סיכום השיעור 📋
סיכום הלכות תפילה וברכת כהנים – פרק ה׳
כללי מבוא לפרק
פרק ד׳ פירט חמשה דברים המעכבין את התפילה – דברים שאם לא קיימם, התפילה פסולה (ידיים נקיות, מקום נקי, כוונה, וכו׳ – „תפילתו תועבה”, צריך לחזור ולהתפלל).
פרק ה׳ מונה עוד שמונה דברים שמשפרים את התפילה, אבל אינם מעכבים בדיעבד.
חמישה מעכבים ושמונה שאינם מעכבים = שלושה עשר תנאים בתפילה. הרמב״ם אינו אומר במפורש את המספר שלושה עשר, אבל שלושה עשר הוא „מספר יפה.” רשימת השמונה היא חיבורו של הרמב״ם (כמו גם החמישה הקודמים); בחמישה מביא הרמב״ם מרב סעדיה גאון, בשמונה לא רואים שמביא מקור למספר.
—
הלכה א – שמונה דברים: סקירה כללית
הרמב״ם: שמונה דברים צריך המתפלל להיזהר בהם ולעשותם, ואם היה דחוק או אנוס או שעבר ולא עשה אותן – אינן מעכבין.
פשט: שמונה דברים צריך להיזהר בהם לכתחילה, אבל אם היה דחוק, אנוס, או אפילו עבר במזיד – אינו מעכב.
חידושים:
– לשון הרמב״ם „דחוק או אנוס” מתפרש: „דחוק” פירושו שלא היתה לו אפשרות לקיים את התנאים (לא שאינו יכול להתפלל כלל – זה היה הנושא בפרק ד׳). „אנוס” – לא יכול היה. ואפילו „עבר” – במזיד לא עשה – גם כן אינו מעכב.
רשימת השמונה:
1. עמידה – לעמוד, וכיצד לעמוד.
2. נוכח המקדש – להתפלל כלפי בית המקדש.
3. תיקון הגוף – כיצד הגוף צריך לעמוד (שתי רגליים צמודות וכו׳).
4. תיקון המלבושים – להיות לבוש כראוי (מעבר לכיסוי ערווה/לב הבסיסי שהוא מעכב).
5. תיקון המקום – מקום ראוי (מעבר לבסיסי שאינו מזוהם שהוא מעכב).
6. השוואת הקול – להתפלל בקול הנכון: לא גבוה מדי ולא רק בלב.
7. כריעה – מתי וכיצד כורעים בשמונה עשרה.
8. השתחוואה – להשתחוות אחר שמונה עשרה (נפילת אפים).
—
הלכה ב – עמידה
פשט: לעמוד בעת תפילת שמונה עשרה.
חידושים:
מדוע נקראת התפילה „תפילת העמידה”?
„תפילה” פירושה „עבודה”, ועבודה קשורה לעמידה – „שרפים עומדים ממעל לו.” המלך יושב והמשרתים עומדים. עמידה היא סימן לשעבוד – אתה עבד, משועבד. זה הפוך מהאינטואיציה הגשמית (שבה עמידה היא „גבוה יותר”), אבל רוחנית עמידה פירושה שאתה במדרגה נמוכה יותר – אתה משרת. „עומד לפני המלך” – לא אומרים „יושב לפני המלך.” הקב״ה הוא „מלך יושב על כסא רם ונשא” ואתה עומד לפניו. מובא בעל המנוח שתפילה = עבודה, ועבודה = עמידה.
עמידה בספינה או עגלה
הרמב״ם אומר: אם יושב בספינה או עגלה ויכול לעמוד, יעמוד. האם עמידה על עגלה/ספינה נחשבת „עמידה”? – הרי כל המקום זז. מסקנה: העיקר שאתה, העובד, במצב יציב – אינך עושה דבר, אתה עומד. לא משנה שכל המקום זז. הכלל „רוכב כמהלך” הוא לעניינים אחרים; בקרון/מטוס לפעמים אפשר לעמוד, וזה נחשב.
רוכב על הבהמה
הרמב״ם: “היה רוכב על הבהמה, אפילו יש לו מי שיאחז בהמתו, לא ירד, אלא יושב במקומו ומתפלל”
פשט: מי שרוכב על בהמה לא צריך לרדת אפילו כשיש מי שיכול להחזיק את הסוס, כי הירידה והעלייה קשות ומפריעות לכוונה.
חידושים:
1. הבדל בין רוכב על הבהמה לקרון/מטוס: על בהמה בכלל אי אפשר לעמוד, אבל בקרון, רכבת, או מטוס לפעמים אפשר לעמוד. העיקר אינו שהמקום זז, אלא שהעובד צריך לעמוד – זה דין במצב המתפלל, לא במקום.
2. מקור לחולה: מדין רוכב על הבהמה לומדים שאם אינו יכול לעמוד (חולה), נשאר יושב.
3. דרגות חולה: אם חלש מדי לעמוד אבל יכול לכוון – יתפלל יושב. אם אינו יכול לכוון אפילו יושב – יתפלל שוכב בכוונת הלב. העיקר: ישיבה בכוונה עדיפה על עמידה בלא כוונה.
4. נפקא מינה מעשית למטוס: ישב במקומו ויתפלל, לא יעמוד במעבר בלא כוונה.
צמא ורעב כחולה
הרמב״ם: “וכן מי שהיה צמא או רעב הרי הוא בכלל חולים. אם יש בו יכולת לכוין דעתו יתפלל, ואם לאו אל יתפלל עד שיאכל וישתה”
פשט: אדם צמא או רעב נחשב כחולה. אם יכול עדיין לכוון – יתפלל; אם לא – יאכל וישתה תחילה.
חידושים:
1. צמא ורעב אינו “דברים המונעים”: „דברים המונעים” אצל הרמב״ם פירושו דברי נקיות (דברים מלוכלכים). צמא ורעב הוא קטגוריה מיוחדת – לא שמשהו מונע אותו, אלא שאין לו כוח לכוון.
2. מדוע כתוב כאן ולא אצל כוונה: לכאורה דין צמא ורעב שייך לפרק הקודם שבו מדובר על כוונה. תירוץ: כאן מדובר לא על כוונת המוח (כוונה שכלית) אלא על כוונת הגוף – שהגוף ישתף פעולה ולא יפריע. זה מתאים לעמידה, גילוי שוק, ושאר דיני גוף שבפרק זה. הגוף צריך להיות במצב שאינו מפריע לתפילה.
3. אין סתירה לאיסור אכילה קודם תפילה: הרמב״ם אינו מדבר כאן על האיסור הכללי לאכול לפני התפילה (שיבוא רק בפרק ו׳). “רעב” אינו פירושו שרוצה לאכול ארוחת בוקר – “רעב” פירושו שמרגיש חלש, אינו יכול להתרכז. למשל, מי שלא אכל מאתמול בלילה – הוא כמעט כחולה וחייב לאכול לפני התפילה.
4. חילוק הפרי מגדים: איסור האכילה לפני התפילה הוא משום “אחרי כן ישתה, גאוה זה” – הוא דואג תחילה לגאוותו ואחר כך לקב״ה. אבל כשאוכל כדי להתפלל – האכילה היא הכנה לתפילה, לא גאווה. זה היסוד למנהג חב״ד לאכול משהו לפני התפילה.
5. מעשה עם ר׳ איציקל: ר׳ איציקל השתדל כל חייו לאכול עוגייה לפני התפילה, אפילו כשאמר שאין לו כוח לאכול – כי ראו שהוא חלש. זו ממש ההלכה ברמב״ם, לא רק הנהגה חסידית.
6. קפה לפני התפילה: גם שתיית קפה לפני התפילה על יסוד זה – היא מעירה ונותנת כוח להתפלל.
7. טענה שהיום כוונה אינה שייכת — נדחית: (א) לא אומרים שבכלל אי אפשר לכוון – אלא שמסיחים מעט בכמה מילים. (ב) להיפך – אם כוונה קשה, כל שכן לעשות כל שאפשר (אכילה, שתייה) כדי לעזור בכוונה. (ג) אפילו אם כוונת המוח קשה, כוונת הגוף – שהגוף לא יפריע – עדיין שייכת.
8. תפילת שבת מאוחרת: כשמתפללים שבת בעשר בבוקר (כמו בבתי כנסת חסידיים), בטוח שאם לא אוכלים לפניה, רוב האנשים יהיו חלשים – במיוחד כשאכלו סעודה גדולה מאוחר בלילה.
9. אכילה בבית הכנסת לעומת בבית: אכילה בבית בבוקר לפני התפילה – זה “גאוה זה.” אבל אכילת עוגייה או שתיית קפה בבית הכנסת – זו בבירור הכנה לתפילה, אף אחד לא בא לבית הכנסת להשביע את עצמו.
10. שיטת הרמב״ם באיסור אכילה קודם תפילה: הרמב״ם לא סובר שזה לאו דאורייתא. רבינו ירוחם סובר שזה רק אסמכתא. הרמב״ם מביא זאת בפרק ו׳.
—
הלכה ג – נוכח המקדש
הרמב״ם: “היה עומד בחוצה לארץ, מחזיר פניו נוכח ארץ ישראל ומתפלל. העומד בארץ ישראל מכוון פניו כנגד ירושלים. העומד בירושלים מכוון פניו כנגד המקדש. העומד במקדש מכוון פניו כנגד בית קדשי הקדשים.”
פשט: ישנן דרגות בקדושה הקובעות לאן פונים: חוץ לארץ → ארץ ישראל; ארץ ישראל → ירושלים; ירושלים → מקדש; מקדש → קודש הקדשים. זהו מקום השכינה, מרכז העולם.
חידושים:
1. הרמב״ם כבר הזכיר נוכח המקדש קודם בהלכות תפילה כשמדבר על תקופת התורה (לפני אנשי כנסת הגדולה): „והכל היו מתפללין נוכח המקדש.” זו עובדה היסטורית מהפסוקים. הרמב״ם מדייק שזה לא רק כלפי ירושלים – אפילו כלפי משכן שילה, שבו היה המשכן.
2. מקום המקדש הוא מקום קדוש מוחלט: לעתים קרובות הרעיון הוא ש„איפה שאנשים מקדשים, זה נעשה קדוש.” אבל כאן רואים שיש מקום קדוש מצד עצמו – „מנוחתך”, „מכון לשבתך”, „בית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה”, „זה שער השמים.” זהו מקום ספציפי שבו הקב״ה שורה.
3. נקודה מעשית: אף על פי שנמצאים אלפי קילומטרים משם, „מכוון לבו כנגד” – פונים בראש/לב לאותו צד, וזה עוזר. הרמב״ם גם אומר „כדי שיפתח חלון” – זה משהו שעוזר אפילו מרחוק.
4. מעשה מר׳ נחמן מברסלב: ר׳ נחמן אמר שכשנוסעים ויש חבילות לשמור, “מזרח הוא אצל החבילות” – צריך להתפלל איפה שאפשר לשמור על החפצים, לא לעמוד במזרח ולהשאיר את החבילות ללא השגחה. זה לא רק מעשה – זה מבוסס על ההלכה שכוונה חשובה יותר מכיוון, ואם דואג לחבילות אי אפשר לכוון.
סומא, מי שאינו יכול לכוין את הרוחות, מהלך בספינה
הרמב״ם: “סומא, או מי שאינו יכול לכוין את הרוחות, או המהלך בספינה — יכוין לבו כנגד השכינה ויתפלל.”
פשט: מי שאינו יכול לדעת לאיזה כיוון לעמוד (עיוור, מי שאינו יודע להתמצא, מי שבספינה) — יכוון את לבו כנגד השכינה.
חידושים:
1. שינוי לשון הרמב״ם מהמשנה: במשנה (ברכות) כתוב „יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים”, אבל הרמב״ם כותב „כנגד השכינה”. זהו שינוי מודע. שני פירושים מוצעים: (א) יתאר במחשבתו את *מקום* השכינה (קודש הקדשים), אף על פי שאינו יודע את הכיוון הפיזי; (ב) יכוון אל השכינה „באשר היא שם” — השכינה אינה קשורה לכיוון, וכשאינו יודע את המקום, מכוון אל השכינה עצמה, wherever היא. הרמב״ם שינה במכוון מ„בית קדשי הקדשים” ל„השכינה” כי סובר שכשאינו יכול לדעת את הכיוון, אינו מחויב בכיוון פיזי, אלא בכוונת הלב כנגד השכינה.
2. „יכוין לבו” כאן לעומת „יכוין לבו” אצל כוונה: ה„יכוין לבו” כאן אינו אותו „יכוין לבו” של כוונה (כאילו שכינה כנגדו) שיבוא מאוחר יותר. כאן פירושו לכוון אל ה*מקום* — או אל ה*כיוון* — בדמיון, כשאינו יכול לעשות זאת פיזית.
—
הלכה ד – תיקון הגוף
הרמב״ם: “כשיעמוד בתפילה — צריך שיכוון את רגליו זו בצד זו, ונותן עיניו למטה כאילו הוא מביט לארץ, ויהיה לבו פנוי למעלה כאילו הוא עומד בשמים. ומניח ידיו על לבו כפותות, הימנית על השמאלית. ועומד כעבד לפני רבו באימה וביראה ובפחד. ולא יניח ידיו על חלציו.”
פשט: צריך לעמוד עם רגליים צמודות, עיניים למטה, ידיים מקופלות על הלב (ימין על שמאל), כעבד לפני אדונו.
חידושים:
1. „רגליו זו בצד זו” — מלאכים וענווה: הגמרא מביאה שזה כמו המלאכים עומדים. אבל זו גם דרך ענווה לעמוד — לא רחב, לא בתנועה, לא מתנדנד — אלא שקט וישר.
2. „עיניו למטה… לבו פנוי למעלה” — החידוש העיקרי: לשון הרמב״ם „לבו פנוי למעלה” היא מילת קוד רמב״מית ל„איפה האדם חושב”. הכלל: איפה שאדם חושב, שם הוא נמצא. „למעלה” פירושו בין המלאכים, כנגד השכינה — שמדמה שהוא בשמים. זה מתקשר ליסוד הבעל שם טוב: „איפה שחושבים, שם נמצאים.” אבל אפילו בלי יסוד זה אפשר להבין זאת כדמיון — מדמה שעומד בין מלאכים השרים לקב״ה.
3. „עיניו למטה” — לא לעצום עיניים: הרמב״ם מתכוון שלא יעצום את העיניים, אלא יביט למטה. זו הכנעה — לא להסתכל מסביב, אבל גם לא לעצום.
4. תלמידי רבינו יונה (פרק ראשון דברכות): הוא מפרש „לבו למעלה” — „שיחשוב בלבו כאילו עומד בשמים, ויסיר מלבו כל תענוגי העולם הזה וכל הנאות הגוף.” הוא מביא את לשון „הקדמונים או הנביאים”: „כשאתה רוצה להתפלל, פשוט גופך והעלה נשמתך.” רבינו יונה גם נותן פירוש אחר — שאחרי שמשתחרר מגשמיות, צריך להיכנס לבית המקדש של מטה (המכוון כנגד בית המקדש של מעלה). מצוין שהרמב״ם כנראה לא היה מסכים עם הפירוש השני של רבינו יונה.
5. „ולא יניח ידיו על חלציו”: זו דרך גאווה. לכאורה, אם כבר אמר שהידיים צריכות להיות כפותות על הלב, ממילא פשוט שלא מניחים אותן על הצדדים. אבל ישנן דרגות — הטוב ביותר הוא ידיים כפותות, אבל לכל הפחות לא יד על החלצים.
6. [דיגרסיה: תפילה בידיים מורמות — פריסת כפים:] ר׳ קאפיח מביא (בשם ר׳ יעקב עמדין) קושיה: בחומש ונ״ך רואים שהתפללו בידיים מורמות (פריסת כפים), אבל בהלכה כתוב דווקא שצריך להוריד את הידיים. תירוץ מובא שמכיוון שהנוצרים התחילו להתפלל בידיים מורמות, יהודים הפסיקו. ר׳ יעקב עמדין אינו מרוצה מתירוץ זה. זו נשארת שאלה מעניינת — מנהג ברור מתנ״ך שנעלם.
—
הלכה ה – תיקון המלבוש
הרמב״ם: “מתקן מלבושיו תחילה, ומציין עצמו ומהדר, שנאמר ‘השתחוו לה׳ בהדרת קודש׳. ולא יעמוד בתפילה באפונדתו, ולא בראש מגולה, ולא ברגלים מגולות אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני הגדולים אלא במנעלים. ובכל מקום לא יאחז תפילין בידו או ספר תורה בזרועו.”
פשט: צריך להתלבש יפה לפני התפילה. לא עם תרמיל/חגורה (אפונדתו), לא בראש מגולה, לא ברגליים יחפות (לפי מנהג המקום). לא יחזיק תפילין או ספר תורה בידיו.
חידושים:
1. „אפונדתו”: מובאים פירושים שונים — בגד עם כיסים גדולים, חגורה, חולצת תחתונה — משהו שאינו מכובד.
2. „ברגלים מגולות” — תלוי במנהג המקום: הרמב״ם מגביל זאת רק ל„אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני הגדולים אלא במנעלים.” כלומר, רגליים יחפות הן בעיה רק אם באותו מקום זה לא מכובד. אבל „ראש מגולה” נראה שאינו תלוי במנהג המקום — זו הלכה כללית.
