא ילדה אלא נביאים ונשיאים;
אבל ציון — לא תלד אלא מלכים ושליטים.
ולא זו בלבד, אלא הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו בתוכה,
שנאמר: זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד וגו׳(תהלים קלב, יד).
פרשת נביאים · על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 2340. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | חזקיה | חלקיה |
| א | ושהרשיע | ושהושיע |
| ג | ולד | בנים |
| ג | היום | ביום |
| ג | הלילה | בלילה |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| אגדת בראשית | כ״י אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 2340; השוואה: מהדורת בובר, קרקא תרס״ג |
אגדת בראשית
פרק נד
שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי(תהלים קכא, א)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
פרשת כתובים · על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 2340 §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · קצרה · הקדוש ברוך הוא גואל את ישראל מציון, וציון צווחת לישועה
יִשְׁלַח־עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ וּמִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָּ(תהלים כ, ג)
כותרת כתב היד ״פרשת כתובים״: זו פרשת הכתובים של הסדר ״ויזכר אלהים את רחל״ (בראשית ל, כב; פרקים נב–נג).
״אמרו חכמים״ — בכתב היד ״חכמי׳״. ״מי יתן מציון ישועת ישראל״ — תהלים יד, ז (בתהלים נג, ז ״ישעות״).
בבובר: ״אינו גואלן אלא מציון — למה? שמתחילה משם נשתכלל העולם, שנאמר מציון מכלל יופי אלהים הופיע״; אחרי ״ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזתים״ שם ״וישראל אומרים אשא עיני וגו׳״ — חזרה לפסוק הפרק, שאינה כאן; ״לכך נאמר ישלח עזרך מקדש; לפיכך רוח הקודש צווחת ואומרת מי יתן מציון ישועות ישראל״ (כאן ״וציון צווחת״, ו״לכך נאמר״ בסוף); אין שם ״אמרו חכמים״.
מקבילות: ויקרא רבה כד, ד — ״אמר רבי לוי: כל טובות וברכות ונחמות שהקדוש ברוך הוא עתיד ליתן לישראל אינן אלא מציון… עזרה וסיוע מציון — ישלח עזרך מקודש״.
שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים וגו׳(תהלים קכא, א).
זה שאמר הכתוב:
יִשְׁלַח עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ וּמִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָּ(תהלים כ, ג).
אמרו חכמים:
בשעה שיבא הקדוש ברוך הוא לגאול את ישראל — לא יגאלם אלא מציון,
שנאמר: מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹופִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ(תהלים נ, ב).
אימתי הוֹפִיעַ?
כמו שכתוב: וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים וגו׳(זכריה יד, ד),
וְיָצָא יְיָ וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם(זכריה יד, ג).
וציון צווחת ואומרת: מִי יִתֵּן מִצִּיּוֹן יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל(תהלים יד, ז).
לכך נאמר: יִשְׁלַח עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ וגו׳.
פתיחתא שנייה · קצרה · יעקב ניצל מלבן, מן המלאך ומעשו
וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת־הַיְלָדִים עַל־לֵאָה וְעַל־רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת(בראשית לג, א)
״וישא יעקב את עיניו והנה עשו בא״ — בפסוק (בראשית לג, א) ״וישא יעקב עיניו וירא והנה עשו בא״; ״את״ מחוץ לציטוט, ו״וירא״ חסר בכתב היד (גם בציטוט השני) — הציטוט נחלק סביב החסר. אחרי ״להרוג את יעקב״ בכתב היד ״שנאמר״ מחוק. ״בבגדו״ — הבי״ת השנייה מסופקת. ״הדא הוא דכתיב״ — בכתב היד ״הה״ד״. ״לא אשלחך, אלא מי שיש יכולת בידו״ — בין שני המשפטים בכתב היד סימן הוספה, והתוספת אינה. ״וזה שאמר הכתוב״ — בכתב היד ״וזש״ה״. ״וירא יעקב מאד וייצר לו״ — בפסוק (בראשית לב, ח) ״ויירא… ויצר״.
