אודות
תרומה / חברות

הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ה

🎓 שיעורים / Shiurim
🎧 שמיעה / Listen

דער שיעור לערנט הלכות תפילה פרק ה' פון רמב"ם, וואס באהאנדלט אכט זאכן וואס א מתפלל דארף זיין זהיר: עמידה (וויאזוי צו שטיין), נוכח המקדש (דאווענען צו ירושלים), תיקון הגוף (די ריכטיגע האלטונג), תיקון המלבוש (אנטון זיך כבודיג), תיקון המקום (גרייטן דעם פלאץ), השוואת הקול (די ריכטיגע קול), כריעות (ווען און וויאזוי צו בוקן זיך), און השתחוואה (נפילת אפים). דער שיעור דיסקוטירט אויך פראקטישע שאלות ווי דאווענען אויף אן ערפלאן, פועלים וואס ארבעטן, און די חילוקים צווישן כריעה, קידה און השתחוואה, אזוי ווי ווען מען זאגט נפילת אפים און ווען נישט.

▶ וידאו / Video
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria)
א
שְׁמוֹנָה דְּבָרִים צָרִיךְ הַמִּתְפַּלֵּל לְהִזָּהֵר בָּהֶן וְלַעֲשׂוֹתָן. וְאִם הָיָה דָּחוּק אוֹ נֶאֱנַס אוֹ שֶׁעָבַר וְלֹא עָשָׂה אוֹתָן אֵין מְעַכְּבִין. וְאֵלּוּ הֵן. עֲמִידָה. וְנֹכַח הַמִּקְדָּשׁ. וְתִקּוּן הַגּוּף. וְתִקּוּן הַמַּלְבּוּשִׁים. וְתִקּוּן הַמָּקוֹם. וְהַשְׁוָיַת הַקּוֹל. וְהַכְּרִיעָה. וְהִשְׁתַּחֲוָיָה:
ב
עֲמִידָה כֵּיצַד. אֵין מִתְפַּלֵּל אֶלָּא מְעֻמָּד. הָיָה יוֹשֵׁב בִּסְפִינָה אוֹ בַּעֲגָלָה אִם יָכוֹל לַעֲמֹד יַעֲמֹד. וְאִם לָאו יֵשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וְיִתְפַּלֵּל. חוֹלֶה מִתְפַּלֵּל אֲפִלּוּ שׁוֹכֵב עַל צִדּוֹ וְהוּא שֶׁיָּכוֹל לְכַוֵּן אֶת דַּעְתּוֹ. וְכֵן הַצָּמֵא וְהָרָעֵב הֲרֵי הֵן בִּכְלַל חוֹלִים אִם יֵשׁ בּוֹ יְכלֶת לְכַוֵּן אֶת דַּעְתּוֹ יִתְפַּלֵּל וְאִם לָאו אַל יִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה. הָיָה רוֹכֵב עַל הַבְּהֵמָה אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִי שֶׁיֹּאחַז בְּהֶמְתּוֹ לֹא יֵרֵד אֶלָּא יֵשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וְיִתְפַּלֵּל כְּדֵי שֶׁתְּהֵא דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו:
ג
נֹכַח הַמִּקְדָּשׁ כֵּיצַד. הָיָה עוֹמֵד בְּחוּצָה לָאָרֶץ מַחֲזִיר פָּנָיו נֹכַח אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמִתְפַּלֵּל. הָיָה עוֹמֵד בָּאָרֶץ מְכַוֵּן אֶת פָּנָיו כְּנֶגֶד יְרוּשָׁלַיִם. הָיָה עוֹמֵד בִּירוּשָׁלַיִם מְכַוֵּן פָּנָיו כְּנֶגֶד הַמִּקְדָּשׁ. הָיָה עוֹמֵד בַּמִּקְדָּשׁ מְכַוֵּן פָּנָיו כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. סוּמָא וּמִי שֶׁלֹּא יָכוֹל לְכַוֵּן אֶת הָרוּחוֹת וְהַמְהַלֵּךְ בִּסְפִינָה יְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד הַשְּׁכִינָה וְיִתְפַּלֵּל:
ד
תִּקּוּן הַגּוּף כֵּיצַד. כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד בִּתְפִלָּה צָרִיךְ לְכַוֵּן אֶת רַגְלָיו זוֹ בְּצַד זוֹ וְנוֹתֵן עֵינָיו לְמַטָּה כְּאִלּוּ הוּא מַבִּיט לָאָרֶץ. וְיִהְיֶה לִבּוֹ פָּנוּי לְמַעְלָה כְּאִלּוּ הוּא עוֹמֵד בַּשָּׁמַיִם וּמַנִּיחַ יָדָיו עַל לִבּוֹ כְּפוּתִין הַיְמָנִית עַל הַשְּׂמָאלִית וְעוֹמֵד כְּעֶבֶד לִפְנֵי רַבּוֹ בְּאֵימָה בְּיִרְאָה וָפַחַד. וְלֹא יַנִּיחַ יָדָיו עַל חֲלָצָיו:
ה
תִּקּוּן הַמַּלְבּוּשִׁים כֵּיצַד. מְתַקֵּן מַלְבּוּשָׁיו תְּחִלָּה וּמְצַיֵּן עַצְמוֹ וּמְהַדֵּר שֶׁנֶּאֱמַר הִשְׁתַּחֲווּ לַה׳‎ בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ. וְלֹא יַעֲמֹד בִּתְפִלָּה בַּאֲפוּנְדָתוֹ, וְלֹא בְּרֹאשׁ מְגֻלֶּה, וְלֹא בְּרַגְלַיִם מְגֻלּוֹת אִם דֶּרֶךְ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם שֶׁלֹּא יַעַמְדוּ בִּפְנֵי הַגְּדוֹלִים אֶלָּא בְּבָתֵּי הָרַגְלַיִם. וּבְכָל מָקוֹם לֹא יֶאֱחֹז תְּפִלִּין בְּיָדוֹ וְסֵפֶר תּוֹרָה בִּזְרוֹעוֹ וְיִתְפַּלֵּל מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ טָרוּד בָּהֶן. וְלֹא יֶאֱחֹז כֵּלִים וּמָעוֹת בְּיָדוֹ. אֲבָל מִתְפַּלֵּל הוּא וְלוּלָב בְּיָדוֹ בִּימוֹת הֶחָג מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִצְוַת הַיּוֹם. הָיָה מַשּׂוֹי עַל רֹאשׁוֹ וְהִגִּיעַ זְמַן תְּפִלָּה אִם הָיָה פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה קַבִּין מַפְשִׁילוֹ לַאֲחוֹרָיו וּמִתְפַּלֵּל בּוֹ. הָיָה אַרְבָּעָה קַבִּין מַנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. דֶּרֶךְ כָּל הַחֲכָמִים וְתַלְמִידֵיהֶם שֶׁלֹּא יִתְפַּלְּלוּ אֶלָּא כְּשֶׁהֵן עֲטוּפִים:
ו
תִּקּוּן הַמָּקוֹם כֵּיצַד. יַעֲמֹד בְּמָקוֹם נָמוּךְ וְיַחֲזִיר פָּנָיו לַכֹּתֶל. וְצָרִיךְ לִפְתֹּחַ חַלּוֹנוֹת אוֹ פְּתָחִים כְּנֶגֶד יְרוּשָׁלַיִם כְּדֵי לְהִתְפַּלֵּל כְּנֶגְדָּן שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ו יא) ״וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ״ וְגוֹ׳‎. וְקוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ תָּמִיד. וְאֵין מִתְפַּלֵּל בְּחֻרְבָּה וְלֹא אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת אֶלָּא אִם כֵּן הֶחֱזִיר פָּנָיו לְבֵית הַכְּנֶסֶת. וְאָסוּר לֵישֵׁב בְּצַד הָעוֹמֵד בִּתְפִלָּה אוֹ לַעֲבֹר לְפָנָיו עַד שֶׁיַּרְחִיק מִמֶּנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת:
ז
לֹא יַעֲמֹד בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים אוֹ יוֹתֵר וְיִתְפַּלֵּל. וְלֹא עַל גַּבֵּי מִטָּה וְלֹא עַל גַּבֵּי סַפְסָל וְלֹא עַל גַּבֵּי כִּסֵּא. הָיָה בִּנְיָן גָּבוֹהַּ אִם יֵשׁ בּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁהוּא שִׁעוּר הַבַּיִת הֲרֵי הוּא כַּעֲלִיָּה וּמֻתָּר לְהִתְפַּלֵּל בּוֹ. וְכֵן אִם הָיָה מֻקָּף מְחִצּוֹת מִכָּל רוּחוֹתָיו אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת מֻתָּר לְהִתְפַּלֵּל בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵין גָּבְהוֹ נִכָּר שֶׁהֲרֵי חָלַק רְשׁוּת לְעַצְמוֹ:
ח
הָאֻמָּנִין שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין מְלָאכָה בְּרֹאשׁ הָאִילָן אוֹ בְּרֹאשׁ הַנִּדְבָּךְ אוֹ בְּרֹאשׁ הַכֹּתֶל וְהִגִּיעַ זְמַן תְּפִלָּה יוֹרְדִין לְמַטָּה וּמִתְפַּלְּלִין וְחוֹזְרִין לִמְלַאכְתָּן. וְאִם הָיוּ בְּרֹאשׁ הַזַּיִת אוֹ בְּרֹאשׁ הַתְּאֵנָה מִתְפַּלְּלִין בִּמְקוֹמָן מִפְּנֵי שֶׁטָּרְחָן מְרֻבֶּה. וּמַה הֵן מִתְפַּלְּלִין. אִם הָיוּ עוֹשִׂין בִּסְעֻדָּתָן בִּלְבַד מִתְפַּלְּלִין שָׁלֹשׁ תְּפִלּוֹת שֶׁל תִּשְׁעָה עָשָׂר בְּרָכוֹת. הָיוּ עוֹשִׂין בִּשְׂכָרָן מִתְפַּלְּלִין הֲבִינֵנוּ. וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אֵין יוֹרְדִין לִפְנֵי הַתֵּבָה וְאֵין נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶן:
ט
הַשְׁוָיַת הַקּוֹל כֵּיצַד. לֹא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ וְלֹא יִתְפַּלֵּל בְּלִבּוֹ אֶלָּא מְחַתֵּךְ הַדְּבָרִים בִּשְׂפָתָיו וּמַשְׁמִיעַ לְאָזְנָיו בְּלַחַשׁ. וְלֹא יַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חוֹלֶה אוֹ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ עַד שֶׁיַּשְׁמִיעַ קוֹלוֹ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא בְּצִבּוּר כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתָּן מִקּוֹלוֹ:
י
כְּרִיעָה כֵּיצַד. הַמִּתְפַּלֵּל כּוֹרֵעַ חָמֵשׁ כְּרִיעוֹת בְּכָל תְּפִלָּה וּתְפִלָּה. בִּבְרָכָה רִאשׁוֹנָה בַּתְּחִלָּה וּבַסּוֹף. וּבְהוֹדָיָה בַּתְּחִלָּה וּבַסּוֹף. וּכְשֶׁגּוֹמֵר הַתְּפִלָּה כּוֹרֵעַ וּפוֹסֵעַ שָׁלֹשׁ פְּסִיעוֹת לַאֲחוֹרָיו. וּכְשֶׁהוּא כּוֹרֵעַ נוֹתֵן שָׁלוֹם מִשְּׂמֹאל עַצְמוֹ וְאַחַר כָּךְ מִימִין עַצְמוֹ וְאַחַר כָּךְ מַגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ מִן הַכְּרִיעָה. וּכְשֶׁהוּא כּוֹרֵעַ בְּאַרְבַּע הַכְּרִיעוֹת כּוֹרֵעַ בְּבָרוּךְ וּכְשֶׁהוּא זוֹקֵף זוֹקֵף בַּשֵּׁם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּהֶדְיוֹט. אֲבָל כֹּהֵן גָּדוֹל כּוֹרֵעַ בִּתְחִלַּת כָּל בְּרָכָה וּבְסוֹף כָּל בְּרָכָה. וְהַמֶּלֶךְ כֵּיוָן שֶׁשָּׁחָה בָּרִאשׁוֹנָה אֵינוֹ מַגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ עַד שֶׁגּוֹמֵר כָּל תְּפִלָּתוֹ:
יא
וְלָמָּה נוֹתֵן שָׁלוֹם לִשְׂמֹאלוֹ תְּחִלָּה. מִפְּנֵי שֶׁשְּׂמֹאלוֹ הוּא יָמִין שֶׁכְּנֶגֶד פָּנָיו. כְּלוֹמַר כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ נוֹתֵן שָׁלוֹם לִימִין הַמֶּלֶךְ וְאַחַר כָּךְ לִשְׂמֹאל הַמֶּלֶךְ. וְקָבְעוּ שֶׁיִּפָּטֵר מִן הַתְּפִלָּה כְּמוֹ שֶׁנִּפְטָרִין מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ:
יב
כָּל הַכְּרִיעוֹת הָאֵלּוּ צָרִיךְ שֶׁיִּכְרַע בָּהֶן עַד שֶׁיִּתְפַּקְּקוּ כָּל חֻלְיוֹת שֶׁבַּשִּׁדְרָה וְיַעֲשֶׂה עַצְמוֹ כְּקֶשֶׁת. וְאִם שָׁחָה מְעַט וְצִעֵר עַצְמוֹ וְנִרְאֶה כְּכוֹרֵעַ בְּכָל כֹּחוֹ אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ:
יג
הִשְׁתַּחֲוָיָה כֵּיצַד. אַחַר שֶׁמַּגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ מִכְּרִיעָה חֲמִישִׁית יֵשֵׁב לָאָרֶץ וְנוֹפֵל עַל פָּנָיו אַרְצָה וּמִתְחַנֵּן בְּכָל הַתַּחֲנוּנִים שֶׁיִּרְצֶה. כְּרִיעָה הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם עַל בִּרְכַּיִם. קִידָה עַל אַפַּיִם. הִשְׁתַּחֲוָיָה זֶה פִּשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם עַד שֶׁנִּמְצָא מֻטָּל עַל פָּנָיו אַרְצָה:
יד
כְּשֶׁהוּא עוֹשֶׂה נְפִילַת פָּנִים אַחַר תְּפִלָּה יֵשׁ מִי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה קִידָה וְיֵשׁ מִי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה הִשְׁתַּחֲוָיָה. וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת הִשְׁתַּחֲוָיָה עַל הָאֲבָנִים אֶלָּא בַּמִּקְדָּשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְאֵין אָדָם חָשׁוּב רַשַּׁאי לִפּל עַל פָּנָיו אֶלָּא אִם כֵּן הוּא יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא צַדִּיק כִּיהוֹשֻׁעַ. אֲבָל מַטֶּה פָּנָיו מְעַט וְאֵינוֹ כּוֹבֵשׁ אוֹתָן בַּקַּרְקַע. וּמֻתָּר לְאָדָם לְהִתְפַּלֵּל בְּמָקוֹם זֶה וְלִפּל עַל פָּנָיו בְּמָקוֹם אַחֵר:
טו
מִנְהָג פָּשׁוּט בְּכָל יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין נְפִילַת אַפַּיִם בְּשַׁבָּתוֹת וּבְמוֹעֲדִים וְלֹא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְלֹא בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּבַחֲנֻכָּה וּבְפוּרִים וְלֹא בְּמִנְחָה שֶׁל עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים וְלֹא בְּעַרְבִית שֶׁבְּכָל יוֹם. וְיֵשׁ יְחִידִים שֶׁנּוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם בְּעַרְבִית. וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים בִּלְבַד נוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם בְּכָל תְּפִלָּה וּתְפִלָּה מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם תְּחִנָּה וּבַקָּשָׁה וְתַעֲנִית:
↗ קרא בספריה
📄 תמלולים / Transcripts
YI אידיש
סיכום השיעור 📋 סיכום פון הלכות תפילה וברכת כהנים – פרק ה' כללי מבוא צום פרק פרק ד' …

סיכום השיעור 📋

סיכום פון הלכות תפילה וברכת כהנים – פרק ה'

כללי מבוא צום פרק

פרק ד' האט אויסגערעכנט חמשה דברים המעכבין את התפילה – זאכן וואס אויב מען האט זיי נישט מקיים, איז די תפילה פסול (ריינע הענט, ריינער מקום, כוונה, א.א.וו. – „תפילתו תועבה", מ'דארף איבערדאווענען).

פרק ה' גייט אויסרעכענען נאך אכט זאכן וואס מאכן די תפילה בעסער, אבער זענען נישט מעכב בדיעבד.

פינף מעכב'דיגע זאכן פלוס אכט נישט-מעכב'דיגע זאכן = דרייצן תנאים אין תפילה. דער רמב"ם זאגט נישט בפירוש די צאל דרייצן, אבער דרייצן איז „א שיינע נומער." די ליסטע פון אכט איז דער רמב"ם'ס אייגענע צוזאמענשטעלונג (ווי אויך די פריערדיגע פינף); ביי די פינף ברענגט דער רמב"ם פון רב סעדיה גאון, ביי די אכט זעט מען נישט אז ער ברענגט א מקור פאר דער נומער.

---

הלכה א – שמונה דברים: איבערבליק

דער רמב"ם: שמונה דברים צריך המתפלל להיזהר בהם ולעשותם, ואם היה דחוק או אנוס או שעבר ולא עשה אותן – אינן מעכבין.

פשט: אכט זאכן דארף מען לכתחילה אכטונג געבן, אבער אויב מ'איז דחוק, אנוס, אדער אפילו עובר בכוונה – איז עס נישט מעכב.

חידושים:

- דער רמב"ם'ס לשון „דחוק או אנוס" ווערט מסבירט: „דחוק" מיינט ער האט נישט געהאט די מעגליכקייט צו מקיים זיין די תנאים (נישט אז ער קען בכלל נישט דאווענען – דאס איז געווען דער נושא אין פרק ד'). „אנוס" – ער האט נישט געקענט. און אפילו „עבר" – בכוונה נישט געטון – איז אויך נישט מעכב.

די ליסטע פון אכט:

1. עמידה – מ'זאל שטיין, און וויאזוי מ'זאל שטיין.

2. נוכח המקדש – דאווענען פנים צום בית המקדש.

3. תיקון הגוף – וויאזוי דער גוף זאל שטיין (צוויי פיס צוזאמען א.א.וו.).

4. תיקון המלבושים – גוט אנגעטון זיין (מעבר דעם בסיסי כיסוי ערוה/לב וואס איז מעכב).

5. תיקון המקום – א פאסיגע פלאץ (מעבר דעם בסיסי נישט-מזוהם וואס איז מעכב).

6. השוואת הקול – דאווענען מיט דער ריכטיגער קול: נישט צו הויך און נישט נאר אין הארצן.

7. כריעה – ווען און וויאזוי מ'בייגט זיך אין שמונה עשרה.

8. השתחוואה – זיך אראפבייגן נאך שמונה עשרה (נפילת אפים).

---

הלכה ב – עמידה

פשט: מ'זאל שטיין ביים דאווענען שמונה עשרה.

חידושים:

פארוואס הייסט תפילה „תפילת העמידה"?

„תפילה" הייסט „עבודה", און עבודה איז פארבונדן מיט עמידה – „שרפים עומדים ממעל לו." דער מלך זיצט און די משרתים שטייען. שטיין איז א סימן פון שעבוד – דו ביסט אן עובד, א משועבד. דאס איז פארקערט פון דער גשמיות'דיגע אינטואיציע (וואו שטיין איז „העכער"), אבער רוחנית מיינט שטיין אז דו ביסט אין א נידריגערע מדרגה – דו דינסט. „עומד לפני המלך" – מ'זאגט נישט „יושב לפני המלך." דער אייבערשטער איז „מלך יושב על כסא רם ונשא" און דו שטייסט לפניו. דער בעל המנוח ווערט ברענגט אז תפילה = עבודה, און עבודה = עמידה.

עמידה אויף א ספינה אדער עגלה

דער רמב"ם זאגט: אויב מ'זיצט אין א ספינה אדער עגלה און מ'קען שטיין, זאל מען שטיין. צי שטיין אויף אן עגלה/ספינה הייסט „עמידה"? – דער גאנצער פלאץ רוקט זיך דאך. מסקנא: דער עיקר איז אז דו, דער עובד, ביסט אין א „מצב יציב" – דו טוסט גארנישט, דו שטייסט. עס גייט אים נישט אן אז דער גאנצער פלאץ רוקט זיך. דער כלל „רוכב כמהלך" איז פאר אנדערע ענינים; אין א קרון/עראפלאן איז אמאל מעגליך צו שטיין, און דאס ציילט.

רוכב על הבהמה

דער רמב"ם: "היה רוכב על הבהמה, אפילו יש לו מי שיאחז בהמתו, לא ירד, אלא יושב במקומו ומתפלל"

פשט: ווער עס רייט אויף א בהמה דארף נישט אראפגיין אפילו ווען עמיצער קען האלטן דאס פערד, ווייל דאס ארויפגיין און אראפגיין איז א שווערע זאך וואס שטערט כוונה.

חידושים:

1. חילוק צווישן רוכב על הבהמה און קרון/עראפלאן: ביי א בהמה קען מען בכלל נישט שטיין, אבער אין א קרון, טרעין, אדער עראפלאן איז עס אמאל מעגליך צו שטיין. דער עיקר נקודה איז נישט אז דער פלאץ רירט זיך, נאר אז דער עובד דארף שטיין – דאס איז א דין אין דעם מתפלל'ס מצב, נישט אין דעם פלאץ.

2. מקור פאר חולה: פון דעם דין פון רוכב על הבהמה לערנט מען אז אויב איינער קען נישט שטיין (חולה), בלייבט ער זיצן.

3. דרגות פון חולה: אויב מען איז צו שוואך צו שטיין אבער קען מכוון זיין – זאל מען דאווענען זיצנדיג. אויב מען קען נישט אמאל זיצנדיג מכוון זיין – זאל מען דאווענען ליגנדיג מיט כוונת הלב. דער עיקר: זיצן מיט כוונה איז בעסער ווי שטיין אן כוונה.

4. פראקטישע נפקא מינה פאר עראפלאן: מען זאל זיצן אין זיין פלאץ און דאווענען, נישט שטיין אין גאנג אן כוונה.

צמא ורעב כחולה

דער רמב"ם: "וכן מי שהיה צמא או רעב הרי הוא בכלל חולים. אם יש בו יכולת לכוין דעתו יתפלל, ואם לאו אל יתפלל עד שיאכל וישתה"

פשט: א הונגעריגער אדער דארשטיגער מענטש ווערט גערעכנט ווי א חולה. אויב ער קען נאך מכוון זיין – זאל ער דאווענען; אויב נישט – זאל ער קודם עסן און טרינקען.

חידושים:

1. צמא ורעב איז נישט "דברים המונעים": „דברים המונעים" ביים רמב"ם מיינט דברים של נקיות (שמוציגע זאכן). צמא ורעב איז א באזונדערע קאטעגאריע – נישט אז עפעס מונע אים, נאר אז ער האט נישט קיין כח צו מכוון זיין.

2. פארוואס שטייט דאס דא און נישט ביי כוונה: לכאורה געהערט דער דין פון צמא ורעב צום פריערדיגן פרק וואו מען רעדט פון כוונה. תירוץ: דא רעדט מען נישט פון כוונת המוח (גייסטיגע כוונה) נאר פון כוונת הגוף – אז דער גוף זאל מיטארבעטן און נישט שטערן. דאס פאסט צוזאמען מיט עמידה, גילוי שוק, און אנדערע גוף-דינים וואס שטייען אין דעם פרק. דער גוף דארף זיין אין א מצב וואס ער שטערט נישט דעם דאווענען.

3. קיין סתירה צום איסור אכילה קודם תפילה: דער רמב"ם רעדט דא נישט פון דעם כללות'דיגן איסור צו עסן פאר'ן דאווענען (וואס קומט ערשט אין פרק ו'). "רעב" מיינט נישט אז ער וויל עסן פרישטאג – "רעב" מיינט אז ער פילט זיך שוואך, ער קען זיך נישט קאנצענטרירן. למשל, איינער וואס האט נישט געגעסן פון נעכטן ביינאכט – ער איז אזויווי א חולה און מוז עסן פאר'ן דאווענען.

4. דער פרי מגדים'ס חילוק: דער איסור פון עסן פאר'ן דאווענען איז ווייל "אחרי כן ישתה, גאוה זה" – ער נעמט קודם זיין אייגענע גאוה און נאכדעם זארגט ער פאר'ן אייבערשטן. אבער ווען מען עסט כדי צו קענען דאווענען – איז דאס עסן א הכנה פאר'ן דאווענען, נישט קיין גאוה. דאס איז דער יסוד פון דעם חב"ד'ישן מנהג צו עסן עפעס פאר'ן דאווענען.

5. מעשה מיט ר' איציקל: ר' איציקל האט זיין גאנץ לעבן זיך אנגעשטרענגט צו עסן א קוקי פאר'ן דאווענען, אפילו ווען ער האט געזאגט ער האט נישט קיין כח צו עסן – ווייל מען האט געזען אז ער איז שוואך. דאס איז ממש די הלכה פון רמב"ם, נישט בלויז א חסידישע הנהגה.

6. קאווע פאר'ן דאווענען: אויך קאווע טרינקען פאר'ן דאווענען איז אויף דעם יסוד – עס וועקט אויף און גיט כח צו דאווענען.

7. טענה אז היינט איז כוונה נישט שייך — ווערט אפגעוויזן: (א) מען זאגט נישט אז מען קען בכלל נישט מכוון זיין – נאר אז מען טרייט אביסל ביי אפאר ווערטער. (ב) פארקערט – אויב כוונה איז שווער, כל שכן זאל מען טון אלעס וואס מען קען (עסן, טרינקען) כדי צו העלפן מיט כוונה. (ג) אפילו אויב כוונת המוח איז שווער, כוונת הגוף – אז דער גוף זאל נישט שטערן – איז נאך אלץ שייך.

8. שבת דאווענען שפעט: ווען מען דאוונט שבת צען אזייגער (ווי אין חסידישע שולן), איז עס זיכער אז אויב מען עסט נישט פארדעם, וועלן רוב מענטשן זיין שוואך – בפרט ווען מען האט געגעסן א גרויסע סעודה שפעט ביינאכט.

9. עסן אין שול vs. אינדערהיים: עסן אינדערהיים פרישטאג פאר'ן דאווענען – דאס איז "גאוה זה." אבער עסן אין שול א קיכל אדער טרינקען קאווע – דאס איז קלאר א הכנה פאר'ן דאווענען, קיינער קומט נישט אין שול זיך אנצועסן.

10. דער רמב"ם'ס שיטה וועגן איסור אכילה קודם תפילה: דער רמב"ם האלט נישט אז עס איז א לאו דאורייתא. רבינו ירוחם האלט אז עס איז נאר אסמכתא. דער רמב"ם ברענגט עס אין פרק ו'.

---

הלכה ג – נוכח המקדש

דער רמב"ם: "היה עומד בחוצה לארץ, מחזיר פניו נוכח ארץ ישראל ומתפלל. העומד בארץ ישראל מכוון פניו כנגד ירושלים. העומד בירושלים מכוון פניו כנגד המקדש. העומד במקדש מכוון פניו כנגד בית קדשי הקדשים."

פשט: עס זענען דרגות אין קדושה וואס באשטימען וואוהין מען דרייט זיך: חוץ לארץ → ארץ ישראל; ארץ ישראל → ירושלים; ירושלים → מקדש; מקדש → קודש הקדשים. דאס איז דער מקום השכינה, דער צענטער פון דער וועלט.

חידושים:

1. דער רמב"ם האט שוין דערמאנט נוכח המקדש פריער אין הלכות תפילה ווען ער רעדט פון דער דאורייתא-תקופה (פאר אנשי כנסת הגדולה): „והכל היו מתפללין נוכח המקדש." דאס איז א היסטארישע פאקט פון פסוקים. דער רמב"ם איז מדייק אז עס גייט נישט נאר אויף ירושלים – אפילו קעגן משכן שילה, וואו דער משכן איז געווען.

2. דער מקום המקדש איז אן אבסאלוט הייליגער פלאץ: אסאך מאל איז דער געדאנק אז „וואו מענטשן זענען מקדש, ווערט עס הייליג." אבער דא זעט מען אז ס'איז דא א מקום קדוש מצד עצמו – „מנוחתך", „מכון לשבתך", „בית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה", „זה שער השמים." דאס איז א ספעציפישע פלאץ וואו דער אייבערשטער רוהט.

3. פראקטישער נקודה: כאטש מ'איז טויזנטער מייל אוועק, איז „מכוון לבו כנגד" – מ'דרייט דעם קאפ/הארץ צו יענע זייט, און דאס העלפט. דער רמב"ם זאגט אויך „כדי שיפתח חלון" – עס איז עפעס וואס העלפט אפילו פון דערווייטנס.

4. מעשה פון ר' נחמן מברסלב: ר' נחמן האט געזאגט אז ווען מען פארט און מען האט פעקלעך צו וואטשן, "מזרח איז ביי די פעקלעך" – מען דארף דאווענען וואו מען קען אויפפאסן אויף זיינע זאכן, נישט זיך אוועקשטעלן ביי מזרח און לאזן די פעקלעך אן אויפזיכט. דאס איז נישט בלויז א מעשה – עס איז געבויט אויף דער הלכה אז כוונה איז וויכטיגער ווי ריכטונג, און אויב מען זארגט זיך וועגן פעקלעך קען מען נישט מכוון זיין.

סומא, מי שאינו יכול לכוין את הרוחות, מהלך בספינה

דער רמב"ם: "סומא, או מי שאינו יכול לכוין את הרוחות, או המהלך בספינה — יכוין לבו כנגד השכינה ויתפלל."

פשט: ווער עס קען נישט וויסן וועלכע ריכטונג צו שטיין (א בלינדער, איינער אן אריענטאציע, איינער אויף א שיף) — זאל מכוון זיין זיין הארץ כנגד השכינה.

חידושים:

1. דער רמב"ם'ס שינוי לשון פון דער משנה: אין דער משנה (ברכות) שטייט „יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים", אבער דער רמב"ם שרייבט „כנגד השכינה". דאס איז א באוואוסטע טוישונג. צוויי טייטשן ווערן פארגעלייגט: (א) מען זאל זיך פארשטעלן דעם *מקום* השכינה (קודש הקדשים) אין זיין הארץ, כאטש ער ווייסט נישט די פיזישע ריכטונג; (ב) מען זאל מכוון זיין צו דער שכינה „באשר היא שם" — די שכינה איז נישט געבונדן צו א ריכטונג, און ווען מען קען נישט וויסן דעם מקום, איז מען מכוון צו דער שכינה עצמה, wherever זי איז. דער רמב"ם האט מכוון געטוישט פון „בית קדשי הקדשים" צו „השכינה" ווייל ער האלט אז ווען מען קען נישט וויסן די דירעקציע, איז מען נישט מחויב אין א פיזישע ריכטונג, נאר אין א כוונת הלב כנגד השכינה.

2. „יכוין לבו" דא vs. „יכוין לבו" ביי כוונה: דער „יכוין לבו" דא איז נישט דער זעלבער „יכוין לבו" פון כוונה (כאילו שכינה כנגדו) וואס קומט שפעטער. דא מיינט עס מכוון זיין צום *פלאץ* — אדער צום *ריכטונג* — דורך אימאדזשינאציע, ווען מען קען עס נישט פיזיש טון.

---

הלכה ד – תיקון הגוף

דער רמב"ם: "כשיעמוד בתפילה — צריך שיכוון את רגליו זו בצד זו, ונותן עיניו למטה כאילו הוא מביט לארץ, ויהיה לבו פנוי למעלה כאילו הוא עומד בשמים. ומניח ידיו על לבו כפותות, הימנית על השמאלית. ועומד כעבד לפני רבו באימה וביראה ובפחד. ולא יניח ידיו על חלציו."

פשט: מען דארף שטיין מיט פיס צוזאמען, אויגן אראפ, הענט צוזאמגעלייגט אויפ'ן הארץ (רעכטע אויף לינקע), ווי א קנעכט פאר זיין הער.

חידושים:

1. „רגליו זו בצד זו" — מלאכים און ענוה: די גמרא ברענגט אז דאס איז אזוי ווי די מלאכים שטייען. אבער עס איז אויך אן ענוה'דיגע וועג צו שטיין — נישט ברייט, נישט אין באוועגונג, נישט שאקלענדיג — נאר שטיל און גראד.

2. „עיניו למטה... לבו פנוי למעלה" — דער עיקר חידוש: דער רמב"ם'ס לשון „לבו פנוי למעלה" איז א רמב"ם'שער קאָד-ווארט פאר „וואו טראכט דער מענטש". דער כלל איז: וואו א מענטש טראכט, דארט איז ער. „למעלה" מיינט צווישן די מלאכים, כנגד השכינה — אז ער שטעלט זיך פאר אז ער איז אין הימל. דאס ווערט פארבונדן מיט דעם יסוד פון בעל שם טוב: „וואו מען טראכט, דארט איז מען." אבער אפילו אן דעם יסוד קען מען עס פארשטיין אלס אימאדזשינאציע — מען שטעלט זיך פאר אז מען שטייט צווישן מלאכים וואס זינגען צום אייבערשטן.

3. „עיניו למטה" — נישט פארמאכן אויגן: דער רמב"ם מיינט אז מען זאל נישט פארמאכן די אויגן, נאר קוקן אראפ. דאס איז הכנעה — נישט ארומקוקן, אבער אויך נישט פארמאכן.

4. תלמידי רבינו יונה (ערשטער פרק ברכות): ער טייטשט „לבו למעלה" — „שיחשוב בלבו כאילו עומד בשמים, ויסיר מלבו כל תענוגי העולם הזה וכל הנאות הגוף." ער ברענגט דעם לשון פון „הקדמונים או הנביאים": „כשאתה רוצה להתפלל, פשוט גופך והעלה נשמתך." רבינו יונה גיט אויך אן אנדער טייטש — אז נאכדעם וואס מען איז זיך משלח פון גשמיות, דארף מען אריינגיין אין בית המקדש של מטה (מכוון כנגד בית המקדש של מעלה). עס ווערט באמערקט אז דער רמב"ם וואלט מסתמא נישט מסכים געווען מיט דעם צווייטן טייטש פון רבינו יונה.

5. „ולא יניח ידיו על חלציו": דאס איז א גאוה'דיגע שטייגער. לכאורה, אויב ער האט שוין געזאגט אז הענט זאלן זיין כפותות אויפ'ן הארץ, איז דאך ממילא פשוט אז מען לייגט זיי נישט אויף די זייטן. אבער עס זענען דא מדרגות — דאס בעסטע איז ידיו כפותות, אבער לכל הפחות נישט יד על החלצים.

6. [דיגרעסיע: דאווענען מיט אויפגעהויבענע הענט — פריסת כפים:] ר' קאפיח ברענגט (בשם ר' יעקב עמדין) א קשיא: אין חומש און נ"ך זעט מען אז מען האט געדאוונט מיט אויפגעהויבענע הענט (פריסת כפים), אבער אין הלכה שטייט דוקא אז מען זאל אראפלייגן די הענט. א תירוץ ווערט געברענגט אז ווייל די נוצרים האבן אנגעהויבן דאווענען מיט אויפגעהויבענע הענט, האבן אידן עס אויפגעהערט. ר' יעקב עמדין איז נישט צופרידן מיט דעם תירוץ. עס בלייבט אן אינטערעסאנטע פראגע — א דייטלעכער מנהג פון תנ"ך וואס איז פארשוואונדן.

---

הלכה ה – תיקון המלבוש

דער רמב"ם: "מתקן מלבושיו תחילה, ומציין עצמו ומהדר, שנאמר 'השתחוו לה' בהדרת קודש'. ולא יעמוד בתפילה באפונדתו, ולא בראש מגולה, ולא ברגלים מגולות אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני הגדולים אלא במנעלים. ובכל מקום לא יאחז תפילין בידו או ספר תורה בזרועו."

פשט: מען דארף זיך שיין אנטון פאר'ן דאווענען. נישט מיט א רענצל/בערזל (אפונדתו), נישט מיט אפענעם קאפ, נישט מיט אפענע פיס (לויט מנהג המקום). מען זאל נישט האלטן תפילין אדער ספר תורה אין די הענט.

חידושים:

1. „אפונדתו": עס ווערן געברענגט פארשידענע טייטשן — א מלבוש מיט גרויסע טאשן, א בערזל, אן אינטערהעמד — עפעס וואס איז נישט מכובד'יג.

2. „ברגלים מגולות" — תלוי במנהג המקום: דער רמב"ם באגרעניצט דאס נאר צו „אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני הגדולים אלא במנעלים." דאס הייסט, אפענע פיס איז נאר א פראבלעם אויב אין יענעם פלאץ איז עס נישט מכובד'יג. אבער „ראש מגולה" שיינט נישט תלוי אין מנהג המקום — דאס איז א כללות'דיגע הלכה.

3. „לא יאחז תפילין בידו או ספר תורה בזרועו": דער טעם איז ווייל עס נעמט אוועק רואיגקייט — ער דארף אויפפאסן אז עס זאל נישט אראפפאלן, און ער קען זיך נישט מסלק זיין דערפון. דאס איז נישט ממש א ענין פון מלבוש, אבער עס פאסט אריין ווייל עס איז ענלעך צו „אפונדתו" — עפעס וואס מען טראגט מיט זיך וואס איז מטריד.

4. [דיגרעסיע: קשיא וועגן דוד המלך:] דוד המלך האט געהאט א ספר תורה תמיד מיט זיך (ווי א מלך איז מחויב). ווי האט ער געדאוונט? מסתמא האט ער עס אראפגעלייגט פאר'ן דאווענען, אדער אפשר האט ער עס געהאט אנגעטון ווי א קייטל (נישט אין די הענט).

האלטן זאכן אין די הענט — תפילין, ספר תורה, מזוזה, לולב

דער רמב"ם זאגט מ'זאל נישט האלטן א חשוב'ע זאך אין די הענט — נישט תפילין בידו, נישט ספר תורה בזרועו, נישט מזוזה בידו — ווייל ליבו טרוד אין דעם. אבער מתפלל ולולב בידו, ווייל שזה מצות היום.

פשט: חשוב'ע זאכן אין די הענט נעמען אוועק די רואיגקייט פון קאפ — מ'דארף וואטשן עס זאל נישט אראפפאלן. לולב איז אן אויסנאם ווייל ס'איז מצות היום.

חידושים — פארוואס איז לולב אנדערש? דריי תירוצים:

1. ווייל ס'איז מצות היום, איז ער שוין צוגעוואוינט צו דעם — ער האלט עס די גאנצע צייט אין יום טוב, ממילא נעמט עס נישט אוועק זיין קאפ. ראיה: די גמרא זאגט אז מנהג אנשי ירושלים איז געווען צו האלטן דעם לולב א גאנצן טאג — הולך לנחם אבלים, לבקר חולים — ס'האט זיי בכלל נישט מבולבל.

2. א חידוש'דיגער פשט: לולב איז נישט א שטערונג צו תפילה, ווייל ס'איז א חלק פון תפילה — מ'זאגט הלל מיט דעם, ס'איז א חלק פון דאווענען אליין.

3. אפשר ווייל ס'איז א מצוה, איז די טרדה אליין א מצוה'דיגע טרדה — ער קוקט דערויף און דערמאנט זיך אז ס'איז א טאג פון דאנקען דעם אייבערשטן. אזא טרדה איז נישט אפגעטיילט פון דאווענען, ס'שטערט נישט.

משא על ראשו

דער רמב"ם זאגט: אויב ס'איז פחות מארבעה קבין, מעג מען מתפלל זיין; מער ווי ארבעה קבין — נישט.

פשט: ער רעדט פון די פארצייטישע מנהג צו טראגן זאכן אויפ'ן קאפ. א שווערע לאסט אויפ'ן קאפ שטערט ווייל ס'באלאנסירט נישט.

חידושים:

- ס'ווערט אנגעווענדט אויף שטריימלעך בהומאר: די פארצייטישע שטריימלעך זענען פחות מארבעה קבין — פשיטא מ'מעג דאווענען. אבער די היינטיגע שטריימלעך וואס וועגן א טאן — לויט דעם כלל זאל מען עס אויסטון.

- דאס איז מער א נושא פון כבוד ווי פון טירדא, אבער כבוד מיט טירדא זענען קאנעקטעד.

עטיפה — דרך חכמים ותלמידיהם

"דרך חכמים ותלמידיהם להתפלל שיהיו עטופין."

פשט: מ'זאל זיין ארומגענומען מיט א טלית, ווייל מצות ציצית האט א שייכות מיט דאווענען.

חידושים:

- איז עטיפה בעיקר א תיקון המלבוש (א כבוד'דיגע דרך זיך אנצוטון), אדער איז עס אן עקסטערע מצוה — אז ער קובע'ט זיין תפילה ברוב מצוות? ס'בלייבט אומקלאר.

- עטיפה קען מיינען אויך א הוט אדער שטריימל — א כיסוי ראש איז אויך א דרך כבוד.

- רמ"א: "לעולם ישתדל אדם להיות עטוף בכסות המחוייב בציצית, ובשעת התפלה צריך להזהר ביותר. גנאי לתלמיד חכם שיתפלל והוא אינו מעוטף בציצית." — ס'איז א גנאי נאר פאר א תלמיד חכם, ווייל ער ווייסט די מצוה און קען אריינכאפן נאך א מצוה. א עם הארץ ווייסט נישט.

- שאלה וועגן מנחה און מעריב: דער רמב"ם מאכט נישט קיין חילוק. אין דער פרי גייט מען מיט א טלית, ביי מנחה מיט א הוט — ביידע איז עטיפה. אבער דאס איז נאר א חכם ותלמידיו; סתם א איד דארף נישט קיין הוט ביים דאווענען, אזוי שטייט אין רמב"ם.

---

הלכה ו (בערך) – תיקון המקום

מקום נמוך

"תיקון המקום כיצד? יעמוד במקום נמוך"

פשט: מ'זאל שטיין אויף א נידריגע, גראדע פלאץ — נישט אויף א בערגל אדער בענקל. קוועלע: "ממעמקים קראתיך ה'."

ויעמיד פניו לכותל

"ויעמיד פניו לכותל"

פשט: קיינער זאל אים נישט דורכגיין, ער זאל נישט האבן קיין דיסטרעקשנס.

חלונות כנגד ירושלים

"וצריך לפתוח חלונות או פתחים כנגד ירושלים כדי להתפלל כנגדן, שנאמר 'וכוין פתיחן ליה'"

פשט: ביי דניאל שטייט אז זיינע פענסטער זענען געווען אפן נגד ירושלים.

חידושים:

- רבינו מנוח זאגט אז די חלונות איז מער כדי שתשמח הנפש — ליכטיגקייט ברענגט שמחה. ער ברענגט ראיה אז ביום המעונן (א וואלקנדיגע טאג) האבן זיי נישט געוואלט זאגן תחנון, ווייל דער מענטש איז פאר'חמאר'עט. מאכט מען אויף די פענסטער, די זון שיינט אריין, איז געשמאק צו דאווענען.

- קשיא: ויעמיד פניו לכותל זאגט מ'זאל נישט האבן א ליידיגע שטח אין פראנט (ווייל מענטשן גייען אריבער), אבער חלונות כנגד ירושלים זאגט מ'זאל יא האבן א פענסטער! תירוץ: אין א הויז וואו מענטשן דרייען זיך, דאוונט מען קעגן א וואנט. אבער אויב ס'איז א פעלד אדער א פלאץ וואו קיינער גייט נישט אריבער, איז א ליידיגע שטח מיט ליכטיגקייט א גוטע זאך — א ישוב הדעת.

- שאלה: קומט אויס אז ער דאוונט מזרח (קעגן ירושלים), דארפן די חלונות אויך זיין אויף די זעלבע זייט? תירוץ: ס'איז נישט קיין סתירה — ס'קען זיין סתם א חלון מיט א קורטין, ס'קומט אריין ליכטיגקייט אבער ער ווערט נישט געשטערט פון מענטשן. משנה ברורה אויף ויעמיד פניו לכותל: מ'זאל נישט האבן קיין שום זאך אין פראנט. לפתוח חלונות מיינט אויך באופן וואס מ'ווערט נישט געשטערט.

קובע מקום לתפילה

"יהא לו מקום קבוע לתפילתו תמיד"

פשט: מ'זאל אייביג שטיין בערך די זעלבע פלאץ.

חידושים:

- מחלוקת ראשונים (געברענגט אין כתב סופר): וואס מיינט "מקום קבוע"?

- רא"ש (בשם ירושלמי): אין בית הכנסת אליין זאל מען האבן א ספעציפישע פלאץ.

- כתב סופר אליין פארשטייט נישט — די גאנצע בית הכנסת איז א מקום תפילה! ער מיינט אז "קובע מקום" גייט אויף ווען ער דאוונט אינדערהיים — זאל ער מאכן א ספעציעלע פלאץ, א שטיקל בית המדרש'ל.

- [דיגרעסיע: א פערזענליכע זכרון — "מיין טאטע האט מיר געזאגט אז זיין טאטע האט געהאט א געוויסע קלאזעט, דארט פלעגט ער דאווענען מעריב" — דאס איז קובע מקום לתפילתו.]

אין מתפללין בחורבה

"ואין מתפללין בחורבה"

פשט: מ'דאוונט נישט אין א חורבה. צוויי סיבות אין גמרא: (1) מקום מסוכן — ס'קען צופאלן; (2) חשד — אין א חורבה גייט מען טון שעדי ביזנעס.

חידושים:

- דאס גייט אויף דאווענען ביחידות אין א חורבה, נישט ווען ס'איז א מנין.

- רבינו יונה ברענגט א וויכטיגע יסוד וועגן חשד: מיר האבן געלערנט אין הלכות תשובה אז החושד בכשרים לוקה — מ'טאר נישט חושד זיין א צווייטן איד. אבער דאס איז נאר ווען יענער טוט נישט גארנישט וואס איז מחשיד. אויב דו מאכסט א זאך וואס איז מחשיד, ביסטו א לוקה — דו האסט געמאכט אז אנדערע אידן זאלן חושד זיין, און דו ביסט שולדיג אין זייער עבירה פון חושד זיין.

ולא אחורי בית הכנסת

"ולא אחורי בית הכנסת, אלא אם כן נושא פניו לבית הכנסת"

פשט: מ'דאוונט נישט הינטער א שול, סיידן ער דאוונט מיט די פנים צו די שול. ווען ער דרייט זיך אויס און שטייט נישט פנים אל פנים קעגן בית הכנסת, זעט עס אויס ווי ער איז איינער פון די מורדים.

חידוש: דאס איז אויך א ענין פון חשד — ענליך צו חורבה. אויך ווערט פארגעלייגט אז „מפני החשד" איז אייגנטלעך א „לשון נקיה" — עס מיינט נישט נאר אז אנדערע וועלן דיך חושד זיין, נאר עס איז א מקום נסיון. ווען מען זאגט "טו נישט מפני החשד" מיינט מען: גיי נישט אריין אין פלעצער וואו דו קענסט זיך טאקע טרעפן אין א חשד — עס איז א וועג צו זאגן פאר א מענטש ער זאל זיך אליין נישט ברענגען אין א נסיון.

נישט זיצן לעבן א מתפלל

"ואסור לישב בצדו של העומד בתפלה... ולא לאחריו ולפניו עד שירחיק ממנו ארבע אמות"

פשט: מען טאר נישט זיצן לעבן, הינטער, אדער פאר איינעם וואס דאוונט, ביז מען איז ווייט ד' אמות.

חידושים:

1. פארוואס דער עולם איז נישט מקפיד היינט: אין היינטיגע בתי מדרשים, וואו יעדער האט א פעסטן פלאץ מיט א בענקל און א טיש — דאס איז זיין "ד' אמות". דער נעקסטער טיש איז שוין נישט אין זיין ד' אמות. ד' אמות איז נישט קיין "גזירת הכתוב" — עס איז א שיעור פון דעם מענטש'ס פריוואטן מקום. ווען מען האט א פעסטן מקום (בענקל, טיש), איז דאס שוין דער מקום שלו, און דער נעקסטער פלאץ שטערט נישט.

2. דער ענין פון "לאו לפניו": ווען איינער איז עוסק אין אנדערע זאכן (אינדערהיים, למשל), און עמיצער גייט דורך מיט א גרויסן טאפ אדער מישט עפעס — דאס נעמט אוועק דעם פאקוס פון דאווענען. אבער אין א בית המדרש וואו אלע דאווענען, שטערט עס נישט אזוי, ווייל קיינער טוט נישט קיין אנדערע זאכן.

נישט דאווענען אויף א מקום גבוה

"לא יעמוד במקום גבוה שיתפלל, לא על גבי מיטה ולא על גבי כיסא. ואם היה גבוה, אם יש בו ד' אמות על ד' אמות שהוא רשות בפני עצמו, מותר להתפלל בו. וכן אם הוא מקום מוקף מחיצות מכל צדדיו... מותר להתפלל בו לפי שאין גובהו ניכר."

פשט: מען זאל נישט שטיין אויף א הויכן פלאץ צו דאווענען, אויסער אויב דער פלאץ איז ד' אמות אויף ד' אמות (א רשות בפני עצמו), אדער אויב עס איז ארומגענומען מיט מחיצות.

חידושים:

1. רבי'ס וואס דאווענען אויף א סטעידזש: דער רמב"ם'ס היתר פון ד"א על ד"א איז דער יסוד — אויב די סטעידזש איז גרויס גענוג, איז עס א רשות בפני עצמו.

2. אבער ס'איז נישט דרך הכנעה: אפילו מיט דעם היתר פון ד"א על ד"א, בלייבט א פראבלעם — ס'איז זיכער נישט "דרך הכנעה" צו שטיין דאווענען אויף א סטעידזש.

3. דער אמת'ער תירוץ — בעל תפילה: דער רבי שטייט אויף דער סטעידזש ווייל ער איז דער בעל תפילה פאר דעם ציבור. אזוי ווי דער בעל תפילה שטייט אויפן בימה כדי דער עולם זאל אים הערן — די סטעידזש איז נישט לכבודו, נאר לכבוד הציבור. אויב א רבי וואלט געדאוונט ביחידות אויף א סטעידזש, וואלט עס טאקע געווען פראבלעמאטיש.

פועלים אויף א בוים

"ואם היו עוסקין בראש הכותל או בראש האילן, יורדין למטה ומתפללין... ואם היו בראש הזית או בראש התאנה... מתפללין במקומן מפני שהטורח מרובה."

פשט: ארבעטער אויף א וואנט אדער בוים דארפן אראפקומען דאווענען. אבער אויף א זית אדער תאנה בוים, וואו ס'איז שווער אראפצוקומען, מעגן זיי דאווענען אויבן.

חידוש: די הלכה גייט ווייטער פון נאר דעם ענין פון מקום — עס רירט אויך אן וויפיל מען איז מטריח א מענטש אינמיטן זיין ארבעט צוליב דאווענען.

פועלים — בסעודתן vs. בשכרן

אויב פועלים ארבעטן "בסעודתן בלבד" (באצאלט נאר מיט עסן) — דאווענען זיי שמונה עשרה. אויב "בשכרן" (באצאלט מיט געלט) — דאווענען זיי "הביננו" (קורצערע תפילה). "בין כך ובין כך אין יורדין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהם."

חידושים:

1. פארוואס בסעודתן דאוונט מען מער: ווען דער ארבעטער באקומט נאר עסן, האט מען נישט אזוי רחמנות אויפן בעל הבית — ער קען אים שוין לאזן דאווענען לענגער. אבער ווען ער באקומט שכר, נעמט מען אוועק פון דעם בעל הבית'ס צייט, דעריבער דאוונט ער קירצער.

2. קיין מנין פאר פועלים: דער רמב"ם זאגט אז אפילו צען פועלים צוזאמען מאכן נישט קיין מנין — זיי גייען נישט "לפני התיבה" און נישט "נושאין כפיהם". דער חנוך פארענטפערט: "עניי עין דרך בעל הבית להקפיד על כך" — דער בעל הבית וועט זיין מקפיד אויף אזא לאנגע אפסטעלונג.

3. [דיגרעסיע: ארבעט אין גמרא צייטן vs. היינט:] אין גמרא צייטן האט מען ארבעט אין פעלדער זייער ערנסט גענומען — מען האט געדארפט ענדיגן די זייעס היינט, ס'איז נישט געווען קיין צייט. אבער היינט אין אן אפיס, אוועקגיין פאר א שעה דאווענען מנחה שטערט נישט אזוי פאר פרנסה.

---

הלכה (בערך ו-ז) – השוואת הקול

דער רמב"ם: "לא יגביה קולו בתפלתו... ולא יתפלל בלבו, אלא יחתוך דבריו בשפתיו וישמיע לאזניו בלחש, ולא ישמיע קולו, אלא אם כן הוא חולה או שאינו יכול לכוין לבו עד שישמיע קולו."

פשט: מען זאל נישט דאווענען הויך, אבער אויך נישט נאר אין הארצן — נאר ארויסזאגן מיט די ליפן, הערן פאר זיך אליין בלחש, אבער נישט אז אנדערע זאלן הערן. א חולה אדער איינער וואס קען נישט מכוון זיין אן הערן זיך — מעג הויכער.

חידושים:

1. "השוואה" מיינט דער מיטלוועג: "השוואת הקול" מיינט "שוה" — דער מיטלוועג, נישט צו הויך און נישט צו שטיל.

2. פארוואס נישט הויך — נישט ווייל גאט הערט נישט: דער רמב"ם ברענגט אז מ'זאל נישט מיינען אז דער אייבערשטער הערט נאר אויב מ'שרייט, ווי ביי נביאי הבעל: "קראו בקול גדול כי א

להים הוא אולי ישנו ויקץ."

3. פארוואס דווקא בלחש (נישט נאר א נארמאלע קול)? עטלעכע תירוצים:

- גמרא (ר' יוחנן): "למה תיקנו תפילה בלחש? כדי שלא לבייש את עוברי עבירה" — אז מען זאל נישט הערן וועלכע חטאים איינער מתוודה זיך.

- תפילה איז אן אינטימע זאך: ס'איז צווישן א מענטש און גאט. ביי פסוקי דזמרה שרייט מען — ס'איז נישט תפילה. די עיקר תפילה (שמונה עשרה) איז ווען מען שטייט לפני המלך און וויינט זיך אויס — דאס איז א פריוואטקייט זאך.

4. צוויי באזונדערע ענינים: (א) סתם אזוי זאל מען דאווענען שטיל (ענין פון פריוואטקייט/כבוד), (ב) בציבור — כדי נישט צו שטערן אנדערע מענטשן.

5. "ולא ישמיע קולו" — בדיעבד: לכתחילה דארף יעדער דאווענען שטילערהייט. דער היתר פון משמיע קולו איז נאר בדיעבד פאר א חולה אדער איינער וואס קען נישט מכוון זיין.

---

הלכה (בערך ח-ט) – כריעות בתפילה

חמש כריעות בשמונה עשרה

דער רמב"ם: "מתפלל כורע חמש כריעות בכל תפילה ותפילה" — ביי אבות (תחילה וסוף), ביי מודים (תחילה וסוף — "הטוב שמך ולך נאה להודות"), און ביים ענדיגן שמונה עשרה.

פשט: פינף מאל בוקט מען זיך אין יעדע שמונה עשרה: (1) אנהויב ברכת אבות, (2) סוף ברכת אבות, (3) אנהויב מודים, (4) סוף מודים (הטוב שמך ולך נאה להודות), (5) ווען מען ענדיגט שמונה עשרה.

שיעור פון כריעה — עד שיפקקו כל חוליות שבשדרה

דער רמב"ם: "צריך שיחוח עד שיפקקו כל חוליות שבשדרה כקשת. ואם שחוח מעט וצער עצמו, כיון שנראה ככורע בכל כוחו – דיו."

פשט: מען דארף זיך בייגן ביז דער רוקן ווערט רונד ווי א בויגן. אבער אויב מען האט זיך אביסל געבויגן און מען זעט אז ער בייגט זיך מיט זיין גאנצע כוח, איז עס גענוג.