3. „לא יאחז תפילין בידו או ספר תורה בזרועו”: הטעם הוא כי זה גורע משלווה — צריך לשמור שלא יפול, ואינו יכול להשתחרר מזה. זה לא ממש ענין של מלבוש, אבל זה מתאים כי זה דומה ל„אפונדתו” — משהו שנושאים שמטריד.
4. [דיגרסיה: קושיה על דוד המלך:] דוד המלך היה לו ספר תורה תמיד עמו (כפי שמלך מחויב). איך התפלל? כנראה הניחו לפני התפילה, או אולי היה לו קשור כמו קיטל (לא בידיים).
החזקת דברים בידיים — תפילין, ספר תורה, מזוזה, לולב
הרמב״ם אומר שלא יחזיק דבר חשוב בידיים — לא תפילין בידו, לא ספר תורה בזרועו, לא מזוזה בידו — כי לבו טרוד בזה. אבל מתפלל ולולב בידו, כי זו מצות היום.
פשט: דברים חשובים בידיים גורעים משלוות הראש — צריך לשמור שלא יפלו. לולב הוא חריג כי זו מצות היום.
חידושים — מדוע לולב שונה? שלושה תירוצים:
1. כיוון שזו מצות היום, כבר רגיל לזה — מחזיק אותו כל הזמן ביום טוב, ממילא זה לא גורע מהראש. ראיה: הגמרא אומרת שמנהג אנשי ירושלים היה להחזיק את הלולב כל היום — הולך לנחם אבלים, לבקר חולים — זה בכלל לא בלבל אותם.
2. פירוש חידושי: לולב אינו הפרעה לתפילה, כי הוא חלק מהתפילה — אומרים הלל עמו, זה חלק מהתפילה עצמה.
3. אולי כיוון שזו מצווה, הטרדה עצמה היא טרדה של מצווה — מסתכל עליו ונזכר שזה יום של הודיה לקב״ה. טרדה כז
ו אינה מנותקת מהתפילה, היא לא מפריעה.
משא על ראשו
הרמב״ם אומר: אם פחות מארבעה קבין, מותר להתפלל; יותר מארבעה קבין — אסור.
פשט: הוא מדבר על המנהג הקדום לשאת דברים על הראש. משא כבד על הראש מפריע כי אינו מאוזן.
חידושים:
– מיושם על שטריימלים בהומור: השטריימלים הקדומים פחות מארבעה קבין — פשיטא מותר להתפלל. אבל השטריימלים של היום ששוקלים טון — לפי כלל זה צריך להסירם.
– זה יותר נושא של כבוד מאשר טרדה, אבל כבוד וטרדה קשורים.
עטיפה — דרך חכמים ותלמידיהם
“דרך חכמים ותלמידיהם להתפלל שיהיו עטופין.”
פשט: להיות עטוף בטלית, כי מצוות ציצית קשורה לתפילה.
חידושים:
– האם עטיפה היא בעיקר תיקון המלבוש (דרך מכובדת להתלבש), או שזו מצווה נוספת — שקובע את תפילתו ברוב מצוות? נשאר לא ברור.
– עטיפה יכולה להתכוון גם לכובע או שטריימל — כיסוי ראש הוא גם דרך כבוד.
– רמ״א: “לעולם ישתדל אדם להיות עטוף בכסות המחוייב בציצית, ובשעת התפלה צריך להזהר ביותר. גנאי לתלמיד חכם שיתפלל והוא אינו מעוטף בציצית.” — זה גנאי רק לתלמיד חכם, כי הוא יודע את המצווה ויכול לתפוס עוד מצווה. עם הארץ אינו יודע.
– שאלה על מנחה ומעריב: הרמב״ם לא עושה חילוק. בבוקר הולכים עם טלית, במנחה עם כובע — שניהם עטיפה. אבל זה רק חכם ותלמידיו; סתם יהודי לא צריך כובע בתפילה, כך כתוב ברמב״ם.
—
הלכה ו (בערך) – תיקון המקום
מקום נמוך
“תיקון המקום כיצד? יעמוד במקום נמוך”
פשט: לעמוד במקום נמוך, ישר — לא על גבעה או ספסל. מקור: “ממעמקים קראתיך ה׳.”
ויעמיד פניו לכותל
“ויעמיד פניו לכותל”
פשט: שאיש לא יעבור לפניו, שלא יהיו הסחות דעת.
חלונות כנגד ירושלים
“וצריך לפתוח חלונות או פתחים כנגד ירושלים כדי להתפלל כנגדן, שנאמר ‘וכוין פתיחן ליה׳”
פשט: אצל דניאל כתוב שחלונותיו היו פתוחים כנגד ירושלים.
חידושים:
– רבינו מנוח אומר שהחלונות הם יותר כדי שתשמח הנפש — אור מביא שמחה. הוא מביא ראיה שביום המעונן (יום מעונן) לא רצו לומר תחנון, כי האדם מדוכא. פותחים את החלונות, השמש נכנסת, נעים להתפלל.
– קושיה: ויעמיד פניו לכותל אומר שלא יהיה שטח ריק מלפנים (כי אנשים עוברים), אבל חלונות כנגד ירושלים אומר שכן יהיה חלון! תירוץ: בבית שבו אנשים מסתובבים, מתפללים כנגד קיר. אבל אם זה שדה או מקום שאיש לא עובר, שטח ריק עם אור הוא דבר טוב — ישוב הדעת.
– שאלה: יוצא שמתפלל מזרח (כלפי ירושלים), האם החלונות צריכים להיות גם באותו צד? תירוץ: אין סתירה — יכול להיות סתם חלון עם וילון, נכנס אור אבל אינו מופרע מאנשים. משנה ברורה על ויעמיד פניו לכותל: שלא יהיה שום דבר מלפנים. לפתוח חלונות פירושו גם באופן שלא יופרע.
קובע מקום לתפילה
“יהא לו מקום קבוע לתפילתו תמיד”
פשט: תמיד יעמוד בערך באותו מקום.
חידושים:
– מחלוקת ראשונים (מובא בכתב סופר): מה פירוש “מקום קבוע”?
– רא״ש (בשם ירושלמי): בבית הכנסת עצמו יהיה לו מקום ספציפי.
– כתב סופר עצמו לא מבין — כל בית הכנסת הוא מקום תפילה! הוא מתכוון ש״קובע מקום” מתייחס לכשמתפלל בבית — יעשה מקום מיוחד, פינת בית מדרש קטנה.
– [דיגרסיה: זיכרון אישי — “אבי אמר לי שאביו היה לו ארון מסוים, שם היה מתפלל מעריב” — זה קובע מקום לתפילתו.]
אין מתפללין בחורבה
“ואין מתפללין בחורבה”
פשט: לא מתפללים בחורבה. שתי סיבות בגמרא: (1) מקום מסוכן — עלול ליפול; (2) חשד — בחורבה הולכים לעשות עסקים עם שדים.
חידושים:
– זה מתייחס לתפילה ביחידות בחורבה, לא כשיש מנין.
– רבינו יונה מביא יסוד חשוב על חשד: למדנו בהלכות תשובה שהחושד בכשרים לוקה — אסור לחשוד ביהודי אחר. אבל זה רק כשהאחר לא עושה דבר המחשיד. אם אתה עושה דבר המחשיד, אתה לוקה — גרמת ליהודים אחרים לחשוד, ואתה אשם בעבירתם של חשד.
ולא אחורי בית הכנסת
“ולא אחורי בית הכנסת, אלא אם כן נושא פניו לבית הכנסת”
פשט: לא מתפללים מאחורי בית כנסת, אלא אם כן מתפלל פונה לבית הכנסת. כשפונה החוצה ואינו עומד פנים אל פנים כלפי בית הכנסת, נראה כאחד המורדים.
חידוש: זה גם ענין של חשד — דומה לחורבה. גם מוסבר ש„מפני החשד” הוא למעשה „לשון נקיה” — זה לא רק שאחרים יחשדו בך, אלא זה מקום ניסיון. כשאומרים “אל תעשה מפני החשד” פירושו: אל תיכנס למקומות שבהם אתה יכול באמת להימצא בחשד — זו דרך לומר לאדם שלא להביא את עצמו לניסיון.
לא לשבת ליד מתפלל
“ואסור לישב בצדו של העומד בתפלה… ולא לאחריו ולפניו עד שירחיק ממנו ארבע אמות”
פשט: אסור לשבת ליד, מאחורי, או לפני מי שמתפלל, עד שמרוחק ממנו ארבע אמות.
חידושים:
1. מדוע הציבור אינו מקפיד היום: בבתי מדרש של היום, שבהם לכל אחד יש מקום קבוע עם ספסל ושולחן — זה “ארבע אמותיו”. השולחן הבא כבר לא בארבע אמותיו. ארבע אמות אינו “גזירת הכתוב” — זה שיעור של המרחב הפרטי של האדם. כשיש מקום קבוע (ספסל, שולחן), זה כבר המקום שלו, והמקום הבא לא מפריע.
2. הענין של “לאו לפניו”: כשמישהו עוסק בדברים אחרים (בבית, למשל), ומישהו עובר עם סיר גדול או מערבב משהו — זה גורע מהמיקוד של התפילה. אבל בבית מדרש שבו כולם מתפללים, זה לא מפריע כל כך, כי אף אחד לא עושה דברים אחרים.
לא להתפלל במקום גבוה
“לא יעמוד במקום גבוה שיתפלל, לא על גבי מיטה ולא על גבי כיסא. ואם היה גבוה, אם יש בו ד׳ אמות על ד׳ אמות שהוא רשות בפני עצמו, מותר להתפלל בו. וכן אם הוא מקום מוקף מחיצות מכל צדדיו… מותר להתפלל בו לפי שאין גובהו ניכר.”
פשט: לא לעמוד במקום גבוה להתפלל, אלא אם כן המקום הוא ארבע אמות על ארבע אמות (רשות בפני עצמו), או אם מוקף מחיצות.
חידושים:
1. רבנים שמתפללים על במה: היתר הרמב״ם של ד״א על ד״א הוא היסוד — אם הבמה גדולה מספיק, היא רשות בפני עצמו.
2. אבל זה לא דרך הכנעה: אפילו עם ההיתר של ד״א על ד״א, נשארת בעיה — זה בוודאי לא “דרך הכנעה” לעמוד ולהתפלל על במה.
3. התירוץ האמיתי — שליח ציבור: הרב עומד על הבמה כי הוא שליח ציבור לקהל. כשם ששליח הציבור עומד על הבימה כדי שהקהל ישמע אותו — הבמה אינה לכבודו, אלא לכבוד הציבור. אם רב היה מתפלל ביחידות על במה, זה היה באמת בעייתי.
פועלים על עץ
“ואם היו עוסקין בראש הכותל או בראש האילן, יורדין למטה ומתפללין… ואם היו בראש הזית או בראש התאנה… מתפללין במקומן מפני שהטורח מרובה.”
פשט: פועלים על קיר או עץ צריכים לרדת להתפלל. אבל על עץ זית או תאנה, שבהם קשה לרדת, מותרים להתפלל למעלה.
חידוש: ההלכה הולכת מעבר לענין של מקום בלבד — היא נוגעת גם לכמה מטריחים אדם באמצע עבודתו בגלל תפילה.
פועלים — בסעודתן לעומת בשכרן
אם פועלים עובדים “בסעודתן בלבד” (משולמים רק באוכל) — מתפללים שמונה עשרה. אם “בשכרן” (משולמים בכסף) — מתפללים “הביננו” (תפילה קצרה). “בין כך ובין כך אין יורדין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהם.”
חידושים:
1. מדוע בסעודתן מתפללים יותר: כשהפועל מקבל רק אוכל, אין כל כך רחמנות על בעל הבית — אפשר לתת לו להתפלל יותר. אבל כשמקבל שכר, גורעים מזמנו של בעל הבית, לכן מתפלל קצר יותר.
2. אין מנין לפועלים: הרמב״ם אומר שאפילו עשרה פועלים ביחד לא עושים מנין — הם לא הולכים “לפני התיבה” ולא “נושאין כפיהם”. החנוך עונה: “עניי עין דרך בעל הבית להקפיד על כך” — בעל הבית יקפיד על הפסקה ארוכה כזו.
3. [דיגרסיה: עבודה בזמן הגמרא לעומת היום:] בזמן הגמרא לקחו עבודה בשדות ברצינות רבה — היה צריך לסיים את הזריעה היום, לא היה זמן. אבל היום במשרד, ללכת לשעה להתפלל מנחה לא מפריע כל כך לפרנסה.
—
הלכה (בערך ו-ז) – השוואת הקול
הרמב״ם: “לא יגביה קולו בתפלתו… ולא יתפלל בלבו, אלא יחתוך דבריו בשפתיו וישמיע לאזניו בלחש, ולא ישמיע קולו, אלא אם כן הוא חולה או שאינו יכול לכוין לבו עד שישמיע קולו.”
פשט: לא להתפלל בקול רם, אבל גם לא רק בלב — אלא להוציא בשפתיים, לשמוע לעצמו בלחש, אבל לא שאחרים ישמעו. חולה או מי שאינו יכול לכוון בלי לשמוע את עצמו — מותר בקול יותר.
חידושים:
1. “השוואה” פירושה דרך האמצע: “השוואת הקול” פירושה “שווה” — דרך האמצע, לא גבוה מדי ולא שקט מדי.
2. מדוע לא בקול רם — לא כי אלוקים לא שומע: הרמב״ם מביא שלא לחשוב שהקב״ה שומע רק אם צועקים, כמו אצל נביאי הבעל: “קראו בקול גדול כי אלוהים הוא אולי ישנו ויקץ.”
3. מדוע דווקא בלחש (לא רק קול רגיל)? כמה תירוצים:
– גמרא (ר׳ יוחנן): “למה תיקנו תפילה בלחש? כדי שלא לבייש את עוברי עבירה” — שלא ישמעו על אילו חטאים מתוודה.
– תפילה היא דבר אינטימי: זה בין אדם לאלוקים. בפסוקי דזמרה צועקים — זו לא תפילה. התפילה העיקרית (שמונה עשרה) היא כשעומדים לפני המלך ומתחננים — זה דבר פרטי.
4. שני עניינים נפרדים: (א) סתם כך צריך להתפלל בשקט (ענין של פרטיות/כבוד), (ב) בציבור — כדי לא להפריע לאחרים.
5. “ולא ישמיע קולו” — בדיעבד: לכתחילה כל אחד צריך להתפלל בשקט. ההיתר של השמעת קול הוא רק בדיעבד לחולה או למי שאינו יכול לכוון.
—
הלכה (בערך ח-ט) – כריעות בתפילה
חמש כריעות בשמונה עשרה
הרמב״ם: “מתפלל כורע חמש כריעות בכל תפילה ותפילה” — באבות (תחילה וסוף), במודים (תחילה וסוף — “הטוב שמך ולך נאה להודות”), ובסיום שמונה עשרה.
פשט: חמש פעמים כורעים בכל שמונה עשרה: (1) תחילת ברכת אבות, (2) סוף ברכת אבות, (3) תחילת מודים, (4) סוף מודים (הטוב שמך ולך נאה להודות), (5) כשמסיימים שמונה עשרה.
שיעור כריעה — עד שיפקקו כל חוליות שבשדרה
הרמב״ם: “צריך שיחוח עד שיפקקו כל חוליות שבשדרה כקשת. ואם שחוח מעט וצער עצמו, כיון שנראה ככורע בכל כוחו – דיו.”
פשט: צריך להשתחוות עד שהגב יעקם כקשת. אבל אם השתחווה מעט ורואים שכורע בכל כוחו, די בכך.
חידושים:
– הרמב״ם מתכוון לכופף את הגב/שדרה, לא רק את הראש. השדרה צריכה להיעקם “כקשת” – כמו קשת.
– חשוב: הרמב״ם לא עושה חילוק בין “כורע” (כריעה על הברכיים) ל״שוחה” (כפיפה) בשמונה עשרה – הוא מדבר רק על כפיפת הגב. הוא לא אומר שצריך לכרוע על הברכיים בשמונה עשרה. מה שילדים לומדים לעשות עם הברכיים – לא כתוב ברמב״ם.
פסיעות ונתינת שלום ביציאה
הרמב״ם: “וכשגומר התפילה כורע ופוסע שלוש פסיעות לאחוריו כשהוא כורע, ונותן שלום לשמאלו ואחר כך לימינו, ואחר כך מעביר ראשו מן הכריעה.”
פשט: צועדים שלוש פסיעות אחורה בעת שכורעים, נותנים שלום לשמאל ואחר כך לימין, ואז מרימים את הראש.
חידושים:
– מה פירוש “נותן שלום”? “נותן שלום” פירושו אומרים שלום לקב״ה – כתלמיד הנפרד מרבו, אומר “להתראות”, “כל טוב ריבונו של עולם”. זה הענין של ברכה אחר תפילה.
– מדוע לשמאלו תחילה? הרמב״ם מסביר: לפי ששמאלו היא ימינו של מי שכנגד פניו – שמאלו הוא ימין המלך. צריך לדמיין שעומדים לפני מלך, ונותנים שלום תחילה לימין המלך (שהוא שמאל המתפלל), ואחר כך לשמאל המלך. מצוין שכאן טמונים סודות התורה – מתייחסים תחילה לימין – אבל הפשט הפשוט הוא כדברי הרמב״ם.
