דער תכלית (לערנען) שטיפט נישט אוועק אלעס אנדערש נאר איז זיי מסדר

דער דרך החכמה און דער מהות פונעם מענטש: א שמועס אויפ׳ן פסוק אין ירמיה און דער הקדמה צום חובות הלבבות

אריינפיר און דער יסודות׳דיגער פסוק אין ירמיה

א קורצע באמערקונג וועגן די בחירות

מגיד שיעור: א גוטן. ס׳איז אנגעצינדן, יא?

מיר גייען רעדן וועגן די בחירות [elections], פארוואס נישט צו בוחר זיין [vote] אין די בחירות. כידוע [as is known], רבי יואל משה [Rabbi Yoel Teitelbaum, the Satmar Rebbe] האט נישט געהאלטן דערפון, און אפילו די אנדערע צדיקים [righteous leaders] וואס האבן יא געהאלטן דערפון, האבן אויך נישט געהאלטן דערפון.

סאו מ׳דארף רעדן וועגן דעם א זאך, איך וועל זאגן וואס מ׳דארף אמת׳דיג רעדן וועגן דעם.

דער פסוק “אל יתהלל חכם בחכמתו”

מיר האבן געהאלטן אינמיטן אזא סארט שמועס, דאס וואו מיר האלטן. מ׳האט געהאלטן אינמיטן א שמועס אז מ׳דארף האבן א מורה נבוכים [Guide for the Perplexed by Maimonides], וואס איז דא, וואו איז מיין מורה נבוכים? ס׳ליגן דא אפאר, איינער זאל ברענגען. דער עולם איז אזוי להוט [eager] אויף די מורה נבוכים אז מ׳האט אוועקגעכאפט אלע books, איך ווייס נישט וואו זיי ליגן. אפשר ליגט אונטן דארט נאך? איך האב געברענגט דא א bunch אמאל, איך האב עס אראפגעלייגט. מורה נבוכים פארברענט? וואו ליגט ער? אויפ׳ן טעלעפאן ס׳האט מיר איינער געשיקט אלעס מורה נבוכים. אקעי. סאו…

די זאך איז אזוי. מיר האבן געלערנט אז ס׳איז דא א פסוק, א וויכטיגער פסוק אין ספר ירמיה [Jeremiah 9:22-23], אין דעם פסוק שטייט אזוי. וואס שטייט? וואס דארף זיך א מענטש בארימען מיט? יא? “אל יתהלל חכם… אל יתהלל המתהלל, כי אם בזאת.”

“כה אמר ה׳ אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי” [Thus said the Lord: Let not the wise man glory in his wisdom, neither let the mighty man glory in his might, let not the rich man glory in his riches; But let him that glories glory in this, that he understands and knows Me]. און וואס שטייט ווייטער?

תלמיד: כי… ודעת ה׳?

מגיד שיעור: נו? ניין. וואס שטייט ווייטער? “השכל וידוע אותי”, פירט ער אויס, אז וואס? וואס פירט ער אויס? “כי אני ה׳ עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ה׳” [That I am the Lord who exercises lovingkindness, judgment, and righteousness, in the earth: for in these things I delight, says the Lord]. איך רעד וועגן דעם פסוק.

—

די הקדמה פונעם מתרגם צום ספר חובות הלבבות

דער אריינפיר פונעם ר׳ יהודה אבן תיבון

מגיד שיעור: אונזער פריינד, דער – דאס ווי ער זאגט אין די ArtScroll – דער וואס האט אריינגעברענגט דעם רמב״ם׳ס תורה ביי די אידן אין ארצות אדום [the lands of Edom / Christian Europe], געדענקסט די מעשה וואס מיר האבן גערעדט? שמואל מערב הייסט אין דעם רמב״ם מאראקא.

תלמיד: אדא. מאגריב [Maghreb]. יא.

מגיד שיעור: און ענק געדענקען וואס מיר האבן געשמועסט צוויי וואכן צוריק, אז ס׳איז דא געווען א שווערער גלות [exile]. ס׳איז געשטאנען, איך האב געזאגט אזוי ווי כ׳האב געזאגט, און נאכדעם האב איך געליינט נאכאמאל בעיון [in-depth], כ׳וואלט עס געדארפט ברענגען, אבער כ׳האב געליינט נאכאמאל בעיון די הקדמה [introduction] פון ר׳ יהודה [Rabbi Judah ibn Tibbon], ער האט געשריבן די הקדמה צו דעם ספר, צו זיין translation פון דעם ספר חובות הלבבות [Duties of the Hearts by Rabbeinu Bachya ibn Paquda], וועלכער איז שער היחוד [The Gate of Unity].

און דארט אין דער הקדמה שטייט אז וואס? אזוי, כ׳וועל אייך פארליינען אביסל, כ׳האב געהאט… די גאנצע וואך איז אוועקגעלאפן. די prints, דא אין וויקיטעקסט [Wikisource] אויב איינער וויל וויסן. און דארט שטייט, ער פארציילט ממש כל המעשה [the entire story]. די מעשה וואס איך האב פארציילט, פארציילט ער באריכות גדול ובמליצות ישרות [at great length and in upright, eloquent prose]. און ער שרייבט אזוי… Why am I not finding it now?

תלמיד: איז דא?

די מעלה פונעם מענטש: נשמה און שכל

מגיד שיעור: יא, ער שרייבט אזוי, אז ס׳איז ידוע [known] אז דער אייבערשטער האט באשאפן א מענטש, ער האט באשאפן די גאנצע וועלט און ער האט באשאפן נאכדעם א מענטש. און דער מענטש, זיין מעלה [virtue/advantage] איז אז ער האט א זאך וואס הייסט א נשמה [soul], וואס קען פארשטיין זאכן, דאס איז א ידיעה [knowledge/faculty] פון א נשמה. אזוי ווי ס׳שטייט, “אכן רוח היא באנוש ונשמת שד-י תבינם” [But there is a spirit in man: and the breath of the Almighty gives them understanding (Job 32:8)]. און דער מענטש, ער האט שכל [intellect]. אזוי ווי ס׳שטייט “ויהי האדם לנפש חיה” [And man became a living soul (Genesis 2:7)], ווייסט יעדער איינער, דער תרגום [Targum Onkelos] זאגט, “לרוח ממללא” [a speaking spirit], אז ער קען רעדן, ער קען טראכטן. און דאס איז פשט [the meaning] אין זיין א מענטש. דאס איז די זאך וואס ס׳איז דא א מענטש.

ער פארציילט אזוי די מעשה, ענק קענען קוקן אויס אין דעם וויקיטעקסט, איך ווייס נישט אויב ספרים האבן עס יא דארט.

און נאכדעם איז אזוי, ס׳איז דא אן אינטערעסאנטע מעשה, תורת חובות הלבבות. עס איז דא א “פתיחת המתרגם לספר חובות הלבבות” [Translator’s Introduction to the Book Duties of the Hearts]. איך זאג נאר נאך וואס ס׳שטייט, פארלאנגען זאלן זען אז וואס איך האב פארציילט די מעשה איז די מעשה וואס ער האט פארציילט, נישט איך האב עס אויסגעטראכט. דארף איך ברענגען א ראיה [proof] צו עפעס א נקודה [point], אבער דאס איז וואס ער פארציילט.

דער קאמף צווישן אור החכמה און חושך התאוה

אקעי, ער זאגט אזוי: אז ס׳איז דא א פראבלעם. ס׳איז דא א פראבלעם, דאס איז דער פראבלעם, אז מ׳האלט אינמיטן לערנען, יא? ס׳איז דא א פראבלעם, אז דער אדם [man] וואס ער… פתיחת המתרגם לספר חובות הלבבות. זייער א שיינע… איך הער א שטיקל תורה, זייער א שיינע… וואס הייסט דאס? מוסר [ethics/instruction].

ער זאגט אזוי: אז דער מענטש, וויבאלד ער האט טאקע די גרויסע חכמה [wisdom], די נשמה, אבער ער האט אויכעט פארשידענע אנדערע יסודות [elements] אין זיין nature, אין זיין תולדה [nature/innate disposition] – ער פלעגט דאס רופן “תולדה”, מיר האבן עס געטייטשט nature, אינטערעסאנטער טייטש. און ער האט אזוי צוויי זאכן: ער האט א חכמה, ער האט שכל, און ער האט אויכעט תאוה ושקר [desire and falsehood], אנדערע שטותים [nonsense/folly]. סאו עס זענען דא מענטשן וואס זיי ווערן אויס מענטשן ווייל זיי ווערן stuck נאך די שטותים.

און נאכדעם פארציילט ער אזוי: אין יעדן דור, זענען דא די ספעציעלע מענטשן וואס מ׳רופט “סגולת בני אדם” [the treasured/select of mankind], ס׳הייסט די בעסטע מענטשן, די “מיוחדים שבבני אדם” [the unique ones among mankind], וואס זיי גייען מיט דער חכמה, נישט מיט דער תאוה. זיי גייען מיט דעם אור החכמה [light of wisdom], נישט מיט דעם חושך התאוה [darkness of desire]. דאס זענען די מענטשן וואס הייסן “קרובים אל יוצרם” [close to their Creator], און זיי הייסן “אנשי אלהים” [men of God], דעם אייבערשטנ׳ס מענטשן, “ואוהביו” [and His beloved ones]. אזוי ווי למשל שטייט א פסוק: “ויתהלך חנוך את האלהים” [And Enoch walked with God (Genesis 5:24)], “את האלהים התהלך נח” [Noah walked with God (Genesis 6:9)]. וואס איז טייטש “את האלהים התהלך נח”? טייטש איז, ער איז געגאנגען מיט חכמה און נישט מיט תאוה.

—

די בחירה פון כלל ישראל דורך חכמה

אברהם אבינו און די מסורה פון חכמה

און שפעטער איז געקומען אן איד, ער האט געהייסן, ער איז געווארן אן איד – אברהם אבינו [Abraham our Forefather], און ער אויכעט הייסט “אוהבי” [My beloved], אזוי ווי ער האט א פסוק: “זרע אברהם אוהבי” [The seed of Abraham My friend/beloved (Isaiah 41:8)]. וואס הייסט “זרע אברהם אוהבי”? אז ער איז מיט דער זאך, ס׳הייסט חכמה, וואס מיט דעם, דאס האט דער אייבערשטער געמאכט דעם מענטש זאל זיין מיט דער חכמה, ער זאל קענען פארשטיין. איז אברהם אבינו געווען דעם אייבערשטנ׳ס אוהב, ווייל ער איז געגאנגען מיט חכמה. אזוי איז געגאנגען יצחק און יעקב, און פון יעקב האט דער אייבערשטער שוין געהאט געווארן א מסורה [tradition], “תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב” [Moses commanded us a Torah, an inheritance of the congregation of Jacob (Deuteronomy 33:4)] – תורה איז טייטש חכמה.

די נעמען פון חיבה ואהבה

און זאגט ער, זייער א שיינער ליקוט [compilation] וואס ער האט געמאכט דא, ער זאגט אז וועגן דעם, רופן זיך די אידן א bunch פון נעמען, וואס אלע ווייזן אויף וואס מיר רופן קרבת ה׳ [closeness to God], אז די אידן זענען נאנט, אוהבי ה׳ [lovers of God], דער אייבערשטער האט אונז ליב און מיר האבן אים ליב. און ער מאכט א ליסט: עם ה׳ [the people of God], בחירי ה׳ [the chosen of God], בניו [His children], בכוריו [His firstborn]. און ער ברענגט אויף יעדן איינעם דעם פסוק, יא?

* ס׳שטייט “עם ה׳ אלה” [These are the people of the Lord (Ezekiel 36:20)], עם ה׳, אין יחזקאל שטייט “עם ה׳ אלה”.

* ס׳שטייט “זרע ישראל עבדו בני יעקב בחיריו” [O seed of Israel His servant, children of Jacob, His chosen ones (1 Chronicles 16:13)], די אויסדערוועלטע.

* און ס׳שטייט “בנים אתם לה׳ אלקיכם” [You are the children of the Lord your God (Deuteronomy 14:1)], נישט נאר בנים נאר בכורים, נישט נאר בנים אלא בכורים, “בני בכורי ישראל” [Israel is My son, My firstborn (Exodus 4:22)].

* ס׳שטייט “חשק ה׳ בכם” [The Lord desired you (Deuteronomy 7:7)].

* ס׳שטייט “אהבתי אתכם אמר ה׳” [I have loved you, says the Lord (Malachi 1:2)].

* ס׳שטייט “רק אתכם ידעתי” [You only have I known (Amos 3:2)], דאס הייסט ענק זענט “ידיעיו” [His intimately known ones]; “ידעתי” מיינט איך קען ענק, נישט איך ווייס ענק, right?

* און ס׳שטייט “שמע אלי יעקב וישראל מקוראי” [Hearken unto Me, O Jacob and Israel, My called (Isaiah 48:12)], מיינע גערופענע, יא? מיינע חברים, מיינע מזומנים [invited ones].

* און ס׳שטייט “כי יעקב בחר לו י-ה ישראל לסגולתו” [For the Lord has chosen Jacob unto Himself, and Israel for His peculiar treasure (Psalms 135:4)].

* און ס׳שטייט “כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו” [For the Lord’s portion is His people; Jacob is the lot of His inheritance (Deuteronomy 32:9)].

דער טייטש פון די אלע קניני חיבה ואהבה [acquisitions/designations of affection and love] איז, אז די אידן זענען די וואס גייען מיט דעם אור החכמה און נישט מיט דעם מחשך התאוה [darkness of desire]. דאס איז דער טייטש אהבת ה׳ [love of God] און קרבת ה׳ און די אלע זאכן. וועגן דעם איז געווען די שכינה בתוכנו [the Divine Presence among us], ס׳איז געווען נביאים [prophets] און רוח הקודש [Divine Spirit], אלעס וועגן דער בחירה [choosing] פון אברהם אבינו, און וואס ער האט ווייטער מוריש געווען [bequeathed] פאר זיינע קינדער צו גיין מיט דער חכמה, וואס דאס איז די נשמה פון דעם מענטש. אזוי איז געווען אמאל און אמאל און אמאל. אזוי איז אמאל געווען.

—

דער גלות און די איבערגעבליבענע חכמים

די ירידה פונעם דרך החכמה

שפעטער איז געווען א sad מעשה. מ׳האט נוטה געווען [deviated] פון דער דרך החכמה [path of wisdom]. די אידן האבן אנגעהויבן צו גיין אביסל מער מיט דעם חושך התאוה. זיי האבן זיך אוועקגעגאנגען פון דער דרך התורה והחכמה, איז אוועקגעגאנגען די שכינה, איז אוועקגעגאנגען די רוח הקודש – דאס איז וואס מיר רופן גלות [exile].

נאר נאך א מזל, אזוי ווי ס׳שטייט “לא מאסתים ולא געלתים” [I will not cast them away, neither will I abhor them (Leviticus 26:44)], דער אייבערשטער האט איבערגעלאזט אביסל, “הותיר לנו שריד” [He left us a remnant (Isaiah 1:9)], ממש צוויי-דריי אידן, מענטשן אין יעדן דור, וואס זיי גייען נאך מיט דעם אור החכמה. און זיי, דער אייבערשטער האט זיי געהאלפן, אדער זיי זענען מיט דעם אייבערשטן וועגן דעם, און זיי האבן געזוכט אלע צפוני החכמות [hidden secrets of the wisdoms]. ער שרייבט זייער שיין, איך קען נישט, ענק דארפן ליינען אליין, איך קען נישט פארליינען די אלע מליצות [poetic phrases].

חכמי המשנה והתלמוד: הלכה, מוסר און תיקון המידות

און זיי האבן געלערנט משנה ותלמוד [Mishnah and Talmud], און מעמיד געווען יסודות [established foundations], און אלע אומבאדינגט קודם כל צו וויסן די נגלה [revealed Torah], די הלכה [Jewish law]. און נאכדעם זאגט ער אזוי: זאלסטו נישט מיינען אז די חכמי – ער רעדט דא פון די תנאים ואמוראים [Tannaim and Amoraim: sages of the Mishnah and Talmud] – חכמי משנה ותלמוד זענען געווען נאך פסק רוח הקודש [after the cessation of the Divine Spirit], אבער נאך אלץ זענען זיי געווען אנשי חכמה [men of wisdom], זיי זענען געווען דער שריד, די “שרידים אשר ה׳ קורא” [the remnant whom the Lord calls (Joel 3:5)], וואס זיי זענען געווען מיט דער דרך החכמה.

זאלסטו נישט מיינען אז זיי זענען נישט עוסק געווען [engaged] אין אנדערע זאכן, ניין. נישט נאר אין הלכה און אין משנה ותלמוד, וואס מ׳האט אויכעט געדארפט אוועקשטעלן די אידישע רעליגיע, דת תורה של העם [the Torah religion of the nation], נאר זיי זענען אויך עוסק געווען בדרך ארץ [in proper conduct], ובשערי המוסר [and in the gates of ethics], ובתיקון המידות [and in the refinement of character traits]. האבן זיי אויך געשריבן חיבורים [compositions/treatises], דאס הייסט געשריבן, מ׳האט געמאכט חיבורים, עוסק געווען “אשר לא יערכם זהב וזכוכית” [which gold and crystal cannot equal]. דאס איז א לשון אין ספר איוב אויף חכמה: “לא יערכנה זהב וזכוכית” [Gold and glass cannot equal it (Job 28:17)]. ס׳איז טייערער פון גאלד און פון קריסטאל.

און ער זאגט, וויאזוי ווייס איך? ס׳איז דא למשל אין דער משנה ותלמוד, זענען דא אפילו גאנצע מסכתות [tractates] וואס זענען מיוחד [designated] פאר עניני מוסר ודרך ארץ [matters of ethics and proper conduct]. הלוואי, ס׳איז דא מסכת אבות [Tractate Avot / Ethics of the Fathers], ס׳איז דא הלכות דרך ארץ, ס׳איז דא א מסכת דרך ארץ [Tractate Derech Eretz], יא, ס׳איז דא אזא ברייתא [Baraita: external Tannaitic teaching], א משנה. און ס׳איז דא וואס איז נישט אין א ספעציעלן חיבור, נאר מפוזרין [scattered], אין דער גאנצער משנה ותלמוד זענען דא איבעראל ענינים פון מוסר ודרך ארץ. מוסר, וויאזוי רופט ער ס׳דרך ארץ? מוסר ותיקון המידות.

דאס עוסק זיין פון חז״ל אין חכמה, און די שפראך פון די גאונים

דאס עוסק זיין פון חז״ל אין חכמה, מוסר און דרך ארץ

מגיד שיעור: זיי זענען געווען די שרידים [she’arim/seridim: the remnants], די “שרידים אשר ה׳ קורא” [the remnants whom Hashem calls (Joel 3:5)]. זיי זענען געווען מיט א דרך החכמה [derech ha-chochmah: path of wisdom].

זאלסט נישט מיינען אז זיי האבן נישט עוסק געווען אין אנדערע זאכן. ניין. נישט נאר אין הלכה, אין משנה ותלמוד [Mishnah and Talmud], וואס אויך האט מען געדארפט אוועקשטעלן די אידישע רעליגיע, די דת תורת אלוקינו [das Toras Elokeinu: the religion of the Torah of our God], נאר זיי האבן אויך עוסק געווען בדרך ארץ, ובשערי המוסר, ובתיקון המידות [be-derech eretz, u-ve-sha’arei ha-mussar, u-ve-tikkun ha-middos: in proper conduct, in the gates of ethics, and in the refinement of character traits] האבן זיי אויך געשריבן חיבורים [chibburim: compositions/works]. זיי האבן געמאכט חיבורים, עוסק געווען “אשר לא יערכם זהב וזכוכית” [which gold and glass cannot equal (adapted from Job 28:17)] – דאס איז א לשון פון ספר איוב אויף חכמה: “לא יערכנה זהב וזכוכית”, ס׳איז טייערער פון גאלד און פון קריסטאל.

און ער זאגט: וויאזוי ווייס איך? ווייל ס׳איז דא, למשל, אין דער משנה ותלמוד איז דא אפילו גאנצע מסכתות [masechtos: tractates] וואס זענען מיוחד פאר עניני מוסר ודרך ארץ [specifically dedicated to matters of ethics and proper conduct]. אויב ס׳איז דא מסכת אבות [Tractate Avos], ס׳איז דא הלכות דרך ארץ [Hilchos Derech Eretz], ס׳איז דא א מסכת דרך ארץ [Tractate Derech Eretz], יא? ס׳איז א שטיקל ברייתא [Beraisa: external Tannaitic teaching], א משנה.

און ס׳איז דא וואס איז נישט אין א ספעציעלן חיבור, נאר מפוזר [mefuzar: scattered] אין דער גאנצער משנה ותלמוד איז דא איבעראל ענינים פון מוסר ודרך ארץ. מוסר, וואס ער רופט דרך ארץ, מוסר ותיקון המידות, האט מען אויך עוסק געווען אין דעם.

⟦#2⟧

די תקופת הגאונים און דאס שרייבן אויף אראביש

נאכדעם זאגט ער אז ס׳איז געווען גאונים [Geonim: the post-Talmudic sages of Babylonia]. און די גאונים… ווייזן, “ודרך ארץ ומוסר, המצוות והמנהגים האנושיים” [and proper conduct and ethics, the commandments and human customs]. אה, מ׳וועט קענען שוין רעדן וועגן דעם. כ׳וויל נאר ווייזן, ווייל לעצטע מאל האבן מיר עס גערעדט, אז די… לאמיר ממשיך זיין אביסל נאך רעדן וועגן דעם, דערווייל ליין איך דא וואס עס שטייט.

נאכדעם זאגט ער, ס׳איז געווען גאונים – ער סקיפט [skips] אביסל. דאס הייסט, נאכדעם וואס ס׳איז געקומען די מלכות ישמעאל [Malchus Yishmael: the Islamic Empire], נאכדעם וואס מוסולמענער האבן איבערגענומען, דעמאלטס האט זיך אנגעהויבן די תקופת הגאונים [Tekufas HaGeonim: the Geonic era] באמת. פארדעם הייסט עס די רבנן סבוראי [Rabbanan Savora’ei: the Savoraic sages] און דער המשך פון דער גמרא.

און דארט האט מען גערעדט אראביש, ווייל אלע אידן האבן גערעדט דארט אראביש. און די גאונים האבן געשריבן פירושים [peirushim: commentaries] אויפ׳ן חומש, אויף דער משנה, אויפ׳ן תלמוד – אלעס אויף לשון ערבי [lashon Aravi: the Arabic language], אפילו תשובות [teshuvos: halachic responsa], הלכה. פארוואס? ער טרייט [tries] צו מסביר זיין [masbir zain: explain] פארוואס מ׳האט געשריבן אויף אראביש. דאס איז דאך א הקדמה [hakdamah: introduction] פאר זיין translation [איבערזעצונג].

⟦#3⟧

די צוויי סיבות פארוואס די גאונים האבן געשריבן אויף אראביש

סאו קודם כל, דאס האט מען גערעדט. דאס האט מען גערעדט – דאס הייסט, די חכמים אליינס האבן דאס גערעדט, נישט נאר דער המון עם [hamon am: common folk].

צווייטנס, זאגט ער – יא, זייער אינטערעסאנט – צווייטנס זאגט ער: אראביש איז א גוטע שפראך. ס׳איז א פולע שפראך, מ׳קען דארט זאגן אלעס וואס מ׳דארף זאגן: “לשון רחבה, ממולאה בכל ענין כפי הצורך לכל מדבר ומחבר, והמליצה בה מיושרת ומבוארת ומגעת לתכלית כל ענין יותר ממה שיתכן בלשון עברית” [a broad language, full in every matter according to the need of every speaker and author, and the expression in it is straight, clear, and reaches the ultimate depth of every matter more than what is possible in the Hebrew language]. יא.

דער חסרון אין אונזער היינטיגן לשון הקודש

ס׳איז מער פון לשון הקודש [Lashon HaKodesh: the Holy Tongue / Biblical Hebrew]. ער זאגט, א מינוט, די next line וועסטו זען, ער טרייט צו פארענטפערן: איי, וואס הייסט, וואס איז לשון הקודש? יא, ער זאגט “לפי שהלשון העברית” [because the Hebrew language…] – קוק וואס ער זאגט: ווייל עברית וואס מיר האבן, מיר קענען נישט קיין לשון הקודש, יא? קיינער פון אונז קען נישט קענען עברית.

דאס הייסט, מיר, וואס מיר האבן, מיר ווייסן literally א language – וועל איך זאגן וואס ער מיינט צו זאגן אויף אידיש – א language, כדי ס׳זאל קענען זיין… אויף וויפיל ס׳פאדערט זיך אפילו פאר daily life, דארף עס האבן בערך – כ׳ווייס נישט וויפיל ווערטער ס׳איז דא אין ענגליש. איך מיין אין דער ענגלישער dictionary איז דא אפשר א האלבער מיליאן ווערטער, א ריזיגער סכום, אבער וואס מ׳ניצט אין daily life – איך געדענק נישט אויף דער מינוט די numbers, איך זאג בגדול [bi-chlal/be-gadol: roughly], ווער ס׳וויל מעג נאכקוקן די linguistics, איז דא די research אויף דעם – איך מיין צווישן צוואנציג און דרייסיג טויזנט ווערטער, שרשים [shorashim: root words] מיין איך, יא, אדער א word, ווערטער דארף מען האבן צו קענען שמועסן. כל שכן וקל וחומר [kol she-ken ve-kal va-chomer: all the more so] אויב דו ווילסט מאכן science, דו ווילסט זאכן – יעדע science, יעדע פילאזאפיע האט זיך געוויסע ספעציעלע technical ווערטער. דארפסט צולייגן נאך טויזנטער ווערטער, יא. סאו כדי א language זאל זיין useful –

תלמיד: מער? פופציג? אכציג? וויפיל זענען די numbers?

מגיד שיעור: שרשים. It’s not less. 5,000 words איז פאר א baby, פאר א כיתה ג׳ [kitah gimmel: third grade]. דער קען זיך ארויסגעבן.

אין דעם גאנצן – איך מיין אז אין דעם גאנצן תנ״ך [Tanach: the Hebrew Bible] איז דא בערך פיר טויזנט שרשים, עפעס אזא number. זייער קליין. דאס הייסט, ס׳קען נישט זיין אז א language איז אזוי קליין. דאס הייסט, ס׳קען – אלעס קען זיין, אבער ס׳איז מסתבר [mistaber: likely/logical] אז מענטשן וואס האבן actually גערעדט די שפראך, האבן גערעדט אסאך מער ווערטער. ס׳איז דא אפילו research, כ׳האב געזען research אויף דעם, אז די מחברי התנ״ך [mechabrei ha-Tanach: authors of the Tanach] האבן בדוקא [be-davka: intentionally] געניצט נאר א זייער מצומצמ׳דיגן [metzumtzamdigen: restricted/limited] amount פון ווערטער – אדער די אידן זאלן עס קענען פארשטיין, אדער ס׳איז געווען אנדערע ענינים פארוואס האבן זיי עס געטוהן. אבער א גערעדטע שפראך דארף האבן צוויי אדער דריי מאל אזויפיל שרשים ווי ס׳איז דא אין לשון הקודש אין דער מקרא [Mikra: Scripture], און אפילו אין דער משנה וואס איז דא נאך מער שרשים אויכעט, is not close to enough to actually live daily life with that.

סאו מיר האבן basically, אפילו דער וואס, לאמיר זאגן, ער פארשטייט יעדעס ווארט פון דער מקרא און דער משנה אויף לשון הקודש, ער דארף נישט קיין טייטש, האט ער נאך אלץ נישט קיין שפראך וואס ער קען רעדן. סאו אויב ער וויל – אפילו ער וויל מאכן א פירוש אויף דער משנה, גייט ער מוזן ניצן אנדערע ווערטער. רש״י האט געטרייט. רש״י איז געווען א גאנץ גוטער בקי [baki: expert] אין לשון הקודש, אבער יעדעס דריטע ווארט – נישט יעדעס דריטע ווארט, יעדע פרשה צען מאל – האט ער געדארפט שרייבן א ווארט אויף פראנצויזיש, ווייל מען קען נישט דאס מסביר זיין. פשט אין חומש מיינט עס עפעס; אפילו צו מסביר זיין האט מען זייער א hard time. ממילא אויב מ׳וויל רעדן צו דער זאך, it’s actually very hard.

תלמיד: צוויי טויזנט?

מגיד שיעור: וואו! אין דעם תנ״ך, דאס הייסט אין די… זייער ווייניג. It’s a crazy restricted, you call it, vocabulary. סאו מ׳קען נישט שרייבן – מ׳קען אפילו נישט שרייבן קיין פירוש אויף דער תורה אין לשון הקודש, דו כאפסט? ווייל ס׳וועט זיין – טרייעסט צו זען, אויב איינער וויל מקפיד זיין [makpid zain: be strict] צו שרייבן נאר ווערטער וואס שטייט אין דעם חומש, נאר שרשים, ס׳וועט זיין אזוי, בקיצור, ס׳וועט אויסזען אזוי ווי א פסוק חומש וואס שטייט אין דעם חומש.

סאו דאס איז די פראבלעם. וועגן דעם זאגט ער: די גאונים וואס האבן געקענט אראביש, האבן זיי געטשוזט [chosen] – זיי האבן געקענט אלע שרייבן אויף לשון הקודש – האבן געטשוזט צו שרייבן אויף אראביש, ווייל אזוי קען מען שרייבן קלארער, דאס הייסט, מ׳קען זיך ארויסגעבן.

⟦#4⟧

די פראבלעם פון שרייבן נאר אויף לשון הקודש היינטיגע צייטן

יא, I think that this is an actual problem nowadays also. ס׳הייסט, people, ביי אונז למשל, ווען מיר הייערן [hire] – נאך איך רעד מיט ר׳ יונתן הדני, א מענטש וואס מ׳הייערט זיי צו שרייבן, א סופר [sofer: writer/scribe], ס׳איז געווען זיין job – סאו אסאך מאל ביי די מער היימישע, זאגט מען: “שרייב נישט אבער קיין עברית׳ישע [Ivrit-ishe: Modern Hebrew] ווערטער, שרייב נאר לשון הקודש׳דיגע ווערטער.” It basically means: don’t explain yourself.

ווייל מ׳דארף, מ׳קוועטשט אריין. א מענטש האט emotions, אדער ער האט ideas, ער האט concepts. ר׳ יונתן האט זיך געטשענדזשד [changed] אויף concepts אויף עברית, ווייל ס׳איז אויך ענגליש – ער זאגט די ענגלישע ווערטער אויף עברית. ווייל די point איז, ווייל דאס איז concepts וואס מענטשן האבן מחוקק געווען [mechokek geven: coined/established], מרחיב געווען [marchiv geven: expanded] די חכמה, דעם מקצוע [miktzoa: field/subject], whatever ס׳איז דער מקצוע, איז דא אסאך ווערטער. אדער אפילו מיר האבן feelings – מענטשן וואס מיר פארשטייען זיך אויף ענגליש mostly, ווער ס׳איז געוואוינט אין אמעריקע, געווענליך פארשטייט זיך אויף ענגליש אסאך בעסער ווי ער פארשטייט זיך אויף… ענגליש, אידיש אביסל, whatever געמישעכץ פון languages. If you want it דווקא, מ׳וויל זיין אזוי traditional און שרייבן נאר אויף לשון הקודש, you end up not actually explaining yourself. איך מיין אז איינע פון די reasons פארוואס רוב ספרים קען מען נישט פארשטיין, איז ווייל ס׳איז געשריבן אויף לשון הקודש.

חסידישע ספרים און די אידישע שפראך

דאס זאג איך נאר, דער הייליגער תניא [Tanya: Rabbi Schneur Zalman of Liadi] שרייבט אויך דאס, כידוע, אין זיין אגרות הקודש [Igros Kodesh: Holy Epistles, section of the Tanya]… אין אגרות הקודש שטייט, ס׳איז זייער א וויכטיגער יסוד: אין אגרות הקודש שטייט, מענטשן מיינען מ׳קען לערנען חסידישע ספרים און פארשטיין וואס ער זאגט. Every חסידיש ספר, almost every single one, האט געשריבן א מענטש וואס האט געזאגט תורה אויף אידיש. אידיש איז געווען די language. מ׳האט נישט געקענט דעמאלטס ענגליש; מ׳האט גערעדט אידיש, מ׳האט זיך פארשטאנען אויף אידיש. אבער ס׳האט נישט געפאסט פאר קיינעם צו שרייבן א ספר אויף אידיש. דאס, מיט אנדערע ווערטער וואס ס׳מיינט צו זאגן: ס׳האט נישט געפאסט פאר קיינעם זיך actually מסביר זיין וואס ער וויל זאגן.

סאו ווען מען שרייבט א ספר, זעען חסידישע ספרים זאגן אזעלכע דרושים [derushim: homiletical interpretations] דארט: ווער איז שלמה, ווער איז משה. What is actually bothering you? What are you trying to say? ער קען נישט זאגן; ער קען זאגן אויף אידיש, cause that’s tradition. די אראבער האבן זיך ווייניגער געשעמט, דאס איז דער secret. די אראבער, די גאונים, די ראשונים [Rishonim: medieval commentators], they were a lot more open in that sense.

ס׳איז דא געוויסע חסידישע ספרים, הא? ס׳איז דא געוויסע חסידישע ספרים… ניין, אונזער אידיש איז דאך אין דער טיטול [אין א שוואכן מצב], מיר קענען נישט קיין אידיש אויך נישט היינט. אפילו אין סאטמאר וואס מ׳רעדט אידיש, וועסט הערן די אמאליגע… ניין! וועסט הערן, כ׳רעד שוין נישט פון דעם, וועסט הערן די אמאליגע אידישיסטן, די מענטשן, די אלטע אידן וואס פלעגן רעדן אידיש – מ׳האט געהאט אסאך מער ווערטער, ס׳איז א זאפטיג אידיש… ער׳ט געהאט, ער׳ט געקענט זיך ארויסגעבן…

תלמיד: ר׳ יאשע בער [Rabbi Joseph B. Soloveitchik].

מגיד שיעור: ר׳ יאשע בער, יא. יא, למשל אפילו ר׳ יאשע בער. גוט אידיש? ר׳ יאשע בער איז פון פוילן, יא? ער רעדט beautiful, און ער קען זיך ארויסגעבן אויף אידיש, און אסאך מאל קען ער זיך ארויסגעבן אויף אידיש בעסער ווי אויף לשון הקודש אדער אויף ענגליש, ווייל דאס איז זיין מאמע-לשון.

אבער אין חסידישע ספרים, ס׳איז דא חסידישע ספרים וואס איז זיך ערלויבט אריינצושרייבן אידישע ווערטער מפעם לפעם [mi-pa’am le-fa’am: from time to time], ווייל ס׳איז סתם נישטא קיין וועג. אין חב״ד איז דא ווערטער – שטייט “בלשון אשכנז” [bi-leshon Ashkenaz: in the Ashkenazic/Yiddish language], “איינוועגס”, יא. עס מאכט זיך אמאל אז ער גיט א זאג אויף אידיש, because it doesn’t have a way of saying it. But I think that this is what… ס׳איז דא reasons פאר דעם, but ס׳איז א גרויסע פראבלעם. מחסום [machsom: barrier]. ס׳איז א גרויסער מחסום צו פארשטיין די תורה, ווען א מענטש קען דאך פארשטיין די תורה ביי actually זיך אריינצוהאקן אלעס…

לשון הקודש קעגן מאדערנעם עברית

תלמיד: זיי זאגן דאך איינגענומען אז ס׳איז לשון הקודש דאס גוטע, און עברית איז נישט גוט!

מגיד שיעור: ניין…

תלמיד: ס׳איז ממש הפך על הפך [hefech al hefech: completely opposite]! עברית האט גענומען לשון הקודש וואס פעלט אויס און צוגעלייגט… מ׳דארף צולייגן אסאך ווערטער. אה, צי ס׳איז דאך beautiful אדער נישט איז נאך א חילוק, אבער דאס האבן זיי טאקע געטוהן.

מגיד שיעור: ניין, ניין, איך בין מסכים.

תלמיד: איך האב שוין געהערט ביי כל מיני רבי׳ס האבן געזאגט אז עברית איז נישט גוט ווייל ס׳איז נישט אזוי ווי לשון הקודש. פארקערט! לשון הקודש איז very small, עברית מאכט א שיינע שפראך!

מגיד שיעור: אפילו ווער ס׳האלט אזוי איז מודה, ער מוז מודה זיין צו דעם אז לשון מקרא [lashon Mikra: Biblical Hebrew] – קודם כל, whatever that means, איך גיי נישט יעצט אריין – איך זאג אז אפילו אויב מען זאגט לשון הקודש איז זייער… די עברית, אפילו ווען מען זאגט אז עברית איז נישט קיין גוטע, let’s say – I don’t know what that means, but that’s not our שיעור today. But אפילו – כ׳ווייס וואס זיי מיינען, כ׳פארשטיי נישט וואס זיי מיינען – אבער על כל פנים, אפילו ווען מען זאגט אזוי, מיינט נאך אלץ נישט מוכרח [muchrach: necessary/proven] אז מיר קענען לשון הקודש. ווייל מיר האבן נאר א שריד, א שריד ופליט [sarid u-falit: a remnant and survivor] וואס איז געבליבן אין תנ״ך. תנ״ך איז – אפילו ווען דער אייבערשטער האט גערעדט צו א נביא אין דעם זמן התנ״ך, האט ער געקענט רעדן מער ווערטער ווי ס׳שטייט. ס׳שטייט דאך נישט יעדעס ווארט אין דעם חומש, יא? דער חומש איז זייער restricted.

אראביש אלס א שוועסטער-שפראך פון לשון הקודש

So, קענסט זאגן אז ס׳איז דא לשון הקודש, ס׳איז דא אן ideal לשון הקודש. By the way, אויב אזוי קענסטו זאגן אז אראביש איז די לשון הקודש׳דיגע ווערטער וואס מ׳האט פארלוירן. ווייסט ווער ס׳זאגט דאס? דער רבי אברהם אבן עזרא [Rabbi Abraham ibn Ezra], ס׳איז נישט קיין joke. יא, because if you think about it, [Arabic] is just a sister language of לשון הקודש.

תלמיד: Yeah, I think that’s a dangerous man.

⟦#5⟧

מגיד שיעור: דער אבן עזרא, sometimes ווען ס׳איז דא א פסוק וואס ער פארשטייט נישט, זאגט ער: אויף אראביש טייטשט עס אזוי, מסתמא מיינט עס די זעלבע זאך.

יא, יא. ניין, אפריקע קומט נישט אריין, אבער אראביש קומט אריין. וואס דאס אפריקע? ניין, cause it’s true, דאס זענען Semitic languages. Hebrew is a daughter of… א משפחה מיט לשון הקודש, אראביש, אראמיש – זענען אלע שפראכן וואס זענען געקומען פון דעם זעלבן זיידן, פון עפעס א – אויב מען וויל זאגן לשון הקודש, קען מען זאגן דער אריגינעלער לשון הקודש, נישט קיין חילוק. אראביש איז אן אמת׳דיג אייניקל פון לשון הקודש, אריינגעמישט פון דא און פון דארט, וואס איז באמת פון לשון הקודש, so ס׳איז דא זיכער אסאך שרשים. וואס?

תלמיד: אז די תפילין קומט טאקע פון Egypt…

⟦#6⟧

ארטסקראל׳ס ענגליש און ר׳ נחמן מברסלב׳ס צוגאנג צו אידיש

מגיד שיעור: אקעי, אבער… אקעי, יא. אקעי, איך קען נישט שווערן, אבער על כל פנים דאס איז אמת אז ס׳קען… אקעי שוין, נחזור לענינינו [nachzor le-inyaneinu: let us return to our topic], אז ס׳איז זייער וויכטיג. דאס איז די צווייטע סיבה וואס ער גיט פארוואס ס׳איז אנגעשריבן אויף אראביש.

I think that it’s very useful. I think that היינט למשל, ArtScroll וואס מען שרייבט אויף ענגליש – שרייבן אויף ענגליש אזא ישיבישע, אזא invented ענגליש וואס קיינער רעדט נישט, העלפט אונז גארנישט.

און אויב מען וויל actually זיך מסביר זיין די תורה, עפעס וואס מען לערנט, דארף מען שרייבן אויף whatever דיין שפראך, אזוי ווי ר׳ נחמן [Rabbi Nachman of Breslov] האט געזאגט אז איינער וויל דאווענען זאל ער דאווענען אויף אידיש, ווייל… וואס מ׳רעדט. יא, ר׳ נחמן איז דער איינציגסטער וואס האט זיך געוואגט צו שרייבן, צו דרוקן א ספר אויף אידיש – ר׳ נחמן, ר׳ נתן [Rabbi Noson of Breslov]. סיפורי מעשיות [Sippurei Ma’asiyos: Tales of Rabbi Nachman] האט ער געדרוקט אויף אידיש.

תלמיד: יא? סיפורי מעשיות אויף אידיש?

מגיד שיעור: יא. ס׳איז געמאכט א translation פונדערויבן, אבער ס׳איז דא דאך פונדערונטן די אידיש, אוודאי. איינע פון די ערשטע ספרים וואס מ׳האט actually געדרוקט אויף אידיש פאר מענער איז געווען דער סיפורי מעשיות.

די שוועריגקייט פון איבערזעצן פילאסאפיע, די פארשפרייטונג פון חכמות אין אדום, און די אנטדעקונג פון דקדוק

איבערזעצן פילאסאפישע מושגים אויף לשון הקודש: דער רמב״ם קעגן אבן תיבון

מגיד שיעור: ער האט זיך ערלויבט צו שרייבן וואס ער טראכט, איי מ׳דארף שרייבן לשון הקודש [Lashon HaKodesh: the Holy Tongue/Hebrew], so you see there’s a lot of Yiddishism there. ער האט איבערגעשריבן וויאזוי ער טראכט אויף אידיש אויף לשון הקודש׳דיגע ווערטער, וואס ס׳איז אסאך מער ווי רוב אנדערע מענטשן מ׳קען זען. סאו עניוועיס, דאס איז די reason פארוואס זיי האבן געשריבן אויף אראביש. די זעלבע זאך היינט, ס׳איז דא אסאך זאכן וואס ס׳איז בעסער צו שרייבן אויף… און דאס איז אמת, ער האט זיך זייער גע׳גמגמ׳ט [ge’gimgem’t: stammered/struggled], און one of the reasons why it’s very hard to understand דעם רמב״ם [Rambam: Rabbi Moshe ben Maimon, Maimonides] ווען ער שרייבט לשון הקודש איז וועגן ער שרייבט לשון הקודש.

יא, איך האב שוין גערעדט וועגן דעם אין כמה הזדמנויות [kamah hizdamnuyot: several occasions], ווען דער רמב״ם פרובירט איבערצושרייבן פילאסאפישע מושגים [musagim: concepts]. דער רמב״ם האט געשריבן א בריוו צו אבן תיבון [Ibn Tibbon: Rabbi Shmuel Ibn Tibbon] וועגן וויאזוי צו translate, ס׳איז דא די אלע שמועסן זענען struggling with this issue. ווייל דער רמב״ם אליין האט פרובירט צו געבן עצות [eitzos: advice] פאר אבן תיבון וויאזוי צו שרייבן, און אבן תיבון האט נישט געפאלגט זיינע עצות – מ׳האט גערעדט וועגן דעם שוין – because it’s not clear that the רמב״ם himself was the best translator. דאס הייסט, רבי שמואל אבן תיבון האט זיך געוואגט צו דינגען אויפ׳ן רמב״ם אויף אזעלכע זאכן.

סאו דער רמב״ם על כל פנים [al kol panim: in any case] האט איבערגעשריבן זייער אסאך מושגים פון פילאסאפיע אויף לשון הקודש, און מענטשן לערנען משנה תורה [Mishneh Torah: Maimonides’ code of Jewish law], זיי מיינען אז ס׳איז לשון הקודש, זיי כאפן נישט וואס ער זאגט ווייל ער פרובירט עס איבערצושרייבן אויף אזא לשון משנה [Lashon Mishnah: Mishnaic Hebrew]. אויב מען קען די source, אויב מען פארשטייט וואס ער פרובירט צו זאגן – יא, יא, אוקעי, נו, פארשטייסט די source, פארשטייסט וואס ער פרובירט צו זאגן – פארשטייסטו ביי דעם. אויב מ׳נעמט שמונה פרקים [Shemonah Perakim: Maimonides’ Eight Chapters, introduction to Pirkei Avot] אדער אנדערע זאכן וואס איז יא געשריבן אויף אראביש, it’s a lot closer to understand the concept what he’s trying to explain to you. אבער אין משנה תורה שרייבט ער עס אליין אין א… ס׳איז הערליך.

תלמיד: ער האט זיך באדראשן… saying it’s better than the one that he wrote in Arabic because I can’t get to the source.

מגיד שיעור: In certain ways, right. I mean, there was סיי אין משנה תורה וואס ער האט געשריבן אין לשון הקודש, right, וואס ער האט שוין אליין איבערגעטייטשט אין זיין קאפ דעם קאנצעפט צו לשון הקודש. Sometimes it’s hard to know what he’s referring to. And די זעלבע זאך, ר׳ שמואל אבן תיבון׳ס translation האט די מעלה [ma’alah: advantage] אז ער איז זייער נאנט צו דער אראביש, so ס׳איז זייער גרינג צו כאפן די פילאסאפישע ווערטער. לאו דוקא [lav davka: not necessarily] ס׳איז נישט אז מען דארף אזוי translate, אבער it’s the way to get it. אוקעי, anyways, this is the problem. דאס איז א צווייטע זאך.

⟦#2⟧

די דריטע סיבה פאר שרייבן אויף אראביש, און דער מצב אין ארצות אדום

מגיד שיעור: דריטע סיבה, זאגט ר׳ יהודה [Rabbi Yehuda Ibn Tibbon] פארוואס מען האט געשריבן די חיבורים [chiburim: compositions/works]: סתם וואלט מען געוואלט רעדן פאר׳ן המון עם [hamon am: common people] וואס קען נישט קיין לשון הקודש. יעצט זאגט ער אזוי: איז דאס איז דער מנהג [minhag: custom] פון די חכמי עמנו בארצות ישמעאל [chachmei ameinu b’artzos Yishmael: the sages of our people in Islamic lands], האבן געשריבן אלעס אויף אראביש – רוב געשריבן אויף אראביש, סיי אין חכמת התורה [chochmas haTorah: Torah wisdom], סיי אין חכמות אחרות [chochmos acheiros: other sciences/wisdoms], געשריבן אלעס אויף אראביש.

זאגט ער אזוי: חוץ פון דעם וואס דער אייבערשטער האט רחמנות [rachmanus: mercy] געהאט אויף די אידן און זיי געגעבן גאונים [Geonim: brilliant scholars/leaders of the post-Talmudic era] אין ארץ ישמעאל, אויך אין ארצות אדום [artzos Edom: lands of Edom, i.e., Christian Europe] – דאס הייסט אין Europe, יא? אין אדום מיינט Christians, Christendom – דער אייבערשטער אויך האט רחמנות געהאט אויף די אידן און זיי געגעבן פליטה לשאר עמנו [peleitah l’she’ar ameinu: a remnant for the rest of our people], איז דארט אויך געווען חכמים גדולים [chachamim gedolim: great sages]. אבער דארט איז געווען א חיסרון [chisaron: deficiency/lack]. אזוי זאגט ער. און ס׳איז כדאי [kedai: worthwhile] צו זען, ער זאגט פארוואס.

אין דער ארץ אדום איז אויך געווען גרויסע חכמים אין חכמת התורה והתלמוד מימים קדמונים [chochmas haTorah v’haTalmud miyamim kadmonim: wisdom of the Torah and Talmud from ancient days] – מיין איך פון דעם ערשטן אשכנז׳ישן גדול [gadol: great scholar], whoever that was, רבינו גרשום [Rabbeinu Gershom] אדער זיין רבי – אבער זיי האבן נישט עוסק געווען [oisek geven: engaged] אין אנדערע חכמות. פארוואס? ווייל זיי האבן נישט געהאט קיין ספרים [sefarim: books]. אזוי זאגט ער.

פארוואס די ראשונים אין אשכנז האבן נישט געלערנט לימודי חול

I think that he is right about this. In other words, נישט יעדע זאך קען מען מאכן פאר אן אידיאלאגיע. אסאך מאל מענטשן זאגן: די שיטה [shitah: ideological approach] פון תוספות [Tosafos: medieval Franco-German Talmudic commentators] איז געווען נישט צו לערנען קיין לימודי חול [limudei chol: secular studies]. אוקעי, ווייל ווי אסאך לימודי חול books איז געווען אין תוספות׳ס library? מ׳מיינט אז אין שטעטל וואו רבינו תם [Rabbeinu Tam: Rabbi Yaakov ben Meir, leading Tosafist] האט געוואוינט איז געווען בכלל א public library? און אויב ס׳איז געווען, אויף וועלכער שפראך איז עס געווען געשריבן? Right, אויף לאטייניש. און רבינו תם האט נישט גערעדט קיין לאטייניש, אדער אפשר א פאר ווערטער געקענט, ער האט נישט געקענט ליינען. און רוב ראשונים [Rishonim: medieval Torah commentators] אין אשכנז [Ashkenaz: Franco-Germany] האבן בקושי [b’koshi: barely] געקענט ליינען א ווארט אויף דער גוי׳אישער שפראך פון זייער געגנט.

So ס׳איז דאס וואס מ׳זאגט אז זיי פלעגן זיך נישט פירן צו ליינען – זיי האבן נישט געהאט קיין ברירה [breirah: choice], וואס פאר א ברירה האבן זיי געהאט? זיי האבן פארקערט, they were very curious. יעדעס אידיש ספר, יעדע זאך אויף לשון הקודש האבן זיי געלערנט בעיון [b’iyun: in depth], פרובירט צו פארשטיין וויפיל זיי האבן געקענט. אבער וואס האבן זיי געקענט אז זיי האבן נישט געהאט?

ביז ער איז געקומען, יעצט לויפט ער און זאגט אזא מעשה, דאס איז true, כ׳האב שוין געזאגט, כ׳זאג דאס איבער, כ׳האב שוין געזאגט דאס אלעס אמאל, אבער ס׳שטעכט נאר אינעווייניג, ס׳ווייסט נאר אינעווייניג. וואס? ער זאגט קלאר, יא, דער ראב״ד [Ra’avad: Rabbi Avraham ben David of Posquières] איז אזא דאס. ער זאגט, ער פרובירט זיך צו האלטן גרויס נאך דעם אויך, אבער למעשה [l’ma’aseh: in practice], ער זאגט אז ער׳ט נישט געקענט קיין טראפ [trop: drop/iota], נישט ער, נישט זיינע רבי׳ס האבן געקענט.

⟦#3⟧

די אויפלעבונג פון חכמות אין פראוואנס דורך רבינו משולם מלוניל

מגיד שיעור: ער זאגט, ביז ס׳איז געווען “המנורה הטהורה” [haMenorah haTehorah: the pure lamp] – בקיצור [b’kitzur: in short], ער גיט אסאך שבחים [shvachim: praises] פאר זיין patron דא, הרב החסיד רבינו משולם [HaRav HaChassid Rabbeinu Meshulam: the pious Rabbi Meshulam]. ס׳איז געווען רבי משולם מלוניל [Rabbi Meshulam of Lunel], יא, ס׳איז דא חיבורים פון אים, און דער רבינו משולם האט, ס׳איז דא בריוון פון אים מיט אנדערע גדולי הדור [gedolei ha-dor: great scholars of the generation], תשובות [teshuvos: halachic responsa], ער דינגט זיך אין הלכה [halachah: Jewish law] מיט די גדולים דארטן אין wherever, אין פראוואנס. און ער האט זיך מורא׳דיג געקאכט אין לערנען. “ותדבק נפשו בתורת אלהיו ביראה, וישם החכמה כסו ומחסהו” [vatidbak nafsho b’Toras Elokav b’yirah, vayasem ha-chochmah kiso u’machsehu: and his soul cleaved to the Torah of his God in awe, and he made wisdom his seat and his refuge].

ער האט מורא׳דיג געהאט א תשוקה [teshukah: desire/yearning] צו די “ספרי החכמות אשר חיברו הגאונים” [sifrei ha-chochmos asher chibru haGeonim: the books of wisdom/science that the Geonim composed]. ער האט געהערט אז ס׳איז דא. ווי׳ט ער געהערט? איינער׳ט אים פארציילט, האט ער געהערט אז ס׳איז דא די חכמות וואס די גאונים האבן געשריבן, די גאונים אין חכמת ישמעאל. טייטש, און ער גיט א ליסטע פון די חכמות, כפי יכלתו [k’fi yecholto: according to his ability] האט ער פרובירט צו מעתיק זיין [ma’atik zain: translate/copy] סיי חכמת התורה – ס׳הייסט מעתיק געווען ספרים אויף חומש [Chumash: the Pentateuch], אויף הלכה און אזוי ווייטער.

