אצִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל — הצדקה כובשת את הדין

פתיחתא ראשונה · צדקה ומשפט, ההרים שכבשו את התהום, והצדקה שכבשה את הדין בדור המבול

צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי־אֵל מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה אָדָם־וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ יְיָ(תהלים לו, ז)

כותרת הסופר ״פרשת תורה״: זו פרשת התורה של הסדר ״ויזכר אלהים את נח״ (בראשית ח, א), ופרקים ה–ו הם פרשת הנביאים ופרשת הכתובים שלו.

״צדקתך״ (בפסוק הפתיחה) — בכתב היד ״צדתתך״, ותוקן במאגרים. ״תהום״ (״משפטיך תהום רבה״) — בכתב היד ״הום״, והתי״ו הושלמה במאגרים. אחרי ״בשעה שאדם״ כתב הסופר ״עושה לו צדקה עוסק״, והמילים נמחקו במאגרים (התחלה כפולה של המשפט).

״רבי שמעון בן יאחי״ — כך בכתב היד, פעמיים; בבובר ״בן יוחאי״ / ״בן יוחי״. ״מוריד הקדוש ברוך הוא את מי תהום״ — בבובר ״מדד הקב״ה את מי תהום רבה, ותהום שהיה רואה שמימיו מתגברין היה נוטל הר גבוה ונותן על תהום רבה״. ״את הצדקה על״ — בגליון כתב היד, במקום ״הצדיקים״ שמחק הסופר.

״צדקה שעשית לנח״ — הצד״י מסופקת בכתב היד; בבובר ״צדקתך [צדקה] שעשית לנח״. ״בחדש השביעי״ — בכתב היד ״בחדש הז׳״, הספרה במקום המילה. בבובר הפתיחתא נחתמת ״אימתי? ויזכור אלהים את נח״.

מקבילות: מדרש תהלים לו, ה — ״רבי יאשיה הגדול אומר: אל תאמר כן, אלא סרס הכתוב: צדקתך על משפטיך כהררי אל על תהום רבה; כשם שההרים כובשין על התהום כדי שלא יעלה ויציף את העולם, כך הצדקות כובשות את העונות שלא יאבדו באי העולם ליום הדין״ — אותה דרשה בשם אחר ובלשון אחרת. דרשת ״סרס המקרא״ מובאת כאן בשם רבי שמעון בן יוחאי בלבד.

בזֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה — נח ודור המבול

פתיחתא שנייה · קצרה · נח שזכרו הקדוש ברוך הוא לברכה, ודור המבול ששמם רקב במים

זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב(משלי י, ז)

״שירקבו המים״ — כך בכתב היד, ומאגרים סימנו ״כך״; בבובר ״אלו דור המבול שנרקבו מן המים״. בבובר הפסקה נחתמת בפסוק נוסף: ״וימח וגו׳, הכדא דאמר: כי מחה אמחה״ (שמות יז, יד) — ואינו בכתב היד.

בבובר: ״זה נח, דכתיב: נח איש צדיק; ומהו זכרונו? שזכרו הקב״ה לברכה״.

גיוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ — מדת הקדוש ברוך הוא ואכזריות דור המבול

פתיחתא שלישית · מדת בשר ודם ומדת הקדוש ברוך הוא, הבנים שנכבשו על התהום, האש מלמעלה והאריות סביב התיבה

יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי(משלי יב, י)

מ״ושוב היו המים מתגברין״ עד סוף הפרק נוסח מאגרים הוא מדפוס ונציה שע״ח, שכתב יד אוקספורד חסר שם, ולפיו נדפס כאן (אגדת בראשית שבספר שתי ידות לר׳ מנחם די לונזאנו); ראו הטבלה ״מקורות הנוסח״.

״בשעה שמורדין אותו״ — לפניו ״בשעה״ פעם נוספת, שנמחקה במאגרים. ״לאחד מהם לומר״ — בכתב היד ״לא׳ מהם לומ׳״. ״הדור מכעיסין והוא מרחם עליהן ואין שם אלא״ — בגליון כתב היד. ״בשר ודם״ — בכתב היד ״ב״ו״.

״בשעלה עליהם את מי התהום״ — כך בכתב היד (ואחריו שי״ן יתירה שנמחקה במאגרים); בבובר ״בשעה שעלה עליהן כל התהום״, ובתנחומא ״בשעה שהעלה הקב״ה את התהום״. ״נבקעו כל מעיינות תהום רבה״ — לשון הפסוק (בראשית ז, יא) בתוך הסיפור, בלי ״דכתיב״; בבובר ״דכתיב נבקעו כל מעיינות וגו׳״. ״ונותנו״ — בגליון כתב היד, במקום ״ונותלו״ שמחק הסופר. ״עליו״ (״וכובש עליו טלאים״) — בכתב היד ״עליה״, ותוקן במאגרים כבבובר. ״ועלו עליהן את המים״ — בגליון כתב היד.

״לא נזכר הרחם שלו שהיו בניו״ — בבובר ״לא (זכר) [נזכר] הרחים שלו״. ״לא היה יכול להן״ — בתנחומא בובר ״לא היו יכולין להם המים״, וכך הכוונה כאן.

מקבילות: תנחומא בובר, נח י, ותנחומא (ורשא), נח ז — אותה דרשה כולה, מ״יודע צדיק נפש בהמתו״ עד ״וסגר פום אריותא״, בשינויי לשון: ״יודע צדיק של עולם אפילו נפש בהמתו, אפילו כשהוא כועס״ (ורשא: ״יודע צדיקו של עולם אפילו נפש בהמות אפילו בשעת כעסו״); ״בשר ודם — בשעה שהמדינה מורדת עליו הוא משלח לגיונותיו ומחריבן, ומשוה טובים ורעים כאחת״ (ורשא: ״והורג הטובים עם הרעים, לפי שאינו יודע מי מרד ומי הוא כשר״); ״כל הדור מכעיסו והוא כועס עליהן, ואין שם אלא צדיק אחד ומצילו״; ״אמרו רבותינו״ (ולא ״אמרו חכמים״); ״היה להם בנים הרבה, והיה כל אחד ואחד נוטל את בנו ונותנו על התהום״. בשתיהן תוספת אחרי ״ושרפן״: ״ולא עוד אלא שהפך עליהם העוף והבהמה והחיה, והן גועו אותן, שנאמר: ויגוע כל בשר״ (בראשית ז, כא) — ואינה כאן ולא בבובר. תנחומא (ורשא) מוסיף על ״בעלי קומה״: ״שכך כתיב בהן: המה הגבורים״ (בראשית ו, ד), ועל הבנים: ״כמה שנאמר: זרעם נכון לפניהם עמם״ (איוב כא, ח). הסיום ״ואין סגירה אלא אריות, שנאמר: אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא״ — גם בקטע ילמדנו שבילקוט תלמוד תורה לבראשית ז, טז, מילה במילה.

אכִּי בֵן הָיִיתִי לְאָבִי רַךְ וְיָחִיד — ישראל כבן יחיד

פתיחתא ראשונה · ישראל, רבים ככוכבים וכדגים, חשובים לפני המקום כבן יחיד, וכתינוק שאביו אינו מסתלק ממנו

כִּי־בֵן הָיִיתִי לְאָבִי רַךְ וְיָחִיד לִפְנֵי אִמִּי(משלי ד, ג)

כותרת הסופר ״פרשת נביאים״: זו פרשת הנביאים של הסדר ״ויזכר אלהים את נח״ (פרק ד); ״הבן יקיר לי אפרים… זכר אזכרנו עוד״ כנגד ״ויזכר אלהים את נח״.

