אודות
תרומה / חברות

הכלל למעלה מהפרט או הפרט למעלה מהכלל | זוהר פקודא א׳ ויצא תשפ״ז – תמלול

סיכום השיעור 📋

שיעור זוהר ערב שבת פרשת ויצא – סוד הכלל והפרט במצוות האמונה ובבריאה

הקדמה: סדר הכלל והפרט בידיעת ה׳ כסדר כולל

היום ערב שבת קודש פרשת ויצא. ברצוני לומר דבר אחד בהמשך למה שאנו לומדים במצווה הראשונה שבזוהר, ונראה לי שזה יהיה השיעור האחרון, או שמא הלפני אחרון, על מצווה זו.

דברי הזוהר הם כך: יש ידיעת ה׳ בכלל, ויש ידיעת ה׳ בפרט. והזוהר מבאר, וזו הנקודה שעלינו להוסיף כאן, שסדר הכלל והפרט הוא סדר כולל ביותר, סדר כללי מאוד בעולם.

כבר למדנו שהכלל והפרט בעניין האמונה הם מה שאנו קוראים בדרך כלל ‘אמונה וחקירה׳, או אם תרצה ‘דעת ואמונה׳. אמנם המילה ‘אמונה׳ אין משמעותה המקורית כך, על כל פנים כך היא נקראת בלשון הרגילה, ועל כן הזוהר קורא להם ‘דעת כללי׳ ו׳דעת פרטי׳.

והזוהר אומר שסדר זה לא נולד כאן לראשונה (כמו שלמדנו בשבוע שעבר). שכן באופן כללי, זה שיש מצווה, שיש אמונה ויש מצוות, כל זה לפי הזוהר חלק מאותה צורה עצמה ומאותו סדר עצמו של סדר האצילות, סדר הספירות, שאף הן בנויות כך, בדרך של שורש וענף, מקור ותוצאותיו.

הכלל והפרט כסוד זכר ונקבה ובניין העולם

וכשם שהדבר כך באופן כללי, כן גם בפרטות, בתוך מצוות האמונה עצמה, בתוך מצוות ידיעת ה׳ עצמה, ישנו עניין של כלל ופרט, וגם זה סדר יסודי בעולם. אין זה סתם דבר שנולד כאן, אלא סדר יסודי בעולם.

ומהו הסדר היסודי? אומר הזוהר: כלל ופרט הם עצמם ‘רישא וסופא׳ (זוהר הקדמה יא:), ההתחלה והסוף. לכאורה, כפי שלמדנו, ההתחלה פותחת בכלל, ולבסוף מעט מעט מגיעים אל הפרט; ונראה לי שאחר כך יש עוד כלל, כעין ‘כלל ופרט וכלל׳. ואומר הזוהר שזהו סוד ‘דכר ונוקבא כחדא׳ (שם), סוד זכר ונקבה. כמו שלמדנו בתחילת ההקדמה, שסוד כל המצוות הוא סוד ‘זכור ושמור׳: ‘זכור׳ הוא זכר, מצוות עשה, ו׳שמור׳ הוא מצוות לא תעשה, והיא הנקבה, ‘שמור לנקבה׳. ואותו הדבר עצמו בפרטות במצוות האמונה: גם בה יש זכר ונקבה, יש בה בחינת נקבה, ובה לכאורה מקומה של החקירה; האחד מהם הוא הכלל והאחד הוא הפרט.

ויש כאן הרבה, והוא ממשיך, ונסיים את השורה: ‘ואיך קאים תדיר בר נש בהאי עלמא׳ (שם). האדם בעולם הזה עוסק בכלל ופרט. יש לחפש מהו המקור ללשון ‘עסק בכלל ופרט׳, כמו שנאמר ‘כללותיה ופרטותיה מסיני׳ (ספרא בהר פרשה א), עניין מעין זה.

האדם בעולם, מה שהוא עושה הוא כלל ופרט. ואומר שהאדם עצמו הוא כלל ופרט, וכוונתו לכאורה לזכר ונקבה שבאדם: ‘בר נש בהאי עלמא הוי כלל ופרט׳ (שם). וכן ‘תקוני דהאי עלמא אינון כלל ופרט׳ (שם), כלומר הדרך שבה נבנה העולם; שכן ‘תיקון׳ אין פירושו כאן תיקון קלקול, אלא בניין העולם. אף הדרך שבה נבנה העולם היא בדרך של כלל ופרט. ועל כן, זה שמצוות האמונה כוללת בתוכה כלל ופרט, אינו אלא חלק ממבנה אחד, שכך הולך מבנה העולם כולו.

שתי ההסתכלויות על כלל ופרט, ושייכותן לרמ״ח ושס״ה

הסתירה בהבנת מהו הכלל ומהו הפרט

לכאורה יש כאן מחלוקת בין המפרשים, אך נראה לי שאין זו מחלוקת מפרשים בלבד. כלומר, יש כאן סתירה בין שתי הסתכלויות באשר למהו הכלל ומהו הפרט, ואבאר את הדבר.

לכאורה כך: דרך אחת שאפשר לומר, וכך עולה מכמה דרכים כאן בעניין עבד ובן, ובעניין שמור וזכור, היא שבאופן כללי הכלל הוא האמונה הכללית, והיא בחינת נקבה, בחינת אמונה; וכפי שמקובל בדרך כלל, המלכות נקראת ‘אמונה׳.

והפרט הוא התפארת, הוא התורה, הוא הידיעה הפרטית; אפשר לקרוא לזה רמ״ח מצוות. נמצא שגם שס״ה מצוות לא תעשה שייכות אל הכלל, אל הכלל התחתון, אל ההתחלה. מתחילים מלמטה למעלה, מן הידיעה הכללית, ואחר כך הרמ״ח, הפרטים, הזכר, הם הפרט. כך היא לכאורה ההבנה, וכך הוא לכאורה גם הסדר: כשהולכים ממטה למעלה, מתחילים מן המלכות ועולים אל ה׳זכור׳, אל המדרגה העליונה יותר, ותפארת היא מידת הזכירה.

אך למעשה נראה שיש כאן גם הסתכלות הפוכה. יש לראות אם אפשר ליישב את שתי ההסתכלויות, ולכאורה פשוט שכוונתן לדברים שונים. שהרי כשלומדים דברים אלה יש להבין את משמעותם; ייתכן שזו אותה מילה עצמה, אלא שמשתמשים בה בדרך הפוכה, ויש לה לכאורה גם משמעות הפוכה.

ונוסיף על השאלה שיש לברר כאן, מהו הכלל ומהו הפרט, את עניין רמ״ח ושס״ה. שכן נראה שבקטע זה של הזוהר, זה הדבר האחרון שעלינו לבאר בבירור. ובמצווה הבאה הזוהר ממשיך לדבר על כך, ונמשיך לדבר על זה.

קושיית הזוהר: כיצד נותנים שס״ה יומי שתא רפואה לרמ״ח האיברים?

הזוהר מדבר כאן על עניין השס״ה. הכל יודעים ששס״ה הם גם שס״ה הימים: יש רמ״ח איברים ושס״ה ימות השנה. בספרים אחרים, מאוחרים יותר, כתוב שס״ה גידים, אך בזוהר עדיין לא; ואף במדרש ובמסכת מכות לא כתוב שס״ה גידים, אלא שס״ה ימות החמה.

אומר הזוהר שאחר הכלל באים הרמ״ח. הדבר מתיישב לכאורה עם מה שלמדנו, שרמ״ח האיברים, מצוות העשה, הם הפרט, כפי שאנו אומרים לכאורה. ואחר כך אומר שלאחר שיש לו את הפרט, ידע כך: ‘כדין יינדע באורח פרט, דדא היא אסוותא דכלא׳ (זוהר הקדמה יא:), זוהי הרפואה. וכשם שאמרנו על התיקון, כן גם ‘רפואה׳ אין להבינה דווקא כתיקון חולי, אלא כבניין; הרפואה היא העזרה, הטובה, הבריאות של כל דבר. זוהי הידיעה הפרטית: הוא יודע כל איבר ואיבר.