By the way, רבי אברהם אבן עזרא [Rabbi Avraham Ibn Ezra] איז געווען איינער פון די מענטשן וואס האט אסאך פארציילט פאר די מענטשן אין אדום אין חכמות, סיי חכמת הלשון [chochmas ha-lashon: the science of language/grammar]. יא, by the way, רש״י [Rashi: Rabbi Shlomo Yitzchaki] is the biggest example. ווי איך דארף זיך מתעכב זיין [mis’akev zain: linger/dwell] א סעקונדע אין דער נושא [nosei: topic] פון חכמת הלשון, ווייל איינע פון די goals פון דעם שיעור, פון דער שטיקל גרופע שיעורים וואס זענען דא דא, איז זיך צו דינגען מיט געוויסע גדולי האחרונים [gedolei haAcharonim: great later authorities], אזוי ווי רבי שמשון הירש [Rabbi Samson Raphael Hirsch].

⟦#4⟧

די היסטאריע פון דקדוק און איר השפעה אויף פשט אין חומש

די פאלעמיק מיט רש״ר הירש וועגן שרשים

מגיד שיעור: און רבי שמשון הירש למשל איז זייער busy צו זאגן אז ער גייט נאר מיט דער ריינער לויטערער תורה, נישט אזוי ווי דער רמב״ם וואס האט אריינגעברענגט פרעמדע חכמות, ער זאגט נאר וואס די תורה איז. כ׳וויל סתם באמערקן אן אינטערעסאנטע זאך. דער רב הירש למשל, זיין גאנצע ספר, איינע פון זיינע גרויסע תורות איז צו ניצן שרשים [shorashim: linguistic roots], צו connect שרשים, די meanings, יא?

רבי יונה אבן ג׳נאח און די אנטדעקונג פון דריי-אותיות׳דיגע שרשים

יעצט, ענק ווייסן אז קיין איינער פון די תנאים [Tannaim: Mishnaic sages], קיין איינער פון די אמוראים [Amoraim: Talmudic sages], קיין איינער פון די גאונים, האט נישט געוואוסט דקדוק [dikduk: grammar] – basic, די idea, אפילו די idea אז ס׳איז דא שרשים אין לשון הקודש, און יעדער שורש האט דריי, שרשים פון דריי אותיות [osiyos: letters], און פון זיי בויט מען בנינים [binyanim: verb conjugations/structures]. This was invented by a איד named – נישט invented, discovered – רבי יונה אבן ג׳נאח [Rabbi Yonah Ibn Janach]. רבינו יונה אבן ג׳נאח איז געווען אן איד, ער האט געלערנט אראביש, ער האט געשריבן אויף אראביש זיינע ספרים, די ערשטע ספרי דקדוק.

וואספארא century איז ער? ניינטע, אכטע? יא, earlier, איך געדענק נישט.

*(אלגעמיינע דיסקוסיע מיט די תלמידים)*

מגיד שיעור: ניין, ניין, ניין, נישט טבריה [Tiberias], nothing to do with טבריה. טבריה האט נישט געקענט קיין דקדוק. חכמי טבריה [chachmei Teveriah: the Masoretic scholars of Tiberias] didn’t know דקדוק, they knew מסורה [Masorah: tradition of biblical text transmission and vocalization], yeah, they didn’t know how דקדוק, how the Hebrew grammar works.

רבינו יונה אבן ג׳נאח האט געשריבן א ספר, ספר הרקמה [Sefer HaRikmah], ספר השרשים [Sefer HaShorashim], which is the main… יא, הרקמה is the theoretical ספר.

תלמיד: ספר השרשים לרד״ק [Radak: Rabbi David Kimchi]?

מגיד שיעור: ניין, ניין, אסאך שפעטער, רד״ק איז אסאך שפעטער. יא, יא, אין זיין הקדמה [hakdamah: introduction] איז ער מסביר [masbir: explains] וויאזוי ס׳איז געגאנגען. יא, יא, right, this is all basic facts.

און ער האט גענומען… Now, די אראבערס אין דעמאלטס, אין יענע צייטן, איינע פון די גרויסע חכמות וואס די אראבערס האבן עוסק געווען איז געווען דקדוק, ווייל זיי האבן געדארפט מפרש זיין [mefaresh zain: interpret/comment on] דעם קאראן. And they also, there was a philosophical theory that דקדוק איז די בעסטע חכמה actually. זיי האבן שטארק עוסק געווען אין דקדוק און זיי האבן discovered אדער מפתח געווען [mefatei’ach geven: developed] די idea אז אין א שפראך – דאס הייסט אין אראביש, וואס אראביש ארבעט פונקט אזוי ווי לשון הקודש אין דעם דקדוק, דאס הייסט besides for it being similar meanings, די structure פון דער language איז like הונדערט פראצענט אדער ניין און ניינציג פראצענט. דאס הייסט if you learn Arabic, איז מען לערנט לכאורה [l’chora: ostensibly] די זעלבע זאך: די שרשים, יעדער שורש האט דריי אותיות, און ס׳איז די זעלבע. אלע די כללים [klalim: rules] וואס איז דא אין לשון הקודש איז דא אויך אויף אראביש, אויך אויף אראמיש by the way. אראמיש איז also a Semitic language, all work. אין ענגליש למשל איז נישט דא אזא זאך, ס׳איז נישט דא קיין דריי שורש, נישט דא קיין שרשים. דאס, די תכונה [techunah: characteristic/trait] פון דקדוק איז א תכונה פון Semitic languages.

און זיי האבן… דער רבי יונה אבן ג׳נאח מיט חבריו [chaverav: his colleagues] איז עס געווען די ערשטע. נאך אביסל אפשר פאר דעם, רב סעדיה גאון [Rav Saadia Gaon] א משהו [mashehu: a tiny bit] געווען, אביסל נאך אים האט ער א משהו דאס געלערנט, אבער בעיקר [b’ikar: primarily] רבי יונה אבן ג׳נאח. רב סעדיה גאון האט נאכנישט געהאט דעם גאנצן structure פון דקדוק, נאר אביסל. רבי יונה אבן ג׳נאח האט מעתיק געווען: ער האט געלערנט וויאזוי די אראבערס ניצן אויף אראביש און ער האט עס transferred צו לשון עברית [lashon Ivrit: the Hebrew language] צו מסביר זיין וויאזוי די שפראך ארבעט.

דקדוק אלס א וויסנשאפט צו באשטימען “פשט” קעגן “מדרש”

And this was the first time… I had a שיעור by my house, once upon a time, פון אן איד, אלנתן געדענקסט? ער איז געווען אין לעיקוואוד, אפשר איז ער געווען דא אויך? איך געדענק נישט. אלנתן חיים, ער איז אזא גרויסער חסיד [chassid: devotee/enthusiast] פון דעם אבן ג׳נאח, ער איז געקומען דארט רעדן בשבחו [b’shivcho: in his praise]. ס׳איז געווען א וואך נאך October 7. און ער האט מסביר געווען דארט – און by the way, איך זאג דאס ווייל מען וועט פארשטיין א זאך וויכטיג וועגן רש״י – ער האט מסביר געווען: this was the first time in history אז ס׳איז געווען א science צו וויסן וואס איז פשט [pshat: plain/contextual meaning] אין חומש און וואס איז נישט פשט אין חומש.

איך מיין אז it can’t be overstated אז די תנאים ואמוראים האבן דאס נישט געוואוסט. איך מיין, אפשר טאר מען דאס נישט זאגן אין בארא פארק מיט פראס ווארפן? ס׳איז א פאקט אז זיי האבן עס נישט געוואוסט.

ניין, מענטשן זאגן דער מדרש [Midrash: homiletic exegesis], ס׳איז דא די גאנצע מחלוקת [machlokes: dispute/controversy] וואס מען ווייסט, צווישן די פשטנים [pashtanim: commentators focusing on plain meaning] און די מדרשים. יא, רש״י קומט, ער זאגט פשט, און נאכדעם זאגן אונז, יא, sometimes קומען היינטיגע מענטשן זאגן, אבער דעם מדרש קען מען יא פארענטפערן. דער פאקט איז אז דער מדרש, מענטשן וואס האבן געמאכט דעם מדרש, האבן נישט געוואוסט די basic rules פון וויאזוי לשון הקודש ארבעט.

שפראך קעגן דקדוק ביים לערנען מקרא (שאלות און דיסקוסיע)

תלמיד: דקדוק, און זען אין רש״י…

מגיד שיעור: ניין, מ׳דארף בכלל נישט. צו קענען רעדן א language דארף מען בכלל נישט קענען דקדוק.

תלמיד: …

מגיד שיעור: אויך נישט. צו actually קענען, רוב מענטשן ווייסן נישט. It’s a science, מ׳קען עס justify. איך זאג נישט אז צו actually רעדן א שפראך – מען קען רעדן אידיש, מען קען… אויך נישט. ניין, מ׳געוואוינט זיך צו וויאזוי דאס ארבעט, you don’t have to know the rules.

אבער ווען ס׳קומט צו מפרש זיין את המקרא [es haMikra: the Scripture] – רוב מענטשן, ס׳איז פארקערט, ס׳קען זיין אז עס שאדט, ס׳איז נישט נוגע [nogei’a: relevant]. ווען ס׳קומט צו מפרש זיין דעם פסוק [pasuk: verse], ס׳איז דא פארשידענע פשטים [pshatim: interpretations] אין דעם פסוק. איז זען, וויאזוי קען מען וויסן וועלכער פשט איז גוט? יעדער איינער קען זאגן א פשט.

Now, the first way that was discovered אז מ׳קען actually וויסן, מ׳קען פרובירן וועלכער פשט איז גוט, איז על פי דקדוק [al pi dikduk: according to grammar]. איז זען, רש״י, now רש״י, יעדער איינער האלט אז רש״י איז דער… כאילו ווי רש״י, יא. כאילו די אלע… ס׳מוז זיין אז ס׳איז געווען כללי [klalei: rules of] science דארט. א language איז אייביג פאר דעם דקדוק.

חכמת הדקדוק, די איבערזעצונגען פון די תיבון משפחה, און דער ארט פון חכמת המוסר

חכמת הדקדוק אלס א מדע (וויסנשאפט) אין לערנען תורה

מגיד שיעור: ווען ס׳קומט צו מפרש זיין [mefaresh zayn: ערקלערן] דעם פסוק [pasuk: פסוק אין תורה], ס׳איז דא פארשידענע פשטים [peshatim: טייטשן] אינעם פסוק. אזא איינער, וויאזוי קען מען וויסן וועלכער פשט [peshat: פשוטיגער טייטש] איז גוט? יעדער איינער קען זאגן א פשט.

Now, the first way that was discovered אז מ׳קען actually וויסן, מ׳קען פראוון (prove) וועלכער פשט איז גוט, איז על פי דקדוק [al pi dikduk: לויט די כללים פון גראמאטיק]. אזא איינער רש״י [Rashi: רבי שלמה יצחקי], now רש״י, יעדער איינער האלט אז רש״י איז א… מדקדק [medakdek: א גראמאטיקער]. רש״י, זעט מען? קען מען אן רש״י גיין? ס׳מוז זיין אז ס׳איז געווען מדע [mada: וויסנשאפט], science אין דעם.

שמועס און דעבאטע: וואס איז געווען פריער – די שפראך אדער דער דקדוק?

תלמיד א׳: מ׳קען נישט זאגן a language, languages זענען קודם [kodem: פריער] ווי דקדוק. דקדוק is a theory of the language, right?

מגיד שיעור: יא. אודאי דאס.

תלמיד א׳: דקדוק is trying to say that the language came out of the דקדוק.

מגיד שיעור: ניין, ניין, ניין.

תלמיד א׳: What do you mean?

מגיד שיעור: קיינער האט נישט געקאפט a language דורך מאכן א דקדוק און דערנאך מאכן א שפראך.

תלמיד א׳: No, but it was written, the language was written in a certain way. ווער האט פאראייניגט?

תלמיד ב׳: אלעמאל קען מען זאגן, by the way דקדוק איז אלץ לאו דוקא [lav davka: נישט אומבאדינגט]. אלעמאל קען איינער זאגן דא איז פשט אנדערש, א יוצא מן הכלל [yotzei min ha-klal: אן אויסנאם פונעם כלל].

תלמיד א׳: אבער at least, if you assume that there’s rules.

מגיד שיעור: נישט טויזנטער, נו. אסאך. לאמיר זאגן…

תלמיד א׳: But actually די זאכן, דקדוק is not coming to say that the person that made this language had these…

מגיד שיעור: כ׳פארצייל נאר, ניין, ניין. קודם, מענטשן מאכן נישט language, however, אקעי. It’s a different שמועס. ניין, ניין, דקדוק is the discovery of the rules that govern the language.

תלמיד א׳: על הכלל [al ha-klal: אויפ׳ן כלל], איך מיין אז אין אכט און ניינציג פראצענט. ווייסטו וואס ס׳איז דא rules? ס׳איז דא, ווייל דו זעסט דאך אז ס׳שטימט יעצט. אהה. מוז זיין אז ווער ס׳האט געמאכט האט געהאט… זיי זענען ביידע… א חכמה [chochmah: חכמה/וויסנשאפט] פון גאט.

מגיד שיעור: מ׳מאכט נישט קיין שפראך. ניין, מ׳מאכט נישט, ס׳איז געבויט, ס׳איז געבויט אזוי.

תלמיד א׳: ס׳איז נישט by chance אז ס׳קלאפט אז אן אנדערע…

מגיד שיעור: ניין, ס׳איז intuitively, אקעי, יעצט דאס איז… listen, listen, דאס איז א פילאסאפישע חקירה [chakirah: אויספארשונג], כ׳גיי נישט אריין דא, כ׳וויל דא פארציילן. כ׳פארצייל, this is a very serious question, that’s what you’re talking about, but בפשטות [bi-feshuto: אויפ׳ן פשוט׳ן אופן] דקדוק is… nobody thinks that דקדוק is before the language. But it still means that the language could work. אזוי ווי nature, it’s almost like laws of nature. The nature, whoever that is, אונזער שיטה [shitah: מיינונג/גלויבן] הקדוש ברוך הוא [HaKadosh Baruch Hu: דער הייליגער באשעפער], דער אייבערשטער, כ׳ווייס נישט. אקעי, אויב דו ווילסט אז דער אייבערשטער האט געמאכט קודם די חוקי הדקדוק [chukei ha-dikduk: געזעצן פון גראמאטיק] און דערנאך די שפראך, אקעי. מאכט אויס איינס. אין דור הפלגה [Dor Haflagah: דער דור פון צעשפרייטונג/מגדל בבל] וואלט געדארפט שטיין א מעשה מיט דקדוק, אקעי.

תלמיד א׳: Yeah, it does. That’s the whole story of דור הפלגה.

מגיד שיעור: דאס שטייט נישט אז מ׳איז געקומען מאכן נייע דקדוק׳ס.

תלמיד א׳: I don’t know. אקעי. No, it was based אויף דקדוק.

מגיד שיעור: כ׳האב נישט קיין צייט, רבותי [rabosai: מיינע הערן]. ס׳איז נישט קיין חילוק [chiluk: אונטערשייד], כ׳פארצייל נאר יעצט.

דער צוגאנג פון רש״י צו דקדוק און מדרשים

מגיד שיעור: און certain rules, everyone knows, אבער איך רעד וויאזוי קאנסטראקט מען (constructs) א ווארט, אז ס׳איז דא דער שורש [shoresh: ווארצל פונעם ווארט], און מ׳לייגט צו וו״ו׳ן, בי״ת, די זאכן, everyone could see אז ס׳איז דא אזא זאך. אבער ס׳איז דא געוויסע כללים [klalim: רעגלען] וואס מ׳ווייסט נישט, און איר וועט באמערקן, יעצט וואס איך וויל אייך מדגיש זיין [madgish zayn: אונטערשטרייכן] איז נאר די נושא [nosei: טעמע] פון רש״י, ווייל אסאך מענטשן קומען זאגן: “אה, רש״י זאגט מדרשים [midrashim: דרשות חז״ל].” You’ll notice, איינס פון די שטערקסטע מאל וואס רש״י דינגט זיך אויף מדרשים איז ווען ער קען פראוון (prove) פון דקדוק אז ס׳קען נישט מיינען דאס ווארט.

סאו “אילו היו” אדער עפעס אזוי, וואלט געדארפט שטיין “ותשבע”, נישט “וישבע”, עפעס אזעלכע סארט זאכן, ס׳קומט נישט אין חדר. And this is actually the science that רש״י was very impressed by. רש״י האט געטרייט (tried) וויפיל ער האט געקענט, ער האט געלערנט פון מחברת מנחם [Machberes Menachem: דאס ווערטערבוך פון מנחם בן סרוק], ער האט נישט געהאט אפילו די אלע ספרים, אבער וויפיל ער האט געהאט פון ספרי דקדוק, און ס׳איז דא אין דעם גאנצע זאכן, ווייל ס׳איז נאכנישט געווען אפילו — רש״י האט אפילו נישט אינגאנצן געוואוסט דעם נושא פון שורשים [shorashim: ווארצלען פון ווערטער] ווי ס׳ארבעט [די שיטה פון דריי-אותיות׳דיגע שורשים פון ר׳ יהודה חיוג׳]. על כל פנים [al kol panim: יעדנפאלס], אביסל האט ער געוואוסט, and this was the science אז מ׳קען עס פראוון. מ׳קען זאגן על פי די חוקי הלשון [chukei ha-lashon: געזעצן פון דער שפראך], קען נישט זיין דאס דער פשט. דער מדרש קען עס זאגן פון היינט ביז מארגן, אבער ס׳קען נישט דאס מיינען, ווייל ס׳וואלט געדארפט שטיין אנדערש דאס ווארט אויב מ׳וואלט דאס געוואלט זאגן.

So this is the first time that people had like the idea of a science. ס׳איז דא א science? א science איז א זאך וואס מ׳קען נישט זאגן וויאזוי מ׳וויל, אז ס׳איז “שבעים פנים לתורה” [shiv’im panim la-Torah: זיבעציג פנים צו דער תורה]. ס׳איז דא הלכות [halachos: געזעצן], ס׳איז מנהגים [minhagim: פירונגען], כללים. אה, דאס איז זייער וויכטיג. ס׳ווערט כללים, און מ׳קען דאס טוהן.

And this, just to be very clear, this whole חכמת הלשון [chochmas ha-lashon: וויסנשאפט פון שפראך] איז א זאך וואס פונקט אזוי האבן די אידן גענומען פון די אראבער. פון די חכמי הישמעאלים [chachmei ha-Yishmaelim: אראבישע געלערנטע]. דקדוק.

—

די באציאונג צו חכמות פון די אומות העולם (“קבל האמת ממי שאמרו”)

חסידים, משכילים, רש״י און רש״ר הירש

מגיד שיעור: ⟦#2⟧ דאס איז, די חסידים וואס זענען קעגן דקדוק, זיי ווייסן נאך מן השקפה [min hashkafah: פונעם השקפה-שטאנדפונקט] פארוואס זיי זענען קעגן דקדוק, כאפסט?

תלמיד: חב״ד וואס זענען קעגן…

מגיד שיעור: יא, ס׳איז פארקערט. די משכילים [Maskilim: אויפגעקלערטע] ווייסן נישט וואס האבן זיי זיך צוגעכאפט צו דעם. Now, די משכילים for the same reason, ’cause it’s a science, ס׳איז דא דא עפעס א סעריע פאקטן (facts), מ׳קען…

נישט, אבער ער זאגט לכאורה [lich’orah: אויבנאויף], מיר קוקן אן אז רש״י איז געווען א פרומער, ער האט זיך נישט געלאזט. ס׳איז א שטותים [shtusim: נארישקייטן]! Every single חכמה וואס רש״י דערקענט, נישט נאר האט ער זיך געלאזט, he was so convinced, ער האט זיך געוואגט זיך צו דינגען מיט אלע, די גאנצע מסורה [mesorah: טראדיציע] בשם [b’shem: אין נאמען פון] דעם דקדוק. ער האט נישט געקענט דעם גאנצן דקדוק.

למשל, ר׳ הירש [ר׳ שמשון רפאל הירש], וואס ער זאגט: “אוי, איך גיי גיין נאר מיט א פסוק”, און זיין גאנצע תורה איז געבויט אויף דקדוק, ס׳איז פורים אינדערוואכן, כאפסט? וואלט ער נישט געמעגט מאכן קיין שום תורה וואס איז געבויט אויף שורשים, ס׳שטייט נישט אין תורה, ס׳שטייט נישט אין חז״ל [Chazal: חכמינו זכרונם לברכה] אז ס׳איז דא שורשים. How did you know that? פארוואס, ביסט אן אראבער?

תלמיד: דונש מיט מנחם [דונש בן לברט און מנחם בן סרוק].

מגיד שיעור: פארשטייט זיך. אה יא, זיי האבן עס געמאכט. זיי זענען תלמידים [talmidim: שילער] פון אראבער.

תלמיד: אויך אסאך זאכן וואס ער ניצט, sciences וואס מ׳ניצט מאדערנע זאכן.

מגיד שיעור: פארשטייט זיך, פארשטייט זיך. מאדערנע זאכן, מילא, אבער אפילו אין מידיוועל (medieval) זאכן וואס ער כאפט נישט בכלל [b’chlal: אינגאנצן] אז ס׳איז הונדערט פראצענט אן אראבישע זאך.

Now, פארוואס איז דאס, וואס איז דער פראבלעם, וואס איז דאס? ס׳איז אמת [emes: וואר], אז ס׳איז אמת איז עס אמת! גוט מארגן, דאס איז געווען וואס דער רמב״ם [Rambam: רבי משה בן מימון] האט געזאגט מיט פילאסאפיע, אז ס׳איז אמת איז עס אמת [שמונה פרקים, הקדמה: “שמע האמת ממי שאמרו”], יא?

דקדוק אלס “גילוי מילתא בעלמא”

מגיד שיעור: ⟦#3⟧ סאו, דאס איז, פארשטייט זיך, פון דעם וואס די אמוראים [Amoraim: חכמי הגמרא] האבן נישט געוואוסט קיין דקדוק, מיינט נישט אז דער חומש האט נישט געוואוסט קיין דקדוק, מיינט נישט אז אפילו אז זיי האבן נישט גערעדט לויט חוקי הדקדוק. ענדליך, פארשטייסט? ווייל א מענטש קען רעדן, רעדט על פי רוב [al pi rov: מערסטנס] לויט דקדוק אפילו ווען ער ווייסט נישט אז ער גייט לפי דקדוק [lefi dikduk: לויט גראמאטיק], right? That shows you, פארשטייסטו וואס איך זאג?

דא איז דא א קשיא [kashya: פראגע], מענטשן פרעגן: נו פארוואס טאקע? וויאזוי קען מען גיין מיט די אראבער? דער תירוץ [teretz: ענטפער] איז ווייל ס׳איז א גילוי מילתא בעלמא [gilui milsa b’alma: בלויז אן אנטדעקונג פון א זאך וואס איז שוין דא], יא? דער דקדוק האט נישט, ס׳איז נישט אינווענטעד (invented), ער האט דיסקאווערט (discovered). ער האט דיסקאווערט אז דער חומש ארבעט מיט די כללים. נו? און וואס וויל איך טוהן? איך וועל גיין אנדערש ווייל איינער, ווייל ער האט מיר עס פארציילט? איך פארשטיי עס אליין.

Right? יעדער איינער פארשטייט אז די זאך וואס איז אמת איז אמת, נישט קיין חילוק. אויב דאס וואס מ׳זאגט דאס אויף אנדערע זאכן, זאל מען פארשטיין אז ס׳איז אן אמת. דאס איז אן אנדער פראבלעם.

—

דער היסטארישער פראיעקט פון איבערזעצן ספרי חכמה (רבינו משולם מלוניל און יהודה אבן תיבון)

די פארשידענע חכמות וואס מען האט איבערגעזעצט

מגיד שיעור: אקעי, דא זאגט ער [ר׳ יהודה אבן תיבון אין זיין הקדמה צום חובת הלבבות]: “חכמת הלשון”. סאו דאס איז געווען איינס פון די ערשטע ספרים וואס מ׳האט שטארק געארבעט אויף איבערצושרייבן [איבערצוזעצן], איז די ספרי דקדוק, פון אבן ג׳נאח [ר׳ יונה אבן ג׳נאח] און פון די, אזוי ווי דו זאגסט דונש, די אלע מענטשן. א חלק [chelek: טייל], א גרויסער חלק זענען געווען אויף אראביש, מ׳האט עס געדארפט איבערשרייבן.

⟦#4⟧ און “חכמת האמונה” [chochmas ha-emunah: וויסנשאפט פון גלויבן/תיאולוגיע], יא? חכמת האמונה מיינט אזוי ווי “אמונות ודעות” [Emunos v’Dei’os: דאס פילאסאפישע ספר פון רבי סעדיה גאון], איינס פון די ערשטע ספרים וואס מ׳האט איבערגעטייטשט. מ׳האט שוין איבערגעטייטשט פארדעם, ביי חסידי אשכנז [Chassidei Ashkenaz: די פרומע פון דייטשלאנד אינעם 12טן-13טן יארהונדערט] האט מען איבערגעטייטשט אמונות ודעות, also for the same reason, ווייל זיי האבן געוואלט וויסן דעם אייבערשטן און ער [רס״ג] האט עס מסביר געווען [masbir geven: ערקלערט] דער ערשטער.

“וספרי המליצות” [v’sifrei ha-melitzos: און די ביכער פון מליצה/רעטאריק], יא, מליצות איז טייטש rhetoric, אזוי ווי זאלסטו שרייבן שיין, און like ספר אבן עזרא און אנדערע האבן געשריבן ספרים. נישט, מליצה מיינט נישט דקדוק, מליצה מיינט rhetoric.

תלמיד: נישט דקדוק נאר literature?

מגיד שיעור: Literature.

תלמיד: ווער? “בן החכם הישיש רבי יעקב”…

מגיד שיעור: רבינו משולם, ר׳ משולם מלוניל.

תלמיד: ר׳ משולם? ער שרייבט ר׳ משולם בן ר׳ יעקב. ער האט אים געקענט.

מגיד שיעור: Look it up here, ר׳ משולם, רבינו משולם מלוניל. רבינו משולם בן רבינו יעקב.

בקיצור [b’kitzur: בקיצור/אינגאנצן קורץ], “ספרי מליצה וחיבורי המוסר” [sifrei melitzah v’chiburei ha-mussar: ביכער פון רעטאריק און חיבורים פון מוסר/עטיק], יא? מוסר ספרים, “ומשלי החכמים” [u-mishlei ha-chachamim: און משלים פון די חכמים], אזוי ווי דער ספר “בן המלך והנזיר” [Ben HaMelech v’HaNazir: דער פרינץ און דער מאנאך], וואס איז א Buddhist book וואס מ׳האט איבערגעטייטשט. ר׳ חסדאי האט עס איבערגעטייטשט, ר׳ אברהם בן חסדאי האט איבערגעטייטשט אזוי ווי fables, יא? ליטעראטור.

בקיצור, נו ער [רבינו משולם] האט געקויפט די אלע זאכן, און “הבין דבר מתוך דבר” [hevin davar mi-toch davar: פארשטאנען איין זאך פון דער צווייטער], און ער זאגט נישט נאר דעם, ער האט אויך געשריבן אייגענע, “הוליד ילדים” [holid yeladim: געבוירן קינדער, ד״ה אייגענע חיבורים], ער האט אליין געשריבן “משנה חכמות ועניני המדות, לפתוח שערים בדרכי היראה והמוסר, הגיע בהם חשקנו ויישר מעקשי דרכנו” [mishneh chochmos v’inyanei ha-midos, lifto’ach she’arim b’darchei ha-yirah v’ha-mussar…: פארשידענע חכמות און ענינים פון מדות, צו עפענען טויערן אין די וועגן פון יראת שמים און מוסר…], ער האט זיך שטארק געקאכט אין דעם, ער איז געווען זייער העפי (happy) דערמיט.

די געשיכטע פון איבערזעצן דעם “חובת הלבבות” און די שוועריגקייט פון איבערזעצונג

מגיד שיעור: ⟦#5⟧ און צו אלעם יעצט, ווען ער האט געהערט אז ס׳איז דא א רבינו בחיי הדיין [Rabbeinu Bachya ha-Dayan: רבינו בחיי אבן פקודה], ער האט געשריבן א ספר “חובת הלבבות” [Chovos HaLevavos: פליכטן פון די הערצער] על עניני היחוד [al inyanei ha-yichud: וועגן די ענינים פון אחדות הבורא], יא? דער ערשטער שער [sha’ar: טויער/אפטיילונג] רעדט פון עניני היחוד, האט ער שטארק געוואלט וויסן דאס. איז ער גלייך געקומען, האט ער מיר געהייסן עס אים מסביר זיין, קודם כל [kodem kol: צוערשט], “ציווני לתרגם לו עניניו ולשונות דבריו” [tzivani l’targem lo inyanav u-leshonos devarav: ער האט מיר באפוילן איבערצוזעצן פאר אים זיינע ענינים און די שפראך פון זיינע ווערטער], דאס הייסט, איך מיין אז אזוי האב איך געזען זיי טייטשן, אז ער האט געזאגט: “קום אהער, לערן מיט מיר דאס ספר.” בעל פה [b’al peh: אויסנווייניג/מונדליך], מען דארף אויסלערנען דאס ספר און זאגן טייטש, ער זאל מסביר זיין די נושא וואס עס שטייט דארט.

און ער האט געהערט, “כאשר שמע” [ka’asher shama: ווען ער האט געהערט], ער האט געהערט, איך האב געלערנט מיט אים בחברותא [b’chavrusa: אלס לערן-פארטנער]. ר׳ יהודה אבן תיבון [אין טראנסקריפט בטעות: שמואל] איז געווען א translator, א יונגערמאן. דער ר׳ משולם איז געווען א גרויסער אלטער ראש ישיבה [rosh yeshivah: הויפט פון דער ישיבה], ער איז געווען דער ראש ישיבה דארט, איך מיין ער איז געווען אויך א גביר [gvir: רייכער מאן] מיין איך, ער האט אויסגעהאלטן ישיבה, ער איז געווען דער אלטער ראש ישיבה. און ער האט געהערט אז ס׳איז דא דא א ספר, דו כאפסט? ער האט געהערט אז ס׳איז דא א ספר פון רבינו בחיי הדיין, וואס איז מסביר עניני יחוד. און דא איז דא עפעס אן איד, א יונגערמאן וואס ער זאגט אז ער קען, ער פארשטייט אראביש. האט ער אים געקאלט (called), ער האט זיך געזעצט אין חברותא מיט אים: נו מכח [mi-ko’ach: וועגן דעם], וואס שטייט דארט?

און אז ער האט געזען אז ס׳איז אזא גוט ספר, האט ער געהייסן עס מעתיק צו זיין [ma’atik tzu zayn: איבערזעצן], און ער האט געצאלט פאר, איך מיין אז ער האט געצאלט פאר דעם, און ער האט געזאגט ער זאל מאכן דעם ערשטן שער.

און דא זאגט ער, הייבט ער אן צו זאגן אז ער האט נישט געוואלט, ווייל ס׳איז זייער שווער, און מ׳האט שוין געטרייט, “פייסו אותי קצת הנדיבים מאוהבינו” [piyesu osi k’tzas ha-nedivim me-ohaveinu: עטליכע נדיבים פון אונזערע פריינט האבן מיר געפרואווט איבערבעטן], יא, זיי האבן געטרייט מפייס זיין [mefayes zayn: איבערצייגן/איבערבעטן] מיט ממון [mamon: געלט] ער זאל עס טוהן, און ער האט זיך נישט געלאזט. ער גייט אריין דא the rest פון דער הקדמה [hakdamah: פארווארט], “מפני קוצר ידי… ועוצם הענין הזה” [mi-p’nei kotzer yadi… v’otzem ha-inyan ha-zeh: צוליב מיין שוואכער פעאיגקייט… און דער גרויסקייט פון דעם ענין].

תלמיד: יא, וואס?

מגיד שיעור: ניין, ער זאגט אז ווייל, because translation is very hard, because you need to know both languages, ער גייט אריין, the whole rest of the הקדמה is explaining why translation is a very hard job, right? מען פארלירט געוויסע זאכן, און ער זאגט, ער האקט אויף אנדערע מתרגמים [metargemim: איבערזעצער] וואס האבן מתרגם געווען [metargem geven: איבערגעזעצט], און מ׳פארשטייט זיי נישט. סאו בקיצור, און למעשה [l’ma’aseh: למעשה/אין דער פראקטיק] האט ער עס יא געטוהן, און ער זאגט, במחילה [bi-mechilah: מיט אנטשולדיגונג] the rest of the הקדמה is about that, סאו מ׳קען נישט לערנען the rest פון דער הקדמה, אבער דאס איז דער רעסט (rest) דערפון.

אבער זיין זון אויך, ר׳ שמואל אבן תיבון אין הקדמת מורה נבוכים [Moreh Nevuchim: דער פילאסאפישער ווערק פונעם רמב״ם] איז מעתיק, און ער זאגט אז ס׳איז טאקע זייער שווער, אבער מ׳ווייסט דאך ס׳איז “עת לעשות לה׳” [es la’asos la-Hashem: א צייט צו טוהן פאר׳ן אייבערשטן (תהלים קיט, קכו)] און מ׳דארף טרייען (try).

—

די וויכטיגקייט פון “חכמת המוסר” אינעם לערן-פראיעקט פון די קדמונים

מגיד שיעור: ⟦#6⟧ סאו דאס איז די מעשה פון דעם, און דא… הא?

תלמיד: רבותי, אה, וויאזוי גייט עס צו מיט בחירה [bechirah: פרייע ווילן]?

מגיד שיעור: סאו איין זאך פאר נאך, איין זאך פאר נאך. I don’t care man, I’m here till 9:30, נאך אביסל צייט. So the story is like this.

סאו וואס האב איך ענק ארויסגעברענגט דא? איך וויל ווייזן, ווייל לעצטע מאל האב איך געזאגט דעם שיעור, און מ׳האט גערעדט וועגן דער נושא, האט ר׳ ישעי׳ און אנדערע אפשר געזאגט אז איך האב נישט געפראווט (proved) אז זיי האבן געהאלטן אז מוסר ועניני מדות [mussar v’inyanei midos: עטיק און כאראקטער-אייגנשאפטן] זענען פונקט אזוי וויכטיג ווי פילאסאפיע, ווי צו פארשטיין די יסודות [yesodos: גרונד-פרינציפן], תיאולוגיה (theology), חכמת האמונה.

דא זעסטו קלאר אין דעם ספר אז וואס? זיי האבן נאר געזוכט דאס יעצט ביים טאטן. Right, אזוי ווי ער זאגט, איך האב עס נאך פון חובת הלבבות, שער היחוד [Sha’ar HaYichud: דער ערשטער טויער וועגן אחדות הבורא]. נאכדעם זאגט ער אז מ׳האט געכאפט אז מען דארף דא אויך דאס [די איבריגע שערים פונעם ספר] — אויך א חכמת המוסר [chochmas ha-mussar: די וויסנשאפט פון עטיק], ethics. יא.

און דא זאג איך, זעסטו אין די ווייניג ציילן, קודם כל זעסטו גלייך אז ער לייגט עס אריין אין דער קאטעגאריע (category) באופן כללי [b’ofen klali: אין אלגעמיין] פון אלע ספרי החכמות [sifrei ha-chochmos: ביכער פון וויסנשאפטן]. ס׳איז דא אלע מיני סארט חכמות וואס זיי האבן געוואלט, זיי האבן געוואלט וויסן, נישט נאר חכמת התורה. פארוואס? ווייל זיי האבן געהאלטן אז די חכמי התלמוד [chachmei ha-Talmud: די חכמים פון גמרא] — אלזא דאס האבן זיי געהאלטן, יא? — די תנאים ואמוראים [Tannaim v’Amoraim: די חכמים פון משנה און גמרא] האבן אויך עוסק געווען [osek geven: זיך פארנומען] אין אלע חכמות. למשל, מ׳זעט, זיי האבן געשריבן פרקי אבות [Pirkei Avos: מסכת אבות]. א גאנצע מסכתא [masechta: טראקטאט] וואס איז עוסק בכלל נישט אין הלכה, נאר אין מוסר און מדות טובות [midos tovos: גוטע כאראקטער-אייגנשאפטן] און אזוי ווייטער, און פרקי דרך ארץ [Pirkei Derech Eretz: מסכת דרך ארץ] און אנדערע מדרשים וואס זענען עוסק אין אזעלכע סארט זאכן.

האט ביי זיי געפעלט דער חלק פון תורה, ווייל ס׳איז דאך נישט געווען גארנישט, און זיי האבן עס געמיינט, ממילא [mimeila: דעריבער] האבן זיי געוואלט מעתיק זיין פון די גאונים [Geonim: די חכמים אין בבל נאך דער חתימת התלמוד], פון די וואס האבן געשריבן אויף אראביש. סאו ס׳ווייזט זיך זייער קלאר אז די נושא פון — ס׳שטייט בפירוש [b’feirush: אויסדריקליך] דא — די נושא פון חכמת המוסר און די אלע זאכן איז געווען פארט (part) פון דעם פראדזשעקט (project) פון לערנען, ס׳איז נישט קיין זייטיגע זאך.

און איך האב נאך א ראיה [ra’ayah: באווייז] וואס איך האב נישט דא, איך האב נישט די לעצטע ווערזשען (version) וואס איך האב געמאכט. איך האב געוואלט מאכן א ווערזשען פון דער הקדמה וואס ער האט געשריבן דא אויף שמונה פרקים [Shemonah Perakim: דעם רמב״ם׳ס הקדמה צו מסכת אבות], און איך וועל אייך זאגן אביסל היסטאריע (history) וועגן דעם, טאקע. סתם איר ווילט וויסן וואס איך גיי רעדן וועגן, דערנאך גיי איך רעדן וועגן פאליטיק.

די פארבינדונג צווישן שלימות המדות און שלימות השכלית: ר׳ שמואל אבן תבון׳ס הקדמה צו שמונה פרקים

ראיה פונעם אנטוויקלונג-פראצעס פון ר׳ שמואל אבן תבון׳ס הקדמה

מגיד שיעור: ס׳איז נישט קיין זייטיגע זאך.

און איך האב נאך א ראיה [proof] וואס איך האב נישט די לעצטע version וואס איך האב געמאכט. איך האב אנגעהויבן צו מאכן א version פון דער הקדמה [introduction] וואס ער האט געשריבן דא אויף שמונה פרקים [Shemonah Perakim: Maimonides’ “Eight Chapters,” the introduction to Pirkei Avos], און איך וועל אייך זאגן אביסל history וועגן דעם פאקט. סתם איך וויל וויסן וואס איך גיי רעדן וועגן און צי איך גיי רעדן וועגן פאליטיק מער.

אבער אין דער הקדמה איז אונז געלערנט אז ר׳ שמואל אבן תבון האט געשריבן א הקדמה צו זיין תרגום [translation] אויף שמונה פרקים און ס׳שטייט דארט אן ענליכע זאך. סא איך האב געכאפט אזוי, איך האב אנגעהויבן צו זוכן אין די כתבי יד [manuscripts] און די מקורות [sources] וואו ס׳שטייט. ס׳איז נישט געהעריג געדרוקט. היינט מענטשן מאכן זייערע אייגענע translations, סא ס׳איז נישט געהעריג געדרוקט די הקדמה קיינמאל כתקונה [in its proper/corrected form].

⟦#2⟧

ר׳ שמואל אבן תבון׳ס שרייב-שטייגער און די פארשידענע כתבי יד

פארוואס? ווייל ר׳ שמואל אבן תבון איז געווען א גוטער איד, און זיין מנהג [custom/practice] איז געווען – אזוי איז מסביר [explained] – אז basically every book that he wrote, there’s 17 different versions. און על פי רוב [for the most part] איז נישט ווייל ס׳איז דא טעותים [errors] וואס זענען שפעטער אריינגעקומען, but אז ער וועט אליינס האלטן אין איין איבערשרייבן, האלטן אין איין מתקן זיין [correcting/revising]. אפילו מורה נבוכים [Moreh Nevuchim: The Guide for the Perplexed], מ׳ווייסט קלאר אז ער האט גע’translate’עט, נאכדעם ער שרייבט א line sometimes, אין דער back שרייבט ער א line ס׳זאל פיקסן די דריי ווערטער וואס ער האט געמאכט א טעות. So he kept on fixing his own writings, און ס׳איז פאר יעדער זאך דא א פאר מהדורות [editions/versions]. אזוי ווי ר׳ חיים וויטאל האט געמאכט. אזוי any serious writer, דאס דארף מען טוהן.

אמאל וואס איז נישט געווען קיין published version, ער האט געדארפט… איינער האט שוין מעתיק געווען [copied/transcribed], ס׳איז שוין געבליבן די אלטע. מ׳קען טרעפן – איך האב געקוקט אין די, איך האב געבעטן מיין כלה [daughter-in-law] זאל קוקן פאר מיר, איך האב אויך געקוקט אין די אלע internet libraries. מ׳האט געטראפן בערך אזוי ווי הונדערט אנדערע manuscripts. פרקי אבות [Pirkei Avos: Ethics of the Fathers] איז זייער פאפולער שוין. ס׳איז א פלאץ אויף מחזורים [Machzorim: festival prayer books], ס׳איז דא אסאך אזוי ווי געשריבן נישט געדרוקט, ס׳איז איבערגעשריבן זייער אסאך מאל די translation פון פרקי אבות און שמונה פרקים וואס איז משום מה [for whatever reason] פאפולער. אפשר הונדערט, איך האב געקוקט אויף א website, ס׳איז דא מער. בערך הונדערט אנדערע manuscripts.

און פון די הונדערט manuscripts איז דא דריי אדער פיר אנדערע – נישט totally אנדערש, but אנדערע אזוי ווי versions. קענסט זען ס׳איז נישט mistakes, נאר אנדערע. ס׳איז איבערגעשריבן איינמאל, נאכאמאל, און א דריטע מאל, צוגעלייגט, אראפגענומען, און אזוי ווייטער. אלא עס זעט מיר אויס אז ס׳איז דא אזוי ווי א basic version. א basic version שטייט סתם אז ס׳איז דא פרקי אבות, דער רמב״ם האט עס געשריבן, און די חכמי לוניל [Sages of Lunel] – אזוי פירט זיך אויס: “די חכמי לוניל עיר מולדתי [the city of my birth] האבן מיר געבעטן עס איבערצושרייבן [to translate it] אזוי ווי זיי האבן מיר געבעטן אויף מורה נבוכים, האב איך עס זיי געטוהן.”

⟦#3⟧

די אנטוויקלונג אין די מהדורות: די פארבינדונג צווישן שמונה פרקים און מורה נבוכים

און שפעטער הייבט ער אן מער און מער צוצולייגן אינצווישן דער מעשה, פארוואס טאקע איז אזוי וויכטיג דער ספר שמונה פרקים? וואס איז די חשיבות [importance/significance] דערפון? ער האט געבויעט אויפ׳ן רמב״ם און געבויעט אויף זיינע אייגענע חידושים [novellae/original insights], וואס ער דינגט זיך אביסל מיט׳ן רמב״ם, פשט [meaning/interpretation] אין פסוקים [verses]. ער טרייעט מסביר צו זיין פארוואס ס׳איז וויכטיג פאר אים און פארוואס ס׳איז געווען וויכטיג פאר דעם רמב״ם.

So דו זעסט זייער קלאר אז ס׳איז דא א געוויסע progression, פארשטייסט? איך פראוו עס צו ווייזן פון דער היסטאריע, אז ס׳איז ממש א מעשה שהיה כך היה [the story as it actually happened]. קודם האט ער געזאגט: נו, דער רמב״ם האט געשריבן א פירוש [commentary] אויף פרקי אבות, מסתם איז עס שיין. אז איך שיק א ספר מורה נבוכים זאל מיר זיין א ליב, ברענג מיר דעם פירוש.

שפעטער האט ער געלערנט ווייטער און געלערנט, די גאנצע צייט לערנט ער מורה נבוכים, ער לערנט די שמונה פרקים, האט ער אנגעהויבן צו כאפן אז ס׳איז מורא׳דיג connected די צוויי זאכן, נישט סתם עפעס נאך א ספר פונעם רמב״ם, אזוי ווי אין דער ערשטער הקדמה שטייט: נו, דער רמב״ם האט א פירוש המשנה [Commentary on the Mishnah], לאמיר עס מעתיק זיין [translate it]. ער טרייעט עס קלאר מסביר צו זיין, זעסט קלאר ס׳איז א צווייטע version, ס׳איז א מהדורה שניה [second edition], ס׳איז אפילו א מהדורה שלישית [third edition] וואס ער גייט אריין טיפער אין דעם. ער טרייעט מסביר צו זיין פארוואס די שמונה פרקים איז וויכטיג אפילו לגבי דער נושא [subject/topic] פון מורה נבוכים, פארשטייסט?

און דאס איז די זאך וואס מ׳האט אנגעהויבן צו רעדן וועגן לעצטן מאל, און דא איז זייער א וויכטיגע זאך.

⟦#4⟧

די צוויי סארטן שלימות לויט׳ן רמב״ם און אריסטו

So מיר האבן געלערנט, פארוואס איז עס וויכטיג? וואס רעדט זיך פרקי אבות? אפילו על כל פנים [at least] לויט רבי שמואל אבן תבון, אויך לויט דעם רמב״ם, פרקי אבות רעדט זיך וועגן מדות טובות [good character traits/virtues] און מדות רעות [bad character traits/vices], יא? די מדות טובות וואס מ׳דארף יא טוהן, און מדות רעות וואס מ׳דארף נישט האבן.

וועלכע מדות טובות? על פי רוב. פרקי אבות איז אפשר אנדערע זאכן אויך, נאר על פי רוב. וועלכע מדות טובות? וועלכע סארט מדות טובות? האט אונז דער רמב״ם געזאגט אזא לשון [expression/formulation]. דאס איז זייער אן important יסוד [foundation/principle] צו פארשטיין אלעס וואס דער רמב״ם זאגט אין דער נושא. ס׳איז געבויעט אויף אריסטו [Aristotle] פארשטייט זיך, דאס זעלבע לשון פון אריסטו, אבער דער רמב״ם זאגט אזוי, אז א מענטש האט צוויי סארטן מעלות [virtues/excellences], און sometimes נאכמער רופט ער עס צוויי סארט שלימות [perfection]. צוויי סארט perfection, צוויי סארט גוטסקייט וואס א מענטש האט אין אים, צוויי levels כאילו:

1. מעלת המדות [moral virtue]: דאס ערשטע רופט מען ביי אונז מעלת המדות. “מדות” איז א funny, נישט קיין אזא גוט ווארט, but מעלות, אויף ענגליש – see דאס לשון הקודש is very bad, מ׳זאגט “מדות”, קיינער ווייסט נישט וואס באדייט מדות. אויף ענגליש קענסטו זאגן character traits, רייט? וויאזוי מענטשן זענען, וויאזוי זיי פירן זיך.

2. מעלות שכליות [intellectual virtues]: און דאס צווייטע איז מעלות שכליות, intellectual perfection, ידיעות [knowledge] און חכמה ושכל [wisdom and intellect].

דאס זענען די צוויי סארט מעלות וואס זענען דא ביי א מענטש. מ׳קען דאס טיילן זייער אסאך אין אסאך וועגן, אבער דאס זענען די צוויי סארט מעלות וואס זענען דא.

יעצט, פרקי אבות רעדט זיך נישט על פי רוב וועגן מעלות שכליות; וועגן דעם רעדט זיך מורה נבוכים לאמיר זאגן על פי רוב. דאס הייסט די שלימות הידיעה [perfection of knowledge] וואס דאס איז מורה נבוכים, צו וויסן די מעשה בראשית [Account of the Creation: physics/natural science] און מעשה מרכבה [Account of the Chariot: metaphysics]. אבער פרקי אבות רעדט זיך וועגן מעלות המדות, רייט? ס׳איז דא אפילו א lower level וואס איז הלכה [Halachah: Jewish law], וואס רעדט זיך וועגן פעולות [actions], וועגן וואס איז אלץ א הרגל [habituation/habit] וויאזוי מ׳זאל באקומען גוטע מדות, רייט? שטימט?

תלמיד: יא.

מגיד שיעור: אבער די אלע connection, די basic יסודות פון וואס די אלע דריי זאכן זענען האבן מיר שוין גערעדט אסאך מאל דא. אבער דאס איז דער נושא פון פרקי אבות, אבער די וויכטיגע זאך דארף מען זיך אסאך אריינקלערן אין דעם.

⟦#5⟧

נבואה אלס תכלית השלימות האנושי

דער רמב״ם זאגט אונז אז – אזוי ווי דער רמב״ם זאגט אין זיין הקדמה – רבי שמואל אבן תבון ברענגט עס דא איבער פון פסוקים וואס דער רמב״ם איז מפרש [explains] אין מורה נבוכים based אויף דעם. סא רבי שמואל אבן תבון׳ס הקדמה איז basically קאנעקטן די ideas וואס דער רמב״ם זאגט אין זיין הקדמה מיט די ideas וואס דער רמב״ם איז מסביר אין מורה נבוכים מער ברייטער וועגן דער זעלבער idea.

און די idea איז, אזוי ווי דער רמב״ם זאגט: ווער ס׳וויל זיין א חסיד [pious person] דארף טוהן פרקי אבות, און פון זיין א חסיד ווערט מען וואס? א נביא [prophet] [רמז אויף דער גמרא אין בבא קמא ל ע״א און עבודה זרה כ ע״ב]. נביא דאס איז תכלית השלימות האנושי [the ultimate human perfection]. א נביא איז איינער וואס האט שלימות שכלית, נישט נאר שלימות המדות און שלימות גופני [bodily perfection] – ס׳איז דא נאך קלענערע שלימות וואס ער דארף זיין – אבער ער האט אפילו שלימות שכלית. ער ווייסט דעם גאנצן אמת. דאס איז דער שיא [peak], דער תכלית [ultimate goal/purpose], דער שפיץ מענטש; אזוי הייסט א נביא. כדי צו ווערן א נביא דארף מען האבן גוטע מדות, אזוי ווי ס׳שטייט: “אין הנבואה שורה…” [Prophecy only rests upon a wise, strong, and wealthy person (שבת צב ע״א)]. דאס איז דער נושא פון פרקי אבות.

⟦#6⟧

דער גרויסער טעות אין פארשטיין “שלימות השכלית”

Now, אין דעם עולם היינטיגע צייטן, including למשל הרב הירש [Rabbi Samson Raphael Hirsch] וואס דינגט זיך אויפ׳ן רמב״ם אין דער נקודה און במחילה לא הבין כלום [with all due respect, he understood nothing], מענטשן זענען זייער צומישט וועגן דער סיטואציע, וועגן דער נקודה. וויאזוי קאנעקט זיך, וואס איז דער פשט אז ס׳איז דא שלימות המדות – whatever that means, מיר האבן גערעדט צי ס׳מיינט באופן כללי [in a general sense] פאליטיש צווישן מענטשן, צי ס׳מיינט באופן פרטי [in an individual sense] א מענטש צווישן זיך אליינס, האט שלימות המדות – וואס האט דאס צו טוהן בכלל מיט דער נושא פון שלימות השכלית?

ס׳זעט אויס פאר מענטשן מכמה וכמה סבות [for various reasons] אז שלימות השכלית איז עפעס אן אומנויטיגע זאך; ס׳מיינט אז מ׳זיצט אין דער library און מ׳קאפירט די encyclopedia אריין אין דיין קאפ. וואס דאס גייט Neuralink באלד קענען טוהן, און דאס איז אין דער שלימות השכלית. ס׳איז אפשר א וויכטיגע זאך – ס׳איז דא א וועג אריינצוקאפירן די Wikipedia אין דיין קאפ, א סעקונדע שפעטער, מיט די פילן, מיט די פינגערן, האסט נישט געוואוסט? ס׳איז גארנישט. אפילו לאמיר זאגן אז מ׳קען עס אריינקאפירן אין דיין קאפ, דאס איז וואס מענטשן מיינען שלימות השכלית איז.

און וויבאלד אז זיי מיינען שלימות השכלית אזוי, איז זייער שווער אדער אוממעגליך צו פארשטיין וואס דאס האט בכלל צו טוהן מיט דער גאנצער זאך: פארוואס דארף מען האבן פאר דעם שלימות המדות?

