Avos are the Principles for the rest of the Mishna - The Tragic dilemma behind "Ethics from Sinai"
📖 מקורות לשיעור לחץ לפתיחה
EN English לחץ לפתיחה
📋 Shiur Overview
Combined Argument Flow Summary: Philosophical Class on Pirkei Avos and the Rambam’s Eight Chapters
—
1. Housekeeping and Opening Banter
A new battery for recording, a broken printer preventing textual study, and a request for donations. This week’s parsha is Noach.
Side Digression: Noach’s Reputation
Despite the Torah calling Noach a tzaddik, many meforshim (commentators) seem to downgrade him, especially relative to Avraham. Some like him, some don’t. This is flagged as a joke/aside, not the real shiur.
—
2. Framing the Shiur
The class is studying the Rambam’s “Eight Chapters” (Shemoneh Perakim), the introduction to Pirkei Avos. Last week was a “pre-pre-hagdama” (preliminary introduction); this week continues with new chiddushim (insights) and controversies. Because the printer is broken, the session will be more of a “schmooze” (discursive talk) than close textual work.
—
3. Recap: Ethics as a Discipline
There is an area of life — really all areas of life — concerned with living well. This is called ethics. Aristotle essentially invented ethics as a distinct discipline of study — not the concept of a good life itself, but the idea of carving wisdom into discrete, separately-studied subjects (“masechtos” of knowledge).
—
4. Socrates as the Origin Point of the Ethical Orientation
Before Aristotle, pre-Socratic philosophers focused on physics (nature, change, what the world is made of — water, fire, elements, etc.). Socrates (as reported by Plato) declared he was only interested in how to live, not in natural science. Plato himself was interested in physics/metaphysics/ontology at least sometimes, but Socrates’ primary question was always ethical.
Side Digression: Socrates as “the First Jew”
Socrates’ attitude — “Don’t tell me what the world is made of; tell me how to live” — mirrors a Jewish sensibility (Torah vs. science). Caveat: How to live is not fully separable from how the world is constituted. Ethics cannot be completely divorced from physics/metaphysics. The Western philosophical tradition (as opposed to Chinese, Japanese, or Indian traditions) begins with this Socratic ethical orientation. Socrates and Avraham Avinu share this spirit.
—
5. Aristotle’s Great Innovation: Classification of Disciplines
Aristotle, Socrates’ student’s student, performed the monumental work of classifying areas of wisdom into separate disciplines. This wasn’t classification for its own sake but for the purpose of studying each thing separately — making “tzad dinim” (categorical distinctions) out of everything. Every Aristotelian work begins by asking: What subject are we learning? Where does it belong in the grand scheme of knowledge? Aristotle is effectively the inventor of the university model — discrete disciplines studied independently.
—
6. The Parallel Jewish Project: Rebbi Yehuda HaNasi and the Mishnah
In the Jewish context, Rebbi Yehuda HaNasi performed an analogous organizational feat with the Mishnah: creating distinct masechtos (Shabbos, Pesachim, etc.). Before the Mishnah (in Tanakh, in oral teaching), knowledge was not organized this way. The Talmud/Gemara “confuses things back” somewhat, but the Mishnah is a deeply organized work.
Side Digression: Rambam vs. Mishnah’s Organizational Principles
People often say the Rambam reorganized the Mishnah more systematically and that “our tradition” doesn’t value that kind of reordering. This misses the forest for the trees: compared to what came *before* it (Tanakh, pre-Mishnaic oral Torah), the Mishnah itself is already a massive project of organization. The Rambam and Rebbi Yehuda HaNasi may differ in organizational *principles*, but they share the fundamental value of disciplinary specificity — saying “I’m studying *this*; don’t talk to me about other things right now.”
The Rambam organizes deductively — starts with generalities, moves to particulars (logical, top-down teaching). The Mishnah organizes analogically — grouping things by similarity (“this is similar to that”) rather than deriving from overarching general rules. Lomdus (Talmudic analytical methodology) attempts to convert the Talmud’s analogical reasoning into formal deductions, which is very difficult because the original reasoning mostly doesn’t work that way, at least not explicitly.
—
7. Ethics as a Coined Discipline and Masechta Avos
Aristotle explicitly coined (or repurposed) the Greek word “ethics” to name the discipline that asks: What is a good human life? What is correct behavior? The Mishnah contains a tractate called Avos, which is the Mishnah’s designated space for ethics.
Side Digression: Who Named the Masechtos?
It’s unclear who named the masechtos (Rebbi Yehuda HaNasi? Later tradition?). The name “Avos” (literally “fathers”) is not self-evidently explained in the text.
The Organizational Question
Is the point of Avos to tell the story of the chain of tradition, or is the generational structure merely an organizational principle for arranging ethical sayings? The Amoraim didn’t compose a Gemara on Avos, which is notable. The generational framing (Moshe to Yehoshua, etc.) may be primarily an organizing device rather than a statement about the transmission of tradition — since the Mishnah’s editor needed *some* principle of organization for ethical material, and chronological/generational ordering was the chosen method.
—
8. The Quality of Traditional Jewish Names for Texts
Side Digression: Naming Conventions
Jewish traditional names for things are generally non-descriptive (“bad”):
– Parsha names: Noach is not about Noach; Lech Lecha is not about Lech Lecha. They are simply taken from the opening words.
– Mishnah tractate names: Generally better — Shabbos, Eruvin, Pesachim, Taharos are descriptive. But Beitzah is a bad name (just named after the first Mishnah); there’s a tradition to call it Maseches Yom Tov, which is more descriptive (and therefore probably not the original name — “the rule” being that better names are likely later additions).
– Bava Kamma/Metzia/Basra: Not descriptive names per se — they just mean “first/middle/last gate” — but they are parts of Maseches Nezikin, which is a proper name.
Side Digression: The Organization of Tanakh
– Traditional Jewish division (Torah, Nevi’im, Kesuvim): These are poor categorical names. “Kesuvim” is just a catch-all for everything not in Nevi’im. “Nevi’im” conflates two very different kinds of books — Nevi’im Rishonim (historical/narrative books like Shmuel) and Nevi’im Acharonim (actual prophetic books).
– Septuagint organization (by Greek Jews): Divided Tanakh into ~4-5 topical categories — Law (Torah), Historical books, Prophetic books, and Wisdom/Poetry books. This is a more correct topical organization. Christians adopted this organization for the Old Testament; it originates from Greek-speaking Jews. There is a historical reason for the traditional Jewish organization, but it is not explained here.
—
9. The Meaning of “Avos” — A Chiddush (Novel Interpretation)
Step 1: The Standard Assumption Is Problematic
Everyone assumes “Avos” means “our fathers” — i.e., the rabbis who carried the tradition (analogous to “Church Fathers” in Christianity). But this is challenged:
– The word “Avos” is almost never used in rabbinic literature to mean “bearers/transmitters of tradition.”
– “Av” appears in “Av Beis Din” (father/head of the court), but that’s a specific institutional title, not a general concept of tradition-bearers.
– “Avos” in its most common biblical usage means the Patriarchs — Avraham, Yitzchak, Yaakov — who are also literal fathers.
– No one can produce an example from rabbinic literature where the Nasi or tradition-bearers are called “Avos.”
Step 2: The Actual Rabbinic Usage of “Avos”
The real Mishnaic usage of “Avos” means categories/generalities (klalim):
– Avos Nezikin — primary categories of damages
– Avos Melachos — primary categories of forbidden Shabbos labor
– Avos Tumah — primary categories of impurity
Throughout the Mishnah, outside of “Av Beis Din,” the word “Avos” consistently carries this meaning of foundational categories or general principles.
Step 3: The Conceptual Framework — Avos and Toladot
– Av = a principle, a generality, a “father” concept that generates derivative rules.
– Toladah = a derivative, a “child” born from the principle — the result of applying the general rule.
– Klal = another word for a generality/whole.
– Binyan Av = one of the 13 Middot (hermeneutical principles), meaning: constructing a general rule (“father”) from one or two specific cases, which then “gives birth” to new applications.
– Essentially all 13 Middot are different methods of generalization or logical derivation.
Side Digression: Gezerah Shavah as a Special Case
Gezerah Shavah might seem to be just an analogy, but a valid analogy must be grounded in some hidden generality or deduction. This is why one cannot create a Gezerah Shavah independently — when one appears, it is typically an Asmachta (mnemonic marker), and the real deduction behind it must be known through tradition.
Step 4: The Conclusion
“Pirkei Avos” = “Chapters of Foundational Principles” — the most important foundational principles of ethics/conduct, not “Chapters of the Fathers” (tradition-bearers).
—
10. The Rambam’s Two Purposes for Pirkei Avos — and Why the First Is Wrong
The Rambam’s Claim
The Rambam, in his preface to the Mishnah (*Hakdama l’Peirush HaMishnah*), states that Pirkei Avos has two purposes. The first is to demonstrate the truth and authenticity of the oral tradition (*Torah Sheba’al Peh*) by presenting an unbroken chain of transmission from Sinai onward.
The Core Critique
If the Mishnah were trying to establish an unbroken chain of transmission, it does a remarkably poor job, because it skips enormous numbers of generations and provides only the most schematic outline.
The Rambam’s Own Chain vs. the Mishnah’s Chain
The Rambam, in both his *Hakdama to Peirush HaMishnah* and elsewhere, constructs a detailed 40-generation chain from Moshe to Rav Ashi, naming each link. This is a serious attempt to demonstrate authenticity.
Side Digression: Islamic Parallel
The Rambam’s method mirrors an Islamic scholarly practice — the *isnad* (chain of transmission) attached to each *hadith*, with an entire field of study devoted to evaluating the reliability of these chains. The Rambam borrows this framework to authenticate the oral Torah. Rav Sherira Gaon did something similar earlier.
Side Digression: The Rambam’s Other Argument
The Rambam also argues: the Karaites/Sadducees accept the Bible, and the Bible itself says to listen to the rabbis. But the Rambam still needs to provide a transmission chain for the *content* of the oral tradition — the *shemu’ot* (received teachings) going back to Moshe.
—
11. The Mishnah’s Chain Is Full of Gaps
Walking through the Mishnah’s chain step by step exposes massive temporal and informational gaps:
– Moshe → Yehoshua: Known from the Bible — no new information.
– Yehoshua → Zekeinim (Elders): These are the elders who outlived Yehoshua — still biblical.
– Zekeinim → Nevi’im (Prophets): A gap of several hundred years. The first named prophet is Shmuel, and between Yehoshua’s elders and Shmuel there is a vast, unnamed period.
Side Digression: Who Counts as a Navi?
Discussion of whether Shoftim-era figures count, whether Pinchas qualifies, etc. The first officially named *Navi* in the relevant sense is Shmuel.
– Within the Prophetic Period: From Shmuel down to Eliyahu HaNavi, nobody knows who the prophets in between were. This is “solved” by the figure of Achiyah HaShiloni, who is made to span an impossibly long period.
Side Digression: Achiyah HaShiloni as a “Magic Person”
Achiyah HaShiloni serves as a convenient bridge figure — “it worked for the Rambam, why can’t it work for the Baal Shem Tov?” Also a jab at Ibn Ezra for being critical of others’ traditions but not his own.
– Nevi’im → Anshei Knesset HaGedolah: Another huge gap.
– Anshei Knesset HaGedolah → Shimon HaTzadik: Generally agreed to be a gap of ~200 years (or at minimum ~70 years). Shimon HaTzadik lived in the time of Alexander the Great, not in the time of Ezra.
—
12. The Core Argument Restated
This is not a claim that the tradition is false. The chain is accepted as true. The point is narrower and methodological:
– The Mishnah does not provide any information you wouldn’t already know from the biblical texts and common knowledge of the era.
– There is no evidence in the Nevi’im themselves that prophets functioned as “authoritative transmitters of Torah” in a chain-like fashion — this concept is retrojected onto them.
– The Gemara itself never conceptualizes prophetic succession as a formal authorization chain (“Hoshea authorized Amos,” etc.).
– The Rambam’s chain, by contrast, does try to give real, otherwise-unknown information, making it a genuine attempt at authentication.
Contrast with Sherira Gaon
The Sherira Gaon’s account is genuinely informative — it transmits traditions that no one would otherwise know. By contrast, the Mishnah’s opening list tells nothing that wasn’t already common knowledge in Mishnaic times.
The Rambam’s Own Difficulty
The Rambam himself raises the question of why Rabbeinu HaKadosh only listed the last few generations rather than the entire chain. The Rambam offers an answer, but this answer is undermined by the fact that Rabbeinu HaKadosh apparently never felt this was a problem — suggesting the Mishnah was never trying to do what the Rambam says it was doing.
Summary of the Critique
– Even if the Mishnah were trying to answer deniers of the Oral Torah, the chain as presented would be a poor argument for that purpose.
– The Rambam’s own formulation (in the Mishneh Torah introduction) is a better argument, but the Mishnah itself is not making that argument.
– Therefore, the Rambam’s claim about the *purpose* of Pirkei Avos’s opening is “lo nachon” (incorrect).
—
13. The Tzeddukim, the Karaites, and the Rambam’s Conflation
Side Digression
The Rambam treats the Tzeddukim as proto-Karaites — people who rejected the Oral Torah in a “Protestant” manner (believing only in the written text). This is historically inaccurate: there is no evidence in Chazal that the Tzeddukim rejected the Oral Torah as a category. Rather, they had *disagreements* (Machlokot) with the Perushim on specific halakhic and theological matters (resurrection, angels, etc.), and they had their own interpretive traditions — sometimes more literal, sometimes not. Even the Karaites have their own traditions; the issue was never a clean “written vs. oral” divide.
The argument “it doesn’t say X in the Torah, therefore X is not binding” is actually a *good* argument that requires a real answer. The concept of “Halakha L’Moshe MiSinai” functions as a kind of “kludge” to address cases where no textual basis can be found — essentially saying, “We don’t know the source either, but this is what our fathers did.”
Key point: Even if the Mishnah were trying to answer such deniers, there were no Tzeddukim in the Mishnah’s time — they existed in the Rambam’s era (as Karaites). The Rambam is projecting his own polemical context backward.
—
14. The Legitimacy of Disagreeing with the Rambam on Pshat
A rule learned from Rav Shmuel Ibn Tibbon: “When it comes to truth, the Rambam was always right. When it comes to pshat in Pesukim [and by extension, Mishnayot], he is usually wrong.”
Side Digression: Precedent from Ibn Tibbon
Rav Shmuel Ibn Tibbon — the Rambam’s premier European student and translator of the Moreh Nevuchim — wrote comments on the Rambam in which he used extreme language, saying the Rambam “must have been sleeping” when he wrote a certain passage because the text says the opposite of what the Rambam claims. There is a well-established tradition of respectfully disagreeing with the Rambam on textual readings, even while accepting his philosophical ideas.
Side Digression: The Rambam’s Lack of Students
The Rambam had essentially zero students in Egypt (or perhaps one, the dedicatee of the Moreh, and “it didn’t work out”), making Ibn Tibbon’s role as interpreter all the more significant.
—
15. The Organizational Principle of Pirkei Avos
Why the Generational Structure?
Pirkei Avos is organized by generations in its opening sections, but this is merely a practical organizational device, not evidence that the tractate is “about” the chain of transmission.
How Rabbeinu HaKadosh Organized the Mishnah
A vivid (partly humorous) reconstruction: Rabbeinu HaKadosh had a massive, jumbled collection of traditions and aphorisms. He (and likely a staff) sorted them into large categories (the six Sedarim), then subdivided into tractates — like sorting index cards into boxes. This is compared to the Rambam’s similar method (evidence of his index cards exists from the Cairo Genizah). Sometimes material ended up in the “wrong” place — not by mistake, but because perfect organization of all halakhic material is impossible or impractical.
Aphorisms Are Hard to Organize
For ethical aphorisms (as in Avos), there is no natural topical structure the way there is for halakhic material (Shabbat laws go in Moed, etc.). So chronological/generational order was the most natural available organizing principle.
—
16. The Biblical Precedent: Mishlei (Proverbs)
To demonstrate the near-impossibility of thematic organization for aphorisms, Mishlei serves as a parallel case:
– Mishlei is explicitly described as a compilation made by King Chizkiyahu’s staff (“asher he’etiqu anshei Chizkiyahu”) — stated in the text itself, not modern Bible criticism.
– Chizkiyahu, as a wealthy and pedagogically-minded king, inherited manuscripts attributed to Shlomo HaMelech containing random aphorisms.
– His staff essentially just collected them together, trying to avoid duplicates (though some slipped through — sometimes the same verse appears twice, word for word).
– People have attempted thematic reorganization of Mishlei; it can be done but you don’t gain much — it becomes repetitive and boring.
Side Digression: Organization as Interpretation
Any organization imposes interpretation. Some organizational choices are obvious (Sukkah belongs in Sukkah) while ethical material resists obvious categorization.
Side Digression: Biblical Books Are Edited
Every biblical book is edited by human hands. Books don’t just happen; they require editorial work.
– The Midrash about Moshe Rabbeinu writing thirteen Torah scrolls in one day: rather than being literally miraculous, Moshe had a writing staff who copied the scrolls, some of which had errors that needed correction. The Rambam nearly explicitly supports this view.
– Another Midrash about the problem of writing on Shabbat (since Moshe died on Shabbat) proposes it was an “eis” (emergency dispensation). This is dismissed as “gag al gag” (piling speculation on speculation). The simpler explanation: Moshe published the Torah and distributed thirteen copies to the tribes using a scribal staff.
—
17. Why Attribution Matters for Ethics Specifically
A secondary justification for the generational structure: ethics is learned by example. The weight of an ethical saying comes partly from *who said it*. A saying attributed to Yogi Berra sounds cool; the same thing said by a nobody sounds unremarkable. The authority of the speaker gives ethical aphorisms their force.
—
18. The Chain of Tradition as Mere Framing, Not the Goal
The opening Mishnah’s chain of transmission (Moshe → Yehoshua → etc.) is organizational scaffolding, not the primary content. The *goal* of Masechta Avos is to convey the ethical sayings themselves — “95% of it is that.” The chain of tradition is the *frame* that makes the organization work, not the message itself. People who mistake the organizational frame for the purpose of the tractate are making a fundamental error.
Side Digression: The Difficulty of Canonical Organization Generally
The Rambam’s Mishneh Torah organizational achievement was extraordinary; the Chazon Ish once said the Rambam “forgot something,” but the retort is: try writing your own Mishneh Torah and forget as few things as he did. A famous quip: “The Rambam was a miracle anyway, so you don’t ask the Chazon Ish for miracles.” Others have tried similar organizational projects with much worse results.
—
19. Ethics as a Distinct Subject Area — The Deeper Philosophical Point
The very existence of Avos as a separate tractate teaches something profound: there is a distinct subject matter called “the good life” that is not reducible to the laws of Shabbat, Eruvin, or any other halakhic domain. This is a major chiddush — it cannot be taken for granted.
Avos as “Avos” for the Entire Mishnah
Avos may function as a kind of “Avos” (foundational principles) for the entire Mishnah — just as the Mechilta frames certain things as foundational, Avos provides the ethical foundation underlying all 63 (or 60) tractates. This parallels Hillel’s principle — the idea that there is an “ikar” (essential core) to the whole Torah, which Avos represents.
Side Digression: “What Is the Principle of the Torah?” as a Recurring Question
Many Mishnayos and stories (e.g., Shammai vs. Hillel’s different answers to the convert) are essentially different answers to the same fundamental question: what is the principle/foundation of Torah? This was clearly a live question the Tannaim worried about — “what are the things the world stands on?” i.e., what constitutes a good society (per the Rambam’s translation).
—
20. Avos Is at Least as Important as Any Other Masechta
If you read the Mishnah without Gemara (i.e., on its own terms as Rebbi composed it), Avos is at least as important as any other tractate like Sukkah. Length is irrelevant; what matters is that it exists as a distinct subject matter of inquiry.
—
21. Shared Questions Within Avos Reveal Philosophical Discussion
Reading the content of Avos carefully reveals shared questions running across many of its Mishnayos. This is extremely significant because it shows the Tannaim were engaged in genuine ethical-philosophical discussions — sometimes based on verses, sometimes not.
Key Example: Rabbi Yochanan ben Zakkai’s Assignment
Rabbi Yochanan ben Zakkai told his five students: “Go out and find what is the good way to live.” This is directly comparable to Socrates’ inquiries — going around asking people fundamental questions. The students came back with different answers (e.g., “a good eye”), which means they thought independently and reasoned about the question. This is what learning (“Talmud”) actually is.
Side Digression: Universality of the Question
The question “What is the straight path?” is universal — Confucius, Aristotle, Buddha all addressed it. The answers too (“good eye,” etc.) are translatable into any language and represent something “very basic and human.” The Rambam’s observation that the Mishnah says “l’Adam” (for a person) rather than “l’Yisrael” reinforces this universality.
Side Digression: Connecting Ethical Principles to Halakha
If Rabbi Eliezer says “ayin tovah” (good eye) is the straight path, one could say Bava Kamma is entirely about having a good eye — don’t damage others’ property, and if you do, pay. The ethical principle and the halakhic tractate are connected.
—
22. The Critical Error: Reading Answers Without Questions
A fundamental mistake in how Avos (and Jewish thought generally) is studied: because Avos is written aphoristically — giving answers, sometimes without the preceding question — readers assume there was no philosophical discussion behind it. But the Mishnah is the result of Talmud (learning/discussion). The answers presuppose questions.
Key formulation: “You can’t answer without a question.” Reading answers without questions produces ignorance (“amei ha’aretz”), just as reading questions without answers can produce heresy (the Abarbanel anecdote about someone who read the questions, fell asleep before the answers, and became an apikores).
Definition of a Discipline
A discipline is a set of concerns/questions about a defined area that people discuss. Shabbos is organized around questions about melacha; Avos is organized around the basic, obvious questions of how to live. If you only know the answers because you’re “such a frum guy,” you actually know nothing.
Side Digression: Why “Drush” and Jewish Thought Are Not Taken Seriously
Most Jewish thought (“drush”) is “people saying stuff without responsibility” — they give answers without questions. Without knowing the question, there is no way to evaluate whether the answer is good. There’s no dialectic, no accountability.
—
23. The Problem: The Bavli’s Silence on Avos
Having established that Avos constitutes a genuine and important discipline, a major difficulty (kushya) arises: the Talmud Bavli never wrote Gemara on Pirkei Avos. If this subject is so important, why did the Bavli not treat it with the same dialectical expansion it gave other tractates?
—
24. Avos d’Rabbi Nasan as the “Missing Gemara”
The Answer
Avos was actually the first Masechta to receive an explicit commentary/expansion — a work that expands the questions, answers, and sayings, essentially doing what Talmud does.
Dating and Authorship
– Nobody knows definitively who wrote it or when it was compiled.
– It is attributed to Rabbi Nasan, a prominent Tanna.
– There are two extant versions, and significant scholarly debate surrounds its composition.
– Machzor Vitry suggests that because it is attributed to Rabbi Nasan, it may have the status of a Mishnah-era work.
– It is probably earlier than the Talmud (pre-Bavli), and whoever named it after Rabbi Nasan must have considered it a very early, authoritative work.
– The implication: perhaps the Talmudic editors saw no need to compose a Gemara on Avos because they believed such a work already existed in the form of Avos d’Rabbi Nasan.
– The fact that later generations didn’t take it as seriously as a formal Gemara is “on them” — a historical contingency, not a reflection of its original status.
—
25. The Status of Avos: Universal Basics vs. Particular Jewish Content
Is Avos the “Bare Minimum” or Something More?
Ambivalence: in one sense Avos represents the bare minimum of Jewish ethical teaching — a kind of foundational, universal wisdom. In another sense it is not. The reductive theory that Avos is simply “what keeps Jews going” as a survival manual is unsatisfying.
Avos Precedes Particular Jewishness
The content of Avos precedes particular Jewish identity in terms of basics (though not necessarily in terms of importance). The ethical and philosophical questions Avos addresses are prior to the specific project of being Jewish — they are the foundational human questions that any civilization must answer.
—
26. The “Jewish Question” as a Question of Survival and Priority
Framing the Dilemma
The “Jewish question” — explicitly not the German/antisemitic version, but the internal Jewish question: What do you save when everything is at stake? A thought experiment: Imagine a catastrophic scenario (like the death of Rabbi Akiva’s 24,000 students, or the Holocaust). You are left with five people. The entire project of Torah/Jewishness either survives through them or it doesn’t.
The Paradox of Messianic Passivity vs. Human Agency
You must believe that survival will not happen automatically. If you assume everything happens by itself, you are not living in the world of those who actually saved the tradition. This generates a paradox about Mashiach:
– Mashiach must represent the smallest moment in potential (b’shem = in potentia), because if everyone passively waits for Mashiach, no one acts, and Mashiach never comes.
– Someone must wake up and say: “Mashiach won’t come unless I do it.”
– The messianic hope requires human initiative, not passive waiting.
Sophie’s Choice: What Do You Prioritize?
In the survival scenario, you have received the full Jewish education, but you no longer have the institutional infrastructure to sustain everything. You must prioritize to the extreme: whatever you prioritize, you keep; whatever you consider slightly less important, you lose. This is compared to Sophie’s choice — a genuine, agonizing dilemma about what to save.
Practical vs. Ideal
Sometimes the question is not what should be done but what can be done. Circumstances may resolve the dilemma — if one option is practically impossible, the choice is made by reality, not by ideal deliberation. But even then, what you judge to be possible to save is itself a profound question.
—
27. The Two-Part Structure of Yiddishkeit
The Fundamental Distinction
1. The universal part: Torah as an answer to human questions — how to live life. These are the same questions asked by Socrates, Confucius, Aristotle, Buddha. The Torah says that anyone who accepts it will have a better life. In this sense, Torah addresses Adam (any human being).
2. The particular part: whatever is specific to Jewish identity, law, and practice beyond the universal.
Caveat: “Universal” and “particular” are “not good words” and the terminology may be misleading or oversimplified.
Moshe was asking and answering the same fundamental human questions as the great philosophers of other traditions. The Torah’s universal dimension overlaps with general human philosophical inquiry. The deeper question — which part do you save in the survival scenario, the universal or the particular? — is posed but deliberately left unanswered.
—
28. The Overlap Between the Aseres HaDibros and Sheva Mitzvos B’nei Noach
9 out of the 10 Commandments are essentially identical to the Seven Noahide Laws (with only Shabbos and perhaps kibbud av va’em as exceptions). The idea that a non-Jew wouldn’t respect his father just because it’s not formally listed among the Sheva Mitzvos is mocked. The Sheva Mitzvos B’nei Noach is “just a formulation” — the moral substance is largely the same. The Aseres HaDibros sound universal because they largely *are* universal, and the Rabbis themselves were uncomfortable with the Aseres HaDibros for precisely this reason (they seem too universally agreeable, not distinctively Jewish).
—
29. The Central Tragic Dilemma: Universal Ethics vs. Particular Jewish Observance
The Sharp Question
If you could only get your children to do one of two things — not be murderers, or keep Shabbos — which would you choose?
This is not a hypothetical but reflects a real, recurring dilemma in Jewish history.
The False Assumptions
– People assume lo sirtzach (don’t murder) comes “for free” — that basic moral decency is the default and the real challenge is maintaining distinctively Jewish practices like Shabbos. This assumption is wrong. The Torah itself testifies to Jews who are murderers. Lo sirtzach is not free. Neither is lo signov (don’t steal). Basic ethical behavior requires active cultivation.
– Conversely, the universalist side assumes Shabbos is “free” — that Jewish identity and practice will persist naturally. But it doesn’t. If you don’t actively invest in it, you lose it.
– In conditions of limited resources (“bandwidth”), you cannot achieve both. You will get what you actively choose to cultivate; the rest will default to whatever society or human nature provides.
—
30. The Tragic Nature of the Choice — A Philosophical Principle
To be human is to face tragic choices. A tragic choice is one where both options involve real loss, and there is no costless resolution.
– Parable: Two people each had to choose between saving a son or a daughter. Each saved one, and their descendants have argued ever since about whose ancestor was the villain. Both made horrific choices — because both choices were horrific.
– Modern society (both secular American and Chareidi Jewish) denies the existence of the tragic. Politicians promise peace without sacrifice; religious leaders promise full observance without moral cost.
– Only God can have everything. Only God can be simultaneously a chassid and a litvak, perfectly just and perfectly merciful. Human beings must choose, and they will be imperfect in whichever direction they choose.
Side Digression: Political Analogy
Every politician promises both security and peace, when in reality there is a tragic trade-off. No one admits to making a tragic choice because “we have very little attunement to the tragic in life.”
—
31. Application to Modern Jewish History
Modern Jewish history is essentially the story of this tragic choice playing out:
– “Right-wing” Judaism (broadly) chose distinctively Jewish observance (Shabbos, Torah learning, yeshivas) at the potential cost of universal ethical formation.
– “Left-wing” / liberal Judaism chose universal ethical goodness at the potential cost of distinctive Jewish practice and identity.
– Both sides think they got the other thing “for free.” Both are wrong.
This extends all the way back historically:
– Jews who converted during the Crusades
– Spanish conversos
– The famous position of Rav Yosef Yaavetz (quoted approvingly by Rav Shach) that “the smart people converted” — but reframed sympathetically: these people faced a genuine tragic choice (be dead and Jewish, or alive and Christian) and chose what seemed best for their families. “Who are you to judge them?”
—
32. “Ethics from Sinai” — The Attempt to Deny the Trade-Off
The modern Jewish intellectual tradition of claiming “Jewish ethics” as something distinctively from Sinai (referencing a book titled *Ethics from Sinai*):
– If you open the book, there is “very little Sinai in it” — it mostly contains universal moral wisdom dressed in Jewish garb.
– This project exists precisely because of the discomfort with the trade-off: people want to claim that Jewish particularity *just is* universal ethics, thereby avoiding the tragic choice.
– The children’s Shavuos story about the nations rejecting the Torah (because they want to steal and kill) is meant to establish that Jews are the people who don’t steal and kill. But if that’s empirically not true — if Jews also steal and kill — then the story’s claim collapses, and the trade-off reasserts itself.
—
33. The Role of Moshiach
The resolution of this tragic dilemma is precisely the job of Moshiach — to create conditions where one can be both a good person and a good Jew, where universal ethics and particular Jewish observance no longer compete for limited human bandwidth. Until Moshiach comes, the trade-off remains real.
—
34. The Historical Dilemma in Full: Why Keep Shabbos in a Civilized World?
The Dilemma Across Historical Settings
– In ancient times (e.g., Moshe Rabbeinu’s era), the surrounding peoples were “murderers and thieves,” so the distinctiveness of Jewish practice served an obvious moral function.