״לבני אמי״ — כך בכתב היד, פעם אחת; במסורה (משלי ד, ג) ״לפני אמי״. ״אלף אלפי אלפים״ — האל״ף של ״אלפים״ מסופקת בכתב היד. אחרי ״כלפי שמים״ כתב הסופר ״כלפי שמים״ פעם נוספת, ונמחק במאגרים. ״אפרים״ (בפסוק השני) — בכתב היד ״אפרי׳״.

״יותר מדגים״ — בכתב היד ״מדגים יותר״ עם סימני סדר (2, 1); הסדר כאן כבבובר (״ששרצו יותר מן הדגים״). ״שלח בני ויעבדוני״ — כך בכתב היד; במסורה (שמות ד, כג) ״שלח את בני ויעבדני״.

״אין אביו מסתלק ממנו״ — ״אין״ בגליון כתב היד, במקום ״את״ שמחק הסופר. ״ויעמד על אקמי שלו״ — כך גם בבובר (״ויעמוד על אקמי שלו״); ״אקמי״ היא המילה היוונית לבגרות ולמלוא הכוח.

בבובר הפתיחתא קצרה יותר, בלי ״בני בכורי ישראל״ ו״יוסף עליכם״ בראשה (״בני בכורי ישראל״ בא שם רק בסופה), ובלי ״ובאותה ברכה שהדגים נתברכו, באותה ברכה הם נתברכו״ (שם: ״וכך ברכן יעקב אביהם וידגו לרוב; כשם שהדגים נתברכו, כך אף הן״); ושם: ״שהיתה אשה יולדת ששים רבוא, כשם שהדגים יולדים ששים רבוא״, ״כך ישראל, אפילו חוטאין בשגגה, מעלה עליהן שהן כתינוק קטן״, והיא נחתמת ״הבן יקיר לי״.

בוְאָנֹכִי תִרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם — יעקב, יוסף ואפרים

פתיחתא שנייה · ברכת אפרים ומנשה: יעקב רואה את ירבעם ואת יהושע, ויוסף משליך עטרתו לפניו

וְאָנֹכִי תִרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם קָחָם עַל־זְרוֹעֹתָיו וְלֹא יָדְעוּ כִּי רְפָאתִים(הושע יא, ג)

״קחם על זרועותי״ — כך בכתב היד בכל שלוש הפעמים; במסורה (הושע יא, ג) ״קחם על זרועתיו״, וכך בבובר. ״אימתי קחם על זרועותי, בשעה שנטלו״ — ״קחם על זרועותי. בשעה שנטלו״ בגליון כתב היד; לפני ״אימתי״ כתב הסופר ״אמ׳ הב׳ה״ פעם נוספת, ונמחק במאגרים.

״אני תרתי לגיל אפרים״ — כך בכתב היד פעמיים, ואחר כך ״תרתי וגיליתי״: הדרשן קורא ״תרגלתי״ כשתי מילים, תרתי וגליתי; בבובר ״אני תרתי וגליתי לאפרים״. ״יעקב אבינו״ — בכתב היד ״אבי׳״. ״עגלי זהב״ — בכתב היד ״עולי״ (מסומן במאגרים ״כך״), ותוקן על פי בובר (״ועושה שני עגלים״) ומלכים א יב, כח. ״ירובעם״ — כך בכתב היד, פעמיים.

״לא כן אבי כי מנשה הבכור״ — כך בכתב היד, ״מנשה״ במקום ״זה״ שבפסוק (בראשית מח, יח), ומאגרים תיקנו; נשאר כלשון הסופר, מחוץ לציטוט. ״ממין ישראל״ — כך בכתב היד, ״מימין״ (בראשית מח, יג). ״את ידו ימינו״ — כך בכתב היד, ״את ימינו״ (שם, יד). ״ומבני אפרים״ — כך בכתב היד, ״ומן בני אפרים״ (דברי הימים א יב, לא). ״ומחצי שבט מנשה״ — ״מטה״ בפסוק (שם, לב); אחרי ״ומ״ כתב הסופר מ״ם נוספת ומחקה.

״בני אפרים״ — בכתב היד ״אפרים בני״ עם סימני סדר (2, 1). לפני ״ידעתי מה שיהיו״ כתב הסופר ״אלא״ פעם נוספת, ונמחק במאגרים. ״באיזה ענין״ — בכתב היד שתי אותיות בלתי קריאות ואחריהן ״י־זה״, ו״בא״ הושלם במאגרים בספק. ״והלא מי יעמד״ — ״מי״ הושלם במאגרים. ״להעמיד השמש והלבנה״ — בכתב היד ״להמית״, ותוקן על פי הענין (יהושע י, יב–יג) ובובר (״שהוא מעמיד את החמה״). ״וייראו״ — היו״ד השנייה הושלמה במאגרים.

בבובר הדרשה שונה בהרבה: אין שם ״יודע שבניך הם בקדושה ובטהרה״, והמעשה בעטרה ובזין שם: ״השליך עטרה מראשו והתיר זוני שלו לפניו״; ״מה שעתידין לחטאות אתה רואה, ומה שעתידין לומר זה אלי ואנוהו אין אתה רואה״; ואין שם ״סבור אתה שמרוב זקנה הלך ממני הדעת… שני פעמים למה״ — אלא ״סבור אתה שמזקנותי אין בי עוד כח? חייך, מאה כיוצא בך אינן יכולין לזוז ידי אם אבקש״, ואחריו ״וממנשה נפלו על דוד״ ו״ואולם אחיו וגו׳ — זה יהושע העומד מאפרים… שהוא מעמיד את החמה״; וסופה ״אני תרתי וגליתי, זה מיסטירין ליעקב על אפרים על ירבעם, אעפ״כ ולא ידעו כי רפאתים״.

מקבילות: בראשית רבה צז (נוסחאות חדשות), על ״שכל את ידיו״ — ״אמר רבי שמואל בר נחמן: אמר הקב״ה לרוח הקודש: ברגיל ברגיל, לכי אמרי ליעקב ליתן בכורה לאפרים, הדה היא ואנכי תרגלתי לאפרים, אימתיי? קחם על זרועותיו — בשעה שאמר קחם נא אלי ואברכם״ — דרשה אחרת על אותו פסוק. תנחומא (ורשא), ויחי ו — ״אמר רבי יהודה בר שלום: וכי לא היה מכירן?… אלא שראה לירבעם בן נבט ולאחאב בן עמרי שעומדין מאפרים… ונסתלקה רוח הקודש ממנו; כשראה יוסף כך מיד נשתטח בקרקע ובקש רחמים… ומנין? שכך כתיב: ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו — תרגלתי רוח הקודש ליעקב בשביל אפרים״ — מעשה אחר ביוסף, בלא העטרה והזין ובלא ״ידעתי בני ידעתי״.

