כיצד משך הימינו פירות כול׳.(משנה בבא מציעא ד, ב)

אמר רבי אחא:

כתיב: כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם(בראשית ו, יג) — ומה היה חמסן?

הוה בר נש נפיק טעין קופה מליאה תורמוסין, והיו מתכוונין ונוטלין פחות משוה פרוטה — דבר שאינו יוצא בדיינין.

אמר רבי חייה בר ווה:

רַבָּה(בראשית ו, ה) רָבָּה(בראשית יח, כ) — כמעשי אילו כך מעשי אילו.

אנשי מבול לא נתגאו לפני המקום אלא מתוך הטובה שהשפיע להם,

שנאמר

בָּתֵּיהֶם שָׁלוֹם מִפָּחַד וגו׳(איוב כא, ט)

שׁוֹרוֹ עִבַּר וְלֹא יַגְעִל וגו׳(איוב כא, י)

יְשַׁלְּחוּ כַצֹּאן וגו׳(איוב כא, יא)

יִשְׂאוּ כְּתֹף וגו׳(איוב כא, יב)

יְבלּוּ בַטּוֹב יְמֵיהֶם וגו׳(איוב כא, יג).

היא גרמה להם,

וַיֹּאמְרוּ לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ(איוב כא, יד),

מַה שַּׁדַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ(איוב כא, טו),

אמרו אין לו עלינו טריחות אלא שתי טיפות של גשמים (כ״י ערפורט: כלום יש לו עלינו אלא גשמים),

הרי יש לנו נהרות ומעיינות שאנו מסתפקין מהן בימות החמה ובימות הגשמים,

שנאמר וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ(בראשית ב, ו).

אמר להם המקום:

בטובה שהטלתי לכם, בה אתם מתגאין לפני,

בה אני נפרע מכם,

מהו אומר,

וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ(בראשית ו, יז) (כ״י ערפורט, במקום הפסוק: כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ וגו׳).

רבי יוסה בן דורמסקית אומר:

אנשי מבול לא נתגאו לפני המקום אלא בגלגלי עין שדומין למים,

שנאמר וַיִּרְאוּ בְנֵי האלים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם וגו׳(בראשית ו, ב),

אף המקום לא נפרע מהן אלא בגלגלי מים שדומה לעין (כ״י ערפורט: במים),

שנאמר בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כׇּל מַעְיְנֹות תְּהוֹם רַבָּה וגו׳(בראשית ז, יא).

תנו רבנן:

המסוללת בבנה קטן והערה בה —

רש״י המסוללת — לשון פריצות.

רש״י והערה בה — איכא למ״ד (יבמות דף נה:) העראה זו נשיקה ואיכא למ״ד זו הכנסת עטרה.

בית שמאי אומרים: פסלה מן הכהונה,

רש״י פסלה מן הכהונה — ומשויא לה זונה דהעראה כגמר ביאה כדאמרי׳ בגמ׳ דיבמות (דף נד.) ובפרקין דלעיל (דף נה.) ומיהו מיתה לא מחייבו כגון שלא התרו בהן.

ובית הלל מכשירין.

רש״י וב״ה מכשירין — כדמפרשי׳ לקמן דקטן לאו בר ביאה הוא.

אמר רבי חייא בריה דרבה בר נחמני אמר רב חסדא, ואמרי לה אמר רב חסדא אמר זעירי:

הכל מודים בבן תשע שנים ויום אחד — שביאתו ביאה;

פחות מבן שמנה — שאין ביאתו ביאה;

לא נחלקו אלא בבן שמנה:

דבית שמאי סברי — גמרינן מדורות הראשונים,

ובית הלל סברי — לא גמרינן מדורות הראשונים.

רש״י מדורות הראשונים — שהיו מולידין בני שמונה שנה כדילפינן לקמן.

ודורות הראשונים מנלן דאוליד?

אילימא מדכתיב: הֲלא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי(שמואל ב יא, ג),

וכתיב: (ו)אֱלִיעָם בֶּן אֲחִיתֹופֶל הַגִּילֹונִי(שמואל ב כג, לד),

וכתיב: וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ בַּעֲבוּר(שמואל ב יב, כה) (כי) יְיָ (אהבו).

רש״י אי נימא מדכתיב בת שבע בת אליעם ואליעם בן אחיתופל וכתיב בלדת שלמה בנה ויקרא את שמו ידידיה וסמיך ליה ויהי לשנתים ימים אחר לידתו הרג אבשלום את אמנון וברח לגשור וישב שם שלש שנים — הרי חמש שנים לשלמה וכששב מגשור שפייס יואב את דוד ע״י התקועית להשיבו ישב בירושלים שנתים ואחר כך מרד דכתיב בתריה ויהי מקץ ארבעים שנה והני ארבעים שנה נקט ליה למנין ששאלו מלך כדאמרינן בתמורה (דף יד:) שהלך ומרד ובאותו פרק נחנק אחיתופל כדכתיב ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו ויצו אל ביתו ויחנק הרי שלמה בן שבע שנים.

וכתיב: וַיְהִי לִשְׁנָתַיִם יָמִים וַיִּהְיוּ גֹוזְזִים לְאַבְשָׁלוֹם(שמואל ב יג, כג) (כ״י מינכן 95: בבע׳ חצור),

וכתיב: וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ גשורה וַיְהִי שָׁם שָׁלֹשׁ שָׁנִים(שמואל ב יג, לח),

וכתיב: וַיֵּשֶׁב אַבְשָׁלוֹם בִּירוּשָׁלִַים שְׁנָתַיִם יָמִים וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה(שמואל ב יד, כח),

וכתיב: וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ אֵלְכָה נָּא(שמואל ב טו, ז) (ואשלמה) אֶת נִדְרִי אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לַיְיָ בְּחֶבְרוֹן,

וכתיב: וַאֲחִיתֹופֶל רָאָה כִּי לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲצָתוֹ וַיַּחֲבֹשׁ אֶת הַחֲמוֹר וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ(שמואל ב יז, כג) (ו)אל עִירוֹ וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק,

וכתיב: אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם(תהלים נה, כד),

ותניא:

כל שנותיו של דואג אינן אלא שלשים וארבע,

ושל אחיתופל אינן אלא שלשים ושלש.

כמה הויא להו? תלתין ותלת.

דל שבע דהוה שלמה — פש להו עשרים ושית;

דל תרתי שני לתלתא עבורי —

רש״י דל תרתי שנין דתלתא עבורי — כלומר פחות מח׳ חדשים אין שהות לעובר ז׳ חדשים להריון וחדש לימי נדות וטהרה.

אשתכח דכל חד וחד בתמני אוליד.

רש״י אשתכח דכל חד וחד בתמני אוליד — אחיתופל הוליד אליעם לח׳ שנה וח׳ חדשים ואליעם הוליד בת שבע לח׳ שנה וח׳ חדשים ובת שבע לח׳ שנה וח׳ חדשים ללידתו של שלמה הרי כ״ו שנים.

רש״י חצי ימיו של אדם שלשים וחמש דכתיב ימי שנותינו בהם שבעים שנה (תהלים צ׳:י׳).

רש״י פשו להו עשרין ושית — לאחיתופל כשנולד שלמה ובתוך כ״ו שנים נולדו שלשה דורות אליעם ובת שבע ושלמה.

ממאי? דלמא תרוייהו בתשע אוליד, ובת שבע אולידא בשית, משום דאתתא בריא;

תדע — דהא הוי לה ולד מעיקרא.

רש״י ותדע — על כרחך דאשה ממהרת דהא הוה לה לבת שבע ולד מקמי שלמה אותו הולד שמת לדוד שנולד ראשון דכתיב ביה וכאשר מת הילד קמת ותאכל לחם (שמואל ב י״ב:כ״א).

רש״י דאתתא בריא היא — אשה דרכה להיות בריאה וממהרת להזריע.

אלא מהכא:

אֵלֶּה תּוֹלְדֹות תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן(בראשית יא, כז) —

ואברהם גדול מנחור שנה,

רש״י אברהם גדול מנחור שנה — מדקא חשיב ליה קרא ברישא.

ונחור גדול מהרן שנה,

נמצא אברהם גדול שתי שנים מהרן.

וכתיב: וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים וגו׳(בראשית יא, כט).

רש״י וכתיב ויקח אברם ונחור להם נשים — שם אשת אברם שרי ושם אשת נחור מלכה בת הרן אבי מלכה ואבי יסכה אלמא יסכה בת הרן יסכה זו שרה.

ואמר רבי יצחק:

יסכה — זו שרה.

ולמה נקרא שמה יסכה?

שסוכה ברוח הקדש,

והיינו דכתיב: כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹולָהּ(בראשית כא, יב).

דבר אחר: יסכה — שהכל סכים ביופיה.

וכתיב: וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ וגו׳(בראשית יז, יז).

כמה קשיש אברהם משרה? עשר שנין;

וקשיש מאבוה תרתין שנין —

אשתכח כי אולדה הרן לשרה, בתמני אולידה.

ממאי? דלמא אברהם זוטא דאחוה הוה, ודרך חכמתן קא חשיב להו!

רש״י דילמא זוטר דאחי הוה — והרן הוא דקשיש מיניה.

תדע דקא חשיב להו קרא דרך חכמתן,

דכתיב: וַיְהִי נֹחַ בֶּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד נֹחַ אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת(בראשית ה, לב) —

רש״י ויהי נח בן חמש מאות שנה — לאחר שהיה בן חמש מאות שנה הוליד את שלשתן. שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול.

שם גדול מחם שנה,

וחם גדול מיפת שנה,

נמצא שם גדול מיפת שתי שנים.

וכתיב: וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל הָאָרֶץ(בראשית ז, ו),

וכתיב: (ו)אֵלֶּה תּוֹלְדֹות שֵׁם שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל(בראשית יא, י) —

בן מאה שנה? בר מאה ותרתין שנין הוה!

רש״י בר מאה ותרתין הוה — הואיל והוא גדול מכולן נמצא שנולד בחמש מאות שנה לנח וכשירד המבול היה בן מאה שנה אלא שמע מינה קטן מכולן הוה ובחמש מאות ושני שנים לאבוה אתילד ודרך חכמתן חשיב להו.

אלא דרך חכמתן קא חשיב להו;

הכא נמי דרך חכמתן קא חשיב להו.

אמר רב כהנא:

אמריתה לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא, אמר לי: אתון מהכא מתניתו, ואנן מהכא מתנינן לה:

וּלְשֵׁם יֻולַּד גַּם הוּא אֲבִי כׇּל בְּנֵי עֵבֶר אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל(בראשית י, כא) —

יפת הגדול שבאחיו הוה.

אלא מנלן? מהכא:

וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה(שמות לח, כב),

וכתיב: וַתָּמׇת עֲזוּבָה(דברי הימים א ב, יט) (אשת כלב) וַיִּקַּח לוֹ כָלֵב אֶת אֶפְרָת וַתֵּלֶד לוֹ אֶת חוּר.

רש״י ותמת עזובה ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור — אלמא חור בר כלב הוה ובצלאל היה דור שלישי לו.

וכי עבד בצלאל משכן בר כמה הוי? בר תליסר,

דכתיב: אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹושִׂים(שמות לו, ד),

ותניא: שנה ראשונה עשה משה משכן, שניה הקים משכן ושלח מרגלים.

רש״י וכי עבד משכן היה בן י״ג — דקרי ליה איש איש ממלאכתו וכשנשתלחו המרגלים בשנה השנית כבר היה בן י״ד שנה וכתיב בן ארבעים שנה אנכי היום.

וכתיב: בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד יְיָ(יהושע יד, ז) וגו׳ (כ״י מינכן 95: [אותי] מקד׳ ברנע לרגל את הארץ),

וְעַתָּה הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה(יהושע יד, י).

כמה הויא להו? ארבעין.

דל ארביסר דהוה בצלאל — פשא להו עשרים ושית;

דל תרתי שני דתלתא עיבורי —

אשתכח דכל חד וחד בתמני אוליד.

תניא דבי רבי ישמעאל:

לעולם יספר אדם בלשון נקיה, שהרי בזב קראו ״מרכב״ ובאשה קראו ״מושב״.

ואומר: וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים(איוב טו, ה).

רש״י ותבחר לשון ערומים — מצוה עליך כך.

ואומר: וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ(איוב לג, ג).

רש״י ברור מללו — ל׳ נקי ומבורר.

רש״י בזב כתיב וכל המרכב אשר ירכב (ויקרא ט״ו:ט׳) ובאשה כתיב (שם) או על הכלי אשר היא יושבת לפי שאין הגון להזכיר רכיבה ופיסוק רגלים באשה ואף על פי שהמרכב והמושב שוין בשניהם.

מאי ״ואומר״?

רש״י מאי ואומר — למה לו ואומר הא נפקא ליה מקמא.

וכי תימא: הני מילי בדאורייתא, אבל בדרבנן לא — תא שמע: ואומר וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים.

רש״י ה״ק וכי תימא ה״מ בדאורייתא — תורה הקפידה בלשונה שיצאתה מפי הגבורה אבל חכמים במשנה וברייתא אין להקפיד על לשונם.

רש״י ת״ש ותבחר לשון ערומים — שמענו שהערומים בוחרי לשון הם.

וכי תימא: הני מילי בדרבנן, אבל במילי דעלמא לא — ואומר וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ.

ובאשה לא כתיב בה ״מרכב״? והכתיב: וַתָּקׇם רִבְקָה וְנַעֲרֹותֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים(בראשית כד, סא)!

התם — משום ביעתותא דגמלים אורחא היא (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 134: ביעתותא דגמלא אורחיה).

רש״י משום ביעתותא דגמלים — שהוא גבוה ומתיירא שלא תפול אורחה דאשה לרכוב כדי שתהא מחזקת בו בידים ורגלים.

והכתיב: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּיבֵם עַל הַחֲמֹור(שמות ד, כ)!

התם — משום בניו אורחא הוא.

רש״י משום בניו — שהן זכרים כתב לשון רכיבה.

והכתיב: והִיא רֹוכֶבֶת עַל הַחֲמוֹר(שמואל א כה, כ)!

התם — משום ביעתותא דליליא אורחא הוא.

ואיבעית אימא: משום ביעתותא דליליא ליכא — משום ביעתותא דדוד איכא.

ואיבעית אימא: ביעתותא דדוד נמי ליכא — משום ביעתותא דהר איכא.

ובאורייתא מי לא כתיב ״טמא״?

אלא: כל היכא דכי הדדי נינהו — משתעי בלשון נקיה (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: בלשון כבוד);

רש״י דכי הדדי נינהו — שאין אורך בלשון צח מן המגונה משתעי בלשון כבוד.

כל היכא דנפישין מילי — משתעי בלשון קצרה,

כדאמר רב הונא אמר רב, ואמרי לה אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר:

לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה.

וכל היכא דכי הדדי נינהו — משתעי בלשון כבוד.

