סיכום השיעור 📋
הטיעון המלא: מהי המעשה של נטילת לולב?
—
⟨הודעות מעשיות⟩
השיעור מתחיל בהודעות ארגוניות: ברכת ערב יום טוב, תזכורת לגבי שיעורים הבאים (ליל הושענא רבה, סוכות בלילה), וסיום – סיימנו ספר זמנים עם ר׳ אליעזר, שלושת הספרים הראשונים של הרמב״ם.
—
I. השאלה המרכזית: מה **עושים** בפועל עם לולב?
שאלה לכאורה פשוטה: מהי המעשה של נטילת לולב? לוקחים אותו, מנענעים אותו – אבל מה משמעות הדבר? בשופר לפחות ברור מהי הפעולה – קח חפץ ותקע. אבל בלולב: “קח חפץ ונענע” – מה זה?
—
II. היסוד הפילוסופי: מעשה אנושי הוא יותר מתנועה פיזית
א) העיקרון
תיאור פיזי לבדו אינו מספיק לתאר מה אדם עושה (בניגוד למכונה או לסרטון).
ב) המשל של הליכה
אותה תנועה פיזית בדיוק – אבל שלוש מעשים שונים:
– הליכה כפעילות גופנית/הנאה
– הליכה לתוך בית המדרש
– הליכה לתוך העבודה
העצבים שולחים אותם אותות, הרגליים לוחצות באותו אופן – אבל החלק האנושי (כוונה, אינטנציונליות, הקשר) הופך את זה למעשה אחר לגמרי.
ג) המשל של הפופקורן
להניח צלחת פופקורן על השולחן בבית המדרש – זה יכול להיות קידוש, שלום זכר, חטיף לשיעור, או ערב סרט. אותה פעולה פיזית, אבל מעשה אחר לגמרי לפי ההקשר.
ד) הבחנה חשובה: “כוונה” לבדה **אינה מספיקה**
המילה “intention/purpose” היא צרה מדי – אנשים מבינים ממנה רק “מה שיש לי בראש”. אבל מעשה זקוק להקשר השלם: מה קרה קודם, מה יבוא אחר כך, מה המשמעות, מאין זה בא – כל זה ביחד הוא רק “המעשה”.
—
III. חזרה ללולב: אף אחד לא יכול לענות מהי המעשה
אף אחד לא יודע בעצם מה עושים כשמנענעים לולב. אפילו אם יודעים את ההוראות מהמשנה ברורה (ימין, שמאל, למעלה, למטה) – זה לא הפירוש.
תלמיד מנסה תירוץ: סוכות הוא חג לאומי גדול, קשור לבית המקדש, לשמחה – וכשאדם שמח, הוא רוקד, קופץ, מנענע. הלולב הוא כמו “קישוט” של החג. זה מוכר כפשט אחד – זה נותן הקשר – אבל זה עדיין לא מספיק.
⟨דיגרסיה: הכלל של הצאנזר⟩
הצאנזר אמר שהוא לא עושה שום דבר בלי 300 טעמים. זה מדגיש שמעשה אנושי הוא עשיר ומורכב – אי אפשר לצמצם אותו לרגע “אטומי” אחד. אדם בא עם היסטוריה, הקשר – ורק דרך זה אפשר להבין מה הוא עושה.
—
IV. צריך לדעת את **כל** ההקשר של חיי האדם
א) לא מספיק לדעת מה הוא חושב
אפילו לדעת מה אדם חושב לא מספיק כדי לתאר מה הוא עושה. אם אדם יוצא מבית הכנסת כי הוא הולך לעבודה – מחשבה אחת מוציאה מעשה אחד. צריך לדעת כל מה שהוא עושה כל היום כדי לתאר נכון פעולה אחת.
⟨דיגרסיה: עושר המילים ל״הליכה” בלשון הקודש⟩
הליכה, ריצה, צעדה, בריחה, יציאה, ביאה, שריצה, שיבה – כל מילה מתארת סוג אחר של תנועה. אפילו “שיבה” (חזרה) מול “ביאה” (בואה) – ההבדל תלוי בהיסטוריה: אם כבר היית שם אתמול, זו “חזרה” לא “בואה”. מסקנה: אין מספיק מילים בשפה לתאר את כל הגוונים של אותה פעולה.
ב) צריך לדעת את **כל החיים** של האדם
לא רק את כל היום – צריך לדעת את כל ההיסטוריה של האדם. דוגמה: אדם שעצבני ורץ – אולי זה בגלל שאמו הגיעה מאוחר לבית החולים כשנולד, ומאז הוא חי עם תחושת איחור.
ג) “אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו” – פשט עמוק יותר
זה לא רק עניין של “תירוץ” – אלא שהפעולה עצמה יש לה משמעות אחרת כשמכירים את הרקע. אדם שצועק – אם הוא ניצול שואה, צעקתו היא צעקה אחרת משלך. זו לא אותה פעולה. הפעולה עצמה מוגדרת אחרת לפי ההיסטוריה.
⟨דיגרסיה: אנקדוטה⟩
מעשה על בחור שנשלח לרבי, ואדם צעק עליו “אתה עושה תמיד ככה” – כדי להוכיח שמשמעות הפעולה תלויה בהקשר רחב.
ד) צריך לדעת את כל ההיסטוריה של **המשפחה** ושל **העם**
אם לאדם יש משפחה – צריך לדעת את כל ההיסטוריה שלהם. ואם יש לו שורשים עמוקים – עד לנכדי שם בן נח – גם זה חלק מהתיאור.
—
V. יישום: קניית יין לכבוד סוכות – נגד הב״ח
א) הטענה
כשיהודי קונה יין לסוכות, חלק מההסבר (לא הכוונה!) של פעולתו הוא שבני ישראל יצאו ממצרים. הב״ח אומר שצריך לכוון לכך בשעת מעשה. זה לא נכון: הידיעה היא תיאור של מה המעשה הוא, לא כוונה שצריך להיות בראש. זה ה״פרק” של המעשה – ה-cause, הסיבה.
ב) שאלת הסיבתיות
למה הוא קונה יין דווקא עכשיו? לא כי הוא צמא (שיכורים קונים כל השנה). לא רק כי הרמב״ם אומר שצריך לשמוח ביום טוב. אלא: למה קיים החג בכלל? – זו התשובה האמיתית למשמעות הפעולה.
⟨דיגרסיה: חג האסיף ויהודים כעם עירוני⟩
היהדות היא “דת עירונית” (urban religion), לא כפרית. רוב היהודים לא היו חקלאים כבר מתחילת בית שני (מימי עזרא). ראיות:
– הגמרא במגילה אומרת כבר שלא נוהגים הלכת “בני הכפרים”
– מתוך 5,000 תנאים ואמוראים אולי שלושה היו חקלאים
– אפילו כשיהודים עסקו ביין – היו יצרנים/סוחרים, לא פועלי שדה; הגוי עבד בשדה, היהודי בא אחרי העונה ודרך את היין
– מסקנה: “חג האסיף” אולי יש לו מקור חקלאי, אבל כבר מזמן זה לא התיאור הרלוונטי
ג) שרשרת סיבות
כדי באמת להסביר למה קונים קוגל לכבוד יום טוב, צריך לחזור עד הסוף: “כי בסוכות הושבתי את בני ישראל”, האסיף, מסורה של אלפי שנים – שרשרת שלמה של סיבות. בלי כל חוליה זה לא היה קורה.
ד) נגד הגישה ה״קוצקית”
אדם שאומר “אני קונה יין כי אני צמא, לא בגלל כוונות עליונות” – זה פשוט לא נכון עובדתית. שיכורים קונים כל השנה; אתה קונה דווקא לכבוד יום טוב. בלי שהחג הוקם בזמן משה רבינו – לא היית קונה.
ה) מסקנה: multiple causes
לכל דבר בעולם יש סיבות רבות. אין דבר שיש לו רק סיבה אחת. רק הקב״ה יכול באמת לדעת מה אדם עושה, כי צריך לדעת את כל ההיסטוריה של הכל – כמו שכדי להסביר איך כוס נשברת, צריך תיאורטית להסביר מהביג-בנג והלאה.
—
VI. המשל של “מבצע סוכות בחנות יין” – מה משמעות “השתתפות” בחג?
א) המשל
אדם נכנס לחנות יין שיש בה “מבצע סוכות” וקונה יין. הוא קונה לא למען ידעו דורותיכם – הוא רוצה פשוט יין זול.
ב) ההשוואה לגוי
שכן גוי רוצה לדעת מתי חגי היהודים, כי אז בשר זול יותר. הגוי קונה לא למען ידעו דורותיכם – הוא רוצה רק עסקה טובה.
ג) נקודה הלכתית (מסכת עבודה זרה)
כשלגויים יש מבצע לכבוד החג שלהם, אסור ליהודי לקנות, כי זו השתתפות בעבודה זרה. זה מראה: אפילו כשלא מתכוונים להשתתף בחג, מעשה הקנייה עצמו כבר יכול להיות קשר לחג.
⟨דיגרסיה: חג המולד⟩
אנשים אומרים שחג המולד הפך “מסחרי” – אבל לא, ה״מצווה” של חג המולד היא לקנות מתנות. אפילו גוי שקונה “רק כי זה זול” הוא איכשהו משתתף בחג.
ד) מסקנה מהמשל
מעשה הקנייה/הלקיחה נושא בתוכו משמעות שהולכת מעבר לכוונת הקונה. זה הגשר לנושא המרכזי: מה משמעות “ולקחתם לכם” – הלקיחה של לולב?
—
VII. מה משמעות מצוות ארבעת המינים? – העיקרון של טעמים רבים
א) השאלה
מה משמעות “ולקחתם לכם ביום הראשון” – שלוקחים לולב ושמחים איתו?
ב) העיקרון: זה לא רק טעם אחד
אם מישהו אומר שיש רק פשט אחד, וכל הכוונות האחרות שקריות – “הוא לא מבין איך המציאות עובדת”. למצווה יש שכבות רבות של משמעות – גשמיות, רוחניות, סמליות – כולן ביחד.
—
VIII. המדרש (פסיקתא דרב כהנא) – מקור לטעמים רבים
⟨דיגרסיה: מהי פסיקתא דרב כהנא⟩
מדרש על קריאת התורה של כל ימים טובים (גם חנוכה, יום כיפור וכו׳). זה מדרש מוקדם, לא רק אוסף – זה כמו הדרשות שבאמת היו אומרים. שלמה בובר הדפיס אותו; זה מדרש מאוד פופולרי ובסיסי אצל הראשונים.
נקודת העיקר
במדרש הזה, על הפסוק “ולקחתם לכם”, הוא מביא שישה או שבעה פשטים שונים מה הטעם של המצווה. זה תומך בעיקרון שיש לא רק טעם אחד.
—
IX. ביקורת הרמב״ם על המדרשים (מורה נבוכים ח״ג פרק מ״ג)
א) השיטה הכללית של הרמב״ם
– במורה נבוכים הרמב״ם הולך אחר פשוטו של מקרא לטעמי המצוות.
– הוא מתעלם כמעט תמיד ממדרשים כשהוא נותן טעמים למצוות – הוא לא מביא אותם ולא מבקר אותם.
– ספרו מבוסס על חומש – “סתרי תורה” – להסביר את המשמעות האמיתית של התורה.
ב) החריג בארבעת המינים
בארבעת המינים הרמב״ם עושה משהו יוצא דופן: הוא מביא את המדרשים הידועים – ומבקר אותם.
הרמב״ם מצטט:
> “אמנם ארבעה מינים שבלולב, כבר זכרו ז״ל בו קצת סיבה על צד הדרשות, שדרכם ידוע למי שהבין דבריהם”
ג) מהם המדרשים שהרמב״ם מבקר?
– ארבעת המינים כנגד ארבעה איברים: לולב = שדרה, אתרוג = לב, הדס = עיניים, ערבה = פה
– ארבעת המינים = ארבעה סוגי יהודים: אחד מריח ויש לו טעם, אחד לא מריח וכו׳ (ויקרא רבה, פסיקתא)
– מבטל רוחות רעות (גמרא)
– ארבעת המינים = אברהם, יצחק, יעקב (מקור לשלושה טבעות על הלולב, כמו שהרמ״א מביא)
– ארבעת המינים = קניינים/תארים של הקב״ה (הדר = יופי של הקב״ה)
– סימן שהצלחנו בדין (אחרי יום כיפור)
ד) פסק הרמב״ם
כל המדרשים האלה הם “כדמות מליצות השיר” – שירה, לא המשמעות האמיתית של הפסוק. זה לא מה שמשה רבינו התכוון כשאמר לקחת לולב.
ה) שלוש קטגוריות אנשים של הרמב״ם לגבי מדרשים
1. טיפשים – מאמינים שמדרשים הם כפשוטם.
2. אפיקורסים – חושבים גם שזה כפשוטו, אבל כועסים על זה.
3. משכילים – מבינים שמדרשים הם משלים/מליצות, נהנים מהשירה, אבל ממשיכים לחפש את הטעם האמיתי של המצוות.
—
X. הטעם של הרמב״ם עצמו לסוכות ולארבעת המינים
א) סוכות
סוכות = לזכר ניסי מדבר – מודים לה׳ ששרדנו את המדבר והגענו לארץ ישראל (מקביל: פסח = יציאת מצרים; סוכות = יציאת המדבר).
ב) ארבעת המינים
ארבעת המינים = מייצגים את הטוב שיש עכשיו – פירות יפים שגדלים בארץ ישראל, ההיפך מהמדבר שהוא “לא מקום זרע”.
⟨דיגרסיה: המחזור השנתי⟩
בזמן הקציר יוצאים לשדה, יושבים בסוכות (סוכת היוצרים, סוכת הכרם), יש סכנות – ואחר כך חוזרים הביתה. זה כל שנה בחינת “יציאה מהמדבר, כניסה לארץ ישראל”.
ג) שלושת הסיבות של הרמב״ם למה דווקא **אלה** הפירות
1. מצוי – קל להשיג (אתרוג היה זול בזמן משה).
2. יפה – נראה יפה, מריח טוב.
3. מתקיים טרי שבעה ימים (לא כמו תפוז או תאנה).
יסוד הרמב״ם: זו בחירה בפירות – בחרו מעשית את הפירות הטובים ביותר, אבל זה לא שדווקא לארבעת המינים יש משמעות סמלית מהותית.
—
XI. ביקורת על הרמב״ם – שתי נקודות
א) נקודה ראשונה: צמחים מימיים
מפרשים אחרים (לא הרמב״ם) אומרים טעם טוב יותר – ארבעת המינים הם דווקא צמחים מימיים שצריכים הרבה מים (גדלים על כל מים), ההיפך מהמדבר. ראיה: ישעיה אומר “אתן במדבר ארז שטה והדס” – לעתיד לבוא הדסים יגדלו במדבר, מה שמוכיח שבדרך כלל הם לא גדלים שם. הרמב״ם לא אומר את הטעם הזה.
ב) נקודה שנייה: אלה לא פירות מאכל
לוקחים כפות תמרים (עלים), לא תמרים עצמם; אתרוג היסטורית מעולם לא היה פרי אכילה אמיתי (יותר לריח/בושם). אם הטעם של הרמב״ם הוא “פירות יפים מארץ ישראל”, ביכורים היו דוגמה טובה יותר.
ג) דיגרסיה: כפות תמרים ומוטיב המדבר
תמרים קשורים לנאות מדבר: “ויבואו אלימה” (סוף פרשת בשלח) – השמחה כשמוצאים מים ותמרים במדבר. גם כשנכנסו לארץ ישראל, המקום הראשון היה עיר התמרים (יריחו) – על שפת המדבר, שם שיש מעיין. ערבי נחל – גם קשור למים. אבל הרמב״ם לא אומר את כל זה – הוא אומר רק “הפרי הנאה ביותר”.
ד) מסקנה
הפשט של הרמב״ם הוא “אמת אבל לא מושלם” – הוא צודק שמדרשים אינם טעם המצווה, אבל הפרטים שלו עצמו “קצת כפויים”.
—
XII. וקטור חדש: מה אדם עושה **בפועל** עם אתרוג?
א) השאלה הפנומנולוגית
בואו נעזוב את הטעמים התיאורטיים – מה קורה בפועל כשיהודים קונים אתרוגים?
ב) תשובה: התפארות/כבוד/יופי
העיקר מעשה הוא התפארות – כל אחד רוצה את האתרוג היפה ביותר. הרב רוצה יפה, בעל הבית רוצה להראות את שלו, זה מסתכל שלוש שעות עם זכוכית מגדלת על נקודות. זה כך כבר מזמן חז״ל (וכנראה מזמן משה רבינו).
ג) עיקרון מתודולוגי
אסור להיות “חסידי קוצק” שמצמצמים את משמעות המעשה לדבר אחד. המוטיבציה של אדם מורכבת – “אני הרי אלף דורות” – אי אפשר לצמצם לפשט אחד. אבל השכבה הראשונה, הפשוטה ביותר היא: קונים אתרוג כי רוצים דבר יפה.
—
XIII. הטעם הראשון: “התנאה לפניו במצוות” – להתגאות במצווה
א) פשט הכלי יקר
“נוי מצווה” לא אומר לא לעשות יפה לקב״ה – הוא לא צריך את הדברים היפים שלך, יש לו הכל. זה אומר ממש: התגאה לפניו במצוות – הראה לאנשים אחרים את האתרוג היפה שלך.
ב) ראיה ממסכת יומא
אחרי קריאת ספר תורה כל אחד הביא את התורה שלו “כדי להראות נויה לרבים” – להתגאות בתורה יפה.
ג) עיקרון: יופי המצווה הוא דבר חברתי/חיצוני
אם קונים אתרוג יפה רק לעצמך ואף אחד לא רואה – לא יוצאים בעניין של “התנאה”. פסוק: “התהללו בשם קדשו” – אדם צריך להתגאות במצוות. זה יכול להיות גס (תחרות, יוהרה) או עדין – אבל המעשה הוא תמיד להתגאות.
⟨דיגרסיה: יופי בלי קהל⟩
מצווה שאף אחד לא רואה לא צריכה להיות כל כך יפה – כך ההלכה. בית כנסת יפה, למשל, מעורר תפילה טובה – אבל גם מראה מה האנשים חושבים על המצווה.
⟨דיגרסיה: תאוות ודברים יפים⟩
אנחנו בעד לקבל דברים טובים ויפים – רק בצורה אנושית, לא תאווה בהמית.
—
XIV. המדרש: גזירה שווה “לקחתם” – “קחו מוסרי ואל כסף”
א) דרשת רבי אבא בר כהנא
גזירה שווה בין “ולקחתם לכם” (אתרוג) לפסוק “קחו מוסרי ואל כסף, ודעת מחרוץ נבחר” (משלי). הנקודה: הדבר הראשון שאדם עושה הוא לקנות – וצריך לקנות מוסר/מצוות, לא רק כסף. “משכר לקיחה אתה למד שכר לקיחה” – משכר “לקיחה” אחת לומדים שכ
ר “לקיחה” אחרת.
⟨הערה מתודולוגית: מדרש מול רמב״ם⟩
הרמב״ם אומר שכל טעמי המצוות הם היסטוריים-רציונליים (משה רבינו השיג שמצוות עושות אנשים טובים). אבל זה לא מספיק – במציאות אנחנו עושים מצוות גם בגלל כוח המצווה עצמה, לא רק בגלל החשבונות של משה. המדרש מבטא דעות אמיתיות בשפת מליצה – והמליצה עצמה היא גם צורה של “התנאה” (להתגאות במילים יפות).