גהוא יקר וגדול לפני — העגל, דור המבול וזכות אבות

דרשת הפסוק · דבר אחר · ישראל שנקראו על שם אפרים, יציאת מצרים והעגל, וטענת אומות העולם על דור המבול; רחם בגימטריא אברהם

״על כל אחד ואחד מישראל״ — בכתב היד ״כל א׳ וא׳״. אחרי ״זכור לאברהם וגו׳״ כתב הסופר ״ויאמר י׳י אמ׳״, ונמחק במאגרים. ״בדבורך״ — בכתב היד ״בדוברך״, ותוקן במאגרים. ״וינחם יי וגו׳״ (בדברי אומות העולם) — בכתב היד ״ונחם״, והיו״ד הושלמה במאגרים; הפסוק הוא שמות לב, יד — אומות העולם משוות את ״וינחם יי על הרעה״ שבעגל ל״אמחה את האדם״ שבמבול, שלא חזר ממנו.

״וישמע יי גם בפעם הזאת״ — כך בכתב היד; במסורה (דברים ט, יט) ״וישמע יהוה אלי גם בפעם ההוא״, וכך בבובר. ״יי פעלך בקרב שנים חייהם״ — כך בכתב היד, ״חייהו״ בפסוק (חבקוק ג, ב). ״בגימטריא״ — הגימ״ל מסופקת בכתב היד. ״אפילו״ — בכתב היד ״אפי׳״.

בבובר הדרשה ערוכה אחרת: ״ביוקר הן עומדין לפני; אמרו רבותינו: אפילו בקש פרעה מאה ככר כסף על כל נפש ונפש מישראל היה הקב״ה נותן לו, ושלא נתן לו — ראה בכמה דמים לקחם״; טענת אומות העולם שם: ״ועל פניך אם אכזב? אתה אמרת למחות את שמם… כדור המבול ששחתו את דרכם… ואלו כך עשו… ואין אתה עושה מה שאתה אומר?״; ותשובת הקדוש ברוך הוא ״לאו, וכן משה אומר: וישמע יי אלי גם בפעם ההיא; שאפילו אמרתי חוזר אני בי — ממי אני מתירא ומי ממחה על ידי?״. אין בבובר ״רחם בגימטריא אברהם״ אלא ״נזכרתי זכור אבות וסלחתי בשבילם… כשאמרת ואמחה את שמם — אלא מיד ברוגז רחם תזכור״.

אזֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת יְיָ — תפלתו של דוד

פתיחתא · שלש תפלות של משה, דוד ומשיח; דוד המבקש תחלה את הקלות ואחר כך את החמורות, כלווה כור חטים

זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת יְיָ וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ(משלי טו, ח)

כותרת הסופר ״פרשת כתובים״: זו פרשת הכתובים של הסדר ״ויזכר אלהים את נח״ (פרקים ד–ה). אחריה בכתב היד פרק ז, ״פרשת תורה: צא מן התיבה״.

״זבח רשעים תועבה ותפלת ישרים רצונו״ — כך בכתב היד: פסוק הפתיחה הוא משלי טו, ח (״זבח רשעים תועבת יי ותפלת ישרים רצונו״ — הוא הפסוק ש״ותפלת ישרים רצונו״ נדרש ממנו), והסופר כתב ״תועבה״ במקום ״תועבת יי״ (כלשון משלי כא, כז ״זבח רשעים תועבה״); המילה השונה מחוץ לציטוט. בבובר ״זבח רשעים תועבת יי ותפילת ישרים רצונו״. ״ישרים״ (בפעם השנייה) — בכתב היד ״ישרי׳״.

״אין אחד מהם באומנות, אלא — שנאמר: שמעה יי צדק״ — כך בכתב היד, בקיצור; לפני ״באומנות״ כתב הסופר ״באומונת״ ומחקו (ואות אחת בו הושלמה במאגרים). בבובר: ״אלא דוד מתפלל באומנות; האיך? תפלה לדוד שמעה יי צדק״.

״השם יתברך״ — בכתב היד ״הש׳י״. ״נשיא שאין עליו מושל ואין על גביו דיין אחר אלא אתה״ — בבובר ״נשיא שאין על גביו מושל אלא יי; הואיל שאין על גבי מושל אלא אתה — דן אותי״. ״אי זה״ — כך בכתב היד, בשתי מילים, פעמיים.

המשל בבובר מפורט יותר: ״מצא את הדניסטוס (המלוה)… אמר לו: השאילני כור של חרובין… אמר לו: בוא וטול; הולכין ליטול, אמר לו: השאילני כור של שעורים והנח כור של חרובים… הולכין ליטול, אמר לו: בבקשה ממך, הואיל שבפנים טובים אתה נותן, עשה אותו כור של חיטים והשאילני תחתיו חרובין ושעורים״; ושם ״אומן גדול היה דוד, כשהיה מבקש דבר מן הקב״ה מנגנו (מעמיק מחשבתו)״. בבובר הסיום: ״הדא הוא דכתיב: תפלה לדוד שמעה יי צדק — הרי הקלות, ואחר כך החמורות: מלפניך משפטי יצא… אמר לו הקב״ה: ואני עושה״.

מקבילות: מדרש תהלים יז, א–ב פותח באותם פסוקים (״תפלה לדוד שמעה יי צדק — זהו שאמר הכתוב זבח רשעים תועבת יי״) ודורש אחרת: ״רבי יהושע בשם רבי חנניה אומר: לפי שבלעם אמר לבלק בנה לי בזה שבעה מזבחות… אמר לו הקב״ה לבלעם: רשע, איני חפץ בקרבנות שלך… במה אני חפץ? בתפלה״; ועל ״מלפניך משפטי יצא״ — ״אמר דוד לפני הקב״ה: רבונו של עולם, אתה מלך ואני מלך, ראוי למלך לדון את המלך״. דרשת שלש התפלות של משה, דוד ומשיח והמשל בלווה — לא נמצאו במקום אחר.

אאֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמֹור — ברשות ירדו וברשות עלו

פתיחתא ראשונה · חנניה מישאל ועזריה שלא יצאו מן הכבשן בלא רשות, ונח שלא יצא מן התיבה עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא

אֲנִי פִּי־מֶלֶךְ שְׁמֹר וְעַל דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים אַל־תִּבָּהֵל מִפָּנָיו תֵּלֵךְ אַל־תַּעֲמֹד בְּדָבָר רָע כִּי כׇּל־אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַעֲשֶׂה(קהלת ח, ב–ג)

״ועל דברת שבועת אלהים אל תבהל מפניו תלך״ — הסופר מצרף את סוף קהלת ח, ב לראש ח, ג כפסוק אחד. ״שבועת״ — התי״ו מסופקת בכתב היד. ״אלהים״ — בכתב היד ״אל׳ים״ בקיצור, בשני המקומות.

פסוקי דניאל בלשון הדרשן: ״והם לא ידיע ליהוי לך מלכא״ — דניאל ג, יח ״והן לא ידיע להוא לך מלכא״; ״ואמרי למלכא נבוכדנאצר״ — ג, טז ״ואמרין למלכא נבוכדנצר״; ״באדין התמלי חמה״ — ג, יט (בפסוק ״באדין נבוכדנצר התמלי חמא״), ובכתב היד ״בדאין״, ותוקן במאגרים; וכך כותב הסופר גם ״בדאין מתכנשין אחשדרפניא״ (ג, ג); ״אדין גובריא אלין״ — ג, כא ״באדין גבריא אלך״; ״עבדוהי די אלהא עילאה פוקו ואתון״ — ג, כו ״עלאה… ואתו״.

״וכי על שם אחד מכם בטחו״ — בכתב היד לפני ״בטחו״ נכתב ״חטאו״, ונמחק במאגרים. ״נבוכדנצאר״ (בראשונה) ו״נבוכדנאצר״ — כך בכתב היד לסירוגין.

