Sunday, October 28, 2018 • י״ט חשון תשע״ט
אמרתי שיעור על זה בפרשת תרומה ועיקר הדברים שהבעיה הגדולה של הפרשיות הללו הוא שלמשה רבינו לא היה מצלמה. הוא בעצם רוצה לספר לנו כיצד היה המשכן נראה ואיזה יופי היה שם ונקבל ציור על השראת השכינה שהיה בישראל. אבל הוא לא צייר ואין לו מצלמה אז הוא מצייר את זה במילים. וכשהוא רואה שלא מספיק הובן כל קשרי העניינים הוא מצייר את זה במילים שוב פעם. ואין הכוונה שזה יישאר מילים אבל המילים הם כמו המכחול שהוא מצייר בו את התמונה, ואם רוצים לקרוא פרשיות אלו על כוונת אומרם צריך לצרף מהמילים תמונה בראש של המשכן וכליו.
ואנו רואים אותו דבר כל פעם שהמקרא בא לתת ציור של בנין, הן בית ראשון במלכים הן בית העתיד ביחזקאל, והן בכלל כשהוא רוצה לתת ציור גדול כמו מפקד העם והמחנות, שפתאום זה נהיה רשימות ארוכות ומפורטות של מידות ומספרים שנראים לנו משעממים, כי אנו קוראים אותו בכוונה לטקסט, או כהוראות אדריכליות לבנין שאין אנו בונים כלל, אבל אם היינו שמים לב שזה בעצם בא לענות על קוצר המילים לתת תמונה ומנסים לקרוא את זה כבנין תמונה במוח שלנו זה נהיה מובן. כי רוב המקרא הוא סיפורים וזה לפי מילותיו מתאים לתת ציור בראש, אבל תמונה של בנין קשה לצייר אלא אם כן מפרטים כפירוט הזה.
ואפשר שזה הסיבה שכתוב כאן כלים ואחר כך משכן וכבר הקשה בצלאל אם אדם יוצר כלים לפני שיש לו בית איפה לשים אותם, אבל זה כי אם היה נותן תמונה של הבית לא היינו רואים כלום כי הכלים נסתרים.. הפסוק כמו נותן לנו סיור ומתחיל עם הפרטים הקטנים שאפשר לצייר אותם בנקל ככה היה המנורה וככה השולחן וככה הארון, ושוב הוא מקשר את זה לתמונה כללית בתוך קרשים ויריעות וכו׳. שאם אין לאדם מקודם תמונה במוחו של הכלים לא יוכל להכניסם שוב לתמונה של הבנין שבראשו, אע״פ שבוודאי כאשר בונים את זה למעשה צריך לבנות קודם את הבנין.
—
ודיברנו שם שזה הענין הוא מהותי לתורה שהוא תורה של מילים ולא של תמונות, כמו שכתוב ותמונה אינכם רואים, שיש משהו ביהדות שהיא טקסטואלית מאד. ויש בה רתיעה מנתינת תמונות אפילו בתורה ואפילו לעזרה בציור האלהות. וכאן אפשר להאריך וליכנס לדרושים שונים אבל מה שחשוב לי לומר פה הוא מבוסס על הדרש של האחרונים ושכנתי בתוכם ולא בתוך המשכן. ואומר כפי שנתבהר לי בשבת הזאת.
