אודות
תרומה / חברות

חזרה ללחמו בלחמי · הפיד

שיעורים שבועיים על פרשת השבוע וספר הזוהר

הכלל למעלה מהפרט או הפרט למעלה מהכלל | זוהר פקודא א' ויצא תשפ"ז

י' כסלו התשפ"ז · 20 Nov 2026
▶ וידאו / Video
🎧 שמיעה / Listen
📄 תמלולים
YI אידיש לחץ לפתיחה

סיכום השיעור 📋

שיעור זוהר ערב שבת פרשת ויצא – סוד הכלל והפרט במצוות האמונה ובבריאה

הקדמה: סדר הכלל והפרט בידיעת ה׳ כסדר כולל

היום ערב שבת קודש פרשת ויצא. ברצוני לומר דבר אחד בהמשך למה שאנו לומדים במצווה הראשונה שבזוהר, ונראה לי שזה יהיה השיעור האחרון, או שמא הלפני אחרון, על מצווה זו.

דברי הזוהר הם כך: יש ידיעת ה׳ בכלל, ויש ידיעת ה׳ בפרט. והזוהר מבאר, וזו הנקודה שעלינו להוסיף כאן, שסדר הכלל והפרט הוא סדר כולל ביותר, סדר כללי מאוד בעולם.

כבר למדנו שהכלל והפרט בעניין האמונה הם מה שאנו קוראים בדרך כלל ‘אמונה וחקירה׳, או אם תרצה ‘דעת ואמונה׳. אמנם המילה ‘אמונה׳ אין משמעותה המקורית כך, על כל פנים כך היא נקראת בלשון הרגילה, ועל כן הזוהר קורא להם ‘דעת כללי׳ ו׳דעת פרטי׳.

והזוהר אומר שסדר זה לא נולד כאן לראשונה (כמו שלמדנו בשבוע שעבר). שכן באופן כללי, זה שיש מצווה, שיש אמונה ויש מצוות, כל זה לפי הזוהר חלק מאותה צורה עצמה ומאותו סדר עצמו של סדר האצילות, סדר הספירות, שאף הן בנויות כך, בדרך של שורש וענף, מקור ותוצאותיו.

הכלל והפרט כסוד זכר ונקבה ובניין העולם

וכשם שהדבר כך באופן כללי, כן גם בפרטות, בתוך מצוות האמונה עצמה, בתוך מצוות ידיעת ה׳ עצמה, ישנו עניין של כלל ופרט, וגם זה סדר יסודי בעולם. אין זה סתם דבר שנולד כאן, אלא סדר יסודי בעולם.

ומהו הסדר היסודי? אומר הזוהר: כלל ופרט הם עצמם ‘רישא וסופא׳ (זוהר הקדמה יא:), ההתחלה והסוף. לכאורה, כפי שלמדנו, ההתחלה פותחת בכלל, ולבסוף מעט מעט מגיעים אל הפרט; ונראה לי שאחר כך יש עוד כלל, כעין ‘כלל ופרט וכלל׳. ואומר הזוהר שזהו סוד ‘דכר ונוקבא כחדא׳ (שם), סוד זכר ונקבה. כמו שלמדנו בתחילת ההקדמה, שסוד כל המצוות הוא סוד ‘זכור ושמור׳: ‘זכור׳ הוא זכר, מצוות עשה, ו׳שמור׳ הוא מצוות לא תעשה, והיא הנקבה, ‘שמור לנקבה׳. ואותו הדבר עצמו בפרטות במצוות האמונה: גם בה יש זכר ונקבה, יש בה בחינת נקבה, ובה לכאורה מקומה של החקירה; האחד מהם הוא הכלל והאחד הוא הפרט.

ויש כאן הרבה, והוא ממשיך, ונסיים את השורה: ‘ואיך קאים תדיר בר נש בהאי עלמא׳ (שם). האדם בעולם הזה עוסק בכלל ופרט. יש לחפש מהו המקור ללשון ‘עסק בכלל ופרט׳, כמו שנאמר ‘כללותיה ופרטותיה מסיני׳ (ספרא בהר פרשה א), עניין מעין זה.

האדם בעולם, מה שהוא עושה הוא כלל ופרט. ואומר שהאדם עצמו הוא כלל ופרט, וכוונתו לכאורה לזכר ונקבה שבאדם: ‘בר נש בהאי עלמא הוי כלל ופרט׳ (שם). וכן ‘תקוני דהאי עלמא אינון כלל ופרט׳ (שם), כלומר הדרך שבה נבנה העולם; שכן ‘תיקון׳ אין פירושו כאן תיקון קלקול, אלא בניין העולם. אף הדרך שבה נבנה העולם היא בדרך של כלל ופרט. ועל כן, זה שמצוות האמונה כוללת בתוכה כלל ופרט, אינו אלא חלק ממבנה אחד, שכך הולך מבנה העולם כולו.

שתי ההסתכלויות על כלל ופרט, ושייכותן לרמ״ח ושס״ה

הסתירה בהבנת מהו הכלל ומהו הפרט

לכאורה יש כאן מחלוקת בין המפרשים, אך נראה לי שאין זו מחלוקת מפרשים בלבד. כלומר, יש כאן סתירה בין שתי הסתכלויות באשר למהו הכלל ומהו הפרט, ואבאר את הדבר.

לכאורה כך: דרך אחת שאפשר לומר, וכך עולה מכמה דרכים כאן בעניין עבד ובן, ובעניין שמור וזכור, היא שבאופן כללי הכלל הוא האמונה הכללית, והיא בחינת נקבה, בחינת אמונה; וכפי שמקובל בדרך כלל, המלכות נקראת ‘אמונה׳.

והפרט הוא התפארת, הוא התורה, הוא הידיעה הפרטית; אפשר לקרוא לזה רמ״ח מצוות. נמצא שגם שס״ה מצוות לא תעשה שייכות אל הכלל, אל הכלל התחתון, אל ההתחלה. מתחילים מלמטה למעלה, מן הידיעה הכללית, ואחר כך הרמ״ח, הפרטים, הזכר, הם הפרט. כך היא לכאורה ההבנה, וכך הוא לכאורה גם הסדר: כשהולכים ממטה למעלה, מתחילים מן המלכות ועולים אל ה׳זכור׳, אל המדרגה העליונה יותר, ותפארת היא מידת הזכירה.

אך למעשה נראה שיש כאן גם הסתכלות הפוכה. יש לראות אם אפשר ליישב את שתי ההסתכלויות, ולכאורה פשוט שכוונתן לדברים שונים. שהרי כשלומדים דברים אלה יש להבין את משמעותם; ייתכן שזו אותה מילה עצמה, אלא שמשתמשים בה בדרך הפוכה, ויש לה לכאורה גם משמעות הפוכה.

ונוסיף על השאלה שיש לברר כאן, מהו הכלל ומהו הפרט, את עניין רמ״ח ושס״ה. שכן נראה שבקטע זה של הזוהר, זה הדבר האחרון שעלינו לבאר בבירור. ובמצווה הבאה הזוהר ממשיך לדבר על כך, ונמשיך לדבר על זה.

קושיית הזוהר: כיצד נותנים שס״ה יומי שתא רפואה לרמ״ח האיברים?

הזוהר מדבר כאן על עניין השס״ה. הכל יודעים ששס״ה הם גם שס״ה הימים: יש רמ״ח איברים ושס״ה ימות השנה. בספרים אחרים, מאוחרים יותר, כתוב שס״ה גידים, אך בזוהר עדיין לא; ואף במדרש ובמסכת מכות לא כתוב שס״ה גידים, אלא שס״ה ימות החמה.

אומר הזוהר שאחר הכלל באים הרמ״ח. הדבר מתיישב לכאורה עם מה שלמדנו, שרמ״ח האיברים, מצוות העשה, הם הפרט, כפי שאנו אומרים לכאורה. ואחר כך אומר שלאחר שיש לו את הפרט, ידע כך: ‘כדין יינדע באורח פרט, דדא היא אסוותא דכלא׳ (זוהר הקדמה יא:), זוהי הרפואה. וכשם שאמרנו על התיקון, כן גם ‘רפואה׳ אין להבינה דווקא כתיקון חולי, אלא כבניין; הרפואה היא העזרה, הטובה, הבריאות של כל דבר. זוהי הידיעה הפרטית: הוא יודע כל איבר ואיבר.

ואחר כך אומר: ‘ויינדע כל יומי שתא דמתחברן למיהב אסוותא לכל שייפין׳ (שם), ידע את כל ימות השנה המתחברים לתת רפואה לכל האיברים. ושואל הוא עצמו קושיה; ראיתי שיש גרסאות הגורסות אותה ויש שאינן גורסות אותה כלל, ומי שיהיה זה שכתב גרסה זו, קשתה לו הקושיה. שואל הזוהר: ‘ואי תימא, כל יומי שתא היכי יהבין אסוותא לכל שייפין׳ (שם)? מה פירוש שהשנה נותנת רפואה לאיברים? ולכאורה אין כוונתו לשאול סתם כיצד ייתכן הדבר, אלא כוונתו להקשות שהרי הדבר הפוך: אם רמ״ח האיברים הם העשה, הם הזכר, והשס״ה הם הלא תעשה, הזמן; והרי בדרך כלל המלכות נקראת ‘שנה׳, וסדר הזמנים הוא עניינה של המלכות, החלוקה התחתונה שבעולם המתחלקת לזמנים, לעבר הווה ועתיד; אם כן היה צריך להיות להפך, שהחיות תבוא מן האיברים אל השנה, ולא שהשנה תיתן חיות לאיברים!

ההשפעה והברכה בין האיברים לימות השנה, למעלה ולמטה

ומשיב: לא, כך הוא הדבר: ‘ודאי הכי הוא עילא ותתא׳ (שם), למעלה ולמטה. כלומר, הן בספירות העליונות, או אם תרצה לומר הן בבינה והן במלכות, ויש להבין זאת היטב, יש סדר כזה שהשנה, ‘שתא ויומי דילה׳ (שם), השנה וימיה, נותנים רפואה לאיברים שלמעלה. ויש להבין את הדבר. ייתכן שיש כאן אחת הדרכים שאנו לומדים פעמים רבות בעניין אתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא, כיצד יש סדר הפוך; אך ייתכן שיש כאן עוד דבר, ויש להתבונן בזה יותר. אני מקצר היום, כיון שזהו ערב שבת של שבת מוקדמת, ואף הוא בבחינת ‘יומי שתא׳ שיש להבין את קשרם.

על כל פנים, הזוהר אומר כך: בשעה שהאיברים מריקים ומשפיעים ברכות אל השנה, אז עולה עליהם שפע עליון יותר, וכך לכאורה יש לפרש ‘מלעילא׳ (שם), והדבר בא מן השנה: ‘מאן גרים ליה, יומי שתא׳ (שם). ואומר שכך הוא גם למעלה, כלומר בפרצופי האצילות. גם כאן לכאורה הולך הוא בדרך שהאיברים הם למעלה מן השנה, אלא שבשעה שהם עושים כן, בא השפע מימים עליונים עוד יותר, ממדרגה עליונה יותר הנקראת אף היא ‘שנה׳.

ואומר שכך הוא גם למטה, ונפתח מלמטה, שמא כך יובן הדבר טוב יותר: כאשר האדם משלים את גופו ברמ״ח המצוות, ‘לית לך כל יומא דלא אתי לאתברכא׳ (שם), הימים באים להתברך ממנו, וזהו לכאורה עניין ‘ואברהם זקן בא בימים׳ (בראשית כד, א). ואז, כאשר הימים מתברכים ממנו, באים עליו עצמו חיים ורפואה מלמעלה, וכל זה בא מן ‘יומי שתא׳. כשם שימות השנה מתברכים ומקבלים שפע מסוד האדם, שהוא רמ״ח האיברים, כך הם; כלומר הימים עצמם מקבלים, וכן גם למטה הימים מקבלים שפע מן האדם.

הרי שיש כאן סתירה ממש בין תחילת הפסקה בזוהר לבין סופה, וייתכן שיש כאן איזו טעות, גרסה הצריכה תיקון. אך אומר את מה שנראה לי, מהן שתי ההסתכלויות שאפשר להבין, ושמא בכך יתיישב הדבר. ואחר כך יש עוד דבר שלישי שיש להתבונן בו יותר, והוא השייכות בין היום לבין האדם. נראה שזה דבר חשוב, והגר״א מדבר על כך בכמה מקומות, והוא קשור לכל הסדר שבעולם של עיגולים ויושר, של זכר ונקבה, של האדם והטבע וכן הלאה.

ההסתכלות הראשונה: הזכר כלל והנקבה פרט

משל האיש והאשה, וחכמה ובינה

אומר תחילה כך: יש מבט אחד האומר שהזכר הוא כלל והנקבה היא פרט. מה פירושו? נראה לי שהדבר אמור יותר בחכמה ובינה מאשר בזו״ן, בתפארת ומלכות. הפירוש ידוע, אך ברצוני לבארו. זהו כיוון אחד, ונניח שבמובן מסוים הוא אמת גם בתפארת ומלכות. ונאמר כך:

כמו שכתוב במדרש, מהו ההבדל בין איש לאשה, בין אדם לחוה, בין זכר לנקבה? האיש מביא הביתה חיטים, מביא את הדבר הכללי, והאשה מפרטת: היא עושה את הטחינה, מלאכת הפת, מלאכת הבית. מלאכת האשה, כפי שרואים ולומדים בכתובות, היא לטוות, טוויית העזים; ואילו רעיית העזים, הבאת העזים עצמן, היא מלאכת האנשים. והנשים מחלקות את הדבר; אמנם הטוויה היא יותר עניין של חיבור, אך על כל פנים היא נוטלת דבר שאינו מעובד, דבר גולמי, גוש אחד גדול, כגון החיטה, ועושה ממנו לא חיטה אלא לחם, וחלה, ועוגה וכן הלאה.

וזה מה שלומדים תמיד כמשל לעניין חכמה ובינה: החכמה היא הידיעה הכללית, והבינה היא המפרטת, המפרקת את הדבר לחלקים קטנים ומבארת כל דבר לעצמו. וכך גם בעניין הזמן, בעניין ימות השנה שאנו מבארים תמיד: הזמן הוא סדר הלימוד. החכמה היא הידיעה הכללית (כמו שלמדנו באריכות בשיעורי ספירת העומר ואין זה מקומו), ההברקה, ההבהרה; ולא דווקא ההברקה, אלא ההבהרה, הבהירות שהדבר כך הוא, הבנת הדבר בבת אחת. והבינה היא הנוטלת זמן. ועוד דרך לומר: הבינה היא כעין ההלכה למעשה. יש כלל, יש רעיון, יש למדות, ומתוכו מסיקים שממילא במקרה זה הדין כך; וזהו הפרט. אפשר לקרוא לזה הניסוח, הביטוי המפורט, ובמובן זה הפרט הוא ירידה, הפרט נמוך מן הכלל. זוהי השיטה האומרת, וכך לכאורה מפרש כאן הגר״א בתחילת הדברים, וכך ראיתי שהוא מפרש גם במקומות אחרים, שהאיש נקרא כלל, הזכר נקרא כלל, והנקבה נקראת פרט.

האדם ככלל והזמן כפרט

הפרט הוא התפרטותו של הכלל. כמו רבי ותלמיד, שאף הם בחינת זכר ונקבה: הרבי אומר את הרעיון הגדול, את החזון הגדול, והתלמידים, הגבאים, צריכים לפרק אותו ולומר שממילא פירושו שהיום יש לעשות כך וכך; עורכים תכנית, צעד אחר צעד, כיצד לבצע את הדבר. או כפי שאנו אומרים לגבי ההסבר: מוסיפים ביאורים, משלים עם פרטים, קושיות ותירוצים, שכל אלה נוטלים זמן. זוהי דרך אחת להסתכל על כלל ופרט, ולפי דרך זו מובן לכאורה שהפרט הוא הדבר הנמוך יותר.

כיצד מתקשר הדבר לרמ״ח ושס״ה? נראה לי שאינו מתקשר, שכן רמ״ח ושס״ה הם עניין אחר לגמרי. כלומר, אם תסתכל כך, תאמר שהאדם, נאמר האדם בתוך הזמן, כשאומרים ‘אדם׳ סתם ולא רמ״ח איברים פרטיים, אדם שלם, הוא כבר כלל. דבר אחד: האדם הוא דבר כללי, דבר שלם, הוא חי. ובריאה חיה היא דבר שאי אפשר לחלקו, כפי שלומדים בהלכות עירובין ובמקומות אחרים; דבר חי הוא דבר אחדותי, דבר אחד, אדם אחד.

והנה האדם חי בתוך הזמן, וזהו מצבו העצוב של האדם. כלומר, בעולם האמת הנשמה אינה חיה בזמן; ואולי אף הנשמה, אך על כל פנים למעלה מן הנשמה, החכמה, השכל עצמו, אינו חי בזמן, הוא למעלה מן הזמן. אך האדם חי בזמן. ומה פירוש שהוא חי בזמן? שאני יכול להחזיק בחזון עצום, יכול להבין הכל, את כל העולם כולו ברגע אחד; אך למעשה, כדי להוציא זאת לפועל, עליי ללמוד דף היומי, דף אחד ביום, פרק אחד ליום, ‘נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום׳ (במדבר ז, יא), כפי שנעמוד ונאמר בתחילת קריאת חנוכה; בכל יום דבר אחד. זהו האדם, וזהו פירוש הדבר שהאדם משפיע בתוך הזמן. האדם הוא הכלל, והזמן, שס״ה ימות החמה, הוא הפרט.

הדבר אינו מתיישב כל כך עם עניין מצוות לא תעשה, שכן אין צורך שהקשר של מצוות לא תעשה יהיה ‘אל תעשה עבירות בזמן הזה׳. אך הפרט הוא המדרגה הנמוכה. וב׳נמוכה׳ כוונתי רק לומר שהוא מפורט יותר; אין ‘נמוך׳ כאן לשון גנות, אלא שזוהי ההתפרטות: האדם בא עם תכנית גדולה, ואשתו מפרטת אותה, נוטלת אותה וכן הלאה.

זהו המבט האחד על כלל ופרט, וזהו סדר כולל בעולם. שהרי בריאת העולם עצמה כך היא: הקב״ה ברא אור וחושך, ומאוחר יותר נעשתה מעט מעט יותר הבדלה, יותר פרטים. וכן האדם ביחס לעולם, ביחס לקב״ה, אף הוא כך: האדם נוטל את מעשה ה׳ ומפרט אותו. זהו התיקון שהאדם עושה, כפי שלימד האריז״ל שהתיקון הוא לחלק את הדבר כך שיהיו יותר כלים ויותר קווים, יותר פרטים. האדם נוטל את האור הגדול המצוי ומחלק אותו, כדרך הממונה המחלק את העבודה, הנוטל דבר גדול ומחלקו לחלקים קטנים, וכך מקבל כל אחד את תפקידו. זהו תפקידו של האדם.

וזהו גם תפקידה של המלכות; התפקיד האמיתי באופן כללי הוא של ספירת המלכות. כלומר, כל הספירות שלמעלה ממנה מחדשות את הדברים, מביאות את הכללים ביחס אל המלכות, והמלכות, ‘ותתן טרף לביתה׳ (משלי לא, טו), מחלקת הלאה באופן פרטי. היא מבינה שהיום יש לעשות כך, ומחר יש לעשות כך. כל ההבחנות וכל הפרטים שייכים לספירת המלכות, לחלק הנקבה, לחלק התחתון.

חידוש: מצוות לא תעשה כעניין הזמן וההתפרטות

אפשר לחשוב שעניין מצוות לא תעשה קשור לזה במובן זה, ואומר כעת חידוש. מה עניין מצוות לא תעשה אצל הזמן? עולה בדעתי חידוש.

הכל יודעים שמצוות לא תעשה פירושן דברים רעים (כמו שלמדנו באריכות ואכמ״ל). אך האמת היא שאין כלל דבר כזה ‘דברים רעים׳: ‘כל פעל ה׳ למענהו וגם רשע ליום רעה׳ (משלי טז, ד). לכל הדברים שבעולם יש תכלית. ‘וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד׳ (בראשית א, לא); וזהו סוף מעשה בראשית, ששת ימי בראשית, הכל טוב מאד, ‘טוב מאד זה יצר הרע׳ (בראשית רבה ט, ז), כלומר אף הרע בכלל ‘טוב מאד׳.

