הלכות שביתת יום טוב פרק ג

🎓 שיעורים / Shiurim

🎧 שמיעה / Listen

אין דעם שיעור ווערן געלערנט די הלכות פון שחיטה און כיסוי הדם ביום טוב, אריינגערעכנט די תנאים ווען מען מעג שעכטן (נאר ווען מען האט עפר מוכן), די דינים פון קוי (ספק חיה ספק בהמה), און פארשידענע גזירות דרבנן וואס שטעלן גרענעצן אויף מלאכת אוכל נפש. אויך ווערן דורכגענומען די הלכות פון צוגרייטן עסן ביום טוב - וואס מען מעג יא טון (ווי טוחן תבלינים, בורר, מולל) און וואס נישט (ווי מאכן גבינה, זאלצן די עור פון א בהמה, נוצן געוויסע כלים וואס זעען אויס ווי עובדא דחול), מיט א דגש אז מען זאל נישט מאכן א גרויסע טירחא און נישט טון זאכן וואס מען קען פארגרייטן ערב יום טוב.

⬇ הורדה / Download

▶ וידאו / Video

▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube

📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria) ›

מִי שֶׁהָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן אוֹ אֵפֶר מוּכָן שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטְלוֹ הֲרֵי זֶה שׁוֹחֵט חַיָּה וָעוֹף וּמְכַסֶּה דָּמָם. וְאִם אֵין לוֹ עָפָר מוּכָן אוֹ אֵפֶר הָרָאוּי לְטַלְטְלוֹ הֲרֵי זֶה לֹא יִשְׁחֹט וְאִם עָבַר וְשָׁחַט לֹא יְכַסֶּה דָּמָם עַד לָעֶרֶב. וְכֵן בְּרִיָּה שֶׁהוּא סָפֵק אִם חַיָּה הִיא אִם בְּהֵמָה אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתָהּ בְּיוֹם טוֹב וְאִם שָׁחַט לֹא יְכַסֶּה דָּמָהּ עַד לָעֶרֶב. אֲפִלּוּ הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן אוֹ אֵפֶר. שֶׁמָּא יֹאמַר הָרוֹאֶה חַיָּה וַדָּאִית הִיא וּלְפִיכָךְ כִּסָּה דָּמוֹ בְּיוֹם טוֹב וְיָבוֹא הָרוֹאֶה לְהַתִּיר חֶלְבּוֹ:

וְכֵן הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וָעוֹף מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב לֹא יְכַסֶּה דָּמָם בְּיוֹם טוֹב. שָׁחַט בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף בְּיוֹם טוֹב וְנִתְעָרֵב דָּמָם לֹא יְכַסֶּה אוֹתוֹ עַד לָעֶרֶב. וְאִם הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן אוֹ אֵפֶר וְיָכוֹל לְכַסּוֹת הַכּל בִּדְקִירָה אַחַת הֲרֵי זֶה יְכַסֵּהוּ:

הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב מֻתָּר לוֹ לִתְלֹשׁ צֶמֶר לִמְקוֹם הַסַּכִּין בְּיָדוֹ. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְזִיזֶנּוּ מִמְּקוֹמוֹ אֶלָּא יִשָּׁאֵר שָׁם מְסֻבָּךְ כִּשְׁאָר צֶמֶר הַצַּוָּאר. אֲבָל בְּעוֹף לֹא יִמְרֹט מִפְּנֵי שֶׁהוּא דַּרְכּוֹ וְנִמְצָא תּוֹלֵשׁ בְּיוֹם טוֹב:

הַמַּפְשִׁיט עוֹר בְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב לֹא יִמְלָחֶנּוּ שֶׁזֶּה עִבּוּד הוּא וְנִמְצָא עוֹשֶׂה מְלָאכָה שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ אֲכִילָה. אֲבָל נוֹתְנוֹ לִפְנֵי בֵּית הַדְּרִיסָה כְּדֵי שֶׁיִּדְרְסוּ עָלָיו וְלֹא יִפָּסֵד. וְלֹא הִתִּירוּ דָּבָר זֶה אֶלָּא מִפְּנֵי שִׂמְחַת יוֹם טוֹב כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמָּנַע מִלִּשְׁחֹט. וּמֻתָּר לִמְלֹחַ בָּשָׂר לְצָלִי עַל גַּבֵּי הָעוֹר. וּמַעֲרִימִים בְּדָבָר זֶה. כֵּיצַד. מוֹלֵחַ מְעַט בָּשָׂר מִכָּאן וּמְעַט מִכָּאן עַד שֶׁיִּמְלַח הָעוֹר כֻּלּוֹ:

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמוֹלֵחַ לְצָלִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ מֶלַח הַרְבֵּה אֲבָל לִקְדֵרָה אָסוּר לִמְלֹחַ עַל הָעוֹר. וְכֵן אֵין מוֹלְחִין אֶת הַחֲלָבִים וְאֵין מְהַפְּכִין בָּהֶן וְאֵין שׁוֹטְחִין אוֹתָן בָּרוּחַ עַל גַּבֵּי יְתֵדוֹת מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה:

הַמַּפְשִׁיט אֶת הַבְּהֵמָה לֹא יַרְגִּיל בְּיוֹם טוֹב. כֵּיצַד הוּא הַמַּרְגִּיל. זֶה הַמּוֹצִיא כָּל בָּשָׂר מֵרֶגֶל אַחַת כְּדֵי שֶׁיּוֹצִיא כָּל הָעוֹר שָׁלֵם וְלֹא יִקָּרַע. מִפְּנֵי שֶׁטּוֹרֵחַ בְּהֶפְשֵׁט זֶה טֹרַח גָּדוֹל וְאֵין בּוֹ צֹרֶךְ לַמּוֹעֵד. וְכֵן אָסוּר לַעֲשׂוֹת בֵּית יָד בַּבָּשָׂר וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּסַכִּין שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל. וּמֻתָּר לַעֲשׂוֹת סִימָן בַּבָּשָׂר:

מוֹלְגִין אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הָרַגְלַיִם וּמְהַבְהֲבִין אוֹתָן בָּאוּר. אֲבָל אֵין טוֹפְלִין אוֹתָן בְּסִיד וּבְחַרְסִית וְלֹא בַּאֲדָמָה וְאֵין גּוֹזְזִין אוֹתָן בְּמִסְפָּרַיִם. וְכֵן אֵין גּוֹזְזִין אֶת הַיָּרָק בְּתִסְפֹּרֶת שֶׁלּוֹ אֲבָל מְתַקְּנִין אֶת הָאֹכֶל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קוֹצִים כְּגוֹן קֻנְדָּס וְעַכְּבִיּוֹת בְּתִסְפֹּרֶת:

מֻתָּר לָלוּשׁ עִסָּה גְּדוֹלָה בְּיוֹם טוֹב. וְהַלָּשׁ עִסָּה מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב אֵינוֹ מַפְרִישׁ מִמֶּנָּה חַלָּה בְּיוֹם טוֹב. וְאִם לָשָׁהּ בְּיוֹם טוֹב מַפְרִישׁ מִמֶּנָּה חַלָּה וְנוֹתְנָהּ לַכֹּהֵן. וְאִם הָיְתָה עִסָּה טְמֵאָה אוֹ שֶׁנִּטְמֵאת הַחַלָּה לֹא יְבַשֵּׁל אֶת הַחַלָּה שֶׁאֵין מְבַשְּׁלִין בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא לֶאֱכל וְזוֹ לִשְׂרֵפָה עוֹמֶדֶת. וְכֵן אֵין שׂוֹרְפִין אוֹתָהּ בְּיוֹם טוֹב שֶׁאֵין שׂוֹרְפִין קָדָשִׁים שֶׁנִּטְמְאוּ בְּיוֹם טוֹב. שֶׁשְּׂרֵפַת קָדָשִׁים שֶׁנִּטְמְאוּ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז יט) "בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף" וַעֲשִׂיַּת מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ לְצֹרֶךְ אֲכִילָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה וְאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה:

כֵּיצַד יַעֲשֶׂה בָּהּ. יְנִיחֶנָּהּ עַד הָעֶרֶב וְיִשְׂרֹף אוֹתָהּ. הָיָה יוֹם טוֹב שֶׁל פֶּסַח שֶׁאִם יְנִיחֶנָּהּ תַּחֲמִיץ לֹא יַפְרִישׁ אֶת הַחַלָּה בָּצֵק אֶלָּא יֹאפֶה אֶת כָּל הָעִסָּה הַטְּמֵאָה וְאַחַר כָּךְ יַפְרִישׁ הַחַלָּה לֶחֶם:

אֵין אוֹפִין בְּפוּרְנִי חֲדָשָׁה גְּזֵרָה שֶׁמָּא תִּפָּחֵת וְתַפְסִיד הַלֶּחֶם וְיִמָּנַע מִשִּׂמְחַת יוֹם טוֹב. אֵין גּוֹרְפִין תַּנּוּר וְכִירַיִם אֲבָל מְכַבְּשִׁין אֶת הָאֵפֶר שֶׁבָּהֶן. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לֶאֱפוֹת בּוֹ אוֹ לִצְלוֹת אֶלָּא אִם כֵּן גָּרַף מֻתָּר. וְסוֹתְמִין פִּי הַתַּנּוּר בְּטִיט וְרֶפֶשׁ שֶׁבִּסְבִיבוֹת הַנָּהָר וְהוּא שֶׁרִכְּכוֹ מֵאֶמֶשׁ אֲבָל לְגַבֵּל טִיט בְּיוֹם טוֹב אָסוּר. וּמֻתָּר לְגַבֵּל אֶת הָאֵפֶר לִסְתֹּם בּוֹ פִּי הַתַּנּוּר:

יא

תַּנּוּר וְכִירַיִם חֲדָשִׁים אֵין סָכִין אוֹתָן בְּשֶׁמֶן בְּיוֹם טוֹב. וְאֵין טָשִׁין אוֹתָן בְּמַטְלִית. וְאֵין מְפִיגִין אוֹתָן בְּצוֹנֵן כְּדֵי לְחָסְמָן וְאִם בִּשְׁבִיל לֶאֱפוֹת בָּהֶן מֻתָּר. אֵין מְלַבְּנִין אֶת הָאֲבָנִים לִצְלוֹת אוֹ לֶאֱפוֹת עֲלֵיהֶן מִפְּנֵי שֶׁמְּחַסְּמָן. וּמַסִּיקִין וְאוֹפִין בְּפוּרְנִי וּמְחִמִּין חַמִּין בְּאַנְטִיכִי:

יב

אֵין עוֹשִׂין גְּבִינָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁאִם גִּבֵּן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב אֵין בָּזֶה חֶסְרוֹן טַעַם אֲבָל דָּכִין אֶת הַתַּבְלִין כְּדַרְכָּן שֶׁאִם יָדוּךְ אוֹתָן מִבָּעֶרֶב יָפוּג טַעֲמָן. אֲבָל מֶלַח אֵינוֹ נִדּוֹךְ בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא אִם כֵּן הִטָּה הַמַּכְתֵּשׁ אוֹ שֶׁיָּדוּךְ בִּקְעָרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ כְּדֵי שֶׁיְּשַׁנֶּה. שֶׁאִם שָׁחַק הַמֶּלַח מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב לֹא יָפוּג טַעֲמוֹ. וְאֵין שׁוֹחֲקִין אֶת הַפִּלְפְּלִין בָּרֵחַיִם שֶׁלָּהֶן אֶלָּא דָּךְ אוֹתָן בִּמְדוּכָה כְּכָל הַתַּבְלִין:

יג

אֵין כּוֹתְשִׁין אֶת הָרִיפוֹת בְּמַכְתֶּשֶׁת גְּדוֹלָה. אֲבָל כּוֹתְשִׁין בְּמַכְתֶּשֶׁת קְטַנָּה שֶׁזֶּה הוּא הַשִּׁנּוּי שֶׁלָּהּ. וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ בִּקְטַנָּה אָסוּר שֶׁהַתְּבוּאָה שֶׁלָּהֶן טוֹבָה הִיא וְאִם כּוֹתְשִׁין אוֹתָם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב אֵין בְּכָךְ הֶפְסֵד:

יד

הַקֶּמַח אַף עַל פִּי שֶׁרִקְּדוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְהֵסִיר מִמֶּנּוּ הַסֻּבִּין אֵין מְרַקְּדִין אוֹתוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא אִם כֵּן נָפַל בְּתוֹכוֹ צְרוֹר אוֹ קֵיסָם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. וְאִם שִׁנָּה מֻתָּר. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁיְּרַקֵּד מֵאֲחוֹרֵי הַנָּפָה אוֹ שֶׁרִקֵּד עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן וְכַיּוֹצֵא בְּשִׁנּוּי זֶה:

טו

מוֹלְלִין מְלִילוֹת וּמְפָרְכִין קִטְנִית בְּיוֹם טוֹב וּמְנַפֵּחַ עַל יָד עַל יָד בְּכָל כֹּחוֹ וְאוֹכֵל וַאֲפִלּוּ בְּקָנוֹן אוֹ בְּתַמְחוּי אֲבָל לֹא בְּנָפָה וְלֹא בִּכְבָרָה. וְכֵן הַבּוֹרֵר קִטְנִיּוֹת בְּיוֹם טוֹב בּוֹרֵר כְּדַרְכּוֹ בְּחֵיקוֹ וּבְתַמְחוּי אֲבָל לֹא בְּנָפָה וְלֹא בְּטַבְלָה וְלֹא בִּכְבָרָה:

טז

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָאֹכֶל מְרֻבֶּה עַל הַפְּסלֶת אֲבָל אִם הָיְתָה הַפְּסלֶת מְרֻבָּה עַל הָאֹכֶל בּוֹרֵר אֶת הָאֹכֶל וּמֵנִיחַ אֶת הַפְּסלֶת. וְאִם הָיָה טֹרַח בִּבְרֵרַת הַפְּסלֶת מִן הָאֹכֶל יֶתֶר מִטֹּרַח בִּבְרֵרַת הָאֹכֶל מִן הַפְּסלֶת אַף עַל פִּי שֶׁהָאֹכֶל מְרֻבֶּה בּוֹרֵר אֶת הָאֹכֶל וּמֵנִיחַ אֶת הַפְּסלֶת:

יז

אֵין מְסַנְּנִין אֶת הַחַרְדָּל בְּמִסְנֶנֶת שֶׁלָּהּ מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּבוֹרֵר. אֲבָל נוֹתְנִין בֵּיצָה בְּמִסְנֶנֶת שֶׁל חַרְדָּל וְהוּא מִסְתַּנֵּן מֵאֵלָיו. וְאִם הָיְתָה הַמְּשַׁמֶּרֶת תְּלוּיָה מֻתָּר לִתֵּן לָהּ יַיִן בְּיוֹם טוֹב. אֲבָל לֹא יִתְלֶה בַּתְּחִלָּה שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל. וּמַעֲרִים וְתוֹלֶה אֶת הַמְּשַׁמֶּרֶת לִתְלוֹת בָּהּ רִמּוֹנִים וְתוֹלֶה בָּהּ רִמּוֹנִים וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן לְתוֹכָהּ שְׁמָרִים:

↗ קרא בספריה

📄 תמלולים / Transcripts

📄 Download Transcript PDF

סיכום השיעור 📋

סיכום פון הלכות שביתת יום טוב, פרק ג׳

כללי הקדמה צום פרק

פרק ג׳ באהאנדלט נוספות גזירות דרבנן וואס באגרעניצן ווי אזוי מען טוט מלאכת אוכל נפש ביום טוב. אין פרק א׳ האט מען געלערנט די יסודות פון אוכל נפש — וואס מען מעג טון ביום טוב. פרק ג׳ גייט אריין אין גזירות וואס קומען פון פארשידענע סיבות: (1) מען האט געקענט עס טון ערב יום טוב, (2) עס איז א גרויסע טרחה, (3) עס קען ברענגען צו א מכשול. אפילו אינערהאלב מלאכות וואס זענען בעצם מותר פאר אוכל נפש, האבן חכמים אסור געמאכט געוויסע אופנים.

—

הלכה א — שחיטה ביום טוב און כיסוי הדם

דער רמב״ם: מי שהיה לו עפר מוכן או אפר שמותר לטלטלו — הרי זה שוחט חיה ועוף וכסה דמו. אבל אם אין לו עפר מוכן או אפר הראוי — לא ישחוט. ואם עבר ושחט — לא יכסה דמו עד לערב.

פשט: מען מעג שעכטן חיה ועוף ביום טוב (ווייל שחיטה איז אוכל נפש), אבער נאר ווען מען האט שוין צוגעגרייט עפר אדער אפר פאר כיסוי הדם. אויב מען האט נישט — טאר מען בכלל נישט שעכטן. און אויב מען האט עובר געווען און געשעכט — טאר מען נישט מכסה זיין ביז נאך יום טוב.

חידושים און הסברות:

1. א נייע גזירה, נישט בלויז א לאק אין היתר: דאס איז נישט סתם אז מען האט נישט מתיר געווען מוקצה׳דיגע עפר — עס איז א נייע גזירה דרבנן אז מען טאר בכלל נישט שעכטן אן מוכן עפר. דער טעם: ווען מען שעכט אן עפר מוכן, וועט מען מבטל זיין מצות כיסוי הדם, דערפאר האבן חכמים גע׳אסר׳ט די שחיטה גופא.

2. אוכל נפש איז נישט מתיר מוקצה: מען וואלט געקענט טראכטן: ווייל די תורה האט מתיר געווען שחיטה (א דאורייתא), זאל דאס אויך מתיר זיין מוקצה (א דרבנן) — אבער ניין, קיינמאל איז אוכל נפש נישט מתיר מוקצה.

3. מצות כיסוי הדם איז אויך נישט דוחה מוקצה: מען וואלט געקענט טענה׳ן אז די מצוה פון כיסוי הדם זאל דוחה זיין דעם איסור מוקצה — אבער אויך דאס ווערט אפגעוויזן.

—

הלכה בנוגע קוי (ספק חיה ספק בהמה)

דער רמב״ם: בריאה שהיא ספק חיה ספק בהמה (קוי) — אין שוחטין אותה ביום טוב. ואם שחט — לא יכסה דמו עד לערב — אפילו אויב מען האט עפר מוכן.

פשט: א קוי, וואס איז ספק חיה ספק בהמה, טאר מען נישט שעכטן ביום טוב. אפילו מיט עפר מוכן טאר מען נישט מכסה זיין.

חידושים און הסברות:

1. א נייע, באזונדערע גזירה ביי קוי — מרית עין: ביי א רעגולערע חיה ועוף, אויב מען האט עפר מוכן מעג מען שעכטן און מכסה זיין. אבער ביי א קוי איז דא א נייע גזירה אז אפילו מיט עפר מוכן טאר מען נישט. דער טעם: שמא יאמר הרואה — א מענטש וועט זען אז מען מאכט כיסוי הדם ביום טוב, און ער וועט מסיק זיין אז עס איז ודאי חיה. ווייל ער ווייסט אז ביום טוב טוט מען נישט סתם זאכן, נאר וואס מען מוז — אויב מען מכסה דעם דם, מוז עס זיין א חיה.

2. די נפקא מינה — חלב: דער חילוק צווישן חיה און בהמה איז: חלב בהמה איז אסור, חלב חיה איז מותר. א קוי, וואס איז ספק, מוז מען מחמיר זיין לשני הצדדים — סיי כיסוי הדם (כחיה) סיי איסור חלב (כבהמה). אויב מענטשן וועלן מיינען אז עס איז א ודאי חיה, וועלן זיי עסן דעם חלב — וואס איז אפשר אסור (ווייל אפשר איז עס א בהמה). דערפאר האבן חכמים גע׳אסר׳ט בכלל צו מכסה זיין ביום טוב, כדי מען זאל נישט קומען צו דעם מכשול.

3. [דיגרעסיע: דין חלב — שייכות צו הלכות חלב]: דער דין פון קוי איז אויך א דין אין הלכות חלב, נישט נאר הלכות יום טוב.

—

הלכה בנוגע שחט חיה/עוף מערב יום טוב

דער רמב״ם: השוחט חיה ועוף מערב יום טוב — לא יכסה דמן ביום טוב.

פשט: אויב מען האט געשעכט ערב יום טוב און נישט מכסה געווען דעם דם, טאר מען נישט מכסה זיין ביום טוב.

חידושים:

1. טעם — טרחה שאפשר לעשות מערב יום טוב: דאס איז אסור ווייל מען האט געקענט מכסה זיין ערב יום טוב. עס איז א טרחה וואס איז נישט נייטיג ביום טוב.

2. מצות כיסוי הדם קען ווארטן: מצות כיסוי הדם איז נישט דוחה די גזירות — מען קען ווארטן ביז מוצאי יום טוב. דאס איז קאנסיסטענט מיט דעם דין פון “עבר ושחט” וואו מען ווארט ביז לערב.

—

הלכה בנוגע נתערב דם בהמה מיט דם חיה/עוף

דער רמב״ם: שחט בהמה וחיה ועוף ביום טוב ונתערב דמם — לא יכסה אותו עד לערב. אבל אם היה לו עפר מוכן ויכול לכסות הכל בדקירה אחת — יכסה.

פשט: ווען דם בהמה (וואס דארף נישט כיסוי) איז צוזאמגעמישט מיט דם חיה/עוף (וואס דארף כיסוי), טאר מען נישט מכסה זיין ביום טוב, ווייל מען וועט מאכן טרחה אויך פאר דעם בהמה-דם וואס דארף נישט. אבער אויב מען קען אלעס צודעקן מיט איין דקירה (איין שטאך מיט א שאוול), מעג מען.

חידושים:

1. טעם פון דעם איסור — טרחה שלא לצורך: ווען דם איז צוזאמגעמישט, קען מען נישט באזונדער צודעקן נאר דעם חיה-דם. מען מוז אלעס צודעקן. אבער א טייל פון דער טרחה איז פאר דעם בהמה-דם וואס דארף בכלל נישט כיסוי — דאס איז טרחה שלא לצורך ביום טוב.

2. בדקירה אחת — נישט קיין נוספת טרחה: אויב מען קען אלעס צודעקן מיט איין באוועגונג, איז נישטא קיין עקסטערע טרחה. דאס איז דער זעלבער יסוד ווי פריער — א גרעסערע טאפ איז נישט קיין נוספת טרחה, ווייל מען מוז דאך טון די פעולה פאר דעם חלק וואס מען מעג, און דער רעשט קומט ממילא מיט.

—

הלכה — תולש צמר ממקום שחיטה

דער רמב״ם: השוחט בהמה ביום טוב, מותר לו לתלוש צמר למקום השחיטה בידו, ולא יטול הצמר ממקומו אלא ישאר שם מסובך בשאר הצמר.

פשט: ווען מ׳שעכט א בהמה ביום טוב און די צמר/האר ביים האלז שטערט די שחיטה, מעג מען מיט די האנט אפרייסן (תולש) די צמר פון דעם פלאץ וואו מ׳שעכט. אבער מ׳טאר נישט אינגאנצן אוועקנעמען די אפגעריסענע צמר — זי מוז בלייבן דארט פארפלאנטערט מיט די ארומיגע צמר.

חידושים און הסברות:

1. פארוואס איז תולש ביד מותר אבער גוזז אסור: ביי א בהמה איז דער נארמאלער דרך פון גוזז מיט א כלי (שער/מעסער). תולש ביד — אפרייסן מיט די הענט — איז א שינוי פון דרך גזיזה, דערפאר איז עס נישט א מלאכה דאורייתא. אבער אויב מ׳וואלט נאכדעם אוועקגענומען די צמר אינגאנצן, וואלט עס אויסגעקוקט ווי א געהעריגע גוזז, דערפאר מוז מען עס לאזן מסובך בשאר הצמר.

2. חילוק צווישן בהמה און עוף: ביי א בהמה הייסט עס “תולש” (אפרייסן צמר), ביי א עוף הייסט עס “מורד” (ארויסנעמען פעדערן). ביי א עוף איז מורד אסור, ווייל דאס איז דער נארמאלער דרך ווי מ׳נעמט אראפ פעדערן — “בני שיעור דרכו” — און דערפאר וואלט עס געווען ממש עובר אויף אן איסור. דער יסוד: ביי א בהמה איז תולש ביד א שינוי (ווייל דער דרך איז מיט א כלי), אבער ביי א עוף איז תולש/מורד ביד דער דרך גופא.

3. פראקטישע נאטיץ: ביי עופות (ווי מ׳זעט ביי כפרות) איז אפשר נישט אזוי שווער צו שעכטן אן מורד זיין, ווייל ביי די האלז פון א עוף זענען נישט אזוי פיל פעדערן — מ׳דארף נאר ארומדרייען. עס ווענדט זיך אויך וועלכע ארט עוף.

—

הלכה — המפשיט עור הבהמה: זאלצן, בית הדריסה, ערמה

א) זאלצן די עור

דער רמב״ם: המפשיט עור הבהמה ביום טוב, לא ימלחנו שזה עיבוד, נמצא אותה מלאכה שלא לצורך אכילה. אבל נותן עליו בבית הדריסה כדי שידרסו עליו ולא יפסד.

פשט: ווען מ׳נעמט אראפ די עור פון א בהמה ביום טוב, טאר מען עס נישט זאלצן, ווייל דאס איז מעבד (אויסארבעטן לעדער) — א מלאכה שלא לצורך אכילה. אבער מ׳מעג עס אראפלייגן אין א בית הדריסה (א פלאץ וואו מענטשן טרעטן אסאך), כדי מ׳זאל טרעטן דערויף און עס זאל נישט קאליע ווערן.

חידושים:

1. בית הדריסה — סטאטוס פון מעבד: אראפלייגן אין א בית הדריסה איז אויך עפעס אן ענין פון מעבד — עס מאכט די עור ווייך און פארמיידט אז זי זאל ווערן הארט. אבער עס איז נישט א מלאכה גמורה, נאר אפשר א דרבנן׳דיגע מעבד.

2. טעם ההיתר — שמחת יום טוב: ולא התירו דבר זה אלא מפני שמחת יום טוב, כדי שלא ימנע מלשחוט. דער גאנצער היתר פון בית הדריסה איז מפני שמחת יום טוב — אויב א מענטש וועט וויסן אז ער גייט פארלירן זיין גאנצע עור (ווייל ער קען עס נישט באהאנדלען), וועט ער זיך מונע זיין פון שעכטן, און דאס וועט שאדן שמחת יום טוב.

ב) ערמה — זאלצן בשר לצלי על גבי העור

דער רמב״ם: ומותרים להניח בשר לצלי על גבי העור, ומרימים בדבר זה… במה דברים אמורים, מלח לצלי שאינו צריך מלח הרבה, אבל לקדרה לא ימלח על העור.

פשט: מ׳מעג פלייש וואס מ׳גרייט צו פאר צלי (בראטן) אראפלייגן אויף די עור און זאלצן, אזוי אז די איבעריגע זאלץ פאלט אראפ אויף די עור. דאס איז א מותר׳דיגע ערמה (טריק). אבער נאר ביי צלי, וואס דארף נישט אזוי פיל זאלץ. ביי קדרה (קאכן אין א טאפ), וואו מ׳דארף אסאך זאלץ פאר מליחה צו ארויסנעמען דם, טאר מען נישט זאלצן אויף די עור.

חידושים:

1. פארוואס דווקא לצלי: צלי דארף נישט אזוי פיל זאלץ (ווייל דער צלי-פראצעס אליין נעמט ארויס דם), דערפאר איז דאס א חידוש אז אפילו פאר צלי — וואו מ׳דארף נישט אזוי פיל זאלץ — מעג מען עס טון, ווייל עס בלייבט איבער גענוג זאלץ וואס פאלט אראפ אויף די עור.

2. פארוואס לקדרה אסור: ביי קדרה דארף מען אסאך זאלץ פאר מליחה. לכאורה זאל עס זיין פארקערט — ביי קדרה וואו מ׳נוצט אסאך זאלץ, זאל מער אראפפאלן אויף די עור! דער תירוץ: ביי צלי, וואו מ׳דארף נישט אזוי פיל זאלץ, איז דאס וואס מ׳לייגט אויף די עור נאר אן עקסטערע ביסל — עס איז קלאר א ערמה, א קליינע צוגאב. אבער ביי קדרה, וואו מ׳גיסט אסאך זאלץ, איז עס מער נאנט צום געהעריגן מעבד — עס קוקט אויס ווי מ׳זאלצט ממש די עור, נישט נאר א ערמה.

3. ווי אזוי ארבעט די ערמה פראקטיש: מ׳לייגט שטיקלעך פלייש אויף פארשידענע פלעצער פון די אויסגעשפרייטע עור, און מ׳זאלצט יעדע שטיקל, אזוי אז די גאנצע עור ווערט באדעקט מיט זאלץ. מ׳מעג אפילו ארומרוקן די פלייש אדער לייגן קליינע שטיקלעך אויף אנדערע פלעצער כדי די גאנצע עור זאל ווערן געזאלצן.

4. [דיגרעסיע: ערמה — ווען יא און ווען נישט:] עס איז נישט דא א כלל׳דיגע שיטה ווען ערמה איז מותר און ווען נישט. פריער האט מען געלערנט אז ערמה פון קאכן פאר מוצאי יום טוב איז אסור (שחרימו ממערים), אבער דא ביי זאלצן די עור איז ערמה מותר. דער חילוק: דארט וויל ער נארן די סיסטעם צו טון א מלאכה שלא לצורך יום טוב; דא וויל מען פארמיידן הפסד כדי מ׳זאל נישט מונע זיין פון שעכטן — עס איז לצורך שמחת יום טוב.

—

הלכה — אין מולחין את החלבים

דער רמב״ם: וכן אין מולחין את החלבים, ואין מהפכין בהם, ואין שוטחן אותו ברוח על גבי יתדות.

פשט: מ׳טאר נישט זאלצן די חלב (פעטס) פון די בהמה, מ׳טאר נישט זיי אומדרייען (מהפך זיין), און מ׳טאר נישט זיי אויסשפרייטן אין ווינט אויף שטעקנס צו טריקענען. אלע דאזיגע זאכן זענען אסור ווייל חלב איז נישט ראוי לאכילה.

חידושים:

1. חלב — שלא לצורך אכילה: הגם אז חלב קען מען נוצן פאר ליכט (נר), איז עס נישט לצורך אכילה, און דערפאר טאר מען נישט טון קיין מלאכות דערמיט ביום טוב. דאס איז קאנסיסטענט מיט דעם כלל אז מלאכות ביום טוב זענען נאר מותר לצורך אכילה.

—

הלכה — אופן ההפשטה: מרגיל

דער רמב״ם: המפשיט את הבהמה לא ירגיל ביום טוב. כיצד הוא המרגיל? זה שיוציא כל הבשר מרגל אחת, כדי שיצא כל האור שלם ולא יקרע.

