אבות הן העקרונות לשאר המשנה – הדילמה הטרגית שמאחורי “מוסר מסיני” (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום זרימת הטיעון המשולב: שיעור פילוסופי על פרקי אבות ושמונה פרקים לרמב״ם

—

1. עניינים טכניים ושיחה פתיחה

סוללה חדשה להקלטה, מדפסת שבורה שמונעת לימוד טקסטואלי, ובקשה לתרומות. פרשת השבוע היא נח.

סטייה צדדית: המוניטין של נח

למרות שהתורה קוראת לנח צדיק, מפרשים רבים נראים מורידים אותו בדרגה, במיוחד ביחס לאברהם. יש שאוהבים אותו, יש שלא. זה מסומן כבדיחה/הערת אגב, לא השיעור האמיתי.

—

2. מסגרת השיעור

השיעור עוסק בשמונה פרקים לרמב״ם, ההקדמה לפרקי אבות. בשבוע שעבר הייתה “פרה-פרה-הגדמה” (הקדמה מקדימה); השבוע ממשיכים עם חידושים ומחלוקות חדשות. מכיוון שהמדפסת שבורה, המפגש יהיה יותר “שמועה” (שיחה דיסקורסיבית) מאשר עבודה טקסטואלית צמודה.

—

3. סיכום: האתיקה כדיסציפלינה

יש תחום בחיים – למעשה כל תחומי החיים – העוסק בחיים טובים. זה נקרא אתיקה. אריסטו בעצם המציא את האתיקה כדיסציפלינה נפרדת של לימוד – לא את הרעיון של חיים טובים עצמו, אלא את הרעיון של חיתוך החכמה לנושאים נפרדים הנלמדים בנפרד (“מסכתות” של ידע).

—

4. סוקרטס כנקודת המוצא של האוריינטציה האתית

לפני אריסטו, הפילוסופים הפרה-סוקרטיים התמקדו בפיזיקה (טבע, שינוי, ממה העולם עשוי – מים, אש, יסודות וכו׳). סוקרטס (כפי שדווח על ידי אפלטון) הכריז שהוא מתעניין רק באיך לחיות, לא במדע הטבע. אפלטון עצמו התעניין בפיזיקה/מטאפיזיקה/אונטולוגיה לפחות לפעמים, אבל השאלה העיקרית של סוקרטס הייתה תמיד אתית.

סטייה צדדית: סוקרטס כ״יהודי הראשון”

היחס של סוקרטס – “אל תספר לי ממה העולם עשוי; ספר לי איך לחיות” – משקף רגישות יהודית (תורה מול מדע). אזהרה: איך לחיות אינו ניתן להפרדה מוחלטת מאיך העולם בנוי. האתיקה לא יכולה להיות מנותקת לחלוטין מהפיזיקה/מטאפיזיקה. המסורת הפילוסופית המערבית (בניגוד למסורות הסיניות, היפניות או ההודיות) מתחילה עם האוריינטציה האתית הסוקרטית הזו. סוקרטס ואברהם אבינו חולקים את הרוח הזו.

—

5. החידוש הגדול של אריסטו: סיווג הדיסציפלינות

אריסטו, תלמיד התלמיד של סוקרטס, ביצע את העבודה המונומנטלית של סיווג תחומי החכמה לדיסציפלינות נפרדות. זה לא היה סיווג למען עצמו אלא למטרת לימוד כל דבר בנפרד – יצירת “צד דינים” (הבחנות קטגוריאליות) מכל דבר. כל יצירה אריסטוטלית מתחילה בשאלה: איזה נושא אנחנו לומדים? איפה הוא שייך בתכנית הכוללת של הידע? אריסטו הוא למעשה ממציא מודל האוניברסיטה – דיסציפלינות נפרדות הנלמדות באופן עצמאי.

—

6. הפרויקט היהודי המקביל: רבי יהודה הנשיא והמשנה

בהקשר היהודי, רבי יהודה הנשיא ביצע הישג ארגוני מקביל עם המשנה: יצירת מסכתות נפרדות (שבת, פסחים וכו׳). לפני המשנה (בתנ״ך, בהוראה בעל פה), הידע לא היה מאורגן כך. התלמוד/גמרא “מבלבלת דברים בחזרה” במידה מסוימת, אבל המשנה היא יצירה מאורגנת מאוד.

סטייה צדדית: רמב״ם מול עקרונות הארגון של המשנה

אנשים אומרים לעתים קרובות שהרמב״ם ארגן מחדש את המשנה בצורה שיטתית יותר ושה״מסורת שלנו” לא מעריכה סוג כזה של סידור מחדש. זה מפספס את היער בגלל העצים: בהשוואה למה שבא *לפניה* (תנ״ך, תורה שבעל פה פרה-משנאית), המשנה עצמה היא כבר פרויקט עצום של ארגון. הרמב״ם ורבי יהודה הנשיא עשויים להיות שונים ב*עקרונות* הארגון, אבל הם חולקים את הערך הבסיסי של ספציפיות דיסציפלינרית – לומר “אני לומד *את זה*; אל תדבר איתי על דברים אחרים עכשיו.”

הרמב״ם מארגן דדוקטיבית – מתחיל בכלליות, עובר לפרטים (הוראה לוגית, מלמעלה למטה). המשנה מארגנת אנלוגית – מקבצת דברים לפי דמיון (“זה דומה לזה”) במקום להסיק מכללים כוללים. למדנות (מתודולוגיה אנליטית תלמודית) מנסה להמיר את ההיגיון האנלוגי של התלמוד להסקות פורמליות, וזה קשה מאוד כי ההיגיון המקורי בעיקר לא עובד כך, לפחות לא במפורש.

—

7. האתיקה כדיסציפלינה מוגדרת ומסכת אבות

אריסטו טבע במפורש (או שינה את המטרה של) המילה היוונית “אתיקה” כדי לתת שם לדיסציפלינה ששואלת: מהם חיים אנושיים טובים? מהי התנהגות נכונה? המשנה מכילה מסכת בשם אבות, שהיא המרחב המיועד של המשנה לאתיקה.

סטייה צדדית: מי קרא שמות למסכתות?

לא ברור מי קרא שמות למסכתות (רבי יהודה הנשיא? מסורת מאוחרת יותר?). השם “אבות” (פשוטו כמשמעו “אבות”) אינו מוסבר באופן ברור בטקסט.

שאלת הארגון

האם הנקודה של אבות היא לספר את סיפור שרשרת המסורת, או שמא המבנה הדורי הוא רק עקרון ארגוני לסידור אמרות אתיות? האמוראים לא חיברו גמרא על אבות, וזה ראוי לציון. המסגרת הדורית (משה ליהושע וכו׳) עשויה להיות בעיקר מכשיר ארגוני ולא הצהרה על העברת המסורת – שכן עורך המשנה היה זקוק ל*איזשהו* עקרון ארגון לחומר אתי, וסידור כרונולוגי/דורי היה השיטה שנבחרה.

—

8. איכות השמות המסורתיים היהודיים לטקסטים

סטייה צדדית: מוסכמות שמות

שמות מסורתיים יהודיים לדברים הם בדרך כלל לא תיאוריים (“גרועים”):

– שמות פרשיות: נח אינה על נח; לך לך אינה על לך לך. הם פשוט נלקחים מהמילים הפותחות.

– שמות מסכתות במשנה: בדרך כלל טובים יותר – שבת, עירובין, פסחים, טהרות הם תיאוריים. אבל ביצה הוא שם גרוע (רק נקרא על שם המשנה הראשונה); יש מסורת לקרוא לה מסכת יום טוב, שהוא יותר תיאורי (ולכן כנראה לא השם המקורי – “הכלל” הוא ששמות טובים יותר הם כנראה תוספות מאוחרות).

– בבא קמא/מציעא/בתרא: לא שמות תיאוריים כשלעצמם – הם פשוט אומרים “שער ראשון/אמצעי/אחרון” – אבל הם חלקים ממסכת נזיקין, שהוא שם ראוי.

סטייה צדדית: הארגון של התנ״ך

– החלוקה היהודית המסורתית (תורה, נביאים, כתובים): אלו הם שמות קטגוריאליים גרועים. “כתובים” הוא רק כינוס לכל מה שלא בנביאים. “נביאים” מערבב שני סוגים שונים מאוד של ספרים – נביאים ראשונים (ספרים היסטוריים/נרטיביים כמו שמואל) ונביאים אחרונים (ספרים נבואיים ממש).

– ארגון השבעים (על ידי יהודים יוונים): חילק את התנ״ך לכ-4-5 קטגוריות נושאיות – חוק (תורה), ספרים היסטוריים, ספרים נבואיים וספרי חכמה/שירה. זהו ארגון נושאי נכון יותר. הנוצרים אימצו ארגון זה לברית הישנה; הוא מקורו ביהודים דוברי יוונית. יש סיבה היסטורית לארגון היהודי המסורתי, אבל היא לא מוסברת כאן.

—

9. משמעות “אבות” – חידוש

שלב 1: ההנחה הסטנדרטית בעייתית

כולם מניחים ש״אבות” פירושו “אבותינו” – כלומר, הרבנים שנשאו את המסורת (אנלוגי ל״אבות הכנסייה” בנצרות). אבל זה מאותגר:

– המילה “אבות” כמעט אף פעם לא משמשת בספרות חז״ל במשמעות “נושאי/מעבירי מסורת”.

– “אב” מופיע ב״אב בית דין” (אב/ראש בית הדין), אבל זה תואר מוסדי ספציפי, לא מושג כללי של נושאי מסורת.

– “אבות” בשימוש המקראי הנפוץ ביותר פירושו האבות – אברהם, יצחק, יעקב – שהם גם אבות ממשיים.

– אף אחד לא יכול להביא דוגמה מספרות חז״ל שבה הנשיא או נושאי המסורת נקראים “אבות”.

שלב 2: השימוש הרבני האמיתי ב״אבות”

השימוש המשנאי האמיתי של “אבות” פירושו קטגוריות/כלליות (כללים):

– אבות נזיקין – קטגוריות עיקריות של נזקים

– אבות מלאכות – קטגוריות עיקריות של מלאכה אסורה בשבת

– אבות טומאה – קטגוריות עיקריות של טומאה

לאורך המשנה, מחוץ ל״אב בית דין”, המילה “אבות” נושאת באופן עקבי את המשמעות הזו של קטגוריות יסוד או עקרונות כלליים.

שלב 3: המסגרת המושגית – אבות ותולדות

– אב = עקרון, כללי, מושג “אב” שמייצר כללים נגזרים.

– תולדה = נגזר, “ילד” שנולד מהעקרון – התוצאה של יישום הכלל הכללי.

– כלל = מילה נוספת לכללי/שלם.

– בנין אב = אחת מ-13 המידות (עקרונות הרמנויטיים), כלומר: בניית כלל כללי (“אב”) ממקרה ספציפי אחד או שניים, שאז “יולד” יישומים חדשים.

– בעצם כל 13 המידות הן שיטות שונות של הכללה או הסקה לוגית.

סטייה צדדית: גזירה שווה כמקרה מיוחד

גזירה שווה עשויה להיראות רק כאנלוגיה, אבל אנלוגיה תקפה חייבת להיות מבוססת על איזו כללי נסתר או הסקה. זו הסיבה שאי אפשר ליצור גזירה שווה באופן עצמאי – כשמופיעה כזו, היא בדרך כלל אסמכתא (סימן זיכרון), וההסקה האמיתית מאחוריה חייבת להיות ידועה דרך מסורת.

שלב 4: המסקנה

“פרקי אבות” = “פרקי עקרונות יסוד” – עקרונות היסוד החשובים ביותר של אתיקה/התנהגות, לא “פרקי האבות” (נושאי המסורת).

—

10. שתי המטרות של פרקי אבות לפי הרמב״ם – ולמה הראשונה שגויה

טענת הרמב״ם

הרמב״ם, בהקדמתו למשנה (*הקדמה לפירוש המשנה*), קובע שלפרקי אבות יש שתי מטרות. הראשונה היא להדגים את האמת והאותנטיות של המסורת שבעל פה (*תורה שבעל פה*) על ידי הצגת שרשרת העברה בלתי פרוצה מסיני ואילך.

הביקורת המרכזית

אם המשנה הייתה מנסה לבסס שרשרת העברה בלתי פרוצה, היא עושה עבודה גרועה להפליא, כי היא מדלגת על מספר עצום של דורות ומספקת רק את המתאר הסכמטי ביותר.

השרשרת של הרמב״ם מול השרשרת של המשנה

הרמב״ם, גם ב*הקדמה לפירוש המשנה* שלו וגם במקומות אחרים, בונה שרשרת מפורטת של 40 דורות ממשה לרב אשי, ומכנה כל חוליה. זהו ניסיון רציני להדגים אותנטיות.

סטייה צדדית: מקבילה אסלאמית

שיטת הרמב״ם משקפת נוהג מלומד אסלאמי – ה*איסנאד* (שרשרת העברה) המצורפת לכל *חדית׳*, עם תחום לימוד שלם המוקדש להערכת אמינות השרשראות הללו. הרמב״ם שואל את המסגרת הזו כדי לאמת את התורה שבעל פה. רב שרירא גאון עשה משהו דומה קודם לכן.

סטייה צדדית: הטיעון האחר של הרמב״ם

הרמב״ם גם טוען: הקראים/צדוקים מקבלים את המקרא, והמקרא עצמו אומר להקשיב לרבנים. אבל הרמב״ם עדיין צריך לספק שרשרת העברה ל*תוכן* של המסורת שבעל פה – ה*שמועות* (הוראות שהתקבלו) שחוזרות למשה.

—

11. השרשרת של המשנה מלאה בפערים

מעבר על שרשרת המשנה צעד אחר צעד חושף פערים זמניים ואינפורמטיביים עצומים:

– משה → יהושע: ידוע מהמקרא – אין מידע חדש.

– יהושע → זקנים: אלו הם הזקנים שהאריכו ימים אחרי יהושע – עדיין מקראי.

– זקנים → נביאים: פער של כמה מאות שנים. הנביא הראשון שנקרא בשמו הוא שמואל, ובין זקני יהושע לשמואל יש תקופה עצומה ללא שם.

סטייה צדדית: מי נחשב לנביא?

דיון האם דמויות מתקופת השופטים נחשבות, האם פנחס מתאים וכו׳. הנביא הראשון שנקרא רשמית בשמו במובן הרלוונטי הוא שמואל.

– בתוך התקופה הנבואית: משמואל עד אליהו הנביא, אף אחד לא יודע מי היו הנביאים בינתיים. זה “נפתר” על ידי דמותו של אחיה השילוני, שנעשה לפרוש על פני תקופה ארוכה באופן בלתי אפשרי.

סטייה צדדית: אחיה השילוני כ״אדם קסום”

אחיה השילוני משמש כדמות גשר נוחה – “אם זה עבד לרמב״ם, למה זה לא יכול לעבוד לבעל שם טוב?” גם דקירה לאבן עזרא על היותו ביקורתי כלפי מסורות של אחרים אבל לא כלפי שלו.

– נביאים → אנשי כנסת הגדולה: עוד פער ענק.

– אנשי כנסת הגדולה → שמעון הצדיק: מוסכם בדרך כלל שיש פער של ~200 שנה (או לכל הפחות ~70 שנה). שמעון הצדיק חי בזמן אלכסנדר מוקדון, לא בזמן עזרא.

—

12. הטיעון המרכזי מנוסח מחדש

זו אינה טענה שהמסורת שקרית. השרשרת מתקבלת כאמת. הנקודה צרה יותר ומתודולוגית:

– המשנה אינה מספקת מידע שלא הייתם יודעים ממילא מהטקסטים המקראיים ומהידע הכללי של התקופה.

– אין ראיה בנביאים עצמם שנביאים תפקדו כ״מעבירי תורה סמכותיים” באופן שרשרתי – מושג זה מוקרן לאחור עליהם.

– הגמרא עצמה אף פעם לא מתפיסה את ירושת הנבואה כשרשרת הרשאה פורמלית (“הושע הסמיך את עמוס” וכו׳).

– השרשרת של הרמב״ם, לעומת זאת, כן מנסה לתת מידע אמיתי שאחרת לא היה ידוע, מה שהופך אותה לניסיון אמיתי של אימות.

ניגוד עם שרירא גאון

תיאורו של שרירא גאון הוא באמת אינפורמטיבי – הוא מעביר מסורות שאף אחד לא היה יודע אחרת. לעומת זאת, הרשימה הפותחת של המשנה לא מספרת דבר שלא היה ידע כללי בזמן המשנה.

הקושי של הרמב״ם עצמו

הרמב״ם עצמו מעלה את השאלה מדוע רבינו הקדוש רשם רק את הדורות האחרונים ולא את כל השרשרת. הרמב״ם מציע תשובה, אבל תשובה זו מתערערת על ידי העובדה שרבינו הקדוש כנראה מעולם לא הרגיש שזו בעיה – מה שמרמז שהמשנה מעולם לא ניסתה לעשות את מה שהרמב״ם אומר שהיא עשתה.

סיכום הביקורת

– גם אם המשנה הייתה מנסה לענות למכחישי התורה שבעל פה, השרשרת כפי שהוצגה הייתה טיעון גרוע למטרה זו.

– הניסוח של הרמב״ם עצמו (בהקדמה למשנה תורה) הוא טיעון טוב יותר, אבל המשנה עצמה לא מציגה את הטיעון הזה.

– לכן, טענת הרמב״ם לגבי *המטרה* של הפתיחה של פרקי אבות היא “לא נכון” (שגויה).

—

13. הצדוקים, הקראים והערבוב של הרמב״ם

סטייה צדדית

הרמב״ם מתייחס לצדוקים כפרוטו-קראים – אנשים שדחו את התורה שבעל פה באופן “פרוטסטנטי” (מאמינים רק בטקסט הכתוב). זה לא מדויק היסטורית: אין ראיה בחז״ל שהצדוקים דחו את התורה שבעל פה כקטגוריה. במקום זאת, היו להם *מחלוקות* עם הפרושים בעניינים הלכתיים ותיאולוגיים ספציפיים (תחיית המתים, מלאכים וכו׳), והיו להם מסורות פרשניות משלהם – לפעמים יותר מילוליות, לפעמים לא. גם לקראים יש מסורות משלהם; הנושא מעולם לא היה חלוקה נקייה של “כתוב מול בעל פה”.

הטיעון “זה לא כתוב X בתורה, לכן X לא מחייב” הוא למעשה טיעון *טוב* שדורש תשובה אמיתית. המושג של “הלכה למשה מסיני” מתפקד כסוג של “פתרון זמני” לטפל במקרים שבהם לא ניתן למצוא בסיס טקסטואלי – בעצם אומר, “גם אנחנו לא יודעים את המקור, אבל כך עשו אבותינו.”

נקודה מרכזית: גם אם המשנה הייתה מנסה לענות למכחישים כאלה, לא היו צדוקים בזמן המשנה – הם היו קיימים בתקופת הרמב״ם (כקראים). הרמב״ם מקרין את ההקשר הפולמי שלו לאחור.

—

14. הלגיטימיות של חילוקי דעות עם הרמב״ם על פשט

כלל שנלמד מרב שמואל אבן תיבון: “כשמדובר באמת, הרמב״ם תמיד צד

ק. כשמדובר בפשט בפסוקים [ובהרחבה, במשניות], הוא בדרך כלל טועה.”

סטייה צדדית: תקדים מאבן תיבון

רב שמואל אבן תיבון – תלמידו האירופי המרכזי של הרמב״ם ומתרגם מורה הנבוכים – כתב הערות על הרמב״ם שבהן השתמש בלשון קיצונית, ואמר שהרמב״ם “בוודאי היה ישן” כשכתב קטע מסוים כי הטקסט אומר את ההיפך ממה שהרמב״ם טוען. יש מסורת מבוססת של חילוקי דעות מכבדים עם הרמב״ם על קריאות טקסטואליות, גם תוך קבלת רעיונותיו הפילוסופיים.

סטייה צדדית: היעדר תלמידים של הרמב״ם

לרמב״ם היו בעצם אפס תלמידים במצרים (או אולי אחד, המוקדש של המורה, ו״זה לא הסתדר”), מה שהופך את תפקידו של אבן תיבון כמפרש למשמעותי עוד יותר.

—

15. עקרון הארגון של פרקי אבות

למה המבנה הדורי?

פרקי אבות מאורגנים לפי דורות בחלקים הפותחים שלה, אבל זה רק מכשיר ארגוני מעשי, לא ראיה שהמסכת “עוסקת” בשרשרת ההעברה.

איך רבינו הקדוש ארגן את המשנה

שחזור חי (חלקו הומוריסטי): לרבינו הקדוש היה אוסף עצום ומבולבל של מסורות ואמרות. הוא (וכנראה צוות) מיין אותם לקטגוריות גדולות (ששת הסדרים), ואז חילק למסכתות – כמו מיון כרטיסי אינדקס לקופסאות. זה מושווה לשיטה הדומה של הרמב״ם (ראיות לכרטיסי האינדקס שלו קיימות מהגניזה הקהירית). לפעמים חומר הגיע ל״מקום הלא נכון” – לא בטעות, אלא כי ארגון מושלם של כל החומר ההלכתי הוא בלתי אפשרי או לא מעשי.

אמרות קשות לארגון

לאמרות אתיות (כמו באבות), אין מבנה נושאי טבעי כמו שיש לחומר הלכתי (הלכות שבת הולכות למועד וכו׳). אז סדר כרונולוגי/דורי היה עקרון הארגון הטבעי הזמין ביותר.