[דיגרסיה: כניסה לתפילה — שלוש פסיעות קדימה]
הרמב״ם לא מביא כאן כיצד נכנסים לתפילה (שלוש פסיעות קדימה). המנהג של הליכה אחורה וקדימה (שלושה צעדים אחורה ושלושה צעדים קדימה) מוטל בספק – יציאה הגיונית (התפללת, יוצא), אבל הכניסה על ידי הליכה אחורה תחילה אינה ברורה. התירוץ הוא שזה ענין של ויזואליזציה של צעידה שלושה צעדים למלך – אבל הרמב״ם מביא זאת במקום אחר.
כריעה אצל כהן גדול ומלך
הרמב״ם: “הדיוט – כורע בארבע כריעות אלו. כהן גדול – כורע בתחילת כל ברכה ובסוף כל ברכה. מלך – כמשתחוה בראשונה ואינו מגביה ראשו עד שגומר תפלתו.”
פשט: שלוש דרגות: הדיוט כורע רק בברכות הספציפיות; כהן גדול כורע בכל ברכה; מלך משתחווה פעם אחת בתחילה ונשאר כפוף עד סוף התפילה.
חידושים:
– היסוד: ככל שיש לאדם יותר “כוח” (חשיבות), צריך יותר הכנעה. הכהן גדול חשוב יותר, צריך יותר כריעות; המלך החשוב ביותר, צריך להיות כפוף כל התפילה.
– נקודה מעניינת: אדם פשוט יכול לחשוב “עומד לפני המלך”, אבל המלך עצמו – לפני מי הוא עומד? הוא עומד לפני מלך מלכי המלכים, ולכן צריך להשתחוות עוד יותר.
כריעה, קידה, השתחוואה – שלושה מושגים
הרמב״ם: “כריעה מורה בכל מקום על ברכיו. קידה על אפים. השתחויה – פישוט ידים ורגלים עד שנופל על פניו ארצה.”
פשט: שלוש רמות: כריעה = על הברכיים; קידה = פנים על הארץ; השתחוואה = פרוש ידיים ורגליים על הארץ.
חידושים:
– בעיה קטנה: הרמב״ם אמר קודם אצל כריעות של שמונה עשרה “עד שיפקקו כל חוליות שבשדרה” – הוא לא אמר “על ברכיו” (על הברכיים). עכשיו הוא אומר שכריעה “בכל מקום” פירושה על ברכיו. איך זה מתיישב?
– תירוץ (לכאורה הפשט הפשוט): כש הרמב״ם אומר “בכל מקום” הוא מתכוון: באופן כללי בתורה וכדומה כריעה פירושה “על ברכיו”. אבל הכריעה שעליה דיבר קודם בשמונה עשרה אינה הכריעה שבכל מקום – בשמונה עשרה כריעה פירושה רק כפיפת הגב.
– שיטות אחרות רוצות ללמוד שהרמב״ם סובר שגם בשמונה עשרה צריך על ברכיו ממש. אבל זה נדחה: הרי הרמב״ם עצמו אמר ש״שוחה מעט” מספיק, והוא לא הזכיר כריעה על הברכיים.
—
הלכה (בערך י-יא) – נפילת אפים / השתחוואה אחר שמונה עשרה
הדין הבסיסי
הרמב״ם: “אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית, יושב לו על הארץ ונופל על פניו ארצה.”
פשט: אחר הכריעה החמישית יושבים על הארץ ונופלים בפנים ארצה.
חידושים:
– “יושב על הארץ” – מדוע צריך לשבת על הארץ? כי כדי לעשות נפילת אפים/השתחוואה צריך להיות על הארץ. הישיבה אינה מצווה בפני עצמה, אלא הכנה לנפילת אפים. גם בזמן הרמב״ם ישבו
על הארץ (מנהג המדינה).
– שני אופנים של נפילת אפים: הרמב״ם אומר: “יש מי שעושה קידה לבד” (רק פנים על הארץ), “ויש מי שעושה השתחויה” (פריסת כל הגוף – פנים, ידיים, ורגליים על הארץ).
מהות נפילת אפים — ייאוש ומסירות נפש
נפילת אפים היא ייאוש חזק, כשהאדם קורע את עצמו שחייבים לעזור לו. זה דומה לצדיקים שאמרו “לא אצא מכאן עד שאקבל עזרה” — סוג של מסירות נפש לתפילה. „נפלה נא ביד ה׳” — מוכנים למסירות נפש.
איסור השתחוואה על אבנים
חידוש: אסור לעשות השתחוואה על אבנים (רצפת אבן) חוץ מבבית המקדש – כנלמד במסכת עבודה זרה. ממילא, אם בבית המדרש יש רצפת אבן, צריך להניח עשב (או משהו אחר) כדי שיוכלו לעשות נפילת אפים.
אדם חשוב ונפילת אפים
הרמב״ם: “ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן יודע בעצמו שהוא צדיק כיהושע.”
פשט: אדם חשוב אינו רשאי ליפול על פניו (לעשות נפילת אפים) אלא אם כן יודע שהוא צדיק כיהושע.
חידושים:
– מקור: על יהושע כתוב (יהושע ז:ו) “ויפול על פניו ארצה” – אחרי המפלה בעי – והקב״ה ענה לו.
– טעם (מהראשונים, כנראה רשב״א): אם אדם חשוב, מפורסם, עושה הכנעה גדולה כזו לפני הקב״ה והוא לא נענה, זה חילול השם. אנשים יראו שהוא התחנן וזה לא עזר. ממילא יעשה רק תפילה קטנה יותר – “להוריד את הציפיות”.
– אופן נפילת אפים: נפילת אפים היא תפילה חזקה, נואשת – לא סתם בקשה, אלא תחנונים בייאוש גדול. לא קורעים את עצמם אלא אם יודעים שזה יצליח. נפילת אפים קטנה מותרת, אבל “קובש אותם” — לא לעשות קיצוני.
מנהגנו — אין נפילת אפים אמיתית
מנהגנו הוא בכלל לא לעשות נפילת אפים — אנחנו עושים רק משהו עם הידיים ותו לא. הדין העיקרי הוא להטות הצידה.
חידוש: הטעם שאנחנו לא עושים נפילת אפים אמיתית הוא כי כל אחד הוא “חשוב” — יש אדם חשוב בציבור, ואדם חשוב אינו רשאי לעשות נפילת אפים אם אינו בטוח שייענה (כיהושע בן נון). אבל לא חושבים שאנחנו “צדיק ורע לו.”
חידוש: אפשר לעשות יושב לארץ — כשיושבים על הארץ קל יותר להיות נופל על פניו. הרמב״ן היה קשה על הציבור שלא רצה לעשות כריעה (נפילה) כי יש רהיטים (מיבל) — אבל כשיושבים על הארץ זו לא בעיה.
מקום נפילת אפים — שונה מתפילה
הרמב״ם: “מטה ראשו ומתפלל במקום זה, ונופל על פניו במקום אחר.”
חידוש: זה קשור לענין של “משתחוה רחוק” — צריך מקום גדול יותר לנפילת אפים, זו הנהגה מיוחדת שהולכים למקום אחר.
נפילת אפים ביחיד — כשיש צרה
חידוש חשוב למעשה: כשלאדם יש באמת צרה גדולה והוא רוצה לעשות נפילת אפים, יכול לעשות זאת בבית — אין שום ענין שזה צריך להיות בציבור. זה מושווה לרבי אליעזר שרצה באמת להתפלל בכוונה לדבר ספציפי.
מקום להשתחוואה
חידוש: כשאין מקום, פטור מהשתחוואה — צריך להיות מסוגל להשתטח. זה לא רק נוחות, אלא תנאי במצווה עצמה.
מתי לא עושים נפילת אפים
הרמב״ם: לא עושים זאת בימים שמחים, כפי שרבי יצחק אמר — כי נפילת אפים מראה ייאוש, ובזמנים של שמחה לא מראים עצבות.
המנהג פשוט בכל ישראל: לא בשבתות, לא בימים טובים, לא בראשי חדשים, לא בחנוכה ופורים, לא במנחה של ערב שבתות וימים טובים, לא בערב ראש חודש.
חידוש: הכוונה של נפילת אפים היא ממש תפילה דאורייתא — מתכוונים ברצינות רבה. שלוש פעמים ביום אי אפשר לעשות, פעמיים ביום מספיק. חסידים אפילו לא עושים במנחה — מסיבה ידועה (לא מפורט).
יום כיפור — נפילת אפים בכל תפילה
הרמב״ם: “וביום הכיפורים בלבד” — רק ביום כיפור עושים נפילת אפים בכל תפילה ותפילה, כי אז זמן תחינה, בקשה ותחנונים.
חידוש: לפי הגהות מהר״ם מנהגנו שלא אומרים תחנון ביום כיפור (לא נפילת אפים במובן הקלאסי). אבל אנחנו כן כורעים במוסף — זה זכר לכהן גדול, אבל נראה שיש לזה קשר גם לנפילת אפים האמיתית. יש סוג של תפילה הנקראת נפילת אפים, לא סתם תחנון, ויום כיפור הוא זמן טוב לכך.
נוסח נפילת אפים
הדין העיקרי: צריך לומר מה שמתחנן — זה העיקר. בסידור שלנו הכניסו פרק תהילים כנוסח, אבל העיקר הם התחנונים עצמם, לא דווקא נוסח ספציפי.
תמלול מלא 📝
הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ה׳ – שמונה דברים צריך המתפלל להזהר בהן
הקדמה – מבנה הלכות תפילה
רבותי, אנו לומדים כאן הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ה׳, הפרק החמישי של הלכות תפילה. עלינו להזכיר תורם חשוב כל כך, הרב הגאון הצדיק הנגיד רבי יואל ורצברגר, ראש מכון כרם לתורה וחכמה, אמן יראו עינינו וישמח לבנו.
אומר ר׳ יואל נ״י, אם גם אתה יהודי שמבין בלימוד, יזם עסקי, ויש לך כסף, ואתה מבין לפגוש שיעור ייחודי, אתה אוהב לפגוש תלמיד חכם ייחודי כזה כמו ר׳ יצחק ולתמוך בו – עלי אני לא יכול לדבר, זה לא מתאים – עשה כמו ר׳ יואל, עשה כמו ר׳ יואל.
אומר הרמב״ם הקדוש, הפרק החמישי, הלכות תפילה מסודרות יפה מאוד. הרמב״ם כבר פירט את עיקר הלכות תפילה, ואחר כך את סדר התפילה, נוסח התפילה. בפרק הקודם, הפרק הרביעי, פירט הרמב״ם חמישה דברים המעכבין את התפילה, שזה לא רק לכתחילה, אלא שאם אין את זה התפילה אינה תפילה טובה. למשל, אם הידיים אינן נקיות, או שהמקום אינו נקי, או שאי אפשר להתפלל בכוונה, לא יצא, או שהרמב״ם אמר על דברים מסוימים “תפילתו תועבה”, צריך להתפלל שוב.
עכשיו הולך הרמב״ם לפרט עוד דברים שראוי, שמשפרים את התפילה, את האיכות של התפילה, אבל אם אי אפשר, בדיעבד אינו פסול. טוב מאוד.
חידוש: המספר שלוש עשרה
זה מעניין מאוד, יש עוד שמונה דברים. שמונה ועוד חמישה זה כמה? שלוש עשרה. זה אותו דבר, יש שלוש עשרה שזה מספר יפה. הרמב״ם לא אמר את המספר שלוש עשרה, הוא אומר שיש חמישה דברים שמעכבים, ושמונה שאינם מעכבים. סך הכל שלוש עשרה הלכות תפילה יש.
יש עוד לגבי התפילה, אם היא לא בזמנה, אם היא לא בזמנה. את עיקר התפילה אמר הרמב״ם, אמרנו שלושה דברים: הנוסח, הזמן, וכמה תפילות ביום. שלושה דברים, צריך להקפיד על החמישה דברים. אלו פרטים שאפשר לארגן אולי אחרת, אבל אני חושב שפחות או יותר אפשר להכניס הכל לתוך החמישה דברים, דברים שמעכבים. עכשיו יש דברים אחרים שאינם מעכבים, אלא הם דברים יפים, זה עושה את זה טוב יותר. כן?
אומר הרמב״ם, שמונה דברים. איך הוא לקח את הרשימה? גם לא, הוא עשה את זה בעצמו. כן, אבל המספר הוא שמונה. גם הקודמים, החמישה דברים, זה גם המספר של הרמב״ם עצמו. הרמב״ם מביא את זה מהקודמים מרב סעדיה גאון, שאני לא רואה שכאן הוא מביא, אולי על זה אין.
הלכה א – שמונה דברים צריך המתפלל להזהר בהן
אז, אומר הרמב״ם, שמונה דברים צריך המתפלל להזהר בהן, הוא צריך לשים לב, הוא צריך לזכור את שמונת הדברים, זהיר בהם לעשותם, להתפלל עם התנאים, עם שמונת המלאכות. אומר הרמב״ם שהדברים הם לכתחילה, אבל אם היה דחוק או אנוס, אם הוא היה דחוק או שלא היה לו את הראש להקפיד על החמישה דברים, הוא לא היה לגמרי דחוק לא להתפלל, אתמול הייתה הלשון שהוא נעשה דחוק והוא בכלל לא יכול להתפלל, אבל הוא לא יכול לקיים את התנאים, בלאו הכי, או שהוא לא יכול, הוא צריך לעמוד, הוא חולה. שהדברים הם דברים לכתחילה, אבל זה לא מעכב. או אפילו עבר, הוא עשה את זה במזיד, זה לא משנה. כן, אינו מעכב, זה לא מעכב את התפילה.
הרשימה של שמונה דברים
אומר הרמב״ם, ואלו הן, ואלו הם. ואלו הן, אלו הם הדברים:
1. עמידה – האופן איך צריך לעמוד בתפילה. שצריך לעמוד בכלל, ששמונה עשרה צריך לעמוד, אבל גם איך צריך לעמוד.
2. נוכח המקדש – שצריך להתפלל נוכח המקדש. הרמב״ם כבר הזכיר קצת שיהודים מתפללים לכיוון ארץ ישראל או לכיוון מקום המקדש. זה מעניין, הוא הזכיר את זה כשהוא מדבר על הדאורייתא, כשהוא עדיין לא אמר את ההלכה, הוא אמר שמדאורייתא, מה שהיה קודם, ההיסטוריה של לפני אנשי כנסת הגדולה, הוא אמר “והכל היו מתפללין נוכח המקדש”, כי זה כבר כתוב בפסוק מקודם. הוא אומר את זה כעובדה היסטורית שהיו מתפללים כנגד מקום המקדש. הרמב״ם מדייק שלא רק אפילו בארץ ישראל, אלא כנגד מקדש שילה, כנגד המשכן, איפה שהמשכן היה. נדבר על זה, אפשר לדבר שתי דרכים שם. בדיוק, כי ההלכה היא רק מעשה על זה. כן.
3. תיקון הגוף – איך הגוף צריך להיות, צריך להיות לבוש יפה. לא, הוא הולך לדבר… הוא אומר בעמידה, הוא מתכוון שצריך לעמוד, תיקון הגוף זה שצריך לעמוד שתי רגליים אחת ליד השנייה… כן. איך צריך לעמוד.
4. תיקון המלבוש – איך צריך להיות לבוש. עצם הדבר, צריך להיות מכוסה הערוה והלב, צריך להיות מכוסה, כבר למדנו זאת במעכב. כאן זה לא מעכב, כי צריך להיות לבוש יפה.
5. תיקון המקום – המקום צריך להיות מתוקן, המקום צריך להיות מוכן. זה גם, שלא יהיה מקום מזוהם זה מעכב, אבל שיהיה מקום מכובד, שיהיה ממש טוב, זה כבר חומרא.
6. השוואת הקול – שצריך להתפלל בקול מסוים יפה, לא לצעוק… איך מתכוונים שצריך להשוות. שזה לא יעלה וירד. כל הזמן צריך להתפלל באותה רמה. לא, יכול להיות שצריך ללמוד בפירוש הזה. תגיד לי מתכוונים שצריך להתפלל בדרך המצוות. הוא אומר, לא מאוד גבוה, וגם לא רק בלבו. זה הפירוש. פשוט זה הנקודה האמצעית בין גבוה ובין לחש. אז אפשר לומר, אה, אז, למה ההשוואה מתכוונת שבדרך המצוות, שזה הקול הנכון? כן, כן, הקול הנכון. אוקיי.
7. כריעה – הענין של מתי צריך להשתחוות בתפילה, חצי, להתכופף, ולא השתחוואה, ואיך להתכופף, להשתחוות לגמרי. אז, זה שני דברים. לא השתחוואה מתכוון לומר הפעמים הרבות. עם ראייה פנימית. כן, כריעה, זה מה שמתכופפים בשמונה עשרה.
8. השתחוואה – הדבר הראשון שעושים אחרי שמונה עשרה. כן. הנפילה. אוקיי.
הלכה ב – עמידה
אז עכשיו… הולכים ללמוד… זה אחד מה… אני אולי אעשה מספרים, יהיה יותר קל. כן. מה זה העמידה? נכון? הדבר הראשון זה העמידה, נכון? העמידה היא עמידה ממש, לעמוד בעמידה.
למה קוראים לתפילה “תפילת העמידה”?
כשאומרים, תפילה כאן מתכוונים לשמונה עשרה? הכל… הכל צריך לעמוד. הכל צריך להיות בעמידה. הכל צריך להתפלל בעמידה. האם קוראים לתפילה תפילת העמידה? תפילת העמידה, כן. אה… בקבלה יש סיבות אחרות למה קוראים תפילת העמידה, שזה כבר האחרון, ומשם כבר לא הולכים יותר גבוה, שיש משהו כזה. אוקיי, אבל אפשר שזה היסוד של אותה רעיון. כן. כי זו התפילה החשובה ביותר, שצריך לעשות בעמידה.