ואחר כך אומר: ‘ויינדע כל יומי שתא דמתחברן למיהב אסוותא לכל שייפין׳ (שם), ידע את כל ימות השנה המתחברים לתת רפואה לכל האיברים. ושואל הוא עצמו קושיה; ראיתי שיש גרסאות הגורסות אותה ויש שאינן גורסות אותה כלל, ומי שיהיה זה שכתב גרסה זו, קשתה לו הקושיה. שואל הזוהר: ‘ואי תימא, כל יומי שתא היכי יהבין אסוותא לכל שייפין׳ (שם)? מה פירוש שהשנה נותנת רפואה לאיברים? ולכאורה אין כוונתו לשאול סתם כיצד ייתכן הדבר, אלא כוונתו להקשות שהרי הדבר הפוך: אם רמ״ח האיברים הם העשה, הם הזכר, והשס״ה הם הלא תעשה, הזמן; והרי בדרך כלל המלכות נקראת ‘שנה׳, וסדר הזמנים הוא עניינה של המלכות, החלוקה התחתונה שבעולם המתחלקת לזמנים, לעבר הווה ועתיד; אם כן היה צריך להיות להפך, שהחיות תבוא מן האיברים אל השנה, ולא שהשנה תיתן חיות לאיברים!

ההשפעה והברכה בין האיברים לימות השנה, למעלה ולמטה

ומשיב: לא, כך הוא הדבר: ‘ודאי הכי הוא עילא ותתא׳ (שם), למעלה ולמטה. כלומר, הן בספירות העליונות, או אם תרצה לומר הן בבינה והן במלכות, ויש להבין זאת היטב, יש סדר כזה שהשנה, ‘שתא ויומי דילה׳ (שם), השנה וימיה, נותנים רפואה לאיברים שלמעלה. ויש להבין את הדבר. ייתכן שיש כאן אחת הדרכים שאנו לומדים פעמים רבות בעניין אתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא, כיצד יש סדר הפוך; אך ייתכן שיש כאן עוד דבר, ויש להתבונן בזה יותר. אני מקצר היום, כיון שזהו ערב שבת של שבת מוקדמת, ואף הוא בבחינת ‘יומי שתא׳ שיש להבין את קשרם.

על כל פנים, הזוהר אומר כך: בשעה שהאיברים מריקים ומשפיעים ברכות אל השנה, אז עולה עליהם שפע עליון יותר, וכך לכאורה יש לפרש ‘מלעילא׳ (שם), והדבר בא מן השנה: ‘מאן גרים ליה, יומי שתא׳ (שם). ואומר שכך הוא גם למעלה, כלומר בפרצופי האצילות. גם כאן לכאורה הולך הוא בדרך שהאיברים הם למעלה מן השנה, אלא שבשעה שהם עושים כן, בא השפע מימים עליונים עוד יותר, ממדרגה עליונה יותר הנקראת אף היא ‘שנה׳.

ואומר שכך הוא גם למטה, ונפתח מלמטה, שמא כך יובן הדבר טוב יותר: כאשר האדם משלים את גופו ברמ״ח המצוות, ‘לית לך כל יומא דלא אתי לאתברכא׳ (שם), הימים באים להתברך ממנו, וזהו לכאורה עניין ‘ואברהם זקן בא בימים׳ (בראשית כד, א). ואז, כאשר הימים מתברכים ממנו, באים עליו עצמו חיים ורפואה מלמעלה, וכל זה בא מן ‘יומי שתא׳. כשם שימות השנה מתברכים ומקבלים שפע מסוד האדם, שהוא רמ״ח האיברים, כך הם; כלומר הימים עצמם מקבלים, וכן גם למטה הימים מקבלים שפע מן האדם.

הרי שיש כאן סתירה ממש בין תחילת הפסקה בזוהר לבין סופה, וייתכן שיש כאן איזו טעות, גרסה הצריכה תיקון. אך אומר את מה שנראה לי, מהן שתי ההסתכלויות שאפשר להבין, ושמא בכך יתיישב הדבר. ואחר כך יש עוד דבר שלישי שיש להתבונן בו יותר, והוא השייכות בין היום לבין האדם. נראה שזה דבר חשוב, והגר״א מדבר על כך בכמה מקומות, והוא קשור לכל הסדר שבעולם של עיגולים ויושר, של זכר ונקבה, של האדם והטבע וכן הלאה.

ההסתכלות הראשונה: הזכר כלל והנקבה פרט

משל האיש והאשה, וחכמה ובינה

אומר תחילה כך: יש מבט אחד האומר שהזכר הוא כלל והנקבה היא פרט. מה פירושו? נראה לי שהדבר אמור יותר בחכמה ובינה מאשר בזו״ן, בתפארת ומלכות. הפירוש ידוע, אך ברצוני לבארו. זהו כיוון אחד, ונניח שבמובן מסוים הוא אמת גם בתפארת ומלכות. ונאמר כך:

כמו שכתוב במדרש, מהו ההבדל בין איש לאשה, בין אדם לחוה, בין זכר לנקבה? האיש מביא הביתה חיטים, מביא את הדבר הכללי, והאשה מפרטת: היא עושה את הטחינה, מלאכת הפת, מלאכת הבית. מלאכת האשה, כפי שרואים ולומדים בכתובות, היא לטוות, טוויית העזים; ואילו רעיית העזים, הבאת העזים עצמן, היא מלאכת האנשים. והנשים מחלקות את הדבר; אמנם הטוויה היא יותר עניין של חיבור, אך על כל פנים היא נוטלת דבר שאינו מעובד, דבר גולמי, גוש אחד גדול, כגון החיטה, ועושה ממנו לא חיטה אלא לחם, וחלה, ועוגה וכן הלאה.

וזה מה שלומדים תמיד כמשל לעניין חכמה ובינה: החכמה היא הידיעה הכללית, והבינה היא המפרטת, המפרקת את הדבר לחלקים קטנים ומבארת כל דבר לעצמו. וכך גם בעניין הזמן, בעניין ימות השנה שאנו מבארים תמיד: הזמן הוא סדר הלימוד. החכמה היא הידיעה הכללית (כמו שלמדנו באריכות בשיעורי ספירת העומר ואין זה מקומו), ההברקה, ההבהרה; ולא דווקא ההברקה, אלא ההבהרה, הבהירות שהדבר כך הוא, הבנת הדבר בבת אחת. והבינה היא הנוטלת זמן. ועוד דרך לומר: הבינה היא כעין ההלכה למעשה. יש כלל, יש רעיון, יש למדות, ומתוכו מסיקים שממילא במקרה זה הדין כך; וזהו הפרט. אפשר לקרוא לזה הניסוח, הביטוי המפורט, ובמובן זה הפרט הוא ירידה, הפרט נמוך מן הכלל. זוהי השיטה האומרת, וכך לכאורה מפרש כאן הגר״א בתחילת הדברים, וכך ראיתי שהוא מפרש גם במקומות אחרים, שהאיש נקרא כלל, הזכר נקרא כלל, והנקבה נקראת פרט.

האדם ככלל והזמן כפרט

הפרט הוא התפרטותו של הכלל. כמו רבי ותלמיד, שאף הם בחינת זכר ונקבה: הרבי אומר את הרעיון הגדול, את החזון הגדול, והתלמידים, הגבאים, צריכים לפרק אותו ולומר שממילא פירושו שהיום יש לעשות כך וכך; עורכים תכנית, צעד אחר צעד, כיצד לבצע את הדבר. או כפי שאנו אומרים לגבי ההסבר: מוסיפים ביאורים, משלים עם פרטים, קושיות ותירוצים, שכל אלה נוטלים זמן. זוהי דרך אחת להסתכל על כלל ופרט, ולפי דרך זו מובן לכאורה שהפרט הוא הדבר הנמוך יותר.

