אאֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא — כל זמן שהיתה שרה בחיים

פתיחתא ראשונה · משל החובל שנשברה ספינתו, ו״אשת חיל״ כולו נדרש בשרה

אֵשֶׁת־חַיִל מִי יִמְצָא וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ(משלי לא, י)

כותרת כתב היד ״פרשת תורה״: זו פרשת התורה של הסדר ״ואברהם זקן בא בימים״ (בראשית כד, א), ופרקים לה–לו הם פרשת הנביאים ופרשת הכתובים שלו.

״לא נזרקה שבה וזקנה״ — אחרי ״וזקנה״ בכתב היד סימן הוספה, ואין השלמה; הענין שלם. ״ואחר כן קבר אברהם״ — כך בכתב היד, ובפסוק (בראשית כג, יט) ״ואחרי כן״, כמו שהסופר כותב בהמשך; ״ואחר״ נדפס מחוץ לציטוט. ״מה כתיב בתריה״ — לשון ארמית (מה כתוב אחריו).

״[פירטין]״ — בכתב היד ״פוחין״, מסומן במאגרים כקריאה תמוהה; ובבובר ״בא עליו פירטון… והורג את הפיר״טין… כך אברהם גבור באו עליו פירטי״ן״ (פירטים, שודדי ים). ״[הפורטין]״ — בכתב היד ״הפורשין״, והשי״ן מסומנת במאגרים כקריאה תמוהה; תוקן כבובר. ״כיון שבא לפתח הלמן״ — לפני ״לפתח״ בכתב היד ״לרוח הלמן״, שנמחק במאגרים. ״בבני הלמן״ — כך בכתב היד, והבי״ת השנייה מסומנת במאגרים כקריאה תמוהה (אולי ״באבני הלמן״); בבובר ״ובא עליו רוח קשה ונשברה ספינתו״. ״אתמול היית״ — בכתב היד ״אתמול״ פעמיים, והשנייה מחוקה בידי הסופר.

״לבני חת״ — בכתב היד ״לפני חת״, והפ״א מסומנת במאגרים כקריאה תמוהה; תוקן על פי הפסוק (בראשית כג, ג: ״וידבר אל בני חת״). ״תנו לי״ — לפניו בכתב היד ״ואתה״, מחוק בידי הסופר. ״בעצם היום נימול אברהם וישמעאל בנו וכל יליד בית״ — צירוף בראשית יז, כו (״בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל בנו״) ו־יז, כז (״וכל אנשי ביתו יליד בית״), בלשון המדרש.

״בטח [בה] [לב] בעלה״ — בכתב היד ״בטח לה בעלה״, ו״לה״ מסומן במאגרים כקריאה תמוהה; ״בה״ תוקן ו״לב״ הושלם כלשון הפסוק (משלי לא, יא) ובובר (״בטח בה לב בעלה״). ״כשאמר לה״ — בכתב היד ״כשאמ׳״. ״וישכם אברהם בבקר״ — שלושה פסוקים בלשון זו (בראשית יט, כז; כא, יד; כב, ג); בובר במהדורתו מציין יט, כז, ובתנחומא בובר, חיי שרה ג ״אימתי וישכם אברהם בבוקר״ על כב, ג. ״המלאכים״ — בכתב היד ״המלכים״; תוקן על פי הענין (בראשית יח, ו) ובובר (״בשעה שבאו המלאכים לאכול אצל אברהם״). ״גרש את האמה הזאת״ — בפסוק ״גרש האמה הזאת״; ״את״ מחוץ לציטוט. אחריו בכתב היד ״עם בני עם יצחק״, שנמחק במאגרים (מן הפסוק שבהמשך).

״נטעה כרם״ — כקרי שבפסוק (משלי לא, טז; הכתיב ״נטע״). ״ולובשין טליתותיהם״ — הנו״ן הושלמה במאגרים, ואחרי ״ולובשין״ בכתב היד ״תל״, שנמחק במאגרים. ״כשאמרו לאברהם״ — בכתב היד ״כשאמרה״, וה״א מסומנת במאגרים כקריאה תמוהה; תוקן כפסוק (״ויאמרו אליו איה שרה אשתך״) ובובר (״כשאמרו לו״). ״והלוים יחנו סביב לאהל משכן העדות״ — במדבר א, נג (״והלוים יחנו סביב למשכן העדת״), בלשון המדרש.