״ואמר להם: צאו, ואמרו לנבוכדנאצר הרשע: אין אנו רוצים לצאת בלא רשותך — כדי שלא יאמר: ברחתם מן הכבשן״ — כפיסוק כתב היד (נקודה אחרי ״להם״ ואחרי ״הרשע״, ולא בין ״צאו״ ל״ואמרו״): כולו דברי הקדוש ברוך הוא, המצווה אותם מה יאמרו למלך, ו״כדי שלא יאמר: ברחתם״ טעמו. בבובר המבנה אחר: המלאך אומר ״צאו לכם״, והם משיבים ״אין אנו יוצאין מבלעדי נבוכדנצר, שלא יאמרו ברחו מן הכבשן״.

בבובר הדרשה ארוכה יותר: מוסיף ״אמר להון קושטא אתון אמרין, הצדא שדרך״ (דניאל ג, יד) ו״נבוכדנצר לא חשחין אנחנא על דנא״ (ג, טז); ״והשליכו אותן אסורים, שנאמר וגובריא אלך תלתיהון״ (ג, כג); ״אני יורד ומצילן, שנאמר עושה משפט לעשוקים… יי מתיר אסורים״ (תהלים קמו, ז); ״משהתירן צינן את הכבשן… כיון שירד המלאך אמר להן צאו לכם מכאן״; ״ברשותו הושלכנו לכאן וברשותו אנו יוצאין״; ״אמרו למלאך עכשיו אנו יוצאין, שנאמר באדין נפקין״ (ג, כו); ״כיון שיבשה הארץ ונחה התיבה, שנאמר ותנח התיבה״ (בראשית ח, ד). בבובר ״אמרה רוח הקודש לישראל״, ״ואת השבת״ אחרי ״ואת המצות״, ו״נח… ברשותו של הקדוש ברוך הוא נכנס״.

מקבילות: תנחומא נח י (״באדין נפקין — ברשותו הושלכו וברשותו יצאו; ממי למדו? מנח, שנכנס ברשותו של הקדוש ברוך הוא… ולבסוף נאמר לו צא מן התבה״) ותנחומא בובר נח טו — אותה דרשה; שם פותחת ״אני פי מלך שמור״ בציווי לישראל ״אל תמרדו עליה בכל דבר שהיא גוזרת… אבל אם תגזור עליכם לבטל את התורה״. בבלי פסחים קיח ע״א: ״ירידתן של צדיקים לכבשן האש — דכתיב לא לנו יי לא לנו, אמר חנניה; כי לשמך תן כבוד, אמר מישאל… למה יאמרו הגוים, אמרו כולן״; ושם על אברהם בכבשן: ״אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו, נאה ליחיד להציל את היחיד״. ויקרא רבה לג, ו ושיר השירים רבה ז, ח דורשים ״אני פי מלך שמור״ בדרך אחרת (רבי לוי: ״פי מלך מלכי המלכים אשמור, אותו הפה שאמר בסיני אנכי יי אלהיך״).

בבְּפֶשַׁע שְׂפָתַיִם מוֹקֵשׁ רָע — דור המבול שחטאו בפיהם

פתיחתא שנייה · דור המבול שהתחילו לחטוא בפיהם ובא עליהם מוקש רע, ונח הצדיק שיצא מצרה

בְּפֶשַׁע שְׂפָתַיִם מוֹקֵשׁ רָע וַיֵּצֵא מִצָּרָה צַדִּיק(משלי יב, יג)

״זה שאמר הכתוב״ — בכתב היד ״שז׳ה״ (אותיות הקיצור מוחלפות), ותוקן במאגרים.

בבובר: ״שלא חטאו אלא בפיהם״; מוסיף אחרי ״מה שדי כי נעבדנו״ — ״מה מועיל לנו שנתפלל אליו ומה נועיל כי נפגע בו״; ״ומה היה להם? מוקש רע, וימח את כל היקום״; ״נח איש צדיק תמים״.

מקבילות: בראשית רבה לד, ג — אותה פתיחתא על ״צא מן התיבה״ בפי רבי יודן בשם רבי אייבו: ״בפשע שפתים מוקש רשע — ממרד שמרדו דור המבול בהקדוש ברוך הוא באת להם תקלה; ויצא מצרה צדיק — זה נח, צא מן התיבה״ (בלי פסוקי איוב ובלי ״וימח את כל היקום״); ואותו דרשן דורש את הפסוק על נשי עשו (בראשית רבה סז, יג) ועל יעקב (בפתיחתא ל״ויצא יעקב״, פרשה סח, בנוסח תיאודור–אלבק). תנחומא נח י (בסופו): ״בפשע שפתים מוקש רע — אלו דור המבול שאמרו מה שדי כי נעבדנו… ויצא מצרה צדיק — זה נח״, ותנחומא בובר נח טז — אותה דרשה.

גהוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי — אסורים מתשמיש המטה

פתיחתא שלישית · נח שהתפלל בתיבה, שנים עשר חדש שנאסרו בהם מפריה ורביה, ומשל המלך שחזר מן המלחמה

הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי לְהוֹדוֹת אֶת־שְׁמֶךָ בִּי יַכְתִּרוּ צַדִּיקִים כִּי תִגְמֹל עָלָי(תהלים קמב, ח)

״שכשהיה בתיבה״ — לפניו בכתב היד ״שכשהיה מן התיבה״, ונמחק במאגרים (הסופר חזר וכתב). ״לכשישתלמו״ — בכתב היד ״לכשישתומו״ (מסומן במאגרים ״כך״); בבובר ״שישתלמו שנים עשר חדש״, ובתנחומא נח יא ״עד שתשלימו י״ב חדש״. ״שנים עשר״ — בכתב היד ״י״ב״. ״וכו׳״ (אחרי ״בטרם תבא״) — כך בכתב היד, במקום וגו׳.

״בא אתה וכל ביתך אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך״ — הדרשן מצרף את בראשית ז, א לבראשית ו, יח. ״ואשתך״ (בראשית ח, טז) — בכתב היד ״ואשך״, והתי״ו הושלמה במאגרים.

בבובר: ״אמר לו הקדוש ברוך הוא: פרוזדימיא היא שישתלמו שנים עשר חדש, ואם אינן משלימין אינך יוצא״; ״וכך עשה יוסף: כשראה ששני הרעב עתידין לבא, נזקק לפריה ורביה עד שלא יבואו״ (תחת ״פירש מאשתו… מכלל שלא בא על אשתו בשנות הרעב״); ״מרחצאות לא יפתחו ומוניטא לא תטבע״ (ואין שם ״ומפתחות לא יפתחו״); ״כך כשבא מבול לא נזקק לפריה ורביה״.

מקבילות: בראשית רבה לד, א: ״הוציאה ממסגר נפשי — זה נח שהיה סגור בתיבה י״ב חדש… כי תגמול עלי — שגמלתה עלי ואמרת לי צא מן התבה״. תנחומא נח יא: ״לאמר לאסורים צאו — שהיו אסורים מתשמיש המטה; למה? שבשעה שהעולם ניתן בצרה ובחרבן אסור לאדם להזקק בפריה ורביה״; תנחומא בובר נח יז — אותה דרשה (״הוציאה ממסגר נפשי… גזירה היא מלפני שישתלמו שנים עשר חודש… וכן עשה יוסף״), ושם במקום משל המלך: ״אפשר שאהא כועס ומחריב את העולם ואתה בונה?״. בבלי סנהדרין קח ע״ב: ״צא מן התבה אתה ואשתך — אמר רבי יוחנן: מיכן אמרו שנאסרו בתשמיש המטה״. בבלי תענית יא ע״א: ״אמר ריש לקיש: אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון, שנאמר וליוסף ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב״.