– In medieval/modern Europe, the surrounding civilization is quasi-Jewish: inheritors of both Socrates and Abraham, readers of Aristotle’s *Nicomachean Ethics*, people who invoke the God of Abraham and strive to be decent.
The pressing question: If the surrounding culture is already ethical, what is the added value of specifically Jewish observance? Why not just join them?
Side Digression: King Ferdinand’s Character
Ferdinand is described as someone who pretended to be a good Christian but was neither a good human being nor genuinely pious. Machiavelli used Ferdinand as an example of a prince who feigns religiosity for political purposes.
The Historical Choice Was Tragic, Not Crazy
The choice to remain Jewish or convert in Christian Europe was not “crazy” — it was tragic. One cannot be triumphalist about those who chose to remain Jewish, because the stakes and uncertainties were enormous.
—
35. The “Long-Term” Argument for Jewish Distinctiveness
A speculative but serious argument (attributed partly to “Rabbi Pritzker”):
– Perhaps the only people who keep Shabbos are ultimately the ones who don’t murder — but it might take 1,500 years to see that play out.
– This is a long-term wager: Judaism’s ultimate vindication may not be visible in any given generation.
– This argument seemed reasonable at certain historical moments (e.g., ~70 years ago, post-Holocaust) but not at others (50, 200, or 400 years ago). Its persuasiveness fluctuates with historical circumstances.
—
36. The Counter-Argument and Its Problem
A common but flawed argument: Since everyone is obligated to be a good human being, the point of Judaism must lie in what is distinctive — the specific commandments, not universal ethics. Problem: This makes Pirkei Avos a difficulty (*kashe*), because Pirkei Avos (and Hillel, and even Jesus) seem to say the point of Judaism is universal ethics.
Side Digression: Deflections of Pirkei Avos
Some try to reinterpret Pirkei Avos as meaning something different from Aristotelian ethics — “he meant it *b’shukal*, in a Torah way.” Skepticism that this distinction is meaningful.
—
37. The Pedagogical Anxiety: What to Tell Your Children
The real reason people avoid teaching that Judaism is fundamentally about ethics is fear: if children learn that Judaism is “just” about being good, they might convert to Christianity, which also teaches goodness.
Side Digression: Long-Term Consequences of Conversion
The speculative (and somewhat provocative) question of whether descendants of Jewish converts might, generations later, end up among persecutors of Jews (e.g., Crusaders). This is highly speculative and raises the question of whether one can even take moral responsibility for descendants a thousand years hence.
—
38. The Impossible Hypothetical
If you had to choose: your children keep Shabbos but become horrible human beings, or they become decent human beings but don’t keep Shabbos — what do you choose?
There is no clear answer, despite what some might claim based on halakhic sources (*Shulchan Aruch*).
Side Digression: Is Shabbos a “Minhag”?
A brief, somewhat tangled aside about whether Shabbos can be classified as a *minhag* (custom specific to the Jewish people) versus universal moral obligations (like not stealing). The point concerns the categorical difference between particularist and universalist commandments.
—
39. The Ramban’s Position Revisited
The Ramban was not simply on the side that says Judaism must be about distinctiveness over ethics. The Ramban may have genuinely believed there is nothing very wrong with being a good, decent Muslim — and may have acted accordingly. The Ramban’s relative leniency (e.g., permitting Jews to outwardly pretend to be Muslim under duress) stems from this view: just be a decent human being; don’t be overly anxious about the particularist elements if survival is at stake. Those who explicitly argue the opposite (that ethics must be Torah MiSinai, that universal ethics without Torah is insufficient) do so out of anxiety about the assimilation dilemma.
—
40. The Messianic / Long-Term Argument Restated
Jews lost to Christians and Muslims in countless ways throughout history — culturally, politically, materially. What was preserved by maintaining Judaism? The answer hasn’t fully arrived yet. Belief in Moshiach sometimes means believing that the long-term vindication of Jewish distinctiveness is still coming. Jews “missed all the waves” (Muslim golden ages, Christian civilizational achievements) but are still waiting for their “ultimate culmination.”
—
41. Final Qualification: Truth vs. Utility
The thinkers being discussed (Abarbanel, Ramban, etc.) were not utilitarians. They thought in terms of truth. They tried to argue that Jewish ethics is truer, not merely more useful. The “long-term” utilitarian-style argument is a modern reframing; the original thinkers wanted to claim substantive truth for Jewish universal ethics.
The final word: “I don’t know the answer. How would I know the answer?”
📝 Full Transcript
The Foundations of Ethics: Aristotle, Socrates, and the Organization of Knowledge in Jewish Tradition
Opening Remarks and Housekeeping
Instructor: Yeah, Baruch Hashem [Thank God], the thing is charged. I actually bought a new battery in the middle of the shiur [Torah class] last week so that it’s something problem. So you have to learn from this. You just, if you have $10 in your credit card, you just push a button and it comes. So very useful. Hopefully it will work. So that should last the whole shiur, a card. Like it’s not, I mean a battery.
Now, also my dear child broke my printer. So we can’t learn any text. About the situation, someone wants another new printer for their smadrish [study hall], they’re welcome. I was looking into this service where you lease one and they take care of it for you, but it’s kind of expensive, we’ll see. So now, like this.
Introduction: Starting from the Beginning
Instructor: This shiur is about starting from the beginning every time. Last week was Parshas Bereishis [the Torah portion of Genesis], this week is Parshas Noach [the Torah portion of Noah] already.
Digression: The Character of Noach
Instructor: I think he’s a great guy. How do I know it’s Noach? Like one of the very few people. Why do the meforshim [commentators] hate him? Because if it says in the title that he was a tzaddik [righteous person], like seriously, you’re going to believe that? It’s so strange. You’re going to buy it? One guy was like a tzaddik. Yeah, sure, he was a tzaddik. All right. Not like my rav [rabbi], man. Anyways. They don’t hate him. Some of them. Some meforshim liked him the hand figure that shouldn’t don’t like him usually for some reason there was a good guy okay.
Student: Yeah okay this is not the sheila [question] either that was just a joke to begin it.
Instructor: Otherwise I’ll have people in my head I only say jokes like that guy that says anyways.
The Study of Eight Chapters: Framework and Approach
Instructor: So, like this, we’re starting from the beginning, and the beginning meaning the beginning of this work that we’re studying, which is called Eight Chapters. It’s not really called that way, just the amount of chapters that it has. And last week was a pre-pre-hagdama [introduction to an introduction], and this is going to be only one pre-hagdama, I guess, or we’ll continue what we did last week, but I have more chiddushim [novel insights] and more controversies to make. And you’ll help me. If you don’t listen to me, I can’t do it. No point. I might as well talk to chat. So listen.
Since I can’t do textual work, which I did like some preparation for that, and I don’t have it here. Next time I’ll try to fix that situation. We’ll have to do this stam shmues [informal discussion] thing.
Recap: The Nature of Ethics as a Discipline
Instructor: And to summarize what we did last week, what we did last week was like this, that there’s an area of life, actually all areas of life, called doing areas of life well, living well. We call this thing ethics. I mean, from Greek, I think Aristotle kind of invented this ethics as an area of study, like most areas of study that Aristotle invented.
Invented doesn’t mean that he invented the concept of having a good life. He invented the concept of dividing wisdom into these very discrete masechtas [tractates/organized subjects]. This was Aristotle’s big innovation over Plato or previous philosophers.
The Pre-Socratic Focus on Physics
Instructor: Previous philosophers, some of them were interested in this, some were interested in that. Famously, Plato says of Socrates that he was only interested in ethics and not in physics. The previous philosophers, it’s very interesting, previous philosophers were all about understanding what the world is, what’s called physics, which is just a Greek word for nature, change. That’s what they were into.
Socrates’ Revolutionary Focus on Ethics
Instructor: And Socrates said that he’s not interested in how many elements things are, if they’re all water or all fire or whatever things they’re used to be interested in. He’s interested in how to live, which is what Aristotle gives the name ethics. So that’s an interesting point.
Student: And anyway, Aristotle, like most about Socrates or about Plato?
Instructor: It’s a point about Socrates. Plato is interested in physics at least sometimes, or in metaphysics and physics, what’s called later metaphysics, right? Like in ontology and how things are. But Socrates said that his primary question is only about how to live, not really interested in science.
Socrates as “The First Jew”
Instructor: He was the first Jew. Don’t tell me what the world is made out of. Tell me how to live. Of course, how to live has something to do with how the world is made out of. So it turns out that you can’t really separate these things. That’s a very important point. But this is an important spirit tzaddikim [righteous people].
Many people say this about Torah versus science, but it’s actually the one traditional philosophy that we have. Maybe if you’re Chinese or Japanese or Indian, you have different traditions. But us Yidden [Jews], we’re ultimatum of Socrates, the Socratic tradition, it’s called the Western philosophic tradition, and I started off with this guy that went around saying that I don’t really care so much about how things are, I care about how to live. That’s the word, first and last question that he wants to know, so very important. Socrates and Avraham Avinu [Abraham our forefather].
Aristotle’s Project: The Classification of Knowledge
Instructor: So, now, came along this other yid [Jew], his student’s student, named Aristotle. And Aristotle did this very important work of classifying areas of wisdom. Why am I talking about this? I don’t know. Classifying areas of disciplines. Classifying not for the purpose of classifying, but for the purpose of studying each thing separately.
Aristotle’s Method of Making Distinctions
Instructor: It was Aristotle’s big thing was making tzad dinim [categorical distinctions] out of everything, if you look. And his biggest tzad dinim that he made was just this corpus of works that he writes, which is how he taught, right? It’s not just that his books are organized that way. That’s how he taught and he taught people to think that way and to teach this way, to learn this way.
The Structure of Aristotelian Works
Instructor: To think, and literally every book starts off with what subject are we learning now? It’s always the first two chapters of each work. It’s like, where does this belong in the grand scheme of everything? Is this about this part of the world? Is this about that part of the world? Is this about how to live? Is this about how we should live? Is this about how humans should live? Is this about how a king should control the society?
He has this very clear—of course it becomes later more systemized—exactly how to organize all the sciences, what we call now disciplines, different disciplines. Aristotle was the inventor of there being you can go to university and you can study this discipline or that discipline.
The Jewish Parallel: Rebbi and the Organization of the Mishnah
Instructor: Or in the Jewish context, Rebbi [Rabbi Yehuda HaNasi] was the inventor of this. I don’t know if he literally was the inventor of this, but definitely the systemizer of this, and said that there’s such a thing called Masechta Shabbos [Tractate Shabbos], Masechta Pesachim [Tractate Pesachim]. And the Chumash [the Five Books of Moses], there isn’t those things. We don’t have those things as much either. The Talmud confuses things back a little bit. But the Mishnah is very much organized and very much in this ideal of order and everything should be in the correct place.
The Rambam’s Reorganization
Instructor: People very often talk about the Rambam [Maimonides] as going in a different order of the Mishnah, like the Rambam has a more systematic order. People say, well, our tradition is not really that. But this is, I think, missing the forest for the trees. Because if you compare Mishnah to what was before Mishnah, to something like Tanakh [the Hebrew Bible], or something like how Torah was taught before, the product of the Mishnah is at its most basic a project of organization, of putting things—that’s what the editor of the Mishnah, he didn’t make all the halachos [laws], right? It’s not most of them. What he invented was this organization work.
Shared Values Despite Different Principles
Instructor: Of course, maybe his principles of organization were different than Rambam’s principles of organization. We can get into details of that. But the value of having specific disciplines and saying I’m learning this, don’t talk to me about other things, I’m studying this aspect of reality or this aspect of law or this aspect of ethics, that’s something that the Mishnah definitely does believe in, and it’s one of the great projects of what we call the Rabbinic project, is doing this kind of philosophical work and telling us where things belong, what kind of area of reality or of knowledge there are.
Ethics as a Named Discipline
Instructor: So why are we saying this? This is a sort of preface to understand that there is this area of—yeah, it’s very important—there’s this area of inquiry, kind of questions called, again Aristotle gives it this word, it’s a Greek word, Aristotle explicitly says that he kind of makes up this word, not makes it up, but he kind of coined this usage of the word, calling ethics the area of study called the subject of asking and understanding and doing. What a good human life is.
Student: You looking for papers or pens?
Instructor: There’s a whole big drama.
Instructor: The correct behavior or asking what is a good life. Okay?
Masechta Avos: The Mishnah’s Ethical Tractate
Instructor: And as the Mishnah, as we were just saying, the Mishnah, this is somewhat connected to something we discussed last week, how the Talmud, the Gemara [the rabbinic commentary on the Mishnah] is not as organized. But the Mishnah very clearly has a Masechta called Avos [Tractate Avos/Ethics of the Fathers]. I don’t know who gave the names of the Masechtas, if Rebbi gave them or not. But we call it Avos.
The Question of Naming
Student: Do you know?
Instructor: It doesn’t say anywhere Masechta Avos, like Masechta Avos. Naming is a very hard thing. Who gave the names of the Masechtas? Nobody knows, right? It was named maybe, or maybe it’s saying that these are the ways of to behave.
Student: Or which doesn’t mean fathers. How do you know that it’s…
Instructor: Well, the Amoraim [the Talmudic sages who compiled the Gemara] didn’t think so, because they didn’t bring it down with their whole Avos.
Student: Well, it starts off…
Instructor: Well, because there’s no Mishnah that says Avos Musa [Moses received] or something. It starts off from the beginning. We discussed this last week. I don’t know if… It’s not… These are the kind of questions I don’t think you can answer from the text. I don’t think that it’s clear at all that the point of Avos is even to give the story of tradition.
The Organizational Principle of Avos
Instructor: It’s possible that it’s opposite, it’s just a way of organizing the ethical sayings by generation. Because remember, the Mishnah is a work, whoever created the Mishnah, again, Rebbi or possibly there was some organizations of Mishnah before him, wrote this, edited, compiled this work. I’m assuming that he gave the names, I don’t know if he gave all of them, some of the masechtas have more than one name, but most of them are kind of agreed upon, and he called this the service and he needed the principle of organization. Remember that now we say the Rambam for example made about—
[End of Chunk 1]
The Organizational Principles of Pirkei Avos: A Novel Interpretation of “Avos” as Categories Rather Than Fathers
The Purpose of Pirkei Avos: Chain of Tradition or Organizational Device?
Instructor: It starts off from the beginning. We discussed this last week. I don’t know if… I don’t remember… Yeah. Like, it’s not… I don’t… This is the kind of question that I don’t think you can answer from the text. I don’t think that it’s clear at all that the point of Avos [Pirkei Avos: Ethics of the Fathers, a tractate of the Mishnah] is even to give the story of tradition. It’s possible that it’s opposite. It’s just a way of organizing, recognizing the ethical sayings by generation, because remember, the Mishnah is a work, whoever created the Mishnah, again, possibly there were some organizations of Mishnah before him, wrote this, edited, compiled this work, and I’m assuming that he gave the names. I don’t know if he gave all of them, some of his sects have more than one name, but most of them are kind of agreed upon, and he called this Pesach Tesovos [Pirkei Avos], and he needed the principle of organization.
Organizational Principles: Mishnah vs. Rambam
Instructor: Remember that we say the Rambam [Maimonides], for example, made a much more logical organization. The Rambam always, or tries at least, to have his halacha [Jewish law] start with generalities and then go to the more particulars, which is like the logical way of teaching, deductively. The Mishnah definitely doesn’t reason half as deductively as the Rambam. It’s much more analogically. That’s why the principles of organization of the Mishnah are mostly analogy. I mean, this is similar to this, this is similar to that, a lot more than finding the general rule that encompasses both and then working from that, right?
Lomdus and the Formalization of Analogical Reasoning
Instructor: Lomdus [analytical Talmudic methodology], what I already discussed is what Lomdus does is it tries to deductify, how do you say, to formalize every analogy in the Talmud into a deduction. And it’s usually a very hard thing to do because they mostly don’t work that way. At least not explicitly. But okay, we can get that’s like a slight criticism or question of what kind of organization, but he still does this organization, right? And he has to put in all the halachas [laws] of Nezikin [damages] into like a certain kind of [organization], and then all the laws of property and so on.
[Brief interruption]
Instructor: We’re going to get stuck. It’s fine. We’ll get someone to clean it tomorrow.
The Editorial Work of the Mishnah’s Compiler
Instructor: So he’s doing all this work, who is editing the Mishnah, he’s doing all of this organizational work. His biggest thing is to organize things and he names things. Naming is very hard by the way. I think in general by the way, the Jewish traditional names for things are kind of bad, meaning, it’s fine.
The Problem of Traditional Jewish Names
Student: What, how I know this? What do you mean? What, like, examples are you bad?
Parsha Names: Non-Descriptive Labels
Instructor: The example is Parshas Noach [the Torah portion of Noah]. It’s not about Noach, is it? Right? Bereshis [Genesis] is kind of about Bereshis [beginning], but it’s just luck, because it’s also the first word. But Noach is not about Noach, nor is Lech Lecha [the portion beginning “Go forth”] about Lech Lecha, and so on. Right, Parshas [Torah portions] have bad names. Bad names meaning nondescriptive names, names that are just picked from the beginning of them.
Mishnaic Tractate Names: Generally Better
Instructor: Mishnah has generally better names, like Shabbos [Sabbath], Eruvin [ritual boundaries], Pesachim [Passover], Teharos [purities], Uktzin [stems], and so on, they usually have better names. That’s an example of a bad name, that’s why there’s a tradition to call it Maseches Yom Tov [Tractate of Festivals]. Descriptive name, probably not the original name because it’s better, remember the rule. Maseches Beitza [Tractate Egg] is not a good name, just named after the first Mishnah.
Student: What other Mishnahs don’t have very good names?
Instructor: I think most of them are named well.
Student: So this is a little bit too particular for most Maseches [tractates]?
Instructor: OK, but you have to give the guy some slack.
Student: I didn’t say slack. I thought I was going to say some of the others.
Instructor: Most Maseches are named correctly. I thought you were going to say Bava [gate] is the one that just names it.
Student: No, it’s not. It’s named Maseches Nezikin [Tractate of Damages]. It’s just three parts of Maseches Nezikin, right?
The Broader Pattern of Poor Naming Conventions
Instructor: Okay, but when I say the Jewish principles of names are usually bad, it’s that we have some three-volume book called [Tanakh divided into Torah, Nevi’im, Kesuvim], which are three very bad names.
Student: No, not three. Two of them are not very descriptive.
Instructor: There’s not really like a category of book called [Kesuvim], just means catch-all category, everything that’s not Nevi’im [Prophets]. And Nevi’im is also not a good category because we, in some Tanakhs [Hebrew Bibles] that you will look today, you’ll see they have something called [Nevi’im Rishonim and Nevi’im Acharonim], which are two different kinds of books. There’s no connection, Sefer Shmuel [Book of Samuel] is not Navi [prophecy], like it’s written by a Navi [prophet], but it’s narrative, it’s history.
The Septuagint’s Superior Organization
Instructor: In the Septuagint [Greek translation of the Hebrew Bible], the Greeks were better at, the Greeks meaning the Greek Jews, right? This is Jewish work. This book, the Greek Bible, very Jewish book, and they organized the Tanakh, of course, they organized the Tanakh into kind of four parts, or five parts, like the Torah, which is the law, okay? Then they have historical books, which include a whole bunch of, yeah, Divrei Hayamim [Chronicles] and Ezra and Esther and so on. And they have prophetic books, which are the four big prophetic books that we know. And then they have wisdom books, right? Wisdom or poetry books that can be divided sometimes further, right? Like Mishlei [Proverbs], Koheles [Ecclesiastes] and so on.
Student: I think it’s a contrast to Christians who don’t have any kind of result in Old and New.
Instructor: No, no, the Christians accept this. Like within the Old Testament this is usually how it’s divided and this is actually a very correct topical [organization]. This is not that way.
Student: I’ve always thought Christians had…
Instructor: No, no, no. This is correctly, correctly topically organized. There is a historical reason for our organization which we’re not allowed to tell you now, but it doesn’t tell you anything. Like Nevi’im and Kesuvim are not categories, they’re kind of not tell you anything about it. And like I told you, the Parshiyos [Torah portions], things like that, we’re used to having kind of bad names.
A Novel Interpretation: What Does “Avos” Actually Mean?
The Standard Assumption and Its Problems
Instructor: So back to my discussion about Pirkei Avos, like Avos is not a descriptive name. By the way, Avos doesn’t translate to a chain of tradition, does it? Fathers, I don’t know what it means. It just means fathers. It doesn’t mean nothing. We do know that the Mishnah uses fathers, like this is the Mishnah’s, just to be clear. Let me make a case for my chiddush [novel interpretation] today. Okay? This is a chiddush. I just made it up. Okay?
Yeah, everyone assumes that Avos means our father. Now, this is a very weird explanation. I didn’t look at any chiddush today. I’m telling you myself. I told you. Avos is never used or almost never used in the sense of the rabbis who carry the tradition. Do you know one more place in rabbinic literature where they want to say the people who have carried our tradition, like what we call them father, like in other traditions there are like you have church fathers, right? And church fathers are not literally fathers but whatever, like they’re not really the people who carry the tradition, they’re just the early thinkers of the church.
Student: That makes me think that there’s such a word.
Instructor: Of course there’s such a word. Nobody disagrees with such a word. We have, we have words like Av [father], like Av Beis Din [head of the court], the father of the Beis Din [rabbinical court]. We do have such words, but you don’t like Avos to be a name, right? Nashim [women], everyone knows what they are. Seder Nashim [Order of Women], or Maseches Moed [Tractate of Festivals]. Moed is another weird name, but it means, b’chalamayad [in any case], right? Chagigah [festival offering], everyone knows that chagigah is a category. You find it 10,000 times, talk about chagigah, and that’s the Maseches by chagigahs, right? Bava Kamma [First Gate] is not a descriptive name, like I said, it just means the first gate, but part of a book. But Nedarim [vows], everyone knows, you learn the Shas [Talmud] 10,000 times about nedarim, this is the Maseches about [vows], okay? Find me where we talk about avos in this sense. Like, where? When? Weird, right?
Student: Biblically, or…?
Instructor: Rabbinically, even biblically also. I mean, Avos, like Avraham Avinu [Abraham our father], right?
Student: Yeah.
Instructor: Avos usually means the patriarchs, right? Avraham Yitzchak Yaakov [Abraham, Isaac, Jacob] are Avos. Because Avos we have, right? Avraham Yitzchak Yaakov. And they’re literal fathers also. Of course, when we call them fathers we don’t just mean the literal part, but they are literal fathers. But do you ever have… Do they call the Nasi [president of the Sanhedrin] an Av ever?
Student: Yeah, it’s only Av Beis Din then. It takes on a general term.
Instructor: It’s possible, but you have to find. We have search. You’re going to tell me if you find the concept of it anywhere.
Student: Should I do searches?
Instructor: I mean, the concept that I can… We’re all big time, we don’t remember, right? So, it’s fine. I’ve also generally… Ah, wait.
Student: What?
The Actual Mishnaic Usage: Avos as Categories
Student: I also used to mean?
Instructor: Very good. Very good. So you’re getting to what I want to claim. This is what I’m going to claim or claiming today. The second, what I’m claiming is that, now I do know of a use of the word Avos in Mishnah. Okay? You want me to search for you here? Mishnah, Chazal [the Sages], where’s my thing? Okay here. Mishnah, Avos, just the word Avos. Okay very simple.
[Attempting digital search]
Instructor: Probably only gets you the Pirkei Avos of this. It’s a low vet [the letter vav]. I’m searching this private. Why is it low vet? If it’s low vet, then it’s bad. Computer doesn’t work though.
Student: Yeah, it’s not loading or something.
Instructor: Okay. All right, we’ll do this. It’s not finding doesn’t make sense it says Avos, it’s right, it’s not finding me anything. No, it’s not working, my search thing. In any case, whatever I’m searching is not working.
Student: Could just do Mishnah if you want.
Instructor: I need the mother computer has the sort that I’m looking for. Okay. Listen. In the Holy Mishnah, in the concept of Avos, there’s Av Beis Din, that’s correct. Nasi and Av Beis Din is mentioned in Chagigah. But other than that, Avos generally in the Mishnah is used in the concept of Klalim [general principles], right? Avos Nezikin [primary categories of damages], Avos Melachos [primary categories of forbidden Sabbath labor].
Student: Yeah, like greater categories, things like that.
Instructor: Right? Klalim, right? Generalities, what’s called kinds and right of a settlement so on. Of course, taking murder doesn’t know exactly what Avos Melachos means, there’s like we discussed there’s this whole discussion of what it’s supposed to mean and what do we learn from it blah blah blah blah blah, but obviously Avos has a rabbinic meaning in this concept, okay?
The Emerging Chiddush
Instructor: So what I think and I’m telling you a shot, my shot is I don’t have any good reason to think even what the Rambam says like, remember it will tell you something important…
[End of chunk 2]
The Mishnah’s Chain of Transmission vs. The Rambam’s Authentication Project: A Critical Analysis
The Rambam’s Two Stated Purposes for Pirkei Avot
Instructor: Of course, the Gemara doesn’t know exactly what *Avos Atoma* [the fathers of impurity] means, like we discussed. There’s this whole discussion of what it’s supposed to mean, and what do we learn from it, blah, blah, blah, blah, blah. But obviously, *Avos* [fathers/ancestors] has a rabbinic meaning in this concept. So what I think, and I’m telling you my *pshat* [interpretation] is, I don’t have any good reason to think—I think, even what the Rambam [Maimonides] says, remember, I’ll tell you something important.
Student: You found someone telling me?
Instructor: No. Good, so, listen, what I’m saying is like this. It’s missing stuff here for some reason, I don’t know how it could be. Okay, do you have what I’m saying? What I’m saying is that the Rambam says that *Pirkei [Avot]* [Ethics of the Fathers] has two purposes. The Rambam says in his preface to the Mishnah two purposes:
The first is to tell us the truth of the tradition—like the unbroken chain from Sinai of *Torah Sheba’al Peh* [the Oral Torah] all the way to *Shimon HaTzadik* [Shimon the Righteous], basically, which is not very interesting, by the way. If the Mishnah were trying to do that, it’s doing a pretty bad job, because you can’t give a genealogy and say and skip like 10,000 generations.
Student: Like well magical 39 then yes?
Instructor: Oh yeah, we remember that guy. After that there was a kind of unnamed—I’m gonna find a Mishnah where it says there’s such a thing, something like that.
Student: It also says in the Midrash—
Instructor: Okay, so you found something, but not of great proof.
The Rambam’s Authentication Method: An Islamic-Influenced Chain
So what I say is like this: The Rambam says that it has two purposes. One is to tell us—it means like the greats or something like that, these great people. It could be that in short you say it’s not—it doesn’t disprove it, it’s possible. It’s still possible, like it’s possible, it’s possible that that’s the word, the meaning.
The Rambam says that it always has two purposes. One is to tell us the truth of the tradition by giving us this unbroken chain. And I’m claiming that the Mishnah, if it’s trying to do that, it’s doing a pretty bad job at it, because it just like—by the way, because the Mishnah literally doesn’t know anything that was not known.
The Rambam’s Historical Context: Responding to Karaite Challenges
Gosh, I shouldn’t be doing this, right? Like, if someone wants to tell you that the Rambam—just to be clear, the Rambam is not speaking the same context as the Mishnah, right? It’s possible that the Mishnah had something similar, but the Rambam has this context where there’s this threat, there’s this, how do you call it? There’s a challenge to the authority of the rabbis, right? There’s Karaites, mostly, who say, well, we have a Torah, that’s cool. The Torah is great, they’re Protestants, it’s enough. And then the rabbis come and say all kinds of things. Who said? I could say things too. That’s basically Anan’s time.
And the Rambam, in order to answer this, does this Muslim thing, and it has a word in Islam, I’m forgetting the word, where every *hadith* [Islamic tradition/saying] has a chain of transmission attached to it. And there’s like a whole area of study in Islam called, whatever it’s called, studying these chains. Like this is a reliable chain, this is an unreliable chain, blah, blah, blah.
And based on this kind of language, the Rambam tries to do that for the whole *Torah Sheba’al Peh* [Oral Torah], right? The Rambam is the—I don’t know if the first one, like Rav Sherira [Gaon] did something similar—but the Rambam does in his *Hakdama* [introduction], both in the *Hakdama* of *Peirush HaMishnah* [Commentary on the Mishnah] and more strongly gives us this chain, and he even counts it: 40 generations from Moshe [Moses] to Rav Ashi, and he gives each name—like this guy received from that guy and that guy from that guy—and that is supposed to show us that there’s like an authentic transmission of the Torah.
Student: Wait, wait. Wait. *Kasha’s* [questions/difficulties] on the Rambam’s chain—but there’s the Rambam’s chain. So wait, wait.
The Rambam’s Additional Argument from Biblical Authority
Instructor: So now the Rambam does that, and we see that he needs to do a lot more than the Mishnah does, because he’s trying to give you something that seems reliable, right?
Student: Yeah, but doesn’t he say that all these *Tzeddukim* [Sadducees] and the Karaites or whatever, right, says that they all believe in the Bible, so if they believe in the Bible, then the Bible says to listen to the rabbis.
Instructor: Yeah, that’s another one of his arguments, yes. But he still needs to give—and it’s true that the Rambam thinks there’s a lot less authentic tradition than people assume—but he still needs to give some kind of chain of like where we get any of these. Like the Rambam still thinks that the skeleton of the *Torah Sheba’al Peh* [Oral Torah] is these *shemu’ot* [received traditions], these things that we’ve heard all the way back to Moshe. And to him, one way of making that look good—I say the word “look good,” like to convince you of its authenticity—is to give you an unbroken chain of transmission, like this person from that person, that person from that person.
The Mishnah’s Chain: A Schematic Outline, Not a Detailed Transmission Record
The Rambam himself knows that the Mishnah does not do this, right? The Mishnah, including *Pirkei Avot*, which the Rambam thinks is doing the same thing that he is doing—the Mishnah doesn’t do that. The Mishnah does like this: The Mishnah knows whoever is mentioned in the Bible—thank you very much, I’ve read the same book—the elders of the people after the time of *Yehoshua* [Joshua] were still fine. Okay.
From Yehoshua to the Prophets: The First Major Gap
It’s a kind of the *Nevi’im* [Prophets]. Oops. You know how long it was between those two things? Who are these *Zekeinim* [elders] anyways? These are the *Zekeinim* that still know *Yehoshua*. Who are these *Nevi’im* also? Well, first name *Navi* [prophet], isn’t it? Who is the first name *Navi*?
Student: *Shmuel* [Samuel].
Instructor: Very good. So *Shmuel* was—in the book of *Nevi’im* starts like, sort of starts in *Shmuel*, right?
Student: *Shmuel*.