רש״י וכל היכא כו׳ — והני דלעיל עיקם ללמדך שצריך לחזר אחר לשון נקי ובשאר מקומות כתיב לשון מגונה וקצר ללמדך שישנה אדם לתלמידו לשון קצרה לפי שמתקיימת גירסא שלה יותר מן הארוכה.

והא רוכבת ויושבת דכי הדדי נינהו, וקאמר רוכבת!

״רכבת״ כתיב.

רש״י רכבת כתיב — ואף על גב דמצי למיכתב נמי ישבת חסר מיהו כל חסירות שבתורה לדרוש הן באין וכאן למדך בחסרון זה שתתפוס לשון קצרה ואפילו הוא מגונה שהרי כאן תפס לשון מגונה וקצר.

בזמן שהצדיקים באין לעולם טובה באה לעולם, ופורענות מסתלקת מן העולם,

וכשנפטרין מן העולם פורענות באה לעולם, וטובה מסתלקת מן העולם.

בזמן שהרשעים באין לעולם פורענות באה לעולם, וטובה מסתלקת מן העולם,

וכשמסתלקין מן העולם טובה באה לעולם, ופורענות מסתלקת מן העולם.

ומניין שכשהצדיקים באין לעולם טובה באה לעולם, ופורענות מסתלקת מן העולם,

שנאמר וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ וגו׳(בראשית ה, כט).

ומניין כשנפטרין מן העולם פורענות באה לעולם, וטובה מסתלקת מן העולם,

שנאמר (דפוס: הצדיק אבד) וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב(ישעיה נז, א),

ואומר יָבא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם וגו׳(ישעיה נז, ב) הולך שלום אל הקבר,

ואומר וְאַתֶּם קִרְבוּ הֵנָּה בְּנֵי עֹונְנָה וגו׳(ישעיה נז, ג).

ומניין שכהרשעים באין לעולם פורענות באה לעולם, וטובה מסתלקת מן העולם,

שנאמר בְּבא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז וגו׳(משלי יח, ג).

ומניין שכשמסתלק מן העולם טובה באה לעולם, ופורענות מסתלקת מן העולם,

שנאמר וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה וגו׳(משלי יא, י),

ואומר לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וגו׳(דברים יג, יח).

כל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם,

אבדו מן העולם פורענות נסתלק וחרון אף מן העולם.

ולא שהצדיקים תולין לעולם בחייהם בלבד,

אלא אף במיתה,

שנאמר וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל וגו׳(בראשית ז, י),

מה טיבן של אילו שבעת הימים,

אילו שבעת ימי אבלו של מתושלח הצדיק שעיכבו את הפורענות מלבוא לעולם,

לכך נאמר וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים.

דבר אחר:

מה טיבן של שבעת הימים הללו,

מלמד שנתן להם המקום שבעת ימים לאחר גזירה,

שמא יעשו תשובה,

ולא עשו,

לכך נאמר וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים.

דבר אחר:

וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים,

מלמד ששינה להם המקום סדורו של עולם,

והיתה חמה יוצאה במערב ושוקעת במזרח,

לכך נאמר וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים.

דבר אחר:

מלמד שנתן להם המקום מאכל ומשתה וישבו ואכלו ושתו

והראן מעין העולם הבא,

כל כך למה,

כדי שיראו דברו וידעו מה אבדו.

כל זמן שהיה אברהם קיים היה שובע,

שנאמר וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל(בראשית כד, א),

משמת אברהם וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ(בראשית כו, א).

בא יצחק היה שובע,

שנאמר וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ וגו׳(בראשית כו, יב).

כל זמן שהיה אברהם קיים היו בארות נובעות מים,

משמת אברהם מהו אומר וְכׇל הַבְּאֵרֹות וגו׳(בראשית כו, טו),

אמרו הואיל ואין נובעות מים אינן אלא תקלה מפני גייסות,

עמדו וסתמום.

בא יצחק והיו בארות נובעות מים,

שנאמר וַיָּשׇׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹות הַמַּיִם וגו׳(בראשית כו, יח),

וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל(בראשית כו, יט). (דפוס: כל זמן שהיה יצחק קיים היתה ברכה לזרע, שנאמר ויזרע יצחק בארץ ההיא וגומר)

רבי שמעון ברבי איתילידא ליה ברתא, הוה קא חלש דעתיה.

אמר ליה אבוה: רביה באה לעולם.

אמר ליה בר קפרא: תנחומין של הבל ניחמך אבוך.

[דתניא:]

אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, אלא אשרי למי שבניו זכרים, אוי לו למי שבניו נקבות.

אי אפשר לעולם בלא בסם ובלא בורסי, אשרי מי שאומנותו בוסמי, אוי למי שאומנותו בורסי.

כתנאי: וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל(בראשית כד, א).

מאי ״בכל״?

רבי מאיר אומר:

שלא היתה לו בת.

רבי יהודה אומר:

שהיתה לו בת.

אחרים אומרים:

בת היתה לו לאברהם ובכל שמה.

רבי אלעזר המודעי אומר:

איצטגנינות היתה בלבו של אברהם אבינו, שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו.

רש״י איצטגנינות — חוזה בכוכבים.

רש״י משכימים לפתחו — ליטול עצה ממנו.

רבי שמעון בן יוחי אומר:

אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא; ובשעה שנפטר אברהם אבינו מן העולם, תלאה הקדוש ברוך הוא בגלגל חמה.

אמר אביי:

היינו דאמרי אינשי: אידלי יומא אידלי קצירא.

רש״י אידלי יומא — הוגבה שמש כשהחמה זורחת.

רש״י אידלי קצירא — מיקל החולי.

דבר אחר: שלא מרד עשו בימיו.

דבר אחר: שעשה ישמעאל תשובה בימיו.

שלא מרד עשו בימיו מנלן?

דכתיב וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף(בראשית כה, כט), ותנא: אותו היום נפטר אברהם אבינו, ועשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים לנחם את יצחק אביו.

[ומאי שנא של עדשים?]

אמרי במערבא משמיה דרבה בר מרי:

מה עדשה זו אין לה פה, אף אבל אין לו פה.

רש״י אבל אין לו פה — שהוא יושב ודומם.

דבר אחר: מה עדשה זו מגולגלת, אף אבילות מגלגלת ומחזרת על באי העולם.

מאי בינייהו?

איכא בינייהו לנחומי בביעי.

רש״י לנחומי בביעי — אין להם פה אבל אינם מגלגלים כגלגל.

רש״י עדשין אין להן פה — כמו שיש לפולין ולשאר מיני קטנית כמין סדק.

אמר רבי יוחנן:

חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום: בא על נערה מאורסה, והרג את הנפש, וכפר בעיקר, וכפר בתחיית המתים, ושט את הבכורה.

רש״י ושט את הבכורה — וביזה את העבודה שהיתה בבכורות שט תרגום של בזיון מדוע הקילתני (שמואל ב יט) תרגום יונתן אשטתני.

בא על נערה מאורסה — כתיב הכא וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה, וכתיב התם כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ(דברים כב, כז).

הרג את הנפש — כתיב הכא ״עיף״, וכתיב התם אוֹי נָא לִי כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹורְגִים(ירמיה ד, לא).

וכפר בעיקר — כתיב הכא לָמָּה זֶּה לִי(בראשית כה, לב), וכתיב התם זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ(שמות טו, ב).

וכפר בתחיית המתים, דכתיב הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת.

ושט את הבכורה, דכתיב וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹורָה(בראשית כה, לד).

ושעשה ישמעאל תשובה בימיו מנלן?

כי הא דרבינא ורב חמא בר בוזי הוו יתבי קמיה דרבא וקא מנמנם רבא.

אמר ליה רבינא לרב חמא בר בוזי: ודאי דאמריתו כל מיתה שיש בה גויעה זו היא מיתתן של צדיקים?

אמר ליה: אין.

והא דור המבול?

אמר ליה: אנן גויעה ואסיפה קאמרינן.

והא ישמעאל דכתיב ביה גויעה ואסיפה!

אדהכי איתער בהו רבא, אמר להו: דרדקי, הכי אמר רבי יוחנן: ישמעאל עשה תשובה בחיי אביו,

שנאמר: וַיִּקְבְּרוּ אֹותוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו(בראשית כה, ט).

ודילמא דרך חכמתן קא חשיב להו?

אלא מעתה וַיִּקְבְּרוּ אֹותוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו(בראשית לה, כט) — מאי טעמא לא חשיב להו דרך חכמתן?

אלא מדאקדמיה אדבורי אדבריה, ומדאדבריה שמע מינה תשובה עבד בימיו.

תנו רבנן:

שלשה הטעימן הקדוש ברוך הוא בעולם הזה מעין העולם הבא, אלו הן: אברהם, יצחק ויעקב.

אברהם — דכתיב ביה בַּכֹּל;

יצחק — דכתיב ביה מִכֹּל(בראשית כז, לג);

יעקב — דכתיב ביה כֹל(בראשית לג, יא).

רש״י בכל מכל כל — באברהם כתיב ויי ברך את אברהם בכל (בראשית כ״ד:א׳) ביצחק כתיב (שם כז) ואוכל מכל ביעקב כתיב (שם לג) וכי יש לי כל כלומר לא חסרו שום טובה.

שלשה לא שלט בהן יצר הרע, אלו הן: אברהם, יצחק ויעקב, דכתיב בהו ״בכל״ ״מכל״ ״כל״.

ויש אומרים: אף דוד, דכתיב וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי(תהלים קט, כב).

רש״י חלל בקרבי — יצרי הרע מת בקרבי.

ואידך — צעריה הוא דקא מדכר.

רש״י צעריה קא מדכר — על לבו ממש הוא מתרעם ואומר שמת בקרבו מרוב צרות.

תנו רבנן:

ששה לא שלט בהן מלאך המות, ואלו הן: אברהם, יצחק ויעקב, משה, אהרן ומרים.

רש״י שלא שלט בהן מלאך המות — אלא מתו בנשיקה על פי שכינה.

אברהם, יצחק ויעקב — דכתיב בהו ״בכל״ ״מכל״ ״כל״;

רש״י בכל מכל כל — לא חסרו שום כבוד ומצינו כבוד זה במשה ואהרן שנאמר בהן על פי יי ואם אלו מתו ע״י מלאך [המות] נמצא שחסרו כבוד.

משה, אהרן ומרים — דכתיב בהו עַל פִּי יְיָ(במדבר לג, לח).

והא מרים לא כתיב בה עַל פִּי יְיָ!

אמר רבי אלעזר:

מרים נמי בנשיקה מתה, דאתיא ״שם״ ״שם״ ממשה.

ומפני מה לא נאמר בה עַל פִּי יְיָ?

שגנאי הדבר לומר.

תנו רבנן:

שבעה לא שלט בהן רמה ותולעה, ואלו הן: אברהם, יצחק ויעקב, משה, אהרן ומרים, ובנימין בן יעקב.

אברהם, יצחק ויעקב — דכתיב [בהו] ״בכל״ ״מכל״ ״כל״;

משה, אהרן ומרים — דכתיב [בהו] עַל פִּי יְיָ;

בנימין בן יעקב — דכתיב ולְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד יְיָ יִשְׁכֹּון לָבֶטַח עָלָיו(דברים לג, יב).

רש״י ישכון לבטח עליו — הכי דריש ישכון לבטח בנימין על סמיכות ידידות השכינה.

ויש אומרים: אף דוד, דכתיב אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּון לָבֶטַח(תהלים טז, ט).

ואידך — ההוא רחמי הוא דקא בעי.

רש״י כדאמרן — שמתו על פי שכינה ואין ראויה רמה לשלוט במי שנשוק משכינה שהרי אין הרמה באה אלא מטפה מרה המטפטפת מסכינו של מלאך המות דאמר מר (ע״ז דף כ:) ממנה מת ממנה מסריח ממנה פניו מוריקות.

וכן הוא אומר בסוטה, וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים וגו׳(במדבר ה, כב),

ירך, מקום שהתחילה בעבירה תחילה,

משם פורענות מתחלת לבא עליה.

ירך התחילה בעבירה תחלה ואחר כך בטן,

לפיכך תלקה ירך תחלה ואחר כך בטן,

שנאמר וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם(במדבר ה, כז).

וכן אתה מוצא באנשי מבול,

אדם התחיל בעבירה תחילה,

שנאמר וַיַּרְא יְיָ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ(בראשית ו, ה),

אף הן לקו תחלה והשאר לא פלטו,

שנאמר וַיִּמַח אֶת כׇּל הַיְקוּם וגו׳(בראשית ז, כג).

קטני סדום הן התחילו בעבירה תחלה,

שנאמר טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי סְדֹום וגו׳(בראשית יט, ד),

אף הן לקו תחלה והשאר לא פלטו,

שנאמר וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ וגו׳(בראשית יט, יא).

פרעה התחיל (דפוס: גדולי מצרים הן התחילו) בעבירה תחלה,

שנאמר וַיָּקׇם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם(שמות א, ח) (דפוס, במקום הפסוק: ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן וגו׳),

הוא לקה תחלה והשאר לא פלטו,

שנאמר וּבְכָה וּבְעַמְּךָ וגו׳(שמות ז, כט).

מרגלים הן התחילו בעבירה תחלה,

שנאמר וַיֹּוצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ(במדבר יג, לב),

לפיכך הן לקו תחלה והשאר לא פלטו,

דכתיב וַיָּמֻותוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִיאֵי דִבַּת הָאָרֶץ(במדבר יד, לז),

והשאר לא פלטו,

שנאמר אֲנִי יְיָ דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה וגו׳(במדבר יד, לה).

שכיני ארץ ישראל התחילו בעבירה תחלה,

שנאמר כֹּה אָמַר יְיָ עַל כׇּל שְׁכֵנַי הָרָעִים הַנֹּגְעִים בַּנַּחֲלָה וגו׳(ירמיה יב, יד),

אף הן לקו תחילה, והשאר לא פלטו,

שנאמר הִנְנִי נֹתְשָׁם וגו׳.

נביאי ירושלם (כ״י ערפורט: נביאי ישראל) הן התחילו בעבירה תחילה,

שנאמר כִּי מֵאֵת נְבִיאֵי יְרוּשָׁלִַם יָצְאָה חֲנֻפָּה לְכׇל הָאָרֶץ(ירמיה כג, טו),

אף הן לקו תחילה והשאר לא פלטו,

שנאמר ולוקה מֵהֶם קְלָלָה לְכֹל גָּלוּת יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּבָבֶל לֵאמֹר יְשִׂימְךָ יְיָ כְּצִדְקִיָּהוּ וגו׳(ירמיה כט, כב).

דור המבול אין להם חלק לעולם הבא,

ואינן חיין לעולם הבא,

שנאמר וַיִּמַח אֶת כׇּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה(בראשית ז, כג) בעולם הזה,

וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ בעולם הבא.

