מצוות ידיעת השם הוא השם בעצמו ולכן אפשר להיות מצווה | זוהר פקודא א' וירא תשפ"ז
YI אידיש לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
שיעור זוהר ערב שבת פרשת וירא – המצוה הראשונה בסדר המצוות: ידיעת השם
מושג המצוה וסדר המצוות
ערב שבת היום, וכבר כמעט שבת, פרשת וירא. אנו חוזרים אל הסדר שבו אנו עומדים, והוא המצוה הראשונה. עלינו לגשת אל המצוה הראשונה אחת ולתמיד. ודאי יש לכך קשר לפרשת השבוע, ﬠ’וירא אליו ה” (בראשית יח, א), ומי שלמד את מה שכתבנו בעניין זה כבר יראה את הקשר בעצמו (כמו שכתבנו במקום אחר ואין זה מקומו). אך כוונתי כאן היא פשוט לחזור וללמוד את המקום שבו אנו עומדים במצוה הראשונה, להעיר כמה הערות, ואולי נזכה גם להבין דבר מה.
כפי שלמדנו, הזוהר עורך כאן מעין ספר המצוות, ובראשו הקדים הקדמה מהו פירוש המושג ‘מצוה׳ (בשיעור שלפני הקודם, שעסק במצות מילה, דיברנו על מובן המילה ‘מצוה׳ וכיצד המצוה עצמה נעשית אלקות, ואכמ״ל). כמאמר ספרי החסידות, ‘מצוה׳ היא מלשון ‘צוותא׳, כלומר דבר המחבר את האדם עם המצַוה. המצוה איננה פקודה בלבד; אלא כמאמר הזוהר, מצות עשה ומצות לא תעשה הן דכר ונוקבא, זכר ונקבה כביכול, של המידות העליונות, של הספירות.
מתוך הקדמה זו אנו ממשיכים ללמוד את המצוה הראשונה. ויש להעמיד את ההקדמה למצוה הראשונה באופן חשוב ביותר, שכן יש לדעת שבשאלה מהי המצוה הראשונה קיימת שאלה גדולה, מחלוקת גדולה ומבוכה גדולה.
כפי שלמדנו באחת מהקדמות הסדרה, עריכת סדר לתרי״ג המצוות היא במידה רבה עריכת סדר בתורה עצמה. שכן מלבד הסדר הכללי, שיש תרי״ג מצוות או רשימה מסוימת של מצוות, ושיש מצוות קבועות, מצוות תמידיות ומצוות המחויבות, יש גם סדר פנימי בתוך המצוות: איזו מצוה היא הראשונה, וכיצד מקבצים את המצוות לקבוצות ומצרפים אותן זו לזו. הסדר הזה הוא הנותן לנו את מבנה המצוות, ואת ההבנה כיצד הן פועלות כדבר אחד.
חידושו של הרמב״ם: ידיעת השם כמצוה הראשונה
הרמב״ם בא בחידוש גדול ומפליג, ואמר שהמצוה הראשונה היא מצות ידיעת האלקות, ידיעת מציאות השם. זה היה חידוש של הרמב״ם; לפי מה שנראה לי, איש לפניו לא מנה את מה שנקרא מצות אמונה, או מצות ידיעת השם (כך קוראים לה הרמב״ם והזוהר), כמצוה כלל, ובוודאי לא כמצוה הראשונה. הרמב״ם הוא שחידש זאת.
ומדוע תהא היא הראשונה? לכאורה הדבר פשוט, שהרי זהו הדבר החשוב מכל. אך את זה אפשר להבין בשתי דרכים, ולפי שתי הדרכים יתברר שאין זה ברור כל כך שידיעת השם יכולה להיות המצוה הראשונה. ולדעתי הזוהר עוסק בשאלה זו עצמה.
הדרך הראשונה: הקדמה הגיונית לשאר המצוות
הדרך האחת היא דרך יחסית, ביחס לשאר המצוות. כשעורכים סדר, נכון להקדים את הכלל לפרט, ואת היסוד לענפים ולקומות הבנויות עליו. כאשר יש שני דברים שהאחד תלוי בחברו, כמו כלל ופרט, או כמו הנחה שממנה נובעת מסקנה, מן הראוי לפתוח בהנחה הכללית, בדבר שעליו נבנה הבא אחריו ושבלעדיו לא ייתכן, ורק אחר כך לפרט את מה שנובע ממנו.
שהרי אפשר לומר כך: מצוות הן דברים שעושים מפני שהקב״ה ציווה עליהם. בין שזה הטעם שבגללו עושים אותן ובין שלא, על כל פנים מצוות הן דברים שהקב״ה ציווה. נמצא שקודם שמדברים על מצוות, צריך לדעת שיש בורא המצַוה אותן. צריך לדעת לכל הפחות שני דברים: שיש בורא, ושהוא ציווה את המצוות. ואולי יש להוסיף דבר שלישי: שמאחר שציווה, ממילא חובה לעשותן.
הרי כאן שלושה שלבים. ואם מעמידים את המצוות כך, שמצוה היא דבר שהקב״ה מצַוה, צריך להבין שיש בורא, שהוא ציווה מצוות, ושאת אשר הקב״ה מצַוה יש לעשות. שלושת הדברים הללו לכל הפחות קודמים למצוות, ובמבנה שנערוך יהיו הם ראשונים.
קושיית רבי חסדאי קרשקש והרמב״ן: מציאות השם איננה יכולה להיות מצוה
על דרך זו קיימת קושיא מפורסמת של רבי חסדאי קרשקש, ואולי, אף שאין הדבר ברור, רמז לה גם הרמב״ן. הרמב״ן בספר המצוות שלו מבקש ליישב את שיטת בעל הלכות גדולות, וכמדומני גם את שיטת האחרים; הבה״ג הוא עיקר מוני המצוות שלפני הרמב״ם, שעמו מתווכח הרמב״ם, אך אולי גם אחרים, וכמדומני שגם רבי סעדיה גאון אינו מונה את האמונה כמצוה.
וכך טוען הרמב״ן: אין לכך מובן. צודק אתה בהחלט שבלי מציאות השם, וגם בלי שני הדברים הבאים, היינו עצם הציווי, והעובדה שאם יש ציווי חובה לשמוע לו, אין מצוות כלל. אך היא הנותנת שאין זו מצוה! כלשון המדרש: ‘קבלו מלכותי ואחר כך קבלו גזירותי׳ (מכילתא יתרו, פרשה ו). אלו שני דברים נפרדים. ראשית עליך לדעת שיש אלוה (‘קבלו מלכותי׳ כולל אמנם מעט יותר ממציאות השם, אך על כל פנים).
ורבי חסדאי קרשקש מחדד זאת עוד יותר: אין זה יכול להיות מצוה כלל. שכן מצוה פירושה שהקב״ה מצַוה, ואם כן כיצד תיתכן מצוה להאמין שיש בורא? קודם שידוע שיש בורא, אין מי שיצווה את המצוה! המצוה מניחה מראש שיש בורא, ועל כרחך ידיעת השם קודמת למצוה ואיננה יכולה להיות מצוה בעצמה. הדבר דומה לאותו רבי המעיד על עצמו שזכה לגילוי אליהו; הרי זה מיניה וביה, טיעון החוזר אל עצמו, ואין דבר מוכיח את עצמו. הקב״ה מצַוה להאמין בו: אם יודעים שיש בורא, אין צורך במצוה, ואם אין יודעים, מה תועיל המצוה? זוהי קושייתו המפורסמת של רבי חסדאי על מושג זה, ובלשונו: ‘טעות מפורסם מי שמונה… ידיעת השם למצוה׳ (אור ה׳, הצעה).
זוהי אפוא קושיית רבי חסדאי, ובמידה מסוימת קושיית הרמב״ן. הרמב״ן אינו מרחיק לכת עד כדי כך, אך כוונתו קרובה: אמנם נכון מבחינה הגיונית שהדבר קודם למצוות, אך קשה מאד לומר שהוא עצמו מצוה, ויש בכך משהו תמוה. או שאין זה הולם, או שהדבר בלתי אפשרי לגמרי ובלתי הגיוני שיהיה מצוה בעצמו, או על כל פנים, כדברי הרמב״ן, אין זה נכון לקרוא לו מצוה.
תורה מן השמים: מה שחסר בדרך הראשונה
עוד יש להעיר כאן דבר. אליבא דאמת, הדרך שבה מוצגת כאן הסברא שונה מן הדרך שבה ניתן להציג את סברת הרמב״ם, ואם נבין כיצד יש לומר אותה כראוי, נבין שאין כאן קושיא כלל.
שכן יש דרך אחרת לבאר מדוע המצוה הראשונה צריכה להיות ידיעת השם; לא משום שכדי לקיים מצוות יש לדעת תחילה שיש אלוה. שאם כך, ראשית מתחזקת הקושיא, ושנית יש באמת להוסיף עוד דברים.
ואכן הרמב״ן עצמו מבקש להוסיף עוד מצוות למצוה הראשונה, לכל הפחות עוד מצוה אחת ואולי שתיים, ויש לדקדק בלשונות השגות הרמב״ן לספר המצוות. ודבר מעניין ביותר בעניין זה הוא התורה. הכל מבינים את מה שקרוי ‘תורה מן השמים׳. אם כדברינו, כדי שיהיו מצוות יש לדעת שיש אלוה, שיש בורא, ושהוא ציווה את המצוות, הרי ששני הדברים הללו לכל הפחות צריכים להיות שתי המצוות הראשונות. ואף על פי כן גם הרמב״ן לא כתב כך: נניח שיש שלוש מצוות, שהרי יש להכניס גם יחוד ואהבה ויראה, אך לא עלה על דעתו לכתוב שהמצוה הראשונה היא לדעת את הקב״ה ואחריה באה מצוה להאמין שהתורה מן השמים.
והיה יכול לעשות כן. דרך אגב, הרמב״ן קרב לכך כמעט (ויש לדקדק יותר בהשגה, כמדומני למצוה א׳ או ב׳ של הרמב״ם): שכן יש די פסוקים שמהם אפשר להעמיד מצוה כזו. כשם שיש פסוק ‘אנכי ה׳ אלהיך׳ (שמות כ, ב) ו׳שמע ישראל׳ (דברים ו, ד), שמהם עשה הרמב״ם מצוה להאמין, ‘לידע שיש שם אלוה׳ (רמב״ם הלכות יסודי התורה א, א), כך אפשר להעמיד מצוה מן הפסוק ‘רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך׳ (דברים ד, ט). הרמב״ן אומר (שכחת הלאוין, לאו ב) שזוהי מצוה שלא לשכוח את מעמד הר סיני. ההמון סבור שהרמב״ן מחדש כאן איזו מצות זכירה, אך כוונת הרמב״ן היא לנקודה זו בדיוק: כדי לקיים מצוות צריך לדעת את התורה, והתורה פירושה מעמד הר סיני, והרי יש פסוק מפורש שאסור לשכוח את מעמד הר סיני! כלומר, יש לדעת ולזכור, וזכירה וידיעה עניין אחד הם, שהיה מעמד הר סיני. דברים מתקבלים מאד על הדעת. ועל הרמב״ם יש לתמוה: אם הולך הוא בסברא שיש לערוך סדר הגיוני למצוות, ושקודם הידיעה במצוות יש לדעת את מציאות השם, הרי בוודאי, ואולי ביתר שאת, יש להכניס גם את מציאות התורה, תורה מן השמים, מעמד הר סיני. והרמב״ם אינו עושה כן.
אהבה ויראה: הטעם לקיום המצוות
ויש עוד דבר, כפי שאמרנו: אף לאחר שקבענו את מציאות השם, ואף לאחר מעמד הר סיני, עדיין אין די. שהרי יכול אדם לטעון: מדוע עלי לשמוע? ומה לי ולמעמד הר סיני? יהא כן שהקב״ה ציווה מצוה, ומה בכך? זוהי נקודה קשה מאד לביאור (וכבר דיברנו עליה כנראה בהזדמנויות אחרות ואכמ״ל): ומה בכך? חסר כאן עוד דבר, ובוודאי חסר עוד דבר שמחמתו אהיה מחויב לקיים מצוות.
את אותו ‘עוד דבר׳ אכן מנה הרמב״ם בין המצוות הראשונות, והזוהר סובר שאולי צריך הוא להיות המצוה הראשונה ממש. ובלשוננו נקרא ‘עוד דבר׳ זה: מצוות היראה והאהבה.
כל אחת מן היראה והאהבה, שהן כנגד מצות עשה ומצות לא תעשה (כמו שדיברנו לעיל), ניתנת לביאור בעשרות דרכים ומדרגות. אך עניינן של יראה ואהבה הוא זה: הקב״ה ציווה מצוות, ויש לירא מפניו; אם פירוש הדבר יראת העונש, הרי כבר יש לך טעם לקיים מצוות. ואם הכוונה ליראת הרוממות, פירושה שטוב לקיים מצוות. ולפי מה שלמדנו, אהבה פירושה שטוב לקיים מצוות, בין שאני יודע את טעמן ובין שאיני יודע. וזה כבר טעם לקיימן.
ודרך אגב, מתוך הבנה זו אפשר לתפוס מעט מדוע לא עלה על דעת הרמב״ם למנות את תורה מן השמים. תורה מן השמים היא עובדה היסטורית גרידא, שממנה קיבלנו את המצוות, אך לא היא הטעם שבגללו יש לקיים את המצוות, ובוודאי איננה העיקר. העיקר הוא: מדוע יש לקיים את המצוות? מחמת אהבה ויראה. אהבה ויראה הן טעם לקיום המצוות; תורה מן השמים איננה טעם לקיום המצוות, אלא היא סיפור המקור שממנו באו המצוות לראשונה. איני יודע אם אפשר לומר ממש שאילו לא הייתה, היה הכל כמות שהוא, שהרי עדיין צריך מקור לכך שאלו הן המצוות ושהן טובות. אך על כל פנים, אם מבינים את הדבר, שהדבר היחיד שהוא טוב, והוא מצות האהבה לפי מה שאנו לומדים, הרי ודאי שאין צורך כביכול בתורה מן השמים כעיקר בפני עצמו וכמצוה בפני עצמה. שהרי האהבה והיראה הן הטעם שבגללו מקיימים את המצוות.
סדר המצוות בזוהר ואצל מוני המצוות האחרים
אך אף זה אינו מספיק, שהרי הרמב״ם לא העמיד את האהבה והיראה כמצוה הראשונה, אלא אמר שמציאות השם היא המצוה הראשונה. מה פירוש הדבר? פירושו שהרמב״ם מתכוון לדבר אחר לגמרי. והזוהר כאן, ברעיא מהימנא (פקודין), הולך בעקבות הרמב״ם, ומתווכח בבירור עם השיטה האחרת.