בבובר ראש הפתיחתא: ״כל הפסוק הזה נדרש בשרה, למה שכתיב למעלה ואחרי כן קבר אברהם וגו׳, כיון שמתה שרה מיד קפצה עליו זקנה, ואברהם זקן״, ואין שם ״ואומר אשת חיל עטרת בעלה״.

בבובר: ״התחיל מבקש רחמים מבני אדם״; ״ועכשיו אתה מבקש מן אחרים שיצילו אותך״; ״הייתי גבור ולא הוצרכתי שיסייעוני״.

בבובר: ״ומל לעצמו ולישמעאל ולילידי ביתו שמונה עשר ושלש מאות וכל מקנת כספו ביום אחד״; ״אמרו לו אתמול היית שולט בכל העולם, דכתיב ברוך אברם לאל עליון״ (בראשית יד, יט); ״אמר להם ומה אעשה שמתה אשתי, שנאמר ואקברה מתי״.

בבובר הדרשות בקצרה: ״ושלל לא יחסר — ואברם כבד מאד״; ״דרשה צמר ופשתים — שאף היא היתה מקיימת את המצות כאברהם, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה״; ״טעמה כי טוב סחרה — ולשרה אמר הנה נתתי אלף כסף״; ״כי כל ביתה לבוש שנים — שנים שבת ומילה״; ״אמרו לה הרי את מבושרת שבניך עתידין לעשות כהנים… שנאמר ועשו את האפוד״; אין שם ״לבוש שנים — זה אורים ותומים״ ולא פסוקי הלוים.

מקבילות: תנחומא בובר, חיי שרה ג — ״אשת חיל״ כולו בשרה, משמע ״ויבא אברהם לספוד לשרה״: ״בטח בה לב בעלה… למען ייטב לי בעבורך; ושלל לא יחסר זה אברהם; דרשה צמר ופשתים — בין ישמעאל ליצחק… גרש האמה הזאת; היתה כאניות סוחר — שהיתה מטלטלת ממקום למקום… ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה — בעצם היום הזה נמול אברהם; מפרי כפיה נטעה כרם — ויטע אשל… לא תירא לביתה משלג — כשהראה לו הקדוש ברוך הוא גיהנם, בישרה שאין אחד מבניה יורד לתוכו… כי כל ביתה לבוש שנים — אלו שבת ומילה; מרבדים עשתה לה — אימתי כשאמרו לו איה שרה אשתך… ומהם יוצאים כהנים גדולים… נודע בשערים בעלה — כשמתה שרה קפצה זקנה על אברהם… לכך נאמר ואברהם זקן״. תנחומא (ורשא), חיי שרה ד — אברהם מקונן על שרה ב״אשת חיל״, בשינויים רבים (״טעמה כי טוב סחרה — כשבאו עליהם המלכים״, ״ידיה שלחה בכשור — שהיתה נותנת מאכל לעוברים ושבים״, ״מרבדים עשתה לה — אלו בגדי כהונה״, ״נודע בשערים בעלה — כשבקש מבני חת״).

בתִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כֹּחָם וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂבָה — העטרה שנתן לאברהם

פתיחתא שנייה · עשרים דורות בלי זקנה, ועטרת השיבה שנתן הקדוש ברוך הוא לאברהם בשכר צדקה

תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כֹּחָם וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה(משלי כ, כט)

״ואי זהו הבחור״ — הזי״ן מסופקת בכתב היד. ״ואי זהו הבן״ — לפניו בכתב היד ״ואי זהו״ פעם נוספת, שנמחקה במאגרים. ״אחד״ — בכתב היד ״א׳״. ״ושער רישיה כעמר נקה״ — דניאל ז, ט (״ושער ראשה כעמר נקא״), בלשון המדרש; ״רישיה״ ו״נקה״ מחוץ לציטוט. ״אבינו״ — בכתב היד ״אבי׳״.

בבובר: ״ואין כתיב באחד מהן זקנה… ולא מכבד הבן לאב מפני שלא היו יודעין״; ״משל למלך שהיה לו אוהב… כך אברהם אוהבו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר זרע אברהם אוהבי… מה אתן לך זהב יש לך, שנאמר ואברהם כבד מאד, אלא ראה מה כתיב בי ושער ראשיה כעמר נקי״; ואין שם ״ולמה נטל העטרה הזו מסיני… בארח צדקה אהלך״, אלא ״הה״ד עטרת תפארת שיבה, והיכן היא נמצאת — בדרך צדקה תמצא״.

