הקדושה החיובית בתענוגי הגוף לאפוקי דעת בלעם | זוהר חקת בלק תשפ״ו – תמלול

טהרה וקדושה: סוד תענוגי הגוף וקטרוגו של בלעם הרשע

ידידים יקרים, היום ערב שבת פרשת חוקת בלק, ובארץ ישראל אין זה אלא פרשת בלק. דומני ששיעורנו עניינו בבלק יותר מבחוקת, ואולי ימצא מי שימצא איזו שייכות גם לפרשת חוקת, אך הלוא אי אפשר ללמוד את כל הפרשה כולה.

בחקירת שתי הפרשיות הנקראות יחד

יש חקירה ידועה, מן הרבי מליובאוויטש דומני, או מאחרים, בעניין שתי פרשיות הנקראות כאחת: האם הפשט הוא שאלו שתי פרשיות, אלא שמצרפים אותן יחד ולומדים בשתיהן; או שמא הפשט אחר, והוא שיש לחלק את הפרשיות על פני השנה, וכאשר השנה קצרה ואין בה כל כך שבתות, מחלקים את הפרשיות בחלוקה אחרת — כך שלאמיתו של דבר זו פרשה אחת. ונפקא מינה לעניין זה: שכן אין אנו מחויבים לומר פשט בתורה על כל מעשה ומעשה שבפרשה ועל כל פרשה ופרשה שבתוכה, שהרי אין אומרים אלא על חלק. ומשום כך, אם נאמר שזו פרשה אחת גדולה אלא שחילקוה באופן אחר, אין מניעה לדבר רק על אחת מן הפרשיות, כשם שאין מניעה שלא לדבר על כל הפרשה כולה בכל פעם שעוסקים בה.

ואילו הסוברים שאלו שתי פרשיות, אלא שיש כאן קדושה כוללת של שני שבתים — לפי מה שדיברנו בשבועות הקודמים שיש נקודת אמת בנוסח הפרשיות, שאין לשנות את סדר הי״ג פרשיות שנקבע בהן בכוונה — לדידם יש לדבר אכן משתי הפרשיות, שכן זו פרשה כפולה. ולפי זה אף ראוי לעשות שני קוגלים בשבת שיש בה שתי פרשיות, כשם שבשבת מיוחדת שמוציאים בה שני ספרי תורה — שבת מברכים, או שבת מארבע פרשיות, או שבת ראש חודש שקוראים בה שני עניינים — היה ראוי לנהוג כן גם בשתי פרשיות.

אך למעשה לא מצינו, אין רואים שבני אדם שמחים יותר כשנקראות שתי פרשיות, לבד מן הבעל קורא שעליו לעמול קשה יותר ולהכין שתי פרשיות. נראה אפוא שהפשט הפשוט הוא שזו פרשה אחת ארוכה, אלא שמחלקים אותה באופן אחר ומפסיקים בה אחרת, מפני שיש להספיקה בתוך השנה. כך נראה לי הפשט הפשוט והנכון, וכל החקירה אינה חקירה רצינית כל כך.

על כל פנים, על כן נדבר בעיקר מבלק, ומי שימצא שייכות גם בחוקת — אף הוא יהא שמח.

טהרה: שלילת תערובת תענוגי הגוף

הרי שאנו חוזרים אל סדר ארץ ישראל, ובאותו הסדר ממש, שכבר קראו שם פרשת בלק. ועלינו עוד להמשיך ולבאר את הדברים שהשארנו בשיעור הקודם — שאלת הקדושה והטהרה באופן מיוחד בנוגע לתענוגי הגוף, התענוגים הגופניים. אמרנו שיש כאן שתי מדרגות שאנו קוראים להן טהרה וקדושה.

ומובן ששייך הדבר לפרשת חוקת, שכן היא מדברת בטהרה מטומאת מת. אבל כבר ציינתי באותו שיעור — וכבר עסקתי בכך בשיעור משנים אחדות בפרשת חוקת, ויש לעיין בו — שטהרה פירושה שאדם נאחז אך ורק בחיות שבו, שהיא חלק הנשמה שבאדם, החלק הרוחני, החלק השכלי, וזוהי הטהרה, שכן האדם חי, וזהו יסוד טומאת מת.

כל אדם חי, אלא שטומאת מת מבליטה את הדבר ביתר שאת: שהוא מעורב, אין הטומאה טהורה, אין היא כזאב טהור בלבד, אין היא מזיק בלבד, אלא היא מעורבת — חיים ומות יחדיו. ובלשון אחרת: היא מעורבת גוף ונפש, או תענוגים גופניים ותענוגים רוחניים כאחד, כפי דרכנו. וטהרת שבת קודש צריכה להיות באופן שיתנקה אדם מן התענוג הגשמי, ולא יהא בו אלא תענוג רוחני, תענוג השכל, תענוג הנשמה, תענוג התורה, תענוג התפילה, תענוג עבודת השם. זהו הדבר הנקרא טהרה באמת.

בחילוק שעדיין צריך ביאור

לאחר מכן יש קדושה. ואת הקדושה לא ביארתי בבירור — מהו ההבדל בינה לבין הטהרה. ולאמיתו של דבר דומני שאין לי כעת הסבר ברור, אלא הדגשתי שאלות מסוימות ואף פסוקים מסוימים שיש להרהר בהם ולדון בהם.

קדושה נראית דבר חיובי. ומניין לי זאת? אמרנו, ונבאר בעומק מהו החילוק. אמרתי שטהרה היא השלילה, שלילת תערובת תענוגי הגוף, התערובת עם הגוף. ואת זה גופא יש להבין יותר טוב — מהו עניינה של ההתערבות בגוף. ומשום כך אני נוקט בלשון ‘חיות׳ במקום ‘חיים ומות׳, שכן השורש, עיקר הטהרה, הוא שאבי אבות הטומאה הוא טומאת מת, ואבי אבות הטהרה הוא לחיות. ועל כן אין מקום אפילו להוה אמינא שכוונת הדבר חס ושלום למות, אלא יש להבינו בבחינת חיות. אך אין זה עיקר נושאנו כעת; נושאנו הוא להבין מעט מהי קדושה.

יסוד נטילת ידים, נקיות והכנה

קדושה — זו, נאמר, ה׳סאי טוב׳ שבדבר, החיות עצמה, או לפי דרכנו, המשכת האור כפי שהדבר נקרא בקבלה. כלומר, בקבלה מבואר שצריך לדחות את החיצונים ולהמשיך את האור, כפי שלומדים הרבה בכתבי האריז״ל ובמקובלים.

הסדר מבואר בגמרא, ‘הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלימה… יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל׳ (ברכות יד:–טו.) — אדם הרוצה לקבל עול מלכות שמים שלימה. והאריז״ל מבאר באריכות שאחד מיסודות דרושי הכוונות של שחרית בכל יום בנוי על גמרא זו, והוא מבאר שכל זה כנגד הארבעה עולמות.

אך על כל פנים, מהם כאן קודם כול שני הדברים? הלוא הם ‘פניו ידיו ורגליו׳, להוציא את הפסולת, להוציא את הרע שבגוף. כשם שבגוף על דרך הגשמי מצטברת פסולת — בשעת האכילה מצטברת פסולת ויש להוציאה — כך גם כאן. יש נקיות, ו׳נקיות מביאה לידי טהרה׳, ויש פסולת עמוקה יותר. נטילת ידים כבר עדינה מעט יותר, אין זו ממש זוהמת הגוף היוצאת מן המוצאות, אלא זוהמה שעל הגוף.

ולאחר מכן יש קליפות עמוקות עוד יותר, מן המחשבות, מן הדיבורים, מן החלקים הפנימיים יותר שבאדם, ושם תערובות עדינות יותר. וכל זה בחינה של טהרה, בחינה של הכנה, ‘ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה” (תהלים כו:ו), להיטהר מן התערובת שאדם מעורב בה. כשהוא קם, בכל יום נעשה אדם מעורב מעט, מאיזו סיבה שתהיה — איני יודע מהי המציאות, ואין צורך להצדיקה, כל אחד יודע זאת — ועליו להיטהר מעט: הולך למקווה, נוטל ידיו, וכל מיני הטהרות שישנן.

כבוד השבת: רוחץ פניו ידיו ורגליו

או כפי שלפני שבת נהוג ללכת למקווה, או על כל פנים מן הדין צריך לרחוץ. הרמב״ם פוסק זאת ממש כחובה, כפי שלמדנו השבוע: כבוד השבת — ‘רוחץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת׳ (רמב״ם הלכות שבת פ״ל). וכל אחד מבין שרחיצת פניו ידיו ורגליו בחמין, או טבילה במקווה שהוסיפו המקובלים לכאורה, אינה אלא נקיות וטהרה — מתנקים מן החולין של ימות החול, זוהי הכוונה, עיקר כוונת טבילת ערב שבת: מתנקים מן החולין, מתנקים מן הזוהמה המצטברת.

יש זוהמה חיצונית — אדם עובד ונעשה מזוהם; ויש זוהמה פנימית — יש לו כל מיני תערובות, קרא יותר מדי חדשות, חדשות טובות, חדשות רעות, אין נפקא מינה, נעשה מעורבב, נעשה מבולבל, מפוזר ומפורד מחמתן. מתנקים, מתבררים — זוהי טהרה.