—
XV. המדרש ממשיך: מאגודת אזוב עד לולב – שכר ה״לקיחה”
א) אגודת אזוב במצרים
“ולקחתם אגודת אזוב” – הפעם הראשונה “ולקחתם” בתורה. אזוב (היסופ) עולה כמעט כלום – כמה סנט. ובכל זאת: עם האזוב הזול הזה פתחו את כל יציאת מצרים – עד הים, סיחון ועוג, 31 מלכים.
ב) קל וחומר ללולב
אם אזוב זול עשה כל כך הרבה – תארו לעצמכם איזה שכר מקבלים על לולב שעולה חמישים/מאתיים דולר, עם כמה מצוות בו!
ג) נקודת העיקר: “לקיחה” (קנייה) היא עצמה חלק מהמצווה
הקנייה, תשלום הכסף – הוא חלק אמיתי מהמצווה, לא רק הכשר מצווה. כמה יותר משלמים, כך גדולה יותר המצווה. זה אולי לא מספיק בתור כל הטעם למה התורה נתנה את המצווה – אבל במציאות זה חלק גדול מאוד.
⟨דיגרסיה: האם קנייה היא חיוב?⟩
לא, אפשר לקבל אתרוג בחינם או למצוא בהפקר – אין חיוב פורמלי לקנות. אבל אנחנו מדברים על עולם המציאות – מה אנשים באמת עושים – לא על חיובים תיאורטיים. “אני לא מהיהודים שחושבים שהמציאות מקולקלת – אני מאמין שהקב״ה עשה את המציאות.”
—
XVI. המדרש: לולב כסמל ניצחון – הטעם ההיסטורי-תרבותי
א) המדרש ה״ריאליסטי”
המדרש בנוי לא על ההקשר של זמן משה רבינו, אלא של זמן חז״ל – ספציפית התרבות הרומית/יוונית. המדרש משתמש במושג “באיון” (ביוונית), שמשמעו סמל של ניצחון.
⟨דיגרסיה: מנהג המשחקים היווניים⟩
אפלטון מביא מעשה על זר שבא ליוון והתפלא: אנשים מתאמנים שנים כספורטאים – רצים, רוקדים – והמנצח מקבל רק עלה מדקל (לולב). הזר צחק: “בשביל עלה התאמצת כל כך?” אבל העלה הזה לא “רק עלה” – הוא סמל, קוד, שמראה שהאדם ניצח.
ב) הרחבה: מלחמה, משפט, מצעדים
אותו מנהג (לצאת עם עלה/ענף) אולי היה קיים גם בניצחונות מלחמה (גנרל שניצח עשה מצעד) ובמשפטים (מי שניצח בדין). העיקר ברור: בזמן חז״ל (וכבר קודם) העלה/הענף היה סמל של ניצחון.
ג) עמדת הרמב״ם – ומה חסר
הרמב״ם גם ניסה לחפש טעם היסטורי – שבזמן משה רבינו כבר היה במצרים מנהג עם ענפים כאלה לספורטאים. אבל הטעם ההיסטורי לבדו לא מספיק, כי:
– טעם מזמן משה רבינו לבדו לא יכול להצדיק למה אנחנו עושים את זה בכל הדורות
– בפועל עושים הרבה דברים שלא כתובים מפורש
– לא נכון לראות כל מנהג *רק* דרך ההקשר ההיסטורי המקורי שלו
ד) טעם המדרש מול טעם הרמב״ם – לא כל כך רחוקים
טעם המדרש (לולב = מצעד ניצחון אחרי דין יום כיפור) וטעם הרמב״ם (שמחה, סמלי טבע) לא כל כך רחוקים זה מזה. אבל המדרש מוסיף יסוד חשוב שהרמב״ם לא הסביר: למה עומדים עם זה ככה? למה הולכים עם זה?
תשובת המדרש: כי כך עושים במצעד – עומדים עם הסמל ומראים: “אני כאן. יכולתי לא להיות כאן – אני כאן.”
ה) הפשט הפשוט: לולב = מצעד של “אני כאן”
בבית המקדש תמיד עשו מצעדים עם הלולב – הקיפו את המזבח. היום מקיפים את הבימה. זה כבר כתוב בנחמיה. זה מראה: “Here we are. יכולתי לא להיות כאן – אני כאן. לא סתם אני כאן, אני עומד עוד עם הנס שלי.”
זה לא הסמל/הפשט ה*יחיד* – “אני יכול לומר עוד שלושה פשטים” – אבל זה חלק מהמציאות.
—
XVII. חזרה לעיקרון המרכזי: פעולה אחת – משמעויות רבות
אותה פעולה יכולה להיות לה משמעויות רבות. אפילו בשעת מעשה אדם יכול להיות לו יותר מכוונה אחת. “אדם כמו הצאנזר יכול להיות לו שלוש מאות משמעויות.”
—
XVIII. המעשה החסידית: היהודי, האציל, וההושענא
א) המעשה
יהודי הולך הושענא רבה לקנות הושענא. אציל (גוי) פוגש אותו ואומר: “זה לא הושענא – זה מקל!” היהודי עומד על שלו: “זו הושענא.” האציל מכה אותו, אבל היהודי לא נכנע. הוא בא לרבי, והרבי אומר: “זה היה השטן עצמו. הוא רצה שתאמר שזה לא הושענא, אלא מקל. ברוך ה׳ התגברת – ולכבוד זה יהיה ליהודים שנה טובה.”
ב) הנקודה העמוקה
היצר הרע (= כוח הדמיון, כמו שהרמב״ם אומר) בא ואומר: “תסתכל על זה – זה אותו עלה, זה קטן, זה פשוט.” טכנית, בגשמיות, זה באמת אותו עץ שמשתמשים בו למטרות אחרות. אפשר אפילו לטאטא את הרצפה עם לולב (כתוב בגמרא). אבל – “אני לא לוקח מטאטא, אני לוקח לולב, מצווה.” ההבדל לא נמצא במציאות הפיזית, אלא במשמעות שהאדם נותן.
—
XIX. המאבק נגד היצר הרע של “זה סתם טקס”
א) נקודת המבט של הגוי – הכל נראה אותו דבר
⟨דיגרסיה: המעשה עם הדבש⟩
בחור שפך דבש על המחיצה (כי נשים תלו שם דברים). השוער הגוי ראה את זה אבל לא עצר. ההסבר שלו: “אני לא יודע מה אתם עושים, אנשים! לפני שבועיים אחד תקע בקרן של בהמה, אחר כך כולם באו בבגדים לבנים, אחר כך שחטו תרנגול, אחר כך באו עם עלים… אז למה שאחשוב שדבש שונה?”
הנקודה: עבור הגוי הכל נראה כמו טקסים לא מובנים – שופר, כפרות, לולב, דבש – הכל אותו דבר. כי הוא לא יודע את המשמעות, אצלו באמת הכל זהה. אבל האמת היא: לכל מעשה יש משמעות.
ב) המדרש: שלמה המלך לא יכול היה להסביר ארבעת המינים לגויים
המדרש אומר ששלושה דברים “נפלו ממנו” – ביניהם ארבעת המינים. זה לא אומר ששלמה המלך עצמו לא הבין, אלא שהוא לא יכול היה להסביר את זה לגוי. עבור הגוי זה נשאר “טקס מטורף”. אבל היהודי יודע שיש משמעות – והמשמעות באה מה״סיפור הארוך כולו” (ההקשר הרחב של תורה, מסורה, כוונות).
ג) שני יצרי הרע בנוגע לכוונה
– יצר הרע ראשון: אומר לך שאתה עושה כלום – זה סתם מעשה בלי משמעות.
– יצר הרע שני: אומר לך שלא צריך לעשות כוונה גדולה יותר – תישאר עם פשט צר אחד.
האמת: כל הכוונות הן אמת ביחד. האתרוג נראה כמו סמל מצעד רומי – זו גם כוונה. קונים אתרוג יפה – זו גם כוונה. טעם הרמב״ם – גם. כוונת משה רבינו – גם. אין סתירה ביניהם.
ד) רוחב המדרש – טעמים רבים על דבר אחד
הרמב״ם מתלונן שהמדרש יש לו 24 פשטים על דבר אחד – “זה לא יכול להיות!” אבל כן, זה יכול להיות. המדרש “רחב מספיק” – אין לו בעיה עם טעמים מקבילים רבים. כולם אמת. העיקר הוא: זה לא דברים ריקים שהקב״ה המציא.
—
XX. נגד “רק” – נגד צמצום משמעות
א) טעמים רטרואקטיביים הם לגיטימיים
זה לא אנכרוניסטי לומר טעם מאוחר יותר, כי לא מנסים להסביר מה משה רבינו התכוון – אומרים מה אנחנו מתכוונים היום. “אנחנו גרים מאוחר יותר, לא אז.”
ב) העיקרון: “אדם לא עושה כלום רק”
מי שאומר “רק” צריך לעקור שורש! “רק” הוא צמצום – וכבר למדנו (ראש השנה, “מן המצר”) שאי אפשר להיות מצומצם. אין “רק” – יש “גם וגם וגם”.
הקב״ה ידע שיהודים יגורו בבורא פארק ויקחו אתרוגים שם – זה גם חלק ממשמעות המצווה.
ג) נגד “צריך להתכוון למשהו אחר רק”
חזק נגד אנשים שאומרים שצריך להתרחק מהדברים ה״אמיתיים” ולהתכוון ל״משהו אחר רק”. צריך להתכוון גם, לא רק. בעל דעת מבין השתדלות; בעל דעת גדול יותר מבין גם קבלה; עוד יותר גדול מבין גם “זפטיגקייט”. אפשר להרחיב את המשמעות, אבל לא לצמצם.
—
XXI. ההבדל בין יהודי לגוי שלוקח אתרוג
כשיהודי לוקח אתרוג, הוא לוקח אותו עם כל המשמעויות: סבא שלו לקח, כל המדרשים, כל התורות, כל הכוונות – כל זה חלק מהמעשה. כשגוי לוקח אתרוג – “סבא שלו לא לקח אתרוג” – חסר כל ההקשר, ואז זה באמת טקס.
נגד השיטה ש״טעם טוב” הוא רק כזה שאפשר להסביר לגוי: “מה פתאום? הטעם למה אני אוכל קוגל לוקשן גם לא אפשר לומר לגוי!” חלק גדול מטעמי המצוות לא נגיש למי שבחוץ – וזה לא עושה אותם פחות אמיתיים.
⟨דיגרסיה: קוגל לוקשן⟩
“זה אפילו לא קוגל לוקשן כל כך טוב, אבל אוכלים אותו כי זה יהודי שאוכל קוגל לוקשן בשבת” – המשמעות באה מהמסורת והזהות, לא רק מהאיכות האובייקטיבית.
—
XXII. היסוד הגדול: אדם הוא “מדבר” – הוא לא יכול לעשות בלי לדבר
א) עיקרון היסוד
מאמר מספרים הקדושים: “עשית שלא בפרסום – כאילו לא עשה.” אם מישהו עושה משהו ולא מדבר על זה, זה כאילו לא עשה כלום – כי זו לא מעשה אנושית. בהמה עושה ולא מדברת (היא לא יכולה לדבר), דג עושה דברים בלי לדבר. אבל האדם הוא מהותית “מדבר” – יצור מדבר. הדיבור על מה שעושים לא תוספת, זה חלק מהמעשה גופא.
“אדם לא יכול לעשות דבר בלי לדבר עליו” – זה מאה אחוז מה שאדם הוא.
ב) ראיה #1: מגילת אסתר ופורים
מה כתוב במגילה שצריך לעשות בפורים? לעשות סעודה גדולה, לשלוח משלוח מנות, לתת מתנות לאביונים. אבל במגילה לא כתוב שצריך לקרוא את המגילה! (רק מדרבנן.)
תשובה: זה פשוט – אתה אדם או בהמה? אתה “זולל” שאוכל בלי לדבר? אדם שעושה סעודה לכבוד הנס, חייב לדבר על הנס. לכן קריאת המגילה היא צורך אנושי פשוט – לא צריך בכלל ציווי מיוחד.
ג) ראיה #2: שבת – קידוש
בתורה לא כתוב בפירוש שצריך לומר קידוש. כתוב שצריך לעשות שבת, לעשות סעודה. אבל “זכור” – לזכור – זה אומר לדבר על זה. כל רב מבין שאדם הוא יצור שמדבר, לכן קידוש הוא תוצאה טבעית.
⟨דיגרסיה: הוכחת החוויה⟩
“נסו את זה!” – נסו פעם לאכול סעודת שבת בלי קידוש, בלי לדבר על שבת. זה מרגיש “מוזר” – זה מרגיש משוגע, כמו סתם אכילה. זה לבדו מוכיח שדיבור הוא אינטגרלי למעשה האנושי.
⟨דיגרסיה: חתונה בלי דרשות – “פגם הברית”⟩
ביקורת חריפה על המנהג האמריקאי שלא אומרים דרשות בחתונות. זה “פגם הברית” – חתונה בלי דיבור היא חתונה פגומה. עיקר מצוות קידושין הוא “מאמר” – דיבור. אומרים שבע ברכות, צריך לדבר הרבה יותר. שאלה רטורית: ראיתם פעם מסיבה שאף אחד לא קם לדבר? בחנוכת בית קמים ואומרים “רבותי, זו מסיבה לכבוד…” – זה נורמלי אנושי.
ד) העיקרון הרחב: “שנים שאוכלים…”
מאמר חז״ל: “שנים שאוכלים ואין ביניהם דברי תורה – הרי זה כאילו אוכלים מזבחי מתים” – הוא מת. אדם חי מדבר. מדבר שטויות – הוא “מת”. מדבר דברי תורה/חכמה – הוא חי. אבל בלי דיבור בכלל – אין דבר כזה אצל אדם.
ה) ההוכחה הגדולה: כמעט אין מצוות שבדיבור כתובות בתורה!
נקודה דרמטית:
– בתורה כתובות כמעט אף מצוות שבדיבור (חוץ מקרא ביכורים ועוד שתיים-שלוש).
– אבל רוב מה שיהודים עושים בפועל הוא דיבור – סידור שלם כל יום, ברכות, תפילות, ברכת המזון.
– החכמים תיקנו ברכות, נוסח התפילה, קריאת התורה – אבל זה לא בגלל שהם הוסיפו משהו. הם רק ניסחו מה שכבר פשוט לאדם.
– אפילו לימוד תורה כמעט לא כתוב בפירוש – רק “ודברת בם” בתפילין, שאומר: שם תפילין – מדבר על זה. זה דבר אנושי נורמלי.
הטיעון המפתח: אם הטעם למה מישהו עושה משהו הוא כי זה כתוב בפסוק – הוא אומר את הפסוק. כך אדם עובד. “That’s how human beings work.”
ו) ראיה #3: הגמרא על הלל
הגמרא שואלת: איך יודעים שמשה רבינו כבר אמר הלל? תשובה: “אפשר ישראל תלו את פסחיהם ונטלו את לולביהם ולא אמרו הלל?” – מה הם, בהמות? הם אוכלים קרבן פסח לכבוד יציאת מצרים ולא אומרים כלום? זה לא יכול להיות – הם הרי בני אדם!
⟨דיגרסיה: נוסח⟩
אולי אמרו נוסח אחר – “who cares?” – אבל משהו הם היו חייבים לומר.
—
XXIII. יישום: לולב והלל
יהודי עומד עם לולב – הוא חייב לדבר. מה הוא אומר? “הודו לה׳ כי טוב”, “אנא ה׳ הושיעה נא”, “ברוך הבא בשם ה'”, “שהחיינו”.
אלה דברים אנושיים פשוטים שיוצאים באופן טבעי: “שלום, אני כאן, אני עוד חי!”
מוסיפים: הייתה צרה, הקב״ה עזר – “כל גוים סבבוני…”
“לא המתים יהללו י-ה” – לכן צריך לולב חי (ירושלמי). השבח/ההודיה הוא דין בלולב גופא.
—
XXIV. יישום: שופר
שופר הוא גם דוגמה: תוקעים שופר – השופר מדבר. איך יודעים ש״אני ה׳ אלקיכם” הוא מלכויות? דברים פשוטים – אתה תוקע שופר, אתה כבר מדבר על זה. תקיעת שופר בלי לדבר עליו? “זה לא יכול להיות, זה בכלל לא דבר אנושי.”
—
XXV. סיום – סיכום כל הטיעון
כל זה “דברים פשוטים” – דברים פשוטים, ברורים. מי שמכיר אנשים, רואה שזה כך, לא צריך להסביר כלום.
כל היסוד של מצוות שבדיבור – תפילה, הלל, קידוש, מגילה, ברכות – נובע מהעיקרון הנצחי: אדם הוא מדבר, מבהיר – הוא לא עושה דברים בלי לדבר עליהם.
—
כל הטיעון במבט אחד:
1. השאלה: מהי מעשה נטילת לולב?
2. המסגרת הפילוסופית: מעשה אנושי הוא יותר מפיזיקה – צריך את כל ההקשר (אישי, משפחתי, לאומי, היסטורי).
3. נגד הב״ח: ההקשר הוא לא “כוונה בראש” – זה תיאור של מה המעשה הוא.
4. נגד הרמב״ם: מדרשים לא “רק שירה” – הם מבטאים שכבות אמיתיות של משמעות. הטעם של הרמב״ם עצמו גם לא מושלם.
5. טעמים רבים ביחד: התנאה/יופי, לקיחה/קנייה, מצעד ניצחון, “אני כאן” – כולם אמת בבת אחת.
6. נגד “רק”: צמצום הוא היצר הרע. צריך להרחיב, לא לצמצם.
7. האדם הוא מדבר: עשייה בלי דיבור לא אנושית – לכן הלל/תפילה/ברכות הם חלק טבעי מכל מצווה, לא תוספת.
“וחג שמח.”
תמלול מלא 📝
מהי מעשה נטילת הלולב? חקירה פילוסופית
הקדמה: הודעות וסיום
מגיד שיעור:
רבותי, זה מאוד נחמד שאנחנו לומדים כאן, מאוד שמח בערב יום טוב. בינתיים כל שישי ארוך השנה כבר היה לנו שיעור, שנה שלמה יפה. ערב יום טוב, השישי הארוך הבא יהיה שיעור בליל הושענא רבה במוצאי יום טוב, כמו כל שנה. כולם יבואו. יש עוד לילה אחד או כל הלילות, מי שרוצה לבוא בסוכות בלילה, גם תוכל לבוא. להודיע אם הציבור רוצה לבוא בזמן מסוים, אפשר גם להודיע על זה.
אנחנו צריכים לעשות סיום. היום סיימתי ספר זמנים עם ר׳ אליעזר, שיעלו ההקלטות בימים הקרובים, והם סיימו את שלושת הספרים הראשונים של הרמב״ם. אנחנו עושים עוד סיום גדול על זה. אני לא יודע סיום כל כך גדול כמו ספר אהבה, אבל משהו צריך לעשות.
השאלה המרכזית: מה עושים בעצם עם לולב?
מגיד שיעור:
עכשיו ככה, אני רוצה לומר קצת תורות, חידושים, קושיות, תירוצים, על נושא הלולב. שמעתם על הלולב? אני צריך לדבר עם מישהו, אז מישהו צריך להגיב. מה השאלה האם ראיתם לולב?
תלמיד:
כן.