מקבילות: תנחומא בובר, חיי שרה ד — ״מאדם ועד אברהם עשרים דורות ואין כתיב בהן זקנה אלא בו… ולא היו ניכרים איזה הבן ואיזה האב… שנאמר ויכל בהבל ימיהם… עד שבא אברהם ונתן לו הקדוש ברוך הוא את העטרה הזו… ואימתי באה עליו כשהוא עושה צדקה, שנאמר עטרת תפארת שיבה… בדרך צדקה תמצא״, ושם נוסף ״ואף דוד נטל העטרה הזו, שנאמר והמלך דוד זקן״. תנחומא (ורשא), חיי שרה ד — משל המלך והאוהב: ״מה אתן לך כסף וזהב יש לך… אלא אתן עטרה שבראשי ואשים בראשך… שכשראה דניאל אמר ושער ראשיה כעמר נקא״. בראשית רבה נט, א — ״עטרת תפארת שיבה… ממי את למד? מאברהם, על ידי שכתוב בו ושמרו דרך יי לעשות צדקה ומשפט זכה לזקנה״, במעשה רבי מאיר בממלא — דרשה אחרת. תנחומא, חיי שרה א — אברהם מבקש ״להפריש בין האב לבן״ ובבוקר ״הלבין שער ראשו וזקנו… עטרת תפארת שיבה״ — דרשה אחרת.

אאֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ — ואין שלטון ביום המות

פתיחתא ראשונה · הרוח שאין אדם כולאה, נפש הצדיק בצרור החיים ונפש הרשע בכף הקלע, ודוד שבמותו נקרא בשמו בלבד

אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת־הָרוּחַ וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת וְאֵין מִשְׁלַחַת בַּמִּלְחָמָה וְלֹא־יְמַלֵּט רֶשַׁע אֶת־בְּעָלָיו(קהלת ח, ח)

כותרת כתב היד ״פרשת נביאים״: זו פרשת הנביאים של הסדר ״ואברהם זקן בא בימים״ (בראשית כד, א; פרק לד).

״וישוב העפר״ — לפניו בכתב היד ״וישב״, מחוק בידי הסופר. ״אם הוא צדיק נפשו מיד״ — בין ״צדיק״ ל״נפשו״ בכתב היד סימן הוספה, ואין השלמה; כנראה חסרה מילה (״נוטל״ וכדומה). ״האלהים״ — בכתב היד ״האלי׳ם״ בקיצור, וכן בכל הפרק. ״ונפש אויביו״ — בפסוק (שמואל א כה, כט) ״ואת נפש איביך״; מחוץ לציטוט.

״כמו שאומר״ — בכתב היד ״שאומ׳״. בבובר: ״איזה הוא הצרור הזה של חיים? כביכול ויי אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם. ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע — מפזרה בארבע רוחות העולם, ושוב באה בכף הקלע, והמלאכים מפזרין אותה, ושוב חוזרת״.

״וכל זמן שהיה דוד קיים״ — נכתב בכתב היד גם אחרי ״כי לא במותו יקח הכל וגו׳״, ונמחק שם במאגרים (הוא ראש הקטע הבא). ״אך לא פדה״ — בפסוק (תהלים מט, ח) ״אח לא פדה״; ״אך״ מחוץ לציטוט. ״כי נפשו בחייו״ — אחרי ״נפשו״ בכתב היד ״בך״, שנמחק במאגרים. ״וגו׳״ (אחרי ״ויקר פדיון נפשם״) — בכתב היד ״גו׳״.

״וכן אחימעץ אומר״ — כך בכתב היד; בפסוק (מלכים א א, מב–מג) יונתן בן אביתר הוא האומר ״אבל אדנינו המלך דוד המליך את שלמה״, וכן בבובר (״וכן יונתן בן אביתר הכהן אומר לאדוניהו״). ״אומרת״ (בת שבע) — בכתב היד ״אומ׳״. ״ולא [מלאך]״ — בכתב היד ״ולא מלך״ פעם שנייה ברשימה; תוקן על פי ״אדון ומלאך וחכם״ שלמעלה ובובר (״אין כתיב שם לא מלך ולא אדני ולא חכם ולא מלאך״). ״מן העולם״ — בכתב היד ״מן״ פעמיים, והשנייה מחוקה בידי הסופר.