—

16. התקדים המקראי: משלי

כדי להדגים את הבלתי-אפשרות הכמעט של ארגון נושאי לאמרות, משלי משמש כמקרה מקביל:

– משלי מתואר במפורש כאוסף שנעשה על ידי צוות המלך חזקיהו (“אשר העתיקו אנשי חזקיהו”) – נאמר בטקסט עצמו, לא ביקורת מקרא מודרנית.

– חזקיהו, כמלך עשיר ובעל נטייה פדגוגית, ירש כתבי יד המיוחסים לשלמה המלך המכילים אמרות אקראיות.

– הצוות שלו בעצם פשוט אסף אותם ביחד, מנסה להימנע מכפילויות (אם כי כמה חמקו – לפעמים אותו פסוק מופיע פעמיים, מילה במילה).

– אנשים ניסו ארגון נושאי מחדש של משלי; זה אפשרי אבל לא מרווחים הרבה – זה הופך לחזרתי ומשעמם.

סטייה צדדית: ארגון כפרשנות

כל ארגון כופה פרשנות. כמה בחירות ארגוניות ברורות (סוכה שייכת לסוכה) בעוד שחומר אתי מתנגד לקטגוריזציה ברורה.

סטייה צדדית: ספרי המקרא ערוכים

כל ספר מקראי ערוך בידי אדם. ספרים לא פשוט קורים; הם דורשים עבודה עריכתית.

– המדרש על משה רבינו שכתב שלושה עשר ספרי תורה ביום אחד: במקום להיות ממש נסי, למשה היה צוות כתיבה שהעתיק את הספרים, שלחלקם היו טעויות שהיה צריך לתקן. הרמב״ם כמעט תומך במפורש בדעה זו.

– מדרש נוסף על בעיית הכתיבה בשבת (מכיוון שמשה מת בשבת) מציע שזה היה “עת” (היתר חירום). זה נדחה כ״גג על גג” (ערימת השערות על השערות). ההסבר הפשוט יותר: משה פרסם את התורה והפיץ שלושה עשר עותקים לשבטים באמצעות צוות סופרים.

—

17. למה ייחוס חשוב לאתיקה במיוחד

הצדקה משנית למבנה הדורי: אתיקה נלמדת על ידי דוגמה. משקלה של אמרה אתית נובע בחלקו מ*מי אמר אותה*. אמרה המיוחסת ליוגי ברה נשמעת מגניבה; אותו דבר שנאמר על ידי אף אחד נשמע לא ראוי לציון. סמכות הדובר נותנת לאמרות אתיות את כוחן.

—

18. שרשרת המסורת כמסגרת בלבד, לא המטרה

שרשרת ההעברה הפותחת של המשנה (משה → יהושע → וכו׳) היא פיגום ארגוני, לא התוכן העיקרי. *המטרה* של מסכת אבות היא להעביר את האמרות האתיות עצמן – “95% ממנה זה זה.” שרשרת המסורת היא ה*מסגרת* שגורמת לארגון לעבוד, לא המסר עצמו. אנשים שטועים במסגרת הארגונית כמטרה של המסכת עושים טעות יסודית.

סטייה צדדית: הקושי של ארגון קנוני בכלל

הישג הארגון של משנה תורה של הרמב״ם היה יוצא דופן; החזון איש אמר פעם שהרמב״ם “שכח משהו”, אבל התגובה היא: נסה לכתוב משנה תורה משלך ושכח פחות דברים ממה שהוא שכח. אמרה מפורסמת: “הרמב״ם היה נס בכל מקרה, אז אתה לא מבקש מהחזון איש ניסים.” אחרים ניסו פרויקטים ארגוניים דומים עם תוצאות הרבה יותר גרועות.

—

19. האתיקה כתחום נושא נפרד – הנקודה הפילוסופית העמוקה יותר

עצם קיומה של אבות כמסכת נפרדת מלמדת משהו עמוק: יש תחום נושא נפרד הנקרא “החיים הטובים” שאינו ניתן לצמצום להלכות שבת, עירובין או כל תחום הלכתי אחר. זהו חידוש גדול – אי אפשר לקחת את זה כמובן מאליו.

אבות כ״אבות” לכל המשנה

אבות עשויה לתפקד כסוג של “אבות” (עקרונות יסוד) לכל המשנה – בדיוק כמו שהמכילתא ממסגרת דברים מסוימים כיסודיים, אבות מספקת את היסוד האתי שעומד בבסיס כל 63 (או 60) המסכתות. זה מקביל לעקרון של הלל – הרעיון שיש “עיקר” (ליבה מהותית) לכל התורה, שאבות מייצגת.

סטייה צדדית: “מהו עקרון התורה?” כשאלה חוזרת

משניות וסיפורים רבים (למשל, שמאי מול תשובות הלל השונות לגר) הם בעצם תשובות שונות לאותה שאלה יסודית: מהו העקרון/יסוד התורה? זו הייתה בבירור שאלה חיה שהתנאים דאגו לה – “על מה העולם עומד?” כלומר, מה מהווה חברה טובה (לפי תרגום הרמב״ם).

—

20. אבות חשובה לפחות כמו כל מסכת אחרת

אם קוראים את המשנה בלי גמרא (כלומר, מתוך עצמה כפי שרבי חיבר אותה), אבות חשובה לפחות כמו כל מסכת אחרת כמו סוכה. אורך לא רלוונטי; מה שחשוב הוא שהיא קיימת כתחום נושא נפרד של חקירה.

—

21. שאלות משותפות בתוך אבות חושפות דיון פילוסופי

קריאת תוכן אבות בזהירות חושפת שאלות משותפות העוברות על פני משניות רבות שלה. זה משמעותי ביותר כי זה מראה שהתנאים היו מעורבים בדיונים אתיים-פילוסופיים אמיתיים – לפעמים מבוססים על פסוקים, לפעמים לא.

דוגמה מרכזית: המשימה של רבי יוחנן בן זכאי

רבי יוחנן בן זכאי אמר לחמשת תלמידיו: “צאו וראו איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם.” זה ניתן להשוואה ישירה לחקירות של סוקרטס – להסתובב ולשאול אנשים שאלות יסודיות. התלמידים חזרו עם תשובות שונות (למשל, “עין טובה”), מה שאומר שהם חשבו באופן עצמאי והגו על השאלה. זה מה שלימוד (“תלמוד”) באמת הוא.

סטייה צדדית: אוניברסליות השאלה

השאלה “מהי הדרך הישרה?” היא אוניברסלית – קונפוציוס, אריסטו, בודהה כולם התייחסו אליה. גם התשובות (“עין טובה” וכו׳) ניתנות לתרגום לכל שפה ומייצגות משהו “מאוד בסיסי ואנושי.” התבוננות הרמב״ם שהמשנה אומרת “לאדם” ולא “לישראל” מחזקת את האוניברסליות הזו.

סטייה צדדית: חיבור עקרונות אתיים להלכה

אם רבי אליעזר אומר “עין טובה” היא הדרך הישרה, אפשר לומר שבבא קמא כולה עוסקת בעין טובה – אל תזיק לרכוש של אחרים, ואם עשית, שלם. העקרון האתי והמסכת ההלכתית מחוברים.

—

22. הטעות הקריטית: קריאת תשובות בלי שאלות

טעות יסודית באופן שבו אבות (והמחשבה היהודית בכלל) נלמדת: מכיוון שאבות כתובה באופן אפוריסטי – נותנת תשובות, לפעמים בלי השאלה הקודמת – הקוראים מניחים שלא היה דיון פילוסופי מאחוריה. אבל המשנה היא תוצאה של תלמוד (לימוד/דיון). התשובות מניחות שאלות.

ניסוח מרכזי: “אי אפשר לענות בלי שאלה.” קריאת תשובות בלי שאלות מייצרת בורות (“עמי הארץ”), בדיוק כמו שקריאת שאלות בלי תשובות יכולה לייצר כפירה (האנקדוטה של האברבנאל על מישהו שקרא את השאלות, נרדם לפני התשובות, והפך לאפיקורוס).

הגדרת דיסציפלינה

דיסציפלינה היא קבוצת דאגות/שאלות על תחום מוגדר שאנשים דנים בהן. שבת מאורגנת סביב שאלות על מלאכה; אבות מאורגנת סביב השאלות הבסיסיות, המובנות של איך לחיות. אם אתה רק יודע את התשובות כי אתה “כזה בחור פרום”, אתה למעשה לא יודע כלום.

סטייה צדדית: למה “דרוש” ומחשבה יהודית לא נלקחים ברצינות

רוב המחשבה היהודית (“דרוש”) היא “אנשים אומרים דברים בלי אחריות” – הם נותנים תשובות בלי שאלות. בלי לדעת את השאלה, אין דרך להעריך אם התשובה טובה. אין דיאלקטיקה, אין אחריות.

—

23. הבעיה: שתיקת הבבלי על אבות

לאחר שהוקמה שאבות מהווה דיסציפלינה אמיתית וחשובה, קושיה גדולה עולה: התלמוד הבבלי מעולם לא כתב גמרא על פרקי אבות. אם הנושא הזה כל כך חשוב, למה הבבלי לא התייחס אליו עם אותה התרחבות דיאלקטית שנתן למסכתות אחרות?

—

24. אבות דרבי נתן כ״גמרא החסרה”

התשובה

אבות הייתה למעשה המסכת הראשונה שקיבלה פירוש/התרחבות מפורשת – יצירה שמרחיבה את השאלות, התשובות והאמרות, בעצם עושה מה שהתלמוד עושה.

תיארוך ומחברות

– אף אחד לא יודע בוודאות מי כתב אותה או מתי היא חוברה.

– היא מיוחסת לרבי נתן, תנא בולט.

– יש שתי גרסאות קיימות, ויש ויכוח מלומד משמעותי סביב חיבורה.

– מחזור ויטרי מציע שמכיוון שהיא מיוחסת לרבי נתן, ייתכן שיש לה מעמד של יצירה מתקופת המשנה.

– היא כנראה מוקדמת יותר מהתלמוד (פרה-בבלי), ומי שקרא לה על שם רבי נתן בוודאי ראה בה יצירה מוקדמת מאוד וסמכותית.

– ההשלכה: אולי עורכי התלמוד לא ראו צורך לחבר גמרא על אבות כי הם האמינו שיצירה כזו כבר קיימת בצורה של אבות דרבי נתן.

– העובדה שדורות מאוחרים יותר לא לקחו אותה ברצינות כמו גמרא פורמלית היא “עליהם” – מקריות היסטורית, לא השתקפות של מעמדה המקורי.

—

25. מעמד אבות: יסודות אוניברסליים מול תוכן יהודי פרטיקולרי

האם אבות היא “המינימום החשוף” או משהו יותר?

אמביוולנטיות: במובן אחד אבות מייצגת את המינימום החשוף של הוראה אתית יהודית – סוג של חכמה יסודית, אוניברסלית. במובן אחר היא לא. התיאוריה הרדוקטיבית שאבות היא פשוט “מה ששומר על היהודים” כמדריך הישרדות אינה מספקת.

אבות קודמת ליהדות פרטיקולרית

תוכן אבות קודם לזהות יהודית פרטיקולרית במונחים של יסודות (אם כי לא בהכרח במונחים של חשיבות). השאלות האתיות והפילוסופיות שאבות מתייחסת אליהן הן קודמות לפרויקט הספציפי של להיות יהודי – הן השאלות האנושיות היסודיות שכל ציוויליזציה חייבת לענות עליהן.

—

26. “השאלה היהודית” כשאלה של הישרדות ועדיפות

מסגור הדילמה

“השאלה היהודית” – במפורש לא הגרסה הגרמנית/אנטישמית, אלא השאלה היהודית הפנימית: מה אתה שומר כשהכל על כף המאזניים? ניסוי מחשבתי: דמיינו תרחיש קטסטרופלי (כמו מות 24,000 תלמידי רבי עקיבא, או השואה). נשארתם עם חמישה אנשים. כל הפרויקט של תורה/יהדות או שורד דרכם או לא.

הפרדוקס של פסיביות משיחית מול סוכנות אנושית

אתה חייב להאמין שההישרדות לא תקרה אוטומטית. אם אתה מניח שהכל קורה מעצמו, אתה לא חי בעולם של אלה שבאמת הצילו את המסורת. זה מייצר פרדוקס לגבי משיח:

– משיח חייב לייצג את הרגע הקטן ביותר בפוטנציה (בשם = בפוטנציה), כי אם כולם מחכים באופן פסיבי למשיח, אף אחד לא פועל, ומשיח לעולם לא בא.

– מישהו חייב להתעורר ולומר: “משיח לא יבוא אלא אם אני אעשה את זה.”

– התקווה המשיחית דורשת יוזמה אנושית, לא המתנה פסיבית.

בחירת סופי: מה אתה נותן עדיפות?

בתרחיש ההישרדות, קיבלת את החינוך היהודי המלא, אבל אין לך יותר את התשתית המוסדית לקיים הכל. אתה חייב לתת עדיפות לקיצוניות: מה שאתה נותן עדיפות, אתה שומר; מה שאתה רואה כמעט פחות חשוב, אתה מאבד. זה מושווה לבחירת סופי – דילמה אמיתית, מייסרת לגבי מה להציל.

מעשי מול אידיאלי

לפעמים השאלה היא לא מה צריך לעשות אלא מה אפשר לעשות. נסיבות עשויות לפתור את הדילמה – אם אפשרות אחת בלתי אפשרית מעשית, הבחירה נעשית על ידי המציאות, לא על ידי התלבטות אידיאלית. אבל גם אז, מה שאתה שופט שאפשר להציל היא עצמה שאלה עמוקה.

—

27. המבנה הדו-חלקי של יידישקייט

ההבחנה היסודית

1. החלק האוניברסלי: תורה כתשובה לשאלות אנושיות – איך לחיות חיים. אלו אותן שאלות ששאל סוקרטס, קונפוציוס, אריסטו, בודהה. התורה אומרת שכל מי שמקבל אותה יהיו לו חיים טובים יותר. במובן זה, התורה פונה לאדם (כל בן אנוש).

2. החלק הפרטיקולרי: כל מה שספציפי לזהות יהודית, חוק ותרגול מעבר לאוניברסלי.

אזהרה: “אוניברסלי” ו״פרטיקולרי” הן “לא מילים טובות” והטרמינולוגיה עשויה להיות מטעה או מפושטת יתר על המידה.

משה שאל וענה על אותן שאלות אנושיות יסודיות כמו הפילוסופים הגדולים של מסורות אחרות. הממד האוניברסלי של התורה חופף לחקירה פילוסופית אנושית כללית. השאלה העמוקה יותר – איזה חלק אתה שומר בתרחיש ההישרדות, האוניברסלי או הפרטיקולרי? – מועלית אבל נשארת במכוון ללא מענה.

—

28. החפיפה בין עשרת הדברות ושבע מצוות בני נח

9 מתוך 10 הדיברות זהות בעצם לשבע מצוות בני נח (למעט שבת ואולי כיבוד אב ואם). הרעיון שגוי לא יכבד את אביו רק כי זה לא רשום רשמית בין שבע מצוות בני נח מלעיג עליו. שבע מצוות בני נח היא “רק ניסוח” – התוכן המוסרי זהה במידה רבה. עשרת הדברות נשמעות אוניברסליות כי הן במידה רבה *הן* אוניברסליות, והרבנים עצמם היו לא נוחים עם עשרת הדברות בדיוק מהסיבה הזו (הן נראות מוסכמות אוניברסלית מדי, לא יהודיות באופן ייחודי).

—

29. הדילמה הטרגית המרכזית: אתיקה אוניברסלית מול שמירה יהודית פרטיקולרית

השאלה החדה

אם יכולת לגרום לילדיך לעשות רק אחד משני דברים – לא להיות רוצחים, או לשמור שבת – מה היית בוחר?

זה לא היפותטי אלא משקף דילמה אמיתית וחוזרת בהיסטוריה היהודית.

ההנחות השגויות

– אנשים מניחים שלא תרצח בא “בחינם” – שהגינות המוסרית הבסיסית היא ברירת המחדל והאתגר האמיתי הוא שמירה על תרגולים יהודיים ייחודיים כמו שבת. הנחה זו שגויה. התורה עצמה מעידה על יהודים שהם רוצחים. לא תרצח לא בא בחינם. גם לא תגנוב. התנהגות אתית בסיסית דורשת טיפוח פעיל.

– להיפך, הצד האוניברסליסטי מניח ששבת באה “בחינם” – שהזהות והתרגול היהודי יימשכו באופן טבעי. אבל זה לא. אם אתה לא משקיע בזה באופן פעיל, אתה מאבד את זה.

– בתנאים של משאבים מוגבלים (“רוחב פס”), אתה לא יכול להשיג את שניהם. אתה תקבל את מה שאתה בוחר באופן פעיל ל

טפח; השאר יחזור לברירת המחדל של מה שהחברה או הטבע האנושי מספקים.

—

30. הטבע הטרגי של הבחירה – עקרון פילוסופי

להיות אנושי זה להתמודד עם בחירות טרגיות. בחירה טרגית היא כזו שבה שתי האפשרויות כרוכות באובדן אמיתי, ואין פתרון ללא עלות.

– משל: שני אנשים כל אחד היה צריך לבחור בין הצלת בן או בת. כל אחד הציל אחד, והצאצאים שלהם מתווכחים מאז על מי מהאבות היה הנבל. שניהם עשו בחירות נוראיות – כי שתי הבחירות היו נוראיות.

– החברה המודרנית (גם החילונית האמריקאית וגם החרדית היהודית) מכחישה את קיומו של הטרגי. פוליטיקאים מבטיחים שלום בלי הקרבה; מנהיגים דתיים מבטיחים שמירה מלאה בלי מחיר מוסרי.

– רק אלוהים יכול לקבל הכל. רק אלוהים יכול להיות בו זמנית חסיד וליטבק, צודק לחלוטין ורחום לחלוטין. בני אדם חייבים לבחור, והם יהיו לא מושלמים בכל כיוון שיבחרו.

סטייה צדדית: אנלוגיה פוליטית

כל פוליטיקאי מבטיח גם ביטחון וגם שלום, כשבמציאות יש פשרה טרגית. אף אחד לא מודה בעשיית בחירה טרגית כי “יש לנו מעט מאוד התאמה לטרגי בחיים.”

—

31. יישום להיסטוריה היהודית המודרנית

ההיסטוריה היהודית המודרנית היא בעצם סיפור הבחירה הטרגית הזו שמתממשת:

– יהדות “ימנית” (באופן רחב) בחרה בשמירה יהודית ייחודית (שבת, לימוד תורה, ישיבות) במחיר פוטנציאלי של גיבוש אתי אוניברסלי.

– יהדות “שמאלנית” / ליברלית בחרה בטוב אתי אוניברסלי במחיר פוטנציאלי של תרגול וזהות יהודית ייחודית.

– שני הצדדים חושבים שהם קיבלו את הדבר האחר “בחינם”. שניהם טועים.

זה משתרע עד אחורה היסטורית:

– יהודים שהתנצרו במהלך מסעי הצלב

– אנוסים ספרדים

– העמדה המפורסמת של רב יוסף יעבץ (שצוטטה באישור על ידי רב שך) ש״החכמים התנצרו” – אבל מוסגרת באהדה: אנשים אלה התמודדו עם בחירה טרגית אמיתית (להיות מת ויהודי, או חי ונוצרי) ובחרו במה שנראה הכי טוב למשפחותיהם. “מי אתה לשפוט אותם?”

—

32. “אתיקה מסיני” – הניסיון להכחיש את הפשרה

המסורת האינטלקטואלית היהודית המודרנית של טענה ל“אתיקה יהודית” כמשהו ייחודי מסיני (התייחסות לספר בשם *אתיקה מסיני*):

– אם פותחים את הספר, יש “מעט מאוד סיני בו” – הוא מכיל בעיקר חכמה מוסרית אוניברסלית לבושה בלבוש יהודי.

– הפרויקט הזה קיים בדיוק בגלל אי הנוחות עם הפשרה: אנשים רוצים לטעון שהפרטיקולריות היהודית *היא בדיוק* אתיקה אוניברסלית, ובכך להימנע מהבחירה הטרגית.

– סיפור שבועות לילדים על האומות שדוחות את התורה (כי הם רוצים לגנוב ולהרוג) נועד לבסס שיהודים הם העם שלא גונב ולא הורג. אבל אם זה אמפירית לא נכון – אם יהודים גם גונבים והורגים – אז הטענה של הסיפור קורסת, והפשרה מתבססת מחדש.

—

33. תפקיד המשיח

הפתרון של הדילמה הטרגית הזו הוא בדיוק תפקידו של משיח – ליצור תנאים שבהם אפשר להיות גם אדם טוב וגם יהודי טוב, שבהם אתיקה אוניברסלית ושמירה יהודית פרטיקולרית כבר לא מתחרות על רוחב פס אנושי מוגבל. עד שמשיח בא, הפשרה נשארת אמיתית.

—

34. הדילמה ההיסטורית במלואה: למה לשמור שבת בעולם מתורבת?

הדילמה על פני הגדרות היסטוריות

– בימי קדם (למשל, תקופת משה רבינו), העמים הסובבים היו “רוצחים וגנבים”, אז הייחודיות של התרגול היהודי שירתה תפקיד מוסרי ברור.

– באירופה של ימי הביניים/המודרנית, הציוויליזציה הסובבת היא קוואזי-יהודית: יורשים של סוקרטס ואברהם כאחד, קוראי האתיקה הניקומכית של אריסטו, אנשים שקוראים לאלוהי אברהם ושואפים להיות הגונים.

