סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור הפילוסופי: “חוש המישוש חרפה” – מה זה באמת אומר?
—
א. הקדמה: הוויכוח על “חוש המישוש חרפה”
1. טענת המתנגד
פילוסופים מסוימים סברו שהעולם לא נברא במודע על ידי ה׳ (כמו צל מאור), ולכן אפשר לומר שחלקים מגוף האדם – במיוחד חוש המישוש (חוש המגע/התענוג הגשמי) – הם חרפה. אבל – מאחר שאנו מאמינים שהקב״ה ברא הכל במודע, זו אפיקורסות לומר שמשהו שהוא ברא הוא רע. הכל טוב – זו ההנחה.
2. השיטה הנכונה: זיווג בדרך הראויה
כאשר אדם עושה זיווג בדרך הראויה, זה לא רק שאינו חרפה – זה דבר נעלה, דבר קדוש, זכר לסודות נשגבים. בסוף החיבור זה מתחבר לקבלה. זו השקפת בית יוסף (ר׳ יוסף קארו), שבסוף חיבורו מביא סוד מהקבלה, אך אינו נותן הסבר מלא מדוע.
3. הבהרה חשובה: מי אמר “חוש המישוש חרפה”?
המתנגד שמתווכחים איתו – זה שאומר שחוש המישוש הוא חרפה במובן שלילי – אינו הרמב״ם ולא אריסטו. אף על פי שהמילים נשמעות דומות, אין זה מה שהמתנגד מתכוון. אריסטו והרמב״ם אמרו מילים דומות, אך עם כוונה אחרת. חוש המישוש פירושו אכילה וזיווג (אכילה וזיווג), לא לשון הרע או תאוות אחרות. אבל כאשר אריסטו/רמב״ם אומרים “חרפה”, הם לא מתכוונים שה׳ עשה טעות.
—
ב. שיטת אריסטו: המידה של “סופרוסינה” (σωφροσύνη / Temperance / זהירות)
1. היסוד: מהו “אדם טוב”?
אריסטו עבר על נושא מידות טובות וכיצד מגדירים “אדם טוב”. ביוונית המידה נקראת “סופרוסינה” (σωφροσύνη) – “זהירות” או טמפרנס – מידה בסיסית של שליטה עצמית.
[סטייה צדדית: איך קוראים לזה ביידיש/עברית?]
מילים שונות נדונות: צדיק, חכם, נדיב, ירא שמים, ירא חטא, מרוסן, מאופק, פרוש – אף מילה אחת לא מדויקת לחלוטין. “צדיק” ביידיש פירושו לעתים קרובות פרישות (לא justice כמו המשמעות המקורית), והמילה “קצת misused”.
2. חוסר ריסון בתאוות – הדבר הנמוך ביותר
אצל כל בני האדם (יהודים וגויים) חוסר ריסון בתאוות (במיוחד עריות) הוא הדבר הנמוך והגרוע ביותר שאפשר לומר על אדם:
– “אדם נמוך” פירושו בדרך כלל מי שעסוק יותר מדי בתאוות ניאוף.
– הרמב״ן קורא לאדם כזה “נבל ברשות התורה” – בעל תאווה הוא הנמוך ביותר.
– הזוהר אומר שחטא עריות הוא החטא היחיד שאין לו תשובה – זה מראה שזה הדבר הגרוע ביותר.
– משלי אומר: “אִישׁ אֲשֶׁר אֵין מַעְצָר לְרוּחוֹ כְּעִיר פְּרוּצָה אֵין חוֹמָה” – אדם ללא שליטה עצמית הוא כעיר ללא חומה.
[סטייה צדדית: השוואה לגנב]
גנב הוא רע, אבל הוא עדיין “קצת אדם” – כדי לגנוב צריך שכל. אבל בעל תאווה נמוך הוא גרוע יותר – מתביישים בו יותר מאשר בגנב. הוא זה שלא רוצים להשתדך איתו, זה שמביא את הבושה הגדולה ביותר למשפחה.
—
ג. יסוד מתודולוגי: “אמרי אינשי” כבסיס למחקר המוסר
אריסטו בונה את תורת המוסר שלו על “אמרי אינשי” – מה שאנשים אומרים, האינטואיציות של העולם. זו נקודת ההתחלה: לוקחים את מה שהעולם מחזיק, ואחר כך מדייקים, מבהירים את הטעם, את ה״למה” וה״איך”. עבור אדם שאין לו תורה (נולד בג׳ונגל), “אמרי אינשי” הוא הגישה הבסיסית ביותר למוסר. הקו של כל פרק אצל אריסטו: מתחילים מאינטואיציה מוסכמת, או באים להסביר מדוע כל בני האדם חושבים כך.
—
ד. צמצום: על אילו תענוגים מדברים?
שלב א: לא תענוגי הנפש
כאשר מדברים על זהירות/פרישות (temperance), לא מדברים על:
– תענוג מחכמה
– תענוג מכבוד – חובב כבוד אינו “בחור גס”, יש לו בעיה אחרת
– גאווה / פטפוטים / התרברבות – גם לא. לא אומרים על כאלה שהם “בעלי תאווה” במובן העמוק
שלב ב: רק תענוגי הגוף – אבל לא כולם
אפילו בין תענוגי הגוף צריך לצמצם:
– לא ראייה (נוף יפה, תמונות, טיולים)
– לא פיתוח גוף (חדר כושר)
– לא שחייה, רחצה, סאונה, אמבט חם
> [סטייה צדדית: “חסידים יראי שמים הולכים לסאונה, ולא אומרים שיש להם את המידה.”]
מדברים רק על תענוגי גוף ספציפיים – בעיקר אכילה ותשמיש (חוש המישוש).
—
ה. הסכמה אוניברסלית – עובדה, לא דעה
כל תרבות, כל חברה מסכימה שחוסר שליטה בנושא הזה גרוע יותר מאשר בכל נושא אחר. אפילו האנשים הליברליים ביותר – הם אומרים שזה עניין של “הסכמה”, אבל גם הם מחזיקים שמי שלא יכול להתאפק הוא בעייתי.
> [סטייה צדדית / הערה פולמוסית]: אנשים “sex-positive” בדרך כלל לא מדויקים – הם מתווכחים על פרטים (מה מותר, מה לא), אבל לא על העיקרון שחוסר שליטה בזה הוא רע.
> [סטייה צדדית]: דיון קצר עם תלמיד על “הרב שלי לא אומר כך” – נעצר עם: “אתה מאשים את הרב שלך בדברים שהם אשמתך.”
השוואה לכעס:
– מי שהתרגז והרג מישהו – אפשר להצדיק אותו, הוא יכול להתגונן.
– מי שלא יכול היה להתאפק בתאוות – לא אפשר להצדיק אותו. זה מה שגורם לכך שחברים לא רוצים לבוא לבית המדרש, אח מתבייש.
—
ו. הסבר אריסטו: מדוע זה הגרוע ביותר?
1. טיעון המפתח: אדם מול בהמה
ההיגיון:
1. לאדם יש סוגים שונים של הנאות, נטיות, מידות.
2. לבהמות יש גם סוגים שונים של הנאות, נטיות, מידות.
3. עיקר היות אדם הוא להיות אדם – להבדיל מבהמה.
4. תענוגי חוש המישוש (אכילה, שינה, תשמיש) יש לאדם באשר הוא בהמה, לא באשר הוא אדם.
5. לכן, מי ששקוע מדי בזה – נתפס כהאדם הנמוך ביותר, כי הוא מתנהג כבהמה, לא כאדם.
זה הסבר אריסטו מדוע אנשים רואים באי-ריסון את המידה הרעה הגרועה ביותר.
2. מה פירוש “אדם”?
“מה יעשה אדם בעולם הזה ויהיה אדם?” – מה זה אומר להיות אדם? יהודים אומרים: “אתם קרויים אדם” – רק יהודים נקראים “אדם”. ביידיש: “א מענטש” = אדם טוב, יפה. אבל: “אתם קרויים אדם” אומר רק שצריך להיות אדם כזה – עדיין לא מבורר מה זה אומר תוכנית. העיקרון: ככל שדבר יותר ספציפי לאדם, הוא יותר אנושי; ככל שפחות ספציפי – פחות אנושי.
—
ז. הגבלה חשובה #1: לא נגד תענוג עצמו
הרמב״ם (ואריסטו) לא אומר שאדם צריך להתבייש באהבת תענוגי הגוף במידה הנכונה. הפרק לא מדבר נגד תענוגי הגוף בכלל – הוא מדבר רק נגד מידות רעות (קיצוניות) הנובעות מזה. כל הפרק עוסק בקיצוניות, לא בדרישה לפרישות מוחלטת.
—
ח. הגבלה חשובה #2: האדם האידיאלי יש לו גוף
א) המסקנה השגויה שאפשר להסיק
אם רק תענוגי השכל הם אנושיים, אפשר להמשיך לוגית ולומר: אדם שלם בכלל לא היה צריך לאהוב תענוגי גוף. אבל זה שקר – “very dumb” – כי חלק מלהיות אדם הוא להיות בהמה. האדם הוא גוף ונפש ביחד. בהמה להיות בהמה אינה עוולה. אדם הוא “בהמה קדושה”.
ב) הרמב״ם בשמונה פרקים נגד אסקטיזם
הרמב״ם אומר במפורש שאנשים שמתרחקים מהחברה, מענים את הגוף, חושבים שה׳ שונא את הגוף – זו אפיקורסות, שיטה גויית, שטויות. הקב״ה לא שונא את הגוף.
ג) ה״אגרת הקודש” (רמב״ן) – ביקורת
האגרת הקודש קרא את הרמב״ם כאילו הוא אמר שחוש המישוש הוא חרפה בעצם – שהיה עדיף בלעדיו. זה לא נכון במקורות, לא אצל אריסטו ולא בשמונה פרקים.
—
ט. הנוסח של רמב״ם / אריסטו במדויק
לשון הרמב״ם (מורה נבוכים ח״ג פרק ח׳): “חשוב מכל דחפי החומר כחרפה וגנות… בפרט חוש המישוש שחרפה לנו כמו שציין אריסטו, שבגללו אנו להוטים אחר האכילה והשתיה והקירוב אל הנשים.” – המילה “להוטים” מראה שהבעיה היא הלהיטות (רדיפה מוגזמת), לא התענוג עצמו.
“חרפה” = אנשים מחזיקים ממנו מעט, לא שתענוג כשלעצמו הוא רע. חטאים הנובעים מהיענות בלתי מרוסנת לחוש המישוש – זה מה שאנשים מבזים.
—
י. השוואה: אי-ריסון מול פחדנות (lack of courage)
אריסטו משווה חוסר ריסון בתענוגים לפחדנות (חוסר אומץ):
– פחדנות: אפשר להבין את האדם קצת – הוא פוחד, חסרה לו מידה, זה כמעט “אונס”. אפשר לחנך אותו.
– אי-ריסון: אף אחד לא מפריע לו – הוא רוצה את זה בעצמו. ומה הוא רוצה? דברים בהמיים. לכן מסתכלים עוד יותר למטה עליו מאשר על פחדן.
– בכל תרבות “להתגבר על יצרו” היא הגבורה הגדולה ביותר – כי מי שלא יכול להתאפק רוצה בעצמו להיות בהמה, וזה הנמוך ביותר.
[סטייה צדדית: ההיררכיה של הבזיון – דוגמת הכלא]
אפילו בכלא – רוצח לא מתועב כמו פדופיל. מי שלא יכול להתאפק בתאוות תענוגים יותר שנוא מרוצח. זה מאשר את נקודת אריסטו: אנשים מחזיקים מוסרית שתאווה בלתי מרוסנת היא גרועה יותר מרצח (שם לפחות אפשר להבין כעס).
—
יא. הקפיצה ל״רמה הבאה” – חיי עיון מול חיי מעשה
1. שני סוגי חיים לפי אריסטו
– חיי מעשה / חיים פוליטיים: מידות באמצע, תענוגי גוף נכונים, כבוד, להיות “ג׳נטלמן” – לגיטימי, אבל מוגבל.
– חיי עיון / חיים של הבנה: חשיבה, ידע, חכמה – זה התכלית הגבוה ביותר, יותר הנאה, יותר שלמות, יותר “מה שאדם נברא בשבילו.”
2. הטענה המרכזית: חשיבה אינה גופנית
אריסטו (והרמב״ם, אפלטון, מקובלים) סוברים שלא חושבים עם הגוף/המוח – המוח הוא רק “בית” או “תנאי אוויר”. השכל נפרד. לכן, אם החיים הטובים ביותר הם חיי עיון, כמעט לא צריך תענוגי גוף בשביל זה (מלבד בריאות בסיסית).
[סטייה צדדית: מוח מול לב]
אריסטו סבר שהלב חושב והמוח מקרר את הגוף. אפלטון סבר שהמוח חושב. בקבלה – נשמה במוח; בנגלה – נשמה בלב. (הערה הומוריסטית: אצל אנשים מסוימים רואים שהמוח הוא אכן רק מזגן.)
3. ההשלכה המעשית: תענוגים לוקחים זמן
אם חיי עיון הם התכלית, יוצא שחבל על הזמן שמבלים על תענוגים – להתחתן, לאכול, לעבוד כדי לאכול. הטעם לתענית: מתענים כדי להיות יותר זמן להתפלל – והנקודה היא שאכילה עצמה לוקחת רק חצי שעה, אבל שנה שלמה עובדים כדי לאכול.
—
יב. ההסבר המעשי למה לצמצם בגשמיות
1. הסבר פשוט, לא מטפיזי
אדם שרוצה להתמסר לחשיבה צריך לצמצם באכילה, שתייה ותשמיש – זה לוקח זמן, כוח ואנרגיה – פשוט מאוד, מעשי. לא צריך לומר שהגוף הוא דבר שנוא; זו רק הכרח מעשי להגביל גשמיות כדי ללמוד יותר. אפילו שינה קשורה: יותר אכילה = יותר שינה = פחות זמן ללימוד.
2. ראיה מהמשנה באבות פרק ו׳ – “כך היא דרכה של תורה”
חילוק מדויק: המשנה “פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה” לא מדברת על להיות אדם טוב בכלל – היא מדברת על תורה. “כך היא דרכה של תורה” – לא “דרכה של אדם.” הרמב״ם בפרק חלק מסביר שאפשר לזכות לעולם הבא בלי זה; זה רק לאדם המיוחד ש״נתאוה לבו לזכות לכתרה של תורה.”
מסקנה: שיטת הרמב״ם שחוש המישוש הוא “חרפה” יכולה להיות מובנת במסגרת המעשית – הכבוד והטעם הם בלימוד, לא באכילה; פחות אכילה = יותר לימוד, זה הכל.
—
יג. השלב השני, הקיצוני יותר – הנשמה ללא גוף
1. המהלך הרדיקלי
אם אומרים שהשכל/נשמה חי מעל הגוף ומעולם לא באמת היה צריך גוף כדי לחשוב – אז החיים בגוף הם כלא (jail), ומוות הוא החיים האמיתיים.
ראיה: רמב״ם על משה רבינו – כשהוא “מת” הוא רק התחיל לחיות; גמרא שבת: “צדיקים במיתתן קרויין חיים.”
אם כך: לא רק חוש המישוש הוא חרפה, אלא כל החושים (גם חוש הריח וכו׳) הם בעיה – חוש המישוש הוא רק ה״קרוב ביותר לבהמיות”, אבל מנקודת מבט זו כל החושים בעייתיים באותה מידה.
זה מוביל לאתיקה שונה לגמרי: להוליד ילדים זה כמעט עוולה (מכניסים נשמות לכלא); צריך להיפרד לגמרי מהגוף.
2. גבול קריטי
אף אחד – לא הרמב״ם, לא שום שיטה יהודית לגיטימית – אומר שהקב״ה עשה טעות בבריאת הגוף. מה שהאגרת הקודש מייחס לרמב״ם (שה׳ עשה “טעות”) – אף אחד לא אומר את זה.