Instructor: You can assume that the Mishnah when he says *Zekeinim* means also *Shoftim* [Judges]—why not? I don’t know, maybe he does. But then *Nevi’im*—but the first name *Navi* that we know of, more or less, there’s some *Nevi’im* in *Shoftim*, they’re unnamed—the first name *Navi* or official one—
Student: What?
Instructor: Yeah, first name *Navi* in the Torah is *Shmuel*.
Student: *Pinchas* [Phinehas] maybe his name?
Instructor: Maybe he practices the function of *Navi*. The first name one is *Shmuel*, which was a very long time—like there’s a few hundred years gap between that and the *Zekeinim* from *Yehoshua*.
Student: What?
Instructor: Well they’re *Nevi’im*, but they were in times of Moshe—it doesn’t help us, right? It’s very clear *Nevi’im* when we call up *Nevi’im*, right, when we talk about this.
Gaps Within the Prophetic Period: The Achiyah HaShiloni Solution
Now of course the *Nevi’im* also—now just to be clear, *Nevi’im* we have then *Shmuel*, and then after *Shmuel* there’s some other named prophets, but then all the way down to *Eliyahu HaNavi* [Elijah the Prophet], nobody knows who was the prophets in between. Of course that’s why we have this magic person called *Achiyah* [*Achiyah HaShiloni*]—I need to solve this problem. It was a great—it worked for the Rambam, why can’t it work for *HaBaal Shem Tov* [the founder of Hasidism]?
But it’s very funny because what if you—what if you do a *mesorah* [tradition] of Torah that’s based on the fact that *Achiyah HaShiloni* lived from the times of David or maybe from *Yetziat Mitzrayim* [the Exodus from Egypt] all the way to—because of course *Ibn Ezra* is great at being critical of other random people’s traditions but not at his own, like everyone else.
So my point is—no no, I’m not here, I’m not here to make fun of the Mishnah. I’m just trying to explain to you that the Mishnah is not doing what the Rambam thinks it’s doing. The Mishnah is not giving an unbroken chain of transmission, because it’s giving like this most schematized thing.
The Prophetic Period to Anshei Knesset HaGedolah: Another Gap
Yeah, there were the Moshe and *Yehoshua*, and then there was the *Zekeinim* and the *Nevi’im*, and after the *Nevi’im* there was something called *Anshei Knesset HaGedolah* [the Men of the Great Assembly]. Again the huge gap, because the last *Navi* was—well, you could pretend that the last *Navi* was the first of the—but then until *Shimon HaTzadik*, more or less agreed upon that there’s a gap of 200 years, nobody really disagrees with that. Maybe you could make the gap smaller to make it like only one generation, 70 years, still a gap. There’s still someone in between.
*Shimon HaTzadik* was *me’Anshei Knesset HaGedolah* [from the Men of the Great Assembly], but that doesn’t mean he literally wasn’t the times of *Ezra* [Ezra the Scribe]. Nobody thinks that. He wasn’t the times of Alexander [the Great]. The places that we know that there’s a gap, or people know that we know there’s something going on from—
The Core Methodological Point: The Mishnah Provides No New Information
I didn’t say that these gaps are real. I’m just saying that if your purpose is to convince people—it doesn’t say—I didn’t say it, it’s not my claim. Whoever—I’m not claiming anything. I’m just claiming that if the Mishnah—very nice, I’m not saying it’s not true. I’m just saying, of course, it doesn’t say anywhere, and there’s no remnant in the *Nevi’im*, that the *Nevi’im* functioned as some kind of authoritative transmitters of the Torah. That’s something that I’m invented.
Student: Yeah, like, but then even the Gemara doesn’t like conceptualize it as like—
Instructor: And they authorize the next generation of *Hoshea* [Hosea] to *Amos*. Like, hello.
Student: But the problem is also that Dustin jumps from *Achiyah* to *Ahiyah*.
Instructor: Very good. Okay, they met. Some of them met.
Clarification: Not Disputing the Truth of the Tradition
Now listen, this is not the problem. My problem is I’m not here to argue with the Mishnah. Everything is true all the way until the things that I tell you are *Yishmael* [Ishmael], *peshat* [simple interpretation], and Talmud, and Shabbat. It’s true. It’s an unbroken chain. I can assume that. Like, why not? Of course people give their interpretations, but that’s legit. That’s no question.
I’m just saying that the Mishnah is not trying to convince you of its authenticity by doing this Muslim thing of giving you the whole chain of names, because it doesn’t do that! The Rambam does that, the Rambam is trying to do that.
The Rambam’s Chain: More Convincing, But Still Limited
Now of course, to me that’s not very convincing, because if you would have like one name that’s not mentioned anywhere and you say, this was the guy that we got from, then that’s a witness to your tradition. But if your whole list is based on texts, and thank you very much that we got the same texts—I mean of course there’s like internal evidence of the texts having some contradictions—I’m not contradicting, I don’t think that, I think the tradition is true.
Much better because he’s telling you things that nobody would know of course for the—for the things—and some things that he knows he’s giving you an actual tradition. Maybe that tradition was also written down in the yeshiva. Of course, you know, after some generations it’s very hard to remember anything if it’s not written down. But he’s giving you something real. He’s giving you information that you would not have had other than that.
The Mishnah’s Chain: Common Knowledge, Not Forensic Proof
The Mishnah is not—the Mishnah itself is not giving you any information you would not have known if you just grew up in the Mishnah’s times. Everyone knows *Shimon HaTzadik* was the first *Tanna* [early rabbinic sage], and then the—
[End of chunk 3]
Pirkei Avot: The Meaning of “Avot” as Principles and the Organization of the Mishnah
Critique of the Rambam’s Reading: Comparison with the Sherira Gaon
So, the Shurigans [likely referring to the Sherira Gaon’s Iggeret Rav Sherira Gaon] do a more better job in this. Much better, because he’s telling you things that nobody would know, of course, for the Goyenim [non-Jews], for the things, and some things that he knows, he’s giving you an actual tradition. Maybe that tradition was also written down in the Yeshiva. Of course, you know, after some generations, it’s very hard to remember anything if it’s not written down, but he’s giving you something real, he’s giving you information that you would not have had other than that.
The Mishnah itself is not giving you any information you would not have known if you just grew up in the Mishnah’s times. Everyone knows Shimon HaTzadik [Shimon the Righteous] was the first and then there was this list of the Zogos [Zugot: pairs of rabbinic leaders] was like a known list. These are like the primordial so-called—these are not unknown figures we wouldn’t have heard of. You wouldn’t have—but the Ravid HaNasi [Rabbeinu HaKadosh: Rabbi Judah the Prince] heard of—that’s the Ravim’s [Rambam’s] question. The Ravim’s big question when he tries to give this argument is why did Ravid HaNasi only mention the last few generations before him and not the whole thing, and he gives an answer which is maybe a reasonable answer, but what it doesn’t answer is that the Ravid HaNasi didn’t have this question.
The Speaker’s Argument Against the Rambam’s Proposition
So this is me arguing against the Rambam’s proposition that the purpose of the first few Mishnahs [Mishnayot] and B’rik Ovis [Pirkei Avot] is to give us the witness of tradition for the truth of the Hirsh Ba’al Peh [Torah She’baal Peh: the Oral Torah]. I don’t think that’s a very convincing argument. I think it makes sense in the Rambam’s context. Both the Rambam is facing these problems. Of course, in the times of the Tanarim [Tannaim: Mishnaic sages] there were also people that denied the authority, but not in the same way.
Digression: The Tzeddukim and the Karaites
I think the Rambam conflates the Tzedukim [Tzeddukim: Sadducees] and the Qura’im [Karaites] in a wrong way, starkly wrong, and also there’s not really good evidence—you know that there’s no evidence in Hazal [Chazal: the rabbinic sages] that the Tzedukim didn’t believe in the Hirsh Ba’al—it was invented by the Rambam. They didn’t believe in—they had Makhlouks [Machlokot: disagreements]. Nobody—they also didn’t believe in Nisr Hamhaim [Techiyat HaMeitim: resurrection of the dead] and so on. They didn’t believe in a bunch of things, yes, which you know, who the Quran says—yeah, no, the Tzedukim had disagreements. They didn’t believe in Malachim [angels]. They didn’t believe in a bunch of things.
Student: But the Sufis—
Instructor: Josephus has like a list of dogmas, what they don’t believe in. But what I’m saying is that there’s no—the Rambam’s—this is all totally sidetracking—but Dramas [Rambam’s] formalization of Tzedukim as a kind of proto-Qarayim [Karaites], and he literally conflates them as the same group—maybe he didn’t literally think of that, but he thinks that they’re the same structure and says that these are people that are Protestants. They believe only in the written book, the written law—is not really true.
What is true is they have, you could say, their own traditions. Of course everyone—Karayim also have their own traditions. But there are Makhloykes in Nalokha [Machlokot in Halakha: halakhic disagreements]. They had Makhloykes with their Prushim [Perushim: Pharisees] or whatever you want to call them, the mainstream—so what we call the mainstream at least—about the interpretation of the Torah. But they didn’t have this point that you should not have interpretations. There’s no evidence for that, and it’s not true. They had their own interpretations, sometimes more literal and sometimes less literal. There’s no—there’s nothing. I mean, some things, like we say, there’s no source for the Torah to disagree with it. But they disagree with it in a Protestant way, like it doesn’t say, so therefore it’s not true. That was just an argument. And we think that’s a good argument. We have to answer that argument. It’s a good argument.
Realize, Halachim HaShmash Pesina [Halakha L’Moshe MiSinai: law given to Moses at Sinai] is like the clodge [kludge: a workaround solution] that answers this kind of argument. We have nothing to say. Okay, listen, we don’t know either why it says, but this is what our fathers did, so we’re doing it. But generally we do try to answer it, right? All these stories—we try to answer because our tradition does believe—of course we don’t have tradition that’s about bad, but part of the tradition is that we argue based on these texts.
Okay, I’m getting into very sidetracked things. Point is, dectomized discussion [the Tzeddukim discussion]—if the Mishnah is trying to answer the Tadukim [Tzeddukim], firstly there were no such Tadukim in the times of the Mishnah. They were in the times of the Rambam. Secondly, even if there were—make sense—even if there were, this would be a bad answer.
What the Ram [Rambam] does is a somewhat good answer, but what the Mishnah does is definitely not a good answer. Therefore, for me, it’s like Loewy claims that Pirkei Ovis is not here, that the first purpose of the Ram claims of Pirkei Ovis is lo nachon [not correct]. This is a sheen in Rambam [a reading/interpretation by the Rambam], but I hope we’re allowed to argue with Rambam.
The Legitimacy of Disagreeing with the Rambam on Pshat
Student: Why is sheen? Are we allowed to?
Instructor: I might leave, but—
Student: You’re going to leave?
Instructor: See how it’s going. Whenever it comes to pshat [the plain meaning] in the—I want to tell you a rule, the rule that I learned from Rav Shmuel Aben-Tibba [Rav Shmuel Ibn Tibbon: the Rambam’s translator and student]. When it comes to the truth, the Rambam was always right. When it comes to Pesach and Pesachim [pshat in pesukim: the plain meaning of verses], it’s usually wrong.
So now, Rav Shmuel Aben-Tibba himself—this is the book that I was reading this morning as preparation for this year, and maybe we’ll get to the part that we’re trying to get to—but Rav Shmuel Aben-Tibba, which was like the Rambam’s premier student in some ways, at least a premier European student, and the Rambam had zero students in Egypt, or maybe one that he wrote the murder [Moreh: the Guide for the Perplexed] to and it didn’t work out. But his main student wrote on the Rambam comments. Like, after translating, he sometimes wrote comments. And on one thing, he says, I don’t know what’s going on. The Rambam must have been sleeping when he wrote this. He literally used the most extreme language. And of course, he says that he’s a great man, but I think that he misread it, because it doesn’t say what he says. It says opposite, whatever.
So we have a tradition for—that you could argue with the Rambam for sure, and Pshatan the Mishnah [pshat in the Mishnah]. The Rambam is not always right about that. It doesn’t mean there’s flaws. His ideas are wrong, but it doesn’t mean that his readings are sometimes wrong.
The Positive Thesis: “Avot” Means Principles
So like I said, Rambam’s goal of trying to establish the authority of Tarshav Pe’eh [Torah She’baal Peh], very nice goal. But him saying that this is what the empirical Ovis [Pirkei Avot] is doing doesn’t convince me. If it convinces you, you could let me know.
Linguistic Evidence for “Avot” as Principles
So therefore, I don’t—although like you told me, the language of Ovis [Avot] meaning like the great sages does exist. It says Ovis Olam [Avot Olam: fathers/sages of the world] a few times. In Mishneh it’s once, and in Medrash [Midrash], more times. And so on. So it’s possible. But even more possible, what’s more probable and matches more into Lashon HaMishnah [the language of the Mishnah] is this language that we have at least four or five times, like you said, the Savoram [Savora’im: post-Talmudic sages] in the beginning of Avakama [Bava Kamma] and some other places, mostly in Avakama, right?
The Conceptual Framework: Avot and Toladot
Roda Sahal [Rashi] still gets to try to explain this. It counts the Aves [Avot] as principles, right? In Greek, Aves is a principle, right? Like I said before, a generalization, a kind, a clal [kelal: a general rule], or something, just another word that’s not in the Torah, right? Clal, an all, right? Clal just means an all, a whole, right? Or av [father/principle], as distinct of like a one, a ben [son/derivative], like a ish [individual], which is like the child of the induction, right? Like, hoiloda [tolada: derivative], like, do we have the language of giving birth to prepositions? Yeah, of course we do.
Something called Binyan Av [constructing a father-principle]. Did you hear of it? One of the main things, like if you read K’lelai Lacha [Klalei HaTalmud: principles of the Talmud], that’s what’s called Midas Adrash [Middot Adrash: hermeneutical principles]. Midas Adrash, again the word Midas is also a general word. But Midas Adrash, which is like the main innovation of Chachamim [the Sages]—there are 13 of them and different lists of them. Like basically all of the 13 are the doctrine. I know people disagree with this. Basically all of them are different kinds of ways of generalizing things to understand them or to give birth to new things.
And one of the main ones, like klal leprat [kelal u’frat: a general rule and a specific case], klal is just a—klal means when you have the Pesach [Pasuk: verse] itself giving you a general rule, generality, right? Then there’s something called binyanav [Binyan Av]. Binyanav is creating a father out of—this is an analogy, right? Induction, right? You see, binyanav mekos ve’echet [Binyan Av mi’katuv echad: constructing a principle from one verse] or binyanav mekos ve’echet [mi’shnei ketuvim: from two verses] and so on. Binyanav means, if I have an example, I could make that example into a av and then av mekos ve’echet and so on, right?
Tolder [Toladah] means the result of the syllogism that’s called father. So this is a very classical rabbinic language for principles or greater premises or rules, generalities that give birth to particular rules are called oves and tolders [Avot and Toladot]. So oves and tolders—so therefore, that’s what I’m saying, I think all of them—maybe because our shavah [Gezerah Shavah: argument by analogy] is just an analogy, but yeah, that’s why you can’t do, because your analogy has to usually be based on a deduction. Usually an analogy is only worth something if it’s based on some kind of hidden generality or deduction kind that it’s talking about. That’s why if you think you can make a Zereshava [Gezerah Shavah] yourself, you can’t, because usually when there’s a Zereshava it’s just an Asmachta [mnemonic support], just giving you the analogy, but you have to know the actual deduction behind the analogy. This is a basic—
Conclusion: Pirkei Avot as “Chapters of Principles”
Now, therefore, oves generally means principles. So I claim that the most important oves is the most important principles of what? The most important principles.
The Organizational Principle of Pirkei Avot
Now, as to the fact that Pirkei Oves, at least in the beginning, is organized by generations, that’s just a principle of organization because you have to understand, that goes back to what I was saying, that Rabbeinu HaKadosh [Rabbi Judah the Prince], and definitely the kind of aphorisms that he’s quoting here, right? There isn’t a good way to organize them.
How Rabbeinu HaKadosh Organized the Mishnah
If you have Masechetes [tractates], like, imagine—I don’t know if this is like a start, but imagine Rabbi Danasi [Rabbeinu HaKadosh] having this like long encyclopedia of about all kind of stuff, and jumbled around. Like if you look at the Sefta [Tosefta], like one of the different Seftas is less organized than the Mishnah. Definitely did a lot of work of organization. Now, and what does he do? He takes this big, right, Rabbi Danasi and Raman [Rambam] did something similar, literally, like the Chaznishah [Mishneh Torah], Raman works with index cards, he must have, actually we know, we have some of his index cards in the Genizah [Cairo Genizah], right?
Evidenes [Rabbeinu HaKadosh] is going with his index card in this list of Rameh’s [Tannaitic] statements, and he mixes himself six big boxes, and within these six big boxes he has little boxes, and he starts—I promise you that he did that, either in his head or with literal boxes, I don’t know, how did he do it? He has these boxes, Evidenes has six big boxes, he’s a gree [wealthy/important person], he can afford boxes, and maybe he had a staff, I’m sure he had a staff, he had a staff probably working for him, and they get, whenever someone comes and says, may I say something? He says, okay, what is this about? Oh, this is about some mitzvah [commandment], okay, into the moed [Moed: festival laws] box. And then he takes the whole moed box and he divides it up to the 12 moseks [masekhtot: tractates] of moed. How do you think it worked? It wasn’t magic. That’s how you work, right?
So now, for most of that, that’s why sometimes there’s something in the wrong place. It goes like, it got into the wrong box. What do you want from him?
Student: No, I’m serious.
Instructor: Like, he’s a human, right? Or it’s like, the best place. It’s very hard to organize everything think perfectly or impossible or useless.
Student: Yeah, I don’t know if it’s of course—I don’t think it was the first what a mistake—no way.
Instructor: So no, so I’m telling you what about my theory is like this. This is my theory that I’m making up right now. If you want to disagree with my theory is like this, is being given on what I think is like this. By the way, there are other books that are organized on this principle, so—
The Organizational Principle of Pirkei Avot: Why Ethical Aphorisms Are Arranged by Generation
The Challenge of Organizing Ethical Material
Instructor: Or it’s like the best place. It’s very hard to organize everything perfectly. Or impossible or useless. Yeah, I don’t know. Of course, I don’t think it was the first. Maybe the first mission was also a mistake.
Student: What do you mean a mistake?
Instructor: No way. No, I’m telling you. My theory is like this. This is my theory that I’m making up right now if you want to disagree with it. My theory is like this. It’s being given. But I think it’s like this. By the way, there are other books that are organized on this principle.
So, for every subject of law, generally, he has, and sometimes there’s even a little agoda [aggadah: narrative/non-legal material] that he thinks, ah, this belongs to Masechet Rosh Hashanah [the tractate on the Jewish New Year], let’s wrap it in that box. Okay. Or Masechet Ketubot [the tractate on marriage contracts], or wherever. No problem.
Now, there’s all these… now he has also, there’s, by the way, there are for sure more statements that he cut out of his thing. Okay, he has some kind of principle that tells him what’s important enough to be in his main canon book. Okay. Now there’s a bunch of things that he judges, on the one hand this is very important, on the one hand it belongs in the canon. You can’t just leave it in a midrash [rabbinic interpretive literature]. There’s going to be a midrash about lev tov [good heart]? No, no, no. It’s got to be in the Shisha Sidrei Mishnah [the six orders of the Mishnah], the whole masechta [tractate]. It has to be in the Mishnah.
Now okay, so let’s make the whole masechta organized, putting together all these ethical sayings, right? Aphorisms. These sayings that they said about how to live your life. Very important.
The Problem of Internal Organization
Okay now, how do you internally organize that? Now in general when you organize the Sukkah [tractate on the festival booth], you kind of organize in a very logical way. Two perakim [chapters] about lulav [palm branch used on Sukkot], two perakim about sukkah [the booth itself], one perek about the order of the avodah [Temple service] and Simchat Beit HaShoevah [water-drawing celebration]. Everything works.
How do you organize Pirkei Avot [Ethics of the Fathers]? Do you have a better way to organize it? I challenge you. Tell me how. If I give you the list, you can do it yourself. By the way, I’ve got colleagues working on such things. I’ll give you all the statements of the ancient Tannaim [early rabbinic sages] about ethics, and you organize them for me. Put them together.
The Biblical Precedent: The Book of Mishlei (Proverbs)
You know something? I have a biblical work to show you how impossible this is. Have you ever heard of the book of Mishlei [Proverbs]?
Student: What is Mishlei?
Instructor: A compendium made by Chizkiyahu’s [King Hezekiah’s] staff. That’s explicit there. I didn’t make this up. Bible criticism? Chizkiyahu HaMelech [King Hezekiah]! Anshei Chizkiyahu HaMelech [the men of King Hezekiah] had a staff. He was a great king. He was rich.
Student: Of course, yeah, yeah, of course, yeah, yeah.
Instructor: He was a rich guy, yeah. And he, like many rich people, like kings, he sees himself also in some sense as the teacher of the people. He doesn’t just think he’s there to fight their wars. He’s also there to teach them. And he inherits a box of manuscripts ascribed to Shlomo HaMelech [King Solomon], or mostly to Shlomo HaMelech, I don’t know. And they’re just random aphorisms, right?
“Ben chacham yesam achav, ben kesil tugat imo” [A wise son gladdens his father, but a foolish son is his mother’s grief]. Oops, next one. “Me’evet tipesh” [something about a fool], whatever, “yimloch beben me’evish” [will rule over…], whatever.
The Structure of Mishlei
And there’s two and a half… the beginning, the first two chapters of Mishlei are actually longer things, and the last one is. But besides for that, most of them are like this. And what does he do? He does nothing. He just puts them all together in a big book and he publishes it. And he makes sure to try to not have duplicates. There’s actually some duplicates that he got through. Sometimes it’s the same, literal same pasuk [verse] twice. Or wolf by a word [off by a word]. Obviously just a different version of the same thing. That’s all.
People have tried to do a thematic organization of Mishlei. It’s actually pretty hard. I’ve tried it myself. It can be done, but it’s not clear that you gain a lot by doing it. It becomes boring. Four times the same thing. At least if you’re reading, oh, again.
Student: I think also it would be the organization putting his interpretation in too much.
Instructor: Of course. All organizations are interpretations. Some of them are obvious. Sukkah belongs in Sukkah, it’s not a chiddush [novel insight]. Love me [I mean].
Student: You could say that.
Instructor: Very little organization is implied by the content when you read some of the… even Kohelet [Ecclesiastes] I think is harder because this might have a narrative going on somehow. But yeah, when you mentioned Mishlei, I’m like, so very good, so very good.
The Proof from Mishlei: Editorial Work in Biblical Books
So I’m proving to you, wait listen, so I’m proving to you from the book of Mishlei, which was explicitly… every biblical book, by the way, is edited. Nobody should delude themselves that they landed somehow from heaven the way they are. Human books. Books don’t happen by themselves. They get edited.
By who? I don’t know. Moshe Rabbeinu [Moses our teacher]? He wrote thirteen [Torah scrolls] one day by himself? Seriously? By a miracle? One of the greatest miracles in history and we don’t know about it?
The Midrash About Moshe’s Writing Staff
It says in the midrash they wrote thirteen sifrei Torah [Torah scrolls]. No, it means the Torah, or it’s a midrash. I don’t know if you have to believe this midrash, but it’s a midrash. And the midrash is assuming that Moshe Rabbeinu had a writing staff.
The Rambam [Maimonides] says this, and he almost explicitly says it this way. There’s some other midrash said, yeah, it must have been an eis [emergency dispensation], so then that’s how he would have been able to write on Shabbos [the Sabbath]. And midrash, and I remember, and somewhere, and it’s like it was Shabbos because Moshe Rabbeinu died on Shabbos famously. It says in a different midrash. And how can you write on Shabbos? That it says it was an eis. By an eis you let it write on Shabbos.
This is called making gag al gag [roof upon roof], shtuyot b’Torah [nonsense in Torah study]. Unfortunately, it’s just obviously, if you assume that Moshe Rabbeinu published the first Torah and he gave thirteen for each shevet [tribe] to have, it makes sense. So no problem. So he obviously had a writing staff, and they copied, and some of them had mistakes, and they have to fix it. That’s what we have chazarah [review/correction] for, to fix the mistakes. And so on.
Returning to the Main Point
Anyways, where am I getting to? Am I saying… so obviously, Mishlei is… but Mishlei, for Mishlei, nobody can dispute it. It says explicitly, “asher he’etiqu anshei Chizkiyahu” [which the men of Hezekiah copied/compiled]. So, “gam eileh mishlei Shlomo” [these too are proverbs of Solomon]. In other words, we found another scroll somewhere, let’s add it to our book.
So, and it’s not possible to edit it thematically. Or at least very hard, it’s not worth it.
The Solution: Generational Organization
So now, we’re doing the Mishlei, right? We discussed, Mishlei is the biblical version of Avot, sort of the same genre, the same kind of theme, it’s talking about the same thing. How does he organize it? You have a way for him to organize it? All the shtiklach [pieces] about Torah should go on one perek [chapter]. And all the shtiklach about mitzvot [commandments] should go on another one. What are you going to do? It doesn’t even make sense because there isn’t…
The Brilliant Idea: Organization by Generation
So he had a brilliant idea. And he’s not the first one to have this idea. There’s many ethical works that are… later, classical works that work out like this. He’s going to organize it by generation.
We’ll have the sayings of the… Of course, the closer generations can get jumbled because there’s not really a difference, but he knows that, you know, because there’s too many people in each generation, so it’s like, yeah, it becomes jumbled. But Antigonus Ish Socho [Antigonus of Socho] who wasn’t the same, wasn’t the same generation as Shimon HaTzaddik [Shimon the Righteous], who wasn’t the same generation as Anshei Knesset HaGedolah [the Men of the Great Assembly], who wasn’t the same as what’s his name later or whoever.
So very simple, he’ll tell you the story. And remember, and there’s other reasons we discussed, ethics gets learned by example. The value of an ethical aphorism is sometimes that a great person said it, and even more than the depth of it. If I would tell you some of the things I’d say in Mishlei and say that, what’s the guy, Yogi Berra said has said that, and you’re like, oh cool. But if I tell you that and think it’s just I said, and you’re like, wow, must be something. So it gives it weight.
The Organizational Principle Is Not the Primary Goal
So, but this is basically… but that’s another thing. But first of all, I’m just saying, this is this principle of organization. I don’t know of a better way to organize a book of ethical aphorisms than telling you… no, people write Chassidic stories. Guess what? Generally, Martin Buber wrote a compilation of Chassidish stories. Just go from the Baal Shem Tov [founder of Hasidism] and the Maggid [the Maggid of Mezeritch]. Why? Is he trying to prove the tradition of Chassidus from Baal Shem Tov to him? Maybe. Who knows? But probably, this is just the only way to organize things like this. He’s doing aphorisms. He’s doing aphoristic stories, stories that mean something to him. That’s the best way to do it.
So now, in order to give you this organization, he gives you the structure. The first Mishnah just gives you Moshe [Moses], Yehoshua [Joshua], that’s all. As simple as that. Yeah, just the structure to make sense. Just like Kabbalah [received tradition]. Why are we talking about Kabbalah? Oh look, is the story. This is how I see this history of the intellectual tradition that I’m inheriting. And I’m going to tell you each one of them.
But my goal, obviously the goal of Masechet Avot is to tell you what they said, is to tell you these sayings. It’s obviously not the goal of Masechet Avot to give you the account of the tradition. I think it’s obvious to anyone that reads it. 95% of it is that. It’s just that its framing is this because that’s the best way of organizing it.
Student: Seems very reasonable to me.
Instructor: I think people make a mistake. I think people take this organization for granted. Right.
The Difficulty of Canonical Organization: The Example of Rambam
And the same thing for the Rambam. Why does Rambam say arba mitzvot [four commandments]? Because what are you… he just needs to start making sense of it. Yeah, it’s a great… if you actually ever try organizing canonical things, it’s very hard.
Student: True.
Instructor: And people ask the Rambam, the Chazon Ish [Rabbi Avraham Yeshayahu Karelitz] said the Rambam forgot something. How about you write a Rambam and forget as few things as he forgot? And the Chazon Ish, I’m like, there’s a firm way of saying it. The Rambam was a miracle anyway, so you don’t ask Chazon Ish for miracles. Something like that.
They just mean to say, of course. That means I can’t do it. But honestly, nobody else has even tried. Or people have tried, and you can see the results. They’re much worse.
The Deeper Point: Ethics as a Distinct Subject Matter
Okay, so that’s the theory of Pirkei Avot. Now, what do I have to say? Now, what do I have to say next? Okay, but there is still a… The second reason was to teach you the ethics. That’s why I agree with that reason.
Student: What?
Instructor: I think the goal is to get to what it says in the book, you said.
Student: In which book?
Instructor: That one.
Student: Okay.
Avot as a Distinct Tractate Teaches a Fundamental Lesson
Instructor: So now, but what we discussed until now was the reason, the way we got into this whole long, nice chat was to discuss that there’s a subject matter called ethics. That’s the important thing.
So although internal to the subject matter is very hard to give a structure, the Rambam does, we could give a structure, but the Rebbi [Rebbi Yehudah HaNasi, compiler of the Mishnah], at least if you’re organizing the ancient aphorism, it’s very hard to give a structure to them. But there is a structure in the sense that Avot is a distinct masechta, that it’s not just part of everything else. That is something that Rebbi teaches us. And in very big chiddush [novel insight].
We don’t find Masechet Mishnah [a tractate called “Mishnah”], maybe as being a distinct book teaches us this. But it’s not something you can’t take that for granted either. There being a subject area called the good life, right? It’s not the same subject area, subject matter, as you know, just Shabbos or Eruvin [laws of Sabbath boundaries] or even in general.
Avot as the Foundation for All Other Tractates
You could even say something like, if Avot mechila dika told us [if Avot is what teaches us], then Avot is the Avot [foundational principles] for the rest of the other 62 books, or 60 books if you count the Nezikin [damages] as one. Guess what? Avot, where’s it told us? All the rest of the Mishnah, right? Isn’t that Hillel’s [principle], right? Oh, the ikar [essential principle] of it.
Masechta Avos as a Distinct Ethical Discipline: The Earliest Commentary and the Problem of the Bavli’s Silence
The Status of Avos Among the Tractates of Mishnah
It’s not the same subject area, subject matter, as, you know, just Shabbos or Eruvin, or even in general, you could even say something like, if Avos Makhladika [Avos of Damages] told us, then Avos is the Avos for the rest of the other 62 books, or 60 books, if you count the Zikin [Damages] as one. Guess what? Avos, where’s it told us? All the rest of the Mishnah. Right? Isn’t that…
Student: They all say things like this.
Instructor: Exactly. All the, basically, right, and possible, like all the, possibly.