השאלה הדוחקת: אם התרבות הסובבת כבר אתית, מהו הערך המוסף של שמירה יהודית ספציפית? למה לא פשוט להצטרף אליהם?

סטייה צדדית: אופיו של המלך פרדיננד

פרדיננד מתואר כמי שהעמיד פנים שהוא נוצרי טוב אבל לא היה לא בן אדם טוב ולא באמת אדוק. מקיאוולי השתמש בפרדיננד כדוגמה לנסיך שמעמיד פני דתיות למטרות פוליטיות.

הבחירה ההיסטורית הייתה טרגית, לא מטורפת

הבחירה להישאר יהודי או להתנצר באירופה הנוצרית לא הייתה “מטורפת” – היא הייתה טרגית. אי אפשר להיות טריומפליסטי לגבי אלה שבחרו להישאר יהודים, כי ההימור ואי הוודאות היו עצומים.

—

35. הטיעון “לטווח ארוך” לייחודיות יהודית

טיעון ספקולטיבי אבל רציני (מיוחס בחלקו ל״רבי פריצקר”):

– אולי האנשים היחידים ששומרים שבת הם בסופו של דבר אלה שלא רוצחים – אבל זה עשוי לקחת 1,500 שנה לראות את זה מתממש.

– זהו הימור לטווח ארוך: ההצדקה האולטימטיבית של היהדות עשויה שלא להיות גלויה בשום דור נתון.

– הטיעון הזה נראה סביר ברגעים היסטוריים מסוימים (למשל, לפני כ-70 שנה, אחרי השואה) אבל לא באחרים (לפני 50, 200 או 400 שנה). כוח השכנוע שלו משתנה עם נסיבות היסטוריות.

—

36. הטיעון הנגדי והבעיה שלו

טיעון נפוץ אבל פגום: מכיוון שכולם מחויבים להיות בן אדם טוב, הנקודה של היהדות חייבת להיות במה שייחודי – המצוות הספציפיות, לא אתיקה אוניברסלית. בעיה: זה הופך את פרקי אבות לקושיה (*קשה*), כי פרקי אבות (והלל, ואפילו ישו) נראים אומרים שהנקודה של היהדות היא אתיקה אוניברסלית.

סטייה צדדית: הסטות של פרקי אבות

יש שמנסים לפרש מחדש את פרקי אבות כמשמעותה משהו שונה מאתיקה אריסטוטלית – “הוא התכוון לזה *בשוקל*, בדרך תורנית.” ספקנות שההבחנה הזו משמעותית.

—

37. החרדה הפדגוגית: מה לספר לילדיך

הסיבה האמיתית שאנשים נמנעים מללמד שיהדות היא בעיקרה על אתיקה היא פחד: אם ילדים לומדים שיהדות היא “רק” על להיות טוב, הם עשויים להתנצר לנצרות, שגם מלמדת טוב.

סטייה צדדית: השלכות לטווח ארוך של המרת דת

השאלה הספקולטיבית (ומעט פרובוקטיבית) האם צאצאים של יהודים שהתנצרו עשויים, דורות מאוחר יותר, להיות בין רודפי יהודים (למשל, צלבנים). זה מאוד ספקולטיבי ומעלה את השאלה האם בכלל אפשר לקחת אחריות מוסרית לצאצאים אלף שנה מכאן.

—

38. ההיפותטי הבלתי אפשרי

אם היית צריך לבחור: הילדים שלך שומרים שבת אבל הופכים לבני אדם נוראיים, או הם הופכים לבני אדם הגונים אבל לא שומרים שבת – מה אתה בוחר?

אין תשובה ברורה, למרות מה שחלקם עשויים לטעון על סמך מקורות הלכתיים (*שולחן ערוך*).

סטייה צדדית: האם שבת היא “מנהג”?

הערה קצרה, מעט מסובכת על האם שבת יכולה להיות מסווגת כ*מנהג* (מנהג ספציפי לעם היהודי) מול חובות מוסריות אוניברסליות (כמו לא לגנוב). הנקודה נוגעת להבדל הקטגורי בין מצוות פרטיקולריסטיות ואוניברסליסטיות.

—

39. עמדת הרמב״ן בחזרה

הרמב״ן לא היה פשוט בצד שאומר שיהדות חייבת להיות על ייחודיות מעל אתיקה. הרמב״ן אולי באמת האמין שאין שום דבר ממש רע בלהיות מוסלמי טוב, הגון – ואולי פעל בהתאם. הקלות היחסית של הרמב״ן (למשל, להתיר ליהודים להעמיד פנים כלפי חוץ שהם מוסלמים תחת כפייה) נובעת מהשקפה זו: פשוט תהיה בן אדם הגון; אל תהיה חרד מדי לגבי האלמנטים הפרטיקולריסטיים אם ההישרדות על כף המאזניים. אלה שטוענים במפורש את ההיפך (שאתיקה חייבת להיות תורה מסיני, שאתיקה אוניברסלית בלי תורה אינה מספיקה) עושים זאת מתוך חרדה לגבי דילמת ההתבוללות.

—

40. הטיעון המשיחי / לטווח ארוך מנוסח מחדש

יהודים הפסידו לנוצרים ולמוסלמים באינספור דרכים לאורך ההיסטוריה – תרבותית, פוליטית, חומרית. מה נשמר על ידי שמירה על היהדות? התשובה עדיין לא הגיעה במלואה. אמונה במשיח לפעמים פירושה להאמין שההצדקה לטווח ארוך של הייחודיות היהודית עדיין מגיעה. יהודים “פספסו את כל הגלים” (תקופות הזהב המוסלמיות, הישגים ציוויליזציוניים נוצריים) אבל עדיין מחכים ל״שיא האולטימטיבי” שלהם.

—

41. הסייג הסופי: אמת מול תועלת

ההוגים הנדונים (אברבנאל, רמב״ן וכו׳) לא היו תועלתניים. הם חשבו במונחים של אמת. הם ניסו לטעון שאתיקה יהודית היא אמיתית יותר, לא רק שימושית יותר. הטיעון “לטווח ארוך” בסגנון תועלתני הוא ניסוח מודרני; ההוגים המקוריים רצו לטעון אמת מהותית לאתיקה אוניברסלית יהודית.

המילה האחרונה: “אני לא יודע את התשובה. איך הייתי יודע את התשובה?”

תמלול מלא 📝

יסודות האתיקה: אריסטו, סוקרטס וארגון הידע במסורת היהודית

הערות פתיחה ועניינים ארגוניים

מרצה: כן, ברוך השם, הדבר טעון. בעצם קניתי סוללה חדשה באמצע השיעור בשבוע שעבר כדי שזו בעיה כלשהי. אז צריך ללמוד מזה. פשוט, אם יש לך 10 דולר בכרטיס האשראי, אתה פשוט לוחץ על כפתור וזה מגיע. אז מאוד שימושי. בתקווה זה יעבוד. אז זה אמור להחזיק את כל השיעור, סוללה. כאילו זה לא, אני מתכוון סוללה.

עכשיו, גם הילד היקר שלי שבר לי את המדפסת. אז אנחנו לא יכולים ללמוד שום טקסט. לגבי המצב, מישהו רוצה מדפסת חדשה נוספת לבית המדרש שלו, מוזמן. בדקתי את השירות הזה שבו אתה שוכר אחת והם דואגים לה בשבילך, אבל זה די יקר, נראה. אז עכשיו, ככה.

הקדמה: התחלה מההתחלה

מרצה: השיעור הזה עוסק בהתחלה מההתחלה בכל פעם. שבוע שעבר היה פרשת בראשית, השבוע זה כבר פרשת נח.

סטייה: דמותו של נח

מרצה: אני חושב שהוא בחור מעולה. איך אני יודע שזה נח? כמו אחד מהמעטים מאוד. למה המפרשים שונאים אותו? כי אם זה כתוב בכותרת שהוא היה צדיק, כאילו ברצינות, אתה הולך להאמין בזה? זה כל כך מוזר. אתה הולך לקנות את זה? בחור אחד היה כמו צדיק. כן, בטח, הוא היה צדיק. בסדר. לא כמו הרב שלי, בנאדם. בכל מקרה. הם לא שונאים אותו. חלק מהם. כמה מפרשים אהבו אותו, הדמות שלא אוהבת אותו בדרך כלל מסיבה כלשהי היה בחור טוב בסדר.

תלמיד: כן בסדר זו גם לא השאלה זו הייתה רק בדיחה להתחיל.

מרצה: אחרת יהיו לי אנשים בראש שלי שאני רק אומר בדיחות כמו הבחור הזה שאומר בכל מקרה.

לימוד שמונה פרקים: מסגרת וגישה

מרצה: אז, ככה, אנחנו מתחילים מההתחלה, וההתחלה כלומר ההתחלה של היצירה הזו שאנחנו לומדים, שנקראת שמונה פרקים. זה לא באמת נקרא ככה, רק כמות הפרקים שיש בה. ושבוע שעבר היה הקדמה-להקדמה, וזה הולך להיות רק הקדמה אחת, אני מניח, או שנמשיך במה שעשינו בשבוע שעבר, אבל יש לי עוד חידושים ועוד מחלוקות לעשות. ואתם תעזרו לי. אם אתם לא מקשיבים לי, אני לא יכול לעשות את זה. אין טעם. אני יכול גם לדבר עם צ׳אט. אז תקשיבו.

מכיוון שאני לא יכול לעשות עבודה טקסטואלית, שכן עשיתי איזו הכנה לזה, ואין לי את זה כאן. בפעם הבאה אנסה לתקן את המצב הזה. נצטרך לעשות את הדבר הזה של סתם שמועה.

סיכום: טבעה של האתיקה כדיסציפלינה

מרצה: ולסכם את מה שעשינו בשבוע שעבר, מה שעשינו בשבוע שעבר היה ככה, שיש תחום של חיים, בעצם כל תחומי החיים, שנקרא לעשות תחומי חיים טוב, לחיות טוב. אנחנו קוראים לדבר הזה אתיקה. אני מתכוון, מיוונית, אני חושב שאריסטו די המציא את האתיקה הזו כתחום לימוד, כמו רוב תחומי הלימוד שאריסטו המציא.

המציא לא אומר שהוא המציא את הרעיון של חיים טובים. הוא המציא את הרעיון של חלוקת החכמה למסכתות נפרדות מאוד. זה היה החידוש הגדול של אריסטו על פלטון או על פילוסופים קודמים.

המיקוד הפרה-סוקרטי בפיזיקה

מרצה: פילוסופים קודמים, חלקם התעניינו בזה, חלקם התעניינו בזה. באופן ידוע, פלטון אומר על סוקרטס שהוא התעניין רק באתיקה ולא בפיזיקה. הפילוסופים הקודמים, זה מאוד מעניין, פילוסופים קודמים היו כולם על הבנה של מה העולם, מה שנקרא פיזיקה, שזו רק מילה יוונית לטבע, שינוי. זה מה שהם היו בתוכו.

המיקוד המהפכני של סוקרטס באתיקה

מרצה: וסוקרטס אמר שהוא לא מתעניין בכמה יסודות דברים הם, אם הם כולם מים או כולם אש או כל דברים שהם היו רגילים להתעניין בהם. הוא מתעניין איך לחיות, שזה מה שאריסטו נותן את השם אתיקה. אז זו נקודה מעניינת.

תלמיד: ובכל מקרה, אריסטו, כמו רוב על סוקרטס או על פלטון?

מרצה: זו נקודה על סוקרטס. פלטון מתעניין בפיזיקה לפחות לפעמים, או במטאפיזיקה ופיזיקה, מה שנקרא מאוחר יותר מטאפיזיקה, נכון? כמו באונטולוגיה ואיך דברים הם. אבל סוקרטס אמר שהשאלה העיקרית שלו היא רק על איך לחיות, לא באמת מתעניין במדע.

סוקרטס כ״יהודי הראשון”

מרצה: הוא היה היהודי הראשון. אל תגיד לי ממה העולם עשוי. תגיד לי איך לחיות. כמובן, איך לחיות יש לזה קשר למה העולם עשוי ממנו. אז מסתבר שאתה לא באמת יכול להפריד את הדברים האלה. זו נקודה מאוד חשובה. אבל זה רוח צדיקים חשובה.

אנשים רבים אומרים את זה על תורה מול מדע, אבל זו בעצם הפילוסופיה המסורתית האחת שיש לנו. אולי אם אתה סיני או יפני או הודי, יש לך מסורות שונות. אבל אנחנו יידן, אנחנו אולטימטום של סוקרטס, המסורת הסוקרטית, זה נקרא המסורת הפילוסופית המערבית, וזה התחיל עם הבחור הזה שהסתובב ואמר שלא ממש אכפת לי כל כך איך דברים הם, אכפת לי איך לחיות. זו המילה, השאלה הראשונה והאחרונה שהוא רוצה לדעת, אז מאוד חשוב. סוקרטס ואברהם אבינו.

הפרויקט של אריסטו: סיווג הידע

מרצה: אז, עכשיו, בא היהודי האחר הזה, תלמיד התלמיד שלו, בשם אריסטו. ואריסטו עשה את העבודה החשובה הזו של סיווג תחומי החכמה. למה אני מדבר על זה? אני לא יודע. סיווג תחומי דיסציפלינות. סיווג לא למטרת סיווג, אלא למטרת לימוד כל דבר בנפרד.

שיטת אריסטו של עשיית הבחנות

מרצה: זה היה הדבר הגדול של אריסטו היה עשיית צדדי דינים מכל דבר, אם אתה מסתכל. והצדדי דינים הגדולים ביותר שלו שהוא עשה היה פשוט הקורפוס הזה של יצירות שהוא כותב, שזה איך שהוא לימד, נכון? זה לא רק שהספרים שלו מאורגנים ככה. ככה הוא לימד והוא לימד אנשים לחשוב ככה וללמד ככה, ללמוד ככה.

מבנה היצירות האריסטוטליות

מרצה: לחשוב, וממש כל ספר מתחיל עם איזה נושא אנחנו לומדים עכשיו? זה תמיד שני הפרקים הראשונים של כל יצירה. זה כמו, איפה זה שייך בתכנית הגדולה של הכל? האם זה על החלק הזה של העולם? האם זה על החלק ההוא של העולם? האם זה על איך לחיות? האם זה על איך אנחנו צריכים לחיות? האם זה על איך בני אדם צריכים לחיות? האם זה על איך מלך צריך לשלוט בחברה?

יש לו מאוד ברור—כמובן שזה נעשה מאוחר יותר יותר שיטתי—בדיוק איך לארגן את כל המדעים, מה שאנחנו קוראים עכשיו דיסציפלינות, דיסציפלינות שונות. אריסטו היה הממציא של זה שיש אתה יכול ללכת לאוניברסיטה ואתה יכול ללמוד את הדיסציפלינה הזו או את הדיסציפלינה ההיא.

המקבילה היהודית: רבי וארגון המשנה

מרצה: או בהקשר היהודי, רבי היה הממציא של זה. אני לא יודע אם הוא ממש היה הממציא של זה, אבל בהחלט המסדר של זה, ואמר שיש דבר כזה שנקרא מסכת שבת, מסכת פסחים. ובחומש, אין את הדברים האלה. אין לנו את הדברים האלה כל כך גם. התלמוד מבלבל דברים בחזרה קצת. אבל המשנה מאוד מאורגנת ומאוד באידיאל הזה של סדר והכל צריך להיות במקום הנכון.

הארגון מחדש של הרמב״ם

מרצה: אנשים מאוד לעתים קרובות מדברים על הרמב״ם כהולך בסדר שונה של המשנה, כמו שלרמב״ם יש סדר יותר שיטתי. אנשים אומרים, ובכן, המסורת שלנו היא לא באמת כך. אבל זה, אני חושב, מחמיץ את היער בגלל העצים. כי אם אתה משווה משנה למה שהיה לפני משנה, למשהו כמו תנ״ך, או משהו כמו איך תורה נלמדה לפני, התוצר של המשנה הוא בבסיסו ביותר פרויקט של ארגון, של שימת דברים—זה מה שעורך המשנה, הוא לא עשה את כל ההלכות, נכון? זה לא רובן. מה שהוא המציא היה עבודת הארגון הזו.

ערכים משותפים למרות עקרונות שונים

מרצה: כמובן, אולי עקרונות הארגון שלו היו שונים מעקרונות הארגון של הרמב״ם. אנחנו יכולים להיכנס לפרטים של זה. אבל הערך של זה שיש דיסציפלינות ספציפיות ולומר אני לומד את זה, אל תדבר איתי על דברים אחרים, אני לומד את ההיבט הזה של המציאות או את ההיבט הזה של ההלכה או את ההיבט הזה של האתיקה, זה משהו שהמשנה בהחלט מאמינה בו, וזה אחד הפרויקטים הגדולים של מה שאנחנו קוראים הפרויקט הרבני, הוא לעשות את סוג העבודה הפילוסופית הזו ולספר לנו איפה דברים שייכים, איזה סוג של תחום של מציאות או של ידע יש.

אתיקה כדיסציפלינה בעלת שם

מרצה: אז למה אנחנו אומרים את זה? זו סוג של הקדמה להבין שיש את התחום הזה של—כן, זה מאוד חשוב—יש את התחום הזה של חקירה, סוג של שאלות שנקראות, שוב אריסטו נותן לזה את המילה הזו, זו מילה יוונית, אריסטו אומר במפורש שהוא די ממציא את המילה הזו, לא ממציא אותה, אבל הוא די טבע את השימוש הזה במילה, קורא לאתיקה תחום הלימוד שנקרא הנושא של שאילה והבנה ועשייה. מהם חיים אנושיים טובים.

תלמיד: אתה מחפש ניירות או עטים?

מרצה: יש כל דרמה גדולה.

מרצה: ההתנהגות הנכונה או שאילה מהם חיים טובים. בסדר?

מסכת אבות: המסכת האתית של המשנה

מרצה: וכמו המשנה, כמו שאמרנו זה עתה, המשנה, זה קצת קשור למשהו שדיברנו עליו בשבוע שעבר, איך התלמוד, הגמרא לא מאורגנת כל כך. אבל למשנה יש בבירור מסכת שנקראת אבות. אני לא יודע מי נתן את השמות של המסכתות, אם רבי נתן אותם או לא. אבל אנחנו קוראים לזה אבות.

שאלת השמות

תלמיד: אתה יודע?

מרצה: זה לא כתוב בשום מקום מסכת אבות, כמו מסכת אבות. מתן שמות זה דבר מאוד קשה. מי נתן את השמות של המסכתות? אף אחד לא יודע, נכון? זה נקרא אולי, או אולי זה אומר שאלה הדרכים להתנהג.

תלמיד: או שזה לא אומר אבות. איך אתה יודע שזה…

מרצה: ובכן, האמוראים לא חשבו כך, כי הם לא הביאו את זה עם כל האבות שלהם.

תלמיד: ובכן, זה מתחיל…

מרצה: ובכן, כי אין משנה שאומרת משה קיבל או משהו. זה מתחיל מההתחלה. דיברנו על זה בשבוע שעבר. אני לא יודע אם… זה לא… אלה סוג השאלות שאני לא חושב שאתה יכול לענות עליהן מהטקסט. אני לא חושב שזה ברור בכלל שהנקודה של אבות היא אפילו לתת את סיפור המסורת.

עקרון הארגון של אבות

מרצה: זה אפשרי שזה הפוך, זה פשוט דרך לארגן את האמרות האתיות לפי דור. כי זכור, המשנה היא יצירה, מי שיצר את המשנה, שוב, רבי או אולי היו כמה ארגונים של משנה לפניו, כתב את זה, ערך, חיבר את היצירה הזו. אני מניח שהוא נתן את השמות, אני לא יודע אם הוא נתן את כולם, חלק מהמסכתות יש להן יותר משם אחד, אבל רובן די מוסכמות, והוא קרא לזה העבודה והוא היה צריך את עקרון הארגון. זכור שעכשיו אנחנו אומרים שהרמב״ם למשל עשה על—

[סוף חלק 1]

עקרונות הארגון של פרקי אבות: פרשנות חדשה ל״אבות” כקטגוריות ולא כאבות

מטרת פרקי אבות: שרשרת מסורת או אמצעי ארגוני?

מרצה: זה מתחיל מההתחלה. דיברנו על זה בשבוע שעבר. אני לא יודע אם… אני לא זוכר… כן. כאילו, זה לא… אני לא… זה סוג השאלה שאני לא חושב שאתה יכול לענות עליה מהטקסט. אני לא חושב שזה ברור בכלל שהנקודה של אבות היא אפילו לתת את סיפור המסורת. זה אפשרי שזה הפוך. זו פשוט דרך לארגן, להכיר את האמרות האתיות לפי דור, כי זכור, המשנה היא יצירה, מי שיצר את המשנה, שוב, אולי היו כמה ארגונים של משנה לפניו, כתב את זה, ערך, חיבר את היצירה הזו, ואני מניח שהוא נתן את השמות. אני לא יודע אם הוא נתן את כולם, לחלק מהכתות שלו יש יותר משם אחד, אבל רובן די מוסכמות, והוא קרא לזה פסח תסובות, והוא היה צריך את עקרון הארגון.