[סטייה צדדית: גנוסטיקאים]
גנוסטיקאים (Gnostics) אכן אמרו שהבריאה הפיזית היא טעות/רעה – והם היו בנידוי בגלל זה. דיון קצר עם תלמידים על אנטי-נטליזם, גנוסטיציזם ושיטות חסידיות (ליובאוויטש – ה״כלא” כאן כדי לקדש אותו). מסקנה: אפשר להיות בעל פרישות גדול בלי לומר שהקב״ה לא טוב.
—
יד. יסוד מטפיזי: “אין דבר נותן אלא מה שיש בו” (סיבתיות)
1. העיקרון (מרמ״ק, ספר אלימה, פרק ג׳)
סיבה לא יכולה להוציא מה שאין בה – “אין דבר נותן אלא מה שיש בו.”
2. קושיית הרמ״ק
אם הקב״ה הוא “לא נרגש” (אין לו חוויה אמפירית/הרגשה), “מהיכן יצא הרגש?” – מאיפה באה הרגשה לעולם? העולם חייב להיות דומה לסיבתו – לא יכול להיות שהסיבה שונה לגמרי מהתוצאה.
[סטייה צדדית: משל השולחן – ביקורת על “בריאה” אנושית]
כשאני “עושה שולחן” – לא יצרתי את החומר (עץ כבר קיים) ולא את הצורה (הרעיון של שולחן בא אולי משכל הפועל/שכל הכולל). כשאני מת השולחן נשאר – זה מוכיח שאני לא היוצר האמיתי. נמשל: אנחנו מגשימים כשאנחנו מדמיינים שהקב״ה “עושה” את העולם כמו שאדם עושה שולחן – אצל ה׳ בריאה היא משהו שונה ביסודו, ולכן השאלה “למה העולם כך?” הרבה יותר עמוקה ממה שחושבים.
—
טו. הקב״ה כ״סיבה” (reason) – לא כ״ישות”
אנחנו לא יכולים לומר מה הקב״ה הוא, רק מה הוא עושה. ה״תפקיד” שלו הוא להיות הסיבה (= reason / explanation) לכל שאר הדברים.
> [תוספת הומוריסטית: “מה הוא עושה בזמן הפנוי שלו אני לא יודע – בשבת נדע.”]
—
טז. בעיית השינוי (change) ממקור שאינו משתנה
אם הקב״ה הוא לא דבר שמשתנה, איך זה שיש דברים שמשתנים (= העולם הפיזי, חומר)? ב״מקור האולטימטיבי” מעולם לא היה שינוי – אז איך השינוי התחיל בכלל?
—
יז. שלושה תירוצים תיאורטיים (עם ביקורת)
א) קדמות העולם / שני עקרונות (דואליזם)
אפשר לומר: הקב״ה לא ברא את העולם החומרי – הוא נצחי (קדמון) לצדו. זה מוביל לשני עקרונות: אחד לטוב, אחד לרע (או
לחומר). קושיה: לא הסברנו כלום – רק הכפלנו את הבעיה.
ב) “שלא בכוונה” – הקב״ה ברא שלא במודע
גם זה בעייתי: אז צריך כבר שלושה עקרונות, לא רק שניים.
ג) גנוסטיציזם – “בן מורד”
> [סטייה מרכזית]
השיטה הגנוסטית: לאל הטוב יש “בן” שהפך למורד (OTD – “off the derech”), והוא ברא את העולם הפיזי. לכן העולם רע, ותפקידנו לברוח מהעולם חזרה לאל האמיתי.
מאמרו המפורסם של פלוטינוס “Against the Gnostics” מוזכר: הוא טוען נגד אלה שאומרים ש״העולם ומי שברא אותו הם רעים.”
—
יח. החילוק היסודי – שתי שיטות
הכל מצטמצם לשתי שיטות יסוד (עם 10,000 וריאציות):
| שיטה א׳ | שיטה ב׳ |
|—|—|
| אל אחד ברא הכל | יש שני עקרונות |
| קושיה: מאיפה הרע? | תשובה: הרע בא מהשני |
| תירוץ: הרע לא באמת רע – “לתועלת” | קושיה: לא הסברנו את העקרון השני |
אף יהודי מעולם לא החזיק בשיטה ב׳ (שהעולם רע לגמרי, נברא על ידי אל רע).
—
יט. חזרה לטיעון המרכזי: ביקורת האגרת הקודש על הרמב״ם
1. ההיגיון של האגרת הקודש
בעל אגרת הקודש (מיוחס לרמב״ן) טוען: הרמב״ם אמר “חוש המישוש חרפה” בטעות, קיבל מאריסטו, וזה לא מתאים לחידוש העולם:
– חידוש העולם = אל אחד ברא הכל (גם הגוף, גם התענוגים)
– אם הוא ברא הכל → הכל חייב להיות טוב באולטימטיביות
– אי אפשר לומר שמשהו שהוא ברא הוא “חרפה”
– רק אם מאמינים בקדמות העולם (= משהו “side by side” עם ה׳, לא ממנו) – רק אז אפשר לומר שהגוף הוא “לא שלו” ולכן חרפה.
2. הביקורת על האגרת הקודש: שלוש טעויות
טעות #1: “חוש המישוש חרפה” לא אומר שצריך להתבייש בהנאה מהגוף בכלל – זה אומר רק שחטאים בתאוות גשמיות הם יותר מבישים מחטאים אחרים.
טעות #2: סברת אריסטו שחוש המישוש הוא “באשר הוא בהמה” (= מדרגה בהמית) לא אומרת שאדם לא צריך להיות בעל גוף. אין שום דבר לא נכון בכך שלאדם יש חלק הגוף – הוא לא “עובד את הגוף.” זה רלוונטי רק כאשר חוטא או כאשר שקוע לגמרי בגשמיות.
טעות #3 (התחילה אך לא הושלמה בשיעור).
—
כ. שני דרכים אפשריים של “בחר וחיה” – סיכום סופי
1. הדרך הראשונה: “בחר וחיה”
אדם רוצה להיות אדם שבע (אדם מלא), לא אדם בהמי. זה אומר: הוא אוכל טרי יותר, פחות, ויש לו יותר זמן ללמוד – אבל הוא לא שולל את הגוף.
2. הדרך השנייה: “היפרד הנפש”
להפריד לגמרי את הנשמה מהגוף, כמו ר׳ שמעון בר יוחאי שרצה להתנתק לגמרי מהעולם. זה נגד התורה.
3. הטענה העיקרית נגד פירוש הרב גבאי
אפילו אם מקבלים את הדרך השנייה, זה עדיין לא מה שהרב גבאי אומר – כלומר שהאל שאחראי על החלקים הנמוכים של האדם (הגוף, החומר) הוא רע, ולכן צריך להתרחק מגשמיות. אבל – מאחר שהוא מאמין בחידוש העולם (שהקב״ה ברא הכל ברצון), יוצא שהקב״ה עצמו “אחראי” על הגוף – ומאחר שהקב״ה טוב, הגוף גם חייב להיות טוב.
4. המסקנה
אף יהודי מעולם לא חשב כך – לא אריסטו, לא הרמב״ם, ולא אף אחד אחר. אף על פי שאנשים אומרים דברים ש״נשמעים” דומים, ובדרך דרוש אפשר לפרש כך – על פי אמת אף אחד לא התכוון לזה. גם הענין לא תלוי ממש בחידוש העולם מול קדמות העולם, אלא יותר בשאלה האם יש כוח רע שאחראי על החומר (מעין דואליזם).
—
כא. שאלות ותשובות אחרי השיעור
[סטייה צדדית: הגר״א ורוח הקודש]
תלמיד שואל על הערת הגר״א שלרמב״ם היה רוח הקודש. התשובה: הגר״א אמר זאת על הדקדוקים (החילוקים העדינים) של הרמב״ם – שהמחשבה היא “מאוד מרוכזת” ולא נכנסים לפרטים, אבל היסוד קיים.
[סטייה צדדית: חסידי גור]
“גוריים לא סוברים שיש כוחות אחרים שברא את העולם” – אין להם ספקות כאלה. הם אומרים שצריך להיות “רגל אחת כאן ורגל אחת בעולם הבא” – כלומר הראש צריך להיות במקום אחר, מה שאתה חושב זה מה שאתה.
[סטייה צדדית: “מושל” לא אומר “destroy”]
נקודה חשובה: “מושל” לא אומר “destroy” – זה אומר שליטה. מלך שהורס את מדינתו אינו מלך. כך גם – אדם צריך לשלוט על גשמיותו, לא להרוס אותה. להנות לא אומר אוטומטית שהצד הבהמי שולט בך. החלק האנושי אומר שאתה מודע לזה, אתה חושב על זה. “אתה יכול לגרום לכך שתהנה.”
[סטייה צדדית: אכילה עם מלח או בלי מלח]
דיון חי על מחלוקת הפוסקים: האם עדיף לאכול עם מלח או בלי מלח.
– היסוד של אכילה עם מלח בהמוציא: לפי הגמרא הטעם הוא כבוד הברכה – שיאכל חתיכה טעימה אחרי הברכה.
– על פי קבלה: רוצים לתקן את הדינים עם מלח.
– השיטה: העולם יאכל עם מלח – זו הדרך הרגילה. מי שיכול לאכול בלי מלח ולסבול זאת – “אתה מבין,” אבל זה לא לכולם.
– הקשר לשיעור: זו דוגמה מעשית לחקירה – האם צריך למזער הנאה גשמית (אכילה בלי מלח = יותר אסקטי) או שצריך לאכול בטעם אבל בשליטה. אכילה בלי מלח היא אולי דווקא יותר בהמית – “הבהמה גם לא תאכל יותר מדי מלח.”
—
סיכום מבנה של כל השיעור:
“`
עובדה (מוסכם): חוש המישוש = הבושה הגדולה ביותר אצל כל בני האדם
↓
שיטה: “אמרי אינשי” = נקודת מוצא (מתודולוגיה של אריסטו)
↓
צמצום: לא תענוגי נפש → רק תענוגי גוף → רק ספציפיים (אכילה, תשמיש)
↓
אישור: מוסכם אוניברסלית בכל התרבויות
↓
הסבר אריסטו: אדם מול בהמה – חוש המישוש = באשר הוא בהמה
↓
הגבלה #1: לא נגד תענוג עצמו – רק נגד קיצוניות
↓
הגבלה #2: האדם הוא גם בהמה – הגוף לגיטימי
↓
פירוש נכון של “חרפה”: חוסר שליטה, לא תענוג כשלעצמו
↓
קפיצה לחיי עיון מול חיי מעשה: סיבה מעשית לצמצם
↓
מהלך רדיקלי: נשמה בלי גוף = גוף הוא כלא
↓
קו אדום: אף אחד לא אומר שה׳ עשה טעות
↓
יסוד מטפיזי: סיבתיות – “אין דבר נותן אלא מה שיש בו”
↓
שתי שיטות יסוד: מוניזם מול דואליזם
↓
ביקורת על אגרת הקודש: שלוש טעויות בהבנת הרמב״ם
↓
מסקנה: “חוש המישוש חרפה” = חוסר שליטה מבוזה,
לא שהגוף רע, לא תלוי בקדמות/חידוש,
אלא בשאלה האם יש כוח רע (דואליזם) –
ואף יהודי מעולם לא סבר כך.
“`
תמלול מלא 📝
המידה של זהירות והבעיה של חוש המישוש חרפה
פתיחה: השיטה של הפילוסופים לגבי חוש המישוש
מורה:
צל של אור או צל לעולם, כך היו המשלים שהם הביאו. אז אם כך, אם העולם הוא כאילו הקב״ה לא יודע ממנו, כאילו לא בבחירה מודעת הקב״ה עשה, אז הוא יכול להבין שיש חלקים בגוף האדם שהם חרפה לאדם.
אבל מאחר שהקב״ה עשה את זה, הוא סובר שזו אפיקורסות, כי זה לא נכון לומר ש… הכל טוב.
תלמיד:
רגע, רגע. אתה שואל קושיה טובה. שחוש המישוש חרפה. במילא… מבוסס על ההנחה שהכל טוב. במילא… זה לא סגור, אני לא יודע.
מורה:
במילא, אני יכול להסביר לך את זה כמה שאני יכול, אבל במילא זה לא נכון לומר את זה. במילא צריך לומר שהשיטה הנכונה היא לומר שכאשר אדם עושה זיווג בצורה הנכונה, לא בכל דרך…
תלמיד:
מה זה הצורה הנכונה?
מורה:
הוא נותן… שאר הספר הוא על הסבר של זה. אז זה בסדר, אז זה דבר טוב, וזה לא לשון, זה דבר נעלה או דבר קדוש שהוא זכר לסודות נשגבות. בסוף זה אפילו קבלה, בסדר? זו הסיבה, בסדר?
אבל עכשיו מדברים על ההשקפה של בית יוסף. בסוף, בסוף סוף הוא אף פעם לא מסביר למה, אלא ממש דבר פשוט בסוף החיבור הוא מסביר סוד מהקבלה. אבל בכל מקרה, זה מה שכתוב שם.
הבהרה: מי אמר “חוש המישוש חרפה”?
מורה:
אני רוצה להוציא שהאדם שהוא מתווכח על חוש המישוש חרפה זה לא הרמב״ם ולא אריסטו. אני לא יודע מי, אלא אחר. אותם מילים…
תלמיד:
שוב, חוש המישוש חרפה לנו זה לא אריסטו? מה אמר אריסטו?
מורה:
אריסטו אמר משהו כמעט את המילים, הרמב״ם אמר איפשהו את המילים, אבל זה לא אומר את מה שהאדם אומר שזה אומר.
תלמיד:
אה, מה זה אומר? זה לא… זה לא קשור לזיווג, אתה מתכוון?
מורה:
לא, זה כן, בוודאי זה אומר את זה. זה אומר אכילה וזיווג. כשהוא אומר חוש המישוש הוא לא מתכוון ללשון הרע, זה לא מתכוון לתאווה של יוסף, זה אומר אכילה וזיווג.
אבל חרפה, כשהוא אומר שזו חרפה, זה לא אומר שהקב״ה עשה טעות שהוא נתן לבני אדם את התענוג? על מה הוא מדבר? מה אריסטו אומר כך?
תלמיד:
מה הלשון שלך?
מורה:
הרמב״ם לא מצטט לנו יותר מזה. אני יכול להגיד לך בדיוק מה אריסטו אומר, ומה הרמב״ם מביא עוד ממנו. הרמב״ם מביא את זה שלוש-ארבע פעמים, צריך ללמוד גם את העניינים יותר, אבל קודם בוא נאמר מה רבו של הרמב״ם אמר.
שיטת אריסטו: המידה של סופרוסינה (זהירות)
תלמיד:
מי הרבי שלו?
תלמיד:
הרמב״ם מתכוון…
תלמיד:
אריסטו.
מורה:
כן, הוא עבר על הנושא של הקונספט של האמת עצמו. אמת משותף. אה.
הוא עבר על הנושא שיש לך מידה טובה, מידה חשובה מאוד, ידיעה אצל כל אחד את המידות שלו חשובה מאוד, כן? ולנו אין מילה טובה אפילו למידה הזו, אז אנחנו קצת מבולבלים.
אבל ביוונית אחת הדרכים, הדרכים הבסיסיות שאומרים שאדם הוא אדם טוב, יש לו את המידות של, בוא נקרא לזה, ‘זהירות׳, בסדר? סופרוסינה ביוונית.
השוואה למידות אחרות: צדיק, חכם, נדיב
מורה:
זה מה שזה אחת הדרכים הבסיסיות… כמו שאצלנו יש דרכים מאוד בסיסיות שאומרים שאדם הוא אדם טוב, ובדרך כלל הדרך היא מידה מסוימת. נכון? למשל, יש לנו… אומרים על אדם שהוא צדיק, צדיק היא מידה מסוימת, זה אומר צדקי… צדקי מצדקות, כן? באנגלית צדקי זה just man, נכון?