טבילה לתוספת קדושה: מאמר המוסגר

אך כל זה אינו אלא הכנה לקדושה, ‘טהרה מביאה לידי קדושה׳, הכול אינו אלא הכנה לשבת עצמה. ובשבת עצמה אין רוחצים. אמת, אצלנו החסידים הולכים למקווה בשבת בבוקר, ויש בכך אף עניין נוסף, שאפשר לעשות את הדרגה הבאה של קדושה ושל טהרה. אגב, איני מבין באמת היטב את העניין הזה.

כלומר, אם צריך ללכת למקווה מחמת טומאה מסוימת — אגב, יש בזה אף מצווה, אבל יש בזה טומאה מסוימת, יהא הדין שמא תפילת עזרא — מבין אני שילכו למקווה בשבת בבוקר. אבל מה שהאריז״ל אומר שילך למקווה אפילו מי שלא נטמא, אפילו סתם כך, לתוספת קדושה — עלי לומר שלעניות דעתי איני מבין זאת. שמא יישבנו מישהו. ואיני אומר שאין עושים כן, ואיני אומר מה אני עושה למעשה ומה ראוי לעשות למעשה, אלא אני אומר רק שלפי מה שאני לומד כאן, קשה עלי מאוד להבין את מושג הטבילה לתוספת קדושה, אין הדבר מתיישב לי. טבילה עניינה טהרה, לא קדושה. אין נעשים קדושים מן ההליכה למקווה.

הכהן הגדול וחמש הטבילות

מובן שיש להקשות מן הנראה לעין: הלוא הכהן הגדול ביום הכיפורים עשה חמש טבילות ועשרה קידושין. אם כן רואים שיש עניין של הבדלה בין דרגה לדרגה אולי על ידי טבילה. ויש להבין זאת. ואולי אפשר לומר שהדבר תלוי בערך: לפי ערך קדושת יום השבת ישנה שבת כפי שישנה. וזו הקושיה שאתה מקשה — שהרי יש חסידים ההולכים למקווה לפני תקיעת שופר בראש השנה, דרך משל.

והיה איזה יהודי חסידי, איני זוכר, רבי חסידי, מגזע ראפשיץ דומני, שאמר שאינו מבין מדוע ילכו למקווה. אבל אם כבר הלך למקווה לפני שחרית, אינו מבין מדוע ילך שוב למקווה לאחר שחרית לפני תקיעת שופר. אמר: וכי שחרית טימאה אותך? שחרית אינה יכולה לטמא.

ומהי השאלה? היא תלויה בהבנה. אם נאמר שיש בכלל עניין של טבילה לתוספת קדושה — לא לתוספת טהרה. שכן בטהרה יש הלכות, יש דרגות של טהרה, טהרה מטומאת מת, מטומאת שרץ, מאב הטומאה, מוולד הטומאה וכהאי גוונא; אבל אין לכאורה שייך לעשות תוספת טהרה. וכאמור, זה מאמר המוסגר, ואין זה ענייננו. אני אומר רק שצריך ביאור — מושג הטבילה לתוספת קדושה צריך ביאור, שכן לכאורה טבילה עניינה נקיות וטהרה, ואין עניינה המשכת אור והמשכת קדושה. שכן המשכת קדושה צריכה להיות פעולה אחרת, עבודה חיובית, לא של היטהרות אלא של הבאת אור, של לימוד, של תפילה, של עשיית מצוות מעשיות, מן הדברים הממשיכים אור ממש — או אכילה, ועוד נהרהר בזה. אבל את הטבילה איני רואה, מלבד מה שנאמר שיש דרגות: לפי ערך המוסר, לפי ערך תקיעת שופר — שחרית טמאה. ואפשר לומר ‘טמא׳ לשם הבדלה בין קודש לקודש.

שבת היא המשכת אור: הקדושה החיובית

על כל פנים, בשבת אין הולכים למקווה, אין נוהגים בגזירות ובחצות, אין רוחצים פניו ידיו ורגליו בשבת. שבת אינה טבילה, שבת היא המשכת האור, היא הקדושה. כפי שאפשר לומר אחר כך, כדברי הרמ״ק, שלאחר מכן לובש הוא את בגדי השבת הנאים, הבעקיטשע, הטלית עם הציצית, כדברי הרמ״ק, מתעטף ולובש בגדים נאים ומקבל את קדושת שבת, שבת המלכה, שבת המלך. זוהי המשכת האור, זוהי הקדושה, הקדושה החיובית.

שורש הטהרה: מדת המלכות ומדת הגבורה

והעניין כך, ואני מבקש לבאר את שתי הדרגות הללו. נאמר תחילה יסוד, יסוד קבלי, יסוד תיאולוגי, כיצד יש להבין את השורש — מהו שורשם של שני הדברים. ויהא הדבר מובן לכול, וכבר דיברנו על כך קודם. שורש הטהרה הוא מדת המלכות, ואפשר לקרוא לה מדת הגבורה. ובלשון אחרת, כפי שלמדנו בשיעור הראשון בנושא זה — שם, במקום שבו השער לה׳, במקום שבו נכנסים, כמו בכניסת השבת, בקבלת שבת, כלומר שמודים שהוא בבחינת מלכה או בחינת מלכות.

כפי שאתה נכנס לשבת — זו בחינת מלכה או בחינת מלכות, שהיא המדרגה האחרונה. במקום שבו מתחילים, יוצאים מן החולין, ושם צריך אדם להיבדל, ושם יש קדושה הנקראת הבדלה. ואת זה אנו קוראים כעת טהרה. שם צריך אדם להיבדל מן הזוהמה, מן הדברים החיצונים, ולהיכנס לקראת שבת.

הצד הנברא והבחינת בורא שבו

הרי שדבר זה שייך, אפשר לומר, אל הנבראים, על דרך היחס. אצל הקדוש ברוך הוא עצמו אין ודאי שום טהרה. הוא יתברך טהור, הוא קדוש מצד עצמו, שכן הוא נבדל, פרוש ונפרש מכל העולם כולו. ואפשר לומר שהוא יתברך הפרוש הגדול ביותר, אבל לא פרוש במובן שדיברנו עליו בשבוע שעבר, של טהרה, כטהרה מטומאת מת — שם דיברנו, כדברי הזוהר שלמדנו בשבוע שעבר בזוהר חוקת, שכל זה על דרך הסכנה, ושייך הוא ללוויים, ועל כן נטמא הנוגע בו, שכן הוא נוגע בטומאה השייכת שם, ושייכת היא למידה הנוגעת לנבראים.

וודאי שיש כאן גם — ובהכרח לומר שיש כאן גם — בחינה של המשכת הקדושה, שאפשר לקרוא לה מדת הגבורה: ‘עץ ארז ואזוב ושני תולעת׳ (במדבר יט:ו) המושלכים אל תוך הפרה. הפרה אדומה נאמר על הגבורות שבמלכות, אבל עץ הארז הוא המפתח המושלך פנימה. וזהו כוח מסוים, כוח של עמידה בניסיון שאדם מקבל, ואפשר לקרוא לו בעבודה גדרים מסוימים שיש לו, או אומץ שהוא מקבל, או חכמה מסוימת, מין אור מיוחד ומסוים העשוי לדחות את החיצונים. עשוי הוא לעמוד כנגד, להיות עומד בניסיון, לדחות, ולעשות חילוק בין שבת לחול.

וכל זה, ואף על פי כן — אפילו המדרגה שאתה יכול לומר עליה שהיא חיובית מעט, נקרא לה אומץ מסוים, שאדם מתגבר, שהוא גיבור הכובש את יצרו, ויש בה מדת גבורה, היא כבר דבר חיובי, לא רק השלילה של ‘אל תעשה כך׳, אלא יש בה מין חיוב — אף על פי כן זהו חלק המסייעתא. וכיצד הוא חלק המסייעתא, וכיצד נבדלת הקדושה, כיצד נבדל הטוב מן הרע: טוב הוא כלל, וטוב צריך שיהיה לו שומר הפתח, וטוב צריך שיהיה גם טוב שאין לו עניין עם הרע כלל. הדרגה הנמוכה צריכה שיהיה לה שומר הפתח, השמירה שלמדנו בפרשת שלח, בחינת ‘ולא תתורו אחרי לבבכם׳ (במדבר טו:לט).

טהרה באכילה ובמשיחה בשמן: מים ושמן

ועתה נמצא שטהרה היא המידה השייכת כל כולה לנברא. אי אפשר לומר ‘טהורים תהיו כי טהור אני׳. ‘טהורים תהיו כדי להתקרב אלי׳ — את זה אפשר לומר; ‘טהורים תהיו כדי שלא להיות טמא׳, כדי להיות חי. שהרי ‘מי שטמא׳ היא ההלכה — מי שטמא, מקדש ה׳ טמא, ואינו רשאי להיכנס למקדש, שלא יטמא את המקדש, יש להבדיל בין הקודש לטמא, וטמא אינו רשאי להיכנס למקדש. אבל אין זה מספיק — אין זה מספיק כדי להיעשות קדוש, ואין הקדושה מספיקה כדי להיות טהור. קדושה וטהרה אינן דבר אחד.