דער קאנפליקט ארום “ד׳ אמות של הלכה” און דעם תכלית פונעם מענטש

און צווייטנס, מער וויכטיג, נאך א וויכטיגערע זאך וואס מ׳דארף פארשטיין צו זאגן: ס׳איז זייער שווער צו פארשטיין פאר מענטשן וויאזוי עס קען בכלל זיין צו זאגן אזא זאך אז “אין להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה” [The Holy One, blessed be He, has nothing in His world except the four cubits of Halachah (ברכות ח ע״א)]. דא רעד איך וועגן די בחורים. יעדער איינער ווייסט אז פארוואס האט דער אייבערשטער באשאפן די וועלט? פארוואס איז דא א מקום תורה [place of Torah] אז אידן זאלן לערנען אין ישיבה? אמת? ווייסט יעדער איינער. ס׳שטייט אין דער גמרא.

אבער ס׳איז זייער שווער דאס מסביר צו זיין. ס׳איז אזוי שווער עס מסביר צו זיין, אז די מענטשן וואס זאגן עס גלייבן נישט אין דעם, וועגן דעם פארשטייען זיי נישט וואס ס׳מיינט, און וועגן דעם זענען זיי אינגאנצן צומישט, און זיי קענען נישט טוהן ביידע. ס׳איז דא א קאנפליקט. וועלכע ביידע?

דעם רמב״ם׳ס ביאור: ידיעת השם כפי יכולת האדם

די מענטשן וואס זאגן דעם אמת. ס׳איז דא צוויי סארט מענטשן – ס׳איז זייער funny, זייער sad, איך גיי תשובה טוהן [repent] אויף דער פליטת פה [slip of the tongue] אויך. ס׳איז דא אזא סארט מענטשן וואס זיי גלייבן אין דעם מאמר חז״ל [statement of the Sages], “אין להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה”, און דער הייליגער רמב״ם האט אונז מסביר געווען אז דאס קען נישט מיינען הלכות ד׳ שומרים [the laws of the four bailees], ווייל דאס איז נישט וואס דער אייבערשטער וויל, ס׳קען נישט זיין. מ׳דארף זיין א נער דאס צו טראכטן; ס׳מיינט ידיעת השם [knowledge of God]. דאס איז טייטש “ד׳ אמות של הלכה”.

וואס טייטש וואס דער אייבערשטער וויל? איך זאג אייך נאר נאך טייטשן וויאזוי דער רמב״ם איז מסביר וואס עס הייסט. אז איינער זאגט, ניין, ס׳קען נישט זיין אז דאס איז דער תכלית. “אין להקדוש ברוך הוא בעולמו” מיינט אז דער תכלית וואס מ׳זאל זיין עוסק [engaged] אין דעם, אז דער תכלית פון דער וועלט איז אז אידן זאלן זיצן און לערנען, עס קען נישט מיינען אז אידן זאלן קענען אויסווענדיג משנה ברורה [Mishnah Berurah: a standard work of practical Halachah]. ס׳קען נישט דאס מיינען. דער רמב״ם זאגט: ווער ס׳מיינט אז ס׳מיינט דאס? במחילה איז א חולה נפש [mentally ill], איך ווייס נישט וואס ס׳איז. אויב ער זאגט עס נישט, זאג איך, אקעי? פיין, אבער זאג מיר וואס ער זאגט דאס. אזוי האט מיר מיין רבי אויסגעלערנט. ער וועט מיר זאגן… ער זאגט עס זיכער בערך. יא, יא, ס׳איז גלייך. מיין ראיה איז אוודאי, אוודאי. Wait, wait, wait, א פאר טייל, I could call him טרייען צו רעדן. איך וויל עס טרייען מסביר צו זיין… די נקודה וויל איך טרייען מסביר צו זיין, און איך האב נישט אזוי פיל צייט צו טרייען צו רעדן אביסל.

סא דאס איז ידיעה. סא יעצט, ס׳איז דא מענטשן וואס זיי זאגן דאס, איך מיין אז זיי פארשטייען אפילו נישט וואס ס׳מיינט, and therefore, זיי קענען נישט פארשטיין – ווייל מ׳דארף דאך פארשטיין דא א זייער וויכטיגע זאך – זיי קענען נישט פארשטיין וויאזוי דאס מאכט אז אלעס איז וועגן דעם. דאס איז דאך דער פראבלעם.

מענטשן לערנען – אזוי האב איך געזען, מ׳האט גערעדט וועגן דעם לעצטן מאל – מענטשן לערנען דעם רמב״ם וואס ער זאגט דאס, און ער זאגט דאס טויזנט מאל, ס׳איז נישט איינמאל, נישט צוויי מאל, אפשר טויזנט. אקעי, טויזנט איז א גוזמא [exaggeration]? 35. If it’s less than 35, I didn’t read enough in the Rambam. At least 35 times אין רמב״ם שטייט אז דער תכלית פון דער גאנצער זאך איז – פון א מענטש. ער זאגט נישט וועגן דעם וואס דער אייבערשטער האט באשאפן די וועלט; צו זאגן דאס you have to be very presumptuous, גיי ווייס וואס דער אייבערשטער וויל. אבער דער תכלית פון א מענטש, אקעי? דער מענטש, די מטרה [goal/purpose] פון דעם מענטש, דער end goal פון דעם מענטש, איז צו עוסק זיין אין ידיעות, צו וויסן דעם אייבערשטן, צו וויסן וויפיל פון דעם אמת ער קען. זייער וויכטיג די הוספה [addition/qualification], ווייל נישט אלעס קען מען: “כפי יכולת האדם” [according to human capacity]. פיין.

די פאלשע מסקנא פון אויסלאזן מעשה און מצוות

יעצט, מענטשן ליינען דאס, און זיי זאגן – אזוי האב איך געזען מענטשן שרייבן, איך טראכט אויף דעם מענטש, פארוואס שרייבט ער אזא זאך? וואס גייט פאר? וויאזוי קומט מען אויף אזא funny זאך? – “אה, סא דאס מיינט אז מ׳דארף נישט טוהן קיין מצוות. דאס מיינט אז מ׳דארף נישט גיין צו דער ארבעט. דאס מיינט אז מ׳דארף נישט עוסק זיין אין דער מצוה פון עזרת ישראל מיד צר [saving Israel from the hand of an oppressor]. דאס הייסט, די וויכטיגסטע זאך איז זיך צו לערנען.”

העלאו, דו קענסט אזוי… ווילסט אזוי גיין צו די ירחמיאל׳ס? Not exactly… וואס העלפט דאס?

דער באגריף פון “תכלית החיים” [דער ציל פונעם לעבן] לויט׳ן רמב״ם

אפווענדן דעם פאלשן אויספיר וועגן דער שיטה פונעם רמב״ם

די פאלשע הנחה און די קשיות וואס קומען ארויס דערפון

מגיד שיעור: וואו איז מען געקומען, וואס גייט פאר? וויאזוי איז ער געקומען צו אזא פארנעמע זאך? “אה, so דאס מיינט אז מ׳דארף נישט טוהן קיין מצוות [געבאטן]. דאס מיינט אז מ׳דארף נישט גיין צו דער ארבעט. דאס מיינט אז מ׳דארף נישט עוסק זיין [זיך פארנעמען] אין דער מצוה פון עזרת ישראל מיד צר [ראטעווען אן איד פון אן אונטערדריקער]. דאס הייסט, די וויכטיגסטע זאך איז זיך צו לערנען.” Hello, דו קענסט מיר זאגן וויאזוי ביסטו געגאנגען צו דעם חילוק [אונטערשייד/אויספיר]? נאר דאס, ווייל מ׳האלט דאס.

איין מינוט, האלטסט שוין אויף א וועג, right? ווען מ׳זאגט דאס האלט מען שוין אויף א וועג, יא. So, דו קענסט אבער זאגן וויאזוי פון דעם sentence איז מען געקומען צו יענעם sentence? זעט מען אז ס׳איז א טעות גמור מעיקרא [א פולשטענדיגער טעות פון גרונט אויף]. It’s ממש [טאקע], ממש like I don’t understand something, something went wrong that you would translate this sentence into that sentence.

און פרעגט ער א קשיא [א פראגע]: וואס הייסט? ס׳שטייט אפילו איינער וואס זאגט אין פרקי אבות: “לא המדרש עיקר אלא המעשה” [נישט דאס לערנען איז דער עיקר, נאר די טאט (אבות א, יז)]. Okay, שטייט דאך פארקערטע משניות, מה שתרצה [ווי איר ווילט]. אבער וואס הייסט, וויאזוי קענסטו זאגן אזא זאך? און וויאזוי קען זיין אז איינער וואס איז נישט קיין תלמיד חכם [א תורה-געלערנטער], מילי דנשים וקטנים [זאכן פון פרויען און קינדער], האבן נישט קיין תכלית החיים [א ציל אין לעבן]?

דער רמב״ם זאגט דאס נישט אין קיין שום פלאץ

And I don’t understand, דאס האט ער געזאגט? איינער האט דאך אמאל דאס געזאגט? ס׳שטייט אין איינעם פון די פינף און זעכציג פלעצער וואו דער רמב״ם רעדט פון דעם – האט ער געזאגט אז ממילא די מסקנא [דער אויספיר] איז אז מ׳זאל נישט טוהן קיין מצוות, מ׳זאל נישט טוהן קיין תיקון העולם [פאררעכטן די וועלט], מ׳זאל נישט טוהן קיין ישוב העולם [באזעצן און בויען די וועלט], מ׳זאל נאר טוהן דאס? ס׳שטייט איינמאל דאס? אפילו נישט איינמאל.

ס׳שטייט אפילו נישט אז ס׳איז דער עיקר [די הויפטזאך], ס׳שטייט אז ס׳איז דער תכלית [דער ענדציל]. ס׳שטייט אפילו נישט איינמאל. זאג אייך א פאקט, אויב מ׳וויל מדייק זיין לשונות [דקדוק׳ן אין די ווערטער], איך challenge אים צו טרעפן איין לשון וואו עס שטייט דאס. ס׳שטייט נישט אפילו קיין איינמאל דאס.

צוהערער: אז דאס איז דער תכלית?

מגיד שיעור: אה, ניין, ניין! אז דאס איז דער תכלית and therefore איז נישט דא קיין, דארף מען נישט, אדער מען טאר נישט, אדער מ׳דארף נישט, אז ס׳איז בעסער נישט צו גיין ארבעטן. אפילו איינמאל שטייט נישט דאס. אפילו איינמאל, אפילו איינמאל שטייט נישט. חוץ פון דעם, דו גייסט אבער שוין אנקומען צו די קשיות אויפ׳ן רמב״ם, ס׳שטייט נישט אפילו קיין איינמאל!

—

אויפקלערונג פונעם באגריף “תכלית” (Meaning in Life)

דער טעות אין פארשטיין “Meaning” ווי א געפיל

ס׳קען מיינען, ניין! ניין, ניין, הער גוט. כמשלן שלא, ס׳איז א חוסר הבנה [א מאנגל אין פארשטענדעניש] אינעם טייטש פונעם ווארט “תכלית”. און וועגן דער חוסר הבנה, exactly, וועגן דער חוסר הבנה הייבט זיך אן דער גאנצער פראבלעם. Okay?

לאמיר טוהן אזוי, איך try עס, איך וויל עס translate-ן אויף אונזער language, ווייל נישט אויף דער… זאגן ווען איך זאג, by the way, צו זאגן Aristotle’ס “telos” [טעלאס: דאס גריכישע ווארט פאר ציל/תכלית] העלפט נישט גארנישט, ווייל ס׳איז אנשטאט זאגן אויף לשון הקודש זאגט מען אויף יוונית [גריכיש], so וואס פארשטייט מען? מ׳פארשטייט נישט בעסער, right? I have to try to explain it in English. I have to try to explain it in English, and it’s very important.

די זאך וואס מיר רופן “תכלית”, מער ווייניגער match-ט צו וואס היינטיגע מענטשן רופן “a meaning in life”, נאר דער פראבלעם איז, רוב מענטשן ווען זיי זאגן “a meaning in life” ווייסט מען נישט וואס דאס מיינט. רוב מענטשן ווען זיי זאגן דאס, זיי מיינען – it doesn’t actually work that way – אבער זיי מיינען אז ס׳מיינט אז א מענטש האט פארשידענע feelings. יא, איך קען פילן הונגעריג און זאט און happy און sad און אזוי ווייטער; איך קען אויך פילן “meaningful”, עפעס א feeling, און כאילו [אזוי ווי] איז דא עפעס א drug וואס מען גיט אריין פאר א מענטש, און ס׳הייסט “meaning”. אזוי מיין איך מיינען מענטשן. און מענטשן זאגן: “אהה, so איך ווייס, גשמיות [מאטעריאליזם] איז פאר זיין זאט, און רוחניות [גייסטיגקייט] איז פאר meaning”, whatever דאס מיינט. אזעלכע סארט ווערטער. איך ווייס נישט פארוואס מענטשן זאגן אזא funny זאך, ווייל אפילו ווען מען טראכט, “meaning” מיינט meaning. איז עפעס זייער צו פארשטיין.

דער אמת׳ער טייטש: משמעות און סדר

Meaning איז טייטש די מיינונג פון דעם. וואס מיינט אז איך זאג “meaning מיינט meaning”? לאזט מיר ענדיגן, לאזט מיר שפילן. Meaning איז נישט קיין feeling. Meaning איז טייטש די משמעות [באדייטונג]. וואס מיינט די משמעות? אזוי ווי איך וויל עס זאגן אויף אן אידישן, אויף א פשוט׳ן וועג, אן צו דארפן זאגן ווערטער אזוי פון אריסטו. איך מיין אז ס׳איז א גראדע זאך.

משמעות איז טייטש די זאך וואס מאכט זאכן מאכן sense. Okay? און מאכן sense, אדער אן אנדער וועג פון זאגן מאכן sense איז, אז ס׳איז organized. איך האב זייער ליב, פאר מיר אין מיין קאפ, ס׳איז ordered – מאכט sense. מיט אנדערע ווערטער, ס׳איז דא א מענטש וואס זיין לעבן האט נישט קיין סדר [ארדענונג]. וואס הייסט האט נישט קיין סדר? סדר מיינט אז ס׳איז דא איין זאך וואס זאכן דרייען זיך ארום דעם אדער towards דעם; זיי מוזן נישט זיין יענע זאך, right?

—

דער משל פונעם בית המדרש און דעם רבי׳ן

א בית המדרש אן א סדר

אלזא, דו גייסט אריין אין א בית המדרש. איך האב שוין אמאל געזאגט דעם משל דא, איך מיין אז ס׳איז א שיינער משל. מ׳גייט אריין אין א בית המדרש, מ׳זעט ס׳דרייען זיך דארט מענטשן. דער שמועסט מיט יענעם, דער מאכט אויף א ספר, דער מאכט צו דעם ספר, דער עסט, דער טרינקט, דער דרייט זיך. This doesn’t have a meaning. Each person maybe has a meaning. But this קהילה [געמיינדע], this צוזאמענקומעניש פון מענטשן האט נישט קיין meaning. וואס מיינט ס׳האט נישט קיין meaning? It doesn’t exist, ס׳איז גארנישט דא דא. ס׳איז דא א building, פיר ווענט with a bunch of מענטשן inside, okay, but there is no community.

נישט קיין “נקודה פנימית” [אינערליכער פונקט] – איך ווייס נישט וואס ס׳מיינט א נקודה פנימית, מיין איך נישט אזוי. אבער ס׳איז נישט דא – איך ווייס, איך ווייס וואס דו מיינסט, איך ווייס וואס דו מיינסט, אבער איך דארף קודם זאגן וואס איך זאג, נאכדעם קען מען זאגן צי יענץ מיינט עס. ס׳איז נישט דא קיין, פארשטייסט, ס׳איז פשט אין דעם, נישטא גארנישט. איינער זאגט: “וואו ביסטו געווען?” “אויף א פלאץ וואו ס׳זענען געווען דארט אסאך, אסאך מענטשן.” Okay, אסאך שאקלערס.

דער רבי ברענגט אריין א סדר און א משמעות

Now, וויאזוי קומט אסאך מאל צו זען א מעשה שהיה [א געשיכטע וואס האט פאסירט]. אין דעם בית המדרש קומט אריין – also here, there’s people that misunderstand it, okay? – קומט אריין א רבי אין דעם בית המדרש, מיט אמאל שטעלט זיך יעדער איינער אין א געוויסן פלאץ. יעצט, ביז יעצט איז יעדער איינער געשטאנען אין זיין פלאץ, סתם: “איך שטיי דא, איך ווייס נישט פארוואס, איך בין אויסגעקומען צו שטיין דא.” מיט אמאל – דאס הייסט, דער רבי האט געגעבן meaning פאר׳ן גאנצן בית המדרש. וואס מיינט ער האט געגעבן meaning? ער האט געגעבן סדר פאר יעדער זאך. דער רבי שטייט אינמיטן, whatever דער רבי טוט, איך ווייס נישט, ער לערנט פאר א שיעור, ער דאוונט, ער פארברענגט, איך ווייס נישט וואס ער טוט. A place, he gives you your place in the greater story, in the greater situation.

דאס הייסט, יעצט דער מענטש, ער איז דער גבאי. So מיט אמאל – פריער איז ער נישט געווען דער גבאי, ער איז געווען סתם איינער וואס שטייט דא. יעצט, ער איז דער גבאי. דער צווייטער, ער איז דער וואס הערט אויס. דער דריטער, ער איז דער וואס שטייט אין דער back, ער שטייט צווייטער פון דער back, doesn’t matter וואו ער שטייט. ס׳איז נישט קיין חילוק ווי ווייט מען שטייט, ער איז א part פון דער זאך. און יעצט, די זאך וואס הייסט א בית המדרש, א קהילה, א חסידות, whatever you want to call it now, it exists!

דער תכלית נעמט נישט אוועק דאס פלאץ פון די אנדערע

ווער האט עס געמאכט exist-ן יעצט? פרעג איך א שאלה: דאס מיינט אז מען קען ארויסווארפן די אלע מענטשן און בלייבן דער רבי, אזוי ווי ס׳איז דא רבי׳ס וואס מיינען? ניין, דו חכם!

צוהערער: אין מלך בלא עם [עס איז נישטא קיין קעניג אן א פאלק].

מגיד שיעור: Right! נישט נאר אין מלך בלא עם, ס׳איז נישט דא קיין meaning. דער רבי איז א לית ליה מגרמיה כלום [ער האט גארנישט פון זיך אליין], כמעט. דער רבי איז די קלענסטע זאך, דער רבי נעמט נישט אויס אזויפיל space. Not דער רבי takes over; if דער רבי sometimes איז א בעל גאוה [א שטאלצער מענטש], ער נעמט איבער יעדער איינער׳ס space, דאס איז נישט קיין רבי, דאס איז סתם א שוטה [א נאר], סתם א dictator. א רבי אדער א מלך, א מלך דקדושה [א קעניג פון הייליגקייט], ער נעמט אויף אמת׳דיג דאס ווייניגסטע space. די איינציגסטע זאך וואס ער טוט איז, ער גיט פאר יעדן איינעם – now everything is coherent, it’s called coherence, right? Now everything is coherent.

אפילו די נעגאטיווע טיילן און דאס זינדיגן באקומען א פלאץ אינעם סדר

ס׳איז דא א רבי, ער לערנט פאר; אפילו דער וואס איז אן עובר [א פארברעכער], דער וואס איז מחוצף [א חוצפה׳ניק], האט אויך א פלאץ – ער איז דער מחוצף, פארשטייסט? וואס מיר זאגן איז זייער וויכטיג, מענטשן דארפן מכיר טובה זיין [אנערקענען א טובה] יעדן איינעם.

צוהערער: יעדע שול דארף א שמועסער.

מגיד שיעור: יא, exactly, מען דארף מכיר טובה זיין: “כל פעל ה׳ למענהו וגם רשע ליום רעה” [השם האט אלעס געמאכט פאר זיין צוועק, און אפילו דעם רשע פאר׳ן שלעכטן טאג (משלי טז, ד)]. מענטשן מיינען אז פון ביידע זייטן sometimes מאכט מען דעם טעות: סיי דער אפיקורס [כופר], דער אויבער-חכם אין דער back פון דער שול איז ברוגז אויף דער שול. ווען נישט די שול קענסטו נישט זיין קיין אויבער-חכם, נו? ביסט אויך א part דערפון. ס׳פעלט אויס, דארף זיין א… No, but I’m not saying “דארף זיין”, it’s you’re part of it, you’re not outside of it.

האט איינער געזאגט, ער וויל זיין religious, ווייל נאר religious מענטשן קענען זינדיגן. כאפסט וואס ער מיינט? אז דו זינדיגסט, זינדיגסטו! Okay, איך זינדיג מער, זינדיג ווייניגער, איך טו תשובה, טו נישט תשובה, ביסט נישט… You have meaning in your life. דו כאפסט? Your life actually has meaning. Meaning מיינט נישט אז מ׳זינדיגט נישט. Meaning מיינט אז ווען איך זינדיג האט עס א meaning. יעצט זינדיג איך, יעצט טו איך תשובה; יעצט איז יום כיפור טו איך תשובה, יעצט איז דער פאר-מיטוואך טו איך נישט תשובה. ס׳איז דא א meaning, ס׳איז דא א סדר, מען איז נישט פארלוירן.

און וואס מיינט דער meaning?

צוהערער: א גוי, א גוי, exactly.

מגיד שיעור: יא, יא, ס׳זאל זיין אזוי, האט ער עס טאקע נישט, ווייל ער שטייט אין בית המדרש, ער קען נאר וואשן די פאדלאגע, ער קען נישט זיין א part פונעם בית המדרש, מען גיט אים נישט קיין part. אפשר וועט מען אים געבן, ער קען, ער קען נישט, נאר ס׳איז נישט נוגע [שייך] צו אים, right? פארדעם קענסטו עס רופן subjective, ווייל ס׳איז דיין פלאץ אין דער סיטואציע. נישט קיין פשט אז ס׳איז אמת אז מען מוז גיין אין בית המדרש, that איך בין אזא סארט איד וואס גייט ארבעטן, נישט אין בית המדרש, right? So…

—

די קעגנזייטיגע נויטווענדיגקייט צווישן דעם “תכלית” און די אנדערע זאכן

דער כלל פונעם רמב״ם: די אנדערע זאכן בויען אויף דעם תכלית

The important thing to realize is that this is what kind of organization דער תכלית איז. אז איך זאג אז ס׳איז דא איין זאך וואס ארום דעם דרייען זיך זאכן, מיינט עס נישט אז ער נעמט איבער די אנדערע זאכן. נישט נאר ס׳מיינט נישט, געווענליך וויל עס אפילו נישט איבערנעמען די אנדערע זאכן, because ס׳איז דא א reason פארוואס עס דארף זיין די אלע זאכן: that זיי אלע טוען אויף – נישט נאר זיי טוען אויף, זיי מאכן דעם תכלית. דאס דארף מען פארשטיין.

אזוי ווי דער רמב״ם זאגט: אויב ס׳איז דא א זאך וואס איז דער תכלית פון א צווייטער זאך, און מ׳דארף נישט די צווייטע זאך, איז ער נישט דער תכלית פון אים. כאפסטו? תכלית מיינט: כדי אנצוקומען צו דיר, קומט מען צו דעם. כדי צו זיין א רבי דארף זיין א שמועסער. אוי, ווי שיין וואלט אויסגעזען א רבי אן קיין שמועסערס! ער איז נישט קיין רבי פון א קהילה, ער איז א רבי פון א bunch of robots. ס׳דארף זיין שמועסערס, right? דער שמועסער מאכט אים דעם רבי׳ן, און דער רבי מאכט אים א שמועסער. זיי רעדן זיך צונויף איינער צום צווייטן, זיי זענען א part פון דער זעלבער story.

לעבן אן איין צענטראלער געשיכטע (Story) איז תהו ובהו

Okay, דאס ווארט “story” איז א גוטע זאך, איז א גוטע זאך, right? אלע תפיסות [באגריפן]. א מענטש, ווען מ׳זאגט מענטשן האבן נישט קיין meaning, איינער איז אן, איך ווייס, אן אטעאיסט אדער גילוי – לאז אפ דאס ווארט אטעאיסט – but if you live without any story of your life, that’s the basic thing, אדער if you live without any sense of community, without belonging to anything besides for yourself, אדער אפילו אין זיך אליין: דו האסט נישט איין זאך וואס ארום דעם דרייט זיך דיין לעבן – איין זאך, ס׳קען נישט זיין מער ווי איין זאך, ווייל דאמאלטס איז שוין ווייטער א בירור [א צעשיידונג], ווי אזא שתי רשויות [צוויי מאכטן], אזעלכע, פארשטייסטו? – אויב ס׳איז נישט דא קיין איין זאך, then your life is chaotic. ס׳איז תהו ובהו [כאאס און וויסטעניש], ס׳איז נישט דא גארנישט. ס׳איז דא א טאג דאס, א טאג יענץ, whatever.

צוהערער: [אומקלארע באמערקונג]

מגיד שיעור: יא, יא, יא, זאל נישט זיין קיין צרה, וואס דאס איז נאך א שמועס, אבער וועגן א צווייטן… אה, גוט, כ׳וויל זאגן, אבער לאמיר זאגן ס׳איז נישט דא גארנישט, איך רעד נישט ווען ס׳איז דא עפעס. אויב ס׳איז נישט דא גארנישט – און אסאך מענטשן אין דער reality, by default א מענטש האט גארנישט. ער קען זיך דרייען, ער איז א, איך ווייס, א בחור, ער ווייסט נישט וואו ער באלאנגט, ער ווייסט נישט וואס ער איז פאר, so ער האט נישט גארנישט. דער פשט איז: you’re totally lost. נישט יא, יא, lost. וואס מיינט lost? Literally, איך ווייס נישט וואו איך בין. איך ווייס אז יעצט בין איך הונגעריג, עס איך. דאס איז נישט קיין reason צו עסן.

כאפסט וואס איך זאג? נישט אז ס׳טוט נישט גוט דאס עסן, דאס עסן taste-ט גוט, but יעצט האב איך ליב אן עסן, יעצט האב איך ליב א צווייטע זאך, א דריטע מאל האב איך ליב א דריטע זאך. What’s the thing?

—

דער אמת׳ער פשט אין “עסן כדי צו לערנען”

נישט קיין פרומע כוונה, נאר א פאקט פון א מסודר׳דיג לעבן

ווען איינער זאגט דאס וואס מ׳זאגט פאר אן איד – wait one second, one second – ווען מ׳זאגט אז אן איד איז אזא סארט זאך וואס עסט כדי… מענטשן מיינען אז מ׳זאגט אז אן איד איז אזא סארט זאך וואס עסט כדי ער זאל קענען לערנען, מיינט עס אז מ׳דארף עסן מיט א פרומקייט. ס׳מיינט נישט גארנישט! ס׳מיינט סך הכל: נישט קיין feeling, ס׳איז א פאקט.

ס׳מיינט סך הכל, exactly, ס׳מיינט סך הכל – ס׳מיינט נישט בכלל, וואס מיר האבן גערעדט דאס לעצטע מאל, ס׳מיינט בכלל נישט אז מ׳דארף עסן לשם שמים [פאר׳ן נאמען פון הימל]. מ׳דארף נישט בכלל עסן לשם שמים. ס׳מיינט: דו ביסט א מענטש וואס האט אן order אין דיין life. מיין life story איז: איך בין געבוירן צו אן אידישער מאמען, איך גיי ליגן אין אן אידישן בית החיים [צווינטער], אפשר וועט מען מיר נעמען צו אן אידישן גן עדן, whatever. ס׳איז דא עפעס א מהלך [א גאנג], איך ווייס וואו איך בין. פארשטייסט וואס איך זאג?

דאס איז טייטש זיין אן איד, right? And בתור [אלס] זיין אן איד עס איך פרישטאג – א גוי עסט אויך פרישטאג – ווייל איך עס, okay, אפשר עס איך בתור א מענטש, איך ווייס וואס א מענטש איז פאר, whatever ס׳איז, איך עס פרישטאג און איך עס lunch און איך עס שבת און ערב שבת. ס׳איז דא א געוויסע organization פון מיין לעבן. יעצט, אלעס איז organized, אלעס איז מסודר [איינגעארדנט], די גאנצע זאך איז מסודר.

דער באגריף פון תכלית אלס דער צענטער וואס ארגאניזירט דאס לעבן

באדייטונג (Meaning) אלס אן אביעקטיווער אמת

מגיד שיעור: ווען כ׳האב געזאגט “מינינג” [meaning: באדייטונג] מיין איך א שפיץ, איך מיין דעם אמת [Emes: truth]. אויב דער תכלית [tachlis: ultimate purpose], ווייל “מינינג” מיינט וואו דו געהערסט אמת׳דיג. אויב איינער דמיונ׳ט [damyen’t: imagines] נאר אז ער שטייט ביים רבי׳נס טיש, און ס׳איז נישטא קיין רבי, ס׳איז נישטא קיין טיש, דמיונ׳ט ער. Of course, of course ס׳איז אן אמת. ס׳איז דא אסאך levels [שטאפלען] פון אמת, איך גיי נישט אריין יעצט. אבער of course מוז זיין אמת, מוז זיין objective [אביעקטיוו], און זיין פאר אביעקטיוו.

⟦#2⟧

די פראבלעם מיט׳ן רמב״מ׳ס שיטה וועגן דעם תכלית פון לעבן

די קשיא: וויפיל צייט טראכט א מענטש באמת פונעם אויבערשטן?

מגיד שיעור: Now, דאס ווארט איז, and now, אויב די זאך, דאס הייסט ס׳איז דא א זאך וואס איז זיין goal [ציל]. איך מיין אז this is מיין תירוץ [teretz: answer/resolution] אויב מענטשן זאגן: “אה, סאו וואס דער רמב״ם [Rambam: Maimonides] זאגט אז א מענטש דארף נאר טראכטן פונעם אויבערשטן? וויפיל מינוט א יאר טראכט א מענטש פונעם אויבערשטן? אפילו דער וואס לערנט שוין יא רמב״ם? דריי מינוט א יאר בערך.” זעקס מינוט א יאר? אקעי, זעקס. פארוואס?

תלמיד: אין אזא חיצוניות׳דיג [chitzoniyus’dig: superficial/external] דינג, מ׳רעדט דאך יעצט פון חכמה [chochmah: wisdom], right? פארשטיין, ווי דו לערנסט. וואס מיינסטו?

איינהאלטן די סדר-הלימוד קעגן זייטיגע שאלות

מגיד שיעור: אקעי סאו, אלע זאכן וואס איך וויל נישט קענען ענטפערן. אקעי. מ׳דארף אריינגיין, exactly, מ׳דארף אריינגיין פארשטיין. Exactly, the point is, איך פרעג א קשיא [kashya: question/difficulty] – העלאו, העלאו, וויל איך מיר פארענטפערן א שאלה [shailah: question] דא, וואס מענטשן ווילן זאגן.

איר ווייסט אייך, הער אויס, איר ווילט קומען, כ׳האב צוגעגרייט א שיעור [shiur: lecture] היינט, און איר ווילט הערן א צווייטן שיעור, no problem. ס׳איז דא א סדר [seder: order/structure]! האסט נישט געהערט? ס׳איז פאראן א סדר! אויב איינער, אויב איך וועל יעדע – איך האב געזאגט דאס אסאך מאל. אויב איך וועל זאגן יעדן שיעור וואס איר פרעגט און איר פרעגט, וועט זיין אן עולם התוהו [olam ha-tohu: world of chaos]. ס׳איז דא א סדר, ס׳איז דא א סדר, און איך זאג יעצט דאס איז דער שיעור וואס איך זאג יעצט, שוין, איך וועל עס זאגן א צווייטן מאל. אט, פארשטיין, אקעי?

דער אומעטיגער רעזולטאט אויב רוב לעבן איז אן א תכלית

דאס קען מען דאך פארענטפערן, רבותי [rabosai: gentlemen]. הער זשע וואס איך האב צו זאגן. מ׳קען זאגן אזוי, ממילא מענטשן, איך קען מענטשן, זיי ווערן זייער sad [אומעטיג]. סאו למעשה [lema’aseh: in practice], ס׳איז דאך נישט מעגליך.

By the way, אפילו ווען ס׳איז יא מעגליך, דארף מען אויך גיין אינעם בית הכסא [beis ha-kisei: restroom], מ׳דארף אויך ארבעטן, מ׳דארף רוב צייט, רוב, literally in time, אפילו דער רמב״ם אליינס, רוב צייט גייט אוועק אויף אנדערע זאכן, חוץ סתם א מענטש איז א פרוש [parush: ascetic]. אקעי, איז דא איין מענטש. ס׳איז דאך זייער sad! זאגן מענטשן, אקעי, סאו די שיטה [shitah: view/system] מאכט מענטשן זייער sad, מיינט אז רוב צייט איז ממש א צל [tzel: shadow], ס׳גייט נישט, “בהבל בא ובחושך ילך” [be-hevel ba u-ve-choshech yelech: it comes in vanity and departs in darkness (Ecclesiastes 6:4)], ס׳גייט אין ערגעץ נישט. איז וואס גייט דא פאר?

דער תירוץ: תכלית מיינט דער צענטער וואס ארגאניזירט

משל א׳: דער מלך אין זיין לאנד (און א קריטיק אויף חסידישע ספרים)

קא משמע לן [ka mashma lan: this teaches us], זאג איך אז דאס איז בכלל א טעות [ta’us: mistake]. ווייל די idea פון זאגן אז א זאך איז דער תכלית איז נישט אז דאס זאל איבערנעמען אלעס, ס׳זאל איבערנעמען אלעס אויפ׳ן שטול.

אזוי ווי דער מלך [melech: king], ווען ס׳איז דא א מלך אינעם לאנד, נעמט ער נישט איבער אלעס. ס׳איז נאך דא traffic lights און soldiers פאר די traffic lights און מענטשן וואס קערן די גאס. דער מלך זאגט נישט “איך גיי קערן די גאס”, און דער מלך זאגט אויך נישט, נישט אזוי ווי די חסידישע ספרים [sefarim: books] זאגן, אז דער traffic light man און police דארף טראכטן “איך בין נאר דער כח [koach: power/force] פון דעם מלך”. ער דארף גארנישט טראכטן אזוינע שטותים [shtusim: nonsense]. This is because די חסידישע ספרים don’t understand the concept of תכלית, that they have to say such crazy things. ער דארף סך הכל [sach ha-kol: all in all] וויסן אז ער איז פארט אין דעם מלך׳ס לאנד.

דער מלך נעמט נאר אויף איין שטול. ס׳איז די קלענסטע, ווי לאמיר סתם זאגן די גרעסטע שטול וואס דער מלך האט, still נאר א מיליאנסטל פון דער מדינה [medinah: state/country], right? ער דארף דאך נאר שטיין, דער מלך דארף נאר דעם פלאץ. פאר׳ן מחליף זיין [machlif zain: replacing] דעם מלך, נישט צו האבן א מלך, נישט צו האבן א תכלית, איז נאר איין קליינע נקודה [nekudah: point]. נאר אז דארט וועט זיין דער wrong תכלית, דעמאלטס וועט זיין ווייטער אלעס אומזיסט, ווייל אז ס׳איז דער wrong תכלית מיינט אז ס׳קען נישט זיין דער תכלית. “Wrong” מיין איך נישט אז ס׳איז עפעס אן עבירה [aveirah: transgression], עפעס א זאך וואס קען נישט זיין… עפעס א זאך וואס מ׳דארף נישט טראכטן. איך רעד שוין מיט אים.

מ׳דארף נישט טראכטן דערפון א גאנצן טאג. נישט נאר מ׳דארף נישט, נאר ס׳איז נישט מעגליך. איז אלא מאי [ela mai: what then]? איז נישט דאס מיינט עס.

משל ב׳: שבת און די וואך (און א קריטיק אויף “קדש את החול”)

ס׳וואלט געווען שיין, איך רעד נישט יעצט פון עולם הבא [Olam Haba: the World to Come], וואו מ׳טראכט פונעם אויבערשטן א גאנצן טאג. אבער יעצט, אויף דער וועלט, סך הכל זאגט א מענטש, אזוי ווי ס׳איז דא א וואך און ס׳איז דא שבת, יא? “ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות” [sheshes yamim ta’avod u-va-yom ha-shevi’i tishbos: Six days you shall labor and on the seventh day you shall rest (Exodus 34:21)], אקעי, שבת וועט זיין “שבת לה׳ אלקיך” [Shabbos la-Hashem Elokecha: a Sabbath unto the Lord your God], ס׳איז א טראכטן.

אזוי זאגט מען אז מען דארף טרייען צו מאכן ווי מער פון דער וואך שבת, לאמיר מוסיף זיין מחול על הקודש [mosif zain me-chol al ha-kodesh: add from the profane onto the holy]? נא, מ׳דארף נישט, אקעי? און וואס מ׳דארף סך הכל טוהן איז כאפן אז די גאנצע וואך דרייט זיך ארום דעם שבת. ער דארף זיך נישט רוקן, ער דארף נישט ווערן הייליג.

ס׳איז דא די אלע דרשות [drashos: sermons/homilies], all of my friends say די דרשות: מ׳דארף מקדש זיין את החול [mekadesh zain es ha-chol: sanctify the mundane]. איך בין דאקעגן. מ׳דארף נישט מקדש זיין גארנישט. קודש [kodesh: the holy] is perfect. איך זאג עס אויף א בעסערן וועג אן פארדרייען א קאפ. Right? מ׳דארף נישט מקדש זיין דעם חול [chol: mundane]. מ׳דארף נישט זאגן אז ס׳איז א מצוה [mitzvah: commandment] צו ארבעטן. ס׳איז נישט קיין מצוה צו ארבעטן, because then the word מצוה doesn’t mean anything. א מצוה מיין איך, ווען איך זאג מצוה מיין איך צו זאגן, אז א מענטש ליגט אין דעם מוח [moach: brain/mind], און ער טראכט יעצט פונעם באשעפער, ער פארשטייט יעצט דעם אויבערשטן, וויפיל מלאכים [malachim: angels] זענען דא, ער פארשטייט פארוואס זענען דא אזוי פיל. דאס איז וואס עס טייטש מצוה, איך מיין חכמה. יא? צו ארבעטן איז א מצוה in the sense אז מ׳דארף עס טוהן. אבער נישט דאס מיינט קדושה [kedushah: holiness], נישט קדושת החול [kedushas ha-chol: the sanctity of the mundane].

דער חול טייטש טאקע אז ביי דער ברכה [brachah: blessing] פון הבדלה [Havdalah: prayer separating Shabbos from the weekday] דארף מען זיך קאכן פונקט אזוי שטארק ווי ביי קידוש [Kiddush: sanctification of Shabbos]. וואס? יא, דער רמב״ם זאגט אז ביידע זענען דאורייתא [d’Oraisa: Torah law]. דער אויבערשטער איז “המבדיל בין קודש לחול” [ha-mavdil bein kodesh le-chol: Who separates between the holy and the mundane], פונקט גוט. יא.

בקיצור [bekitzur: in short], פארשטייסט וואס איך זאג? סאו אוודאי זאג איך אז דער חול איז נשפע מן הקודש [nishpa min ha-kodesh: receives flow/influence from the holy]. נישט אז מ׳מאכט אים אביסל קודש, נישט דער פשט [pshat: meaning] אז ס׳איז דא אביסל וואכעדיג נאר מ׳פרובירט צו מאכן ווי מער שבת אינעם וואכן. ניין! מ׳דארף נאר לייגן שבת ביי שבת. ס׳איז גענוג אז שבת איז שבת, יעצט דרייט זיך די גאנצע וואך ארום אים, פארשטייסט?

אזוי ווי ס׳איז גענוג אז דער מלך זאל זיין דער מלך, אז דאס גאנצע לאנד האט א מלך. נישט אז דאס גאנצע לאנד טראכט פון דעם מלך די גאנצע צייט, זיי טראכטן אויף יענץ. דער רמב״ם זאגט אז ווער עס טראכט איז “בהיכל המלך” [be-heichal ha-melech: in the palace of the king (Guide for the Perplexed 3:51)]. זייער גוט, אבער נישט די גאנצע וועלט איז בהיכל המלך און דער אויבערשטער האט נישט געמאכט די וועלט זאל זיין נאר היכל המלך. דאס איז די זאך וואס מ׳דארף כאפן, און דאס ווארט תכלית מיינט נאר: this organizes everything. It doesn’t mean that it takes over everything. פארשטייסט?

משל ג׳: דער רבי וואס ארגאניזירט דורך זיין אנוועזנהייט

יעצט דארף מען נאך מרחיב זיין [marchiv zain: elaborate], אבער ס׳איז שוין צען אזייגער, דארף מען פארשטיין נאך א פאר זאכן. איינס איז מ׳קען גיין צוריק צו וועגס און ווייזן וויאזוי ווען ס׳איז דא אן organizing principle, actually לערנט עס אויס געוויסע זאכן פאר אלעס.

דאס הייסט, אזוי ווי איך זאג א משל [mashal: parable] פון מיין רבי׳ן. ווען דער רבי קומט אריין, דארף דער רבי נישט זאגן פאר קיינעם וואו צו שטיין. אויב ער דארף זאגן פאר יעדן וואו צו שטיין איז ער נישט קיין גוטער רבי. דער רבי, מיט דעם וואס ער שטייט דארט, ווייסט יעדער איינער וואו צו שטיין, because you figure out, you feel yourself out: איך באלאנג דא, איך באלאנג דארט. ער פארשטייט שוין אליינס. סאו דער רבי, בתוך וואס ער איז רבי, ארגאניזירט ער דאס לעבן.

למשל [lemashal: for example], איך זאג פאר א מענטש אז דער תכלית פון לעבן איז טראכטן, איך זאג נישט גארנישט מער. איך דארף גארנישט מער זאגן. אויב ממילא מיינט ער אז ער גייט פאסטן און ער גייט נישט עסן, כ׳האב נישט דאס געזאגט. אפשר יא, אפשר ניין. ממילא דארף מען נאר לערנען אין כולל [kollel: study hall for married men], נישט גיין צו דער ארבעט? פארוואס, כ׳האב עס אויך נישט געזאגט! דארפסט געדענקען אז תכלית מיינט: ווען א זאך איז חשוב [chashuv: important], איז אביסל פון אים מער חשוב פון דער גאנצער רעשט, right?

⟦#3⟧

דער באגריף פון “קבע” און “עראי”

עיקר און טפל אקעגן די צאל שעות

אויב איינער זאגט אז די וויכטיגסטע זאך איז לערנען, ממילא דארף מען לערנען מער שעות ווי מ׳ארבעט – שטותים! ס׳שטייט נישט אין קיין איין פלאץ דאס.

שטייט אין דער משנה [Mishnah]: “עשה תורתך קבע, ומלאכתך עראי” [aseh Torascha keva u-melachtcha arai: Make your Torah study permanent/fixed, and your work temporary/secondary (Avos 1:15)]. “עראי” קען זיין זייער לאנג. אוודאי מיינט עס דאס, אוודאי מיינט עס דאס: “קבע” און “עראי” מיינט סך הכל אז דאס איז דער עיקר [ikar: primary/essential] און דאס איז דער טפל [tafel: secondary/subordinate].

הלכה׳דיגע אפווייכונג: אכילת קבע און אכילת עראי ביי מזונות

Now, ביסט א מודרן׳ער? דו קענסט די אלע אידן. איין מינוט, איין מינוט, דו מאכסט קביעות [kevius: a fixed meal]? דו ביסט איינער פון די מענטשן. איינער וואס מאכט קביעות, ס׳הייסט ביי אים איז אז ער לערנט א גאנצן… דו מאכסט א קביעות. ניין, איך בין מסביר [masbir: explaining]: קביעות, יא, set, און ממילא אלעס… עראי מיינט ווייניגער וויכטיג. איין מינוט, דו עסט מזונות [mezonos: baked goods other than bread] א גאנצע וואך, דו מאכסט מזונות? אכילת עראי [achilas arai: casual eating/snacking] קען זיין גאר גרויס.

⟦#4⟧

עס ווערט א שאלה אויף צו בענטשן טאקע. דער איז נישט מסכים [maskim: agreeing], דער איז נישט מסכים. איך מיין פאר א מזונות רב, עראי מיינט מ׳קען עסן וויפיל מ׳וויל, ביז די חכמים [Chachamim: Sages] זאגן אז ס׳איז דא א שיעור [shiur: halachic measure].

דאס וואס עס שטייט, הער אויס, ניין, דאס וואס עס שטייט אז ס׳איז דא א שיעור וואס מאכט עס קבע, איז ווייל געווענליך ווען א מענטש עסט – ביי היינטיגע מענטשן קען מען עסן זייער אסאך און ס׳בלייבט עראי, ווייל דאס גאנצע לעבן איז א מציאות [metzius: reality/state] פון עראי. אז ער זעצט זיך צו א סעודה [seudah: formal meal], צו וואשן [נטילת ידים פאר ברויט], דאס מאכט א קבע אפילו ער עסט ווייניגער. ס׳איז פשוט אזוי, of course, הלכה [halachah: Jewish law], אבער ער זעצט זיך אוועק.

איינער וואס וויל טענה׳ן [ta’aneh’n: argue] אז זיך אוועקזעצן עסן supper איז מחייב [mechayev: obligates] צו בענטשן, קען איך הערן. מען זעצט זיך אוועק, אבער איינער זעצט זיך אוועק צו א סעודה, האט ער געזעצט א סעודה צו עסן ברויט, צו עסן מזונות, נאך א נושא [nosei: topic]. איז מער מסודר [mesudar: orderly/structured], וועגן מסודר, right? סאו אויב מ׳וויל קענסט זיך וואשן אויף מזונות אויך, ס׳איז די זעלבע זאך, דארפסט זיך וואשן.

⟦#5⟧

ראיות אז דער “צענטער” דארף זיין קליין אין כמות

ראיה א׳: דער חיוב פון קריאת שמע איז בלויז זעכציג סעקונדעס א טאג

סאו וואס איך וויל זאגן איז אז ס׳שטייט אז דאס איז דער טפל, אוודאי, ס׳שטייט נישט אין ערגעץ אז וועגן דעם דארף מען לערנען מער שעות.

פארקערט, אז אן איד זאגט “שמע ישראל” [Shema Yisrael] ווייסט ער אז מדאורייתא [mid’Oraisa: by Torah law] און אויך מדרבנן [mid’Rabbanan: by Rabbinic law], וויפיל מינוט א טאג דארף מען טראכטן פונעם אויבערשטן? בערך 60 seconds, שמע ישראל אינדערפרי און ביינאכט. אקעי? “בשכבך ובקומך” [be-shochbecha u-ve-kumecha: when you lie down and when you rise up (Deuteronomy 6:7)], איז מען דאך יוצא געווען [yotzei geven: fulfilled the obligation]. ס׳האט געמאכט אז דער גאנצער טאג האט געהאט א שמע ישראל. That’s all!

און “כל המוסיף גורע” [kol ha-mosif gorea: whoever adds, detracts (Sanhedrin 29a)]. איך מיין אמת׳דיג, אז ווי מער מ׳לייגט צו… ניין, פיין, צו זאגן שמע ישראל דארף מען אנגורטן א גארטל. העלא? יעצט וואס, איז דער גארטל וויכטיגער פון דעם “ה׳ אחד” [Hashem Echad: the Lord is One]? דו כאפסט?

ראיה ב׳: דער רמב״ם אין אגרת תימן וועגן “ה׳ אחד”

דער רמב״ם זאגט אין אגרת תימן [Iggeres Teiman: Epistle to Yemen] א געוואלדיגע זאך. דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז דא זאכן וואס זענען דער אמת פון דער גאנצער תורה און ס׳שטייט נאר איינמאל אין דער גאנצער תורה. און דער רמב״ם זאגט א דוגמא [dugma: example]: “ה׳ אחד”. ווייסטו וויפיל מאל שטייט אין דער תורה אז ס׳איז נאר דא איין גאט? One time. אין פרשת… העלא?

תלמיד: ואתחנן.

מגיד שיעור: אין פרשת ואתחנן [Deuteronomy 6:4]. Once in the whole תורה. A guy could read the whole תורה חוץ פון ואתחנן and not know that there’s one God only.

⟦#6⟧

ראיה ג׳: די גרויסקייט פון משנה תורה אקעגן מורה נבוכים

דו כאפסט? זאגט דער רמב״ם… און מענטשן פרעגן די קשיא. דו כאפסט אז מענטשן פרעגן אזא קשיא? דאס איז איינע פון די קשיות וואס מ׳פרעגט. און דו כאפסט וואספארא שטות ס׳איז? מענטשן פרעגן: וויאזוי קען דער רמב״ם זאגן אז דער תכלית איז ידיעת השם [yedias Hashem: knowledge of God] און נישט כאילו הלכה? דער רמב״ם איז דאך א גאנץ גראב בוך פאר הלכה [משנה תורה] און א קליין בוך פאר ידיעת השם [מורה נבוכים]!

אקעי, and therefore what? דו האסט פארשטאנען עפעס וואס מ׳רעדט מיט דיר? ווי גרויס עפעס איז, דאס מאכט דעם חילוק [chiluk: difference]? דער חילוק איז וואס איז דער center [צענטער]. אויב דאס איז דער center און אלעס דרייט זיך ארום דעם, קען דער center זיין זייער קליין. דער center מוז זיין קליין, נישט נאר… אויב ס׳איז גרויס איז עס שוין נאך א חפצא [chaftza: object/entity in itself]. It becomes another whole thing. דאס איז מיין basic idea.

די איבערזעצונג פון שמונה פרקים אלס הקדמה צו מורה נבוכים

איך וועל זאגן, מ׳דארף נאך אלץ ממשיך זיין [mamshich zain: continue] צו מסביר זיין, like a little more how it makes a difference. אז this organization איז א חלות [chalus: taking effect/application] of the non-organization. דער תכלית…

טאקע ס׳איז connected געווען אייגנטליך צו א צווייטער זאך. ווייל ער האט געזאגט אז זיי האבן געדארפט איבערזעצן… די translation איז סתם א זייטיגע זאך. אבער ער האט געזאגט אז ר׳ שמואל אבן תיבון [Rabbi Shmuel ibn Tibbon: medieval translator of Maimonides’ works] וחבירו [ve-chaveiro: and his colleague] had to translate… First he translated מורה [Moreh Nevuchim: Guide for the Perplexed] and then he translated שמונה פרקים [Shemonah Perakim: Eight Chapters, the Rambam’s introduction to Pirkei Avos]. און ער זאגט אז אין זיין הקדמה [hakdamah: introduction] איז ער מסביר אז דאס איז the reason for translating שמונה פרקים: is because it leads to מורה נבוכים. And people think that it’s a פאליטיק, ס׳איז א מחלוקת [machlokes: dispute/contradiction], אבער ס׳איז נישט קיין מחלוקת.

פארוואס סאקראטעס האט זיך נישט אריינגעמישט אין פאליטיק, דער כח פון חכמה, און דער אמת׳ער באדייט פון השגחה

סאקראטעס און פאליטיק אין “די אפאלאגיע”

מגיד שיעור: האסט פארשטאנען? אה, כ׳האב. אקעי. By the way, the same thing. Socrates said that ער מאכט נישט קיין פאליטיק. פארוואס נישט? In *The Apology* [די אפאלאגיע: אפלטון׳ס חיבור וועגן סאקראטעס׳ס משפט]. פארוואס מאכט ער נישט קיין פאליטיק?

ער זאגט: קוק וואס געשעט ווען ער גייט נאר נאנט צו דער שטאט. מ׳הרג׳עט אים. ער זאגט: שטעל זיך פאר ווען איך וואלט איינמאל געזאגט וואס איך האלט צו טוהן, איך וואלט שוין לאנג געווען טויט. So, right? So, now people think, וואס? גע׳הרג׳עט? They killed him at the end. אה, ביי דעם בית דין [court of law]. So, he explains.

סאקראטעס׳ס “דאיימאן” (מלאך) און זיין שליחות

He also says that his נבואה [prophecy], his *daimon* [דאיימאן: א גייסטיגער כח אדער אינערליכע שטימע] – ער האט געהאט א מלאך [angel] וואס האט אים געזאגט אלעס וואס צו טוהן – he never told him to do politics. דאס איז אויך זייער א שיינער פשט [explanation]. יא, אוודאי. *Daimon*. *Daimon* מיינט א רוח טוב [good spirit], א רוח [spirit], א מלאך, something like that. נישט ציניש. ער האט עס געגלייבט. Now, he wasn’t a smart person? קיינער דארף נישט בארגן ביי אים קיין חכמות [wisdoms/cleverness]. ניין, ניין. אקעי, so, אקעי, איך ווייז דיר, איך קען דיר נישט אנהייבן צו עקספלעינען. לאז אפ אלע זאכן. איך וויל דיר זאגן עפעס אנדערש.