אם תשאל אותי, כל הדברים הטובים נכללים בצדק? במובן מסוים צדק, אפשר, אפשר לתרגם את זה לצדק, כי הוא עושה הכל נכון, כמו שצריך להיות, זה נקרא צדיק. אבל זה לא באמת השם הכולל הנכון, הטוב ביותר, אלא אנחנו נוטים להשתמש בזה כשם, כי זה באמת כוללני מאוד. כן, אפשר לומר את זה, אמת.
במובן כוללני מסוים מדברים כך, וזה מראה לנו שהמידה של צדקות היא מאוד חשובה.
אצלנו כשאומרים צדיק זה בכלל לא אומר צדקות של צדק, זה אומר משהו אחר, זה אומר פרישות. בסדר. באמת זה אומר פרום, אין הבדל, אנחנו רק השתמשנו במילה ‘צדיק׳ קצת לא נכון. זה אומר או שוטה גדול, או פרוש גדול, או טוב, זה יכול גם לומר הרבה דברים, זה תלוי בהקשר.
תלמיד:
צדיק, שאנחנו מביאים… מה זה אומר? חיה יפה. הוא בטח שלאק.
מורה:
בקיצור, כן, אבל זה יכול לומר הרבה דברים. זה יכול לומר הרבה דברים, אבל כמו שלמדנו שפילוסופיה וחקירה, הבנה היא, תמיד מתחילים ממה שאנשים חושבים, ומנסים להבהיר מה כולנו חושבים. אז, זה ידוע אצל כולם שהמידה היא מידה טובה מאוד, זה לא כמו שאתה רוצה להוציא, זה לא כמו שסתם אומרים, יש מידת ה… אני לא יודע, מידת הנדיבות, אני לא יודע.
אומרים על אדם, הוא נדיב גם, גם דרך בסיסית לומר שהוא אדם טוב. זה רק שהמידה שעליה אנחנו מדברים מוסכמת בוודאי עלינו. אני מתכוון גם בעברית, אומרים את זה בדרכים אחרות, איך אומרים בעברית? הוא מאופק, אני יודע, הוא מרוסן, אומרים בעברית. בעברית אומרים מרוסן, בדרך כלל זה אומר פחות או יותר את זה. וזה גם טוב, אני אומר, אולי מדברים על המידה של פרישות? אומרים שהוא מרוסן, אולי זה סוג של צער.
תלמיד:
הוא ירא שמים, ירא חטא.
מורה:
טוב, יש הרבה, בוא לא נתבלבל בזה. יש הרבה מילים אחרות. יש עוד, אתה יכול לומר שהוא צדיק, אתה יכול לומר שהוא חכם, לכל אחד יש את שלו, נכון? ואומרים, היתה לי מילה אחרת בראש שהיו אומרים שבח, נכון? ובחז״ל אומרים שחכם, חכם היא רק אחת המעלות של אדם, אבל זה יוצא שזה דבר מאוד בסיסי, נכון?
הטבע הבסיסי של המידה של שליטה עצמית
מורה:
אז, באותה דרך, אומרים על אדם שהוא מתון, שהוא, איך אומרים? מרוסן, או משהו כזה, זה דבר מאוד בסיסי, ואתה יכול בדיוק להבין איך זה דבר בסיסי, כי במובן מסוים, דבר מאוד בסיסי של להיות אדם הוא מישהו שלא “לוהט אחר כל” וכל יום דבר אחר, נכון?
אבל עכשיו אני חוזר. אז, זה מוסכם, לנו מוסכם שמישהו שלא, אפשר לקרוא לזה “לוסט”, מישהו שלא מרוסן, אני לא יודע איך אומרים, איך אומרים בעברית?
תלמיד:
באנגלית?
תלמיד:
דיסציפלינד?
מורה:
לא, לא דיסציפלינד. כן, אבל במובן רחב יותר. זה… כן, לא, אנחנו הפוך.
תלמיד:
סיוויליזד, אני לא יודע.
מורה:
נכון, סיוויליזד, אבל זה גם מאוד… לא, לא, אני לא שואל. אני שואל אנשים. זה מעניין.
תלמיד:
יציב, לא יציב.
מורה:
בסדר. מה כן ומה לא? אני רק רוצה לומר שאני רק חוזר להסביר את הנושא של חרפה גשמית, בסדר?
האינטואיציה האוניברסלית: חוסר ריסון בתאוות הוא הדבר הנמוך ביותר
מורה:
אז, זה מקובל, הבאתי ראיה, היה לי לפני שני שיעורים ראיה, שאצל כל היהודים וכל הגויים למעט, שוב, אני לא יודע, אני לא מכיר מספיק גויים שאוכל להסביר את זה, אבל כשאומרים אדם נמוך, זה בדרך כלל אומר מישהו שעוסק יותר מדי בתאוות ניאוף, על פי רוב, אמת? והשני, ההפך, ההיפך הוא אדם מרומם, או מרומם זה אולי כבר יותר מדי, אבל משהו אדם נורמלי, אמת?
אז, רואים שיש לנו בבירור, דבר ברור אצל אנשים, נכון? אפשר לדבר על ראיות מהתורה וכן הלאה, זה דבר ברור אצל אנשים שלהיות לא שמור, או משהו כזה, זה דבר רע מאוד, אולי הדבר הגרוע ביותר שאפשר לומר על אדם. שוב, במובן מסוים של חשיבה, על סקאלה שאני מתכוון להוציא, נכון?
השוואה לעבירות אחרות: גנב מול בעל תאווה
מורה:
אפשר לומר שמישהו הוא גנב גדול, בסדר, הוא גם קצת אדם, כי כדי להיות גנב צריך להיות אדם. אבל פרוסט, כמו שאתה אומר, או בחור נמוך, נבל, כן? הרמב״ן קורא לו נבל ברשות התורה. נבל, מה שהרמב״ן אומר הוא בעל תאווה, זה הדבר הנמוך ביותר. זה במובן מסוים הדבר הגרוע ביותר שאפשר לומר. שוב, לא בכל מובן, אבל במובן מסוים זה הדבר הגרוע ביותר. וזה מוציא שאנשים, אנשים מסתכלים על המידה כעל הדבר הגרוע ביותר, נכון?
ראיות מהזוהר ומשלי
מורה:
יש לי עוד ראיה, כי הזוהר אומר שהחטא היחידי שאין לו תשובה הוא חטא עריות, בסדר? זה הדבר הגרוע ביותר. מה הדבר הגרוע ביותר? כשעושים את הרשימה מה הדבר הגרוע ביותר, על זה אפשר לעשות חשבון. אני לא אומר שיש הלכות עונשין או כך, אבל יש מבט מסוים, מבט מאוד בסיסי אצל אנשים, שאומר שלהיות לא…
אני לא מדבר על התורה, אני לא מדבר על התורה שהם מוסריים.
אבל נדבר בתורה. אין לי עכשיו את הכוח למשלים. אני רק רוצה… אני רק בא להסביר. אם נבין על מה אנחנו מדברים, זה מספיק. אני מביא ראיות, מישהו רוצה לחלוק, שיחלוק.
תלמיד:
והוא לוקח את הכסף של השני, נכון?
מורה:
יש דרך מסוימת לומר שגנב הוא גם עבה. אני לא סובר, אנחנו לא הולכים בדרך הזו, כי אנחנו רוצים לתרגם מאוד חזק. אבל אני רק רוצה להוציא שהמידה הרעה, אנחנו קוראים לכל האדם הרע על שם המידה הרעה. אנחנו אומרים הוא מופקר, הוא לא מרוסן, הוא “אִישׁ אֲשֶׁר אֵין מַעְצָר לְרוּחוֹ כְּעִיר פְּרוּצָה אֵין חוֹמָה”. כתוב בתהילים, במשלי פסוק כזה, כן? יש רעיון כזה.
תלמיד:
במשלי, כן.
מורה:
“אִישׁ אֲשֶׁר אֵין מַעְצָר לְרוּחוֹ” יש פסוק כזה.
תלמיד:
במשלי יש ביזוי מתאווה, אבל כן.
מורה:
מה שיהיה, בכל מקרה במשלי.
תלמיד:
אה, יש, אמת, יש מה לומר.
מורה:
בסדר, זה אמת שיש מה לומר. בסדר. לא, אני רק רוצה… אז כל הדברים האלה נכונים. אני רק רוצה להגיע למה שאנחנו אומרים.
החרפה של חוסר ריסון: פרספקטיבה חברתית
מורה:
מה שאני רוצה לומר הוא רק דבר מאוד פשוט, שיש דרך מאוד בסיסית איך קוראים לאדם טוב, אומרים הוא מוגדר, דרך מסוימת מוגדר, או פרוש, או, שוב, המילה פרוש היא תרגום מאוד גרוע, לכן אנחנו צריכים להפסיק להשתמש בה, אבל משהו בסביבה. וההיפך הוא אדם רע מאוד, אדם נמוך מאוד, ואולי הסוג הגרוע ביותר של אדם, בסדר?
אדם שבוודאי לא ישדכו איתו. גנב אפשר להשתדך איתו, אמת? הוא שילם על העסקה. אבל בחור נמוך לא מתאים לאדם חשוב להתכבד איתו, אמת? טיפוס, שוב, אדם שהוא רודף כסף. זה אפילו מאוד נמוך.
תלמיד:
מתביישים איתו.
מורה:
חרפה, כן. מאוד טוב, מתביישים, חרפה. עם מי מתביישים הכי הרבה במשפחה? תופסים מישהו שהוא גנב, או תופסים אותו עם אולי משהו כזה? עם זה מתביישים הכי הרבה. בכל חברה, לפי אילו עבירות נחשבות גסות מדי, שצריך להתאפק. היה איפשהו שצריך להתאפק מתאוות הגוף, מי שלא יכול, מי שלא יכול להתאפק, אומרים כראוי, הוא צריך ללכת לבית המשוגעים, צריך לזרוק לו זריקה. צריך לכלוא אותו, נכון? כל… כמעט… זה הדבר הגרוע ביותר. מסוימים הם הבושה הכי גדולה, הכי… מסכן. זה לא רק רשע שמביא הנחה כזו. כולם… שוב, רגע, רגע, רגע, רגע, אני רוצה לומר…
חוש המישוש חרפה: ההסבר של אריסטו על הבושה האוניברסלית
הבושה האוניברסלית של תאוות גשמיות
האדם שבוודאי לא ישדכו איתו. גנב אפשר להשתדך איתו, אמת? זה נספר ליהודים. אבל בחור נמוך, זה לא מתאים לאדם חשוב להשתדך איתו, אמת? טיפש, כשלמישהו אין כסף, זה פשוט מאוד נמוך. אז… מתביישים איתו. מתביישים, אמת? חרפה.
מאוד טוב, מתביישים. חרפה. עם מי מתביישים הכי הרבה במשפחה? כשתופסים מישהו עם גניבה? או כשתופסים אותו עם משהו כזה? עם זה מתביישים הכי הרבה.
בכל חברה, לפי אילו עבירות נחשבות גסות מדי שצריך להתאפק, היה איפשהו שצריך להתאפק מתאוות הגוף, מי שלא יכול, לא יכול להתאפק. יש השלכות, יורדים לבית הכנסת, צריך לזרוק זריקה, צריך לכלוא, נכון? כל… כמעט, זה הדבר הגרוע ביותר. במובן מסוים, הבושה הכי גדולה, הכי… מוסכם. זה לא רק אריסטו שמביא הנחה כזו.
מתודולוגיה: “אמרי אינשי” כיסוד המוסר
וכולם, שוב, רגע, רגע, רגע, רגע, אני רוצה לומר דבר פשוט. בוא נאמר הקדמה. יש הנחה, ספר המידות של אריסטו בנוי בבירור על אמרי העולם, אמת? אמרי אינשי, כשאומרים בפרק ג׳ כתוב יותר מפעם אחת בגמרא, אמרי אינשי הוא אחד המקורות הראשונים של מוסר, אמת? מה שהעולם אומר.
בוודאי, העולם לא מדויק, צריך להיות מדייק, צריך להבהיר מה הסיבה ולמה ואיך, אבל אמרי אינשי, זה איך מתחילים. כשהקב״ה לא מדבר עברית, מישהו נולד בג׳ונגל איפשהו, אז, מדברים את השיחה איתו, נכון? זה היסוד הבסיסי.
שיטת אריסטו: מ״אמרי אינשי” להסבר פילוסופי
עכשיו, כשתלמד את הספר של אריסטו, תראה שכל הזמן, בכל פרק כסדר, איך הלך הרמז? לדבר עם הרב… איך קוראים לו? הדלקת את זה קודם? לא, זה הגיע, אני הגעתי, זה היה דלוק. אריסטו… צריך לדבר עם… איך קוראים לו? אני לא זוכר איך קוראים לו. אתה מכיר אותו? יש אדם, יש לו שם, ה… אני אשלח לך את המספר שלו. זה האדם שצריך לשאול.
תלמיד: בסדר.
מורה: שאל אותו, הוא עוזר לי בדרך כלל. הוא זה שאמרתי לך קודם.
תלמיד: בסדר.
מורה: אז, זה מסתדר עם הנקודה? אז עכשיו, בכל, כל חלק שאנחנו לומדים בינתיים כסדר, זה מסתובב סביב או להתחיל מזה, או להגיע לזה. כלומר, או להתחיל לומר, “יש ידע כזה, בוא ננסה להבין”, או באים עם מחשבה מסוימת שמסבירה למה בדיוק כל אחד חושב כך, ורוצים להבין איך צריך לחשוב כך, חבלי שאול, מה זה אומר? כל אחד חושב כך, עכשיו אנחנו רוצים להבין למה.
מקור “חוש המישוש חרפה”
ועכשיו, המשפט “חוש המישוש חרפה” בא מחלק כזה שבא להסביר למה העולם סובר שזה הסוג הגרוע ביותר של דבר. זה הלך כך: קודם אמרנו את כל השיעור שאמרנו לפני שבועיים, שכשאנחנו מדברים על זהירות ופרישות, זו מידה שקשורה לאיך אדם מתנהג לגבי תענוגים, איזה סוג תענוגים הוא אוהב וכמה תענוגים הוא אוהב. זה מוסכם.
צמצום: על אילו תענוגים מדברים?
ראשית: לא תענוגי הנפש
אבל על אילו תענוגים בדיוק מדברים, אמרנו שבוודאי לא מדברים על תענוגי הנפש, שזה כמו תענוג מחכמה או תענוג מכבוד. אין לזה קשר לגוף, לא על זה מדברים.
לא אומרים על מחפש כבוד שהוא אדם נמוך, הוא בחור גס. אומרים דברים אחרים, לא אומרים שזה לא רע, אבל לא מהמידה. זו מידה חיצונית, לאהוב יותר מדי כבוד.
תרגום
אותו דבר, לא אומרים אפילו, ולא רק את זה, לא אומרים אפילו למישהו שהוא יותר מדי פטפטן, שהוא יותר מדי בעל גאווה, שהוא יותר מדי… אה… איך קוראים לזה, התרברבן, מישהו שהוא דיבר יותר מדי על עצמו… לא אומרים לו גם שהוא רע, שיש לו מידת התאווה, אומרים לו מידות אחרות, הוא לא בעל תאווה, הוא דברים אחרים.
שוב, במובן הכי כללי אפשר לומר בעל תאווה, אבל אתה רואה את האנשים, לא אומרים שזו הנקודה, לא אומרים שהוא שקוע, הוא לא גס, הוא לא פרוסטה. הוא מעודן, יש לו בעיה אחרת. אבל יש מישהו שהוא פרוסטה, נאמר שהוא פרוסטה. הוא לא… לא זה סוג המידות.
כי בואו נצמצם את המידה לדעת יותר בדיוק על מה אנחנו מדברים, נכון? אז על כל פנים, מדובר רק על תענוגי הגוף.
שנית: לא כל תענוגי הגוף
לא רק שמדובר רק על תענוגי הגוף, אלא בואו נהיה מדויקים קצת יותר, וכאן בדיוק הזה יש לי עוד שיעור שלם לדבר כמה טוב אפשר לעשות את הדיוק, כי זה מוביל אותנו לבעיות אחרות. אבל בנושא הזה היינו מדויקים קצת יותר, ואנחנו אומרים שלא רק שמדובר רק על תענוגי הגוף, אלא על מסוימים מתענוגי הגוף.