Student: Wait, then that’s not the worst. Wait, possibly, possibly, each one of the Mishnah Yisrael, many of them are answers to the question, what is the principle of the Torah? Everyone has a different version. There’s very different, many of the clicks on this.
Instructor: Yeah, that’s not a Mishnah, right? That’s a story.
Student: I know, but you’re saying he’s doing this type of thing.
Instructor: Yeah, yeah, you see them… You can imagine Sladegan saying from others. Yeah, like, seems to be a different answer than Hillel’s answer. And there’s two versions of that in others, right? Obviously, this was like a question. Obviously, like, it was one of the questions that the nom [Tannaim: early rabbinic sages] were worried about. Like, what are the three things, or three maybe is like a number that’s useful. Like, what are the things that the world stands on? Like, what consists a good society, basically, right? That’s what Rambam [Maimonides] translates, at least. And, like, some guy said, or something, and the other guy said…
It shows you what the questions were, right? So at least the fact that Avos exists as a thematic unit in the Mishnah shows that there is such a subject and it might, if you accept my chat on Avos and Talmud, might show you that this is the most important subject. It might. Can’t promise you what it might just.
Student: It’s interesting though that it’s not subject to the same level of, like that it exists as an aphoristic work instead of a…
The Aphoristic Nature of All Mishnayos
Instructor: Okay, so wait, so wait. Remember that all Mishnahs exist as aphoristic works.
Student: For the missionaries, that’s not a cancer. I was just wondering, you said this last week and no one talked about it. It has endless form, just not taken in a sense seriously. They’re all, Shabbos afternoon in the summer is for him. Hello.
Instructor: It’s interesting. The way it was studied, it was studied a lot, but also not seriously. Because many people don’t know how to do ethics seriously, which is, I guess, better than nothing.
So that’s the claim. Now, the statements also tend to stay at the level of generality and not very often well because the Talmud, that’s the Talmud. Like you can’t do a specific thing, specific thing, there is a chain of reasoning that, or at least the middle part of the chain of reasoning.
Student: So wait, are you asking the question of why there isn’t Gemara [Talmudic commentary]?
Instructor: Yeah I guess, like how, yeah, I suppose, like how do we…
Student: Alright, so wait, remember that, what did he [Rebbi/Rabbi Yehuda HaNasi] make? He wrote Mishnayes [plural of Mishnah]. Very good.
The Shared Questions Within Masechta Avos
Now, interesting point that I want to tell you now. Okay? Okay? So, wait, wait, listen. I’ve got a bombshell for you. If you really want. Okay? Okay? So, if you read Mishnayes without Gemara, Avos is at least as important as—I mean it’s a small Masechta [tractate]—at least as important as Sukkah. It’s not a huge Masechta, so maybe Kelim [Vessels] is more important if you go by length, but you shouldn’t. Why would you do that? But it’s at least as important as any other Masechta in existing as like a distinct subject matter of inquiry.
And if you actually read the content of Masechta, and I’ll make another point, if you read the content of Masechta, you would know, you will see that there are shared questions amongst at least many of the Mishnahis. Very important thing to notice. Yeah, like, the Mishnahs are, like, there’s a very close one: what’s the best thing, right?
This means that Tannaim had ethical philosophical discussions, sometimes based on Pesukim [biblical verses], sometimes not, saying, right, what did, what did Rabbi Yochanan ben Zakkai tell the students? This is literally what Socrates’ inquiries went around people asking people, right? And this was a subject of inquiry in [unclear]. Wasn’t it? One of the greatest teachers of Torah ever and he had a bunch of things, he had five students and he gave them an assignment. It doesn’t say if they did it with or without books or not. And they did that also of course. But like it says “suru” [go out] means go find out what is the good way to live. They came up with all kind of answers, and where did these answers—they didn’t say “I have an answer” because it says they must have thought and said “I think that this is the best thing.”
And if you would ask him, okay and what is Hilchot [laws], what is Kelim about? Obviously something related to this because this is the best thing. This is the correct path. What is the correct path? Imagine a contest manager said a boy said, what is the correct path to go and to a man, by Adam [a person], right? Like Rambam said, it doesn’t say Yisrael [Israel], right? Of course, the Bible makes a weird account about that. But Rambam said that the Torah is for Adam [humanity].
Rabbi Yochanan ben Zakkai’s Question to His Students
And Rabbi Yochanan ben Zakkai asked the students, tell me what is the straight path that a man should follow? Sheyidbak [that he should cling to], I don’t know how you say Sheyidbak, should follow?
Student: Yeah, don’t say the word cleave, it doesn’t mean nothing. It reminds me of a clover.
Instructor: I said cling.
Student: Cling? Also sounds weird, right? We don’t use this idiom. It’s not idiomatic. It’s not idiomatic English.
Instructor: Okay, so whatever. What is the straight path, okay? If I told this story about Confucius, it would make just as much sense, right? He was all about the straight path. If I would tell you a story about Aristotle, also, literally, okay, of course, this imagery of straight path is very basic. Buddha was asked the same question, right? What is the straight path?
And the answers that they give also can be translated into any language, like “good eye” [ayin tovah]. I don’t know what he means by ayin tovah [good eye], but whatever it means. Something very basic and human. And if you were asked Rabbi Eliezer, who says ayin tovah [good eye], so ayin tovah and Bava Kamma [first tractate of Damages], I would say, what do you mean? Bava Kamma is all about having a good eye, don’t take out other people’s things. If you do, if you break them, pay for them. What do you mean?
The Fundamental Error: Reading Answers Without Questions
But what I’m trying to show you from all of this is just that, and this is a very big mistake that we make. Because we read, like you say, oh, this is written aphoristically. Which means that it’s written, it gives you the answer. So sometimes it gives you stories where you see there’s a question also. But some of them just have the answer without the question. But you take that to mean that there wasn’t a philosophical, which means human reason, people discussing. Of course, you can make proof text. That’s as good as anything. But discussion of people actually asking questions and giving answers. That’s what learning is, what we call Talmud. Learning.
The Mishnah is the result of Talmud. Some of the Mishnahis, or some of them are the result of tradition. But the Mishnah is the result of Talmud. So people ask these questions. And we read the Mishnahis just as the answer without the question. The speed, you can’t answer without a question.
The Danger of Questions Without Answers and Answers Without Questions
Like I have the opposite part of the Torah of the people with the Rambam, you know, like there’s this, because you might get stuck on the question and forget, you fall asleep before you get to the answer, you know there was a guy that became a hypocrite [apikores: heretic] from reading about Abarbanel [Don Isaac Abarbanel, 15th century Jewish commentator] because Abarbanel has lists of questions and every week he would read it and he has good questions on the Torah and he would fall asleep before he got to the answers. And like, now I think that’s the opposite, that many people or amei ha’aretz [ignorant people] from reading the answers without the questions. And many Jewish books they just write the answers without the questions.
But I’m showing you, in other words, there’s a shared set of questions. Maybe there’s more than one. Maybe we could, we should try to figure out if this question is the same question as Rebbi’s question of, is it the same exact question? Do they mean the same thing? Do they mean it’s different? We should discuss this. But these are, that’s what a discipline is. A discipline is just a set of concerns about a certain defined area and people discuss it.
Student: Is a set of questions about what is a melachah [forbidden labor on Shabbat] and which melachos are a problem and so on?
Instructor: For sure, for sure, right. Yes, everyone agrees. Like I’m thinking what defines a discipline when you make them a sect, what you’re organizing around is a set of questions. That’s what a discipline is, right? So this is around the basic questions, questions. The obvious questions.
If you never thought of the question and you only know the answers because you’re such a frum guy [religious person] that always knows the answer to everything, unfortunately, you don’t know nothing.
Student: I think that’s the way it was taken, when we say not seriously, is that it was taken by the question.
Instructor: Right, I think that’s a good definition. I agree. A good definition of saying that people complain that Drush [homiletical interpretation], like most of what passes for Jewish thought, is just people saying stuff without responsibility, that’s another way of saying they don’t ask questions, they only give answers. And if you don’t know what the question is, you don’t even have a way to check if the answer is a good answer. You can just say whatever you want.
And it’s on us now. It’s no dialectic. Figure out what they mean and make them make sense. That’s it. So, that’s how very good.
The Problem: Why No Bavli Gemara on Avos?
So now, now use, ask a kushya [question/difficulty] on me. I am giving you this very interesting, nice, if it would be only Mishnah in the world, it would make kind of sense. Since there’s also Talmud Bavli [Babylonian Talmud] in the world. And the Talmud Bavli didn’t even fit, find an important rite of his parish on Pirkei Avos [Chapters of the Fathers]. It’s also put very weirdly in the Bavli.
So wait, I want to tell you something interesting. Do you know what’s the first Masechta in Shas [the six orders] that has Gemara on it? Out of the Shishas [six orders] in the Mishnah. Which has the earliest commentary? Expanding it. Which one?
Student: The answer feels like it’s not breakfast.
Instructor: Gemara was written how long after the Mishnah of Shalmi [unclear]? Kind of a few hundred years later, right? Which Masechta in the Mishnah is? And this Masechta, which was written maybe earlier, maybe after, nobody knows. I mean, the Rambam says it was after the Mishnah, but in the same generation. Other people think it was maybe it’s the drafts from the Mishnah. Okay, that’s not, but that’s the kind of commentary, just basically a version of the Mishnah.
The Earliest Commentary: A Work Expanding Avos
But a work that is an explicit commentary, expansion of the Mishnah, expansion of the questions, expansion of the answers, expansion of different sayings that expand on it, basically what Talmud, in some sense, basically does.
The Jewish Question of Survival: What Do You Save When Everything Is at Stake?
Avos d’Rabbi Nasan: The Missing Gemara for Pirkei Avos
Instructor: They mention Mishnah, but they’re probably also contemporary with Mishnah mostly, or sort of. It has to be Ovis, right? All right. It has to be Ovis. Okay, and?
Did you hear of a book called *Ovest Rabnasan* [Avos d’Rabbi Natan: a commentary on Pirkei Avos]? Nobody really knows who wrote it and when. But it’s called Rabnasan. Rabnasan was a rabbi of a rabbi. Whoever gave it the name *Ovest Rabnasan*, that’s not Babli, right? Naseb Abli was the Bedanasi’s teacher, right? So according to the tradition at least. And there’s a lot of research about who wrote it and there’s two versions of it and all kinds of stuff. In any case, it’s definitely a particular thing. It’s definitely something that doesn’t exist—there’s no obvious, there’s no Baruch Hasdara B’Nasim or anything similar to it for any other Masechta [tractate]. There is actually *Al-Awas Dara B’Nasim* [Avos d’Rabbi Natan]. Masechta’s Avas and Pereshtan [Pirkei Avos and its commentary]—maybe there’s no Gemara [Talmudic commentary] because they thought it already existed. The fact that they’re showing them didn’t take it seriously, that’s on them. That’s literally the story from the time of the Midas comes. I’m just continuing, right? I’m unquoted. I’m taking it seriously, of course.
That’s one example, but there’s many. *Al-Awas Dara B’Nasim* is full of—historically, does it consider? Depends who you ask, I don’t know. I think that historically it’s possible that some of it, like I said, definitely might be—like everything, it might have been compiled, edited, finally and so on. But it definitely has like a work that it’s possible that it’s really work. I don’t know. I think that’s the more I want to talk about this. Whoever called it Rav Nassim must have thought that it was very early. And Mahzavitri [Machzor Vitry] says he doesn’t know, but he thinks that because it’s thought that Rav Nassim wrote it, it’s a messiah [Mishnah-era text]. Of course, maybe the version that we have had more editorings and so on. But in any case, it’s probably earlier to the Talmud, before the Talmud. Seems like. So there you go. Very serious messiah.
The Status of Avos: Bare Minimum or Luxury?
Instructor: It’s always like this. I just think that obviously it’s a luxury, though. Is that? It’s like a little bit of a luxury in a sense.
Student: Why?
Instructor: Because in a sense it’s the bare minimum, but also in a sense it’s not. I don’t think Jews think that obviously is what keeps them going. I don’t know, I don’t like these kind of theories.
Student: I’m not sure that I like that.
Instructor: Why?
Student: Because I think for Jews I think it precedes Al-Quds [the particular Jewish content]. I think it does not in terms of importance. I think it’s in terms of basics—like let’s make this thing called Jews and we just—
Instructor: Oh okay, okay, okay. That’s the answer.
Student: What you’re saying is the answer to the question that we asked last week or even on the group a little more.
Instructor: I’m not trying to answer. I’m just trying to say in terms of—
Student: No, no, I think you’re right and I might as well, I might as well say it, but I don’t know. But in other words, we have to ask this question: is it true that it’s like if you’re doing, if you’re doing—right, I guess this is, by the way, this is a real question. I don’t have the answer to it.
The Jewish Question: A Survival Scenario
Setting Up the Dilemma
Instructor: Very serious Jewish question. We’ve been, we did enough work on Jewish questions in the previous month. I can’t repeat everything, but one version of the Jewish question is this—Jewish question for the Jews, not for the Germans. Let them figure out their questions.
One version of the Jewish question is like this: Imagine you grow up, you find yourself in a kind of Holocaust-like [situation]. Like 24,000 of your students died, okay, imagine. You’ve got five people, and it’s either this succeeds—this group of five people succeeds—and whatever the project of Torah or Jewishness (don’t say Judaism, that’s a German word) is going to survive, or it won’t. But remember that it’s possible that it won’t, because otherwise we wouldn’t have these stories. The question doesn’t make sense. If you assume that everything just happens by itself, you’re not living in the world that I am living in, right? Or any of the people who saved you, right? Because you have to actually do something. You have to believe that it won’t happen if you don’t do it.
The Paradox of Mashiach and Human Agency
Instructor: So very weirdly, Moshiach [Messiah] has to be the smallest mom in the B.S.M. [b’koach, in potential], because otherwise that Moshiach will come on Sabbath. I don’t know, he won’t come. You got to do it. It’s just whatever. It’s a real basic paradox. That’s what it means. That’s what it means. Because as long as everyone’s like, “Moshiach, come take care”—well, who’s going to be this Moshiach? Some other guy that’s… You’ve got to be… At some point, someone’s got to wake up and say, “No, Moshiach won’t come. He will come if I do it.” In *Bekoi Deshishme* [b’koach d’shishme: by the power of his name/in potential], right?
Sophie’s Choice: What Do You Prioritize?
Instructor: So if you find yourself in a situation—and possibly, you know, people after the Holocaust found themselves in a situation, possibly there’d be the… If I keep the situation, according to this story, which I’m not sure what it refers to exactly, historically, there were such situations. There were many such situations in history. And okay, now I’ll imagine that you are actually, you have actually received the full Yiddish [Jewish] education. You know everything that there is to know about being a Yidd [Jew]. But then it takes a world, right? With the desantishibot [yeshivos/houses of study] in order to have the full everything. You need to have the whole world. You need to have whatever, you need everything.
Now you don’t really have everything. You have barely, you’re going to—whatever you’re going to prioritize to the extreme, that’s what you’re going to have. Whatever you’re going to think is a little less important, you’re going to lose it, because you don’t have the resources to do everything.
Now there’s a real question: what do you save? This is like this question, do you save your child, your son or your daughter? Something like that. This is Sophie’s dilemma. It’s a real serious dilemma. This is another question also of what could be salvaged after it’s lost.
Student: Essentially, no, it’s not lost. If it’s already lost, then when you’re doing *Yesh Ma’ayim* [something from nothing].
Instructor: I don’t know. I’m talking about the last guy. Like there’s one. It says you have mitzvahs [commandments] against the time of mitzvahs. Wait. That’s the last guy.
Student: Well, there’s a part of, just to be clear, part of your deliberations are going to be based on how much, how do we say, part of your deliberations will be based on what you could do, right?
Instructor: Sometimes the answer is not what should be done, but what could be done, right? Then you don’t have a question. Then if you have this extreme case of choice of actually your savior son or your daughter—if your son can run and your daughter can’t run and you’re going to run, you don’t have a question anymore, even though it might have been more important to save your daughter or the opposite, whatever. I’m just making assumptions here, right? So that’s then this question is solved for you by the circumstances, okay?
But even that is a question: what do you think is possible to be saved, right? Okay, you’re not going to know how to solve Judaism. I know you’ll find out actually.
[Technical Interruption]
Student: It says 5% or something. God, why? Something is weird. Why is it taking so much battery?
Instructor: You can plug it in once. You could. You could. Plug it in. Nobody’s stopping you. Here’s a plug. Here’s a plug. Plug it in. We should plug it in. I don’t know what’s with the battery, but isn’t there batteries for that reason? Plug it in. You have to plug in the plug, but the other side, there’s like a thing on the floor. Obviously, some people, the sheikh might come and be on that side of the thing. Let’s see if it works. No, no, just plug it right on the floor. Sorry, you have to go all the way to the floor. We have to put whatever. Okay. Does it help?
Student: Yeah, it’s plugged.
Instructor: Okay.
The Universal vs. the Particular in Yiddishkeit
Framing the Fundamental Question
Instructor: So you have the story. Very serious question for Mashiach. Which part of this? So do you say it? Now, this is a weird one way of saying this question, and I don’t have an answer to it. I think you should think about it. Everyone on YouTube should think about it. Maybe we shouldn’t ever ask this question publicly.
The question is like this. Obviously, I mean, let’s assume, or let’s make another assumption. Let’s assume that there are two parts to Yiddishkeit. There’s the universal—we call it this way, these are not good words, and we have to talk about this in a minute—there’s the universal part and the particular part, right?
The Universal Dimension of Torah
Instructor: In some sense the Torah is for Adam [any human being]. Any man who will be Mekah [accept/fulfill] the Passover will have a better life. That’s what it says in the Torah, okay? And which means in some sense it’s an answer to a set of human questions. There are human questions: how to live life? Same question Socrates or Confucius or Aristotle or any of Buddha or anyone asked. Moshe [Moses] was asking an answer—
The Tragic Choice Between Universal Ethics and Jewish Particularity: A Historical and Philosophical Analysis
The Equivalence of the Aseres HaDibros and Sheva Mitzvos B’nei Noach
Instructor: In other words, you should be, you should, let’s say, the *aseres hadibros* [the Ten Commandments], right? Something like *sheva mitzvos b’nei Noach* [the seven Noahide laws]. By the way, people like saying *sheva mitzvos b’nei Noach*. Can you tell me which of the *aseres hadibros* and not the *sheva mitzvos b’nei Noach*? It’s not?
Student: Yeah. Are there any?
Instructor: They’re the same thing.
Student: Oh, a *goy* [non-Jew] doesn’t have to do the Kabbalah besides the Shabbos, that’s the only one.
Instructor: So 9 out of the 10 *dibros* [commandments] are as I’m expecting. Seriously, a *goy* does not respect his father? Because it’s not one of the… Like, don’t be such a *litvak* [Lithuanian-style rationalist Jew]. A *goy* is not a *litvak*.
Student: No, I’m just saying.
Instructor: *Sheva v’al Noach* [the seven Noahide laws] is just a formulation, but obviously a *sheva v’al Noach* just works just as well, more or less. And by the way, a *goy* should keep Shabbos too. It’s on Sunday, who cares? Let him do it on Sunday.
So listen. This is not my…
Student: No, no, no, I’m not going to call Ari. He’s going to ask you, why did that?
Instructor: I’m going to once say something—hello, I can’t talk to you with everyone at once, okay? I’m talking to you now. I’m just saying, I’m just saying that when people say—because if it sounds like a *goyish* [non-Jewish] thing, but you see, sounds quite Jewish, but it’s basically the same general moral principles. And of course we had a *shita* [position/approach] over here that the *Yidden* [Jews] are not happy with the *aseres hadibros* for that reason. But anyways, like the Rabbis were not happy with the *aseres hadibros* anyways.
The Central Tragic Dilemma: Which Commandments to Prioritize?
But this is the question: Do you focus on the *aseres hadibros*, which basically everybody agrees with? Okay, you’re right, Shabbos maybe not. But that’s 9 out of 10, okay? Every *goy* agrees with the 9 out of 10 and says that he agrees or doesn’t agree with or should agree with. And do you focus on that? Because that’s very important. You’ve got to have *lo sirtzach, lo signov* [don’t murder, don’t steal]. Or do you focus on particular Shabbos?
Let’s do it like that. Do you focus on the one *davar* [thing/commandment] that says *oy* [woe] to a *ben u’ven’cha* [you and your children] for you? A *goy* who doesn’t keep Shabbos. You’re definitely not an evil person if you don’t keep Shabbos, right? It’s not the same *lav* [prohibition]. Like in the human sense, right? You’re a bad Jew but you’re not a bad person.
Which one do you save? Do you have an answer to this question?
Student: Which one do I save?
Instructor: You’re Jewish. If I could get my kids to do one of two things, either to not be murderers or to keep Shabbos, which one should I do?
Student: And then to trade off.
Instructor: You have to imagine, if you think that you can get both all the time, we don’t have questions. We’re having extreme, tragic questions.
The False Assumption That Ethics Come “For Free”
But that’s exactly the point of them being universal. That’s exactly—if you teach them don’t kill, they will not keep Shabbos. If you don’t kill Shabbos, so one—that’s what people assume. People, *Yidden* generally assume that you get for free. But Shabbos is the thing that’s in danger. That’s what they assume.
That’s where—just to be clear, people think that I think that it’s wrong. You know how I know it’s wrong? Because in the Torah it said—and I know a bunch of *Yidden* that are murderers. And not only I know them, like this is like very ancient problem. And it’s not clear that focusing on Shabbos to the exclusion or to more than—gets you for free. You assume people have—even a *goy* shouldn’t do this. Hey, shouldn’t. But *tza’ar* [suffering/difficulty] isn’t free. I don’t even know if you’re free, but let’s see. *Tisha* [nine] then, whatever. There’ll be some murders, but at some point we’ll get the people. Maybe. Maybe no.
The Empirical Reality of the Trade-Off
Well, so wait, so there might, there might even be a trade off. Now this is, this is where it’s tragic. I think this the real tragedy. And in a certain sense, a lot of the choices that the Jewish people—like we know modern Jewish history. Modern Jewish history is basically the choice to do two things.
We have inherited, like, a part of the tradition that’s very triumphalist. I’m very happy of saying that we made the right choice. Maybe yes, maybe not. But it’s not cool to let *khoizik* [make fun of/mock] on the other side. It’s very serious. And people have literally had this choice.
Do I make my children not be murderers or thieves? Okay? Let’s take a note. How about that? Do I care less about them being murderers and more about them being *shomer Shabbos* [Shabbos observant]? Or do I care more about them being not murderers and less about them being *shomer Shabbos*? And you’re going to get what you choose. You’re not going to get both.
Everyone thinks, just to be clear, the more universal kind also think that Shabbos is free. They think the opposite. They think, “What do you mean I’m a Jew? I keep Shabbos.” Turns out you don’t. If you don’t make it, you don’t have the bandwidth.
The Problem of Limited Bandwidth
If you were—possibly if you have like a real society and you have whatever, you could do, you have the—you’re rich enough to do both. But if you’re in, if you’re in a restricted set of circumstances, you don’t have the bandwidth to do both. You’re going to have one. And for the rest, you’re going to have whatever, whatever the, whatever the default, either in your society or default of human nature. That’s what you’re going to get. You’re not going to get both. Okay?
And there was a very serious choice that, you know, we’re faced by and maybe are still—I’m not sure. But nowadays there’s no human, there’s nothing. I don’t know, we’re still faced by a different state now.
Contemporary Application: Fundraising for Yeshivas
Should you raise money in a way to build yeshivas that’s going to be *over lo sirtzach, lo signov* [transgressing don’t murder, don’t steal]? Should you raise money to do *lo sirtzach, lo signov* to raise money for yeshivas?
Student: Wait, what? *Lo sirtzach* more miles of fundraising for yeshivas?
Instructor: Okay, you’re a little—yeah, I know, but you’re a little more too purist for me already. I’m going to look back what I did.
Student: No, yeah, because you could say something like should you whatever—
Instructor: I don’t want to, I’m not going to give concrete examples because everyone, everyone can understand that myself. I hope there are choices made and there’s explicit choices made. And most of the time people that make these choices—one of my things is people make these choices without recognizing those tragic choices. This is what’s like—
The Nature of Tragic Choices
There are two people that had the choice that one saved his son and one saved his daughter. And everyone got what they wanted. This guy’s daughter was alive and that guy’s son is alive. And for the rest of their all their [lives] are arguing: “Your grandfather was a *shagetz* [wicked person], he killed his son.” “Your grandfather was a *shagetz*, he killed his daughter.” None of them—they both did horrific choices. In other words, to be human is to face tragic choices sometimes.
Society’s Denial of the Tragic
We live in a society that denies the tragic in a lot of ways and we don’t recognize such a thing as tragic choices. But there are. Unless you’re God where you can have everything, a human being can only have usually one of two.
Student: I don’t recognize the *parshios* [Torah portions] a lot of things about women.
Instructor: Yeah, yeah, it’s true. But whatever, also the general, also the American side we live in, also the specific Jewish version of it doesn’t recognize tragedy as existing.
So everyone, every politician tells you, “I’m going to make peace, and we’re also going to not die.” Another guy says, “I’m going to kill all the enemies, and we’re also going to have peace.” Why can’t they each say, “Yeah, there’s both of these things, and I make the tragic choice to be bad in this way and good in this way, because it’s more important”? You have to make those arguments. But nobody’s recognized that, because we have a very few, very little attunement to the tragic in life. And that’s because we all think that we’re God, and God can be perfect.
God can both be a *chassid* and a *litvak* at the same time. Human beings can be one of the two, badly. But the best of both, that’s for God to be. Anyways, that’s a different *derusha* [sermon/discourse].
The Historical Reality of the Tragic Choice in Jewish Life
And back to where I am, there’s this tragic choice faced by the *Yidden*. It was faced by many people for, I guess, for hundreds of years. I know people explicitly wrestling with this dilemma. Do I make my children good people and bad Jews, or bad people and good Jews? And you can’t get both.
I mean, everyone thinks that they’re going to get both, but in reality you’re making this choice. Maybe if a miracle happens, *Moshiach* [the Messiah] comes, you can get both. I think maybe the job of *Moshiach* is to get both. But meanwhile we don’t get both.
The Problem with “Jewish Ethics from Sinai”
Now, one argument—and I think this is the explanation—last week we left off on a question and I think I have to justify the people a little, at least explain one version of where they’re coming from. There’s all this talk specifically in modern times, all this talk among Jewish thinkers about Jewish ethics. Jewish ethics is what *lo signov* [don’t steal] was talking about. But there’s the oldest talk about we have ethics from Sinai, right? There’s the title of our article book: we have ethics from Sinai, not ethics like Aristotle has, right? Okay, right?
And although if you open that *Ethics from Sinai* book, you see very little Sinai in it. That’s by the way, that’s also why it needs the *Mashiach* [Messiah], because it doesn’t say anything from the Torah. It just says things—well look, we’re proud of the tradition, that’s what Sinai is. But—
And why do they do this? Why are they not happy? Let’s say someone says most of the Torah they just don’t steal and don’t kill. What do you mean? And we have discussed why a *goy* doesn’t steal. Yeah, did you hear the story that your children told you on *Shavuos* [the holiday of Shavuot] about how the *goyim* [non-Jews] do want to steal and kill? Oh, it’s not true in reality? Okay, so maybe we won and the *goyim* don’t steal. Maybe we’re just in an island that pretty much people are all still stealing and killing. Anyways.
Student: Yeah, each one has a different one. No problem.
Instructor: That’s the story. That story is saying that what are we? We’re the guys that don’t steal and don’t kill. That’s what *na’aseh v’nishma* [we will do and we will hear] is for. But all the kids say this story and they think it means we learn—we the guys that don’t sometimes—we do, but not, you know, like that’s the difference, right? If that’s not apparently true then okay, maybe it didn’t work or something. That’s a problem.
The Reality of the Trade-Off in Practice
So what I’m saying is that this was a very tragic choice and I think people—because of this thought—I think in many ways most of the time this question goes like, “Eh, just ethics, I can do that. We can do something better. We can *chok* [decree] a *lulav* [palm branch used on Sukkot].” But turns out we can’t do ethics.
So you made a choice. Maybe it’s true that this was this—I can’t—maybe it’s an empirical question if you could do it this way and have some both. I’m not sure. But this is a real choice.
The Spectrum of Jewish Responses Throughout History
And like in general in some very broad sense, everything we call—I don’t know how do you call it—left wing Judaism, liberal Judaism, all the way back up to the guys that converted to Christianity in the Crusades, all the way up there, okay? All the way up to the people in Spain that converted. That we have this like very famous—also very—don’t ever do this. I gave this to Rav Shach once, okay?
Everyone—Rav Shach loved quoting the Rebbe Yosef Yaavetz that said, “Oh, the smart people converted.” They—people were faced with a tragic choice for themselves and their family and chose something that seemed like the best out of the worst choices for them. Who are you to judge them? Not to judge them—I don’t even know how to tell them that they’re wrong.
I could justify the other choice too. Don’t worry, I’m here because some people did the other choice. But you could like—oh, there were philosophers? Well, maybe they were philosophers. They did the right thing because of that. They were not fanatics for some particular thing. Of course they cared for their children being good. But they were made of *hajj* [perhaps referring to a pilgrimage or journey].
You could be a good guy and a good Christian and you could be dead and a Jew. Or maybe there’s also not—the chances of him being a good Jew are not very great. You’re going to travel to who knows—you don’t know where. Do you even know that your children won’t be dead?
The Tragic Dilemma of Jewish Identity: Ethics, Observance, and Long-Term Faith
The Core Existential Choice and Its Historical Context
The Nature of the Tragic Choice
Instructor: You don’t even know they’re that. Everything is a huge gamble. Is it such a crazy choice? It’s a tragic choice, but it’s not crazy. You can’t go around being like triumphalist over that.
But so in any case, and people explicitly, if you read Arab Anel [Abarbanel], for example, who’s in that generation, he’s one of the inventors of this kind of argument. Not the inventor, like the Barama [Ramban] before him, or whatever famously stole the stuff, said arguments like that. And that generation of people, they start thinking arguments like this, and it for sure grows out of this real dilemma that people have.
King Ferdinand and the Appearance of Civilized Christianity
You’ve got the king Ferdinand seems like a nice guy. Okay, I’ve told you he wasn’t really a nice guy but he pretends to be a nice guy, good human being. He just, well, a bad human being, he expelled the Jews, but he pretends to be a good Christian. He’s the opposite, he’s only a good Christian, not a good human being, and not even a good Christian, he’s just a liar. I told you Machiavelli uses him as an example of a prince that pretends to be religious for political purposes.
