סיכום השיעור 📋
זיכרון (סיכום) — רמב״ם, נוסח התפילה, שיעור 5
הקדמה כללית: מבנה נוסח התפילה
שיטת הרמב״ם: הרמב״ם כבר פירט קודם לכן את כל נוסח שחרית (פסוקי דזמרה, ברכות קריאת שמע של שחרית וערבית, שמונה עשרה של חול). מנחה כבר נדונה בהלכות תפילה (תהלה לדוד, קדיש, סדר היום). כעת עובר הרמב״ם לברכות אמצעיות של שבת, ימים טובים, ראש השנה, יום כיפור, מוסף, ראש חודש, וחול המועד — לכל השנה.
הפשט: הרמב״ם הולך לפי סדר לוגי: הוא כותב פעם אחת את שמונה עשרה של חול (שנשארת קבועה בשלוש ברכות ראשונות ושלוש אחרונות), ואחר כך מפרט רק את הברכה/ברכות האמצעיות שמשתנות לפי היום.
חידושים והסברות:
1. “כבר מניתי בספר זה” — הוכחה שנוסח התפילה הוא חלק מספר אהבה: הרמב״ם כותב “כבר מניתי בספר זה” — “כבר פירטתי בספר זה”. זו ראיה שהרמב״ם רואה את נוסח התפילה כחלק אינטגרלי מספר אהבה, לא רק נספח מצורף או סידור. זה רלוונטי למחלוקת האם נוסח התפילה הוא פסקי הרמב״ם או רק “נוסח מצרים”. הלשון “בספר זה” מראה בבירור שהרמב״ם רואה זאת כחלק מספרו.
2. ברכות קריאת שמע של שבת — הרמב״ם לא הזכיר נוסח מיוחד לשבת: הרמב״ם לא פירט ברכות קריאת שמע מיוחדות לשבת (כמו “כל אדון” / יוצרות של שבת). ייתכן שלרמב״ם לא היה מנהג של יוצרות מיוחדות לשבת בברכות קריאת שמע.
3. מדוע אין מבקשים צרכים בשבת: הסיבה שהוצאו את 13 הברכות האמצעיות (דעת, פרנסה, רפואה, וכו׳) היא כדי שלא להתמקד בצער וצרות בשבת. יש להיות רק משבח את ה׳ על השבת. (הסוגיה במסכת תענית.)
4. מדוע למוסף ראש חודש / חול המועד יש גם רק 7 ברכות (לא 19)? בראש חודש וחול המועד מתפללים קודם שמונה עשרה מלאה של חול עם כל הבקשות. לכן מוסף הוא רק 7 ברכות. התירוץ: מוסף בא לכבוד ענין היום — זו לא תפילה לצרכים, אלא תפילה המשקפת את היום. לכן אין סיבה לחזור על הבקשות.
5. מדוע הרמב״ם לא מזכיר תעניות (9 ברכות)? בתעניות ציבור יש גם 9 ברכות (כמו ראש השנה) — מדוע הרמב״ם לא מפרט זאת? התירוץ: תעניות אינו דבר קבוע — הרמב״ם מפרט כאן רק ימים קבועים (שבת, יום טוב, ראש השנה, יום כיפור, ראש חודש, חול המועד).
—
ברכה אמצעית של ליל שבת (ערבית של שבת)
נוסח הרמב״ם: “אתה קדשת את יום השביעי לשמך, תכלית מעשה שמים וארץ, וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים, וכן אמרת: ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות.”
הפשט: מתחילים בשבח — הקב״ה קידש את יום השביעי, זה סוף בריאת שמים וארץ, מבורך מכל הימים, מקודש מכל הזמנים. אחר כך מביאים את הפסוק כהוכחה.
חידושים והסברות:
1. “תכלית” — שני פירושים: “תכלית מעשה שמים וארץ” — יכול להיות (א) סיום מעשה בראשית (כמו “ויכלו”), או (ב) תכלית/מטרה של הבריאה — ששבת היא התכלית של כל הבריאה. שני הפירושים אפשריים.
2. נוסח הרמב״ם לעומת נוסחנו — “ויכלו” לעומת “וכן אמרת: ויברך”: מנהגנו לומר “ויכלו השמים והארץ” בערבית של שבת. נוסח הרמב״ם לא מביא “ויכלו” בברכה האמצעית, אלא את הפסוק “ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו.” זה מתאים יותר ללשון “וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים” — הפסוק הוא הוכחה על “ברכה” ו״קדושה.” נוסחנו עם “ויכלו” הוא הוכחה טובה יותר על “תכלית” (סיום). שניהם נכונים, אך כל נוסח מתמקד בהיבט אחר.
3. האם צריך לומר פסוקים בקידוש? אפילו בקידוש על היין, אמירת הפסוקים (ויכלו) אינה מעכבת. העיקר בקידוש הוא ברכת הקידוש עצמה.
—
“רצה נא במנוחתנו” — המשך הברכה האמצעית
נוסח הרמב״ם: “אלקינו ואלקי אבותינו, רצה נא במנוחתנו, וקדשנו במצותיך, ושמח חלקנו בתורתך, שבענו מטובך, ושמח נפשנו בישועתך, וטהר לבנו לעבדך באמת, והנחילנו ה׳ אלקינו באהבה וברצון שבת קדשך, וינוחו בו כל ישראל מקדשי שמך, ברוך אתה ה׳ מקדש השבת.”
הפשט: אחרי השבח עוברים לתפילה/בקשה — מבקשים שהמנוחה של שבת תהיה לרצון לפני ה׳, ושיקדש אותנו במצוותיו.
חידושים והסברות:
1. “רצה” — מקבילה לברכת רצה (עבודה): המילה “רצה” מופיעה גם בברכת העבודה (רצה ה׳ אלקינו). זו מקבילה מעניינת — בשני המקרים מבקשים שמשהו יהיה “לרצון” לפני ה׳.
2. שאלה פילוסופית על “רצה”: אם הקב״ה לא נענה עד עכשיו, מה מועיל לומר “רצה נא”? התשובה: “רצה נא במנוחתנו” אינה בקשה שהקב״ה יענה לתפילה, אלא בקשה ספציפית שהמנוחה של שבת עצמה תהיה לרצון — שהשבת תצליח.
3. “ושבענו מטובך” — גשמיות כאמצעי לרוחניות: הפירוש הפשוט הוא גשמיות — שנהיה שבעים מכל טוב. אבל פירוש עמוק יותר: “ושבענו מטובך” הוא הכנה ל״וטהר לבנו לעבדך באמת” — כשיש מספיק גשמיות, אפשר להתמקד ברוחניות.
4. “והנחילנו” — לשון נחלה: זה אומר שנחיה זמן רב ויהיו לנו עוד שבתות. אף על פי שהקב״ה כבר נתן שבת, הבקשה היא ש״כל ישראל מקדשי שמך” יוכלו לנוח בשבת.
5. [דיגרסיה: תפילת שבת ככוללת את כל הבקשות] מדוע לא אומרים בקשות ספציפיות (רפואה, פרנסה) בשבת? (א) אין איסור לבקש מהקב״ה בשבת — האיסור הוא רק להיכנס לבקשות ספציפיות של רפואה/פרנסה כי זה גורם ל״כאב לב” ולא מרגישים טוב. (ב) תפילת שבת היא בקשה כללית הכוללת הכל — ששבת תצליח פירושו שהכל יצליח: שיעורים, תפילות, שלום, מנוחה בגשמיות וברוחניות. (ג) איזו מנוחה הייתה בשבת באושוויץ? זו תפילה כללית — “על כל ישראל” — הכוללת באמת את כל הבקשות בעולם.
—
ברכה אמצעית של שבת — שחרית: “ישמח משה”
דברי הרמב״ם: “ישמח משה במתנת חלקו, כי עבד נאמן קראת לו, כליל תפארת בראשו נתת לו, בעמדו לפניך על הר סיני, שני לוחות אבנים הוריד בידו, וכתוב בהם שמירת שבת, וכן כתוב בתורתך: ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת לדורותם ברית עולם, ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש.”
הפשט: שחרית שבת מתחילים בפיוט על שמחת משה רבינו בחלקו — הלוחות שהוריד מהר סיני, שבהם כתובה שמירת שבת. אחר כך מביאים את הפסוק “ושמרו” (שמות ל״א).
חידושים והסברות:
1. “כליל תפארת בראשו” — קרן אור פניו: זה מתייחס לקרן אור פניו של משה רבינו — כמו כתר על ראשו.
2. “וכתוב בהם שמירת שבת” — אבל “ושמרו” לא כתוב על הלוחות! הפייטן אומר “שני לוחות אבנים הוריד בידו וכתוב בהם שמירת שבת”, אבל אחר כך מביא לא “זכור את יום השבת” (שכתוב על הלוחות), אלא “ושמרו בני ישראל את השבת” — שכתוב בשמות ל״א, לא על הלוחות! זה פלא.
3. תירוץ — שמות ל״א הוא ממש לפני הלוחות: הפסוק “ושמרו” כתוב בשמות ל״א, שהוא הדבר האחרון לפני “ויתן אל משה ככלותו” — ממש לפני שמשה רבינו יורד עם הלוחות. זה גם הדבר האחרון אחרי כל פרשת מלאכת המשכן. אולי זה הקשר — זה כל כך קרוב ללוחות שאפשר לקשר זאת.
4. מדוע “ושמרו” ולא “זכור”? כי ל״ושמרו” יש לשון יפה יותר לתפילה — “ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם” — לשון אהבה בין הקב״ה וישראל, שמתאים יותר לתפילה מה״זכור את יום השבת” הקצר. אף על פי ש״זכור” על הלוחות הוא ראשון במעלה (כמו שהמשנה אומרת שעשרת הדברות שונים במעלה), בוחרים ב״ושמרו” כי זה מדבר יותר בהרחבה על האות שבין הקב״ה וישראל.
5. רש״י הקדוש שינה את הנוסח! רש״י לא אמר “ישמח משה” בשבת שחרית — הוא אמר שהוא לא מבין מה משה רבינו בא כאן. במקום זה הוא הכניס “אתה בחרתנו” (כמו ביום טוב). כך מביאים תלמידי רש״י בסידור רש״י. הוא לא פחד לשנות את הנוסח מהסידור.
6. [דיגרסיה: “ישמח משה” הוא חלק מפיוט עתיק] “ישמח משה” הוא שריד מפיוט עתיק שהלך על א״ב. רואים ש״ישמח” = יו״ד, “כליל” = כ״ף — שני חלקים מפיוט שחסר ההתחלה (א-ט) והסוף. אולי אפשר להוסיף למ״ד איפשהו (יו״ד, כ״ף, למ״ד). זה מסביר מדוע זה נכנס כל כך “לא מסודר”.
7. “ישמח” — לשון עתיד: הלשון “ישמח” הוא עתיד, לא עבר. זה אומר שמשה רבינו שמח כל שבת מחדש כשהוא רואה שישראל עדיין שומרים את התורה. הוא שמח: “זה היה דבר מוצלח, הלוחות — זה עובד כבר הרבה שנים!” כמו שרש״י אומר ב״אז ישיר” — “ישיר” יכול להיות דבר תמידי (לא רק פעולה עתידית). כך גם “ישמח משה” — זו שמחה תמידית.
8. סדר תפילות שבת משקף את ההיסטוריה של שבת:
– ערב שבת (ערבית): “אתה קידשת את יום השביעי לשמך, תכלית מעשה שמים וארץ” — זה מדבר על שבת בראשית, שבת של בריאת העולם. לפי חז״ל, שבת ששבת אברהם אבינו.
– שחרית: “ישמח משה” — זה מדבר על שבת של מתן תורה, שאנו שומרים שבת כי זה חלק מהתורה, לא רק כי העולם צריך מנוחה. כמו שהמשנה בחולין אומרת: גיד הנשה אסור כי משה ציווה זאת בתורה, אף על פי שזה כבר כתוב ביעקב — כך גם שבת.
– מוסף: מדבר על שבת בבית המקדש — קרבנות השבת, רמה מאוחרת יותר.
– מנחה: “אתה אחד” — מדרגה אחרת.
זהו סדר כרונולוגי: בריאה → מתן תורה → בית המקדש.
—
“ישמחו במלכותך” — השייכות לכל תפילות שבת
דברי הרמב״ם: “ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג, עם מקדשי שביעי… ברוך אתה ה׳ מקדש השבת.”
הפשט: זו מעין החתימה שבאה בכל תפילות שבת (גם בלילה), ומסתיימת ב״ברוך אתה ה׳ מקדש השבת”.
חידושים והסברות:
1. “שומרי שבת” = מלאכות; “קוראי עונג” = סעודות; “מקדשי שביעי” = קידוש/הבדלה: שלושת הלשונות כוללים שלושה היבטים של שבת: (א) שמירה ממלאכות, (ב) עונג מסעודות, (ג) קידוש/הבדלה.
2. “ולא נתתו מלכנו לגויי הארצות” — הרמב״ם משמיט זאת! בנוסח האשכנזי שלנו כתוב “ולא נתתו מלכנו לגויי הארצות”, אבל הרמב״ם לא מביא זאת — הוא אומר רק את החיובי. התוספת “ולא נתתו” נוספה באשכנז כתגובה לנוצרים שטענו שהם עושים את השבת שלהם (יום ראשון). לרמב״ם אין זאת.
3. [דיגרסיה: “שבת 2050”] בזמנים מודרניים יש נטייה (אמריקה, טראמפ) לקדם “שבת” לכולם — ה״ולא נתתו” הוא תשובה לכך: שבת היא ספציפית לישראל.
—
ברכה אמצעית של מוסף שבת
דברי הרמב״ם: “למשה צוית על הר סיני מצות שבת זכור ושמור… ובו ביום צויתנו ה׳ אלקינו להקריב לך קרבן מוסף כראוי… ויהי רצון מלפניך ה׳ אלקינו שתעלנו לארצנו ותטענו בגבולנו ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם ואת מוסף יום המנוח הזה…” — ומסיימים ב“אלקינו ואלקי אבותינו רצה נא במנוחתינו… ברוך אתה ה׳ מקדש השבת.”
הפשט: הברכה האמצעית של מוסף שבת מתחילה בהזכרת שהקב״ה ציווה את משה רבינו על הר סיני את מצוות שבת — “זכור ושמור” — וגם ציווה להקריב את קרבן מוסף. אחר כך מבקשים שהקב״ה יחזיר אותנו לארץ ישראל, ישתול אותנו בגבולנו, ושם נקריב את הקרבנות — תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם. מסיימים באותה חתימה כמו כל ברכות שבת: “מקדש השבת”.
חידושים והסברות:
1. מוסף מתחיל גם במשה רבינו: אף על פי שהיינו חושבים שמוסף יסתובב בעיקר סביב בית המקדש וקרבנות, נוסח הרמב״ם מתחיל גם במשה רבינו — “למשה צוית על הר סיני”. זה מקביל לנוסחנו שבו אומרים “תקנת שבת רצית קרבנותיה” — שגם פירושו שהקב״ה תיקן את השבת דרך משה רבינו. הרמב״ם רק עושה זאת יותר מפורש.
2. “זכור ושמור” — נוסח הר סיני: הרמב״ם מכניס את הלשון “זכור ושמור” — שני הלשונות מעשרת הדברות (שמות כ:ח ודברים ה:יב) — כנוסח שנאמר בהר סיני.
3. לרמב״ם אין את פיוט א״ב “תקנת שבת”: בנוסחנו יש פיוט שלם מסודר לפי סדר א״ב לפני “צויתנו להקריב לך”. לרמב״ם לא היה הפיוט — הוא הולך ישר לענין. זה סימן שהפיוט הוא תוספת מאוחרת שלא הייתה בנוסח העתיק.
4. מוטיב הגאולה במוסף: עד עכשיו בברכות שבת (ערבית, שחרית) לא דיברנו על גאולה. אבל במוסף, שבו מדברים על קרבנות, מתאים מאוד להכניס את ענין הגאולה — “שתעלנו לארצנו ותטענו בגבולנו ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו”. הקשר טבעי: מדברים על קרבנות שאי אפשר להקריב בלי בית המקדש, לכן מבקשים שנחזור לארץ ישראל.
5. “יום המנוח” — לשון: הלשון “יום המנוח” (במקום “יום המנוחה”) הוא יוצא דופן. בכל המקומות כתוב “מנוח” (בלי ה״א), לא “מנוחה”. זה נוסח מקובל — גם בסידורים שלנו יש נוסחאות שבהן כתוב “מנוח”. זה יותר פיוטי.
6. הרמב״ם לא מביא את הפסוק של קרבן מוסף: בנוסחנו אומרים את הפסוק של הקרבנות (“וביום השבת שני כבשים…” — במדבר כח:ט). הרמב״ם לא מביא את לשון הקרבנות. בהלכה כתוב שאין חובה דווקא לומר את הפסוק — זה לא מעכב. מזכירים את הענין, אבל לא חייבים לומר את חתיכת התורה מילה במילה.