כי למשל, גם כשמביאים ראיה מ״אמרי אינשי”, “אמרי אינשי”, הרבה חכמה הרבה כעס, מעולם לא שמעתי שאומרים על מישהו שאוהב מאוד ללכת לטיולים ולראות נופים יפים או תמונות יפות, שהוא בעל תאווה, נכון?
או מטייל, או אפילו מישהו שאוהב ללכת לחדר כושר ולהתאמן, או מה, לעבוד, איך אני אומר, לעבוד, להתאמן, לעבוד, לא? זה הדבר, יהודי מאומן. הוא מאומן, נכון?
בכל מקרה, או מישהו שאוהב ללכת לבריכה להתרחץ, לשחות, ללכת לאמבטיה, ל… איך קוראים לזה, לסאונה ולהזיע. בדרך כלל, חסידים יהודים טובים מאוד הולכים למרחץ, ולא אומרים שיש להם את המידה.
בקיצור, לא רק לא על חסידים יהודים, אלא כשאומרים, וכאן הוא מביא ראיה מ״אמרי אינשי”, העולם אומר, אני לא יודע מי אוהב את זה, אבל אוהבים לומר שאוהבים את זה. אוהבים להרגיש, אוהבים את הלא נכונים. זה מה שמתכוונים כשאומרים רב, זה הדבר הכי גרוע.
יוצא, כל האנשים בעולם מודים שזה הדבר הכי גרוע. אוקיי, סתם ככה, על הפנים כאן זה לא… רגע, רגע, רגע, תן לי לדבר.
ההסכמה האוניברסלית: עובדה, לא דעה
דיון: חינוך ותרבות
תלמיד: הכל בא מחינוך, לא משנה.
מגיד השיעור: בואו נדע, כל היהודים המשכילים האלה שבאים ואומרים שהם מאמינים שהם חיוביים למין לא מדויקים, באופן כללי. מה זה אומר חיוביים למין? ר׳ ימי כמה פעמים עם זה. הרבי שלי לא אומר לי ככה. תן לי לא, תן לי לא.
תלמיד: כן, התשובה היא כן.
מגיד השיעור: כן? כן, כמובן. אתה מאשים את הרבי שלך על כל כך הרבה דברים שזו אשמתך. אוקיי, בואו… קדימה, קדימה, קדימה, קדימה, קדימה. זה לא משנה, זה לא משנה, זה לא משנה. בוודאי. ואנחנו מסתכלים, שוב, הרבי שלך הוא לא הנושא. התשובה היא כן. התשובה היא כן.
ובאופן כללי, שוב, אמרתי, כל אדם, כל תרבות יש לה את ההלכות שלה מה טוב ומה רע, אבל כמעט כולם, כל אחד, למעשה כל אחד, אני לא מכיר אחד שלא מודה, כולם מודים שלא להיות מבוקר, לא מבוקר עצמית בנושא הזה זה יותר גרוע מאשר לא להיות מבוקר עצמית בכל נושא אחר. כשאומרים לא מבוקר עצמית, כמעט מתכוונים לזה. זה מוסכם בכל חברה בודדת, והליברלים ביותר אומרים שזה נושא של הסכמה. אין שום הבדל, אבל מישהו לא יכול להתאפק.
השוואה לכעס
תלמיד: לא כל כך רע? כעס זה דבר גברי לגמרי. לא נמוך, כועס.
מגיד השיעור: זה תלוי, מישהו שכועס מספיק שאי אפשר לחיות איתו, הוא פגם רע, אבל באופן כללי… לא אנושי באותה דרך.
אוקיי, עכשיו, אוקיי, אז בואו נסתכל, שאלתי אותך, מי האדם שהחברים שלו לא רוצים יותר לבוא לבית המדרש, אחיו מתבייש לבוא לבית המדרש, אומר הוא כשהכניסו אותו? זה שכעס והרג את ההוא, או זה שלא יכול היה להתאפק ועשה איזה נושא של…
אז, אתה מסתכל ואתה רואה שזה שכעס, אפשר אפילו להצדיק אותו, הוא בא להתגונן. אי אפשר להצדיק את זה.
אז, דרך אגב, יש עניינים שדנים. אי אפשר להצדיק שזה דבר קל להתגבר עליו. זו באמת מלחמה, זו מלחמה גדולה. זו מלחמה גדולה. אני לא יודע מה זו סיבה. אתה אומר רגע, אתה אומר סיבה, אני אגיד לך סיבה אחרת.
רגע, אז העובדה היא כך, אוקיי? אני רוצה לומר ככה, זה חייב להיות עובדות. ואם אתה לא מבין את זה ואתה חושב שאנחנו ממציאים דברים כי אנחנו לא מאמינים באלוהים והדברים האלה מותרים, זה מאוד טיפשי. זה התחיל מזה שיש עובדה כזו. מוסכם שבעל עבירה, והגמרא קוראת להם בוזנים, וכן הלאה, מוסכם אצל כל היהודים ואצל כל הגויים את זה, אוקיי? אני לא יודע על אדם אחד שלא מסכים.
יש אנשים שמתווכחים על דברים אחרים עם זה, כי הם רוצים לפחד שהקב״ה יתפוס את המקום שלא מסכים עם זה, אוקיי? כי כמו שאתה אומר כאן, שאלות זה הפרטים, איזה טוב ואיזה רע, אבל לא על זה מסכימים.
אותו דבר עם אכילה
אז, ועכשיו, אותו דבר, דרך אגב, אפשר לדבר על אכילה גם, זה לא כל כך שונה. כל אחד מודה שמישהו שלא יכול להתאפק והוא זולל, הוא זולל, הוא זולל, הוא זולל, אגב, לפי המחשבה של כל אחד איזה לא טוב לזלול, הוא נער גס. כל אחד, אין שום מחלוקת על זה. זו עבודת האכילה חזקה. אין שום מחלוקת על זה, אוקיי?
עכשיו השאלה היא למה. יש יצר הרע. כן, אבל עכשיו, השאלה היא למה. רבותי, רבותי, רבותי. אז השאלה היא למה.
הסבר אריסטו: אדם נגד בהמה
אז אריסטו הגיע עם דבר מקורי כזה, והוא אמר ככה, הוא אמר, “אני יכול להסביר את זה למעשה. אני יכול להסביר את זה.” למה אני יכול להסביר את זה? ככה, כי תחשוב, תראה שכל האחרים, אז לאדם יש סוגים שונים של הנאות, סוגים שונים של נטיות, סוגים שונים של מידות, וכדומה. ובהמות יש גם סוגים שונים של מידות, וסוגים שונים של נטיות, וסוגים שונים של הנאות, נכון? נכון?
שאלת היסוד: מה זה “אדם”?
אנחנו יודעים כבר כלל מזמן רב, שאחד הענינים הגדולים של להיות אדם, או הענין הראשון של להיות אדם, או גם הענין האחרון של להיות אדם, זה להיות אדם. נכון? דברים ידועים. מה יעשה אדם בעולם הזה ויהיה אדם? אוקיי.
שוב, השאלה היא מה זה אדם? יהודים אומרים שאדם זה, “אתם קרויים אדם”. הגויים אומרים להיפך, אנחנו לא אנשים. אוקיי. אבל… כן, אבל אני אומר מה זה “אדם” ביידיש, אתה יודע? אדם זה אדם טוב ויפה. אבל אני אומר, “אתם קרויים אדם” נותן לך רק את זה, שאנחנו צריכים להיות אדם כזה. מה זה אדם? זה עדיין לא התברר לי.
הסבר אריסטו על חוסר מתינות: למה תענוגי הגוף הם המידה הרעה הנמוכה ביותר
שאלת היסוד: מה זה אדם?
מגיד השיעור:
נכון? דברים ידועים. מה יעשה אדם בעולם הזה ויחיה? אדם. אוקיי? אגב, השאלה היא מה זה אדם? יהודים אומרים שאדם זה, “אתם קרויים אדם”, הגויים אומרים להיפך, “אתם לא אנשים”. אוקיי? אבל…
תלמיד:
כן, אבל… כן, אני לא למדתי ביידיש. אדם זה אדם טוב ויפה.
מגיד השיעור:
אבל הוא אומר “אתם קרויים אדם”, הוא הולך אחרי זה. מה זה להיות אדם? מה זה אדם? זו כבר נקודה של מחלוקת. אבל זה העיקר, אוקיי? וממילא, ככל שדבר פחות ספציפית אנושי, כבר אמרתי שצריך להבין את זה היטב, הוא פחות אנושי, אוקיי?
חזרה: התענוגים הספציפיים שהם בעייתיים
מגיד השיעור:
רק, ולכן, מכיוון שכבר דייקנו קודם שכשמדברים על לא להיות מרוסן, מדברים מאוד ספציפית על תענוגים של חוש המישוש שאין לידם שום הפכנה, נכון? אנחנו אפילו הוצאנו בכלל זה במובן מסוים טעם, וצריך להבין את זה טוב יותר, אבל אנחנו אפילו הוצאנו בכלל זה, ואנחנו בוודאי הוצאנו בכלל זה את כל הדברים האחרים כמו כבוד וכמו חכמה שרק אנשים אוהבים, שרק לאנשים יש בזה תענוג, שאפילו אנחנו יכולים לקרוא לזה בנפש האדם, זה אפילו לא גוף האדם, אבל בכל זאת סוג תענוגים שהגוף יש, באשר הוא גוף, שהוא עושה את זה כמו בהמה, זה ממילא, עכשיו אתה יכול להבין למה אנשים מחשיבים את הפחות מאנשים שלא אנשים.
הסבר אריסטו: למה חוסר מתינות היא המידה הרעה הגרועה ביותר
מגיד השיעור:
זה מאוד ברור, כי אם אתה לא מרוסן, אתה לא מסודר בנושא הזה, אתה פחות אדם, כי זה תענוג שאנשים יש להם באשר הם בהמות ולא באשר הם אנשים. וממילא, לאהוב לאכול ולישון זה דבר בהמי לעשות ולא דבר אנושי לעשות. אלה הם דברי מי? אריסטו, אוקיי?
אז אריסטו הסביר ככה למה הוא מחשיב שזה הדבר הכי גרוע, כי יש לי סברא טובה שאומרת שזה אנשים לא אוהבים באשר הם אנשים, אלא באשר הם בהמות. נכון?
מה הרמב״ם לא אמר: הגבלה ראשונה
מגיד השיעור:
מה הוא לא אמר? מה אנחנו אומרים מאוד ברור, וצריך להבין את זה. מה הוא לא אמר? הוא לא אמר שני דברים. הוא לא אמר, אני מתכוון שהרמב״ם לא אמר, הוא לא אמר שני דברים, צריך להסתכל היטב במילים. הוא לא אמר, אני רק רוצה לומר, הוא לא אמר, אני מתכוון, לא לא, אני מתכוון למה הרמב״ם אומר בספרי המוסר. הוא לא אמר שני דברים, הוא לא אמר שלכן אדם צריך להתבייש בזה שהוא אוהב באופן הנכון את התענוגים, הוא לא אמר את זה, נכון? נכון?
אמת, הוא לא אמר את זה, כי אנחנו לא מדברים עכשיו על השאלה באופן כללי אם צריך לאהוב תענוגי הגוף, מדברים עכשיו על המידה שנקראת פרישות, מה הכמות הנכונה של לאהוב תענוגי הגוף, נכון? הוא לא נוגע בזה בכלל, לא בפרק הזה בוודאי לא, אין שום ספק שהפרק לא אנטי לאהוב בכלל תענוגי הגוף, זה אנטי להיות בעל המידות הרעות שמסתעפות מזה, והוא מסביר למה המידות הרעות הן המידות הרעות הגרועות ביותר שלאנשים יש את השנאה הגדולה ביותר, כי המידות הרעות קשורות לחלק החייתי של האדם, וממילא כשלא מתנהגים נכון הם חיה, כשמתנהגים נכון, כבר אמרתי שהם חיה, נכון?
המסקנה השגויה שאפשר למשוך
מגיד השיעור:
נכון? יש שאלה מסוימת, נכון? יש סיבה למה אנשים יחשבו שיש מסקנה אחרת כאן, נכון? אתה מבין למה, נכון? כי אם הבעיה היא, כל תענוג של אדם שמשותף עם בהמות הוא בעייתי בגלל זה, וזה נראה, אפשר ללכת עוד צעד אחד קדימה ממה שהוא הולך בזה לומר, היה יוצא שאדם צריך באמת רק לאהוב חכמה, או אולי לפחות כבוד, לא דברים בהמיים, נכון? אז אפשר לומר, אפשר לעשות טיעון כזה מבוסס על הסברא הזו.
מה הרמב״ם לא אמר: הגבלה שנייה
מגיד השיעור:
בוודאי זה בכלל לא כך, האדם נגמר. האדם נגמר, בדיוק. בוודאי זה מאוד נכון, כי חלק מלהיות אדם זה להיות בהמה, נכון? כן. לא ברור. אוקיי. טוב מאוד.
אז כאן מגיעים לשאלה אחרת, מה זה אדם? זה בטוח, אין לנו תשובה ברורה לשאלה הזו, וצריך להיות מאוד חשוב לפני שלומדים אתיקה לדעת על איזה אדם מדברים. צריך לדעת שהאדם שאריסטו…
תלמיד:
רגע, רגע, לא בדרך בהמית.
מגיד השיעור:
אתה חייב לומר את לשון הרמב״ם, לא כמו שאתה אומר.
לשון הרמב״ם: “להוטים”
מגיד השיעור:
הוא מצטט לשון, “וזהו לשונו ביודע מנוסח כמו שאמרנו, חשוב מכל דחפי החומר כחרפה וגנות, כי זהו שיתחייב בהכרח, בפרט חוש המישוש שחרפה לנו כמו שציין אריסטו, שבגללו אנו להוטים אחר האכילה והשתיה והקירוב אל הנשים”. הוא משתמש בלשון “להוטים”. וחלק ג׳ פרק ח׳, הוא אומר “להוטים אחר אכילה ושתיה וקירוב אל הנשים”.
תלמיד:
כן. אוקיי.
מגיד השיעור:
“והוא שר לתכליתם את אותה חרפה שהיא חרפתנו הגדולה כלנו בני אדם”.
אוקיי. אז כאן יש דרך לקרוא, בואו נאמר בבירור, בואו נבין, בואו נחלק מה תלוי בשאלה, אוקיי? כי נעשו הדרכים האחרות האמיתיות.
האדם עליו מדברים באתיקה
מגיד השיעור:
אבל בטוח שאריסטו, בטוח לא בפרקים שבהם מדברים על מה שקוראים מידות, שאנחנו קוראים מידות של אנשים, עד כמה שברור, כשהגיעו לדבר על מעלות שכליות, אולי דיברו על אדם באשר הוא שכל, ולא באשר הוא גוף ושכל. אבל כאן שמדברים על מידות, מדברים על האדם שהוא נפש וגוף, לפחות, או אולי רק גוף, אבל בטוח גוף ונפש. ולכן לא נכון שאדם, בואו נאמר בבירור, כשאומרים שהתענוגים יש לאדם באשר הוא אדם, לא אומרים שהאדם האידיאלי לא היה צריך את זה. זו מסקנה שהרבי, אני לא יודע מי, אגרת הקודש עשה לכאורה מהקטע הזה, כך הוא קרא את זה, אבל זה לא נכון במקורות אמת.
