סיכום השיעור 📋
סיכום של פרק ד׳ מהלכות יום טוב (רמב״ם)
—
הקדמה לפרק ד׳
פשט: פרק ג׳ עסק בהכנת האוכל ממש — בישול, אפייה וכדומה. פרק ד׳ הוא המשך, אבל כאן מדובר על הכנות לבישול — לא בישול ישיר, אלא הכנות. היסוד של כל ההיתרים ביום טוב הוא אוכל נפש. הרבה אבות מלאכות אסורות לגמרי כמו בשבת (בנייה וכדומה), וצריך ללמוד את הפרטים של מה מותר לעשות.
חידושים והסברות:
1. שיטת הרמב״ם בכללים: פוסקים אחרים קורים להרבה מההלכות “מכשירי אוכל נפש” ועושים מזה כלל. אבל הרמב״ם לא עושה כללים כאלה. מאוד מסופק אם הרמב״ם מאמין בכללים בכלל, כי הרבה פעמים שואלים על הרמב״ם שהוא לא עקבי — אבל זו רק קושיה אם מניחים שהוא סובר את הכלל. שיטת הרמב״ם היא: אם כתוב בגמרא הלכה, ההלכה אמת — הטעם אולי לא כל כך חשוב. הרמב״ם הולך עם פרטים יותר מאשר כללים. הוא לא כל כך מעוניין בלמדנות כשיטה מעשית; למדנות היא ללימוד בעיון, אבל להלכה צריך לדעת את ההלכה.
2. הלכה כהכרעות של בית דין: תיאוריית ההלכה של הרמב״ם היא שהכרעות הגמרא הן כמו הכרעות של סנהדרין — “השופט אשר יהיה בימיך” — חייבים לציית. אבל זה לא אומר שצריך להאמין בכללים. משל: רב אחד אומר אתמול שחידוד סכין אסור, ורב שני אומר היום שהכנת אש מותרת. זה יכול להיות לא עקבי — וזה בסדר, כי הלכה יכולה לבוא מבתי דין שונים שחייבים לשניהם. מי שסובר שהלכה חייבת להיות עקבית אולי דווקא סותר את עצמו, כי צריך לציית להרבה אנשים שלא כולם סברו את אותם הכללים.
3. פרט מכיל יותר מכלל: בשאלה מעשית (למשל האם מותר להדליק אש חדשה ביום טוב) יכולים להיות ארבעה טעמים או יותר שמשחקים תפקיד — אוכל נפש, טורח, עונג יום טוב, שמחת יום טוב וכדומה. הצאנזער רב אמר שכל דבר שהוא עושה יש לו שלוש מאות טעמים. הרמב״ם לא חייב להסביר בכל הלכה האם האיסור הוא משום שלא התירו מצד אוכל נפש, או שזו גזירה מיוחדת — הוא כותב רק אם זה דאורייתא או דרבנן.
—
הלכה א׳: אין ממציאין את האש ביום טוב
דברי הרמב״ם: “אין ממציאין את האש ביום טוב” — שלוש דרכים מפורטות: (1) עצים, אבנים, מתכת — משפשפים אותם זה בזה (“שכחין אותן זה בזה עד שתצא האש”); (2) נפט החד ביותר שהוא כמים — שמן מזוקק כמו מים, שכאשר מנערים אותו הוא מתחמם ונדלק (“עד שידלק”); (3) כלי זך קשה או זכוכית מלאה מים — כלי שקוף (זכוכית מגדלת), מכוונים אותו כנגד השמש על פשתן (“עד שיחזור נגהה לפשתן וכיוצא בו וידלק”). “כל זה וכיוצא בו אסור ביום טוב, שלא הותר ביום טוב אלא להעביר מאש מצויה, אבל להמציא אש אסור, שהרי אפשר להמציא אותה בערב.”
פשט: ביום טוב התירו רק להעביר מאש מצויה — להדליק מאש קיימת. אבל להמציא אש — ליצור אש חדשה שאינה קיימת בפועל — אסור, כי אפשר היה לעשות זאת בערב יום טוב.
חידושים והסברות:
1. החילוק בין העברה והמצאה: קודם למדנו ש“מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך” — אבל זה רק על להעביר מאש מצויה, כשכבר יש אש. אפילו הדלקת נרות שאפשר היה להדליק לפני יום טוב — זה מותר מכוח “מתוך”. אבל עשיית אש חדשה — שם אין את ההיתר של “מתוך”, וזה אסור מצד “אפשר לעשותן מערב יום טוב”.
2. השגת הראב״ד: הראב״ד לא מסכים עם טעם הרמב״ם. הראב״ד אומר שבגמרא הטעם הוא משום מוליד (יצירת דבר חדש), לא משום “אפשר לעשותן מערב יום טוב”. קושיית הראב״ד על הרמב״ם: כל אש אפשר לעשותה מערב יום טוב — גם הדלקת נרות אפשר היה לעשות בערב יום טוב, למה זה מותר? מה ההבדל בין מוציא אש מחדש להדלקת נר מאש קיימת? מכיוון שנר נשרף, לא היה אפשר להדליק אותו בערב יום טוב לשימוש מאוחר יותר — אבל זה צריך עדיין ביאור.
3. נקודת המגיד משנה: שתי השיטות (רמב״ם וראב״ד) מודות שאם בדיעבד עבר ועשה אש חדשה, מותר להשתמש בה. זה לא כמו ביצה שנולדה ביום טוב שאסורה כנולד. האיסור הוא רק מעשה המוליד — יצירת דבר חדש, אבל התוצאה אינה אסורה בהנאה.
4. [דיגרסיה: קושיה מעשית על ההלכה למעשה] היסטורית יצירת אש הייתה טורח גדול — היו צריכים להכות אבנים, זה לקח חצי שעה, זו הייתה עבודה שלמה. בכל עיר היה ממונה ששמר על אש, ולקחו ממנו. החכמים אמרו: מכיוון שרגיל שכבר יש אש, אל תעשה חדשה. אבל היום, כשהדלקת גפרור או מצית קלה יותר משמירת נר נשמה 24 שעות, ההלכה למעשה מרבה טורח במקום לממעט טורח — ההיפך ממטרת התקנה.
5. השואל ומשיב (ר׳ נתן זון): הוא מביא שהמנהג בעירו היה שמדליקים אש עם גפרור ביום טוב. הוא מסביר שגפרור אינו הטורח שהחכמים מדברים עליו — זה שנייה, זה כמעט כבר אש, לא חסר כלום. לשונו היא שזה לא נקרא מוציא אש — זו כבר אש שקרובה לפועל. לפי שיטת הראב״ד של מוליד (לא טורח) אולי גפרור גם היה אסור, כי מוליד לא תלוי בטורח.
6. קושיה על המנהג כיום: העולם לא נוהג כשואל ומשיב, ואוסרים יותר — גם חשמל. התורה באה להיטיב, לא להחמיר.
—
הלכה ב׳: כיבוי (כיבוי אש) ביום טוב
דברי הרמב״ם: “אף על פי שהתירו הבערה ביום טוב שלא לצורך אכילה, אבל אסור לכבות אפילו האש שהובערה לצורך אכילה. כיבוי מלאכה היא ואינו לצורך אכילה כלל… כשם שאין מכבין את האש כך אין מכבין את הנר. ואם כיבה הרי זה לוקה.”
פשט: הבערה מותרת אפילו שלא לצורך אכילה (מתוך), אבל כיבוי הוא מלאכה נפרדת שאינה לעולם לצורך אכילה. מקבלים מלקות על כיבוי כמו על כל שאר מלאכות יום טוב.
חידושים והסברות:
1. כיבוי מוכיח שהאיסור אינו רק טורח: כיבוי בוודאי אינו טורח — זו פעולה קטנה. לכן זה אסור כי זו מלאכה מדאורייתא מל״ט מלאכות. זה מוכיח שגדר מלאכות יום טוב אינו רק טורח.
2. חילוק בין אש ונר: הרמב״ם אומר כשם שאין מכבין את האש כך אין מכבין את הנר. למה צריך לומר זאת? כי אפשר היה לחלק: כיבוי אש גדולה הוא טורח, אבל כיבוי נר — כשרוצים לישון — הוא צורך (אולי שווה לכל נפש). הרמב״ם אומר שאפילו כך זה אסור.
3. צריך עיון — האם כיבוי יכול להיות לצורך אכילה: הרמב״ם אומר אינו לצורך אכילה כלל — כיבוי לעולם אינו צורך אכילה. אבל הרמב״ם עצמו מאוחר יותר מביא מקרים שכיבוי כן מותר לצורך אכילה (למשל עישון תחת פירות). זה צריך עיון — איך זה מתיישב עם הכלל “אינו לצורך אכילה כלל”?
4. לוקה — רק שלא לצורך אכילה: כשהרמב״ם אומר אם כיבה לוקה, הכוונה שלא לצורך אכילה. אם הכיבוי עצמו לצורך אכילה, אפילו אם זה אסור, לכאורה לא יהיה מלקות — זה יהיה דרבנן.
5. שיטת הרמב״ם שמלאכות אחרות אין להן היתר לצורך אכילה: הרמב״ם בפרק א׳ ברור שמלאכות שבמהותן אינן צורך אכילה (כמו כיבוי) אין להן היתר — לא רק מדרבנן, אלא מדאורייתא (כי הוא אומר לוקה).
—
הלכה ג׳: גרם כיבוי (כיבוי עקיף)
דברי הרמב״ם: “אין מסלקין את פי הנר למעלה… ואין מסירין את השמן… ואין חותכין את ראש הפתילה בכלי.”
פשט: אסור לגרום בעקיפין שנר יכבה — לא על ידי הזזת הכלי כך שהפתילה לא תגיע לשמן, לא על ידי הוצאת שמן מהנר, ולא על ידי חיתוך קצה הפתילה בכלי.
חידושים והסברות:
1. הוצאת שמן ככיבוי: כמו בהלכות שבת — אף שהשמן עדיין לא בוער ישירות, רואים שכל השמן בכלי מוקדש לנר, וכשמוציאים שמן גורמים לכיבוי. לא בטוח אם הוצאת שמן היא כיבוי מדאורייתא, אבל על כל פנים הרמב״ם מונה זאת בין הדברים שאין עושים.
2. חותך ראש הפתילה בכלי: “ראש הפתילה” פירושו החלק העליון השחור שנפחם בזמן הבעירה. ביד (בידיים) מותר להסיר, רק בכלי אסור. החילוק: בכלי זה יותר ודאי גרם כיבוי, כי חותכים אותו בצורה חלקה. המגיד משנה מביא לשונות שונות בגמרא על משמעות הדבר — שיטה אחת אומרת שאפילו במחט מותר, רק בכלי אסור. הראב״ד מיקל ואומר שמותר אפילו בכלי לחתוך ראש הפתילה.
3. נקודה מרכזית: אצל הרמב״ם כיבוי ביום טוב לוקה (דאורייתא), לכן הוא גם מחמיר בגרם כיבוי. ראשונים אחרים שסוברים שכיבוי אינו דאורייתא (כי מלאכות לצורך אוכל נפש מותרות, וכיבוי הוא שווה לכל נפש אבל לא ממש אוכל נפש) מקילים בגרם כיבוי. שני הדברים (הוצאת שמן, חיתוך פתילה) הם גרם כיבוי, לא כיבוי ממש. כיבוי עצמו דאורייתא לפי הרמב״ם, ממילא גרם כיבוי דרבנן.
—
הלכה ד׳: אגודת עצים — הוצאת עץ ממדורה
דברי הרמב״ם: “כל עד שלא אחזו האש, מותר לשמוט — ואינו דומה למסיר שמן מן הנר.”
פשט: במדורה (מדורת קמפינג) עם קבוצת עצים, מותר להוציא חתיכת עץ שהאש עדיין לא התחילה לשרוף.
חידושים: החילוק בין שמן ועצים: בשמן בנר, השמן נמצא בכלי אחד — רואים שהפתילה “שותה” מכל השמן, כמו מי ששותה ממעיין שותה מכל המים. לכן הוצאת שמן היא גרם כיבוי. אבל באגודת עצים, כל חתיכת עץ היא יחידה נפרדת — זה לא הופך לדבר אחד. אם חתיכת העץ עדיין לא בוערת, הוצאתה אינה גרם כיבוי כלל.
—
הלכה ה׳: כיבוי להצלת ממון
דברי הרמב״ם: “אין מכבין את הדליקה כדי להציל ממון ביום טוב, כדרך שאין מכבין בשבת — מניחה ויוצא.”
פשט: אסור לכבות שריפה כדי להציל כסף/ממון ביום טוב, בדיוק כמו בשבת. יש להניח אותה לבעור. הפרטים (מה כן מותר לעשות — כמו הצבת מחיצה) כתובים בהלכות שבת.
חידושים: קושיית הר״ן: איך יתכן שכיבוי הדליקה אינו אוכל נפש? הרי אין לו איפה לאכול סעודת יום טוב! הר״ן עונה: הגמרא מדברת כשהשריפה אינה במקום שהוא אוכל, אלא במחסן — שם אסור לכבות. שיטת הרמב״ם: הרמב״ם רואה שכיבוי ביום טוב הוא ממש איסור דאורייתא. הרמב״ם סובר שהיתר יום טוב הוא רק לאכילה ממש, לא ל״כל צרכיכם” במובן רחב. הרמב״ם לא אמר את הלשון “דבר השווה לכל נפש” — הוא אמר שרחיצה היא “בכלל אכילה” (דומה ליום כיפור). לכן, אפילו אם אדם יהיה לו עגמת נפש גדולה מבית שרוף ולא יהיה לו תיאבון, זה לא מספיק להיתר אוכל נפש.
—
הלכה ו׳: כיבוי מפני תשמיש המטה
דברי הרמב״ם: “ואין מכבין את הנר מפני תשמיש המטה, אלא כופה עליו כלי, או עושה מחיצה בינו ובין הנר, או מוציאו לבית אחר.”
פשט: אסור לכבות נר כדי לקיים תשמיש המטה (כי אסור לשמש לאור הנר). במקום זה מותר: (1) לכסות בכלי, (2) לעשות מחיצה, (3) להוציא לחדר אחר.
חידושים והסברות:
1. כופה כלי לעולם אינו מבטל כלי מהיכנו — כי יכול להסירו. ביום טוב גם אין איסור מבטל כלי מהיכנו.
2. נר אינו מוקצה ביום טוב — לכן מותר להוציאו לחדר אחר. זו העצה המעשית ביותר.
3. תשמיש המטה אינו אוכל נפש: אף שנקרא “את הלחם אשר הוא אוכל” ו״אוכל למכסה פיהו”, זה לא אומר שזה ממש אוכל נפש שהיה מתיר כיבוי. זה רק צורך הגוף, ואיסור צדדי דרבנן (אסור לשמש לאור הנר) — אבל זה לא מספיק להתיר כיבוי.
4. [דיגרסיה: הקטנת להבה של כיריים ביום טוב] לא ברור אם זה נקרא מכבה — כי רק גורמים שיגיע פחות גז, אבל לא מוציאים שום דבר. זה מושווה להוצאת שמן (כי מפחיתים את הדלק), אבל גם לאגודת עצים (כי מונעים גז חדש מלהגיע). באכילה זה ממש צורך אוכל נפש. לא ניתן פסק ברור.
5. אם אין יכול לעשות אחד מכל אלו: אם אי אפשר לעשות אף אחת מהעצות, אסור לכבות, וצריך לחכות עד שיכבה מעצמו. זה לא רק דין בהלכות יום טוב, אלא גם דין בהלכות צניעות ואבן העזר. למעשה נר אינו כל כך גדול — הוא נשרף מהר. ההלכה מקורה בגמרא שמישהו שאל את אביי את השאלה, ואביי ענה בעצות מעשיות.
6. אין גוזרין שמא יכבה: מותר להחזיק נר ביום טוב, ואין לחשוש שיכבה. לא גוזרים שאסור להחזיק נר דולק, רק משום שאולי יכבה מעצמו.
—
הלכה ז׳: נר על גבי דקל — איסור הנחה על מחובר לקרקע
דברי הרמב״ם: “ואסור להניח את הנר על גבי הדקל וכיוצא בה ביום טוב, שמא יבא להשתמש במחובר.”
פשט: אסור להניח נר על דקל (עץ תמר) או דבר המחובר לקרקע ביום טוב, כי עלול לבוא להשתמש במחובר (לטפס על העץ וכדומה).
חידושים והסברות:
1. חילוק בין שבת ליום טוב: בשבת מותר להניח נר על דקל (בערב שבת), כי שבת “בדיל מיניה” — אדם מופרד מהעץ, לא יבוא להשתמש בעץ. אבל ביום טוב, שמותר להשתמש בנר (אינו מוקצה), יבוא אל העץ לקחת את הנר, ובדרך ישתמש במחובר. זהו האיסור — לא ההנחה עצמה, אלא שמא יבא להשתמש במחובר.
2. האם הרמב״ם מתכוון ביום טוב עצמו או אפילו בערב יום טוב: המסקנה היא שהוא מתכוון ליום טוב עצמו, אבל אפילו בערב יום טוב אסור — כי יהיה עסוק בהורדה והחזרת הנר, וזה יוביל לשימוש במחובר.
3. האם עצם ההנחה היא כבר שימוש במחובר: נשאלת השאלה למה עצם הנחת הנר על העץ לא נקראת כבר “שימוש במחובר”? אולי זה “שימוש חלש” שאינו מספיק לאסור.
—
הלכה ח׳: אין מעשנין בקטורת ביום טוב
דברי הרמב״ם: “אין מעשנין בקטרת ביום טוב מפני שהוא מכבה.” אפילו לריח אסור, ואין צריך לומר לגמר את הבית או בית הכלים. אבל מותר לעשן תחת הפירות כדי שיוכשרו לאכילה, כמו שמותר לתלות בשר על גבי האש.
פשט: אסור לעשן בשמים (קטורת) ביום טוב כי זה מכבה — מניחים בשמים על גחלים וזה מכבה (או מקטין) את האש. אפילו לריח (שקרוב לאוכל נפש) אסור; קל וחומר לסתם ריח טוב בבית. אבל לאוכל נפש ממש — עישון תחת פירות כדי להכשירם לאכילה — מותר.
חידושים והסברות:
1. מה פירוש “מכבה”? כשמכסים גחלים במסה גדולה של בשמים, האש הגלויה נכבית ונשארים רק גחלים. אף שגחלים הם גם אש (ואסור לכבות גחלים), הקטנת אש גדולה לגחלים היא עצמה “כיבוי” לגבי האש הגדולה. כמה מפרשים אומרים שזה לא ממש מכבה, ובזה רוצים לתרץ קושיות מסוימות.
2. ההוכחה שכיבוי לצורך אוכל נפש מותר: מכך שמותר לעשן תחת פירות (שזה גם מכבה), רואים שכיבוי לצורך אוכל נפש מותר — בדיוק כמו שמותר לצלות בשר על אש בלי חשש שהבשר יכבה. זה מוכיח שיש כיבוי שמותר לצורך אוכל נפש. מפרשים אחרים חולקים ואומרים שהעישון תחת פירות אינו “כיבוי אמיתי”.
—
הלכה ט׳: ממתקין את החר
דל בגחלת של מתכת
דברי הרמב״ם: “וממתקין את החרדל בגחלת של מתכת, אבל לא בגחלת של עץ מפני שהוא מכבה.”
פשט: מותר להמתיק (להוציא את החריפות מ)חרדל (חרדל) באמצעות גחלת מתכת, אבל לא בגחלת עץ כי זה מכבה.
חידושים:
1. קושיה: הרי זה עתה אמרנו שמותר לעשן תחת פירות לצורך אוכל נפש, אף שזה מכבה — למה חרדל בגחלת עץ גרוע יותר?
2. תירוץ רש״י: חרדל הוא “אפשר לעשותם מערב יום טוב” — אפשר להכין אותו לפני יום טוב, לכן היתר אוכל נפש אינו חזק מספיק להתיר כיבוי.
3. תירוץ אחר: גחלת מתכת אינה נכבית (לכן מותר), אבל גחלת עץ כן נכבית.
4. זו סוגיה קשה — “כבר לפני אלף שנה צדיקים למדו את הגמרא ולא הבינו, וכל אחד חשב פשט”. יש לפחות שלושה פשטים, וזה עצמו מוכיח שאין אנו יודעים את הפשט האמיתי.
—
הלכה י׳: אין מכבין את העץ כדי שלא תתעשן הקדירה או הבית
דברי הרמב״ם: “ואין מכבין את העץ כדי שלא תתעשן הקדירה או הבית.”
פשט: אסור לכבות עץ כדי שהסיר או הבית לא יתמלא עשן.
חידושים:
1. החידוש בקדירה: ב״הבית” אין חידוש — הרמב״ם כבר אמר שאסור לכבות אפילו בדליקה. אבל בקדירה יש חידוש: אף שהעשן הולך לקלקל את האוכל (שזה לכאורה ממש אוכל נפש), גם אסור לכבות.
2. תירוץ הרמ״א בקדירה: הרמ״א אומר שאפשר להוציא את הסיר משם (במקום לכבות את האש), לכן כיבוי אינו נחוץ.
3. שיטת הרמב״ם: לפי פשט הרמב״ם אסור בכל מקרה — הרמב״ם רואה שכיבוי ביום טוב הוא ממש איסור דאורייתא.
—
הלכה יא׳: נפיחה באש — אין נופחין במפוח
דברי הרמב״ם: “אין נופחין במפוח” — אסור לנפוח על אש במפוח (מפוח), כי זה מעשה אומנות — “שכן דרך שאומנים עושים, צורפי זהב.” “אבל נופחין בשפופרת” — מותר לנפוח בקש או בצינור חלול.
פשט: הגדלת אש על ידי נפיחה מותרת בעיקרון (כי אין ממציאים אש, רק מגדילים), אבל מפוח אסור כי זו מלאכה מקצועית.
חידושים:
1. זו קטגוריה שלישית של איסורים ביום טוב: לא משום שאינו אוכל נפש, לא משום שאפשר לעשותו בערב יום טוב, אלא משום שזה “לא יום טובי” — מעשה אומנות. החכמים לא מתירים דברים שאינם יום טוביים.
2. שלוש קטגוריות של איסורים ביום טוב מפורטות: (1) אסור כי אינו צרכי אוכל נפש; (2) אסור כי אפשר לעשותו מערב יום טוב; (3) אסור כי זה מעשה אומנות / לא יום טובי.
—
הלכה יב׳: אין עושין פחמין
דברי הרמב״ם: “ואין עושין פחמין” — אסור לעשות פחמים ביום טוב.
חידושים:
1. איך עושים פחמים? על ידי כיבוי (שכבר אסור), או על ידי הדלקת אש כדי שתהפוך לפחם — אפילו ההדלקה לצורך פחם אסורה.
2. קושיה: הרי אמרנו שהעברה שלא לצורך מותרת — למה אסור להדליק אש כדי לעשות פחם? תשובה: הרמב״ם כבר הטיל כל כך הרבה הגבלות על העברה שלא לצורך, שזה לא כל כך פשוט. “אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר חוץ” (גמרא).
