דער תכלית (לערנען) שטיפט נישט אוועק אלעס אנדערש נאר איז זיי מסדר
📖 מקורות לשיעור לחץ לפתיחה
YI אידיש לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
קיצור און געדאנקען-גאנג פונעם פילאזאפישן שמועס
—
1. אריינפיר: דער יסודות׳דיגער פסוק אין ירמיה און די הקדמה צו חובות הלבבות
> [א זייטיגע הקדמה / אבווענדונג]:
> * וועגן די בחירות: מען דארף נישט גיין וויילן. רבי יואל משה האט נישט געהאלטן דערפון, און אפילו די אנדערע צדיקים וואס האבן יא געהאלטן דערפון, האבן אויך באמת נישט געהאלטן דערפון. (עס ווערט צוגעזאגט צו רעדן שפעטער וואס מען דארף אמת׳דיג רעדן וועגן דעם).
> * זוכן א ספר: מען זוכט א ספר “מורה נבוכים” אינעם צימער, וואונדערנדיג זיך וואו די ספרים זענען אהינגעקומען (אפשר צוליב דעם גרויסן חשק פונעם עולם), און מען באשליסט צו ניצן דעם טעקסט אויפ׳ן טעלעפאן.
* דער יסוד פונעם שמועס: דער המשך פונעם פריערדיגן שמועס איז געבויט אויפ׳ן פסוק אין ירמיה: “אל יתהלל חכם בחכמתו… כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה׳ עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי”.
* די היסטארישע ראיה פון ר׳ יהודה אבן תיבון: אין א פריערדיגן שמועס איז גערעדט געווארן וועגן דעם וואס האט אריינגעברענגט דעם רמב״ם׳ס תורה אין ארצות אדום (שמואל מערב / מאגריב) און וועגן א שווערן גלות. כדי צו באווייזן אז די היסטארישע מעשה פון צוויי וואכן צוריק איז נישט אויסגעטראכט פונעם אייגענעם קאפ, ווערט געברענגט א ראיה פון דער “פתיחת המתרגם” (ר׳ יהודה אבן תיבון) צום ספר חובות הלבבות (שער היחוד), געפונען אויף “וויקיטעקסט”.
—
2. דער מהות פונעם מענטש, כלל ישראל, און דער קאמף צווישן שכל און תאוה (לויט דער הקדמה)
א. דער מענטש און די “סגולת בני אדם”
* די מעלה פונעם מענטש: דער אייבערשטער האט באשאפן די וועלט און דעם מענטש. דאס באזונדערע ביים מענטש איז זיין נשמה און שכל – דער כח צו פארשטיין, טראכטן און רעדן (“נפש חיה” – “רוח ממללא”, “ונשמת שד-י תבינם”). דאס איז דער גאנצער טייטש פון זיין א מענטש.
* דער פראבלעם (די צוויי כוחות): צוזאמען מיט דער נשמה און חכמה, האט דער מענטש אין זיין “תולדה” (זיין טבע) אויך אנדערע יסודות: תאוה, שקר און שטותים. אסאך מענטשן ווערן “אויס מענטשן” ווייל זיי ווערן פארשלעפט נאך די שטותים.
* די אויסדערוועלטע יחידים: אין יעדן דור זענען דא איינצעלנע אויסדערוועלטע מענטשן (“סגולת בני אדם”) וואס גייען מיט׳ן “אור החכמה” און נישט מיט׳ן “חושך התאוה”. זיי ווערן גערופן נאנט צום באשעפער (“קרובים אל יוצרם”), “אנשי אלקים” און “אוהביו” (ווי חנוך און נח, וואס “את האלקים התהלך” מיינט אז זיי זענען געגאנגען מיט חכמה).
ב. די אויסדערוועלונג פון כלל ישראל דורך חכמה
* די אבות: אברהם אבינו איז גערופן געווארן “אברהם אוהבי” ווייל ער איז געגאנגען מיט׳ן כח החכמה. ער האט דאס איבערגעגעבן פאר יצחק און יעקב, ביז עס איז געווארן א מסורה (“תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב” – תורה מיינט חכמה).
* די נעמען פון חיבה: צוליב דעם וואס אידן גייען מיט׳ן אור החכמה און נישט מיט תאוה, האבן זיי זוכה געווען צו “קרבת ה'” און ווערן אנגערופן אין די פסוקים מיט פארשידענע נעמען פון ליבשאפט: *עם ה׳, בחירי ה׳, בניו, בכוריו, ידיעיו (“רק אתכם ידעתי” – קענען מיט א נאנטקייט), מקוראי, סגולתו, חבל נחלתו*.
* דאס גיין מיט חכמה האט געברענגט אז די שכינה, נביאים און רוח הקודש זאלן רוען צווישן די אידן.
ג. דער חורבן הרוחני (גלות) און די איבערגעבליבענע חכמים
* די ירידה: שפעטער האבן די אידן זיך אפגעבויגן פונעם דרך החכמה און אנגעהויבן נאכגיין דעם חושך התאוה. אלס רעזולטאט איז אוועקגעגאנגען די שכינה און רוח הקודש – און דאס איז דער אמת׳ער טייטש פון “גלות”.
* די שרידים (תנאים ואמוראים): צוליב דער הבטחה פון “לא מאסתים”, האט דער אייבערשטער איבערגעלאזט אין יעדן דור אפאר יחידים (“שרידים אשר ה׳ קורא”) וואס האבן זיך ווייטער געהאלטן ביים אור החכמה. אפילו נאכדעם וואס רוח הקודש האט אויפגעהערט, האבן די חכמי המשנה והתלמוד ווייטער געזוכט די באהאלטענע חכמות.
* נישט נאר הלכה, נאר אויך מוסר: זיי האבן נישט נאר אוועקגעשטעלט די יסודות פון הלכה (נגלה) און די אידישע רעליגיע, נאר זיי האבן אויך פארפאסט חיבורים און זיך אפגעגעבן מיט “דרך ארץ”, “שערי המוסר” און “תיקון המידות” – זאכן וואס זענען טייערער ווי גאלד און קריסטאל (“לא יערכנה זהב וזכוכית”, א לשון פונעם ספר איוב אויף חכמה).
* דער באווייז אין ש״ס:
1. עס זענען דא גאנצע מסכתות אין משנה ותלמוד וואס זענען געווידמעט ספעציעל פאר מוסר און דרך ארץ (ווי מסכת אבות, הלכות דרך ארץ, און מסכת דרך ארץ).
2. אויסער די ספעציעלע חיבורים, זענען ענינים פון מוסר און תיקון המידות צעשפרייט איבער דער גאנצער משנה און תלמוד.
—
3. די תקופת הגאונים, די אראבישע שפראך, און דער חסרון אין לשון הקודש
א. פארוואס די גאונים האבן געשריבן אויף אראביש
* היסטארישער איבערבליק: נאך די רבנן סבוראי, ווען די מוסולמענער (מלכות ישמעאל) האבן איבערגענומען די הערשאפט, האט זיך אנגעהויבן די תקופת הגאונים.
* דאס שרייבן אויף אראביש: די גאונים האבן געשריבן זייערע פירושים אויף חומש, משנה, תלמוד, און אפילו הלכה-תשובות אויף דער אראבישער שפראך. אין דער הקדמה ווערן געברענגט דריי סיבות פארוואס זיי האבן געשריבן אלעס (סיי תורה און סיי אנדערע חכמות) אויף אראביש:
1. די גערעדטע שפראך: אלע אידן דארט – אריינגערעכנט די חכמים אליין, נישט נאר דער המון עם – האבן גערעדט אראביש. ווען א מחבר שרייבט אויף א שפראך וואס איז נישט זיין מוטער-שפראך, טראכט ער אויף זיין אייגענער שפראך (למשל אידיש) און שרייבט עס איבער מיט לשון-קודש׳דיגע ווערטער; פאר געוויסע ענינים איז גרינגער און בעסער צו שרייבן אין דער שפראך וואו די באגריפן זענען אויסגעפארעמט.
2. די רייכקייט פון דער שפראך: אראביש איז א פולע און ברייטע שפראך (“לשון רחבה, ממולאה בכל ענין”), וואו מען קען זיך אויסדריקן קלארער און פונקטליכער ווי אין דעם לשון הקודש וואס מיר האבן היינט.
3. טובת המון עם: כדי דער המון עם – וואס האט נישט פארשטאנען קיין לשון הקודש – זאל עס קענען ליינען.
ב. דער לינגוויסטישער חסרון אין אונזער היינטיגן לשון הקודש
* דער לינגוויסטישער חשבון: כדי א שפראך זאל זיין ניצבאר פאר׳ן טאג-טעגליכן לעבן, דארף זי האבן צווישן צוואנציג און דרייסיג טויזנט ווערטער (אדער שרשים) – און פאר וויסנשאפט אדער פילאזאפיע דארף מען נאך טויזנטער טעכנישע ווערטער (אין ענגליש איז דא א האלבער מיליאן ווערטער; 5,000 ווערטער איז גענוג בלויז פאר א קליין קינד).
* דער מצומצמ׳דיגער אוצר המילים פון תנ״ך: אין גאנצן תנ״ך איז דא בלויז ארום צוויי ביז פיר טויזנט שרשים. דאס איז אן אויסערגעווענליך באגרעניצטער וואקאבולאר. (עס איז מסתבר אז אמאל האט מען גערעדט אסאך מער ווערטער, און די מחברי התנ״ך האבן בדוקא געניצט ווייניג ווערטער; אבער אונז איז געבליבן בלויז א “שריד ופליט”). אפילו מיט די ווערטער פון דער משנה איז עס נישט גענוג פאר א געווענליך לעבן.
* די קאנסעקווענץ פאר מפרשים: אפילו איינער וואס קען גאנץ מקרא און משנה פליסיג, קען נישט שרייבן א געהעריגן פירוש נאר מיט די ווערטער. *ביישפיל:* רש״י איז געווען א גרויסער בקי אין לשון הקודש, פונדעסטוועגן האט ער אין יעדער פרשה געדארפט אריינשרייבן ווערטער אויף פראנצויזיש כדי מסביר צו זיין דעם פשט. דערפאר האבן די גאונים אויסגעוועלט צו שרייבן אויף אראביש, כדי זיי זאלן זיך קענען קלאר ארויסגעבן.
> [זייטיגע דיגרעסיע א׳: דער פראבלעם פון שרייבן נאר אויף לשון הקודש היינטיגע צייטן]
> * ביי היימישע שרייבער: עס ווערט געברענגט א ביישפיל פון ר׳ יונתן הדני (א סופר/שרייבער), וועמען היימישע מענטשן בעטן צו שרייבן נאר אין לשון הקודש און נישט ניצן קיין מאדערנע “עברית׳ישע” ווערטער. דאס מיינט בעצם אז מען קען זיך נישט מסביר זיין, ווייל מאדערנע קאנצעפטן, חכמות און געפילן פאדערן נייע ווערטער (וואס עברית האט אנטוויקלט, אדער וואס מענטשן אין אמעריקע פארשטייען אויף ענגליש).
> * די אומפארשטענדליכקייט פון ספרים: די עקשנות צו שרייבן דווקא אויף א טראדיציאנעלן לשון הקודש איז די סיבה פארוואס רוב ספרים זענען נישט פארשטענדליך.
> * חסידישע ספרים און אידיש: דער בעל התניא שרייבט אין אגרות הקודש אז עס איז שווער צו פארשטיין חסידישע ספרים. די רבי׳ס האבן געזאגט תורה אויף אידיש – זייער מאמע-לשון אין וועלכער זיי האבן זיך גוט פארשטאנען – אבער צוליב טראדיציע האט נישט געפאסט צו שרייבן א ספר אויף אידיש. ממילא האבן זיי געשריבן פאררוקטע דרושים אויף לשון הקודש אנשטאט זאגן גלייך וואס עס דריקט זיי (אנדערש ווי די גאונים און ראשונים אין אראבישע לענדער וואס האבן זיך נישט געשעמט צו שרייבן אויף זייער שפראך).
> * דאס אריינמישן אידיש און דער חורבן פון דער אידישער שפראך: אין חב״ד ספרים טרעפט מען אמאל אידישע ווערטער (ווי “איינוועגס”) ווייל עס איז נישט געווען קיין אנדערער וועג זיך אויסצודריקן. (היינט קען מען שוין אויך נישט קיין געהעריג, זאפטיג אידיש ווי די אמאליגע אידן אדער ווי ר׳ יאשע בער פון פוילן האט גערעדט, אפילו נישט אין סאטמאר).
> * לשון הקודש קעגן מאדערנעם עברית: די טענה פון געוויסע רבי׳ס אז עברית איז שלעכט און לשון הקודש איז גוט איז פארקערט פונעם אמת: לשון הקודש איז א מחסום צו פארשטיין תורה ווייל עס איז צו קליין, בשעת עברית האט צוגעלייגט די אויספעלנדיגע ווערטער און געמאכט א פולע שפראך.
> [זייטיגע דיגרעסיע ב׳: אראביש אלס א שוועסטער-שפראך פון לשון הקודש]
> * די שיטה פונעם אבן עזרא: אפילו אויב מען האלט אז עס איז אמאל געווען א פולקאמער “אידעאלער” לשון הקודש, איז ער פארלוירן געגאנגען. דער אבן עזרא האלט אז אראביש אנטהאלט די פארלוירענע ווערטער פון לשון הקודש. דערפאר, ווען ער פארשטייט נישט א ווארט אין פסוק, טייטשט ער עס לויט׳ן אראבישן באדייט.
> * סעמיטישע שפראכן: לשון הקודש, אראביש און אראמיש זענען אלע איין משפחה (סעמיטישע שפראכן) וואס קומען פונעם זעלבן אור-אלטן שורש (“זיידע”). *(א תלמיד ווארפט אריין א באמערקונג וועגן אפריקע און אז תפילין קומען פון מצרים, און מען גייט שנעל אריבער צוריק צום ענין).*
> [זייטיגע דיגרעסיע ג׳: ארטסקראל און ר׳ נחמן מברסלב]
> * ארטסקראל׳ס ענגליש: ארטסקראל שרייבט אין אן אויסגעטראכטן “ישיבישן ענגליש” וואס קיינער רעדט נישט, וואס העלפט גארנישט צו פארשטיין. מען דארף שרייבן תורה אין דער שפראך וואס מען רעדט באמת.
> * ר׳ נחמן מברסלב: ר׳ נחמן האט געהאלטן אז מען זאל דאווענען אויף אידיש (די שפראך וואס מען רעדט). ער (צוזאמען מיט ר׳ נתן) איז געווען דער איינציגסטער וואס האט געהאט די העזה צו דרוקן א ספר אויף אידיש פאר מענער – דער ספר “סיפורי מעשיות” (וואו דער אידישער טעקסט שטייט אונטער דער לשון-קודש איבערזעצונג).
> [זייטיגע דיגרעסיע ד׳: דער רמב״ם אלס איבערזעצער קעגן אבן תיבון]
> * דאס וואס מען טראכט אין איין שפראך און מען שרייבט אין א צווייטער איז איינע פון די סיבות פארוואס עס איז זייער שווער צו פארשטיין דעם רמב״ם ווען ער שרייבט פילאזאפישע מושגים אויף לשון הקודש (ווי אין משנה תורה). דער רמב״ם האט פרובירט איבערצוזעצן די פילאזאפישע קאנצעפטן אויף א ריינעם לשון המשנה, און מענטשן וואס לערנען עס כאפן נישט וואס ער מיינט, סיידן מען קען שוין דעם אראבישן מקור (ווי אין שמונה פרקים).
> * דער רמב״ם האט געשריבן א בריוו צו רבי שמואל אבן תיבון מיט עצות וויאזוי איבערצוזעצן, אבער אבן תיבון האט זיך געוואגט צו דינגען מיט׳ן רמב״ם און האט נישט געפאלגט זיינע עצות, ווייל דער רמב״ם אליין איז נישט אומבאדינגט געווען דער בעסטער איבערזעצער פאר אזעלכע זאכן.
> * כאטש דעם רמב״ם׳ס לשון הקודש אין משנה תורה איז הערליך שיין, האט אבן תיבון׳ס איבערזעצונג די מעלה אז עס איז זייער נאנט צום אראבישן אריגינאל, וואס מאכט עס אסאך גרינגער צו כאפן די פילאזאפישע ווערטער און מושגים.
—
4. ארצות ישמעאל קעגן ארצות אדום, און די אויפלעבונג פון חכמות אין פראוואנס
* דער מצב אין ארצות אדום (אייראפע / קריסטנטום): ר׳ יהודה אבן תיבון שרייבט אז דער אייבערשטער האט אויך רחמנות געהאט אויף די אידן אין אדום און זיי געגעבן גרויסע חכמים אין תורה און תלמוד פון אלטע צייטן (ווי רבינו גרשום). אבער עס איז דארט געווען א חסרון: זיי האבן זיך נישט פארנומען מיט אנדערע חכמות, פשוט ווייל זיי האבן נישט געהאט קיין ספרים דערין.
> [זייטיגע באמערקונג – פארוואס די בעלי התוספות האבן נישט געלערנט לימודי חול]:
> מען קען נישט מאכן פון יעדער היסטארישער מציאות אן אידיאלאגיע. מענטשן זאגן אז די “שיטה” פון תוספות איז געווען נישט צו לערנען קיין לימודי חול. אין אמת׳ן איז עס געווען א פראקטישע סיבה: אין דעם שטעטל פון רבינו תם איז נישט געווען קיין ביבליאטעק פון לימודי חול, און די ביכער וואס זענען יא געווען ביי די גוים זענען געווען אויף לאטייניש – א שפראך וואס רוב ראשונים אין אשכנז האבן נישט געקענט ליינען. פארקערט, זיי זענען געווען זייער נייגעריג; יעדעס ספר וואס איז יא געווען אויף לשון הקודש האבן זיי געלערנט בעיון. זיי האבן פשוט נישט געהאט קיין צוטריט צו אנדערע חכמות (אפילו דער ראב״ד זאגט אויף זיך און זיינע רבי׳ס אז זיי האבן נישט געוואוסט פון די חכמות).
* די אויפלעבונג דורך רבינו משולם מלוניל: דאס האט זיך געטוישט ווען עס איז אויפגעשטאנען רבי משולם מלוניל (בן רבינו יעקב – א גרויסער ראש ישיבה, גביר און תלמיד חכם אין פראוואנס וואס האט זיך געדינגען אין הלכה מיט די גדולי הדור, און דער פאטראן פאר וועמען ר׳ יהודה שרייבט זיינע שבחים). רבי משולם האט געהאט א געוואלדיגע תשוקה צו די “ספרי החכמות” וואס די גאונים אין ארצות ישמעאל האבן מחבר געווען (וועגן וועלכע ער האט געהערט פון מענטשן ווי רבי אברהם אבן עזרא, וואס האט אסאך פארציילט פאר די אידן אין אדום וועגן חכמות און חכמת הלשון). רבי משולם האט געזארגט מען זאל איבערזעצן (מעתיק זיין) ספרים סיי אין חכמת התורה און סיי אין אנדערע חכמות.
—
5. ברייטע זייטיגע אפווייכונג: די אנטוויקלונג פון חכמת הדקדוק אלס א מדע און איר השפעה אויף פשט אין חומש
> [ברייטע זייטיגע אפווייכונג – דקדוק, רש״י, רש״ר הירש, און “קבל האמת ממי שאמרו”]:
>
> ### א. די היסטאריע פון דקדוק און שרשים
> * די פאלעמיק קעגן רבי שמשון רפאל הירש: איינע פון די צילן פון דעם שיעור איז זיך צו דינגען מיט גדולי האחרונים ווי רש״ר הירש. רב הירש טענה׳ט אז ער גייט נאר מיט דער ריינער תורה אן אריינברענגען פרעמדע חכמות (נישט ווי דער רמב״ם), און אז מען טאר נישט נעמען פון דרויסנדיגע מקורות נאר גיין בלויז מיט׳ן פסוק און חז״ל. אבער רב הירש׳ס גאנצע שיטה איז געבויט אויף דקדוק און פארבינדן “שרשים” (ווארצלען פון ווערטער) אין לשון הקודש – א זאך וואס שטייט נישט אין חז״ל נאר קומט הונדערט פראצענט פון די אראבער!
> * די אנטדעקונג פון דקדוק: קיין איינער פון די תנאים, אמוראים אדער גאונים (און אפילו נישט די בעלי המסורה אין טבריה) האבן נישט געוואוסט די כללים פון דקדוק און די תורה פון דריי-אותיות׳דיגע שרשים און בנינים. דאס איז אנטדעקט געווארן דורך רבי יונה אבן ג׳נאח (אין זיינע ספרים אויף אראביש: “ספר הרקמה” און “ספר השרשים”, נאך א קליינעם אנהייב ביי רס״ג).
> * דער אראבישער מקור: די אראבער (חכמי הישמעאלים) אין יענע צייטן האבן זיך שטארק אפגעגעבן מיט דקדוק (כדי צו מפרש זיין דעם קאראן, און צוליב א פילאזאפישער שיטה אז דקדוק איז די העכסטע חכמה). זיי האבן אנטדעקט די סטרוקטור פון סעמיטישע שפראכן (וואס איז כמעט הונדערט פראצענט די זעלבע אין אראביש, לשון הקודש און אראמיש – אנדערש ווי ענגליש וואס האט נישט קיין דריי-אותיות׳דיגע שרשים). רבי יונה אבן ג׳נאח האט גענומען די אראבישע חכמת הדקדוק און עס אריבערגעברענגט צו לשון הקודש. *(דערביי ווערט דערמאנט א שיעור אין הויז פון איינעם אלנתן חיים, א וואך נאך אקטאבער 7, וואס האט גערעדט בשבחו פון אבן ג׳נאח).*
>
> ### ב. דקדוק אלס א וויסנשאפט (מדע) צו באשטימען “פשט” קעגן “מדרש”
> * דער באדייט פון א “מדע”: ווען מען קומט מפרש זיין א פסוק, זענען דא אסאך פשטים. די אנטדעקונג פון דקדוק האט צום ערשטן מאל אין דער היסטאריע געשאפן א וויסנשאפטליכן כלי צו וויסן און דערווייזן מיט קלארקייט וואס איז “פשט” אין חומש און וואס נישט. דקדוק האט אריינגעברענגט דעם באגריף אז מען קען נישט נאר זאגן “שבעים פנים לתורה” און טייטשן וואס מען וויל, נאר עס זענען דא פעסטע כללים און געזעצן פון דער שפראך.
> * דער צוגאנג פון רש״י: הגם אסאך מענטשן מיינען אז רש״י ברענגט נאר מדרשים און איז געווען א “פרומער” וואס האט נישט אנגענומען קיין דרויסנדיגע חכמות, איז דאס א טעות. רש״י איז געווען שטארק פארכאפט פון דער חכמת הדקדוק. ער האט זיך באניצט מיט די כללים וואס ער האט געהאט (ווי פונעם ספר “מחברת מנחם” פון מנחם און דונש, וועלכע זענען געווען תלמידים פון די אראבער – הגם ער האט נאכנישט געוואוסט דעם גאנצן סיסטעם פון שרשים). רש״י האט זיך געוואגט צו דינגען אויף מדרשים און אויף דער מסורה צוליב דקדוק; איינע פון די שטערקסטע סיבות פארוואס ער ווארפט אפ א מדרש איז ווען ער קען אויפווייזן על פי דקדוק אז דאס ווארט קען נישט אזוי געטייטשט ווערן (למשל, דער חילוק צווישן “וישבע” און “ותשבע”).
>
> ### ג. פילאזאפישע חקירה: וואס איז געווען פריער – די שפראך אדער דער דקדוק?
> * די שאלה: די בעלי המדרש (תנאים ואמוראים) האבן נישט געוואוסט די גרונטליכע כללים פון דקדוק. צי האט מען קודם געמאכט כללים פון דקדוק און דערנאך געבויט די שפראך, אדער פארקערט?
> * דער תירוץ: כדי צו רעדן א שפראך (ווי אידיש אדער לשון הקודש) דארף מען נישט קענען קיין כללי דקדוק, ווייל א שפראך גייט שטענדיג פאר דעם דקדוק און מען געוואוינט זיך צו נאטירליך. א שפראך ווערט נישט “געמאכט” דורך א מענטש וואס זעצט זיך אנידער שרייבן כללים; די שפראך עקזיסטירט קודם, און דקדוק איז בלויז די *אנטדעקונג* (discovery) פון די געזעצן וואס פירן די שפראך (פונקט ווי די געזעצן פון נאטור וואס דער אייבערשטער האט אריינגעלייגט אין דער בריאה). *(א צוהערער ווארפט אריין אז ביי דור הפלגה האט מען געמאכט נייע שפראכן דורך דקדוק, אבער מען גייט נישט אריין אין דעם צוליב מאנגל אין צייט).*
> * דער כלל פונעם רמב״ם (“קבל האמת ממי שאמרו”): פארוואס מעג מען טאקע ניצן דעם אראבישן דקדוק צו לערנען חומש? ווייל אויב א זאך איז אמת, איז עס אמת! דאס וואס די אמוראים האבן נישט געוואוסט די כללים פון דקדוק, מיינט נישט אז זיי האבן נישט גערעדט לויט דקדוק, און עס מיינט נישט אז דער חומש איז נישט געשריבן לויט דקדוק. די אראבער האבן עס נישט *אויסגעטראכט*, נאר *אנטדעקט* (גילוי מילתא בעלמא). ממילא האט מען שטארק געארבעט איבערצוזעצן די ספרי דקדוק פון אראביש אויף לשון קודש.
> * חסידים און משכילים: די חסידים (ווי חב״ד) וואס זענען געווען קעגן דקדוק, האבן געהאט א השקפה-סיבה דערצו, ווייל זיי האבן געשפירט אז עס קומט פון א פרעמדן, וויסנשאפטלעכן מקור. פונקט צוליב דער זעלבער סיבה האבן די משכילים זיך אזוי שטארק צוגעכאפט דערצו, ווייל עס איז א מדע מיט פעסטע פאקטן.
—
6. דער איבערזעצונג-פראיעקט אין לוניל און דער באווייז פאר דער וויכטיגקייט פון “חכמת המוסר”
א. די ספרים וואס רבינו משולם מלוניל האט געזאמלט און געלאזט איבערזעצן
לויט דער הקדמה פונעם מתרגם (ר׳ יהודה אבן תיבון), האט רבינו משולם מלוניל געזאמלט, געקויפט און געלאזט איבערזעצן אלע סארטן חכמות:
1. חכמת הלשון: ספרי דקדוק.
2. חכמת האמונה: ספרים וועגן יסודות הדת, ווי דער “אמונות ודעות” פון רס״ג (וואס איז שוין פריער איבערגעזעצט געווארן פאר די חסידי אשכנז ווייל זיי האבן געוואלט קענען דעם באשעפער).
3. ספרי המליצות: ליטעראטור און רעטאריק (וויאזוי צו שרייבן שיין, ווי די ספרים פונעם אבן עזרא).
4. חיבורי המוסר ומשלי החכמים: מוסר-ספרים און משלים/מעשיות, ווי דאס ספר “בן המלך והנזיר” (וואס איז אריגינעל א בודהיסטיש בוך וואס ר׳ אברהם בן חסדאי האט איבערגעזעצט).
5. אייגענע חיבורים: רבינו משולם האט נישט נאר געקויפט ספרים, נאר אליין אויך געשריבן ספרים אין חכמה, מדות, יראה און מוסר.
ב. די געשיכטע פון איבערזעצן דעם “חובות הלבבות”
* ווען רבינו משולם האט געהערט אז עס איז דא א ספר אויף אראביש פון רבינו בחיי הדיין (דער “חובות הלבבות”) וואס רעדט וועגן עניני היחוד (אין דעם ערשטן שער), האט ער שטארק געוואלט וויסן וואס דארט שטייט.
* ער האט גערופן דעם יונגערמאן וואס האט געקענט אראביש (יהודה אבן תיבון) און זיך געזעצט לערנען מיט אים בחברותא, אז ער זאל אים פארטייטשן דאס ספר בעל פה.
* ווען ר׳ משולם האט געזען ווי גוט דאס ספר איז, האט ער אים באצאלט און געהייסן איבערזעצן דעם ערשטן שער אויף לשון קודש.
> [זייטיגע באמערקונג וועגן דער שוועריגקייט פון איבערזעצונג]:
> דער מתרגם שרייבט אין דעם איבריגן טייל פון דער הקדמה (וואס מען לערנט נישט אינעווייניג אין שיעור) אז ער האט עס אריגינעל נישט געוואלט טוהן — אפילו ווען נדיבים האבן אים געוואלט באצאלן — ווייל איבערזעצן איז א געוואלדיג שווערע ארבעט. מען דארף קענען ביידע שפראכן גוט, אסאך זאכן גייען פארלוירן אינעם איבערזעצן, און ער קריטיקירט אנדערע מתרגמים וואס מען פארשטייט נישט וואס זיי שרייבן. (אויך זיין זון, ר׳ שמואל אבן תיבון, שרייבט אין זיין הקדמה צום “מורה נבוכים” ווי שווער עס איז, נאר מען טוט עס ווייל “עת לעשות לה'”).
ג. דער הויפט-באווייז: די צענטראלע וויכטיגקייט פון “חכמת המוסר”
* די טענה: אלס ענטפער צו איינעם (ר׳ ישעי׳) וואס האט נאכ׳ן לעצטן שיעור גע׳טענה׳ט אז עס איז נישט באוויזן געווארן אז די קדמונים האבן געהאלטן אז “מוסר און מדות” זענען פונקט אזוי וויכטיג ווי פילאזאפיע און טעאלאגיע (חכמת האמונה), ווערט געברענגט א קלארער באווייז פון דער הקדמה:
1. מען זעט בחוש אז אין אנפאנג האבן זיי טאקע געזוכט נאר דעם “שער היחוד” (פילאזאפיע/אמונה), אבער גלייך דערנאך האבן זיי איינגעזען אז מען דארף האבן דאס גאנצע ספר וואס איז עוסק אין חכמת המוסר (עטיקס).
2. אין די ווערטער פונעם מתרגם ווערן מוסר און מדות אריינגעלייגט אין דער אלגעמיינער קאטעגאריע פון אלע ספרי החכמות.
* פארוואס האבן זיי געזוכט מוסר ביי די גאונים אויף אראביש? ווייל זיי האבן געהאלטן אז די תנאים און אמוראים האבן אויך עוסק געווען אין אלע חכמות, אריינגערעכנט מוסר (ווי פרקי אבות און פרקי דרך ארץ וואס האבן נישט צו טוהן מיט הלכה נאר מיט מדות טובות). וויבאלד דער חלק פון תורה האט זיי אויסגעפעלט אין זייערע מקורות, האבן זיי עס געמוזט איבערזעצן פון די גאונים וואס האבן געשריבן אויף אראביש. דאס ווייזט קלאר אז “חכמת המוסר” איז געווען א צענטראלער טייל פון זייער לערן-פראיעקט, און נישט קיין זייטיגע זאך.
> [זייטיגע באמערקונג]: א צוהערער פרעגט וועגן דער סוגיא פון “בחירה”, און עס ווערט געענטפערט אז עס איז נאך דא צייט ביז 9:30 און מען וועט צוקומען צו אלעם.
—
7. די ראיה פון ר׳ שמואל אבן תיבון׳ס הקדמה אויף “שמונה פרקים” און די צוויי סארטן שלימות
א. דער אנטוויקלונג-פראצעס פון דער הקדמה אויף שמונה פרקים
א צווייטע ראיה אז די פארבינדונג צווישן מדות און חכמה איז נישט קיין זייטיגע זאך (און נישט קיין מחלוקת אדער פאליטיק), קומט פון דער הקדמה וואס ר׳ שמואל אבן תיבון האט געשריבן צו זיין תרגום אויף “שמונה פרקים” פונעם רמב״ם (וואס ער האט איבערגעזעצט נאכ׳ן “מורה נבוכים”).
> [זייטיגע היסטארישע אפהאנדלונג וועגן די כתבי יד און ר׳ שמואל אבן תיבון׳ס שרייב-שטייגער]:
> * די דאזיגע הקדמה איז קיינמאל נישט געהעריג געדרוקט געווארן כתקונה, ווייל היינטיגע איבערזעצער מאכן זייערע אייגענע תרגומים און לאזן עס אויס. מיט דער הילף פון דער כלה זענען אויפגעזוכט געווארן בערך הונדערט כתבי יד אויפ׳ן אינטערנעט (ווייל פרקי אבות מיט שמונה פרקים איז געווען זייער פאפולער און פלעגט געדרוקט ווערן אין מחזורים).
> * פארוואס זענען דא אזוי פיל ווערסיעס? ווייל ר׳ שמואל אבן תיבון – פונקט ווי ר׳ חיים וויטאל און יעדער ערנסטער שרייבער – האט געהאלטן אין איין איבערשרייבן און מתקן זיין זיינע ווערק (אפילו אין מורה נבוכים האט ער צוגעלייגט שורות אין די זייטן צו פאררעכטן ווערטער). וויבאלד אמאל איז נישט געווען קיין אפיציעלע דרוקעריי, האט מען מעתיק געווען די אלטע מהדורות איידער ער האט זיי פארענדיגט. דעריבער געפינט מען דריי אדער פיר פארשידענע מהדורות פון זיין הקדמה וואס זענען נישט קיין טעותים פון מעתיקים, נאר זיינע אייגענע איבערשרייבונגען.
* די אנטוויקלונג אין די מהדורות:
1. אין דער ערשטער, פשוט׳ער מהדורה שרייבט ער בלויז קורץ אז די חכמי לוניל האבן אים געבעטן איבערצוזעצן פרקי אבות פונקט ווי זיי האבן אים געבעטן אויף מורה נבוכים.
2. אין די שפעטערדיגע מהדורות (מהדורה שניה ושלישית), נאכדעם וואס ער האט זיך מער פארטיפט אין מורה נבוכים און שמונה פרקים, האט ער געכאפט אז די צוויי ספרים זענען מורא׳דיג פארבונדן. ער לייגט צו אריכות׳דיגע הסברים (בויענדיג אויפ׳ן רמב״ם און אמאל זיך דינגענדיג מיט אים אין פשט פון פסוקים) צו ווייזן אז ער האט איבערגעזעצט שמונה פרקים ווייל עס איז א יסוד וואס פירט צו דער נושא פון מורה נבוכים.
ב. די צוויי סארטן שלימות לויט׳ן רמב״ם (און אריסטו)
כדי צו פארשטיין דעם קשר, ווערט אראפגעלייגט דעם רמב״ם׳ס יסוד (וואס איז געבויט אויף אריסטו׳ס לשון) אז ביי א מענטש זענען דא צוויי סארטן מעלות אדער שלימות׳ן:
1. מעלת המדות (שלימות המדות): אויף ענגליש “כאראקטער-שטריכן” (וויאזוי א מענטש פירט זיך). *(זייטיגע באמערקונג: דאס ווארט “מדות” אין לשון הקודש איז א שוואך ווארט וואס מענטשן פארשטייען נישט ריכטיג).* דאס איז דער הויפט-נושא פון פרקי אבות (און אונטער דעם איז דא א נידריגערע שטאפל, וואס איז “הלכה” – די פראקטישע פעולות און הרגלים וואס ברענגען צו גוטע מדות).
2. מעלות שכליות (שלימות השכלית): חכמה, שכל און ידיעות (וויסן מעשה בראשית און מעשה מרכבה). דאס איז דער הויפט-נושא פון מורה נבוכים.
* די פארבינדונג (נבואה): ר׳ שמואל אבן תיבון פארבינדט דעם רמב״ם׳ס הקדמה דא מיט׳ן מורה נבוכים: דער תכלית השלימות האנושי – דער שפיץ פון א מענטש – איז צו ווערן א “נביא”, וואס האט שלימות השכלית (ער ווייסט דעם גאנצן אמת). אבער כדי צו ווערן א נביא, מוז מען קודם זיין א “חסיד” דורך פרקי אבות, ווייל נבואה רוט נאר אויף איינעם וואס האט שלימות המדות (און שלימות הגופני).
ג. דער גרויסער טעות פון דער וועלט אין פארשטיין “שלימות השכלית” און “ד׳ אמות של הלכה”
* דער טעות וועגן אינפארמאציע: אין דער היינטיגער וועלט – אריינגערעכנט אפילו הרב שמשון רפאל הירש וואס דינגט זיך מיט׳ן רמב״ם אויף דער נקודה (און האט אינגאנצן נישט פארשטאנען דעם רמב״ם) – זענען מענטשן זייער צעמישט וועגן דעם קשר צווישן שלימות המדות (סיי פאליטיש צווישן מענטשן, סיי ביי זיך אליין) און שלימות השכלית. פארוואס? ווייל מענטשן מיינען אז “שלימות השכלית” מיינט סתם אנפילן דעם קאפ מיט אינפארמאציע, ווי אריינצוקאפירן אן ענציקלאפעדיע אדער וויקיפעדיע אין מוח. *(זייטיגע באמערקונג: “ניוראלינק” וועט דאס באלד קענען טוהן אין א סעקונדע, און דאס איז גארנישט ווערט).* אז מען פארשטייט אזוי שלימות השכלית, איז טאקע אוממעגליך צו פארשטיין פארוואס מען דארף האבן גוטע מדות פאר דעם.
* דער קאנפליקט ארום “ד׳ אמות של הלכה”: צוליב דעם זעלבן אומפארשטאנד, קענען מענטשן (און ישיבה-בחורים) נישט באנעמען דעם מאמר חז״ל “אין להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה” (אז דער תכלית איז נאר צו זיצן אין ישיבה און לערנען). וויבאלד עס איז זיי שווער דאס מסביר צו זיין, גלייבן זיי באמת נישט דערין און בלייבן אין א קאנפליקט.
* דעם רמב״ם׳ס ביאור: דער רמב״ם לערנט אז “ד׳ אמות של הלכה” קען חלילה נישט מיינען סתם קענען הלכות ד׳ שומרים אדער קענען אויסווענדיג משנה ברורה (ווער עס מיינט אז דאס איז דער תכלית איז א נער אדער א חולה נפש – *זייטיגע באמערקונג: מען כאפט זיך אינמיטן דעם שארפן אויסדרוק אז מען וועט תשובה טוהן אויף דער פליטת פה*). עס מיינט ידיעת השם – וויסן דעם אמת וויפיל א מענטש קען (“כפי יכולת האדם”). דער רמב״ם שרייבט דאס אמווייניגסטנס 35 (אדער 65) מאל – נישט אלס דער תכלית פארוואס דער אייבערשטער האט באשאפן די וועלט (וואס דאס קען קיינער נישט וויסן), נאר אלס דער תכלית און מטרה פונעם מענטש.
—
8. אויפקלערונג פונעם באגריף “תכלית” (Meaning in Life): דער צענטער וואס ארגאניזירט
א. אפווענדן דעם פאלשן אויספיר וועגן דער שיטה פונעם רמב״ם
* די פאלשע הנחה און אירע קשיות: ווען מענטשן הערן אז דער רמב״ם האלט אז דער תכלית החיים איז לערנען און וויסן (ידיעת השם) אן צו פארשטיין וואס “ידיעה” און “תכלית” מיינען באמת, ציען זיי דערפון א פאלשן אויספיר (א “טעות גמור מעיקרא”): אז מען דארף מער נישט טוהן קיין מצוות, מען דארף נישט גיין צו דער ארבעט, און מען דארף נישט עוסק זיין אין ישוב העולם אדער העלפן אידן אין אן עת צרה (עזרת ישראל מיד צר), ווייל דער עיקר איז נאר צו זיצן און לערנען! *(זייטיגע באמערקונג: מען שפעט דערפון מיט א ווערטל: “ווילסט אזוי גיין צו די ירחמיאל׳ס?”).* אויב אזוי, פרעגט מען:
1. וויאזוי שטימט עס מיט דער משנה אין פרקי אבות “לא המדרש עיקר אלא המעשה”?
2. וויאזוי קען זיין אז איינער וואס איז נישט קיין תלמיד חכם (ווי נשים וקטנים) האט נישט קיין תכלית החיים?
3. למעשה, וויפיל מינוט א יאר טראכט א מענטש באמת פונעם אייבערשטן? אפילו איינער וואס לערנט רמב״ם טוט עס אפשר דריי אדער זעקס מינוט א יאר! וויבאלד א מענטש – אפילו דער רמב״ם אליין – מוז פארברענגען רוב פון זיין צייט אויף גשמיות׳דיגע זאכן (ארבעטן, עסן, גיין אין בית הכסא), קומט אויס אז רוב פונעם מענטש׳ס לעבן איז אן א תכלית (“בהבל בא ובחושך ילך”), וואס מאכט מענטשן זייער אומעטיג. *(זייטיגע באמערקונג: מען שטעלט אפ די שאלות פונעם עולם און מען בעט צו לאזן ענדיגן דעם געפלאנטן געדאנק, ווייל אויב מען וועט נאכגעבן יעדער זייטיגער שאלה וועט ווערן אן עולם התוהו).*
* דער ענטפער: דער רמב״ם זאגט דאס נישט אין קיין שום פלאץ! אין אלע 65 פלעצער וואו ער רעדט וועגן דעם, זאגט ער אפילו נישט איינמאל אז מען זאל נישט גיין ארבעטן אדער נישט טוהן קיין מצוות. נאך מער: ער זאגט אפילו נישט אז דאס איז דער “עיקר”, ער זאגט בלויז אז דאס איז דער “תכלית”. דער גאנצער פראבלעם נעמט זיך פון א חוסר הבנה אינעם טייטש פונעם ווארט “תכלית”.
ב. וואס מיינט “תכלית” (Meaning)?
> [זייטיגע באמערקונג וועגן שפראך]: צו ניצן אריסטו׳ס גריכיש ווארט “טילאס” העלפט גארנישט צו פארשטיין בעסער ווי דאס לשון-קודש׳דיגע ווארט “תכלית”, דעריבער מוז מען עס מסביר זיין אויף א פשוט׳ן אופן אין דער היינטיגער שפראך.
* דער טעות אין “Meaning”: אויף ענגליש רופט מען עס “A meaning in life”. דער פראבלעם איז אז רוב מענטשן מיינען אז “מינינג” איז א סארט געפיל (פילינג) – פונקט ווי מען שפירט זאט אדער פרייליך, וויל מען שפירן “מינינגפול”, כאילו גשמיות איז צו זיין זאט און רוחניות איז א דראג וואס גיט א געפיל פון מינינג.
* דער אמת׳ער טייטש (סדר און אביעקטיווער אמת): “מינינג” איז נישט קיין געפיל, און עס מיינט נישט א זאך וואס נעמט איבער די גאנצע צייט אדער דעם גאנצן פלאץ. עס מיינט “משמעות” – דער צענטער וואס מאכט אז אלעס אנדערש זאל מאכן סענס, זיין ארגאניזירט און האבן א “סדר”.
* אביעקטיוויטעט: באדייטונג מיינט וואו א מענטש געהערט באמת, און עס מוז זיין געבויט אויף אן אביעקטיוון אמת. אויב איינער דמיונ׳ט אז ער שטייט ביים רבי׳נס טיש, אבער אין דער אמת׳ן איז נישטא קיין רבי און נישטא קיין טיש, האט עס נישט קיין שום ווערט.
ג. דריי משלים אויף “תכלית” אלס דער צענטער וואס ארגאניזירט
משל א׳: דער בית המדרש און דער רבי
* א בית המדרש אן א סדר: ווען מען גייט אריין אין א בית המדרש וואו יעדער טוט עפעס אנדערש – איינער שמועסט, איינער עסט, איינער מאכט אויף א ספר – האט די צוזאמענקומעניש נישט קיין שום משמעות. עס עקזיסטירט נישט דא קיין “קהילה”, נאר סתם א געביידע מיט פיר ווענט און אסאך מענטשן (“שאקלערס”). *(זייטיגע באמערקונג: א צוהערער וויל עס אנרופן “נקודה פנימית”, אבער דאס ווערט אפגעווארפן ווייל מען דארף קודם פארשטיין די פשוט׳ע נקודה איידער מען ניצט אזעלכע ווערטער).*
* דער רבי ברענגט אריין א סדר: ווען אן אמת׳ער רבי קומט אריין אין בית המדרש, דארף ער נישט זאגן פאר קיינעם וואו צו שטיין; דורך דעם אליין וואס ער שטייט אויף זיין פלאץ, באקומט פלוצלינג יעדער איינער זיין פלאץ אינעם גרעסערן בילד (איינער ווערט דער גבאי, איינער הערט אויס, איינער שטייט אונטן). דער רבי האט געגעבן א משמעות און א סדר פאר׳ן גאנצן בית המדרש, און יעצט פאנגט אן צו עקזיסטירן א “קהילה” אדער א “חסידות”.
* דער תכלית נעמט נישט אוועק דעם פלאץ פון די אנדערע: צי מיינט דאס אז מען קען ארויסווארפן אלע מענטשן און איבערלאזן נאר דעם רבי׳ן? אוודאי נישט (“אין מלך בלא עם”). אן אמת׳ער רבי (אדער מלך דקדושה) נעמט פאר זיך דעם ווייניגסטן פלאץ (“לית ליה מגרמיה כלום”), ער מאכט נאר אז אלעס זאל זיין באהאפטן (coherent). *(זייטיגע באמערקונג: א רבי וואס איז א בעל גאוה און נעמט איבער יעדנ׳ס פלאץ איז נישט קיין רבי, נאר א שוטה און א דיקטאטאר).*
* אפילו די נעגאטיווע טיילן באקומען א פלאץ: ווען עס איז דא א סדר, האט אפילו דער מחוצף, דער שמועסער, און דער “אויבער-חכם” (אפיקורס) אין דער הינטערשטער רייע אויך א פלאץ (“כל פעל ה׳ למענהו וגם רשע ליום רעה”). ווען נישט די שול, וואלט ער נישט געקענט זיין דער אויבער-חכם פון דער שול.
* זינדיגן אינעם ראם פון משמעות: ווי איינער האט אמאל געזאגט אז ער וויל זיין רעליגיעז ווייל “נאר רעליגיעזע מענטשן קענען זינדיגן”. משמעות מיינט נישט אז מען זינדיגט קיינמאל נישט; עס מיינט אז אפילו ווען מען זינדיגט און ווען מען טוט תשובה (ווי אום יום כיפור), איז עס א טייל פון א סדר און א געשיכטע, און דער מענטש איז נישט פארלוירן.
* *(זייטיגע באמערקונג וועגן א גוי אין בית המדרש: א גוי וואס וואשט די פאדלאגע אין בית המדרש איז טאקע נישט א טייל פונעם סדר פונעם בית המדרש, ווייל די סיטואציע איז נישט נוגע צו אים. דאס ווייזט אז דער באגריף איז סוביעקטיוו צו דעם מענטש׳ס אייגענער סיטואציע – און פונקט אזוי קען זיין אן איד וואס זיין פלאץ איז צו גיין ארבעטן און נישט זיצן אין בית המדרש).*
משל ב׳: דער קעניג און דער גאסן-קערער
* א מלך אין א לאנד נעמט נישט איבער אלע פאזיציעס. זיין טראן פארנעמט א מיליאנסטל פונעם לאנד, און עס זענען ווייטער דא טרעפיק-לאמפעס, פאליציי, און גאסן-קערערס.
* קריטיק אויף חסידות: דער גאסן-קערער דארף נישט טראכטן די גאנצע צייט “איך בין א כח פונעם מלך” ווי די חסידישע ספרים זאגן (זיי זאגן אזעלכע משוגע׳נע זאכן ווייל זיי פארשטייען נישט דעם באגריף פון תכלית). ער דארף בלויז וויסן אז ער לעבט אינעם מלך׳ס לאנד. אויב אבער עס פעלט דער מלך אינעם צענטער (אדער עס זיצט דארט א פאלשער תכלית), ווערט באמת אלעס אומזיסט.
משל ג׳: שבת און די וואך
* אין עולם הבא טראכט מען פונעם באשעפער א גאנצן טאג, אבער אויף דער וועלט איז דא “ששת ימים תעבוד” און דערנאך שבת (דער רמב״ם זאגט אז ווער עס טראכט איז אין “היכל המלך”, אבער די וועלט איז נישט געמאכט געווארן צו זיין בלויז היכל המלך).
* קריטיק אויף “קדש את החול”: מען דארף נישט פרובירן צו מאכן די וואך פאר שבת, און מען דארף נישט “מקדש זיין דעם חול” (אקעגן די פאפולערע דרשות). ארבעטן איז נישט קיין “מצוה” אין דעם זין פון קדושה (מצוה מיינט חכמה – פארשטיין דעם באשעפער און די מלאכים; ארבעטן איז נאר א מצוה אין דעם זין אז מען מוז עס טוהן). דער אמת׳ער פשט איז אז חול מוז בלייבן חול (הבדלה איז א מצוה דאורייתא פונקט ווי קידוש, “המבדיל בין קודש לחול”). עס איז גענוג אז שבת ליגט אויף זיין פלאץ, און ממילא דרייט זיך די גאנצע וואך ארום דעם שבת.
ד. די קעגנזייטיגע נויטווענדיגקייט צווישן דעם “תכלית” און די אנדערע זאכן
* דער כלל פונעם רמב״ם: דער תכלית נעמט נישט איבער די אנדערע זאכן; פארקערט, די אנדערע זאכן מוזן זיין דא כדי אויפצובויען און מאכן דעם תכלית. דער רמב״ם זאגט אז אויב איין זאך איז דער תכלית פון א צווייטער זאך, און מען דארף נישט יענע צווייטע זאך, איז עס בכלל נישט דער תכלית דערפון! (פונקט ווי דער רבי דארף האבן די שמועסערס כדי צו זיין א רבי פון א לעבעדיגער קהילה און נישט פון רא
באטן – זיי מאכן אים פאר א רבי, און ער מאכט זיי פאר א קהילה).
* לעבן אן איין צענטראלער געשיכטע (Story): א מענטש (ווי אן אטעאיסט, אדער סתם א בחור ביי דיפאולט) וואס לעבט אן א “געשיכטע” (story), אן א געפיל פון געהערן צו א כלל, און אן איין איינציגער זאך וואס ארום דעם דרייט זיך זיין לעבן (ווייל אויב עס איז דא מער ווי איין זאך איז עס ווי “שתי רשויות”), איז זיין לעבן א כאאס (“תהו ובהו”). ער איז אינגאנצן פארלוירן (lost). ער עסט ווייל ער איז הונגעריג יעצט, און עס שמעקט אים גוט, אבער ער האט נישט קיין שום סיבה (reason) און קיין מהלך אין לעבן.
* דער אמת׳ער פשט אין “עסן כדי צו לערנען”: ווען מען זאגט אז אן איד עסט כדי ער זאל קענען לערנען, מיינט עס בכלל נישט אז מען דארף עסן מיט א “פרומקייט” אדער מיט כוונות “לשם שמים” (דאס איז נישט קיין געפיל). עס איז פשוט א פאקט אז דער מענטש האט אן ארדענונג און א מהלך אין זיין לעבן (א life story): ער איז געבוירן ביי אן אידישער מאמען, ער לעבט אלס איד, ער עסט פרישטאג, מיטאג, ערב שבת און שבת, און ער וועט אמאל ליגן אין אן אידישן בית החיים. דאס אלעס מיינט אז זיין גאנץ לעבן איז ארגאניזירט און מסודר ארום איין תכלית.
ה. דער באגריף פון “קבע” און “עראי”, און פארוואס דער צענטער מוז זיין קליין אין כמות
* “עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי”: ווען א זאך איז דער תכלית, איז א קליין ביסל דערפון חשוב׳ער ווי די גאנצע רעשט. עס איז א שטות צו זאגן אז וויבאלד לערנען איז דער עיקר, מוז מען לערנען מער שעות ווי מען ארבעט. “קבע” און “עראי” גייט נישט אויף דער צאל שעות (עראי קען געדויערן זייער לאנג), נאר עס מיינט וואס איז דער עיקר און וואס איז דער טפל.
> [זייטיגע הלכה׳דיגע אפווייכונג – אכילת קבע ביי מזונות]:
> * מען קען עסן זייער אסאך מזונות א גאנצע וואך און עס הייסט נאך אלץ “אכילת עראי”. היינטיגע צייטן, ווען דאס גאנצע לעבן איז א מציאות פון “עראי” (כאפן עסן אויפ׳ן פוס), קען א מענטש עסן אסאך און עס בלייבט עראי.
> * דאס וואס חז״ל האבן געגעבן א שיעור אויף קביעות סעודה איז ווייל אמאל האט מען נישט געגעסן אזוי סתם. אבער דער עיקר “קבע” ווערט געמאכט דורכ׳ן זיך אוועקזעצן מסודר צו א סעודה (ווי ביי נטילת ידים אויף ברויט, אדער ווען מען זעצט זיך צו א סעודה פון מזונות). דעריבער איז הערה׳דיג די סברא אז זיך אוועקזעצן צו “סאפער” מאכט א קביעות צו בענטשן אפילו אויף ווייניגער.
* דריי ראיות אז דער “צענטער” דארף זיין קליין אין כמות:
1. קריאת שמע: מדאורייתא און מדרבנן איז מען יוצא דעם חיוב פון טראכטן פונעם אייבערשטן מיט זאגן שמע ישראל אינדערפרי און ביינאכט (“בשכבך ובקומך”). דאס נעמט בערך 60 סעקונדעס א טאג! די איינע מינוט מאכט אז דער גאנצער טאג האט א “שמע ישראל”, און “כל המוסיף גורע” (מען דארף נישט מאכן דעם טפל, ווי דער גארטל, וויכטיגער פונעם “ה׳ אחד”).
2. אגרת תימן: דער רמב״ם שרייבט אז די גרעסטע יסודות פון דער תורה שטייען נאר איינמאל. למשל, דאס אז עס איז דא נאר איין גאט (“ה׳ אחד”) שטייט בלויז איינמאל אין דער גאנצער תורה (אין פרשת ואתחנן).
3. די ספרים פונעם רמב״ם: מענטשן פרעגן א נארישע קשיא: אויב דער רמב״ם האלט אז דער תכלית איז ידיעת השם און נישט הלכה, פארוואס האט ער געשריבן אזא ריזיגן ספר אויף הלכה (משנה תורה) און נאר א קליינעם ספר אויף ידיעת השם (מורה נבוכים)? *דער ענטפער:* די גרויסקייט מאכט נישט אויס; עס מאכט אויס וואס איז דער צענטער. אדרבה, דער צענטער *מוז* זיין קליין. אויב דער צענטער ווערט צו גרויס, ווערט ער שוין אליין א נייער “חפצא” (א זאך פאר זיך) און הערט אויף צו זיין א צענטער.
—
9. סאקראטעס, פאליטיק, און דער אמת׳ער כח פון חכמה קעגן פיזישער מאכט
א. פארוואס סאקראטעס האט זיך נישט אריינגעמישט אין פאליטיק (לויט׳ן ספר “די אפאלאגיע”)
* די אויבערפלעכליכע סיבה: סאקראטעס זאגט אז אויב ער וואלט זיך אריינגעמישט אין פאליטיק און געזאגט דעם אמת וואס ער האלט, וואלט מען אים שוין לאנג גע׳הרג׳עט (ווי מען האט טאקע געטוהן ביים סוף אין בית דין).
* די סיבה פון זיין “דאיימאן” (Daimon): ער זאגט אז ער האט א רוח טוב (א מלאך) וואס זאגט אים תמיד וואס *נישט* צו טוהן, און דער מלאך האט אים נישט געלאזט גיין אין פאליטיק. *(זייטיגע באמערקונג וועגן געוויסן – Conscience: סאקראטעס האט עס באמת געגלייבט, נישט ציניש. רוב מענטשן האבן אפילו נישט קיין פשוט׳ן געוויסן, נאר וואס זייער מאמע האט זיי געזאגט, אבער סאקראטעס האט געהאט א “גרויסן מלאך”).*
* זיין אמת׳ע שליחות און טיפערע כוונה: סאקראטעס ערקלערט אז ער איז געשיקט געווארן צו די אנשי אתינא ווי א פליג וואס וועקט אויף א פארשלאפן פערד. ער טוט דאס דורכדעם וואס ער פרעגט קשיות, מאכט מענטשן טראכטן, און ברענגט זיי צו זארגן פאר זייער נשמה אנשטאט נאר פאר זייער גוף. דערמיט וואס ער זאגט אז ער גייט נישט אין פאליטיק, זאגט ער באמת אז ער איז דער גרעסטער פאליטיקאנט און פירער. ווען די שופטים האבן דאס באנומען, האבן זיי אים נאך מער געוואלט הרג׳ענען (זיין דרשה איז געווען פונקט דאס פארקערטע פון א פארטיידיגונג).
ב. סאקראטעס איז נישט קיין פחדן (Coward)
* ווען סאקראטעס זאגט אז ער גייט נישט אין פאליטיק ווייל מען וועט אים הרג׳ענען, זאגט ער עס מיט א וואונק. מענטשן (און אפילו חברים וואס באהאלטן זייערע דעות פאר׳ן רבי׳ן) פארשטייען נישט ווי ראדיקאל די אמת׳ע דעות זענען.
* אויב מען נעמט סאקראטעס׳ס ווערטער פשוט, קומט אויס אז ער איז א פחדן. אבער סאקראטעס האט זייער געהאלטן קעגן זיין א פחדן (א פחדן איז נישט קיין בשר ודם).
> [זייטיגע הלכה׳דיגע אפהאנדלונג וועגן פחדנות און עדות]:
> א פחדן איז פסול לעדות ווייל מען קען אים דריקן (צווינגען) צו זאגן ליגנט – מקל וחומר פון א פרוי (געברענגט פון א שו״ת חת״ם סופר). א תלמיד וויל זאגן אז עס איז די זעלבע נקודה ווי “מי שאין לו בושה”, אבער עס ווערט מחלק געווען: בושה מיינט אז א מענטש האט א רעפוטאציע און זעלבסט-רעספעקט צו באשיצן (ער איז נישט קיין הפקר-מענטש), וואס דאס איז נאר א פשוט׳ער וועג פון נישט זיין קיין פחדן, אבער פחדנות אליין איז אן אנדער נקודה (וואס ער לאזט זיך בייגן פאר מורא).
ג. דער אמת׳ער באדייט פון כח און שאפונג: חכמה קעגן פיזישער מאכט און רעטאריק
* וואס איז אמת׳ער כח? א פאליטיקאנט איז איינער וואס האט כח צו מאכן אנדערע טוהן זאכן. מענטשן מיינען אז די וועלט לויפט אויף פיזישער מאכט אדער רעטאריק (ווער עס קען בעסער דרש׳ענען און באקומען שטימען). אבער סאקראטעס האט געהאט דעם כח וואס דער אייבערשטער האט: דער אייבערשטער צווינגט קיינעם נישט גארנישט צו טוהן, נאר ער איז “מסביר” זאכן.
* דער פשט אין מעשה בראשית (לויט אפלטון אין “טימייאוס” און דעם מדרש):
* “בראשית ברא אלקים” (בראשית בחכמתא) און “אסתכל באורייתא וברא עלמא” מיינט נישט אז גאט איז שטערקער פון דער וועלט און האט איר געצווינגען צו עקזיסטירן. עס מיינט אז דער אייבערשטער האט כביכול געזאגט א שיעור און מסביר געווען פאר דער וועלט אז עס מאכט זין און ס׳איז כדאי צו עקזיסטירן.
* “ויאמר אלקים יהי אור” – “ויאמר” מיינט נישט באפעלן אדער שרייען, נאר געבן א הסבר פארוואס עס איז גוט אז עס זאל זיין ליכט. אן תורה (חכמה) וואלט די וועלט נישט געמאכט קיין זין און נישט עקזיסטירט.
* *(זייטיגע באמערקונג וועגן דעם רמב״ם און אפלטון: דער מדרש זאגט אז גאט האט געקוקט אויף א פלאן צו בויען די וועלט ווי אן ארכיטעקט. דער רמב״ם אין מורה נבוכים חלק ב׳ מערקט אן אז דער מדרש האט קאפירט דעם לשון מילה במילה פון אפלטון – “שלשון זה היא לשון פלטון”).*
* דער טעות פון רעליגיעזער פאליטיק: פרומע מענטשן זענען צעמישט אין פאליטיק ווייל זיי טייטשן “אסתכל באורייתא” פארקערט; זיי מיינען אז די תורה איז די שטערקסטע פיזישע מאכט. באמת איז די תורה די שוואכסטע זאך פיזיש, אבער די שטערקסטע זאך מצד חכמה.
* דער מלך און דער חכם: אפלטון׳ס תלמידים פרעגן: ווער איז שטערקער, דער מלך אדער זיין יועץ (דער חכם)? דער רבי אדער דער גבאי? אויסערליך (לנראה לעינים) זעט אויס ווי דער מלך איז דער שטערקסטער, אבער ער איז נאר דער “עקזעקיוטיוו” וואס פירט אויס דעם פלאן. דער שטערקסטער איז דער חכם וואס מאכט דעם פלאן. יעדער מענטש און יעדער מלך האנדלט לויט אידייען, און די אידייען ווערן תמיד אויסגעטראכט דורך עפעס א חכם אין א שטיבל, נישט דורך דעם מלך.
* רעטאריק אלס א פארעם פון אלימות (עוולה/כח): די אמת׳ע סיבה פארוואס סאקראטעס האט זיך געהאלטן פון פאליטיק איז ווייל ער האט פארשטאנען דעם כח פון חכמה. חכמה ניצט נישט קיין פיזישן כח, און לויט סאקראטעס טאר מען אפילו נישט ניצן קיין רעטארישן כח (זאגן א גוטע דרשה אדער א משל וואס צווינגט דעם צווייטן מסכים צו זיין אן פארשטיין דעם אמת). דאס ווערט אויך גערעכנט ווי “אלימות”. *(זייטיגע באמערקונג: עס ווערט דערציילט ווי מען האט געלערנט א פרק מיט איינעם וואס האט געניצט א רעטארישן קנייטש – “לשיטתך איז קשה” – נאר כדי צו צווינגען, איידער ער האט עס באמת מסביר געווען).*
—
10. השגחה דורך נבדלות (אמת׳ע פרישות) און דער ווייטער בליק פון חכמה
א. “חסד משפט וצדקה בארץ” דורך זיין “נבדל”
* די סתירה ביים סוף פון מורה נבוכים: סאקראטעס האט געוואלט קאנטראלירן די וועלט אויפ׳ן זעלבן אופן ווי דער אייבערשטער קאנטראלירט די וועלט. ביים סוף פון מורה נבוכים זאגט דער רמב״ם אז דער תכלית השלימות איז צו זיין ווי דער אייבערשטער און טוהן “חסד משפט וצדקה בארץ”. מענטשן פרעגן א סתירה: דא זעט מען אז מען דארף זיך יא אריינמישן “בארץ” (אין פאליטיק און עולם הזה)?
* דער תירוץ: מען פארשטייט נישט וויאזוי דער אייבערשטער טוט דאס. דער אייבערשטער הערט נישט אויף צו זיין גאט, ער נידערט נישט אראפ מיט א שטעקן צו שלאגן מענטשן, און ער איז זיך נישט “מתערב” (מישט זיך נישט אריין). דער אייבערשטער בלייבט אינגאנצן “נבדל” (אפגעשיידט), און גראדע דורכדעם וואס ער איז נבדל און שטעלט פעסט וואס “גוטס” איז, וויל די וועלט אליין זיין גוט, און אזוי ווערט געטוהן משפט בארץ.
ב. די קלארקייט פון שטיין אינדרויסן (דער משל פונעם אלטן מאנאך)
* דער משל: אן אלטער קאטוילישער מאנאך (Monk), וואס האט קיינמאל נישט חתונה געהאט לויט זייער מנהג, פלעגט געבן זייער גוטע עצות פאר מענטשן וועגן שלום בית און באציאונגען. ווען מען האט אים געפרעגט וויאזוי ער קען עצה׳נען אן קיין שום ערפארונג, האט ער געענטפערט אז דווקא ווייל ער שטייט אינדרויסן פון דעם (“I’m out of it”), זעט ער אלעס קלאר, בשעת די וואס זענען אינעווייניג זענען צעמישט און פארלוירן. *(א צוהערער פארגלייכט דאס צו א חסידישן רבי׳ן).*
* דער חילוק צווישן א פאלשן פרוש און אן אמת׳ן פרוש:
* פאלשע פרישות: רוב פרושים זעען די תאוות ווייניגער קלאר, ווייל זיי לויפן נאר אנטקעגן דעם און קלאפן זיך אן אין די ווענט. *(זייטיגע באמערקונג: דערפאר ווערן רוב מענטשן וואס פירן א “מלחמת היצר” זייער געוואלדטאטיגע מענטשן – “גברא אלימא׳ס” – ווייל זיי האלטן אין איין זיך שלאגן מיט זיך אליין און ממילא שלאגן זיי זיך אויך מיט אלע אנדערע).*
* אמת׳ע פרישות: א פרוש וואס איז אפגעזונדערט נישט ווייל ער איז קעגן דער וועלט, נאר ווייל ער פארשטייט וואס די וועלט איז, זעט עס אינגאנצן קלאר. אזא איינער האט בעסערע עצות און א בעסערע קאנטראל איבער דעם.
* קאנטראל און ליבשאפט דורך אפגעזונדערטקייט: אמת׳ע קאנטראל קומט נישט דורך אריינגיין אין דעם געראנגל (“מתאבק עמהם”), נאר דורך שטיין אינדרויסן ווי א סטראטעג. פונקט ווי דער אייבערשטער קען זיין “בארץ” דווקא דורך נישט זיין “בארץ”, אזוי אויך ביי מענטשן: דער בעסטער וועג ליב צו האבן מענטשן (וואס איז א תנאי אויף צו קענען זיי עפעס אויסלערנען) איז דורך נישט זיין א טייל פון זיי. ווי מער מען איז נישט א טייל פון זיי, אלץ מער זעט מען ווער זיי זענען באמת, און די ליבשאפט איז אן אמת׳ע ליבשאפט, נישט קיין דמיון.
ג. די קאנטראל פון חכמה און דער לאנג-טערמיניגער פלאן (דער מהלך פון אברהם אבינו)
* אינטעלעקטועלע איבערצייגונג קעגן בלויזער מאכט: אויף דער שאלה פון א צוהערער וויאזוי מען קען עס קאנטראלירן אויב מען איז נישט אינעווייניג אין דעם, איז דער ענטפער אז אין עולם הזה ווערט בסופו של דבר אלעס קאנטראלירט דורך דער חכמה אליין. זייער ווייניג מענטשן האבן די פעאיגקייט צו לערנען חכמה מיט אנדערע. אויב איינער קען איבערצייגן א צווייטן מענטש אין עפעס א זאך דורך ערקלערן דעם שכל דערפון, האט ער מער אינטעלעקטועלן כח און איז שטערקער פון רוב גרויסע רבי׳ס. א רבי קען האבן צען טויזנט חסידים, אבער ער האט קיינעם פון זיי גארנישט איבערצייגט מיט חכמה; זיי הערן אים נאר אויס ווייל ער איז שטערקער פון זיי אדער צוליב דעם וואס מ׳האלט זיך אין דער חברה.
* דער פלאן אויף פיר הונדערט אדער טויזנט יאר: אויב מען וויל אויפטוהן עפעס אמת׳דיגס דורך חכמה, קען מען נישט פלאנירן אויף מארגן. אזוי ווי אין דער נבואה צו אברהם אבינו (“במה אדע כי אירשנה”), נעמט עס פיר הונדערט יאר, אדער פיר דורות (“דור רביעי ישובו הנה”). מען דארף א גאנץ לעבן אויסלערנען איין מענטש, און זיינע קינדער וועלן קענען טוהן אביסל מער, ביז עס ווערט א מציאות. דאס מיינט אז א רבי האט א “ווייטן בליק”.
* די אייביגקייט פונעם אמת (“נצח ישראל לא ישקר”): ווער עס וויל פועל׳ן בדרך חכמה מוז קוקן אויף א זייער לאנגן טווח (איבערגעזאגט אויך אויף עברית און ענגליש). צווישן יעצט און יענער צייט וועלן פאסירן אלערליי זאכן, אבער ווייל דער פונקט פון אמת איז העכער פון אלעם, בלייבט עס איבער אויב מען לערנט עס אויס אפילו פאר נאר איין מענטש. דאס איז דער טייטש פון “נצח ישראל לא ישקר” – דער אמת אליין קען נישט ליגן זאגן און בלייבט אייביג מצד זיין אמת׳דיגקייט, נישט ווייל עס האט אסאך חסידים אדער ווייל עס איז ניצבאר.
* חיזוק פאר די וואס האבן געטראפן דעם אמת: אויב איינער מיינט אז ער האט געטראפן דעם אמת אבער ער קען קיינעם נישט איבערצייגן דערין, איז עס א טעות – אדער איז עס נישט אמת, אדער גלייבט ער נישט באמת אין דעם. דער חיזוק איז: אנשטאט צו זאגן “איך האב נישט קיין כח”, זאל מען זאגן “מיין פלאן איז פאר טויזנט יאר ארום”, און מען זאל טאקע אזוי האנדלען. דאס איז וואס דער אייבערשטער האט געזאגט פאר אברהם אבינו: פארגעס פון אלע דיינע חסידים און פון זיך שלאגן מיט נמרוד (ס׳איז א שאד די צייט); גיי קיין כנען, שטעל אויף אפאר מענטשן, און נאך טויזנט יאר וועט דער נייער פלאן ארבעטן. *(דער שמועס האקט זיך דא איבער אינמיטן א זאץ: “אלפא בית איז מיין…”)*
תמלול מלא 📝
דער וועג פון חכמה און די הקדמה צום חובות הלבבות
הקדמה און דער פסוק אין ירמיה
א קורצע באמערקונג וועגן די בחירות
מגיד שיעור: א גוטן. ס׳איז אנגעצינדן, יא?