חידושים:

- דער רמב"ם מיינט מען זאל בייגן דעם בעק/רוקן, נישט נאר דעם קאפ. דער שדרה זאל ווערן רונד "כקשת" – ווי א בויגן.

- וויכטיג: דער רמב"ם מאכט נישט קיין חילוק צווישן "כורע" (קניען) און "שוחה" (בייגן) ביי שמונה עשרה – ער רעדט נאר פון בייגן דעם רוקן. ער זאגט נישט אז מען זאל זיך נידערן אויף די קני ביי שמונה עשרה. דאס וואס קינדער לערנען צו מאכן מיט די קניען – שטייט נישט אינעם רמב"ם.

פסיעות און שלום געבן ביים ארויסטרעטן

דער רמב"ם: "וכשגומר התפילה כורע ופוסע שלוש פסיעות לאחוריו כשהוא כורע, ונותן שלום לשמאלו ואחר כך לימינו, ואחר כך מעביר ראשו מן הכריעה."

פשט: מען טרעט ארויס דריי טריט צוריק בעת מען איז אראפגעבויגן, גיט שלום לינקס דערנאך רעכטס, און דערנאך הייבט מען אויף דעם קאפ.

חידושים:

- וואס מיינט "נותן שלום"? "נותן שלום" מיינט מען זאגט שלום פאר'ן אייבערשטן – ווי א תלמיד וואס נעמט אפשייד פון זיין רבי, זאגט ער "גוד ביי", "כל טוב ריבונו של עולם". דאס איז דער ענין פון זיך געזעגענען נאך תפילה.

- פארוואס לשמאלו תחילה? דער רמב"ם איז מסביר: לפי ששמאלו היא ימינו של מי שכנגד פניו – זיין לינקס איז דעם מלך'ס רעכטס. מען זאל זיך וויזשועלייזן אז מען שטייט פאר א מלך, און מען גיט שלום ערשט צו ימין המלך (וואס איז דעם מתפלל'ס שמאל), דערנאך צו שמאל המלך. ס'ווערט באמערקט אז דא ליגן סודות התורה – מען איז זיך קודם מתייחס צו די ימין – אבער דער פשוט'ער פשט איז ווי דער רמב"ם זאגט.

[דיגרעסיע: אריינטרעטן אין תפילה — דריי פסיעות פארויס]

דער רמב"ם ברענגט נישט דא וויאזוי מען טרעט אריין אין תפילה (דריי פסיעות פארויס). דער מנהג פון גיין צוריק און פארויס (דריי סטעפס צוריק און דריי סטעפס פארויס) ווערט באקוועסטשענד – ארויסגיין מאכט סענס (מען האט געדאוונט, מען גייט ארויס), אבער דאס אריינגיין דורך ערשט צוריקגיין איז נישט קלאר. דער תירוץ איז אז דאס איז א ענין פון וויזשועליזירן ווי מען וואקסט דריי טריט צום מלך – אבער דער רמב"ם ברענגט דאס אנדערשוואו.

כריעה ביי כהן גדול און מלך

דער רמב"ם: "הדיוט – כורע בארבע כריעות אלו. כהן גדול – כורע בתחילת כל ברכה ובסוף כל ברכה. מלך – כמשתחוה בראשונה ואינו מגביה ראשו עד שגומר תפלתו."

פשט: דריי מדרגות: הדיוט כורע נאר ביי די ספעציפישע ברכות; כהן גדול כורע ביי יעדע ברכה; מלך בייגט זיך איין ביים אנהויב און בלייבט אראפגעבויגן ביז סוף תפילה.

חידושים:

- דער יסוד: ווי מער "פאוער" (חשיבות) א מענטש האט, דארף ער האבן מער הכנעה. דער כהן גדול איז חשוב'ער, דארף ער מער כריעות; דער מלך איז דער חשוב'סטער, דארף ער די גאנצע תפילה אראפגעבויגן זיין.

- אן אינטערעסאנטע נקודה: א פשוט'ער מענטש קען טראכטן "עומד לפני המלך", אבער דער מלך אליין – פאר וועם שטייט ער? ער שטייט פאר דעם מלך מלכי המלכים, און דעריבער דארף ער זיך נאך מער איינבייגן.

כריעה, קידה, השתחויה – דריי באגריפן

דער רמב"ם: "כריעה מורה בכל מקום על ברכיו. קידה על אפים. השתחויה – פישוט ידים ורגלים עד שנופל על פניו ארצה."

פשט: דריי לעוועלס: כריעה = אויף די קני; קידה = פנים אויף דער ערד; השתחויה = אויסגעשפרייט מיט הענט און פיס אויף דער ערד.

חידושים:

- א שטיקל פראבלעם: דער רמב"ם האט פריער ביי כריעות פון שמונה עשרה געזאגט "עד שיפקקו כל חוליות שבשדרה" – ער האט נישט געזאגט "על ברכיו" (אויף די קני). יעצט זאגט ער אז כריעה "בכל מקום" מיינט על ברכיו. ווי שטימט דאס?

- תירוץ (לכאורה דער גראדסטער פשט): ווען דער רמב"ם זאגט "בכל מקום" מיינט ער: באופן כללי אין תורה וכדומה מיינט כריעה "על ברכיו". אבער די כריעה וואס ער האט גערעדט פריער ביי שמונה עשרה איז נישט די כריעה שבכל מקום – ביי שמונה עשרה מיינט כריעה נאר בייגן דעם רוקן.

- אנדערע שיטות ווילן לערנען אז דער רמב"ם האלט אז אויך ביי שמונה עשרה דארף מען על ברכיו ממש. אבער דאס ווערט אפגעשטעלט: דער רמב"ם האט דאך אליין געזאגט אז "שוחה מעט" איז גענוג, און ער האט נישט דערמאנט זיך נידערן אויף די קני.

---

הלכה (בערך י-יא) – נפילת אפים / השתחויה נאך שמונה עשרה

דער גרונט-דין

דער רמב"ם: "אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית, יושב לו על הארץ ונופל על פניו ארצה."

פשט: נאך דער פינפטער כריעה זעצט מען זיך אראפ אויף דער ערד און פאלט מיט'ן פנים אויף דער ערד.

חידושים:

- "יושב על הארץ" – פארוואס דארף מען זיצן אויף דער ערד? ווייל כדי צו מאכן נפילת אפים/השתחויה מוז מען זיין אויף דער ערד. דאס זיצן איז נישט א מצוה בפני עצמה, נאר א הכנה צום נפילת אפים. אויך אין דער רמב"ם'ס צייט האט מען געזעסן אויף דער ערד (מנהג המדינה).

- צוויי אופנים פון נפילת אפים: דער רמב"ם זאגט: "יש מי שעושה קידה לבד" (נאר פנים אויף דער ערד), "ויש מי שעושה השתחויה" (אויסשפרייטן דעם גאנצן גוף – פנים, הענט, און פיס אויף דער ערד).

מהות נפילת אפים — דעספעראציע און מסירות נפש

נפילת אפים איז א שטארקע דעספעראציע, ווי דער מענטש רייסט זיך איין אז ער מוז געהאלפן ווערן. דאס איז ענליך צו די צדיקים וואס האבן געזאגט "איך גיי נישט ארויס פון דא ביז איך ווער געהאלפן" — א מין איבערגעבנקייט פאר תפילה. „נפלה נא ביד ה'" — מען איז גרייט אויף מסירות נפש.

איסור השתחויה על אבנים

חידוש: מען טאר נישט מאכן השתחויה על אבנים (שטיינערנע פלאר) חוץ אין בית המקדש – ווי געלערנט אין מסכת עבודה זרה. ממילא, אויב דער בית המדרש האט א שטיינערנע פלאר, דארף מען לייגן גראז (אדער עפעס אנדערש) כדי מען זאל קענען מאכן נפילת אפים.

אדם חשוב און נפילת אפים

דער רמב"ם: "ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן יודע בעצמו שהוא צדיק כיהושע."

פשט: א חשוב'ער מענטש טאר נישט פאלן אויף זיין פנים (נפילת אפים מאכן) סיידן ער ווייסט אז ער איז א צדיק ווי יהושע.

חידושים:

- מקור: אויף יהושע שטייט (יהושע ז:ו) "ויפול על פניו ארצה" – נאך דער מפלה ביי עי – און דער אייבערשטער האט אים געענטפערט.

- טעם (פון ראשונים, מסתמא רשב"א): אויב א אדם חשוב, א מפורסם, מאכט אזא גרויסע הכנעה פאר'ן אייבערשטן און ער ווערט נישט געענטפערט, איז עס א חילול השם. מענטשן וועלן זען אז ער האט זיך איינגעריסן און ס'האט נישט געהאלפן. ממילא זאל ער נאר מאכן א קלענערע תפילה – "לאוערן די עקספעקטעישאנס".

- דער אופן פון נפילת אפים: נפילת אפים איז א שטארקע, דעספעראטע תפילה – נישט סתם בעטן, נאר תחנונים מיט גרויס דעספעריישאן. מען רייסט זיך נישט איין חוץ אויב מען ווייסט אז ס'גייט געלונגען ווערן. א קליינע נפילת אפים מעג מען, אבער "קובש אותם" — מען זאל נישט מאכן עקסטרעם.

אונזער מנהג — קיין אמת'ע נפילת אפים

אונזער מנהג איז בכלל נישט צו מאכן נפילת אפים — מיר מאכן בלויז עפעס מיט די הענט און גארנישט מער. דער עיקר הדין איז אז מען זאל זיך פארבייגן צו די זייט.

חידוש: דער טעם פארוואס מיר מאכן נישט אמת'ע נפילת אפים איז ווייל יעדער איינער איז "חשוב" — עס איז דא אן אדם חשוב אין ציבור, און אן אדם חשוב טאר נישט מאכן נפילת אפים אויב ער איז נישט זיכער אז ער וועט ענטפערט ווערן (ווי יהושע בן נון). אבער מען טראכט נישט אז מען איז א "צדיק ורע לו."

חידוש: מען קען מאכן יושב לארץ — ווען מען זיצט אויף דער ערד איז גרינגער צו זיין נופל על פניו. דער רמב"ן איז געווען שווער אויף דעם עולם וואס האט נישט געוואלט מאכן קריעה (נפילה) ווייל עס איז דא פארניטשער (מעבעל) — אבער ווען מען זיצט אויף לארץ איז דאס נישט קיין פראבלעם.

מקום נפילת אפים — אנדערש ווי תפילה

דער רמב"ם: "מטה ראשו ומתפלל במקום זה, ונופל על פניו במקום אחר."

חידוש: דאס איז פארבונדן מיט דעם ענין פון "משתחוה רחוק" — מען דארף א גרעסערע פלאץ פאר נפילת אפים, עס איז א באזונדערע הנהגה אז מען גייט צו אן אנדער ארט.

נפילת אפים ביחיד — ווען מען האט א צרה

חידוש חשוב למעשה: ווען א מענטש האט באמת א גרויסע צרה און ער וויל מאכן נפילת אפים, קען ער עס טון אינדערהייםעס איז נישט קיין שום ענין אז עס דארף זיין בציבור. עס ווערט פארגליכן צו רבי אליעזר וואס האט באמת געוואלט דאווענען מיט כוונה פאר א ספעציפישע זאך.

פלאץ פאר השתחוואה

חידוש: ווען עס איז נישטא קיין פלאץ, איז מען פטור פון השתחוואה — מען דארף קענען זיך אויסשטרעקן. דאס איז נישט נאר א באקוועמליכקייט, נאר א תנאי אין דער מצוה אליין.

ווען מאכט מען נישט נפילת אפים

דער רמב"ם: מען טוט עס נישט אין פרייליכע טעג, אזוי ווי רבי יצחק האט געזאגט — ווייל נפילת אפים ווייזט ארויס דעספעראציע, און אין צייטן פון שמחה ווייזט מען נישט ארויס קיין עצבות.

דער מנהג פשוט בכל ישראל: נישט שבתות, נישט ימים טובים, נישט ראשי חדשים, נישט חנוכה ופורים, נישט מנחה של ערב שבתות וימים טובים, נישט ערב ראש חודש.

חידוש: די כוונה פון נפילת אפים איז ממש תפילה דאורייתא — מען מיינט זייער ערנסט. דריי מאל א טאג קען מען נישט טון, צוויי מאל א טאג איז גענוג. חסידים טוען אפילו נישט ביי מנחה — פאר א באקאנטע סיבה (ווערט נישט אויסגעפירט).

יום כיפור — נפילת אפים בכל תפילה

דער רמב"ם: "וביום הכיפורים בלבד" — נאר יום כיפור מאכט מען נפילת אפים בכל תפילה ותפילה, ווייל דעמאלטס איז א זמן תחינה, בקשה ותחנונים.

חידוש: לויט הגהות מהר"ם איז אונזער מנהג אז מיר זאגן נישט תחנון יום כיפור (נישט נפילת אפים אין דעם קלאסישן זין). אבער מיר מאכן יא כורעים ביי מוסף — דאס איז א זכר פאר די כהן גדול, אבער עס זעט אויס אז עס האט אויך צו טון מיט דער אמת'ער נפילת אפים. עס איז דא א סארט תפילה וואס הייסט נפילת אפים, נישט סתם תחנון, און יום כיפור איז א גוטע צייט דערפאר.

נוסח נפילת אפים

דער עיקר הלכה: מען דארף זאגן וואס מען איז מתחנן — דאס איז דער עיקר. אין אונזער סידור האט מען אריינגעשטעלט א קאפיטל תהילים אלס נוסח, אבער דער עיקר איז די תחנונים זעלבסט, נישט דווקא א ספעציפישער נוסח.


תמלול מלא 📝

הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ה' – שמונה דברים צריך המתפלל להיזהר בהן

הקדמה – סטרוקטור פון הלכות תפילה

רבותי, מיר לערנען דא הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ה', דער פינפטער פרק פון הלכות תפילה. מיר דארפן דערמאנען אזא חשוב'ע נדבן, הרב הגאון הצדיק הנגיד רבי יואל ווערצבערגער, דער ראש מכון כרם לתורה וחכמה, אמן יראו עינינו וישמח לבנו.

זאגט ר' יואל נ"י, אויב דו ביסט אויך א איד וואס פארשטייט לערנען, אן אנטרעפרענאר, און דו האסט געלט, און דו פארשטייסט צו טרעפן א יוניק שיעור, דו האסט ליב צו טרעפן אזא יוניק תלמיד חכם ווי ר' יצחק און אים שטיצן - וועגן מיר קען איך נישט רעדן, ס'פאסט נישט - מאך נאך ר' יואל, מאך נאך ר' יואל.

זאגט דער הייליגער רמב"ם, דער פינפטער פרק, די הלכות תפילה איז זייער שיין מסודר. דער רמב"ם האט שוין אויסגערעכנט די עיקר הלכות תפילה, און נאכדעם די סדר התפילה, די נוסח התפילה. פאריגע פרק, דער פערטער פרק, האט דער רמב"ם אויסגערעכנט פינף זאכן המעכבין את התפילה, וואס איז נישט נאר א לכתחילה, נאר וואס איז אויב מען האט עס נישט איז די תפילה נישט קיין גוטע תפילה. למשל, אויב די הענט זענען נישט ריין, אדער די פלאץ איז נישט ריין, אדער מ'קען נישט דאווענען מיט כוונה, איז מען נישט יוצא געווען, אדער דער רמב"ם האט געזאגט אויף געוויסע זאכן "תפילתו תועבה", מ'דארף איבערדאווענען.

יעצט גייט דער רמב"ם אויסרעכענען נאך זאכן וואס ס'פאסט זיך, ס'מאכט די דאווענען, די קוואליטי פון די דאווענען בעסער, אבער אויב קען מען נישט, איז בדיעבד נישט פסול. זייער גוט.

חידוש: די צאל דרייצן

ס'איז זייער אינטערעסאנט, ס'איז דא נאך אכט זאכן. אכט מיט פינף איז וויפיל? דרייצן. ס'איז די זעלבע, ס'איז דא דרייצן איז א נומער וואס איז א שיינע נומער. דער רמב"ם האט נישט געזאגט די נומער דרייצן, ער זאגט אז ס'איז דא פינף זאכן וואס זענען מעכב, און אכט וואס זענען נישט מעכב. סך הכל דרייצן הלכות תפילה זענען דא.

ס'איז דא נאך וועגן די תפילה, אויב ס'איז נישט בזמנה, אויב ס'איז נישט בזמנה. די עיקר תפילה האט דער רמב"ם, מיר האבן געזאגט די דריי זאכן: די נוסח, די צייט, און די וויפיל תפילות א טאג. דריי זאכן, מ'דארף נוקט זיין אויף די פינף זאכן. דאס זענען פרטים וואס מ'קען ארגענייזן אפשר אנדערש, אבער איך מיין אז מער ווייניגער קען מען אלעס אריינלייגן אין די פינף זאכן, זאכן וואס זענען מעכב. יעצט זענען דא אנדערע זאכן וואס זענען נישט מעכב, נאר זענען שיינע זאכן, עס מאכט עס בעסער. יא?

זאגט דער רמב"ם, שמונה דברים. ווי האט ער גענומען די ליסט? אויך נישט, ער האט עס אליינס געמאכט. יא, אבער די נאמבער איז אכט. אויך די פריערדיגע, די פינף זאכן, האט אויך דער רמב"ם'ס אייגענע נאמבער. דער רמב"ם ברענגט דאס אויף די פריערדיגע פון רב סעדיה גאון, וואס איך זע נישט אז דא ברענגט ער נישט, אפשר אויף דעם איז נישטא.

הלכה א – שמונה דברים צריך המתפלל להיזהר בהן

סאו, זאגט דער רמב"ם, אכט זאכן דארף דער וואס מתפלל איז זהיר בהם, ער דארף אכטונג געבן, ער דארף האלטן אין קאפ די אכט זאכן, זהיר בהם לעשותם, צו דאווענען מיט די תנאים, מיט די אכט מלאכות. זאגט דער רמב"ם אז די זאכן זענען לכתחילה, אבל אם היה דחוק או אנוס, אויב ער איז געווען דחוק אדער ער האט נישט געהאט די קאפ צו מקפיד זיין אויף די פינף זאכן, ער איז נישט געווען אינגאנצן דחוק נישט צו דאווענען, נעכטן איז געווען די לשון אז ער ווערט דחוק און ער קען בכלל נישט דאווענען, אבער ער האט נישט געקענט נאכקומען די תנאים, בלאו הכי, אדער ער האט נישט געקענט, ער דארף שטיין, ער איז קראנק. אז די זאכן זענען לכתחילה'דיגע זאכן, אבער ס'איז נישט מעכב. אדער אפילו עבר, ער האט עס בכוונה נישט געטון, איז עס קערט נישט. יא, אינו מעכב, מ'איז נישט מעכב די דאווענען.

די ליסטע פון אכט זאכן

זאגט דער רמב"ם, ואלו הן, און דאס זענען זיי. ואלו הן, דאס זענען די זאכן:

1. עמידה – די וועג וויאזוי מ'זאל שטיין ביים דאווענען. אז מ'זאל שטיין בכלל, אז מ'זאל שמונה עשרה מוז מען שטיין, אבער אויך וויאזוי מ'זאל שטיין.

2. נוכח המקדש – דאס וואס מ'זאל דאווענען נוכח המקדש. דער רמב"ם האט שוין אביסל דערמאנט אז אידן דאווענען towards ארץ ישראל אדער towards די מקום המקדש. ס'איז אינטערעסאנט, ער האט עס דערמאנט ווען ער רעדט פון די דאורייתא, ווען ער האט נאך נישט געזאגט די הלכה, ער האט געזאגט אז מדאורייתא, וואס איז געווען פאר, די היסטאריע פון פאר אנשי כנסת הגדולה, האט ער געזאגט "והכל היו מתפללין נוכח המקדש", ווייל דאס שטייט שוין אין פסוק שוין פון פריער. ער זאגט דאס אלס א היסטארישע פאקט אז מ'פלעגט דאווענען נגד מקום המקדש. דער רמב"ם איז מדייק אז נישט נאר אפילו אין ארץ ישראל, נאר קעגן מקדש שילה, קעגן משכן, ווי די משכן איז געווען. מיר וועלן רעדן וועגן דעם, מ'קען רעדן צוויי וועגן דארט. פונקטליך, ווייל די הלכה איז נאר מעשה וועגן דעם. יא.

3. תיקון הגוף – וויאזוי דער גוף דארף זיין, מ'דארף זיין אנגעטון גוט. ניין, ער גייט רעדן... ער זאגט בעמידה, ער מיינט אז מ'זאל שטיין, תיקון הגוף איז אז מ'זאל שטיין צוויי פיס איינע לעבן די אנדערע... יא. וויאזוי מ'זאל שטיין.

4. תיקון המלבוש – וויאזוי מ'זאל גיין אנגעטון. די עצם זאך, מען דארף זיין מכסה די ערוה און די לב, דארף זיין מכוסה, האט מען שוין געלערנט ביי מעכב. זאל מען דא נישט מעכב, ווייל מען זאל זיין אנגעטון גוט.

5. תיקון המקום – די פלאץ זאל זיין מתוקן, די פלאץ זאל זיין גרייט. דאס איז אויך, דאס וואס מ'זאל נישט זיין קיין מקום מזוהם איז מעכב, אבער דאס זאל זיין א בערדעריגע פלאץ, עס זאל זיין גאר גוט, דאס איז שוין א חומרא.

6. השוואת הקול – אז מען זאל דאוונען מיט א געוויסע שיינע קול, נישט וואו א שרייען... ווי מיינט מען זאל מ'דעמה' זיין. עס זאל נישט גיין העכער און נידעריגער. די גאנצע צייט זאל מען דאוונען מלכה. ניין, עס קען זיין אז מען זאל מען לערנען אין דעם סתימון טעש טייטש. זאג מיר מיינט אזוי ווי מ'זאל דאווענען אין דרך המצוות טייטש. ער זאגט, נישט זייער הויעך, און אויך נישט נאר בלבו. דאס איז די טייטש. פשוט איז דאס די פונקט אינמיטן פון הויעך און און און פלאנדערש. דאן מ'קען זאגן, אה, זייגער, צו וואס דער השווא מיינט אז דרך המצוות, אלס וואס דאס די ריכטיגע קול? יא, יא, די ריכטיגע קול. אקעי.

7. כריעה – די ענין פון ווען מ'דארף זיך אראפבייגן ביים דאווענען, א האלבע, זיך ביקן, און ווי נישט אחוואוי, און וועל זיך זיך וויל ביקן, אין גאנצע זיך אראפבייגן. זייגער, דאס איז צו די אנדער זאכן. נישט אחוואוי מיינט ער צו זאגן די פילות הפעים. מיט זעען אינעוועניג. זיי, כריעה, איז וואס מ'ביגט זיך אין שמונה עשרה.

8. השתחוואה – ערשט זאך אזוי איז וואס מען טוט נאך שמונה עשרה. יא. די דרמה. אקעי.

הלכה ב – עמידה

איז יעצט... גייט מען נערנען... איז איינע פון די... איך גיי אפשר מאכן נאמבערס, מאכן גרינגערעס. יא. וואס איז די עמידה? רייט? ערשט זאך אזוי איז דרמה האמידעקייט, ס'איז? דרמה האט עמידס פארלען לעמט מען עלם ועמער.

פארוואס הייסט תפילה "תפילת העמידה"?

ווען מען זאגט, תפילה דא מיינט מיר שמונה עשרה? אלעס... אלעס זאל שטיין. זיי זאל זיין ביי עמידה. זיי זאל דאווענען שטייע דיך. הייסט תפילה תפילת העמידה? תפילת העמידה, יא. אים... אין קבלה האט דא אנדערע סיבות וואס הייסט תפילת העמידה, און אלס עס איז שוין דער לעצטע, און פון דארטן גייט מען שוין נישט העכער, אז דער עפעס איז אזא. אקעי, אבער קענען אז ס'איז דער יסוד פון די זעלבסב איידיע. יא. ווייל ס'איז די חשובעסטע תפלה, וואס דארף מען נישט טוהן בן עמוד.

איך ווייס נישט, איך פארשטיי, און דו פילסט די ענין פון א מודה. דאס איז די אמת. ער ברענגט דער בער מנוח, אז ס'איז שטייט אז תפלה הייסט עבודה. מאה, עבודה און מעמוד, דארף תפלה און מעמוד. דארף וואס דער כאבנא פון א מודה איז. א ימות פילסטע איז אזוי וויל.

איך וויל נאר מעשה זיין פאר וואס דער כבנא פאר וואס מ'טארף שטיין אין א מודה? למשל, כדי לעכדכאווען צו זיין, איך זעה נישט אויף אז מ'כאבן בעסער ווען מ'שטייט, איך זיי ווען מ'כאבן בעסער ווען מ'זיץ, איך ווייס נישט. אבער זעט אויס... מ'כאווען זיין, מ'נישט מיט מיינען, מ'קען בעסער פאקעסט'ן, מ'כאווען דיין, מ'קען אויך מיינען אינדערס אז מ'שטייט געשפאנט, מ'שטייט אזוי ווי אן דערוך, וויאזוי זאגט מען עס, אז מ'איז יעצט אין א געוויסע סתיעור מינד פון אן ערנסטקאל, מ'דארף ענדיגן, ס'איז א געוויסע סחיבות אזא. ס'זעט אויס אז דער... עומד לפני המלך, זאגט מען אויך די לשון. מ'זאגט נישט קיין יושב לפני המלך.

דיסקוסיע: דער ענין פון שטיין

אבער דעמאלטס מאכט עס סענס, ווייל דער מלך זיצט און דו שטייסט אין פראנט פון אים.

ס'איז קען זיין אז ס'איז דא אן ענין פון כבוד, דער אייבערשטער איז מלך יושב על כסא רם ונשא, און דו שטייסט לפניו, עומד לפני המלך, און דו דאוונסט.

יא, גוט. ס'איז א געוויסע... ס'איז עבודה, ס'איז א סערוויס. דו שטייען איז נישט געמאכט...

ניין, דאס שטיין אליין איז א סערוויס.

ניין, דאס שטיין אליין איז א געוויסע... ס'איז אזויווי שרפים עומדים ממעל לו, דער מלך זיצט און די משרתים שטייען. ס'איז כאילו... ס'איז אינטערעסאנט, דער וואס שטייט איז כאילו אין א נידריגערע, אין א low level פון דער וואס זיצט, right? ס'איז אפאזיט ווי די גשמיות דערפון. שטיין הייסט אז דו ביסט א משועבד, דו ביסט אן עובד.

די הלכה: עמידה אויף א ספינה אדער עגלה

לאמיר זען אין די הלכה, די זאכן וואס מיר האבן שוין געהאט פריער, אז אויב א מענטש בשעת'ן דאווענען גייט דורך א פלאץ וואו ס'איז דא א ריח רע און אזעלכע סארט זאכן. דאך, ביי קריאת שמע האבן מיר געזען, אבער קריאת שמע איז נישט עמידה. אבער שמונה עשרה, לכתחילה זאל מען דאווענען בעמידה.

וואס טוט זיך אויב ער איז יושב בספינה או בעגלה, ס'איז דארטן איז אוממעגליך צו זיצן? איז אזוי, אויב ס'איז שייך צו שטיין, זאל ער זיך אנשטרענגען, אפילו מיט די אנגענומענע וועג פון... אפשר וויל ער זאגן אפילו אז עמידה על עגלה הייסט אויך געשטאנען.

לכאורה קען, אבער אפשר איז דאס נישט די ווארט. אפשר דאס הייסט נישט שטיין, ווייל דו פארסט דאך יעצט, דו רוקסט דיך.

ס'הייסט אבער אויך שטיין. דו ביסט אויף די פלאץ וואו דו ביסט, הייסט עס ווי דו שטייסט.

אה, יא, אמת. ווייל הגם רוכב כמהלך, מיינסטו צו זאגן? מיר האבן געזען אז רוכב על החמור...

ניין, מ'קען אויך טענה'ן אז מבחינת דו גייסט דורך פלעצער, דו שטייסט נישט.

אבער דו רוקסט דיך נישט.

אבער מ'קען זען, רוכב על הבהמה שטייט אז ער זאל נישט אויפשטיין.

אבער אין א קרון שטייט אז אמאל איז מעגליך. אמאל דו זיצסט אין א קאר, איך ווייס נישט, אין א טרעין...

אין אן עראפלאן קען מען שטיין.

ס'גייט אים נישט אן די זאך אז דער גאנצער פלאץ רוקט זיך. דער עיקר איז אז דו ביסט במצב יציב, דו טוסט גארנישט. די נקודה פון עבודה. אז דו שטייסט. דו, דער עובד, איז דער וואס שטייט.

ווען דער מלך פארט אין די מרכבה, מוזט דו אויך שטיין די גאנצע באן ארום?

מ'דארף קוקן למשל צו מ'דארף זיך אויפשטעלן פאר א תלמיד חכם אין ספינה.

קען זיין אז דעמאלטס נישט.

אין די ספינה אפשר יא, אבער רוכב... מיר האבן געזען, רוכב כמהלך. אבער דא שטייט פאר אן אנדערע ביזנעס איז נישט רלוונט. אבער דא ווייטער, "ואם לאו, אם אינו יכול לעמוד" - וואס דארט שטייט ער קען נישט, מיינט מסתמא וואס ס'איז שווער צו שטיין דארטן - "יעמוד במקומו ויתפלל".

אינטערסאנט, דאס איז א משנה וואס שטייט "יכוון לבו כנגד בית קדשי הקדשים". ס'שטייט נישט שפעטער גייט זיין "יעמוד במקומו". דאס איז לגבי יענע נושא. די משנה רעדט לגבי "עומד להתפלל", לגבי יענע נושא איז ער קטן.

הלכה ג – נוכח המקדש

און אין די שורה איז דא די סתוויים "וזאת תהיה מנוחתך, מחל לשבטך, פעלת השם, בית המקדש של מטה, ומכוון כנגד". דארטן זעט מען שוין די געדאנק אז די פלאץ איז זייער א וויכטיגע ספעציפישע זאך. אסאך מאל איז דא די זאך אז וואו אימער מענטשן זענען מקדש ווערט עס הייליג, אבער דארטן איז יא משמע אז ס'איז דא א מקום קדוש, וואו דאס איז "מחל לשבטך", וואו דער אייבערשטער רוהט. אויך "זה שער השמים". איז דא אן ענין פון דאווענען נוכח המקדש.

אבער ס'איז נישט מעכב אז ס'וועט אונז גיין זען. אבער די נוכח המקדש איז ווייטער אין די קאפ. ס'איז שוין א פלאץ וואס דארטן קען מען פאוקעסן אויף די מקדש, ווייל מ'איז טויזנטער מייל אוועק, ס'איז נישט נוגע. אבער ס'איז מכוון לבו כנגד. ס'איז אויך דא די רמב"ם זאגט "כדי שיפתח חלון". ווייל ס'איז עפעס וואס העלפט. ניין, איך זאג, ס'איז נישט ממש די פלאץ, ס'איז נאך זייער ווייט, ס'איז די ימים אינצווישן. אבער זיין קאפ איז געדרייט צו יענע זייט, ס'איז געהאלפן אביסל. לאמיר זען אינעווייניג, מ'רעדט פון די זאכן.

הלכות תפילה פרק ה – עמידה, צמא ורעב, ונוכח המקדש

הלכה י' (המשך) – רוכב על הבהמה

אבער מיר קענען זען, דער רוכב על הבהמה, דאס שטייט אז ער זאל נישט אויפשטיין. אבער אין א קרון שטייט, אמאל איז מעגליך. אמאל ער זיצט אין א קאר, איך ווייס פון א טרעין, מען קען שטיין. וואס איז שייך אין אן ערפלעין, מען קען שטיין. ס'גייט מיר נישט אן די זאך אז דער גאנצע פלאץ צוריקט זיך. ניין. דער עיקר איז אז דו ביזט מיר מצב די אחר, דאס טיסט גאר נישט. ניין נקודה פון עבודה, וואס שטיין. ניין, אז די, דער עובד, איז דער וואס שטייט. ס'איז נישט אז דער פלאץ צוריקט זיך. ווען דער מלך פארט אין דער מקלבה, מוזט מען אויך צעטשטייענדיג א בארעם ארום. מען דארף קוקן למשל צו, מ'דארף זיך אויפשטיין פאר א תלמוד חכם ווען מ'איז בספנה. קיינע זענען עס נישט. אינו דער עס פון אפשר יא, אבער רכף, זיי האבן געלערנט, רכף עס כמלך, האב איך געווען דארט. לגבי יענץ. אבער דא שטייט פון אנדערע רידענטס. אבער דא ווייטער ואומלייב, אויב קען עס נישט שטיין, וואס דארטש ער קען נישט, מיינט מסתמוז צו זיין שווער צו שטיין דארטן. יישר במקומה אויב יוספעל.

אינטערסאנט, עס איז א משנה וואס שטייט כ'חווה ליבור, כ'נגד בית קדוש אריין הקדוש. עס שטייט נישט שפעטער גייט זיין מלכבי מעגש. יענצע לגבי יענע נושא. אבער דער משנה רעדט לגבי איטל חולה לגבי יענע נושא, ער קען נישט גיין צום מזרח, ער דארף דארף זיך הארן די אנדערע וועג, מערעבער קענישט. אבער דער רמא האט געלערנט פון דעם מלכבי אז אויב ער קען נישט שטיין בלייבט ער עצט. יישר מקומה וויספעל.

אינטערסאנט, פריער האט דער רמא האט געדעט וואס זיין חולה איז פטור. דא האבן א חולה וואס קען יום חוון זיין. ער דארף נישט שטיין, אויף אים איז דא דער חיוב פון שטיין. וויספעלל, אפילו שוחה וואלט סיד. והי, דארבן דרייץ צו טאקע תדליי, ווהי, שבו יאכל. ווי, שבו יאכל. ווי עס וועלן חוון זיין דאטו. אויב עס איז טאסט, ווי שוואכע די קענסטו נישט צו שטיין, אפשר קענסטו נישט מלכבי זיין דאטו. אויב קענסטו נישט מלכבי זיין דאטו, ביסט א פרדים באגערן צו ענין. יא, מ'עקלעמעס א תפילה. דויט, אבער אויב האסט גענוג כח צו מלכאמען זיין דאטו, און האסט נאר נישט קיין כח צו שטייען, דערמאלט זאלסטו זיין דאטו. נישט נאר דעם, אויב ער האט עטשייניגט און נישט קענען מלכאמען זיין דאטו. אה, דערסט אליין, ער קענען נאר איין זאך, ער זאל ענדערש צווינען ליגענדיג מיט כוונות הדעות. ווי אזוי קומט אויס?

דרגות פון חולה – זיצן, ליגן, און כוונה

זאגט דערמאלט, עצמה וערועל הריים בכלל חולים. איינער וואס דער סנצנטן דיסטווארן קענען זיין דברים החבות ומותם. ווען א מענטש איז הונגעריג אדער דארשטריק, ער קענט זיך נישט געהעריג פאקסטו, אדער ער טראכט די גאנצע צייט וועגן זיין... אדער ער קען סתם זיין שוואך. ער טראכט שוין די גאנצע צייט וועגן זיין עסן. ווען זיי טראכטן, קענען זיי נישט שוואך. ווען זיי זענען שוואך, קענען זיי נישט געהעריג פאוקעסן.

הלכה י' (המשך) – צמא ורעב

קוק וואס ער זאגט, "אם יש בו יכולת לכוין דעתו יתפלל". ער זאגט אז צמא ורעב איז נישט ביי דעפינישן א דבר המונע. אבער מ'דארף טשעקן. דברים המונעים מיינט בכלל דברים של נקיות, שמוציגע זאכן, אין רמב"ם'ס לשון. אבער דא איז עס, ער האט נישט קיין כוונה. "אם יש בו יכולת לכוין דעתו יתפלל, ואם לאו אל יתפלל עד שיאכל וישתה". ער זאל קודם עפעס עסן. לכאורה די הלכה איז געבויט אין די פריערדיגע פרק ביי די דין פון כוונה. איך ווייס נישט פארוואס ער איז מער מעורר מיט די כוונה. ס'קומט נישט לכאורה אריין.

נאר אפשר די דרך אגב וואס ער דערמאנט אז א חולה דארף נישט שטיין, זאגט דער רוקח. יא, ס'איז אינטערעסאנט וואס דאס קומט דא אריין. יא, ער ברענגט דאך "אל יתפלל עד שיאכל וישתה". וואס, דער רמב"ם דערמאנט נישט דא די ענין פון אז צופרי זאל מען נישט דאווענען פארן עסן. און דאס איז ווען מ'איז נישט הונגעריג. רעב מיינט נישט אז ער קען באשטיין צו עסן פרישטאג. רעב מיינט אז ער פילט זיך שוואך. ער איז שוואך. און הכי נמי, אויב איינער שטייט אויף, ער האט נישט געגעסן פון נעכטן ביינאכט סאפער, און ער שטייט אויף, דארף ער יא, מוז ער עסן פרישטאג פארן דאווענען, ווייל ער איז אזויווי א חולה, ער קען זיך נישט מכוון זיין.

דיסקוסיע: קיין סתירה צום איסור אכילה קודם תפילה?

די מפרשים זענען נישט מעורר אויף עפעס וועגן די שחר, און אז א נארמאלער מענטש וועט זיין. ניין, ס'איז נישט קיין סתירה. איך זע נישט בכלל די סתירה. אמת, אמת. סתם מיט די היינטיגע מפרשים, א גוטן מארגן זאגט מען, אבער איך זע נישט אז ס'איז בכלל א פראבלעם. די שאלה איז פארקערט, כולי עלמא איז דאך א חולה דאך פטור מתפילה, איך ווייס נישט, אויב ער קען זיך נישט מכוון זיין. אבער דער איז דאך א חולה און נישט פטור, ווייל ער קען עסן און דאווענען.

ער זאגט שוין "יתפלל", אבער ער ברענגט אז דער רמב"ם איז דאך מדייק אז "אם יש בו יכולת לכוין דעתו יתפלל", זאל ער ענדערש נישט עסן. "אם יש בו יכולת לכוין דעתו יתפלל", זאל ער נישט עסן, זאל ער ענדערש דאווענען אזוי און מקיים זיין די מצוה פון נישט עסן פארן דאווענען. "ואם לאו", דעמאלטס האט ער א היתר פון עסן. דאס איז ווי אזוי ער טייטשט עס.

אבער דער רמב"ם רעדט נישט דא פון די איסור אכילה קודם תפילה. ס'איז בכלל נישט די נושא. ער ברענגט אז די אחרונים רעדן וועגן די שאלה, אבער איך זע נישט אז ס'איז א פראבלעם. ס'איז דא ווייטער, ס'איז דא וואס גייען מיט די זעלבע דרך. אויב היינט פירט מען זיך אז מ'דאוונט עניוועיס אן כוונה, ממילא דארף מען נישט עסן פאר'ן דאווענען, איז נישט ריכטיג.

דער פרי מגדים'ס חילוק – הכנה פאר'ן דאווענען vs. גאוה זה

דער פרי מגדים זאגט א גוטע הערה. דער פרי מגדים זאגט, די גמרא זאגט אז דאס עסן פאר'ן דאווענען איז א חוצפה פון "אחרי כן ישתה", גאוה זה, ער האט זיך שוין פיין אנגעגעסן. אבער דא, אזויווי אין חב"ד זאגט מען, זאגט מען, עסן פאר'ן דאווענען. דאס עסן איז א הכנה פאר'ן דאווענען. נישט אז קודם נעם איך די גאוה פון מיין גאוה, און נאכדעם וועל איך זיך זארגן פאר'ן אייבערשטן. ניין, פארקערט, כדי איך זאל קענען דאווענען דארף איך עפעס עסן. ס'איז נישט קיין ענין פון גאוה זה.

איך בין מסכים, איך בין מסכים. איך דארף נישט מסכים זיין, דער פרי מגדים דארף נישט מיין הסכמה, ער דארף נישט... איך בין אפס כלום, שפל שבמיעוט. על כל פנים, די שאלה איז... ר' איציקל האט זיין גאנץ לעבן זיך אנגעשטרענגט צו עסן א קוקי פאר'ן דאווענען, אפילו ווען ער האט געזאגט אז ער האט נישט קיין כח צו עסן. ווייל ער איז געווען יונג האט שוין אברהם געזען אז ער איז שוואך, האט ער געזאגט אז ער זאל יעדן טאג עסן א קוקי.

אבער דאס איז ממש די הלכה פון די רמב"ם, דאס איז נישט קיין חסידישע הנהגה. יא, כדי ער זאל האבן כח, און דאס איז דאך פארוואס מ'גייט טרינקען קאווע אויך, ווייל קאווע וועקט אויף, מ'זאל האבן אביסל כח צו דאווענען.

דיסקוסיע: עסן אין שול vs. אינדערהיים

זייער גוט. וואס האב איך געוואלט זאגן? ס'איז נישט אויסגעפרעגט. איך מיין אז אין שול, איינמאל מ'האט געמאכט אז ס'איז דא א פלאץ צו זיין אין שול, איז דאך פשוט, קיינער קומט נישט אין שול זיך אנצועסן. אין שול עסט מען עפעס ווייל מ'וויל האבן כח צו דאווענען. עסן אינדערהיים פרישטאג פאר'ן דאווענען, דאס איז "אחרי כן ישתה", גאוה זה. דו קומסט אין שול און דו כאפסט עפעס דארטן, ס'איז דא אביסל קיכלעך, ס'איז דא...

ס'קען אויך זיין. דא האט דער רמב"ם נאכנישט געברענגט די הלכה פון נישט עסן פאר'ן דאווענען בכלל, איך ווייס נישט, אפשר שפעטער גייט ער עס ברענגען. דער רמב"ם האט זיך נישט געהאלטן אז ס'איז א לאו. ער זאגט אז ער גייט עס ברענגען אין פרק ו'. יא, דער רמב"ם, אונז האבן נישט געלערנט. איך מיין, רבינו ירוחם האלט אז ס'איז נאר אן אסמכתא, ס'איז נישט קיין דאורייתא. דער רמב"ם האלט זיך נישט אז ס'איז א דאורייתא. ניין, ס'איז נישט. אבער עקטשועלי, דער רמב"ם ברענגט עס אין פרק ו', מ'גייט לערנען וועגן דעם.

דיסקוסיע: היינט דאוונט מען אן כוונה – איז נישט שייך צו עסן?

די שאלה וואס איז יא דא איז, אויב מ'זאגט אז היינט איז מען נישט מכוון עניוועיס, איז אויב ס'האט זיך קיין נויט צו עסן כדי צו קענען מכוון זיין. דאס איז אן ענין על צד הקטנים. אבער ס'איז נישט ריכטיג, ווייל דאס איז... אונז זאגן נישט מיט אונזער תוספות וואס זאגט אז היינט דאוונט מען אפילו ווען מ'קען נישט מכוון זיין. וואס מיינט אז מ'זאל טון? נישט אריינגיין אין שול? ס'איז זייער פיין, ס'איז א חומרא גדולה. אונז זאגן נישט אז מ'קען נישט מכוון זיין. אבער אז מ'קען בעסער מכוון זיין, איך זע נישט אז ס'זאל זיין א ספק וועגן דעם. אויך איז היינט...

ניין, מ'פרעגט אים אין חיוב. דא זאגט דער רמב"ם, "אל יתפלל עד שיאכל וישתה". זאגט ער, דעם חיוב קען מען זאגן נישט מער נישט דא, ווייל דער חיוב איז נאר אויב דו ווייסט אז דאס גייט דיר העלפן מיט מכוון זיין. וואס העלפט? ס'קען זיין דער רמב"ם האט געהאלטן אז דאס טוט צו יישוב הדעת צו מכוון זיין. אקעי, רייט, איך זאג איך. דער רמב"ם בכלל זאגט נישט אויס וואס איז זיין היתר.

אויך איז היינט וואס מ'עסט שבת, מ'דאוונט אין א חסידישע שול ניין, צען אזייגער, ס'איז זיכער אז אויב מ'עסט נישט פארדעם, רוב מענטשן האבן דאך געגעסן א גרויסע סעודה ביינאכט שפעט וכדומה.

וואו ריי, מ'מוז זאגן אז ווען מ'איז שוין דאווענען איז שוין נישט די זעלבע שטאט ווי שחרית. אמת, נאר א נארמאלע מענטש איז דאך די הלכות וואס שטייט נישט צו עסן פאר'ן דאווענען, רעדט זיך אז מ'דאוונט אין א נארמאלע צייט, און מ'דאוונט שוין דריי שעה אריין אין טאג אריין, פיר שעה, פינף שעה, ס'איז נישט מעגליך אז מ'זאל... איך מיין, איך הער, אגעין, ס'איז א פיינע פונקט. ניין, אסאך מענטשן זענען צוגעוואוינט צו זיין שוואך ביים דאווענען, און זיי דאכט זיך זיי קענען נישט מכוון זיין.

כוונת הגוף vs. כוונת המוח

איך מיין אז עמידה רעדט פון א געוויסע מין, און נאכדעם רעדט מען וועגן די כוונות דעתא, רעדט מען פון א געוויסע מין כוונת הדעת, עפעס וואס איז פיזיקל. זאל מיר למשל לעכטן געלערנט מ'זאל דאווענען מתוך לימוד און נישט מתוך הלכה פסוקה. עמידה רעדט מען וועגן די גוף, די גוף זאל שטיין. ס'איז א געוויסע די גוף זאל זיין אין... און אויב מ'איז הונגעריג, איז די גוף נישט די הכנה. די עמידה איז עפעס א... ער לייגט דאך אריין גילוי שוק, יא. ער לייגט דא אריין גילוי שוק, ווייל כוונה פריער האט ער שוין גערעדט, כוונה די קאפ זאל זיין רואיג. דא רעדט מען פון עפעס אז זיין גוף זאל קענען מיטארבעטן, זיין גוף זאל אים נישט שטערן פון דאווענען.

איך הער. אקעי, ס'קען איינער טענה'ן אז היינט האט מען נישט קיין כח צו מאכן כוונות המוח, אבער כוונות הגוף קען מען אט ליעסט נוצן, מ'איז מער מקפיד אויף צו שטיין.

פונקט פארקערט, אויב דער רמב"ם זאגט אז מ'דארף עסן פארדעם, היינט ווען ס'איז אזוי שווער צו האבן כוונה, כל שכן וקל וחומר אז מ'זאל עסן פארדעם, מ'זאל טון אלעס וואס מ'קען, אפשר וועט מען האבן אביסל כוונה. וואס איז דאס מייאש זיין אויף כוונה?

איך הער. ס'איז אינטערעסאנט אזוי די אחרונים האבן אנגענומען אז וויבאלד כוונה איז עפעס וואס איז מופרע, א מענטש איז מער נישט נוגע. מ'דארף עס נישט אנשטרענגען. אמאל האט מען אביסל כוונה, ביי אפאר ווערטער כאפט מען זיך. איך ווייס נישט, איך האב געהערט אמאל די זאך, אז מ'האט אינוועניג נישט כוונה, כאילו אז מ'האט שוין איינגעפירט אז מ'האט געדאווענט אן כוונה, איז נישט פשט אז מ'האט ביי יעדע תפילה געטרייט אביסל צו האבן כוונה? ס'שטומט מיר יא. ס'שטומט מיר יא. מ'קען רעדן וועגן דעם מער, אבער לאמיר גיין ווייטער.

חזרה צו רוכב על הבהמה – נפקא מינה פאר עראפלאן

הוי רוכב על הבהמה. אבער איך טראכט לכאורה אז דא קומט עס אריין, ווייל דא רעדט מען פון חולה עצמו וראה וואס ער האט נישט קיין כח צו שטיין וכדומה. רייט, רייט, רייט. זיין כוונה איז פשוט אז זיין גוף גייט נישט מיט דעם. דאס איז די ווארט, אז אויב עצמו וראה, וואס זאל ער עסן כדי ער זאל קענען שטיין אויך. א חולה קען נישט שטיין, ער קען נישט שטיין אויף די פיס. א חולה קען נישט שטיין אויף די פיס, דאס שטייט נישט. א סרוח וצנוע שטייט, אבער וואס טוט מען מיט א חולה וואס האט נישט קיין כח? פשוט, ער האט נישט קיין כח צו זיין א חולה, ער קען נישט עסן, און ער דארף זיין בעמידה נארמאל.

זייער גוט. "הוי רוכב על הבהמה, אפילו יש לו מי שיאחז בהמתו", אפילו ער האט ווער ס'זאל אנכאפן זיין בהמה, "ולא ירד, אין מחייבין אותו לירד". ער זאל נישט, ער טאר נישט. קוק וואס ער פירט אויס, "אלא יושב במקומו ומתפלל". כדי שטייט דארט אין שבעה סלעים, אז אויב ער גייט אראפגיין פון זיין בהמה, אפילו אויב איינער כאפט די סוס, פארוואס זאל ער נאך האלטן אז איינער דארף זיין דארט? ווייל ער זאל נישט גיין ארויף גיין אראפגיין, ס'איז א שווערע זאך. ער זאל נישט געצוואונגען.

דאס איז לכאורה די הלכה פאר די וואס פארן אויף אן עראפלאן, אז מ'זאל זיצן אין די פלאץ און דאווענען. אז זיצן מיט כוונה איז נאך אלץ בעסער ווי שטיין אן כוונה. אה, דאס איז קלאר. אזוי שטומט, ס'קומט ארויס פון די אלע הלכות.

הלכה י"א – נוכח המקדש

און איך געדענק ר' נחמן ברסלבער האט געזאגט אז ווען מ'פארט, זאל מען וויסן אז מזרח איז ביי די פעקלעך. ווייל ס'איז געקומען צו אים א חסיד און ער האט געזאגט אז ער איז געפארן אויף צום רבי'ן, און ער שטעלט זיך דאווענען ביי מזרח, און די פעקלעך זענען געווען ביים הינטן, און ס'איז געקומען איינער און ער איז געגאנגען ביי די פעקלעך. זאגט ער, "חכם, דו דארפסט וויסן די הלכה איז, אז ווען מ'האט פעקלעך צו וואטשן, מזרח איז ביי די פעקלעך." דאס איז נישט קיין מעשיות, דאס איז נישט קיין שלום עליכם, דאס איז געבויט אויף די הלכה. ס'איז שוין פשטות'דיגע הלכה.

די נעקסטע פון די אכט זאכן, "נוכח המקדש". זאגט ער, "היה עומד בחוץ לארץ, מחזיר פניו נוכח ארץ ישראל ומתפלל". ער דרייט זיך אויס צו מזרח. אויב ער איז אין מערב, גייט towards מערב, וואס איז קיין ארץ ישראל. און אין ארץ ישראל גייט מען towards מזרח.

העומד בארץ ישראל מכוון פניו כנגד ירושלים. דאס איז די דרגות, ער רעדט אויס דרגות אין קדושה, יא? קודם towards ארץ ישראל, כנגד ירושלים. העומד בירושלים מכוון פניו כנגד המקדש. העומד במקדש מכוון פניו כנגד בית קדשי הקדשים. דאס איז די הייליגסטע פלאץ.

הלכות תפילה פרק ה: כיוון התפילה, תיקון הגוף, ותיקון המלבוש

הלכה ג (המשך) — כיוון התפילה: דרגות בקדושה

Speaker 1:

אויב ער איז אין מערב, די געגנט וואלט געווען מערב, וואלט נישט געווען קיין חילוק, ער וואלט זיך געדרייט towards מזרח.

היה עומד בחוץ לארץ, מכוון פניו כנגד ארץ ישראל. היה עומד בארץ ישראל, מכוון פניו כנגד ירושלים.

ס'איז דא דרגות, ער רעדט דא פון דרגות אין קדושה, יא? קודם towards ארץ ישראל, כנגד ירושלים.

היה עומד בירושלים, מכוון פניו כנגד המקדש. היה עומד במקדש, מכוון פניו כנגד בית קדשי הקדשים.

דאס איז די הייליגסטע פלאץ דארט.

יא, אינטערעסאנט. דאס איז דער צענטער פון די וועלט. דארט איז די מקום השכינה, און דו גייסט צו די פוינט וואו דו גייסט צו די מקום השכינה.

דער דין פון סומא און מי שאינו יכול לכוין את הרוחות

זאגט דער רמב"ם ווייטער, וואס טוט זיך סומא, איינער וואס איז בלינד און ער זעט עניוועי נישט די בית המקדש? אה, אינטערעסאנט, ס'איז א חילוק צווישן סומא אדער איינער וואס זעט יא, ביידע זעען נישט די בית המקדש. אה, ער קען אפילו נישט זען וועלכע זייט איז מזרח.

סומא או מי שאינו יכול לכוין את הרוחות, איינער וואס איז נישט גוט מיט דעם, ער האט נישט די orientation פון וויסן וואו ער איז. ער האט נישט קיין קאמפאס, בעיסיקלי. או המהלך בספינה, איינער איז אויף א שיף און ער ווייסט נישט וואו ער איז, וועלכע זייט, יכוין לבו כנגד השכינה ויתפלל. דעמאלטס זאל ער מכוון זיין זיין הארץ.

דיסקוסיע: וואס מיינט "כנגד השכינה"?

דאס איז אינטערעסאנט. כנגד השכינה. לכאורה מיינט ער כנגד מקום השכינה בליבו, ווייל כנגד השכינה דארף דאך יעדער. ניין, דו זעסט מסתמא אזוי ווי, איז וואו איז די שכינה? זאגט מען אז די שכינה איז ביי די קדשי קדשים. אבער אויב האסטו נישט, דו ווייסט נישט וואו די קדשי קדשים איז, זאגט ער די שכינה באשר היא שם.

ניין, ניין, ניין, קוק וואס ער ברענגט די פירוש המשניות במפורש. די לשון המשנה איז "יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים", און דער רמב"ם האט עס אויסגעטייטשט אלס "כנגד השכינה". אפשר האט ער עס געטוישט דא?

דו מיינסט צו זאגן אז דו שטעלסט דיך פאר אז דו גייסט קעגן די... די "יכוין את לבו" איז נישט די "יכוין את לבו" פון כוונה וואס מ'האט געלערנט פריער אז יעדער איינער דארף מכוון זיין "כאילו שכינה כנגדו". דאס איז די פלאץ ווייטער. "יכוין לבו" איז מכוון זיין צו די פלאץ. דו דארפסט זיך אימאדזשינען, קען מען זאגן. אדער איז אפשר אזוי ווי דו זאגסט, אז די שכינה איז "כביכול" אין סיי וועלכע זייט, און ער זאל מכוון זיין זיין הארץ אז ער בעט קעגן די שכינה, wherever די שכינה איז. די שכינה איז נישט דוקא א זייט.

און דער רמב"ם האט עס געטוישט פון "כנגד בית קדשי הקדשים" צו "כנגד השכינה", ווייל ער האלט אז דער רמב"ם האט געזאגט אז דו ביסט נישט מחוייב צו וויסן די דירעקציע פון די בית קדשי הקדשים, דו ביסט שייך אבער צו כנגד השכינה. דעמאלטס דארף מען זאגן אז דער רמב"ם האט געטוישט. פשט פון די פירוש המשניות ביז דא. קען זיין? יא, ס'קען זיין. נישט קלאר.

מיט אנדערע ווערטער, אויב מ'קען מאכן בלבו, אויב מ'קען נישט במעשה, זאל מען מאכן בלבו. אקעי.

הלכה ד — תיקון הגוף: וויאזוי מען דארף שטיין

Speaker 1:

תיקון הגוף, די דריטע זאך, יא? דאס איז געווען וועלכע דירעקשאן מ'דארף שטיין. יעצט קומט אן ענין וויאזוי מ'דארף שטיין, בעיסיקלי, רייט? די תנוחה, די, ווי זאגט מען, די פאסטשער.

יא, תיקון הגוף זאגט דער רמב"ם, כיצד? זאגט דער רמב"ם, כשיעמוד בתפילה, ווען מ'מאכט אן עמידה בתפילה, צריך שיכוון את רגליו זו בצד זו. ס'דארף זיין מכוון, מ'דארף זיין מכוון את לבו, מ'דארף זיין מכוון פניו כנגד, מ'דארף זיין מכוון... מכוון איז ליטעראלי צו אויסגראדן. מכוון איז די נעמען אוו די געים ביים דאווענען. יכוון רגליו, אויסגראדן זיינע פיס זו בצד זו.