7. “לא נתתו… לגויי הארצות” — פעם ראשונה במוסף: כאן מוזכר שהשבת לא ניתנה לגויים — “לא נתתו מלכינו לגויי הארצות… ולא לעובדי פסילים”. זו הפעם הראשונה בתפילות שבת שהמוטיב מופיע.
8. “ישרון” — כינוי לישראל: הלשון “ישרון” ככינוי לכלל ישראל, כמו שכתוב בתורה.
9. “חמדת הימים אותו קראת” — מקור: הלשון “חמדת הימים” — ששבת נקרא הטוב/המיוחד ביותר מכל הימים — לא כתוב בתורה. “וקראתם את היום הזה מקרא קודש” לא אומר שקוראים לו בשם “חמדת הימים”, אלא שהוא מסומן כקדוש. בתורה כתוב “ויברך… ויקדשהו” — זה הבסיס, אבל לא הלשון הספציפי “חמדת הימים”. זה יותר תיאור פיוטי.
—
ברכה אמצעית של מנחה שבת — “אתה אחד”
דברי הרמב״ם: “אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, עטרת תהלה ותפארת ישועה לעמך נתת. אברהם יגיל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו, מנוחה שלימה שאתה רוצה בה. יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם… הנח לנו אבינו, אל תצורר ויגון ביום מנוחתנו… רצה ה׳ אלקינו בעמך ישראל ובתפילתם… ועל מנוחתם תקדש את שמך… ברוך אתה ה׳ מקדש השבת.”
הפשט: הברכה האמצעית של מנחה שבת מתחילה בענ
ין האחדות — הקב״ה אחד, שמו אחד, וישראל הם “גוי אחד בארץ”. הקב״ה נתן לישראל “עטרת תהלה ותפארת ישועה”. האבות — אברהם, יצחק, יעקב — שמחים בשבת. מבקשים שישראל יכירו שהמנוחה באה מהקב״ה, ושלא תהיה שום צרה בשבת.
חידושים והסברות:
1. “גוי אחד בארץ” — מיוחד, לא יחיד: “גוי אחד” לא אומר “העם היחיד” אלא “עם מיוחד” — מיוחד, יוצא דופן. הפסוק הוא מדברי הימים א׳ יז:כא (או שמואל ב׳ ז:כג): “מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ אשר הלך אלקים לפדות לו לעם”.
2. “עטרת תהלה ותפארת ישועה” — שבת או תורה? ה״עטרת תהלה ותפארת ישועה” שהקב״ה נתן לישראל יכול להתייחס לשבת או לתורה. שניהם אפשריים.
3. “אברהם יגיל, יצחק ירנן” — לשון עתיד, לא עבר: הכל בלשון עתיד — “יגיל”, “ירנן”, “ינוחו” — לא בלשון עבר. זה מעניין במיוחד כי כבר כתוב שהאבות קיימו את כל התורה (קיימו אבות את כל התורה). כמה תירוצים:
– אולי הכוונה “בני אברהם” — ההוכחה היא שביעקב כתוב “יעקב ובניו“, שמראה שמדברים לא רק על האבות עצמם אלא על ילדיהם, על עמם. “אנשי אברהם, אנשי יצחק, אנשי יעקב” — לשון פיוטי לכלל ישראל.
– אולי הכוונה שבגן עדן האבות שמחים: כשישראל שומרים שבת, האבות שמחים בגן עדן. הזוהר אומר שכשישראל בשמחה, האבות גם נקראים לשמחה.
– לשון עתיד כהווה: לשון העתיד יכול להיות “עכשיו, היום הזה” — אברהם שמח, יצחק שר, יעקב ובניו נחים.
4. “מנוחה שלימה שאתה רוצה בה” — מה פירוש “שאתה רוצה בה”? כמה פירושים:
– מנוחה לפי רצון הקב״ה: לא סתם מנוחה, אלא מנוחה שבאה דרך קיום גזירות הקב״ה — לא לעשות את המלאכות שהוא אסר. זה אומר שהמנוחה יש לה צורה ספציפית שהקב״ה קבע.
– מנוחה שהקב״ה מקבל: לא כמו “חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי” (ישעיה א:יד) — כשהקב״ה מתעב את הימים טובים כי ישראל לא כמו שצריכים להיות. כאן מבקשים שהמנוחה תהיה “רצויה” — מקובלת, מוצלחת.
5. “יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם” — בקשה או הודאה? זה יכול להיות בקשה (מבקשים שישראל יכירו) או חלק מההודאה (קובעים שישראל יודעים). פירוש נוסף: אולי זה גופא הפירוש של “מנוחה שאתה רוצה בה” — מנוחה שבאה עם ידיעת השם, שיודעים שהמנוחה באה מהבורא. זה אומר שהקב״ה רוצה לא סתם מנוחה, אלא מנוחה שמכירים שהיא באה ממנו.
6. “אל תצורר ויגון ביום מנוחתנו”: בקשה שלא תהיה שום צרה ושום יגון בשבת — שהמנוחה תהיה בשלמות.
—
הערות כלליות על סדר התפילה של שבת
חידושים והסברות:
1. לשבת יש שלוש ברכות אמצעיות שונות — ייחודי בין ימים טובים: שבת היא היום טוב היחיד שיש לו ברכה אמצעית שונה לערבית, שחרית, מוסף ומנחה. ביום טוב רגיל כל שלוש (או ארבע) התפילות הן אותה ברכה אמצעית. מדוע? שתי סברות:
– מעשי: שבת היא כל שבוע, והיה נעשה “משעמם” לומר את אותה ברכה ארבע פעמים כל שבוע.
– היסטורי: אולי פעם היו פיוטים לכל תפילה גם בכל ימים טובים, אבל בשבת הפיוטים נשארו כחלק מעיקר נוסח התפילה, כי לשבת יש פחות פיוטים אחרים.
2. סדר התפילה של הרמב״ם — רק נוסחאות, לא סדר היום: הרמב״ם כותב כאן רק את הנוסחאות של ברכות שעדיין לא אמר קודם. הוא לא כותב את כל סדר היום של שבת (מתי אומרים תהלה לדוד, מתי קדיש, וכו׳) — זה כבר כתוב בהלכות תפילה פרק ט׳ הלכה י״ג ובהלכות קריאת התורה. הרמב״ם לא כתב סידור — הוא רק נתן את הנוסחאות של ברכות בסדר התפילה, ואת סדר הדברים בהלכות תפילה פרק ח׳-ט׳ והלכות קריאת התורה.
—
ברכה אמצעית של מוסף ראש חודש
דברי הרמב״ם: “ראשי חדשים לעמך נתת, זמן כפרה לכל תולדותם… מזבח חדש בציון תכין, ועולת ראש חודש נעלה עליו, שיר חדש נשיר… אהבת עולם תביא להם, וברית אבות לבנים תזכור…” — אחר כך: “אלקינו ואלקי אבותינו… גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו… יהי רצון מלפניך… שתעלנו לשמחה לארצנו ותטענו בגבולנו, ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו, תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם, ואת מוספי יום ראש החודש הזה נעשה ונקריב לפניך באהבה כמצות רצונך…” — חתימה: “חדש עלינו את ראש החודש הזה לטובה ולברכה לחן ולחסד ולרחמים לחיים ולשלום… סוף וקץ לכל חטאינו וצרותינו, תחילה וראש לפדיון נפשינו… כי בעמך ישראל מכל האומות בחרת, וראשי חדשים להם נתת. ברוך אתה ה׳ מקדש ישראל וראשי חדשים.”
הפשט: הברכה האמצעית של מוסף ראש חודש יש לה שני חלקים: (1) חלק פיוטי שמדבר על ראש חודש כ״זמן כפרה” ומבקש על “מזבח חדש בציון”; (2) הנוסח הסטנדרטי (דומה לכל מוסף) — “גלינו מארצנו… שתעלנו לארצנו… ושם נעשה קרבנות חובותינו”. מסיימים בבקשה שראש החודש יהיה “לטובה ולברכה” — וחותמים “מקדש ישראל וראשי חדשים”.
חידושים והסברות:
1. ראש חודש כ״זמן כפרה”: הנוסח קורא לראש חודש “זמן כפרה לכל תולדותם”. זה קשור לשעיר ראש חודש — החטאת שמקריבים במוסף ראש חודש היא במיוחד לכפרה. בכל יום טוב יש קרבנות, אבל ראש חודש מוצג במיוחד כ״זמן כפרה” דרך השעיר.
2. “מזבח חדש בציון תכין” — בקשה על גאולה: מבקשים שהקב״ה יכין מזבח חדש, “ועולת ראש חודש נעלה עליו” — שנוכל להחזיר את עולת ראש חודש. “שיר חדש נשיר” — נתחיל שירה דוד ליד המזבח, כמו שהלוויים שרו שירה.
3. “אהבת עולם תביא להם, וברית אבות לבנים תזכור”: זה מושווה לברכה הראשונה של שמונה עשרה — “וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה”. אותו מוטיב: זכות אבות מביאה גאולה.
4. שני חלקים בברכה — פיוט ונוסח סטנדרטי: החלק הראשון (“ראשי חדשים… מזבח חדש…”) הוא יותר פיוט לכבוד ראש חודש, בעוד החלק השני (“גלינו מארצנו… שתעלנו לארצנו… קרבנות חובותינו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם”) הוא נוסח המוסף הסטנדרטי שאומרים בכל מוסף. ייתכן שהרמב״ם חיבר שני נוסחאות נפרדים.
5. “סוף וקץ לכל חטאינו” — משחק עם “ראש”: הנוסח משחק עם המילה “ראש” — ה״ראש חודש” יהיה “סוף וקץ” לצרות, ו״תחילה וראש” לדברים טובים (פדיון נפשינו). זו דרך מליצה יפה: ה״ראש” (התחלה) של החודש יהיה ה״סוף” של הרע וה״ראש” של הטוב.
6. קשר בין “סוף וקץ לחטאינו” ל״זמן כפרה”: מה שמבקשים “סוף וקץ לכל חטאינו” נובע מכך שראש חודש הוא “יום כפרה” — הקב״ה מוחל, ולכן מבקשים שיהיה באמת סוף לחטאים.
7. חתימה “מקדש ישראל וראשי חדשים” — כי זה קשור ללוח: תמיד כשזה קשור ללוח (ראש חודש, ימים טובים) מתחילים “מקדש ישראל” — לא כמו “מקדש השבת” שקשור לימי השבוע (שבת קבוע). הקב״ה מקדש תחילה את ישראל (נותן להם בית דין), וישראל אחר כך מקדשים את ראשי החדשים. זו גמרא (ברכות מ״ט ע״א).
8. הרמב״ם לא מביא את נוסח הפסוקים: כמו במוסף שבת, הרמב״ם מזכיר שאומרים את הפסוק של מוסף ראש חודש (כמו שכתוב בתורה), אבל הוא לא מביא את הפסוק עצמו.
—
ברכה אמצעית של מוסף שבת ראש חודש (שילוב)
דברי הרמב״ם: “אתה יצרת עולמך מקדם, כלית מלאכתך ביום השביעי, ובחרת בנו מכל העמים, ורצית בנו מכל הלשונות, וקרבתנו למלכותך, וקידשתנו במצוותיך, ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת. ותתן לנו ה׳ אלוקינו שבתות למנוחה, ויום ראש החודש הזה לכפרה ולכבוד בעדינו…” — אחר כך הנוסח הסטנדרטי “גלינו מארצנו…” עם בקשה על קרבנות, והסיום: “…ואת מוספי יום המנוחה הזה ויום ראש חודש הזה נעשה ונקריב לפניך באהבה… שתחדש עלינו את החודש הזה… רצה נא במנוחתנו… וינוחו בם כל ישראל באהבה ושמחה… ברוך אתה ה׳ מקדש השבת וישראל וראשי חדשים.”
הפשט: כשראש חודש חל בשבת, אומרים ברכה אמצעית משולבת מיוחדת במוסף. מתחילים בשבת (בריאת העולם, “כלית מלאכתך ביום השביעי”), עוברים לבחירת ישראל, ואחר כך משלבים “שבתות למנוחה” עם “ראש החודש הזה לכפרה”.
חידושים והסברות:
1. מדוע שילוב מיוחד דווקא בראש חודש? בשבת שחל ביום טוב לא עושים ברכה משולבת חדשה — אומרים פשוט את הברכה של יום טוב ומזכירים שבת (מוסיפים “ותתן לנו… שבת”). אבל בראש חודש עושים נוסח משולב חדש לגמרי. הטעם: ראש חודש אינו יום טוב מספיק חזק שיקח את תשומת הלב מהשבת לגמרי. ביום טוב אפשר לתת את הנוסח ליום טוב ורק להזכיר שבת. אבל בראש חודש צריך להתחיל בשבת, לעבור לראש חודש, ולחזור לשבת — כי ראש חודש לבדו אינו חזק מספיק לעמוד לבדו.
2. “אתה יצרת עולמך מקדם”: “מקדם” פירושו כאן “מתחילה” — בריאת העולם. בשבע ברכות יש תורה על “מקדם” (אולי “צד מזרח”), אבל כאן זה בוודאי “מקדם”, תחילת בריאת העולם.
3. “ובחרת בנו מכל העמים” — קפיצה כרונולוגית: “כלית מלאכתך ביום השביעי” הוא בבריאת העולם, אבל “ובחרת בנו מכל העמים” הוא כמה אלפי שנים מאוחר יותר (באברהם או במתן תורה). “ורצית בנו מכל הלשונות” — מכל השפות/עמים האחרים.
4. “ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת”: ישראל נושאים את שמו של השם הגדול והקדוש.
5. “ותתן לנו שבתות למנוחה ויום ראש החודש הזה לכפרה”: כאן רואים איך השילוב עובד — שבת = מנוחה, ראש חודש = כפרה. שניהם מובאים יחד במשפט אחד.
6. “ולקבל ציוויתנו” — חסר בחלק הראשון, מופיע בשני: בחלק הראשון של הברכה (יהי רצון מלפניך) לא כתוב “ולקבל ציוויתנו”, אבל מיד אחר כך, כשמתחילים את חלק יעלה ויבוא, כבר כן כתוב “ולקבל ציוויתנו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם”. זו הערה מעניינת.
7. “כתבת” — קמץ ה׳ ולא מפיק ה׳: “כתבת” אצל הרמב״ם הוא עם קמץ ה׳ (לא מפיק ה׳), שפירושו “אתה כתבת” (אל הקב״ה), לא “היא כתבה”.
8. “וינוחו בם” — בם מתייחס לשני ימים: ה״בם” מתייחס לשני הימים — שבת וראש חודש — כי זו ברכה משולבת.
—
ברכה אמצעית של יום טוב (פסח — ערבית, שחרית, מנחה)
דברי הרמב״ם: “אתה בחרתנו מכל העמים ורצית בנו מכל הלשונות וקדשתנו במצותיך וקרבתנו מלכנו לעבודתך ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת. ותתן לנו ה׳ אלקינו מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום טוב מקרא קודש הזה את יום חג המצות הזה זמן חירותנו באהבה זכר ליציאת מצרים…” — עם יעלה ויבוא, והסיום: “והשביענו ה׳ אלקינו את ברכת מועדיך לחיים ולשמחה ולשלום כאשר רצית ואמרת להבטיחנו… ברוך אתה ה׳ מקדש ישראל והזמנים.”
הפשט: הברכה האמצעית של יום טוב (פסח, שבועות, סוכות — כל שלושת הרגלים) היא אותה ברכה לערבית, שחרית ומנחה. מתחילים ב״אתה בחרתנו” — הקב״ה בחר בנו מכל העמים, קידש אותנו במצוות, ונתן לנו ימים טובים לשמחה. מזכירים את יום טוב הספציפי (חג המצות, זמן חירותנו), זכר ליציאת מצרים, את יעלה ויבוא, ומסיימים בבקשה שנראה באמת את ברכת המועדים.
חידושים והסברות:
1. שיטת הרמב״ם — נוסח אחד לכל שלושת הרגלים: הרמב״ם לא כותב שלושה נוסחאות נפרדים לפסח, שבועות, סוכות. הוא כותב את נוסח פסח, ואחר כך אומר רק איך לשנות את המילים לסוכות ושבועות — בדיוק כמו שעשה בשמונה עשרה עם “משיב הרוח” (הוא כותב את הנוסח המלא פעם אחת, ואחר כך רק את השינויים).
2. “עמים” ו״לשונות” — שתי קטגוריות שונות: “מכל העמים” ו״מכל הלשונות” אינם זהים. “לשון” אינו אותו דבר כמו “עם” — למשל, כל האנשים שמדברים צרפתית הם לשון אחד, אבל הם מפוזרים בהרבה ארצות. מה ל״לשון” יש לעשות עם בחירת ישראל? הפסוק “בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז” — מצרים מזוהה דרך לשונם (לועז). והמדרשים אומרים שישראל התבלטו במצרים דרך שמירת הלשון (יחד עם שם ומלבוש), שעזר לבחירתם.