ואפשר לראות זאת — דומני שעניין משיחה בשמן המשחה שאצל הכלים, בחנוכת המשכן, בחינוך הכלים, בחינוך הכהן, הכהן הגדול ואחיו, ‘וקדשת אותם בשמן המשחה׳ — שייך יותר לקדושה. ובלשון אחרת: טהרת הכלים, אם נטמאו צריך להטבילם, וזו טהרה, וזו ההלכה הנראית כאן לכל אורך הדרך, שאין נכנסים למקדש בטומאה; אבל אין זה מספיק, צריך גם להמשיך את קדושת המקדש. ולקדושת המקדש יש עבודה חיובית מסוימת, והיא מסומלת — נעשית סמל — כשעושים את כלי הקודש ואת האנשים הקדושים, מתסמלת היא ונפעלת בעולם הזה על ידי משיחת השמן. זו המשכה: שמן הוא קודש, כדברי הזוהר; שמן מורה על קודש. למדנו בשבוע שעבר, דרך משל, שכהן יש לו משיחה ולוי אין לו משיחה, שהלוי עומד על המשמר, והכהן — זו המשכת קודש, וקודש הוא מדת החכמה מקו ימין. שמן הוא המשכת האור, הוא הפועל שתובא קדושה בכלי או באדם העושה זאת.

מים, יין ושירה

כביכול לומר: מים שייכים לטהרה, מים מטהרים, מי חטאת, מים עם עוד מרכיבים מסוימים, אבל מים עניינם טהרה, ושמן עניינו קדושה. ואפשר לדבר אף ביין — אף היין שייך לטהרה. ומדוע? מטעמים אחרים, שכן היין מעורר את האדם, מרתיח אותו. ולשתות יין בקדושה — אמת, אולי יש בזה שני חלקים, אבל חלק אחד של שתיית יין הוא, כמו שאומרים, ‘אין אומרים שירה אלא על היין׳ (ברכות לה.). כל אחד יודע שהשירה היא תנועה של טהרה. שירה — רוב שירה מתמוססת, אולי כאן, אומר אני, ייתכן שיש שני מיני שירות, אבל בדרך כלל, כפי שרואים כשאדם שר, שר זמירות, שר שירות ותשבחות, הוא עושה זאת כדי להתרומם, כדי לצאת מעט מעצמו, להתחבר עם תענוג הנפש, לצאת מתענוג הגוף — זוהי השירה, ואותה עושים על היין, והיין עצמו מעורר את האדם.

ואדם שאין לו שום קדושה — לא תשקה אותו יין; וגם אתה, לא תשתה יין. ואיני נכנס לסוגיית היין, אבל רואה אני שיש כאן דברים שצריך להבהיר שיתאים המבנה. על כל פנים, מעלת שתיית היין לאדם שיש לו אכן קדושה מסוימת — כפי שאומרים שבפורים שותים יין, או ששבת היא מצווה לשתות יין בקידוש — פירושה שהשתייה שבה עניינה הטהרה שבו. ובלשון אחרת: הואיל ולכל יהודי יש רצונות טובים מסוימים, חלקי קדושה מסוימים, לכל אחד מאיתנו יש בו חלק פנימי, אלא שהוא מעורבב מהרבה דברים. ושתיית היין, כפי שכל אחד יודע, שכשהוא שותה מעט יכול הוא להגביר את החלק שהוא אכן רוצה. אדם שאצלו יתר הרע מטובו, אדם שהוא רוב יצר הרע, אסור לו לשתות יין, שכן אז לא יעורר אלא את היצר הרע ויפלו גדריו. אבל אדם שהוא להפך — ולעיתים קרובות אצלנו המצב הפוך, אנו באמת רוצים להיות טובים, אלא שאנו מתביישים להיות טובים יותר משאנו מתביישים להיות רעים, ולעיתים קרובות חי אדם במצב כזה — לו היין מסייע להיפרד מזה.

הפרה אדומה: על דעת משה וההתעוררות האלוקית

הרי שכל אלה דברים השייכים לטהרה, וממילא שייכים לצד הנברא. הצד — כפי שאמרנו — שאף יש בו בחינת בורא, יש בו בחינת המשכת אור, בחינת אצילות. ואין לחשוב כן אלא לדעת, וידיעה זו חשובה מאוד: שלא לטעות, שלא לפגום, שלא להפריד — כפי שדיברנו בשבוע שעבר — שלא להפריד חוק הסמלים, שלא להפריד את הפרה, ושלא להיעשות מן המטמא טהורים. כלומר, אסור לחשוב — כפי שמבאר הרמב״ן — וזהו הטעם שיש כוונה מיוחדת בפרה אדומה, על דעת משה, שלא לטעות שזה קרבן לחוץ.

ובלשון אחרת, מהו שלא לטעות שזה קרבן לחוץ על דרך העבודה? הרמב״ן שואל: מדוע אסור להקריבה בחוץ? כיצד עושים את שחיטת הפרה והיא בחוץ? הרי היא נשרפת, היא דומה לשור הנסקל, כדברי הרמב״ן. ויש לבאר על דרך העבודה כך: שיש כאן עבודה שלמה ששייכת כל כולה רק להבדיל עצמו מכל השנים השחורות שישנן. והיה אדם חושב שכאשר הוא עושה זאת אינו דבוק, אלא הוא — כפי שאני אומר — עושה הליכה אמיתית אל המידות שמצד הנברא, אל מדת המלכות.

השמחה בעת הניסיון

והיית סבור שמדת המלכות היא דבר נפרד, שאז, כשאדם תקוע, יש לו יצר הרע, אזי עליו לעשות ריקוד — אמת, בכל פעם שנופל יצר הרע, כדברי הספרים החסידיים, בכל פעם שנופל יצר הרע מסוים, עליו לשמוח, לומר שירה ותופים, ברוך השם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לזמן הזה לקיים מצוות עשה ומצוות לא תעשה — לקיים מצוות לא תעשה של ‘לא תלך רכיל בעמך׳ (ויקרא יט:טז), מצוות לא תעשה של ‘אל תפנו אל האלילים׳ (ויקרא יט:ד), מצוות לא תעשה של אותה תאווה שהיא בדיוק שלו — הוא אכן פורש ממנה, הוא מקיים מצוות לא תעשה. ‘הבא לידו עבירה וניצול הימנה׳, וכל העושה מצוה בשב ואל תעשה, הרי שכאשר ‘באה לידו עבירה׳, עליו לשמוח. אסור לו אמנם להכניס עצמו לכך לכתחילה, אבל אם אירע הדבר ממילא — אל יירא, זה בא מאליו. ואין צריך לדאוג כל כך כיונתן, זה בא מעצמו. ואז קל מאוד לעשות את העבודה.

הבעיה היא שבני אדם חשים שהעבודה שייכת להם, מפני שאנו לדאבוננו בני אדם שיש להם נגיעות, מפני שאנו בני אדם שיש להם יצר הרע, מפני שאנו בני אדם הקוראים את העיתון. ומשום כך יש לנו יצר, ומשום כך אין זו קדושה. קדושה — לדעתי — היא מצד הבורא, קדושה היא דביקות, קדושה היא שתחול השראה עליונה מצד אלוקות. וכאן כל זה מצד הנבראים. ומה רוצים אפוא? מהו כל העניין? והנה אדם חש רחוק, חש שזה דבר שעליו לעשותו בעצמו.

כשאדם זוכה להתרוממות הקודש, שם יש השראה, שם יש מוחין דגדלות, ואז מבין הוא שאין זה נוגע לו, שזה בא מלמעלה, זו השראה העולה מלמעלה. אבל כשאדם נאבק ביצר הרע שלו, בביטולו — ביטול היינו בזבוז הזמן, שהוא אוהב לעמוד ולדבר שטויות, בדברים בטלים, בדברים אסורים, יהא מה שיהא — אז חש הוא שעליו לעשות זאת בעצמו.

הבא לטהר מסייעין אותו

קא משמע לן שלא: ‘ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך אל תוך שרפת הפרה׳ (במדבר יט:ו). הפירוש, הסוד, הוא שהכהן עושה ייחוד ומכוון על דעת משה, אומר ‘משה, לחוץ גלי טעמא דפרה׳. הוא אומר שלא נכון. אמת שקשה להבין כיצד יכול הדבר להיות, אבל עצם האפשרות שאדם יוכל לעמוד כנגד החלקים הרעים שבנפשו — אף זו התעוררות אלוקית. יש סיעתא דשמיא מיוחדת: ‘הבא ליטהר מסייעין אותו׳ (שבת קד.), ‘הבא להיטהר׳. וכן ‘הבא לקדש׳ — וזה ודאי מצוי, ‘המקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה׳ (יומא לט.), זו עבודה קדושה; אבל אפילו עבודה טהורה זוכה לסיוע, בא לה סיוע. ומי המסייע? כביכול מלאכים. בא יצר טוב, בא איזה מלאך מן השמים ומסייע לאברך להתגבר על יצרו, ולא הוא העושה.

ואין לחשוב לאפוקי שהוא יכול לפעול את אותו הדבר; להפך, יכול אכן להיות שאותו דבר גורם שאדם יכול ממש להגיע לדביקות מזה. ועד כדי כך, שיכול להיות אדם שיהא לו ניסיון של כניסה לניסיון. בדרך כלל אין אנו רוצים להיכנס לניסיון, אנו רוצים את הדבר עצמו. ובדרך כלל קשה מאוד להעלות על הדעת שאדם ירצה להכניס עצמו למצב שבו יש לו תאווה לדבר ערווה, לדבר רע ממש, ולהתגבר עליו מפני שהיא מצווה של עמידה בניסיון. כתוב בספרים ובחז״ל שאין לבקש ניסיונות, שאין להכניס עצמו לניסיונות. ומעולם לא היה לנו ניסיון של הכנסת עצמנו לניסיון.