אני לא יודע, אני מבין, ואתה מרגיש את הענין של עמידה. זו האמת. הוא מביא את הבית מנוח, שכתוב שתפילה נקראת עבודה. אז, עבודה ועמידה, צריך תפילה ועמידה. צריך מה שהכוונה של עמידה היא. כמו שהכהנים עומדים בעבודה.
אני רק רוצה להיות ברור למה הכהנים למה צריך לעמוד בעבודה? למשל, כדי להתכוון להיות, אני לא רואה שמתכוונים טוב יותר כשעומדים, אני רואה שמתכוונים טוב יותר כשיושבים, אני לא יודע. אבל נראה… להתכוון, לא מתכוונים, אפשר להתרכז טוב יותר, להתכוון, אפשר גם להתכוון אחרת כשעומדים מתוחים, עומדים כמו בדרך, איך אומרים את זה, שעכשיו בסטייט אוף מיינד מסוים של רצינות, צריך לסיים, יש חשיבות מסוימת כזו. נראה ש… עומד לפני המלך, אומרים גם את הלשון. לא אומרים יושב לפני המלך.
דיון: הענין של עמידה
אבל אז זה הגיוני, כי המלך יושב ואתה עומד מולו.
יכול להיות שיש ענין של כבוד, הקב״ה הוא מלך יושב על כסא רם ונשא, ואתה עומד לפניו, עומד לפני המלך, ואתה מתפלל.
כן, טוב. זה מסוים… זה עבודה, זה שירות. העמידה עצמה לא נעשתה…
לא, העמידה עצמה היא שירות.
לא, העמידה עצמה היא מסוימת… זה כמו שרפים עומדים ממעל לו, המלך יושב והמשרתים עומדים. זה כאילו… זה מעניין, מי שעומד הוא כאילו בנמוך יותר, ברמה נמוכה יותר ממי שיושב, נכון? זה הפוך מהגשמיות שבזה. לעמוד אומר שאתה משועבד, אתה עובד.
ההלכה: עמידה על ספינה או עגלה
בואו נראה בהלכה, הדברים שכבר היו לנו קודם, שאם אדם בזמן התפילה עובר במקום שיש ריח רע ודברים כאלה. כן, בקריאת שמע ראינו, אבל קריאת שמע אינה עמידה. אבל שמונה עשרה, לכתחילה צריך להתפלל בעמידה.
מה קורה אם הוא יושב בספינה או בעגלה, שם אי אפשר לעמוד? אז כך, אם אפשר לעמוד, הוא צריך להשתדל, אפילו בדרך הלא נוחה של… אולי הוא רוצה לומר אפילו שעמידה על עגלה נקראת גם עמידה.
לכאורה אפשר, אבל אולי זה לא הכוונה. אולי זה לא אומר לעמוד, כי אתה נוסע עכשיו, אתה זז.
זה אומר גם לעמוד. אתה במקום שאתה נמצא, זה נקרא כמו שאתה עומד.
אה, כן, אמת. כי הגם רוכב כמהלך, אתה מתכוון לומר? ראינו שרוכב על החמור…
לא, אפשר גם לטעון שמבחינת שאתה עובר דרך מקומות, אתה לא עומד.
אבל אתה לא נוסע.
אבל אפשר לראות, רוכב על הבהמה כתוב שהוא לא צריך לעמוד.
אבל בקרון כתוב שלפעמים אפשר. לפעמים אתה יושב בקרון, אני לא יודע, ברכבת…
במטוס אפשר לעמוד.
לא אכפת לו מזה שכל המקום זז. העיקר שאתה במצב יציב, אתה לא עושה כלום. הנקודה של עבודה. שאתה עומד. אתה, העובד, הוא זה שעומד.
כשהמלך נוסע במרכבה, צריך גם לעמוד כל הדרך מסביב?
צריך לבדוק למשל האם צריך לעמוד לתלמיד חכם בספינה.
יכול להיות שאז לא.
בספינה אולי כן, אבל רוכב… ראינו, רוכב כמהלך. אבל כאן כתוב על עניין אחר שזה לא רלוונטי. אבל כאן הלאה, “ואם לאו, אם אינו יכול לעמוד” – מה שכתוב שם שהוא לא יכול, מתכוון כנראה שקשה לעמוד שם – “ישב במקומו ויתפלל”.
מעניין, זו משנה שכתוב “יכוון לבו כנגד בית קדשי הקדשים”. לא כתוב אחר כך יהיה “ישב במקומו”. זה לגבי אותו נושא. המשנה מדברת לגבי “עומד להתפלל”, לגבי אותו נושא הוא קטן.
הלכה ג – נוכח המקדש
ובשורה הזו יש את הפסוקים “וזאת תהיה מנוחתך, נחלת שבטך, פעלת ה׳, בית המקדש של מטה, ומכוון כנגד”. שם רואים כבר את המחשבה שהמקום הוא דבר ספציפי מאוד חשוב. הרבה פעמים יש את הדבר שבכל מקום שאנשים מקדשים זה נעשה קדוש, אבל שם כן משמע שיש מקום קדוש, שזה “נחלת שבטך”, שהקב״ה שורה שם. גם “זה שער השמים”. יש ענין של להתפלל נוכח המקדש.
אבל זה לא מעכב שזה יעזור לנו. אבל הנוכח המקדש הוא יותר בראש. זה כבר מקום שאפשר להתמקד על המקדש, כי נמצאים אלפי מיילים משם, זה לא נוגע. אבל זה מכוון לבו כנגד. יש גם שהרמב״ם אומר “כדי שיפתח חלון”. כי זה משהו שעוזר. לא, אני אומר, זה לא ממש המקום, זה עדיין מאוד רחוק, יש ימים ביניהם. אבל הראש שלו מופנה לצד ההוא, זה עוזר קצת. בואו נראה בפנים, מדברים על הדברים.
הלכות תפילה פרק ה – עמידה, צמא ורעב, ונוכח המקדש
הלכה י׳ (המשך) – רוכב על הבהמה
אבל אנחנו יכולים לראות, הרוכב על הבהמה, כתוב שהוא לא צריך לעמוד. אבל בקרון כתוב, לפעמים אפשר. לפעמים הוא יושב בקרון, אני יודע ברכבת, אפשר לעמוד. מה שייך במטוס, אפשר לעמוד. לא אכפת לו מזה שכל המקום זז. לא. העיקר שאתה במצב יציב, אתה לא עושה כלום. לא נקודה של עבודה, מה שעומד. לא, ש, העובד, הוא זה שעומד. זה לא שהמקום זז. כשהמלך נוסע במרכבה, צריך גם לעמוד כל הדרך מסביב. צריך לבדוק למשל האם, צריך לעמוד לתלמיד חכם כשנמצאים בספינה. אף אחד לא. בספינה אולי כן, אבל רוכב, הם למדו, רוכב זה כמהלך, היה שם. לגבי אותו. אבל כאן כתוב על עניין אחר. אבל כאן הלאה ואם לאו, אם הוא לא יכול לעמוד, מה שכתוב שהוא לא יכול, מתכוון כנראה שקשה לעמוד שם. ישב במקומו ויתפלל.
מעניין, זו משנה שכתוב יכוון לבו, כנגד בית קדשי הקדשים. לא כתוב אחר כך יהיה לגבי מקומו. אותו לגבי אותו נושא. אבל המשנה מדברת לגבי עומד להתפלל לגבי אותו נושא, הוא לא יכול ללכת למזרח, הוא צריך להפנות לצד השני, למערב לא יכול. אבל הרמ״א למד מזה לגבי שאם הוא לא יכול לעמוד הוא נשאר יושב. ישב במקומו ויתפלל.
מעניין, קודם הרמ״א דיבר מה שהחולה פטור. כאן יש חולה שיכול להיות יום חול. הוא לא צריך לעמוד, עליו יש את החיוב של עמידה. ויתפלל, אפילו שוכב אם צריך. כן, צריך להתפלל ממש, כן, ישב ויתפלל. כן, ישב ויתפלל. כן הם יהיו יכולים להתפלל. אם זה ממש, כמה חלש שאתה לא יכול לעמוד, אולי אתה לא יכול להתכוון. אם אתה לא יכול להתכוון, אתה פטור לגמרי מהענין. כן, מבטלים את התפילה. נכון, אבל אם יש לך מספיק כוח להתכוון, ויש לך רק לא כוח לעמוד, אז צריך להתפלל. לא רק זה, אם הוא התחיל ולא יכול להתכוון. אה, בעצמו, הוא יכול רק דבר אחד, הוא צריך אחרת לבחור שוכב עם כוונת הדעת. איך זה יוצא?
דרגות של חולה – ישיבה, שכיבה, וכוונה
אומר אז, צמא ורעב הרי הם בכלל חולים. מי שצמא ורעב הרי הם בכלל חולים ומותרים. כשאדם רעב או צמא, הוא לא יכול להתרכז כראוי, או שהוא חושב כל הזמן על ה… או שהוא יכול סתם להיות חלש. הוא חושב כבר כל הזמן על האוכל שלו. כשהם חושבים, הם לא יכולים חלשים. כשהם חלשים, הם לא יכולים להתרכז כראוי.
הלכה י׳ (המשך) – צמא ורעב
תראה מה הוא אומר, “אם יש בו יכולת לכוין דעתו יתפלל”. הוא אומר שצמא ורעב זה לא בהגדרה דבר המונע. אבל צריך לבדוק. דברים המונעים מתכוון בכלל לדברים של נקיות, דברים מלוכלכים, בלשון הרמב״ם. אבל כאן זה, אין לו כוונה. “אם יש בו יכולת לכוין דעתו יתפלל, ואם לאו אל יתפלל עד שיאכל וישתה”. הוא צריך קודם לאכול משהו. לכאורה ההלכה בנויה בפרק הקודם בדין של כוונה. אני לא יודע למה הוא יותר מעורר עם הכוונה. זה לא נכנס לכאורה.
אלא אולי דרך אגב שהוא מזכיר שחולה לא צריך לעמוד, אומר הרוקח. כן, זה מעניין מה זה נכנס כאן. כן, הוא מביא הרי “אל יתפלל עד שיאכל וישתה”. מה, הרמב״ם לא מזכיר כאן את הענין שבבוקר לא צריך להתפלל לפני האכילה. וזה כשלא רעבים. רעב לא אומר שהוא יכול לסבול לאכול ארוחת בוקר. רעב אומר שהוא מרגיש חלש. הוא חלש. והכי נמי, אם מישהו קם, הוא לא אכל מאתמול בלילה סעודה, והוא קם, הוא צריך כן, הוא חייב לאכול ארוחת בוקר לפני התפילה, כי הוא כמו חולה, הוא לא יכול להתכוון.
דיון: אין סתירה לאיסור אכילה קודם תפילה?
המפרשים לא מעוררים על משהו לגבי השחר, ושאדם רגיל יהיה. לא, אין שום סתירה. אני לא רואה בכלל את הסתירה. אמת, אמת. סתם עם המפרשים של היום, בוקר טוב אומרים, אבל אני לא רואה שזו בכלל בעיה. השאלה היא הפוך, כולי עלמא הרי חולה הרי פטור מתפילה, אני לא יודע, אם הוא לא יכול להתכוון. אבל זה הרי חולה ולא פטור, כי הוא יכול לאכול ולהתפלל.
הוא אומר כבר “יתפלל”, אבל הוא מביא שהרמב״ם הרי מדייק ש“אם יש בו יכולת לכוין דעתו יתפלל”, הוא צריך אחרת לא לאכול. “אם יש בו יכולת לכוין דעתו יתפלל”, הוא לא צריך לאכול, הוא צריך אחרת להתפלל ולקיים את המצווה של לא לאכול לפני התפילה. “ואם לאו”, אז יש לו היתר לאכול. זה איך שהוא מפרש את זה.
תרגום לעברית
אבל הרמב״ם לא מדבר כאן על איסור אכילה קודם תפילה. זה בכלל לא הנושא. הוא מביא שהאחרונים מדברים על השאלה, אבל אני לא רואה שזו בעיה. יש עוד, יש מי שהולכים באותה דרך. אם היום נוהגים שמתפללים בכל מקרה בלי כוונה, ממילא לא צריך לאכול לפני התפילה, זה לא נכון.
חילוקו של הפרי מגדים – הכנה לתפילה מול גאוה זה
הפרי מגדים אומר הערה טובה. הפרי מגדים אומר, הגמרא אומרת שהאכילה לפני התפילה היא חוצפה של “אחרי כן ישתה”, גאוה זה, הוא כבר אכל יפה. אבל כאן, כמו שאומרים בחב״ד, אומרים, אוכלים לפני התפילה. האכילה היא הכנה לתפילה. לא שקודם אני לוקח את הגאוה של עצמי, ואחר כך אדאג לקב״ה. לא, להיפך, כדי שאוכל להתפלל אני צריך לאכול משהו. זה לא ענין של גאוה זה.
אני מסכים, אני מסכים. אני לא צריך להסכים, הפרי מגדים לא צריך את הסכמתי, הוא לא צריך… אני אפס כלום, שפל שבמיעוט. על כל פנים, השאלה היא… ר׳ איציקל השתדל כל חייו לאכול עוגייה לפני התפילה, אפילו כשאמר שאין לו כוח לאכול. כי היה צעיר כבר אברהם ראה שהוא חלש, אמר לו שיאכל כל יום עוגייה.
אבל זו ממש ההלכה של הרמב״ם, זו לא הנהגה חסידית. כן, כדי שיהיה לו כוח, וזה בדיוק למה שותים גם קפה, כי קפה מעיר, שיהיה קצת כוח להתפלל.
דיון: אכילה בבית הכנסת מול בבית
טוב מאוד. מה רציתי לומר? זה לא מפורש. אני חושב שבבית הכנסת, ברגע שעשו שיש מקום להיות בבית הכנסת, זה פשוט, אף אחד לא בא לבית הכנסת לאכול. בבית הכנסת אוכלים משהו כי רוצים להיות בכוחות להתפלל. אכילה בבית בבוקר לפני התפילה, זה “אחרי כן ישתה”, גאוה זה. אתה בא לבית הכנסת ואתה תופס משהו שם, יש קצת עוגיות, יש…
זה יכול להיות גם. כאן הרמב״ם עדיין לא הביא את ההלכה של לא לאכול לפני התפילה בכלל, אני לא יודע, אולי אחר כך הוא יביא את זה. הרמב״ם לא סבר שזה לאו. הוא אומר שהוא יביא את זה בפרק ו׳. כן, הרמב״ם, אנחנו לא למדנו. אני מתכוון, רבינו ירוחם סובר שזה רק אסמכתא, זה לא דאורייתא. הרמב״ם לא סובר שזה דאורייתא. לא, זה לא. אבל למעשה, הרמב״ם מביא את זה בפרק ו׳, נלמד על זה.
דיון: היום מתפללים בלי כוונה – האם לא שייך לאכול?
השאלה שכן קיימת היא, אם אומרים שהיום בכל מקרה לא מכוונים, אז אם אין צורך לאכול כדי להיות מסוגל לכוון. זה ענין על צד הקטנים. אבל זה לא נכון, כי זה… אנחנו לא אומרים עם התוספות שלנו שאומר שהיום מתפללים אפילו כשלא יכולים לכוון. מה זה אומר שצריך לעשות? לא להיכנס לבית הכנסת? זו חומרא גדולה מאוד. אנחנו לא אומרים שלא יכולים לכוון. אבל אם יכולים לכוון טוב יותר, אני לא רואה שיהיה ספק בזה. גם היום…
לא, שואלים אותו בחיוב. כאן אומר הרמב״ם, “אל יתפלל עד שיאכל וישתה”. אומר, את החיוב אפשר לומר שאין יותר, כי החיוב הוא רק אם אתה יודע שזה יעזור לך עם הכוונה. מה עוזר? יכול להיות שהרמב״ם סבר שזה תורם ליישוב הדעת לכוונה. אוקיי, נכון, אני אומר. הרמב״ם בכלל לא מפרש מה ההיתר שלו.
גם היום מה שאוכלים בשבת, מתפללים בבית כנסת חסידי בתשע, עשר, בטוח שאם לא אוכלים לפני כן, רוב האנשים אכלו סעודה גדולה בלילה מאוחר וכדומה.
איפה, צריך לומר שכשכבר מתפללים זה לא אותו מצב כמו שחרית. אמת, אבל אדם נורמלי, ההלכות שעומדות לא לאכול לפני התפילה, מדובר שמתפללים בזמן נורמלי, ומתפללים כבר שלוש שעות ביום, אר��ע שעות, חמש שעות, זה לא אפשרי ש… אני מתכוון, אני שומע, שוב, זו נקודה טובה. לא, הרבה אנשים רגילים להיות חלשים בתפילה, ונדמה להם שהם לא יכולים לכוון.
כוונת הגוף מול כוונת המוח
אני חושב שעמידה מדברת על סוג מסוים, ואחר כך מדברים על כוונות הדעת, מדברים על סוג מסוים של כוונת הדעת, משהו שהוא פיזי. למשל אתמול למדנו שצריך להתפלל מתוך לימוד ולא מתוך הלכה פסוקה. עמידה מדברת על הגוף, שהגוף יעמוד. יש מצב מסוים שהגוף יהיה ב… ואם רעב, הגוף לא בהכנה. העמידה היא משהו… הוא מכניס כאן גילוי שוק, כן. הוא מכניס כאן גילוי שוק, כי כוונה קודם כבר דיבר, כוונה שהראש יהיה רגוע. כאן מדברים על משהו שהגוף שלו יוכל לשתף פעולה, שהגוף שלו לא יפריע לו מלהתפלל.