וזהו לדעתי דבר נאה מאד. בזוהר יש שני מקומות הפותחים בפירוש טעמי המצוות על הסדר. בהקדמת ספר הזוהר יש ארבע עשרה מצוות ראשונות שהזוהר מפרש על הסדר. ודאי שיש טעמי מצוות רבים הפזורים בדרושי הזוהר, אך כתיבת ספר המצוות של ממש נמצאת בספר הפקודין, והוא העיקר; הוא עובר, כפי שדיברנו, על ארבעים ושבע מצוות, ובהקדמת ספר הזוהר יש ארבע עשרה מצוות. כלומר, שניהם לא הושלמו, אך על כל פנים ניכר שהוא מנסה לעשות כן.
ובהקדמת ספר הזוהר אכן מופיעה מצות ידיעת השם, אך היא רק המצוה השמינית, אם זכרוני אינו מטעני (זוהר ח״א יא, ב). המצוה הראשונה שם היא יראת ה׳, והשניה אהבת ה׳, והוא מביא על כך פסוק מפורש: ‘יראת ה׳ ראשית דעת׳ (משלי א, ז). ואחר כך ראיתי שמציינים, וכמדומני שרס״ג אכן פותח כך, שהמצוה הראשונה היא יראת ה׳ והשניה עבודה, היינו תפילה ושאר מיני עבודת ה׳. ויש גם מוני מצוות אחרים שסברו שיש לפתוח ביראה, ויש בכך היגיון רב.
הקב״ה הוא הראשון, והמצוות הן הקב״ה ומעשיו
אך הרמב״ם לא נהג כך. והזוהר כאן מתווכח בפירוש, ואומר: הרי כתוב ‘יראת ה׳ ראשית דעת׳, ומשיב על כך תירוץ. הוא מתמודד במפורש עם הרעיון שיש לפתוח ביראת ה׳.
ומה הפשט? הפשט הוא שיש טעם אחר לגמרי לכך שמצות מציאות ה׳, ידיעת ה׳, צריכה להיות הראשונה. לא משום שהיא היכי תמצא, יסוד לקיום המצוות, אלא מטעם אחר לגמרי: משום שהקב״ה הוא הראשון! מה פירוש מציאות ה׳? מציאות ה׳ פירושה הדבר הראשון. הדבר הראשון, כדברי הרמב״ם, שאלמלא הוא לא היה שום דבר יכול להתקיים. הוא הראשון, היסודי מכל, יסוד כל הדברים, ‘יסוד היסודות ועמוד החכמות׳ (רמב״ם הלכות יסודי התורה א, א); יסוד כל הדברים הוא הקב״ה.
ועתה, נזכור מה שאמרנו על המצוות. המצוות, כפי שלומד הזוהר, ועל אמיתתו של דבר גם כפי שלומד הרמב״ם, אינן דברים שהקב״ה ציווה עליהם. המצוות הן הקב״ה עצמו! ובמילים אחרות, יש לומר: הקב״ה ומעשיו. המצוות הראשונות עוסקות בקב״ה עצמו, והן אהבה ויראה, ואחריהן באות מצוות שהן מעשי ה׳, המלמדות כיצד להתנהג: כיצד הקב״ה מנהיג את עולמו, וכיצד ראוי לאדם להתנהג בעולם. זהו עניין מעשי ה׳. ובשפת הזוהר ייאמר: ה׳ ומידותיו, עצמות ה׳ והמידות, זכור ושמור.
אם כן, אם המצוות אינן ציווי של הקב״ה, שיש צורך בהיכי תמצא כיצד יודעים על הקב״ה קודם הציווי, אלא הן הקב״ה עצמו, הרי שבוודאי המצוה הראשונה, או המצוה העיקרית, שהיא אולי כל המצוות כולן, היא מציאות ה׳ עצמה, ידיעת מציאות ה׳! ואת מציאות ה׳ אפשר לדעת על ידי ידיעה, אפשר לדעתה ‘ובלכתך בדרך׳ (דברים ו, ז), בשיחתו בשיח, בקריאת שמע, בעטיפת ציצית, בהנחת תפילין; כל אלה הם ענפים של ידיעת ה׳ עצמה. ואחר כך, כאמור, גם מעשי ה׳: שראוי לשמור שבת, שראוי לקיים ‘לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו׳ (דברים כב, יא). כל אלה הם פרטים, שהזוהר יבאר באיזו ספירה הם נוגעים, כלומר באיזו הנהגה ממידות ה׳ הם עוסקים.
אבל בעצם כל המצוות הן במציאות ה׳, ומצות ידיעת ה׳ עצמה צריכה בוודאי להיות הראשונה, לא משום שהקב״ה ציווה עליה תחילה. אין מובן לומר שהקב״ה ציווה שיאמינו בו; אך אליבא דאמת, גם במצוות בכלל אין מובן לומר שהקב״ה ציווה.
עיקר עניין המצוות הוא שהקב״ה כך הוא: או שהוא כך, או שהוא עושה כך. אם כן, זהו פשט חדש לגמרי בטעם היותה של ידיעת ה׳ המצוה הראשונה. וכך הולך הזוהר כאן, לא בפרשה אלא במצוה עצמה. הזוהר מונה את המצוות במספריהן, ובמספר הזה הוא אומר: ‘פקודא קדמאה׳ (זוהר ח״ב מב, ב), המצוה הראשונה, ‘ראשיתא קדמאה לכל פקודין׳, הראשית וההתחלה, הראשונה שבכל המצוות, היא ‘למנדע ליה לקודשא בריך הוא בכללות׳ (שם). כלומר, וכך אני מבין את דבריו כאן: היותה המצוה הראשונה איננה עניין של מספר, וגם לא עניין של הכרח הגיוני שקודם יש לדעת דבר זה ואחר כך דבר אחר.
‘אני ראשון ואני אחרון׳: ידיעת השם בכלל ובפרט
היא הראשונה, כשם שהקב״ה הוא הראשון! והזוהר עצמו מביא על כך במפורש את הפסוק ‘אני ראשון ואני אחרון׳ (ישעיה מד, ו).
‘אני אחרון׳ עניינו ידיעת ה׳ בפרט, ואין בידינו לבאר זאת כעת (בשיעור הבא בעז״ה ניכנס לכך ונחזור על הנושא). זהו התירוץ על שאלת הזוהר, שהרי כתוב ‘יראת ה׳ ראשית דעת׳, ומשמע שהיראה צריכה להיות המצוה הראשונה. ועל כך עונה הזוהר שזוהי הידיעה האחרונה, שאדם משיג לאחר שהוא מבין את כל מעשי ה׳, הם רמ״ח מצוות עשה וכלל המצוות כולן, שהן ידיעת ה׳ בפרטות, כלומר פעולותיו והנהגותיו בעולם. זהו סוף כל המצוות, זוהי הפרטות הנלמדת לאחר ארבעים שנה: ‘ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע עד היום הזה׳ (דברים כט, ג), הידיעה האחרונה במציאות ה׳.
אבל ‘אני ראשון ואני אחרון׳, אומר הזוהר, פירושו ממש: אני המצוה הראשונה ואני המצוה האחרונה. כלומר, ידיעת ה׳אני׳ היא המצוה הראשונה והיא המצוה האחרונה; ואין זה מספר סתמי במניין המצוות, אלא שהיא באמת הדבר החשוב מכל, ההתחלה. הקושי הוא מצד האדם: בתחילת דרכו אין הוא מבין כראוי, ובסופה הוא מבין כראוי. ב׳אני אחרון׳ הוא מבין כראוי, ואותו דבר עצמו הוא. מה שהובן בתחילה הוא הוא מה שהובן בסוף, אלא שבסוף הוא מובן יותר. לא זו בלבד שהוא יודע, כלשון הזוהר, שיש אחד למעלה מן העולם השליט על העולם וכדומה, אלא הוא יודע גם קמעא כיצד מנהיג הקב״ה את כל מעשיו, וכמה טובים כל מעשיו, וכדומה; וזהו ‘אני אחרון׳. זהו החידוש שביקשתי לומר בעניין אמונת השם וידיעת השם, וכיצד היא המצוה הראשונה ובאיזה אופן.
ואם תשאל: הרי כתוב ‘יראת ה׳ ראשית דעת׳, ומשמע שקודם הדעת, קודם ידיעת השם, יש צורך ביראת השם? משיב הזוהר: לא, לא הבנת את הפשט. ‘יראת ה” היא עצמה השכינה, והיא הדבר האחרון שאדם יודע. וצריך להבין מדוע היא הדבר האחרון, שהרי לכאורה ממטה למעלה היא הראשונה; אך על כל פנים כוונתו לידיעה פרטית, הנקראת ידיעת השכינה, ולא ידיעת הקב״ה בלבד. כך היא דרכו של הזוהר לבטא דברים. וזהו הנודע בסוף, וזוהי אכן היראה הנלמדת בספר דברים, שהיא כבר הידיעה הפרטית.
אך אין זאת אומרת, ועל כן אל תלמד, שהיראה היא דבר הקודם למצוות, כלומר כמו שאומרים, שיש לירא מן הקב״ה תחילה כדי לקיים את המצוות. לא! זהו פשט של קטנות. הזוהר בהקדמה אמנם הולך ממש בפשט זה; אך מי שמבין את יראת השם אליבא דאמת, מבין שיראת השם היא מצוה נוספת, והיא עצמה, כפי שכבר אמרנו, המדרגה האחרונה של המצוות, ‘אני אחרון׳.
‘אני ראשון׳ פירושו אהבת השם, או אם תרצה, מציאות השם; ‘אני אחרון׳ הוא יראת השם. ושניהם אותו ‘אני ה” עצמו, וכל הדרכים כולן עניין אחד הן, כדברי הזוהר: בכלל ובפרט, והכל אחד.
עד כאן מה שביקשתי ללמוד לכבוד שבת קודש.
תמלול מלא 📝
די ערשטע מצוה אין דעם סדר המצוות: ידיעת השם
הקדמה: דער מובן פון דעם ווארט “מצוה” און דער סדר המצוות
דער שייכות צו פרשת וירא און דער מובן פון “מצוה”
מיר גייען צוריק צו דעם סדר וואו מיר האלטן ביי דער ערשטער מצוה. ס׳איז זיכער דא א שייכות מיט דער וואכעדיגער סדרה פון וירא אליו ה׳ (בראשית יח, א), און ווער ס׳האט געלערנט וואס מיר האבן געשריבן וועגן דעם, דארף שוין זען דעם שייכות. דא וועלן מיר איבערלערנען וואו מיר האלטן ביי דער ערשטער מצוה, און מעורר זיין געוויסע הערות.
אזוי ווי מיר האבן געלערנט, מאכט דער זוהר דא א ספר המצוות, און ער האט געגעבן אן הקדמה וואס דער טייטש פון דער זאך “מצוה” איז. אין א פריערדיגן שיעור – פאר דעם שיעור אויף דער מצוה פון מילה – האבן מיר גערעדט וועגן דעם מובן פון דעם ווארט “מצוה”, וויאזוי א מצוה ווערט אליינס אלקות. ווי די חסידישע ספרים זאגן, איז “מצוה” מלשון “צוותא”, א זאך וואס ברענגט צוזאמען א מענטש מיט דעם מצוה. א מצוה איז נישט נאר אזוי ווי א קאמענד; נאר ווי דער זוהר זאגט, זענען מצות עשה מיט מצות לא תעשה דכר ונוקבא – דער זכר און נקבה, כביכול, פון די מדות העליונות, די ספירות.
מיט דער הקדמה לערנען מיר ווייטער די ערשטע מצוה. מ׳דארף צושטעלן די הקדמה צו דער ערשטער מצוה אין א זייער וויכטיגן וועג, ווייל ס׳איז דא א גרויסע שאלה, מחלוקת און מבוכה וועגן וואס די ערשטע מצוה איז.
דער אינערליכער סדר פון תרי״ג מצוות
ווי מיר האבן געלערנט אין איינער פון די הקדמות, איז די נושא פון מאכן א סדר פון תרי״ג מצוות אין א געוויסן וועג די נושא פון מאכן א סדר אין דער תורה. חוץ דעם וואס ס׳איז דא א ליסט פון תרי״ג מצוות באופן כללי – מצוות קבועות, מצוות תמידיות, מצוות המחויבות – איז אויך דא דער אינטערנעל סדר אין די מצוות: וועלכע מצוה איז די ערשטע, און וויאזוי מ׳גרופט די מצוות און מ׳לייגט זיי צוזאמען. עס גיט אונז די סטראקטשער און די הבנה פון וויאזוי די מצוות ארבעטן אלס איין זאך.
דעם רמב״ם׳ס חידוש און די קשיא פון ר׳ חסדאי קרעשקאס און דעם רמב״ן
דער ערשטער וועג צו פארשטיין פארוואס ידיעת השם איז די ערשטע מצוה
דער רמב״ם איז געקומען מיט א באמבע חידוש און געזאגט אז די ערשטע מצוה איז די מצוה פון ידיעת אלקות, ידיעת מציאות השם. פאר דעם רמב״ם האט קיינער נישט גערעכנט די מצוה פון אמונה אדער ידיעת השם (דער רמב״ם און דער זוהר רופן עס די מצוה פון ידיעת השם) אלס א מצוה, זיכער נישט אלס די ערשטע מצוה.
פארוואס זאל עס זיין די ערשטע? ס׳איז פשוט אז עס דארף זיין די ערשטע, ווייל ס׳איז די חשוב׳סטע זאך. אבער מ׳קען דאס לערנען אין צוויי וועגן, און מ׳וועט זען אז ס׳איז נישט אזוי קלאר אז ידיעת השם קען זיין די ערשטע מצוה, און דער זוהר רעדט וועגן דער שאלה.
איין וועג איז א רעלעטיוו וועג לגבי די אנדערע מצוות: ווען מ׳מאכט א סדר, מאכט סענס צו שטעלן דעם כלל פאר דעם פרט, אדער דעם יסוד פאר די ענפים און לעוועלס וואס זענען געבויט אויפ׳ן יסוד. ווען איין זאך איז תלוי אין דער צווייטער – ווי א כלל און א פרט, אדער א הנחה וואס דערפון קומט ארויס א מסקנא – מאכט אסאך סענס אנצוהייבן קודם פון דער הנחה כללות, וואס אן דעם קען נישט זיין די נעקסטע זאך, און נאכדעם זאגן די פרטים וואס קומען ארויס דערפון.
מצוות זענען זאכן וואס דער אויבערשטער האט געהייסן, צי מ׳טוט זיי וועגן דעם צי נישט. קומט אויס אז פאר מ׳רעדט פון מצוות, דארף מען וויסן עט ליסט דריי סטעפס, דריי לעוועלס: ערשטנס, אז ס׳איז דא אן אויבערשטער; צווייטנס, אז ער האט געהייסן די מצוות; און דריטנס, אז זאכן וואס דער אויבערשטער הייסט דארף מען טון. אויב מצוות זענען א זאך וואס דער אויבערשטער הייסט, זענען די דריי זאכן קודם למצוות, און אין דער סטראקטשער מוזן זיי זיין ערשט.