—
הלכה יג׳: אין גודלין את הפתילה
דברי הרמב״ם: “ואין גודלין את הפתילה, ולא מהבהבין אותה, ולא חותכה לשנים בכלי.” אבל מותר לדחוס/לסחוט פתילה בידיים (במקום גדילה), מותר לשרות אותה בשמן — להכין על ידי הרטבה בשמן (במקום הבהוב באש), ומותר לחתוך על ידי הנחה בין שני נרות — להניח באמצע, להדליק במרכז, וכך הפתילה מתחלקת.
פשט: אסור לשזור פתילה (מחתיכות קטנות), לא לשרוף פתילה (כדי לשפר אותה), ולא לחתוך פתילה לשניים בכלי.
חידושים: כל אחד משלושת ההיתרים מתנגד לאחד משלושת האיסורים: (1) גדילה — מותר במקום זה לדחוס ביד; (2) הבהוב באש — מותר במקום זה בשמן; (3) חיתוך בכלי — מותר במקום זה באש בין שני נרות. העיקרון הוא שאסור לעשות כדרך אומן — לא בדרך הקבועה, אבל בשינוי מותר.
—
הלכה יד׳: תיקון כלים ביום טוב
אין שוברין את החרס / אין חותכין את הנייר
דברי הרמב״ם: אין שוברין את החרס ואין חותכין את הנייר לצלות עליו — אסור לשבור כלי חרס (כדי ליצור כלי קטן יותר) ולא לחתוך נייר (פפירוס וכדומה) כדי לצלות עליו.
פשט: שני המקרים הם מתקן כלי — יוצרים כלי חדש על ידי שבירה/חיתוך.
אין פוצעין מן הקנה
דברי הרמב״ם: אין פוצעין מן הקנה לעשותו כמו שפוד לצלות בו מליח — אסור לחדד קנה (עשב חלול) לעשות שיפוד (שיפוד) לצלייה. זה גם מתקן כלי.
שפוד שנרצף
דברי הרמב״ם: שיפוד שנרצף (נתעקם/התעקם), אפילו אפשר ליישר אותו בידיים (בלי כלי) — אין מתקנין אותו.
חידושים:
1. אפילו אין זה מעשה אומנות, זה אסור כי זה בגדר תיקון כלי. זו חומרא — היינו חושבים שבלי מעשה אומנות יהיה מותר, אבל הרמב״ם אוסר.
2. חידוש בשם הרמ״א: אם השיפוד בכלל לא ניתן לשימוש (לא סתם “לא כל כך טוב”), אז לפי הרמ״א זה בגדר מכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותו מערב יום טוב (כי לא היה שבור אתמול), ומותר ליישר אותו. אבל — הלכה ואין מורין כן, לא אומרים את ההיתר ברבים, כי אנשים יטעו בין מתי צריך ומתי לא.
שני כלים שהן מחוברים
דברי הרמב״ם: שני כלים שהן מחוברים מתחלת עשייתן (שני נרות או שני כוסות שמחוברים מאז נעשו) — אין פושלין אותן לשנים, אסור להפריד אותם, מפני שהוא מתקן כלי.
חידוש: מועלית שאלה מעשית לגבי מוצרים מודרניים (כמו יוגורט שמגיע בשני גביעים מחוברים) — האם זה אותו גדר. אוכל שמחובר אולי שאלה אחרת מכלים.
—
כלל יסודי: שיטת הרמב״ם במכשירי אוכל נפש
חידוש: כל הסימן מראה שהרמב״ם מחמיר גדול במכשירי אוכל נפש — הוא סובר שהרבה דברים שאחרים מתירים (כי זה מכשירי אוכל נפש) אסורים. ראשונים אחרים סוברים שמכשירי אוכל נפש מותר ביום טוב (חוץ מכשאפשר לעשותו מאתמול).
—
הלכה טו׳: השחזת סכין ביום טוב
אין משחיזין את הסכין
דברי הרמב״ם: אין משחיזין את הסכין ואת השפוד — אסור לחדד סכין על משחזת (אבן השחזה הרגילה). אבל מחלקה על גבי העץ, על גבי חרס, על גבי אבן — מותר לחדד על דברים שאינם מיועדים לכך (עץ, חרס, אבן). ואין מורים דבר זה — לא אומרים את ההיתר ברבים.
חידושים:
1. הרמב״ם מסביר שהוא כותב זאת רק ללומדים שלומדים את ספרו, לא להמון עם. כי עם הארץ לא יבין את ההבדל בין משחזת לעץ, והוא יבוא לחדד על משחזת.
2. “אין מורין” פירושו כשאומרים שיעור בערב יום טוב ב״פרק” (השיעור הציבורי שהגמרא מזכירה). שם לא יגידו את ההיתר. אבל ספר הרמב״ם נעשה ללומדים, ושם אפשר לומר הכל.
כשהסכין לא חותכת כלל
דברי הרמב״ם: במה דברים אמורים — שמותר לחדד על עץ — רק כשהסכין עדיין חותכת קצת. אבל אם הסכין כבר לא חותכת כלל — אין משחיזין אפילו על עץ.
חידושים (שני הסברים):
1. כי כשהוא נואש (הוא בכלל לא יכול לחתוך), בוודאי יבוא להשתמש במשחזת — גזירה.
2. כי כשסכין לא חותכת כלל, החידוד הוא תיקון כלי ממש (יוצרים תפקוד חדש), משא״כ כשעדיין חותכת — רק משפרים אותה.
—
הלכה טז׳: חכם אסור לבדוק סכין של עם הארץ ביום טוב
דברי הרמב״ם: מפני זה אסרו לראות סכין של עם הארץ ביום טוב — תלמיד חכם אסור לבדוק (לבדוק) סכין שחיטה של עם הארץ ביום טוב.
פשט: כי אם החכם ימצא פגם, יאמר לו שאסור לשחוט בה. עם הארץ אז ילך לחדד על משחזת (כי הוא לא מבין את ההבדל בין משחזת לעץ).
חידושים:
1. שלוש רמות של גזירות: (1) אסרו לחדד על משחזת; (2) אסרו לומר לעם הארץ שמותר לחדד על עץ (כי הוא לא יבין את ההבדל); (3) אסרו אפילו לבדוק את הסכין — כי אם ימצאו פגם, מגיעים לרמה השנייה.
2. אלו כולם דרבנן — גזירות על גזירות. אפילו חידוד על משחזת הוא לכאורה רק מעשה חול (או שבות), לא דאורייתא. ולכן בונים כמה שכבות של גזירות.
3. מעניין שפסק הרמב״ם מוביל לכך שעם הארץ הולך לשחוט בסכין פגומה — בעיית הלכה ממשית — ולכן הרמב״ם אומר שהחכם לא יגיד לו כלום. זה מראה כמה רצינית לוקחים את הגזירה.
—
הלכה יז׳: אין מבקעין עצים ביום טוב
דברי הרמב״ם: “אין מבקעין עצים ביום טוב לא בקרדום ולא במגל ולא במגירה, אלא בקופיץ בצד החד שלו אבל לא בצד הרחב… למה אסרו בקרדום גדולה? שלא יעשה כדרך שעושה בחול. שהרי אפשר לא היה לו לבקע מערב יום טוב. ולמה לא נאסרו הבקיעה כלל? לפי שאפשר שיפגע עץ עבה ולא יוכל לבשלו… לפיכך התירו לבקע בשינוי.”
פשט: אסור לבקע עצים ביום טוב בכלים הרגילים (גרזן, מגל, מסור). מותר רק בקופיץ (סכין בשר) ורק בצד החד, לא בצד הרחב (שהוא כמו גרזן). טעם ההיתר: אדם יכול להיתקל בחתיכת עץ עבה שלא יכול לשרוף בלי לבקע, ואם היו אוסרים לגמרי לבקע לא היה יכול לבשל. לכן התירו בשינוי.
חידושים והסברות:
1. ה״כלל גדול” של הרמב״ם: הרמב״ם כותב “ומכל הדברים הדומה לזה… מזה הטעם התירו במה שהתירו ואסרו במה שאסרו.” זהו עיקרון כללי: דברים ש״קצת כן אפשר לעשות מערב יום טוב, קצת לא” — בדברים כאלה התירו בשינוי, אבל לא כדרך שעושה בחול. ההבדל אינו כמו במקומות אחרים שאומרים “עדיף כשעושים זאת ביום טוב” — כאן הטעם הוא שקשה לאדם לחשב בדיוק איזה עץ יצטרך, כי זה נראה רק בזמן השריפה.
2. העיקרון ש״יהודי לא יכול להיות תקוע”: עיקרון כללי — התורה לא משאירה אדם במצב תקוע (stuck). תמיד יש עצה. היחיד שנשאר תקוע הוא פושע — מי שיכול היה להכין ובכוונה לא עשה. אבל אדם רגיל שלא הכין הכל — בשבילו תמיד יש דרך.
—
הלכה יח׳: לא תכנס אשה לבין העצים
דברי הרמב״ם: “לא תכנס אשה לבין העצים ליטול מהם אוד לתלות בו.”
פשט: אישה לא תיכנס לבית העצים (המקום שבו מחזיקים עצים מוכנים) לקחת “אוד” — חתיכת עץ. הטעם: זו מלאכה חולית — ללכת לחפש בין עצים לא שבורים.
חידוש: הלשון “אשה” מעניין — זה מדבר ספציפית על אישה שהולכת, לא איש.
—
הלכה יט׳: אין סומכין את הקדרה ולא את הדלת בבקעת של קורה
דברי הרמב״ם: “ואין סומכין את הקדרה ולא את הדלת בבקעת של קורה, שלא התירו לטלטל עצים ביום טוב אלא להסקה בלבד.”
פשט: אסור לקחת חתיכת עץ שנשברה מקורה כדי לתמוך עליה סיר או דלת. היתר טלטול עצים ביום טוב הוא רק להסקה (שריפה).
חידושים:
1. חילוק בין מוקצה וטלטול: יש שני ענייני נפרדים — איסור מוקצה ואיסור טלטול. חתיכת עץ שאינה כלי יש עליה איסור טלטול בשבת. ביום טוב זה מותר להסקה (כי מותר לשרוף), אבל זה לא הופך אותו למותר בטלטול למטרות אחרות. כלומר: “להסקה עדיין אינו כלי” — זה נשאר מוקצה מחמת גופו לכל שימוש אחר. זו לשון הרמב״ם למוקצה מחמת גופו.
2. למה זה לא יכול להיות “דבר שמלאכתו להיתר”: אפשר לשאול, עץ שמשתמשים בו להסקה צריך להיות כמו כלי שמלאכתו להיתר? התשובה: זה צריך להיות כלי שמלאכתו להיתר — עץ אינו כלי.
—
הלכה כ׳: תריסי חנויות — פתיחה וסגירת חנויות ביום טוב
דברי הרמב״ם: מותר להסיר את התריסין (תריסים/שערים) של חנויות כדי שיוציא תבלין שצריך להם מן החנות, ולא ימנע בשמחת יום טוב. ומחזירין אותן. במה דברים אמורים? כשיש להם ציר באמצע. אבל אם יש להם ציר מן הצד, אסור.
פשט: חנות שמוכרת תבלינים ומוצרי מזון מותר לפתוח ביום טוב על ידי הסרת התריסים, ומותר גם לסגור.
חידושים:
1. למה מותר לסגור: המפרשים אומרים: אם לא יתנו לו לסגור, הוא גם לא יפתח. כלומר, הסגירה אינה עצמה חלק מאוכל נפש, אלא תנאי כדי שיפתח.
2. טעם ההיתר: הרמב״ם אומר “כדי שיוציאו תבלין שצריך להם מן החנות ולא ימנע בשמחת יום טוב” — זה לא סתם אוכל נפש, אלא שמחת יום טוב.
3. ציר באמצע לעומת ציר מן הצד: כשהציר (ציר/יתד) באמצע זה מותר, כי זה לא נראה כמו בנייה. כשהציר מהצד, זה אסור כי זה נראה כמו בונה — יש חשש בונה כשמכניסים אותו בחוזקה. כשאין בכלל ציר, זה בכלל לא בעיה של בונה, ומותר אפילו בבית.
—
הלכה כא׳: כלים שהם מפורקים — הרכבת כלים ביום טוב
דברי הרמב״ם: “כלים שהם מפוצלים כגון מנורה… או כסא בשלחן שהם חתיכות חתיכות, מעמידין אותו ביום טוב, ובלבד שלא יתקע.”
פשט: כלים שמורכבים מחלקים (מנורה מתקפלת, כיסא, שולחן) מותר להקים ביום טוב, אבל אסור לקבע (לתקוע). הטעם: אין בנין בכלים — בכלים אין איסור בנייה.
—
הלכה כב׳: אבנים של בית הכסא
דברי הרמב״ם: “אבנים של בית הכסא מותר לצדן אדם ביום טוב… ומשום כבודו לא גזרו.”
פשט: היו מסדרים אבנים אחת על השנייה כבית כסא. מותר לסדר זאת ביום טוב כי זו לא בנייה אמיתית (בנין עראי), ומשום כבוד האדם לא גזרו.
חידושים:
1. הטעם הוא כבוד הבריות, לא אוכל נפש: הרמב״ם אומר לא שזה אוכל נפש או צורך אוכל. ההיתר הוא כבוד הבריות — “גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה.” אף שאפשר לומר שבית כסא קשור לאכילה (כי יציאה לבית כסא היא תוצאה של אכילה), זה לא טעם הרמב״ם — הוא אומר בבירור כבוד הבריות.
2. קושיה: האם זה צריך להיות מותר גם בשבת: אם זה כבוד הבריות, זה צריך גם בשבת להיות מותר — כי גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה. הרמב״ם לא מסביר למה זה צריך להיות שונה בשבת מאשר ביום טוב. הכלי חמדה לומד גם שזה מותר בשבת. זו נשארת קושיה לא פתורה.
—
הלכה כג׳: דומה לבנייה (בונה) ביום טוב — מדורה, קדירה, ביצים
עשיית מדורה (מדורה) ביום טוב
דברי הרמב״ם: לא יסדר עצים אחד על השני כמו מערכה (שורך העצים… מנוח זה על גבי זה עד שיסדיר המערכים). אלא ישפוך את העצים באקראי (שופך עצים בערבוב), או יסדר בשינוי — מלמעלה למטה (מנוח עץ למעלה ואחר תחתיו).
פשט: כשבונים מדורה ביום טוב, אסור לסדר את העצים בדרך הרגילה כי זה נראה כמו בונה. צריך לעשות בשינוי.
חידושים:
1. זה לא רק עניין של פרפקציוניזם — אש צריכה אוויר בין העצים כדי לבעור. הדרך הנכונה לבנות מדורה היא צורך מעשי, לא רק אסתטי. לכן, מכיוון שזה נראה כמו בונה, צריך לעשות זאת בשינוי.
2. השינוי של “מנוח עץ למעלה ואחר תחתיו” פירושו שהאדם עומד ומחזיק את העץ מלמעלה, ומניח את התחתון למטה — הוא בונה מלמעלה למטה במקום מלמטה למעלה. ז
ה אפילו יותר טורח, אבל זה לא נראה כמו בונה.
קדירה על אבנים ומטה (מיטה)
דברי הרמב״ם: כשמעמידים קדירה (סיר) על אבנים, יש לאחוז בקדירה ולהניח אבנים תחתיה (אוחז הקדירה ונותן אבנים תחתיה), לא להיפך. אותו דבר במיטה — מחזיקים את הקרש ועושים את הרגליים תחתיו (אוחז הקרשים ועושה רגלים תחתיהם).
פשט: השינוי הוא שבונים מלמעלה למטה במקום מלמטה למעלה, כדי שלא ייראה כמו בונה.
הצבת ביצים (ביצים)
דברי הרמב״ם: לא יעמיד ביצים אחת על השנייה כמו מגדל (מגדל). אלא בשינוי — מלמעלה למטה (ישנה ויתחיל מלמעלה למטה). כל כיוצא בזה צריך שינוי.
חידושים: השלחן ערוך הרב אומר שזה מדבר ספציפית כשמעמידים ביצים כדי לבשל אותן בצורה כזו (עם אש מתחת). אבל סתם ערימת ביצים לאחסון — זו לא בנייה כלל, כי אין דבר כזה “מגדל של ביצים” שהוא בנייה. בעצים ואבנים יש ממשות של בנייה (בונים אוהל, מיטה), אבל ביצים עצמן אינן חומר בנייה.
—
הלכה כד׳: טיפול בבהמה ביום טוב — זבובים
דברי הרמב״ם: מסירין זבובים ונטלין מבהמה — מותר להסיר זבובים (זבובים) ורסיסים מבהמה ביום טוב.
חידושים:
1. כשמוציאים זבוב או רסיס עושים חבורה (פצע), וחובל אסור! התירוץ: הוא לא מתכוין לעשות חבורה — זה פסיק רישא דלא ניחא ליה או דבר שאינו מתכוין.
2. זה צריך להיות מותר גם בשבת — כי זה לא מתכוין. אולי בשבת לא היו מתירים, אבל ביום טוב בהמה היא דבר שמותר לטפל בו (כי מותר לשחוט בהמה ביום טוב).
3. מי אומר שכל דבר שכתוב כאן הוא רק יום טוב? הרבה מההלכות אולי גם מותרות בשבת.
—
הלכה כה׳: מילדין (עזרה בלידה) בהמה ביום טוב
דברי הרמב״ם: אין מילדין את הבהמה ביום טוב — אסור לילד באופן מלא (לעזור באופן אקטיבי בלידה) בהמה ביום טוב. אבל מסעדין — אבל מותר לעזור (לתמוך באופן פסיבי).
פשט: ההבדל הוא בין ילוד אקטיבי (אסור) לעזרה פסיבית (מותר).
הרמב״ם מסביר מה פירוש “מסעדין”: אוחז בו שלא יפול לארץ — להחזיק את הנולד שלא ייפול; נופח לו בחוטמו — לנפוח באפו שינשום; נותן דד לתוך פיו — לתת את שד האם לפיו שיניק.
—
הלכה כו׳: בהמה טהורה שאינה מכירה את ילדה
דברי הרמב״ם: בבהמה טהורה שדוחה את יילודה — מותר לזלף מי שלייתה עליה (להזות מהשליה על הילד), או וליתן קומץ מלח ברחמה (להכניס מלח לרחם) — כדי שתרחם עליו. אבל הטמאה אינה צריכה — בהמה טמאה אינה צריכה זאת, כי היא תמיד מרחמת על ילדה.
חידושים:
1. זה מעניין לאור מה שהרבה ראשונים אומרים שמאכלות אסורות (טמאות) אסורות כי הן אכזריות ואכילתן מולידה מידות אכזריות. כאן אנו רואים את ההיפך — דווקא הטהורות יש להן בעיה עם רחמנות על ילדיהן, והטמאות תמיד מרחמות!
2. מיושב ש״אכזריות” בטמאות פירושה שהן טורפות — חיות שאוכלות חיות אחרות. זה לא אותו דבר כמו אכזריות לילדים עצמם.
—
הלכה כז׳: טומאה וטהרה של כלים ביום טוב
כלי שנטמא בערב יום טוב
דברי הרמב״ם: כלי שנטמא בערב יום טוב, אין מטבילין אותו ביום טוב.
פשט: כלי שנטמא בערב יום טוב אסור להטביל ביום טוב.
חידושים:
1. הטעם הוא גזירה שמא ישהה אותו בטומאתו — חוששים שיניח בכוונה את הטיהור ליום טוב, במקום לעשות זאת בערב יום טוב. זה מתאים לכלל של דבר שאפשר לעשותו מערב יום טוב. רש״י לומד את הטעם כתקלה.
השקה של מים טמאים
דברי הרמב״ם: אם בכלי יש מים טמאים בפנים, מותר לטהר את המים על ידי השקה (נגיעה במי מקווה), ובדרך זו מותר גם להטביל את הכלי עם המים בפנים, ואינו חושש.
חידושים:
1. במים אין אותה גזירה כמו בכלים. הטעם: מילתא דלא שכיחא — לא שכיח שמים נטמאים, לכן לא גזרו.
2. טעם שני: במים טמאים אין חשש של “ישהה” — אדם עם מים טמאים חייב לטפל בזה מיד.
3. הכלי גם נעשה טהור דרך אגב — זה “טריק” כי הוא לא עושה זאת במפורש לכלי, אלא למים.
כלי שהיה טהור לתרומה ורוצה להטבילו לקודש
דברי הרמב״ם: כלי שהיה טהור לתרומה ורצו להטבילו לקודש — מטבילין אותו ביום טוב.
פשט: כלי שכבר טהור ברמה נמוכה יותר (תרומה), ורוצים להעלות אותו לרמה גבוהה יותר (קודש) — מותר להטביל ביום טוב.
חידושים:
1. זה לא כמו מתקן — כי הכלי כבר טהור, רק מעלים אותו לדרגה גבוהה יותר. אין כאן חשש של “ישהה בטומאתו” כי הוא בכלל לא טמא.
2. “וכן כל כיוצא בזה” — הרמב״ם מתכוון שגם אדם טהור מותר להטביל עצמו לדרגה גבוהה יותר של טהרה. יש הרבה רמות של טהרה (עשר מעלות וכדומה), לא רק תרומה וקודש.
כלי שנטמא במשקין טמאין (ולד הטומאה)
דברי הרמב״ם: נטמא הכלי במשקין טמאין שהם ולד הטומאה מערב יום טוב — מטבילין אותו ביום טוב, לפי שטהור מן התורה.
חידושים: איסור הטבילה בערב יום טוב הוא רק כשהכלי נטמא באב הטומאה — טומאה חזקה מהתורה. אבל אם הוא רק נטמא על ידי משקין טמאין (שהם ולד הטומאה), הכלי הופך לשלישי לטומאה, שהיא רק טומאה דרבנן — מן התורה אין שלישי. לכן מותר להטביל ביום טוב.
מדלין בדלי — שאיבה בדלי
דברי הרמב״ם: מדלין בדלי ויטהר מאליו.
חידוש: אדם מותר לשאוב מים בדלי מבאר (שהיא מקווה), ודרך אגב הדלי נעשה טהור. זה מותר כי לא ניכר שהוא מתקן כלי — הוא עושה זאת בדרך של שאיבת מים, לא כטבילה.
נידה שאין לה בגדים טהורים — הערמה בטבילה
דברי הרמב״ם: נידה שאין לה בגדים טהורים — מערמת וטובלת בבגדיה.
פשט: נידה שאין לה בגדים טהורים, מותרת לעשות ערמה (טריק) ולהטביל עם בגדיה, כך שהבגדים גם יהיו טהורים.
חידושים: צריך ללמוד בשולחן ערוך הלכות טבילה איך עושים שלא יהיה חציצה — כי בדרך כלל לא טובלים עם בגדים. [דיגרסיה: בתשעת הימים (לפני תשעה באב) זו לא עצה, כי כיבוס אסור — אבל טבילה אינה כיבוס.]
—
הלכה כח׳: מקח וממכר ביום טוב — הקדמה כללית
דברי הרמב״ם: “דברים רבים אסרו ביום טוב משום גזירת מקח וממכר.”
פשט: אסור לפסוק מחירים על בהמה ביום טוב.