מגיד שיעור:
הוא שואל. טוב, ראינו לולב. זו שאלה רטורית? כן, האם ראינו לולב. אוקיי, מה עושים עם הלולב הזה? צריך לנענע אותו, ומנענעים אותו. מנענעים אותו מדברי סופרים. מה הענין של הניענוע הזה? מה הענין של הנטילה? מה הענין של להיות שמח? אני מסתכל עליו, הוא נותן לנו לנענע למרות שלא היה מותר. כשאומרים “קח דבר ותקע בשופר”, וכאן אומרים “קח דבר ונענע”, ו״קח דבר”. ו? והחזק אותו. תן לי להסביר את קושיתי קצת יותר טוב, בסדר? כתוב כאן בספר כמה עמודים על זה, על קושיתי, ואני רוצה להסביר את זה קצת יותר טוב.
נניח שאני אומר ליהודי, “הנח תפילין”. אתה יודע מה זה להניח תפילין? האם יודעים או שצריך שיעמוד, שמישהו יראה לי מה זה, צריך לדעת את זה? האם זה עומד או לא עומד? יש תמונה של זה? נותנים עוד תמונה איפשהו? לא, לא, יש תמונה.
היסוד: מעשה אנושי הוא יותר מתנועה פיזית
היסוד הפילוסופי
מגיד שיעור:
וזכרו, בואו נזכור יסוד, אני רוצה להכניס אתכם ליסוד כדי להבין קצת יותר טוב מה השאלה. כן, כן, אני הולך להסביר את השאלה. אנחנו למדנו, זוכרים שלמדנו, שפעולות פיזיות, מה שאדם עושה פיזית, לא מספיק אפילו לתאר מה אדם עושה, כל עוד הוא אדם, הוא יצור אנושי, לא סתם מכונה ולא וידאו. וידאו אפשר לתאר בדיוק עם הבנה, עם ראייה של מה זז כאן, הצבע כאן והצבע שם, זה משמעות מה הוא עושה. זה כל התיאור, כל התיאור, כל המציאות של מה הוא עושה.
המשל של הליכה
מגיד שיעור:
כשאתה רואה אדם, אני רוצה לומר, כשאתה רואה אדם הולך, מה הוא עושה? הוא מהלך. הוא מגיע לאיזשהו מקום. בדרך כלל כשאדם מהלך, הוא לא באמת מהלך. כלומר, אדם אומר, “אני הולך להליכה,” כמו שאדם אומר, “אני הולך לבית המדרש.” שניהם עושים את אותו הדבר בדיוק. אבל אחד מהלך, כלומר מה אתה עושה? הוא מהלך. למה אתה מהלך? כי הוא יכול אפילו לומר שהוא עושה פעילות גופנית, או שיש לו הנאה מהליכה, זה תענוג להלך. הוא הולך. אחד הלך כך, רגלו מוליכותו לבית המדרש. אוקיי, אולי, אולי. אבל אם הוא הולך לבית המדרש, הוא לא מהלך. דווקא, כדי להגיע לבית המדרש הוא צריך ללכת, אין לו מכונית, וזה שבת, הוא לא יכול, הוא הולך, אין בעיה. אבל הפעולה שהוא עושה לא נקראת הליכה, זה נקרא ללכת לבית המדרש. נכון?
אותו דבר, אם הוא הולך לעבודה, הוא עושה פעולה שלישית, הוא הולך לעבודה. האם רגליו דורכות בדיוק באותה הדרך? אותם אותות נשלחים ממערכת העצבים שלו, אני יודע מה, לרגליו כדי שילך? לא זו הכוונה. החלק האנושי, החלק המנטשי, כלומר החלק הכוונה, האינטנציונליות, ההקשר של מעשהו. אפשר לקרוא לזה המטרה, אפשר אפילו לומר ההקשר. זה שונה, זו מעשה אחרת לגמרי, זה לא אותו דבר. נכון? נכון מה שאני אומר? היסוד הזה כולם יודעים? כן, כן, כן. הרבה מאוד אנשים לא יודעים. לשיעור לא יודעים. נכון?
המשל של פופקורן על השולחן
מגיד שיעור:
אז כדי לדעת מה דבר הוא, מעשה, מעשה שאינו מעשה בהמה, מעשה קוף בעלמא, מעשה אדם, אותו דבר, נניח שנכנס אדם לבית המדרש ומניח צלחת פופקורן על השולחן, מה הוא עושה? זה תלוי. נניח שזה שבת בבוקר, הוא מכין קידוש. נניח שזה ליל שישי, יכול להיות שהוא עושה שלום זכר. נניח שזה בשיעור, יכול להיות שהוא עושה שהשיעור יהיה טעים. נניח שזה כשמסתכלים על סרט, הולכים עכשיו לראות סרט. זה אחר… הפעולה מכוונת למשהו אחר, נכון? כן. הוא עושה, כן.
למה “כוונה” לבדה לא מספיקה
מגיד שיעור:
אבל אני חושב שהמילה כוונה לא מספיקה. למה? כוונה פירושה שהוא מתכוון לומר, יש לי כוונה כזו לעשות את זה. אבל רוב הפעמים כשאדם אומר כוונה, הם מתכוונים שכוונה פירושה מה יש לו בראש כשהוא עושה את זה. זה לא רק מה יש לו בראש. אם אני אניח פופקורן על השולחן ליל שישי, אני אגיד שאני עושה קידוש, ויש לי אפילו את הכוונה בכל הלב הטהור, זה עדיין לא יהיה קידוש בגלל זה. נכון? צריך להיות הקשר. צריך לדעת, במילים אחרות, כדי לענות על השאלה מה אדם עושה, או מהי כל פעולה אנושית, צריך לדעת את כל מעשה האדם, מה קרה לפני כן, מה קרה אחר כך, מה הוא מתכוון, מה המשמעות של המעשה, וכן הלאה. נכון? דברים פשוטים. זה עוד לא כוונה, סליחה, זה פשוט פשט. אפילו כשלא הולכים מנקודה א׳ לנקודה ב׳, זה עוד פשט. הוא יכול לעשות את שניהם. אני צריך ללכת לבית המדרש, אני לא אעשה פעילות גופנית בדרך. אפשר לשלב הרבה דברים. אז זה להזיז את הגוף למטרה. נכון, טוב מאוד.
חזרה ללולב: אף אחד לא יודע מהי המעשה
הקושיא על ניענוע הלולב
מגיד שיעור:
לכן אני אומר שאף אחד לא יודע מה… אולי אף אחד לא מנענע לולב בכלל. אני אפילו יודע מה זה אומר. מה זה? מה זה? אני יכול להגיד לך, נניח שאני יודע נכון פשט במשנה ברורה. כתוב שם הוראות, קח את היד, הזז אותה ימינה, הזז אותה שמאלה, הזז אותה למעלה, הזז אותה למטה. אני יכול לעשות את זה. אבל זה בכלל לא המשמעות. נכון? והמילה “purpose” אני לא אוהב. אני אוהב לומר… “purpose” אנשים מתכוונים שזה אומר מה יש בראש שלי. בדיוק. מהי המשמעות? מה הפירוש? ה-purpose הוא חלק מזה, אולי החלק העיקרי, אבל יש עוד חלקים, נכון? מאיפה זה בא? לאן זה הולך? יש עוד חלקים. Purpose לא מספיק. אז אפשר לומר כל ההקשר, אז אפשר לומר כל המעשה. מהי המעשה? מבינים?
תירוץ של תלמיד: סוכות כחג לאומי
מגיד שיעור:
מבינים ככה. אם אחד מכם יכול להגיד לי מהי המעשה שעושים עם הלולב, אני אהיה מאוד שמח. כי אני לא יודע. אני יכול לומר, עושים הרבה מאוד דברים שעושים. עושים הרבה מאוד דברים שעושים, ועושים הרבה מאוד דברים שעושים, ונעשים מאוד שמחים. אף אחד לא שואל שום קושיא. מה? אף אחד לא שואל שום שאלה, נניח, אתה רואה מודעה שכתוב שיהיה, להבדיל, נניח נשתמש במילה, פסטיבל, כולם יבואו לבושים עם כובע ורוד. אף אחד לא שואל למה. אתה רוקד. מה אתה רוקד? אתה רוקד? אתה רוקד. כאן יש בית המקדש, וזה חג לאומי עכשיו, ומביאים מחלקי ארץ ישראל, ומתחילים עם זה, וזה רגע שמח. מה עושים כשאדם שמח? הוא רוקד, הוא קופץ, הוא מנענע.
מגיד שיעור:
טוב מאוד, כבר אמרת תירוץ. זה לא פשוט. הוספת מעשה. אמרת שיש חג, זה חג ציבורי, כן, של כל העם, של כל הציבור, מה שלא יהיה, ויש לזה קשר למשהו, נניח, לבית המקדש. היום אין בית המקדש, אז זה משהו בדיעבד, אבל באים למקום כזה, ויש כמו, אתה אומר קוד לבוש, לא קוד לבוש, אתה אומר כמו… מהי הפעילות? מהי הפעילות עכשיו? לא הפעילות, ה… מה השם? הקישוטים, העיטורים. אילו עיטורים באים בזה? החג בא עם פרי עץ הדר וכפות תמרים. כבר אמרת פשט, כבר נתת הקשר גדול. אמרת שסוכות הוא חג גדול, החג היהודי הגדול ביותר שיש, וסוכות בא עם עיטורים ספציפיים. יש מאכלים מסוימים, בפסח יש מאכלים מסוימים שאוכלים. בסוכות לא כתוב בתורה מאכלים מסוימים, אולי יש מנהגים שאוכלים, אני לא יודע. מה אוכלים בסוכות? אין? כנידל? כנידל אוכלים בסוכות? בקיצור, אני לא יודע מה אוכלים. כן, אושפיזין. אבל… מה? לא המילה הראשונה כלום. עבדו כל השנה, ואספו, ומביאים ככה. כאן, אני בא עד שלא אוכלים, מנענעים. זו מעשה אחרת לגמרי. מה אני צריך להבין? אתה לא מבין. אתה תעשה את זה כל עוד מחזיקים את זה זמן רב. אז זה פשט אחד שאתם אומרים, פשט אחד.
הכלל של הצאנזער רב: שלוש מאות טעמים
מגיד שיעור:
אני רוצה לומר, דרך אגב, אני רוצה להגיד לכם, אני חושב שיש כמה כללים, או כלל אחד. כלל הדבר הוא, כמו שהצאנזער רב הקדוש אמר, ששאלו אותו למה הוא עושה משהו, למה הוא חותך את הבצל ליד השולחן, אני לא יודע, מה הוא עושה? הוא אמר טעם אחד, אחר כך בשבוע הבא הוא אמר טעם שני, בשבוע הבא טעם שלישי. זה היה מישהו שישב, הוא כבר מוותר להבין מה הרב עושה, כי לכל יהודי שהוא אמר תירוץ שני שהגיוני בעיני ההוא, אבל הטעם האמיתי אף אחד לא יודע. אמר הצאנזער רב שהוא לא עושה שום דבר בלי שלוש מאות טעמים. אבל אני חושב שזה רק הצאנזער רב, רוב האנשים… אחד הוא מהטעמים שלנו. כן. רוב האנשים, אדם, אצל אדם רגיל, משהו בר דעת, שאדם הוא לא דבר שנולד היום, שאפשר לתאר מה הוא עושה עם שנייה אחת, עם משהו כמו אטומי. עכשיו עשית את זה. אדם הוא דבר שבא עם היסטוריה, הוא בא ממה שיש בראשונים? כמו שאמרנו, כדי לספר לאדם שהוא הולך או שהוא הולך לבית הכנסת או שהוא הולך מבית הכנסת, כן? זו מעשה אחרת לגמרי. נכון, אבל נכון, לא יודע מי יוצא, הוא עושה את אותו הדבר, כי עכשיו הוא הולך ממקום כלשהו, הוא בורח. יש הרבה מאוד דברים אחרים. כדי לתאר מה אדם
הצורך לדעת את כל ההיסטוריה של אדם כדי להבין את מעשיו
לא מספיק לדעת מה יש בראשו
מגיד שיעור:
אני אומר, לא מספיק אפילו לדעת מה יש בראשו. כי אם יש לו בראש שהוא יוצא מבית הכנסת, כי אתמול הלך לבית הכנסת, זו מחשבה אחת עם מעשה אחד. מה שהוא עושה זה זה. לא עוזר מה שיש בראשו.
אז אני צריך לדעת מה הוא עושה כל היום. כדי לומר שמישהו יתאר, שמישהו יוכל לומר מה הוא עושה, צריך לדעת את כל המעשה של כל היום.
המילים הרבות להליכה בלשון הקודש
ואם הוא סופר טוב והוא יודע את כל השמות שיש, יכול להיות שיש מילה אחרת להליכה. ללכת זה הליכה משמעותה ללכת לאיזשהו מקום, וריצה משמעותה לברוח ממקום כלשהו או לרוץ למקום כלשהו. יש דווקא גם פיזית הבדל בין הליכה לריצה, כי אולי אני לא יודע מה זה אומר.
ויש מילה אחרת, צעדה צעדי, זה גם אומר ללכת. מה זה אומר סוג אחר של הליכה? אילו עוד וריאציות יש להליכה בלשון הקודש?
מה? בורח, לברוח, לברוח ממקום כלשהו, יצא, בא, כל הדברים יכולים להיות הליכה, ביאה, יציאה. וכן הלאה, כל אחד אומר משהו קצת אחר, תופס והולך, זה אומר לזחול. וכל הדברים האלה אומרים משהו אחר.
ואפשר לומר באופן כללי, זו שיבה וזו ביאה. כן, זה אותו דבר. מה, לא נכון שזו שיבה וזו ביאה? אלה דברים שונים. לחזור, לחזור. כלומר, מה ההבדל בין לבוא ולחזור? כבר הייתי שם אתמול. אז התיאור של מה שעשיתי עכשיו תלוי במה שהייתי אתמול, נכון?
שרץ ושרץ. כן, שורץ זה אמור להיות לזחול? לשרוץ? כן, אני יכול לחשוב על עוד מילים, וכנראה אין אפילו מספיק מילים לתאר בשפה, לתאר את כל מיני הדרכים איך אותו דבר יכול להיות דברים שונים.
צריך לדעת את כל החיים של האדם
אני צריך לדעת את כל היום, כדי לתאר מה אדם עושה בדקה אחת, נכון?
והאמת היא, אני לא צריך רק לדעת את כל היום, אני צריך לדעת את כל החיים של האדם, נכון? כי הוא סוג כזה של אדם שהוא עצבני כשהוא הולך זה בגלל שאמא שלו כשהוא נולד הגיעה מאוחר מדי לבית החולים, ומאז הוא עדיין עצבני, הוא חושב שכל חייו מאחרים. אני לא יודע, נניח, אני לא צריך לומר, אני לא צריך לומר, אני לא צריך לומר, אני רוצה להוציא…
“אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו”
הרבה פעמים, לא, לא, אי אפשר לדעת מה אדם עושה. אני רוצה להוציא, אומרים הרבה פעמים, אי אפשר לשפוט אדם עד שתגיע למקומו, נכון? שלדעת את הרקע של האדם, להבין למה הוא עושה כך.
במילים אחרות, לא פשט שיש לו תירוץ, יש לזה משמעות אחרת. כשאדם שלא רגיל להתלבש רץ, הפשט הוא שהוא רץ כי היום יש משהו מאוד חשוב. לא לוקחים סתם ראש מלובש, הוא מלובש, הוא רץ. יש לזה משמעות אחרת.
דוגמאות: צעקה והשואה
הוא צועק עליך, אתה חושב שהוא צועק עליך? אני מכיר מישהו שהוא אוהב לצעוק על אנשים. מישהו אמר לי פעם, אתה צריך לזכור, הוא עדיין צועק על היטלר מהשואה, וזה לא מתכוון אליך. היכו אותו שם יותר מדי, והוא צועק. אתה חושב שהוא צועק עליך? עשית משהו רע והוא צועק?
בקוצק גם הגויים היו חדים. כן, זה יכול להיות גם. אני רק רוצה לומר, זה לא אומר שהוא אולי אם ההוא היה יכול לעבוד על המידות שלו ולא לצעוק. אבל הנקודה היא, שאתה לא מבין את הפעולה. אתה חושב שהוא צועק? הוא צועק! הצעקה שלו היא צעקה אחרת מהצעקה שלך. אני צועק על מישהו.
מעשה עם בחור ורבי
כבחור שלחו מישהו לרבי תשעים ומשהו. הוא לא שלח אותו, הוא אמר לו לך להיות. בקיצור, ההוא מגיע לשם, והוא בא לספר לי אחר כך. כבר הייתי, פעם הגיע זמן רע, ההוא צעק. הוא התנצל, הוא רצה ללכת, אבל ההוא אמר “אין לי שום ראיה, אתה עושה את זה תמיד.” טוב מאוד. זה אומר משהו אחר.
כל ההיסטוריה של המשפחה ושל כלל ישראל
תרגום לעברית
כדי להבין באמת, כדי לדעת מהו הפעולה הקטנה ביותר, צריך לדעת את כל ההיסטוריה של האדם כולו. ואם לאדם יש משפחה, צריך לדעת את כל המשפחה שלו. ואם יש לו קשר גדול יותר ממשפחה, יש לו היסטוריה מהצד השני של נח, אני יודע מאיזה נכד של שם בן נח הוא, צריך להכניס גם את זה, כי זה התיאור, נכון?
קניית יין לכבוד סוכות: נגד הב״ח
כמו שאמרתי, אנשים חושבים שצריך להיות כוונה. אני אומר, לא צריך להיות כוונה. כשיהודי הולך לחנות לפני סוכות והוא קונה יין, אתה יודע שחלק מההסבר של קניית היין שלו לכבוד יום טוב הוא שהיהודים יצאו ממצרים. כתוב בפסוק “למען ידעו דורותיכם”.
בא הב״ח והוא אומר שצריך לחשוב על זה. אני אומר שלא צריך לחשוב על זה, אני לא מסכים. אני דווקא ראיתי מה שהוא אומר בכל שבוע, הוא אומר פשטים טובים, אבל הוא לא אמת. למה לא? כי זה הפרק של המעשה.
הדעת היא להסביר מהו המעשה
בוודאי, מי שלא יודע, לא מבין את המעשה. זה עוזר לדעת, אני לא אומר שזה לא עוזר לדעת. הדעת היא להסביר מהו המעשה.
השאלה המדעית: מהו הגורם?
אני שואל אותך שאלה: מהו הגורם? אני מדען, מדען בסיסי. למה הוא הולך עכשיו לקנות יין? אני יכול לומר כי הוא צמא. זה לא נכון, כל יום הוא צמא. הוא שיכור כל השנה, הוא לא קונה כל כך הרבה יין. אבל לפני יום טוב הוא קונה. למה?
אתה יכול לומר, רמב״ם יש כאן, אדם צריך לפאר את יום טוב. בסדר, אבל למה יש לו היום את יום טוב הזה? זו תשובה אמיתית למשמעות של פעולת האדם הזה. זה לא דרשות, זה לא כוונה עליונה, זה לא כוונה בראש של האדם. זו תשובה אמיתית למה.
התירוץ האמיתי: כי הוא שייך לעם
ובסוף תגיע לתירוץ כי הוא שייך לאדם. מה זאת אומרת הוא שייך? אמא שלי הייתה יהודייה, או איכשהו סבא שלי היה גר, אני לא יודע, איכשהו הוא נעשה יהודי. והיהודים, פעם, לפני זמן רב, יצאו, אני לא יודע, עשו סוכות במדבר, ואיכשהו מזה נעשה שעשו מצווה של לשבת בסוכה. וזה יום טוב גדול, כי הם אמרו “חג האסיף”, שהיה פעם, לפני זמן רב מאוד.