די קשיא אויף דעם מהלך: מציאות השם קען נישט זיין אליינס א מצוה
אויף דעם איז דא א קשיא מפורסמת פון ר׳ חסדאי קרעשקאס, און אפשר דערמאנט דער רמב״ן אויך אזא רמז. דער רמב״ן אין זיין ספר המצוות וויל מצדיק זיין די הלכות גדולות (דער בה״ג איז דער עיקר מונה המצוות פאר דעם רמב״ם וואס דער רמב״ם דינגט זיך מיט אים) און אלע אנדערע, ווי ר׳ סעדיה גאון, וואס רעכנען אויך נישט אמונה פאר א מצוה.
זאגט דער רמב״ן: דו ביסט גערעכט הונדערט פראצענט אז אן מציאות השם – און אויכעט אן די נעקסטע צוויי זאכן: דער פאקט אז ס׳איז דא א ציווי השם, און אז אויב ס׳איז דא א ציווי דארף מען עס פאלגן – איז נישט דא קיין מצוות, אבער טאקע היא הנותנת אז ס׳איז נישט קיין מצוה! מ׳ברענגט א לשון פונעם מדרש: קבלו מלכותי ואחר כך קבלו גזירותי (מכילתא יתרו, פרשה ו). ס׳איז צוויי עקסטערע זאכן: קודם דארפסטו וויסן אז ס׳איז דא א גאט (קבלו מלכותי אינקלודט שוין אביסל מער ווי מציאות השם).
ר׳ חסדאי קרעשקאס מאכט עס נאך שארפער: דאס קען אפילו נישט זיין א מצוה. א מצוה טייטשט אז דער אויבערשטער הייסט; איז וויאזוי קען זיין א מצוה צו גלייבן אז ס׳איז דא אן אויבערשטער? פאר איך ווייס אז ס׳איז דא אן אויבערשטער, ווייס איך דאך נישט ווער ס׳זאל מאכן די מצוה! א מצוה איז אן אסאמפשען אז ס׳איז דא אן אויבערשטער, מוז ידיעת השם זיין פאר א מצוה. ס׳קען נישט זיין א מצוה פון ידיעת השם, וואס איז אזוי ווי דער רבי וואס זאגט אז ער האט אליינס גילוי אליהו – ס׳איז דאך מניה וביה און סירקולער, א זאך קען זיך נישט אליינס פראוון. אויב מ׳ווייסט אז ס׳איז דא אן אויבערשטער דארף נישט זיין קיין מצוה, און אויב מ׳ווייסט נישט, וואס העלפט א מצוה? ער שרייבט אויף דעם: טעות מפורסם מי שמונה… ידיעת השם למצוה (אור ה׳, הצעה).
דאס איז די קשיא פון רב חסדאי, און כעין זה פונעם רמב״ן: ס׳איז טאקע לאגיש אז ס׳קומט קודם למצוות, אבער ס׳איז אילאדזשיקל און אוממעגליך – אדער על כל פנים נישט ריכטיג, ווי דער רמב״ן זאגט – צו רופן אויף דעם א מצוה.
תורה מן השמים און די מצוות פון אהבה און יראה אלס דער יסוד צו פאלגן מצוות
אמת׳דיג קען מען זאגן די סברא פונעם רמב״ם אויף אן אנדער וועג, וואס דעמאלט איז בכלל נישט קיין קשיא. ווייל אויב מ׳לערנט אז ידיעת השם איז די ערשטע מצוה נאר ווייל כדי צו טון מצוות דארף מען קודם וויסן אז ס׳איז דא א גאט, איז חוץ דער קשיא אויך שווער אז מ׳וואלט געדארפט צולייגן נאך זאכן.
באמת וויל דער רמב״ן אליינס צולייגן נאך איין אדער צוויי מצוות צו דער ערשטער מצוה (מ׳דארף מדייק זיין אין השגות הרמב״ן אויף ספר המצוות, מצוה א׳ אדער ב׳). אויב כדי צו זיין מצוות דארף מען וויסן אז ס׳איז דא א באשעפער און אז ער האט געהייסן די מצוות, וואלטן די צוויי זאכן – ידיעת השם און תורה מן השמים – געדארפט זיין די ערשטע מצוות (צוזאמען מיט יחוד, אהבה ויראה). אבער אפילו דעם רמב״ן איז נישט בייגעפאלן צו שרייבן א מצוה ראשונה צו גלייבן אז תורה מן השמים.
דער רמב״ן האט אבער כמעט יא געלייגט אזא מצוה: פונקט ווי דער רמב״ם האט געמאכט פון אנכי ה׳ אלהיך (שמות כ, ב) און שמע ישראל (דברים ו, ד) א מצוה להאמין, לידע שיש שם אלוה (רמב״ם הלכות יסודי התורה א, א), זאגט דער רמב״ן (שכחת הלאוין, לאו ב) אויפ׳ן פסוק רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך (דברים ד, ט) אז דאס איז א מצוה נישט צו פארגעסן מעמד הר סיני. דער עולם מיינט אז דער רמב״ן מיינט סתם א מצות זכירה, אבער ער מיינט די נקודה: כדי צו טון מצוות דארף מען וויסן פון דער תורה, וואס איז מעמד הר סיני, שטייט דאך א מפורש׳ער פסוק אז מ׳דארף וויסן און געדענקען אז ס׳איז געווען מעמד הר סיני. און אויפ׳ן רמב״ם איז א פלא: אויב ער גייט מיט דער סברא אז מ׳דארף מאכן א לאגישן סדר פאר די מצוות, פארוואס לייגט ער נישט אריין די מציאות פון תורה מן השמים און מעמד הר סיני?
ווייטער, אפילו נאכדעם וואס מ׳ווייסט מציאות השם און מעמד הר סיני, איז נאך אלץ נישט גענוג. ווייל איינער קען פרעגן: זאל עס זיין געווען אז דער אויבערשטער האט געהייסן א מצוה ביי מעמד הר סיני, סאו וואט? פארוואס דארף איך פאלגן? ס׳פעלט נאך א זאך וואס צוליב דעם דארף איך טון מצוות.
די “נאך א זאך” האט דער רמב״ם יא גערעכנט אלס איינע פון די ערשטע מצוות, און דער זוהר האלט אז אפשר דארף דאס זיין ממש די ערשטע מצוה: די מצוות פון יראה און אהבה.
יראה און אהבה – וואס דאס זענען די מצות עשה און מצות לא תעשה – קען מען מסביר זיין אין צענדליגע וועגן און לעוועלס. אויב מ׳דארף האבן מורא פאר דעם אויבערשטן – למשל יראת העונש, אדער יראת הרוממות וואס מיינט אז ס׳איז א גוטס צו טון מצוות – און אהבה, וואס לויט ווי מיר האבן געלערנט מיינט עס אז ס׳איז א גוטס צו טון מצוות צי איך ווייס יא צי איך ווייס נישט, האסטו שוין א ריזען פארוואס צו טון מצוות.
לויט דעם קען מען אויך כאפן פארוואס דעם רמב״ם איז נישט איינגעפאלן צו שרייבן תורה מן השמים אלס א מצוה. תורה מן השמים איז נאר דער היסטארישער פאקט, די מעשה פון וואו מיר האבן באקומען די ערשטע מצוות, אבער נישט דאס איז דער ריזען פארוואס מ׳דארף טון די מצוות. דער ריזען צו טון מצוות איז אהבה ויראה – די איינציגסטע זאך וואס איז גוט – ממילא פעלט נישט אויס תורה מן השמים אלס אן עקסטערער עיקר און מצוה.
דער אמת׳ער טייטש אין דעם רמב״ם און אין זוהר: מצוות זענען דער אויבערשטער אליין
דער סדר המצוות אין זוהר הקדוש און ביי אנדערע מוני המצוות
אבער אפילו דאס איז נישט גענוג, ווייל דער רמב״ם האט נישט געלייגט אהבה ויראה אלס די ערשטע מצוה, נאר מציאות השם. דער טייטש איז אז דער רמב״ם מיינט בכלל עפעס אנדערש, און דער זוהר דא אין רעיא מהימנא (פקודין) גייט נאכ׳ן רמב״ם, און דינגט זיך קלאר מיט דעם וואס זאגט אנדערש.
חוץ די אסאך טעמי המצוות וואס זענען מפוזר אין די דרושים פונעם זוהר, זענען דא צוויי מקומות אינעם זוהר וואס הייבן אן צו שרייבן א ספר המצוות על הסדר (ביידע האבן נישט געענדיגט): דער עיקר איז דער ספר הפקודין, וואס גייט אדורך זיבן און פערציג מצוות, און אין דער הקדמת ספר הזוהר גייט ער אדורך די ערשטע פערצן מצוות.
אין הקדמת ספר הזוהר איז ידיעת ה׳ נאר די אכטע מצוה (זוהר ח״א יא, ב); די ערשטע מצוה דארט איז יראת ה׳ און די צווייטע איז אהבת ה׳, ווייל ס׳שטייט א מפורש׳ער פסוק: יראת ה׳ ראשית דעת (משלי א, ז). אויך דער רס״ג הייבט אזוי אן: די ערשטע מצוה איז יראת ה׳, און די צווייטע איז עבודה, וואס מיינט תפילה און אנדערע סארטן עבודת ה׳. אנדערע מוני המצוות האבן אויך געטראכט אז זיי דארפן אנהייבן פון יראה, און ס׳מאכט אסאך סענס.
דער אויבערשטער איז די ערשטע זאך, און מצוות זענען דער אויבערשטער ומעשיו
אבער דער רמב״ם האט נישט אזוי געטוהן. און דער זוהר דא דינגט זיך בפירוש מיט דער איידיע אז מ׳דארף אנהייבן פון יראת ה׳, און ער פרעגט דאך אז ס׳שטייט יראת ה׳ ראשית דעת און זאגט א תירוץ.
דער פשט איז אז ס׳איז דא א גאנץ אנדער ריזען פארוואס די מצוה פון ידיעת מציאות ה׳ דארף זיין די ערשטע זאך: נישט ווייל דאס איז א היכי תמצא און א יסוד פאר׳ן טון מצוות, נאר ווייל דער אויבערשטער איז די ערשטע זאך! ווי דער רמב״ם זאגט, ווען נישט ער וואלט גארנישט געקענט זיין. ער איז די מערסטע בעיסיק זאך, דער יסוד פון אלע זאכן – יסוד היסודות ועמוד החכמות (רמב״ם הלכות יסודי התורה א, א).
לויט ווי דער זוהר לערנט, און על אמיתתו של דבר אויך לויט׳ן רמב״ם, זענען מצוות נישט זאכן וואס דער אויבערשטער האט געהייסן, נאר מצוות זענען אליינס דער אויבערשטער – דער אויבערשטער ומעשיו. די ערשטע פאר מצוות (ידיעת ה׳, אהבה ויראה) זענען וועגן דעם אויבערשטן אליין, און נאכדעם זענען דא מצוות וואס זענען מעשי ה׳: וויאזוי דער אויבערשטער פירט זיך אין דער וועלט, און ממילא וויאזוי ס׳איז ריכטיג פאר א מענטש זיך צו פירן אין דער וועלט. אויף דער זוהר-שפראך הייסט דאס: ה׳ ומדותיו – דער עצמות ה׳ און די מדות, זכור ושמור.
ממילא, אויב מצוות זענען נישט א ציווי פונעם אויבערשטן וואס מ׳דארף דערצו א היכי תמצא צו וויסן פונעם אויבערשטן פאר׳ן ציווי, נאר מצוות זענען דער אויבערשטער אליינס, איז אוודאי די ערשטע און עיקר מצוה – וואס דאס איז באמת אלע מצוות – ידיעת מציאות ה׳ בעצמו! מציאות ה׳ קען מען וויסן על ידי ידיעה, דורך ובלכתך בדרך (דברים ו, ז), דורך ליינען קריאת שמע, אנטון ציצית און לייגן תפילין – וואס זענען אלעס ענפים פון ידיעת ה׳ בעצמו. און נאכדעם קומען מעשי ה׳, ווי היטן שבת אדער לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו (דברים כב, יא) – פרטים וואס דער זוהר איז מסביר אין וועלכע ספירות און הנהגה פון מדות ה׳ זיי האבן צו טון.
בעצם זענען אלע מצוות אין מציאות ה׳. ס׳מאכט טאקע נישט קיין סענס צו זאגן אז דער אויבערשטער האט געהייסן מ׳זאל גלייבן אין אים, אבער ביי מצוות בכלל מאכט נישט קיין סענס צו זאגן אז דער אויבערשטער האט געהייסן; די עיקר זאך פון מצוות איז אז דער אויבערשטער איז אזוי אדער טוט אזוי.
אזוי גייט דער זוהר דא ביי דער מצוה: פקודא קדמאה… ראשיתא קדמאה לכל פקודין… למנדע ליה לקודשא בריך הוא בכללות (זוהר ח״ב מב, ב) – די ערשטע מצוה, די ראשית און דער אנהויב פון אלע מצוות, איז צו וויסן דעם קדוש ברוך הוא בכללות. דאס אז ס׳איז די ערשטע מצוה איז נישט קיין נושא פון א נאמבער, און אויך נישט קיין לאדזשיקעל נעסעסיטי אז קודם דארף מען וויסן דאס און נאכדעם יענץ; ס׳איז די ערשטע, אזוי ווי דער אויבערשטער איז דער ערשטער!
“אני ראשון ואני אחרון”: ידיעת השם בכלל ובפרט
ידיעה כללית ביים אנהויב און ידיעה פרטית צום סוף
אויף דעם ברענגט דער זוהר אליינס מפורש דעם פסוק: אני ראשון ואני אחרון (ישעיה מד, ו). זאגט דער זוהר אז דאס מיינט ממש: איך בין די ערשטע מצוה און איך בין די לעצטע מצוה. ידיעת “אני” איז די חשוב׳סטע זאך, דער אנהויב און דער סוף.
אני אחרון האט צו טון מיט ידיעת ה׳ בפרט, נאכדעם וואס מ׳פארשטייט אלע מעשי ה׳ – די רמ״ח מצוות עשה כנגד רמ״ח איברים, און שס״ה לאוין כנגד שס״ה גידים און שס״ה ימות החמה – וואס דאס איז פעולותיו און הנהגותיו של עולם. דאס איז דער סוף כל המצוות, די פרטיות פון דער ידיעה אחרונה במציאות ה׳ וואס מ׳לערנט נאך פערציג יאר: ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע עד היום הזה (דברים כט, ג).
דער חילוק איז מצד דעם מענטש: ווען ער הייבט אן, ביי אני ראשון, פארשטייט ער נישט ריכטיג, ער ווייסט נאר בכללות אז ס׳איז דא איינער העכער דער וועלט וואס איז שליט על העולם; אבער ביי דער ענד, ביי אני אחרון, פארשטייט ער דאס זעלבע בעסער און ריכטיג – ער ווייסט א פינטל וויאזוי דער אויבערשטער פירט זיינע אלע מעשים און וויאזוי זיי זענען אלע גוט.