But the point is not—now, the point is that, let me just finish my drusha [discourse/sermon], and Neil, tell me your drusha.
The Historical Evolution of the Dilemma
Ancient Times vs. Medieval Europe
The point is that people were faced by this real dilemma. Like, in different societies, it’s not a dilemma. Because if you live in, obviously, if you live in, like, I don’t know, Moshe Rabbeinu’s [Moses our Teacher’s] time, I don’t know, wherever, yeah, the people around you are murderers and thieves, and you’re trying not to be. And maybe one of the ways that you make your children not murder and thieves is by keeping Shabbos [the Sabbath]. Very basic, no problem.
But now you live in this world where people are very civilized. This is Europe. This is the West. The West basically means quasi-Jews, let’s face it, people that have inherited the tradition of Socrates and Abraham. What’s wrong with that? Are they like Socrates and Abraham? That’s the question. And they literally say the God of Abraham, and they’re kind of decent people. Are they really as decent as we are? Who knows? I don’t know. These are like local questions. But they’re trying to be decent humans, and they read Aristotle, Nicomachean Ethics. And you’re saying, what’s wrong with that? Oh, we have something even better. Okay, but are you going to give up on that for this?
The Anxiety That Generates New Arguments
This is the dilemma that people have. And this is why we have this whole thing saying, well, if we’re just about being good people, we might as well be Christians. And in order, because of this anxiety, which I think there’s a truth to that, like there must be something, or there must be a point to keeping Shabbos. And maybe the point is that ultimately the only people that keep Shabbos don’t murder. Maybe it takes a thousand and a half years to figure that out. That’s a question. I don’t know. But in any case, it’s possible.
The Long-Term Argument and Its Radical Nature
By the way, this is not the argument that Abraham [Abarbanel] makes. If he would say this argument, I would be pretty happy, but it’s a very radical argument to make because it’s also like prophecy. You have to know that. I think that’s an argument. It’s an argument. It’s definitely an argument. I don’t know. At this particular decade in history where we are, it’s the argument that seems to be reasonable, at least to people. It didn’t seem reasonable to people 50 years ago or 400 years ago, 200 years ago. Actually, precisely 70 years ago, it seemed reasonable. For some reason it doesn’t often seem reasonable to people, and I guess it’s a question still.
The Parental Anxiety About Children’s Future
But this is the question, and this is the anxiety that causes people to say, I don’t know if my children will be murderers. Probably they won’t, I hope. I hope if they’ll keep Shabbos they’ll also bech lal masai monos [in any case], somehow. They also won’t be murderers.
The Flawed “Distinctiveness” Argument
The Problem with Focusing Only on Differences
But why focus is going to be on, I think there’s another thing, which I think is a wrong argument, but this is another argument that there is, like, the point of Judaism can’t be to be a good human being, because everyone has to be that. So we have to focus on the differences, that are not like other people.
The Pirkei Avos Problem
And then, well, what do you mean we have Pirkei Ovis [Pirkei Avot: Ethics of the Fathers]? Pirkei Ovis is a cache [kashe: a difficulty/problem]. Pirkei Ovis is a cache on this theory. What are you telling me that the point of Yiddishkeit [Judaism] is just the Quran film, which is what it doesn’t do? Pirkei Ovis says that the point of Yiddishkeit, Hillel said the point of Yiddishkeit, and Jesus said the same thing.
So, oh, Terence says, he didn’t mean it in that way. He didn’t mean that you should do Ovis [Avot] like Aristotle said. He meant you should do Ovis like, oh, Boshukal [b’shukal: in a different way], it’s in that way. What does that mean exactly? I’m not sure it means anything.
The Real Reason for the Argument
All it means is, that’s why I said last week, I’m not sure that means anything. I think what it means is to not tell your children this. Because if you tell them that, they might choose to convert to Christianity.
Student: And then the kids will kill all the Jews. Maybe.
Instructor: I don’t think the kids kill all the Jews. Whatever, that’s why it’s long-term. That’s true. It’s not true that any Nazis were descendants of Jews. Or any important ones.
Student: That’s what long-term means, right? Long-term means—
Instructor: Why do you know? You know that some Nazis were from the Crusades? Is that what you want your kids to be? All the way in the Crusades. Who knows?
The Question of Long-Term Responsibility
It’s really, I discussed this, it’s just a real question if you could even take responsibility on a thousand years of your descendants. I think you, we discussed this question, that’s why we have this blind faith in Judaism that of course you can’t decide that anyway. This is the answer to that question of why people even said these things that we have a difficult time explaining what they are.
Respecting Both Choices
The answer is that they made this tragic choice. I have a lot of respect for people that made the other choice also. What should I do? Seems to me it’d be a reasonable choice. I don’t know if someone literally really, I honestly don’t know the answer. Like, I don’t know if it’s a practical question because like I said sometimes the reality just tells you you basically only got one choice or you just do nothing.
The Impossible Hypothetical
But if someone tells you I have two choices: either your children will grow up to be horrible human beings but they will keep Shabbos, or they’ll grow up to be decent human beings and not keep Shabbos, I don’t know that anyone has a very clear way to answer that question. Or at least of course if you look at sheikh narach [Shulchan Aruch: the Code of Jewish Law], by the way, the answer obvious is it people think it is. I don’t think it is.
The Question of Minhag vs. Universal Law
Student: Is this the reality? But it’s not true. It’s not a minig [minhag: custom]. Shabbos is a kind of a minig, in the sense of it’s something specific to the Jewish people. It’s a minig to steal. No, it’s not a minig to steal.
Instructor: It’s a minig to steal. Not a minig to steal. Look, also a minig to Shabbos. Whatever. I’m not talking about that. I’m going to the mikvah [ritual bath] on Jabba’s question. It gets to Ramazan [Ramban].
The Ramban’s Nuanced Position
This is the question. And all the drushas [discourses] that we discussed last week were basically choosing one side of that question. And the Ramazan, of course, wasn’t. People say, oh, the Ramazan was on the other side. Of course he wasn’t on the other side.
The Ramban’s Actual View
The Ramazan might have actually, like we discussed last week and people were upset, I think the Ramazan did think that there’s nothing very wrong with being a good, decent Muslim. He himself might have acted that way. And of course he thinks he should try to become a Jew, but that’s from the Tzadidish [Sephardic] guide.
Student: Why? Why? Yeah, why share a culture? Why share a culture?
Instructor: Eh, be real. You don’t become Muslim. Al-stashir [outwardly pretend]. I didn’t say that. I’m just saying that, like, yeah. I’m just saying that, like, one of the reasons why he’s more lenient than this is because of this. Don’t tell anyone. Like, he thinks that you should, if it’s an honest, you should pretend to be a Muslim. And what it means to say, just be a decent human being. Don’t be so worried about this. Of course, if you could, Jews are better than that. You should follow the Jewish law. But it’s because of that.
Those Who Argue the Opposite
And the people that are explicitly saying the opposite is because they’re so, but I can’t say that now I’m seeing this, that side because it does. But other people have explicit, almost explicitly said the other side. And this is what they mean when they say that ethics has to be Toyota Messina [Torah MiSinai: Torah from Sinai] and so on. And yeah, that’s, I don’t have an answer to the question. Don’t tell me the answer. I don’t know the answer.
The Messianic Long-Term Argument
Student: You know, the answer you say that the answer is that it’s that he always went, went one way.
Instructor: Maybe, maybe not. I just think that Jews believe in Moshiach [Messiah] sometimes means, not always, but sometimes means. To believe that long term, we’re going to long term. I think we explicitly give up, right? We did terrible, the Europeans beat us in a million ways all throughout, the Christians beat us in every way, so many different ways throughout the years. What did we actually save though by saving Judaism?
Waiting for Ultimate Vindication
I didn’t say we got to our future yet. I didn’t say that we missed all those waves. We missed all the waves. We missed some of the Muslim waves. We missed all the Christian waves. We’re still waiting for our ultimate culmination that we’ll actually do all that stuff. But it’s long term. It’s a long term game. That’s the argument. I’m not saying I can’t prove this right or wrong. I’m just saying I think that’s the argument.
Distinguishing This from the Original Arguments
That’s a argument. It’s not their argument, just to be clear. It’s Rabbi Pritzker’s argument. That’s a good argument. I’m not against it. I mean I can’t swear by it, but it’s a argument.
The Truth-Based vs. Utilitarian Framework
They try to make better arguments because they try to not give, no, you remember that all the people we’re discussing are not utilitarians yet. They still think in terms of truth and therefore they’re trying to say they know we have the truer universal ethics also.
Student: But that’s the point. It’s true because it has that potential. Not politically.
Instructor: I don’t think, I think that the people that have come, like, okay, this is a whole different, it’s a good question. In any case, it’s a good question. I’m just saying that this is what it’s about. I don’t know the answer. I don’t know the answer. How would I know the answer?
Conclusion
Student: You can shut it off. Sure. You can shut it off. I’ll have to get the share.
Instructor: Oh, now you give it.
—
*[End of transcript]*
HE עברית לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
סיכום זרימת הטיעון המשולב: שיעור פילוסופי על פרקי אבות ושמונה פרקים לרמב״ם
—
1. עניינים טכניים ושיחה פתיחה
סוללה חדשה להקלטה, מדפסת שבורה שמונעת לימוד טקסטואלי, ובקשה לתרומות. פרשת השבוע היא נח.
סטייה צדדית: המוניטין של נח
למרות שהתורה קוראת לנח צדיק, מפרשים רבים נראים מורידים אותו בדרגה, במיוחד ביחס לאברהם. יש שאוהבים אותו, יש שלא. זה מסומן כבדיחה/הערת אגב, לא השיעור האמיתי.
—
2. מסגרת השיעור
השיעור עוסק בשמונה פרקים לרמב״ם, ההקדמה לפרקי אבות. בשבוע שעבר הייתה “פרה-פרה-הגדמה” (הקדמה מקדימה); השבוע ממשיכים עם חידושים ומחלוקות חדשות. מכיוון שהמדפסת שבורה, המפגש יהיה יותר “שמועה” (שיחה דיסקורסיבית) מאשר עבודה טקסטואלית צמודה.
—
3. סיכום: האתיקה כדיסציפלינה
יש תחום בחיים – למעשה כל תחומי החיים – העוסק בחיים טובים. זה נקרא אתיקה. אריסטו בעצם המציא את האתיקה כדיסציפלינה נפרדת של לימוד – לא את הרעיון של חיים טובים עצמו, אלא את הרעיון של חיתוך החכמה לנושאים נפרדים הנלמדים בנפרד (“מסכתות” של ידע).
—
4. סוקרטס כנקודת המוצא של האוריינטציה האתית
לפני אריסטו, הפילוסופים הפרה-סוקרטיים התמקדו בפיזיקה (טבע, שינוי, ממה העולם עשוי – מים, אש, יסודות וכו׳). סוקרטס (כפי שדווח על ידי אפלטון) הכריז שהוא מתעניין רק באיך לחיות, לא במדע הטבע. אפלטון עצמו התעניין בפיזיקה/מטאפיזיקה/אונטולוגיה לפחות לפעמים, אבל השאלה העיקרית של סוקרטס הייתה תמיד אתית.
סטייה צדדית: סוקרטס כ״יהודי הראשון”
היחס של סוקרטס – “אל תספר לי ממה העולם עשוי; ספר לי איך לחיות” – משקף רגישות יהודית (תורה מול מדע). אזהרה: איך לחיות אינו ניתן להפרדה מוחלטת מאיך העולם בנוי. האתיקה לא יכולה להיות מנותקת לחלוטין מהפיזיקה/מטאפיזיקה. המסורת הפילוסופית המערבית (בניגוד למסורות הסיניות, היפניות או ההודיות) מתחילה עם האוריינטציה האתית הסוקרטית הזו. סוקרטס ואברהם אבינו חולקים את הרוח הזו.
—
5. החידוש הגדול של אריסטו: סיווג הדיסציפלינות
אריסטו, תלמיד התלמיד של סוקרטס, ביצע את העבודה המונומנטלית של סיווג תחומי החכמה לדיסציפלינות נפרדות. זה לא היה סיווג למען עצמו אלא למטרת לימוד כל דבר בנפרד – יצירת “צד דינים” (הבחנות קטגוריאליות) מכל דבר. כל יצירה אריסטוטלית מתחילה בשאלה: איזה נושא אנחנו לומדים? איפה הוא שייך בתכנית הכוללת של הידע? אריסטו הוא למעשה ממציא מודל האוניברסיטה – דיסציפלינות נפרדות הנלמדות באופן עצמאי.
—
6. הפרויקט היהודי המקביל: רבי יהודה הנשיא והמשנה
בהקשר היהודי, רבי יהודה הנשיא ביצע הישג ארגוני מקביל עם המשנה: יצירת מסכתות נפרדות (שבת, פסחים וכו׳). לפני המשנה (בתנ״ך, בהוראה בעל פה), הידע לא היה מאורגן כך. התלמוד/גמרא “מבלבלת דברים בחזרה” במידה מסוימת, אבל המשנה היא יצירה מאורגנת מאוד.
סטייה צדדית: רמב״ם מול עקרונות הארגון של המשנה
אנשים אומרים לעתים קרובות שהרמב״ם ארגן מחדש את המשנה בצורה שיטתית יותר ושה״מסורת שלנו” לא מעריכה סוג כזה של סידור מחדש. זה מפספס את היער בגלל העצים: בהשוואה למה שבא *לפניה* (תנ״ך, תורה שבעל פה פרה-משנאית), המשנה עצמה היא כבר פרויקט עצום של ארגון. הרמב״ם ורבי יהודה הנשיא עשויים להיות שונים ב*עקרונות* הארגון, אבל הם חולקים את הערך הבסיסי של ספציפיות דיסציפלינרית – לומר “אני לומד *את זה*; אל תדבר איתי על דברים אחרים עכשיו.”
הרמב״ם מארגן דדוקטיבית – מתחיל בכלליות, עובר לפרטים (הוראה לוגית, מלמעלה למטה). המשנה מארגנת אנלוגית – מקבצת דברים לפי דמיון (“זה דומה לזה”) במקום להסיק מכללים כוללים. למדנות (מתודולוגיה אנליטית תלמודית) מנסה להמיר את ההיגיון האנלוגי של התלמוד להסקות פורמליות, וזה קשה מאוד כי ההיגיון המקורי בעיקר לא עובד כך, לפחות לא במפורש.
—
7. האתיקה כדיסציפלינה מוגדרת ומסכת אבות
אריסטו טבע במפורש (או שינה את המטרה של) המילה היוונית “אתיקה” כדי לתת שם לדיסציפלינה ששואלת: מהם חיים אנושיים טובים? מהי התנהגות נכונה? המשנה מכילה מסכת בשם אבות, שהיא המרחב המיועד של המשנה לאתיקה.
סטייה צדדית: מי קרא שמות למסכתות?
לא ברור מי קרא שמות למסכתות (רבי יהודה הנשיא? מסורת מאוחרת יותר?). השם “אבות” (פשוטו כמשמעו “אבות”) אינו מוסבר באופן ברור בטקסט.
שאלת הארגון
האם הנקודה של אבות היא לספר את סיפור שרשרת המסורת, או שמא המבנה הדורי הוא רק עקרון ארגוני לסידור אמרות אתיות? האמוראים לא חיברו גמרא על אבות, וזה ראוי לציון. המסגרת הדורית (משה ליהושע וכו׳) עשויה להיות בעיקר מכשיר ארגוני ולא הצהרה על העברת המסורת – שכן עורך המשנה היה זקוק ל*איזשהו* עקרון ארגון לחומר אתי, וסידור כרונולוגי/דורי היה השיטה שנבחרה.
—
8. איכות השמות המסורתיים היהודיים לטקסטים
סטייה צדדית: מוסכמות שמות
שמות מסורתיים יהודיים לדברים הם בדרך כלל לא תיאוריים (“גרועים”):
– שמות פרשיות: נח אינה על נח; לך לך אינה על לך לך. הם פשוט נלקחים מהמילים הפותחות.
– שמות מסכתות במשנה: בדרך כלל טובים יותר – שבת, עירובין, פסחים, טהרות הם תיאוריים. אבל ביצה הוא שם גרוע (רק נקרא על שם המשנה הראשונה); יש מסורת לקרוא לה מסכת יום טוב, שהוא יותר תיאורי (ולכן כנראה לא השם המקורי – “הכלל” הוא ששמות טובים יותר הם כנראה תוספות מאוחרות).
– בבא קמא/מציעא/בתרא: לא שמות תיאוריים כשלעצמם – הם פשוט אומרים “שער ראשון/אמצעי/אחרון” – אבל הם חלקים ממסכת נזיקין, שהוא שם ראוי.
סטייה צדדית: הארגון של התנ״ך
– החלוקה היהודית המסורתית (תורה, נביאים, כתובים): אלו הם שמות קטגוריאליים גרועים. “כתובים” הוא רק כינוס לכל מה שלא בנביאים. “נביאים” מערבב שני סוגים שונים מאוד של ספרים – נביאים ראשונים (ספרים היסטוריים/נרטיביים כמו שמואל) ונביאים אחרונים (ספרים נבואיים ממש).
– ארגון השבעים (על ידי יהודים יוונים): חילק את התנ״ך לכ-4-5 קטגוריות נושאיות – חוק (תורה), ספרים היסטוריים, ספרים נבואיים וספרי חכמה/שירה. זהו ארגון נושאי נכון יותר. הנוצרים אימצו ארגון זה לברית הישנה; הוא מקורו ביהודים דוברי יוונית. יש סיבה היסטורית לארגון היהודי המסורתי, אבל היא לא מוסברת כאן.
—
9. משמעות “אבות” – חידוש
שלב 1: ההנחה הסטנדרטית בעייתית
כולם מניחים ש״אבות” פירושו “אבותינו” – כלומר, הרבנים שנשאו את המסורת (אנלוגי ל״אבות הכנסייה” בנצרות). אבל זה מאותגר:
– המילה “אבות” כמעט אף פעם לא משמשת בספרות חז״ל במשמעות “נושאי/מעבירי מסורת”.
– “אב” מופיע ב״אב בית דין” (אב/ראש בית הדין), אבל זה תואר מוסדי ספציפי, לא מושג כללי של נושאי מסורת.
– “אבות” בשימוש המקראי הנפוץ ביותר פירושו האבות – אברהם, יצחק, יעקב – שהם גם אבות ממשיים.
– אף אחד לא יכול להביא דוגמה מספרות חז״ל שבה הנשיא או נושאי המסורת נקראים “אבות”.
שלב 2: השימוש הרבני האמיתי ב״אבות”
השימוש המשנאי האמיתי של “אבות” פירושו קטגוריות/כלליות (כללים):
– אבות נזיקין – קטגוריות עיקריות של נזקים
– אבות מלאכות – קטגוריות עיקריות של מלאכה אסורה בשבת
– אבות טומאה – קטגוריות עיקריות של טומאה
לאורך המשנה, מחוץ ל״אב בית דין”, המילה “אבות” נושאת באופן עקבי את המשמעות הזו של קטגוריות יסוד או עקרונות כלליים.
שלב 3: המסגרת המושגית – אבות ותולדות
– אב = עקרון, כללי, מושג “אב” שמייצר כללים נגזרים.
– תולדה = נגזר, “ילד” שנולד מהעקרון – התוצאה של יישום הכלל הכללי.
– כלל = מילה נוספת לכללי/שלם.
– בנין אב = אחת מ-13 המידות (עקרונות הרמנויטיים), כלומר: בניית כלל כללי (“אב”) ממקרה ספציפי אחד או שניים, שאז “יולד” יישומים חדשים.
– בעצם כל 13 המידות הן שיטות שונות של הכללה או הסקה לוגית.
סטייה צדדית: גזירה שווה כמקרה מיוחד
גזירה שווה עשויה להיראות רק כאנלוגיה, אבל אנלוגיה תקפה חייבת להיות מבוססת על איזו כללי נסתר או הסקה. זו הסיבה שאי אפשר ליצור גזירה שווה באופן עצמאי – כשמופיעה כזו, היא בדרך כלל אסמכתא (סימן זיכרון), וההסקה האמיתית מאחוריה חייבת להיות ידועה דרך מסורת.
שלב 4: המסקנה
“פרקי אבות” = “פרקי עקרונות יסוד” – עקרונות היסוד החשובים ביותר של אתיקה/התנהגות, לא “פרקי האבות” (נושאי המסורת).
—
10. שתי המטרות של פרקי אבות לפי הרמב״ם – ולמה הראשונה שגויה
טענת הרמב״ם
הרמב״ם, בהקדמתו למשנה (*הקדמה לפירוש המשנה*), קובע שלפרקי אבות יש שתי מטרות. הראשונה היא להדגים את האמת והאותנטיות של המסורת שבעל פה (*תורה שבעל פה*) על ידי הצגת שרשרת העברה בלתי פרוצה מסיני ואילך.
הביקורת המרכזית
אם המשנה הייתה מנסה לבסס שרשרת העברה בלתי פרוצה, היא עושה עבודה גרועה להפליא, כי היא מדלגת על מספר עצום של דורות ומספקת רק את המתאר הסכמטי ביותר.
השרשרת של הרמב״ם מול השרשרת של המשנה
הרמב״ם, גם ב*הקדמה לפירוש המשנה* שלו וגם במקומות אחרים, בונה שרשרת מפורטת של 40 דורות ממשה לרב אשי, ומכנה כל חוליה. זהו ניסיון רציני להדגים אותנטיות.
סטייה צדדית: מקבילה אסלאמית
שיטת הרמב״ם משקפת נוהג מלומד אסלאמי – ה*איסנאד* (שרשרת העברה) המצורפת לכל *חדית׳*, עם תחום לימוד שלם המוקדש להערכת אמינות השרשראות הללו. הרמב״ם שואל את המסגרת הזו כדי לאמת את התורה שבעל פה. רב שרירא גאון עשה משהו דומה קודם לכן.
סטייה צדדית: הטיעון האחר של הרמב״ם
הרמב״ם גם טוען: הקראים/צדוקים מקבלים את המקרא, והמקרא עצמו אומר להקשיב לרבנים. אבל הרמב״ם עדיין צריך לספק שרשרת העברה ל*תוכן* של המסורת שבעל פה – ה*שמועות* (הוראות שהתקבלו) שחוזרות למשה.
—
11. השרשרת של המשנה מלאה בפערים
מעבר על שרשרת המשנה צעד אחר צעד חושף פערים זמניים ואינפורמטיביים עצומים:
– משה → יהושע: ידוע מהמקרא – אין מידע חדש.
– יהושע → זקנים: אלו הם הזקנים שהאריכו ימים אחרי יהושע – עדיין מקראי.
– זקנים → נביאים: פער של כמה מאות שנים. הנביא הראשון שנקרא בשמו הוא שמואל, ובין זקני יהושע לשמואל יש תקופה עצומה ללא שם.
סטייה צדדית: מי נחשב לנביא?
דיון האם דמויות מתקופת השופטים נחשבות, האם פנחס מתאים וכו׳. הנביא הראשון שנקרא רשמית בשמו במובן הרלוונטי הוא שמואל.
– בתוך התקופה הנבואית: משמואל עד אליהו הנביא, אף אחד לא יודע מי היו הנביאים בינתיים. זה “נפתר” על ידי דמותו של אחיה השילוני, שנעשה לפרוש על פני תקופה ארוכה באופן בלתי אפשרי.
סטייה צדדית: אחיה השילוני כ״אדם קסום”
אחיה השילוני משמש כדמות גשר נוחה – “אם זה עבד לרמב״ם, למה זה לא יכול לעבוד לבעל שם טוב?” גם דקירה לאבן עזרא על היותו ביקורתי כלפי מסורות של אחרים אבל לא כלפי שלו.
– נביאים → אנשי כנסת הגדולה: עוד פער ענק.
– אנשי כנסת הגדולה → שמעון הצדיק: מוסכם בדרך כלל שיש פער של ~200 שנה (או לכל הפחות ~70 שנה). שמעון הצדיק חי בזמן אלכסנדר מוקדון, לא בזמן עזרא.
—
12. הטיעון המרכזי מנוסח מחדש
זו אינה טענה שהמסורת שקרית. השרשרת מתקבלת כאמת. הנקודה צרה יותר ומתודולוגית:
– המשנה אינה מספקת מידע שלא הייתם יודעים ממילא מהטקסטים המקראיים ומהידע הכללי של התקופה.
– אין ראיה בנביאים עצמם שנביאים תפקדו כ״מעבירי תורה סמכותיים” באופן שרשרתי – מושג זה מוקרן לאחור עליהם.
– הגמרא עצמה אף פעם לא מתפיסה את ירושת הנבואה כשרשרת הרשאה פורמלית (“הושע הסמיך את עמוס” וכו׳).
– השרשרת של הרמב״ם, לעומת זאת, כן מנסה לתת מידע אמיתי שאחרת לא היה ידוע, מה שהופך אותה לניסיון אמיתי של אימות.
ניגוד עם שרירא גאון
תיאורו של שרירא גאון הוא באמת אינפורמטיבי – הוא מעביר מסורות שאף אחד לא היה יודע אחרת. לעומת זאת, הרשימה הפותחת של המשנה לא מספרת דבר שלא היה ידע כללי בזמן המשנה.
הקושי של הרמב״ם עצמו
הרמב״ם עצמו מעלה את השאלה מדוע רבינו הקדוש רשם רק את הדורות האחרונים ולא את כל השרשרת. הרמב״ם מציע תשובה, אבל תשובה זו מתערערת על ידי העובדה שרבינו הקדוש כנראה מעולם לא הרגיש שזו בעיה – מה שמרמז שהמשנה מעולם לא ניסתה לעשות את מה שהרמב״ם אומר שהיא עשתה.
סיכום הביקורת
– גם אם המשנה הייתה מנסה לענות למכחישי התורה שבעל פה, השרשרת כפי שהוצגה הייתה טיעון גרוע למטרה זו.
– הניסוח של הרמב״ם עצמו (בהקדמה למשנה תורה) הוא טיעון טוב יותר, אבל המשנה עצמה לא מציגה את הטיעון הזה.
– לכן, טענת הרמב״ם לגבי *המטרה* של הפתיחה של פרקי אבות היא “לא נכון” (שגויה).
—
13. הצדוקים, הקראים והערבוב של הרמב״ם
סטייה צדדית
הרמב״ם מתייחס לצדוקים כפרוטו-קראים – אנשים שדחו את התורה שבעל פה באופן “פרוטסטנטי” (מאמינים רק בטקסט הכתוב). זה לא מדויק היסטורית: אין ראיה בחז״ל שהצדוקים דחו את התורה שבעל פה כקטגוריה. במקום זאת, היו להם *מחלוקות* עם הפרושים בעניינים הלכתיים ותיאולוגיים ספציפיים (תחיית המתים, מלאכים וכו׳), והיו להם מסורות פרשניות משלהם – לפעמים יותר מילוליות, לפעמים לא. גם לקראים יש מסורות משלהם; הנושא מעולם לא היה חלוקה נקייה של “כתוב מול בעל פה”.
הטיעון “זה לא כתוב X בתורה, לכן X לא מחייב” הוא למעשה טיעון *טוב* שדורש תשובה אמיתית. המושג של “הלכה למשה מסיני” מתפקד כסוג של “פתרון זמני” לטפל במקרים שבהם לא ניתן למצוא בסיס טקסטואלי – בעצם אומר, “גם אנחנו לא יודעים את המקור, אבל כך עשו אבותינו.”
נקודה מרכזית: גם אם המשנה הייתה מנסה לענות למכחישים כאלה, לא היו צדוקים בזמן המשנה – הם היו קיימים בתקופת הרמב״ם (כקראים). הרמב״ם מקרין את ההקשר הפולמי שלו לאחור.
—
14. הלגיטימיות של חילוקי דעות עם הרמב״ם על פשט
כלל שנלמד מרב שמואל אבן תיבון: “כשמדובר באמת, הרמב״ם תמיד צד
ק. כשמדובר בפשט בפסוקים [ובהרחבה, במשניות], הוא בדרך כלל טועה.”
סטייה צדדית: תקדים מאבן תיבון
רב שמואל אבן תיבון – תלמידו האירופי המרכזי של הרמב״ם ומתרגם מורה הנבוכים – כתב הערות על הרמב״ם שבהן השתמש בלשון קיצונית, ואמר שהרמב״ם “בוודאי היה ישן” כשכתב קטע מסוים כי הטקסט אומר את ההיפך ממה שהרמב״ם טוען. יש מסורת מבוססת של חילוקי דעות מכבדים עם הרמב״ם על קריאות טקסטואליות, גם תוך קבלת רעיונותיו הפילוסופיים.
סטייה צדדית: היעדר תלמידים של הרמב״ם
לרמב״ם היו בעצם אפס תלמידים במצרים (או אולי אחד, המוקדש של המורה, ו״זה לא הסתדר”), מה שהופך את תפקידו של אבן תיבון כמפרש למשמעותי עוד יותר.
—
15. עקרון הארגון של פרקי אבות
למה המבנה הדורי?
פרקי אבות מאורגנים לפי דורות בחלקים הפותחים שלה, אבל זה רק מכשיר ארגוני מעשי, לא ראיה שהמסכת “עוסקת” בשרשרת ההעברה.
איך רבינו הקדוש ארגן את המשנה
שחזור חי (חלקו הומוריסטי): לרבינו הקדוש היה אוסף עצום ומבולבל של מסורות ואמרות. הוא (וכנראה צוות) מיין אותם לקטגוריות גדולות (ששת הסדרים), ואז חילק למסכתות – כמו מיון כרטיסי אינדקס לקופסאות. זה מושווה לשיטה הדומה של הרמב״ם (ראיות לכרטיסי האינדקס שלו קיימות מהגניזה הקהירית). לפעמים חומר הגיע ל״מקום הלא נכון” – לא בטעות, אלא כי ארגון מושלם של כל החומר ההלכתי הוא בלתי אפשרי או לא מעשי.
אמרות קשות לארגון
לאמרות אתיות (כמו באבות), אין מבנה נושאי טבעי כמו שיש לחומר הלכתי (הלכות שבת הולכות למועד וכו׳). אז סדר כרונולוגי/דורי היה עקרון הארגון הטבעי הזמין ביותר.
—
16. התקדים המקראי: משלי
כדי להדגים את הבלתי-אפשרות הכמעט של ארגון נושאי לאמרות, משלי משמש כמקרה מקביל:
– משלי מתואר במפורש כאוסף שנעשה על ידי צוות המלך חזקיהו (“אשר העתיקו אנשי חזקיהו”) – נאמר בטקסט עצמו, לא ביקורת מקרא מודרנית.
– חזקיהו, כמלך עשיר ובעל נטייה פדגוגית, ירש כתבי יד המיוחסים לשלמה המלך המכילים אמרות אקראיות.