He said that he has a מלאך, a *daimon* it’s called אויף יווניש [in Greek], that tells him what not to do. Never tells him what to do, only tells him what not to do. If he still knows that he’s doing the thing wrong, stops him. ניין, מ׳זעט אז דו האסט, מיינסט אז דו האסט א קאנטשענס [conscience]. ס׳איז דא מענטשן וואס האבן א *daimon*. רוב מענטשן האבן שוין קיין קאנטשענס אויך נישט. זיי האבן נאר וואס זייער מאמע האט זיי געזאגט. Now, א קליינער מלאך. איך רעד דא פון א גרויסן מלאך.

Now, so, that’s what he said. But he said why – ער קען מסביר זיין [explain] דעם מלאך, פארוואס דער מלאך זאגט אזוי – זאגט ער, ווייל ער איז געשיקט געווארן אויף דער וועלט כדי צו מעורר זיין [awaken/arouse] די חכמי, די אנשי יון [men of Greece], אנשי Athens, like a fly that goes on a horse, right? אנשי אתינא [men of Athens], like a fly that there’s a horse וואס איז פארשלאפן און ס׳קומט א פליג און ס׳קיצלט אים. So, he said he’s that fly.

Now, וויאזוי איז ער מעורר? דורכדעם וואס ער פרעגט קשיות [questions] פאר מענטשן, and he makes them think. And what does he cause by making them think? To care about their soul, and not only about their body. That’s what he said.

סאקראטעס אלס דער אמת׳ער פאליטיקאנט

Now, אויב ער גייט אנהייבן צו רעדן פאליטיק, דאס מיינט, this is the way of saying that he’s really the biggest leader. כאפסט? That’s why actually they heard his speech and they double wanted to kill him, because they כאפ׳ט [caught on to] what he… some didn’t כאפ, but if you would understand this. *The Apology* of Socrates is like a reason why you should kill him, it’s not a very good defense, it’s almost the opposite.

But what he says is, אז ער האט א דזשאב, ער איז דער גרעסטער פאליטיקאנט, אמת׳דיג. וואס מיינט politician? איינער וואס האט כח [power] איבער מענטשן. He has power, right? He can make other people do things, right? Now, if you think that the world runs on basic power, on, so let’s say, rhetoric, ווער ס׳קען זאגן די בעסטע דרשות [speeches/sermons], ווער ס׳קען מאכן די מערסטע מענטשן וואוטן פאר אים, then you טאקע think that that’s where you have to do things. But Socrates, he has the kind of power that a God has.

—

דער כח פון חכמה און דער פשט אין מעשה בראשית

“אסתכל באורייתא וברא עלמא” – שאפונג דורך הסבר

ווייסטו אז דער אייבערשטער האט קיינמאל נישט געמאכט קיינעם גארנישט טוהן? ער האט נאר מסביר געווען זאכן? I told you in *Timaeus* [טימייאוס: אפלטון׳ס דיאלאג וועגן דער באשאפונג פון דער וועלט] it says that, “בראשית ברא אלקים” [In the beginning God created (Genesis 1:1)], מיינט דאס – דער מדרש [Midrash] copied from them – “בראשית ברא אלקים” means, גאט האט געזאגט א שיעור [lecture/lesson], ער האט מסביר געווען פאר דער וועלט אז ס׳איז כדאי [worthwhile] אז ס׳זאל עקזיסטירן, and that’s why the world exists.

“בראשית בחכמתא” [With wisdom (God created) (Targum Yerushalmi on Genesis 1:1)]. “בראשית בחכמתא” means, אדער דער מדרש [Bereishis Rabbah 1:1] that says ביי די ארכיטעקטן, אדער he made like a plan, “אסתכל באורייתא וברא עלמא” [He looked into the Torah and created the world (Zohar, Terumah 161a; cf. Bereishis Rabbah 1:1)]. What is “אסתכל באורייתא וברא עלמא”? It’s crazy how people are so confused. “אסתכל באורייתא וברא עלמא” means that the world doesn’t exist because God is stronger than the world, and made it exist. The world exists because דער אייבערשטער said a שיעור, he looked in the תורה [Torah] and explained for the world, כביכול [so to speak] – whatever it is, it’s a משל [allegory/metaphor] – explained for the world that it’s כדאי, it makes sense to exist. And that’s why it started existing.

“ויאמר”, שטייט “ויאמר אלקים יהי אור” [And God said, “Let there be light” (Genesis 1:3)]. וואס מיינט “ויאמר”? “ויאמר”, האט ער געהייסן? געשריגן? “ויאמר” – ער האט געזאגט, ער האט מסביר געווען. He gave א הסבר [an explanation] why it’s good that there should be אור [light], “ויהי אור” [and there was light].

Now you’re asking a good קשיא [question]. פאר דעם אלעם לאמיר זיך אוועקזעצן מחשבה׳דיג, אקעי? א משל, yeah, whatever, this is the problem, but I’m just giving you a better משל. A better משל. People think that God…

תלמיד: [נישט קלאר]

מגיד שיעור: No, דאס איז דער פשוט׳ער פשט [simple/literal meaning], דאס איז דער אמת׳דיגער פשט. נישט דער פשוט׳ער פשט, דאס איז דער אמת׳דיגער פשט. דער פשוט׳ער פשט of the פסוק [verse] and of the מדרש, המדרש בשם… Yeah.

תלמיד: אויב אזוי… [נישט קלאר]

מגיד שיעור: No, no, no, תורה means it wouldn’t make sense, it wouldn’t exist. No, of course not. Because it exists because it makes sense, that’s what the נמשל [lesson/referent of the metaphor] of my משל is, right?

דער טעות פון רעליגיעזער פאליטיק: דער מלך קעגן דעם חכם

But of course, not only – and what I’m telling you is very important. Like I’m going very too quick, it’s almost שתיקת התורה [the silence of the Torah / esoteric matters], because people have a very bad… and this is the נושא [topic] of בחירות [elections/choices] and of politics. People, religious people, especially that’s why religious politics is so confused, because religious people they have a backwards interpretation of “אסתכל באורייתא וברא עלמא”. They think that it means that the תורה is the strongest thing. The תורה is the weakest thing. The weakest thing in the sense of physical power.

So it’s the strongest thing in the sense, if you understand like this: Platonists always say, like Socrates I think always said: ווער איז שטערקער, דער מלך [king] אדער דער וואס זאגט פאר דעם מלך, דער יועץ [advisor], וואס צו טוהן? ווער איז שטערקער, דער רבי אדער דער גבאי [attendant/assistant]? דער גבאי, right? דער יועץ, he’s a lot stronger, right? He actually makes the plan for what the מלך should do. דער מלך is just the עקזעקיוטיוו, he just does it. Right? So in חיצוניות [externality], לנראה לעינים [as it appears to the eyes], it looks like the מלך is the strongest, but really the strongest is the חכם [wise man/sage]. The strongest person in the state is the חכם, the חכם that the מלך listens to, of course.

But by the way, oh, every מלך has a חכם, they just don’t know who it is. Like דער רמב״ם… No, because someone invents all ideas. No, there’s always – כ׳וויל אייך נאר שמועסן – there’s always, everyone acts, human beings act according to ideas. That’s, you can’t act without a certain idea, sometimes they’re confused ideas. And those ideas were never invented by the king, it was always invented by some guy somewhere in a שטיבל.

תלמיד: [פרעגט צי גאט איז דער חכם אליין]

מגיד שיעור: God is the חכם אליינס, יא. נישט נאר, the מדרש literally describes it that God looked at… the מדרש says that just like a person doesn’t make a house without looking at the plans, God looked at the plans and made the house. שטייט אין מדרש [Bereishis Rabbah 1:1]. And the רמב״ם says that this מדרש was lifted מילה במילה [word for word] from Plato. דער רמב״ם זאגט דאס בזה הלשון [in these exact words] in חלק ב׳ [Guide for the Perplexed, Part II]: “שלשון זה היא לשון אפלטון” [that this wording is the wording of Plato]. כן, הרמב״ם שם לב שהמדרש מעתיק את הלשון, לא רק את הרעיון, הלשון של אפלטון [Yes, the Rambam noticed that the Midrash copies the wording, not just the idea, the wording of Plato]. “הסתכל בספר” [He looked in the book], yeah, of course, קוקט אויף די פלענער.

—

פחדנות, בושה, און רעטארישע אלימות

צי איז סאקראטעס געווען א פחדן?

Now, and what am I saying? What I’m saying, for all of this, is just that you have to understand, that when we say אז Socrates… מענטשן מיינען אז he literally wants you to think these little things. ער זאגט עס in a double wink. When people think that Socrates is saying, ער האט מורא פאר פאליטיק ווייל ער איז צו קאנטראווערשעל. If he’ll say what he really thinks… This is really, but people that think, most of my friends that think that they’re hiding their true views, because their רבי is going to be upset, they don’t respect how radical the true views are. Maybe they’re talking not. Because it’s not that they would be upset. אסאך ערגערע זאכן וואלטן געשען. You understand?

And what is he saying? So people think, oh, so you’re saying I’m a coward. פאסט נישט. ס׳קען נישט זיין you should be a coward. Socrates was very anti being a coward. So if someone is a coward, איז ער דאך נישט קיין בשר ודם [flesh and blood / human being] בכלל.

תלמיד: וואס איז א coward?

מגיד שיעור: א coward, א פחדן [coward].

תלמיד: פחדן.

מגיד שיעור: He’s a coward. יא? ער איז פארקערט. ער האט מורא. ער איז נישט עומד על שלו [standing his ground], ווייל ער האט סתם… ניין, ניין. א coward איז די ערשטע זאך וואס מ׳טאר נישט זיין.

הלכה׳דיגע אפהאנדלונג: פחדנות און בושה לגבי פסול עדות

If you’re a coward, then you’re פסול לעדות [disqualified from bearing witness], you know, right? א coward איז פסול לעדות. What do you mean? He’s pressurable. Any guy that מ׳קען אים פרעשורן, ער זאגט, ס׳איז פסול לעדות, הא?

תלמיד 1: אזוי ווי א פרוי.

מגיד שיעור: מקל וחומר [by an *a fortiori* argument] פון א פרוי. Of course. No, a coward איז פסול לעדות, of course. שטייט אין חושן… שו״ת חת״ם סופר [Responsa of the Chasam Sofer], באמת.

תלמיד 1: מי שאין לו כבוד, מי שאין לו בושה [One who has no honor, one who has no shame]. ס׳איז די same idea.

מגיד שיעור: That’s not the same idea.

תלמיד 2: ניין, ס׳איז א צווייטע נקודה [point].

מגיד שיעור: It’s not the same. בושה [shame] means, no, בושה just means that I have a reputation to protect. What’s my reputation? That I’m an honest guy. Right? If someone that, למשל [for example], a lowlife, he doesn’t have self-respect, that’s one… That’s a very simple way of not being a coward.

רעטאריק אלס א פארעם פון אלימות

Now, אבער על כל פנים [in any case], so ס׳איז נישט פאר אלעס א coward. So it makes you think that it’s because he’s a coward, but it’s really the opposite. It’s because he understands the power of חכמה [wisdom].

Now, if you understand the power of חכמה, you don’t think that the way to do what חכמה does is to use physical strength. Or even, not even physical strength, by the way, Socrates even thought, even rhetorical strength you shouldn’t be using. “כ׳בין אזא חכם, כ׳קען זאגן א דרשה וואס קען יעדן איינעם קאנווינסן.” דאס איז אויך אלימות [violence/coercion], דו ווייסט? מענטשן מיינען אז אלימות איז נאר ווען מ׳שלאגט. אלימות איז אויך אז מ׳זאגט אזא שטיקל, אזא משל, וואס makes you think like that person, and it’s not true. Right? ס׳קשה [It’s difficult/questionable].

Yeah, yeah. Literally, literally I read the פרק [chapter] with someone, like arguing with someone, and he says, “This I just told you to force you a little. Now I’m going to actually explain it to you.” And what he said was just a rhetorical שטיקל, like: אין וואס האלטסטו? אילו לשיטתך [even according to your own approach] איז א קשיא. ס׳גייט מיר בכלל נישט אן. זאג מיר דעם אמת. Right?

—

השגחה און נבדלות ביים סוף פון מורה נבוכים

טוהן “חסד משפט וצדקה בארץ” דורך זיין נבדל

So, and סאקראטעס said, “I think that the thing that I’m trying to do is to really control the world,” אזוי ווי דער אייבערשטער קאנטראלירט די וועלט, איך וויל זיין אזוי ווי דער אייבערשטער.

און דער רמב״ם זאגט in the end – this is, I’m going to tell you another whole שיעור or two about this אינעם רמב״ם, it’s the whole סיום [conclusion (of the Guide for the Perplexed, III:54)] that everyone thinks there’s a סתירה [contradiction] with this whole thing, because דער רמב״ם says אז א נביא [prophet], דער טוב האמיתי [the true good] is to be like God and to do “חסד משפט וצדקה בארץ” [loving-kindness, judgment, and righteousness in the earth (Jeremiah 9:23)].

זאגן מענטשן, “אה, זעסט אז מ׳דארף זיין בארץ [in the earth / involved in worldly affairs]?” ניין, דו חכם, דו פארשטייסט נישט וואס ער זאגט דא. ער זאגט אז דער אייבערשטער, מצד [from the aspect of] וואס ער איז דער אייבערשטער, טוט חסד משפט וצדקה דא בארץ. נישט because דער אייבערשטער stops being דער אייבערשטער, “וירד ה׳” [and the Lord came down] like literal פשט “וירד ה׳”, and he stops being God and therefore he takes a stick and he hits people because he could hit people.

No, דער אייבערשטער controls – די השגחה [divine providence] just means that the world wants to be good, and God who establishes what good is, makes the world good all the way until here. Doesn’t mean that God is, וואס מענטשן זאגן, מתערב [intervening/interfering], ער מישט זיך אריין. דער אייבערשטער דארף זיך נישט מישן מיט גארנישט, ער בלייבט נבדל [separate/transcendent], ער מישט זיך נישט אריין, right? But that’s the idea, the whole idea that דער רמב״ם says, it’s the whole חידוש [novel insight] that “משפט בארץ”, that he by being נבדל, he could be… in the same way, everyone could see this, right? By being…

דער משל פונעם אלטן מאנאך

I could tell you a משל. אזוי ווי ס׳איז געווען… I saw a monk, there was a monk, אן אלטער monk, and דער מנהג הכנסיה [custom of the Church], they don’t have חתונה [marriage]. And people would come to him for advice with their girlfriends and שלום בית [marital harmony] and so on. און מ׳האט אים געפרעגט, “איך פארשטיי נישט, you don’t have any experience, so…?” He used to give good advice. ס׳איז דא מענטשן וואס געבן שלעכטע advice, ער פלעגט געבן גוטע advice. האט ער געזאגט, “דו חכם, איך האב…”

די קלארקייט פון שטיין אינדרויסן און דער ווייטער בליק פון חכמה

די קלארקייט פון שטיין אינדרויסן (אמת׳ע פרישות)

מגיד שיעור: In the same way everyone could see this, right? By being… I could tell you a משל [parable], אזוי ווי ס׳איז געווען. I saw a monk, it was a monk, אן אלטער monk. און אזוי איז דער מנהג [custom] ביי monks, they don’t have חתונה [marriage]. And people would come to him for advice with their girlfriends and שלום בית [domestic peace/marital harmony] and so on.

און מ׳האט אים געפרעגט: “איך פארשטיי נישט, you don’t have any experience, so how are you telling them?” He used to give good advice. ס׳איז דא מענטשן וואס געבן שלעכטע advice, ער האט געגעבן גוטע advice. האט ער געזאגט פאר די חכמים [sages/wise men]: “I’m out of it. אלע מענטשן זענען צעמישט, זיי זענען פארלוירן.”

תלמיד: דער חסיד׳ישער רבי? נו?

דער חילוק צווישן א פאלשן פרוש און אן אמת׳ן פרוש

מגיד שיעור: ⟦#2⟧ יא, דאס איז אמת. “איך קען זען, איך זע קלאר, איך פארשטיי עס.”

Now, just to be clear, if someone is a פרוש [ascetic/one who separates himself] in the wrong way, is a פרוש that he bumps into walls, that doesn’t actually see, he sees less clear, right? Most פרושים [ascetics], they don’t see the תאוות [desires/passions] more clearly for what they are, they see it less clearly, because they keep on running away and they’re bumping into walls, right?

If you’re a kind of פרוש that’s a פרוש not because of your… That’s why we keep on saying that most people that do מלחמת היצר [fighting the evil inclination] become very, וויאזוי זאגט מען? גברא אלימא׳ס [violent/aggressive men], right? They become very violent people, because they keep on fighting with themselves and they fight with everyone else.

קאנטראל און ליבשאפט דורך אפגעזונדערטקייט

So, but if you’re a פרוש, not because of being against the world, because of understanding what it is, you look at it clearly, you see exactly what it is, and you’ll also have better advice for it, you’ll also have better control over it. Control is not to get into the thing and, וויאזוי מ׳זאגט, מתאבק עמהם [wrestling with them], you get into the fight. I mean standing outside of the fight. He’s the strategist, and he’s standing outside of the fight, and by being outside, he can control it.

This is whole, this is me saying very classic things, but you have to understand. God can be בארץ [in the land/on earth] by not being בארץ. And the same thing people, human beings: the best way of loving the people, like we said last week before, you have to love the people to teach them something, the best way of loving them is by not being part of them, not by being part of them. The more you’re not part of them, the more you are part of them. פארשטייסט? Because you see them for what they really are. נישט ס׳איז ליב ווייל עפעס א דמיון [imagination/illusion] אז ס׳איז ליב, נאר ס׳איז ליב ווייל באמת האט מען ליב.

וואס האסטו געזאגט?

תלמיד: But how does he control it if he’s not in it?

מגיד שיעור: What do you mean? By not being in it, because he’s stronger, he’s standing outside of it.

תלמיד: Outside perspective.

דער כח פון חכמה און דער ווייטער בליק

אינטעלעקטועלע איבערצייגונג קעגן בלויזע מאכט

מגיד שיעור: ⟦#3⟧ Again, and the control is the wisdom itself controls it. And you could see, in עולם הזה [this world] everything is controlled by wisdom in the end. Very few people have the ability to teach wisdom, to talk, to do wisdom in any way.

איך טראכט אלעמאל אז אויב איינער קען קאנווינסן א צווייטן מענטש פון עפעס א זאך, איז ער שטערקער פון רוב רבי׳ס. דו כאפסט פארוואס? ס׳איז דא אסאך גרויסע רבי׳ס וואס האבן צען טויזנט חסידים [followers/disciples], right? But he never convinced any of those חסידים anything, right? They just listened to him because he’s stronger than them. But whatever it is, not by convincing them, not by being wise.

But if there is a guy that once told his friend something and he explained it to him, not because he’s פון דער חברה [group/society] אז מ׳האלט זיך אין דער זאך, because he explained it to him and he has more power, more intellectual power. He explained one guy something, and he got the שכל [intellect/rational logic] of it. Right?

דער לאנג-טערמיניגער פלאן: דער מהלך פון אברהם אבינו

And that power ultimately, maybe not directly… That’s why we talk about אברהם אבינו [Abraham our forefather], we talked in, איר הערט מיינע דרשות [lectures/homilies] פון פסח [Passover], the whole נבואה [prophecy] וואס דער אייבערשטער זאגט צו אברהם אבינו אז it’s gonna take four hundred years to try to do what you’re doing, right? [Referring to Genesis 15:13, the Covenant Between the Parts].

If you want to do something real, and you’re planning for tomorrow, then you don’t understand how the thing works. Because if you want to, דו ווילסט האבן “במה אדע כי אירשנה” [“How shall I know that I will inherit it?” (Genesis 15:8)], you want to know things, okay, in four hundred years. Four generations. You have to teach people things, and to teach people things is a lifetime of teaching them, then their children will be able to do a little more. Maybe in four generations, “דור רביעי ישובו הנה” [“And the fourth generation shall return here” (Genesis 15:16)]. אזוי זאגט מען אז דער רבי האט געהאט א ווייטן בליק, פארשטייסט?

די אייביגקייט פונעם אמת

תלמיד: תגיד את הנקודה הזו בעברית [Say this point in Hebrew].

מגיד שיעור: אני אומר שמי שרוצה לפעול בדרך חכמה, הוא חייב, כאילו זה עצמו החכמה או הנבואה, שאתה יכול להסתכל לטווח מאד ארוך, מאד מאד ארוך. כי השכנוע שלך הוא לא, מה אתה אומר, עד לאותו טווח יכול להיות כל מיני דברים, כן? יהיו כל מיני דברים, אבל אני הרי אוחז באיזה שהוא נקודה של אמת, שהוא אמת מעל כל הדברים האלה, בגלל מה שהוא, הוא נכון, ואם אני מלמד את זה למישהו אחד, אז יש לזה איזה שהוא המשכיות שזה נשאר. כל ההבטחה הזאת, כן? “נצח ישראל לא ישקר” [“The Eternal One of Israel will not lie” (I Samuel 15:29)], מה זה נצח ישראל? זה רק האמת שלא ישקר, כן? בכל מקרה, אם זה אמת אז מצד מה שזה אמת זה נשאר, לא מצד מה שזה יש לזה הרבה חסידים. וגם אם מצד שזה טוב או מועיל [I am saying that whoever wants to act in the way of wisdom must—as if this itself is the wisdom or the prophecy—be able to look at a very long term, a very, very long term. Because your persuasion is not… what are you saying, until that term there can be all kinds of things, yes? There will be all kinds of things, but I am holding on to some point of truth, which is a truth above all these things; because of what it is, it is true, and if I teach this to one person, then it has some continuity so that it remains. This whole promise, yes? “The Eternal One of Israel will not lie”—what is the Eternal One of Israel? It is only the truth that will not lie, yes? In any case, if it is truth, then by virtue of its being truth it remains, not by virtue of its having many followers. And even if by virtue of its being good or useful], whatever.

חיזוק פאר די וואס האבן געטראפן דעם אמת

If you think that you discovered… it goes back to what I said: anyone of my friends that think that they discovered the truth, and they can’t convince anyone of it, I’m making a mistake. Either it’s not true, or you don’t believe in the truth.

So מיין חיזוק [encouragement/strengthening] איז אנשטאט זאגן אז כ׳האב נישט קיין כח [power/strength], זאגן: “מיין פלאן איז פאר טויזנט יאר ארום”. And you’re going to actually act. That’s what אברהם אבינו said. אברהם אבינו got into the problems of the world, האט דער אויבערשטער אים געזאגט: “גיי דיר קיין כנען [Canaan] [referring to “לך לך” in Genesis 12:1], forget about all your חסידים, that you’re trying to fight with נמרוד [Nimrod], ס׳איז א שאד די צייט, גיי מאך דיר א פאר מענטשן, נאך טויזנט יאר וועט עס ארבעטן”. ס׳איז א נייער פלאן. אלפא בית איז מיין…

The Path of Wisdom and the Essence of Man: A Discourse on the Verse in Jeremiah and the Introduction to Duties of the Hearts

Introduction and the Foundational Verse in Jeremiah

A Brief Comment About the Elections

Maggid Shiur: Good. It’s lit, yes?

We’re going to talk about the elections, why not to vote in the elections. As is known, Rabbi Yoel Moshe [Rabbi Yoel Teitelbaum, the Satmar Rebbe] did not hold of it, and even the other tzaddikim [righteous leaders] who did hold of it, also did not hold of it.

So we need to talk about this matter, I’ll say what we truly need to talk about regarding this.

The Verse “Let Not the Wise Man Glory in His Wisdom”

We were holding in the middle of such a discourse, where we’re holding. We were holding in the middle of a discourse that we need to have a Moreh Nevuchim [Guide for the Perplexed by Maimonides], where is it, where is my Moreh Nevuchim? There are a few lying here, someone should bring one. The crowd is so eager for the Moreh Nevuchim that all the books have been grabbed, I don’t know where they are. Maybe there’s still one lying down there? I brought a bunch here once, I put it down. The Moreh Nevuchim burned? Where is it? Someone sent me the entire Moreh Nevuchim on the phone. Okay. So…

The matter is as follows. We learned that there is a verse, an important verse in the Book of Jeremiah [Jeremiah 9:22-23], in this verse it says as follows. What does it say? What should a person take pride in? Yes? “Let not the wise man glory… Let him that glories glory, but in this.”

“Thus said the Lord: Let not the wise man glory in his wisdom, neither let the mighty man glory in his might, let not the rich man glory in his riches; But let him that glories glory in this, that he understands and knows Me” [Jeremiah 9:22-23]. And what does it say further?

Student: That… and knowledge of God?

Maggid Shiur: Nu? No. What does it say further? “That he understands and knows Me,” he explains, that what? What does he explain? “That I am the Lord who exercises lovingkindness, judgment, and righteousness, in the earth: for in these things I delight, says the Lord.” I’m talking about this verse.

—

The Introduction of the Translator to the Book Duties of the Hearts

The Introduction of Rabbi Yehuda ibn Tibbon

Maggid Shiur: Our friend, the – as he says in the ArtScroll – the one who brought the Rambam’s Torah to the Jews in the lands of Edom [Christian Europe], do you remember the story we talked about? Shmuel Maarav is called in the Rambam Morocco.

Student: Or Maghreb. Yes.

Maggid Shiur: And you remember what we discussed two weeks ago, that there was a difficult exile. It says, I said as I said, and afterwards I read again carefully, I should have brought it, but I read again carefully the introduction of Rabbi Yehuda [Rabbi Judah ibn Tibbon], he wrote the introduction to the book, to his translation of the book Chovos HaLevavos [Duties of the Hearts by Rabbeinu Bachya ibn Paquda], which is Sha’ar HaYichud [The Gate of Unity].

And there in the introduction it says what? So, I’ll read you a bit, I had… the whole week ran away. The prints, here in Wikisource if anyone wants to know. And there it says, he recounts literally the entire story. The story that I told, he recounts at great length and in upright, eloquent prose. And he writes as follows… Why am I not finding it now?

Student: Is it there?

The Virtue of Man: Soul and Intellect

Maggid Shiur: Yes, he writes as follows, that it is known that the Almighty created man, He created the entire world and He created afterwards man. And man, his virtue is that he has something called a soul, which can understand things, this is a faculty of the soul. As it says, “But there is a spirit in man: and the breath of the Almighty gives them understanding” (Job 32:8). And man, he has intellect. As it says “And man became a living soul” (Genesis 2:7), everyone knows, the Targum [Targum Onkelos] says, “a speaking spirit,” that he can speak, he can think. And this is the meaning of being a man. This is the thing that makes a man.

He recounts the story this way, you can look it up in the Wikisource, I don’t know if books have it there.

And afterwards it is so, there is an interesting story, the teaching of Chovos HaLevavos. There is a “Translator’s Introduction to the Book Duties of the Hearts.” I’m just saying what it says, those who want should see that the story I told is the story he told, I didn’t make it up. I need to bring proof to some point, but this is what he recounts.

The Battle Between the Light of Wisdom and the Darkness of Desire

Okay, he says as follows: that there is a problem. There is a problem, this is the problem, that we’re holding in the middle of learning, yes? There is a problem, that man who he… Translator’s Introduction to the Book Duties of the Hearts. Very beautiful… I hear a piece of Torah, very beautiful… What does this mean? Mussar [ethics/instruction].

He says as follows: that man, since he indeed has the great wisdom, the soul, but he also has various other elements in his nature, in his innate disposition – he used to call this “toldah,” we translated it as nature, an interesting translation. And he has two things: he has wisdom, he has intellect, and he also has desire and falsehood, other foolishness. So there are people who cease being people because they get stuck after the foolishness.

And afterwards he recounts as follows: in every generation, there are the special people who are called “the treasured of mankind,” meaning the best people, the “unique ones among mankind,” who go with wisdom, not with desire. They go with the light of wisdom, not with the darkness of desire. These are the people who are called “close to their Creator,” and they are called “men of God,” God’s people, “and His beloved ones.” As for example a verse says: “And Enoch walked with God” (Genesis 5:24), “Noah walked with God” (Genesis 6:9). What does “Noah walked with God” mean? It means, he went with wisdom and not with desire.

—

The Choosing of the Jewish People Through Wisdom

Abraham Our Forefather and the Tradition of Wisdom

And later came a Jew, he was called, he became a Jew – Abraham our Forefather, and he too is called “My beloved,” as he has a verse: “The seed of Abraham My friend” (Isaiah 41:8). What does “the seed of Abraham My beloved” mean? That he is with the thing, meaning wisdom, with which, the Almighty made man to be with wisdom, he should be able to understand. So Abraham our Forefather was God’s beloved, because he went with wisdom. So went Isaac and Jacob, and from Jacob the Almighty already had a tradition, “Moses commanded us a Torah, an inheritance of the congregation of Jacob” (Deuteronomy 33:4) – Torah means wisdom.

The Names of Affection and Love

And he says, a very beautiful compilation that he made here, he says that because of this, the Jews are called a bunch of names, which all show what we call closeness to God, that the Jews are close, lovers of God, the Almighty loves us and we love Him. And he makes a list: the people of God, the chosen of God, His children, His firstborn. And he brings for each one the verse, yes?

* It says “These are the people of the Lord” (Ezekiel 36:20), the people of God, in Ezekiel it says “These are the people of the Lord.”

* It says “O seed of Israel His servant, children of Jacob, His chosen ones” (1 Chronicles 16:13), the chosen ones.

* And it says “You are the children of the Lord your God” (Deuteronomy 14:1), not just children but firstborn, not just children but firstborn, “Israel is My son, My firstborn” (Exodus 4:22).

* It says “The Lord desired you” (Deuteronomy 7:7).

* It says “I have loved you, says the Lord” (Malachi 1:2).

* It says “You only have I known” (Amos 3:2), this means you are “His intimately known ones”; “I have known” means I know you, not I know of you, right?

* And it says “Hearken unto Me, O Jacob and Israel, My called” (Isaiah 48:12), My called ones, yes? My friends, My invited ones.

* And it says “For the Lord has chosen Jacob unto Himself, and Israel for His peculiar treasure” (Psalms 135:4).

* And it says “For the Lord’s portion is His people; Jacob is the lot of His inheritance” (Deuteronomy 32:9).

The meaning of all these designations of affection and love is, that the Jews are those who go with the light of wisdom and not with the darkness of desire. This is the meaning of the love of God and closeness to God and all these things. Because of this there was the Divine Presence among us, there were prophets and Divine Spirit, all because of the choosing of Abraham our Forefather, and what he further bequeathed to his children to go with wisdom, which is the soul of man. So it was once and once and once. So it once was.

—

The Exile and the Remaining Sages

The Decline from the Path of Wisdom

Later there was a sad story. We deviated from the path of wisdom. The Jews began to go a bit more with the darkness of desire. They went away from the path of Torah and wisdom, so the Divine Presence departed, the Divine Spirit departed – this is what we call exile.

But still, fortunately, as it says “I will not cast them away, neither will I abhor them” (Leviticus 26:44), the Almighty left over a bit, “He left us a remnant” (Isaiah 1:9), literally two-three Jews, people in every generation, who still go with the light of wisdom. And they, the Almighty helped them, or they are with the Almighty because of this, and they sought all the hidden secrets of the wisdoms. He writes very beautifully, I can’t, you need to read it yourself, I can’t read all the poetic phrases.

The Sages of the Mishnah and Talmud: Law, Ethics and Character Refinement

Okay, he says as follows: that there is a problem. There is a problem, this is the problem, that we’re holding in the middle of learning, yes? There is a problem, that man who he… Translator’s Introduction to the Book Duties of the Hearts. Very beautiful… I hear a piece of Torah, very beautiful… What does this mean? Mussar.

He says as follows: that man, since he indeed has the great wisdom, the soul, but he also has various other elements in his nature, in his innate disposition – he used to call this “toldah,” we translated it as nature, an interesting translation. And he has two things: he has wisdom, he has intellect, and he also has desire and falsehood, other foolishness. So there are people who cease being people because they get stuck after the foolishness.

And afterwards he recounts as follows: in every generation, there are the special people who are called “the treasured of mankind,” meaning the best people, the “unique ones among mankind,” who go with wisdom, not with desire. They go with the light of wisdom, not with the darkness of desire. These are the people who are called “close to their Creator,” and they are called “men of God,” God’s people, “and His beloved ones.” As for example a verse says: “And Enoch walked with God” (Genesis 5:24), “Noah walked with God” (Genesis 6:9). What does “Noah walked with God” mean? It means, he went with wisdom and not with desire.

And afterwards he recounts as follows: in every generation, there are the special people who are called “the treasured of mankind,” meaning the best people, the “unique ones among mankind,” who go with wisdom, not with desire. They go with the light of wisdom, not with the darkness of desire. These are the people who are called “close to their Creator,” and they are called “men of God,” God’s people, “and His beloved ones.”

And he says: you should not think that the sages of – he’s talking here about the Tannaim and Amoraim [sages of the Mishnah and Talmud] – the sages of Mishnah and Talmud were after the cessation of the Divine Spirit, but still they were men of wisdom, they were the remnant, the “remnant whom the Lord calls” (Joel 3:5), who were with the path of wisdom.

You should not think that they were not engaged in other things, no. Not only in law and in Mishnah and Talmud, which we also had to establish the Jewish religion, the Torah religion of the nation, but they were also engaged in proper conduct, and in the gates of ethics, and in the refinement of character traits. They also wrote compositions, meaning wrote, we made compositions, engaged “which gold and crystal cannot equal.” This is a phrase in the Book of Job about wisdom: “Gold and glass cannot equal it” (Job 28:17). It is more precious than gold and crystal.

And he says, how do I know? There are for example in the Mishnah and Talmud, there are even entire tractates which are designated for matters of ethics and proper conduct. If only, there is Tractate Avos [Ethics of the Fathers], there are Laws of Proper Conduct, there is a Tractate Derech Eretz, yes, there is such a Baraita [external Tannaitic teaching], a Mishnah. And there is what is not in a special composition, but scattered, throughout the entire Mishnah and Talmud there are everywhere matters of ethics and proper conduct. Ethics, how does he call proper conduct? Ethics and character refinement.

The Engagement of the Sages in Wisdom, and the Language of the Geonim

The Engagement of the Sages in Wisdom, Ethics and Proper Conduct

Maggid Shiur: They were the remnants, the “remnants whom Hashem calls” (Joel 3:5). They were with the path of wisdom.

You should not think that they were not engaged in other things. No. Not only in law, in Mishnah and Talmud, which we also had to establish the Jewish religion, the religion of the Torah of our God, but they were also engaged in proper conduct, and in the gates of ethics, and in the refinement of character traits. They also wrote compositions. They made compositions, engaged “which gold and glass cannot equal” (adapted from Job 28:17) – this is a phrase from the Book of Job about wisdom: “Gold and glass cannot equal it,” it is more precious than gold and crystal.

And he says: how do I know? Because there are, for example, in the Mishnah and Talmud there are even entire tractates which are specifically dedicated to matters of ethics and proper conduct. If there is Tractate Avos, there are Laws of Proper Conduct, there is a Tractate Derech Eretz, yes? It’s a piece of Baraita, a Mishnah.

And there is what is not in a special composition, but scattered throughout the entire Mishnah and Talmud there are everywhere matters of ethics and proper conduct. Ethics, what he calls proper conduct, ethics and character refinement, we were also engaged in this.

The Geonic Period and Writing in Arabic

Afterwards he says that there were Geonim [the post-Talmudic sages of Babylonia]. And the Geonim… show, “and proper conduct and ethics, the commandments and human customs.” Ah, we’ll be able to talk about this. I just want to show, because last time we talked about it, that the… let me continue to talk about this a bit more, meanwhile I’m reading here what it says.

Afterwards he says, there were Geonim – he skips a bit. That is, after the Islamic Empire came, after the Muslims took over, then began the Geonic era in truth. Before that it’s called the Savoraic sages and the continuation of the Gemara.

And there they spoke Arabic, because all the Jews spoke Arabic there. And the Geonim wrote commentaries on the Chumash, on the Mishnah, on the Talmud – all in the Arabic language, even responsa, law. Why? He tries to explain why they wrote in Arabic. This is after all an introduction to his translation.

The Two Reasons Why the Geonim Wrote in Arabic

So first of all, this is what they spoke. This is what they spoke – meaning, the sages themselves spoke this, not just the common folk.

Secondly, he says – yes, very interesting – secondly he says: Arabic is a good language. It’s a full language, you can say there everything you need to say: “a broad language, full in every matter according to the need of every speaker and author, and the expression in it is straight, clear, and reaches the ultimate depth of every matter more than what is possible in the Hebrew language.” Yes.

The Deficiency in Our Present-Day Holy Tongue

It’s more than the Holy Tongue [Biblical Hebrew]. He says, wait a minute, the next line you’ll see, he tries to answer: hey, what do you mean, what is the Holy Tongue? Yes, he says “because the Hebrew language” – look what he says: because the Hebrew that we have, we don’t know the Holy Tongue, yes? None of us can know Hebrew.

Translation

That means, we, what we have, we know literally a language – I’ll say what he means to say in Yiddish – a language, so that it can be… for how much is required even for daily life, it needs to have approximately – I don’t know how many words there are in English. I mean in the English dictionary there are perhaps half a million words, a huge amount, but what one uses in daily life – I don’t remember at the moment the numbers, I’m saying roughly [bi-chlal/be-gadol], whoever wants can look up the linguistics, there is research on this – I mean between twenty and thirty thousand words, root words (shorashim) I mean, yes, or a word, words one needs to have in order to be able to speak. All the more so (kol she-ken ve-kal va-chomer) if you want to do science, you want things – every science, every philosophy has certain special technical words. You need to add thousands more words, yes. So in order for a language to be useful –

Student: More? Fifty? Eighty? What are the numbers?

Maggid Shiur: Root words. It’s not less. 5,000 words is for a baby, for third grade (kitah gimmel). He can get by.

In the entire – I mean that in the entire Tanach (the Hebrew Bible) there are approximately four thousand root words, something like that number. Very small. That means, it can’t be that a language is so small. That is, it can be – everything can be, but it’s logical (mistaber) that people who actually spoke the language, spoke many more words. There’s even research, I’ve seen research on this, that the authors of the Tanach (mechabrei ha-Tanach) intentionally (be-davka) used only a very restricted (metzumtzamdigen) amount of words – either so the Jews would be able to understand it, or there were other reasons why they did it. But a spoken language needs to have two or three times as many root words as there are in the Holy Tongue (lashon ha-kodesh) in Scripture (Mikra), and even in the Mishnah where there are even more root words, is not close to enough to actually live daily life with that.

So we have basically, even someone who, let’s say, understands every word of Scripture and the Mishnah in the Holy Tongue, he doesn’t need any translation, he still doesn’t have a language that he can speak. So if he wants – even if he wants to write a commentary on the Mishnah, he’s going to have to use other words. Rashi tried. Rashi was a very good expert (baki) in the Holy Tongue, but every third word – not every third word, every section ten times – he had to write a word in French, because one can’t explain it. The plain meaning (peshat) in the Torah means something; even to explain it one has a very hard time. Therefore if one wants to speak to the matter, it’s actually very hard.

Student: Two thousand?

Maggid Shiur: Wow! In the Tanach, that is in the… very little. It’s a crazy restricted, you call it, vocabulary. So one can’t write – one can’t even write a commentary on the Torah in the Holy Tongue, do you understand? Because it will be – try to see, if someone wants to be strict (makpid zain) to write only words that appear in the Torah, only root words, it will be so, in short, it will look just like a verse from the Torah that’s in the Torah.

So that’s the problem. About this he says: the Geonim who knew Arabic, they chose – they could have all written in the Holy Tongue – chose to write in Arabic, because that way one can write more clearly, that is, one can express oneself.

⟦#4⟧

The Problem of Writing Only in the Holy Tongue in Modern Times

Yes, I think that this is an actual problem nowadays also. That is, people, by us for example, when we hire – I’m still talking with Rabbi Yonasan Hadani, a person who we hire to write, a writer (sofer), it was his job – so many times by the more heimish [insular Orthodox], one says: “But don’t write any Modern Hebrew (Ivrit-ishe) words, write only Holy Tongue words.” It basically means: don’t explain yourself.

Because one must, one squeezes in. A person has emotions, or he has ideas, he has concepts. Rabbi Yonasan changed to concepts in Hebrew, because it’s also English – he says the English words in Hebrew. Because the point is, because these are concepts that people have coined (mechokek geven), expanded (marchiv geven) the wisdom, the field (miktzoa), whatever the field is, there are many words. Or even we have feelings – people who understand themselves in English mostly, whoever is used to living in America, usually understands himself in English much better than he understands himself in… English, Yiddish a little, whatever mixture of languages. If you want it specifically, one wants to be so traditional and write only in the Holy Tongue, you end up not actually explaining yourself. I mean that one of the reasons why most books one can’t understand, is because it’s written in the Holy Tongue.

Hasidic Books and the Yiddish Language

I’m just saying, the holy Tanya [Rabbi Schneur Zalman of Liadi] also writes this, as is known, in his Holy Epistles (Igros Kodesh, section of the Tanya)… in the Holy Epistles it says, it’s a very important principle: in the Holy Epistles it says, people think one can learn Hasidic books and understand what he’s saying. Every Hasidic book, almost every single one, was written by a person who said Torah in Yiddish. Yiddish was the language. One couldn’t speak English back then; one spoke Yiddish, one understood oneself in Yiddish. But it wasn’t appropriate for anyone to write a book in Yiddish. That, in other words what it means to say: it wasn’t appropriate for anyone to actually explain what he wants to say.

So when one writes a book, you see Hasidic books say such homiletical interpretations (derushim) there: who is Solomon, who is Moses. What is actually bothering you? What are you trying to say? He can’t say; he can say in Yiddish, cause that’s tradition. The Arabs were less ashamed, that’s the secret. The Arabs, the Geonim, the Rishonim (medieval commentators), they were a lot more open in that sense.

There are certain Hasidic books, right? There are certain Hasidic books… no, our Yiddish is in bad shape [literally: in the title], we can’t speak Yiddish either today. Even in Satmar where one speaks Yiddish, you’ll hear the former… no! You’ll hear, I’m not even talking about that, you’ll hear the former Yiddishists, the people, the old Jews who used to speak Yiddish – one had many more words, it’s a rich Yiddish… he had, he could express himself…

Student: Rabbi Joseph B. Soloveitchik.

Maggid Shiur: Rabbi Joseph B. Soloveitchik, yes. Yes, for example even Rabbi Joseph B. Soloveitchik. Good Yiddish? Rabbi Joseph B. Soloveitchik is from Poland, yes? He speaks beautiful, and he can express himself in Yiddish, and many times he can express himself in Yiddish better than in the Holy Tongue or in English, because that’s his mother tongue.

But in Hasidic books, there are Hasidic books where it’s permitted to write in Yiddish words from time to time (mi-pa’am le-fa’am), because there’s simply no other way. In Chabad there are words – it says “in the Ashkenazic language” (bi-leshon Ashkenaz), “einvegs” [anyway], yes. It happens sometimes that he gives a saying in Yiddish, because it doesn’t have a way of saying it. But I think that this is what… there are reasons for this, but it’s a big problem. A barrier (machsom). It’s a big barrier to understanding the Torah, when a person could actually understand the Torah by actually delving into everything…

The Holy Tongue versus Modern Hebrew

Student: They say though supposedly that the Holy Tongue is the good one, and Hebrew is not good!

Maggid Shiur: No…

Student: It’s completely opposite (hefech al hefech)! Hebrew took the Holy Tongue which is lacking and added… one must add many words. Ah, whether it’s beautiful or not is still a difference, but that’s what they actually did.

Maggid Shiur: No, no, I agree.

Student: I’ve already heard from all kinds of rabbis who said that Hebrew is not good because it’s not like the Holy Tongue. On the contrary! The Holy Tongue is very small, Hebrew makes a beautiful language!

Maggid Shiur: Even whoever holds that way admits, he must admit to this that Biblical Hebrew (lashon Mikra) – first of all, whatever that means, I’m not going into it now – I’m saying that even if one says the Holy Tongue is very… the Hebrew, even when one says that Hebrew is not good, let’s say – I don’t know what that means, but that’s not our class today. But even – I know what they mean, I don’t understand what they mean – but in any case, even when one says so, still doesn’t necessarily mean (muchrach) that we know the Holy Tongue. Because we only have a remnant, a remnant and survivor (sarid u-falit) that remained in the Tanach. The Tanach is – even when the Almighty spoke to a prophet in the time of the Tanach, He could have spoken more words than what’s written. Not every word is written in the Torah, yes? The Torah is very restricted.

Arabic as a Sister Language of the Holy Tongue

So, you can say that there is the Holy Tongue, there is an ideal Holy Tongue. By the way, if so you can say that Arabic is the Holy Tongue words that were lost. Do you know who says this? Rabbi Abraham ibn Ezra, it’s not a joke. Yes, because if you think about it, [Arabic] is just a sister language of the Holy Tongue.

Student: Yeah, I think that’s a dangerous man.

⟦#5⟧

Maggid Shiur: Ibn Ezra, sometimes when there’s a verse that he doesn’t understand, he says: in Arabic it means this, presumably it means the same thing.

Yes, yes. No, Africa doesn’t come in, but Arabic comes in. What’s this Africa? No, cause it’s true, these are Semitic languages. Hebrew is a daughter of… a family with the Holy Tongue, Arabic, Aramaic – are all languages that came from the same grandfather, from some – if one wants to say the Holy Tongue, one can say the original Holy Tongue, no difference. Arabic is a true grandchild of the Holy Tongue, mixed from here and there, which is truly from the Holy Tongue, so there are certainly many root words. What?

Student: That the tefillin actually comes from Egypt…

⟦#6⟧

ArtScroll’s English and Rabbi Nachman of Breslov’s Approach to Yiddish

Maggid Shiur: Okay, but… okay, yes. Okay, I can’t swear, but in any case it’s true that it can… okay already, let us return to our topic (nachzor le-inyaneinu), that it’s very important. This is the second reason he gives for why it’s written in Arabic.

I think that it’s very useful. I think that today for example, ArtScroll which one writes in English – writing in English such a yeshivish, such an invented English that no one speaks, doesn’t help us at all.

And if one wants to actually explain the Torah, something that one learns, one must write in whatever your language is, just as Rabbi Nachman [of Breslov] said that if someone wants to pray he should pray in Yiddish, because… what one speaks. Yes, Rabbi Nachman is the only one who dared to write, to print a book in Yiddish – Rabbi Nachman, Rabbi Noson [of Breslov]. Tales of Rabbi Nachman (Sippurei Ma’asiyos) he printed in Yiddish.

Student: Yes? Tales of Rabbi Nachman in Yiddish?

Maggid Shiur: Yes. A translation was made from it, but there is of course underneath the Yiddish, certainly. One of the first books that was actually printed in Yiddish for men was the Tales of Rabbi Nachman.

The Difficulty of Translating Philosophy, the Spread of Wisdom in Edom, and the Discovery of Grammar

Translating Philosophical Concepts into the Holy Tongue: The Rambam versus Ibn Tibbon

Maggid Shiur: He allowed himself to write what he thinks, if one must write in the Holy Tongue (Lashon HaKodesh), so you see there’s a lot of Yiddishism there. He transcribed how he thinks in Yiddish into Holy Tongue words, which is much more than most other people one can see. So anyways, this is the reason why they wrote in Arabic. The same thing today, there are many things that it’s better to write in… and this is true, he struggled very much (ge’gimgem’t), and one of the reasons why it’s very hard to understand the Rambam [Maimonides] when he writes in the Holy Tongue is because he writes in the Holy Tongue.

Yes, I’ve already spoken about this on several occasions (kamah hizdamnuyot), when the Rambam tries to transcribe philosophical concepts (musagim). The Rambam wrote a letter to Ibn Tibbon [Rabbi Shmuel Ibn Tibbon] about how to translate, there are all these conversations struggling with this issue. Because the Rambam himself tried to give advice (eitzos) to Ibn Tibbon how to write, and Ibn Tibbon didn’t follow his advice – we’ve already spoken about this – because it’s not clear that the Rambam himself was the best translator. That is, Rabbi Shmuel Ibn Tibbon dared to argue with the Rambam on such things.

So the Rambam in any case (al kol panim) transcribed very many concepts from philosophy into the Holy Tongue, and people learn Mishneh Torah [Maimonides’ code of Jewish law], they think it’s the Holy Tongue, they don’t understand what he’s saying because he’s trying to transcribe it into such Mishnaic language (Lashon Mishnah). If one knows the source, if one understands what he’s trying to say – yes, yes, okay, well, you understand the source, you understand what he’s trying to say – you understand it. If one takes the Eight Chapters (Shemonah Perakim, Maimonides’ introduction to Pirkei Avot) or other things that are indeed written in Arabic, it’s a lot closer to understand the concept what he’s trying to explain to you. But in Mishneh Torah he writes it himself in a… it’s magnificent.

Student: He insisted… saying it’s better than the one that he wrote in Arabic because I can’t get to the source.

Maggid Shiur: In certain ways, right. I mean, there was either in Mishneh Torah which he wrote in the Holy Tongue, right, where he already himself translated in his head the concept to the Holy Tongue. Sometimes it’s hard to know what he’s referring to. And the same thing, Rabbi Shmuel Ibn Tibbon’s translation has the advantage (ma’alah) that it’s very close to the Arabic, so it’s very easy to grasp the philosophical words. Not necessarily (lav davka) it’s not that one must translate that way, but it’s the way to get it. Okay, anyways, this is the problem. This is a second thing.

⟦#2⟧

The Third Reason for Writing in Arabic, and the Situation in the Lands of Edom

Maggid Shiur: Third reason, says Rabbi Yehuda [Ibn Tibbon] why one wrote the compositions (chiburim): simply one would have wanted to speak for the common people (hamon am) who don’t know the Holy Tongue. Now he says this: so this is the custom (minhag) of the sages of our people in Islamic lands (chachmei ameinu b’artzos Yishmael), they wrote everything in Arabic – mostly wrote in Arabic, whether in Torah wisdom (chochmas haTorah), whether in other sciences (chochmos acheiros), wrote everything in Arabic.

He says this: besides the fact that the Almighty had mercy (rachmanus) on the Jews and gave them brilliant scholars (Geonim) in the land of Ishmael, also in the lands of Edom (artzos Edom) – that is in Europe, yes? Edom means Christians, Christendom – the Almighty also had mercy on the Jews and gave them a remnant for the rest of our people (peleitah l’she’ar ameinu), so there were also great sages (chachamim gedolim) there. But there was a deficiency (chisaron) there. So he says. And it’s worthwhile (kedai) to see, he says why.

In the land of Edom there were also great sages in the wisdom of the Torah and Talmud from ancient days (chochmas haTorah v’haTalmud miyamim kadmonim) – I mean from the first Ashkenazic great scholar (gadol), whoever that was, Rabbeinu Gershom or his teacher – but they were not engaged (oisek geven) in other wisdoms. Why? Because they didn’t have books (sefarim). So he says.

Why the Rishonim in Ashkenaz Didn’t Learn Secular Studies

I think that he is right about this. In other words, not everything can be made into an ideology. Many times people say: the ideological approach (shitah) of Tosafos [medieval Franco-German Talmudic commentators] was not to learn any secular studies (limudei chol). Okay, but how many secular studies books were in Tosafos’s library? Does one think that in the town where Rabbeinu Tam [Rabbi Yaakov ben Meir, leading Tosafist] lived there was even a public library? And if there was, in what language was it written? Right, in Latin. And Rabbeinu Tam didn’t speak Latin, or perhaps knew a few words, he couldn’t read. And most Rishonim (medieval Torah commentators) in Ashkenaz (Franco-Germany) could barely (b’koshi) read a word in the gentile language of their region.

So this is what they say, that they didn’t conduct themselves to read [Scripture with proper understanding] – they had no choice [breirah], what choice did they have? On the contrary, they were very curious. Every Jewish book, everything in the holy tongue they studied in depth [b’iyun], tried to understand as much as they could. But what could they understand when they didn’t have [the tools]?

Until he came, now he runs and tells such a story, this is true, I’ve already said, I’m saying this again, I’ve already said all this once, but it just sticks inside, it just knows inside. What? He says clearly, yes, the Ra’avad [Rabbi Avraham ben David of Posquières] is like this. He says, he tries to hold himself great after this too, but in practice [l’ma’aseh], he says that he didn’t know any trop [cantillation marks], not him, not his teachers knew.