רבי יהודה בן בתירא אומר:

וַיֹּאמֶר יְיָ לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹולָם(בראשית ו, ג),

לא ידון ולא רוחי בהם לעולם.

דבר אחר:

וַיֹּאמֶר יְיָ לֹא יָדוֹן,

אמר המקום אני מחזיר להם רוחם לנדנה.

רבי מנחם ברבי יוסי אומר:

לֹא יָדוֹן,

אמר המקום איני דן בשעה שאני משלם שכר טוב לצדיקים,

אבל רוחן של רשעים קשה להן יותר מן הכל,

שנאמר רוחם אֵשׁ תאכלם(ישעיה לג, יא).

[במעמדות] במעשה בראשית וכו׳.(משנה מגילה ג, ו)

מנהני מילי?

רש״י מנהני מילי — מה ענין בראשית אצל מעמדות.

אמר רבי אמי:

אלמלא מעמדות — לא נתקיימו (כ״י אוקספורד 366: נבראו) שמים וארץ,

שנאמר: אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻוקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי(ירמיה לג, כה),

וכתיב: וַיֹּאמַר יי אלהים בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה(בראשית טו, ח).

רש״י במה אדע — מה תאמר לי ללמדן דבר שיתכפרו בו עונותיהן.

אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, שמא חס ושלום ישראל חוטאים לפניך, ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה?

אמר לו: לאו.

אמר לפניו: רבונו של עולם, בַּמָּה אֵדַע?

אמר לו: קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁולֶּשֶׁת וגו׳(בראשית טו, ט).

רש״י קחה לי עגלה משולשת — כלומר הקרבנות יכפרו עליהן.

אמר לפניו: רבונו של עולם, תינח בזמן שבית המקדש קיים; בזמן שאין בית המקדש קיים — מה תהא עליהם?

אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות;

כל זמן שקוראין בהן (כ״י מינכן 95: שקורין ושונין בהן) — מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן,

ומוחל אני על כל עונותיהם.

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא(במדבר כא, לד).

מכדי סיחון ועוג אחי הוו,

דאמר מר: סיחון ועוג בני אחיה בר שמחזאי הוו;

רש״י בני אחיה — שבא משמחזאי ועזאל שני מלאכים שירדו בדור אנוש.

מאי שנא מעוג דקמסתפי, ומאי שנא מסיחון דלא קמסתפי?

אמר רבי יוחנן, אמר רבי שמעון בן יוחי:

מתשובתו של אותו צדיק אתה יודע מה היה בלבו;

רש״י מתשובתו של אותו צדיק — הוצרך הקדוש ברוך הוא להשיב שלא יירא ממנו.

אמר: שמא תעמוד לו זכות של אברהם אבינו,

שנאמר: וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי(בראשית יד, יג),

ואמר רבי יוחנן: זה עוג שפלט מדור המבול.

רש״י עוג פלט מן המבול — שברח לא״י כדאמרינן בחלק.

רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן:

כל מקום שנאמר דיבור — חידוש מקרא [יש] שם.

והכתיב: וידבר אלהים [אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר(בראשית ט, ח) — מה חידוש מקרא יש שם?

חידש בו אבר מן החי.

והא כתיב: וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר(בראשית יז, ג) — מה חידוש מקרא יש שם?

חידש בו את המילה.

והא כתיב: דָּבָר שָׁלַח יי בְּיַעֲקֹב(ישעיה ט, ז) וג׳ — מה חידוש מקרא יש שם?

חידש בו את {גיד הנשה}.

והא כתיב: וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְיָ(שמות ו, ב) — מה חידוש מקרא יש שם?

חידש בו קידוש השם.

והא כתיב: וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר(יהושע כ, א) — מה חידוש מקרא יש שם?

און תימר שש ערי המקלט — כבר נתנו למשה מסיני!

אלא אף הוא נאמר לו דבר מה שלא נאמר למשה:

וְנָס אֶל אַחַת מֵהֶעָרִים הָאֵלֶּה וְעָמַד פֶּתַח וג׳ וְנָתְנוּ לוֹ מָקוֹם וְיָשַׁב עִמָּם(יהושע כ, ד).]

מהו וְיָשַׁב עִמָּם?

רבנין דקיסרין בשם רבי שילה:

שאם היה תלמיד חכם — עושין לו בית וועד.

למה לי למיכתב לבני נח, ולמה לי למשני בסיני?

רש״י למה לי למכתב — אבר מן החי בסיני ובבני נח אטו ישראל משום דקבלו תורה יצאו מכלל מצו׳ הראשונו׳ בשלמא עבודת כוכבים וגילוי עריות בסיני למילתייהו נשנית לפי שלא פרשו כ״כ בבני נח על אלו עבירות עונשן עליהם וכן בעריות לפרש עונשן אלא אבר מן החי למה לי לאהדורי.

כדרבי יוסי ברבי חנינא,

דאמר רבי יוסי ברבי חנינא:

כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני — לזה ולזה נאמרה;

רש״י לזה ולזה נאמרה — כדמפרש לקמן מדנשנית עבודת כוכבים וגילוי עריות בסיני ואשכחן דאיענש עובדי כוכבים עלייהו אף לאחר מתן תורה כדכתיב לא ימצא בך מעביר בנו ובתו וגו׳ (דברים י״ח:י׳) ובגלל התועבות האלה וכן בעריות כי את כל התועבות האל (ויקרא י״ח:כ״ז) שמע מיניה כי יהיב קודשא בריך הוא תורה לישראל לא שקלינהו להנך מבני נח וכדקיימי להו קיימי וכל שלא נשנית בסיני נאמר לישראל ולא לבני נח מסיני ואילך אף על גב דעד סיני נצטוו עליה מדלא הדר תנייה בסיני כדאיתא בעבודת כוכבים ובגילו עריות דאשכחן דאיענוש עובדי כוכבים עלייהו שמע מינה ישראל שיצאו לקדושה עמדו באיסורן אבל עובדי כוכבים נטלן מהן ולקמן פריך דילמא להכי לא נשנו דלבני נח הוא דאסירי ולא לישראל ומשני ליכא מידי דלישראל שרי ולעובדי כוכבים אסור שכשיצאו מכלל בני נח להתקדש יצאו ולא להקל עליהם ולזה ולזה ליכא למימר דאם כן אמאי אתני עבודת כוכבים הילכך על כרחיך אותה שלא נשנית אינה בבני נח הילכך אם לא נשנית אבר מן החי הוה אמינא נטלוה מבני נח ממתן תורה ואילך.

לבני נח ולא נשנית בסיני — לישראל נאמרה ולא לבני נח.

ואנו אין לנו אלא גיד הנשה, ואליבא דרבי יהודה.

רש״י ואנו אין לנו — אזהרה בבני נח ולא נשנית בסיני אלא גיד הנשה.

רש״י ואליבא דרבי יהודה — דאמר בפרק גיד הנשה (חולין דף ק:) מבני יעקב נאסר גיד הנשה שהיו בני נח קודם מתן תורה ורבנן פליגי ואמרו בסיני נאמר ולא להם אלא שנכתב במקומו ואחר מתן תורה כתבו משה במקום המעשה על העתיד לידע מאיזה טעם נאסר להם ולרבי יהודה גופיה לישראל נאמר ולא לשאר בני נח דהא בני ישראל כתיב והא דקאמר הכא דאותן העומדות באיסורן לבני נח לעולם הוצרך לשנותן בסיני לאו משום דאי לא אהדרינהו הוה אמינא נגמר מגיד הנשה דלא נשנית ולישראל נאמר ולא לבני נח דמהא ליכא למיגמר שהרי לא נאסרה אלא לישראל ובעוד שהיו בני נח נמי להם נאסר ולא לאחרים אלא מדאתני עבודת כוכבים הוה גמרינן להו.

אמר מר:

כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני — לזה ולזה נאמרה.

אדרבה, מדנשנית בסיני — לישראל נאמרה ולא לבני נח!

מדאיתני עבודה זרה בסיני, ואשכחן דענש גוים עילווה — שמע מינה: לזה ולזה נאמרה.

רש״י ואשכחן דאיענוש עובד כוכבים עלייהו — שבע אומות כדכתיב לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש.

לבני נח ולא נשנית בסיני — לישראל נאמרה ולא לבני נח.

אדרבה, מדלא נישנית בסיני — לבני נח נאמרה ולא לישראל!

רש״י אדרבה מדלא נישנית בסיני אימא לבני נח נאמרה — לבני יעקב בעוד שהיו בני נח נאסר להם ולא משבאו לכלל ישראל.

ליכא מידעם דלישראל שרי ולגוי אסור.

ולא? והרי יפת תואר!

רש״י והרי יפת תואר — שאסורה להם כדאמר לעיל (דף נז.).

התם משום דלאו בני כיבוש נינהו.

רש״י לאו בני כיבוש נינהו — לא נתנה ארץ לכבוש כי אם לישראל שאף לישראל לא הותר יפת תואר אלא במלחמה ע״י כיבוש.

והרי פחות משוה פרוטה!

התם משום דלאו בני מחילה נינהו.

רש״י משום דלאו בני מחילה נינהו — שאף ישראל נצטוו על הגזל אלא שפחות משוה פרוטה אינו נחשב גזל בעיניהם שעוברין על מדתן שרחמנין הן ומוחלין על דבר קל אבל בני נח אכזרים הם.

כל מצוה שנאמרה לבני נח ונישנית בסיני — לזה ולזה נאמרה.

והרי מילה,

רש״י והרי מילה — לישראל נאמרה ולא לבני נח דלא חשבה גבי שבע מצות.

שנאמרה לבני נח — דכתיב: וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹור(בראשית יז, ט),

ונשנית בסיני — וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל(ויקרא יב, ג) (כ״י מינכן 95: בש׳ ערלתו),

לישראל נאמרה ולא לבני נח!

ההוא למישרי שבת הוא דאתא — ביום, ואפילו בשבת.

והרי פריה ורביה,

שנאמרה לבני נח — דכתיב: וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ(בראשית ט, ז),

ונשנית בסיני — לֵךְ אֱמֹור לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאׇהֳלֵיכֶם(דברים ה, כז),

לישראל נאמרה ולא לבני נח!

ההוא לכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו הוא דאתא.

רש״י לכל דבר שבמנין — לא נשנית בסיני אלא מפני שאסר להם תשמיש שלשה ימים קודם מתן תורה ולאחר שלשה ימים הוצרך להתיר להם ואף על גב דממילא משתמע התירא דהא שלשה ימים הוא דאסר והרי עברו אשמעינן קרא לכל דבר הנאסר במנין ב״ד אף על פי שקבעו זמן לדבר צריך למנות פעם אחרת להתירו כשעבר הזמן.

אי הכי, כל חדא וחדא נמי נימא משום מילתא איתני!

רש״י אי הכי — כל שבע מצות שחזרו ונשנו בסיני נימא נמי כל אחת ואחת הוצרכה לשנות על דבר כגון עבודת כוכבים לפרש מיתה ועבודות האסורין בה וכן גלוי עריות לפרש עונשין ונימא דכולהו לא נשנו ולישראל נאסרו ולא לבני נח.

הכי קאמר: אזהרה מיהדר ומיתנא בה למה לי?

רש״י אזהרה מהדר ומתנא בה למה לי׳ — למהדר ומיכתב אזהרה דידהו אלא ש״מ להזהירה לבני נח ולישראל אתא.

ואין לנו אלא גיד הנשה בלבד, ואליבא דרבי יהודה —

הני נמי לא איתני!

רש״י הני נמי — מילה ופריה ורביה הא לא איתנו דהא אמרת למילתא הוא דאיתנו.

הני איתני לשום מילתא בעלמא; הא לא איתני כלל.

רש״י הא — דגיד הנשה לא איתנו כלל ומשום הכי לא חשיב להו בהדיה ומיהו הנך נמי מן האמורות לבני נח ולא נשנו בסיני הם ולישראל נאמרו ולא לבני נח מסיני ולהלן.

אי בעית אימא: מילה מעיקרא לאברהם הוא דקא מזהר ליה רחמנא —

וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹור אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹורֹותָם —

אתה וזרעך — אין, איניש אחרינא — לא.

רש״י ואיבעית אימא מילה — ודאי מסיני נאמרה לעיקר מצותיה ודקשיא לך הא אמר ר׳ יוסי כל שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה הא דלא חשיב ליה לגבי מצות בני נח משום דמילה לאו לבני נח נאמרה אפילו מקודם סיני אלא לזרע אברהם לחודיה והשתא נמי זרע אברהם דהיינו ישראל הוא דנהיגי בה.

אלא מעתה, בני ישמעאל לחייבו!

רש״י בני ישמעאל ליחייבו — השתא.

כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע(בראשית כא, יב).

בני עשו לחייבו!

ביצחק — ולא כל יצחק.

מתקיף לה רב אושעיא:

אלא מעתה, בני קטורה לא לחייבו!

האמר רבי יוסי בר אבין, ואיתימא רבי יוסי בר חנינא:

אֶת בְּרִיתִי הֵפַר(בראשית יז, יד) — לרבות בני קטורה.

רש״י לרבות בני קטורה — אותם ששה לבדם ולא זרעם אבל אברהם נצטוה לכל הנולדים לו.

רש״י בני קטורה — אותן ששה שנולדו לאברהם הן עצמן לא לחייבו ונימא השתא דלא מל אברהם כל בניו שהיו לו בחייו.

אין מעמידין בהמה בפונדקאות שלגוים כול׳.(משנה עבודה זרה ב, א)

רבי זעירא רבי אבהו בשם רבי יוסי בירבי חנינה, רבי בא רבי יונה:

תיפתר כרבי ליעזר, דרבי ליעזר אמר: אינה נלקחת מן הגוים.

רבי יונה בעי:

ולמה לי נן פתרין לה דברי הכל?

כיי דמר רבי לעזר בשם רב: ואפילו כמאן דמר מותר למכור — אסור לייחד;

עבר וייחד — דברי הכל.

אמר רבי ירמיה:

נישמעינה מן הדא: האשה שנחבשה בידי גוים.

אמר רבי יוסי:

שנייא היא אשה, שדרכה לצווח.

הגע עצמך שהיתה חרשת!

דרכה לרמז.

מאי כדון?

תיפתר כרבי ליעזר, דרבי ליעזר אומר: אינה נלקחת מן הגוים.

הוון בען מימר: מה פליגין רבי ליעזר ורבנין — בפרה.

על שום מעלה היא בפרה? סילסול היא בפרה?

מן מה דרבנין מתיבין לרבי ליעזר: כׇּל צֹאן קֵדָר יִקָּבְצוּ לָךְ(ישעיה ס, ז) —

הדא אמרה: אף בשאר כל הדברים חלוק רבי ליעזר.

רבי הושעיה בעי:

משיבין דבר שהוא לבא על דבר שהוא לשעבר?