אנַהַם כַּכְּפִיר אֵימַת מֶלֶךְ — אימתו על האומות וטל לישראל

פתיחתא ראשונה · קצרה · אימת הקדוש ברוך הוא על האומות, שאינו שולח לפני ישראל מלאך אלא אימתו; ולישראל הוא נעשה כטל

נַהַם כַּכְּפִיר אֵימַת מֶלֶךְ מִתְעַבְּרוֹ חוֹטֵא נַפְשׁוֹ(משלי כ, ב)

״נהם ככפיר אימת מלך״ — משלי כ, ב; ״וכטל על עשב רצונו״ — משלי יט, יב, שראשו ״נהם ככפיר זעף מלך״; בבובר הפתיחתא פותחת בפסוק זה (״נהם ככפיר זעף מלך״). ״מתריעין״ — בבובר ״מרתתין״. ״כך הקדוש ברוך הוא: עת שהוא מתחרט אין מי יסרב״ — בבובר ״כך הקב״ה ארי׳״ בלבד.

״כמה האימה הזאת קשה״ — בבובר ״מה האומה הזו קשה״. ״לשלח״ — בכתב היד ״לשולח״, והוי״ו נמחקה במאגרים. ״את אימתי אשלח״ — שמות כג, כז; ״ואכלה אותם״ — לשון הדרשן, וממשיך בפסוק ״והמותי את כל העם״. בבובר: ״חייך, אם לא מלאך — אימתי אני משלח, ואני מכלה אותן״.

״אם אין פניך הולכים אל — כמו שבראשונה — אל תעלנו מזה״ — הסופר כתב ״אל״ של הפסוק (שמות לג, טו), שילב ״כמו שבראשונה״, וחזר ״אל תעלנו מזה״; כך בכתב היד.

״והיה שארית יעקב״ — מיכה ה, ו (״בקרב עמים רבים כטל מאת יי״). בבובר: ״אמרו לו ישראל: לכך אנו יכולין לעמוד, שאת נעשה לנו כטל״. הפתיחתא אינה חוזרת לפסוק הסדר.

בכִּי בֹשְׁתִּי שְׁאוֹל מִן הַמֶּלֶךְ חַיִל וּפָרָשִׁים — שלוחיו ושלוחינו

פתיחתא שנייה · לפני שלוחיו של הקדוש ברוך הוא לא עמדו הדורות והאומות, ושלוחי ישראל נצחו את שלוחיו; וישראל עומדים בזעפו מפני שהוא בא עליהם ברחמים

כִּי בֹשְׁתִּי לִשְׁאוֹל מִן־הַמֶּלֶךְ חַיִל וּפָרָשִׁים לְעׇזְרֵנוּ מֵאוֹיֵב בַּדָּרֶךְ כִּי־אָמַרְנוּ לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר יַד־אֱלֹהֵינוּ עַל־כׇּל־מְבַקְשָׁיו לְטוֹבָה וְעֻזּוֹ וְאַפּוֹ עַל כׇּל־עֹזְבָיו(עזרא ח, כב)

״כי בשתי שאול מן המלך״ — עזרא ח, כב ״כי בשתי לשאול״; ״לעזרנו״ — בכתב היד, כבפסוק (מאגרים סימנוה למחיקה). ״לפני לאו זעמו״ — ״לאו״ בכתב היד (מסופק במאגרים), ואינו בפסוק (נחום א, ו); נשאר כלשון הסופר.

״אומרים לישראל״ — בכתב היד ״אומ׳״; נפתח ברבים: הטענה היא טענת האומות (בבובר ״אמרו אומות העולם לישראל״), והתשובה ״אמרו להם ישראל״.

״בשלוחיו״ — בכתב היד ״בשולחיו״ (מסומן במאגרים ״כך״); בבובר ״בשלוחיו״. ״ושלוחינו נצח לשלוחיו״ — בכתב היד ״ושלוחיו״ (מסומן ״כך״); בבובר ״ושלוחינו נצחו לשלוחו״, וכן מורה ההמשך (״יהושע שלוחנו״, ״פנחס שלוחנו״). ״אחד״ (״לפני אחד משלוחיו״, בדורו של אנוש) — חסר בכתב היד (קרע), ומאגרים הציעו ״א׳״ בספק; הושלם כבהמשך ״לפני א׳ משלוחיו״ במצרים ובסנחריב. ״א׳״ בכתב היד = אחד (״לפני א׳ משלוחיו״, ״בבת א׳״), לא ״אמר״.

״והיה גשם על הארץ״ — בראשית ז, יב ״ויהי הגשם על הארץ״, בלשון הדרשן; ״על״ — חסר בכתב היד (קרע), והושלם. לפני ״כמו שכתוב״ (בדורו של אנוש) נכתב ״כמו שכתו׳״ פעמיים, ונמחק במאגרים. ״ישראל״ (״אמרו להם ישראל״) — לפניו למ״ד שמחק הסופר. ״נצחו״ (שמש וירח) — החי״ת מסופקת והוי״ו מסומנת ״כך״ בכתב היד.

״וישר את מלאך״ — הושע יב, ה ״וישר אל מלאך״. ״ויתפלל״ — תהלים קו, ל ״ויפלל״. ״הככבים״ — שופטים ה, כ ״הכוכבים״, בכתיב הסופר.

בבובר הפתיחתא ערוכה אחרת: ״אמרו אומות העולם לישראל: אתם אומרים זעף יי אשא, והא כתיב לפני זעמו מי יעמוד״; שלוחיו מנויים כשאלות — ״הים שלוחו, שמא עמדו כנגדו דורו של אנוש? דכתיב הקורא למי הים… המבול שלוחו לא נצח לדור המבול?… הארבה שלוחו שמא יכול פרעה לעמוד בו?… הכוכבים… מלאך שלוחו שמא יכול סנחריב״ (ואין שם ״ששתו מי הירדן בבת אחת״ ו״כל אלו שרי מדינות״); בתשובת ישראל מוסיף ״ובני ישראל הלכו ביבשה״ (שמות יד, כט), ״הים ראה וינס״ (תהלים קיד, ג), ״ביבשה עבר ישראל את הירדן״ (יהושע ד, כב), ״וידום השמש וירח עמד״ (יהושע י, יג), ״מלאך שלוחו לא עצרו אהרן? שנאמר ויעמד בין המתים״ (במדבר יז, יג), ״פנחס בן אלעזר… השיב את חמתי״ (במדבר כה, יא); ובדבר האחר: ״וכן בימי יונה זעף בו ועמד בו, שנאמר ויעמוד הים מזעפו״ (יונה א, טו).

גכִּי אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי — משל לגבור שמכה את אשתו לפי כחה

דרשת הפסוק · ״זעף יי אשא״ · הגבור שמכה את אשתו לפי כחה; הקדוש ברוך הוא שמכה את ישראל לפי כחם — חציו כלים והם אינם כלים

מ״דור המבול״ עד סוף הפסקה — חסר בכתב היד אוקספורד, והנוסח על פי הדפוס הראשון (שתי ידות לר׳ מנחם די לונזאנו, ונציה שע״ח).