חידושים:
1. לשון הרמב״ם מחודש: הוא אומר “דברים רבים אסרו” — לא “הכל אסור”. זה אומר שביום טוב לא אסרו קטגורית הכל ממקח וממכר, אלא דברים מסוימים. זה שונה משבת, שבו כל דבר שהוא מקח וממכר אסור (שמא יכתוב).
2. קושיה על הרמב״ם: הוא כבר אמר קודם שכל מה שאסור בשבת אסור ביום טוב. אם כך, למה הוא צריך לומר במיוחד שמקח וממכר אסור ביום טוב? התירוץ: ביום טוב יש יותר היתרים במקח וממכר מאשר בשבת. בשבת הכל אסור, אבל ביום טוב — מכיוון שמותר לבשל ולשחוט — יש יותר מצבים שבהם מקח וממכר יכול להיות רלוונטי (למשל קניית תבלינים, בשר וכו׳), ולכן רק דברים מסוימים נאסרו.
3. הרמב״ם לא כותב “היתר” אלא “איסור”: הוא רוצה להדגיש שאף שביום טוב מותר יותר, בכל זאת הרבה דברים נאסרו — זה החידוש.
—
הלכה כט׳: אין פוסקין דמים — שותפים
דברי הרמב״ם: “אין פוסקין דמים לכתחלה על בהמה ביום טוב, אלא מביא שתי בהמות שוות זו לזו ושוחטין את אחת מהן ומחלקין ביניהם, ולמחר יודעים כמה דמי השניה.”
פשט: מביאים שתי בהמות זהות, שוחטים אחת, מחלקים אותה, ומחר רואים כמה שווה השנייה — זה המחיר של הראשונה. זה “כלאחר יד” — טריק איך לדעת את הערך בלי להזכיר כסף ביום טוב עצמו.
—
הלכה ל׳: לא יאמר זה אתה בסלע — אי הזכרת שם דמים
דברי הרמב״ם: “לא יאמר זה אתה בסלע ואתה בשתים, שאין מזכירין שם דמים, אלא לחצאין ולשלישין.”
פשט: כששותפים מחלקים בהמה, אסור לומר “אתה לוקח בשווי סלע,” אלא אומרים “אני לוקח רבע” או “שליש” — בלי להזכיר סכומי כסף.
—
הלכה לא׳: לא חלקו במאזנים — חומרות עם משקלות
דברי הרמב״ם: “לא חלקו במאזנים, שאין משגיחין בכל מאזנים כל עיקר. אפילו ליתן בו בשר לשומרו מן העכברים אסור מפני שנראה כשוקל בכף מאזנים.”
פשט: אסור להשתמש במאזניים ביום טוב — אפילו לא לשקילה, אלא אפילו לתליית בשר כדי להגן עליו מעכברים.
חידושים: החכמים עשו חומרות גדולות: (1) קצב מומחה שידו כמו מאזניים (הוא יכול להעריך משקל על ידי החזקה) — אסור לשקול בידו; (2) אסור לשקול בכלי מלא מים (להכניס בשר למים ולמדוד את העקירה); (3) אפילו רק לתלות בשר על מאזניים — אסור מפני מראית עין.
—
הלכה לב׳: אין מטילין חלשים על המנות
דברי הרמב״ם: “אין מטילין חלשים על המנות. אבל מטילין חלשים על בשר הקדשים כדי לחבב את המצוה.”
פשט: אסור לעשות גורל מי מקבל איזה חלק מהבהמה. אבל כהנים שאוכלים קדשים מותרים לעשות גורל — כדי לחבב את המצווה.
חידושים:
1. מחלוקת הראב״ד: הרמב״ם מבין ש״חול” פירושו חולין ו״קודש” פירושו קדשים. הראב״ד מבין אחרת: “קדשים” פירושו בשר מהיום (יום טוב), ו״חול” פירושו בשר מאתמול.
2. אכילה רגילה ביום טוב לעומת מצווה: מההבדל בין בשר רגיל (אסור גורל) לקדשים (מותר כדי לחבב המצווה), רואים שאכילה רגילה ביום טוב היא מצווה, אבל לא ברמה של קדשים.
3. גורל בבית: המגיד משנה אומר שבין בני הבית (ילדים בבית) מותר לעשות גורל — כי זה לא קנין אמיתי, לא מקח וממכר, אלא “פוליטיקה בבית”.
—
הלכה לג׳: לא יאמר אדם לטבח תן לי בדינר בשר
דברי הרמב״ם: “לא יאמר אדם לטבח תן לי בדינר בשר, אלא תן לי חלק, ולמחר עושין חשבון.”
פשט: אסור לומר לקצב “תן לי בשר בדינר,” אלא “תן לי חלק” — ומחר מחשבים.
—
הלכה לד׳: לא יקח מבעל החנות במדה או במשקל
דברי הרמב״ם: “לא יקח מבעל החנות במדה או במשקל, אלא כיצד הוא עושה? מלא לי כלי זה, ולמחר נותן לו שוויו. אפילו כלי מיוחד למדה ימלנו, אבל שלא יזכיר לו שם מדה.”
פשט: מחנות אסור לקחת במדה/במשקל. אומרים “מלא את הכלי הזה,” ומחר משלמים. אפילו כלי שמיוחד למדה (למשל כלי ליטר) מותר להשתמש — בניגוד למשקלות שנעשו רק למקח וממכר — אבל אסור להזכיר את שם המדה.
חידושים:
1. מילים עושות את ההבדל: זה למעשה אותו מקח וממכר — רק איזו לשון משתמשים עושה את ההבדל. זה לא “ודבר דבר” (שהולך על דיבורים של חול), אלא גזירה ספציפית שלא ייראה כמו מקח וממכר.
2. למה מילים עושות הבדל: אולי כי כשמדברים בלשון מדה, כותבים את זה (כותב), וזו מעשה חולית. או: שלא יהיה “דרך שעושה בכל” — לא לעשות ביום טוב כמו שעושים בחול.
3. בחול יש לדבר בבירור: מכך שביום טוב צריך לדבר אחרת, רואים שבחול כן צריך לדבר בבירור על כסף — לא להתבייש בחול גם.
4. [דיגרסיה: אריזות] היום כל דבר הוא אריזה עם סימון מדויק — האם זו בעיה של מדידה? דבר שמידתו ידועה (דבר שמידתו כבר ידועה/נמדדה) אולי יותר מותר, כי אין צורך למדוד — זה כבר נמדד. הרמ״א מביא מקרה כזה.
—
הלכה לה׳: הנחתום מודד תבלין
דברי הרמב״ם: “הנחתום מודד תבלין ונותן לקדרה בשביל שלא יפסיד תבשילו. אבל האיש לא ימדוד קמח לעיסה.”
פשט: אופה (נחתום) שמבשל לציבור גדול מותר למדוד תבלינים כדי לא לקלקל את התבשיל. אבל אדם פרטי יעשה זאת בערך.
חידוש: ההבדל: לנחתום יש ציפייה לעקביות — אנשים מצפים שהמוצר שלו תמיד יהיה באותו טעם (כמו חברה). אישה בבית — “היום יהיה לכבוד יום טוב יותר מתוק” — אין צורך כזה למדוד במדויק, וקל יותר להעריך כי כבר יודעים בערך.
—
הלכה לו׳: לא ימדוד שעורים לפני בהמתו
דברי הרמב״ם: “לא ימדוד אדם שעורים לפני בהמתו, אלא משער ונותן לה.”
פשט: לא ימדוד מזון לבהמה במדה, אלא ייתן בערך.
—
הלכה לז׳: מותר ליקח מן החנוני ביצים או אגוזים במנין
דברי הרמב״ם: “מותר ליקח מן החנוני ביצים או אגוזים במנין, שלא יזכיר לו שם דמים ולא יזכיר מנין.”
פשט: מותר לקנות ביצים או אגוזים במספר (עשרים ביצים). אבל אסור להזכיר שם דמים.
חידוש: “לא יזכיר מנין” לא פירושו מספר הביצים (זה מותר), אלא לא להזכיר סכום שוטף — כלומר לא לומר “לקחתי שבוע שעבר עשר, עכשיו אני לוקח עוד עשר, הסך הכל עשרים” — כי זה דיבור על חשבון כסף.
—
הלכה לח׳: הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו
דברי הרמב״ם: “הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו או אצל פטם הרגיל אצלו, ולקחו ממנו בהמה ותבלין כל מה שירצה, וישלם לו אחר יום טוב, ואינו חושש שמא יזקיק לו שום דמים ולא סכום מנין.”
פשט: הולכים לרועה/מפטם שמכירים, לוקחים מה שצריך, ומשלמים אחרי יום טוב — בלי חשש שהוא ידרוש כסף או חשבון.
חידוש: הטעם ל״רגיל אצלו” הוא מעשי: עם מכר אפשר להבין ברמז, הוא לא ידרוש כסף במקום, והוא יחשב אחרי יום טוב. עם זר (או רועה גוי) הוא לא יבין את ה״שפה” של אי-דיבור על כסף.
—
הלכה לט׳: הלוה ביום טוב תובע ונוטל בדין
דברי הרמב״ם: “הלוה ביום טוב, תובע ונוטל בדין. והוא שאם תאמר לא ניתן לתובעו ואינו נוטל כלום, נמצא נמנע משמחת יום טוב.”
פשט: מי שהלווה (או לקח סחורה באשראי) ביום טוב — מותר לתבוע אותו בדין אחר כך.
חידושים:
1. הטעם: אם לא היו יכולים לתבוע, אף אחד לא היה רוצה לתת באשראי ביום טוב, והיו נמנעים משמחת יום טוב. זה היסוד של “לווה עלי ואני פורע”.
2. הבדל משבת: בשבת הענין לא כל כך רלוונטי — בשבת אדם כבר הכין את סעודתו, ולמעשה שבת לא כל כך נוגעת (שאלות עירוב, הוצאה, חנויות סגורות). ביום טוב עוסקים יותר בקניית דברים טריים.
—
הלכה מ׳: תרומות ומעשרות ביום טוב
דברי הרמב״ם: “אף על פי שאין מגביהים תרומות ומעשרות ביום טוב” — כמו בשבת אסור להפריש תרומות ומעשרות כי זה קצת מתקן. “אבל אם היה לו תרומת מעשר שהגביהו מאמש, הרי זה מוליכה לכהן ביום טוב.”
פשט: ההפרשה עצמה אסורה כי זה מתקן, אבל ההולכה לכהן אינה מתקן — זו רק מסירה. לכאורה בשבת גם יהיה אותו דבר.
חידוש: אם חלה ראויה לחיה ולכלב (לא ראויה לאכילה אנושית), זו שאלה אחרת.
—
הלכה מא׳: צדקה ביום טוב
דברי הרמב״ם: גבאי צדקה מותרים להסתובב בחצרות ולגבות — לא כסף, אלא **או
כל, כדי לחלק לעניים. “אבל לא מכריזין כדרך שמכריזין בחול” — לא יעשו זאת בצורה של הכרזה/קמפיין רשמי. הוא יגבה בצנעה ונותן לו בחלקו — יגבה בצניעות על כתפו (על בגדו), לא בקופה/תיבה רגילה, ומחלקן לכל שכונה ושכונה**.
פשט: מותר לחלק צדקה ביום טוב, אבל בצורה שלא נראית כעסק/מסחר.
חידושים:
1. סתירה לדין “פוסקין צדקה בשבת”: כבר למדנו (בהלכות שבת) שפוסקין צדקה בשבת — מותר אפילו בשבת לעשות חשבונות עם צדקה. אבל כאן רואים שבכל זאת יש מגבלות על האופן המעשי שבו לוקחים/מחלקים את הצדקה — זה חייב להיות בצניעות, בלי הכרזה, בלי קופה, ורק לפי שכונות. כלומר: עצם הענין של צדקה מותר, אבל האופן חייב להיות שונה מבחול כדי לא להיראות כמו מקח וממכר.
2. הרמב״ם בהלכות דעות הביא שתלמיד חכם צריך לגור בעיר שיש בה גבאי צדקה (בין עשרת הדברים שעיר צריכה להיות בה).
—
עד כאן פרק ד׳ מהלכות יום טוב.
תמלול מלא 📝
פרק ד: עוד סדר הכנת האוכל — הבערה וכיבוי
הקדמה לפרק ד: הכנות לאוכל נפש
שלום עליכם רבותי, מצוין. אנחנו הולכים ללמוד את הפרק הרביעי של הלכות יום טוב. מצוין. בזכות ובכוח של כל הנדבנים והמשתתפים והמאזינים והמקדמים, ואלה שמתעסקים איתנו, כל מיני אנשים שיש להם קשר לזה. מצוין.
נו. הפרק בעצם הוא המשך של הלכות יום טוב. בפרק הקודם למדנו ממש עשיית אוכל, הכנת האוכל. זה קצת יותר רחוק, לא ממש… זה אומר עדיין ברוב המקרים, ההלכות יהיו על דברים שיש להם קשר להכנת אוכל, אבל לא כל כך ישירות, לא בישול, אלא הכנות לבישול. אז אפשר לומר, הכל ביום טוב הולך להיות קצת עם אוכל, כי זה ההיתר של אוכל נפש. אוכל נפש מותר, ואחר כך יש הרבה אופנים שאסור מדאורייתא, מדרבנן, וההיפך. כל שאר הדברים זה טוב. אפשר לומר, אסור לבנות, אסור להכין אש. אז נופלים הרבה מאבות המלאכות שאסורות לגמרי כמו שבת. מה שהיית חושב שמותר לעשות ביום טוב, כאן צריך להיכנס לפרטים מה מותר כן.
אז הרמב״ם הולך להביא הלכות שונות. ואם רוצים לעשות על זה איזה כלל, יש שבפוסקים אחרים הם נקראים מכשירי אוכל נפש. נכון, אבל בואו לא נעשה את הכלל, כי הרמב״ם לא עושה את זה.
יסוד: שיטת הרמב״ם — פרטים יותר מכללים
לא דיברתי על זה, ואני מאוד מסופק אם הרמב״ם מאמין בכל הכללים האלה, כי אני רואה שהרבה פעמים שואלים על הרמב״ם, הוא לא עקבי, אם היה סובר שהכלל הוא, אבל הרמב״ם מעולם לא כתב את הכלל. הרמב״ם סובר שאם כתוב בגמרא את ההלכה, ההלכה אמת. מה שיש טעם, אולי זה אפילו לא כל כך חשוב הטעם. לא צריך להאמין בטעם. אני מתכוון הרמב״ם לא הולך, למשל בחושן משפט הוא לא הולך לומר שאם יש ספינה שנראה שהיא שייכת לשני אנשים אז יגידו כך וכך, אלא הוא אומר שיש סוג חזקה שנקראת כך וכך. כמעט בכל התורה הוא עושה הרבה יותר פרטים מכללים. הוא לא כל כך מעוניין בלמדות. למדות זה ללימוד בעיון, למי שרוצה להבין, אבל אם הוא רוצה לדעת את ההלכה, צריך לדעת את ההלכה.
כי הרמב״ם יגיד שיש תרי״ג מצוות, ובתרי״ג מצוות יש עוד הרבה מאוד פרטים של מצוות דרבנן. אפשר לומר תחת המסגרת הכללית מתאים מהלך הרמב״ם. יש תרי״ג מצוות, נשארים עוד אלפי מצוות דרבנן. אני לא בטוח אם הייתי אומר את זה ככה. אוקיי, יש לי דרכים אחרות לחשוב על זה, אני לא רוצה עכשיו להיכנס לזה. אני רק רוצה ללמוד את הלכות יום טוב. אבל בעצם, כשחיים יום טוב, כשעושים מלאכות, יש הרבה פרטים במלאכות מה אסור ומה מותר, וזה מה שצריך ללמוד.
יסוד: הלכה כהכרעות של בית דין
אולי זה יכול להיות ככה, שמי שעושה כלל, אחר כך הוא נתקל בהרבה מאוד פרטים שלא מתאימים לכלל. צריך להסביר למה הפרט שונה מהכלל. אבל אם בכלל לא עושים שום כלל, אומרים רק את ההלכה, ולא מתבלבלים. נכון, כי התיאוריה שלי היא שהרמב״ם מאמין שההכרעות של הגמרא הן כמו ההכרעות של סנהדרין, צריך לציית למה שהגמרא אמרה. אבל זה לא אומר שצריך להאמין בכללים שהגמרא אמרה.
אה, אתה אומר טוב מאוד. כי אם הולכים עם כללים, פשוט שלומדים כלל לתוך התורה, ועכשיו זה חייב להתאים. אבל אם לא עושים את זה ככה, אלא הסמכות שלזה היא כי כך עשו הסנהדרין, או כך המנהג של כלל ישראל, זה לא חייב להתאים לאיזה כלל מופשט מסוים. יכול להיות שהסנהדרין יסתרו את עצמם, אז מה? הם לא יכולים? הם לא יכולים לפסוק במקרה הזה כך ובמקרה ההוא כך? הם יכולים. יכול אפילו להיות שהיו שני בתי דין בעצם, שאנחנו מחויבים לשניהם, אבל אנחנו לא יכולים לענות על הקושיה. כי אני שואל אותך, זו חקירה למדנית מאוד מעניינת, אבל הרמב״ם היה אומר שכך ההלכה, כן? חייבים לציית לבית הדין. “השופט אשר יהיה בימיך”, מה שההלכה היא, בית הדין הכללי של כלל ישראל.
מה זה בית הדין? יש שאלה, אז הוא אומר, מכשירי אוכל נפש. היום יהודי שאל שאלה מרב אם מותר לעשות כך וכך, לחדד את הסכין. אמר לו, לא. מחר שאלו אם מותר להכין פתיל. אמר לו, כן. שואל היהודי, מה אתה סובר? אומר הרב, טוב, זו באמת קושיה טובה. אתה יודע מה? או אתמול הוא שאל רב אחר, ואותו רב סבר כך. היום הוא שואל, הרב שואל כך: האם הוא צריך לשנות גם את ההלכה של אתמול? כי… לא, זה לא יכול להיות ככה. הרב של היום לא יכול להתנות על הרב הקודם, כי נניח שיש כללים איך מותר להתנות. אז, בהחלט יכול להיות שההלכה שלנו יכולה להיות לא עקבית, ויכול להיות שזה חייב להיות לא עקבי. אם מבינים את התיאוריה של הלכה כהכרעות של בית דין, יכול להיות שמי שסובר שזה עקבי סותר את עצמו, כי חייב להיות שיש עקביות אם הולכים עם הרבה אנשים שצריך לציית לכולם, ולא כולם סברו את אותם הכללים.
יסוד: פרט מכיל יותר מכלל
אמת. יש גם, יכול להיות שלפי הכלל של אוכל נפש זה היה מותר, אבל יש עוד הרבה דברים שחכמים לא רוצים שיעשו טרחה, שיהיו עסוקים ביום טוב בדברים שאינם של יום טוב. והרמב״ם לא חייב להסביר כל דבר אם זה האיסור, כי זה לא הותר בתורה באוכל נפש, או שזה איסור מסוג אחר. זה כן נוגע אם אחד הוא דאורייתא ואחד הוא איסור דרבנן, והרמב״ם יכתוב את זה. אם זה ממש איסור או שזה רק גזירת חכמים, אבל אם מדברים רק על ההלכה בלי להיכנס לשורש ההלכה, אפשר… כלומר, אני אגיד עוד יסוד למה אני חושב שאולי הפרטים חשובים יותר מהכללים. גם מאוחר יותר בפרק באיזו הלכה אומר הרמב״ם כלל, מפני מה אסרו זה והתירו זה?
אבל יכול להיות דבר כל כך מעניין: פרט הוא תמיד בכלל יותר דברים מהכלל. מה אני מתכוון לומר? אז אומרים באופן כללי, אוכל נפש לצורך שלא לצורך מכשירין, אפשר לעשותו, כל מיני כללים. אחר כך יש את הדבר של טרחה ועונג יום טוב ושמחת יום טוב. וכו׳ מגיעים לדברים כאלה. אז כשאני שואל אותך שאלה מעשית, מותר לעשות אש חדשה ביום טוב? עכשיו, הרמ״א, נניח, מביא טעם אחד, הרב הביא במסעה טעם אחר, יש מחלוקת, אבל יכול להיות שבזה טמונים ארבעה טעמים אחרים, כי מציאות, כמו שהצאנזער רב אמר, שכל דבר שהוא עושה יש לו שלוש מאות טעמים, זו המציאות של העולם. אדם שעושה דברים, הוא כולל הרבה מאוד דברים. יכול להיות שכל הצירוף וכל הדברים ביחד עושים את האיסור. כשלא יכולת ללמוד מהכלל את זה, כי זה גם קצת וגם קצת לא לצורך, וגם קצת זה, וגם קצת ההוא.
הרמב״ם מביא, אני אומר שההלכות הפקטיות יותר בטוחות, יותר ברורות מהכללים, כי הכללים, בכל פרט יכולים להיות ארבעה כללים שנוגעים ל… אוקיי, אנחנו התרגלנו שלילד אפשר לומר לא, וזהו, ושצריך להתמודד עם זה. אבל הרמב״ם, אנחנו כולנו ילדים מול התורה, מול החכמים, ואומרים כך וכך, כזה רע וקדש.
הלכה א: אין ממציאין את האש — עשיית אש חדשה ביום טוב
דברי הרמב״ם: שלוש דרכים לעשיית אש
אין ממציאין את האש. מעניין הלשון שלו, כי אנחנו מסתכלים כשעושים אש כאילו יצרנו משהו, אבל לא יצרנו כי היה אש בכוח. נניח, שני אבנים שמשפשפים, יש איזה כוח אש באבנים, ומוציאים אותו. אז אסור להוציא אש, כלומר לעשות אש, ויש כמה דרכים לעשיית אש, מאיפה אפשר לקבל את האש.
אומר הרמב״ם, אסור לעשות אש לא מעצים, לא מאבנים, ולא ממתכות. מסביר הרמב״ם, איך התהליך של עשיית אבנים מאחד הפריטים? כגון, הדרך איך עושים זה שכחין נושין זה בזה. אנחנו יודעים למשל אבן, משפשפים אותם אחד על השני, או עושים אותם בזה, או מקישים אותם אחד על השני. עד שתצא האש. אנחנו יודעים שעושים כך עם פתיל, אבל נראה שעם עצים ומתכות אפשר גם לעשות אש בדרך של לשפשף אותם והם נעשים חמים והם מוציאים אש.
וכן, עוד דרך לעשיית אש היא הנפט החד ביותר. נפט הוא סוג שמן שהוא כבר שמן מזוקק, חד ביותר שהוא כמים. אני מתכוון שנפט גולמי הוא יותר כמו זפת שחורה. ומזה מוציאים משהו לבן, כמו מים, ויש בזה כוח שאם מנערים אותו, עושים אנרגיה ועושים אותו חם, הוא מתחיל לבעור, עד שידלק עד שהוא נדלק.
או, דרך שלישית איך אפשר לעשות אש, כלי זך קשה, כלי שקוף, או זכוכית מלאה מים, שמניחין אותו כנגד עין השמש, כשמניחים אותו מול השמש. אנשים יודעים שילדים עושים כך, לוקחים זכוכית מגדלת, ומחזיקים אותה מול השמש, מול דבר שחור. משום סיבה כלשהי זה מושך את החום מהאש… מהשמש. מהשמש. עד שיחזור נגהה — האור שלה, כלומר האש, לפשתן וכיוצא בו. כלומר, מניחים את כלי הזכוכית מול פשתן, כמו שאנחנו עושים מול נייר, אפשר לעשות מול דבר שנדלק בקלות, וכיוצא בו וידלק. כל אלה אסור.