שבוודאי בסופו של דבר אין עבודה בלא תמונה, כי זה כמעט הכרח. כתוב כל עצמותי תאמרנה הויה מי כמוך. ולמדנו מכן שיש לעבוד השם בכל כוחות הלב והגוף. ובוודאי כח עקרוני בנפש הוא כוח הציור. ואפשר לומר שכל דבר שאדם עושה אם הוא שם לבו לרבדים העדינים יותר יש שם ציור של מה שהוא עושה ובפני מי הוא עושה אותו. דהיינו כשאני מתפלל יש פה בהכרח כל קומות הנפש שהם מעשה מחשבה רגש כוונה מחשבה דיבור ציור. ואין כל אלה אותו דבר כי ייתכן שאני עומד בתפלה בגופי ומחשבתי במקום אחר. אבל תמיד יש שם איזשהו מחשבה. ובאופן כללי יותר תמיד יש לי איזשהו מחשבה כללית או אמונה על מהו התפלה ומהו האלהים וכו׳. וכמו כן יש לי תמיד איזה תמונה שאם הייתי מבחין בחלק הציור שבנפשי הייתי יודע שדע לפני מי אתה עומד יוצר איזשהו תמונה. ואפשר להתעלם מחלק הנפש הזה ולומר יש לעבוד בשכל טהור בלבד אבל זה לא כל עצמותי תאמרנה. אלא שמפני זה מסיים הכתוב השם מי כמוך. שאע״פ שאני עובד להשם בכל עצמותי דהיינו עושה לו מרכבה ותמונה בכל אברי, אעפ״כ אין זה דמיון באמת להויה ומי כמוך. ודווקא מתוך נסיון ההשוואה הוא שעולה המי כמוך שאם אין נסיון דימוי מה זה לומר מי כמוך בכלל.
ונקודת האיסור של לא תעשו לכם פסל וכל תמונה היינו שהקב״ה לא רוצה לשרות על שום דבר שאינו האדם. כי רק דמות אדם צריך לדמות צורה ליוצרה ולומר מה אני רחום אף אתה רחום וכו׳, והיינו במילים אחרות שהציור חייב להישאר בתוך המוח של האדם העובד. אבל ברגע שהוא עושה איזה משהו חיצוני ורוצה שהשכינה תשרה על זה אומר השם שזה לא תמונה שלו זה סתם פסל של משהו נברא, כי הדבר היחיד שיכול להיות דמות של מה שלא נברא הוא בהשערת לב ומוח האדם. ולכן חייבים לדייק מאד כשכתוב ועשו לי מקדש לא לירא מן המקדש דהיינו מן חפץ המקדש שלא בו המרכבה אלא ממי שצוה על המקדש היינו שהשם שורה בתוך היראה של האדם כאשר ייאמר היום בהר השם ייראה.
וזה הסוד שביום שהוקם בית המקדש אמר שלמה שיר השירים, כי שיר השירים הוא שיעור קומה של השכינה כמראה אדם. ואמר שלמה שלא תעלה על דעתך שהשראה העיקרית הוא במקדש אינו אלא במי שצווה על המקדש בשיר השירים. ושכנתי בתוכם ולא בתוכו.
ובקיצור אם תמונה שווה אלף מילים אז כשבאים להמיר תמונה בטקסט יוצא אלף מילים..
כתבתי בדוחק..
שזה להוסיף בהירות בהתמונה כיצד הצטרפו ונבנו כל החלקים ביחד
אבל עכפ אם אני צודק זה לא כזה חזרה גדולה רק עוד תמונה אחת..
אה מה לעשות ככה נראה המשכן..
מן הסתם יש לזה איזה הסבר למה, או סתם כי ככה היה, או איזה סודות למה ככה עושים משכן
אבל עכפ ככה זה היה, תקשה כבר למה השם צריך משכן ולמה השכינה ככה באה, זה לא הנושא של הפרשה.. לפי הפרשה היה צריך והפרשה רק מתעד את זה
הציור הזה בדיוק כפי שהוא מתואר ככה נראה השכינה במשכן.. זה שלי זה לא נראה כמו השכינה זה דעה שלי, כיצד בכלל היית רוצה שיהיה נראה הבית של השם.. ככה זה נראה לפי משה רבינו
יש הגיון באיך נסדר כל המשכן אבל זה עוד עניין
בגדול זה מתואר כמו בית רגיל, כמו מה אדם צריך בביתו מטה כסא שולחן מנורה, ככה זה המשכן
אני חושב שזה מאד יפה המשכן
אבל זה ענין של טעם..