ונותן עיניו למטה כאילו הוא מביט לארץ, אראפקוקן, דאס איז אן הכנעה'דיגע קוק.

וואס איז די אידיע פון זו בצד זו? די גמרא שטייט אז ס'איז וועגן די מלאכים. אזוי שטייען די מלאכים. איך מיין אז ס'איז מער אז ס'איז וועגן די מלאכים... ס'איז אן ענווה'דיגע וועג צו שטיין. מ'שטייט נישט אזוי, מ'שטייט נישט אזוי. מ'שטייט נישט... מ'גייט נישט מיט'ן גיין, מ'גייט נישט מיט'ן שטיין. מ'שאקלט זיך נישט, מ'שטייט גראד.

ונותן עיניו למטה כאילו הוא מביט לארץ. ויהיה לבו פנוי למעלה כאילו הוא עומד בשמים.

קענסטו מיר זאגן וואס דאס מיינט?

דיסקוסיע: "לבו פנוי למעלה" — וואו איז דער מענטש?

Speaker 2:

יא, לאמיך דיר זאגן. כפשוטו. מ'דארף טראכטן אז מ'איז ליטעראלי אין די הימל. וואס מיינט וויאזוי איז א מענטש? אראפקוקן, כאילו מביט לארץ, כאילו ער קוקט אויף די ערד. דאס איז די תנוחה פון די גוף, נישט אנדערש. אבער ער זאל זיך נישט פילן צו קליין, ער זאל זיך פילן אז...

Speaker 1:

ניין, דאס איז א שיינע טייטש אויך. אבער וואס איז די טייטש וואס קען לויט'ן רמב"ם מיינען "ויהיה לבו פנוי"? דו געדענקסט "לבו פנוי" איז איינע פון די רמב"ם'ס קאודס, רייט? "לבו פנוי למעלה". "לבו פנוי" מיינט וואו טראכטסטו. וואס דער בעל המאמר זאגט, וואו איז דער מענטש? וואו ער טראכט, יא? וואו טראכטסטו? אז דו ביסט אין הימל. הימל מיינט דאך צו זאגן צווישן די מלאכים, צווישן די... כנגד השכינה, עקזעקטלי. ער טראכט נישט אז ער איז דא. טראכטסט, אז דו ביסט... אז דו טראכטסט וועגן דעם, ביסטו. דאס איז דאך די טייטש.

Speaker 2:

דאס איז א לשון הגמרא, "עיניו למטה ולבו למעלה". כאילו, אפשר מיינט עס צו זאגן, ווייל דעם... "עיניו למטה" איז אן ענין לכאורה פון די הכנעה, זאלסט נישט ארומקוקן. אבער זאלסט נישט מיינען אז כאילו דו זאלסט טראכטן אז דער אייבערשטער איז אויף דער ארץ. דאס איז נישט די זאך. נאר כאילו, לבו למעלה.

Speaker 1:

איך געדענק אז ס'איז דא א שיינע דרשה פון דער תלמיד רבינו יונה, איך געדענק נישט וואו, ער האט אנגעקוקט אין די גמרא אויף דעם, וועגן "לבו למעלה". איך מיין אז מען קען עס לערנען על פי יסודו של הבעל שם טוב, אז וואו מען טראכט דארט איז מען. אבער אפילו מען קען עס זאגן ממש אן אימעדזשינעישן, כאילו אז א מענטש אימעדזשינט זיך, אזוי ווי מען זאגט אז מען קען מכוון זיין לבו כאילו ער איז אין קודש הקדשים. מען קען זיך אימעדזשינען אז ער איז נהנה צווישן די מלאכים וואס זינגען צו דער אייבערשטער וכדומה. ס'קען זיין אן אימעדזשינעישן אזוי.

המשך תיקון הגוף: מניחת הידיים

Speaker 1:

ומניח ידיו על לבו כפותות. אז ער לייגט זיינע הענט, ביידע הענט איינס אויף די אנדערע. אזוי ווי כפותות מיינט מחבר, אזוי ווי ער האט ארויפגעלייגט איין האנט אויף די אנדערע. הימנית על השמאלית. ער לייגט די לינקע האנט אויף די הארץ, און אויף דעם לייגט ער זיין רעכטע האנט.

זענען דאס נישט מקפיד געווען אזוי אין הלכה? היינט זענען סאך מענטשן נישט מקפיד. אקעי, ס'קען זיין אז ס'איז שווער מחנך צו זיין וכדומה, אבער...

ועומד כעבד לפני רבו באימה וביראה ובפחד.

דאס איז אויך פאסטשער, אדער דאס איז נאך עפעס? ווייל לכאורה, דאס שטיין גראד און מיט די הענט צוזאמגעלייגט און לבו למעלה, דאס איז די עומד לפני רבו באימה וביראה. ס'איז נישט קיין סתירה.

ולא יניח ידיו על חלציו. ער זאל נישט לייגן זיין האנט אויף זיין זייט פון די אקסל. ס'מיינט אזוי, רייט? יא, אויף זיין וועיסט. אזוי ווי איינער וואס איז א בעל גאוה שטייט. נאר... בעצם, איינמאל ער האט געזאגט אז די הענט דארפן זיין כפותות, איז דאך פשוט אז "ולא יניח ידיו על חלציו". אבער ס'איז דא אזעלכע לכתחילה'ס. די מערסטע לכתחילה איז אז ס'זאל זיין ידיו כפותות.

דיגרעסיע: פריסת כפיים ביי תפילה

Speaker 1:

ס'איז דא איין שאלה פון... ר' קאפיל ברענגט די שאלה פון... איך געדענק נישט ווער, איך וועל זען, ר' יעקב עמדין רעדט וועגן דעם, אז לכאורה אין חומש און אין נ"ך זעט מען אז מען דאווענט בפריסת כפיים, מיט אויפהייבן די הענט. זעט מען אבער נישט אין הלכה אז ס'זאל שטיין אזא זאך. ס'שטייט מער אז מען זאל אראפלייגן די הענט אזוי. אזוי, יא. דער כוזרי ברענגט א תשובה פון איינער פון די אחרונים וואס האט גע'טענה'ט אז וויבאלד די נוצרים האבן אנגעהויבן צו דאווענען אזוי און פירן זיך זייער שטארק צו דאווענען אזוי מיט די הענט ארויפגעווארפן, האבן די אידן עס אויפגעהערט צו טון. רבי יעקב עמדין איז נישט העפי מיט דעם תירוץ. ער זאגט אזוי, איך געדענק נישט וואס זיין תירוץ איז דארט, אויב ער האט א תירוץ, אבער...

עס איז אן אינטערעסאנטע זאך, עס איז ממש א וועג פון תפילה וואס מען זעט כסדר אין די חומש, און מען זעט נישט.

חזרה צו תלמידי רבינו יונה: "לבו למעלה"

איך וויל נאר... דער רמב"ם מיינט לכאורה דא, אין תלמידי רבינו יונה איז דא א פירוש אויף די ערשטע פרק ברכות, דארט שטייט אזוי, וואס הייסט "לבו למעלה"? "כלומר שיחשוב בלבו כאילו עומד בשמים, ויסיר מלבו כל תענוגי העולם הזה וכל הנאות הגוף, כענין שאמרו הקדמונים, או הנביאים, כשאתה רוצה להתפלל, פשוט גופך והעלה נשמתך".

און נאכדעם זאגט ער אן אנדערע טייטש, "לבו למטה, עיניו למטה", זאל דאווענען אויך צום בית המקדש. דאס איז נישט דער רמב"ם'ס טייטש. דער רמב"ם'ס טייטש איז "עיניו למטה" כפשוטו. מפי מורי הרב רבינו יונה. אבער דאס מיינט פשטות הגשמיות. נאר טראכטן פון די נשמה און נישט פון די... יא, דאס מיינט נישט פשטות, דאס מיינט כפשוטו, אז דאס טראכט ער. עס איז נישט אזוי קאמפליקירט.

דאס איז די פשט. אבער רבינו יונה זאגט אז נאכדעם וואס מען איז זיך משלח פון גשמיות, דארף מען אריינגיין אין בית המקדש של מטה. דאס ווייס איך נישט אויב דער רמב"ם וואלט מסכים געווען. אונזערע ספרים זאגן אז מען דארף האלטן אז דער בית המקדש של מעלה איז מכוון כנגד בית המקדש של מטה, און מען דארף דאווענען דארט. אבער שוין.

חידוש: דער רמב"ם זאגט נישט פארמאכן די אויגן

דער רמב"ם זאגט אז מען זאל נישט פארמאכן די אויגן, דו האסט באמערקט? "עיניו למטה". דאס הייסט, די אויגן זענען מער ווייניגער פארמאכט, און דו קוקסט אויף אראפ. ניין, דו קוקסט נישט ארום, דו פארמאכסט נישט אזוי. רייט. אינטערעסטינג. אקעי, לעטס קאנטיניו.

הלכה ה — תיקון המלבוש

Speaker 1:

יא. דאס איז די תיקון הגוף, יא, וויאזוי מען דארף שטיין. נאכדעם איז דא תיקון המלבוש, וויאזוי מען דארף זיך אנטון, דאס איז די פערדע זאך.

תיקון המלבוש, כיצד? זאל דאווענען... אה, די אלע זאכן זענען נישט מעכב. די פשט איז מסתמא די זעלבע זאך, אויב עס איז שווער פאר א מענטש צו שטיין אזוי וכדומה, דארף ער עס נישט טון. עס איז אויך דא מדרגות. עס איז דא מדרגות פון עומד לפני... דאס איז א תיקון הגוף. די בעסטע איז, אזויווי ער זאגט, אטליסט נישט לייגן יד על החלצים.

תיקון המלבוש קודם התפילה. מתקן מלבושיו תחילה, מען גרייט זיך אן די מלבושים, ומציין עצמו ומהדר. מען טוט זיך אן שיין, מען פוצט זיך אפ, "התקשטו ישראל בציניהם". מען טוט זיך אפס אן, אז מ'זאל זען אז דאס איז א דאווענענדיגע בעקיטשע. ומהדר, מען מאכט זיך שיין, שנאמר "השתחוו לה' בהדרת קודש", מיט א שיינקייט.

איז ער ממשיך, ער גייט ברענגען די גמרא, "ולא יעמוד לתפלה באפונדתו". ער זאל נישט שטיין דאווענען ווען ער איז אנגעטון מיט זיין רענצל. יא, אפונדתו מיינט עפעס וואס מ'טראגט, א מלבוש וואס האט גרויסע טאשן. אדער מיינט עס אזא בערזל זאך, אדער מיינט עס אזא אינטערהעמד, עפעס א זאך וואס איז נאר נישט קיין קורצע, נישט קיין מכובד'יגע זאך.

"ולא בראש מגולה", נישט מיט אן אפענעם קאפ. א גאנצן טאג דארף מען גיין מיט א קאפל, אבער ביים דאווענען דארף מען אנטון א קאפל.

"ולא ברגלים מגולות", נישט קיין אפענע, אן קיין זאקן, אפענע פיס, "אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני הגדולים אלא במנעלים". אז אויב איז אין יענעם פלאץ איינגעפירט אז ביי א מקום חשוב, ווען מ'פארט אויס פון אן אדם גדול, טוט מען זיך אן אין זאקן, ווייסטו אז דאס איז דער ענין פון כבוד.

דיסקוסיע: "ראש מגולה" — תלוי במנהג המקום?

Speaker 2:

זאגט דער רמ"א, "ובכל מקום לא יאחז תפילין בידו". מ'זאל נישט האלטן... דאס איז די זאכן פון גיין, אפשר ראש מגולה איז אויך תלוי אין מנהג המקום?

Speaker 1:

ניין, ער זאגט "אלא במנעלים". דאס איז לפי די מנהג, וואס איז אנגענומען ביי די חשוב'ע אנשים חשובים. אבער אין א שום פלאץ טוט מען נישט א זאך וואס איז מטריד, וואס איז נישט קיין... זאלסטו זען, ווייל דאס האט נישט ממשיך צו טון מיט מלבוש, אבער ס'קען האבן צו טון, ער זאגט אפונדתו, איז טייטש מהדר בערזל מיט זיך.

אקעי. ער זאגט דיר ווייטער, מ'זאל נישט האלטן א חשוב'ע זאך אין די הענט, ווייל ס'נעמט אוועק די רואיגקייט פון די קאפ, ווייל ער דארף וואטשן ס'זאל נישט אראפפאלן, ער גייט זיך נישט קענען מסלק זיין. "בכל מקום לא יאחז תפילין בידו, או ספר תורה בזרועו."

קשיא: דוד המלך און דער ספר תורה

דוד המלך איז געווען א איש אשר לבב תורה, זיין לעבן איז תורה, ער טראכט נאר אין דעם. ס'איז דאך לכאורה א מלך וואס האט געהאט אייביג א ספר תורה, ער האט עס אויסגעטון פאר'ן דאווענען, ער האט עס אראפגעלייגט פאר'ן דאווענען. אויב ער האט עס געהאלטן, אפשר האט ער עס געהאט אנגעטון עפעס ווי א קייטל.

הלכות תיקון המלבוש והמקום לתפילה

המשך הלכות תיקון המלבוש — האלטן זאכן אין די הענט בשעת תפילה

ער זאגט ווייטער, מ'זאל נישט האלטן א חשוב'ע זאך אין די הענט, ווייל ס'נעמט אוועק די רואיגקייט פון די קאפ, ווייל ער דארף וואטשן עס זאל נישט אראפפאלן, ער גייט זיך נישט קענען מתלבש זיין. חמקו מלאחוז תפילין בידו, או ספר תורה בזרועו, נאר אויב ליבו טרוד אין דעם, ער טראכט וועגן דעם.

ס'איז דאך לכאורה א מעלה וואס ער האט אייביג א ספר תורה, ער האט עס אויסגעטוהן פאר'ן דאווענען, ער האט עס אראפגעלייגט פאר'ן דאווענען. אויב ער האט עס געהאלטן, אפשר האט ער עס געהאט אנגעטוהן עפעס וואס ער האט געדארפט טראגן. ולא יאחז מזוזה בידו, ס'איז דאך עניטיים ס'קען זיך צוברעכן, ער דארף עס האלטן חשוב, זאל ער נישט האלטן אין די הענט ווייל ס'וועט אוועקנעמען זיין פאוקעס אויף דאווענען.

די אויסנאם פון לולב — מצות היום

אבל מתפלל ולולב בידו, ער ברענגט דאך א ראיה פון דא, דו קענסט זען אז לולב איז אויך מטלטל, אבער לולב קען מען יא האבן, איי שזה מצות היום. פשט איז, וויבאלד ס'איז מצות היום, איז ער שוין צוגעוואוינט צו דעם, ער האלט עס די גאנצע צייט אין יום טוב, ממילא האט ער נישט די... נעמט עס אים אוועק די קאפ, נישט עכט, אדער ווייל יעצט איז עס א דבר חשוב, ממילא איז דא א היתר? נישט קלאר.

ער ברענגט א ראיה אז וויבאלד ס'איז א מצוה, איז עס נישט אזוי מטריד. איך פארשטיי נישט דאס. איך וואלט געזאגט אנדערש, איך וואלט געזאגט אז פשט איז, ס'איז א חלק פון... מ'האלט נישט א זאך וואס שטערט פאר די דביקות, ס'שטערט פאר כוונת התפילה. לולב איז דאך די זאך וואס מ'דאווענט מיט דעם, מ'זאגט הלל מיט דעם, דאס איז א חלק פון די תפילה, מצות היום.

ער צייכנט צו די גמרא אז מנהג אנשי ירושלים האבן געהאט די לולב א גאנצן טאג, הולך לנחם אבלים, לבקר חולים, וואו ער איז געגאנגען האט ער דאס מיטגענומען. פשט איז אז פאר די פאר טעג האט עס אים בכלל נישט מבולבל געווען, ער איז שוין געווען אנגעפירט אזוי, ער איז שוין צוגעוואוינט צו דעם סטייל, ממילא איז עס נישט מבולבל.

אבער סתם אזוי אין יום טוב, זעט אויס ווייל ס'איז א מצוה, ממילא... אפשר ווייל ס'איז א מצוה איז עס אנדערש. אפשר איז די טרדה נישט קיין טרדה וואס איז אפגעטיילט פון דאווענען, אז ס'שטערט. די טרדה אליינס איז אויך א מצוה'דיגע טרדה. ער גייט קוקן דערויף, ער גייט זיך דערמאנען אה, ס'איז א טאג פון דאנקען דעם אייבערשטן פאר די לולב.

משא על ראשו — שווערע זאכן אויפ'ן קאפ

או משא על ראשו, פריער האט ער געזאגט אז מ'טאר נישט האבן קיין... אנטבלויזט די קאפ. אבער אויב האט מען זייער א שווערע שטריימל אויף זיין קאפ, ווי גיסט מיין תפילה. יא, ער רעדט נישט פון א שטריימל, ער רעדט פון... ער זאגט אזוי, ער זאגט אזוי, אויב ס'איז פחות מארבעה קבין, אזויווי די פארצייטישע שטריימלעך, פשיטא לכאורה אז מ'מעג מתפלל זיין. אבער די היינטיגע שטריימלעך וואס ס'וועגט א טאן, ס'איז huge, קען מען נישט דאווענען אזוי. און אויב איך האב א קרקפתא, איך קען נישט מתפלל זיין, זאל מען אויסטון די שווערע לאסט פון קאפ.

אבער פשטות מיינט ער אזויווי ווען מ'זעט אין אראבישע פלעצער אז מענטשן האלטן, ס'איז נארמאל אז א מענטש זאל האלטן זאכן אויף זיין קאפ. אין די הענט האלט מען נאר א גרינגע בעג. גאר א שווערע זאך לייגט מען א זאק אויפ'ן קאפ. ס'איז זייער גוט, ס'איז גרינגער צו טראגן זאכן אויפ'ן קאפ ווי פון די הענט. אבער ס'איז דאך אן עול פון טרייסא. אויפ'ן קאפ איז דא א פראבלעם, ס'באלאנסירט נישט.

קיצור, דאס איז לאו דוקא א נושא וואס שטערט פון דאווענען. ער זאגט אז ס'איז מער א נושא פון כבוד. דו קענסט טראכטן אז ס'איז א נושא פון טירדא. די אלע זאכן, כבוד מיט טירדא, דאס זענען זאכן וואס זענען קאנעקטעד. אבער דאס איז די זאך. און הכי נמי, אויב ס'איז איינעם שטארק שווער די שטריימל, זאל ער עס אויסטון. דאס איז די שאלה.

עטיפה — דרך חכמים ותלמידיהם

דרך כל חכמים ותלמידיהם איז להתפלל ערליך שיהיו עטופין. ער טייטשט, ס'ווערט ארומגענומען מיט א טלית, ווייל מצות ציצית האט א שייכות מיט דאווענען. דאס איז א ריזיגע זאך צו דאווענען מיט א שטריימל. ס'איז ענליך צו לילה וואס ער האט געזאגט. אבער עטיפה איז מער אן ענין פון כבוד, אז מ'טוט זיך אן א הוט. אויך כבוד האט ער געזאגט, ווייל ס'איז א מצוה פון ציצית. די שאלה איז וואס דו מיינסט דוקא מיט ציצית. קען זיין אז מ'טוט זיך אן א הוט, איז אויך די נושא פון עטיפה. א הוט, א שטריימל, א כיסוי ראש, איז א דרך כבוד. ס'איז א ספעציעלע דרך כבוד.

און שפעטער, בנוגע ציצית, שרייבט די רמ"א, "לעולם ישתדל אדם להיות עטוף בכסות המחוייב בציצית, ובשעת התפלה צריך להזהר ביותר. גנאי לתלמיד חכם שיתפלל והוא אינו מעוטף בציצית." ס'איז א גנאי פאר א תלמיד חכם. ער זאגט דאך אויך תלמיד חכם. א תלמיד חכם דארף גיין אנטון ציצית ווען ער דאוונט, ווייל ער ווייסט די מצוה. א עם הארץ ווייסט נישט, ער ווייסט אז ס'איז א נוסח פון גיין ציצית. אבער א תלמיד חכם ווייסט אז דאס איז א מצוה וואס ער קען אריינכאפן נאך א מצוה.

אזוי קען ער האבן אויך א רעספעקט, אז ער גייט מיט א טלית. ער גייט מיט א טלית, ס'איז א כבוד.

דיסקוסיע: עטיפה ביי מנחה און מעריב

און וואס איז מיט מנחה און מעריב? אויך האט דער רמב"ם סתם נישט געמאכט א חילוק? דארף גיין ביי מנחה און מעריב אויך מיט א טלית? מעריב איז לאו זמן ציצית, אבער לכאורה מנחה יא, און ער זאגט נישט. ער רעדט פון די מצוה אדער פון די עטיף פון די... פון די...

די שאלה איז, איז דאס בעיקר א תיקון המלבוש, אדער איז דאס עפעס אן עקסטערע זאך פון האבן נאך א מצוה, אז ער קובע'ט די סעודה ברוב מצוות, עפעס אזוינס?

ניין, ס'איז א כבוד אז מ'גייט מיט די מצוות. ס'איז א בגד וואס א איד גייט. מ'קען דאס צושטעלן אזויווי דו האסט געזאגט לגבי לילה.

די רגע וואס מיר פירן זיך אז מ'גייט אין דער פרי מיט א טלית, אבער ביי מנחה מיט א הוט, איז ביידע איז עטיפה. אין דער פרי איז לויט די פשט, און די הוט איז בעצם די עטיפה פון די... אבער דאס איז נאר א חכם ותלמידיו. סתם א איד דארף נישט קיין הוט ביים דאווענען, אזוי שטייט אין רמב"ם.

אקעי. ביז דא איז געווען הלכות תיקון המלבוש. יעצט גייען מיר לערנען וועלכע פלאץ איז גוט צו דאווענען.

הלכה ו — תיקון המקום

זאגט דער רמב"ם, וואס איז די תיקון המקום? וויאזוי דארף די פלאץ זיין צוגעגרייט?

יעמוד במקום נמוך

זאגט דער רמב"ם אזוי: "תיקון המקום כיצד? יעמוד במקום נמוך", מ'זאל שטיין אויף א גראדע, נידריגע פלאץ. די גמרא זאגט "ממעמקים קראתיך ה'". איך ווייס נישט פונקטליך וואס דער רמב"ם גייט צו זאגן, אבער מ'זעט אז דארט איז די מערסטע רואיג, ווייל ער קען נישט פון דארט פאלן. ווען ער שטייט אויף עפעס א בערגל אדער אויף א בענקל, קען ער פאלן. אקעי, "מקום נמוך".

ויעמיד פניו לכותל

"ויעמיד פניו לכותל", אזוי אז קיינער זאל אים נישט דורכגיין, ער זאל נישט האבן קיין דיסטרעקשנס.

חלונות כנגד ירושלים

זאגט דער רמב"ם, מ'דאוונט טאקע קעגן די כותל, אבער ס'איז דא אן ענין פון דאווענען כנגד ירושלים. זאגט ער, "וצריך לפתוח חלונות או פתחים כנגד ירושלים כדי להתפלל כנגדן, שנאמר 'וכוין פתיחן ליה'". ביי דניאל שטייט, די פענסטער זענען געווען אפן בעלייתו, אויף זיין שטאק, נגד ירושלים. ס'הייסט אז ער האט געקוקט אויף ירושלים.

דיסקוסיע: חלונות כנגד ירושלים — ליכטיגקייט אדער כיוון?

ס'איז דא אן הלכה, איך האב א פענסטער אויף די זייט. אין בבל קען איך הערן, בבל איז נישט אזוי ווייט, און ער האט אפשר געוואוסט אז ער עפנט יענע פענסטער, ווייסט ער אז דא גראד איז ירושלים. אבער ער עפנט א פענסטער אין אמעריקע און ער טרעפט זיך אין ירושלים... פיר טויזנט מייל, נישט אזוי ווייט, פיר טויזנט מייל. די זעלבע קאנטינענט, אט ליעסט, איך בין מסכים.

ער זאגט, דער רבינו מנוח, אז די חלונות איז מער כדי שתשמח הנפש. ער ברענגט אז ביום המעונן, אז אויף א וואלקנדיגע טאג האבן זיי נישט געוואלט זאגן תחנון, ווייל דער מענטש איז פאר'חמאר'עט, ס'איז א שחור'דיגע מצב. מאכט מען אויף די פענסטער, די זון שיינט אריין, דעמאלטס איז געשמאק צו דאווענען.

ער האט געזאגט אזוי, אויב דו ביסט אין א הויז, איז נישט גוט זאלסט האבן א ליידיגע שטח אין פראנט פון דיר, ווייל איינער גייט אריבערגיין. אבער אויב ביסטו ביי א פעלד וואו מענטשן דרייען זיך נישט, ס'איז נישטא ווער ס'זאל אריבערגיין אין פראנט פון דיר, גייט דיך דיסטרעקטן, אויף דעם איז געשטאנען קנעגד ירושלים, ויחזיר פניו לכותל. אויב גייסטו נישט האבן קיין דיסטרעקשענס, איז עס יא א גוטע זאך, א ישוב הדעת צו האבן א ליידיגע שטח.

איך מיין אז דו ווילסט זאגן אז ער דאוונט דאך קעגן ירושלים, קומט אויס אז ער דאוונט מזרח, דארף אין די זעלבע זייט זיין זיינע חלונות. ס'איז טאקע נישט. יא, מ'רעדט זיך דא, ער דארף האבן חלונות. ס'איז נישט קיין סתירה, ס'קען זיין סתם א חלון, ער דאוונט אויף די זייט, ס'קען זיין סתם א חלון מיט א קורטין, אבער ס'קומט אריין די ליכטיגקייט, ער ווערט נישט געשטערט פון די מענטשן.

די שולן טאקע האבן נישט ליב צו לייגן פענסטערס אין מזרח, ווייל זיי האלטן אז ס'שטערט. אבער די משנה ברורה, ויחזיר פניו לכותל, זאגט דאס, אז מ'זאל נישט האבן קיין שום זאך אין פראנט פון דיר. לפתוח חלונות מיינט אויך באופן וואס דו ווערסט נישט געשטערט. אבער ס'איז נישט קיין סתירה, יעדער איינער פארשטייט, מ'דארף נוצן מיט שכל. אויב ס'איז פונקט א פלאץ וואס אין פראנט פון דעם איז א סטאר, זאל מען וואטעווער, מ'דארף נוצן די שכל וויאזוי.

קובע מקום לתפילה

נאך א הלכה. די הלכה שטייט אין די גמרא, זאל א מענטש קובע זיין מקום לתפלתו תמיד, זאל אייביג שטיין בערך די זעלבע פלאץ.

אה, סאו דאס איז די טייטש, אז ער רעדט, דרך אגב, מ'האט געלערנט די וואך אין ספר המאור שאין לו ערוך, אין איינע פון די גליונות פון בית המדרש אין שul. די אלע הלכות, וואס דו וועסט לערנען שפעטער תפילה בצבור, א גאנצע פרק אויף דעם, וואספארא ענין איז צו דאווענען אין דער היים. דאווענען אין דער היים, עפען א פענסטער. זאגט ער, דאווענען אין דער היים, א מענטש דאוונט געווענליך מען האט נישט קיין צייט צו גיין נישט יעדן טאג. סאו, איך האב א געוויסע פלאץ אין זיין הויז איז דא א שטיקל בית המדרש'ל. מיין טאטע האט מיר געזאגט, ער האט געדענקט אז זיין טאטע האט געהאט א געוויסע קלאזעט, דארט פלעגט ער דאווענען מעריב. ס'איז א קובע מקום לתפילתו.

דיסקוסיע: קובע מקום — אין בית המדרש אדער אינדערהיים?

זייער גוט. אין בית המדרש איז שוין א מקום קבוע. די גאנצע פלאץ איז א מקום קבוע. ס'איז א גאנצע טעמע אויב א מענטש האט א געוויסע פלאץ אין זיין בית המדרש, אבער ס'איז לאו דווקא. קען זיין אז א מקום קען מיינען אז ער גייט אין די זעלבע בית המדרש, נישט אין שול האפנטליך, ווייל דאס ברענגט אויף א רואיגקייט.

ס'איז דא א מחלוקת, ס'איז אינטערעסאנט, די כתב סופר ברענגט א מחלוקת וועגן דעם. ער ברענגט א רא"ש, און די רא"ש ברענגט א ירושלמי אז אין די בית הכנסת זאל מען האבן א פלאץ. אבער ער אליין זאגט ער פארשטייט נישט, די גאנצע בית הכנסת איז א מקום תפילה. ס'מיינט צו זאגן אז ווען ער דאוונט אינדערהיים, וואס מיר האבן גערעדט, ווען ער דאוונט אינדערהיים זאל ער מאכן א פלאץ. און זיי דינגען זיך פלאן אין ירושלמי.

סאו, אויב ער האט זיך געטוישט א פלאץ אין שול איז ער אפשר יוצא אלע שיטות, אבער ס'איז דא זיכער בעלי דעות וואס האבן געהאלטן אז ס'פעלט נישט אויס.

אקעי. ווייטער, זאגט די רמ"א, אויב ס'קומט א גאסט אדער אזא סארט זאך, זאל מען זאגן אז מ'דארף נישט מקיים זיין די מצוה פון קובע מקום. ס'איז דא ראשונים וואס זאגן אז קובע מקום מיינט די זעלבע שול. נישט קיין זאך וואס שטערט די כוונות, חלילה, א מקום תפילה.

אין מתפללין בחורבה

זייער גוט. ואין מתפללין, זאגט די רמ"א ווייטער, אין מתפללין לא בחורבה. מ'דאוונט נישט אין א חורבה. די גמרא זאגט פאר דעם צוויי סיבות: אדער ווייל ס'איז א מקום מסוכן, ס'קען צופאלן, אדער וועגן חשד. אין א חורבה גייט מען טון שעדי ביזנעס. דו גייסט דארט דאווענען. אה, ווייטער רעדט מען דאווענען ביחידות, נישט ווען ס'איז א מנין אין א חורבה. די אלע חורבה'שע רבי'ס, ער דאוונט נישט אין א נארמאלע פלאץ, ער דאוונט ווען ער טרעפט זיך ערגעץ א חורבה.

רבינו יונה זאגט אז דאס וואס שטייט אז מ'טאר נישט טון צוליב חשד, מיר געדענקען אז מיר האבן געלערנט אין הלכות תשובה אז החושד בכשרים לוקה, מ'טאר נישט חושד זיין א צווייטן איד. זאגט ער, דאס איז ווען יענער טוט נישט גארנישט וואס איז מחשיד. אבער דו מאכסט א זאך וואס איז מחשיד, ביסטו א לוקה. דו האסט געמאכט אז אנדערע אידן זאלן חושד זיין א צווייטן איד. נו נו, אזוי זאגט ער. דאס איז א גרויסע עבירה, דו טארסט נישט לאזן מאכן אויף זיך א חשד, ווייל דו מאכסט א איד מיט די עבירה פון חושד זיין.

ולא אחורי בית הכנסת

אקעי. ולא אחורי בית הכנסת. מ'דאוונט נישט אין בעק פון א שול, אלא אם כן נושא פניו לבית הכנסת. נאר אויב ער דאוונט מיט די פנים צו די שול. איינער פון די מורדים, אז ער דרייט זיך אויס, ער שטייט אינדרויסן און נישט פנים אל פנים קעגן בית הכנסת. איך טראכט אויך אז די נושא פון פני החשד, איך טראכט נישט פון די נחת, איך וועל זאגן פאר'ן מענטש.

וואס הייסט, דער מענטש, יעדע מאל ווען א מענטש גייט אדורך א נייע גייט אין א חדר, טראכט ער אפשר דאס איז דא א פסול, אפשר דאס איז נישט גוט. אבער די טראכט, איך מיין אז א שיינע וועג פון זאגן פאר'ן מענטש,

תיקון המקום, תיקון הקול, וכריעות בתפילה

הלכה: נישט דאווענען מיט דעם רוקן צו בית הכנסת

Speaker 1: אקעי. "ולא יחזור בית הכנסת", ער זאל נישט דאווענען אין בעק פון א שול, "אלא אם כן פניו לבית הכנסת", נאר אויב ער דאווענט אויך מיט די פנים צו די שול. דאס הייסט, ער דרייט זיך אויס, ער שטייט אינדרויסן און נישט פנים כנגד בית הכנסת.

איך טראכט אויך אז די נושא פון "מפני החשד", איך האב געטראכט וועגן דעם נעכטן, ס'איז פשט אז וואס הייסט, דער מענטש זאל יעדע מאל וואס א מענטש גייט דארט, איינער גייט אין א חורבה, טראכט ער אפשר דארט איז דא פת זונות? סאו וואס איז געווארן די חשד? איך מיין אז ס'איז א שיינע וועג פון זאגן פאר מענטשן, מען זאל דיך טאקע חושד זיין, טו עס נישט. ס'איז א מקום נסיון. כאילו ווען מען זאגט פאר א מענטש, טו נישט מפני החשד, מיינט מען צו זאגן, דאס איז א סארט מעשה, גיי נישט אריין אין פלעצער וואו דו קענסט זיך טאקע טרעפן אין א חשד. איך מיין אז ס'איז פשוט א לשון נקיה אזא.

הלכה: נישט זיצן לעבן א מתפלל

Speaker 1: אקעי. "ואסור לישב בצדו של העומד בתפלה". נאך א נייע הלכה. א מענטש דאווענט, יא, דא רעדט מען וועגן א לעבעדיגע דאווענער. אהא. כדי דער וואס דאווענט זאל האבן א מקום וואס ס'איז נישטא דערינען קיין שטער, זאלסטו נישט זיצן גלייך לעבן אים, ווייל דו נעמסט אויך אוועק פון זיין פריוואטקייט, פון זיין... "אוי לאחריו ולפניו", אדער וואס דו דארפסט גיין פלאדאו זאל איך וועגן, "עד שירחיק ממנו ארבע אמות". דאס הייסט, דו שטערסט פאר דעם מענטש.

כאילו פארט פון די תקנות, איך וויל זאגן אזוי, פארשטייסט, דאס איז א הלכה פאר די אנדערע מענטשן, אז דו דארפסט זיך שטעלן דאווענען אין אזא פלאץ וואו ס'זאל נישט שטערן פאר קיין מענטשן, אז דו קומסט נישט אריין... אבער... דאס איז גארנישט שייך אין די היינטיגע קליינע בתי מדרשים, ס'איז צופיל. יא, אבער ס'איז טאקע, ס'נעמט נישט אוועק אזוי די פאוקעס, ווייל אזוי איז אנגענומען. "לישב בתוך ד' אמות של תפלה".

דיסקוסיע: פארוואס דער עולם איז נישט מקפיד היינט

Speaker 2: אפשר ניין, אפשר אויב די אלע הלכות זענען וועגן די...

Speaker 1: ניין, איך טראכט אן אנדערע הערה. דער עולם היינט איז נישט מקפיד אויף דעם. איך מיין אז ס'האט צו טון מיט די פארניטשער סיטואציע. דאס הייסט, אויב ס'איז דא א בענקל, יעדער האט זיין פלאץ, דא איז מיין בענקל, דא איז דער טיש וואו איך זיץ, סאו דא איז די ד' אמות. די ד' אמות איז נישט קיין מעדזשיק הלכה, אז דא איז פיר אמות. ס'איז א מקום שלו דארט. אויב דו האסט א בענקל און א טיש, דארט איז מקומך. דער נעקסטער טיש איז נישט אין דיין ד' אמות. ד' אמות איז נישט קיין גזירת הכתוב.

ס'קען אויך זיין אז די "לאו לפניו" מיינט, יענער האלט אינמיטן טון אנדערע זאכן, יענער איז עוסק אינדערהיים. ס'גייט אוועקנעמען, ס'גייט אוועקנעמען דיין פאוקעס. אבער דו ביסט אין ביהמ"ד, יעדער דאוונט יעצט, יענער גייט נישט אוועקנעמען דיין פאוקעס. דו ביסט אינדערהיים, און איך ווייס אז איינער וואקט דורך מיט א גרויסן טאפ, ער האלט אינמיטן מישן, איך ווייס נישט וואס טון, גייסטו קוקן וואס ער טוט, ס'גייט אוועקנעמען דיין פאוקעס פון דאווענען.

הלכה: נישט דאווענען אויף א מקום גבוה

Speaker 1: אקעי. ווייטער, זיי האבן געלערנט מען זאל שטיין ביי א מקום נמוך. איך מיין דאס גייט ארויף אויף דעם, "לא יעמוד במקום גבוה שיתפלל". מען זאל נישט שטיין אויף א קליינע סטעידזש. "לא יעמוד לא על גבי מיטה ולא על גבי כיסא". מען זאל נישט שטיין אויף א...

דיסקוסיע: רבי'ס וואס דאווענען אויף א סטעידזש

Speaker 2: די רבי'ס וואס שטייען אויף א סטעידזש ווען זיי דאווענען?

Speaker 1: אויף א גרויסע סטעידזש. ער גייט זאגן, ער גייט זאגן א היתר. "ואם היה גבוה, אם יש בו ארבע אמות על ארבע אמות שהוא רשות בפני עצמו, מותר להתפלל בו". אויב ס'איז גענוג גרויס, רשות לעצמו, איז דאך א שטאט. ס'איז נישט קיין פראבלעם. דאס איז די היתר פון די רבי'ס וואס דאווענען אויף א סטעידזש, זיי מאכן א גרויסע סטעידזש. ס'איז גענוג נאך א שטאט.

"וכן אם הוא מקום מוקף מחיצות מכל צדדיו", וואס ס'איז ממש ארומגענומען, "כמקום כרשות בפני עצמו", איז דאס זיכער נישט די רבי'שע סטעידזשעס. אבער די איסור פון "לא יעמוד במקום גבוה" האט עס עט ליעסט נישט. ס'איז זיכער נישט קיין דרך הכנעה צו שטיין דאווענען אויף א סטעידזש.

דער תירוץ איז אז ער איז דער בעל תפילה. דער בעל תפילה שטייט דאך אויפן בימה, אז דער עולם זאל אים קענען הערן. ס'איז אנדערע זאכן, ער סערווט דעם עולם דאך. די סטעידזש איז נישט לכבודו, די סטעידזש איז לכבוד הציבור, אז ער רעדט צום ציבור זאל דער ציבור קענען הערן. אויב דער רבי דאוונט ביחידות אויף א סטעידזש, דעמאלטס איז טאקע פאני. אבער דער וועלט זאגט דאך אז ער איז דעם ציבור'ס בעל תפילה, דער בעל תפילה זאגט נאר וואו מ'האלט. סאו, ס'קען זיין. יא, אלעמאל קען מען טרעפן א רבי'שע מעשה צו מיישב זיין.

שוין. דער ענין איז נאך נישט געענדיגט. נאך א היתר פאר די מקום גבוה. "וכן אם הוא מקום מוקף מחיצות מכל צדדיו, אף על פי שאין בו ארבע אמות, מותר להתפלל בו, לפי שאין גובהו ניכר, שהוא חלוק לרשות לעצמו". ס'איז אזוי ווי א קליינע רשות פאר זיך. תפילה האט עס אויך צוטון מיט קביעות המקום.

הלכה: פועלים אויף א בוים

Speaker 1: "ואם היו עוסקין בראש הכותל או בראש האילן", מתי גייט מען זיך מתפלל זיין? "יורדין למטה ומתפללין, וחוזרין למלאכתן". זיי זאלן אראפקומען דאווענען און זיי זאלן צוריקגיין דאווענען. זיי קענען נישט דאווענען ווען זיי זענען אויף א שפיץ זאך. "ואם היו בראש הזית או בראש התאנה, ואינו טורח גדול לרדת, מתפללין במקומן". אויב ס'איז נישט קיין גרויסע טירחא צוריק אראפצוקומען, ס'איז דאך זענען זיי דארטן ווייל זיי טרעפן א גוטע פלאץ פון וואו צו קענען צוקומען צו די זיתים אדער די תאנה, "מתפללין במקומן, מפני שהטורח מרובה". ווייל ס'איז דא א גרויסע טירחא פון אראפקומען, האט מען זיי מתיר געווען.

זייער גוט. די אמת איז די הלכה איז נישט נאר מיט די הלכה פון פלאץ, אויך דא וויפיל איז מטריח א מענטש אינמיטן זיין ארבעט און דאווענען.

הלכה: פועלים — בסעודתן vs. בשכרן

Speaker 1: די גמרא איז מתפלל, איז דא "אם היו עוסקין בסעודתן בלבד", אויב דער מענטש איז נאר אן ארימאן און ער ארבעט, און די גאנצע זאך וואס ער באקומט באצאלט איז ער באקומט צו עסן, "מתפללין תפילה של שמונה עשרה ברכות". ער זאל דאווענען די גאנצע דאווענען, ווייל אונז האבן נישט אזוי רחמנות אויף די בעל הבית. די בעל הבית מעג דיר באצאלן די עסן אפילו דו דאווענסט די גאנצע דאווענען.

אבער אויב... מ'רעדט דא באופן אז דער בעל הבית לאזט. אויב דער בעל הבית גייט אים נישט געבן, איז עס פארקערט, דעמאלטס האט מען מער רחמנות אויף די בעל הבית. דאס הייסט, מ'גייט באגנב'ענען דעם בעל הבית. דאס איז די ווארט. סא די ווארט איז אפשר אז ער מאכט נישט אזויפיל געלט, מ'וועט אים שוין צוגעבן אביסל צייט צו דאווענען. אפשר איז דאס די כלל.

"ואם היו עוסקין בשכרן", אויב זיי באקומען זייער באצאלט, דעמאלטס געבט מען זיי א היתר אז זיי זאלן נישט אזוי סאך זיך שטערן פון דאווענען, זיי זאלן נישט אוועקנעמען פון זייער צייט פון טון די ארבעט, נאר זיי זאלן דאווענען די תפילה פון "הביננו", די קורצערע תפילה.

דער רמב"ם'ס חידוש: קיין מנין פאר פועלים

Speaker 1: זאגט דער רמב"ם, "בין כך ובין כך", אין חילוק צו ער ארבעט בשכרן אדער בסעודתן, אפילו ווען ער איז עוסק בסעודתן מיינט נישט אז ער זאל זיך אזוי לאנג שטערן צו גיין גיין דאווענען אין בית המדרש אדער דוכנ'ען. "בין כך ובין כך, אין יורדין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהם". זיי דארפן נישט גיין אין בית המדרש דאווענען.

Speaker 2: דזשוינען דעם בעל תפילה, אדער אפילו גיין הערן דעם בעל תפילה?

Speaker 1: ניין, זיי מאכן נישט דארט. ער מאכט נישט קיין מנין פאר די פועלים. ער מאכט נישט קיין מנין צווישן די פועלים.

Speaker 2: יא, ער מאכט נישט קיין מנין צווישן די פועלים. ער דארף נישט גיין צו די זעלבע זאך.

Speaker 1: ניין, ער דארף נישט דארט. לאמיר זאגן ס'איז דא צוויי מענטשן, ס'איז דא צען מענטשן, צען פועלים, זיי קענען מאכן א מנין, און דער רמב"ם שטייט אז דער ארבעטער מאכט נישט קיין מנין. דער חנוך זאגט אז זיי זענען עניי עין דרך בעל הבית להקפיד על כך. איך ווייס נישט פון וואו זיי האבן דאס גענומען. אזוי צו זאגן, ס'איז דא א גרויסע מהימנות וואס דער היינטיגער בעל הבית וועט לאזן יא די ארבעטערס ארבעטן, לאזן לאזן. זיי זענען זיך אלץ סומך אויף די ראש המשפט. אבער שוין.

דיגרעסיע: ארבעט אין גמרא צייטן vs. היינט

Speaker 1: די נעקסטע זאך איז געשטאנען א השוואת הקול. אין די גמרא צייטן האבן אסאך מער גענומען ערנסט די נושא פון ארבעט. די כנסת הגדולה האט אויך געזען וואס פאר א ארבעט. זיי האבן געארבעט אין די פעלדער, דאס איז טאקע, ס'איז נישטא אויסצופיל צייט, מען דארף ענדיגן די גאנצע זייעס היינט וכדומה. ארבעט אין אן אפיס, ס'איז נישט גארנישט אז מען גייט אוועק פאר א שעה דאווענען מנחה, וואס ווייס איך, וואס האט ער געטון? ס'איז נישט גארנישט. ער האט דאך נישט געטון עפעס וואס שטערט פאר פרנסה במשך די טאג, ער איז געגאנגען דאווענען.

הלכה: השוואת הקול — וויאזוי הויך צו דאווענען

Speaker 1: די נעקסטע זאך איז געווען השוואת הקול, וועלכע קול זאל מען דאווענען, און וועלכע טאן זאל מען דאווענען. השוואת הקול, בקיצור, וואס מיינט דאס? "לא יגביה קולו בתפלתו", ער זאל נישט דאווענען זייער הויך, ער זאל נישט מגביה זיין זיין קול. אבער אויך "ולא יתפלל בלבו", ער זאל נישט דאווענען זייער שטיל אז ער זאגט עס נאר בלבו. בלבו מיינט אן קיין שום קול, נישט קיין חיתוך שפתים, נאר בהרהור אין די הארץ.

דא האב איך געטראכט אז השוואה מיינט אינמיטן, השוואה מיינט שוה, בדרך השוה, בדרך הממוצע, נאר אינמיטן, נישט זייער הויך און נישט זייער שטיל. "אלא יחתוך דבריו בשפתיו", ער זאגט עס ארויס מיט זיינע ליפן, "וישמיע לאזניו בלחש", ער אליין קען הערן, "ולא ישמיע קולו", ער זאל נישט מאכן הויך זיין קול אז יעדער איינער זאל אים הערן, "אלא אם כן הוא חולה", נאר אויב ער איז א חולה און ס'איז אים שווער צו זאגן אן זיך לאזן אליין הערן, "או שאינו יכול לכוין לבו עד שישמיע קולו, הרי זה מותר". אבער דאס איז דווקא.

דיסקוסיע: פארוואס דווקא בלחש?

Speaker 1: פארוואס לכתחילה זאל מען נישט משמיע זיין קולו? אויך וועגן דעם, וועגן ס'שטערט אנדערע מענטשן. זעט אויס אזוי, ווייל "ובפרט שלא יהא בציבור", בציבור זאל ער נישט טון ווייל ס'שטערט אנדערע מענטשן. גלייך ער לויט די תורת הדעת מכלל זאלן נישט שטערן אנדערע מענטשן מיט זיין קול.

Speaker 2: זאגט דער וואס איז געשטאנען "ולא ישמיע קולו" מיינט אויך בציבור?

Speaker 1: ניין, ס'מיינט בדיעבד. לכתחילה דארף יעדער איינער דאווענען שטילערהייט. אויב ס'איז דא איינער וואס ער קען נישט מכוון זיין...

אה, דאס דארף מען פארשטיין. פארוואס זאל מען דאווענען שטילערהייט ווען מ'איז אליין? ס'איז אן ענין פון... ס'איז מער א מכובד'דיגע דאווענען? אדער די גאנצע סיבה איז כדי נישט צו שטערן אנדערע מענטשן?

ניין, דו זעסט נישט אזוי. ס'זעט אויס ס'איז דא צוויי ענינים. איינס, סתם אזוי זאל מען דאווענען שטיל, און די צווייטע זאך...

"לא יגביה קולו" ברענגט ער אז די פשט איז אז מ'זאל נישט מיינען אז דער אייבערשטער הערט נאר אויב מ'שרייט, אדער אז מ'דארף שרייען, אזויווי ס'שטייט ביי די נביאי הבעל, "קראו בקול גדול כי אלהים הוא אולי ישנו ויקץ". מ'דארף נישט אויפשרייען צום אייבערשטן.

Speaker 2: און "לא ירים ולא ישא". אבער פארוואס נישט רעדן א נארמאלע קול אזויווי איך רעד מיט דיך, נאר בלחש?

Speaker 1: דאס ווייס איך נישט. איך מיין אז ס'איז א נוסח פון פריוואטקייט אפשר.

Speaker 2: ס'קען זיין אז "לא ישמיע קולו" מיינט העכער פון דעם, מיינט דאווענען זייער הויך וואס שטערט אנדערע מענטשן.

Speaker 1: יא. די גמרא זאגט אויף רבי יוחנן, "למה תיקנו תפילה בלחש? כדי שלא לבייש את עוברי עבירה". אז מ'זאל נישט הערן...

Speaker 2: ניין, אז יעדער זאל נישט הערן וואסערע חטא ער האט געטון.

Speaker 1: אה, זיין "על חטא". און ער זאגט דארט, אויב אזוי היינט וואס מ'זאגט סתם די נוסח איז נישט קיין חילוק. איך ווייס נישט. מ'זעט ביי וועלכע "על חטא" ער וויינט זיך.

Speaker 2: ניין, ס'איז זיכער דא אן ענין אז תפילה איז אן אינטימע זאך. ס'איז צווישן א מענטש און גאט. מ'שרייט נישט. ביי פסוקי דזמרה שרייט מען, ס'איז נישט קיין תפילה. די עיקר תפילה איז די עמידה, וואס דו שטייסט לפני המלך און דו וויינסט זיך אויס. יא, ס'איז א פריוואטקייט זאך, אזוי מיין איך.

הלכה: כריעות בתפילה

Speaker 1: אקעי, קריעה האלט מען. קריעה, דאס איז ביים דאווענען איז דא אן ענין פון קריעה, קצרה. וויאזוי איז די קריעה? ווייטער. די גמרא זאגט אזוי, וויפיל מאל דארף מען זיך בוקן ביים דאווענען? זאגט די גמרא אזוי, "מתפלל כורע חמש כריעות בכל תפילה ותפילה". וויאזוי בוקט מען זיך? פנים אלע רעכנט אויס די אלע זאכן. "ברוך אתה ה'", תחילה וסוף. "מודים אנחנו לך", תחילה וסוף. ביי "הטוב שמך ולך נאה להודות".

Speaker 2: און ביי "מודים" איז דא אויך תחילה וסוף?

Speaker 1: ביי "מודים" איז נאר ביים אנהייב.

Speaker 2: אה, דא?

Speaker 1: יא.

Speaker 2: און ביי "הודאה" אויך תחילה וסוף?

Speaker 1: ביי "מודים" און אויך ביי... על טוב שמך נאה להודות.

"איז גומר התפילה כראוי", ווען מ'ענדיגט דאווענען, ווען מ'טרעט אויס פון שמונה עשרה, פארן אויפטרעטן די פיס.

הלכות תפילה – פרק ה: כריעות, השתחויה, ונפילת אפים

חמש כריעות בשמונה עשרה

Speaker 1:

ער זאגט נישט פינף מאל, ער זאגט פינף כריעות. ער רעכנט אויס: ברכה ראשונה תחילתה וסופה, לך לך לבדך אנחנו מודים, והוא יהיה דא אויך בתחילה ובסוף, ביי מודים און נאכדעם ביי הטוב שמך ולך נאה להודות.

וכשגומר התפילה, כורע. ווען מען ענדיגט דאווענען, ווען מען טרעט אויס פון שמונה עשרה, דאס איז די פינפטע, און מען טרעט אויס נאך אמאל כורע. ופוסע שלוש פסיעות לאחוריו כשהוא כורע. מען טרעט אויס ווייל מען בוקט זיך, מען טרעט אויס אראפגעבויגן כלפי מטה. ונותן שלום לשמאלו, ואחר כך לימינו, ואחר כך מעביר ראשו מן הכריעה.

וואס טייטש "נותן שלום"?

Speaker 1:

וואס טייטש "נותן שלום"? אונז זאגן אזוי, איך ווייס נישט וואס ס'מיינט דאס. אויב איינער דאוונט, וואס מיינט... ניין, "נותן שלום" מיינט ער זאגט שלום פאר'ן אייבערשטן. ווי א תלמיד וואס איז נפרד פון זיין רבי, ער זאגט "גוד ביי", דאס טייטש שלום. ער זאגט כל טוב, ריבונו של עולם. מיר וועלן דאס זען ווייטער, מיר וועלן דאס זען ביי מנחה. איך ווייס נישט, אבער די סדר פון דעם איז, ער מאכט אזוי און אזוי, קודם לשמאלו און נאכדעם לימינו.

און די ריזען איז ווייל כביכול, דער רמב"ם זאגט נישט די טייטש, רייט? כביכול מיר געזעגענען זיך. ווען מיר נעמט שלום, מיר געבן שלום. און וואס איז די... ער ברענגט עפעס וועגן דעם דא? ס'העלפט אז מ'זאל פילן כעומד לפני המלך, און מ'געזעגענט זיך. יא, אקעי.

כריעה ביי הדיוט, כהן גדול, און מלך

Speaker 1:

איך זאג דיר, דער רמב"ם זאגט, "וכשכורע בארבע כריעות אלו, כורע בברוך, וכשזוקף, זוקף בשם." זאגט דער רמב"ם, "ומדברים אלו למדנו בהדיוט." די סדר הכריעות איז פאר א הדיוט. אבל כהן גדול האט אן אנדערע סדר, און ער איז כורע בתחילת כל ברכה ובסוף כל ברכה, ער האט זיך אין איין כריעה געזיין. און יעדער... און אלע פון די ווענטן. ער דארף מער הכנעה, ווייל ער איז א... ער איז א חשוב. ווי מער פאוער א מענטש האט, דארף ער האבן מער הכנעה.

זאגט דער רמב"ם, און א מלך האט נאך א העכערע מדרגה פון כריעה, ווייל מלך, כמשתחוה בראשונה, באלד ווען ער האט אנגעהויבן דאווענען, האט ער זיך איינגעבויגן, ואינו מגביה ראשו עד שגומר תפלתו. ער הייבט נישט אויף זיין קאפ ביז ער ענדיגט די גאנצע תפילה. די גאנצע תפילה דאוונט ער מיט אן אראפגעבויגענעם קאפ.

ס'איז זייער אינטערעסאנט, ווייל א פשוט'ער מענטש קען טראכטן פון עומד לפני המלך, אבער דער מלך אליין, פאר וועם איז ער עומד? ער דארף ממש זיך איינבייגן. מלך מיינט... יא, דער מלך שטייט פאר דער מלך מלכי המלכים. אקעי.

פארוואס לשמאלו תחילה?

Speaker 1:

זאגט דער רמב"ם, פארוואס האט מען געזאגט אז ווען מען טרעט אויס, געבט מען שלום לשמאלו תחילה ואחר כך לימינו? פארוואס געבט מען שלום לשמאלו תחילה? זאגט דער רמב"ם, לפי ששמאלו היא ימינו של מי שכנגד פניו. זיין לינקס איז דעם וואס וואלט געשטאנען אקעגנאיבער אים, וואלט עס געווען פאר אים רעכטס. ס'טייטש, ווען ס'וואלט געווען אקעגנאיבער די ראמז'דיגע מלך, וואלט דער מלך'ס ימין געווען ביי דעם שמאל. כלומר, שהוא עומד לפני המלך, לפיכך נותן שלום לימין המלך ואחר כך לשמאל המלך.

ס'טייטש, ער טראכט, ס'איז זייער אינטערעסאנט, ס'איז ממש אזוי ווי א פלעי. מען זאל וויזשועלייזן "עומד לפני המלך", ממילא זאל מען זיך בוקן באופן וויאזוי דו וואלסט זיך געבוקט ווען דו וואלסט געשטאנען אין פראנט פון א ראמז'דיגע מלך, און מען דארף געבן שלום לימין המלך ואחר כך לשמאל המלך. לכאורה דא ליגט סודות התורה, און מען איז זיך קודם מתייחס צו די ימין. אבער דער פשוט'ער פשט איז דער פשוט'ער פשט. יא, זייער גוט.

הכופף עצמו בתפלה כמו שנפטרים מלפני המלך, האבן מיר געזעגנט זיך פון תפילה אזוי ווי מיר געזעגנען זיך פון א מלך. לאמיר זיך געזעגנען, יא. איך מיין אז ס'איז אויך וויכטיג ארויסצוגיין פון תפילה.