דיגרסיה: חג האסיף והיהודים כאנשי עיר
דרך אגב, אסיף כבר לא אצל יהודים, לפחות אצל רוב היהודים, בסדר? רוב היהודים לא חוגגים חג האסיף כבר זמן רב מאוד. רוב היהודים, מאז ימי עזרא לפחות, רוב היהודים כבר לא חקלאים. איך אני יודע? כתוב בפסוק.
אז זו היסטוריה. תסתכל על ההיסטוריה ותראה. רוב היהודים, אלה שאנחנו יודעים עליהם, עשו, מכרו, קנו, וכן הלאה, כמו שיהודים עושים היום.
מה אנשים עושים בעיר
מה אנשים עושים בעיר? עיר היא מאוד חשובה. יש את בני הכפרים מסביב. אבל הגמרא אומרת כבר במסכת מגילה, אני לא רוצה להיכנס לזה עכשיו, הגמרא אומרת כבר במסכת מגילה שבימינו לא עושים את ההלכה של בני הכפרים. והגמרא אומרת תוכה כדריצה, למה לא? התירוץ האמיתי הוא כי אין היום בני כפרים.
כבר בזמן האמוראים, ובזמן של אני לא יודע, המשנה, בשלב מסוים היו עוד יהודים כפריים, והיו יהודי עיר, והם התייעצו זה עם זה. בימינו אין. יש בעצם סוג אחד של יהודי, כן, חקלאים, אנשים שהם, איך קוראים לזה, אנשי כפר, נכון?
מתחילת בית שני היהודים היו אנשי עיר
כמעט לא היו יהודים כפריים מאז ימי תחילת בית שני. כמעט, תמיד היו כמה. אפילו באירופה היו תקופות שהיו כמה, אבל כמעט לא. היהדות לא בנויה בשבילם. היהדות היא דת עירונית, זו לא דת כפרית.
אז אולי בזמן בית ראשון זה היה? אני לא יודע, אני מתכוון לא אולי, כנראה. אבל מאז בית שני? גם בבית ראשון היה זמן ארוך, אנחנו מדברים על 900 שנה. נכון, אבל לא רוב היהודים. אמת, לא רוב היהודים.
לא רק בעולם העתיק, אלא עד לפני מאתיים שנה, אבל לא רוב היהודים. רוב היהודים היו, כלומר חלק גדול מהיהודים, אבל הם לא היהודים שאנחנו מדברים עליהם. אנחנו עושים רשימה של חמשת אלפים תנאים ואמוראים, אולי שלושה מהם היו חקלאים.
אפילו ה״חקלאי” היה במרחק צעד אחד
תראה, גם החקלאי, גם כשיש חקלאי, אבל אלה היהודים, אין עוד יהודים. גם החקלאי, גם כשיש חקלאי בחברה תרבותית, גם יש אנשים שהעבודה שלהם היא לעשות יין. הוא לא החקלאי, הוא עושה היין. הוא כבר גר בעיר, ומביאים לו יין, הוא קונה אותו מהחקלאי, הוא במרחק צעד אחד.
ולא, תבין, בגמרא, הרבה אנשים בגמרא עבדו בייצור בירה ויין, זה היה דבר יהודי מסורתי. אבל כשהם היו החקלאים, הגוי עבד בשדה, היהודי בא אחרי העונה ודרך את היין. מבין? אז אפילו הוא לא סוחר, הוא לא בנקאי עדיין, אבל הוא עדיין במרחק צעד אחד מהעיר. כל עיר, תבין, צריכה את התוצרת של השדה כדי לעשות את הדברים שלה.
חזרה לטענה העיקרית: שרשרת של סיבות
על כל פנים, איך אני נכנס לכאן? מה שאני רוצה לומר הוא, אם אתה אומר חג האסיף, יכול להיות שהתקופה נוצרה כי פעם היו החקלאים, בסדר? יכול להיות גם. אבל על כל פנים, אתה צריך לחזור כל הדרך לשם כדי להסביר למה אתה הולך לחנות ואתה קונה קוגל לכבוד יום טוב, מבין?
טוב מאוד, מהלך יפה מאוד. אנחנו מתכוונים, אני רק רוצה לומר, כלומר, כששואלים את השאלה מהי המשמעות, אתה כבר לא מבין את הצאנזר רב. המשמעות, והאחרים שוכחים את המשמעות, המדעית, הגורם, הסיבה למה אתה יושב בסוכה, למה אתה קונה משקה לכבוד יום טוב, היא בגלל שרשרת ארוכה של סיבות, כל הדרך חזרה ל-10,000 סיבות שונות.
כל הדרך חזרה ל״כי בסוכות הושבתי את בני ישראל”, כל הדרך חזרה לאסיף, כל הדרך חזרה לאני לא יודע מה. זה זמן רב מאוד אחורה, הכל חלק משרשרת הסיבות. אם לא היה ההוא, זה לא היה קורה.
הסיבה היא המסורת
הסיבה היא משהו אחר, שזו המסורת. אה, זו הסיבה. מה אתה רוצה שזה באמת היה כך? נניח שהיה פשט אחר שהיה, אומר אותו פשט. לא, הסיבה היא כי הוא רוצה זמן משפחתי, הוא רוצה לגור בפארק… לא, אני לא מסכים, כי כל אחד רוצה זמן משפחתי, אבל לא כל אחד עושה את זה בחודש תשרי. בוודאי, זה חלק מהסיבה.
התיאור מאוד מפורט
כלומר, התיאור של אירוע אנושי, של פעולה אנושית, הוא מאוד מפורט. כדי לדעת נכון, רק הקב״ה יכול לדעת אפילו דבר אחד שאדם עושה נכון, כי צריך לדעת את כל ההיסטוריה של הכל. כמו שאומר ההוא, אתה רוצה להסביר כוס איך היא נשברת, אתה צריך להסביר מהמפץ הגדול, כן? תיאורטית, זה נכון.
בוודאי, מקומית מספיק להסביר נקודות שקשורות אליך, אתה יכול לחזות את כל הדברים. אבל באמת, בדת, כשאומרים לי את כל הטעמים המוזרים הישנים לדברים, אתה אומר, “אני לא קונה את זה”.
נגד הגישה הקוצקית
אדם יכול לומר דבר קוצקי כזה, אנחנו אנטי-קוצק. אדם אומר, “אני לא קונה את היין כי יש לי בראש את עולם היצירה, אני קונה יין כי אני צמא”. זה לא נכון. זה פשוט לא נכון עובדתית.
זה לא נכון, כי שיכורים קונים יין כל השנה, ואתה קונה לכבוד יום טוב. מה זאת אומרת אתה קונה לכבוד יום טוב? זו המציאות. אם לא היה מתייסדות היום טוב בזמן משה רבינו, אני לא יודע מתי, אולי אדם הראשון, אברהם אבינו, לא אכפת לי, לא היה לך.
סיבות מרובות
עכשיו, בוודאי, אם לא היית צמא, גם לא היית. זה חסר את שניהם. טעם יכול להיות שחסר את שניהם. יכולות להיות סיבות מרובות למשהו. לא כי יכולות להיות סיבות מרובות, לכל דבר יש סיבות מרובות. אין דבר בעולם שיש לו רק סיבה אחת.
ביקורת הרמב״ם על המדרשים על ארבעת המינים
המורכבות של אדם ושל מצווה
לא, אדם עוד יותר מורכב, כי אדם הוא הדבר הכי מורכב שיש בעולם. נכון? טוב מאוד.
אז ממילא, מה שהייתי רוצה, זו הייתה הקדמה כדי לומר… איפה מתחיל הלולב?
תלמיד: למה?
אני לא מבין.
משל של חנות היין: מה משמעות “השתתפות” ביום טוב?
אני נכנס עכשיו לחנות יין שיש עכשיו מבצע יין, מבצע סוכות, ואני קונה עכשיו יין. אני קונה בפירוש בגלל למען ידעו דורותיכם, אני קונה עכשיו. אני רוצה עכשיו יין, זה מבצע סוכות בחנות יין, זה מבצע סוכות.
אוי, אתה גוי גמור.
דרך אגב, אני רוצה לומר לך, אוי, אתה גוי, חלילה לומר. אני לא מבין על מה אתה מדבר. אני לא מבין.
תלמיד: בוא נשמע הלאה.
אני רוצה לומר הלאה, אבל אוי, אני אגיד מילה אחת, אני רק אוסיף מילה אחת, שתעזור.
אוי, אתה גוי גמור. תדמיין שיש גוי, יש לי שכן גוי, הוא אומר לי, “תגיד לי מתי יש חג יהודי, כי הבשר זול יותר.” הוא אוהב את הסטייק היהודי, והוא לא תופס שזה פי שלושה יותר יקר. אמרתי לו שיש מבצע. הוא אומר לי, “תגיד לי מתי המבצע.” הוא הולך לקנות את הבשר שאולי זול יותר, זה בשר טוב יותר, זה מלוח, אני לא יודע מה. הוא צריך לדעת את זה.
הוא, הוא לא קונה את הבשר למען ידעו דורותיכם. אבל האמת היא שהוא כן קונה.
הנקודה של מסכת עבודה זרה
אתה יודע מה אני יודע? מסכת עבודה זרה. במסכת עבודה זרה כתוב שכשלגויים יש מבצע לכבוד החג שלהם, אסור לקנות. למה? כי זו השתתפות בחג הגויי. אתה עם עובד עבודה זרה. אתה קונה בשר לכבוד עבודה זרה.
תלמיד: לא, זו תורה. איפה כתוב זה?
לא, לא, לא נכון. האמת היא, אני יודע שכתוב זה.
נו, עכשיו אני אומר לך עוד דבר. אני יודע שכתוב זה, וזה לא מספיק. האמת היא, שכשיהודי קונה במבצע הגויי לכבוד יום טוב, זה אומר, זו שאלה.
דיגרסיה: חג המולד והמסחור
אנשים אומרים, חג המולד התמסחר. לא נכון. המצווה של חג המולד היא לקנות הרבה מתנות. זו המצווה, המנהג אמריקה. פעם המנהג היה אחרת.
אני אומר, אפילו הגוי שהולך לקנות, נניח, נכון? הוא עדיין איכשהו משתתף בעצמו בחג. זה לא כמו היהודי, כי היהודי מתכוון לזה באמת, והוא קונה את זה בעיקר כי הבשר זול. למה הבשר זול היום? כי ליהודים יש חג. זה לא לא נכון, מבין? זה לא כלום.
השאלה של “ולקחתם לכם”: מה משמעות לקיחת לולב?
עכשיו, מה שאני רוצה להוציא מזה הוא, לכן, אני רוצה להסביר את זה, מאוד ברור. לכן, אני רוצה לנסות לספר את המעשה. מהו המעשה?
אני רוצה לדבר היום בדיוק על הלולב, כי זה מעניין אותי השנה. מהו הדבר שמשמעותו “ולקחתם לכם”, שלוקחים לולב ושמחים עם זה?
למצווה יש משמעויות רבות
זה אומר הרבה מאוד דברים. אם מישהו אומר שהמשמעות האמיתית היא רק דבר אחד, צריך רק להיות הכוונה, או שהכוונות האחרות הן שקר, הן גשמיות, הן רוחניות, הוא פשוט טועה, הוא לא מבין איך המציאות עובדת. זה כל הדברים.
למשל, אני אגיד לך משל, בסדר?
המדרש: פסיקתא דרב כהנא
יש לי ספר שנקרא מדרש, אני מאוד אוהב את המדרש, רציתי לבקש שיגידו רק שיעור במדרש.
מהי פסיקתא דרב כהנא
יש מדרש, כולם יודעים, כן? מי שלא יודע, אני אומר לכם. יש מדרש, כולם יודעים שיש מדרש על התורה, יש גם מדרש על המועדים, כל חסיד צריך להיות על התורה מועדים. זה המקור, הרבה מדרשים היו מכאן.
יש מדרש על המועדים, נקרא פסיקתא דרב כהנא. וזה מדרש על מי אדם, זה על קריאת התורה שקראו בכל ימים טובים, וגם חנוכה וכיפור, כל הימים טובים היפים.
ולהיפך, המדרש, לכאורה זה מדרש מוקדם יותר, זו לא אסופה, היו דורשים. כן, זו הדרשה שהיו אומרים. זה מלוקט, מובן שלא, כל אחד אמר את כל הדבר פעם אחת, אבל המדרשים על התורה מלוקטים הרבה מכאן.
שלמה בובר הדפיס את זה, זה לא היה לפני כן, אבל הראשונים, זה מדרש מאוד פופולרי, מדרש מאוד בסיסי. וזה מדרש יפה מאוד ללמוד על הימים הטובים הקדושים. מי שרוצה ללמוד, אלה מדרשים יפים מאוד.
המדרש מביא פשטים רבים על כל מצווה
ומה שאני רוצה לומר הוא כך: במדרש, מי שלומד מדרש רואה שעל כל מצווה בודדת, במיוחד מצוות המועדים, הוא אמר על סוכות במדרש על הפסוק “ולקחתם לכם” שקוראים ביום הראשון של סוכות, יש לו אולי שישה או שבעה פשטים אחרים, מהו הפשט של המצווה?
שיטת הרמב״ם במורה נבוכים
רבינו, הרמב״ם הקדוש, הוא היה מאוד מתוסכל מהמדרש הזה בספרו. הוא כבר למד, כן, מורה נבוכים, כולם כבר למדו, בוודאי, המורה על טעם ארבעת המינים. אני אפילו לא צריך לומר את זה כאן, כי בוודאי כולם יודעים את זה.
הרמב״ם במורה נבוכים חלק ג׳ פרק מ״ג
והרמב״ם, אני רק רוצה לומר כך, הרמב״ם במורה בחלק ג׳, צריך לרשום את זה במראי מקומות, בעל הרמב״ם במורה חלק ג׳ פרק, באיזה פרק דיברנו על מועדים?
תלמיד: מ״ג דיברנו?
ל״ב, ל״ו, מ״ג. במ״ג עומדים הפרטים של טעמי המועדים, ושם בסוף החג האחרון יש… תראה, מורה נבוכים, ג׳ מ״ג.
אני רוצה להראות לכם משהו, אני רוצה להתווכח קצת עם הרמב״ם הקדוש
אני רוצה להראות לכם משהו, אני רוצה להתווכח קצת עם הרמב״ם הקדוש. יום טוב להתווכח עם הרמב״ם, אנחנו הולכים לעקוב אחריו, ויום טוב להתווכח איתו.
הרמב״ם ו… מגיעות כאן הציפורים מעל בית המדרש שעכשיו יישרפו.
תלמיד: חלק ג׳, פרק ג׳.
פרק מ״ג.
תלמיד: כן, מה זה?
כן, הרמב״ם, תן לי לפתוח אותו. אני פותח אותו כאן אצלי, מורה נבוכים. יש לי כאן מורה, הבאתי, קניתי מודפס, שתמיד יהיה לי כאן.
כתוב כך, אמנם, אני רק רוצה לומר, סוף הפרק, כן, הוא עובר על כל המועדים, הדבר האחרון הוא סוכות, הוא מסביר את הטעם של סוכות כפי שהוא מבין, אני לא רוצה להיכנס לזה עכשיו, אני רוצה לדבר על ארבעת המינים.
ביקורת הרמב״ם על המדרשים אודות ארבעת המינים
ובסוף הוא אומר כך: “אמנם ארבעה מינים שבלולב, כבר זכרו זכרונם לברכה בו קצת סיבה על צד הדרשות, שדרכם ידוע למי שהבין דבריהם”.
כלומר, הוא אומר שארבעת המינים, זה מאוד מעניין, כי כל מי שלמדו הרבה פעמים את הרמב״ם בטעמי מצוות בפרט, הוא לא מסכים למדרשים לגמרי.
השיטה הרגילה של הרמב״ם: הוא מתעלם ממדרשים
כלומר, הוא אומר שהוא אומר פשט על טעמי המצוות מפשוטו של מקרא, אפילו אם יש מדרש שאומר שהפשט של המצווה הוא אחרת, אין זו סתירה כידוע. הוא אומר הכל פשט מפשוטו של מקרא, ואת המדרש הוא משאיר בצד.
בכלל, ספר מורה נבוכים נועד להסביר מדרשים. בהתחלה, היה לו תוכנית לעשות ספר על מדרשים, והוא שינה את דעתו, הוא אומר שהוא הולך לכתוב ספר על חומש.
תלמיד: כן, אני לא יודע את כל הדברים האלה.
לא, זה מבוסס על החומש. זה מבוסס על החומש. הרמב״ם אומר, “כל הספר הזה” הוא “סתרי תורה”, להסביר את המשמעות של החומש. זה לא להסביר פילוסופיה, זה להסביר את המשמעות האמיתית של החומש. נו.
לשון הרמב״ם
“חכמים נתנו לכך טעם סתום שדרכו ידוע למשכילים, אבל לא זה משמעות הפסוק”. נכון.
כלומר, מה זה אומר… כן, כן, אני רוצה לומר הקדמה. אני רוצה ללמוד את הרמב״ם, ואני רוצה לחקור אותו, בסדר? אם כבר, אם כבר. זה לא כתוב בדף עדיין, בכלל לא. אז אני צריך לומר דברים שלא כתובים, כי את הדף אתם יכולים ללמוד בעצמכם.
ניתוח: הרמב״ם “התרגז” על המדרשים
אני רוצה לומר כך: הרמב״ם הקדוש, כשהגיע לטעם של ארבעת המינים, הוא התרגז על המדרש. כמעט, חס ושלום שהרמב״ם התרגז אי פעם, כמעט אף פעם לא.
תלמיד: לא לגבי ארבעת המינים.
איפה הוא כותב את זה?
תלמיד: לא, אבל אתה כבר מחזיק בתירוץ.
אני לא רוצה לדבר על הפשט שלו עצמו, זה לא הנושא שלי כאן. אני רוצה לדבר על ביקורת הרמב״ם על המדרש.
הרמב״ם בדרך כלל לא מדבר על מדרשים
הרמב״ם בדרך כלל, הוא לא אומר “וכתב המדרש אחרת”, והעולם לא מבין את המדרש, העולם חושב שזה פשוט פשט כך. זה לא דבר שהוא עושה כמעט אף פעם.
לפעמים, הרמב״ם מדבר על מדרשים, כמו בהקדמה שלו לפרק חלק, הרמב״ם מאריך בביקורת על יהודים שלוקחים מדרשים מילולית, והוא מאוד כועס עליהם, הוא אומר שהם עושים פורים מהתורה וכו׳ וכו׳.
אבל באופן כללי, במורה נבוכים, לא תפקידו להסביר מדרשים ולא לחקור. כמעט. יש כמה קטעי מדרשים שהוא מתמודד איתם כידוע, אבל באופן כללי, תפקידו להסביר את התורה, להסביר איך התורה מתיישבת עם השכל, עם האמת, מה המשמעות האמיתית של התורה. אבל לומר מדרשים זה בכלל לא עניין.
קורה שהוא מביא מדרש שמתאים לו, או שהוא מביא מדרש שהיה לו מאוד קשה והוא רוצה ליישב אותו. אבל חוץ מזה, זה לא עניינו, בפרט לא בטעמי המצוות.
בטעמי המצוות הרמב״ם כמעט לא מדבר על מדרשים
על כל מצווה כמעט, הרמב״ם כותב על תרי״ג מצוות טעמים, על כל מצווה בודדת טעמים. יש מדרשים לכבודם שעומדים על התורות האלה, וכמעט אף אחד מהם הרמב״ם לא מדבר עליו בכלל.