המשכן היה אפילו יותר יפה מבית המקדש
היה שם ביתיות כזה
התמונות שנמצאים בחומשים עושים את זה טכני מדי
וחלק מהיופי זה איך הכתוב מספר את זה
,חוברות אשה אל אחותה
איזה מין ביטוי יפה זה
הפסוק הזה הוא טכני..
לספר הרגשות של השכינה זה עבור איזה צבי מאיר..
הוא מספר היופי של הבנין שנבנה עבור השכינה זה דבר שאפשר לצייר, תחושות או התלהבות וקאכעניש זה לא ענין של משה רבינו..
המקראות עושים תמונה יפה יותר מכל הציורים והמודלס, הוא מתאר איך יש הגיון בכל פרט איך יש סימטריות איך זה משתלב אחד עם השני הקרש והבריח והעמוד והיריעה
יחדיו יהיו תמים על ראשו
אני סתם נוקט כתובים אקראיים, כולם כתובים במין מליצה יפה
לא סתם יש כל כך שמות של ספרים ודברים מהפסוקים של המשכן.. זה פשוט כתוב עם איזה הפשטה, זה לא יבש בכלל
שיר השירים זה גם תיאורים של כיצד האף שלה והיד שלה והרגל שלה..
רק שמה אתה מבין את הרקע שזה יפה, אז גם כאן..
יש גם כאלה שחושבים שתיאורי שיר השירים הם גופניים וטכניים מדי
בכלל שיר השירים לגבי משה רבינו זה כמו צבי מאיר לפי ערך..
משה לא היה צריך לכתוב כמו שלמה הוא היה הרבה יותר מזה
לא הבנתי הקושיא שלך. היה איזה איש שעשה לאשתו בית והוא מספר כיצד בנה אותה עם עשרים קרשים ועם אדנים מכסף ועם עמודים. זה הסיפור הזה. אבל זה לא כתוב עם שמאלציות של רומנטיות, זה כתוב עם עדינות כזה.
אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון עמודיו עשה כסף רפידתו זהב מרכבו ארגמן
פרשת תרומה כתוב כמו שהרוזשינער היה כותב..
טוב אם אתה לא רוצה אז לא.. ככה אני רוצה
אפשר הרי גם לומר להיפך ששיר השירים סתם אומר יותר מדי
כמו שרזל אומרים שזה עבור צעירים.. זה לא מחזיק מעמד
אני טוען שפה זה לא פרטים זה ציור של הכלל ולהיפך אם זה היה מלא פרטים זה לא היה נכתב, למי זה מעניין, זה בכזה אריכות דווקא מפני האהבה, זה מראה כיצד הוא מפרט לך את הציור עד הסוף
הכרתי אלטע בעלזער חסיד שהיה לו כזה תענוג לספר כיצד היה נראה דער רב׳ס שטוב בבעלז אינדערהיים ומאיזה צד היו נכנסים וכיצד היה נראה הדלת ואיך היה עוד חדר ואיפה ישב הגבאי ואיפה בישלו וזה.
אז קל וחומר וכו׳
אפשר שיבוא תלמיד חכם ולומר אבל העיקר התורה שהרב אמר, נו אבל תורה כל אחד יכול לומר, האהבה שלו זה שהוא מצייר לך את זה.
באמת שיש אהבה בפרטי עבודת המשכן ובפרטי עבודת הקרבנות יותר מאשר בכל שיר השירים אבל אולי זה סודות התורה… מי שהבין את הענין קורא בפרשיות אלה ואריכות פרטיהם כזה דבקות ואהבה שאין דרך יותר טובה להגיד את זה. שיר השירים זה מין ניסיון של שלמה לתפוס מה שמסופר בספר מלכים ובפרשת תרומה ולגלות לאנשים שלא מבינים, אבל זה אף פעם לא לגמרי מצליח.