ומדוע לא? משום שאנו סבורים תמיד שעבודת הניסיון שייכת רק לשנים השחורות, היינו מצד הנברא. אבל אין זה נכון — היא גם מצד הבורא. יש גם מידה אלוקית הנקראת מדת המלכות, מידה אלוקית הנקראת מדת הגבורה. כלומר, כביכול נאמר ש׳הקב״ה כובש את יצרו׳. ומה שייך? שואלים זאת, וזו שאלה קשה, שאלה קשה מבחינה פילוסופית, תיאולוגית, ואף קבלית, להבין כיצד שייכת מידה כזו. אבל כעת אנו מדברים בבחינת אמונה, שיש מידה כזו, והנפקא מינה למעשה היא שלא לחשוב שכשיש לאדם ליקוטים וכל אותם הדברים, את הדחייה שהוא צריך לה עליו לספק בעצמו, שעליו להעמיד הכול בעצמו.

אלא על זה מבקשים סיעתא דשמיא, על זה ישנן תפילות, והקדוש ברוך הוא כבר שולח את שליחיו. כפי שאומר הרמב״ם בעניין ציצית ותפילין, שמי שמתעטף בהם — אלו מלאכי צבאות עבדי המלאכים — זהו דבר אחד שהקדוש ברוך הוא שלח. נתן הקדוש ברוך הוא מצוות ציצית ותפילין ולבושים אחרים שיש לנו, ועוד אופנים שכל אחד יכול לעשות לעצמו, או שיש לו, שהקדוש ברוך הוא שולח להזכירו בשעה שהוא במקום עבירה — לא בשעה שהוא בדרגה. עד כדי כך שיכול הוא ממש להיכנס בדביקות מזה, יכול להיות לו ניסיון, ואולי זוכה הוא יותר לניסיונות כאלה הנותנים לו טעם מיוחד, יש לו בזה טעם בפני עצמו, יש טעם מסוים באותו אור אלוקי של כיבוש היצר. דבר עצום.

אך כל זה מצד הטהרה, ועתה הוסיפו דבר חשוב: שלא לחשוב שטהרה נפרדת מן הקדושה. וזה מבאר יותר טוב את שדיברנו בשבוע שעבר, על עוד פירוד שיכול להיות בין שני הדברים, שמחמת אותו פירוד יכולים לנטות אל מה שמטבילים את העבירה בפורים. ועל כן אסור לעשות מנהגים פורימיים על דעת משה רבינו, ‘נהי דלא חזינן מפלתן חזינן׳, שכן רוב בני אדם אסור להם לדעת מזה, פן יחשבו שזה מלאך שחור, בשעה שהקדוש ברוך הוא שולח את הכוחות, אף את כוחות אלקים, את הגבורות, לייעוץ.

סוד המשכת הקדושה: הדבר החיובי

ועתה עלינו להמשיך ולבאר את סוד הקדושה עצמה, סוד המשכת הקדושה. וזה דבר חשוב שעלינו לבארו.

מהו הדבר החיובי? נבין כך, ונבאר סוד עצום ונורא. בשלמא כשמדברים על שבת, על סעודות שבת — נאמר תחילה לא סעודות, מיד נדבר על סעודות, שכן ‘סעודה׳ היא הלשון. בשלמא כשמדברים על תפילות, על עשיית מצוות, על מעשים שהם מצוות כל כולן, ונאמר אפילו על עזרה לזולת, על גמילות חסדים, על לימוד תורה, על העוסק בחכמה — זה דבר שדומני שקל להבין שכאן עוסקים בהמשכת אור, שעתה עוסקים בהכנסת מושגים של אלוקות אל תוך מוחי, עתה עוסקים בהכנסת מושגים של אלוקות אל תוך גופי על ידי הנחת תפילין ולבישת ציצית, שהן מצוות שעל הגוף, ומכניסים אל הגוף מושגים של אלוקות. את זה אני מבין.

השאלה: מהי אכילה בקדושה?

אך שכחתי שהגענו לסעודות שבת. ומובן גם — המשל שהתחלנו לומר, שזה פשוט. נשאל אפוא במהירות את הקושיה ואחר כך נתרצנה. מה שייך לדבר מקדושת האכילה או מקדושת הזיווג? מבין אני שאפשר לדבר מטהרת הזיווג, שלא להיות נתון בו מצד התענוג הגשמי, לעשות לא פחות ולא יותר מן המחויב, מה שצריך להיות צורך הגוף, צורך הנפש וצורך מצווה. את זה אפשר להבין. אבל קשה מאוד לרוב בני אדם להבין מהי אכילה בקדושה. לא אכילה בטהרה — לא מי שזהיר מעט ואינו מלקק כל פירור אחרון של גלידה, זו טהרה — אלא מה פירוש אכילה בקדושה?

מהו הפירוש? והדוגמה הגדולה ביותר, המציאות הגדולה ביותר של אכילה בקדושה, היא ודאי עונג שבת. יש מצווה — כתוב בגמרא, כתוב בשולחן ערוך, כתוב ברמב״ם, כתוב בכל הפוסקים — לאכול בשבת, רביעית סעודה, ‘להתענג בתענוגים, ברבורים ושליו ודגים׳ (שבת קיח:), כל מיני דברים טובים. ועושים שלוש סעודות שבת, ‘המקיים שלוש סעודות בשבת׳ (שבת קיח.), וכתובות בגמרא על זה כל מיני הפלגות גדולות על המצווה, על העניין הגדול של עשיית שלוש סעודות שבת.

ויש כאן דבר שצריך להבינו: בשלמא אם אדם אומר ששבת שמא אוכלים בתאווה גסה פחות — אני שומע. אבל מה פירוש, כיצד אפשר בכלל שהאכילה עצמה היא סוד הקדושה? וקל וחומר ממה שדיברנו קודם, שמדת הקדושה על פי רוב — אפשר לומר שכאן הקדושה היא מכל המצוות, אבל על פי רוב מדובר בקדושה תמיד בנוגע, כדברי רש״י, לגדר ערווה, או בנוגע למאכלות אסורות. שני הדברים שהכניס הרמב״ם לתוך ספר קדושה, הלוא הכניס את שני הדברים: מאכלות אסורות ואיסורי ביאה.

שיטת הרמב״ם: ואבדיל אתכם מן העמים

הרמב״ם מבאר — וזה דבר שאני אומר רק משום שהוא מתאים לי היטב לדרך שאנו רואים שהקדושה שייכת לאכילה ולביאה, אבל יש להבין מהו סוד הקדושה, ואולי משום כך יש שיטת הרמב״ם ושיטות אחרות שאינן עולות בקנה אחד. הרמב״ם מבאר מדוע הניח את הדברים בספר קדושה. אומר הרמב״ם בהקדמת הספר — דומני בהקדמת משנה תורה — שבשני דברים אלו הקדוש ברוך הוא מקדש את ישראל ומבדילם מן הגויים. על שניהם נאמר ‘ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי׳ (ויקרא כ:כו), בפרשת אחרי ובפרשת שמיני־תזריע. על ענייני איסורי ביאה ואיסורי אכילה, מאכלות אסורות, על שני הדברים נאמרה לשון קדושה בתורה, וזה אומר — הרמב״ם מביא את הלשון, אמת שזו לשון הפסוק — שבשני אלה ישראל קדושים ונבדלים מן הגויים.

ויש גאונים שלמדו שלכאורה הפשט הפשוט של הפסוק הוא שקדושה פירושה להיות מיוחד לו, וממילא נבדל מן העמים. ובלשון אחרת, מיוחד לו, מיוחד לקדוש ברוך הוא, ולא מעורב באומות העולם — את זה מבין אני.

אבל נראה שהרמב״ם לומד שהקדושה — או אם נאמר באופן אחר, זה דבר אחד, ואז מתיישב הפסוק. אבל אם לומדים כדרך הרמב״ם לכאורה שקדושה — אולי לא, ואולי משום כך אינו אומר כן, אבל אם לומדים שקדושה שייכת לפרישות, שייכת להמשכות אור, או לטהרה, או לקדושה של מה שנוגע למדת האכילה ולמדת הביאה — קשה מאוד להבין מה לזה ולפסוק ‘ואבדיל אתכם מן העמים׳. שלא יהיו גויים, או שיהיו גויים — זו כבר שאלה אחרת. מעניין מאוד כיצד נכנסת כאן ההבדלה מן העמים. הבדלה מן העמים הייתה מובנת לו הדבר היה עניין של פרישות, עניין של הבדלה, עניין של טהרה, אבל מדוע ייקרא הדבר קדושה? הרי שיש כאן שאלה מסוימת, כיצד נכנס ‘ואבדיל אתכם מן העמים׳, ויש להרהר בזה לעומק, ואפשר ודאי להעמיק. ואיני אומר זאת אלא בתורת אומר.

קדושים תהיו כי קדוש אני: הדיוק בפסוק

אבל מה שאני מבקש להמשיך ולומר הוא כך: על קדושה נאמר בפסוק — כפי שאמרתי, על טהרה לא נאמר זה, אבל על קדושה נאמר ‘קדושים תהיו כי קדוש אני׳ (ויקרא יט:ב). ויש לדייק כאן מאוד, שכן יש כאן חקירה חשובה, חשובה מאוד. כל אחד יודע את לשון הגמרא ‘מה הוא רחום אף אתה היה רחום׳ (שבת קלג:), היינו ‘לדבקה בו ללכת בדרכיו׳, כל אותם הדברים. ויש חקירה עמוקה האם נאמר זה בפסוק, האם נאמר בפסוק בכלל עניין ‘מה הוא אף אתה׳. כלומר ‘להידמות לו׳, ‘להיות כהידמות למעלה׳.