אם כן מה פירוש שיש לא תעשה? הכל יודעים שפירוש הלא תעשה הוא דבר שלא בזמנו. כמו שורשי מצוות לא תעשה, כגון שמירת שבת, שבשבת אסור לעשות מלאכה, או בפסח אסור לאכול חמץ. ושואלים: וכי החמץ רע? וכי המלאכה רעה? המלאכות טובות, המלאכות הן ‘לעשות׳ (בראשית ב, ג), לתקן. המלאכות הן מה שהקב״ה עצמו עשה בעולם, ובריאת העולם היא דבר טוב. השבת אינה אומרת שבריאת העולם היא דבר רע; היא אומרת רק שיש לה זמן. והזמן הוא כעין מקום, כלומר יש לו הגבלה מסוימת. יש לו זמן: כל השבוע יש לעבוד, ובשבת אין לעבוד; כל השנה אוכלים חמץ, ובפסח אין אוכלים חמץ.

ובאופן כללי כל מצוות לא תעשה, כפי שלומדים את סוד חטא אדם הראשון, ‘אכלה פגה׳ (בראשית רבה יט, ה), כל החטאים אינם אלא ‘אכלה פגה׳. וכמו שאמרו ‘עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר׳ (ביצה ד.), ועל כן אמרו ‘דבר שיש לו מתירין אינו בטל׳ (ביצה ג:). ובמובן זה, על פי סוד, כל העבירות הן דבר שיש לו מתירין. ועוד: למה נקרא שמו חזיר? שעתיד ליטהר. והחומרא היא להפך: הדברים החמורים יותר הם אלה שיש להם יותר היתרים, כמו שדבר שיש לו מתירין אינו בטל. מה שעד כה לא ניתן להתירו מעולם, יש להתירו כעת, למצוא לו דרך, שהרי הוא מוכרח להגיע, שהרי לכל דבר יש מקומו ויש תפקידו. דברים שמחר יהיו מותרים, הרי ‘עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר׳. ומהו העיקר? זהו אחד מעניניו של האדם, והוא הזמן: להעמיד את הדברים בזמנם.

הרי שאפשר לומר שמצוות לא תעשה אינן אלא המפרט והמסדר של המצוות. מצוות עשה הן התיקונים, הזכר, מה שהאדם עושה. ומה באה אשתו לומר? הזכר הוא הדבר המזריע, העושה, הבונה, המוליד בנים. ומה אומרת אשתו? הולד, אך עמי; הולד היום, כך ולא כך, עם כל הלכות איסורי עריות, וכן לאוים שורשיים: לא עם זה, לא עם זה, לא היום, לא כך.

זוהי מצוות לא תעשה: אין היא אלא זמן, אלא עניין של זמן. אך יתר על כן, עדיין אפשר להסתכל שהלא תעשה, הנוקבא, הוא הפירוד. כלומר, היא אומרת: יש לך רעיון טוב, אך לא היום; או: עשה זאת היום. היא אומרת: רוצה אתה ללמוד את כל הש״ס? טוב מאוד, חלק אותו לימים. זוהי הנקבה. הדף היומי הוא הנקבה, וידיעת כל הש״ס היא הזכר. ואם אחד יאמר להפך: היום תשעה באב ואין לומדים, הרי היום הוא כעין לא תעשה; אך על כל פנים זוהי בחינה של אותו הדבר עצמו: העמד את הדבר בזמן. זוהי הסתכלות אחת על הנקבה, על הפרט והכלל.

כיצד הסדר וההגבלה שבנקבה מביאים שפע רב יותר לזכר

ולפי הסתכלות זו, שהיא הסתכלות המופיעה פעמים רבות בזוהר, הכלל הוא הזכר והפרט הוא הנקבה. זוהי עוד דרך אחת שאפשר להבין. ולפי זה תבין שלכאורה העיקר הוא שהזכר הוא המשפיע, אך הנקבה יכולה לומר שהיא פועלת משהו. היא מוסיפה; אין היא מוסיפה חידוש יש מאין, אלא את סדר הדברים, את הפירוט, את ההתפרטות, את הניסוח, את הפרטים. אומרים ‘תשומת לב לפרטים׳: בדרך כלל רוב הגברים אינם אוהבים לעסוק בפרטים, ובאומנויות מסוימות, במעשי ידיים, הנשים אוהבות יותר לתת את הדעת על הפרטים. זהו סדר הדברים. זוהי סתם פסיכולוגיה של בני אדם, אך היא בנויה על אותו רעיון עצמו.

ועל כך אפשר גם לומר, אם רוצים, ושמא זהו הפשט הפשוט בדברי הזוהר, ועל כך אפשר גם להבין את העניין, שאמנם בעצם הנקבה אינה מחדשת דבר, ‘לית לה מגרמה כלום׳ (זוהר חלק א קפא.), אך היא עושה חידוש גדול. כלומר, כאשר אין זמן, כאשר אדם אינו שומר שבת, הרי אין לו חיים, ואף את כל השבוע אין לו. מדוע? הכל יודעים שכאשר אין זמן של מנוחה, יתפוצץ וכדומה, בכל הדרכים שאנו מבארים.

הרי שזה שהנקבה מסדרת, זה שלאדם יש סדר יום, וסדר היום הוא בחינת נקבה, מביא שפע רב יותר. וזהו סוד גדול. אף על פי שלכאורה יש בזה הגבלה מסוימת, שהזכר רוצה תמיד להשפיע, להתחדש, להבריק הברקות חדשות בכל רגע, מכל מקום זה שיש סדר מסוים הוא המביא את ה׳יומא אריכתא׳. אף שאפשר לומר שזו המדרגה הנמוכה, היא המאפשרת גם למדרגה העליונה לפעול. וכפי שלומדים תמיד בעניין הסתימה: כאשר יש זרימה של נהר, אם הוא סתום בקצהו, ייעצר גם מלמעלה. ועל כן אם יש סדר, וכל דבר מגיע למקומו כראוי, כמו הצינור שיש לאנשים בגביע, שהוא ציור של מידת המלכות, והיין נכנס בו לכוסות קטנות רבות, אז אפשר לשפוך מלמעלה, והוא נשפך מלמעלה כראוי. זוהי דרך אחת בעניין.

ההסתכלות השנייה: האמונה כלל (נקבה) והידיעה פרט (זכר)

ההבדל בין סדר הלימוד לסדר המציאות

אך מה שלמדנו כל הזמן עד עתה, למדנו להפך, ופשוט שזו הסתכלות אחרת, שכוונתה לדבר אחר, שיש לה משמעות אחרת. אפשר לקרוא לזה ‘זכר שבנקבה׳, איני יודע; רצוני רק לומר את ההבנה האחרת, וההבנה האחרת היא דבר אחר לגמרי.

נחזור לעניין האמונה. כשמדברים על אמונה, כשאומרים שהאמונה היא לדעת באופן כללי שיש אלוקים, שיש רב ושליט, שיש משגיח וכדומה, זה ייקרא ‘אמונה׳. ואחר כך הידיעה אומרת: טוב, אך כיצד? מה עושה הקב״ה ביום ראשון? מה הוא עושה ביום שני? כביכול. זהו לימוד מעשה בראשית. אפשר לומר שהשבת היא הידיעה הכללית שהקב״ה ברא את העולם, ואילו מה שלומדים מיום ראשון ואילך, כלומר כיצד הדבר פועל, ידיעת מעשה בראשית ומעשה מרכבה, זוהי הידיעה הפרטית.

ועתה עלינו להתבונן אם המובן הזה הוא באותה מדרגה של המובן הקודם או לא. כלומר, יש לשאול כך: ודאי שבמובן זה אנו מדברים כעת, נאמר כך, על כעין הבדל בין סדר הלימוד לבין סדר המציאות. סדר הלימוד כאן הוא: ודאי שמי שיודע רק באופן כללי חלש בהרבה, ואפשר לומר שזו בחינת נקבה. ואפשר אף לומר: מדוע הוא יודע רק באופן כללי? משום שזהו זמנו. הוא צעיר, ולצעיר מלמדים רק ‘ברוך אתה ה” בפשטות, וכשיגדל ילמד יותר; הרי שזה עניין של זמן.

יתר על כן, הנקבה היא המסדרת שתהיה ידיעה כללית בעולם, ולא משום שיש בעולם כללים. עליך לזכור שבקיצור יש כאן סתירה: הכלל הוא באמת הידיעה העליונה ביותר; הקב״ה כביכול הוא הידיעה הכללית, הקב״ה כולו יכול וכולו מיוחד. זה שאנו אומרים שהפרט עליון מן הכלל, הוא ביחס אלינו. כלומר, כשאנו אומרים לילדים ‘ברוך אתה ה׳ אמת׳, המילים כוללות את הכל; אך הילד אינו יודע מכך, ועל כן זו נקראת ידיעה כללית בלבד.

הידיעה הכללית של האדם היא עצמה פרט

וכשיגדל ידע ידיעה פרטית, את רמ״ח האיברים, את שס״ה הגידים וכו׳. ועם כל זה, אין פירוש הדבר שהמדרגה שבה הוא עומד כעת היא מדרגת הכלל. אין הוא במדרגת הכלל, ואף לא במדרגת כלל תחתון; לפעמים קוראים לזה כעין מראה, כבבואה, שהכלל התחתון ביותר דומה לכלל העליון ביותר, אפשר לומר כך. אך האמת היא שעתה הוא עצמו פרט.

כלומר, יש הנהגה פרטית, והיא קשורה ליראת ה׳: ‘אשה יראת ה” (משלי לא, ל). היראה, חלק מן היראה הוא ההגבלה; רבי נחמן אומר: לא היום, אל תהרוס למעלה ממדרגתך וכדומה. היראה היא שאומרת האשה; אמו לימדה אותו: היום תאמין. הוא אומר: היום אאמין. כלומר, ה׳היום׳, בחינת יום, והצמצום, והמדרגה הקטנה שיש לך, וזה שאין זו אלא ידיעה כללית, כל זה עצמו הוא פרט.

הרי שהידיעה הכללית שאנו קוראים לה כלל, שלכאורה הכלל הוא דבר עליון מן הפרט, אין בה סתירה. שכן הידיעה הכללית שאנו קוראים לה כך היא באמת עצמה פרט, פרט גדול. ולעומת זה תאמר שמי שיודע יותר כבר יודע את הכלל; אך אין זה ממש שהוא יודע את הכלל, אלא שהוא יודע יותר פרטים. יש להבין שזה דבר אחר.

זוהי דרך אחת להבין זאת. כלומר, אפשר להבין בדרך אחת שהידיעה הכללית, ש׳אשה יראת ה”, היא עצמה דבר אמיתי, ויש בה מדרגה אמיתית הנקראת פרט. זה שיש לך ידיעה כללית, אף זה עדיין הפרטיות. וכמו שאמרנו: האשה עושה את הניסוח המפורט, אך במובן מסוים יש בזה גם שהניסוח נעשה פשוט יותר, היא אומרת את המסקנה. הרבי מבין את הדבר כולו, והתלמיד, הגבאי, אומר: ‘ממילא עשה כך׳, וזה דבר פשוט, כעין ידיעה כללית ולא ידיעה פרטית. זוהי דרך אחת להבין זאת.

תכלית הבריאה היא ההתפשטות בפרטים

ודרך נוספת היא להבין, וזה מעט הפך ממה שרצית לומר כאן, שאכן במדרגות האמיתיות, ככל שדבר מפורט יותר; כלומר, זה שהקב״ה עושה הכל, ‘במאמר אחד יכול להבראות׳ (אבות ה, א), זוהי באמת ההשגה העליונה ביותר. מצד הקב״ה, כלומר מצד ההשגה העליונה, מצד האלוקות, המדרגה העליונה היא הכתר, והמדרגה העליונה היא הידיעה הכללית. אך חכמת האדם, כמו הקב״ה עצמו, ככל שהיא יורדת למטה, כביכול ‘יתגדל׳. ‘יתגדל ויתקדש שמיה רבא׳ (קדיש) פירושו שיהיו יותר פרטים, ולא שישוב אל הכלל.

‘ועתה יגדל נא כח אדנ״י׳ (במדבר יד, יז): אומר האריז״ל שזהו שנתמלא שם אדנ״י בכל כ״ח המילויים שאפשר שיהיו; כ״ח הוא כ״ח, אל״ף דל״ת נו״ן יו״ד וכן הלאה, ונעשה כ״ח אותיות. כלומר, הוא נעשה מפורט ביותר. זוהי ההתגדלות, והיא ההתפשטות. אין זו ההשגה הגדולה ביותר, אך זוהי ההתפשטות הגדולה ביותר.

ומה שאני מבקש לומר הוא להבין דבר פשוט: לפעמים אומרים שבני האדם שיש להם אמונה פשוטה, יש להם אמונה של תפארת, אמונה בקודשא בריך הוא. ובני האדם, כך אומר הרמח״ל, שיש להם רחל; והוא אומר שזהו ההבדל בין רחל ללאה. בני האדם שהם בבחינת ‘ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה׳ (בראשית כט, יז), וזוהי השייכות לפרשת השבוע, בני האדם שיש להם קבלה, הם חבריה של השכינה. השכינה פירושה שהם יודעים את הפרטים. כלומר, אף שאליבא דאמת זוהי מדרגה נמוכה יותר, והרי על כך נברא העולם כולו, למען המדרגות הנמוכות! אומרים ‘למען שמו׳, למען השכינה. השכינה היא המדרגות הנמוכות, ואף שודאי בסדר המדרגות היא באמת נמוכה יותר, זוהי התכלית, זוהי תכלית הבריאה. תכלית הבריאה היא הפרט ולא הכלל. תכלית החכמה, תכלית עלייתו של האדם, היא שיגיע אל הפרטים. זוהי הדרך ההפוכה שאפשר ללמוד זאת.

וכך מובן גם ‘ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה׳ (בראשית כח, י): כל פרשת יעקב אבינו היא שנכנס לתוך פרטים רבים מאוד, רחל, לאה, הצאן, וכל אלה הם פרטי מידת המלכות. יעקב אבינו, שהוא התפארת, יצא מבאר שבע, ממידת המלכות, אל מידת המלכות (ולזוהר יש עיון בזה כיצד יש להבין זאת), ונכנס לתוך כל הפרטים הללו. ונראה שזו ירידה, והיא באמת ירידה; אך זה כאשר מתחילים מן הידיעה הכללית. אם אין מתחילים בשום אמונה, זו בעיה. אך אם מתחילים בידיעה כללית, אז הדבר הפוך: מה שנמוך יותר הוא העליון יותר.

ומה שאני אומר ‘הנמוך הוא העליון׳ אינו אלא לשון בעלמא. אך מטרת החכמה, מהו פירוש חכמתי? להתאים את עצמי אל חכמת הבריאה, כיצד ברא הקב״ה את העולם; והיינו לדעת יותר את הפרטים מאשר את הכללים.

שבת שלום.


תמלול מלא 📝

דער סוד פון כלל ופרט אין דער מצוה פון אמונה און אין דער בריאה

דער כללות׳דיגער סדר פון כלל ופרט אין ידיעת ה׳ און אין דער בריאה

כלל ופרט אין ידיעת ה׳ אלס א חלק פון סדר האצילות

בהמשך צו וואס מיר לערנען אין דער ערשטער מצוה פון דעם זוהר, וועט דאס זיין דער לעצטער אדער צווייט-לעצטער שיעור אויף דער מצוה.

דער זוהר זאגט אז ס׳איז דא ידיעת ה׳ בכלל און ידיעת ה׳ בפרט, און ער איז מסביר אז דער סדר פון כלל ופרט איז זייער א כללות׳דיגער סדר אויף דער וועלט. מיר האבן שוין געלערנט אז כלל ופרט אינעם נושא פון אמונה איז דאס וואס מען רופט געווענליך אמונה און חקירה, אדער דעת און אמונה. הגם דאס ווארט אמונה מיינט נישט אריגינעל דאס, רופט עס דער זוהר “דעת כללי” און “דעת פרטי”.

דער סדר איז נישט געבוירן געווארן דא. אזוי ווי מיר האבן געלערנט לעצטע וואך, איז דער גאנצער סדר אז ס׳איז דא אמונה און מצוות א חלק פון דער זעלבער פארעם ווי דער סדר האצילות — דער סדר פון די ספירות וואס זענען געבויט בדרך של שורש וענף, א מקור און תוצאות פון דעם מקור.

כלל ופרט אלס דער סוד פון זכר ונקבה און דער אויפבוי פון דער וועלט

אזוי אויך דאס וואס אין דער מצוה פון אמונה און ידיעת ה׳ אליינס איז דא א נושא פון כלל ופרט, איז נישט סתם א זאך וואס איז דא געבוירן געווארן, נאר א סדר יסודי בעולם.

וואס איז דער סדר יסודי? דער זוהר זאגט אז כלל ופרט איז אליינס רישא וסופא (זוהר הקדמה יא:), דער אנהייב און דער סוף. מיר האבן געלערנט אז מען הייבט אן ביים כלל, און צום סוף קומט מען אן צוביסלעך צום פרט, און נאכדעם איז לכאורה דא נאך א כלל, ווי כלל ופרט וכלל. דער זוהר זאגט אז דאס איז דער סוד פון דכר ונוקבא כחדא (זוהר הקדמה יא:), זכר ונקבה. אזוי ווי מיר האבן געלערנט אנהייב אין דער הקדמה אז דער סוד פון אלע מצוות איז “זכור ושמור” — “זכור” הייסט זכר, מצוות עשה, און “שמור” הייסט נקבה, מצוות לא תעשה — אזוי אויך אין דער פרטיות פון דער מצוה פון אמונה איז דא א בחינת זכר ונקבה, וואו איינער פון זיי איז דער כלל און איינער איז דער פרט.

דער זוהר זאגט ווייטער: ואיך קאים תדיר בר נש בהאי עלמא (זוהר הקדמה יא:) — א מענטש אין עולם הזה איז עוסק בכלל ופרט. מען דארף זוכן וואו דער מקור איז פון אזא לשון פון עוסק זיין בכלל ופרט, ענליך צו דעם וואס עס שטייט כללותיה ופרטותיה מסיני (ספרא בהר פרשה א). וואס א מענטש טוט אויף דער וועלט איז כלל ופרט, און א מענטש אליין איז אויך כלל ופרט, וואס מיינט לכאורה דער זכר ונקבה וואס איז דא אין אים: בר נש בהאי עלמא הוי כלל ופרט (זוהר הקדמה יא:). אויך די תקוני דהאי עלמא אינון כלל ופרט (זוהר הקדמה יא:). “מתקן” מיינט נישט פאררעכטן, נאר אויפבויען די וועלט. דער וועג ווי מען בויט אויף די וועלט איז בדרך של כלל ופרט, און וועגן דעם האט די מצות אמונה אין זיך דעם כלל ופרט, ווייל אזוי גייט די סטרוקטור פון דער גאנצער וועלט.

די צוויי הסתכלות׳ן אויף כלל ופרט און די שייכות צו רמ״ח און שס״ה

די סתירה אין דער הבנה וואס איז דער כלל און וואס איז דער פרט

עס איז דא לכאורה נישט נאר א מחלוקת אין די מפרשים, נאר א סתירה פון צוויי הסתכלות׳ן וואס איז דער כלל און וואס איז דער פרט.

איין וועג — אזוי ווי עס קומט אויס פון פארשידענע דרכים דא לגבי עבד און בן, און לגבי שמור וזכור — איז אז כלל הייסט אמונה כללית, בחינת נקבה. אזוי ווי מען פארשטייט געווענליך, רופט מען מלכות אמונה. און פרט הייסט דער תפארת, די תורה, די ידיעה פרטית — די רמ״ח מצוות. לויט דעם קומט אויס אז די שס״ה מצוות לא תעשה געהערן צום אונטערשטן כלל, צו דער התחלה. מען הייבט אן ממטה למעלה, פון דער מלכות און ידיעה כללית, און מען גייט צו דער העכערער מדרגה, צו די רמ״ח מצוות עשה, דער זכר און תפארת מדת הזכירה, וואס איז דער פרט.

למעשה זעט אבער אויס אז ס׳איז דא אויך א פארקערטע הסתכלות. מען דארף זען צי מען קען מיישב זיין ביידע הסתכלות׳ן; לכאורה מיינט עס פשוט אנדערע זאכן, ווייל מען ניצט דאס זעלבע ווארט מיט א פארקערטער משמעות. צו דעם דארף מען צולייגן און אויספרעגן דעם נושא פון רמ״ח און שס״ה, וואס איז די לעצטע זאך אין דעם שטיקל זוהר (און אין דער נעקסטער מצוה רעדט דער זוהר ווייטער וועגן דעם).

די קשיא אין זוהר: וויאזוי געבן די שס״ה יומי שתא רפואה צו די רמ״ח איברים?

דער זוהר רעדט דא וועגן שס״ה. יעדער ווייסט אז אנטקעגן רמ״ח איברים איז דא שס״ה ימות השנה. אין שפעטערדיגע ספרים שטייט שס״ה גידים, אבער אינעם זוהר — ווי אויך אין מדרש און אין מסכת מכות — שטייט נישט שס״ה גידים, נאר שס״ה ימות החמה.