מיר גייען רעדן וועגן די בחירות, פארוואס נישט צו בוחר זיין אין די בחירות. כידוע, רבי יואל משה האט נישט געהאלטן דערפון, און אפילו די אנדערע צדיקים וואס האבן יא געהאלטן דערפון, האבן אויך נישט געהאלטן דערפון.
סאו מ׳דארף רעדן וועגן דעם א זאך, איך וועל זאגן וואס מ׳דארף אמת׳דיג רעדן וועגן דעם.
דער יסודות׳דיגער פסוק אין ספר ירמיה
⟦#2⟧ מיר האבן געהאלטן אינמיטן אזא סארט שמועס, דאס וואו מיר האלטן. מ׳האט געהאלטן אינמיטן א שמועס אז מ׳דארף האבן א מורה נבוכים, וואס איז דא, וואו איז מיין מורה נבוכים? ס׳ליגן דא אפאר, איינער זאל ברענגען. דער עולם איז אזוי להוט אויף די מורה נבוכים אז מ׳האט אוועקגעכאפט אלע books, איך ווייס נישט וואו זיי ליגן. אפשר ליגט אונטן דארט נאך? איך האב געברענגט דא א bunch אמאל, איך האב עס אראפגעלייגט. מורה נבוכים פארברענט? וואו ליגט ער? אויפ׳ן טעלעפאן ס׳האט מיר איינער געשיקט אלעס מורה נבוכים. אקעי. סאו
די זאך איז אזוי. מיר האבן געלערנט אז ס׳איז דא א פסוק, א וויכטיגער פסוק אין ספר ירמיה [ירמיה ט, כב-כג], אין דעם פסוק שטייט אזוי. וואס שטייט? וואס דארף זיך א מענטש בארימען מיט? יא? “אל יתהלל חכם… כי אם בזאת יתהלל המתהלל”.
“כה אמר ה׳ אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי”. און וואס שטייט ווייטער?
תלמיד: כי… ודעת ה׳?
מגיד שיעור: נו? ניין. וואס שטייט ווייטער? “השכל וידוע אותי”, פירט ער אויס, אז וואס? וואס פירט ער אויס? “כי אני ה׳ עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ה'”. איך רעד וועגן דעם פסוק.
—
די הקדמה פונעם מתרגם צום ספר חובות הלבבות
אריינפיר צו ר׳ יהודה אבן תיבון׳ס הקדמה
⟦#3⟧ אונזער פריינד, דאס ווי ער זאגט אין די ארטסקראל, דער וואס האט אריינגעברענגט דעם רמב״ם׳ס תורה ביי די אידן אין ארצות אדום, געדענקסט די מעשה וואס מיר האבן גערעדט, שמואל מערב הייסט ביים רמב״ם מאראקא.
תלמיד: מאגרעב.
מגיד שיעור: יא, מאגרעב. יא.
און ענק געדענקען וואס מיר האבן געשמועסט צוויי וואכן צוריק, אז ס׳איז דא געווען א שווערער גלות. ס׳איז געשטאנען, איך האב געזאגט אזוי ווי כ׳האב געזאגט, און נאכדעם האב איך געליינט נאכאמאל בעיון, כ׳וואלט עס געדארפט ברענגען, אבער כ׳האב געליינט נאכאמאל בעיון די הקדמה פון ר׳ יהודה [אבן תיבון], ער האט געשריבן די הקדמה צו זיין translation פון דעם ספר חובות הלבבות, וועלכע איז שער היחוד.
און דארט אין דער הקדמה שטייט אז וואס? אזוי, כ׳וועל אייך פארליינען אביסל, כ׳האב געהאט די גאנצע וואך איז אוועקגעלאפן. די prints, ס׳איז דא אין וויקיטעקסט אויב איינער וויל וויסן. און דארט שטייט, ער פארציילט ממש כל המעשה. די מעשה וואס איך האב פארציילט, פארציילט ער באריכות גדול ובמליצות ישרות. און ער שרייבט אזוי, why am I not finding it now?
איז דא?
דער מהות פונעם מענטש: נשמה און שכל
יא, ער שרייבט אזוי, אז ס׳איז ידוע אז דער אייבערשטער האט באשאפן א מענטש, ער האט באשאפן די גאנצע וועלט און ער האט באשאפן נאכדעם א מענטש, און דער מענטש, זיין מעלה איז אז ער האט א זאך וואס הייסט א נשמה, וואס קען פארשטיין זאכן, דאס איז א ידיעה פון א נשמה. אזוי ווי ס׳שטייט, “אכן רוח היא באנוש ונשמת שד-י תבינם”.
און דער מענטש, ער האט שכל. אזוי ווי ס׳שטייט “ויהי האדם לנפש חיה”, ווייסט יעדער איינער, דער תרגום [אונקלוס] זאגט, “לרוח ממללא”, אז ער קען רעדן, ער קען טראכטן. און דאס איז פשט אין זיין א מענטש. דאס איז די זאך וואס ס׳איז דא א מענטש.
ער פארציילט אזוי די מעשה, ענק קענען קוקן אין די וויקיטעקסט, איך ווייס נישט אויב די ספרים האבן עס יא דארט.
און נאכדעם איז אזוי, ס׳איז דא אן אינטערעסאנטע מעשה, תורת חובות הלבבות. עס איז דא א “פתיחת המתרגם לספר חובות הלבבות”. איך זאג נאר נאך וואס ס׳שטייט, פאר איינעם וואס זאל זען אז וואס איך האב פארציילט די מעשה איז די מעשה וואס ער האט פארציילט, נישט איך האב עס אויסגעטראכט. דארף איך ברענגען א ראיה צו עפעס א נקודה, אבער דאס איז וואס ער פארציילט.
דער קאמף צווישן אור החכמה און חושך התאוה
⟦#4⟧ אקעי, ער זאגט אזוי: אז ס׳איז דא א פראבלעם. ס׳איז דא א פראבלעם, דאס איז דער פראבלעם, אז מ׳האלט אינמיטן לערנען, יא? ס׳איז דא א פראבלעם, אז דער אדם וואס ער… פתיחת המתרגם לספר חובות הלבבות. זייער א שיינע… איך הער א שטיקל תורה, זייער א שיינע… וואס הייסט דאס? מוסר.
ער זאגט אזוי: אז דער מענטש, וויבאלד ער האט טאקע די גרויסע חכמה, די נשמה, אבער ער האט אויכעט פארשידענע אנדערע יסודות אין זיין nature, אין זיין “תולדה”, ער פלעגט דאס רופן “תולדה” אונזער געטייטשט nature, אינטערעסאנטער טייטש. און ער האט אזוי צוויי זאכן: ער האט א חכמה, ער האט שכל, און ער האט אויכעט תאוה ושקר, אנדערע שטותים. סאו עס איז דא מענטשן וואס זיי ווערן אויס מענטשן ווייל זיי ווערן stuck נאך די שטותים.
און נאכדעם פארציילט ער אזוי: אין יעדן דור, איז דא די ספעציעלע מענטשן וואס מ׳רופט “סגולת בני אדם”, ס׳הייסט די בעסטע מענטשן, די “מיוחדים שבבני אדם”, וואס זיי גייען מיט דער חכמה, נישט מיט דער תאוה. זיי גייען מיט דער “אור החכמה”, נישט מיט דער “חושך התאוה”. דאס זענען די מענטשן וואס הייסן “קרובים אל יוצרם”, און זיי הייסן “אנשי אלהים”, דעם אייבערשטנ׳ס מענטשן, “ואוהביו”. אזוי ווי למשל ס׳שטייט א פסוק: “ויתהלך חנוך את האלהים”, “את האלהים התהלך נח”. וואס איז טייטש “את האלהים התהלך נח”? טייטש איז ער געגאנגען מיט חכמה און נישט מיט תאוה.
—
די אויסדערוועלונג פון כלל ישראל דורך חכמה
אברהם אבינו און די מסורה פון חכמה
⟦#5⟧ און שפעטער איז געקומען אן איד, ער האט געהייסן, ער איז געווארן אן איד – אברהם אבינו, און ער אויכעט הייסט “אוהבי”, אזוי ווי ער האט א פסוק: “זרע אברהם אוהבי”. וואס הייסט “זרע אברהם אוהבי”? אז ער איז מיט דער זאך, ס׳הייסט חכמה, וואס מיט דעם, דאס האט דער אייבערשטער געמאכט דעם מענטש ער זאל זיין מיט דער חכמה, ער זאל קענען פארשטיין, איז אברהם אבינו געווען דעם אייבערשטנ׳ס אוהב, ווייל ער איז געגאנגען מיט חכמה.
אזוי איז געגאנגען יצחק און יעקב, און פון יעקב איז דאס שוין געווארן א מסורה, “תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב”, תורה איז טייטש חכמה.
די נעמען פון חיבה און קרבת ה׳
און זאגט ער, זייער א שיינער ליקוט וואס ער האט געמאכט דא, ער זאגט אז וועגן דעם, רופן זיך די אידן א bunch פון נעמען, וואס אלע ווייזן אויף, וואס מיר רופן “קרבת ה'”, אז די אידן זענען נאנט, “אוהבי ה'”, דער אייבערשטער האט אונז ליב און מיר האבן אים ליב. און ער מאכט א ליסטע: “עם ה'”, “בחירי ה'”, “בניו”, “בכוריו”. און ער ברענגט אויף יעדן איינעם דעם פסוק. יא?
* ס׳שטייט “עם ה׳ אלה”, “עם ה'”, אין יחזקאל שטייט “עם ה׳ אלה”.
* ס׳שטייט “זרע ישראל עבדו בני יעקב בחיריו”, די אויסדערוועלטע.
* און ס׳שטייט “בנים אתם לה׳ אלקיכם”, נישט נאר בנים נאר בכורים, נישט נאר בנים נאר “בני בכורי ישראל”.
* ס׳שטייט “חשק ה׳ בכם”.
* ס׳שטייט “אהבתי אתכם אמר ה'”.
* ס׳שטייט “רק אתכם ידעתי”, דאס הייסט ענק זענט “ידיעיו”, “ידעתי” מיינט איך קען ענק, נישט איך ווייס ענק, right?
* און ס׳שטייט “שמע אלי יעקב וישראל מקוראי”, מיינע גערופענע, יא? מיינע חברים, מיינע מזומנים.
* און ס׳שטייט “כי יעקב בחר לו י-ה ישראל לסגולתו”.
* און ס׳שטייט “כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו”.
דער טייטש פון די אלע קניני חיבה ואהבה איז, אז די אידן זענען די וואס גייען מיט דער אור החכמה און נישט מיט דער מחשך התאוה. דאס איז דער טייטש אהבת ה׳ און קרבת ה׳ און די אלע זאכן.
וועגן דעם איז געווען די שכינה בתוכינו, ס׳איז געווען נביאים און רוח הקודש, אלעס וועגן דער בחירה פון אברהם אבינו, און וואס ער האט ווייטער מוריש געווען פאר זיינע קינדער צו גיין מיט דער חכמה, וואס דאס איז די נשמה פון דעם מענטש. אזוי איז געווען אמאל און אמאל און אמאל. אזוי איז אמאל געווען.
—
דער גלות און די איבערגעבליבענע חכמים
די ירידה פונעם דרך החכמה
שפעטער איז געווען א sad מעשה. מ׳האט נוטה געווען פון דער דרך החכמה. די אידן האבן אנגעהויבן צו גיין אביסל מער מיט דער חושך התאוה. זיי זענען זיך אוועקגעגאנגען פון דער דרך התורה והחכמה, איז אוועקגעגאנגען די שכינה, איז אוועקגעגאנגען די רוח הקודש, דאס איז וואס מיר רופן גלות.
נאר נאך א מזל, אזוי ווי ס׳שטייט “לא מאסתים ולא געלתים”, דער אייבערשטער האט איבערגעלאזט אביסל, “הותיר לנו שריד”, ממש צוויי דריי אידן, מענטשן אין יעדן דור, וואס זיי גייען נאך מיט דער אור החכמה. און זיי, דער אייבערשטער האט זיי געהאלפן, אדער זיי זענען מיט דעם אייבערשטן וועגן דעם, און זיי האבן געזוכט אלע “צפוני החכמות”. ער שרייבט זייער שיין, איך קען נישט, ענק דארפן ליינען אליינס, איך קען נישט פארליינען די אלע מליצות.
די חכמי המשנה והתלמוד: הלכה, מוסר און תיקון המידות
און זיי האבן געלערנט משנה ותלמוד, און מעמיד געווען יסודות, און אלע אומבאדינגט קודם כל צו וויסן די נגלה, די הלכה. און נאכדעם זאגט ער אזוי: זאלסטו נישט מיינען אז די חכמים – ער רעדט דא פון די תנאים ואמוראים, חכמי משנה ותלמוד זענען געווען נאך “פסק רוח הקודש”, אבער נאך אלץ זענען זיי געווען אנשי חכמה, זיי זענען געווען דער שריד, די “שרידים אשר ה׳ קורא”, וואס זיי זענען געווען מיט דער דרך החכמה.
זאלסטו נישט מיינען אז זיי זענען נישט עוסק געווען אין אנדערע זאכן, ניין. נישט נאר אין הלכה און אין משנה ותלמוד, וואס מ׳האט אויכעט געדארפט אוועקשטעלן די אידישע רעליגיע, דת תורה של העם, נאר זיי זענען אויך עוסק געווען בדרך ארץ, ובשערי המוסר, ובתיקון המידות. האבן זיי אויך געשריבן חיבורים, דאס הייסט געשריבן, מ׳האט געמאכט חיבורים, עוסק געווען “אשר לא יערכם זהב וזכוכית”. דאס איז א לשון אין ספר איוב אויף חכמה, “לא יערכנה זהב וזכוכית”. ס׳איז טייערער פון גאלד און פון קריסטאל.
און ער זאגט, וויאזוי ווייס איך? ס׳איז דא למשל אין דער משנה ותלמוד איז דא אפילו גאנצע מסכתות וואס זענען מיוחד פאר עניני מוסר ודרך ארץ. הלוואי, ס׳איז דא מסכת אבות, ס׳איז דא הלכות דרך ארץ, ס׳איז דא א מסכת דרך ארץ, יא, ס׳איז דא אזעלכע ברייתא, א משנה. און ס׳איז דא וואס איז נישט אין א ספעציעלן חיבור, נאר מפוזרין, אין דער גאנצער משנה ותלמוד איז דא איבעראל ענינים פון מוסר ודרך ארץ. מוסר, וויאזוי רופט ער ס׳דרך ארץ? מוסר ותיקון המידות.
דאס עוסק זיין פון חז״ל אין מוסר און די שפראך פון תורה-חיבורים
דאס עוסק זיין פון חז״ל אין חכמה, מוסר און דרך ארץ
מגיד שיעור: זיי זענען געווען די שרידים, די “שרידים אשר ה׳ קורא”. זיי זענען געווען מיט א דרך החכמה.
מען זאל נישט מיינען אז זיי האבן נישט עוסק געווען אין אנדערע זאכן. ניין. נישט נאר אין הלכה, אין משנה ותלמוד, וואס אויך האט מען געדארפט אוועקשטעלן די אידישע רעליגיע, די דת תורת אלוקינו, נאר זיי האבן אויך עוסק געווען בדרך ארץ, ובשערי המוסר, ובתיקון המידות האבן זיי אויך געשריבן חיבורים, זיי האבן געמאכט חיבורים, עוסק געווען “אשר לא יערכם זהב וזכוכית” — דאס איז א לשון פון ספר איוב אויף חכמה: “לא יערכנה זהב וזכוכית”, ס׳איז טייערער פון גאלד און פון קריסטאל.
און ער זאגט, וויאזוי ווייס איך? ווייל ס׳איז דא למשל אין דער משנה ותלמוד איז דא אפילו גאנצע מסכתות וואס זענען מיוחד פאר עניני מוסר ודרך ארץ. אויב ס׳איז דא מסכת אבות, ס׳איז דא הלכות דרך ארץ, ס׳איז דא א מסכת דרך ארץ, יא? ס׳איז א שטיקל ברייתא, א משנה.
און ס׳איז דא וואס איז נישט אין א ספעציעלן חיבור, נאר מפוזר אין דער גאנצער משנה ותלמוד איז דא איבעראל ענינים פון מוסר ודרך ארץ. מוסר, וואס ער רופט דרך ארץ, מוסר ותיקון המידות, האט מען אויך עוסק געווען אין דעם.
—
די תקופת הגאונים און דאס שרייבן אויף אראביש
⟦#2⟧ מגיד שיעור: נאכדעם זאגט ער אז ס׳איז געווען גאונים. און די גאונים… ווייזן, “ודרך ארץ ומוסר, המצוות והמנהגים האנושיים”. אה, מ׳וועט קענען שוין רעדן וועגן דעם. כ׳וויל נאר ווייזן, ווייל לעצטע מאל האבן מיר עס גערעדט, אז די… לאמיר ממשיך זיין אביסל נאך רעדן וועגן דעם, דערווייל ליין איך דא וואס עס שטייט.
נאכדעם זאגט ער, ס׳איז געווען גאונים, ער skip’ט [היפט איבער] אביסל. דאס הייסט, נאכדעם וואס ס׳איז געקומען די מלכות ישמעאל, נאכדעם וואס מוסולמענער האבן איבערגענומען, דעמאלטס האט זיך אנגעהויבן די תקופת הגאונים באמת. פארדעם הייסט עס די רבנן סבוראי און דער המשך פון דער גמרא.
און דארט האט מען גערעדט אראביש. ווייל אלע אידן האבן גערעדט דארט אראביש. און די גאונים האבן געשריבן פירושים אויפ׳ן חומש, אויף דער משנה, אויפ׳ן תלמוד, אלעס אויף לשון ערבי, אפילו תשובות, הלכה. פארוואס? ער try’ט [פרובירט] צו מסביר זיין פארוואס מ׳האט געשריבן אויף אראביש. דאס איז דאך א הקדמה פאר זיין translation [איבערזעצונג].
די צוויי סיבות פארוואס די גאונים האבן געשריבן אויף אראביש
⟦#3⟧ סאו קודם כל, דאס האט מען גערעדט. דאס האט מען גערעדט, דאס הייסט, די חכמים אליינס האבן דאס גערעדט, נישט נאר דער המון עם.
צווייטנס, זאגט ער — יא, זייער אינטערעסאנט — צווייטנס זאגט ער: אראביש איז א גוטע שפראך. ס׳איז א פולע שפראך, מ׳קען דארט זאגן אלעס וואס מ׳דארף זאגן. “לשון רחבה, ממולאה בכל ענין כפי הצורך לכל מדבר ומחבר, והמליצה בה מיושרת ומבוארת ומגעת לתכלית כל ענין יותר ממה שיתכן בלשון עברית”. יא.
—
דער חסרון אין אונזער היינטיגן לשון הקודש
מגיד שיעור: ס׳איז מער פון לשון הקודש. ער זאגט, א מינוט, די next line [קומענדיגע שורה] וועט מען זען, ער try’ט צו פארענטפערן: איי, וואס הייסט, וואס איז לשון הקודש? יא, ער זאגט “מפני שהלשון העברית…” — קוק וואס ער זאגט: ווייל עברית וואס מיר האבן, מיר קענען נישט קיין לשון הקודש, יא? קיינער פון אונז קען נישט קענען עברית.
דאס הייסט, וואס מיר האבן, מיר ווייסן literally [בוכשטעבליך] א language [שפראך], וועל איך זאגן וואס ער מיינט צו זאגן אויף אידיש: א language כדי ס׳זאל קענען זיין… אויף וויפיל ס׳פארשטייט זיך אפילו פאר daily life [טאג-טעגליכן לעבן] דארף עס האבן בערך — כ׳ווייס נישט וויפיל ווערטער ס׳איז דא אין ענגליש. איך מיין אין דער ענגלישער dictionary [ווערטערבוך] איז דא אפשר א האלבער מיליאן ווערטער, א ריזיגער סכום, אבער וואס מ׳ניצט אין daily life, איך געדענק נישט אויף דער מינוט די numbers [ציפערן], איך זאג בגדול — ווער ס׳וויל, מעג נאכקוקן די linguistics [לינגוויסטיק], איז דא דער research [פארשונג] אויף דעם — איך מיין צווישן צוואנציג און דרייסיג טויזנט ווערטער, שרשים מיין איך, יא, אדער ווערטער דארף מען האבן צו קענען שמועסן. כל שכן וקל וחומר אויב מען וויל מאכן science [וויסנשאפט], מען וויל זאכן — יעדע science, יעדע פילאזאפיע האט זיך געוויסע ספעציעלע technical [טעכנישע] ווערטער. דארפסט צולייגן נאך טויזנטער ווערטער, יא. סאו, כדי א language זאל זיין useful [ניצבאר]…
תלמיד: מער? פופציג? אכציג? וויפיל זענען די numbers?
מגיד שיעור: שרשים. It’s not less [עס איז נישט ווייניגער]. 5,000 words [ווערטער] איז פאר א baby [קליין קינד], פאר א כיתה ג׳. דער קען זיך ארויסגעבן.
דער מצומצמ׳דיגער אוצר המילים פון תנ״ך
אין דעם גאנצן — איך מיין אז אין דעם גאנצן תנ״ך איז דא בערך פיר טויזנט שרשים, עפעס אזא number. זייער קליין. דאס הייסט, ס׳קען נישט זיין אז א language איז אזוי קליין. דאס הייסט, ס׳קען, אלעס קען זיין, אבער ס׳איז מסתבר אז מענטשן וואס האבן actually [באמת] גערעדט די שפראך, האבן גערעדט אסאך מער ווערטער. ס׳איז דא אפילו research, כ׳האב געזען research אויף דעם, אז די מחברי התנ״ך האבן בדוקא געניצט נאר א זייער מצומצמ׳דיגן amount [כמות] פון ווערטער. אדער די אידן זאלן עס קענען פארשטיין, אדער ס׳איז געווען אנדערע ענינים פארוואס האבן זיי עס געטוהן.
אבער א גערעדטע שפראך דארף האבן צוויי אדער דריי מאל אזויפיל שרשים ווי ס׳איז דא אין לשון הקודש אין דער מקרא, און אפילו אין דער משנה וואס איז דא נאך מער שרשים אויכעט, is not close to enough to actually live daily life with that [איז נישט נאנט צו זיין גענוג צו באמת לעבן א טאג-טעגליך לעבן דערמיט].
די קאנסעקווענץ פאר מפרשים: דער ביישפיל פון רש״י
סאו מיר האבן basically [בעצם] אפילו דער וואס, לאמיר זאגן ער פארשטייט יעדעס ווארט פון דער מקרא און דער משנה אויף לשון הקודש, ער דארף נישט קיין טייטש, האט ער נאך אלץ נישט קיין שפראך וואס ער קען רעדן. סאו אויב ער וויל, אפילו ער וויל מאכן א פירוש אויף דער משנה, גייט ער מוזן ניצן אנדערע ווערטער.
רש״י האט גע’try’ט. רש״י איז געווען א גאנץ גוטער בקי אין לשון הקודש, אבער יעדעס דריטע ווארט — נישט יעדעס דריטע ווארט, יעדע פרשה צען מאל האט ער געדארפט שרייבן א ווארט אויף פראנצויזיש [לע״ז], ווייל מען קען נישט דאס מסביר זיין. פשט אין חומש מיינט עס עפעס. אפילו צו מסביר זיין האט מען זייער א hard time [שוועריגקייט]. ממילא אויב מ׳וויל רעדן צו דער זאך, it’s actually very hard [עס איז באמת זייער שווער].
תלמיד: צוויי טויזנט?
מגיד שיעור: וואו! אין דעם תנ״ך, דאס הייסט אין די… זייער ווייניג. It’s a crazy restricted, you call it vocabulary [עס איז א משוגע-באגרעניצטער, ווי מען רופט עס, וואקאבולאר]. סאו מ׳קען נישט שרייבן, מ׳קען אפילו נישט שרייבן קיין פירוש אויף דער תורה אין לשון הקודש, פארשטייסטו? ווייל ס׳וועט זיין — פרוביר צו זען, אויב איינער וויל מקפיד זיין צו שרייבן נאר ווערטער וואס שטייט אין דעם חומש, נאר שרשים, ס׳וועט זיין אזוי, בקיצור, ס׳וועט אויסזען אזוי ווי א פסוק חומש וואס שטייט אין דעם חומש.
סאו דאס איז די פראבלעם. וועגן דעם זאגט ער, די גאונים וואס האבן געקענט אראביש, האבן זיי גע’choose’ט [אויסגעוועלט] — זיי האבן געקענט אלע שרייבן אויף לשון הקודש — האבן גע’choose’ט צו שרייבן אויף אראביש, ווייל אזוי קען מען שרייבן קלארער, דאס הייסט, מ׳קען זיך ארויסגעבן.
—
די פראבלעם פון שרייבן נאר אויף לשון הקודש אין היינטיגע צייטן
⟦#4⟧ מגיד שיעור: יא, I think that this is an actual problem nowadays also [איך מיין אז דאס איז אן אמת׳ע פראבלעם היינטיגע צייטן אויך]. ס׳הייסט, people [מענטשן], ביי אונז למשל, ווען מיר hire’ן [דינגען] — איך רעד מיט ר׳ יונתן הדני, א מענטש וואס מ’hire’ט זיי צו שרייבן, א סופר [שרייבער], ס׳איז געווען זיין job [ארבעט] — סאו אסאך מאל ביי די מער היימישע, זאגט מען: “שרייב נישט אבער קיין עברית׳ישע ווערטער, שרייב נאר לשון-הקודש׳דיגע ווערטער”. It basically means don’t explain yourself [עס מיינט בעצם: ערקלער זיך נישט].
ווייל מ׳דארף, מ׳קוועטשט אריין — א מענטש האט emotions [געפילן], אדער ער האט ideas [אידייעס], ער האט concepts [קאנצעפטן]. ר׳ יונתן האט זיך געטוישט אויף concepts אויף עברית, ווייל ס׳איז אויך ענגליש. ער זאגט די ענגלישע ווערטער אויף עברית. ווייל די point [נקודה] איז, ווייל דאס איז concepts וואס מענטשן האבן מחוקק געווען, מרחיב געווען די חכמה, דעם מקצוע, whatever [וואס אימער] ס׳איז דער מקצוע, איז דא אסאך ווערטער.
אדער אפילו מיר האבן feelings [געפילן], מענטשן וואס מיר פארשטייען זיך אויף ענגליש mostly [מערסטנס] — ווער ס׳איז געוואוינט אין אמעריקע, געווענליך פארשטייט זיך אויף ענגליש אסאך בעסער ווי ער פארשטייט זיך אויף… ענגליש, אידיש אביסל, whatever געמישעכץ פון languages [שפראכן]. If you want it [אויב מען וויל עס] דווקא, מ׳וויל זיין אזוי traditional [טראדיציאנעל] און שרייבן נאר אויף לשון הקודש, you end up not actually explaining yourself [ענדיגט מען אז מען ערקלערט זיך באמת נישט]. איך מיין אז איינע פון די reasons [סיבות] פארוואס רוב ספרים קען מען נישט פארשטיין, איז ווייל ס׳איז געשריבן אויף לשון הקודש.
חסידישע ספרים און די אידישע שפראך
דאס זאג איך נאר, דער הייליגער תניא [רבי שניאור זלמן מליאדי] שרייבט אויך דאס, כידוע, אין זיין אגרות הקודש… אין אגרות הקודש שטייט, ס׳איז זייער א וויכטיגער יסוד. אין אגרות הקודש שטייט: מענטשן מיינען מ׳קען לערנען חסידישע ספרים און פארשטיין וואס ער זאגט. Every [יעדער] חסידיש ספר, almost every single one [כמעט יעדער איינציגער] האט געשריבן א מענטש וואס האט געזאגט תורה אויף אידיש. אידיש איז געווען די language, מ׳האט נישט געקענט דעמאלטס ענגליש, מ׳האט גערעדט אידיש, מ׳האט זיך פארשטאנען אויף אידיש. אבער ס׳האט נישט געפאסט פאר קיינעם צו שרייבן א ספר אויף אידיש. דאס מיט אנדערע ווערטער וואס ס׳מיינט צו זאגן: ס׳האט נישט געפאסט פאר קיינעם זיך actually מסביר זיין וואס ער וויל זאגן.
סאו ווען מען שרייבט א ספר, זעט מען חסידישע ספרים זאגן אזעלכע דרושים דארט, ווער איז שלמה, ווער איז משה. What is actually bothering you? What are you trying to say? [וואס דריקט אייך באמת? וואס פרובירט איר צו זאגן?] ער קען נישט זאגן, ער קען זאגן אויף אידיש. Cause that’s tradition [ווייל דאס איז טראדיציע]. די אראבער האבן זיך ווייניגער געשעמט, דאס איז דער secret [סוד]. די אראבער, די גאונים, די ראשונים, they were a lot more open in that sense [זיי זענען געווען אסאך מער אפן אין דעם זין].
ס׳איז דא געוויסע חסידישע ספרים, הא? ס׳איז דא געוויסע חסידישע ספרים… ניין, אונזער אידיש איז דאך אין דעם טיטול, מיר קענען נישט קיין אידיש אויך נישט היינט. אפילו אין סאטמאר וואס מ׳רעדט אידיש, וועסט הערן די אמאליגע… ניין! וועסט הערן, כ׳רעד שוין נישט פון דעם, וועסט הערן די אמאליגע אידישיסטן, די מענטשן, די אלטע אידן וואס פלעגן רעדן אידיש, מ׳האט געהאט אסאך מער ווערטער, ס׳איז א זאפטיג אידיש… ער האט געהאט, ער האט געקענט זיך ארויסגעבן…
תלמיד: ר׳ יאשע בער [סאלאווייטשיק]?
מגיד שיעור: ר׳ יאשע בער, יא. יא, למשל אפילו ר׳ יאשע בער. גוט אידיש? ר׳ יאשע בער איז פון פוילן, יא? ער רעדט beautiful [וואונדערשיין], און ער קען זיך ארויסגעבן אויף אידיש, און אסאך מאל קען ער זיך ארויסגעבן אויף אידיש בעסער ווי אויף לשון הקודש אדער אויף ענגליש, ווייל דאס איז זיין מאמע-לשון.
אבער אין חסידישע ספרים, ס׳איז דא חסידישע ספרים וואס איז זיך ערלויבט אריינצושרייבן אידישע ווערטער מפעם לפעם, ווייל ס׳איז סתם נישט קיין וועג. אין חב״ד איז דא ווערטער, שטייט בלשון אשכנז, “איינוועגס”, יא, עס מאכט זיך אמאל אז ער גיט א זאג אויף אידיש, because it doesn’t have a way of saying it [ווייל עס האט נישט קיין וועג עס צו זאגן]. But I think that this is what… ס׳איז דא reasons פאר דעם, but ס׳איז א גרויסע פראבלעם. א מחסום. ס׳איז א גרויסער מחסום צו פארשטיין די תורה, ווען א מענטש קען דאך פארשטיין די תורה ביי actually זיך אריינצוהאקן אלעס…
שמועס: לשון הקודש קעגן מאדערנעם עברית
תלמיד: זיי זאגן דאך איינגענומען אז ס׳איז לשון הקודש דאס גוטע, און עברית איז נישט גוט!
מגיד שיעור: ניין…
תלמיד: ס׳איז ממש הפך על הפך! עברית האט גענומען לשון הקודש וואס פעלט אויס און צוגעלייגט… מ׳דארף צולייגן אסאך ווערטער. אה, צי ס׳איז דאך beautiful אדער נישט איז נאך א חילוק, אבער דאס האבן זיי טאקע געטוהן.
מגיד שיעור: ניין, ניין, איך בין מסכים.
תלמיד: איך האב שוין געהערט ביי כל מיני רבי׳ס האבן געזאגט אז עברית איז נישט גוט ווייל ס׳איז נישט אזוי ווי לשון הקודש. פארקערט! לשון הקודש איז very small [זייער קליין], עברית מאכט א שיינע שפראך!
מגיד שיעור: אפילו ווער ס׳האלט אזוי איז מודה, ער מוז מודה זיין צו דעם אז לשון מקרא — קודם כל whatever that means [וואס אימער דאס מיינט], איך גיי נישט יעצט אריין — איך זאג אז אפילו אויב מען זאגט לשון הקודש איז זייער… אפילו ווען מען זאגט אז עברית איז נישט קיין גוטע, let’s say, I don’t know what that means, but that’s not our שיעור today [לאמיר זאגן, איך ווייס נישט וואס דאס מיינט, אבער דאס איז נישט אונזער שיעור היינט]. But אפילו — כ׳ווייס וואס זיי מיינען, כ׳פארשטיי נישט וואס זיי מיינען — אבער על כל פנים, אפילו ווען מען זאגט אזוי, מיינט נאך אלץ נישט מוכרח אז מיר קענען לשון הקודש. ווייל מיר האבן נאר א שריד, א שריד ופליט וואס איז געבליבן אין תנ״ך. תנ״ך איז — אפילו ווען דער אייבערשטער האט גערעדט צו א נביא אין דעם זמן התנ״ך האט ער געקענט רעדן מער ווערטער ווי ס׳שטייט. ס׳שטייט דאך נישט יעדעס ווארט אין דעם חומש, יא? דער חומש איז זייער restricted [באגרעניצט].
—
אראביש אלס א שוועסטער-שפראך פון לשון הקודש
מגיד שיעור: So, קענסט זאגן אז ס׳איז דא לשון הקודש, ס׳איז דא אן ideal [אידעאלער] לשון הקודש. By the way [אגב], אויב אזוי קען מען זאגן אז אראביש איז די לשון-הקודש׳דיגע ווערטער וואס מ׳האט פארלוירן. ווייסט איר ווער ס׳זאגט דאס? דער רבי אברהם אבן עזרא, ס׳איז נישט קיין joke [ווץ]. יא, because if you think about it [ווייל אויב מען טראכט דערוועגן], it is just a sister language [עס איז פשוט א שוועסטער-שפראך] פון לשון הקודש. Yeah, I think that’s a dangerous man [יא, איך מיין אז דאס איז א געפערליכער מאן].
⟦#5⟧ דער אבן עזרא sometimes [אמאל] ווען ס׳איז דא א פסוק וואס ער פארשטייט נישט, זאגט ער אויף אראביש טייטשט מען אזוי, מסתמא מיינט עס די זעלבע זאך.
תלמיד: [אומקלארע באמערקונג וועגן אפריקע].
מגיד שיעור: יא, יא. ניין, אפריקע קומט נישט אריין, אבער אראביש קומט אריין. וואס דאס אפריקע? ניין, cause it’s true, דאס זענען Semitic languages [סעמיטישע שפראכן]. Hebrew is a daughter of… א משפחה מיט לשון הקודש, אראביש, אראמיש, זענען אלע ווערטער, שפראכן וואס זענען געקומען פון דעם זעלבן זיידן, פון עפעס א — אויב מען וויל זאגן לשון הקודש קען מען זאגן דער אריגינעלער לשון הקודש, נישט קיין חילוק. אראביש איז אן אמת׳דיג אייניקל פון לשון הקודש, אריינגעמישט פון דא און פון דארט, וואס איז באמת פון לשון הקודש, so ס׳איז דא זיכער אסאך שרשים. וואס?
תלמיד: אז די תפילין קומט טאקע פון Egypt [מצרים]…
—
דאס שרייבן תורה אין דער גערעדטער שפראך: ארטסקראל און ר׳ נחמן מברסלב
⟦#6⟧ מגיד שיעור: אקעי, אבער… אקעי, יא. אקעי, איך קען נישט שווערן, אבער על כל פנים דאס איז אמת אז ס׳קען — אקעי שוין, נחזור לענינינו, אז ס׳איז זייער וויכטיג. דאס איז די צווייטע סיבה וואס ער גיט פארוואס ס׳איז אנגעשריבן אויף אראביש.
I think that it’s very useful [איך מיין אז עס איז זייער ניצבאר]. I think that היינט למשל ארטסקראל וואס מען שרייבט אויף ענגליש, שרייבן אויף ענגליש אזא ישיבישע, אזא invented [אויסגעטראכטן] ענגליש וואס קיינער רעדט נישט, העלפט אונז גארנישט.
און אויב מען וויל actually זיך מסביר זיין די תורה, עפעס וואס מען לערנט, דארף מען שרייבן אויף whatever די שפראך איז, אזוי ווי ר׳ נחמן [מברסלב] האט געזאגט אז איינער וויל דאווענען זאל ער דאווענען אויף אידיש ווייל… וואס מ׳רעדט. יא, ר׳ נחמן איז דער איינציגסטער וואס האט זיך געוואגט צו שרייבן, צו דרוקן א ספר אויף אידיש — ר׳ נחמן, ר׳ נתן [מנעמירוב]. “סיפורי מעשיות” האט ער געדרוקט אויף אידיש.
תלמיד: יא? סיפורי מעשיות אויף אידיש?
מגיד שיעור: יא. ס׳איז געמאכט א translation פונדערויבן, אבער ס׳איז דא דאך פונדערונטן דאס אידיש, אוודאי. איינע פון די ערשטע ספרים וואס מ׳האט actually געדרוקט אויף אידיש פאר מענער איז געווען דער סיפורי מעשיות.
איבערזעצונגען פון אראביש, חכמות אין אשכנז און די אנטוויקלונג פון דקדוק
די שוועריגקייט מיט איבערזעצן פילאסאפיע אויף לשון הקודש
מגיד שיעור: ער האט זיך ערלויבט צו שרייבן וואס ער טראכט, איי מ׳דארף שרייבן לשון הקודש, so you see there’s a lot of Yiddishism there, ער האט איבערגעשריבן וויאזוי ער טראכט אויף אידיש אויף לשון הקודש׳דיגע ווערטער וואס ס׳איז אסאך מער ווי רוב אנדערע מענטשן מ׳קען זען. סאו עניוועיס, דאס איז די ריזן פארוואס זיי האבן געשריבן אויף אראביש, די זעלבע זאך היינט ס׳איז דא אסאך זאכן וואס ס׳איז בעסער צו שרייבן אויף אן אייגענער שפראך, און דאס איז אמת. ער האט זיך זייער גע׳גמגמ׳ט, און one of the reasons why it’s very hard to understand דעם רמב״ם ווען ער שרייבט לשון הקודש איז וועגן ער שרייבט לשון הקודש.
דער רמב״ם אלס איבערזעצער קעגן אבן תיבון
יא, איך האב שוין גערעדט וועגן דעם אין כמה הזדמנויות, ווען דער רמב״ם טרייט איבערצושרייבן פילאסאפישע מושגים. דער רמב״ם האט געשריבן א בריוו צו אבן תיבון וועגן וויאזוי צו טרענסלעיטן. ס׳איז דא די אלע שמועסן זענען struggling with this issue, ווייל דער רמב״ם אליין האט געטרייט צו געבן עצות פאר אבן תיבון וויאזוי צו שרייבן, און אבן תיבון האט נישט געפאלגט זיינע עצות. מ׳האט גערעדט וועגן דעם שוין, because it’s not clear that the רמב״ם himself was the best translator. דאס הייסט, רבי שמואל אבן תיבון האט זיך געוואגט צו דינגען אויף דעם רמב״ם אויף אזעלכע זאכן.
סאו דער רמב״ם על כל פנים האט איבערגעשריבן זייער אסאך מושגים פון פילאסאפיע אויף לשון הקודש, און מענטשן לערנען משנה תורה, זיי מיינען אז ס׳איז לשון הקודש, זיי כאפן נישט וואס ער זאגט ווייל ער טרייט עס איבערצושרייבן אויף אזא לשון משנה. אויב מען קען דעם סאורס, אויב מען פארשטייט וואס ער טרייט צו זאגן – יא, יא, אוקעי, נו, פארשטייסט דעם סאורס, פארשטייסט וואס ער טרייט צו זאגן – פארשטייט מען ביי דעם. אויב מ׳נעמט שמונה פרקים אדער אנדערע זאכן וואס איז יא געשריבן אויף אראביש, it’s a lot closer to understand the concept what he’s trying to explain to you. אבער אין משנה תורה שרייבט ער עס אליין אין א… ס׳איז הערליך, האט זיך באדראشت.
תלמיד: Saying it’s better than the one that he wrote in Arabic because I can’t get to the source.
מגיד שיעור: In certain ways, right. I mean, there was סיי אין משנה תורה וואס ער האט געשריבן אין לשון הקודש, right, וואס ער האט שוין אליין איבערגעטייטשט אין זיין קאפ דעם קאנצעפט צו לשון הקודש, sometimes it’s hard to know what he’s referring to.
און די זעלבע זאך, ר׳ שמואל אבן תיבון׳ס טרענסלעישאן האט די מעלה אז ער איז זייער נאנט צו דעם אראביש, so ס׳איז זייער גרינג צו כאפן די פילאסאפישע ווערטער. לאו דוקא ס׳איז נישט אז מען דארף אזוי טרענסלעיטן, אבער it’s the way to get it. אוקעי, anyways, this is the problem. דאס איז א צווייטע זאך.
⟦#2⟧
דער חילוק צווישן ארצות ישמעאל און ארצות אדום
מגיד שיעור: דריטע סיבה, זאגט ר׳ יהודה פארוואס מען האט געשריבן די חיבורים: סתם וואלט מען געוואלט רעדן פאר דעם המון עם וואס קען נישט קיין לשון הקודש. יעצט זאגט ער אזוי, אז דאס איז דער מנהג פון די חכמי עמנו בארצות ישמעאל, האבן געשריבן אלעס אויף אראביש – רוב געשריבן אויף אראביש, סיי אין חכמת התורה, סיי אין חכמות אחרות, געשריבן אלעס אויף אראביש.
זאגט ער אזוי: חוץ פון דעם וואס דער אייבערשטער האט רחמנות געהאט אויף די אידן און זיי געגעבן גאונים אין ארץ ישמעאל, אויך אין ארצות אדום – דאס הייסט אין יוראפ, יא? אין אדום מיינט קריסטשענס, קריסטענדאם – דער אייבערשטער אויך האט רחמנות געהאט אויף די אידן און זיי געגעבן פליטה לשאר עמנו, איז דארט אויך געווען חכמים גדולים.
אבער דארט איז געווען א חיסרון. אזוי זאגט ער, און ס׳איז כדאי צו זען, ער זאגט פארוואס. אין ארץ אדום איז אויך געווען גרויסע חכמים אין חכמת התורה והתלמוד מימים קדמונים, מיין איך פון דעם ערשטן אשכנז׳ישן גדול, whoever that was, רבינו גרשום אדער זיין רבי. אבער זיי האבן נישט עוסק געווען אין אנדערע חכמות. פארוואס? ווייל זיי האבן נישט געהאט קיין ספרים. אזוי זאגט ער.
פארוואס די בעלי התוספות האבן נישט געלערנט לימודי חול
I think that he is right about this. In other words, נישט יעדע זאך קען מען מאכן פאר אן אידיאלאגיע. אסאך מאל מענטשן זאגן, די שיטה פון תוספות איז געווען נישט צו לערנען קיין לימודי חול. אוקעי, ווייל ווי אסאך לימודי חול בוקס איז געווען אין תוספות׳ס לייברערי? מען מיינט אז אין שטעטל וואו רבינו תם האט געוואוינט איז געווען בכלל א פאבליק לייברערי? און אויב ס׳איז געווען, אויף וועלכער שפראך איז עס געווען געשריבן? Right, אויף לאטייניש. און רבינו תם האט נישט גערעדט קיין לאטייניש, אדער אפשר א פאר ווערטער געקענט, ער האט נישט געקענט ליינען. און רוב ראשונים אין אשכנז האבן בקושי געקענט ליינען א ווארט אויף דער גוי׳אישער שפראך פון זייער געגנט.
So ס׳איז דאס וואס מ׳זאגט אז זיי פלעגן זיך נישט פירן צו ליינען – זיי האבן נישט געהאט קיין ברירה, וואס פאר א ברירה האבן זיי געהאט? זיי האבן פארקערט, they were very curious, יעדעס אידיש ספר, יעדע זאך אויף לשון הקודש האבן זיי געלערנט בעיון, געטרייט צו פארשטיין וויפיל זיי האבן געקענט. אבער וואס האבן זיי געקענט אז זיי האבן נישט געהאט?
ביז ער איז געקומען, יעצט לויפט ער און זאגט אזא מעשה, דאס איז true, כ׳האב שוין געזאגט, כ׳זאג דאס איבער, כ׳האב שוין געזאגט דאס אלעס אמאל, אבער ס׳שטעכט נאר אינעווייניג, ס׳ווייסט נאר אינעווייניג, וואס? ער זאגט קלאר, יא, דער ראב״ד איז אזא דאס, ער זאגט, ער טרייט זיך צו האלטן גרויס נאך דעם אויך, אבער למעשה, ער זאגט אז ער האט נישט געקענט קיין טראפ, נישט ער, נישט זיינע רבי׳ס האבן געקענט.
⟦#3⟧
די אויפלעבונג פון חכמות אין פראוואנס דורך רבינו משולם מלוניל
מגיד שיעור: ער זאגט, ביז ס׳איז געווען “המנורה הטהורה”. בקיצור, ער גיט אסאך שבחים פאר זיין פעיטראן דא, הרב החסיד רבינו משולם, ס׳איז געווען רבי משולם מלוניל. יא, ס׳איז דא חיבורים פון אים, און דער רבינו משולם האט, ס׳איז דא בריוון פון אים מיט אנדערע גדולי הדור, תשובות, ער דינגט זיך אין הלכה מיט די גדולים דארטן אין ווערעווער, אין פראוואנס.
און ער האט זיך מורא׳דיג געקאכט אין לערנען. “ותדבק נפשו בתורת אלהיו ביראה, וישם החכמה כסו ומחסהו”, ער האט מורא׳דיג געהאט א תשוקה צו די “ספרי החכמות אשר חיברו הגאונים”. ער האט געהערט אז ס׳איז דא – וואו האט ער געהערט? איינער האט אים פארציילט, האט ער געהערט אז ס׳איז דא די חכמות וואס די גאונים האבן געשריבן, די גאונים אין ארצות ישמעאל. טייטש, און ער גיט א ליסט פון די חכמות. כפי יכלתו האט ער געטרייט צו מעתיק זיין סיי חכמת התורה – ס׳הייסט מעתיק געווען ספרים אויף חומש, אויף הלכה און אזוי ווייטער.
ביי דע וועי, רבי אברהם אבן עזרא איז געווען איינער פון די מענטשן וואס האט אסאך פארציילט פאר די מענטשן אין אדום אין חכמות, סיי חכמת הלשון. יא, ביי דע וועי, רש״י is the biggest example. איך דארף זיך מתעכב זיין א סעקאנד אין דער נושא פון חכמת הלשון, ווייל איינע פון די גאולס פון דעם שיעור, פון דער שטיקל גרופע שיעורים וואס זענען דא, איז זיך צו דינגען מיט געוויסע גדולי האחרונים, אזוי ווי רבי שמשון הירש.
⟦#4⟧
די אנטוויקלונג פון דקדוק און איר השפעה אויף פשט אין חומש
די פאלעמיק קעגן רבי שמשון רפאל הירש
מגיד שיעור: און רבי שמשון הירש למשל איז זייער ביזי צו זאגן אז ער גייט נאר מיט דער ריינער לויטערער תורה, נישט אזוי ווי דער רמב״ם וואס האט אריינגעברענגט פרעמדע חכמות; ער זאגט נאר וואס די תורה איז. כ׳וויל סתם באמערקן אן אינטערעסאנטע זאך. דער רב הירש למשל, זיין גאנצע ספר, איינע פון זיינע גרויסע תורות איז צו ניצן שרשים, צו קאנעקטן שרשים, די מינינגס, יא?
רבי יונה אבן ג׳נאח און די אנטדעקונג פון דקדוק
יעצט, ענק ווייסן אז קיין איינער פון די תנאים, קיין איינער פון די אמוראים, קיין איינער פון די גאונים, האט נישט געוואוסט דקדוק – בעיסיק, אפילו די איידיע אז ס׳איז דא שרשים אין לשון הקודש, און יעדער שורש האט דריי – שרשים פון דריי אותיות, און פון זיי בויט מען בנינים. This was invented by a איד named – נישט אינווענטעד, דיסקאווערד – רבי יונה אבן ג׳נאח.
רבינו יונה אבן ג׳נאח איז געווען אן איד, ער האט געלערנט אראביש, ער האט געשריבן אויף אראביש זיינע ספרים, די ערשטע ספרי דקדוק. וואס century איז ער? ניינטע, אכטע? יא, earlier, איך געדענק נישט.
תלמיד: [אומקלאר – דערמאנט טבריה].
מגיד שיעור: ניין, ניין, ניין, נישט טבריה, nothing to do with טבריה. טבריה האט נישט געקענט קיין דקדוק. חכמי טבריה didn’t know דקדוק, they knew מסורה, yeah, they didn’t know how דקדוק, how the Hebrew grammar works.
רבינו יונה אבן ג׳נאח האט געשריבן א ספר, ספר הרקמה, ספר השרשים, which is the main… יא, הרקמה is the theoretical ספר.
תלמיד: ספר השרשים לרד״ק?
מגיד שיעור: ניין, ניין, אסאך שפעטער, רד״ק איז אסאך שפעטער. יא, יא, אין זיין הקדמה איז ער מסביר וויאזוי ס׳איז געגאנגען. יא, יא, right, this is all basic facts.
און ער האט גענומען… Now, די אראבער אין דעמאלטס, אין יענע צייטן, איינע פון די גרויסע חכמות וואס די אראבער האבן עוסק געווען איז געווען דקדוק, ווייל זיי האבן געדארפט מפרש זיין דעם קאראן, און they also, there was a philosophical theory that דקדוק איז די בעסטע חכמה actually. זיי האבן שטארק עוסק געווען אין דקדוק און זיי האבן דיסקאווערד אדער מפתח געווען די איידיע אז אין א שפראך – דאס הייסט אין אראביש, וואס אראביש ארבעט פונקט אזוי ווי לשון הקודש אין דעם דקדוק, דאס הייסט besides for it being similar meanings, די structure פון דער לענגווידזש איז like הונדערט פראצענט אדער ניין און ניינציג פראצענט. דאס הייסט if you learn Arabic, איז מען לערנט לכאורה די זעלבע זאך: די שרשים, יעדער שורש האט דריי אותיות, און ס׳איז די זעלבע. אלע די כללים וואס איז דא אין לשון הקודש איז דא אויך אויף אראביש, אויך אויף אראמיש by the way – אראמיש איז also a Semitic language, all work. אין ענגליש למשל איז נישט דא אזא זאך, ס׳איז נישט דא קיין דריי-אותיות׳דיגער שורש, נישט דא קיין שרשים. איז דאס, די תכונה פון דקדוק איז א תכונה פון Semitic languages.
און רבי יונה אבן ג׳נאח מיט חבריו איז עס געווען די ערשטע – נאך אביסל אפשר פאר דעם, רב סעדיה גאון א משהו געווען, אביסל נאך אים האט ער א משהו דאס געלערנט, אבער בעיקר רבי יונה אבן ג׳נאח. רב סעדיה גאון האט נאכנישט געהאט דעם גאנצן structure פון דקדוק, נאר אביסל. רב יונה אבן ג׳נאח האט מעתיק געווען, ער האט געלערנט וויאזוי די אראבער ניצן אויף אראביש און ער האט עס טרענספערד צו לשון עברית צו מסביר זיין וויאזוי די שפראך ארבעט.
דקדוק אלס א וויסנשאפט צו באשטימען “פשט” קעגן “מדרש”
און this was the first time. I had a שיעור by my house, once upon a time פון אן איד, אלנתן געדענקסט? ער איז געווען אין לעיקוואוד, אפשר איז ער געווען דא אויך? איך געדענק נישט. אלנתן חיים, ער איז אזא גרויסער חסיד פון דעם אבן ג׳נאח, ער איז געקומען דארט רעדן בשבחו. ס׳איז געווען א וואך נאך October 7, און ער האט מסביר געווען דארט – און by the way, איך זאג דאס ווייל מען וועט פארשטיין א וויכטיגע זאך וועגן רש״י.
ער האט מסביר געווען, this was the first time in history אז ס׳איז געווען א סייענס צו וויסן וואס איז פשט אין חומש און וואס איז נישט פשט אין חומש. איך מיין אז it can’t be overstated אז די תנאים ואמוראים האבן דאס נישט געוואוסט. איך מיין, אפשר טאר מען דאס נישט זאגן אין בארא פארק מיט פראס ווארפן? ס׳איז א פאקט אז זיי האבן עס נישט געוואוסט.
ניין, מענטשן זאגן דער מדרש, ס׳איז דא די גאנצע מחלוקת וואס מען ווייסט, צווישן די פשטנים און די מדרשים. יא, רש״י קומט, ער זאגט פשט, און נאכדעם זאגן מיר, יא, sometimes קומען היינטיגע מענטשן זאגן, אבער דעם מדרש קען מען יא פארענטפערן. דער פאקט איז אז דער מדרש, מענטשן וואס האבן געמאכט דעם מדרש, האבן נישט געוואוסט די בעיסיק רולס פון וויאזוי לשון הקודש ארבעט, דקדוק.
און זען אין רש״י… ניין, מ׳דארף בכלל נישט. צו קענען רעדן א לענגוועדזש דארף מען בכלל נישט קענען דקדוק. אויך נישט. צו עקשלי קענען, רוב מענטשן ווייסן נישט. It’s a science. מ׳קען עס דזשאסטיפייען. איך זאג נישט אז צו עקשלי רעדן א שפראך, מען קען רעדן אידיש, מען קען… אויך נישט. ניין, מ׳געוואוינט זיך צו וויאזוי דאס ארבעט. You don’t have to know the rules. באט ווען ס׳קומט צו מפרש זיין את המקרא, רוב מענטשן, ס׳איז פארקערט. ס׳קען זיין אז עס שאדט, ס׳איז נישט נוגע.
ווען ס׳קומט צו מפרש זיין דעם פסוק, ס׳איז דא פארשידענע פשטים אין דעם פסוק, איז זען, וויאזוי קען מען וויסן וועלכער פשט איז גוט? יעדער איינער קען זאגן א פשט. Now, the first way that was discovered אז מ׳קען עקשולי וויסן, מ׳קען פראוון וועלכער פשט איז גוט, איז על פי דקדוק. איז זען, רש״י, נאו רש״י, יעדער איינער האלט אז רש״י איז דער… כאילו ווי רש״י, יא. כאילו די אלע… ס׳מוז זיין אז ס׳איז געווען כללי סייענס דארט. א לענגוועדזש איז אייביג פאר דעם דקדוק.
חכמת הדקדוק, די איבערזעצונג פון ספרי חכמה, און די וויכטיגקייט פון מוסר
חכמת הדקדוק אלס א מדע אין לערנען תורה
מגיד שיעור: ווען ס׳קומט צו מפרש זיין דעם פסוק, זענען דא פארשידענע פשטים אינעם פסוק. אזא איינער, וויאזוי קען מען וויסן וועלכער פשט איז גוט? יעדער איינער קען זאגן א פשט.
Now, the first way that was discovered אז מ׳קען actually וויסן, מ׳קען אויפווייזן (prove) וועלכער פשט איז גוט, איז על פי דקדוק. אזא איינער ווי רש״י — now רש״י, יעדער איינער האלט אז רש״י איז א מדקדק. רש״י, זעט מען? קען מען אן רש״י גיין? ס׳מוז זיין אז ס׳איז געווען מדע (science) אין דעם.
שמועס און דעבאטע: וואס איז געווען פריער – די שפראך אדער דער דקדוק?
תלמיד א׳: מ׳קען נישט זאגן… a language, languages זענען קודם ווי דקדוק. דקדוק is a theory of the language, right?
מגיד שיעור: יא. אודאי דאס.
תלמיד א׳: דקדוק is trying to say that the language came out of the דקדוק.
מגיד שיעור: ניין, ניין, ניין. What do you mean? קיינער האט נישט אויסגעטראכט a language דורך מאכן א דקדוק און דערנאך מאכן א שפראך.
תלמיד א׳: No, but it was written, the language was written in a certain way. ווער האט פאראייניגט? אלעמאל קען מען זאגן, by the way דקדוק איז אלץ לאו דוקא. אלעמאל קען איינער זאגן דא איז פשט אנדערש, א יוצא מן הכלל.
מגיד שיעור: אבער at least, if you assume that there’s rules. נישט טויזנטער, נו. אסאך.
תלמיד א׳: לאמיר זאגן, but actually די זאכן, דקדוק is not coming to say that the person that made this language had these…
מגיד שיעור: כ׳פארצייל נאר, ניין, ניין. קודם, מענטשן מאכן נישט language, however, אקעי. It’s a different שמועס. ניין, ניין, דקדוק is the discovery of the rules that govern the language. על הכלל, איך מיין אז אין אכט און ניינציג פראצענט.
תלמיד ב׳: ווייסטו פארוואס ס׳דא rules? ס׳דא, ווייל דו זעסט דאך אז ס׳שטימט, יעצט. אהה. מוז זיין אז ווער ס׳האט עס געמאכט האט געהאט… זיי זענען ביידע… א חכמה פון גאט.
מגיד שיעור: מ׳מאכט נישט קיין שפראך.
תלמיד ב׳: ניין, מ׳מאכט נישט, ס׳איז געבויט, ס׳איז געבויט אזוי. ס׳איז נישט by chance אז ס׳קלאפט אז אן אנדער…
מגיד שיעור: ניין, ס׳איז intuitively, אקעי, יעצט דאס איז… listen, listen, דאס איז א פילאסאפישע חקירה, כ׳גיי נישט אריין דא, כ׳וויל דא פארציילן. כ׳פארצייל, this is a very serious question, that’s what you’re talking about, but בפשטות דקדוק is… nobody thinks that דקדוק is before the language. But it still means that the language could work. אזוי ווי nature, it’s almost like laws of nature. The nature, whoever that is — אונזער שיטה הקדוש ברוך הוא, דער אייבערשטער, כ׳ווייס נישט. אקעי, אויב דו ווילסט אז דער אייבערשטער האט געמאכט קודם די חוקי הדקדוק און דערנאך די שפראך, אקעי. מאכט אויס איינס.
תלמיד א׳: ביים דור הפלגה וואלט געדארפט שטיין א מעשה מיט דקדוק, אקעי.
תלמיד ב׳: Yeah, it does. That’s the whole story of דור הפלגה.
תלמיד א׳: דאס שטייט נישט אז מ׳איז געקומען מאכן נייע דקדוקים.
מגיד שיעור: I don’t know. אקעי.
תלמיד ב׳: No, it was based אויף דקדוק.
דער צוגאנג פון רש״י צו דקדוק קעגן מדרשים
מגיד שיעור: כ׳האב נישט קיין צייט, רבותי. ס׳איז נישט קיין חילוק, כ׳פארצייל נאר יעצט. און געוויסע (certain) rules, everyone knows, אבער (but) איך רעד וויאזוי מען בויט (construct) א ווארט, אז ס׳איז דא דער שורש, און מ׳לייגט צו א וו״ו, א בי״ת, די זאכן, everyone could see אז ס׳איז דא אזא זאך. אבער ס׳איז דא געוויסע כללים וואס מ׳ווייסט נישט.
און איר וועט באמערקן, יעצט וואס איך וויל אייך מדגיש זיין איז נאר דער נושא פון רש״י, ווייל אסאך מענטשן קומען זאגן: “אה, רש״י זאגט מדרשים”. You’ll notice, איינע פון די שטערקסטע מאל וואס רש״י דינגט זיך אויף מדרשים איז ווען ער קען אויפווייזן (prove) פון דקדוק אז ס׳קען נישט מיינען דאס ווארט.
סאו, וואלט דארט געדארפט שטיין “ותשבע”, נישט “וישבע”, עפעס אזעלכע סארט זאכן, ס׳קומט נישט אין חדר. And this is actually the science that רש״י was very impressed by. רש״י האט פרובירט וויפיל ער האט געקענט, ער האט געלערנט פון “מחברת מנחם”, ער האט נישט געהאט אפילו די אלע ספרים, אבער וויפיל ער האט געהאט פון ספרי דקדוק. און ס׳איז דא אין דעם גאנצע זאכן, ווייל ס׳איז נאכנישט געווען אפילו — רש״י האט אפילו נישט אינגאנצן געוואוסט דעם נושא פון שורשים ווי ס׳ארבעט [דעם סיסטעם פון דריי-אותיות׳דיגע שורשים פון ר׳ יהודה חיוג׳].
על כל פנים, אביסל האט ער געוואוסט, and this was the science אז מ׳קען עס אויפווייזן. מ׳קען זאגן על פי די חוקי הלשון, קען נישט זיין אז דאס איז דער פשט. דער מדרש קען עס זאגן פון היינט ביז מארגן, אבער ס׳קען נישט דאס מיינען, ווייל ס׳וואלט געדארפט שטיין אנדערש דאס ווארט אויב מ׳וואלט דאס געוואלט זאגן.
So this is the first time that people had like the idea of a science. ס׳איז דא א science? א science איז א זאך וואס מ׳קען נישט זאגן וויאזוי מ׳וויל, אז ס׳איז “שבעים פנים לתורה”. ס׳איז דא הלכות, ס׳איז דא מנהגים, כללים. אה, דאס איז זייער וויכטיג. ס׳ווערט כללים, און מ׳קען דאס טוהן.
And this, just to be very clear, this whole חכמת הלשון איז א זאך וואס פונקט אזוי האבן די אידן גענומען פון די אראבער. פון די חכמי הישמעאלים. דקדוק.
—
די באציאונג צו חכמות פון די אומות העולם (“קבל האמת ממי שאמרו”)
⟦#2⟧ מגיד שיעור: דאס איז — די חסידים וואס זענען קעגן דקדוק, זיי ווייסן נאך מן השקפה פארוואס זיי זענען קעגן דקדוק, כאפסט?
תלמיד: חב״ד וואס זענען קעגן… יא, ס׳איז פארקערט. די משכילים ווייסן נישט פארוואס האבן זיי זיך צוגעכאפט צו דעם.
מגיד שיעור: Now, די משכילים, for the same reason, cause it’s a science, ס׳איז דא דא עפעס א סעריע פאקטן (facts), מ׳קען…
נישט, אבער ער זאגט לכאורה, מיר קוקן אן אז רש״י איז געווען א פרומער, ער האט זיך נישט געלאזט [איינפלוסן פון דרויסנדיגע חכמות]. ס׳איז שטותים! Every single חכמה וואס רש״י דערקענט, נישט נאר האט ער זיך געלאזט, he was so convinced, ער האט זיך געוואגט זיך צו דינגען מיט אלע, מיט דער גאנצער מסורה בשם דעם דקדוק. און ער האט נישט געקענט דעם גאנצן דקדוק.
למשל, ר׳ הירש [ר׳ שמשון רפאל הירש], וואס ער זאגט: “אוי, איך גיי גיין נאר מיט א פסוק”, און זיין גאנצע תורה איז געבויט אויף דקדוק — ס׳איז פורים אינדערוואכן, כאפסט? וואלט ער נישט געמעגט מאכן קיין שום תורה וואס איז געבויט אויף שורשים! ס׳שטייט נישט אין דער תורה, ס׳שטייט נישט אין חז״ל אז ס׳איז דא שורשים. How did you know that? פארוואס, ביסט אן אראבער?
תלמיד: דונש מיט מנחם [דונש בן לברט און מנחם בן סרוק].
מגיד שיעור: פארשטייט זיך. אה יא, זיי האבן עס געמאכט. זיי זענען תלמידים פון די אראבער.
תלמיד: אויך אסאך זאכן וואס ער ניצט, וויסנשאפטן (sciences) וואס מ׳ניצט מאדערנע זאכן.
מגיד שיעור: פארשטייט זיך, פארשטייט זיך. מאדערנע זאכן, מילא, אבער אפילו אין מיטל-אלטער (medieval) זאכן וואס ער כאפט נישט בכלל אז ס׳איז הונדערט פראצענט אן אראבישע זאך.
Now, פארוואס איז דאס, וואס איז דער פראבלעם, וואס איז דאס? ס׳איז אמת! אז ס׳איז אמת, איז עס אמת. גוט מארגן! דאס איז געווען וואס דער רמב״ם האט געזאגט מיט פילאסאפיע: אז ס׳איז אמת, איז עס אמת, יא? [שמונה פרקים, הקדמה: “שמע האמת ממי שאמרו”].
דקדוק אלס א “גילוי מילתא בעלמא”
⟦#3⟧ סאו, דאס איז, פארשטייט זיך, פון דעם וואס די אמוראים האבן נישט געוואוסט קיין דקדוק, מיינט נישט אז דער חומש האט נישט געוואוסט קיין דקדוק, און עס מיינט נישט אפילו אז זיי האבן נישט גערעדט לויט די חוקי הדקדוק. ענליך, פארשטייסט? ווייל א מענטש קען רעדן, ער רעדט על פי רוב לויט דקדוק אפילו ווען ער ווייסט נישט אז ער גייט לפי דקדוק, right? That shows you, פארשטייסטו וואס איך זאג?
דא איז דא א קשיא, מענטשן פרעגן: נו, פארוואס טאקע? וויאזוי קען מען גיין מיט די אראבער? דער תירוץ איז ווייל ס׳איז א גילוי מילתא בעלמא, יא? דער דקדוק איז נישט אויסגעטראכט געווארן (invented), מען האט עס אנטדעקט (discovered). ער האט אנטדעקט אז דער חומש ארבעט מיט די כללים. נו? און וואס וויל איך טוהן? איך וועל גיין אנדערש ווייל איינער, ווייל ער האט מיר עס פארציילט? איך פארשטיי עס אליין.
Right? יעדער איינער פארשטייט אז די זאך וואס איז אמת איז אמת, נישט קיין חילוק. אויב דאס וואס מ׳זאגט דאס אויף אנדערע זאכן, זאל מען פארשטיין אז ס׳איז אן אמת. דאס איז אן אנדער פראבלעם.
—
דער היסטארישער פראיעקט פון איבערזעצן ספרי חכמה (רבינו משולם מלוניל און יהודה אבן תיבון)
מגיד שיעור: אקעי, דא זאגט ער [יהודה אבן תיבון אין זיין הקדמה צום “חובת הלבבות”]: “חכמת הלשון”. סאו דאס איז געווען איינע פון די ערשטע ספרים וואס מ׳האט שטארק געארבעט אויף איבערצושרייבן [איבערצוזעצן], איז די ספרי דקדוק, פון אבן ג׳נאח [ר׳ יונה אבן ג׳נאח] און פון די — אזוי ווי דו זאגסט — דונש, די אלע מענטשן. א חלק, א גרויסער חלק זענען געווען אויף אראביש, און מ׳האט עס געדארפט איבערשרייבן.
⟦#4⟧ און “חכמת האמונה”, יא? חכמת האמונה מיינט אזוי ווי “אמונות ודעות”, איינע פון די ערשטע ספרים וואס מ׳האט איבערגעטייטשט. מ׳האט עס שוין איבערגעטייטשט פארדעם; ביי די חסידי אשכנז האט מען איבערגעטייטשט אמונות ודעות, also for the same reason, ווייל זיי האבן געוואלט וויסן דעם אייבערשטן און ער האט עס מסביר געווען דער ערשטער.
“וספרי המליצות”, יא, מליצות איז טייטש rhetoric [רעטאריק/שיינע שפראך], אזוי ווי זאלסטו שרייבן שיין, און ווי דאס ספר פונעם אבן עזרא און אנדערע וואס האבן געשריבן ספרים. נישט, מליצה מיינט נישט דקדוק, מליצה מיינט rhetoric.
תלמיד: נישט דקדוק נאר literature?
מגיד שיעור: Literature.
תלמיד: ווער? “בן החכם הישיש רבי יעקב”…
מגיד שיעור: רבינו משולם, ר׳ משולם מלוניל.
תלמיד: ר׳ משולם? ער שרייבט ר׳ משולם בן ר׳ יעקב. ער האט אים געקענט.
מגיד שיעור: Look it up here, ר׳ משולם, רבינו משולם מלוניל. רבינו משולם בן רבינו יעקב.
בקיצור, “ספרי מליצה וחיבורי המוסר”, יא? מוסר-ספרים, “ומשלי החכמים”, אזוי ווי דאס ספר “בן המלך והנזיר”, וואס איז א Buddhist book וואס מ׳האט איבערגעטייטשט. ר׳ אברהם בן חסדאי האט עס איבערגעטייטשט, אזוי ווי fables [משלים/פאבעלען], יא? ליטעראטור.
בקיצור, נו, ער [רבינו משולם] האט געקויפט די אלע זאכן, און “הבין דבר מתוך דבר”, און ער זאגט נישט נאר דעם, ער האט אויך געשריבן אייגענע: “הוליד ילדים”, ער האט אליין געשריבן “משנה חכמות ועניני המדות, לפתוח שערים בדרכי היראה והמוסר, הגיע בהם חשקנו ויישר מעקשי דרכנו” [ער האט פארפאסט ווערק אין חכמות און עניני מדות, צו עפענען טויערן אין די וועגן פון יראה און מוסר, דערמיט געברענגט אונזער חשק און אויסגעגלייכט די קרומקייטן פון אונזערע וועגן]. ער האט זיך שטארק געקאכט אין דעם, ער איז געווען זייער צופרידן (happy) דערמיט.