מדרש רבה שיר השירים
יש דווקא ספרים על בעלזא שנראים ככה 🙃
בקיצור אהבה זה לא דבר הגיוני אז אין פה מה להתווכח…
אבל זה באמת לא וויכוח, אני יודע שזה נשמע יבש אז אני מנסה להראות כיצד אפשר לקרוא את זה.. אני שיכנעתי את עצמי.. אם מישהו רוצה ללכת בכיוון הזה הוא יכול לקרוא ככה אולי, אם הוא לא רוצה אין פה מה להכריח ..
יכול להיות לפעמים סוג של הארה כמו התאהבות, שמישהו פתאום מקבל עיניים חדשות והוא רואה פרשיות כאלה הכי חיות שבעולם
מי יודע…
הייתי רוצה לכתוב כמו יהודה גזבר אבל זה משל גרוע
מה זה התאהבות אם לא סוג של שגעון
פתאום מביט אדם בבחורה והוא מוקסם מכל הדברים הכי בנאליים שבה, היא מסתובבת וזה נראה לו הכי יפה שבעולם. ולפעמים זה ממש לא עושה סנס ושואלים אותו אז מה מצאת בה, והוא עונה נו אתה לא רואה את האף שלה, אבל זה אף רגיל, והוא אין לו דרך להסביר מה שהוא רואה כי יש לו עיניים אחרות של מאוהב.
כך לפעמים מישהו זוכה להתאהבות בתורה או בפרשה בתוכה והוא פשוט רואה בה כזה חן ואהבה שאף אחד אחר לא מוצא בזה ושואלים אותו נו אבל מה כזה מיוחד בזה והוא לא יכול לענות,אתה לא רורה שכתוב חמישים לולאות.. נו מה.. אבל לזה קוראים באמת אהבת התורה וראה בזוהר.
ככה כותבים צבי מאיר בשפה של גזבר..
אויויויוי
מה הקושיא
Sunday, May 22, 2022 • כ״א אייר תשפ״ב
נראה שצריך להבין את הרעיון האמנותי מאחורי כל זה ואז אפשר אולי להכריע בפשט.. זה אמירה כללית לכל בנין המשכן. רק שנראה שהפסוק גם מקפיד על איזשהו היגיון ספרותי, יש פה הרבה אמנות בספרות (ולאפוקי מאלה הלא מבינים שחושבים שזה פרשה יבשה), ולא תמיד האמנות של הכתב זהה לאמנות של הבנין עצמו. בכלל מסתמא יש לספר חיים משל עצמו שהרי כל זה לא נכתב רק להיסטוריה לדעת את מידות המשכן, גם אם לומדים מזה איזה הלכות לדורות, אלא יש כאן סיפור שאמור להרשים בעצם האופן שהוא מסופר, כמין משכן בכתב, וצריכים אולי להתעמק בסדר הזה.
סידרתי מפרשת תרומה תצוה תשא כל פרשת המשכן הראשונה אולי זה יעזור ללמוד ככה
זה הכל ליישב את משקל הככר? השאלה שאם כבר פשט אז אפשר לנסות לדחוק את משקל הככר במקום לדחוק את הגביעים וכו׳
לדעתי גם זה מוגזם וזה מבוסס על פירושי ראשונים בפירושי הגמרא במהו ‘לחם הפנים׳. בצירוף חשבונות של כמה טפחים היה הלחם וכו׳. שזה כבר שלשה פעמים גג על גג רחוק מן הפשט. הפשט של לחם הפנים הוא פשוט לחם עגול, כמו בייגל, שיש לו פנים לכל צד משא״כ לחם רגיל שיש לו פנים ואחור שמדביקים לתנור. וזה היה נתון על השולחן באיזשהו אופן כזה שש ושש וכו׳ אבל גם כאן הגובה מוגזם.
אה מאשה כבר כתבה..