זאגט דער זוהר אז נאך דעם כלל קומען די רמ״ח. דאס שטימט לכאורה מיט דעם אז די רמ״ח איברים, די מצוות עשה, זענען דער פרט. נאכדעם וואס מען האט דעם פרט, זאגט ער: כדין יינדע באורח פרט, דדא היא אסוותא דכלא (זוהר הקדמה יא:). “רפואה”, פונקט ווי “תיקון”, מיינט נישט דוקא פאררעכטן, נאר אויפבויען — די הילף, די גוטסקייט און די בריאות פון יעדער זאך. דאס איז די ידיעה פרטית, וואו ער ווייסט יעדן אבר.

ווייטער זאגט ער: ויינדע כל יומי שתא דמתחברן למיהב אסוותא לכל שייפין (זוהר הקדמה יא:) — ער וועט וויסן אלע ימות השנה וואס זענען זיך מחבר צו געבן א רפואה צו די איברים. דערויף פרעגט דער זוהר אליין א קשיא (כ׳האב געזען גירסאות וואס זענען עס גורס און אנדערע וואס נישט, אבער פאר דעם וואס האט עס געשריבן איז די קשיא שווער געווען): ואי תימא, כל יומי שתא היכי יהבין אסוותא לכל שייפין (זוהר הקדמה יא:)? וואס הייסט אז דאס יאר גיט א רפואה פאר די איברים? ער פרעגט נישט סתם וויאזוי עס קען זיין, נאר אז ס׳איז דאך פארקערט: אויב די רמ״ח איברים זענען מצוות עשה, דער זכר, און די שס״ה זענען מצוות לא תעשה, דער זמן — ווייל מלכות הייסט שנה, און דער סדר הזמנים וואס צעטיילט זיך אויף עבר, הווה ועתיד איז די חלוקה התחתונה פון מלכות — דארף דאך די חיות קומען פון די איברים צו דעם יאר, און נישט אז דאס יאר זאל געבן חיות צו די איברים!

די השפעה און ברכה צווישן די איברים און די ימות השנה למעלה ולמטה

ענטפערט דער זוהר אז ניין, אזוי איז עס: ודאי הכי היא עילא ותתא (זוהר הקדמה יא:), למעלה ולמטה. סיי אין די ספירות העליונות — אדער סיי פון דער בינה און סיי פון דער מלכות — איז דא א סדר אז דאס יאר, שתא ויומי דילה (זוהר הקדמה יא:), געבן רפואה פאר די איברים למעלה. מען דארף דאס בעסער פארשטיין; ס׳קען זיין אז דא שטייט דער ענין פון אתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא, וויאזוי ס׳איז דא א פארקערטער סדר, אדער ס׳איז דא נאך א זאך וואס מען דארף מער אריינטראכטן וועגן דער קאנעקשאן צווישן די “יומי שתא” און די איברים.

דער זוהר זאגט אז בשעת די איברים זענען מריק און משפיע ברכות צו דעם יאר, קומט דעמאלטס ארויף אויף זיי א העכערע שפע מלעילא (זוהר הקדמה יא:), און ווער ברענגט דאס? מאן גרים ליה יומי שתא (זוהר הקדמה יא:). דאס הייסט, למעלה אין די פרצופי האצילות זענען טאקע די איברים העכער פון דער שנה, אבער ווען זיי זענען משפיע, קומט פאר זיי א שפע פון נאך העכערע ימים, פון א העכערער מדרגה וואס הייסט שנה.

די זעלבע זאך איז למטה, וואו מען קען עס אפשר בעסער פארשטיין: ווען א מענטש איז משלים זיין גוף מיט די רמ״ח מצוות, לית לך כל יומא דלא אתי לאתברכא (זוהר הקדמה יא:) — קומען אלע טעג זיך בענטשן פון אים, אזוי ווי עס שטייט ואברהם זקן בא בימים (בראשית כד, א). און בשעת די טעג ווערן געבענטשט און באקומען זייער שפע פון דעם סוד האדם מיט זיינע רמ״ח איברים, קומט דורך די יומי שתא אויף דעם מענטש אליין חיים ורפואה מלמעלה.

ס׳איז אלזא דא ממש א סתירה פון אנהייב ביז דער ענדע פון דעם פערעגרעף אינעם זוהר, און ס׳קען זיין אז ס׳איז דא א גירסא וואס מען דארף פאררעכטן. אבער לאמיר ארויסברענגען די צוויי הסתכלות׳ן וואס וועלן אפשר מיישב זיין די זאך. אויסער דעם איז דא א דריטע זאך וואס מען דארף טראכטן מער וועגן דער שייכות פון דעם טאג און דעם מענטש — א וויכטיגע זאך וואס דער גר״א רעדט דערפון אין געוויסע פלעצער, און וואס האט צו טון מיטן גאנצן סדר אין דער וועלט פון עיגולים ויושר, זכר ונקבה, און א מענטש מיט דער נעיטשער.

דער ערשטער בליק: דער זכר אלס כלל און די נקבה אלס פרט

דער משל פון מאן און פרוי, און חכמה ובינה

איין בליק זאגט אז דער זכר איז דער כלל און די נקבה איז דער פרט. דאס איז מער אמת אויף חכמה און בינה ווי אויף זו״ן (תפארת און מלכות), אבער אין א געוויסן זין איז עס אמת אויך אויף תפארת ומלכות.

עס שטייט אין א מדרש אויף אדם וחוה: וואס איז דער חילוק צווישן א זכר און א נקבה? דער מאן ברענגט אהיים חטים, דעם דבר כללי, און די פרוי איז מפרט — זי מאכט די טחינה, די מלאכת הפת און מלאכת הבית. אזוי ווי מען לערנט אין כתובות, איז רעיית העזים און ברענגען די עזים די ארבעט פון די מענער, און די ארבעט פון א פרוי איז טוויית העזים, צו שפינען. זי נעמט א דבר גולמי וואס איז נישט מעובד, איין גרויסן גוש ווי חטה, און מאכט דערפון ברויט, חלה, קעיק און אזוי ווייטער.

דאס ברענגט מען אלעמאל אלס משל פאר חכמה ובינה — ווי מיר האבן געלערנט באריכות אין די שיעורים פון ספירת העומר, אז זמן איז דער סדר הלימוד. חכמה איז די ידיעה כללית, די הבהרה און קלארקייט אז ס׳איז אזוי. בינה איז דאס וואס נעמט צייט: מען איז מפרט, מען צענעמט עס אויף קליינע שטיקלעך און מען פארשטייט איין קשיא און איין זאך אויפאמאל. אדער מען קען זאגן אז בינה איז ווי די הלכה למעשה: ס׳איז דא אן איידיע, א למדות, א כלל, און דערפון נעמט מען ארויס דעם פרט אז אין דעם קעיס איז אזוי. דאס איז די ארטיקולעישאן, און אין דעם סענס איז דער פרט א ירידה, לאוער פון דעם כלל. אזוי טייטשט טאקע דער גר״א דא אין אנהייב און אין אנדערע פלעצער, אז דער זכר הייסט כלל און די נקבה הייסט פרט.

דער מענטש אלס כלל און די צייט אלס פרט

א פרט איז די התפרטות פון א כלל, אזוי ווי א רבי מיט א תלמיד, וואס זענען אויך א בחינת זכר ונקבה. דער רבי זאגט די גרויסע איידיע, די גרויסע וויזשאן, און די תלמידים אדער גבאים דארפן עס צענעמען אויף א פראגראם, סטעפ ביי סטעפ, וואס מען זאל טוהן היינט. אדער מען לייגט צו הסברים, משלים, פירוטים, קשיות ותירוצים וואס נעמען צייט. לויט דעם קוק איז דער פרט די לאוער זאך (“לאוער” איז נישט קיין גנות, נאר אז ס׳איז מער פרטיות׳דיג).

וויאזוי קאנעקט זיך דאס מיט רמ״ח און שס״ה? אויב מען קוקט נישט אויף די רמ״ח איברים פרטיים, נאר אויף א גאנצן מענטש, איז א מענטש א דבר כללי און א דבר שלם. א לעבעדיגע בריאה איז א דבר אחדותי וואס מען קען נישט צעטיילן, ווי מען לערנט אין הלכות עירובין און אין אנדערע פלעצער.

אבער א מענטש לעבט אין צייט — און דאס איז די סעד סיטואציע פון א מענטש. אין עולם האמת, למעלה מן הנשמה, לעבט חכמה און שכל נישט אין צייט; ס׳איז למעלה מן הזמן. אבער דער אדם לעבט אין צייט: ער קען האבן א געוואלדיגע וויזשאן און פארשטיין כל העולם כולו אויף א רגע, אבער כדי דאס אויסצופירן למעשה, דארף ער לערנען איין דף היומי א טאג, איין פרק א טאג — נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום (במדבר ז, יא), ווי מיר גייען ליינען אין אנהייב פון דער קריאה פון חנוכה. דאס איז דער טייטש אז דער מענטש איז משפיע אין צייט: דער מענטש איז דער כלל, און די צייט — די שס״ה ימות החמה — איז דער פרט.

דאס איז א כללות׳דיגער סדר בעולם. די בריאת העולם אליין איז אויך אזוי: דער אויבערשטער האט געמאכט אור וחושך, און שפעטער איז צוביסלעך געווארן מער הבדלה און מער פרטים. אויך דער אדם ביחס צום אויבערשטן נעמט די מעשה ה׳ און איז עס מפרט. דאס איז דער תיקון וואס א מענטש מאכט, ווי דער אריז״ל האט געלערנט אז תיקון איז צו צעטיילן דעם גרויסן אור אויף קליינע שטיקלעך עס זאלן זיין מער כלים, מער קוים און מער פרטים, אזוי ווי ביי די מאכט-באטנס וואו יעדער באקומט זיין דזשאב.

באופן כללי איז דאס דער אמת׳דיגער דזשאב פון ספירת המלכות. אלע העכערע ספירות זענען מחדש און ברענגען די כללים, און די מלכות — ותתן טרף לביתה (משלי לא, טו) — צעטיילט עס ווייטער באופן פרטי, וואס מען דארף טוהן היינט און וואס מארגן. אלע חילוקים און פרטים געהערן צו ספירת המלכות, דעם חלק הנקבה והתחתון.

א חידוש: מצוות לא תעשה אלס דער ענין פון זמן און התפרטות

לכאורה שטימט דער מהלך נישט אזוי גוט מיט מצוות לא תעשה, ווייל וואס איז די קאנעקשאן פון זמן צו “טו נישט קיין עבירות”? אבער דא פאלט איין א חידוש וואס מצוות לא תעשה האבן צו טון מיט זמן.

מצוות לא תעשה מיינט שלעכטע זאכן, אבער באמת איז דאך נישטא אזא זאך ווי שלעכטס: כל פעל ה׳ למענהו וגם רשע ליום רעה (משלי טז, ד), אלע זאכן אין דער וועלט האבן א תכלית. אין דער ענדע פון ששת ימי בראשית שטייט: וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (בראשית א, לא), און חז״ל זאגן: טוב מאד זה יצר הרע (בראשית רבה ט, ז), טוב מאד זה רע.

איז וואס איז דער טייטש פון א לא תעשה? א זאך וואס איז שלא בזמנה. נעמט למשל די שורשים׳דיגע לא תעשה׳ס, ווי נישט טוהן קיין מלאכה שבת אדער נישט עסן קיין חמץ פסח. איז חמץ שלעכט? איז מלאכה שלעכט? מלאכות זענען גוט — לעשות (בראשית ב, ג) מיינט לתקן, און דער אויבערשטער אליין האט געמאכט מלאכות אין בריאת העולם. שבת זאגט נישט אז בריאת העולם איז שלעכט, נאר אז ס׳האט א צייט און א הגבלה: א גאנצע וואך דארף מען ארבעטן, און שבת נישט; א גאנץ יאר דארף מען עסן חמץ, און פסח נישט.

באופן כללי, אזוי ווי מען לערנט דעם סוד פון חטא אדם הראשון אז אכלה פגה (בראשית רבה יט, ה), הייסן אלע חטאים נאר “אכלה פגה”. חז״ל זאגן עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר (ביצה ד.), און אויף דעם יסוד זאגט מען דבר שיש לו מתירין אינו בטל (ביצה ג:). על פי סוד זענען אלע עבירות א דבר שיש לו מתירין — אזוי ווי חז״ל זאגן: למה נקרא שמו חזיר? שעתיד ליטהר. און די חומרא איז פארקערט: דוקא די זאכן וואס האבן מער היתרים זענען מער חמור, ווי א דבר שיש לו מתירין אינו בטל. וואס מען האט ביז דערווייל נישט געקענט מתיר זיין, מוז מען טרעפן א וועג מתיר צו זיין, ווייל יעדע זאך האט איר פלאץ און תפקיד; און זאכן וואס וועלן מארגן זיין מותר, וואס איז די ראש? עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. איינע פון די הויפט מענטשליכע ענינים איז צו לייגן יעדע זאך אין איר צייט.

קומט אויס אז מצוות לא תעשה זענען נאר דער מפרט און מסדר פון די מצוות. מצות עשה איז דער זכר, דער וואס טוט, בויט, איז מזריע און מוליד קינדער. און זיין ווייב זאגט: יא, זאלסט מוליד זיין, אבער מיט מיר, היינט, אזוי און נישט אזוי — מיט אלע הלכות פון איסורי עריות און שורשים׳דיגע לא תעשה׳ס. די נוקבא, דער לא תעשה, איז דער פירוד און דער ענין פון זמן. ווילסט לערנען גאנץ ש״ס? די ידיעת כל הש״ס איז דער זכר; קומט די נקבה און זאגט: טייל עס אויף טעג, אויף דף היומי, אדער פארקערט — היינט איז תשעה באב, היינט לערנט מען נישט.

וויאזוי דער סדר און די הגבלה פון דער נקבה ברענגט מער שפע פאר׳ן זכר

לויט דער הסתכלות — וואס שטייט אסאך מאל אין זוהר, אז כלל איז דער זכר און פרט איז די נקבה — פארשטייט מען אז הגם דער זכר איז דער משפיע, טוט די נקבה אויך עפעס אויף. זי גיט נישט צו קיין חידוש יש מאין, נאר זי גיט צו דעם סדר הדברים, דעם פירוט און די דיטעילס. אויך אין דער פסיכאלאגיע פון מענטשן האבן רוב מענער נישט ליב צו עוסק זיין אין דיטעיל, בשעת פרויען האבן ליב אומנות׳ן און מעשה ידים מיט אטענשאן אין די דיטעיל, ווייל ס׳איז געבויט אויף דער זעלבער איידיע.

דאס קען זיין דער פשוט׳ער פשט אינעם זוהר: הגם די נקבה איז בעצם נישט מחדש גארנישט, ווייל לית לה מגרמה כלום (זוהר חלק א קפא.), מאכט זי אבער א גרויסן חידוש. ווען איינער איז נישט שומר שבת און האט נישט קיין צייט פון מנוחה, קען ער נישט האבן קיין חיים און א גאנצע וואך אויך נישט, ווייל ער וועט פלאצן.

דאס אז א מענטש האט א סדר היום — וואס איז בחינת נקבה — ברענגט מער שפע. דער זכר וויל אלעמאל משפיע זיין און האט נייע בליצן יעדע מינוט, אבער דוקא די הגבלה און דער סדר פון דער נידריגערער מדרגה ברענגט דעם יומא אריכתא און מאכט אז דער העכערער לעוועל זאל קענען ארבעטן. אזוי ווי א פלאו פון א ריווער: אויב ס׳איז דא א סתימה ביי דער ענדע, ווערט עס סטאק פון אויבן אויך. אבער ווען ס׳איז דא א סדר — אזוי ווי דער בעכער מיט די אסאך פייפס וואס גייען אריין אין קליינע גלעזלעך, וואס איז א פיקטשער פון מדת המלכות — און יעדע זאך קומט אן אין איר פלאץ, דעמאלטס קען זיך עס גיסן פון אויבן געשמאק.

דער צווייטער בליק: אמונה אלס כלל (נקבה) און ידיעה אלס פרט (זכר)

דער חילוק צווישן סדר הלימוד און סדר הריעליטי

ביז יעצט האבן מיר אבער א גאנצע צייט געלערנט פארקערט, און דאס איז פשוט אן אנדער הסתכלות מיט אן אנדער מינינג.

ווען מען רעדט פון אמונה, הייסט אמונה צו וויסן באופן כללי אז ס׳איז דא א גאט, א רב ושליט ומשגיח; שבת, למשל, איז א ידיעה כללית אז דער אויבערשטער האט געמאכט די וועלט. ידיעה פרטית איז צו וויסן וויאזוי ס׳ארבעט — וואס טוט דער אויבערשטער כביכול זונטאג און מאנטאג, צו לערנען מעשה בראשית און מעשה מרכבה.

דא דארף מען מחלק זיין צווישן דעם סדר הלימוד און דעם סדר הריעליטי. אין סדר הריעליטי איז דער כלל באמת די העכסטע ידיעה, ווייל כביכול דער אויבערשטער איז כולו יכול וכולו מיוחד. אבער אין סדר הלימוד לגבי אונז, איז איינער וואס ווייסט נאר באופן כללי אסאך שוואכער, און דאס איז בחינת נקבה. ווען א קינד אדער א יונגערמאן איז יונג, לערנט מען אים נאר אויס פשוט “ברוך אתה ה׳ אמת”. די ווערטער זענען כולל אלעס, אבער ווייל ער פארשטייט נאך נישט די פרטים דערפון, הייסט עס ביי אים נאר א ידיעה כללית, און ווען ער ווערט עלטער קומט ער אן צו ידיעה פרטית.

די ידיעה כללית פון א מענטש איז באמת אליין א פרט

ווען דער מענטש איז אויף דער מדרגה פון ידיעה כללית, מיינט עס נישט אז ער האלט אויפן לעוועל פונעם העכסטן כלל (הגם סאמטיימס רופט מען דעם כלל התחתון א שפיגל, א מיראר אימעדזש פונעם העכסטן כלל). באמת איז זיין ידיעה כללית אליין נאר א פרט.

דאס האט צו טון מיט יראת ה׳: אשה יראת ה׳ (משלי לא, ל). א חלק פון יראה איז הגבלה, ווי רבי נחמן זאגט נישט צו מהרס זיין למעלה ממדרגתך. די מאמע, די אשה, לערנט אים אויס: “היינט זאלסטו גלייבן”. דער “היינט”, בחינת יום, דער צמצום און דער קליינער לעוועל פון זיין ידיעה כללית — דאס אליין איז א פרט. דאס איז אזוי ווי דאס ווייב אדער דער גבאי וואס נעמט די גרויסע הבנה פונעם רבי׳ן און מאכט דערפון א סימפלע מסקנא למעשה: “ממילא טו דו אזוי”. ס׳איז א דבר פשוט, א כללות׳דיגע ידיעה אן די פרטים, אבער מצד האמת איז עס אליין א פרט. ממילא איז נישטא קיין סתירה: די ידיעה כללית פון אנהייב איז באמת א פרט, און דער וואס ווייסט מער קומט אן נענטער צום כלל.

דער תכלית הבריאה איז די התפשטות אין די פרטים

נאך א וועג דאס צו פארשטיין איז אז מצד דעם אויבערשטן און די העכסטע השגה — וואו אלעס איז במאמר אחד יכול להבראות (אבות ה, א) — איז כתר און די ידיעה כללית אוודאי דער העכסטער לעוועל. אבער דער ענין פון יתגדל ויתקדש שמיה רבא (קדיש) מיינט אז ווי מער עס גייט אראפ, זאלן ווערן מער פרטים, נישט אז ס׳זאל צוריקגיין צום כלל.

אויפן פסוק ועתה יגדל נא כח אדנ״י (במדבר יד, יז) זאגט דער אריז״ל אז דאס מיינט אז דער שם אדנ״י זאל ווערן נתמלא מיט אלע כ״ח אותיות פון זיין מילוי. דאס וואס עס ווערט דאס מערסטע נתפרט, דאס איז די התגדלות און התפשטות — נישט די גרעסטע השגה, אבער די גרעסטע התפשטות.

דער רמח״ל זאגט אז דאס איז דער חילוק צווישן לאה און רחל, וואס שייך צו אונזער סדרה: ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה (בראשית כט, יז). מענטשן וואס האבן אמונה פשוטה, האבן אמונה פון תפארת, פון קודשא בריך הוא; אבער די וואס האבן קבלה און ווייסן די פרטיות, זענען חברים פון דער שכינה, בחינת רחל. הגם אין סדר המדרגות איז די שכינה א לאוער לעוועל, איז אבער די גאנצע וועלט באשאפן געווארן “למען שמו” — פאר דער שכינה און די לאוער לעוועלס. דער תכלית הבריאה און דער תכלית העליה והחכמה פונעם מענטש איז נישט דער כלל, נאר אז ער זאל אנקומען צו דער פרטיות.

