פרשת תרומה

תמונה אחת שווה אלף מילים - על אריכות הפרשה בבנין המשכן

https://youtu.be/EnaQ71lzGJ8

כיצד לעשות חשבון הנפש מבלי לעזוב את העצלות

נתנדב על ידי ידידי החשוב שליט"א לרגל השמחה במעונו בלידת הבת

יה"ר שיזכה לגדלה לתורה ולחופה ולמעשים טובים מתוך הרחבת הדעת

דף מקורות לזוהר ומפרשים שלמדנו

א) יש פרשיות שניכר מתוך סגנונם ומקומם שהם חשובות, ומבינים אנחנו למה הם מעולות. כמו פרשת בראשית, או פרשת מתן תורה. יש פרשיות שעניינם יותר פשוט לפי מקומם וסגנונם, ומבינים אנחנו את זה, כמו פרשיות סדר תולדות וכדומה. ויש פרשיות שניכר מתוך סגנונם ומקומם ואריכותם שהם חשובות מאד, אבל מתפלאים אנחנו במה הם חשובות ומה תוכנם שעושה אותם כל כך חשוב. כזה הוא פרשיות נדבת המשכן ובנינו שמתחילים אנחנו ללמוד בפרשת תרומה.

ב) פעמים רבות מדייקים דיוקים בפסוקים שאינם דיוקים באמת ואינם באים להבין לשונות הפסוקים עצמם, אבל הם הדרך לבטא את השאלה על התוכן בשפה פנים-תורנית. תחת לשאול 'מה ענין נדבת תרומה המשכן', כלומר לשאול ניכר הוא שיש כאן איזה ענין ואין אנו יודעים מהו. שואלים 'מהו לשון ויקחו לי תרומה, היה צריך לומר ויתנו לי תרומה'. או, מהו כפל הלשון ויקחו לי תרומה, תקחו את תרומתי, וזאת התרומה. כמו כן מדרשים רבים שעושים סתירה בין שני פסוקים או שואלים שאלות אין מתכוונים רק להבנת הדיוק הלשוני אלא זה שפה לדבר על עצם התוכן ורבים טועים לחשוב שהכוונה כפשוטו ואינו אלא לבוש לרעיון עצמו.

ג) פתח ר' חייא 'כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו'. פסוק זה יש בו זרות מסוימת בסדר המבנה שלו. וזרות זו הוא בעצמו הזרות הנמצאת בלשון 'ויקחו לי תרומה'. כי סדר לשון הקודש להקדים את הפועל, אחרי זה הסוביקט, ואחרי זה האוביקט. כדוגמא 'ויעש (פועל) בצלאל (סוביקט) את המשכן (אוביקט). ואילו בפסוק זה שלפי פשוטו פירושו שה' בחר ביעקב, הקדים האוביקט לפועל ולסוביקט. באופן שהוא נקרא בצורה אניגמטית, ואפשר לפרש אותו שלא יה בחר ביעקב, אלא יעקב הוא הסוביקט שבחר לו יה.

ד) כפילות זו בין הפשט הנגלה בפסוק כפירוש כל הפשטנים, לבין מה שאפשר לראות מתוך המבנה הזר בפסוק, בעצמו רומזת אל שורש נעלם. באמת נכון שה' רצה ובחר בישראל. והוא גם נכון שישראל רצו ובחרו בה'. כלומר יש פה חלק נעלם וחלק נגלה. לפי הנגלה מן הפסוק ה' הוא הבוחר ולפי הנעלם ישראל הם הבוחרים. כך הוא באמת בכל תרומת ה' שהוא שורש המשכן וצורת העבודה כולה. ופה הדברים הפוכים. לפי הנגלה ישראל הם התורמים. אבל מתוך התבוננות בזרות לשון ויקחו לי אפשר ללמוד שה' הוא הלוקח תרומה, התרומה הוא מצדו והוא לוקח לו. או אנחנו לוקחים לו. כפילות זו הוא בעצמו יחוד סוד השראת השכינה במשכן. מעשה ידינו הם מקדש ה' כוננו ידיך. ואין לפרש בו חילוק בין הנגלה לבין הנעלם כי כל חילוק כזה יהרוס את השראת השכינה במעשי ידינו.

ה) פתח ר' שמעון 'מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה איומה כנדגלות'. פסוק זה בציורו הפשוט מתאר את הדוד שיודע כי רעייתו מגיעה, והוא משקיף מביתו ורואה מרחוק דמות צורה מתקרבת. והנה בהתחלה אינו יכול לזהות שזו היא בכלל, אבל יודע שהיא באה, והיא נשקפת לו כמו השחר, כמו הער בסוף הלילה ומתחיל לראות התנוצצות האור בעלות השחר. והוא איננו יודע עוד בבירור אם זו החמה, ייתכן שזו אור הלבנה העולה לפעמים (כמו שנזכר במשנה פעם אחת טעו באור הלבנה והוציאו תמיד לבית השריפה), מכל מקום גם הניצוץ הזה יפה עד למאה, יפה כלבנה. מתקרבת הרעיה יותר, והוא אומר זו היא, ברה כמה. כמו הדוגמה שאחר כמה דקות כבר אפשר לראות את השמש ומתברר שזו לא אור הלבנה אלא אור החמה וודאי בכל בהירותה. והנה הרעיה מתקרבת לו יותר עד שהוא רואה אותה והיא עומדת בפניו במלא קומתה והנה היא איומה כנדגלות.