פשט: מ׳מעג אפשינדן די הויט פון א בהמה יום טוב (ווייל עס איז א הכנה פאר׳ן קאכן), אבער נישט אויפ׳ן אופן פון “מרגיל” — דאס מיינט אראפציען די גאנצע הויט דורך איין פוס, כדי די הויט זאל בלייבן גאנץ און נישט צוריסן ווערן.

חידושים:

– הפשטה סתם איז מותר ווייל עס איז לצורך אכילה. אבער “מרגיל” — אראפשלעפן די גאנצע הויט דורך איין רגל — איז א גרעסערע טרחה, און דער צוועק איז נישט פאר׳ן פלייש נאר פאר׳ן הויט (כדי מ׳זאל האבן א שלימ׳ע עור). דאס איז טרחה שלא לצורך אכילה.

– דער ווארט “מרגיל” קומט פון “רגל” — ער ציט אלעס דורך איין פוס.

—

הלכה — בית יד בבשר

דער רמב״ם: אסור לעשות בית יד בבשר, והוא שיעשה בסכין… שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. אבל מותר לעשות סימן בבשר.

פשט: מ׳טאר נישט מאכן א “הענטל” אין בשר מיט א מעסער (כדי עס אויפצוהענגען אדער שלעפן), ווייל דאס איז א דרך חול. אבער א סימן אין בשר מעג מען יא מאכן.

חידושים:

1. דער איסור פון בית יד איז נאר בסכין — ווייל דאס איז דרך חול. אן א סכין מעג מען.

2. סימן בבשר איז מותר — ווייל מ׳דארף עס כדי צו פארמיידן דעם פראבלעם פון בשר שנתעלם מן העין (ווי מ׳לערנט אין מסכת ביצה). מ׳שניידט דעם בשר אין א באשטימטע צורה (למשל א דרייעק) כדי מ׳זאל עס דערקענען. הגם עס איז א טרחה, איז עס מותר ווייל עס איז נויטיג כדי מ׳זאל קענען עסן דעם בשר.

3. קשיא: פארוואס איז בית יד אסור — סתם שניידן בשר איז דאך מותר? תירוץ: בית יד מיט א סכין איז א ספעציעלע מלאכה׳דיגע ארבעט, א דרך חול.

—

הלכה — מולגין את הראש והרגלים

דער רמב״ם: מולגין את הראש ואת הרגלים, ומעביר נוצותיו באור. אבל אין תופלין אותו בחרסית ולא באדמה. ואין גוזזין ואין עושין בו פאה.

פשט: מ׳מעג אראפנעמען די האר פון דעם קאפ און פיס פון א בהמה דורך מולגן (ברייען/ארויסשלעפן) אדער דורך אפברענען מיט פייער. אבער מ׳טאר נישט נוצן חרסית (א מין זאנד/קעראמיק) אדער ערד צום גלעטן, און מ׳טאר נישט שניידן די האר מיט א שער (שערל).

חידושים:

– דער ראש און רגלים ווערן געגעסן, דערפאר דארף מען אראפנעמען די האר כדי עס זאל נישט זיין מיאוס.

– צוויי מותר׳דיגע וועגן: מולגין (ארויסשלעפן/ברייען) און אפברענען מיט פייער.

– דריי אסור׳דיגע וועגן: (1) חרסית/אדמה — כעמיקאלס/מינעראלן צום רייבן, (2) גוזזין — שניידן מיט א שער, (3) עושין פאה — דאס זענען אלעס מער טרחה׳דיגע אדער מער “חול׳דיגע” וועגן.

– דער חילוק צווישן דעם און הפשטת הבהמה: דארט גייט מען אראפנעמען די הויט פאר׳ן הויט׳ס וועגן (נישט לאכילה), דא נעמט מען אראפ די האר כדי מ׳זאל קענען עסן דעם קאפ און פיס.

—

הלכה — ירקות: גוזזין ופאה

דער רמב״ם: וכן אין גוזזין ואין עושין פאה בירקות שיש להם שלחית (שאלעכץ). אבער ירקות וואס האבן קוצים (ווי קינדרס ואחביות — ארטישאק) מעג מען יא שניידן מיט א שערל.

פשט: די זעלבע הגבלה וואס גילט ביי ראש ורגלים גילט אויך ביי ירקות — מ׳טאר נישט אפשניידן שלעכטע חלקים מיט א שערל.

חידושים:

– ביי ירקות וואס האבן א “שלחית” (א מין הויט/שאלעכץ) — מ׳טאר נישט נוצן א שערל צום אראפנעמען.

– אבער ביי ירקות מיט קוצים (שטעכעדיגע דערנער, ווי ארטישאק) — מעג מען יא נוצן א שערל, ווייל מ׳קען זיך נישט אנדערש אן עצה געבן — מ׳וועט זיך צעשטעכן.

– דאס איז ענליך צו קניבת ירק (אראפנעמען שלעכטע חלקים), וואס מ׳האט מתיר געווען ערב יום כיפור צו גרייטן פאר נאך יום כיפור.

– דער חילוק: ביי סתם ירקות קען מען זיך אן עצה געבן אן דעם שערל (מולק/בורר ביד), אבער ביי קוצים איז דאס דער איינציגער וועג.

—

הלכה — לישת עיסה גדולה

דער רמב״ם: מותר ללוש עיסה גדולה ביום טוב.

פשט: מ׳מעג קנעטן א גרויסע טייג יום טוב, הגם עס איז מער טרחה.

חידושים:

– דאס איז פאראלעל צו וואס מ׳האט פריער געלערנט: מ׳מעג אנפילן א גאנצע פרויט (בהמה), און מ׳מעג לייגן מערערע ברויט אין אויוון ווייל עס העלפט דעם טעם. אזוי אויך א גרויסע עיסה — עס איז בעסער פאר׳ן באקן.

—

הלכה — הפרשת חלה ביום טוב

דער רמב״ם: הלש עיסתו מערב יום טוב — אין מפרישין ממנו חלה ביום טוב. אבער אויב מ׳האט געקנעטן יום טוב אליין, מעג מען אפנעמען חלה.

פשט: אויב מ׳האט געקנעטן ערב יום טוב, האט מען געדארפט אפנעמען חלה דעמאלט. מ׳טאר נישט אפנעמען חלה יום טוב אויף אזא עיסה, ווייל עס איז א דבר שאפשר לעשותו מערב יום טוב.

חידושים:

1. דער יסוד: חלה אפנעמען איז מתקן (ענליך צו תרומות ומעשרות וואס מ׳טאר נישט אפנעמען שבת). אויף שבת איז עס לגמרי אסור. אויף יום טוב — אויב מ׳האט געקנעטן יום טוב גופא, מעג מען, ווייל מ׳האט נישט געקענט פריער. אבער אויב מ׳האט געקנעטן ערב יום טוב, האט מען געקענט און געדארפט עס טון דעמאלט.

2. קשיא: מתקן עסן אויף יום טוב מעג מען דאך — אנגרייטן עסן איז דאך דער גאנצער ענין! תירוץ: הפרשת חלה איז נישט “אנגרייטן עסן” אין דעם זין — עס איז א תיקון/הכשר וואס מ׳האט געקענט טון פריער.

—

הלכה — עיסה טמאה וחלה טמאה ביום טוב

דער רמב״ם: עיסה טמאה או שנטמאת החלה — לא יבשל את החלה, שאין מבשלין ביום טוב אלא לאכול וזו אינה ראויה ועומדת לשריפה. וכן אין שורפין אותו ביום טוב, ששריפת קדשים שנטמאו מצות עשה שנאמר באש תשרף, ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה וכיוצא בה — עשה ולא תעשה.

פשט: חלה טמאה טאר מען נישט באקן יום טוב (ווייל מ׳קען עס נישט עסן — עס שטייט פאר שריפה), און מ׳טאר עס אויך נישט פארברענען יום טוב.

חידושים:

1. צוויי אסורים: (1) באקן/קאכן — ווייל מ׳מעג נאר קאכן לאכילה, און חלה טמאה איז נישט ראוי לאכילה. (2) שרפה — הגם שריפת קדשים טמאים איז א מצות עשה (באש תשרף), אבער מלאכה שאינה לצורך אכילה יום טוב איז עשה ולא תעשה — דאס הייסט, דער לאו פון יום טוב מלאכה (מיט׳ן עשה פון שבתון) איז שטערקער פון דעם עשה פון שריפת קדשים (אין עשה דוחה לא תעשה ועשה).

2. וואס פאר א מלאכה איז שריפת קדשים? קשיא: העברה (טראגן פייער) איז דאך הותרה מתוך — שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך. תירוץ: שריפת קדשים איז נישט בלויז העברה (אנצינדן א פייער), נאר עס איז אן אייגענע מלאכה ענליך צו מבשל — ער פארברענט דעם חפץ. דער רמב״ם האט שוין באזונדער געזאגט “שאין מבשל את החלה” — אבער שריפה איז נישט בישול, נאר אן אייגענע מלאכה.

3. דער ראב״ד׳ס שיטה אין “שלא לצורך”: דער ראב״ד טייטשט אז “שלא לצורך” מיינט שלא לצורך אכילה, אבער יא לצורך הנאה כגון חמין לרגליו (ווארעם וואסער פאר די פיס). דער ראב״ד ברענגט א ירושלמי וועגן “נר של הבטלה” (א ליכט וואס איז נישט פאר אכילה אבער פאר כבוד) — דער ירושלמי זאגט “לא תעשה ולא תשרי” (נישט אסור און נישט מותר), ווייל ס׳איז א “חצי צורך.” אבער משמע פון דער ראב״ד אז אויב ס׳איז אינגאנצן נישט קיין צורך — נאר א מצוה — וואלט עס געווען אסור.

4. פארוואס איז א מצוה נישט א “צורך”? א מצוה איז נישט קיין צורך יום טוב — כבוד איז פארבונדן מיט אכילה און שמחת יום טוב, אבער שריפת קדשים איז נישט קיין אוכל נפש.

5. אפשר אויך אין רמב״ם מיינט “שלא לצורך” מיט עפעס א שטיקל צורך: עס ווערט געברענגט (בשם הרב בלומינג, און אויך אין מגיד משנה) אז אפשר אפילו דער רמב״ם, ווען ער זאגט “הותרה שלא לצורך,” מיינט ער מיט עפעס א שטיקל צורך — נישט אינגאנצן אן צורך. דאס איז אבער נישט קלאר.

6. פארוואס דארף מען דעם טעם פון עשה דוחה לא תעשה ועשה? קשיא: מ׳קען דאך פארברענען נאך יום טוב! אויב אזוי, פארוואס דארף דער רמב״ם אנקומען צום טעם פון עשה ולא תעשה — זאל ער פשוט זאגן ס׳איז נישט נייטיג היינט! תירוץ: מ׳וואלט געקענט זאגן “מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה” — דערפאר דארף דער רמב״ם זאגן אז עס איז נישט דוחה. און דערפאר זאגט דער רמב״ם גלייך דערנאך “כיצד יעשה? יניחנה עד הערב וישרפנה” — צו באווייזן אז ס׳איז דא אן עצה.

—

הלכה — חלה ביום טוב של פסח

דער רמב״ם: אבל אם היה יום טוב של פסח, שאם יניחנה תחמץ ויעבור בבל יראה ובל ימצא — לא יפריש את חלתה, אלא אופה את הכל ואחר כך יפריש חלה מן הלחם.

פשט: ביום טוב פסח קען מען נישט לאזן די טמא׳דיגע חלה ביז נאך יום טוב ווייל ס׳וועט ווערן חמץ. דערפאר איז די עצה: מ׳באקט אפ די גאנצע עיסה (אן אראפנעמען חלה), און נאכדעם נעמט מען אראפ חלה פון דעם געבאקענעם ברויט.

חידושים:

1. בל יראה דורך שב ואל תעשה: דער איסור בל יראה דא איז אינטערעסאנט — ער האט דאך אן עצה (באקן אלעס), סאו ס׳איז נישט אז ער וויל חמץ. מ׳דארף לערנען הלכות חמץ ומצה צו פארשטיין צו אזא אופן פון בל יראה (דורך שב ואל תעשה) איז אויך א פראבלעם.

2. פראקטישע נפקא מינה — מצות באקן: אזוי טוט מען בפועל ערב פסח / פסח מיט מצות — מ׳נעמט אראפ חלה פון די געבאקענע מצה, נישט פון דעם בצק. עס ווערט דיסקוטירט צי דער טעם איז ווייל מ׳וויל נישט מאכן עקסטרע צייט מיט׳ן בצק (חשש חימוץ), אדער אנדערע טעמים.

—

הלכה — תנור ביום טוב: גורף, קוטם, פורני חדשה

דער רמב״ם: מ׳מעג קופשין (ריקן/פושן אש) אין דער תנור כדי צו מאכן פלאץ פאר׳ן קאכן. אם אי אפשר לקפוש — גורף, דאס איז מותר לצורך אכילה. אבער אויב מ׳קען מיט ווייניגער טרחה, זאל מען עס טון מיט ווייניגער.

פשט: מ׳דארף מינימיזירן טרחה — אויב גענוג מיט אביסל פושן, זאל מען נישט אויסריקן; אויב מ׳מוז אויסריקן, מעג מען.

חידושים:

1. פורני חדשה: א נייע פורני (תנור) איז זייער הייס. מ׳טאר נישט באקן אין א נייע פורני, גזירה שמא תפוח — ס׳קען פלאצן, ותפסיד הלחם וימנע משמחת יום טוב.

—

הלכה — סכין תנור בשמן, שפשוף במטלית, הפגה בצונן

דער רמב״ם: תנורים וכירים חדשים — אין סכין אותן בשמן ביום טוב, ואין שפין אותו במטלית, ואין מפיגין אותו בצונן כדי לחסמו.

פשט: מ׳טאר נישט שמירן א נייע תנור מיט שמן, נישט אפרייבן מיט א שמאטע, נישט אפקילן מיט קאלט וואסער כדי עס שטארקער צו מאכן — ווייל דאס אלעס איז מתקן/בונה דעם תנור, נישט צורך אכילה.

חידושים:

1. חילוק צווישן מתקן דעם כלי און מתקן דעם אוכל: אם היה מפיגו בצונן כדי לאפות בו — מותר. אויב ער קילט אפ דעם תנור ווייל ער וויל באקן ביי א נידריגערע טעמפעראטור (לצורך דעם עסן), איז עס מותר — ווייל ער פיקסט נישט דעם תנור, ער פיקסט דעם עסן. דאס איז א וויכטיגער חילוק: דער זעלבער מעשה (אפקילן דעם תנור) קען זיין מותר אדער אסור, תלוי אין דער כוונה/תכלית — צו ס׳איז לחסמו (פאר׳ן תנור) אדער לאפות בו (פאר׳ן עסן).

—

הלכה — טיט ביום טוב: סכין פי התנור, לגבל

דער רמב״ם: סכין פי התנור בטיט ורפש שבסביבות הנהר — מ׳מעג נעמען גרייטע טיט פון ארום דעם טייך. אבער לגבל טיט ביום טוב אסור.

פשט: מ׳מעג נוצן פארטיגע נאסע קלעי צו פארמאכן דעם פי התנור, אבער מ׳טאר נישט פריש אויסמישן טיט (זאמד מיט וואסער).

חידושים:

1. וואס פאר א מלאכה איז לגבל טיט? עס ווערט דיסקוטירט: איז עס א מלאכה (לש?) אדער טירחא? עס ווערט פארגעלייגט אז עס איז ענליך צו לש אדער בונה.

2. מוכן: אפשר איז דער איסור פון נישט-גרייטע טיט א ענין פון מוכן (הכנה), ענליך צו וואס מ׳האט פריער געלערנט אז אפילו זאמד טאר מען נישט ניצן אויב ס׳איז נישט גרייט.

—

הלכה — אבנים און פורני

דער רמב״ם: מ׳טאר נישט שטעלן אבנים צוזאמען צו מאכן א כירה (טאפ/פלאטע) ביום טוב, מפני שהוא מחזקן — ווייל דאס איז מתקן כלי. אבער מסיקין ואופין בפורני — מ׳מעג אנהייצן און באקן אפילו אין א גרויסע תנור, אין משגיחין במה שהוא מוסיף בתנור גדול.

פשט: צוזאמענשטעלן אבנים צו מאכן א קאכ-פלאץ איז אסור ווייל עס איז ווי מתקן א כלי. אבער באקן אין א גרויסע פורני איז מותר, אפילו ס׳איז מער ווי ער דארף.

חידושים:

– דער חילוק: אבנים צוזאמענשטעלן איז א “גמר” פון דעם כלי — מ׳ענדיגט צו מאכן דעם כלי, וואס איז א מלאכה פאר זיך. אבער ביי א פורני, כאטש ס׳איז א גרעסערע טרחה (מער האלץ אריינלייגן), איז עס א טרחה וואס איז דירעקט פאר דעם באקן.

– א נייע פורני טאר מען נישט נוצן (ווי פריער געלערנט).

—

הלכה — גבינה, תבלינים, מלח, פלפלין, עריפות

דער רמב״ם: אין עושין גבינה ביום טוב — ווייל שאם גיבנה מערב יום טוב אין בזה חסרון טעם. אבל דכין את התבלין כדרכן שאם ידכום מערב יום טוב יפיג טעמן. אבער מלח טאר מען נישט מאלן ביום טוב, שלא ישחוק המלח מערב יום טוב לא יפיג טעמו — נאר מיט א שינוי, ווי נוצן א קערה אנשטאט א מכתש. ואין שוחקין את הפלפלין בריחים שלהם — נאר דך עושין במדוכה ככל התבלין. אין כותשין את העריפות במכתשת גדולה אבל כותשין אותה במכתשת קטנה שזהו שינוי שלו.

פשט: דער יסוד: מלאכות פאר אוכל נפש זענען נאר מותר ביום טוב ווען מ׳קען עס נישט טון ערב יום טוב אן א הפסד טעם. גבינה מאכן — אסור (קיין הפסד טעם). תבלינים מאלן — מותר כדרכן (הפסד טעם). מלח — נאר מיט שינוי (קיין הפסד טעם). פלפלין — נישט אין זייערע ספעציעלע ריחים. עריפות — נאר אין א קלענערע מכתשת.

חידושים:

1. גבינה — מלאכת בונה: גבינה מאכן איז א מלאכה (געלערנט אין הלכות שבת) — מ׳נעמט קליינע שטיקלעך און מאכט זיי אין איינס, ענליך צו בונה. כאטש אוכל נפש מלאכות זענען מותר ביום טוב, איז גבינה אסור ווייל מ׳קען עס גוט מאכן ערב יום טוב אן הפסד.

2. מלח — נישט ממש טוחן: עס ווערט מחודש אז מלח מאלן איז נישט ממש מלאכת טוחן דאורייתא, ווייל אויב עס וואלט געווען ממש טוחן, וואלט א שינוי נישט געהאלפן. דער שינוי (נוצן א קערה אנשטאט א מכתש) העלפט נאר ווייל עס איז א גזירה/איסור דרבנן-ארטיגע מדרגה.

3. פלפלין אין ריחים — עובדא דחול: מ׳טאר נישט נוצן די ספעציעלע פלפל-מיל ווייל עס זעט אויס ווי א וואכעדיגע מלאכה — א פראפעסיאנעלע/קאמערציעלע פארנעם. נאר אין א מדוכה ווי אלע תבלינים.

4. עריפות — גרויס vs. קליין: מ׳טאר נישט נוצן א גרויסע מכתשת (ווי אין די וואכן — א גרויסע מאשין), נאר א קלענערע, וואס איז א שינוי. דער עיקר: ס׳זאל נישט אויסקוקן ווי מ׳איז פארנומען מיט א גרויסן קאמערציעלן פארנעם.

ארץ ישראל vs. חוץ לארץ (בנוגע עריפות)

דער רמב״ם: בארץ ישראל אפילו בקטנה אסור, שהתבואה שלהם טובה היא… ואין בכך הפסד.

פשט: אין ארץ ישראל איז אפילו א קלענערע מכתשת אסור פאר עריפות, ווייל די תבואה דארטן איז אזוי גוט אז אפילו א טאג אלט בלייבט זי גוט — קיין הפסד טעם.

חידושים:

1. דער רמב״ם רעדט בשבח ארץ ישראל — ער באטאנט אז די תבואה פון ארץ ישראל איז טובה עד מאוד מאוד, און דעריבער איז דארטן קיין הפסד אויב מ׳גרייט עס צו ערב יום טוב.

2. צו דער חילוק איז נאך רעלעוואנט היינט: דער רמב״ם מאכט א כלל׳דיגן חילוק — גאנץ ארץ ישראל vs. גאנץ חוץ לארץ — נישט אז מ׳דארף טשעקן יעדן פלאץ באזונדער. אבער דער עיקר כלל בלייבט: אויב עס מאכט נישט אויס פאר דעם טעם, זאל מען עס טון ערב יום טוב.

3. [דיגרעסיע: תורה פאר מענטשן, נישט פאר כללים] — “די הייליגע תורה האט מען געגעבן פאר actual מענטשן, נישט פאר כללים” — מ׳זאל נישט נאר זוכן אבסטראקטע כללים, נאר פארשטיין ווי עס שטעלט זיך אויס פאר דעם מענטש אין זיין סיטואציע.

4. [דיגרעסיע: היינטיגע פראקטיק] — היינט קויפט מען תבלינים שוין פארטיג, מ׳מאלט ווייניגער ביים עסן. אבער דער עיקר בלייבט: יום טוב עפנט מען נישט די קיטשן אזוי ווי אינדערוואכן — ס׳איז דא א ענין אז מ׳זאל נישט קאכן אויף א וואכעדיגן פארנעם. דער רמב״ם ברענגט נישט דעם לשון “עובדא דחול” — ער פארמיידט לשונות וואס קיינער ווייסט נישט וואס זיי מיינען, און טרייט אנשטאט דעם צו ווייזן וואס עס מיינט בפועל.

—

הלכה — מרקד (זיפן קעמאך) נאכאמאל

דער רמב״ם: אין מרקד נוסף פעם שנייה ביום טוב, אלא אם כן נפל לתוכו צרורות — מ׳טאר נישט נאכאמאל זיפן קעמאך וואס מ׳האט שוין געזיפט ערב יום טוב, סיידן ס׳איז אריינגעפאלן שמוץ. אבל מיט א שינוי — כגון שירקד מאחורי אנפי (איבערדרייען די הירט) — איז מותר.

פשט: ווייל דער ערשטער מרקד האט שוין אפגעטון די מלאכה, איז א צווייטער מאל נישט נויטיג פאר אוכל נפש, סיידן ס׳איז א נייע סיבה (שמוץ). מיט שינוי איז מותר.

—

הלכה — מולל, מפרח, מנפח, בורר

דער רמב״ם: מולל מלילות — מ׳מעג צומאלן קטניות/תבואה מיט די ה

ענט. מפרחין — מ׳מעג צוברעקלען קטניות. מנפח על יד על יד בכל כחו ואוכל — מ׳מעג בלאזן אוועק שלאכטס, אפילו בקנון או בתמחוי (א כלי), אבל לא בתבלא ולא בקברה — נישט מיט די פראפעסיאנעלע כלים.

בורר קטניות ביום טוב — בורר כדרכו בחיקו בתמחוי — מ׳מעג בורר זיין אויפן שויס אדער מיט א טעלער, אבל לא בתבלא ולא בנפה ולא בכברה — נישט מיט פראפעסיאנעלע כלים.

במה דברים אמורים? כשהאוכל מרובה על הפסולת — ווען דער אוכל איז מער, נעמט מען ארויס די פסולת. אבל אם הפסולת מרובה על האוכל — בורר את האוכל ומניח את הפסולת — מ׳נעמט ארויס דעם אוכל, ווייל ממה טרח בברירת הפסולת מהאוכל יותר מטרח ברירת האוכל מן הפסולת — מ׳גייט נאך ווי ווייניגער טרחה.

פשט: ביום טוב מעג מען בורר זיין אוכל, אבער נישט מיט פראפעסיאנעלע כלים. דער כלל איז צו מינימיזירן טרחה: ווען אוכל איז מער — נעמט מען ארויס פסולת; ווען פסולת איז מער — נעמט מען ארויס אוכל.

חידושים:

1. בורר ביום טוב vs. שבת: בורר ביום טוב האט אנדערע כללים ווי שבת — ביום טוב מעג מען בורר זיין “כדרכו” (אויפן שויס, מיט א טעלער), נאר נישט מיט פראפעסיאנעלע כלים. דאס איז א קולא לגבי שבת.

2. מנפח vs. בורר: מנפח (בלאזן) און בורר (ארויסנעמען) זענען צוויי פארשידענע אופנים פון ארויסנעמען פסולת — מנפח איז דורך בלאזן, בורר איז דורך ליטעראל ארויסנעמען.

3. דער כלל פון ווייניגער טרחה: דער רמב״ם׳ס כלל איז נישט סתם “אוכל מתוך פסולת” ווי ביי שבת, נאר ווי ווייניגער טרחה — בדרך כלל נעמט מען ארויס דאס ווייניגערע פון דאס מערערע, אבער אויב דאס וואלט געווען א גרעסערע טרחה “פאר סאם ריזען,” גייט מען די געווענליכע וועג.

—

הלכה — חרדל מסננת, משמרת

דער רמב״ם: אין מסנן חרדל במסננת שלו — מ׳טאר נישט נוצן די ספעציעלע חרדל-מסננת, מפני שנראה כבורר. אבער נותנים ביצים במסננת של חרדל — מ׳לייגט אריין א ביצה אין דעם מסננת, און דאס איז מותר. ואם היתה משמרת תלויה — מותר ליתן בה יין ביום טוב — אויב די משמרת הענגט שוין, מעג מען גיסן יין.

פשט: חרדל-מסננת איז אסור ווייל עס זעט אויס ווי בורר. אבער מיט א ביצה דערין איז עס א שינוי. א משמרת וואס הענגט שוין איז מותר פאר יין.

חידושים:

1. דער טריק מיט די ביצה: ווען מ׳לייגט אריין א ביצה אין דעם חרדל-מסננת, נעמט די ביצה (ווען זי רינט ארויס) מיט זיך די קלענערע קערעלעך — דאס איז נישט קיין דירעקטע בורר-מלאכה, נאר א שינוי.

2. ומערב ותולה — מ׳מעג אויפהענגען א משמרת ביום טוב (ווי פאר רימונים אויף א כלי), כל זמן מ׳טוט עס מיט א היתר.

—

הלכה — משמרת (זייען יין) ביום טוב

דער רמב״ם: מ׳מעג יין גיסן דורך א משמרת (זייער/פילטער) ביום טוב, אבער מ׳זאל נישט טון ווי מ׳טוט אין א וואכעדיגן טאג. מ׳מעג אבער אויפהענגען א משמרת און ארויפלייגן רמונים (גראנאט-עפל), און דערנאך — ווייל די משמרת איז שוין אויפגעהאנגען — מעג מען אויך יין דורכגיסן.

פשט: א משמרת איז א כלי וואס מ׳נוצט צו פילטערן יין פון שמרים (הייוון/פסולת). ביום טוב איז עס מותר צו נוצן, אבער מיט א תנאי — מ׳זאל נישט טון עס אויף דעם זעלבן אופן ווי אין א וואכעדיגן טאג. דער טריק איז: מ׳הענגט אויף די משמרת פאר א אנדער צוועק (צ.ב. ארויפלייגן רמונים), און דערנאך, ווייל זי איז שוין אויפגעהאנגען, נוצט מען זי אויך פאר׳ן זייען יין.

חידושים:

– דער עיקר כלל: מ׳דארף א שינוי מאכן פון דעם וואכעדיגן אופן, כדי עס זאל בלייבן יום טוב׳דיג. דער שינוי דא איז אז מ׳הענגט נישט אויף די משמרת ספעציפיש פאר׳ן יין, נאר מ׳טוט עס דורך א “טריק” — מ׳הענגט עס אויף פאר רמונים, און דערנאך נוצט מען עס אויך פאר יין.

—

כללי סיכום פון פרק ג׳

1. מ׳גרייט צו עסן ביום טוב — קאכן און צוגרייטן איז מותר, אבער נישט אינגאנצן ווי א וואכעדיגן טאג — נישט מיט א גרויסע טירחא.

2. זאכן וואס מ׳קען טון ערב יום טוב — זאל מען נישט אפלייגן אויף יום טוב אליין.

3. מראית עין בנוגע חיה/בהמה — מ׳זאל נישט טון זאכן וואס א מענטש וועט מיינען אז ער שעכט א חיה און ער וועט זיין מטריח חלב (ווי דער ענין פון כיסוי הדם מיט אפר, וכדומה).

4. דער פראקטישער כלל: ביום טוב קאכט מען, אבער עס זאל בלייבן יום טוב׳דיג — נישט צו גרויסע פארנעם, נישט ווי א רעגולערער וואכנטאג. מ׳דארף וויסן ווי צוצושטעלן די הלכות צו אונזער ריאליטי.

תמלול מלא 📝

הלכות שביתת יום טוב פרק ג׳ – שחיטה וכיסוי הדם ביום טוב

הקדמה לפרק ג׳

Speaker 1: א גוטן. מיר לערנען הלכות יום טוב פרק ג׳, הלכות שביתת יום טוב פרק ג׳. קען מען לערנען.

מיר האבן געלערנט אז יום טוב מעג מען אוכל נפש. דא גייט מען אריינגיין אין פרטים, וואסערע ענינים פון אוכל נפש מען מעג יא. ווייל מיר האבן געלערנט אז ס׳איז נישט אזוי פשוט. ס׳דארף זיין דוקא דברים וואס מ׳האט נישט געקענט טון ערב יום טוב, איך מיין, וואס מ׳האט נישט געקענט טון ערב יום טוב, וואס ווען מ׳וועט עס מאכן יום טוב וועט עס זיין בעסער, און אזוי ווייטער. און נאך פרטי הלכות אין דעם.

סאו לאמיר קודם באדאנקען אונזערע ספאנסערס, ושמם הטוב. און צווייטנס, איך מיין אז ס׳איז מער פון דעם אז סתם ווי אוכל נפש. די כללים וואס מ׳האט געלערנט אין פרק א׳ איז זייער קלאר וואס מ׳מעג יא און וואס מ׳מעג נישט, וועלכע סארט זאכן די חכמים האבן גע׳אסר׳ט, באופן כללי. איך מיין בעיקר אין די פרק גייט מען לערנען פארשידענע הוספות, נאך זאכן וואס די חכמים האבן גע׳אסר׳ט, מכמה וכמה סיבות שונות. א חלק איז טאקע ווייל מ׳קען טון ערב יום טוב, אבער א חלק איז נישט נאר וועגן דעם. א חלק איז ווייל ס׳איז א גרויסע טרחה, אדער ווייל ס׳וועט ברענגען צו עפעס א מכשול. פארשידענע זאכן. דאס הייסט, בעיסיקלי, בשעת וואס מ׳טוט מלאכת אוכל נפש, שבת איז נישט די אלע זאכן, מ׳טאר נישט טון גארנישט. אבער יום טוב, וואס מ׳טוט מיט אוכל נפש, קומט מיט פארשידענע גזירות דרבנן וואס מ׳זאל נישט טון, ווען מ׳טוט דאס, אדער וויאזוי מ׳זאל עס טון. און דאס איז וואס אונז לערנען אין די פרק. שטימט?