רבי אבין בעי:

משיבין דבר שיצר הרע בטל על דבר שיצר הרע קיים?

רב הושעיה אמר:

ולמה לי נן פתרין לה דברי הכל?

כיי דמר רב הונא בשם רב:

וַיִּשְׁקְלוּ אֶת שקלי שְׁלֹשִׁים כָּסֶף(זכריה יא, יב) — אילו שלשים מצות שעתידין בני נח לקבל עליהן.

ורבנן אמרי:

אילו שלשים צדיקים שאין העולם חסר מהן.

דמר רבי נחמן בשם רבי מנא:

אין העולם יכול להיות פחות משלשים צדיקים כאבינו אברהם.

ומה טעם?

וְאַבְרָהָם היה יִהְיֶה(בראשית יח, יח) — יִהְיֶה מיניין שלשים.

פעמים שרובן בבבל ומיעוטן בארץ ישראל,

פעמים שרובן בארץ ישראל ומיעוטן בבבל.

סימן יפה לעולם בשעה שרובן בארץ.

רבי חייה בר לולייני בשם רבי הושעיה:

כל המצות עתידין בני נח לקבל עליהם.

ומה טעם?

כִּי אָז אֶהְפֹּוךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה(צפניה ג, ט).

ובסוף הן עתידין לחזור בהן.

ומה טעם?

נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹותֵימוֹ(תהלים ב, ג) —

זו מצות תפילין,

זו מצות ציצית.

רבי יצחק ורבי אמי הוון יתבין מקשיי:

והכתיב: וַיִּזְבְּחוּ לַיְיָ בַּיּוֹם הַהוּא מִן הַשָּׁלָל(דברי הימים ב טו, יא)!

וקיימונה — ולא ידעין אין חברייא קיימונה ואין רבי אמי קיימינה — על ראשה: מן השלל שהיה בידם הקריבו.

והא כתיב: וְאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ הֶעֱלוּ עולה וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים(שמואל א ו, טו) ליי פרים!

וכי מסרני פלשתים אנו למידין?

ולא כן אמר רבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינה: ואפילו נקיבות הקריבו — וְאֶת הַפָּרוֹת הֶעֱלוּ עֹולָה לַיְיָ(שמואל א ו, יד).

והכתיב: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם(שמואל א טו, טו)!

אין למידין משאול, דמר ריש לקיש: שאול גרופית שלשקמה היה.

והכתיב: ויקח דָּוִד אֶת הַגֹּורֶן(שמואל ב כד, כד)!

קנה ולא הקריב.

והכתיב: וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ יְיָ אֱלֹהֶיךָ יִרְצֶךָ(שמואל ב כד, כג)!

יִרְצֶךָ — בתפילה.

והכתיב: וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכׇּל אֵלֶּה(ויקרא כב, כה) —

מִכׇּל אֵלֶּה אין את מקריב, לוקח אתה תמימים ומקריב!

מה עבד לה רבי ליעזר?

לוקח אתה בדמים ומקריב.

הוא תני בדמים — דלא כרבי ליעזר.

רבי שמעון בן לעזר אומר:

הרוצה לאמץ את עיני המת בשבת

נופח יין בחוטמיו,

ונותן שמן בשני ריסי עיניו,

והן מתאמצות מאיליהן.

וכן היה רבי שמעון בן לעזר אומר:

אפילו קטן בן יומו חי מחללין עליו את השבת,

ואפילו דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת,

שכל זמן שאדם חי, עוסק במצות, לפיכך מחללין עליו את השבת,

מת בטל מן המצות, לפיכך אין מחללין עליו את השבת.

וכן היה רבי שמעון בן לעזר אומר:

אפילו קטן בן יומו אין משמרין אותו לא מן החולדה ולא מן העכברים,

שהכלב רואה אותו ובורח,

נחש רואה אותו ובורח,

ואפילו עוג מלך הבשן מת משמרין אותו מן חולדה ומן עכברים,

שכל זמן שאדם חי מוראו מוטל על הבריות,

שנאמר וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה(בראשית ט, ב) וג׳ (כ״י ערפורט: על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים וגו׳),

מת בטל מוראו מן הבריות.

הכהו באחר ידו,

בנייר,

בפינקס,

בעורות שאין עבודין,

בטמוס של שטרות שבידו,

נותן ארבע מאות זוז.

ולא מפני שמכה של צער,

אלא מפני שמכה של בזיון,

שנאמר קוּמָה יְיָ הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהַי כִּי הִכִּיתָ וגו׳(תהלים ג, ח),

ואומר בַּשֵּׁבֶט עַל הַלְּחִי אֵת שופט וגו׳(מיכה ד, יד),

ואומר גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וגו׳(ישעיה נ, ו).

וכשם שחייב על נזקי חבירו,

כך הוא חייב על נזקי עצמו.

הוא עצמו שרק וטס בפניו כנגד חבירו,

מתלש בשערו,

מקרע את כסותו,

משבר את כליו,

מפזר את מעותיו בחמתו,

פטור מדיני אדם,

וחייב בדיני שמים (דפוס, כ״י ערפורט: ודינו מסור לשמים),

שנאמר וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁותֵיכֶם אֶדְרֹושׁ(בראשית ט, ה).

רבי שמעון בן לעזר אמר משם רבי חלפאי בן אגרא שאמר משם רבי יוחנן בן נורי:

מתלש בשערו,

מקרע את כסותו,

משבר את כליו,

מפזר את מעותיו בחמתו,

יהא בעיניך כעובד עבודה זרה,

שאילו אומר לו יצרו לך ועבוד עבודה זרה,

עובד היה,

שכך היא עבודתו של יצר הרע.

אשכח רבי יעקב בר אחא דהוה כתיב בספר אגדתא דבי רב:

בן נח נהרג בדיין אחד, ובעד אחד, שלא בהתראה, מפי איש ולא מפי אשה, ואפילו קרוב.

רש״י מפי איש — על ידי דיין איש או עד איש.

משום רבי ישמעאל אמרו: אף על העוברין.

רש״י אף על העוברין — הכה את האשה ויצאו ילדיה נהרג עליהן ובישראל עד שיצא לאויר העולם כדתנן במס׳ [נדה] (דף מד.) תינוק בן יום אחד ההורגו חייב היכא דקים ליה בגוויה שכלו לו חדשיו ואינו נפל.

מנהני מילי?

אמר רב יהודה:

דאמר קרא: אַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁותֵיכֶם אֶדְרֹושׁ(בראשית ט, ה) — אפילו בדיין אחד.

מִיַּד כׇּל חַיָּה — אפילו שלא בהתראה;

רש״י מיד כל חיה — מיד כל דבר חי.

אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם — אפילו בעד אחד;

מִיַּד אִישׁ — ולא מיד אשה;

אָחִיו — אפילו קרוב.

משום רבי ישמעאל אמרו: אף על העוברין.

מאי טעמיה דרבי ישמעאל?

דכתיב: שֹׁופֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ(בראשית ט, ו) —

רש״י שופך דם האדם באדם — שבתוך האדם דמו ישפך.

איזהו אדם שהוא באדם? הוי אומר: זה עובר שבמעי אמו.

ותנא קמא — תנא דבי מנשה הוא,

דאמר: כל מיתה האמורה לבני נח אינו אלא חנק.

ושדי ליה האי בָּאָדָם אסיפיה דקרא, ודרוש ביה הכי: בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ —

איזהו שפיכות דמים של אדם שהוא בגופו של אדם? הוי אומר: זה חנק.

רש״י זה חנק — דאין דמו יוצא לחוץ.

מתיב רב המנונא:

ואשה לא מפקדה? והכתיב: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה וגו׳(בראשית יח, יט) (כ״י מינכן 95: את בניו ואת ביתו אחריו)!

רש״י ואשה — בת נח לא מפקדה על הדין.

רש״י ביתו — היינו נשים.

הוא מותיב לה, והוא מפרק לה:

בָּנָיו — לדין, בֵּיתוֹ — לצדקה.

אמר ליה רב אויא סבא לרב פפא:

אימא בת נח שהרגה לא תיהרג — מִיַּד אִישׁ ולא מיד אשה כתיב!

אמר ליה: הכי אמר רב יהודה: שֹׁופֵךְ דַּם הָאָדָם — מכל מקום.

אימא בת נח שזינתה לא תיהרג, דכתיב: עַל כֵּן יַעֲזׇב אִישׁ(בראשית ב, כד) — ולא אשה!

אמר ליה: הכי אמר רב יהודה: וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד — הדר ערבינהו קרא.

הוא היה אומר:

חביב אדם שנברא בצלם.

חבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם,

שנאמר: כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם(בראשית ט, ו).

חביבין ישראל שנקראו בנים למקום.

חבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום,

שנאמר: בָּנִים אַתֶּם לַיְיָ אֱלֹהֵיכֶם(דברים יד, א).

חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה (כ״י קאופמן: שניתן להם כלי שבו נברא העולם).

חבה יתרה נודעת להם שנתן להם כלי חמדה שבו (כ״י קאופמן: כלי שבו) נברא העולם,

שנאמר: כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ(משלי ד, ב).

רבי עקיבא אומר:

כל השופך דמים הרי זה מבטל את דמות,

שנאמר שֹׁופֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ(בראשית ט, ו).

רבי לעזר בן עזריה (כ״י ערפורט: בן עזאי) אומר:

כל שאינו עוסק בפריה ורביה הרי זה שופך דמים ומבטל (כ״י ערפורט: מעלה עליו הכתוב כאילו ממעט) את הדמות,

שנאמר כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם,

וכתוב וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ וגו׳(בראשית ט, ז).

[בן עזי אומר:

כל שאינו עוסק בפריה ורביה הרי זה שופך דמים ומבטל את הדמות,

שנאמר כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם,

וכתוב וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ וגו׳].

אמר לו רבי לעזר בן עזריה:

בן עזיי, נאין דברין כשהן יוצאין עושיהן.

יש נאה דורש ואין נאה מקיים,

נאה מקיים ואין נאה דורש,

בן עזיי נאה דורש ואין נאה מקיים.

אמר לו:

מה אעשה,

חשקה נפשי בתורה,

יתקיים עולם באחרים.

כיזה צד,

ראוהו שהרג את הנפש,

אמרו לו:

הוי יודע שהוא בן ברית,

ונאמר שֹׁופֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ(בראשית ט, ו),

אף על פי שאמר יודע אני,

פטור,

עד שיאמר יודע אני ועל מנת כן אני עושה.

תנו רבנן:

וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְיָ רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר י, לו) —

מלמד שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל.

הרי שהיו ישראל שני אלפים ושני רבבות חסר אחד, וזה לא עסק בפריה ורביה —

לא נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל?

אבא חנן אמר משום רבי אליעזר:

חייב מיתה,

שנאמר: וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם(במדבר ג, ד) —

הא היו להם בנים, לא מתו.

אחרים אומרים:

גורם לשכינה שתסתלק מישראל,

שנאמר: לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ(בראשית יז, ז) —

בזמן שזרעך אחריך — שכינה שורה;

אין זרעך אחריך — על מי שורה? על העצים ועל האבנים?

תנו רבנן:

שבע מצות נצטוו בני נח:

רש״י שבע מצות — יליף להו לקמן.

דינין, וברכת השם, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי.

רש״י וגלוי עריות — כולן חוץ מנערה המאורסה כדכתיב (בראשית כ) גבי אבימלך הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל בעולת בעל יש להם נערה המאורסה אין להם.

רבי חנניה בן (גמלא) אומר:

אף על הדם מן החי.

רש״י אף על הדם מן החי — כולהו יליף טעמייהו לקמן.

רבי חידקא אומר:

אף על הסירוס.

רבי שמעון אומר:

אף על הכישוף.

רבי יוסי אומר:

כל האמור בפרשת כישוף — בן נח מוזהר עליו:

רש״י בפרשת מכשף — זו היא שמזכיר והולך לא ימצא בך ובגלל התועבות האל וגו׳ ומדנענשו עליהם שמע מינה הוזהרו על כולם דלא ענש אלא אם כן הזהיר.

לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹוסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף(דברים יח, י) וְחֹובֵר חָבֶר וְשֹׁואֵל אוֹב וְיִדְּעֹונִי וְדֹורֵשׁ אֶל הַמֵּתִים וגו׳(דברים יח, יא), וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹות הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ(דברים יח, יב);

ולא ענש אלא אם כן הזהיר.

רבי אלעזר אומר:

אף על הכלאים.

מותרין בני נח ללבוש כלאים ולזרוע כלאים,

רש״י מותרין בני נח וכו׳ — סיפא דמילתא דרבי אלעזר הוא וכוליה מפרש לקמן.

ואין אסורין אלא בהרבעת בהמה ובהרכבת האילן.

מנהני מילי?

אמר רבי יוחנן:

דאמר קרא: וַיְצַו יְיָ אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹול תֹּאכֵל(בראשית ב, טז).

וַיְצַו — אלו הדינין, וכן הוא אומר: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וגו׳(בראשית יח, יט) (כ״י מינכן 95: ואת ביתו אחריו ושמרו דרך יי לעשות צדקה ומשפט).

יְיָ — זו ברכת השם, וכן הוא אומר: וְנֹוקֵב שֵׁם יְיָ מוֹת יוּמָת(ויקרא כד, טז).

אֱלֹהִים — זו עבודה זרה, וכן הוא אומר: לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים(שמות כ, ג).

עַל הָאָדָם — זו שפיכות דמים, וכן הוא אומר: שֹׁופֵךְ דַּם הָאָדָם וגו׳(בראשית ט, ו).

לֵאמֹר — זו גילוי עריות, וכן הוא אומר: לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר(ירמיה ג, א).

מִכֹּל עֵץ הַגָּן — ולא גזל.

רש״י מכל עץ הגן ולא גזל — מדאיצטריך למישרי ליה ולהפקיר לו עצי הגן ש״מ שאינו מופקר לו נאסר לו.

אָכֹל תֹּאכֵל — ולא אבר מן החי.

רש״י אכול תאכל — העומד לאכילה ולא תאכל אבר מן החי דבהמה בחייה אינה עומדת לאכילה אלא לגדל ולדות.

כי אתא רבי יצחק, תני איפכא:

וַיְצַו — זו עבודה זרה, אֱלֹהִים — זו דינין.

בשלמא אֱלֹהִים זו דינין — דכתיב: וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים(שמות כב, ז);

אלא וַיְצַו זו עבודה זרה — מאי משמע?

רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי.

חד אמר: סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִים עָשׂוּ לָהֶם וגו׳(שמות לב, ח);

וחד אמר: עָשׁוּק אֶפְרַיִם רְצוּץ מִשְׁפָּט כִּי הוֹאִיל הָלַךְ אַחֲרֵי צָו(הושע ה, יא).