די געשיכטע פון איבערזעצן דעם “חובת הלבבות”
⟦#5⟧ און צו אלעם יעצט, ווען ער האט געהערט אז ס׳איז דא א רבינו בחיי הדיין, וואס ער האט געשריבן א ספר “חובת הלבבות” על עניני היחוד, יא? דער ערשטער שער רעדט פון עניני היחוד, האט ער שטארק געוואלט וויסן דאס. איז ער גלייך געקומען, האט ער מיר געהייסן עס אים מסביר זיין, קודם כל: “ציווני לתרגם לו עניניו ולשונות דבריו”. דאס הייסט, איך מיין אז אזוי האב איך געזען זיי טייטשן, אז פאר מיר מיינט עס אז ער האט געזאגט: “קום אהער, לערן מיט מיר דאס ספר”. בעל פה, מען דארף אויסלערנען דאס ספר און זאגן טייטש, ער זאל מסביר זיין דעם נושא וואס עס שטייט דארט.
און ער האט געהערט, “כאשר שמע”, ער האט געהערט, איך האב געלערנט מיט אים בחברותא. ר׳ יהודה אבן תיבון איז געווען אן איבערזעצער (translator), א יונגערמאן. דער ר׳ משולם איז געווען א גרויסער אלטער ראש ישיבה, ער איז געווען דער ראש ישיבה דארט; איך מיין ער איז געווען אויך א גביר, מיין איך, ער האט אויסגעהאלטן א ישיבה, ער איז געווען דער אלטער ראש ישיבה. און ער האט געהערט אז ס׳איז דא דא א ספר, דו כאפסט? ער האט געהערט אז ס׳איז דא א ספר פון רבינו בחיי הדיין, וואס איז מסביר עניני יחוד. און דא איז דא עפעס אן איד, א יונגערמאן וואס זאגט אז ער קען, ער פארשטייט אראביש. האט ער אים גערופן (called), ער האט זיך געזעצט אין חברותא מיט אים: “נו, מכח דעם, וואס שטייט דארט?”
און אז ער האט געזען אז ס׳איז אזא גוט ספר, האט ער געהייסן עס מעתיק צו זיין, און ער האט געצאלט פאר — איך מיין אז ער האט געצאלט פאר דעם — און ער האט געזאגט ער זאל מאכן דעם ערשטן שער.
און דא זאגט ער, הייבט ער אן צו זאגן אז ער האט נישט געוואלט, ווייל ס׳איז זייער שווער, און מ׳האט שוין פרובירט: “פייסו אותי קצת הנדיבים מאוהבינו”, יא, זיי האבן פרובירט מפייס זיין מיט ממון ער זאל עס טוהן, און ער האט זיך נישט געלאזט. ער גייט אריין דא אין דעם רעשט (the rest) פון דער הקדמה: “מפני קוצר ידי… ועוצם הענין הזה” [צוליב מיין קליינער פעהיגקייט… און די גרויסקייט פון דעם ענין].
תלמיד: יא, וואס?
מגיד שיעור: ניין, ער זאגט אז ווייל — because translation is very hard, because you need to know both languages. ער גייט אריין, the whole rest of the הקדמה is explaining why translation is a very hard job, right? מען פארלירט געוויסע זאכן, און ער זאגט, ער האקט אויף אנדערע מתרגמים וואס האבן מתרגם געווען, און מ׳פארשטייט זיי נישט.
סאו בקיצור, און למעשה האט ער עס יא געטוהן, און ער זאגט, במחילה the rest of the הקדמה is about that, סאו מ׳קען נישט לערנען the rest פון דער הקדמה, אבער דאס איז דער רעשט דערפון. אבער זיין זון אויך, ר׳ שמואל אבן תיבון, אין הקדמת מורה נבוכים איז מעתיק, און ער זאגט אז ס׳איז טאקע זייער שווער, אבער מ׳ווייסט דאך ס׳איז “עת לעשות לה'” און מ׳דארף פרובירן.
—
די וויכטיגקייט פון “חכמת המוסר” אינעם לערן-פראיעקט פון די קדמונים
⟦#6⟧ מגיד שיעור: סאו דאס איז די מעשה פון דעם, און דא… הא?
תלמיד: רבותי, אה, וויאזוי גייט עס צו מיט בחירה?
מגיד שיעור: סאו איין זאך פאר נאך, איין זאך פאר נאך. I don’t care man, I’m here till 9:30, נאך אביסל צייט.
So the story is like this. סאו וואס האב איך ענק ארויסגעברענגט דא? איך וויל ווייזן, ווייל לעצטע מאל האב איך געזאגט דעם שיעור, און מ׳האט גערעדט וועגן דעם נושא, האט ר׳ ישעי׳ און אנדערע אפשר געזאגט אז איך האב נישט אויפגעוויזן אז זיי האבן געהאלטן אז מוסר ועניני מדות זענען פונקט אזוי וויכטיג ווי פילאסאפיע, ווי צו פארשטיין די יסודות פון תיאולוגיע, חכמת האמונה.
דא זעסטו קלאר אין דעם ספר אז וואס? זיי האבן נאר געזוכט דאס יעצט ביים טאטן. Right, אזוי ווי ער זאגט: איך האב עס נאך פון חובת הלבבות, שער היחוד. נאכדעם זאגט ער אז מ׳האט געכאפט אז מען דארף דא אויך דאס [די איבריגע שערים פונעם ספר] — אויך א חכמת המוסר, ethics. יא.
און דא זאג איך, זעסטו אין די ווייניג שורות, קודם כל זעסטו גלייך אז ער לייגט עס אריין אין דער קאטעגאריע באופן כללי פון אלע ספרי החכמות. ס׳איז דא אלע מיני סארט חכמות וואס זיי האבן געוואלט, זיי האבן געוואלט וויסן, נישט נאר חכמת התורה.
פארוואס? ווייל זיי האבן געהאלטן אז די חכמי התלמוד — אלזא דאס האבן זיי געהאלטן, יא? — די תנאים ואמוראים האבן אויך עוסק געווען אין אלע חכמות. למשל, מ׳זעט, זיי האבן געשריבן “פרקי אבות”. א גאנצע מסכתא וואס איז עוסק בכלל נישט אין הלכה, נאר אין מוסר און מדות טובות און אזוי ווייטער, און “פרקי דרך ארץ” און אנדערע מדרשים וואס זענען עוסק אין אזעלכע סארט זאכן.
האט ביי זיי געפעלט דער חלק פון תורה, ווייל ס׳איז דאך נישט געווען גארנישט, און זיי האבן עס געמיינט, ממילא האבן זיי געוואלט מעתיק זיין פון די גאונים, פון די וואס האבן געשריבן אויף אראביש. סאו ס׳ווייזט זיך זייער קלאר אז דער נושא פון — ס׳שטייט בפירוש דא — דער נושא פון חכמת המוסר און די אלע זאכן איז געווען א טייל (part) פונעם פראיעקט (project) פון לערנען, ס׳איז נישט קיין זייטיגע זאך.
און איך האב נאך א ראיה וואס איך האב נישט דא — איך האב נישט די לעצטע ווערסיע (version) וואס איך האב געמאכט — איך האב געוואלט צומאכן א ווערסיע פון דער הקדמה וואס ער [שמואל אבן תיבון] האט געשריבן דא אויף “שמונה פרקים”, און איך וועל אייך זאגן אביסל היסטאריע וועגן דעם, טאקע. סתם איר ווילט וויסן וואס איך גיי רעדן וועגן, דערנאך גיי איך רעדן וועגן פאליטיק.
ר׳ שמואל אבן תבון׳ס הקדמה אויף שמונה פרקים און די צוויי סארטן שלימות
ראיה פונעם אנטוויקלונג-פראצעס פון ר׳ שמואל אבן תבון׳ס הקדמה
מגיד שיעור: ס׳איז נישט קיין זייטיגע זאך.
און איך האב נאך א ראיה וואס איך האב נישט די לעצטע version וואס איך האב געמאכט. איך האב אנגעהויבן צו מאכן א version פון דער הקדמה וואס ער האט געשריבן דא אויף שמונה פרקים, און איך וועל אייך זאגן אביסל history וועגן דעם פאקט, סתם איך וויל וויסן וואס איך גיי רעדן וועגן און אויב איך גיי רעדן וועגן פאליטיק מער.
אבער אין דער הקדמה איז אונז געלערנט אז ר׳ שמואל אבן תבון האט געשריבן א הקדמה צו זיין תרגום אויף שמונה פרקים און ס׳שטייט דארט אן ענליכע זאך. So איך האב געכאפט אזוי, איך האב אנגעהויבן צו זוכן אין די כתבי יד און די מקורות וואו ס׳שטייט. ס׳איז נישט געהעריג געדרוקט. היינט מענטשן מאכן זייערע אייגענע translations, so ס׳איז נישט געהעריג געדרוקט די הקדמה קיינמאל כתקונה.
ר׳ שמואל אבן תבון׳ס שרייב-שטייגער און די פארשידענע כתבי יד
⟦#2⟧ פארוואס? ווייל ר׳ שמואל אבן תבון איז געווען א גוטער איד, און זיין מנהג איז געווען אזוי — מ׳איז מסביר אז basically, every book that he wrote, there’s 17 different versions. און נישט, על פי רוב איז נישט ווייל ס׳איז דא טעותים וואס זענען שפעטער אריינגעקומען, but אז ער וועט אליינס האלטן אין איין איבערשרייבן, האלטן אין איין מתקן זיין. אפילו מורה נבוכים, מ׳ווייסט קלאר אז ער האט עס גע’translate, נאכדעם ער שרייבט א line sometimes, אין די back שרייבט ער א line ס׳זאל fix-ן די דריי ווערטער וואס ער האט געמאכט א טעות. So he kept on fixing his own writings, און ס׳איז פאר יעדער זאך דא א פאר מהדורות. אזוי ווי ר׳ חיים וויטאל האט געמאכט. אזוי any serious writer, דאס דארף מען טוהן.
אמאל וואס איז נישט געווען קיין published version, ער האט געדארפט… איינער האט שוין מעתיק געווען, ס׳איז שוין געבליבן די אלטע. מ׳קען טרעפן, איך האב געקוקט אין די… איך האב געבעטן מיין כלה זאל קוקן פאר מיר, איך האב אויך געקוקט אין די אלע internet libraries. מ׳האט געטראפן בערך אזוי ווי הונדערט אנדערע manuscripts. פרקי אבות איז זייער פאפולער שוין. ס׳איז א פלאץ אויף מחזורים, ס׳איז דא אסאך אזוי ווי געשריבן נישט געדרוקט, ס׳איז איבערגעשריבן זייער אסאך מאל די translation פון פרקי אבות און שמונה פרקים וואס איז משום מה פאפולער. אפשר הונדערט, איך האב געקוקט אויף א website, ס׳איז דא מער. בערך הונדערט אנדערע manuscripts.
און פון די הונדערט manuscripts איז דא דריי אדער פיר אנדערע — נישט totally אנדערש, but אנדערע אזוי ווי versions. קענסט זען ס׳איז נישט mistakes, נאר אנדערע. ס׳איז איבערגעשריבן איינמאל, נאכאמאל, און א דריטע מאל, צוגעלייגט, אראפגענומען, און אזוי ווייטער. און אלא עס זעט מיר אויס אז ס׳איז דא אזוי ווי א basic version. א basic version שטייט סתם אז ס׳איז דא דא פרקי אבות, דער רמב״ם האט עס גע’translate, און די חכמי לוניל, אזוי פירט זיך אויס: “די חכמי לוניל עיר מולדתי האבן ביי מיר געבעטן עס איבערצושרייבן אזוי ווי זיי האבן ביי מיר געבעטן אויף מורה נבוכים, האב איך עס זיי געטוהן”.
די אנטוויקלונג אין די שפעטערדיגע מהדורות
⟦#3⟧ און שפעטער הייבט ער אן מער און מער צוצולייגן אינצווישן דער מעשה, פארוואס טאקע איז אזוי וויכטיג דער ספר שמונה פרקים? וואס איז די חשיבות דערפון? ער האט געבויעט אויפ׳ן רמב״ם און געבויעט אויף זיינע אייגענע חידושים, וואס ער דינגט זיך אביסל מיט׳ן רמב״ם, פשט אין פסוקים. ער טרייעט צו מסביר זיין פארוואס ס׳איז וויכטיג פאר אים און פארוואס ס׳איז געווען וויכטיג פאר דעם רמב״ם.
So דו זעסט זייער קלאר אז ס׳איז דא דא א געוויסע progression, פארשטייסט? איך פראוו עס צו ווייזן פון דער היסטאריע, אז ס׳איז ממש א מעשה שהיה כך היה. קודם האט ער געזאגט: נו, דער רמב״ם האט געשריבן א פירוש אויף פרקי אבות, מסתם איז עס שיין. זאל איך שיקן א ספר מורה נבוכים זאל מיר זיין א ליב, ברענג מיר דעם פירוש. שפעטער האט ער געלערנט ווייטער און געלערנט, די גאנצע צייט לערנט ער מורה נבוכים, ער לערנט די שמונה פרקים, האט ער אנגעהויבן צו כאפן אז ס׳איז מורא׳דיג connected די צוויי זאכן, נישט סתם עפעס נאך א ספר פונעם רמב״ם, אזוי ווי אין דער ערשטער הקדמה שטייט: נו, דער רמב״ם האט א פירוש המשנה, לאמיר עס מעתיק זיין. ער טרייעט עס קלאר צו מסביר זיין, זעסט קלאר ס׳איז א צווייטע version, ס׳איז א מהדורה שניה, ס׳איז אפילו א מהדורה שלישית וואס ער גייט אריין טיפער אין דעם. ער טרייעט צו מסביר זיין פארוואס די שמונה פרקים איז וויכטיג אפילו לגבי דער נושא פון מורה נבוכים, פארשטאנען?
און דאס איז די זאך וואס מ׳האט אנגעהויבן צו רעדן וועגן לעצטן מאל, און דא איז זייער א וויכטיגע זאך.
—
די צוויי סארטן שלימות לויט׳ן רמב״ם
⟦#4⟧ So מיר האבן געלערנט, פארוואס איז עס וויכטיג? וואס רעדט זיך פרקי אבות? לויט — אפילו על כל פנים לויט ר׳ שמואל אבן תבון, אויך לויט דעם רמב״ם — פרקי אבות רעדט זיך וועגן מדות טובות און מדות רעות, יא? די מדות טובות וואס מ׳דארף יא טוהן, און מדות רעות וואס מ׳דארף נישט האבן.
וועלכע מדות טובות? על פי רוב. פרקי אבות איז נאך א… אפשר אנדערע זאכן אויך, נאר על פי רוב. וועלכע מדות טובות? וועלכער סארט מדות טובות? האט אונז דער רמב״ם געזאגט אזא לשון. דאס איז זייער אן important יסוד צו פארשטיין אלעס וואס דער רמב״ם זאגט אין דער נושא. ס׳איז געבויעט אויף אריסטו פארשטייט זיך, דאס זעלבע לשון פון אריסטו, אבער דער רמב״ם זאגט אזוי, אז א מענטש האט צוויי סארטן מעלות, און sometimes נאכמער רופט ער עס צוויי סארטן שלימות. צוויי סארטן perfection, צוויי סארטן גוטסקייט וואס א מענטש האט אין אים, צוויי levels כאילו.
1. מעלת המדות: די ערשטע רופט מען אונז מעלת המדות. “מדות” איז א funny, נישט קיין אזא גוט ווארט, but מעלות, אויף ענגליש — see, דאס לשון הקודש is very bad, מ׳זאגט “מדות”, קיינער ווייסט נישט וואס באדייט מדות. אויף ענגליש קענסטו זאגן character traits, right? וויאזוי מענטשן זענען, וויאזוי זיי פירן זיך.
2. מעלות שכליות: און דאס צווייטע איז מעלות שכליות, intellectual perfection, ידיעות און חכמה ושכל.
דאס זענען די צוויי סארטן מעלות וואס איז דא ביי א מענטש. מ׳קען דאס טיילן זייער אסאך אין אסאך וועגן, אבער דאס איז די צוויי סארטן מעלות וואס זענען דא.
יעצט, פרקי אבות רעדט זיך נישט על פי רוב וועגן מעלות שכליות; וועגן דעם רעדט זיך מורה נבוכים לאמיר זאגן על פי רוב. דאס הייסט די שלימות הידיעה וואס דאס איז מורה נבוכים, צו וויסן די מעשה בראשית און מעשה מרכבה. אבער פרקי אבות רעדט זיך וועגן מעלות המדות. Right? ס׳איז דא אפילו א lower level וואס איז הלכה, וואס רעדט זיך וועגן פעולות, וועגן וואס איז אלץ א הרגל וויאזוי מ׳זאל באקומען גוטע מדות, right? שטימט?
תלמיד: יא.
מגיד שיעור: אבער די אלע connection, די basic יסודות פון וואס די אלע דריי זאכן, האבן מיר שוין גערעדט אסאך מאל דא. אבער דאס איז די נושא פון פרקי אבות, אבער די וויכטיגע זאך דארף מען זיך אסאך אריינקלערן אין דעם.
די פארבינדונג צווישן מדות און נבואה
⟦#5⟧ דער רמב״ם זאגט אונז אז — אזוי ווי דער רמב״ם זאגט אין זיין הקדמה — ר׳ שמואל אבן תבון ברענגט עס דא איבער פון פסוקים וואס דער רמב״ם איז מפרש אין מורה נבוכים based אויף דעם. So ר׳ שמואל אבן תבון׳ס הקדמה איז basically צו connect-ן די ideas וואס דער רמב״ם זאגט אין זיין הקדמה מיט די ideas וואס דער רמב״ם איז מסביר אין מורה נבוכים מער ברייטער וועגן דער זעלבער idea.
און די idea איז, אזוי ווי דער רמב״ם זאגט, ווער ס׳וויל זיין א חסיד דארף טוהן פרקי אבות [רמז צו גמרא בבא קמא ל ע״א: מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דאבות], און פון זיין א חסיד ווערט מען וואס? א נביא. נביא דאס איז תכלית השלימות האנושי. א נביא איז איינער וואס האט שלימות השכלית, נישט נאר שלימות המדות און שלימות הגופני — ס׳איז דא נאך קלענערע שלימות וואס ער דארף זיין — אבער ער האט אפילו שלימות השכלית. ער ווייסט דעם גאנצן אמת. דאס איז דער שיא, דער תכלית, דער שפיץ מענטש; אזוי הייסט א נביא. כדי צו ווערן א נביא דארף מען האבן גוטע מדות, אזוי ווי ס׳שטייט “אין הנבואה שורה וכו'”. דאס איז די נושא פון פרקי אבות.
—
דער טעות אין פארשטיין “שלימות השכלית”
⟦#6⟧ Now, אין דעם עולם היינטיגע צייטן, including למשל הרב הירש וואס דינגט זיך אויפ׳ן רמב״ם אויף דער נקודה און במחילה לא הבין כלום. מענטשן זענען זייער צומישט וועגן דער סיטואציע, וועגן דער נקודה: וויאזוי connect זיך, וואס איז דער פשט אז ס׳איז דא שלימות המדות — whatever that means, מיר האבן גערעדט צי ס׳מיינט באופן כללי פאליטיש צווישן מענטשן, צי ס׳מיינט באופן פרטי א מענטש צווישן זיך אליינס, האט שלימות המדות — וואס האט דאס צו טוהן בכלל מיט דער נושא פון שלימות השכלית?
ס׳זעט אויס פאר מענטשן מכמה וכמה סבות אז שלימות השכלית איז עפעס אן אומנויטיגע זאך; ס׳מיינט אז מ׳זיצט אין דער library און מ’copy-ט די ענציקלאפעדיע אריין אין דיין קאפ. וואס דאס גייט Neuralink באלד קענען טוהן, און דאס איז אין דער שלימות השכלית. ס׳איז אפשר א וויכטיגע זאך…
ס׳איז דא א וועג אריינצוקאפירן די Wikipedia אין דיין קאפ, א סעקונדע שפעטער, מיט דעם פילן, מיט די פינגער, האסט נישט געוואוסט? ס׳איז גארנישט. אפילו לאמיר זאגן אז מ׳קען עס אריינקאפירן אין דיין קאפ, דאס איז וואס מענטשן מיינען שלימות השכלית איז.
און וויבאלד אז זיי מיינען שלימות השכלית אזוי, איז זייער שווער אדער אוממעגליך צו פארשטיין וואס דאס האט בכלל צו טוהן מיט דער גאנצער זאך; פארוואס דארף מען האבן פאר דעם שלימות המדות?
—
דער קאנפליקט ארום “ד׳ אמות של הלכה” און דעם תכלית פונעם מענטש
און צווייטנס, מער וויכטיג, נאך א וויכטיגערע זאך וואס מ׳דארף פארשטיין צו זאגן: ס׳איז זייער שווער צו פארשטיין פאר מענטשן וויאזוי עס קען בכלל זיין צו זאגן אזא זאך אז “אין להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה”. דא רעד איך וועגן די בחורים. יעדער איינער ווייסט אז פארוואס האט דער אייבערשטער באשאפן די וועלט? פארוואס איז דא א מקום תורה אז אידן זאלן לערנען אין ישיבה? אמת? ווייסט יעדער איינער. ס׳שטייט אין דער גמרא.
אבער ס׳איז זייער שווער דאס מסביר צו זיין. ס׳איז אזוי שווער עס צו מסביר זיין, אז די מענטשן וואס זאגן עס גלייבן נישט אין דעם, וועגן דעם פארשטייען זיי נישט וואס ס׳מיינט, און וועגן דעם זענען זיי אינגאנצן צומישט, און זיי קענען נישט טוהן ביידע. ס׳איז דא א קאנפליקט. וועלכע ביידע?
די מענטשן וואס זאגן דעם אמת. ס׳איז דא צוויי סארטן מענטשן — ס׳איז זייער funny, זייער sad, איך גיי תשובה טוהן אויף דער פליטת פה אויך. ס׳איז דא אזא סארט מענטשן וואס זיי גלייבן אין דעם מאמר חז״ל “אין להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה”, און דער הייליגער רמב״ם האט אונז מסביר געווען אז דאס קען נישט מיינען הלכות ד׳ שומרים, ווייל דאס איז נישט וואס דער אייבערשטער וויל, ס׳קען נישט זיין. מ׳דארף זיין א נער דאס צו טראכטן; ס׳מיינט ידיעת השם. דאס איז טייטש ד׳ אמות של הלכה.
וואס טייטש וואס דער אייבערשטער וויל? איך זאג אייך נאר נאך טעקסט-ווייז ווי דער רמב״ם איז מסביר וואס עס הייסט. אז איינער זאגט, ניין, ס׳קען נישט זיין אז דאס איז דער תכלית. “אין להקדוש ברוך הוא בעולמו” מיינט אז דער תכלית וואס מ׳זאל זיין עוסק אין דעם, אז דער תכלית פון דער וועלט איז אז אידן זאלן זיצן און לערנען, עס קען נישט מיינען אז אידן זאלן קענען אויסווענדיג משנה ברורה. ס׳קען נישט דאס מיינען. דער רמב״ם זאגט, ווער ס׳מיינט אז ס׳מיינט דאס? במחילה איז א חולה נפש, איך ווייס נישט וואס ס׳איז. אויב ער זאגט עס נישט, זאג איך, okay? Fine, אבער זאג מיר וואס ער זאגט דאס. אזוי האט מיר דער רבי מיינער אויסגעלערנט. ער וועט מיר זאגן… ער זאגט עס זיכער בערך. יא, יא, ס׳איז גלייך. מיין רבי איז אוודאי, אוודאי. Wait, wait, wait, פארוואס, I could call him טרייען צו רעדן. איך וויל עס טרייען צו מסביר… די נקודה וויל איך טרייען צו מסביר זיין, און איך האב נישט אזוי פיל צייט צו טרייען צו רעדן אביסל.
דער תכלית פונעם מענטש און די פאלשע מסקנא
So דאס איז ידיעה. So יעצט, ס׳איז דא מענטשן וואס זיי זאגן דאס, איך מיין אז זיי פארשטייען אפילו נישט וואס ס׳מיינט, and therefore, זיי קענען נישט פארשטיין — ווייל מ׳דארף דאך פארשטיין דא א זייער וויכטיגע זאך — זיי קענען נישט פארשטיין וויאזוי דאס מאכט אז אלעס איז וועגן דעם. דאס איז דאך דער פראבלעם.
מענטשן לערנען, אזוי ווי איך האב געזען, מ׳האט גערעדט וועגן דעם לעצטן מאל, מענטשן לערנען דעם רמב״ם וואס ער זאגט דאס, און ער זאגט דאס טויזנט מאל, ס׳איז נישט איינמאל, נישט צוויי מאל, אפשר טויזנט. Okay, טויזנט איז א גוזמא? 35. If it’s less than 35, I didn’t read enough in the Rambam. At least 35 times אין רמב״ם שטייט אז דער תכלית פון דער גאנצער זאך איז — פון א מענטש. ער זאגט נישט וועגן דעם פארוואס דער אייבערשטער האט באשאפן די וועלט; צו זאגן דאס you have to be very presumptuous, גיי ווייס וואס דער אייבערשטער וויל. אבער דער תכלית פון א מענטש, okay? דער מענטש, די מטרה פון דעם מענטש, די end goal פון דעם מענטש, איז צו עוסק זיין אין ידיעות, צו וויסן דעם אייבערשטן, צו וויסן וויפיל פון דעם אמת ער קען. זייער וויכטיג די הוספה, ווייל נישט אלעס קען מען: “כפי יכולת האדם”. Fine.
יעצט, מענטשן ליינען דאס, און זיי זאגן — אזוי האב איך געזען מענטשן שרייבן, איך טראכט אויף דעם מענטש, פארוואס שרייבט ער אזא זאך? וואס גייט פאר? וויאזוי קומט מען אויף אזא funny זאך? — “אה, so דאס מיינט אז מ׳דארף נישט טוהן קיין מצוות. דאס מיינט אז מ׳דארף נישט גיין צו דער ארבעט. דאס מיינט אז מ׳דארף נישט עוסק זיין אין דער מצוה פון עזרת ישראל מיד צר. דאס הייסט, די וויכטיגסטע זאך איז זיך צו לערנען.”
Hello, דו קענסט אזוי… ווילסט אזוי גיין צו די ירחמיאל׳ס? Not exactly… וואס העלפט דאס?
דער אמת׳ער באגריף פון “תכלית” און דער סדר פונעם לעבן
אפווענדן דעם פאלשן אויספיר וועגן דער שיטה פונעם רמב״ם
די פאלשע הנחה און די קשיות וואס קומען דערפון
מגיד שיעור: וואו איז מען געקומען, וואס גייט פאר? וויאזוי איז ער געקומען צו אזא פארנעמע זאך? “אה, so דאס מיינט אז מ׳דארף נישט טוהן קיין מצוות. דאס מיינט אז מ׳דארף נישט גיין צו דער ארבעט. דאס מיינט אז מ׳דארף נישט עוסק זיין אין דער מצוה פון עזרת ישראל מיד צר. דאס הייסט, די וויכטיגסטע זאך איז זיך צו לערנען.” Hello, דו קענסט מיר זאגן וויאזוי ביסטו געגאנגען צו דעם חילוק? נאר דאס, ווייל מ׳האלט דאס.
איין מינוט, דו האלטסט שוין אויף א וועג, right? ווען מ׳זאגט דאס, האלט מען שוין אויף א וועג, יא. So, דו קענסט אבער זאגן וויאזוי פון דער sentence איז מען געקומען צו יענער sentence? זעט מען אז ס׳איז א טעות גמור מעיקרא. It’s ממש like I don’t understand something, something went wrong that you would translate this sentence into that sentence.
און פרעגט ער א קשיא: וואס הייסט? ס׳שטייט אפילו איינער וואס זאגט אין פרקי אבות: “לא המדרש עיקר אלא המעשה”. אקעי, ס׳שטייט דאך פארקערטע משניות, מה שתרצה. אבער וואס הייסט, וויאזוי קענסטו זאגן אזא זאך? און וויאזוי קען זיין אז איינער וואס איז נישט קיין תלמיד חכם – נשים וקטנים – האבן נישט קיין תכלית החיים?
דער רמב״ם זאגט עס אין קיין שום פלאץ נישט
And I don’t understand, דאס האט ער געזאגט? איינער האט דאך אמאל דאס געזאגט? ס׳שטייט אין איינעם פון די פינף און זעכציג פלעצער וואו דער רמב״ם רעדט פון דעם – האט ער געזאגט אז ממילא די מסקנא איז אז מ׳זאל נישט טוהן קיין מצוות, מ׳זאל נישט טוהן קיין תיקון העולם, מ׳זאל נישט טוהן קיין ישוב העולם, מ׳זאל נאר טוהן דאס? ס׳שטייט איינמאל דאס? אפילו נישט איינמאל.
ס׳שטייט אפילו נישט אז ס׳איז דער עיקר, ס׳שטייט אז ס׳איז דער תכלית. ס׳שטייט אפילו נישט איינמאל. זאג איך אייך א פאקט: אויב מ׳וויל מדייק זיין לשונות, איך challenge אים צו טרעפן איין לשון וואו עס שטייט דאס. ס׳שטייט נישט אפילו קיין איינמאל דאס.
תלמיד 1: אז דאס איז דער תכלית?
מגיד שיעור: אה, ניין, ניין! אז דאס איז דער תכלית and therefore איז נישט דא קיין, דארף מען נישט, אדער מען טאר נישט, אדער מ׳דארף נישט, אז ס׳איז בעסער נישט צו גיין ארבעטן. אפילו איינמאל שטייט נישט דאס. אפילו איינמאל, אפילו איינמאל שטייט נישט. חוץ פון דעם, דו גייסט אבער שוין אנקומען צו די קשיות אויפ׳ן רמב״ם – ס׳שטייט נישט אפילו קיין איינמאל!
—
אויפקלערונג פונעם באגריף “תכלית” (Meaning in Life)
דער טעות אין פארשטיין “מינינג” אלס א געפיל
ס׳קען מיינען – ניין! ניין, ניין, הער גוט. ס׳איז א חוסר הבנה אינעם טייטש פונעם ווארט “תכלית”. און וועגן דער חוסר הבנה, exactly, וועגן דער חוסר הבנה הייבט זיך אן דער גאנצער פראבלעם. אקעי?
לאמיר טוהן אזוי, איך try עס, איך וויל עס translate-ן אויף אונזער language, ווייל ווען איך זאג, by the way, צו זאגן אריסטאטל׳ס “telos”, ס׳העלפט נישט גארנישט, ווייל ס׳איז אנשטאט זאגן אויף לשון הקודש זאגט מען אויף יוונית. So וואס פארשטייט מען? מ׳פארשטייט נישט בעסער, right? I have to try to explain it in English, and it’s very important.
די זאך וואס מיר רופן “תכלית”, מער ווייניגער match-ט צו וואס היינטיגע מענטשן רופן “A meaning in life”. נאר דער פראבלעם איז, רוב מענטשן ווען זיי זאגן “A meaning in life”, ווייסט מען נישט וואס דאס מיינט. רוב מענטשן ווען זיי זאגן דאס, זיי מיינען – it doesn’t actually work that way, אבער זיי מיינען אז ס׳מיינט אז א מענטש האט פארשידענע feelings. יא, איך קען פילן הונגעריג און זאט און happy און sad און אזוי ווייטער; איך קען אויך פילן “meaningful”, עפעס א feeling, און כאילו איז דא עפעס א drug וואס מען גיט אריין פאר א מענטש, און ס׳הייסט “meaning”. אזוי מיין איך מיינען מענטשן. און מענטשן זאגן: “אהה, so איך ווייס, גשמיות איז פאר זיין זאט, און רוחניות איז פאר meaning,” whatever דאס מיינט. אזעלכע סארט ווערטער.
משמעות מיינט ארגאניזאציע און סדר
איך ווייס נישט פארוואס מענטשן זאגן אזא funny זאך, ווייל אפילו ווען מען טראכט: “meaning” מיינט “meaning”. ס׳איז עפעס זייער צו פארשטיין. Meaning איז טייטש די מיינונג פון דעם. וואס מיינט אז איך זאג “meaning מיינט meaning”? לאזט מיר ענדיגן, לאזט מיר שפילן. Meaning איז נישט קיין feeling. Meaning איז טייטש די “משמעות”.
וואס מיינט די משמעות? אזוי ווי איך וויל עס זאגן אויף אן אידישן, אויף א פשוט׳ן וועג, אן צו דארפן זאגן ווערטער אזוי פון אריסטו. איך מיין אז ס׳איז א גראדע זאך. משמעות איז טייטש די זאך וואס מאכט זאכן מאכן sense. אקעי? און מאכן sense, אדער אן אנדער וועג פון זאגן מאכן sense איז, אז ס׳איז organized. איך האב זייער ליב – פאר מיר אין מיין קאפ, אז ס׳איז ordered, מאכט עס sense.
אין אנדערע ווערטער, ס׳איז דא א מענטש וואס זיין לעבן האט נישט קיין סדר. וואס הייסט עס האט נישט קיין סדר? סדר מיינט אז ס׳איז דא איין זאך וואס זאכן דרייען זיך ארום דעם אדער towards דעם; זיי מוזן נישט זיין יענע זאך, right?
—
דער משל פונעם בית המדרש און דעם רבי׳ן
א בית המדרש אן א סדר האט נישט קיין משמעות
אלזא, דו גייסט אריין אין א בית המדרש. איך האב שוין אמאל געזאגט דעם משל דא, איך מיין אז ס׳איז א שיינער משל. מ׳גייט אריין אין א בית המדרש, מ׳זעט ס׳דרייען זיך דארט מענטשן. דער שמועסט מיט יענעם, דער מאכט אויף א ספר, דער מאכט צו דעם ספר, דער עסט, דער טרינקט, דער דרייט זיך. This doesn’t have a meaning. Each person maybe has a meaning. But this קהילה, this צוזאמענקומעניש פון מענטשן האט נישט קיין meaning. וואס מיינט ס׳האט נישט קיין meaning? It doesn’t exist! ס׳איז גארנישט דא דא. ס׳איז דא א building, פיר ווענט, with a bunch of מענטשן inside, אקעי, but there is no community.
תלמיד 2: נישט קיין נקודה פנימית?
מגיד שיעור: איך ווייס נישט וואס ס׳מיינט א “נקודה פנימית”, מיין איך נישט אזוי. אבער ס׳איז נישט דא – איך ווייס, איך ווייס וואס דו מיינסט, איך ווייס וואס דו מיינסט. אבער איך דארף קודם זאגן וואס איך זאג, נאכדעם קען מען זאגן צי יענץ מיינט עס. ס׳איז נישט דא קיין – פארשטייסט, ס׳איז פשט אין דעם, נישטא גארנישט. איינער זאגט: “וואו ביסטו געווען?” “אויף א פלאץ וואו ס׳איז געווען דארט אסאך מענטשן.” אקעי, אסאך שאקלערס.
דער רבי גיט א פלאץ און א סדר פאר יעדן איינעם
Now, וויאזוי קומט אסאך מאל צו זען א מעשה שהיה? אינעם בית המדרש קומט אריין – also here, there’s people that misunderstand it, okay? – קומט אריין א רבי אינעם בית המדרש, מיט אמאל שטעלט זיך יעדער איינער אין א געוויסן פלאץ. יעצט, ביז יעצט איז יעדער איינער געשטאנען אין זיין פלאץ סתם: “איך שטיי דא, איך ווייס נישט פארוואס, איך בין אויסגעקומען צו שטיין דא.” מיט אמאל – דאס הייסט, דער רבי האט געגעבן meaning פאר׳ן גאנצן בית המדרש. וואס מיינט ער האט געגעבן meaning? ער האט געגעבן סדר פאר יעדער זאך. דער רבי שטייט אינמיטן, whatever דער רבי טוט – איך ווייס נישט, ער לערנט פאר א שיעור, ער דאוונט, ער פארברענגט, איך ווייס נישט וואס ער טוט. A place – he gives you your place in the greater story, in the greater situation.
דאס הייסט, יעצט דער מענטש, ער איז דער גבאי; so מיט אמאל, פריער איז ער נישט געווען דער גבאי, ער איז געווען סתם איינער וואס שטייט דא. יעצט איז ער דער גבאי. דער צווייטער, ער איז דער וואס הערט אויס. דער דריטער, ער איז דער וואס שטייט אין דער back, ער שטייט צווייטער פון דער back, doesn’t matter וואו ער שטייט. ס׳איז נישט קיין חילוק ווי ווייט מען שטייט, ער איז א part פון דער זאך. און יעצט, די זאך וואס הייסט א בית המדרש, א קהילה, א חסידות, whatever you want to call it now, it exists! ווער האט עס געמאכט exist-ן יעצט?
דער תכלית נעמט נישט אוועק דאס פלאץ פון די אנדערע
פרעג איך א שאלה: דאס מיינט אז מען קען ארויסווארפן די אלע מענטשן און בלייבן דער רבי, אזוי ווי ס׳איז דא רבי׳ס וואס מיינען? ניין, דו חכם!
תלמיד 3: אין מלך בלא עם.
מגיד שיעור: Right! נישט נאר אין מלך בלא עם, ס׳איז נישט דא קיין meaning! דער רבי איז א “לית ליה מגרמיה כלום”, כמעט. דער רבי איז די קלענסטע זאך, דער רבי נעמט נישט אויס אזוי פיל space. Not דער רבי takes over; if דער רבי sometimes איז א בעל גאוה, ער נעמט איבער יעדן איינעם׳ס space – דאס איז נישט קיין רבי, דאס איז סתם א שוטה, סתם א dictator. א רבי אדער א מלך, א מלך דקדושה, ער נעמט אויף אמת׳דיג דאס ווייניגסטע space. די איינציגסטע זאך וואס ער טוט איז, ער גיט פאר יעדן איינעם – now everything is coherent, it’s called coherence, right? Now everything is coherent.
אפילו די נעגאטיווע טיילן און עבירות באקומען א משמעות
ס׳איז דא א רבי, ער לערנט פאר; אפילו דער וואס איז אן עובר, דער וואס איז א מחוצף, האט אויך א פלאץ – ער איז דער מחוצף, פארשטייסט? וואס מיר זאגן איז זייער וויכטיג, מענטשן דארפן מכיר טובה זיין יעדן איינעם.
תלמיד 4: יעדע שול דארף א שמועסער.
מגיד שיעור: יא, exactly! מען דארף מכיר טובה זיין: “כל פעל ה׳ למענהו וגם רשע ליום רעה”. מענטשן מיינען אז פון ביידע זייטן sometimes מאכט מען דעם טעות: סיי דער אפיקורס, דער אויבער-חכם אין דער back פון דער שול איז ברוגז אויף דער שול. ווען נישט די שול, קענסטו נישט זיין קיין אויבער-חכם, נו? ביסט אויך part דערפון. No, I’m not saying עס דארף זיין, it’s you’re part of it, you’re not outside of it.
האט איינער געזאגט: ער וויל זיין religious, ווייל נאר religious מענטשן קענען זינדיגן. כאפסט וואס ער מיינט? אז דו זינדיגסט, זינדיגסטו! אקעי, איך זינדיג מער, זינדיג ווייניגער, איך טו תשובה, טו נישט תשובה – you have meaning in your life. דו כאפסט? Your life actually has meaning. Meaning מיינט נישט אז מ׳זינדיגט נישט. Meaning מיינט אז ווען איך זינדיג, האט עס א meaning. יעצט זינדיג איך, יעצט טו איך תשובה; יעצט איז יום כיפור טו איך תשובה, יעצט איז דער פאר-מיטוואך טו איך נישט תשובה. ס׳איז דא א meaning, ס׳איז דא א סדר, ס׳איז נישט פארלוירן.
תלמיד 2: און וואס מיט א גוי?
תלמיד 3: א גוי, א גוי,נאר…
מגיד שיעור: Exactly. יא, יא, ס׳זאל זיין אזוי, ער האט עס טאקע נישט, ווייל ווען ער שטייט אין בית המדרש קען ער נאר וואשן די פאדלאגע; ער קען נישט זיין part פונעם בית המדרש, מען גיט אים נישט קיין part. אפשר מ׳וועט אים געבן – ער קען נישט, נאר ס׳איז נישט נוגע צו אים. Right? פארדעם קענסטו עס רופן subjective, ווייל ס׳איז דיין פלאץ אין דער סיטואציע. נישט קיין פשט אז ס׳איז אמת אז מען מוז גיין אין בית המדרש, נאר that איך בין אזא סארט איד וואס גייט ארבעטן און נישט אין בית המדרש. Right? So…
—
די קעגנזייטיגע נויטווענדיגקייט צווישן דעם “תכלית” און די אנדערע זאכן
דער כלל פונעם רמב״ם: די אנדערע זאכן בויען אויף דעם תכלית
The important thing to realize is that this is what kind of organization דער תכלית איז: אז איך זאג אז ס׳איז דא איין זאך וואס ארום דעם דרייען זיך זאכן, מיינט עס נישט אז ער נעמט איבער די אנדערע זאכן. נישט נאר ס׳מיינט נישט, געווענליך וויל עס אפילו נישט איבערנעמען די אנדערע זאכן, because ס׳איז דא א reason פארוואס עס דארפן זיין די אלע זאכן: that זיי אלע טוען אויף – נישט נאר זיי טוען אויף, זיי מאכן דעם תכלית. דאס דארף מען פארשטיין. אזוי ווי דער רמב״ם זאגט: אויב ס׳איז דא א זאך וואס איז דער תכלית פון א צווייטער זאך, און מ׳דארף נישט די צווייטע זאך, איז ער נישט דער תכלית פון אים. כאפסטו?
תכלית מיינט: כדי אנצוקומען צו דעם, קומט מען צו דעם. כדי צו זיין א רבי דארף זיין א שמועסער. אויך שיין וואלט אויסגעזען א רבי אן קיין שמועסערס – ער איז נישט קיין רבי פון א קהילה, ער איז א רבי פון א bunch of robots! ס׳דארף זיין שמועסערס, right? דער שמועסער מאכט אים דעם רבי׳ן, און דער רבי מאכט אים א שמועסער. זיי רעדן זיך צונויף איינער צום צווייטן, זיי זענען part פון דער זעלבער story.
לעבן אן איין צענטראלער געשיכטע (Story) איז תהו ובהו
אקעי, דאס ווארט “story” איז א גוטע זאך, right? אלע תפיסות. א מענטש, ווען מ׳זאגט מענטשן האבן נישט קיין meaning – איינער איז, איך ווייס, אן אטעאיסט, לאז אפ דאס ווארט אטעאיסט, but if you live without any story of your life, that’s the basic thing; אדער if you live without any sense of community, without belonging to anything besides for yourself; אדער אפילו אין זיך אליין, דו האסט נישט איין זאך וואס ארום דעם דרייט זיך דיין לעבן – איין זאך, עס קען נישט זיין מער ווי איין זאך, ווייל דאמאלטס איז שוין ווייטער א בירור, ווי אזא שתי רשויות, פארשטייסטו? – אויב ס׳איז נישט דא קיין איין זאך, then your life is chaotic. ס׳איז תהו ובהו, ס׳איז נישט דא גארנישט; ס׳איז דא א טאג דאס, א טאג יענץ, whatever.
יא, יא, דאס איז נאך א שמועס, אבער וועגן א צווייטן – גוט, כ׳וויל זאגן, אבער לאמיר זאגן ס׳איז נישט דא גארנישט, איך רעד נישט ווען ס׳איז דא עפעס. אויב ס׳איז נישט דא גארנישט – און אסאך מענטשן אין דער reality, by default האט א מענטש גארנישט. ער קען זיך דרייען, ער איז א, איך ווייס, א בחור, ער ווייסט נישט וואו ער באלאנגט, ער ווייסט נישט וואס ער איז פאר, so ער האט נישט גארנישט. דער פשט איז: you’re totally lost. וואס מיינט lost? Literally, איך ווייס נישט וואו איך בין. איך ווייס אז יעצט בין איך הונגעריג, עס איך. דאס איז נישט קיין reason צו עסן.
כאפסט וואס איך זאג? נישט אז ס׳טוט נישט גוט דאס עסן – דאס עסן taste-ט גוט – but יעצט האב איך ליב אן עסן, יעצט האב איך ליב א צווייטע זאך, א דריטן מאל האב איך ליב א דריטע זאך. What’s the thing?
—
דער אמת׳ער פשט אין “עסן כדי צו לערנען”
ווען איינער זאגט דאס וואס מ׳זאגט פאר אן איד – wait one second, one second. ווען מ׳זאגט אז אן איד איז אזא סארט זאך וואס עסט כדי – מענטשן מיינען אז ווען מ׳זאגט אז אן איד איז אזא סארט זאך וואס עסט כדי ער זאל קענען לערנען, מיינט עס אז מ׳דארף עסן מיט א פרומקייט. ס׳מיינט נישט גארנישט! ס׳מיינט סך הכל: נישט קיין feeling, ס׳איז א פאקט.
ס׳מיינט סך הכל, exactly, וואס מיר האבן גערעדט דעם לעצטן מאל: ס׳מיינט בכלל נישט אז מ׳דארף עסן לשם שמים, מ׳דארף נישט בכלל עסן לשם שמים. ס׳מיינט: דו ביסט א מענטש וואס האט אן order אין דיין life. מיין life story איז: איך בין געבוירן צו אן אידישער מאמען, איך גיי ליגן אין אן אידישן בית החיים, אפשר וועט מען מיר נעמען צו אן אידישן גן עדן, whatever. ס׳איז דא עפעס א מהלך, איך ווייס וואו איך בין. פארשטייסט וואס איך זאג?
דאס איז טייטש זיין אן איד, right? And בתור זיין אן איד עס איך פרישטאג. א גוי עסט אויך פרישטאג, אקעי, אפשר עס איך בתור א מענטש, איך ווייס וואס א מענטש איז פאר, whatever ס׳איז. איך עס פרישטאג, און איך עס lunch, און איך עס שבת און ערב שבת. ס׳איז דא א געוויסע organization פון מיין לעבן. יעצט, אלעס איז organized, אלעס איז מסודר, די גאנצע זאך איז מסודר.
דער באגריף פון “תכלית” אלס דער צענטער וואס ארגאניזירט דאס לעבן
באדייטונג (Meaning) אלס אן אביעקטיווער אמת
מגיד שיעור: ווען כ׳האב געזאגט “meaning” מיין איך א שפיץ, איך מיין דעם אמת – אויב דער תכלית, ווייל “meaning” מיינט וואו דו געהערסט אמת׳דיג. אויב איינער דמיונ׳ט נאר אז ער שטייט ביים רבי׳נס טיש, און ס׳איז נישטא קיין רבי, ס׳איז נישטא קיין טיש – דמיונ׳ט ער. Of course, of course ס׳איז אן אמת. ס׳איז דא אסאך levels פון אמת, איך גיי נישט אריין יעצט. אבער of course מוז זיין אמת, מוז זיין objective, און זיין פאר-objective.
⟦#2⟧
די פראבלעם מיט׳ן רמב״מ׳ס שיטה וועגן דעם תכלית פון לעבן
מגיד שיעור: Now, דאס ווארט איז, and now, אויב די זאך, דאס הייסט ס׳איז דא א זאך וואס איז זיין goal. איך מיין אז this איז מיין תירוץ אויב מענטשן זאגן: “אה, so וואס דער רמב״ם זאגט אז א מענטש דארף נאר טראכטן פון דעם אויבערשטן? ווי סאך מינוט א יאר טראכט א מענטש פון דעם אויבערשטן? אפילו דער וואס לערנט שוין יא רמב״ם?” דריי מינוט א יאר בערך. זעקס מינוט א יאר? אקעי, זעקס.
תלמיד: פארוואס?
מגיד שיעור: ניין, וואס זענען… אקעי, אין אזא חיצוניות׳דיג דינג, מ׳רעדט דאך יעצט פון חכמה, right? פארשטיין, לאו דווקא ווי דו לערנסט.
תלמיד: וואס מיינסטו?
א באמערקונג וועגן דעם סדר פונעם שיעור
מגיד שיעור: אקעי so, אלע זאכן וואס איך וויל נישט קענען ענטפערן. אקעי. מ׳דארף אריינגיין, exactly, מ׳דארף אריינגיין פארשטיין. Exactly, די point איז, איך פרעג א קשיא – העלאו, העלאו, וויל איך מיר פארענטפערן א שאלה דא, וויל איך מיר פארענטפערן א שאלה דא, וואס מענטשן ווילן זאגן. איר ווייסט אייך, איך פאל אייך – הער אויס, איר ווילט קומען, כ׳האב צוגעגרייט א שיעור היינט, און איר ווילט הערן א צווייטן שיעור, no problem. ס׳איז דא א סדר! האסט נישט געהערט? ס׳איז פארהאן א סדר! אויב איינער, אויב איך וועל יעדע – איך האב געזאגט דאס אסאך מאל – אויב איך וועל זאגן יעדן שיעור וואס איר פרעגט און איר פרעגט, וועט זיין אן עולם התוהו. ס׳איז דא א סדר, ס׳איז דא א סדר, און איך זאג יעצט דאס איז דער שיעור וואס איך זאג יעצט. שוין, איך וועל עס זאגן א צווייטן מאל. אט, פארשטיין, אקעי? דאס קומען מיר דאך צו פארענטפערן, רבותי. הער זשע וואס איך האב צו זאגן.
דער אומעטיגער רעזולטאט פון א פאלשן פארשטאנד אין תכלית
מגיד שיעור: ס׳קען מיר זאגן אזוי: ממילא מענטשן, איך קען מענטשן, זיי ווערן זייער sad. So למעשה, ס׳איז דאך נישט מעגליך. By the way, אפילו ווען ס׳איז יא מעגליך, דארף מען אויך גיין אינעם בית הכסא, מ׳דארף אויך ארבעטן, מ׳דארף רוב צייט – רוב, literally in time, אפילו דער רמב״ם אליינס – רוב צייט גייט אוועק אויף אנדערע זאכן, חוץ סתם א מענטש איז א פרוש. אקעי, איז דא איין מענטש. ס׳איז דאך זייער sad! זאגן מענטשן, אקעי, so די שיטה מאכט מענטשן זייער sad, מיינט אז רוב צייט איז ממש א צל, ס׳גייט נישט, “בהבל בא ובחושך ילך”, ס׳גייט אין ערגעץ נישט. איז וואס גייט דא פאר?
דער תירוץ: תכלית מיינט “דער צענטער וואס ארגאניזירט”
משל א׳: דער מלך אין א לאנד
מגיד שיעור: קמ״ל, זאג איך אז דאס איז בכלל א טעות. ווייל די idea פון זאגן אז א זאך איז דער תכלית איז נישט אז דאס זאל איבערנעמען אלעס, ס׳זאל איבערנעמען אלעס אויפ׳ן שטול. אזוי ווי דער מלך, ווען ס׳איז דא א מלך אין דעם לאנד, נעמט ער נישט איבער אלעס. ס׳איז נאך דא traffic lights און soldiers פאר די traffic lights און מענטשן וואס קערן די גאס. דער מלך זאגט נישט: “איך גיי קערן די גאס”, און דער מלך זאגט אויך נישט – נישט אזוי ווי די חסידישע ספרים זאגן – אז דער traffic light man און police דארף טראכטן: “איך בין נאר דער כח פון דעם מלך”. ער דארף נישט גארנישט טראכטן אזוינע שטותים. This is because די חסידישע ספרים don’t understand the concept of תכלית that they have to say such crazy things.
ער דארף סך הכל וויסן אז ער איז פארט אין דעם מלך׳ס לאנד. דער מלך נעמט נאר אויף איין שטול. ס׳איז די קלענסטע, ווי לאמיר סתם זאגן די גרעסטע שטול וואס דער מלך האט, still נאר א מיליאנסטל פון דער מדינה, right? ער דארף דאך נאר שטיין, דער מלך דארף נאר דעם פלאץ. פאר׳ן מחליף זיין דעם מלך, נישט צו האבן א מלך, נישט צו האבן א תכלית, איז נאר איין קליינע נקודה. נאר אז דארט וועט זיין אדער דארט זיין דער wrong תכלית, דעמאלטס וועט זיין ווייטער אלעס אומזיסט, ווייל אז ס׳איז דער wrong תכלית מיינט אז ס׳קען נישט זיין דער תכלית. “Wrong” מיין איך נישט אז ס׳איז עפעס אן עבירה, עפעס א זאך וואס קען נישט זיין, אז ער קען נישט… עפעס א זאך, עפעס א זאך וואס מ׳דארף נישט טראכטן. איך רעד שוין מיט אים. מ׳דארף נישט טראכטן דערפון א גאנצן טאג; נישט נאר מ׳דארף נישט, נאר ס׳איז נישט מעגליך. איז אלא מאי? איז נישט דאס מיינט עס.
משל ב׳: שבת און די וואכעדיגע טעג (קריטיק אויף “קדש את החול”)
מגיד שיעור: מ׳דארף, ס׳וואלט געווען שיין – איך רעד נישט יעצט פון עולם הבא, מ׳טראכט פונעם אויבערשטן א גאנצן טאג. אבער יעצט, וואס אין דער וועלט, סך הכל זאגט א מענטש, אזוי ווי ס׳איז דא א וואך און ס׳איז דא שבת, יא? “ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות”, אקעי, שבת וועט זיין “שבת לה׳ אלקיך”, ס׳איז א טראכטן. אזוי דארף מען טרייען צו מאכן ווי מער פון דער וואך שבת, לאמיר מוסיף זיין מן החול על הקודש? נא, מ׳דארף נישט, אקעי? און וואס מ׳דארף סך הכל טוהן איז כאפן אז די גאנצע וואך דרייט זיך ארום דעם שבת. ער דארף זיך נישט רוקן, ער דארף נישט ווערן הייליג.
ס׳איז דא די אלע דרשות, all of my friends say די דרשות, מ׳דארף מקדש זיין את החול – איך בין דעגעגן. מ׳דארף נישט מקדש זיין גארנישט. What’s קודש is perfect. איך זאג עס אויף א בעסערן וועג ווייל אן פארדרייען א קאפ. Right? מ׳דארף נישט מקדש זיין דעם חול. מ׳דארף נישט זאגן אז ס׳איז א מצוה פאר ארבעטן. ס׳איז נישט קיין מצוה צו ארבעטן because then the word מצוה doesn’t mean anything. א מצוה מיין איך, ווען איך זאג מצוה מיין איך צו זאגן, אז א מענטש ליגט אין דעם מוח, און ער טראכט יעצט פונעם באשעפער, ער פארשטייט יעצט דעם אויבערשטן, ווי סאך מלאכים זענען דא, ער פארשטייט פארוואס זענען דא אזוי פיל. דאס וואס עס טייטש מצוה, איך מיין חכמה. יא? צו ארבעטן, ס׳איז א מצוה in the sense אז מ׳דארף עס טוהן. אבער ס׳איז נישט קיין… נישט דאס מיינט קדושה, נישט קדושת החול. דער חול טייטש טאקע אז די ברכה פון הבדלה דארף מען זיך קאכן פונקט אזוי שטארק ווי קידוש. וואס? יא, דער רמב״ם זאגט אז דאורייתא ביידע. דער אויבערשטער איז “המבדיל בין קודש לחול”, פונקט גוט. יא.
בקיצור, פארשטייסט וואס איך זאג? So אוודאי זאג איך אז דער חול איז נשפע מן הקודש. נישט ער איז נשפע, נישט אז מ׳מאכט אים אביסל, נישט דער פשט אז ס׳איז דא אביסל וואכעדיג נאר פרובירן מאכן ווי מער שבת אינעם וואכן. ניין! מ׳דארף נאר לייגן שבת ביי שבת. ס׳איז גענוג אז שבת איז שבת, יעצט די גאנצע וואך דרייט זיך ארום אים, פארשטייסט? אזוי ווי ס׳איז גענוג אז דער מלך זאל זיין דער מלך, אז דאס גאנצע לאנד האט א מלך. נישט אז דאס גאנצע לאנד טראכט פון דעם מלך די גאנצע צייט, זיי טראכטן אויף יענץ. דער רמב״ם זאגט אז ווער עס טראכט, ער איז “בהיכל המלך”. זייער גוט, אבער נישט די גאנצע וועלט איז בהיכל המלך און דער אויבערשטער האט נישט געמאכט די וועלט זאל זיין נאר היכל המלך. דאס איז די זאך וואס מ׳דארף כאפן, און דאס ווארט תכלית מיינט נאר: this organizes everything. It doesn’t mean that it takes over everything. פארשטייסט?
משל ג׳: דער רבי אלס דער ארגאניזירנדער פרינציפ
מגיד שיעור: יעצט דארף מען נאך מרחיב זיין, אבער ס׳איז שוין צען אזייגער, דארף מען פארשטיין נאך א פאר זאכן. איינס איז, מ׳קען גיין צוריק צו וועגס און ווייזן וויאזוי ווען ס׳איז דא אן organizing principle, actually לערנט עס אויס געוויסע זאכן פאר אלעס. דאס הייסט, אזוי ווי איך זאג פון מיין רבי׳ן, פון א משל פון מיין רבי׳ן: ווען דער רבי קומט אריין, דער רבי דארף נישט זאגן פאר קיינעם וואו צו שטיין. אויב ער דארף זאגן פאר יעדן וואו צו שטיין איז ער נישט קיין גוטער רבי. דער רבי, מיט דעם וואס ער שטייט דארט, ווייסט יעדער איינער וואו צו שטיין, because you figure out, you feel yourself out: איך באלאנג דא, איך באלאנג דארט. ער פארשטייט שוין אליינס. So דער רבי, בתוך וואס ער איז רבי, ארגאנייזט ער דאס לעבן.
למשל, איך זאג פאר א מענטש: דער תכלית פון לעבן איז טראכטן. איך זאג נישט גארנישט מער. איך דארף נישט גארנישט מער זאגן. אויב ממילא מיינט ער, ער גייט פאסטן, ער גייט נישט עסן – כ׳האב נישט דאס געזאגט. אפשר יא, אפשר ניין. ממילא דארף מען נאר לערנען אין כולל, נישט גיין צו ארבעט? פארוואס שטייט ס׳אויך נישט געזאגט? דארפסט געדענקען אז תכלית מיינט: ווען א זאך איז חשוב, איז אביסל פון אים מער חשוב פון דער גאנצער פון דער rest, right?
⟦#3⟧
דער באגריף פון “קבע” און “עראי”
מגיד שיעור: אויב איינער זאגט די וויכטיגסטע זאך איז לערנען, ממילא דארף מען לערנען מער שעות ווי מ׳ארבעט – שטותים! ס׳שטייט נישט קיין איין פלאץ דאס. פארשטייט אין דער משנה: “עשה תורתך קבע, ומלאכתך עראי”. “עראי” קען זיין זייער לאנג. אוודאי מיינט עס דאס, אוודאי מיינט עס דאס! “קבע” און “עראי” מיינט סך הכל אז דאס איז דער עיקר און דאס איז דער טפל.
א הלכה׳דיגע אפווייכונג: אכילת קבע ביי מזונות
מגיד שיעור: Now, עראי – ביסט א מאדערנער? דו קענסט די אלע אידן. איין מינוט, איין מינוט, דו מאכסט קביעות? דו ביסט איינער פון די מענטשן. איינער וואס מאכט קביעות, ס׳הייסט ביי אים איז אז ער לערנט א גאנצן… דו מאכסט א קביעות. דו ביסט איינער פון די… ניין, איך בין מסביר: קביעות, יא, set, און ממילא אלעס… עראי מיינט ווייניגער וויכטיג. דו ביסט דאך נישט אונז און אלע מענטשן. איין מינוט, דו עסט מזונות א גאנצע וואך, דו מאכסט מזונות? ס׳איז נישט קיין… אכילת עראי קען זיין גאר גרויס.
⟦#4⟧
תלמיד: עס ווערט א שאלה אויף צו בענטשן טאקע.
מגיד שיעור: דער איז נישט מסכים, דער איז נישט מסכים. איך מיין פאר א מזונות רב, פאר עראי מיינט מ׳קען עסן וויפיל מ׳וויל, ביז די חכמים זאגן אז ס׳איז דא א שיעור. דאס וואס עס שטייט, הער אויס, ניין, דאס וואס עס שטייט אז ס׳איז דא א שיעור וואס מאכט עס קבע, איז ווייל געווענטליך ווען א מענטש עסט – ביי היינטיגע מענטשן קען מען עסן זייער אסאך און ס׳בלייבט עראי, ווייל דאס גאנצע לעבן איז א מציאות פון עראי. אז ער זעצט זיך צו א סעודה, צו וואשן, דאס מאכט זיך א קבע אפילו ער עסט ווייניגער. ס׳איז פשוט אזוי, of course, הלכה, אבער ער זעצט זיך אוועק. איינער וואס וויל טענה׳ן אז זיך אוועקזעצן עסן supper איז מחייב צו בענטשן, קען איך הערן. מען זעצט זיך אוועק. אבער איינער זעצט זיך אוועק צו א סעודה, האט ער געזעצט א סעודה צו עסן ברויט, צו עסן מזונות – א נייע, נאך א נושא. ס׳איז מער מסודר, וועגן מסודר, right, so אויב מ׳וויל קענסט זיך וואשן אויף מזונות אויך, ס׳איז די זעלבע זאך, ער קען, דארפסט זיך וואשן.
⟦#5⟧
ראיות אז דער “צענטער” דארף זיין קליין אין כמות
ראיה א׳: קריאת שמע
מגיד שיעור: So וואס איך וויל זאגן איז אז ס׳שטייט אז דאס איז דער טפל. אוודאי, סתם ס׳שטייט נישט אין ערגעץ אז וועגן דעם דארף מען לערנען מער שעות. פארקערט, דאס און אז אן איד זאגט “שמע ישראל” ווייסט אז מ׳איז מדאורייתא אויך מדרבנן, וויפיל מינוט א טאג דארף מען טראכטן פון דעם אויבערשטן? בערך זעכציג seconds, שמע ישראל אינדערפרי און ביינאכט. אקעי? “בשכבך ובקומך”, איז מען דאך יוצא געווען. ס׳האט געמאכט אז דער גאנצער טאג האט געהאט א שמע ישראל. That’s all! און “כל המוסיף גורע”. איך מיין אמת׳דיג, אז ווי מער מ׳לייגט צו… ניין, פיין, זאגן שמע ישראל דארף מען גיין א גארטל. העלא? יעצט וואס, איז דער גארטל וויכטיגער פון דעם “ה׳ אחד”? דו כאפסט?
ראיה ב׳: דער רמב״ם אין אגרת תימן וועגן “ה׳ אחד”
מגיד שיעור: דער רמב״ם זאגט אין אגרת תימן א געוואלדיגע זאך. דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז דא זאכן וואס זענען דער אמת פון דער גאנצער תורה און ס׳שטייט נאר איינמאל אין דער גאנצער תורה. און דער רמב״ם זאגט א דוגמא: “ה׳ אחד”. ווייסטו ווי סאך מאל שטייט אין דער תורה אז ס׳איז נאר דא איין גאט? One time. אין פרשת… העלא?
תלמיד: ואתחנן.
מגיד שיעור: אין פרשת ואתחנן. Once in the whole תורה. A guy could read the whole תורה חוץ פון ואתחנן and not know that there’s one God only.
⟦#6⟧
ראיה ג׳: די גרויסקייט פון משנה תורה לגבי מורה נבוכים
מגיד שיעור: דו כאפסט? זאגט דער רמב״ם… און מענטשן פרעגן די קשיא. דו כאפסט אז מענטשן פרעגן אזא קשיא? דאס איז איינע פון די קשיות וואס מ׳פרעגט. און דו כאפסט אזא שטות ס׳איז? מענטשן פרעגן: וויאזוי קען דער רמב״ם זאגן אז דער תכלית איז ידיעת השם און נישט כאילו הלכה? דער רמב״ם איז דאך, שמע, א גאנץ גראב בוך פאר הלכה [משנה תורה] און א קליין בוך פאר ידיעת השם [מורה נבוכים]!
אקעי, and therefore what? דו האסט פארשטאנען עפעס וואס מ׳רעדט מיט דיר? ווי גרויס עפעס איז, דאס מאכט דעם חילוק? דער חילוק איז וואס איז דער center. אויב דאס איז דער center און אלעס דרייט זיך ארום דעם, ס׳קען זיין זייער קליין דער center. דער center מוז זיין קליין; נישט נאר… אויב ס׳איז גרויס איז שוין נאך א חפצא. It becomes another… another whole thing. דאס איז מיין, the basic idea.
די איבערזעצונג פון מורה נבוכים און שמונה פרקים
מגיד שיעור: איך וועל זאגן, מ׳דארף נאך אלץ ממשיך זיין צו מסביר זיין, like a little more how it makes a difference, אז this organization איז א חלות of the non-organization. דער תכלית… טאקע ס׳איז connected געווען אייגנטליך צו א צווייטער זאך. דער… ניין, נישט ספרים. ווייל ער האט געזאגט אז זיי האבן געדארפט טרענסלעיטן… די translation איז סתם א זייטיגע זאך. אבער ער האט געזאגט אז דער ר׳ שמואל אבן תיבון וחבירו had to translate… First he translated מורה and then he translated שמונה פרקים. און ער זאגט אז אין זיין הקדמה איז ער מסביר אז דאס איז the reason for translating שמונה פרקים is because it leads to מורה נבוכים. And people think that it’s a פאליטיק, ס׳איז מחלוקת, אבער ס׳איז נישט קיין מחלוקת.
סאקראטעס, פאליטיק, און דער כח פון חכמה
פארוואס סאקראטעס האט זיך נישט אריינגעמישט אין פאליטיק
מגיד שיעור: האסט פארשטאנען? אה, כ״ה [25]. אקעי.
תלמיד: ⟦אומפארשטענדליך⟧
מגיד שיעור: By the way, the same thing. Socrates said that ער מאכט נישט קיין פאליטיק. פארוואס נישט? In *The Apology*. פארוואס מאכט ער נישט קיין פאליטיק? ער זאגט: קוק וואס געשעט ווען ער גייט נאר נאנט צו דער שטאט. מ׳הרג׳עט אים. ער זאגט: שטעל זיך פאר ווען איך וואלט איינמאל געזאגט וואס איך האלט צו טוהן, איך וואלט שוין לאנג געווען טויט. So, right? So, now people think, וואס? גע׳הרג׳עט. They killed him at the end. אה, ביי דעם בית דין.
דער “דאיימאן” (Daimon) און די שליחות פון סאקראטעס
So, he explains. He also says that his נבואה, his *daimon*, ער האט געהאט א מלאך וואס האט אים געזאגט אלעס וואס צו טוהן, he never told him to do politics. דאס איז אויך א very, זייער א שיינער פשט. יא, אוודאי. *Daimon*. *Daimon* מיינט א רוח טוב, א רוח, א מלאך, something like that. נישט cynical. ער האט עס געגלייבט.
Now, he wasn’t a smart person. קיינער דארף נישט בארגן ביי אים קיין חכמות. ניין, ניין. אקעי, so, אקעי, איך ווייז דיר, איך קען דיר נישט אנהייבן צו explain’ען. לאז אפ אלע זאכן. איך וויל דיר זאגן עפעס אנדערש.
He said that he has a מלאך, a *daimon* it’s called אויף יווניש, that tells him what not to do. Never tells him what to do, only tells him what not to do. If he still knows that he’s doing the thing wrong, stops him. ניין, מ׳זעט אז דו האסט, מיינסט אז דו האסט א conscience. ס׳איז דא מענטשן וואס האבן א *daimon*. רוב מענטשן האבן שוין קיין conscience אויך נישט. זיי האבן נאר וואס זייער מאמע האט זיי געזאגט. Now, א קליינער מלאך. איך רעד דא פון א גרויסן מלאך.
Now, so, but that’s what he said, but he said why, ער קען מסביר זיין דעם מלאך, פארוואס דער מלאך זאגט אזוי. זאגט ער: ווייל ער איז געשיקט געווארן אויף דער וועלט כדי צו מעורר זיין די חכמי, די אנשי יון, אנשי Athens, like a fly that goes on a horse, right? אנשי אתינא, like a fly that there’s a horse וואס איז פארשלאפן און ס׳קומט א פליג און ס׳קיצלט אים. So, he said he’s that fly.
Now, וויאזוי איז ער מעורר? דורכדעם וואס ער פרעגט קשיות פאר מענטשן, and he makes them think. And what does he cause by making them think? To care about their soul, and not only about their body. That’s what he said.
סאקראטעס אלס דער גרעסטער פאליטיקאנט
Now, אויב ער גייט אנהייבן צו רעדן פאליטיק, דאס מיינט, this is the way of saying that he’s really the biggest leader. כאפסט? That’s why actually they heard his speech and they double wanted to kill him, because they כאפ׳ט what he… some didn’t כאפ, but if you would understand this. *The Apology* of Socrates is like a reason why you should kill him, it’s not a very good defense, it’s almost the opposite.
But what he says is, אז ער האט א job, ער איז דער גרעסטער פאליטיקאנט, אמת׳דיג. וואס מיינט politician? איינער וואס האט כח איבער מענטשן. He has power, right? He can make other people do things, right? Now, if you think that the world runs on basic power, on, so let’s say, rhetoric, ווער ס׳קען זאגן די בעסטע דרשות, ווער ס׳קען מאכן די מערסטע מענטשן vote’ן פאר אים, then you טאקע think that that’s where you have to do things.