3. “בחירה” ו״רצון” — לא אותו דבר: לכאורה “בחרתנו” ו״רצית בנו” אומרים אותו דבר, אבל זה סגנון פיוטי עם שמות נרדפים — “אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו, ורוממתנו מכל הלשונות” — כל ביטוי יש לו ניואנס משלו.
4. “מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון” — עוד שמות נרדפים: אותו עיקרון — מועדים/חגים/זמנים, שמחה/ששון — זה מבנה פיוטי עם ביטויים מקבילים.
5. “מקרא קודש” — זמן שבו מתאספים לקדושה: הביטוי “יום טוב מקרא קודש” פירושו יום טוב שהתורה קוראת לו מקרא קודש — זמן שבו מתאספים יחד לקדושה.
6. “באהבה” — מתייחס ל״ותתן לנו”: ה״באהבה” חוזר להתחלה — “ותתן לנו ה׳ אלקינו מועדים לשמחה… באהבה” — הקב״ה נתן לנו את הימים טובים באהבה.
7. “ומלטנו בו מקול צער ויגון” — סוף יעלה ויבוא ביום טוב: הסיום “ומלטנו בו מקול צער ויגון” הוא סוף יעלה ויבוא ספציפית ביום טוב. הרמב״ם כותב זאת פעמיים (כאן וקודם), במיוחד כי אומרים יעלה ויבוא גם בשמונה עשרה של חול (חול המועד, ראש חודש), והסיום “ומלטנו בו” הוא ספציפי להקשר של יום טוב.
8. “והשביענו ה׳ אלקינו את ברכת מועדיך” — מה פירוש “להבטיחנו”? “כאשר רצית ואמרת להבטיחנו” — הקב״ה נתן לישראל יום טוב, ויום טוב עצמו הוא ברכה והבטחה. “וכן תבטיחנו סלה” פירושו: אתה אמרת שזו ברכה — תראה לנו באמת את הברכה, “שלא יגענו לא עצב ולא יגון” — שנראה באמת שזה עבד, שזה באמת הצליח.
—
מוסף יום טוב (פסח — כדוגמה לשלושת הרגלים)
דברי הרמב״ם: “אתה בחרתנו מכל העמים… זכר ליציאת מצרים. אלקינו ואלקי אבותינו רצה נא במנוחתנו והתרחק מעלינו צער ויגון… ואין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות לפניך בבית בחירתך בנוה הדרך בבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו מפני היד שנשתלחה במקדשך. יהי רצון מלפניך ה׳ אלוקינו שתשוב ותרחם עלינו ועל מקדשך ותבנהו במהרה בימינו ותקבץ פזורינו מן הגוים ותפוצותינו כנס מירכתי ארץ והביאנו לציון עירך ברינה ולבית מקדשך בשמחת עולם ושם נעבדך ביראה כשנים קדמוניות תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם ואת מוסף יום מקרא קודש הזה יום חג המצות הזה נעשה ונקריב לפניך באהבה כמצות רצונך כמו שכתבת עלינו בתורתך על ידי משה עבדך.”
והסיום: **”מלך רחמן רחם עלינו טוב ומטיב הדרש לנו שובה אלינו בהמון רחמיך בזכות אבות
ינו שעשו רצונך בנה ביתך כבתחילה וכונן מקדשך על מכונו והראנו בבנינו ושמחנו בתיקונו והשב ישראל לנויהם…”**
הפשט: מוסף של יום טוב מתחיל ב״אתה בחרתנו” (כמו ערבית/שחרית/מנחה), אבל אחרי “זכר ליציאת מצרים” עוברים לנוסח מיוחד שמזכיר את החורבן — “ואין אנו יכולים לעלות ולראות” — כי ביום טוב (בניגוד לראש חודש) יש לכל יהודי חובה אישית של עלייה לרגל. מבקשים על בניין בית המקדש, קיבוץ גלויות, ושנוכל שם להקריב את המוסף. הסיום “מלך רחמן” הוא נוסח מיוחד של מוסף יום טוב עם בקשות על בניין בית המקדש.
חידושים והסברות:
1. הבדל בין מוסף יום טוב למוסף ראש חודש — “לעלות ולראות”: בראש חודש אומרים “ואין אנחנו יכולים לעשות חובותינו בבית בחירתך” — זה מתייחס לעבודת הכהנים. אבל ביום טוב אומרים “ואין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות” — כי ביום טוב כל יהודי מרגיש שחסר לו משהו: מצוות חגיגה, ראייה, עולת ראייה לרגל. זה חיסרון אישי, לא רק עניין של כהנים.
2. “מפני היד שנשתלחה במקדשך” — מה פירוש “יד”? “שליחות יד” פירושה הרס/חורבן — ההיפך מ״מקדש ה׳ כוננו ידיך” (יד ימין של הקב״ה בנתה אותו, וכאן יש “יד” ששברה אותו). הלשון “אם לא ישלח ידו במלאכת רעהו” — שליחות יד פירושה הרס. אין פסוק ממשי שמצוטט — זה יותר מליצה.
3. “יהי רצון שיבנה בית המקדש” — אולי עוד לפני החורבן? “יהי רצון שיבנה בית המקדש” יכול אולי להיות מזמן עוד לפני החורבן — כשבית המקדש כבר נטמא (כמו בימי החשמונאים), אבל עדיין לא חרב. ה״שליחות יד” התחילה מיד כששלחו יד במקדש, עוד לפני ההרס המלא.
4. “בשמחת עולם” — שמחה נצחית: הביטוי “בשמחת עולם” פירושו שלא יחרב עוד אחר כך — שמחה נצחית, לא כמו הפעמים הקודמות.
5. “הדרש לנו” — מ״ציון דורש אין לה”: הלשון “טוב ומטיב הדרש לנו” מקושר לפסוק/לשון “ציון דורש אין לה” — אף אחד לא מתעניין בציון, לכן מבקשים מהקב״ה: אתה תתעניין בנו, “הדרש לנו”.
6. “וכונן מקדשך על מכונו”: בית המקדש יעמוד על מקומו הנכון — “מכון לשבתך” — המקום המיועד.
7. “והראנו בבנינו ושמחנו בתיקונו”: שני שלבים — תחילה תראה לנו את הבנייה (לבנות), ואחר כך נשמח בתיקון (לסדר/להשלים).
8. “והשב ישראל לנויהם” — מה פירוש “נוה”? “נוה” פירושו מקום מגורים — “ושבי ישראל ונוה עם”. יהודי יחזור לגור בארץ ישראל, או שנחזור לבית המקדש, לעלות רגל — כמו “נוה הדרכה” (שכתוב קודם בברכה). בלבוש הרמב״ם מוסבר ש״נוה” פירושו לחזור לבית המקדש — כהנים לעבודתם ולויים לדוכנם וישראל למעמדם.
—
מוסף יום טוב — המשך: “נוהו”, כהנים, לוים, ישראל, ארמון על משפטו
דברי הרמב״ם: “…ונוהו… כהנים בעבודתם ולוים על דוכנם וישראל במעמדם… וארמון על משפטו ישב… שם נעלה ונראה לפניך בשלוש פעמי רגלינו ככתוב בתורתך: שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך… ולא יראו את פני ה׳ ריקם, איש כמתנת ידו כברכת ה׳ אלקיך אשר נתן לך.”
הפשט: מוסף יום טוב מבקש שנחזור לבית המקדש עם כל הסדר — כהנים, לוים, ישראל — ושנזכה לעלות שלושת הרגלים עם קרבנות.
חידושים והסברות:
1. “נוהו” — מקום מגורים / בית המקדש: המילה “נוהו” פירושה “נוה אדירך” — כינוי לבית המקדש. הפשט הוא שכל יהודי יחזור למקומו בארץ ישראל, או ספציפית לבית המקדש בעלייה לרגל.
2. סדר כהנים, לוים, ישראל: “כהנים בעבודתם” — הכהנים עושים את העבודה. “לוים על דוכנם” — הלוים עומדים על מקומם המיוחד (הדוכן) ושרים. “ישראל במעמדם” — זה ענין המעמדות: ישראל עומדים ליד קרבנותיהם ומשתתפים. זה הסדר האידיאלי של עבודת בית המקדש.
3. “וארמון על משפטו ישב” — “משפטו” לא פירושו הלכות: הפירוש הראשון היה שהארמון (ארמון = בית המקדש) ייבנה לפי ההלכות הנכונות, על המקום הנכון, לפי “כללי הבית” כמו שהרמב״ם אומר בהלכות בית הבחירה. אבל החידוש הוא: “משפטו” לא פירושו כאן הלכות, אלא כמו “משפט המלוכה” — זה מתאים כך, זה הסדר, התקנה, האופן שצריך להיות. זו מליצה, לא מונח הלכתי. זה נאמר להוציא מאותם חכמים שרצו לעשות “שער הלחם” — לא לחשוב ש״משפטו” מדבר על פרטים הלכתיים ספציפיים, אלא על האופן הכללי שמתאים.
4. “שם נעלה ונראה” — לא סתם להתפלל: הנוסח מבקש שנעלה באמת לבית המקדש — לא רק להתפלל תפילה ארוכה, אלא בניין בית המקדש האמיתי, ואז לעלות שלוש פעמים בשנה “ברגל” — ברגלינו. מעניין: השם “שלושת הרגלים” בא מזה — שלוש פעמים שעולים ברגל (ברגליים).
5. “ולא יראו פני ה׳ ריקם” — נדרים ונדבות, לא רק עולת ראייה: זה לא מדבר רק על חובת עולת ראייה (שכבר כלול ב״לא יראה פני ריקם”), אלא על נדרים ונדבות — כל הקרבנות שקיבלו על עצמם במהלך השנה, מביאים ברגל. זה כתוב בפסוקים “ועד נדרותיכם ונדבותיכם”. הרמב״ן עושה הבחנה בין הפסוקים בפרשת ראה.
6. “כברכת ה׳ אלקיך” — תפילה על שפע: הנוסח מצטט “כברכת ה׳ אלקיך אשר נתן לך” — זה לא רק ציטוט, אלא רמז לתפילה: מבקשים שיהיה לנו באמת ברכה ושפע, כדי שנוכל לבוא לבית המקדש עם קרבנות עשירים. כשליהודי יש שפע, הוא יכול לבוא עם שפע של קרבנות.
7. [דיגרסיה: יום טוב, שפע וצדקה] יום טוב הוא “זמן אסיפה” — מודים לקב״ה על השפע של שנה שלמה. עצם ענין יום טוב הוא שצריך להתנהג כמו עשיר — “כבד את ה׳ מהונך”. באמצע השנה אתה לא צריך להראות את עושרך, אבל ביום טוב אתה צריך לחיות ברמה הגבוהה ביותר שלך. כשאין בית המקדש, לכל הפחות לתת לאורחים, למסעות צדקה, ולעובדי ה׳. יש הלכה שביום טוב חייבים להכניס אורחים ולתת צדקה.
—
נוסח שבועות, סוכות, שמיני עצרת — השינויים
דברי הרמב״ם: “וכן נוסח זה מתפלל בחג השבועות ובחג הסוכות בלא חסרון ובלא יתרון, אלא שבחג השבועות הוא אומר ‘את יום טוב מקרא קודש הזה את יום חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו׳… ובחג הסוכות ‘יום חג הסוכות הזה זמן שמחתנו׳… ובשמיני עצרת ‘יום חג שמיני עצרת הזה זמן שמחתנו׳.”
הפשט: נוסח שבועות, סוכות ושמיני עצרת הוא אותו נוסח כמו פסח, רק משנים את שם יום טוב ואת ה״זמן”. שבועות = “זמן מתן תורתנו”. סוכות = “זמן שמחתנו”. שמיני עצרת = גם “זמן שמחתנו” אבל עם שם משלו “שמיני עצרת”.
חידושים והסברות:
1. “זמן מתן תורתנו” — איפה זה כתוב? בתורה עצמה לא כתוב על שבועות “זמן מתן תורתנו”. זו לשון שרואים כאן בפעם הראשונה בנוסח התפילה. זה חידוש — מי עשה את הנוסח הראשון? יכול להיות שזה כבר היה מאוד עתיק, אבל זה מוזר שהנוסח נותן לשבועות כינוי שאינו מפורש בתורה.
2. שמיני עצרת — שם משלו, אותו “זמן”: לשמיני עצרת יש שם משלו (“יום חג שמיני עצרת הזה”) אבל חולק את אותו “זמן שמחתנו” עם סוכות.
3. הרמב״ם “שכח” מוסף סוכות: הרמב״ם מזכיר ספציפית את מוסף שמיני עצרת אבל לא של סוכות — “אבל זה פשוט” (זה מובן מאליו).
—
יום טוב שחל בשבת — סדר הזכרת שבת
דברי הרמב״ם: “ועל דרך זה מזכיר את השבת בראש השנה וביום הכפורים כשחלו להיות בשבת… וחותם בכל התפלות של שלש רגלים אם חל בשבת ‘מקדש השבת׳ ואחר כך ‘וישראל והזמנים׳. ובראש השנה חותם ‘מלך על כל הארץ מקדש השבת וישראל ויום הזכרון׳. וביום הכפורים ‘מלך על כל הארץ מקדש השבת וישראל ויום הכפורים׳.”
הפשט: כשיום טוב חל בשבת, מוסיפים “רצה נא במנוחתנו” לפני “יעלה ויבוא”, ומזכירים “את יום המנוח הזה”. בחתימה אומרים שבת לפני ישראל והזמנים. בראש השנה ויום כיפור מוסיפים “מלך על כל הארץ” לפני החתימה.
חידושים והסברות:
1. “יום המנוח” — לא “יום המנוחה”: בכל המקומות כתוב “מנוח” (בלי ה״א), לא “מנוחה”. זה נוסח מקובל — גם בסידורים שלנו יש נוסחאות שבהן כתוב “מנוח”. זה יותר פיוטי. צריך להיות מדויק בסדר של הרמב״ם — “כנראה הסדר נכון.”
2. “מלך על כל הארץ” — לפני שבת, לא לפני ראש השנה/יום כיפור: בראש השנה ויום כיפור כתוב “מלך על כל הארץ” לפני “מקדש השבת”. החידוש: “מלך על כל הארץ” אינו ברכה על ראש השנה/יום כיפור ספציפית — זה עומד במקום “אלקינו מלך העולם” (כמו פתיחה), והחתימה נשארת “מקדש ישראל ויום הזכרון/הכפורים”. זה דומה ל״המלך הקדוש” ו״המלך המשפט” — זה מדבר על מלכות, שזה הענין המיוחד של ראש השנה/יום כיפור.
3. שבת לפני ישראל — היסוד: הגמרא אומרת שבשבת עם רגלים אומרים קודם שבת, כי ישראל אינם מקדשים את השבת — שבת קידש הקב״ה בעצמו (שבת קביעא וקיימא). אבל ישראל מקדשים את הזמנים. לכן בא “מקדש השבת” לפני “וישראל והזמנים”. זו לא סתירה ל״מקדש ישראל והזמנים” — שניהם קשורים, רק לשבת יש מעלה מיוחדת.
—
סיום
השיעור עבר על כל סדר נוסח התפילה לשבת (ערבית, שחרית, מוסף, מנחה), ראש חודש, שבת ראש חודש, וימים טובים (שלושת הרגלים). שיטת הרמב״ם היא לכתוב פעם אחת את הנוסח המלא, ואחר כך רק את השינויים לכל יום ספציפי. הנוסחאות מראים התקדמות כרונולוגית (בריאה → מתן תורה → בית המקדש) וקשר עמוק בין שבת, ימים טובים והיסטוריה של כלל ישראל.
תמלול מלא 📝
רמב״ם נוסח התפילה — שיעור ה׳: ברכות אמצעיות של שבת
הקדמה והכרת הטוב
חברותא א׳: שלום, אנחנו לומדים רמב״ם, ספר אהבה, נוסח התפילה, השיעור החמישי של נוסח התפילה. בסוף כל הלכות תפילה וכל הלכות ברכות, מונה הרמב״ם את לשון חכמים של התפילות והברכות.
לפני שממשיכים, צריך להקדים את בעל הקמח של השיעורים — אין קמח אין תורה — ידידנו החשוב, הנדבן המפורסם ובונה עולמות של תורה, שבונה כל כך הרבה תורה אצל יהודים מהשיעורים השונים ומעשה תורה וחסד שהוא מפיץ, הרב החסיד ר׳ יואל הלוי וועצבערגער, מנהל מוסדות חן יעקב. ישר כוח גדול לו ולכל התומכים האחרים ולכל האחרים שעוזרים להפיץ את השיעור. זה ברוך השם שיעור מהנה, ופלא איך יהודים מקבלים מזה את המנה היומית שלהם של תורה בהנאה.