טעם האיסור: שלא הותר אלא להעביר מאש מצויה
ועכשיו הרמב״ם מסביר למה אסור. כל זה וכיוצא בו אסור ביום טוב. כל אלה, זה, או איזו דרך אחרת איך תמצא דרך איך לעשות אש, אסור ביום טוב. למה? אומר הרמב״ם כך, שלא הותר — הרמב״ם אומר לנו מיד, הוא חושב, אדם תוהה, כמו שלמדנו קודם שהבערה, הדלקת אש, מותרת, אפילו שלא לצורך מותרת. וכאן הוא אומר שאסור לגמרי. אומר הרמב״ם, מה זה שלמדנו שמותר, שלא הותר ביום טוב אלא להעביר מאש מצויה. ביום טוב התירו משהו אחר. ביום טוב אמרו שמותר לעשות אש מאש. בשבת זה נקרא בדרך כלל מבעיר. ביום טוב אמרו שזה מותר לעשות ביום טוב, להדליק מאש. אבל להמציא אש, ליצור אש חדשה, לא ליצור אש חדשה, אבל ליצור אש חדשה שלא קיימת בפועל לפחות, זה אסור. למה? שהרי אפשר להמציא אותה בערב. כבר למדנו כלל שכל המלאכות מותר לעשות רק אם אי אפשר להמציא אותן ביום טוב, אם לא יכלו לעשות אותן לפני יום טוב. אבל אם יכלו לעשות אותן ערב יום טוב, אסור.
ביאור: החילוק בין להעביר מאש מצויה ובין להמציא אש
ממילא, מה שאמרנו שהבערה מותרת אפילו שלא לצורך, זה כשכבר יש אש. כשכבר יש אש, מותר אפילו אם היית יכול לעשות זאת לפני יום טוב, כן? אפילו את הנרות יכולת להדליק לפני יום טוב, על זה יש את ההיתר של “מתוך שהותרה לצורך”. אבל עשיית אש חדשה אין את ההיתר. מותר רק באופן שלא יכלו לעשות זאת ערב יום טוב. כלומר, כל אלה יכלו לעשות ערב יום טוב.
השגת הראב״ד: משום מוליד, לא משום אפשר לעשותן מערב
נכון, עכשיו חשוב להזכיר שהראב״ד הקדוש לא הסכים. הראב״ד אומר שבגמרא כתוב שזה עניין של מוליד, ולא של “אפשר לעשותן בערב”. כלומר, כי קשה להבין, כמו שהבאת עכשיו, קצת קשה להבין למה “אפשר לעשותן”. כל אש היא “אפשר לעשותן”. למה שונה הפעולה של הוצאת אש מיצירה? הרי גם יכלו להדליק את הנרות. למה אתה אומר שאי אפשר? כי זה יכבה.
אז, צריך לומר ש, אומר הראב״ד, או הוא אומר שכתוב בגמרא שזה עניין של מוליד לאחר… כמו שמוליד הוא שכבר יש בתרנגולת כבר ביצה, אבל עכשיו היא יוצאת. יש כאן אש, אבל אתה מוליד את האש, וזה אסור כנולד.
יצא חילוק גדול למעשה. מוליד הוא כשנוצר, יש חילוק. כולם מודים, כמו שהמגיד משנה מביא כאן, שאחר כך, אם עברו ועשו אש, מותר להשתמש בה. זה לא כמו ביצה שנולדה ביום טוב שאסורה כנולד. זה אסור. זה רק איסור של מוליד. לעשות דבר חדש הוא משהו שהחכמים לא מתירים ביום טוב.
דיגרסיה: קושיה מעשית על ההלכה למעשה
אני חייב להזכיר כאן שההלכה לא הגיונית לי, וצריך להבין אותה קצת יותר טוב. אני אגיד למה זה לא הגיוני, ויש לי טענה כאן על ההלכה. אני מתכוון, רוב הרבנים של היום לא מסכימים עם ההלכה, אבל רבנים קודמים כן היו שהסכימו.
אצלנו, כשאומרים להדליק אש, מדברים על או לקחת גפרור, או מצית, אני לא יודע, מה שיש במטבח ניצוץ חשמלי להדליק אש. קשה מאוד להאמין שזו איזו מלאכה גדולה יותר וזו איזו טרחה שלמה, וצריך להכין לפני יום טוב נר לקחת ממנו את האש, כי אסור להדליק. כמו שאנחנו מתנהגים, זה לא הגיוני.
ברור שכל מלאכות יום טוב נעשו כדי למעט מלאכות ביום טוב, לא להרבות בעיות ליום טוב. נראה ברור, מי שיודע היסטורית יודע ש… פעם לא היה כל כך קל. מי שאין לו מצית, זו טרחה. לך חפש אבן, אתה יכול להוציא אש. אתה יודע, זו עבודה שלמה. מי שהולך לקמפינג, אני יודע מה שאין לו.
כן, כאן בעצמו, הרמב״ם אומר כלי זך קשה, זה תהליך שלם, עד שיחזור נגהה על הפשתן. זה תהליך קשה במיוחד. ובדרך כלל בכל בית, בכל עיר, היה אחד שהיה ממונה על להחזיק אש, שיוכלו לקחת מהאש הזו. ההגנה שיהיה אש ושיוכלו לקחת ממנו תמיד היתה חשובה מאוד היסטורית, כי קשה למצוא אש. צריך למצוא פתנטים, זה לוקח חצי שעה עד שמבינים את זה. זה לא כל כך פשוט.
הלכות יום טוב: כיבוי אש, גרם כיבוי, וטלטול נר
על זה אמרו חכמים, האם יכול להיות לך אש? הרי זה היה הדבר הרגיל שבכל מקום יש אש שממנה לוקחים. אז אל תעשה ביום טוב אש חדשה. היום, שקל יותר לעשות אש חדשה מאשר להחזיק נר ולקחת מאש ישנה, בפשטות לא צריכה להיות נוגעת ההלכה.
השואל ומשיב על גפרורים
וכך מצאתי, השואל ומשיב הקדוש, בעל שואל ומשיב הראשון, מהדורה רביעית, אומר שהמנהג בעירו הוא שבגפרורים מדליקים אש כהלכה ביום טוב. והוא אומר שהוא צריך להבין שזו לא הטורח שהחכמים מדברים עליו. גפרור, אפילו הרמב״ם מדבר כן, הנפתח בד ביותר, רואה זאת גם קשה יותר. גפרור, נותנים הצתה בשנייה, זה היה פטנט חדש. גפרורים הם אחד הדברים החדשים שנעשו אז בזמנם, המאה ה-19.
האם בטוח שזה מותר? הוא אומר שכך היה המנהג. אני לא יודע למה… השואל ומשיב, לכאורה אינו צריך אפילו להתווכח עם הרמב״ם, הוא לא יכול לראות שגפרור נקרא כבר כמו אש. זה כבר אש, כי לא חסר כלום. לא חסר כלום, או מצית, לא חסר כלום. בדברים האלה צריך עוד לעשות משהו. אני שואל אותו, לא צריך לעשות כלום. אני צודק, אם אני זוכר נכון, הוא אומר ממש ביטוי כזה שזה לא נקרא מוציא את האש, זה כבר אש שכבר יותר קרוב לפועל, זה כמעט שם.
אבל העולם לא נוהג כך, אני לא יודע בדיוק למה. ולא עוד, אלא אוסרים עוד דברים, חשמל, להדליק. אוקיי, נאמר, חשמל הוא אש. היה צריך להיות אמצעי, סוף סוף נפש חשמל. סתם כך קושיה על המנהג שלא משתמשים בחשמל, זה לא כל כך פשוט. ואותו דבר להדליק חדש.
בקיצור, נראה לי שהחמירו יותר מדי בהלכה למעשה, כפי שהיה קודם, אם צריך לעקוב אחרי הרבנים צריך לעקוב אחריהם בכל מקרה. אבל רואים, אם רוצים להבין את ההלכה, בטוח שלא מדברים על גפרור. לפי הראב״ד, אולי כן, כי מוליד לא בגלל טורח. גם מוליד אומר שזה לא המילה טורח. זה חייב להיות איזה גדר אחר של הדלקה מאשר של עשיית חדש.
דובר 2:
מבין שקשה להאמין שאתה מבין מה שאני אומר?
דובר 1:
כן, אוקיי, זה כבר אצלנו כבר חלק מהציווי של יום טוב שצריך להיות נר נשמה ומדליקים ממנו. נו, בסדר. אני אומר שההלכה במקור הקלה את יום טוב, לא החמירה.
דובר 2:
כן, אוקיי. צריך להאמין שהתורה באה להטיב, לא להחמיר.
דובר 1:
בסדר, הלאה מאוד יפה.
הלכה ה — איסור כיבוי אש ביום טוב
אומר הרמב״ם הלאה, זה דיברנו על עשיית אש. עכשיו הולך הרמב״ם לדבר על כיבוי אש. יש הבערה ומכבה, שתי מלאכות.
אומר הרמב״ם, מה שלמדו שהבערה התירו אפילו שלא לצורך, זה רק הבערה. אבל לא פשוט שגם הצד השני של המלאכה, בן הזוג של הבערה, כיבוי גם יהיה ההלכה.
“אף על פי שהתירו הבערה ביום טוב שלא לצורך אכילה, אבל אסור לכבות”, כלומר לכבות אסור, “אפילו האש שהובערה לצורך אכילה”, אפילו האש שהדליקו לצורך אכילה אסור לכבות. למה? “כיבוי מלאכה היא, ואינו לצורך אכילה כלל”. כיבוי הוא מלאכה, וכיבוי לעולם אינו צורך אכילה.
כך אומר הרמב״ם, לפחות. כי הרבה פעמים צריך לכבות כדי שהמאכל לא ישרף וכדומה, אבל לא כל כך פשוט. יכול להיות שיש. הרמב״ם טוען אבל כך. ולא רק זאת, נראה בפירוש ברמב״ם מאוחר יותר אופנים שמותר לעשות כיבוי אם יש צורך שתאמר כך לשרוף. אבל כך הוא הכלל. לכן אני אומר כללים זה לא כל כך שימושי.
כיבוי מוכיח שהאיסור אינו רק טורח
אבל כאן רואים גם שזה לא עם טורח, כי כיבוי הוא בטוח לא שונה ממלאכה. מלאכה אסורה, מלאכה דאורייתא, מלאכה מל״ט מלאכות היא מכבה. אני לא צריך להגיע לזה. אה, כלומר, בהבערה הרי כבר מותר, וזה רק שאסרו אולי לעשותו, אז לכאורה ענין של טורח.
אומר הרמב״ם, כשם שאין בחבר. נכון, כי נאמר יותר עמוק, כי הרמב״ם הרי הסביר בפרק כ״א, למה מלאכה שאפשר לעשותה אסרו מדרבנן? שלא יבוא למלאכת, או שיהיה עסוק. זה חייב להיות שמדברים, זה לא כי זו גזירה, זה דין מלאכה, הכל תמיד דבר מעשי שלא לעשות את המלאכה. אם כי טורח ומלאכה שאפשר לעשותה זה לא אותו דבר. אני יכול כן להבין שיש תנאי במלאכה שאפשר לעשותה שיהיה טורח. אבל כיבוי הוא מלאכה, זו מלאכה כהלכתה.
חילוק בין אש ונר
אומר הרמב״ם, “כשם שאין מכבין את האש כך אין מכבין את הנר”. מה הוא מתכוון לומר שאין חילוק בין אש גדולה או אש קטנה? אפילו כשאין טורח. אש גדולה אולי טורח, צריך להביא אולי… למה מישהו יחשוב על חילוק בין אש ונר ולכן אש? יש סיבות, הוא הולך מיד לדבר על אופנים. אש אפשר עוד לומר אין בו שום תועלת, אבל נר, אולי מישהו רוצה לישון, הוא רוצה לכבות את הנרות. יש יותר סברה שיהיה צורך. צורך, אולי פירושו שווה לכל נפש, מזה הרמב״ם לא מסכים, אבל יש צורך מסוים לכבות נר. נר הוא דבר שמכבים.
דין מלקות על כיבוי
“ואם כיבה הרי זה לוקה במלקות כמו שורף ובונה”, כמו כל מלאכות של יום טוב מקבלים מלקות, גם כיבוי. זה בגלל מלאכות, אבל כיבוי לא, כיבוי הוא כמו כל שאר המלאכות. זו ההלכה של הרמב״ם, צריך לראות פרטים שונים מאוחר יותר.
צריך עיון: האם כיבוי יכול להיות לצורך אכילה
קשה קצת להבין את… אני מאמין לרמב״ם, כשהוא אומר כאן “אם כיבה לוקה”, זה כשזה שלא לצורך אכילה. אם זה לצורך אכילה, לא כשהאש הודלקה במקור לצורך אכילה. הכיבוי עצמו הוא לצורך אכילה, אולי אפילו אם יהיה אסור לעשות, לכאורה לא יהיה מלקות, יהיה דרבנן, כמו דברים אחרים שלא התירו.
לא, זה קשור לחקירה שעשו למלאכות אחרות כשעושים כן כל הדורות. אין דבר כזה. הפשטות של הרמב״ם בפרק א׳ היא גם כאן שאין דבר כזה. אין היתר לצורך אכילה למלאכות אחרות שבמהותן אינן צורך אכילה. אפילו לא דאורייתא. זה לא רק מדרבנן עשה, אלא קודם הרמב״ם ברור שלוקה, נזכור. אם כתוב לוקה, הרי משמע ברור שזה אסור מדאורייתא.
אתה צודק שיש אופנים שרואים אפילו ברמב״ם עצמו שלצורך אכילה יהיה כיבוי אפילו מותר, או הרבנו שלא לצורך עיון. כי שם שהרמב״ם אמר לוקה, הוא גם אמר את המילה שלא לצורך אכילה. הוא לא אומר כלום על שניים, בבונה. הרמב״ם אומר, כיבוי? בבונה צריך אכילה כלל. כלל גדול. אה, יש דבר כזה של כיבוי שכן? צריך עיון. אני אומר שצריך עיון. אני אוהב שיהיה ברור, ושיהיה צריך עיון. אוקיי.
דובר 2:
מבין שאתה הולך לדבר על גרם כיבוי. כיבוי, גרם כיבוי, כן.
הלכה ו — גרם כיבוי
דובר 1:
אומר הרמב״ם כך. יש אדם שיש לו נר. נר של פעם היה כלי שיש בו שמן, ובתוכו תוקעים פתילה, והפתילה שואבת מלמטה מהשמן ומדליקה למעלה.
הוא מצא דרך לכבותו, לא אפילו לנשוף או משהו, אלא פשוט להזיז את הכלי. הוא מרים אותו כך שהפתילה לא תגיע לשמן למטה, או שהוא מזיז אותו הצידה כך שהפתילה לא תהיה קרובה לשמן.
אומר הרמב״ם, אסור לעשות זאת. “אין מסלקין את פי הנר למעלה” — אסור להזיז שפי הנר יהיה יותר למעלה, להזיז את הכלי, כדי שהנר יכבה. כי זה נקרא גם כיבוי. זה לא הכיבוי הרגיל, אבל זה גם כיבוי.
“ואין מסירין את השמן” — גם אסור להוריד שמן מהנר. כמו שלמדנו בהלכות שבת, שזה נקרא מכבה, להוריד שמן שנמצא בכלי. אף על פי שזה לא נראה כמו מכבה, כי השמן עדיין לא בוער, אבל רואים את כל השמן כבר מוקדש לנר, וכשמורידים מהשמן גורמים כיבוי. אלה דברים מעשיים, שהרמב״ם אומר לנו לא ברור. אני סבור שלהוריד שמן, לא יודע אם זה כיבוי מדאורייתא, אבל על כל פנים הרמב״ם מונה זאת כדברים שלא עושים.
עוד דבר שלא עושים: “ואין חותכין את ראש הפתילה בכלי” — גם אסור לעשות על ידי לקיחת סכין וללכת לחתוך למטה את הפתילה, למטה שם שהאש נמצאת. אני לא יודע בדיוק מה זה אומר.
הלכות יום טוב: כיבוי אש, גרם כיבוי, וטלטול נר
הלכה ג: גרם כיבוי — הורדת שמן וחיתוך פתילה
חותך ראש הפתילה בכלי
ואינו חותך את ראש הפתילה בכלי, אבל נופץ את ראשה בידו.
אומר הרמב״ם, שגם אסור לעשות זאת על ידי לקיחת סכין ולתת חיתוך לפתילה למטה איפה שהאש נמצאת.
מה פתילה אומר? אני לא מבין, כבר שאלתי ממה למדו קודם, אני לא יודע מה פירוש ראש הפתילה זה מלמעלה כשזה נעשה כמו מושחר. אני לא יודע, אני לא מבין. זה לא הגיוני. כי הנופץ ראשה אומר, אי אפשר להתכוון שמותר כן להוריד בידיים, מותר כן להוריד את החלק שבוער, כי זה היה כיבוי.
נכון, אז לכאורה פירושו שהרבה פעמים כשבוער אש, בסוף נעשה כמו חתיכה… כן, זה נעשה כך… כן, אבל בנרות חנוכה אנשים עסוקים עם זה שלא יהיו החתיכות הגסות שנעשות על הנרות. זה מותר להוריד, לא בכלי, אלא ביד מותר כן.
מה החשש שזה יכבה? אולי משהו כזה. אני לא יודע מה ה… לא ברור לי ההלכה.
המגיד משנה ושיטות הראשונים
ראיתי, המגיד משנה מביא שיש לשונות בגמרא שפירושן, אתה שלומד אחרת, כי אני לא הבנתי, והרב אמר אפילו במחט מותר, כמו שבכלי אסור. הרבה לשונות אחרות יותר מקילות בסוגיא, כי הם סוברים שהכיבוי אינו דאורייתא. ממילא, הגרם כיבוי היה קל יותר.
אבל הרמב״ם אמר ברור שכיבוי הוא לוקה, ממילא, הגרם כיבוי הוא גם מחמיר.
הראב״ד אומר שמותר כן אפילו בכלי, חותך את ראש הפתילה. לא, רק במחט, לא בכלי רגיל אולי. אני לא יודע בכלי מה ההיגיון. אני לא יודע, אולי המחט פירושה כלי אחר? לא ברור. אני לא יודע.
דרבנן או דאורייתא?
אבל לכאורה, האחד, כשהרמב״ם אומר אין, פירושו מדרבנן. לא היה אומר שלוקה. כן, זה בטוח שזה גרם כיבוי. שני הדברים אינם כיבוי. הכיבוי עצמו הוא דאורייתא. ממילא, הגרם ממנו הוא דרבנן.
ראשונים אחרים למדו שכיבוי עצמו, הם למדים הרי שלעשות מלאכות אחרות לצורך אכילה או לצורך אוכל נפש אינו דאורייתא. ממילא, כיבוי, מדברים הרי כאן על נר, השימוש שהשימוש הוא… שווה לכל נפש, אבל חסה על הפתילה, אני לא יודע מה זה חסכון. לא, חסה על הפתילה זה אחרת דווקא. כאן אפילו מדברים הרי על נר, צורכי בעת סעודה, כדומה. אלה דברים שקשורים ל… זה לא ממש אוכל, אבל זה קשור ל… אוקיי, הלאה.
הלכה ג (המשך): אגודת עצים — הורדת עץ ממדורה
אגודה של עצים שהדליקה במדורה — כל עץ שלא אחזה בו האש מותר לשמטו, ואינו דומה למסיר שמן מן הנר.
אומר הרמב״ם הלאה, אז כך, כשעשו מדורה, ולוקחים חבילת עצים, זו קבוצה של עצים, שהדליקו במדורה, הדליקו עם זה אש, להבה גדולה. אז כך, יש את העצים שעדיין לא בוערים, זה מונח ערום, ובצד יש מה שעדיין לא בוער.
אדם יחשוב שלהוריד אחד מהעצים זה אותו דבר כמו להוריד שמן מנר, בדיוק כמו שאסור להוריד שמן כי זה נקרא גרם כיבוי, כי זה גורם שיכבה מהר יותר, כך גם זה לא יהיה מותר.
אומר הרמב״ם, זה מותר כן. כל עץ שלא אחזה בו האש, מותר לשמטו. אש שעדיין לא התחילה לבעור, מותר להוריד. ואינו דומה למסיר שמן מן הנר. זה לא כמו להוריד שמן מהנר.
החילוק בין שמן ועצים
אני חושב שהמפרשים אומרים שהחילוק הוא, כי שמן בנר נמצא כבר בכלי אחד, רואים שכל הכלי בוער. אפשר לראות שהפתילה בוערת כל רגע מטיפה אחרת. או אפשר לראות כמו מכל הכלי. כמו אדם ששותה ממעיין, הוא שותה מכל המים, או שהוא שותה את הטיפה שלו של מים. אומרים שהפתילה שותה מכל השמן.
מה שאין כן באגודת עצים, כל עץ בוער. אם העץ עדיין לא בוער, מותר להורידו. נכון, אגודת עצים היא חיצונית, זה לא נעשה דבר גס אחד, ממילא הורדה לא נקראת אסורה.
הלכה ד: כיבוי להציל ממון
אין מכבין את הדליקה כדי להציל ממון ביום טוב, כדרך שאין מכבין בשבת — מניחה ויוצא.
אומר הרמב״ם הלאה, יש עוד על הכיבוי. אומר הרמב״ם, האיסור של כיבוי אסור. לא תחשוב שאפשר בקלות להקל, אלא זה מאוד חמור. וכל כך, שאין מכבין את הדליקה כדי להציל ממון ביום טוב, אסור לכבות אש כדי להציל כסף. כדרך שאין מכבין בשבת, כמו שלמדנו בשבת, כמו שפרצה שריפה, יש הלכות שלמות שאסור לכבות. אפשר אולי לשים מחיצה, להקיף, יש שלמדנו דברים שמותר כן לעשות, אבל לכבות אסור, גם ביום טוב אסור. מניחה ויוצא, שיניח אותה לבעור.
כלומר, הפרטים יותר צריך לעיין בהלכות שבת שיהיו כן. בעיקרון, אותה הלכה של כיבוי ליכא תהיה כמו שבת. זו ההלכה.
הלכה ד (המשך): כיבוי מפני תשמיש המטה
ואין מכבין את הנר מפני תשמיש המיטה, אלא כופה עליו כלי, או עושה מחיצה בינו לבין הנר, או מוציאו לבית אחר.
אומר הרמב״ם הלאה, גם אסור לכבות את הנרות לצורך גדול, לצורך הגוף. ואין מכבין את הנר מפני תשמיש המטה. למדנו קודם דווקא בשבועות, ביום כיפור למדנו שכשמדליקים נר אי אפשר לעשות תשמיש המטה, זו הלכה שאסור לשמש לאור הנר. ועל זה אמר הרמב״ם שיש שתי נוסחאות: דווקא כן נר, דווקא לא נר. דווקא כן נר זה כי כך לא יוכלו לשמש לאור הנר.