עקרונות ארגון: משנה מול רמב״ם

מרצה: זכור שאנחנו אומרים שהרמב״ם, למשל, עשה ארגון הרבה יותר הגיוני. הרמב״ם תמיד, או לפחות מנסה, שההלכה שלו תתחיל עם כלליות ואז תעבור ליותר פרטים, שזו כמו הדרך ההגיונית של הוראה, דדוקטיבית. המשנה בהחלט לא מנמקת חצי דדוקטיבית כמו הרמב״ם. היא הרבה יותר אנלוגית. זו הסיבה שעקרונות הארגון של המשנה הם בעיקר אנלוגיה. אני מתכוון, זה דומה לזה, זה דומה לזה, הרבה יותר מאשר למצוא את הכלל הכללי שמקיף את שניהם ואז לעבוד מזה, נכון?

למדות והפורמליזציה של הנמקה אנלוגית

מרצה: למדות, מה שכבר דיברתי זה מה שלמדות עושה היא שהיא מנסה לדדוקטיפיקציה, איך אומרים, לפורמליזציה של כל אנלוגיה בתלמוד לדדוקציה. וזה בדרך כלל דבר מאוד קשה לעשות כי הם בעיקר לא עובדים ככה. לפחות לא במפורש. אבל בסדר, אנחנו יכולים להגיע שזו כמו ביקורת קלה או שאלה של איזה סוג של ארגון, אבל הוא עדיין עושה את הארגון הזה, נכון? והוא צריך לשים את כל ההלכות של נזיקין לתוך סוג של [ארגון], ואז את כל הדינים של רכוש וכן הלאה.

[הפרעה קצרה]

מרצה: אנחנו הולכים להיתקע. זה בסדר. נביא מישהו לנקות את זה מחר.

עבודת העריכה של מחבר המשנה

מרצה: אז הוא עושה את כל העבודה הזו, מי שעורך את המשנה, הוא עושה את כל עבודת הארגון הזו. הדבר הגדול ביותר שלו הוא לארגן דברים והוא נותן שמות לדברים. מתן שמות זה מאוד קשה אגב. אני חושב שבכלל אגב, השמות המסורתיים היהודיים לדברים הם די גרועים, כלומר, זה בסדר.

בעיית השמות היהודיים המסורתיים

תלמיד: מה, איך אני יודע את זה? מה אתה מתכוון? מה, כמו, דוגמאות שאתה גרוע?

שמות פרשיות: תוויות לא תיאוריות

מרצה: הדוגמה היא פרשת נח. זה לא על נח, נכון? בראשית זה די על בראשית, אבל זה פשוט מזל, כי זו גם המילה הראשונה. אבל נח זה לא על נח, וגם לא לך לך על לך לך, וכן הלאה. נכון, לפרשיות יש שמות גרועים. שמות גרועים כלומר שמות לא תיאוריים, שמות שפשוט נבחרו מההתחלה שלהם.

שמות מסכתות המשנה: בדרך כלל טובים יותר

מרצה: למשנה יש בדרך כלל שמות טובים יותר, כמו שבת, עירובין, פסחים, טהרות, עוקצין, וכן הלאה, בדרך כלל יש להם שמות טובים יותר. זו דוגמה לשם גרוע, זו הסיבה שיש מסורת לקרוא לזה מסכת יום טוב. שם תיאורי, כנראה לא השם המקורי כי הוא טוב יותר, זכור את הכלל. מסכת ביצה זה לא שם טוב, פשוט נקרא על שם המשנה הראשונה.

תלמיד: אילו משניות אחרות אין להן שמות טובים מאוד?

מרצה: אני חושב שרובן נקראות טוב.

תלמיד: אז זה קצת יותר מדי פרטי לרוב המסכתות?

מרצה: אוקיי, אבל אתה צריך לתת לבחור קצת רווח.

תלמיד: לא אמרתי רווח. חשבתי שאני הולך לומר כמה מהאחרות.

מרצה: רוב המסכתות נקראות נכון. חשבתי שאתה הולך לומר בבא זה זה שפשוט נותן שם לזה.

תלמיד: לא, זה לא. זה נקרא מסכת נזיקין. זה פשוט שלושה חלקים של מסכת נזיקין, נכון?

הדפוס הרחב יותר של מוסכמות שמות גרועות

מרצה: אוקיי, אבל כשאני אומר שעקרונות השמות היהודיים הם בדרך כלל גרועים, זה שיש לנו איזה ספר בן שלושה כרכים שנקרא [תנ״ך מחולק לתורה, נביאים, כתובים], שהם שלושה שמות מאוד גרועים.

תלמיד: לא, לא שלושה. שניים מהם לא מאוד תיאוריים.

מרצה: אין באמת כמו קטגוריה של ספר שנקרא [כתובים], פשוט אומר קטגוריית תפוס-הכל, כל מה שלא נביאים. ונביאים זו גם לא קטגוריה טובה כי אנחנו, בכמה תנ״כים שתסתכל עליהם היום, תראה שיש להם משהו שנקרא [נביאים ראשונים ונביאים אחרונים], שהם שני סוגים שונים של ספרים. אין קשר, ספר שמואל זה לא נבואה, כאילו זה נכתב על ידי נביא, אבל זה נרטיב, זה היסטוריה.

הארגון המעולה של התרגום השבעים

המשנה של שרשרת המסורת מול פרויקט האימות של הרמב״ם: ניתוח ביקורתי

שתי המטרות שהצהיר הרמב״ם לפרקי אבות

מרצה: כמובן, הגמרא לא יודעת בדיוק מה אבות אטומא אומר, כמו שדיברנו. יש את כל הדיון הזה של מה זה אמור להיות, ומה אנחנו לומדים מזה, בלה, בלה, בלה, בלה, בלה. אבל ברור שלאבות יש משמעות רבנית במושג הזה. אז מה שאני חושב, ואני אומר לכם את הפשט שלי, אין לי שום סיבה טובה לחשוב – אני חושב, אפילו מה שהרמב״ם אומר, תזכרו, אני אגיד לכם משהו חשוב.

תלמיד: מצאת מישהו שאומר לי?

מרצה: לא. טוב, אז תקשיבו, מה שאני אומר זה ככה. חסר פה דברים מסיבה כלשהי, אני לא יודע איך זה יכול להיות. אוקיי, אתם מבינים מה אני אומר? מה שאני אומר זה שהרמב״ם אומר שלפרקי אבות יש שתי מטרות. הרמב״ם אומר בהקדמתו למשנה שתי מטרות:

הראשונה היא לספר לנו את אמיתות המסורת – כמו השרשרת הבלתי פוסקת מסיני של תורה שבעל פה כל הדרך עד שמעון הצדיק, בעצם, וזה לא מאוד מעניין, דרך אגב. אם המשנה מנסה לעשות את זה, היא עושה עבודה די גרועה, כי אי אפשר לתת גנאלוגיה ולהגיד ולדלג על כמו 10,000 דורות.

תלמיד: כמו טוב קסם 39 אז כן?

מרצה: אה כן, אנחנו זוכרים את הבחור הזה. אחרי זה היה סוג של לא מזוהה – אני הולך למצוא משנה שאומרת שיש דבר כזה, משהו כזה.

תלמיד: זה גם אומר במדרש –

מרצה: אוקיי, אז מצאת משהו, אבל לא הוכחה גדולה.

שיטת האימות של הרמב״ם: שרשרת בהשפעה אסלאמית

אז מה שאני אומר זה ככה: הרמב״ם אומר שיש לזה שתי מטרות. אחת היא לספר לנו – זה אומר כמו הגדולים או משהו כזה, האנשים הגדולים האלה. יכול להיות שבקיצור אתה אומר שזה לא – זה לא מפריך את זה, זה אפשרי. זה עדיין אפשרי, כמו שזה אפשרי, אפשרי שזו המילה, המשמעות.

הרמב״ם אומר שתמיד יש לזה שתי מטרות. אחת היא לספר לנו את אמיתות המסורת על ידי מתן השרשרת הבלתי פוסקת הזו. ואני טוען שהמשנה, אם היא מנסה לעשות את זה, היא עושה עבודה די גרועה בזה, כי היא פשוט כמו – דרך אגב, כי המשנה ממש לא יודעת שום דבר שלא היה ידוע.

ההקשר ההיסטורי של הרמב״ם: תגובה לאתגרים קראיים

אלוהים, אני לא צריך לעשות את זה, נכון? כמו, אם מישהו רוצה להגיד לך שהרמב״ם – רק כדי להבהיר, הרמב״ם לא מדבר באותו הקשר כמו המשנה, נכון? אפשרי שלמשנה היה משהו דומה, אבל לרמב״ם יש את ההקשר הזה שיש איום, יש את זה, איך קוראים לזה? יש אתגר לסמכות של הרבנים, נכון? יש קראים, בעיקר, שאומרים, טוב, יש לנו תורה, זה מגניב. התורה נהדרת, הם פרוטסטנטים, זה מספיק. ואז הרבנים באים ואומרים כל מיני דברים. מי אמר? אני יכול להגיד דברים גם. זה בעצם זמנו של ענן.

והרמב״ם, כדי לענות על זה, עושה את הדבר המוסלמי הזה, ויש לזה מילה באסלאם, אני שוכח את המילה, שבו לכל חדית יש שרשרת העברה מצורפת אליו. ויש כמו תחום שלם של לימוד באסלאם שנקרא, איך שזה נקרא, לימוד השרשראות האלה. כמו זו שרשרת אמינה, זו שרשרת לא אמינה, בלה, בלה, בלה.

ועל בסיס השפה הזו, הרמב״ם מנסה לעשות את זה לכל התורה שבעל פה, נכון? הרמב״ם הוא – אני לא יודע אם הראשון, כמו רב שרירא עשה משהו דומה – אבל הרמב״ם עושה בהקדמה שלו, גם בהקדמה של פירוש המשנה וביתר שאת נותן לנו את השרשרת הזו, והוא אפילו סופר אותה: 40 דורות ממשה עד רב אשי, והוא נותן כל שם – כמו הבחור הזה קיבל מהבחור ההוא והבחור ההוא מהבחור ההוא – וזה אמור להראות לנו שיש כמו העברה אותנטית של התורה.

תלמיד: רגע, רגע. רגע. קשיות על השרשרת של הרמב״ם – אבל יש את השרשרת של הרמב״ם. אז רגע, רגע.

הטיעון הנוסף של הרמב״ם מסמכות מקראית

מרצה: אז עכשיו הרמב״ם עושה את זה, ואנחנו רואים שהוא צריך לעשות הרבה יותר ממה שהמשנה עושה, כי הוא מנסה לתת לך משהו שנראה אמין, נכון?

תלמיד: כן, אבל הוא לא אומר שכל הצדוקים והקראים או מה שזה לא יהיה, נכון, אומר שכולם מאמינים בתנ״ך, אז אם הם מאמינים בתנ״ך, אז התנ״ך אומר להקשיב לרבנים.

מרצה: כן, זה עוד אחד מהטיעונים שלו, כן. אבל הוא עדיין צריך לתת – וזה נכון שהרמב״ם חושב שיש הרבה פחות מסורת אותנטית ממה שאנשים מניחים – אבל הוא עדיין צריך לתת איזושהי שרשרת של כמו מאיפה אנחנו מקבלים את כל אלה. כמו הרמב״ם עדיין חושב ששלד התורה שבעל פה הוא השמועות האלה, הדברים האלה ששמענו כל הדרך חזרה למשה. ובשבילו, דרך אחת לגרום לזה להיראות טוב – אני אומר את המילים “להיראות טוב”, כמו לשכנע אותך באותנטיות שלו – היא לתת לך שרשרת בלתי פוסקת של העברה, כמו האדם הזה מהאדם ההוא, האדם ההוא מהאדם ההוא.

השרשרת של המשנה: מתווה סכמטית, לא תיעוד מפורט של העברה

הרמב״ם עצמו יודע שהמשנה לא עושה את זה, נכון? המשנה, כולל פרקי אבות, שהרמב״ם חושב שעושה את אותו הדבר שהוא עושה – המשנה לא עושה את זה. המשנה עושה ככה: המשנה יודעת מי שמוזכר בתנ״ך – תודה רבה, קראתי את אותו הספר – זקני העם אחרי זמנו של יהושע עדיין היו בסדר. אוקיי.

מיהושע לנביאים: הפער הגדול הראשון

זה סוג של הנביאים. אופס. אתם יודעים כמה זמן היה בין שני הדברים האלה? מי הם הזקנים האלה בכלל? אלה הזקנים שעדיין מכירים את יהושע. מי הם הנביאים האלה גם? טוב, שם נביא ראשון, לא? מי הנביא הראשון בשם?

תלמיד: שמואל.

מרצה: מצוין. אז שמואל היה – בספר נביאים מתחיל כמו, סוג של מתחיל בשמואל, נכון?

תלמיד: שמואל.

מרצה: אתה יכול להניח שהמשנה כשהוא אומר זקנים מתכוון גם שופטים – למה לא? אני לא יודע, אולי הוא כן. אבל אז נביאים – אבל הנביא הראשון בשם שאנחנו יודעים עליו, פחות או יותר, יש כמה נביאים בשופטים, הם לא מזוהים – הנביא הראשון בשם או רשמי –

תלמיד: מה?

מרצה: כן, נביא ראשון בשם בתורה הוא שמואל.

תלמיד: פנחס אולי שמו?

מרצה: אולי הוא מתפקד בתפקיד של נביא. הראשון בשם הוא שמואל, שהיה זמן רב מאוד – כמו יש פער של כמה מאות שנים בין זה לבין הזקנים מיהושע.

תלמיד: מה?

מרצה: טוב הם נביאים, אבל הם היו בזמנים של משה – זה לא עוזר לנו, נכון? זה מאוד ברור נביאים כשאנחנו קוראים לנביאים, נכון, כשאנחנו מדברים על זה.

פערים בתוך התקופה הנבואית: פתרון אחיה השילוני

עכשיו כמובן הנביאים גם – עכשיו רק כדי להבהיר, נביאים יש לנו אז שמואל, ואחרי שמואל יש עוד כמה נביאים בשם, אבל אז כל הדרך עד אליהו הנביא, אף אחד לא יודע מי היו הנביאים בינתיים. כמובן לכן יש לנו את האדם הקסום הזה שנקרא אחיה – אני צריך לפתור את הבעיה הזו. זה היה נהדר – זה עבד לרמב״ם, למה זה לא יכול לעבוד לבעל שם טוב?

אבל זה מאוד מצחיק כי מה אם אתה – מה אם אתה עושה מסורה של תורה שמבוססת על העובדה שאחיה השילוני חי מזמני דוד או אולי מיציאת מצרים כל הדרך עד – כי כמובן אבן עזרא נהדר בלהיות ביקורתי כלפי מסורות אקראיות של אנשים אחרים אבל לא כלפי שלו, כמו כולם.

אז הנקודה שלי היא – לא לא, אני לא כאן, אני לא כאן כדי ללעוג למשנה. אני רק מנסה להסביר לכם שהמשנה לא עושה מה שהרמב״ם חושב שהיא עושה. המשנה לא נותנת שרשרת בלתי פוסקת של העברה, כי היא נותנת כמו את הדבר הכי סכמטי הזה.

התקופה הנבואית לאנשי כנסת הגדולה: עוד פער

כן, היו משה ויהושע, ואז היו הזקנים והנביאים, ואחרי הנביאים היה משהו שנקרא אנשי כנסת הגדולה. שוב הפער העצום, כי הנביא האחרון היה – טוב, אתה יכול להעמיד פנים שהנביא האחרון היה הראשון של – אבל אז עד שמעון הצדיק, פחות או יותר מוסכם שיש פער של 200 שנה, אף אחד לא ממש חולק על זה. אולי אתה יכול לעשות את הפער קטן יותר כדי לעשות אותו כמו רק דור אחד, 70 שנה, עדיין פער. עדיין יש מישהו בינתיים.

שמעון הצדיק היה מאנשי כנסת הגדולה, אבל זה לא אומר שהוא ממש לא היה בזמנים של עזרא. אף אחד לא חושב את זה. הוא לא היה בזמנים של אלכסנדר. המקומות שאנחנו יודעים שיש פער, או אנשים יודעים שאנחנו יודעים שיש משהו שקורה מ-

הנקודה המתודולוגית המרכזית: המשנה לא מספקת מידע חדש

לא אמרתי שהפערים האלה אמיתיים. אני רק אומר שאם המטרה שלך היא לשכנע אנשים – זה לא אומר – לא אמרתי את זה, זו לא הטענה שלי. מי ש – אני לא טוען שום דבר. אני רק טוען שאם המשנה – יפה מאוד, אני לא אומר שזה לא נכון. אני רק אומר, כמובן, זה לא אומר בשום מקום, ואין שריד בנביאים, שהנביאים תפקדו כסוג של מעבירים סמכותיים של התורה. זה משהו שאני המצאתי.

תלמיד: כן, כמו, אבל אז אפילו הגמרא לא כמו מושגת את זה כמו –

מרצה: והם מסמיכים את הדור הבא של הושע לעמוס. כמו, הלו.

תלמיד: אבל הבעיה היא גם שדסטין קופץ מאחיה לאחיה.

מרצה: מצוין. אוקיי, הם נפגשו. חלק מהם נפגשו.

הבהרה: לא חולק על אמיתות המסורת

עכשיו תקשיבו, זו לא הבעיה. הבעיה שלי היא שאני לא כאן כדי להתווכח עם המשנה. הכל נכון כל הדרך עד הדברים שאני אומר לכם שהם ישמעאל, פשט, ותלמוד, ושבת. זה נכון. זו שרשרת בלתי פוסקת. אני יכול להניח את זה. כמו, למה לא? כמובן אנשים נותנים את הפירושים שלהם, אבל זה לגיטימי. זו אין שאלה.

אני רק אומר שהמשנה לא מנסה לשכנע אתכם באמיתותה על ידי עשיית הדבר המוסלמי הזה של מתן כל שרשרת השמות, כי היא לא עושה את זה! הרמב״ם עושה את זה, הרמב״ם מנסה לעשות את זה.

שרשרת הרמב״ם: משכנעת יותר, אך עדיין מוגבלת

עכשיו כמובן, לי זה לא משכנע במיוחד, כי אם היה לך כמו שם אחד שלא מוזכר בשום מקום ואתה אומר, זה היה האיש שקיבלנו ממנו, אז זה עד למסורת שלך. אבל אם כל הרשימה שלך מבוססת על טקסטים, ותודה רבה שיש לנו את אותם טקסטים – כלומר כמובן שיש כמו ראיות פנימיות של הטקסטים שיש בהם סתירות מסוימות – אני לא סותר, אני לא חושב את זה, אני חושב שהמסורת נכונה.

הרבה יותר טוב כי הוא מספר לך דברים שאף אחד לא היה יודע כמובן עבור ה – עבור הדברים – וכמה דברים שהוא יודע הוא נותן לך מסורת ממשית. אולי המסורת הזאת גם נכתבה בישיבה. כמובן, אתה יודע, אחרי כמה דורות זה מאוד קשה לזכור משהו אם זה לא כתוב. אבל הוא נותן לך משהו אמיתי. הוא נותן לך מידע שלא היה לך אחרת.

שרשרת המשנה: ידע כללי, לא הוכחה משפטית

המשנה לא – המשנה עצמה לא נותנת לך שום מידע שלא היית יודע אם רק גדלת בתקופת המשנה. כולם יודעים ששמעון הצדיק היה התנא הראשון, ואז ה-

[סוף חלק 3]

פרקי אבות: משמעות “אבות” כעקרונות וארגון המשנה

ביקורת על קריאת הרמב״ם: השוואה לרב שרירא גאון

אז, השרירא גאון עושה עבודה טובה יותר בזה. הרבה יותר טוב, כי הוא מספר לך דברים שאף אחד לא היה יודע, כמובן, עבור הגויים, עבור הדברים, וכמה דברים שהוא יודע, הוא נותן לך מסורת ממשית. אולי המסורת הזאת גם נכתבה בישיבה. כמובן, אתה יודע, אחרי כמה דורות, זה מאוד קשה לזכור משהו אם זה לא כתוב, אבל הוא נותן לך משהו אמיתי, הוא נותן לך מידע שלא היה לך אחרת.

המשנה עצמה לא נותנת לך שום מידע שלא היית יודע אם רק גדלת בתקופת המשנה. כולם יודעים ששמעון הצדיק היה הראשון ואז הייתה הרשימה הזאת של הזוגות שהייתה כמו רשימה ידועה. אלה כמו הדמויות הקדומות כביכול – אלה לא דמויות לא ידועות שלא היינו שומעים עליהן. לא היית – אבל רבינו הקדוש שמע על – זו השאלה של הרמב״ם. השאלה הגדולה של הרמב״ם כשהוא מנסה לתת את הטיעון הזה היא למה רבינו הקדוש הזכיר רק את הדורות האחרונים לפניו ולא את כל הדבר, והוא נותן תשובה שאולי היא תשובה סבירה, אבל מה שזה לא עונה זה שלרבינו הקדוש לא הייתה השאלה הזאת.

הטיעון של הדובר נגד הצעת הרמב״ם

אז זה אני מתווכח נגד ההצעה של הרמב״ם שהמטרה של המשניות הראשונות בפרקי אבות היא לתת לנו את עדות המסורת לאמיתות התורה שבעל פה. אני לא חושב שזה טיעון משכנע במיוחד. אני חושב שזה הגיוני בהקשר של הרמב״ם. גם הרמב״ם מתמודד עם הבעיות האלה. כמובן, בתקופת התנאים היו גם אנשים שהכחישו את הסמכות, אבל לא באותה צורה.

