הלכות שביתת יום טוב פרק ד

🎓 שיעורים / Shiurim

🎧 שמיעה / Listen

פרק ד פון הלכות יום טוב באהאנדלט די הלכות פון הבערה וכיבוי — מען טאר נישט מאכן א נייע פייער יום טוב (נאר נעמען פון אן עקזיסטירנדע פייער), און מען טאר נישט אויסלעשן קיין פייער אפילו לצורך אוכל נפש. דער פרק גייט ווייטער מיט הלכות פון תיקון כלים (ווי שארפן מעסערס, צעברעכן העלצער, אויפשטעלן כלים), וואו מען מעג נאר טון מיט א שינוי און נישט כדרך שעושה בחול. צום סוף ווערן געברענגט די הלכות פון מקח וממכר ביום טוב — מען טאר נישט רעדן וועגן געלט אדער מאסן דירעקט, נאר מען מעג נעמען זאכן און צאלן נאך יום טוב, און גבאי צדקה מעגן זאמלען עסן פאר עניים בצנעה.

⬇ הורדה / Download

▶ וידאו / Video

▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube

📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria) ›

אֵין מוֹצִיאִין אֶת הָאֵשׁ לֹא מִן הָעֵצִים וְלֹא מִן הָאֲבָנִים וְלֹא מִן הַמַּתָּכוֹת. כְּגוֹן שֶׁחוֹכְכִין אוֹתָן זוֹ בָּזוֹ אוֹ מַכִּין זוֹ בָּזוֹ עַד שֶׁתֵּצֵא הָאֵשׁ. וְכֵן הַנֵּפְט הַחַד בְּיוֹתֵר שֶׁהוּא בְּמַיִם שֶׁמְּנִידִין אוֹתָם עַד שֶׁיִּדָּלֵק. אוֹ כְּלִי זַךְ קָשֶׁה אוֹ זְכוּכִית מְלֵאָה מַיִם שֶׁמַּנִּיחִין אוֹתָהּ כְּנֶגֶד עֵין הַשֶּׁמֶשׁ עַד שֶׁיַּחֲזֹר נָגְהָהּ לַפִּשְׁתָּן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וְיִדְלַק. כָּל זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אָסוּר בְּיוֹם טוֹב. שֶׁלֹּא הֻתַּר בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא לְהַבְעִיר מֵאֵשׁ מְצוּיָה. אֲבָל לְהַמְצִיא אֵשׁ אָסוּר שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר לְהַמְצִיא אוֹתָהּ מִבָּעֶרֶב:

אַף עַל פִּי שֶׁהֻתְּרָה הַבְעָרָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ אָסוּר לְכַבּוֹת אֶת הָאֵשׁ אֲפִלּוּ הֻבְעֲרָה לְצֹרֶךְ אֲכִילָה. שֶׁהַכִּבּוּי מְלָאכָה שֶׁאֵין בּוֹ צֹרֶךְ אֲכִילָה כְּלָל. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין מְכַבִּים אֶת הָאֵשׁ כָּךְ אֵין מְכַבִּים אֶת הַנֵּר וְאִם כִּבָּה לוֹקֶה כְּמִי שֶׁאָרַג אוֹ בָּנָה:

אֵין מְסַלְּקִין אֶת פִּי הַנֵּר לְמַעְלָה כְּדֵי שֶׁתִּכְבֶּה. וְאֵין מְסִירִין אֶת הַשֶּׁמֶן מִמֶּנּוּ וְאֵינוֹ חוֹתֵךְ אֶת רֹאשׁ הַפְּתִילָה בִּכְלִי. אֲבָל נוֹפֵץ אֶת רֹאשָׁהּ בְּיָדוֹ. אֲגֻדָּה שֶׁל עֵצִים שֶׁהֻדְלְקָה בִּמְדוּרָה כָּל עֵץ שֶׁלֹּא אָחֲזָה בּוֹ הָאֵשׁ מֻתָּר לְשָׁמְטוֹ וְאֵינוֹ דּוֹמֶה לְמֵסִיר שֶׁמֶן מִן הַנֵּר:

אֵין מְכַבִּין אֶת הַדְּלֵקָה כְּדֵי לְהַצִּיל מָמוֹן בְּיוֹם טוֹב כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין מְכַבִּין בְּשַׁבָּת אֶלָּא מְנִיחָהּ וְיוֹצֵא. וְאֵין מְכַבִּין אֶת הַנֵּר מִפְּנֵי תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה אֶלָּא כּוֹפֶה עָלָיו כְּלִי אוֹ עוֹשֶׂה מְחִצָּה בֵּינוֹ לְבֵין הַנֵּר אוֹ מוֹצִיאוֹ לְבֵית אַחֵר. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת אַחַת מִכָּל אֵלּוּ הֲרֵי זֶה אָסוּר לְכַבּוֹת וְאָסוּר לְשַׁמֵּשׁ עַד שֶׁתִּכְבֶּה מֵאֵלֶיהָ:

מֻתָּר לְטַלְטֵל אֶת הַנֵּר וְהוּא דּוֹלֵק וְאֵין גּוֹזְרִין שֶׁמָּא יִכְבֶּה. וְאָסוּר לְהָנִיחַ אֶת הַנֵּר עַל גַּבֵּי דֶּקֶל וְכַיּוֹצֵא בּוֹ בְּיוֹם טוֹב שֶׁמָּא יָבוֹא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּמְחֻבָּר בְּיוֹם טוֹב:

אֵין מְעַשְּׁנִין בִּקְטֹרֶת בְּיוֹם טוֹב מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְכַבֶּה. וַאֲפִלּוּ לְהָרִיחַ בָּהּ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְגַמֵּר אֶת הַבַּיִת וְאֶת הַכֵּלִים שֶׁהוּא אָסוּר. וּמֻתָּר לְעַשֵּׁן תַּחַת הַפֵּרוֹת כְּדֵי שֶׁיֻּכְשְׁרוּ לַאֲכִילָה כְּמוֹ שֶׁמֻּתָּר לִצְלוֹת בָּשָׂר עַל הָאֵשׁ. וּמְמַתְּקִין אֶת הַחַרְדָּל בְּגַחֶלֶת שֶׁל מַתֶּכֶת אֲבָל לֹא בְּגַחֶלֶת שֶׁל עֵץ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְכַבֶּה. וְאֵין מְכַבִּין אֶת הָאֵשׁ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְעַשֵּׁן הַקְּדֵרָה אוֹ הַבַּיִת:

אֵין נוֹפְחִין בְּמַפּוּחַ בְּיוֹם טוֹב כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהָאֻמָּנִין עוֹשִׂין. אֲבָל נוֹפְחִין בִּשְׁפוֹפֶרֶת. אֵין עוֹשִׂין פֶּחָמִין וְאֵין גּוֹדְלִין אֶת הַפְּתִילָה וְלֹא מְהַבְהֲבִין אוֹתָהּ וְלֹא חוֹתְכִין אוֹתָהּ לִשְׁנַיִם בִּכְלִי. אֲבָל מְמַעֲכָהּ בַּיָּד וְשׁוֹרֶה אוֹתָהּ בְּשֶׁמֶן וּמַנִּיחַ אוֹתָהּ בֵּין שְׁתֵּי נֵרוֹת וּמַדְלִיק בָּאֶמְצַע וְנִמְצֵאת הַפְּתִילָה נֶחְלֶקֶת בְּפִי שְׁתֵּי נֵרוֹת:

אֵין שׁוֹבְרִין אֶת הַחֶרֶשׂ וְאֵין חוֹתְכִין אֶת הַנְּיָר לִצְלוֹת עֲלֵיהֶם. וְאֵין פּוֹצְעִין אֶת הַקָּנֶה לַעֲשׂוֹתוֹ כְּמוֹ שִׁפּוּד לִצְלוֹת בּוֹ מָלִיחַ. שִׁפּוּד שֶׁנִּרְצָף אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יָכוֹל לְפָשְׁטוֹ בְּיָדוֹ אֵין מְתַקְּנִין אוֹתוֹ. שְׁנֵי כֵּלִים שֶׁהֵן מְחֻבָּרִין בִּתְחִלַּת עֲשִׂיָּתָן כְּגוֹן שְׁתֵּי נֵרוֹת אוֹ שְׁנֵי כּוֹסוֹת אֵין פּוֹחֲתִין אוֹתָן לִשְׁנַיִם מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְתַקֵּן כְּלִי:

אֵין מַשְׁחִיזִין אֶת הַסַּכִּין בְּמַשְׁחֶזֶת שֶׁלָּהּ אֲבָל מְחַדְּדָהּ עַל גַּבֵּי הָעֵץ אוֹ עַל גַּבֵּי חֶרֶשׂ אוֹ אֶבֶן וְאֵין מוֹרִים דָּבָר זֶה לָרַבִּים כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹאוּ לְחַדְּדָהּ בְּמַשְׁחֶזֶת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁיְּכוֹלָה לַחְתֹּךְ בְּדֹחַק אוֹ שֶׁנִּפְגְּמָה. אֲבָל אִם אֵינָהּ יְכוֹלָה לַחְתֹּךְ כְּלָל אֵין מַשְׁחִיזִין אוֹתָהּ אֲפִלּוּ עַל הָעֵץ שֶׁמָּא יָבֹא לְהַשְׁחִיזָהּ בְּמַשְׁחֶזֶת. ומִפְּנֵי זֶה אָסְרוּ לְהַרְאוֹת סַכִּין לְחָכָם בְּיוֹם טוֹב שֶׁמָּא תִּהְיֶה פְּגוּמָה וְיֹאמַר לוֹ אָסוּר לִשְׁחֹט בָּהּ מִשּׁוּם פְּגִימָתָהּ וְיֵלֵךְ וִיחַדְּדֶנָּהּ בְּמַשְׁחֶזֶת. וְחָכָם שֶׁרָאָה הַסַּכִּין לְעַצְמוֹ הֲרֵי זֶה מַשְׁאִילָהּ לְעַם הָאָרֶץ:

אֵין מְבַקְּעִין עֵצִים בְּיוֹם טוֹב לֹא בְּקוֹרְדוֹם וְלֹא בְּמַגָּל וְלֹא בִּמְגֵרָה אֶלָּא בְּקוֹפִיץ וּבַצַּד הַחַד שֶׁלּוֹ. אֲבָל לֹא בַּצַּד הָרָחָב מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּקוֹרְדוֹם. וְלָמָּה אָסְרוּ בְּקוֹרְדוֹם וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר הָיָה לוֹ לְבַקֵּעַ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. וְלָמָּה לֹא נֶאֱסַר הַבִּקּוּעַ כְּלָל מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּפְגַּע בְּעֵץ עָבֶה וְלֹא יוּכַל לְהַבְעִירוֹ וְיִמָּנַע מִלְּבַשֵּׁל. לְפִיכָךְ הִתִּירוּ לְבַקֵּעַ בְּשִׁנּוּי. וְכָל הַדְּבָרִים הַדּוֹמִין לָזֶה מִזֶּה הַטַּעַם הִתִּירוּ בָּהֶן מַה שֶּׁהִתִּירוּ וְאָסְרוּ מַה שֶּׁאָסְרוּ:

יא

לֹא תִּכָּנֵס אִשָּׁה בֵּין הָעֵצִים לִטּל מֵהֶן אוּד לִצְלוֹת בּוֹ. וְאֵין סוֹמְכִין אֶת הַקְּדֵרָה וְלֹא אֶת הַדֶּלֶת בִּבְקַעַת שֶׁל קוֹרָה. שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לְטַלְטֵל עֵצִים בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא לְהַסָּקָה בִּלְבַד:

יב

מְסַלְּקִין תְּרִיסֵי חֲנֻיּוֹת וּמַחְזִירִין אוֹתָן בְּיוֹם טוֹב כְּדֵי שֶׁיּוֹצִיא תַּבְלִין שֶׁהוּא צָרִיךְ לָהֶן מִן הַחֲנוּת וְלֹא יִמָּנַע מִשִּׂמְחַת יוֹם טוֹב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁיֵּשׁ לָהֶן צִיר בְּאֶמְצַע אֲבָל יֵשׁ לָהֶן צִיר מִן הַצַּד אָסוּר גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתְקַע. וְשֶׁאֵין לָהֶן צִיר כָּל עִקָּר אֲפִלּוּ בַּבַּיִת מֻתָּר לְהַחֲזִיר:

יג

כֵּלִים שֶׁהֵן מְפֻצָּלִין כְּגוֹן מְנוֹרָה שֶׁל חֻלְיוֹת וְכִסֵּא וְשֻׁלְחָן שֶׁהֵן חֲתִיכוֹת חֲתִיכוֹת מַעֲמִידִין אוֹתָן בְּיוֹם טוֹב וְהוּא שֶׁלֹּא יִתְקַע. לְפִי שֶׁאֵין בִּנְיָן בְּכֵלִים. אֲבָנִים שֶׁל בֵּית הַכִּסֵּא מֻתָּר לְצַדְּדָן בְּיוֹם טוֹב. בִּנְיָן עֲרַאי הוּא וּמִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ לֹא גָּזְרוּ:

יד

הָעוֹשֶׂה מְדוּרָה בְּיוֹם טוֹב כְּשֶׁהוּא עוֹרֵךְ אֶת הָעֵצִים אֵינוֹ מַנִּיחַ זֶה עַל זֶה עַד שֶׁיַּסְדִּיר הַמַּעֲרָכָה מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּבוֹנֶה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא בִּנְיָן עֲרַאי אָסוּר. אֶלָּא אוֹ שׁוֹפֵךְ הָעֵצִים בְּעִרְבּוּב אוֹ עוֹרֵךְ בְּשִׁנּוּי. כֵּיצַד. מַנִּיחַ עֵץ לְמַעְלָה וּמַנִּיחַ אַחֵר תַּחְתָּיו וְאַחֵר תַּחְתָּיו עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לָאָרֶץ:

טו

וְכֵן הַקְּדֵרָה אוֹחֵז אוֹתָהּ וּמַכְנִיס הָאֲבָנִים תַּחְתֶּיהָ. אֲבָל לֹא יַנִּיחֶנָּהּ עַל גַּבֵּי הָאֲבָנִים. וְכֵן הַמִּטָּה אוֹחֵז הַקְּרָשִׁים לְמַעְלָה וּמַכְנִיס הָרַגְלַיִם תַּחְתֵּיהֶן. אֲפִלּוּ בֵּיצִים לֹא יַעֲמִיד אוֹתָן בְּשׁוּרָה עַל גַּבֵּי שׁוּרָה עַד שֶׁיַּעַמְדוּ כְּמוֹ מִגְדָּל אֶלָּא יְשַׁנֶּה וְיַתְחִיל מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה צָרִיךְ שִׁנּוּי:

טז

מְסִירִין זְבוּבִין הַנִּתְלִים בַּבְּהֵמָה אַף עַל פִּי שֶׁהֵן עוֹשִׂין חַבּוּרָה. וְאֵין מְיַלְּדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב אֲבָל מְסַעֲדִין. כֵּיצַד. אוֹחֵז בַּוָּלָד שֶׁלֹּא יִפּל לָאָרֶץ וְנוֹפֵחַ לוֹ בְּחָטְמוֹ וְנוֹתֵן דָּד לְתוֹךְ פִּיו. הָיְתָה בְּהֵמָה טְהוֹרָה וְרִחֲקָה אֶת הַוָּלָד מֻתָּר לְזַלֵּף מִשִּׁלְיָתָהּ עָלָיו וְלִתֵּן בּוּל מֶלַח בְּרַחְמָהּ כְּדֵי שֶׁתְּרַחֵם עָלָיו. אֲבָל הַטְּמֵאָה אָסוּר לַעֲשׂוֹת לָהּ כֵּן לְפִי שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה:

יז

כְּלִי שֶׁנִּטְמָא מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב אֵין מַטְבִּילִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַשְׁהֶה אוֹתוֹ בְּטֻמְאָתוֹ. וְאִם הָיָה צָרִיךְ לְהַטְבִּיל מַיִם שֶׁבּוֹ מַטְבִּיל אֶת הַכְּלִי בְּמֵימָיו וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. כְּלִי שֶׁהָיָה טָהוֹר לִתְרוּמָה וְרָצָה לְהַטְבִּילוֹ לְקֹדֶשׁ מֻתָּר לְהַטְבִּילוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִטְּבִילוֹת מַעֲלוֹת שְׁאָר הַטֻּמְאוֹת:

יח

כְּלִי שֶׁנִּטְמָא בְּיוֹם טוֹב מַטְבִּילִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב. נִטְמָא הַכְּלִי בְּמַשְׁקִין טְמֵאִין שֶׁהֵן וְלַד הַטֻּמְאָה מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב מַטְבִּילִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב לְפִי שֶׁהוּא טָהוֹר מִן הַתּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. וּמַדְלִין בִּדְלִי טָמֵא וְהוּא טָהוֹר מֵאֵלָיו. נִדָּה שֶׁאֵין לָהּ בְּגָדִים לְהַחֲלִיף מַעֲרֶמֶת וְטוֹבֶלֶת בִּבְגָדֶיהָ:

יט

דְּבָרִים רַבִּים אָסְרוּ בְּיוֹם טוֹב מִשּׁוּם גְּזֵרַת מִקָּח וּמִמְכָּר. כֵּיצַד. אֵין פּוֹסְקִים דָּמִים לְכַתְּחִלָּה עַל הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא מֵבִיא שְׁתֵּי בְּהֵמוֹת שָׁווֹת זוֹ לָזוֹ וְשׁוֹחֲטִין אַחַת מֵהֶן וּמְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶן וּלְמָחָר יוֹדְעִין כַּמָּה דְּמֵי הַשְּׁנִיָּה וְכָל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן דְּמֵי חֶלְקוֹ. כְּשֶׁהֵן מְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶן לֹא יֹאמַר זֶה אֲנִי בְּסֶלַע וְאַתָּה בִּשְׁנַיִם שֶׁאֵין מַזְכִּירִין שׁוּם דָּמִים אֶלָּא זֶה נוֹטֵל שְׁלִישׁ וְזֶה רְבִיעַ:

כְּשֶׁהֵן מְחַלְּקִין לֹא יִשְׁקְלוּ בְּמֹאזְנַיִם שֶׁאֵין מַשְׁגִּיחִין בְּכַף מֹאזְנַיִם כָּל עִקָּר. אֲפִלּוּ לִתֵּן בּוֹ בָּשָׂר לְשָׁמְרוֹ מִן הָעַכְבָּרִים אָסוּר אִם הָיוּ הַמֹּאזְנַיִם תְּלוּיִין מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּשׁוֹקֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם. וְטַבָּח אֻמָּן אָסוּר לִשְׁקל בְּיָדוֹ. וְאָסוּר לִשְׁקל בִּכְלִי מָלֵא מַיִם. וְאֵין מְטִילִין חַלָּשִׁים עַל הַמָּנוֹת. אֲבָל מְטִילִין חַלָּשִׁים עַל בְּשַׂר הַקָּדָשִׁים בְּיוֹם טוֹב כְּדֵי לְחַבֵּב אֶת הַמִּצְוָה:

כא

לֹא יֹאמַר אָדָם לַטַּבָּח תֵּן לִי בְּדִינָר בָּשָׂר אֶלָּא תֵּן לִי חֵלֶק אוֹ חֲצִי חֵלֶק וּלְמָחָר עוֹשִׂין חֶשְׁבּוֹן עַל שָׁוְיוֹ. וְכֵן לֹא יִקַּח מִבַּעַל הַחֲנוּת בְּמִדָּה אוֹ בְּמִשְׁקָל אֶלָּא כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. אוֹמֵר לַחֶנְוָנִי מַלֵּא לִי כְּלִי זֶה וּלְמָחָר נוֹתֵן לוֹ שָׁוְיוֹ. וַאֲפִלּוּ הָיָה כְּלִי הַמְיֻחָד לְמִדָּה יְמַלְּאֶנּוּ וְהוּא שֶׁלֹּא יַזְכִּיר לוֹ שֵׁם מִדָּה:

כב

הַנַּחְתּוֹם מוֹדֵד תַּבְלִין וְנוֹתֵן לַקְּדֵרָה בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַפְסִיד תַּבְשִׁילוֹ. אֲבָל הָאִשָּׁה לֹא תָּמֹד קֶמַח לְעִסָּה. וְכֵן לֹא יָמֹד אָדָם שְׂעוֹרִים לִתֵּן לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ אֶלָּא מְשַׁעֵר וְנוֹתֵן לָהּ:

כג

וּמֻתָּר לִקַּח מִן הַחֶנְוָנִי בֵּיצִים וֶאֱגוֹזִים בְּמִנְיָן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַזְכִּיר לוֹ שׁוּם דָּמִים וְלֹא סְכוּם מִנְיָן. כֵּיצַד סְכוּם הַמִּנְיָן. הֲרֵי שֶׁהָיָה נוֹשֶׁה בּוֹ עֲשָׂרָה רִמּוֹנִים אוֹ עֲשָׂרָה אֱגוֹזִים לֹא יֹאמַר לוֹ בְּיוֹם טוֹב תֵּן לִי עֲשָׂרָה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לְךָ עֶשְׂרִים אֶצְלִי אֶלָּא לוֹקֵחַ סְתָם וּלְמָחָר עוֹשֶׂה חֶשְׁבּוֹן:

כד

הוֹלֵךְ אָדָם אֵצֶל חֶנְוָנִי אוֹ רוֹעֶה הָרָגִיל אֶצְלוֹ אוֹ אֵצֶל הַפַּטָּם הָרָגִיל אֶצְלוֹ וְלוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ בְּהֵמוֹת וְעוֹפוֹת וְכָל מַה שֶּׁיִּרְצֶה וְהוּא שֶׁלֹּא יַזְכִּיר לוֹ שׁוּם דָּמִים וְלֹא סְכוּם מִנְיָן:

כה

הַלְוָאַת יוֹם טוֹב תּוֹבְעִין אוֹתָהּ בְּדִין שֶׁאִם תֹּאמַר לֹא נִתְּנָה לְהִתָּבַע אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ כְּלוּם וְנִמְצָא נִמְנָע מִשִּׂמְחַת יוֹם טוֹב:

אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַגְבִּיהִין תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת בְּיוֹם טוֹב אִם הָיוּ לוֹ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת שֶׁהִגְבִּיהָן מֵאֶמֶשׁ הֲרֵי זֶה מוֹלִיכָן לַכֹּהֵן בְּיוֹם טוֹב. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר חַלָּה וּזְרוֹעַ וּלְחָיַיִם וְקֵיבָה שֶׁמּוֹלִיכָן לַכֹּהֵן בְּיוֹם טוֹב. וְגַּבָּאֵי צְדָקָה גּוֹבִין מִן הַחֲצֵרוֹת בְּיוֹם טוֹב. וְלֹא יִהְיוּ מַכְרִיזִין כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּכְרִיזִין בְּחל. אֶלָּא גּוֹבִין בְּצִנְעָה וְנוֹתְנִין לְתוֹךְ חֵיקָן וּמְחַלְּקִין לְכָל שְׁכוּנָה וּשְׁכוּנָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ:

↗ קרא בספריה

📄 תמלולים / Transcripts

📄 Download Transcript PDF

סיכום השיעור 📋

סיכום פון פרק ד פון הלכות יום טוב (רמב״ם)

—

הקדמה צו פרק ד

פשט: פרק ג האט געהאנדלט וועגן הכנת האוכל ממש — קאכן, באקן, אד״ג. פרק ד איז א המשך, אבער דא רעדט מען וועגן הכנות צו קאכן — נישט דירעקט קאכן, נאר צוגרייטונגען. דער יסוד פון אלע היתרים אויף יום טוב איז אוכל נפש. אסאך אבות מלאכות זענען אינגאנצן אסור אזוי ווי שבת (בויען, אד״ג), און מען דארף לערנען די פרטים פון וואס מען מעג יא טון.

חידושים און הסברות:

1. דער רמב״ם׳ס שיטה אין כללים: אנדערע פוסקים רופן אסאך פון די הלכות “מכשירי אוכל נפש” און מאכן דערפון א כלל. אבער דער רמב״ם מאכט נישט אזעלכע כללים. ס׳איז שטארק מסופק צי דער רמב״ם גלייבט אין די כללים בכלל, ווייל אסאך מאל פרעגט מען אויף דעם רמב״ם אז ער איז נישט קאנסיסטענט — אבער דאס איז נאר א קשיא אויב מען נעמט אן אז ער האלט פון דעם כלל. דער רמב״ם׳ס שיטה איז: אויב ס׳שטייט אין גמרא א הלכה, איז די הלכה אמת — דער טעם איז אפשר נישט אזוי וויכטיג. דער רמב״ם גייט מיט פרטים מער ווי כללים. ער איז נישט אזוי אינטערעסירט אין לומדות אלס א פראקטישע מעטאדע; לומדות איז פאר לערנען בעיון, אבער פאר הלכה דארף מען וויסן די הלכה.

2. הלכה אלס הכרעות פון בית דין: דער רמב״ם׳ס תיאוריע פון הלכה איז אז הכרעות פון גמרא זענען אזוי ווי הכרעות פון סנהדרין — “השופט אשר יהיה בימיך” — מען מוז פאלגן. אבער דאס מיינט נישט אז מען מוז גלייבן אין די כללים. משל: איין רב זאגט נעכטן אז שארפן א מעסער איז אסור, און א צווייטער רב זאגט היינט אז אנגרייטן א פייער איז מותר. דאס קען זיין אינקאנסיסטענט — און דאס איז בסדר, ווייל הלכה קען שטאמען פון פארשידענע בתי דינים וואס מען איז מחוייב צו ביידע. ווער ס׳האלט אז הלכה מוז זיין קאנסיסטענט איז אפשר דווקא זיך סותר, ווייל מען דארף פאלגן אסאך מענטשן וואס האבן נישט אלע געהאלטן די זעלבע כללים.

3. א פרט אנטהאלט מער ווי א כלל: ביי א פראקטישע שאלה (צ.ב. צי מען מעג מאכן א נייע פייער יום טוב) קענען זיין פיר אדער מער טעמים וואס שפילן א ראלע — אוכל נפש, טרחא, עונג יום טוב, שמחת יום טוב, אד״ג. דער צאנזער רב האט געזאגט אז יעדע זאך וואס ער טוט האט דריי הונדערט טעמים. דער רמב״ם מוז נישט ביי יעדע הלכה מסביר זיין צי דער איסור איז ווייל מען האט עס נישט מתיר געווען מצד אוכל נפש, צי ס׳איז א באזונדערע גזירה — ער שרייבט נאר צי ס׳איז דאורייתא צי דרבנן.

—

הלכה א: אין ממציאין את האש ביום טוב

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אין ממציאין את האש ביום טוב” — דריי וועגן ווערן אויסגערעכנט: (1) עצים, אבנים, מתכת — מען רייבט זיי איינער אויף דעם אנדערן (“שכחין אותן זה בזה עד שתצא האש”); (2) נפט החד ביותר שהוא כמים — א ריפיינד אויל אזוי ווי וואסער, אז מען שאקלט עס אויף ווערט עס הייס און צינדט זיך אן (“עד שידלק”); (3) כלי זך קשה או זכוכית מלאה מים — א דורכזיכטיגע כלי (מאגניפיינג גלאז), מען שטעלט עס אקעגן די זון אויף פשתן (“עד שיחזור נגהה לפשתן וכיוצא בו וידלק”). “כל זה וכיוצא בו אסור ביום טוב, שלא הותר ביום טוב אלא להעביר מאש מצויה, אבל להמציא אש אסור, שהרי אפשר להמציא אותה בערב.”

פשט: יום טוב האט מען נאר מתיר געווען להעביר מאש מצויה — אנצינדן פון א שוין-עקזיסטירנדע פייער. אבער להמציא אש — קריעיטן א נייע פייער וואס איז נישט דא בפועל — איז אסור, ווייל מען האט עס געקענט טון ערב יום טוב.

חידושים און הסברות:

1. דער חילוק צווישן העברה און המצאה: פריער איז געלערנט געווארן אז “מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך” — אבער דאס גייט נאר אויף להעביר מאש מצויה, ווען ס׳איז שוין דא א פייער. אפילו אנצינדן לעכט וואס מען האט געקענט אנצינדן פאר יום טוב — דאס איז מותר מכח “מתוך”. אבער מאכן א נייע פייער — דארט איז נישטא די היתר פון “מתוך”, און ס׳איז אסור מצד “אפשר לעשותן מערב יום טוב”.

2. השגת הראב״ד: דער ראב״ד איז נישט מסכים מיט דעם רמב״ם׳ס טעם. דער ראב״ד זאגט אז אין גמרא איז דער טעם משום מוליד (באשאפן עפעס נייעס), נישט משום “אפשר לעשותן מערב יום טוב”. דער ראב״ד׳ס קשיא אויפן רמב״ם: יעדע פייער איז אפשר לעשותו מערב יום טוב — אויך אנצינדן לעכט האט מען געקענט טון ערב יום טוב, פארוואס איז דאס מותר? וואס איז דער חילוק צווישן מוציא אש מחדש און אנצינדן א ליכט פון אן עקזיסטירנדע פייער? ווייל א ליכט ברענט זיך אויס, האט מען נישט געקענט אנצינדן עס ערב יום טוב פאר שפעטער — אבער דאס דארף נאך ביאור.

3. דער מגיד משנה׳ס נקודה: ביידע שיטות (רמב״ם און ראב״ד) זענען מודה אז אויב מען האט בדיעבד עובר געווען און געמאכט א נייע פייער, מעג מען עס נוצן. דאס איז נישט ווי ביצה שנולדה ביום טוב וואס איז אסור אלס נולד. דער איסור איז נאר דער אקט פון מוליד — צו באשאפן עפעס נייעס, אבער דאס רעזולטאט איז נישט אסור בהנאה.

4. [דיגרעסיע: פראקטישע קשיא אויף דער הלכה למעשה] היסטאריש איז באשאפן פייער געווען א שווערע טירחא — מען האט געדארפט שלאגן שטיינער, ס׳האט גענומען א האלבע שעה, ס׳איז געווען א גאנצע עבודה. אין יעדע שטאט איז געווען א ממונה וואס האט געהאלטן א פייער, און מען האט גענומען דערפון. די חכמים האבן געזאגט: ווייל ס׳איז נארמאל אז ס׳איז שוין דא א פייער, זאלסטו נישט מאכן א נייע. אבער היינט, ווען אנצינדן א מעטש אדער א לייטער איז גרינגער ווי האלטן א יארצייט ליכט 24 שעה, איז די הלכה פאקטיש מרבה טירחא אנשטאט ממעט טירחא — דאס פארקערטע פון דעם ציל פון די תקנה.

5. דער שואל ומשיב (ר׳ נתן זון): ער ברענגט אז דער מנהג בעירו איז געווען אז מען צינדט אן פייער מיט א שוועבל (מעטש) ביום טוב. ער מסביר אז א שוועבל איז נישט די טירחא וואס די חכמים רעדן פון — ס׳איז א סעקונדע, ס׳איז כמעט שוין אש, ס׳פעלט גארנישט. זיין לשון איז אז דאס הייסט נישט מוציא אש — דאס איז שוין אש וואס איז קרוב לפועל. לויט דעם ראב״ד׳ס שיטה פון מוליד (נישט טירחא) וואלט אפשר א שוועבל אויך געווען אסור, ווייל מוליד איז נישט תלוי אין טירחא.

6. קשיא אויף דער היינטיגער מנהג: די וועלט פירט זיך נישט ווי דער שואל ומשיב, און מ׳אסר׳ט נאך מער — אויך עלעקטריק. די תורה איז געקומען צו גוט צו מאכן, נישט שווער צו מאכן.

—

הלכה ב: כיבוי (אויסלעשן פייער) ביום טוב

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אף על פי שהתירו הבערה ביום טוב שלא לצורך אכילה, אבל אסור לכבות אפילו האש שהובערה לצורך אכילה. כיבוי מלאכה היא ואינו לצורך אכילה כלל… כשם שאין מכבין את האש כך אין מכבין את הנר. ואם כיבה הרי זה לוקה.”

פשט: הבערה איז מותר אפילו שלא לצורך אכילה (מתוך), אבער כיבוי איז א באזונדערע מלאכה וואס איז קיינמאל נישט לצורך אכילה. מען באקומט מלקות פאר כיבוי ווי פאר אלע אנדערע מלאכות יום טוב.

חידושים און הסברות:

1. כיבוי באווייזט אז דער איסור איז נישט בלויז טירחא: כיבוי איז זיכער קיין טירחא — ס׳איז א קליינע פעולה. פונדעסטוועגן איז עס אסור ווייל ס׳איז א מלאכה מדאורייתא פון ל״ט מלאכות. דאס באווייזט אז דער גדר פון מלאכות יום טוב איז נישט בלויז טירחא.

2. חילוק צווישן אש און נר: דער רמב״ם זאגט כשם שאין מכבין את האש כך אין מכבין את הנר. פארוואס דארף מען דאס זאגן? ווייל מען וואלט געקענט מחלק זיין: א גרויסע פייער אויסלעשן איז א טירחא, אבער א נר אויסלעשן — וואו מען וויל שלאפן — איז א צורך (אפשר שוה לכל נפש). דער רמב״ם זאגט אז אפילו אזוי איז עס אסור.

3. צריך עיון — צי כיבוי קען זיין לצורך אכילה: דער רמב״ם זאגט אינו לצורך אכילה כלל — כיבוי איז קיינמאל נישט צורך אכילה. אבער דער רמב״ם אליין שפעטער ברענגט אופנים וואו כיבוי איז מותר לצורך אכילה (למשל רייכערן אונטער פירות). דאס איז א צריך עיון — ווי שטימט דאס מיט דעם כלל “אינו לצורך אכילה כלל”?

4. לוקה — נאר שלא לצורך אכילה: ווען דער רמב״ם זאגט אם כיבה לוקה, מיינט ער שלא לצורך אכילה. אויב די כיבוי אליין איז לצורך אכילה, אפילו אויב ס׳איז אסור, וועט לכאורה נישט זיין מלקות — ס׳וועט זיין א דרבנן.

5. שיטת הרמב״ם אז אנדערע מלאכות האבן נישט קיין היתר לצורך אכילה: דער רמב״ם אין פרק א׳ איז קלאר אז מלאכות וואס זענען במהותם נישט צורך אכילה (ווי כיבוי) האבן נישט קיין היתר — נישט נאר מדרבנן, נאר מדאורייתא (ווייל ער זאגט לוקה).

—

הלכה ג: גורם כיבוי (אינדירעקט אויסלעשן)

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אין מסלקין את פי הנר למעלה… ואין מסירין את השמן… ואין חותכין את ראש הפתילה בכלי.”

פשט: מען טאר נישט אינדירעקט גורם זיין אז א לעכט זאל זיך אויסלעשן — נישט דורך רוקן דעם כלי אז די פתילה זאל נישט גרייכן צום שמן, נישט דורך אראפנעמען שמן פון דער לעכט, און נישט דורך אפשניידן דעם שפיץ פון דער פתילה מיט א כלי.

חידושים און הסברות:

1. אראפנעמען שמן אלס כיבוי: אזוי ווי אין הלכות שבת — הגם דער שמן ברענט נאך נישט דירעקט, קוקט מען אן אז די גאנצע שמן אין דער כלי איז מוקדש פאר דער לעכט, און ווען מען נעמט אראפ שמן איז מען גורם כיבוי. ס׳איז נישט זיכער צי אראפנעמען שמן איז כיבוי מדאורייתא, אבער על כל פנים רעכנט דער רמב״ם עס אויס צווישן זאכן וואס מען טוט נישט.

2. חותך ראש הפתילה בכלי: “ראש הפתילה” מיינט דעם פארשווארצטן אויבערשטן טייל וואס ווערט פארקוילט בשעת ס׳ברענט. מיט די הענט (ביד) מעג מען יא אראפנעמען, נאר מיט א כלי נישט. דער חילוק: מיט א כלי איז עס מער ודאי גרם כיבוי, ווייל מ׳שניידט עס אפ גלאט. דער מגיד משנה ברענגט פארשידענע לשונות אין דער גמרא וואס דאס מיינט — א שיטה זאגט אז אפילו מיט א מחט מעג מען, נאר מיט א כלי נישט. דער ראב״ד איז מיקל און זאגט אז מ׳מעג יא אפילו מיט א כלי חותך זיין ראש הפתילה.

3. שלוסל-נקודה: ביי דעם רמב״ם איז כיבוי ביום טוב לוקה (דאורייתא), דערפאר איז ער אויך מחמיר ביי גרם כיבוי. אנדערע ראשונים וואס האלטן אז כיבוי איז נישט דאורייתא (ווייל מלאכות לצורך אוכל נפש זענען מותר, און כיבוי איז שוה לכל נפש אבער נישט ממש אוכל נפש) זענען מיקל ביי גרם כיבוי. ביידע זאכן (אראפנעמען שמן, אפשניידן פתילה) זענען גרם כיבוי, נישט כיבוי ממש. כיבוי אליין איז דאורייתא לויט דעם רמב״ם, ממילא גרם כיבוי איז דרבנן.

—

הלכה ד: אגודת עצים — אראפנעמען האלץ פון א מדורה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כל עד שלא אחזו האש, מותר לשמוט — ואינו דומה למסיר שמן מן הנר.”

פשט: ביי א קעמפ-פייער (מדורה) מיט א גרופע העלצער, מעג מען אראפנעמען א שטיק האלץ וואס דאס פייער האט נאך נישט אנגעהויבן ברענען.

חידושים: דער חילוק צווישן שמן און עצים: ביי שמן אין א נר, דער שמן ליגט אין איין כלי — מ׳קוקט אן אז די פתילה “טרינקט” פון דעם גאנצן שמן, אזוי ווי איינער וואס טרינקט פון א קוואל טרינקט פון אלע וואסער. דערפאר איז אראפנעמען שמן גרם כיבוי. אבער ביי אן אגודת עצים, יעדע שטיק האלץ איז א באזונדערע יחידה — עס ווערט נישט קיין איין גראבע זאך. אויב דאס שטיק האלץ ברענט נאך נישט, איז אראפנעמען נישט קיין גרם כיבוי בכלל.

—

הלכה ה: כיבוי להציל ממון

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אין מכבין את הדליקה כדי להציל ממון ביום טוב, כדרך שאין מכבין בשבת — מניחה ויוצא.”

פשט: מ׳טאר נישט אויסלעשן א פייער צו ראטעווען געלט/ממון ביום טוב, פונקט ווי ביי שבת. מ׳זאל עס לאזן ברענען. די דיטעילס (וואס מ׳מעג יא טון — ווי לייגן א גדר ארום) שטייט אין הלכות שבת.

חידושים: דער ר״ן׳ס קשיא: וויאזוי קען זיין אז כיבוי הדליקה איז נישט אוכל נפש? ער האט דאך נישט וואו צו עסן א יום טוב סעודה! דער ר״ן ענטפערט: די גמרא רעדט ווען דער פייער איז נישט דארט וואו ער עסט, נאר אין סטארעדזש — דארט טאר מען נישט אויסלעשן. דער רמב״ם׳ס שיטה: דער רמב״ם קוקט אן אז כיבוי ביום טוב איז ממש אן איסור דאורייתא. דער רמב״ם האלט אז דער היתר פון יום טוב איז נאר פאר ממש עסן (אכילה), נישט פאר “כל צרכיכם” אין א ברייטן זין. דער רמב״ם האט נישט געזאגט דעם לשון “דבר השוה לכל נפש” — ער האט געזאגט אז רחיצה איז “בכלל אכילה” (ענלעך ווי ביי יום כיפור). דעריבער, אפילו אז א מענטש וועט האבן ריזיגע עגמת נפש פון א פארברענטע הויז און נישט האבן קיין אפעטיט, איז דאס נישט גענוג פאר דעם היתר פון אוכל נפש.

—

הלכה ו: כיבוי מפני תשמיש המטה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ואין מכבין את הנר מפני תשמיש המטה, אלא כופה עליו כלי, או עושה מחיצה בינו ובין הנר, או מוציאו לבית אחר.”

פשט: מ׳טאר נישט אויסלעשן א ליכט כדי צו קענען טון תשמיש המטה (ווייל אסור לשמש לאור הנר). אנשטאט דעם מעג מען: (1) צודעקן מיט א כלי, (2) מאכן א מחיצה, (3) ארויסטראגן צו אן אנדער צימער.

חידושים און הסברות:

1. כופה כלי איז קיינמאל נישט קיין מבטל כלי מהיכנו — ווייל ער קען עס אראפנעמען. ביום טוב איז אויך נישטא דער איסור פון מבטל כלי מהיכנו.

2. א נר איז נישט מוקצה ביום טוב — דערפאר מעג מען עס ארויסטראגן צו אן אנדער צימער. דאס איז דער מערסט פראקטישער עצה.

3. תשמיש המטה איז נישט אוכל נפש: כאטש ס׳ווערט גערופן “את הלחם אשר הוא אוכל” און “אוכל למכסה פיהו”, מיינט דאס נישט אז ס׳איז ממש אוכל נפש וואס וואלט מתיר געווען כיבוי. ס׳איז נאר א צורך הגוף, און א זייטיגע איסור דרבנן (אסור לשמש לאור הנר) — אבער דאס איז נישט גענוג צו מתיר זיין כיבוי.

4. [דיגרעסיע: קלענער מאכן דעם פלאם פון א גאז-רענדזש ביום טוב] ס׳איז נישט קלאר צי דאס הייסט מכבה — ווייל מ׳מאכט נאר אז ס׳זאל צוקומען ווייניגער גאז, אבער מ׳נעמט נישט אוועק גארנישט. עס ווערט פארגליכן צו אראפנעמען שמן (ווייל מ׳רעדוצירט דעם ברענשטאף), אבער אויך צו דער אגודת עצים (ווייל מ׳מונע נייעם גאז פון קומען). ביי עסן איז עס ממש א צורך אוכל נפש. קיין קלארע פסק ווערט נישט געגעבן.

5. אם אין יכול לעשות אחד מכל אלו: אויב מ׳קען נישט טון קיין איינע פון די עצות, טאר מען נישט אויסלעשן, און מ׳דארף ווארטן ביז עס לעשט זיך אויס אליין. דאס איז נישט נאר א דין אין הלכות יום טוב, נאר אויך א דין אין הלכות צניעות און אבן העזר. פראקטיש איז א ליכט נישט אזוי גרויס — ס׳ברענט זיך אויס שנעל. די הלכה שטאמט פון דער גמרא וואו איינער האט געפרעגט אביי די שאלה, און אביי האט געענטפערט מיט פראקטישע עצות.

6. אין גוזרין שמא יכבה: מ׳מעג האלטן א נר ביום טוב, און מ׳דארף נישט חושש זיין אז ס׳וועט זיך אויסלעשן. מ׳מאכט נישט קיין גזירה אז מ׳זאל נישט טארן האלטן א ברענענדיגע ליכט, נאר ווייל אפשר וועט ס׳זיך אויסלעשן פון זיך אליין.

—

הלכה ז: נר על גבי דקל — איסור הנחה על מחובר לקרקע

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ואסור להניח את הנר על גבי הדקל וכיוצא בה ביום טוב, שמא יבא להשתמש במחובר.”

פשט: מ׳טאר נישט אוועקלייגן א ליכט אויף א דקל (טייטלבוים) אדער עפעס מחובר לקרקע ביום טוב, ווייל מ׳קען קומען צו משתמש זיין מיט מחובר (ארויפקריכן אויפן בוים וכדומה).

חידושים און הסברות:

1. חילוק צווישן שבת און יום טוב: ביי שבת מעג מען יא אוועקלייגן א נר אויף א דקל (ערב שבת), ווייל שבת איז “בדיל מיניה” — א מענטש איז אפגעשיידט פון דעם בוים, ער וועט נישט קומען צו נוצן דעם בוים. אבער ביום טוב, וואו מ׳מעג נוצן דעם נר (ס׳איז נישט מוקצה), וועט ער קומען צום בוים צו נעמען דעם נר, און דערביי וועט ער משתמש זיין במחובר. דאס איז דער איסור — נישט דאס לייגן אליין, נאר שמא יבא להשתמש במחובר.

2. צי דער רמב״ם מיינט ביום טוב גופא אדער אפילו ערב יום טוב: דער מסקנא איז אז ער מיינט ביום טוב אליין, אבער אפילו ערב יום טוב טאר מען נישט — ווייל ער וועט ווערן פארנומען מיט אראפנעמען און צוריקלייגן דעם נר, און דאס וועט פירן צו שימוש במחובר.

3. צי דאס בלויזע אנידערלייגן איז שוין שימוש במחובר: עס ווערט געפרעגט פארוואס הייסט דאס בלויזע אנידערלייגן פון א נר אויפ׳ן בוים נישט שוין אליין “שימוש במחובר”? אפשר איז דאס א “שוואכע שימוש” וואס איז נישט גענוג צו אסר׳ן.

—

הלכה ח: אין מעשנין בקטרת ביום טוב

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אין מעשנין בקטרת ביום טוב מפני שהוא מכבה.” אפילו לריח איז אסור, ואין צריך לומר לגמר את הבית אדער בית הכלים. אבער מותר לעשן תחת הפירות כדי שיוכשרו לאכילה, כמו שמותר לתלות בשר על גבי האש.

פשט: מ׳טאר נישט רייכערן בשמים (קטורת) ביום טוב ווייל עס איז מכבה — מ׳לייגט בשמים אויף גחלים און דאס לעשט אויס (אדער פארקלענערט) דעם פייער. אפילו פאר ריח (וואס איז נאענט צו אוכל נפש) איז אסור; קל וחומר פאר סתם א גוטע גערוך אין שטוב. אבער פאר ממש אוכל נפש — רייכערן אונטער פירות כדי זיי צו מאכן עסבאר — איז מותר.

חידושים און הסברות:

1. וואס הייסט “מכבה”? ווען מ׳באדעקט גחלים מיט א גרויסע מאס בשמים, ווערט די אפענע פייער אויסגעלאשן און עס בלייבן נאר גחלים. הגם גחלים זענען אויך א פייער (און מ׳טאר נישט אויסלעשן גחלים), איז דאס פארקלענערן פון א גרויסע פייער צו גחלים אליין שוין “כיבוי” לגבי דער גרויסער פייער. עטלעכע מפרשים זאגן אז עס איז נישט ממש מכבה, און מיט דעם ווילן זיי פארענטפערן געוויסע קשיות.

2. דער באווייז אז כיבוי לצורך אוכל נפש איז מותר: פון דעם וואס מ׳מעג רייכערן אונטער פירות (וואס איז אויך מכבה), זעט מען אז כיבוי פאר אוכל נפש איז מותר — פונקט ווי מ׳מעג בראטן בשר אויף פייער אן חשש אז דאס בשר וועט מכבה זיין. דאס באווייזט אז ס׳איז יא דא א כיבוי וואס איז מותר לצורך אוכל נפש. אנדערע מפרשים חולק׳ן און זאגן אז דאס רייכערן אונטער פירות איז נישט “עכטע כיבוי.”

—

הלכה ט: ממתקין את החרדל בגחלת של מתכת

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “וממתקין את החרדל בגחלת של מתכת, אבל לא בגחלת של עץ מפני שהוא מכבה.”

פשט: מ׳מעג זיסן (ארויסנעמען די שארפקייט פון) חרדל (מוסטארד) דורך א מעטאלענע גחלת, אבער נישט מיט א הילצערנע גחלת ווייל דאס לעשט אויס.

חידושים:

1. קשיא: מ׳האט דאך גראד געזאגט אז מ׳מעג רייכערן אונטער פירות לצורך אוכל נפש, הגם ס׳איז מכבה — פארוואס איז חרדל מיט גחלת של עץ ערגער?

2. רש״י׳ס תירוץ: חרדל איז “אפשר לעשותם מערב יום טוב” — מ׳קען עס גרייטן פאר יום טוב, דעריבער איז דער היתר פון אוכל נפש נישט שטארק גענוג צו מתיר זיין כיבוי.

3. אנדערע תירוץ: א גחלת של מתכת לעשט זיך נישט אויס (דעריבער מעג מען), אבער א גחלת של עץ לעשט זיך יא אויס.

4. דאס איז א שווערע סוגיא — “שוין טויזנט יאר צוריק האבן צדיקים געלערנט די גמרא און נישט פארשטאנען, און יעדער האט אויסגעטראכט א פשט.” ס׳איז דא מינדסטנס דריי פשטים, און דאס אליין באווייזט אז מ׳ווייסט נישט דעם אמת׳ן פשט.

—

הלכה י: אין מכבין את העץ כדי שלא תתעשן הקדירה או הבית

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ואין מכבין את העץ כדי שלא תתעשן הקדירה או הבית.”

פשט: מ׳טאר נישט אויסלעשן האלץ כדי דער טאפ אדער דאס הויז זאל נישט ווערן פאררויכערט.

חידושים:

1. דער חידוש ביי קדירה: ביי “הבית” איז קיין חידוש — דער רמב״ם האט שוין געזאגט אז מ׳טאר נישט אויסלעשן אפילו ביי א דליקה. אבער ביי קדירה איז א חידוש: הגם אז דער רויך גייט קאליע מאכן דאס עסן (וואס איז לכאורה ממש אוכל נפש), טאר מען אויך נישט מכבה זיין.

2. דער רמ״א׳ס תירוץ ביי קדירה: דער רמ״א זאגט אז מ׳קען ארויסנעמען דעם טאפ פון דארטן (אנשטאט אויסלעשן דעם פייער), דעריבער איז כיבוי נישט נויטיג.

3. דער רמב״ם׳ס שיטה: לויט פשטות רמב״ם איז מ׳טאר נישט בכל אופן — דער רמב״ם קוקט אן אז כיבוי ביום טוב איז ממש אן איסור דאורייתא.

—

הלכה יא: נפיחה בפייער — אין נופחין במפוח

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אין נופחין במפוח” — מ׳טאר נישט בלאזן אויף א פייער מיט א מפוח (בלאזבאלג), ווייל דאס איז מעשה אומנות — “שכן דרך שאומנים עושים, צורפי זהב.” “אבל נופחין בשפופרת” — מ׳מעג בלאזן מיט א שטרוי אדער א הויל רער.

פשט: פארגרעסערן א פייער דורך בלאזן איז בעצם מותר (ווייל מ׳איז נישט ממציא אש, נאר פארגרעסערט), אבער א מפוח איז אסור ווייל ס׳איז א פראפעסיאנעלע מלאכה.

חידושים:

1. דאס איז א דריטע קאטעגאריע פון איסורים ביום טוב: נישט ווייל ס׳איז נישט אוכל נפש, נישט ווייל מ׳קען עס טון ערב יום טוב, נאר ווייל ס׳איז “נישט יום טוב׳דיג” — מעשה אומנות. די חכמים לאזן נישט צו זאכן וואס זענען נישט יום טוב׳דיג.

2. דריי קאטעגאריעס פון איסורים ביום טוב ווערן אויסגערעכנט: (1) אסור ווייל ס׳איז נישט צרכי אוכל נפש; (2) אסור ווייל אפשר לעשותו מערב יום טוב; (3) אסור ווייל ס׳איז מעשה אומנות / נישט יום טוב׳דיג.

—

הלכה יב: אין עושין פחמין

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ואין עושין פחמין” — מ׳טאר נישט מאכן קוילן ביום טוב.

חידושים:

1. וויאזוי מאכט מען פחמין? דורך אויסלעשן (וואס איז שוין אסור), אדער דורך אנצינדן פייער כדי ס׳זאל ווערן פחם — אפילו דאס אנצינדן לצורך פחם איז אסור.

2. קשיא: מ׳האט דאך געזאגט אז העברה שלא לצורך איז מותר — פארוואס טאר מען נישט אנצינדן פייער כדי צו מאכן פחם? תשובה: דער רמב״ם האט שוין אזויפיל הגבלות געלייגט אויף העברה שלא לצורך, אז ס׳איז נישט אזוי סימפל. “אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר חוץ” (גמרא).

—

הלכה יג: אין גודלין את הפתילה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ואין גודלין את הפתילה, ולא מהבהבין אותה, ולא חותכה לשנים בכלי.” אבער מ׳מעג צוברעכן/צוזאמקוועטשן א פתילה מיט די הענט (אנשטאט גודל׳ן), מ׳מעג שורה אותה בשמן — אנגרייטן דורך נאסמאכן מיט אויל (אנשטאט מהבהב׳ן מיט פייער), און מ׳מעג שניידן דורך מניחה בין שתי נרות — לייגן צווישן צוויי לעכט, אנצינדן אינמיטן, און אזוי ווערט די פתילה צעטיילט.

פשט: מ׳טאר נישט דרייען א פתילה (פון קליינע שטיקלעך), נישט אפברענען א פתילה (צו מאכן זי בעסער), און נישט שניידן א פתילה אין צוויי מיט א כלי.

חידושים: יעדע פון די דריי היתרים קעגנשטעלט זיך צו איינע פון די דריי איסורים: (1) גודל׳ן — מעג מען אנשטאט דעם צוזאמפרעסן ביד; (2) מהבהב׳ן מיט פייער — מעג מען אנשטאט דעם בשמן; (3) שניידן מיט כלי — מעג מען אנשטאט דעם מיט פייער צווישן צוויי נרות. דער יסוד איז אז מ׳טאר נישט טון כדרך שאומן — נישט אויף דעם קביעות׳דיגן אופן, אבער אויף א שינוי איז מותר.

—

הלכה יד: תיקון כלים ביום טוב

אין שוברין את החרס / אין חותכין את הנייר

דער רמב״ם׳ס ווערטער: אין שוברין את החרס ואין חותכין את הנייר לצלות עליו — מ׳טאר נישט צוברעכן א כלי חרס (כדי צו קריאירן א קלענערע כלי) און נישט שניידן נייר (פאפירוס אד״ג) כדי צו בראטן דערויף.

פשט: ביידע פאלן זענען מתקן כלי — מ׳שאפט א נייע כלי דורך צוברעכן/צושניידן.

אין פוצעין מן הקנה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: אין פוצעין מן הקנה לעשותו כמו שפוד לצלות בו מליח — מ׳טאר נישט אויסשארפן א קנה (הוילע גראז) צו מאכן א שפוד (סקיוער) צום בראטן. דאס איז אויך מתקן כלי.

שפוד שנרצף

דער רמב״ם׳ס ווערטער: א שפוד וואס איז נרצף (נתעקם/פארקרומט געווארן), אפילו מ׳קען עס אויסגראדן מיט די הענט (אן א כלי) — אין מתקנין אותו.

חידושים:

1. אפילו עס איז נישט קיין מעשה אומנות, איז עס פארבאטן ווייל עס איז בגדר תיקון כלי. דאס איז א חומרא — מ׳וואלט געמיינט אז אן מעשה אומנות זאל מותר זיין, אבער דער רמב״ם אסר׳ט עס.

2. חידוש בשם הרמ״א: אויב דער שפוד קען בכלל נישט געניצט ווערן (נישט סתם “נישט אזוי גוט”), דעמאלטס לויט דער רמ״א איז עס בגדר מכשירי אוכל נפש וואס איז אי אפשר לעשותו מערב יום טוב (ווייל ס׳איז נישט געווען צעבראכן נעכטן), און מ׳מעג עס אויסגראדן. אבער — הלכה ואין מורין כן, מ׳זאגט נישט אויס די היתר ברבים, ווייל מענטשן וועלן זיך טועה זיין צווישן ווען מ׳דארף עס יא און ווען נישט.

שני כלים שהן מחוברים

דער רמב״ם׳ס ווערטער: שני כלים שהן מחוברים מתחלת עשייתן (צוויי נרות אדער צוויי כוסות וואס זענען פארבונדן פון ווען זיי זענען געמאכט געווארן) — אין פושלין אותן לשנים, מ׳טאר זיי נישט צעטיילן, מפני שהוא מתקן כלי.

חידוש: עס ווערט אויפגעברענגט א פראקטישע שאלה וועגן מאדערנע פראדוקטן (ווי יאגורט וואס קומט אין צוויי פארבונדענע בעכערס) — צי דאס איז די זעלבע גדר. עסנווארג וואס איז פארבונדן איז אפשר א אנדערע שאלה ווי כלים.

—

כללי׳דיגער יסוד: דער רמב״ם׳ס שיטה אין מכשירי אוכל נפש

חידוש: דער גאנצער סימן ווייזט אז דער רמב״ם איז א גרויסער מחמיר אין מכשירי אוכל נפש — ער האלט אז פילע זאכן וואס אנדערע מתירים (ווייל עס איז מכשירי אוכל נפש) זענען אסור. אנדערע ראשונים האלטן אז מכשירי אוכל נפש איז מותר ביום טוב (חוץ ווען אפשר לעשותו מאתמול).

—

הלכה טו: השחזת סכין ביום טוב

אין משחיזין את הסכין

דער רמב״ם׳ס ווערטער: אין משחיזין את הסכין ואת השפוד — מ׳טאר נישט שארפן א מעסער אויף א משחזת (דעם רגיל׳ן שארפשטיין). אבל מחלקה על גבי העץ, על גבי חרס, על גבי אבן — מ׳מעג שארפן אויף זאכן וואס זענען נישט געאייגנט דערפאר (האלץ, חרס, שטיין). ואין מורים דבר זה — מ׳זאגט נישט אויס די היתר ברבים.

חידושים:

1. דער רמב״ם ערקלערט אז ער שרייבט דאס נאר פאר לומדים וואס לערנען זיין ספר, נישט פאר המון עם. ווייל דער עם הארץ וועט נישט פארשטיין דעם חילוק צווישן א משחזת און אן עץ, און ער וועט קומען צו שארפן אויף א משחזת.

2. “אין מורין” מיינט ווען מ׳זאגט א שיעור ערב יום טוב ביים “פרק” (דער עפנטלעכער שיעור וואס די גמרא דערמאנט). דארט זאל מען נישט זאגן די היתר. אבער דער רמב״ם׳ס ספר איז געמאכט פאר לומדים, און דארט קען מען זאגן אלעס.

ווען די מעסער שניידט בכלל נישט

דער רמב״ם׳ס ווערטער: במה דברים אמורים — דאס אז מ׳מעג שארפן אויף עץ — נאר ווען די מעסער שניידט נאך אביסל. אבער אויב די מעסער שניידט שוין בכלל נישט — אין משחיזין אפילו על עץ.

חידושים (צוויי הסברים):

1. ווייל ווען ער איז דעספעראט (ער קען בכלל נישט שניידן), וועט ער זיכער קומען צו נוצן א משחזת — גזירה.

2. ווייל ווען א מעסער שניידט בכלל נישט, איז דאס שארפן א תיקון כלי ממש (מ׳שאפט א נייע פונקציע), משא״כ ווען עס שניידט נאך — מאכט מען עס נאר בעסער.

—

הלכה טז: א חכם טאר נישט קוקן א סכין פון עם הארץ ביום טוב

דער רמב״ם׳ס ווערטער: מפני זה אסרו לראות סכין של עם הארץ ביום טוב — א תלמיד חכם טאר נישט באטראכטן (בודק זיין) א שחיטה-מעסער פון אן עם הארץ ביום טוב.

פשט: ווייל אויב דער חכם טרעפט א פגימה, וועט ער אים זאגן אז מ׳טאר נישט שעכטן דערמיט. דער עם הארץ וועט דעמאלטס גיין שארפן אויף א משחזת (ווייל ער פארשטייט נישט דעם חילוק צווישן משחזת און עץ).

חידושים:

1. דריי לעוועלס פון גזירות: (1) מ׳האט אסור געמאכט שארפן אויף א משחזת; (2) מ׳האט אסור געמאכט זאגן פאר עם הארץ אז מ׳מעג שארפן אויף עץ (ווייל ער וועט נישט פארשטיין דעם חילוק); (3) מ׳האט אסור געמאכט אפילו צו קוקן דעם מעסער — ווייל אויב מ׳טרעפט א פגימה, קומט מען צום צווייטן לעוועל.

2. דאס זענען אלעס דרבנן׳ס — גזירות אויף גזירות. אפילו שארפן אויף א משחזת איז לכאורה נאר א מעשה חול (אדער שבות), נישט קיין דאורייתא. און פונדעסטוועגן בויט מען אויף מערערע שיכטן פון גזירות.

3. עס איז אינטערעסאנט אז דער רמב״ם׳ס פסק פירט אויס אז דער עם הארץ גייט שעכטן מיט א פגום׳ע מעסער — א ממש׳ע הלכה-פראבלעם — און פונדעסטוועגן זאגט דער רמב״ם אז דער חכם טאר אים גארנישט זאגן. דאס ווייזט ווי ערנסט מ׳נעמט די גזירה.

—

הלכה יז: אין מבקעין עצים ביום טוב

דער רמב״ם׳ס ווערטער: **”אין מבקעין עצים ביום טוב לא בקרדום ולא במגל ולא במגירה, אלא בקופיץ בצד החד של

ו אבל לא בצד הרחב… למה אסרו בקרדום גדולה? שלא יעשה כדרך שעושה בחול. שהרי אפשר לא היה לו לבקע מערב יום טוב. ולמה לא נאסרו הבקיעה כלל? לפי שאפשר שיפגע עץ עבה ולא יוכל לבשלו… לפיכך התירו לבקע בשינוי.”**

פשט: מ׳טאר נישט שפאלטן האלץ יום טוב מיט די נארמאלע כלים (קרדום, מגל, מגירה). מ׳מעג נאר מיט א קופיץ (א פלייש-מעסער) און נאר מיט דער שארפער זייט, נישט מיט דער ברייטער זייט (וואס איז ווי א קרדום). דער טעם פון דעם היתר: א מענטש קען זיך טרעפן מיט א גראבע שטיק האלץ וואס ער קען נישט פארברענען אן צושפאלטן, און אויב מ׳וואלט בכלל אסור׳ן שפאלטן וואלט ער נישט קענען קאכן. דערפאר האט מען מתיר געווען מיט א שינוי.

חידושים און הסברות:

1. דער “כלל גדול” פון דעם רמב״ם: דער רמב״ם שרייבט “ומכל הדברים הדומה לזה… מזה הטעם התירו במה שהתירו ואסרו במה שאסרו.” דאס איז א כלל׳דיגער פרינציפ: זאכן וואס זענען “אביסל יא אפשר לעשות מערב יום טוב, אביסל נישט” — ביי אזעלכע זאכן האט מען מתיר געווען מיט א שינוי, אבער נישט כדרך שעושה בחול. דער חילוק איז נישט ווי אנדערע פלעצער וואו מ׳זאגט “עס איז בעסער ווען מ׳מאכט עס יום טוב” — דא איז דער טעם אז עס איז שווער פאר א מענטש אויסצורעכענען פונקטליך וועלכע האלץ ער וועט דארפן, ווייל דאס זעט מען ערשט בשעת׳ן פארברענען.

2. דער כלל אז “א איד טאר נישט זיין סטאק”: א כללות׳דיגער יסוד — די תורה לאזט נישט א מענטש אין א סטאק (stuck) סיטואציע. אלעמאל איז דא אן עצה. דער איינציגער וואס בלייבט סטאק איז א פושע — איינער וואס האט געקענט צוגרייטן און האט מיט כוונה נישט. אבער א נארמאלער מענטש וואס האט נישט אלעס צוגעגרייט — פאר אים איז דא אלעמאל א וועג.

—

הלכה יח: לא תכנס אשה לבין העצים

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “לא תכנס אשה לבין העצים ליטול מהם אוד לתלות בו.”

פשט: א פרוי זאל נישט אריינגיין אין דעם בית העצים (דער פלאץ וואו מ׳האלט אנגעגרייטע העלצער) צו נעמען ארויס אן “אוד” — א שטיקל האלץ. דער טעם: דאס איז א וואכעדיגע מלאכה — גיין זוכן צווישן נישט-צובראכענע העלצער.

חידוש: דער לשון “אשה” איז אינטערעסאנט — עס רעדט ספעציפיש פון א פרוי וואס גייט, נישט א מאן.

—

הלכה יט: אין סומכין את הקדרה ולא את הדלת בבקעת של קורה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ואין סומכין את הקדרה ולא את הדלת בבקעת של קורה, שלא התירו לטלטל עצים ביום טוב אלא להסקה בלבד.”

פשט: מ׳טאר נישט נעמען א שטיקל האלץ וואס האט זיך אראפגעבראכן פון א קורה צו אנליינען א טאפ אדער א טיר דערויף. דער היתר פון טלטול עצים יום טוב איז נאר פאר הסקה (פארברענען).

חידושים:

1. חילוק צווישן מוקצה און טלטול: עס זענען צוויי באזונדערע ענינים — איסור מוקצה און איסור טלטול. א שטיק האלץ וואס איז נישט קיין כלי האט אן איסור טלטול שבת. יום טוב איז עס מותר להסקה (ווייל מ׳מעג פארברענען), אבער דאס מאכט עס נישט מותר בטלטול פאר אנדערע צוועקן. דאס הייסט: “להסקה איז נאך נישט קיין כלי” — עס בלייבט מוקצה מחמת גופו פאר אלע אנדערע נוצן. דאס איז דער רמב״ם׳ס לשון פאר מוקצה מחמת גופו.