אז, אתה מסכים?
חברותא ב׳: אני מסכים, אני מסכים שר׳ יואל הוא תומך תורה גדול, אני מסכים שכל אחד ינסה להתחרות איתו ולעלות עליו, לתת ולהביא אפילו יותר. ואני מסכים גם שכל אחד ילמד.
עוד נקודה, בדיוק כמו שהסתיימה עכשיו הקמפיין — עכשיו כשיעלה השיעור כבר יהיה נגמר — הקמפיין הוא עניין גדול שצריך להפיץ לאנשים אחרים שיתעוררו לתורה, אבל זו רק הכנה שכל השנה כשאחד שומע שיעור טוב, שיתן לו דחיפה לחברו — “You like it, share it.”
—
מבנה נוסח התפילה: מה הרמב״ם כבר כיסה
חברותא א׳: אז, אומר הרמב״ם כך. הם נמצאים באמצע הדיבור על נוסח הברכות, והם כבר סיימו… אה, נוסח התפילה. הם כבר סיימו יום רגיל — הם כבר סיימו את כל… הרמב״ם כבר פירט את התפילה משחרית עד אחרי סיום שחרית. ומנחה הוא אמר בנפרד. אני לא יודע, אני חושב שהוא כבר בהלכות תפילה אמר מה זה מנחה ומה זה מעריב, הם כבר כיסו את התפילות.
עכשיו מגיע העיקר של תפילות שבת וימים טובים, תפילות מיוחדות.
חברותא ב׳: כן, בוא אולי נבהיר לגבי מנחה, לגבי… הרמב״ם הולך לפי הסדר הלוגי שלו, לא לפי הסדר. אתה אמרת שהיו סידורים ישנים שהלכו יותר כך.
חברותא א׳: שחרית ומנחה זה אותו דבר. הרמב״ם כבר אמר באמצע הלכות תפילה שלפני מנחה אומרים תהלה לדוד, אתה זוכר.
חברותא ב׳: כן, וקדיש וסדר היום. ביום טוב או שבת.
חברותא א׳: כן. אבל בשבת קוראים, וכו׳. כל ההלכות האלה כבר עמדו. אבל הנוסח הרי כאן רק שמונה עשרה אחת, ומעריב בסך הכל ברכות קריאת שמע ושמונה עשרה. וכשהרמב״ם פירט ברכות קריאת שמע, הוא כבר אמר גם את ברכות קריאת שמע של שחרית — שבת ובימות החול — של שחרית ושל מעריב.
חברותא ב׳: כן, גם שחרית ומעריב, כן.
חידוש: הרמב״ם לא הזכיר ברכות קריאת שמע של שבת
חברותא א׳: הרמב״ם לא אמר שום ברכות קריאת שמע של שבת. מעניין. אני חושב שהרמב״ם לא אמר על ה״כל אדון” שאנחנו אומרים בשבת. יכול להיות שלא היו לו יוצרות שבת בברכות קריאת שמע שלו. הוא אמר יוצרות בפסוקי דזמרה.
חברותא ב׳: אני כבר לא זוכר, הוא אמר ברכת יוצר של שבת.
חברותא א׳: יכול להיות שלא היה נוסח כזה.
—
הקדמת הרמב״ם לברכות אמצעיות
חברותא ב׳: אז עכשיו עוברים לשבת. עכשיו נראה מה התפילה של שבת ויום טוב שונה.
חברותא א׳: אז השינוי הגדול ביותר, מלבד מה שהרמב״ם כבר פירט בפסוקי דזמרה, והרמב״ם פירט נשמת — השינוי הגדול ודווקא בעיקר התפילה הוא שהשמונה עשרה של שבת שונה לגמרי, שזה בכלל לא שמונה עשרה. הוציאו את כל הברכות האמצעיות.
דווקא השבח וההודאה, אין הבדל בין שבת לימות החול — בשני הימים אומרים שבח והודאה — השאירו את אותו נוסח: אבות, גבורות, וכן הלאה, ושלוש האחרונות.
רק איפה ששינו, זה כל הברכות שמבקשים על תפילות פרטיות — על דעת, פרנסה, וכן הלאה, רפואה — יש עניין של לא להתפלל על הצרכים בשבת. כדי שלא להיות בצער, שלא להתמקד בצרות שעדיין יש, אלא להיפך, רק להתפלל על שיהיה טוב, אבל בלי להתמקד בצער.
חברותא ב׳: אבל סתם צריך…
חברותא א׳: כן, זה לכאורה העניין. בדיוק הפרטים זה סוגיא בגמרא בתענית. אבל הכוונה היא, בשבת לא מבקשים צרכים.
אז חז״ל עשו נוסח אחר. במקום כל הברכות האמצעיות, הם עשו ברכה אחת — נקראת ברכה אמצעית, הברכה האמצעית — שמבקשים שם… משבחים שם על השבת, משבחים את הקב״ה על השבת, ומדברים על השבת, ומבקשים תפילות שמתאימות לשבת. וזה מחליף את כל הצרכים האחרים של אמצע השבוע, אומר הרמב״ם.
חברותא ב׳: כן?
חברותא א׳: כן, אני חושב כך.
מבנה הרמב״ם: כל הברכות האמצעיות לשנה שלמה
חברותא ב׳: הפרק הזה באמת, שאומרים לו השיעור החמישי, לפי איך שהמחלקים עשו כאן — אולי גם הרמב״ם, כי הוא עושה כאן פרק. הפרקים לא הרמב״ם עשה, אבל הסיפא הראשונה עומדת כאן, הוא מדבר על כל ימים טובים.
כלומר, אם רוצים לומר באופן לוגי מה שאחד רוצה לעשות סידור לשנה שלמה, הוא צריך רק לעשות שמונה עשרה רגילה של ימות החול, והוא צריך לכתוב כמו שהרמב״ם עשה, ששבת או יום טוב או ראש השנה יום כיפור — כל הזמנים האלה — רק להחליף את הברכות האמצעיות.
אז הולך הרמב״ם בפרק הזה לכתוב את כל הברכות האמצעיות של שנה שלמה.
חברותא א׳: כי הוא מפרט את הברכה האמצעית של שבת וימים טובים?
חברותא ב׳: נכון, ויש לו כאן הקדמה קטנה כזאת, אני צריך להבין את זה.
חברותא א׳: כן.
—
לימוד הקדמת הרמב״ם
חברותא ב׳: אז הרמב״ם הולך כך. הם כבר למדו קודם בהלכות תפילה:
„שבת ומועדות וימים טובים, מתפלל אדם בכל תפילה שבע ברכות — שלש ראשונות ושלש אחרונות, וברכה אחת אמצעית מעין היום.”
במקום 19 זה שבע ברכות. שלש ראשונות ושלש אחרונות — שלוש הראשונות של שבח והודאה, השלוש האחרונות. וברכה אחת אמצעית מעין היום — הברכה האמצעית מדברת על עניינו של יום.
חברותא א׳: מעין היום.
חברותא ב׳: מעין היום פירושו על היום.
חברותא א׳: אני חושב שאולי “מעין” זה כמו תרגום “ענין.”
חברותא ב׳: כי כבר “עין” פירושו המראה, העין?
חברותא א׳: מעין היום.
חברותא ב׳: כן. אז כך. משהו שקשור ליום. מה שקשור ליום? אז כך. זה שבת וימים טובים.
ראש השנה ויום כיפור: תשע ברכות
חברותא ב׳: „ובראש השנה וביום הכיפורים של יובל” — ראש השנה ויום כיפור של יובל אין באמצע ברכה אחת, אלא „מתפלל באמצע שלש ברכות.” יש שלוש ברכות. זה לא קוראים מלכויות, זכרונות, שופרות.
„ובתפילת מוסף בלבד” — וזה רק בתפילת מוסף. ראש השנה ויום כיפור של יובל, במוסף, שונה שאין ברכה אמצעית אחת, יש שלוש ברכות אמצעיות. יוצא „מתפלל במוסף בשני ימים אלו תשע ברכות” — בשני הימים, ראש השנה, יום כיפור של יובל, שם תשע ברכות.
מוסף ראש חודש וחולו של מועד
חברותא ב׳: „ובמוסף ראש חודש ובמוסף חולו של מועד” — גם מתפלל שבע: שלש ראשונות ושלש אחרונות וברכה אחת באמצע.
חברותא א׳: למה הרמב״ם הפריד את מוסף בנפרד? מוסף הוא גדר בפני עצמו, למוסף יש הלכות אחרות. ומוסף…
חברותא ב׳: לא, אני חושב שהחידוש הוא, הוא הולך כך: ימים טובים, וכן גם ראש השנה, יום כיפור — שזה יום טוב — שהוא יוצא מן הכלל, יש תשע ברכות. אבל מדברים על ימות החול. אז יש פעמים בימות החול שמתפללים גם תפילה של שבע ברכות — כלומר מוסף ראש חודש או חולו של מועד יש גם — וצריך להיות נוסח מיוחד. יום טוב זה אותו דבר כמו יום טוב, אבל ראש חודש זה נוסח מיוחד.
שאלה: למה למוסף ראש חודש יש רק שבע ברכות?
חברותא א׳: דבר מעניין, כי בראש חודש — או אני לא יודע, אולי לא בחולו של מועד — לכאורה אין אותו עניין של לא לבקש צרכים. מבקשים כן צרכים, הרי קודם התפללו את השמונה עשרה של ימות החול. אבל את זו של יום טוב עשו בנוסח של יום טוב. חלק היום טוב אומרים את אותו נוסח כמו יום טוב. אותו דבר עם ראש חודש — לא היתה אותה שמונה עשרה, היה משהו לכבוד היום טוב.
חברותא ב׳: איך הנוסח?
חברותא א׳: אומר הרמב״ם, עכשיו אני הולך לפרט „נוסח כל הברכות האמצעיות” — זה זה, הברכה האמצעית.
מתחיל הרמב״ם עם ליל שבת.
חברותא ב׳: זה הגיוני, אבל למה לומר שוב את בקשות הצרכים?
חברותא א׳: כי זה מוסף, ומוסף בא רק לכבוד עניין היום. אז מדברים על עניין היום.
—
חידוש: „כבר מניתי בספר זה” — הוכחה שנוסח התפילה הוא חלק מספר אהבה
חברותא א׳: יש לי שני חידושים על הקטע הזה, אני צריך לראות אם זה כבר עומד כאן ממה שלמדנו אתמול.
קודם כל, כאן כתוב „כבר מניתי בספר זה”. אנחנו למדנו, וראיתי שמישהו כאן ברמב״ם משנה תורה — מביא, אחד המביאים — כבר הבחין שכאן, דיברנו על זה בתחילת הלכות סדר התפילות. יש כאילו מחלוקת: האם זה חלק מספר הרמב״ם, זה פסקי הרמב״ם, או שזה סתם סדר נוסח, נוסח מצרים — אני לא יודע איך אתה רוצה לקרוא לזה.
אז, אפשר לחשוב שהרמב״ם כתב את זה בסוף הספר, הוא בכלל לא כתב שום פרק, זה סתם נספח כזה, כמו עוד קטע שהוא סידור.
אבל כאן אתה רואה, בלשון „כבר מניתי בספר זה”, רואים שהרמב״ם מחשיב את זה כחלק מהספר — כלומר ספר אהבה. זה לא עוד חלק.
זה דיוק אחד קטן, אולי אפשר לדייק.
שאלה: למה הרמב״ם לא מזכיר תעניות?
חברותא ב׳: יש לי שאלה אחרת. למה הרמב״ם לא מונה שתעניות עושים גם תשע ברכות לכאורה?
חברותא א׳: אה, לא יודע. אולי לא, הוא רוצה את אותו נוסח? זה כבר יוצא עם מה שהוא אומר שתעניות זה אותו דבר כמו ראש השנה.
חברותא ב׳: תעניות זה לא דבר קבוע, הוא מונה רק את ימים טובים הקבועים.
חברותא א׳: אה, הגיוני.
—
ברכה אמצעית של ליל שבת
חברותא ב׳: בסדר, אז עכשיו נלמד על שבת. הוא הולך כאן לפרט את ברכה אמצעית של שבת בלילה.
אז הנוסח כך:
„אתה קדשת את יום השביעי לשמך” — מתחילים עם שבח על השבת, חשיבות השבת. מודים לה׳ על השבת. ה׳ קידש את יום השביעי לשמך, לשם שמים, וזה „תכלית מעשה שמים וארץ.”
דיון: מה פירוש „תכלית”?
חברותא א׳: “תכלית” פירושו הסיום, לא המטרה, נכון?
חברותא ב׳: יכול להיות גם תירוץ אחר שהמטרה — שבת היא המטרה.
חברותא א׳: “תכלית” פירושו הסיום של מעשה שמים וארץ קרה בשבת.
חברותא ב׳: כמו “ויכלו.”
חברותא א׳: כן, כמו “ויכלו.” תכלית, הסיום.
המשך הברכה
חברותא ב׳: „וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים” — שבת מבורכת ומקודשת.
„וכן אמרת” — כך כתוב בפסוק — „ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות.”
בפסוק הזה כתוב “ויברך” ו״ויקדש” — שזה יום של ברכה וקדושה.
דיון: נוסח הרמב״ם לעומת הנוסח שלנו עם „ויכלו”
חברותא א׳: וזה למה אומרים “ויכלו” כאן, נכון?
חברותא ב׳: כן, אה. אבל של הרמב״ם מתאים יותר, כי זו הוכחה על “וברכתו.”
חברותא א׳: מצד שני, שלנו זו גם הוכחה על “תכלית” — “ויכלו.”
חברותא ב׳: אבל אפשר לשמוע.
דיון: האם צריך לומר פסוקים בקידוש?
חברותא א׳: אבל בעצם אם כתוב שזה קידוש של תפילה, צריך לומר את כל נוסח הקידוש?
חברותא ב׳: לא צריך לומר. אומרים רק כשאומרים את זה בקידוש על היין.
חברותא א׳: אבל אפילו בקידוש על היין אני חושב שזה לא מעכב לומר את כל הפסוקים.
חברותא ב׳: לא, לא מעכב. מי שאומר את הפסוקים, זה דבר יפה, אבל עיקר הקידוש הוא לכאורה הברכה.
חברותא א׳: זו הברכה, ברכת הקידוש, נכון.
—
„רצה נא במנוחתנו” — המשך ברכה אמצעית
חברותא ב׳: וכאן עוברים לתפילה, קטע תפילה על שבת:
„אלקינו ואלקי אבותינו, רצה נא במנוחתנו.”
דיון: מה פירוש „רצה”?
חברותא א׳: “רצה נא” זה מעניין. גם בברכת חזרת העבודה מתחילים שוב “רצה.” שיהיה לרצון.
איך זה נעשה לרצון? זה דבר מעניין. אם יש משהו שעושה תפילה לרצון, צריך להציג את זה. זה קצת… אם ה׳ לא הקשיב לך עד עכשיו, מאיזו סיבה, מה אתה הולך לעשות עכשיו באמירת “בבקשה בורא, שמע”? אתה נמצא עמוק באמצע התפילה.
חברותא ב׳: שיהיה לרצון. צריך לחשוב מה עושים.
חברותא א׳: אומרים מנוחה, ומבקשים שהמנוחה תהיה לרצון:
„וקדשנו במצותיך…”
ברכה אמצעית של ערב שבת
קידוש — הפסוקים אינם מעכבים
אבל אפילו בקידוש עצמו אני חושב שזה לא מעכב לומר את כל הפסוקים. אם אומרים פסוקים זה דבר יפה, אבל עיקר הקידוש הוא לכאורה הברכה. זו הברכה של קידוש, נכון.
“רצה נא במנוחתנו” — התפילה על שבת
וכאן עוברים לתפילה, קטע תפילה על שבת: “אלקינו ואלקי אבותינו, רצה נא במנוחתנו”.
“רצה” זה מעניין — גם בברכת חזרת העבודה מתחילים “רצה”. שיהיה לרצון. איך זה נעשה לרצון? זה קצת מעניין. אם יש משהו שעושה תפילה לרצון, צריך להציג את זה. זה קצת… כן, אם ה׳ לא הקשיב לך עד עכשיו, מה הסיבה, מה אתה הולך לעשות עכשיו באמירת “בבקשה, בורא, שמע”? אתה נמצא עמוק באמצע התפילה. שיהיה לרצון. אני חושב שצריך לחשוב מה עושים. “רצה נא במנוחתנו” — מבקשים שהמנוחה תהיה לרצון.
“וקדשנו במצותיך” — הבקשות בברכה
“וקדשנו במצותיך, ושמח חלקנו בתורתך, שבענו מטובך, ושמח נפשנו בישועתך”.
“ושבענו מטובך” פירושו לכאורה פשוט גשמיות — שנהיה שבעים מכל טוב מה׳, שיהיה לנו הכל.