כיצד מתקשר הדבר לרמ״ח ושס״ה? נראה לי שאינו מתקשר, שכן רמ״ח ושס״ה הם עניין אחר לגמרי. כלומר, אם תסתכל כך, תאמר שהאדם, נאמר האדם בתוך הזמן, כשאומרים ‘אדם׳ סתם ולא רמ״ח איברים פרטיים, אדם שלם, הוא כבר כלל. דבר אחד: האדם הוא דבר כללי, דבר שלם, הוא חי. ובריאה חיה היא דבר שאי אפשר לחלקו, כפי שלומדים בהלכות עירובין ובמקומות אחרים; דבר חי הוא דבר אחדותי, דבר אחד, אדם אחד.

והנה האדם חי בתוך הזמן, וזהו מצבו העצוב של האדם. כלומר, בעולם האמת הנשמה אינה חיה בזמן; ואולי אף הנשמה, אך על כל פנים למעלה מן הנשמה, החכמה, השכל עצמו, אינו חי בזמן, הוא למעלה מן הזמן. אך האדם חי בזמן. ומה פירוש שהוא חי בזמן? שאני יכול להחזיק בחזון עצום, יכול להבין הכל, את כל העולם כולו ברגע אחד; אך למעשה, כדי להוציא זאת לפועל, עליי ללמוד דף היומי, דף אחד ביום, פרק אחד ליום, ‘נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום׳ (במדבר ז, יא), כפי שנעמוד ונאמר בתחילת קריאת חנוכה; בכל יום דבר אחד. זהו האדם, וזהו פירוש הדבר שהאדם משפיע בתוך הזמן. האדם הוא הכלל, והזמן, שס״ה ימות החמה, הוא הפרט.

הדבר אינו מתיישב כל כך עם עניין מצוות לא תעשה, שכן אין צורך שהקשר של מצוות לא תעשה יהיה ‘אל תעשה עבירות בזמן הזה׳. אך הפרט הוא המדרגה הנמוכה. וב׳נמוכה׳ כוונתי רק לומר שהוא מפורט יותר; אין ‘נמוך׳ כאן לשון גנות, אלא שזוהי ההתפרטות: האדם בא עם תכנית גדולה, ואשתו מפרטת אותה, נוטלת אותה וכן הלאה.

זהו המבט האחד על כלל ופרט, וזהו סדר כולל בעולם. שהרי בריאת העולם עצמה כך היא: הקב״ה ברא אור וחושך, ומאוחר יותר נעשתה מעט מעט יותר הבדלה, יותר פרטים. וכן האדם ביחס לעולם, ביחס לקב״ה, אף הוא כך: האדם נוטל את מעשה ה׳ ומפרט אותו. זהו התיקון שהאדם עושה, כפי שלימד האריז״ל שהתיקון הוא לחלק את הדבר כך שיהיו יותר כלים ויותר קווים, יותר פרטים. האדם נוטל את האור הגדול המצוי ומחלק אותו, כדרך הממונה המחלק את העבודה, הנוטל דבר גדול ומחלקו לחלקים קטנים, וכך מקבל כל אחד את תפקידו. זהו תפקידו של האדם.

וזהו גם תפקידה של המלכות; התפקיד האמיתי באופן כללי הוא של ספירת המלכות. כלומר, כל הספירות שלמעלה ממנה מחדשות את הדברים, מביאות את הכללים ביחס אל המלכות, והמלכות, ‘ותתן טרף לביתה׳ (משלי לא, טו), מחלקת הלאה באופן פרטי. היא מבינה שהיום יש לעשות כך, ומחר יש לעשות כך. כל ההבחנות וכל הפרטים שייכים לספירת המלכות, לחלק הנקבה, לחלק התחתון.

חידוש: מצוות לא תעשה כעניין הזמן וההתפרטות

אפשר לחשוב שעניין מצוות לא תעשה קשור לזה במובן זה, ואומר כעת חידוש. מה עניין מצוות לא תעשה אצל הזמן? עולה בדעתי חידוש.

הכל יודעים שמצוות לא תעשה פירושן דברים רעים (כמו שלמדנו באריכות ואכמ״ל). אך האמת היא שאין כלל דבר כזה ‘דברים רעים׳: ‘כל פעל ה׳ למענהו וגם רשע ליום רעה׳ (משלי טז, ד). לכל הדברים שבעולם יש תכלית. ‘וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד׳ (בראשית א, לא); וזהו סוף מעשה בראשית, ששת ימי בראשית, הכל טוב מאד, ‘טוב מאד זה יצר הרע׳ (בראשית רבה ט, ז), כלומר אף הרע בכלל ‘טוב מאד׳.

אם כן מה פירוש שיש לא תעשה? הכל יודעים שפירוש הלא תעשה הוא דבר שלא בזמנו. כמו שורשי מצוות לא תעשה, כגון שמירת שבת, שבשבת אסור לעשות מלאכה, או בפסח אסור לאכול חמץ. ושואלים: וכי החמץ רע? וכי המלאכה רעה? המלאכות טובות, המלאכות הן ‘לעשות׳ (בראשית ב, ג), לתקן. המלאכות הן מה שהקב״ה עצמו עשה בעולם, ובריאת העולם היא דבר טוב. השבת אינה אומרת שבריאת העולם היא דבר רע; היא אומרת רק שיש לה זמן. והזמן הוא כעין מקום, כלומר יש לו הגבלה מסוימת. יש לו זמן: כל השבוע יש לעבוד, ובשבת אין לעבוד; כל השנה אוכלים חמץ, ובפסח אין אוכלים חמץ.

ובאופן כללי כל מצוות לא תעשה, כפי שלומדים את סוד חטא אדם הראשון, ‘אכלה פגה׳ (בראשית רבה יט, ה), כל החטאים אינם אלא ‘אכלה פגה׳. וכמו שאמרו ‘עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר׳ (ביצה ד.), ועל כן אמרו ‘דבר שיש לו מתירין אינו בטל׳ (ביצה ג:). ובמובן זה, על פי סוד, כל העבירות הן דבר שיש לו מתירין. ועוד: למה נקרא שמו חזיר? שעתיד ליטהר. והחומרא היא להפך: הדברים החמורים יותר הם אלה שיש להם יותר היתרים, כמו שדבר שיש לו מתירין אינו בטל. מה שעד כה לא ניתן להתירו מעולם, יש להתירו כעת, למצוא לו דרך, שהרי הוא מוכרח להגיע, שהרי לכל דבר יש מקומו ויש תפקידו. דברים שמחר יהיו מותרים, הרי ‘עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר׳. ומהו העיקר? זהו אחד מעניניו של האדם, והוא הזמן: להעמיד את הדברים בזמנם.

הרי שאפשר לומר שמצוות לא תעשה אינן אלא המפרט והמסדר של המצוות. מצוות עשה הן התיקונים, הזכר, מה שהאדם עושה. ומה באה אשתו לומר? הזכר הוא הדבר המזריע, העושה, הבונה, המוליד בנים. ומה אומרת אשתו? הולד, אך עמי; הולד היום, כך ולא כך, עם כל הלכות איסורי עריות, וכן לאוים שורשיים: לא עם זה, לא עם זה, לא היום, לא כך.

זוהי מצוות לא תעשה: אין היא אלא זמן, אלא עניין של זמן. אך יתר על כן, עדיין אפשר להסתכל שהלא תעשה, הנוקבא, הוא הפירוד. כלומר, היא אומרת: יש לך רעיון טוב, אך לא היום; או: עשה זאת היום. היא אומרת: רוצה אתה ללמוד את כל הש״ס? טוב מאוד, חלק אותו לימים. זוהי הנקבה. הדף היומי הוא הנקבה, וידיעת כל הש״ס היא הזכר. ואם אחד יאמר להפך: היום תשעה באב ואין לומדים, הרי היום הוא כעין לא תעשה; אך על כל פנים זוהי בחינה של אותו הדבר עצמו: העמד את הדבר בזמן. זוהי הסתכלות אחת על הנקבה, על הפרט והכלל.