– הצוות שלו בעצם פשוט אסף אותם ביחד, מנסה להימנע מכפילויות (אם כי כמה חמקו – לפעמים אותו פסוק מופיע פעמיים, מילה במילה).
– אנשים ניסו ארגון נושאי מחדש של משלי; זה אפשרי אבל לא מרווחים הרבה – זה הופך לחזרתי ומשעמם.
סטייה צדדית: ארגון כפרשנות
כל ארגון כופה פרשנות. כמה בחירות ארגוניות ברורות (סוכה שייכת לסוכה) בעוד שחומר אתי מתנגד לקטגוריזציה ברורה.
סטייה צדדית: ספרי המקרא ערוכים
כל ספר מקראי ערוך בידי אדם. ספרים לא פשוט קורים; הם דורשים עבודה עריכתית.
– המדרש על משה רבינו שכתב שלושה עשר ספרי תורה ביום אחד: במקום להיות ממש נסי, למשה היה צוות כתיבה שהעתיק את הספרים, שלחלקם היו טעויות שהיה צריך לתקן. הרמב״ם כמעט תומך במפורש בדעה זו.
– מדרש נוסף על בעיית הכתיבה בשבת (מכיוון שמשה מת בשבת) מציע שזה היה “עת” (היתר חירום). זה נדחה כ״גג על גג” (ערימת השערות על השערות). ההסבר הפשוט יותר: משה פרסם את התורה והפיץ שלושה עשר עותקים לשבטים באמצעות צוות סופרים.
—
17. למה ייחוס חשוב לאתיקה במיוחד
הצדקה משנית למבנה הדורי: אתיקה נלמדת על ידי דוגמה. משקלה של אמרה אתית נובע בחלקו מ*מי אמר אותה*. אמרה המיוחסת ליוגי ברה נשמעת מגניבה; אותו דבר שנאמר על ידי אף אחד נשמע לא ראוי לציון. סמכות הדובר נותנת לאמרות אתיות את כוחן.
—
18. שרשרת המסורת כמסגרת בלבד, לא המטרה
שרשרת ההעברה הפותחת של המשנה (משה → יהושע → וכו׳) היא פיגום ארגוני, לא התוכן העיקרי. *המטרה* של מסכת אבות היא להעביר את האמרות האתיות עצמן – “95% ממנה זה זה.” שרשרת המסורת היא ה*מסגרת* שגורמת לארגון לעבוד, לא המסר עצמו. אנשים שטועים במסגרת הארגונית כמטרה של המסכת עושים טעות יסודית.
סטייה צדדית: הקושי של ארגון קנוני בכלל
הישג הארגון של משנה תורה של הרמב״ם היה יוצא דופן; החזון איש אמר פעם שהרמב״ם “שכח משהו”, אבל התגובה היא: נסה לכתוב משנה תורה משלך ושכח פחות דברים ממה שהוא שכח. אמרה מפורסמת: “הרמב״ם היה נס בכל מקרה, אז אתה לא מבקש מהחזון איש ניסים.” אחרים ניסו פרויקטים ארגוניים דומים עם תוצאות הרבה יותר גרועות.
—
19. האתיקה כתחום נושא נפרד – הנקודה הפילוסופית העמוקה יותר
עצם קיומה של אבות כמסכת נפרדת מלמדת משהו עמוק: יש תחום נושא נפרד הנקרא “החיים הטובים” שאינו ניתן לצמצום להלכות שבת, עירובין או כל תחום הלכתי אחר. זהו חידוש גדול – אי אפשר לקחת את זה כמובן מאליו.
אבות כ״אבות” לכל המשנה
אבות עשויה לתפקד כסוג של “אבות” (עקרונות יסוד) לכל המשנה – בדיוק כמו שהמכילתא ממסגרת דברים מסוימים כיסודיים, אבות מספקת את היסוד האתי שעומד בבסיס כל 63 (או 60) המסכתות. זה מקביל לעקרון של הלל – הרעיון שיש “עיקר” (ליבה מהותית) לכל התורה, שאבות מייצגת.
סטייה צדדית: “מהו עקרון התורה?” כשאלה חוזרת
משניות וסיפורים רבים (למשל, שמאי מול תשובות הלל השונות לגר) הם בעצם תשובות שונות לאותה שאלה יסודית: מהו העקרון/יסוד התורה? זו הייתה בבירור שאלה חיה שהתנאים דאגו לה – “על מה העולם עומד?” כלומר, מה מהווה חברה טובה (לפי תרגום הרמב״ם).
—
20. אבות חשובה לפחות כמו כל מסכת אחרת
אם קוראים את המשנה בלי גמרא (כלומר, מתוך עצמה כפי שרבי חיבר אותה), אבות חשובה לפחות כמו כל מסכת אחרת כמו סוכה. אורך לא רלוונטי; מה שחשוב הוא שהיא קיימת כתחום נושא נפרד של חקירה.
—
21. שאלות משותפות בתוך אבות חושפות דיון פילוסופי
קריאת תוכן אבות בזהירות חושפת שאלות משותפות העוברות על פני משניות רבות שלה. זה משמעותי ביותר כי זה מראה שהתנאים היו מעורבים בדיונים אתיים-פילוסופיים אמיתיים – לפעמים מבוססים על פסוקים, לפעמים לא.
דוגמה מרכזית: המשימה של רבי יוחנן בן זכאי
רבי יוחנן בן זכאי אמר לחמשת תלמידיו: “צאו וראו איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם.” זה ניתן להשוואה ישירה לחקירות של סוקרטס – להסתובב ולשאול אנשים שאלות יסודיות. התלמידים חזרו עם תשובות שונות (למשל, “עין טובה”), מה שאומר שהם חשבו באופן עצמאי והגו על השאלה. זה מה שלימוד (“תלמוד”) באמת הוא.
סטייה צדדית: אוניברסליות השאלה
השאלה “מהי הדרך הישרה?” היא אוניברסלית – קונפוציוס, אריסטו, בודהה כולם התייחסו אליה. גם התשובות (“עין טובה” וכו׳) ניתנות לתרגום לכל שפה ומייצגות משהו “מאוד בסיסי ואנושי.” התבוננות הרמב״ם שהמשנה אומרת “לאדם” ולא “לישראל” מחזקת את האוניברסליות הזו.
סטייה צדדית: חיבור עקרונות אתיים להלכה
אם רבי אליעזר אומר “עין טובה” היא הדרך הישרה, אפשר לומר שבבא קמא כולה עוסקת בעין טובה – אל תזיק לרכוש של אחרים, ואם עשית, שלם. העקרון האתי והמסכת ההלכתית מחוברים.
—
22. הטעות הקריטית: קריאת תשובות בלי שאלות
טעות יסודית באופן שבו אבות (והמחשבה היהודית בכלל) נלמדת: מכיוון שאבות כתובה באופן אפוריסטי – נותנת תשובות, לפעמים בלי השאלה הקודמת – הקוראים מניחים שלא היה דיון פילוסופי מאחוריה. אבל המשנה היא תוצאה של תלמוד (לימוד/דיון). התשובות מניחות שאלות.
ניסוח מרכזי: “אי אפשר לענות בלי שאלה.” קריאת תשובות בלי שאלות מייצרת בורות (“עמי הארץ”), בדיוק כמו שקריאת שאלות בלי תשובות יכולה לייצר כפירה (האנקדוטה של האברבנאל על מישהו שקרא את השאלות, נרדם לפני התשובות, והפך לאפיקורוס).
הגדרת דיסציפלינה
דיסציפלינה היא קבוצת דאגות/שאלות על תחום מוגדר שאנשים דנים בהן. שבת מאורגנת סביב שאלות על מלאכה; אבות מאורגנת סביב השאלות הבסיסיות, המובנות של איך לחיות. אם אתה רק יודע את התשובות כי אתה “כזה בחור פרום”, אתה למעשה לא יודע כלום.
סטייה צדדית: למה “דרוש” ומחשבה יהודית לא נלקחים ברצינות
רוב המחשבה היהודית (“דרוש”) היא “אנשים אומרים דברים בלי אחריות” – הם נותנים תשובות בלי שאלות. בלי לדעת את השאלה, אין דרך להעריך אם התשובה טובה. אין דיאלקטיקה, אין אחריות.
—
23. הבעיה: שתיקת הבבלי על אבות
לאחר שהוקמה שאבות מהווה דיסציפלינה אמיתית וחשובה, קושיה גדולה עולה: התלמוד הבבלי מעולם לא כתב גמרא על פרקי אבות. אם הנושא הזה כל כך חשוב, למה הבבלי לא התייחס אליו עם אותה התרחבות דיאלקטית שנתן למסכתות אחרות?
—
24. אבות דרבי נתן כ״גמרא החסרה”
התשובה
אבות הייתה למעשה המסכת הראשונה שקיבלה פירוש/התרחבות מפורשת – יצירה שמרחיבה את השאלות, התשובות והאמרות, בעצם עושה מה שהתלמוד עושה.
תיארוך ומחברות
– אף אחד לא יודע בוודאות מי כתב אותה או מתי היא חוברה.
– היא מיוחסת לרבי נתן, תנא בולט.
– יש שתי גרסאות קיימות, ויש ויכוח מלומד משמעותי סביב חיבורה.
– מחזור ויטרי מציע שמכיוון שהיא מיוחסת לרבי נתן, ייתכן שיש לה מעמד של יצירה מתקופת המשנה.
– היא כנראה מוקדמת יותר מהתלמוד (פרה-בבלי), ומי שקרא לה על שם רבי נתן בוודאי ראה בה יצירה מוקדמת מאוד וסמכותית.
– ההשלכה: אולי עורכי התלמוד לא ראו צורך לחבר גמרא על אבות כי הם האמינו שיצירה כזו כבר קיימת בצורה של אבות דרבי נתן.
– העובדה שדורות מאוחרים יותר לא לקחו אותה ברצינות כמו גמרא פורמלית היא “עליהם” – מקריות היסטורית, לא השתקפות של מעמדה המקורי.
—
25. מעמד אבות: יסודות אוניברסליים מול תוכן יהודי פרטיקולרי
האם אבות היא “המינימום החשוף” או משהו יותר?
אמביוולנטיות: במובן אחד אבות מייצגת את המינימום החשוף של הוראה אתית יהודית – סוג של חכמה יסודית, אוניברסלית. במובן אחר היא לא. התיאוריה הרדוקטיבית שאבות היא פשוט “מה ששומר על היהודים” כמדריך הישרדות אינה מספקת.
אבות קודמת ליהדות פרטיקולרית
תוכן אבות קודם לזהות יהודית פרטיקולרית במונחים של יסודות (אם כי לא בהכרח במונחים של חשיבות). השאלות האתיות והפילוסופיות שאבות מתייחסת אליהן הן קודמות לפרויקט הספציפי של להיות יהודי – הן השאלות האנושיות היסודיות שכל ציוויליזציה חייבת לענות עליהן.
—
26. “השאלה היהודית” כשאלה של הישרדות ועדיפות
מסגור הדילמה
“השאלה היהודית” – במפורש לא הגרסה הגרמנית/אנטישמית, אלא השאלה היהודית הפנימית: מה אתה שומר כשהכל על כף המאזניים? ניסוי מחשבתי: דמיינו תרחיש קטסטרופלי (כמו מות 24,000 תלמידי רבי עקיבא, או השואה). נשארתם עם חמישה אנשים. כל הפרויקט של תורה/יהדות או שורד דרכם או לא.
הפרדוקס של פסיביות משיחית מול סוכנות אנושית
אתה חייב להאמין שההישרדות לא תקרה אוטומטית. אם אתה מניח שהכל קורה מעצמו, אתה לא חי בעולם של אלה שבאמת הצילו את המסורת. זה מייצר פרדוקס לגבי משיח:
– משיח חייב לייצג את הרגע הקטן ביותר בפוטנציה (בשם = בפוטנציה), כי אם כולם מחכים באופן פסיבי למשיח, אף אחד לא פועל, ומשיח לעולם לא בא.
– מישהו חייב להתעורר ולומר: “משיח לא יבוא אלא אם אני אעשה את זה.”
– התקווה המשיחית דורשת יוזמה אנושית, לא המתנה פסיבית.
בחירת סופי: מה אתה נותן עדיפות?
בתרחיש ההישרדות, קיבלת את החינוך היהודי המלא, אבל אין לך יותר את התשתית המוסדית לקיים הכל. אתה חייב לתת עדיפות לקיצוניות: מה שאתה נותן עדיפות, אתה שומר; מה שאתה רואה כמעט פחות חשוב, אתה מאבד. זה מושווה לבחירת סופי – דילמה אמיתית, מייסרת לגבי מה להציל.
מעשי מול אידיאלי
לפעמים השאלה היא לא מה צריך לעשות אלא מה אפשר לעשות. נסיבות עשויות לפתור את הדילמה – אם אפשרות אחת בלתי אפשרית מעשית, הבחירה נעשית על ידי המציאות, לא על ידי התלבטות אידיאלית. אבל גם אז, מה שאתה שופט שאפשר להציל היא עצמה שאלה עמוקה.
—
27. המבנה הדו-חלקי של יידישקייט
ההבחנה היסודית
1. החלק האוניברסלי: תורה כתשובה לשאלות אנושיות – איך לחיות חיים. אלו אותן שאלות ששאל סוקרטס, קונפוציוס, אריסטו, בודהה. התורה אומרת שכל מי שמקבל אותה יהיו לו חיים טובים יותר. במובן זה, התורה פונה לאדם (כל בן אנוש).
2. החלק הפרטיקולרי: כל מה שספציפי לזהות יהודית, חוק ותרגול מעבר לאוניברסלי.
אזהרה: “אוניברסלי” ו״פרטיקולרי” הן “לא מילים טובות” והטרמינולוגיה עשויה להיות מטעה או מפושטת יתר על המידה.
משה שאל וענה על אותן שאלות אנושיות יסודיות כמו הפילוסופים הגדולים של מסורות אחרות. הממד האוניברסלי של התורה חופף לחקירה פילוסופית אנושית כללית. השאלה העמוקה יותר – איזה חלק אתה שומר בתרחיש ההישרדות, האוניברסלי או הפרטיקולרי? – מועלית אבל נשארת במכוון ללא מענה.
—
28. החפיפה בין עשרת הדברות ושבע מצוות בני נח
9 מתוך 10 הדיברות זהות בעצם לשבע מצוות בני נח (למעט שבת ואולי כיבוד אב ואם). הרעיון שגוי לא יכבד את אביו רק כי זה לא רשום רשמית בין שבע מצוות בני נח מלעיג עליו. שבע מצוות בני נח היא “רק ניסוח” – התוכן המוסרי זהה במידה רבה. עשרת הדברות נשמעות אוניברסליות כי הן במידה רבה *הן* אוניברסליות, והרבנים עצמם היו לא נוחים עם עשרת הדברות בדיוק מהסיבה הזו (הן נראות מוסכמות אוניברסלית מדי, לא יהודיות באופן ייחודי).
—
29. הדילמה הטרגית המרכזית: אתיקה אוניברסלית מול שמירה יהודית פרטיקולרית
השאלה החדה
אם יכולת לגרום לילדיך לעשות רק אחד משני דברים – לא להיות רוצחים, או לשמור שבת – מה היית בוחר?
זה לא היפותטי אלא משקף דילמה אמיתית וחוזרת בהיסטוריה היהודית.
ההנחות השגויות
– אנשים מניחים שלא תרצח בא “בחינם” – שהגינות המוסרית הבסיסית היא ברירת המחדל והאתגר האמיתי הוא שמירה על תרגולים יהודיים ייחודיים כמו שבת. הנחה זו שגויה. התורה עצמה מעידה על יהודים שהם רוצחים. לא תרצח לא בא בחינם. גם לא תגנוב. התנהגות אתית בסיסית דורשת טיפוח פעיל.
– להיפך, הצד האוניברסליסטי מניח ששבת באה “בחינם” – שהזהות והתרגול היהודי יימשכו באופן טבעי. אבל זה לא. אם אתה לא משקיע בזה באופן פעיל, אתה מאבד את זה.
– בתנאים של משאבים מוגבלים (“רוחב פס”), אתה לא יכול להשיג את שניהם. אתה תקבל את מה שאתה בוחר באופן פעיל ל
טפח; השאר יחזור לברירת המחדל של מה שהחברה או הטבע האנושי מספקים.
—
30. הטבע הטרגי של הבחירה – עקרון פילוסופי
להיות אנושי זה להתמודד עם בחירות טרגיות. בחירה טרגית היא כזו שבה שתי האפשרויות כרוכות באובדן אמיתי, ואין פתרון ללא עלות.
– משל: שני אנשים כל אחד היה צריך לבחור בין הצלת בן או בת. כל אחד הציל אחד, והצאצאים שלהם מתווכחים מאז על מי מהאבות היה הנבל. שניהם עשו בחירות נוראיות – כי שתי הבחירות היו נוראיות.
– החברה המודרנית (גם החילונית האמריקאית וגם החרדית היהודית) מכחישה את קיומו של הטרגי. פוליטיקאים מבטיחים שלום בלי הקרבה; מנהיגים דתיים מבטיחים שמירה מלאה בלי מחיר מוסרי.
– רק אלוהים יכול לקבל הכל. רק אלוהים יכול להיות בו זמנית חסיד וליטבק, צודק לחלוטין ורחום לחלוטין. בני אדם חייבים לבחור, והם יהיו לא מושלמים בכל כיוון שיבחרו.
סטייה צדדית: אנלוגיה פוליטית
כל פוליטיקאי מבטיח גם ביטחון וגם שלום, כשבמציאות יש פשרה טרגית. אף אחד לא מודה בעשיית בחירה טרגית כי “יש לנו מעט מאוד התאמה לטרגי בחיים.”
—
31. יישום להיסטוריה היהודית המודרנית
ההיסטוריה היהודית המודרנית היא בעצם סיפור הבחירה הטרגית הזו שמתממשת:
– יהדות “ימנית” (באופן רחב) בחרה בשמירה יהודית ייחודית (שבת, לימוד תורה, ישיבות) במחיר פוטנציאלי של גיבוש אתי אוניברסלי.
– יהדות “שמאלנית” / ליברלית בחרה בטוב אתי אוניברסלי במחיר פוטנציאלי של תרגול וזהות יהודית ייחודית.
– שני הצדדים חושבים שהם קיבלו את הדבר האחר “בחינם”. שניהם טועים.
זה משתרע עד אחורה היסטורית:
– יהודים שהתנצרו במהלך מסעי הצלב
– אנוסים ספרדים
– העמדה המפורסמת של רב יוסף יעבץ (שצוטטה באישור על ידי רב שך) ש״החכמים התנצרו” – אבל מוסגרת באהדה: אנשים אלה התמודדו עם בחירה טרגית אמיתית (להיות מת ויהודי, או חי ונוצרי) ובחרו במה שנראה הכי טוב למשפחותיהם. “מי אתה לשפוט אותם?”
—
32. “אתיקה מסיני” – הניסיון להכחיש את הפשרה
המסורת האינטלקטואלית היהודית המודרנית של טענה ל“אתיקה יהודית” כמשהו ייחודי מסיני (התייחסות לספר בשם *אתיקה מסיני*):
– אם פותחים את הספר, יש “מעט מאוד סיני בו” – הוא מכיל בעיקר חכמה מוסרית אוניברסלית לבושה בלבוש יהודי.
– הפרויקט הזה קיים בדיוק בגלל אי הנוחות עם הפשרה: אנשים רוצים לטעון שהפרטיקולריות היהודית *היא בדיוק* אתיקה אוניברסלית, ובכך להימנע מהבחירה הטרגית.
– סיפור שבועות לילדים על האומות שדוחות את התורה (כי הם רוצים לגנוב ולהרוג) נועד לבסס שיהודים הם העם שלא גונב ולא הורג. אבל אם זה אמפירית לא נכון – אם יהודים גם גונבים והורגים – אז הטענה של הסיפור קורסת, והפשרה מתבססת מחדש.
—
33. תפקיד המשיח
הפתרון של הדילמה הטרגית הזו הוא בדיוק תפקידו של משיח – ליצור תנאים שבהם אפשר להיות גם אדם טוב וגם יהודי טוב, שבהם אתיקה אוניברסלית ושמירה יהודית פרטיקולרית כבר לא מתחרות על רוחב פס אנושי מוגבל. עד שמשיח בא, הפשרה נשארת אמיתית.
—
34. הדילמה ההיסטורית במלואה: למה לשמור שבת בעולם מתורבת?
הדילמה על פני הגדרות היסטוריות
– בימי קדם (למשל, תקופת משה רבינו), העמים הסובבים היו “רוצחים וגנבים”, אז הייחודיות של התרגול היהודי שירתה תפקיד מוסרי ברור.
– באירופה של ימי הביניים/המודרנית, הציוויליזציה הסובבת היא קוואזי-יהודית: יורשים של סוקרטס ואברהם כאחד, קוראי האתיקה הניקומכית של אריסטו, אנשים שקוראים לאלוהי אברהם ושואפים להיות הגונים.
השאלה הדוחקת: אם התרבות הסובבת כבר אתית, מהו הערך המוסף של שמירה יהודית ספציפית? למה לא פשוט להצטרף אליהם?
סטייה צדדית: אופיו של המלך פרדיננד
פרדיננד מתואר כמי שהעמיד פנים שהוא נוצרי טוב אבל לא היה לא בן אדם טוב ולא באמת אדוק. מקיאוולי השתמש בפרדיננד כדוגמה לנסיך שמעמיד פני דתיות למטרות פוליטיות.
הבחירה ההיסטורית הייתה טרגית, לא מטורפת
הבחירה להישאר יהודי או להתנצר באירופה הנוצרית לא הייתה “מטורפת” – היא הייתה טרגית. אי אפשר להיות טריומפליסטי לגבי אלה שבחרו להישאר יהודים, כי ההימור ואי הוודאות היו עצומים.
—
35. הטיעון “לטווח ארוך” לייחודיות יהודית
טיעון ספקולטיבי אבל רציני (מיוחס בחלקו ל״רבי פריצקר”):
– אולי האנשים היחידים ששומרים שבת הם בסופו של דבר אלה שלא רוצחים – אבל זה עשוי לקחת 1,500 שנה לראות את זה מתממש.
– זהו הימור לטווח ארוך: ההצדקה האולטימטיבית של היהדות עשויה שלא להיות גלויה בשום דור נתון.
– הטיעון הזה נראה סביר ברגעים היסטוריים מסוימים (למשל, לפני כ-70 שנה, אחרי השואה) אבל לא באחרים (לפני 50, 200 או 400 שנה). כוח השכנוע שלו משתנה עם נסיבות היסטוריות.
—
36. הטיעון הנגדי והבעיה שלו
טיעון נפוץ אבל פגום: מכיוון שכולם מחויבים להיות בן אדם טוב, הנקודה של היהדות חייבת להיות במה שייחודי – המצוות הספציפיות, לא אתיקה אוניברסלית. בעיה: זה הופך את פרקי אבות לקושיה (*קשה*), כי פרקי אבות (והלל, ואפילו ישו) נראים אומרים שהנקודה של היהדות היא אתיקה אוניברסלית.
סטייה צדדית: הסטות של פרקי אבות
יש שמנסים לפרש מחדש את פרקי אבות כמשמעותה משהו שונה מאתיקה אריסטוטלית – “הוא התכוון לזה *בשוקל*, בדרך תורנית.” ספקנות שההבחנה הזו משמעותית.
—
37. החרדה הפדגוגית: מה לספר לילדיך
הסיבה האמיתית שאנשים נמנעים מללמד שיהדות היא בעיקרה על אתיקה היא פחד: אם ילדים לומדים שיהדות היא “רק” על להיות טוב, הם עשויים להתנצר לנצרות, שגם מלמדת טוב.
סטייה צדדית: השלכות לטווח ארוך של המרת דת
השאלה הספקולטיבית (ומעט פרובוקטיבית) האם צאצאים של יהודים שהתנצרו עשויים, דורות מאוחר יותר, להיות בין רודפי יהודים (למשל, צלבנים). זה מאוד ספקולטיבי ומעלה את השאלה האם בכלל אפשר לקחת אחריות מוסרית לצאצאים אלף שנה מכאן.
—
38. ההיפותטי הבלתי אפשרי
אם היית צריך לבחור: הילדים שלך שומרים שבת אבל הופכים לבני אדם נוראיים, או הם הופכים לבני אדם הגונים אבל לא שומרים שבת – מה אתה בוחר?
אין תשובה ברורה, למרות מה שחלקם עשויים לטעון על סמך מקורות הלכתיים (*שולחן ערוך*).
סטייה צדדית: האם שבת היא “מנהג”?
הערה קצרה, מעט מסובכת על האם שבת יכולה להיות מסווגת כ*מנהג* (מנהג ספציפי לעם היהודי) מול חובות מוסריות אוניברסליות (כמו לא לגנוב). הנקודה נוגעת להבדל הקטגורי בין מצוות פרטיקולריסטיות ואוניברסליסטיות.
—
39. עמדת הרמב״ן בחזרה
הרמב״ן לא היה פשוט בצד שאומר שיהדות חייבת להיות על ייחודיות מעל אתיקה. הרמב״ן אולי באמת האמין שאין שום דבר ממש רע בלהיות מוסלמי טוב, הגון – ואולי פעל בהתאם. הקלות היחסית של הרמב״ן (למשל, להתיר ליהודים להעמיד פנים כלפי חוץ שהם מוסלמים תחת כפייה) נובעת מהשקפה זו: פשוט תהיה בן אדם הגון; אל תהיה חרד מדי לגבי האלמנטים הפרטיקולריסטיים אם ההישרדות על כף המאזניים. אלה שטוענים במפורש את ההיפך (שאתיקה חייבת להיות תורה מסיני, שאתיקה אוניברסלית בלי תורה אינה מספיקה) עושים זאת מתוך חרדה לגבי דילמת ההתבוללות.
—
40. הטיעון המשיחי / לטווח ארוך מנוסח מחדש
יהודים הפסידו לנוצרים ולמוסלמים באינספור דרכים לאורך ההיסטוריה – תרבותית, פוליטית, חומרית. מה נשמר על ידי שמירה על היהדות? התשובה עדיין לא הגיעה במלואה. אמונה במשיח לפעמים פירושה להאמין שההצדקה לטווח ארוך של הייחודיות היהודית עדיין מגיעה. יהודים “פספסו את כל הגלים” (תקופות הזהב המוסלמיות, הישגים ציוויליזציוניים נוצריים) אבל עדיין מחכים ל״שיא האולטימטיבי” שלהם.
—
41. הסייג הסופי: אמת מול תועלת
ההוגים הנדונים (אברבנאל, רמב״ן וכו׳) לא היו תועלתניים. הם חשבו במונחים של אמת. הם ניסו לטעון שאתיקה יהודית היא אמיתית יותר, לא רק שימושית יותר. הטיעון “לטווח ארוך” בסגנון תועלתני הוא ניסוח מודרני; ההוגים המקוריים רצו לטעון אמת מהותית לאתיקה אוניברסלית יהודית.
המילה האחרונה: “אני לא יודע את התשובה. איך הייתי יודע את התשובה?”
תמלול מלא 📝
יסודות האתיקה: אריסטו, סוקרטס וארגון הידע במסורת היהודית
הערות פתיחה ועניינים ארגוניים
מרצה: כן, ברוך השם, הדבר טעון. בעצם קניתי סוללה חדשה באמצע השיעור בשבוע שעבר כדי שזו בעיה כלשהי. אז צריך ללמוד מזה. פשוט, אם יש לך 10 דולר בכרטיס האשראי, אתה פשוט לוחץ על כפתור וזה מגיע. אז מאוד שימושי. בתקווה זה יעבוד. אז זה אמור להחזיק את כל השיעור, סוללה. כאילו זה לא, אני מתכוון סוללה.
עכשיו, גם הילד היקר שלי שבר לי את המדפסת. אז אנחנו לא יכולים ללמוד שום טקסט. לגבי המצב, מישהו רוצה מדפסת חדשה נוספת לבית המדרש שלו, מוזמן. בדקתי את השירות הזה שבו אתה שוכר אחת והם דואגים לה בשבילך, אבל זה די יקר, נראה. אז עכשיו, ככה.
הקדמה: התחלה מההתחלה
מרצה: השיעור הזה עוסק בהתחלה מההתחלה בכל פעם. שבוע שעבר היה פרשת בראשית, השבוע זה כבר פרשת נח.
סטייה: דמותו של נח
מרצה: אני חושב שהוא בחור מעולה. איך אני יודע שזה נח? כמו אחד מהמעטים מאוד. למה המפרשים שונאים אותו? כי אם זה כתוב בכותרת שהוא היה צדיק, כאילו ברצינות, אתה הולך להאמין בזה? זה כל כך מוזר. אתה הולך לקנות את זה? בחור אחד היה כמו צדיק. כן, בטח, הוא היה צדיק. בסדר. לא כמו הרב שלי, בנאדם. בכל מקרה. הם לא שונאים אותו. חלק מהם. כמה מפרשים אהבו אותו, הדמות שלא אוהבת אותו בדרך כלל מסיבה כלשהי היה בחור טוב בסדר.
תלמיד: כן בסדר זו גם לא השאלה זו הייתה רק בדיחה להתחיל.
מרצה: אחרת יהיו לי אנשים בראש שלי שאני רק אומר בדיחות כמו הבחור הזה שאומר בכל מקרה.
לימוד שמונה פרקים: מסגרת וגישה
מרצה: אז, ככה, אנחנו מתחילים מההתחלה, וההתחלה כלומר ההתחלה של היצירה הזו שאנחנו לומדים, שנקראת שמונה פרקים. זה לא באמת נקרא ככה, רק כמות הפרקים שיש בה. ושבוע שעבר היה הקדמה-להקדמה, וזה הולך להיות רק הקדמה אחת, אני מניח, או שנמשיך במה שעשינו בשבוע שעבר, אבל יש לי עוד חידושים ועוד מחלוקות לעשות. ואתם תעזרו לי. אם אתם לא מקשיבים לי, אני לא יכול לעשות את זה. אין טעם. אני יכול גם לדבר עם צ׳אט. אז תקשיבו.
מכיוון שאני לא יכול לעשות עבודה טקסטואלית, שכן עשיתי איזו הכנה לזה, ואין לי את זה כאן. בפעם הבאה אנסה לתקן את המצב הזה. נצטרך לעשות את הדבר הזה של סתם שמועה.