דער אמת׳ער באדייט פון כח און בריאת העולם
“אסתכל באורייתא וברא עלמא” – שאפונג דורך הסבר
But Socrates, he has the kind of power that a God has. ווייסטו אז דער אייבערשטער האט קיינמאל נישט געמאכט קיינעם גארנישט טוהן? ער האט נאר מסביר געווען זאכן? I told you in *Timaeus* it says that, “בראשית ברא אלקים”, מיינט דאס, דער מדרש copied from them. “בראשית ברא אלקים” means, גאט האט געזאגט א שיעור, ער האט מסביר געווען פאר דער וועלט אז ס׳איז כדאי אז ס׳זאל עקזיסטירן, and that’s why the world exists. “בראשית בחכמתא”.
“בראשית בחכמתא” means, אדער דער מדרש that says ביי די ארכיטעקטן, אדער he made like a plan, “אסתכל באורייתא וברא עלמא”. What is “אסתכל באורייתא וברא עלמא”? It’s crazy how people are so confused. “אסתכל באורייתא וברא עלמא” means that the world doesn’t exist because God is stronger than the world, and made it exist. The world exists because דער אייבערשטער said a שיעור, he looked in the תורה and explained for the world, כביכול, whatever it is, it’s a משל, explained for the world that it’s כדאי, it makes sense to exist. And that’s why it started existing.
“ויאמר”, שטייט “ויאמר אלקים יהי אור”. וואס מיינט “ויאמר”? “ויאמר” – האט ער געהייסן? געשריגן? “ויאמר” – ער האט געזאגט, ער האט מסביר געווען. He gave a הסבר why it’s good that there should be אור, “ויהי אור”.
Now you’re asking a good קשיא. פאר דעם אלעם לאמיר זיך אוועקזעצן מחשבה׳שטייט, אקעי? א משל, yeah, whatever, this is the problem, but that’s, I’m just giving you a better משל. A better משל, people think that God, people think that God’s people…
תלמיד: ⟦אומפארשטענדליך⟧
מגיד שיעור: No, דאס איז דער פשוט׳ער פשט, דאס איז דער אמת׳דיגער פשט. נישט דער פשוט׳ער פשט, דאס איז דער אמת׳דיגער פשט. דער פשוט׳ער פשט of the פסוק and of the מדרש, המדרש בשם… Yeah. אויב אזוי… No, no, no, תורה means it wouldn’t make sense, it wouldn’t exist. No, of course not. Because it exists because it makes sense, that’s what the נמשל of my משל is, right?
דער טעות פון רעליגיעזער פאליטיק: דער מלך און דער חכם
But of course, not only, and what I’m telling you is very important. Like I’m going way too quick, it’s almost שתיקת התורה, because people have a very bad… and this is the נושא of בחירות and of politics. People, religious people, when especially, that’s why religious politics is so confused, because religious people, they have a backwards interpretation of “אסתכל באורייתא וברא עלמא”. They think that it means that the תורה is the strongest thing. The תורה is the weakest thing. The weakest thing in the sense of physical power.
So it’s the strongest thing in the sense, if you understand like this: Platonists always say, like Socrates I think always said: ווער איז שטערקער, דער מלך אדער דער וואס זאגט פאר דעם מלך, דער יועץ, וואס צו טוהן? ווער איז שטערקער, דער רבי אדער דער גבאי? דער גבאי, right? דער יועץ, he’s a lot stronger, right? He actually makes the plan for what the מלך should do. דער מלך is just the executive, he just does it. Right? So in חיצוניות, לנראה לעינים, it looks like the מלך is the strongest, but really the strongest is the חכם. The strongest person in the state is the חכם, the חכם that the מלך listens to, of course.
But by the way, oh, every מלך has a חכם, they just don’t know who it is. Like דער רמב״ם… No, because someone invents all ideas… No, there’s always – כ׳וויל אייך נאר שמועסן – there’s always, everyone acts, human beings act according to ideas. That’s, you can’t act without a certain idea, sometimes they’re confused ideas. And those ideas were never invented by the king, it was always invented by some guy somewhere in a שטיבל.
דער מדרש און אפלטון לויט׳ן רמב״ם
God is the חכם אליינס, יא. נישט נאר, the מדרש, the מדרש literally describes it that God looked at, the מדרש says that just like a person doesn’t make a house without looking at the plans, God looked at the plans and made the house. שטייט אין מדרש. And the רמב״ם says that this מדרש was, the רמב״ם, that this מדרש was lifted מילה במילה from Plato.
תלמיד: ⟦אומפארשטענדליך⟧
מגיד שיעור: דער רמב״ם זאגט, דער רמב״ם זאגט דאס בזה הלשון in חלק ב׳: “שלשון זה היא לשון פלטון”. כן, הרמב״ם שם לב שהמדרש מעתיק את הלשון, לא רק את הרעיון, הלשון של פלטון. “הסתכל בספר”, yeah, of course, קוקט אויף די פלענער.
פחדנות, בושה, און פסול עדות
Now, and what am I saying? When I’m saying, for all of this, is just that you have to understand that when we say אז Socrates… מענטשן מיינען אז, he literally, he wants you to think these little things. ער זאגט עס in a double wink. When people think that Socrates is saying ער האט מורא פאר פאליטיק ווייל ער איז צו controversial. If he’ll say what he really thinks… This is really, but people that think, most of my friends that think that they’re hiding their true views because their רבי is going to be upset, they don’t respect how radical the true views are. Maybe they’re talking not. Because it’s not that they would be upset. אסאך ערגערע זאכן וואלטן געשען. You understand?
And what is he saying? So people think, oh, so you’re saying I’m a coward. פאסט נישט. ס׳קען נישט זיין you should be a coward. Socrates was very anti being a coward. So if someone is a coward, איז ער דאך נישט קיין בשר ודם בכלל.
תלמיד: וואס איז א coward?
מגיד שיעור: א coward, א פחדן.
תלמיד: פחדן.
מגיד שיעור: He’s a coward. יא? ער איז פארקערט. ער האט מורא. ער איז נישט עומד על שלו, ווייל ער האט סתם… ניין, ניין. א coward איז די ערשטע זאך וואס מ׳טאר נישט זיין. If you’re a coward, then you’re פסול לעדות, you know, right? א coward איז פסול לעדות. What do you mean? He’s pressurable. Any guy that מ׳קען אים pressure’ן, ער זאגט, ס׳איז פסול לעדות, הא?
תלמיד: אזוי ווי א פרוי.
מגיד שיעור: מקל וחומר פון א פרוי. Of course. No, a coward איז פסול לעדות, of course. שטייט אין חושן… שו״ת חת״ם סופר, באמת.
תלמיד: מי שאין לו כבוד, מי שאין לו בושה. ס׳איז די same idea.
מגיד שיעור: That’s not the same idea.
תלמיד: ניין, ס׳איז א צווייטע נקודה.
מגיד שיעור: It’s not the same. בושה means, no, בושה just means that I have a reputation to protect. What’s my reputation? That I’m an honest guy. Right? If someone that, למשל, a lowlife, he doesn’t have self-respect, that’s one… That’s a very simple way of not being a coward. Now, אבער על כל פנים, so אז ס׳איז נישט מיין פשט פאר אלעס א coward.
רעטאריק אלס א פארעם פון אלימות
So it makes you think that it’s because he’s a coward, but it’s really the opposite. It’s because he understands the power of חכמה. Now, if you understand the power of חכמה, you don’t think that the way to do what חכמה does is to use physical strength. Or even, not even physical strength, by the way, Socrates even thought, even rhetorical strength you shouldn’t be using. “כ׳בין אזא חכם, כ׳קען זאגן א דרשה וואס קען יעדן איינעם convince’ן.” דאס איז אויך אלימות, דו ווייסט? מענטשן מיינען אז אלימות איז נאר ווען מ׳שלאגט. אלימות איז אויך אז מ׳זאגט אזא שטיקל, אזא משל, וואס makes you think like that person, and it’s not true. Right? ס׳קשה.
Yeah, yeah. Literally, I read the פרק with someone, arguing with someone, and he says, “This I just told you to force you a little. Now I’m going to actually explain it to you.” And what he said was just a rhetorical שטיקל, like, אין וואס האלטסטו? אילו לשיטתך איז א קשיא. ס׳גייט מיר בכלל נישט אן. זאג מיר דעם אמת. Right?
השגחה און נבדלות ביים סוף פון מורה נבוכים
So… and Socrates said, “I think that the thing that I’m trying to do is to really control the world,” אזוי ווי דער אייבערשטער קאנטראלירט די וועלט, איך וויל זיין אזוי ווי דער אייבערשטער. און דער רמב״ם זאגט in the end – this is, I’m going to tell you another whole שיעור or two about this אין דעם רמב״ם – it’s the whole סיום that everyone thinks there’s a סתירה with this whole thing, because דער רמב״ם says אז א נביא, דער טוב האמיתי is to be like God and to do “חסד משפט וצדקה בארץ”.
זאגן מענטשן: “אה, זעסט אז מ׳דארף זיין ‘בארץ׳?” ניין, דו חכם, דו פארשטייסט נישט וואס ער זאגט דא. ער זאגט אז דער אייבערשטער, מצד וואס ער איז דער אייבערשטער, טוט חסד משפט וצדקה דא בארץ. נישט because דער אייבערשטער stops being דער אייבערשטער, “וירד ה'”, like literal פשט “וירד ה'”, and he stops being God and therefore he takes a stick and he hits people because he could hit people.
No, דער אייבערשטער controls, די השגחה just means that the world wants to be good, and God, who establishes what good is, makes the world good all the way until here. Doesn’t mean that God is, וואס מענטשן זאגן, מתערב, ער מישט זיך אריין. דער אייבערשטער דארף זיך נישט מישן מיט גארנישט, ער בלייבט נבדל, ער מישט זיך נישט אריין, right? But that’s the idea, the whole idea that דער רמב״ם says, it’s the whole חידוש that “משפט בארץ”, that he, by being נבדל, he could be…
דער משל פון דעם אלטן מאנאך
In the same way, everyone could see this, right? By being… I could tell you a משל. אזוי ווי ס׳איז געווען… I saw a monk, there was a monk, אן אלטער monk, and דער מנהג הכנסיה, they don’t have חתונה. And people would come to him for advice with their girlfriends and שלום בית and so on. און מ׳האט אים געפרעגט: “איך פארשטיי נישט, you don’t have any experience, so…?” He used to give good advice. ס׳איז דא מענטשן וואס געבן שלעכטע advice, ער פלעגט געבן גוטע advice. האט ער געזאגט: “דו חכם, איך האב…”
די קלארקייט פון אמת׳ער פרישות און דער ווייטער בליק פון חכמה
די קלארקייט פון שטיין אינדרויסן (אמת׳ע פרישות)
מגיד שיעור: In the same way everyone could see this, right? By being… I could tell you a משל, אזוי ווי ס׳איז געווען, I saw a monk, it was a monk, אן אלטער monk. און אזוי איז דער מנהג ביי monks, they don’t have חתונה. And people would come to him for advice with their girlfriends and שלום בית and so on. און מ׳האט אים געפרעגט: “איך פארשטיי נישט, you don’t have any experience, so how are you telling them?” He used to give good advice. ס׳איז דא מענטשן וואס געבן שלעכטע advice, ער האט געגעבן גוטע advice. האט ער געזאגט צו די חכמים: “I’m out of it. אלע מענטשן זענען צעמישט, זיי זענען פארלוירן.”
תלמיד: דער חסיד׳ישער רבי? נו?
מגיד שיעור: ⟦#2⟧ יא, דאס איז אמת. “איך קען זען, איך זע קלאר, איך פארשטיי עס.”
דער חילוק צווישן א פאלשן פרוש און אן אמת׳ן פרוש
Now, just to be clear, if someone is a פרוש in the wrong way, he is a פרוש that bumps into walls, that doesn’t actually see, he sees less clear, right? Most פרושים, they don’t see the תאוות more clearly for what they are, they see it less clearly, because they keep on running away and they’re bumping into walls, right?
If you’re a kind of פרוש that’s a פרוש not because of your… that’s why we keep on saying that most people that do מלחמת היצר become very, וויאזוי זאגט מען? גברא אלימא׳ס, right? They become very violent people, because they keep on fighting with themselves and they fight with everyone else.
קאנטראל און ליבשאפט דורך אפגעזונדערטקייט
So, but if you’re a פרוש, not because of being against the world, because of understanding what it is, you look at it clearly, you see exactly what it is, and you’ll also have better advice for it, you’ll also have better control over it. Control is not to get into the thing and, וויאזוי מ׳זאגט, מתאבק עמהם, you get into the fight. I mean standing outside of the fight. He’s the strategist, and he’s standing outside of the fight, and by being outside, he can control it.
This is me saying very classic things, but you have to understand. God can be בארץ by not being בארץ. And the same thing people, human beings: the best way of loving the people, like we said last week before, you have to love the people to teach them something, the best way of loving them is by not being part of them, not by being part of them. The more you’re not part of them, the more you are part of them. פארשטייסט? Because you see them for what they really are. נישט म’האט יענעם ליב ווייל עפעס א דמיון אז מ׳האט אים ליב, נאר מ׳האט יענעם ליב ווייל באמת האט מען אים ליב. וואס האסטו געזאגט?
תלמיד: But how does he control it if he’s not in it?
מגיד שיעור: What do you mean? By not being in it, because he’s stronger, he’s standing outside of it.
תלמיד: Outside perspective.
דער כח פון חכמה און דער ווייטער בליק
אינטעלעקטועלע איבערצייגונג קעגן בלויזער מאכט
מגיד שיעור: ⟦#3⟧ Again, and the control is the wisdom itself controls it. And you could see, in עולם הזה everything is controlled by wisdom in the end. Very few people have the ability to teach wisdom, to talk, to do wisdom in any way.
איך טראכט אלעמאל אז אויב איינער קען convince א צווייטן מענטש פון עפעס א זאך, איז ער שטערקער פון רוב רבי׳ס. דו כאפסט פארוואס? ס׳איז דא אסאך גרויסע רבי׳ס וואס האבן צען טויזנט חסידים, right? But he never convinced any of those חסידים anything, right? They just listened to him because he’s stronger than them. But whatever it is, not by convincing them, not by being wise.
But if there is a guy that once told his friend something and he explained it to him, not because he’s פון דער חברה אז מ׳האלט זיך אין דער זאך, because he explained it to him and he has more power, more intellectual power. He explained one guy something, and he got the שכל of it, right?
דער לאנג-טערמיניגער פלאן: דער מהלך פון אברהם אבינו
And that power ultimately, maybe not directly, that’s why we talk about אברהם אבינו, we talked in… איר הערט מיינע דרשות פון פסח, the whole נבואה, דער אויבערשטער זאגט צו אברהם אבינו אז it’s gonna take four hundred years to try to do what you’re doing, right? If you want to do something real, and you’re planning for tomorrow, then you don’t understand how the thing works. Because if you want to, דו ווילסט האבן “במה אדע כי אירשנה”, you want to know things? Okay, in four hundred years. Four generations.
You have to teach people things, and to teach people things is a lifetime of teaching them, then their children will be able to do a little more. Maybe in four generations, “דור רביעי ישובו הנה”. אזוי זאגט מען אז דער רבי האט געהאט א ווייטן בליק, פארשטייסט?
די אייביגקייט פונעם אמת: “נצח ישראל לא ישקר”
תלמיד: תגיד את הנקודה הזו בעברית.
מגיד שיעור: אני אומר שמי שרוצה לפעול בדרך חכמה, הוא חייב, כאילו זה עצמו החכמה או הנבואה, שאתה יכול להסתכל לטווח מאד ארוך, מאד מאד ארוך. כי השכנוע שלך הוא לא, מה אתה אומר, עד לאותו טווח יכול להיות כל מיני דברים, כן? יהיו כל מיני דברים, אבל אני הרי אוחז באיזה שהוא נקודה של אמת, שהוא אמת מעל כל הדברים האלה, בגלל מה שהוא, הוא נכון, ואם אני מלמד את זה למישהו אחד, אז יש לזה איזה שהוא המשכיות שזה נשאר. כל ההבטחה הזאת, כן? “נצח ישראל לא ישקר”, מה זה נצח ישראל? זה רק האמת שלא ישקר, כן? בכל מקרה, אם זה אמת אז מצד מה שזה אמת זה נשאר, לא מצד מה שזה יש לזה הרבה חסידים. וגם אם מצד שזה טוב או מועיל, whatever.
חיזוק פאר די וואס האבן געטראפן דעם אמת
If you think that you discovered… it goes back to what I said: anyone of my friends that think that they discovered the truth, and they can’t convince anyone of it, I’m making a mistake. Either it’s not true, or you don’t believe in the truth.
So מיין חיזוק איז, אנשטאט זאגן אז כ׳האב נישט קיין כח, זאגן: “מיין פלאן איז פאר טויזנט יאר ארום.” And you’re going to actually act. That’s what אברהם אבינו said. אברהם אבינו got into the problems of the world, דער אויבערשטער האט אים געזאגט: “גיי דיר קיין כנען, forget about all your חסידים, that you’re trying to fight with נמרוד, ס׳איז א שאד די צייט, גיי מאך דיר א פאר מענטשן, נאך טויזנט יאר וועט עס ארבעטן.” ס׳איז א נייער פלאן. אלפא בית איז מיין…
EN English לחץ לפתיחה
📋 Shiur Overview
Summary and Line of Thought of the Philosophical Discussion
—
1. Introduction: The Foundational Verse in Jeremiah and the Introduction to *Chovot HaLevavot*
> [A side preface / digression]:
> * About the elections: One does not need to go vote. Rabbi Yoel Moshe did not hold of it, and even the other tzaddikim who did hold of it did not really hold of it either. (A promise is made to speak later about what truly needs to be said about this.)
> * Looking for a sefer: A copy of *Moreh Nevuchim* (*The Guide for the Perplexed*) is being searched for in the room, with some wondering where the sefarim have disappeared to (perhaps due to the great enthusiasm of the audience), and it is decided to use the text on the phone.
* The foundation of the discussion: The continuation of the previous discussion is built on the verse in Jeremiah: *”Al yit’hallel chacham b’chochmato… ki im b’zot yit’hallel ha-mit’hallel haskel v’yado’a oti ki ani Hashem oseh chesed mishpat u’tzedakah ba’aretz ki b’eileh chafatzti”* (“Let not the wise man glory in his wisdom… but let him who glories glory in this: that he understands and knows Me, that I am the Lord who exercises kindness, justice, and righteousness in the earth, for in these I delight”).
* The historical proof from R. Yehuda ibn Tibbon: In a previous discussion, we spoke about what brought the Rambam’s Torah into the lands of Edom (from the Muslim West / Maghreb) and about a harsh exile. To demonstrate that the historical story from two weeks ago was not invented out of one’s own head, a proof is brought from the “Translator’s Introduction” (*Petichat HaMetargem*, by R. Yehuda ibn Tibbon) to the sefer *Chovot HaLevavot* (*Duties of the Heart*, Gate of Unity), found on “Wikisource.”
—
2. The Essence of Man, the Jewish People, and the Struggle Between Intellect and Desire (According to the Introduction)
A. Man and the “Treasured Ones of Mankind” (*Segulat Bnei Adam*)
* The distinction of man: God created the world and man. What is special about man is his soul and intellect—the capacity to understand, think, and speak (*”nefesh chayah”*—”a speaking spirit” [*ruach memalela*]; *”v’nishmat Shad-dai tevinem”*—”the breath of the Almighty gives them understanding”). This is the entire meaning of being a human being.
* The problem (the two forces): Together with the soul and wisdom, man also has in his *toladah* (his nature) other elements: desire (*ta’avah*), falsehood, and foolishness. Many people cease to be human because they are dragged after foolishness.
* The chosen individuals: In every generation there are a few chosen individuals (*segulat bnei adam*) who walk with the “light of wisdom” (*or ha-chochmah*) and not with the “darkness of desire” (*choshech ha-ta’avah*). They are called close to their Creator (*kerovim el yotzram*), “men of God” (*anshei Elokim*), and “His beloved” (*ohavav*)—like Chanoch and Noach, about whom “*et ha-Elokim hit’halech*” (“he walked with God”) means that they walked with wisdom.
B. The Chosenness of the Jewish People Through Wisdom
* The Patriarchs: Avraham Avinu was called “Avraham ohavi” (“Abraham My beloved”) because he walked with the power of wisdom. He passed it on to Yitzchak and Yaakov, until it became a tradition (*mesorah*) (*”Torah tzivah lanu Moshe morashah kehillat Yaakov”*—”Moses commanded us a Torah, an inheritance of the congregation of Jacob”—where “Torah” means wisdom).
* The names of endearment: Because Jews walk with the light of wisdom and not with desire, they merited “closeness to God” (*kirvat Hashem*) and are called in the verses by various names of love: *the people of God, God’s chosen, His children, His firstborn, those He knows* (*”rak etchem yadati”*—”only you have I known,” meaning knowing with intimacy), *My called ones, His treasure, the lot of His inheritance*.
* Walking with wisdom brought about that the Divine Presence (*Shechinah*), prophets, and the holy spirit (*ruach ha-kodesh*) rested among the Jews.
C. The Spiritual Destruction (Exile) and the Remaining Sages
* The decline: Later, the Jews turned away from the path of wisdom and began following the darkness of desire. As a result, the Shechinah and the holy spirit departed—and this is the true meaning of “exile” (*galut*).
* The survivors (Tannaim and Amoraim): Because of the promise of *”lo me’astim”* (“I have not rejected them”), God left in every generation a few individuals (*”seridim asher Hashem korei”*—”survivors whom God calls”) who continued to hold fast to the light of wisdom. Even after the holy spirit ceased, the sages of the Mishnah and Talmud continued to seek the hidden wisdoms.
* Not only halacha, but also ethics: They not only established the foundations of halacha (the revealed law) and the Jewish religion, but they also composed works and engaged in *derech eretz* (proper conduct), “the gates of ethics” (*sha’arei ha-mussar*), and “refinement of character” (*tikkun ha-middot*)—things more precious than gold and crystal (*”lo ya’archenah zahav u’zechuchit”*—”gold and glass cannot equal it,” a phrase from the Book of Job about wisdom).
* The proof in the Talmud:
1. There are entire tractates in the Mishnah and Talmud devoted specifically to ethics and proper conduct (such as Tractate Avot, the laws of *derech eretz*, and Tractate Derech Eretz).
2. Beyond the specialized works, matters of ethics and refinement of character are scattered throughout the entire Mishnah and Talmud.
—
3. The Geonic Period, the Arabic Language, and the Deficiency in the Holy Tongue
A. Why the Geonim Wrote in Arabic
* Historical overview: After the Rabbanan Savorai, when the Muslims (the kingdom of Ishmael) took over rule, the Geonic period began.
* Writing in Arabic: The Geonim wrote their commentaries on the Chumash, Mishnah, Talmud, and even halachic responsa in the Arabic language. The introduction gives three reasons why they wrote everything (both Torah and other wisdoms) in Arabic:
1. The spoken language: All the Jews there—including the sages themselves, not just the common people—spoke Arabic. When an author writes in a language that is not his mother tongue, he thinks in his own language (for example, Yiddish) and transcribes it into Hebrew words; for certain matters it is easier and better to write in the language in which the concepts were formed.
2. The richness of the language: Arabic is a full and broad language (*”lashon rechavah, memula’ah b’chol inyan”*—”a broad language, filled with every subject”), in which one can express oneself more clearly and precisely than in the Holy Tongue (*Lashon HaKodesh*) we have today.
3. The benefit of the common people: So that the common people—who did not understand the Holy Tongue—could read it.
B. The Linguistic Deficiency in Our Present-Day Holy Tongue
* The linguistic calculation: For a language to be usable for daily life, it needs between twenty and thirty thousand words (or roots)—and for science or philosophy one needs thousands more technical words (in English there are half a million words; 5,000 words is enough only for a small child).
* The limited vocabulary of Tanach: In the entire Tanach there are only about two to four thousand roots. This is an extraordinarily limited vocabulary. (It is reasonable to assume that people once spoke with many more words, and the authors of Tanach deliberately used few words; but all that remains to us is a “remnant and survivor.”) Even with the words of the Mishnah, it is not enough for ordinary life.
* The consequence for commentators: Even someone who knows all of Scripture and Mishnah fluently cannot write a proper commentary using only those words. *Example:* Rashi was a great expert in the Holy Tongue; nevertheless, in every parsha he had to insert words in French in order to explain the plain meaning. Therefore, the Geonim chose to write in Arabic, so that they could express themselves clearly.
> [Side Digression A: The problem of writing only in the Holy Tongue nowadays]
> * Among traditional-community writers: An example is given of R. Yonatan HaDani (a writer), whom people from the traditional community ask to write only in the Holy Tongue and not to use any modern “Ivrit-ish” words. This essentially means one cannot explain oneself, because modern concepts, wisdoms, and feelings demand new words (which Modern Hebrew developed, or which people in America understand in English).
> * The incomprehensibility of sefarim: The stubbornness to write specifically in a traditional Holy Tongue is the reason most sefarim are incomprehensible.
> * Chassidic sefarim and Yiddish: The Ba’al HaTanya writes in his *Iggerot HaKodesh* (letters) that Chassidic sefarim are difficult to understand. The Rebbes delivered Torah teachings in Yiddish—their mother tongue, in which they understood one another well—but due to tradition it was not considered fitting to write a sefer in Yiddish. Consequently, they wrote convoluted discourses (*derushim*) in the Holy Tongue instead of saying straightforwardly what was weighing on them (unlike the Geonim and Rishonim in Arab lands, who were not ashamed to write in their own language).
> * The mixing in of Yiddish and the destruction of the Yiddish language: In Chabad sefarim one sometimes finds Yiddish words (like “*einvegs*”) because there was no other way to express oneself. (Today people can no longer speak a proper, juicy Yiddish like the Jews of old or like R. Yashe Ber from Poland spoke—not even in Satmar.)
> * The Holy Tongue versus Modern Hebrew: The claim of certain Rebbes that Modern Hebrew is bad and the Holy Tongue is good is the opposite of the truth: the Holy Tongue is a barrier to understanding Torah because it is too small, whereas Modern Hebrew added the missing words and made it a full language.
> [Side Digression B: Arabic as a sister language of the Holy Tongue]
> * The view of the Ibn Ezra: Even if one holds that there once was a complete, “ideal” Holy Tongue, it was lost. The Ibn Ezra holds that Arabic contains the lost words of the Holy Tongue. Therefore, when he does not understand a word in a verse, he interprets it according to its Arabic meaning.
> * Semitic languages: The Holy Tongue, Arabic, and Aramaic are all one family (Semitic languages) that come from the same ancient root (the “grandfather”). *(A student interjects a remark about Africa and that tefillin come from Egypt, and the discussion quickly returns to the topic.)*
> [Side Digression C: ArtScroll and Rabbi Nachman of Breslov]
> * ArtScroll’s English: ArtScroll writes in an invented “Yeshivish English” that nobody speaks, which does nothing to help understanding. One must write Torah in the language one actually speaks.
> * Rabbi Nachman of Breslov: Rabbi Nachman held that one should pray in Yiddish (the language one speaks). He (together with R. Natan) was the only one who had the audacity to print a sefer in Yiddish for men—the sefer *Sippurei Ma’asiyot* (*Tales*) (where the Yiddish text appears beneath the Hebrew translation).
> [Side Digression D: The Rambam as translator versus Ibn Tibbon]
> * Thinking in one language and writing in another is one of the reasons why it is very difficult to understand the Rambam when he writes philosophical concepts in the Holy Tongue (as in the *Mishneh Torah*). The Rambam tried to translate the philosophical concepts into a pure Mishnaic Hebrew, and people who study it do not grasp what he means unless they already know the Arabic source (as in *Shemonah Perakim*).
> * The Rambam wrote a letter to Rabbi Shmuel ibn Tibbon with advice on how to translate, but Ibn Tibbon dared to argue with the Rambam and did not follow his advice, because the Rambam himself was not necessarily the best translator for such things.
> * Although the Rambam’s Hebrew in the *Mishneh Torah* is gloriously beautiful, Ibn Tibbon’s translation has the advantage that it is very close to the Arabic original, which makes it much easier to grasp the philosophical terms and concepts.
—
4. The Lands of Ishmael Versus the Lands of Edom, and the Revival of Wisdom in Provence
* The situation in the lands of Edom (Europe / Christendom): R. Yehuda ibn Tibbon writes that God also had mercy on the Jews in Edom and gave them great sages in Torah and Talmud from ancient times (such as Rabbeinu Gershom). But there was a deficiency there: they did not engage in other wisdoms, simply because they had no books on them.
> [Side remark – Why the Ba’alei HaTosafot did not study secular subjects]:
> One cannot turn every historical reality into an ideology. People say that the “position” of the Tosafot was not to study secular subjects (*limudei chol*). In truth, it was a practical reason: in Rabbeinu Tam’s town there was no library of secular studies, and the books that the gentiles did have were in Latin—a language that most Rishonim in Ashkenaz could not read. On the contrary, they were very curious; every sefer that did exist in the Holy Tongue they studied in depth. They simply had no access to other wisdoms (even the Ra’avad says about himself and his teachers that they did not know of these wisdoms).
* The revival through Rabbeinu Meshullam of Lunel: This changed when Rabbi Meshullam of Lunel arose (son of Rabbeinu Yaakov—a great head of a yeshiva, a wealthy man, and a Torah scholar in Provence who debated halacha with the great sages of the generation, and the patron for whom R. Yehuda writes his praises). Rabbi Meshullam had a tremendous yearning for the “books of wisdom” (*sifrei ha-chochmot*) that the Geonim in the lands of Ishmael had composed (about which he had heard from people like Rabbi Avraham ibn Ezra, who told the Jews in Edom a great deal about wisdom and the science of language). Rabbi Meshullam arranged for books to be translated (copied over), both in the wisdom of Torah and in other wisdoms.
—
5. Broad Side Digression: The Development of the Science of Grammar as a Discipline and Its Influence on the Plain Meaning of the Chumash
> [Broad side digression – Grammar, Rashi, Rabbi Samson Raphael Hirsch, and “Accept the truth from whoever says it”]:
>
> ### A. The History of Grammar and Roots
> * The polemic against Rabbi Samson Raphael Hirsch: One of the goals of this shiur is to engage in debate with the great later authorities (*Acharonim*) such as Rabbi S. R. Hirsch. Rav Hirsch claims that he goes only with the pure Torah without bringing in foreign wisdoms (unlike the Rambam), and that one may not take from outside sources but only go with the verse and the Sages. But Rav Hirsch’s entire approach is built on grammar (*dikduk*) and connecting “roots” (*shorashim*) of words in the Holy Tongue—something that is not found in the Sages but comes one hundred percent from the Arabs!
> * The discovery of grammar: None of the Tannaim, Amoraim, or Geonim (and not even the Masoretes in Tiberias) knew the rules of grammar and the doctrine of three-letter roots and verb patterns (*binyanim*). This was discovered by Rabbi Yonah ibn Janach (in his books in Arabic: *Sefer HaRikmah* and *Sefer HaShorashim*, following a small beginning by Rav Saadia Gaon).
> * The Arabic source: The Arabs (the Muslim sages) of that time engaged intensively in grammar (in order to interpret the Quran, and due to a philosophical view that grammar is the highest wisdom). They discovered the structure of Semitic languages (which is almost one hundred percent the same in Arabic, the Holy Tongue, and Aramaic—unlike English, which has no three-letter roots). Rabbi Yonah ibn Janach took Arabic grammatical science and transferred it to the Holy Tongue. *(In this context, a shiur is mentioned at the home of one Elnatan Chaim, a week after October 7, which spoke in praise of Ibn Janach.)*
>
> ### B. Grammar as a Science to Determine “Plain Meaning” (*Peshat*) Versus “Midrash”
> * The meaning of a “science”: When one comes to interpret a verse, there are many interpretations. The discovery of grammar created, for the first time in history, a scientific tool to know and demonstrate with clarity what is the plain meaning (*peshat*) in the Chumash and what is not. Grammar introduced the concept that one cannot just say “the Torah has seventy facets” (*shiv’im panim la-Torah*) and interpret however one wishes; rather, there are fixed rules and laws of the language.
> * Rashi’s approach: Although many people think that Rashi only brings midrashim and was a “pious” person who did not accept any outside wisdom, this is a mistake. Rashi was strongly captivated by the science of grammar. He made use of the rules he had (such as from the *Machberet Menachem* of Menachem and Dunash, who were students of the Arabs—although he did not yet know the full system of roots). Rashi dared to argue with midrashim and with the Masorah because of grammar; one of the strongest reasons he rejects a midrash is when he can demonstrate on the basis of grammar that a word cannot be interpreted that way (for example, the distinction between “*vayishava*” and “*vatishava*”).
>
> ### C. Philosophical Inquiry: What Came First—the Language or the Grammar?
> * The question: The authors of the Midrash (Tannaim and Amoraim) did not know the fundamental rules of grammar. Were the rules of grammar made first and the language built afterward, or the reverse?
> * The answer: To speak a language (like Yiddish or the Holy Tongue) one does not need to know any rules of grammar, because a language always precedes grammar and one becomes accustomed to it naturally. A language is not “made” by a person sitting down to write rules; the language exists first, and grammar is merely the *discovery* of the laws governing the language (just like the laws of nature that God placed into creation). *(A listener interjects that at the generation of the Dispersion [the Tower of Babel] new languages were made through grammar, but the point is not pursued due to lack of time.)*
> * The Rambam’s principle (“Accept the truth from whoever says it”): Why, indeed, may one use Arabic grammar to study the Chumash? Because if something is true, it is true! The fact that the Amoraim did not know the rules of grammar does not mean that they did not speak according to grammar, and it does not mean that the Chumash is not written according to grammar. The Arabs did not *invent* it, but *discovered* it (*giluy milta be’alma*—merely revealing what already was). Consequently, great efforts were made to translate the books of grammar from Arabic into the Holy Tongue.
> * Chassidim and Maskilim: The Chassidim (such as Chabad) who were opposed to grammar had a worldview-based (*hashkafa*) reason for it, because they sensed that it came from a foreign, scientific source. For precisely the same reason, the Maskilim (Enlightenment adherents) seized upon it so eagerly, because it is a science with fixed facts.
—
6. The Translation Project in Lunel and the Proof for the Importance of “the Wisdom of Ethics”
A. The Books That Rabbeinu Meshullam of Lunel Collected and Had Translated
According to the Translator’s Introduction (by R. Yehuda ibn Tibbon), Rabbeinu Meshullam of Lunel collected, bought, and had translated all kinds of wisdom:
1. The science of language: Books of grammar.
2. The science of faith: Books on the foundations of religion, such as *Emunot v’De’ot* (*Beliefs and Opinions*) of Rav Saadia Gaon (which had already been translated earlier for the Chassidei Ashkenaz, because they wanted to know the Creator).
3. Books of eloquence (*sifrei ha-melitzot*): Literature and rhetoric (how to write beautifully, like the books of the Ibn Ezra).
4. Works of ethics and parables of the sages: Books of ethics and parables/tales, such as the book *Ben HaMelech v’HaNazir* (*The Prince and the Ascetic*) (which was originally a Buddhist book that R. Avraham ben Chasdai translated).
5. His own works: Rabbeinu Meshullam did not only buy books, but also himself wrote books on wisdom, character traits, fear of Heaven, and ethics.
B. The Story of Translating *Chovot HaLevavot*
* When Rabbeinu Meshullam heard that there was a book in Arabic by Rabbeinu Bachya HaDayan (*Chovot HaLevavot*) that discusses matters of Divine Unity (in its first gate), he very much wanted to know what it contained.
* He called the young man who knew Arabic (Yehuda ibn Tibbon) and sat down to study with him as study partners (*b’chavruta*), so that he would translate the book for him orally.
* When R. Meshullam saw how good the book was, he paid him and commissioned him to translate the first gate into the Holy Tongue.
> [Side remark about the difficulty of translation]:
> The translator writes in the rest of the introduction (which is not read aloud in the shiur) that he originally did not want to do it—even when patrons wanted to pay him—because translating is tremendously difficult work. One must know both languages well, many things are lost in translation, and he criticizes other translators whose writing cannot be understood. (His son, R. Shmuel ibn Tibbon, also writes in his introduction to *Moreh Nevuchim* how hard it is, but that one does it because “it is a time to act for God” [*et la’asot la-Hashem*].)
C. The Main Proof: The Central Importance of “the Wisdom of Ethics”
* The claim: In response to someone (R. Yeshaya) who argued after the last shiur that it had not been proven that the early authorities (*Kadmonim*) held that “ethics and character traits” are just as important as philosophy and theology (the science of faith), a clear proof is brought from the introduction:
1. One sees plainly that at first they indeed sought only the “Gate of Unity” (philosophy/faith), but immediately afterward they realized that they needed the whole book, which deals with the wisdom of ethics (*chochmat ha-mussar*).
2. In the translator’s words, ethics and character traits are placed within the general category of all books of wisdom (*sifrei ha-chochmot*).
* Why did they seek ethics from the Geonim in Arabic? Because they held that the Tannaim and Amoraim also engaged in all wisdoms, including ethics (like *Pirkei Avot* and *Pirkei Derech Eretz*, which have nothing to do with halacha but with good character traits). Since this part of Torah was missing in their sources, they had to translate it from the Geonim who wrote in Arabic. This clearly shows that “the wisdom of ethics” was a central part of their learning project, and not a side matter.
> [Side remark]: A listener asks about the topic of “free will” (*bechira*), and the answer is that there is still time until 9:30 and everything will be addressed.
—
7. The Proof from R. Shmuel ibn Tibbon’s Introduction to *Shemonah Perakim* and the Two Kinds of Perfection
A. The Developmental Process of the Introduction to *Shemonah Perakim*
A second proof that the connection between character traits and wisdom is not a side matter (and not a dispute or politics) comes from the introduction that R. Shmuel ibn Tibbon wrote to his translation of the Rambam’s *Shemonah Perakim* (*Eight Chapters*) (which he translated after *Moreh Nevuchim*).
> [Side historical discussion about the manuscripts and R. Shmuel ibn Tibbon’s writing habits]:
> * This introduction has never been properly printed, because modern translators make their own translations and leave it out. With the help of the bride, about a hundred manuscripts were located on the internet (because *Pirkei Avot* with *Shemonah Perakim* was very popular and used to be printed in prayer books for the holidays [*machzorim*]).
> * Why are there so many versions? Because R. Shmuel ibn Tibbon—just like R. Chaim Vital and every serious writer—was constantly rewriting and correcting his works (even in *Moreh Nevuchim* he added lines in the margins to correct words). Since in those days there was no official printing, people copied the old editions before he had finished them. Therefore one finds three or four different editions of his introduction, which are not copyists’ errors but his own rewrites.
* The development across the editions:
1. In the first, simple edition, he writes only briefly that the sages of Lunel asked him to translate *Pirkei Avot*, just as they had asked him to translate *Moreh Nevuchim*.
2. In the later editions (second and third), after he had delved more deeply into *Moreh Nevuchim* and *Shemonah Perakim*, he grasped that the two books are tremendously connected. He adds lengthy explanations (building on the Rambam and sometimes arguing with him on the interpretation of verses) to show that he translated *Shemonah Perakim* because it is a foundation that leads to the subject of *Moreh Nevuchim*.
B. The Two Kinds of Perfection According to the Rambam (and Aristotle)
To understand the connection, the Rambam’s foundational principle is laid out (which is built on Aristotle’s terminology): that a person has two kinds of virtues or perfections:
1. Virtue of character (*shleimut ha-middot*, moral perfection): In English, “character traits” (how a person conducts himself). *(Side remark: the word “*middot*” in the Holy Tongue is a weak word that people do not understand correctly.)* This is the main subject of *Pirkei Avot* (and below it is a lower level, which is “halacha”—the practical actions and habits that bring one to good character traits).
2. Intellectual virtues (*shleimut ha-sichlit*, intellectual perfection): Wisdom, intellect, and knowledge (knowing the Work of Creation [*Ma’aseh Bereshit*] and the Work of the Chariot [*Ma’aseh Merkavah*]). This is the main subject of *Moreh Nevuchim*.
* The connection (prophecy): R. Shmuel ibn Tibbon connects the Rambam’s introduction here with *Moreh Nevuchim*: the ultimate goal of human perfection—the pinnacle of a person—is to become a “prophet,” who possesses intellectual perfection (he knows the whole truth). But in order to become a prophet, one must first be a “*chasid*” (pious person) through *Pirkei Avot*, because prophecy rests only on one who has moral perfection (and physical perfection).
C. The World’s Great Mistake in Understanding “Intellectual Perfection” and “The Four Cubits of Halacha”
* The mistake about information: In today’s world—including even Rabbi Samson Raphael Hirsch, who argues with the Rambam on this point (and completely misunderstood the Rambam)—people are very confused about the connection between moral perfection (both politically among people and within oneself) and intellectual perfection. Why? Because people think that “intellectual perfection” simply means filling the head with information, like copying an encyclopedia or Wikipedia into the brain. *(Side remark: “Neuralink” will soon be able to do this in a second, and it is worth nothing.)* If one understands intellectual perfection this way, it is indeed impossible to understand why one needs good character traits for it.
* The conflict around “the four cubits of halacha”: Because of the same misunderstanding, people (and yeshiva students) cannot comprehend the Sages’ statement *”Ein la-Kadosh Baruch Hu b’olamo ela daled amot shel halacha”* (“The Holy One, Blessed be He, has nothing in His world but the four cubits of halacha”)—that the goal is only to sit in yeshiva and learn. Since they find it hard to explain, they do not truly believe in it and remain in conflict.
* The Rambam’s explanation: The Rambam teaches that “the four cubits of halacha” cannot, God forbid, mean merely knowing the laws of the four guardians or knowing the *Mishnah Berurah* by heart (whoever thinks this is the goal is a fool or mentally unwell—*side remark: the speaker catches himself in the middle of this sharp expression and says he will repent for the slip of the tongue*). It means knowledge of God (*yedi’at Hashem*)—knowing the truth as much as a person can (*”kefi yecholet ha-adam”*). The Rambam writes this at least 35 (or 65) times—not as the purpose for which God created the world (which no one can know), but as the purpose and goal of man.
—
8. Clarifying the Concept of “Purpose” (*Tachlit*, Meaning in Life): The Center That Organizes
A. Refuting the False Conclusion About the Rambam’s View
* The false assumption and its difficulties: When people hear that the Rambam holds that the purpose of life is learning and knowing (knowledge of God) without understanding what “knowledge” and “purpose” truly mean, they draw a false conclusion from it (a “complete error from the outset”): that one no longer needs to perform mitzvot, one does not need to go to work, and one does not need to engage in settling the world or helping Jews in a time of trouble (*ezrat Yisrael mi-yad tzar*—saving Israel from the hand of the enemy), because the main thing is only to sit and learn! *(Side remark: this is mocked with a quip: “So you want to go join the Yerachmiels?”)* If so, one asks:
1. How does this fit with the Mishnah in *Pirkei Avot*, *”Lo ha-midrash ikar ela ha-ma’aseh”* (“Study is not the main thing, but action”)?
2. How can it be that someone who is not a Torah scholar (such as women and children) has no purpose in life?
3. In practice, how many minutes a year does a person truly think about God? Even someone who studies the Rambam does so perhaps three or six minutes a year! Since a person—even the Rambam himself—must spend most of his time on material things (working, eating, going to the bathroom), it turns out that most of a person’s life is without purpose (*”ba-hevel ba u’va-choshech yelech”*—”he comes in vanity and departs in darkness”), which makes people very sad. *(Side remark: the speaker halts the audience’s questions and asks to be allowed to finish the planned thought, because if every side question is indulged, it will become a world of chaos.)*
* The answer: The Rambam does not say this anywhere! In all 65 places where he discusses this, he does not say even once that one should not go to work or should not perform mitzvot. Moreover: he does not even say that this is the “main thing” (*ikar*); he says only that it is the “purpose” (*tachlit*). The whole problem stems from a lack of understanding of the meaning of the word “*tachlit*.”
B. What Does “Purpose” (Meaning) Mean?
> [Side remark about language]: Using Aristotle’s Greek word “telos” does nothing to help understand better than the Hebrew word “*tachlit*”; therefore one must explain it simply in today’s language.
* The mistake about “Meaning”: In English it is called “a meaning in life.” The problem is that most people think “meaning” is a kind of feeling—just as one feels full or happy, one wants to feel “meaningful,” as if material life is about being full and spirituality is a drug that gives a feeling of meaning.
* The true meaning (order and objective truth): “Meaning” is not a feeling, and it does not mean something that takes over all one’s time or all the space. It means “significance” (*mashma’ut*)—the center that makes everything else make sense, be organized, and have an “order” (*seder*).
* Objectivity: Meaning means where a person truly belongs, and it must be built on an objective truth. If someone imagines that he is standing at the Rebbe’s *tish* (table gathering), but in truth there is no Rebbe and no table, it has no value whatsoever.
C. Three Parables for “Purpose” as the Organizing Center
Parable A: The Study Hall and the Rebbe
* A study hall without order: When one enters a study hall (*beit midrash*) where everyone is doing something different—one is chatting, one is eating, one is opening a sefer—the gathering has no significance at all. No “community” exists there, just a building with four walls and many people (“shucklers”). *(Side remark: a listener wants to call this “the inner point” [*nekudah penimit*], but this is rejected because one must first understand the simple point before using such terms.)*
* The Rebbe brings in order: When a true Rebbe enters the study hall, he does not need to tell anyone where to stand; simply by his standing in his place, suddenly everyone receives his place in the larger picture (one becomes the *gabbai* [attendant], one listens, one stands below). The Rebbe has given significance and order to the entire study hall, and now a “community” or a “Chassidus” begins to exist.
* The purpose does not take away the place of the others: Does this mean one could throw out all the people and leave only the Rebbe? Certainly not (*”ein melech b’lo am”*—”there is no king without a people”). A true Rebbe (or a holy king) takes for himself the least space (*”leit lei mi-garmei klum”*—”he has nothing of his own”); he only makes everything cohere. *(Side remark: a Rebbe who is arrogant and takes over everyone’s place is not a Rebbe, but a fool and a dictator.)*
* Even the negative parts receive a place: When there is order, even the impudent one, the chatterer, and the “know-it-all” (heretic) in the back row also has a place (*”kol pa’al Hashem lema’anehu v’gam rasha l’yom ra’ah”*—”God made everything for His purpose, even the wicked for the day of evil”). If not for the shul, he could not be the know-it-all of the shul.
* Sinning within a framework of meaning: As someone once said, he wants to be religious because “only religious people can sin.” Meaning does not mean one never sins; it means that even when one sins and when one repents (as on Yom Kippur), it is part of an order and a story, and the person is not lost.
* *(Side remark about a gentile in the study hall: a gentile who washes the floor in the study hall is indeed not part of the order of the study hall, because the situation does not pertain to him. This shows that the concept is subjective to the person’s own situation—and in the same way, there can be a Jew whose place is to go to work and not to sit in the study hall.)*
Parable B: The King and the Street Sweeper
* A king in a country does not take over all the positions. His throne occupies a millionth of the country, and there are still traffic lights, police, and street sweepers.
* Critique of Chassidus: The street sweeper does not need to think all the time “I am a force of the King,” as the Chassidic sefarim say (they say such crazy things because they do not understand the concept of purpose). He only needs to know that he lives in the King’s country. If, however, the King is missing from the center (or a false purpose sits there), then truly everything becomes futile.
Parable C: Shabbat and the Week
* In the World to Come one thinks about the Creator all day long, but in this world there is “*sheshet yamim ta’avod*” (“six days you shall labor”) and then Shabbat (the Rambam says that whoever thinks is in “the King’s palace” [*heichal ha-melech*], but the world was not made to be merely the King’s palace).
* Critique of “sanctify the mundane” (*kadesh et ha-chol*): One need not try to make the week into Shabbat, and one need not “sanctify the mundane” (contrary to popular sermons). Working is not a “mitzvah” in the sense of holiness (mitzvah means wisdom—understanding the Creator and the angels; work is a mitzvah only in the sense that one must do it). The true meaning is that the mundane must remain mundane (*havdalah* is a Torah-level commandment just like *kiddush*: *”ha-mavdil bein kodesh l’chol”*—”who distinguishes between holy and mundane”). It is enough that Shabbat lies in its place, and consequently the whole week revolves around Shabbat.
D. The Mutual Necessity Between the “Purpose” and the Other Things
* The Rambam’s principle: The purpose does not take over the other things; on the contrary, the other things must be there in order to build up and make the purpose. The Rambam says that if one thing is the purpose of another thing, and that other thing is not needed, then it is not its purpose at all! (Just as the Rebbe needs the chatterers in order to be the Rebbe of a living community and not of robots—they make him a Rebbe, and he makes them a community.)
* Living without one central story: A person (such as an atheist, or simply a young man by default) who lives without a “story,” without a sense of belonging to a collective, and without one single thing around which his life revolves (because if there is more than one thing it is like “two authorities” [*shtei reshuyot*]), his life is chaos (*”tohu va-vohu”*). He is completely lost. He eats because he is hungry now, and it smells good to him, but he has no reason and no path in life.
* The true meaning of “eating in order to learn”: When one says that a Jew eats so that he can learn, it does not at all mean that one must eat with “piety” or with intentions “for the sake of Heaven” (that is not a feeling). It is simply a fact that the person has an order and a path in his life (a life story): he was born to a Jewish mother, he lives as a Jew, he eats breakfast, lunch, on Friday and on Shabbat, and he will one day lie in a Jewish cemetery. All this means that his whole life is organized and ordered around one purpose.
E. The Concept of “Fixed” (*Keva*) and “Incidental” (*Arai*), and Why the Center Must Be Small in Quantity
* “*Aseh toratcha keva u’melachtecha arai*” (“Make your Torah fixed and your work incidental”): When something is the purpose, a small amount of it is more significant than all the rest. It is foolishness to say that since learning is the main thing, one must learn more hours than one works. “Fixed” and “incidental” do not refer to the number of hours (the incidental can last very long); rather, they mean what is the main thing (*ikar*) and what is secondary (*tafel*).
> [Side halachic digression – a fixed meal with *mezonot* foods]:
> * One can eat a great deal of *mezonot* (grain-based foods other than bread) throughout the week and it is still called “incidental eating” (*achilat arai*). Nowadays, when all of life is a reality of “incidental” (grabbing food on the go), a person can eat a lot and it remains incidental.
> * The Sages gave a measure for establishing a fixed meal because in the past people did not eat so casually. But the essence of “fixed” is created by sitting down in an orderly way to a meal (as with washing hands for bread, or when one sits down to a meal of *mezonot*). Therefore the reasoning is sensible that sitting down to “supper” establishes a fixed meal to require Grace After Meals even on a smaller amount.
* Three proofs that the “center” should be small in quantity:
1. Reciting the Shema: By Torah law and rabbinic law, one fulfills the obligation of thinking about God by saying *Shema Yisrael* in the morning and at night (*”b’shochbecha u’v’kumecha”*—”when you lie down and when you rise up”). This takes about 60 seconds a day! That one minute makes the whole day have a “*Shema Yisrael*,” and “*kol ha-mosif gore’a*” (“whoever adds, subtracts”)—one need not make the secondary, like the gartel (prayer belt), more important than “*Hashem Echad*” (“God is One”).
2. *Iggeret Teiman* (Epistle to Yemen): The Rambam writes that the greatest foundations of the Torah appear only once. For example, the fact that there is only one God (“*Hashem Echad*”) appears only once in the entire Torah (in Parashat Va’etchanan).
3. The Rambam’s books: People ask a foolish question: If the Rambam holds that the purpose is knowledge of God and not halacha, why did he write such a gigantic book on halacha (*Mishneh Torah*) and only a small book on knowledge of God (*Moreh Nevuchim*)? *The answer:* Size does not matter; what matters is what is the center. On the contrary, the center *must* be small. If the center becomes too large, it becomes a new “object” (*chefetz*, a thing unto itself) and ceases to be a center.
—
9. Socrates, Politics, and the True Power of Wisdom Versus Physical Force
A. Why Socrates Did Not Involve Himself in Politics (According to *The Apology*)
* The superficial reason: Socrates says that if he had involved himself in politics and said the truth as he held it, he would have been killed long ago (as indeed happened at the end, in court).
* The reason of his “Daimon”: He says he has a good spirit (an angel) that always tells him what *not* to do, and this angel did not let him go into politics. *(Side remark about conscience: Socrates truly believed this, not cynically. Most people do not even have a simple conscience, only what their mother told them, but Socrates had a “great angel.”)*
* His true mission and deeper intent: Socrates explains that he was sent to the people of Athens like a gadfly that wakes up a sleepy horse. He does this by asking difficult questions, making people think, and bringing them to care for their soul instead of only their body. By saying he does not go into politics, he is actually saying that he is the greatest politician and leader. When the judges grasped this, they wanted to kill him even more (his speech was exactly the opposite of a defense).
B. Socrates Is Not a Coward
* When Socrates says he does not go into politics because he will be killed, he says it with a wink. People (and even friends who hide their opinions from the Rebbe) do not understand how radical true opinions are.
* If one takes Socrates’ words literally, it would follow that he is a coward. But Socrates was strongly opposed to being a coward (a coward is not truly a human being).
> [Side halachic discussion about cowardice and testimony]:
> A coward is disqualified from testimony because he can be pressured (coerced) into lying—an *a fortiori* argument from a woman (cited from a responsum of the Chatam Sofer). A student wants to say that this is the same point as “one who has no shame,” but a distinction is drawn: shame means that a person has a reputation and self-respect to protect (he is not an unprincipled person), which is merely a simple way of not being a coward, but cowardice itself is a different point (that one bends out of fear).
C. The True Meaning of Power and Creation: Wisdom Versus Physical Force and Rhetoric
* What is true power? A politician is someone who has the power to make others do things. People think the world runs on physical force or rhetoric (whoever can preach better and win votes). But Socrates had the power that God has: God does not force anyone to do anything; rather, He “explains” things.
* The meaning of the Work of Creation (according to Plato in the *Timaeus* and the Midrash):
* “*Bereshit bara Elokim*” (“In the beginning God created”—rendered as “with wisdom” [*b’reshit b’chochmeta*]) and “*istakel b’oraita u’vara alma*” (“He looked into the Torah and created the world”) do not mean that God is stronger than the world and forced it to exist. They mean that God, as it were, gave a lesson and explained to the world that it makes sense and is worthwhile to exist.
* “*Vayomer Elokim yehi or*” (“And God said, let there be light”)—”*vayomer*” does not mean commanding or shouting, but giving an explanation of why it is good that there should be light. Without Torah (wisdom), the world would not make sense and would not exist.
* *(Side remark about the Rambam and Plato: the Midrash says that God looked at a plan to build the world like an architect. The Rambam in *Moreh Nevuchim*, Part II, notes that the Midrash copied the phrasing word for word from Plato—”this language is the language of Plato.”)*
* The mistake of religious politics: Religious people are confused about politics because they interpret “*istakel b’oraita*” backwards; they think the Torah is the strongest physical force. In truth, the Torah is the weakest thing physically, but the strongest thing in terms of wisdom.
* The king and the sage: Plato’s students ask: Who is stronger, the king or his advisor (the sage)? The Rebbe or the *gabbai*? Outwardly (to the naked eye) it appears that the king is the strongest, but he is only the “executive” who carries out the plan. The strongest is the sage who makes the plan. Every person and every king acts according to ideas, and the ideas are always conceived by some sage in a *shtiebel* (small prayer room), not by the king.
* Rhetoric as a form of violence (injustice/force): The true reason Socrates stayed away from politics is that he understood the power of wisdom. Wisdom uses no physical force, and according to Socrates one may not even use rhetorical force (delivering a good sermon or a parable that compels the other person to agree without understanding the truth). This too is considered “violence.” *(Side remark: a story is told of studying a chapter with someone who used a rhetorical twist—”according to your view it’s a difficulty”—merely to compel, rather than truly explaining it.)*
—
10. Providence Through Separateness (True Asceticism) and the Long View of Wisdom
A. “Kindness, Justice, and Righteousness in the Earth” Through Being “Separate”
* The contradiction at the end of *Moreh Nevuchim*: Socrates wanted to control the world in the same way that God controls the world. At the end of *Moreh Nevuchim*, the Rambam says that the ultimate perfection is to be like God and to perform “kindness, justice, and righteousness in the earth.” People raise a contradiction: here we see that one should indeed get involved “in the earth” (in politics and this world)?
* The resolution: People do not understand how God does this. God does not stop being God, He does not descend with a stick to beat people, and He does not “intervene” (*mit’arev*). God remains completely “separate” (*nivdal*), and precisely by being separate and establishing what “good” is, the world itself wants to be good, and thus justice is done in the earth.
B. The Clarity of Standing Outside (The Parable of the Old Monk)
* The parable: An old Catholic monk, who never married according to their custom, used to give very good advice to people about domestic harmony and relationships. When asked how he could advise without any experience, he answered that precisely because he stands outside of it (“I’m out of it”), he sees everything clearly, while those who are inside are confused and lost. *(A listener compares this to a Chassidic Rebbe.)*
* The difference between a false ascetic and a true ascetic:
* False asceticism: Most ascetics see desires less clearly, because they only run against them and bang into walls. *(Side remark: this is why most people who wage a “war against the evil inclination” become very violent people—”*gavra alima*”s [“strong men”]—because they are constantly fighting with themselves, and consequently they fight with everyone else too.)*
* True asceticism: An ascetic who is separated not because he is against the world but because he understands what the world is, sees it entirely clearly. Such a person has better advice and better control over it.
* Control and love through separateness: True control does not come through entering the struggle (*”mit’avek imahem”*—”wrestling with them”), but through standing outside like a strategist. Just as God can be “in the earth” precisely by not being “in the earth,” so too with people: the best way to love people (which is a prerequisite for being able to teach them anything) is by not being part of them. The less one is part of them, the more one sees who they truly are, and the love is a true love, not an illusion.
C. The Control of Wisdom and the Long-Term Plan (The Path of Avraham Avinu)
* Intellectual persuasion versus mere power: To a listener’s question of how one can control something if one is not inside it, the answer is that in this world, ultimately, everything is controlled by wisdom itself. Very few people have the ability to teach wisdom to others. If someone can persuade another person of something by explaining its reasoning, he has more intellectual power and is stronger than most great Rebbes. A Rebbe can have ten thousand Chassidim, but he has not persuaded any of them of anything through wisdom; they only obey him because he is stronger than them or because of staying within the community.
* The plan for four hundred or a thousand years: If one wants to accomplish something true through wisdom, one cannot plan for tomorrow. As in the prophecy to Avraham Avinu (*”bameh eda ki irashenah”*—”how shall I know that I will inherit it”), it takes four hundred years, or four generations (*”dor revi’i yashuvu henah”*—”the fourth generation shall return here”). One needs a whole lifetime to teach one person, and his children will be able to do a little more, until it becomes a reality. This means that a Rebbe has a “long view.”
* The eternity of truth (“*Netzach Yisrael lo yeshaker*”): Whoever wants to have an effect through wisdom must look at a very long horizon (also repeated in Modern Hebrew and English). Between now and then all sorts of things will happen, but because the point of truth is above everything, it endures if one teaches it even to just one person. This is the meaning of “*Netzach Yisrael lo yeshaker*” (“The Eternal One of Israel does not lie”)—truth itself cannot lie and remains eternal by virtue of its truthfulness, not because it has many followers or because it is useful.
* Encouragement for those who have found the truth: If someone thinks he has found the truth but cannot persuade anyone of it, this is a mistake—either it is not true, or he does not truly believe in it. The encouragement is: instead of saying “I have no power,” one should say “My plan is for a thousand years from now,” and one should indeed act that way. This is what God said to Avraham Avinu: forget about all your followers and about fighting with Nimrod (it’s a waste of time); go to Canaan, raise up a few people, and after a thousand years the new plan will work. *(The discussion cuts off here in the middle of a sentence: “Alef-bet is my…”)*
📝 Full Transcript
The Path of Wisdom and the Introduction to *Chovot ha-Levavot*
Introduction and the Verse in Jeremiah
A Brief Remark About the Elections
Maggid Shiur (Lecturer): Good. It’s lit, yes?
We’re going to talk about the elections, why not to vote in the elections. As is known, Rabbi Yoel Moshe didn’t hold of it, and even the other tzaddikim who did hold of it also didn’t hold of it.
So one needs to talk about this one thing; I’ll say what one truly needs to say about it.
The Foundational Verse in the Book of Jeremiah
⟦#2⟧ We were in the middle of a certain kind of conversation; that’s where we are. We were in the middle of a conversation about needing a *Moreh Nevukhim* (*Guide for the Perplexed*). Which one is here, where is my *Moreh Nevukhim*? There are a few lying here; someone should bring one. The crowd is so eager for the *Moreh Nevukhim* that they grabbed all the books; I don’t know where they are. Maybe there are still some lying down there? I once brought a bunch here, I put them down. The *Moreh Nevukhim* burned? Where is it? Someone sent me the whole *Moreh Nevukhim* on my phone. Okay. So.
The thing is like this. We learned that there is a verse, an important verse in the Book of Jeremiah [Jeremiah 9:22–23], and in this verse it says as follows. What does it say? What should a person boast about? Yes? “*Al yit’halel chakham… ki im be-zot yit’halel ha-mit’halel*” (“Let not the wise man boast… but let him who boasts boast in this”).
“*Koh amar Hashem: al yit’halel chakham be-chokhmato, ve-al yit’halel ha-gibor bi-gvurato, al yit’halel ashir be-ashro; ki im be-zot yit’halel ha-mit’halel, haskel ve-yado’a oti*” (“Thus says the Lord: Let not the wise man boast in his wisdom, nor let the mighty man boast in his might, let not the rich man boast in his riches; but let him who boasts boast in this, that he understands and knows Me”). And what does it say next?
Student: *Ki*… and the knowledge of God?
Maggid Shiur: Nu? No. What does it say next? “*Haskel ve-yado’a oti*” — he concludes, that what? What does he conclude? “*Ki ani Hashem oseh chesed mishpat u-tzedakah ba-aretz, ki ve-eleh chafatzti, ne’um Hashem*” (“For I am the Lord who practices kindness, justice, and righteousness on the earth, for in these I delight, says the Lord”). That’s the verse I’m talking about.
—
The Translator’s Introduction to the Book *Chovot ha-Levavot*
Introduction to R. Yehudah ibn Tibbon’s Preface
⟦#3⟧ Our friend — as he’s called in the ArtScroll — the one who brought the Rambam’s (Maimonides’) Torah to the Jews in the lands of Edom (Christendom). You remember the story we discussed; the West is called by the Rambam “Maroka.”
Student: Maghreb.
Maggid Shiur: Yes, Maghreb. Yes.
And you remember what we discussed two weeks ago, that there was a harsh exile. It said — I said it the way I said it, and afterwards I read again carefully — I should have brought it, but I read again carefully the introduction of R. Yehudah [ibn Tibbon]. He wrote the introduction to his translation of the book *Chovot ha-Levavot* (*Duties of the Heart*), which is the Gate of Unity (*Sha’ar ha-Yichud*).
And there in the introduction it says what? So, I’ll read you a bit; I had the whole week and it slipped away. The prints — it’s on Wikisource if anyone wants to know. And there it says — he literally tells the whole story. The story I told, he tells at great length and in eloquent prose. And he writes as follows — why am I not finding it now?
Is it here?
The Essence of Man: Soul and Intellect
Yes, he writes as follows: it is known that the Almighty created man. He created the whole world and afterwards He created man, and man’s distinction is that he has something called a *neshamah* (soul), which can understand things — that’s the knowledge of a soul. As it says, “*Akhen ruach hi ve-enosh, ve-nishmat Shaddai tevinem*” (“But it is a spirit in man, and the breath of the Almighty gives them understanding”).
And man has intellect. As it says, “*Va-yehi ha-adam le-nefesh chayah*” (“And man became a living soul”), and everyone knows the Targum [Onkelos] says, “*le-ruach memalela*” — a speaking spirit — that he can speak, he can think. And that is what it means to be a human being. That’s the thing that makes a human.
That’s how he tells the story; you can look at Wikisource, I don’t know whether the printed books have it there.
And then there’s this — there’s an interesting story, the Torah of *Chovot ha-Levavot*. There is a “*Petichat ha-Metargem le-Sefer Chovot ha-Levavot*” (“The Translator’s Opening to the Book *Duties of the Heart*”). I’m just repeating what it says, so that someone can see that the story I told is the story he told; I didn’t make it up. I need to bring a proof for some point, but this is what he tells.
The Struggle Between the Light of Wisdom and the Darkness of Desire
⟦#4⟧ Okay, he says as follows: there’s a problem. There’s a problem, this is the problem, that we’re in the middle of learning, yes? There’s a problem, that the person who… “The Translator’s Opening to the Book *Duties of the Heart*.” Very beautiful… I’m hearing a bit of Torah, very beautiful… What is it called? *Mussar* (ethical instruction).
He says as follows: since man indeed has this great wisdom, the soul, but he also has various other elements in his nature, in his “*toladah*” — he used to call it “*toladah*,” which we translate as nature, an interesting rendering. And so he has two things: he has wisdom, he has intellect, and he also has desire and falsehood, other foolishness. So there are people who stop being human because they get stuck following the foolishness.
And then he tells as follows: in every generation there are the special people called “*segulat benei adam*,” meaning the best people, the “*meyuchadim she-bi-vnei adam*” (the select among mankind), who go with wisdom, not with desire. They go with the “*or ha-chokhmah*” (light of wisdom), not with the “*choshekh ha-ta’avah*” (darkness of desire). These are the people called “*kerovim el yotzram*” (close to their Creator), and they’re called “*anshei Elohim*” (men of God), the Almighty’s people, “*ve-ohavav*” (and His beloved). As, for example, there is a verse: “*Va-yit’halekh Chanokh et ha-Elohim*” (“And Enoch walked with God”), “*Et ha-Elohim hit’halekh Noach*” (“Noah walked with God”). What does “Noah walked with God” mean? It means he went with wisdom and not with desire.
—
The Chosenness of the Jewish People Through Wisdom
Avraham Avinu and the Tradition of Wisdom
⟦#5⟧ And later there came a Jew — he was called, he became a Jew — Avraham Avinu (Abraham our Father), and he too is called “*ohavi*” (My beloved), as there’s a verse: “*Zera Avraham ohavi*” (“the seed of Abraham My beloved”). What does “the seed of Abraham My beloved” mean? That he is with that thing called wisdom — that for which the Almighty made man, that he should be with wisdom, that he should be able to understand. So Avraham Avinu was the Almighty’s beloved because he went with wisdom.
So went Yitzchak and Yaakov, and from Yaakov it already became a tradition (*mesorah*): “*Torah tzivah lanu Moshe, morashah kehillat Yaakov*” (“Moses commanded us the Torah, an inheritance of the congregation of Jacob”) — Torah means wisdom.
The Names of Endearment and Closeness to God
And he says — a very beautiful collection he’s made here — he says that because of this, the Jews are called by a bunch of names, all of which point to what we call “*kirvat Hashem*” (closeness to God): that the Jews are close, “*ohavei Hashem*” (lovers of God), the Almighty loves us and we love Him. And he makes a list: “*am Hashem*” (the people of God), “*bechirei Hashem*” (God’s chosen), “*banav*” (His children), “*bekhorav*” (His firstborn). And for each one he brings the verse. Yes?
* It says “*am Hashem eleh*” — “*am Hashem*”; in Ezekiel it says “*am Hashem eleh*” (“these are the people of the Lord”).
* It says “*Zera Yisrael avdo, benei Yaakov bechirav*” (“the seed of Israel His servant, the children of Jacob His chosen ones”) — the chosen.
* And it says “*Banim atem la-Hashem Eloheikhem*” (“You are children to the Lord your God”) — not just children but firstborn; not just children but “*beni bekhori Yisrael*” (“Israel is My son, My firstborn”).
* It says “*chashak Hashem bakhem*” (“the Lord desired you”).
* It says “*Ahavti etkhem, amar Hashem*” (“I have loved you, says the Lord”).
* It says “*Rak etkhem yadati*” (“Only you have I known”) — meaning you are “*yedi’av*” (His intimates); “*yadati*” means I’m acquainted with you, not I know about you, right?
* And it says “*Shema elai Yaakov ve-Yisrael mekura’i*” (“Listen to Me, O Jacob, and Israel My called one”) — My called ones, yes? My companions, My invited ones.
* And it says “*Ki Yaakov bachar lo Yah, Yisrael li-segulato*” (“For God chose Jacob for Himself, Israel as His treasure”).
* And it says “*Ki chelek Hashem amo, Yaakov chevel nachalato*” (“For the Lord’s portion is His people, Jacob the lot of His inheritance”).
The meaning of all these expressions of endearment and love is that the Jews are the ones who go with the light of wisdom and not with the darkness of desire. That is the meaning of love of God and closeness to God and all these things.
Because of this the Divine Presence (*Shekhinah*) was among us, there were prophets and the holy spirit (*ruach ha-kodesh*) — all because of the choice of Avraham Avinu, and what he further bequeathed to his children: to go with wisdom, which is the soul of man. That’s how it was once upon a time, and once, and once. That’s how it once was.
—
The Exile and the Remaining Sages
The Decline from the Path of Wisdom
Later there was a sad story. They veered from the path of wisdom. The Jews began to go a bit more with the darkness of desire. They departed from the path of Torah and wisdom, the *Shekhinah* departed, the holy spirit departed — that is what we call exile (*galut*).
But fortunately, as it says, “*Lo me’astim ve-lo ge’altim*” (“I have not rejected them nor abhorred them”), the Almighty left a little over — “*hotir lanu sarid*” (“He left us a remnant”) — literally two or three Jews, people in every generation who still go with the light of wisdom. And they — the Almighty helped them, or they are with the Almighty because of this — and they sought out all the “*tzefunei ha-chokhmot*” (hidden treasures of wisdom). He writes very beautifully; I can’t — you need to read it yourselves, I can’t read out all the flowery phrasing.