וזו שאלה חשובה, שכן בפסוק נאמרה רק פעם אחת בבירור הכ״ף, כ״ף הדמיון, כ״ף ההשוואה בין אדם לאלוקים, וזהו בדברי הנחש: ‘והייתם כאלהים יודעי טוב ורע׳ (בראשית ג:ה). מפורש. הרי שלפי דברי החכמים יש כאן לכאורה כ״ף, ‘והייתם כ”, כמו הקדוש ברוך הוא. אין הם אומרים ממש לשון זו, אומרים הם ‘מה הוא׳, אבל זו לשון החכמים, באומרם ‘מה הוא׳, שיש לו צד השווה — מה הוא, כשם שהוא מבקר חולים אף אתה היה מבקר חולים, כשם שהוא קדוש אף אתה היה קדוש. כך הם מביאים לכל הפחות חלק מן הלשון אף לגבי קדושה.

זה מה שאומרים החכמים, אבל בתורה נראה שיש חיסרון ב׳כאלהים׳. ואפשר לבאר זאת רחוק מאוד לפי מה שאנו לומדים, שכן קדושה בלא טהרה לא תלך. אני אומר רק שלכאורה לא נאמר כן. ומה נאמר אכן? ‘קדושים תהיו כי קדוש אני׳. לא נאמר ‘קדושים תהיו כמוני׳. ויש לומר שלכאורה זו לשון אחרת — נאמר שמפני שאני קדוש עליכם להיות קדושים. ומהי שייכות שני הדברים? ודאי, אדם כפוף לחוש, שכן יש לנו כלל שבני אדם יהיו כאלוקיהם, ולכן ‘קדושים תהיו כי קדוש אני׳.

אבל אפשר לבאר באופן אחר. אפשר לבאר ש׳כי קדוש אני׳ — הואיל והקדשתי אתכם, ‘כי קדוש אני׳, ואת הדבר שיש להשלים כאן, כפי שהפסוק עצמו משלים במקומות אחרים. הפסוק עצמו אינו משלים את עניין ‘כאלהים׳. כשנאמר ‘כאלהים׳ בפסוק הוא דבר רע. הפסוק עצמו, אם לומדים אותו לפי הלמ״ד, מבאר ומשלים: ‘כי קדוש אני ואקדש אתכם מן העמים להיות לי׳. זה הדבר שיש להשלים מה שחסר. ‘כי קדוש אני׳ — מה לי בזה? פירושו: הואיל ואתה מיוחד לו, עליך להיות קדוש לו. כך היה אפשר לבאר, ‘קדושים תהיו לי כי קדוש אני ואקדש אתכם לי׳. כך היה לכאורה הפשט הפשוט יותר.

אך על אף זה, אפילו בדרגת הפשט, ובוודאי בפשט החכמים, זה עניין של השוואה, עניין של דמיון, שיהיו ישראל קדושים כקדושתו או מקדושתו. ויש כאן עניינים עמוקים יותר שיש להבינם — כקדושתו, מקדושתו: שיתקדש בקדושת המקום, או כקדושת המקום, או בדומה לקדושת המקום.

קדושה מצד הבורא: המידה הבאה על הנברא

אבל אני שולל את כל אותם הדברים, שכן הדבר הוא בדיוק להפך ממה שדיברנו בטהרה. טהרה היא מידה השייכת כל כולה לצד הנברא. קדושה היא מידה השייכת כל כולה לצד הבורא. על פי האמת, הקדוש היחיד, היחיד שהוא קדוש לא לו — היינו שאינו קדוש אלא בבחינת יחס — אלא שהוא קדוש בעצמו, הוא הקדוש ברוך הוא. ‘קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות מלא כל הארץ כבודו׳ (ישעיהו ו:ג). הקדוש ברוך הוא קדוש, כפי שהוא אומר ‘קדוש אני׳.

כלומר, זה בדיוק להפך מן הטהרה. טהרה שייכת באמת לאדם, אלא שאנו אומרים שכביכול היא מתחילה מלמטה, ועם זאת אנו אומרים שהקדוש ברוך הוא אף הוא מטהר: ‘ולפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים׳ (יומא פה:). הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל. יפה מאוד. אבל קדושה היא להפך. קדושה שייכת באמת רק לקדוש ברוך הוא. קדושה היא אחת ההגדרות, לכל הפחות, של מה שפירושו להיות הקדוש ברוך הוא — להיות קדוש. ויהא פירוש הדבר אשר יהא. קדוש, מיוחד, טוב — תוכל לומר כל מיני דברים. כל מה שיש בו מן הטוב, מן השלמות, כל דבר טוב שאתה יכול לדמיין, צריך שיהא שייך לקדושה שאנו אומרים ששייכת לקדוש ברוך הוא.

ואם נברא רוצה שתהא לו קדושה, חייב הוא לשאול אותה מן הקדוש ברוך הוא. חייב הוא לקבלה בשותפות, בהשאלה, בהמשכה, באיזו דרך בדמות הקדוש ברוך הוא. כשם שהקדוש ברוך הוא קדוש, תוכל אף אתה להיות קדוש. ובלשון אחרת: הוא יהיה קדוש על ידך, או ‘ונקדשתי בתוך בני ישראל׳ (ויקרא כב:לב) — צריך אתה להרהר בפסוק זה, שיש לך עניין בו.

ובאיזו דרך שתהיה, באיזה אופן שיהיה, מצד הנברא — קדושה היא מדת הבורא הבאה על הנברא. טהרה היא מדת הנברא שהבורא עושה. מצד הבורא, לא מצד הנברא. ומובן לכל, שהכול הוא הבורא. כשישראל קדושים, הבורא הוא הקדוש. על זה הוא אומר ‘הוא קדוש בהם׳ — לא ‘ונקדשתי בם׳ אלא ‘ונקדשתי בתוכם׳. הוא קדוש בהם, שכן הקדושה היא מדת הבורא, אלא שבני אדם יכולים להשתתף בה, יכולים לשאול מעט, יכולים לחקות מעט. זהו פירוש הגדרת הקדושה.

קדושת האכילה: לאכול כשם שהקדוש ברוך הוא נותן לחם

אם כן, חוזרים אנו למה שדיברנו בשיעור קודם, שטהרה פירושה שכאשר אדם אוכל, יאכל פחות בבחינת נברא, היינו שלא יאכל באופנים רעים הנוטים יותר מדי אחר הנאת הגוף וכדומה, שאנו קוראים להם רע לגבי זה. אבל כשאנו מדברים מקדושת האכילה, חושבים בבחינת מצד הבורא, לא מצד הנברא. חושבים כשם שהקדוש ברוך הוא חושב. ובלשון אחרת: אדם אוכל, והקדוש ברוך הוא הוא המאכיל, הוא המשפיע, הוא ‘נותן לחם לכל בשר׳ (תהלים קלו:כה). כשאדם אוכל, אוכל הוא כשם שהקדוש ברוך הוא נותן לחם לכל בשר. הוא המקבל מן הלחם, גופו של האדם הוא אכן המקבל מן הלחם שהקדוש ברוך הוא נותן לכל בשר, או מן התענוג הרוחני, התענוג שהקדוש ברוך הוא נותן מן הזיווג.

אך האדם אינו חושב על כך כדרך שהיה העולם חושב בדרך כלל, אלא הוא חושב כשם שהקדוש ברוך הוא חושב על זה כביכול. ואף שאין האדם יכול לחשוב כל עיקר כשם שהקדוש ברוך הוא חושב, מכל מקום מעט — הוא מחקה את הקדוש ברוך הוא. הוא חושב שהקדוש ברוך הוא אף הוא חושב על זה, מדוע עשה זאת, מדוע הוא מנהיגו, מדוע טוב הוא לבני אדם, ואני משחק כשם שהקדוש ברוך הוא. עד כאן פשוטם של דברים.

הגמרא בנידה: סופר את רביעותיהם של ישראל

ועל זה כתובה בפרשת בלק גמרא חשובה במסכת נידה, שיש להעמיק בה הרבה. ומובן שכל דבר שאנו מביאים מאמר מן הפסוק, מן החכמים, ומעמידים אותו כטיפה מן הים, כמשל, כדבר־מה שאנו מבינים כאן — תמיד כשמתחילים להעמיק רואים שיש עוד הרבה דברים הקשורים בזה, הרבה יותר שיש להבין, שיש להיכנס אליו, ותמיד כתוב יותר.

ובגמרא במסכת נידה — ורש״י מרמז כאן בפרשת בלק לגמרא זו — כתוב שבלעם הרשע אמר ‘מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל׳ (במדבר כג:י). וביארה הגמרא — ואת הקטע הזה מביא רש״י — ש׳רובע׳ הוא מלשון רביעה. רובע הוא ממש לשון של זיווג, של עשיית רביעה, כמו רובע ונרבע. רובע הוא מלשון רביעה. ומדוע נקרא מלשון רביעה? מעניין מאוד. רביעי, הדבר הרביעי — מה לדבר הרביעי ולזיווג? על פי קבלה הדבר מתיישב, שכן יש שני דברים הנקראים יסוד: השישי, הספירה השישית, הוא מדת היסוד, אבל אף הרביעי. אם מונים חסד, גבורה, תפארת, ואין מחשבים את הפרטים הקטנים של נצח והוד, נמצא שהוא הרביעי. או שתוכל לומר שהוא המביא את הרביעי — היא המלכות — אל שלוש המדרגות העליונות הנקראות בכללות שלוש, ואז הוא הרביעי. איני יודע. אבל ‘רובע׳ בלשון חכמים ובמין לשון קודש פירושו רביעה.