כיצד הסדר וההגבלה שבנקבה מביאים שפע רב יותר לזכר

ולפי הסתכלות זו, שהיא הסתכלות המופיעה פעמים רבות בזוהר, הכלל הוא הזכר והפרט הוא הנקבה. זוהי עוד דרך אחת שאפשר להבין. ולפי זה תבין שלכאורה העיקר הוא שהזכר הוא המשפיע, אך הנקבה יכולה לומר שהיא פועלת משהו. היא מוסיפה; אין היא מוסיפה חידוש יש מאין, אלא את סדר הדברים, את הפירוט, את ההתפרטות, את הניסוח, את הפרטים. אומרים ‘תשומת לב לפרטים׳: בדרך כלל רוב הגברים אינם אוהבים לעסוק בפרטים, ובאומנויות מסוימות, במעשי ידיים, הנשים אוהבות יותר לתת את הדעת על הפרטים. זהו סדר הדברים. זוהי סתם פסיכולוגיה של בני אדם, אך היא בנויה על אותו רעיון עצמו.

ועל כך אפשר גם לומר, אם רוצים, ושמא זהו הפשט הפשוט בדברי הזוהר, ועל כך אפשר גם להבין את העניין, שאמנם בעצם הנקבה אינה מחדשת דבר, ‘לית לה מגרמה כלום׳ (זוהר חלק א קפא.), אך היא עושה חידוש גדול. כלומר, כאשר אין זמן, כאשר אדם אינו שומר שבת, הרי אין לו חיים, ואף את כל השבוע אין לו. מדוע? הכל יודעים שכאשר אין זמן של מנוחה, יתפוצץ וכדומה, בכל הדרכים שאנו מבארים.

הרי שזה שהנקבה מסדרת, זה שלאדם יש סדר יום, וסדר היום הוא בחינת נקבה, מביא שפע רב יותר. וזהו סוד גדול. אף על פי שלכאורה יש בזה הגבלה מסוימת, שהזכר רוצה תמיד להשפיע, להתחדש, להבריק הברקות חדשות בכל רגע, מכל מקום זה שיש סדר מסוים הוא המביא את ה׳יומא אריכתא׳. אף שאפשר לומר שזו המדרגה הנמוכה, היא המאפשרת גם למדרגה העליונה לפעול. וכפי שלומדים תמיד בעניין הסתימה: כאשר יש זרימה של נהר, אם הוא סתום בקצהו, ייעצר גם מלמעלה. ועל כן אם יש סדר, וכל דבר מגיע למקומו כראוי, כמו הצינור שיש לאנשים בגביע, שהוא ציור של מידת המלכות, והיין נכנס בו לכוסות קטנות רבות, אז אפשר לשפוך מלמעלה, והוא נשפך מלמעלה כראוי. זוהי דרך אחת בעניין.

ההסתכלות השנייה: האמונה כלל (נקבה) והידיעה פרט (זכר)

ההבדל בין סדר הלימוד לסדר המציאות

אך מה שלמדנו כל הזמן עד עתה, למדנו להפך, ופשוט שזו הסתכלות אחרת, שכוונתה לדבר אחר, שיש לה משמעות אחרת. אפשר לקרוא לזה ‘זכר שבנקבה׳, איני יודע; רצוני רק לומר את ההבנה האחרת, וההבנה האחרת היא דבר אחר לגמרי.

נחזור לעניין האמונה. כשמדברים על אמונה, כשאומרים שהאמונה היא לדעת באופן כללי שיש אלוקים, שיש רב ושליט, שיש משגיח וכדומה, זה ייקרא ‘אמונה׳. ואחר כך הידיעה אומרת: טוב, אך כיצד? מה עושה הקב״ה ביום ראשון? מה הוא עושה ביום שני? כביכול. זהו לימוד מעשה בראשית. אפשר לומר שהשבת היא הידיעה הכללית שהקב״ה ברא את העולם, ואילו מה שלומדים מיום ראשון ואילך, כלומר כיצד הדבר פועל, ידיעת מעשה בראשית ומעשה מרכבה, זוהי הידיעה הפרטית.

ועתה עלינו להתבונן אם המובן הזה הוא באותה מדרגה של המובן הקודם או לא. כלומר, יש לשאול כך: ודאי שבמובן זה אנו מדברים כעת, נאמר כך, על כעין הבדל בין סדר הלימוד לבין סדר המציאות. סדר הלימוד כאן הוא: ודאי שמי שיודע רק באופן כללי חלש בהרבה, ואפשר לומר שזו בחינת נקבה. ואפשר אף לומר: מדוע הוא יודע רק באופן כללי? משום שזהו זמנו. הוא צעיר, ולצעיר מלמדים רק ‘ברוך אתה ה” בפשטות, וכשיגדל ילמד יותר; הרי שזה עניין של זמן.

יתר על כן, הנקבה היא המסדרת שתהיה ידיעה כללית בעולם, ולא משום שיש בעולם כללים. עליך לזכור שבקיצור יש כאן סתירה: הכלל הוא באמת הידיעה העליונה ביותר; הקב״ה כביכול הוא הידיעה הכללית, הקב״ה כולו יכול וכולו מיוחד. זה שאנו אומרים שהפרט עליון מן הכלל, הוא ביחס אלינו. כלומר, כשאנו אומרים לילדים ‘ברוך אתה ה׳ אמת׳, המילים כוללות את הכל; אך הילד אינו יודע מכך, ועל כן זו נקראת ידיעה כללית בלבד.

הידיעה הכללית של האדם היא עצמה פרט

וכשיגדל ידע ידיעה פרטית, את רמ״ח האיברים, את שס״ה הגידים וכו׳. ועם כל זה, אין פירוש הדבר שהמדרגה שבה הוא עומד כעת היא מדרגת הכלל. אין הוא במדרגת הכלל, ואף לא במדרגת כלל תחתון; לפעמים קוראים לזה כעין מראה, כבבואה, שהכלל התחתון ביותר דומה לכלל העליון ביותר, אפשר לומר כך. אך האמת היא שעתה הוא עצמו פרט.

כלומר, יש הנהגה פרטית, והיא קשורה ליראת ה׳: ‘אשה יראת ה” (משלי לא, ל). היראה, חלק מן היראה הוא ההגבלה; רבי נחמן אומר: לא היום, אל תהרוס למעלה ממדרגתך וכדומה. היראה היא שאומרת האשה; אמו לימדה אותו: היום תאמין. הוא אומר: היום אאמין. כלומר, ה׳היום׳, בחינת יום, והצמצום, והמדרגה הקטנה שיש לך, וזה שאין זו אלא ידיעה כללית, כל זה עצמו הוא פרט.

הרי שהידיעה הכללית שאנו קוראים לה כלל, שלכאורה הכלל הוא דבר עליון מן הפרט, אין בה סתירה. שכן הידיעה הכללית שאנו קוראים לה כך היא באמת עצמה פרט, פרט גדול. ולעומת זה תאמר שמי שיודע יותר כבר יודע את הכלל; אך אין זה ממש שהוא יודע את הכלל, אלא שהוא יודע יותר פרטים. יש להבין שזה דבר אחר.

זוהי דרך אחת להבין זאת. כלומר, אפשר להבין בדרך אחת שהידיעה הכללית, ש׳אשה יראת ה”, היא עצמה דבר אמיתי, ויש בה מדרגה אמיתית הנקראת פרט. זה שיש לך ידיעה כללית, אף זה עדיין הפרטיות. וכמו שאמרנו: האשה עושה את הניסוח המפורט, אך במובן מסוים יש בזה גם שהניסוח נעשה פשוט יותר, היא אומרת את המסקנה. הרבי מבין את הדבר כולו, והתלמיד, הגבאי, אומר: ‘ממילא עשה כך׳, וזה דבר פשוט, כעין ידיעה כללית ולא ידיעה פרטית. זוהי דרך אחת להבין זאת.