2. פארוואס עס קען נישט זיין “דבר שמלאכתו להיתר”: מ׳קען פרעגן, האלץ וואס מ׳נוצט להסקה זאל דאך זיין ווי א כלי שמלאכתו להיתר? דער ענטפער: עס דארף זיין א כלי שמלאכתו להיתר — האלץ איז נישט קיין כלי.

—

הלכה כ: תריסי חנויות — עפענען און צושפארן געשעפטן יום טוב

דער רמב״ם׳ס ווערטער: מעג מען אוועקנעמען די תריסין (שאטערס/געיטס) פון חנויות כדי שיוציא תבלין שצריך להם מן החנות, ולא ימנע בשמחת יום טוב. ומחזירין אותן. במה דברים אמורים? כשיש להם ציר באמצע. אבל אם יש להם ציר מן הצד, אסור.

פשט: א געשעפט וואס פארקויפט תבלינים און אכילה-זאכן מעג עפענען יום טוב דורך אוועקנעמען די תריסין, און מעג אויך צושפארן.

חידושים:

1. פארוואס מעג מען צושפארן: די מפרשים זאגן: אויב מ׳וועט אים נישט לאזן צושפארן, וועט ער אויך נישט עפענען. דאס הייסט, דאס צושפארן איז נישט אליין א חלק פון אוכל נפש, נאר א תנאי כדי ער זאל יא עפענען.

2. דער טעם פון דעם היתר: דער רמב״ם זאגט “כדי שיוציאו תבלין שצריך להם מן החנות ולא ימנע בשמחת יום טוב” — דאס איז נישט סתם אוכל נפש, נאר שמחת יום טוב.

3. ציר באמצע vs. ציר מן הצד: ווען דער ציר (הינדזש/פעג) איז באמצע איז עס מותר, ווייל עס זעט נישט אויס ווי בנין. ווען דער ציר איז פון דער זייט, איז עס אסור ווייל עס זעט אויס ווי מ׳בויט — עס איז א חשש בונה ווען מ׳לייגט עס אריין שטארק. ווען עס האט בכלל נישט קיין ציר, איז עס בכלל נישט קיין פראבלעם פון בונה, און מעג מען אפילו בבית.

—

הלכה כא: כלים שהם מפרקים — צוזאמלייגן כלים יום טוב

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כלים שהם מפיצלים כגון מנורה… או כסא בשלחן שהם חתיכות חתיכות, מעמידין אותו ביום טוב, ובלבד שלא יתקע.”

פשט: כלים וואס זענען צוזאמגעשטעלט פון שטיקלעך (א צוזאמלייגבארע מנורה, שטול, טיש) מעג מען אויפשטעלן יום טוב, אבער מ׳טאר נישט באפעסטיגן (תוקע זיין). דער טעם: אין בנין בכלים — ביי כלים איז נישטא קיין איסור בנין.

—

הלכה כב: אבנים של בית הכסא

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אבנים של בית הכסא מותר לצדן אדם ביום טוב… ומשום כבודו לא גזרו.”

פשט: מ׳פלעגט אויפשטעלן שטיינער איינס אויף דאס אנדערע אלס א בית הכסא. מ׳מעג דאס מסדר זיין יום טוב ווייל עס איז נישט קיין עכטע בנין (בנין עראי), און פאר כבוד האדם האט מען נישט גזר׳ט.

חידושים:

1. דער טעם איז כבוד הבריות, נישט אוכל נפש: דער רמב״ם זאגט נישט אז דאס איז א אוכל נפש אדער צורך אוכל. דער היתר איז כבוד הבריות — “גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה.” הגם מ׳קען זאגן אז בית הכסא איז פארבונדן מיט עסן (ווייל ארויסגיין אין בית הכסא איז א רעזולטאט פון עסן), איז דאס נישט דער רמב״ם׳ס טעם — ער זאגט קלאר כבוד הבריות.

2. קשיא: צי דאס דארף אויך שבת מותר זיין: אויב דאס איז כבוד הבריות, דארף עס אויך שבת מותר זיין — ווייל גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה. דער רמב״ם דערקלערט נישט פארוואס עס זאל זיין אנדערש ביי שבת ווי ביי יום טוב. דער כלי חמדה לערנט אויך אז עס איז מותר אויף שבת. עס בלייבט אן אומגעלייזטע קשיא.

—

הלכה כג: בנין-דומה (בונה) ביום טוב — מדורה, קדירה, ביצים

מדורה (באנפייער) מאכן ביום טוב

דער רמב״ם׳ס ווערטער: מ׳זאל נישט סדר׳ן העלצער איינס אויף דעם אנדערן ווי א מערכה (שורך העצים… מנוח זה על גבי זה עד שיסדיר המערכים). נאר מ׳זאל אויסגיסן די העלצער רענדאמלי (שופך עצים בערבוב), אדער סדר׳ן מיט א שינוי — פון אויבן אראפ (מנוח עץ למעלה ואחר תחתיו).

פשט: ווען מ׳בויט א מדורה ביום טוב, טאר מען נישט סדר׳ן די העלצער אויף דעם נארמאלן אופן ווייל עס זעט אויס ווי בונה. מ׳דארף טון מיט א שינוי.

חידושים:

1. דאס איז נישט בלויז א ענין פון פערפעקציאניזם — א פייער דארף האבן לופט צווישן די העלצער כדי צו ברענען. דער ריכטיגער אופן צו בויען א מדורה איז א פראקטישע נויטווענדיקייט, נישט בלויז עסטעטיק. פונדעסטוועגן, ווייל עס זעט אויס ווי בונה, דארף מען עס טון מיט א שינוי.

2. דער שינוי פון “מנוח עץ למעלה ואחר תחתיו” מיינט אז דער מענטש שטייט און האלט דאס העלצל פון אויבן, און לייגט דאס אונטערשטע אונטער — ער בויט פון אויבן אראפ אנשטאט פון אונטן ארויף. דאס איז אפילו מער טרחא, אבער עס קוקט נישט אויס ווי בונה.

קדירה אויף שטיינער און מטה (בעט)

דער רמב״ם׳ס ווערטער: ווען מ׳שטעלט א קדירה (טאפ) אויף שטיינער, זאל מען אנכאפן די קדירה און אונטערלייגן שטיינער (אוחז הקדירה ונותן אבנים תחתיה), נישט פארקערט. דאס זעלבע ביי א מטה — מ׳האלט דעם ברעט און מאכט די פיסלעך אונטער (אוחז הקרשים ועושה רגלים תחתיהם).

פשט: דער שינוי איז אז מ׳בויט פון אויבן אראפ אנשטאט פון אונטן ארויף, כדי עס זאל נישט אויסקוקן ווי בונה.

ביצים (אייער) אויפשטעלן

דער רמב״ם׳ס ווערטער: מ׳זאל נישט שטעלן ביצים איינע אויף דער אנדערער ווי א מגדל (טורעם). נאר מיט א שינוי — פון אויבן אראפ (ישנה ויתחיל מלמעלה למטה). כל כיוצא בזה צריך שינוי.

חידושים: דער שלחן ערוך הרב זאגט אז דאס רעדט ספעציפיש ווען מ׳שטעלט אויף ביצים כדי צו קאכן זיי אויף אזא אופן (מיט א פייער אונטער). אבער סתם אויפשטאפלען ביצים צו האלטן — איז דאס נישט קיין בנין בכלל, ווייל ס׳איז נישטא אזא זאך ווי א “טורעם פון ביצים” וואס איז א בנין. ביי העלצער און שטיינער איז דא א ממשות פון בנין (מ׳בויט אן אוהל, א בעט), אבער ביצים אליין זענען נישט קיין בנין-מאטעריאל.

—

הלכה כד: מטפל זיין מיט א בהמה ביום טוב — זבובים

דער רמב״ם׳ס ווערטער: מסירין זבובים ונטלין מבהמה — מ׳מעג אראפנעמען פליגן (זבובים) און שפליטערס פון א בהמה ביום טוב.

חידושים:

1. ווען מ׳נעמט ארויס א זבוב אדער שפליטער מאכט מען א חבורה (וואונד), און חובל איז דאך אסור! דער תירוץ: ער האט נישט מתכוין צו מאכן א חבורה — עס איז א פסיק רישא דלא ניחא ליה אדער דבר שאינו מתכוין.

2. דאס דארף דאך אויך מותר זיין שבת — ווייל עס איז נישט מתכוין. אפשר שבת וואלט מען נישט געטארט, אבער ביום טוב איז א בהמה עפעס וואס מ׳מעג זיך מטפל זיין מיט (ווייל מ׳מעג שעכטן א בהמה ביום טוב).

3. ווער זאגט אז יעדע זאך וואס שטייט דא איז נאר יום טוב? א סך פון די הלכות זענען אפשר אויך מותר שבת.

—

הלכה כה: מילדין (העלפן געבוירן) א בהמה ביום טוב

דער רמב״ם׳ס ווערטער: אין מילדין את הבהמה ביום טוב — מ׳טאר נישט פולשטענדיג מיילד׳ן (אקטיוו העלפן געבוירן) א בהמה ביום טוב. אבל מסעדין — מ׳מעג אבער העלפן (פאסיוו אונטערשטיצן).

פשט: דער חילוק איז צווישן אקטיוו מיילד׳ן (אסור) און פאסיוו העלפן (מותר).

דער רמב״ם דערקלערט וואס “מסעדין” מיינט: אוחז בו שלא יפול לארץ — האלטן דאס נייגעבוירענע אז עס זאל נישט פאלן; נופח לו בחוטמו — בלאזן אין זיין נאז אז עס זאל אטעמען; נותן דד לתוך פיו — געבן די מאמע׳ס ברוסט אין מויל אז עס זאל נורסן.

—

הלכה כו: בהמה טהורה וואס דערקענט נישט איר קינד

דער רמב״ם׳ס ווערטער: ביי א בהמה טהורה וואס שטויסט אוועק איר נייגעבוירענע — מותר לזלף מי שלייתה עליה (שפריצן פון דער שליא אויף דאס קינד), אדער וליתן קומץ מלח ברחמה (אריינלייגן מלח אין דער רחם) — כדי שתרחם עליו. אבל הטמאה אינה צריכה — א טמאה בהמה דארף דאס נישט, ווייל זי איז תמיד מרחם אויף איר קינד.

חידושים:

1. דאס איז אינטערעסאנט אין ליכט פון דעם וואס אסאך ראשונים זאגן אז מאכלות אסורות (טמאות) זענען אסור ווייל זיי זענען אכזריים און עסן זיי איז מוליד מדות אכזריות. דא זעען מיר דאס פארקערטע — דוקא די טהורות האבן א פראבלעם מיט רחמנות אויף זייערע קינדער, און די טמאות זענען תמיד מרחם!

2. עס ווערט מיושב אז “אכזריות” ביי טמאות מיינט אז זיי זענען טורפים — חיות וואס עסן אנדערע חיות. דאס איז נישט דאס זעלבע ווי אכזריות צו אייגענע קינדער.

—

הלכה כז: טומאה וטהרה פון כלים ביום טוב

כלי שנטמא בערב יום טוב

דער רמב״ם׳ס ווערטער: כלי שנטמא בערב יום טוב, אין מטבילין אותו ביום טוב.

פשט: א כלי וואס איז טמא געווארן ערב יום טוב טאר מען נישט טובל׳ן ביום טוב.

חידושים:

1. דער טעם איז גזירה שמא ישהה אותו בטומאתו — מען איז חושש אז ער וועט בכוונה איבערלאזן דאס מטהר זיין פאר יום טוב, אנשטאט עס צו טון ערב יום טוב. דאס שטימט מיט דעם כלל פון דבר שאפשר לעשותו מערב יום טוב. רש״י לערנט דעם טעם אלס א תקלה.

השקה פון טמא׳נע וואסער

דער רמב״ם׳ס ווערטער: אויב דער כלי האט טמא׳נע וואסער אינעווייניג, מעג מען מטהר זיין די וואסער דורך השקה (אנרירן מיט מי מקוה), און דערביי מעג מען אויך מטביל זיין דעם כלי מיט די וואסער אינעווייניג, ואינו חושש.

חידושים:

1. ביי וואסער איז נישט דא די זעלבע גזירה ווי ביי כלים. דער טעם: מילתא דלא שכיחא — עס איז נישט שכיח אז וואסער ווערט טמא, דערפאר האט מען נישט גוזר געווען.

2. א צווייטער טעם: ביי טמא׳נע וואסער איז נישט דא דער חשש פון “ישהה” — א מענטש מיט טמא׳נע וואסער מוז עס גלייך באהאנדלען.

3. דער כלי ווערט אויך טהור דרך אגב — עס איז א “טריק” ווייל ער טוט עס נישט בפירוש פאר׳ן כלי, נאר פאר׳ן וואסער.

כלי שהיה טהור לתרומה ורוצה להטבילו לקודש

דער רמב״ם׳ס ווערטער: כלי שהיה טהור לתרומה ורצו להטבילו לקודש — מטבילין אותו ביום טוב.

פשט: א כלי וואס איז שוין טהור אויף א נידריגערע מדרגה (תרומה), און מען וויל עס ארויפברענגען אויף א העכערע מדרגה (קודש) — מעג מען עס טובל׳ן ביום טוב.

חידושים:

1. דאס איז נישט אזוי ווי מתקן — ווייל דער כלי איז שוין טהור, מען ברענגט עס נאר ארויף אויף א העכערע מעלה. עס איז נישט דא דער חשש פון “ישהה בטומאתו” ווייל ער איז בכלל נישט טמא.

2. “וכן כל כיוצא בזה” — דער רמב״ם מיינט אז אויך אן אדם טהור מעג זיך טובל׳ן פאר א העכערע מעלה פון טהרה. עס זענען דא אסאך לעוועלס פון טהרה (צען מעלות וכדומה), נישט נאר תרומה און קודש.

כלי שנטמא במשקין טמאין (ולד הטומאה)

דער רמב״ם׳ס ווערטער: נטמא הכלי במשקין טמאין שהם ולד הטומאה מערב יום טוב — מטבילין אותו ביום טוב, לפי שטהור מן התורה.

חידושים: דער איסור טבילה ערב יום טוב איז נאר ווען דער כלי איז געווארן טמא מיט אן אב הטומאה — א שטארקע טומאה דאורייתא. אבער אויב ער איז נאר טמא געווארן דורך משקין טמאין (וואס זענען ולד הטומאה), ווערט דער כלי א שלישי לטומאה, וואס איז נאר טומאה דרבנן — מן התורה איז נישטא קיין שלישי. דערפאר מעג מען עס טובל׳ן ביום טוב.

מדלין בדלי — שעפּן מיט א דלי

דער רמב״ם׳ס ווערטער: מדלין בדלי ויטהר מאליו.

חידוש: א מענטש מעג שעפּן וואסער מיט א דלי פון א באר (וואס איז א מקוה), און דרך אגב ווערט דער דלי טהור. דאס איז מותר ווייל עס איז נישט ניכר אז ער איז מתקן א כלי — ער טוט עס אויפ׳ן אופן פון שעפּן וואסער, נישט אלס טבילה.

נידה שאין לה בגדים טהורים — הערמה מיט טבילה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: נידה שאין לה בגדים טהורים — מערמת וטובלת בבגדיה.

פשט: א נידה וואס האט נישט קיין טהורע בגדים, מעג זי מאכן אן ערמה (טריק) און זיך טובל׳ן מיט אירע קליידער, אז די קליידער זאלן אויך ווערן טהור.

חידושים: מען דארף לערנען אין שולחן ערוך הלכות טבילה וויאזוי עס מאכט זיך אז עס זאל נישט זיין קיין חציצה — ווייל געווענליך טובל׳ט מען זיך נישט מיט וועש. [דיגרעסיע: אויף די ניין טעג (פאר תשעה באב) איז דאס נישט קיין עצה, ווייל כיבוס איז אסור — אבער טבילה איז נישט כיבוס.]

—

הלכה כח: מקח וממכר ביום טוב — כללי הקדמה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “דברים רבים אסרו ביום טוב משום גזירת מקח וממכר.”

פשט: מען טאר נישט פסק׳ענען פרייזן אויף א בהמה ביום טוב.

חידושים:

1. דער לשון פון רמב״ם איז מחודש: ער זאגט “דברים רבים אסרו” — נישט “אלעס איז אסור”. דאס מיינט אז יום טוב האט מען נישט קאטעגאריש גע׳אסר׳ט אלעס פון מקח וממכר, נאר געוויסע זאכן. דאס איז אנדערש ווי שבת, וואו יעדע זאך וואס איז מקח וממכר איז אסור (שמא יכתוב).

2. א קשיא אויפ׳ן רמב״ם: ער האט שוין פריער געזאגט אז אלעס וואס איז אסור שבת איז אסור יום טוב. אויב אזוי, פארוואס דארף ער באזונדער זאגן אז מקח וממכר איז אסור יום טוב? דער תירוץ: יום טוב איז דא מער היתרים אין מקח וממכר ווי שבת. שבת איז אלעס אסור, אבער יום טוב — ווייל מען מעג קאכן און שעכטן — איז דא מער מציאות׳ן וואו מקח וממכר קען זיין נוגע (למשל קויפן תבלינים, פלייש וכו׳), און דערפאר האט מען נאר געוויסע זאכן גע׳אסר׳ט.

3. דער רמב״ם שרייבט נישט א “היתר” נאר אן “איסור”: ער וויל באטאנען אז הגם יום טוב מעג מען מער, האט מען דאך אסאך זאכן גע׳אסר׳ט — דאס איז דער חידוש.

—

הלכה כט: אין פוסקין דמים — שותפים

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אין פוסקין דמים לכתחלה על בהמה ביום טוב, אלא מביא שתי בהמות שוות זו לזו ושוחטין את אחת מהן ומחלקין ביניהם, ולמחר יודעים כמה דמי השניה.”

פשט: מ׳ברענגט צוויי גלייכע בהמות, שעכט איינע, צוטיילט זי, און מארגן קוקט מען וויפיל די צווייטע איז ווערט — דאס איז דער פרייז פאר די ערשטע. דאס איז א “כלאחר יד” — א טריק ווי אזוי מ׳זאל וויסן דעם ווערט אן דערמאנען געלט יום טוב גופא.

—

הלכה ל: לא יאמר זה אתה בסלע — נישט דערמאנען שם דמים

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “לא יאמר זה אתה בסלע ואתה בשתים, שאין מזכירין שם דמים, אלא לחצאין ולשלישין.”

פשט: ווען שותפים צוטיילן א בהמה, טאר מען נישט זאגן “דו נעמסט פאר א סלע ווערט,” נאר מ׳זאגט “איך נעם א פערטל” אדער “א דריטל” — אן דערמאנען געלט-סכומים.

—

הלכה לא: לא חלקו במאזנים — חומרות מיט וועגן

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “לא חלקו במאזנים, שאין משגיחין בכל מאזנים כל עיקר. אפילו ליתן בו בשר לשומרו מן העכברים אסור מפני שנראה כשוקל בכף מאזנים.”

פשט: מ׳טאר נישט נוצן א מאזנים יום טוב — אפילו נישט צום וועגן, נאר אפילו צום אויפהענגען פלייש כדי עס צו באשיצן פון מייז.

חידושים: די חכמים האבן געמאכט גרויסע חומרות: (1) א טבח אומן וואס זיין האנט איז ווי א מאזנים (ער קען שאצן געוויכט דורך האלטן) — טאר נישט שוקל בידו; (2) מ׳טאר נישט אפוועגן מיט א כלי מלא מים (אריינווארפן פלייש אין וואסער און מעסטן דעם דיספּלעיסמענט); (3) אפילו בלויז אויפהענגען פלייש אויף א מאזנים — אסור מפני מראית עין.

—

הלכה לב: אין מטילין חלשים על המנות

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אין מטילין חלשים על המנות. אבל מטילין חלשים על בשר הקדשים כדי לחבב את המצוה.”

פשט: מ׳טאר נישט מאכן א גורל ווער באקומט וועלכע חלק פון די בהמה. אבער כהנים וואס עסן קדשים מעגן יא גורל׳ן — כדי לחבב את המצוה.

חידושים:

1. ראב״ד׳ס חולק: דער רמב״ם פארשטייט אז “חול” מיינט חולין און “קודש” מיינט קדשים. דער ראב״ד פארשטייט אנדערש: “קדשים” מיינט פלייש פון היינט (יום טוב), און “חול” מיינט פלייש פון נעכטן.

2. סתם עסן יום טוב vs. מצוה: פון דעם חילוק צווישן סתם פלייש (אסור גורל) און קדשים (מותר כדי לחבב המצוה), זעט מען אז סתם עסן יום טוב איז א מצוה, אבער נישט אויף דעם לעוועל פון קדשים.

3. גורל אינדערהיים: דער מגיד משנה זאגט אז צווישן בני הבית (קינדער אינדערהיים) מעג מען יא מאכן א גורל — ווייל דאס איז נישט קיין אמת׳דיגע קנין, נישט קיין מקח וממכר, נאר “פאליטיק אינדערהיים.”

—

הלכה לג: לא יאמר אדם לטבח תן לי בדינר בשר

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “לא יאמר אדם לטבח תן לי בדינר בשר, אלא תן לי חלק, ולמחר עושין חשבון.”

פשט: מ׳טאר נישט זאגן צום בוטשער “געב מיר בשר פאר א דינר,” נאר “געב מיר א חלק” — און מארגן רעכנט מען אויס.

—

הלכה לד: לא יקח מבעל החנות במדה או במשקל

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “לא יקח מבעל החנות במדה או במשקל, אלא כיצד הוא עושה? מלא לי כלי זה, ולמחר נותן לו שוויו. אפילו כלי מיוחד למדה ימלנו, אבל שלא יזכיר לו שם מדה.”

פשט: פון א חנות טאר מען נישט נעמען במדה/במשקל. מ׳זאגט “פיל אן דעם כלי,” און מארגן צאלט מען. אפילו א כלי וואס איז מיוחד למדה (למשל א ליטער-כלי) מעג מען נוצן — אנדערש ווי משקולות וואס זענען נאר געמאכט פאר מקח וממכר — אבער מ׳טאר נישט דערמאנען דעם שם מדה.

חידושים:

1. ווערטער מאכן אויס: ס׳איז דאך פראקטיש די זעלבע מקח וממכר — נאר וועלכע לשון מ׳נוצט מאכט דעם חילוק. דאס איז נישט “ודבר דבר” (וואס גייט אויף דיבורים של חול), נאר א ספעציפישע גזירה אז ס׳זאל נישט אויסקוקן ווי מקח וממכר.

2. פארוואס ווערטער מאכן אויס: אפשר ווייל ווען מ׳רעדט אין מדה-לשון, שרייבט מען עס אויף (כותב), און דאס איז א וואכעדיגע מעשה. אדער: ס׳זאל נישט זיין “דרך שעושה בכל” — מ׳זאל נישט טון אויף יום טוב ווי מ׳טוט אין וואכן.

3. אין וואכן זאל מען רעדן ברייט: פון דעם וואס מ׳מוז יום טוב רעדן אנדערש, זעט מען אז אין וואכן זאל מען יא רעדן קלאר וועגן געלט — מ׳זאל זיך נישט מאכן “בעטעמט” אין וואכן אויך.

4. [דיגרעסיע: פעקעדזשעס] היינט איז יעדע זאך א פעקעדזש מיט א פונקטליכע באצייכענונג — איז דאס א פראבלעם פון מדידה? א דבר שמידתו ידועה (עפעס וואס זיין מאס איז שוין באקאנט/אויסגעמאסטן) איז מעגליך מער מותר, ווייל מען דארף נישט מודד זיין — ס׳איז שוין אויסגעמאסטן. דער רמ״א ברענגט אזא סארט קעיס.

—

הלכה לה: הנחתום מודד תבלין

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “הנחתום מודד תבלין ונותן לקדרה בשביל שלא יפסיד תבשילו. אבל האיש לא ימדוד קמח לעיסה.”

פשט: א בעקער (נחתום) וואס קאכט פאר א גרעסערע עולם מעג מעסטן תבלין כדי נישט קאליע צו מאכן דעם תבשיל. אבער א פריוואטע פערזאן זאל עס טון בערך.

חידוש: דער חילוק: א נחתום האט אן עקספעקטעישאן פון קאנסיסטענסי — מענטשן דערווארטן אז זיין פראדוקט זאל אייביג זיין די זעלבע טעם (ווי א קאמפאני). א פרוי אינדערהיים — “היינט וועט זיין לכבוד יום טוב מער זיס” — ס׳איז נישט אזא נויט צו מעסטן פונקטליך, און ס׳איז גרינגער צו שאצן ווייל מ׳ווייסט שוין בערך.

—

הלכה לו: לא ימדוד שעורים לפני בהמתו

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “לא ימדוד אדם שעורים לפני בהמתו, אלא משער ונותן לה.”

פשט: מ׳זאל נישט מעסטן פוטער פאר א בהמה מיט א מדה, נאר געבן בערך.

—

הלכה לז: מותר ליקח מן החנוני ביצים או אגוזים במנין

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “מותר ליקח מן החנוני ביצים או אגוזים במנין, שלא יזכיר לו שם דמים ולא יזכיר מנין.”

פשט: מ׳מעג קויפן ביצים אדער ניס במנין (צוואנציג ביצים). אבער מ׳טאר נישט דערמאנען שם דמים.

חידוש: “לא יזכיר מנין” מיינט נישט דעם מנין פון ביצים (דאס מעג מען), נאר מ׳זאל נישט דערמאנען א לויפנדע סכום — ד.ה. נישט זאגן “איך האב פאריגע וואך גענומען צען, יעצט נעם איך נאך צען, דער טאטאל איז צוואנציג” — ווייל דאס איז רעדן וועגן געלט-חשבון.

—

הלכה לח: הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו או אצל פטם הרגיל אצלו, ולקחו ממנו בהמה ותבלין כל מה שירצה, וישלם לו אחר יום טוב, ואינו חושש שמא יזקיק לו שום דמים ולא סכום מנין.”

פשט: מ׳גייט צום פאסטעך/מעסטער וואס מ׳קען שוין, נעמט וואס מ׳דארף, און צאלט נאך יום טוב — אן חשש אז ער וועט פאדערן געלט אדער א חשבון.

חידוש: דער טעם פון “רגיל אצלו” איז פראקטיש: מיט א באקאנטן קען מען זיך פארשטיין אויפ׳ן ווינק, ער וועט נישט פאדערן געלט אויפ׳ן ארט, און ער וועט נאכרעכענען נאך יום טוב. מיט א פרעמדן (אדער א גוי׳אישן רועה) וועט ער נישט פארשטיין דעם “לענגווידזש” פון נישט-רעדן וועגן געלט.

—

הלכה לט: הלוה ביום טוב תובע ונוטל בדין

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “הלוה ביום טוב, תובע ונוטל בדין. והוא שאם תאמר לא ניתן לתובעו ואינו נוטל כלום, נמצא נמנע משמחת יום טוב.”

פשט: ווער עס האט געבארגט (אדער גענומען סחורה אויף קרעדיט) יום טוב — מעג מען אים נאכדעם תובע זיין בדין.

חידושים:

1. דער טעם: אויב מ׳וואלט נישט געקענט תובע זיין, וואלט קיינער נישט געוואלט געבן אויף קרעדיט יום טוב, און מ׳וואלט זיך נמנע געווען פון שמחת יום טוב. דאס איז דער יסוד פון “לוו עלי ואני פורע.”

2. חילוק פון שבת: שבת איז דער ענין נישט אזוי שייך — שבת האט א מענטש שוין אנגעגרייט זיין סעודה, און פראקטיש איז שבת נישט אזוי נוגע (עירוב-שאלות, הוצאה, סטארס זענען פארמאכט). יום טוב איז מ׳מער עוסק מיט קויפן פרישע זאכן.

—

הלכה מ: תרומות ומעשרות ביום טוב

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אף על פי שאין מגביהים תרומות ומעשרות ביום טוב” — אזוי ווי שבת טאר מען נישט אפשיידן תרומות ומעשרות ווייל עס איז א שטיקל מתקן. “אבל אם היה לו תרומת מעשר שהגביהו מאמש, הרי זה מוליכה לכהן ביום טוב.”

פשט: דאס אפשיידן אליין איז אסור ווייל עס איז מתקן, אבער דאס טראגן צום כהן איז נישט מתקן — עס איז בלויז א מסירה. לכאורה שבת וועט אויך זיין דאס זעלבע.

חידוש: אויב חלה איז ראוי לחיה ולכלב (נישט ראוי פאר מענטשליכע אכילה), איז דאס אן אנדער שאלה.

—

הלכה מא: צדקה ביום טוב

דער רמב״ם׳ס ווערטער: גבאי צדקה מעגן זיך ארומדרייען אין די חצרות און גובה זיין — נישט געלט, נאר עסן, כדי צו טיילן פאר עניים. “אבל לא מכריזין כדרך שמכריזין בחול” — מען זאל עס נישט מאכן באופן פון א פארמעלע אנזאגונג/אפיל. ער זאל גובה זיין בצנעה ונותן לו בחלקו — ער זאל עס נעמען אויף זיין שאס (אויף זיין בגד), נישט מיט א רעגולערע באקס/קופה, ומחלקן לכל שכונה ושכונה.

פשט: מען טאר צדקה טיילן יום טוב, אבער באופן וואס עס זעט נישט אויס ווי ביזנעס/מסחר.

חידושים:

1. סתירה מיט דעם דין פון “פוסקין צדקה בשבת”: מען האט שוין געלערנט (בהלכות שבת) אז פוסקין צדקה בשבת — מען מעג אפילו שבת מאכן חשבונות מיט צדקה. אבער דא זעט מען אז נאך אלץ איז דא לימיטעישאנס אויף דעם פאקטישן אופן ווי מען נעמט/טיילט די צדקה — עס מוז זיין בצנעה, אן הכרזה, אן א קופה, און נאר שכונה-ווייז. דאס הייסט: דער עצם ענין פון צדקה איז מותר, אבער דער אופן מוז זיין אנדערש ווי בחול כדי נישט אויסצוזען ווי מקח וממכר.

2. דער רמב״ם האט אין הלכות דעות געברענגט אז א תלמיד חכם דארף וואוינען אין א שטאט וואו עס איז דא א גבאי צדקה (צווישן די צען זאכן וואס א שטאט דארף האבן).

—

עד כאן פרק ד׳ פון הלכות יום טוב.

תמלול מלא 📝

פרק ד: עוד סדר הכנת האוכל — הבערה וכיבוי

הקדמה לפרק ד: הכנות לאוכל נפש

א גוטן, שלום עליכם רבותי. געוואלדיג. אונז גייען לערנען די פערדע פרק פון הלכות יום טוב. א גוטן. מיט די זכות און די כח פון אלע נדבנים און משתתפים און צוהערערס און פראמאוטערס, און די וואס דינגען זיך אויף אונז, אלע סארט מענטשן וואס האבן צוטון מיט דעם. געוואלדיג.

שוין. די פרק בעיסיקלי איז המשך פון הלכות יום טוב. פאריגע פרק האבן מיר געלערנט ממש מאכן עסן, הכנת האוכל. דאס איז אביסל ווייטער, נישט ממש… ס׳טייטשט נאך אלץ על פי רוב, די הלכות וועלן זיין וועגן זאכן וואס האט צוטון מיט אנגרייטן עסן, אבער נישט אזוי דירעקט, נישט קאכן, נאר הכנות צו קאכן. סאו מ׳קען זאגן, אלעס פון יום טוב גייט האבן אביסל מיט עסן, ווייל דאס איז די היתר פון אוכל נפש. אוכל נפש מעג מען, און נאכדעם איז דא אסאך אופנים וואס איז אסור מדאורייתא, מדרבנן, און די פארקערטע. אלע אנדערע זאכן איז גוט. מ׳קען זאגן, מ׳טאר נישט בויען, מ׳טאר נישט אנגרייטן קיין אור. סאו ס׳פאלט אוועק אסאך פון די אבות מלאכות וואס איז אינגאנצן אסור אזוי ווי שבת. דאס וואס דו וואלסט געטראכט אז מ׳מעג יא טון יום טוב, דא דארף מען אריינגיין אין די details וואס מען מעג יא.

סאו דער רמב״ם גייט ברענגען פארשידענע הלכות. און אויב מ׳וויל מאכן דערויף עפעס א שטיקל א כלל, איז דא וואס אין אנדערע פוסקים ווערן זיי גערופן מכשירי אוכל נפש. רייט, אבער לאמיר נישט מאכן די כלל, ווייל דער רמב״ם מאכט עס נישט.

יסוד: דער רמב״ם׳ס שיטה — פרטים מער ווי כללים

איך האב נישט גערעדט וועגן דעם, און איך בין שטארק מסופק צי דער רמב״ם גלייבט אין די אלע כללים, ווייל איך זע אז אסאך מאל פרעגט מען אויף דער רמב״ם, ער איז נישט קאנסיסטענט, אויב וואלט ער געהאלטן אז דער כלל איז, אבער דער רמב״ם האט קיינמאל נישט געשריבן די כלל. דער רמב״ם האלט אז אויב ס׳שטייט אין די גמרא די הלכה, איז די הלכה אמת. דאס וואס ס׳איז דא א טעם, אפשר איז עס אפילו נישט אזוי וויכטיג די טעם. מ׳דארף נישט גלייבן די טעם. איך מיין דער רמב״ם גייט נישט, למשל אין חושן משפט גייט ער נישט זאגן אז אויב ס׳איז דא א שיף וואס קלינגט אז ס׳איז דורך צוויי מענטשן זאל מען זאגן אזוי און אזוי, נאר ער זאגט אז ס׳איז דא א מין חזקה וואס הייסט אזוי און אזוי. כמעט אין גאנצע תורה טוט ער אסאך מער פרטים ווי כללים. ער איז נישט אזוי אינטערעסירט אין די לומדות. לומדות איז פאר לערנען בעיון, פאר ווער ס׳וויל פארשטיין, אבער אויב ער וויל וויסן די הלכה, דארף מען וויסן די הלכה.

ווייל דער רמב״ם וועט זאגן אז ס׳איז דא תרי״ג מצוות, און אין די תרי״ג מצוות איז דא נאך זייער אסאך פרטים פון מצוות דרבנן. מ׳קען זאגן אונטער די דזשענעראל פרעימינג שטימט דער רמב״ם׳ס מהלך. ס׳איז דא תרי״ג מצוות, מ׳לאזט נאך טויזנטער מצוות דרבנן. איך בין נישט זיכער אויב איך וואלט עס געזאגט אזוי. אקעי, איך האב אנדערע וועגן צו טראכטן וועגן דעם, איך וויל נישט יעצט אריינקריכן אין דעם. איך וויל נאר לערנען די הלכות פון יום טוב. אבער בעיסיקלי, ווען מ׳לעבט יום טוב, ווען מ׳טוט מלאכות, איז דא אסאך פרטים אין די מלאכות וואס מ׳טאר נישט און וואס מ׳טאר יא, און דאס איז וואס מ׳דארף לערנען.

יסוד: הלכה אלס הכרעות פון בית דין

ס׳קען אפשר זיין אזוי, אז דער וואס מאכט א כלל, נאכדעם טרעפט ער זיך מיט זייער אסאך פרטים וואס שטימט נישט מיט דעם כלל. דארף מען זיך פארענטפערן פארוואס דער פרט איז אנדערש ווי דער כלל. אבער אז מ׳מאכט בכלל נישט קיין כלל, זאגט מען נאר די הלכה, און מ׳ווערט נישט פארפלאנטערט. רייט, ווייל מיין תיאוריה איז אז דער רמב״ם גלייבט אז די הכרעות פון די גמרא איז אזויווי די הכרעות פון סנהדרין, מ׳דארף פאלגן וואס די גמרא האט געזאגט. אבער דאס מיינט נישט אז מ׳דארף גלייבן אין די כללים וואס די גמרא האט געזאגט.

אה, זאגסט זייער גוט. ווייל אויב גייט מען מיט כללים, איז פשט אז מ׳לערנט אריין א כלל אין די תורה, און יעצט דארף עס שטימען. אבער אויב מאכט מען עס נישט אזוי, נאר די סמכות דערפון איז ווייל אזוי האבן די סנהדרין געמאכט, אדער אזוי איז דער מנהג פון כלל ישראל, מוז עס נישט שטימען מיט עפעס א געוויסע מופשט׳דיגע כלל. ס׳קען זיין אז די סנהדרין זאל זיך סותר זיין, סאו וואט? זיי מעגן נישט? זיי מעגן נישט פסק׳ענען אין דעם פאל אזוי און אין יענעם פאל אזוי? זיי מעגן. ס׳קען אפילו זיין אז ס׳איז געווען צוויי בתי דינים בעצם, וואס אונז זענען מחוייב צו ביידע, אבער אונז קענען נישט פארענטפערן די קשיא. ווייל איך פרעג דיך, דאס איז א זייער אינטערעסאנטע למדנ׳ישע חקירה, אבער דער רמב״ם וואלט געזאגט אז אזוי איז די הלכה, יא? מ׳מוז פאלגן דעם בית דין. “השופט אשר יהיה בימיך”, וואטעווער די הלכה איז, דער בית דין כללי פון כלל ישראל.

וואס איז דער בית דין? ס׳איז דא א שאלה, אזוי זאגט ער, מכשירי אוכל נפש. היינט האט א איד געפרעגט א שאלה פון א רב צי מ׳מעג טון כך וכך, שארפן די מעסער. האט ער געזאגט, ניין. מארגן האט מען געפרעגט צי מ׳מעג אנגרייטן א פייט. האט ער געזאגט, יא. פרעגט דער איד, וואס האלטסטו? זאגט דער רב, פיין, ס׳איז טאקע א גוטע קשיא. ווייסטו וואס? אדער נעכטן האט ער געפרעגט אן אנדערע רב, און יענער רב האט געהאלטן אזוי. היינט פרעגט ער, דער רב פרעגט אזוי: צי דארף ער טוישן אויך די נעכטיגע הלכה? ווייל… ניין, ס׳קען דאך נישט גיין אזוי. דער היינטיגער רב קען דאך נישט באדינגען אויף דעם פריערדיגן רב, ווייל לאמיר זאגן ס׳איז דא כללים אין דעם וויאזוי מען מעג זיך דינגען. סאו, ס׳קען זיכער זיין אז אונזער הלכה מעג זיין אינקאנסיסטענט, און ס׳קען זיין אז ס׳מוז זיין אינקאנסיסטענט. אויב מ׳פארשטייט די טעאריע פון הלכה אלס הכרעות פון בית דין, קען זיין אז ווער ס׳האלט אז ס׳איז קאנסיסטענט איז זיך סותר, ווייל ס׳מוז זיין אז ס׳איז דא א קאנסיסטענציס אויב מ׳גייט מיט אסאך מענטשן וואס מ׳דארף פאלגן אלע, און נישט אלע האבן געהאלטן די זעלבע כללים.

יסוד: א פרט אנטהאלט מער ווי א כלל

אמת. ס׳איז דאך דא אויכעט, ס׳קען זיין אז לויט די כלל פון אוכל נפש וואלט עס געווען מותר, אבער ס׳איז דאך נאך דא אסאך זאכן חכמים ווילן נישט אז מ׳זאל טון טרחא, מ׳זאל זיין ביזי יום טוב מיט נישט יום טוב׳דיגע זאכן. און די רמב״ם מוז נישט יעדע זאך מסביר זיין צי דאס איז די איסור, ווייל דאס האט מען נישט מתיר געווען מיט תורה אוכל נפש, צי דאס איז א איסור פון אן אנדערע. ס׳איז יא נוגע אויב איינס איז א דאורייתא און איינס איז א איסור דרבנן, און די רמב״ם וועט געווען איך יא שרייבן. צי ס׳איז ממש אן איסור צי ס׳איז נאר א גזירת חכמים, אבער אויב מ׳רעדט נאר די הלכה אן אריינגיין אין די שורש הלכה, מ׳קען… דאס הייסט, איך וועל זאגן נאך א יסוד פארוואס איך טראכט אז אפשר די פרטים זענען מער וויכטיג ווי די כללים. אויך שפעטער אין די פרק אין עפעס הלכה זאגט דער רמב״ם א כלל, פארוואס? מפני מה אסרו זה והתירו זה?

אבער ס׳קען דאך זיין אזא אינטערעסאנטע זאך: א פרט איז אלעמאל אין כלל מער זאכן ווי די כלל. וואס מיין איך צו זאגן? אזוי זאגט עס באופן כללי, אוכל נפש לצורך שלא לצורך מכשירין, אפשר לעשותו, די אלע מיני כללים. נאכדעם איז דא די זאך פון טרחא און עונג יום טוב און שמחת יום טוב. וכו׳ קומט צו אזא זאכן. סאו ווען איך פרעג דיר א פראקטישע שאלה, מעג מען מאכן א נייע פייער יום טוב? יעצט, דער רמ״א, לאמיר זאגן, ברענגט איין טעם, דער רב האט מסעה געברענגט אן אנדערע טעם, ס׳איז דא מחלוקת, אבער ס׳קען זיין אז אין דעם ליגט פיר אנדערע טעמים, ווייל א מציאות, אזוי ווי דער צאנזער רב האט געזאגט, אז יעדע זאך וואס ער טוט האט דריי הונדערט טעמים, דאס איז די ריעלטי פון די וועלט. א מענטש וואס טוט זאכן, ער קינקלודט זייער אסאך זאכן. ס׳קען זיין אז די אלע צירוף און די אלע זאכן צוזאמען מאכט די איסור. ווען דו האסט נישט געקענט ארויסלערנען פון די כלל דאס, ווייל דאס איז אויך א שטיקל און אויך א שטיקל לא לצורך, און אויך א שטיקל דאס, און אויך א שטיקל יענץ.

דער רמב״ם ברענגט, איך זאג אז די פאקטישע הלכות זענען מער זיכער, מער קלאר ווי די כללים, ווייל די כללים, אין יעדע פרט קען זיין פיר כללים וואס איז נוגע אויף די… אקעי, אונז האבן מיר צוגעוואוינט אז פאר א קינד קען מען זאגן ניין, און דאס איז עס, און אז דאס דארף מען דיעלן מיט. אבער דער רמב״ם, אונז זענען מיר אלע קינדער אנטקעגן די תורה, אנטקעגן די חכמים, און מ׳זאגט אזוי און אזוי, כזה רע וקדש.

הלכה א: אין ממציאין את האש — מאכן א נייע פייער יום טוב

דברי הרמב״ם: דריי וועגן פון מאכן פייער

אין ממציאין את האש. ס׳איז אינטערעסאנט זיין לשון, ווייל אונז קוקן אן ווען מ׳מאכט א פייער אזוי ווי מ׳האט עפעס באשאפן, אבער מ׳האט נישט באשאפן ווייל ס׳איז געווען פייער בכח. לאמיר זאגן, צוויי שטיינער וואס מ׳רייבט אן, איז דא עפעס א כח האש אין די שטיינער, און מ׳איז זיי מוציא. סאו מ׳טאר נישט ארויסציען פייער, מיינט מאכן פייער, און ס׳איז דא אפאר וועגן פון מאכן פייער, פון וואו מ׳קען האבן די פייער.

זאגט דער רמב״ם, מ׳טאר נישט מאכן פייער נישט פון עצים, נישט פון אבנים, און נישט פון מתכות. איז דער רמב״ם מסביר, וויאזוי איז דער פראצעס פון מאכן אבנים פון איינע פון די אייטעמס? כגון, דער וועג וויאזוי מ׳טוט עס איז שכחין נושין זה בזה. אונז ווייסן למשל באשטיין, מ׳רייבט זיי איינער אויף די אנדערע, אוי מ׳מאכט זיי בזה, אדער מ׳קלאפט זיי איינער אויף די אנדערע. עד שתצא האש. אונז ווייסן אז מען טוט אזוי מיט א פנים, אבער זעט אויס אז מיט עצים און מתכות קען מען אויך מאכן א פייער אויף דעם וועג פון זיי רייבן און זיי ווערן הייס און זיי געבן ארויס א פייער.

וכן, נאך א וועג פון מאכן פייער איז הנפט החד ביותר. נפט איז א סארט אויל וואס איז שוין ריפיינד אויל, חד ביותר שהוא כמים. איך מיין אז רוע נפט איז מער אזוי ווי שווארצע פעך. און פון דעם נעמט מען ארויס עפעס א ווייסע, אזוי ווי וואסער, און דאס האט אין זיך א כח אז אויב מען שאקלט עס אויף, מען מאכט אן ענערדזשי און מען מאכט עס הייס, הייבט עס אן ברענען, עד שידלק ביז ס׳צינדט זיך אן.

אוי, א דריטע וועג וויאזוי מען קען מאכן פייער, כלי זך קשה, א דורכזיכטיגע כלי, או זכוכית מלאה מים, שמניחין אותו כנגד עין השמש, משתמאה לייגט קעגן די זון. מענטשן ווייסן אז קינדער טוען אזוי, מען נעמט א מאגניפיינג גלאז, און מ׳האלט עס אקעגן די זון, אקעגן א שווארצע זאך. עפעס for some reason ציט עס די היץ פון די פייער… פון די זון. פון די זון. עד שיחזור נגהה — די לעכטיגקייט דערפון, ס׳מיינט די פייער, לפשתן וכיוצא בו. ס׳טייטש, מ׳לייגט די כלי זכוכית אקעגן א פשתן, אזויווי אונז טוען אקעגן א פעיפער, קען מען טון אקעגן א זאך וואס צינדט זיך גרינג אן, וכיוצא בו וידלק. די אלע זאכן טאר מען נישט.

טעם האיסור: שלא הותר אלא להעביר מאש מצויה

איז יעצט דער רמב״ם מסביר פארוואס טאר מען נישט. כל זה וכיוצא בו אסור ביום טוב. די אלע, דאס, אדער עפעס אנדערע וועג וויאזוי דו וועסט טרעפן א וועג וויאזוי צו מאכן פייער, אסור ביום טוב. פארוואס? זאגט דער רמב״ם אזוי, שלא הותר — דער רמב״ם זאגט אונז גלייך, ער טראכט, א מענטש וואונדערט זיך, ווי מיר האבן פריער געלערנט אז הבערה, אנצינדן א פייער, מעג מען, אפילו שלא לצורך מעג מען. און דא זאגט ער אז מ׳טאר בכלל נישט. זאגט דער רמב״ם, וואס דאס האבן מיר געלערנט אז מ׳מעג יא, שלא הותר ביום טוב אלא להעביר מאש מצויה. יום טוב האט מען מתיר געווען עפעס אנדערש. יום טוב האט מען מתיר געווען צו מאכן א פייער פון א פייער. שבת הייסט דאס געווענליך מבעיר. יום טוב האט מען געזאגט אז דאס מעג מען טון יום טוב, אנצינדן פון א פייער. אבל להמציא אש, באשאפן א נייע פייער, נישט באשאפן א נייע פייער, אבער קריעיטן א נייע פייער וואס איז נישט דא בפועל at least, דאס טאר מען נישט. פארוואס? שהרי אפשר להמציא אותה בערב. מיר האבן דאך שוין געלערנט א כלל אז אלע מלאכות מעג מען נאר טון אויב מ׳קען עס נישט ממציא זיין ביום טוב, אויב מ׳האט עס נישט געקענט טון פאר יום טוב. אבער אויב מ׳האט עס געקענט טון ערב יום טוב, טאר מען נישט.

ביאור: דער חילוק צווישן להעביר מאש מצויה און להמציא אש

ממילא, דאס וואס מ׳האט געזאגט אז הבערה איז מותר אפילו שלא לצורך, איז ווען ס׳איז שוין דא א פייער. ווען ס׳איז שוין דא א פייער, מעג מען אפילו מ׳וואלט עס געקענט טון פאר יום טוב, יא? אפילו די לעכט האסטו געקענט אנצינדן פאר יום טוב, אויף דאס איז דא די היתר פון “מתוך שהותרה לצורך”. אבער מאכן א נייע פייער איז נישטא די היתר. מ׳מעג נאר באופן ווען מ׳האט עס נישט געקענט מאכן ערב יום טוב. דאס הייסט, די אלע זאכן האט מען דאך געקענט מאכן ערב יום טוב.

השגת הראב״ד: משום מוליד, נישט משום אפשר לעשותן מערב

רייט, יעצט איז וויכטיג צו דערמאנען אז דער הייליגער ראב״ד האט נישט מסכים געווען. דער ראב״ד זאגט אז אין די גמרא שטייט אז ס׳איז א נושא פון מוליד, און נישט פון “אפשר לעשותן בערב”. דאס הייסט, ווייל ס׳איז שווער צו פארשטיין, אזויווי דו האסט יעצט ארויסגעברענגט, ס׳איז אביסל שווער צו פארשטיין פארוואס “אפשר לעשותן”. יעדע פייער איז “אפשר לעשותן”. פארוואס איז אנדערש די פעולה פון מוציא זיין אש פון באשאפן? מ׳האט דאך אויך געקענט אנצינדן די לעכט. פארוואס זאגסטו אז מ׳קען נישט? ווייל ס׳וועט זיך אויסברענען.

איסור הולדת אש וכיבוי אש ביום טוב — הלכות יום טוב פרק ד

הלכה ד (המשך) — איסור הולדת אש ביום טוב

Speaker 1:

פארוואס? שהרי אפשר להמציא עושה בערב. אונז האבן דאך שוין געלערנט א כלל אז אלע מלאכות מעג מען נאר טון אויב מען קען עס נישט ממציא זיין ביום טוב, אויב מען האט עס נישט געקענט טון פאר יום טוב. אבער אויב מען האט עס געקענט טון ערב יום טוב, טוט מען נישט.

ממילא, דאס וואס מיר האבן געזאגט אז העברה איז מותר אפילו שלא לצורך, איז ווען ס׳איז שוין דא א פייער. ווען ס׳איז שוין דא א פייער מעג מען אפילו אויב מען וואלט עס ווען געקענט טון פאר יום טוב, יא? אפילו די לעכט האסטו געקענט אנצינדן פאר יום טוב, אויף דעם איז דא די היתר פון מתוך שהותרה לצורך. אבער מאכן א נייע פייער איז נישט דא די היתר. מען מעג נאר אויף אן אופן ווען מען האט עס נישט געקענט מאכן ערב יום טוב. די אלע זאכן האט מען דאך געקענט מאכן ערב יום טוב.

שיטת הראב״ד — מוליד אנשטאט אפשר לעשותו

רייט. יעצט איז וויכטיג צו דערמאנען אז דער הייליגער ראב״ד האט נישט מסכים געווען. דער ראב״ד זאגט אז אין די גמרא שטייט אז ס׳איז א נושא פון מוליד און נישט פון אפשר לעשותם בערב.

דאס הייסט, ווייל ס׳איז שווער צו פארשטיין, אזויווי דו האסט יעצט ארויסגעברענגט, ס׳איז אביסל שווער צו פארשטיין פארוואס אפשר לעשותם, יעדע פייער איז אפשר לעשותם. וואס איז אנדערש די פעולה פון מוציא זיין אש פון באשאפן? מען האט דאך אויך געקענט אנצינדן די לעכט. פארוואס זאגסטו אז מען קען נישט? ווייל ס׳וועט זיך אויסברענען, איך ווייס נישט, מען קען נישט. פארוואס דאס קען מען יא?

סאו, מוז מען זאגן אז, זאגט דער ראב״ד, אדער ער זאגט אז ס׳שטייט אין גמרא אז ס׳איז א נושא פון מוליד צו אנדערע… אזויווי מוליד איז אז ס׳איז שוין דא אין די טשיקען שוין דא אן איי, אבער יעצט קומט עס ארויס. איז דא דא א פייער, אבער דו ביסט מוליד די פייער, און ס׳איז אסור אלס נולד.

ס׳וועט ארויסקומען א גרויסע חילוק למעשה. מוליד איז ווען ס׳איז באשאפן געווארן, ס׳איז א חילוק. יעדער איינער איז מודה, אזויווי דער מגיד משנה ברענגט דא, אז נאכדעם, אויב מען האט עובר געווען און געמאכט א פייער, מעג מען עס נוצן. ס׳איז נישט אזויווי ביצה שנולדה ביום טוב וואס איז אסור אלס נולד. דאס איז אסור. ס׳איז נאר אן איסור פון מוליד. צו מאכן א נייע זאך איז עפעס א זאך וואס די חכמים לאזן נישט יום טוב.

דיגרעסיע: פראקטישע קשיא אויף דער הלכה למעשה

איך מוז דא דערמאנען אז די הלכה מאכט נישט קיין סענס צו מיר, און מען מוז עס פארשטיין אביסל בעסער. איך וועל דאס זאגן פארוואס ס׳מאכט נישט קיין סענס, און איך האב א טענה דא אויף די הלכה. איך מיין, די רוב היינטיגע רבנים זענען נישט מסכים מיט די הלכה, אבער פריערדיגע רבנים זענען יא געווען וואס האבן מסכים געווען.

ביי אונז, ווען מען זאגט אנצינדן א פייער, רעדט מען פון אדער נעמען א מעטש, אדער א לייטער, איך ווייס נישט, וואס האט אין די קיטשן אן עלעקטריק ספארק צו צינדן אן א פייער. ס׳איז זייער שווער צו גלייבן אז דאס איז עפעס א גרעסערע מלאכה און ס׳איז עפעס א גאנצע טירחא, און מען דארף צוגרייטן פאר יום טוב א לעכט צו נעמען פון דעם די פייער, ווייל מען טאר נישט אנצינדן. אזויווי אונז פירן זיך, ס׳מאכט נישט קיין סענס.

ס׳איז קלאר אז אלע מלאכות יום טוב איז געמאכט צו ממעט זיין מלאכות יום טוב, נישט מרבה צו זיין פראבלעמען פאר יום טוב. ס׳זעט אויס קלאר, ווער ס׳ווייסט היסטאריש ווייסט אז… אמאל איז נישט געווען אזוי גרינג. ווער ס׳האט נישט קיין לייכטער, ס׳איז א טירחא. גיי זוך א שטיין, דו קענסט ארויסנעמען א פייער. דו ווייסט, ס׳איז א גאנצע עבודה. ווער ס׳גייט קעמפינג, איך ווייס וואס ס׳האט נישט.

יא, דא אליין, דער רמב״ם זאגט די כלי זאך כשר, ס׳איז א גאנצע פראצעס, עד שיחזור נגל על הפשתן. ס׳איז א ספעציפיש שווערע פראצעס. און געווענליך אין יעדע הויז, יעדע שטאט, איז געווען איינער וואס איז געווען ממונה אויף צו האבן פייער, ער זאל קענען נעמען פון דעם פייער. די דיפענסט אז זיין א פייער און ער זאל קענען נעמען פון דעם איז אלעמאל געווען זייער וויכטיג היסטאריש, ווייל ס׳איז שווער צו טרעפן פייער. מען דארף טרעפן פאטענטן, ס׳נעמט א האלבע שעה ביז מען פיגערט עס אויס. ס׳איז נישט אזוי סימפל.

אויף דעם האט די חכמים געזאגט, קענסט האבן א פייער? ס׳איז דאך געווען די נארמאלע זאך אז אין יעדע פלאץ איז דא א פייער פון וואו מען נעמט. איז מאך נישט יום טוב נייע פייערס. היינט, וואס ס׳איז גרינגער צו מאכן א נייע פייער ווי צו האלטן עפעס א לעכט און נעמען אן אלטע, איז בפשיטות דארף נישט נוגע זיין די הלכה.

דער שואל ומשיב וועגן שוועבל

און אזוי האב איך געטראפן, דער הייליגער שואל ומשיב, פריער בעל שואל ומשיב, נתן זון, זאגט אז און דער מנהג בעירו איז אז מיט שוועבל צינדט מען אן פייערס געהעריג יום טוב. און ער זאגט אז ער דארף פארשטיין אז דאס איז נישט די טירחא וואס די חכמים רעדן פון. א שוועבל, אפילו דער רמב״ם רעדט יא, הנפתח עד ביותר, זעט עס אויך שווערער. א שוועבל, מ׳געבט א צינד אן אין א סעקונד, ס׳איז געווען א נייע פאטענט. שוועבל איז איינע פון די נייע זאכן וואס איז געווארן דעמאלטס אין זייער צייט, 19th century.

איז זיכער אז דאס איז מותר? ער זאגט אז אזוי איז געווען דער מנהג. איך ווייס נישט פארוואס… דער שלום ווייסט שוין, לכאורה מוז ער זיך נישט אמאל קריגן מיט דעם רמב״ם, ער קען עס נישט אנקוקן אז א שוועבל הייסט שוין ווי א פייער. ס׳איז שוין א פייער, ווייל ס׳פעלט גארנישט. ס׳פעלט גארנישט, אדער א לייערער, ס׳פעלט גארנישט. די זאכן דארפסטו נאך עפעס טון. איך פרעגן פאר אים, מ׳דארף גארנישט טון. איך בין גערעכטן, אויב איך געדענק ריכטיג, זאגט ער ממש אזא פאר לשון אז דאס הייסט נישט מוציא זיין אש, דאס איז שוין אש וואס איז שוין מער קרוב לפול, ס׳איז כמעט דארט.

אבער די וועלט פירט זיך נישט אזוי, איך ווייס נישט קלאר פארוואס. איז לא עוד, נאר מ׳אסר׳ט נאך זאכן, עלעקטריק, צו אנצינדן. אקעי, לאמיר זאגן, עלעקטריק איז פייער. מ׳וואלט געדארפט זיין א מיטל, סוף הכל נפש עלעקטריק. סתם אזוי א קשיא אויף די מנהג וואס מ׳פינט נישט קיין עלעקטריק, ס׳איז נישט אזוי סימפל. און די זעלבע זאך אנצינדן א נייע.

בקיצור, ס׳זעט מיר אויס אז מ׳האט צו שטארק מארכט געווען די הלכה למעשה, אזוי ווי מ׳האט געהאט פריער, אויב מ׳דארף פאלגן די רבנים דארף מען זיי פאלגן עניוועי. אבער מ׳זעט, אויב מ׳וויל פארשטיין די הלכה, איז זיכער אז ס׳רעדט נישט פון א שוועבל. לויט די ראוה, אפשר איז יא, ווייל מוליד איז נישט פאר טרחה. אויך מוליד מיינט אז ס׳איז נישט די ווארט טרחה. ס׳מוז זיין עפעס אן אנדערע גדר פון אנצינדן ווי פון מאכן א נייע.

Speaker 2:

פארשטייסט אז ס׳איז שווער צו גלייבן אז דו פארשטייסט וואס איך זאג?

Speaker 1:

יא, אקעי, ס׳איז שוין ביי אונז איז שוין א חלק פון די ציווי פון יום טוב אז מ׳דארף האבן א יארצייט ליכט און מ׳צינדט פון דעם אן. נו, שוין. איך זאג די הלכה אריגינעל האט גרינגער געמאכט יום טוב, נישט שווערער געמאכט.

Speaker 2:

יא, אקעי. מ׳דארף גלייבן אז די תורה איז געקומען צו גוט צו מאכן, נישט שווער צו מאכן.

Speaker 1:

שוין, ווייטער זייער גוט.

הלכה ה — איסור כיבוי אש ביום טוב

זאגט דער רמב״ם ווייטער, דאס האט מען גערעדט וועגן מאכן פייער. יעצט גייט דער רמב״ם רעדן וועגן אויסלעשן פייער. ס׳איז דא הבערה און מכבה, צוויי מלאכות.

זאגט דער רמב״ם, דאס וואס זיי האבן געלערנט אז הבערה האט מען מתיר געווען אפילו שלא לצורך, דאס איז נאר הבערה. אבער ס׳איז נישט פשט אז אויך די אנדערע פארט פון די מלאכה, די בן זוג פון הבערה, כיבוי וועט אויך זיין די הלכה.

“אף על פי שהתירו הבערה ביום טוב שלא לצורך אכילה, אבל אסור לכבות”, דאס הייסט אויסלעשן טאר מען נישט, “אפילו האש שהובערה לצורך אכילה”, אפילו די פייער וואס מ׳האט אנגעצינדן לצורך אכילה טאר מען נישט אויסלעשן. פארוואס? “כיבוי מלאכה היא, ואינו לצורך אכילה כלל”. אויסלעשן איז א מלאכה, און אויסלעשן איז קיינמאל נישט קיין צורך אכילה.

אזוי זאגט דער רמב״ם, at least. ווייל אסאך מאל דארף מען אויסלעשן כדי די מאכל זאל נישט צוברענען וכדומה, אבער נישט אזוי סימפל. ס׳קען זיין אז ס׳איז יא דא. דער רמב״ם טענה׳ט אבער אזוי. און נישט נאר דעם, מ׳גייט זען בפירוש אין דעם רמב״ם שפעטער אופנים וואס מ׳מעג מאכן כיבוי אויב ס׳איז א צורך אז דו זאגסט אזוי צו ברענען. אבער אזוי איז דער כלל. פארדעם זאג איך כללים ס׳איז נישט אזוי יוספול.

כיבוי באווייזט אז דער איסור איז נישט בלויז טירחא

אבער דא זעסטו אויך אז ס׳איז נישט מיט טירחה, ווייל כיבוי איז דאך זיכער קיין חילוק צו א מלאכה. מלאכה איז אסור, א מלאכה דאורייתא, א מלאכה פון ל״ט מלאכות איז מכבה. איך דארף נישט אנקומען צו דעם. אה, מיינט, בהבערה איז דאך שוין מותר, און ס׳איז נאר מ׳האט מיר גע׳אסר׳ט אפשר לעשותו, איז לכאורה אן ענין פון טרחה.

זאגט דער רמב״ם, כשם שאין בחבר. רייט, ווייל לאמיר זאגן טיפער, ווייל דער רמב״ם האט דאך מסביר געווען אין פרקי קל, פארוואס מלאכה שאפשר לעשותו האט מען גע׳אסר׳ט מדרבנן? שלא יחוה מלאכת, אדער ס׳זאל זיין ביזי. ס׳מוז זיין אז ס׳רעדט זיך, ס׳איז נישט ווייל ס׳איז א גזירה, ס׳איז א דין מלאכה, אלעס איז אלעמאל א פראקטישע זאך אז מ׳זאל נישט טון די מלאכה. הגם טרחה און מלאכה שאפשר לעשותו איז נישט די זעלבע זאך. איך קען יא פארשטיין אז ס׳איז א תנאי אין מלאכה שאפשר לעשותו אז ס׳זאל זיין א טרחה. אבער כיבוי איז א מלאכה, ס׳איז א געהעריגע מלאכה.

חילוק צווישן אש און נר

זאגט דער רמב״ם, “כשם שאין מכבין את האש כך אין מכבין את הנר”. וואס מיינט ער צו זאגן אז ס׳איז נישט קיין חילוק צו א גרויסע פייער אדער א קליינע פייער? אפילו ווען ס׳איז נישט קיין טירחא. א גרויסע פייער איז אפשר א טירחא, מ׳דארף ברענגען אפשר… פארוואס זאל איינער איינפאלן א חילוק צווישן אש און נר און דערמייד אש? ס׳איז דא ריזענס, ער גייט באלד רעדן פון אופנים. א פייער קענסטו ווייטער זאגן אין בו שום תועלת, אבער א נר, אפשר איינער וויל שלאפן, ער וויל אויסלעשן די לעכט. איז דא מער א סברא ס׳זאל זיין א צורך. א צורך, אפשר הייסט עס שוה לכל נפש, פון דעם איז דער רמב״ם נישט מסכים, אבער ס׳איז א געוויסע צורך אויסצולעשן א לעכט. א לעכט איז א זאך וואס מ׳לעשט אויס.

דין מלקות אויף כיבוי

“ואם כיבה הרי זה לוקה במלקות כמו שארק ובונה”, אזוי ווי אלע מלאכות פון יום טוב באקומט מען מלקות, אויך כיבוי. דאס איז וויבאלד מלאכות, אבער כיבוי נישט, כיבוי איז אזוי ווי אלע אנדערע מלאכות. דאס איז די הלכה פון דעם רמב״ם, מ׳דארף זען פארשידענע פרטים שפעטער.

צריך עיון: צי כיבוי קען זיין לצורך אכילה

ס׳איז שווער אביסל צו פארשטיין די… איך גלייב דער רמב״ם, ווען ער זאגט דא “אם כיבה לוקה”, איז ווען ס׳איז שלא לצורך אכילה. אויב ס׳איז לצורך אכילה, נישט ווען די פייער איז געווארן אנגעצינדן אורידזשינעלי לצורך אכילה. די כיבוי אליין איז לצורך אכילה, אפשר אפילו אויב ס׳וועט זיין אסור עצה, וועט לכאורה נישט זיין קיין מלקות, וועט זיין א דרבנן, אזוי ווי אנדערע זאכן וואס מ׳האט נישט מתיר געווען.