Speaker 2: געוואלדיג יא.

הלכה א – שחיטה ביום טוב: תנאי העפר המוכן

Speaker 1: סאו די ערשטע נושא וואס מיר האבן געלערנט אז מ׳מעג שחט׳ן יום טוב. שחט׳ן איז… מיר האבן געלערנט אז ס׳איז בעסער, ס׳טעיסט בעסער ווייל מ׳האט עס געשאכטן היינט. אבער פארשידענע זאכן וואס מ׳טאר נישט טון, וואס מ׳דארף נזהר זיין, איז דעם לערנען.

שוין, זאגט די הלכה אזוי, זאגט דער רמב״ם, מי שהיה לו עפר מוכן או אפר שמותר לטלטלו, או פריער, אין פריערדיגע פרק האט מען געזאגט וואס הייסט עפר מוכן, וואס איז ממש געגרייט בקרן זוית, או אפר שמותר לטלטלו, וואס מ׳האט געמאכט ערב יום טוב, שמותר לטלטלו, איז זייער גוט, ווייל שעכטן מעג מען דאך, און נאכ׳ן שעכטן איז דא א מצוה פון כיסוי הדם, איז הרי זה שוחט חיה ועוף, א בהמה דארף נישט קיין כיסוי הדם, יא, נאר חיה ועוף. וכסה דמו, ער האט געמאכט כיסוי הדם.

אבל אם אין לו עפר מוכן או אפר הראוי, האט מען נישט מתיר געווען. א נייע גזירה, נישט נאר נישט מתיר געווען, ס׳איז דא א נייע גזירה, נייע איסור. די חכמים האבן נישט מתיר געווען אויכעט שוין צו מכסה זיין דם, אז יואיל וואס מען מעג שעכטן מעג מען שוין אויכעט נעמען מוקצה׳דיגע עפר.

נאכאמאל, איך וואלט געזאגט פארקערט, נישט נאר מען טאר נישט, מען רעדט נישט אויב השוחט, וואס איז א נייע זאך. וואס שטייט דא איז אז ס׳איז דא א נייע גזירה, וויבאלד אז ווען מען שעכטט דארף מען האבן עפר אדער אפר כדי צו מאכן כיסוי הדם. עפר און אפר איז נישט אלעמאל מוכן, זייער אסאך מאל איז עס נישט מוכן. קומט די חכמים און זאגן, ווער ס׳האט נישט צוגעגרייט קיין זאמד אדער קיין אפר פאר די כיסוי הדם, טאר ער נישט שעכטן. גזירה מדרבנן, ער טאר נישט שעכטן. ווייל ער גייט שעכטן, גייט ער שעכטן אן מאכן כיסוי הדם, גייט ער דאך מבטל זיין מצות כיסוי הדם. זאל מען בכלל נישט שעכטן.

דיון: אוכל נפש איז נישט מתיר מוקצה

Speaker 1: און מ׳זאגט אויך נישט אז ס׳איז מותר געווארן, כאילו ווייל מ׳מעג שעכטן זאל מען שוין אויך מעגן טון מוקצה. א מענטש וואלט וועגן טראכטן אז די תורה לאזט טון א דאורייתא, איז דאך וואס דאס ווערט נישט מותר.

די גאנצע, לאמיר ווארפשטיין קלאר דא, די גאנצע הלכות מוקצה וואס מיר האבן געלערנט וועגן אסאך פרטים אין פריערדיגע פרק איז וועגן אוכל נפש. ס׳איז נישטא קיין מאל וואס אוכל נפש איז מתיר מוקצה. מוקצה איז אלעמאל די זאך. דאס איז א מצוה. דאס איז א חילוק. די מצוה איז נישט דוחה. ס׳איז א שיינע מצוה, אבער די מצוה וועגן אויך נאר דיר וועגן דאס איז. ניין, ס׳איז נישט דוחה.

Speaker 2: וואס הייסט דרבנן? ס׳איז מוקצה. איך וואלט געקענט הערן זייער גוט אז די מצוה פון כיסוי הדם זאל מתיר זיין, איז מוקצה דרבנן. ווי האסטו געהערט אזוי זאכן? ווי האסטו געהערט? איך האב נישט געהערט.

Speaker 1: ניין, וואס איך זאג, דו לייגסט עס בעקווארדס. וואס דער רמב״ם זאגט איז אז ס׳איז דא א גזירה מדרבנן לא לשחוט אלא אם כן יש לו עפר מוכן, חוץ פון די אלע אנדערע זאכן. און אזוי ווייט גייט עס, אז אם עבר ושחט, ער האט יא געשחט׳ן, איז לא יכסה דמים עד לערב. טאר מען טאקע נישט מאכן כיסוי הדם, די מצוה פון כיסוי הדם איז טאקע נישט דוחה, מען טאר טאקע נישט. די מצוה פון כיסוי הדם איז ווייטער דא. אזוי זאגט ער, יא.

הלכה א (המשך) – דין קוי: ספק חיה ספק בהמה

Speaker 1: יעצט וועסטו לערנען נאך א גזירה, א נייע גזירה. ס׳האט נישט אזוי דוקא מיט הלכות יום טוב. ס׳האט שטארק מיט הלכות יום טוב, אבער ס׳איז א גאנצע סימן גארנישט דא די גזירה.

Speaker 2: יא, אבער ס׳איז וועגן מיר וועגן ס׳איז יום טוב, וועט מען דאס מטש זיין. ס׳איז א דין אין הלכות חלב, יא. ס׳איז א דין אין הלכות יום טוב.

Speaker 1: אקעי, לאמיר זען וואס די הלכה איז. לכן, בריאה, ס׳איז דא א בריאה וואס הייסט א קוי. אזוי רופט מען אים אין די גמרא. א בריאה וואס איז א ספק אויב ס׳איז א חיה אדער א בהמה. און לכאורה, ווען מ׳טוט עס אין די וואכן, דארף מען טון כיסוי הדם לכאורה לחומרא, יא? מספק.

Speaker 2: מספק.

Speaker 1: איז אין שוחטין אותה ביום טוב. טאר מען נישט שעכטן ביום טוב. ווייל משכה, נאר פאר חיה איז דא כיסוי הדם, אמת? בהמות מאכן נישט קיין כיסוי הדם. סאו קיצור, די בריאה וואס איז ספק חיה ספק בהמה איז אנדערש ווי די הלכה פארדעם. מ׳וועט שוין זען, מיט איין זאך קומט אויס א גרויסע חילוק. א בריאה שספק חיה בהמה טאר מען אויך נישט שעכטן ביי יום טוב, ווייל מ׳גייט נישט קענען מאכן כיסוי הדם. ואם שחט, אויך די זעלבע הלכה, לא יכסה דמו עד לערב, אפילו אויב ער האט געהאט…

Speaker 2: ניין, ניין, ניין, איך האב געזאגט. לאמיר זאגן.

ביאור: חילוק בין בהמה לחיה

Speaker 1: ס׳איז דא זאכן וואס דארפן… א בהמה דארף נישט קיין כיסוי הדם, מ׳רעדט נאר א חיה און א עוף מיט כיסוי הדם. ממילא, א בהמה קען מען שעכטן ווייל מ׳דארף נישט כיסוי הדם. א זאך וואס דארף כיסוי הדם, איז דא א גזירה מדרבנן, מ׳טאר נישט שעכטן נאר ווען מ׳האט צוגעגרייט דעם. יעצט איז דא אזא סארט זאך וואס ער דארף כיסוי הדם מספק. פארוואס? ווייל ס׳איז א ספק חיה, מילא א ספק דאורייתא דארף מען מאכן כיסוי הדם, אים טאר מען נישט שעכטן אפילו מ׳האט יא עפר המוכן. פארוואס? אויב מ׳האט עפר המוכן מעג מען בדרך כלל ביי חיה ועוף. אבער ביי ספק חיה, טאר מען נישט מאכן אפילו ווען מ׳האט יא א עפר מוכן. פארוואס?

טעם הגזירה: שמא יאמר הרואה

Speaker 1: דא איז דא א נייע גזירה. פארוואס? שמא יאמר הרואה, א מענטש גייט זען אז מ׳מאכט כיסוי הדם ביום טוב אויף די ספק חיה, גייט ער טראכטן אז חיה ודאית, ס׳איז אוודאי חיה. פארוואס וועט ער טראכטן אזוי? ווייל ער זעט דאך מ׳מאכט כיסוי הדם, און ער ווייסט נישט אז די עפר איז שוין געווען מוכן.

אקעי, נישט ער ווייסט נישט גארנישט. ער זעט אז מ׳טוט יום טוב אויף אזא זאך, און ער טוט יום טוב. וואלט געווען אסור יום טוב? דער מענטש ווייסט נישט. ווען ער וואלט געווען א תלמיד חכם, וואלט ער דאך אלע שאלות נישט אנגעהויבן. דער מענטש איז א פשוט׳ער איד, ער זעט, אין יום טוב, יום טוב טוט מען נישט סתם זאכן, נאר די מצוות, אוכל נפש. גייט א איד און ער דעקט צו די בלוט פון דעם, זעט אויס אז דאס איז מחויב צו צו דעקן בלוט, וועט ער מיינען אז ס׳איז א חיה.

און וואס איז שלעכט אז ער וועט מיינען אז ס׳איז א חיה? דארף מען אים לענקערן, ס׳איז דא א קולא רואה להתיר חלבו. א חלב פון בהמה איז אסור, אבער א חלב פון חיה איז מותר. א בהמה איז אסור, חלב חיה איז מותר, און ער וועט מיינען אז ער זעט דאך דא אז ס׳איז… די ספק חיה וואס איז די בהמה איז מחמיר. דאס הייסט, סיי מ׳דארף נישט עסן די חלב, סיי מ׳דארף יא זיין כיסוי הדם. דאס איז די חילוק פון א חומרא ביי די וועגן. יעדער איינער האט א כלה מיט א חומרא. א בהמה איז אסור די חלב, צריך כיסוי הדם, און א חיה איז צריך כיסוי הדם, ומותר בחלב.

אויב מ׳וועט זיך פירן מיט דעם חיה, מיט דעם ספק, אזוי ווי א חיה, און מענטשן וועלן מיינען אז פון דעם וואס מ׳טוט עס אין יום טוב איז עפעס העכער, איז עפעס א העכערע ראיה ממש א חיה. ווייל אז נישט וואלט מען נישט געזאגט אז מען מאכט כיסוי יום טוב, וועט ער מיינען אז ס׳איז א חיה און מען וועט מען זיין כיסוי יום טוב. און די וואך וועט ער טראכטן, אפשר וויסן אז ס׳איז א ספק, אבער יום טוב וועט ער טראכטן אז מען טוט דא עפעס א טרחה אדער מען טוט דא עפעס א מוקצה, איך ווייס נישט וואס. אונז דארפן זייער שטארק אז מענטשן זאלן וויסן אז דאס איז א ספק, און ממילא איז מען מחמיר ביידע וועגן. אבער מחמיר געווען בכל אופן. אינטערעסאנטע חומרא, אינטערעסאנטע גזירה.

הלכה ב – שחט מערב יום טוב

Speaker 1: זאגט דער רמב״ם ווייטער, וכן, השוחט חיה ועוף מערב יום טוב. זאגט ער, א מענטש האט געשאכטן א חיה ועוף מערב יום טוב, און יעצט האט ער געשאכטן, לאמיר זאגן, ממש פאר זמן, און יעצט האט ער דם וואס ער דארף מכסה זיין. די הלכה לא יכסה דמן ביום טוב, מ׳טאר נישט מכסה זיין די דם ביום טוב אפילו מ׳האט יא, מוכן, ווייל דאס איז די ענין פון טרחא. אויב ס׳איז געשאכטן יום טוב. אנדערע ווערטער וואלט עס געדארפט טון ערב יום טוב. דאס איז בעיסיקלי די תירוץ, רייט?

דיון: מצות כיסוי הדם איז נישט דוחה

Speaker 2: וואס טאקע, ס׳זעט אויס אז כיסוי הדם קען מען מאכן שפעטער? ס׳איז נישטא קיין מצוה אז ער וועט קענען ווארטן אויפ׳ן מוצאי יום טוב מיט מאכן כיסוי הדם? מ׳האט פריער געזאגט מפורש אז מ׳קען.

Speaker 1: רייט, אזוי זעט אויס, יא. דא ווייס איך נישט וואס ס׳איז געווען די גאנצע טאג, ס׳זעט זיך איינזאפן. ס׳איז א פראקטישע פראבלעם. אבער ווען ס׳זעט זיך איין, האט מען אויך שוין אויפגעטון די מצוה, כאילו די מצוה געשעט פאר זיך אליין.

Speaker 2: ניין, ווייל דא אסר׳ט מען צו טון נאר א זאך וואס איז אסור משום טרחה, א זאך וואס איז נישט קיין אמת׳דיגע איסור. נו, וואס איז די פראבלעם? האט מען אויך גע׳אסר׳ט אפילו במקום וואס איז דא א מצוה פון כיסוי הדם. קיינמאל וואס די מצוה פון כיסוי הדם איז דוחה די איסורים. די ענציגע זאך וואס איז דוחה איז אז אויב מ׳האט געשחט׳ן אין יום טוב מעג מען מכסה זיין דעם מיט עפר מוכן.

הלכה ב (המשך) – נתערב דם בהמה וחיה

Speaker 1: ווייטער, שחט בהמה חיה ועוף ביום טוב. ונתערב דמם, ס׳איז געווארן צוזאמגעמישט די בלוט. און יעצט האט ער בלוט פון זאכן וואס איז מחויב בכיסוי הדם, און נישט ספק, ווייל א חלק דערפון דארף ער צודעקן. איז אויך לא יכסה אותו עד לערב, ווייל היות א חלק פון דעם איז נישט מחויב, ווען ער גייט מאכן א טרחא, גייט ער מאכן אויך טרחא פאר עפעס וואס איז נישט. אה, כאילו ס׳איז צוזאמגעמישט. סאו די איינציגסטע וועג וויאזוי ער זאל מקיים זיין די מצוה איז אז ער גייט אלעס צודעקן, און נישט אפשר די חלק וואס דארף צוגעדעקט איז די בהמה. איז לא יכסה אותו עד לערב. אבער ער דארף צופיל, ס׳איז צופיל ארבעט. יא, לא יכסה אותו עד לערב.

היתר: כשיכול לכסות הכל בדקירה אחת

Speaker 1: זאגט ער אבער ואם היה לו עפר מוכן או אפר? ער האט צוויי תנאים, סיי ס׳איז גרייט און סיי ער האט עס, לאמיר זאגן, אויף א גרויסע כלי, ויכול לכסות הכל, ער גייט נישט נאכמען אפילו א גרויסע טירחא, ער קען אלעס, מיט איין גראף מיט זיין אקערייזן דארטן, גייט ער אלעס קענען צודערן. א שאוול, יא? א רייזע זכר סיי זאל ער עס יא צודערן, ווייל דעמאלטס איז נישט קיין דקירה. אה, דקירה איז א… דקער. א שטעכן, יא. א שטעכן, א שטאך, מער אזוי ווי א… יא. דו ווייסט דקער האבן א שטעק. דו וועסט שטעכן די שאוול אין די… יא. א רייזע, איך וועל סיין, מעג מען יא, ווייל דאס איז נישט קיין עקסטערע טרחא.

דער איסור איז געווען אז ער דארף מער שלעפן, ווייל ס׳איז דא דא אויכעט א בהמה, און ער דעקט צו די בהמה פאר נאו ריזען. אבער ער מאכט דאך נישט מער פעולות. מיט די זעלבע איין שאבל געבט ער דעק צו סיי די בהמה, סיי די עוף. איז דאך נישט קיין פראבלעם. אזוי ווי מיר האבן געהאט פריער, אז א גרעסערע טאפ איז נישט קיין פראבלעם. ס׳זאגט נישט מער טרחא. ס׳איז דא א חלק פון די טרחא מעג ער דאך. די איבריגע טרחא איז דא די חילוק, ווייל ער מעג דאך איינס מוז ער דאך, ווייל ער דארף דאך פאר די עוף.

הלכה ג: תולש צמר למקום השחיטה

די שאלה איז נאר די עקסטערע.

זאגט ער יעצט, מיר לערנען נאך איין אזויווי איסור, אדער א זאך וואס מ׳דארף נזהר זיין בשעת מ׳שחט׳ט א בהמה.

זאגט דער רמב״ם אזוי: השוחט בהמה ביום טוב, איינער שחט׳ט א בהמה ביום טוב, און ווען ער גייט צום שעכטן דארף ער דאך מאכן זיכער אז ס׳איז א גוטע כשר׳ע שחיטה, אז די מעסער ווערט נישט… סאו ס׳איז דא האר אויף די עריע ביי די האלדז וואו מ׳דארף שעכטן, און די האר שטערט. ס׳וועט מאכן אז די שחיטה זאל נישט זיין גוט, אדער ס׳שטערט די שחיטה. וויל ער גיין אפשערן די האר דארטן.

איז אבער נישט הפקר וועלט. מ׳קען נישט… ס׳איז דא א שאלה, וואס איז א שאלה פון גוזז אדער… גוזז, יא. ער טאר נישט גיין געהעריג, למשל, נעמען א מעסער און אפשערן די האר דארטן געהעריג.

סאו וואס מעג מען יא טון? מותר לו לתלוש צמר למקום השחיטה בידו. ער מעג יא נעמען זיין האנט און אפרייסן די צמר וואס שטייט במקום הצוואר. אבער ער זאל עס נאר אפרייסן אן אינגאנצן אוועקנעמען די צמר. ולא יטול הצמר ממקומו, ער זאל נישט אוועקנעמען די אפגעריסענע צמר פון די פלאץ, אלא ישאר שם מסובך בשאר הצמר, ער זאל בלייבן דארטן נח בזבח מיט די ארומיגע צמר, ער זאל עס נישט אינגאנצן ארויסנעמען.

אבער ווען ער נעמט עס ארויס, זעט עס אויס ממש ווי גוזז.

ביאור: פארוואס תולש בידו איז מותר

ס׳איז טאקע אינטערעסאנט, ווייל ער טוט דאך דא… ער טוט עפעס א שטיקל גוזז, יא? ער טוט גוזז פון ליטול, ער איז תולש מיט די הענט. אבער ס׳איז נישט ניכר, ווייל בלייבט דארטן. סאו דאס איז די עיקר איסור מעג ער טון, אויב א יודע אויב ס׳איז נישט קיין דרך גזיזה.

ווען זיי האבן געלערנט תולש בכלי הייסט עס גוזז, איך מיין מיט די הענט איז מיט א שינוי, אפשר הייסט עס נישט געהעריג גוזז, אבער אז ער גייט נאכדעם אראפנעמען די צמר, וועט עס אויסקוקן ווי א געהעריגע גוזז.

חילוק בין בהמה לעוף

דאס איז בהמה. אבער ביי א עוף וויל ער אויך מורד זיין, מוז ער. ביי א בהמה ווערט עס גערופן תולש, ביי א בהמה ווערט עס גערופן מורד, ארויסנעמען די פעדערן. אויך פון די האלז, פון די עריע וואו מ׳גייט שעכטן, זאל ער נישט מוריד זיין ארויסנעמען די פעדערן.

בני שיעור דרכו, דאס איז ביי א בהמה, די געווענליכע סדר איז נעמען א שערל און שניידן, ממילא רייסן מיט די הענט הייסט נישט קיין געהעריגע גוזז. אבער וואלט דאס געהייסן גוזז, בני שיעור דרכו, דאס איז די וועג וויאזוי מ׳איז תולש נוצץ פון אן עוף.

ווען נמצא וואלט אויסגעקומען אז דאס איז ממש עובר אויף אן איסור תולש, דאס טאר מען נישט. אזוי ווי מיר האבן געלערנט אז מען מעג טאקע טון שוחט, אבער מען מעג נישט טון אנדערע מלאכות, אפילו לצורך אכילה.

דאס הייסט, לכאורה קען מען שעכטן אן דעם. מ׳זאגט אז מ׳טאר נישט שעכטן, מ׳קען זיך אן עצה געבן. אה, אקעי, יא. דאס מאכט עס גרינגער, מער געשמאק. איך ווייס נישט צו די פרטי פראקטיש. פרעגן א שוחט. מ׳דארף וויסן די הלכות, די שארפקייט פון די מעסער, אפשר נאר דער בעל שם טוב׳ס זכינו מלטשים.

מ׳וועג שעכטן עופת יום טוב, און מ׳טאר נישט מורד זיין. פון דעם לערנען? יא, יא, יא. אפשר איז נישט אזוי שווערער. אקעי, וואטעווער. מ׳געט זיך אן עצה. ס׳איז נישט אמת׳דיג דא פעדערן אויף די האלז, אויב איך געדענק פון די כפרות. מ׳דארף עס נאר ארומגריקן, whatever. אקעי. אבער אפשר ווענדט זיך וועלכע אפ?

איז עד כאן יעצט גייט מען עס לערנען נאכדעם.

הלכה ד: המפשיט עור הבהמה — איסור מליחת העור

ס׳גייט מיין אלע סדר, רייט? מ׳האלט נאך ביי שחיטה. מ׳האט געשחט׳ן א בהמה. די שחיטה אליין איז מותר, אבער מ׳רעדט דא פון נאך זאכן וואס געווענליך אין די וואכן וואלט מען וועגן טון מלאכות.

די נעקסטע סטעפ האט דאך פרשת, נאכדעם וואס מ׳שעכטט, איז אין די עמדות עסט מלאכות איז דא א שוכן, און דא ארבעט מען מיט די אור, מ׳רייסט אראפ די אור.

אזוי, המפשיט אור הבהמה ביים יום טוב, ווען מ׳טוט אויס די… די עור פון די בהמה ביום טוב. און בדרך כלל, גלייך ווען מ׳נעמט אראפ די עור, זאלצט מען עס, אז די עור זאל נישט ווערן קאליע. די ערשטע פראצעס פון אנגרייטן די עור אז מ׳זאל עס קענען נאכדעם נוצן איז זאלצן עס.

זאגט דער רמב״ם, אבער דא, לאו לכן, מ׳טאר עס נישט זאלצן די עור, שזה עיבוד, דאס איז די איסור פון מעבד, איינע פון די ל״ט מלאכות איז מעבד, אויסארבעטן די עור. נמצא אותה מלאכה שלא לצורך אכילה. די זאלצן איז נאר פאר די עור, נישט פאר די בהמה אליין. די בהמה מעג מען זאלצן, די פלייש מעג מען זאלצן, די בשר. אבער די עור איז נישט לצורך אכילה, וואלט אויסגעקומען אז ער טוט א מלאכה שלא לצורך אכילה.

היתר: בית הדריסה

אבער חכמים האבן יא געמאכט עפעס א קולא. אז וואס? אבל נותן עליו בבית הדריסה. מ׳מעג יא נעמען די עור און עס אראפלייגן אויף די פלאר, די פלאץ וואו מ׳טרעט אסאך, לאמיר זאגן, די אריינגאנג צו די הויז, וואס הייסט א בית הדריסה, א פלאץ וואו מ׳וואקט אסאך. מ׳לייגט עס דארט, פארוואס? כדי שידרסו עליו ולא יפסד. כדי מ׳זאל טרעטן אויף די עור, און דאס זאל עס מאכן אויסארבעטן, עס מאכן ווייעך, אדער מאכן דין, אז די עור זאל נישט אנהייבן ווערן גערונט.

הגם, זעט אויס דאס איז נישט ממש מעבד איז עס נישט, אבער דאס איז דאך יא עפעס אן ענין פון מעבד. ס׳איז נישט קיין מלאכה גמורה, אבער ס׳איז פון די פעמילי, אפשר וואלט עס געווען א דרבנן׳דיגע מעבד.

טעם ההיתר: מפני שמחת יום טוב

פארוואס האט מען עס מתיר געווען? זאגט דער רמב״ם, ולא התירו דבר זה אלא מפני שמחת יום טוב. די סיבה פארוואס מ׳האט דאס מתיר געווען איז אויך מפני שמחת יום טוב, כדי מ׳זאל האבן פלייש יום טוב, כדי שלא ימנע מלשחוט. כדי ער זאל זיך נישט צוריקהאלטן פון שעכטן. אויב ער וועט וויסן נעקסטע טאג אז ער גייט האבן שאדן די גאנצע הויט, וועט ער זיך מונע זיין פון שעכטן. האבן חכמים מתיר געווען צו טון די וואס איז נאר א האלבע מעבד, נאר א דרבנן׳דיגע מעבד.

ערמה: מליחת בשר לצלי על גבי העור

און נאך אן עצה האבן זיי געגעבן. נאך עצות. ער האט געזאגט מ׳טאר נישט זאלצן, נאר נותן לו בבית הדריסה.

יעצט זאגט ער, ס׳איז דא א וועג וויאזוי צו אפילו זאלצן אביסל. זאגט ער, ומותרים להניח בשר לצלי על גבי העור. די פלייש וואס מ׳גייט קאכן, אינטערעסאנט ער זאגט פונקט די ווארט לצלי, ער מיינט צו זאגן די פלייש וואס מ׳גייט קאכן דארף מען דאך פארדעם זאלצן. האט ער געזאגט, אפילו לצלי, אפילו לצלי וואס דארף נישט קיין סאך מלח, ווייל די צלי אליין נעמט ארויס די דם, סאו פאר צלי מאכט מען נישט געווענליך קיין סאך זאלץ. אבער ס׳זעט אויס אז ס׳איז יא דא עפעס אן ענין פארוואס מ׳לייגט יא עפעס זאלץ. סתם, מ׳מעג מ׳איז יא טון.

אפילו… ניין, איך זאג, די ווארט לצלי איז לכאורה א חידוש. איך וויל עס זאגן, אפילו לצלי, ווען מ׳גייט עס קאכן, דעמאלטס לייגט מען אסאך זאלץ, דעמאלטס איז עס מסתמא נאך גרינגער. אפילו לצלי וואס מ׳דארף נישט אזוי וויכטיג די זאלץ, מעג מען עס טון.

עס טייטש, מען לייגט די פלייש וואס מען זאלצט, מען האלט עס העכער די אור, מען גיסט אסאך זאלץ, און עס פאלט נאכדעם אראפ אסאך זאלץ אויף די אור.

זאגט דער רמב״ם, מ׳איז מרימים בדבר זה, מ׳מעג מערים זיין מיט דעם, מ׳מעג מאכן די טריק. ס׳איז דאך א טריק, ווייל ס׳איז דאך בשר לצלי, ס׳דארף נישט קיין סאך מלך, אדער ער גיסט דאך אסאך מער מלך ווי ער דארף, אדער ער גיסט עס אז ס׳זאל אראפפאלן גלייך נאכדעם אויף די אור. מ׳מעג עס טון, ס׳איז אן ערמה.

וואס הייסט? מלאכם מעט בשר בכאן. ער לייגט שטיקלעך פלייש אויף די עור, און ער גיסט דא און דארט. אז נישט, די פלייש איז נישט אזוי גרויס ווי די אויסגעשפרייטע עור, ס׳וואלט נישט געהאלפן. סאו, מעג ער ארומרוקן די פלייש אדער לייגן קליינע שטיקלעך פלייש אויף אנדערע פלעצער, הכי די עור, אזוי אז די גאנצע עור זאל ווערן געזאלצן.

דיגרעסיע: ערמה — ווען יא און ווען נישט

אינטערעסאנט, ווייל פריער האבן מיר אונז געלערנט אז מ׳טאר נישט טון קיין עור. ביי יום טוב איז עס געשטאנען לגבי… זיי האבן נישט געלערנט א כלל, ס׳איז נישט דא קיין כלל אין דעם. די עסים מיינט אז ס׳איז דא א כלל פון ארומה, ער ווייסט נישט, ס׳איז דא זאכן וואס די חכמים ווילן לאזן טון, און ס׳איז דא זאכן וואס זיי ווילן נישט לאזן טון.

איינס וואס מיר האבן געלערנט פריער, שחרימו ממערים יותר מרוממות, דאס איז איינער וואס ער וויל קאכן פאר מוצאי יום טוב, און ער מיינט ער נארט אויף די סיסטעם. אונז ווילן נישט אז דו זאלסט קאכן פון יום טוב, דו ווילסט דאך יא.

דו ווילסט דאך אז מ׳זאל קענען שעכטן בימות, און א מענטש וועט דאך פעלן שעכטן אויב ער גייט פארלירן זיין גאנצע האר, האט מען געטראפן אן עצה, ער זאל קלאמפעשט. געזאלצן די בשר, און דורך דעם ווערט געזאלצן די הרחד. ס׳איז זייער פשוט.

אבער דאס איז אויך נישט מעבד ממש, אמת? ס׳איז א… ס׳איז א… ס׳איז א… ארמה.

הלכה ה: חילוק בין מליחה לצלי ולקדרה

אבער… סארי, במדבר אמורים… קוק אויף וואס… נאר לצלי, ס׳מוז זיין לצלי. אה, פארקערט. במדבר אמורים, מלח לצלי, ווען מ׳זאלצט צו בראטן. שאינו צריך מלח ארבעת, דעמאלטס דארף מען נישט קיין סאך. אבל לקדרה, אויב מ׳גייט קאכן די פלייש אין א טאפ, וואס דעמאלטס דארף מען פארדעם טון מליחה ארויסצונעמען די דם, איז נוצט מען אסאך זאלץ. דעמאלטס טאר מען נישט מולח זיין על האור, ווייל דעמאלטס גייט ער גיסן אסאך זאלץ.

אפשר ווייל דעמאלטס בלייבט נישט… סאו דעמאלטס וואס? און וואס איז ער דארף אסאך זאלץ? וואס דארף מען דאך קענען זאגן פונקט פארקערט. ביי צליחות פעלט נישט אויס, איז פשט אז דו ממש דערלייגסט די זאלץ פאר די אור. אבער ביי לקדרה דארפסטו דאך האבן די זאלץ.

ער זאגט אז מ׳דארף נישט אזוי פיל, סאו ווייל ער בלייבט איבער, ווייל די צלי דארף נישט קיין סאך זאלץ, און מ׳דארף נישט זאלצן אסאך די אור, מ׳דארף נאר אביסל זאלצן די אור. אזוי פיל ווי מ׳לייגט פאר די צלי נאך אביסל, וואס וועט מאכן ס׳זאל אראפפאלן אויף די אור. אבער אסאך זאלץ, ס׳איז מער נאנט צום געהעריגן מעביד.

אזוי ברענגט ער.