אזוי פארשטייט מען אויך ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה (בראשית כח, י). די גאנצע פרשה פון יעקב אבינו — וואס איז תפארת — איז אז ער איז ארויסגעגאנגען פון באר שבע און אריינגעגאנגען אין די אלע פרטים פון מדת המלכות: רחל, לאה און די צאן. אויב מען הייבט נישט אן מיט קיין אמונה איז א פראבלעם, אבער ווען מען הייבט אן מיט א ידיעה כללית, דעמאלטס איז דאס וואס זעט אויס לאוער באמת העכער — ווייל די מטרת החכמה פונעם מענטש איז זיך צוצושטעלן צו דער חכמת הבריאה וויאזוי דער אויבערשטער האט געמאכט די וועלט, און דאס איז צו וויסן די פרטים מער ווי די כללים.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Opus 5.5, Summary by Claude Opus 5.5

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

פתח עמוד מלא ↗

EN English לחץ לפתיחה
Auto Translated

📋 Shiur Overview

Zohar Shiur, Erev Shabbat Parashat Vayetze – The Secret of the General and the Particular (Kelal u-Perat) in the Mitzvah of Faith and in Creation

Introduction: The Order of General and Particular in Knowing God as an All-Encompassing Order

Today is Erev Shabbat Kodesh (the eve of the holy Sabbath), Parashat Vayetze. I would like to say one thing, continuing what we have been learning about the first mitzvah in the Zohar. I think this will be the last shiur, or perhaps the second-to-last, on this mitzvah.

The words of the Zohar are as follows: there is knowledge of God in general, and there is knowledge of God in particular. And the Zohar explains, and this is the point we need to add here, that the order of general and particular (kelal u-perat) is a very comprehensive order, a very general order in the world.

We have already learned that the general and the particular, with regard to faith, are what we usually call “faith and inquiry,” or if you like, “knowledge and faith.” Although the word “emunah” (faith) does not originally mean this, in any case that is what it is called in ordinary language. Therefore the Zohar calls them “general knowledge” (da’at kelali) and “particular knowledge” (da’at perati).

And the Zohar says that this order was not born here for the first time (as we learned last week). For in general, the fact that there is a mitzvah, that there is faith and there are mitzvot, all of this, according to the Zohar, is part of the very same form and the very same order as the order of Atzilut (Emanation), the order of the sefirot, which are also built this way, in the manner of root and branch, a source and its results.

The General and the Particular as the Secret of Male and Female and the Building of the World

And just as this is so in general, so too in particular: within the mitzvah of faith itself, within the mitzvah of knowing God itself, there is a matter of general and particular, and this too is a fundamental order in the world. It is not merely something that was born here; rather, it is a fundamental order in the world.

And what is the fundamental order? The Zohar says: general and particular are themselves “reisha ve-sofa” (Zohar, Introduction 11b), the beginning and the end. Seemingly, as we learned, the beginning opens with the general, and in the end one gradually arrives at the particular; and it seems to me that afterward there is yet another general, something like “general, particular, and general.” And the Zohar says that this is the secret of “dekhar ve-nukva ke-chada” (ibid.), “male and female as one,” the secret of male and female. As we learned at the beginning of the Introduction, the secret of all the mitzvot is the secret of “Zakhor ve-Shamor” (Remember and Keep): “Zakhor” is the male, the positive commandments, and “Shamor” is the negative commandments, and it is the female, “Shamor for the female.” And the very same thing applies in particular to the mitzvah of faith: it too has male and female, it has an aspect of the female, and that is seemingly the place of inquiry; one of them is the general and one is the particular.

There is a great deal here, and he continues, and we will finish the line: “ve-eikh ka’im tadir bar nash be-hai alma” (ibid.), “and how a person constantly stands in this world.” A person in this world is occupied with general and particular. One should look for the source of the expression “occupied with general and particular,” as in “its generalities and its particulars are from Sinai” (Sifra, Behar, Parasha 1), something of that sort.

What a person does in the world is general and particular. And he says that the person himself is general and particular, and he seemingly means the male and female within a person: “bar nash be-hai alma havei kelal u-perat” (ibid.), “a person in this world is general and particular.” And likewise, “tikunei de-hai alma inun kelal u-perat” (ibid.), “the rectifications of this world are general and particular,” meaning the way the world is built; for “tikkun” here does not mean repairing damage, but rather the building of the world. The way the world is built is also by way of general and particular. Therefore, the fact that the mitzvah of faith contains within it general and particular is simply part of one single structure; that is how the structure of the entire world goes.

The Two Perspectives on General and Particular, and Their Connection to the 248 and the 365

The Contradiction in Understanding What Is General and What Is Particular

Seemingly there is a dispute here among the commentators, but it seems to me that this is not merely a dispute among commentators. That is, there is a contradiction here between two perspectives regarding what is the general and what is the particular, and I will explain this.

Seemingly it is like this: one way you can put it, and this emerges from several approaches here regarding servant and son, and regarding Shamor and Zakhor, is that in general the general is the general faith, and it is the aspect of the female, the aspect of faith; and as is commonly accepted, Malkhut (Kingship) is called “emunah” (faith).

And the particular is Tiferet (Beauty), it is the Torah, it is the particular knowledge; one can call it the 248 (ramach) positive commandments. It follows that the 365 (shasa) negative commandments also belong to the general, to the lower general, to the beginning. One begins from below upward, from the general knowledge, and afterward the 248, the particulars, the male, are the particular. That is seemingly the understanding, and that is seemingly also the order: when one goes from below upward, one begins from Malkhut and ascends to “Zakhor,” to the higher level, and Tiferet is the attribute of remembrance.

But in fact it seems there is also an opposite perspective here. We must see whether the two perspectives can be reconciled, and seemingly it is simple that they refer to different things. For when one learns these matters, one must understand their meaning; it may be the very same word, but it is used in the opposite way, and seemingly it also has an opposite meaning.

And let us add to the question that must be clarified here, what is general and what is particular, the matter of the 248 and the 365. For it seems that in this section of the Zohar, this is the last thing we must explain clearly. And in the next mitzvah the Zohar continues speaking about this, and we will continue speaking about it.

The Zohar’s Question: How Do the 365 Days of the Year Give Healing to the 248 Limbs?

The Zohar speaks here about the matter of the 365. Everyone knows that 365 are also the 365 days: there are 248 limbs and 365 days of the year. In other, later books it is written “365 sinews,” but in the Zohar not yet; and even in the Midrash and in Tractate Makkot it does not say 365 sinews, but rather the 365 days of the solar year.

The Zohar says that after the general come the 248. This seemingly fits with what we learned, that the 248 limbs, the positive commandments, are the particular, as we are seemingly saying. And afterward it says that once he has the particular, he should know as follows: “kedein yinda be-orach perat, de-da hi asvata de-khola” (Zohar, Introduction 11b), “then he should know by way of the particular, for this is the healing of all.” And just as we said regarding tikkun, so too “healing” should not necessarily be understood as curing an illness, but as building; healing is the help, the good, the health of everything. This is the particular knowledge: he knows each and every limb.

And afterward it says: “ve-yinda kol yomei shata de-mitchabran le-meihav asvata le-khol shayfin” (ibid.), “and he should know all the days of the year that join together to give healing to all the limbs.” And he himself raises a question; I saw that some versions have it and some do not have it at all, and whoever wrote this version, the question troubled him. The Zohar asks: “ve-i teima, kol yomei shata heikhi yahavin asvata le-khol shayfin” (ibid.), “and if you say, how do all the days of the year give healing to all the limbs?” What does it mean that the year gives healing to the limbs? And seemingly he does not mean simply to ask how this is possible; rather, he means to object that the matter is the reverse: if the 248 limbs are the positive commandments, they are the male, and the 365 are the negative commandments, time; and generally Malkhut is called “year,” and the order of times is the domain of Malkhut, the lowest division in the world, which divides into times, into past, present, and future. If so, it should be the reverse: vitality should come from the limbs to the year, not the year giving vitality to the limbs!

The Influence and Blessing Between the Limbs and the Days of the Year, Above and Below

And he answers: No, this is how it is: “vadai hakhi hu eila ve-tata” (ibid.), “certainly it is so above and below.” That is, both in the upper sefirot, or if you prefer, both in Binah (Understanding) and in Malkhut, and this must be understood well, there is such an order that the year, “shata ve-yomei dilah” (ibid.), “the year and its days,” give healing to the limbs above. And this must be understood. Perhaps one of the approaches we often learn regarding the arousal from below (itaruta de-letata) and the arousal from above (itaruta de-le’eila), how there is a reversed order, applies here; but perhaps there is something more here, and one must contemplate this further. I am keeping it short today, since this is the eve of an early Shabbat, and that too is in the aspect of “the days of the year” whose connection must be understood.

In any case, the Zohar says as follows: when the limbs pour out and bestow blessings upon the year, then a higher abundance rises upon them, and that is seemingly how “mi-le’eila” (ibid.), “from above,” should be interpreted, and this comes from the year: “man garim leih, yomei shata” (ibid.), “who causes it? The days of the year.” And he says that so it is also above, meaning in the partzufim (configurations) of Atzilut. Here too he seemingly follows the approach that the limbs are above the year, except that when they do so, the abundance comes from even higher days, from a higher level that is also called “year.”

And he says that so it is also below, and let us begin from below; perhaps this will make it more understandable: when a person completes his body with the 248 mitzvot, “leit lakh kol yoma de-la atei le-itbarkha” (ibid.), “there is no day that does not come to be blessed,” the days come to be blessed from him, and this is seemingly the meaning of “And Abraham was old, coming into days” (Genesis 24:1). And then, when the days are blessed from him, life and healing come upon him himself from above, and all of this comes from “the days of the year.” Just as the days of the year are blessed and receive abundance from the secret of the person, which is the 248 limbs, so they are; meaning the days themselves receive, and likewise below, the days receive abundance from the person.

So there is a real contradiction here between the beginning of the Zohar’s passage and its end, and perhaps there is some error here, a version in need of correction. But I will say what seems to me to be the two perspectives one can understand, and perhaps this will resolve it. And afterward there is a third thing that requires further contemplation, which is the connection between the day and the person. This seems to be an important matter, and the Vilna Gaon (the Gra) speaks about it in several places, and it is connected to the entire order in the world of circles (iggulim) and straightness (yosher), of male and female, of man and nature, and so on.

The First Perspective: The Male Is General and the Female Is Particular

The Parable of Man and Woman, and Chokhmah and Binah

I will first say this: there is one view that says the male is general and the female is particular. What does this mean? It seems to me this applies more to Chokhmah (Wisdom) and Binah than to Ze’ir Anpin and Nukva, Tiferet and Malkhut. The explanation is well known, but I want to explain it. This is one direction, and let us assume that in a certain sense it is also true of Tiferet and Malkhut. And let us say as follows:

As it says in the Midrash, what is the difference between man and woman, between Adam and Eve, between male and female? The man brings wheat home, he brings the general thing, and the woman details it: she does the grinding, the baking of bread, the work of the home. The work of the woman, as we see and learn in Ketubot, is spinning, spinning the goats’ hair; whereas herding the goats, bringing the goats themselves, is the work of the men. And the women divide the matter; granted, spinning is more a matter of joining, but in any case she takes something unprocessed, something raw, one big lump, such as wheat, and makes from it not wheat but bread, and challah, and cake, and so on.

And this is what we always learn as a parable for Chokhmah and Binah: Chokhmah is the general knowledge, and Binah is what details, what breaks the matter down into small parts and explains each thing on its own. And so too regarding time, regarding the days of the year that we are always explaining: time is the order of learning. Chokhmah is the general knowledge (as we learned at length in the Sefirat HaOmer shiurim, and this is not the place), the flash of insight, the clarification; and not necessarily the flash, but the clarification, the clarity that the matter is so, grasping the thing all at once. And Binah is what takes time. Another way of putting it: Binah is like the practical halakha. There is a principle, there is an idea, there is a lamdus (conceptual analysis), and from it one derives that consequently in this case the law is such; and that is the particular. One can call it the formulation, the detailed expression, and in this sense the particular is a descent; the particular is lower than the general. This is the approach that says, and this is seemingly how the Gra explains here at the beginning of the discussion, and I saw that he explains it this way in other places too, that the man is called general, the male is called general, and the female is called particular.

The Person as the General and Time as the Particular

The particular is the unfolding into details of the general. Like a rebbe and a student, who are also in the aspect of male and female: the rebbe states the great idea, the great vision, and the students, the gabbaim (attendants), must break it down and say that consequently it means that today such-and-such must be done; they draw up a plan, step by step, how to carry it out. Or as we say regarding explanation: one adds explanations, parables with details, questions and answers, all of which take time. This is one way to look at general and particular, and according to this approach it is seemingly understood that the particular is the lower thing.

How does this connect to the 248 and the 365? It seems to me that it does not connect, since the 248 and 365 are an entirely different matter. That is, if you look at it this way, you would say that the person, let us say the person within time, when one says simply “a person” and not 248 individual limbs, a whole person, is already a general. One thing: the person is a general thing, a whole thing, he is alive. And a living creature is something that cannot be divided, as we learn in the laws of Eruvin and elsewhere; a living thing is a unified thing, one thing, one person.

Now the person lives within time, and this is the sad condition of man. That is, in the World of Truth the soul does not live in time; and perhaps even the soul does, but in any case above the soul, Chokhmah, the intellect itself, does not live in time; it is above time. But the person lives in time. And what does it mean that he lives in time? That I can hold an enormous vision, I can understand everything, the entire world, in one moment; but in practice, in order to carry it out, I have to learn Daf Yomi, one page a day, one chapter per day, “one prince per day, one prince per day” (Numbers 7:11), as we will soon be saying at the beginning of the Chanukah reading; each day one thing. That is the person, and that is the meaning of the person exerting influence within time. The person is the general, and time, the 365 days of the solar year, is the particular.

This does not fit so well with the matter of the negative commandments, since the connection of negative commandments need not be “don’t commit sins at this time.” But the particular is the lower level. And by “lower” I only mean that it is more detailed; “lower” here is not a term of disparagement, but rather this is the unfolding into details: the man comes with a great plan, and his wife details it, takes it, and so on.

This is the one view of general and particular, and it is a comprehensive order in the world. For the creation of the world itself is like this: the Holy One, blessed be He, created light and darkness, and later, little by little, more separation came about, more details. And so too man in relation to the world, in relation to the Holy One, blessed be He, is also like this: man takes the work of God and details it. That is the tikkun that man performs, as the Arizal taught, that the tikkun is to divide the matter so that there are more vessels and more lines, more details. Man takes the great existing light and divides it, like a manager who divides up the work, who takes a big thing and divides it into small parts, and so each one receives his role. That is the role of man.

And this is also the role of Malkhut; the true role in general belongs to the sefirah of Malkhut. That is, all the sefirot above it innovate things, bring the general principles relative to Malkhut, and Malkhut, “and she gives food to her household” (Proverbs 31:15), distributes onward in a particular way. She understands that today this must be done, and tomorrow that must be done. All the distinctions and all the details belong to the sefirah of Malkhut, to the female part, to the lower part.

A Novel Insight: The Negative Commandments as a Matter of Time and Unfolding into Details

One might think that the matter of the negative commandments is connected to this in this sense, and I will now say a novel insight (chiddush). What does the matter of negative commandments have to do with time? A chiddush occurs to me.

Everyone knows that negative commandments mean bad things (as we have learned at length, and this is not the place to elaborate). But the truth is that there is no such thing at all as “bad things”: “The Lord made everything for His purpose, even the wicked for the day of evil” (Proverbs 16:4). All things in the world have a purpose. “And God saw all that He had made, and behold, it was very good” (Genesis 1:31); and this is the end of the work of Creation, the six days of Creation: everything is very good. “‘Very good’ – this is the evil inclination” (Bereishit Rabbah 9:7), meaning that even the evil is included in “very good.”

If so, what does it mean that there is a “do not”? Everyone knows that the meaning of a negative commandment is something not in its proper time. Like the roots of the negative commandments, for example keeping Shabbat, that on Shabbat it is forbidden to do work, or on Pesach it is forbidden to eat chametz (leavened bread). And one asks: is chametz bad? Is work bad? Work is good; the labors are “to do” (Genesis 2:3), to rectify. The labors are what the Holy One, blessed be He, Himself did in the world, and the creation of the world is a good thing. Shabbat does not say that the creation of the world is a bad thing; it says only that it has a time. And time is like a place, meaning it has a certain limitation. It has a time: all week one should work, and on Shabbat one should not work; all year one eats chametz, and on Pesach one does not eat chametz.

And in general all the negative commandments, as one learns regarding the secret of the sin of Adam, “she ate it unripe” (Bereishit Rabbah 19:5): all sins are nothing but “eating it unripe.” And as they said, “Rather than eat it forbidden, eat it permitted” (Beitzah 4a), and therefore they said, “something that will become permitted is not nullified” (Beitzah 3b). And in this sense, according to the secret, all transgressions are things that will become permitted. And further: why is it called chazir (pig)? Because it is destined to become pure. And stringency is the reverse: the more severe things are the ones that have more permissions, just as something that will become permitted is not nullified. What until now could never be permitted must now be permitted, a way must be found for it, for it must arrive, since everything has its place and has its role. Things that tomorrow will be permitted: “rather than eat it forbidden, eat it permitted.” And what is the main point? This is one of the tasks of man, and it is time: to set things in their proper time.

So one can say that the negative commandments are nothing but the detailer and organizer of the mitzvot. The positive commandments are the rectifications, the male, what the person does. And what does his wife come to say? The male is the thing that sows, that acts, that builds, that begets children. And what does his wife say? Beget, but with me; beget today, this way and not that way, with all the laws of forbidden relations, and likewise fundamental prohibitions: not with this one, not with that one, not today, not like this.

That is the negative commandment: it is nothing but time, nothing but a matter of time. But moreover, one can still view the “do not,” the Nukva, as separation. That is, she says: you have a good idea, but not today; or: do it today. She says: you want to learn all of Shas? Very good, divide it into days. That is the female. Daf Yomi is the female, and knowing all of Shas is the male. And if someone says the reverse: today is Tisha B’Av and one does not learn, then today is like a negative commandment; but in any case it is an aspect of the very same thing: set the matter in time. This is one perspective on the female, on the particular and the general.

How the Order and Limitation of the Female Bring Greater Abundance to the Male

And according to this perspective, which appears many times in the Zohar, the general is the male and the particular is the female. This is one more way that one can understand it. And according to this you will understand that seemingly the main thing is that the male is the giver, but the female can say that she accomplishes something. She adds; she does not add creation ex nihilo (yesh me-ayin), but rather the order of things, the detailing, the unfolding into details, the formulation, the particulars. People speak of “attention to detail”: generally most men do not like to deal with details, and in certain crafts, in handiwork, women prefer more to pay attention to the details. That is the order of things. This is just human psychology, but it is built on the very same idea.

And regarding this one can also say, if one wishes, and perhaps this is the simple meaning (peshat) of the Zohar’s words, and in this way one can also understand the matter: that although in essence the female does not innovate anything, “leit lah mi-garmah kelum” (Zohar I 181a), “she has nothing of her own,” she nevertheless produces a great innovation. That is, when there is no time, when a person does not keep Shabbat, he has no life, and he does not even have the whole week. Why? Everyone knows that when there is no time for rest, he will burn out and the like, in all the ways we explain.

So the fact that the female organizes, that a person has a daily schedule, and the daily schedule is in the aspect of the female, brings greater abundance. And this is a great secret. Although seemingly there is a certain limitation in this, since the male always wants to bestow, to innovate, to flash new insights every moment, nevertheless the fact that there is a certain order is what brings about the “yoma arikhta” (the long day). Although one can say that this is the lower level, it is what enables the higher level to function as well. And as we always learn regarding blockage: when there is the flow of a river, if it is blocked at its end, it will stop from above as well. Therefore, if there is order, and everything reaches its place properly, like the fountain that people have for the kiddush cup, which is a depiction of the attribute of Malkhut, where the wine flows into many small cups, then one can pour from above, and it pours from above properly. This is one approach to the matter.

The Second Perspective: Faith Is the General (Female) and Knowledge Is the Particular (Male)

The Difference Between the Order of Learning and the Order of Reality

But what we have been learning all along until now, we learned the opposite way, and it is simply a different perspective, one aimed at something else, with a different meaning. One could call it “the masculine within the feminine” (*zachar she-be-nekeva*), I don’t know; I only want to convey the different understanding, and the different understanding is something else entirely.

Let us return to the matter of faith (*emuna*). When we speak about faith, when we say that faith is knowing in a general way that there is a God, that there is a Master and Ruler, that there is One who oversees, and the like, that is called “faith.” And then knowledge says: fine, but how? What does the Holy One, blessed be He, do on the first day? What does He do on the second day? So to speak. This is the study of the Work of Creation (*Ma’aseh Bereishit*). One could say that Shabbat is the general knowledge that the Holy One, blessed be He, created the world, whereas what one learns from the first day onward, that is, how it actually works, the knowledge of the Work of Creation and the Work of the Chariot (*Ma’aseh Merkava*), is the detailed knowledge.