רש״י עשוק אפרים — מיד שונאיו ורצוץ משפט רצוץ ע״י שפטיו של הקדוש ברוך הוא.

רש״י כי הואיל הלך אחרי צו — מפני שנתרצה ללכת אחרי צווי של נביאי הבעל.

מאי בינייהו?

איכא בינייהו גוי שעשה עבודה זרה ולא השתחוה לה:

למאן דאמר ״עשו״ — משעת עשייה מיחייב;

למאן דאמר ״כי הואיל הלך״ — עד דאזיל בתרה ופלח לה.

אמר רבא:

ומי איכא למאן דאמר גוי שעשאה עבודה זרה ולא השתחוה לה חייב?

והתניא: בעבודה זרה — דברים שבית דין של ישראל ממיתין עליהן, בן נח מוזהר עליהן; אין בית דין של ישראל ממיתין עליהן, אין בן נח מוזהר עליהן.

למעוטי מאי? לאו למעוטי גוי שעשה עבודה זרה ולא השתחוה לה?

אמר רב פפא:

לא, למעוטי גיפוף ונישוק.

רש״י למעוטי גיפוף ונישוק — אבל עשה אתרבי מויצו אף על גב דבית דין של ישראל אין ממיתין.

רש״י מגפף ומנשק — אמרינן במתניתין (דף ס:) דגבי ישראל אינו נהרג.

גיפוף ונישוק דמאי?

אילימא כדרכה — בר קטלא הוא!

אלא למעוטי שלא כדרכה.

רש״י בכדרכה — שדרך עבודתה בכך ישראל נמי כל עבודה שדרך עבודתה בכך ישראל חייב עליה ואפילו הוא דרך בזיון כגון פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס כדאמר במתניתין (שם) וילפינן מקראי וכל שכן כשהוא דרך כבוד דכולהו כדרכן נפקי מאיכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם וגו׳.

תנו רבנן:

״איש״ — מה תלמוד לומר אִישׁ אִישׁ(ויקרא יח, ו)? לרבות את הגויים שמוזהרין על העריות כישראל.

רש״י מה תלמוד לומר איש איש — אל כל שאר בשרו וגו׳.

והא מהכא נפקא? מהתם נפקא: לֵאמֹר(בראשית ב, טז) — זה גילוי עריות!

התם — בעריות דידהו, והכא — בעריות דידן,

רש״י בעריות דידן — באשת איש ישראל.

דקתני סיפא: בא על עריות ישראל — נידון בדיני ישראל.

למאי הלכתא?

רש״י למאי הלכתא — נדון בדיני ישראל.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:

לא נצרכה אלא לעדה ועדים והתראה.

רש״י שצריך עדה ועדים והתראה — כישראל.

מגרע גרע!

רש״י מגרע גרע — זה הבא על אשת ישראל מהבא על אשת כותי שנהרג בעד אחד ובדיין אחד ושלא בהתראה. מגרע גרע — לשון קולא ובתמיהה.

אלא אמר רבי יוחנן:

לא נצרכה אלא לנערה המאורסה, דלדידהו לית להו, דדיינינן להו בדינא דידן.

רש״י לא נצרכה — האי דקתני נידון בדיני ישראל.

רש״י אלא — שבא על נערה המאורסה ישראלית.

רש״י דלדידהו לית להו — מיתה בנערה המאורסה אלא בבעולת בעל וגבי ישראל נהרג מריבויא דאיש איש על כרחך האי דקטלוה משום דאתרביה באיש איש כישראל ולגבייהו לאו אשת איש דנחייב קטלא דידהו אלא נידון בסקילה אבל אין צריך עדה ועדים והתראה דלא גרע מעריות דידהו.

אבל אשת איש — בדינא דידהו דיינינן להו?

רש״י אבל — בא על אשת איש ישראל בדינא דידהו דיינינן ליה בתמיה.

והתניא: בא על נערה המאורסה — נידון בסקילה, על אשת איש — נידון בחנק;

רש״י בא על נערה המאורסה נידון בסקילה — כישראל דהא בדינא דידהו סייף הוא דכל מיתת בן נח אינו אלא סייף לרבנן דפליגי אתנא דבי מנשה.

ואי בדינא דידהו — סייף הוא!

אמר רב נחמן בר יצחק:

מאי אשת איש דקתני? כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה, דלדידהו לית להו, דיינינן להו בדינא דידן.

רש״י נכנסה לחופה ולא נבעלה — בדיני ישראל חנק הוא כשאר אשת איש דגבי סקילה כתיב נערה בתולה מאורסה וגו׳ ודרשינן (כתובות דף מח.) בתולה ולא בעולה מאורסה ולא נשואה ומאי נשואה אילימא נשואה ונבעלה מבתולה ולא בעולה נפקא אלא שנכנסה לחופה ולא נבעלה ומעטה קרא מסקילה וישנה בחנק דהכל היו בכלל נואף ונואפת ויצאה ארוסה לידון בעצמה וזו שלא יצאה עמדה בכללה.

דתני רבי חנינא:

בעולת בעל — יש להן;

רש״י בעולת בעל יש להם — דכתיב והיא בעולת בעל (בראשית כ׳:ג׳) ולא כתיב והיא אשת איש אלמא הנך מת משום בעילתו של בעל ולא מפני קדושין וחופתו.

נכנסה לחופה ולא נבעלה — אין להן.

תניא כוותיה דרבי יוחנן:

רש״י תניא כוותיה דרבי יוחנן — דאמר בא על עריות ישראל דקתני נידון בדיני ישראל לא מתוקמא אלא בנכנסה לחופה או בנערה המאורסה וכו׳ דלדידהו לית להו.

כל ערוה שבית דין של ישראל ממיתין עליה — בן נח מוזהר עליה;

אין בית דין של ישראל ממיתין עליה — אין בן נח מוזהר עליה, דברי רבי מאיר.

רש״י אין ב״ד של ישראל ממיתין עליה — כגון חייבי כריתות אחותו ואחות אביו ואחות אמו ואשת אחיו ואשת אחי אביו ואחות אשתו.

רש״י אין בן נח מוזהר עליה — כדמפרש לקמן דרבי מאיר אליבא דרבי עקיבא אמרה דנפקי ליה עריות בבני נח מעל כן יעזב איש וגו׳ והתם חייבי מיתות הוא דכתיבי.

וחכמים אומרים: הרבה עריות יש שאין בית דין של ישראל ממיתין עליהן ובן נח מוזהר עליהן.

רש״י הרבה עריות יש — כגון כל חייבי כריתות בן נח מוזהר עליהם דלרבנן אתרבו בני נח מאיש איש לכל האמור בפרשה ור״מ לא דריש איש איש לרבויי.

בא על עריות ישראל — נידון בדיני ישראל;

רש״י בא על עריות ישראל — עבריות.

בא על עריות בן נח — נידון בדיני בן נח;

ואנו אין לנו אלא נערה המאורסה בלבד.

רש״י ואנו אין לנו — שיהא בן נח חלוק בין ישראלית לכותית אלא נערה המאורסה משום דלדידהו לית להו קטלינן ליה בקטלא דידן.

רש״י עריות בני נח — כותיות.

ונחשוב נמי נכנסה לחופה ולא נבעלה!

האי תנא תנא דבי מנשה הוא, דאמר: כל מיתה האמורה לבני נח אינו אלא חנק — אידי ואידי חנק הוא.

רש״י אידי ואידי חנק הוא — דיננו ודיניהן שוין בה.

וסבר רבי מאיר כל ערוה שבית דין של ישראל ממיתין עליה בן נח מוזהר עליה?

והא תניא: גר שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה — יש לו שאר האם, ואין לו שאר האב.

רש״י שהורתו שלא בקדושה — וכל גר שנתגייר כקטן שנולד עכשיו בלא אב ואם וקרובים דמי ואין עליו קורבה מקודם לכן ומיהו רבנן הוא דגזור עליה בכל האסורות לו (בהיותו כותי) משום שלא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה הלכך נשא אחותו מן האם שנולדה קודם שנתגיירה אמה ונתגיירה עם אמה ונשאה זה משגדל יוציא דאחותו היא ולא גרע מבן נח ומדרבנן שלא יאמרו וכו׳ דקסבר ר׳ מאיר אחותו מן האם אסורה לבני נח ואפילו אחות אביו מן האם ואחות אמו מן האב ויליף לה מעל כן יעזב איש את אביו ואת אמו דאביו זה אחות אביו ואמו זה אחות אמו כדדריש ליה ר״א לקמן בשמעתין.

הא כיצד?

נשא אחותו מן האם — יוציא;

מן האב — יקיים.

רש״י מן האב יקיים — דלא נאסר איסור אחוה בבני נח אלא מן האם דכתיב וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי (בראשית כ׳:י״ב) אלמא בת האב שריא להו ובת האם לא שריא להו.

אחות האב מן האם — יוציא;

רש״י אחות אביו מן האם יוציא — כדכתיב (שם ב) על כן יעזב איש את אביו ודרשינן את אביו אחות אביו מן האם.

מן האב — יקיים.

אחות האם מן האם — יוציא;

רש״י אחות אם מן האם יוציא — כדכתיב את אמו זו אחות אמו מן האם.

אחות האם מן האב — רבי מאיר אומר: יוציא,

רש״י ר״מ אומר יוציא — גזירה משום אחותו מן האם דכיון דשם צד שאר האם כאן אף על גב דמן האב היא אי שרית ליה אתי למימר אין לגר אפילו שאר אם ואתי למישרי אפילו אחותו מן האם וכל שכן אחות אמו ואחות אביו מן האם.

וחכמים אומרים: יקיים.

רש״י וחכ״א יקיים — ולא גזרי׳ והוא הדין להורתו ולידתו שלא בקדושה והא דנקט הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה לא בא למעוטי הורתו ולידתו שלא בקדושה אלא למעוטי הורתו ולידתו בקדושה וכיון דדמי ליה לישראל גזר ביה ר״מ דילמא אתי לאחלופי בישראל ואפילו בשאר האב ואפילו נולדו אותן קרובות בהיותו כותי.

שהיה רבי מאיר אומר: כל ערוה שהיא משום שאר אם — יוציא;

משום שאר האב — יקיים.

ומותר באשת אחיו ובאשת אחי אביו, ושאר כל עריות מותרות לו — לאתויי אשת אביו.

רש״י ומותר באשת אחיו — ואפילו מאמו ולאחר מיתה ואפילו נשאה אחיו משנתגייר או נשאה כשהוא כותי ומשנתגייר קיימה דאין אשת אח לבני נח וליכא למיחש שמא יאמרו וכו׳ וכן אשת אחי האב וכן כל הבאות מחמת אישות דכיון דלשמא יאמרו ליכא למיחש דקסבר לא נאסרו לבני נח ומשום קורבה נמי ליכא למיחש דכקטן שנולד דמי.

רש״י ושאר כל עריות — שבאות מחמת אישות מותרות לו.

רש״י לאתויי אשת אביו — אבל כלתו ואחות אשתו ליכא לרבויי דהא בגר שהיתה לידתו בקדושה קיימא וזה לא היתה לו כלל אשה אלא ביהדות ולאתויי אחות אשתו נמי לא (צריכא ליה) דהא קתני בהדיא נשא אשה ובתה כונס אחת ומוציא אחת וה״ה לשתי אחיות.

נשא אשה ובתה — כונס אחת ומוציא אחת, ולכתחילה לא יכנוס.

רש״י נשא אשה ובתה — אשאר גרים קאי כשנשאם בהיותם כותי ונתגיירו עמו אי נמי אהא קאי ומשום דהך גיורת קאמר וה״ה לישראל גמור.

רש״י ולכתחילה לא יכנוס — מפרש ביבמות בפ׳ נושאין על האנוסה (דף צח:) דאהנך דאמרן לעיל יקיים קאמר דלכתחלה לא יכנוס.

מתה אשתו — מותר בחמותו;

רש״י מתה אשתו מותר בחמותו — ואף על פי שקיימה לאשתו משנתגייר דבן נח לא הוזהר על חמותו דנימא באים מקדושה וכו׳ וחמותו ממש לא הויא אף על גב דנתגיירו דגר שנתגייר וכו׳ ואין קורבות זה לזה.

ואיכא דאמרי: אסור בחמותו.

רש״י ואיכא דתני אסור בחמותו — התם מפרש במאי פליגי קתני מיהת מותר באשת אביו ואף על פי שבית דין של ישראל ממיתין עליה וכן בחמותו וקתני אסור באחותו ובאחות אביו ואחות אמו ואף על פי שאין ב״ד של ישראל ממיתין עליהם.

אמר רב יהודה:

לא קשיא: הא — רבי מאיר אליבא דרבי אליעזר,

רש״י הא ר״מ וכו׳ — תלמיד של שניהם היה כדאמרי׳ במס׳ ביצה (דף ג:) גבי ליטרא קציעות ר״מ אומר א״ר אליעזר רואין כאילו הן פרודות וכו׳ ובמס׳ עירובין בפ״ק (עירובין פרק א, יג.) אמר ר״מ שמש את ר״ע. הא דקתני אחותו אסורה לו ואשת אביו מותרת לו ר״מ היא משום ר״א והאי דקתני חייבי מיתות נאסרו להם ולא חייבי כריתות ר״מ היא אליבא דרבי עקיבא.

והא — רבי מאיר אליבא דרבי עקיבא.

דתניא:

עַל כֵּן יַעֲזׇב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ(בראשית ב, כד) —

רש״י על כן יעזב איש את אביו ואת אמו — לאדם הראשון נאמר.

רבי אליעזר אומר: אָבִיו — אחות אביו, אִמּוֹ — אחות אמו.

רש״י אחות אביו — וכל שכן אחותו.

רבי עקיבא אומר: אָבִיו — אשת אביו, אִמּוֹ — אמו ממש.

וְדָבַק — ולא בזכר;

רש״י ודבק ולא בזכר — דליכא דיבוק דמתוך שאין הנשכב נהנה אינו נדבק עמו.

בְּאִשְׁתּוֹ — ולא באשת חבירו;

וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד — מי שנעשים בשר אחד, יצאו בהמה וחיה שאין נעשין בשר אחד.

רש״י שנעשה לבשר אחד — שזרע יוצא מהם שנעשה בשר האם והאב אחד בו.

רש״י יצאו בהמה וחיה — שאין יולדין מן האדם. הני דרבי עקיבא כולהו חייבי מיתות נינהו ומינה יליף לכל חייבי מיתות אבל לרבי אליעזר לית ליה קורבא דאישות ואית ליה קורבה דאחוה.

אמר מר:

רבי אליעזר אומר: אָבִיו — אחות אביו.

אימא אביו ממש! — היינו וְדָבַק ולא בזכר.

אימא אשת אביו! — היינו בְּאִשְׁתּוֹ ולא באשת חבירו.

אימא לאחר מיתה! — דומיא דאמו: מה אמו דלאו אישות, אף אביו דלאו אישות.