ס׳איז נישט אזוי קלאר.

איסור מליחת החלבים

זאגט דער רמב״ן, וכן אין מולכין את החלבים, מ׳טאר נישט זאלצן די חלב, די חלב פון די בהמה. הגם אז אפשר האט מען עס געטון כדי מ׳זאל נוצן פאר רבי חיים שמש, איך ווייס, די חלב עסט מען נישט, אבער אפשר קען מען עס נוצן פאר רבי חיים שמש, עס מאכט לעכט.

ואין מהפכין בהם, מ׳טאר נישט זיין ביזי מיט די חלב, עס מהפך זיין, אדער וואטעווער זאך מ׳טוט מיט די חלב. אדער ואין שוטכן אותו ברוח על גבי יסידות, עס אויסצוטריקענען, הענגט מען עס אויף, פלעגט מען, אין די וואכן וואלט מען עס ווען אויפגעהאנגען ברוח אז די חלק זאל זיך אויסטריקענען אז עס זאל ווערן שטיקלעך דערפון.

די אלע זאכן טאר מען נישט טון. ממילא שאינו ראוי לאכילה, די חלק איז דאך נישט ראוי לאכילה.

הלכה ו: איסור הרגלה בהפשטת הבהמה

ס׳איז טייטש, הגם ס׳איז נישט דא קיין איסור מאבד, ס׳איז דא סתם אזוי, מען טאר נישט זיך מטריח זיין ווען ס׳איז נישט לאכילה. אקעי, זייער גוט.

שוין, און יעצט גייען מיר לערנען נאך ענינים פון טורח פאר ארום און ארום אנגרייטן בשר.

איז אזוי, המפשיט את הבהמה, לא ירגיל ביום טוב. איינער שינדט אפ די הויט פון א בהמה, זאל ער נישט טון די הפשטה וואס הייסט ירגיל.

זאגט דער רמב״ם גלייך נאך די מסביר, וואס מיינט די ירגיל? ס׳איז דא אפאר וועגן פון אפשינדן די הויט פון א בהמה. ס׳איז דא א וועג פון אפשינדן וואס איז נישט קיין טרחה, ס׳איז דא א וועג פון אפשינדן וואס איז מיט א גרעסערע טרחה, וואס דאס הייסט ירגיל.

און דער רמב״ם איז מסביר, כיצד הוא המרגיל? זה שיוציא כל הבשר מרגל אחת, כדי שיצא כל האור שלם ולא יקרע. ער שלעפט אז אלע הויט זאלן זיין… ער שינדט אראפ, אנשטאט אפשינדן, ס׳טייטש לאמיר זאגן צו צושניידן די אויער, און ער שלעפט אראפ שטיקלעך דא און שלעפט דארט, איז דא א גרעסערע טרחא פון אראפשינדן אלע הויט זאלן בלייבן גאנץ, און עס אראפשלעפן דורך איין פוס. דאס איז מרגיל, מלשון רגל. זה שיוציא כל הבשר מרגל אחת, און ער טוט עס כדי שיצא כל האור שלם ולא יקרע, אז ער זאל האבן א לאנגע גאנצע הויט און עס זאל נישט ווערן צוריסן, זאל מען קענען מאכן דערפון, איך ווייס, א גרויסע רבי׳שע טלית בייטל.

דיסקוסיע: פארוואס איז הרגלה אסור?

Speaker 1: פארוואס טאר מען נישט דאס טון? הפשטה מעג מען דאך טון, ס׳איז דאך א הכנה פאר די קאכן, ס׳איז א חלק פון וואס מען מעג יא טון יום טוב. אבער די הפשטה באופן זה מיט א גרעסערע מרגל, פארוואס איז עס אסור?

Speaker 2: מפני שטורח בהפשט זה טורח גדול, ואין בו צורך למועד. ער מאכט דאך מיט דעם א גרעסערע טרחה, און ער טוט עס נישט פאר די פלייש, נאר ווייל ער וויל האבן די אור. דאס הייסט געמאכט א טרחה שלא לצורך האכילה.

הלכה ו (המשך): איסור בית יד בבשר

און דער רמב״ם ווייטער, לכן, נאך עפעס וואס איז אסור: אסור לעשות בית יד בבשר. מ׳טאר נישט אריינשניידן אין די בשר אז מ׳זאל עס קענען אויפהענגען, אזוי האב איך פארשטאנען, והוא שיעשה בסכין, אז מ׳זאל עס קענען שלעפן, מ׳זאל נישט מאכן א בית יד בבשר, א הענטל אין די בשר, אז מ׳זאל קענען גרינגער ארבעטן מיט די בשר.

זאגט דער רמב״ם, דאס איז נאר אויב ער טוט עס בסכין, ווייל אויב ער טוט א בית יד בבשר, דעמאלטס טוט ער עפעס א גרעסערע טרחה, א דרך חול, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול.

אבער אויב טוט מען עס אן א סכין, מעג מען יא.

היתר עשיית סימן בבשר

אבער מותר לעשות סימן בבשר. מ׳מעג יא אריינשניידן דעם בשר. אונז האבן געלערנט אין מסכת ביצה שטייט דארטן אז בשר איז אן עצה בשר שנתעלם מן העין. און וויאזוי געבט מען זיך אן עצה? מיט מאכן א סימן, שניידן דעם בשר אין א געוויסע וועג, שניידן איך ווייס נישט ווי א טרייענגל. אפילו אויב ס׳איז א טרחה, אבער היות אז דאס פעלט זיך אויס כדי אז מ׳זאל עס קענען עסן, ס׳זאל נישט אריינפאלן אין די פראבלעם אין בשר שנתעלם מן העין, מעג מען טון די סימן בבשר.

דיסקוסיע: מה החילוק בין בית יד לסימן?

Speaker 1: אויב מ׳דארף אנקומען צו די בשר סתם אין זיין, און ס׳איז דאך אויך נישט אזוי קלאר אז ס׳איז ממש אזוי. ס׳קען זיין אז ס׳איז סתם, ס׳פעלט אויס, ס׳זאל זיך נישט צומישן מיט צוויי, פארוואס דארף מען אנקומען צו זיין אן איסור? סתם, ס׳איז נישט אזא גרויסע טרחא, א בית יד, ס׳איז אן ארבעט, מ׳מאכט עפעס א הינטל וואס קען נישט שלעפן א גרויסע פלייש. סתם, ס׳איז דאך פשוט אז ער מעג שניידן די פלייש וועלכע מין וועג ער וויל. וואס איז די פראבלעם?

Speaker 2: אקעי.

ווייטער. נאך, ס׳איז דא די סימן ביי וואס איז יא די הלכה פון… וואס איז שוין סימן?

Speaker 1: אקעי. זעסט דאך דארט אז אמאל מאכט סימנים וואס א גוי זאל נישט גנב׳ענען, אדער…

Speaker 2: זייער גוט.

הלכה ז: מליגת הראש והרגלים

זאג דער רמב״ם ווייטער, נאך א זאך וואס מ׳מעג… נאך עפעס וואס מ׳טוט ביי א שחיטת בעל חי, איז וואס מ׳טוט איז… די ראש און די רגלים פון די בהמה, זעט אויס אז מ׳לייגט עס אויך, מ׳עסט עס אויך, אדער מ׳לייגט עס צוזאמען מיט די עסן, און כדי ס׳זאל נישט האבן אויף זיך האר וואס וואלט עס געמאכט, איך ווייס, ס׳וואלט געמאכט מיאוס די פלייש, שינדט מען אפ די אלע האר פון די ראש און די רגלים.

מעג מען עס טון יום טוב, מולגין את הראש ואת הרגלים, מען מעג אפרייסן די הויט פון די ראש און די רגלים, ומהבהבין אותן באור, מען מעג עס אויך אפברענען נישט די הויט. די ראש והרגלים.

דיסקוסיע: וואס מיינט מולגין?

Speaker 1: פון די האר?

Speaker 2: פון די האר. יא.

Speaker 1: ניין, נישט די הויט מיין איך וואס מ׳גייט מפשיט זיין, נאר דאס וואס מ׳גייט יא לייגן אויפ׳ן טיש. דו ווייסט דאך, מ׳האט גענומען דאס אז מ׳לייגט עס אויפ׳ן טיש. אויב איז עס עפעס אזוי ווי מפשיט זיין די עור וועגן מ׳וויל נאכדעם די עור, וועט עס זיין אזוי ווי די פריערדיגע האר.

Speaker 2: די האר פון די קאפ. ס׳גייט נישט דא הויט אינצווישן די קאפ און די הויט.

Speaker 1: אקעי, ס׳שטייט נישט דא.

שני אופנים מותרים ושני אופנים אסורים

ומעביר נוצותיו באור, מ׳מעג עס אפברענען אין פייער. איך ווייס נישט פארוואס. ס׳איז דא צוויי וועגן פון אראפנעמען די שערות, אדער מיט מולגים, וואס מיינט ארויסשלעפן מיין איך, אדער מיט פייער. מ׳מעג עס טון ביידע וועגן.

אבער וואס טאר מען נישט טון? ס׳איז דא נאך א וועג פון נוצן כעמיקאלס, אבל אין תופלין אותו בחרסית ולא באדמה. מ׳טאר נישט רייבן די ראש והרגלים מיט חרסית, חרס, איך ווייס, אדער א סארט זאנד, אז ס׳זאל זיין גלאט, אז ס׳זאל אראפנעמען די הויט.

ואין גוזזין ואין עושין בו פאה, אויך טאר מען נישט אראפשניידן די שערות מיט א שערל. דאס איז שוין מער טרחה, אדער מער א וועג ווי אזוי מ׳טוט עס בכלל.

הלכה ז (המשך): גזיזת ירקות

זאגט דער רמב״ם ווייטער, וכן, נאך עפעס וואס מ׳טאר נישט טון די זעלבע זאך, אין גוזזין ואין עושין פאה בירקות — וואס מ׳טאר נישט פאר די פירות, טאר מען עס אויך נישט פאר וועדזשטעבלס. ירקות וואס האט א שלחית, וואס האט אויף זיך אזוי ווי עור, אזוי זאגסטו?

דיסקוסיע: וואס מיינט שלחית?

Speaker 1: פארוואס הייסט עס שלחית? גוזזין, סתם שניידן? מ׳טאר נישט שניידן? אפשניידן אזעלכע הארעלעך אדער עפעס נישט גוטע שטיקלעך.

Speaker 2: יא, אקעי. אזוי מיין איך. אדער אפשניידן די חלקים וואס איז נישט… אבער די ווארט איז ווייטער בתער של עולם איז אין שערל. איך דערמאן מיר, דאס איז דאך ממש די קניבת ירק, וואס הייסט אראפנעמען די אלע וואס זענען נישט גוט. אז יום כיפור האט מען מתיר געווען. אבער סתם אזוי איז עס עפעס א טרחה, אדער אפשר איז עס ענליך צו בורר, איך ווייס נישט, דארט איז נישט בורר. מיט די כלים וואס מ׳טוט איז געווען, איך טאר מיר נישט, מ׳מעג עס יא טון אנדערע וועגן. אזוי ווי מולק זיין אדער בורר מעג מען יא.

היתר בירקות שיש בהם קוצים

אבער וואס מעג מען יא? אבל מתקנין את האוכל שיש בו קוצים, כגון קינרס ואחביות. איך ווייס פון למשל סברות האבן אזעלכע קוצים אויף זיך. אדער ער זאגט ארטישאוק. ארטישאוק האט אזעלכע קוצים וואס מ׳דארף אראפשניידן די קוצים פאר.

אבער וואס איז דער חילוק פון די קינדרס זאך? זעט אויס אז דער ירק זעט אויס קען מען זיך אן עצה געבן אן דעם, איז עס זאל מען נישט טון באופן בתספורת. אבער דער אוכל שיש בו קוצים, מען קען עס נישט טון מיט דעם, דא גייט דאך ווערן צעשטאכן, ס׳איז קוצם.

Speaker 1: אה, דאס איז די ווארט.

Speaker 2: אקעי, אויב ס׳איז שטעכעדיג, איז דא א התחתון אז מען מעג יא נוצן דעם שערל, דעם מאשין, וואטעווער ס׳איז וואס מען נוצט.

אקעי.

הלכה ח: לישת עיסה גדולה

אקעי, עד כאן האבן מיר געלערנט וועגן ווען מ׳שעכטט. עס קען מען לערנט וועגן באקן ברויט, פארשידענע סורים אדער גזירות וואס זענען דא בשעת מ׳מאכט א ברויט יום טוב.

זאגט דער רמב״ם, מותר ללוש עיסה גדולה ביום טוב. מ׳מעג איינקנעיטן א גרויסע טייג, א גן, ס׳איז א טרחה, ווי מער מ׳דארף דאך פאטשקענען מיט די הענט, און א גרעסערע טייג דארף מען מער ארבעטן שווער. וואלט א מענטש געטראכט אז מ׳זאל נאר קארגן וויפיל מ׳דארף? ניין, מ׳מעג נעמען א איסור, אזוי ווי מיר האבן פריער געלערנט, אז מ׳מעג אנפילן א פרויט. און די זעלבע זאך מעג מען מאכן א גרויסע איסא, אזוי ווי מיר האבן פריער געלערנט אז מען מעג לייגן מערערע ברויט אין די טעם ווייל ס׳העלפט די טעם. א גרויסע איסא איז בעסער. קצות.

הלכה ח (המשך): הפרשת חלה ביום טוב

יעצט גייען מיר לערנען וועגן נעמען חלה.

איז אזוי: והלש עיסתו מערב יום טוב, אין מפרישין ממנו חלה ביום טוב. איינער האט געקנעטן טייג ערב יום טוב, און איינער מפריש ממנו חלה ביום טוב, טאר מען נישט ביום טוב אראפנעמען חלה.

איך מיין אז ס׳האט געטון אזוי ווי מיר האבן געלערנט אז מ׳טאר נישט אפנעמען תרומות ומעשרות בשבת ווייל ס׳איז מתקן. די זעלבע זאך, אראפנעמען חלה איז מתקן.

דיסקוסיע: פארוואס איז הפרשת חלה אסור ביום טוב?

Speaker 1: וואס איז די סוף? ווייל מתקן זיין עסן אויף יום טוב מעג מען דאך, ניין? וואס הייסט? מ׳מעג נישט מתקן זיין עסן יום טוב?

Speaker 2: שבת טאר מען נישט טון מתקן. ניין, נישט אזא סארט זאך. דאס איז דאך אז מ׳קען די גאנצע עסן איז מתקן. אנגרייטן עסן איז עסן.

Speaker 1: ניין, גוט. אויב מ׳דארף, מעג מען טאקע, אבער אויב ס׳איז ערב יום טוב, טאמער נישט.

Speaker 2: אה, וואס איז ווען געדארפט טון ערב יום טוב?

Speaker 1: אינטערעסאנט, ווייל מ׳טאר דאך נישט… מ׳מעג עסן פאר מ׳נעמט אראפ חלה?

Speaker 2: ניין, דאס איז פשט אז דו וועסט נישט קענען ערב יום טוב. האסט געדארפט טון ערב יום טוב, וואס וועל איך טון?

דבר שאפשר לעשותו מערב יום טוב

דאס איז וואס מ׳זאגט, ס׳איז א דבר שאפשר לעשותו מערב יום טוב, קוקט אים לא שביום טוב. דעמאלטס, יא, סיי מ׳מעג אראפנעמען חלה, און מ׳מעג עס אפילו געבן פאר די כהן.

Speaker 1: זייער גוט. סאו פארוואס ערב יום טוב טוט מען נישט?

Speaker 2: ווייל דו דארפסט טון ערב יום טוב.

עיסה טמאה וחלה טמאה

ומפרישין עיסה טמאה, או שנטמאת החלה, וואס די חלה איז געווארן טמא און דער כהן גייט נישט טארן עסן, לא יבשל את החלה, שאין מבשלין ביום טוב אלא לאכול וזו אינה ראויה ועומדת לשריפה.

ס׳איז אזוי, ער האט דא עיסה טמאה, און די עיסה טמאה דארף מען פארברענען. טאר מען נישט פארברענען יום טוב, אזוי ווי ער גייט זאגן די נעקסטע הלכה, טאר ער אויך נישט באקן אין די מין טעם. אבער די חלה דארף עס שוין פארברענען, וועט? מ׳האט געעסן די עיסה טמאה, מ׳האט יעדן טאג עיסה טמאה. די חלק החלה דארף מען פארברענען, מ׳טאר עס נישט פארברענען יום טוב, אזוי ווי ער זאגט, וכן אין שורפין אותו ביום טוב, מ׳טאר אויך נישט עס באקן.

פארוואס? וכן אין שורפין אותו ביום טוב, שאין מבשלין ביום טוב אלא לאכול וזו אינה ראויה ועומדת לשריפה, מ׳מעג נאר קאכן דאס ראוי לאכילה, און די חלה טמאה טאר מען נישט עסן ווייל ס׳איז עומדת לשריפה.

וכן אין שורפין אותו ביום טוב, אויך די מעשה פון פארברענען טאר מען נישט טון ביום טוב.

טעם האיסור: שריפת קדשים היא מצות עשה

פארוואס? איז דער רמב״ם מסביר, שאין שורפין קדשים ביום טוב, מ׳טאר נישט פארברענען קדשים ביום טוב. פארוואס? שאין שורפין קדשים שנטמאו ביום טוב. ששריפת קדשים שנטמאו מצות עשה, שנאמר באש ישרף, אז א זאך וואס איז געווארן טמא, קדשים איז געווארן טמא, איז א מצוה פון פארברענען.

אבער פארברענען איז דאך א מלאכה. ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה וכיוצא בה, עשה ולא תעשה. אזוי ווי זיי האבן געלערנט אין די ברכת יום טוב, איז עשה ולא תעשה.

שריפת קדשים ביום טוב — הלכה ח-ט

איז דער רמב״ם מסביר, שאין שורפין קדשים ביום טוב. מ׳טאר נישט פארברענען קדשים ביום טוב. פארוואס? שאין שורפין קדשים שנטמאו ביום טוב. פארוואס? ששריפת קדשים שנטמאו איז א מצות עשה, אזוי ווי ס׳שטייט אין די תורה, שנאמר “באש ישרף”, אז א זאך וואס איז געווארן טמא, קדשים וואס איז געווארן טמא, איז א מצוה פון שריפה. אבער פארברענען איז דאך א מלאכה. ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה וכיוצא בה איז עשה ולא תעשה, אזוי ווי זיי האבן געלערנט אין די ברכת יום טוב, עס איז עשה ולא תעשה מלאכת עבודה, און דאס איז אזוי ווי מלאכת עבודה. ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ס׳איז טאקע א מצות עשה, אבער עשה איז נישט דוחה לא תעשה ועשה.

דיון: וואס פאר א מלאכה איז שריפת קדשים?

לכאורה די זעלבע הסבר וועט זיין אויף פארוואס מ׳טאר נישט מאכן כיסוי הדם. קענסטו אזוי וויל זאגן? איך דארף טראכטן. אבער איך וויל פארשטיין אן אנדערע זאך. העברה, העברה האט מען דאך מתיר געווען מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך. די פארברענען וואלט נישט געהייסן העברה. וואס איז די איסור שריפה? מאך א פייער. ניין, ס׳איז אזוי ווי מבשל זיין מלאכה. ס׳איז נישט מבשל, ער פארברענט עס. ס׳גייט ווערן אויס. ניין. מבשל זיין האט ער שוין געזאגט לא יבשל את החלה. שאין מבשל את החלה. אבער שריפה מיינט נישט מבשל. שריפה איז די איסור לכאורה אז ער צינדט אן א פייער.

דערפאר איז גארנישט נישט ווערט געווען דיין קשיא, סאו ביסטו די שטערסטע. ער מוטשעט זיך טאקע. לכאורה, העברה מיינט… וואס מיינט העברה? שריפה, העברה. סאו לאמיר זאגן אז דער ראב״ד… ס׳קען זיין אז די פינף מינוט פאר ס׳ווערט אינגאנצן באברענט איז בישול, אבער… לאמיר געדענקען, דער הייליגער ראב״ד האט געזאגט, דאס האט מען געדענקט לגבי העברה. זאגט דער ראב״ד, לחמם חמין אף פשוט אינו צריך. זאגט דער ראב״ד, אמר אברהם, זה לחמם חמין לרגליו, להדליק נר של… אבער… דאס הייסט, ווען דער ראב״ד טייטשט, נישט קלאר ס׳איז מחולק אויף דער הייליגער, אבער דאס וואס מ׳האט געלערנט אז ער איז א פשוט. שלא לצורך, איך מיין שלא לצורך אכילה, אלא לצורך סתם פאר חמין לרגליו. אבער, זאגט דער ראב״ד, ס׳איז דא א זאך וואס הייסט א נר של הפתלה, ער איז געווען א מדליק נר לכבוד, אזוי ווי אונז טוען לעכט יום טוב, ס׳איז נישט פאר די יענער זאך, ס׳איז דא לכבוד. ברענגט דער רמב״ם דריישלמי, דער ראב״ד דריישלמי, לא תעשה ולא תשרי, ס׳איז נישט קיין איסור גמור. זאלסט נישט אוסר זיין און נישט מתיר זיין. ניין, אז קיין לאו איז עס זיכער נישט, און אן עשה איז עס זיכער נישט. ס׳איז א נר של הבטלה, ס׳איז א חצי צורך, רייט? ס׳איז דא א צורך אין דעם, ס׳איז א כבוד. אבער אויף דעם ברענגט א ירושלמי אז מ׳זאגט ער ווייסט נישט, נישט מותר און נישט אסור. אבער ס׳איז משמע פון די ראב״ד אז אויב ס׳וואלט געווען א זאך וואס איז אינגאנצן נישט קיין צורך, ס׳איז נאר א מצוה אזוי ווי דא, וואלט געווען אסור.

קשיא: פארוואס איז א מצוה נישט א צורך?

פארוואס זאל א מצוה נישט הייסן א צורך? א מצוה איז ווייניגער ווי כבוד? פארוואס זאל א מצוה נישט הייסן א צורך? א מצוה איז נישט קיין צורך יום טוב. ניין, ס׳איז נישט קיין צורך יום טוב. א מצוה איז א מצוה. ס׳איז א גרויסע ענין צו טון א מצוה, אבער קיין אוכל נפש איז עס נישט. א איד קען נישט לעבן אן טון מצוות. כבוד איז קאנעקטעד צו אכילה, און פארברענען נישט. אוודאי, ס׳איז א געוויסע צורך. אבער ווייטער האסטו נאר געברענגט די ראב״ד. דער רמב״ם האט דאך געזאגט אז מ׳מעג יא, בכל אופן. זייער גוט. דא מוז מען זאגן, אזוי זאגט דער הייליגער… וואו איז די מגיד משנה? וואס טענה׳ט די מגיד משנה? אז פון דעם זעט מען אפשר… איך זע נישט צו ער זאגט, אבער אזוי ברענגט ער ערגעץ איינער. איך זע נישט צו ער רעדט. פון דעם קען מען אפשר זען אז אפילו אין די רמב״ם, ווען ער זאגט עברה שלא לצורך, מיינט ער מיט עפעס א שטיקל צורך. אזוי זאגט הרב בלומינג. איך האב געזען אז ער זאגט אין מגיד משנה, איך האב געזען אז ער ברענגט עס. יא. איי, אבער ער זאגט עס אליינס. נישט קלאר. ס׳איז נישט קלאר.

קשיא: פארוואס דארף מען דעם טעם פון עשה דוחה לא תעשה ועשה?

אה, מ׳קען עס… אפשר דאס איז די תירוץ, אבער מ׳קען עס פארטון נאך יום טוב. אבער דעמאלטס וואלט מען נישט געדארפט אנקומען צו די גאנצע עשה ולא תעשה, כסתם אזוי. וואס פעלט אויס פאר ברענען היינט? מען קען זאגן, איך האב יעצט א מצות עשה אין פראנט פון מיר. איך האב דורך מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. וואס איז די תירוץ? זעען מיר די תירוץ אז ס׳איז נישט דוחה עשה מיט א לא תעשה. ער זאגט, די נעקסטע שטיקל זאגט, כיצד יעשה יניחנה עד הערב וישרפנה, קען זיך עס פארברענען מוצאי. טאקע דאס איז פארוואס דער רמב״ם זאגט די נעקסטע שטיקל, כיצד יעשה יניחנה עד הערב וישרפנה.

חלה ביום טוב של פסח — הלכה ט

זאגט דער רמב״ם, אבל היה יום טוב של פסח, אבער אויב ס׳קומט יום טוב פסח, און דעמאלטס איז נישט דא די עצה פון יניחנה עד הערב, שאם יניחנה תחמץ, דער עיסה גייט ווערן חמץ בפסח, און ער וועט עובר זיין מיט דעם בל יראה בל ימצא, לא יפריש את חלתה, דעמאלטס זאל ער נישט אראפנעמען חלה בצק. דעמאלטס האט מען יא מתיר געווען צו באקן די גאנצע עיסה טמאה, ואחר כך יפריש חלה ללחם. סאו ס׳איז אן אנדערע עצה. ס׳הייסט, וויבאלד אז פסח טאר מען נישט לאזן די עיסה ווייל ס׳וועט ווערן חמץ, וואס איז די איסור אז ס׳וועט ווערן חמץ? אן איסור פון בל יראה. בל יראה, יא. ער גייט בלייבן מיט חמץ. אינטערעסאנט. מ׳דארף קומען לערנען חמץ ומצה צו זען צו ס׳איז אזא אופן פון בל יראה, ווייל ס׳איז א שב ואל תעשה כביכול. איך געדענק אז ס׳שטייט וועגן דעם עפעס, איך געדענק נישט וואס די הדחה איז. על כל פנים, ס׳איז דאך נישט קיין רצון. ער האט אן עצה, ער האט דאך א סאלושן. א טריי עצה. סאו וואס איז די סאלושן? געווענליך זעט אויס אז די מצוה איז אז מ׳זאל אראפנעמען חלה פאר וואס ס׳איז געענדיגט. געווענליך מאכט מען חלה בעיסה. אבער וויבאלד אז מ׳איז סטאק, איז מען מפריש חלה נאכדעם וואס ס׳איז געבאקן געווארן. און מ׳מעג אויך באקן די גאנצע. אקעי, דאס איז פשוט, ווייל מ׳באקט אפ די גאנצע ברויט. ס׳איז געבאקן די ברויט, ס׳איז נישט געבאקן די חלה. ס׳איז טבל כולו. די גאנצע עיסה, יא.

דיון: די מנהג פון חלה פון מצות

אזוי טוען אונז, ערב פסח מצות איז דאס די פראבלעם. מ׳נעמט אראפ א שטיקל פון די געבאקענע מצה, יא? וויאזוי טוען אונז יעדע פסח? וואס? נישט ערב פסח, פון כלל ישראל. יא, איך רעד נישט אלץ באקן א יום טוב. איך רעד קודם כל, לאמיר זאגן אז איינער באקט מצות יום טוב פסח ביינאכט פאר׳ן… קיינער וואס האבן עס געטון. איך האב קיינמאל נישט געהערט, אבער… פארוואס האט עס געטון? ס׳איז געווען… נו, איז אין אזא פאל נעמט מען אראפ די חלה. פון די געבאקענע מצה. אבער איך מיין מ׳טוט בכלליות אזוי. פארוואס טוט מען בכלליות אזוי? אפשר ווייל מ׳וויל נישט געבן מאכן עקסטערע צייט פון אראפנעמען א שטיקל איסא. אקעי, מ׳וואלט ווייטער מארגן א בויער פון חמץ אפילו ערב פסח. דאס איז א היתר. מ׳ווייסט נישט, מ׳דארף קוקן… דעמאלטס פארוואס די ריזענס וואס מ׳טוט אזוי. יא. אקעי, ווייטער נאך זאכן וואס האט צו טון מיט… נאך פארשידענע, יעצט קען מען נעמען נאך פארשידענע, אזוי ווי עסורים וואס דאך האבן געאסטערט… פארשידענע אלעמס מיט די טאנער. יא, און נאכדעם ווייטער ווען מ׳מאכט עסן. אין אופן בפרני חדשה.

הלכות תנור וכירים — הלכה י-יא

פורני חדשה

א נייע פרני איז עפעס א תנור וואס איז זייער הייס. אינטערעסאנט, מיר האבן געלערנט פריער אז ס׳איז דא דריי. ס׳איז דא תנור, קיריים, און… וואס איז דא די מיטלסטע וואן? קירה. א תנור, א קירה, און א… איך געדענק נישט אויף די מינוט, עפעס וואס איז האלב און האלב. קירה און קיריים. און א דריטע אנטיכי, איך געדענק נישט דעם נאמען אויף די מינוט. ס׳איז דא אזא כלי וואס הייסט א פירני, וואס ווען ס׳איז פריש איז עס זייער הייס. טאר מען נישט נעמען א פרישע פירני, גזירה שמא תפוח, ס׳ווערט צובראכן אמאל. ס׳נעמט אפאר מאל, ס׳נעמט אפאר מאל, ס׳ווערט אזוי… און אמאל, די ערשטע מאל פלאצט עס, ותפסיד הלחם, וימנע משמחת יום טוב. ס׳איז דא א רעקאמענדעישאן אזא.

גריפה וקיפוש

אלע דריי, אלע דריי, אלע דריי, אבער מ׳כאפט שוין אז ס׳אויפשט, ווען מ׳מעג יא ריקן, כאפשן מיינט ריקן? פושן, יא, אוועק פושן, קויפשט זיין, יא, פושן די אייפער אז ס׳זאל זיין גענוג פלאץ אין די טאנער צו קאכן. ואם אי אפשר לפש באה ליסל באה אלם כן גרוב. ס׳איז דא פלאץ אין די אווען, דו דארפסט נאר אביסל ריקן, אביסל פושן, די אווער איז אזוי פלאפי, דו זאלסט עס אראפפושן אז ס׳זאל ווערן געדעכט און ס׳זאל זיין גענוג פלאץ. אבער אויב ס׳איז נישט דא גענוג פלאץ, אלם כן גרוב איז דאס יא מותר, ווייל לצורך האכילה כדי צו קאכן מעג מען. אבער אויב ס׳איז דא אן אנדערע וועג, פארוואס טוען אן טרחה, זאל מען עס טוען מיט ווייניגער טרחה.