⟦#3⟧

The Revival of Wisdom in Provence Through Rabbeinu Meshulam of Lunel

Maggid Shiur: He says, until there was “haMenorah haTehorah” [the pure lamp] – in short [b’kitzur], he gives many praises [shvachim] for his patron here, HaRav HaChassid Rabbeinu Meshulam [the pious Rabbi Meshulam]. This was Rabbi Meshulam of Lunel, yes, there are compositions from him, and Rabbeinu Meshulam had, there are letters from him with other great scholars of the generation [gedolei ha-dor], responsa [teshuvos], he debates in Jewish law [halachah] with the great ones there in wherever, in Provence. And he was tremendously devoted to learning. “And his soul cleaved to the Torah of his God in awe, and he made wisdom his seat and his refuge” [vatidbak nafsho b’Toras Elokav b’yirah, vayasem ha-chochmah kiso u’machsehu].

He had a tremendous desire [teshukah] for the “books of wisdom that the Geonim composed” [sifrei ha-chochmos asher chibru haGeonim]. He heard that they exist. How did he hear? Someone told him, he heard that there exist the wisdoms that the Geonim wrote, the Geonim in the wisdom of Ishmael [Arabic learning]. That is, and he gives a list of the wisdoms, according to his ability [k’fi yecholto] he tried to copy/translate [ma’atik zayn] both Torah wisdom – that is, he copied books on the Pentateuch [Chumash], on Jewish law and so forth.

By the way, Rabbi Avraham Ibn Ezra was one of the people who told the people in Edom [Christian Europe] much about the wisdoms, both the science of language [chochmas ha-lashon]. Yes, by the way, Rashi [Rabbi Shlomo Yitzchaki] is the biggest example. How I need to dwell [mis’akev zain] a second on the topic [nosei] of the science of language, because one of the goals of this lecture, of this little group of lectures that are here, is to engage with certain great later authorities [gedolei haAcharonim], such as Rabbi Samson Raphael Hirsch.

⟦#4⟧

The History of Grammar and Its Influence on Plain Meaning in the Torah

The Polemic with Rabbi Samson Raphael Hirsch Regarding Roots

Maggid Shiur: And Rabbi Samson Raphael Hirsch for example is very busy saying that he goes only with the pure, refined Torah, not like the Rambam who brought in foreign wisdoms, he says only what the Torah is. I just want to note an interesting thing. Rabbi Hirsch for example, his entire book, one of his great teachings is to use roots [shorashim], to connect roots, the meanings, yes?

Rabbi Yonah Ibn Janach and the Discovery of Three-Letter Roots

Now, you should know that none of the Tannaim [Mishnaic sages], none of the Amoraim [Talmudic sages], none of the Geonim, knew grammar [dikduk] – basic, the idea, even the idea that there are roots in the holy tongue, and every root has three, roots of three letters [osiyos], and from them one builds structures [binyanim]. This was invented by a Jew named – not invented, discovered – Rabbi Yonah Ibn Janach. Rabbeinu Yonah Ibn Janach was a Jew, he learned Arabic, he wrote his books in Arabic, the first books of grammar.

What century was he? Ninth, eighth? Yes, earlier, I don’t remember.

*(General discussion with the students)*

Maggid Shiur: No, no, no, not Tiberias, nothing to do with Tiberias. Tiberias didn’t know any grammar. The scholars of Tiberias [chachmei Teveriah, the Masoretic scholars] didn’t know grammar, they knew Masorah [tradition of biblical text transmission and vocalization], yeah, they didn’t know how grammar, how the Hebrew grammar works.

Rabbeinu Yonah Ibn Janach wrote a book, Sefer HaRikmah [The Book of Embroidery], Sefer HaShorashim [The Book of Roots], which is the main… Yes, HaRikmah is the theoretical book.

Student: Sefer HaShorashim of Radak [Rabbi David Kimchi]?

Maggid Shiur: No, no, much later, Radak is much later. Yes, yes, in his introduction [hakdamah] he explains [masbir] how it went. Yes, yes, right, this is all basic facts.

And he took… Now, the Arabs in those times, in those days, one of the great wisdoms that the Arabs were engaged in was grammar, because they had to interpret/comment on [mefaresh zain] the Koran. And they also, there was a philosophical theory that grammar is actually the best wisdom. They were very engaged in grammar and they discovered or developed [mefatei’ach geven] the idea that in a language – that is in Arabic, which Arabic works exactly like the holy tongue in this grammar, that is besides for it being similar meanings, the structure of the language is like one hundred percent or ninety-nine percent. That is if you learn Arabic, one learns ostensibly [l’chora] the same thing: the roots, every root has three letters, and it’s the same. All the rules [klalim] that exist in the holy tongue exist also in Arabic, also in Aramaic by the way. Aramaic is also a Semitic language, all work. In English for example there’s no such thing, there’s no three-letter root, no roots. This, the characteristic [techunah] of grammar is a characteristic of Semitic languages.

And they… Rabbi Yonah Ibn Janach with his colleagues [chaverav] were the first. A little bit perhaps before him, Rav Saadia Gaon a tiny bit [mashehu], a little after him he learned this a bit, but primarily [b’ikar] Rabbi Yonah Ibn Janach. Rav Saadia Gaon didn’t yet have the entire structure of grammar, only a little. Rabbi Yonah Ibn Janach copied/translated: he learned how the Arabs use it in Arabic and he transferred it to the Hebrew language [lashon Ivrit] to explain how the language works.

Grammar as a Science to Determine “Plain Meaning” Against “Midrash”

And this was the first time… I had a lecture by my house, once upon a time, from a Jew, do you remember Elnathan? He was in Lakewood, perhaps he was here too? I don’t remember. Elnathan Chaim, he’s such a great devotee [chassid] of this Ibn Janach, he came there to speak in his praise [b’shivcho]. It was a week after October 7. And he explained there – and by the way, I’m saying this because one will understand something important about Rashi – he explained: this was the first time in history that there was a science to know what is plain meaning [pshat] in the Torah and what is not plain meaning in the Torah.

I mean that it can’t be overstated that the Tannaim and Amoraim didn’t know this. I mean, perhaps one shouldn’t say this in Boro Park with throwing stones? It’s a fact that they didn’t know it.

No, people say the Midrash [homiletic exegesis], there’s the whole controversy [machlokes] that one knows, between the plain-meaning commentators [pashtanim] and the midrashim. Yes, Rashi comes, he says plain meaning, and afterwards we say, yes, sometimes contemporary people come and say, but the Midrash one can indeed answer. The fact is that the Midrash, people who made the Midrash, didn’t know the basic rules of how the holy tongue works.

Language Versus Grammar in Learning Scripture (Questions and Discussion)

Student: Grammar, and see in Rashi…

Maggid Shiur: No, one doesn’t need to at all. To be able to speak a language one doesn’t need to know grammar at all.

Student: …

Maggid Shiur: Also not. To actually know, most people don’t know. It’s a science, one can justify it. I’m not saying that to actually speak a language – one can speak Yiddish, one can… Also not. No, one gets used to how it works, you don’t have to know the rules.

But when it comes to interpreting Scripture [mefaresh es haMikra] – most people, it’s the opposite, it could be that it harms, it’s not relevant [nogei’a]. When it comes to interpreting the verse [pasuk], there are different interpretations [pshatim] in the verse. So see, how can one know which interpretation is good? Everyone can say an interpretation.

Now, the first way that was discovered that one can actually know, one can try which interpretation is good, is according to grammar [al pi dikduk]. So see, Rashi, now Rashi, everyone holds that Rashi is the… as if like Rashi, yes. As if all these… It must be that there were rules [klalei] of science there. A language is always before the grammar.

The Science of Grammar, The Translations of the Ibn Tibbon Family, and The Place of Moral Philosophy

The Science of Grammar as a Science in Torah Learning

Maggid Shiur: When it comes to interpreting [mefaresh zayn] the verse [pasuk], there are different plain meanings [peshatim] in the verse. So, how can one know which plain meaning [peshat] is good? Everyone can say a plain meaning.

Now, the first way that was discovered that one can actually know, one can prove which plain meaning is good, is according to grammar [al pi dikduk]. So Rashi [Rabbi Shlomo Yitzchaki], now Rashi, everyone holds that Rashi is a… grammarian [medakdek]. Rashi, you see? Can one go without Rashi? It must be that there was science [mada] in this.

Discussion and Debate: What Came First – The Language or the Grammar?

Student A: One can’t say a language, languages are prior [kodem] to grammar. Grammar is a theory of the language, right?

Maggid Shiur: Yes. Certainly that.

Student A: Grammar is trying to say that the language came out of the grammar.

Maggid Shiur: No, no, no.

Student A: What do you mean?

Maggid Shiur: No one created a language by making a grammar and then making a language.

Student A: No, but it was written, the language was written in a certain way. Who unified?

Student B: One can always say, by the way grammar is always not necessarily [lav davka]. One can always say here the plain meaning is different, an exception to the rule [yotzei min ha-klal].

Student A: But at least, if you assume that there’s rules.

Maggid Shiur: Not thousands, well. Many. Let’s say…

Student A: But actually these things, grammar is not coming to say that the person that made this language had these…

Maggid Shiur: I’m just telling, no, no. First, people don’t make language, however, okay. It’s a different discussion. No, no, grammar is the discovery of the rules that govern the language.

Student A: Generally [al ha-klal], I mean that in ninety-eight percent. You know what there are rules? There are, because you see that it fits now. Aha. It must be that whoever made it had… They’re both… a wisdom [chochmah] from God.

Maggid Shiur: One doesn’t make a language. No, one doesn’t make, it’s built, it’s built that way.

Student A: It’s not by chance that it fits with another…

Maggid Shiur: No, it’s intuitively, okay, now this is… listen, listen, this is a philosophical inquiry [chakirah], I’m not going into this here, I want to tell here. I’m telling, this is a very serious question, that’s what you’re talking about, but simply [bi-feshuto] grammar is… nobody thinks that grammar is before the language. But it still means that the language could work. Like nature, it’s almost like laws of nature. The nature, whoever that is, our view [shitah] the Holy One Blessed Be He [HaKadosh Baruch Hu], the Almighty, I don’t know. Okay, if you want that the Almighty made first the laws of grammar [chukei ha-dikduk] and then the language, okay. Makes no difference. In the Generation of Dispersion [Dor Haflagah, Tower of Babel] there would have had to be a story with grammar, okay.

Student A: Yeah, it does. That’s the whole story of the Generation of Dispersion.

Maggid Shiur: It doesn’t say that one came to make new grammars.

Student A: I don’t know. Okay. No, it was based on grammar.

Maggid Shiur: I don’t have time, gentlemen [rabosai]. There’s no difference [chiluk], I’m just telling now.

Rashi’s Approach to Grammar and Midrashim

Maggid Shiur: And certain rules, everyone knows, but I’m talking about how one constructs a word, that there’s the root [shoresh], and one adds vavs, beis, these things, everyone could see that there’s such a thing. But there are certain rules [klalim] that one doesn’t know, and you’ll notice, now what I want to emphasize [madgish zayn] to you is only the topic [nosei] of Rashi, because many people come and say: “Ah, Rashi says midrashim [homiletic interpretations].” You’ll notice, one of the strongest times that Rashi argues against midrashim is when he can prove from grammar that the word can’t mean that.

Like “if they were” or something like that, it would have had to say “vatishava,” not “vayishava,” some such sorts of things, it doesn’t come into the room. And this is actually the science that Rashi was very impressed by. Rashi tried as much as he could, he learned from Machberes Menachem [the dictionary of Menachem ben Saruk], he didn’t even have all the books, but as much as he had from grammar books, and there are in this whole things, because there wasn’t yet even – Rashi didn’t even fully know the topic of roots [shorashim] how it works [the system of three-letter roots of Rabbi Yehudah Chayyuj]. In any case [al kol panim], he knew a little, and this was the science that one can prove it. One can say according to the laws of language [chukei ha-lashon], this can’t be the plain meaning. The Midrash can say it from now until tomorrow, but it can’t mean that, because the word would have had to be different if one wanted to say that.

So this is the first time that people had like the idea of a science. There’s a science? A science is something that one can’t say however one wants, that it’s “seventy faces to the Torah” [shiv’im panim la-Torah]. There are laws [halachos], there are customs [minhagim], rules. Ah, this is very important. It becomes rules, and one can do this.

And this, just to be very clear, this whole science of language [chochmas ha-lashon] is something that exactly so the Jews took from the Arabs. From the Arab scholars [chachmei ha-Yishmaelim]. Grammar.

—

The Relationship to Wisdoms from the Nations of the World (“Accept the Truth from Whoever Says It”)

Chassidim, Maskilim, Rashi and Rabbi Samson Raphael Hirsch

Maggid Shiur: ⟦#2⟧ This is, the Chassidim who are against grammar, they know from a hashkafic perspective [min hashkafah] why they’re against grammar, you understand?

Student: Chabad who are against…

Maggid Shiur: Yes, it’s the opposite. The Maskilim [Enlightenment figures] don’t know what they grabbed onto. Now, the Maskilim for the same reason, ’cause it’s a science, there’s here some series of facts, one can…

No, but he says ostensibly [lech’orah], we look at Rashi as having been pious, he didn’t let himself be influenced. It’s nonsense [shtusim]! Every single wisdom that Rashi recognized, not only did he let himself be influenced, he was so convinced, he dared to argue with everyone, the entire tradition [mesorah] in the name [b’shem] of the grammar. He didn’t know all the grammar.

For example, Rabbi Hirsch [Rabbi Samson Raphael Hirsch], who says: “Oh, I’m going to go only with a verse,” and his entire Torah is built on grammar, it’s Purim in the middle of the week, you understand? He shouldn’t have been able to make any Torah that’s built on roots, it doesn’t say in the Torah, it doesn’t say in Chazal [our Sages of blessed memory] that there are roots. How did you know that? Why, are you an Arab?

Student: Dunash with Menachem [Dunash ben Labrat and Menachem ben Saruk].

Maggid Shiur: Of course. Ah yes, they made it. They are students [talmidim] of Arabs.

Student: Also many things that he uses, sciences that one uses modern things.

Maggid Shiur: Of course, of course. Modern things, fine, but even in medieval things that he doesn’t understand at all [b’chlal] that it’s one hundred percent an Arabic thing.

Now, why is this, what’s the problem, what is this? It’s truth [emes], if it’s truth it’s truth! Good morning, this was what the Rambam [Rabbi Moshe ben Maimon] said with philosophy, that if it’s truth it’s truth [Shemonah Perakim, Introduction: “Accept the truth from whoever says it”], yes?

Grammar as “Mere Revelation of a Matter”

Lecturer: ⟦#3⟧ So, this is, of course, from the fact that the Amoraim [Amoraim: the Sages of the Gemara] didn’t know grammar, doesn’t mean that the Chumash didn’t know grammar, doesn’t mean that even if they didn’t speak according to the rules of grammar. Finally, do you understand? Because a person can speak, speaks for the most part [al pi rov: mostly] according to grammar even when he doesn’t know that he’s going according to grammar [lefi dikduk: according to grammar], right? That shows you, do you understand what I’m saying?

Here there’s a question [kashya: question], people ask: Well why indeed? How can one go with the Arabs? The answer [teretz: answer] is because it’s merely a revelation of something [gilui milsa b’alma: merely a discovery of something that already exists], yes? Grammar wasn’t, it wasn’t invented, he discovered it. He discovered that the Chumash works with these rules. So? And what do I want to do? I’ll go differently because someone, because he told me? I understand it myself.

Right? Everyone understands that the thing that is true is true, no difference. If what is said about other things, one should understand that it’s a truth. That’s a different problem.

—

The Historical Project of Translating Books of Wisdom (Rabbeinu Meshullam of Lunel and Yehuda Ibn Tibbon)

The Different Wisdoms That Were Translated

Lecturer: Okay, here he says [R’ Yehuda Ibn Tibbon in his introduction to Chovos HaLevavos]: “chochmas halashon” [the science of language]. So that was one of the first books that they worked hard to translate, were the books of grammar, from Ibn Janach [R’ Yonah Ibn Janach] and from, as you say Dunash, all these people. A portion [chelek: part], a large portion were in Arabic, they had to translate them.

⟦#4⟧ And “chochmas ha-emunah” [the science of faith/theology], yes? Chochmas ha-emunah means like “Emunos v’Dei’os” [Emunos v’Dei’os: the philosophical work of Rabbi Saadia Gaon], one of the first books that was translated. It had already been translated before, by Chassidei Ashkenaz [Chassidei Ashkenaz: the Pietists of Germany in the 12th-13th century] they translated Emunos v’Dei’os, also for the same reason, because they wanted to know the Almighty and he [RSG] had explained it first.

“V’sifrei ha-melitzos” [and the books of rhetoric], yes, melitzos means rhetoric, like how you should write beautifully, and like Sefer Ibn Ezra and others wrote books. No, melitzah doesn’t mean grammar, melitzah means rhetoric.

Student: Not grammar but literature?

Lecturer: Literature.

Student: Who? “Ben hachacham hayashish Rabbi Yaakov”…

Lecturer: Rabbeinu Meshullam, R’ Meshullam of Lunel.

Student: R’ Meshullam? He writes R’ Meshullam ben R’ Yaakov. He knew him.

Lecturer: Look it up here, R’ Meshullam, Rabbeinu Meshullam of Lunel. Rabbeinu Meshullam ben Rabbeinu Yaakov.

In short [b’kitzur: in short/briefly], “sifrei melitzah v’chiburei ha-mussar” [books of rhetoric and ethical compositions], yes? Mussar books, “u-mishlei ha-chachamim” [and the parables of the sages], like the book “Ben HaMelech v’HaNazir” [The Prince and the Monk], which is a Buddhist book that was translated. R’ Chasdai translated it, R’ Avraham ben Chasdai translated like fables, yes? Literature.

In short, so he [Rabbeinu Meshullam] bought all these things, and “hevin davar mi-toch davar” [understood one thing from another], and he doesn’t just say that, he also wrote his own, “holid yeladim” [bore children, i.e., his own compositions], he himself wrote “mishneh chochmos v’inyanei ha-midos, lifto’ach she’arim b’darchei ha-yirah v’ha-mussar, higi’a bahem cheshkenu v’yisher ma’akshei darkenu” [various wisdoms and matters of character traits, to open gates in the ways of fear of Heaven and ethics, our desire reached them and straightened our crooked ways], he was very involved in this, he was very happy with it.

The Story of Translating “Chovos HaLevavos” and the Difficulty of Translation

Lecturer: ⟦#5⟧ And to all this now, when he heard that there is a Rabbeinu Bachya ha-Dayan [Rabbeinu Bachya ha-Dayan: Rabbeinu Bachya Ibn Pakuda], he wrote a book “Chovos HaLevavos” [Duties of the Hearts] on matters of Divine Unity [al inyanei ha-yichud: regarding the matters of the Unity of the Creator], yes? The first gate [sha’ar: gate/section] speaks of matters of Divine Unity, he very much wanted to know this. So he immediately came, he told me to explain it to him, first of all [kodem kol: first], “tzivani l’targem lo inyanav u-leshonos devarav” [he commanded me to translate for him its topics and the language of its words], that is, I mean that’s how I saw them translate it, that he said: “Come here, learn this book with me.” Orally [b’al peh: by heart/orally], one must learn through the book and say the translation, he should explain the topic that’s written there.

And he heard, “ka’asher shama” [when he heard], he heard, I learned with him in chavrusa [b’chavrusa: as study partners]. R’ Yehuda Ibn Tibbon [in transcript mistakenly: Shmuel] was a translator, a young man. R’ Meshullam was a great elderly rosh yeshivah [rosh yeshivah: head of the yeshiva], he was the rosh yeshivah there, I think he was also a wealthy man [gvir: wealthy man] I think, he supported a yeshiva, he was the old rosh yeshivah. And he heard that there is here a book, you get it? He heard that there is a book by Rabbeinu Bachya ha-Dayan, which explains matters of Divine Unity. And here there is some Jew, a young man who says he can, he understands Arabic. So he called him, he sat in chavrusa with him: So because of this [mi-ko’ach: because of this], what does it say there?

And when he saw that it’s such a good book, he told him to translate it [ma’atik tzu zayn: to translate], and he paid for, I mean he paid for this, and he said he should do the first gate.

And here he says, he begins to say that he didn’t want to, because it’s very difficult, and they had already tried, “piyesu osi k’tzas ha-nedivim me-ohaveinu” [some generous patrons from our friends tried to persuade me], yes, they tried to persuade [mefayes zayn: to persuade/entreat] with money [mamon: money] that he should do it, and he didn’t let himself be persuaded. He goes into here the rest of the introduction [hakdamah: introduction], “mi-p’nei kotzer yadi… v’otzem ha-inyan ha-zeh” [because of my limited ability… and the magnitude of this matter].

Student: Yes, what?

Lecturer: No, he says that because, because translation is very hard, because you need to know both languages, he goes into, the whole rest of the introduction is explaining why translation is a very hard job, right? You lose certain things, and he says, he criticizes other translators [metargemim: translators] who have translated [metargem geven: translated], and you can’t understand them. So in short, and in practice [l’ma’aseh: in practice/actually] he did indeed do it, and he says, with apology [bi-mechilah: with apology] the rest of the introduction is about that, so one can’t learn the rest of the introduction, but that’s the rest of it.

But his son too, R’ Shmuel Ibn Tibbon in the introduction to Moreh Nevuchim [Moreh Nevuchim: the philosophical work of the Rambam] is a translator, and he says that it’s indeed very difficult, but we know it’s “es la’asos la-Hashem” [a time to act for God (Psalms 119:126)] and one must try.

—

The Importance of “Chochmas HaMussar” in the Learning Project of the Early Scholars

Lecturer: ⟦#6⟧ So that’s the story of this, and here… Huh?

Student: Rabbosai, uh, how does it go with free will [bechirah: free will]?

Lecturer: So one more thing, one more thing. I don’t care man, I’m here till 9:30, a little more time. So the story is like this.

So what did I bring out here? I want to show, because last time I gave this shiur, and we talked about the topic, R’ Yeshaya and others perhaps said that I didn’t prove that they held that mussar and matters of character traits [mussar v’inyanei midos: ethics and character traits] are just as important as philosophy, like understanding the fundamentals [yesodos: fundamental principles], theology, chochmas ha-emunah.

Here you see clearly in this book that what? They only sought this now from the father. Right, as he says, I have it yet from Chovos HaLevavos, Sha’ar HaYichud [Sha’ar HaYichud: the first gate about the Unity of the Creator]. Afterwards he says that they grasped that one needs here also this [the remaining gates of the book] — also a chochmas ha-mussar [chochmas ha-mussar: the science of ethics], ethics. Yes.

And here I say, you see in these few lines, first of all you see immediately that he puts it into the category generally [b’ofen klali: in general] of all the books of wisdom [sifrei ha-chochmos: books of sciences]. There are all kinds of wisdoms that they wanted, they wanted to know, not just the wisdom of Torah. Why? Because they held that the Sages of the Talmud [chachmei ha-Talmud: the Sages of the Gemara] — so this is what they held, yes? — the Tannaim and Amoraim [Tannaim v’Amoraim: the Sages of the Mishnah and Gemara] were also engaged [osek geven: occupied] in all wisdoms. For example, you see, they wrote Pirkei Avos [Pirkei Avos: Ethics of the Fathers]. An entire tractate [masechta: tractate] that is generally not engaged in halachah, but in mussar and good character traits [midos tovos: good character traits] and so forth, and Pirkei Derech Eretz [Pirkei Derech Eretz: tractate Derech Eretz] and other midrashim that are engaged in such kinds of things.

They were missing the part of Torah, because there wasn’t anything, and they meant it, therefore [mimeila: therefore] they wanted to translate from the Geonim [Geonim: the Sages in Babylonia after the completion of the Talmud], from those who wrote in Arabic. So it shows very clearly that the topic of — it says explicitly [b’feirush: explicitly] here — the topic of chochmas ha-mussar and all these things was part of the project of learning, it’s not a side thing.

And I have another proof [ra’ayah: proof] which I don’t have here, I don’t have the last version that I made. I wanted to make a version of the introduction that he wrote here on Shemonah Perakim [Shemonah Perakim: the Rambam’s introduction to Ethics of the Fathers], and I’ll tell you a bit of history about this, actually. Just you want to know what I’m going to talk about, then I’ll talk about politics.

The Connection Between Perfection of Character and Intellectual Perfection: R’ Shmuel Ibn Tibbon’s Introduction to Shemonah Perakim

Proof from the Development Process of R’ Shmuel Ibn Tibbon’s Introduction

Lecturer: It’s not a side thing.

And I have another proof which I don’t have the last version that I made. I started to make a version of the introduction that he wrote here on Shemonah Perakim [Shemonah Perakim: Maimonides’ “Eight Chapters,” the introduction to Pirkei Avos], and I’ll tell you a bit of history about this fact. Just I want to know what I’m going to talk about and whether I’m going to talk more about politics.

But in the introduction we learned that R’ Shmuel Ibn Tibbon wrote an introduction to his translation of Shemonah Perakim and there’s a similar thing there. So I grasped like this, I started to search in the manuscripts and the sources where it’s written. It’s not properly printed. Today people make their own translations, so the introduction has never been properly printed in its corrected form.

⟦#2⟧

R’ Shmuel Ibn Tibbon’s Writing Style and the Different Manuscripts

Why? Because R’ Shmuel Ibn Tibbon was a good Jew, and his custom was — as is explained — that basically every book that he wrote, there’s 17 different versions. And for the most part it’s not because there are errors that came in later, but that he himself would keep on rewriting, keep on correcting. Even Moreh Nevuchim, it’s clearly known that he translated, after he writes a line sometimes, in the back he writes a line to fix the three words where he made a mistake. So he kept on fixing his own writings, and for each thing there are a few editions. Like R’ Chaim Vital did. Like any serious writer, this is what one must do.

Sometimes when there was no published version, he had to… someone had already copied it, the old one remained. One can find — I looked in the, I asked my daughter-in-law to look for me, I also looked in all the internet libraries. About a hundred other manuscripts were found. Pirkei Avos is already very popular. It’s a place in Machzorim [Machzorim: festival prayer books], there are many written not printed, the translation of Pirkei Avos and Shemonah Perakim which is for whatever reason popular has been copied very many times. Perhaps a hundred, I looked on a website, there are more. About a hundred other manuscripts.

And from the hundred manuscripts there are three or four other — not totally different, but different like versions. You can see it’s not mistakes, but different. It was rewritten once, again, and a third time, added to, taken away from, and so forth. But it seems to me that there is like a basic version. A basic version just says that there is Pirkei Avos, the Rambam wrote it, and the Sages of Lunel — as it turns out: “the Sages of Lunel, the city of my birth, asked me to translate it just as they asked me about Moreh Nevuchim, so I did it for them.”

⟦#3⟧

The Development in the Editions: The Connection Between Shemonah Perakim and Moreh Nevuchim

And later he begins more and more to add in between the story, why indeed is the book Shemonah Perakim so important? What is its significance? He built on the Rambam and built on his own original insights [chidushim: novellae/original insights], where he argues a bit with the Rambam, interpretation [peshat: meaning/interpretation] in verses. He tries to explain why it’s important to him and why it was important to the Rambam.

So you see very clearly that there’s a certain progression, understand? I’m trying to show it from the history, that it’s really a story as it actually happened. First he said: Well, the Rambam wrote a commentary on Pirkei Avos, presumably it’s nice. When I send a book Moreh Nevuchim do me a favor, bring me the commentary.

Later he learned further and learned, the whole time he’s learning Moreh Nevuchim, he’s learning the Shemonah Perakim, he began to grasp that the two things are tremendously connected, not just some other book of the Rambam, as in the first introduction it says: Well, the Rambam has a Commentary on the Mishnah, let’s translate it. He tries to explain it clearly, you see clearly it’s a second version, it’s a second edition, it’s even a third edition where he goes deeper into this. He tries to explain why the Shemonah Perakim is important even regarding the topic of Moreh Nevuchim, understand?

And this is the thing we started to talk about last time, and here is a very important thing.

⟦#4⟧

The Two Types of Perfection According to the Rambam and Aristotle

So we learned, why is it important? What does Pirkei Avos talk about? At least according to Rabbi Shmuel Ibn Tibbon, also according to the Rambam, Pirkei Avos talks about good character traits [midos tovos: good character traits/virtues] and bad character traits [midos ra’os: bad character traits/vices], yes? The good character traits that one should indeed do, and bad character traits that one shouldn’t have.

Which good character traits? For the most part. Pirkei Avos is perhaps other things too, but for the most part. Which good character traits? What kind of good character traits? The Rambam told us such a formulation. This is a very important principle to understand everything the Rambam says on this topic. It’s built on Aristotle of course, the same language from Aristotle, but the Rambam says like this, that a person has two kinds of virtues [ma’alos: virtues/excellences], and sometimes he also calls it two kinds of perfection [shleimus: perfection]. Two kinds of perfection, two kinds of goodness that a person has in him, two levels as it were:

1. Moral virtue [ma’alas ha-midos]: The first is called by us ma’alas ha-midos. “Midos” is a funny, not such a good word, but ma’alos, in English — see the Hebrew language is very bad, we say “midos”, nobody knows what midos means. In English you can say character traits, right? How people are, how they conduct themselves.

2. Intellectual virtues [ma’alos sichli’os]: And the second is intellectual virtues [ma’alos sichli’os], intellectual perfection, knowledge [yedi’os] and wisdom and intellect [chochmah v’seichel].

These are the two kinds of virtues that exist in a person. One can divide this very much in many ways, but these are the two kinds of virtues that exist.

Now, Pirkei Avos generally doesn’t speak about intellectual virtues; the Moreh Nevuchim speaks about that, let’s say, for the most part. That is, the perfection of knowledge [perfection of knowledge] which is the Moreh Nevuchim, to know the Maaseh Bereishis [Account of the Creation: physics/natural science] and Maaseh Merkavah [Account of the Chariot: metaphysics]. But Pirkei Avos speaks about perfection of character traits, right? There’s even a lower level which is Halachah [Halachah: Jewish law], which speaks about actions, about what is all habituation [habituation/habit], how one should acquire good character traits, right? Correct?

Student: Yes.

Maggid Shiur: But all these connections, the basic foundations of what all these three things are, we’ve already spoken about many times here. But this is the subject of Pirkei Avos, but one must clarify this important matter very much.

⟦#5⟧

Prophecy as the Ultimate Human Perfection

The Rambam tells us that – as the Rambam says in his introduction – Rabbi Shmuel Ibn Tibbon brings it here from verses that the Rambam explains [explains] in the Moreh Nevuchim based on this. So Rabbi Shmuel Ibn Tibbon’s introduction is basically connecting the ideas that the Rambam says in his introduction with the ideas that the Rambam explains in the Moreh Nevuchim more broadly about the same idea.

And the idea is, as the Rambam says: whoever wants to be a chassid [pious person] must do Pirkei Avos, and from being a chassid one becomes what? A navi [prophet] [alluding to the Gemara in Bava Kamma 30a and Avodah Zarah 20b]. A navi, that is the ultimate human perfection [the ultimate human perfection]. A navi is one who has intellectual perfection, not only perfection of character traits and bodily perfection [bodily perfection] – there are other lesser perfections that he must have – but he even has intellectual perfection. He knows the entire truth. This is the peak [peak], the ultimate goal [ultimate goal/purpose], the pinnacle person; that’s what a navi is called. In order to become a navi one must have good character traits, as it says: “Prophecy only rests…” [Prophecy only rests upon a wise, strong, and wealthy person (Shabbos 92a)]. This is the subject of Pirkei Avos.

⟦#6⟧

The Great Error in Understanding “Intellectual Perfection”

Now, in today’s world, including for example Rabbi Hirsch [Rabbi Samson Raphael Hirsch] who argues with the Rambam on this point and with all due respect understood nothing [with all due respect, he understood nothing], people are very confused about the situation, about this point. How does it connect, what does it mean that there is perfection of character traits – whatever that means, we’ve discussed whether it means in a general sense [in a general sense] politically between people, or whether it means in an individual sense [in an individual sense] a person within himself, has perfection of character traits – what does this have to do at all with the subject of intellectual perfection?

It appears to people for various reasons [for various reasons] that intellectual perfection is something unnecessary; it means that one sits in the library and copies the encyclopedia into your head. Which Neuralink will soon be able to do, and that’s intellectual perfection. It’s perhaps an important thing – there’s a way to copy Wikipedia into your head, a second later, with the many, with the fingers, you didn’t know? It’s nothing. Even let’s say one can copy it into your head, that’s what people think intellectual perfection is.

And since they think intellectual perfection is like that, it’s very difficult or impossible to understand what this has to do at all with the whole thing: why must one have perfection of character traits for this?

The Conflict Around “Four Cubits of Halachah” and the Ultimate Purpose of Man

And secondly, more importantly, another more important thing that one must understand to say: It’s very difficult for people to understand how it can be at all to say such a thing that “The Holy One, blessed be He, has nothing in His world except the four cubits of Halachah” [The Holy One, blessed be He, has nothing in His world except the four cubits of Halachah (Berachos 8a)]. Here I’m speaking about the yeshiva students. Everyone knows why did the Almighty create the world? Why is there a place of Torah [place of Torah] that Jews should learn in yeshiva? True? Everyone knows. It’s stated in the Gemara.

But it’s very difficult to explain this. It’s so difficult to explain it, that the people who say it don’t believe in it, they don’t understand what it means, and therefore they are completely confused, and they can’t do both. There’s a conflict. Which both?

The Rambam’s Explanation: Knowledge of God According to Human Capacity

The people who say the truth. There are two types of people – it’s very funny, very sad, I’m going to repent [repent] for this slip of the tongue [slip of the tongue] too. There’s such a type of people who believe in this statement of the Sages [statement of the Sages], “The Holy One, blessed be He, has nothing in His world except the four cubits of Halachah”, and the holy Rambam explained to us that this cannot mean the laws of the four bailees [the laws of the four bailees], because that’s not what the Almighty wants, it can’t be. One would have to be a fool to think that; it means knowledge of God [knowledge of God]. That’s what “four cubits of Halachah” means.

What does it mean what the Almighty wants? I’m just telling you how the Rambam explains what it means. If someone says, no, it can’t be that this is the ultimate purpose. “The Holy One, blessed be He, has nothing in His world” means that the ultimate purpose that one should be engaged [engaged] in this, that the ultimate purpose of the world is that Jews should sit and learn, it can’t mean that Jews should know Mishnah Berurah by heart [Mishnah Berurah: a standard work of practical Halachah]. It can’t mean that. The Rambam says: Who thinks it means that? With all due respect is mentally ill [mentally ill], I don’t know what it is. If he doesn’t say it, I say, okay? Fine, but tell me what he says. That’s how my rabbi taught me. He’ll tell me… he surely says it approximately. Yes, yes, it’s the same. My proof is certainly, certainly. Wait, wait, wait, a few parts, I could call him try to speak. I want to try to explain it… I want to try to explain the point, and I don’t have so much time to try to speak a little.

So that is knowledge. So now, there are people who say this, I mean they don’t even understand what it means, and therefore, they can’t understand – because one must understand a very important thing here – they can’t understand how this makes everything about this. That’s the problem.

People learn – as I saw, we spoke about this last time – people learn the Rambam where he says this, and he says it a thousand times, it’s not once, not twice, perhaps a thousand. Okay, a thousand is an exaggeration [exaggeration]? 35. If it’s less than 35, I didn’t read enough in the Rambam. At least 35 times in the Rambam it states that the ultimate purpose of the whole thing is – of a person. He doesn’t say about what the Almighty created the world; to say that you have to be very presumptuous, who knows what the Almighty wants. But the ultimate purpose of a person, okay? The person, the goal [goal/purpose] of the person, the end goal of the person, is to be engaged in knowledge, to know the Almighty, to know how much of the truth he can. Very important the addition [addition/qualification], because not everything can one know: “according to human capacity” [according to human capacity]. Fine.

The False Conclusion of Abandoning Action and Mitzvos

Now, people read this, and they say – as I’ve seen people write, I think about this person, why does he write such a thing? What’s going on? How does one come to such a funny thing? – “Ah, so this means one doesn’t have to do any mitzvos. This means one doesn’t have to go to work. This means one doesn’t have to be engaged in the mitzvah of saving Israel from the hand of an oppressor [saving Israel from the hand of an oppressor]. That is, the most important thing is to learn.”

Hello, you can so… do you want to go to the Yerachmiels like that? Not exactly… what does that help?

The Concept of “Ultimate Purpose of Life” [The Goal of Life] According to the Rambam

Refuting the False Interpretation of the Rambam’s Approach

The False Assumption and the Questions That Arise From It

Maggid Shiur: Where did one arrive, what’s going on? How did he come to such a distinguished thing? “Ah, so this means one doesn’t have to do any mitzvos [commandments]. This means one doesn’t have to go to work. This means one doesn’t have to be engaged [occupy oneself] in the mitzvah of saving Israel from the hand of an oppressor [saving a Jew from an oppressor]. That is, the most important thing is to learn.” Hello, can you tell me how did you get to this distinction [distinction/interpretation]? Only that, because one holds this.

One minute, you’re already holding a certain way, right? When one says this one is already holding a certain way, yes. So, but you can say how from that sentence did one arrive at that sentence? One sees that it’s a complete error from the outset [a complete error from the ground up]. It’s really [really], really like I don’t understand something, something went wrong that you would translate this sentence into that sentence.

And he asks a question [a question]: What does it mean? It even states one who says in Pirkei Avos: “Not study is the main thing but action” [Not the learning is the main thing, but the deed (Avos 1, 17)]. Okay, there are opposite mishnayos, as you wish [as you wish]. But what does it mean, how can you say such a thing? And how can it be that one who is not a Torah scholar [a Torah scholar], matters of women and children [matters of women and children], have no ultimate purpose of life [a goal in life]?

The Rambam Doesn’t Say This Anywhere

And I don’t understand, did he say this? Did someone ever say this? Does it state in one of the sixty-five places where the Rambam speaks of this – did he say that therefore the conclusion [the interpretation] is that one shouldn’t do any mitzvos, one shouldn’t do any tikkun olam [fixing the world], one shouldn’t do any yishuv ha’olam [settling and building the world], one should only do this? Does it state this once? Not even once.

It doesn’t even state that it’s the main thing [the main thing], it states that it’s the ultimate purpose [the ultimate goal]. It doesn’t even state once. I’ll tell you a fact, if one wants to be precise in language [be precise in the words], I challenge him to find one expression where it states this. It doesn’t even state once.

Listener: That this is the ultimate purpose?

Maggid Shiur: Ah, no, no! That this is the ultimate purpose and therefore there isn’t any, one doesn’t have to, or one may not, or one doesn’t have to, that it’s better not to go work. Not even once does it state this. Not even once, not even once does it state. Besides that, but you’ll already come to the questions on the Rambam, it doesn’t even state once!

—

Clarification of the Concept “Ultimate Purpose” (Meaning in Life)

The Error in Understanding “Meaning” as a Feeling

It can mean, no! No, no, listen well. As an example not, it’s a lack of understanding [a lack in understanding] in the meaning of the word “ultimate purpose”. And about this lack of understanding, exactly, about this lack of understanding begins the entire problem. Okay?

Let’s do this, I’ll try it, I want to translate it into our language, because not in the… say when I say, by the way, to say Aristotle’s “telos” [telos: the Greek word for goal/ultimate purpose] doesn’t help at all, because instead of saying it in the holy tongue one says it in Greek [Greek], so what does one understand? One doesn’t understand better, right? I have to try to explain it in English. I have to try to explain it in English, and it’s very important.

The thing we call “ultimate purpose”, more or less matches what contemporary people call “a meaning in life”, but the problem is, most people when they say “a meaning in life” one doesn’t know what that means. Most people when they say this, they mean – it doesn’t actually work that way – but they mean that it means a person has various feelings. Yes, I can feel hungry and satisfied and happy and sad and so on; I can also feel “meaningful”, some kind of feeling, and as if [as if] there’s some kind of drug that one gives to a person, and it’s called “meaning”. That’s what I think people mean. And people say: “Ahh, so I know, materialism [materialism] is for being satisfied, and spirituality [spirituality] is for meaning”, whatever that means. Such kinds of words. I don’t know why people say such a funny thing, because even when one thinks, “meaning” means meaning. Something is very understandable.

The True Meaning: Significance and Order

Meaning is the meaning of this. What does it mean that I say “meaning means meaning”? Let me finish, let me play. Meaning is not a feeling. Meaning is the significance [significance]. What does significance mean? As I want to say it in Yiddish, in a simple way, without having to say words like from Aristotle. I think it’s a straightforward thing.

Significance is the thing that makes things make sense. Okay? And make sense, or another way of saying make sense is, that it’s organized. I very much like, for me in my head, it’s ordered – makes sense. In other words, there’s a person whose life has no order [order]. What does it mean has no order? Order means that there’s one thing that things revolve around or towards; they don’t have to be that thing, right?

—

The Parable of the Beis Medrash and the Rebbe

A Beis Medrash Without Order

So, you go into a beis medrash. I’ve already said this parable here once, I think it’s a beautiful parable. One goes into a beis medrash, one sees people turning around there. This one talks with that one, this one opens a book, this one closes the book, this one eats, this one drinks, this one turns around. This doesn’t have a meaning. Each person maybe has a meaning. But this community [community], this gathering of people has no meaning. What does it mean it has no meaning? It doesn’t exist, there’s nothing here. There’s a building, four walls with a bunch of people inside, okay, but there is no community.

Not any “inner point” [inner point] – I don’t know what an inner point means, I don’t mean it that way. But there isn’t – I know, I know what you mean, I know what you mean, but I must first say what I’m saying, afterwards one can say whether that means it. There isn’t any, understand, it’s simple in this, there’s nothing at all. Someone says: “Where were you?” “At a place where there were many, many people there.” Okay, many swayers.

The Rebbe Brings In Order and Significance

Now, how does it often come to see a story that happened [a story that happened]. In this beis medrash enters – also here, there’s people that misunderstand it, okay? – a rebbe enters the beis medrash, suddenly everyone stands in a certain place. Now, until now everyone stood in his place, just: “I stand here, I don’t know why, I happened to stand here.” Suddenly – that is, the rebbe gave meaning to the entire beis medrash. What does it mean he gave meaning? He gave order to everything. The rebbe stands in the middle, whatever the rebbe does, I don’t know, he teaches a shiur, he prays, he farbrengs, I don’t know what he does. A place, he gives you your place in the greater story, in the greater situation.

That is, now the person, he is the gabbai. So suddenly – before he wasn’t the gabbai, he was just someone who stands here. Now, he is the gabbai. The second one, he is the one who listens. The third one, he is the one who stands in the back, he stands second from the back, doesn’t matter where he stands. It doesn’t matter how far one stands, he is a part of the thing. And now, the thing called a beis medrash, a community, a chassidus, whatever you want to call it now, it exists!

The Ultimate Purpose Doesn’t Take Away the Place of the Others

Who made it exist now? I ask a question: Does this mean one can throw out all the people and remain the rebbe, as there are rebbes who think? No, you wise one!

Listener: There is no king without a people [there is no king without a people].

Maggid Shiur: Right! Not only there is no king without a people, there’s no meaning. The rebbe has nothing of himself [he has nothing of himself at all], almost. The rebbe is the smallest thing, the rebbe doesn’t take up so much space. Not the rebbe takes over; if the rebbe sometimes is arrogant [an arrogant person], he takes over everyone’s space, that’s not a rebbe, that’s just a fool [a fool], just a dictator. A rebbe or a king, a king of holiness [a king of holiness], he truly takes up the least space. The only thing he does is, he gives to each one – now everything is coherent, it’s called coherence, right? Now everything is coherent.

Even the Negative Parts and Sinning Get a Place in the Order

There is a rabbi, he learns before; even the one who is a transgressor [a criminal], the one who is insolent [a chutzpahnik], also has a place – he is the insolent one, you understand? What we’re saying is very important, people need to be makir tovah [recognize the good] to everyone.

Listener: Every shul needs a talker.

Maggid Shiur: Yes, exactly, one must be makir tovah: “Kol pa’al Hashem lema’anehu ve-gam rasha le-yom ra’ah” [God made everything for His purpose, and even the wicked for the evil day (Proverbs 16:4)]. People think that from both sides sometimes one makes the mistake: either the apikorus [heretic], the super-wise guy in the back of the shul is angry at the shul. Without the shul you couldn’t be a super-wise guy, right? You’re also a part of it. It’s missing, there needs to be a… No, but I’m not saying “there needs to be”, it’s you’re part of it, you’re not outside of it.

Someone said, he wants to be religious, because only religious people can sin. Do you understand what he means? If you sin, you sin! Okay, I sin more, sin less, I do teshuva, don’t do teshuva, you’re not… You have meaning in your life. Do you understand? Your life actually has meaning. Meaning doesn’t mean that one doesn’t sin. Meaning means that when I sin it has a meaning. Now I sin, now I do teshuva; now it’s Yom Kippur I do teshuva, now it’s Wednesday before I don’t do teshuva. There is a meaning, there is an order, one is not lost.

And what does the meaning mean?

Listener: A non-Jew, a non-Jew, exactly.

Maggid Shiur: Yes, yes, it should be so, he actually doesn’t have it, because he stands in the beis medrash, he can only wash the floor, he can’t be a part of the beis medrash, they don’t give him any part. Perhaps they will give him, he can, he can’t, but it’s not nogei’a [relevant] to him, right? Therefore you can call it subjective, because it’s your place in the situation. Not that it’s true that one must go to the beis medrash, that I’m the kind of Jew who goes to work, not to the beis medrash, right? So…

—

The Mutual Necessity Between the “Tachlis” and Other Things

The Rambam’s Principle: Other Things Build Upon the Tachlis

The important thing to realize is that this is what kind of organization the tachlis is. If I say that there is one thing around which things revolve, it doesn’t mean that it takes over the other things. Not only does it not mean that, usually it doesn’t even want to take over the other things, because there is a reason why all these things need to be: that they all open up to – not only do they open up, they make the tachlis. This must be understood.

As the Rambam says: if there is something that is the tachlis of a second thing, and one doesn’t need the second thing, then it is not the tachlis of it. Do you understand? Tachlis means: in order to reach you, one reaches this. In order to be a rabbi there needs to be a talker. Oh, how beautiful would a rabbi look without any talkers! He’s not a rabbi of a kehillah, he’s a rabbi of a bunch of robots. There need to be talkers, right? The talker makes him the rabbi, and the rabbi makes him a talker. They speak to each other, they are part of the same story.

Living Without One Central Story is Tohu Va-vohu

Okay, this word “story” is a good thing, is a good thing, right? All concepts. A person, when one says people don’t have any meaning, someone is an, I don’t know, an atheist or revealed – leave off the word atheist – but if you live without any story of your life, that’s the basic thing, or if you live without any sense of community, without belonging to anything besides for yourself, or even within yourself: you don’t have one thing around which your life revolves – one thing, there can’t be more than one thing, because then there’s already another birur [separation], like shtei reshuyos [two authorities], such things, you understand? – if there isn’t one thing, then your life is chaotic. It’s tohu va-vohu [chaos and desolation], there’s nothing at all. There’s one day this, one day that, whatever.

Listener: [Unclear comment]

Maggid Shiur: Yes, yes, yes, there shouldn’t be any trouble, which is another conversation, but about a second… Ah, good, I want to say, but let’s say there’s nothing at all, I’m not talking about when there is something. If there’s nothing at all – and many people in reality, by default a person has nothing. He can turn around, he’s a, I don’t know, a bachur, he doesn’t know where he belongs, he doesn’t know what he’s for, so he has nothing at all. The meaning is: you’re totally lost. Not yes, yes, lost. What does lost mean? Literally, I don’t know where I am. I know that now I’m hungry, I eat. That’s not a reason to eat.

Do you understand what I’m saying? Not that the eating doesn’t do good, the eating tastes good, but now I like eating, now I like a second thing, a third time I like a third thing. What’s the thing?

—

The True Meaning of “Eating in Order to Learn”

Not a Pious Intention, But a Fact of an Organized Life

When someone says what one says for a Jew – wait one second, one second – when one says that a Jew is the kind of thing that eats in order to… People think that when one says that a Jew is the kind of thing that eats so that he should be able to learn, it means that one must eat with piety. It doesn’t mean anything at all! It means simply: not a feeling, it’s a fact.

It means simply, exactly, it means simply – it doesn’t mean at all, what we spoke about last time, it doesn’t mean at all that one must eat leshem shamayim [for the sake of Heaven]. One doesn’t need to eat leshem shamayim at all. It means: you are a person who has an order in your life. My life story is: I was born to a Jewish mother, I will lie in a Jewish beis hachaim [cemetery], perhaps they will take me to a Jewish Gan Eden, whatever. There is some sort of mahalach [progression], I know where I am. Do you understand what I’m saying?

That’s what it means to be a Jew, right? And besur [as] being a Jew I eat breakfast – a non-Jew also eats breakfast – because I eat, okay, perhaps I eat as a person, I know what a person is for, whatever it is, I eat breakfast and I eat lunch and I eat Shabbos and erev Shabbos. There is a certain organization of my life. Now, everything is organized, everything is mesudor [arranged], the whole thing is mesudor.

The Concept of Tachlis as the Center That Organizes Life

Meaning as an Objective Truth

Maggid Shiur: When I said “meaning” I mean a point, I mean the emes [truth]. If the tachlis, because “meaning” means where you truly belong. If someone only dimyent [imagines] that he stands at the Rebbe’s tisch, and there’s no Rebbe, there’s no tisch, he’s imagining. Of course, of course it’s an emes. There are many levels of emes, I’m not going into it now. But of course it must be emes, must be objective, and be truly objective.

⟦#2⟧

The Problem with the Rambam’s Approach Regarding the Tachlis of Life

The Question: How Much Time Does a Person Actually Think About the Almighty?

Maggid Shiur: Now, the thing is, and now, if the thing, that is there is a thing that is its goal. I mean that this is my teretz [answer] if people say: “Ah, so what the Rambam says that a person must only think about the Almighty? How many minutes a year does a person think about the Almighty? Even the one who learns Rambam? Three minutes a year approximately.” Six minutes a year? Okay, six. Why?

Student: In such a chitzoniyusdik [superficial] thing, we’re talking now about chochmah [wisdom], right? Understanding, how you learn. What do you mean?

Maintaining the Order of Study Against Side Questions

Maggid Shiur: Okay so, all things that I don’t want to be able to answer. Okay. One must go in, exactly, one must go in to understand. Exactly, the point is, I’m asking a kashya [question] – hello, hello, I want to answer a question here, that people want to say.

You know what, listen, you want to come, I’ve prepared a shiur today, and you want to hear a different shiur, no problem. There is a seder [order]! Didn’t you hear? There is a seder! If someone, if I will say every – I’ve said this many times. If I will say every shiur that you ask and you ask, it will be an olam ha-tohu [world of chaos]. There is a seder, there is a seder, and I’m saying now this is the shiur that I’m saying now, already, I will say it a second time. Here, understand, okay?

The Unfortunate Result If Most of Life is Without a Tachlis

This can be answered, rabosai [gentlemen]. Listen to what I have to say. One can say thus, naturally people, I know people, they become very sad. So lema’aseh [in practice], it’s not possible.

By the way, even when it is possible, one must also go to the beis hakisei [restroom], one must also work, one must most of the time, most, literally in time, even the Rambam himself, most of the time goes away on other things, except a person is simply a parush [ascetic]. Okay, there is one person. It’s very sad! People say, okay, so this shitah [approach] makes people very sad, means that most of the time is truly a tzel [shadow], it doesn’t work, “be-hevel ba u-ve-choshech yelech” [it comes in vanity and departs in darkness (Ecclesiastes 6:4)], it goes nowhere. So what’s going on here?

The Answer: Tachlis Means the Center That Organizes

Parable A: The King in His Land (And a Critique of Chassidic Books)

Ka mashma lan [this teaches us], I say that this is entirely a ta’us [mistake]. Because the idea of saying that something is the tachlis is not that it should take over everything, it should take over everything on the chair.

Like the melech [king], when there is a king in the land, he doesn’t take over everything. There are still traffic lights and soldiers for the traffic lights and people who sweep the street. The king doesn’t say “I’m going to sweep the street”, and the king also doesn’t say, not like the Chassidic sefarim [books] say, that the traffic light man and police must think “I am only the koach [power] of the king”. He doesn’t need to think such shtusim [nonsense] at all. This is because the Chassidic sefarim don’t understand the concept of tachlis, that they have to say such crazy things. He simply needs to know that he is still in the king’s land.

The king only takes up one chair. It’s the smallest, let’s just say the biggest chair that the king has, still only a millionth of the medinah [state], right? He only needs to stand, the king only needs the place. For machlif zain [replacing] the king, not to have a king, not to have a tachlis, is only one small nekudah [point]. But if there will be the wrong tachlis there, then everything else will be in vain, because if it’s the wrong tachlis it means it can’t be the tachlis. “Wrong” I don’t mean that it’s some aveirah [transgression], something that can’t be… something that one doesn’t need to think about. I’m already talking with him.