אז אדם שיש לו כאן נר, וזה מפריע לו מלעשות תשמיש המטה, יחשוב שזה יהיה מותר כן כי זה צורך הגוף או מה. אומר שאסור, אלא כופה עליו כלי. זה מותר כן לעשות.
כופה כלי — כיסוי הנר
למדנו שאין ביום טוב איסור של מבטל כלי מהיכנו או משהו. מותר לכסות את הנרות.
כופה כלי לעולם אינו מבטל מהיכנו. לשים את המכסה על כלי היה מאבד אותו. מעל הנר, הוא יכול להוריד אותו. אוקיי, הנר יכול לכבות, אבל זה אני לא יודע מעשית, אבל… אבל לא מדברים בדיוק, מספיק כלי גדול, הנר עדיין יהיה לו חמצן מתחת לזה.
אלא כופה עליו כלי, או עושה מחיצה בינו ובין הנר, או מוציאו לבית אחר. זה לא מוקצה, נר אינו מוקצה. מותר להוציא אותו לחדר אחר. אז זה הכי מעשי פשוט לחלוטין. להוציא, כן?
לא, מעניין. הוא אומר, לעשות מחיצה זה פרויקט שלם. אפשר להוציא את הנרות. שוב מחיצה. דרך אגב, מחיצה פירושה לשים שולחן. אני לא יודע מה החילוק. אולי התלייה.
אם אין יכול לעשות אחד מכל אלו
אם אין יכול לעשות אחד מכל אלו, הרי זה אסור לכבות, ובועל ומשמש עד שתכבה מאליה.
שוין, אומר הרמב״ם, אם אין יכול לעשות אחד מכל אלו, אם אינו יכול לעשות אחד מכל הדברים הללו, הרי זה אסור לכבות. אסור לכבות. ובועל ומשמש עד שתכבה מאליה. וכאן כבר הרמב״ם אומר הלכה שאינה רק דין בהלכות יום טוב, אלא דין בהלכות צניעות, ודין באבן העזר. שבועל ומשמש עד שתכבה מאליה, עליו להתאפק, אינו יכול… מהי ההלכה?
דיון: קשיים מעשיים
ההלכה אומרת על כך שזה לא כל כך מסובך. רגע, אתם מבינים מה אני אומר? כן, רגע. מדברים כאן אם יש נר גדול, רגע למה. נר אינו כל כך גדול. לכן אני אומר זאת. נר אינו כל כך גדול. מהו כלי? נר יכול גם להיות כלי שיש בו שמן. הכל אפשר לקחת. ולפעמים הנרות היו גדולים יותר. לא, לא היה. לא היה free oil שמחלקים, שדולק כל הלילה, ואתה לא בית המקדש. ובינתיים, נר כלה.
אני רוצה להוציא זאת, כי ההלכה באה מהגמרא. מישהו שאל את אביי את השאלה. הוא אמר, מה אתם עושים? נראה לי פשוט שהסיבה לכל ההלכות הללו היא כי מעשית, הוצא אותו, אז מותר להוציא. לא ידעתי להוציא, מה זאת אומרת לא? תן עצה. אוקיי, רגע.
תשמיש המטה אינו אוכל נפש
אבל יכול להיות שהעיקר שהוא מתכוון לומר כאן הוא שתשמיש המטה אינו נקרא דבר השווה לכל נפש, או אינו נקרא כמו אוכל נפש. לא היה דבר השווה לכל נפש. זה נקרא אוכל למכסה פיהו, אני יודע זה נקרא את הלחם אשר הוא אוכל, אבל זה לא אומר. כי הרמב״ם אמר שהכיבוי אסור כי זה לא כי זה אף פעם לא צורך אוכל. כאן הוא מביא לך משהו דומה, שהוא צורך הגוף, כן, כי זה מפריע לו מ… אבל זה רק איסור דרבנן צדדי, אבל אתה רוצה להסיר. זה לא פשט ש…
סטייה: כיבוי לצורך אוכל נפש
אבל הרמב״ם לא הזכיר כשאדם יש לו תנור והאש חזקה מדי, וכמעט נשרף לו האוכל. כמעט יראו זאת? אני כמעט בטוח שצריך לראות איפשהו הלכה כזו. אני זוכר, אבל לא בפרק זה לא ראיתי ממש. מעניין, כי הם מביאים שזה לא אוכל נפש. לא, השאלה נוגעת מאוד.
סטייה: להקטין את הלהבה של כיריים גז
אנשים רוצים לדעת אם מותר להקטין את הלהבה של כיריים גז ביום טוב. לא ברור אם זה נקרא מכבה, כי בסופו של דבר אתה גורם שיגיע פחות גז, אבל יכול להיות שזה כמו להוריד את השמן אולי. התירוץ הוא שכן מותר, אבל זה עומד מאוחר יותר. כי זה ברור, אני אומר שם עוד כך. כי זה ממש ליד האוכל, זה ממש… מתעסק עם האוכל.
אבל זה מאוד דומה לכאורה להוריד שמן. אתה מסובב למטה שיכנס פחות גז, ולכבוד זה האש תהיה קטנה יותר. שיכנס, זה מאוד שונה, כי בא יותר גז שיש לך. כן, זה לא מוריד כלום בכלל, אני מתכוון שאפשר לכבות גם, כי בסך הכל אתה עוצר, שיבוא חדש, וזה גרם כיבוי. אוקיי, אל תשאל אותי הלכות, אני מאוד מיקל. ואתה מבין מה אני אומר, כיריים הגז של היום אין… לא, למנוע שיבוא יותר אש? זה כמו חבילת אש, מבין? חבילת אבנים. לא ברור לי, אסור. אני רוצה להמשיך.
הלכה ה: טלטול נר — אין גוזרין שמא יכבה
מותר לטלטל את הנר והוא דלוק, ואין גוזרין שמא יכבה.
כך אומר הרמב״ם, אדם יחשוב שכיבוי כל כך חמור, הרמב״ם אמר שיכול להיות דאורייתא שגם לא יהיה מותר… כן עומד שהחלקים הבאים הם כיבוי. בואו נראה הלאה. מה יחשוב אדם שזה כל כך חמור, כיבוי כל כך חמור, גם אסור להחזיק את הנר, כי אולי יכבה?
הרמב״ם לא גוזר גזירה כזו, ומותר להחזיק נר כשהנר דולק. ואין גוזרין שמא יכבה, אין צריך לחשוש שאולי יכבה. שמא יכבה, נכון? שמא יכבה. או יקובא, שיכבה, לא? לא מתכוון שהוא שכח וכיבה, אלא פחד שיכבה מאליו.
הלכה ה (המשך): נר על גבי דקל — איסור הנחה על מחובר
ואסור להניח את הנר על גבי הדקל וכיוצא בו ביום טוב, שמא יבוא להשתמש במחובר ביום טוב.
אומר הרמב״ם הלאה, ואסור להניח את הנר על גבי הדקל וכיוצא בה. הלכה חדשה, שאין לזה קשר לכיבוי, אלא דבר אחר. אסור להניח נר שמותר לטלטלו. מותר לטלטלו, אדם גם יישא אותו, יניח אותו על דבר המחובר לקרקע, על גבי הדקל וכיוצא בה ביום טוב. אומר הרמב״ם, אסור, שמא יבא להשתמש במחובר ביום טוב. שמא יבא, זה עצמו אמנם משתמש במחובר. אה, יכול להיות שהוא יטפס עליו?
חילוק בין שבת ליום טוב
למדנו בהלכות שבת ששבת מותר להניח נר על גבי דקל בשבת. ערב שבת? שבת, שבת. מדברים ערב שבת. מדברים ערב שבת. למה? כי שבת מבדיל מיניה, לא אסור להשתמשו. כך עומד בגמרא. אבל יום טוב שמותר להשתמש בנר, הוא יבוא, להניח את הנר. לא לתלוש, להשתמש במחובר. זו גזירה דרבנן. זהו האיסור, השימוש במחובר שמא יתלוש, שהוא יתלוש ענף.
דיון: למה הנחת הנר אינה נחשבת שימוש?
Speaker 1: אם מניחים את הנר, למה הנחת הנר עצמה אינה נחשבת שימוש?
Speaker 2: אני לא יודע. שימוש חלש?
Speaker 1: לא לא. בפרק כ״א מהלכות שבת עומדת ההלכה שאותו דבר, הצד השני שלו, ששבת מותר.
Speaker 2: לא בטוח. אוקיי. כן.
Speaker 1: הלאה… דברים נוספים שאסור לעשות… או יכול להיות שהרמב״ם מתכוון אסור להניח מתכוון ערב יום טוב, ושיישאר מונח. זה מה שהוא מתכוון.
Speaker 2: לא, לא, הוא מתכוון להניח ביום טוב. אפילו ערב יום טוב אסור. מה שמתכוון שמא יבוא להשתמש, כי הוא יהיה עכשיו עסוק בזה. הוא יכול להוריד ולהחזיר, יהיה עסוק בזה, ואז… זהו האיסור. כי הנחה עצמה, היה זה עצמו היה נקרא משתמש במחובר.
Speaker 1: בטוח?
Speaker 2: כך הוא חושב. זו השאלה. כי זה האופן כשמדברים שבת. כשאומרים שבת מותר, יום טוב אסור. מתכוון על זה שבשבת מותר, אסור ביום טוב.
Speaker 1: אוקיי, בואו נמשיך.
הלכה: אין מעשנין בקטורת ביום טוב
Speaker 1: אומר הרמב״ם הלאה, מדבר על עישון, אבל לא עישון סיגריה. נראה שבזמן הרמב״ם עדיין לא הייתה תופעה כזו. אחרונים מאוחרים יותר מדברים על כך. אבל כאן כתוב כך: אסור לעשן דברים. היו משתמשים בקטורת כדי לעשן אוכל או לעשות ריח טוב על בגדים.
אומר הרמב״ם כך: אין מעשנין בקטורת ביום טוב, מפני שהוא מכבה. מה זאת אומרת שזה מכבה? כי אחר כך מכבים. או כי אולי הקטורת עצמה, מניחים צרור בשמים על אש, ובזה מכבים אותה, ויוצא עשן גדול. כן?
Speaker 2: משהו הוא… כן, כשמניחים את הבשמים, מכבים.
Speaker 1: מה זאת אומרת לוקחים גחלת ומכסים אותה עם צרור דברים ריחניים. אולי לא מאה אחוז מכבים אותה, אבל אולי זה מכבה אותה.
Speaker 2: כן, זה נשמע מאוד מוזר. זה נקרא מכבה? זה נשמע מאוד מוזר. מה זאת אומרת מכבה?
Speaker 1: כך הוא מביא שזה מתכוון, שמניחים את האות, כמו שאתה אומר, ויש מפרשים שאומרים שזה לא ממש מכבה. ובזה הם רוצים לענות, בואו נראה הלאה. ואין צריך לומר…
דיון: מה זאת אומרת “מכבה” בקטורת?
Speaker 2: יש גחלת חלשה ואתה מניח עליה הר של קטורת. אבל בואו נבין, המטרה של הנחת הקטורת היא שתתחמם, שתוציא… זה לא מכבה להיות. נאמר שזה דבר שאין מתכוין.
Speaker 1: אה, יש אש. הדבר הוא כך, יש אש, כשמכסים את האש נשארות רק גחלים. זה הדבר. גחלים זה אומר לכבות אש, שלמדנו הרבה פעמים. שלכבות את האש, זה שנשארו גחלים לא אומר שזו אש. אבל הגחלים היא אש, אסור לכבות את הגחלים.
Speaker 2: אמת, אבל זה גם נקרא לכבות את האש הקודמת. לגבי האש הגדולה זה נקרא כבוי.
Speaker 1: אוקיי.
היתר לעשן תחת הפירות לצורך אוכל נפש
Speaker 1: אומר הרמב״ם, אפילו לריח, אפילו אם עושים זאת כדי להריח, ותחשוב שריח הוא מלאכת אוכל נפש, אסור. ואין צריך לומר, ריח קרוב לאוכל נפש, בכל זאת אסור. בטח שאסור כשזה רחוק יותר מאוכל נפש, לגמרי את הבית, לעשות ריח טוב בבית, או בית הכלים, זה אסור.
אבל מה מותר? כשזה ממש אוכל נפש מותר. מותר לעשן תחת הפירות, מותר לעשות שבשמים יעשנו תחת פירות, כדי שיוכשרו לאכילה, כמו שמותר לתלות בשר על גבי האש. כמו שמותר לצלות בשר על גבי האש, אף אחד לא אומר שצריך לחשוש שהגחלים יכבו עם הבשר. כמה שיותר מכבה זה מכבה.
Speaker 2: זה הסדר העברה?
Speaker 1: מצוין. כאן רואים בבירור שיש כיבוי שמותר כי זה נקרא צורך אוכל נפש. מזה קופץ רק כיבוי חלש כזה, חצי כיבוי.
Speaker 2: מצוין, מצוין.
Speaker 1: כך אומרים הצדיקים, שלכן רואים כולם שנראה שכן, ואחרים אומרים לא, שזה לא הכיבוי האמיתי שדיברו עליו קודם, שתמיד אסור. אבל לא לגמרי ברור לי.
הלכה: ממתקין את החרדל בגחלת של מתכת
Speaker 1: הלאה, וממתקין את החרדל בגחלת של מתכת. חרדל עושים מתוק, מוציאים את החריפות שלו על ידי צלייתו עם גחלת של מתכת. זה מותר, כי גחלת של מתכת כבה מהר. אבל לא בגחלת של עץ מפני שהוא מכבה. גחלת של עץ אסור.
קושיא: למה חרדל יותר חמור מפירות?
Speaker 1: נראה שמניחים אותו בתוך קערה של ירוקים… אני עומד, אבל למה חרדל לא מותר? הרגע אמרנו שבעצם מותר? למה חרדל יותר חמור?
Speaker 2: הוא לא אמר איך מעשנים תחת הפירות, התהליך. כאן הוא אומר משהו שמניחים גחלת. אני לא יודע אם העישון תחת הפירות, אולי עושים זאת בדרך אחרת?
Speaker 1: בטוח שזה מתכוון עם גחלת. זו אותה הלכה, שזה אסור לצורך גמר הבית או עישון זה אסור, לצורך אוכל נפש זה מותר.
Speaker 2: כן, הם אומרים תורות, אני רואה. אני רואה.
תירוץ רש״י: אפשר לעשותם מערב יום טוב
Speaker 1: אומר רש״י, בואו נחשב, בגמרא כתוב זה, רש״י אומר כי החרדל אפשר לעשותם ערב יום טוב, הוא רואה שזה לא משהו ש… אבל בגחלת של עץ מותר, בגחלת של מתכת מותר.
Speaker 2: אה. אולי בגחלת של מתכת לא כובה. סתם לעשות משהו מותר, אבל משהו שהוא מלאכה אסור. או כי…
Speaker 1: בקיצור, אם אני לא יודע, אוקיי, כבר לפני אלף שנה היו צדיקים, והם למדו את הגמרא, והם לא הבינו כל אחד חשב פשט. יש שלושה פשטים, אין שלושה פשטים. יש שלושה פשטים. יש דבר כמעט, יש דבר חלק מר׳ מוטל זובא. אם יש קושיא מתירוצים, יודעים שלא יודעים. נשאר שהגמרא. היה אחד מהם לא אמת. אני לא יודע אמת. זו בעיה. כך עומד בגמרא.
הלכה: אין מכבין את העץ כדי שלא תתעשן הקדירה או הבית
Speaker 1: ואין מכבין את העץ, אומר הוא דבר נוסף שאסור לעשות, ואין מכבין את העץ כדי שלא תתעשן הקדירה או הבית. אסור לכבות… אה, זה שאסור. אף על פי שזה יעזור ל… בקדירה יש חידוש. הבית אני לא יודע מה יש חידוש. הוא כבר אמר שאסור אפילו לכבות אש כשנפלה דליקה. זו שריפה בבית דליקה, נשרף.
קושיא: למה כיבוי הדליקה אינו אוכל נפש?
Speaker 1: אפשר לשאול קושיא כזו, למה אסור לכבות דליקה? זה גם אוכל נפש. אבל הרמב״ם לא הולך עם אוכל נפש הרחב. זה לא אומר שלא יהיה לך איפה לאכול, זה לא אוכל נפש. אני לא יודע למה, אבל כך הוא…
כאן מדברים שזה לויט כשמעושן, אני לא יודע, זה לא מקום נעים לאכול. זה אמת, אסור. בדיוק כמו שאסור… אפילו הצלת הקדרה, זה חלק גדול יותר.
תירוץ הרמ״א: אפשר להוציא את הסיר
Speaker 1: הוא מביא שהרמ״א למשל אומר, כי יש דרך אחרת, אפשר להוציא את הקדירה משם. צריך לדעת, לפי פשטות ומשמעות ברמב״ם, אסור בכל אופן.
צריך לדעת, אם האש תשרוף את האוכל, זה ממש ישירות אוכל נפש. אתה אומר את התירוץ, הורד את הסיר מהאש.
קושיית הר״ן לגבי הדליקה
Speaker 1: הוא מביא שאחרים דיברו. הר״ן למשל אמר לגבי הדלקה, מביא הוא, שהר״ן טען את הטענה שלי, איך יכול להיות שכיבוי הדלקה אינו אוכל נפש? אין לו איך לאכול סעודת יום טוב? צריך לומר, הגמרא מדברת שהאש לא איפה שהוא אוכל, האש סתם באחסון שלו, שם לא יכבה. כך טוען הר״ן.
שיטת הרמב״ם: כיבוי אסור דאורייתא
Speaker 1: המגן נראה שמחמיר בכל הדברים הללו. הרמב״ם רואה שכיבוי ביום טוב הוא ממש איסור דאורייתא, ואפילו גרם, כמו שלמדו, יוצא שהכל אחרת יותר אסור.
שיום טוב התיר לנו דבר השווה לכל נפש, כל דבר שחשוב לאדם כמו רחיצה, לשרוף חצי בית והוא יהיה לו עגמת נפש עצומה יהיה אדם מוזר, לא יהיה לו תיאבון לאכול, זה יותר חלש מ…
תזכור שהרמב״ם לא אמר את הלשון דבר השווה לכל נפש. הרמב״ם אמר שרחיצה בכלל אכילה, משהו כזה תורה. כמו יום כיפור למדנו לאחד מהנו״ים.
לא ברור שהרמב״ם נראה שהרמב״ם סובר שבכלל יש היתר לכל צרכיכם, שיש בגמרא לשונות שאומרים דברים כאלה. הרמב״ם נראה שהוא סובר שרק ממש אכילה. אבל אחרים טוענים אחרת. ההלכה לא ברורה שצריך להחמיר כך, כמו הרמב״ם.
הלכה: נפיחה באש — אין נופחין במפוח
Speaker 1: דבר נוסף שקשור למשהו עם אש. כבר יש אש קיימת. קודם דיברו על עשיית אש. כאן מדברים כשיש אש, הוא רוצה לעשות שהאש תהיה גדולה יותר. יש דרך לעשות זאת על ידי נשיפה עליה. אפשר לנשוף עם כלי, שנקרא מפוח.
אומר הרמב״ם, אין נופחין במפוח ביום טוב. אסור להשתמש בכלי, במכשיר שנקרא מפוח. למה? כי זו עבודה מקצועית. שזו דרך שאומנים עושים. צורפי זהב, או אנשים שעושים עבודה מקצועית באש, עושים זאת דרך מפוח. אבל נופחין בשפופרת, מותר לקחת קש או משהו חלול מבפנים ולנשוף בזה. זה לא מעשה אומנות.
Speaker 2: כן.
שלוש קטגוריות של איסורים ביום טוב
הלכות פתילה, תיקון כלים, והשחזת סכין ביום טוב
הלכות פתילה (המשך)
דובר 1:
אחרי כזה… הרי לא ממציאים אש, רק עושים אש גדולה יותר, וזה מותר, מותר להדליק אש מאש. זו רק בעיה של אומנות. זה דבר אחר. זה הפירוש של זה, כמו שאומרים, כל ההלכה יש לה בערך שלוש סוגי קטגוריות:
– יש דברים שאסורים לגמרי כי אינם צורכי אוכל נפש.
– יש דברים שאסורים כי אפשר לעשותם מערב יום טוב.
– ויש קטגוריה שלישית של דברים שאינם יום טוביים, קטגוריה נוספת. חכמים לא מתירים דברים שאינם יום טוביים, וזה משהו שאינו יום טובי.
הלכה: אין עושין פחמין
דובר 1:
אומר הרמב״ם הלאה, “ואין עושין פחמין”. אסור ביום טוב לעשות פחם, לעשות גחלים, אש. מה הכוונה? על ידי כיבוי בוודאי אסור. באיזה אופן… או להדליק אש כדי שיהפוך לפחם.
דובר 2:
אה, אפילו לא להדליק לכבוד זה.
דובר 1:
זה לא… סוף כל סוף, נאמר שהעברה שלא לצורך מותרת. הרמב״ם כבר אמר כל כך הגבלות בהעברה שלא לצורך, שאני כבר לא יודע אם מותר להבעיר שלא לצורך.
דובר 2:
אני יודע.
דובר 1:
וכבר למדנו, בטח שזה לא כל כך פשוט. ואותו דבר להיפך, הוא אומר כל כך איסורים נוספים, אני יכול לומר פתאום שאסור, נראה גם כן. בקיצור, אל תאמינו לכללים, בסדר? אל תאמין בכללים, ואין למדין מן הכללות, אפילו במקום שנאמר חוץ. עומד בגמרא.
הלכה: אין גודלין את הפתילה
דובר 1:
“ואין גודלין את הפתילה”. אסור לעשות פתילה, לשזור פתילה. לוקחים חתיכות קטנות של סחורה ועושים מזה פתילה. “ולא מהבהבין אותה”. אסור לשרוף פתילה כדי שתהיה פתילה טובה. “ולא חותכה לשנים בכלי”. יש פתילה גדולה, רוצים לעשות ממנה פתילות קטנות לגודל של הנרות, אסור.
אבל מותר לשבור פתילה קיימת בידיים, או לדחוס אותה, במקום לגדול זה לדחוס. ושורה אותה בשמן, מותר להכין את הפתילה על ידי הרטבתה בשמן. אני מבין שזה נגד שלושת הדברים: נגד גדילה אפשר לעשות ביד, נגד הבהוב לא באש אבל בשמן כן, ונגד חיתוך, ומניחה בין שתי נרות.
גדילה של פתילה פירושה לקחת חתיכות קטנות של סחורה ולעשות מזה פתילה. יש דרך לעשות זאת על ידי גדילה, כלומר טווייה, שזירה. על זה הוא אומר, אבל מותר לדחוס בידיים. והבהוב זה כדי שתידלק מהר, שורפים אותה קצת, אסור, אבל מותר לשים עליה קצת שמן. ולחתוך פתילה בכלי אסור, אבל מה אפשר לעשות? אפשר לעשות זאת באש, ומניחה בין שתי נרות, ומדליק באמצע, ונמצאת פתילה נחלקת בפי שתי נרות.
יש כאן דבר מסובך, אפשר פשוט לתפוס אותה ולשים אש באמצע ולחתוך אותה.
דובר 2:
לא, אולי צריך לשים אותה בנר, שזה ייראה כאילו… אני לא יודע.
