מחלוקת הקדמת הזוהר והפקודין אם המצוה הראשונה יראה או ידיעה | זוהר פקודא א׳ תולדות תשפ״ז – תמלול

המצוה הראשונה בזוהר: ידיעת השם או יראת השם

שיעור זוהר ערב שבת פרשת תולדות – המשך הסדרה על המצוה הראשונה שבזוהר.

הקדמה: סקירת השיעורים הקודמים

שיעור זה יהיה קצר ביותר, לכבוד יום שישי הקצר. נמשיך בנושא שאנו עומדים באמצעו, ונלמד עוד שורות אחדות מדברי הזוהר על המצוה הראשונה.

הנקודה שאני מבקש לבאר כאן, אם אוכל לבטאה בקיצור, נוגעת לשאלה מהי המצוה הראשונה. בשבוע שעבר למדנו על שני נושאים שבהם הזוהר מכריע לכאורה באופן מסוים. נדמה לי שכבר דיברתי גם על כך, אך כעת נבהיר את הדברים יותר.

האחד, שהזוהר מכריע כאן שהמצוה הראשונה היא מצות ידיעת השם, אף שנחלקו בזה, שהרי בעל הלכות גדולות לא מנה את האמונה או ידיעת השם כמצוה. זו מחלוקת אחת.

השניה נוגעת לביאור מצות ידיעת השם: האם היא מה שהזוהר קורא ‘מצוה כללית׳ או ‘מצוה פרטית׳. אחרים קוראים לזה מצוה על פי חקירה וידיעה, לעומת מצוה על פי אמונה וקבלה. (כמו שביארנו בשיעור הקודם אודות שתי המחלוקות הללו.)

חידוש הזוהר בשאלה הראשונה והשניה

וביארנו שם את חידושו של הזוהר. ראשית, ידיעת השם יכולה להיות מצוה, שכן כל המצוות כולן אינן אלא התגלות מציאות השם, ואם כן אין היא שונה באמת משאר המצוות. המצוות עצמן הן אלוקות.

וטמון כאן עוד סוד לבארו, שאולי כבר ביארנוהו במקומות אחרים: לפי זה נמצא שידיעתנו את השם ומה שהשם הוא אינם שני דברים נפרדים. אין הכוונה שישנה כביכול טענה, הצהרה, שיש אלוה ואנו יודעים זאת. אף זה אומר יותר מדי. אלא זוהי אחדות המצוה, המצֻוה והמצַוה, שלושתם כאחד, והיא חזקה ביותר במצות הידיעה. אך נניח נושא זה בצד, שאין זה ענייננו כעת. אין זה אלא המשך והעמקה נוספת שאפשר להיכנס בה בנושא הקודם (ואכמ״ל).

שנית, ביארנו את חידושו של הזוהר בשאלת ידיעה כללית וידיעה פרטית. ואליבא דאמת, במובן מסוים הוא מסכים לכל השיטות. שהרי אף האומרים שלדעת הרמב״ם וחובות הלבבות אין יוצאים ידי מצות הידיעה אלא בהבנה, בהשכלה ובחקירה, ודאי אין כוונתם שתינוק קטן או אדם פשוט אינו יוצא כלל ואין לו אמונה משום שאינו יודע. כל אחד מוכרח להחזיק בשיטה כלשהי של כלל ופרט, ולזוהר שיטה ברורה מאד, והוא מפרש את השאלה בפירוש.

השאלה השלישית: האם המצוה הראשונה היא ידיעת השם או יראת השם

אך כעת אפשר לגשת לעניין שלישי, ויש בו דבר חשוב שיש להבינו. וזו לשון הזוהר: ‘ואי תימא, וכתיב יראת ה׳ ראשית דעת׳ (זוהר הקדמה יא, ב; משלי א, ז).

כלומר, הזוהר העמיד את המצוה הראשונה על ‘אנכי ה׳ אלקיך׳ (שמות כ, ב): לדעת שיש ה׳ אלקיך, זוהי המצוה הראשונה. ומה יהא על כך שיש פסוק אחר, וממילא סברא אחרת, שהרי הפסוק אינו אלא מבטא את הסברא? והוא הפסוק ‘יראת ה׳ ראשית דעת׳ (משלי א, ז).