תכלית הבריאה היא ההתפשטות בפרטים

ודרך נוספת היא להבין, וזה מעט הפך ממה שרצית לומר כאן, שאכן במדרגות האמיתיות, ככל שדבר מפורט יותר; כלומר, זה שהקב״ה עושה הכל, ‘במאמר אחד יכול להבראות׳ (אבות ה, א), זוהי באמת ההשגה העליונה ביותר. מצד הקב״ה, כלומר מצד ההשגה העליונה, מצד האלוקות, המדרגה העליונה היא הכתר, והמדרגה העליונה היא הידיעה הכללית. אך חכמת האדם, כמו הקב״ה עצמו, ככל שהיא יורדת למטה, כביכול ‘יתגדל׳. ‘יתגדל ויתקדש שמיה רבא׳ (קדיש) פירושו שיהיו יותר פרטים, ולא שישוב אל הכלל.

‘ועתה יגדל נא כח אדנ״י׳ (במדבר יד, יז): אומר האריז״ל שזהו שנתמלא שם אדנ״י בכל כ״ח המילויים שאפשר שיהיו; כ״ח הוא כ״ח, אל״ף דל״ת נו״ן יו״ד וכן הלאה, ונעשה כ״ח אותיות. כלומר, הוא נעשה מפורט ביותר. זוהי ההתגדלות, והיא ההתפשטות. אין זו ההשגה הגדולה ביותר, אך זוהי ההתפשטות הגדולה ביותר.

ומה שאני מבקש לומר הוא להבין דבר פשוט: לפעמים אומרים שבני האדם שיש להם אמונה פשוטה, יש להם אמונה של תפארת, אמונה בקודשא בריך הוא. ובני האדם, כך אומר הרמח״ל, שיש להם רחל; והוא אומר שזהו ההבדל בין רחל ללאה. בני האדם שהם בבחינת ‘ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה׳ (בראשית כט, יז), וזוהי השייכות לפרשת השבוע, בני האדם שיש להם קבלה, הם חבריה של השכינה. השכינה פירושה שהם יודעים את הפרטים. כלומר, אף שאליבא דאמת זוהי מדרגה נמוכה יותר, והרי על כך נברא העולם כולו, למען המדרגות הנמוכות! אומרים ‘למען שמו׳, למען השכינה. השכינה היא המדרגות הנמוכות, ואף שודאי בסדר המדרגות היא באמת נמוכה יותר, זוהי התכלית, זוהי תכלית הבריאה. תכלית הבריאה היא הפרט ולא הכלל. תכלית החכמה, תכלית עלייתו של האדם, היא שיגיע אל הפרטים. זוהי הדרך ההפוכה שאפשר ללמוד זאת.

וכך מובן גם ‘ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה׳ (בראשית כח, י): כל פרשת יעקב אבינו היא שנכנס לתוך פרטים רבים מאוד, רחל, לאה, הצאן, וכל אלה הם פרטי מידת המלכות. יעקב אבינו, שהוא התפארת, יצא מבאר שבע, ממידת המלכות, אל מידת המלכות (ולזוהר יש עיון בזה כיצד יש להבין זאת), ונכנס לתוך כל הפרטים הללו. ונראה שזו ירידה, והיא באמת ירידה; אך זה כאשר מתחילים מן הידיעה הכללית. אם אין מתחילים בשום אמונה, זו בעיה. אך אם מתחילים בידיעה כללית, אז הדבר הפוך: מה שנמוך יותר הוא העליון יותר.

ומה שאני אומר ‘הנמוך הוא העליון׳ אינו אלא לשון בעלמא. אך מטרת החכמה, מהו פירוש חכמתי? להתאים את עצמי אל חכמת הבריאה, כיצד ברא הקב״ה את העולם; והיינו לדעת יותר את הפרטים מאשר את הכללים.

שבת שלום.


תמלול מלא 📝

דער סוד פון כלל ופרט אין דער מצוה פון אמונה און אין דער בריאה

דער כללות׳דיגער סדר פון כלל ופרט אין ידיעת ה׳ און אין דער בריאה

כלל ופרט אין ידיעת ה׳ אלס א חלק פון סדר האצילות

בהמשך צו וואס מיר לערנען אין דער ערשטער מצוה פון דעם זוהר, וועט דאס זיין דער לעצטער אדער צווייט-לעצטער שיעור אויף דער מצוה.

דער זוהר זאגט אז ס׳איז דא ידיעת ה׳ בכלל און ידיעת ה׳ בפרט, און ער איז מסביר אז דער סדר פון כלל ופרט איז זייער א כללות׳דיגער סדר אויף דער וועלט. מיר האבן שוין געלערנט אז כלל ופרט אינעם נושא פון אמונה איז דאס וואס מען רופט געווענליך אמונה און חקירה, אדער דעת און אמונה. הגם דאס ווארט אמונה מיינט נישט אריגינעל דאס, רופט עס דער זוהר “דעת כללי” און “דעת פרטי”.

דער סדר איז נישט געבוירן געווארן דא. אזוי ווי מיר האבן געלערנט לעצטע וואך, איז דער גאנצער סדר אז ס׳איז דא אמונה און מצוות א חלק פון דער זעלבער פארעם ווי דער סדר האצילות — דער סדר פון די ספירות וואס זענען געבויט בדרך של שורש וענף, א מקור און תוצאות פון דעם מקור.

כלל ופרט אלס דער סוד פון זכר ונקבה און דער אויפבוי פון דער וועלט

אזוי אויך דאס וואס אין דער מצוה פון אמונה און ידיעת ה׳ אליינס איז דא א נושא פון כלל ופרט, איז נישט סתם א זאך וואס איז דא געבוירן געווארן, נאר א סדר יסודי בעולם.

וואס איז דער סדר יסודי? דער זוהר זאגט אז כלל ופרט איז אליינס רישא וסופא (זוהר הקדמה יא:), דער אנהייב און דער סוף. מיר האבן געלערנט אז מען הייבט אן ביים כלל, און צום סוף קומט מען אן צוביסלעך צום פרט, און נאכדעם איז לכאורה דא נאך א כלל, ווי כלל ופרט וכלל. דער זוהר זאגט אז דאס איז דער סוד פון דכר ונוקבא כחדא (זוהר הקדמה יא:), זכר ונקבה. אזוי ווי מיר האבן געלערנט אנהייב אין דער הקדמה אז דער סוד פון אלע מצוות איז “זכור ושמור” — “זכור” הייסט זכר, מצוות עשה, און “שמור” הייסט נקבה, מצוות לא תעשה — אזוי אויך אין דער פרטיות פון דער מצוה פון אמונה איז דא א בחינת זכר ונקבה, וואו איינער פון זיי איז דער כלל און איינער איז דער פרט.

דער זוהר זאגט ווייטער: ואיך קאים תדיר בר נש בהאי עלמא (זוהר הקדמה יא:) — א מענטש אין עולם הזה איז עוסק בכלל ופרט. מען דארף זוכן וואו דער מקור איז פון אזא לשון פון עוסק זיין בכלל ופרט, ענליך צו דעם וואס עס שטייט כללותיה ופרטותיה מסיני (ספרא בהר פרשה א). וואס א מענטש טוט אויף דער וועלט איז כלל ופרט, און א מענטש אליין איז אויך כלל ופרט, וואס מיינט לכאורה דער זכר ונקבה וואס איז דא אין אים: בר נש בהאי עלמא הוי כלל ופרט (זוהר הקדמה יא:). אויך די תקוני דהאי עלמא אינון כלל ופרט (זוהר הקדמה יא:). “מתקן” מיינט נישט פאררעכטן, נאר אויפבויען די וועלט. דער וועג ווי מען בויט אויף די וועלט איז בדרך של כלל ופרט, און וועגן דעם האט די מצות אמונה אין זיך דעם כלל ופרט, ווייל אזוי גייט די סטרוקטור פון דער גאנצער וועלט.

די צוויי הסתכלות׳ן אויף כלל ופרט און די שייכות צו רמ״ח און שס״ה

די סתירה אין דער הבנה וואס איז דער כלל און וואס איז דער פרט

עס איז דא לכאורה נישט נאר א מחלוקת אין די מפרשים, נאר א סתירה פון צוויי הסתכלות׳ן וואס איז דער כלל און וואס איז דער פרט.