ניין, דאס האט צוטון מיט די חקירה וואס מ׳האט געטון צו אנדערע מלאכות ווען מ׳טוט יא אלעס דורות. ס׳איז נישט דא אזא זאך. די פשטות פון די רמב״ם אין פרק אל״ף איז אויך דא אז ס׳איז נישט דא אזא זאך. ס׳איז נישט דא קיין היתר לצורך אכילה פאר אנדערע מלאכות וואס זענען במהותם נישט צורך אכילה. ניטאמאל דאורייתא. ס׳איז נישט נאר מדרבנן עשה, נאר ס׳איז פריער דער רמב״ם זענען קלאר אז לוקה, לאמיר געדענקען. אויב ס׳שטייט לוקה, איז דאך משמע קלאר אז ס׳איז אסור מדאורייתא.

ביסט גערעכט אז ס׳איז דא אופנים וואס מ׳זעט אפילו אין דער רמב״ם אליינס אז לצורך אכילה וועט זיין כיבוי אפילו מותר, אדער דער רבונו שלא לצורך עיון. ווייל דארטן ווי דער רמב״ם האט געזאגט לוקה, האט ער אויך געזאגט די ווארט שלא לצורך אכילה. ער זאגט גארנישט וועגן צוויי, אין בויער. דער רמב״ם זאגט, כיבור? אין בוי צריך אכילה כלל. כלל גדול. איי, ס׳איז דא אזא זאך פון כיבור וואס איז יא? צריך עיון. איך זאג אז ס׳איז צריך עיון. איך האב ליב ס׳זאל זיין קלאר, און ס׳זאל זיין צריך עיון. אקעי.

Speaker 2:

איר גייט אן פארדעם וועגן פון גורם זיין כיבור. כיבור, גורם זיין כיבור, יא.

הלכה ו — גורם כיבוי

Speaker 1:

זאגט דער רמב״ם אזוי. ס׳איז דא א מענטש וואס האט א לעכט. אן אמאליגע לעכט איז געווען א כלי וואס ס׳איז דא אין דעם שמן, און אין דעם שטעקט מען אריין א פתילה, און די פתילה סאקט פון אונטן פון די שמן און ס׳צינדט זיך אן אויבן.

האט ער געטראפן א וועג עס אויסצולעשן, נישט אמאל בלאזן אדער עפעס, נאר פלעין רוקן די כלי. ער הייבט עס אויף אזוי אז די פתילה זאל נישט ריטשן די שמן אונטן, אדער ער רוקט עס זייטוועגס אז די פתילה זאל נישט זיין נאנט צו די שמן.

זאגט דער רמב״ם, מ׳טאר עס נישט טון. “אין מסלקין את פי הנר למעלה” — מ׳טאר נישט רוקן אז די פי הנר זאל זיין מער אויבן, רוקן די כלי, כדי די לעכט זאל זיך אויסלעשן. ווייל דאס הייסט אויך כיבוי. ס׳איז נישט די געווענליכע כיבוי, אבער ס׳איז אויך כיבוי.

“ואין מסירין את השמן” — אויך טאר מען נישט אראפנעמען שמן פון די לעכט. אזוי ווי מיר האבן געלערנט אין הלכות שבת, אז דאס הייסט מכבה, אראפנעמען שמן וואס ליגט אין די כלי. הגם ס׳זעט נישט אויס ווי מכבה, ווייל די שמן ברענט נאך נישט, אבער מען קוקט אן ווי די גאנצע שמן איז שוין מוקדש פאר די לעכט, און ווען מ׳נעמט אראפ פון די שמן איז מען גורם כיבוי. דאס זענען זאכן וואס זענען פראקטיש, וואס דער רמב״ם זאגט אונז איז נישט קלאר. איך האלט אז אראפנעמען שמן, ווייס איך נישט אויב ס׳איז כיבוי מדאורייתא, אבער על כל פנים דער רמב״ם רעכנט עס אויס אלס זאכן וואס מ׳טוט נישט.

נאך א זאך וואס מ׳טוט נישט טון: “ואין חותכין את ראש הפתילה בכלי” — מ׳טאר אויך נישט טון דורך נעמען א מעסער און גיין אראפשניידן אונטן די פתילה, אונטן ווי די פייער איז. איך ווייס נישט פונקטליך וואס דאס מיינט.

הלכות יום טוב: כיבוי אש, גרם כיבוי, וטלטול נר

הלכה ג: גרם כיבוי — אראפנעמען שמן און אפשניידן פתילה

חותך ראש הפתילה בכלי

ואינו חותך את ראש הפתילה בכלי, אבל נופץ את ראשה בידו.

זאגט דער רמב״ם, אז מ׳טאר אויך נישט דאס טון דורך נעמען א מעסער און געבן א שנייד אפ די פתילה אונטן וואו די פייער איז.

וואס פתילה מיינט? איך פארשטיי נישט, איך האב שוין געפרעגט פון וואס זיי האבן געלערנט פריער, איך ווייס נישט וואס טייטשט ראש הפתילה איז פון אויבן ווען ס׳איז געווארן אזוי ווי פארשווארצט. איך ווייס נישט, איך פארשטיי נישט. ס׳מאכט נישט קיין סדר. ווייל די נופצת ראשם מיינט, מ׳קען דאך נישט מיינען אז מ׳מעג יא אראפשנעמען מיט די הענט, מעג מען יא אראפנעמען די חלק וואס ברענט, ווייל דאס וואלט געווען כיבוי.

רייט, סאו לכאורה מיינט עס אז אסאך מאל ווען ס׳ברענט א פייער, צום סוף ווערט אזוי ווי א שטיקל… יא, ס׳ווערט אזוי… יא, אבער ביי חנוכה לעכט זענען מענטשן ביזי מיט אים אז ס׳זאל נישט ווערן די גראבע שטיקלעך וואס מאכן זיך אויף די קאנוידע. דאס טאר מען אראפנעמען, נישט מכלי, נאר ביד טאר מען יא.

וואס איז א חשש אז דאס וועט אויסלעכט? אפשר עפעס אזא זאך. איך ווייס נישט וואס דער… ס׳איז מיר נישט קלאר די הלכה.

דער מגיד משנה און שיטות הראשונים

איך האב געזען, דער מגיד משנה ברענגט אז ס׳איז דא די לשונות אין די גמרא וואס ס׳מיינט, דו וואס לערנסט אנדערש, ווייל איך האב נישט פארשטאנען, און דער רב האט געזאגט אפילו במחט מעג מען, אזוי ווי מיט א כלי טאר מען נישט. אסאך אנדערע לשונות זענען מער מקיל אין די סוגיא, ווייל זיי האלטן אז די כיבוי איז נישט קיין דאורייתא. ממילא, די גרם כיבוי וואלט געווען גרינגער.

אבער דער רמב״ם האט געזאגט קלאר אז כיבוי איז לוקה, ממילא, די גרם כיבוי איז ער אויך מחמיר.

דער ראב״ד זאגט אז מען מעג יא אפילו ביי כלי, חוטא זיין ראש הפסולות. ניין, נאר מיט א מחט, נישט מיט א נארמאלע כלי אפשר. איך ווייס נישט מיט א כלי וואס איז דער סדר. איי דאנט נאו, אפשר די מחט מיינט אן אנדערע כלי? נישט קלאר. איך ווייס נישט.

דרבנן או דאורייתא?

אבער לכאורה, די איין, ווען דער רמב״ם זאגט איין, מיינט עס מיט דרבנן. נישט וואלט ער געזאגט אז לוקה. יא, דאס איז זיכער אז דאס איז גרם כיבוי. די ביידע זאכן זענען נישט כיבוי. די כיבוי אליין איז א דריי. ממילא, די גראם דערפון איז א דרבנן.

אנדערע ראשונים האבן געלערנט אז כיבוי אליין, זיי לערנען דאך אז אז טון אנדערע מלאכות לצורך אכילה אדער לצורך אוכל נפש איז נישט קיין דאורייתא. ממילא, כיבוי, מ׳רעדט דאך דא פון א לעכט, די השתמשות וואס די השתמשות זענען… שוה לכל נפש, אבער חסה על הפסולה, איך ווייס נישט וואס איז פאר א שפענע. ניין, חסה על הפסולה איז אנדערש טאקע. דא אפילו רעדט מען דאך פון א לעכט, פון יצרות בעת סעודה, כדומה. דאס זענען זאכן וואס האט צוטון מיט… ס׳איז נישט ממש אן אוכל, אבער ס׳האט צוטון מיט די… אקעי, ווייטער.

הלכה ג (המשך): אגודת עצים — אראפנעמען האלץ פון א מדורה

אגודה של עצים שהדליקה במדורה — כל עץ שלא אחזה בו האש מותר לשמטו, ואינו דומה למסיר שמן מן הנר.

זאגט דער רמב״ם ווייטער, איז אזוי, ווען מ׳האט געמאכט א קעמפ פייער, און מ׳נעמט א גידישע לייט, ס׳איז א גרופע פון העלצער, שהדליקו מדורים, מ׳האט אנגעצינדן מיט דעם א פייער, א גרויסע פלאם. איז אזוי, ס׳איז דא די העלצער וואס ברענט נאכנישט, ס׳ליגט אנגעפיילט, און ביי די זייט איז דא וואס ברענט נאכנישט.

וועט א מענטש טראכטן אז אראפנעמען איינע פון די העלצער איז דאס זעלבע ווי אראפנעמען אויל פון א לעכט, פונקט ווי מ׳טאר נישט אראפנעמען אויל ווייל דאס הייסט גראם כיבוי, ווייל דאס מאכט אז ס׳זאל זיך שנעלער אויסלעשן, זאל מען דאס אויך נישט טארן.

זאגט דער רמב״ם, דאס מעג מען יא. כל עד שלא אחזו האש, מותר לשמטו. פייער וואס האט נאכנישט אנגעהויבן ברענען, מעג מען אראפנעמען. ואינו דומה למסיר שמן מן הנר. ס׳איז נישט אזוי ווי אראפנעמען שמן מן הנר.

דער חילוק צווישן שמן און עצים

איך מיין די מפרשים זאגן אז די חילוק איז, ווייל שמן אין הנר ליגט שוין אין איין כלי, מען קוקט אן אז די גאנצע כלי ברענט. מען קען אנקוקן אז די פתילה ברענט יעדע מינוט פון אן אנדערע טראפ. אדער קען מען אנקוקן ווי פון די גאנצע פייל. אזוי ווי א מענטש טרינקט פון א קוואל, ער טרינקט פון אלע וואסער, אדער ער טרינקט זיין טראפ וואסער. זאגט מען אז די פתילה טרינקט פון די גאנצע שמן.

מה שאין כן ביי די אגודה של עצים, יעדע האלץ ברענט. אויב די האלץ ברענט נאך נישט, מעג מען עס אראפנעמען. רייט, אגודת של עצים איז עקסטער, ס׳ווערט נישט קיין איין גראבע זאך, ממילא אראפנעמען הייסט נישט קיין נאסר.

הלכה ד: כיבוי להציל ממון

אין מכבין את הדליקה כדי להציל ממון ביום טוב, כדרך שאין מכבין בשבת — מניחה ויוצא.

זאגט דער רמב״ם ווייטער, מען האט מער וועגן דעם כיבוי. זאגט דער רמב״ם, דער איסור פון כיבוי איז אסור. זאלסטו נישט מיינען אז מ׳קען גרינג מקיל זיין, נאר ס׳איז זייער הארב. און אזוי ווייט, אז אין מכבין את הדליקה כדי להציל ממון ביום טוב, מ׳טאר נישט אויסלעשן א פייער צו ראטעווען געלט. כדרך שאין מכבין בשבת, אזוי ווי מ׳האט געלערנט ביי שבת, אזוי ווי ס׳האט אויסגעבראכן א פייער, איז דא גאנצע הלכות אז מ׳טאר נישט אויסלעשן. מ׳מעג אפשר לייגן א גדר, ארומלייגן, ס׳איז דא אז מ׳האט געלערנט זאכן וואס מ׳מעג יא טון, אבער אויסלעשן טאר מען נישט, אויך יום טוב טאר מען נישט. מניחה ויוצא, זאל ער עס לאזן ברענען.

טייטש, די מער דיטעילס דארף מען קוקן אין הלכות שבת וואס מען וועט יא האבן. בעיסיקלי, די זעלבע הלכה פון כיבוי ליכא וועט זיין אזוי ווי שבת. דאס איז די הלכה.

הלכה ד (המשך): כיבוי מפני תשמיש המטה

ואין מכבין את הנר מפני תשמיש המיטה, אלא כופה עליו כלי, או עושה מחיצה בינו לבין הנר, או מוציאו לבית אחר.

זאגט דער רמב״ם ווייטער, מ׳טאר אויך נישט אויסלעשן די לעכט פאר א גרויסע צורך, פאר א צורך הגוף. ואין מכבין את הנר מפני תשמיש המטה. מיר האבן געלערנט פריער טאקע ביי שבועות, יום כיפור האבן מיר אונז געלערנט אז ווען מ׳צינדט אן א לעכט קען מען נישט טון תשמיש המטה, ס׳איז א הלכה אז אסור לשמש לאור הנר. און וועגן דעם האט דער רמב״ם געזאגט אז ס׳איז דא צוויי נוסחאות: דוקא יא א לעכט, דוקא נישט א לעכט. דוקא יא א לעכט איז ווייל אזוי וועט מען נישט קענען משמש זיין לאור הנר.

איז א מענטש האט דא א לעכט, און דאס שטערט אים פון טון תשמיש המטה, וועט ער טראכטן אז דאס וועט מען יא מעגן ווייל ס׳איז א צורך הגוף אדער וואס. זאגט ער אז מ׳טאר נישט, אלא כופה עליו כלי. דאס מעג מען יא טון.

כופה כלי — צודעקן דעם ליכט

מיר האבן געלערנט אז ס׳איז נישט יום טוב אן איסור פון מבטל כלי מהיכנו אדער עפעס. מ׳מעג צודעקן די לעכט.

כופה כלי איז קיינמאל נישט קיין מבטל מהיכנו. ארויפלייגן די טאפ אויף א כלי וואלט עס פארלוירן. העכער די נר, ער קען עס אראפנעמען. אקעי, די לעכט קען זיך אויסלעשן, אבער דאס ווייס איך נישט פראקטיש, אבער… אבער מ׳רעדט נישט אויסרעכנט, ס׳איז גענוג א גרויסע כלי, די לעכט וועט נאך האבן אקסידזשען אונטער דעם.

אלא כופה עליו כלי, או עושה מחיצה בינו ובין הנר, או מוציאו לבית אחר. ס׳איז נישט מוקצה, א נר איז נישט מוקצה. מ׳מעג עס ארויסנעמען צו די אנדערע טיר. אזוי ס׳איז די מערסטע פראקטישע פשוט׳ע טאטלסטע זיין. ארויסטראגן, יא?

ניין, אינטערעסאנט. ער זאגט, מאכן א מחיצה איז א גאנצע פראדזשעקט. מ׳קען ארויסנעמען די לעכטס. נאכאמאל מחיצה. ביי די וועי, א מחיצה מיינט לייגן א טיש. איך ווייס נישט וואס א חילוק. מעפיל די תליתא.

אם אין יכול לעשות אחד מכל אלו

אם אין יכול לעשות אחד מכל אלו, הרי זה אסור לכבות, ובועל ומשמש עד שתכבה מאליה.

שוין, זאגט דער רמב״ם, אם אין יכול לעשות אחד מכל אלו, אויב קען מען נישט טון איינע פון די זאכן, הרי זה אסור לכבות. טאר מען עס נישט אויסלעשן. ובועל ומשמש עד שתכבה מאליה. און דא גייט שוין דער רמב״ם, ער זאגט שוין א הלכה וואס איז נישט נאר א דין אין הלכות יום טוב, נאר א דין אין הלכות צניעות, און א דין אין אבן העזר. אז ובועל ומשמש עד שתכבה מאליה, ער דארף טאקע זיך איינהאלטן, ער טאר נישט… וואס איז די הלכה?

דיסקוסיע: פראקטישע שוועריקייטן

די הלכה זאגט אויף דעם אז ס׳איז נישט אזוי קאמפליצירט. ווארט צו א מינוט, עטס פארשטייסט וואס איך זאג? יא, ווארט א מינוט. מ׳רעדט זיך דא אויב ס׳איז דא א גראבע לעכט, ווארט אויף מאי. א לעכט איז נישט אזוי גראב. פארדעם זאג איך דאס. א לעכט איז נישט אזוי גראב. וואס איז א כלי? א לעכט קען אויך מיינען א כלי וואס ס׳איז דא דערין שמן. אלעס קען מען נעמען. אין אמאל אין די לעכט זענען געווען גרעסער. ניין, ס׳איז נישט געווען. מ׳האט נישט געהאט free oil וואס טיילט, עס ברענט א גאנצע נאכט, און דו ביסט קיין בית המקדש. און דערווייל, א לעכט רעשט זיך אויס.

איך וויל דאס ארויסברענגען, ווייל די הלכה קומט פון די גמרא. איינער האט געפרעגט פון אביי די שאלה. ער האט געזאגט, וואס טוט איר? ס׳זעט מיר אויס פשוט אז די ריזענס פון די אלע הלכות איז ווייל פראקטיש, נעמט עס ארויס, דעמאלטס מעג מען דאך ארויסנעמען. איך האב נישט וויסט ארויסצונעמען, וואס הייסטו נישט? געב דאך אן עצה. אקעי, ווארט צו.

תשמיש המטה איז נישט אוכל נפש

אבער ס׳קען זיין אז די עיקר וואס ער מיינט דא צו זאגן איז אז תשמיש המטה הייסט נישט דבר השוה לכל נפש, אדער הייסט נישט אזוי ווי אוכל נפש. ס׳וואלט נישט מיט דבר השוה לכל נפש. ס׳ווערט גערופן אוכל למכסה פיהו, איך ווייס ס׳ווערט גערופן את הלחם אשר הוא אוכל, אבער דאס הייסט נישט. ווייל דער רמב״ם האט דאך געזאגט אז די כיבוי טאר מען נישט וועגן ס׳איז נישט וועגן ס׳איז קיינמאל נישט קיין צורך אוכל. דא ברענגט ער דיר עפעס וואס איז ענליך, וואס איז א צורך הגוף, יא, ווייל ס׳שטערט אים פון… אבער ס׳איז נאר עפעס א זייטיגע איסור דרבנן, אבער דו ווילסט אוועקנעמען. ס׳איז נישט פשט אז…

דיגרעסיע: כיבוי לצורך אוכל נפש

אבער דער רמב״ם האט נישט דערמאנט ווען א מענטש האט אן אויוון און די פייער איז צו שטארק, און ס׳איז באלד פארברענט אים זיין עסן. באלד וועט מען עס יא זען? איך בין כמעט זיכער אז מ׳זאל זען ערגעץ אזא הלכה. איך געדענק, אבער נישט אין די פרק האב איך נישט געזען טאקע. אינטערעסאנט, ווייל זיי ברענגען אז ס׳איז נישט קיין אוכל נפש. ניין, די שאלה איז אסאך נוגע.

דיגרעסיע: קלענער מאכן דעם פלאם פון א גאז-רענדזש

מענטשן ווילן וויסן צו מען מעג קלענער מאכן די פלאם פון די געז רענטש יום טוב. ס׳איז נישט קלאר אויב דאס הייסט מכבה, ווייל סוף הכל מאכסטו אז ס׳זאל צוקומען ווייניגער געז, אבער ס׳קען אז ס׳איז אזוי ווי אראפנעמען די שמן אפשר. די תירוץ איז אזוי מעג, אבער דאס שטייט שפעטער. ווייל ס׳איז קלאר, איך זאג דארט נאך אזוי. ווייל דאס איז ממש ביי די עסן, דאס איז ממש א… מ׳איז מתעסק מיט די עסן.

אבער ס׳איז זייער ענליך לכאורה צו אראפנעמען שמן. דו דרייסט אראפ אז ס׳זאל אריינקומען ווייניגער גאז, און לכבוד דעם זאל די פייער ווערן ברענען. ס׳זאל אריינקומען, ס׳איז זייער אנדערער, ווייל ס׳קומט מער גאז וואס דו האסט. יא, ס׳נעמט נישט אוועק גארנישט בכלל, איך מיין אז מ׳קען אויסלעשן אויכעט, ווייל סך הכל סטאפסטו, ס׳זאל קומען נייעס, און ס׳איז גראם כיבוי. אקעי, פרעג מיך נישט הלכות, איך בין זייער מייקל. און דו פארשטייסט וואס איך זאג, די היינטיגע גאז רעידזש איז נישטא קיין… ניין, מונע זיין ס׳זאל קומען מער פייער? ס׳איז דאך אזוי ווי די באנדל פייער, פארשטייסטו? די באנדל שטיינער. נישט קלאר צו מיר, ס׳מעג נישט. איך וויל גיין ווייטער.

הלכה ה: טלטול נר — אין גוזרין שמא יכבה

מותר לטלטל את הנר והוא דלוק, ואין גוזרין שמא יכבה.

אזוי זאגט דער רמב״ם, וועט א מענטשן מיינען אז כיבוי איז אזוי הארב, האט דער רמב״ם געזאגט אז ס׳קען זיין א דאורייתא אז מ׳זאל אויך נישט טארן… ס׳שטייט יא אז די נעקסטע שטיקל זענען אויסלעשן. לאמיר זען ווייטער. וואס וועט א מענטשן טראכטן אז ס׳איז אזוי הארב, כיבוי איז אזוי הארב, טאר מען אויך נישט מיטהאלטן זיין די לעכט, ווייל אפשר גייט זיך עס אויסלעשן?

דער רמב״ם מאכט נישט אזא גזירה, און מ׳מעג יא מיטהאלטן זיין נר ווען די לעכט ברענט. ואין גוזרין שמא יכבה, מ׳דארף נישט חושש זיין אז ס׳וועט זיך אפשר אויסלעשן. שמא יכבה, רייט? שמא יכבה. אדער יקובא, ס׳וועט זיך אויסלעשן, נישט? מיינט נישט אז ער האט פארגעסן און אויסבלאזן, נאר שוין, מורא האבן אז ס׳וועט זיך פון זיך אליין אויסלעשן.

הלכה ה (המשך): נר על גבי דקל — איסור הנחה על מחובר

ואסור להניח את הנר על גבי הדקל וכיוצא בו ביום טוב, שמא יבוא להשתמש במחובר ביום טוב.

זאגט דער רמב״ם ווייטער, ואסור להניח את הנר על גבי הדקל וכיוצא בה. א נייע הלכה, וואס דאס האט נישט מיט כיבוי, נאר אן אנדערע זאך. מען טאר נישט לייגן א נר וואס איז געבויט אויף די היתר לטלטל. מען מעג מטלטלט זיין, וועט א מענטש אויך עס טראגן, וועט ער עס אראפלייגן אויף א זאך וואס איז מחובר לקרקע, על גבי הדקל וכיוצא בה ביום טוב. זאגט דער רמב״ם, מ׳טאר נישט, שמא יבא להשתמש במחובר ביום טוב. שמא יבא, דאס אליין איז אמת משתמש במחובר. אה, קען זיין ער ארויפקריכן דערויף?

חילוק צווישן שבת און יום טוב

אונז האבן געלערנט אין הלכות שבת אז שבת מעג מען יא לייגן א נר על גבי דקל בשבת. ערב שבת? שבת, שבת. מיר רעדן דאך ערב שבת. מיר רעדן דאך ערב שבת. פארוואס? ווייל שבת איז בדל מיניה לא אסור להשתמשישו. אזוי שטייט אין די גמרא. אבער יום טוב וואס מען מעג דאך נוצן די נר, וועט ער דאך קומען, אזוי ווייל לייגן די נר. נישט צו רייסן, צו משתמש זיין ביי מחברות. דאס איז די איסור, די משתמש זיין ביי מחברות איז שם יתושש.

הלכות יום טוב: כיבוי אש, עישון קטורת, ותיקון כלים

הלכה: הנחת נר על גבי דקל ביום טוב

Speaker 1: זיי האבן געלערנט אין הלכות שבת אז שבת מעג מען יא לייגן א נר על גבי דקל בשבת. ערב שבת?

Speaker 2: בשבת, שבת.

Speaker 1: מ׳רעדט דאך ערב שבת. פארוואס? ווייל שבת איז מבדיל מיניה, לא אסור להשתמשו. אזוי שטייט אין יום טוב. אבער יום טוב וואס מ׳מעג דאך נוצן די נר, וועט ער דאך קומען, לייגן די נר… נישט צו רייסן, צו משתמש זיין במחובר. ס׳איז דא א גזירה דרבנן. דאס איז די איסור, די משתמש זיין במחובר שמא יתלוש, אז ער גייט ארויסרייסן א צווייג.

דיון: פארוואס הייסט לייגן דעם נר נישט שוין שימוש?

Speaker 1: אז די לייגן די נר, פארוואס לייגן די נר אליין הייסט נישט קיין שימוש?

Speaker 2: איך ווייס נישט. שוואכע שימוש?

Speaker 1: נא נא. אין פרק כ״א פון הלכות שבת שטייט די הלכה אז די זעלבע זאך, די אנדערע זייט דערפון, אז שבת מעג מען יא.

Speaker 2: נאט שור. אקעי. יא.

Speaker 1: ווייטער… נאך זאכן וואס מ׳טאר נישט טון… אדער ס׳קען זיין אז דער רמב״ם מיינט דאך אסור להניח מיינט ערב יום טוב, און ס׳זאל בלייבן ליגן. דאס איז וואס ער מיינט.

Speaker 2: ניין, ניין, ער מיינט אראפלייגן יום טוב. אפילו ערב יום טוב טאר מען נישט. דאס וואס מיינט שמא יבוא להשתמש, ווייל ער וועט זיין יעצט ביזי מיט דעם. ער מעג דאך עס אראפנעמען און צוריקלייגן, וועט ער ווערן ביזי מיט דעם, און דעמאלטס… דאס איז דער איסור. ווייל לייגן אליין, וואלט געווען דאס אליין וואלט געהייסן משתמש מיט׳ן חיבור.

Speaker 1: איז זיכער?

Speaker 2: אזוי טראכט ער. דאס איז די שאלה. ווייל דאס איז דאך די אופן ווען מ׳רעדט שבת. ווען מ׳זאגט שבת מעג מען יא, יום טוב טאר מען נישט. מיינט אויף די אזוי וואס פון שבת מעג מען יא, טאר מען נישט יום טוב.

Speaker 1: אקעי, לאטס קאנטיניו.

הלכה: אין מעשנין בקטורת ביום טוב

Speaker 1: זאגט דער רמב״ם ווייטער, גייט דא רעדן וועגן רייכערן, אבער נישט רייכערן א סיגארעט. זעט אויס אז אין די רמב״ם׳ס צייטן איז נאך נישט געווען קיין פענאמענע. שפעטערדיגע אחרונים רעדן וועגן דעם. אבער דא שטייט אזוי: מען טאר נישט פאררייכערן זאכן. מען פלעגט נוצן קטרת צו מאכן סמאוקן עסן אדער מאכן א גוטע רייכער אויף בגדים.

זאגט דער רמב״ם אזוי: אין מעשנין בקטרת ביום טוב, מפני שהוא מכבה. וואס הייסט ס׳איז מכבה? ווייל נאכדעם איז מען א מכבה. אדער ווייל אפשר די קטורת אליין, מ׳לייגט ארויף א באנטש פון בשמים אויף א פייער, און מיט דעם לעשט מען עס אויס, און ס׳קומט ארויס א גרויסע רויעך. יא?

Speaker 2: סאמטינג איז… יא, ווען מ׳לייגט ארויף די בשמים, לעשט מען אויס.

Speaker 1: וואס הייסט מען נעמט קויל און מ׳באדעקט עס מיט א באנטש פון שמעקעדיגע זאכן. אפשר נישט הונדערט פראצענט ס׳לעשט עס אויס, אבער ס׳קען אפשר לעשט עס אויס.

Speaker 2: יא, ס׳סאונד זייער ווירד. דאס הייסט מכבה? דאס סאונד זייער ווירד. וואס הייסט מכבה?

Speaker 1: אזוי ברענגט ער אז דאס מיינט עס, אז מ׳לייגט ארויף די אות, ווי דו זאגסט, און ס׳איז טאקע דא מפרשים וואס זאגן אז ס׳איז נישט ממש מכבה. און מיט דעם ווילן זיי פארענטפערן, לאמיר זען ווייטער. ואין צריך לומר…

דיון: וואס הייסט “מכבה” ביי קטורת?

Speaker 2: ס׳איז דא א שוואכע גחלת און דו לייגסט ארויף א בארג מיט קטורת. אבער לאמיר פארשטיין, די פוינט פון די לייגן די קטורת איז אז ס׳זאל ווערן הייס, ס׳זאל ארויסגעבן… ס׳איז נישט מכבה צו זיין. מ׳זאל זאגן ס׳איז א דבר שאין מתכוין.

Speaker 1: אה, ס׳איז דא א פייער. די ווארט איז אזוי, ס׳איז דא א פייער, ווען מ׳דעקט צו די פייער ווערט נאר גחלים. דאס איז די ווארט. גחלים הייסט אויסלאשן א פייער, וואס מיר האבן געלערנט אסאך מאל. אז אויסלאשן די פייער, דאס אז ס׳איז געבליבן גחלים הייסט נישט אז ס׳איז א פייער. אבער די גחלים איז א פייער, מ׳טאר נישט אויסלעשן די גחלים.

Speaker 2: אמת, אבער ס׳הייסט אויך אויסלאשן די פריערדיגע פייער. לגבי די גרויסע פייער הייסט עס אויסגעלאשן.

Speaker 1: אקעי.

היתר לעשן תחת הפירות לצורך אוכל נפש

Speaker 1: זאגט דער רמב״ם, אפילו לריח, אפילו אויב מ׳טוט עס צו שמעקן, און שמעקן וועסטו טראכטן אז ס׳איז א מלאכת אוכל נפש, טאר מען נישט. ואין צריך לומר, שמעקן איז נאנט צו אוכל נפש, דאך טאר מען נישט. זיכער אז מ׳טאר נישט ווען ס׳איז ווייטער ווי אוכל נפש, לגמרי את הבית, צו מאכן א גוטע גערוך אין די שטוב, אדער בית הכלים, איז דאס אסור.

אבער וואס טאר מען יא? ווען ס׳איז ממש אוכל נפש מעג מען יא. מותר לעשן תחת הפירות, מען מעג יא מאכן בשמים זאל מעשן זיין אונטער פירות, כדי שיוכשרו לאכילה, כמו שמותר לתלות בשר על גבי האש. אזוי ווי מ׳מעג בראטן בשר על גבי האש, קיינער זאגט נישט אז מ׳דארף מורא האבן אז די גחלים גייט זיך אויסלעשן מיט די בשר. אזוי פיל ווי פריער מכבה איז דאס מכבה.

Speaker 2: איז דאס די סדר העברה?

Speaker 1: זייער גוט. צו דא זעט מען קלאר אז ס׳איז יא דא א כיבוי וואס איז מותר ווייל ס׳הייסט צורך אוכל נפש. פון דעם שפרינגט עס נאר אזא שוואכע כיבוי, א האלבע כיבוי.

Speaker 2: זייער גוט, זייער גוט.

Speaker 1: אזוי זאגן די צדיקים, אז פארדעם זעט מען אלע אז ס׳זעט אויס אז ס׳איז יא, און אנדערע זאגן ניין, אז דאס איז נישט די עכטע כיבוי וואס מ׳האט גערעדט פריער, אז ס׳איז אלעמאל אסור. נישט אבער אינגאנצן קלאר צו מיר.

הלכה: ממתקין את החרדל בגחלת של מתכת

Speaker 1: ווייטער, וממתקין את החרדל בגחלת של מתכת. חרדל מאכט מען זיס, מען נעמט ארויס די שארפקייט דערפון דורך עס אפבראטן מיט א גחלת של מתכת. דאס מעג מען, ווייל א גחלת של מתכת לעשט זיך שוין שנעל אויס. אבל לא בגחלת של עץ מפני שהוא מכבה. א גחלת של עץ טאר מען נישט.

קשיא: פארוואס איז חרדל ערגער פון פירות?

Speaker 1: ס׳זעט אויס אז מ׳לייגט עס אריין אין א באטש פון גרינע… איך שטיי, אבער פארוואס מעג מען סודלי נישט? מ׳האט יעצט געזאגט אז בעצם מעג מען? פארוואס איז חרדל ערגער?

Speaker 2: ער האט נישט געזאגט וויאזוי מען מעשן תחת הפירות, די פראצעס. דא זאגט ער עפעס אז מ׳לייגט אריין א גחלת. איך ווייס נישט צו דעם מעשן תחת הפירות, אפשר טוט מען עס אויף אן אנדערע וועג?

Speaker 1: ס׳איז זיכער אז ס׳מיינט מיט א גחלת. דאס איז די זעלבע הלכה, אז דאס איז אסור לצורך גמר הבית אדער אישון איז דאס אסור, לצורך אוכל נפש איז דאס מותר.

Speaker 2: יא, זיי זאגן תורות, איך זע. איך זע.

רש״י׳ס תירוץ: אפשר לעשותם מערב יום טוב

Speaker 1: זאגט דער רש״י, לאמיר אויסרעכענען, אין די גמרא שטייט דאס, רש״י זאגט ווייל די חרדל איז אפשר לעשותם ערב יום טוב, זעט ער אז ס׳איז נישט עפעס וואס… אבער בכל של עץ איז מותר, בכל של מתכת איז מותר.

Speaker 2: אה. אפשר אין גחלת של מתכת לעשט נישט אויס. סתם טוען עפעס מעג מען, אבער עפעס וואס איז א מלאכה טאר מען נישט. אדער ווייל…

Speaker 1: בקיצור, אויב איך ווייס נישט, אקעי, שוין טויזנט יאר צוריק איז ער געווען צדיקים, און זיי האבן געלערנט די גמרא, און זיי האבן נישט פארשטאנען אז יעדער האט אויסגעטראכט א פשט. ס׳איז דא דריי פשטים, ס׳איז נישט דא דריי פשטים. ס׳איז דא דריי פשטים. ס׳איז דא א זאך כמעט, ס׳איז דא א זאך א חלק פון ר׳ מאטל זובא. אויב ס׳איז דא א קשיא פון תירוצים, ווייסט מען אז מ׳ווייסט נישט. ס׳איז געבליבן אז די גמרא. ס׳איז געווען איינער פון זיי נישט אמת. איך ווייס נישט אמת. דאס איז א פראבלעם. אזוי שטייט אין די גמרא.

הלכה: אין מכבין את העץ כדי שלא תתעשן הקדירה או הבית

Speaker 1: ואין מכבין את העץ, זאגט ער נאך א זאך וואס מ׳טאר נישט טון, ואין מכבין את העץ כדי שלא תתעשן הקדירה או הבית. מ׳טאר נישט אויסלעשן… אה, דאס איז אז מ׳טאר נישט. הגם אז דאס גייט העלפן די… ביי קדירה איז דא א חידוש. הבית ווייס איך נישט וואס ס׳איז דא א חידוש. ער האט דאך שוין געזאגט אז מ׳טאר ניטאמאל אויסלעשן א פייער ווען נפלה דליקה. ס׳איז אשר אין א בית הדליקה, ס׳האט זיך פארברענט.

קשיא: פארוואס איז כיבוי הדליקה נישט אוכל נפש?

Speaker 1: קענסטו נאמען אזוי פרעגן א קשיא, פארוואס טאר נישט צו פארלעשטן א הדליקה? ס׳איז דאך תורה אויך אוכל נפש. אבער דער רמב״ם גייט דאך נישט מיט די ברייטע אוכל נפש. ס׳הייסט נישט אז דו וועסט נישט האבן וואו צו עסן, דאס איז נישט קיין אוכל נפש. איך ווייס נישט פארוואס, אבער אזוי איז ער…

דא רעדט מען אז ס׳איז לויט פאר ווען סמאוקי, איך ווייס נישט, ס׳איז נישט קיין געשמאקע פלאץ צו עסן. ס׳איז אמת, מ׳מעג נישט. פונקט אזוי ווי מ׳מעג נישט… אפילו די הצלת הקדרה, דאס איז א גרעסערע חלק.

דער רמ״א׳ס תירוץ: מ׳קען ארויסנעמען דעם טאפ

Speaker 1: ער ברענגט אז דער רמ״א למשל זאגט, ווייל ס׳איז דא אן אנדערע וועג, קענסטו ארויסנעמען די קדירה פון דארטן. דארף מען וויסן, לויט פשטות און משמעות אין רמב״ם, מ׳טאר נישט בכל אופן.

דארף מען וויסן, אויב דער פייער גייט קאליע מאכן די עסן, איז דאך עס ממש דירעקט אוכל נפש. זאגסטו דאך די תירוץ, נעם אראפ די טאפ פון די פייער.

דער ר״ן׳ס קשיא לגבי הדליקה

Speaker 1: ער ברענגט טאקע אז אנדערע האבן גערעדט. דער ר״ן למשל האט טאקע געזאגט לגבי הדלקה, ברענגט ער, אז דער ר״ן האט גע׳טענה׳ט מיין טענה, אז וויאזוי קען זיין אז כיבוי הדלקה איז נישט קיין אוכל נפש? ער האט נישט פארגעבן וויאזוי צו עסן א יום טוב סעודה? מ׳מוז זאגן, די גמרא רעדט אז דער פייער איז נישט ווי ער עסט, דער פייער איז סתם אין זיין סטארעדזש, דארט זאל ער נישט אויסלעשן. אזוי טענה׳ט טאקע דער ר״ן.

דער רמב״ם׳ס שיטה: כיבוי איז אסור דאורייתא

Speaker 1: דער מגן ביים זעט אויס אז ס׳איז מחמיר אין די אלע זאכן. דער רמב״ם קוקט אן אז כיבוי יום טוב איז ממש אן איסור דאורייתא, און אפילו א גראם, אזוי ווי זיי האבן געלערנט, קומט אויס אז אלעס אנדערש איז מער אסור.

אז יום טוב האט מיר מתיר געווען דבר השוה לכל נפש, יעדע זאך וואס איז וויכטיג פאר א מענטש ווי וואשן, אפברענען א האלבע הויז און ער וועט האבן ריזיגע עגמת נפש וועט זיין אויס מענטש, ער וועט נישט האבן קיין אפעטיץ צו עסן, איז שוואכער ווי…

דו וועסט געדענקען אז דער רמב״ם האט נישט געזאגט די לשון דבר השוה לכל נפש. דער רמב״ם האט געזאגט אז רחיצה איז בכלל אכילה, עפעס אזא סארט תורה. אזוי ווי יום כיפור האט מען געלערנט צו איינע פון די נו״ים.

נישט קלאר אז דער רמב״ם זעט נישט אויס אז דער רמב״ם האלט אז בכלל האט עס דא א היתר לכל צרכיכם, וואס איז דא אין די גמרא די לשונות וואס זאגן אזעלכע זאכן. דער רמב״ם זעט אויס אז עס האלט אז נאר ממש עסן. אבער אנדערע טאנען אנדערש. די הלכה איז נישט קלאר אז מ׳דארף אזוי מחמיר זיין, אזוי ווי דער רמב״ם.

הלכה: נפיחה בפייער — אין נופחין במפוח

Speaker 1: נאך א זאך וואס האט צו טון עפעס מיט פייער. ס׳איז שוין דא אן עקזיסטינג פייער. פריער האט מען גערעדט וועגן מאכן א פייער. דא רעדט מען ווען ס׳איז דא א פייער, ער וויל מאכן די פייער זאל זיין גרעסער. ס׳איז דא א וועג וואס טון דורך בלאזן דערויף. מ׳קען בלאזן מיט א כלי, וואס הייסט א מפיח.

זאגט דער רמב״ם, אין נופחין מהפיח ביום טוב. מ׳טאר נישט נוצן די כלי, די אינסטרומענט וואס הייסט א מהפיח. פארוואס? ווייל דאס איז געטון א פראפעשענעל ארבעט. שלעתא דרך שאומנים עושים. צרפי זהב, אדער מענטשן וואס טוען פראפעשענעל ארבעט אין פייער, טוען עס דורך א מהפעת. אבל נופחין בשפעת, מ׳מעג נעמען א שטרוי אדער עפעס א הוילע זאך פון אינעווייניג מיט דעם בלאזן. דאס איז נישט קיין מעשה אומנות.

Speaker 2: יא.

דריי קאטעגאריעס פון איסורים ביום טוב

Speaker 1: נאך אזא… מ׳איז דאך נישט ממציא אש, מ׳מאכט דאך נאר א גרעסערע פייער, און דאס מעג מען דאך, מ׳מעג דאך אנצינדן א פייער פון א פייער. ס׳איז נאר א פראבלעם פון אומנות. ס׳איז אן אנדערע זאך. דאס איז די פארט פון דעם, אזויווי מ׳זאגט, די גאנצע הלכה האט אט ליעסט דריי סארט קאטעגאריעס:

– ס׳איז דא זאכן וואס זענען אסור אינגאנצן ווייל ס׳איז נישט קיין צרכי אוכל נפש.

– ס׳איז דא זאכן וואס זענען אסור ווייל אפשר לא עשה עשה מערב יום טוב.

– און ס׳איז דא א דריטע זאך פון זאכן וואס זענען נישט יום טוב׳דיג, אן עקסטערע קאטעגאריע. די חכמים לאזן נישט זאכן וואס זענען נישט יום טוב׳דיג, און דאס איז עפעס נישט יום טוב׳דיג.

הלכה: אין עושין פחמין

Speaker 1: זאגט דער רמב״ם ווייטער, “ואין עושין פחמין”. מ׳טאר נישט אין יום טוב מאכן פחם, מאכן קוילן, אש. וואס מיינט? דורך אויסלעשן טאר מען דאך זיכער נישט. באופן וויאזוי… אדער אנצינדן פייער כדי ס׳זאל ווערן פחם.

Speaker 2: אה, אפילו נישט אנצינדן לכבוד דעם.

Speaker 1: ס׳איז נישט… סוף כל סוף, מ׳האט געזאגט העברה שלא לצורך איז מותר. דער רמב״ם האט שוין געזאגט אזויפיל הגבלות אין די העברה שלא לצורך, אז איך ווייס שוין נישט צו מ׳מעג מבעיר זיין שלא לצורך.

Speaker 2: איך ווייס.

Speaker 1: און מיר האבן שוין געלערנט, ס׳מוז זיין אז ס׳איז נישט אזוי סימפל. און די זעלבע זאך פארקערט, ער זאגט אזויפיל עקסטערע איסורים, איך קען זאגן אויף איינמאל אז מ׳טאר נישט, זעט אויס אויכעט. בקיצור, דאנט בעליעוו כללים, אקעי? אל תאמין בכללים, ואין למדין מן הכללות, אפילו במקום שנאמר חוץ. שטייט אין גמרא.

הלכה: אין גודלין את הפתילה

Speaker 1: “ואין גודלין את הפתילה”. מ׳טאר נישט מאכן א פתילה, דרייען א פתילה. מ׳נעמט קליינע שטיקלעך סחורה און מאכן דערפון א פתילה. “ולא מהבהבין אותה”. מ׳טאר נישט אפברענען א פתילה אז ס׳זאל ווערן א גוטע פתילה. “ולא חותכה לשנים בכלי”. מ׳האט א גרויסע פתילה, מ׳וויל מאכן דערפון קליינע פתילות פאר די סייז פון די לעכט, טאר מען נישט.

הלכות פתילה, תיקון כלים, והשחזת סכין ביום טוב

הלכות פתילה (המשך)

Speaker 1:

אבער מ׳מעג יא צוברעכן אן עקזיסטינג פתילה מיט די הענט, אדער עס צוזאמקוועטשן, אינסטעד פון גודל זיין איז פרעסן. ושורה אותה בשמן, מען מעג אנגרייטן די פתילה דורך עס מאכן נאס מיט אויל. איך מיין אז דאס גייט קעגן די דריי זאכן: קעגן גודל׳ן קען מען מאכן זיין ביד, קעגן מהבהבין נישט מיט א פייער אבער בשמן מעגן יא, און קעגן שניידן, ומניחה בין שתי נרות.

גודל׳ן איז א פתילה מיינט נעמען קליינע שטיקלעך סחורה און מאכן דערפון א פתילה. עס איז דא א וועג עס צו טון דורך גודל, מיין איך טווה זיין, פלעכטן. אויף דעם זאגט ער, אבער מען מעג יא צוזאמפרעסן מיט די הענט. און מהבהב זיין איז אז ס׳זאל זיך שנעל אנצינדן, ברענט מען עס אביסל אפ, טאר מען נישט, אבער מען מעג יא לייגן אביסל אויל דערויף. און צו שניידן א פתילה מיט א כלי טאר מען נישט, אבער וואס קען מען יא טון? מען קען עס טון מיט פייער, ומניחה בין שתי נרות, ומדליק באמצע, ונמצאת פתילה נחלקת בפי שתי נרות.

ס׳האט א גאנצע קאמפליצירטע, מען קען סתם אזוי עס אנכאפן און לייגן א פייער אינמיטן און עס דורכשניידן.

Speaker 2:

ניין, אפשר דארף מען עס לייגן אין א לעכט, אז ס׳זאל אויסזען כאילו… איך ווייס נישט.

Speaker 1:

אה, לכאורה פונקט ווי שורה אותו בשמן, ווייל אזוי ווי ער האט געזאגט אז ס׳זאל נישט טון כדרך שאומן המהבהב, און ס׳זאל עס נישט טון אויף א… אזוי ווי די קביעות׳דיגע וועג.

Speaker 2:

אקעי, דאס איז אפשר פראקטיש.

Speaker 1:

יא, אדרבה מסביר וויאזוי מ׳טוט עס.

הלכות תיקון כלים ביום טוב

Speaker 1:

אקעי, עד כאן הלכות פייער, בעיסיקלי. יעצט קען מען לערנען נאך זאכן וואס האט צו טון אויס תיקון כלים, אזעלכע זאכן.

זאגט דער רמב״ם, אין שוברין את החרס, מ׳טאר נישט צוברעכן א כלי חרס. צוברעכן א כלי חרס מיינט צו האבן א כלי. מ׳נעמט א כלי חרס, דא א געוויסע סייד, און מ׳געט א ברעך אראפ יענע שטיקל, האסטו יעצט געקריעטעט א קליינע כלי. ואין חותכין את הנייר לצלות עליו ביידע, סיי די חרס, סיי די נייר.

Speaker 2:

נייר? איך ווייס נישט וואס דאס איז.

Speaker 1:

אה, ביידע גייט ארויף די ליצלות אליין.

Speaker 2:

אדער מיינסטו מען ניצט עס כדי צו בראטן מיט דעם, עפעס א שטיקל פרהאט?

Speaker 1:

וואס איז נייר פון די רמב״ם׳ס צייטן? איז נישט אונזער פעיפער, רייט? ס׳איז אפשר פאפירוס. איך ווייס נישט, זיי האבן שוין געהאט פעיפער וואס מען מאכט פון האלץ אזוי ווי אונזער פעיפער? נישט זיכער. וואטעווער ס׳איז געווען וואס מען האט דעמאלטס גערופן נייר, צו בראטן אויף זיי. ביי די ביידע זאכן מאכסטו א שטיקל כלי.

די זעלבע זאך, ואין פוצעין מן הקנה לעשותו כמו שפוד לצלות בו מליח. מען טאר נישט נעמען א… א קנה, נעמען א געוואוקס וואס איז א הוילע גראז, עס אויסשארפן צו קענען מיט דעם בראטן. דאס טאר מען נישט אין יום טוב. נאר מען מאכט טאקע א שטיקל כלי.

שפוד שנרצף

אבער שפוד שנרצף, נישט אבער, אנטשולדיגט, איך ווייס נישט וואס מען טאר נישט. א שפוד… האסט שוין יא די סקיוער. א שפוד איז א סקיוער בעיסיקלי, רייט? א שטעכער וואס מען ניצט צו בראטן. א זאך וואס האט א שפיץ ביי די עק, וואס איז געווארן פארקרומט. און יעצט קען מען עס נישט… מען דארף עס האלטן ביי די פייער, איז עס געווארן פארקרומט, ער האט זיך נישט קיין עצה געבן דערמיט. די ווארט “נרצף” איז עפעס אן אינטערעסאנטע ווארט, ער איז געווארן נתעקם, ס׳מיינט קרום, אזוי זאגט ער. אף על פי שיכול לפשטו בידו, אפילו מען קען עס טון מיט די הענט, מען דארף נישט קיין כלי, אין מתקנין אותו.

אינטערעסאנט, אפילו ס׳איז נישט קיין מעשה אומנות, אבער ס׳הייסט א תיקון כלי.

שני כלים שהן מחוברים

ווייטער, שני כלים שהן מחוברים מתחלת עשייתן, צוויי כלים וואס זענען מחובר, דאס הייסט דער וואס האט זיי קריעיטעד האט נישט צעטיילט, ער האט געמאכט לעכט און ס׳איז אבער קאנעקטעד. שני נרות או שני כוסות, אין פושלין אותן לשנים, מען טאר זיי נישט צעטיילן אין צוויי, מפני שהוא מתקן כלי, ער איז מתקן א כלי.

דיסקוסיע: יאגורט און פארבונדענע כלים

Speaker 1:

ווייטער… וועל איך דארפן זאגן אז מען קויפט אזוי אויך יאגורט, איך ווייס וואס קומט פון צוויי קאנעקטעד, וועט זיין די ענליכע זאך. יעצט איז נישט קיין כלי, וואס איז אן עסן.

Speaker 2:

נאכאמאל, די כלי וואס ס׳קומט אין די קאפ.

Speaker 1:

יא, דו קויפסט א זאך וואס קומט פון צוויי צונאמען. פארוואס וועט עס נישט זיין די זעלבע?

Speaker 2:

אקעי.

Speaker 1:

ער ברענגט פון אונטן אז ס׳איז נישט כשר, ווייל דאס האט ער דערמאנט, דאס האט צו טון מיט די נושא פון מכשירי אוכל נפש. און דער רמב״ם איז זייער מחמיר אויף די אלע זאכן. דער גאנצער סימן איז דער רמב״ם א גאר גרויסע מחמיר, זעט מען אויס.

אבער ס׳קען זיין אז אויב מ׳וועט זאגן אז מכשירי אוכל נפש איז יא מותר, חוץ אויב אפשר לעשותו מאתמול, דעמאלטס, למשל אויב איינער האט נישט קיין אנדערע שפיץ צו בראטן, אדער מ׳קען נישט בראטן. לאמיר זאגן, די הלכה רעדט אז מ׳קען יא בראטן ווען ס׳איז אפילו קרום, מ׳וויל עס נאר מאכן בעסער. אבער אויב ער קען נישט בכלל בראטן, זאגט דער רמ״א אז מ׳מעג יא אויסגראדן ווייל ס׳איז בגדר מכשירי אוכל נפש, און ס׳איז אי אפשר לעשותו מערב, ווייל ס׳איז נישט געווען צעבראכן נעכטן וכדומה. אבער אויף דעם שטייט הלכה ואין מורין כן, אז מ׳זאל נישט אויסזאגן די היתר, ווייל מענטשן וועלן זיך טועה זיין צווישן ווען מ׳דארף עס יא און ווען מ׳דארף עס נישט.

די נעקסטע הלכה, מ׳זאגט זאכן, הלכות וואס מ׳דארף האלטן פאר א סיקרעט. בלייבט דא צווישן אונז, רבותי. מ׳דארף וויסן וואס דאס מיינט, דאס איז יסוד הלכות אויך. איך זאג נאר אז די אלע הלכות האבן צוטון מיט די גדר פון מכשירי אוכל נפש, וואס ס׳איז נישט קלאר אז… איך מיין, דער רמב״ם האלט אז ס׳איז אסור, און אנדערע האלטן אז ס׳איז מותר.

הלכות השחזת סכין ביום טוב

אין משחיזין במשחזת אבל מחלקה על גבי העץ

Speaker 1:

זאגט דער רמב״ם ווייטער, מיר רעדן פון כלים, יעצט רעדט מען אזוי: אין משחיזין את הסכין ואת השפוד, אז מ׳טאר נישט אויסשארפן א מעסער אין די רגילות׳דיגע שארפער. אפשר וועט עס אזוי אן אומנות, אזוי ווי פריער זאגט, ווייל ס׳איז דא אומנות. אבל מחלקה על גבי העץ, על גבי חרס, על גבי אבן, מ׳מעג עס אויסשארפן אויף זאכן וואס זענען נישט געאייגנט פאר דעם.

זאגט דער רמב״ם, די הלכה איז א סיקרעט. ואין מורים דבר זה, דער רמב״ם זאגט עס נאר דא צווישן מיר מיט מיינע חברים וואס לערנען מיין ספר. נישט פאר די המון עם, ווייל די המון עם וועט זאגן אז ס׳איז דא א וועג פון שארפן, וועלן זיי מיינען אז מ׳מעג יא אויף א שארפער, כדי שלא יבואו לחדדן במשחזת.

Speaker 2:

יא, ווייל די משחזת איז איין משחזת. פארוואס האט ער מורא אז ווען מ׳וועט איבערזאגן די הלכה וועט מען נאר אריבערזאגן א האלבע הלכה?

Speaker 1:

ווייס איך, נישט איבערזאגן. מענטשן וואלטן אז די הלכה זאל זיין קאטעגאריש, מ׳שארפט נישט א מעסער יום טוב, אן קיין וועג וויאזוי מ׳מעג יא.

מען מוז זאגן אז מורין לרבים מיינט צו זאגן אז ווען מען גייט און מען זאגט א שיעור ערב יום טוב ביים פרק, וואטעווער וואס מ׳רופט אין די גמרא פרק, דעמאלטס זאל מען נישט זאגן די הלכה. אבער דער רמב״ם איז געמאכט פאר לומדים, אפילו אויף יעדער איד זאל לערנען רמב״ם, אבער דאס איז נישט קיין רבים, דאס איז נישט… דא קען מען זאגן אלעס, אויף דעם קענסטו דאך יא זאגן קלאר די הלכה. דארף דאך וויסן, ווען מען זאגט א שיעור קען מען נישט אפילו זאגן אלעס וואס דער רמב״ם זאגט.

במה דברים אמורים

Speaker 1:

במה דברים אמורים, דאס אז מען טאר נישט שארפן.

Speaker 2:

פארקערט, איך וואלט געזאגט אז ער קען יא, אז ער האט אן עץ אדער אן אבן.

Speaker 1:

אה, דאס איז וואס דער רמב״ם זאגט דא. אבער על כל פנים, איז בשעת ער קען יא, איז בשעת ער קען נישט שניידן. אויב די מעסער קען נאך שניידן, אויב די מעסער קען נישט שניידן… איך מיין, דא רעדט ער לגבי אז מען וויל עס נוצן פאר א שוחט׳ס מעסער, און ס׳איז נישט פגום. ס׳איז אביסל, אבער ס׳ארבעט נאך.

Speaker 2:

אברהם מיינט נישט חולה לחתוך כלל.

Speaker 1:

אבער אויב די מעסער שניידט שוין נישט, דעמאלטס אין משכיתין עוסק אפילו לעץ. דעמאלטס טאר מען בכלל נישט עס שארפן. פארוואס? ווייל דעמאלטס איז ער דעספערעט, דעמאלטס וויל ער זייער שטארק, השם יבא להשחיזת במשחזת.

Speaker 2:

איך וואלט געטראכט, האסט די הסבר פון בני הבא? ווייל דעמאלטס ביסטו מתקן א כלי. משא״כ ווען ס׳איז אשר אדער א מעסער, מאכסטו עס נאר בעסער.

Speaker 1:

אבער נישט רעדט עס אז ס׳איז נישט קיין אסור, ווייל ס׳איז דאך אפשר ווייל ס׳איז יא צורך מכשיחות. אונז ווייסן נישט די קללות וואס דער רמב״ם האט וועגן די קללות. אבער על כל פנים, דעמאלטס איז ער אסור, ווייל ער גייט יא טון באופן ואסור.

הלכה: אסרו לראות סכין של עם הארץ ביום טוב

Speaker 1:

זאגט דער רמב״ם אן אינטערעסאנטע הלכה, מפני זה אסרו לראות, אזוי ווי מיינט מען מתנצן דאס ווארט להראות. לראות, לראות. א תלמיד חכם טאר נישט באטראכטן אז א תקן פון עם הארץ ביום טוב. פארוואס? מ׳רעדט דא טאקע פון א תקן שחיטה, וואס מ׳ווייזט פאר דעם פון דער רב. די תכלית פון דער רב וואס קומט אראפ אין שטאט, דארף ער טשעקן די מעסעדזש.

Speaker 2:

יא.

Speaker 1:

טאר מען נישט קוקן א מעסער פון אן עם הארץ ביום טוב? ווייל וואס? ווייל מ׳האט מורא, אפשר וועט דער חכם טרעפן אז ס׳איז פגימה? דער עם הארץ ווייסט נישט אז ס׳איז פגימה, דער רב וועט טרעפן אז ס׳איז פגימה. ויאמר לו, וועט ער אים זאגן, דאס איז אסור לשחוט בה משום פגימות, אז מ׳טאר נישט שחט׳ן מיט דעם. ויאנח ויחד דם ממשחזת, זאל זאג אים נישט גארנישט.

ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל ס׳גייט דאך אויסגעפירן, ווען דו זאגסט אים נישט, איז פשט אז ער גייט יעצט שחט׳ן און ס׳גייט נישט זיין א גוטע שחיטה.

Speaker 2:

נאכאמאל.

Speaker 1:

דער רב טאר אים גארנישט זאגן. ער טאר נישט קוקן. דער רב… נאכאמאל, לאמיר געדענקען, ס׳שטייט אין די גמרא שוין אז מ׳דארף ווייזן די סכן פאר א חכם פאר מ׳שעכטט, ווייל ער זאל טשעקן צו ס׳איז פגום. אזוי איז די מנהג, די הלכה פון די תקנים פון די גמרא. קומט מען צוקלאפן ביים רב׳ס טיר יום טוב, מ׳גייט דאך שעכטן יום טוב צו ער מעג קוקן מעסער, זאגט דער רב, סארי, ס׳איז פארמאכט היינט, מ׳קוקט נישט מעסערס יום טוב. אמת?

Speaker 2:

פארוואס טאקע נישט? ווען ס׳איז פגם, גייט ער עס פון אויפן אופן שאינו מותר, ווייל אמת׳דיג האט ער אויך א וועג וואס איז מותר מיט אן עץ אדער אן עבן.

Speaker 1:

ניין, מען טאר יא. ניין, דעמאלטס מעג מען יא, מען מעג. אבער די פראבלעם איז נאר אז די עם הארץ, כידוע, דאס איז די בעיסיק פראבלעם פון די עם הארץ, ער ווייסט נישט קיין חילוק פון א משחזת און אן עץ. גערעכט איז ער, דער עם הארץ, ס׳איז נישט קיין אזא גרויסע חילוק. אבער…

Speaker 2:

ניין, ס׳איז נאר א טעכנישע זאך, אבער ער גייט נישט פארשטיין די חילוק. ממילא לאזט מען אים נישט.

Speaker 1:

און נישט אז מ׳לאזט אים נישט, א תלמיד חכם מעג נוצן די היתר, און נישט נאר ער מעג נוצן די היתר, ער מעג אויך קוקן.

Speaker 2:

ניין, ס׳איז נישט אן עם הארץ ווייל ער מעג נישט נוצן די היתר.

Speaker 1:

מ׳זאגט דאך “אין מורין לרבנן”. אין מורין, ס׳איז דא צוויי לעוועלס. נארמאלערהייט זאל דער רב טשעקן, און אונז זאגן מ׳מעג עס נאר טון אויף אן עץ. אבער אונז האבן געלערנט אז מ׳טאר נישט זאגן פאר די עם הארץ נאר עץ, ווייל דער עם הארץ גייט עס נישט אויפפיקן, ממילא גייט ער וויסן אז ס׳איז פגום. פרעגט ער, ס׳איז די זעלבע זאך. ממילא ווייזט מען אים נישט מפני זה. פארוואס? ווייל ער גייט טון… ער פארשטייט נישט די חילוק פון ווען ס׳איז מיט…

Speaker 2:

וואס איז די איינסע זאך? ס׳איז דאך אלץ דא דרבנן׳ס, שוואכע דרבנן׳ס, ווייל מ׳לייגט צו גזירות אויף גזירות, יא? מ׳לייגט צו גזירות אויף גזירות.

Speaker 1:

זייער אינטערעסאנט, ס׳איז דאך נישט דא קיין שום דאורייתא. אפילו ווען מ׳טוט עס יא אויף א משחזת, איז לכאורה נאר א מעשה חול אדער וואס. איך פארשטיי נישט די פראבלעם. און דערפאר וואס… ס׳איז דא דריי לעוועלס פון… מ׳האט גע׳אסר׳ט צו טון אויף א משחזת, נאר מ׳האט גע׳אסר׳ט אפילו טון אויף א נישט-משחזת וועגן דעם. און דא טאר מען ניטאמאל אים זאגן אז ס׳איז פגום.

Speaker 2:

יא, ס׳איז זעלבע ווי די צווייטע.

Speaker 1:

און מ׳רעדט דאך דא וואס איז ממש פאר אוכל נפש, ער זאל קענען שעכטן. און איך האב דאך אן עצה. זאגט דער רמב״ם, פארוואס איז די עצה? וחכם. די עצה איז נישט די עצה. אלעמאל איז דא אן עצה. וחכם איז נישט די עצה. אלעמאל איז דא אן עצה. וחכם איז נישט די עצה.

הלכות יום טוב פרק ד – ביקוע עצים, תריסי חנויות, ובנין בכלים

הלכה ט׳ (המשך) – עצה פאר דעם חכם

Speaker 1:

אבער איינמאל ער האט געטשעקט די סכין, קען ער נישט זאגן פאר זיין עם הארץ נוץ די סכין. וואס זאל מען נישט טון?

נאכאמאל, דאס איז די עצה, ווייל דער חכם מעג זיך קוקן לעצמו און אויך מעג משחיז זיין מיט א… שטייט עס ואבן לעצמו, ער קוקט אליינס, און אויב ער דארף עס פיקסן, פיקסט ער עס אליינס, אלץ בשעת דער עם הארץ זעט נישט.

אויב דער עם הארץ קומט אן און מען פרעגט, וואס מיט די מעסער? דער רב קען קוקן מיין מעסער? זאגט דער רב, ניין, ניין, איך קוק נישט יעצט אין יום טוב, אבער איך האב גרייט א מעסער פאר דיר. נעם עס, ברענג עס צוריק.

דאס איז פראקטיש, זייער פראקטיש. דער רב האט אן עיזי יאר טעם יום טוב, ער טאר נישט בודק זיין מומען און ער טאר נישט בודק זיין סכינים.

הלכה י׳ – אין מבקעין עצים ביום טוב

Speaker 1:

הלכה י׳. יא?

Speaker 2:

יא.

Speaker 1:

ס׳איז גוט דאס צו האלטן?

Speaker 2:

יא.

דער רמב״ם׳ס לשון

Speaker 1:

אין מבקעין עצים ביום טוב. סאו לאמיר לערנען.

ביז יעצט האבן מיר עס געלערנט וועגן… לאמיר זאגן אז מיר האבן געלערנט וועגן לאמיר זאגן אזוי ווי די כלים, וועגן פייערס. נאכדעם האט מען גערעדט וועגן כלים, און ספעציפיקלי וועגן מעסערס. יעצט גייט מען רעדן וועגן אויך אזוי ווי א סארט תיקון כלים בעצם, אבער מען רעדט וועגן האלץ, העלצער. ס׳איז קאנעקטעד, ווייל ס׳איז העלצער וואס מ׳גייט נוצן פאר די פייער, פארברענען.

זאגט דער רמב״ם, אין מבקעין עצים ביום טוב. מ׳טאר נישט צעברעכן צו שפאלטן עצים ביום טוב, נישט מיט א כלים וואס מ׳טוט עס געווענליך, נישט מיט א קרדום אדער א מגל אדער א מגירה, דריי מיני כלים מיט וואס מ׳צוברעכט עצים. אלא אז מ׳מעג עס נאר טון בקופיץ, מיט עפעס א… קופיץ זאגט ער אז א מעסער וואס מ׳נוצט צו פלייש, און נישט דער סדר דאס צו נוצן אויף העלצער. און אויך דעמאלטס, בצד החד שלו, טוט מען עס מיט די שארפע זייט. אבל לא בצד הרחב, א מעסער האט די ברייטע זייט און די זייט מיט וואס מ׳שניידט. צו צעהאקן האלץ איז גרינגער צו נוצן די ברייטע זייט. זאגט דער רמב״ם, ניין, מ׳זאל נישט נוצן די ברייטע זייט, ווייל דאס איז ווייטער כקרדום.

דער טעם פון דעם איסור און היתר

Speaker 1:

זאגט דער רמב״ם, למה אסרו בקרדום גדולה? פארוואס ארט מיר די ברייטע זייט? פארוואס ארט מיר די קרדום? שלא יעשה כדרך שעושה בחול. ער זאל נישט טון כדרך שעושה בחול. שהרי צעברעכן העלצער איז דאך אפשר לא היה לו לבקע מערב יום טוב. די עצם זאך אז מ׳מעג בכל אופן איז א היתר, איז א קולא וואס מ׳האט געזאגט מ׳טאר נישט.