One doesn’t need to think about it the whole day. Not only doesn’t one need to, but it’s not possible. So ela mai [what then]? So that’s not what it means.

Parable B: Shabbos and the Week (And a Critique of “Sanctify the Mundane”)

It would be nice, I’m not talking now about Olam Haba [the World to Come], where one thinks about the Almighty the whole day. But now, in this world, simply a person says, just as there is a week and there is Shabbos, yes? “Sheshes yamim ta’avod u-va-yom ha-shevi’i tishbos” [Six days you shall labor and on the seventh day you shall rest (Exodus 34:21)], okay, Shabbos will be “Shabbos la-Hashem Elokecha” [a Sabbath unto the Lord your God], it’s thinking.

So one says that one must try to make more of the week Shabbos, let’s be mosif me-chol al ha-kodesh [add from the profane onto the holy]? No, one doesn’t need to, okay? And what one simply needs to do is understand that the whole week revolves around Shabbos. It doesn’t need to move, it doesn’t need to become holy.

There are all these drashos [sermons], all of my friends say these drashos: one must be mekadesh es ha-chol [sanctify the mundane]. I’m against it. One doesn’t need to sanctify anything. Kodesh [the holy] is perfect. I say it in a better way without confusing anyone. Right? One doesn’t need to sanctify the chol [mundane]. One doesn’t need to say that it’s a mitzvah [commandment] to work. It’s not a mitzvah to work, because then the word mitzvah doesn’t mean anything. A mitzvah I mean, when I say mitzvah I mean to say, that a person lies in the moach [mind], and he thinks now about the Creator, he understands now the Almighty, how many malachim [angels] there are, he understands why there are so many. That’s what mitzvah means, I mean chochmah. Yes? To work is a mitzvah in the sense that one must do it. But that’s not what kedushah [holiness] means, not kedushas ha-chol [the sanctity of the mundane].

The chol actually means that at the brachah [blessing] of Havdalah [prayer separating Shabbos from the weekday] one must concentrate just as strongly as at Kiddush [sanctification of Shabbos]. What? Yes, the Rambam says that both are d’Oraisa [Torah law]. The Almighty is “ha-mavdil bein kodesh le-chol” [Who separates between the holy and the mundane], exactly right. Yes.

Bekitzur [in short], do you understand what I’m saying? So certainly I say that the chol is nishpa min ha-kodesh [receives flow from the holy]. Not that one makes it a bit kodesh, not the pshat [meaning] that there’s a bit of weekday but one tries to make more Shabbos in the weekday. No! One only needs to place Shabbos at Shabbos. It’s enough that Shabbos is Shabbos, now the whole week revolves around it, understand?

Just as it’s enough that the king should be the king, that the whole land has a king. Not that the whole land thinks about the king the whole time, they think about that. The Rambam says that whoever thinks is “be-heichal ha-melech” [in the palace of the king (Guide for the Perplexed 3:51)]. Very good, but not the whole world is be-heichal ha-melech and the Almighty didn’t make the world to be only heichal ha-melech. That’s the thing one must understand, and this word tachlis only means: this organizes everything. It doesn’t mean that it takes over everything. Understand?

Parable C: The Rabbi Who Organizes Through His Presence

Now one must still marchiv zain [elaborate], but it’s already ten o’clock, one must understand a few more things. One is one can go back to ways and show how when there is an organizing principle, actually it determines certain things for everything.

That is, as I say a mashal [parable] from my rabbi. When the rabbi comes in, the rabbi doesn’t need to tell anyone where to stand. If he needs to tell everyone where to stand he’s not a good rabbi. The rabbi, by the fact that he stands there, everyone knows where to stand, because you figure out, you feel yourself out: I belong here, I belong there. He understands already by himself. So the rabbi, by being rabbi, he organizes life.

Lemashal [for example], I tell a person that the tachlis of life is thinking, I don’t say anything more. I don’t need to say anything more. If naturally he thinks that he’s going to fast and he won’t eat, I didn’t say that. Perhaps yes, perhaps no. Naturally one only needs to learn in kollel [study hall for married men], not go to work? Why, I also didn’t say that! You must remember that tachlis means: when something is chashuv [important], a little of it is more chashuv than the whole rest, right?

⟦#3⟧

The Concept of “Keva” and “Arai”

Ikar and Tafel Versus the Number of Hours

If someone says that the most important thing is learning, naturally one must learn more hours than one works – shtusim [nonsense]! It doesn’t say that in any place.

It says in the Mishnah: “Aseh Torascha keva u-melachtcha arai” [Make your Torah study permanent/fixed, and your work temporary/secondary (Avos 1:15)]. “Arai” can be very long. Certainly it means that, certainly it means that: “keva” and “arai” simply means that this is the ikar [primary] and this is the tafel [secondary].

Halachic Deviation: Achilas Keva and Achilas Arai Regarding Mezonos

Evidence That the “Center” Must Be Small in Quantity

Proof A: The Obligation of Reciting Shema is Only Sixty Seconds a Day

So what I want to say is that it says that this is the secondary matter, certainly, it doesn’t say anywhere that because of this one must learn more hours.

On the contrary, when a Jew says “Shema Yisrael” [Hear O Israel], he knows that by Torah law and also by Rabbinic law, how many minutes a day must one think about the Almighty? Approximately 60 seconds, Shema Yisrael in the morning and at night. Okay? “Be-shochbecha u-ve-kumecha” [when you lie down and when you rise up (Deuteronomy 6:7)], one has fulfilled the obligation. It made it so that the entire day had a Shema Yisrael. That’s all!

And “kol ha-mosif gorea” [whoever adds, detracts (Sanhedrin 29a)]. I mean truly, that the more one adds… No, fine, to say Shema Yisrael one must put on a gartel [belt]. Right? Now what, is the gartel more important than “Hashem Echad” [the Lord is One]? Do you understand?

Proof B: The Rambam in Iggeres Teiman Regarding “Hashem Echad”

The Rambam says in Iggeres Teiman [Epistle to Yemen] an amazing thing. The Rambam says that there are things that are the truth of the entire Torah and it appears only once in the entire Torah. And the Rambam gives an example [dugma]: “Hashem Echad.” Do you know how many times it says in the Torah that there is only one God? One time. In the portion of… Right?

Student: Va’eschanan.

Maggid Shiur: In the portion of Va’eschanan [Deuteronomy 6:4]. Once in the whole Torah. A guy could read the whole Torah except for Va’eschanan and not know that there’s one God only.

⟦#6⟧

Proof C: The Greatness of Mishneh Torah Versus Moreh Nevuchim

Do you understand? The Rambam says… and people ask this question. Do you understand that people ask such a question? This is one of the questions that people ask. And do you understand what foolishness it is? People ask: How can the Rambam say that the ultimate purpose [tachlis] is yedias Hashem [knowledge of God] and not, as it were, halachah? The Rambam wrote a whole big book for halachah [Mishneh Torah] and a small book for yedias Hashem [Moreh Nevuchim]!

Okay, and therefore what? Have you understood anything that’s being said to you? How big something is, that makes the difference [chiluk]? The difference is what is the center. If that is the center and everything revolves around it, the center can be very small. The center must be small, not only… If it’s big it’s already another entity [chaftza]. It becomes another whole thing. That’s my basic idea.

The Translation of Shemonah Perakim as an Introduction to Moreh Nevuchim

I’ll say, one must still continue [mamshich zain] to explain, like a little more how it makes a difference. That this organization is an application [chalus] of the non-organization. The ultimate purpose…

Actually it was connected to a second thing. Because he said that they had to translate… The translation is just a side matter. But he said that Rabbi Shmuel ibn Tibbon [medieval translator of Maimonides’ works] and his colleague [ve-chaveiro] had to translate… First he translated Moreh [Moreh Nevuchim: Guide for the Perplexed] and then he translated Shemonah Perakim [Eight Chapters, the Rambam’s introduction to Pirkei Avos]. And he says that in his introduction [hakdamah] he explains that this is the reason for translating Shemonah Perakim: is because it leads to Moreh Nevuchim. And people think that it’s politics, it’s a contradiction [machlokes], but it’s not a contradiction.

Why Socrates Didn’t Get Involved in Politics, the Power of Wisdom, and the True Meaning of Divine Providence

Socrates and Politics in “The Apology”

Maggid Shiur: Have you understood? Ah, I have. Okay. By the way, the same thing. Socrates said that he doesn’t do politics. Why not? In *The Apology* [Plato’s work about Socrates’ trial]. Why doesn’t he do politics?

He says: Look what happens when he just goes near the state. They kill him. He says: Imagine if I had once said what I hold should be done, I would have been dead long ago. So, right? So, now people think, what? Killed? They killed him at the end. Ah, by the court of law [beis din]. So, he explains.

Socrates’ “Daimon” (Angel) and His Mission

He also says that his prophecy [nevuah], his *daimon* [a spiritual force or inner voice] – he had an angel [malach] that told him everything to do – he never told him to do politics. That’s also a very nice explanation [pshat]. Yes, certainly. *Daimon*. *Daimon* means a good spirit [ruach tov], a spirit [ruach], an angel [malach], something like that. Not cynical. He believed it. Now, he wasn’t a smart person? No one needs to borrow any wisdom [chachmos] from him. No, no. Okay, so, okay, I’ll show you, I can’t start to explain to you. Leave all things aside. I want to tell you something else.

He said that he has an angel [malach], a *daimon* it’s called in Greek [yevonish], that tells him what not to do. Never tells him what to do, only tells him what not to do. If he still knows that he’s doing the thing wrong, stops him. No, you see that you have, you think you have a conscience. There are people who have a *daimon*. Most people don’t even have a conscience anymore. They only have what their mother told them. Now, a small angel [malach]. I’m talking here about a great angel [malach].

Now, so, that’s what he said. But he said why – he can explain the angel [malach], why the angel [malach] says so – he says, because he was sent to the world in order to awaken the wise men, the men of Greece, the men of Athens, like a fly that goes on a horse, right? The men of Athens, like a fly that there’s a horse that is asleep and a fly comes and tickles it. So, he said he’s that fly.

Now, how does he awaken? Through the fact that he asks questions [kashyos] of people, and he makes them think. And what does he cause by making them think? To care about their soul, and not only about their body. That’s what he said.

Socrates as the True Politician

Now, if he goes to start speaking politics, that means, this is the way of saying that he’s really the biggest leader. Do you understand [chapsT]? That’s why actually they heard his speech and they double wanted to kill him, because they caught on [chapt] to what he… some didn’t catch on [chap], but if you would understand this. *The Apology* of Socrates is like a reason why you should kill him, it’s not a very good defense, it’s almost the opposite.

But what he says is, that he has a job, he is the greatest politician, truly. What does politician mean? Someone who has power [koach] over people. He has power, right? He can make other people do things, right? Now, if you think that the world runs on basic power, on, so let’s say, rhetoric, whoever can give the best speeches [drashos], whoever can make the most people vote for him, then you really think that that’s where you have to do things. But Socrates, he has the kind of power that a God has.

—

The Power of Wisdom and the Meaning of the Creation Story

“Istakel Be-Oraisa U-vara Alma” – Creation Through Explanation

Do you know that the Almighty never made anyone do anything? He only explained things? I told you in *Timaeus* [Plato’s dialogue about the creation of the world] it says that, “In the beginning God created [Bereishis bara Elokim] (Genesis 1:1),” means – the Midrash copied from them – “In the beginning God created” means, God gave a lecture [shiur], He explained to the world that it’s worthwhile [kedai] that it should exist, and that’s why the world exists.

“With wisdom [God created] [Bereishis be-chachmesa] (Targum Yerushalmi on Genesis 1:1).” “With wisdom” means, or the Midrash [Bereishis Rabbah 1:1] that says by the architects, or he made like a plan, “He looked into the Torah and created the world [istakel be-Oraisa u-vara alma] (Zohar, Terumah 161a; cf. Bereishis Rabbah 1:1).” What is “He looked into the Torah and created the world”? It’s crazy how people are so confused. “He looked into the Torah and created the world” means that the world doesn’t exist because God is stronger than the world, and made it exist. The world exists because the Almighty said a lecture [shiur], he looked in the Torah and explained for the world, so to speak [kiveyachol] – whatever it is, it’s an allegory [mashal] – explained for the world that it’s worthwhile [kedai], it makes sense to exist. And that’s why it started existing.

“And He said,” it says “And God said, ‘Let there be light’ [Va-yomer Elokim yehi or] (Genesis 1:3).” What does “And He said” mean? “And He said,” did He command? Yell? “And He said” – He said, He explained. He gave an explanation [hesber] why it’s good that there should be light [or], “and there was light [va-yehi or].”

Now you’re asking a good question [kashya]. Before all this let’s sit down thoughtfully, okay? An allegory [mashal], yeah, whatever, this is the problem, but I’m just giving you a better allegory [mashal]. A better allegory [mashal]. People think that God…

Student: [Unclear]

Maggid Shiur: No, that’s the simple meaning [pashut pshat], that’s the true meaning [emes’diger pshat]. Not the simple meaning [pashut pshat], that’s the true meaning [emes’diger pshat]. The simple meaning [pashut pshat] of the verse [pasuk] and of the Midrash, the Midrash in the name of… Yeah.

Student: If so… [Unclear]

Maggid Shiur: No, no, no, Torah means it wouldn’t make sense, it wouldn’t exist. No, of course not. Because it exists because it makes sense, that’s what the lesson [nimshal] of my allegory [mashal] is, right?

The Error of Religious Politics: The King Versus the Sage

But of course, not only – and what I’m telling you is very important. Like I’m going very too quick, it’s almost esoteric matters [shetikah ha-Torah], because people have a very bad… and this is the topic [nosei] of elections [bechirot] and of politics. People, religious people, especially that’s why religious politics is so confused, because religious people they have a backwards interpretation of “He looked into the Torah and created the world [istakel be-Oraisa u-vara alma].” They think that it means that the Torah is the strongest thing. The Torah is the weakest thing. The weakest thing in the sense of physical power.

So it’s the strongest thing in the sense, if you understand like this: Platonists always say, like Socrates I think always said: Who is stronger, the king [melech] or the one who tells the king, the advisor [yo’etz], what to do? Who is stronger, the rabbi or the attendant [gabbai]? The attendant [gabbai], right? The advisor [yo’etz], he’s a lot stronger, right? He actually makes the plan for what the king [melech] should do. The king [melech] is just the executive, he just does it. Right? So in externality [chitzoniyus], as it appears to the eyes [le-nir’eh le-einayim], it looks like the king [melech] is the strongest, but really the strongest is the sage [chacham]. The strongest person in the state is the sage [chacham], the sage [chacham] that the king [melech] listens to, of course.

But by the way, oh, every king [melech] has a sage [chacham], they just don’t know who it is. Like the Rambam… No, because someone invents all ideas. No, there’s always – I just want to talk to you – there’s always, everyone acts, human beings act according to ideas. That’s, you can’t act without a certain idea, sometimes they’re confused ideas. And those ideas were never invented by the king, it was always invented by some guy somewhere in a small room [shtibl].

Student: [Asks if God is the sage Himself]

Maggid Shiur: God is the sage [chacham] Himself, yes. Not only, the Midrash literally describes it that God looked at… the Midrash says that just like a person doesn’t make a house without looking at the plans, God looked at the plans and made the house. It says in the Midrash [Bereishis Rabbah 1:1]. And the Rambam says that this Midrash was lifted word for word [milah be-milah] from Plato. The Rambam says this in these exact words [be-zeh ha-lashon] in Part II [Guide for the Perplexed, Part II]: “that this wording is the wording of Plato [she-lashon zeh hi lashon Aplaton].” Yes, the Rambam noticed that the Midrash copies the wording, not just the idea, the wording of Plato. “He looked in the book [histakel ba-sefer],” yeah, of course, looks at the plans.

—

Cowardice, Shame, and Rhetorical Violence

Was Socrates a Coward?

Now, and what am I saying? What I’m saying, for all of this, is just that you have to understand, that when we say that Socrates… People think that he literally wants you to think these little things. He says it in a double wink. When people think that Socrates is saying, he’s afraid of politics because he’s too controversial. If he’ll say what he really thinks… This is really, but people that think, most of my friends that think that they’re hiding their true views, because their rabbi is going to be upset, they don’t respect how radical the true views are. Maybe they’re talking not. Because it’s not that they would be upset. Much worse things would happen. You understand?

And what is he saying? So people think, oh, so you’re saying I’m a coward. Not fitting. It can’t be you should be a coward. Socrates was very anti being a coward. So if someone is a coward, he’s not a human being [basar ve-dam] at all.

Student: What is a coward?

Maggid Shiur: A coward, a coward [pachdan].

Student: Coward [pachdan].

Maggid Shiur: He’s a coward. Yes? He’s the opposite. He’s afraid. He doesn’t stand his ground [omed al shelo], because he just… No, no. A coward is the first thing one must not be.

Halachic Discussion: Cowardice and Shame Regarding Disqualification from Testimony

If you’re a coward, then you’re disqualified from bearing witness [pasul le-edus], you know, right? A coward is disqualified from bearing witness [pasul le-edus]. What do you mean? He’s pressurable. Any guy that can be pressured, he says, is disqualified from bearing witness [pasul le-edus], right?

Student 1: Like a woman.

Maggid Shiur: By an *a fortiori* argument [kal va-chomer] from a woman. Of course. No, a coward is disqualified from bearing witness [pasul le-edus], of course. It says in Choshen… Responsa of the Chasam Sofer [Shu”t Chasam Sofer], actually.

Student 1: One who has no honor, one who has no shame [mi she-ein lo kavod, mi she-ein lo bushah]. It’s the same idea.

Maggid Shiur: That’s not the same idea.

Student 2: No, it’s a second point [nekudah].

Maggid Shiur: It’s not the same. Shame [bushah] means, no, shame [bushah] just means that I have a reputation to protect. What’s my reputation? That I’m an honest guy. Right? If someone that, for example [le-mashal], a lowlife, he doesn’t have self-respect, that’s one… That’s a very simple way of not being a coward.

Rhetoric as a Form of Violence

Now, but in any case [al kol panim], so it’s not for everything a coward. So it makes you think that it’s because he’s a coward, but it’s really the opposite. It’s because he understands the power of wisdom [chochmah].

Now, if you understand the power of chochma (wisdom), you don’t think that the way to do what chochma does is to use physical strength. Or even, not even physical strength, by the way, Socrates even thought, even rhetorical strength you shouldn’t be using. “I’m such a wise person, I can give a speech that can convince anyone.” That’s also alimus (violence/coercion), you know? People think that alimus is only when you hit. Alimus is also when you say such a piece, such a parable, that makes you think like that person, and it’s not true. Right? It’s questionable.

Yeah, yeah. Literally, literally I read the chapter with someone, like arguing with someone, and he says, “This I just told you to force you a little. Now I’m going to actually explain it to you.” And what he said was just a rhetorical piece, like: What are you holding onto? Even according to your own approach there’s a question. It doesn’t work for me at all. Tell me the truth. Right?

—

Providence and Transcendence at the End of the Guide for the Perplexed

Doing “Chesed Mishpat U’Tzedaka Ba’aretz” Through Being Separate

So, and Socrates said, “I think that the thing that I’m trying to do is to really control the world,” just as the Almighty controls the world, I want to be like the Almighty.

And the Rambam says in the end – this is, I’m going to tell you another whole lecture or two about this in the Rambam, it’s the whole conclusion (of the Guide for the Perplexed, III:54) that everyone thinks there’s a contradiction with this whole thing, because the Rambam says that a navi (prophet), the true good is to be like God and to do “chesed mishpat u’tzedaka ba’aretz” (loving-kindness, judgment, and righteousness in the earth [Jeremiah 9:23]).

People say, “Ah, you see that one must be ba’aretz (in the earth / involved in worldly affairs)?” No, you wise one, you don’t understand what he’s saying here. He says that the Almighty, from the aspect of His being the Almighty, does chesed mishpat u’tzedaka here ba’aretz. Not because the Almighty stops being the Almighty, “vayered Hashem” (and the Lord came down) like literal simple meaning “vayered Hashem”, and he stops being God and therefore he takes a stick and he hits people because he could hit people.

No, the Almighty controls – the hashgacha (divine providence) just means that the world wants to be good, and God who establishes what good is, makes the world good all the way until here. Doesn’t mean that God is, what people say, misarev (intervening/interfering), He mixes Himself in. The Almighty doesn’t need to mix with anything, He remains nivdal (separate/transcendent), He doesn’t mix in, right? But that’s the idea, the whole idea that the Rambam says, it’s the whole chiddush (novel insight) that “mishpat ba’aretz”, that he by being nivdal, he could be… in the same way, everyone could see this, right? By being…

The Parable of the Old Monk

I could tell you a mashal (parable). Just as it was… I saw a monk, there was a monk, an old monk, and the custom of the Church, they don’t have chatuna (marriage). And people would come to him for advice with their girlfriends and shalom bayis (marital harmony) and so on. And they asked him, “I don’t understand, you don’t have any experience, so…?” He used to give good advice. There are people who give bad advice, he used to give good advice. So he said, “You wise one, I have…”

The Clarity of Standing Outside and the Far-Seeing Vision of Wisdom

The Clarity of Standing Outside (True Separation)

Maggid Shiur: In the same way everyone could see this, right? By being… I could tell you a mashal (parable), just as it was. I saw a monk, it was a monk, an old monk. And that’s the custom among monks, they don’t have chatuna (marriage). And people would come to him for advice with their girlfriends and shalom bayis (domestic peace/marital harmony) and so on.

And they asked him: “I don’t understand, you don’t have any experience, so how are you telling them?” He used to give good advice. There are people who give bad advice, he gave good advice. So he said to the wise men: “I’m out of it. All people are mixed up, they are lost.”

Student: The Chassidic Rebbe? Nu?

The Difference Between a False Ascetic and a True Ascetic

Maggid Shiur: Yes, that’s true. “I can see, I see clearly, I understand it.”

Now, just to be clear, if someone is a parush (ascetic/one who separates himself) in the wrong way, is a parush that he bumps into walls, that doesn’t actually see, he sees less clear, right? Most perushim (ascetics), they don’t see the taavos (desires/passions) more clearly for what they are, they see it less clearly, because they keep on running away and they’re bumping into walls, right?

If you’re a kind of parush that’s a parush not because of your… That’s why we keep on saying that most people that do milchemes hayetzer (fighting the evil inclination) become very, how do you say? Gavra alima’s (violent/aggressive men), right? They become very violent people, because they keep on fighting with themselves and they fight with everyone else.

Control and Love Through Separateness

So, but if you’re a parush, not because of being against the world, because of understanding what it is, you look at it clearly, you see exactly what it is, and you’ll also have better advice for it, you’ll also have better control over it. Control is not to get into the thing and, as they say, misabek imahem (wrestling with them), you get into the fight. I mean standing outside of the fight. He’s the strategist, and he’s standing outside of the fight, and by being outside, he can control it.

This is whole, this is me saying very classic things, but you have to understand. God can be ba’aretz (in the land/on earth) by not being ba’aretz. And the same thing people, human beings: the best way of loving the people, like we said last week before, you have to love the people to teach them something, the best way of loving them is by not being part of them, not by being part of them. The more you’re not part of them, the more you are part of them. Do you understand? Because you see them for what they really are. Not it’s love because of some imagination that it’s love, but it’s love because truly one loves.

What did you say?

Student: But how does he control it if he’s not in it?

Maggid Shiur: What do you mean? By not being in it, because he’s stronger, he’s standing outside of it.

Student: Outside perspective.

The Power of Wisdom and the Far-Seeing Vision

Intellectual Conviction Versus Mere Power

Maggid Shiur: Again, and the control is the wisdom itself controls it. And you could see, in olam hazeh (this world) everything is controlled by wisdom in the end. Very few people have the ability to teach wisdom, to talk, to do wisdom in any way.

I always think that if someone can convince another person of something, he’s stronger than most rebbes. Do you understand why? There are many great rebbes who have ten thousand chassidim (followers/disciples), right? But he never convinced any of those chassidim anything, right? They just listened to him because he’s stronger than them. But whatever it is, not by convincing them, not by being wise.

But if there is a guy that once told his friend something and he explained it to him, not because he’s from the group that one holds by this thing, because he explained it to him and he has more power, more intellectual power. He explained one guy something, and he got the seichel (intellect/rational logic) of it. Right?

The Long-Term Plan: The Path of Avraham Avinu

And that power ultimately, maybe not directly… That’s why we talk about Avraham Avinu (Abraham our forefather), we talked in, you hear my drashos (lectures/homilies) from Pesach (Passover), the whole nevuah (prophecy) that the Almighty says to Avraham Avinu that it’s gonna take four hundred years to try to do what you’re doing, right? [Referring to Genesis 15:13, the Covenant Between the Parts].

If you want to do something real, and you’re planning for tomorrow, then you don’t understand how the thing works. Because if you want to, you want to have “bameh eda ki irashenah” (“How shall I know that I will inherit it?” [Genesis 15:8]), you want to know things, okay, in four hundred years. Four generations. You have to teach people things, and to teach people things is a lifetime of teaching them, then their children will be able to do a little more. Maybe in four generations, “dor revi’i yashuvu heinah” (“And the fourth generation shall return here” [Genesis 15:16]). That’s how one says that the Rebbe had a far-seeing vision, do you understand?

The Eternity of Truth

Student: Say this point in Hebrew.

Maggid Shiur: I am saying that whoever wants to act in the way of wisdom must—as if this itself is the wisdom or the prophecy—be able to look at a very long term, a very, very long term. Because your persuasion is not… what are you saying, until that term there can be all kinds of things, yes? There will be all kinds of things, but I am holding on to some point of truth, which is a truth above all these things; because of what it is, it is true, and if I teach this to one person, then it has some continuity so that it remains. This whole promise, yes? “Netzach Yisrael lo yeshaker” (“The Eternal One of Israel will not lie” [I Samuel 15:29])—what is Netzach Yisrael? It is only the truth that will not lie, yes? In any case, if it is truth, then by virtue of its being truth it remains, not by virtue of its having many followers. And even if by virtue of its being good or useful, whatever.

Encouragement for Those Who Have Found the Truth

If you think that you discovered… it goes back to what I said: anyone of my friends that think that they discovered the truth, and they can’t convince anyone of it, I’m making a mistake. Either it’s not true, or you don’t believe in the truth.

So my chizuk (encouragement/strengthening) is instead of saying that I don’t have any koach (power/strength), say: “My plan is for a thousand years from now”. And you’re going to actually act. That’s what Avraham Avinu said. Avraham Avinu got into the problems of the world, the Almighty told him: “Go to Canaan [referring to “Lech Lecha” in Genesis 12:1], forget about all your chassidim, that you’re trying to fight with Nimrod, it’s a waste of time, go make yourself a few people, after a thousand years it will work”. It’s a new plan. Aleph-beis is my…

דרך החכמה ומהות האדם: שיחה על הפסוק בירמיהו והקדמה לחובות הלבבות

הקדמה והפסוק היסודי בירמיהו

הערה קצרה על הבחירות

מגיד שיעור: שלום וברכה. זה מודלק, כן?

אנחנו הולכים לדבר על הבחירות, למה לא להצביע בבחירות. כידוע, רבי יואל משה לא החזיק בזה, ואפילו הצדיקים האחרים שכן החזיקו בזה, גם הם לא החזיקו בזה.

אז צריך לדבר על זה משהו, אני אגיד מה צריך באמת לדבר על זה.

הפסוק “אל יתהלל חכם בחכמתו”

אנחנו החזקנו באמצע איזו שיחה, זה איפה שאנחנו מחזיקים. החזקנו באמצע שיחה שצריך להיות מורה נבוכים, איפה, איפה המורה נבוכים שלי? יש כאן כמה, מישהו יביא. הציבור כל כך להוט על המורה נבוכים שחטפו את כל הספרים, אני לא יודע איפה הם מונחים. אולי מונח למטה שם עדיין? הבאתי כאן חבורה פעם, הנחתי את זה. מורה נבוכים נשרף? איפה הוא מונח? בטלפון מישהו שלח לי את כל המורה נבוכים. בסדר. אז…

העניין הוא כך. למדנו שיש פסוק, פסוק חשוב בספר ירמיהו [ירמיהו ט, כב-כג], בפסוק הזה כתוב כך. מה כתוב? במה אדם צריך להתפאר? כן? “אל יתהלל חכם… אל יתהלל המתהלל, כי אם בזאת.”

“כה אמר ה׳ אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי” ומה כתוב הלאה?

תלמיד: כי… ודעת ה׳?

מגיד שיעור: נו? לא. מה כתוב הלאה? “השכל וידוע אותי”, הוא ממשיך, שמה? מה הוא ממשיך? “כי אני ה׳ עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ה׳”. אני מדבר על הפסוק הזה.

—

הקדמת המתרגם לספר חובות הלבבות

הקדמת ר׳ יהודה אבן תיבון

מגיד שיעור: החבר שלנו, זה – כמו שהוא אומר ב-ArtScroll – זה שהביא את תורת הרמב״ם אצל היהודים בארצות אדום, זוכרים את המעשה שדיברנו? שמואל מערב נקרא ברמב״ם מרוקו.

תלמיד: אדא. מאגריב. כן.

מגיד שיעור: ואתם זוכרים מה שדיברנו לפני שבועיים, שהיה גלות קשה. היה כתוב, אמרתי כמו שאמרתי, ואחר כך קראתי שוב בעיון, הייתי צריך להביא את זה, אבל קראתי שוב בעיון את ההקדמה של ר׳ יהודה, הוא כתב את ההקדמה לספר, לתרגום שלו לספר חובות הלבבות, שהוא שער היחוד.

ושם בהקדמה כתוב שמה? ככה, אני אקריא לכם קצת, היה לי… כל השבוע עבר. ההדפסות, כאן בוויקיטקסט אם מישהו רוצה לדעת. ושם כתוב, הוא מספר ממש כל המעשה. המעשה שסיפרתי, הוא מספר באריכות גדול ובמליצות ישרות. והוא כותב ככה… למה אני לא מוצא את זה עכשיו?

תלמיד: יש כאן?

מעלת האדם: נשמה ושכל

מגיד שיעור: כן, הוא כותב ככה, שידוע שהקב״ה ברא אדם, הוא ברא את כל העולם והוא ברא אחר כך אדם. והאדם, מעלתו היא שיש לו דבר שנקרא נשמה, שיכולה להבין דברים, זו ידיעה של נשמה. כמו שכתוב, “אכן רוח היא באנוש ונשמת שד-י תבינם” [איוב לב, ח]. והאדם, יש לו שכל. כמו שכתוב “ויהי האדם לנפש חיה” [בראשית ב, ז], יודע כל אחד, התרגום אומר, “לרוח ממללא”, שהוא יכול לדבר, הוא יכול לחשוב. וזה הפשט בהיותו אדם. זה הדבר שיש אדם.

הוא מספר ככה את המעשה, אתם יכולים לראות בוויקיטקסט, אני לא יודע אם בספרים יש את זה שם.

ואחר כך זה ככה, יש מעשה מעניינת, תורת חובות הלבבות. יש “פתיחת המתרגם לספר חובות הלבבות”. אני רק אומר עוד מה כתוב, שתראו שמה שסיפרתי את המעשה זה המעשה שהוא סיפר, לא אני המצאתי את זה. צריך אני להביא ראיה לאיזו נקודה, אבל זה מה שהוא מספר.

המאבק בין אור החכמה לחושך התאווה

בסדר, הוא אומר ככה: שיש בעיה. יש בעיה, זו הבעיה, שאנחנו מחזיקים באמצע הלימוד, כן? יש בעיה, שהאדם ש… פתיחת המתרגם לספר חובות הלבבות. מאוד יפה… אני שומע קצת תורה, מאוד יפה… מה זה אומר? מוסר.

הוא אומר ככה: שהאדם, מכיוון שיש לו אמנם את החכמה הגדולה, את הנשמה, אבל יש לו גם יסודות שונים אחרים בטבעו, בתולדתו – הוא היה קורא לזה “תולדה”, אנחנו תרגמנו את זה טבע, תרגום מעניין. ויש לו ככה שני דברים: יש לו חכמה, יש לו שכל, ויש לו גם תאווה ושקר, שטויות אחרות. אז יש אנשים שהם נעשים אנשים כי הם נתקעים אחרי השטויות.

ואחר כך הוא מספר ככה: בכל דור, יש את האנשים המיוחדים שקוראים להם “סגולת בני אדם”, זאת אומרת האנשים הטובים ביותר, ה״מיוחדים שבבני אדם”, שהם הולכים עם החכמה, לא עם התאווה. הם הולכים עם אור החכמה, לא עם חושך התאווה. אלה האנשים שנקראים “קרובים אל יוצרם”, והם נקראים “אנשי אלהים”, אנשי הקב״ה, “ואוהביו”. כמו למשל כתוב פסוק: “ויתהלך חנוך את האלהים” [בראשית ה, כד], “את האלהים התהלך נח” [בראשית ו, ט]. מה פירוש “את האלהים התהלך נח”? פירושו, הוא הלך עם חכמה ולא עם תאווה.

—

בחירת כלל ישראל דרך החכמה

אברהם אבינו ומסורת החכמה

ואחר כך בא יהודי, הוא נקרא, הוא נעשה יהודי – אברהם אבינו, והוא גם נקרא “אוהבי”, כמו שיש פסוק: “זרע אברהם אוהבי” [ישעיהו מא, ח]. מה פירוש “זרע אברהם אוהבי”? שהוא עם הדבר, זאת אומרת חכמה, שעם זה, הקב״ה עשה שהאדם יהיה עם החכמה, שיוכל להבין. אז אברהם אבינו היה אוהב של הקב״ה, כי הוא הלך עם חכמה. כך הלכו יצחק ויעקב, ומיעקב הקב״ה כבר היה לו מסורה, “תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב” [דברים לג, ד] – תורה פירושה חכמה.

שמות החיבה והאהבה

והוא אומר, ליקוט יפה מאוד שהוא עשה כאן, הוא אומר שבגלל זה, נקראים היהודים בהרבה שמות, שכולם מראים על מה שאנחנו קוראים קרבת ה׳, שהיהודים קרובים, אוהבי ה׳, הקב״ה אוהב אותנו ואנחנו אוהבים אותו. והוא עושה רשימה: עם ה׳, בחירי ה׳, בניו, בכוריו. והוא מביא על כל אחד את הפסוק, כן?

* כתוב “עם ה׳ אלה” [יחזקאל לו, כ], עם ה׳, ביחזקאל כתוב “עם ה׳ אלה”.

* כתוב “זרע ישראל עבדו בני יעקב בחיריו” [דברי הימים א טז, יג], הנבחרים.

* וכתוב “בנים אתם לה׳ אלקיכם” [דברים יד, א], לא רק בנים אלא בכורים, לא רק בנים אלא בכורים, “בני בכורי ישראל” [שמות ד, כב].

* כתוב “חשק ה׳ בכם” [דברים ז, ז].

* כתוב “אהבתי אתכם אמר ה׳” [מלאכי א, ב].

* כתוב “רק אתכם ידעתי” [עמוס ג, ב], זאת אומרת אתם “ידיעיו”; “ידעתי” פירושו אני מכיר אתכם, לא אני יודע אתכם, נכון?

* וכתוב “שמע אלי יעקב וישראל מקוראי” [ישעיהו מח, יב], הקרואים שלי, כן? החברים שלי, המוזמנים שלי.

* וכתוב “כי יעקב בחר לו י-ה ישראל לסגולתו” [תהלים קלה, ד].

* וכתוב “כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו” [דברים לב, ט].

פירוש כל קניני החיבה והאהבה האלה הוא, שהיהודים הם אלה שהולכים עם אור החכמה ולא עם חושך התאווה. זה הפירוש של אהבת ה׳ וקרבת ה׳ וכל הדברים האלה. בגלל זה הייתה השכינה בתוכנו, היו נביאים ורוח הקודש, הכל בגלל הבחירה של אברהם אבינו, ומה שהוא המשיך להוריש לילדיו ללכת עם החכמה, שזו הנשמה של האדם. כך היה פעם ופעם ופעם. כך היה פעם.

—

הגלות והחכמים שנותרו

הירידה מדרך החכמה

אחר כך הייתה מעשה עצובה. נטו מדרך החכמה. היהודים התחילו ללכת קצת יותר עם חושך התאווה. הם הלכו מדרך התורה והחכמה, הלכה השכינה, הלכה רוח הקודש – זה מה שאנחנו קוראים גלות.

אבל עדיין למזל, כמו שכתוב “לא מאסתים ולא געלתים” [ויקרא כו, מד], הקב״ה השאיר קצת, “הותיר לנו שריד” [ישעיהו א, ט], ממש שניים-שלושה יהודים, אנשים בכל דור, שהם עדיין הולכים עם אור החכמה. והם, הקב״ה עזר להם, או שהם עם הקב״ה בגלל זה, והם חיפשו את כל צפוני החכמות. הוא כותב יפה מאוד, אני לא יכול, אתם צריכים לקרוא בעצמכם, אני לא יכול להקריא את כל המליצות.

חכמי המשנה והתלמוד: הלכה, מוסר ותיקון המידות

והם למדו משנה ותלמוד, והעמידו יסודות, והכל בהכרח קודם כל לדעת את הנגלה, את ההלכה. ואחר כך הוא אומר ככה: שלא תחשוב שחכמי – הוא מדבר כאן על התנאים והאמוראים – חכמי משנה ותלמוד היו אחרי פסק רוח הקודש, אבל בכל זאת הם היו אנשי חכמה, הם היו השריד, ה״שרידים אשר ה׳ קורא” [יואל ג, ה], שהם היו עם דרך החכמה.

שלא תחשוב שהם לא עסקו בדברים אחרים, לא. לא רק בהלכה ובמשנה ותלמוד, שגם היה צריך להעמיד את הדת היהודית, דת תורה של העם, אלא הם גם עסקו בדרך ארץ, ובשערי המוסר, ובתיקון המידות. הם גם כתבו חיבורים, זאת אומרת כתבו, עשו חיבורים, עסקו “אשר לא יערכם זהב וזכוכית”. זו לשון בספר איוב על חכמה: “לא יערכנה זהב וזכוכית” [איוב כח, יז]. זה יקר יותר מזהב ומקריסטל.

והוא אומר, איך אני יודע? יש למשל במשנה ותלמוד, יש אפילו מסכתות שלמות שמיוחדות לעניני מוסר ודרך ארץ. הלוואי, יש מסכת אבות, יש הלכות דרך ארץ, יש מסכת דרך ארץ, כן, יש ברייתא כזו, משנה. ויש מה שאינו בחיבור מיוחד, אלא מפוזרים, בכל המשנה ותלמוד יש בכל מקום עניינים של מוסר ודרך ארץ. מוסר, איך הוא קורא לדרך ארץ? מוסר ותיקון המידות.

העיסוק של חז״ל בחכמה, ולשון הגאונים

העיסוק של חז״ל בחכמה, מוסר ודרך ארץ

מגיד שיעור: הם היו השרידים, ה״שרידים אשר ה׳ קורא” [יואל ג, ה]. הם היו עם דרך החכמה.

שלא תחשוב שהם לא עסקו בדברים אחרים. לא. לא רק בהלכה, במשנה ותלמוד, שגם היה צריך להעמיד את הדת היהודית, את דת תורת אלוקינו, אלא הם גם עסקו בדרך ארץ, ובשערי המוסר, ובתיקון המידות הם גם כתבו חיבורים. הם עשו חיבורים, עסקו “אשר לא יערכם זהב וזכוכית” – זו לשון מספר איוב על חכמה: “לא יערכנה זהב וזכוכית”, זה יקר יותר מזהב ומקריסטל.

והוא אומר: איך אני יודע? כי יש, למשל, במשנה ותלמוד יש אפילו מסכתות שלמות שמיוחדות לעניני מוסר ודרך ארץ. אם יש מסכת אבות, יש הלכות דרך ארץ, יש מסכת דרך ארץ, כן? יש קצת ברייתא, משנה.

ויש מה שאינו בחיבור מיוחד, אלא מפוזר בכל המשנה ותלמוד יש בכל מקום עניינים של מוסר ודרך ארץ. מוסר, מה שהוא קורא דרך ארץ, מוסר ותיקון המידות, גם עסקו בזה.

תקופת הגאונים והכתיבה בערבית

אחר כך הוא אומר שהיו גאונים. והגאונים… מראים, “ודרך ארץ ומוסר, המצוות והמנהגים האנושיים”. אה, נוכל כבר לדבר על זה. אני רק רוצה להראות, כי בפעם הקודמת דיברנו על זה, שה… בואו נמשיך קצת עוד לדבר על זה, בינתיים אני קורא כאן מה כתוב.

אחר כך הוא אומר, היו גאונים – הוא מדלג קצת. זאת אומרת, אחרי שבאה מלכות ישמעאל, אחרי שהמוסלמים השתלטו, אז התחילה תקופת הגאונים באמת. לפני כן זה נקרא רבנן סבוראי והמשך של הגמרא.

ושם דיברו ערבית, כי כל היהודים דיברו שם ערבית. והגאונים כתבו פירושים על החומש, על המשנה, על התלמוד – הכל בלשון ערבי, אפילו תשובות, הלכה. למה? הוא מנסה להסביר למה כתבו בערבית. זו הרי הקדמה לתרגום שלו.

שתי הסיבות למה הגאונים כתבו בערבית

אז קודם כל, זה מה שדיברו. זה מה שדיברו – זאת אומרת, החכמים עצמם דיברו את זה, לא רק המון העם.

שנית, הוא אומר – כן, מאוד מעניין – שנית הוא אומר: ערבית היא שפה טובה. זו שפה מלאה, אפשר לומר שם כל מה שצריך לומר: “לשון רחבה, ממולאה בכל ענין כפי הצורך לכל מדבר ומחבר, והמליצה בה מיושרת ומבוארת ומגעת לתכלית כל ענין יותר ממה שיתכן בלשון עברית”. כן.

החיסרון בלשון הקודש שלנו כיום

זה יותר מלשון הקודש. הוא אומר, רגע, את השורה הבאה תראה, הוא מנסה לענות: איך, מה זאת אומרת, מה זה לשון הקודש? כן, הוא אומר “לפי שהלשון העברית” – תראה מה הוא אומר: כי עברית שיש לנו, אנחנו לא יודעים לשון הקודש, כן? אף אחד מאיתנו לא יכול לדעת עברית.

תרגום לעברית

זאת אומרת, אנחנו, מה שיש לנו, אנחנו יודעים ממש שפה – אני אגיד מה הוא מתכוון לומר ביידיש – שפה, כדי שתוכל להיות… כמה שנדרש אפילו לחיי יום-יום, צריך להיות בערך – אני לא יודע כמה מילים יש באנגלית. אני מתכוון שבמילון האנגלי יש אולי חצי מיליון מילים, סכום עצום, אבל מה שמשתמשים בחיי יום-יום – אני לא זוכר ברגע זה את המספרים, אני אומר בגדול, מי שרוצה יכול לבדוק בלשונאות, יש מחקר על זה – אני מתכוון בין עשרים לשלושים אלף מילים, שורשים אני מתכוון, כן, או מילה, מילים צריך להיות כדי לדעת לשוחח. כל שכן וקל וחומר אם אתה רוצה לעשות מדע, אתה רוצה דברים – כל מדע, כל פילוסופיה יש לה מילים טכניות מיוחדות מסוימות. צריך להוסיף עוד אלפי מילים, כן. אז כדי ששפה תהיה שימושית –

תלמיד: יותר? חמישים? שמונים? כמה הם המספרים?

מגיד שיעור: שורשים. זה לא פחות. 5,000 מילים זה לתינוק, לכיתה ג׳. הוא יכול להסתדר.

בכל התנ״ך – אני מתכוון שבכל התנ״ך יש בערך ארבעת אלפים שורשים, משהו כזה מספר. מעט מאוד. זאת אומרת, לא יכול להיות ששפה היא כל כך קטנה. זאת אומרת, זה יכול – הכל יכול להיות, אבל זה מסתבר שאנשים שבאמת דיברו את השפה, דיברו הרבה יותר מילים. יש אפילו מחקר, ראיתי מחקר על זה, שמחברי התנ״ך השתמשו בדווקא רק בכמות מצומצמת מאוד של מילים – או שהיהודים יוכלו להבין את זה, או שהיו עניינים אחרים למה הם עשו את זה. אבל שפה מדוברת צריכה להיות שניים או שלושה פעמים כמות שורשים כמו שיש בלשון הקודש במקרא, ואפילו במשנה שיש בה עוד יותר שורשים גם כן, זה לא קרוב מספיק כדי באמת לחיות חיי יום-יום עם זה.

אז יש לנו בעצם, אפילו מי שבואי נאמר, הוא מבין כל מילה מהמקרא והמשנה בלשון הקודש, הוא לא צריך שום תרגום, עדיין אין לו שפה שהוא יכול לדבר. אז אם הוא רוצה – אפילו הוא רוצה לעשות פירוש על המשנה, הוא יצטרך להשתמש במילים אחרות. רש״י ניסה. רש״י היה בקי גדול מאוד בלשון הקודש, אבל כל מילה שלישית – לא כל מילה שלישית, כל פרשה עשר פעמים – הוא היה צריך לכתוב מילה בצרפתית, כי אי אפשר להסביר את זה. פשט בחומש פירושו משהו; אפילו להסביר יש קושי גדול מאוד. ממילא אם רוצים לדבר על הדבר, זה באמת קשה מאוד.

תלמיד: אלפיים?

מגיד שיעור: וואו! בתנ״ך, זאת אומרת ב… מעט מאוד. זה אוצר מילים מוגבל בצורה מטורפת. אז אי אפשר לכתוב – אי אפשר אפילו לכתוב פירוש על התורה בלשון הקודש, אתה מבין? כי זה יהיה – תנסה לראות, אם מישהו רוצה להקפיד לכתוב רק מילים שכתובות בחומש, רק שורשים, זה יהיה כזה, בקיצור, זה ייראה כמו פסוק חומש שכתוב בחומש.

אז זו הבעיה. על זה הוא אומר: הגאונים שידעו ערבית, הם בחרו – הם יכלו כולם לכתוב בלשון הקודש – בחרו לכתוב בערבית, כי כך אפשר לכתוב יותר ברור, זאת אומרת, אפשר להסתדר.

⟦#4⟧

הבעיה של כתיבה רק בלשון הקודש בימינו

כן, אני חושב שזו בעיה ממשית גם היום. זאת אומרת, אנשים, אצלנו למשל, כשאנחנו שוכרים – עוד אני מדבר עם ר׳ יונתן הדני, אדם ששוכרים אותו לכתוב, סופר, זו הייתה עבודתו – אז הרבה פעמים אצל היותר חרדיים, אומרים: “אל תכתוב מילים עבריתיות, כתוב רק מילים של לשון הקודש.” זה בעצם אומר: אל תסביר את עצמך.

כי צריך, דוחסים פנימה. לאדם יש רגשות, או יש לו רעיונות, יש לו מושגים. ר׳ יונתן השתמש במושגים בעברית, כי זה גם אנגלית – הוא אומר את המילים האנגליות בעברית. כי הנקודה היא, כי אלו מושגים שאנשים חוקקו, הרחיבו את החכמה, את המקצוע, מה שזה לא יהיה המקצוע, יש הרבה מילים. או אפילו יש לנו רגשות – אנשים שאנחנו מבינים את עצמנו באנגלית בעיקר, מי שרגיל באמריקה, בדרך כלל מבין את עצמו באנגלית הרבה יותר טוב ממה שהוא מבין את עצמו ב… אנגלית, יידיש קצת, מה שלא יהיה תערובת של שפות. אם אתה רוצה דווקא, רוצים להיות כל כך מסורתיים ולכתוב רק בלשון הקודש, בסופו של דבר לא באמת מסבירים את עצמך. אני מתכוון שאחת הסיבות למה רוב הספרים לא מבינים, זה כי זה כתוב בלשון הקודש.

ספרים חסידיים והשפה היידישית

את זה אני רק אומר, התניא הקדוש כותב גם את זה, כידוע, באגרות הקודש שלו… באגרות הקודש כתוב, זה יסוד חשוב מאוד: באגרות הקודש כתוב, אנשים חושבים שאפשר ללמוד ספרים חסידיים ולהבין מה הוא אומר. כל ספר חסידי, כמעט כל אחד, נכתב על ידי אדם שאמר תורה ביידיש. יידיש הייתה השפה. לא ידעו אז אנגלית; דיברו יידיש, הבינו את עצמם ביידיש. אבל לא היה מתאים לאף אחד לכתוב ספר ביידיש. זה, במילים אחרות מה שזה אומר: לא היה מתאים לאף אחד באמת להסביר מה הוא רוצה לומר.

אז כשכותבים ספר, תראה ספרים חסידיים אומרים דרושים כאלה שם: מי הוא שלמה, מי הוא משה. מה באמת מטריד אותך? מה אתה מנסה לומר? הוא לא יכול לומר; הוא יכול לומר ביידיש, כי זו המסורת. הערבים התביישו פחות, זה הסוד. הערבים, הגאונים, הראשונים, הם היו הרבה יותר פתוחים במובן הזה.

יש ספרים חסידיים מסוימים, הא? יש ספרים חסידיים מסוימים… לא, היידיש שלנו הוא במצב חלש, אנחנו לא יודעים יידיש גם היום. אפילו בסאטמר שמדברים יידיש, תשמע את… לא! תשמע, אני לא מדבר על זה כבר, תשמע את היידישיסטים של פעם, האנשים, היהודים הזקנים שדיברו יידיש – היו הרבה יותר מילים, זה יידיש עשיר… הוא היה, הוא יכול היה להסתדר…

תלמיד: ר׳ יוסף דב סולובייצ׳יק.

מגיד שיעור: ר׳ יוסף דב, כן. כן, למשל אפילו ר׳ יוסף דב. יידיש טובה? ר׳ יוסף דב הוא מפולין, כן? הוא מדבר יפה, והוא יכול להסתדר ביידיש, והרבה פעמים הוא יכול להסתדר ביידיש יותר טוב מאשר בלשון הקודש או באנגלית, כי זו שפת אמו.

אבל בספרים חסידיים, יש ספרים חסידיים שמותר לכתוב בהם מילים יידישיות מפעם לפעם, כי פשוט אין דרך. בחב״ד יש מילים – כתוב “בלשון אשכנז”, “איינוועגס”, כן. קורה לפעמים שהוא נותן אמירה ביידיש, כי אין דרך לומר את זה. אבל אני חושב שזה מה ש… יש סיבות לזה, אבל זו בעיה גדולה. מחסום. זה מחסום גדול להבין את התורה, כשאדם יכול באמת להבין את התורה על ידי להיכנס לכל הדברים…

לשון הקודש מול עברית מודרנית

תלמיד: הם אומרים שלשון הקודש היא הטובה, ועברית היא לא טובה!

מגיד שיעור: לא…

תלמיד: זה ממש הפך על הפך! עברית לקחה את לשון הקודש שחסרה והוסיפה… צריך להוסיף הרבה מילים. אה, אם זה יפה או לא זה עוד הבדל, אבל את זה הם באמת עשו.

מגיד שיעור: לא, לא, אני מסכים.

תלמיד: כבר שמעתי אצל כל מיני רבנים שאמרו שעברית לא טובה כי היא לא כמו לשון הקודש. להפך! לשון הקודש היא קטנה מאוד, עברית עושה שפה יפה!

מגיד שיעור: אפילו מי שחושב כך מודה, הוא חייב להודות בזה שלשון מקרא – קודם כל, מה שזה לא אומר, אני לא נכנס לזה עכשיו – אני אומר שאפילו אם אומרים שלשון הקודש היא מאוד… העברית, אפילו כשאומרים שעברית היא לא טובה, נניח – אני לא יודע מה זה אומר, אבל זה לא השיעור שלנו היום. אבל אפילו – אני יודע מה הם מתכוונים, אני לא מבין מה הם מתכוונים – אבל על כל פנים, אפילו כשאומרים כך, עדיין לא מוכרח שאנחנו יודעים לשון הקודש. כי יש לנו רק שריד, שריד ופליט שנשאר בתנ״ך. תנ״ך הוא – אפילו כשהקב״ה דיבר לנביא בזמן התנ״ך, הוא יכול היה לדבר יותר מילים ממה שכתוב. לא כתובה כל מילה בחומש, כן? החומש הוא מוגבל מאוד.

ערבית כשפה אחות של לשון הקודש

אז, אפשר לומר שיש לשון הקודש, יש לשון הקודש אידיאלית. אגב, אם כך אפשר לומר שערבית היא המילים של לשון הקודש שאיבדנו. יודע מי אומר את זה? רבי אברהם אבן עזרא, זה לא בדיחה. כן, כי אם חושבים על זה, [ערבית] היא פשוט שפה אחות של לשון הקודש.