הרמב״ם בשמונה פרקים נגד סגפנות
מגיד השיעור:
המשך: אריסטו, הרמב״ם וחוש המישוש
זה לא נכון – הבהרה חשובה
מגיד השיעור:
זה לא נכון, בואו נגיד ככה, זה לא נכון שמה שהוא אומר כאן הוא שאם הוא היה אדם שלם לגמרי הוא בכלל לא היה אוהב את הדברים האלה. הוא אומר רק שלמה אנשים מסתכלים על מי שהוא צולע, להוט, כי אתה אומר להתמכר בזה, כמו הבהמה הגדולה ביותר, כי זה באמת בהמי לכתחילה. אם עושים את זה כמו אדם, אם עושים את זה נכון, בוודאי זו המידה המצוינת של זה. לא אומרים שרוצים ללכת לקיצוניות, כי אתה רואה מאוד ברור, כל הפרק מסתובב סביב הענין של קיצוניות, לא של לא להיות קיצוני, נכון? או לא להיות קיצוני, לא של הגדרה טובה, בדרך הממוצע, נכון?
והוא אומר במילים אחרות שמי שאוהב את גופו מעט מדי הוא גם משהו לא בסדר, נכון? ואריסטו אמר שאפילו יש כאלה אנשים, הוא לא צריך לדבר על קיצוניות, אין לו שם בשבילם, נכון? והרמב״ם כן דיבר על כאלה אנשים, הוא אומר נָרים, נכון? כאן יוצא לכאורה חילוק, נכון? מאוד מעניין. הוא לא ידע על זה? לא היו כבר כאלה אנשים? אז בואו נבין.
אני רוצה גם לומר שני דברים שהוא לא אומר, בסדר? הוא קודם לא אמר, אני רק רוצה לעשות את זה קצת יותר ברור. לא אמרנו, הרמב״ם בוודאי לא בשמונה פרקים, נכון? בשמונה פרקים עומד גם מהרמב״ם בהמשך של אותו פרק, אומר הרמב״ם, אני חושב שזה עומד בשמונה פרקים, אני לא יודע, לא הבאתי את הספר לכאן, אני לא יכול לבדוק. בשמונה פרקים עומד שיש אנשים שהלכו אחרי הגויים ופרשו מן המושבים ומן החברות בני אדם ומן הנזירים וכן הלאה, כי הם חושבים שהקב״ה שונא את הגוף, וצריך לענות את הגוף, וככל שהולכים יותר הרחק מהגוף אדם יותר קרוב לקב״ה. כך אומר הרמב״ם, אמת? והרמב״ם אומר, זו אפיקורסות, זו שיטה גויית, זה שטויות בלוקשן, הקב״ה לא שונא את הגוף. נכון?
וזה נראה להיות פחות או יותר הדבר שהאגרת הקודש תוקפת, שהוא טוען שזו השיטה של הרמב״ם, נכון? נכון?
אז מה עושים עם האמירה שיש סתירה ברמב״ם? אני לא נכנס לזה. אני אומר שזה לא עומד בשמונה פרקים, בוודאי לא עומד כזה רמב״ם, ובוודאי לא במקור שממנו באה הרעיון של חוש המישוש חרפה. לא עומד שחוש המישוש חרפה במובן שאדם, אנשים היו יותר טוב בלי זה. לא, אריסטו במובן הזה בוודאי לא חשב כך, נכון?
הגם, זה מה שעשיתי קצת יותר מסובך, נכון? יש דרך לעשות את זה יותר מסובך, למה? כי יוצא לכאורה כזו סברא.
האומר מעולם והסיבוך
מגיד השיעור:
זה מה שהמפרשים עשו, כל החסידות הכל הגיע להשפעה של האומר מעולם. האומר מעולם בוודאי לא שהאומר מעולם, העולם, אדם רגיל לא מכבד אדם שאין לו בכלל שום תאווה, הם לא מחזיקים שהוא תכלית השלימות. הם מכבדים אבל מאוד מעט אדם שלא יכול להתאפק. יותר מכבדים לא מישהו שלא יכול להתאפק מלעשות כסף. כי לעשות כסף, לפחות זה אדם. אדם אוהב לעשות כסף, אצל אנשים קשים קצת. אבל אתה שלא יכול להתאפק מהחלק הבהמי שלך, אתה יותר גרוע. מבין?
אבל הוא לא אומר שאתה יותר גרוע כי יש לך בכלל את החלק הבהמי. אין בכלל שום שייכות בין החלק הזה והידיעה שאדם לא צריך להיות אדם שיש לו גוף, שיש לו חלק הזן, חלק הגוף. להיפך, האדם הוא בגוף. הרמב״ם אומר שהאדם הוא בהמה, לא שום עבירה. אתה אפילו יותר שלימות שאדם לא יהיה כך.
הבעיה האמיתית: להיות להוט
מגיד השיעור:
זה רק שאם אתה רק זה, אתה תקוע בזה, אתה לא יכול אפילו להשתלט. מילא אדם לא יכול לשלוט, זה יהיה יותר מאוחר דברים נוספים. למשל, אריסטו אומר שמילא אדם לא יכול לשלוט על הפחד שלו, אפשר להבין אותו, אין לו מספיק אומץ, הוא מפחד. אפשר יותר להבין אותו. יראה על החילול. אפשר להבין אותו. לא אומרים שהוא מושלם, יש לו חסרון גדול, הוא פחדן, נכון? ואפשר מאוד לזלזל בו. אבל אפשר אפילו להסתכל קצת על אונס. זה לא אונס, חסר לו משהו מידה, זה אונס, חסר לו אומץ. אבל יש לו מורא ממשהו, אתה מבין, אתה מבין אותו. בסדר, הוא בעיה, צריך לחנך אותו, הוא צריך ללמוד.
השוואה: פחדנות מול חוסר איפוק
מגיד השיעור:
מישהו שהוא לא יכול להתגבר על עצמו, נכון? אף אחד לא מפריע לו, אתה לא קורא לזה אונס. כן, יצר הרע, אבל זה רגיל, נכון? אבל מה אתה רוצה, מה אתה, אדם או בהמה? אתה רוצה רק את הדברים הבהמיים. יש לאנשים יותר טענות עליו, נכון?
אריסטו אומר באותו שיעור, הוא אומר הסבר למה לאנשים יש יותר טענות על מי שנכשל בתענוגי הגוף ממי שנכשל באומץ. אומץ הוא מידה חשובה להפליא לאנושות, אגב היום לא יודעים על זה, אבל זה חשוב להפליא, נכון? כי כולם בורחים מכל מלחמה אם אין להם אומץ. זו מידה מאוד בסיסית, מאוד בסיסית. אבל עם כל זה, יש עונש קטן יותר, אין עונש גדול יותר מצד המלחמה, הוא יקבל על בגידה, הוא יישפט, אני לא יודע מה. אבל אנשים מסתכלים פחות למטה על מי שבורח במלחמה קריטית ממי שלא מתגבר על יצרו. בכל תרבות זה הדבר הגדול ביותר שהוא צריך להתגבר על יצרו. אמת? למה? כי אומרים, הוא קצת עני, אנחנו מבינים אותו, הוא לא רוצה את זה במזיד. אבל כאן אומר אתה, הוא רוצה את זה כן, ומי רוצה? מה הוא רוצה להיות, בהמה? אז מסתכלים על זה שהוא הדבר הנמוך ביותר, הוא דבר חלש מאוד. נכון?
מסקנה: ההקשר של אריסטו
מגיד השיעור:
על כל פנים, זה ההקשר אצל אריסטו, בלי שום ספק.
“חרפת חוש המישוש” של אריסטו והדרך לחיי עיון
למה מסתכלים כך למטה על מי שלא יכול להתאפק?
מגיד שיעור:
אבל אנשים מסתכלים פחות למטה על מי שבורח מקשרי מלחמה ממי שלא מתגבר על יצרו. על כל פנים, זה הדבר הגדול ביותר שהוא צריך להתגבר על יצרו, אמת?
למה? כי אומרים שזה קצת אונס, אנחנו מבינים אותו, הוא לא רוצה את זה במזיד. אבל כאן אומר, הוא רוצה את זה כן, ומי רוצה את זה? מה הוא רוצה? הוא רוצה להיות בהמה. אז מסתכלים על זה שהוא הדבר הנמוך ביותר, הוא דבר חלש מאוד, נכון?
ההקשר של אריסטו: זה לא נגד התענוג עצמו
על כל פנים, זה ההקשר של אריסטו, בלי שום ספק. וזה, הכל מדבר על מי שהוא לא מתגבר. הוא לא אומר, זה לא מדבר על הנושא שאדם היה בעצם צריך לחיות בלי שיהיו לו התענוגים. זה היה כמו לבקש מאדם לא להיות אדם.
לומר שהוא לא צריך שיהיה לו גוף, הוא לא צריך שיהיה לו גוף שאומר שצריכים להיות תענוגים, ויש צורך בתענוגים, הגוף רוצה את הדבר, כי כך הוא חי. אין שום דבר לא בסדר עם הגוף. גם אין שום דבר לא בסדר לבהמה להיות בהמה, אדם הוא בהמה קדושה.
התרגום הנכון של “חרפת חוש המישוש”
זאת אומרת, בקטע הזה לא עומד בכלל שום דבר שזה לא בסדר. כשהוא אומר “חרפה”, הוא לא מתכוון ל״חוש המישוש”, אנשים תרגמו את זה, זו הדרך שבה הייתי אומר את זה, מה שהרמב״ם ציטט כמה פעמים. אני חושב שאנשים פשוט תרגמו את זה לא נכון.
אני לא מתכוון ל״חוש המישוש”, אני מתכוון ש״חרפת חוש המישוש” מתכוון, החטא של חוש המישוש עצמו. אני לא מתכוון לחוש המישוש עצמו, אני מתכוון לקטגוריה של חוש המישוש. חטאים שאדם חוטא כי הוא נמשך אחרי חוש המישוש שלו, אחרי תענוג חוש המישוש שלו, ליתר דיוק, זה יותר חרפה.
“חרפה” מתכוון גם, אנשים מבזים את זה, לא שזו בושה. אומרים שמתביישים איתו, זו בושה כזה אדם, זה דבר מבוזה, כמו שהוא אומר שם בלשון, צועקים עליו, מחייכים וכדומה. אבל זה לא מדבר על התענוג עצמו, זה גם לא מדבר על שאדם לא היה צריך לקבל את זה.
אנשים אחרים מחזיקים הכי פחות מהאדם הזה. ככה הייתי אומר את זה. זה מה שהוא מתכוון.
המחשה: ההיררכיה של הבזיון
אילו דברים אחרים? זו חרפה. מי שבורח מהמלחמה זו גם בושה, אבל לא בושה כל כך גדולה. רוצח? גם לא אותו הדבר, לא אותה רמה. לא, לא אותה רמה. אני רואה את זה עדיין כך, לא אותה רמה. כן. כן.
יש מסוים, שוב, אתה צריך לנסות לראות את זה. אני חושב שאתה יכול לראות את זה בתרבות שלנו חוץ מנבל ברשות התורה. רק שאחד הדברים שאנחנו חיים בתרבות אחרת. רוצח הוא בחור נמוך מאוד, אבל רוצח הוא לא… אתה מבין מה אני אומר? והרבה פעמים ברציחה אפשר… כמו שאתה אומר, שמישהו התרגז, ואפשר אפילו יותר טוב להבין.
צריך לחקור מה העונש הגדול יותר, כעס או תאווה. הוא מדבר על זה יותר מאוחר. במובן מסוים זה לא הכי גרוע.
דוגמה מהכלא
אף אחד לא מקבל עונש מוות על… זה כי זה יותר מסוכן לאנשים אחרים. דרך אגב, כן נותנים על אונס עונש מוות, אבל לא רוצים לתת.
אבל הסיבה היא… דאגה היא כמו… בסדר, בואו… רציחה היא הדוגמה. רציחה היא הדוגמה לעבירה לזולת. רציחה היא הדוגמה לפגיעה בזולת. התרגזתי. בשעת מעשה, בשבילו עצמו להסתכל הוא הכי גרוע. בואו נגיד בכלא, בדעה. מי שנכנס בגלל רציחה… אפילו האסירים מסתכלים עליו… לא, ועוד, כשפחות מרוצח… הפחות… כן, כן, דרך אגב, מסתכלים… דרך אגב, דרך אגב, מסתכלים…
לא, לא. רבי חיים, פחות מרוצח, אפילו בכלא, פחות מרוצח זה פדופיל. כמו שכולם יודעים. פחות מרוצח זה מי שלא יכול להתאפק על תאוות התענוגים שלו ו… שונאים אותו מאוד.
שיטת הרמב״ם: הבהמיות עצמה אינה הבעיה
אז, אני רק רוצה להסביר את זה, שזה על מה מדברים. זה היה הדבר, ואני חושב שאנחנו מחזיקים כך. והעולם שומע שזה דבר בהמי. זו דוגמה לאחד הדברים היחידים שנשאר באמריקה שמחזיקים שזה דבר רע. אבל כמה שזה דבר רע זה…
מה שיוצא מכל הדבר הזה, מה שאני מבין כאן, זה שמה שיש לרמב״ן, או אפילו לרמב״ם, הטענה שלא מסתכלים שהבהמיות עצמה יש בה משהו לא בסדר. אתה אומר שמחזיקים שזה לא יכול להיות. אתה אומר שכל השיטה של הרמב״ם היא לא שיש משהו לא בסדר עם החלק הבהמי בפועל של האדם. זה ה״לא תתורו אחרי” או השליטה של הנשמה.
מגיד שיעור:
נכון, זה לא מסביר, זה לא נותן לך תיאוריה חדשה נגד תענוג אנושי. זה נותן לך תיאוריה למה… זה לא… זה לא ההקשר. זה לא ההקשר. ההקשר הוא תיאוריה למה אנשים שונאים אנשים שאינם מבוקרים בנושא של תענוגים יותר ממה שהם שונאים אנשים אחרים. הם מחזיקים מבחינה מוסרית שזה יותר גרוע ממי שהרג מישהו. זה על מה שזה עוסק.
אבל הקושי הוא כשהולכים לרמה הבאה… כן, כן, יש לי עוד קשיים. אני צריך עוד לומר את הנקודות. זה מספיק קשה לומר שהדברים פשוטים.
הקפיצה לרמה הבאה: חיי עיון
בסדר, עכשיו, אני צריך להוציא את זה, אני צריך להוציא את זה כי אני חייב. זה, עושים את זה, זה נשמע, וזו הסיבה שאנשים מדברים על הצעד הבא, ואולי אפילו הרמב״ם מלמד בזה בערך וכן הלאה.
זה, הסיבה למה זה הולך לשלב הבא, שכמו שאני אומר, הסיבה היא שזה תלוי במי לכתחילה האדם שממנו רוצים שיהיה אדם טוב. בסדר, וזה אמיתי, לא מחברשן אריסטו ולא מחברשן אריסטו ולא מחברשן מה שצריך לפרש קבלה, והפלטוניסט הוא המחבר כך, שאם מדברים על האדם שבעולם, באידיש קוראים לזה שבעולם כך, מי שהוא צריך להיות עסוק במה שצריך להיות עסוק, להיות אדם טוב בעולם כך, אותו אדם בוודאי זה לא שמים, זה לא יכול להיות, או כמו ברמב״ן, בדרך היחיד של הרמב״ן, זה לא יכול להיות שהקב״ה שעשה את האדם מהעולם שיש כזו שלימות מסוימת, זה לא יכול להיות שאותו אדם היה לו יותר טוב כשאין לו גוף טוב, מדברים על מי שיש לו גוף, הדבר הזה אפילו ירד, והדבר הזה אפילו ירד, זה מדבר שהרע הוא הממוזער ביותר לגוף טוב, מבין כך?
לא עומד כאן אפילו על פרישות והרמב״ן עומד מה שיש לאחרונה שמקדש את זה עומד אפילו לא זה, עומד רק שמה יהיה העוול של הנושא יותר גרוע מהעוול של נושאים אחרים, אבל פחות לאכול, והנושא ומצד עצמו מבין? נכון?
איך בכלל נכנסת דרך של חשיבה למזער את הנושא מצד עצמו? רק מי שלמד יסודי התורה פרק ד׳ ומורה נבוכים בפרק ב׳ והוא ראה שזה בכלל לא כל כך פשוט שהטוב של אדם הוא בכלל האדם.