סטייה: הצדוקים והקראים

אני חושב שהרמב״ם מערבב את הצדוקים והקראים בצורה שגויה, בצורה שגויה לחלוטין, וגם אין באמת ראיות טובות – אתה יודע שאין ראיות בחז״ל שהצדוקים לא האמינו בתורה שבעל פה – זה הומצא על ידי הרמב״ם. הם לא האמינו ב – היו להם מחלוקות. אף אחד – הם גם לא האמינו בתחיית המתים וכן הלאה. הם לא האמינו בהרבה דברים, כן, שאתה יודע, מה שהקוראן אומר – כן, לא, לצדוקים היו מחלוקות. הם לא האמינו במלאכים. הם לא האמינו בהרבה דברים.

תלמיד: אבל הצופים –

מרצה: ליוסף פלביוס יש כמו רשימה של דוגמות, במה הם לא מאמינים. אבל מה שאני אומר זה שאין – הרמב״ם – זה הכל לגמרי סטייה – אבל הפורמליזציה של הרמב״ם של הצדוקים כסוג של פרוטו-קראים, והוא ממש מערבב אותם כאותה קבוצה – אולי הוא לא ממש חשב על זה, אבל הוא חושב שהם אותו מבנה ואומר שאלה אנשים שהם פרוטסטנטים. הם מאמינים רק בספר הכתוב, בחוק הכתוב – זה לא באמת נכון.

מה שנכון זה שיש להם, אפשר לומר, מסורות משלהם. כמובן שכולם – גם לקראים יש מסורות משלהם. אבל יש מחלוקות בהלכה. היו להם מחלוקות עם הפרושים או איך שתרצה לקרוא להם, המיינסטרים – אז מה שאנחנו קוראים לפחות המיינסטרים – על הפרשנות של התורה. אבל לא הייתה להם הנקודה הזאת שאתה לא צריך לקבל פרשנויות. אין ראיות לזה, וזה לא נכון. היו להם פרשנויות משלהם, לפעמים יותר מילוליות ולפעמים פחות מילוליות. אין – אין שום דבר. כלומר, כמה דברים, כמו שאנחנו אומרים, אין מקור בתורה לחלוק עליו. אבל הם חולקים עליו בצורה פרוטסטנטית, כמו שזה לא אומר, אז לכן זה לא נכון. זה היה רק טיעון. ואנחנו חושבים שזה טיעון טוב. אנחנו צריכים לענות על הטיעון הזה. זה טיעון טוב.

תבין, הלכה למשה מסיני היא כמו הפתרון הזמני שעונה על סוג הטיעון הזה. אין לנו מה לומר. אוקיי, תקשיב, אנחנו גם לא יודעים למה זה אומר, אבל זה מה שאבותינו עשו, אז אנחנו עושים את זה. אבל בדרך כלל אנחנו כן מנסים לענות על זה, נכון? כל הסיפורים האלה – אנחנו מנסים לענות כי המסורת שלנו כן מאמינה – כמובן שאין לנו מסורת שהיא על רע, אבל חלק מהמסורת הוא שאנחנו מתווכחים על סמך הטקסטים האלה.

אוקיי, אני נכנס לדברים מאוד צדדיים. הנקודה היא, הדיון בצדוקים – אם המשנה מנסה לענות לצדוקים, ראשית לא היו צדוקים כאלה בתקופת המשנה. הם היו בתקופת הרמב״ם. שנית, גם אם היו – הגיוני – גם אם היו, זו הייתה תשובה גרועה.

מה שהרמב״ם עושה זו תשובה טובה במקצת, אבל מה שהמשנה עושה זו בהחלט לא תשובה טובה. לכן, בשבילי, זה כמו שלואי טוען שפרקי אבות לא נמצא כאן, שהמטרה הראשונה שהרמב״ם טוען לפרקי אבות היא לא נכון. זו שיטה ברמב״ם, אבל אני מקווה שמותר לנו להתווכח עם הרמב״ם.

הלגיטימיות של אי הסכמה עם הרמב״ם על פשט

תלמיד: למה שיטה? האם מותר לנו?

מרצה: אני אולי אעזוב, אבל –

תלמיד: אתה הולך לעזוב?

מרצה: נראה איך זה הולך. בכל פעם שזה מגיע לפשט ב – אני רוצה להגיד לך כלל, הכלל שלמדתי מרב שמואל אבן תיבון. כשזה מגיע לאמת, הרמב״ם תמיד צדק. כשזה מגיע לפשט ופסוקים, הוא בדרך כלל טועה.

אז עכשיו, רב שמואל אבן תיבון עצמו – זה הספר שקראתי הבוקר כהכנה לשנה הזאת, ואולי נגיע לחלק שאנחנו מנסים להגיע אליו – אבל רב שמואל אבן תיבון, שהיה כמו התלמיד המוביל של הרמב״ם במובנים מסוימים, לפחות תלמיד אירופאי מוביל, ולרמב״ם היו אפס תלמידים במצרים, או אולי אחד שהוא כתב לו את המורה וזה לא הסתדר. אבל התלמיד העיקרי שלו כתב על הרמב״ם הערות. כמו, אחרי התרגום, הוא לפעמים כתב הערות. ועל דבר אחד, הוא אומר, אני לא יודע מה קורה. הרמב״ם בטח ישן כשהוא כתב את זה. הוא ממש השתמש בשפה הכי קיצונית. וכמובן, הוא אומר שהוא איש גדול, אבל אני חושב שהוא קרא את זה לא נכון, כי זה לא אומר מה שהוא אומר. זה אומר הפוך, מה שזה לא יהיה.

אז יש לנו מסורת ש – שאפשר להתווכח עם הרמב״ם בוודאי, ופשט במשנה. הרמב״ם לא תמיד צודק לגבי זה. זה לא אומר שיש פגמים. הרעיונות שלו שגויים, אבל זה לא אומר שהקריאות שלו לפעמים שגויות.

התזה החיובית: “אבות” פירושו עקרונות

אז כמו שאמרתי, המטרה של הרמב״ם לנסות לבסס את הסמכות של התורה שבעל פה, מטרה מאוד יפה. אבל שהוא אומר שזה מה שפרקי אבות עושה לא משכנע אותי. אם זה משכנע אותך, אתה יכול להגיד לי.

ראיות לשוניות ל״אבות” כעקרונות

אז לכן, אני לא – למרות שכמו שאמרת לי, השפה של אבות במשמעות כמו החכמים הגדולים כן קיימת. זה אומר אבות עולם כמה פעמים. במשנה זה פעם אחת, ובמדרש, יותר פעמים. וכן הלאה. אז זה אפשרי. אבל אפילו יותר אפשרי, מה שיותר סביר ומתאים יותר ללשון המשנה זו השפה הזאת שיש לנו לפחות ארבע או חמש פעמים, כמו שאמרת, הסבוראים בתחילת בבא קמא וכמה מקומות אחרים, בעיקר בבבא קמא, נכון?

המסגרת המושגית: אבות ותולדות

רש״י עדיין מנסה להסביר את זה. הוא סופר את האבות כעקרונות, נכון? ביוונית, אבות זה עיקרון, נכון? כמו שאמרתי קודם, הכללה, סוג, כלל, או משהו, רק מילה אחרת שלא בתורה, נכון? כלל, כל, נכון? כלל פשוט אומר כל, שלם, נכון? או אב, בניגוד למו אחד, בן, כמו איש, שהוא כמו הילד של האינדוקציה, נכון? כמו, תולדה, כמו, האם יש לנו שפה של לידת הצעות? כן, כמובן שיש לנו.

משהו שנקרא בניין אב. שמעת על זה? אחד הדברים העיקריים, כמו אם אתה קורא כללי התלמוד, זה מה שנקרא מידות דרש. מידות דרש, שוב המילה מידות היא גם מילה כללית. אבל מידות דרש, שזה כמו החידוש העיקרי של חכמים – יש 13 מהן ורשימות שונות שלהן. כמו בעצם כל ה-13 הן הדוקטרינה. אני יודע שאנשים לא מסכימים עם זה. בעצם כולן הן סוגים שונים של דרכים להכליל דברים כדי להבין אותם או ללדת דברים חדשים.

ואחת העיקריות, כמו כלל ופרט, כלל פשוט אומר כש – כלל אומר כשיש לך את הפסוק עצמו נותן לך כלל כללי, כלליות, נכון? אז יש משהו שנקרא בניין אב. בניין אב זה יצירת אב מ – זו אנלוגיה, נכון? אינדוקציה, נכון? אתה רואה, בניין אב מכתוב אחד או בניין אב משני כתובים וכן הלאה. בניין אב אומר, אם יש לי דוגמה, אני יכול להפוך את הדוגמה הזאת לאב ואז אב מכתוב אחד וכן הלאה, נכון?

תולדה אומרת את התוצאה של הסילוגיזם שנקרא אב. אז זו שפה רבנית מאוד קלאסית לעקרונות או הנחות יסוד גדולות יותר או כללים, כלליות שיולדות כללים פרטיים נקראים אבות ותולדות. אז אבות ותולדות – אז לכן, זה מה שאני אומר, אני חושב שכולן – אולי כי גזרה שווה היא רק אנלוגיה, אבל כן, זו הסיבה שאתה לא יכול לעשות, כי האנלוגיה שלך צריכה בדרך כלל להיות מבוססת על דדוקציה. בדרך כלל אנלוגיה שווה משהו רק אם היא מבוססת על איזושהי כלליות נסתרת או סוג של דדוקציה שהיא מדברת עליה. זו הסיבה שאם אתה חושב שאתה יכול לעשות גזרה שווה בעצמך, אתה לא יכול, כי בדרך כלל כשיש גזרה שווה זו רק אסמכתא, רק נותנת לך את האנלוגיה, אבל אתה צריך לדעת את הדדוקציה האמיתית מאחורי האנלוגיה. זה בסיסי –

מסקנה: פרקי אבות כ״פרקי עקרונות”

עכשיו, לכן, אבות בדרך כלל אומר עקרונות. אז אני טוען שהאבות החשובים ביותר הם העקרונות החשובים ביותר של מה? העקרונות החשובים ביותר.

עקרון הארגון של פרקי אבות

עכשיו, לגבי העובדה שפרקי אבות, לפחות בהתחלה, מאורגן לפי דורות, זה רק עיקרון של ארגון כי אתה צריך להבין, זה חוזר למה שאמרתי, שרבינו הקדוש, ובהחלט סוג האפוריזמים שהוא מצטט כאן, נכון? אין דרך טובה לארגן אותם.

איך רבינו הקדוש ארגן את המשנה

אם יש לך מסכתות, כמו, תדמיין – אני לא יודע אם זה כמו התחלה, אבל תדמיין את רבינו הקדוש שיש לו כמו אנציקלופדיה ארוכה על כל מיני דברים, ומעורבבים. כמו אם אתה מסתכל על התוספתא, כמו אחת מהתוספתות השונות פחות מאורגנת מהמשנה. בהחלט עשה הרבה עבודה של ארגון. עכשיו, ומה הוא עושה? הוא לוקח את הגדול הזה, נכון, רבינו הקדוש והרמב״ם עשו משהו דומה, ממש, כמו המשנה תורה, הרמב״ם עובד עם כרטיסי אינדקס, הוא בטח עבד, בעצם אנחנו יודעים, יש לנו כמה מכרטיסי האינדקס שלו בגניזה, נכון?

רבינו הקדוש הולך עם כרטיס האינדקס שלו ברשימה הזאת של אמירות תנאיות, והוא מערבב לעצמו שש קופסאות גדולות, ובתוך שש הקופסאות הגדולות האלה יש לו קופסאות קטנות, והוא מתחיל – אני מבטיח לך שהוא עשה את זה, או בראש שלו או עם קופסאות ממשיות, אני לא יודע, איך הוא עשה את זה? יש לו את הקופסאות האלה, לרבינו הקדוש יש שש קופסאות גדולות, הוא עשיר, הוא יכול להרשות לעצמו קופסאות, ואולי היה לו צוות, אני בטוח שהיה לו צוות, היה לו צוות כנראה שעבד בשבילו, והם מקבלים, בכל פעם שמישהו בא ואומר, אפשר להגיד משהו? הוא אומר, אוקיי, על מה זה? אה, זה על איזו מצווה, אוקיי, לתוך קופסת המועד. ואז הוא לוקח את כל קופסת המועד והוא מחלק אותה ל-12 מסכתות של מועד. איך אתה חושב שזה עבד? זה לא היה קסם. ככה אתה עובד, נכון?

אז עכשיו, לרוב זה, זו הסיבה שלפעמים יש משהו במקום הלא נכון. זה הולך כמו, זה נכנס לקופסה הלא נכונה. מה אתה רוצה ממנו?

תלמיד: לא, אני רציני.

מרצה: כמו, הוא אנושי, נכון? או זה כמו, המקום הכי טוב. זה מאוד קשה לארגן הכל בצורה מושלמת או בלתי אפשרי או חסר תועלת.

תלמיד: כן, אני לא יודע אם זה כמובן – אני לא חושב שזה היה הראשון מה טעות – בשום אופן לא.

מרצה: אז לא, אז אני אומר לך מה התיאוריה שלי היא כזאת. זו התיאוריה שלי שאני ממציא עכשיו. אם אתה רוצה לא להסכים עם התיאוריה שלי היא כזאת, היא ניתנת על מה שאני חושב שזה כזה. דרך אגב, יש ספרים אחרים שמאורגנים על העיקרון הזה, אז –

עקרון הארגון של פרקי אבות: למה אפוריזמים אתיים מסודרים לפי דור

האתגר של ארגון חומר אתי

מרצה: או זה כמו המקום הכי טוב. זה מאוד קשה לארגן הכל בצורה מושלמת. או בלתי אפשרי או חסר תועלת. כן, אני לא יודע. כמובן, אני לא חושב שזה היה הראשון. אולי המשנה הראשונה הייתה גם טעות.

תלמיד: מה אתה מתכוון טעות?

מרצה: בשום אופן לא. לא, אני אומר לך. התיאוריה שלי היא כזאת. זו התיאוריה שלי שאני ממציא עכשיו אם אתה רוצה לא להסכים איתה. התיאוריה שלי היא כזאת. היא ניתנת. אבל אני חושב שזה כזה. דרך אגב, יש ספרים אחרים שמאורגנים על העיקרון הזה.

אז, לכל נושא של הלכה, בדרך כלל, יש לו, ולפעמים יש אפילו קצת אגדה שהוא חושב, אה, זה שייך למסכת ראש השנה, בואו נכניס את זה לקופסה הזאת. אוקיי. או מסכת כתובות, או איפה שזה. אין בעיה.

עכשיו, יש כל אלה… עכשיו יש לו גם, יש, דרך אגב, בוודאי יש יותר אמירות שהוא חתך מהדבר שלו. אוקיי, יש לו איזה עיקרון שאומר לו מה מספיק חשוב כדי להיות בספר הקנון הראשי שלו. אוקיי. עכשיו יש הרבה דברים שהוא שופט, מצד אחד זה מאוד חשוב, מצד אחד זה שייך לקנון. אתה לא יכול פשוט להשאיר את זה במדרש. יהיה מדרש על לב טוב? לא, לא, לא. זה חייב להיות בששה סדרי משנה, כל המסכתא. זה חייב להיות במשנה.

עכשיו בסדר, אז בואו נארגן את כל המסכת, נאסוף יחד את כל האמרות האתיות האלה, נכון? אפוריזמים. האמרות האלה שהם אמרו על איך לחיות את החיים שלך. חשוב מאוד.

בעיית הארגון הפנימי

עכשיו טוב, איך מארגנים את זה באופן פנימי? עכשיו באופן כללי כשמארגנים את סוכה, מארגנים בצורה מאוד הגיונית. שני פרקים על לולב, שני פרקים על סוכה, פרק אחד על סדר העבודה ושמחת בית השואבה. הכל עובד.

איך מארגנים את פרקי אבות? יש לכם דרך טובה יותר לארגן את זה? אני מאתגר אתכם. תגידו לי איך. אם אני נותן לכם את הרשימה, אתם יכולים לעשות את זה בעצמכם. אגב, יש לי עמיתים שעובדים על דברים כאלה. אני אתן לכם את כל האמרות של התנאים הקדמונים על אתיקה, ואתם תארגנו לי אותן. תאספו אותן יחד.

התקדים המקראי: ספר משלי

אתם יודעים משהו? יש לי יצירה מקראית להראות לכם כמה זה בלתי אפשרי. שמעתם פעם על ספר משלי?

תלמיד: מה זה משלי?

מורה: קובץ שנעשה על ידי צוות של חזקיהו. זה מפורש שם. לא המצאתי את זה. ביקורת המקרא? חזקיהו המלך! אנשי חזקיהו המלך היה להם צוות. הוא היה מלך גדול. הוא היה עשיר.

תלמיד: כמובן, כן, כן, כמובן, כן, כן.

מורה: הוא היה בחור עשיר, כן. והוא, כמו הרבה אנשים עשירים, כמו מלכים, הוא רואה את עצמו גם במובן מסוים כמורה של העם. הוא לא רק חושב שהוא שם כדי להילחם במלחמות שלהם. הוא גם שם כדי ללמד אותם. והוא יורש קופסה של כתבי יד המיוחסים לשלמה המלך, או בעיקר לשלמה המלך, אני לא יודע. והם פשוט אפוריזמים אקראיים, נכון?

“בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו”. אופס, הבא. “מאות טפש”, מה שזה לא יהיה, “ימלוך בבן מאביש”, מה שזה לא יהיה.

המבנה של משלי

ויש שניים וחצי… ההתחלה, שני הפרקים הראשונים של משלי הם בעצם דברים ארוכים יותר, והאחרון הוא. אבל חוץ מזה, רובם הם כמו זה. ומה הוא עושה? הוא לא עושה כלום. הוא פשוט שם את כולם יחד בספר גדול והוא מפרסם אותו. והוא מוודא לנסות לא להיות כפילויות. יש בעצם כמה כפילויות שעברו לו. לפעמים זה אותו, ממש אותו פסוק פעמיים. או שונה במילה אחת. ברור שזה פשוט גרסה שונה של אותו דבר. זה הכל.

אנשים ניסו לעשות ארגון תמטי של משלי. זה בעצם די קשה. ניסיתי את זה בעצמי. אפשר לעשות את זה, אבל לא ברור שמרויחים הרבה מלעשות את זה. זה נהיה משעמם. אותו דבר ארבע פעמים. לפחות אם אתה קורא, אה, שוב.

תלמיד: אני חושב שגם הארגון היה שם את הפרשנות שלו יותר מדי.

מורה: כמובן. כל הארגונים הם פרשנויות. חלקם ברורים. סוכה שייכת בסוכה, זה לא חידוש. תאהבו אותי.

תלמיד: אפשר לומר את זה.

מורה: מעט מאוד ארגון מרומז מהתוכן כשקוראים חלק מה… אפילו קהלת אני חושב שיותר קשה כי אולי יש שם נרטיב כלשהו איכשהו. אבל כן, כשהזכרת את משלי, אני כמו, אז טוב מאוד, אז טוב מאוד.

ההוכחה ממשלי: עבודה עריכתית בספרים המקראיים

אז אני מוכיח לכם, רגע תקשיבו, אז אני מוכיח לכם מספר משלי, שנערך במפורש… כל ספר מקראי, אגב, נערך. אף אחד לא צריך להטעות את עצמו שהם נחתו איכשהו מהשמיים כמו שהם. ספרים אנושיים. ספרים לא קורים מעצמם. הם נערכים.

על ידי מי? אני לא יודע. משה רבינו? הוא כתב שלושה עשר ביום אחד בעצמו? ברצינות? בנס? אחד הניסים הגדולים בהיסטוריה ואנחנו לא יודעים על זה?

המדרש על צוות הכתיבה של משה

נאמר במדרש שכתבו שלושה עשר ספרי תורה. לא, זה אומר את התורה, או שזה מדרש. אני לא יודע אם אתה צריך להאמין למדרש הזה, אבל זה מדרש. והמדרש מניח שלמשה רבינו היה צוות כתיבה.

הרמב״ם אומר את זה, והוא כמעט אומר את זה במפורש ככה. יש איזה מדרש אחר שאמר, כן, זה בטח היה עת, אז ככה הוא היה יכול לכתוב בשבת. ומדרש, ואני זוכר, ואיפשהו, וזה כמו שזה היה שבת כי משה רבינו מת בשבת, מפורסם. נאמר במדרש אחר. ואיך אפשר לכתוב בשבת? שנאמר שזה היה עת. בעת אתה נותן לכתוב בשבת.

זה נקרא עושים גג על גג, שטויות בתורה. לצערי, זה פשוט ברור, אם אתה מניח שמשה רבינו פרסם את התורה הראשונה והוא נתן שלושה עשר לכל שבט שיהיה לו, זה הגיוני. אז אין בעיה. אז ברור שהיה לו צוות כתיבה, והם העתיקו, ולחלקם היו טעויות, והם צריכים לתקן את זה. לזה יש לנו חזרה, לתקן את הטעויות. וכן הלאה.

חזרה לנקודה העיקרית

בכל מקרה, לאן אני מגיע? האם אני אומר… אז ברור, משלי הוא… אבל משלי, למשלי, אף אחד לא יכול לחלוק על זה. נאמר במפורש, “אשר העתיקו אנשי חזקיהו”. אז, “גם אלה משלי שלמה”. במילים אחרות, מצאנו עוד מגילה איפשהו, בואו נוסיף אותה לספר שלנו.

אז, וזה לא אפשרי לערוך את זה תמטית. או לפחות מאוד קשה, זה לא שווה את זה.