“וטהר לבנו לעבדך באמת” — אפשר לומר ש״ושבענו מטובך” הוא שיהיה לנו הכל, שנהיה שבעים, כדי שנוכל להמשיך להתמקד ברוחניות, ב״וטהר לבנו לעבדך באמת”.
“והנחילנו” — לשון נחלה
“והנחילנו ה׳ אלקינו” — זו לשון נחלה — “באהבה וברצון שבת קדשך”. את שבתות קדשך, שנחיה זמן רב ויהיו לנו מספיק ועוד שבתות קדשך. אני חושב ששבתות ה׳ כבר נתן.
“וינוחו בו כל ישראל מקדשי שמך” — כל היהודים שהם מקדשי שמך יוכלו לנוח בשבתות קדשך.
“ברוך אתה ה׳ מקדש השבת”.
תפילת השבת ככוללת את כל הבקשות
כן, אני חושב, צריך קצת להבין את כל התפילות האלה. כלומר, הסוף זה אותו דבר — כל הזכרונות אפילו שבת ויום טוב דומים מאוד. אני רואה את זה כמו תפילה שהשבת יצליח. לא רק שהשבת יצליח, כל השבוע יצליח.
נכון, איזו מנוחה יש בשבת באושוויץ? כלומר, זה כלל, תפילה כללית כזאת פיוטים, כמו ששבת מובא — זה כולל באמת את כל הבקשות בעולם.
דיברנו למה לא אומרים בקשות בשבת? אנשים שואלים קושיה, הרי יש כאן עד בקשה. אין איסור לבקש מה׳ דברים בשבת. אחת הדרכים שבהן אנשים מתחברים לה׳ היא שהם מבקשים ממנו דברים. האיסור הוא להיכנס לרפואה ופרנסה, וזה גורם לרבים להרגיש לא טוב, זה עושה כאב לב כזה.
אז בשבת מבקשים בצורה יפה, שיצליחו המצוות. מה פירוש “כדי שנזכה”? מצוות השבת יש בה אולי את כל המצוות, אבל שיצליח. השיעורים יצליחו בשבת, התפילות יצליחו, השלום יצליח, שנוכל לחוות שבת, “והנחילנו על כל ישראל”. אני רואה את זה כפחות או יותר ברכה ששבת יצליח, אבל שבת מוצלח כולל הכל — מנוחה בגשמיות וברוחניות, כן.
—
ברכה אמצעית של שחרית שבת
“ישמח משה” — הפיוט על משה רבינו
הלאה, מה קורה עם ברכת המצוות של שחרית שבת? אומרים כך, מעניין — כאן מתחילים עם משה רבינו: “ישמח משה במתנת חלקו”.
פיוט מעניין — לא מתחילים עם בקשה או אפילו לא שבח שהוא ישירות לה׳, אלא הקדמה קטנה כזאת להזכיר את הפסוק של “ושמרו”.
תרגום לעברית
אומר הפייטן כך: “ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו”. משה רבינו שמח, או שמח, אבל זה בלשון עתיד — הוא שמח במתנת חלקו, כלומר בתורה שקיבל או בלוחות שקיבל.
“כי עבד נאמן קראת לו” — יש שאלה איך זה מתאים כאן, זה לא מתאים לחרוז, “חלקו… קראת לו”. אבל השמחה היא דרך הלוחות, לא “כי עבד נאמן קראת לו”. נאמן — הקב״ה סמך עליו עם הלוחות, הוא נתן לו את הלוחות.
“כליל תפארת בראשו” — קרן אור פניו
“כליל תפארת בראשו נתת לו” — משה רבינו, פירושו שמשה רבינו היה לו קרן אור פניו, היה כמו כתר על ראשו, היה לו כתר, או איני יודע, איזה כתר היה לו.
“בעמדו לפניך על הר סיני, שני לוחות אבנים הוריד בידו וכתוב בהם שמירת שבת” — משה רבינו שעליו מדברים כאן הוריד שני לוחות אבנים, בהר סיני, ובשני לוחות אבנים היה כתוב שמירת שבת.
דיון: “ושמרו” לא כתוב על הלוחות
מה הלשון שכתובה בשני לוחות אבנים? במקום “מכלכל חיים בחסד” כתוב “זכור”. כך כתוב בתורה. זה לא כתוב בלוחות, דרך אגב.
הדבר המעניין הוא — לא מביאים את “זכור” ו״שמור”, אלא מביאים את “ושמרו”, ועוברים משני לוחות אבנים ל״מכלכל חיים בחסד”, שזה יותר ברכות בתורה בפרשת ויקהל, כן? כי תשא.
איפה כתוב “ושמרו”? כתוב, אם אני זוכר, שמות ל״א. זה כתוב ממש לפני שהביאו את הלוחות באמת. “ושמרו” כתוב שמות ל״א, כן. זה הדבר האחרון של מלאכת המשכן. הפסוק הבא הוא “ויתן אל משה ככלותו”.
חברותא: אה, אחרי מעמד הר סיני, לפני שמשה רבינו יורד עם הלוחות. אחרי כל הפרשה של מלאכת המשכן, רבי. ממש לפני מעשה העגל בא זה.
יכול להיות שזה הקשר עם הלוחות, כי זה פסוק אחד לפני שמשה יורד עם הלוחות. הוא כבר עומד עם כליל תפארת שלו והוא מדבר על שבת. זה רעיון אולי.
חברותא: הוא אומר את זה כאן? אני לא יודע. הוא אומר את זה כאן? הוא אומר אחרי הירידה עם הלוחות, לפני שהוא מביא את הלוחות שניות? אז הוא אומר את זה.
הלוחות הראשונים — בפרשת משפטים משה רבינו עלה על ההר, סוף משפטים. אחר כך כתוב בתורה תרומה, תצוה, כי תשא, תחילת כי תשא. זה הדבר האחרון שכתוב, ואחר כך כתוב שמשה יורד, ובא כל מעשה שבירת הלוחות, העגל, ההמשך. אז זה הדבר האחרון.
“ושמרו” לא כתוב על הלוחות. זה פלא, כי עוברים מהלוחות ועוברים ל״מכלכל חיים בחסד”, וזה מאוד מעניין.
נכון. אבל זה חשבתי, שאפשר לענות בזה שזה אולי כמו הדבר שמשה אמר. אני לא יודע מתי הוא אמר את זה. צריך לשאול את המפרשים על פשט, איפה זה מרומז. האם משה אמר את זה כבר אז, או שזה מה שמשה למד כלל בשמים, ואחר כך הוא יורד והוא מלמד את זה לישראל. הרמב״ן יש, אני חושב שראיתי, יש לו פשט על זה.
למה “ושמרו” ולא “זכור”?
אבל הדבר הפשוט יכול להיות שבלוחות כתוב שבת, אבל כאן כתוב יותר את “אות היא לעולם”, ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם — כתוב כאן שזה לשון אהבה, לכתוב לישראל משהו שמתאים לתפילה.
אז הוא אומר שהדבר שכתוב בעשרת הדברות הם ראשונים במעלה, כן, אף על פי שיש את המשנה שכל התורה היא באותה חשיבות, אבל שונים במעלה. אז מביאים שמשה רבינו הביא את הלוחות על לוחות אבנים, ושם כתוב שמירת שבת, וחקוק בו. אבל אתה בוחר פסוק יפה אחר, כי וחקוק בו — כמו שכתוב בהם שמירת שבת בלוחות, כתוב גם במקומות אחרים בתורה, ואז כתוב את לשון ההילולא שאני רוצה עכשיו להביא, כי זה לשון יפה שהוא מדבר יותר בארוכה, או שמדבר את ביני ובין בני ישראל אות היא.
וחקוק בו — הפסוק “ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם, ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם” — השבת היא אות ביני ובין בני ישראל, בין הקב״ה לבין ישראל — “כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש”.
רש״י הקדוש שינה את הנוסח
כן, אז אני אגיד לך שתי נקודות על החלק הזה.
קודם כל, אף אחד לא יודע באמת מה זה בא כאן. רבינו רש״י הקדוש אמר שהוא לא מבין מה מתחילים לדבר על משה רבינו כאן בשבת בבוקר. אז הוא שינה את הנוסח — הוא לא פחד מהסידור — הוא הכניס, הוא אמר “אתה בחרתנו” בשבת בבוקר, הוא לא אמר “ישמח משה”. הוא אומר שהוא לא יודע מה זה בא כאן. כך מביאים, כן, בסידור רש״י, או שתלמידים של רש״י כותבים אחר כך.
“ישמח משה” הוא חלק מפיוט עתיק
אחר כך, ראיתי פשט שהם טוענים שזה לכאורה חלק שנשאר מאיזה פיוט עתיק, ופיוט הולך על א״ב. אז כאן רואים שזה יו״ד וכ״ף — כן, “ישמח משה”, “כליל תפארת” — ובזה מתבאר למה כתוב יו״ד, מה זה בא כאן. אתה רואה ברור שזה פיוט, נראה שזה שני חלקים מפיוט, וחסר לנו ההתחלה והסוף. יכול להיות שאפשר להוסיף למ״ד איפשהו, שיהיה יו״ד, כ״ף, למ״ד. בכל מקרה, זה הפשט.
סדר תפילות השבת משקף את ההיסטוריה של השבת
לי זה קצת נראה, היה לי מחשבה פעם בתפילה, ש״אתה קידשת את יום השביעי לשמך” מדברים על שבת ששבת אברהם אבינו, לפי חז״ל, כי “תכלית מעשה שמים וארץ” — שזה בא כבר מבריאת העולם.
אבל כאן רוצים להזכיר לנו, כמו שהמשנה אומרת שם בחולין, שהכל מחזיקים עם משה רבינו — אנחנו לא שומרים שבת בגלל אברהם אבינו או בגלל שהעולם צריך שבת. אנחנו שומרים את זה כי זה חלק מהתורה. מה שמיוחד הוא כאן הכל — כמו שחז״ל היו אומרים שגיד הנשה אסור כי משה ציווה את זה בתורה, אף על פי שזה כתוב כבר אצל יעקב. כך גם, “יום השביעי לשמחה” הוא כבר כמו אחרי תחילת הבריאה, וכאן “ישמח משה”.
אחר כך, במוסף מדברים כבר על שבת היא עבודה מיוחדת בבית המקדש, זה כבר כמו רמה מאוחרת יותר. אבל במוסף מדברים כבר על הקרבנות של שבת.
כן, התורה אומרת משהו כזה, שיש שבת של מעשה בראשית, שבת של מתן תורה, ואני חושב שמדברים במנחה, דעת דלבא, משהו כזה, כן.
—
“ישמחו במלכותך” — מעין חתימת הברכה
אוקיי, הלאה. “ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג, עם מקדשי שביעי”. עצור.
כן, אנחנו אומרים כאן, יש לנו כאן, אנחנו אומרים גם “ישמחו” בלילה.
“ולא נתתו” — הרמב״ם משמיט את זה
והשבת היו הרבה יהודים משהו, כמו שאמריקה הולכת לומר שצריך לעשות שבת, או טראמפ הולך לומר שצריך לעשות שבת. כאן אומרים את החלק הזה, כך בנוסח שלנו, “ולא נתתו מלכנו” — מתנתקים לגמרי מהגויים, השבת שלי אין לה שום קשר לגויים. זה נעשה בשביל היהודים שנהיים מתרגשים מדי משבת 2050.
אבל על כל פנים, אבל הרמב״ם לא אומר את זה — הוא אומר רק את החיובי: “ישמחו… שומרי שבת וקוראי עונג, עם מקדשי שביעי”.
ה״ולא נתתו” הוא — קראתי ש״שומרי שבת” היה אומר, סליחה. קראתי שאת “ולא נתתו” יהודים הוסיפו באשכנז, היו כל הנוצרים שאומרים שהם עושים את השבת שלהם, “לכם”, לא לכם השבת.
פירוש “שומרי שבת וקוראי עונג”
אני חושב “שומרי שבת, קוראי עונג” — זוכר ש״שומרי שבת” פירושו המלאכות של שבת, “קוראי עונג” פירושו הסעודות, ו״עם מקדשי שביעי” הוא אולי המצווה של קידוש, קידוש והבדלה.
מעין החתימה
אחר כך חוזרים לתפילה שאמרנו קודם, מעין חתימת הברכה, שמסתיימת ב“ברוך אתה ה׳ מקדש השבת”.
הרמב״ם בהלכות נסכים מתחיל גם עם משה, לא כמו שאמרתי שעוברים לגמרי לבית המקדש — מתחילים גם עם משה. אנחנו מתחילים “תקנת שבת רצית קרבנותיה”, אבל הוא אומר מי תיקן? “תקנת שבת רצית קרבנותיה” — הוא מתכוון שהקב״ה דרך משה רבינו. אבל כאן כתוב את זה.
ברכה אמצעית של מוסף שבת
טוב, עכשיו מה הברכה האמצעית של מוסף? מתחילים, מעניין, הנוסח של הרמב״ם מתחיל גם עם משה, לא כמו שאמרתי שעוברים לגמרי לבית המקדש. מתחילים גם עם משה. בנוסח שלהם כתוב “תקנת שבת רצית קרבנותיה”, אבל הוא אומר מי תיקן? “תקנת שבת רצית קרבנותיה” פירושו הקב״ה דרך משה רבינו. אבל כאן כתוב את זה, “למשה צוית על הר סיני מצות שבת זכור ושמור”. מעניין, שוב הר סיני, וכאן אומרים כבר את הנוסח של הר סיני, “זכור ושמור”. “ובו ביום צויתנו ה׳ אלקינו להקריב לך קרבן מוסף כראוי”.
בעצם, הנוסח שלנו יש פשוט פיוט שלם לפני זה, הא״ב, “תקנת שבת”. אנחנו מגיעים גם כאן ל״צויתנו להקריב לך”. הרמב״ם פשוט לא היה לו את הפיוט לפני זה. זה קצת אחרת, כן. אבל אכן, אנחנו יש לנו את הפיוט, אז זה מסודר לפי סדר א״ב. הרמב״ם לא היה לו את החלקים האלה.
בקשה על גאולה וקרבנות
ממשיכים, “ויהי רצון מלפניך ה׳ אלקינו שתעלנו לארצנו”. זה נכון, עד עכשיו עוד לא דיברנו על גאולה, אבל כאן מדברים כבר על קרבנות, מתאים מאוד לדבר על הגאולה. “שתעלנו לארצנו”, שהקב״ה יעלה אותנו לארץ ישראל, “ותטענו בגבולנו”, ישתול אותנו בגבולנו, “ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו”, הקרבנות הם חובה. מה הם? קרבנות הציבור, “תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם, ואת מוסף יום המנוח הזה”, היום שנמצא לפנינו.
“נעשה לפניך”, כן, זה לשון מעניין שהם אומרים “יום המנוח”. “יום המנוחה”? לא, “יום המנוח” פירושו יום של מנוחה, או “יום המנוח” פירושו היום? לא, לא חתיכת היום שהוא חופשי מאיתנו שהתחלנו בהתחלה. לא, לא, מסיימים שוב עם הענין שקרבן המוסף הוא משהו שבא ממשה רבינו.
“לא נתתו לגויי הארצות”
הלאה… “לא נתתו מלכנו”, יש כאן בפעם הראשונה שמזכירים שזה לא ניתן לגויים, אבל כאן אתה רואה כנראה לכאורה על המוסף או אולי על השבת?
הרמב״ם לא אומר את הפסוק. איפה אנחנו אומרים את הפסוק של מוסף, כמו שכתוב, אין כמו שכתוב על המצווה של מוסף. את “לא נתתו”, אנחנו אומרים בשחרית. אני רואה איך הרמב״ם אומר למוסף, בעצם למוסף. שמעתי, אחרי על המשה בדכא כסף ותורת דכא, אומרים את המוסף, ביום השבת על שני כבשים. אבל הרמב״ם לא מביא את לשון הקרבנות.
זה מאוד מעניין, אנחנו… בהלכה, כתוב שלא צריך לומר, זה לא מעכב מלזכור. זה לא נלמד שלום פרים ספסינו שצריך דווקא לומר. לא, מזכירים את זה, זה כן נאמר. דיברו על זה. ושלום פרים, לא מתכוונים שצריך לומר את חלק התורה והלאה. אין לנו בעיה שהיהודים יש להם את המתנות בשבת.
“לא נתתו מלכנו לגויי הארצות”, זה לא מתנה לגויים. “ולא הנחלתו… לעובדי פסילים”. “גם במנוחתו לא ישכנו ערלים”. ערלים אין להם שום שייכות, הם לא נחים בשבת הזו. אלא “לבית ישראל נתתו” בסתו. רואה אתה את ישורון, הילדים של… יעקב. “זרע ישורון” יזכה מישורון. כן. כינוי לישראל. ישורון הוא כינוי לישראל. ישורון הוא כינוי לישראל.
“חמדת הימים אותו קראת”
כן כאן בתחילת התפילה, אנחנו אומרים עוד לשון כזה, אני כבר הרבים קדע. “חמדת הימים אותו קראת”! יום השבת נקרא הטוב שבימים, יום נפלא.