The Sages of the Mishnah and Talmud: Halakhah, Mussar, and Refinement of Character
And they learned Mishnah and Talmud, and established foundations, and all of them, first and foremost, to know the revealed (*nigleh*), the halakhah (Jewish law). And then he says as follows: don’t think that the sages — he’s talking here about the Tannaim and Amoraim, the sages of the Mishnah and Talmud, who lived after “the holy spirit ceased” — nevertheless they were men of wisdom; they were the remnant, the “*seridim asher Hashem korei*” (“the survivors whom the Lord calls”), who were on the path of wisdom.
Don’t think that they didn’t engage in other things — no. Not only in halakhah and in Mishnah and Talmud, which were also needed to establish the Jewish religion, the religion of the Torah of the people — but they also engaged in *derekh eretz* (proper conduct), in the gates of mussar, and in the refinement of character (*tikkun ha-middot*). They also wrote works — meaning they wrote, they composed works — engaged in things “that gold and crystal cannot equal.” That’s an expression in the Book of Job about wisdom: “*Lo ya’arkhenah zahav u-zekhukhit*” (“Gold and crystal cannot equal it”). It’s more precious than gold and crystal.
And he says, how do I know? For example, in the Mishnah and Talmud there are even entire tractates devoted specifically to matters of mussar and *derekh eretz*. If only — there’s Tractate *Avot*, there are the laws of *Derekh Eretz*, there’s a Tractate *Derekh Eretz*, yes, there are such *baraitot*, a mishnah. And there’s what isn’t in a special work but scattered — throughout the whole Mishnah and Talmud there are matters of mussar and *derekh eretz* everywhere. Mussar — how does he call it *derekh eretz*? Mussar and refinement of character.
The Sages’ Engagement in Mussar and the Language of Torah Works
The Sages’ Engagement in Wisdom, Mussar, and *Derekh Eretz*
Maggid Shiur: They were the remnant, the “*seridim asher Hashem korei*.” They were on the path of wisdom.
One shouldn’t think that they didn’t engage in other things. No. Not only in halakhah, in Mishnah and Talmud, which were also needed to establish the Jewish religion, the religion of the Torah of our God — but they also engaged in *derekh eretz*, in the gates of mussar, and on the refinement of character they also wrote works; they composed works, engaged in things “that gold and crystal cannot equal” — that’s an expression from the Book of Job about wisdom: “*Lo ya’arkhenah zahav u-zekhukhit*” — it’s more precious than gold and crystal.
And he says, how do I know? Because, for example, in the Mishnah and Talmud there are even entire tractates devoted specifically to matters of mussar and *derekh eretz*. There’s Tractate *Avot*, there are the laws of *Derekh Eretz*, there’s a Tractate *Derekh Eretz*, yes? It’s a sort of *baraita*, a mishnah.
And there’s what isn’t in a special work but is scattered throughout the whole Mishnah and Talmud — everywhere there are matters of mussar and *derekh eretz*. Mussar, which he calls *derekh eretz*, mussar and refinement of character — they engaged in that too.
—
The Era of the Geonim and Writing in Arabic
⟦#2⟧ Maggid Shiur: Afterwards he says that there were Geonim. And the Geonim… show, “and *derekh eretz* and mussar, the human commandments and customs.” Ah, we’ll be able to talk about that already. I just want to show, because last time we discussed it, that the… let’s continue talking about it a bit more; meanwhile I’ll read what it says here.
Afterwards he says there were Geonim; he skips a bit. That is, after the kingdom of Ishmael came, after the Muslims took over, that’s when the era of the Geonim truly began. Before that it’s called the Rabbanan Savorai and the continuation of the Gemara.
And there they spoke Arabic, because all the Jews there spoke Arabic. And the Geonim wrote commentaries on the Chumash (Pentateuch), on the Mishnah, on the Talmud, all in Arabic — even responsa, halakhah. Why? He tries to explain why they wrote in Arabic. This is, after all, an introduction to his translation.
The Two Reasons the Geonim Wrote in Arabic
⟦#3⟧ So first of all, that’s what was spoken. That’s what was spoken, meaning the sages themselves spoke it, not just the common folk.
Second, he says — yes, very interesting — second, he says: Arabic is a good language. It’s a full language; you can say in it everything you need to say. “*A broad language, filled with every matter as needed for every speaker and author, and its expression is straightforward and clear, and reaches the goal of every matter more than is possible in the Hebrew language.*” Yes.
—
The Deficiency in Our Present-Day Holy Tongue
Maggid Shiur: It’s more than the Holy Tongue (*Lashon ha-Kodesh*). He says — one minute, in the next line you’ll see he tries to answer: hey, what do you mean, what is the Holy Tongue? Yes, he says “*because the Hebrew language…*” — look what he says: because the Hebrew we have — we don’t know the Holy Tongue, yes? None of us can know Hebrew.
Meaning, what we have — we literally know a language — I’ll say what he means to say in Yiddish: a language, in order for it to be able to… how much it takes, it stands to reason, even for daily life it needs roughly — I don’t know how many words there are in English. I think the English dictionary has maybe half a million words, a huge amount, but what’s used in daily life — I don’t remember the numbers offhand, I’m speaking broadly; whoever wants can look up the linguistics, there’s research on this — I think between twenty and thirty thousand words, roots I mean, yes, or words, you need in order to converse. All the more so, *a fortiori*, if you want to do science, if you want things — every science, every philosophy has certain special technical words. You need to add thousands more words, yes. So, for a language to be useful…
Student: More? Fifty? Eighty? What are the numbers?
Maggid Shiur: Roots. It’s not less. 5,000 words is for a baby, for a third grader. That one can get by.
The Limited Vocabulary of Tanakh
In the whole — I think that in the whole Tanakh there are roughly four thousand roots, some number like that. Very small. Meaning, it can’t be that a language is so small. Meaning, it could — anything is possible — but it stands to reason that people who actually spoke the language spoke many more words. There’s even research — I’ve seen research on this — that the authors of Tanakh deliberately used only a very limited amount of words. Either so that the Jews would be able to understand it, or there were other reasons why they did it.
But a spoken language needs two or three times as many roots as there are in the Holy Tongue of Scripture, and even in the Mishnah, which has still more roots, it is not close to enough to actually live daily life with that.
The Consequence for Commentators: The Example of Rashi
So basically, even someone who — let’s say he understands every word of Scripture and the Mishnah in the Holy Tongue, he doesn’t need a translation — he still doesn’t have a language he can speak. So if he wants, even if he wants to write a commentary on the Mishnah, he’s going to have to use other words.
Rashi tried. Rashi was quite an expert in the Holy Tongue, but every third word — not every third word, but ten times every *parashah* (weekly portion) he had to write a word in French (*la’az*), because one can’t explain it. The plain meaning in the Chumash means something. Even to explain it, one has a very hard time. Consequently, if you want to speak to the thing, it’s actually very hard.
Student: Two thousand?
Maggid Shiur: Wow! In the Tanakh, that is, in the… very few. It’s a crazy restricted — you call it — vocabulary. So you can’t write — you can’t even write a commentary on the Torah in the Holy Tongue, you understand? Because it will be — try and see: if someone wants to be strict about writing only words that appear in the Chumash, only roots, it will be like — in short, it’ll look like a verse of Chumash that appears in the Chumash.
So that’s the problem. That’s why he says the Geonim, who knew Arabic — they could all have written in the Holy Tongue — chose to write in Arabic, because that way one can write more clearly, meaning one can express oneself.
—
The Problem of Writing Only in the Holy Tongue Nowadays
⟦#4⟧ Maggid Shiur: Yes, I think that this is an actual problem nowadays also. That is, people — by us, for example, when we hire — I’m talking with R. Yonatan HaDani, someone who’s hired to write, a scribe, it was his job — so very often among the more traditional (*heimish*) crowd, they say: “But don’t write any Modern Hebrew words, write only Holy Tongue words.” It basically means don’t explain yourself.
Because one has to… one squeezes it in. A person has emotions, or he has ideas, he has concepts. R. Yonasan switched “concepts” into Hebrew, because it’s also English. He says the English words in Hebrew. Because the point is, since these are concepts that people legislated, that expanded the wisdom, the field, whatever the field is, there are many words.
Or even we have feelings. People like us mostly understand ourselves in English. Whoever lives in America usually understands himself much better in English than he understands himself in… English, a bit of Yiddish, whatever mixture of languages. If you insist on it, if you want to be so traditional and write only in *Lashon HaKodesh* (the Holy Tongue), you end up not actually explaining yourself. I think one of the reasons most *sefarim* (religious books) can’t be understood is that they’re written in *Lashon HaKodesh*.
Chassidic *Sefarim* and the Yiddish Language
I’m only saying this because the holy Tanya [Rabbi Shneur Zalman of Liadi] also writes it, as is well known, in his *Igros HaKodesh*… It says in *Igros HaKodesh*, and it’s a very important principle: people think they can learn Chassidic *sefarim* and understand what he’s saying. Every Chassidic *sefer*, almost every single one, was written by a person who said Torah in Yiddish. Yiddish was the language. People didn’t know English back then. They spoke Yiddish and understood themselves in Yiddish. But it wasn’t considered fitting for anyone to write a *sefer* in Yiddish. In other words, it wasn’t considered fitting for anyone to actually explain what he wanted to say.
So when someone writes a *sefer*, you see Chassidic *sefarim* saying all sorts of *derushim* (homiletic expositions) there: who is Shlomo, who is Moshe. What is actually bothering you? What are you trying to say? He can’t say it. He could say it in Yiddish, but that’s tradition. The Arabs were less embarrassed, that’s the secret. In the Arab lands, the *Geonim*, the *Rishonim*, they were a lot more open in that sense.
There are certain Chassidic *sefarim*, huh? There are certain Chassidic *sefarim*… No, our Yiddish is in the title, after all. We don’t even know Yiddish today. Even in Satmar, where they speak Yiddish, you’ll hear the old-time… No! You’ll hear, I’m not even talking about that, you’ll hear the old Yiddishists, the people, the old Jews who used to speak Yiddish. They had many more words. It was a juicy Yiddish… He had, he could express himself…
Student: R. Yoshe Ber [Soloveitchik]?
Lecturer: R. Yoshe Ber, yes. Yes, for example even R. Yoshe Ber. Good Yiddish? R. Yoshe Ber is from Poland, right? He speaks beautifully, and he can express himself in Yiddish. Many times he can express himself in Yiddish better than in *Lashon HaKodesh* or in English, because it’s his mother tongue.
But among Chassidic *sefarim*, there are some that allowed themselves to put in Yiddish words from time to time, because there’s simply no other way. In Chabad there are words, it says “in the language of Ashkenaz,” *”einvegs”*. Yes, sometimes he comes out with something in Yiddish, because there’s no way of saying it otherwise. But I think that this is what… There are reasons for it, but it’s a big problem. A barrier. It’s a big barrier to understanding the Torah, when a person could understand the Torah by actually chopping everything up…
Discussion: *Lashon HaKodesh* versus Modern Hebrew
Student: But they say it’s accepted that *Lashon HaKodesh* is the good one, and Ivrit (Modern Hebrew) isn’t good!
Lecturer: No…
Student: It’s the exact opposite! Ivrit took *Lashon HaKodesh*, which is lacking, and added… You need to add a lot of words. Whether it’s beautiful or not is another distinction, but that’s what they actually did.
Lecturer: No, no, I agree.
Student: I’ve heard all kinds of rebbes say that Ivrit isn’t good because it’s not like *Lashon HaKodesh*. The reverse! *Lashon HaKodesh* is very small. Ivrit makes a beautiful language!
Lecturer: Even whoever holds that way has to concede that the language of Scripture… First of all, whatever that means, I’m not going into it now. I’m saying that even if one says *Lashon HaKodesh* is very… even if one says Ivrit isn’t a good one, let’s say, I don’t know what that means, but that’s not our *shiur* today. But even so (I know what they mean, I don’t understand what they mean), in any case, even if one says that, it still doesn’t necessarily mean that we know *Lashon HaKodesh*. Because we only have a remnant, a *sarid u’falit* (a remnant and survivor) that remained in Tanach. Tanach is… Even when the Almighty spoke to a prophet in the era of Tanach, He could have used more words than are written. Not every word is written in the Chumash, right? The Chumash is very restricted.
—
Arabic as a Sister Language of *Lashon HaKodesh*
Lecturer: So you could say there is *Lashon HaKodesh*, an ideal *Lashon HaKodesh*. By the way, if so, you could say that Arabic contains the *Lashon HaKodesh* words that were lost. Do you know who says that? Rabbi Avraham ibn Ezra. It’s not a joke. Yes, because if you think about it, it’s just a sister language of *Lashon HaKodesh*. Yeah, I think that’s a dangerous man.
⟦#5⟧ Sometimes, when there’s a verse the Ibn Ezra doesn’t understand, he says that in Arabic it’s translated this way, so it probably means the same thing.
Student: [Unclear remark about Africa.]
Lecturer: Yes, yes. No, Africa doesn’t come into it, but Arabic does. What’s this about Africa? No, because it’s true, these are Semitic languages. Hebrew is a daughter of… a family with *Lashon HaKodesh*: Arabic, Aramaic, all of them are languages that came from the same grandfather, from some… If you want to call it *Lashon HaKodesh*, you can say the original *Lashon HaKodesh*, it makes no difference. Arabic is a genuine grandchild of *Lashon HaKodesh*, mixed in with this and that, but truly from *Lashon HaKodesh*, so there are certainly many shared roots. What?
Student: That tefillin actually come from Egypt…
—
Writing Torah in the Spoken Language: ArtScroll and Rabbi Nachman of Breslov
⟦#6⟧ Lecturer: Okay, but… okay, yes. Okay, I can’t swear to it, but in any case it’s true that it can… Okay, enough, let’s return to our topic: that it’s very important. This is the second reason he gives for why it was written in Arabic.
I think that it’s very useful. I think that today, for example, ArtScroll, which writes in English, writes in this yeshivish, invented English that nobody speaks. It doesn’t help us at all.
And if you actually want to explain the Torah, something you’re learning, you need to write in whatever the language is. Just as R. Nachman [of Breslov] said that someone who wants to pray should pray in Yiddish, because… that’s what one speaks. Yes, R. Nachman was the only one who dared to write, to print a *sefer* in Yiddish: R. Nachman, R. Nosson [of Nemirov]. He printed *Sippurei Ma’asiyos* in Yiddish.
Student: Really? *Sippurei Ma’asiyos* in Yiddish?
Lecturer: Yes. There’s a translation printed on top, but the Yiddish is there on the bottom, certainly. One of the first *sefarim* actually printed in Yiddish for men was *Sippurei Ma’asiyos*.
Translations from Arabic, Sciences in Ashkenaz, and the Development of Grammar
The Difficulty of Translating Philosophy into *Lashon HaKodesh*
Lecturer: He allowed himself to write what he thinks. Even when one has to write *Lashon HaKodesh*, you see there’s a lot of Yiddishism there. He transcribed the way he thinks in Yiddish into *Lashon HaKodesh* words, which you can see much more than with most other people. So anyways, that’s the reason they wrote in Arabic. The same thing today: there are many things that are better written in one’s own language, and that’s true. He stammered a great deal, and one of the reasons it’s very hard to understand the Rambam when he writes *Lashon HaKodesh* is because he’s writing *Lashon HaKodesh*.
The Rambam as Translator versus Ibn Tibbon
Yes, I’ve already spoken about this on several occasions: when the Rambam tries to render philosophical concepts. The Rambam wrote a letter to Ibn Tibbon about how to translate. All these discussions are struggling with this issue, because the Rambam himself tried to give Ibn Tibbon advice on how to write, and Ibn Tibbon didn’t follow his advice. We’ve spoken about this already, because it’s not clear that the Rambam himself was the best translator. That is, Rabbi Shmuel ibn Tibbon dared to argue with the Rambam about such things.
So the Rambam, in any case, rendered a great many philosophical concepts into *Lashon HaKodesh*, and people learn the *Mishneh Torah* thinking it’s *Lashon HaKodesh*, and they don’t catch what he’s saying, because he’s trying to render it into the language of the Mishnah. If you know the source, if you understand what he’s trying to say (yes, yes, okay, so if you understand the source, you understand what he’s trying to say), then you understand it. If you take *Shemoneh Perakim* or other works that were written in Arabic, it’s a lot closer to understanding the concept he’s trying to explain to you. But in the *Mishneh Torah* he writes it himself in a… It’s magnificent, he expressed himself well.
Student: Saying it’s better than the one that he wrote in Arabic, because I can’t get to the source.
Lecturer: In certain ways, right. I mean, there’s the *Mishneh Torah*, which he wrote in *Lashon HaKodesh*, right, where he already translated the concept into *Lashon HaKodesh* in his own head. Sometimes it’s hard to know what he’s referring to.
And likewise, R. Shmuel ibn Tibbon’s translation has the advantage that it’s very close to the Arabic, so it’s very easy to catch the philosophical terms. Not necessarily that one must translate that way, but it’s the way to get it. Okay, anyways, this is the problem. That’s a second point.
⟦#2⟧
The Difference Between the Lands of Ishmael and the Lands of Edom
Lecturer: The third reason R. Yehuda gives for why these works were written: they simply wanted to speak to the masses, who didn’t know *Lashon HaKodesh*. Now he says that this was the custom of the sages of our people in the lands of Ishmael: they wrote everything in Arabic. Mostly written in Arabic, both in the wisdom of the Torah and in other sciences, everything written in Arabic.
He says as follows: besides the fact that the Almighty had mercy on the Jews and gave them *Geonim* in the land of Ishmael, also in the lands of Edom (that means in Europe, right? Edom means Christians, Christendom), the Almighty also had mercy on the Jews and gave a surviving remnant to the rest of our people, and there were also great sages there.
But there was a deficiency there. So he says, and it’s worth seeing, he says why. In the land of Edom there were also great sages in the wisdom of Torah and Talmud from ancient days, I think meaning from the first great Ashkenazic sage, whoever that was, Rabbeinu Gershom or his teacher. But they didn’t engage in other sciences. Why? Because they didn’t have any books. That’s what he says.
Why the Ba’alei HaTosafos Did Not Study Secular Subjects
I think that he is right about this. In other words, not everything can be turned into an ideology. People often say the approach of the Tosafos was not to study secular subjects. Okay, but how many secular-studies books were in the Tosafos’ library? Do you think the town where Rabbeinu Tam lived had a public library at all? And if it did, what language would it have been written in? Right, Latin. And Rabbeinu Tam didn’t speak Latin, or maybe he knew a few words; he couldn’t read it. Most *Rishonim* in Ashkenaz could barely read a word in the gentile language of their region.
So when people say they didn’t make a practice of reading, they had no choice. What choice did they have? On the contrary, they were very curious. Every Jewish *sefer*, everything in *Lashon HaKodesh*, they studied in depth, trying to understand as much as they could. But what could they know of what they didn’t have?
Until he came. Now he goes on and tells this story. This is true, I’ve said it before, I’m repeating it, I’ve said all this once before, but it only stings inside, it’s only known inside, what? He says it clearly. Yes, the Ra’avad is like that, he says, he tries to take pride in it too, but in practice he says that he didn’t know the cantillation, neither he nor his teachers knew it.
⟦#3⟧
The Revival of the Sciences in Provence Through Rabbeinu Meshullam of Lunel
Lecturer: He says: until there was “the pure Menorah.” In short, he gives a lot of praise to his patron here, the pious Rabbi, Rabbeinu Meshullam. That was Rabbi Meshullam of Lunel. Yes, there are works by him, and this Rabbeinu Meshullam has letters with other great sages of the generation, responsa. He argues about halacha with the great sages there, wherever, in Provence.
And he was tremendously passionate about learning. *”Vatidbak nafsho b’Toras Elokav b’yirah, vayasem hachochmah kiso u’machseihu”* (“His soul clung to the Torah of his God in awe, and he made wisdom his throne and his refuge”). He had a tremendous yearning for “the books of wisdom that the *Geonim* composed.” He heard that there were… where did he hear? Someone told him. He heard that there were sciences the *Geonim* had written, the *Geonim* in the lands of Ishmael. Meaning, and he gives a list of the sciences. As far as he was able, he tried to copy both the wisdom of the Torah, meaning he copied books on Chumash, on halacha, and so on.
By the way, Rabbi Avraham ibn Ezra was one of the people who told the people in Edom a great deal about the sciences, including the science of language. Yes, by the way, Rashi is the biggest example. I need to dwell for a second on the topic of the science of language, because one of the goals of this *shiur*, of this little group of *shiurim* we have here, is to engage with certain great *Acharonim*, such as Rabbi Samson Hirsch.
⟦#4⟧
The Development of Grammar and Its Influence on *Pshat* in Chumash
The Polemic Against Rabbi Samson Raphael Hirsch
Lecturer: Rabbi Samson Hirsch, for example, is very busy saying that he goes only with the pure, unadulterated Torah, not like the Rambam, who brought in foreign sciences; he only says what the Torah is. I just want to point out an interesting thing. Rav Hirsch, for example, his entire *sefer*, one of his great teachings, is using roots, connecting roots, the meanings, right?
Rabbi Yonah ibn Janach and the Discovery of Grammar
Now, you know that none of the *Tannaim*, none of the *Amoraim*, none of the *Geonim* knew grammar. Basically, even the idea that there are roots in *Lashon HaKodesh*, and that every root has three letters, three-letter roots, from which one builds *binyanim* (verb patterns). This was invented by a Jew named… not invented, discovered… Rabbi Yonah ibn Janach.
Rabbeinu Yonah ibn Janach was a Jew who learned Arabic and wrote his books in Arabic, the first books of grammar. What century was he? Ninth, eighth? Yes, earlier, I don’t remember.
Student: [Unclear, mentions Tiberias.]
Lecturer: No, no, no, not Tiberias, nothing to do with Tiberias. Tiberias didn’t know grammar. The sages of Tiberias didn’t know grammar; they knew *Masorah*, yeah. They didn’t know how grammar, how Hebrew grammar works.
Rabbeinu Yonah ibn Janach wrote a book, *Sefer HaRikmah*, *Sefer HaShorashim*, which is the main… Yes, *HaRikmah* is the theoretical *sefer*.
Student: *Sefer HaShorashim* by the Radak?
Lecturer: No, no, much later. The Radak is much later. Yes, yes, in his introduction he explains how it went. Yes, yes, right, this is all basic facts.
And he took… Now, the Arabs back then, in those times, one of the great disciplines that the Arabs engaged in was grammar (*dikduk*), because they needed to interpret the Quran, and they also, there was a philosophical theory that grammar is actually the best of the sciences. They engaged intensively in grammar, and they discovered or developed the idea that in a language, meaning in Arabic, and Arabic works exactly like the Holy Tongue (*Lashon HaKodesh*) in its grammar. That is, besides it having similar meanings, the structure of the language is like a hundred percent, or ninety-nine percent, the same. So if you learn Arabic, you are essentially learning the same thing: the roots (*shorashim*), every root has three letters, and it’s the same. All the rules that exist in the Holy Tongue exist in Arabic too, and in Aramaic too, by the way. Aramaic is also a Semitic language; they all work this way. In English, for example, there’s no such thing. There’s no three-letter root, there are no roots. So this, the feature of grammar, is a feature of Semitic languages.
And Rabbi Yonah ibn Janah and his colleagues were the first. Maybe a little before that, Rav Saadia Gaon had something of it, and a bit after him he learned something of it, but mainly it was Rabbi Yonah ibn Janah. Rav Saadia Gaon didn’t yet have the whole structure of grammar, only a little. Rav Yonah ibn Janah carried it over: he learned how the Arabs applied it to Arabic, and he transferred it to the Hebrew language to explain how the language works.
Grammar as a Science for Determining “Peshat” Versus “Midrash”
And this was the first time. I had a *shiur* at my house once upon a time from a Jew, Elnatan, do you remember? He was in Lakewood. Maybe he was here too? I don’t remember. Elnatan Chaim, he’s a great devotee of Ibn Janah, and he came there to speak in his praise. It was a week after October 7, and he explained there, and by the way, I’m saying this because it will help us understand something important about Rashi.
He explained that this was the first time in history that there was a science for knowing what is the plain meaning (*peshat*) of the Chumash and what is not *peshat*. I mean, it can’t be overstated that the Tannaim and Amoraim didn’t know this. I mean, maybe you’re not allowed to say this in Boro Park without getting pelted? It’s a fact that they didn’t know it.
No, people say the Midrash; there’s the whole well-known dispute between the *pashtanim* (commentators of the plain meaning) and the Midrash. Yes, Rashi comes and says *peshat*, and then we say, yes, sometimes people today come and say, but you can still defend this Midrash. The fact is that the Midrash, the people who composed the Midrash, didn’t know the basic rules of how the Holy Tongue works: grammar.
And look in Rashi… No, you don’t need it at all. To be able to speak a language you don’t need to know grammar at all. Not even that. To actually know it, most people don’t know it. It’s a science. You can justify it. I’m not saying that to actually speak a language, you can speak Yiddish, you can… not even that. No, you get used to how it works. You don’t have to know the rules. But when it comes to interpreting Scripture, for most people it’s the opposite. It could even be that it hurts; it’s not relevant.
When it comes to interpreting a verse, there are various interpretations of the verse. So how can you know which interpretation is good? Anyone can offer an interpretation. Now, the first way that was discovered by which you can actually know, you can prove which interpretation is good, is through grammar. So look at Rashi. Now Rashi, everyone thinks that Rashi is the… as if Rashi, yes, as if all these… There must have been general science there. A language always comes before its grammar.
The Science of Grammar, the Translation of Books of Wisdom, and the Importance of Musar
The Science of Grammar as a Discipline in Torah Study
Lecturer: When it comes to interpreting a verse, there are various interpretations of the verse. So someone like that, how can you know which interpretation is good? Anyone can offer an interpretation.
Now, the first way that was discovered by which you can actually know, you can prove which interpretation is good, is through grammar. Someone like Rashi. Now Rashi, everyone holds that Rashi is a grammarian (*medakdek*). Rashi, do you see? Can you go against Rashi? There must have been a science in this.
Discussion and Debate: Which Came First, the Language or the Grammar?
Student A: You can’t say… a language, languages come before grammar. Grammar is a theory of the language, right?
Lecturer: Yes. Certainly.
Student A: Grammar is trying to say that the language came out of the grammar.
Lecturer: No, no, no. What do you mean? Nobody invented a language by making a grammar and then making a language.
Student A: No, but it was written; the language was written in a certain way. Who unified it? You can always say, by the way, grammar is never absolute. Someone can always say here the meaning is different, it’s an exception to the rule.
Lecturer: But at least, if you assume that there are rules. Not thousands, fine. Many.
Student A: Let’s say, but actually these things, grammar is not coming to say that the person who made this language had these…
Lecturer: I’m just telling the story. No, no. First of all, people don’t make language, however, okay. It’s a different discussion. No, no, grammar is the discovery of the rules that govern the language. As a general rule, I think in ninety-eight percent of cases.
Student B: Do you know why there are rules? There are, because you see that it works, now. Aha. It must be that whoever made it had… they’re both… a wisdom from God.
Lecturer: Nobody makes a language.
Student B: No, nobody makes it, it’s built, it’s built that way. It’s not by chance that it fits that another…
Lecturer: No, it’s intuitive. Okay, now this is… listen, listen, this is a philosophical inquiry; I’m not going into it here, I want to tell a story here. I’m telling, this is a very serious question, that’s what you’re talking about, but simply put, grammar is… nobody thinks that grammar comes before the language. But it still means that the language could work. Like nature, it’s almost like laws of nature. Nature, whoever that is; our position is the Holy One, blessed be He, the Almighty, I don’t know. Okay, if you want to say that the Almighty first made the laws of grammar and then the language, okay. It makes no difference.
Student A: With the Generation of the Dispersion (*Dor HaPalagah*), there would have to be a story involving grammar, okay.
Student B: Yeah, it does. That’s the whole story of the Generation of the Dispersion.
Student A: It doesn’t say that they came to make new grammars.
Lecturer: I don’t know. Okay.
Student B: No, it was based on grammar.
Rashi’s Approach to Grammar Versus Midrashim
Lecturer: I don’t have time, gentlemen. It makes no difference; I’m just telling the story now. And certain rules, everyone knows, but I’m talking about how a word is constructed: that there’s the root, and you add a *vav*, a *beit*, these things. Everyone could see that such a thing exists. But there are certain rules that people don’t know.
And you will notice, what I want to emphasize to you now is only the subject of Rashi, because many people come and say: “Ah, Rashi cites Midrashim.” You’ll notice, one of the strongest instances where Rashi argues with the Midrashim is when he can prove from grammar that the word can’t mean that.
So, it would have had to say *va-tishava* there, not *va-yishava*, things of that sort; it doesn’t come up in cheder. And this is actually the science that Rashi was very impressed by. Rashi tried as much as he could; he learned from the *Machberet Menachem*. He didn’t even have all the books, but as much as he had of the books of grammar. And there are whole things in this, because there wasn’t even yet… Rashi didn’t even fully know the subject of how roots work [the system of three-letter roots of Rabbi Yehudah Hayyuj].
In any case, he knew a bit, and this was the science by which you can prove it. You can say that according to the laws of the language, it can’t be that this is the plain meaning. The Midrash can say it all day long, but it can’t mean that, because the word would have to be written differently if it wanted to say that.
So this is the first time that people had the idea of a science. Is there a science? A science is something where you can’t say whatever you want, that “there are seventy facets to the Torah.” There are laws, there are conventions, rules. Ah, this is very important. It becomes rules, and you can do this.
And this, just to be very clear, this whole science of language is something that the Jews took exactly like that from the Arabs. From the sages of the Ishmaelites. Grammar.
—
The Attitude Toward the Wisdom of the Nations (“Accept the Truth from Whoever Said It”)
⟦#2⟧ Lecturer: This is… the Chassidim who are against grammar, they still know from a philosophical outlook (*hashkafa*) why they are against grammar, you get it?
Student: Chabad, who are against… yes, it’s the opposite. The *maskilim* (Enlightenment followers) don’t know why they latched onto it.
Lecturer: Now, the *maskilim*, for the same reason, because it’s a science, there’s a series of facts here, you can…
No, but he’s essentially saying, we regard Rashi as having been a pious man who didn’t let himself [be influenced by outside wisdom]. That’s nonsense! Every single science that Rashi recognized, not only did he let himself, he was so convinced that he dared to argue with everyone, with the entire tradition (*mesorah*), in the name of grammar. And he didn’t even know all of grammar.
For example, Rabbi Hirsch [Rabbi Samson Raphael Hirsch], who says: “Oh, I’m going to go only with a verse,” and his entire Torah is built on grammar. It’s Purim in the middle of the week, you get it? He shouldn’t have been allowed to produce any Torah built on roots! It doesn’t say in the Torah, it doesn’t say in the Sages (*Chazal*) that there are roots. How did you know that? Why, are you an Arab?
Student: Dunash and Menachem [Dunash ben Labrat and Menachem ben Saruk].
Lecturer: Of course. Ah yes, they made it. They were students of the Arabs.
Student: Also many things he uses, sciences that use modern things.
Lecturer: Of course, of course. Modern things, fine, but even medieval things that he doesn’t realize at all are a hundred percent Arabic.
Now, why is this, what’s the problem, what is this? It’s true! If it’s true, it’s true. Good morning! This is what the Rambam said about philosophy: if it’s true, it’s true, yes? [*Shemonah Perakim*, Introduction: “Hear the truth from whoever said it.”]
Grammar as a “Mere Revelation of a Fact”
⟦#3⟧ So, this is, of course: the fact that the Amoraim didn’t know grammar doesn’t mean that the Chumash didn’t know grammar, and it doesn’t even mean that they didn’t speak according to the laws of grammar. Similarly, you understand? Because a person can speak, and he generally speaks according to grammar even when he doesn’t know that he’s following grammar, right? That shows you, do you understand what I’m saying?
Here there’s a question; people ask: well, why indeed? How can one follow the Arabs? The answer is because it’s a mere revelation of a fact (*giluy milta be-alma*), yes? Grammar wasn’t invented; it was discovered. He discovered that the Chumash works with these rules. So? And what do I want to do? Should I go a different way because someone, because he told it to me? I understand it myself.
Right? Everyone understands that what is true is true, no difference. If what is said about other things, one should understand that it is a truth. That’s a different problem.
—
The Historical Project of Translating Books of Wisdom (Rabbeinu Meshullam of Lunel and Yehudah ibn Tibbon)
Lecturer: Okay, here he says [Yehudah ibn Tibbon in his introduction to *Chovot HaLevavot*]: “the science of language.” So this was one of the first kinds of books that people worked hard to translate: the books of grammar, from Ibn Janah [Rabbi Yonah ibn Janah] and from, as you said, Dunash, all these people. A portion, a large portion, were in Arabic, and they needed to be translated.
⟦#4⟧ And “the science of faith,” yes? The science of faith means something like *Emunot ve-De’ot*, one of the first books that was translated. It had already been translated before that; among the Chassidei Ashkenaz they translated *Emunot ve-De’ot*, also for the same reason, because they wanted to know the Almighty, and he was the first to explain it.
“And books of eloquence (*melitzot*),” yes, *melitzot* means rhetoric, like how to write beautifully, like the book of Ibn Ezra and others who wrote books. No, *melitzah* doesn’t mean grammar; *melitzah* means rhetoric.
Student: Not grammar but literature?
Lecturer: Literature.
Student: Who? “The son of the elderly sage Rabbi Yaakov”…
Lecturer: Rabbeinu Meshullam, Rabbi Meshullam of Lunel.
Student: Rabbi Meshullam? He writes Rabbi Meshullam son of Rabbi Yaakov. He knew him.
Lecturer: Look it up here: Rabbi Meshullam, Rabbeinu Meshullam of Lunel. Rabbeinu Meshullam son of Rabbeinu Yaakov.
In short, “books of eloquence and works of ethics (*musar*),” yes? *Musar* books, “and parables of the sages,” like the book *Ben HaMelech ve-HaNazir* (*The Prince and the Ascetic*), which is a Buddhist book that was translated. Rabbi Avraham ben Chasdai translated it, like fables, yes? Literature.
In short, well, he [Rabbeinu Meshullam] bought all these things, and “he understood one thing from another,” and not only that, he also wrote his own: “he begot offspring.” He himself wrote “a second set of [works on] wisdom and matters of character traits, to open gates in the ways of fear of Heaven and *musar*; through them our desire was fulfilled and the crookedness of our ways was straightened.” [He composed works on the sciences and on matters of character traits, to open gates in the ways of fear of Heaven and ethics, thereby fulfilling our desire and straightening the crookedness of our ways.] He was really passionate about this; he was very happy with it.
The Story of Translating *Chovot HaLevavot*
⟦#5⟧ And on top of everything, now, when he heard that there was a Rabbeinu Bachya the Judge (*HaDayan*), who had written a book, *Chovot HaLevavot* (*Duties of the Heart*), on matters of the Unity of God, yes? The first gate discusses matters of the Unity of God, so he very much wanted to know it. So he immediately came and commanded me to explain it to him first: “He commanded me to translate for him its subjects and the language of its words.” That is, I think that’s how I’ve seen them interpret it, that to me it means he said: “Come here, learn this book with me.” Orally, one needs to study the book and translate it, so that he would explain the subject discussed there.
And he heard, “when he heard,” he heard, I studied with him as study partners (*be-chavruta*). Rabbi Yehudah ibn Tibbon was a translator, a young man. Rabbi Meshullam was a great, elderly head of a yeshiva (*rosh yeshiva*); he was the rosh yeshiva there. I think he was also a wealthy man, I believe; he supported a yeshiva, he was the elderly rosh yeshiva. And he heard that there was a book here, you get it? He heard that there was a book by Rabbeinu Bachya the Judge that explains matters of the Unity of God. And here there’s some Jew, a young man who says he knows, he understands Arabic. So he called him, he sat down with him as study partners: “Nu, on that basis, what does it say there?”
And when he saw that it was such a good book, he commanded him to translate it, and he paid for it (I think he paid for it), and he told him to do the first gate.
And here he says, he begins to say that he didn’t want to, because it’s very difficult, and they had already tried: “Some of the generous ones among our friends appeased me somewhat,” yes, they tried to appease him with money so he would do it, and he wouldn’t agree. He goes into this here in the rest of the introduction: “Because of my limited ability… and the magnitude of this matter.”
Student: Yes, what?
Lecturer: No, he says that because translation is very hard, because you need to know both languages. He goes into it; the whole rest of the introduction explains why translation is a very hard job, right? You lose certain things, and he says, he criticizes other translators who translated, and you can’t understand them.
So in short, and in practice he did do it, and he says, with apologies, the rest of the introduction is about that, so we can’t study the rest of the introduction, but that’s what the rest of it is. But his son too, Rabbi Shmuel ibn Tibbon, in the introduction to the *Guide for the Perplexed* (*Moreh Nevuchim*), translated it, and he says that it is indeed very difficult, but we know that “it is a time to act for the Lord,” and one must try.
—
The Importance of “the Science of Musar” in the Learning Project of the Early Authorities (*Kadmonim*)
⟦#6⟧ Lecturer: So that’s the story of this, and here… Huh?
Student: Gentlemen, ah, how does this work with free will (*bechirah*)?
Lecturer: So one more thing, one more thing. I don’t care, man, I’m here till 9:30, a bit more time.
So the story is like this. So what have I brought out for you here? I want to show, because last time I gave this shiur and we discussed this topic, R’ Yeshaya and others perhaps said that I hadn’t demonstrated that they held that *mussar* (ethics) and matters of *middot* (character traits) are just as important as philosophy, as understanding the foundations of theology, *chochmat ha-emunah* (the wisdom of faith).
Here you see clearly in this book, what? They were only seeking this now, in the father’s time. Right, as he says: I have it already from *Chovot HaLevavot* (Duties of the Heart), *Sha’ar HaYichud* (the Gate of Unity). Afterwards he says that they realized that here too one needs this [the remaining gates of the book], also a *chochmat ha-mussar*, ethics. Yes.
And here I say, you see in these few lines, first of all you see right away that he places it, in a general way, in the category of all the *sifrei ha-chochmot* (books of wisdom). There are all kinds of wisdoms that they wanted; they wanted to know, not only the wisdom of Torah.
Why? Because they held that the Sages of the Talmud (that is what they held, yes?), the *Tanna’im* and *Amora’im*, also engaged in all the wisdoms. For example, you see they wrote *Pirkei Avot*. An entire tractate that doesn’t deal with halacha at all, only with *mussar* and good *middot* and so on, and *Pirkei Derech Eretz*, and other *midrashim* that deal with these sorts of things.
So they were missing this part of Torah, because there simply wasn’t anything, and they meant it, so they wanted to translate it from the Geonim, from those who wrote in Arabic. So it shows very clearly that the topic of (it says so explicitly here) the topic of *chochmat ha-mussar* and all these things was a part of the project of learning. It is not a side matter.
And I have another proof, which I don’t have here (I don’t have the latest version that I made). I wanted to finish a version of the introduction that he [Shmuel ibn Tibbon] wrote here to *Shemonah Perakim* (the Eight Chapters), and I’ll tell you a bit of history about it, really. Just so you know what I’m going to talk about; afterwards I’m going to talk about politics.
R’ Shmuel ibn Tibbon’s Introduction to *Shemonah Perakim* and the Two Kinds of Perfection
Proof from the Development Process of R’ Shmuel ibn Tibbon’s Introduction
Maggid Shiur: It is not a side matter.
And I have another proof, though I don’t have the latest version that I made. I started making a version of the introduction that he wrote here to *Shemonah Perakim*, and I’ll tell you a bit of history about this fact, just so I know what I’m going to talk about, and whether I’m going to talk about politics anymore.
But in the introduction we are taught that R’ Shmuel ibn Tibbon wrote an introduction to his translation of *Shemonah Perakim*, and a similar thing is written there. So I realized this, and I started searching in the manuscripts and the sources for where it’s written. It hasn’t been properly printed. Nowadays people make their own translations, so this introduction has never been properly printed in correct form.
R’ Shmuel ibn Tibbon’s Writing Style and the Various Manuscripts
⟦#2⟧ Why? Because R’ Shmuel ibn Tibbon was a good Jew, and his practice was like this. It’s explained that basically, every book he wrote has 17 different versions. And not, for the most part, because there are errors that crept in later, but because he himself kept rewriting, kept correcting. Even the *Moreh Nevukhim* (Guide of the Perplexed): it’s clearly known that he translated it, and then sometimes he writes a line, in the back he writes a line to fix the three words where he made a mistake. So he kept on fixing his own writings, and for everything there are several editions. Just like R’ Chaim Vital did. That’s what any serious writer has to do.
Sometimes, when there was no published version, he had to… someone had already copied it, and the old one remained. You can find… I looked in the… I asked my daughter-in-law to look for me, and I also looked in all the internet libraries. About a hundred different manuscripts were found. *Pirkei Avot* is already very popular. It appears a lot in *machzorim*; there are many handwritten, not printed; the translation of *Pirkei Avot* and *Shemonah Perakim*, which for some reason is popular, was copied very many times. Maybe a hundred; I looked at a website, there are more. Roughly a hundred different manuscripts.
And of those hundred manuscripts, there are three or four different ones. Not totally different, but different versions, so to speak. You can see they aren’t mistakes, just different. It was rewritten once, again, and a third time, with additions, deletions, and so on. And it seems to me that there is a sort of basic version. The basic version simply says that here is *Pirkei Avot*, the Rambam translated it, and the Sages of Lunel, this is how it goes: “The Sages of Lunel, my native city, asked me to translate it, just as they asked me regarding the *Moreh Nevukhim*, so I did it for them.”
The Development in the Later Editions
⟦#3⟧ And later he begins adding more and more in between the story: why indeed is the book *Shemonah Perakim* so important? What is its significance? He built on the Rambam and built on his own novel insights, where he argues a bit with the Rambam on the meaning of verses. He tries to explain why it’s important to him and why it was important to the Rambam.
So you see very clearly that there is a certain progression here, you understand? I’m trying to show it from the history, that it is literally *ma’aseh she-hayah kach hayah* (it happened exactly like this). First he said: well, the Rambam wrote a commentary on *Pirkei Avot*, it’s probably nice. Let me send for it; as with the *Moreh Nevukhim*, be so kind, bring me the commentary. Later he kept learning and learning, the whole time he’s learning *Moreh Nevukhim*, he’s learning *Shemonah Perakim*, and he began to realize that the two things are tremendously connected. It’s not just another book of the Rambam, as the first introduction says: well, the Rambam has a commentary on the Mishnah, let’s translate it. He tries to explain it clearly; you clearly see it’s a second version, a *mahadura shniya* (second edition), even a *mahadura shlishit* (third edition), where he goes deeper into it. He tries to explain why *Shemonah Perakim* is important even with regard to the subject of the *Moreh Nevukhim*, understood?
And this is the thing we started talking about last time, and here is a very important point.
—
The Two Kinds of Perfection According to the Rambam
⟦#4⟧ So we learned: why is it important? What is *Pirkei Avot* about? According to (at least according to R’ Shmuel ibn Tibbon, and also according to the Rambam) *Pirkei Avot* is about good *middot* and bad *middot*, yes? The good *middot* that one should practice, and the bad *middot* one should not have.
Which good *middot*? For the most part. *Pirkei Avot* is also a… maybe other things too, but for the most part. Which good *middot*? What sort of good *middot*? The Rambam told us the following. This is a very important foundation for understanding everything the Rambam says on this subject. It’s built on Aristotle, of course, the same language as Aristotle, but the Rambam says this: a person has two kinds of virtues (*ma’alot*), and sometimes, more so, he calls them two kinds of perfection (*shleimut*). Two kinds of perfection, two kinds of goodness that a person has within him, two levels, as it were.
1. Ma’alat ha-middot (virtue of character): The first is called *ma’alat ha-middot*. “*Middot*” is a funny word, not such a good word, but virtues; in English (see, the Holy Tongue is very bad here; people say “*middot*” and nobody knows what *middot* means) in English you can say character traits, right? How people are, how they conduct themselves.
2. Ma’alot sichliyot (intellectual virtues): And the second is *ma’alot sichliyot*, intellectual perfection: knowledge, wisdom, and intellect.
These are the two kinds of virtues a person has. One can divide this in many, many ways, but these are the two kinds of virtues that exist.
Now, *Pirkei Avot* mostly does not deal with intellectual virtues; that’s what the *Moreh Nevukhim* deals with, let’s say, for the most part. That is, the perfection of knowledge, which is the *Moreh Nevukhim*: knowing *Ma’aseh Bereshit* (the Account of Creation) and *Ma’aseh Merkavah* (the Account of the Chariot). But *Pirkei Avot* deals with the virtues of character. Right? There’s even a lower level, which is halacha, which deals with actions, with what is all a habituation for acquiring good *middot*, right? Correct?
Student: Yes.
Maggid Shiur: But all the connections, the basic foundations of all three of these things, we’ve already discussed here many times. But this is the subject of *Pirkei Avot*, and the important thing is that one needs to think about it a great deal.
The Connection Between Character and Prophecy
⟦#5⟧ The Rambam tells us (as the Rambam says in his introduction), and R’ Shmuel ibn Tibbon brings it here from verses that the Rambam interprets in the *Moreh Nevukhim* based on this. So R’ Shmuel ibn Tibbon’s introduction is basically meant to connect the ideas the Rambam states in his introduction with the ideas the Rambam explains more broadly in the *Moreh Nevukhim* about the same idea.
And the idea is, as the Rambam says, whoever wants to be a *chassid* (pious person) should fulfill *Pirkei Avot* [an allusion to the Gemara, Bava Kamma 30a: “One who wishes to be pious should fulfill the words of *Avot*”], and from being a *chassid* one becomes what? A prophet. A prophet is the ultimate human perfection. A prophet is someone who has intellectual perfection, not only perfection of character and bodily perfection (there are still lesser perfections he needs to have), but he has even intellectual perfection. He knows the whole truth. That is the summit, the purpose, the pinnacle of a human being; that’s what a prophet is. To become a prophet one needs good *middot*, as it says, “*Ein ha-nevuah shoreh*…” (prophecy does not rest [except upon…]), etc. That is the subject of *Pirkei Avot*.
—
The Error in Understanding “Intellectual Perfection”
⟦#6⟧ Now, in the world nowadays, including, for example, Rabbi Hirsch, who argues with the Rambam on this point and, with all due respect, understood nothing. People are very confused about this situation, about this point: how does it connect? What does it mean that there is perfection of character (whatever that means; we discussed whether it means, generally, the political, between people, or, individually, a person within himself), what does that have to do at all with intellectual perfection?
For several reasons, it seems to people that intellectual perfection is some unnecessary thing; they think it means sitting in the library and copying the encyclopedia into your head. Which Neuralink will soon be able to do, and that is supposedly intellectual perfection. It may be an important thing…
There’s a way to copy Wikipedia into your head; a second later, with this feeling, with the fingers, you didn’t know? It’s nothing. Even suppose you could copy it into your head; that’s what people think intellectual perfection is.
And since that’s what they think intellectual perfection is, it’s very hard or impossible to understand what this has to do with the whole thing at all; why would one need perfection of character for it?
—
The Conflict Surrounding “The Four Cubits of Halacha” and the Purpose of Man
And secondly, more importantly, an even more important thing one needs to understand: it is very hard for people to understand how one can even say such a thing as “*Ein la-Kadosh Baruch Hu ba-olamo ela daled amot shel halacha*” (The Holy One, blessed be He, has nothing in His world but the four cubits of halacha). Here I’m talking about the yeshiva boys. Everyone knows: why did the Almighty create the world? Why is there a place of Torah, so that Jews should learn in yeshiva? True? Everyone knows. It’s written in the Gemara.
But it’s very hard to explain. It’s so hard to explain that the people who say it don’t believe in it; that’s why they don’t understand what it means, and that’s why they’re completely confused, and they can’t do both. There’s a conflict. Which both?
The people who say the truth. There are two kinds of people (it’s very funny, very sad; I’ll do *teshuva* for that slip of the tongue too). There’s a kind of people who believe in this statement of Chazal, “The Holy One, blessed be He, has nothing in His world but the four cubits of halacha,” and the holy Rambam explained to us that this cannot mean the laws of the four guardians (*hilchot arba’ah shomrim*), because that’s not what the Almighty wants; it can’t be. You’d have to be a fool to think that; it means knowledge of God (*yedi’at Hashem*). That is the meaning of the four cubits of halacha.
What does “what the Almighty wants” mean? I’m only telling you, text-wise, how the Rambam explains what it means. If someone says: no, it can’t be that this is the purpose. “The Holy One, blessed be He, has nothing in His world” means the purpose one should engage in; that the purpose of the world is that Jews should sit and learn; it can’t mean that Jews should know the *Mishnah Berurah* by heart. It can’t mean that. The Rambam says: whoever thinks it means that is, with all due respect, sick of soul, I don’t know what it is. If he doesn’t say it, I say, okay? Fine, but tell me what he does say. That’s how my Rebbe taught me. He’ll tell me… he certainly says it, more or less. Yes, yes, it’s the same. My Rebbe, certainly, certainly. Wait, wait, wait, why, I could call him, try to talk. I want to try to explain it… I want to try to explain this point, and I don’t have that much time to try to talk a bit.
The Purpose of Man and the False Conclusion
So that is knowledge. So now, there are people who say this; I think they don’t even understand what it means, and therefore they can’t understand (because one needs to understand a very important thing here), they can’t understand how this makes everything about it. That’s the problem.
People learn (as I’ve seen; we talked about it last time) people learn the Rambam where he says this, and he says it a thousand times; it’s not once, not twice, maybe a thousand. Okay, a thousand is an exaggeration? 35. If it’s less than 35, I didn’t read enough in the Rambam. At least 35 times the Rambam writes that the purpose of the whole thing is (of a person; he doesn’t speak about why the Almighty created the world; to say that you have to be very presumptuous, go know what the Almighty wants) but the purpose of a person, okay? The person, the aim of the person, the end goal of the person, is to engage in knowledge, to know the Almighty, to know as much of the truth as he can. That addition is very important, because one can’t know everything: “*kefi yecholet ha-adam*” (according to human capacity). Fine.
Now, people read this and they say (this is what I’ve seen people write; I think about this person, why does he write such a thing? What’s going on? How does one come up with such a funny thing?): “Ah, so that means one doesn’t need to do any mitzvot. That means one doesn’t need to go to work. That means one doesn’t need to engage in the mitzvah of *ezrat Yisrael mi-yad tzar* (saving Jews from the hand of an oppressor). That is, the most important thing is to study.”
Hello, you can thus… you want to go to the Yerachmiels like that? Not exactly… what does that help?
The True Concept of “Purpose” and the Order of Life
Refuting the False Inference About the Rambam’s Position
The False Premise and the Difficulties That Arise From It
Maggid Shiur: Where did this come from, what’s going on? How did he arrive at such a strange thing? “Ah, so that means one doesn’t need to do any mitzvot. That means one doesn’t need to go to work. That means one doesn’t need to engage in the mitzvah of saving Jews from the hand of an oppressor. That is, the most important thing is to study.” Hello, can you tell me how you got to that distinction? Only this, because one holds this.
One minute, you’re already on a path, right? When one says this, one is already on a path, yes. So, can you tell me how you got from that sentence to this sentence? You see that it’s a complete error from the outset. It’s literally like I don’t understand something; something went wrong that you would translate this sentence into that sentence.
And he asks a question: what does it mean? There’s even one in *Pirkei Avot* who says: “*Lo ha-midrash ikar ela ha-ma’aseh*” (study is not the main thing, but action). Okay, there are contrary *mishnayot*, whatever you like. But what does it mean, how can you say such a thing? And how can it be that someone who is not a Torah scholar (women and children) has no purpose in life?
The Rambam Doesn’t Say It Anywhere
And I don’t understand: did he say that? Did anyone ever say that? Is it written in one of the sixty-five places where the Rambam speaks about this that, consequently, the conclusion is that one shouldn’t do mitzvot, one shouldn’t do *tikkun ha-olam* (repairing the world), one shouldn’t do *yishuv ha-olam* (settling the world), one should only do this? Is it written even once? Not even once.
It doesn’t even say that it’s the main thing (*ikar*); it says that it’s the purpose (*tachlit*). It doesn’t even say it once. I’ll tell you a fact: if you want to be precise with the wording, I challenge him to find one phrase where it says this. It doesn’t say it even once.
Student 1: That this is the purpose?
Maggid Shiur: Ah, no, no! So that is the *tachlis* (ultimate purpose), and therefore there isn’t any — one doesn’t need to, or one may not, or one doesn’t need to — that it’s better not to go to work. It doesn’t say that even once. Not even once, not even once does it say that. Besides that, you’re going to get to the questions on the Rambam — it doesn’t say it even a single time!
—
Clarifying the Concept of “Tachlis” (Meaning in Life)
The Mistake of Understanding “Meaning” as a Feeling
It could mean — no! No, no, listen carefully. There’s a lack of understanding in the meaning of the word “*tachlis*.” And because of that lack of understanding, exactly, because of that lack of understanding, the whole problem begins. Okay?
Let’s do it this way. I’ll try it, I want to translate it into our language, because when I say — by the way — to cite Aristotle’s “telos” doesn’t help at all, because instead of saying it in the Holy Tongue you’re saying it in Greek. So what does anyone understand? You don’t understand it any better, right? I have to try to explain it in English, and it’s very important.
The thing we call “*tachlis*” more or less matches what people nowadays call “a meaning in life.” The only problem is, most people, when they say “a meaning in life,” don’t know what it means. Most people, when they say it, mean — it doesn’t actually work that way, but they think it means that a person has various feelings. Yes, I can feel hungry and full and happy and sad and so on; I can also feel “meaningful,” some sort of feeling, as if there were some drug you give a person, and it’s called “meaning.” That’s what I think people mean. And people say: “Aha, so I know — physicality (*gashmiyus*) is for being full, and spirituality (*ruchniyus*) is for meaning,” whatever that means. Those kinds of words.
Meaning Means Organization and Order
I don’t know why people say such a funny thing, because even if you just think about it: “meaning” means “meaning.” It’s something very understandable. Meaning is the intent of the thing. What do I mean when I say “meaning means meaning”? Let me finish, let me play this out. Meaning is not a feeling. Meaning means the *mashmaus* (significance).
What does *mashmaus* mean? The way I want to say it in a Jewish way, in a simple way, without having to use words from Aristotle — I think it’s a straightforward thing. *Mashmaus* means the thing that makes things make sense. Okay? And making sense — or another way of saying making sense — is that it’s organized. I really like — for me, in my head, when something is ordered, it makes sense.
In other words, there is a person whose life has no order (*seder*). What does it mean that it has no order? Order means that there is one thing around which, or toward which, things revolve; they don’t have to be that thing, right?
—
The Parable of the Beis Midrash and the Rebbe
A Beis Midrash Without Order Has No Meaning
So, you walk into a *beis midrash* (study hall). I’ve said this parable here before; I think it’s a nice parable. You walk into a *beis midrash*, you see people milling around. This one is chatting with that one, this one opens a *sefer*, this one closes the *sefer*, this one is eating, this one is drinking, this one is wandering around. This doesn’t have a meaning. Each person maybe has a meaning. But this *kehilla* (community), this gathering of people, has no meaning. What does it mean that it has no meaning? It doesn’t exist! There’s nothing here at all. There’s a building, four walls, with a bunch of people inside, okay, but there is no community.
Student 2: No inner point (*nekuda penimis*)?
Maggid Shiur: I don’t know what a “*nekuda penimis*” means; I don’t think so. But there isn’t — I know, I know what you mean, I know what you mean. But I first have to say what I’m saying, and afterwards we can say whether that’s what it means. There isn’t any — you understand, that’s the explanation of it: there’s nothing there. Someone asks: “Where were you?” “At a place where there were a lot of people.” Okay, a lot of people swaying.
The Rebbe Gives Each Person a Place and an Order
Now, how does it often come to be — a true story? Into the *beis midrash* comes — also here, there’s people that misunderstand it, okay? — a Rebbe comes into the *beis midrash*, and suddenly everyone takes up a certain place. Now, until now, everyone was standing in his place for no reason: “I’m standing here, I don’t know why, I just happened to end up standing here.” Suddenly — that means the Rebbe gave meaning to the whole *beis midrash*. What does it mean that he gave meaning? He gave order to everything. The Rebbe stands in the middle, whatever the Rebbe does — I don’t know, he delivers a *shiur*, he davens, he holds a gathering (*farbrengen*), I don’t know what he does. A place — he gives you your place in the greater story, in the greater situation.
That means, now this person is the *gabbai*; so suddenly — before he wasn’t the *gabbai*, he was just someone standing here. Now he’s the *gabbai*. The second one is the one who listens. The third one is the one who stands in the back, he stands second from the back — doesn’t matter where he stands. It makes no difference how far away one stands; he’s a part of the thing. And now, the thing called a *beis midrash*, a *kehilla*, a Chassidus, whatever you want to call it now — it exists! Who made it exist now?
The Tachlis Doesn’t Take Away Everyone Else’s Place
So I ask a question: does that mean you can throw out all those people and be left with the Rebbe, the way there are Rebbes who think so? No, you wise guy!
Student 3: *Ein melech b’lo am* — there is no king without a people.
Maggid Shiur: Right! Not only is there no king without a people, there’s no meaning! The Rebbe is “*leis lei migarmei klum*” — he has nothing of his own — almost. The Rebbe is the smallest thing; the Rebbe doesn’t take up that much space. It’s not that the Rebbe takes over; if the Rebbe is sometimes arrogant (*ba’al ga’ava*), he takes over everyone’s space — that’s not a Rebbe, that’s just a fool, just a dictator. A Rebbe, or a king — a king of holiness — truly takes up the least space. The only thing he does is give each person — now everything is coherent, it’s called coherence, right? Now everything is coherent.
Even the Negative Parts and Sins Receive Meaning
There’s a Rebbe, he’s delivering a *shiur*; even the one who is a transgressor, the one who is brazen (*mechutzaf*), also has a place — he’s the *mechutzaf*, you understand? What we’re saying is very important: people need to be grateful (*makir tov*) to everyone.
Student 4: Every shul needs a talker.
Maggid Shiur: Yes, exactly! One must be grateful: “*Kol pa’al Hashem lema’anehu, v’gam rasha l’yom ra’ah*” — “Hashem made everything for His purpose, even the wicked for the day of evil.” People sometimes make the mistake from both sides: even the heretic (*apikores*), the know-it-all in the back of the shul, is angry at the shul. If not for the shul, you couldn’t be a know-it-all, nu? You’re also part of it. No, I’m not saying it has to be, it’s that you’re part of it, you’re not outside of it.
Someone once said he wants to be religious, because only religious people can sin. Do you get what he means? When you sin, you’re sinning! Okay, I sin more, I sin less, I do *teshuva*, I don’t do *teshuva* — you have meaning in your life. You get it? Your life actually has meaning. Meaning doesn’t mean that you don’t sin. Meaning means that when I sin, it has a meaning. Now I sin, now I do *teshuva*; now it’s Yom Kippur, I do *teshuva*; now it’s some ordinary Wednesday, I don’t do *teshuva*. There’s a meaning, there’s an order, it’s not lost.
Student 2: And what about a non-Jew?
Student 3: A non-Jew, a non-Jew, only…
Maggid Shiur: Exactly. Yes, yes, let it be so — he really doesn’t have it, because when he stands in the *beis midrash* he can only wash the floor; he can’t be part of the *beis midrash*, they don’t give him a part. Maybe they’ll give him — he can’t, rather it isn’t relevant to him. Right? That’s why you can call it subjective, because it’s your place in the situation. It doesn’t mean that it’s true that one must go to the *beis midrash*, but rather that I’m the kind of Jew who goes to work and not to the *beis midrash*. Right? So…
—
The Mutual Necessity Between the “Tachlis” and Everything Else
The Rambam’s Principle: The Other Things Build Toward the Tachlis
The important thing to realize is that this is what kind of organization the *tachlis* is: when I say there’s one thing around which things revolve, it doesn’t mean that it takes over the other things. Not only does it not mean that — usually it doesn’t even want to take over the other things, because there’s a reason why all those things need to exist: they all accomplish — not only do they accomplish, they make up the *tachlis*. That’s what one needs to understand. As the Rambam says: if there’s something that is the *tachlis* of another thing, and the other thing isn’t needed, then it isn’t its *tachlis*. You get it?
*Tachlis* means: in order to arrive at this, you arrive at that. In order to be a Rebbe there has to be a talker. A Rebbe without any talkers would look great — he’s not the Rebbe of a community, he’s the Rebbe of a bunch of robots! There have to be talkers, right? The talker makes him the Rebbe, and the Rebbe makes him a talker. They relate to one another; they’re part of the same story.
Living Without One Central Story Is Chaos (Tohu Vavohu)
Okay, the word “story” is a good one, right? All the conceptions. A person — when people say someone has no meaning — someone is, I don’t know, an atheist; leave aside the word atheist, but if you live without any story of your life, that’s the basic thing; or if you live without any sense of community, without belonging to anything besides yourself; or even within yourself, you don’t have one thing around which your life revolves — one thing; it can’t be more than one thing, because then it’s a further question, like a kind of “two powers” (*shtei reshuyos*), you understand? — if there isn’t one thing, then your life is chaotic. It’s *tohu vavohu* (formless chaos); there’s nothing at all; one day this, one day that, whatever.
Yes, yes, that’s another discussion, but regarding a second — fine, I want to say, but let’s say there’s nothing at all; I’m not talking about when there is something. If there’s nothing at all — and many people in reality, by default, a person has nothing. He can wander around, he’s, I don’t know, a young man (*bochur*), he doesn’t know where he belongs, he doesn’t know what he’s for, so he has nothing at all. The explanation is: you’re totally lost. What does lost mean? Literally, I don’t know where I am. I know that right now I’m hungry, so I eat. That’s not a reason to eat.
Do you get what I’m saying? Not that eating doesn’t feel good — the food tastes good — but now I like some food, now I like something else, a third time I like a third thing. What’s the thing?
—
The True Meaning of “Eating in Order to Learn”
When someone says what is said about a Jew — wait one second, one second. When it’s said that a Jew is the kind of being who eats in order to — people think that when it’s said that a Jew is the kind of being who eats so that he’ll be able to learn, it means one has to eat with piety. It means nothing of the sort! It simply means: it’s not a feeling, it’s a fact.
It simply means — exactly what we discussed last time — it doesn’t mean at all that one has to eat for the sake of Heaven (*l’shem Shamayim*); one doesn’t need to eat *l’shem Shamayim* at all. It means: you are a person who has order in your life. My life story is: I was born to a Jewish mother, I’ll be buried in a Jewish cemetery, maybe I’ll be taken to a Jewish Garden of Eden (*Gan Eden*), whatever. There’s some kind of path (*mehalech*); I know where I am. Do you understand what I’m saying?
That’s what it means to be a Jew, right? And as a Jew, I eat breakfast. A non-Jew also eats breakfast, okay; maybe I eat as a human being, I know what a human being is for, whatever it is. I eat breakfast, and I eat lunch, and I eat on Shabbos and on Erev Shabbos. There’s a certain organization to my life. Now everything is organized, everything is ordered (*mesudar*), the whole thing is ordered.
The Concept of “Tachlis” as the Center That Organizes Life
Meaning as an Objective Truth
Maggid Shiur: When I said “meaning,” I mean, ultimately, I mean the truth — if the *tachlis*, because “meaning” means where you truly belong. If someone only imagines that he’s standing at the Rebbe’s *tish*, and there’s no Rebbe and there’s no table — he’s imagining. Of course, of course it’s a truth. There are many levels of truth; I’m not going into that now. But of course it has to be true, it has to be objective, and be pre-objective.
⟦#2⟧
The Problem with the Rambam’s Position on the Tachlis of Life
Maggid Shiur: Now, the point is — and now, if the thing, that means there’s a thing that is its goal. I think this is my answer when people say: “Ah, so what — the Rambam says a person should only think about the Almighty? How many minutes a year does a person think about the Almighty? Even someone who actually learns Rambam?” About three minutes a year. Six minutes a year? Okay, six.
Student: Why?
Maggid Shiur: No, what are… Okay, in such an external thing — we’re talking now about wisdom (*chochma*), right? Understanding, not necessarily the way you learn.
Student: What do you mean?
A Remark About the Order of the Shiur
Maggid Shiur: Okay so, all the things I don’t want to be able to answer. Okay. We need to go in — exactly, we need to go in and understand. Exactly, the point is, I’m asking a question — hello, hello, I want to answer a question here, I want to answer a question here, which people want to raise. You know, I’ll tell you — listen, you want to come, I prepared a *shiur* today, and you want to hear a different *shiur*, no problem. There’s an order! Didn’t you hear? There is an order! If someone — if I were to give every — I’ve said this many times — if I were to give every *shiur* you ask about and ask about, it would be a world of chaos (*olam hatohu*). There’s an order, there’s an order, and I’m saying now: this is the *shiur* I’m giving now. Fine, I’ll say it another time. There, understand, okay? That’s what we’re coming to answer, gentlemen. So listen to what I have to say.
The Sad Result of a Mistaken Understanding of Tachlis
Maggid Shiur: One could say to me as follows: consequently people — I know people — they become very sad. So in practice, it’s not possible, is it? By the way, even when it is possible, one also has to go to the bathroom, one also has to work; most of the time — most, literally in time, even the Rambam himself — most of the time goes to other things, unless a person is simply an ascetic (*parush*). Okay, there’s one such person. It’s very sad! So people say: okay, so this position makes people very sad; it means that most of the time is literally a shadow, it goes nowhere, “*b’hevel ba u’vachoshech yelech*” — “it comes in vanity and departs in darkness” — it leads nowhere. So what’s going on here?
The Answer: Tachlis Means “The Center That Organizes”
Parable One: The King in a Country
Maggid Shiur: The novelty here (*kamashma lan*) — I say this is a mistake altogether. Because the idea of saying that something is the *tachlis* isn’t that it should take over everything, that it should take over everything onto its chair. Like the king: when there’s a king in the country, he doesn’t take over everything. There are still traffic lights and soldiers for the traffic lights and people who sweep the streets. The king doesn’t say: “I’m going to sweep the street,” and the king also doesn’t say — not the way the Chassidic *sefarim* say — that the traffic light man and the police need to think: “I am only the power of the king.” He doesn’t need to think any such nonsense at all. This is because the Chassidic *sefarim* don’t understand the concept of *tachlis*, that they have to say such crazy things.
All he needs to know is that he is nonetheless in the king’s country. The king only takes up one chair. It’s the smallest — let’s just say the biggest chair the king has, it’s still only a millionth of the country, right? He only needs to stand; the king only needs that spot. Replacing the king — not having a king, not having a *tachlis* — is only one small point. But if there’s going to be, or there will be, the wrong *tachlis* there, then everything else will again be in vain, because if it’s the wrong *tachlis*, it means it can’t be the *tachlis*. By “wrong” I don’t mean that it’s some sin — something that can’t be, that he can’t… something, something that one doesn’t need to think about. I’m already talking with him. One doesn’t need to think about it all day; not only does one not need to, it isn’t even possible. So what then? That’s not what it means.
Parable Two: Shabbos and the Weekdays (A Critique of “Sanctify the Mundane”)
Maggid Shiur: One should – it would be nice – I’m not talking now about the World to Come (*Olam HaBa*), where one thinks about the Almighty all day long. But now, in this world, all a person says is: just as there’s a week and there’s Shabbos, yes? “*Sheshes yamim ta’avod u-va-yom ha-shevi’i tishbos*” – “Six days you shall work, and on the seventh day you shall rest.” Okay, Shabbos will be “*Shabbos la-Hashem Elokecha*” – “a Sabbath to the Lord your God” – it’s a thinking. So should one try to make as much of the week as possible into Shabbos, let’s “add from the mundane onto the holy” (*mosif min ha-chol al ha-kodesh*)? No, one doesn’t need to, okay? And all one needs to do is grasp that the whole week revolves around Shabbos. It doesn’t need to move, it doesn’t need to become holy.
There are all these *derashos* – all of my friends say these *derashos* – that one must sanctify the mundane (*le-kadesh es ha-chol*). I’m against it. One doesn’t need to sanctify anything. What’s holy (*kodesh*) is perfect. I’m saying it in a better way because it twists people’s heads. Right? One doesn’t need to sanctify the mundane. One doesn’t need to say that working is a mitzvah. It’s not a mitzvah to work, because then the word mitzvah doesn’t mean anything. By a mitzvah I mean – when I say mitzvah I mean to say – that a person is in his mind, and he’s thinking now about the Creator, he now understands the Almighty, how many angels there are, he understands why there are so many. That’s what mitzvah means; I mean wisdom (*chochma*). Yes? Working is a mitzvah in the sense that one has to do it. But it’s not a… that’s not what holiness (*kedusha*) means, not “the holiness of the mundane.” The mundane means precisely that one should be just as passionate about the blessing of Havdalah as about Kiddush. What? Yes, the Rambam says that both are Biblical (*de’oraisa*). The Almighty is “*ha-mavdil bein kodesh le-chol*” – “who distinguishes between holy and mundane” – exactly right. Yes.