דער תירוץ אויף “יראת ה׳ ראשית דעת”
דאס איז דער תירוץ אויף דעם וואס דער זוהר פרעגט: ס׳שטייט דאך יראת ה׳ ראשית דעת, משמע אז פאר ידיעת השם דארף מען האבן יראת השם? ענטפערט דער זוהר: ניין, יראת ה׳ מיינט אליינס די שכינה, וואס דאס איז די לעצטע זאך וואס מ׳ווייסט. (כאטש לכאורה ממטה למעלה איז עס די ערשטע זאך, מיינט ער דא ידיעה פרטית – ידיעת השכינה, נישט נאר ידיעת הקדוש ברוך הוא). דאס איז די יראה וואס מ׳לערנט אין ספר דברים צום סוף, די ידיעה פרטית.
זאלסט נישט לערנען אז יראה איז א זאך פאר די מצוות – אז מ׳דארף קודם מורא האבן פונעם אויבערשטן כדי צו טון די מצוות. דאס איז א קטנות׳דיגער פשט (כאטש דער זוהר אין דער הקדמה גייט מיט דעם פשט). אליבא דאמת איז יראת השם אליינס די לעצטע מדריגה פון די מצוות, אני אחרון.
אני ראשון איז מציאות השם און אהבת השם; אני אחרון איז יראת השם. ביידע זענען דער זעלבער אני ה׳, בכלל ובפרט, והכל אחד.
EN English לחץ לפתיחה
📋 Shiur Overview
Zohar Shiur for Erev Shabbat, Parashat Vayera – The First Commandment in the Order of the Commandments: Knowledge of God
The Concept of Mitzvah and the Order of the Commandments
Today is Erev Shabbat (Sabbath eve), and it is already almost Shabbat, Parashat Vayera. We are returning to the sequence where we stand, which is the first commandment. We need to approach the first commandment once and for all. Certainly there is a connection to the weekly portion, “And God appeared to him” (*Vayera elav Hashem*, Genesis 18:1), and whoever has studied what we wrote on this matter will see the connection for himself (as we wrote elsewhere, and this is not the place for it). But my intention here is simply to return and study the place where we stand in the first commandment, to make a few observations, and perhaps we will also merit to understand something.
As we have learned, the Zohar here compiles a kind of *Sefer HaMitzvot* (Book of Commandments), and at its head it placed an introduction on the meaning of the concept “mitzvah” (in the shiur before last, which dealt with the commandment of circumcision, we spoke about the meaning of the word “mitzvah” and how the mitzvah itself becomes Godliness, and this is not the place to elaborate). As the Chassidic works say, “mitzvah” derives from *tzavta*, meaning something that connects a person with the One who commands. A mitzvah is not merely an order; rather, as the Zohar says, the positive commandment and the negative commandment are *dechar ve-nukva*, male and female, so to speak, of the supernal attributes, of the *sefirot*.
From this introduction we continue to study the first commandment. And the introduction to the first commandment must be framed in a very important way, for one must know that regarding the question of what the first commandment is, there is a great question, a great dispute, and great perplexity.
As we learned in one of the introductions to this series, arranging an order for the 613 commandments is to a large extent arranging an order in the Torah itself. For besides the general order, that there are 613 commandments or a certain list of commandments, and that there are fixed commandments, constant commandments, and obligatory commandments, there is also an internal order within the commandments: which commandment is first, and how the commandments are grouped and joined to one another. This order is what gives us the structure of the commandments, and the understanding of how they function as a single whole.
Maimonides’ Innovation: Knowledge of God as the First Commandment
Maimonides (the Rambam) came with a great and far-reaching innovation, and said that the first commandment is the commandment of knowing Godliness, knowing the existence of God. This was an innovation of the Rambam; as far as I can see, no one before him counted what is called the commandment of faith, or the commandment of knowing God (that is what the Rambam and the Zohar call it), as a commandment at all, and certainly not as the first commandment. It was the Rambam who introduced this.
And why should it be the first? Seemingly the matter is simple, for this is the most important thing of all. But this can be understood in two ways, and according to both ways it will become clear that it is not so obvious that knowledge of God can be the first commandment. And in my opinion, the Zohar deals with this very question.
The First Approach: A Logical Prerequisite to the Other Commandments
The first approach is a relative one, in relation to the other commandments. When arranging an order, it is proper to place the general before the particular, and the foundation before the branches and the stories built upon it. When there are two things, one dependent on the other, such as general and particular, or such as a premise from which a conclusion follows, it is fitting to open with the general premise, with the thing upon which what follows is built and without which it could not exist, and only afterward to detail what follows from it.
For one could say this: commandments are things that one does because the Holy One, blessed be He, commanded them. Whether or not this is the reason one does them, in any case commandments are things that God commanded. It follows that before speaking about commandments, one must know that there is a Creator who commands them. One must know at least two things: that there is a Creator, and that He commanded the commandments. And perhaps a third thing should be added: that since He commanded, it is therefore obligatory to perform them.
Here, then, are three stages. And if one frames the commandments this way, that a commandment is something God commands, one must understand that there is a Creator, that He commanded commandments, and that what God commands must be done. These three things at the very least precede the commandments, and in the structure we construct, they will come first.
The Objection of Rabbi Hasdai Crescas and Nahmanides: God’s Existence Cannot Be a Commandment
Against this approach there is a famous objection by Rabbi Hasdai Crescas, and perhaps, though it is not clear, Nahmanides (the Ramban) also alluded to it. The Ramban, in his glosses on the *Sefer HaMitzvot*, seeks to defend the position of the author of *Halakhot Gedolot* (the Behag), and I believe the position of others as well; the Behag is the principal enumerator of the commandments before the Rambam, with whom the Rambam argues, but perhaps others too, and I believe Rabbi Saadia Gaon also does not count faith as a commandment.
And so the Ramban argues: this makes no sense. You are absolutely right that without God’s existence, and also without the two following things, namely the command itself, and the fact that if there is a command one is obligated to obey it, there are no commandments at all. But that is precisely why it is not a commandment! As the Midrash says: “Accept My sovereignty, and afterward accept My decrees” (Mekhilta, Yitro, Parasha 6). These are two separate things. First you must know that there is a God (“accept My sovereignty” does include somewhat more than God’s existence, but in any case).
And Rabbi Hasdai Crescas sharpens this even further: it cannot be a commandment at all. For a commandment means that God commands, so how can there be a commandment to believe that there is a Creator? Before it is known that there is a Creator, there is no one to command the commandment! The commandment presupposes that there is a Creator, and necessarily knowledge of God precedes the commandment and cannot itself be a commandment. It is like that rabbi who testifies about himself that he merited a revelation of Elijah; it is self-referential, an argument that circles back on itself, and nothing proves itself. God commands us to believe in Him: if one knows there is a Creator, there is no need for the commandment, and if one does not know, what use is the commandment? This is Rabbi Hasdai’s famous objection to this concept, and in his words: “It is a well-known error to count… knowledge of God as a commandment” (*Or Hashem*, Introduction).
This, then, is the objection of Rabbi Hasdai, and to some extent the objection of the Ramban. The Ramban does not go that far, but his intent is close: it is true logically that this precedes the commandments, but it is very difficult to say that it is itself a commandment, and there is something strange about it. Either it is not fitting, or it is entirely impossible and illogical for it to be a commandment in itself, or at any rate, as the Ramban says, it is not correct to call it a commandment.
Torah from Heaven: What Is Missing in the First Approach
There is another point to note here. In truth, the way the reasoning is presented here differs from the way the Rambam’s reasoning can be presented, and if we understand how it should properly be stated, we will understand that there is no objection at all.
For there is another way to explain why the first commandment should be knowledge of God; not because in order to fulfill commandments one must first know that there is a God. For if so, first, the objection is strengthened, and second, more things truly need to be added.
And indeed the Ramban himself seeks to add more commandments to the first commandment, at least one more and perhaps two, and one should examine carefully the wording of the Ramban’s glosses on the *Sefer HaMitzvot*. And a most interesting point in this matter is the Torah. Everyone understands what is called “Torah from Heaven” (*Torah min ha-shamayim*). If, as we said, for there to be commandments one must know that there is a God, that there is a Creator, and that He commanded the commandments, then these two things at the very least should be the first two commandments. And yet even the Ramban did not write this: suppose there are three commandments, since unity, love, and fear must also be included, but it did not occur to him to write that the first commandment is to know God and after it comes a commandment to believe that the Torah is from Heaven.
And he could have done so. Incidentally, the Ramban comes quite close to this (and one should examine the gloss more carefully, I believe on the Rambam’s first or second commandment): for there are enough verses from which such a commandment could be derived. Just as there is the verse “I am the Lord your God” (Exodus 20:2) and “Hear, O Israel” (Deuteronomy 6:4), from which the Rambam made a commandment to believe, “to know that there is a First Being” (Rambam, Laws of the Foundations of the Torah 1:1), so too one could derive a commandment from the verse “Only take heed to yourself and guard your soul diligently, lest you forget the things your eyes have seen” (Deuteronomy 4:9). The Ramban says (Forgotten Negative Commandments, no. 2) that this is a commandment not to forget the Revelation at Mount Sinai. The masses think the Ramban is introducing some commandment of remembrance here, but the Ramban’s intent is precisely this point: in order to fulfill commandments one must know the Torah, and the Torah means the Revelation at Sinai, and there is an explicit verse that it is forbidden to forget the Revelation at Sinai! That is, one must know and remember, and remembering and knowing are one matter, that the Revelation at Sinai occurred. This is very reasonable. And one must wonder about the Rambam: if he follows the reasoning that a logical order must be established for the commandments, and that before knowledge of the commandments one must know God’s existence, then certainly, and perhaps even more so, one must also include the existence of the Torah, Torah from Heaven, the Revelation at Sinai. And the Rambam does not do so.
Love and Fear: The Reason for Fulfilling the Commandments
And there is something more, as we said: even after we have established God’s existence, and even after the Revelation at Sinai, it is still not enough. For a person can argue: why should I obey? What do I have to do with the Revelation at Sinai? Granted that God commanded a commandment, so what? This is a very difficult point to explain (and we have apparently spoken about it on other occasions, and this is not the place to elaborate): so what? Something more is missing here, and certainly something more is missing on account of which I would be obligated to fulfill commandments.
That “something more” the Rambam did indeed count among the first commandments, and the Zohar holds that perhaps it should be the very first commandment. In our terminology, this “something more” is called: the commandments of fear and love.
Each of fear and love, which correspond to the positive commandment and the negative commandment (as we discussed above), can be explained in dozens of ways and levels. But the essence of fear and love is this: God commanded commandments, and one must fear Him; if this means fear of punishment, then you already have a reason to fulfill commandments. And if it means fear of His exaltedness (*yirat ha-romemut*), it means that it is good to fulfill commandments. And according to what we have learned, love means that it is good to fulfill commandments, whether or not I know their reasons. And this is already a reason to fulfill them.
Incidentally, from this understanding one can grasp a little why it did not occur to the Rambam to count Torah from Heaven. Torah from Heaven is merely a historical fact, from which we received the commandments, but it is not the reason one must fulfill the commandments, and it is certainly not the essence. The essence is: why must one fulfill the commandments? Because of love and fear. Love and fear are a reason for fulfilling the commandments; Torah from Heaven is not a reason for fulfilling the commandments, but rather the story of the source from which the commandments first came. I do not know whether one can truly say that had it not occurred, everything would be as it is, for one still needs a source for the fact that these are the commandments and that they are good. But in any case, if one understands the matter, that the only thing that is good, and this is the commandment of love according to what we are learning, then certainly there is no need, so to speak, for Torah from Heaven as a principle in its own right and as a commandment in its own right. For love and fear are the reason one fulfills the commandments.
The Order of the Commandments in the Zohar and Among the Other Enumerators
But even this is not sufficient, for the Rambam did not establish love and fear as the first commandment, but rather said that God’s existence is the first commandment. What does this mean? It means that the Rambam intends something entirely different. And the Zohar here, in the *Ra’aya Meheimna* (*Pikudin*), follows in the footsteps of the Rambam, and clearly argues with the other position.
And this, in my opinion, is something very beautiful. In the Zohar there are two places that begin explaining the reasons for the commandments in order. In the Introduction to the Zohar there are fourteen first commandments that the Zohar explains in order. Certainly there are many reasons for commandments scattered throughout the Zohar’s discourses, but the writing of an actual *Sefer HaMitzvot* is found in the *Sefer HaPikudin*, and that is the main one; it goes through, as we discussed, forty-seven commandments, and in the Introduction to the Zohar there are fourteen commandments. That is, neither was completed, but in any case it is evident that it is attempting to do so.
And in the Introduction to the Zohar the commandment of knowing God does appear, but it is only the eighth commandment, if my memory does not deceive me (Zohar I, 11b). The first commandment there is fear of God, and the second is love of God, and it brings an explicit verse for this: “The fear of the Lord is the beginning of knowledge” (Proverbs 1:7). And afterward I saw it noted, and I believe Rabbi Saadia Gaon does indeed open this way, that the first commandment is fear of God and the second is service, meaning prayer and other forms of divine service. And there are also other enumerators of the commandments who held that one should open with fear, and there is much logic to this.
God Is the First, and the Commandments Are God and His Deeds
But the Rambam did not do so. And the Zohar here argues explicitly, saying: but it is written “The fear of the Lord is the beginning of knowledge,” and it gives an answer to this. It explicitly grapples with the idea that one should open with fear of God.
And what is the plain meaning? The plain meaning is that there is an entirely different reason why the commandment of God’s existence, knowledge of God, should be first. Not because it is a precondition, a foundation for fulfilling the commandments, but for an entirely different reason: because God is the First! What does God’s existence mean? God’s existence means the first thing. The first thing, in the Rambam’s words, without which nothing could exist. He is the First, the most fundamental of all, the foundation of all things, “the foundation of foundations and the pillar of wisdom” (Rambam, Laws of the Foundations of the Torah 1:1); the foundation of all things is God.
And now, let us recall what we said about the commandments. The commandments, as the Zohar understands them, and in truth also as the Rambam understands them, are not things that God commanded. The commandments are God Himself! In other words, one should say: God and His deeds. The first commandments deal with God Himself, and they are love and fear, and after them come commandments that are God’s deeds, which teach how to conduct oneself: how God governs His world, and how it is fitting for a person to conduct himself in the world. This is the matter of God’s deeds. And in the language of the Zohar it would be said: God and His attributes, the Divine Essence and the attributes, *Zakhor* and *Shamor* (Remember and Keep).