הלשון, “חמדת הימים” כתוב בתורה, או… לא. פירושו הכל. זה בסיס הקושיא כאן. “וקראתם את היום הזה מקרא קודש” פירושו לדעתי שזה נקרא כך, “ויקראו לו לשבת עונג”, לא שקוראים את השם, כי לא כתוב בתורה המילים “קראתם את היום הזה” על שבת.
כן. כתוב “ויברך ויקדשהו”, זה פירושו זה, אבל לא הלשון.
חתימת הברכה
וכאן חוזרים לאותה ברכה אמצעית סוף של “אלקינו ואלקי אבותינו רצה נא במנוחתינו”, ומסיימים “ברוך אתה ה׳ מקדש השבת”.
כן.
—
ברכה אמצעית של מנחה שבת — “אתה אחד”
ואחר כך, זה שחרית ומוסף. זה מנחה.
הערה על סדר התפילה של הרמב״ם
ועכשיו, אכן הרמב״ם לא דואג עכשיו לומר מתי אומרים, האם אומרים בשבת את… הוא מזכיר את סדר היום של סוף התפילה, או היום, או כל הדברים. הרמב״ם אין לו את זה. אני מתכוון, אנחנו אין לנו דברים כאלה. אני חושב שהוא אמר לנו את סדר התפילה פחות או יותר, ו… זה לא פרק שלם של הלכות קריאת התורה, מהלכות תפילה. אפשר… הרמב״ם לא זכר סידור.
מה שכתוב כאן זה רק הנוסח של ברכות שהוא עוד לא אמר קודם. איך עושים את זה, איך הולך כל האורח חיים, כתוב בפירוש כמעט הכל בהלכות קריאת התורה כתוב, וגם בהלכות תפילה יש סדר תפילת הציבור, ושם כתוב גם את זה עם שבת, שם כתוב גם שיש מוסף, זה כל הדברים שכבר למדנו.
בסדר התפילה לא אמר הרמב״ם מאוד ברור, למשל, בקדיש ותחנונים, שכל הדברים האלה הם דווקא בשבוע. אנחנו יודעים כך, אבל זה לא כתוב בפירוש. הוא אומר כלל, “שליח ציבור אומר לעולם קודם כל תפילה ואחר כל תפילה”.
לא, הוא אומר “ואחר שבישראל יתפללו”, הוא לא אומר סדר היום. אבל בהלכות תפילה הוא מסביר. כאן, הפרק הזה לא סדר התפילה. יש פרק שלם של סדר התפילה בהלכות תפילה, פרק ח׳ וט׳, כתוב שם סדר הדברים, ואחר כך בהלכות קריאת התורה כתוב איך עושים את ההפטרה, נוסח התורה, וכו׳. זה לא דבר שהוא כותב כאן. הוא כותב כאן רק את הנוסחאות.
אה, נכון. בפרק ט׳ הלכה י״ג הוא אומר בדיוק אחרי שבת ויום טוב, אחרי שחרית אומרים תהלה לדוד, ואחרי מוסף אומרים קדיש ועונין אמן, ואחרי במנחה אומרים את תהלה לדוד, במקום לומר בצהריים אחרי תפילת שחרית של צהריים, אומרים את זה לפני מנחה. את זה הוא אמר אחרי השנה תק״ן את הסדר, וכאן הוא אומר רק את הנוסח, את הנוסח עצמו.
הלאה, טוב מאוד.
נוסח הברכה — “אתה אחד ושמך אחד”
ואנחנו הולכים עכשיו לומר את הברכה האמצעית, הברכה של מנחה, הברכה האמצעית של מנחה היא “אתה אחד ושמך אחד”. כן. הקב״ה הוא אחד, ושמו אחד, וגם ישראל הם “גוי אחד בארץ”.
מה פירוש “גוי אחד בארץ”? מיוחד. גוי מיוחד. זה פסוק, לא? “מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ אשר הלך אלקים לפדות לו לעם”. משהו זה פסוק. אהה. “גוי אחד” — במה הוא מסופק? “גוי אחד” לה׳ או מה? “גוי אחד” פירושו לכאורה לגבי ישראל מיוחד, מיוחד, הטוב ביותר, לא העם היחיד, אלא איזה. הוא מתכוון לומר גוי מיוחד, כן.
“עטרת תהלה ותפארת ישועה”
“עטרת תהלה ותפארת ישועה לעמך נתת”. הקב״ה נתן לישראל “עטרת תהלה ותפארת ישועה”. מה דרך נתינת התורה? או השבת? דברים טובים. אולי השבת היא “עטרת תהלה ותפארת ישועה”? או התורה? אחד משניהם.
“אברהם יגיל, יצחק ירנן”
“אברהם יגיל”. כן. וביום השבת הזה “אברהם יגיל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו”.
מה שמעניין שהכל בלשון עתיד? כתוב כבר שהאבות כבר שמרו את התורה. זה הולך משהו כמו הלשון שהאבות כבר שמרו שבת. כן?
אני לא יודע. אני אף פעם לא מבין מה הוא מפרש. אולי פירושו בני אברהם, כי הוא מוציא “יעקב ובניו”. “יעקב ובניו”. אולי זה לשון פיוטי של מתכוון לומר, אנשי אברהם, אנשי יצחק, אנשי יעקב. העם של אברהם.
אוקיי, יכול להיות. לא, לשון עתיד אומר כך, אבל יכול להיות שביום הזה היום שכל הדברים קורים. אברהם שמח, וכל ישראל שמחים. אבל הוא מתכוון לומר שבשעת מעשה הוא שמח. ועכשיו הילדים שלך שמחים.
הלשון היא “וישמחו בך ישראל”. אבל שמחים בגן עדן אברהם יגיל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו.
“מנוחה שלימה שאתה רוצה בה”
“מנוחה שלימה שאתה רוצה בה”. יעקב ובניו נחים את המנוחה שהקב״ה רוצה, סוג המנוחה. זה דבר מעניין, כמו שלא עושים את המלאכות שהקב״ה גזר, כן? לא סתם מנוחה.
תרגום לעברית
אוקיי, אפשר להיות כמו הצדיקים עם החסידים. מה הכוונה במנוחה שאתה רוצה בה? זה הצליח, יש פרי רצון, ואין זו מנוחה. יש דבר כזה ששבת הצליחה, לא כמו “חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי”. כשהוא מחזיר את הקידוש בפנים, כן?
כן, אני לא יודע. יכול להיות שכאן עומד בזוהר שכאשר ישראל בשמחה גם האבות בשמחה, קוראים להם לחופה, לשבת. הם יכולים לטעום שבת היכן שהם נמצאים, אין מקום מסוים כמו חתן כלה, כן?
“יכירו בניך וידעו”
אוקיי. “יכירו בניך וידעו” — האם זו בקשה או גם חלק מההודאה? “יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם”.
או אולי, אולי זו המנוחה שאתה רוצה בה, שיהיה להם סוג של מנוחה שהיא מנוחה שיודעים שהיא מנוחת הבורא, כן? מנוחה שבאה עם ידיעת השם, כן? “יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם”.
“הנח לנו אבינו”
והלאה בקשה, “הנח לנו אבינו”, תן לנו מנוחה, “אל תצורר ויגון ביום מנוחתנו”, שלא תהיה שום צרה, שהמנוחה תהיה בשלמות.
וכאן חוזרים לסיום התפילה של כל ברכה אמצעית, “רצה ה׳ אלוקינו בעמך ישראל ובתפילתם”, “ועל מנוחתם תקדש את שמך”.
—
דיון: מדוע לשבת ברכות אמצעיות שונות?
כן, זו תפילת שבת. זה מאוד מעניין, אין שום יום טוב אחר בעולם, אולי דווקא כי יש כל כך הרבה שבתות, שיש לו תפילה מיוחדת לשחרית, למעריב, למנחה. ביום טוב רגיל כל שלושתם זהים.
אולי פשוט כי שבת היא כל שבוע, זה היה נעשה משעמם מאוד. כל שבוע אפשר לומר את אותה תפילה שחרית מנחה מעריב. זה גם הרבה יותר פיוטי מהאחרים, יש יותר פיוטים.
אה, אז אתה אומר שיכול להיות שפעם היה שעשו לכל דבר פיוט, ולאיזו סיבה בשבת נשארו הפיוטים שהיו.
כן. כי בימים טובים יש הרבה פיוטים אחרים, ובשבת פחות פיוטים, והם הפכו לעיקר נוסח התפילה. אולי זה מה שאתה רוצה לומר.
אה, מעניין. כן.
דיסקוסיה על “ישמח משה” — שחרית שבת (המשך)
דובר 1: אבל צריך להבין, האחד הוא על משה, אחד הוא על קרבנות, ואחד הוא על האבות. ובלילה זה משהו לגמרי אחר, לא מזכירים שום בני אדם, מזכירים רק “אתה קדשת את יום השביעי לשמך”. זה מעניין מה העניין. כאילו הלילה הראשון מדברים על שבת של הקב״ה, ומזכירים, מדברים מה הקב״ה עושה, לא מזכירים אדם הראשון, אף אחד. וכאן מזכירים כבר “ישמח משה”.
ומעניין, “ישמח משה” זה אותו דבר כמו “יגל יעקב וישמח ישראל”, כולם שמחים, כן? יום של שמחה. זה כמו “אברהם שמח בשמחת התורה”, כמו שאומרים ב״עשישי ושמחי”. כאן, מי שמח עם היהודים?
כתוב שמשה רבינו עומד גם בלשון עתיד, “ישמח משה”. כתוב שמשה רבינו שמח בכל שבת כשמשה רבינו רואה שעדיין שומרים יהודים את התורה, הוא שמח, “וואו, זה היה דבר טוב ומוצלח הלוחות”. זה עובד, ברוך השם, הרבה שנים.
דובר 2: וזה מה שאומרים האבות, לא? אני שומע. יכול גם להיות שזה לא ברור באותיות, כי בפיוטים, כמו שרש״י אומר “אז ישיר”, “ישיר” יכול להיות כמו דבר תמידי, הוא שמח. זה לא אומר שהוא הולך לשמוח.
דובר 1: כן, וגם אי אפשר לומר את זה מהפרספקטיבה של היום, נניח הקב״ה בורא את השבת, וזה היום שאברהם יגל. אין כאן, לא מספרים כאן מעשה ברור. אומרים, זה פיוט שמתחיל ככה משהו באמצע.
דובר 2: כן, זה פיוט עדין, כן. אולי יכול להיות שחסרה לנו ההשכלה בעניין של כל הפיוטים, וזה פשוט דבר שאתה יודע, הולך ניגון. מצאו את החתיכה הטובה, וכן, את זה אומרים. כל ה…
דובר 1: אה, אה, יפה. זה נשאר איפשהו בגניזה.
דובר 2: אתה מתכוון שהרמב״ם עצמו מביא גם רק את ה…
דובר 1: לא, אני מתכוון שהרמב״ם אומר שזו תפילה, זה פקג׳, נחמד.
דובר 2: כן, אבל… כמו דברי הרמב״ם עצמם, יש לך מספיק. אבל אם אתה מדבר היסטורית… הנוסחאות של הרמב״ם יכולות להיות כבר אלף שנה, מאז אז עלו תיקונים שונים, ו… אני לא בדקתי עד הרמב״ם את כל התפילות, הרבה יותר עתיקות מהרמב״ם.
דובר 1: אוקיי, עכשיו נוכל ללמוד הלאה, בוא נמשיך הלאה, כן?
דובר 2: כן.
—
ברכה אמצעית של מוסף ראש חודש
דובר 1: ראש חודש… גם על ראש חודש דיברתם, השמונה עשרה הרגילה היא השמונה עשרה הרגילה עם יעלה ויבוא, אבל המוסף קיבל ברכה אמצעית חדשה, כך הרמב״ם פשוט סיפר לנו את הסדר.
אומר הרמב״ם כך: “ראשי חדשים לעמך נתת, זמן כפרה לכל תולדותם” — הקב״ה נתן ראשי חדשים לעמך ליהודים, זמן כפרה לכל תולדותם, זמן כפרה, נפלא, כן? להיות מקריבין לפניך זבחי רצון, שזה זמן שמביאים יותר קרבנות, ושעירי חטאת לכפר בעדם — השעיר של ראש חודש שהוא לכפרה, זה זמן כפרה לכל תולדותם, זיכרון לכולם — זה יום שמזכירים את כל היהודים, אבל כתוב כך שראש חודש מעלים את הזכרון של יהודים, תשועת נפשם מיד שונא, משהו יש כאן חז״ל שאני לא יודע.
דובר 2: כמו באמת מחתכים ומיידכים ורשך חטשיכים, כמו נשת…
דובר 1: כן, נשת… כן, נשתא ומיידכים.
אבל זמן כפרה יש לו משהו לעשות עם הדבר של שעיר לכפרה, איזה עניין שראש חודש הוא משהו יום של כפרה.
דובר 2: כל יום טוב באמת, אבל ראש חודש שואלים דרך השעיר, שעיר לכפר… איך נעשה היום טוב כאן שעיר? הרבה כי מה בדיוק כאן תפסו? אולי ראש חודש כאן מתאים אחרת… תבין אנחנו חוגגים יציאת מצרים, שאפשר לומר ביום טוב. מה זה בהצלחה שעושים עוד קרבן מוסף שבא עם שעיר?
דובר 1: תזכיר לי… כי אנחנו גלות עד שהיינו רואים רגע. חסר לנו כפרה עם תשועה מיד צונא.
בקשה על מזבח חדש וגאולה
דובר 1: מבקשים אנחנו עכשיו שהיוסף שהקרבנות הביאו כפרה וזכרון ותשועה, מבקשים “מזבח חדש בציון תכין” — שנכין מזבח חדש, “ועולת ראש חודש נעלה עליו” — שנוכל להחזיר את עולת ראש חודש, “שירי דוד נשמע בעירך” — שנתחיל שירת דוד, “האמורים לפני מזבחך לרצון”.
זה אומר, שרו את חמישה עשר שיר המעלות על מדרגות העזרה, שרו שירת דוד, הלווים שרו שירת דוד.
“אהבת עולם תביא להם” — למי? ליהודים, “וברית אבות לבנים תזכור”.
“אהבת עולם תביא להם” זה עוד… זה אומר, המזבח החדש שתעשה… כשהקב״ה יבנה את המזבח החדש, תביא עם זה אהבת עולם, בית המקדש חדש, “ברית אבות לבנים תזכור” חדש.
דובר 2: כן, זה כמו “וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה”. זה גורם לזה.
“גלינו מארצנו” — בקשה על קרבנות
דובר 1: הלאה התפילה היא כך: “אלקינו ואלקי אבותינו, מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחק מעל אדמתנו”.
מה זה “ונתרחק”? אני לא יודע, הרמב״ם אומר “ונתרחק”. אני לא יודע. “מעל אדמתנו” — אנחנו נעשינו רחוקים מאדמת ארץ ישראל.
מבקשים “יהי רצון מלפניך ה׳ אלקינו” — זה ממש המשך של מה שכבר עכשיו אמרנו, זו אפילו לא תפילה חדשה — “שתעלנו לשמחה לארצנו ותטענו בגבולנו, ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו” — שנחזור שוב ונעשה שוב את קרבנות החובה, קרבנות ציבור, “תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם, ואת מוספי יום ראש החודש הזה נעשה ונקריב לפניך באהבה כמצות רצונך, כמו שכתבת עלינו בתורתך על ידי משה עבדך”.
וכאן אומרים אנחנו דווקא, כמו שאמרנו קודם, במוסף שבת אומרים את נוסח הפסוקים, אבל הרמב״ם לא מביא אותו, איך כתוב בתורה שמוסף ראש חודש.
חתימת הברכה — “חדש עלינו”
דובר 1: וכאן הולך עם תפילה. כן, אני חושב, יכול להיות, אתה אמרת שזה נשאל שחוזרים. יכול להיות שהחלק “ראשי חדשים”, “מזבח חדש”, הוא יותר חתיכת פיוט לכבוד ראש חודש. החלק של “מפני חטאינו” הוא מאוד דומה למה שאומרים כל יום טוב. יכול להיות שזה פשוט עוד נוסח, זה הנוסח הרגיל כמו כל יום טוב אומרים “ואת קרבן מוסף”. קשה לראות את הרמב״ם מביא מוספים אחרים של יום טוב.
והלאה מסיימים עם החתימה דומה לחתימה הנצחית, מתחילים עם “ברוך אתה ה׳ אלקינו ואלקי אבותינו”, ומסיימים עם “מקדש השבת”, ובתוך זה הברכה הזאת.
“יהי רצון מלפניך ה׳ אלקינו ואלהי אבותינו שתחדש עלינו את ראש החודש הזה” — אנחנו אומרים “את החודש הזה”, “את ראש החודש הזה לטובה” — זה דומה לברכת יעלה ויבוא — “לטובה ולברכה לחן ולחסד ולרחמים לחיים ולשלום”.