‘ראשית׳ פירושו הדבר הראשון שיש לדעת. לכאורה אפשר לפרש, אף שאין הכרח לפרש כך, שהכוונה למצוה הראשונה. שכן אחת הדרכים ללמוד מצוות היא לקרוא את רשימת המצוות, והרי זו רשימה של דברים שיש ללמוד ולדעת. אמנם חלק מן המצוות יש לעשות, וחלקן אינן אלא ידיעה, כמצות ידיעת השם שכולה ידיעה בלבד. ואף אם נאמר שיש מצוות שבדעת שאין בהן אלא ידיעה, ולצידן מצוות שיש לחשוב, לעשות, להרגיש ולומר, מכל מקום בשעה שלומדים את המצוות כולן הן ‘דעת׳. זו מעין הלשון ‘לדעת מצותיך׳, שכמדומני יש לשונות כאלה בתהלים במזמור קי״ט: לדעת את כל המצוות. ואם כן, על ידיעת המצוות נאמר ‘יראת ה׳ ראשית דעת׳, הרי שהמצוה הראשונה צריכה להיות יראת השם.

שיטת הקדמת הזוהר שיראת ה׳ היא המצוה הראשונה

וחידוש זה, שהמצוה הראשונה היא יראת השם, איננו חידושו של הזוהר כאן ברעיא מהימנא (פקודין), ואין כוונתו לשאול דבר פלא בעלמא. אלא כפי שדיברנו, יש לזוהר מקומות נוספים שבהם הוא מונה את המצוות, ועיקרם בהקדמת ספר הזוהר, שהיא ההקדמה לספר בראשית. שם החל הזוהר למנות את כל המצוות, ולדרשן ולפרשן על סדר פסוקי מעשה בראשית.

ויש בזה עצמו עניין עמוק: מדוע ילכו המצוות על סדר מעשה בראשית? משום שעשרה מאמרות שבהם נברא העולם הם כשורש לתרי״ג המצוות, ויש להכליל אותן בכל אחד מהם. כשם שבעשרת הדברות כלול שורש כל תרי״ג המצוות, כך גם בעשרה מאמרות. זהו עניינו של הזוהר בהקדמתו.

ואיך שלא יהיה, בהקדמת הזוהר המצוה הראשונה היא יראת ה׳. הזוהר מביא שם את הפסוק ‘יראת ה׳ ראשית דעת׳, ומפרש בו את הפסוק ‘בראשית ברא אלקים את השמים׳ (בראשית א, א) כרומז ליראה. ודאי אפשר לומר גם שהפסוק רומז למציאות ה׳, לבריאת העולם וחידושו. אך הזוהר שם, ואיני זוכר כעת כיצד, מפרש שהמצוה הראשונה היא יראת ה׳: ‘פקודא קדמאה דא יראת ה” (זוהר הקדמה יא, ב).

ושם יש עניין חשוב: מהן שלוש דרגות יראת ה׳, מה שאנו קוראים יראת העונש ויראת הרוממות. הזוהר מספר שם שרבי שמעון אמר ‘ווי׳, שהיה מבקש לומר ואינו מבקש לומר, ולא ידע אם לגלות את הסוד שיראת העונש היא דבר קטן, שכן דבר קשה הוא ולא הכל יכולים להבינו.

ואיך שלא יהיה, המצוה הראשונה בהקדמת הזוהר היא יראת ה׳ ולא מציאות ה׳. זהו חידוש מעניין שיש להבינו. ודאי אין זה מצד הסדר ההגיוני, שהרי כדי לירא מן השם יש לדעת תחילה שהוא מצוי. אך יש בזה סברא חזקה מדוע תהא יראת ה׳ המצוה הראשונה, ואותה אני מבקש לבאר.

ולאחר שנבין זאת, אולי נוכל להבין גם את תירוצו של הזוהר כאן. לכאורה הוא חוזר בו ממה שסבר בהקדמה, ונראה שזו גירסא מאוחרת יותר. הוא אומר שלא כן, אלא יש למנות את אמונת ה׳, ידיעת ה׳, כמצוה הראשונה. היראה היא מצוה נוספת, והוא מונה אותה כאן גם כן, אך מבאר שהפסוק ‘יראת ה׳ ראשית דעת׳ אין כוונתו לזה כלל, אלא לדבר אחר.