דיגרעסיע: אריינטרעטן אין תפילה

Speaker 1:

פונקט אזוי, דער רמב"ם דרך אגב ברענגט בכלל נישט וויאזוי מיר זאלן אריינטרעטן אין תפילה, וואס אונז פירן זיך. ס'איז געשטאנען, ס'איז די מנהג אויסצושטעלן די פיס. ס'איז נישט געשטאנען אז מען גייט צוריק און אהער און צוריק. וואס מאכט מען זיך לצנות? מאכט מען זיך פורים? דו גייסט אריין אדער נישט? ארויסגיין מאכט סענס, יעצט האב איך געדאוונט, יעצט גיי איך ארויס. אבער דאס אריינגיין, מילא אז א מענטש שטייט נישט אין זיין פלאץ און ער גייט אריין פשטיי איך, אבער וואס איז די סתם אז מען גייט צוריק בעקווארדס און פארווערדס? זעט נישט אויס אזוי ווי די קאני.

Speaker 2:

ס'שטייט נישט בעקווארדס און פארווערדס, ס'שטייט אז מען נעמט דריי פסיעות. ס'איז דריי סטעפס אהין, ס'איז דריי סטעפס צוריק, ס'איז גאט פאר. ס'איז פאני, אבער גייט נישט צוריק נאר אויב מען שטייט אויף איין פלאץ, דארפסטו האבן פון ווי צו וואקן.

Speaker 1:

זייער גוט, איטס פאני, ווייסט וואס איך מיין צו זאגן. עניוועי, דער רמב"ם ברענגט דאס אלץ עפעס א ברענגט אריין אנדערע פלאץ, עפעס ביז דערווייל... ס'איז נישט פאני ווייל ס'איז דאך א ענין פון וויזשואלייזד, ווייל דו זאלסט האבן די וויזשואליזעישאן ווי דו וואקסט דריי טריט צום מלך.

Speaker 2:

נא פראבלעם.

שיעור הכריעה – עד שיפקקו כל חוליות שבשדרה

Speaker 1:

זאגט דער רמב"ם, כל הכריעות האלו, די כריעות, וויאזוי, ווי שטארק דארף מען זיך בייגן און וויאזוי דארף אויסקוקן די בייגן? צורך שיחוח, דארף זיך בייגן עד שיפקקו כל חוליות שבשדרה, ביי עשיר קשתות. כדי דער מענטש, געווענליך דער מענטש'ס רוקן איז גראד, ער זאל זיך אזוי שטארק איינבייגן אז זיין שדרה זאל ווערן...

סאו מען לערנט פון דערויף אז א מענטש דארף קענען אסאך עקסערסייז, אפילו יאגא, אז זיין... זיין רוקן זאל ווערן ממש רינדעכיג. דו קענסט עס? רינדעכיג קענסטו? כקשת. ס'מיינט זיך אינגאנצן ארומבייגן, נישט... בקיצור, ער דארף בייגן זיין בעק, נישט נאר... ער דארף עפעס זיך בייגן. ער קען זיך בייגן נאר מיט די קאפ, ער וויל ער זאל זיך בייגן מיט זיין בעק. ער דארף עפעס די ווארט.

ואם שחוה מעט, אויב ער האט זיך געבויגן וצער עצמו, און ער איז זיך שוין מצטער געווען, כיוון שנראה ככורע בכל כוחו, ס'זעט אויס ווי ער בייגט זיך ממש מיט זיין גאנצע כוח, אפילו אויב ער איז נישט ממש איינגעבויגן. אוקעי. דאס איז כריעה.

כריעה, קידה, והשתחויה – דריי באגריפן

Speaker 1:

איז דא נאך א לעוול פון... פון דעם ענין פון השתחויה. דאס איז וואס מען טוט ביים... ביי די פיר ברכות. דער רמב"ם, דאס איז די סטיודענטס פון די קינדערלעך האבן צו מאכן זיך מיט די קניען אביסל און דאס, דאס שטייט נישט אינעם רמב"ם. דער רמב"ם זאגט כריעה איז די טייטש וואס אונז רופן, מען בייגט זיך... מען בייגט זיך זיין רוקן און מען בייגט אראפ די קאפ. פון ברוך ביז השם, יא? ברוך אתה, ביידע די זעלבע. דער רמב"ם מאכט נישט קיין חילוק פון... פון די צוויי זאכן.

נאכדעם איז דא נאך א זאך, השתחויה. וואס איז השתחויה? זאגט דער רמב"ם, וואס טייטש השתחויה? השתחויה כיצד? אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית... נאכדעם וואס ער שטייט אויף פון די פינפטע וואס ער האט זיך געבויגן ביי סוף שמונה עשרה, יושב לו על הארץ, ער זעצט זיך אראפ אויף די פלאר, ונופל על פניו ארצה, ער פאלט מיט די פנים אויפן פלאר, ונופל כולו ארצה, ער פאלט אינגאנצן, השתחויה. דאס איז נישט... יא. דאס הייסט השתחויה, אמת'דיגע כריעה, וואס מ'האט געזאגט פריער. און השתחויה, מען האלט דאך אין איין שיעור צו דעמאלטס, וויינט מען זיך אויס. בעט זיך אויס וואס מ'דארף.

און דער רמב"ם איז מסביר... יעצט זאגט דער רמב"ם, ווי קומט די עשר כריעות והשתחויות? זאגט דער רמב"ם אזוי, איך וועל זיך מסביר זיין. כריעה, מורה בכל מקום, מ'ביגט זיך על ברכיו.

פראבלעם: כריעה בשמונה עשרה – על ברכיו אדער שחיית הגוף?

Speaker 1:

דאס איז נישט גאר אזוי, אבער ס'איז געווען ענליך אביסל. ס'איז דא א פראבלעם דא. לאמיר אונז זען, ס'איז דא א שטיקל פראבלעם דא. כריעה, מורה בכל מקום, איז על ברכיו, מ'ביגט זיך אויף די פיס. קידה איז על אפים, מ'ביגט זיך איבער די פנים פרייער אויף די פלאר. השתחויה איז פישוט ידים ורגלים, די מערסטע, עד שנופל על פניו ארצה. מ'ליגט אינגאנצן אויסגעשפרייט.

יעצט, דא איז א פראבלעם, ווייל דער רמב"ם האט ביז יעצט געזאגט כריעה, האט ער געטייטשט כריעה עד שיפקעו כל חוליות שבשדרה, ער האט נישט געזאגט אז מ'זאל מאכן על ברכיו. וועגן דעם, לכאורה דער פשוט'ער פשט איז, פארדעם זאגט דער רמב"ם "בכל מקום". דא האט ער געזאגט כריעה, האט ער נישט דאס געמיינט. באופן כללי, כריעה וואס שטייט אין די תורה וכדומה, מיינט מען דאס. יעצט, די נפקא מינה איז, ער גייט יעצט זאגן אז ביי נפילת אפים איז דא וואס טוען קידה, און ס'איז דא וואס טוען השתחויה. כריעה טוט מען נישט, איינע פון די צוויי. אבער כריעה וואס מ'רעדט פריער איז נישט די כריעה שבכל מקום. אזוי איז לכאורה. אנדערע ווילן לערנען אנדערש, אבער לכאורה דאס איז די גראדסטע וועג צו פארשטיין.

אנדערע ווילן לערנען אז דער רמב"ם האלט אז מ'דארף יא השתחויה פון מיטל על ארץ ממש. ניין, ביי כריעה דארף מען על ברכיו. אז דער רמב"ם'ס כריעה איז יא על ברכיו, אבער ער האט דאך אליין געזאגט אז ס'איז גענוג שוחה מעט, און ער האט אפילו געזאגט אפילו בלא שוחה מעט, ער האט געזאגט חוליות שבשדרה, ער האט נישט געזאגט אז מ'דארף... ער זאגט אויך נישט ביי כריעה אז מ'דארף זיך נידערן, יא, ער זאגט יושב על הארץ אזוי. ער זאגט נישט אז מ'זאל זיך זיצן אויף די ערד ביי שמונה עשרה. דא יא, מיין איך, ס'איז געווען מנהגים וואס מ'האט זיך יא געביקט ביי שמונה עשרה אויף די ערד אינגאנצן, אזוי ווי די מתבודדים טוען?

Speaker 2:

ס'האט צו טון טאקע אזוי ווי דו זאגסט, דער מנהג המדינה. אז דער רמב"ם זאגט יושב על הארץ, ווייל מ'פלעגט דעמאלטס זיצן אויף די ערד.

Speaker 1:

ניין, אבער מ'דארף צו השתחויה מוז זיין אויף די ערד, ווייל ער דארף זיך בוקן אויף די ערד. וויאזוי גייט ער דארפן זיך אוועקזעצן? כדי ער זאל קענען מאכן נפילת אפים, וואס איז נישט אזא מצוה פון זיצן. פארשטייסטו וואס איך זאג? אזוי מיינט ער, איך האב נישט געוואוסט.

Speaker 2:

איך האב נישט געוואוסט אז דער רמב"ם פלעגט מען זיצן אויף דער ערד.

Speaker 1:

יא, אקעי, קען זיין.

נפילת אפים – קידה אדער השתחויה

Speaker 1:

יא, זאגט דער רמב"ם, "בשעה שעושין נפילת אפים, יש מי שעושה קידה לבד", ובנפילת אפים עושין קידה דהיינו על אפים, זיי לייגן זיך אויף די פנים, "ויש מי שעושה השתחויה", זיי לייגן זיך אראפ זייער גאנצע גוף. דאס הייסט דער רמב"ם, אז ווען מ'מאכט השתחויה, לייגט מען די גאנצע גוף, מ'שטרעקט אויס די גאנצע גוף, "פניו ידיו ורגליו על הארץ".

דאס איז וואס דער רמב"ם זאגט אזוי, דארף מען אבער געדענקען איין זאך, אז מ'טאר נישט טון קיין השתחויה על אבנים. דאס האט מען געלערנט אין עבודה זרה. מ'טאר נישט מאכן השתחויה על אבנים אלא במקדש, ווי מ'האט געלערנט אין מסכת עבודה זרה. ממילא, אויב מ'טוט עס אין בית המדרש, דארף מען מקפיד זיין, אויב ס'איז א פלאר פון אבנים, זאל מען לייגן גראז. ס'איז דאך געשטאנען דארט אז דער רמב"ם האט געזאגט אז מ'לייגט, די מנהג איז צו לייגן גראז, כדי מ'זאל קענען דוקא מאכן נפילת אפים.

אדם חשוב און נפילת אפים

Speaker 1:

יא, זאגט דער רמב"ם ווייטער, "ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו". א אדם חשוב, אויב ער גייט פאלן על פניו, גייט עס אויסקוקן ווי א גרויסער נביא, איז נאר אויב ער טוט עס באמת מעג ער, "אלא אם כן יודע בעצמו שהוא צדיק כיהושע". אויף יהושע שטייט "ויפול על פניו ארצה". אויף יהושע שטייט עס? איינער וואס איז א צדיק כיהושע מעג. יא, וואס איז די נושא? נישט קלאר. פארוואס טאר נישט א אדם חשוב?

Speaker 2:

אה, ס'שטייט דארט אין... נאך עי, נאך די שטאט עי איז געפאלן איין איד, שטייט אז יהושע איז נפל על פניו, און דער אייבערשטער האט אים געענטפערט. אהא.

Speaker 1:

ער ברענגט דארט פון די ראשונים, מסתמא דער רשב"א, אז איינער וואס איז נישט קיין צדיק גייט זיין א חילול השם, אז ער בייגט זיך און טוט אזא גרויסע הכנעה פאר'ן אייבערשטער און ער ווערט נישט געענטפערט. ער איז דאך א מפורסם, ער איז א אדם חשוב. אה, וועגן דעם א אדם חשוב. א אדם חשוב, מ'וועט זען אז ער ווערט נישט געהאלפן, גייט עס זיין א חילול השם. ממילא זאל ער נאר טון אזא קליינע תפילה. ס'איז אינטערעסאנט, ער זאל לאוערן די עקספעקטעישאנס אזוי ווי.

דיסקוסיע: נפילת אפים – א שטארקע תפילה

Speaker 2:

אבער אדרבה, ס'זאגט אז נפילת אפים איז גאר א שטרענגע תפילה. ס'איז נישט סתם, איך מיין צו זאגן, געווענליך שטרעקט זיך אויס, ער פאדערט. ער פאדערט, יא. ער בעט נישט, ער בעט זיך, ס'איז תחנונים, אבער ס'איז זייער... וויאזוי האט מען געזאגט? אזוי ווי מיר האבן גערעדט די גאנצע צייט.

Speaker 1:

אבער מאטי פון אבן מאט, ער זאגט אז נפילת הבן איז א שטארקע דעספערעישאן, סאו ווען דער מענטש רייסט איין, ער מוז ווערן געהאלפן. סאו ס'איז מסתם ענליך צו ווי די צדיקים האבן ערגעץ געמאכט, איך גיי נישט ארויס פון דא ביז איך ווער געהאלפן, סאו זיי האבן זיך איבערגעגעבן פאר תפילה, איינגעריסן האבן זיי מיר זיי.

Speaker 2:

איינגעריסן.

Speaker 1:

דאס טוט מען נישט. דאס איז א כלל אז מ'טוט זיך נישט איינרייסן חוץ אויב מ'ווייסט אז ס'גייט געלונגען. וואס טוט מען יא? נישט סתם אזוי מאכט א פורים ארויס. אבן מאטי פון אבן מאט, ער מאכט א קליינע...

נפילת אפים — הלכות ומנהגים

מהות נפילת אפים — דעספעראציע און מסירות נפש

וויאזוי האט מען געזאגט? דעספערעט, אזוי ווי אן אונגערישער זאגט די לשון. אבער מתי פניו מאט — ער זאגט אז נפילת אפים איז א שטארקע דעספערעישאן. סאו ווען דער מענטש רייסט איין, ער מוז ווערן געהאלפן. סאו ער איז טאקע ענליך אזויווי די צדיקים אמאליגע האבן געמאכט: "איך גיי נישט ארויס פון דא ביז איך ווער געהאלפן." סאו ער איז זיך איבערגעגעבן פאר תפילה. איינגעריסן, אזוי זאגט מען. איינגעריסן.

דאס טוט מען נישט — די הלכה איז אז מען טאר זיך נישט איינרייסן, חוץ אויב מען ווייסט אז ס'וועט געלונגען. פארוואס זאל מען נישט סתם אזוי מאכן תפילות? אבער מתי פניו מאט — א קליינע נפילת אפים מעג מען, אבער איינער קובש אותם מקאר — מאך נישט עקסטרעם. דאס איז למעשה וויאזוי מיר פירן זיך.

אונזער מנהג — קיין אמת'ע נפילת אפים

אקעי, סאו מען דארף דאס דערמאנען אז אונזער מנהג איז בכלל נישט צו מאכן נפילת אפים — אונז מאכן עפעס מיט די הענט און גארנישט. דאס איז דער עיקר הדין אז מען זאל זיך פארבייגן צו די זייט.

און מיין ברודער האט געזאגט אז די סיבה איז אז יעדער איינער איז חשוב — ס'איז דא אן אדם חשוב, און ער טאר נישט. ניין, ער האט געזאגט ס'איז א שיינע זאך, מ'איז חשוב, מ'איז חשוב אז מ'איז אן אדם חשוב, אבער מ'טראכט נישט אז מ'איז א צדיק ורע לו.

יושב לארץ — א גרינגערע וועג

מ'קען מאכן אהין יושב לארץ. יושב לארץ. דער רמב"ן, פארן פילע יום כיפור, דער עולם האט נישט געוואלט מאכן די קריעה ווייל ס'איז דא פארניטשער, איז ער איז זייער שווער. ס'איז אויך נישט דא. יושב לארץ — ווען מ'זיצט אויף לארץ איז גרינגער צו זיין נופל אפים.

מקום נפילת אפים — אנדערש ווי תפילה

זאגט דער רמב"ם, די הלכות פון נפילת אפים: מ'איז נישט אין דעם זעלבן פלאץ וואו מען דאוונט — מטה ראשו ומתפלל במקום זה, ונופל על פניו במקום אחר. אפשר איז עס א חלק פון תפילה. ס'איז שווער, מ'דארף עפענען א גרעסערע פלאץ, ס'איז אן ענין פון משתחוה רחוק. דאס איז דער טייטש, יא?

ווען מאכט מען נישט נפילת אפים

זאגט דער רמב"ם ווייטער, ווען מאכט מען די נפילת אפים? זאגט דער רמב"ם, מ'טוט עס נישט אין פרייליכע טעג. אזויווי רבי יצחק האט געזאגט, ווייל אין נפילת אפים איז טייטש אז מען לייגט זיך זייער סאך אריין אין די תפילה, ווען מ'איז זייער דעספערעט. און שבתים וימים טובים — די צייט וואס מען איז פאראייניגט, מען ווייזט נישט ארויס קיין עצבות, דאס איז נישט א צייט וואס מען ווייזט ארויס דעספערעישאן.

דער מנהג פשוט בכל ישראל איז אז מען זאגט נישט קיין נפילת אפים בשבתות וימים טובים — נישט שבתות און נישט ימים טובים, ולא בראשי חדשים, ולא בחנוכה ופורים, ולא במנחה של ערב שבתות וימים טובים, ולא בערב ראש חודש בכל יום. סתם אזוי מערערע פלעצער. איז פארוואס? ווייל עס איז נישט... איז מילא האט מען נישט צוגעלייגט קיין נפילת אפים.

תפילה דאורייתא — די כוונה פון נפילת אפים

עס קען זיין אז די כוונה איז — די רבנים האבן געזאגט אז מען זאל דאווענען. לכאורה די כוונה איז ממש די תפילה דאורייתא, מען מיינט זייער ערנסט. די דריי מאל א טאג קען מען נישט טון, צוויי מאל א טאג איז גענוג און נאך. מיר חסידים טוען אפילו נישט ביי מנחה פאר א סיבה, ווייסן מיר שוין פארוואס.

ויש יחידים שנוהגים לעשות נפילת אפים — די יחידים וואס טוען עס מערערע מאל א וואך.

נפילת אפים ביחיד — ווען מען האט א צרה

אבער דאס דארף מען וויסן, אז אמאל ווען מענטשן האבן באמת א צרה, ווילן זיי טאקע דאווענען. געווענליך דאווענט מען ווייל עס שטייט אין שולחן ערוך אז מען זאל דאווענען. אבער איינער האט באמת א גרויסע צרה — אזויווי רבי אליעזר האט געוואלט אז זיין שונא זאל שטארבן, איך ווייס נישט וואס — איינער האט באמת א צרה, ער וויל מאכן נפילת אפים, ער קען עס נישט טון בציבור, קען ער עס טון אינדערהיים. עס איז נישט קיין שום ענין אז עס דארף זיין בציבור, און עס וועט ארבעטן בעזרת השם.

נפילת אפים איז די תפילה וואס מיר זאגן "נפלה נא ביד ה'" — נישט סתם מען ווארפט זיך אריין, מען איז גרייט אויף מסירות נפש אויף אזא זאך.

יום כיפור — נפילת אפים בכל תפילה

אזויווי דער רמב"ם זאגט, "וביום הכיפורים בלבד" — ווען איז יא דא נפילת אפים בכל תפילה ותפילה? יום כיפור. ווייל דעמאלטס איז גאר א שטארקע טאג, א זמן תחינה, בקשה ותחנונים. דעמאלטס איז די צייט ווען מען זאל מאכן נפילת אפים.

אונזער מנהג יום כיפור — כורעים אבער נישט תחנון

שטייט דא אין די זייט אז אונזער מנהג, הגהות מהר"ם, אז מען מאכט נישט קיין נפילת אפים. דאס הייסט, מיר זאגן נישט קיין תחנון יום כיפור. אבער מיר מאכן יא א כורעים ביי מוסף, מיר מאכן יא. די כורעים איז זכר פאר די כהן גדול, יענע כורעים. יא, אבער עס זעט אויס אז עס האט אויך מיט די אמת'ע נפילת אפים. עס איז דא א סארט תפילה וואס הייסט נפילת אפים, זיי נישט תחנון וועג, און יום כיפור איז א גוטע צייט צו טון.

פלאץ פאר השתחוואה

א זייגער זאגט אז ווען עס איז נישטא קיין פלאץ, מען איז פטור פון השתחוואה, און השתחוואה רבוכה, כדי מען זאל קענען האבן די אפארטוניטי צו טון די מצווה. יא, מ'דארף קענען זיך. ס'איז נישט נאר פאר א באקוועמליכקייט, אז מ'דארף קענען זיך אויסארבעטן.

געוואלדיג.

נוסח נפילת אפים

איז נפילת אפים, און דאס איז די שוין וועגן דעם. אין יום כיפור איז נחמיא און נפילת אפים, יא. אין אונזער סידור האט מען אריינגעשטיפט אין א נוסח א קאפיטל תהילים וואס מ'זאל זאגן דעם. אבער די עיקר הלכה איז אז מ'דארף זאגן וואס איז מתחנן.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית
📄 Download Transcript PDF תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 סיכום הלכות תפילה וברכת כהנים –…
תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום הלכות תפילה וברכת כהנים – פרק ה׳

כללי מבוא לפרק

פרק ד׳ פירט חמשה דברים המעכבין את התפילה – דברים שאם לא קיימם, התפילה פסולה (ידיים נקיות, מקום נקי, כוונה, וכו׳ – „תפילתו תועבה”, צריך לחזור ולהתפלל).

פרק ה׳ מונה עוד שמונה דברים שמשפרים את התפילה, אבל אינם מעכבים בדיעבד.

חמישה מעכבים ושמונה שאינם מעכבים = שלושה עשר תנאים בתפילה. הרמב״ם אינו אומר במפורש את המספר שלושה עשר, אבל שלושה עשר הוא „מספר יפה.” רשימת השמונה היא חיבורו של הרמב״ם (כמו גם החמישה הקודמים); בחמישה מביא הרמב״ם מרב סעדיה גאון, בשמונה לא רואים שמביא מקור למספר.

הלכה א – שמונה דברים: סקירה כללית

הרמב״ם: שמונה דברים צריך המתפלל להיזהר בהם ולעשותם, ואם היה דחוק או אנוס או שעבר ולא עשה אותן – אינן מעכבין.

פשט: שמונה דברים צריך להיזהר בהם לכתחילה, אבל אם היה דחוק, אנוס, או אפילו עבר במזיד – אינו מעכב.

חידושים:

– לשון הרמב״ם „דחוק או אנוס” מתפרש: „דחוק” פירושו שלא היתה לו אפשרות לקיים את התנאים (לא שאינו יכול להתפלל כלל – זה היה הנושא בפרק ד׳). „אנוס” – לא יכול היה. ואפילו „עבר” – במזיד לא עשה – גם כן אינו מעכב.

רשימת השמונה:

1. עמידה – לעמוד, וכיצד לעמוד.

2. נוכח המקדש – להתפלל כלפי בית המקדש.

3. תיקון הגוף – כיצד הגוף צריך לעמוד (שתי רגליים צמודות וכו׳).

4. תיקון המלבושים – להיות לבוש כראוי (מעבר לכיסוי ערווה/לב הבסיסי שהוא מעכב).

5. תיקון המקום – מקום ראוי (מעבר לבסיסי שאינו מזוהם שהוא מעכב).

6. השוואת הקול – להתפלל בקול הנכון: לא גבוה מדי ולא רק בלב.

7. כריעה – מתי וכיצד כורעים בשמונה עשרה.

8. השתחוואה – להשתחוות אחר שמונה עשרה (נפילת אפים).

הלכה ב – עמידה

פשט: לעמוד בעת תפילת שמונה עשרה.

חידושים:

מדוע נקראת התפילה „תפילת העמידה”?

„תפילה” פירושה „עבודה”, ועבודה קשורה לעמידה – „שרפים עומדים ממעל לו.” המלך יושב והמשרתים עומדים. עמידה היא סימן לשעבוד – אתה עבד, משועבד. זה הפוך מהאינטואיציה הגשמית (שבה עמידה היא „גבוה יותר”), אבל רוחנית עמידה פירושה שאתה במדרגה נמוכה יותר – אתה משרת. „עומד לפני המלך” – לא אומרים „יושב לפני המלך.” הקב״ה הוא „מלך יושב על כסא רם ונשא” ואתה עומד לפניו. מובא בעל המנוח שתפילה = עבודה, ועבודה = עמידה.

עמידה בספינה או עגלה

הרמב״ם אומר: אם יושב בספינה או עגלה ויכול לעמוד, יעמוד. האם עמידה על עגלה/ספינה נחשבת „עמידה”? – הרי כל המקום זז. מסקנה: העיקר שאתה, העובד, במצב יציב – אינך עושה דבר, אתה עומד. לא משנה שכל המקום זז. הכלל „רוכב כמהלך” הוא לעניינים אחרים; בקרון/מטוס לפעמים אפשר לעמוד, וזה נחשב.

רוכב על הבהמה

הרמב״ם: “היה רוכב על הבהמה, אפילו יש לו מי שיאחז בהמתו, לא ירד, אלא יושב במקומו ומתפלל”

פשט: מי שרוכב על בהמה לא צריך לרדת אפילו כשיש מי שיכול להחזיק את הסוס, כי הירידה והעלייה קשות ומפריעות לכוונה.

חידושים:

1. הבדל בין רוכב על הבהמה לקרון/מטוס: על בהמה בכלל אי אפשר לעמוד, אבל בקרון, רכבת, או מטוס לפעמים אפשר לעמוד. העיקר אינו שהמקום זז, אלא שהעובד צריך לעמוד – זה דין במצב המתפלל, לא במקום.

2. מקור לחולה: מדין רוכב על הבהמה לומדים שאם אינו יכול לעמוד (חולה), נשאר יושב.

3. דרגות חולה: אם חלש מדי לעמוד אבל יכול לכוון – יתפלל יושב. אם אינו יכול לכוון אפילו יושב – יתפלל שוכב בכוונת הלב. העיקר: ישיבה בכוונה עדיפה על עמידה בלא כוונה.

4. נפקא מינה מעשית למטוס: ישב במקומו ויתפלל, לא יעמוד במעבר בלא כוונה.

צמא ורעב כחולה

הרמב״ם: “וכן מי שהיה צמא או רעב הרי הוא בכלל חולים. אם יש בו יכולת לכוין דעתו יתפלל, ואם לאו אל יתפלל עד שיאכל וישתה”

פשט: אדם צמא או רעב נחשב כחולה. אם יכול עדיין לכוון – יתפלל; אם לא – יאכל וישתה תחילה.

חידושים:

1. צמא ורעב אינו “דברים המונעים”: „דברים המונעים” אצל הרמב״ם פירושו דברי נקיות (דברים מלוכלכים). צמא ורעב הוא קטגוריה מיוחדת – לא שמשהו מונע אותו, אלא שאין לו כוח לכוון.

2. מדוע כתוב כאן ולא אצל כוונה: לכאורה דין צמא ורעב שייך לפרק הקודם שבו מדובר על כוונה. תירוץ: כאן מדובר לא על כוונת המוח (כוונה שכלית) אלא על כוונת הגוף – שהגוף ישתף פעולה ולא יפריע. זה מתאים לעמידה, גילוי שוק, ושאר דיני גוף שבפרק זה. הגוף צריך להיות במצב שאינו מפריע לתפילה.

3. אין סתירה לאיסור אכילה קודם תפילה: הרמב״ם אינו מדבר כאן על האיסור הכללי לאכול לפני התפילה (שיבוא רק בפרק ו׳). “רעב” אינו פירושו שרוצה לאכול ארוחת בוקר – “רעב” פירושו שמרגיש חלש, אינו יכול להתרכז. למשל, מי שלא אכל מאתמול בלילה – הוא כמעט כחולה וחייב לאכול לפני התפילה.

4. חילוק הפרי מגדים: איסור האכילה לפני התפילה הוא משום “אחרי כן ישתה, גאוה זה” – הוא דואג תחילה לגאוותו ואחר כך לקב״ה. אבל כשאוכל כדי להתפלל – האכילה היא הכנה לתפילה, לא גאווה. זה היסוד למנהג חב״ד לאכול משהו לפני התפילה.

5. מעשה עם ר׳ איציקל: ר׳ איציקל השתדל כל חייו לאכול עוגייה לפני התפילה, אפילו כשאמר שאין לו כוח לאכול – כי ראו שהוא חלש. זו ממש ההלכה ברמב״ם, לא רק הנהגה חסידית.

6. קפה לפני התפילה: גם שתיית קפה לפני התפילה על יסוד זה – היא מעירה ונותנת כוח להתפלל.

7. טענה שהיום כוונה אינה שייכת — נדחית: (א) לא אומרים שבכלל אי אפשר לכוון – אלא שמסיחים מעט בכמה מילים. (ב) להיפך – אם כוונה קשה, כל שכן לעשות כל שאפשר (אכילה, שתייה) כדי לעזור בכוונה. (ג) אפילו אם כוונת המוח קשה, כוונת הגוף – שהגוף לא יפריע – עדיין שייכת.

8. תפילת שבת מאוחרת: כשמתפללים שבת בעשר בבוקר (כמו בבתי כנסת חסידיים), בטוח שאם לא אוכלים לפניה, רוב האנשים יהיו חלשים – במיוחד כשאכלו סעודה גדולה מאוחר בלילה.

9. אכילה בבית הכנסת לעומת בבית: אכילה בבית בבוקר לפני התפילה – זה “גאוה זה.” אבל אכילת עוגייה או שתיית קפה בבית הכנסת – זו בבירור הכנה לתפילה, אף אחד לא בא לבית הכנסת להשביע את עצמו.

10. שיטת הרמב״ם באיסור אכילה קודם תפילה: הרמב״ם לא סובר שזה לאו דאורייתא. רבינו ירוחם סובר שזה רק אסמכתא. הרמב״ם מביא זאת בפרק ו׳.

הלכה ג – נוכח המקדש

הרמב״ם: “היה עומד בחוצה לארץ, מחזיר פניו נוכח ארץ ישראל ומתפלל. העומד בארץ ישראל מכוון פניו כנגד ירושלים. העומד בירושלים מכוון פניו כנגד המקדש. העומד במקדש מכוון פניו כנגד בית קדשי הקדשים.”

פשט: ישנן דרגות בקדושה הקובעות לאן פונים: חוץ לארץ → ארץ ישראל; ארץ ישראל → ירושלים; ירושלים → מקדש; מקדש → קודש הקדשים. זהו מקום השכינה, מרכז העולם.

חידושים:

1. הרמב״ם כבר הזכיר נוכח המקדש קודם בהלכות תפילה כשמדבר על תקופת התורה (לפני אנשי כנסת הגדולה): „והכל היו מתפללין נוכח המקדש.” זו עובדה היסטורית מהפסוקים. הרמב״ם מדייק שזה לא רק כלפי ירושלים – אפילו כלפי משכן שילה, שבו היה המשכן.

2. מקום המקדש הוא מקום קדוש מוחלט: לעתים קרובות הרעיון הוא ש„איפה שאנשים מקדשים, זה נעשה קדוש.” אבל כאן רואים שיש מקום קדוש מצד עצמו – „מנוחתך”, „מכון לשבתך”, „בית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה”, „זה שער השמים.” זהו מקום ספציפי שבו הקב״ה שורה.

3. נקודה מעשית: אף על פי שנמצאים אלפי קילומטרים משם, „מכוון לבו כנגד” – פונים בראש/לב לאותו צד, וזה עוזר. הרמב״ם גם אומר „כדי שיפתח חלון” – זה משהו שעוזר אפילו מרחוק.

4. מעשה מר׳ נחמן מברסלב: ר׳ נחמן אמר שכשנוסעים ויש חבילות לשמור, “מזרח הוא אצל החבילות” – צריך להתפלל איפה שאפשר לשמור על החפצים, לא לעמוד במזרח ולהשאיר את החבילות ללא השגחה. זה לא רק מעשה – זה מבוסס על ההלכה שכוונה חשובה יותר מכיוון, ואם דואג לחבילות אי אפשר לכוון.

סומא, מי שאינו יכול לכוין את הרוחות, מהלך בספינה

הרמב״ם: “סומא, או מי שאינו יכול לכוין את הרוחות, או המהלך בספינה — יכוין לבו כנגד השכינה ויתפלל.”

פשט: מי שאינו יכול לדעת לאיזה כיוון לעמוד (עיוור, מי שאינו יודע להתמצא, מי שבספינה) — יכוון את לבו כנגד השכינה.

חידושים:

1. שינוי לשון הרמב״ם מהמשנה: במשנה (ברכות) כתוב „יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים”, אבל הרמב״ם כותב „כנגד השכינה”. זהו שינוי מודע. שני פירושים מוצעים: (א) יתאר במחשבתו את *מקום* השכינה (קודש הקדשים), אף על פי שאינו יודע את הכיוון הפיזי; (ב) יכוון אל השכינה „באשר היא שם” — השכינה אינה קשורה לכיוון, וכשאינו יודע את המקום, מכוון אל השכינה עצמה, wherever היא. הרמב״ם שינה במכוון מ„בית קדשי הקדשים” ל„השכינה” כי סובר שכשאינו יכול לדעת את הכיוון, אינו מחויב בכיוון פיזי, אלא בכוונת הלב כנגד השכינה.

2. „יכוין לבו” כאן לעומת „יכוין לבו” אצל כוונה: ה„יכוין לבו” כאן אינו אותו „יכוין לבו” של כוונה (כאילו שכינה כנגדו) שיבוא מאוחר יותר. כאן פירושו לכוון אל ה*מקום* — או אל ה*כיוון* — בדמיון, כשאינו יכול לעשות זאת פיזית.

הלכה ד – תיקון הגוף

הרמב״ם: “כשיעמוד בתפילה — צריך שיכוון את רגליו זו בצד זו, ונותן עיניו למטה כאילו הוא מביט לארץ, ויהיה לבו פנוי למעלה כאילו הוא עומד בשמים. ומניח ידיו על לבו כפותות, הימנית על השמאלית. ועומד כעבד לפני רבו באימה וביראה ובפחד. ולא יניח ידיו על חלציו.”

פשט: צריך לעמוד עם רגליים צמודות, עיניים למטה, ידיים מקופלות על הלב (ימין על שמאל), כעבד לפני אדונו.

חידושים:

1. „רגליו זו בצד זו” — מלאכים וענווה: הגמרא מביאה שזה כמו המלאכים עומדים. אבל זו גם דרך ענווה לעמוד — לא רחב, לא בתנועה, לא מתנדנד — אלא שקט וישר.

2. „עיניו למטה… לבו פנוי למעלה” — החידוש העיקרי: לשון הרמב״ם „לבו פנוי למעלה” היא מילת קוד רמב״מית ל„איפה האדם חושב”. הכלל: איפה שאדם חושב, שם הוא נמצא. „למעלה” פירושו בין המלאכים, כנגד השכינה — שמדמה שהוא בשמים. זה מתקשר ליסוד הבעל שם טוב: „איפה שחושבים, שם נמצאים.” אבל אפילו בלי יסוד זה אפשר להבין זאת כדמיון — מדמה שעומד בין מלאכים השרים לקב״ה.

3. „עיניו למטה” — לא לעצום עיניים: הרמב״ם מתכוון שלא יעצום את העיניים, אלא יביט למטה. זו הכנעה — לא להסתכל מסביב, אבל גם לא לעצום.

4. תלמידי רבינו יונה (פרק ראשון דברכות): הוא מפרש „לבו למעלה” — „שיחשוב בלבו כאילו עומד בשמים, ויסיר מלבו כל תענוגי העולם הזה וכל הנאות הגוף.” הוא מביא את לשון „הקדמונים או הנביאים”: „כשאתה רוצה להתפלל, פשוט גופך והעלה נשמתך.” רבינו יונה גם נותן פירוש אחר — שאחרי שמשתחרר מגשמיות, צריך להיכנס לבית המקדש של מטה (המכוון כנגד בית המקדש של מעלה). מצוין שהרמב״ם כנראה לא היה מסכים עם הפירוש השני של רבינו יונה.

5. „ולא יניח ידיו על חלציו”: זו דרך גאווה. לכאורה, אם כבר אמר שהידיים צריכות להיות כפותות על הלב, ממילא פשוט שלא מניחים אותן על הצדדים. אבל ישנן דרגות — הטוב ביותר הוא ידיים כפותות, אבל לכל הפחות לא יד על החלצים.

6. [דיגרסיה: תפילה בידיים מורמות — פריסת כפים:] ר׳ קאפיח מביא (בשם ר׳ יעקב עמדין) קושיה: בחומש ונ״ך רואים שהתפללו בידיים מורמות (פריסת כפים), אבל בהלכה כתוב דווקא שצריך להוריד את הידיים. תירוץ מובא שמכיוון שהנוצרים התחילו להתפלל בידיים מורמות, יהודים הפסיקו. ר׳ יעקב עמדין אינו מרוצה מתירוץ זה. זו נשארת שאלה מעניינת — מנהג ברור מתנ״ך שנעלם.

הלכה ה – תיקון המלבוש

הרמב״ם: “מתקן מלבושיו תחילה, ומציין עצמו ומהדר, שנאמר ‘השתחוו לה׳ בהדרת קודש׳. ולא יעמוד בתפילה באפונדתו, ולא בראש מגולה, ולא ברגלים מגולות אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני הגדולים אלא במנעלים. ובכל מקום לא יאחז תפילין בידו או ספר תורה בזרועו.”

פשט: צריך להתלבש יפה לפני התפילה. לא עם תרמיל/חגורה (אפונדתו), לא בראש מגולה, לא ברגליים יחפות (לפי מנהג המקום). לא יחזיק תפילין או ספר תורה בידיו.

חידושים:

1. „אפונדתו”: מובאים פירושים שונים — בגד עם כיסים גדולים, חגורה, חולצת תחתונה — משהו שאינו מכובד.

2. „ברגלים מגולות” — תלוי במנהג המקום: הרמב״ם מגביל זאת רק ל„אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני הגדולים אלא במנעלים.” כלומר, רגליים יחפות הן בעיה רק אם באותו מקום זה לא מכובד. אבל „ראש מגולה” נראה שאינו תלוי במנהג המקום — זו הלכה כללית.

3. „לא יאחז תפילין בידו או ספר תורה בזרועו”: הטעם הוא כי זה גורע משלווה — צריך לשמור שלא יפול, ואינו יכול להשתחרר מזה. זה לא ממש ענין של מלבוש, אבל זה מתאים כי זה דומה ל„אפונדתו” — משהו שנושאים שמטריד.

4. [דיגרסיה: קושיה על דוד המלך:] דוד המלך היה לו ספר תורה תמיד עמו (כפי שמלך מחויב). איך התפלל? כנראה הניחו לפני התפילה, או אולי היה לו קשור כמו קיטל (לא בידיים).

החזקת דברים בידיים — תפילין, ספר תורה, מזוזה, לולב

הרמב״ם אומר שלא יחזיק דבר חשוב בידיים — לא תפילין בידו, לא ספר תורה בזרועו, לא מזוזה בידו — כי לבו טרוד בזה. אבל מתפלל ולולב בידו, כי זו מצות היום.

פשט: דברים חשובים בידיים גורעים משלוות הראש — צריך לשמור שלא יפלו. לולב הוא חריג כי זו מצות היום.

חידושים — מדוע לולב שונה? שלושה תירוצים:

1. כיוון שזו מצות היום, כבר רגיל לזה — מחזיק אותו כל הזמן ביום טוב, ממילא זה לא גורע מהראש. ראיה: הגמרא אומרת שמנהג אנשי ירושלים היה להחזיק את הלולב כל היום — הולך לנחם אבלים, לבקר חולים — זה בכלל לא בלבל אותם.

2. פירוש חידושי: לולב אינו הפרעה לתפילה, כי הוא חלק מהתפילה — אומרים הלל עמו, זה חלק מהתפילה עצמה.

3. אולי כיוון שזו מצווה, הטרדה עצמה היא טרדה של מצווה — מסתכל עליו ונזכר שזה יום של הודיה לקב״ה. טרדה כז

ו אינה מנותקת מהתפילה, היא לא מפריעה.

משא על ראשו

הרמב״ם אומר: אם פחות מארבעה קבין, מותר להתפלל; יותר מארבעה קבין — אסור.

פשט: הוא מדבר על המנהג הקדום לשאת דברים על הראש. משא כבד על הראש מפריע כי אינו מאוזן.

חידושים:

– מיושם על שטריימלים בהומור: השטריימלים הקדומים פחות מארבעה קבין — פשיטא מותר להתפלל. אבל השטריימלים של היום ששוקלים טון — לפי כלל זה צריך להסירם.

– זה יותר נושא של כבוד מאשר טרדה, אבל כבוד וטרדה קשורים.

עטיפה — דרך חכמים ותלמידיהם

“דרך חכמים ותלמידיהם להתפלל שיהיו עטופין.”

פשט: להיות עטוף בטלית, כי מצוות ציצית קשורה לתפילה.

חידושים:

– האם עטיפה היא בעיקר תיקון המלבוש (דרך מכובדת להתלבש), או שזו מצווה נוספת — שקובע את תפילתו ברוב מצוות? נשאר לא ברור.

– עטיפה יכולה להתכוון גם לכובע או שטריימל — כיסוי ראש הוא גם דרך כבוד.

רמ״א: “לעולם ישתדל אדם להיות עטוף בכסות המחוייב בציצית, ובשעת התפלה צריך להזהר ביותר. גנאי לתלמיד חכם שיתפלל והוא אינו מעוטף בציצית.” — זה גנאי רק לתלמיד חכם, כי הוא יודע את המצווה ויכול לתפוס עוד מצווה. עם הארץ אינו יודע.

שאלה על מנחה ומעריב: הרמב״ם לא עושה חילוק. בבוקר הולכים עם טלית, במנחה עם כובע — שניהם עטיפה. אבל זה רק חכם ותלמידיו; סתם יהודי לא צריך כובע בתפילה, כך כתוב ברמב״ם.

הלכה ו (בערך) – תיקון המקום

מקום נמוך

“תיקון המקום כיצד? יעמוד במקום נמוך”

פשט: לעמוד במקום נמוך, ישר — לא על גבעה או ספסל. מקור: “ממעמקים קראתיך ה׳.”

ויעמיד פניו לכותל

“ויעמיד פניו לכותל”

פשט: שאיש לא יעבור לפניו, שלא יהיו הסחות דעת.

חלונות כנגד ירושלים

“וצריך לפתוח חלונות או פתחים כנגד ירושלים כדי להתפלל כנגדן, שנאמר ‘וכוין פתיחן ליה'”

פשט: אצל דניאל כתוב שחלונותיו היו פתוחים כנגד ירושלים.

חידושים:

רבינו מנוח אומר שהחלונות הם יותר כדי שתשמח הנפש — אור מביא שמחה. הוא מביא ראיה שביום המעונן (יום מעונן) לא רצו לומר תחנון, כי האדם מדוכא. פותחים את החלונות, השמש נכנסת, נעים להתפלל.

קושיה: ויעמיד פניו לכותל אומר שלא יהיה שטח ריק מלפנים (כי אנשים עוברים), אבל חלונות כנגד ירושלים אומר שכן יהיה חלון! תירוץ: בבית שבו אנשים מסתובבים, מתפללים כנגד קיר. אבל אם זה שדה או מקום שאיש לא עובר, שטח ריק עם אור הוא דבר טוב — ישוב הדעת.

שאלה: יוצא שמתפלל מזרח (כלפי ירושלים), האם החלונות צריכים להיות גם באותו צד? תירוץ: אין סתירה — יכול להיות סתם חלון עם וילון, נכנס אור אבל אינו מופרע מאנשים. משנה ברורה על ויעמיד פניו לכותל: שלא יהיה שום דבר מלפנים. לפתוח חלונות פירושו גם באופן שלא יופרע.

קובע מקום לתפילה

“יהא לו מקום קבוע לתפילתו תמיד”

פשט: תמיד יעמוד בערך באותו מקום.

חידושים:

מחלוקת ראשונים (מובא בכתב סופר): מה פירוש “מקום קבוע”?

רא״ש (בשם ירושלמי): בבית הכנסת עצמו יהיה לו מקום ספציפי.

כתב סופר עצמו לא מבין — כל בית הכנסת הוא מקום תפילה! הוא מתכוון ש״קובע מקום” מתייחס לכשמתפלל בבית — יעשה מקום מיוחד, פינת בית מדרש קטנה.

– [דיגרסיה: זיכרון אישי — “אבי אמר לי שאביו היה לו ארון מסוים, שם היה מתפלל מעריב” — זה קובע מקום לתפילתו.]

אין מתפללין בחורבה

“ואין מתפללין בחורבה”

פשט: לא מתפללים בחורבה. שתי סיבות בגמרא: (1) מקום מסוכן — עלול ליפול; (2) חשד — בחורבה הולכים לעשות עסקים עם שדים.

חידושים:

– זה מתייחס לתפילה ביחידות בחורבה, לא כשיש מנין.

רבינו יונה מביא יסוד חשוב על חשד: למדנו בהלכות תשובה שהחושד בכשרים לוקה — אסור לחשוד ביהודי אחר. אבל זה רק כשהאחר לא עושה דבר המחשיד. אם אתה עושה דבר המחשיד, אתה לוקה — גרמת ליהודים אחרים לחשוד, ואתה אשם בעבירתם של חשד.

ולא אחורי בית הכנסת

“ולא אחורי בית הכנסת, אלא אם כן נושא פניו לבית הכנסת”

פשט: לא מתפללים מאחורי בית כנסת, אלא אם כן מתפלל פונה לבית הכנסת. כשפונה החוצה ואינו עומד פנים אל פנים כלפי בית הכנסת, נראה כאחד המורדים.

חידוש: זה גם ענין של חשד — דומה לחורבה. גם מוסבר ש„מפני החשד” הוא למעשה „לשון נקיה” — זה לא רק שאחרים יחשדו בך, אלא זה מקום ניסיון. כשאומרים “אל תעשה מפני החשד” פירושו: אל תיכנס למקומות שבהם אתה יכול באמת להימצא בחשד — זו דרך לומר לאדם שלא להביא את עצמו לניסיון.

לא לשבת ליד מתפלל

“ואסור לישב בצדו של העומד בתפלה… ולא לאחריו ולפניו עד שירחיק ממנו ארבע אמות”

פשט: אסור לשבת ליד, מאחורי, או לפני מי שמתפלל, עד שמרוחק ממנו ארבע אמות.

חידושים:

1. מדוע הציבור אינו מקפיד היום: בבתי מדרש של היום, שבהם לכל אחד יש מקום קבוע עם ספסל ושולחן — זה “ארבע אמותיו”. השולחן הבא כבר לא בארבע אמותיו. ארבע אמות אינו “גזירת הכתוב” — זה שיעור של המרחב הפרטי של האדם. כשיש מקום קבוע (ספסל, שולחן), זה כבר המקום שלו, והמקום הבא לא מפריע.

2. הענין של “לאו לפניו”: כשמישהו עוסק בדברים אחרים (בבית, למשל), ומישהו עובר עם סיר גדול או מערבב משהו — זה גורע מהמיקוד של התפילה. אבל בבית מדרש שבו כולם מתפללים, זה לא מפריע כל כך, כי אף אחד לא עושה דברים אחרים.

לא להתפלל במקום גבוה

“לא יעמוד במקום גבוה שיתפלל, לא על גבי מיטה ולא על גבי כיסא. ואם היה גבוה, אם יש בו ד׳ אמות על ד׳ אמות שהוא רשות בפני עצמו, מותר להתפלל בו. וכן אם הוא מקום מוקף מחיצות מכל צדדיו… מותר להתפלל בו לפי שאין גובהו ניכר.”

פשט: לא לעמוד במקום גבוה להתפלל, אלא אם כן המקום הוא ארבע אמות על ארבע אמות (רשות בפני עצמו), או אם מוקף מחיצות.

חידושים:

1. רבנים שמתפללים על במה: היתר הרמב״ם של ד״א על ד״א הוא היסוד — אם הבמה גדולה מספיק, היא רשות בפני עצמו.

2. אבל זה לא דרך הכנעה: אפילו עם ההיתר של ד״א על ד״א, נשארת בעיה — זה בוודאי לא “דרך הכנעה” לעמוד ולהתפלל על במה.

3. התירוץ האמיתי — שליח ציבור: הרב עומד על הבמה כי הוא שליח ציבור לקהל. כשם ששליח הציבור עומד על הבימה כדי שהקהל ישמע אותו — הבמה אינה לכבודו, אלא לכבוד הציבור. אם רב היה מתפלל ביחידות על במה, זה היה באמת בעייתי.

פועלים על עץ

“ואם היו עוסקין בראש הכותל או בראש האילן, יורדין למטה ומתפללין… ואם היו בראש הזית או בראש התאנה… מתפללין במקומן מפני שהטורח מרובה.”

פשט: פועלים על קיר או עץ צריכים לרדת להתפלל. אבל על עץ זית או תאנה, שבהם קשה לרדת, מותרים להתפלל למעלה.

חידוש: ההלכה הולכת מעבר לענין של מקום בלבד — היא נוגעת גם לכמה מטריחים אדם באמצע עבודתו בגלל תפילה.

פועלים — בסעודתן לעומת בשכרן

אם פועלים עובדים “בסעודתן בלבד” (משולמים רק באוכל) — מתפללים שמונה עשרה. אם “בשכרן” (משולמים בכסף) — מתפללים “הביננו” (תפילה קצרה). “בין כך ובין כך אין יורדין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהם.”

חידושים:

1. מדוע בסעודתן מתפללים יותר: כשהפועל מקבל רק אוכל, אין כל כך רחמנות על בעל הבית — אפשר לתת לו להתפלל יותר. אבל כשמקבל שכר, גורעים מזמנו של בעל הבית, לכן מתפלל קצר יותר.

2. אין מנין לפועלים: הרמב״ם אומר שאפילו עשרה פועלים ביחד לא עושים מנין — הם לא הולכים “לפני התיבה” ולא “נושאין כפיהם”. החנוך עונה: “עניי עין דרך בעל הבית להקפיד על כך” — בעל הבית יקפיד על הפסקה ארוכה כזו.

3. [דיגרסיה: עבודה בזמן הגמרא לעומת היום:] בזמן הגמרא לקחו עבודה בשדות ברצינות רבה — היה צריך לסיים את הזריעה היום, לא היה זמן. אבל היום במשרד, ללכת לשעה להתפלל מנחה לא מפריע כל כך לפרנסה.

הלכה (בערך ו-ז) – השוואת הקול

הרמב״ם: “לא יגביה קולו בתפלתו… ולא יתפלל בלבו, אלא יחתוך דבריו בשפתיו וישמיע לאזניו בלחש, ולא ישמיע קולו, אלא אם כן הוא חולה או שאינו יכול לכוין לבו עד שישמיע קולו.”

פשט: לא להתפלל בקול רם, אבל גם לא רק בלב — אלא להוציא בשפתיים, לשמוע לעצמו בלחש, אבל לא שאחרים ישמעו. חולה או מי שאינו יכול לכוון בלי לשמוע את עצמו — מותר בקול יותר.

חידושים:

1. “השוואה” פירושה דרך האמצע: “השוואת הקול” פירושה “שווה” — דרך האמצע, לא גבוה מדי ולא שקט מדי.

2. מדוע לא בקול רם — לא כי אלוקים לא שומע: הרמב״ם מביא שלא לחשוב שהקב״ה שומע רק אם צועקים, כמו אצל נביאי הבעל: “קראו בקול גדול כי אלוהים הוא אולי ישנו ויקץ.”

3. מדוע דווקא בלחש (לא רק קול רגיל)? כמה תירוצים:

גמרא (ר׳ יוחנן): “למה תיקנו תפילה בלחש? כדי שלא לבייש את עוברי עבירה” — שלא ישמעו על אילו חטאים מתוודה.

תפילה היא דבר אינטימי: זה בין אדם לאלוקים. בפסוקי דזמרה צועקים — זו לא תפילה. התפילה העיקרית (שמונה עשרה) היא כשעומדים לפני המלך ומתחננים — זה דבר פרטי.

4. שני עניינים נפרדים: (א) סתם כך צריך להתפלל בשקט (ענין של פרטיות/כבוד), (ב) בציבור — כדי לא להפריע לאחרים.

5. “ולא ישמיע קולו” — בדיעבד: לכתחילה כל אחד צריך להתפלל בשקט. ההיתר של השמעת קול הוא רק בדיעבד לחולה או למי שאינו יכול לכוון.

הלכה (בערך ח-ט) – כריעות בתפילה

חמש כריעות בשמונה עשרה

הרמב״ם: “מתפלל כורע חמש כריעות בכל תפילה ותפילה” — באבות (תחילה וסוף), במודים (תחילה וסוף — “הטוב שמך ולך נאה להודות”), ובסיום שמונה עשרה.

פשט: חמש פעמים כורעים בכל שמונה עשרה: (1) תחילת ברכת אבות, (2) סוף ברכת אבות, (3) תחילת מודים, (4) סוף מודים (הטוב שמך ולך נאה להודות), (5) כשמסיימים שמונה עשרה.

שיעור כריעה — עד שיפקקו כל חוליות שבשדרה

הרמב״ם: “צריך שיחוח עד שיפקקו כל חוליות שבשדרה כקשת. ואם שחוח מעט וצער עצמו, כיון שנראה ככורע בכל כוחו – דיו.”

פשט: צריך להשתחוות עד שהגב יעקם כקשת. אבל אם השתחווה מעט ורואים שכורע בכל כוחו, די בכך.

חידושים:

– הרמב״ם מתכוון לכופף את הגב/שדרה, לא רק את הראש. השדרה צריכה להיעקם “כקשת” – כמו קשת.

חשוב: הרמב״ם לא עושה חילוק בין “כורע” (כריעה על הברכיים) ל״שוחה” (כפיפה) בשמונה עשרה – הוא מדבר רק על כפיפת הגב. הוא לא אומר שצריך לכרוע על הברכיים בשמונה עשרה. מה שילדים לומדים לעשות עם הברכיים – לא כתוב ברמב״ם.

פסיעות ונתינת שלום ביציאה

הרמב״ם: “וכשגומר התפילה כורע ופוסע שלוש פסיעות לאחוריו כשהוא כורע, ונותן שלום לשמאלו ואחר כך לימינו, ואחר כך מעביר ראשו מן הכריעה.”

פשט: צועדים שלוש פסיעות אחורה בעת שכורעים, נותנים שלום לשמאל ואחר כך לימין, ואז מרימים את הראש.

חידושים:

מה פירוש “נותן שלום”? “נותן שלום” פירושו אומרים שלום לקב״ה – כתלמיד הנפרד מרבו, אומר “להתראות”, “כל טוב ריבונו של עולם”. זה הענין של ברכה אחר תפילה.

מדוע לשמאלו תחילה? הרמב״ם מסביר: לפי ששמאלו היא ימינו של מי שכנגד פניו – שמאלו הוא ימין המלך. צריך לדמיין שעומדים לפני מלך, ונותנים שלום תחילה לימין המלך (שהוא שמאל המתפלל), ואחר כך לשמאל המלך. מצוין שכאן טמונים סודות התורה – מתייחסים תחילה לימין – אבל הפשט הפשוט הוא כדברי הרמב״ם.

[דיגרסיה: כניסה לתפילה — שלוש פסיעות קדימה]

הרמב״ם לא מביא כאן כיצד נכנסים לתפילה (שלוש פסיעות קדימה). המנהג של הליכה אחורה וקדימה (שלושה צעדים אחורה ושלושה צעדים קדימה) מוטל בספק – יציאה הגיונית (התפללת, יוצא), אבל הכניסה על ידי הליכה אחורה תחילה אינה ברורה. התירוץ הוא שזה ענין של ויזואליזציה של צעידה שלושה צעדים למלך – אבל הרמב״ם מביא זאת במקום אחר.

כריעה אצל כהן גדול ומלך

הרמב״ם: “הדיוט – כורע בארבע כריעות אלו. כהן גדול – כורע בתחילת כל ברכה ובסוף כל ברכה. מלך – כמשתחוה בראשונה ואינו מגביה ראשו עד שגומר תפלתו.”

פשט: שלוש דרגות: הדיוט כורע רק בברכות הספציפיות; כהן גדול כורע בכל ברכה; מלך משתחווה פעם אחת בתחילה ונשאר כפוף עד סוף התפילה.

חידושים:

היסוד: ככל שיש לאדם יותר “כוח” (חשיבות), צריך יותר הכנעה. הכהן גדול חשוב יותר, צריך יותר כריעות; המלך החשוב ביותר, צריך להיות כפוף כל התפילה.