תלמיד: כן, אני חושב שזה אדם מסוכן.

⟦#5⟧

מגיד שיעור: אבן עזרא, לפעמים כשיש פסוק שהוא לא מבין, הוא אומר: בערבית זה מתורגם כך, כנראה זה אומר את אותו הדבר.

כן, כן. לא, אפריקה לא נכנסת, אבל ערבית נכנסת. מה זה אפריקה? לא, כי זה נכון, אלו שפות שמיות. עברית היא בת של… משפחה עם לשון הקודש, ערבית, ארמית – כולן שפות שבאו מאותו סבא, ממשהו – אם רוצים לומר לשון הקודש, אפשר לומר לשון הקודש המקורית, לא משנה. ערבית היא נכדה אמיתית של לשון הקודש, מעורבת מכאן ומשם, מה שבאמת מלשון הקודש, אז יש בוודאי הרבה שורשים. מה?

תלמיד: אם התפילין באות באמת ממצרים…

⟦#6⟧

האנגלית של ארטסקרול וגישתו של ר׳ נחמן מברסלב ליידיש

מגיד שיעור: אוקיי, אבל… אוקיי, כן. אוקיי, אני לא יכול להישבע, אבל על כל פנים זה נכון שזה יכול… אוקיי כבר, נחזור לעניינינו, שזה חשוב מאוד. זו הסיבה השנייה שהוא נותן למה זה נכתב בערבית.

אני חושב שזה מאוד שימושי. אני חושב שהיום למשל, ארטסקרול שכותבים באנגלית – כותבים באנגלית כזו ישיבישית, אנגלית מומצאת כזו שאף אחד לא מדבר, לא עוזר לנו כלום.

ואם רוצים באמת להסביר את התורה, משהו שלומדים, צריך לכתוב במה שזה לא יהיה השפה שלך, כמו שר׳ נחמן אמר שאם מישהו רוצה להתפלל שיתפלל ביידיש, כי… מה שמדברים. כן, ר׳ נחמן הוא היחיד שהעז לכתוב, להדפיס ספר ביידיש – ר׳ נחמן, ר׳ נתן. סיפורי מעשיות הוא הדפיס ביידיש.

תלמיד: כן? סיפורי מעשיות ביידיש?

מגיד שיעור: כן. נעשה תרגום מלמעלה, אבל יש למטה את היידיש, בוודאי. אחד הספרים הראשונים שבאמת הדפיסו ביידיש לגברים היה סיפורי מעשיות.

הקושי בתרגום פילוסופיה, התפשטות החכמות באדום, וגילוי הדקדוק

תרגום מושגים פילוסופיים ללשון הקודש: הרמב״ם מול אבן תיבון

מגיד שיעור: הוא התיר לעצמו לכתוב מה שהוא חושב, אם צריך לכתוב לשון הקודש, אז רואים שיש שם הרבה יידישיזמים. הוא העתיק איך שהוא חושב ביידיש למילים של לשון הקודש, וזה הרבה יותר ממה שרוב האנשים האחרים אפשר לראות. אז בכל אופן, זו הסיבה למה הם כתבו בערבית. אותו הדבר היום, יש הרבה דברים שעדיף לכתוב ב… וזה נכון, הוא מאוד התלבט, ואחת הסיבות למה קשה מאוד להבין את הרמב״ם כשהוא כותב לשון הקודש היא בגלל שהוא כותב לשון הקודש.

כן, כבר דיברתי על זה בכמה הזדמנויות, כשהרמב״ם מנסה לתרגם מושגים פילוסופיים. הרמב״ם כתב מכתב לאבן תיבון על איך לתרגם, יש את כל השיחות האלה שמתמודדות עם הנושא הזה. כי הרמב״ם עצמו ניסה לתת עצות לאבן תיבון איך לכתוב, ואבן תיבון לא עקב אחרי עצותיו – דיברנו על זה כבר – כי לא ברור שהרמב״ם עצמו היה המתרגם הטוב ביותר. זאת אומרת, רבי שמואל אבן תיבון העז להתווכח עם הרמב״ם על דברים כאלה.

אז הרמב״ם על כל פנים תרגם הרבה מאוד מושגים מפילוסופיה ללשון הקודש, ואנשים לומדים משנה תורה, הם חושבים שזו לשון הקודש, הם לא מבינים מה הוא אומר כי הוא מנסה לתרגם את זה ללשון משנה כזו. אם יודעים את המקור, אם מבינים מה הוא מנסה לומר – כן, כן, אוקיי, נו, מבינים את המקור, מבינים מה הוא מנסה לומר – מבינים את זה. אם לוקחים שמונה פרקים או דברים אחרים שכן נכתבו בערבית, זה הרבה יותר קרוב להבין את המושג שהוא מנסה להסביר לך. אבל במשנה תורה הוא כותב את זה בעצמו ב… זה נפלא.

תלמיד: הוא התגאה… אומר שזה יותר טוב מזה שהוא כתב בערבית כי אני לא יכול להגיע למקור.

מגיד שיעור: במובנים מסוימים, נכון. אני מתכוון, היה במשנה תורה שהוא כתב בלשון הקודש, נכון, שהוא כבר בעצמו תרגם בראשו את המושג ללשון הקודש. לפעמים קשה לדעת למה הוא מתייחס. ואותו הדבר, התרגום של ר׳ שמואל אבן תיבון יש לו את המעלה שהוא מאוד קרוב לערבית, אז מאוד קל לתפוס את המילים הפילוסופיות. לאו דווקא זה לא שצריך כך לתרגם, אבל זו הדרך להשיג את זה. אוקיי, בכל אופן, זו הבעיה. זה דבר שני.

⟦#2⟧

הסיבה השלישית לכתיבה בערבית, והמצב בארצות אדום

מגיד שיעור: סיבה שלישית, אומר ר׳ יהודה למה כתבו את החיבורים: פשוט היו רוצים לדבר להמון עם שלא יודע לשון הקודש. עכשיו הוא אומר כך: וזה המנהג של חכמי עמנו בארצות ישמעאל, כתבו הכל בערבית – רוב כתבו בערבית, בין בחכמת התורה, בין בחכמות אחרות, כתבו הכל בערבית.

אומר הוא כך: חוץ מזה שהקב״ה ריחם על היהודים ונתן להם גאונים בארץ ישמעאל, גם בארצות אדום – זאת אומרת באירופה, כן? באדום פירושו נוצרים, הנצרות – הקב״ה גם ריחם על היהודים ונתן להם פליטה לשאר עמנו, אז שם גם היו חכמים גדולים. אבל שם היה חיסרון. כך הוא אומר. וכדאי לראות, הוא אומר למה.

בארץ אדום גם היו חכמים גדולים בחכמת התורה והתלמוד מימים קדמונים – אני מתכוון מהגדול האשכנזי הראשון, מי שזה לא היה, רבינו גרשום או רבו – אבל הם לא עסקו בחכמות אחרות. למה? כי לא היו להם ספרים. כך הוא אומר.

למה הראשונים באשכנז לא למדו לימודי חול

אני חושב שהוא צודק בזה. במילים אחרות, לא כל דבר אפשר לעשות לאידיאולוגיה. הרבה פעמים אנשים אומרים: השיטה של תוספות הייתה לא ללמוד לימודי חול. אוקיי, כמה ספרי לימודי חול היו בספרייה של תוספות? חושבים שבעיירה שבה רבינו תם גר הייתה בכלל ספרייה ציבורית? ואם הייתה, באיזו שפה זה היה כתוב? נכון, בלטינית. ורבינו תם לא דיבר לטינית, או אולי ידע כמה מילים, הוא לא ידע לקרוא. ורוב הראשונים באשכנז בקושי ידעו לקרוא מילה בשפת הגויים של האזור שלהם.

אז זה מה שאומרים שהם לא היו נוהגים לקרוא – הם לא היתה להם ברירה, איזו ברירה היתה להם? הם להיפך, they were very curious. כל ספר יהודי, כל דבר בלשון הקודש הם למדו בעיון, ניסו להבין כמה שיכלו. אבל מה יכלו כשלא היה להם?

עד שהוא בא, עכשיו הוא רץ ואומר מעשה כזה, זה true, כבר אמרתי, אני חוזר על זה, כבר אמרתי את כל זה פעם, אבל זה רק דוקר מבפנים, רק יודע מבפנים. מה? הוא אומר בבירור, כן, הראב״ד הוא כזה. הוא אומר, הוא מנסה להחזיק את עצמו גדול אחרי זה גם, אבל למעשה, הוא אומר שהוא לא ידע שום טרופ, לא הוא, לא רבותיו ידעו.

⟦#3⟧

תחיית החכמות בפרובאנס על ידי רבינו משולם מלוניל

מגיד שיעור: הוא אומר, עד שהיה “המנורה הטהורה” – בקיצור, הוא נותן הרבה שבחים לפטרון שלו כאן, הרב החסיד רבינו משולם. זה היה רבי משולם מלוניל, כן, יש חיבורים ממנו, ורבינו משולם, יש מכתבים ממנו עם גדולי הדור אחרים, תשובות, הוא מתווכח בהלכה עם הגדולים שם ב-wherever, בפרובאנס. והוא התלהב מאוד בלימוד. “ותדבק נפשו בתורת אלהיו ביראה, וישם החכמה כסו ומחסהו”.

היה לו מאוד תשוקה ל״ספרי החכמות אשר חיברו הגאונים”. הוא שמע שיש. איך הוא שמע? מישהו סיפר לו, הוא שמע שיש את החכמות שהגאונים כתבו, הגאונים בחכמת ישמעאל. כלומר, והוא נותן רשימה של החכמות, כפי יכלתו הוא ניסה להעתיק הן חכמת התורה – כלומר העתיק ספרים על חומש, על הלכה וכן הלאה.

By the way, רבי אברהם אבן עזרא היה אחד מהאנשים שסיפר הרבה לאנשים באדום בחכמות, הן חכמת הלשון. כן, by the way, רש״י is the biggest example. איך אני צריך להתעכב שנייה בנושא של חכמת הלשון, כי אחת ממטרות השיעור, מקבוצת השיעורים הקטנה שיש כאן, היא להתעסק עם גדולי האחרונים מסוימים, כמו רבי שמשון הירש.

⟦#4⟧

ההיסטוריה של הדקדוק והשפעתו על הפשט בחומש

הפולמוס עם רש״ר הירש לגבי שרשים

מגיד שיעור: ורבי שמשון הירש למשל עסוק מאוד לומר שהוא הולך רק עם התורה הטהורה הנקייה, לא כמו הרמב״ם שהכניס חכמות זרות, הוא אומר רק מה שהתורה היא. אני רוצה רק להעיר דבר מעניין. הרב הירש למשל, כל ספרו, אחת מתורותיו הגדולות היא להשתמש בשרשים, לחבר שרשים, את ה-meanings, כן?

רבי יונה אבן ג׳נאח וגילוי השרשים התלת-אותיים

עכשיו, אתם יודעים שאף אחד מהתנאים, אף אחד מהאמוראים, אף אחד מהגאונים, לא ידע דקדוק – בסיסי, הרעיון, אפילו הרעיון שיש שרשים בלשון הקודש, וכל שורש יש לו שלוש, שרשים של שלוש אותיות, ומהם בונים בנינים. This was invented by a יהודי בשם – לא invented, discovered – רבי יונה אבן ג׳נאח. רבינו יונה אבן ג׳נאח היה יהודי, הוא למד ערבית, הוא כתב בערבית את ספריו, הספרים הראשונים של דקדוק.

באיזו מאה הוא? תשיעית, שמינית? כן, earlier, אני לא זוכר.

*(דיון כללי עם התלמידים)*

מגיד שיעור: לא, לא, לא, לא טבריה, nothing to do with טבריה. טבריה לא ידעה שום דקדוק. חכמי טבריה didn’t know דקדוק, they knew מסורה, yeah, they didn’t know how דקדוק, how the Hebrew grammar works.

רבינו יונה אבן ג׳נאח כתב ספר, ספר הרקמה, ספר השרשים, which is the main… כן, הרקמה is the theoretical ספר.

תלמיד: ספר השרשים לרד״ק?

מגיד שיעור: לא, לא, הרבה יותר מאוחר, רד״ק הוא הרבה יותר מאוחר. כן, כן, בהקדמה שלו הוא מסביר איך זה היה. כן, כן, right, this is all basic facts.

והוא לקח… Now, הערבים באותם זמנים, באותה תקופה, אחת מהחכמות הגדולות שהערבים עסקו בה היתה דקדוק, כי הם היו צריכים לפרש את הקוראן. And they also, there was a philosophical theory that דקדוק היא החכמה הטובה ביותר actually. הם עסקו מאוד בדקדוק והם discovered או פיתחו את הרעיון שבשפה – כלומר בערבית, שערבית עובדת בדיוק כמו לשון הקודש בדקדוק, כלומר besides for it being similar meanings, המבנה של ה-language הוא like מאה אחוז או תשעים ותשעה אחוז. כלומר if you learn Arabic, אז לומדים לכאורה את אותו הדבר: השרשים, כל שורש יש לו שלוש אותיות, וזה אותו הדבר. כל הכללים שיש בלשון הקודש יש גם בערבית, גם בארמית by the way. ארמית היא also a Semitic language, all work. באנגלית למשל אין דבר כזה, אין שום שורש תלת-אותי, אין שום שרשים. זו, התכונה של דקדוק היא תכונה של Semitic languages.

והם… רבי יונה אבן ג׳נאח עם חבריו היו הראשונים. עוד קצת אולי לפני כן, רב סעדיה גאון משהו היה, קצת אחריו הוא למד משהו מזה, אבל בעיקר רבי יונה אבן ג׳נאח. רב סעדיה גאון עדיין לא היה לו את כל המבנה של דקדוק, רק קצת. רבי יונה אבן ג׳נאח העתיק: הוא למד איך הערבים משתמשים בערבית והוא transferred את זה ללשון עברית כדי להסביר איך השפה עובדת.

דקדוק כמדע לקביעת “פשט” מול “מדרש”

And this was the first time… I had a שיעור אצלי בבית, פעם, מיהודי, אלנתן זוכר? הוא היה בלייקווד, אולי הוא היה כאן גם? אני לא זוכר. אלנתן חיים, הוא חסיד כזה גדול של אבן ג׳נאח הזה, הוא בא שם לדבר בשבחו. זה היה שבוע אחרי October 7. והוא הסביר שם – ו-by the way, אני אומר את זה כי יבינו דבר חשוב על רש״י – הוא הסביר: this was the first time in history שהיה science לדעת מה זה פשט בחומש ומה זה לא פשט בחומש.

אני חושב ש-it can’t be overstated שהתנאים והאמוראים לא ידעו את זה. אני מתכוון, אולי אסור להגיד את זה בבורא פארק עם זריקת עגבניות? זו עובדה שהם לא ידעו את זה.

לא, אנשים אומרים המדרש, יש את כל המחלוקת שידועה, בין הפשטנים והמדרשים. כן, רש״י בא, הוא אומר פשט, ואחר כך אומרים לנו, כן, sometimes באים אנשים היום אומרים, אבל את המדרש אפשר כן לתרץ. העובדה היא שהמדרש, אנשים שעשו את המדרש, לא ידעו את הכללים הבסיסיים של איך לשון הקודש עובדת.

שפה מול דקדוק בלימוד מקרא (שאלות ודיון)

תלמיד: דקדוק, ולראות ברש״י…

מגיד שיעור: לא, לא צריך בכלל. כדי לדבר language לא צריך בכלל לדעת דקדוק.

תלמיד: …

מגיד שיעור: גם לא. כדי actually לדעת, רוב האנשים לא יודעים. It’s a science, אפשר ל-justify את זה. אני לא אומר שכדי actually לדבר שפה – אפשר לדבר יידיש, אפשר… גם לא. לא, מתרגלים איך זה עובד, you don’t have to know the rules.

אבל כשמגיע לפרש את המקרא – רוב האנשים, זה להיפך, יכול להיות שזה מזיק, זה לא נוגע. כשמגיע לפרש את הפסוק, יש פירושים שונים בפסוק. אז תראה, איך אפשר לדעת איזה פירוש טוב? כל אחד יכול לומר פירוש.

Now, the first way that was discovered שאפשר actually לדעת, אפשר לנסות איזה פירוש טוב, זה על פי דקדוק. אז תראה, רש״י, now רש״י, כולם חושבים שרש״י הוא ה… כאילו כמו רש״י, כן. כאילו כל ה… בטח היה שם science של כללים. שפה היא תמיד לפני הדקדוק.

חכמת הדקדוק, התרגומים של משפחת תיבון, ומקום חכמת המוסר

חכמת הדקדוק כמדע בלימוד תורה

מגיד שיעור: כשמגיע לפרש את הפסוק, יש פירושים שונים בפסוק. אחד כזה, איך אפשר לדעת איזה פירוש טוב? כל אחד יכול לומר פירוש.

Now, the first way that was discovered שאפשר actually לדעת, אפשר להוכיח (prove) איזה פירוש טוב, זה על פי דקדוק. אחד כזה רש״י, now רש״י, כולם חושבים שרש״י הוא… מדקדק. רש״י, רואים? אפשר בלי רש״י ללכת? בטח היה מדע, science בזה.

שיחה ודיון: מה היה קודם – השפה או הדקדוק?

תלמיד א׳: אי אפשר לומר a language, languages הן קודם מדקדוק. דקדוק is a theory of the language, right?

מגיד שיעור: כן. בוודאי כך.

תלמיד א׳: דקדוק is trying to say that the language came out of the דקדוק.

מגיד שיעור: לא, לא, לא.

תלמיד א׳: What do you mean?

מגיד שיעור: אף אחד לא תפס a language על ידי עשיית דקדוק ואחר כך עשיית שפה.

תלמיד א׳: No, but it was written, the language was written in a certain way. מי איחד?

תלמיד ב׳: תמיד אפשר לומר, by the way דקדוק זה תמיד לאו דוקא. תמיד אחד יכול לומר כאן יש פירוש אחרת, יוצא מן הכלל.

תלמיד א׳: אבל at least, if you assume that there’s rules.

מגיד שיעור: לא אלפים, נו. הרבה. נגיד…

תלמיד א׳: But actually הדברים, דקדוק is not coming to say that the person that made this language had these…

מגיד שיעור: אני רק מספר, לא, לא. קודם, אנשים לא עושים language, however, בסדר. זו שיחה אחרת. לא, לא, דקדוק is the discovery of the rules that govern the language.

תלמיד א׳: על הכלל, אני מתכוון שבשמונים ושמונה אחוז. אתה יודע מה יש rules? יש, כי אתה רואה שזה מסתדר עכשיו. אהה. בטח שמי שעשה היה לו… הם שניהם… חכמה מאלוקים.

מגיד שיעור: לא עושים שום שפה. לא, לא עושים, זה בנוי, זה בנוי כך.

תלמיד א׳: זה לא by chance שזה מתאים שאחר…

מגיד שיעור: לא, זה intuitively, בסדר, עכשיו זה… listen, listen, זו חקירה פילוסופית, אני לא נכנס לכאן, אני רוצה לספר כאן. אני מספר, this is a very serious question, that’s what you’re talking about, but בפשטות דקדוק is… nobody thinks that דקדוק is before the language. But it still means that the language could work. כמו nature, it’s almost like laws of nature. The nature, whoever that is, השיטה שלנו הקדוש ברוך הוא, הקב״ה, אני לא יודע. בסדר, אם אתה רוצה שהקב״ה עשה קודם את חוקי הדקדוק ואחר כך את השפה, בסדר. עושה הבדל אחד. בדור הפלגה היה צריך להיות מעשה עם דקדוק, בסדר.

תלמיד א׳: Yeah, it does. That’s the whole story of דור הפלגה.

מגיד שיעור: לא כתוב שבאו לעשות דקדוקים חדשים.

תלמיד א׳: I don’t know. בסדר. No, it was based על דקדוק.

מגיד שיעור: אין לי זמן, רבותי. אין שום הבדל, אני רק מספר עכשיו.

הגישה של רש״י לדקדוק ומדרשים

מגיד שיעור: ו-certain rules, everyone knows, אבל אני מדבר איך בונים (constructs) מילה, שיש את השורש, ומוסיפים וו״ו, בי״ת, הדברים, everyone could see שיש דבר כזה. אבל יש כללים מסוימים שלא יודעים, ותשימו לב, עכשיו מה שאני רוצה להדגיש לכם הוא רק הנושא של רש״י, כי הרבה אנשים באים אומרים: “אה, רש״י אומר מדרשים.” You’ll notice, אחד מהפעמים החזקות ביותר שרש״י מתווכח על מדרשים זה כשהוא יכול להוכיח (prove) מדקדוק שזה לא יכול להתכוון המילה.

כמו “אילו היו” או משהו כזה, היה צריך להיות כתוב “ותשבע”, לא “וישבע”, משהו מהסוג הזה, זה לא בא בחדר. And this is actually the science that רש״י was very impressed by. רש״י ניסה (tried) כמה שיכל, הוא למד ממחברת מנחם, לא היו לו אפילו את כל הספרים, אבל כמה שהיו לו מספרי דקדוק, ויש בזה דברים שלמים, כי עדיין לא היה אפילו — רש״י אפילו לא ידע לגמרי את הנושא של שרשים איך זה עובד [השיטה של שרשים תלת-אותיים של ר׳ יהודה חיוג׳]. על כל פנים, קצת ידע, and this was the science שאפשר להוכיח. אפשר לומר על פי חוקי הלשון, לא יכול להיות שזה הפירוש. המדרש יכול להגיד את זה מהיום עד מחר, אבל זה לא יכול להתכוון, כי היה צריך להיות כתוב אחרת המילה אם רצו לומר את זה.

So this is the first time that people had like the idea of a science. יש science? science זה דבר שאי אפשר לומר איך רוצים, ש״שבעים פנים לתורה”. יש הלכות, יש מנהגים, כללים. אה, זה מאוד חשוב. זה נעשה כללים, ואפשר לעשות את זה.

And this, just to be very clear, כל חכמת הלשון הזו היא דבר שבדיוק כך היהודים לקחו מהערבים. מחכמי הישמעאלים. דקדוק.

—

היחס לחכמות מאומות העולם (“קבל האמת ממי שאמרו”)

חסידים, משכילים, רש״י ורש״ר הירש

מגיד שיעור: ⟦#2⟧ זה, החסידים שהם נגד דקדוק, הם יודעים עדיין מן השקפה למה הם נגד דקדוק, מבין?

תלמיד: חב״ד שהם נגד…

מגיד שיעור: כן, זה להיפך. המשכילים לא יודעים למה הם נאחזו בזה. Now, המשכילים for the same reason, ’cause it’s a science, יש כאן משהו סדרת עובדות (facts), אפשר…

לא, אבל הוא אומר לכאורה, אנחנו מסתכלים שרש״י היה אדם ירא שמים, הוא לא נתן. זה שטויות! Every single חכמה שרש״י מכיר, לא רק שהוא נתן, he was so convinced, הוא העז להתווכח עם כולם, כל המסורה בשם הדקדוק. הוא לא ידע את כל הדקדוק.

למשל, ר׳ הירש, שהוא אומר: “אוי, אני אלך רק עם פסוק”, וכל תורתו בנויה על דקדוק, זה פורים באמצע השבוע, מבין? הוא לא היה יכול לעשות שום תורה שבנויה על שרשים, זה לא כתוב בתורה, זה לא כתוב בחז״ל שיש שרשים. How did you know that? למה, אתה ערבי?

תלמיד: דונש עם מנחם.

מגיד שיעור: מובן מאליו. אה כן, הם עשו את זה. הם תלמידים של ערבים.

תלמיד: גם הרבה דברים שהוא משתמש, sciences שמשתמשים בדברים מודרניים.

מגיד שיעור: מובן מאליו, מובן מאליו. דברים מודרניים, מילא, אבל אפילו בדברים מימי הביניים (medieval) שהוא לא מבין בכלל שזה מאה אחוז דבר ערבי.

Now, למה זה, מה הבעיה, מה זה? זה אמת, אם זה אמת זה אמת! בוקר טוב, זה היה מה שהרמב״ם אמר עם פילוסופיה, שאם זה אמת זה אמת [שמונה פרקים, הקדמה: “שמע האמת ממי שאמרו”], כן?

דקדוק כ״גילוי מילתא בעלמא”

תרגום לעברית

מגיד שיעור: ⟦#3⟧ אז כך, זה, מובן מאליו, מזה שהאמוראים לא ידעו דקדוק, לא אומר שהחומש לא ידע דקדוק, לא אומר שאפילו שהם לא דיברו לפי חוקי הדקדוק. בסופו של דבר, מבין? כי אדם יכול לדבר, מדבר על פי רוב לפי דקדוק אפילו כשהוא לא יודע שהוא הולך לפי דקדוק, נכון? זה מראה לך, מבין מה שאני אומר?

כאן יש קושיא, אנשים שואלים: נו למה בדיוק? איך אפשר ללכת עם הערבים? התירוץ הוא כי זה גילוי מילתא בעלמא, כן? הדקדוק לא, זה לא הומצא (invented), הוא גילה (discovered). הוא גילה שהחומש עובד עם הכללים. נו? ומה אני רוצה לעשות? אני אלך אחרת כי מישהו, כי הוא סיפר לי את זה? אני מבין את זה בעצמי.

נכון? כל אחד מבין שהדבר שהוא אמת הוא אמת, אין שום הבדל. אם מה שאומרים זאת על דברים אחרים, צריך להבין שזו אמת. זו בעיה אחרת.

—

הפרויקט ההיסטורי של תרגום ספרי חכמה (רבינו משולם מלוניל ויהודה אבן תיבון)

החכמות השונות שתורגמו

מגיד שיעור: אוקיי, כאן הוא אומר [ר׳ יהודה אבן תיבון בהקדמתו לחובת הלבבות]: “חכמת הלשון”. אז זה היה אחד הספרים הראשונים שעבדו עליהם קשה מאוד לתרגם, הם ספרי הדקדוק, של אבן ג׳נאח [ר׳ יונה אבן ג׳נאח] ושל, כמו שאתה אומר דונש, כל האנשים האלה. חלק, חלק גדול היו בערבית, היה צריך לתרגם אותם.

⟦#4⟧ ו״חכמת האמונה”, כן? חכמת האמונה פירושה כמו “אמונות ודעות”, אחד הספרים הראשונים שתורגמו. כבר תרגמו לפני כן, אצל חסידי אשכנז תרגמו את אמונות ודעות, גם מאותה סיבה, כי הם רצו לדעת את הקב״ה והוא [רס״ג] הסביר זאת הראשון.

“וספרי המליצות”, כן, מליצות זה rhetoric, איך לכתוב יפה, וכמו ספר אבן עזרא ואחרים כתבו ספרים. לא, מליצה לא פירושה דקדוק, מליצה פירושה rhetoric.

תלמיד: לא דקדוק אלא literature?

מגיד שיעור: Literature.

תלמיד: מי? “בן החכם הישיש רבי יעקב”…

מגיד שיעור: רבינו משולם, ר׳ משולם מלוניל.

תלמיד: ר׳ משולם? הוא כותב ר׳ משולם בן ר׳ יעקב. הוא הכיר אותו.

מגיד שיעור: תסתכל כאן, ר׳ משולם, רבינו משולם מלוניל. רבינו משולם בן רבינו יעקב.

בקיצור, “ספרי מליצה וחיבורי המוסר”, כן? ספרי מוסר, “ומשלי החכמים”, כמו הספר “בן המלך והנזיר”, שהוא ספר בודהיסטי שתורגם. ר׳ חסדאי תרגם אותו, ר׳ אברהם בן חסדאי תרגם כמו fables, כן? ספרות.

בקיצור, נו הוא [רבינו משולם] קנה את כל הדברים האלה, ו״הבין דבר מתוך דבר”, והוא אומר לא רק את זה, הוא גם כתב משלו, “הוליד ילדים”, הוא עצמו כתב “משנה חכמות ועניני המדות, לפתוח שערים בדרכי היראה והמוסר, הגיע בהם חשקנו ויישר מעקשי דרכנו”, הוא התלהב מאוד מזה, הוא היה מאוד שמח עם זה.

סיפור תרגום “חובת הלבבות” והקושי בתרגום

מגיד שיעור: ⟦#5⟧ ועל כל אלה עכשיו, כשהוא שמע שיש רבינו בחיי הדיין, הוא כתב ספר “חובת הלבבות” על עניני היחוד, כן? השער הראשון מדבר על עניני היחוד, הוא רצה מאוד לדעת את זה. אז הוא מיד בא, הוא ציווה עלי להסביר לו את זה, קודם כל, “ציווני לתרגם לו עניניו ולשונות דבריו”, כלומר, אני מניח שכך ראיתי אותם מתרגמים, שהוא אמר: “בוא הנה, למד איתי את הספר הזה.” בעל פה, צריך ללמוד את הספר ולומר תרגום, הוא יסביר את הנושא שכתוב שם.

והוא שמע, “כאשר שמע”, הוא שמע, למדתי איתו בחברותא. ר׳ יהודה אבן תיבון היה מתרגם, בחור צעיר. ר׳ משולם היה ראש ישיבה גדול וזקן, הוא היה ראש הישיבה שם, אני מניח שהוא גם היה גביר אני חושב, הוא החזיק ישיבה, הוא היה ראש הישיבה הזקן. והוא שמע שיש כאן ספר, מבין? הוא שמע שיש ספר של רבינו בחיי הדיין, שמסביר עניני יחוד. והנה יש כאן יהודי כלשהו, בחור צעיר שהוא אומר שהוא יכול, הוא מבין ערבית. אז הוא קרא לו, הוא ישב איתו בחברותא: נו מכוח, מה כתוב שם?

וכשהוא ראה שזה ספר כל כך טוב, הוא ציווה לתרגם אותו, והוא שילם עבור, אני מניח שהוא שילם עבור זה, והוא אמר שהוא יעשה את השער הראשון.

וכאן הוא אומר, הוא מתחיל לומר שהוא לא רצה, כי זה מאוד קשה, וכבר ניסו, “פייסו אותי קצת הנדיבים מאוהבינו”, כן, הם ניסו לפייס אותי בממון שיעשה את זה, והוא לא הסכים. הוא נכנס כאן לשאר ההקדמה, “מפני קוצר ידי… ועוצם הענין הזה”.

תלמיד: כן, מה?

מגיד שיעור: לא, הוא אומר שכי, כי תרגום הוא מאוד קשה, כי צריך לדעת את שתי השפות, הוא נכנס, כל שאר ההקדמה מסבירה למה תרגום הוא עבודה מאוד קשה, נכון? מאבדים דברים מסוימים, והוא אומר, הוא מבקר מתרגמים אחרים שתרגמו, ולא מבינים אותם. אז בקיצור, ולמעשה הוא כן עשה את זה, והוא אומר, במחילה שאר ההקדמה עוסקת בזה, אז אי אפשר ללמוד את שאר ההקדמה, אבל זה השאר ממנה.

אבל גם בנו, ר׳ שמואל אבן תיבון בהקדמת מורה נבוכים מתרגם, והוא אומר שזה אכן מאוד קשה, אבל הרי יודעים שזה “עת לעשות לה׳” וצריך לנסות.

—

החשיבות של “חכמת המוסר” בפרויקט הלימוד של הקדמונים

מגיד שיעור: ⟦#6⟧ אז זה המעשה של זה, וכאן… הא?

תלמיד: רבותי, אה, איך זה הולך עם בחירה?

מגיד שיעור: אז דבר אחד עוד, דבר אחד עוד. לא אכפת לי, אני כאן עד 9:30, עוד קצת זמן. אז הסיפור הוא כזה.

אז מה הוצאתי לכם כאן? אני רוצה להראות, כי בפעם הקודמת אמרתי את השיעור, ודיברנו על הנושא, ר׳ ישעיה ואחרים אולי אמרו שלא הוכחתי שהם סברו שמוסר ועניני מדות חשובים בדיוק כמו פילוסופיה, כמו להבין את היסודות, תיאולוגיה, חכמת האמונה.

כאן רואים בבירור בספר הזה שמה? הם רק חיפשו את זה עכשיו אצל האב. נכון, כמו שהוא אומר, קיבלתי את זה עכשיו מחובת הלבבות, שער היחוד. אחר כך הוא אומר שתפסו שצריך כאן גם את זה [השערים הנוספים של הספר] — גם חכמת המוסר, אתיקה. כן.

וכאן אני אומר, רואים בשורות המעטות, קודם כל רואים מיד שהוא מכניס את זה לקטגוריה באופן כללי של כל ספרי החכמות. יש כל מיני סוגים של חכמות שהם רצו, הם רצו לדעת, לא רק חכמת התורה. למה? כי הם סברו שחכמי התלמוד — אז זה הם סברו, כן? — התנאים ואמוראים גם עסקו בכל החכמות. למשל, רואים, הם כתבו פרקי אבות. מסכתא שלמה שעוסקת בכלל לא בהלכה, אלא במוסר ומדות טובות וכן הלאה, ופרקי דרך ארץ ומדרשים אחרים שעוסקים בסוגים כאלה של דברים.

חסר להם החלק של תורה, כי הרי לא היה כלום, והם התכוונו לזה, ממילא הם רצו לתרגם מהגאונים, מאלה שכתבו בערבית. אז מתברר מאוד בבירור שהנושא של — כתוב בפירוש כאן — הנושא של חכמת המוסר וכל הדברים האלה היה חלק מהפרויקט של הלימוד, זה לא דבר צדדי.

ויש לי עוד ראיה שאין לי כאן, אין לי את הגרסה האחרונה שעשיתי. רציתי לעשות גרסה של ההקדמה שהוא כתב כאן על שמונה פרקים, ואני אספר לכם קצת היסטוריה על זה, דווקא. סתם אתם רוצים לדעת על מה אני הולך לדבר, אחר כך אני הולך לדבר על פוליטיקה.

הקשר בין שלימות המדות ושלימות השכלית: הקדמת ר׳ שמואל אבן תיבון לשמונה פרקים

ראיה מתהליך ההתפתחות של הקדמת ר׳ שמואל אבן תיבון

מגיד שיעור: זה לא דבר צדדי.

ויש לי עוד ראיה שאין לי את הגרסה האחרונה שעשיתי. התחלתי לעשות גרסה של ההקדמה שהוא כתב כאן על שמונה פרקים, ואני אספר לכם קצת היסטוריה על העובדה. סתם אני רוצה לדעת על מה אני הולך לדבר ואם אני הולך לדבר על פוליטיקה יותר.

אבל בהקדמה למדנו שר׳ שמואל אבן תיבון כתב הקדמה לתרגום שלו על שמונה פרקים וכתוב שם דבר דומה. אז תפסתי כך, התחלתי לחפש בכתבי היד ובמקורות איפה שכתוב. זה לא מודפס כראוי. היום אנשים עושים תרגומים משלהם, אז זה לא מודפס כראוי ההקדמה מעולם כתקונה.

⟦#2⟧

סגנון הכתיבה של ר׳ שמואל אבן תיבון וכתבי היד השונים

למה? כי ר׳ שמואל אבן תיבון היה יהודי טוב, ומנהגו היה — כך מסבירים — שבעצם כל ספר שהוא כתב, יש 17 גרסאות שונות. ועל פי רוב זה לא בגלל שיש טעויות שנכנסו מאוחר יותר, אלא שהוא עצמו ימשיך לשכתב, ימשיך לתקן. אפילו מורה נבוכים, יודעים בבירור שהוא תרגם, אחר כך הוא כותב שורה לפעמים, מאחור הוא כותב שורה שתתקן את שלוש המילים שהוא טעה בהן. אז הוא המשיך לתקן את כתביו שלו, ויש לכל דבר כמה מהדורות. כמו שר׳ חיים ויטאל עשה. כך כל סופר רציני, צריך לעשות את זה.

לפעמים שלא הייתה גרסה מודפסת, הוא היה צריך… מישהו כבר העתיק, כבר נשארה הישנה. אפשר למצוא — הסתכלתי ב, ביקשתי מכלתי שתסתכל בשבילי, גם הסתכלתי בכל ספריות האינטרנט. מצאו בערך כמו מאה כתבי יד אחרים. פרקי אבות הוא מאוד פופולרי כבר. זה מקום במחזורים, יש הרבה כתוב לא מודפס, זה הועתק הרבה מאוד פעמים התרגום של פרקי אבות ושמונה פרקים שהוא משום מה פופולרי. אולי מאה, הסתכלתי באתר, יש יותר. בערך מאה כתבי יד אחרים.

ומתוך מאה כתבי יד יש שלוש אוארבע — לא לגמרי אחרות, אבל גרסאות אחרות. אפשר לראות שזה לא טעויות, אלא אחרות. זה הועתק פעם אחת, עוד פעם, ופעם שלישית, הוסיפו, הורידו, וכן הלאה. אלא נראה לי שיש כמו גרסה בסיסית. גרסה בסיסית כתוב סתם שיש פרקי אבות, הרמב״ם כתב את זה, וחכמי לוניל — כך מתברר: “חכמי לוניל עיר מולדתי ביקשו ממני לתרגם את זה כמו שביקשו ממני על מורה נבוכים, עשיתי להם את זה.”

⟦#3⟧

ההתפתחות במהדורות: הקשר בין שמונה פרקים ומורה נבוכים

ומאוחר יותר הוא מתחיל יותר ויותר להוסיף בינתיים את המעשה, למה בדיוק כל כך חשוב הספר שמונה פרקים? מה החשיבות שלו? הוא בנה על הרמב״ם ובנה על חידושיו שלו, שהוא מתווכח קצת עם הרמב״ם, פשט בפסוקים. הוא מנסה להסביר למה זה חשוב לו ולמה זה היה חשוב לרמב״ם.

אז רואים מאוד בבירור שיש התקדמות מסוימת, מבין? אני מנסה להראות את זה מההיסטוריה, שזה ממש מעשה שהיה כך היה. בהתחלה הוא אמר: נו, הרמב״ם כתב פירוש על פרקי אבות, סתם זה יפה. כשאני שולח ספר מורה נבוכים תעשה לי טובה, תביא לי את הפירוש.

מאוחר יותר הוא למד עוד ולמד, כל הזמן הוא לומד מורה נבוכים, הוא לומד את שמונה פרקים, הוא התחיל לתפוס שזה מאוד מחובר שני הדברים, לא סתם עוד ספר כלשהו של הרמב״ם, כמו שבהקדמה הראשונה כתוב: נו, לרמב״ם יש פירוש המשנה, בואו נתרגם את זה. הוא מנסה להסביר את זה בבירור, רואים בבירור שזו גרסה שנייה, זו מהדורה שנייה, זו אפילו מהדורה שלישית שהוא נכנס עמוק יותר בזה. הוא מנסה להסביר למה שמונה פרקים חשוב אפילו לגבי הנושא של מורה נבוכים, מבין?

וזה הדבר שהתחילו לדבר עליו בפעם הקודמת, וכאן יש דבר מאוד חשוב.

⟦#4⟧

שני סוגי השלימות לפי הרמב״ם ואריסטו

אז למדנו, למה זה חשוב? על מה מדבר פרקי אבות? אפילו על כל פנים לפי רבי שמואל אבן תיבון, גם לפי הרמב״ם, פרקי אבות מדבר על מדות טובות ומדות רעות, כן? המדות הטובות שצריך כן לעשות, ומדות רעות שלא צריך להיות.

אילו מדות טובות? על פי רוב. פרקי אבות הוא אולי דברים אחרים גם, אבל על פי רוב. אילו מדות טובות? איזה סוג של מדות טובות? הרמב״ם אמר לנו לשון כזו. זה יסוד חשוב מאוד להבין את כל מה שהרמב״ם אומר בנושא. זה בנוי על אריסטו מובן מאליו, אותו לשון של אריסטו, אבל הרמב״ם אומר כך, שלאדם יש שני סוגים של מעלות, ולפעמים עוד הוא קורא לזה שני סוגי שלימות. שני סוגי שלימות, שני סוגי טוב שיש לאדם בו, שתי רמות כביכול:

1. מעלת המדות: הראשון קוראים אצלנו מעלת המדות. “מדות” זו מילה מצחיקה, לא מילה כל כך טובה, אבל מעלות, באנגלית — תראה לשון הקודש מאוד גרוע, אומרים “מדות”, אף אחד לא יודע מה זה אומר מדות. באנגלית אפשר לומר character traits, נכון? איך אנשים הם, איך הם מתנהגים.

2. מעלות שכליות: והשני הוא מעלות שכליות, שלימות אינטלקטואלית, ידיעות וחכמה ושכל.

אלה שני סוגי המעלות שיש לאדם. אפשר לחלק את זה הרבה מאוד בהרבה דרכים, אבל אלה שני סוגי המעלות שיש.

תרגום לעברית

עכשיו, פרקי אבות לא מדבר על פי רוב על מעלות שכליות; על זה מדבר מורה נבוכים, למשל, על פי רוב. כלומר, שלימות הידיעה, זה מורה נבוכים, לדעת את מעשה בראשית ומעשה מרכבה. אבל פרקי אבות מדבר על מעלות המדות, נכון? יש אפילו רמה נמוכה יותר שהיא הלכה, שמדברת על פעולות, על מה שהכל הוא הרגל, איך לקבל מידות טובות, נכון? מסכים?

תלמיד: כן.

מגיד שיעור: אבל את כל הקשר, את היסודות הבסיסיים של מה שכל שלושת הדברים האלה הם, כבר דיברנו על זה הרבה פעמים כאן. אבל זה הנושא של פרקי אבות, אבל את הדבר החשוב צריך להתבאר הרבה בזה.

⟦#5⟧

נבואה כתכלית השלימות האנושי

הרמב״ם אומר לנו – כפי שהרמב״ם אומר בהקדמתו – רבי שמואל אבן תיבון מביא את זה כאן מפסוקים שהרמב״ם מפרש במורה נבוכים על סמך זה. אז הקדמת רבי שמואל אבן תיבון היא בעצם מקשרת את הרעיונות שהרמב״ם אומר בהקדמתו עם הרעיונות שהרמב״ם מסביר במורה נבוכים ביתר הרחבה על אותו רעיון.

והרעיון הוא, כפי שהרמב״ם אומר: מי שרוצה להיות חסיד צריך לעשות פרקי אבות, ומהיותו חסיד נעשה מה? נביא [רמז לגמרא בבא קמא ל ע״א ועבודה זרה כ ע״ב]. נביא זה תכלית השלימות האנושי. נביא הוא מי שיש לו שלימות שכלית, לא רק שלימות המדות ושלימות גופני – יש עוד שלימויות קטנות יותר שהוא צריך להיות – אבל יש לו אפילו שלימות שכלית. הוא יודע את כל האמת. זה השיא, התכלית, האדם המושלם; כך נקרא נביא. כדי להיות נביא צריך להיות בעל מידות טובות, כמו שכתוב: “אין הנבואה שורה…” [הנבואה אינה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר (שבת צב ע״א)]. זה הנושא של פרקי אבות.

⟦#6⟧

הטעות הגדולה בהבנת “שלימות השכלית”

עכשיו, בעולם של ימינו, כולל למשל הרב הירש שמתווכח עם הרמב״ם בנקודה הזו ובמחילה לא הבין כלום, אנשים מאוד מבולבלים לגבי המצב, לגבי הנקודה. איך מתקשר, מה הפשט שיש שלימות המדות – מה שזה לא יהיה, דיברנו האם זה אומר באופן כללי פוליטית בין אנשים, או שזה אומר באופן פרטי אדם עם עצמו, יש לו שלימות המדות – מה זה קשור בכלל לנושא של שלימות השכלית?

נראה לאנשים מכמה וכמה סיבות ששלימות השכלית היא משהו מיותר; זה אומר שיושבים בספרייה ומעתיקים את האנציקלופדיה לתוך הראש. מה שה-Neuralink בקרוב יוכל לעשות, וזו שלימות השכלית. זה אולי דבר חשוב – יש דרך להעתיק את הוויקיפדיה לתוך הראש, שנייה אחר כך, עם הרבה, עם האצבעות, לא ידעת? זה כלום. אפילו נניח שאפשר להעתיק את זה לתוך הראש, זה מה שאנשים חושבים ששלימות השכלית היא.

ומכיוון שהם חושבים ששלימות השכלית היא כך, קשה מאוד או בלתי אפשרי להבין מה זה קשור בכלל לכל העניין: למה צריך להיות לפני זה שלימות המדות?

הקונפליקט סביב “ד׳ אמות של הלכה” ותכלית האדם

ושנית, יותר חשוב, עוד דבר חשוב יותר שצריך להבין לומר: קשה מאוד לאנשים להבין איך בכלל אפשר לומר דבר כזה ש״אין להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה” [אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד (ברכות ח ע״א)]. כאן אני מדבר על הבחורים. כל אחד יודע למה הקדוש ברוך הוא ברא את העולם? למה יש מקום תורה שיהודים ילמדו בישיבה? אמת? יודע כל אחד. כתוב בגמרא.

אבל קשה מאוד להסביר את זה. כל כך קשה להסביר את זה, שהאנשים שאומרים את זה לא מאמינים בזה, לגבי זה הם לא מבינים מה זה אומר, ולגבי זה הם לגמרי מבולבלים, והם לא יכולים לעשות את שניהם. יש קונפליקט. אילו שניים?

ביאור הרמב״ם: ידיעת ה׳ כפי יכולת האדם

האנשים שאומרים את האמת. יש שני סוגי אנשים – זה מאוד מצחיק, מאוד עצוב, אני אעשה תשובה על פליטת הפה גם. יש סוג אנשים שהם מאמינים במאמר חז״ל, “אין להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה”, והרמב״ם הקדוש הסביר לנו שזה לא יכול להתכוון להלכות ד׳ שומרים, כי זה לא מה שהקדוש ברוך הוא רוצה, זה לא יכול להיות. צריך להיות טיפש לחשוב את זה; זה אומר ידיעת ה׳. זה המשמעות של “ד׳ אמות של הלכה”.

מה זה אומר מה שהקדוש ברוך הוא רוצה? אני רק אומר לכם עוד לתרגם איך הרמב״ם מסביר מה זה אומר. אם מישהו אומר, לא, זה לא יכול להיות שזה התכלית. “אין להקדוש ברוך הוא בעולמו” אומר שהתכלית שצריך להיות עוסק בזה, שהתכלית של העולם הוא שיהודים ישבו וילמדו, זה לא יכול להתכוון שיהודים יידעו בעל פה משנה ברורה. זה לא יכול להתכוון לזה. הרמב״ם אומר: מי שחושב שזה מתכוון לזה? במחילה הוא חולה נפש, אני לא יודע מה זה. אם הוא לא אומר את זה, אני אומר, בסדר? טוב, אבל תגיד לי מה הוא אומר את זה. כך הרבי שלי לימד אותי. הוא יגיד לי… הוא בוודאי אומר את זה בערך. כן, כן, זה אותו דבר. הראיה שלי היא בוודאי, בוודאי. רגע, רגע, רגע, חלק, אני יכול להתקשר אליו לנסות לדבר. אני רוצה לנסות להסביר את זה… את הנקודה אני רוצה לנסות להסביר, ואין לי כל כך הרבה זמן לנסות לדבר קצת.

אז זו ידיעה. אז עכשיו, יש אנשים שהם אומרים את זה, אני חושב שהם אפילו לא מבינים מה זה אומר, ולכן, הם לא יכולים להבין – כי צריך להבין כאן דבר מאוד חשוב – הם לא יכולים להבין איך זה גורם לכך שהכל הוא על זה. זו הבעיה.

אנשים לומדים – כך ראיתי, דיברו על זה בפעם האחרונה – אנשים לומדים את הרמב״ם שהוא אומר את זה, והוא אומר את זה אלף פעמים, זה לא פעם אחת, לא פעמיים, אולי אלף. בסדר, אלף זו הגזמה? 35. אם זה פחות מ-35, לא קראתי מספיק ברמב״ם. לפחות 35 פעמים ברמב״ם כתוב שהתכלית של כל העניין הוא – של אדם. הוא לא אומר על מה שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם; לומר את זה צריך להיות מאוד יומרני, מי יודע מה הקדוש ברוך הוא רוצה. אבל התכלית של אדם, בסדר? האדם, המטרה של האדם, המטרה הסופית של האדם, היא להיות עוסק בידיעות, לדעת את הקדוש ברוך הוא, לדעת כמה מהאמת שהוא יכול. מאוד חשובה התוספת, כי לא הכל אפשר: “כפי יכולת האדם”. טוב.

המסקנה השגויה של ביטול מעשה ומצוות

עכשיו, אנשים קוראים את זה, והם אומרים – כך ראיתי אנשים כותבים, אני חושב על האדם הזה, למה הוא כותב דבר כזה? מה קורה? איך מגיעים לדבר מצחיק כזה? – “אה, אז זה אומר שלא צריך לעשות שום מצוות. זה אומר שלא צריך ללכת לעבודה. זה אומר שלא צריך להיות עוסק במצווה של עזרת ישראל מיד צר. כלומר, הדבר החשוב ביותר הוא ללמוד.”

שלום, אתה יכול ככה… רוצה ללכת ככה לירחמיאל׳ס? לא בדיוק… מה זה עוזר?

המושג “תכלית החיים” [מטרת החיים] לפי הרמב״ם

הפרכת הפירוש השגוי של שיטת הרמב״ם

ההנחה השגויה והקושיות שיוצאות ממנה

מגיד שיעור: לאן הגיעו, מה קורה? איך הוא הגיע לדבר נפלא כזה? “אה, אז זה אומר שלא צריך לעשות שום מצוות. זה אומר שלא צריך ללכת לעבודה. זה אומר שלא צריך להיות עוסק במצווה של עזרת ישראל מיד צר. כלומר, הדבר החשוב ביותר הוא ללמוד.” שלום, אתה יכול להגיד לי איך הגעת לחילוק הזה? רק זה, כי מחזיקים בזה.

רגע, כבר מחזיקים בדרך, נכון? כשאומרים את זה כבר מחזיקים בדרך, כן. אז, אבל אתה יכול לומר איך מהמשפט הזה הגיעו למשפט ההוא? רואים שזו טעות גמורה מעיקרא. זה ממש, ממש כאילו אני לא מבין משהו, משהו השתבש שהיית מתרגם את המשפט הזה למשפט ההוא.

והוא שואל קושיה: מה זה אומר? הרי כתוב אפילו מישהו שאומר בפרקי אבות: “לא המדרש עיקר אלא המעשה” [לא הלימוד הוא העיקר אלא המעשה (אבות א, יז)]. בסדר, כתובות משניות הפוכות, מה שתרצה. אבל מה זה אומר, איך אתה יכול לומר דבר כזה? ואיך יכול להיות שמישהו שאינו תלמיד חכם, מילי דנשים וקטנים, אין להם תכלית החיים?

הרמב״ם לא אומר את זה בשום מקום

ואני לא מבין, הוא אמר את זה? מישהו אמר את זה פעם? כתוב באחד מששים וחמישה המקומות שבהם הרמב״ם מדבר על זה – הוא אמר שממילא המסקנה היא שלא צריך לעשות שום מצוות, לא צריך לעשות תיקון העולם, לא צריך לעשות ישוב העולם, צריך רק לעשות את זה? כתוב פעם אחת את זה? אפילו לא פעם אחת.

לא כתוב אפילו שזה העיקר, כתוב שזה התכלית. לא כתוב אפילו פעם אחת. אומר לכם עובדה, אם רוצים להיות מדקדק בלשונות, אני מאתגר אותו למצוא לשון אחת שבה כתוב את זה. לא כתוב אפילו פעם אחת את זה.

שומע: שזה התכלית?

מגיד שיעור: אה, לא, לא! שזה התכלית ולכן אין, לא צריך, או לא מותר, או לא צריך, שעדיף לא ללכת לעבוד. אפילו פעם אחת לא כתוב את זה. אפילו פעם אחת, אפילו פעם אחת לא כתוב. חוץ מזה, אתה כבר תגיע לקושיות על הרמב״ם, לא כתוב אפילו פעם אחת!

—

הבהרת המושג “תכלית” (Meaning in Life)

הטעות בהבנת “Meaning” כרגש

זה יכול להתכוון, לא! לא, לא, הקשב טוב. כמשלן שלא, זה חוסר הבנה במשמעות של המילה “תכלית”. ובגלל חוסר ההבנה הזה, בדיוק, בגלל חוסר ההבנה הזה מתחילה כל הבעיה. בסדר?

בוא נעשה ככה, אני מנסה את זה, אני רוצה לתרגם את זה לשפה שלנו, כי לא על ה… לומר כשאני אומר, אגב, לומר “telos” של אריסטו לא עוזר כלום, כי במקום לומר בלשון הקודש אומרים ביוונית, אז מה מבינים? לא מבינים יותר טוב, נכון? אני חייב לנסות להסביר את זה באנגלית. אני חייב לנסות להסביר את זה באנגלית, וזה מאוד חשוב.