ואם כן, כיצד יש להבין זאת? יש כאן חידוש. אולי כבר רמזתי עליו בשיעורים הקודמים בסדרה, אך בעיון האחרון מצאתי דבר נפלא, המבהיר לי מה מתרחש כאן, ונאמר אותו.

סדר המצוות ושלושת העיקרים של ספר העיקרים

כבר דיברנו על כך שכל אחד מבין שעל המצוות להיות ערוכות בסדר מסוים. זה יכול להיות סדר הגיוני, ויותר מכך סדר של חוויה, כלומר סדר חינוך. אדם אומר ‘אני מתחיל לעשות מצוות׳, וזאת עליו לעשות בכל יום. כפי שלמדנו לפני כמה שיעורים, בכל יום אומרים שמע ישראל, כלומר בכל יום מתחילים מאפס (כמו שביארנו בשיעורים הקודמים אודות קריאת שמע ואכמ״ל). ואם כן יש לברר: היכן מתחיל הכל?

אפשר לקרוא לזה סדר הגיוני: כדי שתדע דבר זה, עליך לדעת תחילה דבר אחר. ואפשר לקרוא לזה סדר של עבודת השם, סדר התקדמותו של האדם: עליו להתחיל מכאן ולהגיע לשם. הרי שיש לכל הפחות שתי דרכים להבין מדוע מוכרח להיות סדר בדברים.

ואמרנו שלכאורה, וכך הוא באמת, יש לחשב כפי שמנה ספר העיקרים. ספר העיקרים ערך את החשבון של עיקרי התורה ושאל מהם, והשיב שהם שלושה דברים:

א. מציאות השם

העיקר הראשון הוא מציאות השם. ואף זאת יש להבין, שכן מציאות השם היא גם הסוף ולא ההתחלה בלבד, וזהו מה שלמדנו כאן בעניין כלל ופרט. על כל פנים, הדבר הראשון הוא מציאות השם: יש לדעת שיש אלוה, ובלעדי זה אין שום התחלה. נניח שאנו מבינים זאת. לדעתי איננו מבינים זאת, אך נניח שאנו מבינים.

ב. תורה מן השמים – מה מחייבת תורה אלוקית?

העיקר השני, שהוא קורא לו ‘תורה מן השמים׳, הוא לכאורה הפשוט ביותר להבנה.

אך אף כאן יש לשאול: ומה אם התורה אינה מן השמים? רבים מקיימים חוקים שאינם מן השמים. לא שמעתי שהגויים באמריקה אינם מצייתים לחוק האמריקני משום שאינם מאמינים שהוא מן השמים. אם כן, אף זאת יש להבין, והיינו שהדבר קשור לעיקר הראשון.

אם רוצים לקיים את התורה כתורה אלוקית, ודאי יש לדעת שהיא מן השמים. אך מה פירוש בכלל לקיים את התורה כתורה אלוקית? מה הנפקא מינא בין תורה אלוקית לתורה אנושית? זו שאלה שבאמת אין חושבים עליה, וצריך לחשוב עליה.

בני אדם סבורים שאם הדבר אלוקי, הרי הוא מחייב. יפה. אך אם הוא אנושי, אף הוא מחייב, והדבר תלוי בשאלה עד כמה מענישים עליו. אם המלך במקומי מחוקק חוק ואומר שכל העובר עליו ייקנס, הרי זה מחייב. אני ירא שמא אקבל קנס, וזו יראת העונש, ולכן הדבר מחייב.

ומה ההבדל כשאומרים שהשם הוא המחייב? כשאומרים שהתורה מן השמים, האם הכוונה שמשם יודעים שיבוא עונש? אמנם בגלות, כשאין בית דין, אפשר שאכן הגורם המחייב היחיד הוא האלוקות שבתורה. אך כשיש בית דין של מטה, מה צורך בזה? ואליבא דאמת, אף בגלות יש עונשים מסוימים. אף כאן באמריקה, שאין בה אולי בית דין המלקה, לא יקבלו את ילדיו של אדם לחדר אם הוא מחלל שבת. יש עונש, והוא מחייב די הצורך. מדוע אפוא יש להגיע לעיקר זה? זאת יש להבין. על האדם להיות ישר עם עצמו ולדעת היכן האלוקות שבתורה היא המחייבת.