“ויהי ראש החודש הזה” — ההתחלה של ראש חודש תהיה הסוף של “סוף וקץ לכל חטאינו וצרותינו”, ותהיה “תחילה וראש לפדיון נפשינו”.
ביקשנו כמה פעמים על הגאולה, שתהיה שוב בית המקדש.
“כי בעמך ישראל מכל האומות בחרת” — זה זכר ליציאת מצרים, מכל האומות — “וראשי חדשים להם נתת”. ממילא, כשיהיה בית המקדש, נוכל לעשות דווקא את עבודתנו ברצון השם, “מקדש ישראל וראשי חדשים”.
דיסקוסיה: “מקדש ישראל וראשי חדשים”
דובר 1: תמיד כשיש קשר ללוח, מתחילים “מקדש ישראל”, לא כמו “מקדש השבת” שקשור לימי השבוע. כי החודשים הם דרך היהודים. הגמרא אומרת “מקדש ישראל” — הוא מקדש את היהודים, הוא נותן להם בית דין, והיהודים אחר כך מקדשים את ראשי החדשים.
דובר 2: הרמב״ם אומר את זה כך איפשהו?
דובר 1: לא, אבל זו גמרא. כן, הרמב״ם הביא את ההלכה קודם איפשהו, איך הסדר שאומרים.
דרך מליצה — “ראש” ו״סוף”
דובר 1: נראה גם שזו לשון מעניינת מאוד כזו פיוט, “ראש החודש”, יש קשר, משחקים על הנקודה של ראש חודש, שהראש יהיה הסוף. כלומר, סוף יהיה לצרות, וראש לדברים טובים. זו דרך מליצה יפה.
הסיום הוא פשוט הקדמה ל״מקדש ישראל”. “מקדש ישראל” זה אותו דבר כמו “בעמך מכל האומות בחרת” וכדומה.
דובר 2: יכול להיות ש״סוף וקץ” ו״תחילה וראש” קשורים למה שאמרנו קודם שזה יום של כפרה. הקב״ה מוחל לנו. ממילא, אי אפשר כבר להפסיק עם “חטאינו וצרותינו”? אבל אומרים אפילו “חטאינו וצרותינו”, יהיה “סוף וקץ” כי זה יום כפרה. ממילא, יהיה “תחילה וראש לפדיון נפשינו”.
—
ברכה אמצעית של מוסף שבת ראש חודש
דובר 1: ראש חודש שחל בשבת, מעניין. וכאן יש נוסח מיוחד שמשלב את שני הדברים, שבת וראש חודש. וזה הולך כך.
מעניין שעשו חדש. אפילו שבת שהיא יום טוב לא עשו שום שילוב חדש, רק הוסיפו “מקדש השבת וישראל” ומה שלא יהיה.
דובר 2: אני מתכוון שיש הלכה ענקית לזה, למדנו בהלכות תפילה שזה קצת אחרת. שבת שחלה ביום טוב, אומרים את הברכה פשוט של שבת ליד יום טוב. אבל יש הלכה מיוחדת כאן, שלמדנו שצריך להתחיל משבת ולסיים עם שבת וראש חודש ביחד. אז ההתחלה של שבת לא עושים ביום טוב, אומרים רק “ותתן לנו וכו׳ שבת”. כאן מתחילים במיוחד עם שבת, ואחר כך הולכים לראש חודש וחוזרים.
אז רואים את הסיבה הפשוטה שראש חודש לא מספיק יום טוב שיקח את תשומת הלב משבת לגמרי, אז אפשר לעשות את זה רק עם שילוב. משא״כ יום טוב, הנוסח נותנים לשבת, ורק מזכירים שבת.
נוסח הברכה
דובר 1: אוקיי, זה הולך כך: “אתה יצרת עולמך מקדם” — הקב״ה ברא את העולם מקדם, זמן רב אחורה.
דובר 2: כן, מקדם, או מצד מזרח. יש קשר לאיך מתרגמים בשבע ברכות, יש את התורה על מקדם.
דובר 1: אבל מקדם כאן בוודאי מתכוון מלפנים, תחילת בריאת העולם, כן.
“כלית מלאכתך ביום השביעי” — היום השביעי כבר היה גמור.
“ובחרת בנו מכל העמים, ורצית בנו מכל הלשונות” — נכון ש״ובחרת בנו” קרה כמה שנים מאוחר יותר, כשאברהם אבינו או כשמשה רבינו בירך את היהודים. אבל “ובחרת בנו מכל העמים, ורצית בנו מכל הלשונות”, מכל שאר דוברי רע, שפות אחרות.
“וקרבתנו למלכותך, וקידשתנו במצוותיך” — אתה נתת לנו את התורה והמצוות והעבודה.
“ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת” — אנחנו נושאים את שם השם הגדול והקדוש.
“ותתן לנו ה׳ אלוקינו שבתות למנוחה” — הקב״ה נתן לנו שבתות למנוחה, “ויום ראש החודש הזה לכפר בעדנו”.
וכאן אומרים את הברכה שהזכרנו קודם, אחרי ה״גלינו”.
דובר 2: והחכם אומר “אני נחמן החולם לעשות קרבנות חול”. מישהו אמר, אי אפשר להבין. אולי סתם בקיצור.
דובר 1: כן. אבל מיד אחר כך הולך לעמוד “הקדש מקבלות ענין”, מתחילים כאן.
מוסף שבת ראש חודש — המשך
וכאן אומרים את ברכת היין, שהזכרנו קודם. ברכת היין: גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו ואין אנחנו יכולים לעשות חובותינו בבית בחירתך. והולכים הלאה עם אותו עניין, בעיקר מלבקש שוב על הגאולה: יהי רצון מלפניך ה׳ אלוקינו ואלוקי אבותינו — כאן לא כתוב “ולקבל ציוויתנו”. מעניין.
חברותא: אפילו כאן לא כתוב. אולי זה סתם בקיצור.
כן, אבל מיד אחר כך הולך לעמוד “ולקבל ציוויתנו”. כשמתחילים כאן, החלק הבא שכבר כן כתוב יעלה ויבוא, כבר כן כתוב: ולקבל ציוויתנו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם. ואת מוספי יום המנוחה הזה ויום ראש חודש הזה נעשה ונקריב לפניך באהבה כמצות רצונך כמו שכתבת עלינו בתורתך.
דיון: “כתבת” — קמץ ה׳ או מפיק ה׳?
חברותא: “כתבת” זה עם ה׳ בסוף.
כן, אבל זה לא עם מפיק ה׳.
חברותא: זה היה מצווה?
לא, לא, לא. זה לא עולה על המוסף.
חברותא: לא, אני לא מתכוון לזה.
“כתבת” זה לא מפיק ה׳, זה קמץ ה׳. הרמב״ם מבין — יש דיוק. אלא מושב דכור.
סיום מוסף שבת ראש חודש
והולכים הלאה: יהי רצון מלפניך ה׳ אלוקינו — אומרים את הרגיל שתחדש עלינו את החודש הזה, שכבר הוזכר ממוסף ראש חודש. והולכים הלאה: רצה נא במנוחתנו. וכאן מסיימים עם הנוסח של שבת: רצה נא במנוחתנו, שקיימנו במצוותיך — כל הדברים — וינוחו בם. “בם” מתכוון בשני הימים, בשבת ובראש חודש. כל ישראל באהבה ושמחה — זה דווקא ייחודי לשבת. ברוך אתה ה׳ מקדש השבת וישראל וראשי חדשים.
השוואה לנוסח שלנו
זה קצת שונה מהנוסח שלנו. אנחנו חוזרים כן יותר — יש לנו קצת אחרת את הנוסח כאן עם “קיים בנו חוקי רצונך”. אנחנו אומרים כן חזרה את הסיום כמו ראש חודש ושבת ביחד. הרמב״ם שוזר את הסיום של ראש חודש ואת הסיום של שבת, ומסיימים “מקדש השבת וישראל וראשי חדשים”. טוב מאוד.
—
ברכה אמצעית של יום טוב — פסח (ערבית, שחרית, מנחה)
ועכשיו הולך הרמב״ם למנות את הברכות של הימים טובים. טוב מאוד.
אומר הרמב״ם: ברכה אמצעית של יום טוב של פסח, בערבית שחרית ומנחה היא אותה.
חברותא: נכון.
כן, אני רק רוצה לומר, כאן הרמב״ם — בעצם תראו — פסח, שבועות, סוכות זה אותו, זה רק אות אחת. כי הרמב״ם עושה כמו הסידור שלנו וכותב כאן “כאן אומרים את יום חג ה…”. אצל הרמב״ם, כמו שראינו בשמונה עשרה לגבי “משיב הרוח” — אותו טריק. קודם הוא אומר את הנוסח של פסח, ואחר כך הוא אומר את המילים איך להחליף בסוכות ושבועות.
“אתה בחרתנו” — תחילת הברכה
אוקיי, מתחילים: אתה בחרתנו מכל העמים ורצית בנו מכל הלשונות.
זה מעניין, אותו דבר — כן, עמים ולשונות. אבל זה מעניין, כי “לשונות” זה לא בדיוק אותו דבר כמו “עמים”. למשל, יש הרבה מדינות… כל האנשים שמדברים צרפתית הם לשון אחת, אבל הם מפוזרים בהרבה מדינות. צריך להבין מה “לשון” קשור כאן לבחירה של עם ישראל.
חברותא: אוקיי, אבל פשוט זה עוד דרך לומר דברים דומים. אומרים גם, למשל, “בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז”. גם טוב — מצרים, אלה שמדברים לועז, לשון מצרי.
אבל שם כתוב במדרשים שמקשרים עם זה שהקב״ה — שבגלל שמירת הלשון, כן, השם, לשון, מלבוש — זה עזר לבחירת היהודים. אולי גם כאן?
חברותא: אוקיי.
כן, ורצית בנו מכל הלשונות.
“בחירה” ו״רצון” — שמות נרדפים
אני אומר, “בחירה” עם “רצון” — לכאורה זה אומר אותו דבר.
חברותא: זה כמו פיוט, זה לא אותו דבר.
כן, זה לא אותו דבר. אומרים “אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו”, ואחר כך “ורוממתנו מכל הלשונות”.
חברותא: אוקיי, אותה מחשבה.
המשך הברכה
ורצית בנו מכל הלשונות וקדשתנו במצותיך
ורצית בנו מכל הלשונות וקדשתנו במצותיך — נתן לנו את התורה, בזה קידש אותנו במצוות — וקרבתנו מלכנו לעבודתך ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת.
אני מבין שהוי״ו של הרמב״ם הוא גם קצת… הייתי אומר אחרת — “וקרבתנו” לא בא עם וי״ו, ו״ושמך” כן, כי זה כמו הסיום.
“מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון”
אוקיי, ותתן לנו ה׳ אלקינו מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון — אותו דבר, כן, זה עוד שמות נרדפים — את יום טוב מקרא קודש הזה. יום טוב שהתורה קוראת לו “מקרא קודש” — זמן שבו מתאספים לקדושה. את יום חג המצות הזה זמן חירותנו באהבה — “באהבה” עולה על “ותתן לנו”, כן? — זכר ליציאת מצרים. הימים טובים הם זכר ליציאת מצרים.
יעלה ויבוא
ועוברים שם לנוסח של יעלה ויבוא, שכבר נלמד כאן. ולכל הפחות: יעלה ויבוא ויגיע ויראה וירצה וישמע ויפקד ויזכר זכרוננו וזכרון אבותינו וכו׳ וכו׳ וכו׳ וחג המצות הזה לרחם בו עלינו ולהושיענו. מסיימים “זכרוננו”.
“ומלטנו בו מכל צרה ויגון” — סיום יעלה ויבוא של יום טוב
ואחר כך, ברכת ה׳ זכרוננו, רחמנא, אומרים כך: ומלטנו בו מכל צרה ויגון. זה הסיום של יעלה ויבוא של יום טוב.
חברותא: כן, זה רק כאן, נכון? כי איך שהרמב״ם חישב קודם את יעלה ויבוא לא עמד הסיום.
כן עמד? אז תמיד זה הסיום של יעלה ויבוא?
חברותא: אני חושב כך.
למה הרמב״ם כותב את זה בכלל פעמיים זו קושיה עליו — הוא חוסך מאוד בדיו שלו.
חברותא: כן, אני זוכר כך, הוא אומר את אותו דבר.
לא, כי זה נוגע — אומרים את זה גם בימי החול, חול המועד, ראש חודש, בשמונה עשרה המתאימה.
סיום הברכה
ומלטנו בו מכל צרה ויגון ושמחנו בו שמחה שלימה כי אתה מלך רחום וחנון אתה. והשיאנו ה׳ אלקינו את ברכת מועדיך — שיתן לנו באמת, מלשון מסר, שיארוז לנו כביכול — את ברכת מועדיך לחיים ולשמחה ולשלום כאשר רצית ואמרת להבטיחנו.
דיון: מה משמעות “להבטיחנו”?
מה פירוש “וכן תבטיחנו סלה”? לא היה “ואמרת להבטיחנו” — ה״ברכת מועדיך” היא לשון הפסוק, “והשיאנו ה׳ אלקינו את ברכת מועדיך”?
חברותא: לא, אבל הקב״ה נתן ליהודים יום טוב, ויום טוב הוא ברכה והבטחה. אתה אמרת שזו ברכה, “וכן תבטיחנו סלה” — שבאמת, שבאמת יראו את הברכה.
זה פירוש “שלא יגענו לא עצב ולא יגון” — שיראו שזה באמת עבד, שזה באמת הצליח.
“כאשר ציויתנו” — מה אומרים?
“כאשר ציויתנו” — וכך הלאה נוסח החתימה, עד ברוך אתה ה׳ מקדש ישראל והזמנים.
כלומר, מה אם אומרים “והניחו בו”? לא יכול להיות.
חברותא: מה הוא מתכוון “כאשר ציויתנו” וכו׳?
“כאשר ציויתנו בתורתך על ידי משה עבדך לאמר” וכו׳, לא? “ותתן לנו ה׳ אלקינו” ו״והנחילנו”.
חברותא: הוא לא אומר מה אומרים.
“והנחילנו” — אנחנו אומרים “בשמחה ובששון את מועדי קדשך והתנחלו בך”.
חברותא: אה, אולי זה מה שהרמב״ם מתכוון, אבל הוא לא אומר.
כן. והאם לא כבר היה לנו נוסח ראש חודש? שבת ראש חודש?
חברותא: לא, לא היה לו.
כן, אני לא יודע. חסר משהו.
חברותא: “וינוחו בם” הוחזק ארבעה ימים, והם עצמם צריכים להבין, “מחללי׳ בהבדלת שבת קדשך וינוחו בם”. כך הוא אמר ב״המרחם על ישראל” בפעם הראשונה שהוא אמר את זה, אבל אפשר לומר “וינוחו” ו״שבתות” ביום טוב.
נכון. אז חסר משהו. מעניין.
—
מוסף יום טוב — פסח (כדוגמה לשלוש רגלים)
אוקיי. טוב, הלאה.
עכשיו הוא נכנס לחשב לנו את נוסח המוסף של שלוש הרגלים, אבל הוא מביא את הדוגמה של שלוש רגלים — מביא פסח.
התחלה — “אתה בחרתנו”
מתחילים: אתה בחרתנו מכל העמים — שאנחנו יכולים כבר מהשמיני עצרת הקודם, כן — עד שמגיעים עד… אממ… זכר ליציאת מצרים.
מה זה איפה? כאן, כן. עד איפה מסיימים את “זכר ליציאת מצרים”? עד “זכר ליציאת מצרים”.
“ואין אנו יכולים לעלות ולראות” — ההבדל מראש חודש
ואחר כך אומרים: אלקינו ואלקי אבותינו רצה נא במנוחתנו והתרחק מעלינו צער ויגון.
כי אחר כך זה דומה לראש חודש, אבל כאן הולכים ואין אנו יכולים לעלות ולראות. כי בראש חודש לא צריכים יהודים לעלות — הכהנים צריכים לעשות את זה. כאן זו כבר תפילה שבה כל יהודי מרגיש שמשהו חסר לו, שאין לו את המצווה של חגיגה, ראיה, עולת ראיה לרגל.
ואין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות לפניך בבית בחירתך בנוה הדרך — “נוה הדרך”, מעון הקב״ה, של השכינה הקדושה, “נוה הדרך” — בבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו מפני היד שנשתלחה במקדשך.
דיון: מה משמעות “היד שנשתלחה במקדשך”?
מה זה? נשלחה יד? מה הלשון? כתוב איפה שהקב״ה שלח יד? נשלחה איזו יד? נשלחה יד?
חברותא: אני חושב על זה.
כן, כן, אני מבין — הגויים החריבו את זה. אבל מה זו “יד שנשתלחה”? מה המליצה? אני לא יודע.