If so, if the commandments are not a command of God, requiring a precondition of how one knows about God before the command, but rather they are God Himself, then certainly the first commandment, or the principal commandment, which is perhaps all the commandments together, is God’s existence itself, the knowledge of God’s existence! And God’s existence can be known through knowledge, it can be known “when you walk on the way” (Deuteronomy 6:7), in one’s conversation, in reciting the Shema, in wrapping oneself in tzitzit, in donning tefillin; all of these are branches of the knowledge of God Himself. And afterward, as mentioned, also God’s deeds: that it is fitting to keep Shabbat, that it is fitting to observe “You shall not wear *sha’atnez*, wool and linen together” (Deuteronomy 22:11). All of these are details, which the Zohar will explain as to which *sefirah* they relate, that is, which mode of conduct among God’s attributes they concern.
But essentially all the commandments are about God’s existence, and the commandment of knowing God itself must certainly be the first, not because God commanded it first. It makes no sense to say that God commanded that people believe in Him; but in truth, regarding the commandments in general, too, it makes no sense to say that God commanded.
The essence of the commandments is that God is thus: either He is thus, or He acts thus. If so, this is an entirely new explanation of why knowledge of God is the first commandment. And this is how the Zohar proceeds here, not in the Torah portion but in the commandment itself. The Zohar counts the commandments by their numbers, and at this number it says: “*Pikuda kadma’ah*” (Zohar II, 42b), the first commandment, “*reishita kadma’ah le-khol pikudin*,” the beginning and the start, the first of all the commandments, is “*le-minda leih le-Kudsha Berikh Hu bi-khlalut*,” to know the Holy One, blessed be He, in a general way (ibid.). That is, and this is how I understand his words here: its being the first commandment is not a matter of number, nor a matter of logical necessity that one must first know this and afterward something else.
“I Am the First and I Am the Last”: Knowledge of God in General and in Particular
It is the first, just as God is the First! And the Zohar itself explicitly cites the verse for this: “I am the first and I am the last” (Isaiah 44:6).
“I am the last” refers to knowledge of God in particular, and we are not able to explain this now (in the next shiur, God willing, we will enter into it and return to the topic). This is the answer to the Zohar’s question, for it is written “The fear of the Lord is the beginning of knowledge,” implying that fear should be the first commandment. And to this the Zohar answers that this is the last knowledge, which a person attains after understanding all of God’s deeds, namely the 248 positive commandments and all the commandments altogether, which are knowledge of God in particular, that is, His actions and modes of conduct in the world. This is the end of all the commandments; this is the detailed knowledge learned after forty years: “Yet the Lord has not given you a heart to know, and eyes to see, and ears to hear, until this day” (Deuteronomy 29:3), the last knowledge of God’s existence.
But “I am the first and I am the last,” says the Zohar, means literally: I am the first commandment and I am the last commandment. That is, the knowledge of the “I” is the first commandment and it is the last commandment; and this is not an arbitrary number in the count of the commandments, but rather it truly is the most important thing of all, the beginning. The difficulty is on the human side: at the beginning of his path he does not understand properly, and at its end he understands properly. In “I am the last” he understands properly, and it is the very same thing. What was understood at the beginning is the very same as what is understood at the end, only at the end it is understood better. Not only does he know, in the Zohar’s language, that there is One above the world who rules over the world and so on, but he also knows a little of how God governs all His deeds, and how good all His deeds are, and so on; and this is “I am the last.” This is the novel insight I wished to share regarding faith in God and knowledge of God, and how it is the first commandment and in what sense.
And if you ask: but it is written “The fear of the Lord is the beginning of knowledge,” implying that before knowledge, before knowing God, there is a need for fear of God? The Zohar answers: No, you have not understood the plain meaning. “The fear of the Lord” is itself the *Shekhinah* (Divine Presence), and it is the last thing a person knows. And one must understand why it is the last thing, for seemingly, from below to above, it is the first; but in any case, his intent is a particular knowledge, called knowledge of the *Shekhinah*, and not merely knowledge of the Holy One, blessed be He. This is the Zohar’s way of expressing things. And this is what becomes known at the end, and this is indeed the fear taught in the Book of Deuteronomy, which is already the particular knowledge.
But this does not mean, and therefore do not learn, that fear is something that precedes the commandments, that is, as people say, that one must first fear God in order to fulfill the commandments. No! That is a narrow-minded interpretation. The Zohar in the Introduction does indeed follow precisely this interpretation; but whoever understands fear of God in truth understands that fear of God is an additional commandment, and it is itself, as we have already said, the final level of the commandments, “I am the last.”
“I am the first” means love of God, or if you prefer, God’s existence; “I am the last” is fear of God. And both are the very same “I am the Lord,” and all the paths are one matter, as the Zohar says: in general and in particular, and all is one.
Thus far what I wished to study in honor of the holy Shabbat.
📝 Full Transcript
The First Mitzvah in the Order of the Commandments: Knowledge of God (Yedi’at Hashem)
Introduction: The Meaning of the Word “Mitzvah” and the Order of the Commandments
The Connection to Parashat Vayera and the Meaning of “Mitzvah”
We are returning to the sequence where we are holding at the first mitzvah. There is certainly a connection to this week’s Torah portion of “And the Lord appeared to him” (Vayera elav Hashem) (Genesis 18:1), and whoever has studied what we wrote about it should already see the connection. Here we will review where we are holding at the first mitzvah, and raise certain observations.
As we have learned, the Zohar here composes a Book of the Commandments (Sefer HaMitzvot), and it gave an introduction explaining what the meaning of a “mitzvah” is. In an earlier shiur, before the shiur on the mitzvah of circumcision (milah), we spoke about the meaning of the word “mitzvah,” and how a mitzvah itself becomes Godliness (Elokut). As the Hasidic books say, “mitzvah” derives from “tzavta,” togetherness: something that joins a person with the One who commands it. A mitzvah is not merely a command; rather, as the Zohar says, the positive commandments and the negative commandments are *dekhar venukva*, the male and female, as it were, of the supernal attributes, the sefirot.
With that introduction, we continue studying the first mitzvah. This introduction must be applied to the first mitzvah in a very important way, because there is a great question, dispute, and perplexity regarding what the first mitzvah is.
The Internal Order of the 613 Commandments
As we learned in one of the introductions, the subject of ordering the 613 commandments (taryag mitzvot) is, in a certain way, the subject of ordering the Torah. Besides there being a list of the 613 commandments in general (fixed commandments, constant commandments, obligatory commandments), there is also the internal order of the commandments: which mitzvah is first, and how one groups the commandments and puts them together. This gives us the structure and the understanding of how the commandments work as a single whole.
Maimonides’ Novel Idea and the Difficulty Raised by Rabbi Hasdai Crescas and Nachmanides
The First Way of Understanding Why Knowledge of God Is the First Mitzvah
Maimonides (Rambam) came with a bombshell chiddush (novel idea) and said that the first mitzvah is the mitzvah of knowing Godliness, knowing the existence of God (yedi’at metziut Hashem). Before Rambam, no one counted the mitzvah of faith (emunah) or knowledge of God (Rambam and the Zohar call it the mitzvah of knowing God) as a mitzvah at all, and certainly not as the first mitzvah.
Why should it be first? It seems obvious that it must be first, because it is the most important thing. But this can be understood in two ways, and we will see that it is not so clear that knowledge of God can be the first mitzvah. The Zohar addresses this question.
One way is relative to the other commandments. When making an order, it makes sense to place the general principle (kelal) before the particular (perat), or the foundation before the branches and levels built upon it. When one thing depends on another, like a general principle and a particular, or a premise from which a conclusion follows, it makes a lot of sense to begin with the general premise, without which the next thing cannot exist, and afterward to state the details that follow from it.
Commandments are things God commanded, whether or not one performs them for that reason. It follows that before speaking of commandments, one must know at least three steps, three levels: first, that there is a God; second, that He commanded the commandments; and third, that what God commands must be done. If commandments are something God commands, then these three things precede the commandments, and in the structure they must come first.
The Difficulty with This Approach: God’s Existence Cannot Itself Be a Mitzvah
On this there is a famous difficulty (kushya) raised by Rabbi Hasdai Crescas, and perhaps Nachmanides (Ramban) also hints at it. Ramban, in his Sefer HaMitzvot, wants to justify the Halachot Gedolot (the Behag is the principal enumerator of the commandments before Rambam, with whom Rambam argues) and all the others, such as Rav Saadia Gaon, who likewise do not count faith as a mitzvah.
Ramban says: You are one hundred percent right that without God’s existence there are no commandments, and also without the next two things: the fact that there is a divine command, and that if there is a command it must be obeyed. But that is precisely the reason it is not a mitzvah! He cites a phrase from the Midrash: “Accept My kingship, and afterward accept My decrees” (Kabbelu malchuti ve’achar kach kabbelu gezeirotai) (Mekhilta, Yitro, Parasha 6). These are two separate things: first you must know that there is a God (“accept My kingship” already includes a bit more than God’s existence).
Rabbi Hasdai Crescas makes it even sharper: this cannot even be a mitzvah. A mitzvah means that God commands. So how can it be a mitzvah to believe that there is a God? Before I know that there is a God, I do not know who is supposed to give the mitzvah! A mitzvah presupposes that there is a God, so knowledge of God must come before any mitzvah. There cannot be a mitzvah to know God. It is like the rebbe who claims that he himself has a revelation of Elijah (gilui Eliyahu): it is self-referential and circular, and a thing cannot prove itself. If one knows that there is a God, no mitzvah is needed, and if one does not know, what good is a mitzvah? He writes about this: “It is a well-known error of whoever counts… knowledge of God as a mitzvah” (Or Hashem, Introduction).
This is the difficulty of Rav Hasdai, and something similar from Ramban: it is indeed logical that it comes before the commandments, but it is illogical and impossible (or at any rate incorrect, as Ramban says) to call it a mitzvah.
Torah from Heaven and the Commandments of Love and Fear as the Foundation for Obeying the Commandments
In truth, Rambam’s reasoning can be explained another way, in which case there is no difficulty at all. If one understands that knowledge of God is the first mitzvah only because, in order to perform commandments, one must first know that there is a God, then besides the difficulty above, there is also the problem that more things would have to be added.
Indeed, Ramban himself wants to add one or two more commandments to the first mitzvah (this needs to be checked precisely in Ramban’s glosses on Sefer HaMitzvot, Mitzvah 1 or 2). If, in order for there to be commandments, one must know that there is a Creator and that He commanded the commandments, then those two things, knowledge of God and Torah from Heaven (Torah min hashamayim), ought to be the first commandments (together with God’s unity, love, and fear). Yet even Ramban did not think to write a first mitzvah of believing in Torah from Heaven.
Ramban did, however, almost add such a mitzvah. Just as Rambam derived from “I am the Lord your God” (Anochi Hashem Elokecha) (Exodus 20:2) and “Hear, O Israel” (Shema Yisrael) (Deuteronomy 6:4) a mitzvah to believe, “to know that there is a God” (leida sheyesh sham Eloah) (Rambam, Laws of the Foundations of the Torah 1:1), Ramban says (Forgotten Negative Commandments, Prohibition 2) on the verse “Only guard yourself and guard your soul diligently, lest you forget the things your eyes have seen” (Deuteronomy 4:9) that this is a mitzvah not to forget the revelation at Mount Sinai (Ma’amad Har Sinai). People think Ramban simply means a mitzvah of remembrance, but he means this very point: to perform commandments one must know about the Torah, which means the revelation at Sinai, and there is an explicit verse stating that one must know and remember that the revelation at Sinai took place. And regarding Rambam, it is a wonder: if he follows the reasoning that the commandments require a logical order, why does he not include the fact of Torah from Heaven and the revelation at Sinai?
Furthermore, even after knowing God’s existence and the revelation at Sinai, it is still not enough. Someone could ask: suppose God did command a mitzvah at Sinai, so what? Why must I obey? Something is still missing that would give me a reason to perform the commandments.
That “something more” Rambam did count as one of the first commandments, and the Zohar holds that perhaps it should be literally the very first mitzvah: the commandments of fear (yirah) and love (ahavah).
Fear and love, which correspond to the positive commandments and the negative commandments, can be explained in dozens of ways and on many levels. If one must fear God (for example, fear of punishment, or awe of His exaltedness, which means that it is good to perform commandments) and love Him (which, as we have learned, means that it is good to perform commandments whether or not I understand), then you already have a reason to perform the commandments.
Accordingly, one can also understand why Rambam did not think to list Torah from Heaven as a mitzvah. Torah from Heaven is only the historical fact, the story of where we received the first commandments, but it is not the reason one must perform them. The reason to perform commandments is love and fear, the only thing that is truly good. Therefore Torah from Heaven is not needed as a separate principle (ikkar) and mitzvah.
The True Meaning in Rambam and in the Zohar: The Commandments Are God Himself
The Order of the Commandments in the Holy Zohar and Among Other Enumerators
But even this is not enough, because Rambam did not place love and fear as the first mitzvah, but rather God’s existence. The explanation is that Rambam means something else entirely, and the Zohar here, in the Ra’aya Mehemna (Pikudin), follows Rambam and clearly argues against the view that says otherwise.
Besides the many reasons for the commandments (ta’amei hamitzvot) scattered throughout the homilies of the Zohar, there are two places in the Zohar that begin to set out a Book of Commandments in order (neither of them was completed). The main one is the Sefer HaPikudin, which covers forty-seven commandments, and in the Introduction to the Zohar it covers the first fourteen commandments.
In the Introduction to the Zohar, knowledge of God is only the eighth mitzvah (Zohar I, 11b). The first mitzvah there is fear of God and the second is love of God, because of an explicit verse: “The fear of the Lord is the beginning of knowledge” (Yirat Hashem reshit da’at) (Proverbs 1:7). Rav Saadia Gaon also begins this way: the first mitzvah is fear of God, and the second is service (avodah), meaning prayer and other kinds of divine service. Other enumerators of the commandments also thought they should begin with fear, and that makes a lot of sense.
God Is the First Thing, and the Commandments Are God and His Deeds
But Rambam did not do so. And the Zohar here explicitly argues against the idea that one should begin with fear of God. It asks, after all, it says “The fear of the Lord is the beginning of knowledge,” and it gives an answer.
The explanation is that there is an entirely different reason why the mitzvah of knowing God’s existence must come first: not because it is a precondition and foundation for performing commandments, but because God is the first thing! As Rambam says, without Him nothing could exist. He is the most basic thing, the foundation of all things: “the foundation of all foundations and the pillar of all wisdom” (yesod hayesodot ve’amud hachochmot) (Rambam, Laws of the Foundations of the Torah 1:1).
According to the Zohar, and in truth also according to Rambam, the commandments are not things that God commanded; rather, the commandments are themselves God: God and His deeds. The first few commandments (knowledge of God, love, and fear) concern God Himself, and after them come commandments that are God’s deeds: how God conducts the world, and therefore how it is right for a person to conduct themselves in the world. In the language of the Zohar this is called God and His attributes: the essence of God and the attributes, “Remember” and “Keep” (zachor veshamor).