סיכום: טבעה של האתיקה כדיסציפלינה
מרצה: ולסכם את מה שעשינו בשבוע שעבר, מה שעשינו בשבוע שעבר היה ככה, שיש תחום של חיים, בעצם כל תחומי החיים, שנקרא לעשות תחומי חיים טוב, לחיות טוב. אנחנו קוראים לדבר הזה אתיקה. אני מתכוון, מיוונית, אני חושב שאריסטו די המציא את האתיקה הזו כתחום לימוד, כמו רוב תחומי הלימוד שאריסטו המציא.
המציא לא אומר שהוא המציא את הרעיון של חיים טובים. הוא המציא את הרעיון של חלוקת החכמה למסכתות נפרדות מאוד. זה היה החידוש הגדול של אריסטו על פלטון או על פילוסופים קודמים.
המיקוד הפרה-סוקרטי בפיזיקה
מרצה: פילוסופים קודמים, חלקם התעניינו בזה, חלקם התעניינו בזה. באופן ידוע, פלטון אומר על סוקרטס שהוא התעניין רק באתיקה ולא בפיזיקה. הפילוסופים הקודמים, זה מאוד מעניין, פילוסופים קודמים היו כולם על הבנה של מה העולם, מה שנקרא פיזיקה, שזו רק מילה יוונית לטבע, שינוי. זה מה שהם היו בתוכו.
המיקוד המהפכני של סוקרטס באתיקה
מרצה: וסוקרטס אמר שהוא לא מתעניין בכמה יסודות דברים הם, אם הם כולם מים או כולם אש או כל דברים שהם היו רגילים להתעניין בהם. הוא מתעניין איך לחיות, שזה מה שאריסטו נותן את השם אתיקה. אז זו נקודה מעניינת.
תלמיד: ובכל מקרה, אריסטו, כמו רוב על סוקרטס או על פלטון?
מרצה: זו נקודה על סוקרטס. פלטון מתעניין בפיזיקה לפחות לפעמים, או במטאפיזיקה ופיזיקה, מה שנקרא מאוחר יותר מטאפיזיקה, נכון? כמו באונטולוגיה ואיך דברים הם. אבל סוקרטס אמר שהשאלה העיקרית שלו היא רק על איך לחיות, לא באמת מתעניין במדע.
סוקרטס כ״יהודי הראשון”
מרצה: הוא היה היהודי הראשון. אל תגיד לי ממה העולם עשוי. תגיד לי איך לחיות. כמובן, איך לחיות יש לזה קשר למה העולם עשוי ממנו. אז מסתבר שאתה לא באמת יכול להפריד את הדברים האלה. זו נקודה מאוד חשובה. אבל זה רוח צדיקים חשובה.
אנשים רבים אומרים את זה על תורה מול מדע, אבל זו בעצם הפילוסופיה המסורתית האחת שיש לנו. אולי אם אתה סיני או יפני או הודי, יש לך מסורות שונות. אבל אנחנו יידן, אנחנו אולטימטום של סוקרטס, המסורת הסוקרטית, זה נקרא המסורת הפילוסופית המערבית, וזה התחיל עם הבחור הזה שהסתובב ואמר שלא ממש אכפת לי כל כך איך דברים הם, אכפת לי איך לחיות. זו המילה, השאלה הראשונה והאחרונה שהוא רוצה לדעת, אז מאוד חשוב. סוקרטס ואברהם אבינו.
הפרויקט של אריסטו: סיווג הידע
מרצה: אז, עכשיו, בא היהודי האחר הזה, תלמיד התלמיד שלו, בשם אריסטו. ואריסטו עשה את העבודה החשובה הזו של סיווג תחומי החכמה. למה אני מדבר על זה? אני לא יודע. סיווג תחומי דיסציפלינות. סיווג לא למטרת סיווג, אלא למטרת לימוד כל דבר בנפרד.
שיטת אריסטו של עשיית הבחנות
מרצה: זה היה הדבר הגדול של אריסטו היה עשיית צדדי דינים מכל דבר, אם אתה מסתכל. והצדדי דינים הגדולים ביותר שלו שהוא עשה היה פשוט הקורפוס הזה של יצירות שהוא כותב, שזה איך שהוא לימד, נכון? זה לא רק שהספרים שלו מאורגנים ככה. ככה הוא לימד והוא לימד אנשים לחשוב ככה וללמד ככה, ללמוד ככה.
מבנה היצירות האריסטוטליות
מרצה: לחשוב, וממש כל ספר מתחיל עם איזה נושא אנחנו לומדים עכשיו? זה תמיד שני הפרקים הראשונים של כל יצירה. זה כמו, איפה זה שייך בתכנית הגדולה של הכל? האם זה על החלק הזה של העולם? האם זה על החלק ההוא של העולם? האם זה על איך לחיות? האם זה על איך אנחנו צריכים לחיות? האם זה על איך בני אדם צריכים לחיות? האם זה על איך מלך צריך לשלוט בחברה?
יש לו מאוד ברור—כמובן שזה נעשה מאוחר יותר יותר שיטתי—בדיוק איך לארגן את כל המדעים, מה שאנחנו קוראים עכשיו דיסציפלינות, דיסציפלינות שונות. אריסטו היה הממציא של זה שיש אתה יכול ללכת לאוניברסיטה ואתה יכול ללמוד את הדיסציפלינה הזו או את הדיסציפלינה ההיא.
המקבילה היהודית: רבי וארגון המשנה
מרצה: או בהקשר היהודי, רבי היה הממציא של זה. אני לא יודע אם הוא ממש היה הממציא של זה, אבל בהחלט המסדר של זה, ואמר שיש דבר כזה שנקרא מסכת שבת, מסכת פסחים. ובחומש, אין את הדברים האלה. אין לנו את הדברים האלה כל כך גם. התלמוד מבלבל דברים בחזרה קצת. אבל המשנה מאוד מאורגנת ומאוד באידיאל הזה של סדר והכל צריך להיות במקום הנכון.
הארגון מחדש של הרמב״ם
מרצה: אנשים מאוד לעתים קרובות מדברים על הרמב״ם כהולך בסדר שונה של המשנה, כמו שלרמב״ם יש סדר יותר שיטתי. אנשים אומרים, ובכן, המסורת שלנו היא לא באמת כך. אבל זה, אני חושב, מחמיץ את היער בגלל העצים. כי אם אתה משווה משנה למה שהיה לפני משנה, למשהו כמו תנ״ך, או משהו כמו איך תורה נלמדה לפני, התוצר של המשנה הוא בבסיסו ביותר פרויקט של ארגון, של שימת דברים—זה מה שעורך המשנה, הוא לא עשה את כל ההלכות, נכון? זה לא רובן. מה שהוא המציא היה עבודת הארגון הזו.
ערכים משותפים למרות עקרונות שונים
מרצה: כמובן, אולי עקרונות הארגון שלו היו שונים מעקרונות הארגון של הרמב״ם. אנחנו יכולים להיכנס לפרטים של זה. אבל הערך של זה שיש דיסציפלינות ספציפיות ולומר אני לומד את זה, אל תדבר איתי על דברים אחרים, אני לומד את ההיבט הזה של המציאות או את ההיבט הזה של ההלכה או את ההיבט הזה של האתיקה, זה משהו שהמשנה בהחלט מאמינה בו, וזה אחד הפרויקטים הגדולים של מה שאנחנו קוראים הפרויקט הרבני, הוא לעשות את סוג העבודה הפילוסופית הזו ולספר לנו איפה דברים שייכים, איזה סוג של תחום של מציאות או של ידע יש.
אתיקה כדיסציפלינה בעלת שם
מרצה: אז למה אנחנו אומרים את זה? זו סוג של הקדמה להבין שיש את התחום הזה של—כן, זה מאוד חשוב—יש את התחום הזה של חקירה, סוג של שאלות שנקראות, שוב אריסטו נותן לזה את המילה הזו, זו מילה יוונית, אריסטו אומר במפורש שהוא די ממציא את המילה הזו, לא ממציא אותה, אבל הוא די טבע את השימוש הזה במילה, קורא לאתיקה תחום הלימוד שנקרא הנושא של שאילה והבנה ועשייה. מהם חיים אנושיים טובים.
תלמיד: אתה מחפש ניירות או עטים?
מרצה: יש כל דרמה גדולה.
מרצה: ההתנהגות הנכונה או שאילה מהם חיים טובים. בסדר?
מסכת אבות: המסכת האתית של המשנה
מרצה: וכמו המשנה, כמו שאמרנו זה עתה, המשנה, זה קצת קשור למשהו שדיברנו עליו בשבוע שעבר, איך התלמוד, הגמרא לא מאורגנת כל כך. אבל למשנה יש בבירור מסכת שנקראת אבות. אני לא יודע מי נתן את השמות של המסכתות, אם רבי נתן אותם או לא. אבל אנחנו קוראים לזה אבות.
שאלת השמות
תלמיד: אתה יודע?
מרצה: זה לא כתוב בשום מקום מסכת אבות, כמו מסכת אבות. מתן שמות זה דבר מאוד קשה. מי נתן את השמות של המסכתות? אף אחד לא יודע, נכון? זה נקרא אולי, או אולי זה אומר שאלה הדרכים להתנהג.
תלמיד: או שזה לא אומר אבות. איך אתה יודע שזה…
מרצה: ובכן, האמוראים לא חשבו כך, כי הם לא הביאו את זה עם כל האבות שלהם.
תלמיד: ובכן, זה מתחיל…
מרצה: ובכן, כי אין משנה שאומרת משה קיבל או משהו. זה מתחיל מההתחלה. דיברנו על זה בשבוע שעבר. אני לא יודע אם… זה לא… אלה סוג השאלות שאני לא חושב שאתה יכול לענות עליהן מהטקסט. אני לא חושב שזה ברור בכלל שהנקודה של אבות היא אפילו לתת את סיפור המסורת.
עקרון הארגון של אבות
מרצה: זה אפשרי שזה הפוך, זה פשוט דרך לארגן את האמרות האתיות לפי דור. כי זכור, המשנה היא יצירה, מי שיצר את המשנה, שוב, רבי או אולי היו כמה ארגונים של משנה לפניו, כתב את זה, ערך, חיבר את היצירה הזו. אני מניח שהוא נתן את השמות, אני לא יודע אם הוא נתן את כולם, חלק מהמסכתות יש להן יותר משם אחד, אבל רובן די מוסכמות, והוא קרא לזה העבודה והוא היה צריך את עקרון הארגון. זכור שעכשיו אנחנו אומרים שהרמב״ם למשל עשה על—
[סוף חלק 1]
עקרונות הארגון של פרקי אבות: פרשנות חדשה ל״אבות” כקטגוריות ולא כאבות
מטרת פרקי אבות: שרשרת מסורת או אמצעי ארגוני?
מרצה: זה מתחיל מההתחלה. דיברנו על זה בשבוע שעבר. אני לא יודע אם… אני לא זוכר… כן. כאילו, זה לא… אני לא… זה סוג השאלה שאני לא חושב שאתה יכול לענות עליה מהטקסט. אני לא חושב שזה ברור בכלל שהנקודה של אבות היא אפילו לתת את סיפור המסורת. זה אפשרי שזה הפוך. זו פשוט דרך לארגן, להכיר את האמרות האתיות לפי דור, כי זכור, המשנה היא יצירה, מי שיצר את המשנה, שוב, אולי היו כמה ארגונים של משנה לפניו, כתב את זה, ערך, חיבר את היצירה הזו, ואני מניח שהוא נתן את השמות. אני לא יודע אם הוא נתן את כולם, לחלק מהכתות שלו יש יותר משם אחד, אבל רובן די מוסכמות, והוא קרא לזה פסח תסובות, והוא היה צריך את עקרון הארגון.
עקרונות ארגון: משנה מול רמב״ם
מרצה: זכור שאנחנו אומרים שהרמב״ם, למשל, עשה ארגון הרבה יותר הגיוני. הרמב״ם תמיד, או לפחות מנסה, שההלכה שלו תתחיל עם כלליות ואז תעבור ליותר פרטים, שזו כמו הדרך ההגיונית של הוראה, דדוקטיבית. המשנה בהחלט לא מנמקת חצי דדוקטיבית כמו הרמב״ם. היא הרבה יותר אנלוגית. זו הסיבה שעקרונות הארגון של המשנה הם בעיקר אנלוגיה. אני מתכוון, זה דומה לזה, זה דומה לזה, הרבה יותר מאשר למצוא את הכלל הכללי שמקיף את שניהם ואז לעבוד מזה, נכון?
למדות והפורמליזציה של הנמקה אנלוגית
מרצה: למדות, מה שכבר דיברתי זה מה שלמדות עושה היא שהיא מנסה לדדוקטיפיקציה, איך אומרים, לפורמליזציה של כל אנלוגיה בתלמוד לדדוקציה. וזה בדרך כלל דבר מאוד קשה לעשות כי הם בעיקר לא עובדים ככה. לפחות לא במפורש. אבל בסדר, אנחנו יכולים להגיע שזו כמו ביקורת קלה או שאלה של איזה סוג של ארגון, אבל הוא עדיין עושה את הארגון הזה, נכון? והוא צריך לשים את כל ההלכות של נזיקין לתוך סוג של [ארגון], ואז את כל הדינים של רכוש וכן הלאה.
[הפרעה קצרה]
מרצה: אנחנו הולכים להיתקע. זה בסדר. נביא מישהו לנקות את זה מחר.
עבודת העריכה של מחבר המשנה
מרצה: אז הוא עושה את כל העבודה הזו, מי שעורך את המשנה, הוא עושה את כל עבודת הארגון הזו. הדבר הגדול ביותר שלו הוא לארגן דברים והוא נותן שמות לדברים. מתן שמות זה מאוד קשה אגב. אני חושב שבכלל אגב, השמות המסורתיים היהודיים לדברים הם די גרועים, כלומר, זה בסדר.
בעיית השמות היהודיים המסורתיים
תלמיד: מה, איך אני יודע את זה? מה אתה מתכוון? מה, כמו, דוגמאות שאתה גרוע?
שמות פרשיות: תוויות לא תיאוריות
מרצה: הדוגמה היא פרשת נח. זה לא על נח, נכון? בראשית זה די על בראשית, אבל זה פשוט מזל, כי זו גם המילה הראשונה. אבל נח זה לא על נח, וגם לא לך לך על לך לך, וכן הלאה. נכון, לפרשיות יש שמות גרועים. שמות גרועים כלומר שמות לא תיאוריים, שמות שפשוט נבחרו מההתחלה שלהם.
שמות מסכתות המשנה: בדרך כלל טובים יותר
מרצה: למשנה יש בדרך כלל שמות טובים יותר, כמו שבת, עירובין, פסחים, טהרות, עוקצין, וכן הלאה, בדרך כלל יש להם שמות טובים יותר. זו דוגמה לשם גרוע, זו הסיבה שיש מסורת לקרוא לזה מסכת יום טוב. שם תיאורי, כנראה לא השם המקורי כי הוא טוב יותר, זכור את הכלל. מסכת ביצה זה לא שם טוב, פשוט נקרא על שם המשנה הראשונה.
תלמיד: אילו משניות אחרות אין להן שמות טובים מאוד?
מרצה: אני חושב שרובן נקראות טוב.
תלמיד: אז זה קצת יותר מדי פרטי לרוב המסכתות?
מרצה: אוקיי, אבל אתה צריך לתת לבחור קצת רווח.
תלמיד: לא אמרתי רווח. חשבתי שאני הולך לומר כמה מהאחרות.
מרצה: רוב המסכתות נקראות נכון. חשבתי שאתה הולך לומר בבא זה זה שפשוט נותן שם לזה.
תלמיד: לא, זה לא. זה נקרא מסכת נזיקין. זה פשוט שלושה חלקים של מסכת נזיקין, נכון?
הדפוס הרחב יותר של מוסכמות שמות גרועות
מרצה: אוקיי, אבל כשאני אומר שעקרונות השמות היהודיים הם בדרך כלל גרועים, זה שיש לנו איזה ספר בן שלושה כרכים שנקרא [תנ״ך מחולק לתורה, נביאים, כתובים], שהם שלושה שמות מאוד גרועים.
תלמיד: לא, לא שלושה. שניים מהם לא מאוד תיאוריים.
מרצה: אין באמת כמו קטגוריה של ספר שנקרא [כתובים], פשוט אומר קטגוריית תפוס-הכל, כל מה שלא נביאים. ונביאים זו גם לא קטגוריה טובה כי אנחנו, בכמה תנ״כים שתסתכל עליהם היום, תראה שיש להם משהו שנקרא [נביאים ראשונים ונביאים אחרונים], שהם שני סוגים שונים של ספרים. אין קשר, ספר שמואל זה לא נבואה, כאילו זה נכתב על ידי נביא, אבל זה נרטיב, זה היסטוריה.
הארגון המעולה של התרגום השבעים
המשנה של שרשרת המסורת מול פרויקט האימות של הרמב״ם: ניתוח ביקורתי
שתי המטרות שהצהיר הרמב״ם לפרקי אבות
מרצה: כמובן, הגמרא לא יודעת בדיוק מה אבות אטומא אומר, כמו שדיברנו. יש את כל הדיון הזה של מה זה אמור להיות, ומה אנחנו לומדים מזה, בלה, בלה, בלה, בלה, בלה. אבל ברור שלאבות יש משמעות רבנית במושג הזה. אז מה שאני חושב, ואני אומר לכם את הפשט שלי, אין לי שום סיבה טובה לחשוב – אני חושב, אפילו מה שהרמב״ם אומר, תזכרו, אני אגיד לכם משהו חשוב.
תלמיד: מצאת מישהו שאומר לי?
מרצה: לא. טוב, אז תקשיבו, מה שאני אומר זה ככה. חסר פה דברים מסיבה כלשהי, אני לא יודע איך זה יכול להיות. אוקיי, אתם מבינים מה אני אומר? מה שאני אומר זה שהרמב״ם אומר שלפרקי אבות יש שתי מטרות. הרמב״ם אומר בהקדמתו למשנה שתי מטרות:
הראשונה היא לספר לנו את אמיתות המסורת – כמו השרשרת הבלתי פוסקת מסיני של תורה שבעל פה כל הדרך עד שמעון הצדיק, בעצם, וזה לא מאוד מעניין, דרך אגב. אם המשנה מנסה לעשות את זה, היא עושה עבודה די גרועה, כי אי אפשר לתת גנאלוגיה ולהגיד ולדלג על כמו 10,000 דורות.
תלמיד: כמו טוב קסם 39 אז כן?
מרצה: אה כן, אנחנו זוכרים את הבחור הזה. אחרי זה היה סוג של לא מזוהה – אני הולך למצוא משנה שאומרת שיש דבר כזה, משהו כזה.
תלמיד: זה גם אומר במדרש –
מרצה: אוקיי, אז מצאת משהו, אבל לא הוכחה גדולה.
שיטת האימות של הרמב״ם: שרשרת בהשפעה אסלאמית
אז מה שאני אומר זה ככה: הרמב״ם אומר שיש לזה שתי מטרות. אחת היא לספר לנו – זה אומר כמו הגדולים או משהו כזה, האנשים הגדולים האלה. יכול להיות שבקיצור אתה אומר שזה לא – זה לא מפריך את זה, זה אפשרי. זה עדיין אפשרי, כמו שזה אפשרי, אפשרי שזו המילה, המשמעות.
הרמב״ם אומר שתמיד יש לזה שתי מטרות. אחת היא לספר לנו את אמיתות המסורת על ידי מתן השרשרת הבלתי פוסקת הזו. ואני טוען שהמשנה, אם היא מנסה לעשות את זה, היא עושה עבודה די גרועה בזה, כי היא פשוט כמו – דרך אגב, כי המשנה ממש לא יודעת שום דבר שלא היה ידוע.
ההקשר ההיסטורי של הרמב״ם: תגובה לאתגרים קראיים
אלוהים, אני לא צריך לעשות את זה, נכון? כמו, אם מישהו רוצה להגיד לך שהרמב״ם – רק כדי להבהיר, הרמב״ם לא מדבר באותו הקשר כמו המשנה, נכון? אפשרי שלמשנה היה משהו דומה, אבל לרמב״ם יש את ההקשר הזה שיש איום, יש את זה, איך קוראים לזה? יש אתגר לסמכות של הרבנים, נכון? יש קראים, בעיקר, שאומרים, טוב, יש לנו תורה, זה מגניב. התורה נהדרת, הם פרוטסטנטים, זה מספיק. ואז הרבנים באים ואומרים כל מיני דברים. מי אמר? אני יכול להגיד דברים גם. זה בעצם זמנו של ענן.
והרמב״ם, כדי לענות על זה, עושה את הדבר המוסלמי הזה, ויש לזה מילה באסלאם, אני שוכח את המילה, שבו לכל חדית יש שרשרת העברה מצורפת אליו. ויש כמו תחום שלם של לימוד באסלאם שנקרא, איך שזה נקרא, לימוד השרשראות האלה. כמו זו שרשרת אמינה, זו שרשרת לא אמינה, בלה, בלה, בלה.
ועל בסיס השפה הזו, הרמב״ם מנסה לעשות את זה לכל התורה שבעל פה, נכון? הרמב״ם הוא – אני לא יודע אם הראשון, כמו רב שרירא עשה משהו דומה – אבל הרמב״ם עושה בהקדמה שלו, גם בהקדמה של פירוש המשנה וביתר שאת נותן לנו את השרשרת הזו, והוא אפילו סופר אותה: 40 דורות ממשה עד רב אשי, והוא נותן כל שם – כמו הבחור הזה קיבל מהבחור ההוא והבחור ההוא מהבחור ההוא – וזה אמור להראות לנו שיש כמו העברה אותנטית של התורה.
תלמיד: רגע, רגע. רגע. קשיות על השרשרת של הרמב״ם – אבל יש את השרשרת של הרמב״ם. אז רגע, רגע.
הטיעון הנוסף של הרמב״ם מסמכות מקראית
מרצה: אז עכשיו הרמב״ם עושה את זה, ואנחנו רואים שהוא צריך לעשות הרבה יותר ממה שהמשנה עושה, כי הוא מנסה לתת לך משהו שנראה אמין, נכון?
תלמיד: כן, אבל הוא לא אומר שכל הצדוקים והקראים או מה שזה לא יהיה, נכון, אומר שכולם מאמינים בתנ״ך, אז אם הם מאמינים בתנ״ך, אז התנ״ך אומר להקשיב לרבנים.
מרצה: כן, זה עוד אחד מהטיעונים שלו, כן. אבל הוא עדיין צריך לתת – וזה נכון שהרמב״ם חושב שיש הרבה פחות מסורת אותנטית ממה שאנשים מניחים – אבל הוא עדיין צריך לתת איזושהי שרשרת של כמו מאיפה אנחנו מקבלים את כל אלה. כמו הרמב״ם עדיין חושב ששלד התורה שבעל פה הוא השמועות האלה, הדברים האלה ששמענו כל הדרך חזרה למשה. ובשבילו, דרך אחת לגרום לזה להיראות טוב – אני אומר את המילים “להיראות טוב”, כמו לשכנע אותך באותנטיות שלו – היא לתת לך שרשרת בלתי פוסקת של העברה, כמו האדם הזה מהאדם ההוא, האדם ההוא מהאדם ההוא.
השרשרת של המשנה: מתווה סכמטית, לא תיעוד מפורט של העברה
הרמב״ם עצמו יודע שהמשנה לא עושה את זה, נכון? המשנה, כולל פרקי אבות, שהרמב״ם חושב שעושה את אותו הדבר שהוא עושה – המשנה לא עושה את זה. המשנה עושה ככה: המשנה יודעת מי שמוזכר בתנ״ך – תודה רבה, קראתי את אותו הספר – זקני העם אחרי זמנו של יהושע עדיין היו בסדר. אוקיי.
מיהושע לנביאים: הפער הגדול הראשון
זה סוג של הנביאים. אופס. אתם יודעים כמה זמן היה בין שני הדברים האלה? מי הם הזקנים האלה בכלל? אלה הזקנים שעדיין מכירים את יהושע. מי הם הנביאים האלה גם? טוב, שם נביא ראשון, לא? מי הנביא הראשון בשם?
תלמיד: שמואל.
מרצה: מצוין. אז שמואל היה – בספר נביאים מתחיל כמו, סוג של מתחיל בשמואל, נכון?
תלמיד: שמואל.
מרצה: אתה יכול להניח שהמשנה כשהוא אומר זקנים מתכוון גם שופטים – למה לא? אני לא יודע, אולי הוא כן. אבל אז נביאים – אבל הנביא הראשון בשם שאנחנו יודעים עליו, פחות או יותר, יש כמה נביאים בשופטים, הם לא מזוהים – הנביא הראשון בשם או רשמי –
תלמיד: מה?
מרצה: כן, נביא ראשון בשם בתורה הוא שמואל.
תלמיד: פנחס אולי שמו?
מרצה: אולי הוא מתפקד בתפקיד של נביא. הראשון בשם הוא שמואל, שהיה זמן רב מאוד – כמו יש פער של כמה מאות שנים בין זה לבין הזקנים מיהושע.
תלמיד: מה?
מרצה: טוב הם נביאים, אבל הם היו בזמנים של משה – זה לא עוזר לנו, נכון? זה מאוד ברור נביאים כשאנחנו קוראים לנביאים, נכון, כשאנחנו מדברים על זה.
פערים בתוך התקופה הנבואית: פתרון אחיה השילוני
עכשיו כמובן הנביאים גם – עכשיו רק כדי להבהיר, נביאים יש לנו אז שמואל, ואחרי שמואל יש עוד כמה נביאים בשם, אבל אז כל הדרך עד אליהו הנביא, אף אחד לא יודע מי היו הנביאים בינתיים. כמובן לכן יש לנו את האדם הקסום הזה שנקרא אחיה – אני צריך לפתור את הבעיה הזו. זה היה נהדר – זה עבד לרמב״ם, למה זה לא יכול לעבוד לבעל שם טוב?
אבל זה מאוד מצחיק כי מה אם אתה – מה אם אתה עושה מסורה של תורה שמבוססת על העובדה שאחיה השילוני חי מזמני דוד או אולי מיציאת מצרים כל הדרך עד – כי כמובן אבן עזרא נהדר בלהיות ביקורתי כלפי מסורות אקראיות של אנשים אחרים אבל לא כלפי שלו, כמו כולם.
אז הנקודה שלי היא – לא לא, אני לא כאן, אני לא כאן כדי ללעוג למשנה. אני רק מנסה להסביר לכם שהמשנה לא עושה מה שהרמב״ם חושב שהיא עושה. המשנה לא נותנת שרשרת בלתי פוסקת של העברה, כי היא נותנת כמו את הדבר הכי סכמטי הזה.
התקופה הנבואית לאנשי כנסת הגדולה: עוד פער
כן, היו משה ויהושע, ואז היו הזקנים והנביאים, ואחרי הנביאים היה משהו שנקרא אנשי כנסת הגדולה. שוב הפער העצום, כי הנביא האחרון היה – טוב, אתה יכול להעמיד פנים שהנביא האחרון היה הראשון של – אבל אז עד שמעון הצדיק, פחות או יותר מוסכם שיש פער של 200 שנה, אף אחד לא ממש חולק על זה. אולי אתה יכול לעשות את הפער קטן יותר כדי לעשות אותו כמו רק דור אחד, 70 שנה, עדיין פער. עדיין יש מישהו בינתיים.
שמעון הצדיק היה מאנשי כנסת הגדולה, אבל זה לא אומר שהוא ממש לא היה בזמנים של עזרא. אף אחד לא חושב את זה. הוא לא היה בזמנים של אלכסנדר. המקומות שאנחנו יודעים שיש פער, או אנשים יודעים שאנחנו יודעים שיש משהו שקורה מ-
הנקודה המתודולוגית המרכזית: המשנה לא מספקת מידע חדש
לא אמרתי שהפערים האלה אמיתיים. אני רק אומר שאם המטרה שלך היא לשכנע אנשים – זה לא אומר – לא אמרתי את זה, זו לא הטענה שלי. מי ש – אני לא טוען שום דבר. אני רק טוען שאם המשנה – יפה מאוד, אני לא אומר שזה לא נכון. אני רק אומר, כמובן, זה לא אומר בשום מקום, ואין שריד בנביאים, שהנביאים תפקדו כסוג של מעבירים סמכותיים של התורה. זה משהו שאני המצאתי.
תלמיד: כן, כמו, אבל אז אפילו הגמרא לא כמו מושגת את זה כמו –
מרצה: והם מסמיכים את הדור הבא של הושע לעמוס. כמו, הלו.
תלמיד: אבל הבעיה היא גם שדסטין קופץ מאחיה לאחיה.
מרצה: מצוין. אוקיי, הם נפגשו. חלק מהם נפגשו.
הבהרה: לא חולק על אמיתות המסורת
עכשיו תקשיבו, זו לא הבעיה. הבעיה שלי היא שאני לא כאן כדי להתווכח עם המשנה. הכל נכון כל הדרך עד הדברים שאני אומר לכם שהם ישמעאל, פשט, ותלמוד, ושבת. זה נכון. זו שרשרת בלתי פוסקת. אני יכול להניח את זה. כמו, למה לא? כמובן אנשים נותנים את הפירושים שלהם, אבל זה לגיטימי. זו אין שאלה.
אני רק אומר שהמשנה לא מנסה לשכנע אתכם באמיתותה על ידי עשיית הדבר המוסלמי הזה של מתן כל שרשרת השמות, כי היא לא עושה את זה! הרמב״ם עושה את זה, הרמב״ם מנסה לעשות את זה.
שרשרת הרמב״ם: משכנעת יותר, אך עדיין מוגבלת
עכשיו כמובן, לי זה לא משכנע במיוחד, כי אם היה לך כמו שם אחד שלא מוזכר בשום מקום ואתה אומר, זה היה האיש שקיבלנו ממנו, אז זה עד למסורת שלך. אבל אם כל הרשימה שלך מבוססת על טקסטים, ותודה רבה שיש לנו את אותם טקסטים – כלומר כמובן שיש כמו ראיות פנימיות של הטקסטים שיש בהם סתירות מסוימות – אני לא סותר, אני לא חושב את זה, אני חושב שהמסורת נכונה.
הרבה יותר טוב כי הוא מספר לך דברים שאף אחד לא היה יודע כמובן עבור ה – עבור הדברים – וכמה דברים שהוא יודע הוא נותן לך מסורת ממשית. אולי המסורת הזאת גם נכתבה בישיבה. כמובן, אתה יודע, אחרי כמה דורות זה מאוד קשה לזכור משהו אם זה לא כתוב. אבל הוא נותן לך משהו אמיתי. הוא נותן לך מידע שלא היה לך אחרת.