רש״י אימא לאחר מיתה — לחייבו על אשת אביו לאחר מיתת אביו ומשני דומיא דאמו.

אִמּוֹ — אחות אמו.

ואימא אמו ממש! — היינו בְּאִשְׁתּוֹ ולא באשת חברו.

ואימא לאחר מיתה! — דומיא דאביו: מה אביו דלאו ממש, אף אמו דלאו ממש.

רבי עקיבא אומר: אָבִיו — אשת אביו.

ואימא אביו ממש! — היינו וְדָבַק ולא בזכר.

אי הכי, אשת אביו נמי היינו בְּאִשְׁתּוֹ ולא באשת חברו! — לאחר מיתה.

אִמּוֹ — אמו ממש.

רש״י אמו אמו ממש — ולאו היינו אשת חבירו ובלאחר מיתת אביו נמי ליכא לתרוצה דהיינו אשת אביו דאוקימנא לאחר מיתה ומשני אמו אנוסת אביו דלאו אשתו ואין כאן אלא משום אמו אפילו בחייו.

היינו בְּאִשְׁתּוֹ ולא באשת חברו! — אמו מאנוסתו.

במאי קא מיפלגי?

רבי אליעזר סבר:

אביו דומיא דאמו ואמו דומיא דאביו — לא משכחת לה אלא באחווה.

רש״י אביו דומיא דאמו ואמו דומיא דאביו לא משכחת לה אלא באיסור דאחווה — דתרוייהו ממש ליכא למימר דאם כן היינו ודבק ולא בזכר ותרוייהו באישות ליכא למימר דהא אמו לאו משום אישות דאם כן היינו אשת אביו הלכך תרוייהו באחוה.

ורבי עקיבא: מוטב לאוקמיה באשת אביו, דאיקרי ״ערות אביו״, לאפוקי אחות אביו, דשאר אביו איקרי, ערות אביו לא איקרי.

רש״י ורבי עקיבא מוטב לאוקמא באשת אביו — כמשמעותה דקרא דקרי ליה אביו דכתיב יעזב איש את אביו ואשת אביו אשכחן דקרי בישראל ערות אביו דכתיב ערות אביך היא (ויקרא י״ח:ח׳) ולאו לאוקמא באחות אביו דקרא לא משמע הכי דאחות אביו שאר אביו הוא דאקרי ערות אחות אביך לא תגלה כי שאר אביך היא (שם).

תא שמע: וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּודָתוֹ(שמות ו, כ) — מאי לאו דודתו מן האם?

רש״י דודתו — אחות קהת אביו.

רש״י מאי לאו — אחות קהת אף מן האם היתה והותרה לעמרם אלמא אחות אב מן האם מותרת לו קודם מתן תורה.

לא, דודתו מן האב.

רש״י לא דודתו מן האב — אחות קהת מן האב היתה ולא מן האם ואחות האב הותרה להם והא דכתיב יעזב איש את אביו ודרשינן אחות אביו (אביו) באחותו מן האם קאמר כדילפינן מוגם אמנה אחותי בת אבי היא.

תא שמע: וְגַם אׇמְנָה אֲחֹותִי בַת אָבִי הִיא אַךְ לֹא בַת אִמִּי(בראשית כ, יב) — מכלל דבת האם אסורה!

רש״י תא שמע וגם אמנה וכו׳ — מכלל דבת האם אסורה קשיא לר״ע.

ותסברא? אחותו הואי? בת אחיו הואי!

וכיון דהכי הוא, לא שנא מן האב ולא שנא מן האם שריא.

אלא התם הכי קאמר ליה: קורבא דאחות (כ״י מינכן 95, דפוס ונציה: דאחוה) אית לי בהדה — מאבא ולא מאמא.

רש״י אלא התם הכי הוה אמר ליה קורבא דאחוה וכו׳ — בת אחי מן האב היא ולא מן האם ולא משום איסורא והתירא קאמר ליה אלא משום לתקוני דיבורא קמא שאמר אחותי היא קאמר ליה הכי אחותי בת אבי היא דבת אחי בן אבי היא וקרי לה אחותו דבני בנים הרי הם כבנים והרי היא כבת אביו והאי דקאמר אך לא בת אמי לאו משום דאי הוה אחוה מן האם הויא אסורה אלא משום קושטא דמילתא אמר לו.

רש״י אחותו הוה — בתמיהה הא בת אחיו הוה וכיון דהכי לא שנא מן האם ולא שנא מן האב שריא ליה.

תא שמע: מפני מה לא נשא אדם את בתו? כדי שישא קין את אחותו,

שנאמר: כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה(תהלים פט, ג).

רש״י חסד יבנה — תחילתו של עולם נבנה בחסד שצוה אדם הראשון לגמול חסד את בנו ואסרה לו והתירה לקין כדי שיבנה העולם והיינו דכתיב (ויקרא כ) (כי יקח איש) את אחותו בת אביו חסד הוא מה שהתרתי לקין חסד גמלתי עמו.

הא לאו הכי — אסירא!

כיון דאשתרי — אשתרי.

גוי — אחותו, בין מאב בין מאם, יוציא, דברי רבי מאיר.

רבי יודה אומר:

אחותו מאם יוציא, אחותו מאב יקיים.

אחות אמו יוציא, אחות אביו יקיים, דברי רבי מאיר.

רבי יודה אומר:

אחות אמו מאמה יוציא, אחות אמו מאביה יקיים.

אמר רב חנין:

פשט הוא לון על דברי רבי מאיר:

עַל כֵּן יַעֲזׇוב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ(בראשית ב, כד) — בסמוך לו מאביו, בסמוך לו מאמו.

רבי ביבי בעא:

מעתה אחות אביו אסורה, שהיא סמוכה לאביו; אחות אמו תהא אסורה, מפני שהיא סמוכה לאמו?

התיב רבי שמעון בריה דרבי אייבו:

והכתיב: וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּודָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה(שמות ו, כ)!

מעתה אפילו כבני נח לא היו ישראל נוהגין!

אמר רבי הילא:

בסמוך לו מאביו, בסמוך לו מאמו.

מתיבין לרבי מאיר: והכתיב: וְגַם אׇמְנָה אֲחֹותִי בַת אָבִי היא אַךְ לֹא בַת אִמִּי(בראשית כ, יב)!

אמר להן רבי מאיר:

משם ראייה? לא — וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה.

מאי כדון?

אמר רבי יוסה:

כל ערוה שבית דין שלישראל ממיתין עליה — בני נח מוזהרין עליה;

וכל ערוה שאין בית דין ממיתין עליה — אין בני נח מוזהרין עליה.

התיבון: הרי אחותו — הרי בית דין שלישראל ממיתין עליה, ואין בני נח מוזהרין עליה!

רבי הילא בשם רבי שמעון בן לקיש:

וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹות הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ(דברים יח, יב) — מלמד שאין הקדוש ברוך הוא עונש אלא אם כן הזהיר.

עד כדון בישראל; בגוים?

רבי אבהו בשם רבי אלעזר:

כתיב: הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִיא בְּעֻולַת בָּעַל(בראשית כ, ג) — על הבעולות הן חייבין, ואינן חייבין על הארוסות.

מילתיה דרבי אלעזר אמרה: והוא שנתכוון לקנותה.

מילתיה דשמואל אמרה: אפילו לא נתכוון לקנותה.

דמר רבי יונה בשם שמואל:

זונה עומדת בחלון, באו עליה שנים — הראשון אינו נהרג, והשיני נהרג על ידיו.

וכי נתכוון הראשון לקנותה?

מעשה בחסיד אחד שאמרו לו התפלל וירדו גשמים.

התפלל וירדו גשמים,

אמרו לו:

כשם שהתפללת וירדו,

כך התפלל וילכו להם,

אמר להם:

צאו וראו אם עומד אדם בקרן אפל

ומשקשק את רגלו בנחל קדרון

אנו מתפללין שלא ירדו גשמים,

אבל בטוחין שאין המקום מביא מבול לעולם,

שנאמר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל וגו׳(בראשית ט, יא)

ואומר כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי וגו׳(ישעיה נד, ט).

רבי מאיר אומר:

מבול של מים אין,

אבל מבול של אש ושל גפרית, כדרך שהביא על הסדומים, יש,

שנאמר וַיְיָ הִמְטִיר עַל סְדֹום וגו׳(בראשית יט, כד).

רבי יהודה אומר:

מבול של כל בשר אין,

אבל מבול של יחידים יש,

כיצד,

נפל לים ומת,

טבעה ספינתו בים ומת,

הרי הוא מבולו.

רבי יוסה אומר:

מבול של כל דבר (דפוס, כ״י ערפורט, כ״י לונדון: מים) אין,

אבל מבול של דבר לאומות העולם לימות המשיח יש,

שנאמר וָאֶקַּח אֶת מַקְלִי אֶת נֹועַם וָאֶגְדַּע אֹותוֹ לְהָפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת כׇּל הָעַמִּים(זכריה יא, י),

מהו אומר וַתֻּופַר בַּיּוֹם הַהוּא(זכריה יא, יא).

שאלו את רבי אליעזר: מאימתי מתפללין על הגשמים שילכו להם?

אמר להן: כדי שיהא אדם עומד בקרן העופל ומשקשק את ידיו (דפוס ונציה: רגליו) בנחל קדרון.

אבל בטוחים אנו בבעל הרחמים שאינו מביא מבול לעולם.

מה טעמא?

כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹור מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ(ישעיה נד, ט).

קונם שאיני נהנה לבני נח, מותר בישראל ואסור באומות. שאיני נהנה לזרע אברהם, אסור בישראל ומותר באומות כול׳.(משנה נדרים ג, יא)

ואין ישמעאל בכלל זרעו שלאברהם?

כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע(בראשית כא, יב).

ואין עשו בכלל זרע יצחק?

אמר רבי יודן בר שלום:

בְיִצְחָק — במקצת יצחק.

רבי הונא אמר:

ב״ית תרי — בן שהוא עתיד לנחול שני עולמות, העולם הזה והעולם הבא.

רבי גרשום בשם רבי אחא:

דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב(במדבר כד, יז) — ממי דרך כוכב ועתיד לעמוד?

מיעקב.

רבי אחא בשם רבי חונא:

עתיד עשיו הרשע לעטוף טליתו ולישב עם הצדיקים בגן עדן לעתיד לבוא, והקדוש ברוך הוא גוררו ומוציאו משם.

מה טעמא?

אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם יְיָ(עובדיה א, ד).

ואין כוכבים אלא צדיקים, כמה דאת אמר:

וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד(דניאל יב, ג).

תנו רבנן:

בעשרים וארבעה בניסן איתנטילו דימוסנאי מיהודה ומירושלים.

רש״י דימוסנאי — עוררין בעלי חמס שהיו רוצין ליטול חלק ביהודה ובירושלים.

כשבאו בני אפריקיא לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו: ארץ כנען שלנו היא, דכתיב: אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻולֹותֶיהָ(במדבר לד, ב), וכנען אבוהון דהנהו אינשי הוה.

רש״י שבאו בני אפריקא לדון וכו׳ — ובמגלת תענית חשיב להו כל אותן ימים שנעשה בהן נסים לישראל וקבעום יום טוב ולהכי קאמר הכא בעשרים וארבעה בניסן לומר דיום טוב הוא ואסור בהספד משום נס זה.

רש״י ארץ כנען לגבולותיה — דלהך ארעא קרי ארץ כנען ואתם ירשתם שלא כדין דשלנו הוא דכנען אבינו היה.

אמר להו גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות, ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס מוקדון.

אם ינצחוני — אמרו: הדיוט שבנו נצחתם;

ואם אני אנצח אותם — אמרו להם: תורת משה נצחתכם.

נתנו לו רשות, והלך ודן עמהם.

אמר להם: מהיכן אתם מביאים ראייה?

אמרו לו: מן התורה.

אמר להן: אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה,

שנאמר: וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו(בראשית ט, כה).

עבד שקנה נכסים — עבד למי ונכסים למי?

ולא עוד, אלא שהרי כמה שנים שלא עבדתונו.

אמר להם אלכסנדרוס מלכא: החזירו לו תשובה.

אמרו לו: תנו לנו זמן שלשה ימים.

נתן להם זמן; בדקו ולא מצאו תשובה.

מיד ברחו, והניחו שדותיהן כשהן זרועות וכרמיהן כשהן נטועות, ואותה שנה שביעית היתה.

שוב פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון.

אמרו לו: הרי הוא אומר: וַיְיָ נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִילוּם(שמות יב, לו) — תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו.

אמר גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות, ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס.

אם ינצחוני — אמרו להם: הדיוט שבנו נצחתם;

ואם אני אנצח אותם — אמרו להם: תורת משה רבינו נצחתכם.

נתנו לו רשות, והלך ודן עמהן.

אמר להן: מהיכן אתם מביאין ראייה?

אמרו לו: מן התורה.

אמר להן: אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה,

שנאמר: וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה(שמות יב, מ).

תנו לנו שכר עבודה של ששים ריבוא ששיעבדתם בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.

אמר להן אלכסנדרוס מוקדון: החזירו לו תשובה.

אמרו לו: תנו לנו זמן שלשה ימים.

נתן להם זמן; בדקו ולא מצאו תשובה.

מיד הניחו שדותיהן כשהן זרועות וכרמיהן כשהן נטועות, וברחו, ואותה שנה שביעית היתה.

ושוב פעם אחת באו בני ישמעאל ובני קטורה לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון.

אמרו לו: ארץ כנען שלנו ושלכם, דכתיב: וְאֵלֶּה תֹּולְדֹות יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם(בראשית כה, יב), וכתיב: אֵלֶּה תּוֹלְדֹות יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם(בראשית כה, יט) (כ״י מינכן 95: וכתי׳ ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה).

אמר להן גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות, ואלך ואדון עמהם לפני אלכסנדרוס מוקדון.

אם ינצחוני — אמרו: הדיוט שבנו נצחתם;

ואם אני אנצח אותם — אמרו להם: תורת משה רבינו נצחתכם.

נתנו לו רשות, הלך ודן עמהן.

אמר להם: מהיכן אתם מביאין ראייה?

אמרו לו: מן התורה.

אמר להן: אף אני לא אביא ראייה אלא מן התורה,

שנאמר: וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק(בראשית כה, ה), וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹות(בראשית כה, ו).

אב שנתן אגטין לבניו בחייו, ושיגר זה מעל זה — כלום יש לזה על זה כלום?

רש״י אגטין — כתבים שלא יטול אחד בחלק חבירו כמו שעשה אברהם לישמעאל שלא ליטול במה שנתן ליצחק כלום יש לזה על זה כלום.

מאי ״מתנות״?

אמר רב ירמיה בר אבא:

מלמד שמסר להם שם טומאה.

רש״י שם טומאה — כשוף ומעשה שדים.