הפתרון: ארגון דורי

אז עכשיו, אנחנו עושים את המשלי, נכון? דיברנו, משלי הוא הגרסה המקראית של אבות, סוג של אותו ז׳אנר, אותו סוג של נושא, זה מדבר על אותו דבר. איך הוא מארגן את זה? יש לכם דרך בשבילו לארגן את זה? כל השטיקלאך על תורה צריכים ללכת על פרק אחד. וכל השטיקלאך על מצוות צריכים ללכת על אחר. מה אתם הולכים לעשות? זה אפילו לא הגיוני כי אין…

הרעיון המבריק: ארגון לפי דור

אז היה לו רעיון מבריק. והוא לא הראשון שיש לו את הרעיון הזה. יש הרבה יצירות אתיות ש… מאוחר יותר, יצירות קלאסיות שעובדות ככה. הוא הולך לארגן את זה לפי דור.

יהיו לנו האמרות של… כמובן, הדורות הקרובים יותר יכולים להתבלבל כי אין באמת הבדל, אבל הוא יודע את זה, אתם יודעים, כי יש יותר מדי אנשים בכל דור, אז זה כמו, כן, זה נהיה מבולבל. אבל אנטיגנוס איש סוכו שלא היה אותו, לא היה אותו דור כמו שמעון הצדיק, שלא היה אותו דור כמו אנשי כנסת הגדולה, שלא היה אותו כמו מה שמו מאוחר יותר או מי שזה לא יהיה.

אז מאוד פשוט, הוא יספר לכם את הסיפור. ותזכרו, ויש סיבות אחרות שדיברנו, אתיקה נלמדת על ידי דוגמה. הערך של אפוריזם אתי הוא לפעמים שאדם גדול אמר אותו, ואפילו יותר מהעומק שלו. אם הייתי אומר לכם חלק מהדברים שהייתי אומר במשלי ואומר ש, מה הבחור, יוגי ברה אמר את זה, ואתם כמו, אה מגניב. אבל אם אני אומר לכם את זה וחושב שזה רק אני אמרתי, ואתם כמו, וואו, בטח יש משהו. אז זה נותן לזה משקל.

עקרון הארגון אינו המטרה העיקרית

אז, אבל זה בעצם… אבל זה דבר אחר. אבל קודם כל, אני רק אומר, זה העיקרון הזה של ארגון. אני לא יודע על דרך טובה יותר לארגן ספר של אפוריזמים אתיים מאשר לספר לכם… לא, אנשים כותבים סיפורי חסידים. נחשו מה? בדרך כלל, מרטין בובר כתב אוסף של סיפורים חסידיים. פשוט הולכים מהבעל שם טוב והמגיד. למה? האם הוא מנסה להוכיח את המסורת של החסידות מהבעל שם טוב אליו? אולי. מי יודע? אבל כנראה, זו פשוט הדרך היחידה לארגן דברים כאלה. הוא עושה אפוריזמים. הוא עושה סיפורים אפוריסטיים, סיפורים שמשמעותיים לו. זו הדרך הטובה ביותר לעשות את זה.

אז עכשיו, כדי לתת לכם את הארגון הזה, הוא נותן לכם את המבנה. המשנה הראשונה פשוט נותנת לכם משה, יהושע, זה הכל. פשוט ככה. כן, רק המבנה כדי שיהיה הגיוני. בדיוק כמו קבלה. למה אנחנו מדברים על קבלה? אה תראו, זה הסיפור. ככה אני רואה את ההיסטוריה של המסורת האינטלקטואלית שאני יורש. ואני הולך לספר לכם על כל אחד מהם.

אבל המטרה שלי, ברור שהמטרה של מסכת אבות היא לספר לכם מה הם אמרו, היא לספר לכם את האמרות האלה. זה ברור שזו לא המטרה של מסכת אבות לתת לכם את התיאור של המסורת. אני חושב שזה ברור לכל מי שקורא את זה. 95% מזה הוא זה. רק שהמסגור שלו הוא זה כי זו הדרך הטובה ביותר לארגן את זה.

תלמיד: נראה לי מאוד הגיוני.

מורה: אני חושב שאנשים עושים טעות. אני חושב שאנשים לוקחים את הארגון הזה כמובן מאליו. נכון.

הקושי של ארגון קנוני: הדוגמה של הרמב״ם

ואותו דבר עבור הרמב״ם. למה הרמב״ם אומר ארבע מצוות? כי מה אתה… הוא פשוט צריך להתחיל להבין את זה. כן, זה נהדר… אם אי פעם באמת מנסים לארגן דברים קנוניים, זה מאוד קשה.

תלמיד: נכון.

מורה: ואנשים שואלים את הרמב״ם, החזון איש אמר שהרמב״ם שכח משהו. מה דעתך שתכתוב רמב״ם ותשכח כמה שפחות דברים ממה שהוא שכח? והחזון איש, אני כמו, יש דרך נחרצת לומר את זה. הרמב״ם היה נס בכל מקרה, אז אתה לא מבקש מהחזון איש ניסים. משהו כזה.

הם פשוט מתכוונים לומר, כמובן. זה אומר שאני לא יכול לעשות את זה. אבל בכנות, אף אחד אחר אפילו לא ניסה. או שאנשים ניסו, ואתה יכול לראות את התוצאות. הן הרבה יותר גרועות.

הנקודה העמוקה יותר: אתיקה כנושא נפרד

אוקיי, אז זו התיאוריה של פרקי אבות. עכשיו, מה יש לי להגיד? עכשיו, מה יש לי להגיד הבא? אוקיי, אבל עדיין יש… הסיבה השנייה הייתה ללמד אתכם את האתיקה. זו הסיבה שאני מסכים עם הסיבה הזאת.

תלמיד: מה?

מורה: אני חושב שהמטרה היא להגיע למה שכתוב בספר, אמרת.

תלמיד: באיזה ספר?

מורה: הזה.

תלמיד: אוקיי.

אבות כמסכת נפרדת מלמדת שיעור יסודי

מורה: אז עכשיו, אבל מה שדיברנו עד עכשיו היה הסיבה, הדרך שנכנסנו לכל השיחה הארוכה והנחמדה הזאת הייתה לדון בכך שיש נושא שנקרא אתיקה. זה הדבר החשוב.

אז למרות שפנימית לנושא מאוד קשה לתת מבנה, הרמב״ם עושה, אנחנו יכולים לתת מבנה, אבל רבי, לפחות אם אתה מארגן את האפוריזמים העתיקים, מאוד קשה לתת להם מבנה. אבל יש מבנה במובן שאבות היא מסכת נפרדת, שזה לא רק חלק מכל השאר. זה משהו שרבי מלמד אותנו. ובחידוש גדול מאוד.

אנחנו לא מוצאים מסכת משנה, אולי היותה ספר נפרד מלמד אותנו את זה. אבל זה לא משהו שאי אפשר לקחת את זה כמובן מאליו גם. היות תחום נושא שנקרא החיים הטובים, נכון? זה לא אותו תחום נושא, נושא, כמו אתם יודעים, פשוט שבת או עירובין או אפילו באופן כללי.

אבות כיסוד לכל המסכתות האחרות

אפשר אפילו לומר משהו כמו, אם אבות מכלא דיקא תולדות, אז אבות היא האבות לשאר 62 הספרים, או 60 ספרים אם סופרים את הנזיקין כאחד. נחשו מה? אבות, איפה תולדות? כל שאר המשנה, נכון? זה לא של הלל, נכון? אה, העיקר של זה.

מסכת אבות כדיסציפלינה אתית נפרדת: הפירוש המוקדם ביותר ובעיית השתיקה של הבבלי

מעמד אבות בין מסכתות המשנה

זה לא אותו תחום נושא, נושא, כמו, אתם יודעים, פשוט שבת או עירובין, או אפילו באופן כללי, אפשר אפילו לומר משהו כמו, אם אבות מכלא דיקא, אז אבות היא האבות לשאר 62 הספרים, או 60 ספרים, אם סופרים את הזיקין כאחד. נחשו מה? אבות, איפה תולדות? כל שאר המשנה. נכון? זה לא…

תלמיד: כולם אומרים דברים כאלה.

מורה: בדיוק. כל ה, בעצם, נכון, ואפשרי, כמו כל ה, אפשרי, אפשרי, כל אחת מהמשנה ישראל, הרבה מהן הן תשובות לשאלה, מה העיקרון של התורה? לכל אחד יש גרסה שונה. יש מאוד שונה, הרבה מהקליקים על זה.

מורה: כן, זו לא משנה, נכון? זה סיפור.

תלמיד: אני יודע, אבל אתה אומר שהוא עושה את הסוג הזה של דבר.

מורה: כן, כן, אתה רואה אותם… אתה יכול לדמיין שסלדגן אומר מאחרים. כן, כמו, נראה שזו תשובה שונה מהתשובה של הלל. ויש שתי גרסאות של זה באחרים, נכון? ברור, זו הייתה כמו שאלה. ברור, כמו, זו הייתה אחת השאלות שהנום היו מודאגים לגביה. כמו, מה הם שלושת הדברים, או שלוש אולי זה מספר שמועיל. כמו, מה הם הדברים שהעולם עומד עליהם? כמו, מה מהווה חברה טובה, בעצם, נכון? זה מה שהרמב״ם מתרגם, לפחות. ו, כמו, איזה בחור אמר, או משהו, והבחור האחר אמר…

זה מראה לכם מה היו השאלות, נכון? אז לפחות העובדה שאבות קיימת כיחידה תמטית במשנה מראה שיש נושא כזה וזה אולי, אם אתם מקבלים את השיחה שלי על אבות ותלמוד, אולי מראה לכם שזה הנושא הכי חשוב. אולי. לא יכול להבטיח לכם מה זה אולי פשוט.

תלמיד: זה מעניין אבל שזה לא כפוף לאותה רמה של, כמו שזה קיים כיצירה אפוריסטית במקום…

האופי האפוריסטי של כל המשניות

מורה: אוקיי, אז רגע, אז רגע. תזכרו שכל המשניות קיימות כיצירות אפוריסטיות.

תלמיד: למיסיונרים, זה לא סרטן. רק תהיתי, אמרת את זה בשבוע שעבר ואף אחד לא דיבר על זה. יש לו צורה אינסופית, פשוט לא נלקח ברצינות במובן מסוים. הם כולם, שבת אחר הצהריים בקיץ הוא בשבילו. שלום.

מורה: זה מעניין. הדרך שבה זה נלמד, זה נלמד הרבה, אבל גם לא ברצינות. כי הרבה אנשים לא יודעים איך לעשות אתיקה ברצינות, וזה, אני מניח, עדיף מכלום.

אז זו הטענה. עכשיו, האמרות גם נוטות להישאר ברמת הכלליות ולא לעתים קרובות מאוד טוב כי התלמוד, זה התלמוד. כמו שאי אפשר לעשות דבר ספציפי, דבר ספציפי, יש שרשרת של הנמקה ש, או לפחות החלק האמצעי של שרשרת ההנמקה.

תלמיד: אז רגע, אתה שואל את השאלה למה אין גמרא?

מורה: כן אני מניח, כמו איך, כן, אני מניח, כמו איך אנחנו…

תלמיד: בסדר, אז רגע, תזכרו ש, מה הוא עשה? הוא כתב משניות. טוב מאוד.

השאלות המשותפות בתוך מסכת אבות

עכשיו, נקודה מעניינת שאני רוצה לספר לכם עכשיו. אוקיי? אוקיי? אז, רגע, רגע, תקשיבו. יש לי פצצה בשבילכם. אם אתם באמת רוצים. אוקיי? אוקיי? אז, אם אתם קוראים משניות בלי גמרא, אבות היא לפחות חשובה כמו – כלומר זו מסכת קטנה – לפחות חשובה כמו סוכה. זו לא מסכת ענקית, אז אולי כלים יותר חשובה אם הולכים לפי אורך, אבל לא צריך. למה שתעשו את זה? אבל היא לפחות חשובה כמו כל מסכת אחרת בהיותה כמו נושא חקירה נפרד.

ואם אתם באמת קוראים את התוכן של מסכת, ואני אעשה נקודה נוספת, אם אתם קוראים את התוכן של מסכת, אתם תדעו, אתם תראו שיש שאלות משותפות בין לפחות הרבה מהמשנהיס. דבר מאוד חשוב לשים לב. כן, כמו, המשנות הן, כמו, יש אחת מאוד קרובה: מה הדבר הכי טוב, נכון?

זה אומר שהתנאים ניהלו דיונים פילוסופיים אתיים, לפעמים מבוססים על פסוקים, לפעמים לא, אומרים, נכון, מה, מה רבן יוחנן בן זכאי אמר לתלמידים? זה ממש מה שהחקירות של סוקרטס הסתובבו ושאלו אנשים, נכון? וזה היה נושא של חקירה ב[לא ברור]. לא? אחד המורים הגדולים ביותר של תורה אי פעם והיו לו כמה דברים, היו לו חמישה תלמידים והוא נתן להם מטלה. זה לא אומר אם הם עשו את זה עם ספרים או בלי. והם עשו את זה גם כמובן. אבל כמו שכתוב “צאו” זה אומר לכו לגלות מהי הדרך הטובה לחיות. הם הגיעו עם כל מיני תשובות, ומאיפה התשובות האלה – הם לא אמרו “יש לי תשובה” כי זה אומר שהם בטח חשבו ואמרו “אני חושב שזה הדבר הכי טוב.”

ואם היית שואל אותו, אוקיי ומה זה הלכות, על מה מסכת כלים? ברור שמשהו קשור לזה כי זה הדבר הכי טוב. זו הדרך הנכונה. מהי הדרך הנכונה? תאר לעצמך מנהל תחרות אמר ילד אמר, מהי הדרך הנכונה ללכת ולאדם, באדם, נכון? כמו שהרמב״ם אמר, זה לא אומר ישראל, נכון? כמובן, התנ״ך עושה תיאור מוזר על זה. אבל הרמב״ם אמר שהתורה היא לאדם.

שאלת רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו

ורבן יוחנן בן זכאי שאל את התלמידים, תגידו לי מהי הדרך הישרה שאדם צריך ללכת בה? שידבק בה, אני לא יודע איך אומרים שידבק, צריך ללכת?

תלמיד: כן, אל תגיד את המילה cleave, זה לא אומר כלום. זה מזכיר לי תלתן.

מרצה: אמרתי להידבק.

תלמיד: להידבק? גם נשמע מוזר, נכון? אנחנו לא משתמשים בביטוי הזה. זה לא אידיומטי. זה לא אנגלית אידיומטית.

מרצה: אוקיי, אז מה שלא יהיה. מהי הדרך הישרה, אוקיי? אם הייתי מספר את הסיפור הזה על קונפוציוס, זה היה הגיוני באותה מידה, נכון? הוא היה כולו על הדרך הישרה. אם הייתי מספר לכם סיפור על אריסטו, גם, ממש, אוקיי, כמובן, הדימוי הזה של דרך ישרה הוא מאוד בסיסי. בודהה נשאל את אותה שאלה, נכון? מהי הדרך הישרה?

והתשובות שהם נותנים גם יכולות להיות מתורגמות לכל שפה, כמו “עין טובה”. אני לא יודע מה הוא מתכוון בעין טובה, אבל מה שזה לא יהיה. משהו מאוד בסיסי ואנושי. ואם היית שואל את רבי אליעזר, שאומר עין טובה, אז עין טובה ובבא קמא, הייתי אומר, מה אתה מתכוון? בבא קמא כולה על זה שיש לך עין טובה, אל תוציא דברים של אנשים אחרים. אם אתה עושה, אם אתה שובר אותם, שלם עליהם. מה אתה מתכוון?

הטעות היסודית: קריאת תשובות בלי שאלות

אבל מה שאני מנסה להראות לכם מכל זה זה רק ש, וזו טעות מאוד גדולה שאנחנו עושים. כי אנחנו קוראים, כמו שאתה אומר, אה, זה כתוב באופן אפוריסטי. מה שאומר שזה כתוב, זה נותן לך את התשובה. אז לפעמים זה נותן לך סיפורים שבהם אתה רואה שיש גם שאלה. אבל חלק מהם יש רק את התשובה בלי השאלה. אבל אתה לוקח את זה להבין שלא היה פילוסופי, מה שאומר שכל אנושי, אנשים מדברים. כמובן, אתה יכול לעשות ראיות מפסוקים. זה טוב כמו כל דבר. אבל דיון של אנשים ממש שואלים שאלות ונותנים תשובות. זה מה שלימוד הוא, מה שאנחנו קוראים תלמוד. לימוד.

המשנה היא תוצאה של תלמוד. חלק מהמשנה, או חלק מהן הן תוצאה של מסורת. אבל המשנה היא תוצאה של תלמוד. אז אנשים שואלים את השאלות האלה. ואנחנו קוראים את המשנה רק כתשובה בלי השאלה. המהירות, אתה לא יכול לענות בלי שאלה.

הסכנה של שאלות בלי תשובות ותשובות בלי שאלות

כמו שיש לי את החלק ההפוך של התורה של האנשים עם הרמב״ם, אתה יודע, כמו שיש את זה, כי אתה עלול להיתקע על השאלה ולשכוח, אתה נרדם לפני שאתה מגיע לתשובה, אתה יודע היה בחור שהפך לאפיקורוס מקריאה על אברבנאל כי לאברבנאל יש רשימות של שאלות וכל שבוע הוא היה קורא את זה ויש לו שאלות טובות על התורה והוא היה נרדם לפני שהגיע לתשובות. וכמו, עכשיו אני חושב שזה ההפך, שהרבה אנשים או עמי הארץ מקריאת התשובות בלי השאלות. והרבה ספרים יהודיים הם פשוט כותבים את התשובות בלי השאלות.

אבל אני מראה לכם, במילים אחרות, יש קבוצה משותפת של שאלות. אולי יש יותר מאחת. אולי אנחנו יכולים, אנחנו צריכים לנסות להבין אם השאלה הזאת היא אותה שאלה כמו השאלה של רבי, האם זו בדיוק אותה שאלה? האם הם מתכוונים לאותו דבר? האם הם מתכוונים שזה שונה? אנחנו צריכים לדון בזה. אבל אלה, זה מה שדיסציפלינה היא. דיסציפלינה היא פשוט קבוצה של עניינים על תחום מוגדר מסוים ואנשים דנים בזה.

תלמיד: האם זו קבוצה של שאלות על מהי מלאכה ואילו מלאכות הן בעיה וכן הלאה?

מרצה: בטח, בטח, נכון. כן, כולם מסכימים. כמו שאני חושב מה מגדיר דיסציפלינה כשאתה הופך אותם לכת, מה שאתה מארגן סביבו זה קבוצה של שאלות. זה מה שדיסציפלינה היא, נכון? אז זה סביב השאלות הבסיסיות, שאלות. השאלות המובנות מאליהן.

אם אף פעם לא חשבת על השאלה ואתה רק יודע את התשובות כי אתה כזה פרומער שתמיד יודע את התשובה לכל דבר, לצערי, אתה לא יודע כלום.

תלמיד: אני חושב שזו הדרך שזה נלקח, כשאנחנו אומרים לא ברצינות, זה שזה נלקח על ידי השאלה.

מרצה: נכון, אני חושב שזו הגדרה טובה. אני מסכים. הגדרה טובה של לומר שאנשים מתלוננים שדרוש, כמו רוב מה שעובר כמחשבה יהודית, זה פשוט אנשים אומרים דברים בלי אחריות, זו דרך אחרת לומר שהם לא שואלים שאלות, הם רק נותנים תשובות. ואם אתה לא יודע מה השאלה, אין לך אפילו דרך לבדוק אם התשובה היא תשובה טובה. אתה יכול פשוט לומר מה שאתה רוצה.

וזה עלינו עכשיו. אין דיאלקטיקה. להבין מה הם מתכוונים ולגרום להם להיות הגיוניים. זהו. אז, זה מאוד טוב.

הבעיה: למה אין גמרא בבלי על אבות?

אז עכשיו, עכשיו תשתמש, תשאל עליי קושיא. אני נותן לכם את זה מאוד מעניין, יפה, אם זו הייתה רק משנה בעולם, זה היה הגיוני במידה מסוימת. מאז שיש גם תלמוד בבלי בעולם. והתלמוד בבלי אפילו לא התאים, מצא חשוב לעסוק בפרקי אבות. זה גם שם מאוד מוזר בבבלי.

אז רגע, אני רוצה להגיד לכם משהו מעניין. אתם יודעים מהי המסכת הראשונה בש״ס שיש עליה גמרא? מתוך ששת הסדרים במשנה. למי יש את הפירוש המוקדם ביותר? מרחיב אותה. איזו?

תלמיד: התשובה מרגישה כאילו זה לא ברכות.

מרצה: גמרא נכתבה כמה זמן אחרי המשנה של ירושלמי [לא ברור]? בערך כמה מאות שנים אחר כך, נכון? איזו מסכת במשנה היא? והמסכת הזאת, שנכתבה אולי קודם, אולי אחר כך, אף אחד לא יודע. כלומר, הרמב״ם אומר שזה היה אחרי המשנה, אבל באותו דור. אנשים אחרים חושבים שאולי זה הטיוטות מהמשנה. אוקיי, זה לא, אבל זה סוג של פירוש, בעצם גרסה של המשנה.

הפירוש המוקדם ביותר: יצירה המרחיבה את אבות

אבל יצירה שהיא פירוש מפורש, הרחבה של המשנה, הרחבה של השאלות, הרחבה של התשובות, הרחבה של אמירות שונות שמרחיבות את זה, בעצם מה שתלמוד, במובן מסוים, בעצם עושה.

השאלה היהודית של הישרדות: מה אתה מציל כשהכל על כף המאזניים?