הדבר שאנחנו קוראים “תכלית”, פחות או יותר תואם למה שאנשים היום קוראים “a meaning in life”, אבל הבעיה היא, רוב האנשים כשהם אומרים “a meaning in life” לא יודעים מה זה אומר. רוב האנשים כשהם אומרים את זה, הם מתכוונים – זה לא באמת עובד ככה – אבל הם מתכוונים שזה אומר שלאדם יש רגשות שונים. כן, אני יכול להרגיש רעב ושבע ושמח ועצוב וכן הלאה; אני יכול גם להרגיש “meaningful”, איזה רגש, וכאילו יש איזה סם שנותנים לאדם, וזה נקרא “meaning”. כך אני חושב שאנשים מתכוונים. ואנשים אומרים: “אהה, אז אני יודע, גשמיות היא להיות שבע, ורוחניות היא ל-meaning”, מה שזה לא יהיה. מילים כאלה. אני לא יודע למה אנשים אומרים דבר מצחיק כזה, כי אפילו כשחושבים, “meaning” אומר משמעות. יש משהו מאוד להבין.

המשמעות האמיתית: משמעות וסדר

Meaning זה אומר המשמעות של זה. מה זה אומר שאני אומר “meaning אומר משמעות”? תן לי לסיים, תן לי לשחק. Meaning זה לא רגש. Meaning זה אומר המשמעות. מה זה אומר המשמעות? כמו שאני רוצה לומר את זה באידיש, בדרך פשוטה, בלי לצטרך לומר מילים כאלה מאריסטו. אני חושב שזה דבר ישר.

משמעות זה אומר הדבר שגורם לדברים להיות הגיוניים. בסדר? ולהיות הגיוניים, או דרך אחרת לומר להיות הגיוניים היא, שזה מאורגן. אני מאוד אוהב, בשבילי בראש שלי, זה מסודר – הגיוני. במילים אחרות, יש אדם שחייו אין להם סדר. מה זה אומר אין להם סדר? סדר אומר שיש דבר אחד שדברים מסתובבים סביבו או לקראתו; הם לא חייבים להיות אותו דבר, נכון?

—

המשל של בית המדרש והרבי

בית מדרש ללא סדר

אז, נכנסים לבית מדרש. כבר אמרתי את המשל הזה פעם כאן, אני חושב שזה משל יפה. נכנסים לבית מדרש, רואים שם מסתובבים אנשים. זה משוחח עם זה, זה פותח ספר, זה סוגר את הספר, זה אוכל, זה שותה, זה מסתובב. אין לזה משמעות. כל אדם אולי יש לו משמעות. אבל הקהילה הזו, ההתכנסות הזו של אנשים אין לה משמעות. מה זה אומר שאין לה משמעות? זה לא קיים, אין כאן כלום. יש בניין, ארבעה קירות עם חבורת אנשים בפנים, בסדר, אבל אין קהילה.

לא “נקודה פנימית” – אני לא יודע מה זה אומר נקודה פנימית, אני לא מתכוון ככה. אבל אין – אני יודע, אני יודע למה אתה מתכוון, אני יודע למה אתה מתכוון, אבל אני צריך קודם לומר מה אני אומר, אחר כך אפשר לומר אם זה מתכוון לזה. אין, מבין, זה פשט בזה, אין כלום. מישהו אומר: “איפה היית?” “במקום שהיו שם הרבה, הרבה אנשים.” בסדר, הרבה מתנדנדים.

הרבי מביא סדר ומשמעות

עכשיו, איך קורה לעתים קרובות מעשה שהיה. בבית המדרש הזה נכנס – גם כאן, יש אנשים שמבינים את זה לא נכון, בסדר? – נכנס רבי לבית המדרש, פתאום כל אחד עומד במקום מסוים. עכשיו, עד עכשיו כל אחד עמד במקומו, סתם: “אני עומד כאן, אני לא יודע למה, יצא לי לעמוד כאן.” פתאום – כלומר, הרבי נתן משמעות לכל בית המדרש. מה זה אומר שהוא נתן משמעות? הוא נתן סדר לכל דבר. הרבי עומד באמצע, מה שהרבי עושה, אני לא יודע, הוא לומד שיעור, הוא מתפלל, הוא מפרבר, אני לא יודע מה הוא עושה. מקום, הוא נותן לך את המקום שלך בסיפור הגדול יותר, במצב הגדול יותר.

כלומר, עכשיו האדם, הוא הגבאי. אז פתאום – קודם הוא לא היה הגבאי, הוא היה סתם מישהו שעומד כאן. עכשיו, הוא הגבאי. השני, הוא זה ששומע. השלישי, הוא זה שעומד מאחור, הוא עומד שני מאחור, לא משנה איפה הוא עומד. אין הבדל כמה רחוק עומדים, הוא חלק מהדבר. ועכשיו, הדבר שנקרא בית מדרש, קהילה, חסידות, איך שתרצה לקרוא לזה עכשיו, זה קיים!

התכלית לא מבטל את המקום של האחרים

מי גרם לזה להתקיים עכשיו? אני שואל שאלה: זה אומר שאפשר לזרוק את כל האנשים ולהשאיר את הרבי, כמו שיש רבנים שחושבים? לא, אתה חכם!

שומע: אין מלך בלא עם.

מגיד שיעור: נכון! לא רק אין מלך בלא עם, אין משמעות. הרבי הוא לית ליה מגרמיה כלום, כמעט. הרבי הוא הדבר הקטן ביותר, הרבי לא תופס כל כך הרבה מקום. לא שהרבי משתלט; אם הרבי לפעמים הוא בעל גאווה, הוא משתלט על המקום של כל אחד, זה לא רבי, זה סתם שוטה, סתם דיקטטור. רבי או מלך, מלך דקדושה, הוא באמת תופס הכי פחות מקום. הדבר היחיד שהוא עושה הוא, הוא נותן לכל אחד – עכשיו הכל קוהרנטי, זה נקרא קוהרנטיות, נכון? עכשיו הכל קוהרנטי.

אפילו החלקים השליליים והחטא מקבלים מקום בסדר

תרגום לעברית

יש כאן רבי, הוא מלמד; אפילו מי שהוא עובר [פושע], מי שהוא חצוף [חוצפן], גם לו יש מקום – הוא החצוף, מבינים? מה שאנחנו אומרים הוא חשוב מאוד, אנשים צריכים להכיר טובה לכל אחד.

שואל: כל בית כנסת צריך שמועסר.

מגיד שיעור: כן, בדיוק, צריך להכיר טובה: “כל פעל ה׳ למענהו וגם רשע ליום רעה” [ה׳ עשה הכל למטרתו, ואפילו את הרשע ליום רעה (משלי טז, ד)]. אנשים חושבים שמשני הצדדים לפעמים עושים את הטעות: גם הכופר, החכם שבאחורי בית הכנסת כועס על בית הכנסת. אילולא בית הכנסת לא היית יכול להיות חכם, נכון? גם אתה חלק ממנו. זה חסר, צריך להיות… לא, אבל אני לא אומר “צריך להיות”, אתה חלק מזה, אתה לא מחוץ לזה.

מישהו אמר שהוא רוצה להיות דתי, כי רק אנשים דתיים יכולים לחטוא. מבין למה הוא מתכוון? אם אתה חוטא, אתה חוטא! בסדר, אני חוטא יותר, חוטא פחות, אני עושה תשובה, לא עושה תשובה, אתה לא… יש משמעות לחייך. אתה מבין? לחיים שלך יש באמת משמעות. משמעות לא אומרת שלא חוטאים. משמעות אומרת שכשאני חוטא יש לזה משמעות. עכשיו אני חוטא, עכשיו אני עושה תשובה; עכשיו זה יום כיפור אני עושה תשובה, עכשיו זה יום רביעי אני לא עושה תשובה. יש משמעות, יש סדר, לא אבודים.

ומה זאת אומרת המשמעות?

שואל: גוי, גוי, בדיוק.

מגיד שיעור: כן, כן, שיהיה כך, הוא באמת אין לו, כי הוא עומד בבית המדרש, הוא יכול רק לשטוף את הרצפה, הוא לא יכול להיות חלק מבית המדרש, לא נותנים לו חלק. אולי יתנו לו, הוא יכול, הוא לא יכול, אבל זה לא נוגע אליו, נכון? לכן אפשר לקרוא לזה סובייקטיבי, כי זה המקום שלך במצב. לא פשט שזה אמת שצריך ללכת לבית המדרש, שאני סוג של יהודי שהולך לעבוד, לא לבית המדרש, נכון? אז…

—

ההכרח ההדדי בין התכלית לשאר הדברים

הכלל של הרמב״ם: שאר הדברים בונים על התכלית

הדבר החשוב להבין הוא שזה מה סוג הארגון שהתכלית הוא. אם אני אומר שיש דבר אחד שסביבו מסתובבים דברים, זה לא אומר שהוא משתלט על שאר הדברים. לא רק שזה לא אומר, בדרך כלל זה אפילו לא רוצה להשתלט על שאר הדברים, כי יש סיבה למה צריכים להיות כל הדברים האלה: שכולם פועלים על – לא רק שהם פועלים על, הם עושים את התכלית. את זה צריך להבין.

כמו שהרמב״ם אומר: אם יש דבר שהוא התכלית של דבר שני, וצריכים את הדבר השני, הוא לא התכלית שלו. מבינים? תכלית אומר: כדי להגיע אליך, מגיעים לזה. כדי להיות רבי צריך להיות שמועסר. אוי, כמה יפה היה נראה רבי בלי שמועסרים! הוא לא רבי של קהילה, הוא רבי של קבוצת רובוטים. צריכים להיות שמועסרים, נכון? השמועסר עושה אותו לרבי, והרבי עושה אותו לשמועסר. הם מדברים זה לזה, הם חלק מאותו סיפור.

לחיות בלי סיפור מרכזי אחד זה תוהו ובוהו

בסדר, המילה “סיפור” היא דבר טוב, היא דבר טוב, נכון? כל התפיסות. אדם, כשאומרים שלאנשים אין משמעות, מישהו הוא, אני יודע, אתאיסט או גילוי – עזוב את המילה אתאיסט – אבל אם אתה חי בלי שום סיפור של החיים שלך, זה הדבר הבסיסי, או אם אתה חי בלי שום תחושת קהילה, בלי להשתייך למשהו מלבד לעצמך, או אפילו בתוך עצמך: אין לך דבר אחד שסביבו מסתובבים החיים שלך – דבר אחד, לא יכול להיות יותר מדבר אחד, כי אז כבר יש בירור נוסף, כמו שתי רשויות, כאלה, מבינים? – אם אין דבר אחד, אז החיים שלך כאוטיים. זה תוהו ובוהו, אין כלום. יש יום זה, יום אחר, מה שיהיה.

שואל: [הערה לא ברורה]

מגיד שיעור: כן, כן, כן, שלא תהיה צרה, מה שזה עוד שיחה, אבל על שני… אה, טוב, אני רוצה לומר, אבל בואו נגיד שאין כלום, אני לא מדבר כשיש משהו. אם אין כלום – והרבה אנשים במציאות, כברירת מחדל לאדם אין כלום. הוא יכול להסתובב, הוא, אני יודע, בחור, הוא לא יודע לאן הוא שייך, הוא לא יודע בשביל מה הוא, אז אין לו כלום. הפשט הוא: אתה לגמרי אבוד. לא כן, כן, אבוד. מה זאת אומרת אבוד? ממש, אני לא יודע איפה אני. אני יודע שעכשיו אני רעב, אני אוכל. זו לא סיבה לאכול.

מבינים מה אני אומר? לא שהאוכל לא טוב, האוכל טעים, אבל עכשיו אני אוהב אוכל, עכשיו אני אוהב דבר שני, פעם שלישית אני אוהב דבר שלישי. מה הדבר?

—

הפשט האמיתי ב״אוכלים כדי ללמוד”

לא כוונה דתית, אלא עובדה של חיים מסודרים

כשמישהו אומר את מה שאומרים ליהודי – רגע אחד, רגע אחד – כשאומרים שיהודי הוא סוג של דבר שאוכל כדי… אנשים חושבים שאומרים שיהודי הוא סוג של דבר שאוכל כדי שיוכל ללמוד, זה אומר שצריך לאכול בדתיות. זה לא אומר כלום! זה אומר רק: לא רגש, זו עובדה.

זה אומר רק, בדיוק, זה אומר רק – זה בכלל לא אומר, מה שדיברנו בפעם הקודמת, זה בכלל לא אומר שצריך לאכול לשם שמים. לא צריך בכלל לאכול לשם שמים. זה אומר: אתה אדם שיש לו סדר בחיים. סיפור החיים שלי הוא: נולדתי לאמא יהודייה, אני הולך לשכב בבית קברות יהודי, אולי יקחו אותי לגן עדן יהודי, מה שיהיה. יש איזשהו מהלך, אני יודע איפה אני. מבינים מה אני אומר?

זה אומר להיות יהודי, נכון? ובתור להיות יהודי אני אוכל ארוחת בוקר – גוי גם אוכל ארוחת בוקר – כי אני אוכל, בסדר, אולי אני אוכל בתור אדם, אני יודע מה אדם בשביל, מה שזה, אני אוכל ארוחת בוקר ואני אוכל צהריים ואני אוכל שבת וערב שבת. יש ארגון מסוים של החיים שלי. עכשיו, הכל מאורגן, הכל מסודר, כל הדבר מסודר.

המושג של תכלית כמרכז שמארגן את החיים

משמעות כאמת אובייקטיבית

מגיד שיעור: כשאמרתי “משמעות” אני מתכוון לשיא, אני מתכוון לאמת. אם התכלית, כי “משמעות” אומרת לאן אתה שייך באמת. אם מישהו רק מדמיין שהוא עומד ליד שולחן הרבי, ואין רבי, אין שולחן, הוא מדמיין. כמובן, כמובן שזה אמת. יש הרבה רמות של אמת, אני לא נכנס לזה עכשיו. אבל כמובן שצריך להיות אמת, צריך להיות אובייקטיבי, ולהיות אובייקטיבי.

⟦#2⟧

הבעיה עם שיטת הרמב״ם לגבי תכלית החיים

הקושיה: כמה זמן אדם חושב באמת על הקב״ה?

מגיד שיעור: עכשיו, הדבר הוא, ועכשיו, אם הדבר, כלומר יש דבר שהוא המטרה שלו. אני חושב שזה התירוץ שלי אם אנשים אומרים: “אה, אז מה שהרמב״ם אומר שאדם צריך רק לחשוב על הקב״ה? כמה דקות בשנה אדם חושב על הקב״ה? אפילו מי שלומד כן רמב״ם? שלוש דקות בשנה בערך.” שש דקות בשנה? בסדר, שש. למה?

תלמיד: בדבר כל כך חיצוני, מדברים עכשיו על חכמה, נכון? להבין, איך אתה לומד. מה אתה מתכוון?

לשמור על סדר הלימוד מול שאלות צדדיות

מגיד שיעור: בסדר אז, כל הדברים שאני לא רוצה לענות עליהם. בסדר. צריך להיכנס, בדיוק, צריך להיכנס להבין. בדיוק, העניין הוא, אני שואל קושיה – הלו, הלו, אני רוצה לענות על שאלה כאן, שאנשים רוצים לומר.

אתם יודעים, תקשיבו, אתם רוצים לבוא, הכנתי שיעור היום, ואתם רוצים לשמוע שיעור אחר, אין בעיה. יש סדר! לא שמעתם? יש סדר! אם מישהו, אם אני אגיד כל – אמרתי את זה הרבה פעמים. אם אני אגיד כל שיעור שאתם שואלים ואתם שואלים, יהיה עולם התוהו. יש סדר, יש סדר, ואני אומר עכשיו זה השיעור שאני אומר עכשיו, כבר, אני אגיד את זה פעם נוספת. הנה, מבינים, בסדר?

התוצאה העצובה אם רוב החיים הם בלי תכלית

את זה אפשר לענות, רבותי. תשמעו מה יש לי לומר. אפשר לומר כך, ממילא אנשים, אני מכיר אנשים, הם נעשים מאוד עצובים. אז למעשה, זה לא אפשרי.

אגב, אפילו כשזה כן אפשרי, צריך גם ללכת לשירותים, צריך גם לעבוד, צריך רוב הזמן, רוב, ממש בזמן, אפילו הרמב״ם עצמו, רוב הזמן עובר על דברים אחרים, חוץ מאדם שהוא פרוש. בסדר, יש אדם אחד. זה מאוד עצוב! אומרים אנשים, בסדר, אז השיטה עושה אנשים מאוד עצובים, אומר שרוב הזמן הוא ממש צל, זה לא הולך, “בהבל בא ובחושך ילך”, זה הולך לשום מקום. אז מה קורה כאן?

התירוץ: תכלית אומר המרכז שמארגן

משל א׳: המלך בארצו (וביקורת על ספרים חסידיים)

קא משמע לן, אני אומר שזו בכלל טעות. כי הרעיון של לומר שדבר הוא התכלית הוא לא שזה ישתלט על הכל, שזה ישתלט על הכל על הכיסא.

כמו המלך, כשיש מלך בארץ, הוא לא משתלט על הכל. עדיין יש רמזורים וחיילים לרמזורים ואנשים שמנקים את הרחוב. המלך לא אומר “אני הולך לנקות את הרחוב”, והמלך גם לא אומר, לא כמו שהספרים החסידיים אומרים, שאיש הרמזור והשוטר צריך לחשוב “אני רק הכוח של המלך”. הוא לא צריך לחשוב שטויות כאלה. זה בגלל שהספרים החסידיים לא מבינים את המושג של תכלית, שהם צריכים לומר דברים כל כך משוגעים. הוא צריך רק לדעת שהוא עדיין בארץ של המלך.

המלך תופס רק כיסא אחד. זה הכי קטן, איך בואו נגיד הכיסא הכי גדול שיש למלך, עדיין רק מיליונית מהמדינה, נכון? הוא צריך רק לעמוד, המלך צריך רק את המקום. להחליף את המלך, לא להיות מלך, לא להיות תכלית, זו רק נקודה קטנה אחת. אבל אם שם יהיה התכלית הלא נכון, אז יהיה הכל לשווא, כי אם זה התכלית הלא נכון אומר שזה לא יכול להיות התכלית. “לא נכון” אני לא מתכוון שזו עבירה, משהו שלא יכול להיות… משהו שלא צריך לחשוב עליו. אני כבר מדבר איתו.

לא צריך לחשוב על זה כל היום. לא רק שלא צריך, אלא זה לא אפשרי. אז אלא מאי? אז לא זה אומר.

משל ב׳: שבת והשבוע (וביקורת על “קדש את החול”)

היה יפה, אני לא מדבר עכשיו על עולם הבא, שם חושבים על הקב״ה כל היום. אבל עכשיו, בעולם הזה, רק אומר אדם, כמו שיש שבוע ויש שבת, כן? “ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות”, בסדר, שבת יהיה “שבת לה׳ אלקיך”, זה חשיבה.

אז אומרים שצריך לנסות לעשות יותר מהשבוע שבת, בואו נוסיף מחול על הקודש? לא, לא צריך, בסדר? ומה שצריך רק לעשות זה להבין שכל השבוע מסתובב סביב השבת. הוא לא צריך לזוז, הוא לא צריך להיות קדוש.

יש את כל הדרשות, כל החברים שלי אומרים את הדרשות: צריך לקדש את החול. אני נגד זה. לא צריך לקדש כלום. קודש מושלם. אני אומר את זה בדרך טובה יותר בלי לבלבל את הראש. נכון? לא צריך לקדש את החול. לא צריך לומר שזו מצווה לעבוד. זו לא מצווה לעבוד, כי אז המילה מצווה לא אומרת כלום. מצווה אני מתכוון, כשאני אומר מצווה אני מתכוון לומר, שאדם שוכב במוח, והוא חושב עכשיו על הבורא, הוא מבין עכשיו את הקב״ה, כמה מלאכים יש, הוא מבין למה יש כל כך הרבה. זה מה שזה אומר מצווה, אני מתכוון לחכמה. כן? לעבוד זו מצווה במובן שצריך לעשות את זה. אבל לא זה אומר קדושה, לא קדושת החול.

החול אומר באמת שבברכת הבדלה צריך להתרגש בדיוק כמו בקידוש. מה? כן, הרמב״ם אומר ששניהם דאורייתא. הקב״ה הוא “המבדיל בין קודש לחול”, בדיוק טוב. כן.

בקיצור, מבינים מה אני אומר? אז בוודאי אני אומר שהחול נשפע מן הקודש. לא שעושים אותו קצת קודש, לא הפשט שיש קצת חול אבל מנסים לעשות יותר שבת בחול. לא! צריך רק לשים שבת בשבת. מספיק ששבת הוא שבת, עכשיו מסתובב כל השבוע סביבו, מבינים?

כמו שמספיק שהמלך יהיה המלך, שלכל הארץ יש מלך. לא שכל הארץ חושבת על המלך כל הזמן, הם חושבים על אחר. הרמב״ם אומר שמי שחושב הוא “בהיכל המלך”. טוב מאוד, אבל לא כל העולם הוא בהיכל המלך והקב״ה לא עשה את העולם שיהיה רק היכל המלך. זה הדבר שצריך להבין, והמילה תכלית אומרת רק: זה מארגן הכל. זה לא אומר שזה משתלט על הכל. מבינים?

משל ג׳: הרבי שמארגן דרך נוכחותו

עכשיו צריך עוד להרחיב, אבל זה כבר עשר, צריך להבין עוד כמה דברים. אחד הוא שאפשר לחזור לדרכים ולהראות איך כשיש עיקרון מארגן, למעשה זה מלמד דברים מסוימים על הכל.

כלומר, כמו שאני אומר משל מהרבי שלי. כשהרבי נכנס, הרבי לא צריך לומר לאף אחד איפה לעמוד. אם הוא צריך לומר לכל אחד איפה לעמוד הוא לא רבי טוב. הרבי, בזה שהוא עומד שם, כל אחד יודע איפה לעמוד, כי אתה מבין, אתה מרגיש את עצמך: אני שייך כאן, אני שייך שם. הוא מבין כבר לבד. אז הרבי, בתוך זה שהוא רבי, הוא מארגן את החיים.

למשל, אני אומר לאדם שהתכלית של החיים הוא לחשוב, אני לא אומר יותר כלום. אני לא צריך לומר יותר כלום. אם ממילא הוא חושב שהוא הולך לצום והוא לא הולך לאכול, לא אמרתי את זה. אולי כן, אולי לא. ממילא צריך רק ללמוד בכולל, לא ללכת לעבודה? למה, גם לא אמרתי את זה! צריך לזכור שתכלית אומר: כשדבר חשוב, קצת ממנו יותר חשוב מכל השאר, נכון?

⟦#3⟧

המושג של “קבע” ו״עראי”

עיקר וטפל מול מספר השעות

אם מישהו אומר שהדבר החשוב ביותר הוא ללמוד, ממילא צריך ללמוד יותר שעות ממה שעובדים – שטויות! זה לא כתוב בשום מקום.

כתוב במשנה: “עשה תורתך קבע, ומלאכתך עראי” (אבות א, טו). “עראי” יכול להיות מאוד ארוך. בוודאי זה אומר את זה, בוודאי זה אומר את זה: “קבע” ו״עראי” אומר רק שזה העיקר וזה הטפל.

סטייה הלכתית: אכילת קבע ואכילת עראי במזונות

תרגום לעברית

עכשיו, אתה מודרני? אתה מכיר את כל היהודים. רגע אחד, רגע אחד, אתה עושה קביעות? אתה אחד מהאנשים. אחד שעושה קביעות, זה אומר אצלו שהוא לומד שלם… אתה עושה קביעות. לא, אני מסביר: קביעות, כן, קבוע, וממילא הכל… עראי פירושו פחות חשוב. רגע אחד, אתה אוכל מזונות שבוע שלם, אתה עושה מזונות? אכילת עראי יכולה להיות גדולה מאוד.

⟦#4⟧

זה נעשה שאלה האם לברך ברכת המזון באמת. הוא לא מסכים, הוא לא מסכים. אני מתכוון למזונות רב, עראי פירושו שאפשר לאכול כמה שרוצים, עד שהחכמים אומרים שיש שיעור.

מה שכתוב, תשמע, לא, מה שכתוב שיש שיעור שעושה אותו קבע, זה משום שבדרך כלל כשאדם אוכל – אצל אנשים של היום אפשר לאכול הרבה מאוד וזה נשאר עראי, כי כל החיים הם מציאות של עראי. כשהוא מתיישב לסעודה, לנטילת ידיים ללחם, זה עושה קבע אפילו הוא אוכל פחות. זה פשוט כך, כמובן, הלכה, אבל הוא מתיישב.

מי שרוצה לטעון שלהתיישב לאכול ארוחת ערב מחייב לברך ברכת המזון, אני יכול לשמוע. מתיישבים, אבל מי שמתיישב לסעודה, האם הוא קבע סעודה לאכול לחם, לאכול מזונות, זה נושא אחר. זה יותר מסודר, לגבי מסודר, נכון? אז אם רוצים אפשר ליטול ידיים על מזונות גם, זה אותו דבר, צריך ליטול ידיים.

⟦#5⟧

ראיות שה״מרכז” צריך להיות קטן בכמות

ראיה א׳: החיוב של קריאת שמע הוא רק שישים שניות ביום

אז מה שאני רוצה לומר הוא שכתוב שזה הטפל, בוודאי, לא כתוב בשום מקום שבגלל זה צריך ללמוד יותר שעות.

להיפך, כשיהודי אומר “שמע ישראל” הוא יודע שמדאורייתא וגם מדרבנן, כמה דקות ביום צריך לחשוב על הקב״ה? בערך 60 שניות, שמע ישראל בבוקר ובלילה. בסדר? “בשכבך ובקומך”, אז היו יוצאים. זה עשה שכל היום היה בו שמע ישראל. זה הכל!

ו״כל המוסיף גורע”. אני מתכוון באמת, שככל שמוסיפים יותר… לא, בסדר, כדי לומר שמע ישראל צריך לחגור חגורה. נכון? עכשיו מה, החגורה חשובה יותר מ״ה׳ אחד”? אתה מבין?

ראיה ב׳: הרמב״ם באגרת תימן לגבי “ה׳ אחד”

הרמב״ם אומר באגרת תימן דבר נפלא. הרמב״ם אומר שיש דברים שהם האמת של כל התורה וכתוב רק פעם אחת בכל התורה. והרמב״ם אומר דוגמא: “ה׳ אחד”. אתה יודע כמה פעמים כתוב בתורה שיש רק אל אחד? פעם אחת. בפרשת… נכון?

תלמיד: ואתחנן.

מגיד שיעור: בפרשת ואתחנן. פעם אחת בכל התורה. אדם יכול לקרוא את כל התורה חוץ מואתחנן ולא לדעת שיש רק אל אחד.

⟦#6⟧

ראיה ג׳: גדלות משנה תורה מול מורה נבוכים

אתה מבין? אומר הרמב״ם… ואנשים שואלים את הקושיה. אתה מבין שאנשים שואלים קושיה כזו? זו אחת הקושיות ששואלים. ואתה מבין איזו שטות זה? אנשים שואלים: איך יכול הרמב״ם לומר שהתכלית היא ידיעת השם ולא כאילו הלכה? הרמב״ם כתב ספר גדול שלם להלכה [משנה תורה] וספר קטן לידיעת השם [מורה נבוכים]!

בסדר, ולכן מה? הבנת משהו שמדברים איתך? כמה גדול משהו, זה עושה את ההבדל? ההבדל הוא מה המרכז. אם זה המרכז והכל מסתובב סביבו, המרכז יכול להיות קטן מאוד. המרכז חייב להיות קטן, לא רק… אם הוא גדול זה כבר חפצא אחר. זה הופך לדבר שלם אחר. זה הרעיון הבסיסי שלי.

התרגום של שמונה פרקים כהקדמה למורה נבוכים

אני אגיד, צריך עוד להמשיך להסביר, קצת יותר איך זה עושה הבדל. שהארגון הזה הוא חלות של אי-הארגון. התכלית…

בעצם זה היה קשור לדבר שני. כי הוא אמר שהם היו צריכים לתרגם… התרגום הוא סתם דבר צדדי. אבל הוא אמר שר׳ שמואל אבן תיבון וחבירו היו צריכים לתרגם… ראשית הוא תרגם את המורה ואחר כך תרגם את שמונה פרקים. והוא אומר שבהקדמה שלו הוא מסביר שזו הסיבה לתרגום שמונה פרקים: כי זה מוביל למורה נבוכים. ואנשים חושבים שזו פוליטיקה, שזו מחלוקת, אבל זו לא מחלוקת.

למה סוקרטס לא התערב בפוליטיקה, כוח החכמה, והמשמעות האמיתית של השגחה

סוקרטס ופוליטיקה ב״אפולוגיה”

מגיד שיעור: הבנת? אה, הבנתי. בסדר. אגב, אותו דבר. סוקרטס אמר שהוא לא עוסק בפוליטיקה. למה לא? ב״אפולוגיה”. למה הוא לא עוסק בפוליטיקה?

הוא אומר: תראה מה קורה כשהוא רק מתקרב למדינה. הורגים אותו. הוא אומר: תדמיין אם הייתי פעם אחת אומר מה אני מחזיק לעשות, הייתי כבר מזמן מת. אז, נכון? אז, עכשיו אנשים חושבים, מה? הרגו? הם הרגו אותו בסוף. אה, בבית הדין. אז הוא מסביר.

ה״דיימון” של סוקרטס (מלאך) ושליחותו

הוא גם אומר שהנבואה שלו, ה״דיימון” שלו – היה לו מלאך שאמר לו הכל מה לעשות – הוא מעולם לא אמר לו לעסוק בפוליטיקה. זה גם פשט יפה מאוד. כן, בוודאי. דיימון. דיימון פירושו רוח טוב, רוח, מלאך, משהו כזה. לא ציני. הוא האמין בזה. עכשיו, הוא לא היה אדם חכם? אף אחד לא צריך ללוות ממנו חכמות. לא, לא. בסדר, אז, בסדר, אני אראה לך, אני לא יכול להתחיל להסביר לך. עזוב את כל הדברים. אני רוצה לומר לך משהו אחר.

הוא אמר שיש לו מלאך, דיימון זה נקרא ביוונית, שאומר לו מה לא לעשות. אף פעם לא אומר לו מה לעשות, רק אומר לו מה לא לעשות. אם הוא עדיין יודע שהוא עושה את הדבר הלא נכון, עוצר אותו. לא, רואים שיש לך, חושב שיש לך מצפון. יש אנשים שיש להם דיימון. רוב האנשים אין להם גם מצפון. יש להם רק מה שאמא שלהם אמרה להם. עכשיו, מלאך קטן. אני מדבר כאן על מלאך גדול.

עכשיו, אז, זה מה שהוא אמר. אבל הוא אמר למה – הוא יכול להסביר את המלאך, למה המלאך אומר כך – אומר הוא, כי הוא נשלח לעולם כדי לעורר את החכמים, אנשי יוון, אנשי אתונה, כמו זבוב שהולך על סוס, נכון? אנשי אתונה, כמו זבוב שיש סוס שישן ובא זבוב ומדגדג אותו. אז הוא אמר שהוא הזבוב הזה.

עכשיו, איך הוא מעורר? על ידי כך שהוא שואל קושיות לאנשים, והוא גורם להם לחשוב. ומה הוא גורם על ידי שהוא גורם להם לחשוב? לדאוג לנפשם, ולא רק לגופם. זה מה שהוא אמר.

סוקרטס כפוליטיקאי האמיתי

עכשיו, אם הוא הולך להתחיל לדבר פוליטיקה, זה אומר, זו הדרך לומר שהוא באמת המנהיג הגדול ביותר. מבין? לכן בעצם הם שמעו את הנאום שלו והם רצו פי שניים להרוג אותו, כי הם תפסו מה הוא… חלק לא תפסו, אבל אם היית מבין את זה. “האפולוגיה” של סוקרטס היא כמו סיבה למה צריך להרוג אותו, זה לא הגנה טובה במיוחד, זה כמעט ההיפך.

אבל מה שהוא אומר הוא, שיש לו תפקיד, הוא הפוליטיקאי הגדול ביותר, באמת. מה פירוש פוליטיקאי? מי שיש לו כוח על אנשים. יש לו כוח, נכון? הוא יכול לגרום לאנשים אחרים לעשות דברים, נכון? עכשיו, אם אתה חושב שהעולם פועל על כוח בסיסי, על, נגיד, רטוריקה, מי שיכול לומר את הדרשות הטובות ביותר, מי שיכול לגרום לכי שיותר אנשים יצביעו בעדו, אז אתה באמת חושב שזה המקום שבו צריך לעשות דברים. אבל סוקרטס, יש לו את סוג הכוח שיש לאלוקים.

—

כוח החכמה והפשט במעשה בראשית

“אסתכל באורייתא וברא עלמא” – בריאה דרך הסבר

אתה יודע שהקב״ה מעולם לא גרם לאף אחד לעשות שום דבר? הוא רק הסביר דברים? אמרתי לך ב״טימיאוס” כתוב ש״בראשית ברא אלקים” פירושו – המדרש העתיק מהם – “בראשית ברא אלקים” פירושו, אלוקים אמר שיעור, הוא הסביר לעולם שכדאי שיתקיים, ולכן העולם קיים.

“בראשית בחכמתא”. “בראשית בחכמתא” פירושו, או המדרש שאומר אצל האדריכלים, או שהוא עשה כמו תוכנית, “אסתכל באורייתא וברא עלמא”. מה זה “אסתכל באורייתא וברא עלמא”? זה מטורף איך אנשים כל כך מבולבלים. “אסתכל באורייתא וברא עלמא” פירושו שהעולם לא קיים כי אלוקים חזק יותר מהעולם, וגרם לו להתקיים. העולם קיים כי הקב״ה אמר שיעור, הוא הסתכל בתורה והסביר לעולם, כביכול – מה שזה לא יהיה, זה משל – הסביר לעולם שכדאי, שזה הגיוני להתקיים. ולכן הוא התחיל להתקיים.

“ויאמר”, כתוב “ויאמר אלקים יהי אור”. מה פירוש “ויאמר”? “ויאמר”, הוא ציווה? צעק? “ויאמר” – הוא אמר, הוא הסביר. הוא נתן הסבר למה טוב שיהיה אור, “ויהי אור”.

עכשיו אתה שואל קושיה טובה. לפני כל זה בואו נשב בהתחשבות, בסדר? משל, כן, מה שזה לא יהיה, זו הבעיה, אבל אני רק נותן לך משל טוב יותר. משל טוב יותר. אנשים חושבים שאלוקים…

תלמיד: [לא ברור]

מגיד שיעור: לא, זה הפשט הפשוט, זה הפשט האמיתי. לא הפשט הפשוט, זה הפשט האמיתי. הפשט הפשוט של הפסוק ושל המדרש, המדרש בשם… כן.

תלמיד: אם כך… [לא ברור]

מגיד שיעור: לא, לא, לא, תורה פירושו שזה לא יהיה הגיוני, זה לא יתקיים. לא, כמובן שלא. כי זה קיים כי זה הגיוני, זה הנמשל של המשל שלי, נכון?

הטעות של פוליטיקה דתית: המלך מול החכם

אבל כמובן, לא רק – ומה שאני אומר לך חשוב מאוד. כאילו אני הולך מהר מדי, זה כמעט שתיקת התורה, כי לאנשים יש מאוד רע… וזה הנושא של בחירות ושל פוליטיקה. אנשים, אנשים דתיים, במיוחד לכן פוליטיקה דתית כל כך מבולבלת, כי לאנשים דתיים יש פרשנות הפוכה ל״אסתכל באורייתא וברא עלמא”. הם חושבים שזה אומר שהתורה היא הדבר החזק ביותר. התורה היא הדבר החלש ביותר. הדבר החלש ביותר במובן של כוח פיזי.

אז זה הדבר החזק ביותר במובן, אם אתה מבין ככה: אפלטוניסטים תמיד אומרים, כמו שסוקרטס אני חושב תמיד אמר: מי חזק יותר, המלך או מי שאומר למלך, היועץ, מה לעשות? מי חזק יותר, הרבי או הגבאי? הגבאי, נכון? היועץ, הוא הרבה יותר חזק, נכון? הוא בעצם עושה את התוכנית למה המלך צריך לעשות. המלך הוא רק המבצע, הוא רק עושה את זה. נכון? אז בחיצוניות, לנראה לעיניים, זה נראה כאילו המלך הוא החזק ביותר, אבל באמת החזק ביותר הוא החכם. האדם החזק ביותר במדינה הוא החכם, החכם שהמלך מקשיב לו, כמובן.

אבל אגב, אה, לכל מלך יש חכם, הם פשוט לא יודעים מי זה. כמו הרמב״ם… לא, כי מישהו ממציא את כל הרעיונות. לא, תמיד יש – אני רק רוצה לשוחח איתכם – תמיד יש, כולם פועלים, בני אדם פועלים לפי רעיונות. זה, אתה לא יכול לפעול בלי רעיון מסוים, לפעמים הם רעיונות מבולבלים. והרעיונות האלה מעולם לא הומצאו על ידי המלך, זה תמיד הומצא על ידי איזה בחור איפשהו בשטיבל.

תלמיד: [שואל האם אלוקים הוא החכם עצמו]

מגיד שיעור: אלוקים הוא החכם עצמו, כן. לא רק, המדרש ממש מתאר את זה שאלוקים הסתכל… המדרש אומר שבדיוק כמו שאדם לא עושה בית בלי להסתכל בתוכניות, אלוקים הסתכל בתוכניות ועשה את הבית. כתוב במדרש. והרמב״ם אומר שהמדרש הזה הועתק מילה במילה מאפלטון. הרמב״ם אומר את זה בזה הלשון בחלק ב׳: “שלשון זה היא לשון אפלטון”. כן, הרמב״ם שם לב שהמדרש מעתיק את הלשון, לא רק את הרעיון, הלשון של אפלטון. “הסתכל בספר”, כן, כמובן, מסתכל בתוכניות.

—

פחדנות, בושה ואלימות רטורית

האם סוקרטס היה פחדן?

עכשיו, ומה אני אומר? מה שאני אומר, לכל זה, זה רק שאתה צריך להבין, שכשאנחנו אומרים שסוקרטס… אנשים חושבים שהוא ממש רוצה שתחשוב על הדברים הקטנים האלה. הוא אומר את זה בקריצה כפולה. כשאנשים חושבים שסוקרטס אומר, יש לו פחד מפוליטיקה כי הוא יותר מדי שנוי במחלוקת. אם הוא יגיד מה הוא באמת חושב… זה באמת, אבל אנשים שחושבים, רוב החברים שלי שחושבים שהם מסתירים את הדעות האמיתיות שלהם, כי הרבי שלהם יתרגז, הם לא מכבדים כמה רדיקליות הדעות האמיתיות. אולי הם מדברים לא. כי זה לא שהם יתרגזו. דברים הרבה יותר גרועים היו קורים. אתה מבין?

ומה הוא אומר? אז אנשים חושבים, אה, אז אתה אומר שאני פחדן. לא מתאים. זה לא יכול להיות שצריך להיות פחדן. סוקרטס היה מאוד נגד להיות פחדן. אז אם מישהו הוא פחדן, אז הוא בכלל לא בשר ודם.

תלמיד: מה זה פחדן?

מגיד שיעור: פחדן, פחדן.

תלמיד: פחדן.

מגיד שיעור: הוא פחדן. כן? הוא להיפך. יש לו פחד. הוא לא עומד על שלו, כי יש לו סתם… לא, לא. פחדן זה הדבר הראשון שאסור להיות.

דיון הלכתי: פחדנות ובושה לגבי פסול עדות

אם אתה פחדן, אז אתה פסול לעדות, אתה יודע, נכון? פחדן פסול לעדות. מה זאת אומרת? אפשר ללחוץ עליו. כל אדם שאפשר ללחוץ עליו, הוא אומר, זה פסול לעדות, הא?

תלמיד 1: כמו אישה.

מגיד שיעור: מקל וחומר מאישה. כמובן. לא, פחדן פסול לעדות, כמובן. כתוב בחושן… שו״ת חת״ם סופר, באמת.

תלמיד 1: מי שאין לו כבוד, מי שאין לו בושה. זה אותו רעיון.

מגיד שיעור: זה לא אותו רעיון.

תלמיד 2: לא, זו נקודה שנייה.

מגיד שיעור: זה לא אותו דבר. בושה פירושה, לא, בושה פירושה רק שיש לי מוניטין להגן עליו. מה המוניטין שלי? שאני אדם ישר. נכון? אם מישהו ש, למשל, נבזה, אין לו כבוד עצמי, זה אחד… זו דרך מאוד פשוטה לא להיות פחדן.

רטוריקה כצורה של אלימות

עכשיו, אבל על כל פנים, אז זה לא בגלל פחדן. אז זה גורם לך לחשוב שזה בגלל שהוא פחדן, אבל זה באמת ההיפך. זה בגלל שהוא מבין את כוח החכמה.

העכמה והשליטה: הבנת כוחה של חכמה

עכשיו, אם אתה מבין את כוחה של חכמה, אתה לא חושב שהדרך לעשות את מה שהחכמה עושה היא להשתמש בכוח פיזי. או אפילו, לא אפילו כוח פיזי, דרך אגב, סוקרטס אפילו חשב, אפילו כוח רטורי אתה לא צריך להשתמש. “אני חכם, אני יכול לומר דרשה שיכולה לשכנע כל אחד.” זה גם אלימות, אתה יודע? אנשים חושבים שאלימות זה רק כשמכים. אלימות זה גם כשאומרים משהו כזה, משל כזה, שגורם לך לחשוב כמו האדם ההוא, וזה לא נכון. נכון? זה קשה.

כן, כן. ממש, ממש קראתי את הפרק עם מישהו, כמו להתווכח עם מישהו, והוא אומר: “זה רק אמרתי לך כדי לכפות עליך קצת. עכשיו אני באמת הולך להסביר לך את זה.” ומה שהוא אמר היה רק קטע רטורי, כמו: במה אתה מחזיק? אילו לשיטתך זו קושיה. זה בכלל לא הולך לי. תגיד לי את האמת. נכון?

—

השגחה ונבדלות בסוף מורה נבוכים

לעשות “חסד משפט וצדקה בארץ” על ידי היותו נבדל

אז, וסוקרטס אמר: “אני חושב שהדבר שאני מנסה לעשות הוא באמת לשלוט בעולם,” כמו שהקב״ה שולט בעולם, אני רוצה להיות כמו הקב״ה.

והרמב״ם אומר בסוף – זה, אני הולך לספר לכם עוד שיעור שלם או שניים על זה ברמב״ם, זה כל הסיום שכולם חושבים שיש סתירה עם כל הדבר הזה, כי הרמב״ם אומר שנביא, הטוב האמיתי הוא להיות כמו אלוקים ולעשות “חסד משפט וצדקה בארץ”.

אומרים אנשים: “אה, אתה רואה שצריך להיות בארץ?” לא, אתה חכם, אתה לא מבין מה הוא אומר כאן. הוא אומר שהקב״ה, מצד מה שהוא הקב״ה, עושה חסד משפט וצדקה כאן בארץ. לא בגלל שהקב״ה מפסיק להיות הקב״ה, “וירד ה׳” כמו פשט ממש “וירד ה׳”, והוא מפסיק להיות אלוקים ולכן הוא לוקח מקל והוא מכה אנשים כי הוא יכול להכות אנשים.

לא, הקב״ה שולט – ההשגחה פשוט אומרת שהעולם רוצה להיות טוב, ואלוקים שקובע מה זה טוב, עושה את העולם טוב עד הנה. לא אומר שאלוקים, מה שאנשים אומרים, מתערב, הוא מתערב. הקב״ה לא צריך להתערב בשום דבר, הוא נשאר נבדל, הוא לא מתערב, נכון? אבל זה הרעיון, כל הרעיון שהרמב״ם אומר, זה כל החידוש ש״משפט בארץ”, שהוא על ידי היותו נבדל, הוא יכול להיות… באותה דרך, כולם יכולים לראות את זה, נכון? על ידי היותו…

המשל של הנזיר הזקן

אני יכול לספר לך משל. כמו שהיה… ראיתי נזיר, היה נזיר, נזיר זקן, והמנהג של הכנסייה, אין להם חתונה. ואנשים היו באים אליו לעצה עם החברות שלהם ושלום בית וכן הלאה. ושאלו אותו: “אני לא מבין, אין לך שום ניסיון, אז…?” הוא נהג לתת עצות טובות. יש אנשים שנותנים עצות רעות, הוא נהג לתת עצות טובות. אמר הוא: “אתה חכם, יש לי…”

הבהירות של עמידה בחוץ והמבט הרחוק של חכמה

הבהירות של עמידה בחוץ (פרישות אמיתית)

מגיד שיעור: באותה דרך כולם יכולים לראות את זה, נכון? על ידי היותו… אני יכול לספר לך משל, כמו שהיה. ראיתי נזיר, היה נזיר, נזיר זקן. וכך הוא המנהג אצל נזירים, אין להם חתונה. ואנשים היו באים אליו לעצה עם החברות שלהם ושלום בית וכן הלאה.

ושאלו אותו: “אני לא מבין, אין לך שום ניסיון, אז איך אתה אומר להם?” הוא נהג לתת עצות טובות. יש אנשים שנותנים עצות רעות, הוא נתן עצות טובות. אמר הוא לחכמים: “אני מחוץ לזה. כל האנשים מבולבלים, הם אבודים.”

תלמיד: הרבי החסידי? נו?

ההבדל בין פרוש שקרי לפרוש אמיתי

מגיד שיעור: כן, זה אמת. “אני יכול לראות, אני רואה בבירור, אני מבין את זה.”

עכשיו, רק כדי להיות ברור, אם מישהו הוא פרוש בדרך הלא נכונה, הוא פרוש שהוא מתנגש בקירות, שלא באמת רואה, הוא רואה פחות ברור, נכון? רוב הפרושים, הם לא רואים את התאוות יותר בבירור למה שהן, הם רואים את זה פחות בבירור, כי הם ממשיכים לברוח והם מתנגשים בקירות, נכון?

אם אתה סוג של פרוש שהוא פרוש לא בגלל ה… זו הסיבה שאנחנו ממשיכים לומר שרוב האנשים שעושים מלחמת היצר הופכים להיות מאוד, איך אומרים? גברא אלימא, נכון? הם הופכים לאנשים מאוד אלימים, כי הם ממשיכים להילחם עם עצמם והם נלחמים עם כולם.

שליטה ואהבה על ידי הפרדה

אז, אבל אם אתה פרוש, לא בגלל היותך נגד העולם, בגלל הבנת מה זה, אתה מסתכל על זה בבירור, אתה רואה בדיוק מה זה, ויהיו לך גם עצות טובות יותר לזה, יהיה לך גם שליטה טובה יותר על זה. שליטה זה לא להיכנס לדבר ו, איך אומרים, מתאבק עמהם, אתה נכנס למאבק. אני מתכוון לעמוד מחוץ למאבק. הוא האסטרטג, והוא עומד מחוץ למאבק, ועל ידי היותו בחוץ, הוא יכול לשלוט בזה.

זה שלם, זה אני אומר דברים מאוד קלאסיים, אבל אתה צריך להבין. אלוקים יכול להיות בארץ על ידי לא להיות בארץ. ואותו דבר אנשים, בני אדם: הדרך הטובה ביותר לאהוב את האנשים, כמו שאמרנו בשבוע שעבר, אתה צריך לאהוב את האנשים כדי ללמד אותם משהו, הדרך הטובה ביותר לאהוב אותם היא על ידי לא להיות חלק מהם, לא על ידי להיות חלק מהם. ככל שאתה פחות חלק מהם, כך אתה יותר חלק מהם. מבין? כי אתה רואה אותם למה שהם באמת. לא שזה אהבה בגלל איזה דמיון שזה אהבה, אלא זה אהבה כי באמת יש אהבה.

מה אמרת?

תלמיד: אבל איך הוא שולט בזה אם הוא לא בתוכו?

מגיד שיעור: מה אתה מתכוון? על ידי לא להיות בתוכו, כי הוא חזק יותר, הוא עומד מחוצה לו.

תלמיד: פרספקטיבה חיצונית.

כוחה של חכמה והמבט הרחוק

שכנוע אינטלקטואלי מול כוח גרידא

מגיד שיעור: שוב, והשליטה היא שהחכמה עצמה שולטת בזה. ואתה יכול לראות, בעולם הזה הכל נשלט על ידי חכמה בסופו של דבר. מעט מאוד אנשים יש להם את היכולת ללמד חכמה, לדבר, לעשות חכמה בכל דרך.

אני חושב תמיד שאם אחד יכול לשכנע אדם שני במשהו, הוא חזק יותר מרוב הרבנים. אתה תופס למה? יש הרבה רבנים גדולים שיש להם עשרת אלפים חסידים, נכון? אבל הוא מעולם לא שכנע אף אחד מהחסידים האלה בשום דבר, נכון? הם פשוט הקשיבו לו כי הוא חזק מהם. אבל מה שזה לא יהיה, לא על ידי שכנוע שלהם, לא על ידי היותו חכם.

אבל אם יש בחור שפעם אחת אמר לחבר שלו משהו והוא הסביר לו, לא בגלל שהוא מהחברה שמחזיקים בדבר הזה, כי הוא הסביר לו ויש לו יותר כוח, יותר כוח אינטלקטואלי. הוא הסביר לבחור אחד משהו, והוא קיבל את השכל של זה. נכון?

התוכנית לטווח ארוך: המהלך של אברהם אבינו

והכוח הזה בסופו של דבר, אולי לא ישירות… זו הסיבה שאנחנו מדברים על אברהם אבינו, דיברנו ב, אתם שומעים את הדרשות שלי מפסח, כל הנבואה שהקב״ה אומר לאברהם אבינו שזה ייקח ארבע מאות שנה לנסות לעשות את מה שאתה עושה, נכון?

אם אתה רוצה לעשות משהו אמיתי, ואתה מתכנן למחר, אז אתה לא מבין איך הדבר עובד. כי אם אתה רוצה, אתה רוצה לקבל “במה אדע כי אירשנה”, אתה רוצה לדעת דברים, בסדר, בעוד ארבע מאות שנה. ארבעה דורות. אתה צריך ללמד אנשים דברים, וללמד אנשים דברים זה חיים שלמים של ללמד אותם, ואז הילדים שלהם יוכלו לעשות קצת יותר. אולי בארבעה דורות, “דור רביעי ישובו הנה”. כך אומרים שהרבי היה בעל ראייה רחוקה, מבין?

הנצחיות של האמת

תלמיד: תגיד את הנקודה הזו בעברית.

מגיד שיעור: אני אומר שמי שרוצה לפעול בדרך חכמה, הוא חייב, כאילו זה עצמו החכמה או הנבואה, שאתה יכול להסתכל לטווח מאד ארוך, מאד מאד ארוך. כי השכנוע שלך הוא לא, מה אתה אומר, עד לאותו טווח יכול להיות כל מיני דברים, כן? יהיו כל מיני דברים, אבל אני הרי אוחז באיזה שהוא נקודה של אמת, שהוא אמת מעל כל הדברים האלה, בגלל מה שהוא, הוא נכון, ואם אני מלמד את זה למישהו אחד, אז יש לזה איזה שהוא המשכיות שזה נשאר. כל ההבטחה הזאת, כן? “נצח ישראל לא ישקר”, מה זה נצח ישראל? זה רק האמת שלא ישקר, כן? בכל מקרה, אם זה אמת אז מצד מה שזה אמת זה נשאר, לא מצד מה שזה יש לזה הרבה חסידים. וגם אם מצד שזה טוב או מועיל, מה שזה לא יהיה.

חיזוק למי שמצאו את האמת

אם אתה חושב שגילית… זה חוזר למה שאמרתי: כל אחד מהחברים שלי שחושבים שהם גילו את האמת, והם לא יכולים לשכנע אף אחד בזה, אני עושה טעות. או שזה לא נכון, או שאתה לא מאמין באמת.

אז החיזוק שלי הוא במקום לומר שאין לי כוח, לומר: “התוכנית שלי היא לאלף שנה קדימה”. ואתה באמת הולך לפעול. זה מה שאברהם אבינו אמר. אברהם אבינו נכנס לבעיות של העולם, אמר לו הקב״ה: “לך לך לכנען, תשכח מכל החסידים שלך, שאתה מנסה להילחם עם נמרוד, זה בזבוז זמן, לך תעשה לך כמה אנשים, אחרי אלף שנה זה יעבוד”. זו תוכנית חדשה. אלף בית זה ה…