ולמה לא נאסרו הבקיעה כלל, אזויווי אנדערע זאכן וואס אפשר לעשותם מערב יום טוב איז בכלל נישט מותר? זאגט דער רמב״ם, לפי שאפשר שיפגע עץ עבה ולא יוכל לבשלו. ס׳איז א נארמאלע סדר אז אפילו אויב א מענטש האט יא אנגעגרייט העלצער, וועט ער זיך טרעפן מיט א גראבע האלץ וואס איז שווער צו פארברענען. א קלענערע האלץ צינדט זיך שנעל אן, כאפט זיך שנעל אן. א גראבע האלץ, ער וועט נישט קענען, וימנע מלבשל, און דו וועסט אים אפהאלטן פון קאכן. לפיכך התירו לבקע בשינוי, האבן זיי מתיר געווען אז מ׳מעג עס טון דורך א שינוי.

דער כלל הגדול

Speaker 1:

זייער גוט. זעסטו דא קלאר די כלל הגדול, ומכל הדברים הדומה לזה, אלע ענליכע זאכן, דאס הייסט זאכן וואס זענען אביסל יא אפשר לעשות, אביסל נישט, אביסל נאר אויף א היימישע אופן, נישט אויף א פראפעסיאנעלע אופן וכדומה, מזה הטעם התירו במה שהתירו ואסרו במה שאסרו.

אין אנדערע פלעצער זאגט מען אז ווען ס׳איז בעסער ווען מ׳מאכט עס יום טוב. דא איז דאס נישט די ווארט. נאר די ווארט איז אז ס׳איז שווער פאר א מענטש אויסצורעכענען ווען ער האקט האלץ אז יעדע האלץ זאל זיין פונקטליך וואס ער דארף פארברענען. דאס איז עפעס וואס מ׳טוט בשעת ווען מ׳פארברענט, דעמאלט זעט מען וועלכע האלץ איז גוט. וועגן דעם האט מען מקיל געווען אביסל, אבער מ׳האט ווייטער נישט מקיל געווען אז ס׳זאל אויסקוקן כדרך שעושה בחול.

זייער גוט.

חידוש: א איד טאר נישט זיין סטאק

Speaker 1:

און מ׳זעט אויך מיין כלל גדול אז ס׳איז נישטא אזא זאך מ׳זאל זיין סטאק. סטאק איז נישט די תורה. די תורה איז אלעמאל דא אן עצה. ס׳איז דא אן עצה, דארף מען טרעפן וועלכע עצה. פארשטייסט?

ווייל א גאר, חוץ, דער איינציגסטער מענטש וואס איז סטאק איז דער וואס איז א פושע. ס׳איז א זאך וואס מ׳קען געהעריג צוגרייטן פון פרי, און דו ביסט סתם דער רשע וואס האסט נישט? יא, אבער פארשטייסט? אז מ׳זעט קלאר אז מ׳ווערט נישט סטאק, מ׳טאר נישט ווערן סטאק, א יוד טאר נישט זיין סטאק, איז דער חידוש יום טוב.

הלכה י״א – לא תכנס אשה לבין העצים

Speaker 1:

יא, ווייטער, זאגט דער רמב״ם ווייטער, “לא תכנס אשה לבין העצים ליטול מהם אוד לתלות בו”. א פרוי זאל נישט אריינגיין צו די פלאץ וואו מ׳האלט די עצים – זיי האבן געהאט אזא זאך ווי א בית העצים, א פלאץ וואו מ׳האלט די העלצער – צו נעמען אן אוד. אן אוד איז אן אוד מוצל מאש, ס׳איז א שטיקל גחלת, א קליינע שטיקל האלץ. אן אוד איז א שטיקל האלץ. מוצל מאש, ס׳האט זיך נישט פארברענט.

יא. פארוואס? פאר די זעלבע סיבה, ווייל… ווייסט פארוואס? דאס איז עפעס אויך וואכעדיגע קאפער. ווייל ער גייט בין העצים וואס מ׳האט נאכנישט צובראכן. אך, דאס הייסט, ווען מ׳האט נישט צובראכן פאר יום טוב, און מ׳גייט יעצט זוכן בין העצים. מ׳טאר נישט גיין זוכן בין העצים.

די לשון איז אויך אינטערעסאנט, די אשה וואס… א אשה גייט, א מאן גייט נישט.

Speaker 2:

יא.

ואין סומכין את הקדרה

Speaker 1:

“ואין סומכין את הקדרה” – לאמיר זען – “ואין סומכין את הקדרה ולא את הדלת בבקעת של קורה”. מ׳טאר נישט נעמען א שטיקל וואס האט זיך אראפגעבראכן פון א קורה, טאר מען נישט נעמען צו אנליינען די טיר דערויף. די טיר אדער די טאפ? אדער די טאפ, יא.

פארוואס? “שלא התירו לטלטל עצים ביום טוב אלא להסקה בלבד”.

ביאור: חילוק צווישן מוקצה און טלטול

Speaker 1:

בעצם אזא שטיקל האלץ איז… מוקצה בטלטול. מוקצה? דאס איז מוקצה שבת אויך, דאס איז די אמת, חוץ אויב ס׳איז מוכן. דאס אלץ רעדט מען פון שאינו מוכן. יום טוב וואלט געדארפט זיין מוכן ווייל מ׳מעג עס פארברענען, ווייל מ׳קען עס נוצן להסקה. אבער דאס אז ס׳איז מוכן להסקה, מאכט עס נישט אויס מותר בטלטול.

לאמיר געדענקען, ס׳איז דא איסור מוקצה און איסור טלטול. ס׳איז דא דיפערענט טינגס. איסור טלטול איז דא אויף יעדע האלץ וואס איז נישט קיין כלי. האבן געזאגט, לעכער שבת טאר נישט רוקן העלצער לעכער שבת, חוץ וואס ס׳איז געווארן א כלי. להסקה איז נאך נישט קיין כלי. להסקה איז נאך אלץ, מצד איסור טלטול איז עס נאך פארשטייט זיך, אויב מ׳נוצט עס לעסקה מעג מען עס רוקן. אבער פאר אן אנדערע ריזען איז די זעלבע מקצה מחמת גופא, בעיסיקלי. ס׳איז א מקצה, א דאך וואס איז נישט קיין כלי, דו ביסט נישט רוקן יום טוב.

ניין, איך זאג שבת איז נישט דא קיין וועג וואס צו נוצן. יום טוב איז דאך דא א וועג וואס צו נוצן פאר עסקה, אבער ס׳איז נאך אלץ נישט מותר פאר אלע די מקצה מחמת גופא טוישט נישט דאס.

יא, אבער וואס? ווייל ס׳קען זען אזוי ווי א דבר שמלאכתו להטר. א כלי, אהא. ס׳דארף זיין א כלי שמחתלי. ס׳דארף זיין א כלי שמחתלי. דאס איז דער רמב״ם׳ס לשון פאר א מוקצה מחמת גופו.

הלכה י״ב – תריסי חנויות

Speaker 1:

יעצט גייט דער רמב״ם זאגן ווייטער זאכן וואס איז א ענין פון בנין, וואס מען מעג יא און טאר נישט טון.

זאגט דער רמב״ם, געשעפטן – אונז גייען עס לערנען שפעטער דאכט זיך אז וועגן מסחר וממכר, באלד האבן מיר גערעדט אין דעם סאטמארער ספר וועגן מסחר וממכר – אבער יעצט רעדט מען עפענען, א מענטש וואס פארקויפט ענינים פון אכילה, תבלינים, מעג עפענען זיין געשעפט יום טוב. אבער די געשעפטן פלעגן זיין אזא פלאטפארמע וואס איז ארומגענומען מיט תריסין, מיט אזעלכע, וויאזוי הייסט עס, געיטס אזעלכע. נישט א געיט, מער אזוי ווי א פענסטער אדער א טיר, עפעס אזא סארט זאך.

Speaker 2:

יא.

דער רמב״ם׳ס לשון

Speaker 1:

זאגט דער רמב״ם, מען מעג אוועקנעמען די תריסין פון חנויות, דאס הייסט עפענען די סטאר דורך אוועקנעמען די תריס, אדער מחזירין אותן. אדער, מען מעג אפילו ווען מען וויל צושפארן די געשעפט, מעג מען עס אויך צושפארן.

אויף דעם זאגן די מפרשים, ווייל אונז ווייסן אז אויב מען וועט אים נישט לאזן צושפארן, וועט ער אויך נישט עפענען. דאס הייסט, די צושפארן איז דאך נישט א חלק פון העלפן דעם עולם מיט אוכל נפש. מען מעג עס יא טון כדי שיוציא תבלין שצריך להם מן החנות. דארט איז דא נישט אוכל נפש. דארט איז אז ס׳איז בעצם כדי שיוציאו תבלין שצריך להם מן החנות ולא ימנע בשמחת יום טוב.

ציר באמצע vs. ציר מן הצד

Speaker 1:

זאגט דער רמב״ם, דער היתר איז נאר ווען ס׳הייסט נישט ממש ווי עפעס א שטיקל בנין, ווי עפעס א שטיקל תיקון. במה דברים אמורים? כשיש להם ציר באמצע. ווען די תריסין פון די חנות האט א ציר – א ציר איז אייביג די הינדזש וואס די ציר האלט זיך – און ס׳איז באמצע. אבער נישט א הינדזש וואס אונז רופן א הינדזש, just to remember. א הינדזש איז מער אזוי ווי א פעג, דאס שטעקט עס אריין אין די פענסטער, און דאס איז א וועג פלאץ וואו ס׳ליגט. א זכר האלץ גייט אריין אין די פרעים.

Speaker 2:

יא.

Speaker 1:

און אויב ס׳איז אינדערמיטן, דעמאלטס מעג מען. דאס האלט עס, איך ווייס נישט וואס איז אזוי. און ס׳האלט אינמיטן הייסט עס נישט ווי מ׳בויעט. אבל אם יש להם ציר מן הצד, אסור. אסור.

דערמאן זיך ליל שבת. אבער וואס איז דער אייבערשטער מיט יו״ד קמץ? האט מורא אז ער גייט עס אריינלייגן שטארק, און אריינלייגן שטארק וועט שוין זיין בונה אדער א חשש בונה. מיר האבן געלערנט ליל שבת די הלכה. איך האב שוין דעמאלטס געזאגט אז איך פארשטיי נישט פונקטליך די רעאליטי, וואס איז די יתד וואס איז חוץ פון די ציר. I still have no idea.

און זיי דעמאלטס פארשטייסטו נאך אלץ נישט. און וואס וועט מען טון? איך פארשטיי נישט, פארשטיי איך נישט. ס׳איז איין לענט ציר קאליקער. ס׳איז איין לענט ציר קאליקער. ס׳איז איין לענט ציר קאליקער. ס׳איז איין לענט ציר. ס׳זעט אז מ׳לייגט עס סתם. ס׳איז ווי א ברייט. אפילו בבית ווערט ער לייגט.

זעט עס אז די היתר דא איז… כדי מ׳זאל זיך נישט מונע זיין שמחת יום טוב, האט מען ממתיר געווען ביי א חנות אז א סארט צור, א צור באמצע מעג מען. אבער ווען ס׳האט בכלל נישט קיין צור, איז עס בכלל נישט קיין פראבלעם פון בונה, מעג מען אפילו בבית.

הלכה י״ג – כלים שהם מפיצלים

Speaker 1:

ווייטער זאגט דער רמב״ם, כלים שהם מפיצלים, כגון מנורה שכו׳, א מנורה וואס איז צוזאמגעשטעלט פון פארטס, א צוזאמלייגן מנורה, אדער בכסא בשלחן שהם חתיכות חתיכות. זאגט דער רמב״ם, מעמידין אותו ביום טוב מעג מען אויפשטעלן ביום טוב, ויהי שלא יתקם, זאל עס אבער נישט באפעסטיגן.

פארוואס מעג מען? ווי שטייט אין בנין וכלים. ס׳הייסט נישט בנין. ס׳וואלט געווען א שאלה צו מען מעג אויפשטעלן א הויז פון חתיכת חתיכת? איז ניין, אבער ווען ס׳איז א כלי מעג מען.

אבנים של בית הכסא

Speaker 1:

אבנים של בית הכסא: מ׳פלעגט אויפשטעלן א פלאטפארם וואס אויף דעם האט מען זיך אראפגעזעצט ווי א בית הכסא. מותר לצדן אדם ביום טוב, מ׳מעג זיי מסדר זיין איינס אויף די אנדערע ביום טוב, ווייל בנין אריהו, ס׳איז דאך נישט קיין עכטע בנין, ס׳איז דאך נאר עפעס וואס מ׳שטעלט אויף און מ׳צונעמט, ומשום כבודו, לא גזרו.

דיסקוסיע: דער טעם איז כבוד הבריות, נישט אוכל נפש

Speaker 1:

דער רמב״ם זאגט דא אויך נישט אז א דבר השבל איז א הכל נפש אדער א צורך הכל. ניין, דאס איז כבוד הברית. דאס איז די היתר פון כבוד הברית. מיר האבן געלערנט גדול כבוד הברית שתאכלות שמו בתורה.

אבער דו האסט דאך עפעס וואס איז נישט קאנעקטעד מיט יום טוב, קלאר, דירעקט קאנעקטעד מיט יום טוב. ארויסגיין אין בית הכסא איז דאך א סעט מיט עסן, יא?

Speaker 2:

ניין, איך בין נישט מסכים. איך בין נישט מסכים. ס׳פילט נישט דא, ס׳האלט נישט צוטון מיט דעם. די חוריא דארף זיין מיטן שבת אויכעט. ס׳שטייט נישט דא, ווייל ס׳דארף זיין מיטן שבת אויכעט. דער רמב״ם זאגט נישט אז ס׳איז א הכל נפש.

הלכות יום טוב — בנין עראי, אבנים של בית הכסא, וטיפול בבהמה

אבנים של בית הכסא — המשך הדיון: כבוד הבריות או אוכל נפש?

דער רמב״ם זאגט דא אויך נישט אז ס׳איז א דבר השוה לכל נפש אדער א צורך. ניין, ניין, דאס איז כבוד הבריות. דאס איז די היתר פון כבוד הבריות. מיר האבן געלערנט גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה.

אבער דא האסטו דאך עפעס וואס איז קאנעקטעד מיט יום טוב, קלאר, דירעקט קאנעקטעד מיט יום טוב. ארויסגיין אין בית הכסא איז דאך א סעט מיט עסן, יא?

ניין, איך בין נישט מסכים. איך בין נישט מסכים. ס׳פילט נישט אויס, ס׳האט נישט צו טון מיט דעם. די היתר דארף זיין מיט שבת אויכעט. ס׳שטייט נישט דא, אבער ס׳דארף זיין מותר שבת אויך.

דער רמב״ם זאגט נישט אז ס׳איז א אוכל נפש, און זיי האבן געלערנט. דער רמב״ם קיינמאל נישט זאגט נישט אז ס׳איז דא אוכל נפש און נישט עסן. סאו ווי איך בין מונע פון דעם זאגן, אבער ער זאגט עס נישט ווייל ער האלט נישט צו זאגן. און איך טראכט אז דאס דארף זיין מותר אויך שבת, איך זע נישט פארוואס נישט.

די זעלבע זאך די כלי חמדה פארצאלן, מיין איך, זיי האבן געלערנט מפירוש נאכן שבת, אז ס׳איז אויך מותר דעמאלטס. ס׳איז דא אופנים וואס מ׳האט גע׳אסר׳ט אין נאכן שבת, אויב איך געדענק.

אבער… אין הלכות שבת שטייט… אין הלכות שבת שטייט נישט וועגן קיין אבנים של בית הכסא. ניין, ס׳שטייט יא אנדערע הלכות וועגן זיי. ס׳שטייט וועגן אבנים, כרזנות וואס מ׳נעמט אריין אין שטוב. ס׳שטייט וועגן מוקצה, יא. אה, נישט וועגן די שטיינער. רייט, נישט וועגן די… ס׳שטייט וועגן די הלכות מוקצה.

אנדערע הלכות שבת איז געשטאנען, אין מחזירין מנואל שכלית, וני שנראה כבונה, ואם החזיר פטור. סאו אין שבת שטייט אז ס׳איז אסור, ווייל ס׳איז נישט נראה כבונה להחזיר.

סאו, וואס איז יום טוב? זאל זיין בין אנדערע שערות? יא, יום טוב איז דאך די זאך פון נראה כבונה זעט אויס. פארוואס נישט? כל דבר שעשה, מ׳לערנט. פארוואס? פארוואס זאל זיין אנדער?

אה, די הלכה האב איך געזאגט דא? איך פארשטיי נישט פארוואס ס׳איז אנדערש. איך זע נישט אז שבת זאל זיין אנדערש ווי יום טוב. לא מובן לי. ער איז נישט מסביר. ער זאגט נישט אויס. איך ווייס נישט.

ס׳שטייט דאך כסדום, אבער ס׳איז דאך דא זאכן וואס איז א הארבער יום טוב, און ס׳איז דא זאכן וואס איז א גרינגערער יום טוב, און זאכן פון מלאכות. אה, קען נישט זיין. איך גלייב נישט אז ס׳קען זיין.

דיגרעסיע: תריסי חנויות

ביי די חניות, מיין איך, ס׳איז נישט ליטעראלי טייטש א סטאר. איך מיין אז חניות איז טייטש א באקס, אזויווי עפעס אזא… וואס הייסט איך זאג? עפעס אזא, די בנין וואס מ׳פלעגט נוצן, וואס אין דעם ליגט די זאכן וואס מ׳פארקויפט. אזוי זעט מיר דא אויס.

קליינשע מצודות, ער איז נישט מסביר. I don’t know. אקעי. איך ווייס נישט אז ס׳זאל זיין אנדערש לפי דעתי. מיר פארשטייען נישט אויף וואס… וואס איינער מאכט א מדורה, א פייער… זייער גוט.

הלכה יד: העושה מדורה — מאכן א באנפייער ביום טוב

נאך א ענליכע בנין וואס איז יא א מותר, אדער אופנים וואס מ׳טוט.

שורך העצים, ווען ער טארף א פערפעקשאניסט, ווען ער מאכט א פייער וועט ער לייגן זייער מסודר׳דיג די העלצערע איין זאך. ניין, אלעמאל דארף עס. מ׳זאל עס נישט טון אזוי. שורך העצים, אין ענין מנוח זה על גבי זה עד שיסדיר המערכים.

ס׳איז נישט סתם פערפעקשאניסט, ס׳איז א פייער דארף האבן א… ס׳זאל אריינגיין די ליב. ס׳זאל קענען ברענען. ס׳זאל לייגן א פייער, סתם א פייער, איך וויל זאגן א מעשה שוין. טריי צו מאכן א פייער, א סטרעיט פייער, אן קיין לופט אינצווישן, ס׳גייט נישט ברענען. ס׳מוז זיין לופט אינצווישן. און ס׳איז דא א ריכטיגע וועג. ווער ס׳פארשטייט ווי צו בויען א פייער. א מדורה מיינט אזוי ווי א באנפייער וואס מ׳איז געווען אין קעמפ. און ס׳איז דא א וועג וויאזוי מ׳בויעט עס. מ׳קען נישט סתם לייגן זאכן.

איז דאס זאגט ער, זאלסטו נישט מאכן שיין ריכטיג אז ווען וואלט אין די וואכן נישט… יא, ס׳איז דא א וועג וויאזוי צו טון נישט שיין. יא, ס׳ארבעט שוואכער. אבש נר הקבונה. יא, יא, זיכער. אבש נישט אריין פערפעקשאן איז אסור. דאס איז ווייל ס׳איז העלפט פאר די פייער. אקעי. ווי דער אמאל אבש נר הקבונה.

אלא, או שופך עצים בערביו, ער גיסט אויס, ער נעמט א פייל פון העלצער און ער געבט זיי א לייג רענדאמעלי, או ערך בשינוי, אז ער לייגט עס יא אויס, אבער נישט די אופן וויאזוי מ׳טוט עס שבת. מיט א שינוי.

וואס איז די שינוי? וואס מיינט די שינוי? מנוח עץ למעלה, ואחר תחתיו האט שמועג געווע לארץ. נישט פון אונטן ארויף, נאר עפעס פון סאם אופן וויאזוי מ׳קען עס טון פון אויבן אראפ.

זייער פשוט, די אופן איז אזוי סימפל, ער שטייט און ער האלט עס. וואס מ׳גייט זען די נעקסטע, איך האב זיך געוואונדערט אויך, און איך וועל זען אז די תירוץ איז ער האלט עס. ער שטייט און ער האלט עס. און ער קארעקט איינס. דאס הייסט, בקיצור, ער בויעט עס א ווירד וועג. ס׳איז אפילו א מער טרחא, אבער ס׳זאל אטליסט נישט אויסקוקן ווי בונה. יא.

אפשר איז נישט אזא ריזיגע עמידות, ווי גרויס איז די מדורה? מ׳רעדט פון פיר העלצער, ס׳איז נישט משונה׳דיג שווער. אקעי.

הלכה טו: קדירה, מטה, וביצים — בנין עראי מיט שינוי

קדירה אויף שטיינער

בכן, א קדירה. ווען מ׳וויל לייגן העלצער אונטער א קדירה, איז דא א וועג פון… שטיינער. פאר דעם אנגרייטן שטיינער. מ׳בויעט א פלאטפארם פון שטיינער.

איז לא אוחז עושה מנוחה אבנים תנאה, כאפט מען אן די קדירה, און מ׳לייגט אריין די שטיינער אונטער דעם ביז ס׳איז גרייט, אבל לא הנחינן על גבי אבנים. נישט פארקערט, נישט אז מ׳שטעלט אויס שטיינער און נאר ווערן. און מ׳לייגט אויסשטעלן די שטיינער, רייט, לכאורה.

מטה (בעט)

די זעלבע זאך איז א מטה. און א מטה, אוחז הקרשים, און מ׳מאכט עס א רגלים תחתים. א מטה איז דא א גראדע ברעט, און אונטער דעם איז דא פיר פיסלעך. טאר מען נישט בויען, קודם אויפשטעלן פיר פיסלעך און האבן לייכט. נאר פארקערט.

ביצים (אייער)

זאגט דער רמב״ם דא נאך א גרעסערע חומרא, אפילו ביצים, מ׳וויל קאכן אן אייער, אדער קאכן, אדער איך ווייס נישט וואס מ׳טוט מיט עס, אוועקשטעלן, לא יעמד עושה שורה על גבי שורה עד שיעמדו כמו המגדל, זאל מען זיי נישט אויסשטעלן אז די אייער זאלן ליגן שיין איינער אויף די אנדערע, אז ס׳זאל אויסקוקן אזוי ווי א מגדל, אויך ווייל ס׳איז עפעס אן ענין פון בונה, אלא ישנה מ׳זאל טון אנדערש ויזכים במעלה למטה. כן כל כיוצא בזה צריך שינוי.

עניטינג וואס האט עפעס א… וואס דערמאנט פון א בנין, זאל מען נישט טון די רעגולערע וועגן. דאס הייסט הגם ס׳איז א בנין, ארי, ס׳איז ביצים, ס׳איז נישט קיין בנין פון עסן, יא. אבער וואס מאכט מיט א שינוי? אויב קינדער האבן ליב צו מאכן מיט קאפס אזא טאוער, דארף זיין אסור, נאר מיט א שינוי. זעלבע זאך, נר הקבונה. שטימט אויס א נר הקבונה, ס׳איז דאס געווען שפיר, אבער יא.

דיון: ביצים — בנין אדער נישט?

זייער גוט. דא גייען מיר אונז לערנען פון זיך מטפל זיין מיט א בהמה. זאגט דער רמב״ם, מסירה זבובים ונטלין מבהמה. א מענטש האט א בהמה, און ס׳קלעבט זיך אן דארטן זבובים.

אה, אה, איין מינוט, לגבי די ביצים וואס מ׳זאגט, זאגט ער, טענה׳ט ער בשם דער שלחן ערוך הרב, אז דאס רעדט זיך אז מ׳טוט עס כדי אז אזוי זאל מען עס קאכן. עפעס אזוי, ער לייגט א פייער אונטער דעם, אזוי קאכט די ביצים שיין.

אבער סתם ער פיילט עס אויף, סתם צו האלטן, דעמאלטס הייסט עס נישט קיין… קיין בנין. ס׳איז נישט אזוי ווי די אנדערע זאכן, אזא שטיקל האלץ איז דא עפעס א שטיקל בנין. ניין, ער בויט טאקע מיט דעם אן אוהל, ער בויט מיט דעם עפעס, ער בויט א בעט. מ׳בויט נישט קיין… ס׳איז נישטא אזא זאך א טורעם פון ביצים. וואס איז דאס? ס׳האט זיך שטענדיג געהערט א מגדל פון ביצים. אקעי, ניין.

ניין, ס׳זעט אויס אז אמאל קאכט מען אזוי און מ׳נוצט עס אזוי בראטע צו האלטן די הערס אינעווייניג. יא, קען זיין. ווייטער.

הלכה טז: מטפל זיין מיט בהמה — זבובים ונטלין

דא גייען מיר צו לערנען פון מטפל מיט בהמה. זאגט דער רמב״ם אזוי: א מענטש האט א בהמה, און אויף די בהמה קומען זבובים, און זיי פייניגן די בהמה. מעג מען ארויסשלעפן די זבובים?

אפילו ווען מ׳נעמט ארויס א ספלינטער, ווי מ׳נעמט ארויס א ספלינטער, ווייסטו, מ׳דארף נעמען עפעס און ארויסנעמען זבובים. און ווען מ׳טוט עס מאכט מען א חבורה, און מאכט מען א… א שטיקל א בבל, און מאכן א חבורה איז דאך אסור פאר… אונז האבן געלערנט, א חבורה איז מחמת בלוט, יא? א חבורה איז אסור, אבער וואס איז די היתר?

וואס? אוודאי, ס׳איז אסור. חובל. חובל, יא. און מפריק, אדער עפעס אזא זאך. אבער דא מעג מען יא. יא, ער זאגט נישט פארוואס. ער האט דאך נישט מתכוין צו מאכן א חבורה. אקעי.

עס דארף זיין מיטן שבת אויך. אפשר שבת וואלט מען נישט געטארט, אבער יום טוב איז דאך א בהמה עפעס וואס מען מעג, ווייל מען מעג… ס׳איז נישט דא קיין היתר אוכל נפש פאר בהמות. וואלט איר געטראכט אלע אידיעס? א בהמה איז שבת, איז יום טוב עפעס וואס מען מעג זיך מטפל זיין מיט. שבת איז… מיטו בטלטול? מען מעג זיך מטפל זיין מיט א בהמה אין יום טוב.

ער זאגט אז ס׳איז דא וואס איינער מתקרבין, אבער דעמאלטס דארף עס זיין טאקע מיט א שבת אויך. ס׳זאל זיין א דיפערענץ, אפשר איז נישט דא קיין דיפערענץ. ווער זאגט יעדע זאך וואס שטייט דא איז נאר יום טוב? א חזקה פון זיי זענען אויך שבת אפשר. מ׳דארף וויסן וויאזוי דאס מסירות און וויאזוי מ׳ארבעט בכלל. מ׳טאר עס מסתמא נישט הרג׳ענען. אקעי, מ׳גייט זיך אייערצן, מ׳שלעפט עס.

הלכה טז (המשך): מיילדין את הבהמה — העלפן געבוירן

ואין מילדין את הבהמה ביום טוב. מ׳טאר נישט העלפן געבוירן א בהמה ביום טוב. מסתמא איז עס א טרחא אדער וואס? הבה מסדר, מ׳מעג אבער יא העלפן. העלפן.

איז דער רמב״ם מסביר, למשל, עצות איז אזוי צו העלפן, אוחז בו שלא יפול לארץ, ער האלט דאס נייגעבוירענע אז עס זאל נישט פאלן, ונופח לו בחוטמו, ער העלפט אים אטעמען, ער בלאזט אויף אים, ונותן דד לתוך פיו, ער געבט די מאמע׳ס דד אז זי זאל אים נורסן די נייע בהמה.

איז ווייטער, נאך א זאך וואס מ׳מעג טון, היתה הבהמה טהורה, און בהמות טהורות האבן אזא האבן אסאך מאל א משוגעת אז זי איז ברוגז אויף די קינדער וואס האבן איר דזשאסט גורם געווען אזויפיל צער, ורחקו את הולד. מותר לזלף משלייתה עליה. איז דא אן עצה פון… א סגולה, ס׳סאונדט ווי… איך ווייס נישט. אן עצה אז די מאמע זאל זיך דערמאנען אז ס׳איז איר קינד. שפריצן אן פון די מאמע׳ס שליא, פון די… שליית היוצא מבין רגליה, די… וליתן קומץ מלח ברחמה, אדער אריינלייגן א שטיק האל, א שטיק מלח אין די רחם וואו די קינד איז דארט געווען, כדי שתרחם עליו. דאס זענען וועגן וויאזוי צו דערמאנען די מאמע און מעורר זיין רחמי האם. אבל הטמאה אסור לעשות כן, לפי שאינה צריכה אלו. די טמאה איז אייביג מרחם אויף די קינד.

באמערקונג: בהמות טהורות און טמאות — אכזריות

ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל איך געדענק אז אסאך ראשונים זאגן אז ביי מאכלות אסורות, אז די בעלי חיים וואס זענען אכזריים, זיי טאר מען נישט עסן ווייל זיי זענען מוליד מדות אכזריות. דער רמב״ם האלט אויך אזוי? ניין. דער רמב״ם זאגט אזא זאך. קען זיין, אבער וואס… דא זעען מיר אונז נישט אזוי, דא זעען מיר אז די…

אקעי, איך זאג נאר א קליינע הערה, ווייל אכזריות קען מיינען נישט נאר פאר די אייגענע קינד, אדער בכלליות אכזריות׳דיג. אכזריות דארט מיינט אז זיי זענען טורפים, חיות טורפים, זיי עסן אנדערע חיות.

דא זעט אויס אן אינטערעסאנטע זאך אז בהמות טהורות האבן מער א הארט טיים מיט זייער… נו, עפעס א משוגעת אמאל אז זיי… וואס איז געשען מיט דאס? זיי האבן עפעס א משוגעת אמאל אז זיי רעקאנגענעיזן שטייטע רעקאנטער. מען דארף מעורר זיין רחמי העם, מעג מען טון אזעלכע זאכן. דאס הייסט ווי סגולות צו מיר, איך דארף נישט נישט.

הלכות יום טוב: טומאה וטהרה, מקח וממכר

הלכות טומאה וטהרה ביום טוב

דיסקוסיע: בהמות טהורות און זייער הארציגע טבע

Speaker 1: אכזריות דארט מיינט אז זיי זענען טרפים, אז זיי עסן אנדערע חיות. אבער דא זעט אויס אן אינטערעסאנטע זאך אז בהמות טהורות האבן מער א הארציגע טבע מיט זייערע… נו, עפעס א משוגעת אמאל אז זיי… וואס איז געשען מיט דעם? זיי האבן עפעס א משוגעת אמאל אז זיי רעקאגנייזן שטיינערנע קאפער.

Speaker 2: מען דארף מעורר זיין רחמים, ווען מעג מען טון אזעלכע זאכן.

Speaker 1: ס׳איז סגולות צו מיר, איך ווייס נישט. איך האב קיינמאל נישט געהאלטן אין א פארם, סאו ווייס איך נישט פונקטליך פון וואס מען רעדט, סאו יא, ס׳איז א זאלץ. מען לייגט אריין זאלץ אין איר רחם, און דאס ציפט איר, און וועגן דעם כאפט ער.

Speaker 2: איך גיי פארשטיין. אקעי. יא.

כלי שנטמא בערב יום טוב

Speaker 1: ווייטער, זאגט דער רמב״ן, יעצט גייען מיר לערנען וועגן רוחניות׳דיגע תיקונים פון כלים, וואס מאכן מטהר זיין א כלי וואס איז ענליך צו תיקון.

זאגט דער רמב״ן, כלי שנטמא בערב יום טוב, און ס׳איז טמא, און א איד איז אוכל, למשל איז א כהן, אדער אוכל חולין בטהרה, אין מטבילין אותו ביום טוב. פארוואס? גזירה שמא ידחה אותו בטומאתו. דאס ערב יום טוב דוקא לאזן, ווייל ער וועט שוין טובל׳ן יום טוב.

און אזוי ווי מיר האבן געלערנט פריער, אז מ׳טאר נישט איבערלאזן פאר יום טוב טרחות וואס מ׳וואלט געקענט פאר יום טוב. ס׳איז דא אן ענין אז דו זאלסט נאך שטרייען טמא און טמא. אזוי זאגט ער, דו ווייסט נישט. קען זיין אז ס׳איז ביידע. שוין, עשו ותמאסטו, איינער גייט טון די טרחה אויף יום טוב. אזוי ווי מיר האבן געלערנט די גבה אנדערע זאכן. בעסיקלי, דאס איז יעדער דבר שאפשר לא עשיתם ערב יום טוב. וואס האסטו געדארפט טון ערב יום טוב? ער זאגט אז רש״י איז א תקלה.

השקה פון טמא׳נע וואסער

Speaker 1: אבער… ואם הוציא להטיל מים שבו, אויב א כלי איז טמא געווארן מיט די וואסער, און די וועג וויאזוי מ׳איז מטהר די וואסער איז אז מ׳מאכט השקה מיט מים טהורים, מ׳לייגט עס אין א מקוה ביז דאס טאקען די וואסער. די וואסער אליין מעג מען דאך מטהר זיין, ווייל דאס איז לכאורה א מער קלארע אוכל נפש.

Speaker 2: ניין ניין, נישט וועגן אוכל נפש.

Speaker 1: די וואסער מעג מען. זאגט ער, מעג מען אויך, שוין אין איין וועג, מטיל את הכלי במימה ואינו חושש, מעג מען שוין נעמען. מעג מען שוין טובל׳ן די כלי מיט די וואסער אינעווייניג, אז אויך די כלי זאל ווערן טהור. ואינו חושש, ס׳איז א מילתא דלא שכיחא אז די וואסער ווערט טמא, און ס׳איז נישט קיין גזירה. אדער ווייל אזא אופן איז נישט דא די שם הישב, ווייל א מענטש האט טמא׳נע וואסער, מוז ער עס גלייך טון. אויב נישט, מוז זיין אז ס׳איז געווען עפעס אן אונס.

Speaker 2: ניין, ניין, ער איז געווארן טמא ביום טוב.

Speaker 1: יא, אוודאי, מער ווי יום טוב. אבער ביי וואסער איז נישט דא די זעלבע גזירה וואס איז דא אויף כלים.

כלי שהיה טהור לתרומה ורוצה להטבילו לקודש

Speaker 1: אם עוד צריך להטביל מים שבו, בעט מען יעצט שומעים פאר׳ן כלי שהיה טהור נפיל הגוף. אם עוד צריך להטביל מים שבו, וואס האבן זיי געזאגט? כלי שהיה טהור. ס׳איז דא א הלכה אז ווען מ׳איז מטהר עפעס, דארף עס זיין טהור פאר די לעוועל טהרה וואס מ׳וויל. אויב וויל מען א העכערע לעוועל טהרה, אז מ׳וויל עסן קדשים, דארף מען עס טובל׳ן ספעציעל פאר קדשים.

ס׳איז א כלל אין עבודת השם, אז מ׳דארף זיך גרייטן פאר די לעוועל קדושה וואס מ׳דארף. כלי שהיה טהור לתרומה, אז די חסידים זענען געגאנגען אין מקוה מוצאי שבת ווען ס׳ווערט יום טוב. כלי שהיה טהור לתרומה, ורצו להטבילה לקדש, מוטל להטבילה, ווייל דאס הייסט נישט אזוי ווי מתקן. ער וויל נאר ארויפברענגען א העכערע לעוועל, אז ס׳איז שוין טהור לתרומה, ער וויל עס אויך, די כלים זאל מען אויך קענען נוצן פאר קודש, דעמאלטס מעג מען עס יא טובל׳ען.

וכן כל כיוצא בזה — טבילות לשאר מעלות

Speaker 1: חן כל כיוצא בזה מיט טבילות לשער המעלות. מעלות, דאס הייסט ארויסברענגען איין העכערע מעלה, און קדושה מעג מען יא. חן כל כיוצא בזה מיינט לכאורה אז אן אדם טהור מעג זיך טובל׳ען פאר א העכערע לעוועל טהרה. אן אדם טהור מיט פארוואס איז נישט דא די יסור פון טהרה.

Speaker 2: וואס איז די כל כיוצא בזה? ווי נאך איז עס דא?

Speaker 1: אנדערע סארט מעלה. ס׳הייסט נישט קודש לעוועלס. איך ווייס נישט וואס. ס׳איז דא אנדערע לעוועלס.

Speaker 2: יא.

Speaker 1: אקעי, דאס איז דא יא אסאך לעוועלס. וועסטו קוקן אין הלכות טומאה טהרה מיט צען אז יעדע זאך הייסט א לעוועל.

כלי שנטמא ביום טוב במשקין טמאין

Speaker 1: ווייטער, כלי שנטמא ביום טוב, אויב ס׳שטייט אזוי, כלי שנטמא בערב יום טוב, איז דאך א חשש שמיישר אותו בתרומתו, אבער כלי שנטמא ביום טוב, זאלסט דינען אותו ביום טוב.

זאגט ער אזוי, נטמא הכלי במשקין טמאים שהם ולד הטומאה מערב יום טוב. אבער דאס וואס מיר האבן געלערנט מ׳טאר נישט, איז ווען ס׳איז געווארן טמא ממש א שטארקע טומאה, למשל אן אב הטומאה. אבער אויב ס׳איז געווארן טמא במשקין טמאין, וואס איז א ולד הטומאה מערב יום טוב, איז דאך עס נישט ממש די שלישי, די אלע כלים דארף יעצט ווערן א שלישי. שלישי איז נאר א טומאה דרבנן, מן התורה איז נישטא קיין שלישי לטומאה, מ׳איז מטבילין אותו ביום טוב לפי שיטהר מן התורה, כמו שיתבאר במקומו. במקומו מיינט סתם אין הלכות טומאה וטהרה.

מדלין בדלי — שעפּן מיט א דלי

Speaker 1: זאגט ער ווייטער, ומדלין בדליתא ויטהר מאליו, ווייל א מענטש האט א דלי, א דלי איז א כלי וואס מ׳שעפט אן פון די באר. דאס מעג מען יא איינטינקען אין די באר. הגם ווען מ׳טינקט עס איין, איז עס אויך טבילה, ויטהר מאליו, ס׳ווערט טהור, אזוי ווי מיר האבן געלערנט וועגן איינטינקען מיט מעין טהור, ווייל ס׳איז א טריק, יא, ווייל ער טוט דאך עס באופן דרך אגב, ס׳איז נישט ניכר אז ער איז דא מתקן א כלי.

נידה שאין לה בגדים טהורים

Speaker 1: די זעלבע זאך, נידה שאינו לו בגדים לאחריו. א נידה האט נישט קיין טהורי בגדים.

Speaker 2: א נידה פלעגן גיין בגדי נידתו אדער וואס?

Speaker 1: ער וויל מטהר זיין און כלי ווערן שומע.

Speaker 2: יא?

Speaker 1: א רמז וטובלו בדבר. קען מען מערים זיין, קען מען מאכן אן ארמה און זיך טובל׳ען מיט אירע וועש. דאס הייסט, מ׳דארף לערנען אין שולחן ערוך אין הלכות טבילה. וויאזוי ס׳מאכט זיך אז ס׳זאל נישט זיין קיין חציצות, ס׳דארף זיין נאז. געווענליך טובל׳ט מען זיך נישט מיט די וועש, אבער אויב זי דארף האבן… זי האט דאך נישט קיין אנדערע טורידיגע וועש אנצוטון, סאו מאכט זי דעטער. א מענטש מעג זיך טובל׳ן, און ממילא טובל׳ט זיך צוזאמען מיט אירע קליידער, און זי האט שוין קליידער אנצוטון אויך.

דיסקוסיע: כיבוס און טבילה אויף די ניין טעג

Speaker 2: יעצט אויף די ניין טעג איז דאס נישט קיין עצה, ווייל כיבוס איז אסור פונקט ווי רחיצת הגוף.

Speaker 1: סאו ס׳איז נישט קיין כיבוס.

Speaker 2: תפלה, יא.

Speaker 1: ניין, איך זאג, אויב איינער וועט טראכטן אז מ׳טאר נישט וואשן די וועש, זאלסטו גיין נישט נעמען מיט די וועש. אבער ס׳העלפט נישט, ווייל פונקט ווי ס׳איז דא אן אסור רחיצה. איך הער…

—

הלכות מקח וממכר ביום טוב

דברים רבים אסרו ביום טוב משום גזירת מקח וממכר

Speaker 1: סאו יעצט גייען מיר לערנען נאך הלכות יום טוב, וואס איז אסור אלס מקח וממכה. זיי האבן געלערנט אין הלכות שבת אז מ׳טאר נישט טון קיין שום מקח וממכה וועגן שמא יכתב. איז אויך דא, יום טוב איז דא אין דעם כללים.

Speaker 2: וועיט, וועיט, סאו יום טוב מעג מען דאך יא?

Speaker 1: יום טוב איז דא עפעס א היתר, א זאך, און זיי האבן געלערנט אז מ׳מעג נייע תבלינים, מעג מען אויך גיין צו דעם מענטש וואס פארקויפט תבלינים. אבער מ׳טאר עס… ס׳איז דא אופנים וויאזוי מ׳מעג עס יא טון און וויאזוי מ׳טאר עס נישט טון. הלכות מקח וממכה.

דיסקוסיע: דער חילוק צווישן שבת און יום טוב אין מקח וממכר

Speaker 2: סאו בעיסיקלי, אויף אנדערע ווערטער, אויב איך פארשטיי קלאר, איז פשוט מקח וממכר איז מותר לצורך אוכל נפש, more or less.

Speaker 1: שבת איז אויך דא מתירים, זיי האבן נישט געלערנט עפעס א מתירים, מ׳מעג נעמען און אנזאגן קלאר אז ס׳איז…

Speaker 2: סאו פרעג איך דיר, סאו די זעלבע זאך איז עס דא אדער מתירים?

Speaker 1: אין הלכות שבת שטייט אז מ׳טאר נישט מאכן מקח וממכר, אין פרק כ״ג, און וואס שטייט וועגן אויב מ׳זאגט נישט און אזוי ווייטער? ס׳שטייט קלאר אז מ׳טאר נישט אפילו אויב מ׳רעדט נישט, אקעי, אבער מ׳טאר נישט מוליד זיין אזא זאך זאכן. אבער יום טוב זעט אויס אז ס׳איז מער מותר.

דער רמב״ם, לכבוד רבים, אט רבי יום טוב משום גזירות מקח וממכר. ס׳איז דא די גזירות מקח וממכר, האט מען געאסר׳ט יום טוב פארשידענע זאכן אלס די גזירות. ס׳איז דא כיצד.

Speaker 2: דאס פרעג איך ס׳איז פארניא, דער רמב״ם לייגט נישט אראפ אז ס׳איז דא זאכן וואס זענען מותר יום טוב וועגן דעם. ער לייגט אראפ אז ס׳איז דא נאך זאכן וואס איז נאך מער עתיד.

Speaker 1: הגם מער עתיד ווי שבת?

Speaker 2: ניין. ס׳איז נישט נוגע, ווייל שבת קאכט מען נישט. שבת איז כאילו מכל מנחתך עשיה. מ׳איז בכלל נישט ביזי מיט דעם. יום טוב מעג מען דאך שעכטן און טון און מאכן.

Speaker 1: אבער דאך האט מען געזאגט אז דאס טאר מען נישט טון, אלץ מעג איך אים.

Speaker 2: מ׳שעכט נישט, אבער מ׳מעג ברענגען זופשאך. מ׳ווייסט נישט, עסן רואה פירות. מ׳מעג מען שבת. פארשטייטס וואס איך זאג?

Speaker 1: יא, ממילא, ס׳קען אויך זיין נוגע מכך מומקא.

Speaker 2: אקעי.

Speaker 1: ניין, ס׳איז טאקע אינטערעסאנט די לשון, ווייל ער האט שוין געזאגט אז אלעס וואס איז אסור שבת איז אסור יום טוב. פרעגט ער א געצא אויף די לשון איז אסור יום טוב.

Speaker 2: סאו וואטס איז די בעיסיק ענטפער? יום טוב איז דא מכך מומקא וואס מעג טון מער ווי מעג שבת, אדער נישט?

Speaker 1: ס׳איז דא זאכן וואס מ׳האט שוין ווייניגער געטון אין שבת. ערשטע וועג וויאזוי דער רמב״ם זאגט עס, אז אסאך זאכן האט מען גע׳אסר׳ט יום טוב אזוי ווי שבת, משמחכם אים קענען, און געוויסע זאכן האט מען אים נישט גוזר געווען יום טוב אזוי ווי שבת. פארוואס? ס׳איז נישט דא קיין שיינע זאך וואס ער זאגט, ער זאגט נישט דא א היתר, ער זאגט דא א איתר, right?

Speaker 2: יא, אבער ער גייט יא זאגן זאכן וואס מ׳מעג יא טון. מען מעג נעמען פון די טאבע, מען טאר נישט זאגן “תן לי אזוי”, אבער מען מעג אבער יא זאגן. און אין שבת?

Speaker 1: שבת האט ער נישט געמאכט קיין חילוקים. סא, ער זאגט אז שבת טאר מען נישט גיין צו די בוצ׳ער סטאר און דילן מיט אים גארנישט.

Speaker 2: די בוצ׳ער סטאר איז נישט נוגע צו גיין שבת סתם, ווייל דו האסט נישט פארשטאנען דעם… איך רעד אויב האט ער געקויפט די פלייש.

Speaker 1: שבת טוט מען עס נישט. שבת טוט מען נישט בכלל מקח וממכר, ווייל מ׳האט גע׳אסר׳ט אלעס שמא יכתוב.

Speaker 2: סא, דער רמב״ם האט געמאכט א טעות? אנשטאט פון זאגן “אסורי”, וואלט ער געדארפט זאגן “התירי”, יא?

Speaker 1: ניין, איך זאג, יום טוב האט מען נישט געמאכט אזא ברייטע איסור פון… דברים רבים אסרו משום מקח וממכר. אנדערש ווי שבת, יעדע זאך וואס איז מקח וממכר שבת איז אסור. יום טוב, דברים רבים אסרו משום מקח וממכר, מ׳האט נישט גע׳אסר׳ט קאטעגאריש אלעס פון מקח וממכר, נאר געוויסע זאכן פון מקח וממכר.

Speaker 2: אקעי, דער פרק איז געשריבן נישט זייער זייער אזוי קלאר.

Speaker 1: ניין, ניין, אלעס איז זייער קלאר. און איך זע אז מען מעג בארגן, למשל, שבת כדי יין אן זאגן, פארקויפן… ס׳איז נישט געשטאנען. ס׳איז דא אופנים וואס דו באשפארסט לייכטער, מעג מען צאלן שפעטער. איך וואלט געטראכט אז די אלע זאכן דארפן מותר זיין שבת אויכעט. און פארקערט, ס׳איז דא איסורים וואס איז נוגע צו יום טוב, וואס בעצם איז אן איסור שבת אויכעט, ס׳איז נישט נוגע שבת. אבער לכאורה, אזוי וואלט איך פארשטאנען.

איך בין זיכער אז איינער רעדט וועגן דעם, אבער די מענטשן אין די זייט פארוואסערע סיבה העלפן אונז אויך נישט אין די שאלות היינט פון די חילוק פון שבת און יום טוב, איך ווייס נישט פארוואס.

אין פוסקין דמים על בהמה ביום טוב

Speaker 1: איז אזוי, מ׳זאגט “כיצד”. “דברים רבים אסרו ביום טוב משום גזירת מקח וממכר, כיצד? אין פוסקין דמים לכתחלה על בהמה ביום טוב.” אה, מ׳טאר נישט זאגן “פארקויף מיר די בהמה”. “אלא, מה עושין? מביא שתי בהמות שוות זו לזו.”

Speaker 2: וואס רעדט ער דא? צוויי שותפים רעדט מען דא, וואס איז שייך?

Speaker 1: צוויי שותפים, אחד מהם מחלקין ביניהם. סא, ער רעדט דא פון צוויי שותפים.

הלכות יום טוב: דיני מקח וממכר ביום טוב

הלכה יט: אין פוסקין דמים לכתחילה על בהמה ביום טוב

אין פוסקין דמים לכתחלה על בהמה ביום טוב, אלא מביא שתי בהמות שוות זו לזו ושוחטין את אחת מהן ומחלקין ביניהם. ולמחר יודעים כמה דמי השניה, כל אחד ואחד נוטל דמיו.

ס׳רעדט זיך דא פון צוויי שותפים, נישט פון א געשעפט. מ׳רעדט דא צוויי שותפים האבן בהמות, יא?

פארוואס שותפים?

אה, נאכאמאל. מביא שתי בהמות שוות זו לזו ושוחטין את אחת מהן ומחלקין ביניהם. מ׳שעכט איינס פון זיי און מ׳צוטיילט עס. ולמחר יודעים כמה דמי השניה, כל אחד ואחד נוטל דמיו.

גראדע קען זיין ס׳איז דא צוויי, איך ווייס נישט אויב ס׳קומט אריין. ס׳ארבעט אן א שותף אויך. די ווארט איז, אינסטעד פון גיין אויף איין בהמה און זאגן, “רבי לוי, וויאזוי ס׳קאסט די בהמה?” ניין, די צוויי בהמות זענען די זעלבע? אקעי, זייער גוט. איך נעם די בהמה היינט, איך צוטייל עס מיט מיינע שותפים, וואטעווער ס׳איז. מארגן גיי איך צו די אנדערע בהמה, און מ׳טשעקט וויפיל יענע בהמה איז ווערט, אדער אפשר האבן נישט געוואוסט פארדעם, און מ׳צאלט אזויפיל פאר די בהמה. ס׳איז פשוט אזא… אזא כלאחר יד, אזוי ווי א טריק וויאזוי נישט צו רעדן וועגן די געלט, אבער וויסן אויף וויפיל ס׳ווערט.

לא יאמר זה אתה בסלע ואתה בשתים

אויב ס׳איז דא צוויי מענטשן וואס צעטיילן איין בהמה, די וואס… לא יאמר זה אתה בסלע ואתה בשתים, איך נוץ די ווערט פון א סלע פון די בהמה, און דו נוצסט בשתים, שאין מזכירין שם דמים, איך זאל נישט דערמאנען געלט, אלא לחצאין ולשלישין. נאר מ׳זאגט, איך נעם א פערטל פון די בהמה, א דריטל פון די בהמה, דאס מעג מען יא זאגן, אבער די ווערט, מ׳טאר נישט זאגן איך נעם פופציג דאלער ווערט פון די בהמה, נאר איך נעם… און נאך אזוי ווי א דבר אסור בשעת מיר זענען.

הלכה כ: לא חלקו במאזנים

לא חלקו במאזנים, שאין משגיחין בכל מאזנים כל עיקר, מ׳קוקט נישט אויף א מאזנים אויף יום טוב. ס׳איז צו דומה צו מקח וממכר און מאזנים ווען מ׳טוט זאכן אויף א מאזנים. נישט נאר מ׳קוקט נישט אויף דעם צו רעכענען וויפיל איר דארף צאלן.

א מאזניים, אויב מ׳וויל אויפהענגען פלייש אויף א מאזניים ווייל מ׳וויל נישט לייגן אויף די פלאר ווייל מ׳האט מורא פון עכברים, אפילו ליתן בו בשר לשומרו מן העכברים אסור מפני שנראה כשוקל בכף מאזנים. די חכמים האבן געמאכט גרויסע חומרות מיט די כף מאזנים, נישט נאר מ׳זאל עס נישט נוצן פאר מקח וממכר, נאר מ׳זאל עס אויך נישט נוצן פאר אנדערע זאכן ווייל ס׳זעט אויס ווי מקח וממכר.

טבח אומן אסור לשקול בידו

ווייטער, נישט נאר דאס, נאר א טבח אומן וואס זיין האנט איז אזוי ווי א מאזניים, ער הייבט אויף א שטיקל פלייש ווייסט ער וויפיל ס׳וועגט, טאר נישט שוקל זיין בידו. ואסור לשקול בכלי מלא מים, מ׳טאר אויך נישט אפוועגן, למשל מ׳האט א כלי וואס ס׳שטייט דערויף דאס איז א רביעית, און קען מען נעמען א שטיקל פלייש און זען צו ס׳וועגט די זעלבע ווי די וואסער? טאר מען אויך נישט. איך מיין אז מ׳קען וועגן קעגן דעם, דהיינו, מ׳לייגט אריין א כלי וואס איז מלא מים, און אין דעם לייגט מען אריין, מ׳ווארפט אריין א טעפל אריין, און מ׳זעט וואס גייט העכער, דאס איז גייט העכער, דאס איז…

אין מטילין חלשים על המנות

אויך, ואין מטילין חלשים על המנות, מ׳טאר נישט מאכן קיין גורל אויף די פארשענס, צו וויסן ווער, מאכן א גורל ווער גייט באקומען די בעסטע שטיקל פון די בהמה דורך א גורל. דאס איז סתם פלייש. אבל מטילין חלשים על בשר הקדשים, כהנים ווען זיי עסן קדשים אויף יום טוב, זיי מעגן יא מאכן אזא סארט גורל כדי לחבב את המצוה, ווייל דארטן איז יא דא אן ענין פון מחבב זיין א מצוה. זעט ער אז סתם אזוי עסן יום טוב איז א מצוה, אבער נישט די לעוועל פון מצוה.

דיון: מחלוקת הרמב״ם והראב״ד

ס׳איז דא א ראב״ד וואס ער איז אביסל משתתף מיט די הלכה. וואס זאגט ער? איך ווייס נישט, ער זאגט עפעס. איך וויל וויסן וואס.

האסטו געבענטשט פאר א סיבה לכאורה?

ניין, איך האב געוואלט, וועגן די נושא פון קדשים האב איך געוואלט פארשטיין. ס׳זאגט ארויס אז ס׳שטייט, דער רמב״ם האט פארשטאנען אז חול מיינט חולין, און קודש מיינט יום טוב. אבער דער ראב״ד האט געהאלטן אנדערש, אז ווען ס׳שטייט קדשים מיינט פון היינט, און חול מיינט פון נעכטן. הייסט אפילו קדשים, אויב ס׳איז פון נעכטן, לויט די ראב״ד טאר מען נישט מאכן א גורל, אזוי פארשטיי איך. אז ס׳איז פלייש וואס איז געבליבן אין בית המקדש פון נישט פון די היינטיגע…

היתר גורל לבניו ובני ביתו

ווייטער, בינגא. ולא להטיל מנות של חול ביום טוב. דער רמב״ם ברענגט אויך אז לבניו ובני ביתו מעג מען יא. און די אמת איז, זאגט דער מגיד משנה, אז דער רמב״ם איז ווייטער מסכים ביי די היתר אז אין שטוב מעג מען יא מאכן א גורל, ווייל דער רמב״ם האט מסכים געווען דאס אין הלכות שבת שוין, אז ווען מ׳מאכט א גורל צווישן די שטוב קינדער איז נישט קיין אמת׳דיגע קנין, ס׳איז נישט קיין מקח וממכר רייט. ס׳איז פאליטיק אינדערהיים, דאס הייסט נישט עכטע ביזנעס. דאס מעג מען, און דער רמב״ם, דער מגיד משנה זאגט אז דאס איז נישט קיין קשיא, דער רמב״ם האט דאס געזאגט שבת, איז דאך כל שכן אז יום טוב מעג מען אויך.

הלכה כא: לא יאמר אדם לטבח תן לי בדינר בשר

זאגט דער רמב״ם ווייטער, נאך הלכות מקח וממכר, לא יאמר אדם לטבח, א מענטש זאל נישט זאגן פאר א טבח וואס פארקויפט פלייש, דער בוצ׳ער, תן לי בדינר בשר, געב מיר בשר ווערט א דינר. אזוי ווי ער האט שוין פריער געזאגט, מ׳טאר נישט אנרופן פלייש לויט די ווערט פון די… אלא תן לי חלק, געב מיר א… פריער האט ער גערעדט וועגן די חלוקה פון די שותפים, יעצט זאגט ער פון די טבח. אלא תן לי חלק, געב מיר א סלייס אדער א האלבע סלייס. ולמחר עושין חשבון, מארגן קען מען ארויסרעכענען וויפיל איז ווערט די חלק. ס׳איז אלעס כדי ס׳זאל נישט אויסקוקן ווי מקח וממכר.

לא יקח מבעל החנות במדה או במשקל

וכן, לא יקח מבעל החנות במדה או במשקל, מ׳זאל נישט נעמען פון בעל החנות במדה או במשקל, אלא כיצד הוא עושה? די חנות איז נישט קיין טבח, חנות איז דער וואס האט געקויפט די כבלידים וכדומה. וואס דען? זאגט ער, מלא לי כלי זה, ולמחר נותן לו שוויו.

ס׳איז אינטערעסאנט, מ׳זעט אויס אז ווערטער מאכט אסאך אויס דא מקח וממכר. ס׳איז דאך דא די זעלבע מקח וממכר, ס׳איז נאר וועלכע לשון מ׳נוצט. און מ׳רעדט דאך נישט דא אלץ ודבר דבר. אבער ודבר דבר האבן מיר געזאגט אזא מין זאכן, מ׳זאל נישט רעדן לדבורים של חול. דאס זאל נישט אויסקוקן ווי מקח וממכר.

דיון: פארוואס ווערטער מאכן אויס

די ספרים עמקער איז וועגן כותב, און ס׳קען זיין אז ס׳מאכט סענס אויב מ׳שרייבט, מ׳רעדט מיט צוויי פונט, האט ער געגעבן א שרייב, ווייל דאס איז וואס מ׳שרייבט. סתם צו וויסן וויפיל, אפשר מאכט עס סענס אזוי. אפשר איז א זאך צו געדענקען, צו דערמאנען, אדער ס׳זאל נישט זיין קיין דרך שעושה בכל, אזוי ווי מיר האבן פריער געהאט, מ׳זאל נישט טון מיט א כלי וואס מ׳טוט בכל.

ניין, ס׳איז וואכעדיג, צו רעדן וועגן מ׳רעדט נישט וועגן געלט יום טוב שבת. ס׳זעט דא אויך אויס אז אין די וואכן זאל מען יא, זאל מען זיך נישט מאכן בא׳טעמ׳ען, אין די וואכן זאל מען רעדן ברייט, מ׳זאל נישט רעדן אזוי רעביש, אויב יא האט מען עס נישט געטארט טון שבת.

אפילו כלי מיוחד למדה ימלנו

אפילו כלי מיוחד למדה, ימלנו, דאס אז מ׳מעג יא גיין אין א כלי, געב איך די כלי, מ׳מעג אויך נוצן די כלי וואס איז מיוחד למדה, אנדערש ווי א משכולות. דאס איז א משכולות איז געמאכט נאר פאר מקח און מעמקע. דאס איז א כלי וואס מ׳קען אנפילן, העפסטו ווי א סאך אויפגעשריבן סיידזעס. אבל שלא יזכיר לו שם מדה. ווי לאנג ער דערמאנט נישט די מדה, נישט א שם מדה. ס׳מיינט די זעלבע זאך, נישט זאגן א ליטער, נאר זאגן די כלי. גראדע די כלי איז א ליטער. אקעי, דאס איז…

הלכה כב: הנחתום מודד תבלין

ווייטער, הנחתום מודד תבלין ונותן לקדרה בשביל שלא יפסיד תבשילו. דער נחתום, דער בעקער, דער וואס פארקויפט פאר אן עולם, מעג מודד זיין, מעסטן, ווען ער פארטיילט פאר זיינע… אה, ביים קאכן אדער ביים פארטיילן פאר זיינע מענטשן. ונותן לקדרה בשביל שלא יפסיד תבשילו. אה, ווייל ער קאכט פאר א גרעסערע פארנעם, און ער זאל נישט קאליע מאכן, ס׳איז וויכטיגער פאר אים.

אבל האיש לא תמדוד קמח לעיסה, נאר ער זאל עס טון בערך, יא. זאלן נישט אפסעדן.

יא, אפשר אויך ווייל ס׳איז גרינגער. פון דערהיים ווייסטו בערך וויפיל מ׳דארף, אבער א נחתום איז די עקספעקטעישאן פון מענטשן אז ס׳זאל אייביג זיין די סעים. די קוקערישע בעלי בתים זעען אלע אויס די זעלבע, אזוי ווי אונז האבן געלערנט אין הלכות אלו מציאות. קוקערישע בעלי בית איז אמאל זיסער, אמאל ווייניגער זיס. פארקערט, א נחתום זעט עס אלעמאל די זעלבע, און יא, יא, יא, א נחתום איז אנדערש. יא, יא, איז עס טאקע. א מענטש האט אן עקספעקטעישאן אז די קאמפאני האט אייביג די זעלבע טעם. ממילא מעג מען. אבער זיין א פרוי אינדערהיים, היינט וועט זיין לכבוד יום טוב מער זיס.

לא ימדוד שעורים לפני בהמתו

וכן, לא ימדוד אדם שעורים לפני בהמתו, ער ווייסט פונקטליך וויפיל זיין בהמה דארף, זאל ער עס נישט טון מיט א מדה, אלא משער ונותן לה, זאל זיך געבן בערך, די בהמה וועט זיך שוין אן עצה געבן.

הלכה כג: מותר ליקח מן החנוני ביצים או אגוזים במנין

זאגט דער רמב״ם ווייטער, מותר ליקח מן החנוני ביצים או אגוזים במנין. מען מעג גיין צו די חנוני און זאגן איך וויל צוואנציג ביצים, הגם וואלט א שיעור צען אונס ביצים, הגם מ׳צאלט מסתמא אזוי בויעט דעם. אבער וואס שלא יזכיר לו שם דמים ולא יזכיר מנין? ווי לאנג ער זאגט נישט צען דאלער ווערט פון ביצים, מעג ער זאגן אפילו מ׳ווייסט אז… אדער ס׳איז איך קען מנין, אפילו די אמעונט, וואס מיינט ער? ער איז אים שולדיג, ער האט אפגעשריבן ביי מיר. זאגט ער אים נישט, אזוי זאל די טאטעל זיין. ער זאגט, איך האב פאריגע וואך גענומען פון דיר צען אייער, איך נעם נאך צען, און די טאטעל גייט זיין צוואנציג. דאס טאר מען נישט. לא יבא יום טוב תן לי עשרה כדי שילך אתרון. ווייל דעמאלטס רעדט ער וועגן געלט.

הלכה כד: הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו

הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו, או אצל פטם הרגיל אצלו. ער איז צוגעוואוינט צו גיין צו דעם פאסטעך און קויפן פון אים א בהמה. איך מיין ער זאל גיין צו דעם וואס ער איז צוגעוואוינט, ווייל מיט אים קען ער מאכן די דיעל. אנדערע, ער גייט גיין צו א גוי׳אישע רועה, ער גייט נישט פארשטיין די לענגווידזש.

יא, ער מוז דאס. ער זאל גיין צו דעם וואס ער קען אים שוין, און ער וועט אים פארשטיין אויפ׳ן ווינק. ולקחו ממנו בהמה ותבלין כל מה שירצה, וישלם לו אחר יום טוב, ואינו חושש שמא יזקיק לו שום דמים ולא סכום מנין. יא, דאס איז די פשט פארוואס ער זאגט “רגיל אצלו”. אפשר טאר מען נישט האבן א נייע געשעפט? אזוי זאגט ער.

יא, ניין, ווייל יענער רעדט נישט גלייך, ס׳איז פראקטיש. ס׳איז נישט קיין גזירה, איינער וואס ער קען זיך שוין, וועט יענער שוין נאכברעכן נאך שבת, נאך יום טוב, וויפיל ער איז שולדיג.

הלכה כה: הלוה ביום טוב תובע ונוטל בדין

זאגט ער יעצט דער רמב״ם א נייע הלכה אזוי: הלוה ביום טוב, תובע ונוטל בדין. אויב איינער האט געבארגט יום טוב, מעג מען גיין נאכדעם צו דין. דאס הייסט, ער רעדט בעצם פון דעם פאל, ווייל דער חנווני האט דאך נישט געגעבן קיין געלט יום טוב, ס׳איז בעסיקלי געווען א הלוואה, רייט?

יא. איז נאך יום טוב מעג ער אים תובע זיין בדין, זאגן אז אונז האבן טאקע נישט אפגעשמועסט וועגן געלט, אבער… דו קענסט נישט זאגן, “אה, האסטו מיר נישט געבעטן קיין געלט?” קען ער אויך תובע זיין בדין. והוא, שאם תאמר לא ניתן לתובעו ואינו נוטל כלום, נמצא נמנע משמחת יום טוב.