And now we must consider whether this meaning is on the same level as the previous meaning or not. That is, the question should be put this way: certainly, in this sense we are now speaking, let us say, about a kind of difference between the order of learning and the order of reality. The order of learning here is: certainly, someone who knows only in a general way is much weaker, and one could say that this is the aspect of the feminine (*nekeva*). And one could even say: why does he know only in a general way? Because that is his stage. He is young, and a young child is taught only “*Baruch Atah Hashem*” (Blessed are You, God) in its simple sense, and when he grows up he will learn more; so it is a matter of time.

Moreover, it is the feminine that arranges for there to be general knowledge in the world, and not because there are generalities in the world. You must remember that, in short, there is a contradiction here: the general (*klal*) is truly the highest knowledge; the Holy One, blessed be He, so to speak, is the general knowledge, the Holy One, blessed be He, is all-powerful and entirely unique. When we say that the particular (*prat*) is higher than the general, that is relative to us. That is, when we tell children “*Baruch Atah Hashem Emet*” (Blessed are You, God, Truth), the words include everything; but the child knows nothing of this, and therefore it is called merely general knowledge.

A Person’s General Knowledge Is Itself a Particular

And when he grows up he will have detailed knowledge, of the 248 limbs, the 365 sinews, and so on. And with all that, this does not mean that the level he is on now is the level of the general. He is not on the level of the general, nor even on the level of a lower general; sometimes this is called a kind of mirror, a reflection, in that the lowest general resembles the highest general, one could put it that way. But the truth is that right now he himself is a particular.

That is, there is a particular mode of conduct, and it is connected to the fear of God (*yirat Hashem*): “a woman who fears God” (Proverbs 31:30). Fear, part of fear is limitation; Rabbi Nachman says: not today, do not break through beyond your level, and the like. Fear is what the woman says; his mother taught him: today you will believe. He says: today I will believe. That is, the “today,” the aspect of day, and the contraction (*tzimtzum*), and the small level you have, and the fact that this is only general knowledge, all of this is itself a particular.

Thus the general knowledge that we call “general,” where seemingly the general is higher than the particular, contains no contradiction. For the general knowledge we call by that name is truly itself a particular, a great particular. And conversely, you might say that someone who knows more already knows the general; but it is not really that he knows the general, rather that he knows more particulars. One must understand that this is something different.

That is one way to understand it. That is, one can understand in one way that general knowledge, that “a woman who fears God,” is itself something real, and it has a real level called the particular. The fact that you have general knowledge, that too is still particularity. And as we said: the woman produces the detailed formulation, but in a certain sense there is also in this that the formulation becomes simpler, she states the conclusion. The Rebbe understands the whole matter, and the student, the *gabbai*, says: “so then, do this,” and that is a simple thing, a kind of general knowledge and not detailed knowledge. That is one way to understand it.

The Purpose of Creation Is the Expansion into Particulars

And another way is to understand, and this is somewhat the opposite of what you wanted to say here, that indeed, in the true levels, the more detailed something is; that is, the fact that the Holy One, blessed be He, does everything, “it could have been created with a single utterance” (Avot 5:1), that is truly the highest apprehension. From the perspective of the Holy One, blessed be He, that is, from the perspective of the highest apprehension, from the perspective of Godliness, the highest level is the Crown (*Keter*), and the highest level is general knowledge. But human wisdom, like the Holy One, blessed be He, Himself, the further it descends, so to speak, “is magnified.” “*Yitgadal ve-yitkadash shemei raba*” (May His great name be magnified and sanctified; Kaddish) means that there should be more particulars, not that it should return to the general.

“*Ve-ata yigdal na ko’ach Ad-nai*” (And now, let the power of my Lord be great; Numbers 14:17): the Arizal says that this refers to the name *Ad-nai* being filled out with all 28 (*ko’ach*) spellings that can possibly exist; *ko’ach* is 28, *alef, dalet, nun, yud*, and so on, yielding 28 letters. That is, it becomes extremely detailed. This is the magnification, and it is the expansion. It is not the greatest apprehension, but it is the greatest expansion.

And what I want to say is to understand a simple thing: sometimes people say that those who have simple faith have a faith of *Tiferet* (Beauty), faith in the Holy One, blessed be He (*Kudsha Brich Hu*). And the people, so says the Ramchal, who have Rachel; and he says that this is the difference between Rachel and Leah. People who are in the aspect of “and Rachel was beautiful of form and beautiful of appearance” (Genesis 29:17), and this is the connection to the weekly Torah portion, people who have Kabbala, are companions of the *Shechina* (Divine Presence). The *Shechina* means that they know the particulars. That is, even though in truth this is a lower level, the entire world was created for this, for the sake of the lower levels! We say “for the sake of His name,” for the sake of the *Shechina*. The *Shechina* is the lower levels, and even though certainly in the order of levels it is truly lower, this is the purpose, this is the purpose of creation. The purpose of creation is the particular and not the general. The purpose of wisdom, the purpose of a person’s ascent, is to arrive at the particulars. That is the opposite way one can learn this.

And this is also how to understand “And Jacob went out from Be’er Sheva and went toward Charan” (Genesis 28:10): the entire story of Jacob our forefather is that he entered into a great many particulars, Rachel, Leah, the sheep, and all of these are the particulars of the attribute of Kingship (*Malchut*). Jacob our forefather, who is *Tiferet*, went out from Be’er Sheva, from the attribute of *Malchut*, to the attribute of *Malchut* (and the Zohar has a discussion of how this is to be understood), and entered into all these particulars. And it appears to be a descent, and it truly is a descent; but that is when one starts from general knowledge. If one does not start with any faith at all, that is a problem. But if one starts with general knowledge, then the matter is reversed: what is lower is what is higher.

And when I say “the lower is the higher,” that is merely a figure of speech. But the goal of wisdom, what does “my wisdom” mean? To align myself with the wisdom of creation, with how the Holy One, blessed be He, created the world; and that means knowing the particulars more than the generalities.

Shabbat Shalom.


📝 Full Transcript

The Secret of the General and the Particular (Kelal u-Perat) in the Mitzvah of Faith and in Creation

The Overarching Order of the General and the Particular in Knowledge of God and in Creation

The General and the Particular in Knowledge of God as Part of the Order of Emanation

Continuing what we have been learning in the first mitzvah of the Zohar, this will be the last or second-to-last shiur on this mitzvah.

The Zohar says that there is knowledge of God (yedi’at Hashem) in general and knowledge of God in particular, and it explains that the order of general and particular (kelal u-perat) is a very overarching order in the world. We have already learned that general and particular in the topic of faith (emunah) is what is usually called faith and inquiry (emunah and chakirah), or knowledge and faith (da’at and emunah). Although the word emunah does not originally mean this, the Zohar calls it “general knowledge” (da’at kelali) and “particular knowledge” (da’at perati).

This order was not born here. As we learned last week, the whole structure in which faith and mitzvot exist is part of the same form as the order of emanation (seder ha-atzilut). That is the order of the sefirot, which are built in the manner of root and branch (shoresh ve-anaf), a source and the results of that source.

The General and the Particular as the Secret of Male and Female and the Building of the World

Likewise, the fact that within the mitzvah of faith and knowledge of God itself there is a theme of general and particular is not just something that was born here. Rather, it is a foundational order in the world.

What is this foundational order? The Zohar says that general and particular are themselves *reisha ve-sofa* (Zohar, Introduction 11b), “the beginning and the end.” We have learned that one begins with the general, and at the end one gradually arrives at the particular, and afterward there is seemingly another general, as in “general, particular, and general” (kelal u-perat u-kelal). The Zohar says that this is the secret of *dekhar ve-nukva ke-chada* (Zohar, Introduction 11b), “male and female together.” At the beginning of the Introduction we learned that the secret of all the mitzvot is “remember and guard” (zakhor ve-shamor). “Remember” (zakhor) corresponds to male (zakhar), the positive commandments, and “guard” (shamor) corresponds to female, the negative commandments. In the same way, within the details of the mitzvah of faith there is an aspect of male and female, where one of them is the general and one is the particular.

The Zohar continues: *ve-eikh ka’im tadir bar nash be-hai alma* (Zohar, Introduction 11b), “and how a person in this world constantly stands.” A person in this world is occupied with general and particular. One should look for the source of this expression, being occupied with general and particular. It resembles what is written: *kelaloteha u-ferateha mi-Sinai* (Sifra, Behar 1), “its generalities and its particulars are from Sinai.” What a person does in the world is general and particular, and a person himself is also general and particular. This seemingly refers to the male and female within him: *bar nash be-hai alma havei kelal u-perat* (Zohar, Introduction 11b), “a person in this world is general and particular.” Also, *tikunei de-hai alma inun kelal u-perat* (Zohar, Introduction 11b), “the rectifications of this world are general and particular.” “Rectifying” (metaken) does not mean repairing; it means building up the world. The way one builds up the world is through general and particular. That is why the mitzvah of faith contains general and particular within it, because this is the structure of the entire world.

The Two Perspectives on General and Particular, and the Connection to the 248 and the 365

The Contradiction in Understanding What Is the General and What Is the Particular

There is seemingly not just a dispute among the commentators here, but a contradiction between two perspectives on what is the general and what is the particular.

One approach follows from various discussions here regarding servant and son (eved and ben), and regarding guard and remember (shamor and zakhor). According to it, the general is general faith, the aspect of the female. As is commonly understood, Malkhut (Kingship) is called faith. The particular is Tiferet (Beauty), the Torah, particular knowledge: the 248 positive commandments. According to this, the 365 negative commandments belong to the lower general level, to the beginning. One begins from below to above, from Malkhut and general knowledge, and goes up to the higher level, to the 248 positive commandments. That is the male, Tiferet, the attribute of remembrance, which is the particular.

In practice, however, it appears that there is also an opposite perspective. We need to see whether both perspectives can be reconciled. Seemingly they simply mean different things, because the same word is being used with an opposite meaning. To do this we must add to and clarify the topic of the 248 and the 365, which is the last thing in this passage of the Zohar (and in the next mitzvah the Zohar continues discussing it).

The Question in the Zohar: How Do the 365 Days of the Year Give Healing to the 248 Limbs?

The Zohar speaks here about the 365. Everyone knows that opposite the 248 limbs are the 365 days of the year. Later books speak of 365 sinews, but the Zohar does not say 365 sinews. Neither does the Midrash or Tractate Makkot. They say the 365 days of the solar year.

The Zohar says that after the general come the 248. This seemingly fits with the idea that the 248 limbs, the positive commandments, are the particular. After one has the particular, it says: *ke-din yinda be-orach perat, de-da hi asvata de-khola* (Zohar, Introduction 11b), “then he will know in the way of the particular, for this is the healing of all.” “Healing,” just like “rectification,” does not necessarily mean repairing. It means building up: the help, the goodness, and the health of each thing. This is particular knowledge, in which one knows every limb.

It continues: *ve-yinda kol yomei shata de-mitchabran le-meihav asvata le-khol shaifin* (Zohar, Introduction 11b), “and he will know all the days of the year that join together to give healing to all the limbs.” On this the Zohar itself asks a question. I have seen versions of the text that include it and others that do not, but for whoever wrote it, the question was difficult: *ve-i teima, kol yomei shata heikhi yahavin asvata le-khol shaifin* (Zohar, Introduction 11b), “and if you say, how do all the days of the year give healing to all the limbs?” What does it mean that the year gives healing to the limbs? It is not simply asking how this could be. It is asking that it is the reverse. The 248 limbs are the positive commandments, the male. The 365 are the negative commandments, which are time. Malkhut is called “year,” and the order of time, divided into past, present, and future, is the lowest division of Malkhut. If so, the vitality should come from the limbs to the year, and not the year giving vitality to the limbs!

The Influence and Blessing Between the Limbs and the Days of the Year, Above and Below

The Zohar answers that no, this is indeed how it is: *vadai hakhi hi ila ve-tata* (Zohar, Introduction 11b), “certainly this is so above and below.” Both in the upper sefirot (or both from Binah and from Malkhut) there is an order in which the year, *shata ve-yomei dilah* (Zohar, Introduction 11b), “the year and its days,” give healing to the limbs above. This needs to be understood better. It may be that what is written here is the idea of awakening from below and awakening from above (it’aruta di-ltata and it’aruta di-l’eila), showing how there is a reverse order. Or there may be something else here that needs more thought regarding the connection between the “days of the year” and the limbs.

The Zohar says that when the limbs pour out and bestow blessings upon the year, a higher abundance then comes upon them *mi-le’eila* (Zohar, Introduction 11b), “from above.” And who brings this? *man garim leih, yomei shata* (Zohar, Introduction 11b), “who causes it? The days of the year.” That is, above, in the configurations (partzufim) of Atzilut, the limbs are indeed higher than the year. But when they bestow, an abundance comes to them from even higher days, from a higher level that is called “year.”

The same thing applies below, where it can perhaps be understood better. When a person completes his body with the 248 mitzvot, *leit lakh kol yoma de-la atei le-itbarkha* (Zohar, Introduction 11b), “there is no day that does not come to be blessed,” meaning all the days come to be blessed through him. As it is written: *ve-Avraham zaken ba ba-yamim* (Genesis 24:1), “and Abraham was old, coming into days.” And when the days are blessed and receive their abundance from the secret of the human being with his 248 limbs, then through the days of the year, life and healing come down from above onto the person himself.

So there is an actual contradiction from the beginning to the end of this paragraph in the Zohar, and it may be that there is a textual version that needs correcting. But let us bring out the two perspectives that may perhaps reconcile the matter. Beyond this, there is a third point that needs more thought: the connection between the day and the person. This is an important point that the Vilna Gaon (the Gra) discusses in certain places. It has to do with the whole order in the world of circles and straightness (iggulim ve-yosher), male and female, and a person in relation to nature.

The First Perspective: The Male as General and the Female as Particular

The Parable of Husband and Wife, and Chokhmah and Binah

One perspective says that the male is the general and the female is the particular. This is more true of Chokhmah (Wisdom) and Binah (Understanding) than of Ze’ir Anpin and Nukva (Tiferet and Malkhut), but in a certain sense it is true of Tiferet and Malkhut as well.

A midrash on Adam and Eve says: what is the difference between a male and a female? The husband brings home wheat, the general thing, and the wife makes it particular. She does the grinding, the work of breadmaking, and the work of the household. As we learn in Tractate Ketubot, herding the goats and bringing them is the work of the men, and the work of a woman is spinning the goats’ hair. She takes a raw material that has not been processed, one large mass like a kernel of wheat, and makes from it bread, challah, cake, and so on.

This is always brought as a parable for Chokhmah and Binah. As we learned at length in the shiurim of Sefirat ha-Omer (the Counting of the Omer), time is the order of learning. Chokhmah is general knowledge: the clarification and clarity that something is so. Binah is what takes time. One breaks it into particulars, takes it apart into small pieces, and understands one question and one thing at a time. Or one could say that Binah is like practical halakha. There is an idea, a conceptual analysis (lomdus), a general principle, and from it one derives the particular: in this case, it is like this. That is the articulation, and in this sense the particular is a descent, lower than the general. This is indeed how the Vilna Gaon explains it here at the beginning and in other places: the male is called general and the female is called particular.

The Person as General and Time as Particular

A particular is the unfolding of a general. It is like a rebbe with a student, who are also an aspect of male and female. The rebbe states the great idea, the great vision, and the students or attendants (gabba’im) need to break it down into a program, step by step, of what to do today. Or they add explanations, parables, details, questions and answers, which take time. According to this view, the particular is the lower thing (“lower” is not a criticism; it just means it is more detailed).

How does this connect to the 248 and the 365? If we look not at the 248 individual limbs but at a whole person, a person is a general thing and a complete thing. A living creature is a unified thing that cannot be divided, as we learn in the laws of eruvin and in other places.

But a person lives in time, and that is the sad situation of a person. In the World of Truth, above the soul, wisdom and intellect do not live in time; they are above time. But a human being lives in time. He can have a tremendous vision and understand the whole world in a moment, but to carry it out in practice he has to learn one daf a day, one chapter a day. As it says: *nasi echad la-yom nasi echad la-yom* (Numbers 7:11), “one prince per day, one prince per day,” which we will be reading at the beginning of the Chanukah Torah reading. This is the meaning of the idea that a person exerts influence within time: the person is the general, and time, the 365 days of the solar year, is the particular.

This is an overarching order in the world. The creation of the world itself is also like this. God made light and darkness, and later, gradually, there came to be more separation and more particulars. Also the human being, in relation to God, takes God’s work and breaks it into particulars. This is the rectification (tikkun) that a person makes. As the Arizal taught, tikkun means dividing the great light into small pieces so that there will be more vessels, more lines, and more particulars, like with power buttons, where each one gets its own job.

In general, this is the true job of the sefirah of Malkhut. All the higher sefirot innovate and bring the general principles, and Malkhut, as it says, *va-titen teref le-veitah* (Proverbs 31:15), “she gives food to her household,” divides it further in a particular way: what needs to be done today and what tomorrow. All distinctions and particulars belong to the sefirah of Malkhut, the female and lower part.

A Novel Idea: Negative Commandments as the Matter of Time and Particularization

Seemingly this approach does not fit so well with negative commandments, because what is the connection between time and “don’t commit sins”? But here a novel idea comes to mind about what negative commandments have to do with time.

Negative commandments refer to bad things, but in truth there is no such thing as bad. As it says: *kol pa’al Hashem la-ma’anehu ve-gam rasha le-yom ra’ah* (Proverbs 16:4), “everything God made is for His purpose, even the wicked for the day of evil.” Everything in the world has a purpose. At the end of the six days of creation it is written: *va-yar Elokim et kol asher asah ve-hinei tov me’od* (Genesis 1:31), “and God saw all that He had made, and behold, it was very good.” And the Sages say: *tov me’od zeh yetzer ha-ra* (Bereishit Rabbah 9:7), “‘very good,’ this is the evil inclination.” “Very good” is the bad.

So what is the meaning of a negative commandment? It is something that is not in its proper time. Take, for example, the fundamental negative commandments, like not doing work on Shabbat or not eating chametz on Pesach. Is chametz bad? Is work bad? Work is good. *La’asot* (Genesis 2:3), “to make,” means to rectify, and God Himself did acts of work in the creation of the world. Shabbat does not say that the creation of the world is bad. It says that it has a time and a limit. All week one must work, and on Shabbat not. All year one must eat chametz, and on Pesach not.

In general, as we learn the secret of the sin of Adam, that *akhalah pagah* (Bereishit Rabbah 19:5), “she ate it unripe,” all sins are just “eating it unripe.” The Sages say: *ad she-tokhlenu be-issur tokhlenu be-heter* (Beitzah 4a), “rather than eating it while it is forbidden, eat it while it is permitted.” On this basis we say: *davar she-yesh lo matirin eino batel* (Beitzah 3b), “something that will become permitted is not nullified.” According to the secret teaching, all sins are a thing that will become permitted. As the Sages say: why is the pig called chazir? Because it is destined to return (lachzor) to purity. And the stringency is the reverse: specifically the things that have more permission are more severe, as with “something that will become permitted is not nullified.” Whatever could not be permitted until now, one must find a way to permit, because everything has its place and role. And for things that will be permitted tomorrow, what is the rush? “Rather than eating it while it is forbidden, eat it while it is permitted.” One of the main human tasks is to put each thing in its proper time.

It turns out that negative commandments are simply what breaks down and orders the mitzvot. The positive commandment is the male, the one who acts, builds, sows, and begets children. And his wife says: yes, beget children, but with me, today, this way and not that way, with all the laws of forbidden relations and the fundamental negative commandments. The female, the negative commandment, is the separation and the matter of time. You want to learn the entire Talmud? Knowledge of the entire Talmud is the male. The female comes and says: divide it into days, into daf yomi. Or the reverse: today is Tisha B’Av, today we do not learn.

How the Order and Limitation of the Female Brings More Abundance to the Male

According to this perspective, which appears many times in the Zohar, that the general is the male and the particular is the female, we understand that although the male is the one who bestows, the female also accomplishes something. She does not add something new from nothing. Rather, she adds the order of things, the elaboration, and the details. In human psychology as well, most men do not like to deal with details, while women like crafts and handiwork with attention to detail, because it is built on the same idea.

This may be the simple meaning in the Zohar. Although the female in essence does not innovate anything, since *leit lah mi-garmah klum* (Zohar I:181a), “she has nothing of her own,” she nevertheless creates a great innovation. When someone does not keep Shabbat and has no time of rest, he cannot have a life, not for the whole week either, because he will burst.