חברותא: כתוב כאן כמו פסוק, “מקדש ה׳ כוננו ידיך” — יש לך את יד הימין שבנתה אותו, וכאן את יד השמאל ששברה אותו.
יש לשון כזו בפסוק איפשהו?
חברותא: “אם לא ישלח ידו במלאכת רעהו” — אני לא יודע.
נכון. “שליחות יד” פירושה כמו השמדה, ההיפך מ״אל תשלח ידך אל הנער” — החריב. ויהי רצון שיבנה בית המקדש.
חברותא: לא כתוב, אין פסוק ממש לזה. “גבר ידו שלא יעבדו זרים”?
כן, הלשון — זה הגיוני, אבל לא ראיתי שהוא מביא ממש פסוק.
זה מעניין, כי חשבתי — אומרים “מעינינו יחלו לראות”, שאומרים כל יום ב״ואין לנו כהן בבית חיינו”.
חברותא: לא, “ויהי רצון שיבנה בית המקדש” — זה נטמא, זה נחרב. יכול להיות “ויהי רצון שיבנה בית המקדש” פירושו עוד לפני שנחרב — קודם זה נטמא, כן? כמו שהחשמונאים היה להם שם בעיה, שהבעיה התחילה מיד כששלחו יד.
בקשה לבניין בית המקדש
יהי רצון מלפניך ה׳ אלוקינו שתשוב ותרחם עלינו ועל מקדשך ותבנהו במהרה בימינו ותקבץ פזורינו מן הגוים ותפוצותינו כנס מירכתי ארץ והביאנו לציון עירך ברינה ולבית מקדשך בשמחת עולם — בשמחה נצחית, שלא ייחרב עוד אחר כך. ושם נעבדך ביראה כשנים קדמוניות — “כשנים קדמוניות” — תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם. ואת מוסף יום מקרא קודש הזה יום חג המצות הזה נעשה ונקריב לפניך באהבה כמצות רצונך כמו שכתבת עלינו בתורתך על ידי משה עבדך.
“מלך רחמן” — נוסח מיוחד של מוסף יום טוב
וכאן בא עוד נוסח חדש של יום טוב, זה הולך כך:
מלך רחמן רחם עלינו, טוב ומטיב הדרש לנו — כבר כתוב “הדרש לנו”, שתתעניין בנו. הלשון “ציון דורש אין לה” — שכן יהיה דורש על היהודים.
שובה אלינו בהמון רחמיך — ברוב חסדיך, בהרבה חסדים שלך — בזכות אבותינו שעשו רצונך. בנה ביתך כבתחילה — בנה מחדש את בית המקדש — וכונן מקדשך על מכונו — בית המקדש יעמוד כן “מכון לשבתך”, המקום הנכון.
ואנחנו נזכה גם לזה, כבר כתוב “בימינו”: והראנו בבנינו — שתראה לנו את הבניין — ושמחנו בתיקונו — ואנחנו נשמח בתיקון מחדש של בית המקדש.
“והשב ישראל לנויהם” — מה פירוש “נוה”?
והשב ישראל לנויהם — היהודים יחזרו ל״נוה”, למעון הבורא, כמו שיהודים עולים לרגל. כמו שכתוב “נוה הדרך”.
חשבתי פעם, איך אומרים את זה? “ושבי ישראל ונוה עם”. הבנתי “ונוה יהי” — אני חושב שזה פירושו באידיש “מקום מגורים”. יהודי יגור בחזרה בארץ ישראל, או שיחזרו לבית המקדש, לעלות לרגל. שיהיו שם כהנים ולוים וישראלים.
כתוב בלבוש הרמב״ם — “נוה” פירושו כמו לחזור, “נוה הדרך” בבית המקדש. כהנים ולוים וישראלים.
מוסף יום טוב — המשך: “נוהו”, כהנים, לוים, ישראל
דובר 1: “נוהו” — כמו שכתוב “נוה אדירך”.
דובר 2: רציתי להתערב. איך צריך לומר את זה? “ושב ישראל ונוהם” — אה, הרי כתוב “ונוהו”. אני חושב שזה פירושו באידיש “מקום מגורים”. שכל אחד יגור בחזרה בארץ ישראל, או שיחזרו לבית המקדש לעלות לרגל.
ושיהיו שם כהנים בעבודתם. הרי כתוב ברמב״ם “נוהו” פירושו כמו שכתוב בפסוק “נוה אדירך” — בית המקדש. “כהנים בעבודתם, לוים על דוכנם, וישראל במעמדם” — כך צריך להיות הסדר: שהכהנים עושים את העבודה, הלוים עומדים על הדוכן, הם שרים בתפילה המיוחדת — כן, כמו שכתוב בתפילה הגבוהה ביותר, שיש להם מקום שנקרא הדוכן. ו״ישראל במעמדם” — הרי יש את המעמדות, שהיהודים עומדים שם במקום קרבנותיהם והם משתתפים.
—
“וארמון על משפטו ישב” — מה פירוש “משפטו”?
דובר 2: “וארמון על משפטו ישב” — פלא. הארמון. הארמון יהיה בנוי על פי משפטו, במקום הנכון, לפי ההלכות הנכונות, לפי כללי הבית — שיהיה כמו שהרמב״ם אומר בהלכות בית הבחירה.
“שם נעלה ונראה לפניך בשלש פעמי רגלינו” — שם נעלה. לא רק סתם כמו להתפלל, ושתהיה תפילה ארוכה, אבל זה עדיין לא הדברים הנכונים. נזכה לבניין בית המקדש, ואז נעלה שלוש פעמים — שלוש פעמים של “רגלינו”, שלוש פעמים שצריך לעלות ברגל.
זה מעניין ששם ניתן — מעניין שנעשה השם “שלוש רגלים”, שלוש פעמים שצריך לעלות ברגל.
“ככתוב בתורתך” — כמו שכתוב בתורה: “שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה׳ אלקיך במקום אשר יבחר, בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות”. ואז נבוא עם קרבנות — “ולא יראו את פני ה׳ ריקם”, לא נבוא בידיים ריקות. “ונותנים” — הרי כתוב בפסוק “איש כמתנת ידו”, כל אחד יביא את הקרבנות לפי מה שיש לו, “כברכת ה׳ אלקיך אשר נתן לך”, לפי ברכת ה׳ שיש לו.
—
דיון: מה פירוש “ונותנים” — עולת ראיה או נדרים ונדבות?
דובר 2: יש רמז במילה “ונותנים” — שנביא לא רק את המוסף שהוא חובה, כל אחד יביא עוד את כל נדריו ונדבותיו.
דובר 1: זה אומר עולת ראיה בדרך כלל, נכון? יש חובה? האם לא היה להם “לא יראה פני ריקם”? אני חושב שזה הוויכוח.
דובר 2: לא. הוא כבר אמר — האם הביאו אחר כך את כל הנדרים והנדבות במשך השנה. כך כתוב בפסוקים “ועד נדרותיכם ונדבותיכם”. זה לא הפסוק הפשוט. וה״לא יראה פני ריקם” כמעט לא נוגע. הרמב״ן עושה ויכוח ביניהם, אבל זה פסוק אחד הרי ביניהם בפרשת ראה.
דובר 1: כן.
—
דיון: “משפטו” — הלכות או תקנות?
דובר 2: הפסוק “וארמון על משפטו ישב” הוא פשוט פסוק בירמיהו או איפשהו. זה לא פסוק, זו לא מליצה.
דובר 1: אתה אלף אחוז צודק. אני חושב ש״משפטו” לא פירושו הלכות — כמו “משפט המלוכה”, כמו “קרואי ישראל”, כמו שמתאים.
דובר 2: כן. כמו שאומרים — תקנות.
דובר 1: כן. זה נכון — אני לא רוצה לומר משהו שבור, משהו כמו ה… לא כמו האנשים שרצו לעשות שער הלחם. אומרים את זה בכל מקרה.
דובר 2: אה, תקנות. כן. זה הכל להוציא מאותם חכמים שעשו שער הלחם. אבל זה יפה מאוד, כי זו מליצה שהכל יתאים אחד לשני.
—
“כברכת ה׳ אלקיך” — תפילה על שפע
דובר 1: אה, כאן זה הרבה יותר הגיוני. הגעת עכשיו ל״ברכת ה׳ אלוקיך” — מתפללים שבאמת תהיה ברכה. זה בא במקור מכאן. אני לא יודע, אני ממציא תיאוריות, זה כלום.
דובר 2: כמו “אשר נתן ה׳ אלוקיך ברכה במדיך” פירושו גם זה — שתהיה ברכת המזון שכתוב בפסוק, שכשליהודי יש שפע הוא יכול לבוא לבית המקדש עם שפע עם קרבנות. הרי כתוב “כאשר יברכך ה׳ אלוקיך” — הביאו קודם פסוק כזה.
כמו הכל — אני אומר — לעשות יום טוב טוב פירושו שכל השנה תהיה טובה. רק דרך ערמומית להתפלל על כל השנה, מה יש לנו יום טוב דרך זה כמו שזה זמן אסיפה — מודים לקב״ה על מה שנתן שפע כל השנה.
—
[הערה בצד: יום טוב, שפע וצדקה]
דובר 2: זה מאוד מעניין — אין לזה שום קשר לשיחה שלנו — אבל יש לנו גם הלכה שצריך כל יום טוב לתת צדקה, ושביום טוב צריך לקחת אורחים. אתה לא יכול להתנהג כך, אבל רואים את עצם הדבר שביום טוב צריך להתנהג כמו עשיר, ו“כבד את ה׳ מהונך” — אם יש לך שפע, באמצע השנה לא צריך להראות, אבל ביום טוב צריך לחיות לפי הסטנדרטים שלך גם ברמה הגבוהה. “כבד את ה׳ מהונך” — וכשאין בית המקדש, לפחות לתת לאורחים ולקמפיינים ולעובדי ה׳.
—
נוסח שבועות, סוכות, שמיני עצרת — השינויים
דובר 2: הלאה. אומר הרמב״ם — עכשיו הימים טובים האחרים. מה קורה עם הימים טובים האחרים? חישבנו הכל לפסח. מה קורה עם שבועות וסוכות? הוא לא הולך לומר לנו את הכל, אלא הוא אומר את החלקים שבהם משנים.
אומר שם: “וכן נוסח זה מתפלל בחג השבועות ובחג הסוכות בלא חסרון ובלא יתרון” — אותו דבר, לא משנים. “אלא שבחג השבועות הוא אומר” — שם שכתוב “את יום חג הפסח”, אומר “את יום טוב מקרא קודש הזה, את יום חג השבועות הזה”, והזמן המיוחד של חג השבועות הוא “זמן מתן תורתנו” — כמו שהוא אומר בפסח “זמן חירותנו” כשיצאנו מבית עבדים, חג השבועות הוא הזמן שקיבלנו את התורה.
—
דיון: “זמן מתן תורתנו” — איפה כתוב זה?
דובר 1: “ואהבת לרעך כמוך” — זה פלא, כי כאן זה הפעם הראשונה. כן, בתורה כתוב על שבועות “זמן מתן תורתנו”? או שזה רק לשון באמת שרואים כאן בפעם הראשונה בנוסח של תפילה? מי עשה את הנוסח הראשון של תפילה? יכול להיות שזה כבר היה מאוד עתיק, אבל כן.
—
סוכות ושמיני עצרת
דובר 2: “וכן הוא אומר ביום טוב מקרא קודש הזה, ביום חג השבועות הזה” — זה שם בלשון של יעלה ויבוא, “זכרנו ה׳ אלוקינו בו לטובה”. אותו דבר במוסף, כשדיברנו על הקרבנות: “ומלפניך מלכנו ריקם אל תשיבנו, ומוספי יום טוב מקרא קודש הזה, יום חג השבועות הזה”.
“וכן בחג הסוכות אומר” — בחג הסוכות במקום שם יום טוב אומרים “יום חג הסוכות הזה”, ומה הזמן, הזמן המיוחד? “זמן שמחתנו”.
“וכן בשמיני עצרת אומר את יום טוב מקרא קודש הזה, יום חג שמיני עצרת הזה” — אומרים “שמיני עצרת החג הזה”? אוקיי, “יום חג שמיני עצרת הזה”, “זמן שמחתנו” — אותו “זמן שמחתנו” של יום טוב, אבל יש לו שם משלו.
“וכן במוסף הוא אומר ומוספי יום טוב מקרא קודש הזה, יום חג שמיני עצרת הזה נעשה ונקריב לפניך”.
דובר 1: הוא שכח לומר את המוסף של סוכות. אבל זה פשוט.
דובר 2: אה. בכל מקרה.
דובר 1: כן.
—
יום טוב שחל בשבת — סדר הזכרת שבת
דובר 2: כשחל יום טוב ליפול בשבת, מה עושים? אומר: “אתה בחרתנו”, ולפני שאומרים את “יעלה ויבוא”, אומרים “אלקינו ואלקי אבותינו רצה נא במנוחתנו”, ואחר כך אומרים הלאה “יעלה ויבוא”, והלאה אומרים “את יום המנוח הזה”.
—
דיון: “יום המנוח” — לא “יום המנוחה”
דובר 1: הרי בכל המקומות כתוב “מנוח”, לא “מנוחה”.
דובר 2: הרמב״ם אומר איפשהו “את יום השבת הזה”, “את יום המנוחה”. זו פשוט טעות.
דובר 1: אני חושב שזה יותר פואטי. זו לא המילה הנכונה — זה “יום המנוחה”, “יום המנוח הזה”. זו מילה מעניינת. אני חושב שזה ענין של היום הזה, היום הנוכחי.
דובר 2: אצלנו אנחנו מחלקים — מדקדקים עם הרמב״ם, שהסדר כנראה הסדר נכון. אני לא יודע שום ראיה. “יום המנוח” — זה חידוש בשבילי. אני לא יודע.
דובר 1: אני חושב שבסידור שלנו יש גם נוסחאות שכתוב “מנוח”. אני חושב שזה דבר מקובל.
דובר 2: כן, כן, כן. חג המצות, כן. “יום ששון ויום שמחה”, “יום המנוח”. יש בסידור מוסיף “מנוח”. במוסף, חיים שבי כאן.
דובר 1: כן. “את יום המקרא קודש הזה” — אה, כאן זה “את יום חג פלוני הזה”. לא לומר “פלוני”, כן? כל כך הוא סומך עלינו עוד, הרמב״ם.
—
מוסף יום טוב שחל בשבת
דובר 2: “וחיים במוסף” — כן, במוסף: “את יום המנוח הזה”, “את יום המקרא קודש הזה”, “את יום חג פלוני”.
דובר 1: נכון.
דובר 2: “ועל דרך זה מזכיר את השבת בראש השנה וביום הכפורים כשחלו להיות בשבת, בין בשאר תפלות בין במוסף. וחותם בכל התפלות של שלש רגלים אם חל בשבת, ‘מקדש השבת׳, ואחר כך ‘וישראל והזמנים׳. ובראש השנה חותם ‘מלך על כל הארץ מקדש השבת וישראל ויום הזכרון׳, וביום הכפורים אומר גם כן ‘מלך על כל הארץ מקדש השבת וישראל ויום הכפורים׳.”
—
דיון: “מלך על כל הארץ” — פאר של שבת או פאר של ראש השנה?
דובר 1: נפלא. אני חושב שצריך לעשות כאן עצירה. עצירה של פרק שלם, לא? והרמב״ם יש לו דיבורים גדולים יותר, לא כך? אני סקרן. אולי לא? אולי קצת? אני רוצה לתקוע כאן מסקנות.
דובר 2: מה כתוב כאן? כל התפילות האלה?
דובר 1: לא, ה״בריך שמיה” היא תפילה רבנית. לא, כאן מה שהפרוטסטנטים למדו. הגמרא אומרת שבשבת עם רגלים אומרים קודם שבת, כי ישראל אינו לפני שבת — שבת הקדוש ברוך הוא קידש. אבל כאן, בראש השנה, אני צריך לומר אחרת, כי “מלך על כל הארץ” לא אומרים בברכת ראש השנה יום כיפור, אבל כן אומרים לשבת. נראה שאין סתירה ב״מקדש ישראל והזמנים”.
דובר 2: כן, כי הכל מדבר כמו מחובר ל״אלקינו מלך העולם”, שזה עוד לפני ה… במקום “אלקינו מלך העולם” אומרים “מלך על כל הארץ”. החתימה היא עדיין “מקדש ישראל”, לא?
דובר 1: בסדר. אבל הפתיחה היא בכל זאת ראש השנה יום כיפור כי מדברים על מלכות.
דובר 2: לא, אבל זה דומה לדברים של “המלך הקדוש” ולא של… “המלך הקדוש” או “המלך המשפט”.
דובר 1: בסדר, בסדר.
—
סיום — מסקנות
דובר 1: אז זה… מה למדנו עכשיו? דרך המצוות של שבת ויום טוב.
דובר 2: שבת וימים טובים, כן.