Therefore, if commandments are not a divine command that requires, as a precondition, knowing about God before the command, but rather the commandments are God Himself, then certainly the first and principal mitzvah, which is in truth all the commandments, is knowledge of God’s existence itself! God’s existence can be known through knowledge, through “and when you walk on the way” (uvelechtecha vaderech) (Deuteronomy 6:7), through reciting the Shema, wearing tzitzit, and putting on tefillin, all of which are branches of knowing God Himself. And afterward come God’s deeds, such as keeping Shabbat, or “You shall not wear sha’atnez, wool and linen together” (Deuteronomy 22:11), details whose connection to particular sefirot and modes of conduct of God’s attributes the Zohar explains.
Essentially, all the commandments are contained within God’s existence. It indeed makes no sense to say that God commanded us to believe in Him, but for commandments in general it also makes no sense to say that God commanded. The essence of the commandments is that God is a certain way or acts a certain way.
This is how the Zohar treats this mitzvah: “The first commandment… the first beginning of all the commandments… is to know the Holy One, blessed be He, in general” (Zohar II, 42b). The first mitzvah, the beginning and starting point of all the commandments, is to know the Holy One, blessed be He, in general. Its being the first mitzvah is not a matter of numbering, nor a logical necessity that one must first know this and then that. It is first just as God is the First!
“I Am the First and I Am the Last”: Knowledge of God in General and in Particular
General Knowledge at the Beginning and Particular Knowledge at the End
On this, the Zohar itself explicitly cites the verse “I am the first and I am the last” (Ani rishon va’ani acharon) (Isaiah 44:6). The Zohar says that this means quite literally: I am the first mitzvah and I am the last mitzvah. Knowledge of “I” is the most important thing, the beginning and the end.
“I am the last” relates to particular knowledge of God, after one understands all of God’s deeds: the 248 positive commandments corresponding to the 248 limbs, and the 365 prohibitions corresponding to the 365 sinews and the 365 days of the solar year, which are His actions and His conduct of the world. This is the culmination of all the commandments, the detailed final knowledge of God’s existence that is learned after forty years: “Yet the Lord has not given you a heart to know, eyes to see, and ears to hear, until this day” (Deuteronomy 29:3).
The difference is from the person’s side. At the beginning, at “I am the first,” one does not understand properly; one knows only in general that there is Someone above the world who rules over the world. But at the end, at “I am the last,” one understands the same thing better and correctly, knowing a little of how God conducts all His deeds and how they are all good.
The Answer to “The Fear of the Lord Is the Beginning of Knowledge”
This is the answer to the Zohar’s question: doesn’t it say “The fear of the Lord is the beginning of knowledge,” implying that one needs fear of God before knowledge of God? The Zohar answers: No, “the fear of the Lord” itself refers to the Shechinah (Divine Presence), which is the last thing one comes to know. (Although seemingly, from below to above, it is the first thing, here it refers to particular knowledge: knowledge of the Shechinah, not merely knowledge of the Holy One, blessed be He.) This is the fear that is taught in the Book of Deuteronomy at the end, the particular knowledge.
Do not understand fear as something that precedes the commandments, as if one must first fear God in order to perform the commandments. That is an immature interpretation (although the Zohar in the Introduction follows that interpretation). In truth, fear of God is itself the final level of the commandments: “I am the last.”
“I am the first” is God’s existence and love of God; “I am the last” is fear of God. Both are the same “I am the Lord” (Ani Hashem), in general and in particular, and all is one.
HE עברית לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
שיעור זוהר ערב שבת פרשת וירא – המצוה הראשונה בסדר המצוות: ידיעת השם
מושג המצוה וסדר המצוות
ערב שבת היום, וכבר כמעט שבת, פרשת וירא. אנו חוזרים אל הסדר שבו אנו עומדים, והוא המצוה הראשונה. עלינו לגשת אל המצוה הראשונה אחת ולתמיד. ודאי יש לכך קשר לפרשת השבוע, ‘וירא אליו ה” (בראשית יח, א), ומי שלמד את מה שכתבנו בעניין זה כבר יראה את הקשר בעצמו (כמו שכתבנו במקום אחר ואין זה מקומו). אך כוונתי כאן היא פשוט לחזור וללמוד את המקום שבו אנו עומדים במצוה הראשונה, להעיר כמה הערות, ואולי נזכה גם להבין דבר מה.
כפי שלמדנו, הזוהר עורך כאן מעין ספר המצוות, ובראשו הקדים הקדמה מהו פירוש המושג ‘מצוה׳ (בשיעור שלפני הקודם, שעסק במצות מילה, דיברנו על מובן המילה ‘מצוה׳ וכיצד המצוה עצמה נעשית אלקות, ואכמ״ל). כמאמר ספרי החסידות, ‘מצוה׳ היא מלשון ‘צוותא׳, כלומר דבר המחבר את האדם עם המצַוה. המצוה איננה פקודה בלבד; אלא כמאמר הזוהר, מצות עשה ומצות לא תעשה הן דכר ונוקבא, זכר ונקבה כביכול, של המידות העליונות, של הספירות.
מתוך הקדמה זו אנו ממשיכים ללמוד את המצוה הראשונה. ויש להעמיד את ההקדמה למצוה הראשונה באופן חשוב ביותר, שכן יש לדעת שבשאלה מהי המצוה הראשונה קיימת שאלה גדולה, מחלוקת גדולה ומבוכה גדולה.
כפי שלמדנו באחת מהקדמות הסדרה, עריכת סדר לתרי״ג המצוות היא במידה רבה עריכת סדר בתורה עצמה. שכן מלבד הסדר הכללי, שיש תרי״ג מצוות או רשימה מסוימת של מצוות, ושיש מצוות קבועות, מצוות תמידיות ומצוות המחויבות, יש גם סדר פנימי בתוך המצוות: איזו מצוה היא הראשונה, וכיצד מקבצים את המצוות לקבוצות ומצרפים אותן זו לזו. הסדר הזה הוא הנותן לנו את מבנה המצוות, ואת ההבנה כיצד הן פועלות כדבר אחד.
חידושו של הרמב״ם: ידיעת השם כמצוה הראשונה
הרמב״ם בא בחידוש גדול ומפליג, ואמר שהמצוה הראשונה היא מצות ידיעת האלקות, ידיעת מציאות השם. זה היה חידוש של הרמב״ם; לפי מה שנראה לי, איש לפניו לא מנה את מה שנקרא מצות אמונה, או מצות ידיעת השם (כך קוראים לה הרמב״ם והזוהר), כמצוה כלל, ובוודאי לא כמצוה הראשונה. הרמב״ם הוא שחידש זאת.
ומדוע תהא היא הראשונה? לכאורה הדבר פשוט, שהרי זהו הדבר החשוב מכל. אך את זה אפשר להבין בשתי דרכים, ולפי שתי הדרכים יתברר שאין זה ברור כל כך שידיעת השם יכולה להיות המצוה הראשונה. ולדעתי הזוהר עוסק בשאלה זו עצמה.
הדרך הראשונה: הקדמה הגיונית לשאר המצוות
הדרך האחת היא דרך יחסית, ביחס לשאר המצוות. כשעורכים סדר, נכון להקדים את הכלל לפרט, ואת היסוד לענפים ולקומות הבנויות עליו. כאשר יש שני דברים שהאחד תלוי בחברו, כמו כלל ופרט, או כמו הנחה שממנה נובעת מסקנה, מן הראוי לפתוח בהנחה הכללית, בדבר שעליו נבנה הבא אחריו ושבלעדיו לא ייתכן, ורק אחר כך לפרט את מה שנובע ממנו.
שהרי אפשר לומר כך: מצוות הן דברים שעושים מפני שהקב״ה ציווה עליהם. בין שזה הטעם שבגללו עושים אותן ובין שלא, על כל פנים מצוות הן דברים שהקב״ה ציווה. נמצא שקודם שמדברים על מצוות, צריך לדעת שיש בורא המצַוה אותן. צריך לדעת לכל הפחות שני דברים: שיש בורא, ושהוא ציווה את המצוות. ואולי יש להוסיף דבר שלישי: שמאחר שציווה, ממילא חובה לעשותן.
הרי כאן שלושה שלבים. ואם מעמידים את המצוות כך, שמצוה היא דבר שהקב״ה מצַוה, צריך להבין שיש בורא, שהוא ציווה מצוות, ושאת אשר הקב״ה מצַוה יש לעשות. שלושת הדברים הללו לכל הפחות קודמים למצוות, ובמבנה שנערוך יהיו הם ראשונים.
קושיית רבי חסדאי קרשקש והרמב״ן: מציאות השם איננה יכולה להיות מצוה
על דרך זו קיימת קושיא מפורסמת של רבי חסדאי קרשקש, ואולי, אף שאין הדבר ברור, רמז לה גם הרמב״ן. הרמב״ן בספר המצוות שלו מבקש ליישב את שיטת בעל הלכות גדולות, וכמדומני גם את שיטת האחרים; הבה״ג הוא עיקר מוני המצוות שלפני הרמב״ם, שעמו מתווכח הרמב״ם, אך אולי גם אחרים, וכמדומני שגם רבי סעדיה גאון אינו מונה את האמונה כמצוה.
וכך טוען הרמב״ן: אין לכך מובן. צודק אתה בהחלט שבלי מציאות השם, וגם בלי שני הדברים הבאים, היינו עצם הציווי, והעובדה שאם יש ציווי חובה לשמוע לו, אין מצוות כלל. אך היא הנותנת שאין זו מצוה! כלשון המדרש: ‘קבלו מלכותי ואחר כך קבלו גזירותי׳ (מכילתא יתרו, פרשה ו). אלו שני דברים נפרדים. ראשית עליך לדעת שיש אלוה (‘קבלו מלכותי׳ כולל אמנם מעט יותר ממציאות השם, אך על כל פנים).
ורבי חסדאי קרשקש מחדד זאת עוד יותר: אין זה יכול להיות מצוה כלל. שכן מצוה פירושה שהקב״ה מצַוה, ואם כן כיצד תיתכן מצוה להאמין שיש בורא? קודם שידוע שיש בורא, אין מי שיצווה את המצוה! המצוה מניחה מראש שיש בורא, ועל כרחך ידיעת השם קודמת למצוה ואיננה יכולה להיות מצוה בעצמה. הדבר דומה לאותו רבי המעיד על עצמו שזכה לגילוי אליהו; הרי זה מיניה וביה, טיעון החוזר אל עצמו, ואין דבר מוכיח את עצמו. הקב״ה מצַוה להאמין בו: אם יודעים שיש בורא, אין צורך במצוה, ואם אין יודעים, מה תועיל המצוה? זוהי קושייתו המפורסמת של רבי חסדאי על מושג זה, ובלשונו: ‘טעות מפורסם מי שמונה… ידיעת השם למצוה׳ (אור ה׳, הצעה).
זוהי אפוא קושיית רבי חסדאי, ובמידה מסוימת קושיית הרמב״ן. הרמב״ן אינו מרחיק לכת עד כדי כך, אך כוונתו קרובה: אמנם נכון מבחינה הגיונית שהדבר קודם למצוות, אך קשה מאד לומר שהוא עצמו מצוה, ויש בכך משהו תמוה. או שאין זה הולם, או שהדבר בלתי אפשרי לגמרי ובלתי הגיוני שיהיה מצוה בעצמו, או על כל פנים, כדברי הרמב״ן, אין זה נכון לקרוא לו מצוה.
תורה מן השמים: מה שחסר בדרך הראשונה
עוד יש להעיר כאן דבר. אליבא דאמת, הדרך שבה מוצגת כאן הסברא שונה מן הדרך שבה ניתן להציג את סברת הרמב״ם, ואם נבין כיצד יש לומר אותה כראוי, נבין שאין כאן קושיא כלל.
שכן יש דרך אחרת לבאר מדוע המצוה הראשונה צריכה להיות ידיעת השם; לא משום שכדי לקיים מצוות יש לדעת תחילה שיש אלוה. שאם כך, ראשית מתחזקת הקושיא, ושנית יש באמת להוסיף עוד דברים.
ואכן הרמב״ן עצמו מבקש להוסיף עוד מצוות למצוה הראשונה, לכל הפחות עוד מצוה אחת ואולי שתיים, ויש לדקדק בלשונות השגות הרמב״ן לספר המצוות. ודבר מעניין ביותר בעניין זה הוא התורה. הכל מבינים את מה שקרוי ‘תורה מן השמים׳. אם כדברינו, כדי שיהיו מצוות יש לדעת שיש אלוה, שיש בורא, ושהוא ציווה את המצוות, הרי ששני הדברים הללו לכל הפחות צריכים להיות שתי המצוות הראשונות. ואף על פי כן גם הרמב״ן לא כתב כך: נניח שיש שלוש מצוות, שהרי יש להכניס גם יחוד ואהבה ויראה, אך לא עלה על דעתו לכתוב שהמצוה הראשונה היא לדעת את הקב״ה ואחריה באה מצוה להאמין שהתורה מן השמים.
והיה יכול לעשות כן. דרך אגב, הרמב״ן קרב לכך כמעט (ויש לדקדק יותר בהשגה, כמדומני למצוה א׳ או ב׳ של הרמב״ם): שכן יש די פסוקים שמהם אפשר להעמיד מצוה כזו. כשם שיש פסוק ‘אנכי ה׳ אלהיך׳ (שמות כ, ב) ו׳שמע ישראל׳ (דברים ו, ד), שמהם עשה הרמב״ם מצוה להאמין, ‘לידע שיש שם אלוה׳ (רמב״ם הלכות יסודי התורה א, א), כך אפשר להעמיד מצוה מן הפסוק ‘רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך׳ (דברים ד, ט). הרמב״ן אומר (שכחת הלאוין, לאו ב) שזוהי מצוה שלא לשכוח את מעמד הר סיני. ההמון סבור שהרמב״ן מחדש כאן איזו מצות זכירה, אך כוונת הרמב״ן היא לנקודה זו בדיוק: כדי לקיים מצוות צריך לדעת את התורה, והתורה פירושה מעמד הר סיני, והרי יש פסוק מפורש שאסור לשכוח את מעמד הר סיני! כלומר, יש לדעת ולזכור, וזכירה וידיעה עניין אחד הם, שהיה מעמד הר סיני. דברים מתקבלים מאד על הדעת. ועל הרמב״ם יש לתמוה: אם הולך הוא בסברא שיש לערוך סדר הגיוני למצוות, ושקודם הידיעה במצוות יש לדעת את מציאות השם, הרי בוודאי, ואולי ביתר שאת, יש להכניס גם את מציאות התורה, תורה מן השמים, מעמד הר סיני. והרמב״ם אינו עושה כן.
אהבה ויראה: הטעם לקיום המצוות
ויש עוד דבר, כפי שאמרנו: אף לאחר שקבענו את מציאות השם, ואף לאחר מעמד הר סיני, עדיין אין די. שהרי יכול אדם לטעון: מדוע עלי לשמוע? ומה לי ולמעמד הר סיני? יהא כן שהקב״ה ציווה מצוה, ומה בכך? זוהי נקודה קשה מאד לביאור (וכבר דיברנו עליה כנראה בהזדמנויות אחרות ואכמ״ל): ומה בכך? חסר כאן עוד דבר, ובוודאי חסר עוד דבר שמחמתו אהיה מחויב לקיים מצוות.