״בשר ודם״ — בכתב היד ״ב״ו״. בבובר: ״לא כמלכי בשר ודם. אמר רבי אחא בשם רבי סימון: כשהמלך מבקש לגיון, שר הצבא בא ליטול את הלגיון, והן נותנן לו כסף וזהב הרבה, והוא נוטל מהן ואינו משלחן, אלא משלח אחרים תחתיהם — אין במות כך״.

״שונא גזל בעולה״ — בכתב היד מקום ריק (מחיקה) בין ״גזל״ ל״בעולה״. ״כמו שנאמר״ — לפניו בכתב היד ״שכתוב״, שנמחק במאגרים. ״הוי המרבה לא לו עד מתי מכביד עליו עב טיט״ — חבקוק ב, ו (״ומכביד עליו עבטיט״), ו״עב טיט״ נדרש בשתי מילים: ״הוא גהינם״; מחוץ לציטוט. ״מבור שאול״ — בפסוק (תהלים מ, ג) ״מבור שאון״; ״שאול״ מחוץ לציטוט. ״הכל ממון העשוי בצדקה״ — כך בכתב היד, ו״הכל״ מסומן במאגרים כקריאה תמוהה (אולי ״אבל״).

״ואם תאמר״ — בכתב היד ״וא׳ת״. ״שממהר״ — בכתב היד ״שממהרת״, והתי״ו מחוקה בידי הסופר. ״ויפתה אותם״ — בכתב היד ״ויפתה״ פעמיים, והשנייה מחוקה בידי הסופר. ״והיה נאם יי ליום אשר אני עושה סגולה״ — מלאכי ג, יז (״והיו לי אמר יי צבאות ליום אשר אני עשה סגלה״), בלשון המדרש; ״והיה נאם יי״ מחוץ לציטוט. ״[הזה ו]בעולם הבא״ — הושלם במאגרים. ״שלא [י]היה מחטיאו״ — היו״ד הושלמה במאגרים.

״כשהייתי נער הייתי יוצא״ — בכתב היד אחרי ״הייתי״ ״ע״, שנמחקה במאגרים. ״ואויבי״ — בפסוק (תהלים מא, ו) ״אויבי״, בלי וי״ו; מחוץ לציטוט. ״וגם עד שיבה וזקנה אלהים אל תעזבני״ — תהלים עא, יח (״וגם עד זקנה ושיבה״), בסדר הפוך; ״שיבה וזקנה״ מחוץ לציטוט.

בבובר: ״אין אדם בעולם שבא למות ואומר הריני סותם פי ואין הרוח יוצא, או אזנו או נחירו, אינו יכול, שאינו יודע מהיכן הוא יוצא, אלא כשבא קיצו פורח ויוצא לו״; ״אמר רבי סימון: אל תאמר כן, אלא והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה — אם כשם שנתנה היא זכה וטהורה וקדושה״.

בבובר: ״שאפילו אדם גדול או מלך או שר גדול, כשהוא מת אינו מת וכבודו עמו, שנאמר כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו״, ואין שם תהלים מט, ח–ט, יט ולא ״משפטיך למלך תן״; ״שכן האשה התקועית אומרת לו ואדוני חכם כחכמת מלאך האלהים״; וברשימת המיתה גם ״ודוד זקן ושבע ימים״ (דברי הימים א כג, א), ואין ״והימים אשר מלך דוד״.

בבובר: ״איש בעונו ימות. ואם תאמר הרי הצדיקים עושין כמה צדקות ומתים — אלא לא דומה: לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות… אף על פי שהצדיקים מתים בעולם הזה, אלא לעתיד לבוא הם חיים לעולם ולעולמי עולמים, אבל הרשעים בעולם הזה ובעולם הבא הן מתים… ומשהוא דנן מחזירן לשאול, שנאמר ישובו רשעים לשאולה. אבל הצדיקים עליהם נאמר והיה לי אמר יי צבאות ליום אשר אני עושה סגלה״; ואין שם ״ולא ימלט הממון שהוא מקובץ ברשע״ ולא חבקוק ב, ו.