איין וועג — אזוי ווי עס קומט אויס פון פארשידענע דרכים דא לגבי עבד און בן, און לגבי שמור וזכור — איז אז כלל הייסט אמונה כללית, בחינת נקבה. אזוי ווי מען פארשטייט געווענליך, רופט מען מלכות אמונה. און פרט הייסט דער תפארת, די תורה, די ידיעה פרטית — די רמ״ח מצוות. לויט דעם קומט אויס אז די שס״ה מצוות לא תעשה געהערן צום אונטערשטן כלל, צו דער התחלה. מען הייבט אן ממטה למעלה, פון דער מלכות און ידיעה כללית, און מען גייט צו דער העכערער מדרגה, צו די רמ״ח מצוות עשה, דער זכר און תפארת מדת הזכירה, וואס איז דער פרט.

למעשה זעט אבער אויס אז ס׳איז דא אויך א פארקערטע הסתכלות. מען דארף זען צי מען קען מיישב זיין ביידע הסתכלות׳ן; לכאורה מיינט עס פשוט אנדערע זאכן, ווייל מען ניצט דאס זעלבע ווארט מיט א פארקערטער משמעות. צו דעם דארף מען צולייגן און אויספרעגן דעם נושא פון רמ״ח און שס״ה, וואס איז די לעצטע זאך אין דעם שטיקל זוהר (און אין דער נעקסטער מצוה רעדט דער זוהר ווייטער וועגן דעם).

די קשיא אין זוהר: וויאזוי געבן די שס״ה יומי שתא רפואה צו די רמ״ח איברים?

דער זוהר רעדט דא וועגן שס״ה. יעדער ווייסט אז אנטקעגן רמ״ח איברים איז דא שס״ה ימות השנה. אין שפעטערדיגע ספרים שטייט שס״ה גידים, אבער אינעם זוהר — ווי אויך אין מדרש און אין מסכת מכות — שטייט נישט שס״ה גידים, נאר שס״ה ימות החמה.

זאגט דער זוהר אז נאך דעם כלל קומען די רמ״ח. דאס שטימט לכאורה מיט דעם אז די רמ״ח איברים, די מצוות עשה, זענען דער פרט. נאכדעם וואס מען האט דעם פרט, זאגט ער: כדין יינדע באורח פרט, דדא היא אסוותא דכלא (זוהר הקדמה יא:). “רפואה”, פונקט ווי “תיקון”, מיינט נישט דוקא פאררעכטן, נאר אויפבויען — די הילף, די גוטסקייט און די בריאות פון יעדער זאך. דאס איז די ידיעה פרטית, וואו ער ווייסט יעדן אבר.

ווייטער זאגט ער: ויינדע כל יומי שתא דמתחברן למיהב אסוותא לכל שייפין (זוהר הקדמה יא:) — ער וועט וויסן אלע ימות השנה וואס זענען זיך מחבר צו געבן א רפואה צו די איברים. דערויף פרעגט דער זוהר אליין א קשיא (כ׳האב געזען גירסאות וואס זענען עס גורס און אנדערע וואס נישט, אבער פאר דעם וואס האט עס געשריבן איז די קשיא שווער געווען): ואי תימא, כל יומי שתא היכי יהבין אסוותא לכל שייפין (זוהר הקדמה יא:)? וואס הייסט אז דאס יאר גיט א רפואה פאר די איברים? ער פרעגט נישט סתם וויאזוי עס קען זיין, נאר אז ס׳איז דאך פארקערט: אויב די רמ״ח איברים זענען מצוות עשה, דער זכר, און די שס״ה זענען מצוות לא תעשה, דער זמן — ווייל מלכות הייסט שנה, און דער סדר הזמנים וואס צעטיילט זיך אויף עבר, הווה ועתיד איז די חלוקה התחתונה פון מלכות — דארף דאך די חיות קומען פון די איברים צו דעם יאר, און נישט אז דאס יאר זאל געבן חיות צו די איברים!

די השפעה און ברכה צווישן די איברים און די ימות השנה למעלה ולמטה

ענטפערט דער זוהר אז ניין, אזוי איז עס: ודאי הכי היא עילא ותתא (זוהר הקדמה יא:), למעלה ולמטה. סיי אין די ספירות העליונות — אדער סיי פון דער בינה און סיי פון דער מלכות — איז דא א סדר אז דאס יאר, שתא ויומי דילה (זוהר הקדמה יא:), געבן רפואה פאר די איברים למעלה. מען דארף דאס בעסער פארשטיין; ס׳קען זיין אז דא שטייט דער ענין פון אתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא, וויאזוי ס׳איז דא א פארקערטער סדר, אדער ס׳איז דא נאך א זאך וואס מען דארף מער אריינטראכטן וועגן דער קאנעקשאן צווישן די “יומי שתא” און די איברים.

דער זוהר זאגט אז בשעת די איברים זענען מריק און משפיע ברכות צו דעם יאר, קומט דעמאלטס ארויף אויף זיי א העכערע שפע מלעילא (זוהר הקדמה יא:), און ווער ברענגט דאס? מאן גרים ליה יומי שתא (זוהר הקדמה יא:). דאס הייסט, למעלה אין די פרצופי האצילות זענען טאקע די איברים העכער פון דער שנה, אבער ווען זיי זענען משפיע, קומט פאר זיי א שפע פון נאך העכערע ימים, פון א העכערער מדרגה וואס הייסט שנה.

די זעלבע זאך איז למטה, וואו מען קען עס אפשר בעסער פארשטיין: ווען א מענטש איז משלים זיין גוף מיט די רמ״ח מצוות, לית לך כל יומא דלא אתי לאתברכא (זוהר הקדמה יא:) — קומען אלע טעג זיך בענטשן פון אים, אזוי ווי עס שטייט ואברהם זקן בא בימים (בראשית כד, א). און בשעת די טעג ווערן געבענטשט און באקומען זייער שפע פון דעם סוד האדם מיט זיינע רמ״ח איברים, קומט דורך די יומי שתא אויף דעם מענטש אליין חיים ורפואה מלמעלה.

ס׳איז אלזא דא ממש א סתירה פון אנהייב ביז דער ענדע פון דעם פערעגרעף אינעם זוהר, און ס׳קען זיין אז ס׳איז דא א גירסא וואס מען דארף פאררעכטן. אבער לאמיר ארויסברענגען די צוויי הסתכלות׳ן וואס וועלן אפשר מיישב זיין די זאך. אויסער דעם איז דא א דריטע זאך וואס מען דארף טראכטן מער וועגן דער שייכות פון דעם טאג און דעם מענטש — א וויכטיגע זאך וואס דער גר״א רעדט דערפון אין געוויסע פלעצער, און וואס האט צו טון מיטן גאנצן סדר אין דער וועלט פון עיגולים ויושר, זכר ונקבה, און א מענטש מיט דער נעיטשער.

דער ערשטער בליק: דער זכר אלס כלל און די נקבה אלס פרט

דער משל פון מאן און פרוי, און חכמה ובינה

איין בליק זאגט אז דער זכר איז דער כלל און די נקבה איז דער פרט. דאס איז מער אמת אויף חכמה און בינה ווי אויף זו״ן (תפארת און מלכות), אבער אין א געוויסן זין איז עס אמת אויך אויף תפארת ומלכות.

עס שטייט אין א מדרש אויף אדם וחוה: וואס איז דער חילוק צווישן א זכר און א נקבה? דער מאן ברענגט אהיים חטים, דעם דבר כללי, און די פרוי איז מפרט — זי מאכט די טחינה, די מלאכת הפת און מלאכת הבית. אזוי ווי מען לערנט אין כתובות, איז רעיית העזים און ברענגען די עזים די ארבעט פון די מענער, און די ארבעט פון א פרוי איז טוויית העזים, צו שפינען. זי נעמט א דבר גולמי וואס איז נישט מעובד, איין גרויסן גוש ווי חטה, און מאכט דערפון ברויט, חלה, קעיק און אזוי ווייטער.