אני שומע. אוקיי, אפשר לטעון שהיום אין כוח לעשות כוונות המוח, אבל כוונות הגוף לפחות אפשר להשתמש, יותר מקפידים לעמוד.
בדיוק להיפך, אם הרמב״ם אומר שצריך לאכול לפני כן, היום כשכל כך קשה להיות בכוונה, כל שכן וקל וחומר שצריך לאכול לפני כן, לעשות כל מה שאפשר, אולי תהיה קצת כוונה. מה זה להתייאש מכוונה?
אני שומע. זה מעניין איך האחרונים קיבלו שמאחר שכוונה היא משהו שמופרז, אדם לא יותר נוגע. לא צריך להשתדל. לפעמים יש קצת כוונה, בכמה מילים תופסים את עצמם. אני לא יודע, שמעתי פעם את הדבר הזה, שאם בפנים אין כוונה, כאילו שכבר הכניסו שהתפללו בלי כוונה, האם לא פשוט שבכל תפילה מנסים קצת להיות בכוונה? זה נכון לי כן. זה נכון לי כן. אפשר לדבר על זה יותר, אבל בואו נמשיך הלאה.
חזרה לרוכב על הבהמה – נפקא מינה למטוס
הרי רוכב על הבהמה. אבל אני חושב לכאורה שכאן זה נכנס, כי כאן מדברים על חולה שאין לו כוח לעמוד וכדומה. נכון, נכון, נכון. הכוונה שלו פשוטה שהגוף שלו לא הולך עם זה. זו המילה, שאם הוא חולה, מה הוא יאכל כדי שיוכל לעמוד גם. חולה לא יכול לעמוד, הוא לא יכול לעמוד על הרגליים. חולה לא יכול לעמוד על הרגליים, זה לא עומד. סרוח וצנוע עומד, אבל מה עושים עם חולה שאין לו כוח? פשוט, אין לו כוח להיות חולה, הוא לא יכול לאכול, והוא צריך להיות בעמידה נורמלית.
טוב מאוד. “הרי רוכב על הבהמה, אפילו יש לו מי שיאחוז בהמתו”, אפילו יש לו מי שיאחז את בהמתו, “ולא ירד, אין מחייבין אותו לירד”. הוא לא צריך, הוא לא יכול. תראה מה הוא מוציא, “אלא יושב במקומו ומתפלל”. כי עומד שם בשבעה סלעים, שאם הוא ירד מהבהמה שלו, אפילו אם מישהו תופס את הסוס, למה הוא עדיין צריך שמישהו יהיה שם? כי הוא לא יעלה וירד, זה דבר קשה. הוא לא יהיה מוכרח.
זו לכאורה ההלכה למי שנוסעים במטוס, שישבו במקום ויתפללו. שלשבת בכוונה עדיף על לעמוד בלי כוונה. אה, זה ברור. כך זה מסתדר, זה יוצא מכל ההלכות האלה.
הלכה י״א – נוכח המקדש
ואני זוכר שר׳ נחמן מברסלב אמר שכשנוסעים, צריך לדעת שמזרח הוא ליד החבילות. כי בא אליו חסיד והוא אמר שנסע לרבי, והוא עומד להתפלל למזרח, והחבילות היו מאחור, ובא מישהו והוא הלך לחבילות. אומר לו, “חכם, אתה צריך לדעת שההלכה היא, שכשיש חבילות לשמור, מזרח הוא ליד החבילות.” זה לא מעשיות, זה לא שלום עליכם, זה בנוי על ההלכה. זו כבר הלכה פשוטה.
הבא מבין שמונת הדברים, “נוכח המקדש”. אומר, “היה עומד בחוץ לארץ, מחזיר פניו נוכח ארץ ישראל ומתפלל”. הוא מסתובב למזרח. אם הוא במערב, הולך לכיוון מערב, שזה לכיוון ארץ ישראל. ובארץ ישראל הולכים לכיוון מזרח.
העומד בארץ ישראל מכוון פניו כנגד ירושלים. אלו הדרגות, הוא מדבר על דרגות בקדושה, כן? קודם לכיוון ארץ ישראל, כנגד ירושלים. העומד בירושלים מכוון פניו כנגד המקדש. העומד במקדש מכוון פניו כנגד בית קדשי הקדשים. זה המקום הכי קדוש.
הלכות תפילה פרק ה: כיוון התפילה, תיקון הגוף, ותיקון המלבוש
הלכה ג (המשך) — כיוון התפילה: דרגות בקדושה
דובר 1:
אם הוא במערב, האזור היה מערב, לא היה הבדל, הוא היה מסתובב לכיוון מזרח.
היה עומד בחוץ לארץ, מכוון פניו כנגד ארץ ישראל. היה עומד בארץ ישראל, מכוון פניו כנגד ירושלים.
יש דרגות, הוא מדבר כאן על דרגות בקדושה, כן? קודם לכיוון ארץ ישראל, כנגד ירושלים.
היה עומד בירושלים, מכוון פניו כנגד המקדש. היה עומד במקדש, מכוון פניו כנגד בית קדשי הקדשים.
זה המקום הכי קדוש שם.
כן, מעניין. זה המרכז של העולם. שם מקום השכינה, ואתה הולך לנקודה שאתה הולך למקום השכינה.
הדין של סומא ומי שאינו יכול לכוין את הרוחות
אומר הרמב״ם הלאה, מה קורה עם סומא, מי שעיוור והוא בכל מקרה לא רואה את בית המקדש? אה, מעניין, יש הבדל בין סומא למי שרואה כן, שניהם לא רואים את בית המקדש. אה, הוא אפילו לא יכול לראות איזה צד הוא מזרח.
סומא או מי שאינו יכול לכוין את הרוחות, מי שלא טוב עם זה, אין לו את ההתמצאות לדעת איפה הוא. אין לו מצפן, בעצם. או המהלך בספינה, מי שעל ספינה והוא לא יודע איפה הוא, איזה צד, יכוין לבו כנגד השכינה ויתפלל. אז הוא יכוון את ליבו.
דיון: מה זה “כנגד השכינה”?
זה מעניין. כנגד השכינה. לכאורה מתכוון כנגד מקום השכינה בליבו, כי כנגד השכינה צריך כל אחד. לא, אתה רואה כנראה ככה, אז איפה השכינה? אומרים שהשכינה היא בקדשי הקדשים. אבל אם אין לך, אתה לא יודע איפה קדשי הקדשים, אומר השכינה באשר היא שם.
לא, לא, לא, תראה מה הוא מביא בפירוש המשניות במפורש. לשון המשנה היא “יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים”, והרמב״ם תרגם את זה כ״כנגד השכינה”. אולי הוא שינה את זה כאן?
אתה מתכוון לומר שאתה מדמיין שאתה הולך כנגד ה… ה״יכוין את לבו” זה לא ה״יכוין את לבו” של כוונה שלמדנו קודם שכל אחד צריך לכוון “כאילו שכינה כנגדו”. זה המקום הלאה. “יכוין לבו” זה לכוון למקום. אתה צריך לדמיין, אפשר לומר. או אולי כמו שאתה אומר, שהשכינה היא “כביכול” בכל צד, והוא יכוון את ליבו שהוא מתפלל כנגד השכינה, wherever השכינה נמצאת. השכינה לא דווקא צד.
והרמב״ם שינה מ״כנגד בית קדשי הקדשים” ל״כנגד השכינה”, כי הוא סובר שהרמב״ם אמר שאתה לא מחויב לדעת את הכיוון של בית קדשי הקדשים, אתה שייך אבל לכנגד השכינה. אז צריך לומר שהרמב״ם שינה. פשט מהפירוש המשניות עד כאן. יכול להיות? כן, יכול להיות. לא ברור.
במילים אחרות, אם אפשר לעשות בליבו, אם לא אפשר במעשה, יעשה בליבו. אוקיי.
הלכה ד — תיקון הגוף: איך צריך לעמוד
דובר 1:
תיקון הגוף, הדבר השלישי, כן? זה היה באיזה כיוון צריך לעמוד. עכשיו בא ענין איך צריך לעמוד, בעצם, נכון? התנוחה, ה, איך אומרים, הפוסצ׳ר.
כן, תיקון הגוף אומר הרמב״ם, כיצד? אומר הרמב״ם, כשיעמוד בתפילה, כשעושים עמידה בתפילה, צריך שיכוון את רגליו זו בצד זו. צריך להיות מכוון, צריך לכוון את ליבו, צריך לכוון פניו כנגד, צריך לכוון… מכוון זה ממש ליישר. מכוון זה שם המשחק בתפילה. יכוון רגליו, ליישר את רגליו זו בצד זו.
ונותן עיניו למטה כאילו הוא מביט לארץ, להסתכל למטה, זו מבט של הכנעה.
מה הרעיון של זו בצד זו? בגמרא עומד שזה בגלל המלאכים. כך עומדים המלאכים. אני חושב שזה יותר שזה בגלל המלאכים… זו דרך ענווה לעמוד. לא עומדים ככה, לא עומדים ככה. לא עומדים… לא הולכים בהליכה, לא הולכים בעמידה. לא מתנדנדים, עומדים ישר.
ונותן עיניו למטה כאילו הוא מביט לארץ. ויהיה לבו פנוי למעלה כאילו הוא עומד בשמים.
אתה יכול להגיד לי מה זה אומר?
דיון: “לבו פנוי למעלה” — איפה האדם?
דובר 2:
כן, תן לי להגיד לך. כפשוטו. צריך לחשוב שאתה ממש בשמים. מה זה אומר איך אדם? להסתכל למטה, כאילו מביט לארץ, כאילו הוא מסתכל על הארץ. זו התנוחה של הגוף, לא אחרת. אבל הוא לא ירגיש קטן מדי, הוא ירגיש ש…
דובר 1:
לא, זה פירוש יפה גם. אבל מה הפירוש שיכול לפי הרמב״ם להתכוון “ויהיה לבו פנוי”? אתה זוכר “לבו פנוי” זה אחד מהקודים של הרמב״ם, נכון? “לבו פנוי למעלה”. “לבו פנוי” אומר איפה אתה חושב. מה בעל המאמר אומר, איפה האדם? איפה שהוא חושב, כן? איפה אתה חושב? שאתה בשמים. שמים אומר בין המלאכים, בין ה… כנגד השכינה, בדיוק. הוא לא חושב שהוא כאן. חושב, שאתה… שאתה חושב על זה, אתה נמצא. זה הפירוש.
דובר 2:
זה לשון הגמרא, “עיניו למטה ולבו למעלה”. כאילו, אולי זה אומר, כי את… “עיניו למטה” זה ענין לכאורה של הכנעה, שלא תסתכל מסביב. אבל לא תחשוב שכאילו אתה תחשוב שה׳ על הארץ. זה לא הדבר. אלא כאילו, לבו למעלה.
דובר 1:
אני זוכר שיש דרשה יפה של תלמיד רבינו יונה, אני לא זוכר איפה, הוא הסתכל בגמרא על זה, על “לבו למעלה”. אני חושב שאפשר ללמוד את זה על פי יסודו של הבעל שם טוב, שאיפה שחושבים שם נמצאים. אבל אפילו אפשר לומר ממש דמיון, כאילו שאדם מדמיין, כמו שאומרים שאפשר לכוון לבו כאילו הוא בקודש הקדשים. אפשר לדמיין שהוא נמצא בין המלאכים ששרים לה׳ וכדומה. יכול להיות דמיון כזה.
המשך תיקון הגוף: הנחת הידיים
דובר 1:
ומניח ידיו על לבו כפותות. שהוא מניח את ידיו, שתי הידיים אחת על השנייה. כמו שכפותות אומר מחובר, כמו שהוא הניח יד אחת על השנייה. הימנית על השמאלית. הוא מניח את היד השמאלית על הלב, ועל זה מניח את ידו הימנית.
לא היו מקפידים על זה בהלכה? היום הרבה אנשים לא מקפידים. אוקיי, יכול להיות שקשה לחנך וכדומה, אבל…
ועומד כעבד לפני רבו באימה וביראה ובפחד.
זה גם פוסצ׳ר, או זה עוד משהו? כי לכאורה, העמידה הישרה ועם הידיים מחוברות ולבו למעלה, זה העומד לפני רבו באימה וביראה. אין סתירה.
ולא יניח ידיו על חלציו. הוא לא יניח את ידו על הצד שלו מהכתף. זה אומר ככה, נכון? כן, על המותניים. כמו מי שהוא בעל גאווה עומד. אלא… בעצם, ברגע שאמר שהידיים צריכות להיות כפותות, ברור ש״ולא יניח ידיו על חלציו”. אבל יש כאלה לכתחילות. הלכתחילה העיקרית היא שיהיה ידיו כפותות.
סטייה: פריסת כפיים בתפילה
דובר 1:
יש שאלה אחת של… ר׳ קאפיל מביא את השאלה של… אני לא זוכר מי, אראה, ר׳ יעקב עמדין מדבר על זה, שלכאורה בחומש ובנ״ך רואים שמתפללים בפריסת כפיים, עם הרמת הידיים. אבל לא רואים בהלכה שצריך לעמוד כזה דבר. עומד יותר שצריך להניח את הידיים ככה. כן, כן. הכוזרי מביא תשובה של אחד האחרונים שטען שמאחר שהנוצרים התחילו להתפלל כך ונוהגים מאוד להתפלל כך עם הידיים מורמות, היהודים הפסיקו לעשות את זה. רבי יעקב עמדין לא מרוצה מהתירוץ הזה. הוא אומר כך, אני לא זוכר מה התירוץ שלו שם, אם יש לו תירוץ, אבל…
זה דבר מעניין, זו ממש דרך תפילה שרואים כל הזמן בחומש, ולא רואים.
חזרה לתלמידי רבינו יונה: “לבו למעלה”
אני רוצה רק… הרמב״ם מתכוון לכאורה כאן, בתלמידי רבינו יונה יש פירוש על הפרק הראשון בברכות, שם עומד כך, מה זה “לבו למעלה”? “כלומר שיחשוב בלבו כאילו עומד בשמים, ויסיר מלבו כל תענוגי העולם הזה וכל הנאות הגוף, כענין שאמרו הקדמונים, או הנביאים, כשאתה רוצה להתפלל, פשוט גופך והעלה נשמתך”.
ואחר כך הוא אומר פירוש אחר, “לבו למטה, עיניו למטה”, שיתפלל גם לבית המקדש. זה לא הפירוש של הרמב״ם. הפירוש של הרמב״ם הוא “עיניו למטה” כפשוטו. מפי מורי הרב רבינו יונה. אבל זה אומר פשטות הגשמיות. רק לחשוב על הנשמה ולא על ה… כן, זה אומר לא פשטות, זה אומר כפשוטו, שזה הוא חושב. זה לא כל כך מסובך.
זה הפשט. אבל רבינו יונה אומר שאחרי שמשתחרר מגשמיות, צריך להיכנס לבית המקדש של מטה. זה אני לא יודע אם הרמב״ם היה מסכים. הספרים שלנו אומרים שצריך להחזיק שבית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה, וצריך להתפלל שם. אבל בסדר.
חידוש: הרמב״ם אומר לא לעצום את העיניים
הרמב״ם אומר שלא לעצום את העיניים, שמת לב? “עיניו למטה”. זה אומר, העיניים פחות או יותר עצומות, ואתה מסתכל למטה. לא, אתה לא מסתכל מסביב, אתה לא עוצם ככה. נכון. מעניין. אוקיי, בואו נמשיך.
הלכה ה — תיקון המלבוש
דובר 1:
כן. זה תיקון הגוף, כן, איך צריך לעמוד. אחר כך יש תיקון המלבוש, איך צריך להתלבש, זה הדבר הרביעי.
תיקון המלבוש, כיצד? שיתפלל… אה, כל הדברים האלה אינם מעכבים. הפשט הוא כנראה אותו דבר, אם קשה לאדם לעמוד כך וכדומה, אינו צריך לעשות זאת. יש גם מדרגות. יש מדרגות של עומד לפני… זה תיקון הגוף. הטוב ביותר הוא, כמו שהוא אומר, לפחות לא להניח יד על החלצים.
תיקון המלבוש קודם התפילה. מתקן מלבושיו תחילה, מכין את הבגדים, ומציין עצמו ומהדר. מתלבש יפה, מתקשט, “התקשטו ישראל בציניהם”. מתלבש, שיראו שזו בקישה מתפללת. ומהדר, מתייפה, שנאמר “השתחוו לה׳ בהדרת קודש”, ביופי.
אז הוא ממשיך, הוא הולך להביא את הגמרא, “ולא יעמוד לתפלה באפונדתו”. לא יעמוד להתפלל כשהוא לבוש בתרמילו. כן, אפונדתו פירושו משהו שנושאים, בגד שיש לו כיסים גדולים. או שזה פירושו איזה דבר ברזל, או שזה פירושו איזה גופיה, איזה דבר שהוא פשוט לא קצר, לא דבר מכובד.
“ולא בראש מגולה”, לא עם ראש מגולה. כל היום צריך ללכת עם כיסוי ראש, אבל בתפילה צריך לשים כיסוי ראש.
“ולא ברגלים מגולות”, לא עם רגליים חשופות, בלי גרביים, רגליים חשופות, “אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני הגדולים אלא במנעלים”. אם במקום ההוא מקובל שבמקום חשוב, כשעומדים לפני אדם גדול, לובשים גרביים, אתה יודע שזה הענין של כבוד.