בבובר: ״אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אל תשליכני לעת זקנה וגומר. כשהייתי נער הייתי יוצא למלחמה ונותן נפשי על בניך, ועכשיו שהזקנתי אין בי עוד כח, והן אומרים עד מתי הזקן זה חי, שנאמר אויבי יאמרו רע לי מתי ימות ואבד שמו; בבקשה ממך גם עד זקנה ושיבה אלהים אל תעזבני. אמר לו הקדוש ברוך הוא: וכך אני עושה — עד זקנה אני הוא ועד שיבה״; ואין שם ״שהיה מפחד מן השטן״.

מקבילות: בבלי שבת פרק כג, קנב ע״ב — ״על נשמתן הוא אומר: והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים… ועל נשמתן [של רשעים] הוא אומר: ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. תניא, רבי אליעזר אומר: נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד… ושל רשעים זוממות והולכות, ומלאך אחד עומד בסוף העולם ומלאך אחר עומד בסוף העולם ומקלעין נשמתן זה לזה״ — כאן ״אצל ימינו של הקדוש ברוך הוא״ במקום ״תחת כסא הכבוד״. בראשית רבה צו, ג, תנחומא, ויחי ב (ורשא), ותנחומא בובר, ויחי ג — פתיחתא ל״ויקרבו ימי ישראל למות״ מ״אין אדם שליט ברוח… ואין שלטון ביום המות״: ״ואף דוד כתיב בו והמלך דוד זקן, וכיון שנטה למות מה כתיב בו — ויקרבו ימי דוד למות; ויקרבו ימי דוד המלך אין כתיב, אלא ויקרבו ימי דוד למות״, בהקשר אחר (חצוצרות משה, פינחס, יעקב). קהלת רבה ח, ח — ״אמר רבי לוי: קרוב לחמשים ושתים פעמים כתיב והמלך דוד, כיון שנטה למות כתיב ויקרבו ימי דוד למות — משום ואין שלטון ביום המות״. קהלת רבה ח, ח — ״ואין משלחת במלחמה — אין אדם יכול לומר: הרי בני או עבדי או בן ביתי תחתי״.

במֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִין — וה מלך, וי מלך

פתיחתא שנייה · כשהרשעים באים הכל מתאנחים, וכשהצדיקים באים הכל שמחים: דוד וצדקיהו

מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל־כִּסֵּא־דִין מְזָרֶה בְעֵינָיו כׇּל־רָע(משלי כ, ח)

״[וה]״ — בכתב היד ״זה״, והזי״ן מסומנת במאגרים כקריאה תמוהה; תוקן על פי הדרשה (״והמלך״ = ״וה מלך״, קריאת שמחה, כנגד ״וי״ של ״וימלך״) ובובר (״כשהומלך דוד היו הכל אומרים והמלך״, ובפירושו: ״וה לשון שמחה הוא, ומלת והמלך דריש כשתי תיבות: וה מלך דוד״). ״בקום צדיקים ישמח העם״ — בפסוק (משלי כט, ב) ״ברבות צדיקים ישמח העם״, ״בקום״ כבמשלי כח, כח; מחוץ לציטוט. ״וימלך מלך״ — ירמיה לז, א (״וימלך מלך צדקיהו בן יאשיהו״), וכן בבובר.

בבובר: ״מלך יושב על כסא דין מזרה בעיניו כל רע. בוא וראה כשהרשעים מתגדלין בעולם חיה רעה באה לעולם, וכשהצדיקים מתגדלין בעולם הכל ששין ושמחין״, בלי פסוקי משלי כח, כח וכט, ב; ובסוף ״עליהם הכתוב אומר ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע״.

אעַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים — המלכיות שיברחו

פתיחתא · המלכיות נמשלו לצללים שינוסו, ובזכות אברהם ויצחק — עזרי מעם יי

עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים אֵלֶךְ לִי אֶל־הַר הַמּוֹר וְאֶל־גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה(שיר השירים ד, ו)

כותרת כתב היד ״פרשת כתובים״: זו פרשת הכתובים של הסדר ״ואברהם זקן בא בימים״ (בראשית כד, א; פרקים לד–לה).