סתימת פי התנור בטיט

ווייטער, ושוש מפי התנור, ווען מ׳מאכט צו די טנור, מ׳וויל אז ס׳זאל זיין זייער הייס, נעמט מען טוט אדער רפש. און מ׳לייגט עס ארום ביי די פי התנור, מעג מען סוספים ביים פי התנור בתת ורפש שבסביבות הנאה. מ׳מאכט אזא זאך וואס הייסט, מ׳מאכט אזא נאסע קלע, יא? נאסע סעמענט, אדער וואס? נישט סעמענט, קלע? וואס ליבסט עס סעמענט? איך ווייס נישט וואס איז דאס סעמענט, אבער נאסע זאמטי? איך ווייס נישט קענדער האט עס גערופן בלאט אדער סעמענט. אבער זאגט דער רמב״ם, ווי ס׳איז א ריכטיג פאר׳ן מאמש. אבער דאס איז נאר, אויב גייט ער נעמען קלעי און ס׳איז א גראבע שטיק, ס׳איז אז ער נעמט א בלאק פון קלעי, גייט ער זיך נישט אן עצה געבן און עס ארומלייגן. איז דארף מען עס מאכן מרחם זיין. ס׳איז נישט מוכן קען די. אה, וישריך או מעמש, אדער אפשר איז עס נישט אן ענין פון טרחה? אה, יא, אן ענין פון מוכן? פארוואס נישט? אזוי ווי מ׳האט געלערנט אפילו זאמד טאר מען נישט ניצן אויב ס׳איז נישט גרייט. איך האב געטראכט, ווייל מ׳רעדט דא פון אנדערע זאכן, רעדט מען פון טירחא. יא, איך גיי נישט צוזאמען מיט די אלע זאכן. אבער, והוא שריחו במעיו״ט, אבער לגבל טיט ביו״ט אסור. צו פאטשקענען, מגבל זיין… אה, ער גייט ארויף, מ׳מעג נעמען פון סביבות הנהר, אבער יעצט נעמען פרישע זאמד און עס אויסמישן מיט וואסער און מאכן א טיט, דאס טאר מען נישט טון ביו״ט. פארוואס איז ענליך צו וועלכע מלאכה? א מלאכה אדער ס׳איז א טירחא? וואס הייסט? ס׳איז ווי בונה אדער… לש. קיצור, ס׳טאר נישט. דער רב האט עס עפעס מחולק אויף די הלכה. סאו איי דער נאו, מ׳דארף לערנען ווייטער. אקעי, אונז דארפן גיין ווייטער. ווייטער.

סיכת תנור בשמן, שפשוף במטלית, הפגה בצונן

תנורים וכירים חדשים, איז דא עפעס א סדר אזא נייע תנור שמירט מען ארום שמן צו מחזק זיין אדער וואס? טאר מען נישט טון, טאר מען נישט סך זיין בשמן ביו״ט. אויך נאך א זאך, פארוואס איז עס אפשר נישט דירעקט פאר די עסן, נאר עס איז פאר די טובה פון די תנור. קוק פיר אויס די גאנצע אנדערע. ואין שטין אותו במטלית… מען ווישט עס נישט מיינט איך מיינען, איז וואס טייטשט א שאטן. מען רייבט עס, מען אפראבט מיט א שמאטע. יא. ואין מפיגין אותו בצונן כדי לחסמו, מען טאר אויך נישט אפקילן די טאנער צו מאכן שטארק. ס׳טייטש, מען נוצט הייס און נאכדעם קאלט, דאס מאכט עס שטארק. דאס טאר מען נישט טון, ווייל די אלע זאכן איז אופנים וויאזוי מען העלפט בויען, מען העלפט מתקן זיין די טאנער. דאס טאר מען נישט טון, מען מעג קאכן, ווייל מען טאר נישט פיקסן אפלייענסעס, מען טאר נישט פיקסן א טאנער.

חילוק: לחסמו או לאפות בו

אבער אם היה מפיגו בצונן כדי לאפות בו, וועלן מיר יא. דאס מיינט אפילו ווען ס׳איז די הייס, ער וויל באקן עפעס וואס וויל נישט זיין אזא גרויסע טעמפערער, מעג מען יא אפקילן די טאנער, ווייל ער טוט עס נישט צום פיקסן די טאנער, ער טוט עס צום פיקסן די עסן.

הלכה י״א (המשך) — אבנים און פורני

Speaker 1: ער וויל נוצן אבנים צו נוצן אלס א טאץ, אלס א טאפ, צו קענען קאכן אויף דעם, טאר מען דאס נישט טון, מפני שהוא מחזקן, ווייל מיט דעם איז מען מחזק, מיט דעם ענדיגט מען צו די אבנים אז מ׳זאל עס קענען נוצן. הייסט עס ווייטער אזוי ווי מתקן זיין א כלי, ס׳איז א טרחה וואס איז נישט דירעקט פאר די עסן.

ומסיקין ואופין בפורני. מ׳האט געלערנט פון די פורני המצרי, דאס מעג מען יא. מעג מען אנהייצן און באקן, אפילו ס׳איז א גרויסע תנור, ס׳איז מער וויפיל ער דארף יעצט פאר זיין… אין משגיחין במה שהוא מוסיף בתנור גדול, מען מעג. ובחמין, מ׳האט געלערנט אז מ׳מעג.

מ׳טאר נישט נוצן א נייעם, פריער האט ער געזאגט א נייעם פורני. א נייע איז אן ערליכער פורני וכדומה. ס׳זעט אויס דער פורני איז עפעס א זייער קאמערשל זאך, איך מיין נישט געווען פאר סדר פון קאכן, ס׳איז עפעס א ספעשל זאך, אבער מ׳מעג יא.

יעצט גייען מיר לערנען נאך אפאר זאכן. ער ברענגט אז א פורני דארף מען מער אריינלייגן, מער האלץ, ס׳איז א גרעסערע טרחה, אבער מ׳מעג עס דאך טון.

—

הלכה י״ב — גבינה, תבלינים, מלח

Speaker 1: ווייטער, זאגט דער רמב״ם אין הלכה י״ב, אין עושין גבינה ביום טוב. מ׳טאר נישט מאכן גבינה ביום טוב. פארוואס? ווייל מיר האבן דאך שוין געלערנט אין הלכות שבת אז מאכן גבינה איז א מלאכה, ווייל ער נעמט צוזאם קליינע שטיקלעך און מאכט זיי אין איינס, ס׳איז ענליך צו בונה. טאר מען נישט טון ביום טוב.

איי, אונז ווייסן דאך אז מען מעג טון אין יום טוב מאכן אלע עסן? אבער, מ׳מעג נאר טון דאס וואס אויב מ׳וואלט דאס געמאכט ערב יום טוב וואלט עס נישט געהאט אזא גוטע טעם. שאם גיבן מערב יום טוב אין בזה חסרון טעם, ס׳איז נישט… גבינה וואס איז אלט א טאג, אדער וואס מ׳האט שוין מקבץ געווען א טאג אלט, איז נישט ווייניגער טעם, ממילא איז עס פון די זאכן שאפשר לעשותן.

אבל דכין את התבלין כדרכן, מען מעג יא טוחן זיין די תבלינים כדרכן, שאם ידכום מערב יום טוב יפיג טעמן, פרישע תבלינים. מיט א בעסערע טעם מעג מען יא.

אבער מלח, דאס איז תבלינים, למשל פעפער, אבער זאלץ טאר מען נישט דך זיין, טאר מען נישט צומאלן ביום טוב, ווייל ס׳טוישט נישט די טעם. אלא, ס׳איז יא דא אן עצה וויאזוי מ׳קען עס טון, אינעם כלי היתוך המכתש. אויב ער טוט עס מיט א שינוי, אדער ער טוט עס נישט מיט א געווענליכע טוחן מיט א מכתש, נאר ער טוט עס מיט א קערה, מיט א טעלער, מעג מען יא כדי שישנה, ווייל ער טוט עס מיט א שינוי.

פארוואס טאר מען נישט סתם אזוי? שלא ישחוק המלח מערב יום טוב לא יפיק טעמו. זעט אויס אז ס׳איז נישט ממש קיין מלאכת טוחן, ווייל דעמאלטס וואלט נישט געהאלפן די שינוי. תבלין ווערט ערגער, אבער זאלץ ווערט נישט ערגער.

ואין שוחקין את הפלפלין בריחים שלהם. מ׳האט געשמועסט אז מ׳מעג שוחק זיין תבלינים, אבער פלפלין טאר מען נישט טון אין די געווענליכע ריחים, אלא דך עושין במדוכה ככל התבלין. מ׳זאל עס נישט טון מיט די ספעציעלע כלי, ווייל די ספעציעלע כלי איז געמאכט געווארן, מיין איך, צו מאכן אויף א גרעסערע פארנעם אדער וואס? ס׳זעט אויס ווי א וואכעדיגע עובדא דחול.

אין כותשין את העריפות. עריפות איז, איך מיין אז מיר האבן עס פריער געלערנט, צו ס׳איז מאכל בהמה אדער וואס? גרגרי תבואה, טאר מען נישט צומאלן במכתשת גדולה און טוחן זיין אין א גרויסע מאשין וואס מ׳נוצט אייביג פאר טוחן זיין. אבל כותשין אותה במכתשת קטנה, אין א קלענערע כלי מעג מען יא, שזהו שינוי שלו. ווייל איך מיין די זאכן דא זענען… מ׳טאר עס נישט טון אזוי ווי מ׳טוט עס אין די וואכן, ס׳זאל נישט אויסקוקן יעצט ווי ער איז דא ביזי אויף א גרויסן פארנעם, אויף א קלענערע פארנעם מיט א שינוי.

הלכה י״ב (המשך) — ארץ ישראל vs. חוץ לארץ

Speaker 1: זאגט דער רמב״ם, בארץ ישראל אפילו בקטנה אסור, שהתבואה שלהם… דער רמב״ם וויל דא רעדן בשבח ארץ ישראל, שהתבואה שלהם טובה היא. ארץ ישראל טובה הוא עד מאוד מאוד, די תבואה דארטן איז זייער גוט, און דארטן אפילו די עריפות, וואטעווער ס׳איז, די גריס אדער איך ווייס נישט וואס מ׳וויל מאכן, אפילו אויב ס׳וועט זיין א טאג אלט, וועט עס נאך אלץ זיין זייער גוט, ואין בכך הפסד. מ׳דארף ארויפגיין קיין ארץ ישראל ווער ס׳וויל עסן גוטע עסן. לא כל המקריה ולא כל המקריה.

סאו די פוינט איז אז מ׳קען עס טון פון ערב יום טוב. ממילא, ס׳שטייט אין חוץ לארץ איז שוואך, און ס׳איז שוין אלט, און ס׳איז שוין נאך א טאג אלט, איז שוין אן ערגעץ.

אינטערעסאנט אז מ׳מאכט א חילוק צווישן ארץ ישראל און חוץ לארץ, ווייל דו קענסט זאגן אז מ׳דארף טשעקן צו דעם פלאץ.

Speaker 2: You’re forgetting, די הייליגע תורה האט מען געגעבן פאר actual מענטשן, נישט פאר כללים. דאס וואס אלע האבן דאס זוכן כללים, דאס איז אנטי-אידישקייט.

Speaker 1: ניין, אבער איך זאג דארט, א מענטש וואוינט יעצט, א מענטש וואוינט נישט ווי דער רמב״ם האט געוואוינט. און אין די שטאט, וואס איז די סדר? דער רמב״ם מאכט א חילוק צווישן גאנץ חוץ לארץ און גאנץ ישראל. ער מיינט נישט דאס צו זאגן. ער זאגט אז אין א פלאץ וואו די תבואה איז זייער גוט, וואו די תבואה מאכט נישט קיין חילוק. יעדע הלכה. מ׳טאר נישט פסק׳ענען פון דער רמב״ם, נישט קיין שום זאך. אויב ס׳איז א זאך וואס ס׳שטערט נישט, מ׳מאכט עכט, מ׳דארף עס מאכן עכט, אבער נישט עס מאכן היינט. דער כלל בלייבט דער כלל, און מיר האבן שוין געלערנט אין פרק א׳ דער כלל.

אין די זמן הגמרא, איך ווייס נישט, די ישראל׳דיגע אידן האבן א חילוק וואס מ׳מאכט. ס׳איז נישט קיין הלכה, איך זאג נישט קיין דרך ישראל.

Speaker 2: מ׳קען מיינען פון וואס דו זאגסט אז היינט אויכעט ווענדט זיך אין ארץ ישראל, ס׳ווענדט זיך נישט. גראדע אין ארץ ישראל איז טאקע דא בעסער.

Speaker 1: איך ווייס נישט, מ׳דארף טרעקן ביי די בעקעריי, צו ס׳איז טאקע בעסער אדער נישט.

Speaker 2: ניין, איך מיין למעשה האט מען טאקע מחמיר געווען זאכן.

Speaker 1: היינט איז נישט דעסיידער צו… אפשר דו זאגסט יא א מענטשן צו מאלן פעפער. היינט איז ווייניגער דעסיידער צו אנגרייטן די לעוועל גלייך ביים עסן. טאקע די… יא, אפשר בעסערע רעסטאראונס וועלן ממש צו מאלן אלעס, צו מאלן די… בדרך כלל מענטשן. מ׳קויפט א באטל תבלינים, און מ׳האלט עס אין די…

Speaker 2: דו ביסט נישט אין א פענטל.

Speaker 1: צו הויז.

Speaker 2: ביי דיר קויפט מען אלעס, און ביי ר׳ יצחק איז אלעס בחינת מלכות.

Speaker 1: אקעי. ניין, איך ווייס נישט. ניין, איך זאג, די אלע זאכן דארף מען וויסן אז ווען ס׳מאכט נישט אויס אז ס׳מאכט נישט בעסער די עסן, דעמאלטס זאל מען עס טון ערן די יום. דאס איז וואס איך וויל וויסן, און ס׳איז וויכטיג, ווייל… היינטיגע קיטשן. קודם כל, איך מיין נישט, מיין ווייב קאכט כמעט נישט יום טוב, זי האט נישט קיין כח, זי האט געקאכט אלעס ערב יום טוב. אבער מ׳קאכט יום טוב, אבער מ׳דארף וויסן אז ס׳איז דא עפעס געוויסע זאכן וואס מ׳טוט נישט. און היינט איז די אלטע טעכנאלאגיע פון די קיטשן נישט די אלע זאכן וואס זענען דא.

מ׳זעט אז ס׳איז דאך אלץ עפעס אן ענין אז יום טוב עפנט מען נישט די קאך אזוי ווי אינדערוואכן. ס׳איז נישט דא א זאך וואס טוט נישט. סאו וויאזוי ס׳שטעלט זיך אויס להלכה למעשה, I don’t know.

סאו דער רמב״ם ברענגט נישט בכלל די לשון עובדא דחא. ער ברענגט נישט לשונות בכלל. די פוסקים בכלל האבן ליב צו נוצן לשונות, קיינער ווייסט נישט וואס זיי מיינען. דער רמב״ם טרייט צו ווייזן וואס ס׳מיינט.

אקעי, נאך אביסל קעמאך, אפשר ריק דעם ערב יום טוב.

—

הלכה י״ג — מרקד (זיפן קעמאך) נאכאמאל

Speaker 1: קעמאך דארף מען זיפן. מ׳האט געזיפט ערב יום טוב, מ׳האט ארויסגענומען סיבים, די שולאכס. וועט א מענטש טראכטן אז די מלאכת מרקד האט מען שוין געטון, און יעצט וויל ער נאר טון א צווייטע מאל, ס׳איז נישט ממש א מלאכת מרקד, טאר מען נאך אלץ נישט.

אין מרקד נוסף פעם שנייה ביום טוב, אלא אם כן נפל לתוכו צרורות כסף, אויב ממש ס׳איז אריינגעפאלן שמוץ, דארף עס אויסזיין מער ווייל ס׳פעלט אויס פאר עסן, אבער סתם אזוי טאר מען נישט.

אבער אויב טוט מען עס מיט א שינוי איז יא מותר. כיצד? וואס הייסט די שינוי? יום שירקד מאחורי אנפי, זיי לייגן די איבערדרייען די הירט.

—

הלכה י״ג (המשך) — מולל, מפרח, מנפח, בורר

Speaker 1: נאך מלאכות וואס מ׳מעג יא אדער נישט טון יום טוב?

מולי למלילות, מ׳מעג צומאלן מיט זיינע הענט קטניות, אדער וואטעווער תבואה, און מפרחין, מ׳מעג צוברעקלען קטניות ביום טוב, און מנפח על יד על יד בכל כחו ואוכל, מ׳מעג בלאזן מיט די הענט אז ס׳זאל אוועקגיין די שלאכטס פון מאכלים ביום טוב. אפילו מ׳מעג עס טון אפילו בכל כחו ואוכל, אפילו בקנון או בתמחוי, מ׳מעג אפילו נוצן א כלי, אבער לא בתבלא ולא בקברה, אבער נישט נוצן די כלי וואס מ׳נוצט אין די וואכן, אבער די כלי וואס מ׳טוט סתם אויף א פראפעשענעל פארנעם. סתם א טעלער, בעיסיקלי. אבער נישט די סתם א טעלער, יא. מ׳האט פריער געהאט אז מ׳טאר נישט נוצן א שערל, און מ׳מעג נאר נוצן די הענט, אזעלכע זאך.

וכן, הבורר קטניות ביום טוב, בורר כדרכו בחיקו בתמחוי. אויך בורר זיין. קודם האט מען גערעדט וועגן טוחן זיין, און יעצט רעדט מען וועגן בורר זיין. בורר זיין איז אויך בורר בעיסיקל. מ׳איז נישט טוחן. אונז האבן געזען אז ס׳איז די זעלבע הלכה אויב איך געדענק. איך ווייס נישט אויב ס׳איז אן אנדערע שבת פון יום טוב. מ׳איז נישט בורר זיין, ווייל מ׳נעמט אראפ די שלח, דאס איז בורר. ס׳איז נאר אן אנדערע פארט פון די בורר. דאס איז דא מ׳נעמט אראפ אין בלאז, און בורר מיינט ליטרעלע ארויסנעמען די נישט גוטע.

קלויג, בורר כדרכו בחקו מיט א… מ׳מעג נוצן א חקו אויף זיין שויס.

Speaker 2: מיט א טעלער.

Speaker 1: מיט א טעלער. אבל אויב אין נאפא, אבל אויב אין תבלי אויב אין גאר, נישט נוצן די עקוויפמענט וואס איז געאייגנט פאר דעם. די אלע זאכן איז מער טערער. פריער א תבלי אויך, א ביידע נישט.

במדון אמורא, כשהאכל מרובה על הפסלת, ווען ער מאכט דעם בורר איז דער אוכל מרובה על הפסלת. אבני מוסר הפסלת מרובה על האוכל, טוט ער פארקערט. יא, אבל מוסר הפסלת מרובה על האוכל, איז בורר את האוכל ומנוחה על הפסלת. פארוואס? ווייל מ׳טאר נישט טון. וואס איז מער טרחה? זאל מען נישט טון. ווי ווייניגער טרחה. ממה טרח בברירת הבסלת מהאכל יותר מטרח ברירת האוכל מן הפסלת, אז דאס איז שווערער, הגם ס׳איז מער, ס׳איז א שוועריגקייט. מ׳דארף זען ס׳זאל זיין ווי ווייניגער טרחה. בדרך כלל, האט עס צו טון מיט וואס איז מער, זאל מען ארויסנעמען די ווייניגערע פון די מערערע. אבער אויב וועט דאס זיין א גרעסערע טרחה פאר סאם ריזען, זאל מען יא גיין די געווענליכע וועג.

—

הלכה י״ג (המשך) — חרדל מסננת, משמרת

Speaker 1: שוין, איינער מסנן איז א חרדל במסננת שלו. חרדל, די קליינע קערעלעך פון וואס מען מאכט מאסטערד, איז מען מסנן מיט א ספעשל מסננת. זאל מען נישט ניצן די ספעשל מסננת, מנה שנראה כבורר, זעט אויס ווי בורר.

אבער ס׳איז דא אן אנדערע עצה, נותנים ביצים במסננת של חרדל, און ווען די ביצה רינט ארויס, זעט אויס נעמט עס מער די קלענערע קערעלעך, ווי מסתמא מיינט ער, דאס מעג מען יא טון, ווייל דאס איז נישט קיין טרחה.

ואם היתה משמרת תלויה, אויב ליגט שוין די מסננת על הכלים, זי ליגט שוין גרייט…

Speaker 2: ניין, מסננת שלו. דו האסט געזאגט, אויב די מסננת…

Speaker 1: אה, מסננת, משמרת. ואם היתה משמרת תלויה, מותר לו ליתן יין ביום טוב. אבער אויב ס׳הענגט שוין, מעג מען.

אבער וואס מעג מען טון? מ׳קען טון א טריק. ומערב ותולה, מ׳וועט דאך יא אויפהענגען, למשל, אז מ׳וויל לייגן רימונים אויף עפעס א כלי,

הלכה בנוגע משמרת ביום טוב

משמרת איז יין, ארויסצונעמען די פסולת פון די יין. מותר ליתן יין ביום טוב, ווייל ס׳איז לשון שמרים, יא. מותר ליתן יין ביום טוב, אויב ס׳הערט שוין, מעג מען. אבער איז דאך די בחילה שלא יצא כדירת שיעשה בכל.

ומערב, אבער וואס מעג מען טון? מען קען טון א טריק. ומערב, ותולה, מען מעג דאך יא אויפהענגען. למשל, אז מען וויל לייגן רמונים אויף עפעס א כלי, מעג מען אויפהענגען א משמרת און ארויפלייגן אויף דעם רמונים. ותולה ביי רמונים. און נאכדעם, איינמאל האט ער שוין אן אויפגעהאנגענע משמרת, מעג ער נאכדעם לייגן אדער אויף די וויין צו אויסזייען די וויין פון די שמרים.

סיכום פרק ג׳

עד כאן פרק ג׳ האט מען געלערנט. און די כלל פון דעם פרק איז אז מ׳איז גרייט צו עסן יום טוב, אבער נישט אינגאנצן וואכעדיג, נישט מיט א גרויסע טירחא, נישט זאכן וואס מ׳קען טון ערב יום טוב, נישט פארשידענע זאכן וואס א מענטש וועט מיינען אז ס׳איז א חיה און ער וועט מטר׳ס זיין חלב, אנדערע ווי אזעלכע כללים.

און מ׳דארף וויסן פראקטיש צוצושטעלן צו אונזער ריאליטי, וואס יום טוב קאכט מען, אבער ס׳זאל בלייבן יום טוב׳דיג, נישט צו גרויסע פארנעם.

יא. וואלט ער…

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

YI אידיש ›

📄 Download Transcript PDF סיכום השיעור 📋 סיכום פון הלכות שביתת יום טוב, פרק ג׳ כללי הקדמה צום פרק פרק ג׳ באהאנדלט נוס…

…

📄 Download Transcript PDF

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום הלכות שביתת יום טוב, פרק ג׳

הקדמה כללית לפרק

פרק ג׳ עוסק בגזירות נוספות דרבנן המגבילות כיצד עושים מלאכת אוכל נפש ביום טוב. בפרק א׳ למדנו את יסודות אוכל נפש — מה מותר לעשות ביום טוב. פרק ג׳ נכנס לגזירות הנובעות מסיבות שונות: (1) ניתן היה לעשות זאת ערב יום טוב, (2) זו טרחה גדולה, (3) יכול להביא למכשול. אפילו בתוך מלאכות המותרות בעצם לאוכל נפש, אסרו חכמים אופנים מסוימים.

—

הלכה א — שחיטה ביום טוב וכיסוי הדם

הרמב״ם: מי שהיה לו עפר מוכן או אפר שמותר לטלטלו — הרי זה שוחט חיה ועוף וכסה דמו. אבל אם אין לו עפר מוכן או אפר הראוי — לא ישחוט. ואם עבר ושחט — לא יכסה דמו עד לערב.

פשט: מותר לשחוט חיה ועוף ביום טוב (שכן שחיטה היא אוכל נפש), אך רק כאשר יש כבר עפר מוכן או אפר לכיסוי הדם. אם אין — אסור לשחוט כלל. ואם עבר ושחט — אסור לכסות עד לאחר יום טוב.

חידושים והסברות:

1. גזירה חדשה, לא רק חוסר היתר: זו אינה רק שלא התירו עפר מוקצה — זו גזירה חדשה דרבנן שאסור לשחוט כלל ללא עפר מוכן. הטעם: כאשר שוחטים ללא עפר מוכן, יבוטל מצוות כיסוי הדם, לכן אסרו חכמים את השחיטה עצמה.

2. אוכל נפש אינו מתיר מוקצה: היה מקום לחשוב: מאחר שהתורה התירה שחיטה (דאורייתא), יתיר זה גם מוקצה (דרבנן) — אך לא, לעולם אוכל נפש אינו מתיר מוקצה.

3. מצוות כיסוי הדם גם אינה דוחה מוקצה: היה מקום לטעון שמצוות כיסוי הדם תדחה את איסור מוקצה — אך גם זה נדחה.

—

הלכה בנוגע לקוי (ספק חיה ספק בהמה)

הרמב״ם: בריאה שהיא ספק חיה ספק בהמה (קוי) — אין שוחטין אותה ביום טוב. ואם שחט — לא יכסה דמו עד לערב — אפילו אם יש עפר מוכן.

פשט: קוי, שהוא ספק חיה ספק בהמה, אסור לשחוט ביום טוב. אפילו עם עפר מוכן אסור לכסות.

חידושים והסברות:

1. גזירה חדשה ומיוחדת בקוי — מראית עין: בחיה ועוף רגילים, אם יש עפר מוכן מותר לשחוט ולכסות. אך בקוי יש גזירה חדשה שאפילו עם עפר מוכן אסור. הטעם: שמא יאמר הרואה — אדם יראה שמכסים את הדם ביום טוב, ויסיק שזה ודאי חיה. מאחר שהוא יודע שביום טוב אין עושים דברים סתם, אלא מה שחייבים — אם מכסים את הדם, בוודאי זו חיה.

2. הנפקא מינה — חלב: ההבדל בין חיה לבהמה הוא: חלב בהמה אסור, חלב חיה מותר. קוי, שהוא ספק, צריך להחמיר לשני הצדדים — הן כיסוי הדם (כחיה) והן איסור חלב (כבהמה). אם אנשים יחשבו שזו ודאי חיה, יאכלו את החלב — שאולי אסור (שמא זו בהמה). לכן אסרו חכמים לכסות ביום טוב כלל, כדי שלא יבואו למכשול.

3. [דיגרסיה: דין חלב — שייכות להלכות חלב]: דין הקוי הוא גם דין בהלכות חלב, לא רק הלכות יום טוב.

—

הלכה בנוגע לשחט חיה/עוף מערב יום טוב

הרמב״ם: השוחט חיה ועוף מערב יום טוב — לא יכסה דמן ביום טוב.

פשט: אם שחט ערב יום טוב ולא כיסה את הדם, אסור לכסות ביום טוב.

חידושים:

1. טעם — טרחה שאפשר לעשות מערב יום טוב: זה אסור כי יכול היה לכסות ערב יום טוב. זו טרחה שאינה נחוצה ביום טוב.

2. מצוות כיסוי הדם יכולה להמתין: מצוות כיסוי הדם אינה דוחה את הגזירות — אפשר להמתין עד מוצאי יום טוב. זה עקבי עם הדין של “עבר ושחט” שם ממתינים עד לערב.

—

הלכה בנוגע לנתערב דם בהמה עם דם חיה/עוף

הרמב״ם: שחט בהמה וחיה ועוף ביום טוב ונתערב דמם — לא יכסה אותו עד לערב. אבל אם היה לו עפר מוכן ויכול לכסות הכל בדקירה אחת — יכסה.

פשט: כאשר דם בהמה (שאינו צריך כיסוי) מעורב עם דם חיה/עוף (שצריך כיסוי), אסור לכסות ביום טוב, כי יעשה טרחה גם עבור דם הבהמה שאינו צריך. אך אם יכול לכסות הכל בדקירה אחת (תקיעה אחת באת), מותר.

חידושים:

1. טעם האיסור — טרחה שלא לצורך: כאשר הדם מעורב, אי אפשר לכסות רק את דם החיה בנפרד. צריך לכסות הכל. אך חלק מהטרחה הוא עבור דם הבהמה שאינו צריך כיסוי כלל — זו טרחה שלא לצורך ביום טוב.

2. בדקירה אחת — אין טרחה נוספת: אם יכול לכסות הכל בתנועה אחת, אין טרחה נוספת. זה אותו יסוד כמו קודם — סיר גדול יותר אינו טרחה נוספת, כי צריך לעשות את הפעולה עבור החלק המותר, והשאר בא ממילא.

—

הלכה — תולש צמר ממקום שחיטה

הרמב״ם: השוחט בהמה ביום טוב, מותר לו לתלוש צמר למקום השחיטה בידו, ולא יטול הצמר ממקומו אלא ישאר שם מסובך בשאר הצמר.

פשט: כאשר שוחטים בהמה ביום טוב והצמר/שיער ליד הצוואר מפריע לשחיטה, מותר לתלוש ביד את הצמר מהמקום שבו שוחטים. אך אסור להסיר לגמרי את הצמר התלוש — היא חייבת להישאר שם מסובכת בצמר הסובב.

חידושים והסברות:

1. מדוע תולש ביד מותר אך גוזז אסור: בבהמה הדרך הרגילה של גזיזה היא בכלי (מספריים/סכין). תולש ביד — תלישה בידיים — הוא שינוי מדרך גזיזה, לכן אינו מלאכה דאורייתא. אך אם היה מסיר אחר כך את הצמר לגמרי, היה נראה כגזיזה רגילה, לכן צריך להשאיר אותה מסובכת בשאר הצמר.

2. הבדל בין בהמה לעוף: בבהמה זה נקרא “תולש” (תלישת צמר), בעוף זה נקרא “מורד” (הוצאת נוצות). בעוף מורד אסור, כי זה הוא הדרך הרגילה שבה מסירים נוצות — “בני שיעור דרכו” — ולכן זה היה ממש עבירה. היסוד: בבהמה תולש ביד הוא שינוי (כי הדרך היא בכלי), אך בעוף תולש/מורד ביד הוא הדרך עצמה.

3. הערה מעשית: בעופות (כפי שרואים בכפרות) אולי לא כל כך קשה לשחוט בלי למרוט, כי ליד הצוואר של עוף אין כל כך הרבה נוצות — צריך רק לסובב. זה תלוי גם באיזה סוג עוף.

—

הלכה — המפשיט עור הבהמה: מליחה, בית הדריסה, ערמה

א) מליחת העור

הרמב״ם: המפשיט עור הבהמה ביום טוב, לא ימלחנו שזה עיבוד, נמצא אותה מלאכה שלא לצורך אכילה. אבל נותן עליו בבית הדריסה כדי שידרסו עליו ולא יפסד.

פשט: כאשר מפשיטים את עור הבהמה ביום טוב, אסור למלוח אותו, כי זה מעבד (עיבוד עור) — מלאכה שלא לצורך אכילה. אך מותר להניחו בבית הדריסה (מקום שאנשים דורכים בו הרבה), כדי שידרכו עליו ולא יתקלקל.

חידושים:

1. בית הדריסה — מעמד של מעבד: הנחה בבית הדריסה היא גם עניין של מעבד — היא מרככת את העור ומונעת שיתקשה. אך זו אינה מלאכה גמורה, אלא אולי מעבד דרבנן.