נקודה מעניינת: אדם פשוט יכול לחשוב “עומד לפני המלך”, אבל המלך עצמו – לפני מי הוא עומד? הוא עומד לפני מלך מלכי המלכים, ולכן צריך להשתחוות עוד יותר.

כריעה, קידה, השתחוואה – שלושה מושגים

הרמב״ם: “כריעה מורה בכל מקום על ברכיו. קידה על אפים. השתחויה – פישוט ידים ורגלים עד שנופל על פניו ארצה.”

פשט: שלוש רמות: כריעה = על הברכיים; קידה = פנים על הארץ; השתחוואה = פרוש ידיים ורגליים על הארץ.

חידושים:

בעיה קטנה: הרמב״ם אמר קודם אצל כריעות של שמונה עשרה “עד שיפקקו כל חוליות שבשדרה” – הוא לא אמר “על ברכיו” (על הברכיים). עכשיו הוא אומר שכריעה “בכל מקום” פירושה על ברכיו. איך זה מתיישב?

תירוץ (לכאורה הפשט הפשוט): כש הרמב״ם אומר “בכל מקום” הוא מתכוון: באופן כללי בתורה וכדומה כריעה פירושה “על ברכיו”. אבל הכריעה שעליה דיבר קודם בשמונה עשרה אינה הכריעה שבכל מקום – בשמונה עשרה כריעה פירושה רק כפיפת הגב.

שיטות אחרות רוצות ללמוד שהרמב״ם סובר שגם בשמונה עשרה צריך על ברכיו ממש. אבל זה נדחה: הרי הרמב״ם עצמו אמר ש״שוחה מעט” מספיק, והוא לא הזכיר כריעה על הברכיים.

הלכה (בערך י-יא) – נפילת אפים / השתחוואה אחר שמונה עשרה

הדין הבסיסי

הרמב״ם: “אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית, יושב לו על הארץ ונופל על פניו ארצה.”

פשט: אחר הכריעה החמישית יושבים על הארץ ונופלים בפנים ארצה.

חידושים:

“יושב על הארץ” – מדוע צריך לשבת על הארץ? כי כדי לעשות נפילת אפים/השתחוואה צריך להיות על הארץ. הישיבה אינה מצווה בפני עצמה, אלא הכנה לנפילת אפים. גם בזמן הרמב״ם ישבו

על הארץ (מנהג המדינה).

שני אופנים של נפילת אפים: הרמב״ם אומר: “יש מי שעושה קידה לבד” (רק פנים על הארץ), “ויש מי שעושה השתחויה” (פריסת כל הגוף – פנים, ידיים, ורגליים על הארץ).

מהות נפילת אפים — ייאוש ומסירות נפש

נפילת אפים היא ייאוש חזק, כשהאדם קורע את עצמו שחייבים לעזור לו. זה דומה לצדיקים שאמרו “לא אצא מכאן עד שאקבל עזרה” — סוג של מסירות נפש לתפילה. „נפלה נא ביד ה'” — מוכנים למסירות נפש.

איסור השתחוואה על אבנים

חידוש: אסור לעשות השתחוואה על אבנים (רצפת אבן) חוץ מבבית המקדש – כנלמד במסכת עבודה זרה. ממילא, אם בבית המדרש יש רצפת אבן, צריך להניח עשב (או משהו אחר) כדי שיוכלו לעשות נפילת אפים.

אדם חשוב ונפילת אפים

הרמב״ם: “ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן יודע בעצמו שהוא צדיק כיהושע.”

פשט: אדם חשוב אינו רשאי ליפול על פניו (לעשות נפילת אפים) אלא אם כן יודע שהוא צדיק כיהושע.

חידושים:

מקור: על יהושע כתוב (יהושע ז:ו) “ויפול על פניו ארצה” – אחרי המפלה בעי – והקב״ה ענה לו.

טעם (מהראשונים, כנראה רשב״א): אם אדם חשוב, מפורסם, עושה הכנעה גדולה כזו לפני הקב״ה והוא לא נענה, זה חילול השם. אנשים יראו שהוא התחנן וזה לא עזר. ממילא יעשה רק תפילה קטנה יותר – “להוריד את הציפיות”.

אופן נפילת אפים: נפילת אפים היא תפילה חזקה, נואשת – לא סתם בקשה, אלא תחנונים בייאוש גדול. לא קורעים את עצמם אלא אם יודעים שזה יצליח. נפילת אפים קטנה מותרת, אבל “קובש אותם” — לא לעשות קיצוני.

מנהגנו — אין נפילת אפים אמיתית

מנהגנו הוא בכלל לא לעשות נפילת אפים — אנחנו עושים רק משהו עם הידיים ותו לא. הדין העיקרי הוא להטות הצידה.

חידוש: הטעם שאנחנו לא עושים נפילת אפים אמיתית הוא כי כל אחד הוא “חשוב” — יש אדם חשוב בציבור, ואדם חשוב אינו רשאי לעשות נפילת אפים אם אינו בטוח שייענה (כיהושע בן נון). אבל לא חושבים שאנחנו “צדיק ורע לו.”

חידוש: אפשר לעשות יושב לארץ — כשיושבים על הארץ קל יותר להיות נופל על פניו. הרמב״ן היה קשה על הציבור שלא רצה לעשות כריעה (נפילה) כי יש רהיטים (מיבל) — אבל כשיושבים על הארץ זו לא בעיה.

מקום נפילת אפים — שונה מתפילה

הרמב״ם: “מטה ראשו ומתפלל במקום זה, ונופל על פניו במקום אחר.”

חידוש: זה קשור לענין של “משתחוה רחוק” — צריך מקום גדול יותר לנפילת אפים, זו הנהגה מיוחדת שהולכים למקום אחר.

נפילת אפים ביחיד — כשיש צרה

חידוש חשוב למעשה: כשלאדם יש באמת צרה גדולה והוא רוצה לעשות נפילת אפים, יכול לעשות זאת בביתאין שום ענין שזה צריך להיות בציבור. זה מושווה לרבי אליעזר שרצה באמת להתפלל בכוונה לדבר ספציפי.

מקום להשתחוואה

חידוש: כשאין מקום, פטור מהשתחוואה — צריך להיות מסוגל להשתטח. זה לא רק נוחות, אלא תנאי במצווה עצמה.

מתי לא עושים נפילת אפים

הרמב״ם: לא עושים זאת בימים שמחים, כפי שרבי יצחק אמר — כי נפילת אפים מראה ייאוש, ובזמנים של שמחה לא מראים עצבות.

המנהג פשוט בכל ישראל: לא בשבתות, לא בימים טובים, לא בראשי חדשים, לא בחנוכה ופורים, לא במנחה של ערב שבתות וימים טובים, לא בערב ראש חודש.

חידוש: הכוונה של נפילת אפים היא ממש תפילה דאורייתא — מתכוונים ברצינות רבה. שלוש פעמים ביום אי אפשר לעשות, פעמיים ביום מספיק. חסידים אפילו לא עושים במנחה — מסיבה ידועה (לא מפורט).

יום כיפור — נפילת אפים בכל תפילה

הרמב״ם: “וביום הכיפורים בלבד” — רק ביום כיפור עושים נפילת אפים בכל תפילה ותפילה, כי אז זמן תחינה, בקשה ותחנונים.

חידוש: לפי הגהות מהר״ם מנהגנו שלא אומרים תחנון ביום כיפור (לא נפילת אפים במובן הקלאסי). אבל אנחנו כן כורעים במוסף — זה זכר לכהן גדול, אבל נראה שיש לזה קשר גם לנפילת אפים האמיתית. יש סוג של תפילה הנקראת נפילת אפים, לא סתם תחנון, ויום כיפור הוא זמן טוב לכך.

נוסח נפילת אפים

הדין העיקרי: צריך לומר מה שמתחנן — זה העיקר. בסידור שלנו הכניסו פרק תהילים כנוסח, אבל העיקר הם התחנונים עצמם, לא דווקא נוסח ספציפי.


תמלול מלא 📝

הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ה׳ – שמונה דברים צריך המתפלל להזהר בהן

הקדמה – מבנה הלכות תפילה

רבותי, אנו לומדים כאן הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ה׳, הפרק החמישי של הלכות תפילה. עלינו להזכיר תורם חשוב כל כך, הרב הגאון הצדיק הנגיד רבי יואל ורצברגר, ראש מכון כרם לתורה וחכמה, אמן יראו עינינו וישמח לבנו.

אומר ר׳ יואל נ״י, אם גם אתה יהודי שמבין בלימוד, יזם עסקי, ויש לך כסף, ואתה מבין לפגוש שיעור ייחודי, אתה אוהב לפגוש תלמיד חכם ייחודי כזה כמו ר׳ יצחק ולתמוך בו – עלי אני לא יכול לדבר, זה לא מתאים – עשה כמו ר׳ יואל, עשה כמו ר׳ יואל.

אומר הרמב״ם הקדוש, הפרק החמישי, הלכות תפילה מסודרות יפה מאוד. הרמב״ם כבר פירט את עיקר הלכות תפילה, ואחר כך את סדר התפילה, נוסח התפילה. בפרק הקודם, הפרק הרביעי, פירט הרמב״ם חמישה דברים המעכבין את התפילה, שזה לא רק לכתחילה, אלא שאם אין את זה התפילה אינה תפילה טובה. למשל, אם הידיים אינן נקיות, או שהמקום אינו נקי, או שאי אפשר להתפלל בכוונה, לא יצא, או שהרמב״ם אמר על דברים מסוימים “תפילתו תועבה”, צריך להתפלל שוב.

עכשיו הולך הרמב״ם לפרט עוד דברים שראוי, שמשפרים את התפילה, את האיכות של התפילה, אבל אם אי אפשר, בדיעבד אינו פסול. טוב מאוד.

חידוש: המספר שלוש עשרה

זה מעניין מאוד, יש עוד שמונה דברים. שמונה ועוד חמישה זה כמה? שלוש עשרה. זה אותו דבר, יש שלוש עשרה שזה מספר יפה. הרמב״ם לא אמר את המספר שלוש עשרה, הוא אומר שיש חמישה דברים שמעכבים, ושמונה שאינם מעכבים. סך הכל שלוש עשרה הלכות תפילה יש.

יש עוד לגבי התפילה, אם היא לא בזמנה, אם היא לא בזמנה. את עיקר התפילה אמר הרמב״ם, אמרנו שלושה דברים: הנוסח, הזמן, וכמה תפילות ביום. שלושה דברים, צריך להקפיד על החמישה דברים. אלו פרטים שאפשר לארגן אולי אחרת, אבל אני חושב שפחות או יותר אפשר להכניס הכל לתוך החמישה דברים, דברים שמעכבים. עכשיו יש דברים אחרים שאינם מעכבים, אלא הם דברים יפים, זה עושה את זה טוב יותר. כן?

אומר הרמב״ם, שמונה דברים. איך הוא לקח את הרשימה? גם לא, הוא עשה את זה בעצמו. כן, אבל המספר הוא שמונה. גם הקודמים, החמישה דברים, זה גם המספר של הרמב״ם עצמו. הרמב״ם מביא את זה מהקודמים מרב סעדיה גאון, שאני לא רואה שכאן הוא מביא, אולי על זה אין.

הלכה א – שמונה דברים צריך המתפלל להזהר בהן

אז, אומר הרמב״ם, שמונה דברים צריך המתפלל להזהר בהן, הוא צריך לשים לב, הוא צריך לזכור את שמונת הדברים, זהיר בהם לעשותם, להתפלל עם התנאים, עם שמונת המלאכות. אומר הרמב״ם שהדברים הם לכתחילה, אבל אם היה דחוק או אנוס, אם הוא היה דחוק או שלא היה לו את הראש להקפיד על החמישה דברים, הוא לא היה לגמרי דחוק לא להתפלל, אתמול הייתה הלשון שהוא נעשה דחוק והוא בכלל לא יכול להתפלל, אבל הוא לא יכול לקיים את התנאים, בלאו הכי, או שהוא לא יכול, הוא צריך לעמוד, הוא חולה. שהדברים הם דברים לכתחילה, אבל זה לא מעכב. או אפילו עבר, הוא עשה את זה במזיד, זה לא משנה. כן, אינו מעכב, זה לא מעכב את התפילה.

הרשימה של שמונה דברים

אומר הרמב״ם, ואלו הן, ואלו הם. ואלו הן, אלו הם הדברים:

1. עמידה – האופן איך צריך לעמוד בתפילה. שצריך לעמוד בכלל, ששמונה עשרה צריך לעמוד, אבל גם איך צריך לעמוד.

2. נוכח המקדש – שצריך להתפלל נוכח המקדש. הרמב״ם כבר הזכיר קצת שיהודים מתפללים לכיוון ארץ ישראל או לכיוון מקום המקדש. זה מעניין, הוא הזכיר את זה כשהוא מדבר על הדאורייתא, כשהוא עדיין לא אמר את ההלכה, הוא אמר שמדאורייתא, מה שהיה קודם, ההיסטוריה של לפני אנשי כנסת הגדולה, הוא אמר “והכל היו מתפללין נוכח המקדש”, כי זה כבר כתוב בפסוק מקודם. הוא אומר את זה כעובדה היסטורית שהיו מתפללים כנגד מקום המקדש. הרמב״ם מדייק שלא רק אפילו בארץ ישראל, אלא כנגד מקדש שילה, כנגד המשכן, איפה שהמשכן היה. נדבר על זה, אפשר לדבר שתי דרכים שם. בדיוק, כי ההלכה היא רק מעשה על זה. כן.

3. תיקון הגוף – איך הגוף צריך להיות, צריך להיות לבוש יפה. לא, הוא הולך לדבר… הוא אומר בעמידה, הוא מתכוון שצריך לעמוד, תיקון הגוף זה שצריך לעמוד שתי רגליים אחת ליד השנייה… כן. איך צריך לעמוד.

4. תיקון המלבוש – איך צריך להיות לבוש. עצם הדבר, צריך להיות מכוסה הערוה והלב, צריך להיות מכוסה, כבר למדנו זאת במעכב. כאן זה לא מעכב, כי צריך להיות לבוש יפה.

5. תיקון המקום – המקום צריך להיות מתוקן, המקום צריך להיות מוכן. זה גם, שלא יהיה מקום מזוהם זה מעכב, אבל שיהיה מקום מכובד, שיהיה ממש טוב, זה כבר חומרא.

6. השוואת הקול – שצריך להתפלל בקול מסוים יפה, לא לצעוק… איך מתכוונים שצריך להשוות. שזה לא יעלה וירד. כל הזמן צריך להתפלל באותה רמה. לא, יכול להיות שצריך ללמוד בפירוש הזה. תגיד לי מתכוונים שצריך להתפלל בדרך המצוות. הוא אומר, לא מאוד גבוה, וגם לא רק בלבו. זה הפירוש. פשוט זה הנקודה האמצעית בין גבוה ובין לחש. אז אפשר לומר, אה, אז, למה ההשוואה מתכוונת שבדרך המצוות, שזה הקול הנכון? כן, כן, הקול הנכון. אוקיי.

7. כריעה – הענין של מתי צריך להשתחוות בתפילה, חצי, להתכופף, ולא השתחוואה, ואיך להתכופף, להשתחוות לגמרי. אז, זה שני דברים. לא השתחוואה מתכוון לומר הפעמים הרבות. עם ראייה פנימית. כן, כריעה, זה מה שמתכופפים בשמונה עשרה.

8. השתחוואה – הדבר הראשון שעושים אחרי שמונה עשרה. כן. הנפילה. אוקיי.

הלכה ב – עמידה

אז עכשיו… הולכים ללמוד… זה אחד מה… אני אולי אעשה מספרים, יהיה יותר קל. כן. מה זה העמידה? נכון? הדבר הראשון זה העמידה, נכון? העמידה היא עמידה ממש, לעמוד בעמידה.

למה קוראים לתפילה “תפילת העמידה”?

כשאומרים, תפילה כאן מתכוונים לשמונה עשרה? הכל… הכל צריך לעמוד. הכל צריך להיות בעמידה. הכל צריך להתפלל בעמידה. האם קוראים לתפילה תפילת העמידה? תפילת העמידה, כן. אה… בקבלה יש סיבות אחרות למה קוראים תפילת העמידה, שזה כבר האחרון, ומשם כבר לא הולכים יותר גבוה, שיש משהו כזה. אוקיי, אבל אפשר שזה היסוד של אותה רעיון. כן. כי זו התפילה החשובה ביותר, שצריך לעשות בעמידה.

אני לא יודע, אני מבין, ואתה מרגיש את הענין של עמידה. זו האמת. הוא מביא את הבית מנוח, שכתוב שתפילה נקראת עבודה. אז, עבודה ועמידה, צריך תפילה ועמידה. צריך מה שהכוונה של עמידה היא. כמו שהכהנים עומדים בעבודה.

אני רק רוצה להיות ברור למה הכהנים למה צריך לעמוד בעבודה? למשל, כדי להתכוון להיות, אני לא רואה שמתכוונים טוב יותר כשעומדים, אני רואה שמתכוונים טוב יותר כשיושבים, אני לא יודע. אבל נראה… להתכוון, לא מתכוונים, אפשר להתרכז טוב יותר, להתכוון, אפשר גם להתכוון אחרת כשעומדים מתוחים, עומדים כמו בדרך, איך אומרים את זה, שעכשיו בסטייט אוף מיינד מסוים של רצינות, צריך לסיים, יש חשיבות מסוימת כזו. נראה ש… עומד לפני המלך, אומרים גם את הלשון. לא אומרים יושב לפני המלך.

דיון: הענין של עמידה

אבל אז זה הגיוני, כי המלך יושב ואתה עומד מולו.

יכול להיות שיש ענין של כבוד, הקב״ה הוא מלך יושב על כסא רם ונשא, ואתה עומד לפניו, עומד לפני המלך, ואתה מתפלל.

כן, טוב. זה מסוים… זה עבודה, זה שירות. העמידה עצמה לא נעשתה…

לא, העמידה עצמה היא שירות.

לא, העמידה עצמה היא מסוימת… זה כמו שרפים עומדים ממעל לו, המלך יושב והמשרתים עומדים. זה כאילו… זה מעניין, מי שעומד הוא כאילו בנמוך יותר, ברמה נמוכה יותר ממי שיושב, נכון? זה הפוך מהגשמיות שבזה. לעמוד אומר שאתה משועבד, אתה עובד.

ההלכה: עמידה על ספינה או עגלה

בואו נראה בהלכה, הדברים שכבר היו לנו קודם, שאם אדם בזמן התפילה עובר במקום שיש ריח רע ודברים כאלה. כן, בקריאת שמע ראינו, אבל קריאת שמע אינה עמידה. אבל שמונה עשרה, לכתחילה צריך להתפלל בעמידה.

מה קורה אם הוא יושב בספינה או בעגלה, שם אי אפשר לעמוד? אז כך, אם אפשר לעמוד, הוא צריך להשתדל, אפילו בדרך הלא נוחה של… אולי הוא רוצה לומר אפילו שעמידה על עגלה נקראת גם עמידה.

לכאורה אפשר, אבל אולי זה לא הכוונה. אולי זה לא אומר לעמוד, כי אתה נוסע עכשיו, אתה זז.

זה אומר גם לעמוד. אתה במקום שאתה נמצא, זה נקרא כמו שאתה עומד.

אה, כן, אמת. כי הגם רוכב כמהלך, אתה מתכוון לומר? ראינו שרוכב על החמור…

לא, אפשר גם לטעון שמבחינת שאתה עובר דרך מקומות, אתה לא עומד.

אבל אתה לא נוסע.

אבל אפשר לראות, רוכב על הבהמה כתוב שהוא לא צריך לעמוד.

אבל בקרון כתוב שלפעמים אפשר. לפעמים אתה יושב בקרון, אני לא יודע, ברכבת…

במטוס אפשר לעמוד.

לא אכפת לו מזה שכל המקום זז. העיקר שאתה במצב יציב, אתה לא עושה כלום. הנקודה של עבודה. שאתה עומד. אתה, העובד, הוא זה שעומד.

כשהמלך נוסע במרכבה, צריך גם לעמוד כל הדרך מסביב?

צריך לבדוק למשל האם צריך לעמוד לתלמיד חכם בספינה.

יכול להיות שאז לא.

בספינה אולי כן, אבל רוכב… ראינו, רוכב כמהלך. אבל כאן כתוב על עניין אחר שזה לא רלוונטי. אבל כאן הלאה, “ואם לאו, אם אינו יכול לעמוד” – מה שכתוב שם שהוא לא יכול, מתכוון כנראה שקשה לעמוד שם – “ישב במקומו ויתפלל”.

מעניין, זו משנה שכתוב “יכוון לבו כנגד בית קדשי הקדשים”. לא כתוב אחר כך יהיה “ישב במקומו”. זה לגבי אותו נושא. המשנה מדברת לגבי “עומד להתפלל”, לגבי אותו נושא הוא קטן.

הלכה ג – נוכח המקדש

ובשורה הזו יש את הפסוקים “וזאת תהיה מנוחתך, נחלת שבטך, פעלת ה׳, בית המקדש של מטה, ומכוון כנגד”. שם רואים כבר את המחשבה שהמקום הוא דבר ספציפי מאוד חשוב. הרבה פעמים יש את הדבר שבכל מקום שאנשים מקדשים זה נעשה קדוש, אבל שם כן משמע שיש מקום קדוש, שזה “נחלת שבטך”, שהקב״ה שורה שם. גם “זה שער השמים”. יש ענין של להתפלל נוכח המקדש.

אבל זה לא מעכב שזה יעזור לנו. אבל הנוכח המקדש הוא יותר בראש. זה כבר מקום שאפשר להתמקד על המקדש, כי נמצאים אלפי מיילים משם, זה לא נוגע. אבל זה מכוון לבו כנגד. יש גם שהרמב״ם אומר “כדי שיפתח חלון”. כי זה משהו שעוזר. לא, אני אומר, זה לא ממש המקום, זה עדיין מאוד רחוק, יש ימים ביניהם. אבל הראש שלו מופנה לצד ההוא, זה עוזר קצת. בואו נראה בפנים, מדברים על הדברים.

הלכות תפילה פרק ה – עמידה, צמא ורעב, ונוכח המקדש

הלכה י׳ (המשך) – רוכב על הבהמה

אבל אנחנו יכולים לראות, הרוכב על הבהמה, כתוב שהוא לא צריך לעמוד. אבל בקרון כתוב, לפעמים אפשר. לפעמים הוא יושב בקרון, אני יודע ברכבת, אפשר לעמוד. מה שייך במטוס, אפשר לעמוד. לא אכפת לו מזה שכל המקום זז. לא. העיקר שאתה במצב יציב, אתה לא עושה כלום. לא נקודה של עבודה, מה שעומד. לא, ש, העובד, הוא זה שעומד. זה לא שהמקום זז. כשהמלך נוסע במרכבה, צריך גם לעמוד כל הדרך מסביב. צריך לבדוק למשל האם, צריך לעמוד לתלמיד חכם כשנמצאים בספינה. אף אחד לא. בספינה אולי כן, אבל רוכב, הם למדו, רוכב זה כמהלך, היה שם. לגבי אותו. אבל כאן כתוב על עניין אחר. אבל כאן הלאה ואם לאו, אם הוא לא יכול לעמוד, מה שכתוב שהוא לא יכול, מתכוון כנראה שקשה לעמוד שם. ישב במקומו ויתפלל.

מעניין, זו משנה שכתוב יכוון לבו, כנגד בית קדשי הקדשים. לא כתוב אחר כך יהיה לגבי מקומו. אותו לגבי אותו נושא. אבל המשנה מדברת לגבי עומד להתפלל לגבי אותו נושא, הוא לא יכול ללכת למזרח, הוא צריך להפנות לצד השני, למערב לא יכול. אבל הרמ״א למד מזה לגבי שאם הוא לא יכול לעמוד הוא נשאר יושב. ישב במקומו ויתפלל.

מעניין, קודם הרמ״א דיבר מה שהחולה פטור. כאן יש חולה שיכול להיות יום חול. הוא לא צריך לעמוד, עליו יש את החיוב של עמידה. ויתפלל, אפילו שוכב אם צריך. כן, צריך להתפלל ממש, כן, ישב ויתפלל. כן, ישב ויתפלל. כן הם יהיו יכולים להתפלל. אם זה ממש, כמה חלש שאתה לא יכול לעמוד, אולי אתה לא יכול להתכוון. אם אתה לא יכול להתכוון, אתה פטור לגמרי מהענין. כן, מבטלים את התפילה. נכון, אבל אם יש לך מספיק כוח להתכוון, ויש לך רק לא כוח לעמוד, אז צריך להתפלל. לא רק זה, אם הוא התחיל ולא יכול להתכוון. אה, בעצמו, הוא יכול רק דבר אחד, הוא צריך אחרת לבחור שוכב עם כוונת הדעת. איך זה יוצא?

דרגות של חולה – ישיבה, שכיבה, וכוונה

אומר אז, צמא ורעב הרי הם בכלל חולים. מי שצמא ורעב הרי הם בכלל חולים ומותרים. כשאדם רעב או צמא, הוא לא יכול להתרכז כראוי, או שהוא חושב כל הזמן על ה… או שהוא יכול סתם להיות חלש. הוא חושב כבר כל הזמן על האוכל שלו. כשהם חושבים, הם לא יכולים חלשים. כשהם חלשים, הם לא יכולים להתרכז כראוי.

הלכה י׳ (המשך) – צמא ורעב

תראה מה הוא אומר, “אם יש בו יכולת לכוין דעתו יתפלל”. הוא אומר שצמא ורעב זה לא בהגדרה דבר המונע. אבל צריך לבדוק. דברים המונעים מתכוון בכלל לדברים של נקיות, דברים מלוכלכים, בלשון הרמב״ם. אבל כאן זה, אין לו כוונה. “אם יש בו יכולת לכוין דעתו יתפלל, ואם לאו אל יתפלל עד שיאכל וישתה”. הוא צריך קודם לאכול משהו. לכאורה ההלכה בנויה בפרק הקודם בדין של כוונה. אני לא יודע למה הוא יותר מעורר עם הכוונה. זה לא נכנס לכאורה.

אלא אולי דרך אגב שהוא מזכיר שחולה לא צריך לעמוד, אומר הרוקח. כן, זה מעניין מה זה נכנס כאן. כן, הוא מביא הרי “אל יתפלל עד שיאכל וישתה”. מה, הרמב״ם לא מזכיר כאן את הענין שבבוקר לא צריך להתפלל לפני האכילה. וזה כשלא רעבים. רעב לא אומר שהוא יכול לסבול לאכול ארוחת בוקר. רעב אומר שהוא מרגיש חלש. הוא חלש. והכי נמי, אם מישהו קם, הוא לא אכל מאתמול בלילה סעודה, והוא קם, הוא צריך כן, הוא חייב לאכול ארוחת בוקר לפני התפילה, כי הוא כמו חולה, הוא לא יכול להתכוון.

דיון: אין סתירה לאיסור אכילה קודם תפילה?

המפרשים לא מעוררים על משהו לגבי השחר, ושאדם רגיל יהיה. לא, אין שום סתירה. אני לא רואה בכלל את הסתירה. אמת, אמת. סתם עם המפרשים של היום, בוקר טוב אומרים, אבל אני לא רואה שזו בכלל בעיה. השאלה היא הפוך, כולי עלמא הרי חולה הרי פטור מתפילה, אני לא יודע, אם הוא לא יכול להתכוון. אבל זה הרי חולה ולא פטור, כי הוא יכול לאכול ולהתפלל.

הוא אומר כבר “יתפלל”, אבל הוא מביא שהרמב״ם הרי מדייק ש“אם יש בו יכולת לכוין דעתו יתפלל”, הוא צריך אחרת לא לאכול. “אם יש בו יכולת לכוין דעתו יתפלל”, הוא לא צריך לאכול, הוא צריך אחרת להתפלל ולקיים את המצווה של לא לאכול לפני התפילה. “ואם לאו”, אז יש לו היתר לאכול. זה איך שהוא מפרש את זה.

תרגום לעברית

אבל הרמב״ם לא מדבר כאן על איסור אכילה קודם תפילה. זה בכלל לא הנושא. הוא מביא שהאחרונים מדברים על השאלה, אבל אני לא רואה שזו בעיה. יש עוד, יש מי שהולכים באותה דרך. אם היום נוהגים שמתפללים בכל מקרה בלי כוונה, ממילא לא צריך לאכול לפני התפילה, זה לא נכון.

חילוקו של הפרי מגדים – הכנה לתפילה מול גאוה זה

הפרי מגדים אומר הערה טובה. הפרי מגדים אומר, הגמרא אומרת שהאכילה לפני התפילה היא חוצפה של “אחרי כן ישתה”, גאוה זה, הוא כבר אכל יפה. אבל כאן, כמו שאומרים בחב״ד, אומרים, אוכלים לפני התפילה. האכילה היא הכנה לתפילה. לא שקודם אני לוקח את הגאוה של עצמי, ואחר כך אדאג לקב״ה. לא, להיפך, כדי שאוכל להתפלל אני צריך לאכול משהו. זה לא ענין של גאוה זה.

אני מסכים, אני מסכים. אני לא צריך להסכים, הפרי מגדים לא צריך את הסכמתי, הוא לא צריך… אני אפס כלום, שפל שבמיעוט. על כל פנים, השאלה היא… ר׳ איציקל השתדל כל חייו לאכול עוגייה לפני התפילה, אפילו כשאמר שאין לו כוח לאכול. כי היה צעיר כבר אברהם ראה שהוא חלש, אמר לו שיאכל כל יום עוגייה.

אבל זו ממש ההלכה של הרמב״ם, זו לא הנהגה חסידית. כן, כדי שיהיה לו כוח, וזה בדיוק למה שותים גם קפה, כי קפה מעיר, שיהיה קצת כוח להתפלל.

דיון: אכילה בבית הכנסת מול בבית

טוב מאוד. מה רציתי לומר? זה לא מפורש. אני חושב שבבית הכנסת, ברגע שעשו שיש מקום להיות בבית הכנסת, זה פשוט, אף אחד לא בא לבית הכנסת לאכול. בבית הכנסת אוכלים משהו כי רוצים להיות בכוחות להתפלל. אכילה בבית בבוקר לפני התפילה, זה “אחרי כן ישתה”, גאוה זה. אתה בא לבית הכנסת ואתה תופס משהו שם, יש קצת עוגיות, יש…

זה יכול להיות גם. כאן הרמב״ם עדיין לא הביא את ההלכה של לא לאכול לפני התפילה בכלל, אני לא יודע, אולי אחר כך הוא יביא את זה. הרמב״ם לא סבר שזה לאו. הוא אומר שהוא יביא את זה בפרק ו׳. כן, הרמב״ם, אנחנו לא למדנו. אני מתכוון, רבינו ירוחם סובר שזה רק אסמכתא, זה לא דאורייתא. הרמב״ם לא סובר שזה דאורייתא. לא, זה לא. אבל למעשה, הרמב״ם מביא את זה בפרק ו׳, נלמד על זה.

דיון: היום מתפללים בלי כוונה – האם לא שייך לאכול?

השאלה שכן קיימת היא, אם אומרים שהיום בכל מקרה לא מכוונים, אז אם אין צורך לאכול כדי להיות מסוגל לכוון. זה ענין על צד הקטנים. אבל זה לא נכון, כי זה… אנחנו לא אומרים עם התוספות שלנו שאומר שהיום מתפללים אפילו כשלא יכולים לכוון. מה זה אומר שצריך לעשות? לא להיכנס לבית הכנסת? זו חומרא גדולה מאוד. אנחנו לא אומרים שלא יכולים לכוון. אבל אם יכולים לכוון טוב יותר, אני לא רואה שיהיה ספק בזה. גם היום…

לא, שואלים אותו בחיוב. כאן אומר הרמב״ם, “אל יתפלל עד שיאכל וישתה”. אומר, את החיוב אפשר לומר שאין יותר, כי החיוב הוא רק אם אתה יודע שזה יעזור לך עם הכוונה. מה עוזר? יכול להיות שהרמב״ם סבר שזה תורם ליישוב הדעת לכוונה. אוקיי, נכון, אני אומר. הרמב״ם בכלל לא מפרש מה ההיתר שלו.

גם היום מה שאוכלים בשבת, מתפללים בבית כנסת חסידי בתשע, עשר, בטוח שאם לא אוכלים לפני כן, רוב האנשים אכלו סעודה גדולה בלילה מאוחר וכדומה.

איפה, צריך לומר שכשכבר מתפללים זה לא אותו מצב כמו שחרית. אמת, אבל אדם נורמלי, ההלכות שעומדות לא לאכול לפני התפילה, מדובר שמתפללים בזמן נורמלי, ומתפללים כבר שלוש שעות ביום, אר��ע שעות, חמש שעות, זה לא אפשרי ש… אני מתכוון, אני שומע, שוב, זו נקודה טובה. לא, הרבה אנשים רגילים להיות חלשים בתפילה, ונדמה להם שהם לא יכולים לכוון.

כוונת הגוף מול כוונת המוח

אני חושב שעמידה מדברת על סוג מסוים, ואחר כך מדברים על כוונות הדעת, מדברים על סוג מסוים של כוונת הדעת, משהו שהוא פיזי. למשל אתמול למדנו שצריך להתפלל מתוך לימוד ולא מתוך הלכה פסוקה. עמידה מדברת על הגוף, שהגוף יעמוד. יש מצב מסוים שהגוף יהיה ב… ואם רעב, הגוף לא בהכנה. העמידה היא משהו… הוא מכניס כאן גילוי שוק, כן. הוא מכניס כאן גילוי שוק, כי כוונה קודם כבר דיבר, כוונה שהראש יהיה רגוע. כאן מדברים על משהו שהגוף שלו יוכל לשתף פעולה, שהגוף שלו לא יפריע לו מלהתפלל.

אני שומע. אוקיי, אפשר לטעון שהיום אין כוח לעשות כוונות המוח, אבל כוונות הגוף לפחות אפשר להשתמש, יותר מקפידים לעמוד.

בדיוק להיפך, אם הרמב״ם אומר שצריך לאכול לפני כן, היום כשכל כך קשה להיות בכוונה, כל שכן וקל וחומר שצריך לאכול לפני כן, לעשות כל מה שאפשר, אולי תהיה קצת כוונה. מה זה להתייאש מכוונה?

אני שומע. זה מעניין איך האחרונים קיבלו שמאחר שכוונה היא משהו שמופרז, אדם לא יותר נוגע. לא צריך להשתדל. לפעמים יש קצת כוונה, בכמה מילים תופסים את עצמם. אני לא יודע, שמעתי פעם את הדבר הזה, שאם בפנים אין כוונה, כאילו שכבר הכניסו שהתפללו בלי כוונה, האם לא פשוט שבכל תפילה מנסים קצת להיות בכוונה? זה נכון לי כן. זה נכון לי כן. אפשר לדבר על זה יותר, אבל בואו נמשיך הלאה.

חזרה לרוכב על הבהמה – נפקא מינה למטוס

הרי רוכב על הבהמה. אבל אני חושב לכאורה שכאן זה נכנס, כי כאן מדברים על חולה שאין לו כוח לעמוד וכדומה. נכון, נכון, נכון. הכוונה שלו פשוטה שהגוף שלו לא הולך עם זה. זו המילה, שאם הוא חולה, מה הוא יאכל כדי שיוכל לעמוד גם. חולה לא יכול לעמוד, הוא לא יכול לעמוד על הרגליים. חולה לא יכול לעמוד על הרגליים, זה לא עומד. סרוח וצנוע עומד, אבל מה עושים עם חולה שאין לו כוח? פשוט, אין לו כוח להיות חולה, הוא לא יכול לאכול, והוא צריך להיות בעמידה נורמלית.

טוב מאוד. “הרי רוכב על הבהמה, אפילו יש לו מי שיאחוז בהמתו”, אפילו יש לו מי שיאחז את בהמתו, “ולא ירד, אין מחייבין אותו לירד”. הוא לא צריך, הוא לא יכול. תראה מה הוא מוציא, “אלא יושב במקומו ומתפלל”. כי עומד שם בשבעה סלעים, שאם הוא ירד מהבהמה שלו, אפילו אם מישהו תופס את הסוס, למה הוא עדיין צריך שמישהו יהיה שם? כי הוא לא יעלה וירד, זה דבר קשה. הוא לא יהיה מוכרח.

זו לכאורה ההלכה למי שנוסעים במטוס, שישבו במקום ויתפללו. שלשבת בכוונה עדיף על לעמוד בלי כוונה. אה, זה ברור. כך זה מסתדר, זה יוצא מכל ההלכות האלה.

הלכה י״א – נוכח המקדש

ואני זוכר שר׳ נחמן מברסלב אמר שכשנוסעים, צריך לדעת שמזרח הוא ליד החבילות. כי בא אליו חסיד והוא אמר שנסע לרבי, והוא עומד להתפלל למזרח, והחבילות היו מאחור, ובא מישהו והוא הלך לחבילות. אומר לו, “חכם, אתה צריך לדעת שההלכה היא, שכשיש חבילות לשמור, מזרח הוא ליד החבילות.” זה לא מעשיות, זה לא שלום עליכם, זה בנוי על ההלכה. זו כבר הלכה פשוטה.

הבא מבין שמונת הדברים, “נוכח המקדש”. אומר, “היה עומד בחוץ לארץ, מחזיר פניו נוכח ארץ ישראל ומתפלל”. הוא מסתובב למזרח. אם הוא במערב, הולך לכיוון מערב, שזה לכיוון ארץ ישראל. ובארץ ישראל הולכים לכיוון מזרח.

העומד בארץ ישראל מכוון פניו כנגד ירושלים. אלו הדרגות, הוא מדבר על דרגות בקדושה, כן? קודם לכיוון ארץ ישראל, כנגד ירושלים. העומד בירושלים מכוון פניו כנגד המקדש. העומד במקדש מכוון פניו כנגד בית קדשי הקדשים. זה המקום הכי קדוש.

הלכות תפילה פרק ה: כיוון התפילה, תיקון הגוף, ותיקון המלבוש

הלכה ג (המשך) — כיוון התפילה: דרגות בקדושה

דובר 1:

אם הוא במערב, האזור היה מערב, לא היה הבדל, הוא היה מסתובב לכיוון מזרח.

היה עומד בחוץ לארץ, מכוון פניו כנגד ארץ ישראל. היה עומד בארץ ישראל, מכוון פניו כנגד ירושלים.

יש דרגות, הוא מדבר כאן על דרגות בקדושה, כן? קודם לכיוון ארץ ישראל, כנגד ירושלים.

היה עומד בירושלים, מכוון פניו כנגד המקדש. היה עומד במקדש, מכוון פניו כנגד בית קדשי הקדשים.

זה המקום הכי קדוש שם.

כן, מעניין. זה המרכז של העולם. שם מקום השכינה, ואתה הולך לנקודה שאתה הולך למקום השכינה.

הדין של סומא ומי שאינו יכול לכוין את הרוחות

אומר הרמב״ם הלאה, מה קורה עם סומא, מי שעיוור והוא בכל מקרה לא רואה את בית המקדש? אה, מעניין, יש הבדל בין סומא למי שרואה כן, שניהם לא רואים את בית המקדש. אה, הוא אפילו לא יכול לראות איזה צד הוא מזרח.

סומא או מי שאינו יכול לכוין את הרוחות, מי שלא טוב עם זה, אין לו את ההתמצאות לדעת איפה הוא. אין לו מצפן, בעצם. או המהלך בספינה, מי שעל ספינה והוא לא יודע איפה הוא, איזה צד, יכוין לבו כנגד השכינה ויתפלל. אז הוא יכוון את ליבו.

דיון: מה זה “כנגד השכינה”?

זה מעניין. כנגד השכינה. לכאורה מתכוון כנגד מקום השכינה בליבו, כי כנגד השכינה צריך כל אחד. לא, אתה רואה כנראה ככה, אז איפה השכינה? אומרים שהשכינה היא בקדשי הקדשים. אבל אם אין לך, אתה לא יודע איפה קדשי הקדשים, אומר השכינה באשר היא שם.

לא, לא, לא, תראה מה הוא מביא בפירוש המשניות במפורש. לשון המשנה היא “יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים”, והרמב״ם תרגם את זה כ״כנגד השכינה”. אולי הוא שינה את זה כאן?

אתה מתכוון לומר שאתה מדמיין שאתה הולך כנגד ה… ה״יכוין את לבו” זה לא ה״יכוין את לבו” של כוונה שלמדנו קודם שכל אחד צריך לכוון “כאילו שכינה כנגדו”. זה המקום הלאה. “יכוין לבו” זה לכוון למקום. אתה צריך לדמיין, אפשר לומר. או אולי כמו שאתה אומר, שהשכינה היא “כביכול” בכל צד, והוא יכוון את ליבו שהוא מתפלל כנגד השכינה, wherever השכינה נמצאת. השכינה לא דווקא צד.

והרמב״ם שינה מ״כנגד בית קדשי הקדשים” ל״כנגד השכינה”, כי הוא סובר שהרמב״ם אמר שאתה לא מחויב לדעת את הכיוון של בית קדשי הקדשים, אתה שייך אבל לכנגד השכינה. אז צריך לומר שהרמב״ם שינה. פשט מהפירוש המשניות עד כאן. יכול להיות? כן, יכול להיות. לא ברור.

במילים אחרות, אם אפשר לעשות בליבו, אם לא אפשר במעשה, יעשה בליבו. אוקיי.

הלכה ד — תיקון הגוף: איך צריך לעמוד

דובר 1:

תיקון הגוף, הדבר השלישי, כן? זה היה באיזה כיוון צריך לעמוד. עכשיו בא ענין איך צריך לעמוד, בעצם, נכון? התנוחה, ה, איך אומרים, הפוסצ׳ר.

כן, תיקון הגוף אומר הרמב״ם, כיצד? אומר הרמב״ם, כשיעמוד בתפילה, כשעושים עמידה בתפילה, צריך שיכוון את רגליו זו בצד זו. צריך להיות מכוון, צריך לכוון את ליבו, צריך לכוון פניו כנגד, צריך לכוון… מכוון זה ממש ליישר. מכוון זה שם המשחק בתפילה. יכוון רגליו, ליישר את רגליו זו בצד זו.

ונותן עיניו למטה כאילו הוא מביט לארץ, להסתכל למטה, זו מבט של הכנעה.

מה הרעיון של זו בצד זו? בגמרא עומד שזה בגלל המלאכים. כך עומדים המלאכים. אני חושב שזה יותר שזה בגלל המלאכים… זו דרך ענווה לעמוד. לא עומדים ככה, לא עומדים ככה. לא עומדים… לא הולכים בהליכה, לא הולכים בעמידה. לא מתנדנדים, עומדים ישר.

ונותן עיניו למטה כאילו הוא מביט לארץ. ויהיה לבו פנוי למעלה כאילו הוא עומד בשמים.

אתה יכול להגיד לי מה זה אומר?

דיון: “לבו פנוי למעלה” — איפה האדם?

דובר 2:

כן, תן לי להגיד לך. כפשוטו. צריך לחשוב שאתה ממש בשמים. מה זה אומר איך אדם? להסתכל למטה, כאילו מביט לארץ, כאילו הוא מסתכל על הארץ. זו התנוחה של הגוף, לא אחרת. אבל הוא לא ירגיש קטן מדי, הוא ירגיש ש…

דובר 1:

לא, זה פירוש יפה גם. אבל מה הפירוש שיכול לפי הרמב״ם להתכוון “ויהיה לבו פנוי”? אתה זוכר “לבו פנוי” זה אחד מהקודים של הרמב״ם, נכון? “לבו פנוי למעלה”. “לבו פנוי” אומר איפה אתה חושב. מה בעל המאמר אומר, איפה האדם? איפה שהוא חושב, כן? איפה אתה חושב? שאתה בשמים. שמים אומר בין המלאכים, בין ה… כנגד השכינה, בדיוק. הוא לא חושב שהוא כאן. חושב, שאתה… שאתה חושב על זה, אתה נמצא. זה הפירוש.

דובר 2:

זה לשון הגמרא, “עיניו למטה ולבו למעלה”. כאילו, אולי זה אומר, כי את… “עיניו למטה” זה ענין לכאורה של הכנעה, שלא תסתכל מסביב. אבל לא תחשוב שכאילו אתה תחשוב שה׳ על הארץ. זה לא הדבר. אלא כאילו, לבו למעלה.

דובר 1:

אני זוכר שיש דרשה יפה של תלמיד רבינו יונה, אני לא זוכר איפה, הוא הסתכל בגמרא על זה, על “לבו למעלה”. אני חושב שאפשר ללמוד את זה על פי יסודו של הבעל שם טוב, שאיפה שחושבים שם נמצאים. אבל אפילו אפשר לומר ממש דמיון, כאילו שאדם מדמיין, כמו שאומרים שאפשר לכוון לבו כאילו הוא בקודש הקדשים. אפשר לדמיין שהוא נמצא בין המלאכים ששרים לה׳ וכדומה. יכול להיות דמיון כזה.

המשך תיקון הגוף: הנחת הידיים

דובר 1:

ומניח ידיו על לבו כפותות. שהוא מניח את ידיו, שתי הידיים אחת על השנייה. כמו שכפותות אומר מחובר, כמו שהוא הניח יד אחת על השנייה. הימנית על השמאלית. הוא מניח את היד השמאלית על הלב, ועל זה מניח את ידו הימנית.

לא היו מקפידים על זה בהלכה? היום הרבה אנשים לא מקפידים. אוקיי, יכול להיות שקשה לחנך וכדומה, אבל…

ועומד כעבד לפני רבו באימה וביראה ובפחד.

זה גם פוסצ׳ר, או זה עוד משהו? כי לכאורה, העמידה הישרה ועם הידיים מחוברות ולבו למעלה, זה העומד לפני רבו באימה וביראה. אין סתירה.

ולא יניח ידיו על חלציו. הוא לא יניח את ידו על הצד שלו מהכתף. זה אומר ככה, נכון? כן, על המותניים. כמו מי שהוא בעל גאווה עומד. אלא… בעצם, ברגע שאמר שהידיים צריכות להיות כפותות, ברור ש״ולא יניח ידיו על חלציו”. אבל יש כאלה לכתחילות. הלכתחילה העיקרית היא שיהיה ידיו כפותות.

סטייה: פריסת כפיים בתפילה

דובר 1:

יש שאלה אחת של… ר׳ קאפיל מביא את השאלה של… אני לא זוכר מי, אראה, ר׳ יעקב עמדין מדבר על זה, שלכאורה בחומש ובנ״ך רואים שמתפללים בפריסת כפיים, עם הרמת הידיים. אבל לא רואים בהלכה שצריך לעמוד כזה דבר. עומד יותר שצריך להניח את הידיים ככה. כן, כן. הכוזרי מביא תשובה של אחד האחרונים שטען שמאחר שהנוצרים התחילו להתפלל כך ונוהגים מאוד להתפלל כך עם הידיים מורמות, היהודים הפסיקו לעשות את זה. רבי יעקב עמדין לא מרוצה מהתירוץ הזה. הוא אומר כך, אני לא זוכר מה התירוץ שלו שם, אם יש לו תירוץ, אבל…

זה דבר מעניין, זו ממש דרך תפילה שרואים כל הזמן בחומש, ולא רואים.

חזרה לתלמידי רבינו יונה: “לבו למעלה”

אני רוצה רק… הרמב״ם מתכוון לכאורה כאן, בתלמידי רבינו יונה יש פירוש על הפרק הראשון בברכות, שם עומד כך, מה זה “לבו למעלה”? “כלומר שיחשוב בלבו כאילו עומד בשמים, ויסיר מלבו כל תענוגי העולם הזה וכל הנאות הגוף, כענין שאמרו הקדמונים, או הנביאים, כשאתה רוצה להתפלל, פשוט גופך והעלה נשמתך”.

ואחר כך הוא אומר פירוש אחר, “לבו למטה, עיניו למטה”, שיתפלל גם לבית המקדש. זה לא הפירוש של הרמב״ם. הפירוש של הרמב״ם הוא “עיניו למטה” כפשוטו. מפי מורי הרב רבינו יונה. אבל זה אומר פשטות הגשמיות. רק לחשוב על הנשמה ולא על ה… כן, זה אומר לא פשטות, זה אומר כפשוטו, שזה הוא חושב. זה לא כל כך מסובך.

זה הפשט. אבל רבינו יונה אומר שאחרי שמשתחרר מגשמיות, צריך להיכנס לבית המקדש של מטה. זה אני לא יודע אם הרמב״ם היה מסכים. הספרים שלנו אומרים שצריך להחזיק שבית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה, וצריך להתפלל שם. אבל בסדר.

חידוש: הרמב״ם אומר לא לעצום את העיניים

הרמב״ם אומר שלא לעצום את העיניים, שמת לב? “עיניו למטה”. זה אומר, העיניים פחות או יותר עצומות, ואתה מסתכל למטה. לא, אתה לא מסתכל מסביב, אתה לא עוצם ככה. נכון. מעניין. אוקיי, בואו נמשיך.

הלכה ה — תיקון המלבוש

דובר 1:

כן. זה תיקון הגוף, כן, איך צריך לעמוד. אחר כך יש תיקון המלבוש, איך צריך להתלבש, זה הדבר הרביעי.

תיקון המלבוש, כיצד? שיתפלל… אה, כל הדברים האלה אינם מעכבים. הפשט הוא כנראה אותו דבר, אם קשה לאדם לעמוד כך וכדומה, אינו צריך לעשות זאת. יש גם מדרגות. יש מדרגות של עומד לפני… זה תיקון הגוף. הטוב ביותר הוא, כמו שהוא אומר, לפחות לא להניח יד על החלצים.

תיקון המלבוש קודם התפילה. מתקן מלבושיו תחילה, מכין את הבגדים, ומציין עצמו ומהדר. מתלבש יפה, מתקשט, “התקשטו ישראל בציניהם”. מתלבש, שיראו שזו בקישה מתפללת. ומהדר, מתייפה, שנאמר “השתחוו לה׳ בהדרת קודש”, ביופי.

אז הוא ממשיך, הוא הולך להביא את הגמרא, “ולא יעמוד לתפלה באפונדתו”. לא יעמוד להתפלל כשהוא לבוש בתרמילו. כן, אפונדתו פירושו משהו שנושאים, בגד שיש לו כיסים גדולים. או שזה פירושו איזה דבר ברזל, או שזה פירושו איזה גופיה, איזה דבר שהוא פשוט לא קצר, לא דבר מכובד.

“ולא בראש מגולה”, לא עם ראש מגולה. כל היום צריך ללכת עם כיסוי ראש, אבל בתפילה צריך לשים כיסוי ראש.

“ולא ברגלים מגולות”, לא עם רגליים חשופות, בלי גרביים, רגליים חשופות, “אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני הגדולים אלא במנעלים”. אם במקום ההוא מקובל שבמקום חשוב, כשעומדים לפני אדם גדול, לובשים גרביים, אתה יודע שזה הענין של כבוד.

דיון: “ראש מגולה” — תלוי במנהג המקום?

דובר 2:

אומר הרמ״א, “ובכל מקום לא יאחז תפילין בידו”. לא יחזיק… אלה הדברים של הליכה, אולי ראש מגולה גם תלוי במנהג המקום?

דובר 1:

לא, הוא אומר “אלא במנעלים”. זה לפי המנהג, מה שמקובל אצל האנשים החשובים. אבל בשום מקום לא עושים דבר שמטריד, שלא… תראה, כי זה לא ממשיך להיות קשור למלבוש, אבל זה יכול להיות קשור, הוא אומר אפונדתו, שפירושו נושא ברזל עמו.

אוקיי. הוא אומר לך הלאה, לא יחזיק דבר חשוב בידיים, כי זה לוקח את השקט מהראש, כי הוא צריך לשמור שלא ייפול, הוא לא יוכל להשתחרר. “בכל מקום לא יאחז תפילין בידו, או ספר תורה בזרועו.”

קושיה: דוד המלך וספר התורה

דוד המלך היה איש אשר ליבו תורה, חייו תורה, הוא חושב רק בזה. הרי לכאורה מלך שהיה לו תמיד ספר תורה, הוא הוציא אותו לפני התפילה, הוא הניח אותו לפני התפילה. אם הוא החזיק אותו, אולי היה לו לבוש משהו כמו קיטל.

הלכות תיקון המלבוש והמקום לתפילה

המשך הלכות תיקון המלבוש — החזקת דברים בידיים בשעת תפילה

הוא אומר הלאה, לא יחזיק דבר חשוב בידיים, כי זה לוקח את השקט מהראש, כי הוא צריך לשמור שלא ייפול, הוא לא יוכל להתלבש. חמקו מלאחוז תפילין בידו, או ספר תורה בזרועו, רק אם ליבו טרוד בזה, הוא חושב על זה.

הרי לכאורה מעלה שהיה לו תמיד ספר תורה, הוא הוציא אותו לפני התפילה, הוא הניח אותו לפני התפילה. אם הוא החזיק אותו, אולי היה לו לבוש משהו שהוא היה צריך לשאת. ולא יאחז מזוזה בידו, הרי לפעמים היא יכולה להישבר, הוא צריך להחזיק אותה בחשיבות, לא יחזיק בידיים כי זה ייקח את הריכוז שלו על התפילה.

החריג של לולב — מצות היום

אבל מתפלל ולולב בידו, הוא מביא הרי ראיה מכאן, אתה יכול לראות שלולב גם מטלטל, אבל לולב כן אפשר להחזיק, למה שזה מצות היום. הפשט הוא, מאחר שזה מצות היום, הוא כבר רגיל לזה, הוא מחזיק אותו כל הזמן ביום טוב, ממילא אין לו את ה… לוקח לו את הראש, לא באמת, או כי עכשיו זה דבר חשוב, ממילא יש היתר? לא ברור.

הוא מביא ראיה שמאחר שזו מצווה, זה לא כל כך מטריד. אני לא מבין את זה. הייתי אומר אחרת, הייתי אומר שהפשט הוא, זה חלק מ… לא מחזיקים דבר שמפריע לדבקות, מפריע לכוונת התפילה. לולב הרי הדבר שמתפללים איתו, אומרים הלל איתו, זה חלק מהתפילה, מצות היום.

הוא מציין את הגמרא שמנהג אנשי ירושלים היה ללולב כל היום, הולך לנחם אבלים, לבקר חולים, לאן שהוא הלך לקח את זה איתו. הפשט הוא שבימים האלה זה בכלל לא בילבל אותו, הוא כבר היה מורגל כך, הוא כבר היה רגיל לסגנון הזה, ממילא זה לא מבלבל.

אבל סתם כך ביום טוב, נראה שכיוון שזו מצווה, ממילא… אולי כיוון שזו מצווה זה אחרת. אולי הטרדה אינה טרדה שמופרדת מהתפילה, שמפריעה. הטרדה עצמה היא גם טרדה של מצווה. הוא הולך להסתכל על זה, הוא הולך להיזכר אה, זה יום של להודות להקב״ה על הלולב.

משא על ראשו — משאות כבדים על הראש

או משא על ראשו, קודם הוא אמר שאסור להיות עם… חשוף את הראש. אבל אם יש לו שטריימל כבד מאוד על ראשו, איך מתפלל. כן, הוא לא מדבר על שטריימל, הוא מדבר על… הוא אומר כך, הוא אומר כך, אם זה פחות מארבעה קבין, כמו השטריימלים של פעם, פשיטא לכאורה שמותר להתפלל. אבל השטריימלים של היום ששוקלים טון, זה huge, אי אפשר להתפלל כך. ואם יש לי כאב ראש, אני לא יכול להתפלל, יסיר את המשא הכבד מהראש.

אבל פשוטו פירושו כמו שרואים במקומות ערביים שאנשים מחזיקים, זה נורמלי שאדם יחזיק דברים על ראשו. בידיים מחזיקים רק תיק קל. דבר כבד מאוד שמים שק על הראש. זה טוב מאוד, קל יותר לשאת דברים על הראש מאשר בידיים. אבל זה עול של טרחה. על הראש יש בעיה, זה לא מאוזן.

בקיצור, זה לאו דווקא נושא שמפריע מהתפילה. הוא אומר שזה יותר נושא של כבוד. אתה יכול לחשוב שזה נושא של טרדה. כל הדברים האלה, כבוד עם טרדה, אלה דברים שקשורים. אבל זה הדבר. והכי נמי, אם קשה מאוד למישהו השטריימל, יסיר אותו. זו השאלה.