דיון: חילוק בין שבת ליום טוב

יא, זעט אויס אז מ׳טאר נישט… דער אייבערשטער זאגט “לוו עלי ואני פורע”, אבער מ׳טאר נישט זיין תובע בדין. דא איז נישטא די תירוץ פון “אינו נוטל כלום”. אקעי.

אויף וויפיל איך פארשטיי, איז די אלע טעמים איז אמת׳דיג אויך שבת. קען זיין שבת סתם אז מ׳דארף א עירוב, ס׳איז דא מער זאכן, ס׳איז פון הוצאה, ס׳איז נישט אזוי גרינג צו טרעפן ווער ס׳איז פראקטיש שבת. אבער די אלע זאכן מיט… שבת איז עפעס די עקספעקטעישאן אז שבת האט שוין א מענטש אנגעגרייט זיין סעודה. שבת איז מען נישט אזוי עוסק מיט דעם. ס׳איז אמת, ס׳קען זיך מאכן אמאל א שאלה, אבער באופן כללי.

היינט וואס ס׳איז דא זייער אסאך גרייטע עסן, קען יא זיין. די סטארס זענען פארמאכט שבת, ווייל די היינטיגע סטארס…

ניין, ס׳טאר זיין אפן. די היינטיגע סטארס זענען פארמאכט ווייל זיי טראסטן נישט דעם מענטשן. אזוי ווי די מעשה, ער דארף יא האבן אז ער זאל אלעס אפשרייבן דעמאלטס.

הלכות יום טוב פרק ד׳ — מקח וממכר, צדקה, ופעקעדזשעס

דיון: קויפן אין געשעפט שבת/יום טוב — פעקעדזשעס מיט באקאנטע מאסן

Speaker 1: ס׳איז אמת, באופן כללי, היינט וואס דו האסט זייער אסאך גרייטע עסן, קען יא זיין. די סטארס זענען געווען פארמאכט שבת, ווייל די היינטיגע סטארס… אבער ס׳איז דא אזא זאך וואס גייט אריין אזוי בשתיקה. וואס? סטארס זענען אפן. די היינטיגע סטארס זענען פארמאכט ווייל זיי טראסטן נישט דעם מענטש אזוי ווי דעם בעל הבית. ער דארף יא האבן אז ער זאל אלעס אפשרייבן, דעמאלטס איז דאך ווייטער אסור.

מער שטעטלדיגע פלעצער, און יענער מאל אין אנטווערפן, ער גייט שבת נאכמיטאג, זאגט ער, איך וועל דיר שוין מארגן זאגן וואס איך האב גענומען. אויב מ׳איז אין קאנטרי אזא פלאץ איז דא אפשר א דעת, דארף מען וויסן, דעמאלטס דארף מען לערנען די פרטים, אז מ׳טאר נעמען אבער מ׳טאר נישט דערמאנען.

און היינט איז אביסל א פראבלעם, ווייל יעדע זאך איז שוין א פעקעדזש, ס׳שטייט שוין פונקטליך וואס ס׳איז. אפשר וועגן דעם מעג מען יא? ווייל מ׳זאגט, איך האב גענומען צוויי פעקלעך רייז, איך מיין אז איך האב גענומען צוויי פעקלעך בראנפן. וואס דער פארקויפט דארט. ס׳איז דא א מדה אויף דעם, אבער ס׳איז נישט קיין זאך וואס מ׳דארף מודד זיין. מ׳דארף קוקן…

איך געדענק, איך זע אז דער רמ״א ברענגט דערפון אונטן אז מ׳רעדט פון אזא סארט קעיס בעצם… ס׳דארף זיין מותר. א דבר שמידתו ידועה, איז קען זיין אז ס׳איז מער מותר. וואס מ׳מעג זאגן אפילו שמידה? ס׳איז א גרויסע פעקעדזש, ס׳איז שוין אויסגעמאסטן.

Speaker 2: יא.

Speaker 1: אקעי, ווייטער.

הלכה כ״ו — תרומות ומעשרות ביום טוב

Speaker 1: זאגט דער רמב״ם, “אף על פי שאין מגביהים תרומות ומעשרות ביום טוב”, אזוי ווי מ׳טאר נישט שבת. אונז האבן געלערנט אז מ׳טאר נישט שבת נעמען תרומות ומעשרות, ווייל ס׳איז אזוי ווי מתקן, ס׳איז א שטיקל מתקן. ער רופט עס מגביה זיין, מ׳טאר נישט אפשעפן.

“אבער אם היה לו תרומת המעשר שהגביהו מאמש, הרי זה מוליכה לכהן ביום טוב.” מעגסט אבער יא טראגן צו דעם כהן אויף יום טוב דאס וואס ער האט שוין נעכטן גענומען. ווייל טראגן צו דעם כהן האט נישט קיין… איז נישט מתקן.

אה, ס׳איז דא א מחלוקת אין די גמרא. על כל פנים, מ׳פסק׳נט אז מ׳מעג. לכאורה שבת וועט אויך זיין די זעלבע זאך.

“ואין צריך לומר” אז חלה איז ראוי לחיה וכלב, אז זיכער שמועסן מיר נישט קיין צדקה אין יום טוב.

גבאי צדקה ביום טוב

Speaker 1: וויאזוי? גבאי צדקה. דער רמב״ם האט שוין געלערנט אז אין יעדע שטאט אין לך איש אין בו גבאי צדקה.

Speaker 2: יא, אונז האבן שוין געלערנט אזא זאך? אדער איך געדענק אזא לשון?

Speaker 1: ער איז שוין נתן תלמוד תורה, ער וועט באריכטיגן תלמוד חכם, א הלכות דעות, ער דארף וואוינען א שטאט ס׳איז דא א גבאי צדקה. איך געדענקסט?

Speaker 2: איך ווייס נישט.

Speaker 1: ס׳איז דא א גבאי צדקה. נו, וואס ווילסטו?

Speaker 2: ניין, ס׳איז אומנת עניים, זיי האבן עס נאכנישט געלערנט.

Speaker 1: אבער ס׳איז נישט געשטאנען אז מ׳דארף אין די שטאט.

Speaker 2: אה, זיי האבן געלערנט אז מ׳קען ארויפוווינען אין פארשטאט ס׳האט די צען זאכן.

Speaker 1: יא.

איז די גבאי צדקה מעגן זיך ארומדרייען אין די חצרות גובה זיין… נישט געלט, גובה זיין עסן צו קענען טיילן פאר די עניים.

“אבל לא מכריזין כדרך שמכריזין בחול”, מ׳זאל עס נישט מאכן באופן אז מ׳מאכט אן אפישעל אפיל, ווייל דאס איז ווייטער עפעס א דרך פון מעשה ומתן וואס וועט קומען צו שרייבן אדער וואס.

ער האט געהויבן “בצנעה ונותן לו בחלקו”, מ׳טוט עס מער איידל. ונותן לו בחלקו אויך ער זאל נישט גיין מיט א רעגולע באקס, נאר ער זאל עס נעמען אזוי מיט זיך. חלקו, אויף זיין שאס, אבער מסתמא אויף זיין בגד וואס ליגט אויף זיין שאס, אויף זיין גרויסע הויזן טאש, “ומחלקן לכל שכונה ושכונה”. שכונה עצמו אויך, מ׳זאל נישט מאכן א גרויסע חלוקה אויף יום טוב, נאר דער גבאי סתם זאל צוגיין צו די געגנט און טיילן דארטן פאר זיין נוים.

Speaker 2: אקעי.

Speaker 1: נישט מאכן באופן וואס ס׳זעט אויס ווי מ׳טוט ביזנעס אין יום טוב.

הגם אז מ׳האט געלערנט לגבי צדקה, פוסקין צדקה בשבת, יא? מ׳מעג אפילו שבת מאכן חשבונות מיט צדקה, האבן מיר געלערנט נאך שבת. אבער דא זעט מען אז נאך אלץ איז דא א גבלות אויף צו פאקטיש נעמען די צדקה, איז יא דא געוויסע לימיטעישאנס.

אקעי, עד כאן פרק ד׳ פון הלכות יום טוב.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

YI אידיש ›

📄 Download Transcript PDF סיכום השיעור 📋 סיכום פון פרק ד פון הלכות יום טוב (רמב״ם) — הקדמה צו פרק ד פשט: פרק ג …

📄 Download Transcript PDF

סיכום השיעור 📋

סיכום פון פרק ד פון הלכות יום טוב (רמב״ם)

—

הקדמה צו פרק ד

חידושים און הסברות:

—

הלכה א: אין ממציאין את האש ביום טוב

חידושים און הסברות:

—

הלכה ב: כיבוי (אויסלעשן פייער) ביום טוב

חידושים און הסברות:

—

הלכה ג: גורם כיבוי (אינדירעקט אויסלעשן)

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אין מסלקין את פי הנר למעלה… ואין מסירין את השמן… ואין חותכין את ראש הפתילה בכלי.”

חידושים און הסברות:

—

הלכה ד: אגודת עצים — אראפנעמען האלץ פון א מדורה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כל עד שלא אחזו האש, מותר לשמוט — ואינו דומה למסיר שמן מן הנר.”

—

הלכה ה: כיבוי להציל ממון

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אין מכבין את הדליקה כדי להציל ממון ביום טוב, כדרך שאין מכבין בשבת — מניחה ויוצא.”

—

הלכה ו: כיבוי מפני תשמיש המטה

חידושים און הסברות:

—

הלכה ז: נר על גבי דקל — איסור הנחה על מחובר לקרקע

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ואסור להניח את הנר על גבי הדקל וכיוצא בה ביום טוב, שמא יבא להשתמש במחובר.”

חידושים און הסברות:

—

הלכה ח: אין מעשנין בקטרת ביום טוב

חידושים און הסברות:

—

הלכה ט: ממתקין את החרדל בגחלת של מתכת

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “וממתקין את החרדל בגחלת של מתכת, אבל לא בגחלת של עץ מפני שהוא מכבה.”

חידושים:

3. אנדערע תירוץ: א גחלת של מתכת לעשט זיך נישט אויס (דעריבער מעג מען), אבער א גחלת של עץ לעשט זיך יא אויס.

—

הלכה י: אין מכבין את העץ כדי שלא תתעשן הקדירה או הבית

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ואין מכבין את העץ כדי שלא תתעשן הקדירה או הבית.”

פשט: מ׳טאר נישט אויסלעשן האלץ כדי דער טאפ אדער דאס הויז זאל נישט ווערן פאררויכערט.

חידושים:

—

הלכה יא: נפיחה בפייער — אין נופחין במפוח

חידושים:

—

הלכה יב: אין עושין פחמין

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ואין עושין פחמין” — מ׳טאר נישט מאכן קוילן ביום טוב.

חידושים:

—

הלכה יג: אין גודלין את הפתילה

—

הלכה יד: תיקון כלים ביום טוב

אין שוברין את החרס / אין חותכין את הנייר

פשט: ביידע פאלן זענען מתקן כלי — מ׳שאפט א נייע כלי דורך צוברעכן/צושניידן.

אין פוצעין מן הקנה

שפוד שנרצף

חידושים:

שני כלים שהן מחוברים

—

כללי׳דיגער יסוד: דער רמב״ם׳ס שיטה אין מכשירי אוכל נפש

—

הלכה טו: השחזת סכין ביום טוב

אין משחיזין את הסכין

חידושים:

ווען די מעסער שניידט בכלל נישט

חידושים (צוויי הסברים):

1. ווייל ווען ער איז דעספעראט (ער קען בכלל נישט שניידן), וועט ער זיכער קומען צו נוצן א משחזת — גזירה.

—

הלכה טז: א חכם טאר נישט קוקן א סכין פון עם הארץ ביום טוב

חידושים:

—

הלכה יז: אין מבקעין עצים ביום טוב

דער רמב״ם׳ס ווערטער: **”אין מבקעין עצים ביום טוב לא בקרדום ולא במגל ולא במגירה, אלא בקופיץ בצד החד של

חידושים און הסברות:

—

הלכה יח: לא תכנס אשה לבין העצים

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “לא תכנס אשה לבין העצים ליטול מהם אוד לתלות בו.”

חידוש: דער לשון “אשה” איז אינטערעסאנט — עס רעדט ספעציפיש פון א פרוי וואס גייט, נישט א מאן.

—

הלכה יט: אין סומכין את הקדרה ולא את הדלת בבקעת של קורה

חידושים:

—

הלכה כ: תריסי חנויות — עפענען און צושפארן געשעפטן יום טוב

חידושים:

—

הלכה כא: כלים שהם מפרקים — צוזאמלייגן כלים יום טוב

—

הלכה כב: אבנים של בית הכסא

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אבנים של בית הכסא מותר לצדן אדם ביום טוב… ומשום כבודו לא גזרו.”

חידושים:

—

הלכה כג: בנין-דומה (בונה) ביום טוב — מדורה, קדירה, ביצים

מדורה (באנפייער) מאכן ביום טוב

חידושים:

קדירה אויף שטיינער און מטה (בעט)

פשט: דער שינוי איז אז מ׳בויט פון אויבן אראפ אנשטאט פון אונטן ארויף, כדי עס זאל נישט אויסקוקן ווי בונה.

ביצים (אייער) אויפשטעלן

—

הלכה כד: מטפל זיין מיט א בהמה ביום טוב — זבובים

חידושים:

3. ווער זאגט אז יעדע זאך וואס שטייט דא איז נאר יום טוב? א סך פון די הלכות זענען אפשר אויך מותר שבת.

—

הלכה כה: מילדין (העלפן געבוירן) א בהמה ביום טוב

פשט: דער חילוק איז צווישן אקטיוו מיילד׳ן (אסור) און פאסיוו העלפן (מותר).

—

הלכה כו: בהמה טהורה וואס דערקענט נישט איר קינד

חידושים:

—

הלכה כז: טומאה וטהרה פון כלים ביום טוב

כלי שנטמא בערב יום טוב

דער רמב״ם׳ס ווערטער: כלי שנטמא בערב יום טוב, אין מטבילין אותו ביום טוב.

פשט: א כלי וואס איז טמא געווארן ערב יום טוב טאר מען נישט טובל׳ן ביום טוב.

חידושים:

השקה פון טמא׳נע וואסער

חידושים:

3. דער כלי ווערט אויך טהור דרך אגב — עס איז א “טריק” ווייל ער טוט עס נישט בפירוש פאר׳ן כלי, נאר פאר׳ן וואסער.

כלי שהיה טהור לתרומה ורוצה להטבילו לקודש

דער רמב״ם׳ס ווערטער: כלי שהיה טהור לתרומה ורצו להטבילו לקודש — מטבילין אותו ביום טוב.

חידושים:

כלי שנטמא במשקין טמאין (ולד הטומאה)

מדלין בדלי — שעפּן מיט א דלי

דער רמב״ם׳ס ווערטער: מדלין בדלי ויטהר מאליו.

נידה שאין לה בגדים טהורים — הערמה מיט טבילה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: נידה שאין לה בגדים טהורים — מערמת וטובלת בבגדיה.

—

הלכה כח: מקח וממכר ביום טוב — כללי הקדמה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “דברים רבים אסרו ביום טוב משום גזירת מקח וממכר.”

פשט: מען טאר נישט פסק׳ענען פרייזן אויף א בהמה ביום טוב.

חידושים:

—

הלכה כט: אין פוסקין דמים — שותפים

—

הלכה ל: לא יאמר זה אתה בסלע — נישט דערמאנען שם דמים

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “לא יאמר זה אתה בסלע ואתה בשתים, שאין מזכירין שם דמים, אלא לחצאין ולשלישין.”

—

הלכה לא: לא חלקו במאזנים — חומרות מיט וועגן

—

הלכה לב: אין מטילין חלשים על המנות

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אין מטילין חלשים על המנות. אבל מטילין חלשים על בשר הקדשים כדי לחבב את המצוה.”

חידושים:

—

הלכה לג: לא יאמר אדם לטבח תן לי בדינר בשר

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “לא יאמר אדם לטבח תן לי בדינר בשר, אלא תן לי חלק, ולמחר עושין חשבון.”

פשט: מ׳טאר נישט זאגן צום בוטשער “געב מיר בשר פאר א דינר,” נאר “געב מיר א חלק” — און מארגן רעכנט מען אויס.

—

הלכה לד: לא יקח מבעל החנות במדה או במשקל

חידושים:

—

הלכה לה: הנחתום מודד תבלין

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “הנחתום מודד תבלין ונותן לקדרה בשביל שלא יפסיד תבשילו. אבל האיש לא ימדוד קמח לעיסה.”

—

הלכה לו: לא ימדוד שעורים לפני בהמתו

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “לא ימדוד אדם שעורים לפני בהמתו, אלא משער ונותן לה.”

פשט: מ׳זאל נישט מעסטן פוטער פאר א בהמה מיט א מדה, נאר געבן בערך.

—

הלכה לז: מותר ליקח מן החנוני ביצים או אגוזים במנין

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “מותר ליקח מן החנוני ביצים או אגוזים במנין, שלא יזכיר לו שם דמים ולא יזכיר מנין.”

פשט: מ׳מעג קויפן ביצים אדער ניס במנין (צוואנציג ביצים). אבער מ׳טאר נישט דערמאנען שם דמים.

—

הלכה לח: הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו

—

הלכה לט: הלוה ביום טוב תובע ונוטל בדין

פשט: ווער עס האט געבארגט (אדער גענומען סחורה אויף קרעדיט) יום טוב — מעג מען אים נאכדעם תובע זיין בדין.

חידושים:

—

הלכה מ: תרומות ומעשרות ביום טוב

חידוש: אויב חלה איז ראוי לחיה ולכלב (נישט ראוי פאר מענטשליכע אכילה), איז דאס אן אנדער שאלה.

—

הלכה מא: צדקה ביום טוב

פשט: מען טאר צדקה טיילן יום טוב, אבער באופן וואס עס זעט נישט אויס ווי ביזנעס/מסחר.

חידושים:

—

עד כאן פרק ד׳ פון הלכות יום טוב.

תמלול מלא 📝

פרק ד: עוד סדר הכנת האוכל — הבערה וכיבוי

הקדמה לפרק ד: הכנות לאוכל נפש

יסוד: דער רמב״ם׳ס שיטה — פרטים מער ווי כללים

יסוד: הלכה אלס הכרעות פון בית דין

יסוד: א פרט אנטהאלט מער ווי א כלל

הלכה א: אין ממציאין את האש — מאכן א נייע פייער יום טוב

דברי הרמב״ם: דריי וועגן פון מאכן פייער

טעם האיסור: שלא הותר אלא להעביר מאש מצויה

ביאור: דער חילוק צווישן להעביר מאש מצויה און להמציא אש

השגת הראב״ד: משום מוליד, נישט משום אפשר לעשותן מערב

איסור הולדת אש וכיבוי אש ביום טוב — הלכות יום טוב פרק ד

הלכה ד (המשך) — איסור הולדת אש ביום טוב

Speaker 1:

שיטת הראב״ד — מוליד אנשטאט אפשר לעשותו

דיגרעסיע: פראקטישע קשיא אויף דער הלכה למעשה

דער שואל ומשיב וועגן שוועבל

Speaker 2:

פארשטייסט אז ס׳איז שווער צו גלייבן אז דו פארשטייסט וואס איך זאג?

Speaker 1:

Speaker 2:

יא, אקעי. מ׳דארף גלייבן אז די תורה איז געקומען צו גוט צו מאכן, נישט שווער צו מאכן.

Speaker 1:

שוין, ווייטער זייער גוט.

הלכה ה — איסור כיבוי אש ביום טוב

כיבוי באווייזט אז דער איסור איז נישט בלויז טירחא

חילוק צווישן אש און נר

דין מלקות אויף כיבוי

צריך עיון: צי כיבוי קען זיין לצורך אכילה

Speaker 2:

איר גייט אן פארדעם וועגן פון גורם זיין כיבור. כיבור, גורם זיין כיבור, יא.

הלכה ו — גורם כיבוי

Speaker 1:

הלכות יום טוב: כיבוי אש, גרם כיבוי, וטלטול נר

הלכה ג: גרם כיבוי — אראפנעמען שמן און אפשניידן פתילה

חותך ראש הפתילה בכלי

ואינו חותך את ראש הפתילה בכלי, אבל נופץ את ראשה בידו.

וואס איז א חשש אז דאס וועט אויסלעכט? אפשר עפעס אזא זאך. איך ווייס נישט וואס דער… ס׳איז מיר נישט קלאר די הלכה.

דער מגיד משנה און שיטות הראשונים

אבער דער רמב״ם האט געזאגט קלאר אז כיבוי איז לוקה, ממילא, די גרם כיבוי איז ער אויך מחמיר.

דרבנן או דאורייתא?

הלכה ג (המשך): אגודת עצים — אראפנעמען האלץ פון א מדורה

אגודה של עצים שהדליקה במדורה — כל עץ שלא אחזה בו האש מותר לשמטו, ואינו דומה למסיר שמן מן הנר.

דער חילוק צווישן שמן און עצים

הלכה ד: כיבוי להציל ממון

אין מכבין את הדליקה כדי להציל ממון ביום טוב, כדרך שאין מכבין בשבת — מניחה ויוצא.

הלכה ד (המשך): כיבוי מפני תשמיש המטה

ואין מכבין את הנר מפני תשמיש המיטה, אלא כופה עליו כלי, או עושה מחיצה בינו לבין הנר, או מוציאו לבית אחר.

כופה כלי — צודעקן דעם ליכט

מיר האבן געלערנט אז ס׳איז נישט יום טוב אן איסור פון מבטל כלי מהיכנו אדער עפעס. מ׳מעג צודעקן די לעכט.

אם אין יכול לעשות אחד מכל אלו

אם אין יכול לעשות אחד מכל אלו, הרי זה אסור לכבות, ובועל ומשמש עד שתכבה מאליה.

דיסקוסיע: פראקטישע שוועריקייטן

תשמיש המטה איז נישט אוכל נפש

דיגרעסיע: כיבוי לצורך אוכל נפש

דיגרעסיע: קלענער מאכן דעם פלאם פון א גאז-רענדזש

הלכה ה: טלטול נר — אין גוזרין שמא יכבה

מותר לטלטל את הנר והוא דלוק, ואין גוזרין שמא יכבה.

הלכה ה (המשך): נר על גבי דקל — איסור הנחה על מחובר

ואסור להניח את הנר על גבי הדקל וכיוצא בו ביום טוב, שמא יבוא להשתמש במחובר ביום טוב.

חילוק צווישן שבת און יום טוב

הלכות יום טוב: כיבוי אש, עישון קטורת, ותיקון כלים

הלכה: הנחת נר על גבי דקל ביום טוב

Speaker 1: זיי האבן געלערנט אין הלכות שבת אז שבת מעג מען יא לייגן א נר על גבי דקל בשבת. ערב שבת?

Speaker 2: בשבת, שבת.

דיון: פארוואס הייסט לייגן דעם נר נישט שוין שימוש?

Speaker 1: אז די לייגן די נר, פארוואס לייגן די נר אליין הייסט נישט קיין שימוש?

Speaker 2: איך ווייס נישט. שוואכע שימוש?

Speaker 1: נא נא. אין פרק כ״א פון הלכות שבת שטייט די הלכה אז די זעלבע זאך, די אנדערע זייט דערפון, אז שבת מעג מען יא.

Speaker 2: נאט שור. אקעי. יא.

Speaker 1: איז זיכער?

Speaker 1: אקעי, לאטס קאנטיניו.

הלכה: אין מעשנין בקטורת ביום טוב

Speaker 2: סאמטינג איז… יא, ווען מ׳לייגט ארויף די בשמים, לעשט מען אויס.

Speaker 2: יא, ס׳סאונד זייער ווירד. דאס הייסט מכבה? דאס סאונד זייער ווירד. וואס הייסט מכבה?

דיון: וואס הייסט “מכבה” ביי קטורת?

Speaker 2: אמת, אבער ס׳הייסט אויך אויסלאשן די פריערדיגע פייער. לגבי די גרויסע פייער הייסט עס אויסגעלאשן.

Speaker 1: אקעי.

היתר לעשן תחת הפירות לצורך אוכל נפש

Speaker 2: איז דאס די סדר העברה?

Speaker 2: זייער גוט, זייער גוט.

הלכה: ממתקין את החרדל בגחלת של מתכת

קשיא: פארוואס איז חרדל ערגער פון פירות?

Speaker 2: יא, זיי זאגן תורות, איך זע. איך זע.

רש״י׳ס תירוץ: אפשר לעשותם מערב יום טוב

הלכה: אין מכבין את העץ כדי שלא תתעשן הקדירה או הבית

קשיא: פארוואס איז כיבוי הדליקה נישט אוכל נפש?

דער רמ״א׳ס תירוץ: מ׳קען ארויסנעמען דעם טאפ

דער ר״ן׳ס קשיא לגבי הדליקה

דער רמב״ם׳ס שיטה: כיבוי איז אסור דאורייתא

הלכה: נפיחה בפייער — אין נופחין במפוח

Speaker 2: יא.

דריי קאטעגאריעס פון איסורים ביום טוב

– ס׳איז דא זאכן וואס זענען אסור אינגאנצן ווייל ס׳איז נישט קיין צרכי אוכל נפש.

– ס׳איז דא זאכן וואס זענען אסור ווייל אפשר לא עשה עשה מערב יום טוב.

הלכה: אין עושין פחמין

Speaker 2: אה, אפילו נישט אנצינדן לכבוד דעם.

Speaker 2: איך ווייס.

הלכה: אין גודלין את הפתילה

הלכות פתילה, תיקון כלים, והשחזת סכין ביום טוב

הלכות פתילה (המשך)

Speaker 1:

ס׳האט א גאנצע קאמפליצירטע, מען קען סתם אזוי עס אנכאפן און לייגן א פייער אינמיטן און עס דורכשניידן.

Speaker 2:

ניין, אפשר דארף מען עס לייגן אין א לעכט, אז ס׳זאל אויסזען כאילו… איך ווייס נישט.

Speaker 1:

Speaker 2:

אקעי, דאס איז אפשר פראקטיש.

Speaker 1:

יא, אדרבה מסביר וויאזוי מ׳טוט עס.

הלכות תיקון כלים ביום טוב

Speaker 1:

אקעי, עד כאן הלכות פייער, בעיסיקלי. יעצט קען מען לערנען נאך זאכן וואס האט צו טון אויס תיקון כלים, אזעלכע זאכן.

Speaker 2:

נייר? איך ווייס נישט וואס דאס איז.

Speaker 1:

אה, ביידע גייט ארויף די ליצלות אליין.

Speaker 2:

אדער מיינסטו מען ניצט עס כדי צו בראטן מיט דעם, עפעס א שטיקל פרהאט?

Speaker 1:

שפוד שנרצף

אינטערעסאנט, אפילו ס׳איז נישט קיין מעשה אומנות, אבער ס׳הייסט א תיקון כלי.

שני כלים שהן מחוברים

דיסקוסיע: יאגורט און פארבונדענע כלים

Speaker 1:

Speaker 2:

נאכאמאל, די כלי וואס ס׳קומט אין די קאפ.

Speaker 1:

יא, דו קויפסט א זאך וואס קומט פון צוויי צונאמען. פארוואס וועט עס נישט זיין די זעלבע?

Speaker 2:

אקעי.

Speaker 1:

הלכות השחזת סכין ביום טוב

אין משחיזין במשחזת אבל מחלקה על גבי העץ

Speaker 1:

Speaker 2:

Speaker 1:

במה דברים אמורים

Speaker 1:

במה דברים אמורים, דאס אז מען טאר נישט שארפן.

Speaker 2:

פארקערט, איך וואלט געזאגט אז ער קען יא, אז ער האט אן עץ אדער אן אבן.

Speaker 1:

Speaker 2:

אברהם מיינט נישט חולה לחתוך כלל.

Speaker 1:

Speaker 2:

Speaker 1:

הלכה: אסרו לראות סכין של עם הארץ ביום טוב

Speaker 1:

Speaker 2:

יא.

Speaker 1:

Speaker 2:

נאכאמאל.

Speaker 1:

Speaker 2:

Speaker 1:

Speaker 2:

ניין, ס׳איז נאר א טעכנישע זאך, אבער ער גייט נישט פארשטיין די חילוק. ממילא לאזט מען אים נישט.

Speaker 1:

און נישט אז מ׳לאזט אים נישט, א תלמיד חכם מעג נוצן די היתר, און נישט נאר ער מעג נוצן די היתר, ער מעג אויך קוקן.

Speaker 2:

ניין, ס׳איז נישט אן עם הארץ ווייל ער מעג נישט נוצן די היתר.

Speaker 1:

Speaker 2:

Speaker 1:

Speaker 2:

יא, ס׳איז זעלבע ווי די צווייטע.

Speaker 1:

הלכות יום טוב פרק ד – ביקוע עצים, תריסי חנויות, ובנין בכלים

הלכה ט׳ (המשך) – עצה פאר דעם חכם

Speaker 1:

אבער איינמאל ער האט געטשעקט די סכין, קען ער נישט זאגן פאר זיין עם הארץ נוץ די סכין. וואס זאל מען נישט טון?

הלכה י׳ – אין מבקעין עצים ביום טוב

Speaker 1:

הלכה י׳. יא?

Speaker 2:

יא.

Speaker 1:

ס׳איז גוט דאס צו האלטן?

Speaker 2:

יא.

דער רמב״ם׳ס לשון

Speaker 1:

אין מבקעין עצים ביום טוב. סאו לאמיר לערנען.

דער טעם פון דעם איסור און היתר

Speaker 1:

דער כלל הגדול

Speaker 1:

זייער גוט.

חידוש: א איד טאר נישט זיין סטאק

Speaker 1:

הלכה י״א – לא תכנס אשה לבין העצים

Speaker 1:

די לשון איז אויך אינטערעסאנט, די אשה וואס… א אשה גייט, א מאן גייט נישט.

Speaker 2:

יא.

ואין סומכין את הקדרה

Speaker 1:

פארוואס? “שלא התירו לטלטל עצים ביום טוב אלא להסקה בלבד”.

ביאור: חילוק צווישן מוקצה און טלטול

Speaker 1:

הלכה י״ב – תריסי חנויות

Speaker 1:

יעצט גייט דער רמב״ם זאגן ווייטער זאכן וואס איז א ענין פון בנין, וואס מען מעג יא און טאר נישט טון.

Speaker 2:

יא.

דער רמב״ם׳ס לשון

Speaker 1:

ציר באמצע vs. ציר מן הצד

Speaker 1:

Speaker 2:

יא.

Speaker 1:

הלכה י״ג – כלים שהם מפיצלים

Speaker 1:

אבנים של בית הכסא

Speaker 1:

דיסקוסיע: דער טעם איז כבוד הבריות, נישט אוכל נפש

Speaker 1:

Speaker 2:

הלכות יום טוב — בנין עראי, אבנים של בית הכסא, וטיפול בבהמה

אבנים של בית הכסא — המשך הדיון: כבוד הבריות או אוכל נפש?

דיגרעסיע: תריסי חנויות

הלכה יד: העושה מדורה — מאכן א באנפייער ביום טוב

נאך א ענליכע בנין וואס איז יא א מותר, אדער אופנים וואס מ׳טוט.

הלכה טו: קדירה, מטה, וביצים — בנין עראי מיט שינוי

קדירה אויף שטיינער

מטה (בעט)

ביצים (אייער)

דיון: ביצים — בנין אדער נישט?

הלכה טז: מטפל זיין מיט בהמה — זבובים ונטלין

הלכה טז (המשך): מיילדין את הבהמה — העלפן געבוירן

באמערקונג: בהמות טהורות און טמאות — אכזריות

הלכות יום טוב: טומאה וטהרה, מקח וממכר

הלכות טומאה וטהרה ביום טוב

דיסקוסיע: בהמות טהורות און זייער הארציגע טבע

Speaker 2: מען דארף מעורר זיין רחמים, ווען מעג מען טון אזעלכע זאכן.

Speaker 2: איך גיי פארשטיין. אקעי. יא.

כלי שנטמא בערב יום טוב

השקה פון טמא׳נע וואסער

Speaker 2: ניין ניין, נישט וועגן אוכל נפש.

Speaker 2: ניין, ניין, ער איז געווארן טמא ביום טוב.

Speaker 1: יא, אוודאי, מער ווי יום טוב. אבער ביי וואסער איז נישט דא די זעלבע גזירה וואס איז דא אויף כלים.

כלי שהיה טהור לתרומה ורוצה להטבילו לקודש

וכן כל כיוצא בזה — טבילות לשאר מעלות

Speaker 2: וואס איז די כל כיוצא בזה? ווי נאך איז עס דא?

Speaker 1: אנדערע סארט מעלה. ס׳הייסט נישט קודש לעוועלס. איך ווייס נישט וואס. ס׳איז דא אנדערע לעוועלס.

Speaker 2: יא.

Speaker 1: אקעי, דאס איז דא יא אסאך לעוועלס. וועסטו קוקן אין הלכות טומאה טהרה מיט צען אז יעדע זאך הייסט א לעוועל.

כלי שנטמא ביום טוב במשקין טמאין

מדלין בדלי — שעפּן מיט א דלי

נידה שאין לה בגדים טהורים

Speaker 1: די זעלבע זאך, נידה שאינו לו בגדים לאחריו. א נידה האט נישט קיין טהורי בגדים.

Speaker 2: א נידה פלעגן גיין בגדי נידתו אדער וואס?

Speaker 1: ער וויל מטהר זיין און כלי ווערן שומע.

Speaker 2: יא?

דיסקוסיע: כיבוס און טבילה אויף די ניין טעג

Speaker 2: יעצט אויף די ניין טעג איז דאס נישט קיין עצה, ווייל כיבוס איז אסור פונקט ווי רחיצת הגוף.

Speaker 1: סאו ס׳איז נישט קיין כיבוס.

Speaker 2: תפלה, יא.

—

הלכות מקח וממכר ביום טוב

דברים רבים אסרו ביום טוב משום גזירת מקח וממכר

Speaker 2: וועיט, וועיט, סאו יום טוב מעג מען דאך יא?

דיסקוסיע: דער חילוק צווישן שבת און יום טוב אין מקח וממכר

Speaker 1: שבת איז אויך דא מתירים, זיי האבן נישט געלערנט עפעס א מתירים, מ׳מעג נעמען און אנזאגן קלאר אז ס׳איז…

Speaker 2: סאו פרעג איך דיר, סאו די זעלבע זאך איז עס דא אדער מתירים?

Speaker 1: הגם מער עתיד ווי שבת?

Speaker 1: אבער דאך האט מען געזאגט אז דאס טאר מען נישט טון, אלץ מעג איך אים.

Speaker 1: יא, ממילא, ס׳קען אויך זיין נוגע מכך מומקא.

Speaker 2: אקעי.

Speaker 2: סאו וואטס איז די בעיסיק ענטפער? יום טוב איז דא מכך מומקא וואס מעג טון מער ווי מעג שבת, אדער נישט?

Speaker 1: שבת טוט מען עס נישט. שבת טוט מען נישט בכלל מקח וממכר, ווייל מ׳האט גע׳אסר׳ט אלעס שמא יכתוב.

Speaker 2: סא, דער רמב״ם האט געמאכט א טעות? אנשטאט פון זאגן “אסורי”, וואלט ער געדארפט זאגן “התירי”, יא?

Speaker 2: אקעי, דער פרק איז געשריבן נישט זייער זייער אזוי קלאר.

אין פוסקין דמים על בהמה ביום טוב

Speaker 2: וואס רעדט ער דא? צוויי שותפים רעדט מען דא, וואס איז שייך?

Speaker 1: צוויי שותפים, אחד מהם מחלקין ביניהם. סא, ער רעדט דא פון צוויי שותפים.

הלכות יום טוב: דיני מקח וממכר ביום טוב

הלכה יט: אין פוסקין דמים לכתחילה על בהמה ביום טוב

ס׳רעדט זיך דא פון צוויי שותפים, נישט פון א געשעפט. מ׳רעדט דא צוויי שותפים האבן בהמות, יא?

פארוואס שותפים?

לא יאמר זה אתה בסלע ואתה בשתים

הלכה כ: לא חלקו במאזנים

טבח אומן אסור לשקול בידו

אין מטילין חלשים על המנות

דיון: מחלוקת הרמב״ם והראב״ד

האסטו געבענטשט פאר א סיבה לכאורה?

היתר גורל לבניו ובני ביתו

הלכה כא: לא יאמר אדם לטבח תן לי בדינר בשר

לא יקח מבעל החנות במדה או במשקל

דיון: פארוואס ווערטער מאכן אויס

אפילו כלי מיוחד למדה ימלנו

הלכה כב: הנחתום מודד תבלין

אבל האיש לא תמדוד קמח לעיסה, נאר ער זאל עס טון בערך, יא. זאלן נישט אפסעדן.

לא ימדוד שעורים לפני בהמתו

הלכה כג: מותר ליקח מן החנוני ביצים או אגוזים במנין

הלכה כד: הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו

הלכה כה: הלוה ביום טוב תובע ונוטל בדין

דיון: חילוק בין שבת ליום טוב

היינט וואס ס׳איז דא זייער אסאך גרייטע עסן, קען יא זיין. די סטארס זענען פארמאכט שבת, ווייל די היינטיגע סטארס…

הלכות יום טוב פרק ד׳ — מקח וממכר, צדקה, ופעקעדזשעס

דיון: קויפן אין געשעפט שבת/יום טוב — פעקעדזשעס מיט באקאנטע מאסן

Speaker 2: יא.

Speaker 1: אקעי, ווייטער.

הלכה כ״ו — תרומות ומעשרות ביום טוב

אה, ס׳איז דא א מחלוקת אין די גמרא. על כל פנים, מ׳פסק׳נט אז מ׳מעג. לכאורה שבת וועט אויך זיין די זעלבע זאך.

“ואין צריך לומר” אז חלה איז ראוי לחיה וכלב, אז זיכער שמועסן מיר נישט קיין צדקה אין יום טוב.

גבאי צדקה ביום טוב

Speaker 1: וויאזוי? גבאי צדקה. דער רמב״ם האט שוין געלערנט אז אין יעדע שטאט אין לך איש אין בו גבאי צדקה.

Speaker 2: יא, אונז האבן שוין געלערנט אזא זאך? אדער איך געדענק אזא לשון?

Speaker 2: איך ווייס נישט.

Speaker 1: ס׳איז דא א גבאי צדקה. נו, וואס ווילסטו?

Speaker 2: ניין, ס׳איז אומנת עניים, זיי האבן עס נאכנישט געלערנט.

Speaker 1: אבער ס׳איז נישט געשטאנען אז מ׳דארף אין די שטאט.

Speaker 2: אה, זיי האבן געלערנט אז מ׳קען ארויפוווינען אין פארשטאט ס׳האט די צען זאכן.

Speaker 1: יא.

Speaker 2: אקעי.

Speaker 1: נישט מאכן באופן וואס ס׳זעט אויס ווי מ׳טוט ביזנעס אין יום טוב.

אקעי, עד כאן פרק ד׳ פון הלכות יום טוב.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

📄 Download Transcript PDF

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום של פרק ד׳ מהלכות יום טוב (רמב״ם)

—

הקדמה לפרק ד׳

פשט: פרק ג׳ עסק בהכנת האוכל ממש — בישול, אפייה וכדומה. פרק ד׳ הוא המשך, אבל כאן מדובר על הכנות לבישול — לא בישול ישיר, אלא הכנות. היסוד של כל ההיתרים ביום טוב הוא אוכל נפש. הרבה אבות מלאכות אסורות לגמרי כמו בשבת (בנייה וכדומה), וצריך ללמוד את הפרטים של מה מותר לעשות.

חידושים והסברות:

1. שיטת הרמב״ם בכללים: פוסקים אחרים קורים להרבה מההלכות “מכשירי אוכל נפש” ועושים מזה כלל. אבל הרמב״ם לא עושה כללים כאלה. מאוד מסופק אם הרמב״ם מאמין בכללים בכלל, כי הרבה פעמים שואלים על הרמב״ם שהוא לא עקבי — אבל זו רק קושיה אם מניחים שהוא סובר את הכלל. שיטת הרמב״ם היא: אם כתוב בגמרא הלכה, ההלכה אמת — הטעם אולי לא כל כך חשוב. הרמב״ם הולך עם פרטים יותר מאשר כללים. הוא לא כל כך מעוניין בלמדנות כשיטה מעשית; למדנות היא ללימוד בעיון, אבל להלכה צריך לדעת את ההלכה.

2. הלכה כהכרעות של בית דין: תיאוריית ההלכה של הרמב״ם היא שהכרעות הגמרא הן כמו הכרעות של סנהדרין — “השופט אשר יהיה בימיך” — חייבים לציית. אבל זה לא אומר שצריך להאמין בכללים. משל: רב אחד אומר אתמול שחידוד סכין אסור, ורב שני אומר היום שהכנת אש מותרת. זה יכול להיות לא עקבי — וזה בסדר, כי הלכה יכולה לבוא מבתי דין שונים שחייבים לשניהם. מי שסובר שהלכה חייבת להיות עקבית אולי דווקא סותר את עצמו, כי צריך לציית להרבה אנשים שלא כולם סברו את אותם הכללים.

3. פרט מכיל יותר מכלל: בשאלה מעשית (למשל האם מותר להדליק אש חדשה ביום טוב) יכולים להיות ארבעה טעמים או יותר שמשחקים תפקיד — אוכל נפש, טורח, עונג יום טוב, שמחת יום טוב וכדומה. הצאנזער רב אמר שכל דבר שהוא עושה יש לו שלוש מאות טעמים. הרמב״ם לא חייב להסביר בכל הלכה האם האיסור הוא משום שלא התירו מצד אוכל נפש, או שזו גזירה מיוחדת — הוא כותב רק אם זה דאורייתא או דרבנן.

—

הלכה א׳: אין ממציאין את האש ביום טוב

דברי הרמב״ם: “אין ממציאין את האש ביום טוב” — שלוש דרכים מפורטות: (1) עצים, אבנים, מתכת — משפשפים אותם זה בזה (“שכחין אותן זה בזה עד שתצא האש”); (2) נפט החד ביותר שהוא כמים — שמן מזוקק כמו מים, שכאשר מנערים אותו הוא מתחמם ונדלק (“עד שידלק”); (3) כלי זך קשה או זכוכית מלאה מים — כלי שקוף (זכוכית מגדלת), מכוונים אותו כנגד השמש על פשתן (“עד שיחזור נגהה לפשתן וכיוצא בו וידלק”). “כל זה וכיוצא בו אסור ביום טוב, שלא הותר ביום טוב אלא להעביר מאש מצויה, אבל להמציא אש אסור, שהרי אפשר להמציא אותה בערב.”

פשט: ביום טוב התירו רק להעביר מאש מצויה — להדליק מאש קיימת. אבל להמציא אש — ליצור אש חדשה שאינה קיימת בפועל — אסור, כי אפשר היה לעשות זאת בערב יום טוב.

חידושים והסברות:

1. החילוק בין העברה והמצאה: קודם למדנו ש“מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך” — אבל זה רק על להעביר מאש מצויה, כשכבר יש אש. אפילו הדלקת נרות שאפשר היה להדליק לפני יום טוב — זה מותר מכוח “מתוך”. אבל עשיית אש חדשה — שם אין את ההיתר של “מתוך”, וזה אסור מצד “אפשר לעשותן מערב יום טוב”.

2. השגת הראב״ד: הראב״ד לא מסכים עם טעם הרמב״ם. הראב״ד אומר שבגמרא הטעם הוא משום מוליד (יצירת דבר חדש), לא משום “אפשר לעשותן מערב יום טוב”. קושיית הראב״ד על הרמב״ם: כל אש אפשר לעשותה מערב יום טוב — גם הדלקת נרות אפשר היה לעשות בערב יום טוב, למה זה מותר? מה ההבדל בין מוציא אש מחדש להדלקת נר מאש קיימת? מכיוון שנר נשרף, לא היה אפשר להדליק אותו בערב יום טוב לשימוש מאוחר יותר — אבל זה צריך עדיין ביאור.

3. נקודת המגיד משנה: שתי השיטות (רמב״ם וראב״ד) מודות שאם בדיעבד עבר ועשה אש חדשה, מותר להשתמש בה. זה לא כמו ביצה שנולדה ביום טוב שאסורה כנולד. האיסור הוא רק מעשה המוליד — יצירת דבר חדש, אבל התוצאה אינה אסורה בהנאה.

4. [דיגרסיה: קושיה מעשית על ההלכה למעשה] היסטורית יצירת אש הייתה טורח גדול — היו צריכים להכות אבנים, זה לקח חצי שעה, זו הייתה עבודה שלמה. בכל עיר היה ממונה ששמר על אש, ולקחו ממנו. החכמים אמרו: מכיוון שרגיל שכבר יש אש, אל תעשה חדשה. אבל היום, כשהדלקת גפרור או מצית קלה יותר משמירת נר נשמה 24 שעות, ההלכה למעשה מרבה טורח במקום לממעט טורח — ההיפך ממטרת התקנה.

5. השואל ומשיב (ר׳ נתן זון): הוא מביא שהמנהג בעירו היה שמדליקים אש עם גפרור ביום טוב. הוא מסביר שגפרור אינו הטורח שהחכמים מדברים עליו — זה שנייה, זה כמעט כבר אש, לא חסר כלום. לשונו היא שזה לא נקרא מוציא אש — זו כבר אש שקרובה לפועל. לפי שיטת הראב״ד של מוליד (לא טורח) אולי גפרור גם היה אסור, כי מוליד לא תלוי בטורח.

6. קושיה על המנהג כיום: העולם לא נוהג כשואל ומשיב, ואוסרים יותר — גם חשמל. התורה באה להיטיב, לא להחמיר.

—

הלכה ב׳: כיבוי (כיבוי אש) ביום טוב

דברי הרמב״ם: “אף על פי שהתירו הבערה ביום טוב שלא לצורך אכילה, אבל אסור לכבות אפילו האש שהובערה לצורך אכילה. כיבוי מלאכה היא ואינו לצורך אכילה כלל… כשם שאין מכבין את האש כך אין מכבין את הנר. ואם כיבה הרי זה לוקה.”

פשט: הבערה מותרת אפילו שלא לצורך אכילה (מתוך), אבל כיבוי הוא מלאכה נפרדת שאינה לעולם לצורך אכילה. מקבלים מלקות על כיבוי כמו על כל שאר מלאכות יום טוב.

חידושים והסברות:

1. כיבוי מוכיח שהאיסור אינו רק טורח: כיבוי בוודאי אינו טורח — זו פעולה קטנה. לכן זה אסור כי זו מלאכה מדאורייתא מל״ט מלאכות. זה מוכיח שגדר מלאכות יום טוב אינו רק טורח.

2. חילוק בין אש ונר: הרמב״ם אומר כשם שאין מכבין את האש כך אין מכבין את הנר. למה צריך לומר זאת? כי אפשר היה לחלק: כיבוי אש גדולה הוא טורח, אבל כיבוי נר — כשרוצים לישון — הוא צורך (אולי שווה לכל נפש). הרמב״ם אומר שאפילו כך זה אסור.

3. צריך עיון — האם כיבוי יכול להיות לצורך אכילה: הרמב״ם אומר אינו לצורך אכילה כלל — כיבוי לעולם אינו צורך אכילה. אבל הרמב״ם עצמו מאוחר יותר מביא מקרים שכיבוי כן מותר לצורך אכילה (למשל עישון תחת פירות). זה צריך עיון — איך זה מתיישב עם הכלל “אינו לצורך אכילה כלל”?

4. לוקה — רק שלא לצורך אכילה: כשהרמב״ם אומר אם כיבה לוקה, הכוונה שלא לצורך אכילה. אם הכיבוי עצמו לצורך אכילה, אפילו אם זה אסור, לכאורה לא יהיה מלקות — זה יהיה דרבנן.

5. שיטת הרמב״ם שמלאכות אחרות אין להן היתר לצורך אכילה: הרמב״ם בפרק א׳ ברור שמלאכות שבמהותן אינן צורך אכילה (כמו כיבוי) אין להן היתר — לא רק מדרבנן, אלא מדאורייתא (כי הוא אומר לוקה).

—

הלכה ג׳: גרם כיבוי (כיבוי עקיף)

דברי הרמב״ם: “אין מסלקין את פי הנר למעלה… ואין מסירין את השמן… ואין חותכין את ראש הפתילה בכלי.”

פשט: אסור לגרום בעקיפין שנר יכבה — לא על ידי הזזת הכלי כך שהפתילה לא תגיע לשמן, לא על ידי הוצאת שמן מהנר, ולא על ידי חיתוך קצה הפתילה בכלי.

חידושים והסברות:

1. הוצאת שמן ככיבוי: כמו בהלכות שבת — אף שהשמן עדיין לא בוער ישירות, רואים שכל השמן בכלי מוקדש לנר, וכשמוציאים שמן גורמים לכיבוי. לא בטוח אם הוצאת שמן היא כיבוי מדאורייתא, אבל על כל פנים הרמב״ם מונה זאת בין הדברים שאין עושים.

2. חותך ראש הפתילה בכלי: “ראש הפתילה” פירושו החלק העליון השחור שנפחם בזמן הבעירה. ביד (בידיים) מותר להסיר, רק בכלי אסור. החילוק: בכלי זה יותר ודאי גרם כיבוי, כי חותכים אותו בצורה חלקה. המגיד משנה מביא לשונות שונות בגמרא על משמעות הדבר — שיטה אחת אומרת שאפילו במחט מותר, רק בכלי אסור. הראב״ד מיקל ואומר שמותר אפילו בכלי לחתוך ראש הפתילה.

3. נקודה מרכזית: אצל הרמב״ם כיבוי ביום טוב לוקה (דאורייתא), לכן הוא גם מחמיר בגרם כיבוי. ראשונים אחרים שסוברים שכיבוי אינו דאורייתא (כי מלאכות לצורך אוכל נפש מותרות, וכיבוי הוא שווה לכל נפש אבל לא ממש אוכל נפש) מקילים בגרם כיבוי. שני הדברים (הוצאת שמן, חיתוך פתילה) הם גרם כיבוי, לא כיבוי ממש. כיבוי עצמו דאורייתא לפי הרמב״ם, ממילא גרם כיבוי דרבנן.

—

הלכה ד׳: אגודת עצים — הוצאת עץ ממדורה

דברי הרמב״ם: “כל עד שלא אחזו האש, מותר לשמוט — ואינו דומה למסיר שמן מן הנר.”

פשט: במדורה (מדורת קמפינג) עם קבוצת עצים, מותר להוציא חתיכת עץ שהאש עדיין לא התחילה לשרוף.

חידושים: החילוק בין שמן ועצים: בשמן בנר, השמן נמצא בכלי אחד — רואים שהפתילה “שותה” מכל השמן, כמו מי ששותה ממעיין שותה מכל המים. לכן הוצאת שמן היא גרם כיבוי. אבל באגודת עצים, כל חתיכת עץ היא יחידה נפרדת — זה לא הופך לדבר אחד. אם חתיכת העץ עדיין לא בוערת, הוצאתה אינה גרם כיבוי כלל.

—

הלכה ה׳: כיבוי להצלת ממון

דברי הרמב״ם: “אין מכבין את הדליקה כדי להציל ממון ביום טוב, כדרך שאין מכבין בשבת — מניחה ויוצא.”

פשט: אסור לכבות שריפה כדי להציל כסף/ממון ביום טוב, בדיוק כמו בשבת. יש להניח אותה לבעור. הפרטים (מה כן מותר לעשות — כמו הצבת מחיצה) כתובים בהלכות שבת.

חידושים: קושיית הר״ן: איך יתכן שכיבוי הדליקה אינו אוכל נפש? הרי אין לו איפה לאכול סעודת יום טוב! הר״ן עונה: הגמרא מדברת כשהשריפה אינה במקום שהוא אוכל, אלא במחסן — שם אסור לכבות. שיטת הרמב״ם: הרמב״ם רואה שכיבוי ביום טוב הוא ממש איסור דאורייתא. הרמב״ם סובר שהיתר יום טוב הוא רק לאכילה ממש, לא ל״כל צרכיכם” במובן רחב. הרמב״ם לא אמר את הלשון “דבר השווה לכל נפש” — הוא אמר שרחיצה היא “בכלל אכילה” (דומה ליום כיפור). לכן, אפילו אם אדם יהיה לו עגמת נפש גדולה מבית שרוף ולא יהיה לו תיאבון, זה לא מספיק להיתר אוכל נפש.

—

הלכה ו׳: כיבוי מפני תשמיש המטה

דברי הרמב״ם: “ואין מכבין את הנר מפני תשמיש המטה, אלא כופה עליו כלי, או עושה מחיצה בינו ובין הנר, או מוציאו לבית אחר.”

פשט: אסור לכבות נר כדי לקיים תשמיש המטה (כי אסור לשמש לאור הנר). במקום זה מותר: (1) לכסות בכלי, (2) לעשות מחיצה, (3) להוציא לחדר אחר.

חידושים והסברות:

1. כופה כלי לעולם אינו מבטל כלי מהיכנו — כי יכול להסירו. ביום טוב גם אין איסור מבטל כלי מהיכנו.

2. נר אינו מוקצה ביום טוב — לכן מותר להוציאו לחדר אחר. זו העצה המעשית ביותר.

3. תשמיש המטה אינו אוכל נפש: אף שנקרא “את הלחם אשר הוא אוכל” ו״אוכל למכסה פיהו”, זה לא אומר שזה ממש אוכל נפש שהיה מתיר כיבוי. זה רק צורך הגוף, ואיסור צדדי דרבנן (אסור לשמש לאור הנר) — אבל זה לא מספיק להתיר כיבוי.

4. [דיגרסיה: הקטנת להבה של כיריים ביום טוב] לא ברור אם זה נקרא מכבה — כי רק גורמים שיגיע פחות גז, אבל לא מוציאים שום דבר. זה מושווה להוצאת שמן (כי מפחיתים את הדלק), אבל גם לאגודת עצים (כי מונעים גז חדש מלהגיע). באכילה זה ממש צורך אוכל נפש. לא ניתן פסק ברור.

5. אם אין יכול לעשות אחד מכל אלו: אם אי אפשר לעשות אף אחת מהעצות, אסור לכבות, וצריך לחכות עד שיכבה מעצמו. זה לא רק דין בהלכות יום טוב, אלא גם דין בהלכות צניעות ואבן העזר. למעשה נר אינו כל כך גדול — הוא נשרף מהר. ההלכה מקורה בגמרא שמישהו שאל את אביי את השאלה, ואביי ענה בעצות מעשיות.

6. אין גוזרין שמא יכבה: מותר להחזיק נר ביום טוב, ואין לחשוש שיכבה. לא גוזרים שאסור להחזיק נר דולק, רק משום שאולי יכבה מעצמו.

—

הלכה ז׳: נר על גבי דקל — איסור הנחה על מחובר לקרקע

דברי הרמב״ם: “ואסור להניח את הנר על גבי הדקל וכיוצא בה ביום טוב, שמא יבא להשתמש במחובר.”

פשט: אסור להניח נר על דקל (עץ תמר) או דבר המחובר לקרקע ביום טוב, כי עלול לבוא להשתמש במחובר (לטפס על העץ וכדומה).

חידושים והסברות:

1. חילוק בין שבת ליום טוב: בשבת מותר להניח נר על דקל (בערב שבת), כי שבת “בדיל מיניה” — אדם מופרד מהעץ, לא יבוא להשתמש בעץ. אבל ביום טוב, שמותר להשתמש בנר (אינו מוקצה), יבוא אל העץ לקחת את הנר, ובדרך ישתמש במחובר. זהו האיסור — לא ההנחה עצמה, אלא שמא יבא להשתמש במחובר.

2. האם הרמב״ם מתכוון ביום טוב עצמו או אפילו בערב יום טוב: המסקנה היא שהוא מתכוון ליום טוב עצמו, אבל אפילו בערב יום טוב אסור — כי יהיה עסוק בהורדה והחזרת הנר, וזה יוביל לשימוש במחובר.

3. האם עצם ההנחה היא כבר שימוש במחובר: נשאלת השאלה למה עצם הנחת הנר על העץ לא נקראת כבר “שימוש במחובר”? אולי זה “שימוש חלש” שאינו מספיק לאסור.

—

הלכה ח׳: אין מעשנין בקטורת ביום טוב

דברי הרמב״ם: “אין מעשנין בקטרת ביום טוב מפני שהוא מכבה.” אפילו לריח אסור, ואין צריך לומר לגמר את הבית או בית הכלים. אבל מותר לעשן תחת הפירות כדי שיוכשרו לאכילה, כמו שמותר לתלות בשר על גבי האש.

פשט: אסור לעשן בשמים (קטורת) ביום טוב כי זה מכבה — מניחים בשמים על גחלים וזה מכבה (או מקטין) את האש. אפילו לריח (שקרוב לאוכל נפש) אסור; קל וחומר לסתם ריח טוב בבית. אבל לאוכל נפש ממש — עישון תחת פירות כדי להכשירם לאכילה — מותר.

חידושים והסברות:

1. מה פירוש “מכבה”? כשמכסים גחלים במסה גדולה של בשמים, האש הגלויה נכבית ונשארים רק גחלים. אף שגחלים הם גם אש (ואסור לכבות גחלים), הקטנת אש גדולה לגחלים היא עצמה “כיבוי” לגבי האש הגדולה. כמה מפרשים אומרים שזה לא ממש מכבה, ובזה רוצים לתרץ קושיות מסוימות.

2. ההוכחה שכיבוי לצורך אוכל נפש מותר: מכך שמותר לעשן תחת פירות (שזה גם מכבה), רואים שכיבוי לצורך אוכל נפש מותר — בדיוק כמו שמותר לצלות בשר על אש בלי חשש שהבשר יכבה. זה מוכיח שיש כיבוי שמותר לצורך אוכל נפש. מפרשים אחרים חולקים ואומרים שהעישון תחת פירות אינו “כיבוי אמיתי”.

—

הלכה ט׳: ממתקין את החר

דל בגחלת של מתכת

דברי הרמב״ם: “וממתקין את החרדל בגחלת של מתכת, אבל לא בגחלת של עץ מפני שהוא מכבה.”

פשט: מותר להמתיק (להוציא את החריפות מ)חרדל (חרדל) באמצעות גחלת מתכת, אבל לא בגחלת עץ כי זה מכבה.

חידושים:

1. קושיה: הרי זה עתה אמרנו שמותר לעשן תחת פירות לצורך אוכל נפש, אף שזה מכבה — למה חרדל בגחלת עץ גרוע יותר?

2. תירוץ רש״י: חרדל הוא “אפשר לעשותם מערב יום טוב” — אפשר להכין אותו לפני יום טוב, לכן היתר אוכל נפש אינו חזק מספיק להתיר כיבוי.

3. תירוץ אחר: גחלת מתכת אינה נכבית (לכן מותר), אבל גחלת עץ כן נכבית.

4. זו סוגיה קשה — “כבר לפני אלף שנה צדיקים למדו את הגמרא ולא הבינו, וכל אחד חשב פשט”. יש לפחות שלושה פשטים, וזה עצמו מוכיח שאין אנו יודעים את הפשט האמיתי.

—

הלכה י׳: אין מכבין את העץ כדי שלא תתעשן הקדירה או הבית

דברי הרמב״ם: “ואין מכבין את העץ כדי שלא תתעשן הקדירה או הבית.”

פשט: אסור לכבות עץ כדי שהסיר או הבית לא יתמלא עשן.

חידושים:

1. החידוש בקדירה: ב״הבית” אין חידוש — הרמב״ם כבר אמר שאסור לכבות אפילו בדליקה. אבל בקדירה יש חידוש: אף שהעשן הולך לקלקל את האוכל (שזה לכאורה ממש אוכל נפש), גם אסור לכבות.

2. תירוץ הרמ״א בקדירה: הרמ״א אומר שאפשר להוציא את הסיר משם (במקום לכבות את האש), לכן כיבוי אינו נחוץ.

3. שיטת הרמב״ם: לפי פשט הרמב״ם אסור בכל מקרה — הרמב״ם רואה שכיבוי ביום טוב הוא ממש איסור דאורייתא.

—

הלכה יא׳: נפיחה באש — אין נופחין במפוח

דברי הרמב״ם: “אין נופחין במפוח” — אסור לנפוח על אש במפוח (מפוח), כי זה מעשה אומנות — “שכן דרך שאומנים עושים, צורפי זהב.” “אבל נופחין בשפופרת” — מותר לנפוח בקש או בצינור חלול.

פשט: הגדלת אש על ידי נפיחה מותרת בעיקרון (כי אין ממציאים אש, רק מגדילים), אבל מפוח אסור כי זו מלאכה מקצועית.

חידושים:

1. זו קטגוריה שלישית של איסורים ביום טוב: לא משום שאינו אוכל נפש, לא משום שאפשר לעשותו בערב יום טוב, אלא משום שזה “לא יום טובי” — מעשה אומנות. החכמים לא מתירים דברים שאינם יום טוביים.

2. שלוש קטגוריות של איסורים ביום טוב מפורטות: (1) אסור כי אינו צרכי אוכל נפש; (2) אסור כי אפשר לעשותו מערב יום טוב; (3) אסור כי זה מעשה אומנות / לא יום טובי.

—

הלכה יב׳: אין עושין פחמין

דברי הרמב״ם: “ואין עושין פחמין” — אסור לעשות פחמים ביום טוב.

חידושים:

1. איך עושים פחמים? על ידי כיבוי (שכבר אסור), או על ידי הדלקת אש כדי שתהפוך לפחם — אפילו ההדלקה לצורך פחם אסורה.

2. קושיה: הרי אמרנו שהעברה שלא לצורך מותרת — למה אסור להדליק אש כדי לעשות פחם? תשובה: הרמב״ם כבר הטיל כל כך הרבה הגבלות על העברה שלא לצורך, שזה לא כל כך פשוט. “אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר חוץ” (גמרא).

—

הלכה יג׳: אין גודלין את הפתילה

דברי הרמב״ם: “ואין גודלין את הפתילה, ולא מהבהבין אותה, ולא חותכה לשנים בכלי.” אבל מותר לדחוס/לסחוט פתילה בידיים (במקום גדילה), מותר לשרות אותה בשמן — להכין על ידי הרטבה בשמן (במקום הבהוב באש), ומותר לחתוך על ידי הנחה בין שני נרות — להניח באמצע, להדליק במרכז, וכך הפתילה מתחלקת.

פשט: אסור לשזור פתילה (מחתיכות קטנות), לא לשרוף פתילה (כדי לשפר אותה), ולא לחתוך פתילה לשניים בכלי.

חידושים: כל אחד משלושת ההיתרים מתנגד לאחד משלושת האיסורים: (1) גדילה — מותר במקום זה לדחוס ביד; (2) הבהוב באש — מותר במקום זה בשמן; (3) חיתוך בכלי — מותר במקום זה באש בין שני נרות. העיקרון הוא שאסור לעשות כדרך אומן — לא בדרך הקבועה, אבל בשינוי מותר.

—

הלכה יד׳: תיקון כלים ביום טוב

אין שוברין את החרס / אין חותכין את הנייר

דברי הרמב״ם: אין שוברין את החרס ואין חותכין את הנייר לצלות עליו — אסור לשבור כלי חרס (כדי ליצור כלי קטן יותר) ולא לחתוך נייר (פפירוס וכדומה) כדי לצלות עליו.

פשט: שני המקרים הם מתקן כלי — יוצרים כלי חדש על ידי שבירה/חיתוך.

אין פוצעין מן הקנה

דברי הרמב״ם: אין פוצעין מן הקנה לעשותו כמו שפוד לצלות בו מליח — אסור לחדד קנה (עשב חלול) לעשות שיפוד (שיפוד) לצלייה. זה גם מתקן כלי.

שפוד שנרצף

דברי הרמב״ם: שיפוד שנרצף (נתעקם/התעקם), אפילו אפשר ליישר אותו בידיים (בלי כלי) — אין מתקנין אותו.

חידושים:

1. אפילו אין זה מעשה אומנות, זה אסור כי זה בגדר תיקון כלי. זו חומרא — היינו חושבים שבלי מעשה אומנות יהיה מותר, אבל הרמב״ם אוסר.

2. חידוש בשם הרמ״א: אם השיפוד בכלל לא ניתן לשימוש (לא סתם “לא כל כך טוב”), אז לפי הרמ״א זה בגדר מכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותו מערב יום טוב (כי לא היה שבור אתמול), ומותר ליישר אותו. אבל — הלכה ואין מורין כן, לא אומרים את ההיתר ברבים, כי אנשים יטעו בין מתי צריך ומתי לא.

שני כלים שהן מחוברים

דברי הרמב״ם: שני כלים שהן מחוברים מתחלת עשייתן (שני נרות או שני כוסות שמחוברים מאז נעשו) — אין פושלין אותן לשנים, אסור להפריד אותם, מפני שהוא מתקן כלי.

חידוש: מועלית שאלה מעשית לגבי מוצרים מודרניים (כמו יוגורט שמגיע בשני גביעים מחוברים) — האם זה אותו גדר. אוכל שמחובר אולי שאלה אחרת מכלים.