היסוד: השגת הנפש
למה? בשביל זה, צריך להאמין במשהו שנקרא השגת הנפש, בסדר? או הנפרדות של הנשמה האנושית, במובן מסוים. זה לא כל כך פשוט להיות, אבל זה בעיקרו קשור לזה.
תרגום לעברית
אם אתה מאמין בנפרד, שהחלק השכלי [חלק השכלי: intellectual part], נאמר כך, החלק השכלי של האדם, בסדר? אני לא יכול לעשות שני צעדים כך. בסדר? אריסטו אמר כך. אז אני אגיד לך מה אפשר לאמר לפי שיטת [לפי שיטת: according to the approach of] אריסטו, ומה אפשר לאמר לפי שיטת אפלטון [Plato], או המקובלים [מקובלים: Kabbalists], או הרמב״ם גם בטח מחזיק בשיטה הזו, כי כמעט אין שום יהודי דתי שלא הולך בשיטת אריסטו באותה דרך.
שני סוגי חיים: חיי מעשה וחיי עיון
מה שאנחנו יכולים לאמר כך, בסדר, זה מאוד טוב. אבל הרי למדנו קודם שיש תענוגים של אדם, אפילו תענוגים, נכון? אבל העניין של זה אינו תענוג, אלא העניין של זה הוא שלמות׳ן [שלמות: perfection] של אדם שאינם מהגוף כלל. כמו חשיבה, או בעיקר כמו חשיבה, הבנה. הבנה אינה דבר שיש לו קשר לגוף.
אז, אני אעשה הערה [הערה: note], בסדר? אם מישהו רוצה להתווכח עם חקירות [חקירות: investigations, inquiries] מודרניות על זה, זה עוד דבר, לא בנושא שלנו. עכשיו, אין לזה קשר לגוף, נכון?
עכשיו, אם אומרים, אם מישהו חושב ש, אז אם נאמר מישהו חושב, נאמר דבר אחד שאפשר לחשוב, שאפשר להתחיל להיות נשמה נפרדת. וזה עומד בספר י׳ [book 10] של ספר המידות [Nicomachean Ethics] של אריסטו.
אם מישהו חושב שמה היא באמת החיים הטובים ביותר, והוא עושה חשבון [חשבון: calculation, accounting], שההתחלה של החשבון עומדת בספרו הראשון, והסוף של החשבון עומד בספר העשירי. אם מישהו עושה חשבון והוא אומר מאוד טוב, אדם שלם הוא מי שיש לו את המידות [מידות: character traits] באמצע, תענוגי הגוף [תענוגי הגוף: bodily pleasures] לפי הסדר [סדר: order] הנכון, אין שום דבר רע בזה. אבל זה רק סוג אחד של חיים.
אותו סוג חיים מסתיים ב, נאמר, בכבוד [כבוד: honor], נאמר, בחיים פוליטיים. אבל יש דבר אחר שנקרא, שנקרא להיות חיים של הבנה בכלל, נכון? שאם אני רוצה להיות מקסימלי בחיי, ואני מחזיק שיש מזה יותר הנאה, יותר שלמות, יותר נכון לאמר שאדם נברא בשביל זה, והוא נברא להיות חכם [חכם: wise person], לא רק להיות אדם טוב. להיות חכם, לדעת הכל, כן?
חשיבה אינה גופנית
עכשיו, תראה, מספר אחת, אתה עשוי להזדקק לגוף בשביל זה, כי הוא חייב להיות בריא, הוא לא יכול להיות לא בריא, וכן הלאה. אבל תענוגי הגוף כמעט לא צריך בשביל זה, חוץ [חוץ: except] במידה שזה עוזר פסיכולוגית לאדם, או שזה מתברר שיש עוד אנשים שיכולים לעשות את זה, מוח פיזי אתה לא צריך להיות. אתה לא צריך להיות שום מוח פיזי. גוף פיזי אתה צריך להיות.
נאמר לא נאמר מוח פיזי, מוח פיזי רק יבלבל אותנו. צריך מוח פיזי כי זה רק בית, אין חילוק [חילוק: difference]. לא עושים את זה עם המוח. חשיבה לא חושבים עם המוח, חושבים עם השכל [שכל: intellect], לא עם המוח.
סטייה: מוח מול לב
בכלל לפי אריסטו המוח הוא מזגן [air condition]. בכל מקרה, לא חושבים עם המוח, בסדר? כבר אמרתי לך, פגשתי אנשים… השבוע ראיתי מישהו אומר שאריסטו אמר שהלב חושב, והמוח הוא רק… מקרר את הגוף. כשזה נעשה חם מדי, הוא מקרר אותו.
אפלטון לא אמר כך, אפלטון כן החזיק, הוא היה הראשון להחזיק שהמוח חושב. מזה יש מחלוקת [מחלוקת: dispute] בין קבלה ונגלה [נגלה: revealed Torah, as opposed to mystical]. שמתי לב לזה, בקבלה כתוב תמיד שהנשמה היא במוח, אבל בנגלה כתוב תמיד שהנשמה היא בלב.
בכל מקרה… או בחזה. נשימה [נשימה: breath]. לא ברור, תלוי מה אתה קורא. בכל מקרה, זה סתם ידיעות [סתם ידיעות: just information] שאני לא רוצה לומר יותר. אבל העניין הוא, שראיתי השבוע שמישהו אומר שהוא פגש אנשים שהוא רואה שזה אמת שהמוח שלהם הוא רק מזגן. טוב, טוב.
ההשלכה המעשית: תענוגים לוקחים זמן
בקיצור, מה אני אומר? אם חשיבה לא חושבים עם הגוף, והחיים של חשיבה, החיים חיי עיון [חיי עיון: life of contemplation], הם הרבה יותר טעימים, הרבה יותר חיים של הנאה, הרבה יותר תכלית׳דיג [תכלית: purpose, goal] מהחיים כדי להיות אדם מלא, בעל בית׳ישער, להיות ג׳נטלמן, יפה תואר [יפה תואר: handsome, of good appearance], וכן הלאה, יוצא שקודם כל, העיקר שיוצא הוא שזה חבל על הזמן להתחתן ולטפל בתענוגים. זה לוקח הרבה מאוד זמן. אני יודע למה זה לוקח הרבה זמן, נכון?
עוד טעם [טעם: reason] שאומרים טעם לתענית [תענית: fast], שמתענים כדי שיהיה יותר זמן להתפלל בזמן התענית. שלא ישאלו שזה לוקח רק חצי שעה לאכול, כן, אבל אתה מבין ששנה שלמה עובדים כדי שיוכלו לאכול. יום שלם.
בסדר, זה בעיה היום שאנשים לא עובדים ישירות רוצים. לכאורה [לכאורה: seemingly] אם היה אמת שבתענית חוסכים כסף על אוכל,
שיטת הרמב״ם בפרישות: לימוד מעשי מול קיצוניות מטאפיזית
הסבר מעשי לפרישות: פחות אוכל = יותר לימוד
היה צריך להיות שאפשר לעבוד קצת פחות, כי צריך פחות אוכל, מבין? בכל מקרה, זו התיאוריה. אני רק מסביר למה, זה דבר מאוד פשוט. בלי להאמין בשום דבר, אתה יכול לאמר, אם אני רוצה להקדיש את חיי לחשיבה, ואני מחזיק שאלו חיים טובים יותר, אז אני צריך להיות מאוד ממועט באכילה ושתייה ותשמיש, פשוט כי זה לוקח זמן וכוח ואנרגיה וכן הלאה. ואז אני בכלל לא צריך לאמר שאני סוג של דבר שאני שונא את הסתירה של החומר שלום עליכם, כי אז יש רק נחת. זה עושה הרבה מאוד הגיון, כי העבודה לוקחת הרבה מאוד זמן. הכל, שינה גם.
תלמיד: אמת, שינה גם.
מורה: אמת. שינה היא גם קצת בשביל המוח. אם אוכלים יותר מדי, צריך לישון יותר מדי. זה נכון, הכל קשור.
ראיה מהמשנה באבות: „כך היא דרכה של תורה” – לא „דרכה של אדם”
זה, זכור, כך כתוב במשנה, “כך היא דרכה של תורה” [Kacha hi darkah shel Torah: such is the way of Torah]. לא כתוב “כך היא דרכה של אדם” [Kacha hi darkah shel adam: such is the way of man]. זה מה שאתה מבין. המשנה, אחת המשניות הגדולות ביותר באבות פרק ו׳ [Avot chapter 6], “פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה” [Pat b’melach tochal u’mayim b’mesura tishteh: bread with salt you shall eat and water by measure you shall drink], לא מדברת כלל על להיות אדם טוב. היא מדברת על תורה [Torah].
אם תורה, מה שאומר שהרמב״ם [Rambam: Maimonides] מסביר בפרק חלק [Perek Chelek: the chapter on the World to Come in the Mishnah commentary], שתורה אינה אותו דבר, אפשר לרשת עולם הבא [olam haba: the World to Come] בלי זה. אבל “מי שרוצה לזכות לכתרה של תורה” [mi she’rotzeh lizkot l’ketarah shel Torah: one who wants to merit the crown of Torah], “מי שנתאוה לבו לזכות לכתרה של תורה ולקיים מצוותיה כראוי” [mi she’nit’aveh libo lizkot l’ketarah shel Torah u’lekayem mitzvoteha k’ra’ui: one whose heart desires to merit the crown of Torah and to fulfill its commandments properly], זה סוג מיוחד של אדם שהוא רוצה להיות אדם תורה׳דיג, אז הוא לא צריך ללמוד, הוא הולך לחיות בלי שום פלקס, זה לוקח הרבה זמן ללמוד, והדקות הבודדות שיש בין אכילה לשינה אין זמן. דיברתי יפה.
זו תיאוריה אחת, ודבר אחד, בסדר? אז הרמב״ם יכול לאמר שמאחר, למה? אז זה מאוד דומה למה שאמרנו עכשיו. מאחר שהעיקר של האדם הוא השכל [sekhel: intellect], ומה שיש לו תענוגי הגוף [ta’anugei haguf: bodily pleasures] ותענוגי גוף, שהם בעיה עבור האדם, כמעט בעיה, אז הוא אומר שזה חרפה [cherpah: disgrace], כי הכבוד [kavod: honor] והטעם הוא לשכב וללמוד, לא לאכול. אז ככל שהוא אוכל פחות, הוא יוכל ללמוד יותר, that’s all. מסכים?
תלמיד: פלא יועץ אלו, אפשר ללכת הלאה עם זה.
השלב השני, הקיצוני יותר: הנשמה חיה מעל הגוף
מורה: אם אומרים שלא רק זאת, אז אריסטו [Aristotle] בונה את שני הדברים אחד על השני. אבל, אם אומרים שלא רק זאת, אלא… אם אומרים שלא רק זאת, אלא שהשכל חי מעל הגוף בכלל, ומאחר שהוא מעולם לא היה צריך שום גוף, נאמר, זו שאלה, אתה אומר שצריך את המוח כדי לחשוב, אבל אם הוא בכלל לא צריך את הגוף כדי לחשוב, באמת, דווקא כשחיים בגוף צריך, אבל אם באמת הוא לא צריך, אז חשיבה, חשיבה, הוא חשב הרבה יותר טוב והוא ידע הרבה יותר טוב לפני שהוא נולד ואחרי שהוא ימות, מה שאנחנו קוראים למות, מה שנקרא באמת לחיות, נכון?
כמו שהרמב״ם אומר על משה רבינו [Moshe Rabbeinu: Moses our teacher], כשהוא מת, מה שאנחנו קוראים למות, אז הוא באמת התחיל לחיות, כמו שהגמרא [Gemara: Talmud] אומרת בשבת [tractate Shabbat], צדיקים במיתתן קרויין חיים [tzadikim b’mitatam kruyim chayim: the righteous in their death are called living], נכון? אז הוא רק אז התחיל לחיות, אז ה-point of life הוא to die, נכון?
כל החושים נעשים בעייתיים
ואם אתה מאמין שה-point of life הוא to die, אז אתה יכול גם לאמר שחוש המישוש [chush hamisush: the sense of touch] הוא חרפה, ולא רק חוש המישוש, אלא any… כל החושים [chushim: senses], אתה כבר יכול לאמר כל החושים, חוש הריח [chush hare’ach: the sense of smell] גם, לא דווקא חוש המישוש הוא at that point. יכול לאמר חוש המישוש הוא הגרוע ביותר, לאו דווקא, זה לכולם, שוב, חוש המישוש הוא הקרוב ביותר לבהמיות [behemiyut: animality], זה הרחוק ביותר מהדברים, אבל זה לא באמת גרוע יותר מחוש הריח מהנקודת מבט הזו. מהנקודת מבט הזו, נקודת המבט שאומרת שאדם הוא בכלל נשמה [neshamah: soul] שבכלל לא היה צריך להיות אורח בכלל בגוף, או בכלא בגוף, או לשונות [leshonot: expressions] כאלה, ואז אפשר להכניס את האחר, דברים קיצוניים לגמרי אחרים.
סוג הדברים האלה לא תמצא, אתה יכול למצוא את זה רק באותם מקומות שהרמב״ם מדבר על מינות [minut: heresy] ומשוגעת [meshuga’at: madness], סוג הדברים האלה. מסכים? That leads to a very different kind of ethics.
אבל, אפילו אז אומרים כבר שהקב״ה שונא את העבירות [aveirot: transgressions].
קו גבול קריטי: אף אחד לא אומר שהקב״ה עשה טעות
זה דבר שני, מה שאני צריך לאמר. נאמר כבר שהכל בא מהידיעה [yedi’ah: knowledge] של חוש המישוש חרפה, אם לוקחים את זה לכל הקיצון, ואומרים שחוש, נניח, בגלל הוא חרפה לאדם [cherpah l’adam: a disgrace to man], שלא היה צריך המעשה שלום זכר׳ס מנחם להיות נחמו זמל דעם בעיבי שהוא נולד נבך, כן? איך יודעים את זה? אז אז אפשר לאמר גם שכל תענוגי הגוף הם סתם, וככל שיש יותר גוף באדם, וכאילו אדם צריך כל חייו להיות פרוש לגמרי מהגוף, לא מתענוגי הגוף בכלל, לא לעשות דווקא מצוה [mitzvah: commandment], זה צריך להיות לגמרי, אמת?
ולפי השיטה הזו זה באמת ממש עוולה [avelah: injustice] שיש ילדים, כי מביאים עוד אנשים לכלא הנורא הזה, צריך להבין למה הקב״ה נתן מצווה כזו, צורך חיות [tzorekh chiyut: necessity of life], בסדר, איכשהו, כדי שאותם ילדים גם יוכלו לברוח מהכלא, זה הטעם של הבריחה, כך כתוב בספרים [Lubavitcher sefarim: Chabad-Lubavitch books] ליובאוויטשער, באמת, בערך.
תלמיד: לא, הם אומרים שהעמידה היא הכלא, והכלא הוא עוד להיות קדוש, משהו דומה.
מורה: כן, משהו כזה. אבל בקיצור, זה הרמב״ם, אולי הוא חושב כך, אבל רוב הזמן הוא לא מדבר כך. מסכים?
הטענה של האגרת הקודש נגד הרמב״ם אינה אמת
אבל כאן אני רוצה להוסיף לך עוד דבר, נכון? אפילו אם אומרים כך, עדיין לא אומרים מה שהאגרת הקדש [Iggeret HaKodesh: the Holy Letter, attributed to Ramban] אמר שאריסטו אומר, הוא אמר שהרמב״ם אומר, שהקב״ה עשה טעות שהוא עשה גוף, הוא אמר משהו כזה, אמת? מסכים? מי אומר את זה? אף אחד לא.
תלמיד: אני יודע מי אומר את זה, דרך אגב.
מורה: מי?
תלמיד: יש גויים שאומרים את זה, נו גנוסטיקים [Gnostics] אומרים את זה.
מורה: נוצרים?
תלמיד: לא נוצרים, גנוסטיקים.
מורה: נוצרים גם לא אומרים.