״ומכה״ — בגליון כתב היד, במקום ״ומה״ שמחק הסופר. ״מתים״ — נכתב פעמיים, ונמחק במאגרים. ״דמרתק״ — בכתב היד ״דמרתך״ (מסומן במאגרים ״כך״); בבובר ״מרתיק״. ״אינה הורגה״, ״ואינך מותה״ — כך בכתב היד (מסומן ״כך״). ״אמחה ברוגזו הוא דמחה אותם״ — כך בכתב היד; בבובר ״אותן שמכה אותן — בחמתו ובכל כוחו הוא מכה אותן״.

״כלין״ — בכתב היד ״כלי׳״, והושלם כבבובר ״שחיצי כלין״. ״כוחכם ישראל״ — בכתב היד ״כוחכ׳ ישר׳״. ״אומרים״ — בכתב היד ״הן אומ׳״; בבובר ״לפיכך הוא אומר״.

בבובר המשל ארוך יותר: ״משל לגבור שהוא נוגע באדם מן סטירה אחת ומן מרתיק אחד — מיד הורגו, ונכנס לביתו ומכה לאשתו מסטירא אחת והיא עומדת. אמרו לה שכינותיה: קשה כוחך! כל האתליטין וכל הגבורין מתים מן מרתיק אחד ומן סטירא אחת, כמה את לוקה ממנו ואנת יכולה לעמוד?״; ושם ״כך אמר הקב״ה כי אני יי לא שניתי״, ״לא הכיתי לאומה ושניתי לה״.

מקבילות: בבלי סוטה ט ע״א: ״כי אני יי לא שניתי — לא הכיתי לאומה ושניתי לה; ואתם בני יעקב לא כליתם — היינו דכתיב חצי אכלה בם: חצי כלין, והן אינן כלין״. ספרי דברים שכא (וכן מג): ״חצי אכלה בם — חצי כלים והם אינם כלים״. בראשית רבה ה, ו וכג, ז: ״שני פעמים כתוב הקורא למי הים — כנגד שני פעמים שעלה הים והציף״ (דור אנוש ודור הפלגה; כאן דורו של אנוש לבד).

דמִי נָתַן לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב — מכה אותם ומרפא אותם

דרשת הפסוק · ״זעף יי אשא״ · כנסת ישראל עומדת בזעפו, מפני שהוא מכה אותה וחוזר ומרפא אותה

״רבי יונתן איש הבירה״ — בכתב היד ״יוחנן״, והאות הראשונה של ״הבירה״ מסופקת בו (א/ה); בבובר ״רבי יונתן איש הבירה״, ורבי שמואל בר נחמני מוסר בשמו בבראשית רבה צה (״אמר רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן בן אלעזר איש הבירה״) ובמדרש תהלים ג (״רבי שמואל בר נחמני עלה מבבל… מצא את יונתן איש הבירה״). ״ובכך״ — לפניו שי״ן שמחק הסופר.

בבובר: ״אמרו ישראל לאומות העולם: אומר אני לכם במה אנו מתנחמין ולמה אנו יכולין לעמוד בזעפו — מפני שמכה אותנו וחוזר מיד ובורא אותנו בריה חדשה… מי נתן למשיסה יעקב — הרי כלו, הרי נבזזו; אלא חוזר מיד ובוראם בריה חדשה… ולמה חדשים לבקרים? שהוא מחדשנו מיד״.

מקבילות: איכה רבה ג, כג: ״חדשים לבקרים — רבי סימון אמר: על שאת מחדשנו בבוקרן של מלכיות אנו יודעין שרבה אמונתך לגאלנו; אמר רבי אלכסנדראי: על שאת מחדשנו בכל בקר, אנו יודעין שאמונתך מרובה להחיות המתים״ (נוסח בובר; בדפוס וילנא: רבי אלכסנדרי ורבי שמעון בר אבא).

אוּפָנִיתָ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ — תפלתי מעט, ולפניך הרבה

פתיחתא · דוד מבקש שיפנה הקדוש ברוך הוא אל תפלתו: המעט שמתפלל מעשה ידיו יהיה לפניו הרבה

וּפָנִיתָ אֶל־תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל־תְּחִנָּתוֹ יְיָ אֱלֹהָי לִשְׁמֹעַ אֶל־הָרִנָּה וְאֶל־הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם(מלכים א ח, כח)

״ואל תחנוניו״ — מלכים א ח, כח ״ואל תחנתו״, בלשון הדרשן; בסוף הפסקה הפסוק כלשונו. ״ופניתי אליכם והפרתי אתכם״ — ויקרא כו, ט (בכתיב הסופר; במסורה ״והפריתי״); ״ופנית״ נדרש מ״ופניתי… והפריתי… והרביתי״. בבובר: ״מפני שאני בשר ודם, אם אתפלל לפניך קימעא יהי לפניך הרבה, שנאמר ופנית אל תפלת עבדך — ואין פנית אלא הרבה״; ואין שם ״אמר לו הקדוש ברוך הוא: למה״.

במלפניך — ולא מלפני מלאך

דרשת הפסוק · ״שמעה יי צדק… מלפניך משפטי יצא״ · דוד מבקש שידון אותו הקדוש ברוך הוא בעצמו ולא מלאך, וכל התפלות לפני דוד

״אל תיקרי כלו אלא כלו״ — כָּלוּ / כֻּלוּ: ״כל התפלות לפני דוד״. בבובר: ״אמר רבי אחא: כלו תפילות דוד — כלו כל התפילות לפני דוד בן ישי״; ושם ״בבקשה ממך, אתה דון אותי ואל תמסרני לא בידי מלאך ולא בידי שרף ולא גדוד ולא אופן, מפני שהן כולן אכזרים״.

מקבילות: בבלי פסחים קיז ע״א: ״היה רבי מאיר אומר: כל תושבחות האמורות בספר תהלים כלן דוד אמרן, שנאמר כלו תפלות דוד בן ישי — אל תיקרי כלו אלא כל אלו״. מדרש תהלים עב: ״כלו תפלות דוד בן ישי — וכי שאר לא היו תפלות דוד בן ישי? אלא כל אלו היה דוד מתפלל על שלמה בנו ועל מלך המשיח״. מדרש תהלים יז, ו דורש את ארבעת חלקי הפסוק על ארבע בריחותיו של דוד ועל ארבע תפלות היום.

גתפלת אסא, חזקיה ומנשה

דרשת הפסוק · ״שמעה יי צדק… בלא שפתי מרמה״ · דוד מתפלל על אסא, על חזקיה ועל מנשה בני בניו; והקדוש ברוך הוא ממתין לרשע שיעשה תשובה

״אסא״ — בכתב היד ״אס״, והאל״ף הושלמה במאגרים. ״ויתפלל חזקיה המלך וישעיה בן אמוץ הנביא על זאת ויצעקו השמים״ — דברי הימים ב לב, כ ״ויתפלל יחזקיהו המלך וישעיהו בן אמוץ הנביא על זאת ויזעקו השמים״, בכתיב הדרשן, והוא מצרפו ללב, כא ״וישלח יי מלאך ויכחד כל גבור חיל״; ״ויושע יי את חזקיה ואת יושבי ירושלם״ — שם לב, כב ״את יחזקיהו ואת ישבי״.