דיון: “ראש מגולה” — תלוי במנהג המקום?
דובר 2:
אומר הרמ״א, “ובכל מקום לא יאחז תפילין בידו”. לא יחזיק… אלה הדברים של הליכה, אולי ראש מגולה גם תלוי במנהג המקום?
דובר 1:
לא, הוא אומר “אלא במנעלים”. זה לפי המנהג, מה שמקובל אצל האנשים החשובים. אבל בשום מקום לא עושים דבר שמטריד, שלא… תראה, כי זה לא ממשיך להיות קשור למלבוש, אבל זה יכול להיות קשור, הוא אומר אפונדתו, שפירושו נושא ברזל עמו.
אוקיי. הוא אומר לך הלאה, לא יחזיק דבר חשוב בידיים, כי זה לוקח את השקט מהראש, כי הוא צריך לשמור שלא ייפול, הוא לא יוכל להשתחרר. “בכל מקום לא יאחז תפילין בידו, או ספר תורה בזרועו.”
קושיה: דוד המלך וספר התורה
דוד המלך היה איש אשר ליבו תורה, חייו תורה, הוא חושב רק בזה. הרי לכאורה מלך שהיה לו תמיד ספר תורה, הוא הוציא אותו לפני התפילה, הוא הניח אותו לפני התפילה. אם הוא החזיק אותו, אולי היה לו לבוש משהו כמו קיטל.
הלכות תיקון המלבוש והמקום לתפילה
המשך הלכות תיקון המלבוש — החזקת דברים בידיים בשעת תפילה
הוא אומר הלאה, לא יחזיק דבר חשוב בידיים, כי זה לוקח את השקט מהראש, כי הוא צריך לשמור שלא ייפול, הוא לא יוכל להתלבש. חמקו מלאחוז תפילין בידו, או ספר תורה בזרועו, רק אם ליבו טרוד בזה, הוא חושב על זה.
הרי לכאורה מעלה שהיה לו תמיד ספר תורה, הוא הוציא אותו לפני התפילה, הוא הניח אותו לפני התפילה. אם הוא החזיק אותו, אולי היה לו לבוש משהו שהוא היה צריך לשאת. ולא יאחז מזוזה בידו, הרי לפעמים היא יכולה להישבר, הוא צריך להחזיק אותה בחשיבות, לא יחזיק בידיים כי זה ייקח את הריכוז שלו על התפילה.
החריג של לולב — מצות היום
אבל מתפלל ולולב בידו, הוא מביא הרי ראיה מכאן, אתה יכול לראות שלולב גם מטלטל, אבל לולב כן אפשר להחזיק, למה שזה מצות היום. הפשט הוא, מאחר שזה מצות היום, הוא כבר רגיל לזה, הוא מחזיק אותו כל הזמן ביום טוב, ממילא אין לו את ה… לוקח לו את הראש, לא באמת, או כי עכשיו זה דבר חשוב, ממילא יש היתר? לא ברור.
הוא מביא ראיה שמאחר שזו מצווה, זה לא כל כך מטריד. אני לא מבין את זה. הייתי אומר אחרת, הייתי אומר שהפשט הוא, זה חלק מ… לא מחזיקים דבר שמפריע לדבקות, מפריע לכוונת התפילה. לולב הרי הדבר שמתפללים איתו, אומרים הלל איתו, זה חלק מהתפילה, מצות היום.
הוא מציין את הגמרא שמנהג אנשי ירושלים היה ללולב כל היום, הולך לנחם אבלים, לבקר חולים, לאן שהוא הלך לקח את זה איתו. הפשט הוא שבימים האלה זה בכלל לא בילבל אותו, הוא כבר היה מורגל כך, הוא כבר היה רגיל לסגנון הזה, ממילא זה לא מבלבל.
אבל סתם כך ביום טוב, נראה שכיוון שזו מצווה, ממילא… אולי כיוון שזו מצווה זה אחרת. אולי הטרדה אינה טרדה שמופרדת מהתפילה, שמפריעה. הטרדה עצמה היא גם טרדה של מצווה. הוא הולך להסתכל על זה, הוא הולך להיזכר אה, זה יום של להודות להקב״ה על הלולב.
משא על ראשו — משאות כבדים על הראש
או משא על ראשו, קודם הוא אמר שאסור להיות עם… חשוף את הראש. אבל אם יש לו שטריימל כבד מאוד על ראשו, איך מתפלל. כן, הוא לא מדבר על שטריימל, הוא מדבר על… הוא אומר כך, הוא אומר כך, אם זה פחות מארבעה קבין, כמו השטריימלים של פעם, פשיטא לכאורה שמותר להתפלל. אבל השטריימלים של היום ששוקלים טון, זה huge, אי אפשר להתפלל כך. ואם יש לי כאב ראש, אני לא יכול להתפלל, יסיר את המשא הכבד מהראש.
אבל פשוטו פירושו כמו שרואים במקומות ערביים שאנשים מחזיקים, זה נורמלי שאדם יחזיק דברים על ראשו. בידיים מחזיקים רק תיק קל. דבר כבד מאוד שמים שק על הראש. זה טוב מאוד, קל יותר לשאת דברים על הראש מאשר בידיים. אבל זה עול של טרחה. על הראש יש בעיה, זה לא מאוזן.
בקיצור, זה לאו דווקא נושא שמפריע מהתפילה. הוא אומר שזה יותר נושא של כבוד. אתה יכול לחשוב שזה נושא של טרדה. כל הדברים האלה, כבוד עם טרדה, אלה דברים שקשורים. אבל זה הדבר. והכי נמי, אם קשה מאוד למישהו השטריימל, יסיר אותו. זו השאלה.
עטיפה — דרך חכמים ותלמידיהם
דרך כל חכמים ותלמידיהם להתפלל אינו אלא שיהיו עטופין. הוא מפרש, מתעטפים בטלית, כי מצוות ציצית יש לה שייכות לתפילה. זה דבר עצום להתפלל עם שטריימל. זה דומה ללילה שהוא אמר. אבל עטיפה היא יותר ענין של כבוד, שלובשים כובע. גם כבוד הוא אמר, כי זו מצוות ציצית. השאלה היא מה אתה מתכוון דווקא בציצית. יכול להיות שלובשים כובע, זה גם הנושא של עטיפה. כובע, שטריימל, כיסוי ראש, זו דרך כבוד. זו דרך כבוד מיוחדת.
ומאוחר יותר, לגבי ציצית, כותב הרמ״א, “לעולם ישתדל אדם להיות עטוף בכסות המחויב בציצית, ובשעת התפלה צריך להזהר ביותר. גנאי לתלמיד חכם שיתפלל והוא אינו מעוטף בציצית.” זה גנאי לתלמיד חכם. הוא אומר הרי גם תלמיד חכם. תלמיד חכם צריך ללכת לבוש ציצית כשהוא מתפלל, כי הוא יודע את המצווה. עם הארץ לא יודע, הוא יודע שזה נוסח של ללכת עם ציצית. אבל תלמיד חכם יודע שזו מצווה שהוא יכול לתפוס עוד מצווה.
כך הוא יכול להיות גם כבוד, שהוא הולך עם טלית. הוא הולך עם טלית, זה כבוד.
דיון: עטיפה במנחה ומעריב
ומה עם מנחה ומעריב? גם הרמב״ם סתם לא עשה חילוק? צריך ללכת במנחה ומעריב גם עם טלית? מעריב אינו זמן ציצית, אבל לכאורה מנחה כן, והוא לא אומר. הוא מדבר על המצווה או על העיטוף של ה… של ה…
השאלה היא, האם זה בעיקר תיקון המלבוש, או שזה משהו נוסף של להיות עם עוד מצווה, שהוא קובע את הסעודה ברוב מצוות, משהו כזה?
לא, זה כבוד שהולכים עם המצוות. זה בגד שיהודי הולך. אפשר להציג את זה כמו שאמרת לגבי לילה.
ברגע שאנחנו נוהגים שהולכים בבוקר עם טלית, אבל במנחה עם כובע, שניהם זו עטיפה. בבוקר זה לפי הפשט, והכובע הוא בעצם העטיפה של ה… אבל זה רק חכם ותלמידיו. סתם יהודי לא צריך כובע בתפילה, כך עומד ברמב״ם.
אוקיי. עד כאן היו הלכות תיקון המלבוש. עכשיו נלמד איזה מקום טוב להתפלל.
הלכה ו — תיקון המקום
אומר הרמב״ם, מהו תיקון המקום? איך צריך המקום להיות מוכן?
יעמוד במקום נמוך
אומר הרמב״ם כך: “תיקון המקום כיצד? יעמוד במקום נמוך”, יעמוד במקום נמוך, שטוח. הגמרא אומרת “ממעמקים קראתיך ה׳”. אני לא יודע בדיוק מה הרמב״ם הולך לומר, אבל רואים ששם השקט הכי גדול, כי הוא לא יכול ליפול משם. כשהוא עומד על איזה גבעה או על ספסל, הוא יכול ליפול. אוקיי, “מקום נמוך”.
ויעמיד פניו לכותל
“ויעמיד פניו לכותל”, כך שאף אחד לא יעבור לפניו, לא יהיו לו הסחות דעת.
חלונות כנגד ירושלים
אומר הרמב״ם, מתפללים אמנם כנגד הכותל, אבל יש ענין של להתפלל כנגד ירושלים. אומר, “וצריך לפתוח חלונות או פתחים כנגד ירושלים כדי להתפלל כנגדן, שנאמר ‘וכוין פתיחן ליה׳”. אצל דניאל כתוב, החלונות היו פתוחים בעלייתו, בקומה שלו, כנגד ירושלים. זה אומר שהוא הסתכל על ירושלים.
דיון: חלונות כנגד ירושלים — אור או כיוון?
יש הלכה, יש לי חלון בצד. בבבל אני יכול לשמוע, בבל לא כל כך רחוק, והוא אולי ידע שהוא פותח את אותו חלון, יודע שבדיוק שם ירושלים. אבל הוא פותח חלון באמריקה והוא נמצא בירושלים… ארבעת אלפים מייל, לא כל כך רחוק, ארבעת אלפים מייל. אותה יבשת, לפחות, אני מסכים.
הוא אומר, רבינו מנוח, שהחלונות זה יותר כדי שתשמח הנפש. הוא מביא שביום המעונן, שביום מעונן לא רצו לומר תחנון, כי האדם מדוכא, זה מצב שחור. פותחים את החלונות, השמש זורחת פנימה, אז טעים להתפלל.
הוא אמר כך, אם אתה בבית, לא טוב שיהיה לך שטח ריק מולך, כי מישהו יעבור. אבל אם אתה בשדה שאנשים לא מסתובבים, אין מי שיעבור מולך, הולך להסיח את דעתך, על זה נאמר כנגד ירושלים, ויחזיר פניו לכותל. אם לא תהיינה לך הסחות דעת, זה כן דבר טוב, ישוב הדעת להיות עם שטח ריק.
אני חושב שאתה רוצה לומר שהוא מתפלל הרי כנגד ירושלים, יצא שהוא מתפלל מזרח, צריך באותו צד להיות החלונות שלו. זה אמנם לא. כן, מדברים כאן, הוא צריך להיות עם חלונות. אין סתירה, יכול להיות סתם חלון, הוא מתפלל לצד, יכול להיות סתם חלון עם וילון, אבל נכנס האור, הוא לא מופרע מהאנשים.
בתי הכנסת אמנם לא אוהבים לשים חלונות במזרח, כי הם סוברים שזה מפריע. אבל המשנה ברורה, ויחזיר פניו לכותל, אומר זאת, שלא יהיה שום דבר מולך. לפתוח חלונות פירושו גם באופן שלא תופרע. אבל אין סתירה, כל אחד מבין, צריך להשתמש בשכל. אם זה בדיוק מקום שמולו יש חנות, אז מה שיהיה, צריך להשתמש בשכל איך.
קובע מקום לתפילה
עוד הלכה. ההלכה עומדת בגמרא, אדם יקבע מקום לתפלתו תמיד, יעמוד תמיד בערך באותו מקום.
אה, אז זה הפירוש, שהוא מדבר, דרך אגב, למדנו השבוע בספר המאור שאין לו ערוך, באחד הגליונות של בית המדרש בשול. כל ההלכות האלה, שתלמד אחר כך תפילה בציבור, פרק שלם על זה, מהו הענין להתפלל בבית. להתפלל בבית, לפתוח חלון. אומר, להתפלל בבית, אדם מתפלל בדרך כלל אין לו זמן ללכת לא כל יום. אז, יש לו מקום מסוים בביתו יש שם פינת בית מדרש קטנה. אבא שלי אמר לי, הוא זכר שאביו היה לו ארון מסוים, שם היה מתפלל מעריב. זה קובע מקום לתפילתו.
דיון: קובע מקום — בבית המדרש או בבית?
יפה מאוד. בבית המדרש זה כבר מקום קבוע. כל המקום הוא מקום קבוע. זה נושא שלם אם לאדם יש מקום מסוים בבית המדרש שלו, אבל זה לאו דווקא. יכול להיות שמקום יכול לומר שהוא הולך לאותו בית מדרש, לא לבית הכנסת הציבורי, כי זה מביא לשקט.
יש מחלוקת, זה מעניין, הכתב סופר מביא מחלוקת על זה. הוא מביא רא״ש, והרא״ש מביא ירושלמי שבבית הכנסת צריך להיות מקום. אבל הוא עצמו אומר הוא לא מבין, כל בית הכנסת הוא מקום תפילה. זה אומר שכשהוא מתפלל בבית, מה שדיברנו, כשהוא מתפלל בבית יעשה מקום. והם מתווכחים בירושלמי.
אז, אם הוא החליף מקום בבית הכנסת הוא אולי יוצא כל השיטות, אבל יש בוודאי בעלי דעות שסברו שזה לא חסר.
אוקיי. הלאה, אומר הרמ״א, אם בא אורח או משהו כזה, יאמר שלא צריך לקיים את המצווה של קובע מקום. יש ראשונים שאומרים שקובע מקום פירושו אותו בית כנסת. לא דבר שמפריע לכוונות, חלילה, מקום תפילה.
אין מתפללין בחורבה
יפה מאוד. ואין מתפללין, אומר הרמ״א הלאה, אין מתפללין לא בחורבה. לא מתפללים בחורבה. הגמרא אומרת על זה שתי סיבות: או משום שזה מקום מסוכן, יכול ליפול, או משום חשד. בחורבה הולכים לעשות עסקי שדים. אתה הולך שם להתפלל. אה, הלאה מדברים על תפילה ביחידות, לא כשיש מנין בחורבה. כל הרבאים החורבניים האלה, הוא לא מתפלל במקום נורמלי, הוא מתפלל כשהוא נמצא איפשהו בחורבה.
רבינו יונה אומר שמה שכתוב שאסור לעשות משום חשד, אנחנו זוכרים שלמדנו בהלכות תשובה שהחושד בכשרים לוקה, אסור לחשוד ביהודי אחר. אומר, זה כשהאחר לא עושה שום דבר שמחשיד. אבל אתה עושה דבר שמחשיד, אתה לוקה. אתה גרמת שיהודים אחרים יחשדו ביהודי אחר. נו נו, כך הוא אומר. זו עבירה גדולה, אסור לך לגרום לעשות עליך חשד, כי אתה גורם ליהודי לעבירה של לחשוד.
ולא אחורי בית הכנסת
אוקיי. ולא אחורי בית הכנסת. לא מתפללים מאחורי בית כנסת, אלא אם כן נושא פניו לבית הכנסת. רק אם הוא מתפלל עם הפנים לבית הכנסת. אחד המורדים, שהוא מסתובב, הוא עומד בחוץ ולא פנים אל פנים כנגד בית הכנסת. אני חושב גם שהנושא של פני החשד, אני לא חושב על הנחת, אני אגיד לאדם.
מה זה אומר, האדם, כל פעם שאדם עובר חדש נכנס לחדר, הוא חושב אולי יש כאן פסול, אולי זה לא טוב. אבל החשיבה, אני חושב שזו דרך יפה לומר לאדם,
תיקון המקום, תיקון הקול, וכריעות בתפילה
הלכה: לא להתפלל עם הגב לבית הכנסת
הלכות תפילה – פרק ה: כריעות, השתחויה, ונפילת אפים
הלכה: לא יחזור בית הכנסת
דובר 1: אוקיי. “ולא יחזור בית הכנסת”, הוא לא יתפלל בגב של בית כנסת, “אלא אם כן פניו לבית הכנסת”, אלא אם הוא מתפלל גם עם הפנים לבית הכנסת. כלומר, הוא מסתובב, הוא עומד בחוץ ולא פנים כנגד בית הכנסת.
אני חושב גם שהנושא של “מפני החשד”, חשבתי על זה אתמול, פשוט שמה זה אומר, האדם כל פעם שאדם הולך לשם, אחד הולך לחורבה, חושב אולי שם יש פת זונות? אז מה נהיה החשד? אני מבין שזו דרך יפה לומר לאנשים, שיהיו חושדים בך ממש, אל תעשה זאת. זה מקום ניסיון. כאילו כשאומרים לאדם, אל תעשה מפני החשד, מתכוונים לומר, זה סוג של מעשה, אל תיכנס למקומות שאתה יכול להימצא ממש בחשד. אני מבין שזה פשוט לשון נקיה כזו.