עטיפה — דרך חכמים ותלמידיהם

דרך כל חכמים ותלמידיהם להתפלל אינו אלא שיהיו עטופין. הוא מפרש, מתעטפים בטלית, כי מצוות ציצית יש לה שייכות לתפילה. זה דבר עצום להתפלל עם שטריימל. זה דומה ללילה שהוא אמר. אבל עטיפה היא יותר ענין של כבוד, שלובשים כובע. גם כבוד הוא אמר, כי זו מצוות ציצית. השאלה היא מה אתה מתכוון דווקא בציצית. יכול להיות שלובשים כובע, זה גם הנושא של עטיפה. כובע, שטריימל, כיסוי ראש, זו דרך כבוד. זו דרך כבוד מיוחדת.

ומאוחר יותר, לגבי ציצית, כותב הרמ״א, “לעולם ישתדל אדם להיות עטוף בכסות המחויב בציצית, ובשעת התפלה צריך להזהר ביותר. גנאי לתלמיד חכם שיתפלל והוא אינו מעוטף בציצית.” זה גנאי לתלמיד חכם. הוא אומר הרי גם תלמיד חכם. תלמיד חכם צריך ללכת לבוש ציצית כשהוא מתפלל, כי הוא יודע את המצווה. עם הארץ לא יודע, הוא יודע שזה נוסח של ללכת עם ציצית. אבל תלמיד חכם יודע שזו מצווה שהוא יכול לתפוס עוד מצווה.

כך הוא יכול להיות גם כבוד, שהוא הולך עם טלית. הוא הולך עם טלית, זה כבוד.

דיון: עטיפה במנחה ומעריב

ומה עם מנחה ומעריב? גם הרמב״ם סתם לא עשה חילוק? צריך ללכת במנחה ומעריב גם עם טלית? מעריב אינו זמן ציצית, אבל לכאורה מנחה כן, והוא לא אומר. הוא מדבר על המצווה או על העיטוף של ה… של ה…

השאלה היא, האם זה בעיקר תיקון המלבוש, או שזה משהו נוסף של להיות עם עוד מצווה, שהוא קובע את הסעודה ברוב מצוות, משהו כזה?

לא, זה כבוד שהולכים עם המצוות. זה בגד שיהודי הולך. אפשר להציג את זה כמו שאמרת לגבי לילה.

ברגע שאנחנו נוהגים שהולכים בבוקר עם טלית, אבל במנחה עם כובע, שניהם זו עטיפה. בבוקר זה לפי הפשט, והכובע הוא בעצם העטיפה של ה… אבל זה רק חכם ותלמידיו. סתם יהודי לא צריך כובע בתפילה, כך עומד ברמב״ם.

אוקיי. עד כאן היו הלכות תיקון המלבוש. עכשיו נלמד איזה מקום טוב להתפלל.

הלכה ו — תיקון המקום

אומר הרמב״ם, מהו תיקון המקום? איך צריך המקום להיות מוכן?

יעמוד במקום נמוך

אומר הרמב״ם כך: “תיקון המקום כיצד? יעמוד במקום נמוך”, יעמוד במקום נמוך, שטוח. הגמרא אומרת “ממעמקים קראתיך ה'”. אני לא יודע בדיוק מה הרמב״ם הולך לומר, אבל רואים ששם השקט הכי גדול, כי הוא לא יכול ליפול משם. כשהוא עומד על איזה גבעה או על ספסל, הוא יכול ליפול. אוקיי, “מקום נמוך”.

ויעמיד פניו לכותל

“ויעמיד פניו לכותל”, כך שאף אחד לא יעבור לפניו, לא יהיו לו הסחות דעת.

חלונות כנגד ירושלים

אומר הרמב״ם, מתפללים אמנם כנגד הכותל, אבל יש ענין של להתפלל כנגד ירושלים. אומר, “וצריך לפתוח חלונות או פתחים כנגד ירושלים כדי להתפלל כנגדן, שנאמר ‘וכוין פתיחן ליה'”. אצל דניאל כתוב, החלונות היו פתוחים בעלייתו, בקומה שלו, כנגד ירושלים. זה אומר שהוא הסתכל על ירושלים.

דיון: חלונות כנגד ירושלים — אור או כיוון?

יש הלכה, יש לי חלון בצד. בבבל אני יכול לשמוע, בבל לא כל כך רחוק, והוא אולי ידע שהוא פותח את אותו חלון, יודע שבדיוק שם ירושלים. אבל הוא פותח חלון באמריקה והוא נמצא בירושלים… ארבעת אלפים מייל, לא כל כך רחוק, ארבעת אלפים מייל. אותה יבשת, לפחות, אני מסכים.

הוא אומר, רבינו מנוח, שהחלונות זה יותר כדי שתשמח הנפש. הוא מביא שביום המעונן, שביום מעונן לא רצו לומר תחנון, כי האדם מדוכא, זה מצב שחור. פותחים את החלונות, השמש זורחת פנימה, אז טעים להתפלל.

הוא אמר כך, אם אתה בבית, לא טוב שיהיה לך שטח ריק מולך, כי מישהו יעבור. אבל אם אתה בשדה שאנשים לא מסתובבים, אין מי שיעבור מולך, הולך להסיח את דעתך, על זה נאמר כנגד ירושלים, ויחזיר פניו לכותל. אם לא תהיינה לך הסחות דעת, זה כן דבר טוב, ישוב הדעת להיות עם שטח ריק.

אני חושב שאתה רוצה לומר שהוא מתפלל הרי כנגד ירושלים, יצא שהוא מתפלל מזרח, צריך באותו צד להיות החלונות שלו. זה אמנם לא. כן, מדברים כאן, הוא צריך להיות עם חלונות. אין סתירה, יכול להיות סתם חלון, הוא מתפלל לצד, יכול להיות סתם חלון עם וילון, אבל נכנס האור, הוא לא מופרע מהאנשים.

בתי הכנסת אמנם לא אוהבים לשים חלונות במזרח, כי הם סוברים שזה מפריע. אבל המשנה ברורה, ויחזיר פניו לכותל, אומר זאת, שלא יהיה שום דבר מולך. לפתוח חלונות פירושו גם באופן שלא תופרע. אבל אין סתירה, כל אחד מבין, צריך להשתמש בשכל. אם זה בדיוק מקום שמולו יש חנות, אז מה שיהיה, צריך להשתמש בשכל איך.

קובע מקום לתפילה

עוד הלכה. ההלכה עומדת בגמרא, אדם יקבע מקום לתפלתו תמיד, יעמוד תמיד בערך באותו מקום.

אה, אז זה הפירוש, שהוא מדבר, דרך אגב, למדנו השבוע בספר המאור שאין לו ערוך, באחד הגליונות של בית המדרש בשול. כל ההלכות האלה, שתלמד אחר כך תפילה בציבור, פרק שלם על זה, מהו הענין להתפלל בבית. להתפלל בבית, לפתוח חלון. אומר, להתפלל בבית, אדם מתפלל בדרך כלל אין לו זמן ללכת לא כל יום. אז, יש לו מקום מסוים בביתו יש שם פינת בית מדרש קטנה. אבא שלי אמר לי, הוא זכר שאביו היה לו ארון מסוים, שם היה מתפלל מעריב. זה קובע מקום לתפילתו.

דיון: קובע מקום — בבית המדרש או בבית?

יפה מאוד. בבית המדרש זה כבר מקום קבוע. כל המקום הוא מקום קבוע. זה נושא שלם אם לאדם יש מקום מסוים בבית המדרש שלו, אבל זה לאו דווקא. יכול להיות שמקום יכול לומר שהוא הולך לאותו בית מדרש, לא לבית הכנסת הציבורי, כי זה מביא לשקט.

יש מחלוקת, זה מעניין, הכתב סופר מביא מחלוקת על זה. הוא מביא רא״ש, והרא״ש מביא ירושלמי שבבית הכנסת צריך להיות מקום. אבל הוא עצמו אומר הוא לא מבין, כל בית הכנסת הוא מקום תפילה. זה אומר שכשהוא מתפלל בבית, מה שדיברנו, כשהוא מתפלל בבית יעשה מקום. והם מתווכחים בירושלמי.

אז, אם הוא החליף מקום בבית הכנסת הוא אולי יוצא כל השיטות, אבל יש בוודאי בעלי דעות שסברו שזה לא חסר.

אוקיי. הלאה, אומר הרמ״א, אם בא אורח או משהו כזה, יאמר שלא צריך לקיים את המצווה של קובע מקום. יש ראשונים שאומרים שקובע מקום פירושו אותו בית כנסת. לא דבר שמפריע לכוונות, חלילה, מקום תפילה.

אין מתפללין בחורבה

יפה מאוד. ואין מתפללין, אומר הרמ״א הלאה, אין מתפללין לא בחורבה. לא מתפללים בחורבה. הגמרא אומרת על זה שתי סיבות: או משום שזה מקום מסוכן, יכול ליפול, או משום חשד. בחורבה הולכים לעשות עסקי שדים. אתה הולך שם להתפלל. אה, הלאה מדברים על תפילה ביחידות, לא כשיש מנין בחורבה. כל הרבאים החורבניים האלה, הוא לא מתפלל במקום נורמלי, הוא מתפלל כשהוא נמצא איפשהו בחורבה.

רבינו יונה אומר שמה שכתוב שאסור לעשות משום חשד, אנחנו זוכרים שלמדנו בהלכות תשובה שהחושד בכשרים לוקה, אסור לחשוד ביהודי אחר. אומר, זה כשהאחר לא עושה שום דבר שמחשיד. אבל אתה עושה דבר שמחשיד, אתה לוקה. אתה גרמת שיהודים אחרים יחשדו ביהודי אחר. נו נו, כך הוא אומר. זו עבירה גדולה, אסור לך לגרום לעשות עליך חשד, כי אתה גורם ליהודי לעבירה של לחשוד.

ולא אחורי בית הכנסת

אוקיי. ולא אחורי בית הכנסת. לא מתפללים מאחורי בית כנסת, אלא אם כן נושא פניו לבית הכנסת. רק אם הוא מתפלל עם הפנים לבית הכנסת. אחד המורדים, שהוא מסתובב, הוא עומד בחוץ ולא פנים אל פנים כנגד בית הכנסת. אני חושב גם שהנושא של פני החשד, אני לא חושב על הנחת, אני אגיד לאדם.

מה זה אומר, האדם, כל פעם שאדם עובר חדש נכנס לחדר, הוא חושב אולי יש כאן פסול, אולי זה לא טוב. אבל החשיבה, אני חושב שזו דרך יפה לומר לאדם,

תיקון המקום, תיקון הקול, וכריעות בתפילה

הלכה: לא להתפלל עם הגב לבית הכנסת

הלכות תפילה – פרק ה: כריעות, השתחויה, ונפילת אפים

הלכה: לא יחזור בית הכנסת

דובר 1: אוקיי. “ולא יחזור בית הכנסת”, הוא לא יתפלל בגב של בית כנסת, “אלא אם כן פניו לבית הכנסת”, אלא אם הוא מתפלל גם עם הפנים לבית הכנסת. כלומר, הוא מסתובב, הוא עומד בחוץ ולא פנים כנגד בית הכנסת.

אני חושב גם שהנושא של “מפני החשד”, חשבתי על זה אתמול, פשוט שמה זה אומר, האדם כל פעם שאדם הולך לשם, אחד הולך לחורבה, חושב אולי שם יש פת זונות? אז מה נהיה החשד? אני מבין שזו דרך יפה לומר לאנשים, שיהיו חושדים בך ממש, אל תעשה זאת. זה מקום ניסיון. כאילו כשאומרים לאדם, אל תעשה מפני החשד, מתכוונים לומר, זה סוג של מעשה, אל תיכנס למקומות שאתה יכול להימצא ממש בחשד. אני מבין שזה פשוט לשון נקיה כזו.

הלכה: לא לשבת ליד מתפלל

דובר 1: אוקיי. “ואסור לישב בצדו של העומד בתפלה”. עוד הלכה חדשה. אדם מתפלל, כן, כאן מדברים על מתפלל חי. אהא. כדי שהמתפלל יהיה לו מקום שאין בו שום הפרעה, לא תשב ממש לידו, כי אתה גם לוקח ממנו את הפרטיות שלו, מה… “אוי לאחריו ולפניו”, או שאתה צריך לעבור פלדאו שאלך בגלל, “עד שירחיק ממנו ארבע אמות”. כלומר, אתה מפריע לאדם.

כאילו עוד מהתקנות, אני רוצה לומר ככה, מבינים, זו הלכה לאנשים האחרים, שאתה צריך להתחיל להתפלל במקום שלא יפריע לאף אחד, שאתה לא נכנס… אבל… זה בכלל לא שייך בבתי מדרש הקטנים של היום, זה יותר מדי. כן, אבל זה ממש, זה לא לוקח ככה את הפוקוס, כי ככה מקובל. “לישב בתוך ד׳ אמות של תפלה”.

דיון: למה הציבור לא מקפיד היום

דובר 2: אולי לא, אולי אם כל ההלכות האלה הן על ה…

דובר 1: לא, אני חושב הערה אחרת. הציבור היום לא מקפיד על זה. אני מבין שיש לזה קשר למצב הריהוט. כלומר, אם יש ספסל, לכל אחד יש את המקום שלו, הנה הספסל שלי, הנה השולחן שאני יושב, אז הנה הד׳ אמות. הד׳ אמות זה לא הלכה מג׳יק, שהנה ארבע אמות. זה מקום שלו שם. אם יש לך ספסל ושולחן, שם מקומך. השולחן הבא לא בד׳ אמות שלך. ד׳ אמות זה לא גזירת הכתוב.

יכול גם להיות שה״לאו לפניו” מתכוון, ההוא עוסק באמצע לעשות דברים אחרים, ההוא עוסק בביתו. זה הולך לקחת, זה הולך לקחת את הפוקוס שלך. אבל אתה בבית מדרש, כולם מתפללים עכשיו, ההוא לא הולך לקחת את הפוקוס שלך. אתה בבית, ואני יודע שאחד עובר עם סיר גדול, הוא עוסק באמצע לערבב, אני לא יודע מה לעשות, אתה הולך להסתכל מה הוא עושה, זה הולך לקחת את הפוקוס שלך מהתפילה.

הלכה: לא להתפלל במקום גבוה

דובר 1: אוקיי. הלאה, הם למדו שצריך לעמוד במקום נמוך. אני מבין שזה עולה על זה, “לא יעמוד במקום גבוה שיתפלל”. לא צריך לעמוד על במה קטנה. “לא יעמוד לא על גבי מיטה ולא על גבי כיסא”. לא צריך לעמוד על…

דיון: רבנים שמתפללים על במה

דובר 2: הרבנים שעומדים על במה כשהם מתפללים?

דובר 1: על במה גדולה. הוא הולך לומר, הוא הולך לומר היתר. “ואם היה גבוה, אם יש בו ארבע אמות על ארבע אמות שהוא רשות בפני עצמו, מותר להתפלל בו”. אם זה גדול מספיק, רשות לעצמו, הרי זה עיר. אין בעיה. זה ההיתר של הרבנים שמתפללים על במה, הם עושים במה גדולה. זה מספיק עוד עיר.

“וכן אם הוא מקום מוקף מחיצות מכל צדדיו”, שזה ממש מוקף, “כמקום כרשות בפני עצמו”, זה בטח לא הבמות הרבניות. אבל האיסור של “לא יעמוד במקום גבוה” יש לו לפחות. זה בטח לא דרך הכנעה לעמוד להתפלל על במה.

התירוץ הוא שהוא שליח ציבור. שליח ציבור עומד הרי על הבימה, שהציבור יוכל לשמוע אותו. זה דברים אחרים, הוא משרת את הציבור הרי. הבמה היא לא לכבודו, הבמה היא לכבוד הציבור, שכשהוא מדבר לציבור הציבור יוכל לשמוע. אם הרב מתפלל ביחידות על במה, אז זה ממש פאני. אבל העולם אומר הרי שהוא שליח ציבור של הציבור, שליח ציבור אומר רק איפה מחזיקים. אז, יכול להיות. כן, תמיד אפשר למצוא מעשה רבני ליישב.

טוב. הענין עדיין לא נגמר. עוד היתר למקום גבוה. “וכן אם הוא מקום מוקף מחיצות מכל צדדיו, אף על פי שאין בו ארבע אמות, מותר להתפלל בו, לפי שאין גובהו ניכר, שהוא חלוק לרשות לעצמו”. זה כמו רשות קטנה לעצמו. תפילה יש לה גם קשר לקביעות המקום.

הלכה: פועלים על עץ

דובר 1: “ואם היו עוסקין בראש הכותל או בראש האילן”, מתי הולכים להתפלל? “יורדין למטה ומתפללין, וחוזרין למלאכתן”. הם ירדו למטה להתפלל והם יחזרו להתפלל. הם לא יכולים להתפלל כשהם על דבר חד. “ואם היו בראש הזית או בראש התאנה, ואינו טורח גדול לרדת, מתפללין במקומן”. אם אין זה טורח גדול לרדת, הרי הם שם כי הם מוצאים מקום טוב מאיפה להגיע לזיתים או לתאנה, “מתפללין במקומן, מפני שהטורח מרובה”. כי יש טורח גדול לרדת, התירו להם.

טוב מאוד. האמת היא שההלכה היא לא רק עם ההלכה של מקום, גם כאן כמה מטריחים אדם באמצע עבודתו ותפילה.

הלכה: פועלים — בסעודתן לעומת בשכרן

דובר 1: הגמרא מתפלל, יש “אם היו עוסקין בסעודתן בלבד”, אם האדם הוא רק עני והוא עובד, וכל מה שהוא מקבל בתשלום הוא מקבל לאכול, “מתפללין תפילה של שמונה עשרה ברכות”. הוא יתפלל את כל התפילה, כי אין לנו כל כך רחמנות על בעל הבית. בעל הבית יכול לשלם לך את האוכל אפילו אתה מתפלל את כל התפילה.

אבל אם… מדברים כאן באופן שבעל הבית מרשה. אם בעל הבית לא הולך לתת לו, זה להפך, אז יש יותר רחמנות על בעל הבית. כלומר, הולכים לגנוב מבעל הבית. זו המילה. אז המילה היא אולי שהוא לא עושה כל כך הרבה כסף, יתנו לו קצת זמן להתפלל. אולי זה הכלל.

“ואם היו עוסקין בשכרן”, אם הם מקבלים שכר, אז נותנים להם היתר שהם לא יפריעו כל כך מהתפילה, הם לא יקחו מהזמן שלהם לעשות את העבודה, אלא הם יתפללו את תפילת “הביננו”, התפילה הקצרה יותר.

חידוש הרמב״ם: אין מנין לפועלים

דובר 1: אומר הרמב״ם, “בין כך ובין כך”, אין חילוק אם הוא עובד בשכרן או בסעודתן, אפילו כשהוא עוסק בסעודתן לא אומר שהוא יפריע כל כך הרבה זמן ללכת להתפלל בבית המדרש או לדוכן. “בין כך ובין כך, אין יורדין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהם”. הם לא צריכים ללכת לבית המדרש להתפלל.

דובר 2: להצטרף לשליח ציבור, או אפילו ללכת לשמוע את שליח ציבור?

דובר 1: לא, הם לא עושים שם. הוא לא עושה מנין לפועלים. הוא לא עושה מנין בין הפועלים.

דובר 2: כן, הוא לא עושה מנין בין הפועלים. הוא לא צריך ללכת לאותו דבר.

דובר 1: לא, הוא לא צריך שם. נגיד יש שני אנשים, יש עשרה אנשים, עשרה פועלים, הם יכולים לעשות מנין, והרמב״ם עומד שהפועל לא עושה מנין. החינוך אומר שהם עניי עין דרך בעל הבית להקפיד על כך. אני לא יודע מאיפה הם לקחו את זה. כביכול, יש אמונה גדולה שבעל הבית של היום ירשה כן לפועלים לעבוד, לתת לתת. הם תמיד סומכים על ראש המשפט. אבל טוב.

סטייה: עבודה בזמן הגמרא לעומת היום

דובר 1: הדבר הבא הוא עמד השוואת הקול. בזמן הגמרא לקחו הרבה יותר ברצינות את נושא העבודה. הכנסת הגדולה גם ראתה איזו עבודה. הם עבדו בשדות, זה ממש, אין יותר מדי זמן, צריך לסיים את כל הזריעה היום וכדומה. עבודה במשרד, אין שום בעיה שהולכים לשעה להתפלל מנחה, מה אני יודע, מה הוא עשה? אין שום בעיה. הוא הרי לא עשה משהו שמפריע לפרנסה במהלך היום, הוא הלך להתפלל.

הלכה: השוואת הקול — באיזה קול להתפלל

דובר 1: הדבר הבא היה השוואת הקול, באיזה קול צריך להתפלל, ובאיזה טון צריך להתפלל. השוואת הקול, בקיצור, מה זה אומר? “לא יגביה קולו בתפלתו”, הוא לא יתפלל בקול רם מאוד, הוא לא יגביה את קולו. אבל גם “ולא יתפלל בלבו”, הוא לא יתפלל בשקט מאוד שהוא אומר זאת רק בלבו. בלבו אומר בלי שום קול, לא חיתוך שפתיים, אלא בהרהור בלב.

כאן חשבתי שהשוואה אומר באמצע, השוואה אומר שווה, בדרך השווה, בדרך הממוצעת, רק באמצע, לא בקול רם מאוד ולא בשקט מאוד. “אלא יחתוך דבריו בשפתיו”, הוא אומר זאת בשפתיו, “וישמיע לאזניו בלחש”, הוא עצמו יכול לשמוע, “ולא ישמיע קולו”, הוא לא יעשה את קולו רם שכולם ישמעו אותו, “אלא אם כן הוא חולה”, אלא אם הוא חולה וקשה לו לומר בלי לתת לעצמו לשמוע, “או שאינו יכול לכוין לבו עד שישמיע קולו, הרי זה מותר”. אבל זה דווקא.

דיון: למה דווקא בלחש?

דובר 1: למה לכתחילה לא ישמיע קולו? גם על זה, על שזה מפריע לאנשים אחרים. נראה ככה, כי “ובפרט שלא יהא בציבור”, בציבור לא יעשה כי זה מפריע לאנשים אחרים. ממש הוא לפי תורת הדעת מכלל לא להפריע לאנשים אחרים עם קולו.

דובר 2: אומר מה שכתוב “ולא ישמיע קולו” אומר גם בציבור?

דובר 1: לא, זה אומר בדיעבד. לכתחילה כל אחד צריך להתפלל בשקט. אם יש מישהו שהוא לא יכול לכוון…

אה, צריך להבין את זה. למה צריך להתפלל בשקט כשאדם לבד? יש ענין של… זה תפילה יותר מכובדת? או כל הסיבה היא כדי לא להפריע לאנשים אחרים?

לא, אתה לא רואה ככה. נראה שיש שני ענינים. אחד, סתם ככה צריך להתפלל בשקט, והדבר השני…

“לא יגביה קולו” מביא שהפשט הוא שלא לחשוב שהקב״ה שומע רק אם צועקים, או שצריך לצעוק, כמו שכתוב אצל נביאי הבעל, “קראו בקול גדול כי אלהים הוא אולי ישנו ויקץ”. לא צריך לצעוק לקב״ה.

דובר 2: ו״לא ירים ולא ישא”. אבל למה לא לדבר בקול רגיל כמו שאני מדבר איתך, אלא בלחש?

דובר 1: זה אני לא יודע. אני מבין שזה נוסח של פרטיות אולי.

דובר 2: יכול להיות ש״לא ישמיע קולו” אומר גבוה מזה, אומר להתפלל בקול רם מאוד שמפריע לאנשים אחרים.

דובר 1: כן. הגמרא אומרת על רבי יוחנן, “למה תיקנו תפילה בלחש? כדי שלא לבייש את עוברי עבירה”. שלא ישמעו…

דובר 2: לא, שכולם לא ישמעו איזה חטא הוא עשה.

דובר 1: אה, ה״על חטא” שלו. והוא אומר שם, אם כך היום שאומרים סתם את הנוסח אין חילוק. אני לא יודע. רואים באיזה “על חטא” הוא בוכה.

דובר 2: לא, בטח יש ענין שתפילה היא דבר אינטימי. זה בין אדם לאלוקים. לא צועקים. בפסוקי דזמרה צועקים, זה לא תפילה. עיקר התפילה היא העמידה, שאתה עומד לפני המלך ואתה בוכה. כן, זה דבר של פרטיות, כך אני מבין.

הלכה: כריעות בתפילה

דובר 1: אוקיי, כריעה מחזיקים. כריעה, זה בתפילה יש ענין של כריעה, קצרה. איך הכריעה? הלאה. הגמרא אומרת ככה, כמה פעמים צריך להשתחוות בתפילה? אומרת הגמרא ככה, “מתפלל כורע חמש כריעות בכל תפילה ותפילה”. איך משתחווים? פנים כולם מונים את כל הדברים. “ברוך אתה ה'”, תחילה וסוף. “מודים אנחנו לך”, תחילה וסוף. ב“הטוב שמך ולך נאה להודות”.

דובר 2: וב״מודים” יש גם תחילה וסוף?

דובר 1: ב״מודים” יש רק בהתחלה.

דובר 2: אה, כאן?

דובר 1: כן.

דובר 2: וב״הודאה” גם תחילה וסוף?

דובר 1: ב״מודים” וגם ב… על טוב שמך נאה להודות.

“איז גומר התפילה כראוי”, כשמסיימים להתפלל, כשיוצאים משמונה עשרה, לפני היציאה של הרגליים.

הלכות תפילה – פרק ה: כריעות, השתחויה, ונפילת אפים

חמש כריעות בשמונה עשרה

דובר 1:

הוא לא אומר חמש פעמים, הוא אומר חמש כריעות. הוא מונה: ברכה ראשונה תחילתה וסופה, לך לבדך אנחנו מודים, והוא יהיה גם בתחילה ובסוף, במודים ואחר כך בהטוב שמך ולך נאה להודות.

וכשגומר התפילה, כורע. כשמסיימים להתפלל, כשיוצאים משמונה עשרה, זו החמישית, ויוצאים שוב כורע. ופוסע שלוש פסיעות לאחוריו כשהוא כורע. יוצאים כי משתחווים, יוצאים כפוף כלפי מטה. ונותן שלום לשמאלו, ואחר כך לימינו, ואחר כך מעביר ראשו מן הכריעה.

מה פירוש “נותן שלום”?

דובר 1:

מה פירוש “נותן שלום”? אנחנו אומרים ככה, אני לא יודע מה זה אומר. אם מישהו מתפלל, מה זה אומר… לא, “נותן שלום” אומר הוא אומר שלום לקב״ה. כמו תלמיד שנפרד מרבו, הוא אומר “גוד ביי”, זה פירוש שלום. הוא אומר כל טוב, ריבונו של עולם. אנחנו נראה את זה הלאה, אנחנו נראה את זה במנחה. אני לא יודע, אבל הסדר של זה הוא, הוא עושה ככה וככה, קודם לשמאלו ואחר כך לימינו.

והסיבה היא כי כביכול, הרמב״ם לא אומר את הפירוש, נכון? כביכול אנחנו נפרדים. כשאנחנו לוקחים שלום, אנחנו נותנים שלום. ומה ה… הוא מביא משהו על זה כאן? עוזר שירגישו כעומד לפני המלך, ונפרדים. כן, אוקיי.

כריעה אצל הדיוט, כהן גדול, ומלך

דובר 1:

אני אומר לך, הרמב״ם אומר, “וכשכורע בארבע כריעות אלו, כורע בברוך, וכשזוקף, זוקף בשם.” אומר הרמב״ם, “ומדברים אלו למדנו בהדיוט.” סדר הכריעות הוא להדיוט. אבל כהן גדול יש לו סדר אחר, והוא כורע בתחילת כל ברכה ובסוף כל ברכה, הוא היה בכריעה אחת. וכל… וכל הקירות. הוא צריך יותר הכנעה, כי הוא… הוא חשוב. ככל שיש לאדם יותר כוח, הוא צריך יותר הכנעה.

אומר הרמב״ם, ומלך יש לו מדרגה גבוהה יותר של כריעה, כי מלך, כמשתחוה בראשונה, מיד כשהתחיל להתפלל, הוא התכופף, ואינו מגביה ראשו עד שגומר תפלתו. הוא לא מרים את ראשו עד שמסיים את כל התפילה. את כל התפילה הוא מתפלל עם ראש כפוף.

זה מאוד מעניין, כי אדם פשוט יכול לחשוב על עומד לפני המלך, אבל המלך עצמו, לפני מי הוא עומד? הוא צריך ממש להתכופף. מלך אומר… כן, המלך עומד לפני מלך מלכי המלכים. אוקיי.

למה לשמאלו תחילה?

דובר 1:

אומר הרמב״ם, למה אמרו שכשיוצאים, נותנים שלום לשמאלו תחילה ואחר כך לימינו? למה נותנים שלום לשמאלו תחילה? אומר הרמב״ם, לפי ששמאלו היא ימינו של מי שכנגד פניו. השמאל שלו הוא של מי שהיה עומד מולו, היה זה בשבילו ימין. כלומר, כשהיה מול המלך האמיתי, ימין המלך היה בשמאל שלו. כלומר, שהוא עומד לפני המלך, לפיכך נותן שלום לימין המלך ואחר כך לשמאל המלך.

כלומר, הוא חושב, זה מאוד מעניין, זה ממש כמו משחק. צריך לדמיין “עומד לפני המלך”, ממילא צריך להשתחוות באופן שהיית משתחווה כשהיית עומד מול מלך אמיתי, וצריך לתת שלום לימין המלך ואחר כך לשמאל המלך. לכאורה כאן טמונים סודות התורה, ומתייחסים קודם לימין. אבל הפשט הפשוט הוא הפשט הפשוט. כן, טוב מאוד.

הכופף עצמו בתפלה כמו שנפטרים מלפני המלך, נפרדנו מתפילה כמו שנפרדים ממלך. בואו נפרד, כן. אני מבין שזה גם חשוב לצאת מתפילה.

סטייה: כניסה לתפילה

דובר 1:

בדיוק ככה, הרמב״ם דרך אגב בכלל לא מביא איך אנחנו צריכים להיכנס לתפילה, שאנחנו מתנהגים. כתוב, זה המנהג להציב את הרגליים. לא כתוב שהולכים אחורה והנה ואחורה. מה עושים ליצנות? עושים פורים? אתה נכנס או לא? לצאת זה הגיוני, עכשיו התפללתי, עכשיו אני יוצא. אבל הכניסה, מילא שאדם לא עומד במקומו והוא נכנס אני מבין, אבל מה הסתם שהולכים אחורה בקוורדס ופורוורדס? לא נראה כמו הכאני.

דובר 2:

לא כתוב בקוורדס ופורוורדס, כתוב שלוקחים שלוש פסיעות. זה שלושה צעדים לכאן, זה שלושה צעדים לשם, זה הולך קדימה. זה פאני, אבל לא הולכים אחורה אלא אם עומדים במקום אחד, צריך להיות מאיפה ללכת.

דובר 1:

טוב מאוד, זה מצחיק, אתה יודע מה אני מתכוון לומר. בכל אופן, הרמב״ם מביא את כל זה, מביא במקום אחר, עד עכשיו… זה לא מצחיק כי זה עניין של ויזואליזציה, שתהיה לך את הדמיון איך אתה הולך שלוש פסיעות למלך.

דובר 2:

אין בעיה.

שיעור הכריעה – עד שיפקקו כל חוליות שבשדרה

דובר 1:

אומר הרמב״ם, כל הכריעות האלו, הכריעות, איך, כמה חזק צריך להשתחוות ואיך צריכה להיראות ההשתחוויה? צריך להשתחוות, צריך להשתחוות עד שיפקקו כל חוליות שבשדרה, ויעשה עצמו כקשת. כדי שהאדם, בדרך כלל גב האדם ישר, הוא ישתחווה כל כך חזק עד שהשדרה שלו תהיה…

אז לומדים מזה שאדם צריך לדעת הרבה תרגילים, אפילו יוגה, שהגב שלו יהיה ממש עגול. אתה יכול? עגול אתה יכול? כקשת. זה אומר להתכופף לגמרי, לא… בקיצור, הוא צריך לכופף את הגב שלו, לא רק… הוא צריך להשתחוות. הוא יכול להשתחוות רק עם הראש, הוא רוצה שישתחווה עם הגב שלו. הוא צריך לכופף את הגב.

ואם שחה מעט, אם הוא השתחווה וצער עצמו, והוא כבר מצטער, כיוון שנראה ככורע בכל כוחו, נראה שהוא משתחווה ממש בכל כוחו, אפילו אם הוא לא ממש כפוף. בסדר. זו כריעה.

כריעה, קידה, והשתחויה – שלושה מושגים

דובר 1:

יש עוד רמה של… של העניין של השתחוויה. זה מה שעושים ב… בארבע הברכות. הרמב״ם, זה התלמידים של הילדים צריכים להתעסק קצת עם הברכיים וכדומה, זה לא עומד ברמב״ם. הרמב״ם אומר כריעה זה הפירוש שאנחנו קוראים, משתחווים… משתחווים את הגב ומורידים את הראש. מברוך עד ה׳, כן? ברוך אתה, שניהם אותו דבר. הרמב״ם לא עושה חילוק בין… בין שני הדברים.

אחר כך יש עוד דבר, השתחוויה. מהי השתחוויה? אומר הרמב״ם, מה פירוש השתחוויה? השתחויה כיצד? אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית… אחרי שהוא קם מהחמישית שהשתחווה בסוף שמונה עשרה, יושב לו על הארץ, הוא יושב על הרצפה, ונופל על פניו ארצה, הוא נופל עם הפנים על הרצפה, ונופל כולו ארצה, הוא נופל לגמרי, השתחוויה. זה לא… כן. זה נקרא השתחוויה, כריעה אמיתית, שאמרו קודם. והשתחוויה, מקדישים שיעור שלם לזה, בוכים. מתפללים מה שצריך.

והרמב״ם מסביר… עכשיו אומר הרמב״ם, איך מגיעים לעשר כריעות והשתחוויות? אומר הרמב״ם כך, אני אסביר. כריעה, מורה בכל מקום, משתחווים על ברכיו.

בעיה: כריעה בשמונה עשרה – על ברכיו או שחיית הגוף?

דובר 1:

זה לא ממש כך, אבל זה היה דומה קצת. יש כאן בעיה. בוא נראה, יש כאן קצת בעיה. כריעה, מורה בכל מקום, זה על ברכיו, משתחווים על הרגליים. קידה זה על אפים, משתחווים עם הפנים קדימה על הרצפה. השתחויה זה פישוט ידים ורגלים, הכי הרבה, עד שנופל על פניו ארצה. שוכבים לגמרי פרושים.

עכשיו, כאן יש בעיה, כי הרמב״ם עד עכשיו אמר כריעה, הוא תרגם כריעה עד שיפקקו כל חוליות שבשדרה, הוא לא אמר שצריך לעשות על ברכיו. לכן, לכאורה הפשט הפשוט הוא, לכן אומר הרמב״ם “בכל מקום”. כאן הוא אמר כריעה, הוא לא התכוון לזה. באופן כללי, כריעה שעומדת בתורה וכדומה, מתכוונים לזה. עכשיו, הנפקא מינה היא, הוא הולך עכשיו לומר שבנפילת אפים יש שעושים קידה, ויש שעושים השתחוויה. כריעה לא עושים, אחד משניהם. אבל כריעה שמדברים עליה קודם היא לא הכריעה שבכל מקום. כך לכאורה. אחרים רוצים ללמוד אחרת, אבל לכאורה זו הדרך הישרה להבין.

אחרים רוצים ללמוד שהרמב״ם סובר שצריך כן השתחוויה ממש על הארץ. לא, בכריעה צריך על ברכיו. שהכריעה של הרמב״ם היא כן על ברכיו, אבל הוא בעצמו אמר שמספיק שחה מעט, והוא אפילו אמר אפילו בלא שחה מעט, הוא אמר חוליות שבשדרה, הוא לא אמר שצריך… הוא גם לא אומר בכריעה שצריך להתכופף, כן, הוא אומר יושב על הארץ כך. הוא לא אומר שצריך לשבת על הארץ בשמונה עשרה. כאן כן, אני מתכוון, היו מנהגים שהשתחוו כן בשמונה עשרה על הארץ לגמרי, כמו שהמתבודדים עושים?

דובר 2:

זה קשור דווקא כמו שאתה אומר, מנהג המדינה. שהרמב״ם אומר יושב על הארץ, כי היו נוהגים אז לשבת על הארץ.

דובר 1:

לא, אבל צריך להשתחוויה חייבת להיות על הארץ, כי הוא צריך להשתחוות על הארץ. איך הוא יצטרך לשבת? כדי שיוכל לעשות נפילת אפים, שזו לא מצווה של ישיבה. אתה מבין מה אני אומר? כך הוא מתכוון, לא ידעתי.

דובר 2:

לא ידעתי שהרמב״ם היו נוהגים לשבת על הארץ.

דובר 1:

כן, בסדר, יכול להיות.

נפילת אפים – קידה או השתחוויה

דובר 1:

כן, אומר הרמב״ם, “בשעה שעושין נפילת אפים, יש מי שעושה קידה לבד”, ובנפילת אפים עושין קידה דהיינו על אפים, הם מניחים על הפנים, “ויש מי שעושה השתחויה”, הם מניחים את כל גופם. זה אומר הרמב״ם, שכשעושים השתחוויה, מניחים את כל הגוף, מותחים את כל הגוף, “פניו ידיו ורגליו על הארץ”.

זה מה שהרמב״ם אומר כך, צריך אבל לזכור דבר אחד, שאסור לעשות שום השתחוויה על אבנים. זה למדנו בעבודה זרה. אסור לעשות השתחוויה על אבנים אלא במקדש, כמו שלמדנו במסכת עבודה זרה. ממילא, אם עושים זאת בבית המדרש, צריך להקפיד, אם זו רצפה של אבנים, שיניחו עשב. הרי עמד שם שהרמב״ם אמר שמניחים, המנהג הוא להניח עשב, כדי שיוכלו דווקא לעשות נפילת אפים.

אדם חשוב ונפילת אפים

דובר 1:

כן, אומר הרמב״ם הלאה, “ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו”. אדם חשוב, אם הוא הולך ליפול על פניו, זה ייראה כמו נביא גדול, אז רק אם הוא עושה זאת באמת הוא רשאי, “אלא אם כן יודע בעצמו שהוא צדיק כיהושע”. על יהושע כתוב “ויפול על פניו ארצה”. על יהושע כתוב? מי שהוא צדיק כיהושע רשאי. כן, מה הנושא? לא ברור. למה אדם חשוב אסור?

דובר 2:

אה, כתוב שם ב… אחרי עי, אחרי שעיר העי נפלה יהודי אחד, כתוב שיהושע נפל על פניו, והקב״ה ענה לו. אהא.

דובר 1:

הוא מביא שם מהראשונים, כנראה הרשב״א, שמי שאינו צדיק יהיה חילול השם, שהוא משתחווה ועושה הכנעה כל כך גדולה לפני הקב״ה והוא לא נענה. הוא מפורסם, הוא אדם חשוב. אה, לכן אדם חשוב. אדם חשוב, יראו שהוא לא נעזר, יהיה חילול השם. ממילא שיעשה רק תפילה קטנה. זה מעניין, הוא יוריד את הציפיות כביכול.

דיון: נפילת אפים – תפילה חזקה

דובר 2:

אבל אדרבה, זה אומר שנפילת אפים היא תפילה חזקה מאוד. זה לא סתם, אני מתכוון לומר, בדרך כלל מותח את עצמו, הוא דורש. הוא דורש, כן. הוא לא מבקש, הוא מתחנן, זה תחנונים, אבל זה מאוד… איך אמרו? כמו שדיברנו כל הזמן.

דובר 1:

אבל מתי בן מתת, הוא אומר שנפילת אפים היא ייאוש חזק, אז כשהאדם קורע, הוא חייב להיעזר. אז זה כנראה דומה למה שהצדיקים עשו איפשהו, אני לא יוצא מכאן עד שאיעזר, אז הם התמסרו לתפילה, קרעו אותם.

דובר 2:

קרעו.

דובר 1:

זה לא עושים. זה כלל שלא קורעים אלא אם יודעים שזה יצליח. מה כן עושים? לא סתם כך עושים פורים. מתי בן מתת, הוא עושה קטנה…

נפילת אפים — הלכות ומנהגים

מהות נפילת אפים — ייאוש ומסירות נפש

איך אמרו? ייאוש, כמו שאונגרי אומר בלשון. אבל מתי בן מתת — הוא אומר שנפילת אפים היא ייאוש חזק. אז כשהאדם קורע, הוא חייב להיעזר. אז הוא דומה למה שהצדיקים הקדמונים עשו: “אני לא יוצא מכאן עד שאיעזר.” אז הוא התמסר לתפילה. קרעו, כך אומרים. קרעו.

זה לא עושים — ההלכה היא שאסור לקרוע, אלא אם יודעים שזה יצליח. למה לא לעשות סתם תפילות? אבל מתי בן מתת — נפילת אפים קטנה מותר, אבל מי שכובש אותם מקרא — אל תעשה קיצוני. זה למעשה איך שאנחנו נוהגים.

מנהגנו — אין נפילת אפים אמיתית

בסדר, אז צריך להזכיר שהמנהג שלנו הוא בכלל לא לעשות נפילת אפים — אנחנו עושים משהו עם הידיים וכלום. זה עיקר הדין שצריך להטות לצד.

ואחי אמר שהסיבה היא שכל אחד חשוב — יש אדם חשוב, והוא אסור. לא, הוא אמר זה דבר יפה, חשובים, חשובים שהם אדם חשוב, אבל לא חושבים שהם צדיק ורע לו.

יושב לארץ — דרך קלה יותר

אפשר לעשות יושב לארץ. יושב לארץ. הרמב״ן, לפני יום כיפור, הציבור לא רצה לעשות את הכריעה כי יש רהיטים, וזה מאוד קשה. גם אין. יושב לארץ — כשיושבים על הארץ קל יותר להיות נופל אפים.

מקום נפילת אפים — שונה מתפילה

אומר הרמב״ם, הלכות נפילת אפים: לא נמצאים באותו מקום שמתפללים — מטה ראשו ומתפלל במקום זה, ונופל על פניו במקום אחר. אולי זה חלק מתפילה. זה קשה, צריך לפתוח מקום גדול יותר, זה עניין של משתחוה רחוק. זה הפירוש, כן?

מתי לא עושים נפילת אפים

אומר הרמב״ם הלאה, מתי עושים את נפילת אפים? אומר הרמב״ם, לא עושים זאת בימים שמחים. כמו שרבי יצחק אמר, כי בנפילת אפים הפירוש הוא שמשקיעים מאוד בתפילה, כשמאוד מיואשים. ושבתות וימים טובים — הזמן שמאוחדים, לא מראים שום עצבות, זה לא זמן שמראים ייאוש.

המנהג פשוט בכל ישראל הוא שלא אומרים נפילת אפים בשבתות וימים טובים — לא שבתות ולא ימים טובים, ולא בראשי חדשים, ולא בחנוכה ופורים, ולא במנחה של ערב שבתות וימים טובים, ולא בערב ראש חודש בכל יום. סתם מקומות שונים. ולמה? כי זה לא… אז לא הוסיפו נפילת אפים.

תפילה דאורייתא — הכוונה של נפילת אפים

יכול להיות שהכוונה היא — הרבנים אמרו שצריך להתפלל. לכאורה הכוונה היא ממש התפילה דאורייתא, מתכוונים מאוד ברצינות. שלוש פעמים ביום אי אפשר לעשות, פעמיים ביום מספיק ועוד. אנחנו החסידים לא עושים אפילו במנחה מסיבה, אנחנו כבר יודעים למה.

ויש יחידים שנוהגים לעשות נפילת אפים — היחידים שעושים זאת כמה פעמים בשבוע.

נפילת אפים ביחיד — כשיש צרה

אבל זה צריך לדעת, שלפעמים כשלאנשים יש באמת צרה, הם רוצים באמת להתפלל. בדרך כלל מתפללים כי כתוב בשולחן ערוך שצריך להתפלל. אבל למי שיש באמת צרה גדולה — כמו שרבי אליעזר רצה שאויבו ימות, אני לא יודע מה — למי שיש באמת צרה, הוא רוצה לעשות נפילת אפים, הוא לא יכול לעשות זאת בציבור, הוא יכול לעשות זאת בבית. אין שום עניין שזה צריך להיות בציבור, וזה יעבוד בעזרת ה׳.

נפילת אפים היא התפילה שאנחנו אומרים “נפלה נא ביד ה'” — לא סתם נזרקים פנימה, מוכנים למסירות נפש על דבר כזה.

יום כיפור — נפילת אפים בכל תפילה

כמו שהרמב״ם אומר, “וביום הכיפורים בלבד” — מתי יש כן נפילת אפים בכל תפילה ותפילה? יום כיפור. כי אז זה יום חזק מאוד, זמן תחינה, בקשה ותחנונים. אז זה הזמן שצריך לעשות נפילת אפים.

מנהגנו יום כיפור — כורעים אבל לא תחנון

כתוב כאן בצד שהמנהג שלנו, הגהות מהר״ם, שלא עושים נפילת אפים. כלומר, אנחנו לא אומרים תחנון ביום כיפור. אבל אנחנו כן עושים כורעים במוסף, אנחנו כן עושים. הכורעים הוא זכר לכהן גדול, אותם כורעים. כן, אבל נראה שזה קשור גם לנפילת אפים האמיתית. יש סוג של תפילה שנקראת נפילת אפים, לא דרך תחנון, ויום כיפור הוא זמן טוב לעשות.

מקום להשתחוויה

מישהו אומר שכשאין מקום, פטורים מהשתחוויה, והשתחוויה רחבה, כדי שיוכלו לקבל את ההזדמנות לעשות את המצווה. כן, צריך להיות יכולים. זה לא רק לנוחות, שצריך להיות יכולים להתפלל.

נפלא.

נוסח נפילת אפים

זה נפילת אפים, וזה כבר על זה. ביום כיפור יש נחמיה ונפילת אפים, כן. בסידור שלנו הכניסו בנוסח פרק תהילים שצריך לומר. אבל עיקר ההלכה היא שצריך לומר מה שמתחנן.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

EN English
📄 Download Transcript PDF Auto Translated 📋 Shiur Overview Memory (Summary) — Rambam, N…
Auto Translated

📋 Shiur Overview

Memory (Summary) — Rambam, Nusach HaTefillah, Shiur 5

General Introduction: Structure of Nusach HaTefillah

The Rambam’s Method: The Rambam has already previously laid out the entire text of Shacharis (Pesukei D’Zimra, Birchos Krias Shema of Shacharis and Maariv, weekday Shemoneh Esrei). Mincha was already dealt with in Hilchos Tefillah (Tehillah L’David, Kaddish, Seder HaYom). Now the Rambam moves on to the middle blessings of Shabbos, Yom Tov, Rosh Hashanah, Yom Kippur, Mussaf, Rosh Chodesh, and Chol HaMoed — for an entire year.

Explanation: The Rambam follows a logical order: he writes out the weekday Shemoneh Esrei once (which remains constant in the first three and last three blessings), and then he lays out only the middle blessing(s) that change according to the day.

Insights and Explanations:

1. “Kevar Manisi B’Sefer Zeh” — Proof that Nusach HaTefillah is Part of Sefer Ahavah: The Rambam writes “Kevar Manisi B’Sefer Zeh” — “I have already enumerated in this book.” This is proof that the Rambam considers Nusach HaTefillah as an integral part of Sefer Ahavah, not merely an appended supplement or a siddur. This is relevant to the dispute whether Nusach HaTefillah is the Rambam’s halachic rulings or merely a “Nusach Mitzrayim.” The language “B’Sefer Zeh” clearly shows that the Rambam sees it as part of his book.

2. Birchos Krias Shema of Shabbos — The Rambam Did Not Mention a Special Shabbos Text: The Rambam did not lay out any special Birchos Krias Shema for Shabbos (like “Keil Adon” / Yotzros of Shabbos). Perhaps the Rambam did not have such a custom of special Shabbos Yotzros in Birchos Krias Shema.

3. Why We Don’t Request Needs on Shabbos: The reason we removed the 13 middle blessings (wisdom, livelihood, healing, etc.) is so we shouldn’t focus on pain and troubles on Shabbos. We should only praise Hashem regarding Shabbos. (The sugya is in Maseches Taanis.)

4. Why Does Mussaf of Rosh Chodesh / Chol HaMoed Also Have Only 7 Blessings (Not 19)? On Rosh Chodesh and Chol HaMoed we already davened a full weekday Shemoneh Esrei with all requests earlier. Therefore Mussaf is only 7 blessings. The answer: Mussaf comes lichvod inyan hayom — it’s not a prayer for needs, but a prayer that reflects the day. Therefore there’s no reason to repeat the requests.

5. Why Doesn’t the Rambam Mention Fast Days (9 Blessings)? On public fast days there are also 9 blessings (like Rosh Hashanah) — why doesn’t the Rambam lay this out? The answer: Fast days are not a davar kavua — the Rambam only lays out fixed days here (Shabbos, Yom Tov, Rosh Hashanah, Yom Kippur, Rosh Chodesh, Chol HaMoed).

Middle Blessing of Friday Night (Maariv of Shabbos)

The Rambam’s Text: “Atah Kidashta Es Yom HaShevi’i Lishemecha, Tachlis Ma’aseh Shamayim Va’aretz, U’verachto Mikol HaYamim V’kidashto Mikol HaZemanim, V’chen Amarta: Vayevarech Elokim Es Yom HaShevi’i Vayekadesh Oso Ki Vo Shavas Mikol Melachto Asher Bara Elokim La’asos.”

Explanation: We begin with praise — Hashem sanctified Yom HaShevi’i, it is the culmination of the creation of heaven and earth, blessed more than all days, sanctified more than all times. Then we bring the verse as proof.

Insights and Explanations:

1. “Tachlis” — Two Meanings: “Tachlis Ma’aseh Shamayim Va’aretz” — can mean (a) the completion of Ma’aseh Bereishis (like “Vayechulu”), or (b) the purpose/goal of creation — that Shabbos is the purpose of the entire creation. Both interpretations are possible.

2. The Rambam’s Text vs. Our Text — “Vayechulu” vs. “V’chen Amarta: Vayevarech”: Our custom is to say “Vayechulu HaShamayim V’ha’aretz” in Maariv of Shabbos. The Rambam’s text doesn’t bring “Vayechulu” in the middle blessing, but rather the verse “Vayevarech Elokim Es Yom HaShevi’i Vayekadesh Oso.” This fits better with the language “U’verachto Mikol HaYamim V’kidashto Mikol HaZemanim” — the verse is proof of “blessing” and “sanctification.” Our text with “Vayechulu” is better proof of “tachlis” (completion). Both work, but each text focuses on a different aspect.

3. Do We Need to Say Verses by Kiddush? Even by Kiddush on wine, saying verses (Vayechulu) is not me’akev. The essence of Kiddush is Birchas HaKiddush itself.

“Retzei Na Bimnuchaseinu” — The Continuation of the Middle Blessing

The Rambam’s Text: “Elokeinu Veilokei Avoseinu, Retzei Na Bimnuchaseinu, V’kadshenu B’mitzvosecha, V’sameach Chelkeinu B’Sorasecha, Sab’einu Mituvecha, V’sameach Nafsheinu Bishu’asecha, V’taher Libeinu L’avdecha Be’emes, V’hanchileinu Hashem Elokeinu B’ahavah U’veratzon Shabbos Kodshecha, V’yanuchu Vo Kol Yisrael Mekadshei Shemecha, Baruch Atah Hashem Mekadesh HaShabbos.”

Explanation: After praise we move to prayer/request — we ask that the rest of Shabbos should be pleasing to Hashem, and that He should sanctify us with His mitzvos.

Insights and Explanations:

1. “Retzei” — A Parallel to Birchas Retzei (Avodah): The word “Retzei” also appears in Birchas HaAvodah (Retzei Hashem Elokeinu). This is an interesting parallel — both times we ask that something should be “l’ratzon” before Hashem.

2. A Philosophical Question About “Retzei”: If Hashem hasn’t listened until now, what does saying “Retzei Na” accomplish? The answer: “Retzei Na Bimnuchaseinu” is not a request that Hashem should listen to the davening, but a specific request that the rest of Shabbos itself should be pleasing — that the Shabbos should be successful.

3. “U’sav’einu Mituvecha” — Physicality as a Means to Spirituality: The simple meaning is physicality — we should be satisfied with all good. But a deeper meaning: “U’sav’einu Mituvecha” is preparation for “V’taher Libeinu L’avdecha Be’emes” — when we have enough physicality, we can focus on spirituality.

4. “V’hanchileinu” — Language of Inheritance: This means we should live long and have more Shabbosos. Although Hashem already gave Shabbos, the request is that “Kol Yisrael Mekadshei Shemecha” should be able to rest on Shabbos.

5. [Digression: Shabbos Prayer as Including All Requests] Why don’t we say specific requests (healing, livelihood) on Shabbos? (a) It’s not forbidden to ask from Hashem on Shabbos — the prohibition is only getting into specific healing/livelihood because it causes “ke’ev lev” and we don’t feel good. (b) The Shabbos prayer is a general request that includes everything — that Shabbos should be successful means everything should be successful: shiurim, tefillos, peace, rest in physicality and spirituality. (c) What kind of rest did they have on Shabbos in Auschwitz? This is a general prayer — “al kol Yisrael” — which truly includes all requests in the world.

Middle Blessing of Shabbos — Shacharis: “Yismach Moshe”

The Rambam’s Words: “Yismach Moshe B’matnas Chelko, Ki Eved Ne’eman Karasa Lo, Kelil Tiferes B’rosho Nasata Lo, B’omdo Lefanecha Al Har Sinai, Shnei Luchos Avanim Horid B’yado, V’chasuv Bahem Shemiras Shabbos, V’chen Kasuv B’Sorasecha: V’shamru Benei Yisrael Es HaShabbos, La’asos Es HaShabbos L’dorosam Bris Olam, Beini U’vein Benei Yisrael Os Hi L’olam, Ki Sheishes Yamim Asah Hashem Es HaShamayim V’es Ha’aretz U’vayom HaShevi’i Shavas Vayinafash.”

Explanation: Shabbos Shacharis we begin with a piyyut about Moshe Rabbeinu’s joy with his portion — the Luchos that he brought down from Har Sinai, where it says shemiras Shabbos. Then we bring the verse “V’shamru” (Shemos 31).

Insights and Explanations:

1. “Kelil Tiferes B’rosho” — Keren Or Panav: This means the keren or panav of Moshe Rabbeinu — like a crown on his head.

2. “V’chasuv Bahem Shemiras Shabbos” — But “V’shamru” Isn’t on the Luchos! The paytan says “Shnei Luchos Avanim Horid B’yado V’chasuv Bahem Shemiras Shabbos”, but then he doesn’t bring “Zachor Es Yom HaShabbos” (which actually is on the Luchos), but rather “V’shamru Benei Yisrael Es HaShabbos” — which is in Shemos 31, not on the Luchos! This is puzzling.

3. Answer — Shemos 31 is Right Before the Luchos: The verse “V’shamru” is in Shemos 31, which is the last thing before “Vayiten El Moshe K’chalos” — right before Moshe Rabbeinu comes down with the Luchos. This is also the last thing after the entire parsha of meleches hamishkan. Perhaps this is the connection — it’s so close to the Luchos that it can be connected.

4. Why “V’shamru” and Not “Zachor”? Because “V’shamru” has a more beautiful language for davening — “Beini U’vein Benei Yisrael Os Hi L’olam” — a language of love between Hashem and Jews, which fits better for prayer than the shorter “Zachor Es Yom HaShabbos”. Although “Zachor” on the Luchos is rishon b’ma’alah (as the Mishnah says that Aseres HaDibros are different in level), we still take “V’shamru” because it speaks more at length about the sign between Hashem and Jews.