״וכהצר לא חלה״ — דברי הימים ב לג, יב ״וכהצר לו חלה״: בכתב היד ״וכהר״, והצד״י הושלמה במאגרים; ״לא״ — כתיב הסופר ל״לו״. ״מבקש לסלק״ — בכתב היד ״מסלק מבקש״ עם סימני סדר (2, 1), ומאגרים תיקנו ״לסלק״; וכך בבובר ״מבקש לסלק בריה מן העולם ריקם״. ״בריה״ — בכתב היד ״ברית״ (מסומן במאגרים ״כך״); בבובר ״בריה״. ״תשובה״ — בכתב היד ״תשו׳״.

בבובר הדרשה בנויה על ארבעת חלקי הפסוק: ״שמעה יי צדק — בשביל אסא בן בנו כשיבואו הכושים… הקשיבה רנתי — כשיעמוד יהושפט, שנאמר ובעת החלו ברנה… האזינה תפלתי — כשיעמוד חזקיה ויתפלל לפניך, שנאמר ויסב חזקיהו פניו… בלא שפתי מרמה — כשיעמוד מנשה ויעשה תשובה, ואפילו במרמה קבלו״; ואין שם ״והצילהו מן ההמון העתיד לבא עליו״, ״ואף על פי שדרכיו מקולקלים״ ו״בשכבך תשמור עליך״.

מקבילות: בבלי סנהדרין קג ע״א: ״וישמע אליו ויחתר לו — ויעתר לו מיבעי ליה! מלמד שעשה לו הקדוש ברוך הוא כמין מחתרת ברקיע כדי לקבלו בתשובה, מפני מדת הדין״.

אטוֹב מְעַט לַצַּדִּיק מֵהֲמוֹן רְשָׁעִים רַבִּים — שלשת בניו של נח

פתיחתא ראשונה · ישראל המעטים ושבעים האומות, ושלשת בני נח שטובים מכל המון דור המבול

טוֹב־מְעַט לַצַּדִּיק מֵהֲמוֹן רְשָׁעִים רַבִּים(תהלים לז, טז)

״מהמון רשעים״ (בפסוק הפתיחה) — בכתב היד ״מרשעים המון״ וסימני סדר (2, 1) על שתי המילים; כאן כלשון הפסוק, וכן בבובר (״טוב מעט לצדיק וגו׳״). ״משבעים אומות שהם רשעים״ — הדרשה הראשונה אינה בבובר; שם ״טובים ישראל לצדיקו של עולם, דכתיב לא מרובכם״.

״עמים״ (״שנקראו המון עמים רבים״) — בכתב היד שתי אותיות מחוקות ו״מם״, והושלם במאגרים כלשון הפסוק. ״דבר אחר״ (לפני ״טובים שלשת בניו״) — הושלם במאגרים; בבובר ״ד״א טוב מעט לצדיק״.

״אנשי דור המבול״ — בכתב היד ״אנשי דור״ וסימן הוספה בלי השלמה; ״המבול״ הושלם על פי ההקשר ובובר (״שהרבה המונים היו בדור המבול״). ״שכל אשה ואשה״ — בכתב היד ״ואביה״ (מסומן במאגרים ״כך״); בבובר ״שכל אשה ואשה מהם״. ״ארבעה וחמשה בבת אחת… ושתי פעמים בשנה״ — בבובר ״ד׳ וחמשה בכרס אחד בכל שנה ושנה, והיתה יולדת שני פעמים בשנה כצאן, והיו מהלכים בן יומן ויוצאים אצל אבותיהם״.

״ויולד בנים ובנות״ — לשון כל דורות בראשית ה (ה, ד; ז; י; יג; טז; יט; כב; כו; ל), שלא נאמרה בנח. ״אלה תולדות בני נח״ — בכתב היד בלי וי״ו, שלא כבפסוק (״ואלה״, בראשית י, א); בבובר ״אלה תולדות נח, שלשה. אלה בני נח״. ״האכלוסין״ — בכתב היד ״האכלוסי׳״; בבובר ״האוכלסין״.

מקבילות: בראשית רבה לו, א (על ״ישלחו כצאן עויליהם״: ״רבי לוי אמר: לשלשת ימים היתה אשתו מעוברת ויולדת… רבנין אמרין: ליום אחד… וצאצאיהם לעיניהם — שהיו רואים בנים לבניהם״) — שם הפסוק נדרש על השלווה שניתנה לדור המבול, ואין שם ״טוב מעט לצדיק״ ולא השוואת בני נח.

במִתְהַלֵּךְ בְּתֻומּוֹ צַדִּיק אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו — זכות אבות

פתיחתא שנייה · הבנים הניצולים בזכות אביהם: ישראל בזכות האבות ובני נח בזכות נח, עד שבטלה זכות אבות

מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו(משלי כ, ז)

״וישמע אלהים את נאקתם״ — לפניו בכתב היד ״וישמע״ פעם נוספת, ונמחק במאגרים. ״שיקראו — זכותן״ — ביניהם בכתב היד שי״ן, ונמחקה במאגרים. ״לכם זכותן״ — האות השנייה מסופקת בכתב היד (כ״ף או ה״א); בבובר ״לכם זכות אבות״. ״בניהם״ — בכתב היד יו״ד מסופקת אחרי הבי״ת, ונמחקה במאגרים; בבובר ״אין אבות מצילין בניהם״.

״וזה שאמר״ — בכתב היד ״וז׳ש״; בבובר ״לכך הוא אומר מתהלך בתומו״. ״ונח ודניאל ואיוב בתוכה״ — יחזקאל יד, כ (״ונח דנאל ואיוב בתוכה״), ו״ודניאל״ בלשון המדרש; בבובר ״נח דניאל ואיוב… המה בצדקתם ינצלו נפשם״ (שם, יד).

בבובר הפתיחתא קצרה: ״אשריהם הבנים שיש זכות לאבותם, שזכותם עומדת להן, אשריהן ישראל שזכות אברהם יצחק ויעקב עומדת להם״; אין שם ״ואם תמית אותם למי תנחילנה. מיד זכר ועבר על חטאתו״; ובמקום ״בימי אחאב אמר אליהו… ובכל דבר ודבר שיקראו זכותן עומדת עליהם״ — ״בימי אליהו מה כתיב… כך בכל דור ודור זכות אבות עומדת להן, עד חזאל מלך ארם״.

מקבילות: בבלי שבת נה ע״א (״מאימתי תמה זכות אבות? אמר רב: מימות הושע בן בארי… ושמואל אמר: מימי חזאל, שנאמר… ויחן יי אותם וירחמם ויפן אליהם למען בריתו את אברהם יצחק ויעקב… עד עתה. רבי יהושע בן לוי אמר: מימי אליהו, שנאמר… יי אלהי אברהם יצחק וישראל״) — שם מחלוקת מאימתי תמה, וכאן סדר אחד: אליהו, ״ויחן יי אותם״, ״עד עתה״.