יש סוג מסוים של קיום התורה שעליו דווקא האלוקות היא המחייבת. אין זה פשוט, ובפשטות אין זה כך. אני אומר כאן חידוש, אך נדמה לי שבשיחה חסידית אפשר להבינו בפשטות: עצם עשיית המצוות אינה מצריכה עדיין שהתורה תהא אלוקית, ואולי אף אינה מצריכה עדיין שיהיה אלוה. אם אומרים שמציאות השם ותורה מן השמים הם היסוד שעליו עומדות המצוות, יש להבין שהכוונה לכל הפחות למצוות מסוימות. אולי יש מצוות אחרות שעליהן נאמר ‘והארץ נתן לבני אדם׳ (תהילים קטו, טז). אך לכל הפחות במצוות במובן שבו אנו מדברים, הכוונה היא שיש לעשות את המצוות באופן אלוקי. זהו סוג אחר של מצוות. עליהן מברכים ‘אשר קדשנו במצותיו׳, ובשבת מוסיפים חידוש: ‘ורצה בנו׳. יש כאן ‘רצה בנו׳ ו׳קדשנו׳, ומשום כך שומרים שבת, ולא מטעם אחר שהיה יכול להיות לשמירת שבת. וזהו חידוש.

ג. שכר ועונש – היסוד מלמטה למעלה

אך נמשיך הלאה. ספר העיקרים אומר שיש להאמין גם בשכר ועונש, וזהו העיקר השלישי. ואף בזה אין בני אדם מבררים את הדברים די הצורך. נניח שאדם אומר שיש אלוה, ושהאלוה נתן את התורה, ובתורה כתוב לעשות כך. עדיין יש לשאול: מה אם לא אעשה? מדוע אעשה מה שכתוב בתורה? מדוע אעשה מה שהשם אומר?

יש לכך טעמים רבים מאד, כפי שדיברנו לפני כמה שבועות (כמו שביארנו בשיעורים הקודמים ואין זה מקומו). אפשר משום שהשם חכם ממני ויודע מה טוב לי, וכאן נכנסת השאלה באיזו יראה אנו מדברים. ואפשר משום שהשם חזק ממני ויעניש אותי אם לא אעשה, או ייתן לי שכר אם אעשה, ואני חפץ בשכר ולכן אני עושה. כל מיני טעמים, וכולם נכללים בשכר ועונש. ואם כן, לפני שאנו מכניסים את הדרגות האחרות שבהבנת נושא היראה ושכר ועונש, יש לדעת שאליבא דאמת, כשמתחילים מלמטה, זהו הדבר העיקרי.

מובן שאפשר לשאול: כיצד אתה יודע שהוא נותן שכר ועונש? משום שכך כתוב בתורה. כיצד אתה יודע שהדבר טוב לך? משום שכך כתוב בתורה. כל מיני דברים אפשר לומר. אך הדבר הראשון כשמתחילים מלמטה למעלה הוא זה: מדוע אתה מקיים את התורה? והלה משיב: ‘משום שיש אלוה׳. והרי זו קפיצה. יש אלוה, ומה בכך? יש אלוה והוא נתן את התורה, ומה בכך? ה׳ומה בכך׳ הזה טוב מאד, שאלה טובה היא: אז מה?

אלא שבתורה כתוב שיש לעשות זאת: אם לא תעשה, יקרה כך, ואם תעשה, יקרה דבר טוב. זהו מה שנקרא ‘שכר מצוה׳. רואים פעמים רבות מאד בדברי חז״ל ובמשניות ששכר מצוה הוא הדרך לומר שהמצוה טובה: ‘הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה׳ (אבות ב, א). עליך לחשב את השכר, מה שמרויחים מן המצוה.

ועל כן מה שאני קורא שכר ועונש, שספר העיקרים קורא לו העיקר השלישי, לדעתי הוא עיקר העיקרים. אפשר באמת להתחיל הכל ממנו, והכל יכול להיכלל בו. ובלשון מוני המצוות נקרא הדבר מצות יראה ומצות אהבה. כמדומני הרמב״ם, וכן הרמב״ן והזוהר, האריכו כולם הרבה כיצד להגדיר בדיוק מהי היראה ומהי האהבה.