The fact that a person has a daily schedule, which is an aspect of the female, brings more abundance. The male always wants to bestow and has new flashes of inspiration every minute. But specifically the limitation and order of the lower level brings the “long day” (yoma arikhta) and allows the higher level to function. It is like the flow of a river: if there is a blockage at the end, it gets stuck at the top as well. But when there is order, like the cup with many pipes that flow into small glasses, which is a picture of the attribute of Malkhut, and everything arrives at its place, then it can pour from above smoothly.

The Second Perspective: Faith as the General (Female) and Knowledge as the Particular (Male)

The Difference Between the Order of Learning and the Order of Reality

Until now, however, we have been learning the reverse the whole time, and this is simply a different perspective with a different meaning.

When we speak of faith, faith means knowing in a general way that there is a God, a Master, Ruler, and Overseer. Shabbat, for example, is general knowledge that God made the world. Particular knowledge is knowing how it works: what God does, so to speak, on Sunday and on Monday, learning the Work of Creation (Ma’aseh Bereishit) and the Work of the Chariot (Ma’aseh Merkavah).

Here we have to distinguish between the order of learning and the order of reality. In the order of reality, the general principle (*klal*) is truly the highest knowledge, because, so to speak, the Almighty is entirely all-capable and entirely unified. But in the order of learning, as it applies to us, someone who knows only in a general way is much weaker, and that is the aspect of the feminine (*bechinas nekeiva*). When a child or a young man is young, he is taught simply “*Baruch Atah Hashem emes*” (Blessed are You, God, Truth). These words include everything, but because he does not yet understand their details, for him it is called only general knowledge (*yedia klalis*), and when he grows older he arrives at detailed knowledge (*yedia pratis*).

A Person’s General Knowledge Is Really Itself a Detail

When a person is on the level of general knowledge, it does not mean that he stands at the level of the highest *klal* (although sometimes the lower *klal* is called a mirror, a mirror image of the highest *klal*). In truth, his general knowledge is itself only a detail (*prat*).

This is connected to fear of God (*yiras Hashem*): *Isha yiras Hashem* — “A woman who fears God” (Mishlei 31:30). Part of fear is limitation, as Rebbe Nachman says, not to break through above your level. The mother, the woman, teaches him: “Today you should believe.” That “today,” the aspect of day (*yom*), the contraction (*tzimtzum*) and the small level of his general knowledge — that itself is a detail. It is like the wife, or the gabbai, who takes the great understanding of the Rebbe and turns it into a simple practical conclusion: “Therefore, do it this way.” It is a simple matter, a general knowledge without the details, but in truth it is itself a detail. Accordingly, there is no contradiction: the general knowledge at the beginning is really a detail, and the one who knows more comes closer to the *klal*.

The Purpose of Creation Is the Expansion into the Details

Another way to understand this is that from the perspective of the Almighty and the highest perception — where everything *b’maamar echad yachol l’hibaros* — “it could have been created with a single utterance” (Avos 5:1) — *Kesser* (the Crown) and general knowledge are certainly the highest level. But the idea of *Yisgadal v’yiskadash Shmei rabba* — “May His great Name be exalted and sanctified” (Kaddish) — means that the further it descends, the more details there should be, not that it should return to the *klal*.

On the verse *V’atah yigdal na koach Ad-nai* — “And now, may the strength of the Lord be magnified” (Bamidbar 14:17), the Arizal says this means that the Name *Ad-nai* should become filled with all twenty-eight (*koach*) letters of its expanded spelling (*milui*). That which becomes the most detailed — that is the magnification and the expansion; not the greatest perception, but the greatest expansion.

The Ramchal says that this is the difference between Leah and Rachel, which relates to our parsha: *V’Rachel haysa yefas to’ar vifas mar’eh* — “And Rachel was of beautiful form and beautiful appearance” (Bereishis 29:17). People who have simple faith (*emuna peshuta*) have the faith of *Tiferes*, of the Holy One, blessed be He; but those who have Kabbalah and know the details are companions of the Shechina, the aspect of Rachel. Although in the order of levels the Shechina is a lower level, the entire world was nevertheless created “for the sake of His Name” — for the Shechina and the lower levels. The purpose of creation, and the purpose of a person’s ascent and wisdom, is not the *klal*, but rather that he should arrive at the details.

This is also how we understand *Vayeitzei Yaakov mi’Be’er Shava vayeilech Charana* — “And Yaakov went out from Be’er Sheva and went toward Charan” (Bereishis 28:10). The entire parsha of Yaakov Avinu — who is *Tiferes* — is that he went out from Be’er Sheva and entered into all the details of the attribute of *Malchus* (Kingship): Rachel, Leah, and the flocks. If one does not begin with any faith at all, that is a problem; but when one begins with general knowledge, then what appears lower is really higher — because the goal of a person’s wisdom is to align himself with the wisdom of creation, how the Almighty made the world, and that means knowing the details more than the general principles.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Opus 5.5, Summary by Claude Opus 5.5

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

פתח עמוד מלא ↗

HE עברית לחץ לפתיחה
תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

שיעור זוהר ערב שבת פרשת ויצא – סוד הכלל והפרט במצוות האמונה ובבריאה

הקדמה: סדר הכלל והפרט בידיעת ה׳ כסדר כולל

היום ערב שבת קודש פרשת ויצא. ברצוני לומר דבר אחד בהמשך למה שאנו לומדים במצווה הראשונה שבזוהר, ונראה לי שזה יהיה השיעור האחרון, או שמא הלפני אחרון, על מצווה זו.

דברי הזוהר הם כך: יש ידיעת ה׳ בכלל, ויש ידיעת ה׳ בפרט. והזוהר מבאר, וזו הנקודה שעלינו להוסיף כאן, שסדר הכלל והפרט הוא סדר כולל ביותר, סדר כללי מאוד בעולם.

כבר למדנו שהכלל והפרט בעניין האמונה הם מה שאנו קוראים בדרך כלל ‘אמונה וחקירה׳, או אם תרצה ‘דעת ואמונה׳. אמנם המילה ‘אמונה׳ אין משמעותה המקורית כך, על כל פנים כך היא נקראת בלשון הרגילה, ועל כן הזוהר קורא להם ‘דעת כללי׳ ו׳דעת פרטי׳.

והזוהר אומר שסדר זה לא נולד כאן לראשונה (כמו שלמדנו בשבוע שעבר). שכן באופן כללי, זה שיש מצווה, שיש אמונה ויש מצוות, כל זה לפי הזוהר חלק מאותה צורה עצמה ומאותו סדר עצמו של סדר האצילות, סדר הספירות, שאף הן בנויות כך, בדרך של שורש וענף, מקור ותוצאותיו.

הכלל והפרט כסוד זכר ונקבה ובניין העולם

וכשם שהדבר כך באופן כללי, כן גם בפרטות, בתוך מצוות האמונה עצמה, בתוך מצוות ידיעת ה׳ עצמה, ישנו עניין של כלל ופרט, וגם זה סדר יסודי בעולם. אין זה סתם דבר שנולד כאן, אלא סדר יסודי בעולם.

ומהו הסדר היסודי? אומר הזוהר: כלל ופרט הם עצמם ‘רישא וסופא׳ (זוהר הקדמה יא:), ההתחלה והסוף. לכאורה, כפי שלמדנו, ההתחלה פותחת בכלל, ולבסוף מעט מעט מגיעים אל הפרט; ונראה לי שאחר כך יש עוד כלל, כעין ‘כלל ופרט וכלל׳. ואומר הזוהר שזהו סוד ‘דכר ונוקבא כחדא׳ (שם), סוד זכר ונקבה. כמו שלמדנו בתחילת ההקדמה, שסוד כל המצוות הוא סוד ‘זכור ושמור׳: ‘זכור׳ הוא זכר, מצוות עשה, ו׳שמור׳ הוא מצוות לא תעשה, והיא הנקבה, ‘שמור לנקבה׳. ואותו הדבר עצמו בפרטות במצוות האמונה: גם בה יש זכר ונקבה, יש בה בחינת נקבה, ובה לכאורה מקומה של החקירה; האחד מהם הוא הכלל והאחד הוא הפרט.

ויש כאן הרבה, והוא ממשיך, ונסיים את השורה: ‘ואיך קאים תדיר בר נש בהאי עלמא׳ (שם). האדם בעולם הזה עוסק בכלל ופרט. יש לחפש מהו המקור ללשון ‘עסק בכלל ופרט׳, כמו שנאמר ‘כללותיה ופרטותיה מסיני׳ (ספרא בהר פרשה א), עניין מעין זה.

האדם בעולם, מה שהוא עושה הוא כלל ופרט. ואומר שהאדם עצמו הוא כלל ופרט, וכוונתו לכאורה לזכר ונקבה שבאדם: ‘בר נש בהאי עלמא הוי כלל ופרט׳ (שם). וכן ‘תקוני דהאי עלמא אינון כלל ופרט׳ (שם), כלומר הדרך שבה נבנה העולם; שכן ‘תיקון׳ אין פירושו כאן תיקון קלקול, אלא בניין העולם. אף הדרך שבה נבנה העולם היא בדרך של כלל ופרט. ועל כן, זה שמצוות האמונה כוללת בתוכה כלל ופרט, אינו אלא חלק ממבנה אחד, שכך הולך מבנה העולם כולו.

שתי ההסתכלויות על כלל ופרט, ושייכותן לרמ״ח ושס״ה

הסתירה בהבנת מהו הכלל ומהו הפרט

לכאורה יש כאן מחלוקת בין המפרשים, אך נראה לי שאין זו מחלוקת מפרשים בלבד. כלומר, יש כאן סתירה בין שתי הסתכלויות באשר למהו הכלל ומהו הפרט, ואבאר את הדבר.

לכאורה כך: דרך אחת שאפשר לומר, וכך עולה מכמה דרכים כאן בעניין עבד ובן, ובעניין שמור וזכור, היא שבאופן כללי הכלל הוא האמונה הכללית, והיא בחינת נקבה, בחינת אמונה; וכפי שמקובל בדרך כלל, המלכות נקראת ‘אמונה׳.

והפרט הוא התפארת, הוא התורה, הוא הידיעה הפרטית; אפשר לקרוא לזה רמ״ח מצוות. נמצא שגם שס״ה מצוות לא תעשה שייכות אל הכלל, אל הכלל התחתון, אל ההתחלה. מתחילים מלמטה למעלה, מן הידיעה הכללית, ואחר כך הרמ״ח, הפרטים, הזכר, הם הפרט. כך היא לכאורה ההבנה, וכך הוא לכאורה גם הסדר: כשהולכים ממטה למעלה, מתחילים מן המלכות ועולים אל ה׳זכור׳, אל המדרגה העליונה יותר, ותפארת היא מידת הזכירה.

אך למעשה נראה שיש כאן גם הסתכלות הפוכה. יש לראות אם אפשר ליישב את שתי ההסתכלויות, ולכאורה פשוט שכוונתן לדברים שונים. שהרי כשלומדים דברים אלה יש להבין את משמעותם; ייתכן שזו אותה מילה עצמה, אלא שמשתמשים בה בדרך הפוכה, ויש לה לכאורה גם משמעות הפוכה.

ונוסיף על השאלה שיש לברר כאן, מהו הכלל ומהו הפרט, את עניין רמ״ח ושס״ה. שכן נראה שבקטע זה של הזוהר, זה הדבר האחרון שעלינו לבאר בבירור. ובמצווה הבאה הזוהר ממשיך לדבר על כך, ונמשיך לדבר על זה.

קושיית הזוהר: כיצד נותנים שס״ה יומי שתא רפואה לרמ״ח האיברים?

הזוהר מדבר כאן על עניין השס״ה. הכל יודעים ששס״ה הם גם שס״ה הימים: יש רמ״ח איברים ושס״ה ימות השנה. בספרים אחרים, מאוחרים יותר, כתוב שס״ה גידים, אך בזוהר עדיין לא; ואף במדרש ובמסכת מכות לא כתוב שס״ה גידים, אלא שס״ה ימות החמה.

אומר הזוהר שאחר הכלל באים הרמ״ח. הדבר מתיישב לכאורה עם מה שלמדנו, שרמ״ח האיברים, מצוות העשה, הם הפרט, כפי שאנו אומרים לכאורה. ואחר כך אומר שלאחר שיש לו את הפרט, ידע כך: ‘כדין יינדע באורח פרט, דדא היא אסוותא דכלא׳ (זוהר הקדמה יא:), זוהי הרפואה. וכשם שאמרנו על התיקון, כן גם ‘רפואה׳ אין להבינה דווקא כתיקון חולי, אלא כבניין; הרפואה היא העזרה, הטובה, הבריאות של כל דבר. זוהי הידיעה הפרטית: הוא יודע כל איבר ואיבר.

ואחר כך אומר: ‘ויינדע כל יומי שתא דמתחברן למיהב אסוותא לכל שייפין׳ (שם), ידע את כל ימות השנה המתחברים לתת רפואה לכל האיברים. ושואל הוא עצמו קושיה; ראיתי שיש גרסאות הגורסות אותה ויש שאינן גורסות אותה כלל, ומי שיהיה זה שכתב גרסה זו, קשתה לו הקושיה. שואל הזוהר: ‘ואי תימא, כל יומי שתא היכי יהבין אסוותא לכל שייפין׳ (שם)? מה פירוש שהשנה נותנת רפואה לאיברים? ולכאורה אין כוונתו לשאול סתם כיצד ייתכן הדבר, אלא כוונתו להקשות שהרי הדבר הפוך: אם רמ״ח האיברים הם העשה, הם הזכר, והשס״ה הם הלא תעשה, הזמן; והרי בדרך כלל המלכות נקראת ‘שנה׳, וסדר הזמנים הוא עניינה של המלכות, החלוקה התחתונה שבעולם המתחלקת לזמנים, לעבר הווה ועתיד; אם כן היה צריך להיות להפך, שהחיות תבוא מן האיברים אל השנה, ולא שהשנה תיתן חיות לאיברים!

ההשפעה והברכה בין האיברים לימות השנה, למעלה ולמטה

ומשיב: לא, כך הוא הדבר: ‘ודאי הכי הוא עילא ותתא׳ (שם), למעלה ולמטה. כלומר, הן בספירות העליונות, או אם תרצה לומר הן בבינה והן במלכות, ויש להבין זאת היטב, יש סדר כזה שהשנה, ‘שתא ויומי דילה׳ (שם), השנה וימיה, נותנים רפואה לאיברים שלמעלה. ויש להבין את הדבר. ייתכן שיש כאן אחת הדרכים שאנו לומדים פעמים רבות בעניין אתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא, כיצד יש סדר הפוך; אך ייתכן שיש כאן עוד דבר, ויש להתבונן בזה יותר. אני מקצר היום, כיון שזהו ערב שבת של שבת מוקדמת, ואף הוא בבחינת ‘יומי שתא׳ שיש להבין את קשרם.

על כל פנים, הזוהר אומר כך: בשעה שהאיברים מריקים ומשפיעים ברכות אל השנה, אז עולה עליהם שפע עליון יותר, וכך לכאורה יש לפרש ‘מלעילא׳ (שם), והדבר בא מן השנה: ‘מאן גרים ליה, יומי שתא׳ (שם). ואומר שכך הוא גם למעלה, כלומר בפרצופי האצילות. גם כאן לכאורה הולך הוא בדרך שהאיברים הם למעלה מן השנה, אלא שבשעה שהם עושים כן, בא השפע מימים עליונים עוד יותר, ממדרגה עליונה יותר הנקראת אף היא ‘שנה׳.

ואומר שכך הוא גם למטה, ונפתח מלמטה, שמא כך יובן הדבר טוב יותר: כאשר האדם משלים את גופו ברמ״ח המצוות, ‘לית לך כל יומא דלא אתי לאתברכא׳ (שם), הימים באים להתברך ממנו, וזהו לכאורה עניין ‘ואברהם זקן בא בימים׳ (בראשית כד, א). ואז, כאשר הימים מתברכים ממנו, באים עליו עצמו חיים ורפואה מלמעלה, וכל זה בא מן ‘יומי שתא׳. כשם שימות השנה מתברכים ומקבלים שפע מסוד האדם, שהוא רמ״ח האיברים, כך הם; כלומר הימים עצמם מקבלים, וכן גם למטה הימים מקבלים שפע מן האדם.

הרי שיש כאן סתירה ממש בין תחילת הפסקה בזוהר לבין סופה, וייתכן שיש כאן איזו טעות, גרסה הצריכה תיקון. אך אומר את מה שנראה לי, מהן שתי ההסתכלויות שאפשר להבין, ושמא בכך יתיישב הדבר. ואחר כך יש עוד דבר שלישי שיש להתבונן בו יותר, והוא השייכות בין היום לבין האדם. נראה שזה דבר חשוב, והגר״א מדבר על כך בכמה מקומות, והוא קשור לכל הסדר שבעולם של עיגולים ויושר, של זכר ונקבה, של האדם והטבע וכן הלאה.

ההסתכלות הראשונה: הזכר כלל והנקבה פרט

משל האיש והאשה, וחכמה ובינה

אומר תחילה כך: יש מבט אחד האומר שהזכר הוא כלל והנקבה היא פרט. מה פירושו? נראה לי שהדבר אמור יותר בחכמה ובינה מאשר בזו״ן, בתפארת ומלכות. הפירוש ידוע, אך ברצוני לבארו. זהו כיוון אחד, ונניח שבמובן מסוים הוא אמת גם בתפארת ומלכות. ונאמר כך:

כמו שכתוב במדרש, מהו ההבדל בין איש לאשה, בין אדם לחוה, בין זכר לנקבה? האיש מביא הביתה חיטים, מביא את הדבר הכללי, והאשה מפרטת: היא עושה את הטחינה, מלאכת הפת, מלאכת הבית. מלאכת האשה, כפי שרואים ולומדים בכתובות, היא לטוות, טוויית העזים; ואילו רעיית העזים, הבאת העזים עצמן, היא מלאכת האנשים. והנשים מחלקות את הדבר; אמנם הטוויה היא יותר עניין של חיבור, אך על כל פנים היא נוטלת דבר שאינו מעובד, דבר גולמי, גוש אחד גדול, כגון החיטה, ועושה ממנו לא חיטה אלא לחם, וחלה, ועוגה וכן הלאה.

וזה מה שלומדים תמיד כמשל לעניין חכמה ובינה: החכמה היא הידיעה הכללית, והבינה היא המפרטת, המפרקת את הדבר לחלקים קטנים ומבארת כל דבר לעצמו. וכך גם בעניין הזמן, בעניין ימות השנה שאנו מבארים תמיד: הזמן הוא סדר הלימוד. החכמה היא הידיעה הכללית (כמו שלמדנו באריכות בשיעורי ספירת העומר ואין זה מקומו), ההברקה, ההבהרה; ולא דווקא ההברקה, אלא ההבהרה, הבהירות שהדבר כך הוא, הבנת הדבר בבת אחת. והבינה היא הנוטלת זמן. ועוד דרך לומר: הבינה היא כעין ההלכה למעשה. יש כלל, יש רעיון, יש למדות, ומתוכו מסיקים שממילא במקרה זה הדין כך; וזהו הפרט. אפשר לקרוא לזה הניסוח, הביטוי המפורט, ובמובן זה הפרט הוא ירידה, הפרט נמוך מן הכלל. זוהי השיטה האומרת, וכך לכאורה מפרש כאן הגר״א בתחילת הדברים, וכך ראיתי שהוא מפרש גם במקומות אחרים, שהאיש נקרא כלל, הזכר נקרא כלל, והנקבה נקראת פרט.

האדם ככלל והזמן כפרט

הפרט הוא התפרטותו של הכלל. כמו רבי ותלמיד, שאף הם בחינת זכר ונקבה: הרבי אומר את הרעיון הגדול, את החזון הגדול, והתלמידים, הגבאים, צריכים לפרק אותו ולומר שממילא פירושו שהיום יש לעשות כך וכך; עורכים תכנית, צעד אחר צעד, כיצד לבצע את הדבר. או כפי שאנו אומרים לגבי ההסבר: מוסיפים ביאורים, משלים עם פרטים, קושיות ותירוצים, שכל אלה נוטלים זמן. זוהי דרך אחת להסתכל על כלל ופרט, ולפי דרך זו מובן לכאורה שהפרט הוא הדבר הנמוך יותר.

כיצד מתקשר הדבר לרמ״ח ושס״ה? נראה לי שאינו מתקשר, שכן רמ״ח ושס״ה הם עניין אחר לגמרי. כלומר, אם תסתכל כך, תאמר שהאדם, נאמר האדם בתוך הזמן, כשאומרים ‘אדם׳ סתם ולא רמ״ח איברים פרטיים, אדם שלם, הוא כבר כלל. דבר אחד: האדם הוא דבר כללי, דבר שלם, הוא חי. ובריאה חיה היא דבר שאי אפשר לחלקו, כפי שלומדים בהלכות עירובין ובמקומות אחרים; דבר חי הוא דבר אחדותי, דבר אחד, אדם אחד.