תנו רבנן:

בברכותיה של ארץ ישראל — בית סאה עושה חמשת ריבוא (כ״י מינכן 95: עשרת ריבו) כורין;

רש״י בברכותיה — כשהשנה מבורכת.

בישיבתה של צוען — בית סאה עושה שבעים כורין.

רש״י בישיבתה של צוען — כלומר כדמפרש ואזיל ומצוען אתה למד לארץ ישראל כדמפרש ואזיל.

דתניא, אמר רבי מאיר:

אני ראיתי בבקעת בית שאן בית סאה עושה שבעים כורין.

רש״י אני ראיתי בבקעת בית שאן — שהיא משאר ארצות.

רש״י בית סאה עושה שבעים כורים — וכיון דבשאר ארצות יש שבעים כורים כל שכן בארץ מצרים שאין לך מעולה בכל הארצות כמצרים שהרי נמשלה לגן יי ואין במצרים מדינה מעולה כצוען.

ואין לך מעולה בכל ארצות יותר מארץ מצרים,

שנאמר: כְּגַן יְיָ כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם(בראשית יג, י);

ואין לך מעולה בכל ארץ מצרים יותר מצוען, דהוו מרבו בה מלכים,

רש״י דמרבו בה מלכי — מצרים שנאמר כי היו בצוען שריו על מלכי ישראל הכתוב מדבר לגנאי שמרדו בהקדוש ברוך הוא וסמכו על מלכי מצרים ותמיד היו שריהם ושלוחיהם מצויין בצוען שלוחים למלך מצרים מביאין תשורה.

דכתיב: כִּי הָיוּ בְצֹועַן שָׂרָיו(ישעיה ל, ד) (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 113, כ״י פירקוביץ 187: ומלאכיו חנם יגיעו);

ואין לך טרשים בכל ארץ ישראל יותר מחברון, דהוו קברי בה שיכבי;

ואפילו הכי חברון מבונה על אחת משבעה בצוען,

רש״י מבונה — בנויה בכל טוב מבונה לשון פרי כדכתיב ואבנה גם אנכי ממנה (בראשית ל׳:ג׳).

דכתיב: וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹועַן מִצְרָיִם(במדבר יג, כב).

מאי נבנתה?

אילימא נבנתה ממש — אפשר אדם בונה בית לבנו קטן קודם שיבנה לבנו גדול?

רש״י לבנו הקטן — לכנען.

רש״י לבנו גדול — למצרים.

שנאמר: וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן(בראשית י, ו)!

אלא, שמבונה על אחת משבעה בצוען.

רש״י על אחת משבעה — הרי שבע פעמים שבעים כורים הרי ד׳ מאות ותשעים ובמקום שאינו טרשים כחברון יש להוסיף עד חמש מאות ובברכותיה כתיב מאה שערים על אחת שבשאר שנים נתברך למאה מאה פעמים חמש מאות הרי חמשת ריבוא.

והני מילי בטרשים, אבל שלא בטרשים — חמש מאה.

והני מילי שלא בברכותיה, אבל בברכותיה — כתיב: וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא וגו׳(בראשית כו, יב).

וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה(במדבר יג, כב) —

[מאי נבנתה?]

אילימא נבנתה ממש — אפשר אדם בונה בית לבנו קטן קודם לבנו גדול?

רש״י לבנו קטן — כנען קטן הבנים של חם היה ומצרים שני לבנים.

דכתיב: וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וגו׳(בראשית י, ו)!

אלא, שהיתה מבונה על אחד משבעה בצוען.

רש״י מבונה — לשון אבנה ממנה (בראשית טז) כלומר מיושבת בפירות.

ואין לך טרשים בכל ארץ ישראל יתר מחברון, (משום) דקברי בה שיכבי;

רש״י טרשים — סלעים שאין עושין פירות כארץ לחה.

רש״י דקברי בה שכבי — לא גרסינן מ״ט אלא הכי קאמר ותדע דטרשין היא ואינה ראויה לפירות ככל שאר הארץ לפיכך יחדוה לקבורת מתים.

ואין לך מעולה בכל הארצות יתר מארץ מצרים,

שנאמר: כְּגַן יְיָ כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם(בראשית יג, י);

ואין לך מעולה בכל ארץ מצרים יתר מצוען,

דכתיב: כִּי הָיוּ בְצֹועַן שָׂרָיו(ישעיה ל, ד);

רש״י כי היו בצוען שריו — של מלך ישראל ששולחים אל פרעה לעזור לו על מלך אשור אלמא פרעה בצוען יתיב ושם הולכין לבקשו.

ואפילו הכי, חברון מבונה אחד משבעה בצוען.

וחברון טרשים הוי?

והא כתיב: וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ אֵלְכָה נָּא וגו׳(שמואל ב טו, ז),

ואמר רב אויא, ואיתימא רבה בר בר חנן (כ״י מינכן 95: רבה בר רב חנן): שהלך להביא כבשים מחברון;

ותניא: אילים ממואב, כבשים מחברון!

מינה, איידי דקלישא ארעא — עבדה רעיא, ושמן קניינא.

רש״י מינה — כלומר מתשובתך אתה מסייעני שלא היתה חשובה ליזרע כשאר הארץ מאחר שהיא בת טרשים כדאמרי׳ בבבא מציעא בהשוכר (דף פ.) ואי ארעא דמחזקא בגרונדי [היא שניהם משלמין].

רש״י דקלישא ארעא — עפר של טרשים דק וקלוש ומועט הוא ומתוך כך לא היו חורשים וזורעים אותה תבואה מאכל אדם.

רש״י ועבדה רעיא — מצמחת ומעלה עשבים ואוכלים הצאן.

רש״י ושמן קניינא — המקנה הצאן שכן דרך הצאן להשביח בארץ יבשה וטרשים יותר מארץ לחה.

רש״י אלכה נא ואשלם את נדרי — אלכה נא בחברון ואשלם הנדר שנדרתי בגשור כדכתיב בתריה כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור ובחברון מאי בעי והלא לא היה שם המזבח כי אם בגבעון.

רש״י להביא כבשים לעולה — דאמר מר במס׳ מנחות כבשים מחברון אלמא ארץ מרעה היתה.

וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל(בראשית יד, א) —

רב ושמואל.

חד אמר: נמרוד שמו, ולמה נקרא שמו אמרפל? שאמר והפיל לאברהם אבינו בתוך כבשן האש.

וחד אמר: אמרפל שמו, ולמה נקרא שמו נמרוד? שהמריד את כל העולם כולו עליו במלכותו.

רש״י עליו — כלפי מעלה אלא שכינו חכמים בלשונם.

אנשי מגדל לא נתגאו לפני המקום אלא מתוך הטובה שהשפיע להם,

שנאמר וַיְהִי כׇל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים(בראשית יא, א),

וַיְהִי בְּנׇסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם(בראשית יא, ב),

ואין ישיבה אלא אכילה ושתייה,

שנאמר וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל ושתה(שמות לב, ו).

היא גרמה להם,

וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וגו׳(בראשית יא, ד),

מהו אומר,

וַיָּפֶץ יְיָ אֹותָם וגו׳(בראשית יא, ח).

וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ(אסתר א, א).

אמר רבי לוי, ואיתימא רבי יונתן:

דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה:

כל מקום שנאמר ״ויהי״ — אינו אלא לשון צער.

וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ — הוה המן;

וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹוט הַשֹּׁופְטִים(רות א, א) — הוה רעב;

וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹוב(בראשית ו, א) — וַיַּרְא יְיָ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם(בראשית ו, ה);

וַיְהִי בְּנׇסְעָם מִקֶּדֶם(בראשית יא, ב) — הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר(בראשית יא, ד);

וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל(בראשית יד, א) — עָשׂוּ מִלְחָמָה(בראשית יד, ב);

וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ — וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ(יהושע ה, יג);

רש״י וחרבו שלופה וגו׳ — וציערו שהוכיחו על ביטול תורה ותמיד של בין הערבים כדאמר לעיל בפירקין (מגילה פרק א, ג.).

וַיְהִי יְיָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ(יהושע ו, כז) — וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל(יהושע ז, א);

וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם(שמואל א א, א) — כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב וַיְיָ סָגַר רַחְמָהּ(שמואל א א, ה);

וַיְהִי(שמואל א ח, א) (כי) זָקֵן שְׁמוּאֵל — וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָיו(שמואל א ח, ג);

וַיְהִי דָוִד לְכׇל דְּרָכָיו מַשְׂכִּיל(שמואל א יח, יד) [וַיְיָ עִמּוֹ] — וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד(שמואל א יח, ט);

רש״י ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה׳ עמו — וכתיב התם ויהי שאול עוין את דוד בשביל הצלחתו.

וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ(שמואל ב ז, א) — רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת(מלכים א ח, יט).

והכתיב וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי(ויקרא ט, א),

ותניא: אותו היום היתה שמחה (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366, כ״י הספרייה הבריטית 400: גדולה) לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנבראו בו שמים וארץ;

כתיב הכא וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, וכתיב התם וַיְהִי(בראשית א, ה) (בקר) יוֹם אֶחָד!

הא שכיב נדב ואביהוא.

והכתיב וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה(מלכים א ו, א)!

והכתיב וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל(בראשית כט, י)!

והכתיב וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד!

והאיכא שני, והאיכא שלישי, והאיכא טובא!

אמר רב אשי:

כל ״ויהי״ — איכא הכי ואיכא הכי;

״ויהי בימי״ — אינו אלא לשון צער.

חמשה ״ויהי בימי״ הוו:

וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ,

וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹוט הַשֹּׁופְטִים,

וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל,

וַיְהִי בִּימֵי אָחָז(ישעיה ז, א),

וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים(ירמיה א, ג).

אמר רב שמואל בר נחמני, אמר רבי יונתן:

(כ״י מינכן 95, כ״י פריז 1337: מאי דכתיב) אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים(תהלים א, א) — זה אברהם אבינו, שלא הלך בעצת אנשי דור הפלגה, שרשעים היו,

רש״י למד לא גרסינן הכא.

רש״י אברהם אבינו — בימי דור הפלגה היה בסוף ימי פלג נפלגה הארץ כדתניא בסדר עולם א״ר יוסי נביא גדול היה עבר שקרא לבנו פלג ואם תאמר בתחילת ימיו כו׳ ופלג ראה את אברהם כמה שנים דהא לקצ״א דפלג נולד אברהם וחיה פלג אחר כך כמה שנים.

שנאמר: הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר(בראשית יא, ד) (כ״י פריז 1337: ומגדל וראשו בשמים וגו׳);

וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד — שלא עמד בעמידת (דפוס ונציה: במידת) סדום, שחטאים היו,

שנאמר: וְאַנְשֵׁי סְדֹום רָעִים וְחַטָּאִים לַיְיָ מְאֹד(בראשית יג, יג);

וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב — שלא ישב במושב (דפוס ונציה: בעצת) אנשי פלשתים, מפני שלצנים היו,

רש״י במושב אנשי פלשתים — כשגר ביניהם דכתיב ויגר אברהם בארץ פלשתים.

שנאמר: וַיְהִי כְּטוֹב לִבָּם וַיֹּאמְרוּ קִרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן וִישַׂחֶק לָנוּ(שופטים טז, כה).

אמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר ברבי שמעון:

כל מקום שאתה מוצא דבריו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי בהגדה — עשה אזניך כאפרכסת.

רש״י כאפרכסת — טרמויי״א.

לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכׇּל הָעַמִּים חָשַׁק יְיָ בָּכֶם וגו׳(דברים ז, ז) — אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטין עצמכם לפני.

רש״י לא מרבכם — לפי שאין אתם מרבין עצמכם אלא ממעטין לפיכך חשק בכם כי אתם המעט ממעיטין עצמכם בענוה.

נתתי גדולה לאברהם — אמר לפני וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר(בראשית יח, כז).

למשה ואהרן — אמר וְנַחְנוּ מָה(שמות טז, ז).

לדוד — אמר וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ(תהלים כב, ז).

אבל אומות העולם אינן כן:

נתתי גדולה לנמרוד — אמר הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר(בראשית יא, ד).

רש״י נמרוד — מלך בדור הפלגה היה ולכך נקרא שמו נמרוד שהמריד כל העולם במלכותו על הקדוש ברוך הוא.

לפרעה — אמר מִי יְיָ(שמות ה, ב).

לסנחריב — אמר מִי בְּכׇל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת וגו׳(מלכים ב יח, לה).

לנבוכדנצר — אמר אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב(ישעיה יד, יד).

לחירם מלך צור — אמר מוֹשַׁב אֱלֹהִים יָשַׁבְתִּי בְּלֵב יַמִּים(יחזקאל כח, ב).

רש״י מושב אלהים ישבתי — שבנה לו שבעה רקיעים של נחשת ועלה וישב עליהם.

אמר רבא ואיתימא רבי יוחנן:

גדול שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם כתיב וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר, ואילו במשה ואהרן כתיב וְנַחְנוּ מָה.

ואמר רבא ואיתימא רבי יוחנן:

אין העולם מתקיים אלא בשביל משה ואהרן.

כתיב הכא וְנַחְנוּ מָה, וכתיב התם תֹּולֶה אֶרֶץ עַל(איוב כו, ז) בלימה.

רש״י תולה ארץ — על זכות אותן שנחשבו לבלימה.

אמר רבי אילעא:

אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר: תֹּולֶה אֶרֶץ עַל בלימה.

רבי אבהו אמר:

מי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר וּמִתַּחַת זְרֹועֹות עוֹלָם(דברים לג, כז).

רש״י ומתחת — מי שנדרס תחת הכל הוא זרועות עולם.

רש״י שבולם עצמו — סוגר את פיו ודומה לו בבכורות (דף מ:) פיו בלום ורגליו מבולמות.

ומשום מעשה דתלמי המלך,

דתניא:

מעשה בתלמי המלך, שכינס שבעים ושנים זקנים, והכניסן בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להם על מה כינסן;

ונכנס אצל כל אחד ואחד, ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם.

נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד ואחד עצה, והסכימו כולן לדעת אחת,

רש״י תלמי — מלך מצרים היה.

וכתבו לו:

״אלהים ברא בראשית״;

רש״י אלהים ברא בראשית — את השמים שלא יאמר בראשית שם הוא ושתי רשויות הן וראשון ברא את השני.

״אעשה אדם בצלם ובדמות״;

רש״י אעשה אדם — שמכאן פקרו האומרים שתי רשויות הן דכתיב נעשה אדם (בראשית א).

״ויכל ביום הששי וישבות ביום השביעי״;

רש״י ויכל ביום הששי — שלא יאמר אם כן עשה מלאכה בשבת דהא כתיב ויכל ביום השביעי והוא לא יקבל עליו מדרש חכמים שדרשו בו מה היה העולם חסר מנוחה באתה שבת באתה מנוחה וזהו גמרו.