גכִּי מְרֵעִים יִכָּרֵתוּן וְקֹוֵי יְיָ הֵמָּה ירְשׁוּ אָרֶץ — נח ובניו ירשו את הארץ

פתיחתא שלישית · דור המבול שנכרת, נח ובניו שירשו את כל העולם, והשלום שבתיבה עם החיות

כִּי־מְרֵעִים יִכָּרֵתוּן וְקֹוֵי יְיָ הֵמָּה יִירְשׁוּ־אָרֶץ וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל־מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ־אָרֶץ וְהִתְעַנְּגוּ עַל־רֹב שָׁלוֹם(תהלים לז, ט–יא)

״וענוים״ — המ״ם הסופית מסופקת בכתב היד. ״יש בעולם שלום גדול מזה״ — בכתב היד ״יש גדול בעולם שלום״ וסימני סדר (3, 1, 2) על שלוש המילים, והסדר כאן על פיהם; בבובר ״יש שלום גדול מזה״. ״ויתענגו״ (בסוף) — כך בכתב היד, שלא כבפסוק (״והתענגו״).

״ולא היו הולכים כמו שהיו להם בראשונה ולא היו מכירין״ — כך בכתב היד; בבובר ״לראות בריה או איש או אשה, ולא היו מוצאין״. בבובר נוסף: ״וענוים יירשו ארץ — זה נח ובניו, שנאמר שלשה אלה בני נח ומאלה נפצה כל הארץ״, ושם ״וכל חיות ושרצים נתונין עמהם בתיבה, ולא הזיקו זה לזה״.

אחַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ — הודייה יפה

פתיחתא · כנסת ישראל שאמרה ״לא חטאתי״ ולקתה, ועכשיו מודה ״חטאתי״ ומבקשת שיוציאנה לאור כנח

חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ וַעֲוֺנִי לֹא־כִסִּיתִי אָמַרְתִּי אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי לַיְיָ וְאַתָּה נָשָׂאתָ עֲוֺן חַטָּאתִי סֶלָה(תהלים לב, ה)

״זה שאמר הכתוב: חטאתי אודיעך וגו׳״ — הפסוק בגליון כתב היד, בסימן הוספה. ״ועכשיו אני אומרת״ — בדפוס ״אומ׳״, ונפתח בלשון נקבה כהמשך הדברים (״אף עכשיו אני אומרת״); בבובר ״אני אומרה״. ״שהודייה״ — בדפוס ״שהודיי׳״.

״חטאתי מאד אשר עשיתי״ — לשון וידוי דוד אחר המניין (שמואל ב כד, י; דברי הימים א כא, ח), ובמעשה בת שבע ״חטאתי ליי״ (שמואל ב יב, יג); בבובר ״חטאתי מאד אשר עשיתי את הדבר הזה״ (דברי הימים א כא, ח). ״כך עשה לי״ — בדפוס ״לו״ (מסומן במאגרים ״כך״); בבובר ״כך עשה לי״. ״והוציאני לאור״ — כך בדפוס, בלשון בקשה, שלא כבפסוק (״יוציאני״); בובר תיקן ״יוציאני״.

״כיון ששמעה כך התחילה אומרת״ — כלשון הפתיחתא כולה (״אמרה כנסת ישראל״); בבובר ״כיון ששמע כך התחיל אומר״.

במי שלקה ובעט, ומי שלקה ובקש מאביו

דרשת הפסוק · ״זעף יי אשא״ · איוב שלקה ובעט, חזקיהו שלקה ובקש מאביו, וישראל שאמרו: הכני ברצועה

״אדברה״ — בדפוס בכל מקום ״אדבר׳״, ונפתח כלשון הפסוק (איוב ט, לה); בובר תיקן כך. ״אתמול היית איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע״ — איוב א, ח (וכן ב, ג).

״בדקתי זה וזה והליסטים יפה מן איסרטיא״ — כך בדפוס; בבובר ״והליסטים נטו כלם מן איסרטיא״, ושם נוספו בסוגריים ביאורים (״סולדאט בלע״ז״ על איסרטיוטוס, ״פי׳ בלשון יון תוחלת ותקוה״ על הלפיס). ״אמר להם: יפה אמרתם. אמר להן״ — כך בדפוס ובבובר. ״ואת אומר״, ״ואת מדבר״ — ״את״ לנוכח (אתה), כבארץ ישראל; בבובר ״ואת אמרת״.

״והסב פניו אל הקיר וגו׳״ — בלשון המדרש, ואחריו ״שנאמר ויסב חזקיהו פניו וגו׳״ כבפסוק; ״זכור נא״ ואחריו ״ומהו זכר נא״ — שתי הכתיבות בדפוס. ״התחילו אומרים לו״ — בדפוס ״אומ׳״; בבובר ״התחילו לומר״. ״וכתת נחש נחשת״ — כך בדפוס, בלי ה״א הידיעה (בפסוק ״נחש הנחשת״, מלכים ב יח, ד).

״ואחריו לא קם כמוהו״ — כך בדפוס, ובובר תיקן ״לא היה״ כבפסוק (מלכים ב יח, ה); ״ואחריו לא קם כמהו״ נאמר ביאשיהו (מלכים ב כג, כה), והדרשן ערבב את שני הפסוקים. ״אילו ישראל״ — ״אילו״ = אלו, כבכתיבה הארץ ישראלית.

מקבילות: מדרש תהלים כו, ב (״ארבעה הן שלקו: אחד לקה והיה מבעט… זה איוב… אחד לקה והיה מצחק — זה אברהם… ואחד לקה ומבקש אוהבו — זה חזקיהו, וכן הוא אומר ויסב חזקיהו פניו אל הקיר… והרביעי אמר למה הרצועה תלויה הכוני בה — זה דוד״) — שם ארבעה ובפסוקים אחרים, בלי הדו־שיח של איוב וחביריו ובלי מעשה נחש הנחשת, והרביעי דוד ולא ישראל. על כיתות נחש הנחשת: משנה פסחים ד, ט (״ששה דברים עשה חזקיה המלך… כיתת נחש הנחשת, והודו לו״; הברייתא בבבלי ברכות י ע״ב ופסחים נו ע״א); בבלי חולין ו ע״ב–ז ע״א (״וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה… אפשר בא אסא ולא ביערו, בא יהושפט ולא ביערו?… אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו״) — שם הטעם אחר, ואין שם ״מה שהתקין משה את סותר״.

אקָרוֹב מַצְדִּיקִי — קרובו של דיין

פתיחתא · הקדוש ברוך הוא קרובן של ישראל וקרא אותם קרוביו, ובשמו הם נוצחים ואינם מתיראים

קָרוֹב מַצְדִּיקִי מִי־יָרִיב אִתִּי נַעַמְדָה יָּחַד מִי־בַעַל מִשְׁפָּטִי יִגַּשׁ אֵלָי(ישעיה נ, ח)

״רבי אחא משום רבי שמעון״ — בדפוס ״ר׳ שמע׳״, ונפתח ״שמעון״; בבובר ״ר׳ שמעיה״. ״לפי שאומות העולם מבקשין״ — אחרי ״העולם״ בדפוס ״מה״ מסופק, ונמחק במאגרים. ״שנא אותם הקדוש ברוך הוא״ — כך בדפוס; בבובר ״שונא אותם״.

״ובמה הוא עושה מלחמה? בשמו — יי שמו״ — בבובר ״בשמו, שנאמר יי שמו״. ״כי עליך נשעננו יי ובשמך באנו״ — כך בדפוס ובבובר; ״נשעננו״ (בפסוק ״נשענו״) ו״יי״ השני אינם כבפסוק (דברי הימים ב יד, י), ושניהם נדפסו בלשון המדרש, מחוץ לציטוט. ״נוצחין״ — בבובר ״מנצחין״.