״עד אנא אשית עצות [בנפשי]״ — בכתב היד ״לנפשי״, ותוקן במאגרים כלשון הפסוק (תהלים יג, ג: ״עד אנה אשית עצות בנפשי״); ״עד אנא״ — לשון המדרש, מחוץ לציטוט. ״יפוח יומא ואינון ערקין… ומאי נינהו… ואינון אמרין״ — ארמית. ״כי נטו צללי ערב״ — בפסוק (ירמיה ו, ד) ״כי ינטו״; ״נטו״ מחוץ לציטוט.

״ששעבדו בנו״ — בכתב היד ״ששעבדנו״, והנו״ן מחוקה בידי הסופר. ״[לבך] יהג[ה] אימה״ — בכתב היד ״לבן יהגא״: הנו״ן הסופית מסומנת במאגרים כקריאה תמוהה, והאל״ף תוקנה במאגרים לה״א; תוקן כלשון הפסוק (ישעיה לג, יח), וכן בבובר. ״וארו חיוא רביעאה דחילא ואימתני ותקיפא יתירא״ — דניאל ז, ז (״וארו חיוה רביעיה דחילה ואימתני ותקיפא יתירה״), בכתיב המדרש; ״חיוא רביעאה דחילא״ ו״יתירא״ מחוץ לציטוט.

״על ידי״ — בכתב היד ״ע״י״. ״[בתחלת מלכותו וגו׳. איה שוקל — זה המן שאמר]״ — חסר בכתב היד, והושלם במאגרים: הסופר דילג מ״ובמלכות אחשורוש״ אל ״ועשרת אלפים״ (וכתב ״ועשרת״ פעמיים). ״[עם] נועז״ — בכתב היד ״עז״, והזי״ן מסומנת במאגרים כקריאה תמוהה; תוקן כלשון הפסוק (ישעיה לג, יט). ״לא [ת]ראה״ — האות בכתב היד מסופקת, ה״א או תי״ו; כלשון הפסוק. ״ולעג לשון״ — בפסוק ״נלעג לשון״; ״ולעג״ מחוץ לציטוט. ״מלכות אדום״ — לפני ״אדום״ בכתב היד ״ב״, שנמחקה במאגרים.

״ונשא אברהם את עיניו וראו״ — לפניו בכתב היד ״שנא׳״, מחוק בידי הסופר. ״איל אחד״ — בפסוק (בראשית כב, יג) ״איל אחר״; ״אחד״ מחוץ לציטוט. ״וגו׳״ (בסוף הפסוק) — בכתב היד ״גו׳״.

בבובר: ״לפי שישראל משתעבדים במלכיות, הם אומרים: רבון כל העולמים, עד מתי משתעבדים בנו״; ״והקדוש ברוך הוא אומר להן: עד שיפוח היום — יפוח יומא ואינון ערקין, שנאמר ונסו הצללים — אלו המלכיות״; ״וכן משה אומר״.

בבובר: ״באותה שעה ישראל יושבין בשלוה ואומרים לבך יהגה אימה — אימה זו מלכות בבל, וארו חיוא רביעאה דחילא אימתני ותקיפא. איה סופר — איה הן הנמקין שלה; איה שוקל — היכן הן גולגליאות שהיו שוקלין להן המס; והקדוש ברוך הוא אומר להן: אל תתירא, את עם נועז לא תראה״, ואין שם מדי ופרס, המן ויון, ולא ארבע המלכיות של ישעיה לג, יט.

בבובר: ״ונסו הצללים — חסרין שני דברים וחוזרין שני דברים, שנאמר ופדויי יי ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם… הרי שנים; ונסו יגון ואנחה — הרי שנים״; ״זה יצחק שקרב במזבח כלבונה… אמר לו אל תשלח ידך אל הנער. התחיל יצחק צווח: אשא עיני אל ההרים וגו׳ — לא עשה, אלא וירא והנה איל וגו׳; אותה שעה אמר: עזרי מעם יי״.

מקבילות: שיר השירים רבה, על ״עד שיפוח היום ונסו הצללים״ (ב, יז) — ״רבי יודן אמר: עד שאכניס פיחה בלילן של מלכיות… ונסו הצללים — לא כבר העברתי מהן שני צללים קשים, צל טיט ולבנים״ — דרשה אחרת על המלכיות. תנחומא בובר, וירא ד, ותנחומא (ורשא), וירא ב — ״אלך לי אל הר המור — זה אברהם״ (על דם המילה, ״מור ואהלות קציעות״) — דרשה אחרת.