דובר 1:
אה, לכאורה בדיוק כמו שורה אותו בשמן, כי כמו שהוא אמר שלא יעשה כדרך שאומן המהבהב, ושלא יעשה זאת על… כמו הדרך הקבועה.
דובר 2:
בסדר, זה אולי מעשי.
דובר 1:
כן, אדרבה מסביר איך עושים זאת.
הלכות תיקון כלים ביום טוב
דובר 1:
בסדר, עד כאן הלכות אש, בעיקרון. עכשיו אפשר ללמוד עוד דברים שקשורים לתיקון כלים, דברים כאלה.
אומר הרמב״ם, אין שוברין את החרס, אסור לשבור כלי חרס. לשבור כלי חרס פירושו שיש כלי. לוקחים כלי חרס, בגודל מסוים, ושוברים חתיכה מצד אחד, עכשיו יצרת כלי קטן. ואין חותכין את הנייר לצלות עליו שניהם, גם החרס, גם הנייר.
דובר 2:
נייר? אני לא יודע מה זה.
דובר 1:
אה, שניהם קשורים לצלייה עצמה.
דובר 2:
או שאתה מתכוון שמשתמשים בזה כדי לצלות עם זה, איזה חתיכת נייר?
דובר 1:
מה זה נייר מימי הרמב״ם? זה לא הנייר שלנו, נכון? זה אולי פפירוס. אני לא יודע, האם כבר היה להם נייר שעושים מעץ כמו הנייר שלנו? לא בטוח. מה שהיה אז שקראו לו נייר, לצלות עליו. בשני הדברים אתה עושה חתיכת כלי.
אותו דבר, ואין פוצעין מן הקנה לעשותו כמו שפוד לצלות בו מליח. אסור לקחת… קנה, לקחת צמח שהוא עשב חלול, לחדד אותו כדי לצלות בו. זה אסור ביום טוב. כי אתה עושה ממש חתיכת כלי.
שפוד שנרצף
אבל שפוד שנרצף, לא אבל, סליחה, אני לא יודע מה אסור. שפוד… יש לך כבר את השיפוד. שפוד זה שיפוד בעיקרון, נכון? מקל שמשתמשים בו לצלייה. דבר שיש לו חוד בקצה, שהתעקם. ועכשיו אי אפשר… צריך להחזיק אותו ליד האש, הוא התעקם, הוא לא יכול להתמודד עם זה. המילה “נרצף” היא מילה מעניינת, הוא נעשה נתעקם, זה אומר עקום, כך הוא אומר. אף על פי שיכול לפשטו בידו, אפילו אפשר לעשות זאת בידיים, לא צריך כלי, אין מתקנין אותו.
מעניין, אפילו זה לא מעשה אומנות, אבל זה נקרא תיקון כלי.
שני כלים שהן מחוברים
הלאה, שני כלים שהן מחוברים מתחלת עשייתן, שני כלים שמחוברים, כלומר מי שיצר אותם לא הפריד, הוא עשה נרות וזה מחובר. שני נרות או שני כוסות, אין פושלין אותן לשנים, אסור להפריד אותם לשניים, מפני שהוא מתקן כלי, הוא מתקן כלי.
דיון: יוגורט וכלים מחוברים
דובר 1:
הלאה… אצטרך לומר שקונים גם יוגורט, אני יודע שבא בשניים מחוברים, זה יהיה דבר דומה. עכשיו זה לא כלי, זה אוכל.
דובר 2:
שוב, הכלי שבא בכוס.
דובר 1:
כן, אתה קונה דבר שבא בשניים ביחד. למה זה לא יהיה אותו דבר?
דובר 2:
בסדר.
דובר 1:
הוא מביא מלמטה שזה לא כשר, כי הוא הזכיר זאת, זה קשור לנושא של מכשירי אוכל נפש. והרמב״ם מחמיר מאוד על כל הדברים האלה. כל הסימן הרמב״ם מחמיר מאוד, נראה.
אבל יכול להיות שאם נאמר שמכשירי אוכל נפש מותר, חוץ מאם אפשר לעשותו מאתמול, אז, למשל אם למישהו אין שיפוד אחר לצלות, או שאי אפשר לצלות. נניח, ההלכה מדברת שאפשר לצלות גם כשזה עקום, רק רוצים לעשות זאת טוב יותר. אבל אם הוא לא יכול בכלל לצלות, אומר הרמ״א שמותר ליישר כי זה בגדר מכשירי אוכל נפש, וזה אי אפשר לעשותו מערב, כי לא היה שבור אתמול וכדומה. אבל על זה עומד הלכה ואין מורין כן, שלא להורות את ההיתר, כי אנשים יטעו בין מתי צריך ומתי לא צריך.
ההלכה הבאה, אומרים דברים, הלכות שצריך לשמור בסוד. זה נשאר בינינו, רבותי. צריך לדעת מה זה אומר, זה יסוד הלכות גם. אני רק אומר שכל ההלכות האלה קשורות לגדר של מכשירי אוכל נפש, שלא ברור ש… כלומר, הרמב״ם סובר שזה אסור, ואחרים סוברים שזה מותר.
הלכות השחזת סכין ביום טוב
אין משחיזין במשחזת אבל מחלקה על גבי העץ
דובר 1:
אומר הרמב״ם הלאה, אנחנו מדברים על כלים, עכשיו מדברים כך: אין משחיזין את הסכין ואת השפוד, שאסור לחדד סכין במשחזת הרגילה. אולי זה אומנות, כמו שאמר קודם, כי יש בזה אומנות. אבל מחלקה על גבי העץ, על גבי חרס, על גבי אבן, מותר לחדד אותה על דברים שאינם מיועדים לכך.
אומר הרמב״ם, ההלכה היא סוד. ואין מורים דבר זה, הרמב״ם אומר זאת רק כאן ביני לבין חברי שלומדים את ספרי. לא להמון עם, כי המון עם יאמרו שיש דרך לחדד, יחשבו שמותר גם במשחזת, כדי שלא יבואו לחדדן במשחזת.
דובר 2:
כן, כי המשחזת היא משחזת אחת. למה הוא חושש שכשיעבירו את ההלכה יעבירו רק חצי הלכה?
דובר 1:
יודע אני, לא להעביר. אנשים רוצים שההלכה תהיה קטגורית, לא מחדדים סכין ביום טוב, בשום אופן איך מותר.
צריך לומר שמורין לרבים פירושו לומר שכשהולכים ואומרים שיעור ערב יום טוב בפרק, מה שקוראים בגמרא פרק, אז לא אומרים את ההלכה. אבל הרמב״ם נעשה ללומדים, אפילו שכל יהודי ילמד רמב״ם, אבל זה לא רבים, זה לא… כאן אפשר לומר הכל, על זה אפשר כן לומר בבירור את ההלכה. צריך לדעת, כשאומרים שיעור אי אפשר אפילו לומר כל מה שהרמב״ם אומר.
במה דברים אמורים
דובר 1:
במה דברים אמורים, זה שאסור לחדד.
דובר 2:
להיפך, הייתי אומר שהוא יכול, שיש לו עץ או אבן.
דובר 1:
אה, זה מה שהרמב״ם אומר כאן. אבל על כל פנים, כשהוא יכול, זה כשהוא לא יכול לחתוך. אם הסכין יכולה עדיין לחתוך, אם הסכין לא יכולה לחתוך… כלומר, כאן הוא מדבר לגבי שרוצים להשתמש בה לסכין של שוחט, והיא לא פגומה. היא קצת, אבל היא עדיין עובדת.
דובר 2:
אברהם פירושו לא יכולה לחתוך כלל.
דובר 1:
אבל אם הסכין כבר לא חותכת, אז אין משחיזין אפילו על העץ. אז אסור בכלל לחדד אותה. למה? כי אז הוא נואש, אז הוא רוצה מאוד, שמא יבא להשחיז במשחזת.
דובר 2:
הייתי חושב, יש לך את ההסבר של בני הבא? כי אז אתה מתקן כלי. משא״כ כשזה חד או סכין, אתה רק עושה אותו טוב יותר.
דובר 1:
אבל לא מדבר שזה לא אסור, כי זה אולי כי זה כן צורך מכשירי אוכל נפש. אנחנו לא יודעים את הכללים שיש לרמב״ם לגבי הכללים. אבל על כל פנים, אז זה אסור, כי הוא יעשה זאת באופן האסור.
הלכה: אסרו לראות סכין של עם הארץ ביום טוב
דובר 1:
אומר הרמב״ם הלכה מעניינת, מפני זה אסרו לראות, איך מבינים את המילה להראות. לראות, לראות. תלמיד חכם אסור לבדוק סכין של עם הארץ ביום טוב. למה? מדברים כאן ממש על סכין שחיטה, שמראים לרב. תכלית הרב שיורד לעיר, הוא צריך לבדוק את הסכינים.
דובר 2:
כן.
דובר 1:
אסור לבדוק סכין של עם הארץ ביום טוב? למה? כי חוששים, אולי החכם ימצא שיש פגימה? עם הארץ לא יודע שיש פגימה, הרב ימצא שיש פגימה. ויאמר לו, יאמר לו, שאסור לשחוט בה משום פגימה, שאסור לשחוט בזה. ויאנח ויחדד במשחזת, אל תגיד לו כלום.
זה מעניין, כי זה יוצא לפועל, כשאתה לא אומר לו, פשוט שהוא הולך עכשיו לשחוט וזו לא תהיה שחיטה טובה.
דובר 2:
שוב.
דובר 1:
הרב אסור לו לומר לו כלום. הוא אסור לבדוק. הרב… שוב, בואו נזכור, עומד בגמרא כבר שצריך להראות את הסכין לחכם לפני שחיטה, כדי שיבדוק אם היא פגומה. כך המנהג, ההלכה של התקנות של הגמרא. באים לדפוק בדלת הרב ביום טוב, הולכים לשחוט ביום טוב האם הוא יכול לבדוק סכין, אומר הרב, סליחה, זה סגור היום, לא בודקים סכינים ביום טוב. אמת?
דובר 2:
למה באמת לא? כשיש פגם, הוא יעשה זאת באופן שאינו מותר, כי באמת יש לו גם דרך שמותרת עם עץ או אבן.
דובר 1:
לא, מותר כן. לא, אז מותר כן, מותר. אבל הבעיה היא רק שעם הארץ, כידוע, זו הבעיה הבסיסית של עם הארץ, הוא לא יודע חילוק בין משחזת לעץ. צודק הוא, עם הארץ, זה לא חילוק כל כך גדול. אבל…
דובר 2:
לא, זה רק דבר טכני, אבל הוא לא יבין את החילוק. ממילא לא נותנים לו.
דובר 1:
ולא שלא נותנים לו, תלמיד חכם יכול להשתמש בהיתר, ולא רק שהוא יכול להשתמש בהיתר, הוא יכול גם לבדוק.
דובר 2:
לא, זה לא עם הארץ כי הוא לא יכול להשתמש בהיתר.
דובר 1:
אומרים “אין מורין לרבים”. אין מורין, יש שתי רמות. בדרך כלל הרב יבדוק, ונאמר שמותר לעשות זאת רק על עץ. אבל למדנו שאסור לומר לעם הארץ רק עץ, כי עם הארץ לא יקלוט זאת, ממילא הוא יידע שהיא פגומה. שואל הוא, זה אותו דבר. ממילא לא מראים לו מפני זה. למה? כי הוא יעשה… הוא לא מבין את החילוק בין מתי זה עם…
דובר 2:
מה זה אותו דבר? זה הכל דרבנן, דרבנן חלשים, כי מוסיפים גזירות על גזירות, כן? מוסיפים גזירות על גזירות.
דובר 1:
מאוד מעניין, אין כאן שום דאורייתא. אפילו כשעושים זאת כן במשחזת, לכאורה זה רק מעשה חול או משהו. אני לא מבין את הבעיה. ולכן מה… יש שלוש רמות של… אסרו לעשות במשחזת, רק אסרו אפילו לעשות בלא-משחזת בגלל זה. וכאן אסור אפילו לומר לו שהיא פגומה.
דובר 2:
כן, זה אותו דבר כמו השני.
דובר 1:
ומדברים כאן על מה שממש לאוכל נפש, שיוכל לשחוט. ויש לי עצה. אומר הרמב״ם, למה זו העצה? וחכם. העצה היא לא העצה. תמיד יש עצה. וחכם זה לא העצה. תמיד יש עצה. וחכם זה לא העצה.
הלכות יום טוב פרק ד – ביקוע עצים, תריסי חנויות, ובנין בכלים
הלכה ט׳ (המשך) – עצה לחכם
דובר 1:
אבל ברגע שהוא בדק את הסכין, הוא לא יכול לומר לעם הארץ להשתמש בסכין. מה לא לעשות?
שוב, זו העצה, כי החכם יכול לבדוק לעצמו וגם יכול להשחיז עם… כתוב ואבן לעצמו, הוא בודק לבד, ואם הוא צריך לתקן, הוא מתקן לבד, הכל בזמן שעם הארץ לא רואה.
אם עם הארץ בא ושואל, מה עם הסכין? הרב יכול לבדוק את הסכין שלי? אומר הרב, לא, לא, אני לא בודק עכשיו ביום טוב, אבל הכנתי סכין בשבילך. קח אותה, החזר אותה.
זה מעשי, מאוד מעשי. לרב יש שנה קלה ביום טוב, הוא אסור לבדוק מומים והוא אסור לבדוק סכינים.
הלכה י׳ – אין מבקעין עצים ביום טוב
דובר 1:
הלכה י׳. כן?
דובר 2:
כן.
דובר 1:
טוב להחזיק בזה?
דובר 2:
כן.
לשון הרמב״ם
דובר 1:
אין מבקעין עצים ביום טוב. אז בואו נלמד.
עד עכשיו למדנו על… נניח שלמדנו על כמו הכלים, על אש. אחר כך דיברו על כלים, וספציפית על סכינים. עכשיו הולכים לדבר על גם כמו סוג של תיקון כלים בעצם, אבל מדברים על עץ, עצים. זה מחובר, כי זה עצים שהולכים להשתמש בהם לאש, לשריפה.
אומר הרמב״ם, אין מבקעין עצים ביום טוב. אסור לבקע לשסף עצים ביום טוב, לא בכלי שעושים זאת בדרך כלל, לא בקרדום או במגל או במגירה, שלושה מיני כלים שמבקעים בהם עצים. אלא מותר רק בקופיץ, במשהו… קופיץ הוא אומר שסכין שמשתמשים בבשר, ולא הדרך לעשות זאת בעצים. וגם אז, בצד החד שלו, עושים זאת עם הצד החד. אבל לא בצד הרחב, לסכין יש הצד הרחב והצד שחותכים בו. לבקע עץ קל יותר להשתמש בצד הרחב. אומר הרמב״ם, לא, לא להשתמש בצד הרחב, כי זה יותר כקרדום.
טעם האיסור וההיתר
דובר 1:
אומר הרמב״ם, למה אסרו בקרדום ובמגירה? למה אסור הצד הרחב? למה אסור הקרדום? שלא יעשה כדרך שעושה בחול. שלא יעשה כדרך שעושה בחול. הרי לבקע עצים אפשר לעשותו מערב יום טוב. עצם הדבר שמותר בכל אופן הוא היתר, הוא קולא שאמרו שאסור.
הלכות יום טוב — בקיעת עצים, כלל הגדול, וחידוש
ולמה לא נאסרו הבקיעה כלל, ולמה דברים אחרים שאפשר לעשותם מערב יום טוב בכלל לא מותרים? אומר הרמב״ם, לפי שאפשר שיפגע עץ עבה ולא יוכל לבשלו. זה סדר רגיל שאפילו אם אדם כן הכין עצים, יתקל בעץ עבה שקשה לשרוף. עץ קטן נדלק מהר, נתפס מהר. עץ עבה, הוא לא יוכל, וימנע מלבשל, ואתה תמנע ממנו לבשל. לפיכך התירו לבקע בשינוי, התירו שמותר לעשות זאת בשינוי.
הכלל הגדול
דובר 1:
יפה מאוד. רואים כאן בבירור את הכלל הגדול, ומכל הדברים הדומה לזה, כל הדברים הדומים, כלומר דברים שהם קצת כן אפשר לעשות, קצת לא, קצת רק בצורה ביתית, לא בצורה מקצועית וכדומה, מזה הטעם התירו במה שהתירו ואסרו במה שאסרו.
במקומות אחרים אומרים שכאשר יותר טוב כשעושים זאת ביום טוב. כאן זה לא הטעם. אלא הטעם הוא שקשה לאדם לחשב כשהוא חוטב עצים שכל עץ יהיה בדיוק מה שהוא צריך לשרוף. זה משהו שעושים בשעה שמבעירים, אז רואים איזה עץ טוב. בגלל זה הקילו מעט, אבל לא הקילו יותר שיראה כדרך שעושה בחול.
יפה מאוד.
חידוש: יהודי לא יכול להיות תקוע
דובר 1:
ורואים גם את הכלל הגדול שלי שאין דבר כזה להיות תקוע. תקוע זה לא התורה. התורה תמיד יש עצה. יש עצה, צריך למצוא איזו עצה. מבינים?
כי בכלל, חוץ, האדם היחיד שתקוע הוא מי שהוא רשע. זה דבר שאפשר להכין כראוי מראש, ואתה סתם הרשע שלא עשית? כן, אבל מבינים? כשרואים בבירור שלא נעשים תקועים, אסור להיות תקוע, יהודי לא יכול להיות תקוע, זה החידוש של יום טוב.
הלכה י״א – לא תכנס אשה לבין העצים
דובר 1:
כן, הלאה, אומר הרמב״ם הלאה, “לא תכנס אשה לבין העצים ליטול מהם אוד לתלות בו”. אישה לא תיכנס למקום שבו מחזיקים את העצים – היה להם דבר כזה כמו בית העצים, מקום שבו מחזיקים את העצים – לקחת אוד. אוד זה אוד מוצל מאש, זה חתיכת גחלת, חתיכה קטנה של עץ. אוד זה חתיכת עץ. מוצל מאש, לא נשרף.
כן. למה? מאותה סיבה, כי… יודעים למה? זה גם ראש חכם. כי הוא הולך בין העצים שעדיין לא שברו. אה, כלומר, כשלא שברו לפני יום טוב, והולכים עכשיו לחפש בין העצים. אסור ללכת לחפש בין העצים.
הלשון גם מעניינת, האישה ש… אישה הולכת, איש לא הולך.
דובר 2:
כן.
ואין סומכין את הקדרה
דובר 1:
“ואין סומכין את הקדרה” – בואו נראה – “ואין סומכין את הקדרה ולא את הדלת בבקעת של קורה”. אסור לקחת חתיכה שנשברה מקורה, אסור לקחת כדי להשעין את הדלת עליה. הדלת או הסיר? או הסיר, כן.
למה? “שלא התירו לטלטל עצים ביום טוב אלא להסקה בלבד”.
ביאור: חילוק בין מוקצה לטלטול
דובר 1:
בעצם חתיכת עץ כזו היא… מוקצה בטלטול. מוקצה? זה מוקצה בשבת גם, זה האמת, אלא אם כן מוכן. כל זה מדבר על שאינו מוכן. ביום טוב היה צריך להיות מוכן כי מותר לשרוף אותו, כי אפשר להשתמש בו להסקה. אבל זה שמוכן להסקה, לא הופך אותו למותר בטלטול.
בואו נזכור, יש איסור מוקצה ואיסור טלטול. יש דברים שונים. איסור טלטול יש על כל עץ שאינו כלי. אמרו, לכבוד שבת אסור להזיז עצים לכבוד שבת, אלא אם כן נעשה כלי. להסקה עדיין לא כלי. להסקה עדיין הכל, מצד איסור טלטול זה עדיין מובן, אם משתמשים בו להסקה מותר להזיז אותו. אבל לסיבה אחרת זה אותו מוקצה מחמת גופו, בעיקרון. זה מוקצה, דבר שאינו כלי, אתה לא מזיז ביום טוב.
לא, אני אומר בשבת אין שום דרך להשתמש. ביום טוב יש דרך להשתמש להסקה, אבל זה עדיין לא מותר לכל המוקצה מחמת גופו לא משתנה מזה.
כן, אבל מה? כי זה יכול להיראות כמו דבר שמלאכתו להיתר. כלי, אהה. צריך להיות כלי שמלאכתו. צריך להיות כלי שמלאכתו. זו לשון הרמב״ם למוקצה מחמת גופו.
הלכה י״ב – תריסי חנויות
דובר 1:
עכשיו הולך הרמב״ם לומר הלאה דברים שהם ענין של בנין, שמותר כן ואסור לעשות.
אומר הרמב״ם, חנויות – אנחנו הולכים ללמוד זאת מאוחר יותר נדמה לי על מסחר וממכר, כבר דיברנו בספר הסטמרי על מסחר וממכר – אבל עכשיו מדברים על פתיחה, אדם שמוכר דברים של אכילה, תבלינים, מותר לפתוח את החנות שלו ביום טוב. אבל החנויות היו פלטפורמה שמוקפת בתריסין, באלה, איך קוראים לזה, שערים כאלה. לא שער, יותר כמו חלון או דלת, משהו כזה.
דובר 2:
כן.
לשון הרמב״ם
דובר 1:
אומר הרמב״ם, מותר להסיר את התריסין של חנויות, כלומר לפתוח את החנות על ידי הסרת התריס, או מחזירין אותן. או, מותר אפילו כשרוצים לסגור את החנות, מותר גם לסגור אותה.
על זה אומרים המפרשים, כי אנחנו יודעים שאם לא יתנו לו לסגור, הוא גם לא יפתח. כלומר, הסגירה היא לא חלק מלעזור לעולם באוכל נפש. מותר כן לעשות זאת כדי שיוציא תבלין שצריך להם מן החנות. שם אין אוכל נפש. שם זה שזה בעצם כדי שיוציאו תבלין שצריך להם מן החנות ולא ימנע בשמחת יום טוב.
ציר באמצע לעומת ציר מן הצד
דובר 1:
אומר הרמב״ם, ההיתר הוא רק כאשר זה לא נקרא ממש כמו משהו של בנין, כמו משהו של תיקון. במה דברים אמורים? כשיש להם ציר באמצע. כאשר לתריסין של החנות יש ציר – ציר הוא תמיד הציר שהתריס מחזיק – והוא באמצע. אבל לא ציר שאנחנו קוראים לו ציר, רק כדי לזכור. ציר הוא יותר כמו יתד, זה תוקעים אותו לתוך החלון, וזה מקום שבו זה נמצא. זכר של עץ נכנס לתוך המסגרת.
דובר 2:
כן.
דובר 1:
ואם זה באמצע, אז מותר. זה מחזיק, אני לא יודע איך זה. ואם זה באמצע פירושו שזה לא נקרא כמו בונה. אבל אם יש להם ציר מן הצד, אסור. אסור.
זוכרים מליל שבת. אבל מה זה היתד עם יו״ד קמץ? חושש שהוא ישים אותו בחוזקה, ולהכניס בחוזקה יהיה בונה או חשש בונה. למדנו ליל שבת את ההלכה. כבר אמרתי אז שאני לא מבין בדיוק את המציאות, מה זה היתד שהוא חוץ מהציר. עדיין אין לי מושג.