משמעות היראה והאהבה

כפי שדיברנו, אין זה ברור לי שאהבה ויראה הן שני הפכים. אפשר שכשאומרים אהבה, הכוונה לדבר אחר לגמרי. שכן מצות היראה, במשמעה הרגיל, פשוטה לדעתי עוד יותר במובן זה: היא ממלאת את התפקיד, את החובה שבמבנה. ראיה לדבר, יהודי כשר קוראים ‘ירא שמים׳, ואין קוראים לו ‘אוהב ה”. אוהב ה׳ הוא כבר דרגה נוספת. אפשר שהאהבה קשורה כבר למצות הידיעה עצמה, ואפשר שהיא קשורה לידיעה הפרטית שאנו עתידים ללמוד. האהבה היא אולי דבר נוסף.

והיראה יכולה לכלול אהבה ויראה גם יחד. שכן אם היראה היא מה שאומר שהדבר טוב לי, ושאם לא אעשה יהיה רע לי, הרי זה עצמו נקרא יראת שמים, נקרא יראה. ואלה כבר שאלות של משמעות דורשין: כיצד מגדירים כל מצוה ומה פירושה.

ויש גם השאלה אם מצוה אחת עצמה כוללת כמה דרגות. לזוהר יש כאן מעין תחבולה: הוא אומר שבכל מצוה עצמה יכולה להיות יותר ממשמעות אחת, יותר מדרגה אחת, כשם שמצות הידיעה כוללת בעצמה כלל ופרט. אחר היה יכול לומר: אם כן עליי למנותן כשתי מצוות נפרדות, מצות אמונה כללית ומצות אמונה פרטית. אין הדבר ברור לי בזוהר עצמו, אך לזוהר אין בכך קושי, שהרי הוא מלמד שבכל מצוה יש דרגות רבות. גם ברמב״ם רואים במצוות מסוימות שיש בהן יותר מדרגה אחת, ואולי ברור גם ברמב״ם שלמצות אמונה יש שתי דרגות. אך יש מצוות אחרות שבהן היה פשוט יותר לחלק ולומר שזו מצוה לעצמה וזו מצוה לעצמה. ואף זו שאלה של משמעות דורשין, כיצד מגדירים זאת.

אך נעמוד כעת על מצות היראה. היראה היא המצוה הראשונה, שכן כשמתחילים מלמטה למעלה, היראה היא האומרת מדוע עליי לקיים את התורה. והפירוש הפשוט של יראה, כמובא בהקדמת הזוהר, הוא שכר ועונש. כפי שדיברנו, אין פירוש היראה כאן דווקא ‘אני ירא׳. היא יכולה לומר באותה מידה ‘אני רוצה שיהיה לי טוב׳. יראה אין פירושה כאן פחד, אלא מה שאומר לי מדוע לעשות, ובשפה האחרת של העיקרים זה נקרא שכר ועונש.

שכר ועונש הוא העובדה שעליה הדבר בנוי. אך מה שיש בנפש האדם, הדבר הנוגע אליי, נקרא יראה. כשאני רוצה לעשות משום שאני חפץ בשכר ואינני חפץ בעונש, זה נקרא קיום מצוות מיראה. וכך רואים פעמים רבות בגמרא וברמב״ם, ש׳מיראה׳ פירושו משום שכר ועונש, ו׳מאהבה׳ פירושו לשמה. נבין אפוא שהיראה היא הדרגה הפשוטה שבדבר.

וזה פשוט. וממילא נדמה לי שזו טענת הקדמת הזוהר, שהיראה צריכה להיות המצוה הראשונה. שכן המצוה הראשונה במובן זה, הטעם שבגללו עושים כל מצוה ומצוה, נקראת יראה. אפשר גם לקרוא לזה שכר ועונש. אלא ששכר ועונש הוא העיקר כשמדברים על העובדות, ואילו כשמדברים על מה שהאדם צריך שיהיה בו, עליו שתהיה בו יראת שמים. כך קוראים לזה: ‘ירא אלקים׳, ‘ירא שמים׳.