והנה האדם חי בתוך הזמן, וזהו מצבו העצוב של האדם. כלומר, בעולם האמת הנשמה אינה חיה בזמן; ואולי אף הנשמה, אך על כל פנים למעלה מן הנשמה, החכמה, השכל עצמו, אינו חי בזמן, הוא למעלה מן הזמן. אך האדם חי בזמן. ומה פירוש שהוא חי בזמן? שאני יכול להחזיק בחזון עצום, יכול להבין הכל, את כל העולם כולו ברגע אחד; אך למעשה, כדי להוציא זאת לפועל, עליי ללמוד דף היומי, דף אחד ביום, פרק אחד ליום, ‘נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום׳ (במדבר ז, יא), כפי שנעמוד ונאמר בתחילת קריאת חנוכה; בכל יום דבר אחד. זהו האדם, וזהו פירוש הדבר שהאדם משפיע בתוך הזמן. האדם הוא הכלל, והזמן, שס״ה ימות החמה, הוא הפרט.

הדבר אינו מתיישב כל כך עם עניין מצוות לא תעשה, שכן אין צורך שהקשר של מצוות לא תעשה יהיה ‘אל תעשה עבירות בזמן הזה׳. אך הפרט הוא המדרגה הנמוכה. וב׳נמוכה׳ כוונתי רק לומר שהוא מפורט יותר; אין ‘נמוך׳ כאן לשון גנות, אלא שזוהי ההתפרטות: האדם בא עם תכנית גדולה, ואשתו מפרטת אותה, נוטלת אותה וכן הלאה.

זהו המבט האחד על כלל ופרט, וזהו סדר כולל בעולם. שהרי בריאת העולם עצמה כך היא: הקב״ה ברא אור וחושך, ומאוחר יותר נעשתה מעט מעט יותר הבדלה, יותר פרטים. וכן האדם ביחס לעולם, ביחס לקב״ה, אף הוא כך: האדם נוטל את מעשה ה׳ ומפרט אותו. זהו התיקון שהאדם עושה, כפי שלימד האריז״ל שהתיקון הוא לחלק את הדבר כך שיהיו יותר כלים ויותר קווים, יותר פרטים. האדם נוטל את האור הגדול המצוי ומחלק אותו, כדרך הממונה המחלק את העבודה, הנוטל דבר גדול ומחלקו לחלקים קטנים, וכך מקבל כל אחד את תפקידו. זהו תפקידו של האדם.

וזהו גם תפקידה של המלכות; התפקיד האמיתי באופן כללי הוא של ספירת המלכות. כלומר, כל הספירות שלמעלה ממנה מחדשות את הדברים, מביאות את הכללים ביחס אל המלכות, והמלכות, ‘ותתן טרף לביתה׳ (משלי לא, טו), מחלקת הלאה באופן פרטי. היא מבינה שהיום יש לעשות כך, ומחר יש לעשות כך. כל ההבחנות וכל הפרטים שייכים לספירת המלכות, לחלק הנקבה, לחלק התחתון.

חידוש: מצוות לא תעשה כעניין הזמן וההתפרטות

אפשר לחשוב שעניין מצוות לא תעשה קשור לזה במובן זה, ואומר כעת חידוש. מה עניין מצוות לא תעשה אצל הזמן? עולה בדעתי חידוש.

הכל יודעים שמצוות לא תעשה פירושן דברים רעים (כמו שלמדנו באריכות ואכמ״ל). אך האמת היא שאין כלל דבר כזה ‘דברים רעים׳: ‘כל פעל ה׳ למענהו וגם רשע ליום רעה׳ (משלי טז, ד). לכל הדברים שבעולם יש תכלית. ‘וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד׳ (בראשית א, לא); וזהו סוף מעשה בראשית, ששת ימי בראשית, הכל טוב מאד, ‘טוב מאד זה יצר הרע׳ (בראשית רבה ט, ז), כלומר אף הרע בכלל ‘טוב מאד׳.

אם כן מה פירוש שיש לא תעשה? הכל יודעים שפירוש הלא תעשה הוא דבר שלא בזמנו. כמו שורשי מצוות לא תעשה, כגון שמירת שבת, שבשבת אסור לעשות מלאכה, או בפסח אסור לאכול חמץ. ושואלים: וכי החמץ רע? וכי המלאכה רעה? המלאכות טובות, המלאכות הן ‘לעשות׳ (בראשית ב, ג), לתקן. המלאכות הן מה שהקב״ה עצמו עשה בעולם, ובריאת העולם היא דבר טוב. השבת אינה אומרת שבריאת העולם היא דבר רע; היא אומרת רק שיש לה זמן. והזמן הוא כעין מקום, כלומר יש לו הגבלה מסוימת. יש לו זמן: כל השבוע יש לעבוד, ובשבת אין לעבוד; כל השנה אוכלים חמץ, ובפסח אין אוכלים חמץ.

ובאופן כללי כל מצוות לא תעשה, כפי שלומדים את סוד חטא אדם הראשון, ‘אכלה פגה׳ (בראשית רבה יט, ה), כל החטאים אינם אלא ‘אכלה פגה׳. וכמו שאמרו ‘עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר׳ (ביצה ד.), ועל כן אמרו ‘דבר שיש לו מתירין אינו בטל׳ (ביצה ג:). ובמובן זה, על פי סוד, כל העבירות הן דבר שיש לו מתירין. ועוד: למה נקרא שמו חזיר? שעתיד ליטהר. והחומרא היא להפך: הדברים החמורים יותר הם אלה שיש להם יותר היתרים, כמו שדבר שיש לו מתירין אינו בטל. מה שעד כה לא ניתן להתירו מעולם, יש להתירו כעת, למצוא לו דרך, שהרי הוא מוכרח להגיע, שהרי לכל דבר יש מקומו ויש תפקידו. דברים שמחר יהיו מותרים, הרי ‘עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר׳. ומהו העיקר? זהו אחד מענייניו של האדם, והוא הזמן: להעמיד את הדברים בזמנם.

הרי שאפשר לומר שמצוות לא תעשה אינן אלא המפרט והמסדר של המצוות. מצוות עשה הן התיקונים, הזכר, מה שהאדם עושה. ומה באה אשתו לומר? הזכר הוא הדבר המזריע, העושה, הבונה, המוליד בנים. ומה אומרת אשתו? הולד, אך עמי; הולד היום, כך ולא כך, עם כל הלכות איסורי עריות, וכן לאוים שורשיים: לא עם זה, לא עם זה, לא היום, לא כך.

זוהי מצוות לא תעשה: אין היא אלא זמן, אלא עניין של זמן. אך יתר על כן, עדיין אפשר להסתכל שהלא תעשה, הנוקבא, הוא הפירוד. כלומר, היא אומרת: יש לך רעיון טוב, אך לא היום; או: עשה זאת היום. היא אומרת: רוצה אתה ללמוד את כל הש״ס? טוב מאוד, חלק אותו לימים. זוהי הנקבה. הדף היומי הוא הנקבה, וידיעת כל הש״ס היא הזכר. ואם אחד יאמר להפך: היום תשעה באב ואין לומדים, הרי היום הוא כעין לא תעשה; אך על כל פנים זוהי בחינה של אותו הדבר עצמו: העמד את הדבר בזמן. זוהי הסתכלות אחת על הנקבה, על הפרט והכלל.

כיצד הסדר וההגבלה שבנקבה מביאים שפע רב יותר לזכר

ולפי הסתכלות זו, שהיא הסתכלות המופיעה פעמים רבות בזוהר, הכלל הוא הזכר והפרט הוא הנקבה. זוהי עוד דרך אחת שאפשר להבין. ולפי זה תבין שלכאורה העיקר הוא שהזכר הוא המשפיע, אך הנקבה יכולה לומר שהיא פועלת משהו. היא מוסיפה; אין היא מוסיפה חידוש יש מאין, אלא את סדר הדברים, את הפירוט, את ההתפרטות, את הניסוח, את הפרטים. אומרים ‘תשומת לב לפרטים׳: בדרך כלל רוב הגברים אינם אוהבים לעסוק בפרטים, ובאומנויות מסוימות, במעשי ידיים, הנשים אוהבות יותר לתת את הדעת על הפרטים. זהו סדר הדברים. זוהי סתם פסיכולוגיה של בני אדם, אך היא בנויה על אותו רעיון עצמו.

ועל כך אפשר גם לומר, אם רוצים, ושמא זהו הפשט הפשוט בדברי הזוהר, ועל כך אפשר גם להבין את העניין, שאמנם בעצם הנקבה אינה מחדשת דבר, ‘לית לה מגרמה כלום׳ (זוהר חלק א קפא.), אך היא עושה חידוש גדול. כלומר, כאשר אין זמן, כאשר אדם אינו שומר שבת, הרי אין לו חיים, ואף את כל השבוע אין לו. מדוע? הכל יודעים שכאשר אין זמן של מנוחה, יתפוצץ וכדומה, בכל הדרכים שאנו מבארים.

הרי שזה שהנקבה מסדרת, זה שלאדם יש סדר יום, וסדר היום הוא בחינת נקבה, מביא שפע רב יותר. וזהו סוד גדול. אף על פי שלכאורה יש בזה הגבלה מסוימת, שהזכר רוצה תמיד להשפיע, להתחדש, להבריק הברקות חדשות בכל רגע, מכל מקום זה שיש סדר מסוים הוא המביא את ה׳יומא אריכתא׳. אף שאפשר לומר שזו המדרגה הנמוכה, היא המאפשרת גם למדרגה העליונה לפעול. וכפי שלומדים תמיד בעניין הסתימה: כאשר יש זרימה של נהר, אם הוא סתום בקצהו, ייעצר גם מלמעלה. ועל כן אם יש סדר, וכל דבר מגיע למקומו כראוי, כמו הצינור שיש לאנשים בגביע, שהוא ציור של מידת המלכות, והיין נכנס בו לכוסות קטנות רבות, אז אפשר לשפוך מלמעלה, והוא נשפך מלמעלה כראוי. זוהי דרך אחת בעניין.

ההסתכלות השנייה: האמונה כלל (נקבה) והידיעה פרט (זכר)

ההבדל בין סדר הלימוד לסדר המציאות

אך מה שלמדנו כל הזמן עד עתה, למדנו להפך, ופשוט שזו הסתכלות אחרת, שכוונתה לדבר אחר, שיש לה משמעות אחרת. אפשר לקרוא לזה ‘זכר שבנקבה׳, איני יודע; רצוני רק לומר את ההבנה האחרת, וההבנה האחרת היא דבר אחר לגמרי.

נחזור לעניין האמונה. כשמדברים על אמונה, כשאומרים שהאמונה היא לדעת באופן כללי שיש אלוקים, שיש רב ושליט, שיש משגיח וכדומה, זה ייקרא ‘אמונה׳. ואחר כך הידיעה אומרת: טוב, אך כיצד? מה עושה הקב״ה ביום ראשון? מה הוא עושה ביום שני? כביכול. זהו לימוד מעשה בראשית. אפשר לומר שהשבת היא הידיעה הכללית שהקב״ה ברא את העולם, ואילו מה שלומדים מיום ראשון ואילך, כלומר כיצד הדבר פועל, ידיעת מעשה בראשית ומעשה מרכבה, זוהי הידיעה הפרטית.

ועתה עלינו להתבונן אם המובן הזה הוא באותה מדרגה של המובן הקודם או לא. כלומר, יש לשאול כך: ודאי שבמובן זה אנו מדברים כעת, נאמר כך, על כעין הבדל בין סדר הלימוד לבין סדר המציאות. סדר הלימוד כאן הוא: ודאי שמי שיודע רק באופן כללי חלש בהרבה, ואפשר לומר שזו בחינת נקבה. ואפשר אף לומר: מדוע הוא יודע רק באופן כללי? משום שזהו זמנו. הוא צעיר, ולצעיר מלמדים רק ‘ברוך אתה ה” בפשטות, וכשיגדל ילמד יותר; הרי שזה עניין של זמן.

יתר על כן, הנקבה היא המסדרת שתהיה ידיעה כללית בעולם, ולא משום שיש בעולם כללים. עליך לזכור שבקיצור יש כאן סתירה: הכלל הוא באמת הידיעה העליונה ביותר; הקב״ה כביכול הוא הידיעה הכללית, הקב״ה כולו יכול וכולו מיוחד. זה שאנו אומרים שהפרט עליון מן הכלל, הוא ביחס אלינו. כלומר, כשאנו אומרים לילדים ‘ברוך אתה ה׳ אמת׳, המילים כוללות את הכל; אך הילד אינו יודע מכך, ועל כן זו נקראת ידיעה כללית בלבד.

הידיעה הכללית של האדם היא עצמה פרט

וכשיגדל ידע ידיעה פרטית, את רמ״ח האיברים, את שס״ה הגידים וכו׳. ועם כל זה, אין פירוש הדבר שהמדרגה שבה הוא עומד כעת היא מדרגת הכלל. אין הוא במדרגת הכלל, ואף לא במדרגת כלל תחתון; לפעמים קוראים לזה כעין מראה, כבבואה, שהכלל התחתון ביותר דומה לכלל העליון ביותר, אפשר לומר כך. אך האמת היא שעתה הוא עצמו פרט.

כלומר, יש הנהגה פרטית, והיא קשורה ליראת ה׳: ‘אשה יראת ה” (משלי לא, ל). היראה, חלק מן היראה הוא ההגבלה; רבי נחמן אומר: לא היום, אל תהרוס למעלה ממדרגתך וכדומה. היראה היא שאומרת האשה; אמו לימדה אותו: היום תאמין. הוא אומר: היום אאמין. כלומר, ה׳היום׳, בחינת יום, והצמצום, והמדרגה הקטנה שיש לך, וזה שאין זו אלא ידיעה כללית, כל זה עצמו הוא פרט.

הרי שהידיעה הכללית שאנו קוראים לה כלל, שלכאורה הכלל הוא דבר עליון מן הפרט, אין בה סתירה. שכן הידיעה הכללית שאנו קוראים לה כך היא באמת עצמה פרט, פרט גדול. ולעומת זה תאמר שמי שיודע יותר כבר יודע את הכלל; אך אין זה ממש שהוא יודע את הכלל, אלא שהוא יודע יותר פרטים. יש להבין שזה דבר אחר.

זוהי דרך אחת להבין זאת. כלומר, אפשר להבין בדרך אחת שהידיעה הכללית, ש׳אשה יראת ה”, היא עצמה דבר אמיתי, ויש בה מדרגה אמיתית הנקראת פרט. זה שיש לך ידיעה כללית, אף זה עדיין הפרטיות. וכמו שאמרנו: האשה עושה את הניסוח המפורט, אך במובן מסוים יש בזה גם שהניסוח נעשה פשוט יותר, היא אומרת את המסקנה. הרבי מבין את הדבר כולו, והתלמיד, הגבאי, אומר: ‘ממילא עשה כך׳, וזה דבר פשוט, כעין ידיעה כללית ולא ידיעה פרטית. זוהי דרך אחת להבין זאת.

תכלית הבריאה היא ההתפשטות בפרטים

ודרך נוספת היא להבין, וזה מעט הפך ממה שרצית לומר כאן, שאכן במדרגות האמיתיות, ככל שדבר מפורט יותר; כלומר, זה שהקב״ה עושה הכל, ‘במאמר אחד יכול להבראות׳ (אבות ה, א), זוהי באמת ההשגה העליונה ביותר. מצד הקב״ה, כלומר מצד ההשגה העליונה, מצד האלוקות, המדרגה העליונה היא הכתר, והמדרגה העליונה היא הידיעה הכללית. אך חכמת האדם, כמו הקב״ה עצמו, ככל שהיא יורדת למטה, כביכול ‘יתגדל׳. ‘יתגדל ויתקדש שמיה רבא׳ (קדיש) פירושו שיהיו יותר פרטים, ולא שישוב אל הכלל.

‘ועתה יגדל נא כח אדנ״י׳ (במדבר יד, יז): אומר האריז״ל שזהו שנתמלא שם אדנ״י בכל כ״ח המילויים שאפשר שיהיו; כ״ח הוא כ״ח, אל״ף דל״ת נו״ן יו״ד וכן הלאה, ונעשה כ״ח אותיות. כלומר, הוא נעשה מפורט ביותר. זוהי ההתגדלות, והיא ההתפשטות. אין זו ההשגה הגדולה ביותר, אך זוהי ההתפשטות הגדולה ביותר.

ומה שאני מבקש לומר הוא להבין דבר פשוט: לפעמים אומרים שבני האדם שיש להם אמונה פשוטה, יש להם אמונה של תפארת, אמונה בקודשא בריך הוא. ובני האדם, כך אומר הרמח״ל, שיש להם רחל; והוא אומר שזהו ההבדל בין רחל ללאה. בני האדם שהם בבחינת ‘ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה׳ (בראשית כט, יז), וזוהי השייכות לפרשת השבוע, בני האדם שיש להם קבלה, הם חבריה של השכינה. השכינה פירושה שהם יודעים את הפרטים. כלומר, אף שאליבא דאמת זוהי מדרגה נמוכה יותר, והרי על כך נברא העולם כולו, למען המדרגות הנמוכות! אומרים ‘למען שמו׳, למען השכינה. השכינה היא המדרגות הנמוכות, ואף שודאי בסדר המדרגות היא באמת נמוכה יותר, זוהי התכלית, זוהי תכלית הבריאה. תכלית הבריאה היא הפרט ולא הכלל. תכלית החכמה, תכלית עלייתו של האדם, היא שיגיע אל הפרטים. זוהי הדרך ההפוכה שאפשר ללמוד זאת.

וכך מובן גם ‘ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה׳ (בראשית כח, י): כל פרשת יעקב אבינו היא שנכנס לתוך פרטים רבים מאוד, רחל, לאה, הצאן, וכל אלה הם פרטי מידת המלכות. יעקב אבינו, שהוא התפארת, יצא מבאר שבע, ממידת המלכות, אל מידת המלכות (ולזוהר יש עיון בזה כיצד יש להבין זאת), ונכנס לתוך כל הפרטים הללו. ונראה שזו ירידה, והיא באמת ירידה; אך זה כאשר מתחילים מן הידיעה הכללית. אם אין מתחילים בשום אמונה, זו בעיה. אך אם מתחילים בידיעה כללית, אז הדבר הפוך: מה שנמוך יותר הוא העליון יותר.

ומה שאני אומר ‘הנמוך הוא העליון׳ אינו אלא לשון בעלמא. אך מטרת החכמה, מהו פירוש חכמתי? להתאים את עצמי אל חכמת הבריאה, כיצד ברא הקב״ה את העולם; והיינו לדעת יותר את הפרטים מאשר את הכללים.

שבת שלום.


תמלול מלא 📝

סוד הכלל והפרט במצוות האמונה ובבריאה

הסדר הכללי של כלל ופרט בידיעת ה׳ ובבריאה

כלל ופרט בידיעת ה׳ כחלק מסדר האצילות

בהמשך למה שאנו לומדים במצווה הראשונה שבזוהר, יהיה זה השיעור האחרון או הלפני אחרון על מצווה זו.

הזוהר אומר שיש ידיעת ה׳ בכלל וידיעת ה׳ בפרט, והוא מסביר שסדר הכלל והפרט הוא סדר כללי מאוד בעולם. כבר למדנו שכלל ופרט בנושא האמונה הוא מה שקוראים בדרך כלל אמונה וחקירה, או דעת ואמונה. אף שהמילה “אמונה” אינה מתכוונת לכך במקורה, הזוהר קורא לזה “דעת כללי” ו״דעת פרטי”.

סדר זה לא נולד כאן. כפי שלמדנו בשבוע שעבר, כל הסדר שבו יש אמונה ומצוות הוא חלק מאותה תבנית של סדר האצילות — סדר הספירות הבנויות בדרך של שורש וענף, מקור ותוצאות של המקור.

כלל ופרט כסוד זכר ונקבה ובניין העולם

כמו כן, העובדה שבמצוות האמונה וידיעת ה׳ עצמה יש נושא של כלל ופרט, אינה סתם דבר שנולד כאן, אלא סדר יסודי בעולם.

מהו הסדר היסודי? הזוהר אומר שכלל ופרט הוא עצמו רישא וסופא (זוהר הקדמה יא:), ההתחלה והסוף. למדנו שמתחילים בכלל, ובסוף מגיעים מעט מעט אל הפרט, ואחר כך לכאורה יש עוד כלל, כמו כלל ופרט וכלל. הזוהר אומר שזהו סוד דכר ונוקבא כחדא (זוהר הקדמה יא:), זכר ונקבה. כפי שלמדנו בתחילת ההקדמה שסוד כל המצוות הוא “זכור ושמור” — “זכור” הוא זכר, מצוות עשה, ו״שמור” הוא נקבה, מצוות לא תעשה — כך גם בפרטיות מצוות האמונה יש בחינת זכר ונקבה, שאחד מהם הוא הכלל ואחד הוא הפרט.