—

כלל יסודי: שיטת הרמב״ם במכשירי אוכל נפש

חידוש: כל הסימן מראה שהרמב״ם מחמיר גדול במכשירי אוכל נפש — הוא סובר שהרבה דברים שאחרים מתירים (כי זה מכשירי אוכל נפש) אסורים. ראשונים אחרים סוברים שמכשירי אוכל נפש מותר ביום טוב (חוץ מכשאפשר לעשותו מאתמול).

—

הלכה טו׳: השחזת סכין ביום טוב

אין משחיזין את הסכין

דברי הרמב״ם: אין משחיזין את הסכין ואת השפוד — אסור לחדד סכין על משחזת (אבן השחזה הרגילה). אבל מחלקה על גבי העץ, על גבי חרס, על גבי אבן — מותר לחדד על דברים שאינם מיועדים לכך (עץ, חרס, אבן). ואין מורים דבר זה — לא אומרים את ההיתר ברבים.

חידושים:

1. הרמב״ם מסביר שהוא כותב זאת רק ללומדים שלומדים את ספרו, לא להמון עם. כי עם הארץ לא יבין את ההבדל בין משחזת לעץ, והוא יבוא לחדד על משחזת.

2. “אין מורין” פירושו כשאומרים שיעור בערב יום טוב ב״פרק” (השיעור הציבורי שהגמרא מזכירה). שם לא יגידו את ההיתר. אבל ספר הרמב״ם נעשה ללומדים, ושם אפשר לומר הכל.

כשהסכין לא חותכת כלל

דברי הרמב״ם: במה דברים אמורים — שמותר לחדד על עץ — רק כשהסכין עדיין חותכת קצת. אבל אם הסכין כבר לא חותכת כלל — אין משחיזין אפילו על עץ.

חידושים (שני הסברים):

1. כי כשהוא נואש (הוא בכלל לא יכול לחתוך), בוודאי יבוא להשתמש במשחזת — גזירה.

2. כי כשסכין לא חותכת כלל, החידוד הוא תיקון כלי ממש (יוצרים תפקוד חדש), משא״כ כשעדיין חותכת — רק משפרים אותה.

—

הלכה טז׳: חכם אסור לבדוק סכין של עם הארץ ביום טוב

דברי הרמב״ם: מפני זה אסרו לראות סכין של עם הארץ ביום טוב — תלמיד חכם אסור לבדוק (לבדוק) סכין שחיטה של עם הארץ ביום טוב.

פשט: כי אם החכם ימצא פגם, יאמר לו שאסור לשחוט בה. עם הארץ אז ילך לחדד על משחזת (כי הוא לא מבין את ההבדל בין משחזת לעץ).

חידושים:

1. שלוש רמות של גזירות: (1) אסרו לחדד על משחזת; (2) אסרו לומר לעם הארץ שמותר לחדד על עץ (כי הוא לא יבין את ההבדל); (3) אסרו אפילו לבדוק את הסכין — כי אם ימצאו פגם, מגיעים לרמה השנייה.

2. אלו כולם דרבנן — גזירות על גזירות. אפילו חידוד על משחזת הוא לכאורה רק מעשה חול (או שבות), לא דאורייתא. ולכן בונים כמה שכבות של גזירות.

3. מעניין שפסק הרמב״ם מוביל לכך שעם הארץ הולך לשחוט בסכין פגומה — בעיית הלכה ממשית — ולכן הרמב״ם אומר שהחכם לא יגיד לו כלום. זה מראה כמה רצינית לוקחים את הגזירה.

—

הלכה יז׳: אין מבקעין עצים ביום טוב

דברי הרמב״ם: “אין מבקעין עצים ביום טוב לא בקרדום ולא במגל ולא במגירה, אלא בקופיץ בצד החד שלו אבל לא בצד הרחב… למה אסרו בקרדום גדולה? שלא יעשה כדרך שעושה בחול. שהרי אפשר לא היה לו לבקע מערב יום טוב. ולמה לא נאסרו הבקיעה כלל? לפי שאפשר שיפגע עץ עבה ולא יוכל לבשלו… לפיכך התירו לבקע בשינוי.”

פשט: אסור לבקע עצים ביום טוב בכלים הרגילים (גרזן, מגל, מסור). מותר רק בקופיץ (סכין בשר) ורק בצד החד, לא בצד הרחב (שהוא כמו גרזן). טעם ההיתר: אדם יכול להיתקל בחתיכת עץ עבה שלא יכול לשרוף בלי לבקע, ואם היו אוסרים לגמרי לבקע לא היה יכול לבשל. לכן התירו בשינוי.

חידושים והסברות:

1. ה״כלל גדול” של הרמב״ם: הרמב״ם כותב “ומכל הדברים הדומה לזה… מזה הטעם התירו במה שהתירו ואסרו במה שאסרו.” זהו עיקרון כללי: דברים ש״קצת כן אפשר לעשות מערב יום טוב, קצת לא” — בדברים כאלה התירו בשינוי, אבל לא כדרך שעושה בחול. ההבדל אינו כמו במקומות אחרים שאומרים “עדיף כשעושים זאת ביום טוב” — כאן הטעם הוא שקשה לאדם לחשב בדיוק איזה עץ יצטרך, כי זה נראה רק בזמן השריפה.

2. העיקרון ש״יהודי לא יכול להיות תקוע”: עיקרון כללי — התורה לא משאירה אדם במצב תקוע (stuck). תמיד יש עצה. היחיד שנשאר תקוע הוא פושע — מי שיכול היה להכין ובכוונה לא עשה. אבל אדם רגיל שלא הכין הכל — בשבילו תמיד יש דרך.

—

הלכה יח׳: לא תכנס אשה לבין העצים

דברי הרמב״ם: “לא תכנס אשה לבין העצים ליטול מהם אוד לתלות בו.”

פשט: אישה לא תיכנס לבית העצים (המקום שבו מחזיקים עצים מוכנים) לקחת “אוד” — חתיכת עץ. הטעם: זו מלאכה חולית — ללכת לחפש בין עצים לא שבורים.

חידוש: הלשון “אשה” מעניין — זה מדבר ספציפית על אישה שהולכת, לא איש.

—

הלכה יט׳: אין סומכין את הקדרה ולא את הדלת בבקעת של קורה

דברי הרמב״ם: “ואין סומכין את הקדרה ולא את הדלת בבקעת של קורה, שלא התירו לטלטל עצים ביום טוב אלא להסקה בלבד.”

פשט: אסור לקחת חתיכת עץ שנשברה מקורה כדי לתמוך עליה סיר או דלת. היתר טלטול עצים ביום טוב הוא רק להסקה (שריפה).

חידושים:

1. חילוק בין מוקצה וטלטול: יש שני ענייני נפרדים — איסור מוקצה ואיסור טלטול. חתיכת עץ שאינה כלי יש עליה איסור טלטול בשבת. ביום טוב זה מותר להסקה (כי מותר לשרוף), אבל זה לא הופך אותו למותר בטלטול למטרות אחרות. כלומר: “להסקה עדיין אינו כלי” — זה נשאר מוקצה מחמת גופו לכל שימוש אחר. זו לשון הרמב״ם למוקצה מחמת גופו.

2. למה זה לא יכול להיות “דבר שמלאכתו להיתר”: אפשר לשאול, עץ שמשתמשים בו להסקה צריך להיות כמו כלי שמלאכתו להיתר? התשובה: זה צריך להיות כלי שמלאכתו להיתר — עץ אינו כלי.

—

הלכה כ׳: תריסי חנויות — פתיחה וסגירת חנויות ביום טוב

דברי הרמב״ם: מותר להסיר את התריסין (תריסים/שערים) של חנויות כדי שיוציא תבלין שצריך להם מן החנות, ולא ימנע בשמחת יום טוב. ומחזירין אותן. במה דברים אמורים? כשיש להם ציר באמצע. אבל אם יש להם ציר מן הצד, אסור.

פשט: חנות שמוכרת תבלינים ומוצרי מזון מותר לפתוח ביום טוב על ידי הסרת התריסים, ומותר גם לסגור.

חידושים:

1. למה מותר לסגור: המפרשים אומרים: אם לא יתנו לו לסגור, הוא גם לא יפתח. כלומר, הסגירה אינה עצמה חלק מאוכל נפש, אלא תנאי כדי שיפתח.

2. טעם ההיתר: הרמב״ם אומר “כדי שיוציאו תבלין שצריך להם מן החנות ולא ימנע בשמחת יום טוב” — זה לא סתם אוכל נפש, אלא שמחת יום טוב.

3. ציר באמצע לעומת ציר מן הצד: כשהציר (ציר/יתד) באמצע זה מותר, כי זה לא נראה כמו בנייה. כשהציר מהצד, זה אסור כי זה נראה כמו בונה — יש חשש בונה כשמכניסים אותו בחוזקה. כשאין בכלל ציר, זה בכלל לא בעיה של בונה, ומותר אפילו בבית.

—

הלכה כא׳: כלים שהם מפורקים — הרכבת כלים ביום טוב

דברי הרמב״ם: “כלים שהם מפוצלים כגון מנורה… או כסא בשלחן שהם חתיכות חתיכות, מעמידין אותו ביום טוב, ובלבד שלא יתקע.”

פשט: כלים שמורכבים מחלקים (מנורה מתקפלת, כיסא, שולחן) מותר להקים ביום טוב, אבל אסור לקבע (לתקוע). הטעם: אין בנין בכלים — בכלים אין איסור בנייה.

—

הלכה כב׳: אבנים של בית הכסא

דברי הרמב״ם: “אבנים של בית הכסא מותר לצדן אדם ביום טוב… ומשום כבודו לא גזרו.”

פשט: היו מסדרים אבנים אחת על השנייה כבית כסא. מותר לסדר זאת ביום טוב כי זו לא בנייה אמיתית (בנין עראי), ומשום כבוד האדם לא גזרו.

חידושים:

1. הטעם הוא כבוד הבריות, לא אוכל נפש: הרמב״ם אומר לא שזה אוכל נפש או צורך אוכל. ההיתר הוא כבוד הבריות — “גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה.” אף שאפשר לומר שבית כסא קשור לאכילה (כי יציאה לבית כסא היא תוצאה של אכילה), זה לא טעם הרמב״ם — הוא אומר בבירור כבוד הבריות.

2. קושיה: האם זה צריך להיות מותר גם בשבת: אם זה כבוד הבריות, זה צריך גם בשבת להיות מותר — כי גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה. הרמב״ם לא מסביר למה זה צריך להיות שונה בשבת מאשר ביום טוב. הכלי חמדה לומד גם שזה מותר בשבת. זו נשארת קושיה לא פתורה.

—

הלכה כג׳: דומה לבנייה (בונה) ביום טוב — מדורה, קדירה, ביצים

עשיית מדורה (מדורה) ביום טוב

דברי הרמב״ם: לא יסדר עצים אחד על השני כמו מערכה (שורך העצים… מנוח זה על גבי זה עד שיסדיר המערכים). אלא ישפוך את העצים באקראי (שופך עצים בערבוב), או יסדר בשינוי — מלמעלה למטה (מנוח עץ למעלה ואחר תחתיו).

פשט: כשבונים מדורה ביום טוב, אסור לסדר את העצים בדרך הרגילה כי זה נראה כמו בונה. צריך לעשות בשינוי.

חידושים:

1. זה לא רק עניין של פרפקציוניזם — אש צריכה אוויר בין העצים כדי לבעור. הדרך הנכונה לבנות מדורה היא צורך מעשי, לא רק אסתטי. לכן, מכיוון שזה נראה כמו בונה, צריך לעשות זאת בשינוי.

2. השינוי של “מנוח עץ למעלה ואחר תחתיו” פירושו שהאדם עומד ומחזיק את העץ מלמעלה, ומניח את התחתון למטה — הוא בונה מלמעלה למטה במקום מלמטה למעלה. ז

ה אפילו יותר טורח, אבל זה לא נראה כמו בונה.

קדירה על אבנים ומטה (מיטה)

דברי הרמב״ם: כשמעמידים קדירה (סיר) על אבנים, יש לאחוז בקדירה ולהניח אבנים תחתיה (אוחז הקדירה ונותן אבנים תחתיה), לא להיפך. אותו דבר במיטה — מחזיקים את הקרש ועושים את הרגליים תחתיו (אוחז הקרשים ועושה רגלים תחתיהם).

פשט: השינוי הוא שבונים מלמעלה למטה במקום מלמטה למעלה, כדי שלא ייראה כמו בונה.

הצבת ביצים (ביצים)

דברי הרמב״ם: לא יעמיד ביצים אחת על השנייה כמו מגדל (מגדל). אלא בשינוי — מלמעלה למטה (ישנה ויתחיל מלמעלה למטה). כל כיוצא בזה צריך שינוי.

חידושים: השלחן ערוך הרב אומר שזה מדבר ספציפית כשמעמידים ביצים כדי לבשל אותן בצורה כזו (עם אש מתחת). אבל סתם ערימת ביצים לאחסון — זו לא בנייה כלל, כי אין דבר כזה “מגדל של ביצים” שהוא בנייה. בעצים ואבנים יש ממשות של בנייה (בונים אוהל, מיטה), אבל ביצים עצמן אינן חומר בנייה.

—

הלכה כד׳: טיפול בבהמה ביום טוב — זבובים

דברי הרמב״ם: מסירין זבובים ונטלין מבהמה — מותר להסיר זבובים (זבובים) ורסיסים מבהמה ביום טוב.

חידושים:

1. כשמוציאים זבוב או רסיס עושים חבורה (פצע), וחובל אסור! התירוץ: הוא לא מתכוין לעשות חבורה — זה פסיק רישא דלא ניחא ליה או דבר שאינו מתכוין.

2. זה צריך להיות מותר גם בשבת — כי זה לא מתכוין. אולי בשבת לא היו מתירים, אבל ביום טוב בהמה היא דבר שמותר לטפל בו (כי מותר לשחוט בהמה ביום טוב).

3. מי אומר שכל דבר שכתוב כאן הוא רק יום טוב? הרבה מההלכות אולי גם מותרות בשבת.

—

הלכה כה׳: מילדין (עזרה בלידה) בהמה ביום טוב

דברי הרמב״ם: אין מילדין את הבהמה ביום טוב — אסור לילד באופן מלא (לעזור באופן אקטיבי בלידה) בהמה ביום טוב. אבל מסעדין — אבל מותר לעזור (לתמוך באופן פסיבי).

פשט: ההבדל הוא בין ילוד אקטיבי (אסור) לעזרה פסיבית (מותר).

הרמב״ם מסביר מה פירוש “מסעדין”: אוחז בו שלא יפול לארץ — להחזיק את הנולד שלא ייפול; נופח לו בחוטמו — לנפוח באפו שינשום; נותן דד לתוך פיו — לתת את שד האם לפיו שיניק.

—

הלכה כו׳: בהמה טהורה שאינה מכירה את ילדה

דברי הרמב״ם: בבהמה טהורה שדוחה את יילודה — מותר לזלף מי שלייתה עליה (להזות מהשליה על הילד), או וליתן קומץ מלח ברחמה (להכניס מלח לרחם) — כדי שתרחם עליו. אבל הטמאה אינה צריכה — בהמה טמאה אינה צריכה זאת, כי היא תמיד מרחמת על ילדה.

חידושים:

1. זה מעניין לאור מה שהרבה ראשונים אומרים שמאכלות אסורות (טמאות) אסורות כי הן אכזריות ואכילתן מולידה מידות אכזריות. כאן אנו רואים את ההיפך — דווקא הטהורות יש להן בעיה עם רחמנות על ילדיהן, והטמאות תמיד מרחמות!

2. מיושב ש״אכזריות” בטמאות פירושה שהן טורפות — חיות שאוכלות חיות אחרות. זה לא אותו דבר כמו אכזריות לילדים עצמם.

—

הלכה כז׳: טומאה וטהרה של כלים ביום טוב

כלי שנטמא בערב יום טוב

דברי הרמב״ם: כלי שנטמא בערב יום טוב, אין מטבילין אותו ביום טוב.

פשט: כלי שנטמא בערב יום טוב אסור להטביל ביום טוב.

חידושים:

1. הטעם הוא גזירה שמא ישהה אותו בטומאתו — חוששים שיניח בכוונה את הטיהור ליום טוב, במקום לעשות זאת בערב יום טוב. זה מתאים לכלל של דבר שאפשר לעשותו מערב יום טוב. רש״י לומד את הטעם כתקלה.

השקה של מים טמאים

דברי הרמב״ם: אם בכלי יש מים טמאים בפנים, מותר לטהר את המים על ידי השקה (נגיעה במי מקווה), ובדרך זו מותר גם להטביל את הכלי עם המים בפנים, ואינו חושש.

חידושים:

1. במים אין אותה גזירה כמו בכלים. הטעם: מילתא דלא שכיחא — לא שכיח שמים נטמאים, לכן לא גזרו.

2. טעם שני: במים טמאים אין חשש של “ישהה” — אדם עם מים טמאים חייב לטפל בזה מיד.

3. הכלי גם נעשה טהור דרך אגב — זה “טריק” כי הוא לא עושה זאת במפורש לכלי, אלא למים.

כלי שהיה טהור לתרומה ורוצה להטבילו לקודש

דברי הרמב״ם: כלי שהיה טהור לתרומה ורצו להטבילו לקודש — מטבילין אותו ביום טוב.

פשט: כלי שכבר טהור ברמה נמוכה יותר (תרומה), ורוצים להעלות אותו לרמה גבוהה יותר (קודש) — מותר להטביל ביום טוב.

חידושים:

1. זה לא כמו מתקן — כי הכלי כבר טהור, רק מעלים אותו לדרגה גבוהה יותר. אין כאן חשש של “ישהה בטומאתו” כי הוא בכלל לא טמא.

2. “וכן כל כיוצא בזה” — הרמב״ם מתכוון שגם אדם טהור מותר להטביל עצמו לדרגה גבוהה יותר של טהרה. יש הרבה רמות של טהרה (עשר מעלות וכדומה), לא רק תרומה וקודש.

כלי שנטמא במשקין טמאין (ולד הטומאה)

דברי הרמב״ם: נטמא הכלי במשקין טמאין שהם ולד הטומאה מערב יום טוב — מטבילין אותו ביום טוב, לפי שטהור מן התורה.

חידושים: איסור הטבילה בערב יום טוב הוא רק כשהכלי נטמא באב הטומאה — טומאה חזקה מהתורה. אבל אם הוא רק נטמא על ידי משקין טמאין (שהם ולד הטומאה), הכלי הופך לשלישי לטומאה, שהיא רק טומאה דרבנן — מן התורה אין שלישי. לכן מותר להטביל ביום טוב.

מדלין בדלי — שאיבה בדלי

דברי הרמב״ם: מדלין בדלי ויטהר מאליו.

חידוש: אדם מותר לשאוב מים בדלי מבאר (שהיא מקווה), ודרך אגב הדלי נעשה טהור. זה מותר כי לא ניכר שהוא מתקן כלי — הוא עושה זאת בדרך של שאיבת מים, לא כטבילה.

נידה שאין לה בגדים טהורים — הערמה בטבילה

דברי הרמב״ם: נידה שאין לה בגדים טהורים — מערמת וטובלת בבגדיה.

פשט: נידה שאין לה בגדים טהורים, מותרת לעשות ערמה (טריק) ולהטביל עם בגדיה, כך שהבגדים גם יהיו טהורים.

חידושים: צריך ללמוד בשולחן ערוך הלכות טבילה איך עושים שלא יהיה חציצה — כי בדרך כלל לא טובלים עם בגדים. [דיגרסיה: בתשעת הימים (לפני תשעה באב) זו לא עצה, כי כיבוס אסור — אבל טבילה אינה כיבוס.]

—

הלכה כח׳: מקח וממכר ביום טוב — הקדמה כללית

דברי הרמב״ם: “דברים רבים אסרו ביום טוב משום גזירת מקח וממכר.”

פשט: אסור לפסוק מחירים על בהמה ביום טוב.

חידושים:

1. לשון הרמב״ם מחודש: הוא אומר “דברים רבים אסרו” — לא “הכל אסור”. זה אומר שביום טוב לא אסרו קטגורית הכל ממקח וממכר, אלא דברים מסוימים. זה שונה משבת, שבו כל דבר שהוא מקח וממכר אסור (שמא יכתוב).

2. קושיה על הרמב״ם: הוא כבר אמר קודם שכל מה שאסור בשבת אסור ביום טוב. אם כך, למה הוא צריך לומר במיוחד שמקח וממכר אסור ביום טוב? התירוץ: ביום טוב יש יותר היתרים במקח וממכר מאשר בשבת. בשבת הכל אסור, אבל ביום טוב — מכיוון שמותר לבשל ולשחוט — יש יותר מצבים שבהם מקח וממכר יכול להיות רלוונטי (למשל קניית תבלינים, בשר וכו׳), ולכן רק דברים מסוימים נאסרו.

3. הרמב״ם לא כותב “היתר” אלא “איסור”: הוא רוצה להדגיש שאף שביום טוב מותר יותר, בכל זאת הרבה דברים נאסרו — זה החידוש.

—

הלכה כט׳: אין פוסקין דמים — שותפים

דברי הרמב״ם: “אין פוסקין דמים לכתחלה על בהמה ביום טוב, אלא מביא שתי בהמות שוות זו לזו ושוחטין את אחת מהן ומחלקין ביניהם, ולמחר יודעים כמה דמי השניה.”

פשט: מביאים שתי בהמות זהות, שוחטים אחת, מחלקים אותה, ומחר רואים כמה שווה השנייה — זה המחיר של הראשונה. זה “כלאחר יד” — טריק איך לדעת את הערך בלי להזכיר כסף ביום טוב עצמו.

—

הלכה ל׳: לא יאמר זה אתה בסלע — אי הזכרת שם דמים

דברי הרמב״ם: “לא יאמר זה אתה בסלע ואתה בשתים, שאין מזכירין שם דמים, אלא לחצאין ולשלישין.”

פשט: כששותפים מחלקים בהמה, אסור לומר “אתה לוקח בשווי סלע,” אלא אומרים “אני לוקח רבע” או “שליש” — בלי להזכיר סכומי כסף.

—

הלכה לא׳: לא חלקו במאזנים — חומרות עם משקלות

דברי הרמב״ם: “לא חלקו במאזנים, שאין משגיחין בכל מאזנים כל עיקר. אפילו ליתן בו בשר לשומרו מן העכברים אסור מפני שנראה כשוקל בכף מאזנים.”

פשט: אסור להשתמש במאזניים ביום טוב — אפילו לא לשקילה, אלא אפילו לתליית בשר כדי להגן עליו מעכברים.

חידושים: החכמים עשו חומרות גדולות: (1) קצב מומחה שידו כמו מאזניים (הוא יכול להעריך משקל על ידי החזקה) — אסור לשקול בידו; (2) אסור לשקול בכלי מלא מים (להכניס בשר למים ולמדוד את העקירה); (3) אפילו רק לתלות בשר על מאזניים — אסור מפני מראית עין.

—

הלכה לב׳: אין מטילין חלשים על המנות

דברי הרמב״ם: “אין מטילין חלשים על המנות. אבל מטילין חלשים על בשר הקדשים כדי לחבב את המצוה.”

פשט: אסור לעשות גורל מי מקבל איזה חלק מהבהמה. אבל כהנים שאוכלים קדשים מותרים לעשות גורל — כדי לחבב את המצווה.

חידושים:

1. מחלוקת הראב״ד: הרמב״ם מבין ש״חול” פירושו חולין ו״קודש” פירושו קדשים. הראב״ד מבין אחרת: “קדשים” פירושו בשר מהיום (יום טוב), ו״חול” פירושו בשר מאתמול.

2. אכילה רגילה ביום טוב לעומת מצווה: מההבדל בין בשר רגיל (אסור גורל) לקדשים (מותר כדי לחבב המצווה), רואים שאכילה רגילה ביום טוב היא מצווה, אבל לא ברמה של קדשים.

3. גורל בבית: המגיד משנה אומר שבין בני הבית (ילדים בבית) מותר לעשות גורל — כי זה לא קנין אמיתי, לא מקח וממכר, אלא “פוליטיקה בבית”.

—

הלכה לג׳: לא יאמר אדם לטבח תן לי בדינר בשר

דברי הרמב״ם: “לא יאמר אדם לטבח תן לי בדינר בשר, אלא תן לי חלק, ולמחר עושין חשבון.”

פשט: אסור לומר לקצב “תן לי בשר בדינר,” אלא “תן לי חלק” — ומחר מחשבים.

—

הלכה לד׳: לא יקח מבעל החנות במדה או במשקל

דברי הרמב״ם: “לא יקח מבעל החנות במדה או במשקל, אלא כיצד הוא עושה? מלא לי כלי זה, ולמחר נותן לו שוויו. אפילו כלי מיוחד למדה ימלנו, אבל שלא יזכיר לו שם מדה.”

פשט: מחנות אסור לקחת במדה/במשקל. אומרים “מלא את הכלי הזה,” ומחר משלמים. אפילו כלי שמיוחד למדה (למשל כלי ליטר) מותר להשתמש — בניגוד למשקלות שנעשו רק למקח וממכר — אבל אסור להזכיר את שם המדה.

חידושים:

1. מילים עושות את ההבדל: זה למעשה אותו מקח וממכר — רק איזו לשון משתמשים עושה את ההבדל. זה לא “ודבר דבר” (שהולך על דיבורים של חול), אלא גזירה ספציפית שלא ייראה כמו מקח וממכר.

2. למה מילים עושות הבדל: אולי כי כשמדברים בלשון מדה, כותבים את זה (כותב), וזו מעשה חולית. או: שלא יהיה “דרך שעושה בכל” — לא לעשות ביום טוב כמו שעושים בחול.

3. בחול יש לדבר בבירור: מכך שביום טוב צריך לדבר אחרת, רואים שבחול כן צריך לדבר בבירור על כסף — לא להתבייש בחול גם.

4. [דיגרסיה: אריזות] היום כל דבר הוא אריזה עם סימון מדויק — האם זו בעיה של מדידה? דבר שמידתו ידועה (דבר שמידתו כבר ידועה/נמדדה) אולי יותר מותר, כי אין צורך למדוד — זה כבר נמדד. הרמ״א מביא מקרה כזה.

—

הלכה לה׳: הנחתום מודד תבלין

דברי הרמב״ם: “הנחתום מודד תבלין ונותן לקדרה בשביל שלא יפסיד תבשילו. אבל האיש לא ימדוד קמח לעיסה.”

פשט: אופה (נחתום) שמבשל לציבור גדול מותר למדוד תבלינים כדי לא לקלקל את התבשיל. אבל אדם פרטי יעשה זאת בערך.

חידוש: ההבדל: לנחתום יש ציפייה לעקביות — אנשים מצפים שהמוצר שלו תמיד יהיה באותו טעם (כמו חברה). אישה בבית — “היום יהיה לכבוד יום טוב יותר מתוק” — אין צורך כזה למדוד במדויק, וקל יותר להעריך כי כבר יודעים בערך.

—

הלכה לו׳: לא ימדוד שעורים לפני בהמתו

דברי הרמב״ם: “לא ימדוד אדם שעורים לפני בהמתו, אלא משער ונותן לה.”

פשט: לא ימדוד מזון לבהמה במדה, אלא ייתן בערך.

—

הלכה לז׳: מותר ליקח מן החנוני ביצים או אגוזים במנין

דברי הרמב״ם: “מותר ליקח מן החנוני ביצים או אגוזים במנין, שלא יזכיר לו שם דמים ולא יזכיר מנין.”

פשט: מותר לקנות ביצים או אגוזים במספר (עשרים ביצים). אבל אסור להזכיר שם דמים.

חידוש: “לא יזכיר מנין” לא פירושו מספר הביצים (זה מותר), אלא לא להזכיר סכום שוטף — כלומר לא לומר “לקחתי שבוע שעבר עשר, עכשיו אני לוקח עוד עשר, הסך הכל עשרים” — כי זה דיבור על חשבון כסף.

—

הלכה לח׳: הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו

דברי הרמב״ם: “הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו או אצל פטם הרגיל אצלו, ולקחו ממנו בהמה ותבלין כל מה שירצה, וישלם לו אחר יום טוב, ואינו חושש שמא יזקיק לו שום דמים ולא סכום מנין.”

פשט: הולכים לרועה/מפטם שמכירים, לוקחים מה שצריך, ומשלמים אחרי יום טוב — בלי חשש שהוא ידרוש כסף או חשבון.

חידוש: הטעם ל״רגיל אצלו” הוא מעשי: עם מכר אפשר להבין ברמז, הוא לא ידרוש כסף במקום, והוא יחשב אחרי יום טוב. עם זר (או רועה גוי) הוא לא יבין את ה״שפה” של אי-דיבור על כסף.

—

הלכה לט׳: הלוה ביום טוב תובע ונוטל בדין

דברי הרמב״ם: “הלוה ביום טוב, תובע ונוטל בדין. והוא שאם תאמר לא ניתן לתובעו ואינו נוטל כלום, נמצא נמנע משמחת יום טוב.”

פשט: מי שהלווה (או לקח סחורה באשראי) ביום טוב — מותר לתבוע אותו בדין אחר כך.

חידושים:

1. הטעם: אם לא היו יכולים לתבוע, אף אחד לא היה רוצה לתת באשראי ביום טוב, והיו נמנעים משמחת יום טוב. זה היסוד של “לווה עלי ואני פורע”.

2. הבדל משבת: בשבת הענין לא כל כך רלוונטי — בשבת אדם כבר הכין את סעודתו, ולמעשה שבת לא כל כך נוגעת (שאלות עירוב, הוצאה, חנויות סגורות). ביום טוב עוסקים יותר בקניית דברים טריים.

—

הלכה מ׳: תרומות ומעשרות ביום טוב

דברי הרמב״ם: “אף על פי שאין מגביהים תרומות ומעשרות ביום טוב” — כמו בשבת אסור להפריש תרומות ומעשרות כי זה קצת מתקן. “אבל אם היה לו תרומת מעשר שהגביהו מאמש, הרי זה מוליכה לכהן ביום טוב.”

פשט: ההפרשה עצמה אסורה כי זה מתקן, אבל ההולכה לכהן אינה מתקן — זו רק מסירה. לכאורה בשבת גם יהיה אותו דבר.

חידוש: אם חלה ראויה לחיה ולכלב (לא ראויה לאכילה אנושית), זו שאלה אחרת.

—

הלכה מא׳: צדקה ביום טוב

דברי הרמב״ם: גבאי צדקה מותרים להסתובב בחצרות ולגבות — לא כסף, אלא **או

כל, כדי לחלק לעניים. “אבל לא מכריזין כדרך שמכריזין בחול” — לא יעשו זאת בצורה של הכרזה/קמפיין רשמי. הוא יגבה בצנעה ונותן לו בחלקו — יגבה בצניעות על כתפו (על בגדו), לא בקופה/תיבה רגילה, ומחלקן לכל שכונה ושכונה**.

פשט: מותר לחלק צדקה ביום טוב, אבל בצורה שלא נראית כעסק/מסחר.

חידושים:

1. סתירה לדין “פוסקין צדקה בשבת”: כבר למדנו (בהלכות שבת) שפוסקין צדקה בשבת — מותר אפילו בשבת לעשות חשבונות עם צדקה. אבל כאן רואים שבכל זאת יש מגבלות על האופן המעשי שבו לוקחים/מחלקים את הצדקה — זה חייב להיות בצניעות, בלי הכרזה, בלי קופה, ורק לפי שכונות. כלומר: עצם הענין של צדקה מותר, אבל האופן חייב להיות שונה מבחול כדי לא להיראות כמו מקח וממכר.

2. הרמב״ם בהלכות דעות הביא שתלמיד חכם צריך לגור בעיר שיש בה גבאי צדקה (בין עשרת הדברים שעיר צריכה להיות בה).

—

עד כאן פרק ד׳ מהלכות יום טוב.

תמלול מלא 📝

פרק ד: עוד סדר הכנת האוכל — הבערה וכיבוי

הקדמה לפרק ד: הכנות לאוכל נפש

שלום עליכם רבותי, מצוין. אנחנו הולכים ללמוד את הפרק הרביעי של הלכות יום טוב. מצוין. בזכות ובכוח של כל הנדבנים והמשתתפים והמאזינים והמקדמים, ואלה שמתעסקים איתנו, כל מיני אנשים שיש להם קשר לזה. מצוין.

נו. הפרק בעצם הוא המשך של הלכות יום טוב. בפרק הקודם למדנו ממש עשיית אוכל, הכנת האוכל. זה קצת יותר רחוק, לא ממש… זה אומר עדיין ברוב המקרים, ההלכות יהיו על דברים שיש להם קשר להכנת אוכל, אבל לא כל כך ישירות, לא בישול, אלא הכנות לבישול. אז אפשר לומר, הכל ביום טוב הולך להיות קצת עם אוכל, כי זה ההיתר של אוכל נפש. אוכל נפש מותר, ואחר כך יש הרבה אופנים שאסור מדאורייתא, מדרבנן, וההיפך. כל שאר הדברים זה טוב. אפשר לומר, אסור לבנות, אסור להכין אש. אז נופלים הרבה מאבות המלאכות שאסורות לגמרי כמו שבת. מה שהיית חושב שמותר לעשות ביום טוב, כאן צריך להיכנס לפרטים מה מותר כן.

אז הרמב״ם הולך להביא הלכות שונות. ואם רוצים לעשות על זה איזה כלל, יש שבפוסקים אחרים הם נקראים מכשירי אוכל נפש. נכון, אבל בואו לא נעשה את הכלל, כי הרמב״ם לא עושה את זה.

יסוד: שיטת הרמב״ם — פרטים יותר מכללים

לא דיברתי על זה, ואני מאוד מסופק אם הרמב״ם מאמין בכל הכללים האלה, כי אני רואה שהרבה פעמים שואלים על הרמב״ם, הוא לא עקבי, אם היה סובר שהכלל הוא, אבל הרמב״ם מעולם לא כתב את הכלל. הרמב״ם סובר שאם כתוב בגמרא את ההלכה, ההלכה אמת. מה שיש טעם, אולי זה אפילו לא כל כך חשוב הטעם. לא צריך להאמין בטעם. אני מתכוון הרמב״ם לא הולך, למשל בחושן משפט הוא לא הולך לומר שאם יש ספינה שנראה שהיא שייכת לשני אנשים אז יגידו כך וכך, אלא הוא אומר שיש סוג חזקה שנקראת כך וכך. כמעט בכל התורה הוא עושה הרבה יותר פרטים מכללים. הוא לא כל כך מעוניין בלמדות. למדות זה ללימוד בעיון, למי שרוצה להבין, אבל אם הוא רוצה לדעת את ההלכה, צריך לדעת את ההלכה.

כי הרמב״ם יגיד שיש תרי״ג מצוות, ובתרי״ג מצוות יש עוד הרבה מאוד פרטים של מצוות דרבנן. אפשר לומר תחת המסגרת הכללית מתאים מהלך הרמב״ם. יש תרי״ג מצוות, נשארים עוד אלפי מצוות דרבנן. אני לא בטוח אם הייתי אומר את זה ככה. אוקיי, יש לי דרכים אחרות לחשוב על זה, אני לא רוצה עכשיו להיכנס לזה. אני רק רוצה ללמוד את הלכות יום טוב. אבל בעצם, כשחיים יום טוב, כשעושים מלאכות, יש הרבה פרטים במלאכות מה אסור ומה מותר, וזה מה שצריך ללמוד.

יסוד: הלכה כהכרעות של בית דין

אולי זה יכול להיות ככה, שמי שעושה כלל, אחר כך הוא נתקל בהרבה מאוד פרטים שלא מתאימים לכלל. צריך להסביר למה הפרט שונה מהכלל. אבל אם בכלל לא עושים שום כלל, אומרים רק את ההלכה, ולא מתבלבלים. נכון, כי התיאוריה שלי היא שהרמב״ם מאמין שההכרעות של הגמרא הן כמו ההכרעות של סנהדרין, צריך לציית למה שהגמרא אמרה. אבל זה לא אומר שצריך להאמין בכללים שהגמרא אמרה.

אה, אתה אומר טוב מאוד. כי אם הולכים עם כללים, פשוט שלומדים כלל לתוך התורה, ועכשיו זה חייב להתאים. אבל אם לא עושים את זה ככה, אלא הסמכות שלזה היא כי כך עשו הסנהדרין, או כך המנהג של כלל ישראל, זה לא חייב להתאים לאיזה כלל מופשט מסוים. יכול להיות שהסנהדרין יסתרו את עצמם, אז מה? הם לא יכולים? הם לא יכולים לפסוק במקרה הזה כך ובמקרה ההוא כך? הם יכולים. יכול אפילו להיות שהיו שני בתי דין בעצם, שאנחנו מחויבים לשניהם, אבל אנחנו לא יכולים לענות על הקושיה. כי אני שואל אותך, זו חקירה למדנית מאוד מעניינת, אבל הרמב״ם היה אומר שכך ההלכה, כן? חייבים לציית לבית הדין. “השופט אשר יהיה בימיך”, מה שההלכה היא, בית הדין הכללי של כלל ישראל.

מה זה בית הדין? יש שאלה, אז הוא אומר, מכשירי אוכל נפש. היום יהודי שאל שאלה מרב אם מותר לעשות כך וכך, לחדד את הסכין. אמר לו, לא. מחר שאלו אם מותר להכין פתיל. אמר לו, כן. שואל היהודי, מה אתה סובר? אומר הרב, טוב, זו באמת קושיה טובה. אתה יודע מה? או אתמול הוא שאל רב אחר, ואותו רב סבר כך. היום הוא שואל, הרב שואל כך: האם הוא צריך לשנות גם את ההלכה של אתמול? כי… לא, זה לא יכול להיות ככה. הרב של היום לא יכול להתנות על הרב הקודם, כי נניח שיש כללים איך מותר להתנות. אז, בהחלט יכול להיות שההלכה שלנו יכולה להיות לא עקבית, ויכול להיות שזה חייב להיות לא עקבי. אם מבינים את התיאוריה של הלכה כהכרעות של בית דין, יכול להיות שמי שסובר שזה עקבי סותר את עצמו, כי חייב להיות שיש עקביות אם הולכים עם הרבה אנשים שצריך לציית לכולם, ולא כולם סברו את אותם הכללים.

יסוד: פרט מכיל יותר מכלל

אמת. יש גם, יכול להיות שלפי הכלל של אוכל נפש זה היה מותר, אבל יש עוד הרבה דברים שחכמים לא רוצים שיעשו טרחה, שיהיו עסוקים ביום טוב בדברים שאינם של יום טוב. והרמב״ם לא חייב להסביר כל דבר אם זה האיסור, כי זה לא הותר בתורה באוכל נפש, או שזה איסור מסוג אחר. זה כן נוגע אם אחד הוא דאורייתא ואחד הוא איסור דרבנן, והרמב״ם יכתוב את זה. אם זה ממש איסור או שזה רק גזירת חכמים, אבל אם מדברים רק על ההלכה בלי להיכנס לשורש ההלכה, אפשר… כלומר, אני אגיד עוד יסוד למה אני חושב שאולי הפרטים חשובים יותר מהכללים. גם מאוחר יותר בפרק באיזו הלכה אומר הרמב״ם כלל, מפני מה אסרו זה והתירו זה?

אבל יכול להיות דבר כל כך מעניין: פרט הוא תמיד בכלל יותר דברים מהכלל. מה אני מתכוון לומר? אז אומרים באופן כללי, אוכל נפש לצורך שלא לצורך מכשירין, אפשר לעשותו, כל מיני כללים. אחר כך יש את הדבר של טרחה ועונג יום טוב ושמחת יום טוב. וכו׳ מגיעים לדברים כאלה. אז כשאני שואל אותך שאלה מעשית, מותר לעשות אש חדשה ביום טוב? עכשיו, הרמ״א, נניח, מביא טעם אחד, הרב הביא במסעה טעם אחר, יש מחלוקת, אבל יכול להיות שבזה טמונים ארבעה טעמים אחרים, כי מציאות, כמו שהצאנזער רב אמר, שכל דבר שהוא עושה יש לו שלוש מאות טעמים, זו המציאות של העולם. אדם שעושה דברים, הוא כולל הרבה מאוד דברים. יכול להיות שכל הצירוף וכל הדברים ביחד עושים את האיסור. כשלא יכולת ללמוד מהכלל את זה, כי זה גם קצת וגם קצת לא לצורך, וגם קצת זה, וגם קצת ההוא.

הרמב״ם מביא, אני אומר שההלכות הפקטיות יותר בטוחות, יותר ברורות מהכללים, כי הכללים, בכל פרט יכולים להיות ארבעה כללים שנוגעים ל… אוקיי, אנחנו התרגלנו שלילד אפשר לומר לא, וזהו, ושצריך להתמודד עם זה. אבל הרמב״ם, אנחנו כולנו ילדים מול התורה, מול החכמים, ואומרים כך וכך, כזה רע וקדש.

הלכה א: אין ממציאין את האש — עשיית אש חדשה ביום טוב

דברי הרמב״ם: שלוש דרכים לעשיית אש

אין ממציאין את האש. מעניין הלשון שלו, כי אנחנו מסתכלים כשעושים אש כאילו יצרנו משהו, אבל לא יצרנו כי היה אש בכוח. נניח, שני אבנים שמשפשפים, יש איזה כוח אש באבנים, ומוציאים אותו. אז אסור להוציא אש, כלומר לעשות אש, ויש כמה דרכים לעשיית אש, מאיפה אפשר לקבל את האש.

אומר הרמב״ם, אסור לעשות אש לא מעצים, לא מאבנים, ולא ממתכות. מסביר הרמב״ם, איך התהליך של עשיית אבנים מאחד הפריטים? כגון, הדרך איך עושים זה שכחין נושין זה בזה. אנחנו יודעים למשל אבן, משפשפים אותם אחד על השני, או עושים אותם בזה, או מקישים אותם אחד על השני. עד שתצא האש. אנחנו יודעים שעושים כך עם פתיל, אבל נראה שעם עצים ומתכות אפשר גם לעשות אש בדרך של לשפשף אותם והם נעשים חמים והם מוציאים אש.

וכן, עוד דרך לעשיית אש היא הנפט החד ביותר. נפט הוא סוג שמן שהוא כבר שמן מזוקק, חד ביותר שהוא כמים. אני מתכוון שנפט גולמי הוא יותר כמו זפת שחורה. ומזה מוציאים משהו לבן, כמו מים, ויש בזה כוח שאם מנערים אותו, עושים אנרגיה ועושים אותו חם, הוא מתחיל לבעור, עד שידלק עד שהוא נדלק.

או, דרך שלישית איך אפשר לעשות אש, כלי זך קשה, כלי שקוף, או זכוכית מלאה מים, שמניחין אותו כנגד עין השמש, כשמניחים אותו מול השמש. אנשים יודעים שילדים עושים כך, לוקחים זכוכית מגדלת, ומחזיקים אותה מול השמש, מול דבר שחור. משום סיבה כלשהי זה מושך את החום מהאש… מהשמש. מהשמש. עד שיחזור נגהה — האור שלה, כלומר האש, לפשתן וכיוצא בו. כלומר, מניחים את כלי הזכוכית מול פשתן, כמו שאנחנו עושים מול נייר, אפשר לעשות מול דבר שנדלק בקלות, וכיוצא בו וידלק. כל אלה אסור.

טעם האיסור: שלא הותר אלא להעביר מאש מצויה

ועכשיו הרמב״ם מסביר למה אסור. כל זה וכיוצא בו אסור ביום טוב. כל אלה, זה, או איזו דרך אחרת איך תמצא דרך איך לעשות אש, אסור ביום טוב. למה? אומר הרמב״ם כך, שלא הותר — הרמב״ם אומר לנו מיד, הוא חושב, אדם תוהה, כמו שלמדנו קודם שהבערה, הדלקת אש, מותרת, אפילו שלא לצורך מותרת. וכאן הוא אומר שאסור לגמרי. אומר הרמב״ם, מה זה שלמדנו שמותר, שלא הותר ביום טוב אלא להעביר מאש מצויה. ביום טוב התירו משהו אחר. ביום טוב אמרו שמותר לעשות אש מאש. בשבת זה נקרא בדרך כלל מבעיר. ביום טוב אמרו שזה מותר לעשות ביום טוב, להדליק מאש. אבל להמציא אש, ליצור אש חדשה, לא ליצור אש חדשה, אבל ליצור אש חדשה שלא קיימת בפועל לפחות, זה אסור. למה? שהרי אפשר להמציא אותה בערב. כבר למדנו כלל שכל המלאכות מותר לעשות רק אם אי אפשר להמציא אותן ביום טוב, אם לא יכלו לעשות אותן לפני יום טוב. אבל אם יכלו לעשות אותן ערב יום טוב, אסור.

ביאור: החילוק בין להעביר מאש מצויה ובין להמציא אש

ממילא, מה שאמרנו שהבערה מותרת אפילו שלא לצורך, זה כשכבר יש אש. כשכבר יש אש, מותר אפילו אם היית יכול לעשות זאת לפני יום טוב, כן? אפילו את הנרות יכולת להדליק לפני יום טוב, על זה יש את ההיתר של “מתוך שהותרה לצורך”. אבל עשיית אש חדשה אין את ההיתר. מותר רק באופן שלא יכלו לעשות זאת ערב יום טוב. כלומר, כל אלה יכלו לעשות ערב יום טוב.

השגת הראב״ד: משום מוליד, לא משום אפשר לעשותן מערב

נכון, עכשיו חשוב להזכיר שהראב״ד הקדוש לא הסכים. הראב״ד אומר שבגמרא כתוב שזה עניין של מוליד, ולא של “אפשר לעשותן בערב”. כלומר, כי קשה להבין, כמו שהבאת עכשיו, קצת קשה להבין למה “אפשר לעשותן”. כל אש היא “אפשר לעשותן”. למה שונה הפעולה של הוצאת אש מיצירה? הרי גם יכלו להדליק את הנרות. למה אתה אומר שאי אפשר? כי זה יכבה.

אז, צריך לומר ש, אומר הראב״ד, או הוא אומר שכתוב בגמרא שזה עניין של מוליד לאחר… כמו שמוליד הוא שכבר יש בתרנגולת כבר ביצה, אבל עכשיו היא יוצאת. יש כאן אש, אבל אתה מוליד את האש, וזה אסור כנולד.

יצא חילוק גדול למעשה. מוליד הוא כשנוצר, יש חילוק. כולם מודים, כמו שהמגיד משנה מביא כאן, שאחר כך, אם עברו ועשו אש, מותר להשתמש בה. זה לא כמו ביצה שנולדה ביום טוב שאסורה כנולד. זה אסור. זה רק איסור של מוליד. לעשות דבר חדש הוא משהו שהחכמים לא מתירים ביום טוב.

דיגרסיה: קושיה מעשית על ההלכה למעשה

אני חייב להזכיר כאן שההלכה לא הגיונית לי, וצריך להבין אותה קצת יותר טוב. אני אגיד למה זה לא הגיוני, ויש לי טענה כאן על ההלכה. אני מתכוון, רוב הרבנים של היום לא מסכימים עם ההלכה, אבל רבנים קודמים כן היו שהסכימו.

אצלנו, כשאומרים להדליק אש, מדברים על או לקחת גפרור, או מצית, אני לא יודע, מה שיש במטבח ניצוץ חשמלי להדליק אש. קשה מאוד להאמין שזו איזו מלאכה גדולה יותר וזו איזו טרחה שלמה, וצריך להכין לפני יום טוב נר לקחת ממנו את האש, כי אסור להדליק. כמו שאנחנו מתנהגים, זה לא הגיוני.

ברור שכל מלאכות יום טוב נעשו כדי למעט מלאכות ביום טוב, לא להרבות בעיות ליום טוב. נראה ברור, מי שיודע היסטורית יודע ש… פעם לא היה כל כך קל. מי שאין לו מצית, זו טרחה. לך חפש אבן, אתה יכול להוציא אש. אתה יודע, זו עבודה שלמה. מי שהולך לקמפינג, אני יודע מה שאין לו.

כן, כאן בעצמו, הרמב״ם אומר כלי זך קשה, זה תהליך שלם, עד שיחזור נגהה על הפשתן. זה תהליך קשה במיוחד. ובדרך כלל בכל בית, בכל עיר, היה אחד שהיה ממונה על להחזיק אש, שיוכלו לקחת מהאש הזו. ההגנה שיהיה אש ושיוכלו לקחת ממנו תמיד היתה חשובה מאוד היסטורית, כי קשה למצוא אש. צריך למצוא פתנטים, זה לוקח חצי שעה עד שמבינים את זה. זה לא כל כך פשוט.

הלכות יום טוב: כיבוי אש, גרם כיבוי, וטלטול נר

על זה אמרו חכמים, האם יכול להיות לך אש? הרי זה היה הדבר הרגיל שבכל מקום יש אש שממנה לוקחים. אז אל תעשה ביום טוב אש חדשה. היום, שקל יותר לעשות אש חדשה מאשר להחזיק נר ולקחת מאש ישנה, בפשטות לא צריכה להיות נוגעת ההלכה.

השואל ומשיב על גפרורים

וכך מצאתי, השואל ומשיב הקדוש, בעל שואל ומשיב הראשון, מהדורה רביעית, אומר שהמנהג בעירו הוא שבגפרורים מדליקים אש כהלכה ביום טוב. והוא אומר שהוא צריך להבין שזו לא הטורח שהחכמים מדברים עליו. גפרור, אפילו הרמב״ם מדבר כן, הנפתח בד ביותר, רואה זאת גם קשה יותר. גפרור, נותנים הצתה בשנייה, זה היה פטנט חדש. גפרורים הם אחד הדברים החדשים שנעשו אז בזמנם, המאה ה-19.

האם בטוח שזה מותר? הוא אומר שכך היה המנהג. אני לא יודע למה… השואל ומשיב, לכאורה אינו צריך אפילו להתווכח עם הרמב״ם, הוא לא יכול לראות שגפרור נקרא כבר כמו אש. זה כבר אש, כי לא חסר כלום. לא חסר כלום, או מצית, לא חסר כלום. בדברים האלה צריך עוד לעשות משהו. אני שואל אותו, לא צריך לעשות כלום. אני צודק, אם אני זוכר נכון, הוא אומר ממש ביטוי כזה שזה לא נקרא מוציא את האש, זה כבר אש שכבר יותר קרוב לפועל, זה כמעט שם.

אבל העולם לא נוהג כך, אני לא יודע בדיוק למה. ולא עוד, אלא אוסרים עוד דברים, חשמל, להדליק. אוקיי, נאמר, חשמל הוא אש. היה צריך להיות אמצעי, סוף סוף נפש חשמל. סתם כך קושיה על המנהג שלא משתמשים בחשמל, זה לא כל כך פשוט. ואותו דבר להדליק חדש.

בקיצור, נראה לי שהחמירו יותר מדי בהלכה למעשה, כפי שהיה קודם, אם צריך לעקוב אחרי הרבנים צריך לעקוב אחריהם בכל מקרה. אבל רואים, אם רוצים להבין את ההלכה, בטוח שלא מדברים על גפרור. לפי הראב״ד, אולי כן, כי מוליד לא בגלל טורח. גם מוליד אומר שזה לא המילה טורח. זה חייב להיות איזה גדר אחר של הדלקה מאשר של עשיית חדש.

דובר 2:

מבין שקשה להאמין שאתה מבין מה שאני אומר?

דובר 1:

כן, אוקיי, זה כבר אצלנו כבר חלק מהציווי של יום טוב שצריך להיות נר נשמה ומדליקים ממנו. נו, בסדר. אני אומר שההלכה במקור הקלה את יום טוב, לא החמירה.

דובר 2:

כן, אוקיי. צריך להאמין שהתורה באה להטיב, לא להחמיר.

דובר 1:

בסדר, הלאה מאוד יפה.

הלכה ה — איסור כיבוי אש ביום טוב

אומר הרמב״ם הלאה, זה דיברנו על עשיית אש. עכשיו הולך הרמב״ם לדבר על כיבוי אש. יש הבערה ומכבה, שתי מלאכות.

אומר הרמב״ם, מה שלמדו שהבערה התירו אפילו שלא לצורך, זה רק הבערה. אבל לא פשוט שגם הצד השני של המלאכה, בן הזוג של הבערה, כיבוי גם יהיה ההלכה.

“אף על פי שהתירו הבערה ביום טוב שלא לצורך אכילה, אבל אסור לכבות”, כלומר לכבות אסור, “אפילו האש שהובערה לצורך אכילה”, אפילו האש שהדליקו לצורך אכילה אסור לכבות. למה? “כיבוי מלאכה היא, ואינו לצורך אכילה כלל”. כיבוי הוא מלאכה, וכיבוי לעולם אינו צורך אכילה.

כך אומר הרמב״ם, לפחות. כי הרבה פעמים צריך לכבות כדי שהמאכל לא ישרף וכדומה, אבל לא כל כך פשוט. יכול להיות שיש. הרמב״ם טוען אבל כך. ולא רק זאת, נראה בפירוש ברמב״ם מאוחר יותר אופנים שמותר לעשות כיבוי אם יש צורך שתאמר כך לשרוף. אבל כך הוא הכלל. לכן אני אומר כללים זה לא כל כך שימושי.

כיבוי מוכיח שהאיסור אינו רק טורח

אבל כאן רואים גם שזה לא עם טורח, כי כיבוי הוא בטוח לא שונה ממלאכה. מלאכה אסורה, מלאכה דאורייתא, מלאכה מל״ט מלאכות היא מכבה. אני לא צריך להגיע לזה. אה, כלומר, בהבערה הרי כבר מותר, וזה רק שאסרו אולי לעשותו, אז לכאורה ענין של טורח.

אומר הרמב״ם, כשם שאין בחבר. נכון, כי נאמר יותר עמוק, כי הרמב״ם הרי הסביר בפרק כ״א, למה מלאכה שאפשר לעשותה אסרו מדרבנן? שלא יבוא למלאכת, או שיהיה עסוק. זה חייב להיות שמדברים, זה לא כי זו גזירה, זה דין מלאכה, הכל תמיד דבר מעשי שלא לעשות את המלאכה. אם כי טורח ומלאכה שאפשר לעשותה זה לא אותו דבר. אני יכול כן להבין שיש תנאי במלאכה שאפשר לעשותה שיהיה טורח. אבל כיבוי הוא מלאכה, זו מלאכה כהלכתה.

חילוק בין אש ונר

אומר הרמב״ם, “כשם שאין מכבין את האש כך אין מכבין את הנר”. מה הוא מתכוון לומר שאין חילוק בין אש גדולה או אש קטנה? אפילו כשאין טורח. אש גדולה אולי טורח, צריך להביא אולי… למה מישהו יחשוב על חילוק בין אש ונר ולכן אש? יש סיבות, הוא הולך מיד לדבר על אופנים. אש אפשר עוד לומר אין בו שום תועלת, אבל נר, אולי מישהו רוצה לישון, הוא רוצה לכבות את הנרות. יש יותר סברה שיהיה צורך. צורך, אולי פירושו שווה לכל נפש, מזה הרמב״ם לא מסכים, אבל יש צורך מסוים לכבות נר. נר הוא דבר שמכבים.

דין מלקות על כיבוי

“ואם כיבה הרי זה לוקה במלקות כמו שורף ובונה”, כמו כל מלאכות של יום טוב מקבלים מלקות, גם כיבוי. זה בגלל מלאכות, אבל כיבוי לא, כיבוי הוא כמו כל שאר המלאכות. זו ההלכה של הרמב״ם, צריך לראות פרטים שונים מאוחר יותר.

צריך עיון: האם כיבוי יכול להיות לצורך אכילה

קשה קצת להבין את… אני מאמין לרמב״ם, כשהוא אומר כאן “אם כיבה לוקה”, זה כשזה שלא לצורך אכילה. אם זה לצורך אכילה, לא כשהאש הודלקה במקור לצורך אכילה. הכיבוי עצמו הוא לצורך אכילה, אולי אפילו אם יהיה אסור לעשות, לכאורה לא יהיה מלקות, יהיה דרבנן, כמו דברים אחרים שלא התירו.

לא, זה קשור לחקירה שעשו למלאכות אחרות כשעושים כן כל הדורות. אין דבר כזה. הפשטות של הרמב״ם בפרק א׳ היא גם כאן שאין דבר כזה. אין היתר לצורך אכילה למלאכות אחרות שבמהותן אינן צורך אכילה. אפילו לא דאורייתא. זה לא רק מדרבנן עשה, אלא קודם הרמב״ם ברור שלוקה, נזכור. אם כתוב לוקה, הרי משמע ברור שזה אסור מדאורייתא.

אתה צודק שיש אופנים שרואים אפילו ברמב״ם עצמו שלצורך אכילה יהיה כיבוי אפילו מותר, או הרבנו שלא לצורך עיון. כי שם שהרמב״ם אמר לוקה, הוא גם אמר את המילה שלא לצורך אכילה. הוא לא אומר כלום על שניים, בבונה. הרמב״ם אומר, כיבוי? בבונה צריך אכילה כלל. כלל גדול. אה, יש דבר כזה של כיבוי שכן? צריך עיון. אני אומר שצריך עיון. אני אוהב שיהיה ברור, ושיהיה צריך עיון. אוקיי.

דובר 2:

מבין שאתה הולך לדבר על גרם כיבוי. כיבוי, גרם כיבוי, כן.

הלכה ו — גרם כיבוי

דובר 1:

אומר הרמב״ם כך. יש אדם שיש לו נר. נר של פעם היה כלי שיש בו שמן, ובתוכו תוקעים פתילה, והפתילה שואבת מלמטה מהשמן ומדליקה למעלה.

הוא מצא דרך לכבותו, לא אפילו לנשוף או משהו, אלא פשוט להזיז את הכלי. הוא מרים אותו כך שהפתילה לא תגיע לשמן למטה, או שהוא מזיז אותו הצידה כך שהפתילה לא תהיה קרובה לשמן.

אומר הרמב״ם, אסור לעשות זאת. “אין מסלקין את פי הנר למעלה” — אסור להזיז שפי הנר יהיה יותר למעלה, להזיז את הכלי, כדי שהנר יכבה. כי זה נקרא גם כיבוי. זה לא הכיבוי הרגיל, אבל זה גם כיבוי.

“ואין מסירין את השמן” — גם אסור להוריד שמן מהנר. כמו שלמדנו בהלכות שבת, שזה נקרא מכבה, להוריד שמן שנמצא בכלי. אף על פי שזה לא נראה כמו מכבה, כי השמן עדיין לא בוער, אבל רואים את כל השמן כבר מוקדש לנר, וכשמורידים מהשמן גורמים כיבוי. אלה דברים מעשיים, שהרמב״ם אומר לנו לא ברור. אני סבור שלהוריד שמן, לא יודע אם זה כיבוי מדאורייתא, אבל על כל פנים הרמב״ם מונה זאת כדברים שלא עושים.

עוד דבר שלא עושים: “ואין חותכין את ראש הפתילה בכלי” — גם אסור לעשות על ידי לקיחת סכין וללכת לחתוך למטה את הפתילה, למטה שם שהאש נמצאת. אני לא יודע בדיוק מה זה אומר.

הלכות יום טוב: כיבוי אש, גרם כיבוי, וטלטול נר

הלכה ג: גרם כיבוי — הורדת שמן וחיתוך פתילה

חותך ראש הפתילה בכלי

ואינו חותך את ראש הפתילה בכלי, אבל נופץ את ראשה בידו.

אומר הרמב״ם, שגם אסור לעשות זאת על ידי לקיחת סכין ולתת חיתוך לפתילה למטה איפה שהאש נמצאת.

מה פתילה אומר? אני לא מבין, כבר שאלתי ממה למדו קודם, אני לא יודע מה פירוש ראש הפתילה זה מלמעלה כשזה נעשה כמו מושחר. אני לא יודע, אני לא מבין. זה לא הגיוני. כי הנופץ ראשה אומר, אי אפשר להתכוון שמותר כן להוריד בידיים, מותר כן להוריד את החלק שבוער, כי זה היה כיבוי.

נכון, אז לכאורה פירושו שהרבה פעמים כשבוער אש, בסוף נעשה כמו חתיכה… כן, זה נעשה כך… כן, אבל בנרות חנוכה אנשים עסוקים עם זה שלא יהיו החתיכות הגסות שנעשות על הנרות. זה מותר להוריד, לא בכלי, אלא ביד מותר כן.

מה החשש שזה יכבה? אולי משהו כזה. אני לא יודע מה ה… לא ברור לי ההלכה.

המגיד משנה ושיטות הראשונים

ראיתי, המגיד משנה מביא שיש לשונות בגמרא שפירושן, אתה שלומד אחרת, כי אני לא הבנתי, והרב אמר אפילו במחט מותר, כמו שבכלי אסור. הרבה לשונות אחרות יותר מקילות בסוגיא, כי הם סוברים שהכיבוי אינו דאורייתא. ממילא, הגרם כיבוי היה קל יותר.

אבל הרמב״ם אמר ברור שכיבוי הוא לוקה, ממילא, הגרם כיבוי הוא גם מחמיר.

הראב״ד אומר שמותר כן אפילו בכלי, חותך את ראש הפתילה. לא, רק במחט, לא בכלי רגיל אולי. אני לא יודע בכלי מה ההיגיון. אני לא יודע, אולי המחט פירושה כלי אחר? לא ברור. אני לא יודע.

דרבנן או דאורייתא?

אבל לכאורה, האחד, כשהרמב״ם אומר אין, פירושו מדרבנן. לא היה אומר שלוקה. כן, זה בטוח שזה גרם כיבוי. שני הדברים אינם כיבוי. הכיבוי עצמו הוא דאורייתא. ממילא, הגרם ממנו הוא דרבנן.

ראשונים אחרים למדו שכיבוי עצמו, הם למדים הרי שלעשות מלאכות אחרות לצורך אכילה או לצורך אוכל נפש אינו דאורייתא. ממילא, כיבוי, מדברים הרי כאן על נר, השימוש שהשימוש הוא… שווה לכל נפש, אבל חסה על הפתילה, אני לא יודע מה זה חסכון. לא, חסה על הפתילה זה אחרת דווקא. כאן אפילו מדברים הרי על נר, צורכי בעת סעודה, כדומה. אלה דברים שקשורים ל… זה לא ממש אוכל, אבל זה קשור ל… אוקיי, הלאה.

הלכה ג (המשך): אגודת עצים — הורדת עץ ממדורה

אגודה של עצים שהדליקה במדורה — כל עץ שלא אחזה בו האש מותר לשמטו, ואינו דומה למסיר שמן מן הנר.

אומר הרמב״ם הלאה, אז כך, כשעשו מדורה, ולוקחים חבילת עצים, זו קבוצה של עצים, שהדליקו במדורה, הדליקו עם זה אש, להבה גדולה. אז כך, יש את העצים שעדיין לא בוערים, זה מונח ערום, ובצד יש מה שעדיין לא בוער.

אדם יחשוב שלהוריד אחד מהעצים זה אותו דבר כמו להוריד שמן מנר, בדיוק כמו שאסור להוריד שמן כי זה נקרא גרם כיבוי, כי זה גורם שיכבה מהר יותר, כך גם זה לא יהיה מותר.

אומר הרמב״ם, זה מותר כן. כל עץ שלא אחזה בו האש, מותר לשמטו. אש שעדיין לא התחילה לבעור, מותר להוריד. ואינו דומה למסיר שמן מן הנר. זה לא כמו להוריד שמן מהנר.

החילוק בין שמן ועצים

אני חושב שהמפרשים אומרים שהחילוק הוא, כי שמן בנר נמצא כבר בכלי אחד, רואים שכל הכלי בוער. אפשר לראות שהפתילה בוערת כל רגע מטיפה אחרת. או אפשר לראות כמו מכל הכלי. כמו אדם ששותה ממעיין, הוא שותה מכל המים, או שהוא שותה את הטיפה שלו של מים. אומרים שהפתילה שותה מכל השמן.

מה שאין כן באגודת עצים, כל עץ בוער. אם העץ עדיין לא בוער, מותר להורידו. נכון, אגודת עצים היא חיצונית, זה לא נעשה דבר גס אחד, ממילא הורדה לא נקראת אסורה.

הלכה ד: כיבוי להציל ממון

אין מכבין את הדליקה כדי להציל ממון ביום טוב, כדרך שאין מכבין בשבת — מניחה ויוצא.

אומר הרמב״ם הלאה, יש עוד על הכיבוי. אומר הרמב״ם, האיסור של כיבוי אסור. לא תחשוב שאפשר בקלות להקל, אלא זה מאוד חמור. וכל כך, שאין מכבין את הדליקה כדי להציל ממון ביום טוב, אסור לכבות אש כדי להציל כסף. כדרך שאין מכבין בשבת, כמו שלמדנו בשבת, כמו שפרצה שריפה, יש הלכות שלמות שאסור לכבות. אפשר אולי לשים מחיצה, להקיף, יש שלמדנו דברים שמותר כן לעשות, אבל לכבות אסור, גם ביום טוב אסור. מניחה ויוצא, שיניח אותה לבעור.