ואומרת הגמרא כך, ויש לדייק במה שאומרת הגמרא: ‘דרש רב עוירא׳ — רב עוירא דרש דרשה — ‘מאי דכתיב, מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל? מלמד שהקב״ה יושב וסופר את רביעותיהן של ישראל, מתי תבוא טיפה שהצדיק נוצר הימנה׳ (נידה לא.). הקדוש ברוך הוא סופר את הרביעות, את הזיווגים של ישראל. ומה הוא חושב? מה הוא סופר, מספר, מי מנה? מי? הקדוש ברוך הוא המונה עפר יעקב ורובע ישראל — מה הוא חושב? ‘מתי תבוא טיפה שצדיק נוצר הימנה.’ אין זה סתם שהקדוש ברוך הוא מסתכל. הקדוש ברוך הוא מסתכל מתי תבוא טיפה שצדיק ייוולד הימנה.

זהו המשך הגמרא המדברת שם, שכן הגמרא עוסקת בכללות בכל הסוגיה כיצד מאיזו טיפה, מאיזה חלק של הטיפה, נוצר הוולד. רב שמואל אמר קודם שאדם נוטל את האוכל ואת הפסולת, שיש בירור בכל טיפה. ואנו יודעים היום שהדבר פועל באופן מסוים, אפשר לראותו בעיניים, והוא פועל מעט כך: שבזרע יש טיפות רבות מאוד, חלקים רבים מאוד שיכלו להיעשות ולד, ותמיד הטבע — היינו סדרו של הקדוש ברוך הוא — מברר את הטוב ביותר. הטוב ביותר מאותו מקרה, ובכללות הקדוש ברוך הוא מברר את הטוב ביותר מן הטיפות שאדם נותן, כדי שייוולד מהן הצדיק.

וזה הרמז שהוא ממשיך לדבר בו, שיש ברירה — יש ברירה בגשמיות, החלק החזק ביותר של הזרע נכנס ונעשה ולד, וכך בכללות אצל בני אדם: החזק ביותר, הטוב ביותר, שיש בו סגולות רוחניות או הכישרונות הנכונים וכדומה שבזרע — ממתין הקדוש ברוך הוא, סופר אחת ושתיים, ומצפה שייעשה צדיק.

נסתמה עינו של בלעם הרשע

ואומרת הגמרא הלאה: ‘ודבר זה נסתכל בו בלעם הרשע׳ — ועל זה התעוורה עינו של בלעם הרשע. אמר בלעם: ‘מי שהוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים יציץ בדבר זה?’ מי שהוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים — הקדוש ברוך הוא קדוש, הקדוש ברוך הוא טהור, אין לו עניין, הוא הדבר היחיד שאין לו שום עניין עם כל אותם הדברים, וזה הדבר הנמוך ביותר, הוא מאוס. וכי בדבר כזה הוא מציץ? ‘מיד ניטל ממנו׳, ועל זה נאמר ‘וישם ה׳ דבר בפי בלעם׳ (במדבר כג:ה), היינו מיד לאחר מכן נאמר ‘ויהפך ה׳ את הקללה לברכה׳. והפשט שהתעוור — ומדוע? משום שקיטרג כביכול, אמר כיצד ייתכן שהקדוש ברוך הוא שהוא טהור וקדוש, ומלאכיו טהורים וקדושים, ומשרתיו טהורים וקדושים, מציץ, מבקש, משגיח על ישראל? עיוורוהו, היינו: אל תסתכל. ואין מפורש מהו הפשט.

והגמרא ממשיכה ומביאה עוד מאמרים, שרואים מהם שהקדוש ברוך הוא מתחשב, שיש חשבון מאיזו טיפה נעשה איזה זרע, שאין הדבר אקראי, אלא יש חשבונות, חשבונות גשמיים, חשבונות רוחניים, כיצד מאיזו טיפה נעשה צדיק, מאיזו זריעה, מאיזו לידה, מאיזו עונה נולד צדיק או תלמיד חכם וכדומה.

הפירושים בטענת בלעם: השגחה וקדושה

וספרים חסידיים רבים מאוד מבארים כך, ויש להרהר אם זהו הפשט הנכון, או בלשון אחרת — מהי באמת טענת בלעם הרשע? מה הוא רוצה? ומדוע נסתמה עינו, מה לזה ולזה?

הפשט הראשון: עניין ההשגחה

יש פשט אחד שראיתי בראשונים, ונראה לי שאולי הוא פשט מסתבר מאוד, שהדבר שייך לעניין ההשגחה. כלומר בלעם — שוב, בלעם ההיסטורי — במה אכן האמין בהשגחה? הלוא רואים שהוא מדבר עם הקדוש ברוך הוא. אבל הייתה שיטה של פילוסופים מצויה מאוד בזמן הראשונים, שאמרה שהקדוש ברוך הוא רואה אכן, אבל רק דברים גדולים מאוד. הקדוש ברוך הוא משגיח באמת על מלאכים, על כללים, על כללי הכללים של העולם, על דברים גדולים כאלה, אבל מעט מאוד על הדברים הקטנים, התינוקיים, אין הדבר מתאים — לפי שכלם אין מתאים שהקדוש ברוך הוא יסתכל עליו, על זה אינו מסתכל.

כך ביארו שזו טענת בלעם. בלעם רוצה לומר: ודאי יש צדיקים בעולם, ודאי בהכרח שיש להם איזה עניין עם הטבע, אבל הדבר אקראי, סתם נזדמן שאביו של פלוני הוליד תינוק והתינוק נעשה צדיק, אין חשבון, אין סדר בכל הדברים הללו. ועל זה נתעוורו עיניו, על זה קיבל עונש, התעוור, משום שהכחיש את ההשגחה. השגחה היא עיני ה׳, הקדוש ברוך הוא מסתכל אכן, ואתה אומר שאינו מסתכל — מקבל אתה עונש של סמיות עיניים. כך הם מבארים. וייתכן שאין הדבר מנותק מזה, ואיני משוכנע שזה פשוטו של הגמרא, צריך הרבה — כפי שאני אומר, צריך הרבה יותר, ומסתמא יש להרבות בעמלות תורה, להתייגע הרבה יותר כדי להבין באמת ולהוציא כפשוטו ממש מה עניין מאמרים כאלה.

פשט רבי צדוק: יש דרך של קדושה

אבל על כל פנים, מה שאנו יכולים לומר לעת עתה הוא כך: בספרים חסידיים רבים, ברבי צדוק ובספרים חסידיים אחרים, מבארים שמחלוקת בלעם עם הגמרא, עם רבי אבהו, עם הפסוק, עם ישראל, היא בנקודה אחרת, או בנקודה דומה אך אחרת. והם מבארים שהדבר הולך עם השאלה — בלשון אחרת, השאלה שכבר הזכרנו בשבוע שעבר מן האגרת הקודש המיוחסת לרמב״ן המדברת בעניין זה. איני זוכר מי מביא בעצמו את המימרא, אבל חידושי ספרים רבים מעמידים את מימרת הגמרא אצל הסוגיה, באומרם — וכך הוא ממשיך, וכבר דיברנו אם הדבר נכון — אומר הוא שפילוסופים מסוימים אמרו, אריסטו אולי אמר, שאין הדבר מתאים, שיש אך חוסר השגחה אלוקית. כפי שאמרנו נמצא שיש אך דבר נמאס, שעניין התשמיש הוא דבר נמאס ביותר, וממילא אין הקדוש ברוך הוא משגיח עליו, וממילא לא יכולה להיות בו קדושה עצמית, לא יכולה להיות בו דרך לעשותו בדומה לאלוקים, לא יכול להיות מעשה חיובי. וממילא צריך להיות בו פחות ככל האפשר, לא לבקש להימשך, לא ליהנות יותר מדי מן החלק הגשמי וכדומה — את זה כל אחד יכול להבין; אבל הם לא האמינו שיכול להיות בו דבר חיובי, מעשה, כיצד ייעשה זה מצווה, כיצד ייעשה זה המשכת קדושה.

וזו הייתה טעותו של בלעם, וזה יפה מאוד. שהרי כך אומרת הגמרא — מה פירוש, כיצד אתה יכול לומר? והרי כאן זו הקושיה: כיצד אתה יכול לומר שזיווג של איש ואשה שיוצא ממנו צדיק, שממנו נולדות כל המצוות התלויות בזה, כל הקדושות שהצדיק יעשה, כל התשובות שינהיג — הכול בא מן התשמיש והעונה שעשו אביו ואמו. ואתה אומר שכל הדבר — שכן זה לפי שיטת בלעם, ולפי השיטה האומרת, וגם בני אדם ההולכים בשיטת בלעם, שאי אפשר שתהא בו קדושה חיובית, שאין בו אלא הבריחה ככל האפשר מן היצר הרע — שאי אפשר לומר שזה עצמו דבר שבקדושה, נמצא שכל כלל ישראל נפסל ממש.

מפלת בלעם: למעול מעל בה׳ על דבר פעור

ואין זה דבר קטן: ‘על דברים אלו נתמסמסה עינו של אותו רשע, ואמר מי יוכל לעמוד בסימן זה׳. אינך רואה כלל שום דבר טוב, שכן כל השבחים שאתה אומר על ישראל — אינך מבין אחד מהם. אתה אומר שישראל נפלאים כל כך, שהם צדיקים, שהם חברים לשכינה, שצדיקים הם חלק ממה שהעולם האמיתי עוסק בו, זה פירוש ‘אם המלך והמלכה יושבים שם׳ — שנמלך הקדוש ברוך הוא בנשמותיהם של צדיקים וברא את העולם. כשמדברים מהו העולם באמת — הצדיקים, ישראל, המבינים אמת, בני אדם עם פעולותיהם, כשעושים קידוש העולם מתעורר, כשתוקעים בשופר משתנים דברים בעולם — הוא כולל את כל העולם בתוכו. זה צדיק, זה אדם. הוא עושה מצוות, לא סתם מצוות.