אבות דרבי נתן: הגמרא החסרה לפרקי אבות

מרצה: הם מזכירים משנה, אבל הם כנראה גם בני זמן למשנה בעיקר, או בערך. זה חייב להיות אבות, נכון? בסדר. זה חייב להיות אבות. אוקיי, ו?

שמעתם על ספר שנקרא אבות דרבי נתן? אף אחד לא באמת יודע מי כתב אותו ומתי. אבל זה נקרא רבי נתן. רבי נתן היה רבי של רבי. מי שנתן לו את השם אבות דרבי נתן, זה לא בבלי, נכון? רבי נתן הבבלי היה המורה של רבנו הקדוש, נכון? אז לפי המסורת לפחות. ויש הרבה מחקר על מי כתב את זה ויש שתי גרסאות שלו וכל מיני דברים. בכל מקרה, זה בהחלט דבר מיוחד. זה בהחלט משהו שלא קיים – אין ברור, אין ברכות דרבי נתן או משהו דומה לזה לשום מסכת אחרת. יש בעצם אבות דרבי נתן. מסכת אבות ופירושה – אולי אין גמרא כי הם חשבו שזה כבר קיים. העובדה שהם מראים שלא לקחו את זה ברצינות, זה עליהם. זה ממש הסיפור מזמן המדות בא. אני פשוט ממשיך, נכון? אני לא מצוטט. אני לוקח את זה ברצינות, כמובן.

זו דוגמה אחת, אבל יש הרבה. אבות דרבי נתן מלא – היסטורית, האם זה נחשב? תלוי את מי אתה שואל, אני לא יודע. אני חושב שהיסטורית זה אפשרי שחלק מזה, כמו שאמרתי, בהחלט אולי – כמו הכל, אולי זה נערך, נערך, סוף סוף וכן הלאה. אבל זה בהחלט כמו יצירה שאפשרי שזו באמת יצירה. אני לא יודע. אני חושב שככל שאני רוצה לדבר על זה. מי שקרא לזה רב נתן בטח חשב שזה מאוד מוקדם. ומחזור ויטרי אומר שהוא לא יודע, אבל הוא חושב שבגלל שחושבים שרב נתן כתב את זה, זה תנאי. כמובן, אולי הגרסה שיש לנו עברה עוד עריכות וכן הלאה. אבל בכל מקרה, זה כנראה מוקדם יותר מהתלמוד, לפני התלמוד. נראה כך. אז הנה לך. תנאי מאוד רציני.

המעמד של אבות: מינימום הכרחי או מותרות?

מרצה: זה תמיד ככה. אני פשוט חושב שברור שזה מותרות, אם כי. זה ככה? זה כמו קצת מותרות במובן מסוים.

תלמיד: למה?

מרצה: כי במובן מסוים זה המינימום ההכרחי, אבל גם במובן מסוים זה לא. אני לא חושב שיהודים חושבים שברור זה מה שמחזיק אותם. אני לא יודע, אני לא אוהב את סוג התיאוריות האלה.

תלמיד: אני לא בטוח שאני אוהב את זה.

מרצה: למה?

תלמיד: כי אני חושב שליהודים אני חושב שזה קודם לפרטי. אני חושב שזה לא במונחים של חשיבות. אני חושב שזה במונחים של בסיס – כמו בואו נעשה את הדבר הזה שנקרא יהודים ואנחנו פשוט –

מרצה: אה אוקיי, אוקיי, אוקיי. זו התשובה.

תלמיד: מה שאתה אומר זו התשובה לשאלה ששאלנו בשבוע שעבר או אפילו בקבוצה קצת יותר.

מרצה: אני לא מנסה לענות. אני פשוט מנסה לומר במונחים של –

תלמיד: לא, לא, אני חושב שאתה צודק ואני יכול גם, אני יכול גם לומר את זה, אבל אני לא יודע. אבל במילים אחרות, אנחנו צריכים לשאול את השאלה הזאת: האם זה נכון שזה כמו אם אתה עושה, אם אתה עושה – נכון, אני מניח שזו, אגב, זו שאלה אמיתית. אין לי תשובה לזה.

השאלה היהודית: תרחיש הישרדות

הצבת הדילמה

מרצה: שאלה יהודית מאוד רצינית. היינו, עשינו מספיק עבודה על שאלות יהודיות בחודש הקודם. אני לא יכול לחזור על הכל, אבל גרסה אחת של השאלה היהודית היא כך – שאלה יהודית ליהודים, לא לגרמנים. שהם יבינו את השאלות שלהם.

גרסה אחת של השאלה היהודית היא כזו: תאר לעצמך שאתה גדל, אתה מוצא את עצמך בסוג של [מצב] דמוי שואה. כמו 24,000 מהתלמידים שלך מתו, אוקיי, תאר לעצמך. יש לך חמישה אנשים, וזה או שזה מצליח – הקבוצה הזאת של חמישה אנשים מצליחה – ומה שהפרויקט של תורה או יהדות (אל תגיד יהדות, זו מילה גרמנית) הולך לשרוד, או לא. אבל זכור שזה אפשרי שזה לא, כי אחרת לא היו לנו את הסיפורים האלה. השאלה לא הגיונית. אם אתה מניח שהכל פשוט קורה מעצמו, אתה לא חי בעולם שבו אני חי, נכון? או מישהו מהאנשים שהצילו אותך, נכון? כי אתה צריך בעצם לעשות משהו. אתה צריך להאמין שזה לא יקרה אם אתה לא תעשה את זה.

הפרדוקס של משיח וסוכנות אנושית

מרצה: אז מאוד מוזר, משיח צריך להיות הכי קטן בכוח, כי אחרת המשיח יבוא בשבת. אני לא יודע, הוא לא יבוא. אתה צריך לעשות את זה. זה פשוט מה שלא יהיה. זה פרדוקס בסיסי אמיתי. זה מה שזה אומר. זה מה שזה אומר. כי כל עוד כולם כמו, “משיח, בוא תטפל” – ובכן, מי הולך להיות המשיח הזה? איזה בחור אחר ש… אתה צריך להיות… בשלב מסוים, מישהו צריך להתעורר ולומר, “לא, משיח לא יבוא. הוא יבוא אם אני אעשה את זה.” בכוח דשמיה, נכון?

בחירת סופי: מה אתה נותן עדיפות?

מרצה: אז אם אתה מוצא את עצמך במצב – ואולי, אתה יודע, אנשים אחרי השואה מצאו את עצמם במצב, אולי יהיה ה… אם אני שומר על המצב, לפי הסיפור הזה, שאני לא בטוח למה זה מתייחס בדיוק, היסטורית, היו מצבים כאלה. היו הרבה מצבים כאלה בהיסטוריה. ואוקיי, עכשיו אני אדמיין שאתה בעצם, אתה בעצם קיבלת את החינוך היהודי המלא. אתה יודע כל מה שיש לדעת על להיות יהודי. אבל אז זה לוקח עולם, נכון? עם הישיבות כדי שיהיה את הכל המלא. אתה צריך את כל העולם. אתה צריך מה שלא יהיה, אתה צריך הכל.

עכשיו אתה לא באמת יש לך הכל. בקושי יש לך, אתה הולך – מה שאתה הולך לתת עדיפות באופן קיצוני, זה מה שיהיה לך. מה שאתה הולך לחשוב שהוא קצת פחות חשוב, אתה הולך לאבד אותו, כי אין לך את המשאבים לעשות הכל.

עכשיו יש שאלה אמיתית: מה אתה מציל? זה כמו השאלה הזאת, האם אתה מציל את הילד שלך, הבן שלך או הבת שלך? משהו כזה. זו הדילמה של סופי. זו דילמה רצינית מאוד. זו גם שאלה אחרת של מה יכול להיות מוצל אחרי שזה אבוד.

תלמיד: בעצם, לא, זה לא אבוד. אם זה כבר אבוד, אז כשאתה עושה יש מאין.

מרצה: אני לא יודע. אני מדבר על הבחור האחרון. כמו שיש אחד. זה אומר שיש לך מצוות נגד זמן של מצוות. רגע. זה הבחור האחרון.

תלמיד: ובכן, יש חלק של, רק כדי להיות ברור, חלק מהשיקולים שלך הולכים להיות מבוססים על כמה, איך אנחנו אומרים, חלק מהשיקולים שלך יהיו מבוססים על מה שאתה יכול לעשות, נכון?

מרצה: לפעמים התשובה היא לא מה צריך לעשות, אלא מה אפשר לעשות, נכון? אז אין לך שאלה. אז אם יש לך את המקרה הקיצוני הזה של בחירה של בעצם להציל את הבן שלך או את הבת שלך – אם הבן שלך יכול לרוץ והבת שלך לא יכולה לרוץ ואתה הולך לרוץ, אין לך יותר שאלה, למרות שאולי היה יותר חשוב להציל את הבת שלך או להיפך, מה שלא יהיה. אני פשוט עושה הנחות כאן, נכון? אז זה אז השאלה הזאת נפתרת בשבילך על ידי הנסיבות, אוקיי?

אבל אפילו זו שאלה: מה אתה חושב שאפשר להציל, נכון? אוקיי, אתה לא הולך לדעת איך לפתור יהדות. אני יודע שתגלה בעצם.

[הפרעה טכנית]

תלמיד: זה אומר 5% או משהו. אלוהים, למה? משהו מוזר. למה זה לוקח כל כך הרבה סוללה?

מרצה: אתה יכול לחבר את זה פעם אחת. אתה יכול. אתה יכול. תחבר את זה. אף אחד לא עוצר אותך. הנה תקע. הנה תקע. תחבר את זה. אנחנו צריכים לחבר את זה. אני לא יודע מה עם הסוללה, אבל האם אין סוללות בשביל הסיבה הזאת? תחבר את זה. אתה צריך לחבר את התקע, אבל בצד השני, יש כמו דבר על הרצפה. ברור, כמה אנשים, השייח׳ עשוי לבוא ולהיות בצד ההוא של הדבר. בוא נראה אם זה עובד. לא, לא, פשוט תחבר את זה ישר על הרצפה. סליחה, אתה צריך ללכת עד הרצפה. אנחנו צריכים לשים מה שלא יהיה. אוקיי. האם זה עוזר?

תלמיד: כן, זה מחובר.

מרצה: אוקיי.

האוניברסלי מול הפרטיקולרי ביהדות

מסגור השאלה היסודית

מרצה: אז יש לך את הסיפור. שאלה מאוד רצינית למשיח. איזה חלק מזה? אז אתה אומר את זה? עכשיו, זו דרך מוזרה אחת לומר את השאלה הזאת, ואין לי תשובה לזה. אני חושב שאתה צריך לחשוב על זה. כולם ביוטיוב צריכים לחשוב על זה. אולי אנחנו לא צריכים לשאול את השאלה הזאת בפומבי לעולם.

השאלה היא כזאת

השאלה היא כזאת. ברור, כלומר, בואו נניח, או בואו נעשה הנחה אחרת. בואו נניח שיש שני חלקים ליהדות. יש את החלק האוניברסלי – אנחנו קוראים לזה ככה, אלה לא מילים טובות, ואנחנו צריכים לדבר על זה בעוד רגע – יש את החלק האוניברסלי והחלק הפרטיקולרי, נכון?

הממד האוניברסלי של התורה

מרצה: במובן מסוים התורה היא לאדם [כל בן אדם]. כל אדם שיקיים את הפסח יהיו לו חיים טובים יותר. זה מה שכתוב בתורה, בסדר? וזה אומר שבמובן מסוים זו תשובה למערכת של שאלות אנושיות. יש שאלות אנושיות: איך לחיות את החיים? אותה שאלה שסוקרטס או קונפוציוס או אריסטו או בודהה או כל אחד אחר שאל. משה היה שואל תשובה—

הבחירה הטרגית בין אתיקה אוניברסלית לפרטיקולריות יהודית: ניתוח היסטורי ופילוסופי

השוויון בין עשרת הדברות לשבע מצוות בני נח

מרצה: במילים אחרות, אתה צריך להיות, אתה צריך, נגיד, עשרת הדברות, נכון? משהו כמו שבע מצוות בני נח. אגב, אנשים אוהבים לומר שבע מצוות בני נח. אתה יכול להגיד לי מה מעשרת הדברות ולא משבע מצוות בני נח? זה לא?

תלמיד: כן. יש כאלה?

מרצה: זה אותו דבר.

תלמיד: אה, גוי לא צריך לקבל את השבת, זה היחידי.

מרצה: אז 9 מתוך 10 דברות הם כמו שאני מצפה. ברצינות, גוי לא מכבד את אביו? כי זה לא אחד מה… תפסיק להיות ליטבק כזה. גוי הוא לא ליטבק.

תלמיד: לא, אני רק אומר.

מרצה: שבע מצוות בני נח זה רק ניסוח, אבל ברור ששבע מצוות בני נח עובד בדיוק אותו דבר, פחות או יותר. ואגב, גוי צריך לשמור שבת גם. זה ביום ראשון, מה אכפת? תן לו לעשות את זה ביום ראשון.

אז תקשיב. זה לא שלי…

תלמיד: לא, לא, לא, אני לא הולך להתקשר לארי. הוא הולך לשאול אותך, למה זה?

מרצה: אני הולך פעם אחת להגיד משהו – שלום, אני לא יכול לדבר איתך עם כולם בבת אחת, בסדר? אני מדבר איתך עכשיו. אני רק אומר, אני רק אומר שכשאנשים אומרים – כי אם זה נשמע כמו דבר גויי, אבל אתה רואה, נשמע די יהודי, אבל זה בעצם אותם עקרונות מוסריים כלליים. וכמובן הייתה לנו שיטה פה שהיהודים לא מרוצים מעשרת הדברות מהסיבה הזאת. אבל בכל מקרה, כמו שהרבנים לא היו מרוצים מעשרת הדברות בכל מקרה.

הדילמה הטרגית המרכזית: על אילו מצוות להתמקד?

אבל זו השאלה: האם אתה מתמקד בעשרת הדברות, שבעצם כולם מסכימים איתם? בסדר, אתה צודק, שבת אולי לא. אבל זה 9 מתוך 10, בסדר? כל גוי מסכים עם 9 מתוך 10 ואומר שהוא מסכים או לא מסכים או צריך להסכים. ואתה מתמקד בזה? כי זה מאוד חשוב. צריך להיות לא תרצח, לא תגנוב. או שאתה מתמקד בשבת הפרטיקולרית?

בוא נעשה את זה ככה. האם אתה מתמקד בדבר האחד שאומר אוי לבן ולבנך? גוי שלא שומר שבת. אתה בהחלט לא אדם רע אם אתה לא שומר שבת, נכון? זה לא אותו לאו. כמו במובן האנושי, נכון? אתה יהודי רע אבל אתה לא אדם רע.

איזה אחד אתה מציל? יש לך תשובה לשאלה הזאת?

תלמיד: איזה אחד אני מציל?

מרצה: אתה יהודי. אם הייתי יכול לגרום לילדים שלי לעשות אחד משני דברים, או לא להיות רוצחים או לשמור שבת, איזה אחד אני צריך לעשות?

תלמיד: ואז להחליף.

מרצה: אתה צריך לדמיין, אם אתה חושב שאתה יכול לקבל את שניהם כל הזמן, אין לנו שאלות. אנחנו עוסקים בשאלות קיצוניות, טרגיות.

ההנחה השגויה שאתיקה באה “בחינם”

אבל זו בדיוק הנקודה של היותם אוניברסליים. זה בדיוק – אם אתה מלמד אותם לא להרוג, הם לא ישמרו שבת. אם אתה לא הורג שבת, אז אחד – זה מה שאנשים מניחים. אנשים, יהודים בדרך כלל מניחים שאתה מקבל בחינם. אבל שבת היא הדבר שנמצא בסכנה. זה מה שהם מניחים.

זה איפה – רק כדי להיות ברור, אנשים חושבים שאני חושב שזה לא נכון. אתה יודע איך אני יודע שזה לא נכון? כי בתורה זה אמר – ואני מכיר כמה יהודים שהם רוצחים. ולא רק שאני מכיר אותם, כמו שזו בעיה עתיקה מאוד. וזה לא ברור שהתמקדות בשבת להדרה או יותר מ – מביאה לך בחינם. אתה מניח שלאנשים יש – אפילו גוי לא צריך לעשות את זה. היי, לא צריך. אבל צער לא בחינם. אני אפילו לא יודע אם אתה בחינם, אבל בוא נראה. תשעה אז, מה שלא יהיה. יהיו כמה רציחות, אבל בשלב מסוים נשיג את האנשים. אולי. אולי לא.

המציאות האמפירית של הטרייד-אוף

טוב, אז חכה, אז אולי, אולי אפילו יש טרייד-אוף. עכשיו זה, זה איפה שזה טרגי. אני חושב שזו הטרגדיה האמיתית. ובמובן מסוים, הרבה מהבחירות שהעם היהודי – כמו שאנחנו יודעים את ההיסטוריה היהודית המודרנית. ההיסטוריה היהודית המודרנית היא בעצם הבחירה לעשות שני דברים.

ירשנו, כמו, חלק מהמסורת שהוא מאוד טריומפליסטי. אני מאוד שמח להגיד שעשינו את הבחירה הנכונה. אולי כן, אולי לא. אבל זה לא יפה לעשות חוזק על הצד השני. זה מאוד רציני. ואנשים ממש היו להם את הבחירה הזאת.

האם אני גורם לילדים שלי לא להיות רוצחים או גנבים? בסדר? בוא ניקח הערה. מה דעתך על זה? האם אכפת לי פחות שהם יהיו רוצחים ויותר שהם יהיו שומרי שבת? או שאכפת לי יותר שהם לא יהיו רוצחים ופחות שהם יהיו שומרי שבת? ואתה הולך לקבל את מה שאתה בוחר. אתה לא הולך לקבל את שניהם.

כולם חושבים, רק כדי להיות ברור, גם הסוג היותר אוניברסלי חושב ששבת בחינם. הם חושבים את ההיפך. הם חושבים, “מה זאת אומרת אני יהודי? אני שומר שבת.” מסתבר שלא. אם אתה לא עושה את זה, אין לך את הרוחב פס.

בעיית רוחב הפס המוגבל

אם היית – אולי אם יש לך כמו חברה אמיתית ויש לך מה שלא יהיה, אתה יכול לעשות, יש לך את ה – אתה עשיר מספיק לעשות את שניהם. אבל אם אתה ב, אם אתה במערכת מוגבלת של נסיבות, אין לך את רוחב הפס לעשות את שניהם. יהיה לך אחד. ולשאר, יהיה לך מה שלא יהיה, מה שלא יהיה ברירת המחדל, או בחברה שלך או ברירת המחדל של הטבע האנושי. זה מה שאתה הולך לקבל. אתה לא הולך לקבל את שניהם. בסדר?

והייתה בחירה מאוד רצינית ש, אתה יודע, אנחנו מתמודדים איתה ואולי עדיין – אני לא בטוח. אבל היום אין אנושי, אין כלום. אני לא יודע, אנחנו עדיין מתמודדים עם מצב אחר עכשיו.

יישום עכשווי: גיוס כספים לישיבות

האם אתה צריך לגייס כסף בדרך לבנות ישיבות שזה הולך להיות עובר על לא תרצח, לא תגנוב? האם אתה צריך לגייס כסף לעשות לא תרצח, לא תגנוב כדי לגייס כסף לישיבות?

תלמיד: רגע, מה? לא תרצח עוד מיילים של גיוס כספים לישיבות?

מרצה: בסדר, אתה קצת – כן, אני יודע, אבל אתה קצת יותר מדי פוריסט בשבילי כבר. אני הולך להסתכל אחורה על מה שעשיתי.

תלמיד: לא, כן, כי אתה יכול להגיד משהו כמו האם אתה מה שלא יהיה—

מרצה: אני לא רוצה, אני לא הולך לתת דוגמאות קונקרטיות כי כולם, כולם יכולים להבין את זה בעצמם. אני מקווה שיש בחירות שנעשות ויש בחירות מפורשות שנעשות. ורוב הזמן אנשים שעושים את הבחירות האלה – אחד הדברים שלי הוא שאנשים עושים את הבחירות האלה בלי להכיר בבחירות הטרגיות האלה. זה מה שזה כמו—

טבעה של בחירות טרגיות

יש שני אנשים שהייתה להם הבחירה שאחד הציל את בנו ואחד הציל את בתו. וכולם קיבלו את מה שהם רצו. לבחור הזה הבת שלו הייתה בחיים ולבחור הזה הבן שלו בחיים. ולשאר כל [חייהם] הם מתווכחים: “הסבא שלך היה שגץ, הוא הרג את בנו.” “הסבא שלך היה שגץ, הוא הרג את בתו.” אף אחד מהם – שניהם עשו בחירות נוראיות. במילים אחרות, להיות אנושי זה להתמודד עם בחירות טרגיות לפעמים.

הכחשת הטרגי על ידי החברה

אנחנו חיים בחברה שמכחישה את הטרגי בהרבה דרכים ואנחנו לא מכירים בדבר כזה בחירות טרגיות. אבל יש. אלא אם כן אתה אלוהים שבו אתה יכול לקבל הכל, בן אדם יכול בדרך כלל רק אחד משניים.

תלמיד: אני לא מזהה את הפרשיות הרבה דברים על נשים.

מרצה: כן, כן, זה נכון. אבל מה שלא יהיה, גם הכללי, גם הצד האמריקאי שאנחנו חיים בו, גם הגרסה היהודית הספציפית שלו לא מכירה בטרגדיה כקיימת.