ואז אתה עדיין לא מבין. ומה עושים? אני לא מבין, לא מבין. יש ציר אחד שנקרא ככה. יש ציר אחד שנקרא ככה. יש ציר אחד שנקרא ככה. יש ציר אחד. נראה שמניחים אותו סתם. זה כמו לוח. אפילו בבית הוא מניח.
רואים שההיתר כאן הוא… כדי שלא יימנע משמחת יום טוב, התירו בחנות שציר באמצע מותר. אבל כשאין בכלל ציר, זה בכלל לא בעיה של בונה, מותר אפילו בבית.
הלכה י״ג – כלים שהם מפוצלים
דובר 1:
הלאה אומר הרמב״ם, כלים שהם מפוצלים, כגון מנורה שכו׳, מנורה שמורכבת מחלקים, מנורה מורכבת, או כסא או שלחן שהם חתיכות חתיכות. אומר הרמב״ם, מעמידין אותו ביום טוב מותר להעמיד ביום טוב, ובלבד שלא יתקע, אבל שלא יחזק.
למה מותר? כמו שכתוב בבנין בכלים. זה לא נקרא בנין. היתה שאלה אם מותר להעמיד בית מחתיכות חתיכות? אז לא, אבל כשזה כלי מותר.
אבנים של בית הכסא
דובר 1:
אבנים של בית הכסא: היו מעמידים פלטפורמה שעליה ישבו כמו בית הכסא. מותר לצדן אדם ביום טוב, מותר לסדר אותן אחת על השנייה ביום טוב, כי בנין עראי הוא, זה לא בנין אמיתי, זה רק משהו שמעמידים ומפרקים, ומשום כבודו, לא גזרו.
דיון: הטעם הוא כבוד הבריות, לא אוכל נפש
דובר 1:
הרמב״ם אומר כאן גם לא שדבר השווה לכל נפש או צורך אוכל נפש. לא, זה כבוד הבריות. זה ההיתר של כבוד הבריות. למדנו גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה.
אבל יש לך כאן משהו שמחובר ליום טוב, ברור, מחובר ישירות ליום טוב. לצאת לבית הכסא זה קשור לאכילה, כן?
דובר 2:
לא, אני לא מסכים. אני לא מסכים. זה לא מרגיש, זה לא קשור לזה. ההיתר צריך להיות עם שבת גם. זה לא כתוב, כי זה צריך להיות עם שבת גם. הרמב״ם לא אומר שזה אוכל נפש.
לא, אני לא מסכים. אני לא מסכים. זה לא מתאים, זה לא קשור לזה. ההיתר צריך להיות עם שבת גם. זה לא כתוב, אבל זה צריך להיות מותר בשבת גם.
הרמב״ם אף פעם לא אומר שזה אוכל נפש, והם למדו. הרמב״ם אף פעם לא אומר שיש אוכל נפש ולא אכילה. אז כמו שאני נמנע מלומר זאת, אבל הוא לא אומר זאת כי הוא לא צריך לומר. ואני חושב שזה צריך להיות מותר גם בשבת, אני לא רואה למה לא.
אותו דבר הכלי חמדה מספר, נדמה לי, הם למדו מפירוש אחר שבת, שזה גם מותר אז. יש אופנים שאסרו באחר שבת, אם אני זוכר.
אבל… בהלכות שבת כתוב… בהלכות שבת לא כתוב על אבנים של בית הכסא. לא, כתוב כן הלכות אחרות עליהם. כתוב על אבנים, כרזנות שמכניסים לבית. כתוב על מוקצה, כן. אה, לא על האבנים. נכון, לא על ה… כתוב על הלכות מוקצה.
הלכות שבת אחרות כתוב, מחזירין מנורה שכלית, ונראה כבונה, ואם החזיר פטור. אז בשבת כתוב שאסור, כי זה נראה כבונה להחזיר.
אז, מה ביום טוב? שיהיה בין השאר? כן, יום טוב זה הדבר של נראה כבונה נראה. למה לא? כל דבר שעשה, לומדים. למה? למה שיהיה אחרת?
אה, את ההלכה הזאת אמרתי כאן? אני לא מבין למה זה שונה. אני לא רואה שבשבת צריך להיות שונה מיום טוב. לא מובן לי. הוא לא מסביר. הוא לא אומר. אני לא יודע.
כתוב כסדום, אבל יש דברים שיותר חמורים ביום טוב, ויש דברים שיותר קלים ביום טוב, ודברים של מלאכות. אה, לא יכול להיות. אני לא מאמין שזה יכול להיות.
דיגרסיה: תריסי חנויות
בחנויות, נדמה לי, זה לא תרגום מילולי של חנות. אני חושב שחנויות זה תרגום של קופסה, כמו משהו כזה… איך אני אומר? משהו כזה, הבנין שהיו משתמשים, שבו מונחים הדברים שמוכרים. כך זה נראה לי כאן.
מצודות קטנות, הוא לא מסביר. אני לא יודע. אוקיי. אני לא יודע שזה צריך להיות שונה לדעתי. אנחנו לא מבינים על מה… מה מי שעושה מדורה, אש… יפה מאוד.
הלכה יד: העושה מדורה — עשיית מדורה ביום טוב
עוד בנין דומה שמותר, או אופנים שעושים.
שורך העצים, כשהוא פרפקציוניסט, כשהוא עושה אש הוא ישים בצורה מסודרת מאוד את העצים דבר אחד. לא, תמיד צריך. שלא יעשו זאת כך. שורך העצים, אין ענין מניח זה על גבי זה עד שיסדיר המערכה.
זה לא סתם פרפקציוניזם, אש צריכה להיות… שייכנס האוויר. שתוכל לבעור. לעשות אש, סתם אש, אני רוצה לומר מעשה כבר. נסו לעשות אש, אש ישרה, בלי אוויר ביניהם, זה לא יבער. חייב להיות אוויר ביניהם. ויש דרך נכונה. מי שמבין איך לבנות אש. מדורה פירושה כמו מדורת ענק שהיו במחנה. ויש דרך איך בונים אותה. אי אפשר סתם להניח דברים.
אז זה אומר, לא תעשה יפה נכון כאילו בימי החול לא… כן, יש דרך איך לעשות לא יפה. כן, זה עובד חלש יותר. אבל נראה כבונה. כן, כן, בטח. אבל לא להכניס פרפקציה אסור. זה כי זה עוזר לאש. אוקיי. כמו פעם אבל נראה כבונה.
אלא, או שופך עצים בערבוביא, הוא שופך, הוא לוקח ערימה של עצים והוא נותן להם להיות מונחים באקראי, או ערך בשינוי, שהוא מניח זאת כן, אבל לא באופן שעושים זאת בשבת. בשינוי.
מה זה השינוי? מה פירוש השינוי? מניח עץ למעלה, ואחר כך תחתיו מותר היה לארץ. לא מלמטה למעלה, אלא איזשהו אופן איך שאפשר לעשות זאת מלמעלה למטה.
פשוט מאוד, האופן כל כך פשוט, הוא עומד והוא מחזיק אותו. מה שהולכים לראות בהמשך, גם תמהתי, ואראה שהתירוץ הוא שהוא מחזיק אותו. הוא עומד והוא מחזיק אותו. והוא מתקן אחד. כלומר, בקיצור, הוא בונה אותו בדרך מוזרה. זה אפילו יותר טרחה, אבל לפחות שלא ייראה כמו בונה. כן.
אולי זה לא מדורה כל כך גדולה, כמה גדולה המדורה? מדברים על ארבעה עצים, זה לא קשה במיוחד. אוקיי.
הלכה טו: קדירה, מטה, וביצים — בנין עראי בשינוי
קדירה על אבנים
אז, קדירה. כשרוצים להניח עצים מתחת לקדירה, יש דרך של… אבנים. להכין לזה אבנים. בונים פלטפורמה של אבנים.
אז לא אוחז עושה מניח אבנים תחתיה, אוחזים את הקדירה, ומניחים את האבנים מתחתיה עד שזה מוכן, אבל לא מניחן על גבי אבנים. לא להיפך, לא שמעמידים אבנים ורק אחר כך. ומניחים להעמיד את האבנים, נכון, לכאורה.
מטה (מיטה)
אותו דבר במטה. ובמטה, אוחז הקרשים, ועושים לזה רגלים תחתיהם. מטה יש לוח ישר, ומתחתיו יש ארבע רגליים קטנות. אסור לבנות, קודם להעמיד ארבע רגליים ואחר כך להניח. אלא להיפך.
ביצים (ביצים)
אומר הרמב״ם כאן עוד חומרא גדולה יותר, אפילו ביצים, רוצים לבשל ביצה, או לבשל, או אני לא יודע מה עושים איתה, להעמיד, לא יעמוד עושה שורה על גבי שורה עד שיעמדו כמו המגדל, שלא יעמידו את הביצים שיהיו מונחות יפה אחת על השנייה, שייראה כמו מגדל, גם כי זה משהו של ענין בונה, אלא ישנה ויניחם במעלה למטה. כן כל כיוצא בזה צריך שינוי.
כל דבר שיש בו משהו… שמזכיר בנין, לא יעשו את הדרך הרגילה. כלומר אף על פי שזה בנין עראי, זה ביצים, זה לא בנין של אכילה, כן. אבל מה עושים בשינוי? אם ילדים אוהבים לעשות עם כוסות מגדל כזה, צריך להיות אסור, אלא בשינוי. אותו דבר, נראה כבונה. מסתדר נראה כבונה, זה היה שפיר, אבל כן.
דיון: ביצים — בנין או לא?
יפה מאוד. כאן הולכים אנחנו ללמוד על להתעסק עם בהמה. אומר הרמב״ם, מסירים זבובים ונטלים מבהמה. אדם יש לו בהמה, ונדבקים שם זבובים.
אה, אה, רגע אחד, לגבי הביצים שאומרים, אומר, טוען בשם השולחן ערוך הרב, שזה מדבר שעושים זאת כדי שכך יבשלו אותן. משהו כזה, הוא מניח אש מתחת לזה, כך מתבשלות הביצים יפה.
אבל סתם הוא מסדר אותן, סתם כדי להחזיק, אז זה לא נקרא… בנין. זה לא כמו הדברים האחרים, חתיכת עץ כזו יש בה משהו של בנין. לא, הוא בונה ממש עם זה אוהל, הוא בונה עם זה משהו, הוא בונה מיטה. לא בונים… אין דבר כזה מגדל של ביצים. מה זה? תמיד נשמע מגדל של ביצים. אוקיי, לא.
לא, נראה שפעם מבשלים כך ומשתמשים בזה כדי להחזיק את החום בפנים. כן, יכול להיות. הלאה.
הלכה טז: להתעסק עם בהמה — זבובים ונטלים
כאן הולכים אנחנו ללמוד על להתעסק עם בהמה. אומר הרמב״ם כך: אדם יש לו בהמה, ועל הבהמה באים זבובים, והם מציקים לבהמה. מותר להוציא את הזבובים?
הלכות יום טוב: דיני מקח וממכר ביום טוב (המשך)
אפילו כשמוציאים רסיס, איך יודע, צריך לקחת משהו ולהוציא זבובים. וכשעושים את זה עושים חבורה, ועושים… קצת בלבול, ולעשות חבורה זה אסור ל… אנחנו למדנו, חבורה היא מחמת דם, כן? חבורה אסורה, אבל מה ההיתר?
מה? בוודאי, זה אסור. חובל. חובל, כן. ומפריק, או משהו כזה. אבל כאן מותר כן. כן, הוא לא אומר למה. הוא לא התכוון לעשות חבורה. אוקיי.
זה צריך להיות עם שבת גם. אולי שבת לא היו מותרים, אבל יום טוב זה בהמה משהו שמותר, כי מותר… אין כאן שום היתר אוכל נפש לבהמות. הייתם חושבים כל הרעיונות? בהמה זה שבת, זה יום טוב משהו שמותר להטפל בו. שבת זה… עם טלטול? מותר להטפל בבהמה ביום טוב.
הוא אומר שיש מי שמקרבים, אבל אז צריך להיות באמת עם שבת גם. שיהיה הבדל, אולי אין הבדל. מי אומר שכל דבר שכתוב כאן הוא רק יום טוב? חזקה שהם גם שבת אולי. צריך לדעת איך המסירות ואיך עובדים בכלל. אסור כנראה להרגיע. אוקיי, מאכילים אותו, גוררים אותו.
הלכה טז (המשך): מיילדין את הבהמה — עוזרים ללדת
ואין מילדין את הבהמה ביום טוב. אסור לעזור ללדת בהמה ביום טוב. כנראה זה טרחה או מה? הבה מסדר, אבל מותר כן לעזור. לעזור.
אז הרמב״ם מסביר, למשל, עצות איך לעזור, אוחז בו שלא יפול לארץ, הוא מחזיק את הנולד שלא יפול, ונופח לו בחוטמו, הוא עוזר לו לנשום, הוא נושף עליו, ונותן דד לתוך פיו, הוא נותן את השד של האמא שתניק את הבהמה החדשה.
ועוד, עוד דבר שמותר לעשות, היתה הבהמה טהורה, ובהמות טהורות יש להן לפעמים משוגעת שהיא כועסת על הילדים שגרמו לה כל כך הרבה צער, ורחקו את הולד. מותר לזלף משלייתה עליה. יש עצה של… סגולה, זה נשמע כמו… אני לא יודע. עצה שהאמא תזכור שזה הילד שלה. מזלפים מהשליא של האמא, מה… שליית היוצא מבין רגליה, ה… וליתן קומץ מלח ברחמה, או להכניס קצת מלח, קצת מלח לרחם שבו היה הילד, כדי שתרחם עליו. אלה דרכים איך להזכיר לאמא ולעורר רחמי האם. אבל הטמאה אסור לעשות כן, לפי שאינה צריכה אלו. הטמאה תמיד מרחמת על הילד.
הערה: בהמות טהורות וטמאות — אכזריות
זה מעניין, כי אני זוכר שהרבה ראשונים אומרים שבמאכלות אסורות, שבעלי החיים שהם אכזריים, אסור לאכול אותם כי הם מולידים מידות אכזריות. הרמב״ם סובר גם כך? לא. הרמב״ם אומר דבר כזה. יכול להיות, אבל מה… כאן אנחנו לא רואים כך, כאן אנחנו רואים שה…
אוקיי, אני רק אומר הערה קטנה, כי אכזריות יכולה להתכוון לא רק לילדים שלהם, או בכלל אכזריים. אכזריות שם מתכוונת שהם טורפים, חיות טורפות, הם אוכלים חיות אחרות.
כאן נראה דבר מעניין שלבהמות טהורות יש יותר זמן קשה עם… נו, משהו משוגעת לפעמים ש… מה קרה עם זה? יש להם משהו משוגעת לפעמים שהם מזהים מיד.
צריך לעורר רחמים, מתי מותר לעשות דברים כאלה.
זה סגולות לי, אני לא יודע. אני מעולם לא החזקתי בחווה, אז אני לא יודע בדיוק על מה מדברים, אז כן, זה מלח. מכניסים מלח לרחם שלה, וזה מושך אותה, ובגלל זה הוא תופס.
אני מבין. אוקיי. כן.
כלי שנטמא בערב יום טוב
עוד, אומר הרמב״ם, עכשיו נלמד על תיקונים רוחניים של כלים, שעושים טהרה לכלי שזה דומה לתיקון.
אומר הרמב״ם, כלי שנטמא בערב יום טוב, והוא טמא, ויהודי הוא אוכל, למשל הוא כהן, או אוכל חולין בטהרה, אין מטבילין אותו ביום טוב. למה? גזירה שמא ידחה אותו בטומאתו. דווקא בערב יום טוב להשאיר, כי הוא יטבול ביום טוב.
וכמו שלמדנו קודם, שאסור להשאיר ליום טוב טרחות שהיו יכולים לפני יום טוב. יש ענין שאתה תישאר עדיין טמא וטמא. אז הוא אומר, אתה לא יודע. יכול להיות ששניהם. כבר, עשו ותמאסו, אחד יעשה את הטרחה ביום טוב. כמו שלמדנו את הגבה ודברים אחרים. בעצם, זה כל דבר שאפשר לעשותו ערב יום טוב. מה היית צריך לעשות ערב יום טוב? הוא אומר שרש״י זה תקלה.
השקה של מים טמאים
אבל… ואם הוציא להטיל מים שבו, אם כלי נטמא עם המים, והדרך איך מטהרים את המים היא שעושים השקה במים טהורים, שמים אותו במקוה עד שהמים נוגעים. את המים עצמם מותר להטהיר, כי זה לכאורה אוכל נפש יותר ברור.
לא לא, לא בגלל אוכל נפש.
את המים מותר. אומר, מותר גם, כבר בדרך אחת, מטיל את הכלי במימה ואינו חושש, מותר כבר לקחת. מותר כבר לטבול את הכלי עם המים בפנים, שגם הכלי יהיה טהור. ואינו חושש, זה מילתא דלא שכיחא שהמים נעשים טמאים, ואין גזירה. או כי באופן כזה אין את השם הישב, כי אדם שיש לו מים טמאים, חייב לעשות את זה מיד. אם לא, בטח היה איזה אונס.
לא, לא, הוא נטמא ביום טוב.
כן, בוודאי, יותר מיום טוב. אבל במים אין את אותה גזירה שיש על כלים.
כלי שהיה טהור לתרומה ורוצה להטבילו לקודש
אם עוד צריך להטביל מים שבו, נשמע עכשיו לכלי שהיה טהור נפל הגוף. אם עוד צריך להטביל מים שבו, מה הם אמרו? כלי שהיה טהור. יש הלכה שכשמטהרים משהו, צריך להיות טהור לרמת הטהרה שרוצים. אם רוצים רמת טהרה גבוהה יותר, שרוצים לאכול קדשים, צריך לטבול אותו במיוחד לקדשים.
זה כלל בעבודת ה׳, שצריך להתכונן לרמת הקדושה שצריך. כלי שהיה טהור לתרומה, שהחסידים הלכו למקווה במוצאי שבת כשנעשה יום טוב. כלי שהיה טהור לתרומה, ורצו להטבילה לקדש, מותר להטבילה, כי זה לא נקרא כמו מתקן. הוא רק רוצה להעלות רמה גבוהה יותר, שכבר טהור לתרומה, הוא רוצה גם, שהכלים יהיה אפשר להשתמש גם לקודש, אז מותר כן לטבול אותו.
וכן כל כיוצא בזה — טבילות לשאר מעלות
וכן כל כיוצא בזה עם טבילות לשאר המעלות. מעלות, זה אומר להעלות מעלה גבוהה יותר, וקדושה מותר כן. וכן כל כיוצא בזה מתכוון לכאורה שאדם טהור מותר לטבול לרמת טהרה גבוהה יותר. אדם טהור למה אין את האיסור של טהרה.
מה זה כל כיוצא בזה? איך עוד יש?
סוגים אחרים של מעלה. זה לא אומר רמות קודש. אני לא יודע מה. יש רמות אחרות.
כן.
אוקיי, יש כן הרבה רמות. תסתכל בהלכות טומאה וטהרה עם עשר שכל דבר אומר רמה.
כלי שנטמא ביום טוב במשקין טמאין
עוד, כלי שנטמא ביום טוב, אם כתוב כך, כלי שנטמא בערב יום טוב, יש חשש שמא ידחה אותו בטומאתו, אבל כלי שנטמא ביום טוב, צריך לטבול אותו ביום טוב.
אומר כך, נטמא הכלי במשקין טמאים שהם ולד הטומאה מערב יום טוב. אבל מה שלמדנו שאסור, זה כשנטמא ממש טומאה חזקה, למשל אב הטומאה. אבל אם נטמא במשקין טמאין, שזה ולד הטומאה מערב יום טוב, הרי זה לא ממש השלישי, כל הכלים צריך עכשיו להיות שלישי. שלישי זה רק טומאה דרבנן, מן התורה אין שלישי לטומאה, מטבילין אותו ביום טוב לפי שיטהר מן התורה, כמו שיתבאר במקומו. במקומו מתכוון סתם בהלכות טומאה וטהרה.
מדלין בדלי — שואבים בדלי
אומר עוד, ומדלין בדליתא ויטהר מאליו, כי לאדם יש דלי, דלי זה כלי ששואבים מהבאר. את זה מותר כן לטבול בבאר. אף על פי שכשטובלים אותו, זה גם טבילה, ויטהר מאליו, זה נעשה טהור, כמו שלמדנו על טבילה במעין טהור, כי זה טריק, כן, כי הוא עושה את זה באופן דרך אגב, זה לא ניכר שהוא מתקן כלי.
נידה שאין לה בגדים טהורים
אותו דבר, נידה שאין לה בגדים לאחריו. נידה אין לה בגדים טהורים.
נידה היו הולכות בבגדי נידתה או מה?
הוא רוצה להטהיר וכלי נעשה שומע.
כן?
רמז וטובלו בדבר. אפשר להערים, אפשר לעשות ערמה ולטבול עם הבגדים שלה. זאת אומרת, צריך ללמוד בשולחן ערוך בהלכות טבילה. איך זה נעשה שלא יהיה חציצות, צריך להיות נכון. בדרך כלל לא טובלים עם הבגדים, אבל אם היא צריכה להיות… היא אין לה בגדים טהורים אחרים ללבוש, אז היא עושה כך. אדם מותר לטבול, וממילא טובלים ביחד עם הבגדים שלה, ויש לה כבר בגדים ללבוש גם.
דיון: כיבוס וטבילה בתשעת הימים
עכשיו בתשעת הימים זה לא עצה, כי כיבוס אסור בדיוק כמו רחיצת הגוף.
אז זה לא כיבוס.
תפילה, כן.
לא, אני אומר, אם מישהו יחשוב שאסור לכבס את הבגדים, אתה לא הולך לקחת עם הבגדים. אבל זה לא עוזר, כי בדיוק כמו שיש איסור רחיצה. אני שומע…
—
הלכות מקח וממכר ביום טוב
דברים רבים אסרו ביום טוב משום גזירת מקח וממכר
אז עכשיו נלמד עוד הלכות יום טוב, מה אסור כמקח וממכר. הם למדו בהלכות שבת שאסור לעשות שום מקח וממכר בגלל שמא יכתוב. יש גם, ביום טוב יש בכללים האלה.
רגע, רגע, אז יום טוב מותר כן?
יום טוב יש איזה היתר, דבר אחד, והם למדו שמותר תבלינים חדשים, מותר גם ללכת לאדם שמוכר תבלינים. אבל אסור… יש אופנים איך מותר כן לעשות ואיך אסור לעשות. הלכות מקח וממכר.
דיון: ההבדל בין שבת ליום טוב במקח וממכר
אז בעצם, במילים אחרות, אם אני מבין נכון, פשוט מקח וממכר מותר לצורך אוכל נפש, more or less.
שבת יש גם מתירים, הם לא למדו איזה מתירים, מותר לקחת ולומר בבירור ש…
אז אני שואל אותך, אז אותו דבר יש או מתירים?
בהלכות שבת כתוב שאסור לעשות מקח וממכר, בפרק כ״ג, ומה כתוב על אם לא אומרים וכן הלאה? כתוב ברור שאסור אפילו אם לא מדברים, אוקיי, אבל אסור להוליד דבר כזה דברים. אבל יום טוב נראה שזה יותר מותר.