2. טעם ההיתר — שמחת יום טוב: ולא התירו דבר זה אלא מפני שמחת יום טוב, כדי שלא ימנע מלשחוט. כל ההיתר של בית הדריסה הוא מפני שמחת יום טוב — אם אדם ידע שיאבד את כל עורו (כי לא יוכל לטפל בו), ימנע משחיטה, וזה יפגע בשמחת יום טוב.

ב) ערמה — מליחת בשר לצלי על גבי העור

הרמב״ם: ומותרים להניח בשר לצלי על גבי העור, ומרימים בדבר זה… במה דברים אמורים, מלח לצלי שאינו צריך מלח הרבה, אבל לקדרה לא ימלח על העור.

פשט: מותר להניח בשר המיועד לצלי (צליה) על העור ולמלוח, כך שהמלח העודף נופל על העור. זו ערמה (תחבולה) מותרת. אך רק בצלי, שאינו צריך הרבה מלח. בקדרה (בישול בסיר), שצריך הרבה מלח למליחה להוצאת דם, אסור למלוח על העור.

חידושים:

1. מדוע דווקא לצלי: צלי אינו צריך הרבה מלח (כי תהליך הצליה עצמו מוציא דם), לכן זה חידוש שאפילו לצלי — שאינו צריך הרבה מלח — מותר לעשות זאת, כי נשאר מספיק מלח שנופל על העור.

2. מדוע לקדרה אסור: בקדרה צריך הרבה מלח למליחה. לכאורה צריך להיות להיפך — בקדרה שמשתמשים בהרבה מלח, יותר יפול על העור! התירוץ: בצלי, שאינו צריך הרבה מלח, מה שמניחים על העור הוא רק תוספת קטנה — זו בבירור ערמה, תוספת קטנה. אך בקדרה, ששופכים הרבה מלח, זה קרוב יותר למעבד אמיתי — זה נראה כאילו ממש מולחים את העור, לא רק ערמה.

3. כיצד הערמה פועלת בפועל: מניחים חתיכות בשר על מקומות שונים של העור הפרוש, וממלחים כל חתיכה, כך שכל העור מכוסה במלח. מותר אפילו להזיז את הבשר או להניח חתיכות קטנות במקומות אחרים כדי שכל העור יומלח.

4. [דיגרסיה: ערמה — מתי כן ומתי לא:] אין כלל מוחלט מתי ערמה מותרת ומתי לא. קודם למדנו שערמה של בישול למוצאי יום טוב אסורה (שחרימו ממערים), אך כאן במליחת העור ערמה מותרת. ההבדל: שם הוא רוצה לרמות את המערכת לעשות מלאכה שלא לצורך יום טוב; כאן רוצים למנוע הפסד כדי שלא ימנעו משחיטה — זה לצורך שמחת יום טוב.

—

הלכה — אין מולחין את החלבים

הרמב״ם: וכן אין מולחין את החלבים, ואין מהפכין בהם, ואין שוטחן אותו ברוח על גבי יתדות.

פשט: אסור למלוח את החלב (שומן) של הבהמה, אסור להפוך אותם, ואסור לפרוש אותם ברוח על יתדות לייבוש. כל אלה אסורים כי חלב אינו ראוי לאכילה.

חידושים:

1. חלב — שלא לצורך אכילה: אף שחלב ניתן לשימוש לנר (אור), אינו לצורך אכילה, ולכן אסור לעשות בו מלאכות ביום טוב. זה עקבי עם הכלל שמלאכות ביום טוב מותרות רק לצורך אכילה.

—

הלכה — אופן ההפשטה: מרגיל

הרמב״ם: המפשיט את הבהמה לא ירגיל ביום טוב. כיצד הוא המרגיל? זה שיוציא כל הבשר מרגל אחת, כדי שיצא כל האור שלם ולא יקרע.

פשט: מותר להפשיט את עור הבהמה ביום טוב (כי זו הכנה לבישול), אך לא באופן של “מרגיל” — כלומר משיכת כל העור דרך רגל אחת, כדי שהעור יישאר שלם ולא ייקרע.

חידושים:

– הפשטה סתם מותרת כי היא לצורך אכילה. אך “מרגיל” — משיכת כל העור דרך רגל אחת — היא טרחה גדולה יותר, והמטרה אינה לבשר אלא לעור (כדי שיהיה עור שלם). זו טרחה שלא לצורך אכילה.

– המילה “מרגיל” באה מ״רגל” — הוא מושך הכל דרך רגל אחת.

—

הלכה — בית יד בבשר

הרמב״ם: אסור לעשות בית יד בבשר, והוא שיעשה בסכין… שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. אבל מותר לעשות סימן בבשר.

פשט: אסור לעשות “ידית” בבשר בסכין (כדי לתלות או לסחוב), כי זו דרך חול. אך סימן בבשר מותר לעשות.

חידושים:

1. איסור בית יד הוא רק בסכין — כי זו דרך חול. בלי סכין מותר.

2. סימן בבשר מותר — כי צריך זאת כדי למנוע את בעיית בשר שנתעלם מן העין (כפי שלומדים במסכת ביצה). חותכים את הבשר בצורה מסוימת (למשל משולש) כדי לזהות אותו. אף שזו טרחה, מותרת כי נחוצה כדי שיוכלו לאכול את הבשר.

3. קושיה: מדוע בית יד אסור — הרי חיתוך בשר סתם מותר? תירוץ: בית יד בסכין היא עבודה מלאכתית מיוחדת, דרך חול.

—

הלכה — מולגין את הראש והרגלים

הרמב״ם: מולגין את הראש ואת הרגלים, ומעביר נוצותיו באור. אבל אין תופלין אותו בחרסית ולא באדמה. ואין גוזזין ואין עושין בו פאה.

פשט: מותר להסיר את השיער מהראש והרגליים של בהמה על ידי מליגה (גרירה/משיכה) או על ידי שריפה באש. אך אסור להשתמש בחרסית (סוג חול/קרמיקה) או אדמה להחלקה, ואסור לגזוז את השיער במספריים.

חידושים:

– הראש והרגליים נאכלים, לכן צריך להסיר את השיער כדי שלא יהיה מאוס.

– שתי דרכים מותרות: מליגה (משיכה/גרירה) ושריפה באש.

– שלוש דרכים אסורות: (1) חרסית/אדמה — כימיקלים/מינרלים לשפשוף, (2) גזיזה — חיתוך במספריים, (3) עשיית פאה — כל אלה טרחה גדולה יותר או “חולית” יותר.

– ההבדל מהפשטת הבהמה: שם מסירים את העור למען העור (לא לאכילה), כאן מסירים את השיער כדי שיוכלו לאכול את הראש והרגליים.

—

הלכה — ירקות: גוזזין ופאה

הרמב״ם: וכן אין גוззין ואין עושין פאה בירקות שיש להם שלחית (קליפה). אך ירקות שיש להם קוצים (כמו קינדרס ואחביות — ארטישוק) מותר לגזוז במספריים.

פשט: אותה הגבלה החלה על ראש ורגליים חלה גם על ירקות — אסור לחתוך חלקים רעים במספריים.

חידושים:

– בירקות שיש להם “שלחית” (סוג קליפה) — אסור להשתמש במספריים להסרה.

– אך בירקות עם קוצים (קוצים דוקרניים, כמו ארטישוק) — מותר להשתמש במספריים, כי אי אפשר אחרת — יידקרו.

– זה דומה לקניבת ירק (הסרת חלקים רעים), שהותר ערב יום כיפור להכנה לאחר יום כיפור.

– ההבדל: בירקות רגילים אפשר להסתדר בלי המספריים (מליקה/בורר ביד), אך בקוצים זו הדרך היחידה.

—

הלכה — לישת עיסה גדולה

הרמב״ם: מותר ללוש עיסה גדולה ביום טוב.

פשט: מותר ללוש בצק גדול ביום טוב, אף שזו טרחה גדולה יותר.

חידושים:

– זה מקביל למה שלמדנו קודם: מותר למלא פרי שלם (בהמה), ומותר להכניס כמה לחמים לתנור כי זה משפר את הטעם. כך גם עיסה גדולה — זה טוב יותר לאפייה.

—

הלכה — הפרשת חלה ביום טוב

הרמב״ם: הלש עיסתו מערב יום טוב — אין מפרישין ממנו חלה ביום טוב. אך אם לש ביום טוב עצמו, מותר להפריש חלה.

פשט: אם לש ערב יום טוב, היה צריך להפריש חלה אז. אסור להפריש חלה ביום טוב על עיסה כזו, כי זה דבר שאפשר לעשותו מערב יום טוב.

חידושים:

1. היסוד: הפרשת חלה היא מתקן (דומה לתרומות ומעשרות שאסור להפריש בשבת). בשבת זה אסור לגמרי. ביום טוב — אם לש ביום טוב עצמו, מותר, כי לא יכול היה קודם. אך אם לש ערב יום טוב, יכול היה וצריך היה לעשות זאת אז.

2. קושיה: מתקן אוכל ביום טוב מותר — הכנת אוכל היא כל העניין! תירוץ: הפרשת חלה אינה “הכנת אוכל” במובן הזה — זה תיקון/הכשר שיכול היה לעשות קודם.

—

הלכה — עיסה טמאה וחלה טמאה ביום טוב

הרמב״ם: עיסה טמאה או שנטמאת החלה — לא יבשל את החלה, שאין מבשלין ביום טוב אלא לאכול וזו אינה ראויה ועומדת לשריפה. וכן אין שורפין אותו ביום טוב, ששריפת קדשים שנטמאו מצות עשה שנאמר באש תשרף, ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה וכיוצא בה — עשה ולא תעשה.

פשט: חלה טמאה אסור לאפות ביום טוב (כי אי אפשר לאכול אותה — היא עומדת לשריפה), וגם אסור לשרוף אותה ביום טוב.

חידושים:

1. שני איסורים: (1) אפייה/בישול — כי מותר לבשל רק לאכילה, וחלה טמאה אינה ראויה לאכילה. (2) שריפה — אף ששריפת קדשים טמאים היא מצוות עשה (באש תשרף), אך מלאכה שאינה לצורך אכילה ביום טוב היא עשה ולא תעשה — כלומר, הלאו של מלאכת יום טוב (עם העשה של שבתון) חזק יותר מהעשה של שריפת קדשים (אין עשה דוחה לא תעשה ועשה).

2. איזו מלאכה היא שריפת קדשים? קושיה: העברה (נשיאת אש) היא הותרה מתוך — שהותרה לצורך הותרה שלא לצור

ך. תירוץ: שריפת קדשים אינה רק העברה (הדלקת אש), אלא מלאכה נפרדת דומה למבשל — הוא שורף את החפץ. הרמב״ם כבר אמר במיוחד “שאין מבשל את החלה” — אך שריפה אינה בישול, אלא מלאכה נפרדת.

3. שיטת הראב״ד ב״שלא לצורך”: הראב״ד מפרש ש״שלא לצורך” פירושו שלא לצורך אכילה, אך כן לצורך הנאה כגון חמין לרגליו (מים חמים לרגליים). הראב״ד מביא ירושלמי על “נר של הבטלה” (נר שאינו לאכילה אלא לכבוד) — הירושלמי אומר “לא תעשה ולא תשרי” (לא אסור ולא מותר), כי זה “חצי צורך.” אך משמע מהראב״ד שאם אין כלל צורך — רק מצווה — היה אסור.

4. מדוע מצווה אינה “צורך”? מצווה אינה צורך יום טוב — כבוד קשור לאכילה ושמחת יום טוב, אך שריפת קדשים אינה אוכל נפש.

5. אולי גם ברמב״ם “שלא לצורך” פירושו עם משהו של צורך: מובא (בשם הרב בלומינג, וגם במגיד משנה) שאולי אפילו הרמב״ם, כשהוא אומר “הותרה שלא לצורך,” הכוונה עם משהו של צורך — לא לגמרי בלי צורך. אך זה לא ברור.

6. מדוע צריך את הטעם של עשה דוחה לא תעשה ועשה? קושיה: הרי אפשר לשרוף לאחר יום טוב! אם כן, מדוע הרמב״ם צריך להגיע לטעם של עשה ולא תעשה — שיאמר פשוט שאין צורך היום! תירוץ: היה מקום לומר “מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה” — לכן הרמב״ם צריך לומר שאינה דוחה. ולכן הרמב״ם אומר מיד אחר כך “כיצד יעשה? יניחנה עד הערב וישרפנה” — להראות שיש עצה.

—

הלכה — חלה ביום טוב של פסח

הרמב״ם: אבל אם היה יום טוב של פסח, שאם יניחנה תחמץ ויעבור בבל יראה ובל ימצא — לא יפריש את חלתה, אלא אופה את הכל ואחר כך יפריש חלה מן הלחם.

פשט: ביום טוב של פסח אי אפשר להשאיר את החלה הטמאה עד לאחר יום טוב כי תתחמץ. לכן העצה: אופים את כל העיסה (בלי להפריש חלה), ואחר כך מפרישים חלה מהלחם האפוי.

חידושים:

1. בל יראה דרך שב ואל תעשה: איסור בל יראה כאן מעניין — הרי יש לו עצה (לאפות הכל), אז זה לא שהוא רוצה חמץ. צריך ללמוד הלכות חמץ ומצה כדי להבין אם אופן כזה של בל יראה (דרך שב ואל תעשה) הוא גם בעיה.

2. נפקא מינה מעשית — מצוות אפייה: כך עושים בפועל ערב פסח / פסח עם מצות — מפרישים חלה מהמצה האפויה, לא מהבצק. נדון האם הטעם הוא כי לא רוצים לעשות זמן נוסף עם הבצק (חשש חימוץ), או טעמים אחרים.

—

הלכה — תנור ביום טוב: גורף, קוטם, פורני חדשה

הרמב״ם: מותר לקפוש (לרוקן/לדחוף אש) בתנור כדי לעשות מקום לבישול. אם אי אפשר לקפוש — גורף, זה מותר לצורך אכילה. אך אם אפשר בפחות טרחה, יעשה בפחות.

פשט: צריך למזער טרחה — אם מספיק בדחיפה קטנה, לא ירוקן; אם חייב לרוקן, מותר.

חידושים:

1. פורני חדשה: תנור חדש הוא חם מאוד. אסור לאפות בתנור חדש, גזירה שמא תפוח — הוא עלול להתפוצץ, ותפסיד הלחם וימנע משמחת יום טוב.

—

הלכה — סיכת תנור בשמן, שפשוף במטלית, הפגה בצונן

הרמב״ם: תנורים וכירים חדשים — אין סכין אותן בשמן ביום טוב, ואין שפין אותו במטלית, ואין מפיגין אותו בצונן כדי לחסמו.

פשט: אסור למרוח תנור חדש בשמן, לא לשפשף במטלית, לא לצנן במים קרים כדי לחזק אותו — כי כל זה מתקן/בונה את התנור, לא צורך אכילה.

חידושים:

1. הבדל בין מתקן את הכלי למתקן את האוכל: אם היה מפיגו בצונן כדי לאפות בו — מותר. אם הוא מצנן את התנור כי רוצה לאפות בטמפרטורה נמוכה יותר (לצורך האוכל), מותר — כי הוא לא מתקן את התנור, הוא מתקן את האוכל. זה הבדל חשוב: אותו מעשה (צינון התנור) יכול להיות מותר או אסור, תלוי בכוונה/תכלית — האם זה לחסמו (לתנור) או לאפות בו (לאוכל).

—

הלכה — טיט ביום טוב: סיכת פי התנור, לגבל

הרמב״ם: סכין פי התנור בטיט ורפש שבסביבות הנהר — מותר לקחת טיט מוכן מסביב הנהר. אבל לגבל טיט ביום טוב אסור.

פשט: מותר להשתמש בטיט רטוב מוכן לסתום את פי התנור, אך אסור לערבב טיט טרי (חול עם מים).

חידושים:

1. איזו מלאכה היא לגבל טיט? נדון: האם זו מלאכה (לש?) או טירחא? מוצע שזה דומה ללש או לבונה.

2. מוכן: אולי איסור טיט לא מוכן הוא עניין של מוכן (הכנה), דומה למה שלמדנו קודם שאפילו חול אסור להשתמש אם אינו מוכן.

—

הלכה — אבנים ופורני

הרמב״ם: אסור להציב אבנים יחד לעשות כירה (כיריים/פלטה) ביום טוב, מפני שהוא מחזקן — כי זה מתקן כלי. אבל מסיקין ואופין בפורני — מותר להסיק ולאפות אפילו בתנור גדול, אין משגיחין במה שהוא מוסיף בתנור גדול.

פשט: הצבת אבנים יחד לעשות מקום בישול אסורה כי זה כמו מתקן כלי. אך אפייה בפורני גדול מותרת, אף שזה יותר ממה שצריך.

חידושים:

– ההבדל: הצבת אבנים היא “גמר” של הכלי — מסיימים לעשות את הכלי, שזו מלאכה בפני עצמה. אך בפורני, אף שזו טרחה גדולה יותר (הכנסת עצים נוספים), זו טרחה ישירה לאפייה.

– תנור חדש אסור להשתמש (כפי שלמדנו קודם).

—

הלכה — גבינה, תבלינים, מלח, פלפלין, עריפות

הרמב״ם: אין עושין גבינה ביום טוב — כי שאם גיבנה מערב יום טוב אין בזה חסרון טעם. אבל דכין את התבלין כדרכן שאם ידכום מערב יום טוב יפיג טעמן. אך מלח אסור לטחון ביום טוב, שלא ישחוק המלח מערב יום טוב לא יפיג טעמו — אלא בשינוי, כמו שימוש בקערה במקום מכתש. ואין שוחקין את הפלפלין בריחים שלהם — אלא דך עושין במדוכה ככל התבלין. אין כותשין את העריפות במכתשת גדולה אבל כותשין אותה במכתשת קטנה שזהו שינוי שלו.

פשט: היסוד: מלאכות לאוכל נפש מותרות רק ביום טוב כאשר אי אפשר לעשות זאת ערב יום טוב בלי הפסד טעם. עשיית גבינה — אסורה (אין הפסד טעם). טחינת תבלינים — מותרת כדרכן (יש הפסד טעם). מלח — רק בשינוי (אין הפסד טעם). פלפלין — לא בריחיים המיוחדים שלהם. עריפות — רק במכתשת קטנה.

חידושים:

1. גבינה — מלאכת בונה: עשיית גבינה היא מלאכה (נלמדת בהלכות שבת) — לוקחים חתיכות קטנות ועושים אותן לאחד, דומה לבונה. אף שמלאכות אוכל נפש מותרות ביום טוב, גבינה אסורה כי אפשר לעשות אותה ערב יום טוב בלי הפסד.

2. מלח — לא ממש טוחן: מחודש שטחינת מלח אינה ממש מלאכת טוחן דאורייתא, כי אם היתה ממש טוחן, שינוי לא היה עוזר. השינוי (שימוש בקערה במקום מכתש) עוזר רק כי זו גזירה/איסור ברמה דרבנן.

3. פלפלין בריחיים — עובדא דחול: אסור להשתמש בטחנת פלפל המיוחדת כי זה נראה כמלאכת חול — עיסוק מקצועי/מסחרי. רק במדוכה כמו כל התבלינים.

4. עריפות — גדול מול קטן: אסור להשתמש במכתשת גדולה (כמו בימי חול — מכונה גדולה), רק בקטנה, שזה שינוי. העיקר: שלא ייראה כאילו עוסקים בעיסוק מסחרי גדול.

ארץ ישראל מול חוץ לארץ (בנוגע לעריפות)

הרמב״ם: בארץ ישראל אפילו בקטנה אסור, שהתבואה שלהם טובה היא… ואין בכך הפסד.

פשט: בארץ ישראל אפילו מכתשת קטנה אסורה לעריפות, כי התבואה שם כל כך טובה שאפילו יום אחד ישנה נשארת טובה — אין הפסד טעם.

חידושים:

1. הרמב״ם מדבר בשבח ארץ ישראל — הוא מדגיש שהתבואה של ארץ ישראל היא טובה עד מאוד מאוד, ולכן שם אין הפסד אם מכינים אותה ערב יום טוב.

2. האם ההבדל עדיין רלוונטי היום: הרמב״ם עושה הבדל כללי — כל ארץ ישראל מול כל חוץ לארץ — לא שצריך לבדוק כל מקום בנפרד. אך הכלל העיקרי נשאר: אם זה לא משנה לטעם, יעשו זאת ערב יום טוב.

3. [דיגרסיה: תורה לאנשים, לא לכללים] — “את התורה הקדושה נתנו לאנשים ממשיים, לא לכללים” — לא רק לחפש כללים מופשטים, אלא להבין איך זה מתייחס לאדם במצבו.

4. [דיגרסיה: נוהג כיום] — כיום קונים תבלינים מוכנים, פחות טוחנים בזמן האכילה. אך העיקר נשאר: ביום טוב לא פותחים את המטבח כמו בימי חול — יש עניין שלא לבשל בעיסוק חולי. הרמב״ם לא מביא את הלשון “עובדא דחול” — הוא נמנע מלשונות שאף אחד לא יודע מה הן אומרות, ובמקום זה מראה מה זה אומר בפועל.

—

הלכה — מרקד (ניפוי קמח) שוב

הרמב״ם: אין מרקד נוסף פעם שנייה ביום טוב, אלא אם כן נפל לתוכו צרורות — אסור לנפות שוב קמח שכבר נופה ערב יום טוב, אלא אם נפל לתוכו לכלוך. אבל בשינוי — כגון שירקד מאחורי אנפי (הפיכת הנפה) — מותר.

פשט: מאחר שהניפוי הראשון כבר עשה את המלאכה, ניפוי שני אינו נחוץ לאוכל נפש, אלא אם יש סיבה חדשה (לכלוך). בשינוי מותר.

—

הלכה — מולל, מפרח, מנפח, בורר

הרמב״ם: מולל מלילות — מותר לשפשף קטניות/תבואה בידיים. מפרחין — מותר לפרוך קטניות. מנפח על יד על יד בכל כחו ואוכל — מותר לנשוף לכלוך, אפילו בקנון או בתמחוי (כלי), אבל לא בתבלא ולא בקברה — לא בכלים המקצועיים.

בורר קטניות ביום טוב — בורר כדרכו בחיקו בתמחוי — מותר לברור בחיק או בצלחת, אבל לא בתבלא ולא בנפה ולא בכברה — לא בכלים מקצועיים.

במה דברים אמורים? כשהאוכל מרובה על הפסולת — כאשר האוכל רב יותר, מוציאים את הפסולת. אבל אם הפסולת מרובה על האוכל — בורר את האוכל ומניח את הפסולת — מוציאים את האוכל, כי טרח בברירת הפסולת מהאוכל יותר מטרח ברירת האוכל מן הפסולת — הולכים לפי פחות טרחה.

פשט: ביום טוב מותר לברור אוכל, אך לא בכלים מקצועיים. הכלל הוא למזער טרחה: כאשר אוכל רב יותר — מוציאים פסולת; כאשר פסולת רבה יותר — מוציאים אוכל.

חידושים:

1. בורר ביום טוב מול שבת: לבורר ביום טוב יש כללים שונים משבת — ביום טוב מותר לברור “כדרכו” (בחיק, בצלחת), רק לא בכלים מקצועיים. זו קולא לעומת שבת.

2. מנפח מול בורר: מנפח (נשיפה) ובורר (הוצאה) הם שני אופנים שונים של הוצאת פסולת — מנפח הוא על ידי נשיפה, בורר הוא על ידי הוצאה ממשית.

3. כלל פחות טרחה: כלל הרמב״ם אינו רק “אוכל מתוך פסולת” כמו בשבת, אלא פחות טרחה — בדרך כלל מוציאים את המיעוט מהרוב, אך אם זו היתה טרחה גדולה יותר “מסיבה כלשהי,” הולכים בדרך הרגילה.

—

הלכה — חרדל במסננת, משמרת

הרמב״ם: אין מסנן חרדל במסננת שלו — אסור להשתמש במסננת החרדל המיוחדת, מפני שנראה כבורר. אך נותנים ביצים במסננת של חרדל — מניחים ביצה במסננת, וזה מותר. ואם היתה משמרת תלויה — מותר ליתן בה יין ביום טוב — אם המשמרת כבר תלויה, מותר לשפוך יין.

פשט: מסננת חרדל אסורה כי זה נראה כבורר. אך עם ביצה בתוכה זה שינוי. משמרת שכבר תלויה מותרת ליין.

חידושים:

1. התחבולה עם הביצה: כאשר מניחים ביצה במסננת החרדל, הביצה (כשהיא זורמת החוצה) לוקחת איתה את הגרגירים הקטנים — זו לא מלאכת בורר ישירה, אלא שינוי.

2. ומערב ותולה — מותר לתלות משמרת ביום טוב (כמו לרימונים על כלי), כל עוד עושים זאת בהיתר.

—

הלכה — משמרת (סינון יין) ביום טוב

הרמב״ם: מותר לשפוך יין דרך משמרת (מסננת/פילטר) ביום טוב, אך לא יעשו כמו שעושים ביום חול. אך מותר לתלות משמרת ולהניח עליה רימונים (רימון), ואחר כך — מאחר שהמשמרת כבר תלויה — מותר גם לשפוך יין.

פשט: משמרת היא כלי המשמש לסנן יין משמרים (שמרים/פסולת). ביום טוב מותר להשתמש, אך בתנאי — לא יעשו זאת באותו אופן כמו ביום חול. התחבולה היא: תולים את המשמרת למטרה אחרת (למשל להניח רימונים), ואחר כך, מאחר שהיא כבר תלויה, משתמשים בה גם לסינון יין.

חידושים:

– הכלל העיקרי: צריך לעשות שינוי מהאופן החולי, כדי שיישאר יום טובי. השינוי כאן הוא שלא תולים את המשמרת במיוחד ליין, אלא עושים זאת דרך “תחבולה” — תולים אותה לרימונים, ואחר כך משתמשים בה גם ליין.

—

סיכום כללי של פרק ג׳

1. מכינים אוכל ביום טוב — בישול והכנה מותרים, אך לא לגמרי כמו יום חול — לא בטרחה גדולה.

2. דברים שאפשר לעשות ערב יום טוב — לא ידחו ליום טוב עצמו.

3. מראית עין בנוגע לחיה/בהמה — לא יעשו דברים שאדם יחשוב ששוחטים חיה והוא יטרח בחלב (כמו עניין כיסוי הדם באפר, וכדומה).

4. הכלל המעשי: ביום טוב מבשלים, אך זה יישאר יום טובי — לא עיסוק גדול מדי, לא כמו יום חול רגיל. צריך לדעת כיצד ליישם את ההלכות למציאות שלנו.

תמלול מלא 📝

הלכות שביתת יום טוב פרק ג׳ – שחיטה וכיסוי הדם ביום טוב

הקדמה לפרק ג׳

דובר 1: טוב. אנחנו לומדים הלכות יום טוב פרק ג׳, הלכות שביתת יום טוב פרק ג׳. אפשר ללמוד.

למדנו שביום טוב מותר אוכל נפש. כאן נכנסים לפרטים, אילו עניינים של אוכל נפש מותרים. כי למדנו שזה לא כל כך פשוט. צריך להיות דווקא דברים שלא ניתן היה לעשות בערב יום טוב, כלומר, שלא ניתן היה לעשות בערב יום טוב, שכאשר נעשה אותם ביום טוב יהיה טוב יותר, וכן הלאה. ועוד פרטי הלכות בזה.

אז בואו קודם נודה לנותני החסות שלנו, ושמם הטוב. ושנית, אני חושב שיש יותר מסתם אוכל נפש. הכללים שלמדנו בפרק א׳ ברורים מאוד מה מותר ומה אסור, איזה סוג דברים חכמים אסרו, באופן כללי. כלומר בעיקר בפרק זה לומדים תוספות שונות, דברים נוספים שחכמים אסרו, מכמה וכמה סיבות שונות. חלק זה אכן משום שאפשר לעשות בערב יום טוב, אבל חלק לא רק בגלל זה. חלק משום שזו טורח גדול, או משום שיביא למכשול כלשהו. דברים שונים. כלומר, בעיקרון, בעוד שעושים מלאכת אוכל נפש, בשבת אסור לעשות כל דבר, אין לעשות כלום. אבל ביום טוב, כשעושים אוכל נפש, באות גזירות דרבנן שונות שלא לעשות, כשעושים את זה, או איך לעשות את זה. וזה מה שאנו לומדים בפרק זה. נכון?

דובר 2: נכון מאוד.

הלכה א – שחיטה ביום טוב: תנאי העפר המוכן

דובר 1: אז הנושא הראשון שלמדנו שמותר לשחוט ביום טוב. שחיטה היא… למדנו שזה טוב יותר, טעמו טוב יותר כי שחטו היום. אבל דברים שונים שאסור לעשות, שצריך להיזהר, זה מה שלומדים.

אז אומר ההלכה כך, אומר הרמב״ם, מי שהיה לו עפר מוכן או אפר שמותר לטלטלו, או קודם, בפרק הקודם נאמר מה זה עפר מוכן, שהוא ממש מוכן בקרן זווית, או אפר שמותר לטלטלו, שעשו בערב יום טוב, שמותר לטלטלו, זה טוב מאוד, כי לשחוט מותר, ואחרי השחיטה יש מצוה של כיסוי הדם, אז הרי זה שוחט חיה ועוף, בהמה אינה צריכה כיסוי הדם, כן, רק חיה ועוף. ומכסה דמו, הוא עשה כיסוי הדם.

אבל אם אין לו עפר מוכן או אפר הראוי, לא התירו. גזירה חדשה, לא רק שלא התירו, יש גזירה חדשה, איסור חדש. חכמים לא התירו גם לכסות את הדם, שמאחר שמותר לשחוט יהיה מותר גם לקחת עפר מוקצה.

שוב, הייתי אומר להיפך, לא רק שאסור, לא מדברים על השוחט, שזה דבר חדש. מה שכתוב כאן הוא שיש גזירה חדשה, מאחר שכאשר שוחטים צריך להיות עפר או אפר כדי לעשות כיסוי הדם. עפר ואפר לא תמיד מוכנים, הרבה פעמים הם לא מוכנים. באים חכמים ואומרים, מי שלא הכין חול או אפר לכיסוי הדם, אסור לו לשחוט. גזירה מדרבנן, אסור לו לשחוט. כי אם ישחט, ישחט בלי לעשות כיסוי הדם, יבטל מצות כיסוי הדם. שלא ישחט כלל.

דיון: אוכל נפש אינו מתיר מוקצה

דובר 1: וגם לא אומרים שנעשה מותר, כאילו מפני שמותר לשחוט יהיה מותר גם לעשות מוקצה. אדם היה חושב שהתורה מתירה דאורייתא, אז למה זה לא נעשה מותר.