תלמיד: גנוסטיקים, גנוסטיקים. הם היו מנודה [menudeh: excommunicated] בגלל הסיבה הזו.
מורה: לא בגלל הסיבה הזו, לא, זה לא חשוב.
תלמיד: לא?
מורה: לא. נוצרים עדיין מאמינים בפנים של מעשה מן הגוף.
תלמיד: אני רוצה שזה מאוד חזק לחלק.
מורה: אני לא יכול, אין לי את זה, סתם דבר היסטורי.
דיון: אפשר להיות בעל פרישות בלי לאמר שהקב״ה אינו טוב
מורה: אפשר להיות חסיד גור [Gerer chasid: follower of the Ger Hasidic dynasty] מלא ולא להאמין בזה. אפשר להיות… כן, כן, אפשר להיות פרוש [parush: ascetic] גדול מאוד ו… זה אני אומר לך.
תלמיד: לא, לא, זה הפוך. היו להם פשט אחר.
מורה: בסדר, אני לא יודע. אני רק אומר שאפשר להיות… אני רוצה להדגיש את זה, כי אמרת דברים מאוד חדים. אף אחד לא מחזיק. אנחנו אוהבים לאמר…
תלמיד: מה? הרעיונות שלהם עצמם.
מורה: מה?
תלמיד: לא, לא, לא. גם כי העולם רע.
מורה: זה נכון, משהו כזה, שקיום הוא רע. אבל, אנטי-נטליזם [anti-natalism]. אבל…
תלמיד: כן, אבל זה שונה. זה לא כל כך רחוק.
מורה: אה, זה אני אומר. אפשר להיות בעל פרישות גדול מאוד בלי לאמר שהקב״ה אינו טוב.
יסוד מטאפיזי: „אין דבר נותן אלא מה שיש בו” – בעיית הסיבתיות
אני רוצה להסביר לך משהו, כי אני לא יודע מה אתה מתכוון עם הצדיק [tzadik: righteous person] הזה. אני לא יודע מי זה היה. אני לא יודע מה אתה מתכוון במה שהוא אומר, כי נראה לי שהוא עשה טעות. אני יכול לנסות להסביר לך מה הוא אומר, אבל במה אני חושב שהוא טועה. אני יכול לתת לך שיעור שלם ברגע בקטע.
השאלה של הרמ״ק: „מהיכן יצא הרגש?”
הוא אומר כך, הוא מסתכל על זה כך, שאם הוא אומר… אני מנסה להסביר מה… יש לזה קשר לגנוסטיציזם, אני אנסה להסביר לך דבר. שיש לך כאן בעיה, נכון? יש לך כאן עולם שמקבל את הבעיה. הרמב״ם גם מדבר על הבעיה, נכון?
כך הלשון ברמ״ק [Ramak: Rabbi Moshe Cordovero] באלימה פרק ג׳ [Elimah chapter 3], “אין נרגש [ein nirgash: there is no sensory perception], הקב״ה אינו נרגש. אם כן מהיכן יצא הרגש [im ken mei’hekhan yatza haregesh: if so, from where did sensation emerge]?” הוא שואל קושיא [kushya: question].
זה בנוי, נבין, זה בנוי על יסוד [yesod: foundation] ששום דבר לא עושה משהו שהוא אינו. זה יסוד של סיבתיות [causality]. זה לא כל כך…
תלמיד: לא, יש מאין [yesh me’ayin: something from nothing].
מורה: לא, יש מאין. דומה, נכון? לא, לא. זה יסוד ש… אחד… “אין דבר נותן אלא מה שיש בו” [ein davar notein ela mah she’yesh bo: nothing gives except what is in it]. אמרתי דבר כזה, שיניתי נוסח [nusach: version]. בסדר?
מדענים היום לא מאמינים ביסוד הזה למשל [for example]. אבל על כל פנים [in any case], זה יסוד מטאפיזי של סיבתיות, שצריך לחשוב עליו מאוד טוב כדי להבין מה הוא מתכוון.
היסוד: העולם חייב להיות דומה לסיבתו
אבל על כל פנים, יש יסוד שאומר שדבר לא נותן מה שאין לו בעצמו. מדברים אם זו סיבה [sibah: cause] אמיתית.
תלמיד: כן, זה משל [mashal: parable] שאינו משל טוב, כי אדם יכול להיות, כי אדם אינו באמת אדם, וכו׳, זה מאוד מסובך.
מורה: כל משל שאתה אומר, כן, כן, שהוא מאוד מסובך. על כל פנים, זה היסוד.
עכשיו, העולם חייב להיות דומה לסיבתו. הסיבה חייבת להיות דומה לעולם. לא יכול להיות שהסיבה של דבר תהיה שונה לחלוטין ממנו. אנחנו מדמיינים שהקב״ה עושה את העולם בדרך שונה לגמרי, ושלא תהיה בכך שום בעיה, נכון? אנחנו חושבים שזה נטע כרע, נכון? כי אנחנו מגשימים. אנחנו חושבים שהקב״ה הוא כמו אדם, והוא עשה את העולם.
משל השולחן: בני אדם אינם בוראים באמת
אני עושה דבר, והדבר שאני עושה הוא דבר שאינו ממני. אני עושה הרבה דברים שאינם אני. כשאני עושה שולחן, לא הבאתי שולחן ממני, לא עשיתי אותו ממני, לא? אז היסוד אינו כל כך פשוט.
אם מדמיינים שהקב״ה הוא מי שעושה שולחן, יש לו כבר את כל הקושיה, נכון? כלומר, אני עושה את הצורה של השולחן.
תלמיד: נכון מאוד, זה נכון. אבל אז אתה מדמיין אותי כמי שלא באמת בורא את השולחן, כי אני לא אחראי לחומר של השולחן.
מגיד שיעור: לקחתי חתיכת עץ מוכנה, והנחתי עליה את הרעיון שלי של שולחן, וזה מה שבאמת קרה. זה קרה, היה, או התקיים, לא אומר שעשיתי את זה בעצמי, כי יכול להיות שזה נמצא בשכל הכולל שיש בו את הרעיון של שולחן, ואני רק שאלתי ממנו. לא אותו רעיון, כי כשאני מת השולחן נשאר, נכון? אבל זה אומר שבאמת לא עשיתי את השולחן.
תלמיד: אחר יכול גם לשאול.
מגיד שיעור: נכון מאוד. כשאני אומר שאני עושה שולחן, זה פשוט שקר. לא עשיתי לא את החומר של השולחן ולא את הצורה של השולחן. ראיה? אני אומר לך, אני אכין לך פגישה, אני אעשה לך שידוך. בסך הכל, לא עשיתי שום שידוך, זה שני דברים.
תלמיד: אבל מי עשה את הצורה של השולחן?
מגיד שיעור: אולי הקב״ה נתן לבני אדם רעיונות לעשות שולחנות, אני לא יודע. אולי השכל הפועל נתן צורות לכל דבר.
תלמיד: מאיפה בא עולם הצורות?
מגיד שיעור: אני רק רוצה להוציא, יש מחשבה מורכבת, יש חידוש אחר, שולחן נעשה על ידי משהו, תלוי איך מבינים את זה, אבל בוודאי לא על ידי, כי אם זה היה על ידי הייתי היוצר, הייתי היוצר, הייתי הבורא.
תלמיד: טוב מאוד, זה אומר שנלחץ היטב.
הקב״ה כסיבה, דואליזם, ו״חוש המשוש חרפה” של הרמב״ם
הקב״ה כ״סיבה” – לא כ״ישות”
תלמיד: כלומר, מה זה אומר עולם הצורות? תגיד לי מה אתה מתכוון בזה.
מגיד שיעור: הלו, הלו, רבותי. אמרתי בדיוק מה שאמרת, במילים יותר יפות.
תלמיד: לא, אתה אומר מילים מסובכות שאני לא רוצה לומר.
מגיד שיעור: אני רק רוצה להוציא, רבותי, מי עשה את המחשבות? אני רוצה לחזור לשעון. אז שולחן נעשה על ידי משהו, תלוי איך מבינים את זה, אבל בוודאי לא על ידי. כי אם הייתי עושה את זה, הייתי יכול לומר לך איך עשיתי את זה.
תלמיד: שעון, שאלה טובה. אין לי תירוץ על זה.
מגיד שיעור: מה רע לומר שזו קושיה? אין לי תירוץ על זה במובן מיידי. זה תלוי, זו באמת בעיה קיומית.
רבותי, רגע, רגע, רגע, תנו לי לחזור צעד קטן אחד אחורה, כי אני עושה כאן קיצור של דברים גדולים מאוד, ואני רק רוצה לחזור כדי שנבין על מה אנחנו מדברים, בערך על מה אנחנו מדברים, בסדר?
אז עכשיו, מכיוון שאנחנו מבינים הכל ככה, בסדר, יוצא ככה, יוצא שיש בעיה. הקב״ה הוא דבר ש, שוב, we’re looking for an explanation.
רגע, מה זה? לא, בואו לא נגיד את זה ככה. רגע, רגע, זה המשפט הכי חשוב שאמרתי.
רבותי, רבותי, מישהו יכול להסביר לי מה זה הקב״ה?
לא, אני לא הולך לעשות את זה עם אדם רגיל. מה שאני כן אומר הוא, אני יכול לומר לך מה הקב״ה עושה. אני לא יכול לומר לך מה הוא, אני יכול לומר לך מה הוא עושה.
התפקיד של הקב״ה הוא להיות הסיבה לדברים אחרים, בסדר? זה התפקיד שלו, זה מה שהוא עושה. מה הוא עושה בזמן הפנוי שלו אני לא יודע. אני לא יודע מה התפקיד שלו, בסדר? בשבת, אז נדע מה הקב״ה עושה בזמן הפנוי שלו, אבל כל השבוע אני יודע מה הקב״ה עושה, בסדר?
בעיית השינוי ממקור בלתי משתנה
אז עכשיו, העניין הוא, עכשיו יוצא, יש כאן שאלה חשובה להבין, איך להסביר את זה. נעשית כאן בעיה להבין שאנחנו מחפשים סיבה לדברים, שהיא… האמת היא, בקיצור, קפצתי הרבה דרכים, אבל העניין הוא, שאם הקב״ה הוא סיבה לדברים שהוא נשאר, שהוא לא דבר שמשתנה, זו דרך טובה יותר לומר, לא דבר שמשתנה, אז צריך להבין איך נולדו דברים שמשתנים, בסדר?
כי במקור האולטימטיבי, לכתחילה לכתחילה מעולם לא היו דברים שמשתנים, ואפילו לא מה שהוא חומר, שום דברים שמשתנים, בסדר? יוצא שלא יכול היה להתחיל להשתנות דברים, בסדר? בערך ככה, בסדר?
שלושה תירוצים תיאורטיים: דואליזם, “שלא בכוונה”, וגנוסטיציזם
אז טוב, יש כמה וכמה תירוצים ואופנים ליישב את זה, אבל אופן אחד היה, אופן פשוט ליישב את זה היה לומר שהקב״ה לא עשה את זה, מבינים? לא היה לפני כן, תמיד היה קדמון. לא עולם קדמון, זה לא קדמות העולם, זה מה שהאדם חושב שזה קדמות העולם, אבל סוג מסוים של קדמות העולם.
תיאוריה דואליסטית אמיתית, תיאוריה דואליסטית אמיתית, שהייתה אומרת שאין עיקרון אחד לכל, שזו קושיה אם זה עולם טוב, כי אנחנו כבר תקועים, לא הסברנו כלום, אנחנו אומרים שיש שני עקרונות, אבל על כל פנים אנחנו רואים שיש את שני הדברים בעולם.
אז יש אל שהוא השורש, הוא גורם לכל הדברים להסתדר, הוא גורם להם להסתדר, נכון? אבל הנה בכלל הדברים שאפשר לגרום להם להסתדר, את זה הוא לא עשה, מבינים? ואיך באו הדברים? הוא נוס, או שהם באו ממשהו שני, מאל אחר שהתקוטט איתו, שהוא עושה.
שנית יש תיאוריה לומר שהקב״ה עשה שלא בכוונה. אבל אז זה כבר חוזר לשלושה אלים, נכון? זו לא תיאוריה טובה, אבל התשובה היא שהכל קושיות על תיאוריות.
השיטה הגנוסטית: ה״בן המורד”
אני רק רוצה לומר שיש תיאוריה אחת מצוינת, אני מתכוון אחת מצוינת, תיאוריה אחת שאפשר ממנה באמת לומר שני אלים חס ושלום. שני אלים זו מילה מוזרה, באמת שני עקרונות, והם לא כפופים אחד לשני, הם חצי כפופים, כי למעשה התפקיד של ה… האנשים האלה סברו, אני לא יודע מי האנשים, אני לא יודע, זה הרבה ידיעות, שיש עיקרון אחד שאומר שמה שהוא עושה הם דברים טובים, בסדר?
ואחר כך היה שני. יכול להיות שהוא עשה אותו לכתחילה, הוא היה מורד, אני לא יודע. אפשר למצוא את כל הדרכים איך בא אותו שני. לא באמת משנה. היוצא מזה הוא ששני החליט לעשות דברים רעים, בסדר?
ולמשל, את העולם עשה אל שני, שהוא עיקרון אחר אמיתי, שונה לגמרי, לא תלוי בראשון, והוא עשה את הגוף, בעיקרון.
פלוטינוס נגד הגנוסטיקים
ועל זה הייתה עיקר התורה, שרואים, מסתכלים ב… מה זה אומר? לפלוטינוס יש מאמר מפורסם מאוד, “נגד הגנוסטיקים”, והכותרת שלו היא נגד אלה שאומרים שהעולם ומי שעשה את העולם… כי במקום לומר שהעולם רע והקב״ה עשה אותו, כי מי שעשה אומר שהוא גורם למה שהוא, נכון? זה מה שאומר להיות סיבה למשהו.
אז, אם העולם רע לגמרי, חייב להיות שמי שעשה הוא רע. ואתה חייב למצוא למה הוא רע. או שהוא היה בן מורד באביו, אני לא יודע מה, הוא כזה בן מורד OTD של הקב״ה עשה את העולם, מבינים? ככה היה פשט שם.
ואני מנסה לעשות את זה יותר קוהרנטי, אבל זה מה שאנשים רציניים באמת האמינו, שלקב״ה היה בן, והוא היה OTD, ובגלל זה יש עולם, והתפקיד שלנו בעולם הוא להילחם עם הבן ולחזור לקב״ה. עדיין מאוד דתי, הוא חוזר לאל האמיתי. אבל…
תלמיד: לא, אז מה הקב״ה עשה?
מגיד שיעור: אתה רואה, ברגע שיש… היה להם משהו שהיה מורד, שלא ברשות. שלא ברשות.
תלמיד: אין לי, אין לי.
שתי שיטות יסוד: מוניזם נגד דואליזם
מגיד שיעור: אין לי, כי זה מאוד פשוט החילוק. שוב, אני מנסה להבהיר דברים בפשטות רבה. יש רק שתי שיטות. בין שתי השיטות יש 10,000 וריאציות שונות.
או שיש אל אחד שעשה הכל, ונשארת קושיה איך הוא עשה דברים רעים. התירוץ הוא, דרך אגב, התשובה חייבת להיות שהם לא באמת רעים. אין דרך אחרת לומר את זה. אנחנו הלכנו לאיבוד, והעבירות הן לתורה תועלת, כל מיני תירוצים. אבל בסופו של דבר, לא נכון שזה רע. זו הדרך האחת. ואני לא רוצה לומר כי אני לא רוצה שיעשו את זה. אבל בכל מקרה, מה זה אומר זה טוב מאוד, מה שזה לא יהיה, זה לא משנה.
אז על זה, דבר יותר בסיסי היה שהמחלוקת היא רק לומר אם העולם טוב כשהוא או שהעולם לא טוב. זה מספיק. איך נהיה שהוא לא טוב? ברגע שאתה אומר שהוא באמת לא טוב, אתה אומר ששני עשה אותו. אני יכול לומר את זה הפוך, זה יעשה הרבה יותר הגיון, מבינים?