אבל הגיעו ארבעת המינים, וכלומר, לפעמים הרמב״ם מדבר על טעם שכתוב במדרש, כאילו הוא מבין שזה באמת הפשט הפשוט, זה מתאים לו, הוא הולך עם זה.
אבל בארבעת המינים הרמב״ם ביקר את המדרשים
אבל מגיעים ארבעת המינים, אומר הרמב״ם כך, כאן יש בזה סיבה על צד הדרשה. כלומר, על צד הדרשה פירושו בבחינת דרשה, בבחינת דרש. והוא אומר שכל מי שלומד דברי חכמים מבין שדרשות הן כדמות מליצות השיר, זה שירה, זה לא משמעות, זה לא המשמעות של הפסוק במדרש.
למשל, הוא מתכוון לומר כאן, מה הרמב״ם מתכוון לומר? הרמב״ם מתכוון לומר, כי כל ילד כבר למד בחדר שמסבירים את זה עם ארבעת המינים.
המדרשים המפורסמים על ארבעת המינים
נו, מה למדו בחדר? והרמב״ם מבין שלמדו את זה גם.
תלמיד: אה, אחד כנגד הלב, אחד כנגד העיניים, אחד כנגד הפה, לא, אף אחד לא כנגד הפה.
כמובן, אלה מדרשים, כתוב בפסיקתא, כל המדרשים. כתוב בויקרא רבה ובפסיקתא, אחד מריח ואחד לא מריח, ואחד מריח ואחד לא מריח, וזה סימן על כל היהודים, וכו׳.
עוד מדרש, בדיוק, כתוב בגמרא, זה מבטל רוחות רעות.
תלמיד: מה עוד?
כנגד הקדוש ברוך הוא, הרמב״ם מביא, איך כל אתרוג הדר הוא איזה ייצוג של הקדוש ברוך הוא, ואותו דבר הדסים וכו׳, וכל המדרשים. הרמב״ם מביא את המדרש הזה, באופן מפורסם.
תלמיד: אה, מה עוד?
יש מדרש שאומר שזה מראה שניצחת את הדין, כן? ועוד כמה וכמה מדרשים, נכון?
אומר המדרש שזה כנגד אברהם יצחק יעקב, כן? אני לא יודע, אני אומר לך, כתוב ברמ״א, עושים שלוש טבעות כנגד אברהם יצחק יעקב.
כל אחד למד את המדרשים, ואלה מדרשים מאוד מפורסמים. כל חדר לומד את זה, והרמב״ם גם למד את זה.
פסק הרמב״ם: המדרשים הם שירה, לא הפשט
ועל זה הרמב״ם מאוד כועס, והרמב״ם אומר, בוא הנה, צריך להבין שהמדרשים הם לא המשמעות, לא ה, לא על מה שמשה רבינו אמר שצריך לעשות לולב.
אה, המדרש הוא שירה. בדיוק, זה אפילו יותר מפחיד לומר שירה. תראה, אתרוג נראה כמו פה.
טעם הרמב״ם לארבעת המינים והמעשה המעשי של קניית אתרוג
ביקורת על טעם הרמב״ם לארבעת המינים
הסבר הרמב״ם: סוכות וארבעת המינים
מגיד שיעור:
עכשיו אני רוצה לומר, אני חושב שהרמב״ם לא לגמרי צודק. למה? הרמב״ם נותן טעם, טעם יפה על הלולב והמינים, כמו שכולם יודעים את הטעם. זה הטעם הוא בדרך כלל, שהרמב״ם מסביר, הרמב״ם הסביר, כבר אמרנו בקיצור, שסוכות הוא “למען ידעו דורותיכם” – אני יכול להאריך בזה, אבל אני לא רוצה לדבר על זה היום. סוכות הוא לזכר ניסי מדבר, זו הגדרת הרמב״ם. בפסח מודים לקדוש ברוך הוא שיצאנו ממצרים, ובסוכות מודים לקדוש ברוך הוא שיצאנו מהמדבר. ניצלנו מכל הסכנות שיש במדבר, והגענו לא למדבר, אנחנו עכשיו בארץ ישראל. נכון? זה בעיקרון הדבר.
ודרך אגב, אני חושב שזה חוזר על עצמו במובן מסוים כל שנה, כי בזמן הקציר, הזמן שעובדים בשדה, זה כאילו לא במדבר, אבל יוצאים החוצה, גוררים את עצמם לסוכה, צריך כן… יש סוכת היוצרים, סוכת הכרם, צריך ללכת לשבת בסוכה שם, חם ביום וקר בלילה. יש כל מיני גנבים ונחשים וכל הסכנות, מסתובבים שם בחוץ. אחרי שמגיע סוף העונה, חוזרים בחזרה לבתים. זה כל שנה בחינה של יציאה מהסוכה, כניסה לארץ ישראל. וכך גם לוקחים סוכה כדי לזכור שבאנו מהמדבר, לשבח ולהודות לקדוש ברוך הוא, כי אדם צריך לזכור תמיד “בימי הטובה זכור את ימי הרעה”. וממילא יושבים בסוכה כדי לזכור שלא היינו בעבר בסוכה, הקדוש ברוך הוא עזר לנו, שרדנו את המדבר, אבל היו צרות. והולכים לוקחים את ארבעת המינים. למה? כי אלה פירות טעמים שכבר יש, ויש להם כבר מקום. מדבר הוא “לא מקום זרע”, ולנו יש כן זרע ופירות ופירות יפים. זה תרגום הרמב״ם.
כן, אז הסוכה היא כולל ישראל שהיה, וארבעת המינים הוא הטוב שיש עכשיו. כך יוצא שהרמב״ם כותב. כן, נכון? כך אני מבין.
שלוש הסיבות למה דווקא הפירות האלה
והרמב״ם נותן על זה סיבות למה דווקא הפירות האלה. אומר הוא, קודם כל, כי אלה מצויים, קל למצוא. שנית, כי זה נשאר טרי, זה נשאר… לא, להיפך, כי הרמב״ם מניח שבזמנים של התורה שלו אתרוג היה זול, לא כמו היום, וכבר זמן רב, כבר מזמן הגמרא, אתרוג היה יקר. זה היה זול, נכון? ושלישית, סליחה, שנית, כי זה נראה יפה, זה טרי, אפילו מה שמריח טוב, אבל זה נראה יפה, זה beautiful. ושלישית, כי זה נשאר טרי במשך שבעה ימים. אם תיקח תפוז או תאנה, לא נשאר טרי יותר מדי זמן, רק כשזה מתייבש. אבל הפירות האלה נשארים טריים, שאפשר לקחת אותם במשך כל שבעת הימים. אלה הסיבות של הרמב״ם למה דווקא הפירות האלה. אבל אם באים ליסוד, הרמב״ם סובר שיש בחירה בפירות.
ביקורת ראשונה: הפירות הם דווקא צמחים מימיים
אני חושב, אם כבר מדברים, אז אני כבר אגיד, רבותי, אני חושב שהרמב״ם, ובזה גם הרמב״ם לא לגמרי צודק. הטעמים של הרמב״ם תמיד קצת מפספסים את הפרטים. הסיבה, היותר טעים, וגם יותר מתאים יותר למדרשים, וגם בהרבה פסוקים יותר פשוט, שהסיבה, אפילו אם הולכים כן עם ההסבר של הרמב״ם שארבעת המינים הוא שמחה שיצאנו מהמדבר שהוא מקום יבש, מביאים דווקא את המינים, כידוע שארבעת המינים הם גדלים על כל מים, הם צריכים מאוד הרבה מים. הגמרא אומרת, על כן ארבעת המינים מרצה על המים, כי כל ארבעת המינים, מי שיודע, בלי אתרוג, ובוודאי כל שלושת המינים האחרים, הם דברים שצריכים מאוד הרבה מים.
הרמב״ם לא אומר את זה. הרמב״ם אומר סתם שאלה פירות יפים, ובעצם היו צריכים לקחת פירות אחרים, אלא שזה יותר מעשי. זה הפשט של הרמב״ם. מה שאני אומר זה לא הרמב״ם, אחרים אומרים את זה, מפרשים עכשוויים אחרים כבר אומרים את זה, שלהיפך, אלה פירות שלא גדלים במדבר. כתוב פסוק בישעיה “אתן במדבר ארז שטה והדס”, שלעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא יעשה שפע כזה, אפילו במדבר יהיו הדסים. יוצא, במדבר אין הדסים. מה? קקטוסים.
דיגרסיה: כפות תמרים ומוטיב המדבר
ודרך אגב, רגע אחד, אני רוצה להגיד לך, כפות תמרים, מי שלמד את החומש כבר יודע שהשמחה כשנמצאים במדבר, פוגשים נווה מדבר שיש שם תמרים. “ויבואו אלימה”, זה ממש סיום פרשת בשלח. כתוב גם שוב במדבר, באו, הלכו במדבר, היה יבש-מיובש, ואחר כך יש מקום שיש קצת מים, יש שם באר של מרים, ושם גדלים קצת תמרים. אז התמרים הוא ממש, וגם כשנכנסו לארץ ישראל, המקום הראשון שכבשו היה מקום שנקרא עיר התמרים, יריחו, מוזכר בפרשת וזאת הברכה כבר, ושם כי זה קצה המדבר, שתמיד כשיש קצת מעיין, קצת מקור, קצת מקור של מים, גדלים תמרים. זה ההפך ממדבר. אותו דבר ערבי נחל, לכל הדעות פשוטו, וזה באמת, אמרתי לך.
הרמב״ם לא אומר את הטעם הזה
תלמיד:
הרמב״ם לא אומר את זה.
מגיד שיעור:
לא, הרמב״ם לא אומר את זה. “הפרי הנאה ביותר” – הרמב״ם לא אומר את זה. אני אומר, זה אנשים אחרים אומרים. אני לא רואה שהרמב״ם אומר את זה.
תלמיד:
כן, כתוב “גפן תאנה ורמון”.
מגיד שיעור:
“עץ פרי על נהר” – בסדר, אתה יכול לתרגם כך. אבל זה שהפירות הם דווקא פירות מימיים מאוד, ההפך מהמיובשים של המדבר, את זה הרמב״ם לא אומר.
ביקורת שנייה: זה לא פירות מאכל
הדבר השני שלא מתאים כל כך טוב בפשט של הרמב״ם, וצריך לומר שזה לא פירות מאכל. כלומר, חוץ מאם אתם רוצים ללמוד שלוקחים באמת תמרים, אבל לא לוקחים תמרים, לוקחים למעשה את העלים של זה, את כפות התמרים, לא את התמרים עצמם. אותו דבר המינים האחרים, בלי אתרוג, אני לא יודע אם פעם היה דבר כזה שאכלו אתרוגים, וכתוב באמת שהוא ראוי למאכל, אבל אני מאמין שזה אף פעם לא היה באמת פרי שאוכלים. אני חושב שהיסטורית זה כך, זה פרי שהיום משתמשים בו לבשמים לכל היותר. זה מריח מאוד טוב, זה טוב לעשות ריח נעים, זה מאוד יפה. אפילו לימון, לא אוכלים לימונים, כן? בוא נגיד, בן הדוד הקרוב ביותר של האתרוג הוא לימון. עושים אותו קצת, שמים בסודה לפעמים לטעם. זה לא מאכל, זה לא פרי.
תלמיד:
מה?
מגיד שיעור:
נכון, אתה יכול לומר כך. אתה יכול לומר כך, אבל זה בכלל לא רעיון כל כך טוב. ביכורים מביאים פירות כפשוטו, אבל זה לא ממש זה. אם הרמב״ם היה אומר את הפשט על ביכורים, זה היה פשט הרבה יותר טוב. הוא אומר את זה באמת, אבל על… נכון, נכון, צריך להיות מכהן, כמו ביכורים. אבל זה אני אומר, על ארבעת המינים זה לא פשט כל כך טוב, לפי עניות דעתי, בגלל הסיבות. אז הפשט של הרמב״ם הוא אמת, אבל הוא לא כל כך טוב והוא לא מושלם.
מסקנה: הפשט של הרמב״ם הוא אמת אבל לא מושלם
התרגום לעברית
אבל לך ולא לנו [לך ולא לנו: to you and not to us – לך ולא לנו], לגבי זה שהרמב״ם נשען על המדרשים, הרמב״ם סובר שזה אני אומר, זה פשט טוב, כי זה יכול בפועל לתת לך את הסיבה למה הקב״ה אמר את המצווה, כדי שישבחו את הקב״ה שהגיעו לארץ ישראל. אבל הטעמים שאומרים, שזה נגד זה ודברים אחרים, זה אומר הרמב״ם, אלו לא פשטים טובים. אז, אני חושב שזה לא כל כך פשוט. צריך לדעת אילו מדרשים, אולי יש חלק מדרשים שהם כאלה. אפילו אותו צריך לחשוב, למה? כי אמרתי עכשיו, העולם יותר מסובך.
המעשה המעשי: מה עושים בפועל עם אתרוג?
השאלה הפשוטה ביותר: למה קונים אתרוג?
למשל, אני רוצה לומר מה המדרש הראשון, אני רק רוצה לומר איך הראשון, כי חשבתי כך, התכוונתי שאתה הולך לומר את זה, חיכיתי שמישהו יגיד את זה. מה באמת… בואו כבר נשאל, מה למעשה הכוונה של אתרוג? למה קונים אתרוג? למה קונים אתרוג יפה? למה? למה כל היהודים מסתובבים וקונים אתרוגים מפוארים בעשרת אלפים דולר? אני לא מתכוון, אין אתרוגים בעשרת אלפים דולר. מאה דולר. אוקיי, באמת. היום זו מצווה, נו, מה העניין של אתרוג? מה קורה לפני החג סוכות שקונים אתרוגים עם העולם? מה קורה שם? ראיתי יותר מדי שיעורים שלי, ואני לא מספיק ציני. אבל מה שקורה זה שכל בעלי הבתים רוצים שיהיה להם האתרוג היפה ביותר בבית הכנסת. נכון? כבוד, תשומת לב, התפארות במצוות [התפארות במצוות: glorification in mitzvot – התפארות במצוות], זה דבר טוב. זה מה שקורה, אמת? לרב יש אתרוג יפה? הרב דואג שיהיה לו אתרוג טוב, אתרוג מפואר לרב? לרב יש ספסל יפה ואתרוג יפה? והאדם האחר שיש לו אתרוג זול רוצה להראות שהוא קיבל אתרוג יפה בזול?
המעשה של קניית אתרוג: התפארות ויופי
חלק מ… כל אחד שהלך לבית הכנסת, דרך אגב, לא רק מהיום, כבר מזמן הגמרא, מהחכמים שכתבו במדרש, וכנראה מזמן משה רבינו, כתוב “ולקחתם לכם” [ולקחתם לכם: and you shall take for yourselves – ולקחתם לכם]. כן, הגמרא אומרת “ולקחתם” פירושו לקנות, זו דרשה אחת בגמרא. חלק מהמעשה, אני רוצה לומר את המעשה, אני רוצה לומר את המעשה, אני רוצה לומר את המעשה, אני רוצה לומר מה אדם עושה, צריך לומר את כל המעשה. חלק מהמעשה הוא שקונים אתרוג יפה, כל אחד עם הדבר שלו. אני קונה דווקא את הזול כי זה, והוא קונה את היפה יותר כי הוא בחור בעל בית והוא יש לו יפה, ולאותו יש תיבה כסופה, ולו דווקא אין תיבה כסופה כי הוא חסיד חב״ד. בדיוק. ואם היה, כמו שאותו אמר, שהאתרוג היה בבית והדבר האחר היה בבית הכנסת, היה גדול זה וקטן אותו. מה שלא יהיה, אני כבר לא זוכר את הבדיחה, נכון?
עקרון מתודולוגי: לא צריך להיות חסידי קוצק
אני אומר עובדה פשוטה. אני אומר שזה לא עניין, אנחנו לומדים שלא צריך להיות חסידי קוצק, כי החברים של הקוצקים מצומצמים, הם חושבים שהמשמעות של מעשה אדם [מעשה אדם: human action – מעשה אדם] אפשר לצמצם לדבר אחד. אתה מתכוון כך או אתה מתכוון כך. אני מתכוון, אני לא יודע מה אני מתכוון משהו, אני משהו נולדתי היום, אני משהו יש מאין [יש מאין: something from nothing – יש מאין], אני אלף דורות, צריך לצמצם דבר אחד שאני עושה. אבל חלק ממה שאני עושה, בואו נדבר. הדבר הראשון, הדבר הראשון, אני מתכוון שזה הדבר הפשוט ביותר. הדבר הראשון הוא, קונים אתרוג כי רוצים שיהיה אתרוג יפה. בבית הכנסת, בבית, מה שלא יהיה, כל אחד… עכשיו, חרדי, יש לו ארבעת המינים, יש לו אתרוג אחד לשמירת עיניים [שמירת עיניים: guarding one’s eyes – שמירת עיניים], לכל אחד יש את הדרך שלו להידר [להידר: to beautify/enhance – להידר]. אותו הסתכל שלוש שעות עם זכוכית מגדלת, אין לו חרקים, לא חרקים, איך קוראים לזה, הנקודות, וכו׳ וכו׳. לכל אחד יש את השיגעון שלו, את היופי שלו, דרך אגב,
הטעם הראשון למצוות אתרוג: להתגאות במצווה
נקודת המוצא המעשית – לקנות אתרוג
אבל חלק ממה שאני עושה, בואו נדבר על הדבר הראשון. אני מתכוון שזה הדבר הפשוט, הדבר הראשון הוא קונים אתרוג, כדי שיבואו עם אתרוג יפה. בבית הכנסת, בבית, מה שלא יהיה, כל אחד, כל אחד, כל אחד חרדי, יש ארבעת המינים, כי אחד אולי יותר, לכל אחד תהיה הדרך שלו להידר. אותו הסתכל שלוש שעות עם זכוכית מגדלת, אין שם חרקים, לא חרקים, הוא נקרא עם הנקודות, וכו׳ וכו׳. לכל אחד יהיה השיגעון שלו, את זה שאתה צוחק.
“התנאה לפניו במצוות” – פירושו להתגאות בפני אחרים, לא בפני הקב״ה
אתם צוחקים חזק שלהתגאות במצווה זה לא. זה בדיוק מה שפירושו, אומר הכלי יקר, הכלי יקר מתכוון לא לעשות יפה לקב״ה. הקב״ה לא צריך דברים יפים. הקב״ה בסדר, הקב״ה עשה את כל העולם. אתה יודע גן בוטני, לקב״ה יש את כולם. הוא לא צריך שתבוא לחדר שלו עם אחד.
זו רק בגלל זה מצווה, זה ממש פירושו, אני אומר לכם תרגום, זה רק התגאה בפניו במצווה. במילים אחרות, איזה דבר תקנה מפואר? אתרוג מפואר, לא רק מכונית מפוארת, אבל מכונית היא גם מצווה. אבל אתרוג מפואר, כתוב בגמרא במסכת יומא [Tractate Yoma], שאחרי שהכהן הגדול קרא את ספר התורה [Sefer Torah: Torah scroll], כל אחד הביא את התורה שלו למקדש, כדי להראות נאה לרבים, להתגאות בתורה יפה שהוא קנה לעצמו, הוא כתב אותה והוא קנה.