בבובר: ״בשעה שברח יעקב מן לבן, והלך לו ויושב בהר, ושמע לבן והשיגו, שנאמר וישג לבן את יעקב ויעקב תקע את אהלו בהר; והיה לבן מבקש לילך ולהרוג ליעקב, שכן משה אומר ארמי אובד אבי… התחיל יעקב אומר אשא עיני וגו׳; והקדוש ברוך הוא הלך כביכול ונגלה לרשע ועשה עצמו שלוחו… שנאמר ויבא אלהים אל לבן וגו׳״; ״ולא עשה אלא הלך לו לבן ולא הזיקו כלום, ובא לו עשו… התחיל מתירא… אמר לו: מי שהצילך מן לבן הוא יצילך הימנו, שנאמר אשריך ישראל מי כמוך וגו׳״. אין שם פחדו של לבן מעשו, המלאך (״סמאל״) ו״כי שרית עם אלהים ועם אנשים״.
מקבילות: בראשית רבה עז, ג — ״ויאבק איש עמו… שרו שלעשו היה״.
דבר אחר:
שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים(תהלים קכא, א).
זה שאמר הכתוב:
וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב את עֵינָיו וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וגו׳(בראשית לג, א) —
מלמד שבשעה שברח יעקב מאת לבן, שמע לבן ורדף אחריו והשיגו,
שנאמר: וַיַּשֵּׂג לָבָן אֶת יַעֲקֹב(בראשית לא, כה).
והיה בדעתו של לבן להרוג את יעקב,
אלא שנתפחד מפני שני דברים:
מפני שאמר לו הקדוש ברוך הוא: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע(בראשית לא, כד);
מפני שהיה עשו בא לקראתו בארבע מאות איש עמו.
אמר לבן הרשע בדעתו:
אם אני הורגו — יבא עלי עשו הרשע בעלילה ובדין, ויהרג אותי,
כי הוא גואל הדם,
ויכרית שמי ושם זרעי.
לפיכך הלך לו ולא עשה לו כלום,
שנאמר: וַיֵּלֶךְ וַיָּשׇׁב לָבָן לִמְקֹומוֹ(בראשית לב, א), וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וגו׳(בראשית לב, ב).
וכשנפטר מלבן הרשע — פגע בו סמאל, מלאך של עשו,
כמו שנאמר: וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ(בראשית לב, כה).
מלמד שרצה להרגו, ולא היה בו כח,
מפני שיעקב אבינו היה מזייןמזיין — מזוין, חגור כלי זין — תפילין בזרועו ובראשו, וציצית בבגדו, וזכותו וזכות אבותיו.
הדא הוא דכתיב:
וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹול לוֹ(בראשית לב, כו).
ובכל זאת לא היה בו כח לעמוד לפני יעקב, מפני שיעקב היה אוחזו בכח גדול.
והוא מתחנן ואומר: שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר(בראשית לב, כז);
והוא אומר: לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ.
אלא מי שיש יכולת בידו.
וזה שאמר הכתוב:
וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּוכָל וגו׳(הושע יב, ה).
מיד אמר לו הקדוש ברוך הוא ליעקב: לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ וגו׳(בראשית לב, כט).
כשנמלט מזה — פגע בעשו הרשע,
שנאמר: וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וגו׳.
וכשראה יעקב לעשו וחילו — נפחד ונתירא ממנו,
שנאמר: וַירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַייֵּצֶר לוֹ(בראשית לב, ח).
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
שהצילך מיד לבן הארמי ומיד המלאך שרצה להשחיתך — הוא יצילך מיד עשו,
שנאמר: כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים:
עִם אֱלֹהִים — זה המלאך;
וְעִם אֲנָשִׁים — זה לבן ועשו.
לפיכך בא משה ואמר: אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ וגו׳(דברים לג, כט).
פרשת כתובים · על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 2340. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| אגדת בראשית | כ״י אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 2340; השוואה: מהדורת בובר, קרקא תרס״ג |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| אגדת בראשית | כ״י אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 2340; השוואה: מהדורת בובר, קרקא תרס״ג |