5. Rashi HaKadosh Changed the Text! Rashi did not say “Yismach Moshe” on Shabbos Shacharis — he said he doesn’t understand what Moshe Rabbeinu comes in here. Instead he inserted “Atah Bechartanu” (like by Yom Tov). This is brought by Talmidei Rashi in Siddur Rashi. He wasn’t afraid to change the text from the siddur.

6. [Digression: “Yismach Moshe” is a Piece of an Old Piyyut] “Yismach Moshe” is a remnant of an old piyyut that went according to alef-beis. We see that “Yismach” = yud, “Kelil” = kaf — two pieces of a piyyut where the beginning (alef-tes) and end are missing. Perhaps we can add a lamed somewhere (yud, kaf, lamed). This explains why it comes in so “awkwardly”.

7. “Yismach” — Future Tense: The language “Yismach” is future, not past. This means that Moshe Rabbeinu rejoices every Shabbos anew when he sees that Jews still keep the Torah. He rejoices: “It was a successful thing, the Luchos — it’s been working for so many years!” Like Rashi says by “Az Yashir” — “Yashir” can mean a continuous thing (not just a future action). So too “Yismach Moshe” — it’s a continuous joy.

8. The Order of Shabbos Prayers Reflects the History of Shabbos:

Erev Shabbos (Maariv): “Atah Kidashta Es Yom HaShevi’i Lishemecha, Tachlis Ma’aseh Shamayim Va’aretz” — this speaks of Shabbos Bereishis, Shabbos of creation. According to Chazal, the Shabbos that Avraham Avinu kept.

Shacharis: “Yismach Moshe” — this speaks of Shabbos of Matan Torah, that we keep Shabbos because it’s part of Torah, not just because the world needs rest. Like the Mishnah in Chullin says: Gid HaNasheh is forbidden because Moshe commanded it in Torah, although it already appears by Yaakov — so too Shabbos.

Mussaf: Speaks of Shabbos in Beis HaMikdash — the korbanos of Shabbos, a later level.

Mincha: “Atah Echad” — something of a different level.

This is a chronological order: creation → Matan Torah → Beis HaMikdash.

“Yismechu B’malchusecha” — Connection to All Shabbos Prayers

The Rambam’s Words: “Yismechu B’malchusecha Shomrei Shabbos V’korei Oneg, Am Mekadshei Shevi’i… Baruch Atah Hashem Mekadesh HaShabbos.”

Explanation: This is the me’ein chasimah that comes in all Shabbos prayers (also at night), and ends with “Baruch Atah Hashem Mekadesh HaShabbos”.

Insights and Explanations:

1. “Shomrei Shabbos” = Melachos; “Korei Oneg” = Seudos; “Mekadshei Shevi’i” = Kiddush/Havdalah: The three expressions include three aspects of Shabbos: (a) keeping from melachos, (b) oneg of seudos, (c) kiddush/havdalah.

2. “V’lo Nesato Malkeinu L’goyei Ha’aratzos” — The Rambam Leaves It Out! In our Ashkenazic text it says “V’lo Nesato Malkeinu L’goyei Ha’aratzos”, but the Rambam doesn’t bring it — he only says the positive. The addition “V’lo Nesato” was added in Ashkenaz as a response to Christians who claimed they make their Shabbos (Sunday). The Rambam doesn’t have it.

3. [Digression: “Shabbos 2050”] In modern times there’s a tendency (America, Trump) to promote a “Shabbos” for everyone — the “V’lo Nesato” is an answer to this: Shabbos is specifically for Jews.

Middle Blessing of Mussaf Shabbos

The Rambam’s Words: “L’Moshe Tzivisa Al Har Sinai Mitzvas Shabbos Zachor V’shamor… U’vo Bayom Tzivisanu Hashem Elokeinu L’hakriv Lecha Korban Mussaf K’ra’ui… Vihi Ratzon Milfanecha Hashem Elokeinu Sheta’aleinu L’artzeinu V’sita’einu Bigvuleinu V’sham Na’aseh Lefanecha Es Korbenos Choveseinu Temidim K’sidram U’mussafim K’hilchasam V’es Mussaf Yom HaMenucha Hazeh…” — and we end with “Elokeinu Veilokei Avoseinu Retzei Na Bimnuchaseinu… Baruch Atah Hashem Mekadesh HaShabbos.”

Explanation: The middle blessing of Mussaf Shabbos begins with mentioning that Hashem commanded Moshe Rabbeinu on Har Sinai the mitzvos of Shabbos — “Zachor V’shamor” — and also commanded to bring the korban Mussaf. Then we ask that Hashem should bring us back to Eretz Yisrael, plant us in our borders, and there we will bring the korbanos — temidim k’sidram u’mussafim k’hilchasam. We end with the same chasimah as all Shabbos blessings: “Mekadesh HaShabbos”.

Insights and Explanations:

1. Mussaf Also Begins with Moshe Rabbeinu: Although we might have thought that Mussaf should revolve mainly around Beis HaMikdash and korbanos, the Rambam’s text also begins with Moshe Rabbeinu — “L’Moshe Tzivisa Al Har Sinai”. This is parallel to our text where we say “Tikanas Shabbos Ratzisa Korbonoseha” — which also means that Hashem established Shabbos through Moshe Rabbeinu. The Rambam just makes it more explicit.

2. “Zachor V’shamor” — The Text of Har Sinai: The Rambam brings in the language “Zachor V’shamor” — both versions of Aseres HaDibros (Shemos 20:8 and Devarim 5:12) — as the text that was said on Har Sinai.

3. The Rambam Doesn’t Have the Alef-Beis Piyyut “Tikanas Shabbos”: In our text there’s an entire piyyut arranged according to alef-beis before “Tzivisanu L’hakriv Lecha”. The Rambam didn’t have this piyyut — he goes straight to the matter. This is a sign that the piyyut is a later addition that wasn’t in the old text.

4. Geulah Motif in Mussaf: Until now in the Shabbos blessings (Maariv, Shacharis) we haven’t spoken about geulah. But in Mussaf, where we speak about korbanos, it fits very well to bring in the matter of geulah — “Sheta’aleinu L’artzeinu V’sita’einu Bigvuleinu V’sham Na’aseh Lefanecha Es Korbenos Choveseinu”. The connection is natural: we speak about korbanos that we can’t bring without a Beis HaMikdash, therefore we ask that we should return to Eretz Yisrael.

5. “Yom HaMenuach” — Language: The language “Yom HaMenuach” (instead of “Yom HaMenuchah”) is unusual. In all places it says “Menuach” (without a hei), not “Menuchah”. This is an accepted text — also in our siddurim there are versions where it says “Menuach”. It’s more poetic.

6. The Rambam Doesn’t Bring the Verse of Korban Mussaf: In our text we say the verse of the korbanos (“U’vayom HaShabbos Shnei Kevasim…” — Bamidbar 28:9). The Rambam doesn’t bring the language of the korbanos. In halacha it says we don’t specifically need to say the verse — it’s not me’akev. We mention the matter, but we don’t have to say the actual Torah words.

7. “Lo Nesato… L’goyei Ha’aratzos” — First Time in Mussaf: Here it’s mentioned that Shabbos wasn’t given to non-Jews — “Lo Nesato Malkeinu L’goyei Ha’aratzos… V’lo L’ovdei Pesilim”. This is the first time in the Shabbos prayers where this motif appears.

8. “Yeshurun” — A Name for Jews: The language “Yeshurun” as a name for Klal Yisrael, as it says in the Torah.

9. “Chemadas HaYamim Oso Karasa” — Source: The language “Chemadas HaYamim” — that Shabbos is called the best/most special of all days — doesn’t say in the Torah. “U’kerasem Es HaYom Hazeh Mikra Kodesh” doesn’t mean we call it by the name “Chemadas HaYamim”, but that it’s designated as holy. In the Torah it says “Vayevarech… Vayekadshehu” — that’s the basis, but not the specific language “Chemadas HaYamim”. This is more a poetic description.

Middle Blessing of Mincha Shabbos — “Atah Echad”

The Rambam’s Words: “Atah Echad V’shimcha Echad, U’mi K’amcha Yisrael Goy Echad Ba’aretz, Ateres Tehillah V’tiferes Yeshu’ah L’amcha Nasata. Avraham Yagil, Yitzchak Yaranein, Ya’akov U’vanav Yanuchu Vo, Menuchah Sheleimah She’atah Rotzeh Bah. Yakiru Vanecha V’yeid’u Ki Me’itcha Hi Menuchasam… Hanach Lanu Avinu, Al Tatzoreir V’yagon B’yom Menuchaseinu… Retzei Hashem Elokeinu B’amcha Yisrael U’visfilasam… V’al Menuchasam Takadesh Es Shimecha… Baruch Atah Hashem Mekadesh HaShabbos.”

Explanation: The middle blessing of Mincha Shabbos begins with the matter of “achdus” — Hashem is echad, His name is echad, and Jews are a “goy echad ba’aretz”. Hashem gave Jews an “ateres tehillah v’tiferes yeshu’ah”. The Avos — Avraham, Yitzchak, Yaakov — rejoice in Shabbos. We ask that Jews should recognize that the rest comes from Hashem, and that there shouldn’t be any trouble on Shabbos.

Insights and Explanations:

1. “Goy Echad Ba’aretz” — Unique, Not Singular: “Goy Echad” doesn’t mean “the only nation” but “a unique nation” — special, exceptional. The verse is from Divrei HaYamim I 17:21 (or Shmuel II 7:23): “Mi K’amcha Yisrael Goy Echad Ba’aretz Asher Halach Elokim Lifdos Lo L’am”.

2. “Ateres Tehillah V’tiferes Yeshu’ah” — Shabbos or Torah? The “ateres tehillah v’tiferes yeshu’ah” that Hashem gave to Jews can refer to Shabbos or to Torah. Both are possible.

3. “Avraham Yagil, Yitzchak Yaranein” — Future Tense, Not Past: Everything is in future tense — “Yagil”, “Yaranein”, “Yanuchu” — not in past tense. This is interesting especially because it already says that the Avos kept the entire Torah (Kiymu Avos Es Kol HaTorah). Several answers:

Perhaps it means “Bnei Avraham” — the proof is that by Yaakov it says “Yaakov U’vanav“, which shows we’re not just talking about the Avos themselves but about their children, their nation. “Avraham’s people, Yitzchak’s people, Yaakov’s people” — a poetic language for Klal Yisrael.

Perhaps it means that in Gan Eden the Avos rejoice: When Jews keep Shabbos, the Avos rejoice in Gan Eden. The Zohar says that when Jews are b’simcha, the Avos are also called to the simcha.

Future tense as present: The future tense can mean “now, on this day” — Avraham rejoices, Yitzchak sings, Yaakov and his children rest.

4. “Menuchah Sheleimah She’atah Rotzeh Bah” — What Does “She’atah Rotzeh Bah” Mean? Several explanations:

A rest according to Hashem’s will: Not just any rest, but a rest that comes through fulfilling Hashem’s decrees — not doing the melachos that He forbade. This means the rest has a specific form that Hashem determined.

A rest that Hashem accepts: Not like “Chodshei’chem U’mo’adei’chem Sanah Nafshi” (Yeshayahu 1:14) — when Hashem despises the Yamim Tovim because Jews aren’t as they should be. Here we ask that the rest should be “retzuyah” — accepted, successful.

5. “Yakiru Vanecha V’yeid’u Ki Me’itcha Hi Menuchasam” — Request or Acknowledgment? This can be a request (we ask that Jews should recognize) or part of the acknowledgment (we state that Jews know). Another explanation: Perhaps this itself is the explanation of “Menuchah She’atah Rotzeh Bah” — a rest that comes with yedias Hashem, that we know the rest comes from the Creator. This means Hashem doesn’t just want any rest, but a rest where we recognize it comes from Him.

6. “Al Tatzoreir V’yagon B’yom Menuchaseinu”: A request that there shouldn’t be any trouble or sorrow on Shabbos — that the rest should be complete.

General Observations About the Order of Shabbos Prayers

Insights and Explanations:

1. Shabbos Has Three Different Middle Blessings — Unique Among Yamim Tovim: Shabbos is the only Yom Tov that has a separate middle blessing for Maariv, Shacharis, Mussaf, and Mincha. By a regular Yom Tov all three (or four) prayers have the same middle blessing. Why? Two reasons:

Practical: Shabbos is every week, and it would become “boring” to say the same blessing four times every week.

Historical: Perhaps there were once piyyutim for each prayer by all Yamim Tovim too, but by Shabbos the piyyutim remained as part of the main text of the prayer, because Shabbos has fewer other piyyutim.

2. The Rambam’s Seder HaTefillah — Only Texts, Not Seder HaYom: The Rambam writes here only the texts of blessings that he hasn’t said before. He doesn’t write the entire order of the day of Shabbos (when we say Tehillah L’David, when Kaddish, etc.) — that’s already in Hilchos Tefillah Chapter 9 Halacha 13 and in Hilchos Krias HaTorah. The Rambam didn’t write a siddur — he only gave the texts of blessings in Seder HaTefillah, and the order of things in Hilchos Tefillah Chapters 8-9 and Hilchos Krias HaTorah.

Middle Blessing of Mussaf Rosh Chodesh

The Rambam’s Words: “Roshei Chadashim L’amcha Nasata, Zman Kaparah L’chol Toldosam… Mizbe’ach Chadash B’Tzion Tachin, V’olas Rosh Chodesh Na’aleh Alav, Shir Chadash Nashir… Ahavas Olam Tavi Lahem, U’vris Avos LaVanim Tizkor…” — then: “Elokeinu Veilokei Avoseinu… Galinu Me’artzeinu V’nisrachaknu Me’al Admaseinu… Yehi Ratzon Milfanecha… Sheta’aleinu L’simchah L’artzeinu V’sita’einu Bigvuleinu, V’sham Na’aseh Lefanecha Es Korbenos Choveseinu, Temidim K’sidram U’mussafim K’hilchasam, V’es Musafei Yom Rosh HaChodesh Hazeh Na’aseh V’nakriv Lefanecha B’ahavah K’mitzvas Retzonecha…” — chasimah: **”Chadesh Aleinu Es Rosh HaChodesh Hazeh L’tovah V’livrachah L’chein U’l’chesed U’l’rachamim L’chayim U’l’shalom… Sof V’keitz L’chol Chatoseinu V’tzaroseinu, Techilah V’rosh Lifdyon Nafsheinu… Ki B’amcha Yisrael Mikol Ha’umos Bacharta, V’

V’roshei Chadashim Lahem Nasata. Baruch Atah Hashem Mekadesh Yisrael V’roshei Chadashim.”**

Explanation: The middle blessing of Mussaf Rosh Chodesh has two parts: (1) a piyyut-like section that speaks of Rosh Chodesh as a “zman kaparah” and asks for a “mizbe’ach chadash b’Tzion”; (2) the standard text (similar to every Mussaf) — “Galinu me’artzeinu… sheta’aleinu l’artzeinu… v’sham na’aseh korbenos choveseinu”. We end with a request that Rosh Chodesh should be “l’tovah v’livrachah” — and we conclude “Mekadesh Yisrael V’roshei Chadashim”.

Insights and Explanations:

1. Rosh Chodesh as “Zman Kaparah”: The text calls Rosh Chodesh a “zman kaparah l’chol toldosam”. This has to do with the se’ir of Rosh Chodesh — the chatas that we bring by Mussaf Rosh Chodesh is specifically for kaparah. By every Yom Tov there are korbanos, but Rosh Chodesh is specifically presented as a “zman kaparah” through the se’ir.

2. “Mizbe’ach Chadash B’Tzion Tachin” — Request for Geulah: We ask that Hashem should prepare a new mizbe’ach, “v’olas Rosh Chodesh na’aleh alav” — we should be able to bring back the olas Rosh Chodesh. “Shir chadash nashir” — we should begin singing by the mizbe’ach, as the Levi’im sang shirah.

3. “Ahavas Olam Tavi Lahem, U’vris Avos LaVanim Tizkor”: This is compared to the first blessing of Shemoneh Esrei — “V’zocher chasdei avos u’meivi go’el livnei veneihem l’ma’an shemo b’ahavah”. The same motif: zechus avos brings geulah.

4. Two Parts in the Blessing — Piyyut and Standard Text: The first part (“Roshei chadashim… mizbe’ach chadash…”) is more a piyyut in honor of Rosh Chodesh, while the second part (“Galinu me’artzeinu… sheta’aleinu l’artzeinu… korbenos choveseinu temidim k’sidram u’mussafim k’hilchasam”) is the standard Mussaf text that we say by every Mussaf. It’s possible that the Rambam combined two separate texts.

5. “Sof V’keitz L’chol Chatoseinu” — Wordplay with “Rosh”: The text plays with the word “rosh” — the “Rosh Chodesh” should be a “sof v’keitz” for troubles, and a “techilah v’rosh” for good things (pidyon nafsheinu). This is a beautiful derech melitzah: the “rosh” (beginning) of the month should be the “end” of bad and the “beginning” of good.

6. Connection Between “Sof V’keitz L’chatoseinu” and “Zman Kaparah”: The fact that we ask “sof v’keitz l’chol chatoseinu” stems from Rosh Chodesh being a “yom kaparah” — Hashem forgives, so we ask that it should indeed be an end to sins.

7. Chasimah “Mekadesh Yisrael V’roshei Chadashim” — Because It Has to Do with the Calendar: Whenever it has to do with the calendar (Rosh Chodesh, Yamim Tovim) we begin “Mekadesh Yisrael” — not like “Mekadesh HaShabbos” which has to do with the days of the week (Shabbos is fixed). Hashem first sanctifies the Jews (gives them a Beis Din), and the Jews then sanctify the Roshei Chadashim. This is a Gemara (Berachos 49a).

8. The Rambam Doesn’t Bring the Text of the Verses: Just as by Mussaf Shabbos, the Rambam mentions that we say the verse of Mussaf Rosh Chodesh (as it says in the Torah), but he doesn’t bring out the verse itself.

Middle Blessing of Mussaf Shabbos Rosh Chodesh (Combination)

The Rambam’s Words: “Atah Yatzarta Olamcha Mikedem, Kilisa Melachtecha Bayom HaShevi’i, U’vacharta Banu Mikol Ha’amim, V’ratzita Banu Mikol HaLeshonos, V’keiravtanu L’malchusecha, V’kidashta’nu B’mitzvosecha, V’shimcha HaGadol V’haKadosh Aleinu Karasa. Vatiten Lanu Hashem Elokeinu Shabbosos Limnuchah, V’yom Rosh HaChodesh Hazeh L’chaparah V’lichavod Ba’adeinu…” — then the standard text “Galinu me’artzeinu…” with request for korbanos, and the conclusion: “…V’es Musafei Yom HaMenuchah Hazeh V’yom Rosh Chodesh Hazeh Na’aseh V’nakriv Lefanecha B’ahavah… Shetechadesh Aleinu Es HaChodesh Hazeh… Retzei Na Bimnuchaseinu… V’yanuchu Vam Kol Yisrael B’ahavah V’simchah… Baruch Atah Hashem Mekadesh HaShabbos V’Yisrael V’roshei Chadashim.”

Explanation: When Rosh Chodesh falls on Shabbos, we say a special combined middle blessing in Mussaf. We begin with Shabbos (creation, “kilisa melachtecha bayom hashevi’i”), move to bechiras Yisrael, and then combine “Shabbosos limnuchah” with “Rosh Chodesh hazeh l’chaparah”.

Insights and Explanations:

1. Why a Special Combination Specifically by Rosh Chodesh? By Shabbos that falls on Yom Tov we do not make a new combined blessing — we simply say the blessing of Yom Tov and mention Shabbos (we add “vatiten lanu… Shabbos”). But by Rosh Chodesh we make a completely new combined text. The reason: Rosh Chodesh is not enough of a Yom Tov that it should take away the attention from Shabbos entirely. By Yom Tov we can give over the text to Yom Tov and just mention Shabbos. But by Rosh Chodesh we must begin with Shabbos, go to Rosh Chodesh, and return to Shabbos — because Rosh Chodesh alone isn’t strong enough to stand alone.

2. “Atah Yatzarta Olamcha Mikedem”: “Mikedem” means here “from the beginning” — creation. By Sheva Berachos there’s a Torah on “mikedem” (perhaps “east side”), but here it certainly means “from before”, beginning of creation.

3. “U’vacharta Banu Mikol Ha’amim” — Chronological Jump: “Kilisa melachtecha bayom hashevi’i” is at creation, but “u’vacharta banu mikol ha’amim” is a few thousand years later (by Avraham or Matan Torah). “V’ratzita banu mikol haleshonos” — from all other languages/nations.

4. “V’shimcha HaGadol V’haKadosh Aleinu Karasa”: Jews carry the name of Hashem’s great and holy Name.

5. “Vatiten Lanu Shabbosos Limnuchah V’yom Rosh HaChodesh Hazeh L’chaparah”: Here we see how the combination works — Shabbos = menuchah, Rosh Chodesh = kaparah. Both are brought together in one sentence.

6. “V’lakabel Tzivitanu” — Missing in First Part, Appears in Second: In the first part of the blessing (yehi ratzon milfanecha) it doesn’t say “v’lakabel tzivitanu”, but immediately afterward, when we begin the Ya’aleh V’yavo section, it already does say “v’lakabel tzivitanu temidim k’sidram u’mussafim k’hilchasam”. This is an interesting observation.

7. “Kasavta” — A Kamatz Hei and Not a Mapik Hei: “Kasavta” by the Rambam is with a kamatz hei (not mapik hei), which means “You have written” (to Hashem), not “she has written”.

8. “V’yanuchu Vam” — Vam Means Two Days: The “vam” refers to both days — Shabbos and Rosh Chodesh — because it’s an intertwined blessing.

Middle Blessing of Yom Tov (Pesach — Maariv, Shacharis, Mincha)

The Rambam’s Words: “Atah Bechartanu Mikol Ha’amim V’ratzita Banu Mikol HaLeshonos V’kidashta’nu B’mitzvosecha V’keiravtanu Malkeinu La’avodatecha V’shimcha HaGadol V’haKadosh Aleinu Karasa. Vatiten Lanu Hashem Elokeinu Mo’adim L’simchah Chagim U’zemanim L’sason Es Yom Tov Mikra Kodesh Hazeh Es Yom Chag HaMatzos Hazeh Zman Cheiruseinu B’ahavah Zecher Litzias Mitzrayim…” — with Ya’aleh V’yavo, and the conclusion: “V’hashbi’einu Hashem Elokeinu Es Birchas Mo’adecha L’chayim U’l’simchah U’l’shalom Ka’asher Ratzita V’amarta L’havti’cheinu… Baruch Atah Hashem Mekadesh Yisrael V’haZemanim.”

Explanation: The middle blessing of Yom Tov (Pesach, Shavuos, Sukkos — all three regalim) is the same for Maariv, Shacharis, and Mincha. We begin with “Atah bechartanu” — Hashem chose us from all nations, sanctified us with mitzvos, and gave us Yamim Tovim for joy. We mention the specific Yom Tov (Chag HaMatzos, zman cheiruseinu), zecher litzias Mitzrayim, the Ya’aleh V’yavo, and we end with a request that we should truly see the blessing of the mo’adim.

Insights and Explanations:

1. The Rambam’s Method — One Text for All Three Regalim: The Rambam doesn’t write three separate texts for Pesach, Shavuos, Sukkos. He writes the text of Pesach, and then just says how to change the words for Sukkos and Shavuos — exactly as he did by Shemoneh Esrei with “Mashiv HaRuach” (he writes the full text once, and then just the changes).

2. “Amim” and “Leshonos” — Two Separate Categories: “Mikol ha’amim” and “mikol haleshonos” are not identical. A “lashon” is not the same as an “am” — for example, all people who speak French are one lashon, but they’re spread across many countries. What does “lashon” have to do with bechiras Yisrael? The verse “B’tzeis Yisrael MiMitzrayim Beis Ya’akov Me’am Lo’eiz” — Mitzrayim is identified by their language (lo’eiz). And the Midrashim say that Jews distinguished themselves in Mitzrayim through shemiras halashon (together with name and clothing), which helped their selection.

3. “Bechirah” and “Ratzon” — Not the Same Thing: Seemingly “bechartanu” and “ratzita banu” mean the same, but it’s a poetic style with synonyms — “atah bechartanu mikol ha’amim, ahavta osanu v’ratzita banu, v’romamtanu mikol haleshonos” — each expression has its own nuance.

4. “Mo’adim L’simchah, Chagim U’zemanim L’sason” — More Synonyms: The same principle — mo’adim/chagim/zemanim, simchah/sason — it’s a poetic structure with parallel expressions.

5. “Mikra Kodesh” — A Time When We Gather for Kedushah: The expression “yom tov mikra kodesh” means a Yom Tov that the Torah calls a mikra kodesh — a time when we gather together for kedushah.

6. “B’ahavah” — Refers to “Vatiten Lanu”: The “b’ahavah” goes back to the beginning — “vatiten lanu Hashem Elokeinu mo’adim l’simchah… b’ahavah” — Hashem gave us the Yamim Tovim with love.

7. “U’malteinu Bo Mikol Tza’ar V’yagon” — The End of Ya’aleh V’yavo by Yom Tov: The conclusion “u’malteinu bo mikol tza’ar v’yagon” is the end of Ya’aleh V’yavo specifically by Yom Tov. The Rambam writes it twice (here and earlier), especially because we say Ya’aleh V’yavo also in weekday Shemoneh Esrei (Chol HaMoed, Rosh Chodesh), and the conclusion “u’malteinu bo” is specific to the Yom Tov context.

8. “V’hashbi’einu Hashem Elokeinu Es Birchas Mo’adecha” — What Does “L’havti’cheinu” Mean? “Ka’asher ratzita v’amarta l’havti’cheinu” — Hashem gave Jews a Yom Tov, and the Yom Tov itself is a blessing and a promise. “V’chein tavti’cheinu selah” means: You said it’s a blessing — You should truly show us the blessing, “shelo yagneinu lo etzev v’lo yagon” — that we should truly see that it worked, it was truly successful.

Mussaf Yom Tov (Pesach — As Example for the Three Regalim)

The Rambam’s Words: “Atah Bechartanu Mikol Ha’amim… Zecher Litzias Mitzrayim. Elokeinu Veilokei Avoseinu Retzei Na Bimnuchaseinu V’hisrachek Me’aleinu Tza’ar V’yagon… V’ein Anu Yecholim La’alos V’leira’os V’lehishtachavos Lefanecha B’veis Bechiratecha B’nevei Hadarcha B’bayis HaGadol V’haKadosh SheNikra Shimcha Alav Mipnei HaYad SheNishtalchah B’mikdashecha. Yehi Ratzon Milfanecha Hashem Elokeinu SheTashuv V’seracheim Aleinu V’al Mikdashecha V’sivnehu Bimheirah B’yameinu V’sekabetz Pezureinu Min HaGoyim V’sefutzoseinu Kaneis Miyarkesei Aretz V’havi’einu L’Tzion Irecha B’rinah V’liveis Mikdashecha B’simchas Olam V’sham Na’avdecha B’yir’ah Kishanim Kadmoniyos Temidim K’sidram U’mussafim K’hilchasam V’es Mussaf Yom Mikra Kodesh Hazeh Yom Chag HaMatzos Hazeh Na’aseh V’nakriv Lefanecha B’ahavah K’mitzvas Retzonecha K’mo SheKasavta Aleinu B’Sorasecha Al Yedei Moshe Avdecha.”

And the conclusion: “Melech Rachaman Racheim Aleinu Tov U’meitiv Hidaresh Lanu Shuvah Eleinu B’hamon Rachamecha Bizchus Avoseinu She’asu Retzonecha Benei Veisecha K’vatchilah V’chonein Mikdashecha Al Mechono V’hareinu B’vinyanav V’samcheinu B’sikunav V’hashev Yisrael L’neveihem…”

Explanation: The Mussaf of Yom Tov begins with “Atah bechartanu” (like Maariv/Shacharis/Mincha), but after “zecher litzias Mitzrayim” we move to a special text that mentions the churban — “v’ein anu yecholim la’alos v’leira’os” — because by Yom Tov (unlike Rosh Chodesh) every Jew has a personal obligation of aliyah l’regel. We ask for binyan Beis HaMikdash, kibbutz galuyos, and that we should bring the Mussaf there. The conclusion “Melech Rachaman” is a special text of Yom Tov Mussaf with requests for binyan Beis HaMikdash.

Insights and Explanations:

1. Difference Between Mussaf Yom Tov and Mussaf Rosh Chodesh — “La’alos V’leira’os”: By Rosh Chodesh we say “v’ein anachnu yecholim la’asos choveseinu b’veis bechiratecha” — this refers to the Kohanim’s avodah. But by Yom Tov we say “v’ein anu yecholim la’alos v’leira’os v’lehishtachavos” — because by Yom Tov every single Jew feels that he’s missing something: the mitzvah of chagigah, re’iyah, olas re’iyah l’regel. This is a personal lack, not just a Kohanim thing.

2. “Mipnei HaYad SheNishtalchah B’mikdashecha” — What Does “Yad” Mean? “Shelichus yad” means destruction/making desolate — the opposite of “Mikdash Hashem Konenu Yadecha” (Hashem’s right hand built it, and here is a “yad” that broke it). The language “im lo yishlach yado bimeleches rei’eihu” — shelichus yad means destroyed. It’s not an actual verse being quoted — it’s more a melitzah.

3. “Yehi Ratzon Sheyibaneh Beis HaMikdash” — Perhaps Even Before the Churban? “Yehi ratzon sheyibaneh Beis HaMikdash” can perhaps stem from a time even before the churban — when the Beis HaMikdash was already defiled (like by the Chashmonaim), but not yet destroyed. This “shelichus yad” began as soon as they sent forth a hand in the Mikdash, even before the complete destruction.

4. “B’simchas Olam” — An Eternal Joy: The expression “b’simchas olam” means it should never be destroyed again afterward — an eternal joy, not like the previous times.

5. “Hidaresh Lanu” — From “Tzion Doresh Ein Lah”: The language “tov u’meitiv hidaresh lanu” is connected to the verse/language “Tzion doresh ein lah” — no one is interested in Tzion, therefore we ask Hashem: You should indeed be interested in us, “hidaresh lanu”.

6. “V’chonein Mikdashecha Al Mechono”: The Beis HaMikdash should stand on its proper place — “machon l’shivtecha” — the designated place.

7. “V’hareinu B’vinyanav V’samcheinu B’sikunav”: Two stages — first You should show us the building (build), and then we should rejoice with the perfection (complete/perfect).

8. “V’hashev Yisrael L’neveihem” — What Does “Naveh” Mean? “Naveh” means dwelling place — “v’shavei Yisrael v’naveh im”. A Jew should live back in Eretz Yisrael, or we should be back at the Beis HaMikdash, being oleh regel — like “nevei hadarcha” (which appears earlier in the blessing). In Levush HaRambam it’s explained that “naveh” means returning to the Beis HaMikdash — Kohanim la’avodatam u’Levi’im l’duchanam v’Yisrael l’ma’amadam.

Mussaf Yom Tov — Continuation: “Navehu”, Kohanim, Levi’im, Yisrael, Armon Al Mishpato

The Rambam’s Words: “…V’navehu… Kohanim Ba’avodatam U’Levi’im Al Duchanam V’Yisrael B’ma’amadam… V’armon Al Mishpato Yeishev… Sham Na’aleh V’neira’eh Lefanecha Bishlosh Pe’amei Ragleinu Kakkasuv B’Sorasecha: Shalosh Pe’amim BaShanah Yeira’eh Kol Zechurcha… V’lo Yeira’u Es Penei Hashem Reikam, Ish K’matnas Yado K’virchas Hashem Elokecha Asher Nasan Lach.”

Explanation: The Mussaf Yom Tov asks that we should return to the Beis HaMikdash with the entire order — Kohanim, Levi’im, Yisrael — and we should merit to go up the three regalim with korbanos.

Insights and Explanations:

1. “Navehu” — Dwelling Place / Beis HaMikdash: The word “navehu” means “nevei adircha” — a name for the Beis HaMikdash. The explanation is that every Jew should return to his place in Eretz Yisrael, or specifically to the Beis HaMikdash by being oleh regel.

2. The Order of Kohanim, Levi’im, Yisrael: “Kohanim ba’avodatam” — the Kohanim do the avodah. “Levi’im al duchanam” — the Levi’im stand on their special place (the duchan) and sing. “Yisrael b’ma’amadam” — this is the matter of ma’amados: Jews stand by their korbanos and are participants. This is the ideal order of avodas Beis HaMikdash.

3. “V’armon Al Mishpato Yeishev” — “Mishpato” Doesn’t Mean Halachos: The first explanation would be that the palace (armon = Beis HaMikdash) should be built according to the proper halachos, in the proper place, according to “klalei habayis” as the Rambam says in Hilchos Beis HaBechirah. But the chiddush is: “Mishpato” doesn’t mean halachos here, but rather like “mishpat hameluchah” — it fits this way, it’s the order, the regulation, the manner as it should be. It’s a melitzah, not a halachic term. This is said to exclude those sages who wanted to make “Sha’ar HaLechem” — we shouldn’t think that “mishpato” speaks of specific halachic details, but of the general manner as it fits.

4. “Sham Na’aleh V’neira’eh” — Not Just Davening: The text asks that we should actually go up to the Beis HaMikdash — not just long davening, but the true binyan Beis HaMikdash, and then go up three times a year “b’regel” — with our feet. Interesting: The name “shalosh regalim” comes from this — three times that we go up b’regel (on foot).

5. “V’lo Yeira’u Penei Hashem Reikam” — Nedarim U’nedavos, Not Just Olas Re’iyah: This doesn’t speak only of the obligation of olas re’iyah (which is already included in “lo yeira’eh panai reikam”), but of nedarim u’nedavos — all korbanos that we accepted upon ourselves during the year, we bring by the regel. This is in the verses “v’ad nidrosechem v’nidvosechem”. The Ramban makes a distinction between the verses in Parshas Re’eh.

6. “K’virchas Hashem Elokecha” — A Prayer for Abundance: The text quotes “k’virchas Hashem Elokecha asher nasan lach” — this is not just a quote, but a hint to a prayer: we ask that we should truly have blessing and abundance, so that we can come to the Beis HaMikdash with rich korbanos. When a Jew has abundance, he can come with an abundance of korbanos.

7. [Digression: Yom Tov, Abundance, and Tzedakah] Yom Tov is “zman asifah” — we thank Hashem for the abundance of an entire year. The very matter of Yom Tov is that we must conduct ourselves like a wealthy person — “kabed es Hashem mei’honecha”. In the middle of the year you don’t need to show your wealth, but on Yom Tov you must live at your highest level. When there’s no Beis HaMikdash, we should “at the very least” give for guests, for tzedakah campaigns, and for ovdei Hashem. There’s a halachah that on Yom Tov one must bring in guests and give tzedakah.

Text of Shavuos, Sukkos, Shemini Atzeres — The Changes

The Rambam’s Words: “V’chein Nusach Zeh Mispallel B’Chag HaShavuos U’v’Chag HaSukkos Bilo Chesaron U’vilo Yisaron, Ela SheB’Chag HaShavuos Hu Omeir ‘Es Yom Tov Mikra Kodesh Hazeh Es Yom Chag HaShavuos Hazeh Zman Matan Toraseinu’… U’v’Chag HaSukkos ‘Yom Chag HaSukkos Hazeh Zman Simchaseinu’… U’v’Shemini Atzeres ‘Yom Chag Shemini Atzeres Hazeh Zman Simchaseinu’.”

Explanation: The text of Shavuos, Sukkos, and Shemini Atzeres is the same as Pesach, we just change the name of the Yom Tov and the “zman”. Shavuos = “zman matan Toraseinu”. Sukkos = “zman simchaseinu”. Shemini Atzeres = also “zman simchaseinu” but with its own name “Shemini Atzeres”.

Insights and Explanations:

1. “Zman Matan Toraseinu” — Where Does This Say? In the Torah itself it doesn’t say on Shavuos “zman matan Toraseinu”. This is a language that we see here for the first time in Nusach HaTefillah. This is a chiddush — who made the first text? It could be it was already very old, but it’s remarkable that the text gives Shavuos a name that’s not explicit in Torah.

2. Shemini Atzeres — Its Own Name, Same “Zman”: Shemini Atzeres has its own name (“yom chag Shemini Atzeres hazeh”) but shares the same “zman simchaseinu” with Sukkos.

3. The Rambam “Forgot” Mussaf Sukkos: The Rambam mentions specifically the Mussaf of Shemini Atzeres but not of Sukkos — “but it’s obvious” (it’s self-understood).

Yom Tov That Falls on Shabbos — Order of Mentioning Shabbos

The Rambam’s Words: “V’al Derech Zeh Mazkir Es HaShabbos B’Rosh HaShanah U’v’Yom HaKippurim K’shechalu Lihyos B’Shabbos… V’choseim B’chol HaTefillos Shel Shalosh Regalim Im Chal B’Shabbos ‘Mekadesh HaShabbos’ V’achar Kach ‘V’Yisrael V’haZemanim’. U’v’Rosh HaShanah Choseim ‘Melech Al Kol Ha’aretz Mekadesh HaShabbos V’Yisrael V’yom HaZikaron’. U’v’Yom HaKippurim ‘Melech Al Kol Ha’aretz Mekadesh HaShabbos V’Yisrael V’yom HaKippurim’.”

Explanation: When Yom Tov falls on Shabbos, we insert “retzei na bimnuchaseinu” before “Ya’aleh V’yavo”, and we mention “es yom hamenuach hazeh”. In the chasimah we say Shabbos before Yisrael v’hazemanim. By Rosh Hashanah and Yom Kippur we add “Melech al kol ha’aretz” before the chasimah.

Insights and Explanations:

1. “Yom HaMenuach” — Not “Yom HaMenuchah”: In all places it says “menuach” (without a hei), not “menuchah”. This is an accepted text — also in our siddurim there are versions where it says “

menuach”. It’s more poetic. We must be precise with the Rambam’s order — “presumably the order is correct.”

2. “Melech Al Kol Ha’aretz” — Before Shabbos, Not Before Rosh Hashanah/Yom Kippur: By Rosh Hashanah and Yom Kippur it says “Melech al kol ha’aretz” before “Mekadesh HaShabbos”. The chiddush: “Melech al kol ha’aretz” is not a blessing on Rosh Hashanah/Yom Kippur specifically — it appears instead of “Elokeinu Melech ha’olam” (like an opening), and the chasimah remains “Mekadesh Yisrael v’yom hazikaron/hakippurim”. This is similar to “HaMelech HaKadosh” and “HaMelech HaMishpat” — it speaks of malchus, which is the special matter of Rosh Hashanah/Yom Kippur.

3. Shabbos Before Yisrael — The Foundation: The Gemara says that by Shabbos with regalim we say Shabbos first, because Yisrael is not mekadesh Shabbos — Shabbos Hashem Himself sanctified (Shabbos is kevi’a v’kayma). But Yisrael is mekadesh the zemanim. Therefore “Mekadesh HaShabbos” comes before “v’Yisrael v’hazemanim”. This is not a contradiction to “Mekadesh Yisrael v’hazemanim” — both are connected, but Shabbos has a special superiority.

Conclusion

The shiur went through the entire order of Nusach HaTefillah for Shabbos (Maariv, Shacharis, Mussaf, Mincha), Rosh Chodesh, Shabbos Rosh Chodesh, and Yamim Tovim (the three regalim). The Rambam’s method is to write the full text once, and then only the changes for each specific day. The texts show a chronological progression (creation → Matan Torah → Beis HaMikdash) and a deep connection between Shabbos, Yamim Tovim, and the history of Klal Yisrael.


📝 Full Transcript

Rambam Nusach HaTefillah — Shiur 5: The Middle Blessings of Shabbat

Introduction and Hakarat HaTov

Chavruta 1: Good day, we are learning Rambam, Sefer Ahavah, Nusach HaTefillah, the fifth shiur on Nusach HaTefillah. In the back of all these Hilchot Tefillah and all these Hilchot Berachot, the Rambam sets out the language of the Sages for the prayers and blessings.

Before we continue, we must acknowledge the provider of the flour for these shiurim — without flour there is no Torah — our esteemed friend, the well-known benefactor and builder of worlds of Torah, who builds up so much Torah among Jews through the various shiurim and acts of Torah and chesed that he spreads, the pious Rabbi Yoel HaLevi Wetzberger, director of Mosdot Chen Yaakov. A great yasher koach to him and to all the other supporters and to all others who help spread the shiur. It is, baruch Hashem, a delicious shiur, and it’s incredible how Jews receive from this their daily dose of Torah with pleasure.

So, do you agree?

Chavruta 2: I agree, I agree that R’ Yoel is a great supporter of Torah, I agree that everyone should try to compete with him and surpass him, to give and bring even more. And I also agree that everyone should learn.

Another point, just as the campaign has now ended — now when the shiur goes up it will already be finished — the campaign is a great thing that one should spread it so other people will be inspired for Torah, but it’s only a preparation so that all year long when someone hears a good shiur, he should give it a push to his friend — “You like it, share it.”

Structure of Nusach HaTefillah: What the Rambam Has Already Covered

Chavruta 1: So, the Rambam says as follows. They’re in the middle of discussing the nusach of the berachot, and they’ve already finished… ah, Nusach HaTefillah. They’ve already finished a regular day — they’ve already finished the entire… the Rambam has already laid out the davening from early morning until after finishing Shacharit. And Minchah he said separately. I don’t know, I think he already said in Hilchot Tefillah what Minchah is and what Maariv is, they’ve already covered the prayers.

Now comes the main prayers of Shabbat and Yamim Tovim, special prayers.

Chavruta 2: Yes, let’s perhaps clarify about Minchah, about… the Rambam goes with his logical order, not according to the order. You said that there were old siddurim that went more like that.

Chavruta 1: Shacharit and Minchah are the same thing. The Rambam already said in the middle of Hilchot Tefillah that for Minchah one says Tehillah LeDavid, you remember.

Chavruta 2: Yes, and Kaddish and Seder HaYom. On Yom Tov or Shabbat.

Chavruta 1: Yes. But on Shabbat one reads, etc. All these laws have already been stated. But the nusach is only one Shemoneh Esrei, and Maariv is basically Birchot Kriat Shema and Shemoneh Esrei. And when the Rambam counted Birchot Kriat Shema, he already said both the Birchot Kriat Shema of Shacharit — Shabbat and during the week — of Shacharit and of Maariv.

Chavruta 2: Yes, also Shacharit and Maariv, yes.

Chiddush: The Rambam Didn’t Mention Shabbat Birchot Kriat Shema

Chavruta 1: The Rambam didn’t say any Shabbat Birchot Kriat Shema. Interesting. I think that the Rambam didn’t say about the “Keil Adon” that we say on Shabbat. It could be he didn’t have any yotzerot for Shabbat in his Birchot Kriat Shema. He said yotzerot in Pesukei D’Zimra.

Chavruta 2: I don’t remember anymore, he said the blessing of Yotzer for Shabbat.

Chavruta 1: It could be that there wasn’t such a nusach.

The Rambam’s Introduction to the Middle Blessings

Chavruta 2: So now one goes to Shabbat. Now one will see what the prayer of Shabbat and Yom Tov is different.

Chavruta 1: So the biggest change, besides what the Rambam already laid out by Pesukei D’Zimra, and the Rambam laid out Nishmat — the big change and really in the main prayer is that the Shemoneh Esrei of Shabbat is completely different, that it’s really not Shemoneh Esrei at all. They removed all the middle blessings.

Actually the praise and thanksgiving, there’s no difference between Shabbat and during the week — both days one says praise and thanksgiving — they left the same nusach: Avot, Gevurot, and so on, and the last three.

But where they changed, is all the blessings that ask for individual prayers — for knowledge, livelihood, and so on, healing — there is a concept of not praying for needs on Shabbat. So that one shouldn’t be in distress, one shouldn’t focus on the troubles that one still has, but on the contrary, one should only pray about and about that it should go well, but without focusing on the distress.

Chavruta 2: But just so one should…

Chavruta 1: Yes, that is apparently the concept. The exact details is a sugya in the Gemara in Taanit. But the intention is, on Shabbat one doesn’t ask for needs.

So Chazal made a different nusach. Instead of all the middle blessings, they made one blessing — it’s called the middle blessing, the berachah emtza’it — where one asks there… one praises there about the Shabbat, one praises the Holy One Blessed be He about the Shabbat, and one speaks about the Shabbat, and one asks prayers that are appropriate for Shabbat. And this replaces all the other needs from during the week, says the Rambam.

Chavruta 2: Yes?

Chavruta 1: Yes, I think so.

The Rambam’s Structure: All Middle Blessings for an Entire Year

Chavruta 2: This chapter really, which is called the fifth shiur, according to how the dividers made it here — perhaps the Rambam also, because he makes a chapter here. The chapters the Rambam didn’t make, but the first section stands here, he speaks of all the Yamim Tovim.

That is, if one wants to logically say what someone wants to make a siddur for an entire year, he only needs to make a regular Shemoneh Esrei for the weekdays, and he needs to write as the Rambam did, that Shabbat or Yom Tov or Rosh Hashanah Yom Kippur — all these times — one should only change the middle blessings.

So the Rambam goes in this chapter to write all the middle blessings of an entire year.

Chavruta 1: Because he sets out the middle blessing of Shabbat and Yamim Tovim?

Chavruta 2: Right, and he has here such a small introduction, I need to understand this.

Chavruta 1: Yes.

Learning the Rambam’s Introduction

Chavruta 2: So the Rambam goes like this. They already learned earlier in Hilchot Tefillah:

“On Shabbat and festivals and Yamim Tovim, a person prays in each prayer seven blessings — three first ones and three last ones, and one middle blessing appropriate to the day.”

It’s instead of 19 it’s seven blessings. Three first ones and three last ones — the first three of praise and thanksgiving, the last ones. And one middle blessing appropriate to the day — the middle blessing speaks about the matter of the day.

Chavruta 1: Me’ein hayom.

Chavruta 2: Me’ein hayom means about the day.

Chavruta 1: I think that perhaps “me’ein” is like the translation “matter.”

Chavruta 2: Because “ayin” means the appearance, the eye?

Chavruta 1: Me’ein hayom.

Chavruta 2: Yes. So like this. Something that is connected with the day. What relates to the day? So like this. This is Shabbat and Yamim Tovim.

Rosh Hashanah and Yom Kippur: Nine Blessings

Chavruta 2: “And on Rosh Hashanah and on Yom Kippur of the Jubilee” — Rosh Hashanah and Yom Kippur of the Jubilee there isn’t one middle blessing, but “one prays in the middle three blessings.” There are three blessings. These are called Malchuyot, Zichronot, Shofarot.

“And in the Musaf prayer only” — and this is only by the Musaf prayer. Rosh Hashanah and Yom Kippur of the Jubilee, by Musaf, it’s different that there isn’t one middle blessing, there are three middle blessings. It comes out “one prays in Musaf on these two days nine blessings” — the two days, Rosh Hashanah, Yom Kippur of the Jubilee, there one prays nine blessings.

Musaf of Rosh Chodesh and Chol HaMoed

Chavruta 2: “And in Musaf of Rosh Chodesh and in Musaf of Chol HaMoed” — one also prays seven: three first ones and three last ones and one blessing in the middle.

Chavruta 1: Why did the Rambam make Musaf separate? Musaf is a category by itself, Musaf has different laws. And Musaf…

Chavruta 2: No, I think the chiddush is, he goes like this: Yamim Tovim, and also Rosh Hashanah, Yom Kippur — which is a Yom Tov — which is an exception, has nine blessings. But we’re speaking of the weekdays. So there are times during the weekdays when one also davens a prayer of seven blessings — that is Musaf of Rosh Chodesh or Chol HaMoed there is also — and there needs to be a special nusach. Yom Tov is the same as Yom Tov, but Rosh Chodesh is a special nusach.

Question: Why Does Musaf of Rosh Chodesh Have Only Seven Blessings?

Chavruta 1: An interesting thing, because on Rosh Chodesh — or I don’t know, perhaps not on Chol HaMoed — apparently there isn’t the same concept of not asking for needs. One does ask for needs, one already davened earlier the weekday Shemoneh Esrei. But the Yom Tov one was made in a Yom Tov nusach. The Yom Tov part one says the same nusach as Yom Tov. The same thing with Rosh Chodesh — it wasn’t the same Shemoneh Esrei, one had something in honor of the Yom Tov.

Chavruta 2: How is the nusach?

Chavruta 1: Says the Rambam, now I’m going to lay out “the nusach of all the middle blessings” — that’s it, the middle blessing.

The Rambam begins with Friday night.

Chavruta 2: It makes sense, but why should one say again the requests for needs?

Chavruta 1: Because it’s Musaf, and Musaf comes only in honor of the matter of the day. So one speaks of the matter of the day.

Chiddush: “Kevar Maniti BeSefer Zeh” — Proof that Nusach HaTefillah is Part of Sefer Ahavah

Chavruta 1: I have two chiddushim on this piece, I need to see if it already stands here from last night what we learned.

First of all, here it says “kevar maniti besefer zeh” (I already counted in this book). We learned, and I saw that someone here in this Rambam Mishneh Torah — a commentator, one of the commentators — already noted that here, we spoke about this at the beginning of Hilchot Seder HaTefillot. There is like a dispute: is this a part of the Rambam’s book, it’s the Rambam’s halachic rulings, or is it just a seder nusach, the nusach of Egypt — I don’t know what you want to call it.

So, one could think that the Rambam wrote it at the end of the book, he didn’t write any chapter at all, it’s just such an appendix, like another piece that is a siddur.

But here you see, in the language “kevar maniti besefer zeh”, one sees that the Rambam counts this as a part of the book — which means Sefer Ahavah. It’s not another part.

This is one slight inference, perhaps it can be inferred.

Question: Why Doesn’t the Rambam Mention Fast Days?

Chavruta 2: I have another question. Why doesn’t the Rambam count that on fast days one also makes nine blessings apparently?

Chavruta 1: Ah, I don’t know. Perhaps not, he wants the same nusach? It already comes out with what he says that fast days is the same as Rosh Hashanah.

Chavruta 2: Fast days aren’t a fixed thing, he only counts out the fixed Yamim Tovim.

Chavruta 1: Ah, makes sense.

The Middle Blessing of Friday Night

Chavruta 2: Okay, so now we’re going to learn about Shabbat. He’s going to go around here and lay out the Friday night middle blessing.

So the nusach is like this:

“Atah kidashta et yom hashevi’i lishemecha” — one begins with a praise on the Shabbat, the importance of Shabbat. One thanks the Almighty for the Shabbat. The Almighty sanctified the seventh day for Your name, for the sake of Heaven, and this is “tachlit ma’aseh shamayim va’aretz.”

Discussion: What Does “Tachlit” Mean?

Chavruta 1: “Tachlit” means the ending, not the goal, right?

Chavruta 2: It can also be another answer that the goal — Shabbat is the goal.

Chavruta 1: “Tachlit” means the ending of the work of heaven and earth happened on Shabbat.

Chavruta 2: Like “vayechulu.”

Chavruta 1: Yes, like “vayechulu.” Tachlit, the ending.

The Continuation of the Blessing

Chavruta 2: “Uverachto mikol hayamim vekidashto mikol hazemanim” — Shabbat is blessed and sanctified.

“Vechen amarta” — so it says in the verse — “Vayevarech Elokim et yom hashevi’i vayekadesh oto ki vo shavat mikol melachto asher bara Elokim la’asot.”

In this verse it says “vayevarech” and “vayekadesh” — that it’s a day of blessing and holiness.

Discussion: The Rambam’s Nusach vs. Our Nusach with “Vayechulu”

Chavruta 1: And that’s why one says “vayechulu” here, right?

Chavruta 2: Yes, ah. But the Rambam’s is better, because it’s a proof on the “uverachto.”

Chavruta 1: On the other hand, ours is also a proof on “tachlit” — “vayechulu.”

Chavruta 2: But one can hear.

Discussion: Does One Need to Say Verses by Kiddush?

Chavruta 1: But actually if it says that this is the kiddush of prayer, does one need to say the entire nusach of kiddush?

Chavruta 2: One doesn’t need to say. One only says when one says it by kiddush over wine.

Chavruta 1: But even by kiddush over wine I think that it’s not indispensable to say all the verses.

Chavruta 2: No, not indispensable. Someone who says the verses, it’s a nice thing, but the main kiddush is apparently the blessing.

Chavruta 1: It’s the blessing, birkat hakiddush, true.

“Retzei Na Bimenucha­teinu” — The Continuation of the Middle Blessing

Chavruta 2: And here one goes to a prayer, a piece of prayer on Shabbat:

“Elokeinu vElokei avoteinu, retzei na bimenuchateinu.”

Discussion: What Does “Retzei” Mean?

Chavruta 1: “Retzei na” is interesting. Also by the blessing of the restoration of the service one begins again “retzei.” It should be favorable.

How does it become favorable? It’s an interesting thing. If there is something that makes a prayer favorable, one needs to present it. It’s a bit… if the Almighty hasn’t listened to you until now, for what reason, what are you going to do now by saying “please Creator, listen”? You’re holding yourself deep in the middle of davening.

Chavruta 2: It should be favorable. One needs to think what one is doing.

Chavruta 1: One says rest, and one asks that the rest should be favorable:

“Vekadesheinu bemitzvotecha…”

“Vekadsheinu Bemitzvotecha” — The Requests in the Blessing

“Vekadsheinu bemitzvotecha, vesameach chelkeinu beToratecha, sabe’einu mituvecha, vesamach nafsheinu bishu’atecha”.

“Vesabe’einu mituvecha” apparently means simply physical things — one should be satisfied from all the good from the Almighty, one should have everything.

“Vetaher libeinu le’ovdecha be’emet” — one can say that “vesabe’einu mituvecha” is that one should have everything, one should be satisfied, so that one can further focus on spirituality, on “vetaher libeinu le’ovdecha be’emet”.

“Vehanchileinu” — The Language of Inheritance

“Vehanchileinu Hashem Elokeinu” — this is a language of inheritance — “be’ahavah uveratzon Shabbat kodshecha”. That Your holy Shabbatot, one should live long and have enough and more of Your holy Shabbatot. I think that the Shabbatot the Almighty has already given.

“Veyanuchu vo kol Yisrael mekadshei shemecha” — all Jews who are sanctifiers of Your name should be able to rest on Your holy Shabbatot.

“Baruch atah Hashem mekadesh haShabbat”.

The Shabbat Prayer as Including All Requests

Yes, I think, one needs to understand a bit all these prayers. That is, the end is the same — all the conclusions even of Shabbat and Yom Tov are very similar. I look at it as like a prayer that the Shabbat should succeed. Not only that the Shabbat should succeed, the entire week should succeed.

Really, what kind of rest does one have on Shabbat in Auschwitz? That is to say, it’s a rule, such a general prayer of piyutim, as Shabbat is brought out — this truly includes all the requests in the world.

We spoke about why one doesn’t say requests on Shabbat? People ask a question, there is even a request. It’s not forbidden to ask the Almighty for things on Shabbat. One of the ways how people connect to the Almighty is that they ask Him for things. The prohibition is to get involved in healing and livelihood, and it makes many people not feel good, it makes a heartache like that.

So on Shabbat one asks very beautifully, it should succeed the mitzvot. What does “so that we merit” mean? The mitzvah of Shabbat perhaps has all mitzvot, but that it should succeed. The shiurim should succeed on Shabbat, the prayers should succeed, the peace should succeed, one should be able to experience a Shabbat, “bring upon all Israel”. I look at it as more or less a blessing that Shabbat should succeed, but a successful Shabbat includes everything — rest in physical and spiritual matters, yes.

The Middle Blessing of Shabbat Morning

“Yismach Moshe” — The Piyut About Moshe Rabbeinu

Further, what happens with the blessing of the mitzvot of Shabbat morning? One says like this, interesting — here one begins with Moshe Rabbeinu: “Yismach Moshe bematnat chelko”.

An interesting piyut — one doesn’t begin with a request or even not a praise that is direct to the Almighty, but such a small introduction to mention the verse of “veshamru”.

Translation

The paytan says this: “Yismach Moshe b’matnat chelko ki eved ne’eman karata lo”. Moshe Rabbeinu rejoices, or rejoiced, but it’s in future tense — he rejoices with matnat chelko, meaning with the Torah that he received or with the Tablets that he received.