הלכה: לא לשבת ליד מתפלל
דובר 1: אוקיי. “ואסור לישב בצדו של העומד בתפלה”. עוד הלכה חדשה. אדם מתפלל, כן, כאן מדברים על מתפלל חי. אהא. כדי שהמתפלל יהיה לו מקום שאין בו שום הפרעה, לא תשב ממש לידו, כי אתה גם לוקח ממנו את הפרטיות שלו, מה… “אוי לאחריו ולפניו”, או שאתה צריך לעבור פלדאו שאלך בגלל, “עד שירחיק ממנו ארבע אמות”. כלומר, אתה מפריע לאדם.
כאילו עוד מהתקנות, אני רוצה לומר ככה, מבינים, זו הלכה לאנשים האחרים, שאתה צריך להתחיל להתפלל במקום שלא יפריע לאף אחד, שאתה לא נכנס… אבל… זה בכלל לא שייך בבתי מדרש הקטנים של היום, זה יותר מדי. כן, אבל זה ממש, זה לא לוקח ככה את הפוקוס, כי ככה מקובל. “לישב בתוך ד׳ אמות של תפלה”.
דיון: למה הציבור לא מקפיד היום
דובר 2: אולי לא, אולי אם כל ההלכות האלה הן על ה…
דובר 1: לא, אני חושב הערה אחרת. הציבור היום לא מקפיד על זה. אני מבין שיש לזה קשר למצב הריהוט. כלומר, אם יש ספסל, לכל אחד יש את המקום שלו, הנה הספסל שלי, הנה השולחן שאני יושב, אז הנה הד׳ אמות. הד׳ אמות זה לא הלכה מג׳יק, שהנה ארבע אמות. זה מקום שלו שם. אם יש לך ספסל ושולחן, שם מקומך. השולחן הבא לא בד׳ אמות שלך. ד׳ אמות זה לא גזירת הכתוב.
יכול גם להיות שה״לאו לפניו” מתכוון, ההוא עוסק באמצע לעשות דברים אחרים, ההוא עוסק בביתו. זה הולך לקחת, זה הולך לקחת את הפוקוס שלך. אבל אתה בבית מדרש, כולם מתפללים עכשיו, ההוא לא הולך לקחת את הפוקוס שלך. אתה בבית, ואני יודע שאחד עובר עם סיר גדול, הוא עוסק באמצע לערבב, אני לא יודע מה לעשות, אתה הולך להסתכל מה הוא עושה, זה הולך לקחת את הפוקוס שלך מהתפילה.
הלכה: לא להתפלל במקום גבוה
דובר 1: אוקיי. הלאה, הם למדו שצריך לעמוד במקום נמוך. אני מבין שזה עולה על זה, “לא יעמוד במקום גבוה שיתפלל”. לא צריך לעמוד על במה קטנה. “לא יעמוד לא על גבי מיטה ולא על גבי כיסא”. לא צריך לעמוד על…
דיון: רבנים שמתפללים על במה
דובר 2: הרבנים שעומדים על במה כשהם מתפללים?
דובר 1: על במה גדולה. הוא הולך לומר, הוא הולך לומר היתר. “ואם היה גבוה, אם יש בו ארבע אמות על ארבע אמות שהוא רשות בפני עצמו, מותר להתפלל בו”. אם זה גדול מספיק, רשות לעצמו, הרי זה עיר. אין בעיה. זה ההיתר של הרבנים שמתפללים על במה, הם עושים במה גדולה. זה מספיק עוד עיר.
“וכן אם הוא מקום מוקף מחיצות מכל צדדיו”, שזה ממש מוקף, “כמקום כרשות בפני עצמו”, זה בטח לא הבמות הרבניות. אבל האיסור של “לא יעמוד במקום גבוה” יש לו לפחות. זה בטח לא דרך הכנעה לעמוד להתפלל על במה.
התירוץ הוא שהוא שליח ציבור. שליח ציבור עומד הרי על הבימה, שהציבור יוכל לשמוע אותו. זה דברים אחרים, הוא משרת את הציבור הרי. הבמה היא לא לכבודו, הבמה היא לכבוד הציבור, שכשהוא מדבר לציבור הציבור יוכל לשמוע. אם הרב מתפלל ביחידות על במה, אז זה ממש פאני. אבל העולם אומר הרי שהוא שליח ציבור של הציבור, שליח ציבור אומר רק איפה מחזיקים. אז, יכול להיות. כן, תמיד אפשר למצוא מעשה רבני ליישב.
טוב. הענין עדיין לא נגמר. עוד היתר למקום גבוה. “וכן אם הוא מקום מוקף מחיצות מכל צדדיו, אף על פי שאין בו ארבע אמות, מותר להתפלל בו, לפי שאין גובהו ניכר, שהוא חלוק לרשות לעצמו”. זה כמו רשות קטנה לעצמו. תפילה יש לה גם קשר לקביעות המקום.
הלכה: פועלים על עץ
דובר 1: “ואם היו עוסקין בראש הכותל או בראש האילן”, מתי הולכים להתפלל? “יורדין למטה ומתפללין, וחוזרין למלאכתן”. הם ירדו למטה להתפלל והם יחזרו להתפלל. הם לא יכולים להתפלל כשהם על דבר חד. “ואם היו בראש הזית או בראש התאנה, ואינו טורח גדול לרדת, מתפללין במקומן”. אם אין זה טורח גדול לרדת, הרי הם שם כי הם מוצאים מקום טוב מאיפה להגיע לזיתים או לתאנה, “מתפללין במקומן, מפני שהטורח מרובה”. כי יש טורח גדול לרדת, התירו להם.
טוב מאוד. האמת היא שההלכה היא לא רק עם ההלכה של מקום, גם כאן כמה מטריחים אדם באמצע עבודתו ותפילה.
הלכה: פועלים — בסעודתן לעומת בשכרן
דובר 1: הגמרא מתפלל, יש “אם היו עוסקין בסעודתן בלבד”, אם האדם הוא רק עני והוא עובד, וכל מה שהוא מקבל בתשלום הוא מקבל לאכול, “מתפללין תפילה של שמונה עשרה ברכות”. הוא יתפלל את כל התפילה, כי אין לנו כל כך רחמנות על בעל הבית. בעל הבית יכול לשלם לך את האוכל אפילו אתה מתפלל את כל התפילה.
אבל אם… מדברים כאן באופן שבעל הבית מרשה. אם בעל הבית לא הולך לתת לו, זה להפך, אז יש יותר רחמנות על בעל הבית. כלומר, הולכים לגנוב מבעל הבית. זו המילה. אז המילה היא אולי שהוא לא עושה כל כך הרבה כסף, יתנו לו קצת זמן להתפלל. אולי זה הכלל.
“ואם היו עוסקין בשכרן”, אם הם מקבלים שכר, אז נותנים להם היתר שהם לא יפריעו כל כך מהתפילה, הם לא יקחו מהזמן שלהם לעשות את העבודה, אלא הם יתפללו את תפילת “הביננו”, התפילה הקצרה יותר.
חידוש הרמב״ם: אין מנין לפועלים
דובר 1: אומר הרמב״ם, “בין כך ובין כך”, אין חילוק אם הוא עובד בשכרן או בסעודתן, אפילו כשהוא עוסק בסעודתן לא אומר שהוא יפריע כל כך הרבה זמן ללכת להתפלל בבית המדרש או לדוכן. “בין כך ובין כך, אין יורדין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהם”. הם לא צריכים ללכת לבית המדרש להתפלל.
דובר 2: להצטרף לשליח ציבור, או אפילו ללכת לשמוע את שליח ציבור?
דובר 1: לא, הם לא עושים שם. הוא לא עושה מנין לפועלים. הוא לא עושה מנין בין הפועלים.
דובר 2: כן, הוא לא עושה מנין בין הפועלים. הוא לא צריך ללכת לאותו דבר.
דובר 1: לא, הוא לא צריך שם. נגיד יש שני אנשים, יש עשרה אנשים, עשרה פועלים, הם יכולים לעשות מנין, והרמב״ם עומד שהפועל לא עושה מנין. החינוך אומר שהם עניי עין דרך בעל הבית להקפיד על כך. אני לא יודע מאיפה הם לקחו את זה. כביכול, יש אמונה גדולה שבעל הבית של היום ירשה כן לפועלים לעבוד, לתת לתת. הם תמיד סומכים על ראש המשפט. אבל טוב.
סטייה: עבודה בזמן הגמרא לעומת היום
דובר 1: הדבר הבא הוא עמד השוואת הקול. בזמן הגמרא לקחו הרבה יותר ברצינות את נושא העבודה. הכנסת הגדולה גם ראתה איזו עבודה. הם עבדו בשדות, זה ממש, אין יותר מדי זמן, צריך לסיים את כל הזריעה היום וכדומה. עבודה במשרד, אין שום בעיה שהולכים לשעה להתפלל מנחה, מה אני יודע, מה הוא עשה? אין שום בעיה. הוא הרי לא עשה משהו שמפריע לפרנסה במהלך היום, הוא הלך להתפלל.
הלכה: השוואת הקול — באיזה קול להתפלל
דובר 1: הדבר הבא היה השוואת הקול, באיזה קול צריך להתפלל, ובאיזה טון צריך להתפלל. השוואת הקול, בקיצור, מה זה אומר? “לא יגביה קולו בתפלתו”, הוא לא יתפלל בקול רם מאוד, הוא לא יגביה את קולו. אבל גם “ולא יתפלל בלבו”, הוא לא יתפלל בשקט מאוד שהוא אומר זאת רק בלבו. בלבו אומר בלי שום קול, לא חיתוך שפתיים, אלא בהרהור בלב.
כאן חשבתי שהשוואה אומר באמצע, השוואה אומר שווה, בדרך השווה, בדרך הממוצעת, רק באמצע, לא בקול רם מאוד ולא בשקט מאוד. “אלא יחתוך דבריו בשפתיו”, הוא אומר זאת בשפתיו, “וישמיע לאזניו בלחש”, הוא עצמו יכול לשמוע, “ולא ישמיע קולו”, הוא לא יעשה את קולו רם שכולם ישמעו אותו, “אלא אם כן הוא חולה”, אלא אם הוא חולה וקשה לו לומר בלי לתת לעצמו לשמוע, “או שאינו יכול לכוין לבו עד שישמיע קולו, הרי זה מותר”. אבל זה דווקא.
דיון: למה דווקא בלחש?
דובר 1: למה לכתחילה לא ישמיע קולו? גם על זה, על שזה מפריע לאנשים אחרים. נראה ככה, כי “ובפרט שלא יהא בציבור”, בציבור לא יעשה כי זה מפריע לאנשים אחרים. ממש הוא לפי תורת הדעת מכלל לא להפריע לאנשים אחרים עם קולו.
דובר 2: אומר מה שכתוב “ולא ישמיע קולו” אומר גם בציבור?
דובר 1: לא, זה אומר בדיעבד. לכתחילה כל אחד צריך להתפלל בשקט. אם יש מישהו שהוא לא יכול לכוון…
אה, צריך להבין את זה. למה צריך להתפלל בשקט כשאדם לבד? יש ענין של… זה תפילה יותר מכובדת? או כל הסיבה היא כדי לא להפריע לאנשים אחרים?
לא, אתה לא רואה ככה. נראה שיש שני ענינים. אחד, סתם ככה צריך להתפלל בשקט, והדבר השני…
“לא יגביה קולו” מביא שהפשט הוא שלא לחשוב שהקב״ה שומע רק אם צועקים, או שצריך לצעוק, כמו שכתוב אצל נביאי הבעל, “קראו בקול גדול כי אלהים הוא אולי ישנו ויקץ”. לא צריך לצעוק לקב״ה.
דובר 2: ו״לא ירים ולא ישא”. אבל למה לא לדבר בקול רגיל כמו שאני מדבר איתך, אלא בלחש?
דובר 1: זה אני לא יודע. אני מבין שזה נוסח של פרטיות אולי.
דובר 2: יכול להיות ש״לא ישמיע קולו” אומר גבוה מזה, אומר להתפלל בקול רם מאוד שמפריע לאנשים אחרים.
דובר 1: כן. הגמרא אומרת על רבי יוחנן, “למה תיקנו תפילה בלחש? כדי שלא לבייש את עוברי עבירה”. שלא ישמעו…
דובר 2: לא, שכולם לא ישמעו איזה חטא הוא עשה.
דובר 1: אה, ה״על חטא” שלו. והוא אומר שם, אם כך היום שאומרים סתם את הנוסח אין חילוק. אני לא יודע. רואים באיזה “על חטא” הוא בוכה.
דובר 2: לא, בטח יש ענין שתפילה היא דבר אינטימי. זה בין אדם לאלוקים. לא צועקים. בפסוקי דזמרה צועקים, זה לא תפילה. עיקר התפילה היא העמידה, שאתה עומד לפני המלך ואתה בוכה. כן, זה דבר של פרטיות, כך אני מבין.
הלכה: כריעות בתפילה
דובר 1: אוקיי, כריעה מחזיקים. כריעה, זה בתפילה יש ענין של כריעה, קצרה. איך הכריעה? הלאה. הגמרא אומרת ככה, כמה פעמים צריך להשתחוות בתפילה? אומרת הגמרא ככה, “מתפלל כורע חמש כריעות בכל תפילה ותפילה”. איך משתחווים? פנים כולם מונים את כל הדברים. “ברוך אתה ה׳”, תחילה וסוף. “מודים אנחנו לך”, תחילה וסוף. ב“הטוב שמך ולך נאה להודות”.
דובר 2: וב״מודים” יש גם תחילה וסוף?
דובר 1: ב״מודים” יש רק בהתחלה.
דובר 2: אה, כאן?
דובר 1: כן.
דובר 2: וב״הודאה” גם תחילה וסוף?
דובר 1: ב״מודים” וגם ב… על טוב שמך נאה להודות.
“איז גומר התפילה כראוי”, כשמסיימים להתפלל, כשיוצאים משמונה עשרה, לפני היציאה של הרגליים.
הלכות תפילה – פרק ה: כריעות, השתחויה, ונפילת אפים
חמש כריעות בשמונה עשרה
דובר 1:
הוא לא אומר חמש פעמים, הוא אומר חמש כריעות. הוא מונה: ברכה ראשונה תחילתה וסופה, לך לבדך אנחנו מודים, והוא יהיה גם בתחילה ובסוף, במודים ואחר כך בהטוב שמך ולך נאה להודות.
וכשגומר התפילה, כורע. כשמסיימים להתפלל, כשיוצאים משמונה עשרה, זו החמישית, ויוצאים שוב כורע. ופוסע שלוש פסיעות לאחוריו כשהוא כורע. יוצאים כי משתחווים, יוצאים כפוף כלפי מטה. ונותן שלום לשמאלו, ואחר כך לימינו, ואחר כך מעביר ראשו מן הכריעה.
מה פירוש “נותן שלום”?
דובר 1:
מה פירוש “נותן שלום”? אנחנו אומרים ככה, אני לא יודע מה זה אומר. אם מישהו מתפלל, מה זה אומר… לא, “נותן שלום” אומר הוא אומר שלום לקב״ה. כמו תלמיד שנפרד מרבו, הוא אומר “גוד ביי”, זה פירוש שלום. הוא אומר כל טוב, ריבונו של עולם. אנחנו נראה את זה הלאה, אנחנו נראה את זה במנחה. אני לא יודע, אבל הסדר של זה הוא, הוא עושה ככה וככה, קודם לשמאלו ואחר כך לימינו.
והסיבה היא כי כביכול, הרמב״ם לא אומר את הפירוש, נכון? כביכול אנחנו נפרדים. כשאנחנו לוקחים שלום, אנחנו נותנים שלום. ומה ה… הוא מביא משהו על זה כאן? עוזר שירגישו כעומד לפני המלך, ונפרדים. כן, אוקיי.
כריעה אצל הדיוט, כהן גדול, ומלך
דובר 1:
אני אומר לך, הרמב״ם אומר, “וכשכורע בארבע כריעות אלו, כורע בברוך, וכשזוקף, זוקף בשם.” אומר הרמב״ם, “ומדברים אלו למדנו בהדיוט.” סדר הכריעות הוא להדיוט. אבל כהן גדול יש לו סדר אחר, והוא כורע בתחילת כל ברכה ובסוף כל ברכה, הוא היה בכריעה אחת. וכל… וכל הקירות. הוא צריך יותר הכנעה, כי הוא… הוא חשוב. ככל שיש לאדם יותר כוח, הוא צריך יותר הכנעה.
אומר הרמב״ם, ומלך יש לו מדרגה גבוהה יותר של כריעה, כי מלך, כמשתחוה בראשונה, מיד כשהתחיל להתפלל, הוא התכופף, ואינו מגביה ראשו עד שגומר תפלתו. הוא לא מרים את ראשו עד שמסיים את כל התפילה. את כל התפילה הוא מתפלל עם ראש כפוף.
זה מאוד מעניין, כי אדם פשוט יכול לחשוב על עומד לפני המלך, אבל המלך עצמו, לפני מי הוא עומד? הוא צריך ממש להתכופף. מלך אומר… כן, המלך עומד לפני מלך מלכי המלכים. אוקיי.
למה לשמאלו תחילה?
דובר 1:
אומר הרמב״ם, למה אמרו שכשיוצאים, נותנים שלום לשמאלו תחילה ואחר כך לימינו? למה נותנים שלום לשמאלו תחילה? אומר הרמב״ם, לפי ששמאלו היא ימינו של מי שכנגד פניו. השמאל שלו הוא של מי שהיה עומד מולו, היה זה בשבילו ימין. כלומר, כשהיה מול המלך האמיתי, ימין המלך היה בשמאל שלו. כלומר, שהוא עומד לפני המלך, לפיכך נותן שלום לימין המלך ואחר כך לשמאל המלך.