דאס ברענגט מען אלעמאל אלס משל פאר חכמה ובינה — ווי מיר האבן געלערנט באריכות אין די שיעורים פון ספירת העומר, אז זמן איז דער סדר הלימוד. חכמה איז די ידיעה כללית, די הבהרה און קלארקייט אז ס׳איז אזוי. בינה איז דאס וואס נעמט צייט: מען איז מפרט, מען צענעמט עס אויף קליינע שטיקלעך און מען פארשטייט איין קשיא און איין זאך אויפאמאל. אדער מען קען זאגן אז בינה איז ווי די הלכה למעשה: ס׳איז דא אן איידיע, א למדות, א כלל, און דערפון נעמט מען ארויס דעם פרט אז אין דעם קעיס איז אזוי. דאס איז די ארטיקולעישאן, און אין דעם סענס איז דער פרט א ירידה, לאוער פון דעם כלל. אזוי טייטשט טאקע דער גר״א דא אין אנהייב און אין אנדערע פלעצער, אז דער זכר הייסט כלל און די נקבה הייסט פרט.

דער מענטש אלס כלל און די צייט אלס פרט

א פרט איז די התפרטות פון א כלל, אזוי ווי א רבי מיט א תלמיד, וואס זענען אויך א בחינת זכר ונקבה. דער רבי זאגט די גרויסע איידיע, די גרויסע וויזשאן, און די תלמידים אדער גבאים דארפן עס צענעמען אויף א פראגראם, סטעפ ביי סטעפ, וואס מען זאל טוהן היינט. אדער מען לייגט צו הסברים, משלים, פירוטים, קשיות ותירוצים וואס נעמען צייט. לויט דעם קוק איז דער פרט די לאוער זאך (“לאוער” איז נישט קיין גנות, נאר אז ס׳איז מער פרטיות׳דיג).

וויאזוי קאנעקט זיך דאס מיט רמ״ח און שס״ה? אויב מען קוקט נישט אויף די רמ״ח איברים פרטיים, נאר אויף א גאנצן מענטש, איז א מענטש א דבר כללי און א דבר שלם. א לעבעדיגע בריאה איז א דבר אחדותי וואס מען קען נישט צעטיילן, ווי מען לערנט אין הלכות עירובין און אין אנדערע פלעצער.

אבער א מענטש לעבט אין צייט — און דאס איז די סעד סיטואציע פון א מענטש. אין עולם האמת, למעלה מן הנשמה, לעבט חכמה און שכל נישט אין צייט; ס׳איז למעלה מן הזמן. אבער דער אדם לעבט אין צייט: ער קען האבן א געוואלדיגע וויזשאן און פארשטיין כל העולם כולו אויף א רגע, אבער כדי דאס אויסצופירן למעשה, דארף ער לערנען איין דף היומי א טאג, איין פרק א טאג — נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום (במדבר ז, יא), ווי מיר גייען ליינען אין אנהייב פון דער קריאה פון חנוכה. דאס איז דער טייטש אז דער מענטש איז משפיע אין צייט: דער מענטש איז דער כלל, און די צייט — די שס״ה ימות החמה — איז דער פרט.

דאס איז א כללות׳דיגער סדר בעולם. די בריאת העולם אליין איז אויך אזוי: דער אויבערשטער האט געמאכט אור וחושך, און שפעטער איז צוביסלעך געווארן מער הבדלה און מער פרטים. אויך דער אדם ביחס צום אויבערשטן נעמט די מעשה ה׳ און איז עס מפרט. דאס איז דער תיקון וואס א מענטש מאכט, ווי דער אריז״ל האט געלערנט אז תיקון איז צו צעטיילן דעם גרויסן אור אויף קליינע שטיקלעך עס זאלן זיין מער כלים, מער קוים און מער פרטים, אזוי ווי ביי די מאכט-באטנס וואו יעדער באקומט זיין דזשאב.

באופן כללי איז דאס דער אמת׳דיגער דזשאב פון ספירת המלכות. אלע העכערע ספירות זענען מחדש און ברענגען די כללים, און די מלכות — ותתן טרף לביתה (משלי לא, טו) — צעטיילט עס ווייטער באופן פרטי, וואס מען דארף טוהן היינט און וואס מארגן. אלע חילוקים און פרטים געהערן צו ספירת המלכות, דעם חלק הנקבה והתחתון.

א חידוש: מצוות לא תעשה אלס דער ענין פון זמן און התפרטות

לכאורה שטימט דער מהלך נישט אזוי גוט מיט מצוות לא תעשה, ווייל וואס איז די קאנעקשאן פון זמן צו “טו נישט קיין עבירות”? אבער דא פאלט איין א חידוש וואס מצוות לא תעשה האבן צו טון מיט זמן.

מצוות לא תעשה מיינט שלעכטע זאכן, אבער באמת איז דאך נישטא אזא זאך ווי שלעכטס: כל פעל ה׳ למענהו וגם רשע ליום רעה (משלי טז, ד), אלע זאכן אין דער וועלט האבן א תכלית. אין דער ענדע פון ששת ימי בראשית שטייט: וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (בראשית א, לא), און חז״ל זאגן: טוב מאד זה יצר הרע (בראשית רבה ט, ז), טוב מאד זה רע.

איז וואס איז דער טייטש פון א לא תעשה? א זאך וואס איז שלא בזמנה. נעמט למשל די שורשים׳דיגע לא תעשה׳ס, ווי נישט טוהן קיין מלאכה שבת אדער נישט עסן קיין חמץ פסח. איז חמץ שלעכט? איז מלאכה שלעכט? מלאכות זענען גוט — לעשות (בראשית ב, ג) מיינט לתקן, און דער אויבערשטער אליין האט געמאכט מלאכות אין בריאת העולם. שבת זאגט נישט אז בריאת העולם איז שלעכט, נאר אז ס׳האט א צייט און א הגבלה: א גאנצע וואך דארף מען ארבעטן, און שבת נישט; א גאנץ יאר דארף מען עסן חמץ, און פסח נישט.

באופן כללי, אזוי ווי מען לערנט דעם סוד פון חטא אדם הראשון אז אכלה פגה (בראשית רבה יט, ה), הייסן אלע חטאים נאר “אכלה פגה”. חז״ל זאגן עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר (ביצה ד.), און אויף דעם יסוד זאגט מען דבר שיש לו מתירין אינו בטל (ביצה ג:). על פי סוד זענען אלע עבירות א דבר שיש לו מתירין — אזוי ווי חז״ל זאגן: למה נקרא שמו חזיר? שעתיד ליטהר. און די חומרא איז פארקערט: דוקא די זאכן וואס האבן מער היתרים זענען מער חמור, ווי א דבר שיש לו מתירין אינו בטל. וואס מען האט ביז דערווייל נישט געקענט מתיר זיין, מוז מען טרעפן א וועג מתיר צו זיין, ווייל יעדע זאך האט איר פלאץ און תפקיד; און זאכן וואס וועלן מארגן זיין מותר, וואס איז די ראש? עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. איינע פון די הויפט מענטשליכע ענינים איז צו לייגן יעדע זאך אין איר צייט.

קומט אויס אז מצוות לא תעשה זענען נאר דער מפרט און מסדר פון די מצוות. מצות עשה איז דער זכר, דער וואס טוט, בויט, איז מזריע און מוליד קינדער. און זיין ווייב זאגט: יא, זאלסט מוליד זיין, אבער מיט מיר, היינט, אזוי און נישט אזוי — מיט אלע הלכות פון איסורי עריות און שורשים׳דיגע לא תעשה׳ס. די נוקבא, דער לא תעשה, איז דער פירוד און דער ענין פון זמן. ווילסט לערנען גאנץ ש״ס? די ידיעת כל הש״ס איז דער זכר; קומט די נקבה און זאגט: טייל עס אויף טעג, אויף דף היומי, אדער פארקערט — היינט איז תשעה באב, היינט לערנט מען נישט.