הרמב״ם, לכבוד רבים, דברים רבים אסרו ביום טוב משום גזירות מקח וממכר. יש את גזירות מקח וממכר, אסרו ביום טוב דברים שונים כגזירות. יש כיצד.
זה שואל זה פרניא, הרמב״ם לא כותב שיש דברים שמותרים ביום טוב בגלל זה. הוא כותב שיש עוד דברים שעוד יותר אסורים.
אף על פי יותר אסורים משבת?
לא. זה לא נוגע, כי שבת לא מבשלים. שבת זה כאילו מכל מנחתך עשיה. בכלל לא עסוקים עם זה. יום טוב מותר כן לשחוט ולעשות ולעשות.
אבל הרי אמרו שזה אסור לעשות, הכל מותר לי.
לא שוחטים, אבל מותר להביא צרכים. לא יודעים, רואה פירות. מותר שבת. מבין מה אני אומר?
כן, ממילא, זה יכול גם להיות נוגע ממקח וממכר.
אוקיי.
לא, זה באמת מעניין הלשון, כי הוא כבר אמר שכל מה שאסור בשבת אסור ביום טוב. שואל גזרה על הלשון אסור ביום טוב.
אז מה התשובה הבסיסית? יום טוב יש ממקח וממכר שמותר לעשות יותר ממה שמותר בשבת, או לא?
יש דברים שכבר עשו פחות בשבת. הדרך הראשונה איך הרמב״ם אומר את זה, שהרבה דברים אסרו ביום טוב כמו שבת, משום שיכולים, ודברים מסוימים לא גזרו ביום טוב כמו שבת. למה? אין כאן דבר יפה שהוא אומר, הוא לא אומר כאן היתר, הוא אומר כאן איסור, נכון?
כן, אבל הוא כן יאמר דברים שמותר כן לעשות. מותר לקחת מהחנות, אסור לומר “תן לי כך”, אבל מותר כן לומר. ובשבת?
שבת הוא לא עשה חילוקים. אז, הוא אומר ששבת אסור ללכת לחנות הקצב ולהתעסק איתו בכלל.
חנות הקצב לא נוגע ללכת בשבת סתם, כי לא הבנת את ה… אני מדבר אם הוא קנה את הבשר.
שבת לא עושים את זה. שבת לא עושים בכלל מקח וממכר, כי אסרו הכל שמא יכתוב.
אז, הרמב״ם עשה טעות? במקום לומר “אסורי”, היה צריך לומר “התירי”, כן?
לא, אני אומר, יום טוב לא עשו איסור כל כך רחב של… דברים רבים אסרו משום מקח וממכר. אחרת משבת, כל דבר שהוא מקח וממכר בשבת אסור. יום טוב, דברים רבים אסרו משום מקח וממכר, לא אסרו קטגורית הכל ממקח וממכר, אלא דברים מסוימים ממקח וממכר.
אוקיי, הפרק כתוב לא מאוד מאוד כל כך ברור.
לא, לא, הכל מאוד ברור. ואני רואה שמותר ללוות, למשל, שבת כדי יין בלי לומר, למכור… זה לא עמד. יש אופנים שחוסכים יותר בקלות, מותר לשלם אחר כך. הייתי חושב שכל הדברים האלה צריכים להיות מותרים בשבת גם. ולהיפך, יש איסורים שנוגעים ליום טוב, שבעצם זה איסור שבת גם, זה לא נוגע לשבת. אבל לכאורה, כך הייתי מבין.
אני בטוח שמישהו מדבר על זה, אבל האנשים בצד מסיבה כלשהי לא עוזרים לנו גם בשאלות היום של ההבדל של שבת ויום טוב, אני לא יודע למה.
אין פוסקין דמים על בהמה ביום טוב
אז כך, אומרים “כיצד”. “דברים רבים אסרו ביום טוב משום גזירת מקח וממכר, כיצד? אין פוסקין דמים לכתחילה על בהמה ביום טוב.” אה, אסור לומר “מכור לי את הבהמה”. “אלא, מה עושין? מביא שתי בהמות שוות זו לזו.”
על מה הוא מדבר כאן? שני שותפים מדברים כאן, מה שייך?
שני שותפים, אחד מהם מחלקין ביניהם. אז, הוא מדבר כאן על שני שותפים.
הלכות יום טוב: דיני מקח וממכר ביום טוב
הלכה יט: אין פוסקין דמים לכתחילה על בהמה ביום טוב
אין פוסקין דמים לכתחילה על בהמה ביום טוב, אלא מביא שתי בהמות שוות זו לזו ושוחטין את אחת מהן ומחלקין ביניהם. ולמחר יודעים כמה דמי השניה, כל אחד ואחד נוטל דמיו.
מדובר כאן על שני שותפים, לא על עסק. מדובר על שני שותפים שיש להם בהמות, כן?
למה שותפים?
אה, שוב. מביא שתי בהמות שוות זו לזו ושוחטין את אחת מהן ומחלקין ביניהם. שוחטים אחת מהם ומחלקים אותה. ולמחר יודעים כמה דמי השניה, כל אחד ואחד נוטל דמיו.
בדיוק יכול להיות יש שניים, אני לא יודע אם זה נכנס. הנקודה היא, במקום ללכת על בהמה אחת ולומר, “רבי לוי, כמה עולה הבהמה?” לא, שתי הבהמות הן אותו דבר? אוקיי, מצוין. אני לוקח את הבהמה היום, אני מחלק אותה עם השותפים שלי, מה שזה לא יהיה. מחר אני הולך לבהמה האחרת, ובודקים כמה שווה אותה בהמה, או אולי לא ידעו לפני כן, ומשלמים כל כך הרבה עבור הבהמה. זה פשוט כזה… כזה כלאחר יד, כמו טריק איך לא לדבר על הכסף, אבל לדעת כמה זה שווה.
לא יאמר זה אתה בסלע ואתה בשתים
הלכות יום טוב פרק ד׳ – המשך
אבל זה בזמן שיש שני אנשים שמחלקים בהמה אחת, אז… לא יאמר זה אתה בסלע ואתה בשתים, אני משתמש בשווי של סלע מהבהמה, ואתה משתמש בשתיים, שאין מזכירין שם דמים, אני לא צריך להזכיר כסף, אלא לחצאין ולשלישין. אלא אומרים, אני לוקח רבע מהבהמה, שליש מהבהמה, זה מותר לומר, אבל השווי, אסור לומר אני לוקח חמישים דולר שווי מהבהמה, אלא אני לוקח… וכך כמו דבר האסור בזמן שאנחנו.
הלכה כ: לא חלקו במאזנים
לא חלקו במאזנים, שאין משגיחין בכל מאזנים כל עיקר, אין מסתכלים על מאזניים ביום טוב. זה דומה מדי למקח וממכר ומאזניים כשעושים דברים על מאזניים. לא רק שאין מסתכלים על זה כדי לחשב כמה צריך לשלם.
מאזניים, אם רוצים לתלות בשר על מאזניים כי לא רוצים להניח על הרצפה כי חוששים מעכברים, אפילו ליתן בו בשר לשומרו מן העכברים אסור מפני שנראה כשוקל בכף מאזנים. חכמים עשו חומרות גדולות עם כף המאזניים, לא רק שלא להשתמש בו למקח וממכר, אלא גם לא להשתמש בו לדברים אחרים כי זה נראה כמו מקח וממכר.
טבח אומן אסור לשקול בידו
יתר על כן, לא רק זה, אלא טבח אומן שידו היא כמו מאזניים, הוא מרים חתיכת בשר ויודע כמה היא שוקלת, אסור לשקול בידו. ואסור לשקול בכלי מלא מים, אסור גם לשקול, למשל יש כלי שכתוב עליו שזה רביעית, ואפשר לקחת חתיכת בשר ולראות אם היא שוקלת כמו המים? אסור גם כן. אני חושב שאפשר לשקול נגד זה, כלומר, מניחים כלי שמלא מים, ובתוכו מכניסים, זורקים כף פנימה, ורואים מה עולה, זה עולה, זה…
אין מטילין חלשים על המנות
גם, ואין מטילין חלשים על המנות, אסור לעשות גורל על החלקים, כדי לדעת מי, לעשות גורל מי יקבל את החתיכה הטובה ביותר מהבהמה דרך גורל. זה בשר רגיל. אבל מטילין חלשים על בשר הקדשים, כהנים כשהם אוכלים קדשים ביום טוב, הם מותרים לעשות גורל כזה כדי לחבב את המצוה, כי שם יש ענין של לחבב מצוה. רואים שסתם לאכול ביום טוב היא מצוה, אבל לא ברמה של מצוה.
דיון: מחלוקת הרמב״ם והראב״ד
יש ראב״ד שהוא קצת חולק על ההלכה. מה הוא אומר? אני לא יודע, הוא אומר משהו. אני רוצה לדעת מה.
האם בירכת למען סיבה לכאורה?
לא, רציתי, בנושא של קדשים רציתי להבין. מסתבר שכתוב, הרמב״ם הבין שחול פירושו חולין, וקודש פירושו יום טוב. אבל הראב״ד סבר אחרת, שכשכתוב קדשים פירושו מהיום, וחול פירושו מאתמול. כלומר אפילו קדשים, אם זה מאתמול, לפי הראב״ד אסור לעשות גורל, כך אני מבין. שזה בשר שנשאר בבית המקדש לא מהיום…
היתר גורל לבניו ובני ביתו
עוד, בינגו. ולא להטיל מנות של חול ביום טוב. הרמב״ם מביא גם שלבניו ובני ביתו מותר. והאמת היא, אומר המגיד משנה, שהרמב״ם מסכים יותר בהיתר שבבית מותר לעשות גורל, כי הרמב״ם הסכים לזה בהלכות שבת כבר, שכשעושים גורל בין ילדי הבית זה לא קניין אמיתי, זה לא מקח וממכר ממש. זה פוליטיקה בבית, זה לא עסק אמיתי. זה מותר, והרמב״ם, המגיד משנה אומר שזו לא קושיה, הרמב״ם אמר זאת בשבת, אז קל וחומר שביום טוב מותר גם כן.
הלכה כא: לא יאמר אדם לטבח תן לי בדינר בשר
אומר הרמב״ם עוד, עוד הלכות מקח וממכר, לא יאמר אדם לטבח, אדם לא יאמר לטבח שמוכר בשר, הקצב, תן לי בדינר בשר, תן לי בשר בשווי דינר. כמו שכבר אמר קודם, אסור לקרוא לבשר לפי השווי של… אלא תן לי חלק, תן לי… קודם דיבר על החלוקה של השותפים, עכשיו הוא אומר מהטבח. אלא תן לי חלק, תן לי פרוסה או חצי פרוסה. ולמחר עושין חשבון, מחר אפשר לחשב כמה שווה החלק. הכל כדי שלא ייראה כמו מקח וממכר.
לא יקח מבעל החנות במדה או במשקל
וכן, לא יקח מבעל החנות במדה או במשקל, לא ייקח מבעל החנות במדה או במשקל, אלא כיצד הוא עושה? החנות אינו טבח, חנות הוא זה שקנה את התבלינים וכדומה. אז מה? אומר, מלא לי כלי זה, ולמחר נותן לו שוויו.
זה מעניין, נראה שמילים עושות הרבה בענין מקח וממכר. זה בכל זאת אותו מקח וממכר, רק איזה לשון משתמשים. ולא מדברים כאן על כל דיבור ודיבור. אבל דיבור ודיבור אמרנו דברים כאלה, שלא לדבר דיבורים של חול. שלא ייראה כמו מקח וממכר.
דיון: למה מילים עושות הבדל
הספרים מעמיקים בענין כותב, ויכול להיות שזה הגיוני אם כותבים, מדברים על שני ליטרים, הוא נתן כתב, כי זה מה שכותבים. סתם לדעת כמה, אולי זה הגיוני כך. אולי זה דבר לזכור, להזכיר, או שלא יהיה דרך שעושה בחול, כמו שהיה לנו קודם, שלא לעשות בכלי שעושים בחול.
לא, זה חשוב, לדבר על – לא מדברים על כסף ביום טוב שבת. נראה כאן גם שבימות החול צריך, שלא להתבלבל, בימות החול צריך לדבר רחב, לא לדבר כל כך רבנית, אם כן לא הותר לעשות זאת בשבת.
אפילו כלי מיוחד למדה ימלנו
אפילו כלי מיוחד למדה, ימלנו, זה שמותר ללכת עם כלי, נותן את הכלי, מותר גם להשתמש בכלי שמיוחד למדה, בניגוד למשקולות. משקולות נעשו רק למקח וממכר. זה כלי שאפשר למלא, יש עליו הרבה מידות כתובות. אבל שלא יזכיר לו שם מדה. כל עוד הוא לא מזכיר את המדה, לא שם מדה. זה אותו דבר, לא לומר ליטר, אלא לומר הכלי. בדיוק הכלי הוא ליטר. אוקיי, זה…
הלכה כב: הנחתום מודד תבלין
עוד, הנחתום מודד תבלין ונותן לקדרה בשביל שלא יפסיד תבשילו. הנחתום, האופה, זה שמוכר לציבור, מותר למדוד, למדוד, כשהוא מחלק ל… אה, בבישול או בחלוקה לאנשיו. ונותן לקדרה בשביל שלא יפסיד תבשילו. אה, כי הוא מבשל לעסק גדול יותר, ושלא יקלקל, זה יותר חשוב לו.
אבל האיש לא תמדוד קמח לעיסה, אלא הוא יעשה זאת בערך, כן. שלא יקלקל.
כן, אולי גם כי זה יותר קל. מהבית יודעים בערך כמה צריך, אבל נחתום יש ציפייה מאנשים שזה תמיד יהיה אותו דבר. עוגיות של בעלי בתים נראות כולן אותו דבר, כמו שלמדנו בהלכות אלו מציאות. עוגיות של בעלי בית פעם מתוק יותר, פעם פחות מתוק. לעומת זאת, נחתום נראה תמיד אותו דבר, וכן, כן, כן, נחתום שונה. כן, כן, זה באמת. אדם יש לו ציפייה שהחברה תמיד תהיה באותו טעם. ממילא מותר. אבל אשתו בבית, היום יהיה לכבוד יום טוב יותר מתוק.
לא ימדוד שעורים לפני בהמתו
וכן, לא ימדוד אדם שעורים לפני בהמתו, הוא יודע בדיוק כמה הבהמה שלו צריכה, לא יעשה זאת במדה, אלא משער ונותן לה, יתן בערך, הבהמה תסתדר.
הלכה כג: מותר ליקח מן החנוני ביצים או אגוזים במנין
אומר הרמב״ם עוד, מותר ליקח מן החנוני ביצים או אגוזים במנין. מותר ללכת לחנווני ולומר אני רוצה עשרים ביצים, אף על פי שהיה שיעור עשר אונקיות ביצים, אף על פי שמשלמים כנראה כך לפי זה. אבל מה שלא יזכיר לו שם דמים ולא יזכיר מנין? כל עוד הוא לא אומר עשרה דולר שווי ביצים, מותר לומר אפילו יודעים ש… או זה אני יכול מנין, אפילו הסכום, מה הוא מתכוון? הוא חייב לו, הוא רשם אצלו. לא אומר לו, שהחשבון יהיה כך. הוא אומר, לקחתי ממך שבוע שעבר עשר ביצים, אני לוקח עוד עשר, והחשבון יהיה עשרים. זה אסור. לא יבא יום טוב תן לי עשרה כדי שילך אתרון. כי אז הוא מדבר על כסף.
הלכה כד: הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו
הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו, או אצל פטם הרגיל אצלו. הוא רגיל ללכת לפסטח הזה ולקנות ממנו בהמה. אני מתכוון שילך לזה שהוא רגיל, כי איתו הוא יכול לעשות את העסקה. אחרים, הוא ילך לרועה גוי, הוא לא יבין את השפה.
כן, הוא חייב. הוא ילך לזה שהוא מכיר אותו כבר, והוא יבין אותו ברמז. ולקחו ממנו בהמה ותבלין כל מה שירצה, וישלם לו אחר יום טוב, ואינו חושש שמא יזקיק לו שום דמים ולא סכום מנין. כן, זה הפשט למה הוא אומר “רגיל אצלו”. אולי אסור לעשות עסק חדש? כך הוא אומר.
כן, לא, כי האחר לא מדבר כך, זה מעשי. זו לא גזירה, מישהו שהוא מכיר כבר, האחר יחשב אחרי שבת, אחרי יום טוב, כמה הוא חייב.
הלכה כה: הלוה ביום טוב תובע ונוטל בדין
אומר עכשיו הרמב״ם הלכה חדשה כך: הלוה ביום טוב, תובע ונוטל בדין. אם מישהו הלווה ביום טוב, מותר ללכת אחר כך לדין. כלומר, הוא מדבר בעצם על המקרה הזה, כי החנווני לא נתן כסף ביום טוב, זה היה בעצם הלוואה, נכון?
כן. אז אחרי יום טוב מותר לתבוע אותו בדין, לומר שאמנם לא דיברנו על כסף, אבל… אתה לא יכול לומר, “אה, לא ביקשת ממני כסף?” הוא יכול גם לתבוע בדין. והוא, שאם תאמר לא ניתן לתובעו ואינו נוטל כלום, נמצא נמנע משמחת יום טוב.
דיון: חילוק בין שבת ליום טוב
כן, נראה שאסור… הקב״ה אומר “לווה עלי ואני פורע”, אבל אסור לתבוע בדין. כאן אין את התירוץ של “אינו נוטל כלום”. אוקיי.
כמה שאני מבין, כל הטעמים האלה נכונים גם בשבת. יכול להיות בשבת סתם שצריך עירוב, יש יותר דברים, יש הוצאה, זה לא כל כך קל למצוא מי זה מעשי בשבת. אבל כל הדברים האלה עם… שבת יש משהו הציפייה ששבת כבר אדם הכין את סעודתו. בשבת לא כל כך עסוקים בזה. זה נכון, יכול להיות לפעמים שאלה, אבל באופן כללי.
היום שיש הרבה מאוד אוכל מוכן, יכול להיות. החנויות סגורות בשבת, כי החנויות של היום…
לא, זה צריך להיות פתוח. החנויות של היום סגורות כי הם לא סומכים על האדם. כמו המעשה, הוא צריך שיכתבו הכל אז.
הלכות יום טוב פרק ד׳ — מקח וממכר, צדקה, ואריזות
דיון: קנייה בחנות שבת/יום טוב — אריזות עם מידות ידועות
דובר 1: זה נכון, באופן כללי, היום שיש הרבה מאוד אוכל מוכן, יכול להיות. החנויות היו סגורות בשבת, כי החנויות של היום… אבל יש דבר כזה שנכנס כך בשתיקה. מה? חנויות פתוחות. החנויות של היום סגורות כי הם לא סומכים על האדם כמו על בעל הבית. הוא צריך שירשמו הכל, אז זה עדיין אסור.
יותר מקומות כפריים, ופעם באנטוורפן, הוא הולך שבת אחר הצהריים, אומר, אני אגיד לך מחר מה לקחתי. אם נמצאים במקום כפרי כזה יש אולי דעה, צריך לדעת, אז צריך ללמוד את הפרטים, שמותר לקחת אבל אסור להזכיר.
והיום יש קצת בעיה, כי כל דבר הוא כבר אריזה, כתוב בדיוק מה זה. אולי בגלל זה מותר? כי אומרים, לקחתי שתי חבילות אורז, אני מתכוון שלקחתי שתי חבילות סוכר. מה שמוכר שם. יש מדה על זה, אבל זה לא דבר שצריך למדוד. צריך לראות…
אני זוכר, אני רואה שהרמ״א מביא מזה למטה שמדברים על מקרה כזה בעצם… זה צריך להיות מותר. דבר שמידתו ידועה, יכול להיות שזה יותר מותר. שמותר לומר אפילו מידה? זו אריזה גדולה, זה כבר נמדד.
דובר 2: כן.
דובר 1: אוקיי, הלאה.
הלכה כ״ו — תרומות ומעשרות ביום טוב
דובר 1: אומר הרמב״ם, “אף על פי שאין מגביהים תרומות ומעשרות ביום טוב”, כמו שאסור בשבת. למדנו שאסור בשבת לקחת תרומות ומעשרות, כי זה כמו מתקן, זה קצת מתקן. הוא קורא לזה מגביה, אסור להפריש.
“אבל אם היה לו תרומת המעשר שהגביהו מאמש, הרי זה מוליכה לכהן ביום טוב.” אבל מותר לשאת לכהן ביום טוב את מה שכבר לקח אתמול. כי לשאת לכהן אין בזה… זה לא מתקן.
אה, יש מחלוקת בגמרא. על כל פנים, פוסקים שמותר. לכאורה בשבת יהיה גם אותו דבר.
“ואין צריך לומר” שחלה ראויה לחיה וכלב, שבוודאי לא מדברים על צדקה ביום טוב.
גבאי צדקה ביום טוב
דובר 1: איך? גבאי צדקה. הרמב״ם כבר למד שבכל עיר צריך להיות גבאי צדקה.
דובר 2: כן, כבר למדנו דבר כזה? או שאני זוכר לשון כזו?
דובר 1: הוא כבר נתן בתלמוד תורה, הוא יתקן תלמיד חכם, בהלכות דעות, הוא צריך לגור בעיר שיש בה גבאי צדקה. אתה זוכר?
דובר 2: אני לא יודע.
דובר 1: יש גבאי צדקה. נו, מה אתה רוצה?
דובר 2: לא, זה אומנות עניים, הם עדיין לא למדו את זה.
דובר 1: אבל לא היה כתוב שצריך בעיר.
דובר 2: אה, הם למדו שאפשר לגור בפרוור שיש בו עשרת הדברים.
דובר 1: כן.
אז גבאי הצדקה מותרים להסתובב בחצרות לגבות… לא כסף, לגבות אוכל כדי לחלק לעניים.
“אבל לא מכריזין כדרך שמכריזין בחול”, לא לעשות זאת באופן שעושים קמפיין רשמי, כי זה עוד משהו דרך של מעשה ומתן שיבוא לכתוב או משהו.
הוא התחיל “בצנעה ונותן לו בחלקו”, עושים זאת יותר בצניעות. ונותן לו בחלקו גם שלא ילך עם קופה רגילה, אלא שייקח זאת כך עמו. חלקו, על כתפו, אבל כנראה על בגדו שנמצא על כתפו, על כיס המכנסיים הגדול שלו, “ומחלקן לכל שכונה ושכונה”. שכונה עצמה גם, שלא לעשות חלוקה גדולה ביום טוב, אלא הגבאי סתם ילך לאזור ויחלק שם לשכניו.
דובר 2: אוקיי.
דובר 1: לא לעשות באופן שנראה כאילו עושים עסקים ביום טוב.
אף על פי שלמדנו לגבי צדקה, פוסקין צדקה בשבת, כן? מותר אפילו בשבת לעשות חשבונות עם צדקה, למדנו עוד בשבת. אבל כאן רואים שעדיין יש גבול על לקחת בפועל את הצדקה, יש כן מגבלות מסוימות.
אוקיי, עד כאן פרק ד׳ מהלכות יום טוב.