אותו דבר, התנאה לפניו במצוות [beautifying mitzvos before Him], לא פירושו, התגאה, עשה את עצמך יפה. אם יפה זה רק בפני אנשים אחרים, לא בפני עצמך. אם קונים יפה, אוכלים רק לעצמך, לא יוצאים. צריך להראות את זה. תראה, יש לי אתרוג יפה.
מישהו חושב שזה שמאוב, עם זה, כמו כל דבר, זה כבוד המצווה [honor of the mitzvah], זה יופי המצווה [beauty of the mitzvah], היופי של היהודים שהם מתגאים באתרוג שלהם. אוקיי, אז אתה יכול להיות גס שזה ממש עליך, אתה יכול להיות קצת יותר עדין עליו, אבל זה עדיין להתגאות.
פסוק: “התהללו בשם קדשו” – אדם צריך להתגאות במצוות
כתוב התהללו בשם קדשו [praise in His holy name], התפארו [glorify yourselves], ישראל אשר בך אתפאר [Israel, in you I will be glorified], אדם צריך להתגאות בקב״ה, במצוות.
כן, זה כשר. זה יכול להיות כשר. יכול להיות מישהו שהוא ממש תחרותי, הוא מודאג לגבי עצמו, יכול להיות שהוא עושה את זה לא לשם שמים. אבל הפעולה היא תמיד להתגאות.
יופי של מצווה הוא דבר חברתי / חיצוני
האמת היא כך, מצווה שאף אחד לא רואה לא צריכה להיות יפה כמו שרואים. אני מתכוון שכך ההלכה [Jewish law]. בוודאי, אסתטיקה היא דבר שנשאר, העניין הוא לזמן, לא לך. לא, שמצווה תהיה יפה. לא רציני, לא כלום. אתה לא צריך כלום להעביר למשהו אחר בגלל זה.
בית כנסת יפה, דבר יפה, זה יפה, זה יפה, זה יפה. יש הרבה עניינים. בית כנסת יפה מעורר שיוכלו להתפלל שם בהנאה. אבל גם, חוץ מזה, בית כנסת יפה מראה שהאנשים… אה, לא, אוקיי, שיהיה.
סטייה קטנה: תאוות ודברים יפים
אין בעיה, אני מסכים שאמרתי לך, אפשר להיות גס לגבי זה. אני הגבירות הגדולה ביותר. סתם תחרות, מי הגבירות הגדולה ביותר. אפילו עם מכוניות, דרך אגב, יש דרכים עדינות. לא לעשות דרכים עדינות לעשות, אוקיי? אין לזה קשר. יש מישהו שרואה… כן יש. כן יש.
לא שמעת את כל השורות שלי על תאוות [desires]? אנחנו פרא. אני לא מסכים. אנחנו פרא? לא, לא רק ברגט. אנחנו פרא יש לנו דברים יפים טובים, אבל באופן אנושי. אנחנו לא… אני צריך לומר מותר. אוקיי, זו הנקודה שלי.
המדרש: גזירה שווה “לקחתם” – “קחו מוסרי ואל כסף”
דרשת רבי אבא בר כהנא
עכשיו, אני רוצה להראות לו עמוק יותר מזה, קצת יותר רחוק מזה. אז הדבר הראשון, אני צריך להוציא את זה, הדבר הראשון, הפעולה, כלומר, המעשה שהיה [the deed that was], מה שאנשים עושים כשהם קונים אתרוג, הם קונים אתרוג. ואם הוא קונה יותר יפה ויותר טוב ומה שלא יהיה, הוא קונה אתרוג יותר יפה.
וזה המדרש [Midrash: rabbinic homiletical interpretation], הקטע הראשון של מדרש שמדבר על ולקחתם לכם [you shall take for yourselves], רבי אבא בר כהנא בפסח [Pesach: Passover], אוקיי? מה זה פסוק של רבי אבא בר כהנא וחשב, זה ניצוץ השיעור, כי כתוב לקחתם [you shall take], הוא עושה גזירה שווה [gezeirah shavah: hermeneutical principle linking two texts through identical words], קחו [take], קחו, כן?
בוודאי, הם עובדים בדרך המליצה של השיעור [the method of homiletical interpretation], אבל מה שהוא מוציא הוא חלק אמיתי נכון מהמשמעות של מצוות אתרוג [mitzvah of the esrog].
הערה מתודולוגית על מדרש לעומת רמב״ם
לא, הרמב״ם [Rambam: Maimonides], צריך לזכור, הרמב״ם סתם כולם היסטוריים. למה? משה רבינו [Moshe Rabbeinu: Moses our teacher] השיג בנבואתו שהמצוות הן דבר טוב לעשות אנשים טובים. יכול להיות שהיסטורית הטעמים שלו טובים, אבל זה לא מספיק, נכון? אתה לא עושה רק בגלל אותו, כשאנחנו עושים את המצוות הם לא עושים רק בגלל החשבונות של משה רבינו. זה קורה גם כי אנחנו כוח מאתרוג, זה מה שאתה עושה. יכול להיות שזה חלק מזה, אבל זה לא כל הדבר.
והמדרש, אף על פי שמוציאים אותו במליצות [rhetorical flourishes], מה שלא נכון שהוא כותב מליצה צריך לכתוב יבש? הוא צריך לכתוב בהנאה. דרך אגב, זה גם חלק, זה כלי מליצה [tool of rhetoric], מישהו כותב ספר, הוא כותב במליצות יפות. הוא צריך להתגאות שהוא יכול לכתוב. בוודאי.
הפסוק: “קחו מוסרי ואל כסף”
המדרש הקדוש אומר, רבי אבא בר כהנא פסוק, איזה פסוק הוא הביא? כתוב פסוק, קחו מוסרי ואל כסף, ודעת מחרוץ נבחר [Take my instruction and not silver, and knowledge rather than choice gold – Proverbs 8:10]. הוא עשה גזירה שווה, לקחתם לכם [you shall take for yourselves].
הרגע הראשון, הדבר הראשון שאדם עושה, הדבר הראשון הוא שהוא קונה את זה. הוא הביא, אה, כתוב פסוק, מה צריך לקנות? לא כסף [silver], לא סתם דברים שנאספו, אלא צריך לקנות מוסר [instruction/ethics], מצוות הקב״ה, דברי הקב״ה. והוא מאריך הרבה תורות כדרך המדרש [expounds at length in the manner of Midrash], הוא אומר דברים שהם אקראיים, אחר כך הוא מוציא.
“משכר לקיחה את למד שכר לקיחה”
“קחו מוסרי ואל כסף”. אומר הקדוש רבי אבא בר כהנא, “משכר לקיחה את למד שכר לקיחה” [from the reward of one taking you learn the reward of another taking]. אתה תחשוב מה פירוש לקיחה [taking], תראה מה החשיבות, מה היקרות של לקיחת דבר, של קניית מצווה.
המדרש ממשיך: מאגודת אזוב במצרים עד לולב – השכר של “לקיחה”
אגודת אזוב במצרים
אומר הוא, כתוב כך, במצרים כתוב “ולקחתם אגודת אזוב” [and you shall take a bundle of hyssop]. הפעם הראשונה שכתוב בתורה “ולקחתם”, דרך אגב, מי שעושה כך המדרש, היה מכיר טוב חומש [Chumash: the Five Books of Moses]. תעשה חיפוש ב״ולקחתם”, תראה, “ולקחתם” כתוב “ולקחתם אגודת אזוב”. אני יכול לבדוק. אה, זה לא עובד עכשיו שלי. לא כתוב כך “ולקחתם”, “ולקחתם לכם”, “ולקחתם אגודת אזוב”. אני חושב שזו אחת הפעמים הראשונות, אולי לא כתוב הרבה פעמים המילה “ולקחתם” בכל התורה. אין לי עכשיו סבלנות למצוא.
והוא אמר כך, “ולקחתם אגודת אזוב”. הקב״ה אמר, דבר ראשון כתוב גם “ויקחו להם איש שה לבית אבות” [and they shall take for themselves, each man a lamb for the household]. אבן עזרא [Ibn Ezra: medieval biblical commentator] מצרף כבר את הציווי הדומה. על כל פנים [in any case], “ולקחתם אגודת אזוב”.
אומר הוא, רואים, מה עשו? אומר רבי אבא בר כהנא, כמה עלתה אגודת אזוב? אתה יודע כמה עלתה אגודת אזוב? אתה יודע כמה עלתה אגודת אזוב? אתה יודע כמה עלתה אגודת אזוב? אזוב [hyssop] לא פירושו עשב, אזוב פירושו הסגולה, שכחתי מה הוא שתה באנגלית. מבין אתה מה זה אזוב? כמה סנטים, אוקיי?
גדולת האזוב הזול
ועם האזוב, מה עשו? כנראה כל יהודי הלך לקנות אזוב יפה. כל אחד חזר הביתה, אזוב יפה. אתה יודע, פרעה [Pharaoh], זה כל עניין שלא הורשו קש לתבן [straw for bricks]. העשב היה דבר גדול. יהודים עבדו מאתיים שנה, מי שיש לו יותר טאש בזה. איך בא הקב״ה ואומר, קחו עשב יפה, כי אגודת אזוב. אוקיי? פשט יפה.
ומה היה? לכבוד האזוב הקב״ה הוציא את היהודים ממצרים, אמת? זו הייתה המצווה, בזה צבעו את הבית, הדם, וזה חשוב, צריך לצבוע עם אזוב, זו סגולה האזוב, ובזה יצאו ממצרים, כן?
אומר המדרש, תדמיין, אומר רבי אבא בר כהנא, תדמיין, עם אזוב אחד עשו את כל יציאת מצרים [the Exodus from Egypt], כל עד הים [the sea], כל עד סיחון ועוג [Sichon and Og: Amorite kings], כל עד שלושים ואחד מלכים [the thirty-one kings]. כל הדבר התחיל מהאלוקי חתם וגזית אזוב.
קל וחומר ללולב
כשהגיעו לארץ ישראל [Eretz Yisrael: the Land of Israel], בואו כבר נגיד כמו שהרמב״ם אומר. לוקחים לולב [palm branch]. כמה עולה לולב? כמה וכמה דמים [many, many coins]. כשזו לא רק מצווה אחת, יש הרבה מצוות בלולב, אולי ארבע, אולי הכל מצווה אחת, הוא הניח שיש יותר, יותר, עוד מצוות.
תדמיין איזה שכר [reward] מקבלים על לקיחת לולב שלם שעולה עשרים, מאתיים דולר. אז אתה מבין? הדבר הראשון שהוא חשב הוא שהוא מאוד צודק.
נקודת העיקר: “לקיחה” (קנייה) היא עצמה חלק מהמצווה
האם הרמב״ם יגיד, בגלל זה לוקחים עניין חלק שיעלה כסף ושיהיה יפה? לא, לא על זה. כדי להסביר למה זה הגיוני שהתורה תיתן מצווה כזו, צריך לומר משהו אחר.
אני אומר לך, זו המשמעות, זה החלק בתיאור, אם נהיה חלק חשוב. בזמן הזה [in our time], מה שזה עכשיו הנה ראו. אם הרמב״ם אומר, כדי להסביר, בא אפיקורוס [heretic] ואומר, למה התורה אומרת דברים מפוארים? אתה יודע מה? אני אעשה את זה ואעשה את זה הגיוני. אבל זה רק למה אני אני אני. זה לא סיבה טובה בשבילי, אני הגיוני. זה לא, זה סיבה חלקית להסכים. אבל זה לא, אולי המשמעות, אדם יבוא בבורא פארק ערב ו׳ והוא יראה מה היהודים עושים, יראה מה הם עושים אנחנו, ככה מצרי פעל כסף.
זה מה שהם עושים. זה בושה. מישהו יכול להיות מקטרג [accuser] ולומר הם אנחנו סתם מתגאים, אומר הוא, מה יכול להיות? לא, הוא נותן לזה לעלות בגלל עסק כי זו מצווה. והוא מביא פסוק, ורואה כמה אתה תקנה מצווה, כמה זה יקר, כמה זכות [merit] זה, איזה דבר גדול זה, כמה זה יכול לעשות.
ואנחנו מבינים, זה הדבר הראשון, וזה חלק מאוד חשוב, מכאן זה מתחיל, שהיא קונה אתרוג ולולב והיא משלמת על זה כסף, כמה יותר משלמים על זה זו מצווה גדולה יותר? כן?
סטייה קטנה: האם קנייה היא חיוב?
מה המצווה היחידה שצריך לקנות לעצמך? מצה אולי, אוכלים אותה, אז צריך לקנות. “ולקחתם” הוא חלק מהמצווה. אתה צודק שזה לא מספיק שזו תהיה סיבה ענקית למה זו תהיה המצווה, אבל במציאות זה חלק מאוד גדול מעשיית המצווה [performance of the mitzvah].
והוא צריך להיות… אוקיי, הוא כבר כמעט כאן. וצריך להיות משמעות, אתה לא יכול להכחיש, אתה לא יכול לקחת את החלק הזה. אם מישהו ישאל את הטעם של אתרוג, זה מספיק. כלומר יש עוד טעמים, נלך הלאה במדרש ונראה עוד טעמים, אבל זה מספיק, למה לוקחים לולב? כדי שיהודים יקנו מצווה.
אתה צריך לזכור, המדרש הולך עם הרעיון שעומד במדרש לגבי פסח, שלמה באמת הייתה המצווה של “ולקחתם אגודת אזוב”? בדיוק בגלל זה, כך חשב המדרש, נכון? שזו זכות. זה היה בשנה שעברה, היום לא בניתי את הסוכה, הבן שלי בנה את הסוכה. אם אני צריך לדבר על קניית אתרוג, מה אני עושה? אני משלם לך עבור ה… זה מאוד פשוט, קונים לולב. זה חלק אמיתי אחד של עשיית הלולב, של עשיית האתרוג, מה שאתה רוצה.
מה? אפשר לצאת, אבל האחר יוצא את הענין של קנייה. מישהו צריך לשלם, מה זה אומר? סתם דרך. זה לא חיוב, כי אין חיוב לקנות. אפשר לקבל את זה בחינם. בוודאי. זה חלק. הוא שואל, זה חיוב? לא, אפשר למצוא את זה בהפקר. אין שום דבר לא נכון.
אני לא יודע, זו מציאות, אנחנו מדברים על עולם המציאות, לא על התיאוריה מה זה חיוב ומה הסיבות שמשה רבינו חשב. לא, אני לא מהיהודים שחושבים שהמציאות מלוכלכת, אני מהיהודים שמאמינים שהקב״ה ברא את המציאות.
אז כן, זה הדבר הראשון. אני חושב שאפשר אפילו ללכת הלאה, והמדרש נותן עוד דברים. למשל, הדבר הבא שהמדרש אומר, שכולם יודעים, כבר דיברנו על זה, הדבר הבא שהמדרש אומר הוא שהלולב בא אחרי… איך זה נקרא?
לולב כסמל של ניצחון: המדרש, הרמב״ם, והמשמעויות המרובות של מצוות
המדרש על לולב כסמל-ניצחון: הקשר היסטורי
מגיד שיעור:
דרך אגב, זה מדרש מאוד ריאליסטי, מי שרוצה לדעת, כן? זה מדרש מאוד יפה. הוא אומר, כן, אנחנו יודעים שהמדרש בנוי על הקשר לא מזמן משה רבינו, אלא מזמן חז״ל, שאחת המנהגים של רומא היה, זה נקרא “באיון” ביוונית, והמדרש אומר כך, “באיא באיון”, וכשהיה אחד מהדרכים באופן כללי, למשל ביוון, כשמישהו ניצח משחק, היה המנהג.
סטייה: תיאור אפלטון של המשחקים היווניים
אפלטון מביא שהיה זר, הוא בא ליוון, והוא אמר שהיוונים הם יצורים מאוד מוזרים. למה? כי מתאמנים, מתאמנים כמה שנים, מתאמנים להיות מנצח, להיות אתלט, לדעת לרוץ מהר, לרקוד מהר, מה שהמשחק עוסק בו. אחר כך, מי שהיה מקבל מה? לולב. עלה מעץ דקל. היו נותנים לו, הוא היה יוצא עם לולב כזה, או לאו דווקא לולב, זה היה תוספות, דברים אחרים, אבל יוספוס ואחרים מתרגמים באותה מילה לולב שהם היו משתמשים. סמל כזה, זה היה ברכה, זה היה…
מאוד טוב, זה מוציא שאותו גוי היה טיפש, כי היוונים היו גויים, הגויים האחרים היו גויים. הוא אומר, אותו גוי הוא טיפש, הוא חושב שזה אומר את זה, זה רק סימן לכבוד שיש לאותו אדם. אבל פשוט, מי אומר… הוא רק ראה את זה, מזה הוא חייב להוציא, עם המשל הזה שאותו אדם היה טיפש, הוא צחק, “הא, אתה הולך עם עלה, בשביל עלה התאמנת כל כך”.
העובדה של המנהג: סמלי ניצחון בעולם העתיק
אבל אני מספר לך רק שהעובדה היא שכך היה, שמי שהיה משהו, היו נותנים לו עלה כזה, עלה קבוע שאפשר להחזיק כך, כמו שהוא אומר כמו היום נותנים… איך זה נקרא? פסל כזה, אני לא יודע, זה דבר. ועומדים עם זה, ויוצאים מזה ככה… שהוא ניצח.
אבל המדרש אומר שאותו דבר היה המנהג, אז אני חושב שזה גם היה המנהג אצל… לא ברור, זה אני יודע בוודאי שזה היה המנהג, אבל נראה שיכול להיות שזה היה גם המנהג אצל… או במלחמה, קודם כל, אצל מי שהיה גנרל שניצח במלחמה, היו גם עושים מצעד, והיא הייתה מסתובבת עם או הדבר שהיא תפסה שם, או גם זה היה… עם עלה כזה? או מה המדרש טוען שמי שניצח בדין תורה, איזה משפט, גם היה איזה מנהג, היו יוצאים עם זה? גם זה לא, אני לא יודע אם יודעים בבירור את ההקשר של זה.
אבל על כל פנים, הרעיון שבזמן החכמים ברומא בעיקר, וכבר לפני כן, כי זה היה המנהג שמי שניצח במשהו, הסימן שהוא ניצח, והוא היה יוצא שהוא החזיק משהו… מה?
תלמיד:
כן כן, אז אצלם היה ספציפית ה…
עמדת הרמב״ם והשאלה של המשכיות היסטורית
מגיד שיעור:
והמדרש חושב, המדרש כבר נפל בכלל, שבואו נלך לחפש, הרמב״ם נפל בזה, בואו נלך לחפש שבזמנו של משה רבינו כבר היה המנהג במצרים שהיו נותנים לספורטאים עלים כאלה לשאת ולהראות שהם ניצחו, או כן, היו להם תפילין, היו להם דברים אחרים, אני לא יודע על מה היה להם את זה.
תלמיד:
הרומאים, זה יווני, לעשות כתר מהדסים.
מגיד שיעור:
כן, זה אני אומר, בוודאי. אבל במצרים אני לא יודע מה יכול להיות אדם כזה. אבל יכול להיות. אני חושב שהמדרש לא מילא את זה. אתה מבין? למה דווקא? למה לא?
למה הטעם ההיסטורי לבדו לא מספיק
אבל מי זה, אנחנו עכשיו דיברנו, אנחנו לא חיפשנו במדרש ולא מעוניינים להעליב שיהיה מוצדק למה הקב״ה ציווה את זה. כי זה לא העסק שלו, כי זה לא מתאים, זה אולי מתאים, אבל זה לא הדבר היחיד. יש עוד דברים.