כלומר, הפרטים יותר צריך לעיין בהלכות שבת שיהיו כן. בעיקרון, אותה הלכה של כיבוי ליכא תהיה כמו שבת. זו ההלכה.

הלכה ד (המשך): כיבוי מפני תשמיש המטה

ואין מכבין את הנר מפני תשמיש המיטה, אלא כופה עליו כלי, או עושה מחיצה בינו לבין הנר, או מוציאו לבית אחר.

אומר הרמב״ם הלאה, גם אסור לכבות את הנרות לצורך גדול, לצורך הגוף. ואין מכבין את הנר מפני תשמיש המטה. למדנו קודם דווקא בשבועות, ביום כיפור למדנו שכשמדליקים נר אי אפשר לעשות תשמיש המטה, זו הלכה שאסור לשמש לאור הנר. ועל זה אמר הרמב״ם שיש שתי נוסחאות: דווקא כן נר, דווקא לא נר. דווקא כן נר זה כי כך לא יוכלו לשמש לאור הנר.

אז אדם שיש לו כאן נר, וזה מפריע לו מלעשות תשמיש המטה, יחשוב שזה יהיה מותר כן כי זה צורך הגוף או מה. אומר שאסור, אלא כופה עליו כלי. זה מותר כן לעשות.

כופה כלי — כיסוי הנר

למדנו שאין ביום טוב איסור של מבטל כלי מהיכנו או משהו. מותר לכסות את הנרות.

כופה כלי לעולם אינו מבטל מהיכנו. לשים את המכסה על כלי היה מאבד אותו. מעל הנר, הוא יכול להוריד אותו. אוקיי, הנר יכול לכבות, אבל זה אני לא יודע מעשית, אבל… אבל לא מדברים בדיוק, מספיק כלי גדול, הנר עדיין יהיה לו חמצן מתחת לזה.

אלא כופה עליו כלי, או עושה מחיצה בינו ובין הנר, או מוציאו לבית אחר. זה לא מוקצה, נר אינו מוקצה. מותר להוציא אותו לחדר אחר. אז זה הכי מעשי פשוט לחלוטין. להוציא, כן?

לא, מעניין. הוא אומר, לעשות מחיצה זה פרויקט שלם. אפשר להוציא את הנרות. שוב מחיצה. דרך אגב, מחיצה פירושה לשים שולחן. אני לא יודע מה החילוק. אולי התלייה.

אם אין יכול לעשות אחד מכל אלו

אם אין יכול לעשות אחד מכל אלו, הרי זה אסור לכבות, ובועל ומשמש עד שתכבה מאליה.

שוין, אומר הרמב״ם, אם אין יכול לעשות אחד מכל אלו, אם אינו יכול לעשות אחד מכל הדברים הללו, הרי זה אסור לכבות. אסור לכבות. ובועל ומשמש עד שתכבה מאליה. וכאן כבר הרמב״ם אומר הלכה שאינה רק דין בהלכות יום טוב, אלא דין בהלכות צניעות, ודין באבן העזר. שבועל ומשמש עד שתכבה מאליה, עליו להתאפק, אינו יכול… מהי ההלכה?

דיון: קשיים מעשיים

ההלכה אומרת על כך שזה לא כל כך מסובך. רגע, אתם מבינים מה אני אומר? כן, רגע. מדברים כאן אם יש נר גדול, רגע למה. נר אינו כל כך גדול. לכן אני אומר זאת. נר אינו כל כך גדול. מהו כלי? נר יכול גם להיות כלי שיש בו שמן. הכל אפשר לקחת. ולפעמים הנרות היו גדולים יותר. לא, לא היה. לא היה free oil שמחלקים, שדולק כל הלילה, ואתה לא בית המקדש. ובינתיים, נר כלה.

אני רוצה להוציא זאת, כי ההלכה באה מהגמרא. מישהו שאל את אביי את השאלה. הוא אמר, מה אתם עושים? נראה לי פשוט שהסיבה לכל ההלכות הללו היא כי מעשית, הוצא אותו, אז מותר להוציא. לא ידעתי להוציא, מה זאת אומרת לא? תן עצה. אוקיי, רגע.

תשמיש המטה אינו אוכל נפש

אבל יכול להיות שהעיקר שהוא מתכוון לומר כאן הוא שתשמיש המטה אינו נקרא דבר השווה לכל נפש, או אינו נקרא כמו אוכל נפש. לא היה דבר השווה לכל נפש. זה נקרא אוכל למכסה פיהו, אני יודע זה נקרא את הלחם אשר הוא אוכל, אבל זה לא אומר. כי הרמב״ם אמר שהכיבוי אסור כי זה לא כי זה אף פעם לא צורך אוכל. כאן הוא מביא לך משהו דומה, שהוא צורך הגוף, כן, כי זה מפריע לו מ… אבל זה רק איסור דרבנן צדדי, אבל אתה רוצה להסיר. זה לא פשט ש…

סטייה: כיבוי לצורך אוכל נפש

אבל הרמב״ם לא הזכיר כשאדם יש לו תנור והאש חזקה מדי, וכמעט נשרף לו האוכל. כמעט יראו זאת? אני כמעט בטוח שצריך לראות איפשהו הלכה כזו. אני זוכר, אבל לא בפרק זה לא ראיתי ממש. מעניין, כי הם מביאים שזה לא אוכל נפש. לא, השאלה נוגעת מאוד.

סטייה: להקטין את הלהבה של כיריים גז

אנשים רוצים לדעת אם מותר להקטין את הלהבה של כיריים גז ביום טוב. לא ברור אם זה נקרא מכבה, כי בסופו של דבר אתה גורם שיגיע פחות גז, אבל יכול להיות שזה כמו להוריד את השמן אולי. התירוץ הוא שכן מותר, אבל זה עומד מאוחר יותר. כי זה ברור, אני אומר שם עוד כך. כי זה ממש ליד האוכל, זה ממש… מתעסק עם האוכל.

אבל זה מאוד דומה לכאורה להוריד שמן. אתה מסובב למטה שיכנס פחות גז, ולכבוד זה האש תהיה קטנה יותר. שיכנס, זה מאוד שונה, כי בא יותר גז שיש לך. כן, זה לא מוריד כלום בכלל, אני מתכוון שאפשר לכבות גם, כי בסך הכל אתה עוצר, שיבוא חדש, וזה גרם כיבוי. אוקיי, אל תשאל אותי הלכות, אני מאוד מיקל. ואתה מבין מה אני אומר, כיריים הגז של היום אין… לא, למנוע שיבוא יותר אש? זה כמו חבילת אש, מבין? חבילת אבנים. לא ברור לי, אסור. אני רוצה להמשיך.

הלכה ה: טלטול נר — אין גוזרין שמא יכבה

מותר לטלטל את הנר והוא דלוק, ואין גוזרין שמא יכבה.

כך אומר הרמב״ם, אדם יחשוב שכיבוי כל כך חמור, הרמב״ם אמר שיכול להיות דאורייתא שגם לא יהיה מותר… כן עומד שהחלקים הבאים הם כיבוי. בואו נראה הלאה. מה יחשוב אדם שזה כל כך חמור, כיבוי כל כך חמור, גם אסור להחזיק את הנר, כי אולי יכבה?

הרמב״ם לא גוזר גזירה כזו, ומותר להחזיק נר כשהנר דולק. ואין גוזרין שמא יכבה, אין צריך לחשוש שאולי יכבה. שמא יכבה, נכון? שמא יכבה. או יקובא, שיכבה, לא? לא מתכוון שהוא שכח וכיבה, אלא פחד שיכבה מאליו.

הלכה ה (המשך): נר על גבי דקל — איסור הנחה על מחובר

ואסור להניח את הנר על גבי הדקל וכיוצא בו ביום טוב, שמא יבוא להשתמש במחובר ביום טוב.

אומר הרמב״ם הלאה, ואסור להניח את הנר על גבי הדקל וכיוצא בה. הלכה חדשה, שאין לזה קשר לכיבוי, אלא דבר אחר. אסור להניח נר שמותר לטלטלו. מותר לטלטלו, אדם גם יישא אותו, יניח אותו על דבר המחובר לקרקע, על גבי הדקל וכיוצא בה ביום טוב. אומר הרמב״ם, אסור, שמא יבא להשתמש במחובר ביום טוב. שמא יבא, זה עצמו אמנם משתמש במחובר. אה, יכול להיות שהוא יטפס עליו?

חילוק בין שבת ליום טוב

למדנו בהלכות שבת ששבת מותר להניח נר על גבי דקל בשבת. ערב שבת? שבת, שבת. מדברים ערב שבת. מדברים ערב שבת. למה? כי שבת מבדיל מיניה, לא אסור להשתמשו. כך עומד בגמרא. אבל יום טוב שמותר להשתמש בנר, הוא יבוא, להניח את הנר. לא לתלוש, להשתמש במחובר. זו גזירה דרבנן. זהו האיסור, השימוש במחובר שמא יתלוש, שהוא יתלוש ענף.

דיון: למה הנחת הנר אינה נחשבת שימוש?

Speaker 1: אם מניחים את הנר, למה הנחת הנר עצמה אינה נחשבת שימוש?

Speaker 2: אני לא יודע. שימוש חלש?

Speaker 1: לא לא. בפרק כ״א מהלכות שבת עומדת ההלכה שאותו דבר, הצד השני שלו, ששבת מותר.

Speaker 2: לא בטוח. אוקיי. כן.

Speaker 1: הלאה… דברים נוספים שאסור לעשות… או יכול להיות שהרמב״ם מתכוון אסור להניח מתכוון ערב יום טוב, ושיישאר מונח. זה מה שהוא מתכוון.

Speaker 2: לא, לא, הוא מתכוון להניח ביום טוב. אפילו ערב יום טוב אסור. מה שמתכוון שמא יבוא להשתמש, כי הוא יהיה עכשיו עסוק בזה. הוא יכול להוריד ולהחזיר, יהיה עסוק בזה, ואז… זהו האיסור. כי הנחה עצמה, היה זה עצמו היה נקרא משתמש במחובר.

Speaker 1: בטוח?

Speaker 2: כך הוא חושב. זו השאלה. כי זה האופן כשמדברים שבת. כשאומרים שבת מותר, יום טוב אסור. מתכוון על זה שבשבת מותר, אסור ביום טוב.

Speaker 1: אוקיי, בואו נמשיך.

הלכה: אין מעשנין בקטורת ביום טוב

Speaker 1: אומר הרמב״ם הלאה, מדבר על עישון, אבל לא עישון סיגריה. נראה שבזמן הרמב״ם עדיין לא הייתה תופעה כזו. אחרונים מאוחרים יותר מדברים על כך. אבל כאן כתוב כך: אסור לעשן דברים. היו משתמשים בקטורת כדי לעשן אוכל או לעשות ריח טוב על בגדים.

אומר הרמב״ם כך: אין מעשנין בקטורת ביום טוב, מפני שהוא מכבה. מה זאת אומרת שזה מכבה? כי אחר כך מכבים. או כי אולי הקטורת עצמה, מניחים צרור בשמים על אש, ובזה מכבים אותה, ויוצא עשן גדול. כן?

Speaker 2: משהו הוא… כן, כשמניחים את הבשמים, מכבים.

Speaker 1: מה זאת אומרת לוקחים גחלת ומכסים אותה עם צרור דברים ריחניים. אולי לא מאה אחוז מכבים אותה, אבל אולי זה מכבה אותה.

Speaker 2: כן, זה נשמע מאוד מוזר. זה נקרא מכבה? זה נשמע מאוד מוזר. מה זאת אומרת מכבה?

Speaker 1: כך הוא מביא שזה מתכוון, שמניחים את האות, כמו שאתה אומר, ויש מפרשים שאומרים שזה לא ממש מכבה. ובזה הם רוצים לענות, בואו נראה הלאה. ואין צריך לומר…

דיון: מה זאת אומרת “מכבה” בקטורת?

Speaker 2: יש גחלת חלשה ואתה מניח עליה הר של קטורת. אבל בואו נבין, המטרה של הנחת הקטורת היא שתתחמם, שתוציא… זה לא מכבה להיות. נאמר שזה דבר שאין מתכוין.

Speaker 1: אה, יש אש. הדבר הוא כך, יש אש, כשמכסים את האש נשארות רק גחלים. זה הדבר. גחלים זה אומר לכבות אש, שלמדנו הרבה פעמים. שלכבות את האש, זה שנשארו גחלים לא אומר שזו אש. אבל הגחלים היא אש, אסור לכבות את הגחלים.

Speaker 2: אמת, אבל זה גם נקרא לכבות את האש הקודמת. לגבי האש הגדולה זה נקרא כבוי.

Speaker 1: אוקיי.

היתר לעשן תחת הפירות לצורך אוכל נפש

Speaker 1: אומר הרמב״ם, אפילו לריח, אפילו אם עושים זאת כדי להריח, ותחשוב שריח הוא מלאכת אוכל נפש, אסור. ואין צריך לומר, ריח קרוב לאוכל נפש, בכל זאת אסור. בטח שאסור כשזה רחוק יותר מאוכל נפש, לגמרי את הבית, לעשות ריח טוב בבית, או בית הכלים, זה אסור.

אבל מה מותר? כשזה ממש אוכל נפש מותר. מותר לעשן תחת הפירות, מותר לעשות שבשמים יעשנו תחת פירות, כדי שיוכשרו לאכילה, כמו שמותר לתלות בשר על גבי האש. כמו שמותר לצלות בשר על גבי האש, אף אחד לא אומר שצריך לחשוש שהגחלים יכבו עם הבשר. כמה שיותר מכבה זה מכבה.

Speaker 2: זה הסדר העברה?

Speaker 1: מצוין. כאן רואים בבירור שיש כיבוי שמותר כי זה נקרא צורך אוכל נפש. מזה קופץ רק כיבוי חלש כזה, חצי כיבוי.

Speaker 2: מצוין, מצוין.

Speaker 1: כך אומרים הצדיקים, שלכן רואים כולם שנראה שכן, ואחרים אומרים לא, שזה לא הכיבוי האמיתי שדיברו עליו קודם, שתמיד אסור. אבל לא לגמרי ברור לי.

הלכה: ממתקין את החרדל בגחלת של מתכת

Speaker 1: הלאה, וממתקין את החרדל בגחלת של מתכת. חרדל עושים מתוק, מוציאים את החריפות שלו על ידי צלייתו עם גחלת של מתכת. זה מותר, כי גחלת של מתכת כבה מהר. אבל לא בגחלת של עץ מפני שהוא מכבה. גחלת של עץ אסור.

קושיא: למה חרדל יותר חמור מפירות?

Speaker 1: נראה שמניחים אותו בתוך קערה של ירוקים… אני עומד, אבל למה חרדל לא מותר? הרגע אמרנו שבעצם מותר? למה חרדל יותר חמור?

Speaker 2: הוא לא אמר איך מעשנים תחת הפירות, התהליך. כאן הוא אומר משהו שמניחים גחלת. אני לא יודע אם העישון תחת הפירות, אולי עושים זאת בדרך אחרת?

Speaker 1: בטוח שזה מתכוון עם גחלת. זו אותה הלכה, שזה אסור לצורך גמר הבית או עישון זה אסור, לצורך אוכל נפש זה מותר.

Speaker 2: כן, הם אומרים תורות, אני רואה. אני רואה.

תירוץ רש״י: אפשר לעשותם מערב יום טוב

Speaker 1: אומר רש״י, בואו נחשב, בגמרא כתוב זה, רש״י אומר כי החרדל אפשר לעשותם ערב יום טוב, הוא רואה שזה לא משהו ש… אבל בגחלת של עץ מותר, בגחלת של מתכת מותר.

Speaker 2: אה. אולי בגחלת של מתכת לא כובה. סתם לעשות משהו מותר, אבל משהו שהוא מלאכה אסור. או כי…

Speaker 1: בקיצור, אם אני לא יודע, אוקיי, כבר לפני אלף שנה היו צדיקים, והם למדו את הגמרא, והם לא הבינו כל אחד חשב פשט. יש שלושה פשטים, אין שלושה פשטים. יש שלושה פשטים. יש דבר כמעט, יש דבר חלק מר׳ מוטל זובא. אם יש קושיא מתירוצים, יודעים שלא יודעים. נשאר שהגמרא. היה אחד מהם לא אמת. אני לא יודע אמת. זו בעיה. כך עומד בגמרא.

הלכה: אין מכבין את העץ כדי שלא תתעשן הקדירה או הבית

Speaker 1: ואין מכבין את העץ, אומר הוא דבר נוסף שאסור לעשות, ואין מכבין את העץ כדי שלא תתעשן הקדירה או הבית. אסור לכבות… אה, זה שאסור. אף על פי שזה יעזור ל… בקדירה יש חידוש. הבית אני לא יודע מה יש חידוש. הוא כבר אמר שאסור אפילו לכבות אש כשנפלה דליקה. זו שריפה בבית דליקה, נשרף.

קושיא: למה כיבוי הדליקה אינו אוכל נפש?

Speaker 1: אפשר לשאול קושיא כזו, למה אסור לכבות דליקה? זה גם אוכל נפש. אבל הרמב״ם לא הולך עם אוכל נפש הרחב. זה לא אומר שלא יהיה לך איפה לאכול, זה לא אוכל נפש. אני לא יודע למה, אבל כך הוא…

כאן מדברים שזה לויט כשמעושן, אני לא יודע, זה לא מקום נעים לאכול. זה אמת, אסור. בדיוק כמו שאסור… אפילו הצלת הקדרה, זה חלק גדול יותר.

תירוץ הרמ״א: אפשר להוציא את הסיר

Speaker 1: הוא מביא שהרמ״א למשל אומר, כי יש דרך אחרת, אפשר להוציא את הקדירה משם. צריך לדעת, לפי פשטות ומשמעות ברמב״ם, אסור בכל אופן.

צריך לדעת, אם האש תשרוף את האוכל, זה ממש ישירות אוכל נפש. אתה אומר את התירוץ, הורד את הסיר מהאש.

קושיית הר״ן לגבי הדליקה

Speaker 1: הוא מביא שאחרים דיברו. הר״ן למשל אמר לגבי הדלקה, מביא הוא, שהר״ן טען את הטענה שלי, איך יכול להיות שכיבוי הדלקה אינו אוכל נפש? אין לו איך לאכול סעודת יום טוב? צריך לומר, הגמרא מדברת שהאש לא איפה שהוא אוכל, האש סתם באחסון שלו, שם לא יכבה. כך טוען הר״ן.

שיטת הרמב״ם: כיבוי אסור דאורייתא

Speaker 1: המגן נראה שמחמיר בכל הדברים הללו. הרמב״ם רואה שכיבוי ביום טוב הוא ממש איסור דאורייתא, ואפילו גרם, כמו שלמדו, יוצא שהכל אחרת יותר אסור.

שיום טוב התיר לנו דבר השווה לכל נפש, כל דבר שחשוב לאדם כמו רחיצה, לשרוף חצי בית והוא יהיה לו עגמת נפש עצומה יהיה אדם מוזר, לא יהיה לו תיאבון לאכול, זה יותר חלש מ…

תזכור שהרמב״ם לא אמר את הלשון דבר השווה לכל נפש. הרמב״ם אמר שרחיצה בכלל אכילה, משהו כזה תורה. כמו יום כיפור למדנו לאחד מהנו״ים.

לא ברור שהרמב״ם נראה שהרמב״ם סובר שבכלל יש היתר לכל צרכיכם, שיש בגמרא לשונות שאומרים דברים כאלה. הרמב״ם נראה שהוא סובר שרק ממש אכילה. אבל אחרים טוענים אחרת. ההלכה לא ברורה שצריך להחמיר כך, כמו הרמב״ם.

הלכה: נפיחה באש — אין נופחין במפוח

Speaker 1: דבר נוסף שקשור למשהו עם אש. כבר יש אש קיימת. קודם דיברו על עשיית אש. כאן מדברים כשיש אש, הוא רוצה לעשות שהאש תהיה גדולה יותר. יש דרך לעשות זאת על ידי נשיפה עליה. אפשר לנשוף עם כלי, שנקרא מפוח.

אומר הרמב״ם, אין נופחין במפוח ביום טוב. אסור להשתמש בכלי, במכשיר שנקרא מפוח. למה? כי זו עבודה מקצועית. שזו דרך שאומנים עושים. צורפי זהב, או אנשים שעושים עבודה מקצועית באש, עושים זאת דרך מפוח. אבל נופחין בשפופרת, מותר לקחת קש או משהו חלול מבפנים ולנשוף בזה. זה לא מעשה אומנות.

Speaker 2: כן.

שלוש קטגוריות של איסורים ביום טוב

הלכות פתילה, תיקון כלים, והשחזת סכין ביום טוב

הלכות פתילה (המשך)

דובר 1:

אחרי כזה… הרי לא ממציאים אש, רק עושים אש גדולה יותר, וזה מותר, מותר להדליק אש מאש. זו רק בעיה של אומנות. זה דבר אחר. זה הפירוש של זה, כמו שאומרים, כל ההלכה יש לה בערך שלוש סוגי קטגוריות:

– יש דברים שאסורים לגמרי כי אינם צורכי אוכל נפש.

– יש דברים שאסורים כי אפשר לעשותם מערב יום טוב.

– ויש קטגוריה שלישית של דברים שאינם יום טוביים, קטגוריה נוספת. חכמים לא מתירים דברים שאינם יום טוביים, וזה משהו שאינו יום טובי.

הלכה: אין עושין פחמין

דובר 1:

אומר הרמב״ם הלאה, “ואין עושין פחמין”. אסור ביום טוב לעשות פחם, לעשות גחלים, אש. מה הכוונה? על ידי כיבוי בוודאי אסור. באיזה אופן… או להדליק אש כדי שיהפוך לפחם.

דובר 2:

אה, אפילו לא להדליק לכבוד זה.

דובר 1:

זה לא… סוף כל סוף, נאמר שהעברה שלא לצורך מותרת. הרמב״ם כבר אמר כל כך הגבלות בהעברה שלא לצורך, שאני כבר לא יודע אם מותר להבעיר שלא לצורך.

דובר 2:

אני יודע.

דובר 1:

וכבר למדנו, בטח שזה לא כל כך פשוט. ואותו דבר להיפך, הוא אומר כל כך איסורים נוספים, אני יכול לומר פתאום שאסור, נראה גם כן. בקיצור, אל תאמינו לכללים, בסדר? אל תאמין בכללים, ואין למדין מן הכללות, אפילו במקום שנאמר חוץ. עומד בגמרא.

הלכה: אין גודלין את הפתילה

דובר 1:

“ואין גודלין את הפתילה”. אסור לעשות פתילה, לשזור פתילה. לוקחים חתיכות קטנות של סחורה ועושים מזה פתילה. “ולא מהבהבין אותה”. אסור לשרוף פתילה כדי שתהיה פתילה טובה. “ולא חותכה לשנים בכלי”. יש פתילה גדולה, רוצים לעשות ממנה פתילות קטנות לגודל של הנרות, אסור.

אבל מותר לשבור פתילה קיימת בידיים, או לדחוס אותה, במקום לגדול זה לדחוס. ושורה אותה בשמן, מותר להכין את הפתילה על ידי הרטבתה בשמן. אני מבין שזה נגד שלושת הדברים: נגד גדילה אפשר לעשות ביד, נגד הבהוב לא באש אבל בשמן כן, ונגד חיתוך, ומניחה בין שתי נרות.

גדילה של פתילה פירושה לקחת חתיכות קטנות של סחורה ולעשות מזה פתילה. יש דרך לעשות זאת על ידי גדילה, כלומר טווייה, שזירה. על זה הוא אומר, אבל מותר לדחוס בידיים. והבהוב זה כדי שתידלק מהר, שורפים אותה קצת, אסור, אבל מותר לשים עליה קצת שמן. ולחתוך פתילה בכלי אסור, אבל מה אפשר לעשות? אפשר לעשות זאת באש, ומניחה בין שתי נרות, ומדליק באמצע, ונמצאת פתילה נחלקת בפי שתי נרות.

יש כאן דבר מסובך, אפשר פשוט לתפוס אותה ולשים אש באמצע ולחתוך אותה.

דובר 2:

לא, אולי צריך לשים אותה בנר, שזה ייראה כאילו… אני לא יודע.

דובר 1:

אה, לכאורה בדיוק כמו שורה אותו בשמן, כי כמו שהוא אמר שלא יעשה כדרך שאומן המהבהב, ושלא יעשה זאת על… כמו הדרך הקבועה.

דובר 2:

בסדר, זה אולי מעשי.

דובר 1:

כן, אדרבה מסביר איך עושים זאת.

הלכות תיקון כלים ביום טוב

דובר 1:

בסדר, עד כאן הלכות אש, בעיקרון. עכשיו אפשר ללמוד עוד דברים שקשורים לתיקון כלים, דברים כאלה.

אומר הרמב״ם, אין שוברין את החרס, אסור לשבור כלי חרס. לשבור כלי חרס פירושו שיש כלי. לוקחים כלי חרס, בגודל מסוים, ושוברים חתיכה מצד אחד, עכשיו יצרת כלי קטן. ואין חותכין את הנייר לצלות עליו שניהם, גם החרס, גם הנייר.

דובר 2:

נייר? אני לא יודע מה זה.

דובר 1:

אה, שניהם קשורים לצלייה עצמה.

דובר 2:

או שאתה מתכוון שמשתמשים בזה כדי לצלות עם זה, איזה חתיכת נייר?

דובר 1:

מה זה נייר מימי הרמב״ם? זה לא הנייר שלנו, נכון? זה אולי פפירוס. אני לא יודע, האם כבר היה להם נייר שעושים מעץ כמו הנייר שלנו? לא בטוח. מה שהיה אז שקראו לו נייר, לצלות עליו. בשני הדברים אתה עושה חתיכת כלי.

אותו דבר, ואין פוצעין מן הקנה לעשותו כמו שפוד לצלות בו מליח. אסור לקחת… קנה, לקחת צמח שהוא עשב חלול, לחדד אותו כדי לצלות בו. זה אסור ביום טוב. כי אתה עושה ממש חתיכת כלי.

שפוד שנרצף

אבל שפוד שנרצף, לא אבל, סליחה, אני לא יודע מה אסור. שפוד… יש לך כבר את השיפוד. שפוד זה שיפוד בעיקרון, נכון? מקל שמשתמשים בו לצלייה. דבר שיש לו חוד בקצה, שהתעקם. ועכשיו אי אפשר… צריך להחזיק אותו ליד האש, הוא התעקם, הוא לא יכול להתמודד עם זה. המילה “נרצף” היא מילה מעניינת, הוא נעשה נתעקם, זה אומר עקום, כך הוא אומר. אף על פי שיכול לפשטו בידו, אפילו אפשר לעשות זאת בידיים, לא צריך כלי, אין מתקנין אותו.

מעניין, אפילו זה לא מעשה אומנות, אבל זה נקרא תיקון כלי.

שני כלים שהן מחוברים

הלאה, שני כלים שהן מחוברים מתחלת עשייתן, שני כלים שמחוברים, כלומר מי שיצר אותם לא הפריד, הוא עשה נרות וזה מחובר. שני נרות או שני כוסות, אין פושלין אותן לשנים, אסור להפריד אותם לשניים, מפני שהוא מתקן כלי, הוא מתקן כלי.

דיון: יוגורט וכלים מחוברים

דובר 1:

הלאה… אצטרך לומר שקונים גם יוגורט, אני יודע שבא בשניים מחוברים, זה יהיה דבר דומה. עכשיו זה לא כלי, זה אוכל.

דובר 2:

שוב, הכלי שבא בכוס.

דובר 1:

כן, אתה קונה דבר שבא בשניים ביחד. למה זה לא יהיה אותו דבר?

דובר 2:

בסדר.

דובר 1:

הוא מביא מלמטה שזה לא כשר, כי הוא הזכיר זאת, זה קשור לנושא של מכשירי אוכל נפש. והרמב״ם מחמיר מאוד על כל הדברים האלה. כל הסימן הרמב״ם מחמיר מאוד, נראה.

אבל יכול להיות שאם נאמר שמכשירי אוכל נפש מותר, חוץ מאם אפשר לעשותו מאתמול, אז, למשל אם למישהו אין שיפוד אחר לצלות, או שאי אפשר לצלות. נניח, ההלכה מדברת שאפשר לצלות גם כשזה עקום, רק רוצים לעשות זאת טוב יותר. אבל אם הוא לא יכול בכלל לצלות, אומר הרמ״א שמותר ליישר כי זה בגדר מכשירי אוכל נפש, וזה אי אפשר לעשותו מערב, כי לא היה שבור אתמול וכדומה. אבל על זה עומד הלכה ואין מורין כן, שלא להורות את ההיתר, כי אנשים יטעו בין מתי צריך ומתי לא צריך.

ההלכה הבאה, אומרים דברים, הלכות שצריך לשמור בסוד. זה נשאר בינינו, רבותי. צריך לדעת מה זה אומר, זה יסוד הלכות גם. אני רק אומר שכל ההלכות האלה קשורות לגדר של מכשירי אוכל נפש, שלא ברור ש… כלומר, הרמב״ם סובר שזה אסור, ואחרים סוברים שזה מותר.

הלכות השחזת סכין ביום טוב

אין משחיזין במשחזת אבל מחלקה על גבי העץ

דובר 1:

אומר הרמב״ם הלאה, אנחנו מדברים על כלים, עכשיו מדברים כך: אין משחיזין את הסכין ואת השפוד, שאסור לחדד סכין במשחזת הרגילה. אולי זה אומנות, כמו שאמר קודם, כי יש בזה אומנות. אבל מחלקה על גבי העץ, על גבי חרס, על גבי אבן, מותר לחדד אותה על דברים שאינם מיועדים לכך.

אומר הרמב״ם, ההלכה היא סוד. ואין מורים דבר זה, הרמב״ם אומר זאת רק כאן ביני לבין חברי שלומדים את ספרי. לא להמון עם, כי המון עם יאמרו שיש דרך לחדד, יחשבו שמותר גם במשחזת, כדי שלא יבואו לחדדן במשחזת.

דובר 2:

כן, כי המשחזת היא משחזת אחת. למה הוא חושש שכשיעבירו את ההלכה יעבירו רק חצי הלכה?

דובר 1:

יודע אני, לא להעביר. אנשים רוצים שההלכה תהיה קטגורית, לא מחדדים סכין ביום טוב, בשום אופן איך מותר.

צריך לומר שמורין לרבים פירושו לומר שכשהולכים ואומרים שיעור ערב יום טוב בפרק, מה שקוראים בגמרא פרק, אז לא אומרים את ההלכה. אבל הרמב״ם נעשה ללומדים, אפילו שכל יהודי ילמד רמב״ם, אבל זה לא רבים, זה לא… כאן אפשר לומר הכל, על זה אפשר כן לומר בבירור את ההלכה. צריך לדעת, כשאומרים שיעור אי אפשר אפילו לומר כל מה שהרמב״ם אומר.

במה דברים אמורים

דובר 1:

במה דברים אמורים, זה שאסור לחדד.

דובר 2:

להיפך, הייתי אומר שהוא יכול, שיש לו עץ או אבן.

דובר 1:

אה, זה מה שהרמב״ם אומר כאן. אבל על כל פנים, כשהוא יכול, זה כשהוא לא יכול לחתוך. אם הסכין יכולה עדיין לחתוך, אם הסכין לא יכולה לחתוך… כלומר, כאן הוא מדבר לגבי שרוצים להשתמש בה לסכין של שוחט, והיא לא פגומה. היא קצת, אבל היא עדיין עובדת.

דובר 2:

אברהם פירושו לא יכולה לחתוך כלל.

דובר 1:

אבל אם הסכין כבר לא חותכת, אז אין משחיזין אפילו על העץ. אז אסור בכלל לחדד אותה. למה? כי אז הוא נואש, אז הוא רוצה מאוד, שמא יבא להשחיז במשחזת.

דובר 2:

הייתי חושב, יש לך את ההסבר של בני הבא? כי אז אתה מתקן כלי. משא״כ כשזה חד או סכין, אתה רק עושה אותו טוב יותר.

דובר 1:

אבל לא מדבר שזה לא אסור, כי זה אולי כי זה כן צורך מכשירי אוכל נפש. אנחנו לא יודעים את הכללים שיש לרמב״ם לגבי הכללים. אבל על כל פנים, אז זה אסור, כי הוא יעשה זאת באופן האסור.

הלכה: אסרו לראות סכין של עם הארץ ביום טוב

דובר 1:

אומר הרמב״ם הלכה מעניינת, מפני זה אסרו לראות, איך מבינים את המילה להראות. לראות, לראות. תלמיד חכם אסור לבדוק סכין של עם הארץ ביום טוב. למה? מדברים כאן ממש על סכין שחיטה, שמראים לרב. תכלית הרב שיורד לעיר, הוא צריך לבדוק את הסכינים.

דובר 2:

כן.

דובר 1:

אסור לבדוק סכין של עם הארץ ביום טוב? למה? כי חוששים, אולי החכם ימצא שיש פגימה? עם הארץ לא יודע שיש פגימה, הרב ימצא שיש פגימה. ויאמר לו, יאמר לו, שאסור לשחוט בה משום פגימה, שאסור לשחוט בזה. ויאנח ויחדד במשחזת, אל תגיד לו כלום.

זה מעניין, כי זה יוצא לפועל, כשאתה לא אומר לו, פשוט שהוא הולך עכשיו לשחוט וזו לא תהיה שחיטה טובה.

דובר 2:

שוב.

דובר 1:

הרב אסור לו לומר לו כלום. הוא אסור לבדוק. הרב… שוב, בואו נזכור, עומד בגמרא כבר שצריך להראות את הסכין לחכם לפני שחיטה, כדי שיבדוק אם היא פגומה. כך המנהג, ההלכה של התקנות של הגמרא. באים לדפוק בדלת הרב ביום טוב, הולכים לשחוט ביום טוב האם הוא יכול לבדוק סכין, אומר הרב, סליחה, זה סגור היום, לא בודקים סכינים ביום טוב. אמת?

דובר 2:

למה באמת לא? כשיש פגם, הוא יעשה זאת באופן שאינו מותר, כי באמת יש לו גם דרך שמותרת עם עץ או אבן.

דובר 1:

לא, מותר כן. לא, אז מותר כן, מותר. אבל הבעיה היא רק שעם הארץ, כידוע, זו הבעיה הבסיסית של עם הארץ, הוא לא יודע חילוק בין משחזת לעץ. צודק הוא, עם הארץ, זה לא חילוק כל כך גדול. אבל…

דובר 2:

לא, זה רק דבר טכני, אבל הוא לא יבין את החילוק. ממילא לא נותנים לו.

דובר 1:

ולא שלא נותנים לו, תלמיד חכם יכול להשתמש בהיתר, ולא רק שהוא יכול להשתמש בהיתר, הוא יכול גם לבדוק.

דובר 2:

לא, זה לא עם הארץ כי הוא לא יכול להשתמש בהיתר.

דובר 1:

אומרים “אין מורין לרבים”. אין מורין, יש שתי רמות. בדרך כלל הרב יבדוק, ונאמר שמותר לעשות זאת רק על עץ. אבל למדנו שאסור לומר לעם הארץ רק עץ, כי עם הארץ לא יקלוט זאת, ממילא הוא יידע שהיא פגומה. שואל הוא, זה אותו דבר. ממילא לא מראים לו מפני זה. למה? כי הוא יעשה… הוא לא מבין את החילוק בין מתי זה עם…

דובר 2:

מה זה אותו דבר? זה הכל דרבנן, דרבנן חלשים, כי מוסיפים גזירות על גזירות, כן? מוסיפים גזירות על גזירות.

דובר 1:

מאוד מעניין, אין כאן שום דאורייתא. אפילו כשעושים זאת כן במשחזת, לכאורה זה רק מעשה חול או משהו. אני לא מבין את הבעיה. ולכן מה… יש שלוש רמות של… אסרו לעשות במשחזת, רק אסרו אפילו לעשות בלא-משחזת בגלל זה. וכאן אסור אפילו לומר לו שהיא פגומה.

דובר 2:

כן, זה אותו דבר כמו השני.

דובר 1:

ומדברים כאן על מה שממש לאוכל נפש, שיוכל לשחוט. ויש לי עצה. אומר הרמב״ם, למה זו העצה? וחכם. העצה היא לא העצה. תמיד יש עצה. וחכם זה לא העצה. תמיד יש עצה. וחכם זה לא העצה.

הלכות יום טוב פרק ד – ביקוע עצים, תריסי חנויות, ובנין בכלים

הלכה ט׳ (המשך) – עצה לחכם

דובר 1:

אבל ברגע שהוא בדק את הסכין, הוא לא יכול לומר לעם הארץ להשתמש בסכין. מה לא לעשות?

שוב, זו העצה, כי החכם יכול לבדוק לעצמו וגם יכול להשחיז עם… כתוב ואבן לעצמו, הוא בודק לבד, ואם הוא צריך לתקן, הוא מתקן לבד, הכל בזמן שעם הארץ לא רואה.

אם עם הארץ בא ושואל, מה עם הסכין? הרב יכול לבדוק את הסכין שלי? אומר הרב, לא, לא, אני לא בודק עכשיו ביום טוב, אבל הכנתי סכין בשבילך. קח אותה, החזר אותה.

זה מעשי, מאוד מעשי. לרב יש שנה קלה ביום טוב, הוא אסור לבדוק מומים והוא אסור לבדוק סכינים.

הלכה י׳ – אין מבקעין עצים ביום טוב

דובר 1:

הלכה י׳. כן?

דובר 2:

כן.

דובר 1:

טוב להחזיק בזה?

דובר 2:

כן.

לשון הרמב״ם

דובר 1:

אין מבקעין עצים ביום טוב. אז בואו נלמד.

עד עכשיו למדנו על… נניח שלמדנו על כמו הכלים, על אש. אחר כך דיברו על כלים, וספציפית על סכינים. עכשיו הולכים לדבר על גם כמו סוג של תיקון כלים בעצם, אבל מדברים על עץ, עצים. זה מחובר, כי זה עצים שהולכים להשתמש בהם לאש, לשריפה.

אומר הרמב״ם, אין מבקעין עצים ביום טוב. אסור לבקע לשסף עצים ביום טוב, לא בכלי שעושים זאת בדרך כלל, לא בקרדום או במגל או במגירה, שלושה מיני כלים שמבקעים בהם עצים. אלא מותר רק בקופיץ, במשהו… קופיץ הוא אומר שסכין שמשתמשים בבשר, ולא הדרך לעשות זאת בעצים. וגם אז, בצד החד שלו, עושים זאת עם הצד החד. אבל לא בצד הרחב, לסכין יש הצד הרחב והצד שחותכים בו. לבקע עץ קל יותר להשתמש בצד הרחב. אומר הרמב״ם, לא, לא להשתמש בצד הרחב, כי זה יותר כקרדום.

טעם האיסור וההיתר

דובר 1:

אומר הרמב״ם, למה אסרו בקרדום ובמגירה? למה אסור הצד הרחב? למה אסור הקרדום? שלא יעשה כדרך שעושה בחול. שלא יעשה כדרך שעושה בחול. הרי לבקע עצים אפשר לעשותו מערב יום טוב. עצם הדבר שמותר בכל אופן הוא היתר, הוא קולא שאמרו שאסור.

הלכות יום טוב — בקיעת עצים, כלל הגדול, וחידוש

ולמה לא נאסרו הבקיעה כלל, ולמה דברים אחרים שאפשר לעשותם מערב יום טוב בכלל לא מותרים? אומר הרמב״ם, לפי שאפשר שיפגע עץ עבה ולא יוכל לבשלו. זה סדר רגיל שאפילו אם אדם כן הכין עצים, יתקל בעץ עבה שקשה לשרוף. עץ קטן נדלק מהר, נתפס מהר. עץ עבה, הוא לא יוכל, וימנע מלבשל, ואתה תמנע ממנו לבשל. לפיכך התירו לבקע בשינוי, התירו שמותר לעשות זאת בשינוי.

הכלל הגדול

דובר 1:

יפה מאוד. רואים כאן בבירור את הכלל הגדול, ומכל הדברים הדומה לזה, כל הדברים הדומים, כלומר דברים שהם קצת כן אפשר לעשות, קצת לא, קצת רק בצורה ביתית, לא בצורה מקצועית וכדומה, מזה הטעם התירו במה שהתירו ואסרו במה שאסרו.

במקומות אחרים אומרים שכאשר יותר טוב כשעושים זאת ביום טוב. כאן זה לא הטעם. אלא הטעם הוא שקשה לאדם לחשב כשהוא חוטב עצים שכל עץ יהיה בדיוק מה שהוא צריך לשרוף. זה משהו שעושים בשעה שמבעירים, אז רואים איזה עץ טוב. בגלל זה הקילו מעט, אבל לא הקילו יותר שיראה כדרך שעושה בחול.

יפה מאוד.

חידוש: יהודי לא יכול להיות תקוע

דובר 1:

ורואים גם את הכלל הגדול שלי שאין דבר כזה להיות תקוע. תקוע זה לא התורה. התורה תמיד יש עצה. יש עצה, צריך למצוא איזו עצה. מבינים?

כי בכלל, חוץ, האדם היחיד שתקוע הוא מי שהוא רשע. זה דבר שאפשר להכין כראוי מראש, ואתה סתם הרשע שלא עשית? כן, אבל מבינים? כשרואים בבירור שלא נעשים תקועים, אסור להיות תקוע, יהודי לא יכול להיות תקוע, זה החידוש של יום טוב.

הלכה י״א – לא תכנס אשה לבין העצים

דובר 1:

כן, הלאה, אומר הרמב״ם הלאה, “לא תכנס אשה לבין העצים ליטול מהם אוד לתלות בו”. אישה לא תיכנס למקום שבו מחזיקים את העצים – היה להם דבר כזה כמו בית העצים, מקום שבו מחזיקים את העצים – לקחת אוד. אוד זה אוד מוצל מאש, זה חתיכת גחלת, חתיכה קטנה של עץ. אוד זה חתיכת עץ. מוצל מאש, לא נשרף.

כן. למה? מאותה סיבה, כי… יודעים למה? זה גם ראש חכם. כי הוא הולך בין העצים שעדיין לא שברו. אה, כלומר, כשלא שברו לפני יום טוב, והולכים עכשיו לחפש בין העצים. אסור ללכת לחפש בין העצים.

הלשון גם מעניינת, האישה ש… אישה הולכת, איש לא הולך.

דובר 2:

כן.

ואין סומכין את הקדרה

דובר 1:

“ואין סומכין את הקדרה” – בואו נראה – “ואין סומכין את הקדרה ולא את הדלת בבקעת של קורה”. אסור לקחת חתיכה שנשברה מקורה, אסור לקחת כדי להשעין את הדלת עליה. הדלת או הסיר? או הסיר, כן.

למה? “שלא התירו לטלטל עצים ביום טוב אלא להסקה בלבד”.

ביאור: חילוק בין מוקצה לטלטול

דובר 1:

בעצם חתיכת עץ כזו היא… מוקצה בטלטול. מוקצה? זה מוקצה בשבת גם, זה האמת, אלא אם כן מוכן. כל זה מדבר על שאינו מוכן. ביום טוב היה צריך להיות מוכן כי מותר לשרוף אותו, כי אפשר להשתמש בו להסקה. אבל זה שמוכן להסקה, לא הופך אותו למותר בטלטול.

בואו נזכור, יש איסור מוקצה ואיסור טלטול. יש דברים שונים. איסור טלטול יש על כל עץ שאינו כלי. אמרו, לכבוד שבת אסור להזיז עצים לכבוד שבת, אלא אם כן נעשה כלי. להסקה עדיין לא כלי. להסקה עדיין הכל, מצד איסור טלטול זה עדיין מובן, אם משתמשים בו להסקה מותר להזיז אותו. אבל לסיבה אחרת זה אותו מוקצה מחמת גופו, בעיקרון. זה מוקצה, דבר שאינו כלי, אתה לא מזיז ביום טוב.

לא, אני אומר בשבת אין שום דרך להשתמש. ביום טוב יש דרך להשתמש להסקה, אבל זה עדיין לא מותר לכל המוקצה מחמת גופו לא משתנה מזה.

כן, אבל מה? כי זה יכול להיראות כמו דבר שמלאכתו להיתר. כלי, אהה. צריך להיות כלי שמלאכתו. צריך להיות כלי שמלאכתו. זו לשון הרמב״ם למוקצה מחמת גופו.

הלכה י״ב – תריסי חנויות

דובר 1:

עכשיו הולך הרמב״ם לומר הלאה דברים שהם ענין של בנין, שמותר כן ואסור לעשות.

אומר הרמב״ם, חנויות – אנחנו הולכים ללמוד זאת מאוחר יותר נדמה לי על מסחר וממכר, כבר דיברנו בספר הסטמרי על מסחר וממכר – אבל עכשיו מדברים על פתיחה, אדם שמוכר דברים של אכילה, תבלינים, מותר לפתוח את החנות שלו ביום טוב. אבל החנויות היו פלטפורמה שמוקפת בתריסין, באלה, איך קוראים לזה, שערים כאלה. לא שער, יותר כמו חלון או דלת, משהו כזה.

דובר 2:

כן.

לשון הרמב״ם

דובר 1:

אומר הרמב״ם, מותר להסיר את התריסין של חנויות, כלומר לפתוח את החנות על ידי הסרת התריס, או מחזירין אותן. או, מותר אפילו כשרוצים לסגור את החנות, מותר גם לסגור אותה.

על זה אומרים המפרשים, כי אנחנו יודעים שאם לא יתנו לו לסגור, הוא גם לא יפתח. כלומר, הסגירה היא לא חלק מלעזור לעולם באוכל נפש. מותר כן לעשות זאת כדי שיוציא תבלין שצריך להם מן החנות. שם אין אוכל נפש. שם זה שזה בעצם כדי שיוציאו תבלין שצריך להם מן החנות ולא ימנע בשמחת יום טוב.

ציר באמצע לעומת ציר מן הצד

דובר 1:

אומר הרמב״ם, ההיתר הוא רק כאשר זה לא נקרא ממש כמו משהו של בנין, כמו משהו של תיקון. במה דברים אמורים? כשיש להם ציר באמצע. כאשר לתריסין של החנות יש ציר – ציר הוא תמיד הציר שהתריס מחזיק – והוא באמצע. אבל לא ציר שאנחנו קוראים לו ציר, רק כדי לזכור. ציר הוא יותר כמו יתד, זה תוקעים אותו לתוך החלון, וזה מקום שבו זה נמצא. זכר של עץ נכנס לתוך המסגרת.

דובר 2:

כן.

דובר 1:

ואם זה באמצע, אז מותר. זה מחזיק, אני לא יודע איך זה. ואם זה באמצע פירושו שזה לא נקרא כמו בונה. אבל אם יש להם ציר מן הצד, אסור. אסור.

זוכרים מליל שבת. אבל מה זה היתד עם יו״ד קמץ? חושש שהוא ישים אותו בחוזקה, ולהכניס בחוזקה יהיה בונה או חשש בונה. למדנו ליל שבת את ההלכה. כבר אמרתי אז שאני לא מבין בדיוק את המציאות, מה זה היתד שהוא חוץ מהציר. עדיין אין לי מושג.

ואז אתה עדיין לא מבין. ומה עושים? אני לא מבין, לא מבין. יש ציר אחד שנקרא ככה. יש ציר אחד שנקרא ככה. יש ציר אחד שנקרא ככה. יש ציר אחד. נראה שמניחים אותו סתם. זה כמו לוח. אפילו בבית הוא מניח.

רואים שההיתר כאן הוא… כדי שלא יימנע משמחת יום טוב, התירו בחנות שציר באמצע מותר. אבל כשאין בכלל ציר, זה בכלל לא בעיה של בונה, מותר אפילו בבית.

הלכה י״ג – כלים שהם מפוצלים

דובר 1:

הלאה אומר הרמב״ם, כלים שהם מפוצלים, כגון מנורה שכו׳, מנורה שמורכבת מחלקים, מנורה מורכבת, או כסא או שלחן שהם חתיכות חתיכות. אומר הרמב״ם, מעמידין אותו ביום טוב מותר להעמיד ביום טוב, ובלבד שלא יתקע, אבל שלא יחזק.

למה מותר? כמו שכתוב בבנין בכלים. זה לא נקרא בנין. היתה שאלה אם מותר להעמיד בית מחתיכות חתיכות? אז לא, אבל כשזה כלי מותר.

אבנים של בית הכסא

דובר 1:

אבנים של בית הכסא: היו מעמידים פלטפורמה שעליה ישבו כמו בית הכסא. מותר לצדן אדם ביום טוב, מותר לסדר אותן אחת על השנייה ביום טוב, כי בנין עראי הוא, זה לא בנין אמיתי, זה רק משהו שמעמידים ומפרקים, ומשום כבודו, לא גזרו.

דיון: הטעם הוא כבוד הבריות, לא אוכל נפש

דובר 1:

הרמב״ם אומר כאן גם לא שדבר השווה לכל נפש או צורך אוכל נפש. לא, זה כבוד הבריות. זה ההיתר של כבוד הבריות. למדנו גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה.

אבל יש לך כאן משהו שמחובר ליום טוב, ברור, מחובר ישירות ליום טוב. לצאת לבית הכסא זה קשור לאכילה, כן?

דובר 2:

לא, אני לא מסכים. אני לא מסכים. זה לא מרגיש, זה לא קשור לזה. ההיתר צריך להיות עם שבת גם. זה לא כתוב, כי זה צריך להיות עם שבת גם. הרמב״ם לא אומר שזה אוכל נפש.

לא, אני לא מסכים. אני לא מסכים. זה לא מתאים, זה לא קשור לזה. ההיתר צריך להיות עם שבת גם. זה לא כתוב, אבל זה צריך להיות מותר בשבת גם.

הרמב״ם אף פעם לא אומר שזה אוכל נפש, והם למדו. הרמב״ם אף פעם לא אומר שיש אוכל נפש ולא אכילה. אז כמו שאני נמנע מלומר זאת, אבל הוא לא אומר זאת כי הוא לא צריך לומר. ואני חושב שזה צריך להיות מותר גם בשבת, אני לא רואה למה לא.

אותו דבר הכלי חמדה מספר, נדמה לי, הם למדו מפירוש אחר שבת, שזה גם מותר אז. יש אופנים שאסרו באחר שבת, אם אני זוכר.

אבל… בהלכות שבת כתוב… בהלכות שבת לא כתוב על אבנים של בית הכסא. לא, כתוב כן הלכות אחרות עליהם. כתוב על אבנים, כרזנות שמכניסים לבית. כתוב על מוקצה, כן. אה, לא על האבנים. נכון, לא על ה… כתוב על הלכות מוקצה.

הלכות שבת אחרות כתוב, מחזירין מנורה שכלית, ונראה כבונה, ואם החזיר פטור. אז בשבת כתוב שאסור, כי זה נראה כבונה להחזיר.

אז, מה ביום טוב? שיהיה בין השאר? כן, יום טוב זה הדבר של נראה כבונה נראה. למה לא? כל דבר שעשה, לומדים. למה? למה שיהיה אחרת?

אה, את ההלכה הזאת אמרתי כאן? אני לא מבין למה זה שונה. אני לא רואה שבשבת צריך להיות שונה מיום טוב. לא מובן לי. הוא לא מסביר. הוא לא אומר. אני לא יודע.

כתוב כסדום, אבל יש דברים שיותר חמורים ביום טוב, ויש דברים שיותר קלים ביום טוב, ודברים של מלאכות. אה, לא יכול להיות. אני לא מאמין שזה יכול להיות.

דיגרסיה: תריסי חנויות

בחנויות, נדמה לי, זה לא תרגום מילולי של חנות. אני חושב שחנויות זה תרגום של קופסה, כמו משהו כזה… איך אני אומר? משהו כזה, הבנין שהיו משתמשים, שבו מונחים הדברים שמוכרים. כך זה נראה לי כאן.

מצודות קטנות, הוא לא מסביר. אני לא יודע. אוקיי. אני לא יודע שזה צריך להיות שונה לדעתי. אנחנו לא מבינים על מה… מה מי שעושה מדורה, אש… יפה מאוד.

הלכה יד: העושה מדורה — עשיית מדורה ביום טוב

עוד בנין דומה שמותר, או אופנים שעושים.

שורך העצים, כשהוא פרפקציוניסט, כשהוא עושה אש הוא ישים בצורה מסודרת מאוד את העצים דבר אחד. לא, תמיד צריך. שלא יעשו זאת כך. שורך העצים, אין ענין מניח זה על גבי זה עד שיסדיר המערכה.

זה לא סתם פרפקציוניזם, אש צריכה להיות… שייכנס האוויר. שתוכל לבעור. לעשות אש, סתם אש, אני רוצה לומר מעשה כבר. נסו לעשות אש, אש ישרה, בלי אוויר ביניהם, זה לא יבער. חייב להיות אוויר ביניהם. ויש דרך נכונה. מי שמבין איך לבנות אש. מדורה פירושה כמו מדורת ענק שהיו במחנה. ויש דרך איך בונים אותה. אי אפשר סתם להניח דברים.

אז זה אומר, לא תעשה יפה נכון כאילו בימי החול לא… כן, יש דרך איך לעשות לא יפה. כן, זה עובד חלש יותר. אבל נראה כבונה. כן, כן, בטח. אבל לא להכניס פרפקציה אסור. זה כי זה עוזר לאש. אוקיי. כמו פעם אבל נראה כבונה.

אלא, או שופך עצים בערבוביא, הוא שופך, הוא לוקח ערימה של עצים והוא נותן להם להיות מונחים באקראי, או ערך בשינוי, שהוא מניח זאת כן, אבל לא באופן שעושים זאת בשבת. בשינוי.

מה זה השינוי? מה פירוש השינוי? מניח עץ למעלה, ואחר כך תחתיו מותר היה לארץ. לא מלמטה למעלה, אלא איזשהו אופן איך שאפשר לעשות זאת מלמעלה למטה.

פשוט מאוד, האופן כל כך פשוט, הוא עומד והוא מחזיק אותו. מה שהולכים לראות בהמשך, גם תמהתי, ואראה שהתירוץ הוא שהוא מחזיק אותו. הוא עומד והוא מחזיק אותו. והוא מתקן אחד. כלומר, בקיצור, הוא בונה אותו בדרך מוזרה. זה אפילו יותר טרחה, אבל לפחות שלא ייראה כמו בונה. כן.

אולי זה לא מדורה כל כך גדולה, כמה גדולה המדורה? מדברים על ארבעה עצים, זה לא קשה במיוחד. אוקיי.

הלכה טו: קדירה, מטה, וביצים — בנין עראי בשינוי

קדירה על אבנים

אז, קדירה. כשרוצים להניח עצים מתחת לקדירה, יש דרך של… אבנים. להכין לזה אבנים. בונים פלטפורמה של אבנים.

אז לא אוחז עושה מניח אבנים תחתיה, אוחזים את הקדירה, ומניחים את האבנים מתחתיה עד שזה מוכן, אבל לא מניחן על גבי אבנים. לא להיפך, לא שמעמידים אבנים ורק אחר כך. ומניחים להעמיד את האבנים, נכון, לכאורה.

מטה (מיטה)

אותו דבר במטה. ובמטה, אוחז הקרשים, ועושים לזה רגלים תחתיהם. מטה יש לוח ישר, ומתחתיו יש ארבע רגליים קטנות. אסור לבנות, קודם להעמיד ארבע רגליים ואחר כך להניח. אלא להיפך.

ביצים (ביצים)

אומר הרמב״ם כאן עוד חומרא גדולה יותר, אפילו ביצים, רוצים לבשל ביצה, או לבשל, או אני לא יודע מה עושים איתה, להעמיד, לא יעמוד עושה שורה על גבי שורה עד שיעמדו כמו המגדל, שלא יעמידו את הביצים שיהיו מונחות יפה אחת על השנייה, שייראה כמו מגדל, גם כי זה משהו של ענין בונה, אלא ישנה ויניחם במעלה למטה. כן כל כיוצא בזה צריך שינוי.

כל דבר שיש בו משהו… שמזכיר בנין, לא יעשו את הדרך הרגילה. כלומר אף על פי שזה בנין עראי, זה ביצים, זה לא בנין של אכילה, כן. אבל מה עושים בשינוי? אם ילדים אוהבים לעשות עם כוסות מגדל כזה, צריך להיות אסור, אלא בשינוי. אותו דבר, נראה כבונה. מסתדר נראה כבונה, זה היה שפיר, אבל כן.

דיון: ביצים — בנין או לא?

יפה מאוד. כאן הולכים אנחנו ללמוד על להתעסק עם בהמה. אומר הרמב״ם, מסירים זבובים ונטלים מבהמה. אדם יש לו בהמה, ונדבקים שם זבובים.

אה, אה, רגע אחד, לגבי הביצים שאומרים, אומר, טוען בשם השולחן ערוך הרב, שזה מדבר שעושים זאת כדי שכך יבשלו אותן. משהו כזה, הוא מניח אש מתחת לזה, כך מתבשלות הביצים יפה.

אבל סתם הוא מסדר אותן, סתם כדי להחזיק, אז זה לא נקרא… בנין. זה לא כמו הדברים האחרים, חתיכת עץ כזו יש בה משהו של בנין. לא, הוא בונה ממש עם זה אוהל, הוא בונה עם זה משהו, הוא בונה מיטה. לא בונים… אין דבר כזה מגדל של ביצים. מה זה? תמיד נשמע מגדל של ביצים. אוקיי, לא.

לא, נראה שפעם מבשלים כך ומשתמשים בזה כדי להחזיק את החום בפנים. כן, יכול להיות. הלאה.

הלכה טז: להתעסק עם בהמה — זבובים ונטלים

כאן הולכים אנחנו ללמוד על להתעסק עם בהמה. אומר הרמב״ם כך: אדם יש לו בהמה, ועל הבהמה באים זבובים, והם מציקים לבהמה. מותר להוציא את הזבובים?

הלכות יום טוב: דיני מקח וממכר ביום טוב (המשך)

אפילו כשמוציאים רסיס, איך יודע, צריך לקחת משהו ולהוציא זבובים. וכשעושים את זה עושים חבורה, ועושים… קצת בלבול, ולעשות חבורה זה אסור ל… אנחנו למדנו, חבורה היא מחמת דם, כן? חבורה אסורה, אבל מה ההיתר?

מה? בוודאי, זה אסור. חובל. חובל, כן. ומפריק, או משהו כזה. אבל כאן מותר כן. כן, הוא לא אומר למה. הוא לא התכוון לעשות חבורה. אוקיי.

זה צריך להיות עם שבת גם. אולי שבת לא היו מותרים, אבל יום טוב זה בהמה משהו שמותר, כי מותר… אין כאן שום היתר אוכל נפש לבהמות. הייתם חושבים כל הרעיונות? בהמה זה שבת, זה יום טוב משהו שמותר להטפל בו. שבת זה… עם טלטול? מותר להטפל בבהמה ביום טוב.

הוא אומר שיש מי שמקרבים, אבל אז צריך להיות באמת עם שבת גם. שיהיה הבדל, אולי אין הבדל. מי אומר שכל דבר שכתוב כאן הוא רק יום טוב? חזקה שהם גם שבת אולי. צריך לדעת איך המסירות ואיך עובדים בכלל. אסור כנראה להרגיע. אוקיי, מאכילים אותו, גוררים אותו.

הלכה טז (המשך): מיילדין את הבהמה — עוזרים ללדת

ואין מילדין את הבהמה ביום טוב. אסור לעזור ללדת בהמה ביום טוב. כנראה זה טרחה או מה? הבה מסדר, אבל מותר כן לעזור. לעזור.

אז הרמב״ם מסביר, למשל, עצות איך לעזור, אוחז בו שלא יפול לארץ, הוא מחזיק את הנולד שלא יפול, ונופח לו בחוטמו, הוא עוזר לו לנשום, הוא נושף עליו, ונותן דד לתוך פיו, הוא נותן את השד של האמא שתניק את הבהמה החדשה.

ועוד, עוד דבר שמותר לעשות, היתה הבהמה טהורה, ובהמות טהורות יש להן לפעמים משוגעת שהיא כועסת על הילדים שגרמו לה כל כך הרבה צער, ורחקו את הולד. מותר לזלף משלייתה עליה. יש עצה של… סגולה, זה נשמע כמו… אני לא יודע. עצה שהאמא תזכור שזה הילד שלה. מזלפים מהשליא של האמא, מה… שליית היוצא מבין רגליה, ה… וליתן קומץ מלח ברחמה, או להכניס קצת מלח, קצת מלח לרחם שבו היה הילד, כדי שתרחם עליו. אלה דרכים איך להזכיר לאמא ולעורר רחמי האם. אבל הטמאה אסור לעשות כן, לפי שאינה צריכה אלו. הטמאה תמיד מרחמת על הילד.

הערה: בהמות טהורות וטמאות — אכזריות

זה מעניין, כי אני זוכר שהרבה ראשונים אומרים שבמאכלות אסורות, שבעלי החיים שהם אכזריים, אסור לאכול אותם כי הם מולידים מידות אכזריות. הרמב״ם סובר גם כך? לא. הרמב״ם אומר דבר כזה. יכול להיות, אבל מה… כאן אנחנו לא רואים כך, כאן אנחנו רואים שה…

אוקיי, אני רק אומר הערה קטנה, כי אכזריות יכולה להתכוון לא רק לילדים שלהם, או בכלל אכזריים. אכזריות שם מתכוונת שהם טורפים, חיות טורפות, הם אוכלים חיות אחרות.

כאן נראה דבר מעניין שלבהמות טהורות יש יותר זמן קשה עם… נו, משהו משוגעת לפעמים ש… מה קרה עם זה? יש להם משהו משוגעת לפעמים שהם מזהים מיד.

צריך לעורר רחמים, מתי מותר לעשות דברים כאלה.

זה סגולות לי, אני לא יודע. אני מעולם לא החזקתי בחווה, אז אני לא יודע בדיוק על מה מדברים, אז כן, זה מלח. מכניסים מלח לרחם שלה, וזה מושך אותה, ובגלל זה הוא תופס.

אני מבין. אוקיי. כן.

כלי שנטמא בערב יום טוב

עוד, אומר הרמב״ם, עכשיו נלמד על תיקונים רוחניים של כלים, שעושים טהרה לכלי שזה דומה לתיקון.

אומר הרמב״ם, כלי שנטמא בערב יום טוב, והוא טמא, ויהודי הוא אוכל, למשל הוא כהן, או אוכל חולין בטהרה, אין מטבילין אותו ביום טוב. למה? גזירה שמא ידחה אותו בטומאתו. דווקא בערב יום טוב להשאיר, כי הוא יטבול ביום טוב.

וכמו שלמדנו קודם, שאסור להשאיר ליום טוב טרחות שהיו יכולים לפני יום טוב. יש ענין שאתה תישאר עדיין טמא וטמא. אז הוא אומר, אתה לא יודע. יכול להיות ששניהם. כבר, עשו ותמאסו, אחד יעשה את הטרחה ביום טוב. כמו שלמדנו את הגבה ודברים אחרים. בעצם, זה כל דבר שאפשר לעשותו ערב יום טוב. מה היית צריך לעשות ערב יום טוב? הוא אומר שרש״י זה תקלה.

השקה של מים טמאים

אבל… ואם הוציא להטיל מים שבו, אם כלי נטמא עם המים, והדרך איך מטהרים את המים היא שעושים השקה במים טהורים, שמים אותו במקוה עד שהמים נוגעים. את המים עצמם מותר להטהיר, כי זה לכאורה אוכל נפש יותר ברור.

לא לא, לא בגלל אוכל נפש.

את המים מותר. אומר, מותר גם, כבר בדרך אחת, מטיל את הכלי במימה ואינו חושש, מותר כבר לקחת. מותר כבר לטבול את הכלי עם המים בפנים, שגם הכלי יהיה טהור. ואינו חושש, זה מילתא דלא שכיחא שהמים נעשים טמאים, ואין גזירה. או כי באופן כזה אין את השם הישב, כי אדם שיש לו מים טמאים, חייב לעשות את זה מיד. אם לא, בטח היה איזה אונס.

לא, לא, הוא נטמא ביום טוב.

כן, בוודאי, יותר מיום טוב. אבל במים אין את אותה גזירה שיש על כלים.

כלי שהיה טהור לתרומה ורוצה להטבילו לקודש

אם עוד צריך להטביל מים שבו, נשמע עכשיו לכלי שהיה טהור נפל הגוף. אם עוד צריך להטביל מים שבו, מה הם אמרו? כלי שהיה טהור. יש הלכה שכשמטהרים משהו, צריך להיות טהור לרמת הטהרה שרוצים. אם רוצים רמת טהרה גבוהה יותר, שרוצים לאכול קדשים, צריך לטבול אותו במיוחד לקדשים.