תירוץ הזוהר: ‘יראת ה” כמידת המלכות והידיעה הפרטית

ועתה, הזוהר אומר כאן תירוץ ודוחה פירוש זה. ודאי היראה תהיה מצוה חשובה בהמשך, אך לדבריו הפסוק ‘יראת ה׳ ראשית דעת׳ אין כוונתו לזה.

לדבריו, ‘יראת ה׳ ראשית דעת׳ מכוון דווקא לידיעה הפרטית שבה אנו עוסקים, כלומר ל׳יראת ה” יש פירוש אחר. סבור היית ש׳יראת ה” פירושה לירא מן השם? לא, ‘יראת ה” פירושה שהשם הוא יראה. ומה פירוש שהשם הוא יראה? שיש לשם יראה: ‘למנדע מאן איהי יראת ה” (תיקוני זוהר, הקדמה טו, א), יש לדעת מי היא יראת ה׳. יראת ה׳ היא מהות, ויש מהות הנקראת יראת ה׳, וכוונתו כאן לשכינה, למידת המלכות. המלכות נקראת יראה.

ומה פירוש ‘יראת ה׳ ראשית דעת׳? כאשר אדם עוסק בדעת, ולא באמונה בלבד, היכן הוא מתחיל? הוא מתחיל מן המדרגה הנקראת יראת ה׳. זוהי הידיעה הפרטית, כשמתחילים בה. אין מדובר כאן בידיעה הכללית. הידיעה הכללית אינה מתחילה שם, שכן היודע ידיעה כללית אינו יודע כלל על חילוק בין מלכות לתפארת ועל כל הדברים האלה. הוא יודע שיש אלוה, ואינו יודע את כל אלה.

אך הידיעה הפרטית, כפי שכבר למדנו פעמים רבות בזוהר באופנים רבים, היא השגת האלוקות של האדם, והיא מתחילה ממידת המלכות. כלומר, היא מתחילה מפעולות ה׳, מהשגחת ה׳, השגחתו בתחתונים וכו׳, ומשם היא עולה לתפארת. זהו פירוש הידיעה הפרטית, וזהו פירוש הפסוק ‘יראת ה׳ ראשית דעת׳.

ואומר הזוהר: לא כפי שניסיתי לתרץ, שהרי מה עניין דעת למצוות? הלא דעת פירושה ידיעה! על כך משיב הזוהר כאן: אכן, דעת אין פירושה מצוות. דעת פירושה שכאשר תיכנס לדרגת הדעת, תתחיל מ׳יראת ה”, ולא מן היראה מפני השם.

סדר הדעת וסדר הפעולה: שתי משמעויות ביראה

אך ודאי, היראה מפני השם היא דבר אחר לגמרי. ודאי אומר הזוהר: ‘אית ליה לבר נש לדחלא למאריה עד לא ידע ליה׳ (זוהר ח״א קג, ב). עוד קודם שיש לאדם ידיעה, כבר עליו לירא. ויש לשאול: כיצד אפשר לירא בלא לדעת ממי? אלא שם מדובר בידיעה הכללית: האדם יודע באופן כללי, יש לו מעין אמונה מן המסורה, אמונה מקובלת, ויש לו יראה. ובמובן זה מסכים הזוהר שיראת ה׳ היא המצוה הראשונה.

אלא שהזוהר מבקש כאן לערוך את המצוות על סדר הדעת. על סדר הדעת, המצוה הראשונה היא ידיעת ה׳. אך על סדר הפעולה, על סדר הנפש, אין הכי נמי שהמצוה הראשונה היא יראת ה׳. ויראת ה׳ פירושה בהקשר זה מה שדיברנו: הטעם מדוע יש לעשות בכלל, מה שאנו קוראים שכר ועונש. ובדרגה זו אכן היא המצוה הראשונה.

אבל הזוהר אינו נכנס כל כך לעניין שכר ועונש, ואף לא בהמשך, כשידבר כאן על היראה. הוא ידבר מעט על כך שיש יראה בכלל ויראה בפרט. גם ביראה יש יראה בכלל, שאנו קוראים לה שכר ועונש, ויש יראה בפרט, שפירושה לדעת מי היא יראת ה׳. הרי שליראת ה׳ עצמה יש שתי משמעויות. יש יראה כללית, ההולכת יחד עם הידיעה הכללית. ויש יראה פרטית, שהיא המשמעות האמיתית של היראה, ופירושה לדעת את המדרגה הנקראת יראת ה׳, ומדרגה זו היא מדרגה של ידיעה.