ו) ככל החזיון הזה הוא בדקות הרוחניות, וכולו נרמז בשתי מילים 'מי זאת'. מי הוא הנקודה הראשונה, הנקראת עולם הנעלם הבינה, דקיימא לשאלה. רשאית התנוצצות השאלה 'מי ברא אלה'. כאשר עוד לא ראית את השכינה ואינך מכיר אותה אבל התעורר בלב כמו ראשית התנוצצות הבוקר ושואל מי. זאת הוא סוף המעשה, כמי שמראה באצבע זאת, כאשר כבר היא איומה כנדגלות. זה נקרא מידת המלכות, עולם הנגלה, זאת היתה לי כי פקדיך נצרתי, וזאת הברכה, כאשר כבר נתגלה הכל בבירור במלוא הקומה, וזאת התרומה.

ז) שתי הבחינות האלה 'מי זאת', נודעים גם בשם רחל ולאה. רחל היא זאת, עלמא דאתגליא. לאה היא מי, עלמא דאתכסיא. אומר ר' שמעון יעקב אבינו בלבד ידע ליחד שתי אחיות אלה. אבל על שאר בני עלמא נאמר ואשה אל אחותה לא תקח לצרור. פירוש זה הוא כפי הפירוש הקבלי לכל איסורי עריות קרובים שהם אסורים בגלל שהם רוצים ללכת גבוה מדי, לא בגלל שהם רוצים ללכת נמוך מדי. יעקב אבינו היה בעצמו השחר שהוא היודע לחבר מי וזאת. כלומר אצל יעקב אבינו לא היה הבדל כלל בין הסיפור שאומר ה' בחר בנו ובין הסיפור שאומר אנחנו בחרנו בה'. שניהם היו שקופים אצלו כביטויים של אותו דבר. ואפילו לא משהו שצריך לערוך בו סדר קדימה ואיחור כמו קודם בחר הוא בנו ואז בחרנו אנחנו בו או תחילה באונס כפה עליהם הר כגיגית וסופו ברצון נעשה ונשמע או באתערותא דלתתא אתער דלעילא או אנחנו בוחרים בעבודה וה' נותן לנו שכר. שניהם היו אחד ממש אצלו ולפיכך נשא שתי אחיות אלה.

ח) אבל שאר בני העולם, אין כדאי להם לנסות לעשות חיבור זה כאשר אינם יודעים את משמעותו העמוקה. כי החיבור הנעשה שלא בזמנו נעשה לא חיבור אלא פירוד. דהיינו כמו כל שלום שרוצים לקפוץ אליו מבלי עמידה על כל הצדדים כראוי אינו שלום אלא כניעה גמורה של צד אחד (וייתכן שעיקר איסור שתי אחיות בפשטות לשלול רצון כזה של שלום בלתי ריאלי כי בפועל יהיו צרות זו לזו אפילו שהן אחיות). וזה וודאי אין הכוונה שננקוט צד אחד לגמרי כמו לתלות הכל בבחירת התחתונים או להיפך לבטל את בחירת התחתון ולתלות הכל ברצון העליון כי כל סוד הבריאה היה שיתקיימו שניהם כאחד. אומר ר' שמעון אפילו יעקב אבינו עצמו לא הצליח לגמרי ולפיכך 'ותקנא רחל באחותה'. ואע"פ שאנו אומרים לא היתה אלא קנאת סופרים מכל מקום אילו היה הדבר בשלימות לא היה נקרא קנאה אלא אהבה. כל שכן שאר בני העולם שאסור להם להידמות ליעקב אבינו.

ט) לפיכך 'דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה', יקחו את מידת רחל שהיא עטרת הבית האומרת הכל תלוי בעבודת בני אדם ואינה רוצה לקבל דבר שלא בעבודה שהוא המלביש את חסד הרצון העליון. וסוד הדבר כי דווקא בגלל שרחל ולאה אחד הם לפיכך אין צורך ללכת באופן חיצוני לכלול את שתיהן אלא בלקיחת רחל נלקח הכל ולפיכך מן ויקחו לי תרומה תקחו את תרומתי תרומת י', וזאת התרומה אשר תקחו.

דער שיעור רעדט וועגן פרשת תרומה און די פארבינדונג צווישן שמחה און השראת השכינה. שמחה איז א תנועה פון ריבוי און התפשטות — דערפאר איז די פרשה אזוי לאנג מיט אסאך פרטים, ווייל ווען מ'איז פרייליך רעדט מען אסאך. "ושכנתי בתוכם" מיינט אז די שכינה וואוינט צווישן אידן דורך זייער דעת און אמונה — נישט אין די פיזישע שטיינער, נאר דורך דעם וואס מ'ווייסט און גלייבט אז דער אייבערשטער איז דא. די עצם ידיעה אז דער אייבערשטער איז דא טוישט א מענטש'ס הנהגה פון זיך אליינס, אן באוואוסטזיניגע בחירות — און דאס איז די אמת'ע שמחה פון חודש אדר.