ואתה אומר — הרהר בעצמך, אומרים אכן — ומאין נעשה אותו אדם? הלוא הוא עושה מצוות בגופו. ואפילו הוא נפש — אמת, הנשמה באה מלמעלה דרך זיווג עליון, יש להבין אף את הצד הזה, פלא ממש — אבל כל המצוות שהוא עושה, עושה בידיים, ברגליים, בכלים הגשמיים, בגוף שאביו ואמו נתנו לו בשעה שעשו את הדבר הנמוך והמאוס. הלוא נמצא: או נמוך ומאוס, או בלי השגחה, שכן אין לקדוש ברוך הוא עניין עם דברים נמוכים ומאוסים, ואין בו קדושה. הרי שזה דבר נמוך ומאוס, ואף דבר שאין השגחה עליו. הקדוש ברוך הוא — מכסים את המזוזה, אין הקדוש ברוך הוא שם, אין שם קדושה, הקדוש ברוך הוא מסיט מבטו כשישראל עושים מצוות עונה. אם כן כל ענייני המשכת אלוקות, כל קרבנות היחיד שהצדיק אומר — הכול נאה ויפה, אבל שורש הדבר, שהכול תלוי באיזה מעשה שאין בו שם אלקים, אין שם קדוש ברוך הוא, אין שם אלוקות, אין שם השגחה, זה דבר אקראי — נמצא שכל הדבר תרמית. כל הדבר תרמית. חמוד מאוד, לובש בעקיטשע, מדליק נר, שרים ‘לכה דודי׳, ובינתיים, בשעה שהוא פועל ‘חוללתי וחטאתי לפניך׳ — אין כל המעשה ולא כלום.

ואילו דוד המלך אמר שיש קדושה למטה בזה. אבל זה מה שיוצא מקטרוגו של בלעם הרשע. אומר רבי צדוק הכהן: ראה מה היה עם אותו בלעם? מדוע? משום שהוא סובר כך, מה היה עמו בסוף? פרוש גדול הוא, צדיק גדול, סובר שצריך להיות פרוש ופרוש כל כולו, אי אפשר שהקדוש ברוך הוא יסתכל על מספר ישראל ורובע ישראל, חס ושלום. ומה הוא עושה שבוע לאחר מכן? ‘לכו איעצכם׳ — הוא נותן עצות לבנות מואב. ‘הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל בה׳ על דבר פעור׳ (במדבר לא:טז). עבודה זרה של פעור, ובנות מואב, בנות מדין, העושות את כל המעשים. פורץ גדרו של עולם בעריות — הוא פורץ גדרו של עולם, מלמד את הנערות ללכת ולתפוס את הבחורים, לעבוד עבודה זרה, עבודה זרה מאוסה, עריות מאוסות הוא עושה.

אומר רבי צדוק: כן, משום שאינו מבין שיש עניין של קדושה. סבור הוא שזה או זה או הקדוש ברוך הוא. והואיל ואין לו את הקדוש ברוך הוא באמת, ממילא ניאופו, ניסיונו, הוא הניסיון האמיתי ביותר שיכול להיות. והנמשל מזה כפשוטו: כלומר כל מי שסבור שאינו יכול להיות בו קדושה אלא טהרה, שכל זמן שהוא מלאך היה שמא טוב, אבל הואיל ואינו מלאך — רבי צדוק אומר זאת באופן אחר, אבל זה יותר כדרך שהוא אומר — הואיל ואינו מלאך, נמצא שיש לו עוד עבירה גדולה יותר ותאווה גדולה יותר, והוא גורם תוצאות רעות. שכן אפילו הגויים, אילו חשבו שאולי יש בכך דבר טוב, היה זה קיצוני כל כך, היה זה כבלעם — וכיצד אפשר? אזי היה להם גדר רע. בלעם הרהר בלבו ואמר: ‘הקדוש ברוך הוא אינו כאן.’ אה, הקדוש ברוך הוא אינו כאן? הותרה הרצועה. טוב, אבל מי שרוצה להיות מלאך, איש מתורת משה רבנו עליו השלום, טוב מאוד, יקיים את ההלכות. אבל הואיל ואין אנו מלאכים — אף בלעם לא היה מלאך, היה לו חמור עם תלמידי חכמים — נמצא שכולו הותרה הרצועה, כולו נתלש לגמרי, ועוד מבקש ללמד את ישראל את השיטה גם הם. ומזה בא פנחס ואומר: ‘לא, יש אכן דרך של קדושה.’

סוד הקדושה: הצלם והדמיון

זהו הפשט של המעשה בשם רבי צדוק הכהן מלובלין. אך עלי להוסיף כאן הסבר, הסבר חשוב, על מה פירושו אכן? כיצד ייתכן? מהו פירוש קדושה? מהו באמת התירוץ על הקושיה? כבר אמרנו מילה אחת, אמרנו שקדושה פירושה ‘קדוש כמוני׳. קדושה פירושה דבר השייך לכך שאדם מקבל השראה מן האופן שבו הקדוש ברוך הוא הוא. אבל זה צריך ביאור מעט יותר, וכמעט אי אפשר לבאר זאת בלא קבלה. בהכרח עם קבלה, אין ברירה.

אין קישוי אלא לדעת: הציורים שבתאוות

והעניין כך, נאמרהו פשוט ככל שאפשר. הדבר פשוט, ובהקדמה שדיברנו בה השבוע ביום רביעי ויום חמישי, ביום רביעי יותר מבחמישי, ועתה נאמרהו על פי הסוד שבו. ביארנו שאדם אינו רק — אפילו התענוגים, אפילו התאוות שאדם עושה, אפילו כשהוא אוכל, אפילו כשהוא עושה זיווג, אין זה דבר גשמי כל כולו. בנוי הוא על דבר גשמי, על דבר גופני, אך בנוי הוא גם, ובהרבה, על מה שנקרא על פי קבלה הצלם, הדמיונות, הציורים שיש לאדם, שלפיהם הוא עושה, מהרהר, פועל. ובפרט בזיווג, אבל גם באכילה.

אי אפשר — כדברי הגמרא ‘אין קישוי אלא לדעת׳ (יבמות נג:), והרבי יוסף ד׳ גילו פה קודש מדבר אף הוא כאן בעניין הדעת, ועוד נלמדנו בפנים, שכן כל דבר אפשר להרחיב באריכות בפליאה אין סוף — ‘אין קישוי אלא לדעת׳, אפילו ההתעוררות הגשמית של אדם בהכרח שתבוא עם ציור מסוים שבמוחו, עם רעיון מסוים שיש לו. אין זה אמת שזה גופני, גופני בלבד, שכן כשהדבר מתרחש מאליו — אינו מתרחש מאליו, מתרחש עם ציור מסוים, עם דעת מסוימת.

ועתה, נהרהר שיש ציורים רבים, רבים מאוד שונים. ואותו הדבר באכילה: בני אדם כמעט אינם יכולים לאכול פיזית בלא שום תיאבון; מי שאין לו תיאבון וצריך ממש לדחוק את המאכל לתוך פיו, בהכרח שיש לו איזה ציור, איזה חלק רוחני, איזה טעם. הרי שכשאנו מהרהרים בזה, רואים — כפי שדיברנו — שיש ציורים רבים מאוד שיכולים להיות לדבר. וכל אחד — וזה חוזר אל מה שביארנו, שקדושה היא גם ההבדלה מאומות העולם, שכן לכל עם, לכל אומה ולשון, לכל קבוצת בני אדם, יש מוזיקה מסוימת שהם צופים בה, ספרים מסוימים שהם קוראים, דימויים מסוימים, ציורים מסוימים, תסריטים מסוימים כפי שאמרנו, עניינים מסוימים שדרכם הם חיים את תאוותיהם. שכן התאוות והגוף אינם אותו דבר, כלל לא. גופם של כל בני האדם אותו דבר, לכל בני אדם וחווה אותו גוף, אבל אין להם אותו חלק הצלם.

צלם ישראל: שיר השירים וקבלה

ועיקר קדושת ישראל כתוב בזוהר, ועיקר קדושת הזיווג שייך — וכתוב בתניא בשם רבי חיים ויטאל, בשם הזוהר — לעניין הנקרא צלם. אין זה המוח לבדו, המוח והנשמה לבדם הם למעלה מזה, הגוף לבדו הוא למטה מזה, אין הוא נוגע, הכול זהה. אבל צלם פירושו הדמיון. או שהצלם הוא דבר רוחני, אבל שם שוכן הדמיון. ואין אנו מבארים כעת את סוגיית הצלם, כבר היו שיעורים אחרים על כך. ובדמיון מקבל כל אחד לא מעצמו, לא מגופו, לא מנשמתו, אלא מסביבתו, מאביו ואמו, מכל ספר שקרא אי פעם המדבר מזיווג, מכל ספר שהציץ בו אי פעם. ולא רק מה שראה — אם הוא שייך לישראל, אם גופו שייך לישראל וצלמו שייך לישראל, יש לישראל מין דמיונות אחרים משיש לגויים. כל זמן שאדם חי בקהילה יהודית — איני יודע, אלא אם כן הוא תועה לגמרי באיזה מקום — אבל כל זמן שהוא לומד תורה, הרי שכשמסתכלים במדרש, כשיהודי חושב על נישואים, חושב הוא על אברהם ושרה, על יצחק ורבקה, ‘ויאהב יצחק את רבקה׳ (בראשית כד:סז), על יעקב ולאה, על יעקב ורחל. אלה הדימויים. האריז״ל חיפש משלים להמחיש דבר כזה וקרא לו זיווג יעקב עם רחל. אבל כל חיינו בנויים על דרושים.