וויאזוי דער סדר און די הגבלה פון דער נקבה ברענגט מער שפע פאר׳ן זכר

לויט דער הסתכלות — וואס שטייט אסאך מאל אין זוהר, אז כלל איז דער זכר און פרט איז די נקבה — פארשטייט מען אז הגם דער זכר איז דער משפיע, טוט די נקבה אויך עפעס אויף. זי גיט נישט צו קיין חידוש יש מאין, נאר זי גיט צו דעם סדר הדברים, דעם פירוט און די דיטעילס. אויך אין דער פסיכאלאגיע פון מענטשן האבן רוב מענער נישט ליב צו עוסק זיין אין דיטעיל, בשעת פרויען האבן ליב אומנות׳ן און מעשה ידים מיט אטענשאן אין די דיטעיל, ווייל ס׳איז געבויט אויף דער זעלבער איידיע.

דאס קען זיין דער פשוט׳ער פשט אינעם זוהר: הגם די נקבה איז בעצם נישט מחדש גארנישט, ווייל לית לה מגרמה כלום (זוהר חלק א קפא.), מאכט זי אבער א גרויסן חידוש. ווען איינער איז נישט שומר שבת און האט נישט קיין צייט פון מנוחה, קען ער נישט האבן קיין חיים און א גאנצע וואך אויך נישט, ווייל ער וועט פלאצן.

דאס אז א מענטש האט א סדר היום — וואס איז בחינת נקבה — ברענגט מער שפע. דער זכר וויל אלעמאל משפיע זיין און האט נייע בליצן יעדע מינוט, אבער דוקא די הגבלה און דער סדר פון דער נידריגערער מדרגה ברענגט דעם יומא אריכתא און מאכט אז דער העכערער לעוועל זאל קענען ארבעטן. אזוי ווי א פלאו פון א ריווער: אויב ס׳איז דא א סתימה ביי דער ענדע, ווערט עס סטאק פון אויבן אויך. אבער ווען ס׳איז דא א סדר — אזוי ווי דער בעכער מיט די אסאך פייפס וואס גייען אריין אין קליינע גלעזלעך, וואס איז א פיקטשער פון מדת המלכות — און יעדע זאך קומט אן אין איר פלאץ, דעמאלטס קען זיך עס גיסן פון אויבן געשמאק.

דער צווייטער בליק: אמונה אלס כלל (נקבה) און ידיעה אלס פרט (זכר)

דער חילוק צווישן סדר הלימוד און סדר הריעליטי

ביז יעצט האבן מיר אבער א גאנצע צייט געלערנט פארקערט, און דאס איז פשוט אן אנדער הסתכלות מיט אן אנדער מינינג.

ווען מען רעדט פון אמונה, הייסט אמונה צו וויסן באופן כללי אז ס׳איז דא א גאט, א רב ושליט ומשגיח; שבת, למשל, איז א ידיעה כללית אז דער אויבערשטער האט געמאכט די וועלט. ידיעה פרטית איז צו וויסן וויאזוי ס׳ארבעט — וואס טוט דער אויבערשטער כביכול זונטאג און מאנטאג, צו לערנען מעשה בראשית און מעשה מרכבה.

דא דארף מען מחלק זיין צווישן דעם סדר הלימוד און דעם סדר הריעליטי. אין סדר הריעליטי איז דער כלל באמת די העכסטע ידיעה, ווייל כביכול דער אויבערשטער איז כולו יכול וכולו מיוחד. אבער אין סדר הלימוד לגבי אונז, איז איינער וואס ווייסט נאר באופן כללי אסאך שוואכער, און דאס איז בחינת נקבה. ווען א קינד אדער א יונגערמאן איז יונג, לערנט מען אים נאר אויס פשוט “ברוך אתה ה׳ אמת”. די ווערטער זענען כולל אלעס, אבער ווייל ער פארשטייט נאך נישט די פרטים דערפון, הייסט עס ביי אים נאר א ידיעה כללית, און ווען ער ווערט עלטער קומט ער אן צו ידיעה פרטית.

די ידיעה כללית פון א מענטש איז באמת אליין א פרט

ווען דער מענטש איז אויף דער מדרגה פון ידיעה כללית, מיינט עס נישט אז ער האלט אויפן לעוועל פונעם העכסטן כלל (הגם סאמטיימס רופט מען דעם כלל התחתון א שפיגל, א מיראר אימעדזש פונעם העכסטן כלל). באמת איז זיין ידיעה כללית אליין נאר א פרט.

דאס האט צו טון מיט יראת ה׳: אשה יראת ה׳ (משלי לא, ל). א חלק פון יראה איז הגבלה, ווי רבי נחמן זאגט נישט צו מהרס זיין למעלה ממדרגתך. די מאמע, די אשה, לערנט אים אויס: “היינט זאלסטו גלייבן”. דער “היינט”, בחינת יום, דער צמצום און דער קליינער לעוועל פון זיין ידיעה כללית — דאס אליין איז א פרט. דאס איז אזוי ווי דאס ווייב אדער דער גבאי וואס נעמט די גרויסע הבנה פונעם רבי׳ן און מאכט דערפון א סימפלע מסקנא למעשה: “ממילא טו דו אזוי”. ס׳איז א דבר פשוט, א כללות׳דיגע ידיעה אן די פרטים, אבער מצד האמת איז עס אליין א פרט. ממילא איז נישטא קיין סתירה: די ידיעה כללית פון אנהייב איז באמת א פרט, און דער וואס ווייסט מער קומט אן נענטער צום כלל.

דער תכלית הבריאה איז די התפשטות אין די פרטים

נאך א וועג דאס צו פארשטיין איז אז מצד דעם אויבערשטן און די העכסטע השגה — וואו אלעס איז במאמר אחד יכול להבראות (אבות ה, א) — איז כתר און די ידיעה כללית אוודאי דער העכסטער לעוועל. אבער דער ענין פון יתגדל ויתקדש שמיה רבא (קדיש) מיינט אז ווי מער עס גייט אראפ, זאלן ווערן מער פרטים, נישט אז ס׳זאל צוריקגיין צום כלל.

אויפן פסוק ועתה יגדל נא כח אדנ״י (במדבר יד, יז) זאגט דער אריז״ל אז דאס מיינט אז דער שם אדנ״י זאל ווערן נתמלא מיט אלע כ״ח אותיות פון זיין מילוי. דאס וואס עס ווערט דאס מערסטע נתפרט, דאס איז די התגדלות און התפשטות — נישט די גרעסטע השגה, אבער די גרעסטע התפשטות.

דער רמח״ל זאגט אז דאס איז דער חילוק צווישן לאה און רחל, וואס שייך צו אונזער סדרה: ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה (בראשית כט, יז). מענטשן וואס האבן אמונה פשוטה, האבן אמונה פון תפארת, פון קודשא בריך הוא; אבער די וואס האבן קבלה און ווייסן די פרטיות, זענען חברים פון דער שכינה, בחינת רחל. הגם אין סדר המדרגות איז די שכינה א לאוער לעוועל, איז אבער די גאנצע וועלט באשאפן געווארן “למען שמו” — פאר דער שכינה און די לאוער לעוועלס. דער תכלית הבריאה און דער תכלית העליה והחכמה פונעם מענטש איז נישט דער כלל, נאר אז ער זאל אנקומען צו דער פרטיות.

אזוי פארשטייט מען אויך ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה (בראשית כח, י). די גאנצע פרשה פון יעקב אבינו — וואס איז תפארת — איז אז ער איז ארויסגעגאנגען פון באר שבע און אריינגעגאנגען אין די אלע פרטים פון מדת המלכות: רחל, לאה און די צאן. אויב מען הייבט נישט אן מיט קיין אמונה איז א פראבלעם, אבער ווען מען הייבט אן מיט א ידיעה כללית, דעמאלטס איז דאס וואס זעט אויס לאוער באמת העכער — ווייל די מטרת החכמה פונעם מענטש איז זיך צוצושטעלן צו דער חכמת הבריאה וויאזוי דער אויבערשטער האט געמאכט די וועלט, און דאס איז צו וויסן די פרטים מער ווי די כללים.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Opus 5.5, Summary by Claude Opus 5.5

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.