In short, do you understand what I’m saying? So certainly I say that the mundane is nourished by the holy (*nishpa min ha-kodesh*). Not that it’s nourished in the sense that you make it a bit – it doesn’t mean that there’s a bit of weekday and you just try to put as much Shabbos as possible into the week. No! One just needs to keep Shabbos at Shabbos. It’s enough that Shabbos is Shabbos; now the whole week revolves around it, do you understand? Just as it’s enough for the king to be the king, so that the whole country has a king. Not that the whole country thinks about the king all the time; they think about other things. The Rambam says that whoever thinks [about God] is “in the king’s palace” (*be-heichal ha-melech*). Very good, but not the whole world is in the king’s palace, and the Almighty didn’t make the world to be only the king’s palace. That’s the thing one needs to grasp, and the word “purpose” (*tachlis*) only means: this organizes everything. It doesn’t mean that it takes over everything. Do you understand?
Parable 3: The Rebbe as the Organizing Principle
Maggid Shiur: Now we still need to expand on this, but it’s already ten o’clock, so we need to understand a few more things. One is, we can go back along the way and show how, when there is an organizing principle, it actually teaches certain things about everything. That is, as I say about my Rebbe, from a parable about my Rebbe: when the Rebbe walks in, the Rebbe doesn’t need to tell anyone where to stand. If he has to tell everyone where to stand, he’s not a good Rebbe. The Rebbe, by the fact that he stands there, everyone knows where to stand, because you figure out, you feel yourself out: I belong here, I belong there. He already understands on his own. So the Rebbe, through being the Rebbe, organizes life.
For example, I tell a person: the purpose of life is thinking. I don’t say anything more. I don’t need to say anything more. If he therefore thinks he’s going to fast, he’s not going to eat – I didn’t say that. Maybe yes, maybe no. So therefore one should only learn in kollel and not go to work? Why – that wasn’t said either. You have to remember that purpose (*tachlis*) means: when something is important, a little of it is more important than the whole rest, right?
⟦#3⟧
The Concept of “Keva” (Fixed) and “Arai” (Incidental)
Maggid Shiur: If someone says the most important thing is learning, so therefore one must learn more hours than one works – nonsense! It doesn’t say that in a single place. Understand the Mishnah: “*Aseh Torascha keva, u-melachtecha arai*” – “Make your Torah fixed, and your work incidental.” “Incidental” can be very long. Of course that’s what it means, of course that’s what it means! “Fixed” and “incidental” simply mean that this is the main thing (*ikar*) and this is the secondary thing (*tafel*).
A Halachic Digression: A Fixed Meal (*Achilas Keva*) of *Mezonos*
Maggid Shiur: Now, incidental – are you a modern guy? You know all these Jews. One minute, one minute, you make a fixed session (*kevi’us*)? You’re one of those people. Someone who makes a *kevi’us*, it means for him that he learns a whole… you make a *kevi’us*. You’re one of those… No, I’m explaining: *kevi’us*, yes, set, and therefore everything… incidental means less important. You’re not like us and all people. One minute, you eat *mezonos* a whole week, you make *mezonos*? It’s not a… an incidental eating (*achilas arai*) can be very big.
⟦#4⟧
Student: That actually becomes a question about bentching (reciting Grace after Meals).
Maggid Shiur: He doesn’t agree, he doesn’t agree. I mean, for a *mezonos* rav, incidental means one can eat as much as one wants, until the Sages say there’s a measure. What it says – listen, no – what it says, that there’s a measure that makes it fixed, is because usually when a person eats… with today’s people, one can eat a great deal and it stays incidental, because the whole of life is a reality of incidentalness. When he sits down to a meal, to wash, that makes it fixed even if he eats less. It’s simply like that, of course, halacha, but he sits down. Someone who wants to argue that sitting down to eat supper obligates bentching, I can hear that. One sits down. But someone sits down to a meal – he sat down to a meal to eat bread, to eat *mezonos* – a new, another topic. It’s more orderly, on account of orderliness, right, so if you want you can wash for *mezonos* too, it’s the same thing, he can, you need to wash.
⟦#5⟧
Proofs That the “Center” Must Be Small in Quantity
Proof 1: Kriyas Shema
Maggid Shiur: So what I want to say is that it says this is the secondary thing. Of course, it simply doesn’t say anywhere that therefore one must learn more hours. On the contrary, this – and when a Jew says “*Shema Yisrael*,” you know that Biblically and also Rabbinically, how many minutes a day does one need to think about the Almighty? About sixty seconds, *Shema Yisrael* in the morning and at night. Okay? “*Be-shochbecha u-ve-kumecha*” – “when you lie down and when you rise up” – one has fulfilled the obligation. It made the whole day have a *Shema Yisrael*. That’s all! And “*kol ha-mosif gore’a*” – “whoever adds, detracts.” I mean truly, that the more one adds… No, fine, to say *Shema Yisrael* one needs to put on a *gartel* (prayer belt). Hello? Now what, is the *gartel* more important than “Hashem is One”? You get it?
Proof 2: The Rambam in *Iggeres Teiman* on “Hashem Echad”
Maggid Shiur: The Rambam says a tremendous thing in *Iggeres Teiman* (the Epistle to Yemen). The Rambam says that there are things that are the truth of the entire Torah, and they’re written only once in the entire Torah. And the Rambam gives an example: “Hashem is One” (*Hashem Echad*). Do you know how many times it says in the Torah that there is only one God? One time. In Parshas… hello?
Student: Va’eschanan.
Maggid Shiur: In Parshas Va’eschanan. Once in the whole Torah. A guy could read the whole Torah except for Va’eschanan and not know that there’s only one God.
⟦#6⟧
Proof 3: The Size of *Mishneh Torah* Relative to *Moreh Nevuchim*
Maggid Shiur: You get it? The Rambam says… and people ask this question. Do you realize that people ask such a question? It’s one of the questions people ask. And do you realize how foolish it is? People ask: how can the Rambam say that the purpose is knowledge of God (*yedias Hashem*) and not, as it were, halacha? The Rambam has, listen, a whole thick book for halacha [*Mishneh Torah*] and a small book for knowledge of God [*Moreh Nevuchim*]!
Okay, and therefore what? Did you understand anything of what’s being said to you? How big something is – that’s what makes the difference? The difference is what the center is. If this is the center and everything revolves around it, the center can be very small. The center must be small; not only… if it’s big, it’s already another object (*cheftza*). It becomes another… another whole thing. That’s my basic idea.
The Translation of *Moreh Nevuchim* and *Shemoneh Perakim*
Maggid Shiur: I’ll say, one still needs to continue explaining, like a little more how it makes a difference, that this organization is a status (*chalos*) of the non-organization. The purpose… actually it was connected to another thing. The… no, not books. Because he said that they had to translate… the translation is just a side matter. But he said that Rabbi Shmuel ibn Tibbon and his colleague had to translate… First he translated the *Moreh*, and then he translated *Shemoneh Perakim*. And he says that in his introduction he explains that the reason for translating *Shemoneh Perakim* is because it leads to *Moreh Nevuchim*. And people think that it’s politics, that it’s a dispute, but it’s not a dispute.
Socrates, Politics, and the Power of Wisdom
Why Socrates Did Not Get Involved in Politics
Maggid Shiur: Did you understand? Ah, 25. Okay.
Student: ⟦Unintelligible⟧
Maggid Shiur: By the way, the same thing. Socrates said that he doesn’t do politics. Why not? In *The Apology*. Why doesn’t he do politics? He says: look what happens when he just comes near the city. They kill him. He says: imagine if I had once said what I think should be done – I would have been dead long ago. So, right? So, now people think, what? Killed. They killed him at the end. Ah, at the court.
The *Daimon* and the Mission of Socrates
So, he explains. He also says that his prophecy, his *daimon* – he had an angel that told him everything to do – he never told him to do politics. That’s also a very, very beautiful explanation. Yes, of course. *Daimon*. *Daimon* means a good spirit, a spirit, an angel, something like that. Not cynical. He believed it.
Now, he wasn’t a smart person. Nobody needs to borrow any wisdom from him. No, no. Okay, so, okay, I’ll show you, I can’t start explaining it to you. Leave everything aside. I want to tell you something else.
He said that he has an angel, a *daimon* it’s called in Greek, that tells him what not to do. Never tells him what to do, only tells him what not to do. If he still knows that he’s doing the thing wrong, it stops him. No, you see that you have – you think that you have a conscience. There are people who have a *daimon*. Most people don’t even have a conscience anymore. They only have what their mother told them. Now, a small angel. I’m talking here about a big angel.
Now, so, but that’s what he said, but he said why – he can explain the angel, why the angel says so. He says: because he was sent into the world in order to awaken the wise men, the people of Greece, the people of Athens, like a fly that lands on a horse, right? The people of Athens, like a fly – there’s a horse that’s asleep, and a fly comes and tickles it. So, he said he’s that fly.
Now, how does he awaken them? By asking people questions, and he makes them think. And what does he cause by making them think? To care about their soul, and not only about their body. That’s what he said.
Socrates as the Greatest Politician
Now, if he were to start talking politics – that means, this is the way of saying that he’s really the biggest leader. Get it? That’s why actually they heard his speech and they wanted to kill him twice as much, because they grasped what he… some didn’t grasp it, but if you would understand this. *The Apology* of Socrates is like a reason why you should kill him; it’s not a very good defense, it’s almost the opposite.
But what he says is that he has a job, he is the greatest politician, truly. What does politician mean? Someone who has power over people. He has power, right? He can make other people do things, right? Now, if you think that the world runs on basic power – on, let’s say, rhetoric, who can give the best speeches, who can get the most people to vote for him – then you indeed think that that’s where you have to do things.
The True Meaning of Power and the Creation of the World
“*Istakel be-Oraysa u-vara alma*” – Creation Through Explanation
But Socrates, he has the kind of power that God has. Do you know that the Almighty never made anyone do anything? He only explained things. I told you that in *Timaeus* it says that “*Bereishis bara Elokim*” – “In the beginning God created” – means, the Midrash copied from them. “*Bereishis bara Elokim*” means God gave a lecture (*shiur*); He explained to the world that it’s worthwhile for it to exist, and that’s why the world exists. “*Bereishis* – with wisdom (*be-chochmesa*).”
“*Bereishis* – with wisdom” means, or the Midrash that speaks of the architects, or He made like a plan: “*Istakel be-Oraysa u-vara alma*” – “He looked into the Torah and created the world.” What is “He looked into the Torah and created the world”? It’s crazy how people are so confused. “He looked into the Torah and created the world” means that the world doesn’t exist because God is stronger than the world and made it exist. The world exists because the Almighty gave a lecture – He looked in the Torah and explained to the world, as it were (*kivyachol*), whatever it is, it’s a parable – explained to the world that it’s worthwhile, it makes sense to exist. And that’s why it started existing.
“*Va-yomer*” – it says “*Va-yomer Elokim yehi or*” – “And God said, Let there be light.” What does “*va-yomer*” mean? “*Va-yomer*” – did He command? Shout? “*Va-yomer*” – He said, He explained. He gave an explanation why it’s good that there should be light, “*va-yehi or*” – “and there was light.”
Now you’re asking a good question. Before all this, let’s sit down in thought, okay? A parable, yeah, whatever, this is the problem, but that’s – I’m just giving you a better parable. A better parable – people think that God, people think that God’s people…
Student: ⟦Unintelligible⟧
Maggid Shiur: No, this is the simple meaning, this is the true meaning. Not the simple meaning – this is the true meaning. The simple meaning of the verse and of the Midrash, the Midrash in the name of… Yeah. If so… No, no, no, Torah means it wouldn’t make sense, it wouldn’t exist. No, of course not. Because it exists because it makes sense; that’s what the lesson (*nimshal*) of my parable is, right?
The Error of Religious Politics: The King and the Sage
But of course, not only – and what I’m telling you is very important. Like, I’m going way too quick, it’s almost “the silence of the Torah,” because people have a very bad… and this is the topic of elections and of politics. People, religious people, when especially – that’s why religious politics is so confused – because religious people have a backwards interpretation of “He looked into the Torah and created the world.” They think that it means that the Torah is the strongest thing. The Torah is the weakest thing. The weakest thing in the sense of physical power.
So it’s the strongest thing in the sense – if you understand it like this: Platonists always say, like Socrates I think always said: who is stronger, the king or the one who tells the king, the advisor, what to do? Who is stronger, the Rebbe or the *gabbai* (attendant)? The *gabbai*, right? The advisor, he’s a lot stronger, right? He actually makes the plan for what the king should do. The king is just the executive; he just does it. Right? So externally, as it appears to the eye, it looks like the king is the strongest, but really the strongest is the sage (*chacham*). The strongest person in the state is the sage – the sage that the king listens to, of course.
But by the way, oh, every king has a sage; they just don’t know who it is. Like the Rambam… No, because someone invents all ideas… No, there’s always – I just want to chat with you – there’s always, everyone acts, human beings act according to ideas. You can’t act without a certain idea; sometimes they’re confused ideas. And those ideas were never invented by the king; they were always invented by some guy somewhere in a *shtiebel*.
The Midrash and Plato According to the Rambam
God is the sage Himself, yes. Not only that – the Midrash literally describes it, that God looked at – the Midrash says that just as a person doesn’t build a house without looking at the plans, God looked at the plans and made the house. It says so in the Midrash. And the Rambam says that this Midrash was lifted word for word from Plato.
Student: ⟦Unintelligible⟧
Maggid Shiur: The Rambam says, the Rambam says this in these exact words in Part II: “This language is the language of Plato.” Yes, the Rambam noted that the Midrash copies the language – not only the idea, but the language – of Plato. “He looked into the book,” yeah, of course, He looks at the plans.
Cowardice, Shame, and Disqualification from Testimony
Now, and what am I saying? What I’m saying with all of this is just that you have to understand that when we say that Socrates… people think that he literally wants you to think these little things. He says it with a double wink. People think that Socrates is saying he’s afraid of politics because he’s too controversial, if he says what he really thinks… This is really… but people who think that, most of my friends who think they’re hiding their true views because their Rebbe is going to be upset, don’t respect how radical the true views are. Maybe they’re not saying anything. Because it’s not that he would be upset. Much worse things would happen. You understand?
And what is he saying? So people think, “Oh, so you’re saying I’m a coward.” That doesn’t fit. It can’t be that you should be a coward. Socrates was very anti being a coward. So if someone is a coward, he isn’t even a human being (*basar va-dam*) at all.
Student: What is a coward?
Lecturer: A coward, a *paḥdan* (fearful person).
Student: *Paḥdan*.
Lecturer: He’s a coward. Yes? He’s the opposite. He’s afraid. He doesn’t stand up for what’s his (*omed al shelo*), because he just… No, no. A coward is the first thing you’re not allowed to be. If you’re a coward, then you’re disqualified from testimony (*pasul le-edut*), you know, right? A coward is disqualified from testimony. What do you mean? He’s pressurable. Any guy who can be pressured, it says, is disqualified from testimony, right?
Student: Like a woman.
Lecturer: All the more so (*kal va-ḥomer*) than a woman. Of course. No, a coward is disqualified from testimony, of course. It says in *Ḥoshen*… the Responsa of the Ḥatam Sofer, really.
Student: One who has no honor, one who has no shame. It’s the same idea.
Lecturer: That’s not the same idea.
Student: No, it’s a different point.
Lecturer: It’s not the same. *Busha* (shame) means, no, *busha* just means that I have a reputation to protect. What’s my reputation? That I’m an honest guy. Right? If someone, for example, a lowlife, doesn’t have self-respect, that’s one… That’s a very simple way of not being a coward. Now, but in any case, so it’s not my explanation that it’s all because he’s a coward.
Rhetoric as a Form of Violence
So it makes you think that it’s because he’s a coward, but it’s really the opposite. It’s because he understands the power of wisdom (*ḥokhma*). Now, if you understand the power of wisdom, you don’t think that the way to do what wisdom does is to use physical strength. Or even, not even physical strength, by the way; Socrates even thought that you shouldn’t be using rhetorical strength either. “I’m so wise, I can give a sermon (*derasha*) that can convince everyone.” That’s also violence (*alimut*), you know? People think violence is only when you hit someone. Violence is also when you say a clever piece, a parable (*mashal*) like that, which makes you think like that person, and it’s not true. Right? It’s a difficulty.
Yeah, yeah. Literally, I read the chapter with someone, he’s arguing with someone, and he says, “This I just told you to force you a little. Now I’m going to actually explain it to you.” And what he said was just a rhetorical piece, like, “What’s your position? According to your own view, it’s a difficulty.” It doesn’t concern me at all. Tell me the truth. Right?
Providence and Separateness at the End of the *Guide for the Perplexed*
So… and Socrates said, “I think that the thing I’m trying to do is to really control the world,” just as the Almighty controls the world: “I want to be like the Almighty.” And the Rambam says at the end — this is, I’m going to give you another whole *shiur* or two about this in the Rambam — it’s the whole conclusion (*siyum*) that everyone thinks contradicts this whole thing, because the Rambam says that a prophet, the true good, is to be like God and to do “*ḥesed, mishpat u-tzedaka ba-aretz*” (“kindness, justice, and righteousness in the earth”).
People say: “Ah, you see that one has to be ‘*ba-aretz*’ (in the earth)?” No, wise guy, you don’t understand what he’s saying here. He’s saying that the Almighty, by virtue of being the Almighty, does kindness, justice, and righteousness here in the earth. Not because the Almighty stops being the Almighty — “*va-yered Hashem*” (“and God descended”), like the literal meaning of “*va-yered Hashem*” — and He stops being God and therefore takes a stick and hits people because He could hit people.
No, the Almighty controls; providence (*hashgaḥa*) just means that the world wants to be good, and God, who establishes what good is, makes the world good all the way down to here. It doesn’t mean that God, as people say, intervenes (*mit’arev*), that He mixes in. The Almighty doesn’t need to mix in with anything; He remains separate (*nivdal*), He doesn’t intervene, right? But that’s the idea, the whole idea that the Rambam says, the whole novel insight (*ḥiddush*) of “*mishpat ba-aretz*,” that He, by being separate, can be…
The Parable of the Old Monk
In the same way, everyone could see this, right? By being… I could tell you a parable. Like there was… I saw a monk, there was a monk, an old monk, and the custom of the church is that they don’t marry. And people would come to him for advice about their girlfriends and marital harmony (*shalom bayit*) and so on. And they asked him: “I don’t understand, you don’t have any experience, so…?” He used to give good advice. There are people who give bad advice; he used to give good advice. So he said: “Wise guy, I have…”
The Clarity of True Abstinence and the Far-Sighted Vision of Wisdom
The Clarity of Standing Outside (True Abstinence)
Lecturer: In the same way everyone could see this, right? By being… I could tell you a parable, like there was, I saw a monk, it was a monk, an old monk. And the custom among monks is that they don’t marry. And people would come to him for advice about their girlfriends and marital harmony and so on. And they asked him: “I don’t understand, you don’t have any experience, so how are you telling them?” He used to give good advice. There are people who give bad advice; he gave good advice. So he said to the wise men: “I’m out of it. All people are confused, they’re lost.”
Student: The Hasidic Rebbe? Nu?
Lecturer: ⟦#2⟧ Yes, that’s true. “I can see, I see clearly, I understand it.”
The Difference Between a False Ascetic and a True Ascetic
Now, just to be clear, if someone is an ascetic (*parush*) in the wrong way, he is an ascetic who bumps into walls, who doesn’t actually see; he sees less clearly, right? Most ascetics don’t see the desires (*ta’avot*) more clearly for what they are; they see them less clearly, because they keep on running away and they’re bumping into walls, right?
If you’re the kind of ascetic who’s an ascetic not because of your… that’s why we keep on saying that most people who wage war against the evil inclination (*milḥemet ha-yetzer*) become very, how do you say it? Violent men (*gavra alima*), right? They become very violent people, because they keep on fighting with themselves and they fight with everyone else.
Control and Love Through Separateness
So, but if you’re an ascetic not because of being against the world, but because of understanding what it is, you look at it clearly, you see exactly what it is, and you’ll also have better advice about it, you’ll also have better control over it. Control is not to get into the thing and, as they say, wrestle with them (*mit’abek imahem*), getting into the fight. I mean standing outside of the fight. He’s the strategist, and he’s standing outside of the fight, and by being outside, he can control it.
This is me saying very classic things, but you have to understand. God can be “in the earth” by not being in the earth. And the same goes for people, human beings: the best way of loving people — like we said last week, you have to love people to teach them something — the best way of loving them is by not being part of them, not by being part of them. The more you’re not part of them, the more you are part of them. Do you understand? Because you see them for what they really are. You don’t love the other person because of some illusion that you love him; rather, you love the other person because you truly love him. What did you say?
Student: But how does he control it if he’s not in it?
Lecturer: What do you mean? By not being in it, because he’s stronger, he’s standing outside of it.
Student: Outside perspective.
The Power of Wisdom and the Far-Sighted Vision
Intellectual Persuasion Versus Mere Power
Lecturer: ⟦#3⟧ Again, the control is that wisdom itself controls it. And you can see that in this world (*olam ha-ze*), everything is ultimately controlled by wisdom. Very few people have the ability to teach wisdom, to speak, to practice wisdom in any way.
I always think that if someone can convince another person of something, he is stronger than most Rebbes. Do you get why? There are many great Rebbes who have ten thousand Hasidim, right? But he never convinced any of those Hasidim of anything, right? They just listened to him because he’s stronger than them. But whatever it is, it’s not by convincing them, not by being wise.
But if there’s a guy who once told his friend something and explained it to him — not because he belongs to the group that holds by that thing, but because he explained it to him — he has more power, more intellectual power. He explained something to one guy, and that guy grasped the reasoning (*sekhel*) of it, right?
The Long-Term Plan: The Path of Abraham Our Father
And that power, ultimately, maybe not directly — that’s why we talk about Abraham our father (*Avraham Avinu*), we talked in… you heard my sermons from Passover, the whole prophecy, the Almighty tells Abraham our father that it’s going to take four hundred years to try to do what you’re doing, right? If you want to do something real and you’re planning for tomorrow, then you don’t understand how the thing works. Because if you want, you want to have “*ba-ma eda ki irashenna*” (“whereby shall I know that I will inherit it?”), you want to know things? Okay, in four hundred years. Four generations.
You have to teach people things, and teaching people things is a lifetime of teaching them; then their children will be able to do a little more. Maybe in four generations, “*ve-dor revi’i yashuvu hena*” (“and the fourth generation shall return here”). That’s what’s meant when they say the Rebbe had far-sighted vision, do you understand?
The Eternity of Truth: “*Netzaḥ Yisrael Lo Yeshaker*”
Student: Say this point in Hebrew.
Lecturer: I’m saying that whoever wants to act by way of wisdom must — as if this itself is the wisdom or the prophecy — be able to look very long-term, very, very long-term. Because your persuasion isn’t… what do you say, until that point all kinds of things can happen, yes? There will be all kinds of things, but I am holding on to some point of truth, which is true above all these things, because of what it is — it is correct — and if I teach it to one person, then it has some kind of continuity, it remains. That whole promise, yes? “*Netzaḥ Yisrael lo yeshaker*” (“The Eternal One of Israel does not lie”) — what is “the Eternal One of Israel”? It’s simply the truth that does not lie, yes? In any case, if it’s true, then by virtue of being true it endures, not by virtue of having many Hasidim. And also not by virtue of being good or useful, whatever.
Encouragement for Those Who Have Found the Truth
If you think that you discovered… it goes back to what I said: any of my friends who think they discovered the truth and can’t convince anyone of it — I’m making a mistake. Either it’s not true, or you don’t believe in the truth.
So my encouragement (*ḥizzuk*) is, instead of saying “I have no strength,” say: “My plan is for a thousand years from now.” And you’re going to actually act. That’s what Abraham our father said. Abraham our father got into the problems of the world, and the Almighty told him: “Go to Canaan, forget about all your Hasidim, about trying to fight with Nimrod; it’s a waste of time. Go make yourself a few people, and in a thousand years it will work.” It’s a new plan. The alphabet is my…
HE עברית לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
סיכום ומהלך המחשבה של השיחה הפילוסופית
—
1. מבוא: הפסוק היסודי בירמיה וההקדמה לחובות הלבבות
> [הקדמה צדדית / הסטה]:
> * בעניין הבחירות: אין צורך ללכת להצביע. רבי יואל משה לא החזיק מזה, ואפילו שאר הצדיקים שכן החזיקו מזה, גם הם לא החזיקו מזה באמת. (מובטח לדבר בהמשך על מה שבאמת צריך לומר בעניין זה).
> * חיפוש ספר: מחפשים את הספר “מורה נבוכים” בחדר, ותוהים לאן נעלמו הספרים (אולי בגלל התשוקה הגדולה של הציבור), ומחליטים להשתמש בטקסט שבטלפון.
* יסוד השיחה: המשך השיחה הקודמת בנוי על הפסוק בירמיה: “אל יתהלל חכם בחכמתו… כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה׳ עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי”.
* הראיה ההיסטורית מר׳ יהודה אבן תיבון: בשיחה קודמת דובר על מה שהביא את תורת הרמב״ם לארצות אדום (שמואל מערב / מגרב) ועל גלות קשה. כדי להוכיח שהמעשה ההיסטורי משבועיים קודם אינו בדוי מן הראש, מובאת ראיה מ״פתיחת המתרגם” (ר׳ יהודה אבן תיבון) לספר חובות הלבבות (שער היחוד), שנמצאה ב״ויקיטקסט”.
—
2. מהות האדם, כלל ישראל, והמאבק בין השכל לתאווה (לפי ההקדמה)
א. האדם ו״סגולת בני אדם”
* מעלת האדם: הקב״ה ברא את העולם ואת האדם. המיוחד שבאדם הוא נשמתו ושכלו – הכוח להבין, לחשוב ולדבר (“נפש חיה” – “רוח ממללא”, “ונשמת שד-י תבינם”). זהו כל פירושו של להיות אדם.
* הבעיה (שני הכוחות): יחד עם הנשמה והחכמה, יש באדם ב״תולדתו” (בטבעו) גם יסודות אחרים: תאווה, שקר ושטויות. אנשים רבים “יוצאים מגדר אדם” משום שהם נגררים אחר השטויות.
* היחידים הנבחרים: בכל דור ישנם יחידים נבחרים (“סגולת בני אדם”) ההולכים לאור “אור החכמה” ולא ב״חושך התאווה”. הם נקראים “קרובים אל יוצרם”, “אנשי אלקים” ו״אוהביו” (כמו חנוך ונח, ש״את האלקים התהלך” פירושו שהלכו בחכמה).
ב. בחירת כלל ישראל באמצעות החכמה
* האבות: אברהם אבינו נקרא “אברהם אוהבי” משום שהלך בכוח החכמה. הוא מסר זאת ליצחק וליעקב, עד שנעשתה למסורת (“תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב” – תורה פירושה חכמה).
* שמות החיבה: משום שישראל הולכים באור החכמה ולא בתאווה, זכו ל״קרבת ה'” ונקראים בפסוקים בשמות חיבה שונים: *עם ה׳, בחירי ה׳, בניו, בכוריו, ידיעיו (“רק אתכם ידעתי” – היכרות של קרבה), מקוראי, סגולתו, חבל נחלתו*.
* ההליכה בחכמה גרמה שהשכינה, הנביאים ורוח הקודש ישרו בישראל.
ג. החורבן הרוחני (הגלות) והחכמים שנותרו
* הירידה: לימים סטו ישראל מדרך החכמה והחלו ללכת אחר חושך התאווה. כתוצאה מכך הסתלקו השכינה ורוח הקודש – וזהו הפירוש האמיתי של “גלות”.
* השרידים (תנאים ואמוראים): בשל ההבטחה “לא מאסתים”, השאיר הקב״ה בכל דור כמה יחידים (“שרידים אשר ה׳ קורא”) שהמשיכו לאחוז באור החכמה. גם לאחר שפסקה רוח הקודש, המשיכו חכמי המשנה והתלמוד לחפש את החכמות הנסתרות.
* לא רק הלכה, אלא גם מוסר: הם לא רק העמידו את יסודות ההלכה (הנגלה) ואת הדת היהודית, אלא גם חיברו חיבורים ועסקו ב״דרך ארץ”, “שערי המוסר” ו״תיקון המידות” – דברים יקרים מזהב ומבדולח (“לא יערכנה זהב וזכוכית”, לשון ספר איוב על החכמה).
* ההוכחה בש״ס:
1. ישנן מסכתות שלמות במשנה ובתלמוד המוקדשות במיוחד למוסר ולדרך ארץ (כגון מסכת אבות, הלכות דרך ארץ ומסכת דרך ארץ).
2. מלבד החיבורים המיוחדים, ענייני מוסר ותיקון המידות פזורים בכל המשנה והתלמוד.
—
3. תקופת הגאונים, השפה הערבית, והחיסרון שבלשון הקודש
א. מדוע כתבו הגאונים בערבית
* סקירה היסטורית: לאחר הרבנן סבוראי, כאשר המוסלמים (מלכות ישמעאל) תפסו את השלטון, החלה תקופת הגאונים.
* הכתיבה בערבית: הגאונים כתבו את פירושיהם על החומש, המשנה והתלמוד, ואף תשובות הלכתיות, בשפה הערבית. בהקדמה מובאות שלוש סיבות מדוע כתבו הכול (הן תורה והן חכמות אחרות) בערבית:
1. השפה המדוברת: כל היהודים שם – כולל החכמים עצמם, ולא רק המון העם – דיברו ערבית. כאשר מחבר כותב בשפה שאינה שפת אמו, הוא חושב בשפתו שלו (למשל ביידיש) ומעתיק זאת במילים של לשון הקודש; לגבי עניינים מסוימים קל וטוב יותר לכתוב בשפה שבה המושגים מעוצבים.
2. עושר השפה: הערבית היא שפה מלאה ורחבה (“לשון רחבה, ממולאה בכל ענין”), שבה אפשר להתבטא בבהירות ובדיוק רב יותר מאשר בלשון הקודש שבידינו כיום.
3. טובת המון העם: כדי שהמון העם – שלא הבין לשון הקודש – יוכל לקרוא זאת.
ב. החיסרון הלשוני בלשון הקודש שבידינו כיום
* החשבון הלשוני: כדי ששפה תהיה שמישה לחיי היומיום, עליה להכיל בין עשרים לשלושים אלף מילים (או שורשים) – ולמדע או לפילוסופיה נדרשים עוד אלפי מונחים טכניים (באנגלית יש כחצי מיליון מילים; 5,000 מילים מספיקות רק לילד קטן).
* אוצר המילים המצומצם של התנ״ך: בכל התנ״ך יש רק כשניים עד ארבעה אלפים שורשים. זהו אוצר מילים מוגבל ביותר. (מסתבר שפעם דיברו במילים רבות הרבה יותר, ומחברי התנ״ך השתמשו דווקא במעט מילים; אך לנו נותר רק “שריד ופליט”). גם בתוספת מילות המשנה אין בכך די לחיים רגילים.
* ההשלכה על המפרשים: אפילו מי שבקי בכל המקרא והמשנה על בוריים, אינו יכול לכתוב פירוש ראוי במילים אלו בלבד. *דוגמה:* רש״י היה בקי גדול בלשון הקודש, ובכל זאת נאלץ בכל פרשה לשלב מילים בצרפתית כדי לבאר את הפשט. לכן בחרו הגאונים לכתוב בערבית, כדי שיוכלו להתבטא בבהירות.
> [סטייה צדדית א׳: בעיית הכתיבה בלשון הקודש בלבד בימינו]
> * אצל כותבים חרדים: מובאת דוגמה של ר׳ יונתן הדני (סופר/כותב), שאנשים חרדים מבקשים ממנו לכתוב רק בלשון הקודש ולא להשתמש במילים “עבריות” מודרניות. פירוש הדבר למעשה הוא שאי אפשר להסביר את עצמך, משום שמושגים, חכמות ורגשות מודרניים מחייבים מילים חדשות (שהעברית פיתחה, או שאנשים באמריקה מבינים באנגלית).
> * אי-הבנת הספרים: העקשנות לכתוב דווקא בלשון קודש מסורתית היא הסיבה שרוב הספרים אינם מובנים.
> * ספרי חסידות ויידיש: בעל התניא כותב באגרות הקודש שקשה להבין ספרי חסידות. האדמו״רים אמרו תורה ביידיש – שפת אמם שבה הבינו היטב – אך בשל המסורת לא היה זה הולם לכתוב ספר ביידיש. ממילא כתבו דרושים מפותלים בלשון הקודש במקום לומר ישירות את מה שמעיק עליהם (בשונה מהגאונים והראשונים בארצות ערב, שלא התביישו לכתוב בשפתם).
> * שילוב יידיש וחורבן השפה היידית: בספרי חב״ד מוצאים לעיתים מילים ביידיש (כגון “איינוועגס”) משום שלא הייתה דרך אחרת להתבטא. (כיום כבר אין יודעים יידיש עסיסית וראויה כמו יהודי פעם או כפי שדיבר ר׳ יאשע בער מפולין, אפילו לא בסאטמר).
> * לשון הקודש מול העברית המודרנית: טענתם של אדמו״רים מסוימים שהעברית רעה ולשון הקודש טובה היא הפוכה מן האמת: לשון הקודש היא מחסום להבנת התורה משום שהיא קטנה מדי, ואילו העברית הוסיפה את המילים החסרות ויצרה שפה מלאה.
> [סטייה צדדית ב׳: הערבית כשפה אחות ללשון הקודש]
> * שיטת האבן עזרא: גם אם נניח שפעם הייתה לשון קודש מושלמת “אידיאלית”, היא אבדה. האבן עזרא סבור שהערבית מכילה את המילים האבודות של לשון הקודש. לכן, כאשר אינו מבין מילה בפסוק, הוא מפרשה לפי משמעותה הערבית.
> * שפות שמיות: לשון הקודש, ערבית וארמית הן כולן משפחה אחת (שפות שמיות) שמקורן באותו שורש קדום (“סבא”). *(תלמיד מעיר הערה על אפריקה ועל כך שהתפילין באות ממצרים, ועוברים במהירות חזרה לעניין).*
> [סטייה צדדית ג׳: ארטסקרול ור׳ נחמן מברסלב]
> * האנגלית של ארטסקרול: ארטסקרול כותבים ב״אנגלית ישיבתית” מומצאת שאיש אינו מדבר, שאינה מועילה כלל להבנה. יש לכתוב תורה בשפה שמדברים בה באמת.
> * ר׳ נחמן מברסלב: ר׳ נחמן סבר שיש להתפלל ביידיש (השפה המדוברת). הוא (יחד עם ר׳ נתן) היה היחיד שהעז להדפיס ספר ביידיש עבור גברים – הספר “סיפורי מעשיות” (שבו הטקסט היידי מופיע מתחת לתרגום ללשון הקודש).
> [סטייה צדדית ד׳: הרמב״ם כמתרגם לעומת אבן תיבון]
> * העובדה שחושבים בשפה אחת וכותבים בשפה אחרת היא אחת הסיבות לכך שקשה מאוד להבין את הרמב״ם כשהוא כותב מושגים פילוסופיים בלשון הקודש (כמו במשנה תורה). הרמב״ם ניסה לתרגם את המושגים הפילוסופיים ללשון משנה טהורה, והלומדים אינם תופסים את כוונתו, אלא אם כן הם כבר מכירים את המקור הערבי (כמו בשמונה פרקים).
> * הרמב״ם כתב מכתב לרבי שמואל אבן תיבון ובו עצות כיצד לתרגם, אך אבן תיבון העז להתווכח עם הרמב״ם ולא שמע לעצותיו, משום שהרמב״ם עצמו לא היה בהכרח המתרגם הטוב ביותר לדברים כאלה.
> * אף שלשון הקודש של הרמב״ם במשנה תורה יפה להפליא, לתרגומו של אבן תיבון יש מעלה שהוא קרוב מאוד למקור הערבי, ובכך הוא מקל מאוד על תפיסת המונחים והמושגים הפילוסופיים.
—
4. ארצות ישמעאל מול ארצות אדום, ותחיית החכמות בפרובנס
* המצב בארצות אדום (אירופה / הנצרות): ר׳ יהודה אבן תיבון כותב שהקב״ה ריחם גם על היהודים באדום ונתן להם חכמים גדולים בתורה ובתלמוד מימים קדומים (כגון רבינו גרשום). אך היה שם חיסרון: הם לא עסקו בחכמות אחרות, פשוט משום שלא היו בידיהם ספרים בהן.
> [הערה צדדית – מדוע בעלי התוספות לא למדו לימודי חול]:
> אין להפוך כל מציאות היסטורית לאידיאולוגיה. אנשים אומרים ש״שיטת” התוספות הייתה שלא ללמוד לימודי חול. באמת הייתה זו סיבה מעשית: בעיירתו של רבינו תם לא הייתה ספרייה של לימודי חול, והספרים שכן היו בידי הגויים היו בלטינית – שפה שרוב הראשונים באשכנז לא ידעו לקרוא. אדרבה, הם היו סקרנים מאוד; כל ספר שהיה בלשון הקודש למדוהו בעיון. פשוט לא הייתה להם גישה לחכמות אחרות (אפילו הראב״ד אומר על עצמו ועל רבותיו שלא ידעו את החכמות).
* התחייה בזכות רבינו משולם מלוניל: הדבר השתנה כאשר קם רבי משולם מלוניל (בן רבינו יעקב – ראש ישיבה גדול, גביר ותלמיד חכם בפרובנס שהתווכח בהלכה עם גדולי הדור, והפטרון שאת שבחיו כותב ר׳ יהודה). לרבי משולם הייתה תשוקה עצומה ל״ספרי החכמות” שחיברו הגאונים בארצות ישמעאל (שעליהם שמע מאנשים כמו רבי אברהם אבן עזרא, שסיפר הרבה ליהודי אדום על החכמות ועל חכמת הלשון). רבי משולם דאג שיתרגמו (יעתיקו) ספרים הן בחכמת התורה והן בחכמות אחרות.
—
5. סטייה צדדית רחבה: התפתחות חכמת הדקדוק כמדע והשפעתה על הפשט בחומש
> [סטייה צדדית רחבה – דקדוק, רש״י, רש״ר הירש, ו״קבל האמת ממי שאמרו”]:
>
> ### א. תולדות הדקדוק והשורשים
> * הפולמוס נגד רבי שמשון רפאל הירש: אחת ממטרות השיעור היא להתווכח עם גדולי האחרונים כמו רש״ר הירש. הרב הירש טוען שהוא הולך רק עם התורה הטהורה בלי להכניס חכמות זרות (לא כמו הרמב״ם), ושאסור לקחת ממקורות חיצוניים אלא ללכת רק עם הפסוק וחז״ל. אך כל שיטתו של הרב הירש בנויה על דקדוק ועל קישור “שורשים” בלשון הקודש – דבר שאינו מופיע בחז״ל אלא בא במאה אחוז מן הערבים!
> * גילוי הדקדוק: אף אחד מהתנאים, האמוראים או הגאונים (ואפילו לא בעלי המסורה בטבריה) לא ידע את כללי הדקדוק ואת תורת השורשים התלת-אותיים והבניינים. הדבר התגלה על ידי רבי יונה אבן ג׳נאח (בספריו בערבית: “ספר הרקמה” ו״ספר השרשים”, לאחר התחלה קטנה אצל רס״ג).
> * המקור הערבי: הערבים (חכמי הישמעאלים) באותם ימים עסקו רבות בדקדוק (כדי לפרש את הקוראן, ובשל שיטה פילוסופית שהדקדוק הוא החכמה העליונה). הם גילו את מבנה השפות השמיות (שהוא כמעט במאה אחוז זהה בערבית, בלשון הקודש ובארמית – בשונה מאנגלית שאין בה שורשים תלת-אותיים). רבי יונה אבן ג׳נאח לקח את חכמת הדקדוק הערבית והעביר אותה ללשון הקודש. *(אגב כך נזכר שיעור בביתו של אלנתן חיים אחד, שבוע לאחר 7 באוקטובר, שדיבר בשבחו של אבן ג׳נאח).*
>
> ### ב. הדקדוק כמדע לקביעת “פשט” מול “מדרש”
> * משמעותו של “מדע”: כשבאים לפרש פסוק, ישנם פשטים רבים. גילוי הדקדוק יצר לראשונה בהיסטוריה כלי מדעי לדעת ולהוכיח בבהירות מהו “פשט” בחומש ומה לא. הדקדוק הכניס את המושג שאי אפשר רק לומר “שבעים פנים לתורה” ולפרש כרצונך, אלא ישנם כללים וחוקים קבועים של השפה.
> * גישתו של רש״י: אף שרבים סבורים שרש״י מביא רק מדרשים והיה “ירא שמים” שלא קיבל חכמות חיצוניות, זוהי טעות. רש״י היה שבוי מאוד בחכמת הדקדוק. הוא השתמש בכללים שהיו בידו (כגון מספר “מחברת מנחם” של מנחם ודונש, שהיו תלמידיהם של הערבים – אף שעדיין לא הכיר את מערכת השורשים במלואה). רש״י העז להתווכח עם מדרשים ועם המסורה בשל הדקדוק; אחת הסיבות החזקות ביותר לדחיית מדרש אצלו היא כשהוא יכול להראות על פי הדקדוק שהמילה אינה יכולה להתפרש כך (למשל, ההבדל בין “וישבע” ל״ותשבע”).
>
> ### ג. חקירה פילוסופית: מה קדם – השפה או הדקדוק?
> * השאלה: בעלי המדרש (תנאים ואמוראים) לא ידעו את כללי הדקדוק היסודיים. האם קודם קבעו כללי דקדוק ואחר כך בנו את השפה, או להפך?
> * התשובה: כדי לדבר שפה (כמו יידיש או לשון הקודש) אין צורך לדעת כללי דקדוק, משום שהשפה תמיד קודמת לדקדוק ומתרגלים אליה באופן טבעי. שפה אינה “נעשית” על ידי אדם שמתיישב לכתוב כללים; השפה קיימת קודם, והדקדוק הוא רק *גילוי* החוקים המנהלים את השפה (בדיוק כמו חוקי הטבע שהקב״ה הטביע בבריאה). *(שומע מעיר שבדור הפלגה יצרו שפות חדשות באמצעות דקדוק, אך אין נכנסים לכך מחמת קוצר הזמן).*
> * כלל הרמב״ם (“קבל האמת ממי שאמרו”): מדוע באמת מותר להשתמש בדקדוק הערבי ללימוד החומש? משום שאם דבר הוא אמת – הוא אמת! העובדה שהאמוראים לא ידעו את כללי הדקדוק אינה אומרת שהם לא דיברו לפי הדקדוק, ואינה אומרת שהחומש אינו כתוב לפי הדקדוק. הערבים לא *המציאו* זאת אלא *גילו* (גילוי מילתא בעלמא). ממילא עמלו רבות לתרגם את ספרי הדקדוק מערבית ללשון הקודש.
> * חסידים ומשכילים: לחסידים (כגון חב״ד) שהתנגדו לדקדוק הייתה לכך סיבה השקפתית, משום שחשו שהוא בא ממקור זר ומדעי. ומאותה סיבה בדיוק נאחזו בו המשכילים כל כך, משום שזהו מדע עם עובדות מוצקות.
—
6. מפעל התרגום בלוניל וההוכחה לחשיבותה של “חכמת המוסר”
א. הספרים שאסף רבינו משולם מלוניל והורה לתרגם
לפי הקדמת המתרגם (ר׳ יהודה אבן תיבון), אסף רבינו משולם מלוניל, קנה והורה לתרגם כל מיני חכמות:
1. חכמת הלשון: ספרי דקדוק.
2. חכמת האמונה: ספרים על יסודות הדת, כגון “אמונות ודעות” לרס״ג (שכבר תורגם קודם לכן עבור חסידי אשכנז משום שרצו להכיר את הבורא).
3. ספרי המליצות: ספרות ורטוריקה (כיצד לכתוב יפה, כגון ספרי האבן עזרא).
4. חיבורי המוסר ומשלי החכמים: ספרי מוסר ומשלים/מעשיות, כגון הספר “בן המלך והנזיר” (שהוא במקורו ספר בודהיסטי שתרגם ר׳ אברהם בן חסדאי).
5. חיבורים עצמיים: רבינו משולם לא רק קנה ספרים, אלא גם כתב בעצמו ספרים בחכמה, במידות, ביראה ובמוסר.
ב. סיפור תרגום “חובות הלבבות”
* כאשר שמע רבינו משולם שיש ספר בערבית של רבינו בחיי הדיין (ה״חובות הלבבות”) העוסק בענייני היחוד (בשער הראשון), רצה מאוד לדעת מה כתוב בו.
* הוא קרא לאברך שידע ערבית (יהודה אבן תיבון) וישב ללמוד עמו בחברותא, כדי שיתרגם לו את הספר בעל פה.
* כאשר ראה ר׳ משולם כמה טוב הספר, שילם לו והורה לו לתרגם את השער הראשון ללשון הקודש.
> [הערה צדדית על קושי התרגום]:
> המתרגם כותב בשאר חלקי ההקדמה (שאין לומדים בפנים בשיעור) שבתחילה לא רצה לעשות זאת – אפילו כשנדיבים רצו לשלם לו – משום שתרגום הוא מלאכה קשה ביותר. יש לדעת היטב את שתי השפות, דברים רבים הולכים לאיבוד בתרגום, והוא מבקר מתרגמים אחרים שאין מבינים את מה שהם כותבים. (גם בנו, ר׳ שמואל אבן תיבון, כותב בהקדמתו ל״מורה נבוכים” כמה קשה הדבר, אלא שעושים זאת משום “עת לעשות לה'”).
ג. ההוכחה העיקרית: החשיבות המרכזית של “חכמת המוסר”
* הטענה: בתשובה לאחד (ר׳ ישעי׳) שטען לאחר השיעור הקודם שלא הוכח שהקדמונים סברו ש״מוסר ומידות” חשובים בדיוק כמו פילוסופיה ותיאולוגיה (חכמת האמונה), מובאת הוכחה ברורה מן ההקדמה:
1. רואים בחוש שבתחילה אכן חיפשו רק את “שער היחוד” (פילוסופיה/אמונה), אך מיד לאחר מכן הבינו שיש צורך בספר כולו העוסק בחכמת המוסר (אתיקה).
2. בדברי המתרגם, המוסר והמידות נכללים בקטגוריה הכללית של כל ספרי החכמות.
* מדוע חיפשו מוסר אצל הגאונים בערבית? משום שסברו שגם התנאים והאמוראים עסקו בכל החכמות, כולל מוסר (כגון פרקי אבות ופרקי דרך ארץ שאין להם עניין בהלכה אלא במידות טובות). מאחר שחלק זה של התורה היה חסר במקורותיהם, נאלצו לתרגמו מן הגאונים שכתבו בערבית. הדבר מראה בבירור ש״חכמת המוסר” הייתה חלק מרכזי במפעל הלימוד שלהם, ולא עניין צדדי.
> [הערה צדדית]: שומע שואל על סוגיית ה״בחירה”, ונענה שיש עוד זמן עד 9:30 ויגיעו לכול.
—
7. הראיה מהקדמת ר׳ שמואל אבן תיבון ל״שמונה פרקים” ושני סוגי השלמות
א. תהליך התפתחות ההקדמה לשמונה פרקים
ראיה שנייה לכך שהקשר בין המידות לחכמה אינו עניין צדדי (ואינו מחלוקת או פוליטיקה), באה מן ההקדמה שכתב ר׳ שמואל אבן תיבון לתרגומו ל״שמונה פרקים” לרמב״ם (שתרגם לאחר “מורה נבוכים”).
> [דיון היסטורי צדדי על כתבי היד ועל סגנון כתיבתו של ר׳ שמואל אבן תיבון]:
> * הקדמה זו מעולם לא נדפסה כראוי כתקונה, משום שמתרגמים בני זמננו עושים תרגומים משלהם ומשמיטים אותה. בעזרת הכלה אותרו כמאה כתבי יד באינטרנט (משום שפרקי אבות עם שמונה פרקים היה פופולרי מאוד ונהגו להדפיסו במחזורים).
> * מדוע יש כל כך הרבה נוסחים? משום שר׳ שמואל אבן תיבון – בדיוק כמו ר׳ חיים ויטאל וכל כותב רציני – נהג לשכתב ולתקן את חיבוריו שוב ושוב (אפילו במורה נבוכים הוסיף שורות בשוליים לתיקון מילים). מאחר שבעבר לא היה בית דפוס רשמי, העתיקו את המהדורות הישנות לפני שסיים אותן. לכן מוצאים שלוש או ארבע מהדורות שונות של הקדמתו שאינן טעויות מעתיקים, אלא שכתוביו שלו.
* ההתפתחות במהדורות:
1. במהדורה הראשונה והפשוטה הוא כותב רק בקצרה שחכמי לוניל ביקשו ממנו לתרגם את פרקי אבות כפי שביקשו ממנו לגבי מורה נבוכים.
2. במהדורות המאוחרות יותר (מהדורה שנייה ושלישית), לאחר שהעמיק יותר במורה נבוכים ובשמונה פרקים, הבין ששני הספרים קשורים זה בזה באופן מופלא. הוא מוסיף הסברים באריכות (בהתבסס על הרמב״ם ולעיתים תוך מחלוקת עמו בפשט הפסוקים) כדי להראות שתרגם את שמונה פרקים משום שהם יסוד המוליך אל נושא מורה נבוכים.
ב. שני סוגי השלמות לפי הרמב״ם (ואריסטו)
כדי להבין את הקשר, מוצג יסוד הרמב״ם (הבנוי על לשון אריסטו) שבאדם יש שני סוגי מעלות או שלמויות:
1. מעלת המידות (שלמות המידות): באנגלית “תכונות אופי” (כיצד אדם מתנהג). *(הערה צדדית: המילה “מידות” בלשון הקודש היא מילה חלשה שאנשים אינם מבינים כראוי).* זהו הנושא המרכזי של פרקי אבות (ותחתיו יש דרגה נמוכה יותר, שהיא “הלכה” – הפעולות וההרגלים המעשיים המביאים למידות טובות).
2. מעלות שכליות (השלמות השכלית): חכמה, שכל וידיעות (ידיעת מעשה בראשית ומעשה מרכבה). זהו הנושא המרכזי של מורה נבוכים.
* הקשר (נבואה): ר׳ שמואל אבן תיבון מקשר כאן את הקדמת הרמב״ם עם מורה נבוכים: תכלית השלמות האנושית – פסגת האדם – היא להיות “נביא”, בעל השלמות השכלית (היודע את כל האמת). אך כדי להיות נביא, יש להיות קודם “חסיד” באמצעות פרקי אבות, משום שהנבואה שורה רק על מי שיש לו שלמות המידות (ושלמות הגוף).
ג. הטעות הגדולה של העולם בהבנת “השלמות השכלית” ו״ד׳ אמות של הלכה”
* הטעות בעניין המידע: בעולם של היום – כולל אפילו הרב שמשון רפאל הירש החולק על הרמב״ם בנקודה זו (ולא הבין את הרמב״ם כלל) – אנשים מבולבלים מאוד בעניין הקשר בין שלמות המידות (הן המדינית בין בני אדם והן האישית) לבין השלמות השכלית. מדוע? משום שאנשים סבורים ש״שלמות שכלית” פירושה סתם למלא את הראש במידע, כמו להעתיק אנציקלופדיה או ויקיפדיה למוח. *(הערה צדדית: “ניורלינק” יוכל בקרוב לעשות זאת בשנייה, ואין לכך שום ערך).* אם מבינים כך את השלמות השכלית, אכן אי אפשר להבין מדוע צריך לשם כך מידות טובות.
* הקונפליקט סביב “ד׳ אמות של הלכה”: בשל אותה אי-הבנה, אנשים (ובחורי ישיבה) אינם מסוגלים לתפוס את מאמר חז״ל “אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה” (שהתכלית היא רק לשבת בישיבה וללמוד). מאחר שקשה להם להסביר זאת, הם אינם מאמינים בכך באמת ונשארים בקונפליקט.
* ביאור הרמב״ם: הרמב״ם מלמד ש״ד׳ אמות של הלכה” אינו יכול חלילה לפרש סתם ידיעת הלכות ד׳ שומרים או ידיעת המשנה ברורה בעל פה (מי שסבור שזו התכלית הוא שוטה או חולה נפש – *הערה צדדית: נחפזים באמצע הביטוי החריף לומר שיעשו תשובה על פליטת הפה*). פירושו ידיעת השם – ידיעת האמת ככל שאדם יכול (“כפי יכולת האדם”). הרמב״ם כותב זאת לפחות 35 (או 65) פעמים – לא כתכלית שלשמה ברא הקב״ה את העולם (את זה איש אינו יכול לדעת), אלא כתכליתו ומטרתו של האדם.
—
8. הבהרת המושג “תכלית” (משמעות בחיים): המרכז המארגן
א. דחיית המסקנה השגויה בעניין שיטת הרמב״ם
* ההנחה השגויה וקושיותיה: כאשר אנשים שומעים שהרמב״ם סובר שתכלית החיים היא ללמוד ולדעת (ידיעת השם), בלי להבין מה באמת פירושן של “ידיעה” ו״תכלית”, הם מסיקים מכך מסקנה שגויה (“טעות גמורה מעיקרא”): שאין עוד צורך לקיים מצוות, אין צורך ללכת לעבודה, ואין צורך לעסוק ביישוב העולם או לעזור ליהודים בעת צרה (עזרת ישראל מיד צר), שהרי העיקר הוא רק לשבת וללמוד! *(הערה צדדית: לועגים לכך בחידוד: “אתה רוצה ללכת כך אל הירחמיאלים?”).* אם כן, שואלים:
1. כיצד מתיישב הדבר עם המשנה בפרקי אבות “לא המדרש עיקר אלא המעשה”?
2. כיצד ייתכן שמי שאינו תלמיד חכם (כגון נשים וקטנים) אין לו תכלית בחיים?
3. למעשה, כמה דקות בשנה אדם באמת חושב על הקב״ה? אפילו מי שלומד רמב״ם עושה זאת אולי שלוש או שש דקות בשנה! מאחר שאדם – אפילו הרמב״ם עצמו – חייב לבלות את רוב זמנו בדברים גשמיים (עבודה, אכילה, הליכה לבית הכסא), יוצא שרוב חייו של אדם הם בלא תכלית (“בהבל בא ובחושך ילך”), וזה מעציב אנשים מאוד. *(הערה צדדית: עוצרים את שאלות הקהל ומבקשים להניח לסיים את המחשבה המתוכננת, שכן אם ייענו לכל שאלה צדדית ייעשה עולם התוהו).*
* התשובה: הרמב״ם אינו אומר זאת בשום מקום! בכל 65 המקומות שבהם הוא מדבר על כך, הוא אינו אומר אפילו פעם אחת שאין ללכת לעבוד או שאין לקיים מצוות. יתרה מזו: הוא אפילו אינו אומר שזהו ה״עיקר”, הוא אומר רק שזוהי ה“תכלית”. כל הבעיה נובעת מחוסר הבנה בפירוש המילה “תכלית”.
ב. מה פירוש “תכלית” (משמעות)?
> [הערה צדדית על השפה]: השימוש במילה היוונית של אריסטו “טלוס” אינו מועיל כלל להבנה יותר מהמילה בלשון הקודש “תכלית”, ולכן יש להסבירה באופן פשוט בשפה של ימינו.
* הטעות ב״משמעות”: באנגלית קוראים לזה “משמעות בחיים”. הבעיה היא שרוב האנשים סבורים ש״משמעות” היא מין רגש – כשם שמרגישים שבעים או שמחים, רוצים להרגיש “בעלי משמעות”, כאילו הגשמיות היא להיות שבע והרוחניות היא סם הנותן תחושת משמעות.
* הפירוש האמיתי (סדר ואמת אובייקטיבית): “משמעות” אינה רגש, ואין פירושה דבר שתופס את כל הזמן או את כל המקום. פירושה “משמעות” – המרכז הגורם לכך שכל השאר יהיה הגיוני, מאורגן ובעל “סדר”.
* אובייקטיביות: משמעות פירושה היכן אדם שייך באמת, והיא חייבת להיות בנויה על אמת אובייקטיבית. אם אדם מדמיין שהוא עומד בשולחנו של הרבי, אך באמת אין רבי ואין שולחן, אין לכך שום ערך.
ג. שלושה משלים ל״תכלית” כמרכז המארגן
משל א׳: בית המדרש והרבי
* בית מדרש ללא סדר: כשנכנסים לבית מדרש שבו כל אחד עושה משהו אחר – זה משוחח, זה אוכל, זה פותח ספר – אין להתכנסות שום משמעות. אין כאן “קהילה”, אלא סתם בניין עם ארבעה קירות ואנשים רבים (“מסתובבים”). *(הערה צדדית: שומע רוצה לכנות זאת “נקודה פנימית”, אך הדבר נדחה משום שיש להבין קודם את הנקודה הפשוטה לפני שמשתמשים במילים כאלה).*
* הרבי מביא סדר: כאשר רבי אמיתי נכנס לבית המדרש, אינו צריך לומר לאיש היכן לעמוד; עצם עמידתו במקומו גורמת שלפתע כל אחד מקבל את מקומו בתמונה הגדולה (זה נעשה הגבאי, זה מקשיב, זה עומד למטה). הרבי נתן משמעות וסדר לכל בית המדרש, ועכשיו מתחילה להתקיים “קהילה” או “חסידות”.
* התכלית אינה נוטלת את מקומם של האחרים: האם פירוש הדבר שאפשר לגרש את כל האנשים ולהשאיר רק את הרבי? ודאי שלא (“אין מלך בלא עם”). רבי אמיתי (או מלך דקדושה) נוטל לעצמו את המקום הקטן ביותר (“לית ליה מגרמיה כלום”), הוא רק גורם שהכול יהיה מחובר ומלוכד. *(הערה צדדית: רבי שהוא בעל גאווה ונוטל את מקומו של כל אחד אינו רבי, אלא שוטה ודיקטטור).*
* אפילו החלקים השליליים מקבלים מקום: כשיש סדר, אפילו לחצוף, לפטפטן ול״חכם הגדול” (האפיקורס) בשורה האחורית יש מקום (“כל פעל ה׳ למענהו וגם רשע ליום רעה”). אלמלא בית הכנסת, לא היה יכול להיות “החכם הגדול” של בית הכנסת.
* חטא במסגרת של משמעות: כפי שמישהו אמר פעם שהוא רוצה להיות דתי משום ש״רק אנשים דתיים יכולים לחטוא”. משמעות אין פירושה שלעולם אין חוטאים; פירושה שגם כשחוטאים וכשעושים תשובה (כמו ביום כיפור), הדבר הוא חלק מסדר ומסיפור, והאדם אינו אבוד.
* *(הערה צדדית על גוי בבית המדרש: גוי השוטף את הרצפה בבית המדרש אכן אינו חלק מסדר בית המדרש, משום שהמצב אינו נוגע לו. הדבר מראה שהמושג תלוי במצבו האישי של האדם – ובדיוק כך ייתכן יהודי שמקומו הוא ללכת לעבוד ולא לשבת בבית המדרש).*
משל ב׳: המלך וטואט הרחובות
* מלך במדינה אינו תופס את כל התפקידים. כיסאו תופס חלק אחד ממיליון של המדינה, ועדיין יש רמזורים, משטרה וטואטי רחובות.
* ביקורת על החסידות: טואט הרחובות אינו צריך לחשוב כל הזמן “אני כוח של המלך” כפי שאומרים ספרי החסידות (הם אומרים דברים מטורפים כאלה משום שאינם מבינים את מושג התכלית). הוא צריך רק לדעת שהוא חי בארצו של המלך. אך אם חסר המלך במרכז (או שיושבת שם תכלית מזויפת), אכן הכול נעשה לשווא.
משל ג׳: השבת והשבוע
* בעולם הבא חושבים על הבורא כל היום, אך בעולם הזה יש “ששת ימים תעבוד” ואחר כך שבת (הרמב״ם אומר שמי שחושב נמצא ב״היכל המלך”, אך העולם לא נברא כדי להיות היכל המלך בלבד).
* ביקורת על “קדש את החול”: אין צורך לנסות להפוך את השבוע לשבת, ואין צורך “לקדש את החול” (בניגוד לדרשות הפופולריות). העבודה אינה “מצווה” במובן של קדושה (מצווה פירושה חכמה – הבנת הבורא והמלאכים; העבודה היא מצווה רק במובן שחייבים לעשותה). הפשט האמיתי הוא שהחול חייב להישאר חול (הבדלה היא מצווה דאורייתא בדיוק כמו קידוש, “המבדיל בין קודש לחול”). די בכך שהשבת מונחת במקומה, וממילא כל השבוע סובב סביב השבת.
ד. ההדדיות ההכרחית בין ה״תכלית” לשאר הדברים
* כלל הרמב״ם: התכלית אינה משתלטת על שאר הדברים; אדרבה, שאר הדברים חייבים להתקיים כדי לבנות ולהקים את התכלית. הרמב״ם אומר שאם דבר אחד הוא תכליתו של דבר אחר, ואין צורך באותו דבר אחר, הרי שאינו תכליתו כלל! (כשם שהרבי זקוק לפטפטנים כדי להיות רבי של קהילה חיה ולא של רובוטים – הם עושים אותו לרבי, והוא עושה אותם לקהילה).
* חיים ללא סיפור מרכזי אחד: אדם (כגון אתאיסט, או סתם בחור כברירת מחדל) החי ללא “סיפור”, ללא תחושת שייכות לכלל, וללא דבר אחד יחיד שסביבו סובבים חייו (שכן אם יש יותר מדבר אחד הרי זה כמו “שתי רשויות”), חייו הם כאוס (“תהו ובהו”). הוא אבוד לגמרי. הוא אוכל משום שהוא רעב עכשיו, והאוכל ערב לו, אך אין לו שום סיבה ושום מהלך בחיים.
* הפשט האמיתי ב״אכילה כדי ללמוד”: כשאומרים שיהודי אוכל כדי שיוכל ללמוד, אין פירוש הדבר כלל שיש לאכול ב״יראת שמים” או בכוונות “לשם שמים” (אין זה רגש). זוהי פשוט עובדה שלאדם יש סדר ומהלך בחייו (סיפור חיים): הוא נולד לאם יהודייה, הוא חי כיהודי, הוא אוכל ארוחת בוקר, ארוחת צהריים, בערב שבת ובשבת, ויום אחד ישכב בבית עלמין יהודי. כל זה פירושו שכל חייו מאורגנים ומסודרים סביב תכלית אחת.
ה. המושג “קבע” ו״עראי”, ומדוע המרכז חייב להיות קטן בכמותו
* “עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי”: כאשר דבר הוא התכלית, מעט ממנו חשוב יותר מכל השאר. שטות היא לומר שמאחר שהלימוד הוא העיקר, יש ללמוד יותר שעות משעובדים. “קבע” ו״עראי” אינם נוגעים למספר השעות (עראי יכול להימשך זמן רב מאוד), אלא פירושם מהו העיקר ומהו הטפל.
> [סטייה הלכתית צדדית – אכילת קבע במזונות]:
> * אפשר לאכול הרבה מאוד מזונות במשך כל השבוע ועדיין זו נקראת “אכילת עראי”. בימינו, כשכל החיים הם מציאות של “עראי” (חטיפת אוכל תוך כדי הליכה), אדם יכול לאכול הרבה והדבר נשאר עראי.
> * מה שחז״ל נתנו שיעור לקביעות סעודה הוא משום שבעבר לא אכלו כך סתם. אך עיקר ה״קבע” נעשה על ידי ישיבה מסודרת לסעודה (כמו בנטילת ידיים על הפת, או כשמתיישבים לסעודת מזונות). לכן נשמעת הסברא שהתיישבות ל״ארוחת ערב” יוצרת קביעות לברכת המזון אפילו על פחות.
* שלוש ראיות לכך שה״מרכז” צריך להיות קטן בכמותו:
1. קריאת שמע: מדאורייתא ומדרבנן יוצאים ידי חובת המחשבה על הקב״ה באמירת שמע ישראל בבוקר ובערב (“בשכבך ובקומך”). הדבר אורך כ-60 שניות ביום! הדקה האחת הזו גורמת שלכל היום יש “שמע ישראל”, ו״כל המוסיף גורע” (אין להפוך את הטפל, כמו האבנט, לחשוב יותר מ״ה׳ אחד”).
2. אגרת תימן: הרמב״ם כותב שיסודות התורה הגדולים ביותר כתובים פעם אחת בלבד. למשל, העובדה שיש רק אל אחד (“ה׳ אחד”) כתובה רק פעם אחת בכל התורה (בפרשת ואתחנן).
3. ספרי הרמב״ם: אנשים שואלים קושיה טיפשית: אם הרמב״ם סובר שהתכלית היא ידיעת השם ולא ההלכה, מדוע כתב ספר ענק בהלכה (משנה תורה) ורק ספר קטן בידיעת השם (מורה נבוכים)? *התשובה:* הגודל אינו משנה; מה שמשנה הוא מהו המרכז. אדרבה, המרכז *חייב* להיות קטן. אם המרכז נעשה גדול מדי, הוא כבר נעשה בעצמו “חפצא” חדש (דבר בפני עצמו) וחדל להיות מרכז.
—
9. סוקרטס, הפוליטיקה, והכוח האמיתי של החכמה מול הכוח הפיזי
א. מדוע סוקרטס לא התערב בפוליטיקה (לפי הספר “האפולוגיה”)
* הסיבה השטחית: סוקרטס אומר שאילו היה מתערב בפוליטיקה ואומר את האמת שבה הוא מחזיק, היו כבר מזמן הורגים אותו (כפי שאכן עשו בסוף בבית הדין).
* סיבת ה״דאימון” שלו: הוא אומר שיש לו רוח טובה (מלאך) שאומרת לו תמיד מה *לא* לעשות, והמלאך לא הניח לו ללכת לפוליטיקה. *(הערה צדדית על המצפון: סוקרטס האמין בכך באמת, לא בציניות. לרוב האנשים אין אפילו מצפון פשוט, אלא רק מה שאמם אמרה להם, אך לסוקרטס היה “מלאך גדול”).*
* שליחותו האמיתית וכוונתו העמוקה: סוקרטס מסביר שהוא נשלח אל אנשי אתונה כזבוב המעורר סוס מנומנם. הוא עושה זאת בכך שהוא שואל קושיות, גורם לאנשים לחשוב, ומביאם לדאוג לנשמתם במקום רק לגופם. בכך שהוא אומר שאינו הולך לפוליטיקה, הוא אומר באמת שהוא הפוליטיקאי והמנהיג הגדול ביותר. כאשר השופטים תפסו זאת, רצו להורגו עוד יותר (דרשתו הייתה בדיוק ההפך מהגנה).
ב. סוקרטס אינו פחדן
* כאשר סוקרטס אומר שאינו הולך לפוליטיקה משום שיהרגוהו, הוא אומר זאת בקריצה. אנשים (ואפילו חברים המסתירים את דעותיהם מפני הרבי) אינם מבינים כמה רדיקליות הן הדעות האמיתיות.
* אם לוקחים את דברי סוקרטס כפשוטם, יוצא שהוא פחדן. אך סוקרטס התנגד מאוד להיות פחדן (פחדן אינו בשר ודם).
> [דיון הלכתי צדדי על פחדנות ועדות]:
> פחדן פסול לעדות משום שאפשר ללחוץ עליו (לכפות עליו) לומר שקר – מקל וחומר מאישה (מובא בשו״ת חתם סופר). תלמיד רוצה לומר שזו אותה נקודה כמו “מי שאין לו בושה”, אך מחלקים: בושה פירושה שלאדם יש מוניטין וכבוד עצמי להגן עליהם (שאינו אדם הפקר), וזו רק דרך פשוטה שלא להיות פחדן, אך הפחדנות עצמה היא נקודה אחרת (שהוא מניח לעצמו להתכופף מפחד).
ג. המשמעות האמיתית של כוח ויצירה: חכמה מול כוח פיזי ורטוריקה
* מהו כוח אמיתי? פוליטיקאי הוא מי שיש לו כוח לגרום לאחרים לעשות דברים. אנשים סבורים שהעולם מתנהל בכוח פיזי או ברטוריקה (מי שיודע לדרוש טוב יותר ולזכות בקולות). אך לסוקרטס היה הכוח שיש לקב״ה: הקב״ה אינו כופה על איש לעשות דבר, אלא הוא “מסביר” דברים.
* הפשט במעשה בראשית (לפי אפלטון ב״טימאוס” ולפי המדרש):
* “בראשית ברא אלקים” (בראשית בחכמתא) ו״אסתכל באורייתא וברא עלמא” אין פירושם שה׳ חזק מן העולם וכפה עליו להתקיים. פירושם שהקב״ה כביכול אמר שיעור והסביר לעולם שהדבר הגיוני וכדאי להתקיים.
* “ויאמר אלקים יהי אור” – “ויאמר” אין פירושו לצוות או לצעוק, אלא לתת הסבר מדוע טוב שיהיה אור. בלא תורה (חכמה) לא היה העולם הגיוני ולא היה מתקיים.
* *(הערה צדדית על הרמב״ם ואפלטון: המדרש אומר שה׳ הביט בתוכנית לבניית העולם כאדריכל. הרמב״ם במורה נבוכים חלק ב׳ מעיר שהמדרש העתיק את הלשון מילה במילה מאפלטון – “שלשון זה היא לשון פלטון”).*
* טעות הפוליטיקה הדתית: אנשים דתיים מבולבלים בפוליטיקה משום שהם מפרשים את “אסתכל באורייתא” הפוך; הם סבורים שהתורה היא הכוח הפיזי החזק ביותר. באמת התורה היא הדבר החלש ביותר מבחינה פיזית, אך החזק ביותר מצד החכמה.