אדם הוא תורת חיים. אתה זוכר, כן, אתה יכול לומר, אבל אני רוצה להסביר לך, בדיוק, אנחנו הרבה זמן אחורה, אתה רוצה לחשוב, הסיבות שהקב״ה ציווה בזמן משה רבינו זה לא מספיק סיבה שאנחנו נעשה את זה, זה לא מספיק, זה אולי חלק של מישהו, זה לא מספיק בלי זה גם לא, אבל זה צריך לעבור דרך כל הדורות.
וחוץ מזה, אני חושב שזו לא מחשבה נכונה, כי צריך לראות כל מנהג בדיוק כמו שזה היה פעם, כי זה מוציא… אז מה שאני אומר, זה לא מספיק הדרך, קודם כי עושים הרבה דברים שלא כתוב, יש לי חדשות בשבילך. למעשה נפקא מינה. למעשה נפקא מינה. אוקיי, עושים למעשה.
אני מתכוון, מה שאני מתכוון באמת הוא, קודם כל, לא מתאים שזה יהיה הטעם, זה יכול להיות, אבל זה לא צריך להיות כמו שהרמב״ם אומר, זה טעם מליצה בעולם.
טעם המדרש: לולב כמצעד של ניצחון אחרי יום כיפור
מגיד שיעור:
מה שהרמב״ם חושב הוא, זה רעיון יפה, הוא מכניס את זה לתוך זה, זה לא אמת, זה יותר מרעיון יפה. זה אמת שהיהודים עכשיו הלכו ובכו ביום כיפור, והייתה להם שאלה שלמה לראות מי יחיה ומי ימות, הם היו מאוד מודאגים. וזה אמת שעכשיו, בלי עין הרע, הם עושים ממש את המצעד. זה אמת, זה מה שהמדרש אומר, שלולב דומה למצעד, ואותו אדם יוצא עם לולב. והוא מראה שהוא ניצח או שהוא כבש את העיר. זה נכון. זה הפשט הפשוט.
זה אמת. זו כל האמת? יש עוד דברים? יש גם למה נתנו לאותו מנצח של העיר לולב או של המשחק לולב יש גם הרבה סודות, אתה יודע? יש הרבה סיבות למה.
הפשט הפשוט: לולב כסמל של “אני כאן”
אבל זה אמת, אני אסביר, אני יכול להסביר את זה יותר בארוכות, אבל זה אמת, אני לא יודע כמה זמן יש לי, אבל זה אמת שה… מה שאנחנו עושים עם לולב, מה שלא כתוב אולי במפורש בתורה, אבל אני חושב שכך היו עושים בזמנו של משה רבינו, בטח בזמנו של יהושע בן נון, זה האמת, איך אני יודע, כתוב בנחמיה, זה האמת שלולב הוא סוג של דבר שעושים עם זה מצעד. וזה מראה שהנה אני כאן, משהו של נצחון.
אפשר אפילו לומר את זה של הרמב״ם עוד. הרמב״ם אומר את זה גם, בעצם, נכון? אתה יכול להיות כל כך מתרשם מהטעם של הרמב״ם, אבל זה לא כל כך רחוק מהטעם של המדרש. המדרש רק מוסיף, להסביר, למה עומדים עם זה ככה? הרמב״ם מעולם לא הסביר, נכון? למה עומדים עם זה ככה? כי כך מסתובב אדם, הוא ניצח את הדבר עם המשחקים, הוא מסתובב עם חתיכה כזו, והוא הולך, הוא מראה לכולם. רואה? עניים, כן? הוא ניצח.
תלמיד:
לא, אני חושב שזו העובדה, בזמן בית המקדש תמיד עשו מצעדים עם הלולב, היו הולכים סביב המזבח, זה נקרא מצעד, נכון?
מגיד שיעור:
הקיפו את המזבח, או אנחנו עושים את זה עוד, הולכים סביב הבימה בבית המדרש, וזה מוציא שאנחנו כאן. הנה אנחנו. יכולתי לא להיות כאן, אני כאן.
המדרש מוסיף את זה גם, משה רבינו ידע שיש דין בראש השנה, כתוב רק במדרש, אני לא יודע. אבל זו האמת, שהפעולה שעושים וחותמים על זה, זה לא הומצא מאוחר יותר, מתי זה, אני לא יודע כמה זה ישן, אבל מה שהולכים עם הלולב, שעומדים עם זה, אני חושב שהפשט הפשוט הוא שזה עושה, שימו לב, אני יכול להראות לכם בספר שלי, בו תראו, אני רואה שאני מוכיח שזה הפשט הפשוט, שעומדים עם זה, מחזיקים את זה ככה. זה דבר שעושים במצעד.
המשמעות של מצעד
ומה אומר מצעד? מה אומר למה הוא עושה מצעד גנרל? למה דווקא? אתה לא יכול לומר, למה הוא עושה איזה מנהג שאנשים עושים? זה מאוד פשוט, הוא אומר, יכולתי לא להיות כאן, אני כאן. לא סתם שאני כאן, אני עומד עוד עם הנס שלי. זה עומד עוד גם. מבין? אני כאן.
וזה הפשט הפשוט. זה הסמל היחיד. אני יכול לומר עוד שלושה פשטים אם אתה רוצה. הלו, יש לי עוד בשבילך. אבל זה חלק מהמציאות.
חזרה ליסוד: פעולה אחת עם משמעויות מרובות
מגיד שיעור:
ללכת עם… בואו נחזור. אני רוצה דבר יפה לבד. אני רוצה לחזור למה שהתחלתי. מה? אחד הדברים שהוא מתכוון. כן. אני רוצה להוסיף שם. אני רוצה להוסיף. יש מעשה. אני רוצה להוסיף. אני רוצה להוסיף כך. רמזתי את המעשה בספר שלי. אני רוצה להוסיף. אני רוצה להסביר קצת יותר טוב.
אני רוצה לחזור למה שהתחלנו מזה, שאותה פעולה יכולה להיות לה הרבה משמעויות, וזה יכול אפילו להיות בשעת מעשה שאדם עושה, זה דרך, זה עוד קטן, אבל בשעת מעשה שאדם עושה זה יכול גם להיות לו יותר ממשמעות אחת, זה יכול להיות לו יותר כוונות, יותר מכוונה אחת, והוא עושה, אדם כמו הצאנזער רב יכול להיות לו שלוש מאות משמעויות.
המעשה החסידית: היהודי, הפריץ, וההושענא
מגיד שיעור:
כן, אז מה שאני רוצה, אמרתי כך, יש מעשה, מעשה חסידית, שהיה יהודי, הוא הלך הושענא רבה ברחוב, והוא הלך לקנות הושענא, והוא פגש גוי, פריץ, והפריץ שאל אותו, מה אתה מחזיק? אמר לו, אני מחזיק הושענא. אמר לו הפריץ, מה זה הושענא? זה מקל. אמר לו, כל יהודי אומר, מה זה אומר? אני לא יודע אם זה מקל או הושענא. הפריץ התחיל להכות אותו. למה אתה אומר שזה הושענא? זה סתם מקל קטן. והיהודי צעק, זו הושענא.
וכך הוא הכה אותו, היהודי היה מוכן, הוא לא נכנע, הוא אמר שזה מאוד יפה, זה לא מקל, עד שהפריץ הלך, יהודי בא לבית המדרש, אני לא זוכר לאיזה צדיק אתה זוכר, זו מעשה חסידית, והרבי אמר לו, דע לך שזה היה השטן עצמו, הפריץ, הוא רק רצה שתאמר שזה לא הושענא, שזה מקל. ברוך השם, התגברת על הניסיון, ולכבוד זה יהיה ליהודים שנה טובה.
ניתוח המעשה: המאבק בין המציאות הפיזית למשמעות
זה כך, אני מציג לך איך זה מתנהל, כך המעשה. מה המעשה מוציאה? אני חושב שזו מעשה עמוקה מאוד, החסידות היא באמת עם מוסר, פריץ בא, זו מליצת השיעור, כן? אבל זו מעשה יפה, זה מוציא מאוד טוב דבר, כן?
מישהו שואל אדם, מה עושה היהודי בפורים, זה סוכות, מה עושה אדם? הוא מסתובב עם הושענא, אוקיי? הגמרא בשני הדברים קוראת לארבעת המינים גם הושענא, כן? אבל אנחנו קוראים להושענא הערבה, שיהיה כך, הוא מסתובב עם הושענא.
בא גוי ואומר לו, אה, אני רואה שאתה הולך עם מקל. לא. למה זה לא מקל? כי אתה גוי? לא. אתה חושב שזה טכנית בגשמיות כאילו זה אותו עץ שהוא משתמש בו כדי לנקות את שלו. כן, אפשר גם לטאטא את הרצפה עם לולב, כתוב בגמרא, מכבד את הבית. בסדר. אבל אני לא לוקח מטאטא, אני לוקח לולב, מצווה.
מה זה אומר שיש הבדל? מה הכנסת? בא הפריץ, בא היצר הרע, כוח הדמיון, כמו שהרמב״ם אומר, הרע הוא כוח הדמיון. והוא אומר, כלומר, תסתכל על זה, זה אותו עלה, זה עלה קטן, עלה אדום. אתה יצור מטורף אתה. סיפרתי לך את המעשה של הגוי עם הדבש, כן?
המאבק נגד “רק” – המשמעות האמיתית של מצוות
נקודת המבט של הגוי: הכל נראה אותו דבר
מגיד שיעור:
כן, אפשר גם לטאטא את הרצפה עם לולב, כתוב בגמרא, מכבד את הבית. מאוד טוב. אבל אני לא לוקח מטאטא, אני לוקח לולב, מצווה. מה זה אומר שיש הבדל? הכנסת את זה לעצמך? בא הפריץ, בא היצר הרע, כוח הדמיון, כמו שהרמב״ם אומר, הרע הוא כוח הדמיון, והוא אומר לך, “תסתכל על זה, זה אותו עלה, זה עלה קטן, עלה אדום. אתה יצור מטורף אתה.”
המעשה עם הדבש והבלבול של הגוי
תרגום לעברית
האב אני מספר את המעשה של הגוי עם הדבש, כן? מותר לי לספר את זה? אחד סיפר לי מעשה שהוא היה בחור באיזה מקום, הפריע לו שהנשים נשענות על המחיצה [מחיצה: ההפרדה בין גברים ונשים בבית הכנסת], בית מקדש מעט [בית מקדש מעט: מקדש קטן], וזו פריצות. הוא סיפר את המעשה, כן? אז הוא החליט שהוא הולך להינקם, הוא שפך דבש על כל המחיצה, כדי שלא יוכלו… שיידבקו לגמרי. בקיצור, הישיבה קטנה [ישיבה קטנה: הבחורים הצעירים בישיבה] תפסו את הבחור, והם התחילו ל… מה קורה איתך? אוקיי, הם שאלו אותו איך הוא יכול לעשות דבר כזה.
שאלו את הגוי שמנקה שם את בית המדרש [בית המדרש: אולם הלימוד], הוא ראה שמישהו בא ושופך דבש. אומר הוא, כן, ראיתי. נו, למה לא אמרת? אתה השוטר, התפקיד שלך לעצור. אומר הוא, תעשה לי טובה, אני לא יודע מה אתם עושים, אנשים. לפני שבועיים אחד הביא איזה קרן של בהמה, ועמד על הבימה [בימה: הבמה באמצע בית הכנסת] ותקע. שבוע אחר כך באו כולם עם בגדים לבנים והסתובבו סביב הבימה עם זה. אחר כך מביאים תרנגולת, שוחטים אותה, ואומרים עליה. אחר כך באו עם עלים לבית הכנסת, ועלה חדש, היום בבוקר עלה אחר. אני צריך להבין שדווקא הדבש, זה דבש?
אתה מבין? זו אותה קליפה [קליפה: קליפה, חיצוניות]. למה זה לא מצחיק? כי זה בכלל לא אמת. לא נענעו לולב [לולב: ענף התמר שלוקחים בסוכות], תקעו שופר [שופר: הקרן שתוקעים בראש השנה], לא עשו שום תקיעה, לא לקחו שום תרנגולות, לא לקחו שום קרנות, לא לקחו שום עלים. בדיוק. לכל דבר יש משמעות. למה הוא לא חלק מהסיפור? הוא לא יודע, אצלו באמת הכל נראה אותו דבר.
המדרש: שלמה המלך לא יכול היה להסביר ארבעת המינים לגויים
והמדרש [מדרש: הפרשנויות האגדיות של חז״ל] אומר על ארבעת המינים [ארבעת המינים: ארבעת המינים שלוקחים בסוכות – לולב, אתרוג, הדסים, ערבות], שהגוי יודע רק על פרה אדומה [פרה אדומה: הפרה האדומה, חוק שאי אפשר להבין]. המדרש אומר ששלש אלה נפלו ממנו, ואלו הן: ארבעה מינים שבלולב [שלש אלה נפלו ממנו: שלושה דברים נפלו ממנו], ושלמה המלך [שלמה המלך: המלך שלמה] גם לא ידע. שלמה המלך לא אומר ששלמה המלך לא ידע, אני מתכוון ששלמה המלך רצה לדבר עם כל הגויים. הוא לא יכול היה להסביר לגוי מה עושים בארבעת המינים? זה קסם מטורף, אני לא יודע מה, טקס. אבל היהודי יודע שזה לא, יש משמעות בזה. מה המשמעות? המשמעות היא חלק מכל הסיפור הארוך. זה לא טקס, זה יפה מאוד. אתה מבין? אז… כשאני לוקח את הלולב, אני אומר לעצמי, הרמב״ם, כן, כי בזה נזכרים. זו פעולה [פעולה: פעולה, מעשה] אחרת לגמרי.
שני יצרי הרע: נגד אי-ידיעה ונגד הרחבה
יש שני יצרי הרע. יצר הרע אחד הוא לא לדעת שעושים סתם מעשה, והיצר הרע השני הוא שלא לעשות כוונה [כוונה: כוונה, כוונה] גדולה יותר. קודם תבין את המעשה. יצר הרע אחד אומר שאתה לא עושה כלום. זה לא יכול להיות ביחד. לא הכל רק בדיוק מה שחושבים זו הכוונה. לא רק מה שהרמב״ם אמר. משה רבנו [משה רבנו: משה רבנו] חשב שהכוונה, כל חלק מהמעשה הוא חלק מהכוונה. אין סתירה אחד לשני.
זאת אומרת, קונים אתרוג [אתרוג: פרי ההדר שלוקחים בסוכות] יפה, זה חלק אחד מהכוונה. האתרוג נראה כמו מצעד שהמנצח [מנצח: מנצח, מנהיג] הרומי נראה, זה חלק מהכוונה. הכל אמת. זה אמת. יש עוד כוונות שעדיין לא אמרתי. הכל חלק מהכוונות. אם רוצים למצוא, מה הנקודה המרכזית [נקודה מרכזית: נקודה מרכזית]? מה הדבר המרכזי שהכל מסתובב סביבו? אני יכול למצוא איזו דרך איך הכל מתאים לדבר אחד. זה לא נראה לילה.
רוחב המדרש: טעמים רבים כולם אמת
כי העקשנות [עקשנות: עקשנות] האנושית שלא צריך לחשוב היא, שזה סתם דברים מצחיקים שהקב״ה הולך ועושה. רוב הסתם לא שהוא מכניס את זה. כשמישהו מכניס את זה, אז המדרש היה רחב מאוד. המדרש מעולם לא תפס, המדרש בא תמיד, במדרש, יש מחלוקת [מחלוקת: מחלוקת], יש מחלוקת, לפעמים יש מחלוקת, ממש פשט. אבל למדרש אין בעיה שמישהו אמר, כן, למה לא? בואו נבין.
הרמב״ם באמת לא מבין. למה המדרש אומר? יש כל כך הרבה שהרמב״ם מדבר על זה, הוא מתלונן. המדרש יכול להיות לו עשרים וארבעה פשטים על אותו דבר. זה לא יכול להיות. כן, כן, כן, אפשר ללמוד את זה בדרך חיובית, למעשה [למעשה: למעשה]. כאילו, המדרש שקורא לתוכו, נראה רק תלונה. המדרש יכול לומר, אה, זה נגד כל מיני יהודים, וזה נגד זה, וזה נגד זה. בקיצור, אתה יכול להגיד לי למה בדיוק?
ואני לא מבין, וזה שאתה אוכל קוגל בשבת, אתה יודע שיש לזה יותר טעמים ממה שיש למדרש על לולב? טעמים אמיתיים! אם מישהו מתבונן [מתבונן: מתבונן] על המומחה, הוא רואה את זה! מישהו מתבונן על המומחה, הוא רואה את זה! מה האמת? כולם אמת! המדרש היה רחב מספיק, התפללתי שהוא יכול לומר דרשה [דרשה: דרשה, שיעור] שלמה רק על זה שיהודים קונים והם נותנים כסף על האתרוג. האמת היא שעושים את זה. האמת היא שעושים את זה. בדיוק. לא צריך לדעת. הקרבנות [קרבנות: קרבנות] זה רק לשמוע מה עושים. האמת היא לא שעושים את זה, לא אני עושה את זה. הישנים, אני עושה את זה כחלק ממבין את כל המעשה.
נגד “רק”: עקרון ה״גם”
אני אומר את הפטריות, שבת פטטייקל. אני אומר שהעבר הוא פרום, מאן הפטריות הוא ילדים. הליר טלטל אותו לתורה [תורה: התורה] בא כי היה פסטיבל של הדורות של המגילה [מגילה: המגילה]. מביאים את הלולב, המהרש״ל, והתורה עושה את זה למצווה [מצווה: מצווה]. יכול גם להיות, יכול גם להיות, אבל זה רק חלק אחד. ואת זה אפשר להבין למה זה לא דבר מצחיק, כי זה מעולם לא היה דבר מצחיק.
שאלות ודיון: טעמים רטרואקטיביים ואנכרוניזם
תלמיד:
שניהם. טעמים רטרואקטיביים עובדים גם. מה? אנכרוניסטי?
מגיד שיעור:
זה לא אנכרוניסטי, כי אני לא מנסה להסביר מה שאתה מנסה להסביר. אנחנו חיים מאוחר יותר, אנחנו לא חיים אז. וזה לא אנכרוניסטי. ואנכרוניסטי הוא, דרך אגב, זה לא. קודם כל, זה לא. אני יכול לשאול אותך שאלה, אני אענה לך. קודם כל, אם מישהו אומר שלמשה רבנו משה רבנו אמר שצריך לקחת לולב כי ברומא המנהג [מנהג: מנהג, מנהג] שיוצאים מבית המשפט עם לולב, אז זה היה לפני, כי משה רבנו לא חי ברומא. אבל הוא לא אומר את זה, הוא אומר למה אני צריך לקחת לולב. עכשיו, אני יכול להסביר לך. לא רק, גם. לא רק, גם.
לא, אף פעם לא רק. אדם לא עושה שום דבר רק. אדם לא עושה שום דבר רק. מי שאומר רק, רבותי, מי שאומר רק צריך לעקור שורש. מי שאומר שהכל עושים רק… לגור בבורא פארק זה בסדר בשבילו. ועוד סבס, לגור רק, בוודאי המצווה. אתה חושב שהקב״ה לא ידע שאתה הולך לגור בבורא פארק והוא עשה מצווה? אתה חושב לומר את המציאות? זה לא רק. אלה שאומרים רק…
שאלות ודיון: כל הטעמים יכולים להיכנס
תלמיד:
רבותי, כל הטעמים שבאים אחר כך, הכל יכול להיכנס. בוודאי. כל הטעמים האלה, לא כולם, בדרך כלל לא כולם. את זה משה רבנו מאה אחוז אמר. זה אפילו לא ספק. זה אפילו יותר בסיסי ממה שאמרתי.