צריכים להבין אם חכמים בכלל התכוונו להגיד שיבנו ככה בכל החשבונות ופלפולים.. זה היה יגדיל תורה ויאדיר.. בכלל האם אפשר לבנות משכן מתוך התיאורים פה? כמו בבעיה של הכיכר ועוד בעיות בסיסיות, חסר כאן מפתח, אפילו ‘בלופרינט׳ שעושה ארכיטקט בזמננו צריך להכיר את הקודים.. כל שכן פה שזה כנראה במפורש לא התכוונו לעשות בלופרינט, אלא יש סיבות למה שנרשם לפי עניינו, אז לנסות לבנות לפי זה בהכרח יצאו דברים מגוחכים. בשביל זה צריכים תורה שבעל פה אבל מה שאנחנו מכנים תושבע״פ של מלאכת המשכן כמו הברייתות על זה הם לא תושבעפ כלומר לא מדברים ממסורת אלא מסברות של ליישב את המקראות וכו׳
אז מה הכוונה בככר
? אפשר לדמיין כל מיני דברים, לא יודע, כיצד באמת בנו במקדש? כנראה היה יותר מככר? אז אפשר לשאול האם ככר זה שיעור מעכב למעלה או אולי זה שיעור למטה וכדומה
וכיצד אתה מפרש את הבריח התיכון? שזה בתוכם כפשוטו?
יש כאן סגנון מסוים שחזור פה יותר מבשאר התורה אע״פ שההיגיון נמצא, שכאשר רוצים לומר ‘כל אחד׳, אז מכפילים את המילה או השורה. למשל ‘איש איש׳ מבני ישראל משמעותו ‘כל איש׳, כלומר ‘כל יחיד ויחיד׳. וכאן זה קורה המון פעמים במשפטים שלמים למשל ‘שני אדנים תחת הקרש האחד ושני אדנים תחת הקרש האחד׳.
נראה שהתורה מנסה לצייר את המשכן במילים. אם קוראים את מעשה המנורה למשל המילים עצמם עוברים שלשה פעמים על כל כפתור, כמו שבמציאות צריך לעשות כן המילים עושות
יש גם הרבה מאד פסוקים שמסתיימים באותו מילה, כמו ‘ויקחו לי תרומה.. תקחו את תרומתי׳. ‘ועשית יריעות.. עשתי עשרה יריעות תעשה׳. ‘אורך היריעה האחת.. ‘היריעה האחת׳. זה סימטריה במילים כמו שהמשכן יפה שיהיה סימטרי כך הסיפור עליו, גם שלפעמים זה יוצא מילים קצת בלי משמעות
יש גם סדר מאד עקבי בתיאורי הכלים והחלקים השונים. קודם ממה זה עשוי. אחר כך המידות שלו. אחר כך חלקים שנוספו לו לנוי וכדומה. אחר כך סדר הבניה שלו ביחס לחלקים השונים. אחר כך המטרה שלשמה הוא נבנה.
זה ממש השיר ככה, וצפית אותו זהב טהור – מבית ומחוץ תצפנו. היה אפשר לכתוב קצר ולענין ותצפה אותו זהב טהור מבית ומבחוץ. אבל ככה כפי שזה נכתב אפשר לשמוע ממש כיצד עושים קודם ארון עצי שיטים ואז רץ בצלאל ומביא זהב מן התרומה ומתחיל לצפות את הארון והוא מקפיד לצפות אותו יפה מכל צד מבית ומבחוץ עד שהכל נראה זהב.
למה הכל ועשית לנוכח רק הראשון בארון כתוב ועשו?
יישכ נלמד
\כן גם לפני זה ‘ועשו לי מקדש׳, אבל נו אז למה השאר זה ועשית..
זה משתנה מיד, הם ישו ארון ואז וצפית אותו,
מסתמא לא באמת זה ציווי למשה רק ככה דרך הציווי
כן אבל באמת מוזר שאח״כ מתואר לפי הקרשים שהם מכסים את הכל וזה לא מתאים לאהל