את אותו ‘עוד דבר׳ אכן מנה הרמב״ם בין המצוות הראשונות, והזוהר סובר שאולי צריך הוא להיות המצוה הראשונה ממש. ובלשוננו נקרא ‘עוד דבר׳ זה: מצוות היראה והאהבה.
כל אחת מן היראה והאהבה, שהן כנגד מצות עשה ומצות לא תעשה (כמו שדיברנו לעיל), ניתנת לביאור בעשרות דרכים ומדרגות. אך עניינן של יראה ואהבה הוא זה: הקב״ה ציווה מצוות, ויש לירא מפניו; אם פירוש הדבר יראת העונש, הרי כבר יש לך טעם לקיים מצוות. ואם הכוונה ליראת הרוממות, פירושה שטוב לקיים מצוות. ולפי מה שלמדנו, אהבה פירושה שטוב לקיים מצוות, בין שאני יודע את טעמן ובין שאיני יודע. וזה כבר טעם לקיימן.
ודרך אגב, מתוך הבנה זו אפשר לתפוס מעט מדוע לא עלה על דעת הרמב״ם למנות את תורה מן השמים. תורה מן השמים היא עובדה היסטורית גרידא, שממנה קיבלנו את המצוות, אך לא היא הטעם שבגללו יש לקיים את המצוות, ובוודאי איננה העיקר. העיקר הוא: מדוע יש לקיים את המצוות? מחמת אהבה ויראה. אהבה ויראה הן טעם לקיום המצוות; תורה מן השמים איננה טעם לקיום המצוות, אלא היא סיפור המקור שממנו באו המצוות לראשונה. איני יודע אם אפשר לומר ממש שאילו לא הייתה, היה הכל כמות שהוא, שהרי עדיין צריך מקור לכך שאלו הן המצוות ושהן טובות. אך על כל פנים, אם מבינים את הדבר, שהדבר היחיד שהוא טוב, והוא מצות האהבה לפי מה שאנו לומדים, הרי ודאי שאין צורך כביכול בתורה מן השמים כעיקר בפני עצמו וכמצוה בפני עצמה. שהרי האהבה והיראה הן הטעם שבגללו מקיימים את המצוות.
סדר המצוות בזוהר ואצל מוני המצוות האחרים
אך אף זה אינו מספיק, שהרי הרמב״ם לא העמיד את האהבה והיראה כמצוה הראשונה, אלא אמר שמציאות השם היא המצוה הראשונה. מה פירוש הדבר? פירושו שהרמב״ם מתכוון לדבר אחר לגמרי. והזוהר כאן, ברעיא מהימנא (פקודין), הולך בעקבות הרמב״ם, ומתווכח בבירור עם השיטה האחרת.
וזהו לדעתי דבר נאה מאד. בזוהר יש שני מקומות הפותחים בפירוש טעמי המצוות על הסדר. בהקדמת ספר הזוהר יש ארבע עשרה מצוות ראשונות שהזוהר מפרש על הסדר. ודאי שיש טעמי מצוות רבים הפזורים בדרושי הזוהר, אך כתיבת ספר המצוות של ממש נמצאת בספר הפקודין, והוא העיקר; הוא עובר, כפי שדיברנו, על ארבעים ושבע מצוות, ובהקדמת ספר הזוהר יש ארבע עשרה מצוות. כלומר, שניהם לא הושלמו, אך על כל פנים ניכר שהוא מנסה לעשות כן.
ובהקדמת ספר הזוהר אכן מופיעה מצות ידיעת השם, אך היא רק המצוה השמינית, אם זכרוני אינו מטעני (זוהר ח״א יא, ב). המצוה הראשונה שם היא יראת ה׳, והשניה אהבת ה׳, והוא מביא על כך פסוק מפורש: ‘יראת ה׳ ראשית דעת׳ (משלי א, ז). ואחר כך ראיתי שמציינים, וכמדומני שרס״ג אכן פותח כך, שהמצוה הראשונה היא יראת ה׳ והשניה עבודה, היינו תפילה ושאר מיני עבודת ה׳. ויש גם מוני מצוות אחרים שסברו שיש לפתוח ביראה, ויש בכך היגיון רב.
הקב״ה הוא הראשון, והמצוות הן הקב״ה ומעשיו
אך הרמב״ם לא נהג כך. והזוהר כאן מתווכח בפירוש, ואומר: הרי כתוב ‘יראת ה׳ ראשית דעת׳, ומשיב על כך תירוץ. הוא מתמודד במפורש עם הרעיון שיש לפתוח ביראת ה׳.
ומה הפשט? הפשט הוא שיש טעם אחר לגמרי לכך שמצות מציאות ה׳, ידיעת ה׳, צריכה להיות הראשונה. לא משום שהיא היכי תמצא, יסוד לקיום המצוות, אלא מטעם אחר לגמרי: משום שהקב״ה הוא הראשון! מה פירוש מציאות ה׳? מציאות ה׳ פירושה הדבר הראשון. הדבר הראשון, כדברי הרמב״ם, שאלמלא הוא לא היה שום דבר יכול להתקיים. הוא הראשון, היסודי מכל, יסוד כל הדברים, ‘יסוד היסודות ועמוד החכמות׳ (רמב״ם הלכות יסודי התורה א, א); יסוד כל הדברים הוא הקב״ה.
ועתה, נזכור מה שאמרנו על המצוות. המצוות, כפי שלומד הזוהר, ועל אמיתתו של דבר גם כפי שלומד הרמב״ם, אינן דברים שהקב״ה ציווה עליהם. המצוות הן הקב״ה עצמו! ובמילים אחרות, יש לומר: הקב״ה ומעשיו. המצוות הראשונות עוסקות בקב״ה עצמו, והן אהבה ויראה, ואחריהן באות מצוות שהן מעשי ה׳, המלמדות כיצד להתנהג: כיצד הקב״ה מנהיג את עולמו, וכיצד ראוי לאדם להתנהג בעולם. זהו עניין מעשי ה׳. ובשפת הזוהר ייאמר: ה׳ ומידותיו, עצמות ה׳ והמידות, זכור ושמור.
אם כן, אם המצוות אינן ציווי של הקב״ה, שיש צורך בהיכי תמצא כיצד יודעים על הקב״ה קודם הציווי, אלא הן הקב״ה עצמו, הרי שבוודאי המצוה הראשונה, או המצוה העיקרית, שהיא אולי כל המצוות כולן, היא מציאות ה׳ עצמה, ידיעת מציאות ה׳! ואת מציאות ה׳ אפשר לדעת על ידי ידיעה, אפשר לדעתה ‘ובלכתך בדרך׳ (דברים ו, ז), בשיחתו בשיח, בקריאת שמע, בעטיפת ציצית, בהנחת תפילין; כל אלה הם ענפים של ידיעת ה׳ עצמה. ואחר כך, כאמור, גם מעשי ה׳: שראוי לשמור שבת, שראוי לקיים ‘לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו׳ (דברים כב, יא). כל אלה הם פרטים, שהזוהר יבאר באיזו ספירה הם נוגעים, כלומר באיזו הנהגה ממידות ה׳ הם עוסקים.
אבל בעצם כל המצוות הן במציאות ה׳, ומצות ידיעת ה׳ עצמה צריכה בוודאי להיות הראשונה, לא משום שהקב״ה ציווה עליה תחילה. אין מובן לומר שהקב״ה ציווה שיאמינו בו; אך אליבא דאמת, גם במצוות בכלל אין מובן לומר שהקב״ה ציווה.
עיקר עניין המצוות הוא שהקב״ה כך הוא: או שהוא כך, או שהוא עושה כך. אם כן, זהו פשט חדש לגמרי בטעם היותה של ידיעת ה׳ המצוה הראשונה. וכך הולך הזוהר כאן, לא בפרשה אלא במצוה עצמה. הזוהר מונה את המצוות במספריהן, ובמספר הזה הוא אומר: ‘פקודא קדמאה׳ (זוהר ח״ב מב, ב), המצוה הראשונה, ‘ראשיתא קדמאה לכל פקודין׳, הראשית וההתחלה, הראשונה שבכל המצוות, היא ‘למנדע ליה לקודשא בריך הוא בכללות׳ (שם). כלומר, וכך אני מבין את דבריו כאן: היותה המצוה הראשונה איננה עניין של מספר, וגם לא עניין של הכרח הגיוני שקודם יש לדעת דבר זה ואחר כך דבר אחר.
‘אני ראשון ואני אחרון׳: ידיעת השם בכלל ובפרט
היא הראשונה, כשם שהקב״ה הוא הראשון! והזוהר עצמו מביא על כך במפורש את הפסוק ‘אני ראשון ואני אחרון׳ (ישעיה מד, ו).
‘אני אחרון׳ עניינו ידיעת ה׳ בפרט, ואין בידינו לבאר זאת כעת (בשיעור הבא בעז״ה ניכנס לכך ונחזור על הנושא). זהו התירוץ על שאלת הזוהר, שהרי כתוב ‘יראת ה׳ ראשית דעת׳, ומשמע שהיראה צריכה להיות המצוה הראשונה. ועל כך עונה הזוהר שזוהי הידיעה האחרונה, שאדם משיג לאחר שהוא מבין את כל מעשי ה׳, הם רמ״ח מצוות עשה וכלל המצוות כולן, שהן ידיעת ה׳ בפרטות, כלומר פעולותיו והנהגותיו בעולם. זהו סוף כל המצוות, זוהי הפרטות הנלמדת לאחר ארבעים שנה: ‘ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע עד היום הזה׳ (דברים כט, ג), הידיעה האחרונה במציאות ה׳.
אבל ‘אני ראשון ואני אחרון׳, אומר הזוהר, פירושו ממש: אני המצוה הראשונה ואני המצוה האחרונה. כלומר, ידיעת ה׳אני׳ היא המצוה הראשונה והיא המצוה האחרונה; ואין זה מספר סתמי במניין המצוות, אלא שהיא באמת הדבר החשוב מכל, ההתחלה. הקושי הוא מצד האדם: בתחילת דרכו אין הוא מבין כראוי, ובסופה הוא מבין כראוי. ב׳אני אחרון׳ הוא מבין כראוי, ואותו דבר עצמו הוא. מה שהובן בתחילה הוא הוא מה שהובן בסוף, אלא שבסוף הוא מובן יותר. לא זו בלבד שהוא יודע, כלשון הזוהר, שיש אחד למעלה מן העולם השליט על העולם וכדומה, אלא הוא יודע גם קמעא כיצד מנהיג הקב״ה את כל מעשיו, וכמה טובים כל מעשיו, וכדומה; וזהו ‘אני אחרון׳. זהו החידוש שביקשתי לומר בעניין אמונת השם וידיעת השם, וכיצד היא המצוה הראשונה ובאיזה אופן.
ואם תשאל: הרי כתוב ‘יראת ה׳ ראשית דעת׳, ומשמע שקודם הדעת, קודם ידיעת השם, יש צורך ביראת השם? משיב הזוהר: לא, לא הבנת את הפשט. ‘יראת ה” היא עצמה השכינה, והיא הדבר האחרון שאדם יודע. וצריך להבין מדוע היא הדבר האחרון, שהרי לכאורה ממטה למעלה היא הראשונה; אך על כל פנים כוונתו לידיעה פרטית, הנקראת ידיעת השכינה, ולא ידיעת הקב״ה בלבד. כך היא דרכו של הזוהר לבטא דברים. וזהו הנודע בסוף, וזוהי אכן היראה הנלמדת בספר דברים, שהיא כבר הידיעה הפרטית.
אך אין זאת אומרת, ועל כן אל תלמד, שהיראה היא דבר הקודם למצוות, כלומר כמו שאומרים, שיש לירא מן הקב״ה תחילה כדי לקיים את המצוות. לא! זהו פשט של קטנות. הזוהר בהקדמה אמנם הולך ממש בפשט זה; אך מי שמבין את יראת השם אליבא דאמת, מבין שיראת השם היא מצוה נוספת, והיא עצמה, כפי שכבר אמרנו, המדרגה האחרונה של המצוות, ‘אני אחרון׳.
‘אני ראשון׳ פירושו אהבת השם, או אם תרצה, מציאות השם; ‘אני אחרון׳ הוא יראת השם. ושניהם אותו ‘אני ה” עצמו, וכל הדרכים כולן עניין אחד הן, כדברי הזוהר: בכלל ובפרט, והכל אחד.
עד כאן מה שביקשתי ללמוד לכבוד שבת קודש.
תמלול מלא 📝
המצווה הראשונה בסדר המצוות: ידיעת השם
הקדמה: משמעות המילה “מצווה” וסדר המצוות
הקשר לפרשת וירא ומשמעות “מצווה”
אנו חוזרים לסדר, שבו אנו עומדים במצווה הראשונה. ודאי יש קשר לפרשת השבוע, וירא אליו ה׳ (בראשית יח, א), ומי שלמד את מה שכתבנו על כך כבר אמור לראות את הקשר. כאן נחזור על המקום שבו אנו עומדים במצווה הראשונה, ונעורר כמה הערות.
כפי שלמדנו, הזוהר עורך כאן ספר המצוות, והקדים הקדמה מהי משמעות הדבר “מצווה”. בשיעור קודם – לפני השיעור על מצוות מילה – דיברנו על משמעות המילה “מצווה”, וכיצד המצווה עצמה נעשית אלקות. כפי שאומרים ספרי החסידות, “מצווה” היא מלשון “צוותא”, דבר המחבר את האדם עם המְצַוֶּה. מצווה איננה רק כמו פקודה; אלא, כדברי הזוהר, מצוות עשה ומצוות לא תעשה הן דכר ונוקבא – הזכר והנקבה, כביכול, של המידות העליונות, הספירות.
עם הקדמה זו נמשיך ללמוד את המצווה הראשונה. יש להעמיד את ההקדמה למצווה הראשונה באופן חשוב מאוד, משום שיש שאלה גדולה, מחלוקת ומבוכה בשאלה מהי המצווה הראשונה.
הסדר הפנימי של תרי״ג מצוות
כפי שלמדנו באחת ההקדמות, עניין עריכת סדר לתרי״ג מצוות הוא במידה מסוימת עניין עריכת סדר בתורה. מלבד העובדה שיש רשימה של תרי״ג מצוות באופן כללי – מצוות קבועות, מצוות תמידיות, מצוות המחויבות – יש גם סדר פנימי במצוות: איזו מצווה היא הראשונה, וכיצד מקבצים את המצוות ומצרפים אותן יחד. הדבר נותן לנו את המבנה ואת ההבנה כיצד המצוות פועלות כדבר אחד.