כל, בואו נבהיר כאן, כל הלכות מוקצה שלמדנו על הרבה פרטים בפרק הקודם הן בגלל אוכל נפש. אין מקרה שאוכל נפש מתיר מוקצה. מוקצה הוא תמיד הדבר. זו מצווה. זה חילוק. המצווה אינה דוחה. זו מצווה יפה, אבל המצווה גם רק בגלל זה. לא, היא אינה דוחה.

דובר 2: מה זה דרבנן? זה מוקצה. הייתי יכול לשמוע טוב מאוד שמצות כיסוי הדם תתיר, הרי מוקצה דרבנן. איך שמעת דברים כאלה? איך שמעת? אני לא שמעתי.

דובר 1: לא, מה שאני אומר, אתה שם את זה הפוך. מה שהרמב״ם אומר הוא שיש גזירה מדרבנן לא לשחוט אלא אם כן יש לו עפר מוכן, מלבד כל הדברים האחרים. ועד כדי כך זה הולך, שאם עבר ושחט, הוא כן שחט, אז לא יכסה דמים עד לערב. אסור באמת לעשות כיסוי הדם, מצות כיסוי הדם באמת אינה דוחה, אסור באמת. מצות כיסוי הדם עדיין קיימת. כך הוא אומר, כן.

הלכה א (המשך) – דין קוי: ספק חיה ספק בהמה

דובר 1: עכשיו תלמד עוד גזירה, גזירה חדשה. זה לא בדיוק קשור להלכות יום טוב. זה קשור מאוד להלכות יום טוב, אבל זה סימן שלם שאין כאן הגזירה.

דובר 2: כן, אבל זה בגלל שזה יום טוב, זה יהיה מדויק. זה דין בהלכות חלב, כן. זה דין בהלכות יום טוב.

דובר 1: אוקיי, בואו נראה מה ההלכה. לכן, בריה, יש בריה שנקראת קוי. כך קוראים לו בגמרא. בריה שהיא ספק אם היא חיה או בהמה. ולכאורה, כשעושים את זה בימות החול, צריך לעשות כיסוי הדם לכאורה לחומרא, כן? מספק.

דובר 2: מספק.

דובר 1: אז אין שוחטין אותה ביום טוב. אסור לשחוט ביום טוב. כי הנה, רק לחיה יש כיסוי הדם, אמת? בהמות לא עושים כיסוי הדם. אז בקיצור, הבריה שהיא ספק חיה ספק בהמה שונה מההלכה הקודמת. נראה כבר, בדבר אחד יוצא חילוק גדול. בריה שספק חיה בהמה אסור גם לשחוט ביום טוב, כי לא יוכלו לעשות כיסוי הדם. ואם שחט, גם אותה הלכה, לא יכסה דמו עד לערב, אפילו אם היה לו…

דובר 2: לא, לא, לא, אני אמרתי. בואו נאמר.

ביאור: חילוק בין בהמה לחיה

דובר 1: יש דברים שצריכים… בהמה אינה צריכה כיסוי הדם, מדברים רק על חיה ועוף עם כיסוי הדם. ממילא, בהמה אפשר לשחוט כי לא צריך כיסוי הדם. דבר שצריך כיסוי הדם, יש גזירה מדרבנן, אסור לשחוט אלא אם כן הכין את זה. עכשיו יש סוג דבר שהוא צריך כיסוי הדם מספק. למה? כי זה ספק חיה, הרי ספק דאורייתא צריך לעשות כיסוי הדם, אותו אסור לשחוט אפילו יש כן עפר מוכן. למה? אם יש עפר מוכן מותר בדרך כלל אצל חיה ועוף. אבל אצל ספק חיה, אסור לעשות אפילו כשיש כן עפר מוכן. למה?

טעם הגזירה: שמא יאמר הרואה

דובר 1: כאן יש גזירה חדשה. למה? שמא יאמר הרואה, אדם יראה שעושים כיסוי הדם ביום טוב על ספק החיה, יחשוב שחיה ודאית, שזו ודאי חיה. למה יחשוב כך? כי הוא רואה שעושים כיסוי הדם, והוא לא יודע שהעפר כבר היה מוכן.

אוקיי, לא שהוא לא יודע כלום. הוא רואה שעושים ביום טוב על דבר כזה, והוא עושה ביום טוב. האם היה אסור ביום טוב? האדם לא יודע. אם היה תלמיד חכם, לא היו מתחילות כל השאלות. האדם הוא יהודי פשוט, הוא רואה, ביום טוב, ביום טוב לא עושים דברים סתם, אלא מצוות, אוכל נפש. הולך יהודי והוא מכסה את הדם של זה, נראה שזה מחויב לכסות דם, יחשוב שזו חיה.

ומה רע שיחשוב שזו חיה? צריך לדעת, יש קולא רואה להתיר חלבו. חלב של בהמה אסור, אבל חלב של חיה מותר. בהמה אסור, חלב חיה מותר, והוא יחשוב שהוא רואה כאן שזה… ספק החיה שהיא הבהמה מחמירים. כלומר, גם לא לאכול את החלב, גם צריך כיסוי הדם. זה החילוק של חומרא אצל הדרכים. לכל אחד יש כלה עם חומרא. בהמה אסור החלב, צריך כיסוי הדם, וחיה צריכה כיסוי הדם, ומותר בחלב.

אם ינהגו עם החיה, עם הספק, כמו חיה, ואנשים יחשבו שמזה שעושים את זה ביום טוב יש משהו גבוה יותר, יש ראיה גבוהה יותר ממש חיה. כי אם לא היו אומרים שעושים כיסוי ביום טוב, יחשוב שזו חיה ועושים כיסוי ביום טוב. ובשבוע יחשוב, אולי יודעים שזה ספק, אבל ביום טוב יחשוב שעושים כאן משהו טורח או עושים כאן משהו מוקצה, אני לא יודע מה. אנחנו צריכים מאוד שאנשים ידעו שזה ספק, וממילא מחמירים בשני הכיוונים. אבל מחמירים בכל אופן. חומרא מעניינת, גזירה מעניינת.

הלכה ב – שחט מערב יום טוב

דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, וכן, השוחט חיה ועוף מערב יום טוב. אומר, אדם שחט חיה ועוף מערב יום טוב, ועכשיו הוא שחט, נאמר, ממש לפני זמן, ועכשיו יש לו דם שהוא צריך לכסות. ההלכה לא יכסה דמן ביום טוב, אסור לכסות את הדם ביום טוב אפילו יש כן, מוכן, כי זה עניין של טורחא. אם נשחט ביום טוב. במילים אחרות היה צריך לעשות בערב יום טוב. זה בעיקרון התירוץ, נכון?

דיון: מצות כיסוי הדם אינה דוחה

דובר 2: מה באמת, נראה שכיסוי הדם אפשר לעשות מאוחר יותר? אין מצווה שיוכל לחכות למוצאי יום טוב לעשות כיסוי הדם? אמרנו קודם במפורש שאפשר.

דובר 1: נכון, כך נראה, כן. כאן אני לא יודע מה היה כל היום, נראה שהוא נרדם. זו בעיה מעשית. אבל כשהוא נרדם, כבר קיים את המצווה, כאילו המצווה קורית מעצמה.

דובר 2: לא, כי כאן אוסרים לעשות רק דבר שאסור משום טורחא, דבר שאינו איסור אמיתי. נו, מה הבעיה? אסרו גם במקום שיש מצוה של כיסוי הדם. אף פעם מצות כיסוי הדם אינה דוחה את האיסורים. הדבר היחיד שדוחה הוא שאם שחטו ביום טוב מותר לכסות את זה בעפר מוכן.

הלכה ב (המשך) – נתערב דם בהמה וחיה

דובר 1: הלאה, שחט בהמה חיה ועוף ביום טוב. ונתערב דמם, נתערב הדם. ועכשיו יש לו דם מדברים שמחויבים בכיסוי הדם, ולא ספק, כי חלק ממנו צריך לכסות. גם לא יכסה אותו עד לערב, כי מאחר שחלק מזה אינו מחויב, כשהוא יעשה טורחא, יעשה גם טורחא למשהו שאינו. אה, כאילו זה מעורב. אז הדרך היחידה שיקיים את המצווה היא שיכסה הכל, ולא אולי החלק שצריך לכסות הוא הבהמה. אז לא יכסה אותו עד לערב. אבל הוא צריך יותר מדי, זו יותר מדי עבודה. כן, לא יכסה אותו עד לערב.

היתר: כשיכול לכסות הכל בדקירה אחת

דובר 1: אומר אבל ואם היה לו עפר מוכן או אפר? יש לו שני תנאים, גם שזה מוכן וגם שיש לו, נאמר, על כלי גדול, ויכול לכסות הכל, הוא לא יקח אפילו טורחא גדולה, הוא יכול הכל, באחת עם האצבע שלו שם, יוכל לכסות הכל. את, כן? רֵיזע זכר שיכסה את זה כן, כי אז אין דקירה. אה, דקירה היא… דקר. דקירה, כן. דקירה, דקיקה, יותר כמו… כן. אתה יודע דקר יש מקל. תדקור את האת בתוך ה… כן. רֵיזע, אני אסיים, מותר כן, כי זו לא טורחא נוספת.

האיסור היה שהוא צריך לגרור יותר, כי יש כאן גם בהמה, והוא מכסה את הבהמה בלי סיבה. אבל הוא לא עושה יותר פעולות. באותה את אחת הוא מכסה גם את הבהמה, גם את העוף. אז אין בעיה. כמו שהיה לנו קודם, שסיר גדול יותר אינו בעיה. זה לא אומר יותר טורחא. יש חלק מהטורחא מותר לו. הטורחא הנוספת יש כאן החילוק, כי הוא מותר אחד הוא חייב, כי הוא צריך לעוף.

הלכה ג: תולש צמר למקום השחיטה

השאלה היא רק הנוספת.

אומר עכשיו, לומדים עוד איסור כזה, או דבר שצריך להיזהר בשעה ששוחטים בהמה.

אומר הרמב״ם כך: השוחט בהמה ביום טוב, מי ששוחט בהמה ביום טוב, וכשהוא הולך לשחוט צריך לוודא שזו שחיטה כשרה טובה, שהסכין לא… אז יש שיער על הצוואר במקום שצריך לשחוט, והשיער מפריע. זה יעשה שהשחיטה לא תהיה טובה, או זה מפריע לשחיטה. רוצה ללכת לגזוז את השיער שם.

אבל זה לא עולם הפקר. אי אפשר… יש שאלה, מה זו שאלה של גוזז או… גוזז, כן. הוא לא יכול ללכת כראוי, למשל, לקחת סכין ולגזוז את השיער שם כראוי.

אז מה מותר לעשות? מותר לו לתלוש צמר למקום השחיטה בידו. הוא מותר לקחת את ידו ולתלוש את הצמר שנמצא במקום הצוואר. אבל הוא רק יתלוש בלי להסיר לגמרי את הצמר. ולא יטול הצמר ממקומו, הוא לא יסיר את הצמר התלוש מהמקום, אלא ישאר שם מסובך בשאר הצמר, הוא ישאר שם מסובך עם הצמר הסובב, הוא לא יסיר אותו לגמרי.

אבל כשהוא מסיר אותו, זה נראה ממש כמו גוזז.

ביאור: מדוע תולש בידו מותר

זה באמת מעניין, כי הוא עושה כאן… הוא עושה משהו קצת גוזז, כן? הוא עושה גוזז של ליטול, הוא תולש בידיים. אבל זה לא ניכר, כי נשאר שם. אז זה העיקר איסור מותר לעשות, אם יודע אם זה לא דרך גזיזה.

כשלמדו תולש בכלי זה נקרא גוזז, כלומר בידיים זה בשינוי, אולי זה לא נקרא גוזז כראוי, אבל אם הוא ילך אחר כך להוריד את הצמר, זה ייראה כמו גזיזה כראויה.

חילוק בין בהמה לעוף

זה בהמה. אבל אצל עוף רוצה גם למרוט, חייב. אצל בהמה זה נקרא תולש, אצל בהמה זה נקרא מורט, להוציא את הנוצות. גם מהצוואר, מהמקום שבו שוחטים, לא ימרוט להוציא את הנוצות.

בני שיעור דרכו, זה אצל בהמה, הסדר הרגיל הוא לקחת מספריים ולגזוז, ממילא לתלוש בידיים לא נקרא גזיזה כראויה. אבל היה זה נקרא גוזז, בני שיעור דרכו, זו הדרך שבה תולשים נוצות מעוף.

כשנמצא היה יוצא שזה ממש עובר על איסור תולש, זה אסור. כמו שלמדנו שמותר באמת לשחוט, אבל אסור לעשות מלאכות אחרות, אפילו לצורך אכילה.

כלומר, לכאורה אפשר לשחוט בלי זה. אומרים שאסור לשחוט, אפשר למצוא עצה. אה, אוקיי, כן. זה עושה את זה יותר קל, יותר טעים. אני לא יודע את הפרטים המעשיים. שאלו שוחט. צריך לדעת את ההלכות, חדות הסכין, אולי רק זכותו של הבעל שם טוב מלטשים.

שוחטים עוף ביום טוב, ואסור למרוט. מזה לומדים? כן, כן, כן. אולי זה לא כל כך קשה. אוקיי, מה שיהיה. מוצאים עצה. זה לא באמת יש נוצות על הצוואר, אם אני זוכר מהכפרות. צריך רק לסובב אותו, מה שיהיה. אוקיי. אבל אולי תלוי באיזה עוף?

אז עד כאן עכשיו הולכים ללמוד אחר כך.

הלכה ד: המפשיט עור הבהמה — איסור מליחת העור

זה כל הסדר, נכון? עדיין אצל שחיטה. שחטו בהמה. השחיטה עצמה מותרת, אבל מדברים כאן על דברים נוספים שבדרך כלל בשבוע היו עושים מלאכות.

השלב הבא הוא הפשט, אחרי שחיטה, בעמדות אוכל נפש יש שוכן, וכאן עובדים עם העור, מורידים את העור.

אז, המפשיט עור הבהמה ביום טוב, כשמורידים את… את העור מהבהמה ביום טוב. ובדרך כלל, מיד כשמורידים את העור, מולחים אותו, שהעור לא יתקלקל. התהליך הראשון של הכנת העור שאפשר יהיה להשתמש בו אחר כך הוא למלוח אותו.

אומר הרמב״ם, אבל כאן, לא כן, אסור למלוח את העור, שזה עיבוד, זה איסור מעבד, אחת מל״ט מלאכות היא מעבד, לעבד את העור. נמצא אותה מלאכה שלא לצורך אכילה. המליחה היא רק לעור, לא לבהמה עצמה. הבהמה מותר למלוח, הבשר מותר למלוח, הבשר. אבל העור אינו לצורך אכילה, היה יוצא שהוא עושה מלאכה שלא לצורך אכילה.

תרגום לעברית

היתר: בית הדריסה

אבל חכמים עשו קולא מסוימת. מה? אבל נותן עליו בבית הדריסה. מותר לקחת את העור ולהניחו על הרצפה, במקום שדורכים הרבה, נניח, בכניסה לבית, שנקרא בית הדריסה, מקום שהולכים בו הרבה. מניחים אותו שם, למה? כדי שידרסו עליו ולא יפסד. כדי שידרכו על העור, וזה יעבד אותו, יעשה אותו רך, או דק, כך שהעור לא יתחיל להירקב.

אמנם, נראה שזה לא ממש עיבוד, אבל זה בכל זאת עניין מסוים של עיבוד. זו לא מלאכה גמורה, אבל זה מהמשפחה, אולי היה זה עיבוד דרבנן.

טעם ההיתר: מפני שמחת יום טוב

למה התירו זאת? אומר הרמב״ם, ולא התירו דבר זה אלא מפני שמחת יום טוב. הסיבה שהתירו זאת היא גם מפני שמחת יום טוב, כדי שיהיה בשר ביום טוב, כדי שלא ימנע מלשחוט. כדי שלא יימנע משחיטה. אם ידע למחרת שיהיה לו נזק לכל העור, יימנע משחיטה. לכן התירו חכמים לעשות את מה שהוא רק חצי עיבוד, רק עיבוד דרבנן.

ערמה: מליחת בשר לצלי על גבי העור

ועוד עצה נתנו. עוד עצות. הוא אמר שאסור למלוח, אלא נותן לו בבית הדריסה.

עכשיו אומר, יש דרך איך למלוח אפילו קצת. אומר, ומותרים להניח בשר לצלי על גבי העור. הבשר שהולכים לבשל, מעניין שהוא אומר דווקא המילה לצלי, הוא מתכוון לומר שהבשר שהולכים לבשל צריך קודם למלוח. אמר, אפילו לצלי, אפילו לצלי שלא צריך הרבה מלח, כי הצלי עצמו מוציא את הדם, אז לצלי לא עושים בדרך כלל הרבה מלח. אבל נראה שיש עניין מסוים למה שמים בכל זאת קצת מלח. סתם, מותר לעשות זאת.

אפילו… לא, אני אומר, המילה לצלי היא לכאורה חידוש. אני רוצה לומר, אפילו לצלי, כשהולכים לבשל, אז שמים הרבה מלח, אז זה כנראה עוד יותר קל. אפילו לצלי שלא צריך כל כך את המלח, מותר לעשות זאת.

פירושו, מניחים את הבשר שמולחים, מחזיקים אותו מעל העור, שופכים הרבה מלח, ואחר כך נופל הרבה מלח על העור.

אומר הרמב״ם, מערימים בדבר זה, מותר להערים בזה, מותר לעשות את הטריק. זה בכל זאת טריק, כי זה בכל זאת בשר לצלי, לא צריך הרבה מלח, או שהוא שופך הרבה יותר מלח ממה שצריך, או שהוא שופך אותו כך שיפול מיד אחר כך על העור. מותר לעשות זאת, זו ערמה.

מה זה אומר? מפזר בשר כאן. מניח חתיכות בשר על העור, ושופך פה ושם. אחרת, הבשר לא גדול כמו העור הפרוש, לא היה עוזר. אז מותר להזיז את הבשר או להניח חתיכות בשר קטנות במקומות אחרים על העור, כך שכל העור יומלח.

דיגרסיה: ערמה — מתי כן ומתי לא

מעניין, כי קודם למדנו שאסור לעשות שום עיבוד. ביום טוב עמד לגבי… הם לא למדו כלל, אין כלל בזה. העניין הוא שיש כלל של ערמה, הוא לא יודע, יש דברים שהחכמים רוצים לאפשר לעשות, ויש דברים שהם לא רוצים לאפשר לעשות.

אחד שלמדנו קודם, שחכמים מערימים יותר מדי, זה אחד שרוצה לבשל למוצאי יום טוב, והוא חושב שהוא מרמה את המערכת. אנחנו לא רוצים שתבשל ליום טוב, אתה בכל זאת רוצה.

אתה רוצה שיוכלו לשחוט ביום טוב, ואדם יימנע משחיטה אם יפסיד את כל העור, לכן מצאו עצה, שיניח אותו בבית הדריסה. ימלח את הבשר, ובכך יומלח העור. זה מאוד פשוט.

אבל גם זה לא עיבוד ממש, נכון? זו… זו… זו… ערמה.

הלכה ה: חילוק בין מליחה לצלי ולקדרה

אבל… סליחה, במה דברים אמורים… תראה מה… רק לצלי, זה חייב להיות לצלי. אה, להיפך. במה דברים אמורים, במלח לצלי, כשמולחים לצלי. שאינו צריך מלח הרבה, אז לא צריך הרבה. אבל לקדרה, אם הולכים לבשל את הבשר בסיר, שאז צריך קודם לעשות מליחה להוציא את הדם, אז משתמשים בהרבה מלח. אז אסור למלוח על העור, כי אז ישפוך הרבה מלח.

אולי כי אז לא נשאר… אז מה? ומה זה שצריך הרבה מלח? צריך להיות אפשר לומר בדיוק להיפך. בצלי לא נופל, פשוט שאתה ממש שם את המלח על העור. אבל לקדרה צריך את המלח.

הוא אומר שלא צריך כל כך הרבה, אז כי הוא נשאר, כי הצלי לא צריך הרבה מלח, ולא צריך למלוח הרבה את העור, צריך רק למלוח קצת את העור. כמה ששמים לצלי עוד קצת, שיגרום שיפול על העור. אבל הרבה מלח, זה יותר קרוב לעיבוד אמיתי.

כך הוא מביא.

זה לא כל כך ברור.

איסור מליחת החלבים

אומר הרמב״ם, וכן אין מולחין את החלבים, אסור למלוח את החלב, החלב של הבהמה. אף על פי שאולי עשו זאת כדי להשתמש בו לנר, אני יודע, החלב לא אוכלים, אבל אולי אפשר להשתמש בו לנר, זה עושה אור.

ואין מהפכין בהם, אסור להתעסק עם החלב, להפוך אותו, או ואין שוטחן אותו ברוח על גבי יסודות, לייבש אותו, תולים אותו, היו נוהגים, בימי החול היו תולים אותו ברוח כדי שהחלב יתייבש וייעשו ממנו חתיכות.

כל אלה אסור לעשות. מכיוון שאינו ראוי לאכילה, החלב אינו ראוי לאכילה.

הלכה ו: איסור הרגלה בהפשטת הבהמה

פירושו, אף על פי שאין כאן איסור עיבוד, יש כאן סתם, אסור להטריח כשזה לא לאכילה. בסדר, טוב מאוד.

טוב, ועכשיו נלמד עוד עניינים של טורח סביב הכנת בשר.

אז כך, המפשיט את הבהמה, לא ירגיל ביום טוב. מי שמפשיט את העור מהבהמה, לא יעשה את ההפשטה שנקראת הרגלה.

אומר הרמב״ם מיד אחר כך ומסביר, מה זה הרגלה? יש כמה דרכים להפשיט את העור מהבהמה. יש דרך הפשטה שאינה טורח, ויש דרך הפשטה שהיא טורח גדול יותר, וזה נקרא הרגלה.

והרמב״ם מסביר, כיצד הוא המרגיל? זה שמוציא את כל העור מרגל אחת, כדי שיצא כל העור שלם ולא יקרע. הוא מושך שכל העור יהיה… הוא מפשיט, במקום להפשיט, פירושו נניח לחתוך את העור, והוא מושך חתיכות פה ומושך שם, יש טורח גדול יותר להפשיט את כל העור שיישאר שלם, ולהוריד אותו דרך רגל אחת. זה הרגלה, מלשון רגל. זה שמוציא את כל העור מרגל אחת, והוא עושה זאת כדי שיצא כל העור שלם ולא יקרע, כדי שיהיה לו עור ארוך ושלם ולא ייקרע, שיוכלו לעשות ממנו, אני יודע, תיק טלית גדול.

דיון: למה הרגלה אסורה?

דובר 1: למה אסור לעשות זאת? הפשטה מותר לעשות, זה בכל זאת הכנה לבישול, זה חלק ממה שמותר לעשות ביום טוב. אבל ההפשטה באופן זה עם הרגלה גדולה יותר, למה זה אסור?

דובר 2: מפני שטורח בהפשט זה טורח גדול, ואין בו צורך למועד. הוא עושה בזה טורח גדול יותר, והוא עושה זאת לא בשביל הבשר, אלא כי הוא רוצה את העור. זה נקרא עשה טורח שלא לצורך האכילה.

הלכה ו (המשך): איסור בית יד בבשר

והרמב״ם ממשיך, לכן, עוד משהו שאסור: אסור לעשות בית יד בבשר. אסור לחתוך בבשר כדי שיוכלו לתלות אותו, כך הבנתי, והוא שיעשה בסכין, כדי שיוכלו לסחוב אותו, לא יעשה בית יד בבשר, ידית בבשר, כדי שיוכלו לעבוד יותר בקלות עם הבשר.

אומר הרמב״ם, זה רק אם הוא עושה זאת בסכין, כי אם הוא עושה בית יד בבשר, אז הוא עושה טורח גדול יותר, דרך חול, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול.

אבל אם עושים זאת בלי סכין, מותר.

היתר עשיית סימן בבשר

אבל מותר לעשות סימן בבשר. מותר לחתוך את הבשר. למדנו במסכת ביצה שעומד שם לגבי בשר שנתעלם מן העין. ואיך נותנים עצה? בעשיית סימן, חיתוך הבשר בדרך מסוימת, חיתוך אני לא יודע כמו משולש. אפילו אם זה טורח, אבל מכיוון שזה נחוץ כדי שיוכלו לאכול אותו, שלא ייפול לבעיה של בשר שנתעלם מן העין, מותר לעשות את הסימן בבשר.

דיון: מה ההבדל בין בית יד לסימן?

דובר 1: אם צריך להגיע לבשר סתם בלי זה, וגם לא כל כך ברור שזה ממש כך. יכול להיות שזה סתם, זה נחוץ, שלא יתערב עם שניים, למה צריך להגיע לאיסור? סתם, זה לא טורח כל כך גדול, בית יד, זה עבודה, עושים ידית שיכולים לסחוב בשר גדול. סתם, זה בכל זאת פשוט שהוא יכול לחתוך את הבשר באיזו דרך שהוא רוצה. מה הבעיה?

דובר 2: בסדר.

הלאה. עוד, יש את הסימן שבו יש את ההלכה של… מה זה סימן?

דובר 1: בסדר. רואה שם שלפעמים עושים סימנים שגוי לא יגנוב, או…

דובר 2: טוב מאוד.

הלכה ז: מליגת הראש והרגלים

אומר הרמב״ם הלאה, עוד דבר שמותר… עוד משהו שעושים בשחיטת בעל חי, זה מה שעושים… הראש והרגלים של הבהמה, נראה שמניחים אותם גם, אוכלים אותם גם, או מניחים אותם יחד עם האוכל, וכדי שלא יהיה עליהם שיער שהיה עושה, אני יודע, היה עושה מאוס את הבשר, מפשיטים את כל השיער מהראש והרגלים.

מותר לעשות זאת ביום טוב, מולגין את הראש ואת הרגלים, מותר לתלוש את העור מהראש והרגלים, ומהבהבין אותן באור, מותר גם לשרוף אותם לא את העור. הראש והרגלים.

דיון: מה זה מולגין?

דובר 1: מהשיער?

דובר 2: מהשיער. כן.

דובר 1: לא, לא את העור שהולכים להפשיט, אלא את מה שהולכים להניח על השולחן. אתה יודע, לקחו את זה שמניחים על השולחן. אם זה משהו כמו הפשטת העור שרוצים אחר כך את העור, זה יהיה כמו ההלכה הקודמת.

דובר 2: השיער מהראש. אין כאן עור בין הראש לעור.

דובר 1: בסדר, לא כתוב כאן.

שני אופנים מותרים ושני אופנים אסורים

ומעביר נוצותיו באור, מותר לשרוף אותו באש. אני לא יודע למה. יש שתי דרכים להסיר את השערות, או במליגה, שפירושו לשלוף לדעתי, או באש. מותר לעשות זאת בשתי הדרכים.

אבל מה אסור לעשות? יש עוד דרך של שימוש בכימיקלים, אבל אין תופלין אותו בחרסית ולא באדמה. אסור לשפשף את הראש והרגלים בחרסית, חרס, אני יודע, או סוג של חול, כדי שיהיה חלק, כדי שיסיר את העור.

ואין גוזזין ואין עושין בו פאה, גם אסור לגזוז את השערות במספריים. זה כבר יותר טורח, או יותר דרך של איך שעושים זאת בדרך כלל.

הלכה ז (המשך): גזיזת ירקות

אומר הרמב״ם הלאה, וכן, עוד משהו שאסור לעשות את אותו הדבר, אין גוזזין ואין עושין פאה בירקות — מה שאסור לפירות, אסור גם לירקות. ירקות שיש להם קליפה, שיש עליהם כמו עור, כך אתה אומר?

דיון: מה זה קליפה?

דובר 1: למה זה נקרא קליפה? גזיזה, סתם חיתוך? אסור לחתוך? לחתוך שערות כאלה או חלקים לא טובים.

דובר 2: כן, בסדר. כך אני מתכוון. או לחתוך את החלקים שלא… אבל המילה היא יותר בתר דעולם היא במספריים. אני זוכר, זה בכלל קניבת ירק, שפירושו להסיר את כל מה שלא טוב. ביום כיפור התירו זאת. אבל סתם כך זה טורח מסוים, או אולי זה דומה לבורר, אני לא יודע, שם זה לא בורר. עם הכלים שעושים זאת, אני לא זוכר, מותר לעשות זאת בדרכים אחרות. כמו מליקה או בורר מותר.

היתר בירקות שיש בהם קוצים

אבל מה מותר? אבל מתקנין את האוכל שיש בו קוצים, כגון קינרס ואחביות. אני יודע למשל לסברס יש קוצים כאלה עליו. או הוא אומר ארטישוק. לארטישוק יש קוצים כאלה שצריך לחתוך את הקוצים קודם.

אבל מה ההבדל מהקינרס? נראה שהירק רואים שאפשר להסתדר בלעדי זה, אז לא יעשו זאת באופן של תספורת. אבל האוכל שיש בו קוצים, אי אפשר לעשות זאת בלעדי זה, כאן הולכים להידקר, זה קוצים.

דובר 1: אה, זו המילה.

דובר 2: בסדר, אם זה דוקרני, יש היתר שמותר להשתמש במספריים, במכונה, מה שזה לא יהיה שמשתמשים.

בסדר.

הלכה ח: לישת עיסה גדולה

בסדר, עד כאן למדנו לגבי כששוחטים. עכשיו נלמד לגבי אפיית לחם, גזירות או סייגים שונים שיש בשעת עשיית לחם ביום טוב.

אומר הרמב״ם, מותר ללוש עיסה גדולה ביום טוב. מותר ללוש בצק גדול, גן, זה טורח, ככל שיותר צריך להתעסק עם הידיים, ובצק גדול יותר צריך לעבוד יותר קשה. היה אדם חושב שצריך רק כמה שצריך? לא, מותר לקחת איסור, כמו שלמדנו קודם, שמותר למלא פרי. ואותו דבר מותר לעשות בצק גדול, כמו שלמדנו קודם שמותר להכניס כמה לחמים לתנור כי זה עוזר לתנור. בצק גדול הוא יותר טוב. קצות.

הלכה ח (המשך): הפרשת חלה ביום טוב

עכשיו נלמד לגבי הפרשת חלה.

אז כך: והלש עיסתו מערב יום טוב, אין מפרישין ממנו חלה ביום טוב. מי שלש בצק ערב יום טוב, ומפריש ממנו חלה ביום טוב, אסור ביום טוב להפריש חלה.

אני חושב שזה כמו שלמדנו שאסור להפריש תרומות ומעשרות בשבת כי זה מתקן. אותו דבר, הפרשת חלה היא מתקן.

דיון: למה הפרשת חלה אסורה ביום טוב?

דובר 1: מה הסוף? כי לתקן אוכל ביום טוב מותר, לא? מה זה? אסור לתקן אוכל ביום טוב?