“Ki eved ne’eman karata lo” — there’s a question how this fits in, it doesn’t match the grammar, “chelko… karata lo”. But the joy is through the Tablets, not “ki eved ne’eman karata lo”. Ne’eman — the Almighty trusted him with the Tablets, He gave him the Tablets.

“Klil Tiferet b’rosho” — Keren Or Panav

“Klil tiferet b’rosho natata lo” — Moshe Rabbeinu, meaning Moshe Rabbeinu had the keren or panav, it was like a crown on his head, he had a crown, or I don’t know, some kind of keter he had.

“B’omdo lefanecha al Har Sinai, shnei luchot avanim horid b’yado v’chatuv bahem shemirat Shabbat” — Moshe Rabbeinu, whom we’re speaking about here, brought down shnei luchot avanim, at Har Sinai, and in the shnei luchot avanim was written shemirat Shabbat.

Discussion: “V’shamru” Doesn’t Appear on the Tablets

What is the language that appears in the shnei luchot avanim? “Mechalkel chaim b’chesed” says “zachor”. That’s what it says in the Torah. It doesn’t say it on the Tablets, by the way.

The interesting thing is — we don’t bring “zachor” and “shamor”, rather we bring “shamru”, and we move away from the shnei luchot avanim to “mechalkel chaim b’chesed”, which is more blessings in the Torah in Parshat Vayakhel, yes? Ki Tisa.

Where does “shamru” appear? It appears, if I remember, Shemot 31. It appears right before the Tablets were brought down. “Shamru” appears in Shemot 31, yes. That’s the last thing about melekhet hamishkan. The next verse is “vayiten el Moshe k’chaloto”.

Chavruta: Ah, after maamad Har Sinai, before Moshe Rabbeinu comes down with the Tablets. After the whole parsha of melekhet hamishkan, Rebbi. Right before the incident of the calf this comes.

It could be that this is the connection with the Tablets, because it’s one verse before Moshe comes down with the Tablets. He’s already standing with his klil tiferet and he’s speaking about Shabbat. It’s an idea perhaps.

Chavruta: He says it here? I don’t know. He says it here? He says it after coming down with the Tablets, before he brings down the second Tablets? Then he says it.

The first Tablets — in Parshat Mishpatim Moshe Rabbeinu went up on the mountain, end of Mishpatim. After that it says in the Torah Terumah, Tetzaveh, Ki Tisa, the beginning of Ki Tisa. That’s the last thing that it says, and after that it says that Moshe comes down, and comes the whole incident of the breaking of the Tablets, the calf, the continuation. So that’s the last thing.

“Shamru” doesn’t appear on the Tablets. It’s a wonder, because we go from the Tablets and we go to “mechalkel chaim b’chesed”, which is very interesting.

Right. But I thought that one could answer that it’s perhaps like the thing that Moshe said. I don’t know when he said this. One must ask the commentators on the plain meaning, where it’s hinted. Whether Moshe already said it then, or this is what Moshe learned in general in heaven, and then he comes down and he teaches it to the Jews. The Ramban has, I think I saw, he has an explanation about this.

Why “V’shamru” and Not “Zachor”?

But the simple thing could be that on the Tablets it says Shabbat, but here it says more the “ot hi l’olam”, beini u’vein bnei Yisrael ot hi l’olam — it says here that it’s a language of love, to write for Jews something that’s fitting for davening.

So he says that the things that appear in the Ten Commandments are primary in importance, yes, although there’s the Mishnah that the entire Torah is equally important, but different in importance. So we bring out that Moshe Rabbeinu brought the Tablets on stone tablets, and there it says shemirat Shabbat, uvo chakuk. But you choose another beautiful verse, because uvo chakuk — just as it says bahem shemirat Shabbat on the Tablets, it also says in other places in the Torah, and then comes the beautiful language that I want to bring now, because it’s a beautiful language that speaks more at length, or that speaks about beini u’vein bnei Yisrael ot hi.

Uvo chakuk — the verse “V’shamru bnei Yisrael et haShabbat la’asot et haShabbat l’dorotam brit olam, beini u’vein bnei Yisrael ot hi l’olam” — Shabbat is an ot beini u’vein bnei Yisrael, between the Almighty and the Jews — “Ki sheshet yamim asa Hashem et hashamayim v’et ha’aretz u’vayom hashvi’i shavat vayinafash”.

Rashi HaKadosh Changed the Text

Yes, so I’ll tell you two points about this piece.

First of all, no one really knows what this comes in for. Our holy Rebbi Rashi HaKadosh said that he doesn’t understand what he’s starting to talk about Moshe Rabbeinu here on Shabbat morning. So he changed the text — he wasn’t afraid of the siddur — he inserted, he said “Atah bechartanu” on Shabbat morning, he didn’t say “Yismach Moshe”. He says he doesn’t know what this comes in for. That’s what they bring, yes, in Siddur Rashi, or what students of Rashi write afterwards.

“Yismach Moshe” Is a Piece of an Old Piyut

Afterwards, I saw an explanation that they claim that this is apparently a little piece that remained from some old piyut, and piyut goes according to alef-bet. So here you see that it’s yud and kaf — yes, “Yismach Moshe”, “Klil tiferet” — and with this it answers why it says yud, what does this come in for. You see clearly that this is a piyut, it looks like it’s two little pieces from a piyut, and we’re missing the beginning and the end. Maybe one can add a lamed somewhere, so it should be yud, kaf, lamed. Anyway, that’s the explanation.

The Order of Shabbat Prayers Reflects the History of Shabbat

It seemed to me a bit, I once had a thought while davening, that “Atah kidashta et yom hashvi’i lishemcha” we speak of the Shabbat that Avraham Avinu kept, according to Chazal, because “tachlit ma’aseh shamayim va’aretz” — that this comes already from the creation of the world.

But here we want to remind, just as the Mishnah says there in Chullin, that everything is held through Moshe Rabbeinu — we don’t keep Shabbat because of Avraham Avinu or because the world needs to have Shabbat. We keep it because it’s a part of the Torah. What’s special is everything here — just as Chazal would say that gid hanasheh is forbidden because Moshe commanded it in the Torah, although it already appears by Yaakov. So too, “yom hashvi’i l’simcha” is already like after the beginning of creation, and here “Yismach Moshe”.

Afterwards, at Musaf we already speak of Shabbat being a special service in the Beit HaMikdash, it’s already like a later level. But at Musaf we already speak of the sacrifices of Shabbat.

Yes, the Torah says something like this, that there’s a Shabbat of ma’aseh bereishit, Shabbat of matan Torah, and I think it speaks at Mincha, da’at d’liba, something like that, yes.

“Yismechu b’Malchutecha” — Similar to the Closing of the Blessing

Okay, further. “Yismechu b’malchutecha shomrei Shabbat v’korei oneg, am mekadshei shvi’i”. Stop.

Yes, we also say here, we have here, we also say “yismechu” at night.

“V’lo Netato” — The Rambam Leaves It Out

And Shabbat many Jews had something, like America will say we should make Shabbat, or Trump will say we should make Shabbat. Here we say this piece, so in our text, “v’lo netato Malkeinu” — we completely separate ourselves from the nations, my Shabbat has nothing to do with the nations. This was made for Jews who get too excited about a Shabbat 2050.

But in any case, but the Rambam doesn’t say it — he only says the positive: “Yismechu… shomrei Shabbat v’korei oneg, am mekadshei shvi’i”.

The “v’lo netato” is — I read that “shomrei Shabbat” would mean, excuse me. I read that the “v’lo netato” Jews actually added in Ashkenaz, it was all the Christians who say they make their Shabbat, “lachem”, not for you is Shabbat.

Translation of “Shomrei Shabbat v’Korei Oneg”

I think “shomrei Shabbat, korei oneg” — remember that like “shomrei Shabbat” means the labors of Shabbat, “korei oneg” means the meals, and “am mekadshei shvi’i” is perhaps the mitzvah of kiddush, kiddush and havdalah.

The Similar Closing

Afterwards we go back to the prayer that we said earlier, the similar closing of the blessing, which ends with “Baruch Atah Hashem mekadesh haShabbat”.

The Rambam in Hilchot Nesakim also begins with Moshe, not like I said that we go entirely to the Beit HaMikdash — we also begin with Moshe. We begin “takanata Shabbat retzuya sigvonoteha”, but he says who instituted it? “Takanata Shabbat retzuya sigvonoteha” — he means the Almighty through Moshe Rabbeinu. But here it says it.

The Middle Blessing of Musaf on Shabbat

Now, what is the middle blessing of Musaf? We begin, interestingly, the Rambam’s text also begins with Moshe, not like I said that we go entirely to the Beit HaMikdash. We also begin with Moshe. In their text it says “takanat Shabbat ratzita korbanoteha”, but he says who instituted it? “Takanat Shabbat ratzita korbanoteha” means the Almighty through Moshe Rabbeinu. But here it says, “L’Moshe tzivita al Har Sinai mitzvot Shabbat zachor v’shamor”. Interesting, again Har Sinai, and here we already say the text from Har Sinai, “zachor v’shamor”. “U’vo bayom tzivitanu Hashem Elokeinu l’hakriv lecha korban musaf k’ra’ui”.

Basically, our text simply has a whole piyut before this, the alef-bet, “takanat Shabbat”. We also arrive here at “tzivitanu l’hakriv lecha”. The Rambam simply didn’t have the piyut before this. It’s a bit different, yes. But actually, we have the piyut, so it’s arranged according to the alef-bet order. The Rambam didn’t have those pieces.

Request for Redemption and Sacrifices

We go further, “Vihi ratzon milfanecha Hashem Elokeinu sheta’aleinu l’artzeinu”. It’s a touch, until now we haven’t yet spoken about redemption, but here we already speak about sacrifices, it fits very well to speak about redemption. “Sheta’aleinu l’artzeinu”, the Almighty should bring us up to Eretz Yisrael, “v’tita’einu bigevuleinu”, plant us in our borders, “v’sham na’aseh lefanecha et korbanot chovoteinu”, the sacrifices are an obligation. What are they? The communal sacrifices, “temidim k’sidram u’musafim k’hilchatam, v’et musaf yom hamenuchah hazeh”, the day that lies before us.

“Na’aseh lefanecha”, yes, it’s an interesting language that they say “yom hamenuchah”. “Yom hamenuchah”? No, “yom hamenuchah” means a day of rest, or “yom hamenuchah” means the day? No, not a piece the day that is free from us having lifted beginning. No, no, we end again with the matter that the korban musaf is something that comes from Moshe Rabbeinu.

“Lo Netato l’Goyei Ha’aratzot”

Further… “Lo netato Malkeinu”, here is the first time that we’re reminded that it wasn’t given to the nations, but here do you see apparently about the Musaf or perhaps about Shabbat?

The Rambam doesn’t say the verse. Where we say the verse of Musaf, like Moshe said, doesn’t have any like Moshe said about the mitzvah of Musaf. The “lo netato”, we say at Shacharit. I see how the Rambam says about Musaf, actually about Musaf. I heard, after the al hamisheh bidcha kesef v’torat decha, we say the Musaf, bayom haShabbat al shnei kevasim. But Rambam doesn’t bring the language of the sacrifices.

It’s very interesting, we are… in halacha, it says that one doesn’t need to say, it’s not me’akev from memory. It’s not learned shalom parim sefsinu that one should specifically say it. No, we mention it, yes it’s said. We spoke about it. U’shalom parim, we don’t mean one must say the piece of Torah and further. We don’t have a requirement that Jews have the gifts on Shabbat.

“Lo netato Malkeinu l’goyei ha’aratzot”, it’s not a gift for the nations. “V’lo hinchalta… l’ovdei fsilim”. “Gam bimnuchato lo yishkenu arelim”. Arelim have no connection, they don’t rest in this Shabbat. Rather “l’veit Yisrael netato” in seto. See it’s Shiron, the children of… Yaakov. “Zera Yeshurun” will benefit from Yeshurun. Yes. A nickname for Jews. Yeshurun is a nickname for Jews. Yeshurun is a nickname for Jews.

“Chemdat HaYamim Oto Karata”

Yes here when we say at the beginning of davening, we say another such language, I when we already the rabbis have kadeh. “Chemdat hayamim oto karata”! The day of Shabbat is called the best of days, an extraordinary day.

The language, “chemdat hayamim” appears in the Torah, or… no. Means everything. That’s a basis of the question here. “V’karatem et hayom hazeh mikra kodesh” means in my opinion that it’s called so, “v’yikre’u lo l’Shabbat oneg”, not that we call the name, because it doesn’t say in the Torah the words “karatem et hayom hazeh” about Shabbat.

Yes. It says “vayevarech vayekadesh oto”, that means that, but not the language.

Closing of the Blessing

And here we go back to the same middle blessing ending of “Elokeinu v’Elokei avoteinu retzeh na bimnuchateinu”, and we end “Baruch Atah Hashem mekadesh haShabbat”.

Yes.

The Middle Blessing of Mincha on Shabbat — “Atah Echad”

And afterwards, this is Shacharit and Musaf. This is Mincha.

Remark About the Rambam’s Seder HaTefillah

And now, actually the Rambam doesn’t worry now to say when we say, whether we say on Shabbat the… he mentions the order of the day at the end of davening, or the day, or all these things. The Rambam doesn’t have it. I mean, we don’t have such things. I mean that he told us the order of prayer more or less, and… there isn’t a whole chapter of laws of Torah reading, from laws of prayer. Can one… the Rambam didn’t remember a whole siddur.

What it says here is only the text of blessings that he hasn’t said before. How one does this, how goes the whole Orach Chaim, it says explicitly almost everything in laws of Torah reading, and also in laws of prayer there’s an order of communal prayer, and there it also says this with Shabbat, there it also says that there’s Musaf, these are all things we’ve already learned.

In the order of prayer the Rambam didn’t say very clearly, for example, by kedushah and tachanun, that all these things are specifically on weekdays. We know so, but it’s not stated explicitly. He says a rule, “the prayer leader always says before every prayer and after every prayer”.

No, he says “and after when Israel prays”, he doesn’t say the order of the day. But in laws of prayer he explains. Here, this chapter isn’t an order of prayer. There’s a whole chapter of order of prayer in laws of prayer, chapters 8 and 9, where the order of things is stated, and afterwards in laws of Torah reading it says how one does the haftarah, the text of the Torah, etc. It’s not a thing that he writes here. He only writes here the texts.

Ah, great. In chapter 9 halacha 13 he says exactly after Shabbat and Yom Tov, after Shacharit we say Tehillah l’David, and after Musaf we say Kaddish and they answer Amen, and after at Mincha we say the Tehillah l’David, instead of saying in the morning after the morning prayer, we say it before Mincha. He said this after the year 550 the order, and here he only says the text, the text itself.

Further, very good.

Text of the Blessing — “Atah Echad v’Shimcha Echad”

And we’re now going to say the middle blessing, the blessing of Mincha, the middle blessing of Mincha is “Atah echad v’shimcha echad”. Yes. The Almighty is echad, and His name is echad, and also the Jews are “goy echad ba’aretz”.

What does “goy echad ba’aretz” mean? Unique. A unique nation. It’s a verse, no? “Mi k’amcha Yisrael goy echad ba’aretz asher halach Elokim lifdot lo l’am”. Something is a verse. Aha. “Goy echad” — what does he have in doubt? “Goy echad” to Hashem or what? “Goy echad” apparently means regarding Jews unique, a special, the best, not the only nation, but which. He means to say a unique nation, yes.

“Ateret Tehillah u’Tiferet Yeshuah”

“Ateret tehillah u’tiferet yeshuah l’amcha natata”. The Almighty gave to Jews “ateret tehillah u’tiferet yeshuah”. What through giving the Torah? Or Shabbat? Good things. Perhaps Shabbat is an “ateret tehillah u’tiferet yeshuah”? Or the Torah? One of the two.

“Avraham Yagil, Yitzchak Yeranein”

“Avraham yagil”. Yes. And on this day of Shabbat “Avraham yagil, Yitzchak yeranein, Yaakov u’vanav yanuchu vo”.

What’s interesting is that everything is in future tense? It already says that the forefathers already kept the Torah. This goes something like the discussion with the language that the forefathers already kept Shabbat. Yes?

I don’t know. I never understand what he translates. Perhaps it means it’s bnei Avraham, because he leads out “Yaakov u’vanav”. “Yaakov u’vanav”. Perhaps this is a poetic language meaning to say, Avraham’s people, Yitzchak’s people, Yaakov’s people. The nation of Avraham.

Okay, could be. No, the future tense says so, but it could be that on this day is the day that all these things happened. Avraham rejoices, and all Jews rejoice. But he means to say that at the time of the event he rejoices. And now your children rejoice.

The language is “v’yismechu vecha Yisrael”. But they rejoice in Gan Eden Avraham yagil, Yitzchak yeranein, Yaakov u’vanav yanuchu vo.

“Menuchah Sheleimah She’atah Rotzeh Bah”

“Menuchah sheleimah she’atah rotzeh bah”. Yaakov and his sons rest the rest that the Almighty wants, that kind of rest. It’s an interesting thing, just as we don’t do the labors that the Almighty decreed, yes? Not just any rest.

Okay, maybe it can be like the tzaddikim with chassidim. What does “the rest that You desire” mean? It’s successful, there is fruit of desire, but it’s not rest. There is such a thing that Shabbos is successful, not like “your new moons and your appointed festivals My soul hates.” When He throws back the kiddush in the face, yes?

Yes, I don’t know. It could be that here the Zohar says that when Jews are b’simcha, the Avos are also b’simcha, they’re called to the chuppah, to Shabbos. They can experience Shabbos where they are, there isn’t a specific place like a chasan kallah, yes?

“Yachiru vanecha v’yeid’u”

Okay. “Yachiru vanecha v’yeid’u” — is this a request or also part of the thanksgiving? “Yachiru vanecha v’yeid’u ki mei’itcha hi menuchasam”.

Or perhaps, perhaps this is the rest that You desire, that they should have a kind of rest which is a rest where one knows that it’s the Creator’s rest, yes? A rest that comes with yedias Hashem, yes? “Yachiru vanecha v’yeid’u ki mei’itcha hi menuchasam”.

“Hanach lanu Avinu”

And further a request, “Hanach lanu Avinu”, give us rest, “al tetzorer v’yagon b’yom menuchaseinu”, there should not be any trouble, that the rest should be complete.

And here one returns to the conclusion of the prayer of all brachos emeitza’os, “Retzei Hashem Elokeinu b’amcha Yisrael u’visfilasam”, “v’al menuchasam takdesh es shimecha”.

Discussion: Why does Shabbos have different middle brachos?

Yes, it’s a tefilas Shabbos. It’s very interesting, there isn’t any other yom tov in the world, perhaps precisely because there are so many Shabbosos, that has a special prayer for shacharis, for maariv, for mincha. A regular yom tov is the same for all three.

Perhaps simply because Shabbos is every week, it would become very boring. A whole week one can say the same prayer shacharis mincha maariv. It’s also much more poetic than the others, there are more piyutim.

Ah, so you’re saying that it could be that once upon a time they made a piyut for each thing, and for some reason for Shabbos the piyutim that existed remained.

Yes. Because yamim tovim have completely different piyutim, and Shabbos has fewer piyutim, and they became the main nusach hatefilah. Perhaps that’s what you want to say.

Ah, maybe. Yes.

Discussion about “Yismach Moshe” — Shabbos Shacharis (continued)

Speaker 1: But one must understand, one is about Moshe, one is about korbanos, and one is about the Avos. And at night is something completely different, we don’t mention any people, we only mention “Atah kidashta es yom hashvi’i lishemecha”. It’s interesting what the matter is. As if the first night we speak of the Ribono Shel Olam’s Shabbos, and we mention, we speak about what the Ribono Shel Olam does, we don’t mention Adam Harishon, no one. And here we mention “Yismach Moshe”.

And interestingly, “Yismach Moshe” is the same thing as “Yagel Yaakov v’yismach Yisrael”, everyone rejoices, yes? A day of simcha. It’s like “Avraham samach b’simchas haTorah”, like we say by “Esisi v’esmecha”. Here, who rejoices with the Jews?

It says that Moshe Rabbeinu is also in future tense, “Yismach Moshe”. It says that Moshe Rabbeinu rejoices every Shabbos when Moshe Rabbeinu sees that Jews still keep the Torah, he rejoices, “Wow, it was a good successful thing, the luchos”. It works, baruch Hashem, many years.

Speaker 2: And that’s what we say about the Avos, no? I hear. It could also be that it’s not clear in the letters, because in piyutim, like Rashi says “az yashir”, “yashir” can be like a davar tamidi, he rejoices. It doesn’t mean he will rejoice.

Speaker 1: Yes, and also one can’t say it that way from the perspective of the day, let’s say the Ribono Shel Olam creates Shabbos, and this is the day that Avraham will rejoice. There isn’t, we’re not telling a story clearly here. It says, it’s a piyut that begins somehow in the middle.

Speaker 2: Yes, it’s a delicate piyut, yes. Perhaps it could be that we lack understanding in the matter of all these piyutim, and it’s simply a thing that you know, a tune goes. They found the good pieces, and yes, that’s what we say. All the…

Speaker 1: Ah, ah, nice. It remained somewhere in a genizah.

Speaker 2: You mean the Rambam himself also only brings the…

Speaker 1: No, I mean the Rambam says that this is a prayer, this is a package, nice.

Speaker 2: Yes, but… like the Rambam’s words themselves, you have enough. But if you’re speaking historically… the nuschaos of the Rambam can already be a thousand years old, since then various tikkunim have arisen, and they… I haven’t checked if the Rambam made all these prayers, much older than the Rambam.

Speaker 1: Okay, now we can learn further, let’s go further, yes?

Speaker 2: Yes.

Middle Bracha of Mussaf Rosh Chodesh

Speaker 1: Rosh Chodesh… also Rosh Chodesh you discussed, the regular Shemoneh Esrei is the regular Shemoneh Esrei with Ya’aleh V’yavo, but the mussaf received a new middle bracha, so the Rambam just explained to us the order.

The Rambam says thus: “Roshei chadashim l’amcha nasata, zman kaparah l’chol toladosam” — the Ribono Shel Olam gave Roshei Chadashim to Your people, to the Jews, zman kaparah l’chol toladosam, it’s a time of atonement, see, yes? Liheyos makrivin lefanecha zivchei ratzon, that it’s a time when one brings more korbanos, u’se’irei chatas l’chaper ba’adam — the se’ir of Rosh Chodesh which is for atonement, it’s a zman kaparah l’chol toladosam, zicharon l’chulam — it’s a day when all Jews are remembered, but it says that on Rosh Chodesh one brings up the remembrance of Jews, teshuas nafsham miyad sonei, something there is a saying of Chazal that I don’t know.

Speaker 2: Like truly they are cut down and destroyed and your enemies are crushed, like nish…

Speaker 1: Yes, nish… yes, nishta and destroyed.

But the zman kaparah has something to do with the thing of se’ir l’chaparah, something a matter that Rosh Chodesh is somehow a day of kaparah.

Speaker 2: Every yom tov truly, but Rosh Chodesh we ask through the se’ir, se’ir l’chaper… so how does the yom tov get a se’ir here? Why precisely here did they grab? Perhaps Rosh Chodesh here fits differently… first we celebrate yetzias Mitzrayim, which one can say by yom tov. What is it in the proposal that we make another korban mussaf that comes with a se’ir?

Speaker 1: You remind… because we are in exile until when we were seen a minute. We lack atonement with salvation from my enemy.

Request for a New Altar and Redemption

Speaker 1: We now ask that the mussaf that the korbanos brought atonement and remembrance and salvation, we ask “Mizbe’ach chadash b’Tzion tachin” — we should prepare a new altar, “v’olas Rosh Chodesh na’aleh alav” — we should be able to bring back the olas Rosh Chodesh, “shirei David nishma b’irecha” — we should begin the song of David, “ha’amurim lifnei mizbachecha l’ratzon”.

It means, they sang the fifteen Shir HaMa’alos on the steps of the ezrah, they sang the song of David, the Levi’im sang the song of David.

“Ahavas olam tavi lahem” — to whom? To the Jews, “u’vris avos labanim tizkor”.

“Ahavas olam tavi lahem” is another… It means, the new altar You should… when the Ribono Shel Olam will build the new altar, You should bring with it ahavas olam, a new Beis HaMikdash, a new “bris avos labanim tizkor”.

Speaker 2: Yes, that’s like “v’zocher chasdei avos u’meivi go’el livnei veneihem l’ma’an shemo b’ahavah”. It’s connected with that.

“Galinu mei’artzeinu” — Request for Korbanos

Speaker 1: Further the prayer is thus: “Elokeinu vEilokei avoseinu, mipnei chata’einu galinu mei’artzeinu v’nisrachaknu mei’al admaseinu”.

What is this “v’nisrachaknu”? I don’t know, the Rambam says “v’nisrachaknu”. I don’t know. “Mei’al admaseinu” — we became distant from the land of Eretz Yisrael.

We ask “Yehi ratzon milfanecha Hashem Elokeinu” — it’s literally a continuation of what we just said now, it’s not even a new prayer — “sheta’aleinu l’simcha l’artzeinu v’sita’einu bigevuleinu, v’sham na’aseh lefanecha es korbenos chovoseinu” — we should again return and again do the obligatory korbanos, communal korbanos, “temidim k’sidram u’musafim k’hilchasam, v’es musfei yom Rosh HaChodesh hazeh na’aseh v’nakriv lefanecha b’ahavah k’mitzvas retzonecha, k’mo shekasvta aleinu baTorah al yedei Moshe avdecha”.

And here we say actually, as we said earlier, by mussaf Shabbos we say the text of the pesukim, but in the Rambam he doesn’t bring it, how it says in the Torah that the mussaf Rosh Chodesh.

Conclusion of the Bracha — “Chadesh aleinu”

Speaker 1: And here it goes with a prayer. Yes, I think, it could be, you said that it’s asked that we repeat. It could be that the piece “Roshei chadashim”, “Mizbe’ach chadash”, is more a piece of piyut in honor of Rosh Chodesh. The part of “mipnei chata’einu” is very similar to what we say every yom tov. It could be that it’s simply another nusach, it’s the normal nusach like every yom tov we say “v’es korban mussaf”. It’s hard to see the Rambam bring other mussafim yom tov.

And further one ends with the conclusion similar to the eternal conclusion, one begins with “Baruch Atah Hashem Elokeinu vEilokei avoseinu”, and one ends with “mekadesh HaShabbos”, and in between is this bracha.

“Yehi ratzon milfanecha Hashem Elokeinu vEilokei avoseinu shetechadesh aleinu es Rosh HaChodesh hazeh” — we say “es hachodesh hazeh”, “es Rosh HaChodesh hazeh l’tovah” — it’s similar to the bracha of Ya’aleh V’yavo — “l’tovah v’livracha l’chein u’l’chesed u’l’rachamim l’chayim u’l’shalom”.

“Vihi Rosh HaChodesh hazeh” — the beginning of Rosh Chodesh should be the end of “sof v’keitz l’chol chata’einu v’tzaroseinu”, and it should be “techilah v’rosh lifdyon nafsheinu”.

We asked several times for the redemption, it should again be the Beis HaMikdash.

“Ki b’amcha Yisrael mikol ha’umos bacharta” — it’s a remembrance of yetzias Mitzrayim, from all nations — “v’Roshei Chadashim lahem nasata”. Automatically, when there will be the Beis HaMikdash, we’ll be able to actually do our service with the will of Hashem, “mekadesh Yisrael v’Roshei Chadashim”.

Discussion: “Mekadesh Yisrael v’Roshei Chadashim”

Speaker 1: Always when it has to do with the calendar, one begins “mekadesh Yisrael”, not like “mekadesh HaShabbos” which has to do with the days of the week. Because the months are through the Jews. The Gemara says “mekadesh Yisrael” — He sanctifies the Jews, He gives them a Beis Din, and the Jews are afterwards mekadesh the Roshei Chadashim.

Speaker 2: Does the Rambam say it that way somewhere?

Speaker 1: No, but it’s a Gemara. Yes, the Rambam brought the halacha earlier somewhere, how the order that one says.

Literary Device — “Rosh” and “Sof”

Speaker 1: It also appears that it’s a very interesting language such a piyut, “Rosh HaChodesh”, it has to do, one plays on the point of Rosh Chodesh, that the rosh should be the sof. That is, a sof should be for troubles, and a rosh for good things. It’s a beautiful literary device.

The conclusion is simply an introduction for “mekadesh Yisrael”. “Mekadesh Yisrael” is the same thing as “b’amcha mikol ha’umos bacharta” and so forth.

Speaker 2: It could be that the “sof v’keitz” and “techilah v’rosh” has to do with what we said earlier that it’s a day of kaparah. The Ribono Shel Olam forgives us. Automatically, can’t we already stop with the “chata’einu v’tzaroseinu”? But we say even “chata’einu v’tzaroseinu”, it should be a “sof v’keitz” because it’s a yom kaparah. Automatically, it should be “techilah v’rosh lifdyon nafsheinu”.

Middle Bracha of Mussaf Shabbos Rosh Chodesh

Speaker 1: Rosh Chodesh that falls on Shabbos, interesting. And here there is a special nusach that combines the two things, Shabbos and Rosh Chodesh. And it goes thus.

Interesting that they made a new one. Even Shabbos that is yom tov they didn’t make any new combination, they only added “mekadesh HaShabbos v’Yisrael” and whatever.

Speaker 2: I mean that there’s a huge halachic reason for this, we learned in hilchos tefilah that it’s a bit different. Shabbos that falls on yom tov, one says the bracha simply of Shabbos next to yom tov. But there’s a special halacha here, that we learned that one must begin from Shabbos and end with Shabbos and Rosh Chodesh together. So the beginning of Shabbos we don’t do by yom tov, we only say “vatiten lanu etc. Shabbos”. Here one begins specially with Shabbos, and afterwards one goes to Rosh Chodesh and one goes back.

So you see the simple reason that Rosh Chodesh isn’t enough of a yom tov that it should take away the attention from Shabbos entirely, so one can only do it with a combination. Unlike yom tov, the nusach one gives away for Shabbos, and one only mentions Shabbos.

Text of the Bracha

Speaker 1: Okay, it goes thus: “Atah yatzarta olamcha mikedem” — the Ribono Shel Olam created the world mikedem, a long time ago.

Speaker 2: Yes, mikedem, or from the eastern side. It has to do with how one translates by sheva brachos, there’s the Torah on mikedem.

Speaker 1: But mikedem here certainly means from before, the beginning of creation of the world, yes.

“Kilisa melachtecha bayom hashvi’i” — the seventh day was already finished.

“U’vacharta banu mikol ha’amim, v’ratzisa banu mikol haleshonos” — it’s true that the “u’vacharta banu” happened a nice few years later, when Avraham Avinu or when Moshe Rabbeinu blessed the Jews. But “u’vacharta banu mikol ha’amim, v’ratzisa banu mikol haleshonos”, from all other speakers of evil, other languages.

“V’keiravtanu l’malchusecha, v’kidashta banu b’mitzvosecha” — You gave us the Torah and mitzvos and the service.

“V’shimcha hagadol v’hakadosh aleinu karata” — we bear the name of Your great and holy name.

“Vatiten lanu Hashem Elokeinu Shabbosos limnucha” — the Ribono Shel Olam gave us Shabbosos for rest, “v’yom Rosh HaChodesh hazeh l’chaper ba’adeinu”.

And here one says the bracha that was mentioned earlier, after the “galinu”.

Speaker 2: And the chacham says “I am comforted who dreams to do weekday korbanos”. Someone said, one can’t understand. Perhaps simply abbreviated.

Speaker 1: Yes. But immediately afterwards it will say “the holy receives from the matter”, one begins here.

Mussaf Shabbos Rosh Chodesh — Continuation

And here one says the blessing of wine, which we mentioned earlier. The blessing of wine: Galinu mei’artzeinu v’nisrachaknu mei’al admaseinu v’ein anachnu yecholim la’asos chovoseinu b’veis bechirasecha. And one continues with the same matter, mainly asking again for the redemption: Yehi ratzon milfanecha Hashem Elokeinu vEilokei avoseinu — here it doesn’t say “u’l’kabel tziviseinu”. Interesting.

Study partner: Even here it doesn’t say. Perhaps it’s simply abbreviated.

Yes, but immediately afterwards it will say “u’l’kabel tziviseinu”. When one begins here, the next piece where it already says yes Ya’aleh V’yavo, it already says yes: U’l’kabel tziviseinu temidim k’sidram u’musafim k’hilchasam. V’es musfei yom hamnucha hazeh v’yom Rosh HaChodesh hazeh na’aseh v’nakriv lefanecha b’ahavah k’mitzvas retzonecha k’mo shekasvta aleinu baTorah.

Discussion: “Kasvta” — Kamatz Hei or Mapik Hei?

Study partner: “Kasvta” is with a hei at the end.

Yes, but it’s not with a mapik hei.

Study partner: It’s a mitzvah that was?

No, no, no. It doesn’t go up to the mussaf.

Study partner: No, I don’t mean that.

“Kasvta” isn’t a mapik hei, it’s a kamatz hei. The Rambam understands — there’s a precision. Rather a dwelling place of memory.

Conclusion of Mussaf Shabbos Rosh Chodesh

And one continues: Yehi ratzon milfanecha Hashem Elokeinu — one says the regular shetechadesh aleinu es hachodesh hazeh, which was already mentioned from mussaf Rosh Chodesh. And one continues: Retzei na bimnuchaseinu. And here one ends with the nusach of Shabbos: Retzei na bimnuchaseinu, kadshenu b’mitzvosecha — all these things — v’yanuchu vam. “Vam” means in the two days, in Shabbos and Rosh Chodesh. Kol Yisrael b’ahavah u’v’simcha — that’s actually exclusive for Shabbos. Baruch Atah Hashem mekadesh HaShabbos v’Yisrael v’Roshei Chadashim.

Comparison with Our Nusach

It’s a bit different from our nusach. We come back more — we have a bit different nusach here with “kayeim banu chukei retzonecha”. We say yes back the conclusion like Rosh Chodesh and Shabbos together. The Rambam weaves the conclusion of Rosh Chodesh and the conclusion of Shabbos, and one ends “mekadesh HaShabbos v’Yisrael v’Roshei Chadashim”. Very good.

Middle Bracha of Yom Tov — Pesach (Maariv, Shacharis, Mincha)

And now the Rambam goes to enumerate the brachos of the yamim tovim. Very good.

The Rambam says: the middle bracha of yom tov of Pesach, in maariv shacharis and mincha is the same.

Study partner: Right.

Yes, I just want to say, here the Rambam — actually you’ll see — Pesach, Shavuos, Sukkos is the same, it’s only one letter. Because the Rambam does like our siddur and writes here “here one says es yom chag ha…”. To the Rambam, like we saw by Shemoneh Esrei regarding “mashiv haru’ach” — the same trick. First he says the nusach of Pesach, and afterwards he says the words how to switch by Sukkos and Shavuos.

“Atah bechartanu” — The Beginning of the Bracha

Okay, one begins: Atah bechartanu mikol ha’amim v’ratzisa banu mikol haleshonos.

It’s interesting, the same thing — yes, nations and languages. But it’s interesting, because “languages” isn’t exactly the same as “nations”. For example, there are many countries… all people who speak French are one language, but they’re spread across many countries. One must understand what “language” has to do here with the choosing of the nation of Israel.

Study partner: Okay, but simply it’s another way to say similar things. We also say, for example, “b’tzeis Yisrael miMitzrayim beis Yaakov mei’am lo’eiz”. Also good — Egypt, those who speak foreign language, Egyptian language.

But there it says in the midrashim that it’s connected with that the Ribono Shel Olam — that regarding guarding the language, yes, name, language, clothing — that helped the Jews’ choosing. Perhaps here too?

Study partner: Okay.

Yes, v’ratzisa banu mikol haleshonos.

“Bechira” and “Ratzon” — Synonyms

I say, “bechira” with “ratzon” — seemingly it means the same thing.

Study partner: It’s like a piyut, it’s not the same thing.

Yes, it’s not the same thing. We say “atah bechartanu mikol ha’amim, ahavta osanu v’ratzisa banu”, and afterwards “v’romamtanu mikol haleshonos”.

Study partner: Okay, the same thought.

Continuation of the Bracha

“And You desired us from all the tongues and sanctified us with Your commandments”

“And You desired us from all the tongues and sanctified us with Your commandments” — He gave us the Torah, with this He sanctified us with the mitzvos — “and You brought us close, our King, to Your service, and Your great and holy Name You called upon us.”

I understand the vav of the Rambam is also a bit… I would have said differently — “vekeiravtanu” doesn’t come with a vav, and “veshimcha” yes, because that is like the end.

“Festivals for joy, holidays and times for gladness”

Okay, “and You gave us, Hashem our God, festivals for joy, holidays and times for gladness” — the same thing, yes, it’s further synonyms — “this day of Yom Tov, a holy convocation.” A Yom Tov that the Torah calls a “mikra kodesh” — a time when we come together for holiness. “This day of the Festival of Matzos, the time of our freedom, with love” — “with love” goes back to “and You gave us,” yes? — “a remembrance of the Exodus from Egypt.” The Yamim Tovim are a remembrance of the Exodus from Egypt.

Ya’aleh Veyavo

And we go there to the text of Ya’aleh Veyavo, which is already learned here. And at least: “May there ascend and come and arrive and be seen and be accepted and be heard and be remembered and be recalled our remembrance and the remembrance of our forefathers” etc. etc. etc. “and the Festival of Matzos to have mercy on us and to save us.” We end with “our remembrance.”

“And save us on it from all trouble and sorrow” — Conclusion of Ya’aleh Veyavo of Yom Tov

And after that, the blessing of “our remembrance,” Merciful One, we say like this: “and save us on it from all trouble and sorrow.” This is the end of the Ya’aleh Veyavo of Yom Tov.

Chavrusa: Yes, that’s only here, right? Because as the Rambam previously laid out the Ya’aleh Veyavo, the end wasn’t written.

Yes, it was written? So this is always the end of Ya’aleh Veyavo?

Chavrusa: I think so.

Why does the Rambam write it twice at all is a question on him — he’s the one who’s so sparing with his ink.

Chavrusa: Yes, I remember so, he says the same thing.

No, because it’s relevant — we also say it during the weekdays, Chol HaMoed, Rosh Chodesh, in the appropriate Shemoneh Esrei.

Conclusion of the blessing

“And save us on it from all trouble and sorrow and gladden us on it with complete joy, for You are a merciful and gracious King. And grant us, Hashem our God, the blessing of Your festivals” — may He actually give us, from the language of “deliver,” may He as it were pack us in — “the blessing of Your festivals for life and for joy and for peace, as You desired and said to assure us.”

Discussion: What does “to assure us” mean?

What does “and so assure us forever” mean? It wasn’t “and You said to assure us” — is “the blessing of Your festivals” a language of the verse, “and grant us, Hashem our God, the blessing of Your festivals”?

Chavrusa: No, but the Almighty gave the Jews a Yom Tov, and the Yom Tov is a blessing and a promise. You said that it’s a blessing, “and so assure us forever” — You should actually, one should actually see the blessing.

That means “that neither sadness nor sorrow should come to us” — one should see that it actually worked, it actually succeeded.

“As You commanded us” — What do we say?

“As You commanded us” — and so forth the text of the conclusion, until “Blessed are You, Hashem, Who sanctifies Israel and the seasons.”

That is, what if we say “and rest on it”? Can’t be.

Chavrusa: What does he mean “as You commanded us” etc.?

“As You commanded us in Your Torah through Moshe Your servant saying” etc., no? “And You gave us, Hashem our God” and “and You caused us to inherit.”

Chavrusa: He doesn’t say what we say.

“And You caused us to inherit” — we say “with joy and gladness Your holy festivals and they inherited in You.”

Chavrusa: Ah, perhaps that’s what the Rambam means, but he doesn’t say it.

Yes. And didn’t we already have the text of Rosh Chodesh? Shabbos Rosh Chodesh?

Chavrusa: No, he didn’t.

Yes, I don’t know. Something is missing.

Chavrusa: “And they shall rest on them” was held for four days, and they themselves should figure it out, “desecrators by distinguishing Your holy Shabbos and they shall rest on them.” So he said by “Who has mercy on Israel” the first time when he said this, but one can say “and they shall rest” and “Shabbosos” on Yom Tov.

Right. So something is missing. Interesting.

Musaf of Yom Tov — Pesach (as an example for the Three Festivals)

Okay. So, further.

Now he goes in to lay out for us the text of Musaf of the Three Festivals, but he brings the example of the Three Festivals — he brings Pesach.

Beginning — “You chose us”

We begin: “You chose us from all the nations” — which we already know from the previous Shemini Atzeres, yes — until we go until… umm… “a remembrance of the Exodus from Egypt.”

What is where? Here, yes. Until where does the “remembrance of the Exodus from Egypt” end? Until the “remembrance of the Exodus from Egypt.”

“And we are unable to ascend and appear” — The difference from Rosh Chodesh

And after that we say: “Our God and God of our forefathers, be pleased with our rest and remove from us trouble and sorrow.”

Because after that it’s similar to Rosh Chodesh, but here we go “and we are unable to ascend and appear.” Because on Rosh Chodesh Jews don’t need to go up — the Kohanim need to do it. Here is already a prayer where every Jew feels that something is missing from him, that he doesn’t have the mitzvah of chagigah, re’iyah, olas re’iyah laregel.

“And we are unable to ascend and appear and bow before You in Your chosen House, in the dwelling of glory” — “dwelling of glory,” the dwelling of the Almighty, of the Holy Shechinah, “dwelling of glory” — “in the great and holy House upon which Your Name is called, because of the hand that was sent against Your Sanctuary.”

Discussion: What does “the hand that was sent against Your Sanctuary” mean?

What is that? A hand was sent? What is this language? Does it say somewhere that the Almighty sent a hand? Was a hand sent? A hand was sent?

Chavrusa: I’m thinking about it.

Yes, yes, I understand — the nations destroyed it. But what is the “hand that was sent”? What is the metaphor? I don’t know.

Chavrusa: It says here like a verse, “the Sanctuary, Hashem, Your hands established” — You have the right hand that built it, and here is the wrong hand that broke it.

Is there such a language in a verse somewhere?

Chavrusa: “If he does not send his hand against his neighbor’s property” — I don’t know.

Right. “Sending of the hand” means like destroyed, the opposite of “do not send your hand against the lad” — destroyed. And may it be His will that the Beis HaMikdash be rebuilt.

Chavrusa: It doesn’t say, there’s no proper verse for it. “The strength of his hand so they won’t serve idols”?

Yes, the language — it makes sense, but I haven’t seen that he brings an actual verse.

It’s interesting, because I was thinking — we say “our eyes yearn to see,” which we say every day in “and we have no Kohen in the house of our lives.”

Chavrusa: No, “and may it be His will that the Beis HaMikdash be rebuilt” — it became impure, it was destroyed. It could be “and may it be His will that the Beis HaMikdash be rebuilt” means even before it was destroyed — first it became impure, yes? Like the Chashmonaim had a problem there, that the problem began right when they sent their hand.

Request for the building of the Beis HaMikdash

“May it be Your will, Hashem our God, that You return and have mercy on us and on Your Sanctuary and rebuild it speedily in our days and gather our dispersed from among the nations and our scattered ones gather from the ends of the earth and bring us to Zion Your city with song and to Your holy Temple with everlasting joy” — with an eternal joy, it should never be destroyed again after that. “And there we will serve You with reverence as in former years” — “as in former years” — “the daily offerings according to their order and the additional offerings according to their law. And the additional offering of this day of holy convocation, this day of the Festival of Matzos, we shall prepare and offer before You with love according to the commandment of Your will as You wrote upon us in Your Torah through Moshe Your servant.”

“Merciful King” — Special text of Musaf of Yom Tov

And here comes a new text of Yom Tov, it goes like this:

“Merciful King, have mercy on us, good and beneficent One, seek us out” — it already says “seek us out,” You should take an interest in us. The language “Zion has no one to seek her” — yes, there should be seeking for the Jews.

“Return to us with Your abundant mercy” — with Your great kindnesses, with Your many kindnesses — “in the merit of our forefathers who did Your will. Build Your House as at first” — rebuild the Beis HaMikdash — “and establish Your Sanctuary on its foundation” — the Beis HaMikdash should stand yes “a foundation for Your dwelling,” the proper place.

And we should also merit this, it already says “in our days”: “and show us its building” — show us the building — “and gladden us in its restoration” — and we should rejoice in the restoration of the Beis HaMikdash.

“And return Israel to their dwelling” — What does “dwelling” mean?

“And return Israel to their dwelling” — the Jews should return to the “dwelling,” to the Creator’s dwelling, like Jews go up to be oleh regel. Like it says “dwelling of glory.”

I once thought, how do we say it? “And return Israel and their dwelling with the nation.” I understood “and may there be a dwelling” — I think it means in Yiddish “dwelling place.” A Jew should dwell back in Eretz Yisrael, or we should be back at the Beis HaMikdash, at being oleh regel. There should be Kohanim and Levi’im and those who stand there.

It says in the Levush of the Rambam — “dwelling” means like returning, “dwelling of glory” at the Beis HaMikdash. Kohanim and Levi’im and those who stand.

Musaf of Yom Tov — Continuation: “Their dwelling,” Kohanim, Levi’im, Israel

Speaker 1: “Their dwelling” — like it says “Your glorious dwelling.”

Speaker 2: I wanted to interject. How should we say it? “And return Israel and their dwelling” — ah, it does say “and their dwelling.” I think it means in Yiddish “dwelling place.” That everyone should dwell back in Eretz Yisrael, or we should be back at the Beis HaMikdash at being oleh regel.

And there should be Kohanim in their service. It says in the Rambam “their dwelling” means like it says in the verse “Your glorious dwelling” — the Beis HaMikdash. “Kohanim in their service, Levi’im on their platform, and Israel in their station” — so should be the order: that the Kohanim do the service, the Levi’im stand on the platform, they sing at the special — yes, like it says in the highest prayer, that they have a place called the platform. And “Israel in their station” — there are the ma’amados, where the Jews stand there in place of their sacrifices and they participate.

“And the palace shall sit according to its law” — What does “its law” mean?

Speaker 2: “And the palace shall sit according to its law” — wonderful. The palace. The palace should be built according to its law, in the proper place, according to the proper laws, according to the rules of the House — it should be as the Rambam says in the Laws of the Chosen House.

“There we shall ascend and appear before You on the three times of our festivals” — there we should go up. Not just like praying, and it should be a long prayer, but it’s still not the proper things. We should merit the building of the Beis HaMikdash, and then we should go up the three times — the three times of “our festivals,” the three times that we must go up with our feet.

It’s an interesting name given — it’s interesting that it became the name “Three Festivals,” three times that we must go up on foot.

“As it is written in Your Torah” — as it says in the Torah: “Three times a year shall all your males appear before Hashem your God in the place that He will choose, on the Festival of Matzos and on the Festival of Shavuos and on the Festival of Sukkos.” And then we should come with sacrifices — “and they shall not appear before Hashem empty-handed,” we shouldn’t come with empty hands. “And we give” — it says in the verse “each man according to the gift of his hand,” each one should bring up the sacrifices according to what he has, “according to the blessing of Hashem your God that He gave you,” according to the blessing of Hashem that he has.

Discussion: What does “and we give” mean — olas re’iyah or vows and voluntary offerings?

Speaker 2: There’s a hint in the word “and we give” — we should bring not only the Musaf which is an obligation, each one should also bring all their vows and voluntary offerings.

Speaker 1: That means olas re’iyah usually, right? There’s an obligation? Didn’t they have “they shall not appear before Me empty-handed”? I think that’s the dispute.

Speaker 2: No. He already said — did they then bring all the vows and voluntary offerings from throughout the year. So it says in the verses “and your vows and your voluntary offerings.” It’s not a simple verse. And the “they shall not appear before Me empty-handed” is almost not relevant. The Ramban makes a distinction between them, but it’s one verse in between in Parshas Re’eh.

Speaker 1: Yes.

Discussion: “Its law” — laws or ordinances?

Speaker 2: The verse “and the palace shall sit according to its law” is simply a verse in Yirmiyahu or somewhere. It’s not a verse, it’s not a metaphor.

Speaker 1: You’re one thousand percent right. I think “its law” doesn’t mean laws — like “the law of the kingdom,” like “called of Israel,” like it fits.

Speaker 2: Yes. Like we say — ordinances.

Speaker 1: Yes. It’s a proper — I don’t want to say something broken, something like the… not like the people who wanted to make the gate of bread. We say it anyway.

Speaker 2: Ah, ordinances. Yes. That’s all to exclude those sages who made the gate of bread. But that’s very nice, because it’s a metaphor where everything will fit one into the other.

“According to the blessing of Hashem your God” — A prayer for abundance

Speaker 1: Ah, here it makes much more sense. You’ve now come to the “blessing of Hashem your God” — we pray that we should actually have a blessing. It comes originally from here. I don’t know, I’m thinking up theories, it’s nothing.

Speaker 2: Like “that Hashem your God gave blessing in your measures” also means this — that we should have the blessing of the meal that’s mentioned in the verse, that when a Jew has abundance he can come to the Beis HaMikdash with abundance with sacrifices. It says “as Hashem your God will bless you” — they brought such a verse earlier.

Like everything — I say — making a good Yom Tov means that the whole year should be good. Just a tricky way to pray for the whole year, what do we have Yom Tov through like it’s the time of gathering — we thank the Almighty for what He gave abundance a whole year.

[Side note: Yom Tov, abundance, and charity]

Speaker 2: It’s very interesting — it has nothing to do with our conversation — but we also have a law that every Yom Tov we must give charity, and on Yom Tov we must take in guests. You can’t compare, but we see the essence of the matter that on Yom Tov we must conduct ourselves like a wealthy person, and “honor Hashem from your wealth” — if you have abundance, in the middle of the year you don’t have to show it, but on Yom Tov you must live according to your standards also on the high level. “Honor Hashem from your wealth” — and when there’s no Beis HaMikdash, one should at least give for guests and for campaigns and for servants of Hashem.

Text of Shavuos, Sukkos, Shemini Atzeres — The changes

Speaker 2: Further. The Rambam says — now the other Yamim Tovim. What happens with the other Yamim Tovim? We’ve laid out everything for Pesach. What happens with Shavuos and Sukkos? He’s not going to tell us the whole thing, but he tells us the parts where we change.

He says there: “And so this text he prays on the Festival of Shavuos and on the Festival of Sukkos without lack and without addition” — the same thing, we don’t change. “Except that on the Festival of Shavuos he says” — there where it says “this day of the Festival of Pesach,” he says “this day of Yom Tov, a holy convocation, this day of the Festival of Shavuos,” and the special time of the Festival of Shavuos is “the time of the giving of our Torah” — as he says Pesach “the time of our freedom” when we left the house of bondage, the Festival of Shavuos is the time that we received the Torah.

Discussion: “The time of the giving of our Torah” — Where does this appear?

Speaker 1: “And you shall love your neighbor as yourself” — that’s a wonder, because here is the first time. Yes, in the Torah does it say about Shavuos “the time of the giving of our Torah”? Or is it just a language that we actually see here for the first time in the text of prayer? Who made the first text of prayer? It could be it was already very old, but yes.

Sukkos and Shemini Atzeres

Speaker 2: “And so he says on this day of Yom Tov, a holy convocation, on this day of the Festival of Shavuos” — that’s there in the language of Ya’aleh Veyavo, “remember us, Hashem our God, on it for good.” The same thing by Musaf, as we spoke about the sacrifices: “And from before You, our King, do not return us empty-handed, and the additional offering of this day of Yom Tov, a holy convocation, this day of the Festival of Shavuos.”

“And so on the Festival of Sukkos he says” — on the Festival of Sukkos instead of the name of Yom Tov we say “this day of the Festival of Sukkos,” and what is the time, the special time? “The time of our joy.”

“And so on Shemini Atzeres he says this day of Yom Tov, a holy convocation, this day of the Festival of Shemini Atzeres,” — we say “Shemini Atzeres of this festival”? Okay, “this day of the Festival of Shemini Atzeres,” “the time of our joy” — the same “time of our joy” of Yom Tov, but it has its own name.

“And so in Musaf he says and the additional offering of this day of Yom Tov, a holy convocation, this day of the Festival of Shemini Atzeres we shall prepare and offer before You.”

Speaker 1: He forgot to say the Musaf of Sukkos. But it’s simple.

Speaker 2: Ah. Anyway.

Speaker 1: Yes.

Yom Tov that falls on Shabbos — Order of mentioning Shabbos

Speaker 2: When Yom Tov falls on Shabbos, what do we do? He says: “You chose us,” and before we say the “Ya’aleh Veyavo,” we say “Our God and God of our forefathers, be pleased with our rest,” and after that we say further “Ya’aleh Veyavo,” and further we say “this day of rest.”

Discussion: “Day of rest” — Not “day of resting”

Speaker 1: It’s in all the places it says “rest,” not “resting.”

Speaker 2: The Rambam says somewhere “this day of Shabbos,” “this day of resting.” It’s simply a mistake.

Speaker 1: I think it’s more poetic. It’s not the proper word — it’s “day of resting,” “this day of rest.” It’s an interesting word. I think it’s a matter of that day, today.

Speaker 2: By us we distinguish — we’re precise with the Rambam, that the order is presumably the order is correct. I don’t know any proof. “Day of rest” — it’s a novelty to me. I don’t know.

Speaker 1: I think in our siddur there are also versions where it says “rest.” I think it’s an accepted thing.

Speaker 2: Yes, yes, yes. Festival of Matzos, yes. “Day of gladness and day of joy,” “day of rest.” There is in the siddur it adds “rest.” By Musaf, Chaim is here.

Speaker 1: Yes. “This day of holy convocation” — ah, here is “this day of such-and-such festival.” We shouldn’t say “such-and-such,” yes? That much he still trusts us, the Rambam.

Musaf of Yom Tov that falls on Shabbos

Speaker 2: “And Chaim in Musaf” — yes, by Musaf: “This day of rest,” “this day of holy convocation,” “this day of such-and-such festival.”

Speaker 1: Right.

Speaker 2: “And in this manner, Shabbos is mentioned on Rosh Hashanah and Yom Kippur when they fall on Shabbos, both in the other prayers and in Musaf. And one concludes in all the prayers of the three festivals if it falls on Shabbos, ‘mekadesh haShabbos’, and afterwards ‘v’Yisrael v’hazemanim’. And on Rosh Hashanah one concludes ‘melech al kol ha’aretz mekadesh haShabbos v’Yisrael v’yom hazikaron’, and on Yom Kippur one also says ‘melech al kol ha’aretz mekadesh haShabbos v’Yisrael v’yom hakippurim’.”

Discussion: “Melech al kol ha’aretz” — The Glory of Shabbos or the Glory of Rosh Hashanah?

Speaker 1: Tremendous. I think we should make a stop here. A complete chapter stop, no? And the Rambam’s, he has longer sections, doesn’t he? I’m curious. Maybe not? Maybe a little? I want to draw conclusions here.

Speaker 2: What does it say here? All these prayers?

Speaker 1: No, the “Brich Shmei” is a rabbinic prayer. No, here what the Protestants learned. The Gemara says that with Shabbos and festivals one says Shabbos first, because Israel is not before Shabbos — Shabbos the Almighty was mekadesh. But here, by Rosh Hashanah, I have to say differently, because “melech al kol ha’aretz” one doesn’t say in the blessing of Rosh Hashanah and Yom Kippur, but one does say it for Shabbos. It seems there’s no contradiction in “mekadesh Yisrael v’hazemanim”.

Speaker 2: Yes, because everything is spoken as if connected to “Elokeinu melech ha’olam”, which is still before the… instead of “Elokeinu melech ha’olam” one says “melech al kol ha’aretz”. The conclusion is further “mekadesh Yisrael”, no?

Speaker 1: Okay. But the opening is indeed Rosh Hashanah and Yom Kippur because we’re speaking of kingship.

Speaker 2: No, but it’s similar to the matters of “hamelech hakadosh” and not from… “hamelech hakadosh” or “hamelech hamishpat”.

Speaker 1: Okay, okay.

Conclusion — Final Points

Speaker 1: So this is… what have we learned now? Through the mitzvos of Shabbos and Yom Tov.

Speaker 2: Shabbos and yamim tovim, yes.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.