אז כולם, כל פוליטיקאי אומר לך, “אני הולך לעשות שלום, וגם אנחנו לא הולכים למות.” בחור אחר אומר, “אני הולך להרוג את כל האויבים, וגם יהיה לנו שלום.” למה הם לא יכולים כל אחד להגיד, “כן, יש את שני הדברים האלה, ואני עושה את הבחירה הטרגית להיות רע בדרך הזאת וטוב בדרך הזאת, כי זה יותר חשוב”? אתה צריך לעשות את הטיעונים האלה. אבל אף אחד לא מכיר בזה, כי יש לנו מאוד מעט, מאוד מעט התאמה לטרגי בחיים. וזה בגלל שכולנו חושבים שאנחנו אלוהים, ואלוהים יכול להיות מושלם.

אלוהים יכול להיות גם חסיד וגם ליטבק באותו זמן. בני אדם יכולים להיות אחד מהשניים, בצורה גרועה. אבל הטוב מבין שניהם, זה לאלוהים להיות. בכל מקרה, זו דרשה אחרת.

המציאות ההיסטורית של הבחירה הטרגית בחיים היהודיים

וחזרה לאן שאני נמצא, יש את הבחירה הטרגית הזאת שעמדה בפני היהודים. היא עמדה בפני הרבה אנשים במשך, אני מניח, במשך מאות שנים. אני מכיר אנשים שנאבקים במפורש עם הדילמה הזאת. האם אני עושה את הילדים שלי אנשים טובים ויהודים רעים, או אנשים רעים ויהודים טובים? ואתה לא יכול לקבל את שניהם.

כלומר, כולם חושבים שהם הולכים לקבל את שניהם, אבל במציאות אתה עושה את הבחירה הזאת. אולי אם קורה נס, משיח בא, אתה יכול לקבל את שניהם. אני חושב שאולי התפקיד של משיח הוא לקבל את שניהם. אבל בינתיים אנחנו לא מקבלים את שניהם.

הבעיה עם “אתיקה יהודית מסיני”

עכשיו, טיעון אחד – ואני חושב שזה ההסבר – בשבוע שעבר השארנו שאלה ואני חושב שאני צריך להצדיק את האנשים קצת, לפחות להסביר גרסה אחת מאיפה הם באים. יש את כל הדיבור הזה במיוחד בתקופה המודרנית, כל הדיבור הזה בין הוגים יהודיים על אתיקה יהודית. אתיקה יהודית היא מה שלא תגנוב מדבר עליו. אבל יש את הדיבור הכי עתיק שיש לנו אתיקה מסיני, נכון? יש את הכותרת של ספר המאמר שלנו: יש לנו אתיקה מסיני, לא אתיקה כמו שיש לאריסטו, נכון? בסדר, נכון?

ולמרות שאם אתה פותח את הספר הזה אתיקה מסיני, אתה רואה מעט מאוד סיני בו. זה אגב, זה גם למה זה צריך את המשיח, כי זה לא אומר שום דבר מהתורה. זה רק אומר דברים – טוב תראה, אנחנו גאים במסורת, זה מה שסיני הוא. אבל—

ולמה הם עושים את זה? למה הם לא מרוצים? נגיד שמישהו אומר רוב התורה הם פשוט לא גונבים ולא הורגים. מה זאת אומרת? ודיברנו למה גוי לא גונב. כן, שמעת את הסיפור שהילדים שלך סיפרו לך בשבועות על איך הגויים כן רוצים לגנוב ולהרוג? אה, זה לא נכון במציאות? בסדר, אז אולי ניצחנו והגויים לא גונבים. אולי אנחנו פשוט באי שבו די הרבה אנשים עדיין גונבים והורגים. בכל מקרה.

תלמיד: כן, לכל אחד יש אחד אחר. אין בעיה.

מרצה: זה הסיפור. הסיפור הזה אומר שמה אנחנו? אנחנו האנשים שלא גונבים ולא הורגים. זה בשביל מה נעשה ונשמע. אבל כל הילדים אומרים את הסיפור הזה והם חושבים שזה אומר שאנחנו לומדים – אנחנו האנשים שלא לפעמים – אנחנו כן, אבל לא, אתה יודע, כמו זה ההבדל, נכון? אם זה לא נכון כנראה אז בסדר, אולי זה לא עבד או משהו. זו בעיה.

המציאות של הטרייד-אוף בפועל

אז מה שאני אומר זה שזו הייתה בחירה מאוד טרגית ואני חושב שאנשים – בגלל המחשבה הזאת – אני חושב שבהרבה מובנים רוב הזמן השאלה הזאת הולכת כמו, “אה, רק אתיקה, אני יכול לעשות את זה. אנחנו יכולים לעשות משהו יותר טוב. אנחנו יכולים חוק לולב.” אבל מסתבר שאנחנו לא יכולים לעשות אתיקה.

אז עשית בחירה. אולי זה נכון שזה היה זה – אני לא יכול – אולי זו שאלה אמפירית אם אתה יכול לעשות את זה בדרך הזאת ולקבל קצת את שניהם. אני לא בטוח. אבל זו בחירה אמיתית.

הספקטרום של תגובות יהודיות לאורך ההיסטוריה

וכמו בכלל במובן רחב מאוד, כל מה שאנחנו קוראים – אני לא יודע איך קוראים לזה – יהדות שמאלנית, יהדות ליברלית, כל הדרך חזרה עד האנשים שהתנצרו במסעי הצלב, כל הדרך עד שם, בסדר? כל הדרך עד האנשים בספרד שהתנצרו. שיש לנו את זה כמו מאוד מפורסם – גם מאוד – לעולם אל תעשה את זה. נתתי את זה לרב שך פעם, בסדר?

כולם – רב שך אהב לצטט את הרב יוסף יעבץ שאמר, “אה, האנשים החכמים התנצרו.” הם – אנשים עמדו בפני בחירה טרגית לעצמם ולמשפחתם ובחרו במשהו שנראה כמו הטוב מבין הבחירות הגרועות ביותר עבורם. מי אתה לשפוט אותם? לא לשפוט אותם – אני אפילו לא יודע איך להגיד להם שהם טועים.

הייתי יכול להצדיק גם את הבחירה האחרת. אל תדאג, אני כאן כי כמה אנשים עשו את הבחירה האחרת. אבל אתה יכול כמו – אה, היו פילוסופים? טוב, אולי הם היו פילוסופים. הם עשו את הדבר הנכון בגלל זה. הם לא היו פנאטים לאיזה דבר פרטיקולרי. כמובן שהם דאגו שהילדים שלהם יהיו טובים. אבל הם היו עשויים מחאג׳.

אתה יכול להיות בחור טוב ונוצרי טוב ואתה יכול להיות מת ויהודי. או אולי גם אין – הסיכויים שלו להיות יהודי טוב הם לא מאוד גדולים. אתה הולך לנסוע למי יודע – אתה אפילו לא יודע לאן. האם אתה בכלל יודע שהילדים שלך לא יהיו מתים?

הדילמה הטרגית של הזהות היהודית: אתיקה, שמירת מצוות ואמונה לטווח ארוך

הבחירה הקיומית המרכזית והקשר ההיסטורי שלה

טבעה של הבחירה הטרגית

מרצה: אתה אפילו לא יודע שהם כך. הכל הוא הימור ענק. האם זו בחירה כל כך משוגעת? זו בחירה טרגית, אבל היא לא משוגעת. אתה לא יכול להסתובב להיות כמו טריומפליסט על זה.

אבל אז בכל מקרה, ואנשים במפורש, אם אתה קורא את אברבנאל, למשל, שהוא בדור ההוא, הוא אחד הממציאים של סוג הטיעון הזה. לא הממציא, כמו הרמב״ן לפניו, או מה שלא יהיה שגנב את הדברים בצורה מפורסמת, אמר טיעונים כאלה. והדור ההוא של אנשים, הם מתחילים לחשוב טיעונים כאלה, וזה בוודאי צומח מהדילמה האמיתית הזאת שיש לאנשים.

המלך פרדיננד והמראה של נצרות מתורבתת

יש לך את המלך פרדיננד שנראה כמו בחור נחמד. בסדר, אמרתי לך שהוא לא היה באמת בחור נחמד אבל הוא מעמיד פנים שהוא בחור נחמד, בן אדם טוב. הוא פשוט, טוב, בן אדם רע, הוא גירש את היהודים, אבל הוא מעמיד פנים שהוא נוצרי טוב. הוא ההיפך, הוא רק נוצרי טוב, לא בן אדם טוב, ואפילו לא נוצרי טוב, הוא פשוט שקרן. אמרתי לך שמקיאוולי משתמש בו כדוגמה לנסיך שמעמיד פנים שהוא דתי למטרות פוליטיות.

אבל הנקודה היא לא – עכשיו, הנקודה היא ש, תן לי רק לסיים את הדרשה שלי, וניל, תגיד לי את הדרשה שלך.

האבולוציה ההיסטורית של הדילמה

ימי קדם מול אירופה של ימי הביניים

הנקודה היא שאנשים עמדו בפני הדילמה האמיתית הזאת. כמו, בחברות שונות, זו לא דילמה. כי אם אתה חי ב, ברור, אם אתה חי ב, כמו, אני לא יודע, בזמן של משה רבינו, אני לא יודע, איפה שלא יהיה, כן, האנשים סביבך הם רוצחים וגנבים, ואתה מנסה לא להיות. ואולי אחת הדרכים שאתה גורם לילדים שלך לא להיות רוצחים וגנבים היא על ידי שמירת שבת. מאוד בסיסי, אין בעיה.

אבל עכשיו אתה חי בעולם שבו אנשים מאוד מתורבתים. זו אירופה. זה המערב. המערב בעצם אומר כמעט-יהודים, בואו נודה באמת, אנשים שירשו את המסורת של סוקרטס ואברהם. מה רע בזה? האם הם כמו סוקרטס ואברהם? זו השאלה. והם ממש אומרים אלוהי אברהם, והם סוג של אנשים הגונים. האם הם באמת הגונים כמונו? מי יודע? אני לא יודע. אלו כמו שאלות מקומיות. אבל הם מנסים להיות בני אדם הגונים, והם קוראים את אריסטו, האתיקה הניקומאכית. ואתה אומר, מה רע בזה? אה, יש לנו משהו אפילו יותר טוב. בסדר, אבל האם אתה הולך לוותר על זה בשביל זה?

החרדה שמייצרת טיעונים חדשים

זו הדילמה שיש לאנשים. וזו הסיבה שיש לנו את כל העניין הזה שאומר, ובכן, אם אנחנו רק על להיות אנשים טובים, אנחנו יכולים באותה מידה להיות נוצרים. ובשביל זה, בגלל החרדה הזו, שאני חושב שיש אמת בזה, כמו שחייב להיות משהו, או חייב להיות טעם לשמור שבת. ואולי הטעם הוא שבסופו של דבר רק האנשים ששומרים שבת לא רוצחים. אולי לוקח אלף וחמש מאות שנה להבין את זה. זו שאלה. אני לא יודע. אבל בכל מקרה, זה אפשרי.

הטיעון ארוך הטווח והאופי הרדיקלי שלו

דרך אגב, זה לא הטיעון שאברהם [אברבנאל] מעלה. אם הוא היה אומר את הטיעון הזה, הייתי די מרוצה, אבל זה טיעון מאוד רדיקלי להעלות כי זה גם כמו נבואה. אתה צריך לדעת את זה. אני חושב שזה טיעון. זה טיעון. זה בהחלט טיעון. אני לא יודע. בעשור הספציפי הזה בהיסטוריה שבו אנחנו נמצאים, זה הטיעון שנראה סביר, לפחות לאנשים. זה לא נראה סביר לאנשים לפני 50 שנה או לפני 400 שנה, לפני 200 שנה. למעשה, בדיוק לפני 70 שנה, זה נראה סביר. מסיבה כלשהי זה לא תמיד נראה סביר לאנשים, ואני מניח שזו עדיין שאלה.

החרדה ההורית לגבי עתיד הילדים

אבל זו השאלה, וזו החרדה שגורמת לאנשים לומר, אני לא יודע אם הילדים שלי יהיו רוצחים. כנראה שלא, אני מקווה. אני מקווה שאם הם ישמרו שבת הם גם בכל מצב מנוס [בכל אופן], איכשהו. הם גם לא יהיו רוצחים.

הטיעון הפגום של “ייחודיות”

הבעיה עם התמקדות רק בהבדלים

אבל למה ההתמקדות הולכת להיות על, אני חושב שיש דבר אחר, שאני חושב שזה טיעון שגוי, אבל זה טיעון אחר שיש, כמו, הנקודה של היהדות לא יכולה להיות להיות בן אדם טוב, כי כולם צריכים להיות כאלה. אז אנחנו צריכים להתמקד בהבדלים, שלא כמו אנשים אחרים.

בעיית פרקי אבות

ואז, טוב, מה אתה מתכוון יש לנו פרקי אבות? פרקי אבות זו קושיא. פרקי אבות זו קושיא על התיאוריה הזו. מה אתה אומר לי שהנקודה של יידישקייט [יהדות] היא רק הקוראן פילם, שזה מה שזה לא עושה? פרקי אבות אומר שהנקודה של יידישקייט, הלל אמר שהנקודה של יידישקייט, וישו אמר את אותו דבר.

אז, אה, תרנס אומר, הוא לא התכוון לזה בצורה הזו. הוא לא התכוון שאתה צריך לעשות אבות כמו שאריסטו אמר. הוא התכוון שאתה צריך לעשות אבות כמו, אה, בשוקל [בצורה אחרת], זה בצורה הזו. מה זה אומר בדיוק? אני לא בטוח שזה אומר משהו.

הסיבה האמיתית לטיעון

כל מה שזה אומר הוא, זו הסיבה שאמרתי בשבוע שעבר, אני לא בטוח שזה אומר משהו. אני חושב שמה שזה אומר זה לא להגיד את זה לילדים שלך. כי אם אתה אומר להם את זה, הם עלולים לבחור להתנצר.

תלמיד: ואז הילדים יהרגו את כל היהודים. אולי.

מרצה: אני לא חושב שהילדים הורגים את כל היהודים. מה שזה לא יהיה, זו הסיבה שזה ארוך טווח. זה נכון. זה לא נכון שמישהו מהנאצים היה צאצא של יהודים. או מישהו חשוב מהם.

תלמיד: זה מה שארוך טווח אומר, נכון? ארוך טווח אומר—

מרצה: למה אתה יודע? אתה יודע שכמה נאצים היו מהמסעות הצלב? זה מה שאתה רוצה שהילדים שלך יהיו? עד המסעות הצלב. מי יודע?

השאלה של אחריות ארוכת טווח

זו באמת, דנתי בזה, זו פשוט שאלה אמיתית אם אתה בכלל יכול לקחת אחריות על אלף שנים של צאצאים שלך. אני חושב שאתה, דנו בשאלה הזו, זו הסיבה שיש לנו את האמונה העיוורת הזו ביהדות שכמובן אתה לא יכול להחליט את זה בכל מקרה. זו התשובה לשאלה הזו למה אנשים בכלל אמרו את הדברים האלה שקשה לנו להסביר מה הם.

כיבוד שני הבחירות

התשובה היא שהם עשו את הבחירה הטרגית הזו. יש לי הרבה כבוד לאנשים שעשו גם את הבחירה האחרת. מה אני צריך לעשות? נראה לי שזו תהיה בחירה סבירה. אני לא יודע אם מישהו ממש באמת, אני בכנות לא יודע את התשובה. כלומר, אני לא יודע אם זו שאלה מעשית כי כמו שאמרתי לפעמים המציאות פשוט אומרת לך שבעצם יש לך רק בחירה אחת או שאתה פשוט לא עושה כלום.

ההיפותטי הבלתי אפשרי

אבל אם מישהו אומר לך יש לי שתי בחירות: או שהילדים שלך יגדלו להיות בני אדם נוראיים אבל הם ישמרו שבת, או שהם יגדלו להיות בני אדם הגונים ולא ישמרו שבת, אני לא יודע שלמישהו יש דרך מאוד ברורה לענות על השאלה הזו. או לפחות כמובן אם אתה מסתכל בשולחן ערוך, דרך אגב, התשובה ברורה כמו שאנשים חושבים שהיא. אני לא חושב שהיא כזו.

השאלה של מנהג מול חוק אוניברסלי

תלמיד: זו המציאות? אבל זה לא נכון. זה לא מנהג. שבת היא סוג של מנהג, במובן של שזה משהו ספציפי לעם היהודי. זה מנהג לגנוב. לא, זה לא מנהג לגנוב.

מרצה: זה מנהג לגנוב. לא מנהג לגנוב. תראה, גם מנהג לשבת. מה שזה לא יהיה. אני לא מדבר על זה. אני הולך למקווה על שאלת ג׳באס. זה מגיע לרמב״ן.

העמדה המנומקת של הרמב״ן

זו השאלה. וכל הדרשות שדנו בהן בשבוע שעבר בעצם בחרו בצד אחד של השאלה הזו. והרמב״ן, כמובן, לא היה. אנשים אומרים, אה, הרמב״ן היה בצד השני. כמובן שהוא לא היה בצד השני.

השקפתו האמיתית של הרמב״ן

הרמב״ן אולי בעצם, כמו שדנו בשבוע שעבר ואנשים היו כועסים, אני חושב שהרמב״ן באמת חשב שאין משהו מאוד רע בלהיות מוסלמי טוב והגון. הוא עצמו אולי התנהג בצורה הזו. וכמובן הוא חושב שהוא צריך לנסות להיות יהודי, אבל זה מהמדריך הצדידיש [ספרדי].

תלמיד: למה? למה? כן, למה לשתף תרבות? למה לשתף תרבות?

מרצה: אה, תהיה ריאלי. אתה לא נעשה מוסלמי. אל-סתשיר [להתחזות כלפי חוץ]. לא אמרתי את זה. אני רק אומר ש, כמו, כן. אני רק אומר ש, כמו, אחת הסיבות למה הוא יותר מקל מזה זה בגלל זה. אל תגיד לאף אחד. כמו, הוא חושב שאתה צריך, אם זה כן, אתה צריך להתחזות למוסלמי. ומה זה אומר לומר, פשוט תהיה בן אדם הגון. אל תדאג כל כך מזה. כמובן, אם אתה יכול, יהודים טובים יותר מזה. אתה צריך לעקוב אחרי החוק היהודי. אבל זה בגלל זה.

אלה שטוענים להיפך

והאנשים שאומרים במפורש את ההיפך זה בגלל שהם כל כך, אבל אני לא יכול להגיד את זה עכשיו אני רואה את זה, את הצד הזה כי זה עושה. אבל אנשים אחרים אמרו במפורש, כמעט במפורש את הצד השני. וזה מה שהם מתכוונים כשהם אומרים שאתיקה חייבת להיות תורה מסיני ועוד. וכן, זה, אין לי תשובה לשאלה. אל תגיד לי את התשובה. אני לא יודע את התשובה.

הטיעון המשיחי ארוך הטווח

תלמיד: אתה יודע, התשובה שאתה אומר שהתשובה היא שזה שהוא תמיד הלך, הלך בדרך אחת.

מרצה: אולי, אולי לא. אני רק חושב שיהודים מאמינים במשיח לפעמים אומר, לא תמיד, אבל לפעמים אומר. להאמין שבטווח הארוך, אנחנו הולכים לטווח הארוך. אני חושב שאנחנו במפורש מוותרים, נכון? עשינו נורא, האירופאים ניצחו אותנו במיליון דרכים לאורך כל הדרך, הנוצרים ניצחו אותנו בכל דרך, בכל כך הרבה דרכים שונות לאורך השנים. מה בעצם הצלנו על ידי הצלת היהדות?

ההמתנה לאישור סופי

לא אמרתי שהגענו לעתיד שלנו עדיין. לא אמרתי שפספסנו את כל הגלים האלה. פספסנו את כל הגלים. פספסנו כמה מהגלים המוסלמיים. פספסנו את כל הגלים הנוצריים. אנחנו עדיין מחכים לשיא הסופי שלנו שבעצם נעשה את כל הדברים האלה. אבל זה ארוך טווח. זה משחק ארוך טווח. זה הטיעון. אני לא אומר שאני לא יכול להוכיח את זה נכון או לא נכון. אני רק אומר שאני חושב שזה הטיעון.

הבחנה בין זה לבין הטיעונים המקוריים

זה טיעון. זה לא הטיעון שלהם, רק כדי להיות ברור. זה הטיעון של רבי פריצקר. זה טיעון טוב. אני לא נגד זה. כלומר אני לא יכול להישבע על זה, אבל זה טיעון.

המסגרת מבוססת האמת מול התועלתנית

הם מנסים לעשות טיעונים טובים יותר כי הם מנסים לא לתת, לא, אתה זוכר שכל האנשים שאנחנו דנים בהם עדיין לא תועלתנים. הם עדיין חושבים במונחים של אמת ולכן הם מנסים לומר שהם יודעים שיש לנו את האתיקה האוניברסלית האמיתית יותר גם.

תלמיד: אבל זו הנקודה. זה נכון כי יש לזה את הפוטנציאל הזה. לא פוליטית.

מרצה: אני לא חושב, אני חושב שהאנשים שבאו, כמו, בסדר, זה שונה לגמרי, זו שאלה טובה. בכל מקרה, זו שאלה טובה. אני רק אומר שזה על מה שזה עוסק. אני לא יודע את התשובה. אני לא יודע את התשובה. איך אני אדע את התשובה?

סיכום

תלמיד: אתה יכול לכבות את זה. בטח. אתה יכול לכבות את זה. אני אצטרך לקבל את השיתוף.

מרצה: אה, עכשיו אתה נותן את זה.

—

*[סוף התמליל]*

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.