מגיד שיעור:
אתה עדיין לא מקשיב לי. זה אפילו יותר בסיסי ממה שאמרתי לך על קניית האתרוג. פשוט, זה ממש, המצווה עצמה, זה אפילו לא טעם. זו המציאות. כמובן, בגלל זה אתה עושה את המצווה. וזה נכון. בגלל זה האתרוג הוא לא פרי הדר. בדיוק בגלל זה.
תלמיד:
למה זה לא יכול להיות טעם? אתה מתכוון לטעם?
מגיד שיעור:
אני לא מתכוון שאני מתכוון בעצמי לטעם. כשאני אומר טעם, אני אומר פשוט את תיאור הפעולה. מה זה אומר מה שאנחנו עושים? מה זה אומר זה כל הדברים האלה. זה מה ש…
תלמיד:
אבל זה לא יכול להיות הטעם. למה לא? כי זה לא הטעם למה אני עושה את זה.
מגיד שיעור:
זה כן הטעם. אתה לא יודע את הטעם, זה רע. זה לא רע. זה לא רע. אני מסכים, זה לא רע. זה לא היחידי. זה לא אמת שזה היחידי. זה כן יכול להיות. לא שזה יכול להיות, זה חייב להיות. וראה, אלה שלא גרים בבורא פארק, הם לא הולכים לאתרוג. הם לא לוקחים אותו. חלק כן, חלק לא, אבל מעט מאוד. זה חייב להיות.
נגד צמצום: “מן המצר” ועקרון הרוחב
הרק הוא צמצום. קודם זה יצא, מן המצר [מן המצר: מן המיצר – פסוק מתהלים שאומרים בראש השנה] כבר היה ראש השנה [ראש השנה: ראש השנה היהודי]. אי אפשר להיות צמצום. אין רק. יש גם וגם וגם. מעשים אנושיים לא מתוארים ברק. כל בעלי המוסר [בעלי מוסר: מורי מוסר] אומרים, לא צריך לומר ברק. מה זה אומר? אתה חי בעולם הדמיון [עולם הדמיון: עולם של דמיון]. זה ברור כל הדברים האלה.
להיפך, אני לא יודע אם זה אומר טעם. אמרתי מה אני עושה את זה בשביל. אני עושה את זה חלק מהמשמעות. כמובן, זה דבר אמיתי. חלק מהמשמעות. אני מאוד נגד האנשים שמנסים להתרחק מהדברים האמיתיים ואומרים, צריך לכוון, צריך לכוון משהו אחר רק, משהו רק. לא צריך לכוון שום דבר רק, צריך לכוון אולי גם.
אם מישהו הוא בעל דעת [בעל דעת: מישהו עם הבנה], הוא מבין את כל ההשתדלות [השתדלות: מאמץ]. אם מישהו הוא בעל דעת גדול יותר, הוא מבין גם את הקבלה [קבלה: הלימוד המיסטי]. אם מישהו הוא בעל דעת גדול יותר, הוא מבין גם את העדינות. יש כל מיני דברים שאתה יכול להרחיב, אתה יכול לעשות שהפעולה שלך תכוון עוד. האמת היא שזה כבר מכוון קודם, אתה לא ידעת על זה.
ההבדל בין יהודי לגוי שלוקח אתרוג
אבל המשמעות של מה שאתה עושה, התיאור, אם מישהו רוצה להסביר ל-AI מה זה, הוא צריך להוסיף שזה יהודי, והיהודים כבר מזמן יש להם מנהג כזה, וכל היהודים בבורא פארק עושים כך, וגם יש סיבות וכו׳ וכו׳ וכו׳ וכו׳. זה הכל דברים.
תלמיד:
לא, כי גויים לא יודעים כלום. טעמים, אי אפשר ללמד את זה למישהו בחוץ. גם למה אני… לא, לא שטמע.
מגיד שיעור:
בדיוק, אני נגד סוג הטעמים האלה. כי זה סוג מצומצם מאוד של טעם. זו לא כל המציאות. זה אפילו לא רוב, דרך אגב, בדרך כלל זה אפילו לא כלום מזה. חלק גדול מהטעמים הוא רק לגויים.
לא! כשגוי לוקח אתרוג, זה באמת אומר, חוץ מאם הוא בא לבית הכנסת, זה חלק מהיהודים. אבל כשגוי היה לוקח אתרוג סתם כך, זה לא היה אומר כלום, כי אז זה באמת טקס. כשהגוי לוקח אתרוג זה לא אומר כלום. יהודי לוקח אתרוג זה אומר משהו, כי יהודים לוקחים את זה רובם, כבר זמן רב מאוד, והם כבר היו להם כל כך הרבה כוונות בזה, והם כבר אמרו כל כך הרבה מדרשים על זה, כל כך הרבה תורות על זה. זה הכל חלק מכשאתה לוקח אתרוג, אתה לוקח אותו עם כל המשמעויות האלה.
כשהגוי לוקח אתרוג, סבא שלו לא לקח אתרוג. אז הוא לא צריך לקחת אתרוג? אני לא אומר, אולי הוא כן. אבל זה לא… אתה לא יכול להצטמצם, הטעם הטוב הוא רק טעם כזה שאפשר לומר לגוי. מה זה? הטעם למה אני אוכל קוגל לוקשן, גם לא אפשר לומר לגוי. לא אפשר.
משל קוגל הלוקשן
נו, ר׳ יואל, שמעו פעם אחת. זה אפילו לא קוגל לוקשן כל כך טוב, אבל אוכלים אותו כי זה יהודי שאוכל קוגל לוקשן. מבין? אני מאוד אוהב את זה, כי אני יהודי שאוכל קוגל לוקשן בשבת. עכשיו אתה רוצה רק אסטר יפה ולהגיד. אני רוצה עוד טעמים ללירב? אני רוצה עוד טעמים.
הכרזה: עוד דבר חשוב אחד על הלל
עוד דבר חשוב אחד שצריך לומר. אני צריך רק לומר דבר חשוב אחד על ההלל [הלל: תפילת ההלל שאומרים בסוכות], דבר חשוב מאוד, זה כבר עומד גם בחיבור [חיבור: הכתב/הספר].
האדם כ״מדבר”: דיבור הוא אינטגרלי למעשים אנושיים
עקרון היסוד: עשייה בלי דיבור אינה אנושית
הוא אמר, כך עומד בספרים הקדושים [ספרים הקדושים: ספרים קדושים]: עשית שלא היה בפרהסיא [בפרהסיא: בפומבי], כאילו לא עשה [כאילו לא עשה: כאילו לא עשה], אמת?
וואו! דברים פשוטים [דברים פשוטים: דברים פשוטים]. עשית שלא דיברו על זה, לא עשית דבר אנושי. אולי בהמה [בהמה: בהמה] עושה ולא מדברת – היא לא יכולה לדבר. דג עושה דברים ולא מדבר. זה לא נחשב, זה נכון.
זה לא חלק ממך, זה לא חלק ממך, זה לא חלק ממך – הייצוג שלך על זה אומר את זה. אני לא מישהו שעושה את הדברים, זה אני. אוקיי, יש לי איזו בעיה, זה היצר הרע [יצר הרע: יצר הרע].
כמובן, חלק ממה שאדם הוא, הוא מאה אחוז, זה מה שאדם מדבר עליו. אדם הוא סוג כזה של דבר שהוא צריך לדבר על מה שהוא עושה – כולם יודעים. אדם לא יכול לעשות דבר בלי לדבר עליו.
וואו! לכן, כל דבר שאדם עושה, הוא מדבר עליו.
ראיה #1: מגילת אסתר ופורים – הצורך בדיבור
יש לי ראיה [ראיה: הוכחה] גדולה, זה כבר עומד כאן, ראיה גדולה משני דברים עיקריים [עיקר: עיקר], אבל אולי עוד הרבה יותר.
כל – אני לא יודע – בואו נדבר על המגילה [מגילה: מגילת אסתר], כי זה לא עומד, אני לא רשאי לומר דברים שלא עומדים.
על מגילת אסתר [מגילת אסתר: ספר אסתר], אוקיי, מה עושים בפורים [פורים]? עושים מסיבה גדולה, ושולחים, ומחלקים ממתקים לכולם, אפילו לעניים. זה מה שעושים בפורים כש – כך עומד במגילה.
אה, מספרים שקורים את המגילה. אה, למה אנחנו קורים את המגילה? לא עומד במגילה שצריך לקרוא את המגילה.
אבל זה עומד בעצמו – אומר אני אדם – למה אתה אוכל כמו זלילן? הלו, זה אני אומר לך. לא עומד במגילה שצריך לקרוא את המגילה. עומד שצריך לעשות מסיבה גדולה ולחלק לכל אחד. זה מה שעומד.
למה? לא, לא עומד. רק מדרבנן [מדרבנן: מדברי חכמים]. כן, אני יודע, גם אני למדתי בחדר [חדר: בית ספר יהודי], אני יודע שאומרים כך, אבל לא עומד שם במגילה.
איך אתה יודע שצריך לקרוא את המגילה? זה פשוט. אתה אדם או אתה בהמה? אתה זלילן? אתה אוכל בלי לדבר? אתה אדם.
ראיה #2: שבת וקידוש – זכירה דרך דיבור
שבת, עומד בתורה [תורה] שצריך לומר קידוש [קידוש: קידוש על יין]? לא עומד. עומד על פי דיבור [על פי דיבור: לפי הדיבור]. עומד שצריך לעשות שבת [שבת] גדול? עומד שעושים כבר מרובה [מרובה: הרבה], עושים מסיבה, יושבים לסעודת שמחה [סעודת שמחה: סעודה שמחה].
כן כן, זה עומד בתורה או זה עומד בגמרא [גמרא: תלמוד]. טוב מאוד. לא בזכור [זכור: זכור] גם לא עומד.
תעשה לי טובה [טובה: טובה], בזכור לא עומד כלום שצריך לזכור לעשות שבת. אלא מה? כל רב מבין שאדם הוא סוג כזה של בריה [בריה: יצור] שמדבר.
הוכחת החוויה: אכילה בלי דיבור מרגישה “מוזרה”
היה לך פעם חתונה [חתונה: חתונה]? דיברת על זה בחתונה?
בחתונות שלנו לא אומרים דרשות, וזה אחד מפגמי הברית הגדולים
בחתונות שלנו לא אומרים דרשות, וזה אחד מפגמי הברית הגדולים. חתונה בלי דרשה היא פגם הברית. צריך לדבר בחתונה. זה עיקר מצוות קידושין, מאמר, שצריך לדבר.
אומרים שבע ברכות, בדיוק, קודם. צריך לדבר הרבה יותר, ואת כל שבע ברכות צריך לומר, ועוד יותר. זה שלא מדברים היום ב… זה שבאמריקה אין דרשות בחתונה, זו בעיה גדולה. זה דבר מוזר מאוד, עבור אדם.
למה? ודאי, החמים, ידברו לכבודו, חתן לא צריך לדבר. ודאי, עושים טוסט. זו חתונה. ודאי, אנשים מדברים, משוחחים ביניהם, כי זה לא חלק מהאירוע.
בכל אופן, ראית פעם מסיבה שלא מדברים? לא קמים, אחד אומר, “רבותי, היום…”
למה? אתה לא יודע? הרי הזמנתי אותך, שלחתי לך הזמנה. אתה עושה מסיבה לכבוד חנוכת הבית. אתה תקום ותגיד, “רבותי, זו מסיבה לכבוד חנוכת הבית.” אתה משוגע? לא, אתה לא משוגע, אתה אדם נורמלי.
אדם הוא מדבר, מבהיר, הוא מין דבר שמדבר על מה שהוא עושה, והוא מדבר… אני לא יודע… רגע, למה בעצם? אין בעיה. מנקודת מבט של מסוק זו קושיה.
זה מה שאדם… אדם הוא דבר, אני יכול אפילו לומר למה, אבל זה קודם כל לומר את זה. אדם שהוא דבר שהוא עושה, הוא מדבר על זה. בסדר? כך היו האדם.
אם הוא עושה שבת, הוא הולך לומר פסוקים של שבת. למה אני עושה עכשיו סעודה? אני לא יודע ודאי לא. אבל אני צריך לדבר איתו כל שבוע מחדש. כי אם לא אני מרגיש שזה מוזר. אני מרגיש משהו… לא דיברתי, לא אמרתי לאף אחד שזו היום סעודת שבת. פשוט ישבתי ואכלתי בשר. זה מרגיש מאוד מוזר.
נסה את זה. נסה בשבת, תאכל בלי קידוש, תראה שזה מרגיש משוגע. אפילו בסעודה שלישית מרגיש משוגע. לכן, כשעושים סעודה ולא מדברים על זה, זה מרגיש מוזר.
לכן צריך לברך כל סעודה, לעשות ברכה ראשונה, ברכה אחרונה, או להוסיף איזה דיבור. “שנים שאוכלים ואין ביניהם דברי תורה, הרי זה כאילו אוכלים מזבחי מתים”.
הוא מת, אתה מבין? זה לא אדם חי. אדם חי מדבר. מה הוא מדבר? ודאי, הוא מדבר שטויות, זה ודאי זבחי מתים, כי זה לא דבר חי. הוא מדבר דברי תורה, ודאי הוא אדם חי. הוא מדבר דברי חכמה, הוא מדבר עכשיו את הדבר.
אבל אדם הוא דבר כזה שמדבר. הוא לא עושה דברים בלי לדבר עליהם, בסדר?
ההוכחה הגדולה: כמעט אין מצוות שבדיבור בתורה
לכן, כל התורה לא כתוב שום מצווה של תפילה, אבל כל אחד מבין שהוא צריך להתפלל כל יום. כלומר, יהודי הוא דבר כזה שמאמין בהקב״ה, הוא צריך לדבר על זה. אם הוא מדבר אל הקב״ה, מהקב״ה, על הקב״ה – אני לא יודע, זה כבר פרטים. זו עובדה.
יש לי ראיה על זה. הראיה ברורה היא שבתורה לא כתוב אף פעם שום מצווה – רוב מצוות שבדיבור, לא רוב, כמעט חוץ ממקרא ביכורים, כתוב שתיים שלוש מצוות. אין אף פעם מצווה שבדיבור בתורה.
ורוב דברים שאנחנו עושים, בואו נחשוב, אנחנו יהודים, כן? כולכם יודעים את התרי״ג מצוות, ואתה יודע שרוב דברים שאנשים עושים הם אנחנו מדברים, נכון? רוב מצוות. יהודי הוא דבר כזה שמדבר מאוד הרבה. סידור שלם אומרים כל יום. ואף אחת מהמצוות שבדיבור לא כתובה בחומש. כמעט אף אחת מהן.
החכמים תיקנו שיעשו ברכות, והחכמים עשו את נוסח התפילה, והחכמים אמרו שצריך לומר את התורה. אפילו לא כתוב בתורה שצריך ללמוד תורה.
כמעט, כתוב “ודברת בם”. כתוב שצריך להניח תפילין, וממילא “ודברת בם”. לדבר על זה. זה כתוב בגמרא. בדיוק, בתורה כתוב שצריך להניח תפילין, וממילא “ודברת בם”. בא הפסוק, אותו דבר, אומרת הגמרא, להניח את התפילין.
כי זה דבר נורמלי, אדם שהוא עושה, הוא מדבר על זה. ואם הסיבה למה הוא עושה משהו היא כי כתוב בפסוק, מה הוא אומר? שכתוב בפסוק. ככה זה הולך, ככה אדם הולך. ככה בני אדם עובדים, בסדר?
ראיה #3: הגמרא על הלל – “מה הם, בהמות?”
הגמרא אומרת כך: מניין יודעים שמשה רבינו כתב כבר את ההלל? “אפשר ישראל תלו את פסחיהם ונטלו את לולביהם ולא אמרו את ההלל?”
מה הם, בהמות? הם אוכלים? אם הם אוכלים קרבן פסח לכבוד “בצאת ישראל ממצרים”, מה אומרים?
אתה מתכוון שהם אמרו את אותו נוסח או לא? בסדר, זו כבר חקירה אחרת, אמרו נוסח אחר. מי אכפת לו? יש עוד נוסחאות.
אבל זה לא יכול להיות, זה לא יכול להיות שהם לא בני אדם. ואם יש דברים, לאדם יש הרבה מיני דיבורים. יש לו דיבורים שפשוט מדברים, יש לו דיבורים שזה שיר, זו שירה, שמתאים, יש מצב שמתאים שירה, יש מצב שמתאים קינה, וכן הלאה. לכל דבר יש את סוג הדיבור שמתאים. אבל בלי דיבור אין דבר כזה.
לכן זה דברים פשוטים. אם אנחנו יודעים שיהודי נוטל לולב בסוכות, הוא חייב לדבר על זה. מה הוא אומר? מה הלולב אומר? הוא אומר “הודו לה׳ כי טוב”. הוא צריך לדבר, הוא צריך לומר מה הוא עושה.
הוא עומד עם לולב, הוא עומד כלום, הוא עומד? דבר! הוא חייב לומר “הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו”, “אנא ה׳ הושיעה נא”. כל אחד, יש כמה פסוקים שאומרים. זה מה שהוא אומר, אלו דברים פשוטים שיוצאים.
יישום: תקיעת שופר – השופר “מדבר”
אתה יכול לראות תקיעת שופר, עומדים תוקעים שופר. אה, שופר הוא בהמה, הוא מדבר. צריך לומר, איך יודעים שכתוב “אני ה׳ אלקיכם” זו מלכות? זה מקור?
זה דברים פשוטים, אתה תוקע שופר, הוא כבר מדבר על זה. מה יכול להיות תקיעת שופר בלי לדבר על זה? זה לא יכול להיות, זה לא דבר אנושי בכלל.
הודיה והלל הם דיבור
הודיה היא, הקב״ה כבר יודע שאתה מודה, זו לא הנקודה. הודיה, זה הדיבור? כן, ודאי. ודאי, כך כתוב בודאי, כל אחד יודע, “לא המתים יהללו י-ה”, ממילא צריך לולב חי, כתוב בירושלמי.
ודאי, ההודיה היא דין בלולב. לא ההודיה, הלל, הודיה, הלל, איך שתרצה לקרוא לזה. זה דיבור על הלולב, שבאים לשבח פועלו של הקדוש ברוך הוא, כך היא לשון המדרש.
המשמעות של לולב: “שלום, אני כאן”
לולב שאמרנו קודם, מה שלא יהיה המשמעות, ארבע דרכים אחרות איך זה, אבל זו המשמעות של לולב. באים, אני כאן. פשט פשוט, אני כאן, שלום, אני כאן. צריך לומר, שלום, אני כאן.
“ברוך הבא בשם ה'”, שלום, אני כאן. אני עוד חי, “שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה”. זה אומרים עם הלולב, דברים פשוטים.
ומוסיפים, היתה פעם צרה, הקב״ה עזר, “כל גוים סבבוני בשם ה׳ כי אמילם”, כך. זה פשוט דבר אנושי.
עיקר ההלל נעשה לומר עם לולב, או שנעשה באירוע אחר גם, אתה צריך לדבר על זה. זה הפשט של ההלל, לכן צריך לדבר.
ומי שיכול אנשים רואים שפשוט שזה כך, לא צריך אפילו להסביר. אם לא, אנשים לא מבינים. עומדים ומנענעים ואומרים, וזה מאוד פשוט.
דברים פשוטים, וחג שמח.