נכון? זו השיטה האחרת. עכשיו, אף יהודי, אני לא מכיר אף יהודי שאי פעם סבר כך, בסדר? זה מאוד ברור. אני אומר יהודי אחד, אני אביא לך כמה גויים. אבל אני מדבר על יהודי, אני לא יודע על יהודי.
כשלאנשים יש טענות על שיטות אחרות, אומרים שזה קרוב מדי לזה, אנשים יכולים לטעות, אבל אני אומר שאין אף יהודי אחד שחשב אי פעם שהעולם הוא עולם רע והתפקיד שלנו הוא לברוח כי אל רע עשה אותו. אני לא יודע על אף יהודי אחד שחשב כך אי פעם, נכון? לא שזו שיטה יהודית רשמית, אבל איזו כפירה משוגעת שתמיד יכולה להיות.
וממילא, כל אלה שיש עליהם טענות שהם סוברים כך, כן, כי זה נשמע כך, זה קרוב לזה, אבל זו לא באמת השיטה.
חזרה לרמב״ן / אגרת הקודש: הטעות של ר׳ חסדאי קרשקש
ולכן, הרה״ק רבי אגרות קודש [המיוחס לרמב״ן] סבר שמה שהרמב״ם חד ושנון בחריפות הוא סוג כזה של שיטה. מה הראיה? הוא מקשר את זה עם חידוש העולם. מה זה אומר חידוש העולם? בערך בראשו, משהו כזה, שחידוש העולם, והוא מדייק, כי חידוש העולם אומר שהקב״ה, אל אחד, עשה את כל העולם, נכון?
ולכן הוא חייב להיות אחראי בסופו של דבר. בינתיים הוא עשה את היצר הרע ואת הקליפות, הכל יכול להיות. אבל הוא עשה בסופו של דבר הכל, ממילא חייב להיות הכל טוב, חייב להיות שיש דרך איך להשתמש בכל דבר לטובה. לא יכול להיות שיש דרך שדבר הוא רע וצריך לברוח ממנו. הוא לא אומר שאפשר לעשות מה שרוצים, אבל אם זה טוב, זה חייב להיות טוב.
ההבנה של קדמות העולם
השיטה היא, הוא אומר שאם היינו סוברים קדמות העולם, שאומר שיש כביכול איזושהי דרך, כך הוא חשב, אגב, השיטה של קדמות העולם שהרמב״ם מביא למשל, לא מגיעה למקום כזה. אבל השיטה של קדמות העולם שהוא דמיין היא שיש איכשהו דרך לומר שיש משהו שהוא עתיק כמו הקב״ה, כביכול זה פירוש כדמות עולם, העולם הוא באיזושהי דרך side by side, עדיין כל כך חזק, כל כך סיבה ראשונה, כל כך תמיד היה, כל כך בכוח עצמו, כמו הקב״ה.
יכול להיות שזה שלאדם יש איברים תחתונים, זה צועק מאותו, זה לא אשמת הקב״ה. כך הבין הרב חסדאי קרשקש או עזרא או מה שלא יהיה.
ממילא הוא אמר שאם מאמינים בחידוש העולם אי אפשר לומר חוש המשוש חרפה. אבל כפי שהסברתי, אני לא רואה שהרמב״ם חשב, בוודאי לא חשב כך, הוא יכול עדיין לחשוב הרבה דברים אחרים, אבל בוודאי לא את זה. אז זה נראה שזה פשוט בלבול במובן מסוים. מבין מה אני אומר? כך נראה לעניות דעתי. ואם מישהו יכול לסתור אותי, אני אהיה מאוד שמח, אבל כך זה נראה.
סיכום: שלוש טעויות בביקורת על הרמב״ם
סיכום הדברים הוא מאוד פשוט. יש מילה שנקראת חוש המשוש, אני אגיד בעוד רגע. יש מילה שאומרת חוש המשוש חרפה. הרב באגרת הקודש, המיוחסת לרמב״ן, אומר שהמילה היא מילה אפיקורסית, הרמב״ם בטעות, כפי שהוא אומר שם, בטעות מעתיק מאריסטו, הוא לא תפס שזה תלוי בקדמות העולם.
אם אתה מאמין בחידוש העולם, אתה לא יכול לומר שהקב״ה עשה דבר שהוא חרפה. זה בנוי על שלוש טעויות אחרות, הטענה, בסדר?
טעות מספר אחת: מה זה אומר “חוש המשוש חרפה”
טעות מספר אחת שחוש המשוש חרפה אומר שצריך להתבייש במה שאוהבים תענוגי הגוף. לא, אריסטו אמר את זה כדי להסביר למה כשאדם חוטא בתענוגי הגוף זו יותר בושה מסוגים אחרים של חטאים. זה… זה מה שזה אומר.
תלמיד: לא, חטאים, חטאים הוא רוצה לומר כאן.
מגיד שיעור: בסדר, בסדר, רגע, רגע, תן לי להסביר. תמשיך.
טעות מספר שתיים: “באשר הוא בהמה” לא אומר שהגוף רע
דבר שני הוא, שאפילו אם הולכים להמשיך עם זה, ויש סיבה להמשיך, כי הסברא שאריסטו הוסיף למה, היא כי זו המדרגה לא באשר הוא אנושי אדם, זו מדרגה באשר הוא בהמה. ואם אדם לא רוצה להיות בהמה, לכאורה הוא היה צריך להיות במדרגה של באמת לא לאהוב את זה בכלל.
על זה אמרתי, זה לא חשוב לפי פשט אריסטו, לפי רמת הדיבור על האדם, כי לא מדברים תמיד על האדם שהוא גם בהמה. אין שום דבר לא נכון בכך שלאדם יש חלק הגוף. זה לא אומר שאדם צריך לעבוד את הגוף.
זה נכון רק במובן מסוים באחת משתי דרכים: או כשאדם אומר שהוא בורח וחוטא בזה, שאומר שהוא צריך להיות שבע לגמרי? אדם שאינו אדם בהמי, אז הרבה יותר קל למשוך.
סיכום השיעור ודיון על גשמיות ורוחניות
חזרה על הטענות העיקריות של השיעור
האדם כבהמה ואדם יחד
מגיד שיעור:
כי זה לא באשר אנכי אדם, את זה אנחנו אוהבים באשר בהמה. ומכיוון שאדם לא רוצה להיות בהמה, הוא לכאורה היה צריך להיות דומה לרמב״ם ובאמת לא לאהוב את זה בכלל.
על זה אמרנו שזה לא נכון לפי פשט אריסטו, לפי רמת הדיבור על האדם, כי אנחנו מדברים תמיד על האדם שהוא גם בהמה. אין שום דבר לא נכון בכך שלאדם יש חלק הגוף, זה לא אומר שאדם צריך להפסיק להיות בעל גוף.
שתי דרכים אפשריות של “בחר וחיה”
זה נכון רק במובן מסוים באחת משתי דרכים:
או אם אדם אומר שהוא בורח וחוטא הוא, שאומר שהוא רוצה להיות לגמרי אדם, אדם שבע, ולא אדם בהמי, אז באמת הוא יהיה יותר פנוי, יהיה לו זמן ללמוד.
או אם רוצים לדבר לגמרי על הפרד הנפש, על הפרדה מוחלטת של הנפש, כמו רבי שמעון בר יוחאי שרצה למות לגמרי, אז הוא אומר שיש לו הנאה מזה שהוא בכלל לא רוצה את העולם. זה נגד התורה, אבל הרמב״ן… אוקיי, מה שיהיה, בואו לא ניכנס לזה.
טענה נגד פירוש הרב גבאי
לאחר מכן אמרנו שאפילו אם נאמר זאת, זה עדיין לא מה שהרב גבאי אומר, קדוש בשם לקדושי חושי המשותף, שהוא אומר שיש לזה קשר לקדמות העולם [השאלה האם העולם נצחי או נברא].
מה זה אומר שהוא סובר כך? זה אומר שהאל שברא, הדבר שאחראי על העולם, על החלקים התחתונים של האדם, הוא רע, וממילא צריך להתרחק. ומכיוון שהוא מאמין בחידוש העולם [שהעולם נברא], שהקב״ה עשה הכל ברצון, יוצא שזה חייב להיות שהקב״ה אשם בזה. ומכיוון שהקב״ה טוב, חייב להיות שזה טוב.
על זה אמרנו שזה בוודאי לא מה שלא אריסטו, לא מה שהרמב״ם, ולא שום יהודי אי פעם חשב. אף על פי שאנשים אומרים דברים שאולי מתכוונים, נשמעים דומים לזה, אפשר לצעוק עליהם כך, בדרך דרוש אפשר לצעוק זאת, אבל על פי האמת אף אחד לא חשב זאת.
וגם לא ברור שיש לזה קשר לחידוש העולם וקדמות העולם, זו יותר שאלה אחרת האם יש כוח רע שאחראי על החומר [החומר] או משהו כזה. על כל פנים, זו לא באמת טענה על הרמב״ם, ובוודאי אף אחד לא חשב כך.
אז, לילה טוב.
שאלות ודיון
הגר״א ורוח הקודש
תלמיד:
מה זה שהגר״א [הגאון מווילנא] אמר שהיה לו רוח הקודש [הרוח הקדושה, השראה נבואית]?
מגיד שיעור:
הוא אמר את הדקדוקים [חילוקים עדינים]. למשל, החלק הראשון שהתחלת, כל זה שהם אומרים את הדקדוקים, שאדם הוא חלק משתנה. למשל, החלק הראשון שהתחלת, זה מעין בדיקה. וזה הנושא שאתה רוצה. הם לא נכנסים לפרטים שהוא אומר, אבל הרעיון שלהם שמור. הם רק אוהבים, למשל, הלכה אחרת.
חסידי גור ושיטתם
תלמיד:
כן, זה נכון, הם מתקיפים כראוי, במיוחד את המהר״ח.
מגיד שיעור:
אבל הרעיון הוא, הגוריים לא סוברים שיש כוחות אחרים שברא את העולם. אני מתכוון, יש לו הרבה בעיות אחרות, אין לו ספקות בכלום. אין לו בעיות.
תלמיד:
מה אתה מתכוון לומר? הם נתנו הצהרה שיש להם רגל אחת כאן ורגל אחת בעולם הבא, שלא עושים את זה.
מגיד שיעור:
נו, אתה לא צריך לעשות את זה. למה שתהיה לך רגל אחת כאן? הם אומרים שהראש שלך צריך להיות במקום אחר. הם מאמינים בדברים, שמה שאתה חושב זה לא סתם דבר, אלא זה מה שאתה. זה דבר נכון.
הייתי אצל מישהו שחיכה לשיעור. חיכיתי שעה שלמה. הדיון הבא היה על השאלה של הטעם מה החשיבות. הם שואלים את המתנגדים עוד בעיה.
להיות מושל על גשמיות – שליטה, לא הרס
תלמיד:
האם אדם היה אומר שבסופו של דבר, כל דבר גשמי הוא משהו שאתה צריך להיות מושל עליו. למה? אבל זה לא נכון שאין לך שליטה על זה.
מגיד שיעור:
מושל לא אומר להרוס, זה אומר שליטה. מלך שהרס מדינה, וזו הנקודה, אין מקום שהוא רגיש.
תלמיד:
כן, אבל אנשים לעתים קרובות חושבים שבכל פעם שיש לך הנאה ממשהו, ההנאה מתגברת עליך.
מגיד שיעור:
זה לא נכון. אתה יכול לעשות שתהיה לך הנאה.
תלמיד:
זה תמיד סימן שזה יוצא משליטה.
מגיד שיעור:
יש מלמטה את השירותים, זו ההלכה. לא, זה לא אותו דבר. זה לא טוב מדי או רע מדי.
תלמיד:
זה רע במובן שזה אובדן שליטה.
מגיד שיעור:
תמיד יש אובדן שליטה. אבל האם תמיד יש אובדן שליטה? אני לא חושב.
תלמיד:
זה אובדן שליטה שהחלק החייתי שלך הוא לא החלק האנושי שלך. החלק האנושי שלך אומר שאתה חושב על זה. אתה מודע לזה.
מגיד שיעור:
וזה חוזר לחקירה שלי [שאלה אנליטית], לאיזה כיוון רציתי לומר את זה, אבל זה תלוי בחקירה, זה נכון.
מחלוקת הפוסקים: לאכול עם מלח או בלי מלח
מגיד שיעור:
יש מחלוקת הפוסקים [מחלוקת דעות בין סמכויות הלכתיות] מה ההלכה למעשה [ההלכה המעשית], מה עדיף, לאכול בלי מלח או עם מלח. הכל תלוי בחקירה.
תלמיד:
האם הוא אומר כך, זה צודק, האם הוא אומר כך, הוא מתכוון שזה מתגבר על הבהמה.
מגיד שיעור:
ואני אומר שזה יותר בהמה. הבהמה גם לא הולכת לאכול יותר מדי מלח. הוא גם לא הולך לאכול יותר מדי מלח.
תלמיד:
בדיוק. יש פסוק “כל קרבנך תקריב מלח” [כל קרבנותיך תקריב עם מלח].
מגיד שיעור:
אני סובר שהשיטה היא שהעולם צריך לאכול עם מלח. אתה חייב לאכול טוב יותר, נכון?
תלמיד:
אתה אדם חשוב, שאתה לא צריך מלח.
מגיד שיעור:
אני סובר שאלו הסיבות, נכון?
אני סובר שהשיטה היא, כפי שאני סובר שהעולם צריך לאכול לחם עם מלח.
תלמיד:
למה כתוב בגמרא שהעולם צריך לאכול מלח?
למה? לוקחים את הלחם ומלח כשעושים המוציא [הברכה על לחם], למה?
מגיד שיעור:
אני לא מבין, אתה הולך לאכול את הראשון, מה?
תלמיד:
כן, כן, לכבוד הברכה [כבוד לברכה]. כשאתה עושה ברכה, תאכל, אתה לא צריך להתאמץ לאכול. אין שום סיבה אחרת. אני מתכוון, יש על פי קבלה [לפי הקבלה], רוצים לתקן את הדינים [הדינים המחמירים] עם זה. נו, מה זה אומר, האם הוא יכול?
אני מתכוון, אני לא מתכוון לאכול אחר כך אחר כך. אלא…
מגיד שיעור:
לא, לא, כתוב בגמרא שעל המוציא צריך לעשות עם מלח, והסיבה לכך היא שזה כבוד לברכה, שיאכלו חתיכה טעימה.
תלמיד:
זה מבחן קטן לזה.
מגיד שיעור:
אבל כי זה מרגיש… למדנו ברמב״ם. זה לא כתוב רק בחובת הלבבות [ספר “חובת הלבבות” – ספר מוסר קלאסי].
אדרבה, למדנו ברמב״ם שלנו. יש יהודים שהם רואים הרבה מטבלים על השולחן, והם מחפשים מלח. הם אומרים, אולי יש מלח במטבל? אם אוכלים מטבל זה בטוח טוב, כי זה המינימום מטבל שיכול להיות. זה באמת לא…
אני נותן לעצמי טבילה באחד המטבלים, וזה יכול להיות טוב. זה בכל זאת דבר טוב לפנים.
תלמיד:
לא, אם יש לך כזו עבודה, מלא בסוג הדברים שלא באים עם מלח, ואתה יכול לסבול את זה, אז אתה מבין [מבין].
סיום השיעור – שיחה על ענייני שונים
מגיד שיעור:
לא ישבת שיעור בדירה שלי. שמעת שיעור? לא שמעת. אבל בקמפיין שמעת שיעור כשהרמב״ם הוא…
תלמיד:
אדרבה, כן. איך המיקרופון?
מגיד שיעור:
אדרבה. יש אחד מלא, ואחד מלא, ואחד מלא. הוא בחור צעיר, והוא בחור צעיר. יש להם ערב לעשות. אתה יודע מה ערב אומר? אני אגיד לך אחר כך מה ערב אומר. כך לדעתי, כי כאן כתוב ערב לעשות.