מהי ‘מידת היראה׳ אצל הקדוש ברוך הוא?

ועיקר הדבר, בקיצור, הוא שהיראה שלנו איננה יראה מפני השם, אלא יראה עם השם. כביכול, יראת ה׳ היא מידת היראה של הקדוש ברוך הוא.

ומה פירוש שהשם ירא? כיצד ייתכן שהשם ירא? והלא השם הוא היחיד שאינו ירא מאיש! יפה מאד, וכל יהודי כשר אף הוא אינו ירא מאיש. יהודי אינו ירא מאיש, ורק מן השם הוא ירא. וכשם שהשם אינו ירא מאיש, כך מידת היראה שלו היא שאינו ירא מאיש.

כמו שנאמר באברהם אבינו: ‘עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה׳ (בראשית כב, יב), וכמו שאמר אברהם אבינו על מקומו של אבימלך: ‘רק אין יראת אלקים במקום הזה׳ (בראשית כ, יא). אין הכוונה דווקא שהוא ירא מן השם. הכוונה יותר, כבעקידה, שהוא נוטל ברצינות את התורה, את הדבר שהשם ציווה אותו, יותר מכל הדברים האחרים. זהו ירא ה׳. גם לירא ה׳ יש תאוות רבות, וגם לאבימלך היו תאוות, אלא שאילו הייתה לו יראת אלקים, היה מתגבר על תאוותיו.

כיצד ייתכן יראה בלא ידיעה? התפשטות השכינה בכל מקום

זהו אפוא הפירוש האמיתי של מידת היראה, וזהו באמת התירוץ כיצד ייתכן ‘לדחלא מיניה עד לא ידע ליה׳. שהרי זו באמת קושיא, וקושיא טובה: כיצד ייתכן שתהיה לאדם יראת ה׳ בלא שיידע על מה מדובר?

כשמגיעים למדרגת הידיעה הפרטית, יש מקום לשאול את הקושיא ולומר: ‘עד עתה לא הייתה לי יראת ה׳!’ אך מאידך, כפי שלמדנו בשבוע שעבר, אי אפשר לומר שמה שהיה עד עתה לא היה כלום (כמו שביארנו בשיעור הקודם אודות ידיעה כללית ופרטית).

ועל כן יש להבין כך את האפשרות שתהיה בעולם יראת ה׳ בלא ידיעה: יראת ה׳ היא השכינה עצמה, והשכינה מתפשטת בכל מקום. ויתר על כן, כמאמר הזוהר בהקדמה, אף ביראת העונש מתפשטת השכינה, אלא שהיא מתלבשת שם בלבוש חיצוני.

ועל כן אף מה שבני אדם יראים ‘עד לא ידע ליה׳, הוא משום שיראת ה׳ עצמה, החפצא, השם הנקרא ‘יראת ה”, שורה אצלם. אמנם אם תשאל אדם כזה, הוא אינו יודע. ולכן במובן מסוים, כמו שאומרים ספרי החסידות, יש אמיתיות מסוימת ביראת ה׳ שבקטנות שאיננה בגדלות. שכן אצלו אין זה כך שהוא יודע שיש אלוה וממילא הוא ירא. אלא יש כאן מציאות של יראת ה׳, והיא מתלבשת אצל כל אחד ואחד לפי חינוכו ולפי מה שמביא אותו ליראת ה׳.

יש מקומות שאין בהם יראת ה׳, ‘מקום שאין בו יראת אלקים׳, והוא משום שבאותו מקום חסרה יראת ה׳. אך יש מקומות שיש בהם יראת ה׳, ובהם יש מקום לעבודה. והטעם שיש במקום יראת ה׳ הוא משום שהשכינה שורה שם. זהו הפירוש.

עד כאן שיעורנו לשבוע זה. ומי שרוצה ללמוד על יצחק ולומר תורות, יכול. עד כאן, ושבת שלום.