כלומר, הוא חושב, זה מאוד מעניין, זה ממש כמו משחק. צריך לדמיין “עומד לפני המלך”, ממילא צריך להשתחוות באופן שהיית משתחווה כשהיית עומד מול מלך אמיתי, וצריך לתת שלום לימין המלך ואחר כך לשמאל המלך. לכאורה כאן טמונים סודות התורה, ומתייחסים קודם לימין. אבל הפשט הפשוט הוא הפשט הפשוט. כן, טוב מאוד.
הכופף עצמו בתפלה כמו שנפטרים מלפני המלך, נפרדנו מתפילה כמו שנפרדים ממלך. בואו נפרד, כן. אני מבין שזה גם חשוב לצאת מתפילה.
סטייה: כניסה לתפילה
דובר 1:
בדיוק ככה, הרמב״ם דרך אגב בכלל לא מביא איך אנחנו צריכים להיכנס לתפילה, שאנחנו מתנהגים. כתוב, זה המנהג להציב את הרגליים. לא כתוב שהולכים אחורה והנה ואחורה. מה עושים ליצנות? עושים פורים? אתה נכנס או לא? לצאת זה הגיוני, עכשיו התפללתי, עכשיו אני יוצא. אבל הכניסה, מילא שאדם לא עומד במקומו והוא נכנס אני מבין, אבל מה הסתם שהולכים אחורה בקוורדס ופורוורדס? לא נראה כמו הכאני.
דובר 2:
לא כתוב בקוורדס ופורוורדס, כתוב שלוקחים שלוש פסיעות. זה שלושה צעדים לכאן, זה שלושה צעדים לשם, זה הולך קדימה. זה פאני, אבל לא הולכים אחורה אלא אם עומדים במקום אחד, צריך להיות מאיפה ללכת.
דובר 1:
טוב מאוד, זה מצחיק, אתה יודע מה אני מתכוון לומר. בכל אופן, הרמב״ם מביא את כל זה, מביא במקום אחר, עד עכשיו… זה לא מצחיק כי זה עניין של ויזואליזציה, שתהיה לך את הדמיון איך אתה הולך שלוש פסיעות למלך.
דובר 2:
אין בעיה.
שיעור הכריעה – עד שיפקקו כל חוליות שבשדרה
דובר 1:
אומר הרמב״ם, כל הכריעות האלו, הכריעות, איך, כמה חזק צריך להשתחוות ואיך צריכה להיראות ההשתחוויה? צריך להשתחוות, צריך להשתחוות עד שיפקקו כל חוליות שבשדרה, ויעשה עצמו כקשת. כדי שהאדם, בדרך כלל גב האדם ישר, הוא ישתחווה כל כך חזק עד שהשדרה שלו תהיה…
אז לומדים מזה שאדם צריך לדעת הרבה תרגילים, אפילו יוגה, שהגב שלו יהיה ממש עגול. אתה יכול? עגול אתה יכול? כקשת. זה אומר להתכופף לגמרי, לא… בקיצור, הוא צריך לכופף את הגב שלו, לא רק… הוא צריך להשתחוות. הוא יכול להשתחוות רק עם הראש, הוא רוצה שישתחווה עם הגב שלו. הוא צריך לכופף את הגב.
ואם שחה מעט, אם הוא השתחווה וצער עצמו, והוא כבר מצטער, כיוון שנראה ככורע בכל כוחו, נראה שהוא משתחווה ממש בכל כוחו, אפילו אם הוא לא ממש כפוף. בסדר. זו כריעה.
כריעה, קידה, והשתחויה – שלושה מושגים
דובר 1:
יש עוד רמה של… של העניין של השתחוויה. זה מה שעושים ב… בארבע הברכות. הרמב״ם, זה התלמידים של הילדים צריכים להתעסק קצת עם הברכיים וכדומה, זה לא עומד ברמב״ם. הרמב״ם אומר כריעה זה הפירוש שאנחנו קוראים, משתחווים… משתחווים את הגב ומורידים את הראש. מברוך עד ה׳, כן? ברוך אתה, שניהם אותו דבר. הרמב״ם לא עושה חילוק בין… בין שני הדברים.
אחר כך יש עוד דבר, השתחוויה. מהי השתחוויה? אומר הרמב״ם, מה פירוש השתחוויה? השתחויה כיצד? אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית… אחרי שהוא קם מהחמישית שהשתחווה בסוף שמונה עשרה, יושב לו על הארץ, הוא יושב על הרצפה, ונופל על פניו ארצה, הוא נופל עם הפנים על הרצפה, ונופל כולו ארצה, הוא נופל לגמרי, השתחוויה. זה לא… כן. זה נקרא השתחוויה, כריעה אמיתית, שאמרו קודם. והשתחוויה, מקדישים שיעור שלם לזה, בוכים. מתפללים מה שצריך.
והרמב״ם מסביר… עכשיו אומר הרמב״ם, איך מגיעים לעשר כריעות והשתחוויות? אומר הרמב״ם כך, אני אסביר. כריעה, מורה בכל מקום, משתחווים על ברכיו.
בעיה: כריעה בשמונה עשרה – על ברכיו או שחיית הגוף?
דובר 1:
זה לא ממש כך, אבל זה היה דומה קצת. יש כאן בעיה. בוא נראה, יש כאן קצת בעיה. כריעה, מורה בכל מקום, זה על ברכיו, משתחווים על הרגליים. קידה זה על אפים, משתחווים עם הפנים קדימה על הרצפה. השתחויה זה פישוט ידים ורגלים, הכי הרבה, עד שנופל על פניו ארצה. שוכבים לגמרי פרושים.
עכשיו, כאן יש בעיה, כי הרמב״ם עד עכשיו אמר כריעה, הוא תרגם כריעה עד שיפקקו כל חוליות שבשדרה, הוא לא אמר שצריך לעשות על ברכיו. לכן, לכאורה הפשט הפשוט הוא, לכן אומר הרמב״ם “בכל מקום”. כאן הוא אמר כריעה, הוא לא התכוון לזה. באופן כללי, כריעה שעומדת בתורה וכדומה, מתכוונים לזה. עכשיו, הנפקא מינה היא, הוא הולך עכשיו לומר שבנפילת אפים יש שעושים קידה, ויש שעושים השתחוויה. כריעה לא עושים, אחד משניהם. אבל כריעה שמדברים עליה קודם היא לא הכריעה שבכל מקום. כך לכאורה. אחרים רוצים ללמוד אחרת, אבל לכאורה זו הדרך הישרה להבין.
אחרים רוצים ללמוד שהרמב״ם סובר שצריך כן השתחוויה ממש על הארץ. לא, בכריעה צריך על ברכיו. שהכריעה של הרמב״ם היא כן על ברכיו, אבל הוא בעצמו אמר שמספיק שחה מעט, והוא אפילו אמר אפילו בלא שחה מעט, הוא אמר חוליות שבשדרה, הוא לא אמר שצריך… הוא גם לא אומר בכריעה שצריך להתכופף, כן, הוא אומר יושב על הארץ כך. הוא לא אומר שצריך לשבת על הארץ בשמונה עשרה. כאן כן, אני מתכוון, היו מנהגים שהשתחוו כן בשמונה עשרה על הארץ לגמרי, כמו שהמתבודדים עושים?
דובר 2:
זה קשור דווקא כמו שאתה אומר, מנהג המדינה. שהרמב״ם אומר יושב על הארץ, כי היו נוהגים אז לשבת על הארץ.
דובר 1:
לא, אבל צריך להשתחוויה חייבת להיות על הארץ, כי הוא צריך להשתחוות על הארץ. איך הוא יצטרך לשבת? כדי שיוכל לעשות נפילת אפים, שזו לא מצווה של ישיבה. אתה מבין מה אני אומר? כך הוא מתכוון, לא ידעתי.
דובר 2:
לא ידעתי שהרמב״ם היו נוהגים לשבת על הארץ.
דובר 1:
כן, בסדר, יכול להיות.
נפילת אפים – קידה או השתחוויה
דובר 1:
כן, אומר הרמב״ם, “בשעה שעושין נפילת אפים, יש מי שעושה קידה לבד”, ובנפילת אפים עושין קידה דהיינו על אפים, הם מניחים על הפנים, “ויש מי שעושה השתחויה”, הם מניחים את כל גופם. זה אומר הרמב״ם, שכשעושים השתחוויה, מניחים את כל הגוף, מותחים את כל הגוף, “פניו ידיו ורגליו על הארץ”.
זה מה שהרמב״ם אומר כך, צריך אבל לזכור דבר אחד, שאסור לעשות שום השתחוויה על אבנים. זה למדנו בעבודה זרה. אסור לעשות השתחוויה על אבנים אלא במקדש, כמו שלמדנו במסכת עבודה זרה. ממילא, אם עושים זאת בבית המדרש, צריך להקפיד, אם זו רצפה של אבנים, שיניחו עשב. הרי עמד שם שהרמב״ם אמר שמניחים, המנהג הוא להניח עשב, כדי שיוכלו דווקא לעשות נפילת אפים.
אדם חשוב ונפילת אפים
דובר 1:
כן, אומר הרמב״ם הלאה, “ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו”. אדם חשוב, אם הוא הולך ליפול על פניו, זה ייראה כמו נביא גדול, אז רק אם הוא עושה זאת באמת הוא רשאי, “אלא אם כן יודע בעצמו שהוא צדיק כיהושע”. על יהושע כתוב “ויפול על פניו ארצה”. על יהושע כתוב? מי שהוא צדיק כיהושע רשאי. כן, מה הנושא? לא ברור. למה אדם חשוב אסור?
דובר 2:
אה, כתוב שם ב… אחרי עי, אחרי שעיר העי נפלה יהודי אחד, כתוב שיהושע נפל על פניו, והקב״ה ענה לו. אהא.
דובר 1:
הוא מביא שם מהראשונים, כנראה הרשב״א, שמי שאינו צדיק יהיה חילול השם, שהוא משתחווה ועושה הכנעה כל כך גדולה לפני הקב״ה והוא לא נענה. הוא מפורסם, הוא אדם חשוב. אה, לכן אדם חשוב. אדם חשוב, יראו שהוא לא נעזר, יהיה חילול השם. ממילא שיעשה רק תפילה קטנה. זה מעניין, הוא יוריד את הציפיות כביכול.
דיון: נפילת אפים – תפילה חזקה
דובר 2:
אבל אדרבה, זה אומר שנפילת אפים היא תפילה חזקה מאוד. זה לא סתם, אני מתכוון לומר, בדרך כלל מותח את עצמו, הוא דורש. הוא דורש, כן. הוא לא מבקש, הוא מתחנן, זה תחנונים, אבל זה מאוד… איך אמרו? כמו שדיברנו כל הזמן.
דובר 1:
אבל מתי בן מתת, הוא אומר שנפילת אפים היא ייאוש חזק, אז כשהאדם קורע, הוא חייב להיעזר. אז זה כנראה דומה למה שהצדיקים עשו איפשהו, אני לא יוצא מכאן עד שאיעזר, אז הם התמסרו לתפילה, קרעו אותם.
דובר 2:
קרעו.
דובר 1:
זה לא עושים. זה כלל שלא קורעים אלא אם יודעים שזה יצליח. מה כן עושים? לא סתם כך עושים פורים. מתי בן מתת, הוא עושה קטנה…
נפילת אפים — הלכות ומנהגים
מהות נפילת אפים — ייאוש ומסירות נפש
איך אמרו? ייאוש, כמו שאונגרי אומר בלשון. אבל מתי בן מתת — הוא אומר שנפילת אפים היא ייאוש חזק. אז כשהאדם קורע, הוא חייב להיעזר. אז הוא דומה למה שהצדיקים הקדמונים עשו: “אני לא יוצא מכאן עד שאיעזר.” אז הוא התמסר לתפילה. קרעו, כך אומרים. קרעו.
זה לא עושים — ההלכה היא שאסור לקרוע, אלא אם יודעים שזה יצליח. למה לא לעשות סתם תפילות? אבל מתי בן מתת — נפילת אפים קטנה מותר, אבל מי שכובש אותם מקרא — אל תעשה קיצוני. זה למעשה איך שאנחנו נוהגים.
מנהגנו — אין נפילת אפים אמיתית
בסדר, אז צריך להזכיר שהמנהג שלנו הוא בכלל לא לעשות נפילת אפים — אנחנו עושים משהו עם הידיים וכלום. זה עיקר הדין שצריך להטות לצד.
ואחי אמר שהסיבה היא שכל אחד חשוב — יש אדם חשוב, והוא אסור. לא, הוא אמר זה דבר יפה, חשובים, חשובים שהם אדם חשוב, אבל לא חושבים שהם צדיק ורע לו.
יושב לארץ — דרך קלה יותר
אפשר לעשות יושב לארץ. יושב לארץ. הרמב״ן, לפני יום כיפור, הציבור לא רצה לעשות את הכריעה כי יש רהיטים, וזה מאוד קשה. גם אין. יושב לארץ — כשיושבים על הארץ קל יותר להיות נופל אפים.
מקום נפילת אפים — שונה מתפילה
אומר הרמב״ם, הלכות נפילת אפים: לא נמצאים באותו מקום שמתפללים — מטה ראשו ומתפלל במקום זה, ונופל על פניו במקום אחר. אולי זה חלק מתפילה. זה קשה, צריך לפתוח מקום גדול יותר, זה עניין של משתחוה רחוק. זה הפירוש, כן?
מתי לא עושים נפילת אפים
אומר הרמב״ם הלאה, מתי עושים את נפילת אפים? אומר הרמב״ם, לא עושים זאת בימים שמחים. כמו שרבי יצחק אמר, כי בנפילת אפים הפירוש הוא שמשקיעים מאוד בתפילה, כשמאוד מיואשים. ושבתות וימים טובים — הזמן שמאוחדים, לא מראים שום עצבות, זה לא זמן שמראים ייאוש.
המנהג פשוט בכל ישראל הוא שלא אומרים נפילת אפים בשבתות וימים טובים — לא שבתות ולא ימים טובים, ולא בראשי חדשים, ולא בחנוכה ופורים, ולא במנחה של ערב שבתות וימים טובים, ולא בערב ראש חודש בכל יום. סתם מקומות שונים. ולמה? כי זה לא… אז לא הוסיפו נפילת אפים.
תפילה דאורייתא — הכוונה של נפילת אפים
יכול להיות שהכוונה היא — הרבנים אמרו שצריך להתפלל. לכאורה הכוונה היא ממש התפילה דאורייתא, מתכוונים מאוד ברצינות. שלוש פעמים ביום אי אפשר לעשות, פעמיים ביום מספיק ועוד. אנחנו החסידים לא עושים אפילו במנחה מסיבה, אנחנו כבר יודעים למה.
ויש יחידים שנוהגים לעשות נפילת אפים — היחידים שעושים זאת כמה פעמים בשבוע.
נפילת אפים ביחיד — כשיש צרה
אבל זה צריך לדעת, שלפעמים כשלאנשים יש באמת צרה, הם רוצים באמת להתפלל. בדרך כלל מתפללים כי כתוב בשולחן ערוך שצריך להתפלל. אבל למי שיש באמת צרה גדולה — כמו שרבי אליעזר רצה שאויבו ימות, אני לא יודע מה — למי שיש באמת צרה, הוא רוצה לעשות נפילת אפים, הוא לא יכול לעשות זאת בציבור, הוא יכול לעשות זאת בבית. אין שום עניין שזה צריך להיות בציבור, וזה יעבוד בעזרת ה׳.
נפילת אפים היא התפילה שאנחנו אומרים “נפלה נא ביד ה׳” — לא סתם נזרקים פנימה, מוכנים למסירות נפש על דבר כזה.
יום כיפור — נפילת אפים בכל תפילה
כמו שהרמב״ם אומר, “וביום הכיפורים בלבד” — מתי יש כן נפילת אפים בכל תפילה ותפילה? יום כיפור. כי אז זה יום חזק מאוד, זמן תחינה, בקשה ותחנונים. אז זה הזמן שצריך לעשות נפילת אפים.
מנהגנו יום כיפור — כורעים אבל לא תחנון
כתוב כאן בצד שהמנהג שלנו, הגהות מהר״ם, שלא עושים נפילת אפים. כלומר, אנחנו לא אומרים תחנון ביום כיפור. אבל אנחנו כן עושים כורעים במוסף, אנחנו כן עושים. הכורעים הוא זכר לכהן גדול, אותם כורעים. כן, אבל נראה שזה קשור גם לנפילת אפים האמיתית. יש סוג של תפילה שנקראת נפילת אפים, לא דרך תחנון, ויום כיפור הוא זמן טוב לעשות.
מקום להשתחוויה
מישהו אומר שכשאין מקום, פטורים מהשתחוויה, והשתחוויה רחבה, כדי שיוכלו לקבל את ההזדמנות לעשות את המצווה. כן, צריך להיות יכולים. זה לא רק לנוחות, שצריך להיות יכולים להתפלל.
נפלא.
נוסח נפילת אפים
זה נפילת אפים, וזה כבר על זה. ביום כיפור יש נחמיה ונפילת אפים, כן. בסידור שלנו הכניסו בנוסח פרק תהילים שצריך לומר. אבל עיקר ההלכה היא שצריך לומר מה שמתחנן.