״זכר ונקבה בראו״ — ולא כתבו ״בראם״;

רש״י זכר ונקבה בראו ולא כתבו בראם — דמשמע שני גופין ברא כל אחד זכר ונקבה שני פרצופין לכן כתבו בראו שכך נברא אדם בשני פרצופים.

״הבה ארדה ואבלה שם שפתם״;

״ותצחק שרה בקרוביה״;

רש״י בקרוביה — שלא יאמר על אברהם לא הקפיד דכתיב ויצחק ועל שרה הקפיד לפיכך כתבו בקרוביה לומר אברהם בלבו והיא אמרה בקרוביה.

״כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס״;

רש״י הרגו שור — שלא יאמר רצחנים היו אבותיכם שהרי אביהם מעיד עליהם שהם הרגו איש לכך כתבו שור שלא היו חשובין בעיניו אלא כבהמות ולא הקפיד על הבהמות.

״ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושא בני אדם״;

רש״י נושא בני אדם — דמשמע גמל שלא יאמר משה רבכם לא היה לו סוס או גמל.

״ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות ארבע מאות שנה (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366, כ״י וטיקן 134: שלשים שנה וארבע מאות שנה)״;

רש״י ובשאר ארצות — שלא יאמר שקר כתוב בתורה שהרי קהת מיורדי מצרים היה וכשאתה מונה שנותיו של קהת ושנותיו של עמרם ושנותיו של משה כולן אין מגיעות לד׳ מאות שנה כל שכן שהרבה משנות הבנים נבלעין בתוך שנות האבות אלא שמנה הכתוב מיום שנגזרה גזירת גלות מצרים בין הבתרים ומשם עד שנולד יצחק שלשים שנה ומשנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ארבע מאות שנה צא מהם ששים של יצחק ומאה ול׳ שחיה יעקב כשבא למצרים נשארו מאתים ועשר וכן היתה הגזרה כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם (בראשית טו) ולא נאמר במצרים אלא בארץ לא להם וכשנולד יצחק היה אברהם גר בארץ פלשתים ומאז עד שיצאו ממצרים נמצא יצחק וזרעו שהן זרעו של אברהם גרים ושלשים של קודם לכן לא נמנו בגזרה דהא זרעך כתיב.

״וישלח את זאטוטי בני ישראל״;

״ואל זאטוטי בני ישראל לא שלח ידו״;

רש״י ואל זאטוטי בני ישראל — באותה פרשה עצמה ולפי שכתבו זאטוטי תחילה חזרו וכתבום כשמם הראשון ולא כתבו ואל אצילי בני ישראל.

רש״י זאטוטי — לשון חשיבות אבל נערי לשון קטנות ויאמר גרועים שלכם שלחתם לקבל פני שכינה.

״לא חמד אחד מהם נשאתי״;

רש״י לא חמד אחד מהם נשאתי — שלא יאמר חמור לא לקח אבל חפץ אחר לקח.

״אשר חלק יי אלהיך אתם להאיר לכל העמים״;

רש״י להאיר לכל העמים — שאם לא כן יאמר בן נח מותר בע״ז ומדרשו (ע״ז נה.) להחליקן בדברים כדי לטורדן מן העולם.

״וילך ויעבוד אלהים אחרים אשר לא צויתי לעובדם״;

רש״י אשר לא צויתי לעובדם — שאם לא כתבו לעובדם משמע אשר לא צויתי שיהיו ויאמר א״כ אלהות הן שעל כורחו נבראו.

וכתבו לו ״את צעירת הרגלים״, ולא כתבו לו אֶת הָאַרְנֶבֶת(ויקרא יא, ו) —

רש״י וכתבו — במקום ואת הארנבת ואת צעירת הרגלים לפי שידיה קצרות וקטנות מרגליה.

מפני שאשתו של תלמי ארנבת שמה,

שלא יאמר: שחקו בי היהודים, והטילו שם אשתי בתורה.

שלשה עשר דבר שינו חכמים לתלמי המלך.

כתבו לו:

״אלהים ברא בראשית״;

״אעשה אדם בצלם ובדמות״;

״זכר ונקוביו בראם״;

״ויכל בשישי וישבות בשביעי״;

״הבה ארדה״;

״ותצחק שרה בקרוביה לאמר״;

״כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס״;

״ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושאי בני אדם״;

״ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובכל הארצות שלשים שנה וארבע מאות שנה״;

״ואת הארנבת״ — ״את צעירת הרגלים״: אמו שלתלמי המלך ארנבתא הוות שמה;

״לא חמד אחד מהם נשאתי״;

״אשר חלק יי אלהיך אותם להאיר לכל העמים תחת כל השמים״;

״אשר לא צויתי לאומות לעבדם״.

דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין,

שנאמר: לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם(בראשית ו, ג),

לא דין ולא רוח.

דור הפלגה אין להם חלק לעולם הבא,

שנאמר: וַיָּפֶץ יְיָ אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כׇל הָאָרֶץ(בראשית יא, ח).

וַיָּפֶץ יְיָ אֹתָם, בעולם הזה.

וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְיָ(בראשית יא, ט), לעולם הבא.

אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא,

שנאמר: וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַיְיָ מְאֹד(בראשית יג, יג) —

רָעִים בעולם הזה.

וְחַטָּאִים, לעולם הבא.

אבל עומדין בדין.

רבי נחמיה אומר:

אלו ואלו אין עומדין בדין,

שנאמר: עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים(תהלים א, ה) —

עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט, זה דור המבול.

וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים, אלו אנשי סדום.

אמרו לו:

אינם עומדים בעדת צדיקים אבל עומדין בעדת רשעים.

מרגלים אין להם חלק לעולם הבא,

שנאמר וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי יְיָ(במדבר יד, לז).

וַיָּמֻתוּ, בעולם הזה.

בַּמַּגֵּפָה, בעולם הבא.

דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין,

שנאמר: בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ(במדבר יד, לה), דברי רבי עקיבא.

רבי אליעזר אומר:

עליהם הוא אומר: אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח(תהלים נ, ה).

עדת קרח אינה עתידה לעלות,

שנאמר: וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ(במדבר טז, לג) — בעולם הזה,

וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל — לעולם הבא, דברי רבי עקיבא.

רבי אליעזר אומר:

עליהם הוא אומר: יְיָ מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל(שמואל א ב, ו).

עשרת השבטים אינן עתידין לחזר,

שנאמר: וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה(דברים כט, כז),

מה היום הזה הולך ואינו חוזר, אף הם הולכים ואינם חוזרים, דברי רבי עקיבא.

רבי אליעזר אומר:

כַּיּוֹם הַזֶּה,

מה היום מאפיל ומאיר, אף עשרת השבטים שאפל להן, כך עתיד להאיר להן (כ״י קאופמן: עתידה לאור להן).

דור המגדל אין להם חלק לעולם הבא,

ואינן חיין לעולם הבא,

שנאמר וַיָּפֶץ יְיָ אֹותָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כׇל הָאָרֶץ(בראשית יא, ח), בעולם הזה,

וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹות הָעִיר, בעולם הבא.

ואמר רב חנן בר רבא אמר רב:

עשר שנים נחבש אברהם אבינו —

שלש בכותא,

ושבע בקרדו.

ורב דימי מנהרדעא מתני איפכא.

אמר רב חסדא:

עיברא זעירא דכותא — זהו אור כשדים.

שבע נביאות — מאן נינהו? שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה ואסתר.

שרה — דכתיב אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה(בראשית יא, כט),

ואמר רבי יצחק:

יסכה — זו שרה.

ולמה נקרא שמה יסכה? שסכתה ברוח הקדש,

שנאמר: כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹולָהּ(בראשית כא, יב).

דבר אחר: יסכה — שהכל סוכין ביופיה (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366, כ״י וטיקן 134: ביופיה, דכתיב: ויראו אותה שרי פרעה).

תנו רבנן:

נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה — יוציא ויתן כתובה,

שמא לא זכה להבנות ממנה.

אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר:

מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן(בראשית טז, ג) —

רש״י גמ׳ מקץ עשר שנים — בא על הגר והאי דלא נסיב לה בהנך שני קמאי עד שלא בא לארץ כנען שהיו שנים מרובות בפדן ארם ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו דלמא משום עון חוצה לארץ הם עקורים.

ללמדך שאין ישיבת חוץ לארץ עולה לו מן המנין.

לפיכך: חלה הוא, או שחלתה היא, או שניהם חבושים בבית האסורים — אין עולין לו מן המנין.

רש״י לפיכך — הואיל וקא חזינן שאין ישיבת חוצה לארץ מן המנין דתלינן בכל דבר המונען מן ההריון חלה הוא או חלתה היא כו׳.

אמר ליה רבא לרב נחמן: ולילף מיצחק!

רש״י ולילף מיצחק — ששהה עשרים שנה ולא נשא אחרת.

דכתיב: וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה וגו׳(בראשית כה, כ),

וכתיב: וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹותָם(בראשית כה, כו).

אמר ליה: יצחק עקור היה.

רש״י עקור היה — ויודע שמחמת עצמו הוא ולקמן נפקא לן דעקור היה.

אי הכי, אברהם נמי עקור היה!

רש״י אברהם נמי עקור היה — כדאמרינן לקמן והיכי ילפת מיניה.

ההוא מיבעי ליה לכדרבי חייא בר אבא,

רש״י ההוא מיבעי ליה כו׳ — כלומר יצחק עקור היה משום הכי לא נסיב אחריתי וקרא דיצחק בן ששים שנה לא יתירא הוא דתימא להכי כתביה רחמנא למיגמר מיניה שהיית עשרים שנה דההוא מיבעי ליה כו׳ אבל מקץ עשר שנים דאברהם אף על גב דעקור הוה ילפינן מיניה דאי לאו לדרשא למאי הלכתא קאשמעינן קרא מקץ עשר שנים.

דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:

למה נמנו שנותיו של ישמעאל? כדי לייחס בהן שנותיו של יעקב.

רש״י לייחס בהן — לידע שנותיו של יעקב בן כמה שנים היה כשהלך לבית עבר וכשעמד על הבאר ובשלהי גמרא דמגילה (דף יז.) מפרש לה והאי קרא דיצחק בן ששים שנה מייתי ליה התם דילפינן מיניה דגדול תלמוד תורה מכיבוד אב ואם שכל אותן שנים שהיה יעקב בבית עבר לא נענש עליהם.

אמר רבי יצחק:

יצחק אבינו עקור היה,

שנאמר: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיְיָ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ(בראשית כה, כא) —

״על אשתו״ לא נאמר, אלא ״לנוכח״ — מלמד ששניהם עקורים היו.

אי הכי, וַיֵּעָתֶר לוֹ — ״ויעתר להם״ מיבעי ליה!

רש״י ויעתר להם מיבעי ליה — בשלמא אי אמרת תפלת יצחק על אשתו היתה היינו דכתיב ויעתר לו כמו שהיה מתפלל עליה ותהר רבקה אשתו אלא אי אמרת על עצמו היה מתפלל ולנוכח אשתו משמע ששניהם היו צועקים זה מול זה ויעתר להם מיבעי ליה.

לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע.

רש״י לפי שאינו דומה — תפלתו שהיה צדיק בן צדיק לתפלתה שהיתה צדקת בת רשע לפיכך תלה בו הכתוב.

אמר רבי יצחק:

מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים.

אמר רבי יצחק:

למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר?

מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום,

רש״י עתר — פל״א בלעז.

כך תפלתן של צדיקים מהפכת מדותיו של הקדוש ברוך הוא ממדת רגזנות למדת רחמנות.

אמר רבי אמי:

אברהם ושרה טומטמין היו,

שנאמר: הַבִּיטוּ אֶל צוּר(ישעיה נא, א)

חֻוצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻוקַּרְתֶּם,

רש״י חוצבתם — נעשה לו זכרות.

רש״י נוקרתם — נעשה לה נקבות כמו אני קרתי ושתיתי מים (ישעיהו לז).

וכתיב: הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם(ישעיה נא, ב).

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:

שרה אמנו אילונית היתה,

שנאמר: וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד(בראשית יא, ל) —

רש״י אין לה ולד — קרא יתירא הוא דהא כתיב עקרה.

אפילו בית ולד אין לה.

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב:

לא שנו אלא בדורות הראשונים, ששנותיהן מרובות;

רש״י לא שנו — דשוהה עשר שנים.

אבל בדורות האחרונים, ששנותיהן מועטות — שתי שנים ומחצה, כנגד שלשה עיבורים.

רש״י שלשה עיבורים — כ״ז חדשים לימי הולד וחדש לכל עיבור ועיבור לימי טומאה וטהרה דאשה מתעברת סמוך לוסתה.

רבה אמר רב נחמן:

שלש שנים, כנגד שלש פקידות,

רש״י שלש פקידות — שהקדוש ברוך הוא פוקד העקרות לשמוע תפלתן בר״ה וגוזר עליהן הריון.

דאמר מר: בראש השנה נפקדו שרה רחל וחנה.

אמר רבה:

ליתנהו להני כללי:

רש״י להני כללי — דקאמר כל דורות של עכשיו שתי שנים ומחצה שהייתן.

מכדי מתניתין מאן תקין? רבי;

והא בימי דוד אימעוט שני, דכתיב: יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה(תהלים צ, י)!

והאי ״שמא לא זכה להבנות הימנה״ — ודלמא איהי דלא זכיא!

רש״י ודלמא איהי דלא זכיא — ולא תטול כתובה.

איהי, כיון דלא מפקדא אפריה ורביה — לא מיענשה.

רש״י כיון דלא מיפקדא אפריה ורביה — לא איכפת לה ולא ענש לה קודשא בריך הוא על עונותיה.

איני? והא אמרו ליה רבנן לרבי אבא בר זבדא: נסיב איתתא ואוליד בני!

רש״י איני והא אמרו ליה כו׳ — אמתניתין פריך דקתני ישא אחרת שמא לא זכה להבנות ממנה ויזכה להבנות מן השניה.

ואמר להו: אי זכאי — הוו לי מקמייתא!

התם דחוי קא מדחי להו לרבנן, דרבי אבא בר זבדא איעקר מפרקיה דרב הונא.

רב גידל איעקר מפרקיה דרב הונא;

רבי חלבו איעקר מפרקיה דרב הונא;

רב ששת איעקר מפרקיה דרב הונא;

רב אחא בר יעקב אחדתיה סוסכינתא, תליוה בארזא דבי רב ונפק מיניה כהוצא ירקא.

רש״י סוסכינתא — חולי מעוצר השתן ואדם נעקר הימנו.

רש״י כהוצא ירקא — ירוק ככף תמר.

אמר רב אחא בר יעקב:

שיתין סבי הוינא, וכולהו איעקור מפרקיה דרב הונא, לבר מאנא דקיימי בנפשאי:

הַחׇכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ(קהלת ז, יב).