דרושים באכילה ובזיווג

ומה פירוש דרושים? שכן כל אדם שיש לו התעוררות לעשות זיווג עם אשתו, בנוי הדבר על דרוש, שכן ראה אי פעם מעשה שאחר עשה. ודאי לא חלק הגוף, אלא חלק הצלם, שכן הוא משולב לו בכל מיני דמיונות. הרי שאנו חיים הרבה מאוד עם דרושים. כשאני אוכל קוגל, זה דרוש על מה שאיזה רבי אכל קוגל והייתה לו כוונה מסוימת, ויש לי מעשה מסוים במוחי מזה. זה פירוש דרוש. כשאוכלים סעודת שבת ואומרים: כאן סעודתא דעתיקא קדישא, כאן סעודתא דזעיר אנפין, כאן סעודתא דחקל תפוחין קדישין — נאמר שזה דרוש.

נאמר, יש רעיון כזה, למדתי בספרים, יש עניין של אכילה — אכילה היא מין ייחוד, מין חיבור, מביאים דבר־מה פנימה, ממשיכים אור מסוים אל הגוף, ויש בחינה של עתיק, יש בחינה של ז״א, יש בחינה של מלכות, חקל תפוחין קדישין, ואני אוכל עם הכוונה הזו. זה פשוט מאוד. אין אלו כוונות — אבאר מהו פירוש כוונות אכילה, מהו פירוש כוונות זיווג, באופן הפשוט ביותר שאוכל. סתם אינו מספיק. כל אחד צריך לעשות ניסיונות ולנסות. אין אלו דברים שדי בהם. אפשר לדבר מזה כמה שעות, ואולי יבין הקהל בדיוק במה מדובר.

כשהוא מתעורר, ההתייחסות שלו, הרעיון שלו, הדימוי שהוא מחקה, הוא מה שלמד בזוהר: שיש בחינה כזו של זיווג המלכות, של התפארת, ואכילתו היא בחינה של אותו זיווג, יש זיווג של אכילה, יש זיווג ממש, יש זיווג במחשבה, יש כל מיני זיווגים, חיבוק ונישוק וזיווג, וכן הלאה, כל הפרטים כתובים בכל הספרים.

כלה יהודית: הזיווג בקדושה

ועתה, להבין שזה שונה לגמרי — רוב ישראל, יש דבר כזה ככלה יהודית, ואין הוא אותו דבר ככלה נוכרית. ומדוע? שכן גוי, כשהוא חושב עליה, חושב על איזו נכרית שטותית ששמע אי פעם שעשתה. אבל כשיהודי חי בין גויים, חושב מעט — ‘ישראל שבך, ישראל שבאומות העולם׳ — והוא בטהרה, חושב; אבל ליהודי יש יהדות, ובפרט כשיש לו את אותו דבר הנקרא קבלה. למד שיר השירים — כל בני אדם מתייגעים, ששיר השירים משל הוא לנמשל. לא לא, אומר אני פשט חדש: שיר השירים משל, מדבר באהבת כנסת ישראל וקודשא בריך הוא, מדבר בתפארת ובמלכות, בחכמה ובבינה, בכל הדברים הללו, וצריך ללמוד את כל הפירושים על שיר השירים. ולמעשה, אחד הצדדים שבזה הוא שדרכו תוכל להיות לך זיווג בקדושה.

לאחר שהוא לומד שיר השירים ולומד קבלה, אז כשהוא מזדווג עם אשת נעוריו — ודאי שיש מה שמצא אותו, אין זה דבר קר בלבד. המעשה השוכן במוחו, שלפיו הוא מתעורר, ולפיו הוא מתחמם, ולפיו הוא מתחבר והכול, הוא המעשה שלמד בקבלה. נמצא שכשהוא עושה זיווג, גופו עושה זאת, אבל הצלם שהוא עושה הוא צלם וויכוחם, צלם קודשא בריך הוא ושכינתיה, הדמיון שבו, מה שעושה זאת עתה, שכן כל אדם עושה דבר־מה, עושה זאת אף עם הדמיון. אותו דמיון הוא דמיון הקדוש ברוך הוא עם ישראל, אהבת כנסת ישראל, וישראל מתלבשים ממש בזיווגו.

ואותו הדבר, או שהוא חושב על צדיקים — יש עולם הנשמות, אלוקות — הוא חושב על צדיקים, על אברהם ושרה, אברהם אבינו. רב ברונא מצא את אברהם שוכב בחיקה של שרה, כתוב בגמרא בבבא בתרא, מצא את אברהם אבינו אוהב — חושב הוא על זה, שכן זהו רמז הכתוב בגמרא, צריך שיהיה לו אותו דמיון כדרך שהרבי עושה זאת. מי שהיה לו רבי, או רבי שנפטר, היה לו גם משהו באהבה שהרבי רוחש לתלמידיו, וזה גם מין זיווג, וגם מין ייחוד. כל אותם משלים שאנו לומדים, כל אותם דמיונות שאנו לומדים, אחת מפעולותיהם היא לזכותנו שעתה יהא דבר כזה כזיווג בקדושה.

הזיווג בקדושה — כוונתו היא ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. ומהי הכוונה? שיחשוב — כשאני אומר ‘הכוונה׳, אני אומר דבר פשוט — שהדמיון שיש לו מתחבר שם למעלה. שכן כאן אדם מעורב, וזה מה שצריך עם טהרה — שלא לערב. אבל חלק מדמיונו יהא הדמיון שלמד בזוהר, שיש ייחוד, ייחוד עליון, והזוהר מתאר אותו באופנים רומנטיים כאלה, כדי שכאשר אדם מתחמם רומנטית, יהא גם חלק מן הדמיון אותו דמיון הכתוב בזוהר הקדוש. זה פירוש חילוק בקדושה.

השיטה האמיתית: ההמשכת אור הגדולה ביותר

שכן ‘ודבר זה נתמסמסה עינו של אותו רשע׳ — ויש להבין זאת. הוא נעשה מעורבב. ויכול הדבר לעשות כן, אותו לימוד מבלעם הרשע — ממנו נפל בבנות מואב, ממנו נפלו בבנות מואב ישראל שהלכו בשיטתו, ועדיין נופלים. אבל השיטה האמיתית היא כדרך שאנו לומדים — לשבת הכול בקדושה, ולהיות ממש המשכת מוחין. וההמשכת אור הגדולה ביותר שיכולה להיות, דומני, היא להתחתן ולעשות ילדים יהודים. לא יכול להיות דבר גדול מזה. ודאי שכשאוכלים אף עושים יהודי — ישראל הם העושים את כל המצוות. עשיית יהודים בהכרח שתהא מצווה גדולה יותר מכל התרי״ג. אכילה היא המצווה הגדולה ביותר מצד עצמה, שבה מחיים את גופו של האדם, וודאי גם הטעם והחיות הפסיכולוגית המתקבלים מן האכילה וכן הלאה — מחיים יהודי, ואיזו מצווה גדולה מזו יכולה להיות? הדבר היחיד שיכול להיות גדול ממנה הוא לעשות עוד יהודים.

פרו ורבו בגוף ופרו ורבו בנפש

פרו ורבו. יש פרו ורבו בגוף, שעושים עוד יהודים, מתחתנים ועושים ילדים. אין מצווה גדולה מזו, לא יכולה להיות שמחה גדולה יותר וייחוד גדול יותר מזה. ואותו הדבר הוא פרו ורבו בנפש: ‘ולמדתם אותם את בניכם׳ (דברים יא:יט) — אלו התלמידים. שאנו לומדים תורה, ואין לומדים לעולם לבד, לומדים עם בני אדם אחרים. וזו רק הכנה, ‘ללמוד על מנת ללמד, לשמור על מנת לעשות׳, ועושים עוד יהודים. זו המצווה, וכל זה אותו משל. כשם שיש חשק ואהבה עצומים בזיווג איש ואשה, ועוד חשק גדול יותר כשמבינים מאין בא הדמיון, כשהוא באמת יהודי שלמד זוהר הקדוש —

אותו הדבר, יש חשק ואהבה נפלאה, שהיא אולי גדולה יותר או אחרת, שכלית יותר, בבחינת ג״ר ולא בבחינת ו״ק, כשהשכליים העליונים — הספירות נקראות שכליים העליונים — מתחברים זה עם זה, מקבלים בדין ודין ונותנים באהבה ורשות זה לזה להתקדש ליוצרם, להתקדש בקדושת יוצרם, לעשות ליוצרם נחת רוח. ואז אותו הדבר, אותו חשק, אותה אהבה, ישנם בין שני יהודים הלומדים בחברותא, בין רבי לתלמידים הלומדים, בין תלמידים הבאים אל הרבי, והרבי הבא אל התלמידים — הכול ‘חשק ואהבה עזה׳.

וזה שיעורנו לערב שבת קודש פרשת חוקת בלק תשפ״ד.