זה כלל בעבודת ה׳, שצריך להתכונן לרמת הקדושה שצריך. כלי שהיה טהור לתרומה, שהחסידים הלכו למקווה במוצאי שבת כשנעשה יום טוב. כלי שהיה טהור לתרומה, ורצו להטבילה לקדש, מותר להטבילה, כי זה לא נקרא כמו מתקן. הוא רק רוצה להעלות רמה גבוהה יותר, שכבר טהור לתרומה, הוא רוצה גם, שהכלים יהיה אפשר להשתמש גם לקודש, אז מותר כן לטבול אותו.

וכן כל כיוצא בזה — טבילות לשאר מעלות

וכן כל כיוצא בזה עם טבילות לשאר המעלות. מעלות, זה אומר להעלות מעלה גבוהה יותר, וקדושה מותר כן. וכן כל כיוצא בזה מתכוון לכאורה שאדם טהור מותר לטבול לרמת טהרה גבוהה יותר. אדם טהור למה אין את האיסור של טהרה.

מה זה כל כיוצא בזה? איך עוד יש?

סוגים אחרים של מעלה. זה לא אומר רמות קודש. אני לא יודע מה. יש רמות אחרות.

כן.

אוקיי, יש כן הרבה רמות. תסתכל בהלכות טומאה וטהרה עם עשר שכל דבר אומר רמה.

כלי שנטמא ביום טוב במשקין טמאין

עוד, כלי שנטמא ביום טוב, אם כתוב כך, כלי שנטמא בערב יום טוב, יש חשש שמא ידחה אותו בטומאתו, אבל כלי שנטמא ביום טוב, צריך לטבול אותו ביום טוב.

אומר כך, נטמא הכלי במשקין טמאים שהם ולד הטומאה מערב יום טוב. אבל מה שלמדנו שאסור, זה כשנטמא ממש טומאה חזקה, למשל אב הטומאה. אבל אם נטמא במשקין טמאין, שזה ולד הטומאה מערב יום טוב, הרי זה לא ממש השלישי, כל הכלים צריך עכשיו להיות שלישי. שלישי זה רק טומאה דרבנן, מן התורה אין שלישי לטומאה, מטבילין אותו ביום טוב לפי שיטהר מן התורה, כמו שיתבאר במקומו. במקומו מתכוון סתם בהלכות טומאה וטהרה.

מדלין בדלי — שואבים בדלי

אומר עוד, ומדלין בדליתא ויטהר מאליו, כי לאדם יש דלי, דלי זה כלי ששואבים מהבאר. את זה מותר כן לטבול בבאר. אף על פי שכשטובלים אותו, זה גם טבילה, ויטהר מאליו, זה נעשה טהור, כמו שלמדנו על טבילה במעין טהור, כי זה טריק, כן, כי הוא עושה את זה באופן דרך אגב, זה לא ניכר שהוא מתקן כלי.

נידה שאין לה בגדים טהורים

אותו דבר, נידה שאין לה בגדים לאחריו. נידה אין לה בגדים טהורים.

נידה היו הולכות בבגדי נידתה או מה?

הוא רוצה להטהיר וכלי נעשה שומע.

כן?

רמז וטובלו בדבר. אפשר להערים, אפשר לעשות ערמה ולטבול עם הבגדים שלה. זאת אומרת, צריך ללמוד בשולחן ערוך בהלכות טבילה. איך זה נעשה שלא יהיה חציצות, צריך להיות נכון. בדרך כלל לא טובלים עם הבגדים, אבל אם היא צריכה להיות… היא אין לה בגדים טהורים אחרים ללבוש, אז היא עושה כך. אדם מותר לטבול, וממילא טובלים ביחד עם הבגדים שלה, ויש לה כבר בגדים ללבוש גם.

דיון: כיבוס וטבילה בתשעת הימים

עכשיו בתשעת הימים זה לא עצה, כי כיבוס אסור בדיוק כמו רחיצת הגוף.

אז זה לא כיבוס.

תפילה, כן.

לא, אני אומר, אם מישהו יחשוב שאסור לכבס את הבגדים, אתה לא הולך לקחת עם הבגדים. אבל זה לא עוזר, כי בדיוק כמו שיש איסור רחיצה. אני שומע…

—

הלכות מקח וממכר ביום טוב

דברים רבים אסרו ביום טוב משום גזירת מקח וממכר

אז עכשיו נלמד עוד הלכות יום טוב, מה אסור כמקח וממכר. הם למדו בהלכות שבת שאסור לעשות שום מקח וממכר בגלל שמא יכתוב. יש גם, ביום טוב יש בכללים האלה.

רגע, רגע, אז יום טוב מותר כן?

יום טוב יש איזה היתר, דבר אחד, והם למדו שמותר תבלינים חדשים, מותר גם ללכת לאדם שמוכר תבלינים. אבל אסור… יש אופנים איך מותר כן לעשות ואיך אסור לעשות. הלכות מקח וממכר.

דיון: ההבדל בין שבת ליום טוב במקח וממכר

אז בעצם, במילים אחרות, אם אני מבין נכון, פשוט מקח וממכר מותר לצורך אוכל נפש, more or less.

שבת יש גם מתירים, הם לא למדו איזה מתירים, מותר לקחת ולומר בבירור ש…

אז אני שואל אותך, אז אותו דבר יש או מתירים?

בהלכות שבת כתוב שאסור לעשות מקח וממכר, בפרק כ״ג, ומה כתוב על אם לא אומרים וכן הלאה? כתוב ברור שאסור אפילו אם לא מדברים, אוקיי, אבל אסור להוליד דבר כזה דברים. אבל יום טוב נראה שזה יותר מותר.

הרמב״ם, לכבוד רבים, דברים רבים אסרו ביום טוב משום גזירות מקח וממכר. יש את גזירות מקח וממכר, אסרו ביום טוב דברים שונים כגזירות. יש כיצד.

זה שואל זה פרניא, הרמב״ם לא כותב שיש דברים שמותרים ביום טוב בגלל זה. הוא כותב שיש עוד דברים שעוד יותר אסורים.

אף על פי יותר אסורים משבת?

לא. זה לא נוגע, כי שבת לא מבשלים. שבת זה כאילו מכל מנחתך עשיה. בכלל לא עסוקים עם זה. יום טוב מותר כן לשחוט ולעשות ולעשות.

אבל הרי אמרו שזה אסור לעשות, הכל מותר לי.

לא שוחטים, אבל מותר להביא צרכים. לא יודעים, רואה פירות. מותר שבת. מבין מה אני אומר?

כן, ממילא, זה יכול גם להיות נוגע ממקח וממכר.

אוקיי.

לא, זה באמת מעניין הלשון, כי הוא כבר אמר שכל מה שאסור בשבת אסור ביום טוב. שואל גזרה על הלשון אסור ביום טוב.

אז מה התשובה הבסיסית? יום טוב יש ממקח וממכר שמותר לעשות יותר ממה שמותר בשבת, או לא?

יש דברים שכבר עשו פחות בשבת. הדרך הראשונה איך הרמב״ם אומר את זה, שהרבה דברים אסרו ביום טוב כמו שבת, משום שיכולים, ודברים מסוימים לא גזרו ביום טוב כמו שבת. למה? אין כאן דבר יפה שהוא אומר, הוא לא אומר כאן היתר, הוא אומר כאן איסור, נכון?

כן, אבל הוא כן יאמר דברים שמותר כן לעשות. מותר לקחת מהחנות, אסור לומר “תן לי כך”, אבל מותר כן לומר. ובשבת?

שבת הוא לא עשה חילוקים. אז, הוא אומר ששבת אסור ללכת לחנות הקצב ולהתעסק איתו בכלל.

חנות הקצב לא נוגע ללכת בשבת סתם, כי לא הבנת את ה… אני מדבר אם הוא קנה את הבשר.

שבת לא עושים את זה. שבת לא עושים בכלל מקח וממכר, כי אסרו הכל שמא יכתוב.

אז, הרמב״ם עשה טעות? במקום לומר “אסורי”, היה צריך לומר “התירי”, כן?

לא, אני אומר, יום טוב לא עשו איסור כל כך רחב של… דברים רבים אסרו משום מקח וממכר. אחרת משבת, כל דבר שהוא מקח וממכר בשבת אסור. יום טוב, דברים רבים אסרו משום מקח וממכר, לא אסרו קטגורית הכל ממקח וממכר, אלא דברים מסוימים ממקח וממכר.

אוקיי, הפרק כתוב לא מאוד מאוד כל כך ברור.

לא, לא, הכל מאוד ברור. ואני רואה שמותר ללוות, למשל, שבת כדי יין בלי לומר, למכור… זה לא עמד. יש אופנים שחוסכים יותר בקלות, מותר לשלם אחר כך. הייתי חושב שכל הדברים האלה צריכים להיות מותרים בשבת גם. ולהיפך, יש איסורים שנוגעים ליום טוב, שבעצם זה איסור שבת גם, זה לא נוגע לשבת. אבל לכאורה, כך הייתי מבין.

אני בטוח שמישהו מדבר על זה, אבל האנשים בצד מסיבה כלשהי לא עוזרים לנו גם בשאלות היום של ההבדל של שבת ויום טוב, אני לא יודע למה.

אין פוסקין דמים על בהמה ביום טוב

אז כך, אומרים “כיצד”. “דברים רבים אסרו ביום טוב משום גזירת מקח וממכר, כיצד? אין פוסקין דמים לכתחילה על בהמה ביום טוב.” אה, אסור לומר “מכור לי את הבהמה”. “אלא, מה עושין? מביא שתי בהמות שוות זו לזו.”

על מה הוא מדבר כאן? שני שותפים מדברים כאן, מה שייך?

שני שותפים, אחד מהם מחלקין ביניהם. אז, הוא מדבר כאן על שני שותפים.

הלכות יום טוב: דיני מקח וממכר ביום טוב

הלכה יט: אין פוסקין דמים לכתחילה על בהמה ביום טוב

אין פוסקין דמים לכתחילה על בהמה ביום טוב, אלא מביא שתי בהמות שוות זו לזו ושוחטין את אחת מהן ומחלקין ביניהם. ולמחר יודעים כמה דמי השניה, כל אחד ואחד נוטל דמיו.

מדובר כאן על שני שותפים, לא על עסק. מדובר על שני שותפים שיש להם בהמות, כן?

למה שותפים?

אה, שוב. מביא שתי בהמות שוות זו לזו ושוחטין את אחת מהן ומחלקין ביניהם. שוחטים אחת מהם ומחלקים אותה. ולמחר יודעים כמה דמי השניה, כל אחד ואחד נוטל דמיו.

בדיוק יכול להיות יש שניים, אני לא יודע אם זה נכנס. הנקודה היא, במקום ללכת על בהמה אחת ולומר, “רבי לוי, כמה עולה הבהמה?” לא, שתי הבהמות הן אותו דבר? אוקיי, מצוין. אני לוקח את הבהמה היום, אני מחלק אותה עם השותפים שלי, מה שזה לא יהיה. מחר אני הולך לבהמה האחרת, ובודקים כמה שווה אותה בהמה, או אולי לא ידעו לפני כן, ומשלמים כל כך הרבה עבור הבהמה. זה פשוט כזה… כזה כלאחר יד, כמו טריק איך לא לדבר על הכסף, אבל לדעת כמה זה שווה.

לא יאמר זה אתה בסלע ואתה בשתים

הלכות יום טוב פרק ד׳ – המשך

אבל זה בזמן שיש שני אנשים שמחלקים בהמה אחת, אז… לא יאמר זה אתה בסלע ואתה בשתים, אני משתמש בשווי של סלע מהבהמה, ואתה משתמש בשתיים, שאין מזכירין שם דמים, אני לא צריך להזכיר כסף, אלא לחצאין ולשלישין. אלא אומרים, אני לוקח רבע מהבהמה, שליש מהבהמה, זה מותר לומר, אבל השווי, אסור לומר אני לוקח חמישים דולר שווי מהבהמה, אלא אני לוקח… וכך כמו דבר האסור בזמן שאנחנו.

הלכה כ: לא חלקו במאזנים

לא חלקו במאזנים, שאין משגיחין בכל מאזנים כל עיקר, אין מסתכלים על מאזניים ביום טוב. זה דומה מדי למקח וממכר ומאזניים כשעושים דברים על מאזניים. לא רק שאין מסתכלים על זה כדי לחשב כמה צריך לשלם.

מאזניים, אם רוצים לתלות בשר על מאזניים כי לא רוצים להניח על הרצפה כי חוששים מעכברים, אפילו ליתן בו בשר לשומרו מן העכברים אסור מפני שנראה כשוקל בכף מאזנים. חכמים עשו חומרות גדולות עם כף המאזניים, לא רק שלא להשתמש בו למקח וממכר, אלא גם לא להשתמש בו לדברים אחרים כי זה נראה כמו מקח וממכר.

טבח אומן אסור לשקול בידו

יתר על כן, לא רק זה, אלא טבח אומן שידו היא כמו מאזניים, הוא מרים חתיכת בשר ויודע כמה היא שוקלת, אסור לשקול בידו. ואסור לשקול בכלי מלא מים, אסור גם לשקול, למשל יש כלי שכתוב עליו שזה רביעית, ואפשר לקחת חתיכת בשר ולראות אם היא שוקלת כמו המים? אסור גם כן. אני חושב שאפשר לשקול נגד זה, כלומר, מניחים כלי שמלא מים, ובתוכו מכניסים, זורקים כף פנימה, ורואים מה עולה, זה עולה, זה…

אין מטילין חלשים על המנות

גם, ואין מטילין חלשים על המנות, אסור לעשות גורל על החלקים, כדי לדעת מי, לעשות גורל מי יקבל את החתיכה הטובה ביותר מהבהמה דרך גורל. זה בשר רגיל. אבל מטילין חלשים על בשר הקדשים, כהנים כשהם אוכלים קדשים ביום טוב, הם מותרים לעשות גורל כזה כדי לחבב את המצוה, כי שם יש ענין של לחבב מצוה. רואים שסתם לאכול ביום טוב היא מצוה, אבל לא ברמה של מצוה.

דיון: מחלוקת הרמב״ם והראב״ד

יש ראב״ד שהוא קצת חולק על ההלכה. מה הוא אומר? אני לא יודע, הוא אומר משהו. אני רוצה לדעת מה.

האם בירכת למען סיבה לכאורה?

לא, רציתי, בנושא של קדשים רציתי להבין. מסתבר שכתוב, הרמב״ם הבין שחול פירושו חולין, וקודש פירושו יום טוב. אבל הראב״ד סבר אחרת, שכשכתוב קדשים פירושו מהיום, וחול פירושו מאתמול. כלומר אפילו קדשים, אם זה מאתמול, לפי הראב״ד אסור לעשות גורל, כך אני מבין. שזה בשר שנשאר בבית המקדש לא מהיום…

היתר גורל לבניו ובני ביתו

עוד, בינגו. ולא להטיל מנות של חול ביום טוב. הרמב״ם מביא גם שלבניו ובני ביתו מותר. והאמת היא, אומר המגיד משנה, שהרמב״ם מסכים יותר בהיתר שבבית מותר לעשות גורל, כי הרמב״ם הסכים לזה בהלכות שבת כבר, שכשעושים גורל בין ילדי הבית זה לא קניין אמיתי, זה לא מקח וממכר ממש. זה פוליטיקה בבית, זה לא עסק אמיתי. זה מותר, והרמב״ם, המגיד משנה אומר שזו לא קושיה, הרמב״ם אמר זאת בשבת, אז קל וחומר שביום טוב מותר גם כן.

הלכה כא: לא יאמר אדם לטבח תן לי בדינר בשר

אומר הרמב״ם עוד, עוד הלכות מקח וממכר, לא יאמר אדם לטבח, אדם לא יאמר לטבח שמוכר בשר, הקצב, תן לי בדינר בשר, תן לי בשר בשווי דינר. כמו שכבר אמר קודם, אסור לקרוא לבשר לפי השווי של… אלא תן לי חלק, תן לי… קודם דיבר על החלוקה של השותפים, עכשיו הוא אומר מהטבח. אלא תן לי חלק, תן לי פרוסה או חצי פרוסה. ולמחר עושין חשבון, מחר אפשר לחשב כמה שווה החלק. הכל כדי שלא ייראה כמו מקח וממכר.

לא יקח מבעל החנות במדה או במשקל

וכן, לא יקח מבעל החנות במדה או במשקל, לא ייקח מבעל החנות במדה או במשקל, אלא כיצד הוא עושה? החנות אינו טבח, חנות הוא זה שקנה את התבלינים וכדומה. אז מה? אומר, מלא לי כלי זה, ולמחר נותן לו שוויו.

זה מעניין, נראה שמילים עושות הרבה בענין מקח וממכר. זה בכל זאת אותו מקח וממכר, רק איזה לשון משתמשים. ולא מדברים כאן על כל דיבור ודיבור. אבל דיבור ודיבור אמרנו דברים כאלה, שלא לדבר דיבורים של חול. שלא ייראה כמו מקח וממכר.

דיון: למה מילים עושות הבדל

הספרים מעמיקים בענין כותב, ויכול להיות שזה הגיוני אם כותבים, מדברים על שני ליטרים, הוא נתן כתב, כי זה מה שכותבים. סתם לדעת כמה, אולי זה הגיוני כך. אולי זה דבר לזכור, להזכיר, או שלא יהיה דרך שעושה בחול, כמו שהיה לנו קודם, שלא לעשות בכלי שעושים בחול.

לא, זה חשוב, לדבר על – לא מדברים על כסף ביום טוב שבת. נראה כאן גם שבימות החול צריך, שלא להתבלבל, בימות החול צריך לדבר רחב, לא לדבר כל כך רבנית, אם כן לא הותר לעשות זאת בשבת.

אפילו כלי מיוחד למדה ימלנו

אפילו כלי מיוחד למדה, ימלנו, זה שמותר ללכת עם כלי, נותן את הכלי, מותר גם להשתמש בכלי שמיוחד למדה, בניגוד למשקולות. משקולות נעשו רק למקח וממכר. זה כלי שאפשר למלא, יש עליו הרבה מידות כתובות. אבל שלא יזכיר לו שם מדה. כל עוד הוא לא מזכיר את המדה, לא שם מדה. זה אותו דבר, לא לומר ליטר, אלא לומר הכלי. בדיוק הכלי הוא ליטר. אוקיי, זה…

הלכה כב: הנחתום מודד תבלין

עוד, הנחתום מודד תבלין ונותן לקדרה בשביל שלא יפסיד תבשילו. הנחתום, האופה, זה שמוכר לציבור, מותר למדוד, למדוד, כשהוא מחלק ל… אה, בבישול או בחלוקה לאנשיו. ונותן לקדרה בשביל שלא יפסיד תבשילו. אה, כי הוא מבשל לעסק גדול יותר, ושלא יקלקל, זה יותר חשוב לו.

אבל האיש לא תמדוד קמח לעיסה, אלא הוא יעשה זאת בערך, כן. שלא יקלקל.

כן, אולי גם כי זה יותר קל. מהבית יודעים בערך כמה צריך, אבל נחתום יש ציפייה מאנשים שזה תמיד יהיה אותו דבר. עוגיות של בעלי בתים נראות כולן אותו דבר, כמו שלמדנו בהלכות אלו מציאות. עוגיות של בעלי בית פעם מתוק יותר, פעם פחות מתוק. לעומת זאת, נחתום נראה תמיד אותו דבר, וכן, כן, כן, נחתום שונה. כן, כן, זה באמת. אדם יש לו ציפייה שהחברה תמיד תהיה באותו טעם. ממילא מותר. אבל אשתו בבית, היום יהיה לכבוד יום טוב יותר מתוק.

לא ימדוד שעורים לפני בהמתו

וכן, לא ימדוד אדם שעורים לפני בהמתו, הוא יודע בדיוק כמה הבהמה שלו צריכה, לא יעשה זאת במדה, אלא משער ונותן לה, יתן בערך, הבהמה תסתדר.

הלכה כג: מותר ליקח מן החנוני ביצים או אגוזים במנין

אומר הרמב״ם עוד, מותר ליקח מן החנוני ביצים או אגוזים במנין. מותר ללכת לחנווני ולומר אני רוצה עשרים ביצים, אף על פי שהיה שיעור עשר אונקיות ביצים, אף על פי שמשלמים כנראה כך לפי זה. אבל מה שלא יזכיר לו שם דמים ולא יזכיר מנין? כל עוד הוא לא אומר עשרה דולר שווי ביצים, מותר לומר אפילו יודעים ש… או זה אני יכול מנין, אפילו הסכום, מה הוא מתכוון? הוא חייב לו, הוא רשם אצלו. לא אומר לו, שהחשבון יהיה כך. הוא אומר, לקחתי ממך שבוע שעבר עשר ביצים, אני לוקח עוד עשר, והחשבון יהיה עשרים. זה אסור. לא יבא יום טוב תן לי עשרה כדי שילך אתרון. כי אז הוא מדבר על כסף.

הלכה כד: הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו

הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו, או אצל פטם הרגיל אצלו. הוא רגיל ללכת לפסטח הזה ולקנות ממנו בהמה. אני מתכוון שילך לזה שהוא רגיל, כי איתו הוא יכול לעשות את העסקה. אחרים, הוא ילך לרועה גוי, הוא לא יבין את השפה.

כן, הוא חייב. הוא ילך לזה שהוא מכיר אותו כבר, והוא יבין אותו ברמז. ולקחו ממנו בהמה ותבלין כל מה שירצה, וישלם לו אחר יום טוב, ואינו חושש שמא יזקיק לו שום דמים ולא סכום מנין. כן, זה הפשט למה הוא אומר “רגיל אצלו”. אולי אסור לעשות עסק חדש? כך הוא אומר.

כן, לא, כי האחר לא מדבר כך, זה מעשי. זו לא גזירה, מישהו שהוא מכיר כבר, האחר יחשב אחרי שבת, אחרי יום טוב, כמה הוא חייב.

הלכה כה: הלוה ביום טוב תובע ונוטל בדין

אומר עכשיו הרמב״ם הלכה חדשה כך: הלוה ביום טוב, תובע ונוטל בדין. אם מישהו הלווה ביום טוב, מותר ללכת אחר כך לדין. כלומר, הוא מדבר בעצם על המקרה הזה, כי החנווני לא נתן כסף ביום טוב, זה היה בעצם הלוואה, נכון?

כן. אז אחרי יום טוב מותר לתבוע אותו בדין, לומר שאמנם לא דיברנו על כסף, אבל… אתה לא יכול לומר, “אה, לא ביקשת ממני כסף?” הוא יכול גם לתבוע בדין. והוא, שאם תאמר לא ניתן לתובעו ואינו נוטל כלום, נמצא נמנע משמחת יום טוב.

דיון: חילוק בין שבת ליום טוב

כן, נראה שאסור… הקב״ה אומר “לווה עלי ואני פורע”, אבל אסור לתבוע בדין. כאן אין את התירוץ של “אינו נוטל כלום”. אוקיי.

כמה שאני מבין, כל הטעמים האלה נכונים גם בשבת. יכול להיות בשבת סתם שצריך עירוב, יש יותר דברים, יש הוצאה, זה לא כל כך קל למצוא מי זה מעשי בשבת. אבל כל הדברים האלה עם… שבת יש משהו הציפייה ששבת כבר אדם הכין את סעודתו. בשבת לא כל כך עסוקים בזה. זה נכון, יכול להיות לפעמים שאלה, אבל באופן כללי.

היום שיש הרבה מאוד אוכל מוכן, יכול להיות. החנויות סגורות בשבת, כי החנויות של היום…

לא, זה צריך להיות פתוח. החנויות של היום סגורות כי הם לא סומכים על האדם. כמו המעשה, הוא צריך שיכתבו הכל אז.

הלכות יום טוב פרק ד׳ — מקח וממכר, צדקה, ואריזות

דיון: קנייה בחנות שבת/יום טוב — אריזות עם מידות ידועות

דובר 1: זה נכון, באופן כללי, היום שיש הרבה מאוד אוכל מוכן, יכול להיות. החנויות היו סגורות בשבת, כי החנויות של היום… אבל יש דבר כזה שנכנס כך בשתיקה. מה? חנויות פתוחות. החנויות של היום סגורות כי הם לא סומכים על האדם כמו על בעל הבית. הוא צריך שירשמו הכל, אז זה עדיין אסור.

יותר מקומות כפריים, ופעם באנטוורפן, הוא הולך שבת אחר הצהריים, אומר, אני אגיד לך מחר מה לקחתי. אם נמצאים במקום כפרי כזה יש אולי דעה, צריך לדעת, אז צריך ללמוד את הפרטים, שמותר לקחת אבל אסור להזכיר.

והיום יש קצת בעיה, כי כל דבר הוא כבר אריזה, כתוב בדיוק מה זה. אולי בגלל זה מותר? כי אומרים, לקחתי שתי חבילות אורז, אני מתכוון שלקחתי שתי חבילות סוכר. מה שמוכר שם. יש מדה על זה, אבל זה לא דבר שצריך למדוד. צריך לראות…

אני זוכר, אני רואה שהרמ״א מביא מזה למטה שמדברים על מקרה כזה בעצם… זה צריך להיות מותר. דבר שמידתו ידועה, יכול להיות שזה יותר מותר. שמותר לומר אפילו מידה? זו אריזה גדולה, זה כבר נמדד.

דובר 2: כן.

דובר 1: אוקיי, הלאה.

הלכה כ״ו — תרומות ומעשרות ביום טוב

דובר 1: אומר הרמב״ם, “אף על פי שאין מגביהים תרומות ומעשרות ביום טוב”, כמו שאסור בשבת. למדנו שאסור בשבת לקחת תרומות ומעשרות, כי זה כמו מתקן, זה קצת מתקן. הוא קורא לזה מגביה, אסור להפריש.

“אבל אם היה לו תרומת המעשר שהגביהו מאמש, הרי זה מוליכה לכהן ביום טוב.” אבל מותר לשאת לכהן ביום טוב את מה שכבר לקח אתמול. כי לשאת לכהן אין בזה… זה לא מתקן.

אה, יש מחלוקת בגמרא. על כל פנים, פוסקים שמותר. לכאורה בשבת יהיה גם אותו דבר.

“ואין צריך לומר” שחלה ראויה לחיה וכלב, שבוודאי לא מדברים על צדקה ביום טוב.

גבאי צדקה ביום טוב

דובר 1: איך? גבאי צדקה. הרמב״ם כבר למד שבכל עיר צריך להיות גבאי צדקה.

דובר 2: כן, כבר למדנו דבר כזה? או שאני זוכר לשון כזו?

דובר 1: הוא כבר נתן בתלמוד תורה, הוא יתקן תלמיד חכם, בהלכות דעות, הוא צריך לגור בעיר שיש בה גבאי צדקה. אתה זוכר?

דובר 2: אני לא יודע.

דובר 1: יש גבאי צדקה. נו, מה אתה רוצה?

דובר 2: לא, זה אומנות עניים, הם עדיין לא למדו את זה.

דובר 1: אבל לא היה כתוב שצריך בעיר.

דובר 2: אה, הם למדו שאפשר לגור בפרוור שיש בו עשרת הדברים.

דובר 1: כן.

אז גבאי הצדקה מותרים להסתובב בחצרות לגבות… לא כסף, לגבות אוכל כדי לחלק לעניים.

“אבל לא מכריזין כדרך שמכריזין בחול”, לא לעשות זאת באופן שעושים קמפיין רשמי, כי זה עוד משהו דרך של מעשה ומתן שיבוא לכתוב או משהו.

הוא התחיל “בצנעה ונותן לו בחלקו”, עושים זאת יותר בצניעות. ונותן לו בחלקו גם שלא ילך עם קופה רגילה, אלא שייקח זאת כך עמו. חלקו, על כתפו, אבל כנראה על בגדו שנמצא על כתפו, על כיס המכנסיים הגדול שלו, “ומחלקן לכל שכונה ושכונה”. שכונה עצמה גם, שלא לעשות חלוקה גדולה ביום טוב, אלא הגבאי סתם ילך לאזור ויחלק שם לשכניו.

דובר 2: אוקיי.

דובר 1: לא לעשות באופן שנראה כאילו עושים עסקים ביום טוב.

אף על פי שלמדנו לגבי צדקה, פוסקין צדקה בשבת, כן? מותר אפילו בשבת לעשות חשבונות עם צדקה, למדנו עוד בשבת. אבל כאן רואים שעדיין יש גבול על לקחת בפועל את הצדקה, יש כן מגבלות מסוימות.

אוקיי, עד כאן פרק ד׳ מהלכות יום טוב.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית ›

📄 Download Transcript PDF תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 סיכום של פרק ד׳ מהלכות יום טוב …

📄 Download Transcript PDF

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום של פרק ד׳ מהלכות יום טוב (רמב״ם)

—

הקדמה לפרק ד׳

חידושים והסברות:

—

הלכה א׳: אין ממציאין את האש ביום טוב

חידושים והסברות:

6. קושיה על המנהג כיום: העולם לא נוהג כשואל ומשיב, ואוסרים יותר — גם חשמל. התורה באה להיטיב, לא להחמיר.

—

הלכה ב׳: כיבוי (כיבוי אש) ביום טוב

חידושים והסברות:

—

הלכה ג׳: גרם כיבוי (כיבוי עקיף)

דברי הרמב״ם: “אין מסלקין את פי הנר למעלה… ואין מסירין את השמן… ואין חותכין את ראש הפתילה בכלי.”

חידושים והסברות:

—

הלכה ד׳: אגודת עצים — הוצאת עץ ממדורה

דברי הרמב״ם: “כל עד שלא אחזו האש, מותר לשמוט — ואינו דומה למסיר שמן מן הנר.”

פשט: במדורה (מדורת קמפינג) עם קבוצת עצים, מותר להוציא חתיכת עץ שהאש עדיין לא התחילה לשרוף.

—

הלכה ה׳: כיבוי להצלת ממון

דברי הרמב״ם: “אין מכבין את הדליקה כדי להציל ממון ביום טוב, כדרך שאין מכבין בשבת — מניחה ויוצא.”

—

הלכה ו׳: כיבוי מפני תשמיש המטה

חידושים והסברות:

1. כופה כלי לעולם אינו מבטל כלי מהיכנו — כי יכול להסירו. ביום טוב גם אין איסור מבטל כלי מהיכנו.

2. נר אינו מוקצה ביום טוב — לכן מותר להוציאו לחדר אחר. זו העצה המעשית ביותר.

—

הלכה ז׳: נר על גבי דקל — איסור הנחה על מחובר לקרקע

דברי הרמב״ם: “ואסור להניח את הנר על גבי הדקל וכיוצא בה ביום טוב, שמא יבא להשתמש במחובר.”

חידושים והסברות:

—

הלכה ח׳: אין מעשנין בקטורת ביום טוב

חידושים והסברות:

—

הלכה ט׳: ממתקין את החר

דל בגחלת של מתכת

דברי הרמב״ם: “וממתקין את החרדל בגחלת של מתכת, אבל לא בגחלת של עץ מפני שהוא מכבה.”

פשט: מותר להמתיק (להוציא את החריפות מ)חרדל (חרדל) באמצעות גחלת מתכת, אבל לא בגחלת עץ כי זה מכבה.

חידושים:

1. קושיה: הרי זה עתה אמרנו שמותר לעשן תחת פירות לצורך אוכל נפש, אף שזה מכבה — למה חרדל בגחלת עץ גרוע יותר?

3. תירוץ אחר: גחלת מתכת אינה נכבית (לכן מותר), אבל גחלת עץ כן נכבית.

—

הלכה י׳: אין מכבין את העץ כדי שלא תתעשן הקדירה או הבית

דברי הרמב״ם: “ואין מכבין את העץ כדי שלא תתעשן הקדירה או הבית.”

פשט: אסור לכבות עץ כדי שהסיר או הבית לא יתמלא עשן.

חידושים:

2. תירוץ הרמ״א בקדירה: הרמ״א אומר שאפשר להוציא את הסיר משם (במקום לכבות את האש), לכן כיבוי אינו נחוץ.

3. שיטת הרמב״ם: לפי פשט הרמב״ם אסור בכל מקרה — הרמב״ם רואה שכיבוי ביום טוב הוא ממש איסור דאורייתא.

—

הלכה יא׳: נפיחה באש — אין נופחין במפוח

פשט: הגדלת אש על ידי נפיחה מותרת בעיקרון (כי אין ממציאים אש, רק מגדילים), אבל מפוח אסור כי זו מלאכה מקצועית.

חידושים:

—

הלכה יב׳: אין עושין פחמין

דברי הרמב״ם: “ואין עושין פחמין” — אסור לעשות פחמים ביום טוב.

חידושים:

1. איך עושים פחמים? על ידי כיבוי (שכבר אסור), או על ידי הדלקת אש כדי שתהפוך לפחם — אפילו ההדלקה לצורך פחם אסורה.

—

הלכה יג׳: אין גודלין את הפתילה

פשט: אסור לשזור פתילה (מחתיכות קטנות), לא לשרוף פתילה (כדי לשפר אותה), ולא לחתוך פתילה לשניים בכלי.

—

הלכה יד׳: תיקון כלים ביום טוב

אין שוברין את החרס / אין חותכין את הנייר

פשט: שני המקרים הם מתקן כלי — יוצרים כלי חדש על ידי שבירה/חיתוך.

אין פוצעין מן הקנה

שפוד שנרצף

דברי הרמב״ם: שיפוד שנרצף (נתעקם/התעקם), אפילו אפשר ליישר אותו בידיים (בלי כלי) — אין מתקנין אותו.

חידושים:

שני כלים שהן מחוברים

—

כלל יסודי: שיטת הרמב״ם במכשירי אוכל נפש

—

הלכה טו׳: השחזת סכין ביום טוב

אין משחיזין את הסכין

חידושים:

כשהסכין לא חותכת כלל

חידושים (שני הסברים):

1. כי כשהוא נואש (הוא בכלל לא יכול לחתוך), בוודאי יבוא להשתמש במשחזת — גזירה.

2. כי כשסכין לא חותכת כלל, החידוד הוא תיקון כלי ממש (יוצרים תפקוד חדש), משא״כ כשעדיין חותכת — רק משפרים אותה.

—

הלכה טז׳: חכם אסור לבדוק סכין של עם הארץ ביום טוב

חידושים:

—

הלכה יז׳: אין מבקעין עצים ביום טוב

חידושים והסברות:

—

הלכה יח׳: לא תכנס אשה לבין העצים

דברי הרמב״ם: “לא תכנס אשה לבין העצים ליטול מהם אוד לתלות בו.”

חידוש: הלשון “אשה” מעניין — זה מדבר ספציפית על אישה שהולכת, לא איש.

—

הלכה יט׳: אין סומכין את הקדרה ולא את הדלת בבקעת של קורה

פשט: אסור לקחת חתיכת עץ שנשברה מקורה כדי לתמוך עליה סיר או דלת. היתר טלטול עצים ביום טוב הוא רק להסקה (שריפה).

חידושים:

—

הלכה כ׳: תריסי חנויות — פתיחה וסגירת חנויות ביום טוב

פשט: חנות שמוכרת תבלינים ומוצרי מזון מותר לפתוח ביום טוב על ידי הסרת התריסים, ומותר גם לסגור.

חידושים:

—

הלכה כא׳: כלים שהם מפורקים — הרכבת כלים ביום טוב

—

הלכה כב׳: אבנים של בית הכסא

דברי הרמב״ם: “אבנים של בית הכסא מותר לצדן אדם ביום טוב… ומשום כבודו לא גזרו.”

חידושים:

—

הלכה כג׳: דומה לבנייה (בונה) ביום טוב — מדורה, קדירה, ביצים

עשיית מדורה (מדורה) ביום טוב

פשט: כשבונים מדורה ביום טוב, אסור לסדר את העצים בדרך הרגילה כי זה נראה כמו בונה. צריך לעשות בשינוי.

חידושים:

ה אפילו יותר טורח, אבל זה לא נראה כמו בונה.

קדירה על אבנים ומטה (מיטה)

פשט: השינוי הוא שבונים מלמעלה למטה במקום מלמטה למעלה, כדי שלא ייראה כמו בונה.

הצבת ביצים (ביצים)

—

הלכה כד׳: טיפול בבהמה ביום טוב — זבובים

דברי הרמב״ם: מסירין זבובים ונטלין מבהמה — מותר להסיר זבובים (זבובים) ורסיסים מבהמה ביום טוב.

חידושים:

3. מי אומר שכל דבר שכתוב כאן הוא רק יום טוב? הרבה מההלכות אולי גם מותרות בשבת.

—

הלכה כה׳: מילדין (עזרה בלידה) בהמה ביום טוב

פשט: ההבדל הוא בין ילוד אקטיבי (אסור) לעזרה פסיבית (מותר).

—

הלכה כו׳: בהמה טהורה שאינה מכירה את ילדה

חידושים:

—

הלכה כז׳: טומאה וטהרה של כלים ביום טוב

כלי שנטמא בערב יום טוב

דברי הרמב״ם: כלי שנטמא בערב יום טוב, אין מטבילין אותו ביום טוב.

פשט: כלי שנטמא בערב יום טוב אסור להטביל ביום טוב.

חידושים:

השקה של מים טמאים

חידושים:

1. במים אין אותה גזירה כמו בכלים. הטעם: מילתא דלא שכיחא — לא שכיח שמים נטמאים, לכן לא גזרו.

2. טעם שני: במים טמאים אין חשש של “ישהה” — אדם עם מים טמאים חייב לטפל בזה מיד.

3. הכלי גם נעשה טהור דרך אגב — זה “טריק” כי הוא לא עושה זאת במפורש לכלי, אלא למים.

כלי שהיה טהור לתרומה ורוצה להטבילו לקודש

דברי הרמב״ם: כלי שהיה טהור לתרומה ורצו להטבילו לקודש — מטבילין אותו ביום טוב.

פשט: כלי שכבר טהור ברמה נמוכה יותר (תרומה), ורוצים להעלות אותו לרמה גבוהה יותר (קודש) — מותר להטביל ביום טוב.

חידושים:

כלי שנטמא במשקין טמאין (ולד הטומאה)

מדלין בדלי — שאיבה בדלי

דברי הרמב״ם: מדלין בדלי ויטהר מאליו.

נידה שאין לה בגדים טהורים — הערמה בטבילה

דברי הרמב״ם: נידה שאין לה בגדים טהורים — מערמת וטובלת בבגדיה.

פשט: נידה שאין לה בגדים טהורים, מותרת לעשות ערמה (טריק) ולהטביל עם בגדיה, כך שהבגדים גם יהיו טהורים.

—

הלכה כח׳: מקח וממכר ביום טוב — הקדמה כללית

דברי הרמב״ם: “דברים רבים אסרו ביום טוב משום גזירת מקח וממכר.”

פשט: אסור לפסוק מחירים על בהמה ביום טוב.

חידושים:

—

הלכה כט׳: אין פוסקין דמים — שותפים

—

הלכה ל׳: לא יאמר זה אתה בסלע — אי הזכרת שם דמים

דברי הרמב״ם: “לא יאמר זה אתה בסלע ואתה בשתים, שאין מזכירין שם דמים, אלא לחצאין ולשלישין.”

—

הלכה לא׳: לא חלקו במאזנים — חומרות עם משקלות

פשט: אסור להשתמש במאזניים ביום טוב — אפילו לא לשקילה, אלא אפילו לתליית בשר כדי להגן עליו מעכברים.

—

הלכה לב׳: אין מטילין חלשים על המנות

דברי הרמב״ם: “אין מטילין חלשים על המנות. אבל מטילין חלשים על בשר הקדשים כדי לחבב את המצוה.”

חידושים:

—

הלכה לג׳: לא יאמר אדם לטבח תן לי בדינר בשר

דברי הרמב״ם: “לא יאמר אדם לטבח תן לי בדינר בשר, אלא תן לי חלק, ולמחר עושין חשבון.”

פשט: אסור לומר לקצב “תן לי בשר בדינר,” אלא “תן לי חלק” — ומחר מחשבים.

—

הלכה לד׳: לא יקח מבעל החנות במדה או במשקל

חידושים:

—

הלכה לה׳: הנחתום מודד תבלין

דברי הרמב״ם: “הנחתום מודד תבלין ונותן לקדרה בשביל שלא יפסיד תבשילו. אבל האיש לא ימדוד קמח לעיסה.”

פשט: אופה (נחתום) שמבשל לציבור גדול מותר למדוד תבלינים כדי לא לקלקל את התבשיל. אבל אדם פרטי יעשה זאת בערך.

—

הלכה לו׳: לא ימדוד שעורים לפני בהמתו

דברי הרמב״ם: “לא ימדוד אדם שעורים לפני בהמתו, אלא משער ונותן לה.”

פשט: לא ימדוד מזון לבהמה במדה, אלא ייתן בערך.

—

הלכה לז׳: מותר ליקח מן החנוני ביצים או אגוזים במנין

דברי הרמב״ם: “מותר ליקח מן החנוני ביצים או אגוזים במנין, שלא יזכיר לו שם דמים ולא יזכיר מנין.”

פשט: מותר לקנות ביצים או אגוזים במספר (עשרים ביצים). אבל אסור להזכיר שם דמים.

—

הלכה לח׳: הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו

פשט: הולכים לרועה/מפטם שמכירים, לוקחים מה שצריך, ומשלמים אחרי יום טוב — בלי חשש שהוא ידרוש כסף או חשבון.

—

הלכה לט׳: הלוה ביום טוב תובע ונוטל בדין

פשט: מי שהלווה (או לקח סחורה באשראי) ביום טוב — מותר לתבוע אותו בדין אחר כך.

חידושים:

—

הלכה מ׳: תרומות ומעשרות ביום טוב

פשט: ההפרשה עצמה אסורה כי זה מתקן, אבל ההולכה לכהן אינה מתקן — זו רק מסירה. לכאורה בשבת גם יהיה אותו דבר.

חידוש: אם חלה ראויה לחיה ולכלב (לא ראויה לאכילה אנושית), זו שאלה אחרת.

—

הלכה מא׳: צדקה ביום טוב

דברי הרמב״ם: גבאי צדקה מותרים להסתובב בחצרות ולגבות — לא כסף, אלא **או

פשט: מותר לחלק צדקה ביום טוב, אבל בצורה שלא נראית כעסק/מסחר.

חידושים:

2. הרמב״ם בהלכות דעות הביא שתלמיד חכם צריך לגור בעיר שיש בה גבאי צדקה (בין עשרת הדברים שעיר צריכה להיות בה).

—

עד כאן פרק ד׳ מהלכות יום טוב.

תמלול מלא 📝

פרק ד: עוד סדר הכנת האוכל — הבערה וכיבוי

הקדמה לפרק ד: הכנות לאוכל נפש

יסוד: שיטת הרמב״ם — פרטים יותר מכללים

יסוד: הלכה כהכרעות של בית דין

יסוד: פרט מכיל יותר מכלל

הלכה א: אין ממציאין את האש — עשיית אש חדשה ביום טוב

דברי הרמב״ם: שלוש דרכים לעשיית אש

טעם האיסור: שלא הותר אלא להעביר מאש מצויה

ביאור: החילוק בין להעביר מאש מצויה ובין להמציא אש

השגת הראב״ד: משום מוליד, לא משום אפשר לעשותן מערב

דיגרסיה: קושיה מעשית על ההלכה למעשה

הלכות יום טוב: כיבוי אש, גרם כיבוי, וטלטול נר

השואל ומשיב על גפרורים

דובר 2:

מבין שקשה להאמין שאתה מבין מה שאני אומר?

דובר 1:

דובר 2:

כן, אוקיי. צריך להאמין שהתורה באה להטיב, לא להחמיר.

דובר 1:

בסדר, הלאה מאוד יפה.

הלכה ה — איסור כיבוי אש ביום טוב

אומר הרמב״ם הלאה, זה דיברנו על עשיית אש. עכשיו הולך הרמב״ם לדבר על כיבוי אש. יש הבערה ומכבה, שתי מלאכות.

כיבוי מוכיח שהאיסור אינו רק טורח

חילוק בין אש ונר

דין מלקות על כיבוי

צריך עיון: האם כיבוי יכול להיות לצורך אכילה

דובר 2:

מבין שאתה הולך לדבר על גרם כיבוי. כיבוי, גרם כיבוי, כן.

הלכה ו — גרם כיבוי

דובר 1:

הלכות יום טוב: כיבוי אש, גרם כיבוי, וטלטול נר

הלכה ג: גרם כיבוי — הורדת שמן וחיתוך פתילה

חותך ראש הפתילה בכלי

ואינו חותך את ראש הפתילה בכלי, אבל נופץ את ראשה בידו.

אומר הרמב״ם, שגם אסור לעשות זאת על ידי לקיחת סכין ולתת חיתוך לפתילה למטה איפה שהאש נמצאת.

מה החשש שזה יכבה? אולי משהו כזה. אני לא יודע מה ה… לא ברור לי ההלכה.

המגיד משנה ושיטות הראשונים

אבל הרמב״ם אמר ברור שכיבוי הוא לוקה, ממילא, הגרם כיבוי הוא גם מחמיר.

דרבנן או דאורייתא?

הלכה ג (המשך): אגודת עצים — הורדת עץ ממדורה

אגודה של עצים שהדליקה במדורה — כל עץ שלא אחזה בו האש מותר לשמטו, ואינו דומה למסיר שמן מן הנר.

החילוק בין שמן ועצים

הלכה ד: כיבוי להציל ממון

אין מכבין את הדליקה כדי להציל ממון ביום טוב, כדרך שאין מכבין בשבת — מניחה ויוצא.

כלומר, הפרטים יותר צריך לעיין בהלכות שבת שיהיו כן. בעיקרון, אותה הלכה של כיבוי ליכא תהיה כמו שבת. זו ההלכה.

הלכה ד (המשך): כיבוי מפני תשמיש המטה

ואין מכבין את הנר מפני תשמיש המיטה, אלא כופה עליו כלי, או עושה מחיצה בינו לבין הנר, או מוציאו לבית אחר.

כופה כלי — כיסוי הנר

למדנו שאין ביום טוב איסור של מבטל כלי מהיכנו או משהו. מותר לכסות את הנרות.

אם אין יכול לעשות אחד מכל אלו

אם אין יכול לעשות אחד מכל אלו, הרי זה אסור לכבות, ובועל ומשמש עד שתכבה מאליה.

דיון: קשיים מעשיים

תשמיש המטה אינו אוכל נפש

סטייה: כיבוי לצורך אוכל נפש

סטייה: להקטין את הלהבה של כיריים גז

הלכה ה: טלטול נר — אין גוזרין שמא יכבה

מותר לטלטל את הנר והוא דלוק, ואין גוזרין שמא יכבה.

הלכה ה (המשך): נר על גבי דקל — איסור הנחה על מחובר

ואסור להניח את הנר על גבי הדקל וכיוצא בו ביום טוב, שמא יבוא להשתמש במחובר ביום טוב.

חילוק בין שבת ליום טוב

דיון: למה הנחת הנר אינה נחשבת שימוש?

Speaker 1: אם מניחים את הנר, למה הנחת הנר עצמה אינה נחשבת שימוש?

Speaker 2: אני לא יודע. שימוש חלש?

Speaker 1: לא לא. בפרק כ״א מהלכות שבת עומדת ההלכה שאותו דבר, הצד השני שלו, ששבת מותר.

Speaker 2: לא בטוח. אוקיי. כן.

Speaker 1: בטוח?

Speaker 1: אוקיי, בואו נמשיך.

הלכה: אין מעשנין בקטורת ביום טוב

Speaker 2: משהו הוא… כן, כשמניחים את הבשמים, מכבים.

Speaker 2: כן, זה נשמע מאוד מוזר. זה נקרא מכבה? זה נשמע מאוד מוזר. מה זאת אומרת מכבה?

דיון: מה זאת אומרת “מכבה” בקטורת?

Speaker 2: אמת, אבל זה גם נקרא לכבות את האש הקודמת. לגבי האש הגדולה זה נקרא כבוי.

Speaker 1: אוקיי.

היתר לעשן תחת הפירות לצורך אוכל נפש

Speaker 2: זה הסדר העברה?

Speaker 1: מצוין. כאן רואים בבירור שיש כיבוי שמותר כי זה נקרא צורך אוכל נפש. מזה קופץ רק כיבוי חלש כזה, חצי כיבוי.

Speaker 2: מצוין, מצוין.

הלכה: ממתקין את החרדל בגחלת של מתכת

קושיא: למה חרדל יותר חמור מפירות?

Speaker 1: בטוח שזה מתכוון עם גחלת. זו אותה הלכה, שזה אסור לצורך גמר הבית או עישון זה אסור, לצורך אוכל נפש זה מותר.

Speaker 2: כן, הם אומרים תורות, אני רואה. אני רואה.

תירוץ רש״י: אפשר לעשותם מערב יום טוב

Speaker 2: אה. אולי בגחלת של מתכת לא כובה. סתם לעשות משהו מותר, אבל משהו שהוא מלאכה אסור. או כי…

הלכה: אין מכבין את העץ כדי שלא תתעשן הקדירה או הבית

קושיא: למה כיבוי הדליקה אינו אוכל נפש?

תירוץ הרמ״א: אפשר להוציא את הסיר

צריך לדעת, אם האש תשרוף את האוכל, זה ממש ישירות אוכל נפש. אתה אומר את התירוץ, הורד את הסיר מהאש.

קושיית הר״ן לגבי הדליקה

שיטת הרמב״ם: כיבוי אסור דאורייתא

הלכה: נפיחה באש — אין נופחין במפוח

Speaker 2: כן.

שלוש קטגוריות של איסורים ביום טוב

הלכות פתילה, תיקון כלים, והשחזת סכין ביום טוב

הלכות פתילה (המשך)

דובר 1:

– יש דברים שאסורים לגמרי כי אינם צורכי אוכל נפש.

– יש דברים שאסורים כי אפשר לעשותם מערב יום טוב.

הלכה: אין עושין פחמין

דובר 1:

דובר 2:

אה, אפילו לא להדליק לכבוד זה.

דובר 1:

דובר 2:

אני יודע.

דובר 1:

הלכה: אין גודלין את הפתילה

דובר 1:

יש כאן דבר מסובך, אפשר פשוט לתפוס אותה ולשים אש באמצע ולחתוך אותה.

דובר 2:

לא, אולי צריך לשים אותה בנר, שזה ייראה כאילו… אני לא יודע.

דובר 1:

דובר 2:

בסדר, זה אולי מעשי.

דובר 1:

כן, אדרבה מסביר איך עושים זאת.

הלכות תיקון כלים ביום טוב

דובר 1:

בסדר, עד כאן הלכות אש, בעיקרון. עכשיו אפשר ללמוד עוד דברים שקשורים לתיקון כלים, דברים כאלה.

דובר 2:

נייר? אני לא יודע מה זה.

דובר 1:

אה, שניהם קשורים לצלייה עצמה.

דובר 2:

או שאתה מתכוון שמשתמשים בזה כדי לצלות עם זה, איזה חתיכת נייר?

דובר 1:

שפוד שנרצף

מעניין, אפילו זה לא מעשה אומנות, אבל זה נקרא תיקון כלי.

שני כלים שהן מחוברים

דיון: יוגורט וכלים מחוברים

דובר 1:

הלאה… אצטרך לומר שקונים גם יוגורט, אני יודע שבא בשניים מחוברים, זה יהיה דבר דומה. עכשיו זה לא כלי, זה אוכל.

דובר 2:

שוב, הכלי שבא בכוס.

דובר 1:

כן, אתה קונה דבר שבא בשניים ביחד. למה זה לא יהיה אותו דבר?

דובר 2:

בסדר.

דובר 1:

הלכות השחזת סכין ביום טוב

אין משחיזין במשחזת אבל מחלקה על גבי העץ

דובר 1:

דובר 2:

כן, כי המשחזת היא משחזת אחת. למה הוא חושש שכשיעבירו את ההלכה יעבירו רק חצי הלכה?

דובר 1:

יודע אני, לא להעביר. אנשים רוצים שההלכה תהיה קטגורית, לא מחדדים סכין ביום טוב, בשום אופן איך מותר.

במה דברים אמורים

דובר 1:

במה דברים אמורים, זה שאסור לחדד.

דובר 2:

להיפך, הייתי אומר שהוא יכול, שיש לו עץ או אבן.

דובר 1:

דובר 2:

אברהם פירושו לא יכולה לחתוך כלל.

דובר 1:

דובר 2:

הייתי חושב, יש לך את ההסבר של בני הבא? כי אז אתה מתקן כלי. משא״כ כשזה חד או סכין, אתה רק עושה אותו טוב יותר.

דובר 1:

הלכה: אסרו לראות סכין של עם הארץ ביום טוב

דובר 1:

דובר 2:

כן.

דובר 1:

זה מעניין, כי זה יוצא לפועל, כשאתה לא אומר לו, פשוט שהוא הולך עכשיו לשחוט וזו לא תהיה שחיטה טובה.

דובר 2:

שוב.

דובר 1:

דובר 2:

למה באמת לא? כשיש פגם, הוא יעשה זאת באופן שאינו מותר, כי באמת יש לו גם דרך שמותרת עם עץ או אבן.

דובר 1:

דובר 2:

לא, זה רק דבר טכני, אבל הוא לא יבין את החילוק. ממילא לא נותנים לו.

דובר 1:

ולא שלא נותנים לו, תלמיד חכם יכול להשתמש בהיתר, ולא רק שהוא יכול להשתמש בהיתר, הוא יכול גם לבדוק.

דובר 2:

לא, זה לא עם הארץ כי הוא לא יכול להשתמש בהיתר.

דובר 1:

דובר 2:

מה זה אותו דבר? זה הכל דרבנן, דרבנן חלשים, כי מוסיפים גזירות על גזירות, כן? מוסיפים גזירות על גזירות.

דובר 1:

דובר 2:

כן, זה אותו דבר כמו השני.

דובר 1:

הלכות יום טוב פרק ד – ביקוע עצים, תריסי חנויות, ובנין בכלים

הלכה ט׳ (המשך) – עצה לחכם

דובר 1:

אבל ברגע שהוא בדק את הסכין, הוא לא יכול לומר לעם הארץ להשתמש בסכין. מה לא לעשות?

זה מעשי, מאוד מעשי. לרב יש שנה קלה ביום טוב, הוא אסור לבדוק מומים והוא אסור לבדוק סכינים.

הלכה י׳ – אין מבקעין עצים ביום טוב

דובר 1:

הלכה י׳. כן?

דובר 2:

כן.

דובר 1:

טוב להחזיק בזה?

דובר 2:

כן.

לשון הרמב״ם

דובר 1:

אין מבקעין עצים ביום טוב. אז בואו נלמד.

טעם האיסור וההיתר

דובר 1:

הלכות יום טוב — בקיעת עצים, כלל הגדול, וחידוש

הכלל הגדול

דובר 1:

יפה מאוד.

חידוש: יהודי לא יכול להיות תקוע

דובר 1:

הלכה י״א – לא תכנס אשה לבין העצים

דובר 1:

הלשון גם מעניינת, האישה ש… אישה הולכת, איש לא הולך.

דובר 2:

כן.

ואין סומכין את הקדרה

דובר 1:

למה? “שלא התירו לטלטל עצים ביום טוב אלא להסקה בלבד”.

ביאור: חילוק בין מוקצה לטלטול

דובר 1:

הלכה י״ב – תריסי חנויות

דובר 1:

עכשיו הולך הרמב״ם לומר הלאה דברים שהם ענין של בנין, שמותר כן ואסור לעשות.

דובר 2:

כן.

לשון הרמב״ם

דובר 1:

ציר באמצע לעומת ציר מן הצד

דובר 1:

דובר 2:

כן.

דובר 1:

הלכה י״ג – כלים שהם מפוצלים

דובר 1:

אבנים של בית הכסא

דובר 1:

דיון: הטעם הוא כבוד הבריות, לא אוכל נפש

דובר 1:

אבל יש לך כאן משהו שמחובר ליום טוב, ברור, מחובר ישירות ליום טוב. לצאת לבית הכסא זה קשור לאכילה, כן?

דובר 2:

אותו דבר הכלי חמדה מספר, נדמה לי, הם למדו מפירוש אחר שבת, שזה גם מותר אז. יש אופנים שאסרו באחר שבת, אם אני זוכר.

דיגרסיה: תריסי חנויות

הלכה יד: העושה מדורה — עשיית מדורה ביום טוב

עוד בנין דומה שמותר, או אופנים שעושים.

אולי זה לא מדורה כל כך גדולה, כמה גדולה המדורה? מדברים על ארבעה עצים, זה לא קשה במיוחד. אוקיי.

הלכה טו: קדירה, מטה, וביצים — בנין עראי בשינוי

קדירה על אבנים

אז, קדירה. כשרוצים להניח עצים מתחת לקדירה, יש דרך של… אבנים. להכין לזה אבנים. בונים פלטפורמה של אבנים.

מטה (מיטה)

ביצים (ביצים)

דיון: ביצים — בנין או לא?

לא, נראה שפעם מבשלים כך ומשתמשים בזה כדי להחזיק את החום בפנים. כן, יכול להיות. הלאה.

הלכה טז: להתעסק עם בהמה — זבובים ונטלים

הלכות יום טוב: דיני מקח וממכר ביום טוב (המשך)

הלכה טז (המשך): מיילדין את הבהמה — עוזרים ללדת

הערה: בהמות טהורות וטמאות — אכזריות

צריך לעורר רחמים, מתי מותר לעשות דברים כאלה.

אני מבין. אוקיי. כן.

כלי שנטמא בערב יום טוב

עוד, אומר הרמב״ם, עכשיו נלמד על תיקונים רוחניים של כלים, שעושים טהרה לכלי שזה דומה לתיקון.

השקה של מים טמאים

לא לא, לא בגלל אוכל נפש.

לא, לא, הוא נטמא ביום טוב.

כן, בוודאי, יותר מיום טוב. אבל במים אין את אותה גזירה שיש על כלים.

כלי שהיה טהור לתרומה ורוצה להטבילו לקודש

וכן כל כיוצא בזה — טבילות לשאר מעלות

מה זה כל כיוצא בזה? איך עוד יש?

סוגים אחרים של מעלה. זה לא אומר רמות קודש. אני לא יודע מה. יש רמות אחרות.

כן.

אוקיי, יש כן הרבה רמות. תסתכל בהלכות טומאה וטהרה עם עשר שכל דבר אומר רמה.

כלי שנטמא ביום טוב במשקין טמאין

מדלין בדלי — שואבים בדלי

נידה שאין לה בגדים טהורים

אותו דבר, נידה שאין לה בגדים לאחריו. נידה אין לה בגדים טהורים.

נידה היו הולכות בבגדי נידתה או מה?

הוא רוצה להטהיר וכלי נעשה שומע.

כן?

דיון: כיבוס וטבילה בתשעת הימים

עכשיו בתשעת הימים זה לא עצה, כי כיבוס אסור בדיוק כמו רחיצת הגוף.

אז זה לא כיבוס.

תפילה, כן.

—

הלכות מקח וממכר ביום טוב

דברים רבים אסרו ביום טוב משום גזירת מקח וממכר

רגע, רגע, אז יום טוב מותר כן?

דיון: ההבדל בין שבת ליום טוב במקח וממכר

אז בעצם, במילים אחרות, אם אני מבין נכון, פשוט מקח וממכר מותר לצורך אוכל נפש, more or less.

שבת יש גם מתירים, הם לא למדו איזה מתירים, מותר לקחת ולומר בבירור ש…

אז אני שואל אותך, אז אותו דבר יש או מתירים?

זה שואל זה פרניא, הרמב״ם לא כותב שיש דברים שמותרים ביום טוב בגלל זה. הוא כותב שיש עוד דברים שעוד יותר אסורים.

אף על פי יותר אסורים משבת?

אבל הרי אמרו שזה אסור לעשות, הכל מותר לי.

לא שוחטים, אבל מותר להביא צרכים. לא יודעים, רואה פירות. מותר שבת. מבין מה אני אומר?

כן, ממילא, זה יכול גם להיות נוגע ממקח וממכר.

אוקיי.

לא, זה באמת מעניין הלשון, כי הוא כבר אמר שכל מה שאסור בשבת אסור ביום טוב. שואל גזרה על הלשון אסור ביום טוב.

אז מה התשובה הבסיסית? יום טוב יש ממקח וממכר שמותר לעשות יותר ממה שמותר בשבת, או לא?

כן, אבל הוא כן יאמר דברים שמותר כן לעשות. מותר לקחת מהחנות, אסור לומר “תן לי כך”, אבל מותר כן לומר. ובשבת?

שבת הוא לא עשה חילוקים. אז, הוא אומר ששבת אסור ללכת לחנות הקצב ולהתעסק איתו בכלל.

חנות הקצב לא נוגע ללכת בשבת סתם, כי לא הבנת את ה… אני מדבר אם הוא קנה את הבשר.

שבת לא עושים את זה. שבת לא עושים בכלל מקח וממכר, כי אסרו הכל שמא יכתוב.

אז, הרמב״ם עשה טעות? במקום לומר “אסורי”, היה צריך לומר “התירי”, כן?

אוקיי, הפרק כתוב לא מאוד מאוד כל כך ברור.

אין פוסקין דמים על בהמה ביום טוב

על מה הוא מדבר כאן? שני שותפים מדברים כאן, מה שייך?

שני שותפים, אחד מהם מחלקין ביניהם. אז, הוא מדבר כאן על שני שותפים.

הלכות יום טוב: דיני מקח וממכר ביום טוב

הלכה יט: אין פוסקין דמים לכתחילה על בהמה ביום טוב

מדובר כאן על שני שותפים, לא על עסק. מדובר על שני שותפים שיש להם בהמות, כן?

למה שותפים?

לא יאמר זה אתה בסלע ואתה בשתים

הלכות יום טוב פרק ד׳ – המשך

הלכה כ: לא חלקו במאזנים

טבח אומן אסור לשקול בידו

אין מטילין חלשים על המנות

דיון: מחלוקת הרמב״ם והראב״ד

יש ראב״ד שהוא קצת חולק על ההלכה. מה הוא אומר? אני לא יודע, הוא אומר משהו. אני רוצה לדעת מה.

האם בירכת למען סיבה לכאורה?

היתר גורל לבניו ובני ביתו

הלכה כא: לא יאמר אדם לטבח תן לי בדינר בשר

לא יקח מבעל החנות במדה או במשקל

דיון: למה מילים עושות הבדל

אפילו כלי מיוחד למדה ימלנו

הלכה כב: הנחתום מודד תבלין

אבל האיש לא תמדוד קמח לעיסה, אלא הוא יעשה זאת בערך, כן. שלא יקלקל.

לא ימדוד שעורים לפני בהמתו

הלכה כג: מותר ליקח מן החנוני ביצים או אגוזים במנין

הלכה כד: הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו

הלכה כה: הלוה ביום טוב תובע ונוטל בדין

דיון: חילוק בין שבת ליום טוב

היום שיש הרבה מאוד אוכל מוכן, יכול להיות. החנויות סגורות בשבת, כי החנויות של היום…

לא, זה צריך להיות פתוח. החנויות של היום סגורות כי הם לא סומכים על האדם. כמו המעשה, הוא צריך שיכתבו הכל אז.

הלכות יום טוב פרק ד׳ — מקח וממכר, צדקה, ואריזות

דיון: קנייה בחנות שבת/יום טוב — אריזות עם מידות ידועות

דובר 2: כן.

דובר 1: אוקיי, הלאה.

הלכה כ״ו — תרומות ומעשרות ביום טוב

אה, יש מחלוקת בגמרא. על כל פנים, פוסקים שמותר. לכאורה בשבת יהיה גם אותו דבר.

“ואין צריך לומר” שחלה ראויה לחיה וכלב, שבוודאי לא מדברים על צדקה ביום טוב.

גבאי צדקה ביום טוב

דובר 1: איך? גבאי צדקה. הרמב״ם כבר למד שבכל עיר צריך להיות גבאי צדקה.

דובר 2: כן, כבר למדנו דבר כזה? או שאני זוכר לשון כזו?

דובר 1: הוא כבר נתן בתלמוד תורה, הוא יתקן תלמיד חכם, בהלכות דעות, הוא צריך לגור בעיר שיש בה גבאי צדקה. אתה זוכר?

דובר 2: אני לא יודע.

דובר 1: יש גבאי צדקה. נו, מה אתה רוצה?

דובר 2: לא, זה אומנות עניים, הם עדיין לא למדו את זה.

דובר 1: אבל לא היה כתוב שצריך בעיר.

דובר 2: אה, הם למדו שאפשר לגור בפרוור שיש בו עשרת הדברים.

דובר 1: כן.

אז גבאי הצדקה מותרים להסתובב בחצרות לגבות… לא כסף, לגבות אוכל כדי לחלק לעניים.

דובר 2: אוקיי.

דובר 1: לא לעשות באופן שנראה כאילו עושים עסקים ביום טוב.

אוקיי, עד כאן פרק ד׳ מהלכות יום טוב.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

📚 שיעור עיון בחברותא / Iyun B'Chavrusa

1 הלכות שביתת יום טוב פרק ד חלק א

🎧 שמיעה / Listen

MT006

⬇ הורדה / Download

2 הלכות שביתת יום טוב פרק ד חלק ב

🎧 שמיעה / Listen

MT006

⬇ הורדה / Download