* המלך והחכם: תלמידי אפלטון שואלים: מי חזק יותר, המלך או יועצו (החכם)? הרבי או הגבאי? כלפי חוץ (לנראה לעיניים) נראה שהמלך הוא החזק ביותר, אך הוא רק ה״מבצע” המוציא לפועל את התוכנית. החזק ביותר הוא החכם שעושה את התוכנית. כל אדם וכל מלך פועלים לפי רעיונות, והרעיונות נהגים תמיד על ידי חכם כלשהו בשטיבל, לא על ידי המלך.
* הרטוריקה כצורה של אלימות (עוולה/כוח): הסיבה האמיתית שסוקרטס התרחק מן הפוליטיקה היא שהבין את כוחה של החכמה. החכמה אינה משתמשת בכוח פיזי, ולפי סוקרטס אסור אפילו להשתמש בכוח רטורי (לומר דרשה טובה או משל הכופה על השני להסכים בלי להבין את האמת). גם זה נחשב “אלימות”. *(הערה צדדית: מסופר כיצד למדו פרק עם מישהו שהשתמש בתרגיל רטורי – “לשיטתך קשה” – רק כדי לכפות, לפני שהסביר את הדבר באמת).*
—
10. השגחה באמצעות נבדלות (פרישות אמיתית) ומבט החכמה הרחוק
א. “חסד משפט וצדקה בארץ” באמצעות היות “נבדל”
* הסתירה בסוף מורה נבוכים: סוקרטס רצה לשלוט בעולם באותו אופן שבו הקב״ה שולט בעולם. בסוף מורה נבוכים אומר הרמב״ם שתכלית השלמות היא להידמות לקב״ה ולעשות “חסד משפט וצדקה בארץ”. אנשים מקשים סתירה: הרי כאן רואים שכן צריך להתערב “בארץ” (בפוליטיקה ובעולם הזה)?
* התשובה: אין מבינים כיצד הקב״ה עושה זאת. הקב״ה אינו חדל להיות אלוקים, אינו יורד עם מקל להכות אנשים, ואינו “מתערב”. הקב״ה נשאר “נבדל” לגמרי, ודווקא בכך שהוא נבדל וקובע מהו “הטוב”, העולם עצמו רוצה להיות טוב, וכך נעשה משפט בארץ.
ב. הבהירות שבעמידה מבחוץ (משל הנזיר הזקן)
* המשל: נזיר קתולי זקן, שמעולם לא נישא כמנהגם, היה נותן עצות טובות מאוד לאנשים בענייני שלום בית ויחסים. כששאלוהו כיצד הוא יכול לייעץ בלא שום ניסיון, השיב שדווקא משום שהוא עומד מחוץ לכך (“אני מחוץ לזה”), הוא רואה הכול בבהירות, ואילו מי שנמצאים בפנים מבולבלים ואבודים. *(שומע משווה זאת לאדמו״ר חסידי).*
* ההבדל בין פרוש מזויף לפרוש אמיתי:
* פרישות מזויפת: רוב הפרושים רואים את התאוות בבהירות פחותה, משום שהם רק בורחים מהן ונתקלים בקירות. *(הערה צדדית: לכן רוב האנשים המנהלים “מלחמת היצר” נעשים אנשים אלימים מאוד – “גברא אלימא” – משום שהם נאבקים בעצמם ללא הרף, וממילא הם נאבקים גם בכל האחרים).*
* פרישות אמיתית: פרוש המובדל לא משום שהוא נגד העולם, אלא משום שהוא מבין מהו העולם, רואה אותו בבהירות מלאה. לאדם כזה יש עצות טובות יותר ושליטה טובה יותר בו.
* שליטה ואהבה באמצעות נבדלות: שליטה אמיתית אינה באה מכניסה למאבק (“מתאבק עמהם”), אלא מעמידה בחוץ כאסטרטג. כשם שהקב״ה יכול להיות “בארץ” דווקא בכך שאינו “בארץ”, כך גם אצל בני אדם: הדרך הטובה ביותר לאהוב אנשים (שהיא תנאי ליכולת ללמדם משהו) היא שלא להיות חלק מהם. ככל שאינך חלק מהם יותר, כך אתה רואה יותר מי הם באמת, והאהבה היא אהבה אמיתית ולא דמיון.
ג. שליטת החכמה והתוכנית לטווח ארוך (מהלכו של אברהם אבינו)
* שכנוע שכלי מול כוח גרידא: לשאלת שומע כיצד אפשר לשלוט בדבר אם אינך בתוכו, התשובה היא שבעולם הזה בסופו של דבר הכול נשלט על ידי החכמה עצמה. מעט מאוד אנשים מסוגלים ללמד חכמה עם אחרים. אם אדם יכול לשכנע אדם אחר בדבר מסוים על ידי הסבר הטעם שבו, יש לו כוח שכלי רב יותר והוא חזק מרוב האדמו״רים הגדולים. לרבי יכולים להיות עשרת אלפים חסידים, אך הוא לא שכנע אף אחד מהם בדבר באמצעות חכמה; הם שומעים בקולו רק משום שהוא חזק מהם או בשל ההשתייכות לחברה.
* התוכנית לארבע מאות או לאלף שנה: אם רוצים לפעול דבר אמיתי באמצעות חכמה, אי אפשר לתכנן למחר. כמו בנבואה לאברהם אבינו (“במה אדע כי אירשנה”), הדבר אורך ארבע מאות שנה, או ארבעה דורות (“ודור רביעי ישובו הנה”). צריך חיים שלמים כדי ללמד אדם אחד, וילדיו יוכלו לעשות מעט יותר, עד שהדבר נעשה למציאות. פירוש הדבר שלרבי יש “מבט רחוק”.
* נצחיות האמת (“נצח ישראל לא ישקר”): מי שרוצה לפעול בדרך החכמה חייב להביט לטווח ארוך מאוד (נאמר שוב גם בעברית ובאנגלית). בין עכשיו לאותו זמן יקרו כל מיני דברים, אך משום שנקודת האמת נעלה מכול, היא נשארת אם מלמדים אותה אפילו לאדם אחד בלבד. זהו פירוש “נצח ישראל לא ישקר” – האמת עצמה אינה יכולה לשקר ונשארת לעד מצד אמיתותה, לא משום שיש לה חסידים רבים או משום שהיא שימושית.
* חיזוק למי שמצאו את האמת: אם אדם סבור שמצא את האמת אך אינו יכול לשכנע בה איש, זוהי טעות – או שאין זו אמת, או שאינו מאמין בה באמת. החיזוק הוא: במקום לומר “אין לי כוח”, יש לומר “התוכנית שלי היא לאלף שנה”, ולנהוג כך באמת. זה מה שאמר הקב״ה לאברהם אבינו: שכח מכל חסידיך ומהמאבק עם נמרוד (חבל על הזמן); לך לכנען, הקם כמה אנשים, ולאחר אלף שנה תפעל התוכנית החדשה. *(השיחה נקטעת כאן באמצע משפט: “אלפא ביתא היא שלי…”)*
תמלול מלא 📝
דרך החכמה וההקדמה לחובות הלבבות
פתיחה והפסוק בירמיה
הערה קצרה בעניין הבחירות
מגיד שיעור: ערב טוב. זה דולק, כן?
אנחנו הולכים לדבר על הבחירות, למה לא לבחור בבחירות. כידוע, רבי יואל משה לא החזיק מזה, ואפילו הצדיקים האחרים שכן החזיקו מזה, גם הם לא החזיקו מזה.
אז צריך לדבר על זה משהו, אני אגיד מה באמת צריך לדבר על זה.
הפסוק היסודי בספר ירמיה
⟦#2⟧ אחזנו באמצע שיחה מסוג כזה, שם אנחנו נמצאים. היינו באמצע שיחה על כך שצריך שיהיה מורה נבוכים. מה יש כאן, איפה המורה נבוכים שלי? מונחים כאן כמה, שמישהו יביא. הציבור כל כך להוט אחרי המורה נבוכים, שחטפו את כל הספרים, אני לא יודע איפה הם מונחים. אולי עוד מונח שם למטה? הבאתי לכאן פעם חבילה שלמה, הנחתי אותם למטה. המורה נבוכים נשרף? איפה הוא מונח? בטלפון, מישהו שלח לי את כל המורה נבוכים. בסדר. אז
העניין הוא כך. למדנו שיש פסוק, פסוק חשוב בספר ירמיה [ירמיה ט, כב-כג], ובפסוק הזה כתוב כך. מה כתוב? במה צריך אדם להתהלל? כן? “אל יתהלל חכם… כי אם בזאת יתהלל המתהלל”.
“כה אמר ה׳ אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי”. ומה כתוב בהמשך?
תלמיד: כי… ודעת ה׳?
מגיד שיעור: נו? לא. מה כתוב בהמשך? “השכל וידוע אותי”, ומסיים, מה? במה הוא מסיים? “כי אני ה׳ עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ה'”. על הפסוק הזה אני מדבר.
—
הקדמת המתרגם לספר חובות הלבבות
מבוא להקדמת ר׳ יהודה אבן תיבון
⟦#3⟧ ידידנו, כמו שאומרים בארטסקרול, זה שהכניס את תורת הרמב״ם אצל היהודים בארצות אדום. זוכרים את המעשה שדיברנו עליו, שמואל, “מערב” נקרא אצל הרמב״ם מרוקו.
תלמיד: מגרב.
מגיד שיעור: כן, מגרב. כן.
ואתם זוכרים מה ששוחחנו לפני שבועיים, שהייתה שם גלות קשה. היה כתוב, אמרתי כמו שאמרתי, ואחר כך קראתי שוב בעיון, הייתי צריך להביא את זה, אבל קראתי שוב בעיון את ההקדמה של ר׳ יהודה [אבן תיבון]. הוא כתב את ההקדמה לתרגום שלו לספר חובות הלבבות, שהוא שער היחוד.
ושם בהקדמה כתוב מה? כך, אקרא לכם קצת, היה לי כל השבוע והוא חלף. ההדפסות, זה נמצא בוויקיטקסט אם מישהו רוצה לדעת. ושם כתוב, הוא מספר ממש את כל המעשה. המעשה שאני סיפרתי, הוא מספר באריכות גדולה ובמליצות ישרות. והוא כותב כך, למה אני לא מוצא את זה עכשיו?
יש?
מהות האדם: נשמה ושכל
כן, הוא כותב כך: ידוע שהקדוש ברוך הוא ברא את האדם. הוא ברא את כל העולם ואחר כך ברא את האדם, ומעלתו של האדם היא שיש לו דבר שנקרא נשמה, שמסוגלת להבין דברים, זוהי ידיעה של הנשמה. כמו שכתוב: “אכן רוח היא באנוש ונשמת שד-י תבינם”.
ולאדם יש שכל. כמו שכתוב “ויהי האדם לנפש חיה”, וכל אחד יודע שהתרגום [אונקלוס] אומר “לרוח ממללא”, שהוא יכול לדבר, הוא יכול לחשוב. וזה פשר היותו אדם. זה הדבר שבגללו יש אדם.
הוא מספר כך את המעשה, אתם יכולים לעיין בוויקיטקסט, אני לא יודע אם הספרים כוללים את זה שם.
ואחר כך כך: יש מעשה מעניין, תורת חובות הלבבות. יש “פתיחת המתרגם לספר חובות הלבבות”. אני רק חוזר על מה שכתוב, בשביל מי שירצה לראות שהמעשה שסיפרתי הוא המעשה שהוא סיפר, ולא שאני המצאתי אותו. אני צריך להביא ראיה לנקודה מסוימת, אבל זה מה שהוא מספר.
המאבק בין אור החכמה לחושך התאוה
⟦#4⟧ בסדר, הוא אומר כך: יש בעיה. יש בעיה, זו הבעיה, שאנחנו באמצע הלימוד, כן? יש בעיה, שהאדם אשר הוא… פתיחת המתרגם לספר חובות הלבבות. יפה מאוד… אני שומע דבר תורה, יפה מאוד… איך קוראים לזה? מוסר.
הוא אומר כך: האדם, מכיוון שאכן יש לו החכמה הגדולה, הנשמה, אבל יש לו גם יסודות שונים אחרים בטבעו, ב״תולדה” שלו. הוא נהג לקרוא לזה “תולדה”, מה שאנחנו מתרגמים “טבע”, תרגום מעניין. ויש לו כך שני דברים: יש לו חכמה, יש לו שכל, ויש לו גם תאוה ושקר, שטויות אחרות. אז יש אנשים שמפסידים את היותם בני אדם, משום שהם נתקעים אחרי השטויות.
ואחר כך הוא מספר כך: בכל דור יש את האנשים המיוחדים שנקראים “סגולת בני אדם”, כלומר האנשים הטובים ביותר, “המיוחדים שבבני אדם”, שהולכים עם החכמה ולא עם התאוה. הם הולכים עם “אור החכמה” ולא עם “חושך התאוה”. אלה האנשים שנקראים “קרובים אל יוצרם”, והם נקראים “אנשי אלהים”, אנשיו של הקדוש ברוך הוא, “ואוהביו”. כמו למשל שכתוב בפסוק: “ויתהלך חנוך את האלהים”, “את האלהים התהלך נח”. מה פירוש “את האלהים התהלך נח”? פירושו שהוא הלך עם החכמה ולא עם התאוה.
—
בחירת כלל ישראל דרך החכמה
אברהם אבינו ומסורת החכמה
⟦#5⟧ ומאוחר יותר בא יהודי, שנקרא, הוא נעשה יהודי – אברהם אבינו, וגם הוא נקרא “אוהבי”, כמו שיש פסוק: “זרע אברהם אוהבי”. מה פירוש “זרע אברהם אוהבי”? שהוא עם הדבר שנקרא חכמה, שבשבילו עשה הקדוש ברוך הוא את האדם, שיהיה עם החכמה, שיוכל להבין. אברהם אבינו היה אוהבו של הקדוש ברוך הוא, משום שהלך עם החכמה.
כך הלכו יצחק ויעקב, ומיעקב זה כבר נעשה מסורה: “תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב”, ותורה פירושה חכמה.
שמות החיבה וקרבת ה׳
ואומר הוא, ליקוט יפה מאוד שעשה כאן, הוא אומר שבגלל זה היהודים נקראים בהרבה שמות, שכולם מורים על מה שאנחנו קוראים “קרבת ה'”, שהיהודים קרובים, “אוהבי ה'”, הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו ואנחנו אוהבים אותו. והוא עורך רשימה: “עם ה'”, “בחירי ה'”, “בניו”, “בכוריו”. ועל כל אחד הוא מביא את הפסוק. כן?
* כתוב “עם ה׳ אלה”, “עם ה'”, ביחזקאל כתוב “עם ה׳ אלה”.
* כתוב “זרע ישראל עבדו בני יעקב בחיריו”, הנבחרים.
* וכתוב “בנים אתם לה׳ אלקיכם”, ולא רק בנים אלא בכורים, לא רק בנים אלא “בני בכורי ישראל”.
* כתוב “חשק ה׳ בכם”.
* כתוב “אהבתי אתכם אמר ה'”.
* כתוב “רק אתכם ידעתי”, כלומר אתם “ידיעיו”. “ידעתי” פירושו אני מכיר אתכם, לא אני יודע עליכם, נכון?
* וכתוב “שמע אלי יעקב וישראל מקוראי”, הקרואים שלי, כן? חבריי, המזומנים שלי.
* וכתוב “כי יעקב בחר לו י-ה ישראל לסגולתו”.
* וכתוב “כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו”.
פירוש כל קניני החיבה והאהבה האלה הוא שהיהודים הם אלה שהולכים עם אור החכמה ולא עם מחשך התאוה. זה פירוש אהבת ה׳ וקרבת ה׳ וכל הדברים האלה.
בגלל זה הייתה השכינה בתוכנו, היו נביאים ורוח הקודש, הכל בגלל בחירתו של אברהם אבינו, ומה שהוריש הלאה לבניו ללכת עם החכמה, שהיא נשמתו של האדם. כך היה פעם ופעם ופעם. כך היה פעם.
—
הגלות והחכמים שנשארו
הירידה מדרך החכמה
מאוחר יותר היה מעשה עצוב. נטו מדרך החכמה. היהודים התחילו ללכת קצת יותר עם חושך התאוה. הם התרחקו מדרך התורה והחכמה, וסרה השכינה, וסרה רוח הקודש, וזה מה שאנחנו קוראים גלות.
אלא שלמזלנו, כמו שכתוב “לא מאסתים ולא געלתים”, הקדוש ברוך הוא השאיר מעט, “הותיר לנו שריד”, ממש שניים-שלושה יהודים, אנשים בכל דור, שעדיין הולכים עם אור החכמה. והם, הקדוש ברוך הוא עזר להם, או שהם עם הקדוש ברוך הוא בגלל זה, והם חיפשו את כל “צפוני החכמות”. הוא כותב יפה מאוד, אני לא יכול, אתם צריכים לקרוא בעצמכם, אני לא יכול להקריא את כל המליצות.
חכמי המשנה והתלמוד: הלכה, מוסר ותיקון המידות
והם למדו משנה ותלמוד, והעמידו יסודות, וכולם בהכרח קודם כל לדעת את הנגלה, את ההלכה. ואחר כך הוא אומר כך: אל תחשוב שהחכמים – הוא מדבר כאן על התנאים והאמוראים, חכמי המשנה והתלמוד היו אחרי “פסק רוח הקודש”, אבל עדיין הם היו אנשי חכמה, הם היו השריד, “השרידים אשר ה׳ קורא”, שהיו עם דרך החכמה.
אל תחשוב שהם לא עסקו בדברים אחרים, לא. לא רק בהלכה ובמשנה ותלמוד, שגם היה צריך להעמיד את הדת היהודית, דת תורה של העם, אלא הם עסקו גם בדרך ארץ, ובשערי המוסר, ובתיקון המידות. הם גם כתבו חיבורים, כלומר כתבו, עשו חיבורים, עסקו “אשר לא יערכם זהב וזכוכית”. זו לשון בספר איוב על החכמה, “לא יערכנה זהב וזכוכית”. היא יקרה יותר מזהב ומבדולח.
והוא אומר, מניין אני יודע? יש למשל במשנה ובתלמוד אפילו מסכתות שלמות שמיוחדות לענייני מוסר ודרך ארץ. הלוואי, יש מסכת אבות, יש הלכות דרך ארץ, יש מסכת דרך ארץ, כן, יש ברייתא כזו, משנה. ויש מה שאינו בחיבור מיוחד, אלא מפוזר: בכל המשנה והתלמוד יש בכל מקום ענייני מוסר ודרך ארץ. מוסר, איך הוא קורא לזה, דרך ארץ? מוסר ותיקון המידות.
עיסוק חז״ל במוסר ולשון חיבורי התורה
עיסוק חז״ל בחכמה, מוסר ודרך ארץ
מגיד שיעור: הם היו השרידים, “השרידים אשר ה׳ קורא”. הם היו עם דרך החכמה.
שלא יחשבו שהם לא עסקו בדברים אחרים. לא. לא רק בהלכה, במשנה ותלמוד, שגם היה צריך להעמיד את הדת היהודית, דת תורת אלוקינו, אלא הם עסקו גם בדרך ארץ, ובשערי המוסר, ובתיקון המידות. הם גם כתבו חיבורים, עשו חיבורים, עסקו “אשר לא יערכם זהב וזכוכית” — זו לשון מספר איוב על החכמה: “לא יערכנה זהב וזכוכית”, היא יקרה יותר מזהב ומבדולח.
והוא אומר, מניין אני יודע? משום שיש למשל במשנה ובתלמוד אפילו מסכתות שלמות שמיוחדות לענייני מוסר ודרך ארץ. הרי יש מסכת אבות, יש הלכות דרך ארץ, יש מסכת דרך ארץ, כן? זו מעין ברייתא, משנה.
ויש מה שאינו בחיבור מיוחד, אלא מפוזר: בכל המשנה והתלמוד יש בכל מקום ענייני מוסר ודרך ארץ. מוסר, מה שהוא קורא דרך ארץ, מוסר ותיקון המידות, גם בזה עסקו.
—
תקופת הגאונים והכתיבה בערבית
⟦#2⟧ מגיד שיעור: אחר כך הוא אומר שהיו גאונים. והגאונים… מראים, “ודרך ארץ ומוסר, המצוות והמנהגים האנושיים”. אה, נוכל כבר לדבר על זה. אני רק רוצה להראות, כי בפעם הקודמת דיברנו על זה, ש… בואו נמשיך עוד קצת לדבר על זה, בינתיים אני קורא כאן מה שכתוב.
אחר כך הוא אומר, היו גאונים, הוא מדלג קצת. כלומר, אחרי שבאה מלכות ישמעאל, אחרי שהמוסלמים השתלטו, אז התחילה באמת תקופת הגאונים. לפני כן זה נקרא רבנן סבוראי והמשך הגמרא.
ושם דיברו ערבית. כי כל היהודים דיברו שם ערבית. והגאונים כתבו פירושים על החומש, על המשנה, על התלמוד, הכל בלשון ערבי, אפילו תשובות, הלכה. למה? הוא מנסה להסביר למה כתבו בערבית. הרי זו הקדמה לתרגום שלו.
שתי הסיבות שבגללן כתבו הגאונים בערבית
⟦#3⟧ אז קודם כל, זה מה שדיברו. זה מה שדיברו, כלומר, החכמים עצמם דיברו את זה, לא רק המון העם.
שנית, אומר הוא — כן, מעניין מאוד — שנית הוא אומר: ערבית היא שפה טובה. זו שפה מלאה, אפשר לומר בה כל מה שצריך לומר. “לשון רחבה, ממולאה בכל ענין כפי הצורך לכל מדבר ומחבר, והמליצה בה מיושרת ומבוארת ומגעת לתכלית כל ענין יותר ממה שיתכן בלשון עברית”. כן.
—
החיסרון בלשון הקודש שבידינו היום
מגיד שיעור: היא יותר מלשון הקודש. הוא אומר, רגע, בשורה הבאה נראה, הוא מנסה ליישב: אוי, מה פירוש, מה זה לשון הקודש? כן, הוא אומר “מפני שהלשון העברית…” — תראה מה הוא אומר: משום שהעברית שיש לנו, אנחנו לא יודעים לשון הקודש, כן? אף אחד מאיתנו לא יכול לדעת עברית.
כלומר, מה שיש לנו, אנחנו יודעים פשוטו כמשמעו שפה. אומר מה שהוא מתכוון לומר ביידיש: שפה, כדי שהיא תוכל להיות… כמה שמובן, אפילו לחיי היומיום היא צריכה להכיל בערך — אני לא יודע כמה מילים יש באנגלית. אני חושב שבמילון האנגלי יש אולי חצי מיליון מילים, מספר עצום, אבל מה שמשתמשים בחיי היומיום, אני לא זוכר כרגע את המספרים, אני אומר בגדול — מי שרוצה יכול לבדוק בבלשנות, יש מחקר על זה — אני חושב שבין עשרים לשלושים אלף מילים, שורשים אני מתכוון, כן, או מילים, צריך לדעת כדי לשוחח. כל שכן וקל וחומר אם רוצים לעסוק במדע, רוצים דברים — לכל מדע, לכל פילוסופיה יש מילים טכניות מיוחדות. צריך להוסיף עוד אלפי מילים, כן. אז, כדי ששפה תהיה שימושית…
תלמיד: יותר? חמישים? שמונים? מה המספרים?
מגיד שיעור: שורשים. זה לא פחות. חמשת אלפים מילים זה לתינוק, לכיתה ג׳. הוא יכול להסתדר.
אוצר המילים המצומצם של התנ״ך
בכל — אני חושב שבכל התנ״ך יש בערך ארבעת אלפים שורשים, מספר כזה. קטן מאוד. כלומר, לא ייתכן ששפה תהיה כל כך קטנה. כלומר, ייתכן, הכל ייתכן, אבל מסתבר שאנשים שדיברו בפועל את השפה, דיברו בהרבה יותר מילים. יש אפילו מחקר, ראיתי מחקר על זה, שמחברי התנ״ך השתמשו דווקא רק בכמות מצומצמת מאוד של מילים. או כדי שהיהודים יוכלו להבין, או שהיו עניינים אחרים שבגללם עשו זאת.
אבל שפה מדוברת צריכה להכיל פי שניים או פי שלושה שורשים ממה שיש בלשון הקודש שבמקרא, ואפילו במשנה, שבה יש עוד יותר שורשים, זה גם כן לא קרוב להספיק כדי לחיות בפועל חיי יומיום.
ההשלכה על המפרשים: דוגמת רש״י
אז בעצם, אפילו מי ש, נניח שהוא מבין כל מילה במקרא ובמשנה בלשון הקודש, הוא לא צריך תרגום, עדיין אין לו שפה שהוא יכול לדבר בה. אז אם הוא רוצה, אפילו אם הוא רוצה לחבר פירוש על המשנה, הוא ייאלץ להשתמש במילים אחרות.
רש״י ניסה. רש״י היה בקי די טוב בלשון הקודש, אבל כל מילה שלישית — לא כל מילה שלישית, בכל פרשה עשר פעמים — הוא נאלץ לכתוב מילה בצרפתית [בלע״ז], כי אי אפשר להסביר את זה. הפשט בחומש מתכוון למשהו. אפילו להסביר קשה מאוד. ממילא אם רוצים לדבר על העניין, זה באמת קשה מאוד.
תלמיד: אלפיים?
מגיד שיעור: וואו! בתנ״ך, כלומר ב… מעט מאוד. זה אוצר מילים מוגבל באופן מטורף. אז אי אפשר לכתוב, אי אפשר אפילו לכתוב פירוש על התורה בלשון הקודש, אתה מבין? כי זה יהיה — נסה לראות, אם מישהו רוצה להקפיד לכתוב רק מילים שכתובות בחומש, רק שורשים, זה ייראה, בקיצור, כמו פסוק חומש שכתוב בחומש.
אז זו הבעיה. בגלל זה הוא אומר, הגאונים שידעו ערבית בחרו — כולם יכלו לכתוב בלשון הקודש — בחרו לכתוב בערבית, כי כך אפשר לכתוב בבהירות רבה יותר, כלומר, אפשר להסתדר.
—
הבעיה של כתיבה רק בלשון הקודש בימינו
⟦#4⟧ מגיד שיעור: כן, אני חושב שזו בעיה אמיתית גם בימינו. כלומר, אנשים, אצלנו למשל, כשאנחנו שוכרים — אני מדבר עם ר׳ יונתן הדני, אדם ששוכרים אותו לכתוב, סופר, זו הייתה עבודתו — אז הרבה פעמים אצל החוגים היותר שמרניים אומרים: “אבל אל תכתוב מילים עבריות, תכתוב רק מילים של לשון הקודש”. זה בעצם אומר: אל תסביר את עצמך.
כי צריך, דוחסים פנימה. לאדם יש רגשות, או שיש לו רעיונות, יש לו מושגים. ר׳ יונתן החליף את המילה “קונצפטים” במילה עברית, כי זו גם מילה אנגלית. הוא אומר את המילים האנגליות בעברית. כי הנקודה היא שאלה מושגים שאנשים חידשו, הרחיבו את החכמה, את המקצוע, יהיה המקצוע אשר יהיה, ויש בו הרבה מילים.
או אפילו יש לנו רגשות, אנשים כמונו שמבינים את עצמם בעיקר באנגלית. מי שגר באמריקה בדרך כלל מבין את עצמו באנגלית הרבה יותר טוב ממה שהוא מבין את עצמו ב… אנגלית, קצת אידיש, איזו תערובת של שפות. אם רוצים דווקא להיות כל כך מסורתיים ולכתוב רק בלשון הקודש, בסוף לא מסבירים את עצמך באמת. אני חושב שאחת הסיבות שאי אפשר להבין את רוב הספרים היא שהם כתובים בלשון הקודש.
ספרי חסידות והשפה האידית
אני רק אומר את זה, בעל התניא הקדוש [רבי שניאור זלמן מליאדי] כותב גם את זה, כידוע, באגרות הקודש שלו… באגרות הקודש כתוב, וזה יסוד חשוב מאוד. באגרות הקודש כתוב: אנשים חושבים שאפשר ללמוד ספרי חסידות ולהבין מה הוא אומר. כל ספר חסידות, כמעט כל אחד ואחד, נכתב בידי אדם שאמר תורה באידיש. אידיש הייתה השפה, לא ידעו אז אנגלית, דיברו אידיש, הבינו את עצמם באידיש. אבל לא היה מקובל אצל אף אחד לכתוב ספר באידיש. במילים אחרות, פירוש הדבר: לא היה מקובל אצל אף אחד להסביר באמת את מה שהוא רוצה לומר.
אז כשכותבים ספר, רואים ספרי חסידות שאומרים שם דרושים כאלה: מי הוא שלמה, מי הוא משה. מה באמת מטריד אותך? מה אתה מנסה לומר? הוא לא יכול לומר; הוא יכול לומר את זה באידיש. כי זו המסורת. הערבים התביישו פחות, זה הסוד. בארצות ערב, הגאונים, הראשונים, הם היו הרבה יותר פתוחים במובן הזה.
יש ספרי חסידות מסוימים, נכון? יש ספרי חסידות מסוימים… לא, הרי האידיש שלנו נמצאת בכותרת, גם אידיש איננו יודעים היום. אפילו בסאטמר, שמדברים אידיש, תשמע את אלה של פעם… לא! תשמע, אני כבר לא מדבר על זה, תשמע את האידישיסטים של פעם, את האנשים, את היהודים הזקנים שהיו מדברים אידיש, היו להם הרבה יותר מילים, זו אידיש עסיסית… היה לו, הוא ידע לבטא את עצמו…
תלמיד: ר׳ יושע בער [סולובייצ׳יק]?
מגיד שיעור: ר׳ יושע בער, כן. כן, למשל אפילו ר׳ יושע בער. אידיש טובה? ר׳ יושע בער הוא מפולין, נכון? הוא מדבר נפלא, והוא יודע לבטא את עצמו באידיש, ופעמים רבות הוא מבטא את עצמו באידיש טוב יותר מאשר בלשון הקודש או באנגלית, כי זו שפת אמו.
אבל בספרי חסידות, יש ספרי חסידות שהרשו לעצמם להכניס מילים באידיש מפעם לפעם, כי פשוט אין דרך אחרת. בחב״ד יש מילים, כתוב “בלשון אשכנז”, “איינוועגס”, כן, קורה לפעמים שהוא אומר משהו באידיש, כי אין דרך אחרת לומר את זה. אבל אני חושב שזה מה ש… יש לכך סיבות, אבל זו בעיה גדולה. מחסום. זה מחסום גדול להבנת התורה, כשאדם הרי יכול להבין את התורה על ידי כך שהוא באמת מתעמק בהכול…
שיחה: לשון הקודש מול עברית מודרנית
תלמיד: הרי מקובל לומר שלשון הקודש היא הטובה, ועברית אינה טובה!
מגיד שיעור: לא…
תלמיד: זה ממש הפך על הפך! העברית לקחה את לשון הקודש, שחסרים בה דברים, והוסיפה… צריך להוסיף הרבה מילים. אה, אם זה יפה או לא, זה כבר עניין אחר, אבל את זה הם אכן עשו.
מגיד שיעור: לא, לא, אני מסכים.
תלמיד: כבר שמעתי מכל מיני רבנים שאמרו שעברית אינה טובה כי היא לא כמו לשון הקודש. להפך! לשון הקודש קטנה מאוד, והעברית עושה ממנה שפה יפה!
מגיד שיעור: אפילו מי שסובר כך מודה, הוא מוכרח להודות בכך שלשון המקרא — קודם כול, מה שזה לא אומר, אני לא נכנס לזה עכשיו — אני אומר שאפילו אם אומרים שלשון הקודש היא מאוד… אפילו כשאומרים שעברית אינה טובה, נניח, אני לא יודע מה זה אומר, אבל זה לא השיעור שלנו היום. אבל אפילו — אני יודע למה הם מתכוונים, אני לא מבין למה הם מתכוונים — אבל על כל פנים, אפילו כשאומרים כך, עדיין אין זה מוכרח שאנחנו יודעים לשון הקודש. כי יש בידינו רק שריד, שריד ופליט שנשאר בתנ״ך. התנ״ך הוא — אפילו כשהקדוש ברוך הוא דיבר אל נביא בזמן התנ״ך, הוא יכול היה לדבר יותר מילים ממה שכתוב. הרי לא כל מילה כתובה בחומש, נכון? החומש מוגבל מאוד.
—
ערבית כשפה אחות ללשון הקודש
מגיד שיעור: אז אפשר לומר שיש לשון הקודש, יש לשון הקודש אידיאלית. אגב, אם כך אפשר לומר שהערבית היא המילים של לשון הקודש שאבדו. אתם יודעים מי אומר את זה? רבי אברהם אבן עזרא, זו לא בדיחה. כן, כי אם חושבים על זה, היא פשוט שפה אחות ללשון הקודש. כן, אני חושב שזה איש מסוכן.
⟦#5⟧ האבן עזרא, לפעמים כשיש פסוק שהוא אינו מבין, הוא אומר: בערבית מפרשים כך, מסתמא הכוונה לאותו דבר.
תלמיד: [הערה לא ברורה על אפריקה].
מגיד שיעור: כן, כן. לא, אפריקה לא נכנסת לכאן, אבל ערבית נכנסת. מה זה אפריקה? לא, כי זה נכון, אלה שפות שמיות. העברית היא בת של… משפחה עם לשון הקודש: ערבית, ארמית, כולן מילים, שפות שבאו מאותו סבא, מאיזה — אם רוצים לומר לשון הקודש, אפשר לומר לשון הקודש המקורית, אין הבדל. הערבית היא נכדה אמיתית של לשון הקודש, מעורבת מכאן ומשם, ובאמת באה מלשון הקודש, כך שיש בה בוודאי הרבה שורשים. מה?
תלמיד: שהתפילין באמת באות ממצרים…
—
כתיבת תורה בשפה המדוברת: ארטסקרול ור׳ נחמן מברסלב
⟦#6⟧ מגיד שיעור: אוקיי, אבל… אוקיי, כן. אוקיי, אני לא יכול להישבע, אבל על כל פנים זה נכון שאפשר — אוקיי, די, נחזור לענייננו, שזה חשוב מאוד. זו הסיבה השנייה שהוא נותן מדוע זה נכתב בערבית.
אני חושב שזה מועיל מאוד. אני חושב שהיום, למשל, ארטסקרול שכותבים באנגלית, כותבים באנגלית ישיבתית כזאת, אנגלית מומצאת כזאת שאף אחד לא מדבר, זה לא עוזר לנו כלום.
ואם רוצים באמת להסביר את התורה, משהו שלומדים, צריך לכתוב בשפה שהיא אשר תהיה, כמו שר׳ נחמן [מברסלב] אמר שמי שרוצה להתפלל יתפלל באידיש, כי… מה שמדברים. כן, ר׳ נחמן הוא היחיד שהעז לכתוב, להדפיס ספר באידיש — ר׳ נחמן, ר׳ נתן [מנמירוב]. את “סיפורי מעשיות” הוא הדפיס באידיש.
תלמיד: כן? סיפורי מעשיות באידיש?
מגיד שיעור: כן. עשו תרגום למעלה, אבל הרי למטה יש את האידיש, בוודאי. אחד הספרים הראשונים שהודפסו באמת באידיש עבור גברים היה ה״סיפורי מעשיות”.
תרגומים מערבית, חכמות באשכנז והתפתחות הדקדוק
הקושי בתרגום פילוסופיה ללשון הקודש
מגיד שיעור: הוא הרשה לעצמו לכתוב את מה שהוא חושב. אמנם צריך לכתוב בלשון הקודש, כך שרואים שם הרבה מאוד אידישיזמים; הוא העתיק את האופן שבו הוא חושב באידיש למילים של לשון הקודש, הרבה יותר ממה שאפשר לראות אצל רוב האנשים האחרים. אז בכל אופן, זו הסיבה שהם כתבו בערבית, ואותו דבר היום, יש הרבה דברים שעדיף לכתוב בשפה של עצמך, וזה נכון. הוא גמגם מאוד, ואחת הסיבות שקשה מאוד להבין את הרמב״ם כשהוא כותב בלשון הקודש היא משום שהוא כותב בלשון הקודש.
הרמב״ם כמתרגם מול אבן תיבון
כן, כבר דיברתי על זה בכמה הזדמנויות, כשהרמב״ם מנסה להעביר מושגים פילוסופיים. הרמב״ם כתב מכתב לאבן תיבון על אופן התרגום. כל השיחות האלה מתמודדות עם הבעיה הזאת, כי הרמב״ם עצמו ניסה לייעץ לאבן תיבון כיצד לכתוב, ואבן תיבון לא שמע לעצותיו. כבר דיברנו על זה, כי לא ברור שהרמב״ם עצמו היה המתרגם הטוב ביותר. כלומר, רבי שמואל אבן תיבון העז להתווכח עם הרמב״ם בדברים כאלה.
אז הרמב״ם על כל פנים העביר הרבה מאוד מושגים מן הפילוסופיה ללשון הקודש, ואנשים לומדים משנה תורה וחושבים שזו לשון הקודש, ואינם תופסים מה הוא אומר, כי הוא מנסה להעביר את זה ללשון משנה כזאת. אם מכירים את המקור, אם מבינים מה הוא מנסה לומר — כן, כן, אוקיי, נו, מבין את המקור, מבין מה הוא מנסה לומר — אז מבינים את זה. אם לוקחים את שמונה פרקים או דברים אחרים שכן נכתבו בערבית, הרבה יותר קרוב להבין את המושג שהוא מנסה להסביר לך. אבל במשנה תורה הוא כותב את זה בעצמו ב… זה נפלא, הוא התבטא.
תלמיד: כלומר זה טוב יותר ממה שהוא כתב בערבית, כי אני לא יכול להגיע למקור.
מגיד שיעור: במובנים מסוימים, נכון. כלומר, גם במשנה תורה, שהוא כתב בלשון הקודש, נכון, שבה הוא כבר בעצמו תרגם בראשו את המושג ללשון הקודש, לפעמים קשה לדעת למה הוא מתכוון.
ואותו דבר, לתרגום של ר׳ שמואל אבן תיבון יש המעלה שהוא קרוב מאוד לערבית, כך שקל מאוד לתפוס את המילים הפילוסופיות. לאו דווקא, לא שכך צריך לתרגם, אבל זו הדרך להגיע לזה. אוקיי, בכל אופן, זו הבעיה. זה דבר שני.
⟦#2⟧
ההבדל בין ארצות ישמעאל לארצות אדום
מגיד שיעור: סיבה שלישית, אומר ר׳ יהודה, מדוע כתבו את החיבורים: פשוט רצו לדבר אל המון העם שאינו יודע לשון הקודש. עכשיו הוא אומר כך: זה היה מנהג חכמי עמנו בארצות ישמעאל, כתבו הכול בערבית — רובם כתבו בערבית, הן בחכמת התורה והן בחכמות אחרות, כתבו הכול בערבית.
אומר הוא כך: מלבד זה שהקדוש ברוך הוא ריחם על ישראל ונתן להם גאונים בארץ ישמעאל, גם בארצות אדום — כלומר באירופה, כן? אדום פירושו הנוצרים, הנצרות — גם שם ריחם הקדוש ברוך הוא על ישראל ונתן להם פליטה לשאר עמנו, והיו שם גם כן חכמים גדולים.
אבל שם היה חיסרון. כך הוא אומר, וכדאי לראות, הוא אומר מדוע. בארץ אדום היו גם כן חכמים גדולים בחכמת התורה והתלמוד מימים קדמונים, אני מתכוון מן הגדול האשכנזי הראשון, מי שזה לא היה, רבנו גרשום או רבו. אבל הם לא עסקו בחכמות אחרות. מדוע? כי לא היו להם ספרים. כך הוא אומר.
מדוע בעלי התוספות לא למדו לימודי חול
אני חושב שהוא צודק בזה. במילים אחרות, לא מכל דבר אפשר לעשות אידיאולוגיה. פעמים רבות אנשים אומרים: שיטת התוספות הייתה לא ללמוד לימודי חול. אוקיי, כי כמה ספרי לימודי חול היו בספרייה של בעלי התוספות? חושבים שבעיירה שבה גר רבנו תם הייתה בכלל ספרייה ציבורית? ואם הייתה, באיזו שפה זה היה כתוב? נכון, בלטינית. ורבנו תם לא דיבר לטינית, או אולי ידע כמה מילים, הוא לא ידע לקרוא. ורוב הראשונים באשכנז בקושי ידעו לקרוא מילה בשפת הגויים של סביבתם.
אז מה שאומרים שהם לא נהגו לקרוא — לא הייתה להם ברירה, איזו ברירה הייתה להם? להפך, הם היו סקרנים מאוד; כל ספר יהודי, כל דבר בלשון הקודש, למדו בעיון, ניסו להבין כמה שיכלו. אבל מה יכלו לעשות במה שלא היה להם?
עד שהוא הגיע, עכשיו הוא רץ ומספר מעשה כזה, זה נכון, כבר אמרתי, אני חוזר על זה, כבר אמרתי את כל זה פעם, אבל זה רק דוקר בפנים, זה רק יודע מבפנים, מה? הוא אומר בפירוש, כן, הראב״ד הוא כזה, הוא אומר, הוא מנסה להחזיק גדול גם אחרי זה, אבל למעשה הוא אומר שהוא לא ידע טעמים, לא הוא ולא רבותיו ידעו.
⟦#3⟧
התחייה של החכמות בפרובנס על ידי רבנו משולם מלוניל
מגיד שיעור: הוא אומר: עד שהייתה “המנורה הטהורה”. בקיצור, הוא נותן כאן שבחים רבים לפטרון שלו, הרב החסיד רבנו משולם, זה היה רבי משולם מלוניל. כן, יש חיבורים ממנו, ולרבנו משולם יש מכתבים עם גדולי הדור האחרים, תשובות, הוא מתווכח בהלכה עם הגדולים שם, אי שם, בפרובנס.
והוא היה שקוע מאוד בלימוד. “ותדבק נפשו בתורת אלהיו ביראה, וישם החכמה כסו ומחסהו”, הייתה לו תשוקה עצומה ל״ספרי החכמות אשר חיברו הגאונים”. הוא שמע שיש — היכן שמע? מישהו סיפר לו, הוא שמע שיש את החכמות שכתבו הגאונים, הגאונים בארצות ישמעאל. כלומר, והוא נותן רשימה של החכמות. כפי יכולתו ניסה להעתיק הן את חכמת התורה — כלומר העתיק ספרים על החומש, על הלכה וכן הלאה.
אגב, רבי אברהם אבן עזרא היה אחד האנשים שסיפרו הרבה לאנשים באדום על החכמות, וגם חכמת הלשון. כן, אגב, רש״י הוא הדוגמה הגדולה ביותר. אני צריך להתעכב רגע בנושא חכמת הלשון, כי אחת המטרות של השיעור הזה, של קבוצת השיעורים הזאת, היא להתווכח עם כמה מגדולי האחרונים, כמו רבי שמשון הירש.
⟦#4⟧
התפתחות הדקדוק והשפעתה על הפשט בחומש
הפולמוס נגד רבי שמשון רפאל הירש
מגיד שיעור: ורבי שמשון הירש, למשל, עסוק מאוד בלומר שהוא הולך רק עם התורה הטהורה והזכה, לא כמו הרמב״ם שהכניס חכמות זרות; הוא אומר רק מה שהתורה היא. אני רוצה סתם להעיר דבר מעניין. הרב הירש, למשל, כל ספרו — אחת התורות הגדולות שלו היא להשתמש בשורשים, לקשר בין שורשים, את המשמעויות, כן?
רבי יונה אבן ג׳נאח וגילוי הדקדוק
עכשיו, אתם יודעים שאף אחד מן התנאים, אף אחד מן האמוראים, אף אחד מן הגאונים לא ידע דקדוק — ביסודו של דבר, אפילו הרעיון שיש שורשים בלשון הקודש, ושלכל שורש יש שלוש — שורשים של שלוש אותיות, ומהם בונים בניינים. את זה המציא יהודי בשם — לא המציא, גילה — רבי יונה אבן ג׳נאח.
רבנו יונה אבן ג׳נאח היה יהודי, הוא למד ערבית, הוא כתב את ספריו בערבית, ספרי הדקדוק הראשונים. באיזו מאה הוא? תשיעית, שמינית? כן, מוקדם יותר, אני לא זוכר.
תלמיד: [לא ברור — מזכיר את טבריה].
מגיד שיעור: לא, לא, לא, לא טבריה, אין לזה שום קשר לטבריה. בטבריה לא ידעו דקדוק. חכמי טבריה לא ידעו דקדוק, הם ידעו מסורה, כן, הם לא ידעו איך הדקדוק, איך הדקדוק העברי עובד.
רבנו יונה אבן ג׳נאח כתב ספר, ספר הרקמה, ספר השורשים, שהוא העיקרי… כן, הרקמה הוא הספר העיוני.
תלמיד: ספר השורשים לרד״ק?
מגיד שיעור: לא, לא, הרבה יותר מאוחר, הרד״ק הוא הרבה יותר מאוחר. כן, כן, בהקדמתו הוא מסביר איך זה התנהל. כן, כן, נכון, כל אלה עובדות בסיסיות.
וְלָקַח… ובכן, הערבים באותם ימים, באותם זמנים, אחת החכמות הגדולות שהערבים עסקו בה הייתה הדקדוק, משום שהיו צריכים לפרש את הקוראן. וגם הייתה תיאוריה פילוסופית שלפיה הדקדוק הוא למעשה החכמה הטובה ביותר. הם עסקו הרבה בדקדוק, וגילו או פיתחו את הרעיון שבשפה – כלומר בערבית, שהערבית פועלת בדקדוקה בדיוק כמו לשון הקודש. כלומר, מלבד הדמיון במשמעויות, מבנה השפה זהה כמעט במאה אחוז, או בתשעים ותשעה אחוז. כלומר, אם לומדים ערבית, לומדים לכאורה את אותו הדבר: השורשים, לכל שורש שלוש אותיות, והכול זהה. כל הכללים שישנם בלשון הקודש ישנם גם בערבית, וגם בארמית, אגב – גם הארמית היא שפה שמית, וכולן פועלות כך. באנגלית, למשל, אין דבר כזה, אין שורש בן שלוש אותיות, אין שורשים בכלל. אם כן, תכונה זו של הדקדוק היא תכונה של השפות השמיות.
ורבי יונה אבן ג׳נאח עם חבריו היו הראשונים – אולי מעט לפני כן, רב סעדיה גאון עסק בזה מעט, ומעט אחריו למד זאת עוד קצת, אבל בעיקר רבי יונה אבן ג׳נאח. לרב סעדיה גאון עדיין לא היה כל המבנה של הדקדוק, אלא מעט. רבי יונה אבן ג׳נאח העתיק – הוא למד כיצד הערבים משתמשים בזה בערבית, והעביר זאת ללשון העברית כדי להסביר כיצד השפה פועלת.
הדקדוק כמדע לקביעת “פשט” לעומת “מדרש”
וזו הייתה הפעם הראשונה. היה לי פעם שיעור בביתי מאת יהודי אחד, אלנתן, אתה זוכר? הוא היה בלייקווד, אולי הוא היה גם כאן? איני זוכר. אלנתן חיים, הוא חסיד גדול כל כך של אבן ג׳נאח, והוא בא לשם לדבר בשבחו. זה היה שבוע אחרי שבעה באוקטובר, והוא הסביר שם – ואגב, אני אומר זאת כדי שנבין דבר חשוב לגבי רש״י.
הוא הסביר שזו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שהיה מדע לדעת מהו פשט בחומש ומה אינו פשט בחומש. אני חושב שאי אפשר להפריז בחשיבות העובדה שהתנאים והאמוראים לא ידעו זאת. כלומר, אולי אסור לומר זאת בבורו פארק, שיזרקו עליך עגבניות? זו עובדה שהם לא ידעו זאת.
לא, אנשים אומרים: המדרש – ישנה כל המחלוקת הידועה בין הפשטנים לבין המדרשים. כן, רש״י בא ואומר פשט, ואחר כך אנו אומרים – כן, לפעמים באים אנשים בני זמננו ואומרים: אבל את המדרש אפשר ליישב. העובדה היא שהמדרש – האנשים שחיברו את המדרש לא ידעו את הכללים הבסיסיים של אופן פעולת לשון הקודש, את הדקדוק.
וראה ברש״י… לא, אין צורך כלל. כדי לדבר שפה אין צורך כלל לדעת דקדוק. גם לא. כדי לדעת באמת – רוב האנשים אינם יודעים. זה מדע. אפשר לבסס אותו. איני אומר שכדי לדבר שפה באמת – אפשר לדבר אידיש, אפשר… גם לא. לא, מתרגלים לאופן שבו הדבר פועל. אין צורך לדעת את הכללים. אבל כשמגיעים לפרש את המקרא, רוב האנשים – זה הפוך. ייתכן שזה מזיק, זה לא נוגע.
כשמגיעים לפרש את הפסוק, יש פירושים שונים בפסוק, ובכן, כיצד אפשר לדעת איזה פירוש טוב? כל אחד יכול לומר פשט. ובכן, הדרך הראשונה שהתגלתה שבאמת אפשר לדעת, אפשר להוכיח איזה פשט טוב, היא על פי הדקדוק. ראה, רש״י – עכשיו רש״י, כל אחד סובר שרש״י הוא… כביכול כמו רש״י, כן. כביכול כל ה… מוכרח שהיה שם מדע כללי. השפה קודמת תמיד לדקדוק.
חכמת הדקדוק, תרגום ספרי החכמה, וחשיבות המוסר
חכמת הדקדוק כמדע בלימוד התורה
מגיד שיעור: כשמגיעים לפרש את הפסוק, יש פירושים שונים בפסוק. אם כן, כיצד אפשר לדעת איזה פשט טוב? כל אחד יכול לומר פשט.
ובכן, הדרך הראשונה שהתגלתה שבאמת אפשר לדעת, אפשר להוכיח איזה פשט טוב, היא על פי הדקדוק. אחד כמו רש״י – עכשיו רש״י, כל אחד סובר שרש״י הוא מדקדק. רש״י, רואים? האם אפשר להסתדר בלי רש״י? מוכרח שהיה בזה מדע.
שיח ודיון: מה קדם – השפה או הדקדוק?
תלמיד א׳: אי אפשר לומר… שפה, השפות קודמות לדקדוק. הדקדוק הוא תיאוריה של השפה, נכון?
מגיד שיעור: כן. ודאי.
תלמיד א׳: הדקדוק מנסה לומר שהשפה יצאה מתוך הדקדוק.
מגיד שיעור: לא, לא, לא. למה אתה מתכוון? אף אחד לא המציא שפה על ידי שעשה תחילה דקדוק ואחר כך עשה שפה.
תלמיד א׳: לא, אבל היא נכתבה, השפה נכתבה באופן מסוים. מי איחד? תמיד אפשר לומר – אגב, הדקדוק הוא תמיד לאו דווקא. תמיד יכול מישהו לומר שכאן הפשט שונה, יוצא מן הכלל.
מגיד שיעור: אבל לכל הפחות, אם מניחים שיש כללים. לא אלפים, נו. הרבה.
תלמיד א׳: נניח, אבל בעצם הדברים, הדקדוק אינו בא לומר שהאדם שעשה את השפה הזאת היו לו…
מגיד שיעור: אני רק מספר, לא, לא. ראשית, בני אדם אינם עושים שפה. אולם, בסדר. זה שיח אחר. לא, לא, הדקדוק הוא גילוי הכללים השולטים בשפה. על הכלל, אני חושב שבתשעים ושמונה אחוז.
תלמיד ב׳: אתה יודע למה יש כללים? יש, כי הרי אתה רואה שזה מתאים, עכשיו. אהה. מוכרח שמי שעשה את זה היה לו… שניהם… חכמה מאת ה׳.
מגיד שיעור: לא עושים שפה.
תלמיד ב׳: לא, לא עושים, היא בנויה, היא בנויה כך. זה לא במקרה שזה מתאים ש…
מגיד שיעור: לא, זה באופן אינטואיטיבי, בסדר, עכשיו זה… הקשיבו, הקשיבו, זו חקירה פילוסופית, איני נכנס לזה כאן, אני רוצה כאן לספר. אני מספר – זו שאלה רצינית מאוד, זה מה שאתה מדבר עליו, אבל בפשטות, הדקדוק הוא… אף אחד אינו סובר שהדקדוק קודם לשפה. אבל זה עדיין אומר שהשפה יכולה לפעול. כמו הטבע, זה כמעט כמו חוקי הטבע. הטבע, מי שזה לא יהיה – לשיטתנו הקדוש ברוך הוא, הבורא, איני יודע. בסדר, אם אתה רוצה שהקדוש ברוך הוא עשה תחילה את חוקי הדקדוק ואחר כך את השפה, בסדר. לא משנה.
תלמיד א׳: בדור הפלגה היה צריך להיות כתוב מעשה עם דקדוק, בסדר.
תלמיד ב׳: כן, זה כך. זה כל הסיפור של דור הפלגה.
תלמיד א׳: לא כתוב שבאו לעשות דקדוקים חדשים.
מגיד שיעור: איני יודע. בסדר.
תלמיד ב׳: לא, זה היה מבוסס על דקדוק.
גישתו של רש״י לדקדוק לעומת המדרשים
מגיד שיעור: אין לי זמן, רבותי. אין הבדל, אני רק מספר עכשיו. וכללים מסוימים כולם יודעים, אבל אני מדבר על האופן שבו בונים מילה – שיש את השורש, ומוסיפים וי״ו, בי״ת, הדברים הללו – כל אחד יכול לראות שיש דבר כזה. אבל יש כללים מסוימים שאין יודעים אותם.
ואתם תבחינו – מה שאני רוצה להדגיש לכם עכשיו הוא רק הנושא של רש״י, משום שהרבה אנשים באים ואומרים: “אה, רש״י אומר מדרשים”. תבחינו, אחת הפעמים החזקות ביותר שבהן רש״י מתווכח עם מדרשים היא כאשר הוא יכול להוכיח מן הדקדוק שאין המילה יכולה להתפרש כך.
אם כן, היה צריך להיות כתוב שם “ותשבע” ולא “וישבע”, דברים מעין אלה, שאינם נלמדים בחדר. וזה למעשה המדע שרש״י התרשם ממנו מאוד. רש״י ניסה ככל שיכול, הוא למד מ״מחברת מנחם”, לא היו לו אפילו כל הספרים, אבל ככל שהיו לו מספרי הדקדוק. ויש בזה דברים שלמים, משום שעדיין לא היה אפילו – רש״י אפילו לא ידע לגמרי את נושא השורשים ואופן פעולתם [שיטת השורשים התלת-אותיים של ר׳ יהודה חיוג׳].
על כל פנים, מעט הוא ידע, וזה היה המדע שאפשר להוכיח באמצעותו. אפשר לומר: על פי חוקי הלשון לא ייתכן שזה הפשט. המדרש יכול לומר זאת מהיום ועד מחר, אבל אין זה יכול להיות הפירוש, משום שהמילה הייתה צריכה להיכתב אחרת אילו רצו לומר זאת.
אם כן, זו הפעם הראשונה שהיה לבני אדם משהו כמו רעיון של מדע. יש מדע? מדע הוא דבר שאי אפשר לומר בו כרצונך, ש״שבעים פנים לתורה”. יש הלכות, יש מנהגים, כללים. אה, זה חשוב מאוד. נעשים כללים, ואפשר לעשות זאת.
וזה, רק כדי להבהיר היטב, כל חכמת הלשון הזאת היא דבר שהיהודים לקחו בדיוק כך מן הערבים. מחכמי הישמעאלים. הדקדוק.
—
היחס לחכמות אומות העולם (“קבל האמת ממי שאמרו”)
⟦#2⟧ מגיד שיעור: זהו – החסידים שמתנגדים לדקדוק, הם עוד יודעים מצד ההשקפה מדוע הם מתנגדים לדקדוק, אתה מבין?
תלמיד: חב״ד שמתנגדים ל… כן, זה הפוך. המשכילים אינם יודעים מדוע נתפסו לזה.
מגיד שיעור: ובכן, המשכילים – מאותה סיבה, משום שזה מדע, יש כאן איזו סדרה של עובדות, אפשר…
לא, אבל הוא אומר לכאורה: אנו מסתכלים על רש״י כעל אדם ירא שמים, שלא הניח לעצמו [להיות מושפע מחכמות חיצוניות]. שטויות! כל חכמה וחכמה שרש״י הכיר – לא רק שהניח לעצמו, הוא היה משוכנע כל כך, שהעז להתווכח עם כולם, עם כל המסורה, בשם הדקדוק. והוא לא ידע את כל הדקדוק.
למשל, ר׳ הירש [ר׳ שמשון רפאל הירש], שאומר: “אוי, אני אלך רק עם פסוק”, וכל תורתו בנויה על דקדוק – זה פורים באמצע השבוע, אתה מבין? לא היה מותר לו לומר שום תורה הבנויה על שורשים! לא כתוב בתורה, לא כתוב בחז״ל שיש שורשים. מנין ידעת זאת? מה, אתה ערבי?
תלמיד: דונש ומנחם [דונש בן לברט ומנחם בן סרוק].
מגיד שיעור: כמובן. אה כן, הם עשו זאת. הם היו תלמידים של הערבים.
תלמיד: גם הרבה דברים שהוא משתמש בהם, מדעים שמשתמשים בהם, דברים מודרניים.
מגיד שיעור: כמובן, כמובן. דברים מודרניים, ניחא, אבל אפילו בדברים מימי הביניים שהוא אינו קולט כלל שהם דבר ערבי במאה אחוז.
ובכן, מדוע זה כך, מהי הבעיה, מה זה? זה אמת! אם זה אמת, הרי זה אמת. בוקר טוב! זה מה שאמר הרמב״ם לגבי הפילוסופיה: אם זה אמת, הרי זה אמת, כן? [שמונה פרקים, הקדמה: “שמע האמת ממי שאמרו”].
הדקדוק כ״גילוי מילתא בעלמא”
⟦#3⟧ אם כן, זהו – כמובן, מכך שהאמוראים לא ידעו דקדוק אין לומר שהחומש לא ידע דקדוק, ואין לומר אפילו שהם לא דיברו על פי חוקי הדקדוק. בדומה, אתה מבין? משום שאדם יכול לדבר – הוא מדבר על פי רוב לפי הדקדוק אפילו כשאינו יודע שהוא הולך לפי הדקדוק, נכון? זה מראה לך – אתה מבין מה שאני אומר?
כאן יש קושיא, אנשים שואלים: נו, למה באמת? כיצד אפשר ללכת עם הערבים? התירוץ הוא משום שזה גילוי מילתא בעלמא, כן? הדקדוק לא הומצא, אלא התגלה. הוא גילה שהחומש פועל לפי הכללים הללו. נו? ומה אני רוצה לעשות? אלך בדרך אחרת משום שמישהו, משום שהוא סיפר לי זאת? אני מבין זאת בעצמי.
נכון? כל אחד מבין שדבר שהוא אמת הוא אמת, אין הבדל. אם זה מה שאומרים על דברים אחרים, שיבינו שזו אמת. זו בעיה אחרת.
—
המפעל ההיסטורי של תרגום ספרי החכמה (רבינו משולם מלוניל ויהודה אבן תיבון)
מגיד שיעור: בסדר, כאן הוא אומר [יהודה אבן תיבון בהקדמתו ל״חובת הלבבות”]: “חכמת הלשון”. אם כן, זה היה אחד הספרים הראשונים שעבדו קשה להעתיק [לתרגם] – ספרי הדקדוק, של אבן ג׳נאח [ר׳ יונה אבן ג׳נאח] ושל – כפי שאתה אומר – דונש, כל האנשים הללו. חלק, חלק גדול מהם היו בערבית, והיה צורך להעתיקם.
⟦#4⟧ ו״חכמת האמונה”, כן? חכמת האמונה פירושה כמו “אמונות ודעות”, אחד הספרים הראשונים שתורגמו. כבר תרגמו אותו לפני כן; אצל חסידי אשכנז תרגמו את “אמונות ודעות”, גם כן מאותה סיבה – משום שרצו לדעת את הבורא, והוא היה הראשון שהסביר זאת.
“וספרי המליצות”, כן, מליצות פירושן רטוריקה [לשון נאה], כגון שתכתוב יפה, וכמו הספר של האבן עזרא ואחרים שכתבו ספרים. לא, מליצה אין פירושה דקדוק, מליצה פירושה רטוריקה.
תלמיד: לא דקדוק אלא ספרות?
מגיד שיעור: ספרות.
תלמיד: מי? “בן החכם הישיש רבי יעקב”…
מגיד שיעור: רבינו משולם, ר׳ משולם מלוניל.
תלמיד: ר׳ משולם? הוא כותב ר׳ משולם בן ר׳ יעקב. הוא הכיר אותו.
מגיד שיעור: חפש כאן, ר׳ משולם, רבינו משולם מלוניל. רבינו משולם בן רבינו יעקב.
בקיצור, “ספרי מליצה וחיבורי המוסר”, כן? ספרי מוסר, “ומשלי החכמים”, כמו הספר “בן המלך והנזיר”, שהוא ספר בודהיסטי שתורגם. ר׳ אברהם בן חסדאי תרגם אותו, כמו משלים [מעשיות], כן? ספרות.
בקיצור, נו, הוא [רבינו משולם] קנה את כל הדברים הללו, ו״הבין דבר מתוך דבר”, ולא רק זאת הוא אומר – הוא גם כתב בעצמו: “הוליד ילדים”, הוא עצמו כתב “משנה חכמות ועניני המדות, לפתוח שערים בדרכי היראה והמוסר, הגיע בהם חשקנו ויישר מעקשי דרכנו” [הוא חיבר חיבורים בחכמות ובעניני מדות, לפתוח שערים בדרכי היראה והמוסר, ובכך הגיע חשקנו ויישר את עקמומיות דרכינו]. הוא היה שקוע מאוד בזה, הוא היה מרוצה מאוד מכך.
סיפור תרגום “חובת הלבבות”
⟦#5⟧ ולכל זה עכשיו, כאשר שמע שיש רבינו בחיי הדיין, שכתב ספר “חובת הלבבות” על עניני היחוד, כן? השער הראשון עוסק בעניני היחוד – רצה מאוד לדעת זאת. מיד בא, וציווה עליי להסביר לו זאת, ראשית כול: “ציווני לתרגם לו עניניו ולשונות דבריו”. כלומר, אני חושב שכך ראיתי שמפרשים, שלדעתי פירושו שאמר: “בוא הנה, למד איתי את הספר הזה”. בעל פה – צריך ללמוד את הספר ולומר את הפירוש, שיסביר את הנושא הכתוב שם.
והוא שמע, “כאשר שמע”, הוא שמע – למדתי איתו בחברותא. ר׳ יהודה אבן תיבון היה מתרגם, אברך צעיר. ר׳ משולם היה ראש ישיבה גדול וזקן, הוא היה ראש הישיבה שם; אני חושב שהוא היה גם עשיר, כך נראה לי, הוא החזיק ישיבה, הוא היה ראש הישיבה הזקן. והוא שמע שיש כאן ספר, אתה מבין? הוא שמע שיש ספר של רבינו בחיי הדיין, שמסביר עניני יחוד. וכאן יש איזה יהודי, אברך צעיר, שאומר שהוא יודע, שהוא מבין ערבית. קרא לו, וישב איתו בחברותא: “נו, אם כן, מה כתוב שם?”
וכאשר ראה שזה ספר טוב כל כך, ציווה להעתיקו, ושילם עבור – אני חושב ששילם עבור זה – ואמר לו שיעשה את השער הראשון.
וכאן הוא אומר, מתחיל לומר שלא רצה, משום שזה קשה מאוד, וכבר ניסו: “פייסו אותי קצת הנדיבים מאוהבינו”, כן, ניסו לפייס אותו בממון שיעשה זאת, והוא לא נעתר. הוא נכנס כאן בשאר ההקדמה: “מפני קוצר ידי… ועוצם הענין הזה” [מפני מיעוט יכולתי… וגודל הענין הזה].
תלמיד: כן, מה?
מגיד שיעור: לא, הוא אומר שמשום ש – משום שתרגום הוא קשה מאוד, משום שצריך לדעת את שתי השפות. הוא נכנס – כל שאר ההקדמה מסבירה מדוע תרגום הוא מלאכה קשה מאוד, נכון? מאבדים דברים מסוימים, והוא אומר – הוא מבקר מתרגמים אחרים שתרגמו, ואין מבינים אותם.
אם כן, בקיצור, ולמעשה הוא כן עשה זאת, והוא אומר – במחילה, שאר ההקדמה עוסקת בזה, אם כן אי אפשר ללמוד את שאר ההקדמה, אבל זה מה שיש בה. אבל גם בנו, ר׳ שמואל אבן תיבון, בהקדמת “מורה נבוכים” שהעתיק, הוא אומר שזה אכן קשה מאוד, אבל הרי ידוע ש״עת לעשות לה'”, וצריך לנסות.
—
חשיבות “חכמת המוסר” במפעל הלימוד של הקדמונים
⟦#6⟧ מגיד שיעור: אם כן, זה הסיפור של זה, וכאן… הא?
תלמיד: רבותי, אה, איך זה מסתדר עם הבחירה?
מגיד שיעור: אם כן, עוד דבר אחד, עוד דבר אחד. לא אכפת לי, אני כאן עד תשע וחצי, יש עוד קצת זמן.
אז הסיפור הוא כך. אז מה הבאתי לכם כאן? אני רוצה להראות, כי בפעם הקודמת אמרתי את השיעור, ודיברו על הנושא הזה, ור׳ ישעיה ואחרים אמרו אולי שלא הוכחתי שהם החזיקו שמוסר וענייני מידות חשובים בדיוק כמו פילוסופיה, כמו הבנת יסודות התיאולוגיה, חכמת האמונה.
כאן אתה רואה בבירור בספר הזה מה? הם חיפשו את זה רק עכשיו אצל האב. נכון, כמו שהוא אומר: יש לי את זה עוד מחובת הלבבות, שער היחוד. אחר כך הוא אומר שתפסו שצריך כאן גם את זה [את שאר השערים של הספר], גם חכמת המוסר, תורת המידות. כן.
וכאן אני אומר, אתה רואה בשורות המעטות האלה: קודם כל אתה רואה מיד שהוא מכניס את זה באופן כללי לקטגוריה של כל ספרי החכמות. יש כל מיני סוגי חכמות שהם רצו, הם רצו לדעת, לא רק חכמת התורה.
למה? כי הם החזיקו שחכמי התלמוד, כך הם החזיקו, כן? התנאים והאמוראים עסקו גם בכל החכמות. למשל, רואים שהם כתבו את “פרקי אבות”. מסכת שלמה שאינה עוסקת כלל בהלכה, אלא במוסר ובמידות טובות וכן הלאה, ו״פרקי דרך ארץ” ומדרשים אחרים שעוסקים בדברים מסוג זה.
אצלם היה חסר החלק הזה של התורה, כי הרי לא היה כלום, והם התכוונו לזה, ממילא רצו להעתיק מן הגאונים, מאלה שכתבו בערבית. אז מתברר בבירור רב שהנושא של, כתוב כאן במפורש, הנושא של חכמת המוסר וכל הדברים האלה היה חלק מהמפעל של הלימוד, זה לא דבר צדדי.
ויש לי עוד ראיה שאין לי כאן, אין לי את הגרסה האחרונה שהכנתי. רציתי להשלים גרסה של ההקדמה שהוא [ר׳ שמואל אבן תבון] כתב כאן על “שמונה פרקים”, ואספר לכם קצת היסטוריה על זה, באמת. סתם שתדעו על מה אני הולך לדבר, אחר כך אדבר על פוליטיקה.
הקדמת ר׳ שמואל אבן תבון לשמונה פרקים ושני סוגי השלמות
ראיה מתהליך התפתחותה של הקדמת ר׳ שמואל אבן תבון
מגיד שיעור: זה לא דבר צדדי.
ויש לי עוד ראיה, שאין לי את הגרסה האחרונה שהכנתי. התחלתי להכין גרסה של ההקדמה שהוא כתב כאן על שמונה פרקים, ואספר לכם קצת היסטוריה על העובדה הזאת, סתם אני רוצה לדעת על מה אני הולך לדבר, ואם אני הולך לדבר עוד על פוליטיקה.
אבל בהקדמה למדנו שר׳ שמואל אבן תבון כתב הקדמה לתרגומו לשמונה פרקים, וכתוב שם דבר דומה. אז תפסתי כך, התחלתי לחפש בכתבי היד ובמקורות היכן זה כתוב. זה לא נדפס כראוי. היום אנשים עושים תרגומים משלהם, כך שההקדמה הזאת מעולם לא נדפסה כתיקונה.
דרך הכתיבה של ר׳ שמואל אבן תבון וכתבי היד השונים
⟦#2⟧ למה? כי ר׳ שמואל אבן תבון היה יהודי טוב, ומנהגו היה כך: מסבירים שבעצם, לכל ספר שכתב יש שבע עשרה גרסאות שונות. ולא, על פי רוב זה לא בגלל שיש טעויות שנכנסו מאוחר יותר, אלא שהוא עצמו היה מעתיק שוב ושוב, מתקן שוב ושוב. אפילו מורה נבוכים, ידוע בבירור שהוא תרגם אותו, ואחר כך הוא כותב לפעמים שורה, בסוף הוא כותב שורה כדי לתקן את שלוש המילים שטעה בהן. אז הוא המשיך לתקן את כתביו, ולכל דבר יש כמה מהדורות. כמו שעשה ר׳ חיים ויטאל. כך כל כותב רציני, את זה צריך לעשות.