חידוש הרמב״ם וקושיית ר׳ חסדאי קרשקש והרמב״ן
הדרך הראשונה להבין מדוע ידיעת השם היא המצווה הראשונה
הרמב״ם בא בחידוש מרעיש ואמר שהמצווה הראשונה היא מצוות ידיעת האלקות, ידיעת מציאות השם. לפני הרמב״ם איש לא מנה את מצוות האמונה או ידיעת השם (הרמב״ם והזוהר קוראים לה מצוות ידיעת השם) כמצווה, ובוודאי לא כמצווה הראשונה.
מדוע תהיה היא הראשונה? פשוט שעליה להיות הראשונה, שהרי היא הדבר החשוב ביותר. אבל אפשר ללמוד זאת בשתי דרכים, ונראה שאין זה כל כך ברור שידיעת השם יכולה להיות המצווה הראשונה, והזוהר עוסק בשאלה זו.
דרך אחת היא דרך יחסית, ביחס לשאר המצוות: כשעורכים סדר, הגיוני להקדים את הכלל לפרט, או את היסוד לענפים ולרבדים הבנויים על היסוד. כאשר דבר אחד תלוי בחברו – כמו כלל ופרט, או הנחה שממנה יוצאת מסקנה – הגיוני מאוד להתחיל תחילה בהנחה הכללית, שבלעדיה לא יכול להתקיים השלב הבא, ואחר כך לומר את הפרטים היוצאים ממנה.
מצוות הן דברים שהקב״ה ציווה, בין אם עושים אותן משום כך ובין אם לא. נמצא שלפני שמדברים על מצוות, צריך לדעת לכל הפחות שלושה שלבים, שלושה רבדים: ראשית, שיש בורא; שנית, שהוא ציווה את המצוות; ושלישית, שדברים שהקב״ה מצווה – יש לעשותם. אם מצוות הן דבר שהקב״ה מצווה, שלושת הדברים הללו קודמים למצוות, ובמבנה הם חייבים לבוא ראשונים.
הקושיה על דרך זו: מציאות השם אינה יכולה להיות מצווה בעצמה
על כך יש קושיה מפורסמת של ר׳ חסדאי קרשקש, ואולי גם הרמב״ן רומז לכך. הרמב״ן בספר המצוות שלו מבקש להצדיק את בעל הלכות גדולות (הבה״ג הוא מונה המצוות העיקרי לפני הרמב״ם, שעמו הרמב״ם מתווכח) ואת כל האחרים, כגון רב סעדיה גאון, שגם הם אינם מונים אמונה כמצווה.
אומר הרמב״ן: אתה צודק במאה אחוז שבלי מציאות השם – וגם בלי שני הדברים הבאים: העובדה שיש ציווי השם, ושאם יש ציווי יש לציית לו – אין מצוות; אבל דווקא היא הנותנת שאין זו מצווה! מביאים לשון מן המדרש: קבלו מלכותי ואחר כך קבלו גזירותי (מכילתא יתרו, פרשה ו). אלו שני דברים נפרדים: תחילה עליך לדעת שיש אלוה (קבלו מלכותי כולל כבר מעט יותר ממציאות השם).
ר׳ חסדאי קרשקש מחדד זאת עוד יותר: זו אפילו אינה יכולה להיות מצווה. מצווה פירושה שהקב״ה מצווה; ואם כן, כיצד יכולה להיות מצווה להאמין שיש בורא? לפני שאני יודע שיש בורא, הרי איני יודע מי יצווה את המצווה! מצווה מניחה מראש שיש בורא, ולכן ידיעת השם חייבת לקדום למצווה. לא ייתכן שתהיה מצווה של ידיעת השם – זה כמו הרבי שאומר שיש לו בעצמו גילוי אליהו – הרי זה מיניה וביה ומעגלי, דבר אינו יכול להוכיח את עצמו. אם יודעים שיש בורא, אין צורך במצווה, ואם אין יודעים, מה תועיל מצווה? וכך הוא כותב על כך: טעות מפורסם מי שמונה… ידיעת השם למצוה (אור ה׳, הצעה).
זוהי קושיית רב חסדאי, ובדומה לה של הרמב״ן: אכן הגיוני שהדבר קודם למצוות, אבל זה בלתי הגיוני ובלתי אפשרי – או על כל פנים לא נכון, כדברי הרמב״ן – לקרוא לכך מצווה.
תורה מן השמים ומצוות אהבה ויראה כיסוד לקיום המצוות
לאמיתו של דבר אפשר לומר את סברת הרמב״ם בדרך אחרת, שאז אין כלל קושיה. שכן אם לומדים שידיעת השם היא המצווה הראשונה רק משום שכדי לקיים מצוות צריך לדעת תחילה שיש אלוה, אזי מלבד הקושיה קשה גם שהיה צריך להוסיף עוד דברים.
ואכן הרמב״ן עצמו רוצה להוסיף עוד מצווה אחת או שתיים למצווה הראשונה (יש לדייק בהשגות הרמב״ן על ספר המצוות, מצווה א׳ או ב׳). אם כדי שיהיו מצוות צריך לדעת שיש בורא ושהוא ציווה את המצוות, שני הדברים הללו – ידיעת השם ותורה מן השמים – היו צריכים להיות המצוות הראשונות (יחד עם ייחוד, אהבה ויראה). אבל אפילו הרמב״ן לא העלה על דעתו לכתוב מצווה ראשונה להאמין בתורה מן השמים.
אולם הרמב״ן כמעט כן הוסיף מצווה כזו: כשם שהרמב״ם עשה מאנכי ה׳ אלהיך (שמות כ, ב) ומשמע ישראל (דברים ו, ד) מצווה להאמין, לידע שיש שם אלוה (רמב״ם הלכות יסודי התורה א, א), אומר הרמב״ן (שכחת הלאוין, לאו ב) על הפסוק רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך (דברים ד, ט) שזוהי מצווה שלא לשכוח את מעמד הר סיני. הרבים סבורים שהרמב״ן מתכוון סתם למצוות זכירה, אבל כוונתו לנקודה: כדי לקיים מצוות צריך לדעת על התורה, שהיא מעמד הר סיני, והרי כתוב פסוק מפורש שצריך לדעת ולזכור שהיה מעמד הר סיני. ועל הרמב״ם יש פלא: אם הוא הולך לפי הסברה שיש לערוך סדר הגיוני למצוות, מדוע אינו מכניס את מציאות תורה מן השמים ומעמד הר סיני?
יתרה מזו, גם לאחר שיודעים את מציאות השם ואת מעמד הר סיני, עדיין אין זה מספיק. שהרי אדם יכול לשאול: נניח שהקב״ה ציווה מצווה במעמד הר סיני – אז מה? מדוע עליי לציית? חסר עוד דבר, שבגללו עליי לקיים מצוות.
את “הדבר הנוסף” הזה הרמב״ם כן מנה כאחת המצוות הראשונות, והזוהר סובר שאולי עליו להיות ממש המצווה הראשונה: מצוות היראה והאהבה.
יראה ואהבה – שהן מצוות העשה ומצוות הלא תעשה – אפשר להסביר בעשרות דרכים ורבדים. אם צריך לירא מפני הקב״ה – למשל יראת העונש, או יראת הרוממות שפירושה שטוב לקיים מצוות – ואהבה, שלפי מה שלמדנו פירושה שטוב לקיים מצוות בין אם אני יודע ובין אם איני יודע, הרי כבר יש לך סיבה לקיים מצוות.
לפי זה אפשר גם להבין מדוע לא עלה על דעת הרמב״ם לכתוב תורה מן השמים כמצווה. תורה מן השמים היא רק העובדה ההיסטורית, הסיפור מהיכן קיבלנו את המצוות הראשונות, אבל אין זו הסיבה מדוע יש לקיים את המצוות. הסיבה לקיים מצוות היא אהבה ויראה – הדבר היחיד שהוא טוב – וממילא אין צורך בתורה מן השמים כעיקר וכמצווה נפרדים.
הפירוש האמיתי ברמב״ם ובזוהר: המצוות הן הקב״ה עצמו
סדר המצוות בזוהר הקדוש ואצל מוני המצוות האחרים
אבל אפילו זה אינו מספיק, שהרי הרמב״ם לא הציב את האהבה והיראה כמצווה הראשונה, אלא את מציאות השם. הפירוש הוא שהרמב״ם מתכוון לדבר אחר לגמרי, והזוהר כאן ברעיא מהימנא (פקודין) הולך בעקבות הרמב״ם, ומתווכח בבירור עם מי שאומר אחרת.
מלבד טעמי המצוות הרבים המפוזרים בדרושי הזוהר, יש שני מקומות בזוהר שמתחילים לכתוב ספר המצוות על הסדר (ושניהם לא הושלמו): העיקרי הוא ספר הפקודין, שעובר על ארבעים ושבע מצוות, ובהקדמת ספר הזוהר הוא עובר על ארבע עשרה המצוות הראשונות.
בהקדמת ספר הזוהר ידיעת ה׳ היא רק המצווה השמינית (זוהר ח״א יא, ב); המצווה הראשונה שם היא יראת ה׳ והשנייה היא אהבת ה׳, משום שיש פסוק מפורש: יראת ה׳ ראשית דעת (משלי א, ז). גם רס״ג פותח כך: המצווה הראשונה היא יראת ה׳, והשנייה היא עבודה, שפירושה תפילה ושאר מיני עבודת ה׳. גם מוני מצוות אחרים חשבו שעליהם להתחיל ביראה, והדבר הגיוני מאוד.
הקב״ה הוא הדבר הראשון, והמצוות הן הקב״ה ומעשיו
אבל הרמב״ם לא עשה כך. והזוהר כאן מתווכח במפורש עם הרעיון שיש להתחיל ביראת ה׳, ושואל הרי כתוב יראת ה׳ ראשית דעת, ומשיב תירוץ.
הפשט הוא שיש סיבה אחרת לגמרי מדוע מצוות ידיעת מציאות ה׳ צריכה להיות הדבר הראשון: לא משום שהיא היכי תמצי ויסוד לקיום המצוות, אלא משום שהקב״ה הוא הדבר הראשון! כדברי הרמב״ם, אלמלא הוא לא היה יכול להיות דבר. הוא הדבר הבסיסי ביותר, יסוד כל הדברים – יסוד היסודות ועמוד החכמות (רמב״ם הלכות יסודי התורה א, א).
לפי מה שהזוהר לומד, ועל אמיתתו של דבר גם לפי הרמב״ם, המצוות אינן דברים שהקב״ה ציווה, אלא המצוות הן הקב״ה עצמו – הקב״ה ומעשיו. ארבע המצוות הראשונות (ידיעת ה׳, אהבה ויראה) עוסקות בקב״ה עצמו, ואחר כך יש מצוות שהן מעשי ה׳: כיצד הקב״ה מנהיג את העולם, וממילא כיצד ראוי לאדם להתנהג בעולם. בלשון הזוהר נקרא הדבר: ה׳ ומידותיו – עצמות ה׳ והמידות, זכור ושמור.
ממילא, אם המצוות אינן ציווי מאת הקב״ה שלשמו נדרש היכי תמצי לדעת על הקב״ה לפני הציווי, אלא המצוות הן הקב״ה עצמו, הרי ודאי שהמצווה הראשונה והעיקרית – שהיא באמת כל המצוות – היא ידיעת מציאות ה׳ בעצמו! את מציאות ה׳ אפשר לדעת על ידי ידיעה, על ידי ובלכתך בדרך (דברים ו, ז), על ידי קריאת שמע, לבישת ציצית והנחת תפילין – שכולם ענפים של ידיעת ה׳ בעצמו. ואחר כך באים מעשי ה׳, כגון שמירת שבת או לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו (דברים כב, יא) – פרטים שהזוהר מבאר לאילו ספירות ולאיזו הנהגה של מידות ה׳ הם שייכים.
בעצם, כל המצוות הן במציאות ה׳. אכן אין טעם לומר שהקב״ה ציווה להאמין בו, אבל גם במצוות בכלל אין טעם לומר שהקב״ה ציווה; עיקר עניין המצוות הוא שהקב״ה הוא כך, או עושה כך.
כך הולך הזוהר כאן במצווה זו: פקודא קדמאה… ראשיתא קדמאה לכל פקודין… למנדע ליה לקודשא בריך הוא בכללות (זוהר ח״ב מב, ב) – המצווה הראשונה, הראשית וההתחלה של כל המצוות, היא לדעת את הקדוש ברוך הוא בכללות. היותה המצווה הראשונה אינו עניין של מספר, וגם לא הכרח הגיוני שתחילה צריך לדעת זאת ואחר כך את זה; היא הראשונה, כשם שהקב״ה הוא הראשון!
“אני ראשון ואני אחרון”: ידיעת השם בכלל ובפרט
ידיעה כללית בהתחלה וידיעה פרטית בסוף
על כך מביא הזוהר עצמו במפורש את הפסוק: אני ראשון ואני אחרון (ישעיה מד, ו). אומר הזוהר שפירושו ממש: אני המצווה הראשונה ואני המצווה האחרונה. ידיעת “אני” היא הדבר החשוב ביותר, ההתחלה והסוף.
אני אחרון שייך לידיעת ה׳ בפרט, לאחר שמבינים את כל מעשי ה׳ – רמ״ח מצוות עשה כנגד רמ״ח איברים, ושס״ה לאווין כנגד שס״ה גידים ושס״ה ימות החמה – שהם פעולותיו והנהגותיו של עולם. זהו סוף כל המצוות, פרטי הידיעה האחרונה במציאות ה׳, שלומדים אחרי ארבעים שנה: ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע עד היום הזה (דברים כט, ג).
ההבדל הוא מצד האדם: כשהוא מתחיל, באני ראשון, אינו מבין כראוי; הוא יודע רק בכללות שיש מישהו מעל העולם שהוא שליט על העולם. אבל בסוף, באני אחרון, הוא מבין את אותו הדבר טוב יותר וכראוי – הוא יודע מעט כיצד הקב״ה מנהיג את כל מעשיו וכיצד כולם טובים.
התירוץ על “יראת ה׳ ראשית דעת”
זהו התירוץ על מה שהזוהר שואל: הרי כתוב יראת ה׳ ראשית דעת, משמע שלפני ידיעת השם צריך יראת השם? משיב הזוהר: לא, יראת ה׳ פירושה השכינה עצמה, שהיא הדבר האחרון שיודעים. (ואף שלכאורה ממטה למעלה היא הדבר הראשון, כוונתו כאן לידיעה פרטית – ידיעת השכינה, ולא רק ידיעת הקדוש ברוך הוא). זוהי היראה שלומדים בספר דברים בסוף, הידיעה הפרטית.
אל תלמד שהיראה היא דבר שקודם למצוות – שתחילה צריך לירא מפני הקב״ה כדי לקיים את המצוות. זהו פשט של קטנות (אף שהזוהר בהקדמה הולך בפשט זה). אליבא דאמת, יראת השם היא עצמה המדרגה האחרונה של המצוות, אני אחרון.
אני ראשון הוא מציאות השם ואהבת השם; אני אחרון הוא יראת השם. שניהם אותו אני ה׳, בכלל ובפרט, והכל אחד.