דובר 2: בשבת אסור לעשות תיקון. לא, לא סוג כזה של דבר. זה בכל זאת שאפשר לאכול את כל האוכל זה תיקון. הכנת אוכל היא אוכל.

דובר 1: לא, טוב. אם צריך, מותר אכן, אבל אם זה ערב יום טוב, אולי לא.

דובר 2: אה, מה זה כשהיה צריך לעשות ערב יום טוב?

דובר 1: מעניין, כי אסור… מותר לאכול לפני שמפרישים חלה?

דובר 2: לא, הפשט הוא שלא תוכל ערב יום טוב. היית צריך לעשות ערב יום טוב, מה אעשה?

דבר שאפשר לעשותו מערב יום טוב

זה מה שאומרים, זה דבר שאפשר לעשותו מערב יום טוב, קובעים לו לא ביום טוב. אז, כן, אפשר להפריש חלה, ואפשר אפילו לתת לכהן.

דובר 1: טוב מאוד. אז למה ערב יום טוב לא עושים?

דובר 2: כי אתה צריך לעשות ערב יום טוב.

עיסה טמאה וחלה טמאה

ומפרישין מעיסה טמאה, או שנטמאת החלה, שהחלה נטמאה והכהן לא יוכל לאכול, לא יבשל את החלה, שאין מבשלין ביום טוב אלא לאכול וזו אינה ראויה ועומדת לשריפה.

זה כך, יש לו עיסה טמאה, והעיסה הטמאה צריך לשרוף. אסור לשרוף ביום טוב, כמו שהוא הולך לומר בהלכה הבאה, אסור גם לאפות בתנור. אבל את החלה צריך לשרוף, אז מה? אכלו את העיסה הטמאה, יש כל יום עיסה טמאה. את חלק החלה צריך לשרוף, אסור לשרוף ביום טוב, כמו שהוא אומר, וכן אין שורפין אותו ביום טוב, אסור גם לאפות אותו.

למה? וכן אין שורפין אותו ביום טוב, שאין מבשלין ביום טוב אלא לאכול וזו אינה ראויה ועומדת לשריפה, מותר רק לבשל את הראוי לאכילה, והחלה הטמאה אסור לאכול כי היא עומדת לשריפה.

וכן אין שורפין אותו ביום טוב, גם מעשה השריפה אסור לעשות ביום טוב.

טעם האיסור: שריפת קדשים היא מצוות עשה

למה? אומר הרמב״ם ומסביר, שאין שורפין קדשים ביום טוב, אסור לשרוף קדשים ביום טוב. למה? שאין שורפין קדשים שנטמאו ביום טוב. ששריפת קדשים שנטמאו מצוות עשה, שנאמר באש ישרף, שדבר שנטמא, קדשים שנטמאו, יש מצווה לשרוף.

אבל שריפה היא בכל זאת מלאכה. ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה וכיוצא בה, עשה ולא תעשה. כמו שלמדו בברכת יום טוב, זה עשה ולא תעשה.

שריפת קדשים ביום טוב — הלכה ח-ט

והרמב״ם מסביר, שאין שורפין קדשים ביום טוב. אין מותר לשרוף קדשים ביום טוב. מדוע? שאין שורפין קדשים שנטמאו ביום טוב. מדוע? ששריפת קדשים שנטמאו היא מצות עשה, כמו שכתוב בתורה, שנאמר “באש ישרף”, שדבר שנטמא, קדשים שנטמאו, יש מצוה של שריפה. אבל שריפה היא מלאכה. ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה וכיוצא בה היא עשה ולא תעשה, כמו שלמדו בברכת יום טוב, יש עשה ולא תעשה על מלאכת עבודה, וזה כמו מלאכת עבודה. ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. זו אמנם מצות עשה, אבל עשה אינו דוחה לא תעשה ועשה.

דיון: מהי המלאכה בשריפת קדשים?

לכאורה אותו הסבר יהיה על מדוע אין מותר לעשות כיסוי הדם. האם אפשר לומר כך? אני צריך לחשוב. אבל אני רוצה להבין דבר אחר. העברה, העברה הרי התירו מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך. השריפה לא תיקרא העברה. מהו האיסור של שריפה? לעשות אש. לא, זה כמו מבשל במלאכה שלו. זה לא מבשל, הוא שורף את זה. זה הולך להישרף. לא. מבשל כבר אמר לא יבשל את החלה. שאין מבשל את החלה. אבל שריפה לא אומרת מבשל. שריפה היא האיסור לכאורה שהוא מדליק אש.

לכן בכלל לא היתה שווה הקושיה שלך, אז אתה החזק ביותר. הוא מתייסר ממש. לכאורה, העברה פירושה… מה פירושה העברה? שריפה, העברה. אז בוא נאמר שהראב״ד… יכול להיות שחמש דקות לפני שזה נשרף לגמרי זה בישול, אבל… בוא נזכור, הראב״ד הקדוש אמר, זה נזכר לגבי העברה. אומר הראב״ד, לחמם חמין אף פשוט אינו צריך. אומר הראב״ד, אמר אברהם, זה לחמם חמין לרגליו, להדליק נר של… אבל… כלומר, כשהראב״ד מפרש, לא ברור שזה חולק על הקדוש, אבל מה שלמדנו שהוא פשוט. שלא לצורך, אני מתכוון שלא לצורך אכילה, אלא לצורך סתם לחמין לרגליו. אבל, אומר הראב״ד, יש דבר שנקרא נר של הבטלה, הוא היה מדליק נר לכבוד, כמו שאנחנו עושים נרות יום טוב, זה לא בשביל אותו דבר, זה לכבוד. מביא הרמב״ם ירושלמי, הראב״ד ירושלמי, לא תעשה ולא תשרי, זה לא איסור גמור. לא תהיה אוסר ולא תהיה מתיר. לא, שלאו זה בוודאי לא, ועשה זה בוודאי לא. זה נר של הבטלה, זה חצי צורך, נכון? יש צורך בזה, זה כבוד. אבל על זה מביא ירושלמי שאומר הוא לא יודע, לא מותר ולא אסור. אבל משמע מהראב״ד שאם היה דבר שלגמרי אין בו שום צורך, זה רק מצוה כמו כאן, היה אסור.

קושיה: מדוע מצוה אינה צורך?

מדוע מצוה לא תיקרא צורך? מצוה פחותה מכבוד? מדוע מצוה לא תיקרא צורך? מצוה אינה צורך יום טוב. לא, זה לא צורך יום טוב. מצוה היא מצוה. זה ענין גדול לעשות מצוה, אבל אוכל נפש זה לא. יהודי לא יכול לחיות בלי לעשות מצוות. כבוד מחובר לאכילה, ושריפה לא. בוודאי, יש צורך מסוים. אבל הלאה רק הבאת את הראב״ד. הרמב״ם הרי אמר שמותר, בכל אופן. טוב מאוד. כאן צריך לומר, כך אומר הקדוש… איפה המגיד משנה? מה טוען המגיד משנה? שמזה רואים אולי… אני לא רואה שהוא אומר, אבל כך הוא מביא איפשהו מישהו. אני לא רואה שהוא מדבר. מזה אפשר לראות שאפילו ברמב״ם, כשהוא אומר העברה שלא לצורך, הוא מתכוון עם קצת צורך. כך אומר הרב בלומינג. ראיתי שהוא אומר במגיד משנה, ראיתי שהוא מביא את זה. כן. אה, אבל הוא אומר את זה בעצמו. לא ברור. זה לא ברור.

קושיה: מדוע צריך את הטעם של עשה דוחה לא תעשה ועשה?

אה, אפשר… אולי זו התשובה, אבל אפשר לעשות את זה אחרי יום טוב. אבל אז לא היינו צריכים להגיע לכל העניין של עשה ולא תעשה, כך סתם. מה חסר לשרוף היום? אפשר לומר, יש לי עכשיו מצות עשה לפני. יש לי מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. מהי התשובה? רואים אנחנו את התשובה שזה לא דוחה עשה עם לא תעשה. הוא אומר, החלק הבא אומר, כיצד יעשה יניחנה עד הערב וישרפנה, אפשר לשרוף במוצאי. ממש זו הסיבה שהרמב״ם אומר את החלק הבא, כיצד יעשה יניחנה עד הערב וישרפנה.

חלה ביום טוב של פסח — הלכה ט

אומר הרמב״ם, אבל היה יום טוב של פסח, אבל אם חל יום טוב פסח, ואז אין את העצה של יניחנה עד הערב, שאם יניחנה תחמץ, העיסה הולכת להיות חמץ בפסח, והוא יעבור על בל יראה בל ימצא, לא יפריש את חלתה, אז לא יפריד חלה מהבצק. אז התירו לאפות את כל העיסה הטמאה, ואחר כך יפריש חלה מהלחם. אז יש עצה אחרת. כלומר, מכיוון שבפסח אסור להשאיר את העיסה כי תהיה חמץ, מהו האיסור שתהיה חמץ? איסור של בל יראה. בל יראה, כן. הוא הולך להישאר עם חמץ. מעניין. צריך ללמוד חמץ ומצה לראות אם יש אופן כזה של בל יראה, כי זה שב ואל תעשה כביכול. אני זוכר שכתוב על זה משהו, אני לא זוכר מה הדחייה. על כל פנים, זה הרי לא רצון. יש לו עצה, יש לו פתרון. עצה אמיתית. אז מהו הפתרון? בדרך כלל נראה שהמצוה היא להפריד חלה לפני שזה נגמר. בדרך כלל עושים חלה בעיסה. אבל מכיוון שתקועים, מפרישים חלה אחרי שזה נאפה. ואפשר גם לאפות את הכל. בסדר, זה פשוט, כי אופים את כל הלחם. זה אפוי הלחם, זה לא אפוי החלה. זה טבל כולו. כל העיסה, כן.

דיון: המנהג של חלה ממצות

כך אנחנו עושים, ערב פסח מצות זו הבעיה. לוקחים חתיכה מהמצה האפויה, כן? איך אנחנו עושים כל פסח? מה? לא ערב פסח, מכלל ישראל. כן, אני לא מדבר על אפיית יום טוב. אני מדבר קודם כל, בוא נאמר שמישהו אופה מצות יום טוב פסח בלילה לפני… אף אחד שעשה את זה. מעולם לא שמעתי, אבל… למה עשה את זה? זה היה… נו, אז במקרה כזה לוקחים את החלה. מהמצה האפויה. אבל אני מתכוון שבכלליות עושים כך. למה עושים בכלליות כך? אולי כי לא רוצים לעשות זמן נוסף של הפרדת חתיכת עיסה. בסדר, היינו עדיין בוערים חמץ למחרת אפילו ערב פסח. זה היתר. לא יודעים, צריך לבדוק… אז למה הסיבות שעושים כך. כן. בסדר, הלאה עוד דברים שקשורים… עוד שונות, עכשיו אפשר לקחת עוד שונות, כמו איסורים שהרי נאסרו… שונות שונות עם התנור. כן, ואחר כך הלאה כשעושים אוכל. באופן של פורני חדשה.

הלכות תנור וכירים — הלכה י-יא

פורני חדשה

פורני חדשה היא תנור שהוא מאוד חם. מעניין, למדנו קודם שיש שלושה. יש תנור, כיריים, ו… מהו האמצעי? כירה. תנור, כירה, ו… אני לא זוכר ברגע זה, משהו שהוא חצי חצי. כירה וכיריים. ושלישי עתיק, אני לא זוכר את השם ברגע זה. יש כלי שנקרא פורני, שכשהוא חדש הוא מאוד חם. אסור לקחת פורני חדשה, גזירה שמא תפוח, לפעמים זה נשבר. זה לוקח כמה פעמים, זה לוקח כמה פעמים, זה נעשה כך… ולפעמים, בפעם הראשונה זה מתפוצץ, ותפסיד הלחם, וימנע משמחת יום טוב. זו המלצה כזו.

גריפה וקיטוף

כל שלושתם, כל שלושתם, כל שלושתם, אבל כבר תופסים שזה מתחיל, כשמותר לגרוף, גריפה פירושה לגרוף? קיטוף, כן, לגרוף, קיטוף, כן, לגרוף את האפר כדי שיהיה מספיק מקום בתנור לבשל. ואם אי אפשר לגרוף באופן קל באופן כזה גרוף. יש מקום בתנור, אתה רק צריך לגרוף קצת, לקטוף קצת, האפר כל כך רופף, אתה צריך לדחוף אותו למטה כדי שיהיה מכוסה ושיהיה מספיק מקום. אבל אם אין מספיק מקום, באופן כזה גרוף זה כן מותר, כי לצורך האכילה כדי לבשל מותר. אבל אם יש דרך אחרת, למה לעשות טרחה, שיעשו את זה בפחות טרחה.

סתימת פי התנור בטיט

והלאה, סותמים את פי התנור, כשסוגרים את התנור, רוצים שיהיה מאוד חם, לוקחים טיט או רפש. ומניחים אותו סביב פי התנור, מותר לסתום את פי התנור בטיט וברפש שבסביבות הנהר. עושים דבר כזה שנקרא, עושים בוץ רטוב, כן? בוץ רטוב, או מה? לא מלט, בוץ? מה אתה קורא לזה מלט? אני לא יודע מה זה מלט, אבל בוץ רטוב? אני יודע שילדים קראו לזה בוץ או מלט. אבל אומר הרמב״ם, כמו שזה ממש נכון. אבל זה רק, אם הולך לקחת בוץ וזה חתיכה גסה, זה שהוא לוקח גוש של בוץ, לא הולך להתעסק ולהניח אותו מסביב. אז צריך לעשות אותו רך. זה לא מוכן מערב יום טוב. אה, ושורהו או מעמש, או אולי זה לא ענין של טרחה? אה, כן, ענין של מוכן? למה לא? כמו שלמדנו אפילו חול אסור להשתמש אם זה לא מוכן. חשבתי, כי מדברים כאן על דברים אחרים, מדברים על טירחא. כן, אני לא הולך יחד עם כל הדברים האלה. אבל, והוא שרחו מערב יום טוב, אבל לגבול טיט ביום טוב אסור. לטשטש, לגבול… אה, הוא עולה, מותר לקחת מסביבות הנהר, אבל עכשיו לקחת חול טרי ולערבב אותו עם מים ולעשות טיט, זה אסור לעשות ביום טוב. למה זה דומה לאיזו מלאכה? מלאכה או שזו טירחא? מה זה אומר? זה כמו בונה או… לש. בקיצור, זה אסור. הרב חולק על ההלכה הזו. אז איך עכשיו, צריך ללמוד הלאה. בסדר, אנחנו צריכים ללכת הלאה. הלאה.

סיכת תנור בשמן, שפשוף במטלית, הפגה בצונן

תנורים וכירים חדשים, יש סדר כזה שתנור חדש סכים מסביב שמן כדי לחזק או מה? אסור לעשות, אסור לסוך בשמן ביום טוב. גם דבר נוסף, למה זה אולי לא ישירות בשביל האוכל, אלא זה בשביל טובת התנור. תסתכל על כל השאר. ואין שטין אותו במטלית… לא מנגבים אותו פירושו, אז מה פירוש שטין. משפשפים אותו, מנסים, אז מה פירוש שטין. משפשפים אותו, מנגבים במטלית. כן. ואין מפיגין אותו בצונן כדי לחסמו, גם אסור לקרר את התנור כדי לחזק. פירוש, משתמשים בחום ואחר כך בקור, זה מחזק אותו. זה אסור לעשות, כי כל הדברים האלה הם אופנים איך עוזרים לבנות, עוזרים לתקן את התנור. זה אסור לעשות, מותר לבשל, כי אסור לתקן מכשירים, אסור לתקן תנור.

חילוק: לחסמו או לאפות בו

אבל אם היה מפיגו בצונן כדי לאפות בו, אז כן. זה אומר אפילו כשזה חם, הוא רוצה לאפות משהו שלא רוצה טמפרטורה כל כך גבוהה, מותר לקרר את התנור, כי הוא לא עושה את זה כדי לתקן את התנור, הוא עושה את זה כדי לתקן את האוכל.

הלכה י״א (המשך) — אבנים ופורני

Speaker 1: הוא רוצה להשתמש באבנים כדי להשתמש כמשטח, כמשטח עליון, כדי לבשל על זה, אסור לעשות את זה, מפני שהוא מחזקן, כי בזה מחזקים, בזה מסיימים את האבנים כדי שאפשר להשתמש בהן. זה נקרא כמו לתקן כלי, זו טרחה שאינה ישירות בשביל האוכל.

ומסיקין ואופין בפורני. למדנו על הפורני המצרי, זה מותר. מותר להסיק ולאפות, אפילו זה תנור גדול, זה יותר ממה שהוא צריך עכשיו בשביל… אין משגיחין במה שהוא מוסיף בתנור גדול, מותר. ובחמין, למדנו שמותר.

אסור להשתמש בחדש, קודם אמר פורני חדשה. חדשה היא פורני מכובדת וכדומה. נראה שהפורני היא משהו מאוד מסחרי, אני מתכוון שלא היתה בשביל סדר של בישול, זה משהו מיוחד, אבל מותר.

עכשיו הולכים ללמוד עוד כמה דברים. הוא מביא שפורני צריך להכניס יותר, יותר עצים, זו טרחה גדולה יותר, אבל מותר לעשות את זה.

—

הלכה י״ב — גבינה, תבלינים, מלח

Speaker 1: הלאה, אומר הרמב״ם בהלכה י״ב, אין עושין גבינה ביום טוב. אסור לעשות גבינה ביום טוב. מדוע? כי כבר למדנו בהלכות שבת שעשיית גבינה היא מלאכה, כי הוא לוקח חתיכות קטנות ועושה אותן לאחד, זה דומה לבונה. אסור לעשות ביום טוב.

אה, אנחנו יודעים שמותר לעשות ביום טוב את כל האוכל? אבל, מותר לעשות רק את מה שאם היינו עושים את זה ערב יום טוב לא היה לזה טעם כל כך טוב. שאם גיבן מערב יום טוב אין בזה חסרון טעם, זה לא… גבינה שישנה יום, או שכבר קיבצו אותה לפני יום, אין בה פחות טעם, ממילא זה מהדברים שאפשר לעשותן.

אבל דכין את התבלין כדרכן, מותר לטחון את התבלינים כדרכן, שאם ידכום מערב יום טוב יפיג טעמן, תבלינים טריים. בטעם טוב יותר מותר.

אבל מלח, זה תבלינים, למשל פלפל, אבל מלח אסור לטחון, אסור לטחון ביום טוב, כי זה לא משנה את הטעם. אלא, יש עצה איך אפשר לעשות את זה, בכלי שינוי במכתש. אם הוא עושה את זה בשינוי, או שהוא עושה את זה לא בטחינה רגילה במכתש, אלא הוא עושה את זה בקערה, בצלחת, מותר כדי שישנה, כי הוא עושה את זה בשינוי.

למה אסור סתם כך? שלא ישחוק המלח מערב יום טוב לא יפיג טעמו. נראה שזה לא ממש מלאכת טוחן, כי אז לא היה עוזר השינוי. תבלין נעשה גרוע יותר, אבל מלח לא נעשה גרוע יותר.

ואין שוחקין את הפלפלין בריחים שלהם. דיברנו שמותר לשחוק תבלינים, אבל פלפלין אסור לעשות בריחיים הרגילים, אלא דך עושין במדוכה ככל התבלין. שלא יעשו את זה עם הכלי המיוחד, כי הכלי המיוחד נעשה, אני מתכוון, לעשות בהיקף גדול יותר או מה? זה נראה כמו מעשה חול ממש.

אין כותשין את העריפות. עריפות זה, אני מתכוון שלמדנו את זה קודם, אם זה מאכל בהמה או מה? גרגרי תבואה, אסור לטחון במכתשת גדולה ולטחון במכונה גדולה שמשתמשים בה תמיד לטחינה. אבל כותשין אותה במכתשת קטנה, בכלי קטן יותר מותר, שזהו שינוי שלו. כי אני מתכוון שהדברים כאן הם… אסור לעשות את זה כמו שעושים את זה בימי חול, שלא ייראה עכשיו כאילו הוא עסוק בהיקף גדול, בהיקף קטן יותר בשינוי.

הלכה י״ב (המשך) — ארץ ישראל לעומת חוץ לארץ

Speaker 1: אומר הרמב״ם, בארץ ישראל אפילו בקטנה אסור, שהתבואה שלהם… הרמב״ם רוצה כאן לדבר בשבח ארץ ישראל, שהתבואה שלהם טובה היא. ארץ ישראל טובה הוא עד מאוד מאוד, התבואה שם טובה מאוד, ושם אפילו העריפות, מה שזה לא יהיה, הגריסים או אני לא יודע מה רוצים לעשות, אפילו אם זה יהיה בן יום, זה עדיין יהיה טוב מאוד, ואין בכך הפסד. צריך לעלות לארץ ישראל מי שרוצה לאכול אוכל טוב. לא כל המקריה ולא כל המקריה.

אז הנקודה היא שאפשר לעשות את זה מערב יום טוב. ממילא, כתוב שבחוץ לארץ זה חלש, וזה כבר ישן, וזה כבר אחרי יום נוסף ישן, אז זה כבר איפשהו.

מעניין שעושים חילוק בין ארץ ישראל וחוץ לארץ, כי אתה יכול לומר שצריך לבדוק את המקום.

Speaker 2: אתה שוכח, התורה הקדושה ניתנה לאנשים אמיתיים, לא לכללים. זה שכולם מחפשים כללים, זה אנטי יהדות.

Speaker 1: לא, אבל אני אומר שם, אדם גר עכשיו, אדם לא גר כמו שהרמב״ם גר. ובעיר, מה הסדר? הרמב״ם עושה חילוק בין כל חוץ לארץ וכל ישראל. הוא לא מתכוון לומר את זה. הוא אומר שבמקום שהתבואה טובה מאוד, שהתבואה לא עושה שום הבדל. כל הלכה. אסור לפסוק מהרמב״ם, שום דבר. אם זה דבר שלא מפריע, עושים אותו, צריך לעשות אותו, אבל לא לעשות אותו היום. הכלל נשאר הכלל, וכבר למדנו בפרק א׳ את הכלל.

בזמן הגמרא, אני לא יודע, היהודים הישראלים יש להם הבדל שעושים. זו לא הלכה, אני לא אומר דרך ישראל.

Speaker 2: אפשר להבין ממה שאתה אומר שהיום גם חל בארץ ישראל, זה לא חל. דווקא בארץ ישראל יש ממש יותר טוב.

Speaker 1: אני לא יודע, צריך לבדוק אצל המאפיות, אם זה ממש יותר טוב או לא.

Speaker 2: לא, אני מתכוון למעשה ממש החמירו בדברים.

דובר 1: היום זה פחות נחוץ ל… אולי אתה אומר כן לטחון פלפל. היום זה פחות נחוץ להכין את הרמה ממש בזמן האכילה. דווקא ב… כן, אולי מסעדות טובות יותר יטחנו ממש הכל, יטחנו את ה… בדרך כלל אנשים. קונים בקבוק תבלינים, ומחזיקים אותו ב…

דובר 2: אתה לא בפנטל.

דובר 1: בבית.

דובר 2: אצלך קונים הכל, ואצל ר׳ יצחק הכל בחינת מלכות.

דובר 1: אוקיי. לא, אני לא יודע. לא, אני אומר, את כל הדברים האלה צריך לדעת שכאשר זה לא משנה שזה לא עושה את האוכל טוב יותר, אז שיעשו את זה ערב יום טוב. זה מה שאני רוצה לדעת, וזה חשוב, כי… המטבח של היום. קודם כל, אני לא מתכוון, אשתי כמעט לא מבשלת ביום טוב, אין לה כוח, היא בישלה הכל ערב יום טוב. אבל מבשלים ביום טוב, אבל צריך לדעת שיש דברים מסוימים שלא עושים. והיום הטכנולוגיה הישנה של המטבח היא לא כל הדברים שיש.

רואים שזה בכל זאת עניין שביום טוב לא פותחים את הכיריים כמו בימי החול. אין דבר שלא עושים. אז איך זה מסתדר להלכה למעשה, אני לא יודע.

אז הרמב״ם לא מביא בכלל את הלשון עובדא דחא. הוא לא מביא לשונות בכלל. הפוסקים בכלל אוהבים להשתמש בלשונות, אף אחד לא יודע מה הם מתכוונים. הרמב״ם מנסה להראות מה זה אומר.

אוקיי, עוד קצת קמח, אולי נסיה אותו ערב יום טוב.

—

הלכה י״ג — מרקד (ניפוי קמח) שוב

דובר 1: קמח צריך לנפות. ניפו ערב יום טוב, הוציאו סובין, את השלוכס. אדם יחשוב שמלאכת מרקד כבר עשו, ועכשיו הוא רוצה רק לעשות פעם שנייה, זה לא ממש מלאכת מרקד, בכל זאת אסור.

אין מרקד נוסף פעם שנייה ביום טוב, אלא אם כן נפל לתוכו צרורות, אם ממש נפל לתוכו לכלוך, צריך להוציא אותו יותר כי זה פוגם באכילה, אבל סתם כך אסור.

אבל אם עושים את זה בשינוי זה כן מותר. כיצד? מה זה השינוי? יום שירקד מאחורי אנפי, הם הופכים את הנפה.

—

הלכה י״ג (המשך) — מולל, מפרח, מנפח, בורר

דובר 1: עוד מלאכות שמותר או אסור לעשות ביום טוב?

מולל למלילות, מותר לשפשף בידיו קטניות, או כל תבואה, ומפרחין, מותר לפרוך קטניות ביום טוב, ומנפח על יד על יד בכל כחו ואוכל, מותר לנפוח בידיים שיעוף השלוכס מהמאכלים ביום טוב. אפילו מותר לעשות זאת אפילו בכל כחו ואוכל, אפילו בקנון או בתמחוי, מותר אפילו להשתמש בכלי, אבל לא בתבלא ולא בקברה, אבל לא להשתמש בכלים שמשתמשים בהם בימי החול, בכלים שעושים סתם בצורה מקצועית. סתם צלחת, בעיקרון. אבל לא סתם צלחת, כן. בעבר היה שאסור להשתמש בנפה, ומותר רק להשתמש בידיים, דברים כאלה.

וכן, הבורר קטניות ביום טוב, בורר כדרכו בחיקו בתמחוי. גם בורר אותן. קודם דיברנו על טוחן אותן, ועכשיו מדברים על בורר אותן. בורר אותן זה גם בורר בעיקרון. זה לא טוחן. ראינו שזו אותה הלכה אם אני זוכר. אני לא יודע אם זה שונה בשבת מיום טוב. זה לא בורר אותן, כי מוציאים את השלוכס, זה בורר. זה רק חלק אחר של הבורר. כאן מוציאים בנפיחה, ובורר פירושו ממש להוציא את הלא טוב.

נכון, בורר כדרכו בחיקו עם… מותר להשתמש בחיקו על ברכיו.

דובר 2: עם צלחת.

דובר 1: עם צלחת. אבל לא בנפה, אבל לא בתבלא ולא בגרה, לא להשתמש בציוד המיועד לכך. כל הדברים האלה יותר מותרים. בעבר גם תבלא, שניהם לא.

במה דברים אמורים, כשהאוכל מרובה על הפסולת, כשהוא עושה את הבורר האוכל מרובה על הפסולת. אבל אם הפסולת מרובה על האוכל, הוא עושה להיפך. כן, אבל אם הפסולת מרובה על האוכל, בורר את האוכל ומניח את הפסולת. למה? כי אסור לעשות. מה יותר טורח? שלא יעשו. מה פחות טורח. ממה טורח בבירור הפסולת מהאוכל יותר מטורח בבירור האוכל מן הפסולת, אם זה יותר קשה, למרות שזה יותר, זו קושי. צריך לראות שיהיה כמה שפחות טורח. בדרך כלל, זה קשור למה שיש יותר, שיוציאו את המעט מהרב. אבל אם זה יהיה טורח גדול יותר מאיזו סיבה, שילכו בדרך הרגילה.

—

הלכה י״ג (המשך) — חרדל במסננת, משמרת

דובר 1: כבר, מסנן את החרדל במסננת שלו. חרדל, הגרגירים הקטנים שמהם עושים חרדל, מסננים אותו במסננת מיוחדת. שלא ישתמשו במסננת המיוחדת, מפני שנראה כבורר, נראה כמו בורר.

אבל יש עצה אחרת, נותנין ביצים במסננת של חרדל, וכשהביצה זורמת החוצה, נראה שזה לוקח יותר את הגרגירים הקטנים, כמו שכנראה הוא מתכוון, זה מותר לעשות, כי זה לא טורח.

ואם היתה משמרת תלויה, אם המסננת כבר תלויה על הכלים, היא כבר תלויה מוכנה…

דובר 2: לא, מסננת שלו. אמרת, אם המסננת…

דובר 1: אה, מסננת, משמרת. ואם היתה משמרת תלויה, מותר לו ליתן יין ביום טוב. אבל אם זה כבר תלוי, מותר.

אבל מה מותר לעשות? אפשר לעשות טריק. ומערב ותולה, יתלו בכל זאת, למשל, אם רוצים לשים רימונים על איזה כלי,

הלכה בנוגע למשמרת ביום טוב

משמרת זה יין, להוציא את הפסולת מהיין. מותר ליתן יין ביום טוב, כי זה לשון שמרים, כן. מותר ליתן יין ביום טוב, אם זה כבר תלוי, מותר. אבל זו בעיה שלא יצא כדרך שעושים בחול.

ומערב, אבל מה מותר לעשות? אפשר לעשות טריק. ומערב, ותולה, מותר בכל זאת לתלות. למשל, אם רוצים לשים רימונים על איזה כלי, מותר לתלות משמרת ולשים עליה רימונים. ותולה ביום טוב רימונים. ואחר כך, ברגע שיש לו משמרת תלויה, מותר אחר כך לשים עליה את היין כדי לסנן את היין מהשמרים.

סיכום פרק ג׳

עד כאן למדנו פרק ג׳. והכלל של הפרק הזה הוא שמכינים לאכול ביום טוב, אבל לא לגמרי כמו בחול, לא בטורח גדול, לא דברים שאפשר לעשות ערב יום טוב, לא דברים שונים שאדם יחשוב שזו חיה והוא יהיה מותר לחלוב, וכללים אחרים כאלה.

וצריך לדעת באופן מעשי להתאים למציאות שלנו, שביום טוב מבשלים, אבל שזה יישאר יום טובי, לא טורח גדול מדי.

כן. הלוואי ש…

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית ›

📄 Download Transcript PDF תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 סיכום הלכות שביתת יום טוב, פרק …

…

📚 שיעור עיון בחברותא / Iyun B'Chavrusa

1 הלכות שביתת יום טוב פרק ג

🎧 שמיעה / Listen

MT004

⬇ הורדה / Download

2 הלכות שביתת יום טוב פרק ג חלק ב

🎧 שמיעה / Listen

MT005

⬇ הורדה / Download