פעמים שלא הייתה גרסה מפורסמת, הוא היה צריך… מישהו כבר העתיק, ונשארה כבר הישנה. אפשר למצוא, הסתכלתי ב… ביקשתי מכלתי שתבדוק בשבילי, וגם אני בדקתי בכל הספריות שברשת. נמצאו בערך כמאה כתבי יד שונים. פרקי אבות כבר פופולרי מאוד. הוא נמצא הרבה במחזורים, יש הרבה כתוב ולא מודפס, התרגום של פרקי אבות ושל שמונה פרקים הועתק פעמים רבות מאוד, משום מה הוא פופולרי. אולי מאה, הסתכלתי באתר, יש יותר. בערך מאה כתבי יד שונים.
ומתוך מאה כתבי היד יש שלושה או ארבעה שונים, לא שונים לגמרי, אבל כמו גרסאות אחרות. אפשר לראות שאלה לא טעויות, אלא גרסאות אחרות. זה הועתק פעם אחת, ושוב, ובפעם שלישית, הוסיף, הוריד, וכן הלאה. ונראה לי שיש כמו גרסה בסיסית. בגרסה הבסיסית כתוב סתם שיש כאן פרקי אבות, הרמב״ם תרגם אותו, וחכמי לוניל, כך זה מסתיים: “חכמי לוניל עיר מולדתי ביקשו ממני להעתיקו כמו שביקשו ממני על מורה נבוכים, ועשיתי להם”.
ההתפתחות במהדורות המאוחרות
⟦#3⟧ ומאוחר יותר הוא מתחיל להוסיף יותר ויותר באמצע הסיפור: למה באמת ספר שמונה פרקים כל כך חשוב? מה חשיבותו? הוא בנה על הרמב״ם ובנה על חידושיו שלו, שבהם הוא מתווכח קצת עם הרמב״ם, פשט בפסוקים. הוא מנסה להסביר למה זה חשוב לו ולמה זה היה חשוב לרמב״ם.
אז אתה רואה בבירור רב שיש כאן התקדמות מסוימת, מבין? אני מנסה להראות את זה מההיסטוריה, שזה ממש מעשה שהיה כך היה. קודם הוא אמר: נו, הרמב״ם כתב פירוש על פרקי אבות, מסתמא זה יפה. אשלח ספר מורה נבוכים, תעשה לי טובה, הבא לי את הפירוש. מאוחר יותר הוא המשיך ללמוד וללמוד, כל הזמן הוא לומד מורה נבוכים, הוא לומד את שמונה פרקים, והתחיל לתפוס ששני הדברים קשורים באופן נורא, ולא סתם עוד איזה ספר של הרמב״ם, כמו שכתוב בהקדמה הראשונה: נו, לרמב״ם יש פירוש המשנה, בואו נעתיק אותו. הוא מנסה להסביר את זה בבירור, אתה רואה בבירור שזו גרסה שנייה, זו מהדורה שנייה, יש אפילו מהדורה שלישית שבה הוא נכנס לזה לעומק. הוא מנסה להסביר למה שמונה פרקים חשוב אפילו לגבי הנושא של מורה נבוכים, מובן?
וזה הדבר שהתחלנו לדבר עליו בפעם הקודמת, וכאן זה דבר חשוב מאוד.
—
שני סוגי השלמות לפי הרמב״ם
⟦#4⟧ אז למדנו, למה זה חשוב? במה עוסק פרקי אבות? לפי, לכל הפחות לפי ר׳ שמואל אבן תבון, וגם לפי הרמב״ם, פרקי אבות עוסק במידות טובות ובמידות רעות, כן? המידות הטובות שצריך כן לעשות, והמידות הרעות שאסור שיהיו לאדם.
אילו מידות טובות? על פי רוב. פרקי אבות הוא עוד… אולי גם דברים אחרים, אבל על פי רוב. אילו מידות טובות? איזה סוג של מידות טובות? הרמב״ם אמר לנו לשון כזו. זה יסוד חשוב מאוד להבנת כל מה שהרמב״ם אומר בנושא הזה. זה בנוי על אריסטו כמובן, אותה לשון של אריסטו, אבל הרמב״ם אומר כך: לאדם יש שני סוגי מעלות, ולפעמים, יותר מזה, הוא קורא להם שני סוגי שלמות. שני סוגי שלמות, שני סוגי טוב שיש באדם, כאילו שתי דרגות.
1. מעלת המידות: הראשונה נקראת אצלנו מעלת המידות. “מידות” היא מילה משונה, לא מילה כל כך טובה, אבל מעלות, באנגלית — רואים, הלשון כאן גרועה מאוד, אומרים “מידות” ואף אחד לא יודע מה פירוש מידות. באנגלית אפשר לומר תכונות אופי, נכון? איך אנשים הם, איך הם מתנהגים.
2. מעלות שכליות: והשנייה היא מעלות שכליות, שלמות שכלית, ידיעות וחכמה ושכל.
אלה שני סוגי המעלות שיש באדם. אפשר לחלק את זה בהרבה מאוד דרכים, אבל אלה שני סוגי המעלות שישנם.
עכשיו, פרקי אבות אינו עוסק על פי רוב במעלות שכליות; בזה עוסק מורה נבוכים, נאמר על פי רוב. כלומר, שלמות הידיעה, שזה מורה נבוכים: לדעת את מעשה בראשית ומעשה מרכבה. אבל פרקי אבות עוסק במעלות המידות. נכון? יש אפילו דרגה נמוכה יותר שהיא הלכה, שעוסקת בפעולות, במה שהוא הרגל כיצד לקנות מידות טובות, נכון? מסכים?
תלמיד: כן.
מגיד שיעור: אבל כל הקשר, היסודות הבסיסיים של שלושת הדברים האלה, כבר דיברנו עליהם כאן פעמים רבות. אבל זה הנושא של פרקי אבות, ואת הדבר החשוב צריך להתבונן בו הרבה.
הקשר בין המידות לנבואה
⟦#5⟧ הרמב״ם אומר לנו, כמו שהרמב״ם אומר בהקדמתו, ור׳ שמואל אבן תבון מביא את זה כאן מתוך פסוקים שהרמב״ם מפרש במורה נבוכים על סמך זה. אז הקדמת ר׳ שמואל אבן תבון באה בעצם לחבר בין הרעיונות שהרמב״ם אומר בהקדמתו לבין הרעיונות שהרמב״ם מסביר במורה נבוכים בהרחבה יותר על אותו רעיון.
והרעיון הוא, כמו שהרמב״ם אומר, מי שרוצה להיות חסיד צריך לקיים פרקי אבות [רמז לגמרא בבא קמא ל ע״א: מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דאבות], ומהיות חסיד נעשים מה? נביא. נביא הוא תכלית השלמות האנושית. נביא הוא מי שיש לו שלמות שכלית, לא רק שלמות המידות ושלמות גופנית, יש עוד שלמויות קטנות יותר שהוא צריך שיהיו לו, אבל יש לו אפילו שלמות שכלית. הוא יודע את כל האמת. זה השיא, התכלית, האדם שבפסגה; כך נקרא נביא. כדי להיות נביא צריך שיהיו מידות טובות, כמו שכתוב “אין הנבואה שורה וכו'”. זה הנושא של פרקי אבות.
—
הטעות בהבנת “שלמות שכלית”
⟦#6⟧ ובכן, בעולם בזמננו, כולל למשל הרב הירש שמתווכח עם הרמב״ם בנקודה הזאת ובמחילה לא הבין כלום, אנשים מבולבלים מאוד לגבי המצב הזה, לגבי הנקודה הזאת: איך זה מתחבר, מה הפשט שיש שלמות המידות — מה שזה לא יהיה, דיברנו אם זה מתכוון באופן כללי לעניין המדיני שבין אדם לחברו, או אם זה מתכוון באופן פרטי לאדם בינו לבין עצמו, שיש לו שלמות המידות — מה זה בכלל קשור לנושא של שלמות שכלית?
לאנשים נראה, מכמה וכמה סיבות, ששלמות שכלית היא איזה דבר מיותר; הם חושבים שזה אומר לשבת בספרייה ולהעתיק את האנציקלופדיה לתוך הראש שלך. מה שנוירולינק תוכל בקרוב לעשות, וזו השלמות השכלית. אולי זה דבר חשוב…
יש דרך להעתיק את ויקיפדיה לתוך הראש שלך, שנייה אחר כך, בתחושה, באצבעות, לא ידעת? זה כלום. אפילו נניח שאפשר להעתיק את זה לתוך הראש שלך, זה מה שאנשים חושבים שהיא שלמות שכלית.
ומכיוון שכך הם מבינים שלמות שכלית, קשה מאוד או בלתי אפשרי להבין מה זה בכלל קשור לכל העניין; למה צריך לשם כך שלמות המידות?
—
הסתירה סביב “ד׳ אמות של הלכה” ותכלית האדם
ושנית, וחשוב יותר, דבר חשוב עוד יותר שצריך להבין כדי לומר: קשה מאוד לאנשים להבין איך בכלל אפשר לומר דבר כזה ש״אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה”. כאן אני מדבר על הבחורים. כל אחד יודע, למה ברא הקב״ה את העולם? למה יש מקום תורה שיהודים ילמדו בישיבה? נכון? כל אחד יודע. כתוב בגמרא.
אבל קשה מאוד להסביר את זה. זה כל כך קשה להסביר, שהאנשים שאומרים את זה לא מאמינים בזה, ולכן הם לא מבינים מה זה אומר, ולכן הם מבולבלים לגמרי, והם לא יכולים לעשות את שניהם. יש כאן סתירה. את איזה שניים?
האנשים שאומרים את האמת. יש שני סוגי אנשים, זה מצחיק מאוד, עצוב מאוד, אעשה תשובה גם על פליטת הפה הזאת. יש סוג כזה של אנשים שהם מאמינים במאמר חז״ל “אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה”, והרמב״ם הקדוש הסביר לנו שזה לא יכול להתכוון להלכות ארבעה שומרים, כי זה לא מה שהקב״ה רוצה, זה לא ייתכן. צריך להיות שוטה כדי לחשוב את זה; הכוונה לידיעת השם. זה פירוש ד׳ אמות של הלכה.
מה פירוש מה שהקב״ה רוצה? אני רק אומר לכם מבחינת הטקסט איך הרמב״ם מסביר מה זה אומר. שמישהו אומר: לא, לא ייתכן שזו התכלית. “אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו” פירושו התכלית שיעסקו בה, שתכלית העולם היא שיהודים ישבו וילמדו; זה לא יכול להתכוון שיהודים ידעו משנה ברורה בעל פה. זה לא יכול להתכוון לזה. הרמב״ם אומר: מי שחושב שזו הכוונה? במחילה הוא חולה נפש, אני לא יודע מה זה. אם הוא לא אומר את זה, אני אומר, בסדר? בסדר, אבל תגיד לי למה הוא אומר את זה. כך לימד אותי רבי שלי. הוא יגיד לי… הוא בוודאי אומר את זה בערך. כן, כן, זה אותו דבר. רבי שלי בוודאי, בוודאי. רגע, רגע, רגע, למה, יכולתי להתקשר אליו לנסות לדבר. אני רוצה לנסות להסביר את זה… את הנקודה הזאת אני רוצה לנסות להסביר, ואין לי כל כך הרבה זמן לנסות לדבר קצת.
תכלית האדם והמסקנה המוטעית
אז זו ידיעה. אז עכשיו, יש אנשים שאומרים את זה, ואני חושב שהם אפילו לא מבינים מה זה אומר, ולכן הם לא יכולים להבין — כי הרי צריך להבין כאן דבר חשוב מאוד — הם לא יכולים להבין איך זה גורם שהכול סובב סביב זה. זו הרי הבעיה.
אנשים לומדים, כמו שראיתי, דיברנו על זה בפעם הקודמת, אנשים לומדים את הרמב״ם שאומר את זה, והוא אומר את זה אלף פעמים, לא פעם אחת, לא פעמיים, אולי אלף. טוב, אלף זו גוזמא? שלושים וחמש. אם זה פחות משלושים וחמש, לא קראתי מספיק ברמב״ם. לפחות שלושים וחמש פעמים כתוב ברמב״ם שהתכלית של כל העניין היא, של האדם. הוא לא אומר על זה למה הקב״ה ברא את העולם; כדי לומר את זה צריך להיות יומרני מאוד, לך תדע מה הקב״ה רוצה. אבל תכלית האדם, בסדר? האדם, מטרת האדם, הייעוד הסופי של האדם, הוא לעסוק בידיעות, לדעת את הקב״ה, לדעת מן האמת כמה שהוא יכול. התוספת חשובה מאוד, כי לא הכול אפשר: “כפי יכולת האדם”. בסדר.
עכשיו, אנשים קוראים את זה, והם אומרים — כך ראיתי אנשים כותבים, אני חושב על האדם הזה, למה הוא כותב דבר כזה? מה קורה? איך מגיעים לדבר מצחיק כזה? — “אה, אז זה אומר שלא צריך לעשות מצוות. זה אומר שלא צריך ללכת לעבודה. זה אומר שלא צריך לעסוק במצוות עזרת ישראל מיד צר. כלומר, הדבר החשוב ביותר הוא ללמוד.”
שלום, אתה יכול כך… אתה רוצה ללכת כך לירחמיאל׳ס? לא בדיוק… מה זה עוזר?
המושג האמיתי של “תכלית” וסדר החיים
דחיית המסקנה המוטעית לגבי שיטת הרמב״ם
ההנחה המוטעית והקושיות הנובעות ממנה
מגיד שיעור: לאן הגיעו, מה קורה? איך הוא הגיע לדבר מופרך כזה? “אה, אז זה אומר שלא צריך לעשות מצוות. זה אומר שלא צריך ללכת לעבודה. זה אומר שלא צריך לעסוק במצוות עזרת ישראל מיד צר. כלומר, הדבר החשוב ביותר הוא ללמוד.” שלום, אתה יכול לומר לי איך הגעת לחילוק הזה? רק זה, כי מחזיקים בזה.
רגע אחד, אתה כבר עומד בדרך מסוימת, נכון? כשאומרים את זה, כבר עומדים בדרך מסוימת, כן. אז, אתה יכול בכל זאת לומר איך מהמשפט הזה הגיעו למשפט ההוא? רואים שזו טעות גמורה מעיקרא. זה ממש כאילו אני לא מבין משהו, משהו השתבש, שתתרגם את המשפט הזה למשפט ההוא.
ושואל הוא קושיה: מה פירוש? כתוב אפילו, יש מי שאומר בפרקי אבות: “לא המדרש עיקר אלא המעשה”. בסדר, הרי יש משניות הפוכות, מה שתרצה. אבל מה פירוש, איך אתה יכול לומר דבר כזה? ואיך ייתכן שמי שאינו תלמיד חכם — נשים וקטנים — אין להם תכלית החיים?
הרמב״ם אינו אומר זאת בשום מקום
ואני לא מבין, את זה הוא אמר? מישהו הרי פעם אמר את זה? כתוב באחד מששים וחמשת המקומות שבהם הרמב״ם מדבר על זה — הוא אמר שממילא המסקנה היא שלא יעשו מצוות, לא יעשו תיקון העולם, לא יעשו ישוב העולם, יעשו רק את זה? כתוב את זה פעם אחת? אפילו לא פעם אחת.
אפילו לא כתוב שזה העיקר, כתוב שזו התכלית. אפילו לא פעם אחת זה כתוב. אני אומר לכם עובדה: אם רוצים לדייק בלשונות, אני מאתגר אותו למצוא לשון אחת שבה זה כתוב. אפילו לא פעם אחת זה כתוב.
תלמיד 1: שזו התכלית?
מגיד שיעור: אה, לא, לא! אז זהו התכלית, ולכן אין כאן שום “צריך לא”, או “אסור”, או “אין צורך”, שעדיף לא ללכת לעבוד. אפילו פעם אחת זה לא כתוב. אפילו פעם אחת, אפילו פעם אחת זה לא כתוב. מלבד זה, אתה עוד תגיע לקושיות על הרמב״ם – זה לא כתוב אפילו פעם אחת!
—
בירור המושג “תכלית” (משמעות בחיים)
הטעות בהבנת “משמעות” כרגש
זה יכול להיות – לא! לא, לא, תקשיב טוב. יש כאן חוסר הבנה בפירוש המילה “תכלית”. ובגלל חוסר ההבנה הזה, בדיוק, בגלל חוסר ההבנה הזה מתחילה כל הבעיה. בסדר?
בואו נעשה כך, אני אנסה, אני רוצה לתרגם את זה לשפה שלנו, כי כשאני אומר, אגב, לומר “טלוס” של אריסטו, זה לא עוזר כלום, כי במקום לומר בלשון הקודש אומרים ביוונית. אז מה מבינים? לא מבינים טוב יותר, נכון? אני צריך לנסות להסביר את זה בשפה פשוטה, וזה חשוב מאוד.
הדבר שאנו קוראים לו “תכלית” מתאים פחות או יותר למה שאנשים בימינו קוראים “משמעות בחיים”. אלא שהבעיה היא, רוב האנשים כשהם אומרים “משמעות בחיים”, לא יודעים מה זה אומר. רוב האנשים כשהם אומרים את זה, הם מתכוונים – זה לא באמת עובד כך, אבל הם מתכוונים שזה אומר שלאדם יש רגשות שונים. כן, אני יכול להרגיש רעב ושבע ושמח ועצוב וכן הלאה; אני יכול גם להרגיש “משמעותי”, איזה רגש, וכאילו יש איזה סם שמכניסים לאדם, וקוראים לו “משמעות”. כך אני חושב שאנשים מתכוונים. ואנשים אומרים: “אהה, אז אני יודע, גשמיות היא בשביל להיות שבע, ורוחניות היא בשביל משמעות”, מה שזה לא אומר. מילים מהסוג הזה.
משמעות פירושה ארגון וסדר
אני לא יודע למה אנשים אומרים דבר כל כך מוזר, כי אפילו כשחושבים: “משמעות” פירושה “משמעות”. זה דבר מובן מאוד. משמעות פירושה מה שהדבר מתכוון אליו. מה זה אומר שאני אומר “משמעות פירושה משמעות”? תנו לי לגמור, תנו לי לפתח את זה. משמעות איננה רגש. משמעות פירושה ה״משמעות”.
מה פירוש המשמעות? כמו שאני רוצה לומר את זה בדרך יהודית, בדרך פשוטה, בלי להזדקק למילים כאלה של אריסטו. אני חושב שזה דבר ישר. משמעות פירושה הדבר שגורם לדברים להיות הגיוניים. בסדר? ולהיות הגיוניים, או דרך אחרת לומר להיות הגיוניים, היא שזה מאורגן. אני מאוד אוהב – בשבילי, בראש שלי, כשזה מסודר, זה הגיוני.
במילים אחרות, יש אדם שבחייו אין סדר. מה פירוש שאין סדר? סדר פירושו שיש דבר אחד שהדברים סובבים סביבו או מכוונים אליו; הם לא חייבים להיות אותו הדבר, נכון?
—
משל בית המדרש והרבי
בית מדרש בלי סדר אין לו משמעות
ובכן, אתה נכנס לבית מדרש. כבר אמרתי פעם את המשל הזה כאן, אני חושב שזה משל יפה. נכנסים לבית מדרש, רואים אנשים מסתובבים שם. זה משוחח עם זה, זה פותח ספר, זה סוגר את הספר, זה אוכל, זה שותה, זה מסתובב. לזה אין משמעות. לכל אדם אולי יש משמעות. אבל לקהילה הזו, לכינוס האנשים הזה אין משמעות. מה פירוש שאין לו משמעות? הוא לא קיים! אין כאן כלום. יש כאן בניין, ארבעה קירות, עם חבורת אנשים בפנים, בסדר, אבל אין קהילה.
תלמיד 2: אין נקודה פנימית?
מגיד שיעור: אני לא יודע מה פירוש “נקודה פנימית”, אני לא מתכוון לזה. אבל אין – אני יודע, אני יודע מה אתה מתכוון, אני יודע מה אתה מתכוון. אבל אני צריך קודם לומר מה שאני אומר, אחר כך אפשר לומר אם לזה הכוונה. אין שום – אתה מבין, הפירוש בזה הוא שאין כלום. מישהו שואל: “איפה היית?” “במקום שהיו בו הרבה אנשים.” בסדר, הרבה מתנדנדים.
הרבי נותן מקום וסדר לכל אחד
עכשיו, איך זה קורה הרבה פעמים, מעשה שהיה? לבית המדרש נכנס – גם כאן יש אנשים שלא מבינים את זה נכון, בסדר? – נכנס רבי לבית המדרש, ופתאום כל אחד נעמד במקום מסוים. עכשיו, עד עכשיו כל אחד עמד במקומו סתם: “אני עומד כאן, אני לא יודע למה, יצא לי לעמוד כאן.” פתאום – כלומר, הרבי נתן משמעות לכל בית המדרש. מה פירוש שהוא נתן משמעות? הוא נתן סדר לכל דבר. הרבי עומד באמצע, מה שהרבי עושה – אני לא יודע, הוא מוסר שיעור, הוא מתפלל, הוא עורך התוועדות, אני לא יודע מה הוא עושה. מקום – הוא נותן לך את מקומך בסיפור הגדול, במצב הכולל.
כלומר, עכשיו האדם הזה, הוא הגבאי; אז פתאום, קודם הוא לא היה הגבאי, הוא היה סתם מישהו שעומד כאן. עכשיו הוא הגבאי. השני, הוא זה שמקשיב. השלישי, הוא זה שעומד מאחור, הוא עומד שני מהסוף, לא משנה איפה הוא עומד. אין הבדל כמה רחוק עומדים, הוא חלק מהדבר. ועכשיו, הדבר שנקרא בית מדרש, קהילה, חסידות, איך שתרצה לקרוא לזה עכשיו, הוא קיים! מי גרם לו להתקיים עכשיו?
התכלית אינה לוקחת את מקומם של האחרים
אני שואל שאלה: האם זה אומר שאפשר לזרוק את כל האנשים האלה ולהשאיר רק את הרבי, כמו שיש רבנים שחושבים כך? לא, חכם שכמותך!
תלמיד 3: אין מלך בלא עם.
מגיד שיעור: נכון! לא רק אין מלך בלא עם, אין משמעות! הרבי הוא “לית ליה מגרמיה כלום”, כמעט. הרבי הוא הדבר הקטן ביותר, הרבי לא תופס כל כך הרבה מקום. לא שהרבי משתלט; אם הרבי לפעמים הוא בעל גאוה, הוא משתלט על המקום של כל אחד – זה לא רבי, זה סתם שוטה, סתם רודן. רבי או מלך, מלך דקדושה, הוא באמת תופס הכי מעט מקום. הדבר היחיד שהוא עושה הוא שהוא נותן לכל אחד – עכשיו הכל קוהרנטי, זה נקרא קוהרנטיות, נכון? עכשיו הכל מתלכד.
אפילו החלקים השליליים והעבירות מקבלים משמעות
יש רבי, הוא מוסר שיעור; אפילו העבריין, החצוף, יש לו גם מקום – הוא החצוף, אתה מבין? מה שאנו אומרים חשוב מאוד, אנשים צריכים להכיר טובה לכל אחד.
תלמיד 4: כל בית כנסת צריך פטפטן.
מגיד שיעור: כן, בדיוק! צריך להכיר טובה: “כל פעל ה׳ למענהו וגם רשע ליום רעה”. אנשים חושבים ש… משני הצדדים לפעמים עושים את הטעות: גם האפיקורס, החכם הגדול בסוף בית הכנסת, כועס על בית הכנסת. אלמלא בית הכנסת, לא היית יכול להיות חכם גדול, נו? גם אתה חלק מזה. לא, אני לא אומר שזה צריך להיות, אלא שאתה חלק מזה, אתה לא מחוץ לזה.
מישהו אמר: הוא רוצה להיות דתי, כי רק אנשים דתיים יכולים לחטוא. אתה תופס מה הוא מתכוון? כשאתה חוטא, אתה חוטא! בסדר, אני חוטא יותר, חוטא פחות, אני עושה תשובה, לא עושה תשובה – יש משמעות בחייך. אתה תופס? לחיים שלך באמת יש משמעות. משמעות אין פירושה שלא חוטאים. משמעות פירושה שכאשר אני חוטא, יש לזה משמעות. עכשיו אני חוטא, עכשיו אני עושה תשובה; עכשיו יום כיפור, אני עושה תשובה, עכשיו יום רביעי רגיל, אני לא עושה תשובה. יש משמעות, יש סדר, זה לא אבוד.
תלמיד 2: ומה עם גוי?
תלמיד 3: גוי, גוי, רק…
מגיד שיעור: בדיוק. כן, כן, נניח שכך, באמת אין לו את זה, כי כשהוא עומד בבית המדרש הוא יכול רק לשטוף את הרצפה; הוא לא יכול להיות חלק מבית המדרש, לא נותנים לו חלק. אולי יתנו לו – הוא לא יכול, אלא זה לא נוגע אליו. נכון? לכן אפשר לקרוא לזה סובייקטיבי, כי זה המקום שלך במצב. לא שהפירוש הוא שזה אמת שחייבים ללכת לבית המדרש, אלא שאני יהודי מהסוג שהולך לעבוד ולא לבית המדרש. נכון? אז…
—
התלות ההדדית בין ה״תכלית” לשאר הדברים
כלל הרמב״ם: שאר הדברים בונים את התכלית
הדבר החשוב להבין הוא שזה סוג הארגון שהתכלית היא: כשאני אומר שיש דבר אחד שסביבו סובבים הדברים, אין פירושו שהוא משתלט על שאר הדברים. לא רק שאין זה פירושו, בדרך כלל הוא אפילו לא רוצה להשתלט על שאר הדברים, כי יש סיבה מדוע צריכים להיות כל הדברים האלה: שכולם פועלים – לא רק שהם פועלים, הם יוצרים את התכלית. את זה צריך להבין. כמו שהרמב״ם אומר: אם יש דבר שהוא התכלית של דבר אחר, ואין צורך בדבר האחר, הוא אינו התכלית שלו. אתה תופס?
תכלית פירושה: כדי להגיע לזה, מגיעים לזה. כדי להיות רבי צריך להיות פטפטן. יפה היה נראה רבי בלי פטפטנים – הוא לא רבי של קהילה, הוא רבי של חבורת רובוטים! צריכים להיות פטפטנים, נכון? הפטפטן עושה אותו לרבי, והרבי עושה אותו לפטפטן. הם משלימים זה את זה, הם חלק מאותו סיפור.
חיים בלי סיפור מרכזי אחד הם תהו ובהו
בסדר, המילה “סיפור” היא דבר טוב, נכון? כל התפיסות. אדם, כשאומרים שלאנשים אין משמעות – מישהו הוא, אני יודע, אתאיסט, עזוב את המילה אתאיסט, אבל אם אתה חי בלי שום סיפור לחייך, זה הדבר הבסיסי; או אם אתה חי בלי שום תחושת קהילה, בלי להשתייך לשום דבר מלבד עצמך; או אפילו בתוך עצמך, אין לך דבר אחד שסביבו סובבים חייך – דבר אחד, זה לא יכול להיות יותר מדבר אחד, כי אז זה כבר בירור נוסף, כמו שתי רשויות, אתה מבין? – אם אין דבר אחד, אז החיים שלך כאוטיים. זה תהו ובהו, אין כלום; יום זה, יום ההוא, מה שיהיה.
כן, כן, זו שיחה אחרת, אבל בגלל דבר אחר – טוב, אני רוצה לומר, אבל נניח שאין כלום, אני לא מדבר כשיש משהו. אם אין כלום – והרבה אנשים במציאות, כברירת מחדל אין לאדם כלום. הוא יכול להסתובב, הוא, אני יודע, בחור, הוא לא יודע לאן הוא שייך, הוא לא יודע בשביל מה הוא קיים, אז אין לו כלום. הפירוש הוא: אתה אבוד לגמרי. מה פירוש אבוד? פשוטו כמשמעו, אני לא יודע איפה אני נמצא. אני יודע שעכשיו אני רעב, אני אוכל. זו לא סיבה לאכול.
אתה תופס מה שאני אומר? לא שהאוכל לא טוב – האוכל טעים – אבל עכשיו אני אוהב אוכל, עכשיו אני אוהב דבר אחר, בפעם השלישית אני אוהב דבר שלישי. מה העניין?
—
הפירוש האמיתי של “לאכול כדי ללמוד”
כשמישהו אומר את מה שאומרים על יהודי – רגע אחד, רגע אחד. כשאומרים שיהודי הוא יצור כזה שאוכל כדי – אנשים חושבים שכשאומרים שיהודי הוא יצור כזה שאוכל כדי שיוכל ללמוד, פירושו שצריך לאכול באדיקות. זה לא אומר כלום! זה אומר בסך הכל: לא רגש, זו עובדה.
זה אומר בסך הכל, בדיוק, מה שדיברנו בפעם הקודמת: זה בכלל לא אומר שצריך לאכול לשם שמים, בכלל לא צריך לאכול לשם שמים. זה אומר: אתה אדם שיש סדר בחייו. סיפור החיים שלי הוא: נולדתי לאם יהודייה, אני אשכב בבית עלמין יהודי, אולי יקחו אותי לגן עדן יהודי, מה שיהיה. יש איזה מהלך, אני יודע איפה אני נמצא. אתה מבין מה שאני אומר?
זה פירוש להיות יהודי, נכון? ובתור יהודי אני אוכל ארוחת בוקר. גם גוי אוכל ארוחת בוקר, בסדר, אולי אני אוכל בתור אדם, אני יודע בשביל מה אדם קיים, מה שזה לא יהיה. אני אוכל ארוחת בוקר, ואני אוכל ארוחת צהריים, ואני אוכל בשבת ובערב שבת. יש סדר מסוים בחיי. עכשיו, הכל מאורגן, הכל מסודר, כל הדבר מסודר.
מושג ה״תכלית” כמרכז המארגן את החיים
משמעות כאמת אובייקטיבית
מגיד שיעור: כשאמרתי “משמעות” אני מתכוון לנקודה, אני מתכוון לאמת – אם התכלית, כי “משמעות” פירושה היכן אתה באמת שייך. אם מישהו רק מדמיין שהוא עומד בשולחן של הרבי, ואין רבי, ואין שולחן – הוא מדמיין. כמובן, כמובן שזו אמת. יש הרבה דרגות של אמת, אני לא נכנס לזה עכשיו. אבל כמובן שזה חייב להיות אמת, חייב להיות אובייקטיבי, ולהיות אובייקטיבי עבורו.
⟦#2⟧
הבעיה בשיטת הרמב״ם בעניין תכלית החיים
מגיד שיעור: עכשיו, הדבר הוא, ועכשיו, אם הדבר, כלומר יש דבר שהוא מטרתו. אני חושב שזה התירוץ שלי אם אנשים אומרים: “אה, אז מה שהרמב״ם אומר שאדם צריך לחשוב רק על הקב״ה? כמה דקות בשנה אדם חושב על הקב״ה? אפילו מי שכבר כן לומד רמב״ם?” שלוש דקות בשנה בערך. שש דקות בשנה? בסדר, שש.
תלמיד: למה?
מגיד שיעור: לא, מה הם… בסדר, בדבר חיצוני כזה, הרי מדברים עכשיו על חכמה, נכון? הבנה, לאו דווקא כמו שאתה לומד.
תלמיד: למה אתה מתכוון?
הערה על סדר השיעור
מגיד שיעור: בסדר אז, כל הדברים שאני לא רוצה לענות עליהם. בסדר. צריך להיכנס, בדיוק, צריך להיכנס להבין. בדיוק, הנקודה היא, אני שואל קושיה – הלו, הלו, אני רוצה ליישב כאן שאלה, אני רוצה ליישב כאן שאלה, שאנשים רוצים לומר. אתם יודעים, אני נופל עליכם – תקשיבו, אתם רוצים לבוא, הכנתי שיעור היום, ואתם רוצים לשמוע שיעור אחר, אין בעיה. יש סדר! לא שמעת? יש סדר! אם מישהו, אם אני אמסור כל – אמרתי את זה הרבה פעמים – אם אמסור כל שיעור שאתם שואלים ושואלים, יהיה עולם התוהו. יש סדר, יש סדר, ואני אומר שזה השיעור שאני מוסר עכשיו. די, אגיד את זה בפעם אחרת. הנה, להבין, בסדר? הרי לזה אנו באים ליישב, רבותי. תשמעו נא מה יש לי לומר.
התוצאה העצובה של הבנה מוטעית בתכלית
מגיד שיעור: אפשר לומר לי כך: ממילא אנשים, אני מכיר אנשים, הם נעשים עצובים מאוד. אז למעשה, הרי זה לא אפשרי. אגב, אפילו כשזה כן אפשרי, צריך גם ללכת לבית הכסא, צריך גם לעבוד, צריך רוב הזמן – רוב, פשוטו כמשמעו בזמן, אפילו הרמב״ם עצמו – רוב הזמן הולך על דברים אחרים, אלא אם כן סתם אדם הוא פרוש. בסדר, יש אדם אחד. הרי זה עצוב מאוד! אומרים אנשים, בסדר, אז השיטה הזו עושה אנשים עצובים מאוד, פירושו שרוב הזמן הוא ממש צל, זה לא הולך, “בהבל בא ובחושך ילך”, זה לא מוביל לשום מקום. אז מה קורה כאן?
התירוץ: תכלית פירושה “המרכז המארגן”
משל א׳: המלך במדינה
מגיד שיעור: קמ״ל, אני אומר שזו בכלל טעות. כי הרעיון של לומר שדבר הוא התכלית אינו שהוא ישתלט על הכל, שהוא ישתלט על הכל על הכיסא. כמו המלך, כשיש מלך במדינה, הוא לא משתלט על הכל. עדיין יש רמזורים וחיילים ליד הרמזורים ואנשים שמטאטאים את הרחוב. המלך לא אומר: “אני הולך לטאטא את הרחוב”, והמלך גם לא אומר – לא כמו שהספרים החסידיים אומרים – שאיש הרמזור והשוטר צריכים לחשוב: “אני רק הכוח של המלך”. הוא לא צריך לחשוב שום שטויות כאלה. זה משום שהספרים החסידיים אינם מבינים את מושג התכלית, ולכן הם צריכים לומר דברים מטורפים כאלה.
הוא צריך בסך הכל לדעת שהוא בכל זאת נמצא בארצו של המלך. המלך תופס רק כיסא אחד. זה הקטן ביותר, נניח סתם הכיסא הגדול ביותר שיש למלך, עדיין רק חלק אחד ממיליון של המדינה, נכון? הוא הרי צריך רק לעמוד, המלך צריך רק את המקום הזה. ההבדל בין להחליף את המלך, לא להיות לו מלך, לא להיות לו תכלית, הוא רק נקודה אחת קטנה. אלא שאם שם יהיה, או שם תהיה התכלית הלא נכונה, אז שוב הכל יהיה לשווא, כי אם זו התכלית הלא נכונה פירושו שהיא לא יכולה להיות התכלית. “לא נכונה” אינני מתכוון שזו איזו עבירה, איזה דבר שלא יכול להיות, שהוא לא יכול… איזה דבר, איזה דבר שלא צריך לחשוב עליו. אני כבר מדבר איתו. לא צריך לחשוב על זה כל היום; לא רק שלא צריך, אלא שזה לא אפשרי. אלא מאי? לא לזה הכוונה.
משל ב׳: שבת וימי החול (ביקורת על “קדש את החול”)
מגיד שיעור: צריך, היה יפה – אני לא מדבר עכשיו על עולם הבא, שחושבים על הקב״ה כל היום. אבר עכשיו, מה שבעולם, סך הכל אומר אדם, כמו שיש שבוע ויש שבת, כן? “ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות”, בסדר, השבת תהיה “שבת לה׳ אלקיך”, זו מחשבה. אם כן צריך להשתדל לעשות כמה שיותר מהשבוע שבת, הבה נוסיף מן החול על הקודש? לא, לא צריך, בסדר? ומה שצריך לעשות סך הכל הוא לתפוס שכל השבוע סובב סביב השבת. הוא לא צריך לזוז, הוא לא צריך להיעשות קדוש.
יש את כל הדרשות, כל חבריי אומרים את הדרשות, צריך לקדש את החול – אני נגד זה. לא צריך לקדש שום דבר. מה שקודש הוא מושלם. אני אומר זאת בדרך טובה יותר כדי לא לבלבל את הראש. נכון? לא צריך לקדש את החול. לא צריך לומר שזו מצוה לעבוד. אין זו מצוה לעבוד, כי אז המילה מצוה כבר אינה אומרת כלום. מצוה כוונתי, כשאני אומר מצוה כוונתי לומר, שאדם נמצא בתוך המוח, והוא חושב עכשיו על הבורא, הוא מבין עכשיו את הקב״ה, כמה מלאכים יש, הוא מבין מדוע יש כל כך הרבה. זה מה שפירוש מצוה, כוונתי חכמה. כן? לעבוד – זו מצוה במובן שצריך לעשות זאת. אבל זו לא… לא לזה הכוונה קדושה, לא קדושת החול. החול פירושו באמת שעל ברכת הבדלה צריך להתלהב בדיוק כמו על קידוש. מה? כן, הרמב״ם אומר ששניהם דאורייתא. הקב״ה הוא “המבדיל בין קודש לחול”, בדיוק טוב. כן.
בקיצור, אתה מבין מה שאני אומר? אז ודאי אני אומר שהחול נשפע מן הקודש. לא שהוא נשפע, לא שעושים אותו קצת, לא הפשט שיש קצת חול ורק מנסים לעשות כמה שיותר שבת בתוך השבוע. לא! צריך רק לשים שבת בשבת. די בכך שהשבת היא שבת, ועכשיו כל השבוע סובב סביבה, אתה מבין? כמו שדי בכך שהמלך יהיה המלך, שלכל הארץ יש מלך. לא שכל הארץ חושבת על המלך כל הזמן, הם חושבים על דברים אחרים. הרמב״ם אומר שמי שחושב הוא “בהיכל המלך”. טוב מאוד, אבל לא כל העולם הוא בהיכל המלך, והקב״ה לא עשה את העולם שיהיה רק היכל המלך. זה הדבר שצריך לתפוס, והמילה תכלית פירושה רק: זה מארגן את הכל. אין פירושו שזה משתלט על הכל. אתה מבין?
משל ג׳: הרבי כעיקרון המארגן
מגיד שיעור: עכשיו צריך עוד להרחיב, אבל כבר השעה עשר, צריך להבין עוד כמה דברים. אחד הוא, אפשר לחזור לדרך ולהראות כיצד כשיש עיקרון מארגן, הוא למעשה מלמד דברים מסוימים לגבי הכל. כלומר, כמו שאני אומר על הרבי שלי, ממשל של הרבי שלי: כשהרבי נכנס, הרבי לא צריך לומר לאף אחד היכן לעמוד. אם הוא צריך לומר לכל אחד היכן לעמוד, הוא לא רבי טוב. הרבי, בכך שהוא עומד שם, כל אחד יודע היכן לעמוד, כי אתה מבין בעצמך, אתה מרגיש את עצמך: אני שייך כאן, אני שייך שם. הוא כבר מבין לבד. אם כן הרבי, בתוך מה שהוא רבי, מארגן את החיים.
למשל, אני אומר לאדם: תכלית החיים היא לחשוב. אינני אומר שום דבר יותר. אינני צריך לומר שום דבר יותר. אם ממילא הוא חושב שהוא הולך לצום, שהוא לא יאכל – לא את זה אמרתי. אולי כן, אולי לא. ממילא צריך רק ללמוד בכולל, לא ללכת לעבודה? מדוע גם זה לא נאמר? צריך לזכור שתכלית פירושה: כשדבר חשוב, קצת ממנו חשוב יותר מכל השאר, נכון?
⟦#3⟧
מושג ה״קבע” וה״עראי”
מגיד שיעור: אם מישהו אומר שהדבר החשוב ביותר הוא ללמוד, ממילא צריך ללמוד יותר שעות ממה שעובדים – שטויות! זה לא כתוב באף מקום. מובן במשנה: “עשה תורתך קבע, ומלאכתך עראי”. “עראי” יכול להיות ארוך מאוד. ודאי שזו הכוונה, ודאי שזו הכוונה! “קבע” ו״עראי” פירושם סך הכל שזה העיקר וזה הטפל.
סטייה הלכתית: אכילת קבע במזונות
מגיד שיעור: עכשיו, עראי – אתה מודרני? אתה מכיר את כל היהודים האלה. רגע אחד, רגע אחד, אתה עושה קביעות? אתה אחד מאותם אנשים. מי שעושה קביעות, פירוש הדבר אצלו שהוא לומד כל… אתה עושה קביעות. אתה אחד מה… לא, אני מסביר: קביעות, כן, קבוע, וממילא הכל… עראי פירושו פחות חשוב. הרי אתה לא אנחנו וכל האנשים. רגע אחד, אתה אוכל מזונות כל השבוע, אתה עושה מזונות? זה לא… אכילת עראי יכולה להיות גדולה מאוד.
⟦#4⟧
תלמיד: נעשית שאלה באמת לגבי לברך ברכת המזון.
מגיד שיעור: הוא לא מסכים, הוא לא מסכים. כוונתי לגבי רב מזונות, עראי פירושו שאפשר לאכול כמה שרוצים, עד שהחכמים אומרים שיש שיעור. מה שכתוב, שמע, לא, מה שכתוב שיש שיעור שעושה את זה קבע, הוא משום שבדרך כלל כשאדם אוכל – אצל אנשים של היום אפשר לאכול הרבה מאוד וזה נשאר עראי, כי כל החיים הם מציאות של עראי. כשהוא מתיישב לסעודה, ליטול ידיים, זה נעשה קבע אפילו אם הוא אוכל פחות. זה פשוט כך, כמובן, הלכה, אבל הוא מתיישב. מי שרוצה לטעון שהתיישבות לארוחת ערב מחייבת לברך ברכת המזון, אני יכול לשמוע. מתיישבים. אבל מי שמתיישב לסעודה, הוא קבע סעודה לאכול לחם, לאכול מזונות – נושא חדש, עוד נושא. זה יותר מסודר, בגלל המסודרות, נכון, אז אם רוצים אפשר ליטול ידיים גם על מזונות, זה אותו דבר, הוא יכול, צריך ליטול ידיים.
⟦#5⟧
ראיות שה״מרכז” צריך להיות קטן בכמות
ראיה א׳: קריאת שמע
מגיד שיעור: אז מה שאני רוצה לומר הוא שכתוב שזה הטפל. ודאי, סתם, לא כתוב בשום מקום שבגלל זה צריך ללמוד יותר שעות. להיפך, זה, וכשיהודי אומר “שמע ישראל”, אתה יודע שמדאורייתא וגם מדרבנן, כמה דקות ביום צריך לחשוב על הקב״ה? בערך שישים שניות, שמע ישראל בבוקר ובלילה. בסדר? “בשכבך ובקומך”, הרי יצאו ידי חובה. זה גרם שכל היום היה בו שמע ישראל. זה הכל! ו״כל המוסיף גורע”. אני מתכוון באמת, שככל שמוסיפים יותר… לא, בסדר, לומר שמע ישראל צריך ללבוש גארטל. הלו? עכשיו מה, האם הגארטל חשוב יותר מה״ה׳ אחד”? אתה תופס?
ראיה ב׳: הרמב״ם באגרת תימן על “ה׳ אחד”
מגיד שיעור: הרמב״ם אומר באגרת תימן דבר עצום. הרמב״ם אומר שיש דברים שהם האמת של כל התורה וכתובים רק פעם אחת בכל התורה. והרמב״ם נותן דוגמא: “ה׳ אחד”. אתה יודע כמה פעמים כתוב בתורה שיש רק אל אחד? פעם אחת. בפרשת… הלו?
תלמיד: ואתחנן.
מגיד שיעור: בפרשת ואתחנן. פעם אחת בכל התורה. אדם יכול לקרוא את כל התורה חוץ מואתחנן ולא לדעת שיש רק אל אחד.
⟦#6⟧
ראיה ג׳: גודלו של משנה תורה לעומת מורה נבוכים
מגיד שיעור: אתה תופס? אומר הרמב״ם… ואנשים שואלים את הקושיא. אתה תופס שאנשים שואלים קושיא כזו? זו אחת הקושיות ששואלים. ואתה תופס איזו שטות זו? אנשים שואלים: כיצד יכול הרמב״ם לומר שהתכלית היא ידיעת השם ולא כביכול הלכה? הרי הרמב״ם, שמע, ספר עבה מאוד להלכה [משנה תורה] וספר קטן לידיעת השם [מורה נבוכים]!
בסדר, ולכן מה? הבנת משהו ממה שמדברים איתך? כמה גדול דבר, זה מה שעושה את ההבדל? ההבדל הוא מה המרכז. אם זה המרכז והכל סובב סביבו, המרכז יכול להיות קטן מאוד. המרכז חייב להיות קטן; לא רק… אם הוא גדול, הוא כבר עוד חפצא. זה נעשה עוד… עוד דבר שלם. זה העיקר, הרעיון הבסיסי.
תרגום מורה נבוכים ושמונה פרקים
מגיד שיעור: אני אומר, צריך עוד להמשיך ולהסביר, קצת יותר כיצד זה עושה הבדל, שהארגון הזה הוא חלות של מה שאינו מאורגן. התכלית… באמת זה היה קשור בעצם לדבר אחר. ה… לא, לא ספרים. כי הוא אמר שהיו צריכים לתרגם… התרגום הוא סתם דבר צדדי. אבל הוא אמר שר׳ שמואל אבן תיבון וחבירו היו צריכים לתרגם… תחילה הוא תרגם את המורה ואחר כך תרגם את שמונה פרקים. והוא אומר שבהקדמתו הוא מסביר שזו הסיבה לתרגום שמונה פרקים, משום שהוא מוביל למורה נבוכים. ואנשים חושבים שזו פוליטיקה, שזו מחלוקת, אבל אין זו מחלוקת.
סוקרטס, פוליטיקה, וכוחה של החכמה
מדוע סוקרטס לא התערב בפוליטיקה
מגיד שיעור: הבנת? אה, כ״ה [25]. בסדר.
תלמיד: ⟦לא ברור⟧
מגיד שיעור: אגב, אותו דבר. סוקרטס אמר שהוא לא עוסק בפוליטיקה. מדוע לא? ב״אפולוגיה”. מדוע הוא לא עוסק בפוליטיקה? הוא אומר: תראה מה קורה כשהוא רק מתקרב לעיר. הורגים אותו. הוא אומר: תאר לעצמך אילו הייתי פעם אומר מה אני סבור שצריך לעשות, הייתי כבר מזמן מת. אז, נכון? אז, עכשיו אנשים חושבים, מה? נהרג. הם הרגו אותו בסוף. אה, בבית הדין.
ה״דאימון” ושליחותו של סוקרטס
אז, הוא מסביר. הוא גם אומר שהנבואה שלו, הדאימון שלו, היה לו מלאך שאמר לו כל מה לעשות, אף פעם לא אמר לו לעסוק בפוליטיקה. גם זה פשט יפה מאוד. כן, ודאי. דאימון. דאימון פירושו רוח טובה, רוח, מלאך, משהו כזה. לא בציניות. הוא האמין בזה.
עכשיו, הוא לא היה אדם חכם. אף אחד לא צריך לשאול ממנו חכמות. לא, לא. בסדר, אז, בסדר, אני מראה לך, אני לא יכול להתחיל להסביר לך. עזוב את כל הדברים. אני רוצה לומר לך משהו אחר.
הוא אמר שיש לו מלאך, דאימון זה נקרא ביוונית, שאומר לו מה לא לעשות. אף פעם לא אומר לו מה לעשות, רק אומר לו מה לא לעשות. אם הוא עדיין יודע שהוא עושה את הדבר לא נכון, הוא עוצר אותו. לא, רואים שיש לך, אתה חושב שיש לך מצפון. יש אנשים שיש להם דאימון. רוב האנשים כבר אין להם אפילו מצפון. יש להם רק מה שאמא שלהם אמרה להם. עכשיו, מלאך קטן. אני מדבר כאן על מלאך גדול.
עכשיו, אז, אבל זה מה שהוא אמר, אבל הוא אמר מדוע, הוא יכול להסביר את המלאך, מדוע המלאך אומר כך. אומר הוא: משום שהוא נשלח לעולם כדי לעורר את חכמי, את אנשי יון, אנשי אתונה, כמו זבוב שעומד על סוס, נכון? אנשי אתינא, כמו זבוב, שיש סוס שהוא רדום ובא זבוב ומדגדג אותו. אז, הוא אמר שהוא הזבוב הזה.
עכשיו, כיצד הוא מעורר? בכך שהוא שואל קושיות את האנשים, והוא גורם להם לחשוב. ומה הוא גורם בכך שהוא גורם להם לחשוב? שיהיה אכפת להם מנשמתם, ולא רק מגופם. זה מה שהוא אמר.
סוקרטס כפוליטיקאי הגדול ביותר
עכשיו, אם הוא יתחיל לדבר פוליטיקה, זאת אומרת, זו דרך לומר שהוא באמת המנהיג הגדול ביותר. אתה תופס? זו הסיבה שבאמת כששמעו את נאומו רצו להרוג אותו כפליים, כי הם תפסו מה הוא… חלק לא תפסו, אבל אם היית מבין זאת. ה״אפולוגיה” של סוקרטס היא כמו נימוק מדוע צריך להרוג אותו, היא לא הגנה טובה במיוחד, היא כמעט ההיפך.
אבל מה שהוא אומר הוא, שיש לו תפקיד, הוא הפוליטיקאי הגדול ביותר, באמת. מה פירוש פוליטיקאי? מי שיש לו כוח על אנשים. יש לו כוח, נכון? הוא יכול לגרום לאנשים אחרים לעשות דברים, נכון? עכשיו, אם אתה חושב שהעולם מתנהל על כוח בסיסי, על, נאמר, רטוריקה, מי שיודע לומר את הדרשות הטובות ביותר, מי שיכול לגרום להכי הרבה אנשים להצביע עבורו, אז אתה באמת חושב ששם צריך לפעול.
משמעותו האמיתית של כוח ובריאת העולם
“אסתכל באורייתא וברא עלמא” – בריאה על ידי הסבר
אבל לסוקרטס יש את סוג הכוח שיש לאלוקים. אתה יודע שהקב״ה מעולם לא גרם לאף אחד לעשות שום דבר? הוא רק הסביר דברים? אמרתי לך שבטימאיוס כתוב ש״בראשית ברא אלקים” פירושו, המדרש העתיק מהם. “בראשית ברא אלקים” פירושו, הקב״ה אמר שיעור, הוא הסביר לעולם שכדאי שיתקיים, ולכן העולם קיים. “בראשית בחכמתא”.
“בראשית בחכמתא” פירושו, או המדרש שאומר על האדריכלים, או שהוא עשה כמו תכנית, “אסתכל באורייתא וברא עלמא”. מהו “אסתכל באורייתא וברא עלמא”? זה מטורף כמה אנשים מבולבלים. “אסתכל באורייתא וברא עלמא” פירושו שהעולם אינו קיים משום שהקב״ה חזק מהעולם וגרם לו להתקיים. העולם קיים משום שהקב״ה אמר שיעור, הוא הסתכל בתורה והסביר לעולם, כביכול, מה שזה לא יהיה, זה משל, הסביר לעולם שכדאי, שיש היגיון להתקיים. ולכן הוא התחיל להתקיים.
“ויאמר”, כתוב “ויאמר אלקים יהי אור”. מה פירוש “ויאמר”? “ויאמר” – הוא ציווה? צעק? “ויאמר” – הוא אמר, הוא הסביר. הוא נתן הסבר מדוע טוב שיהיה אור, “ויהי אור”.
עכשיו אתה שואל קושיא טובה. לפני כל זה הבה נתיישב בדעתנו, בסדר? משל, כן, מה שזה לא יהיה, זו הבעיה, אבל זה, אני רק נותן לך משל טוב יותר. משל טוב יותר, אנשים חושבים שהקב״ה, אנשים חושבים שאנשיו של הקב״ה…
תלמיד: ⟦לא ברור⟧
מגיד שיעור: לא, זה הפשט הפשוט, זה הפשט האמיתי. לא הפשט הפשוט, זה הפשט האמיתי. הפשט הפשוט של הפסוק ושל המדרש, המדרש בשם… כן. אם כך… לא, לא, לא, תורה פירושה שאילו לא היה בזה היגיון, זה לא היה קיים. לא, כמובן שלא. כי זה קיים משום שיש בזה היגיון, זה הנמשל של המשל שלי, נכון?
טעות הפוליטיקה הדתית: המלך והחכם
אבל כמובן, לא רק, ומה שאני אומר לך חשוב מאוד. כאילו אני הולך מהר מדי, זה כמעט שתיקת התורה, כי לאנשים יש… וזה הנושא של בחירות ושל פוליטיקה. אנשים, אנשים דתיים, כש… במיוחד, לכן הפוליטיקה הדתית כל כך מבולבלת, כי לאנשים דתיים יש פירוש הפוך של “אסתכל באורייתא וברא עלמא”. הם חושבים שפירושו שהתורה היא הדבר החזק ביותר. התורה היא הדבר החלש ביותר. החלש ביותר במובן של כוח פיזי.
אז היא החזקה ביותר במובן, אם אתה מבין זאת כך: האפלטוניסטים תמיד אומרים, כמו שסוקרטס אני חושב תמיד אמר: מי חזק יותר, המלך או מי שאומר למלך, היועץ, מה לעשות? מי חזק יותר, הרבי או הגבאי? הגבאי, נכון? היועץ, הוא חזק הרבה יותר, נכון? הוא בעצם מכין את התכנית למה שהמלך צריך לעשות. המלך הוא רק המבצע, הוא רק עושה את זה. נכון? אז בחיצוניות, לנראה לעינים, נראה שהמלך הוא החזק ביותר, אבל באמת החזק ביותר הוא החכם. האדם החזק ביותר במדינה הוא החכם, החכם שהמלך שומע בקולו, כמובן.
אבל אגב, אה, לכל מלך יש חכם, הם פשוט לא יודעים מי הוא. כמו הרמב״ם… לא, כי מישהו ממציא את כל הרעיונות… לא, תמיד יש – אני רק רוצה לשוחח איתכם – תמיד יש, כל אחד פועל, בני אדם פועלים לפי רעיונות. זה, אי אפשר לפעול בלי רעיון מסוים, לפעמים אלו רעיונות מבולבלים. והרעיונות האלה מעולם לא הומצאו על ידי המלך, הם תמיד הומצאו על ידי מישהו איפשהו בשטיבל.
המדרש ואפלטון לפי הרמב״ם
הקב״ה הוא החכם בעצמו, כן. לא רק, המדרש, המדרש ממש מתאר זאת שהקב״ה הסתכל, המדרש אומר שכמו שאדם אינו בונה בית בלי להסתכל בתכניות, הקב״ה הסתכל בתכניות ועשה את הבית. כתוב במדרש. והרמב״ם אומר שהמדרש הזה נלקח, הרמב״ם, שהמדרש הזה נלקח מילה במילה מאפלטון.
תלמיד: ⟦לא ברור⟧
מגיד שיעור: הרמב״ם אומר, הרמב״ם אומר זאת בזה הלשון בחלק ב׳: “שלשון זה היא לשון פלטון”. כן, הרמב״ם שם לב שהמדרש מעתיק את הלשון, לא רק את הרעיון, הלשון של פלטון. “הסתכל בספר”, כן, כמובן, מסתכל בתכניות.
פחדנות, בושה, ופסול עדות
ועכשיו, מה אני אומר? מה שאני אומר בכל זה הוא רק שצריך להבין שכאשר אנחנו אומרים שסוקרטס… אנשים חושבים ש… הוא ממש, הוא רוצה שתחשוב את הדברים הקטנים האלה. הוא אומר את זה בקריצה כפולה. כשאנשים חושבים שסוקרטס אומר שהוא מפחד מפוליטיקה כי הוא שנוי מדי במחלוקת. אם הוא יאמר מה שהוא באמת חושב… זה באמת, אבל אנשים שחושבים, רוב החברים שלי שחושבים שהם מסתירים את דעותיהם האמיתיות כי הרבי שלהם יכעס, הם לא מעריכים עד כמה הדעות האמיתיות קיצוניות. אולי הם לא מדברים. כי זה לא שהוא יכעס. הרבה דברים גרועים יותר היו קורים. אתם מבינים?
ומה הוא אומר? אז אנשים חושבים, אה, אז אתה אומר שאני פחדן. לא מתאים. לא ייתכן שתהיה פחדן. סוקרטס היה מאוד נגד להיות פחדן. אז אם מישהו פחדן, הרי הוא בכלל לא בשר ודם.
תלמיד: מה זה “coward”?
מגיד שיעור: “coward” – פחדן.
תלמיד: פחדן.
מגיד שיעור: הוא פחדן. כן? הוא ההפך. הוא מפחד. הוא לא עומד על שלו, כי הוא סתם… לא, לא. פחדן זה הדבר הראשון שאסור להיות. אם אתה פחדן, אז אתה פסול לעדות, אתה יודע, נכון? פחדן פסול לעדות. מה הכוונה? אפשר להפעיל עליו לחץ. כל אחד שאפשר ללחוץ עליו, הוא אומר, הוא פסול לעדות, הא?
תלמיד: כמו אישה.
מגיד שיעור: קל וחומר מאישה. כמובן. לא, פחדן פסול לעדות, כמובן. כתוב בחושן… שו״ת חתם סופר, באמת.
תלמיד: מי שאין לו כבוד, מי שאין לו בושה. זה אותו רעיון.
מגיד שיעור: זה לא אותו רעיון.
תלמיד: לא, זו נקודה אחרת.
מגיד שיעור: זה לא אותו דבר. בושה פירושה, לא, בושה פירושה רק שיש לי מוניטין לשמור עליו. מה המוניטין שלי? שאני אדם ישר. נכון? אם מישהו, למשל, שפל, אין לו כבוד עצמי, זה אחד… זו דרך פשוטה מאוד לא להיות פחדן. עכשיו, אבל על כל פנים, אז הפשט שלי הוא לא שהוא קודם כל פחדן.
רטוריקה כצורה של אלימות
אז זה גורם לך לחשוב שזה בגלל שהוא פחדן, אבל באמת זה ההפך. זה בגלל שהוא מבין את כוחה של החכמה. עכשיו, אם אתה מבין את כוחה של החכמה, אתה לא חושב שהדרך לעשות את מה שהחכמה עושה היא להשתמש בכוח פיזי. או אפילו, לא אפילו כוח פיזי, אגב, סוקרטס חשב שאפילו בכוח רטורי אסור להשתמש. “אני כזה חכם, אני יכול לומר דרשה שתשכנע כל אחד.” גם זו אלימות, אתה יודע? אנשים חושבים שאלימות היא רק כשמכים. אלימות היא גם כשאומרים שטיקל כזה, משל כזה, שגורם לך לחשוב כמו אותו אדם, וזה לא נכון. נכון? קשה.
כן, כן. ממש, קראתי את הפרק עם מישהו, מתווכח עם מישהו, והוא אומר: “את זה אמרתי לך רק כדי להכריח אותך קצת. עכשיו אני באמת אסביר לך.” ומה שהוא אמר היה רק שטיקל רטורי, כמו: במה אתה אוחז? אליבא דשיטתך זו קושיא. זה בכלל לא נוגע לי. תגיד לי את האמת. נכון?
השגחה ונבדלות בסוף מורה נבוכים
אז… וסוקרטס אמר: “אני חושב שהדבר שאני מנסה לעשות הוא באמת לשלוט בעולם”, כמו שהקב״ה שולט בעולם, אני רוצה להיות כמו הקב״ה. והרמב״ם אומר בסוף – זה, אני אגיד לכם עוד שיעור שלם או שניים על זה ברמב״ם הזה – זה כל הסיום שכולם חושבים שיש סתירה עם כל העניין הזה, כי הרמב״ם אומר שנביא, הטוב האמיתי הוא להיות כמו הקב״ה ולעשות “חסד משפט וצדקה בארץ”.
אומרים אנשים: “אה, רואה שצריך להיות ‘בארץ׳?” לא, חכם שכמותך, אתה לא מבין מה הוא אומר כאן. הוא אומר שהקב״ה, מצד מה שהוא הקב״ה, עושה חסד משפט וצדקה כאן בארץ. לא בגלל שהקב״ה מפסיק להיות הקב״ה, “וירד ה'”, כמו הפשט המילולי של “וירד ה'”, והוא מפסיק להיות אלוקים ולכן הוא לוקח מקל ומכה אנשים כי הוא יכול להכות אנשים.
לא, הקב״ה שולט, ההשגחה פירושה רק שהעולם רוצה להיות טוב, והקב״ה, שקובע מהו הטוב, עושה את העולם טוב עד לכאן. אין זה אומר שהקב״ה, כמו שאנשים אומרים, מתערב, נכנס לעניינים. הקב״ה לא צריך להתערב בשום דבר, הוא נשאר נבדל, הוא לא מתערב, נכון? אבל זה הרעיון, כל הרעיון שהרמב״ם אומר, זה כל החידוש של “משפט בארץ”, שהוא, בהיותו נבדל, הוא יכול להיות…
משל הנזיר הזקן
באותו אופן, כל אחד יכול לראות את זה, נכון? בהיותו… אני יכול לספר לכם משל. כמו שהיה… ראיתי נזיר, היה נזיר, נזיר זקן, ומנהג הכנסייה, אין להם חתונה. ואנשים היו באים אליו לעצה עם החברות שלהם ושלום בית וכן הלאה. ושאלו אותו: “אני לא מבין, אין לך שום ניסיון, אז…?” הוא נהג לתת עצות טובות. יש אנשים שנותנים עצות רעות, הוא נהג לתת עצות טובות. אמר: “חכם שכמותך, יש לי…”
הבהירות של פרישות אמיתית והמבט הרחוק של החכמה
הבהירות של העמידה מבחוץ (פרישות אמיתית)
מגיד שיעור: באותו אופן כל אחד יכול לראות את זה, נכון? בהיותו… אני יכול לספר לכם משל, כמו שהיה, ראיתי נזיר, היה נזיר, נזיר זקן. וכך הוא המנהג אצל נזירים, אין להם חתונה. ואנשים היו באים אליו לעצה עם החברות שלהם ושלום בית וכן הלאה. ושאלו אותו: “אני לא מבין, אין לך שום ניסיון, אז איך אתה אומר להם?” הוא נהג לתת עצות טובות. יש אנשים שנותנים עצות רעות, הוא נתן עצות טובות. אמר להם לחכמים: “אני מחוץ לזה. כל האנשים מבולבלים, הם אבודים.”
תלמיד: הרבי החסידי? נו?
מגיד שיעור: ⟦#2⟧ כן, זה נכון. “אני יכול לראות, אני רואה בבהירות, אני מבין את זה.”
ההבדל בין פרוש מזויף לפרוש אמיתי
עכשיו, רק כדי שיהיה ברור, אם מישהו פרוש בדרך הלא נכונה, הוא פרוש שנתקל בקירות, שלא באמת רואה, הוא רואה פחות בבהירות, נכון? רוב הפרושים, הם לא רואים את התאוות בבהירות רבה יותר כמות שהן, הם רואים אותן פחות בבהירות, כי הם כל הזמן בורחים ונתקלים בקירות, נכון?
אם אתה סוג של פרוש שהוא פרוש לא בגלל ה… זו הסיבה שאנחנו כל הזמן אומרים שרוב האנשים שעוסקים במלחמת היצר נעשים מאוד, איך אומרים? גברא אלימא, נכון? הם נעשים אנשים אלימים מאוד, כי הם כל הזמן נלחמים עם עצמם והם נלחמים עם כל השאר.
שליטה ואהבה דרך נבדלות
אז, אבל אם אתה פרוש, לא מתוך התנגדות לעולם, אלא מתוך הבנה מה הוא, אתה מסתכל עליו בבהירות, אתה רואה בדיוק מה הוא, ויהיו לך גם עצות טובות יותר לגביו, תהיה לך גם שליטה טובה יותר עליו. שליטה אינה להיכנס לתוך הדבר, ואיך אומרים, מתאבק עמהם, אתה נכנס למאבק. כוונתי לעמוד מחוץ למאבק. הוא האסטרטג, והוא עומד מחוץ למאבק, ובהיותו בחוץ, הוא יכול לשלוט בו.
אני אומר כאן דברים מאוד קלאסיים, אבל צריך להבין. הקב״ה יכול להיות בארץ בכך שאינו בארץ. ואותו דבר אנשים, בני אדם: הדרך הטובה ביותר לאהוב את האנשים, כמו שאמרנו בשבוע שעבר, צריך לאהוב את האנשים כדי ללמד אותם משהו, הדרך הטובה ביותר לאהוב אותם היא בכך שאינך חלק מהם, לא בכך שאתה חלק מהם. ככל שאתה פחות חלק מהם, כך אתה יותר חלק מהם. מבין? כי אתה רואה אותם כפי שהם באמת. לא אוהבים את השני בגלל איזה דמיון שאוהבים אותו, אלא אוהבים את השני כי באמת אוהבים אותו. מה אמרת?
תלמיד: אבל איך הוא שולט בזה אם הוא לא בתוכו?
מגיד שיעור: מה הכוונה? בכך שהוא לא בתוכו, כי הוא חזק יותר, הוא עומד מחוצה לו.
תלמיד: מבט מבחוץ.
כוחה של החכמה והמבט הרחוק
שכנוע שכלי לעומת כוח גרידא
מגיד שיעור: ⟦#3⟧ שוב, והשליטה היא שהחכמה עצמה שולטת בזה. ואפשר לראות, בעולם הזה הכל נשלט בסופו של דבר על ידי חכמה. מעט מאוד אנשים יש להם את היכולת ללמד חכמה, לדבר, לעשות חכמה בכל דרך שהיא.
אני תמיד חושב שאם מישהו יכול לשכנע אדם אחר בדבר מסוים, הוא חזק יותר מרוב הרביים. אתה תופס למה? יש הרבה רביים גדולים שיש להם עשרת אלפים חסידים, נכון? אבל הוא אף פעם לא שכנע אף אחד מהחסידים האלה בשום דבר, נכון? הם פשוט שמעו בקולו כי הוא חזק מהם. אבל מה שזה לא יהיה, לא בדרך של שכנוע, לא בדרך של חכמה.
אבל אם יש מישהו שפעם אמר לחברו משהו והסביר לו, לא בגלל שהוא מהחבורה שמחזיקה בדבר הזה, אלא כי הוא הסביר לו, ויש לו כוח רב יותר, כוח שכלי רב יותר. הוא הסביר לאדם אחד משהו, והלה תפס את השכל שבזה, נכון?
התוכנית לטווח ארוך: דרכו של אברהם אבינו
והכוח הזה בסופו של דבר, אולי לא במישרין, זו הסיבה שאנחנו מדברים על אברהם אבינו, דיברנו ב… שמעתם את הדרשות שלי מפסח, כל הנבואה, הקב״ה אומר לאברהם אבינו שייקח ארבע מאות שנה לנסות לעשות את מה שאתה עושה, נכון? אם אתה רוצה לעשות משהו אמיתי, ואתה מתכנן למחר, אז אתה לא מבין איך הדבר עובד. כי אם אתה רוצה, אתה רוצה “במה אדע כי אירשנה”, אתה רוצה לדעת דברים? בסדר, בעוד ארבע מאות שנה. ארבעה דורות.
צריך ללמד אנשים דברים, וללמד אנשים דברים זה לימוד של חיים שלמים, ואז הילדים שלהם יוכלו לעשות קצת יותר. אולי בעוד ארבעה דורות, “ודור רביעי ישובו הנה”. כך אומרים שלרבי היה מבט רחוק, מבין?
נצחיות האמת: “נצח ישראל לא ישקר”
תלמיד: תגיד את הנקודה הזו בעברית.
מגיד שיעור: אני אומר שמי שרוצה לפעול בדרך חכמה, הוא חייב, כאילו זה עצמו החכמה או הנבואה, שאתה יכול להסתכל לטווח מאד ארוך, מאד מאד ארוך. כי השכנוע שלך הוא לא, מה אתה אומר, עד לאותו טווח יכול להיות כל מיני דברים, כן? יהיו כל מיני דברים, אבל אני הרי אוחז באיזה שהוא נקודה של אמת, שהוא אמת מעל כל הדברים האלה, בגלל מה שהוא, הוא נכון, ואם אני מלמד את זה למישהו אחד, אז יש לזה איזה שהוא המשכיות שזה נשאר. כל ההבטחה הזאת, כן? “נצח ישראל לא ישקר”, מה זה נצח ישראל? זה רק האמת שלא ישקר, כן? בכל מקרה, אם זה אמת אז מצד מה שזה אמת זה נשאר, לא מצד מה שיש לזה הרבה חסידים. וגם אם מצד שזה טוב או מועיל, לא משנה.
חיזוק לאלה שמצאו את האמת
אם אתה חושב שגילית… זה חוזר למה שאמרתי: כל אחד מהחברים שלי שחושב שהוא גילה את האמת, והוא לא יכול לשכנע בה אף אחד, אני טועה. או שזה לא אמת, או שאתה לא מאמין באמת.
אז החיזוק שלי הוא, במקום לומר שאין לי כוח, לומר: “התוכנית שלי היא לעוד אלף שנה.” ואתה באמת תפעל. זה מה שאברהם אבינו אמר. אברהם אבינו נכנס לבעיות העולם, הקב״ה אמר לו: “לך לך לכנען, תשכח מכל החסידים שלך, מזה שאתה מנסה להילחם עם נמרוד, חבל על הזמן, לך תעשה לך כמה אנשים, בעוד אלף שנה זה יעבוד.” זו תוכנית חדשה. אלפא ביתא היא שלי…