הזוהר אומר עוד: ואיך קאים תדיר בר נש בהאי עלמא (זוהר הקדמה יא:) — אדם בעולם הזה עוסק בכלל ופרט. צריך לחפש היכן המקור ללשון כזו של עיסוק בכלל ופרט, בדומה למה שכתוב כללותיה ופרטותיה מסיני (ספרא בהר פרשה א). מה שאדם עושה בעולם הוא כלל ופרט, והאדם עצמו הוא גם כלל ופרט, שפירושו לכאורה הזכר והנקבה שיש בו: בר נש בהאי עלמא הוי כלל ופרט (זוהר הקדמה יא:). גם תקוני דהאי עלמא אינון כלל ופרט (זוהר הקדמה יא:). “מתקן” אין פירושו לתקן דבר מקולקל, אלא לבנות את העולם. הדרך שבה בונים את העולם היא בדרך של כלל ופרט, ולכן מצוות האמונה כוללת בתוכה את הכלל והפרט, כי כך בנוי המבנה של העולם כולו.

שתי ההסתכלויות על כלל ופרט והשייכות לרמ״ח ושס״ה

הסתירה בהבנה מהו הכלל ומהו הפרט

יש כאן לכאורה לא רק מחלוקת בין המפרשים, אלא סתירה בין שתי הסתכלויות: מהו הכלל ומהו הפרט.

דרך אחת — כפי שעולה מכמה דרכים כאן לגבי עבד ובן, ולגבי שמור וזכור — היא שכלל פירושו אמונה כללית, בחינת נקבה. כפי שמבינים בדרך כלל, המלכות נקראת אמונה. ופרט פירושו התפארת, התורה, הידיעה הפרטית — רמ״ח המצוות. לפי זה יוצא ששס״ה מצוות לא תעשה שייכות לכלל התחתון, להתחלה. מתחילים ממטה למעלה, מן המלכות והידיעה הכללית, והולכים אל המדרגה הגבוהה יותר, אל רמ״ח מצוות עשה, הזכר והתפארת, מידת הזכירה, שהיא הפרט.

אך למעשה נראה שיש גם הסתכלות הפוכה. צריך לראות אם אפשר ליישב את שתי ההסתכלויות; לכאורה הן פשוט מתכוונות לדברים שונים, כי משתמשים באותה מילה במשמעות הפוכה. לשם כך צריך להוסיף ולברר את נושא רמ״ח ושס״ה, שהוא הדבר האחרון בקטע זה של הזוהר (ובמצווה הבאה ממשיך הזוהר לדבר על כך).

הקושיה בזוהר: כיצד נותנים שס״ה יומי שתא רפואה לרמ״ח האיברים?

הזוהר מדבר כאן על שס״ה. הכול יודעים שכנגד רמ״ח איברים יש שס״ה ימות השנה. בספרים מאוחרים כתוב שס״ה גידים, אך בזוהר — וכן במדרש ובמסכת מכות — לא כתוב שס״ה גידים, אלא שס״ה ימות החמה.

אומר הזוהר שאחרי הכלל באים הרמ״ח. זה מתאים לכאורה לכך שרמ״ח האיברים, מצוות העשה, הם הפרט. לאחר שיש את הפרט, הוא אומר: כדין יינדע באורח פרט, דדא היא אסוותא דכלא (זוהר הקדמה יא:). “רפואה”, בדיוק כמו “תיקון”, אין פירושה דווקא לתקן, אלא לבנות — העזרה, הטוב והבריאות של כל דבר. זוהי הידיעה הפרטית, שבה הוא יודע כל איבר.

עוד אומר הוא: ויינדע כל יומי שתא דמתחברן למיהב אסוותא לכל שייפין (זוהר הקדמה יא:) — הוא ידע את כל ימות השנה המתחברים לתת רפואה לאיברים. על כך מקשה הזוהר עצמו קושיה (ראיתי גרסאות שגורסות זאת ואחרות שלא, אך למי שכתב זאת הייתה הקושיה קשה): ואי תימא, כל יומי שתא היכי יהבין אסוותא לכל שייפין (זוהר הקדמה יא:)? מה פירוש שהשנה נותנת רפואה לאיברים? הוא אינו שואל סתם כיצד ייתכן הדבר, אלא שהרי זה הפוך: אם רמ״ח האיברים הם מצוות עשה, הזכר, ושס״ה הם מצוות לא תעשה, הזמן — שהרי המלכות נקראת שנה, וסדר הזמנים המתחלק לעבר, הווה ועתיד הוא החלוקה התחתונה של המלכות — הרי החיות צריכה לבוא מן האיברים אל השנה, ולא שהשנה תיתן חיות לאיברים!

ההשפעה והברכה בין האיברים לימות השנה למעלה ולמטה

עונה הזוהר שלא, כך הוא: ודאי הכי היא עילא ותתא (זוהר הקדמה יא:), למעלה ולמטה. הן בספירות העליונות — או הן מן הבינה והן מן המלכות — יש סדר שהשנה, שתא ויומי דילה (זוהר הקדמה יא:), נותנים רפואה לאיברים למעלה. צריך להבין זאת טוב יותר; ייתכן שכאן מדובר בעניין אתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא, כיצד יש סדר הפוך, או שיש כאן עוד דבר שצריך להתבונן בו יותר בעניין הקשר בין “יומי שתא” לאיברים.

הזוהר אומר שבשעה שהאיברים מריקים ומשפיעים ברכות לשנה, יורד עליהם אז שפע עליון יותר מלעילא (זוהר הקדמה יא:), ומי גורם זאת? מאן גרים ליה יומי שתא (זוהר הקדמה יא:). כלומר, למעלה בפרצופי האצילות האיברים אכן גבוהים מן השנה, אך כאשר הם משפיעים, בא אליהם שפע מימים עליונים יותר, ממדרגה גבוהה יותר הנקראת שנה.

אותו דבר למטה, שם אולי אפשר להבינו טוב יותר: כאשר אדם משלים את גופו ברמ״ח המצוות, לית לך כל יומא דלא אתי לאתברכא (זוהר הקדמה יא:) — כל הימים באים להתברך ממנו, כמו שכתוב ואברהם זקן בא בימים (בראשית כד, א). ובשעה שהימים מתברכים ומקבלים את שפעם מסוד האדם עם רמ״ח איבריו, באים דרך יומי שתא על האדם עצמו חיים ורפואה מלמעלה.

יש אפוא ממש סתירה מתחילת הפסקה בזוהר ועד סופה, וייתכן שיש כאן גרסה שצריך לתקן. אך הבה נוציא לאור את שתי ההסתכלויות, שאולי ייישבו את הדבר. מלבד זאת יש דבר שלישי שצריך להתבונן בו יותר, בעניין השייכות בין היום לאדם — דבר חשוב שהגר״א מדבר עליו בכמה מקומות, והקשור לכל הסדר בעולם של עיגולים ויושר, זכר ונקבה, והאדם עם הטבע.

המבט הראשון: הזכר ככלל והנקבה כפרט

משל האיש והאישה, וחכמה ובינה

מבט אחד אומר שהזכר הוא הכלל והנקבה היא הפרט. זה נכון יותר לגבי חכמה ובינה מאשר לגבי זו״ן (תפארת ומלכות), אך במובן מסוים זה נכון גם לגבי תפארת ומלכות.

כתוב במדרש על אדם וחוה: מה ההבדל בין זכר לנקבה? האיש מביא הביתה חיטים, את הדבר הכללי, והאישה מפרטת — היא עושה את הטחינה, מלאכת הפת ומלאכת הבית. כפי שלומדים בכתובות, רעיית העזים והבאת העזים היא עבודת הגברים, ועבודת האישה היא טוויית העזים, לטוות. היא לוקחת דבר גולמי שאינו מעובד, גוש גדול אחד כמו חיטה, ועושה ממנו לחם, חלה, עוגה וכן הלאה.

את זה מביאים תמיד כמשל לחכמה ובינה — כפי שלמדנו באריכות בשיעורי ספירת העומר, שהזמן הוא סדר הלימוד. החכמה היא הידיעה הכללית, ההבהרה והבהירות שכך הוא. הבינה היא מה שלוקח זמן: מפרטים, מפרקים לחלקים קטנים ומבינים קושיה אחת ודבר אחד בכל פעם. או אפשר לומר שהבינה היא כמו ההלכה למעשה: יש רעיון, למדנות, כלל, וממנו מוציאים את הפרט שבמקרה זה כך הוא. זוהי הניסוח המפורט, ובמובן זה הפרט הוא ירידה, דרגה נמוכה מן הכלל. כך אכן מפרש הגר״א כאן בתחילה ובמקומות אחרים, שהזכר נקרא כלל והנקבה נקראת פרט.

האדם ככלל והזמן כפרט

פרט הוא התפרטות של כלל, כמו רב ותלמיד, שגם הם בחינת זכר ונקבה. הרב אומר את הרעיון הגדול, החזון הגדול, והתלמידים או הגבאים צריכים לפרק אותו לתוכנית, צעד אחר צעד, מה לעשות היום. או שמוסיפים הסברים, משלים, פירוטים, קושיות ותירוצים שלוקחים זמן. לפי מבט זה הפרט הוא הדבר הנמוך יותר (“נמוך” אינו גנאי, אלא שהוא פרטני יותר).

כיצד זה מתקשר לרמ״ח ושס״ה? אם מסתכלים לא על רמ״ח האיברים הפרטיים, אלא על אדם שלם, הרי האדם הוא דבר כללי ודבר שלם. בריאה חיה היא דבר אחדותי שאי אפשר לחלקו, כפי שלומדים בהלכות עירובין ובמקומות אחרים.

אבל האדם חי בזמן — וזהו מצבו העצוב של האדם. בעולם האמת, למעלה מן הנשמה, החכמה והשכל אינם חיים בזמן; הם למעלה מן הזמן. אבל האדם חי בזמן: יכול להיות לו חזון עצום ולהבין את כל העולם כולו ברגע אחד, אך כדי להוציא זאת אל הפועל עליו ללמוד דף יומי אחד ליום, פרק אחד ליום — נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום (במדבר ז, יא), כפי שנקרא בתחילת קריאת התורה של חנוכה. זהו הפירוש שהאדם משפיע בזמן: האדם הוא הכלל, והזמן — שס״ה ימות החמה — הוא הפרט.

זהו סדר כללי בעולם. בריאת העולם עצמה גם היא כך: הקב״ה עשה אור וחושך, ואחר כך נעשתה מעט מעט יותר הבדלה ויותר פרטים. גם האדם ביחס לקב״ה לוקח את מעשה ה׳ ומפרט אותו. זהו התיקון שהאדם עושה, כפי שלימד האריז״ל שהתיקון הוא לחלק את האור הגדול לחלקים קטנים כדי שיהיו יותר כלים, יותר קווים ויותר פרטים, כמו בכפתורי השליטה שבהם כל אחד מקבל את תפקידו.

באופן כללי זהו התפקיד האמיתי של ספירת המלכות. כל הספירות העליונות מחדשות ומביאות את הכללים, והמלכות — ותתן טרף לביתה (משלי לא, טו) — מחלקת זאת הלאה באופן פרטי, מה צריך לעשות היום ומה מחר. כל החילוקים והפרטים שייכים לספירת המלכות, החלק הנקבי והתחתון.

חידוש: מצוות לא תעשה כעניין הזמן וההתפרטות

לכאורה מהלך זה אינו מתאים כל כך למצוות לא תעשה, כי מה הקשר בין זמן ל״אל תעשה עבירות”? אבל כאן עולה חידוש, מה הקשר בין מצוות לא תעשה לזמן.

מצוות לא תעשה פירושן דברים רעים, אבל באמת אין דבר כזה רע: כל פעל ה׳ למענהו וגם רשע ליום רעה (משלי טז, ד), לכל הדברים בעולם יש תכלית. בסוף ששת ימי בראשית כתוב: וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (בראשית א, לא), וחז״ל אומרים: טוב מאד זה יצר הרע (בראשית רבה ט, ז), טוב מאד זה רע.

אם כן, מה פירושו של לא תעשה? דבר שהוא שלא בזמנו. קחו למשל את הלאווים השורשיים, כמו לא לעשות מלאכה בשבת או לא לאכול חמץ בפסח. האם חמץ רע? האם מלאכה רעה? מלאכות הן טובות — לעשות (בראשית ב, ג) פירושו לתקן, והקב״ה עצמו עשה מלאכות בבריאת העולם. השבת אינה אומרת שבריאת העולם רעה, אלא שיש לה זמן וגבול: כל השבוע צריך לעבוד, ובשבת לא; כל השנה צריך לאכול חמץ, ובפסח לא.

באופן כללי, כפי שלומדים בסוד חטא אדם הראשון שאכלה פגה (בראשית רבה יט, ה), כל החטאים אינם אלא “אכלה פגה”. חז״ל אומרים עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר (ביצה ד.), ועל יסוד זה אומרים דבר שיש לו מתירין אינו בטל (ביצה ג:). על פי סוד כל העבירות הן דבר שיש לו מתירין — כפי שאומרים חז״ל: למה נקרא שמו חזיר? שעתיד ליטהר. והחומרה היא להפך: דווקא הדברים שיש להם יותר היתרים הם חמורים יותר, כמו דבר שיש לו מתירין אינו בטל. מה שעד עתה לא יכולנו להתיר, חייבים למצוא דרך להתירו, כי לכל דבר יש מקומו ותפקידו; ודברים שמחר יהיו מותרים, מה החיפזון? עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. אחד מעיקרי העניינים האנושיים הוא להניח כל דבר בזמנו.

יוצא שמצוות לא תעשה אינן אלא המפרט והמסדר של המצוות. מצוות עשה היא הזכר, העושה, הבונה, המזריע והמוליד ילדים. ואשתו אומרת: כן, תוליד, אבל איתי, היום, כך ולא כך — עם כל הלכות איסורי עריות והלאווים השורשיים. הנוקבא, הלא תעשה, היא הפירוד ועניין הזמן. רוצה אתה ללמוד את כל הש״ס? ידיעת כל הש״ס היא הזכר; באה הנקבה ואומרת: חלק זאת לימים, לדף היומי, או להפך — היום תשעה באב, היום לא לומדים.

כיצד הסדר וההגבלה של הנקבה מביאים יותר שפע לזכר

לפי הסתכלות זו — המופיעה פעמים רבות בזוהר, שהכלל הוא הזכר והפרט הוא הנקבה — מובן שאף שהזכר הוא המשפיע, גם הנקבה פועלת משהו. היא אינה מוסיפה חידוש יש מאין, אלא מוסיפה את סדר הדברים, את הפירוט והפרטים. גם בפסיכולוגיה של בני האדם, רוב הגברים אינם אוהבים לעסוק בפרטים, ואילו נשים אוהבות אומנויות ומעשה ידיים עם תשומת לב לפרטים, כי הדבר בנוי על אותו רעיון.

ייתכן שזהו הפשט הפשוט בזוהר: אף שהנקבה בעצם אינה מחדשת דבר, שהרי לית לה מגרמה כלום (זוהר חלק א קפא.), היא עושה חידוש גדול. כאשר אדם אינו שומר שבת ואין לו זמן של מנוחה, אין לו חיים, וגם כל השבוע לא, כי הוא יתפוצץ.

העובדה שלאדם יש סדר יום — שהוא בחינת נקבה — מביאה יותר שפע. הזכר רוצה תמיד להשפיע ויש לו הברקות חדשות בכל רגע, אבל דווקא ההגבלה והסדר של המדרגה הנמוכה מביאים את היומא אריכתא ומאפשרים לדרגה העליונה לפעול. כמו זרימת נהר: אם יש סתימה בסופו, הוא נתקע גם למעלה. אבל כאשר יש סדר — כמו הגביע עם הצינורות הרבים הנכנסים לכוסות קטנות, שהוא תמונה של מידת המלכות — וכל דבר מגיע למקומו, אז יכול הדבר להישפך מלמעלה בנעימות.

המבט השני: אמונה ככלל (נקבה) וידיעה כפרט (זכר)

ההבדל בין סדר הלימוד לסדר המציאות

אולם עד עתה למדנו כל הזמן להפך, וזו פשוט הסתכלות אחרת עם משמעות אחרת.

כאשר מדברים על אמונה, פירוש אמונה הוא לדעת באופן כללי שיש אלוקים, רב ושליט ומשגיח; השבת, למשל, היא ידיעה כללית שהקב״ה ברא את העולם. ידיעה פרטית היא לדעת כיצד זה פועל — מה עושה הקב״ה כביכול ביום ראשון וביום שני, ללמוד מעשה בראשית ומעשה מרכבה.

כאן צריך לחלק בין סדר הלימוד לבין סדר המציאות. בסדר המציאות הכלל הוא באמת הידיעה העליונה ביותר, משום שכביכול הקב״ה כולו יכול וכולו מיוחד. אבל בסדר הלימוד ביחס אלינו, מי שיודע רק באופן כללי הוא חלש הרבה יותר, וזוהי בחינת נקבה. כאשר ילד או אברך צעיר, מלמדים אותו רק בפשטות “ברוך אתה ה׳ אמת”. המילים הללו כוללות הכל, אבל מכיוון שהוא עדיין אינו מבין את פרטיהן, אצלו זו נקראת רק ידיעה כללית, וכשהוא מתבגר הוא מגיע לידיעה פרטית.

הידיעה הכללית של האדם היא באמת בעצמה פרט

כאשר האדם נמצא במדרגה של ידיעה כללית, אין הכוונה שהוא עומד ברמה של הכלל העליון (אף שלפעמים קוראים לכלל התחתון מראה, השתקפות של הכלל העליון). באמת הידיעה הכללית שלו היא בעצמה רק פרט.

הדבר קשור ליראת ה׳: אשה יראת ה׳ (משלי לא, ל). חלק מהיראה הוא הגבלה, כמו שרבי נחמן אומר שלא להרוס למעלה ממדרגתך. האם, האשה, מלמדת אותו: “היום תאמין”. ה״היום”, בחינת יום, הצמצום והרמה הקטנה של הידיעה הכללית שלו — זה עצמו פרט. זה כמו האשה או הגבאי שלוקחים את ההבנה הגדולה של הרבי ועושים ממנה מסקנה פשוטה למעשה: “ממילא תעשה כך”. זהו דבר פשוט, ידיעה כללית בלי הפרטים, אבל מצד האמת היא עצמה פרט. ממילא אין כאן סתירה: הידיעה הכללית שבהתחלה היא באמת פרט, ומי שיודע יותר מגיע קרוב יותר אל הכלל.

תכלית הבריאה היא ההתפשטות בפרטים

דרך נוספת להבין זאת היא שמצד הקב״ה וההשגה העליונה ביותר — שבה הכל במאמר אחד יכול להבראות (אבות ה, א) — הכתר והידיעה הכללית הם ודאי הרמה העליונה ביותר. אבל עניין יתגדל ויתקדש שמיה רבא (קדיש) פירושו שככל שהדבר יורד מטה, ייעשו יותר פרטים, ולא שיחזור אל הכלל.

על הפסוק ועתה יגדל נא כח אדנ״י (במדבר יד, יז) אומר האריז״ל שפירושו שהשם אדנ״י יתמלא בכל כ״ח אותיות המילוי שלו. מה שנעשה מפורט ביותר — זוהי ההתגדלות וההתפשטות; לא ההשגה הגדולה ביותר, אלא ההתפשטות הגדולה ביותר.

הרמח״ל אומר שזהו ההבדל בין לאה לרחל, השייך לפרשתנו: ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה (בראשית כט, יז). אנשים שיש להם אמונה פשוטה, יש להם אמונה של תפארת, של קודשא בריך הוא; אבל אלו שיש להם קבלה ויודעים את הפרטיות, הם חבריה של השכינה, בחינת רחל. אף שבסדר המדרגות השכינה היא רמה נמוכה יותר, הרי כל העולם נברא “למען שמו” — בשביל השכינה והרמות הנמוכות. תכלית הבריאה ותכלית העלייה והחכמה של האדם אינה הכלל, אלא שיגיע אל הפרטיות.

כך מבינים גם ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה (בראשית כח, י). כל פרשתו של יעקב אבינו — שהוא תפארת — היא שהוא יצא מבאר שבע ונכנס אל כל הפרטים של מדת המלכות: רחל, לאה והצאן. אם לא מתחילים בשום אמונה, זו בעיה; אבל כאשר מתחילים בידיעה כללית, אזי מה שנראה נמוך יותר הוא באמת גבוה יותר — משום שמטרת החכמה של האדם היא להתאים את עצמו לחכמת הבריאה, כיצד ברא הקב״ה את העולם, וזה לדעת את הפרטים יותר מאשר את הכללים.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Opus 5.5, Summary by Claude Opus 5.5

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

פתח עמוד מלא ↗