שרשרת המשנה: ידע כללי, לא הוכחה משפטית
המשנה לא – המשנה עצמה לא נותנת לך שום מידע שלא היית יודע אם רק גדלת בתקופת המשנה. כולם יודעים ששמעון הצדיק היה התנא הראשון, ואז ה-
[סוף חלק 3]
פרקי אבות: משמעות “אבות” כעקרונות וארגון המשנה
ביקורת על קריאת הרמב״ם: השוואה לרב שרירא גאון
אז, השרירא גאון עושה עבודה טובה יותר בזה. הרבה יותר טוב, כי הוא מספר לך דברים שאף אחד לא היה יודע, כמובן, עבור הגויים, עבור הדברים, וכמה דברים שהוא יודע, הוא נותן לך מסורת ממשית. אולי המסורת הזאת גם נכתבה בישיבה. כמובן, אתה יודע, אחרי כמה דורות, זה מאוד קשה לזכור משהו אם זה לא כתוב, אבל הוא נותן לך משהו אמיתי, הוא נותן לך מידע שלא היה לך אחרת.
המשנה עצמה לא נותנת לך שום מידע שלא היית יודע אם רק גדלת בתקופת המשנה. כולם יודעים ששמעון הצדיק היה הראשון ואז הייתה הרשימה הזאת של הזוגות שהייתה כמו רשימה ידועה. אלה כמו הדמויות הקדומות כביכול – אלה לא דמויות לא ידועות שלא היינו שומעים עליהן. לא היית – אבל רבינו הקדוש שמע על – זו השאלה של הרמב״ם. השאלה הגדולה של הרמב״ם כשהוא מנסה לתת את הטיעון הזה היא למה רבינו הקדוש הזכיר רק את הדורות האחרונים לפניו ולא את כל הדבר, והוא נותן תשובה שאולי היא תשובה סבירה, אבל מה שזה לא עונה זה שלרבינו הקדוש לא הייתה השאלה הזאת.
הטיעון של הדובר נגד הצעת הרמב״ם
אז זה אני מתווכח נגד ההצעה של הרמב״ם שהמטרה של המשניות הראשונות בפרקי אבות היא לתת לנו את עדות המסורת לאמיתות התורה שבעל פה. אני לא חושב שזה טיעון משכנע במיוחד. אני חושב שזה הגיוני בהקשר של הרמב״ם. גם הרמב״ם מתמודד עם הבעיות האלה. כמובן, בתקופת התנאים היו גם אנשים שהכחישו את הסמכות, אבל לא באותה צורה.
סטייה: הצדוקים והקראים
אני חושב שהרמב״ם מערבב את הצדוקים והקראים בצורה שגויה, בצורה שגויה לחלוטין, וגם אין באמת ראיות טובות – אתה יודע שאין ראיות בחז״ל שהצדוקים לא האמינו בתורה שבעל פה – זה הומצא על ידי הרמב״ם. הם לא האמינו ב – היו להם מחלוקות. אף אחד – הם גם לא האמינו בתחיית המתים וכן הלאה. הם לא האמינו בהרבה דברים, כן, שאתה יודע, מה שהקוראן אומר – כן, לא, לצדוקים היו מחלוקות. הם לא האמינו במלאכים. הם לא האמינו בהרבה דברים.
תלמיד: אבל הצופים –
מרצה: ליוסף פלביוס יש כמו רשימה של דוגמות, במה הם לא מאמינים. אבל מה שאני אומר זה שאין – הרמב״ם – זה הכל לגמרי סטייה – אבל הפורמליזציה של הרמב״ם של הצדוקים כסוג של פרוטו-קראים, והוא ממש מערבב אותם כאותה קבוצה – אולי הוא לא ממש חשב על זה, אבל הוא חושב שהם אותו מבנה ואומר שאלה אנשים שהם פרוטסטנטים. הם מאמינים רק בספר הכתוב, בחוק הכתוב – זה לא באמת נכון.
מה שנכון זה שיש להם, אפשר לומר, מסורות משלהם. כמובן שכולם – גם לקראים יש מסורות משלהם. אבל יש מחלוקות בהלכה. היו להם מחלוקות עם הפרושים או איך שתרצה לקרוא להם, המיינסטרים – אז מה שאנחנו קוראים לפחות המיינסטרים – על הפרשנות של התורה. אבל לא הייתה להם הנקודה הזאת שאתה לא צריך לקבל פרשנויות. אין ראיות לזה, וזה לא נכון. היו להם פרשנויות משלהם, לפעמים יותר מילוליות ולפעמים פחות מילוליות. אין – אין שום דבר. כלומר, כמה דברים, כמו שאנחנו אומרים, אין מקור בתורה לחלוק עליו. אבל הם חולקים עליו בצורה פרוטסטנטית, כמו שזה לא אומר, אז לכן זה לא נכון. זה היה רק טיעון. ואנחנו חושבים שזה טיעון טוב. אנחנו צריכים לענות על הטיעון הזה. זה טיעון טוב.
תבין, הלכה למשה מסיני היא כמו הפתרון הזמני שעונה על סוג הטיעון הזה. אין לנו מה לומר. אוקיי, תקשיב, אנחנו גם לא יודעים למה זה אומר, אבל זה מה שאבותינו עשו, אז אנחנו עושים את זה. אבל בדרך כלל אנחנו כן מנסים לענות על זה, נכון? כל הסיפורים האלה – אנחנו מנסים לענות כי המסורת שלנו כן מאמינה – כמובן שאין לנו מסורת שהיא על רע, אבל חלק מהמסורת הוא שאנחנו מתווכחים על סמך הטקסטים האלה.
אוקיי, אני נכנס לדברים מאוד צדדיים. הנקודה היא, הדיון בצדוקים – אם המשנה מנסה לענות לצדוקים, ראשית לא היו צדוקים כאלה בתקופת המשנה. הם היו בתקופת הרמב״ם. שנית, גם אם היו – הגיוני – גם אם היו, זו הייתה תשובה גרועה.
מה שהרמב״ם עושה זו תשובה טובה במקצת, אבל מה שהמשנה עושה זו בהחלט לא תשובה טובה. לכן, בשבילי, זה כמו שלואי טוען שפרקי אבות לא נמצא כאן, שהמטרה הראשונה שהרמב״ם טוען לפרקי אבות היא לא נכון. זו שיטה ברמב״ם, אבל אני מקווה שמותר לנו להתווכח עם הרמב״ם.
הלגיטימיות של אי הסכמה עם הרמב״ם על פשט
תלמיד: למה שיטה? האם מותר לנו?
מרצה: אני אולי אעזוב, אבל –
תלמיד: אתה הולך לעזוב?
מרצה: נראה איך זה הולך. בכל פעם שזה מגיע לפשט ב – אני רוצה להגיד לך כלל, הכלל שלמדתי מרב שמואל אבן תיבון. כשזה מגיע לאמת, הרמב״ם תמיד צדק. כשזה מגיע לפשט ופסוקים, הוא בדרך כלל טועה.
אז עכשיו, רב שמואל אבן תיבון עצמו – זה הספר שקראתי הבוקר כהכנה לשנה הזאת, ואולי נגיע לחלק שאנחנו מנסים להגיע אליו – אבל רב שמואל אבן תיבון, שהיה כמו התלמיד המוביל של הרמב״ם במובנים מסוימים, לפחות תלמיד אירופאי מוביל, ולרמב״ם היו אפס תלמידים במצרים, או אולי אחד שהוא כתב לו את המורה וזה לא הסתדר. אבל התלמיד העיקרי שלו כתב על הרמב״ם הערות. כמו, אחרי התרגום, הוא לפעמים כתב הערות. ועל דבר אחד, הוא אומר, אני לא יודע מה קורה. הרמב״ם בטח ישן כשהוא כתב את זה. הוא ממש השתמש בשפה הכי קיצונית. וכמובן, הוא אומר שהוא איש גדול, אבל אני חושב שהוא קרא את זה לא נכון, כי זה לא אומר מה שהוא אומר. זה אומר הפוך, מה שזה לא יהיה.
אז יש לנו מסורת ש – שאפשר להתווכח עם הרמב״ם בוודאי, ופשט במשנה. הרמב״ם לא תמיד צודק לגבי זה. זה לא אומר שיש פגמים. הרעיונות שלו שגויים, אבל זה לא אומר שהקריאות שלו לפעמים שגויות.
התזה החיובית: “אבות” פירושו עקרונות
אז כמו שאמרתי, המטרה של הרמב״ם לנסות לבסס את הסמכות של התורה שבעל פה, מטרה מאוד יפה. אבל שהוא אומר שזה מה שפרקי אבות עושה לא משכנע אותי. אם זה משכנע אותך, אתה יכול להגיד לי.
ראיות לשוניות ל״אבות” כעקרונות
אז לכן, אני לא – למרות שכמו שאמרת לי, השפה של אבות במשמעות כמו החכמים הגדולים כן קיימת. זה אומר אבות עולם כמה פעמים. במשנה זה פעם אחת, ובמדרש, יותר פעמים. וכן הלאה. אז זה אפשרי. אבל אפילו יותר אפשרי, מה שיותר סביר ומתאים יותר ללשון המשנה זו השפה הזאת שיש לנו לפחות ארבע או חמש פעמים, כמו שאמרת, הסבוראים בתחילת בבא קמא וכמה מקומות אחרים, בעיקר בבבא קמא, נכון?
המסגרת המושגית: אבות ותולדות
רש״י עדיין מנסה להסביר את זה. הוא סופר את האבות כעקרונות, נכון? ביוונית, אבות זה עיקרון, נכון? כמו שאמרתי קודם, הכללה, סוג, כלל, או משהו, רק מילה אחרת שלא בתורה, נכון? כלל, כל, נכון? כלל פשוט אומר כל, שלם, נכון? או אב, בניגוד למו אחד, בן, כמו איש, שהוא כמו הילד של האינדוקציה, נכון? כמו, תולדה, כמו, האם יש לנו שפה של לידת הצעות? כן, כמובן שיש לנו.
משהו שנקרא בניין אב. שמעת על זה? אחד הדברים העיקריים, כמו אם אתה קורא כללי התלמוד, זה מה שנקרא מידות דרש. מידות דרש, שוב המילה מידות היא גם מילה כללית. אבל מידות דרש, שזה כמו החידוש העיקרי של חכמים – יש 13 מהן ורשימות שונות שלהן. כמו בעצם כל ה-13 הן הדוקטרינה. אני יודע שאנשים לא מסכימים עם זה. בעצם כולן הן סוגים שונים של דרכים להכליל דברים כדי להבין אותם או ללדת דברים חדשים.
ואחת העיקריות, כמו כלל ופרט, כלל פשוט אומר כש – כלל אומר כשיש לך את הפסוק עצמו נותן לך כלל כללי, כלליות, נכון? אז יש משהו שנקרא בניין אב. בניין אב זה יצירת אב מ – זו אנלוגיה, נכון? אינדוקציה, נכון? אתה רואה, בניין אב מכתוב אחד או בניין אב משני כתובים וכן הלאה. בניין אב אומר, אם יש לי דוגמה, אני יכול להפוך את הדוגמה הזאת לאב ואז אב מכתוב אחד וכן הלאה, נכון?
תולדה אומרת את התוצאה של הסילוגיזם שנקרא אב. אז זו שפה רבנית מאוד קלאסית לעקרונות או הנחות יסוד גדולות יותר או כללים, כלליות שיולדות כללים פרטיים נקראים אבות ותולדות. אז אבות ותולדות – אז לכן, זה מה שאני אומר, אני חושב שכולן – אולי כי גזרה שווה היא רק אנלוגיה, אבל כן, זו הסיבה שאתה לא יכול לעשות, כי האנלוגיה שלך צריכה בדרך כלל להיות מבוססת על דדוקציה. בדרך כלל אנלוגיה שווה משהו רק אם היא מבוססת על איזושהי כלליות נסתרת או סוג של דדוקציה שהיא מדברת עליה. זו הסיבה שאם אתה חושב שאתה יכול לעשות גזרה שווה בעצמך, אתה לא יכול, כי בדרך כלל כשיש גזרה שווה זו רק אסמכתא, רק נותנת לך את האנלוגיה, אבל אתה צריך לדעת את הדדוקציה האמיתית מאחורי האנלוגיה. זה בסיסי –
מסקנה: פרקי אבות כ״פרקי עקרונות”
עכשיו, לכן, אבות בדרך כלל אומר עקרונות. אז אני טוען שהאבות החשובים ביותר הם העקרונות החשובים ביותר של מה? העקרונות החשובים ביותר.
עקרון הארגון של פרקי אבות
עכשיו, לגבי העובדה שפרקי אבות, לפחות בהתחלה, מאורגן לפי דורות, זה רק עיקרון של ארגון כי אתה צריך להבין, זה חוזר למה שאמרתי, שרבינו הקדוש, ובהחלט סוג האפוריזמים שהוא מצטט כאן, נכון? אין דרך טובה לארגן אותם.
איך רבינו הקדוש ארגן את המשנה
אם יש לך מסכתות, כמו, תדמיין – אני לא יודע אם זה כמו התחלה, אבל תדמיין את רבינו הקדוש שיש לו כמו אנציקלופדיה ארוכה על כל מיני דברים, ומעורבבים. כמו אם אתה מסתכל על התוספתא, כמו אחת מהתוספתות השונות פחות מאורגנת מהמשנה. בהחלט עשה הרבה עבודה של ארגון. עכשיו, ומה הוא עושה? הוא לוקח את הגדול הזה, נכון, רבינו הקדוש והרמב״ם עשו משהו דומה, ממש, כמו המשנה תורה, הרמב״ם עובד עם כרטיסי אינדקס, הוא בטח עבד, בעצם אנחנו יודעים, יש לנו כמה מכרטיסי האינדקס שלו בגניזה, נכון?
רבינו הקדוש הולך עם כרטיס האינדקס שלו ברשימה הזאת של אמירות תנאיות, והוא מערבב לעצמו שש קופסאות גדולות, ובתוך שש הקופסאות הגדולות האלה יש לו קופסאות קטנות, והוא מתחיל – אני מבטיח לך שהוא עשה את זה, או בראש שלו או עם קופסאות ממשיות, אני לא יודע, איך הוא עשה את זה? יש לו את הקופסאות האלה, לרבינו הקדוש יש שש קופסאות גדולות, הוא עשיר, הוא יכול להרשות לעצמו קופסאות, ואולי היה לו צוות, אני בטוח שהיה לו צוות, היה לו צוות כנראה שעבד בשבילו, והם מקבלים, בכל פעם שמישהו בא ואומר, אפשר להגיד משהו? הוא אומר, אוקיי, על מה זה? אה, זה על איזו מצווה, אוקיי, לתוך קופסת המועד. ואז הוא לוקח את כל קופסת המועד והוא מחלק אותה ל-12 מסכתות של מועד. איך אתה חושב שזה עבד? זה לא היה קסם. ככה אתה עובד, נכון?
אז עכשיו, לרוב זה, זו הסיבה שלפעמים יש משהו במקום הלא נכון. זה הולך כמו, זה נכנס לקופסה הלא נכונה. מה אתה רוצה ממנו?
תלמיד: לא, אני רציני.
מרצה: כמו, הוא אנושי, נכון? או זה כמו, המקום הכי טוב. זה מאוד קשה לארגן הכל בצורה מושלמת או בלתי אפשרי או חסר תועלת.
תלמיד: כן, אני לא יודע אם זה כמובן – אני לא חושב שזה היה הראשון מה טעות – בשום אופן לא.
מרצה: אז לא, אז אני אומר לך מה התיאוריה שלי היא כזאת. זו התיאוריה שלי שאני ממציא עכשיו. אם אתה רוצה לא להסכים עם התיאוריה שלי היא כזאת, היא ניתנת על מה שאני חושב שזה כזה. דרך אגב, יש ספרים אחרים שמאורגנים על העיקרון הזה, אז –
עקרון הארגון של פרקי אבות: למה אפוריזמים אתיים מסודרים לפי דור
האתגר של ארגון חומר אתי
מרצה: או זה כמו המקום הכי טוב. זה מאוד קשה לארגן הכל בצורה מושלמת. או בלתי אפשרי או חסר תועלת. כן, אני לא יודע. כמובן, אני לא חושב שזה היה הראשון. אולי המשנה הראשונה הייתה גם טעות.
תלמיד: מה אתה מתכוון טעות?
מרצה: בשום אופן לא. לא, אני אומר לך. התיאוריה שלי היא כזאת. זו התיאוריה שלי שאני ממציא עכשיו אם אתה רוצה לא להסכים איתה. התיאוריה שלי היא כזאת. היא ניתנת. אבל אני חושב שזה כזה. דרך אגב, יש ספרים אחרים שמאורגנים על העיקרון הזה.
אז, לכל נושא של הלכה, בדרך כלל, יש לו, ולפעמים יש אפילו קצת אגדה שהוא חושב, אה, זה שייך למסכת ראש השנה, בואו נכניס את זה לקופסה הזאת. אוקיי. או מסכת כתובות, או איפה שזה. אין בעיה.
עכשיו, יש כל אלה… עכשיו יש לו גם, יש, דרך אגב, בוודאי יש יותר אמירות שהוא חתך מהדבר שלו. אוקיי, יש לו איזה עיקרון שאומר לו מה מספיק חשוב כדי להיות בספר הקנון הראשי שלו. אוקיי. עכשיו יש הרבה דברים שהוא שופט, מצד אחד זה מאוד חשוב, מצד אחד זה שייך לקנון. אתה לא יכול פשוט להשאיר את זה במדרש. יהיה מדרש על לב טוב? לא, לא, לא. זה חייב להיות בששה סדרי משנה, כל המסכתא. זה חייב להיות במשנה.
עכשיו בסדר, אז בואו נארגן את כל המסכת, נאסוף יחד את כל האמרות האתיות האלה, נכון? אפוריזמים. האמרות האלה שהם אמרו על איך לחיות את החיים שלך. חשוב מאוד.
בעיית הארגון הפנימי
עכשיו טוב, איך מארגנים את זה באופן פנימי? עכשיו באופן כללי כשמארגנים את סוכה, מארגנים בצורה מאוד הגיונית. שני פרקים על לולב, שני פרקים על סוכה, פרק אחד על סדר העבודה ושמחת בית השואבה. הכל עובד.
איך מארגנים את פרקי אבות? יש לכם דרך טובה יותר לארגן את זה? אני מאתגר אתכם. תגידו לי איך. אם אני נותן לכם את הרשימה, אתם יכולים לעשות את זה בעצמכם. אגב, יש לי עמיתים שעובדים על דברים כאלה. אני אתן לכם את כל האמרות של התנאים הקדמונים על אתיקה, ואתם תארגנו לי אותן. תאספו אותן יחד.
התקדים המקראי: ספר משלי
אתם יודעים משהו? יש לי יצירה מקראית להראות לכם כמה זה בלתי אפשרי. שמעתם פעם על ספר משלי?
תלמיד: מה זה משלי?
מורה: קובץ שנעשה על ידי צוות של חזקיהו. זה מפורש שם. לא המצאתי את זה. ביקורת המקרא? חזקיהו המלך! אנשי חזקיהו המלך היה להם צוות. הוא היה מלך גדול. הוא היה עשיר.
תלמיד: כמובן, כן, כן, כמובן, כן, כן.
מורה: הוא היה בחור עשיר, כן. והוא, כמו הרבה אנשים עשירים, כמו מלכים, הוא רואה את עצמו גם במובן מסוים כמורה של העם. הוא לא רק חושב שהוא שם כדי להילחם במלחמות שלהם. הוא גם שם כדי ללמד אותם. והוא יורש קופסה של כתבי יד המיוחסים לשלמה המלך, או בעיקר לשלמה המלך, אני לא יודע. והם פשוט אפוריזמים אקראיים, נכון?
“בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו”. אופס, הבא. “מאות טפש”, מה שזה לא יהיה, “ימלוך בבן מאביש”, מה שזה לא יהיה.
המבנה של משלי
ויש שניים וחצי… ההתחלה, שני הפרקים הראשונים של משלי הם בעצם דברים ארוכים יותר, והאחרון הוא. אבל חוץ מזה, רובם הם כמו זה. ומה הוא עושה? הוא לא עושה כלום. הוא פשוט שם את כולם יחד בספר גדול והוא מפרסם אותו. והוא מוודא לנסות לא להיות כפילויות. יש בעצם כמה כפילויות שעברו לו. לפעמים זה אותו, ממש אותו פסוק פעמיים. או שונה במילה אחת. ברור שזה פשוט גרסה שונה של אותו דבר. זה הכל.
אנשים ניסו לעשות ארגון תמטי של משלי. זה בעצם די קשה. ניסיתי את זה בעצמי. אפשר לעשות את זה, אבל לא ברור שמרויחים הרבה מלעשות את זה. זה נהיה משעמם. אותו דבר ארבע פעמים. לפחות אם אתה קורא, אה, שוב.
תלמיד: אני חושב שגם הארגון היה שם את הפרשנות שלו יותר מדי.
מורה: כמובן. כל הארגונים הם פרשנויות. חלקם ברורים. סוכה שייכת בסוכה, זה לא חידוש. תאהבו אותי.
תלמיד: אפשר לומר את זה.
מורה: מעט מאוד ארגון מרומז מהתוכן כשקוראים חלק מה… אפילו קהלת אני חושב שיותר קשה כי אולי יש שם נרטיב כלשהו איכשהו. אבל כן, כשהזכרת את משלי, אני כמו, אז טוב מאוד, אז טוב מאוד.
ההוכחה ממשלי: עבודה עריכתית בספרים המקראיים
אז אני מוכיח לכם, רגע תקשיבו, אז אני מוכיח לכם מספר משלי, שנערך במפורש… כל ספר מקראי, אגב, נערך. אף אחד לא צריך להטעות את עצמו שהם נחתו איכשהו מהשמיים כמו שהם. ספרים אנושיים. ספרים לא קורים מעצמם. הם נערכים.
על ידי מי? אני לא יודע. משה רבינו? הוא כתב שלושה עשר ביום אחד בעצמו? ברצינות? בנס? אחד הניסים הגדולים בהיסטוריה ואנחנו לא יודעים על זה?
המדרש על צוות הכתיבה של משה
נאמר במדרש שכתבו שלושה עשר ספרי תורה. לא, זה אומר את התורה, או שזה מדרש. אני לא יודע אם אתה צריך להאמין למדרש הזה, אבל זה מדרש. והמדרש מניח שלמשה רבינו היה צוות כתיבה.
הרמב״ם אומר את זה, והוא כמעט אומר את זה במפורש ככה. יש איזה מדרש אחר שאמר, כן, זה בטח היה עת, אז ככה הוא היה יכול לכתוב בשבת. ומדרש, ואני זוכר, ואיפשהו, וזה כמו שזה היה שבת כי משה רבינו מת בשבת, מפורסם. נאמר במדרש אחר. ואיך אפשר לכתוב בשבת? שנאמר שזה היה עת. בעת אתה נותן לכתוב בשבת.
זה נקרא עושים גג על גג, שטויות בתורה. לצערי, זה פשוט ברור, אם אתה מניח שמשה רבינו פרסם את התורה הראשונה והוא נתן שלושה עשר לכל שבט שיהיה לו, זה הגיוני. אז אין בעיה. אז ברור שהיה לו צוות כתיבה, והם העתיקו, ולחלקם היו טעויות, והם צריכים לתקן את זה. לזה יש לנו חזרה, לתקן את הטעויות. וכן הלאה.
חזרה לנקודה העיקרית
בכל מקרה, לאן אני מגיע? האם אני אומר… אז ברור, משלי הוא… אבל משלי, למשלי, אף אחד לא יכול לחלוק על זה. נאמר במפורש, “אשר העתיקו אנשי חזקיהו”. אז, “גם אלה משלי שלמה”. במילים אחרות, מצאנו עוד מגילה איפשהו, בואו נוסיף אותה לספר שלנו.
אז, וזה לא אפשרי לערוך את זה תמטית. או לפחות מאוד קשה, זה לא שווה את זה.
הפתרון: ארגון דורי
אז עכשיו, אנחנו עושים את המשלי, נכון? דיברנו, משלי הוא הגרסה המקראית של אבות, סוג של אותו ז׳אנר, אותו סוג של נושא, זה מדבר על אותו דבר. איך הוא מארגן את זה? יש לכם דרך בשבילו לארגן את זה? כל השטיקלאך על תורה צריכים ללכת על פרק אחד. וכל השטיקלאך על מצוות צריכים ללכת על אחר. מה אתם הולכים לעשות? זה אפילו לא הגיוני כי אין…
הרעיון המבריק: ארגון לפי דור
אז היה לו רעיון מבריק. והוא לא הראשון שיש לו את הרעיון הזה. יש הרבה יצירות אתיות ש… מאוחר יותר, יצירות קלאסיות שעובדות ככה. הוא הולך לארגן את זה לפי דור.
יהיו לנו האמרות של… כמובן, הדורות הקרובים יותר יכולים להתבלבל כי אין באמת הבדל, אבל הוא יודע את זה, אתם יודעים, כי יש יותר מדי אנשים בכל דור, אז זה כמו, כן, זה נהיה מבולבל. אבל אנטיגנוס איש סוכו שלא היה אותו, לא היה אותו דור כמו שמעון הצדיק, שלא היה אותו דור כמו אנשי כנסת הגדולה, שלא היה אותו כמו מה שמו מאוחר יותר או מי שזה לא יהיה.
אז מאוד פשוט, הוא יספר לכם את הסיפור. ותזכרו, ויש סיבות אחרות שדיברנו, אתיקה נלמדת על ידי דוגמה. הערך של אפוריזם אתי הוא לפעמים שאדם גדול אמר אותו, ואפילו יותר מהעומק שלו. אם הייתי אומר לכם חלק מהדברים שהייתי אומר במשלי ואומר ש, מה הבחור, יוגי ברה אמר את זה, ואתם כמו, אה מגניב. אבל אם אני אומר לכם את זה וחושב שזה רק אני אמרתי, ואתם כמו, וואו, בטח יש משהו. אז זה נותן לזה משקל.
עקרון הארגון אינו המטרה העיקרית
אז, אבל זה בעצם… אבל זה דבר אחר. אבל קודם כל, אני רק אומר, זה העיקרון הזה של ארגון. אני לא יודע על דרך טובה יותר לארגן ספר של אפוריזמים אתיים מאשר לספר לכם… לא, אנשים כותבים סיפורי חסידים. נחשו מה? בדרך כלל, מרטין בובר כתב אוסף של סיפורים חסידיים. פשוט הולכים מהבעל שם טוב והמגיד. למה? האם הוא מנסה להוכיח את המסורת של החסידות מהבעל שם טוב אליו? אולי. מי יודע? אבל כנראה, זו פשוט הדרך היחידה לארגן דברים כאלה. הוא עושה אפוריזמים. הוא עושה סיפורים אפוריסטיים, סיפורים שמשמעותיים לו. זו הדרך הטובה ביותר לעשות את זה.
אז עכשיו, כדי לתת לכם את הארגון הזה, הוא נותן לכם את המבנה. המשנה הראשונה פשוט נותנת לכם משה, יהושע, זה הכל. פשוט ככה. כן, רק המבנה כדי שיהיה הגיוני. בדיוק כמו קבלה. למה אנחנו מדברים על קבלה? אה תראו, זה הסיפור. ככה אני רואה את ההיסטוריה של המסורת האינטלקטואלית שאני יורש. ואני הולך לספר לכם על כל אחד מהם.
אבל המטרה שלי, ברור שהמטרה של מסכת אבות היא לספר לכם מה הם אמרו, היא לספר לכם את האמרות האלה. זה ברור שזו לא המטרה של מסכת אבות לתת לכם את התיאור של המסורת. אני חושב שזה ברור לכל מי שקורא את זה. 95% מזה הוא זה. רק שהמסגור שלו הוא זה כי זו הדרך הטובה ביותר לארגן את זה.
תלמיד: נראה לי מאוד הגיוני.
מורה: אני חושב שאנשים עושים טעות. אני חושב שאנשים לוקחים את הארגון הזה כמובן מאליו. נכון.
הקושי של ארגון קנוני: הדוגמה של הרמב״ם
ואותו דבר עבור הרמב״ם. למה הרמב״ם אומר ארבע מצוות? כי מה אתה… הוא פשוט צריך להתחיל להבין את זה. כן, זה נהדר… אם אי פעם באמת מנסים לארגן דברים קנוניים, זה מאוד קשה.
תלמיד: נכון.
מורה: ואנשים שואלים את הרמב״ם, החזון איש אמר שהרמב״ם שכח משהו. מה דעתך שתכתוב רמב״ם ותשכח כמה שפחות דברים ממה שהוא שכח? והחזון איש, אני כמו, יש דרך נחרצת לומר את זה. הרמב״ם היה נס בכל מקרה, אז אתה לא מבקש מהחזון איש ניסים. משהו כזה.
הם פשוט מתכוונים לומר, כמובן. זה אומר שאני לא יכול לעשות את זה. אבל בכנות, אף אחד אחר אפילו לא ניסה. או שאנשים ניסו, ואתה יכול לראות את התוצאות. הן הרבה יותר גרועות.
הנקודה העמוקה יותר: אתיקה כנושא נפרד
אוקיי, אז זו התיאוריה של פרקי אבות. עכשיו, מה יש לי להגיד? עכשיו, מה יש לי להגיד הבא? אוקיי, אבל עדיין יש… הסיבה השנייה הייתה ללמד אתכם את האתיקה. זו הסיבה שאני מסכים עם הסיבה הזאת.
תלמיד: מה?
מורה: אני חושב שהמטרה היא להגיע למה שכתוב בספר, אמרת.
תלמיד: באיזה ספר?
מורה: הזה.
תלמיד: אוקיי.
אבות כמסכת נפרדת מלמדת שיעור יסודי
מורה: אז עכשיו, אבל מה שדיברנו עד עכשיו היה הסיבה, הדרך שנכנסנו לכל השיחה הארוכה והנחמדה הזאת הייתה לדון בכך שיש נושא שנקרא אתיקה. זה הדבר החשוב.
אז למרות שפנימית לנושא מאוד קשה לתת מבנה, הרמב״ם עושה, אנחנו יכולים לתת מבנה, אבל רבי, לפחות אם אתה מארגן את האפוריזמים העתיקים, מאוד קשה לתת להם מבנה. אבל יש מבנה במובן שאבות היא מסכת נפרדת, שזה לא רק חלק מכל השאר. זה משהו שרבי מלמד אותנו. ובחידוש גדול מאוד.
אנחנו לא מוצאים מסכת משנה, אולי היותה ספר נפרד מלמד אותנו את זה. אבל זה לא משהו שאי אפשר לקחת את זה כמובן מאליו גם. היות תחום נושא שנקרא החיים הטובים, נכון? זה לא אותו תחום נושא, נושא, כמו אתם יודעים, פשוט שבת או עירובין או אפילו באופן כללי.
אבות כיסוד לכל המסכתות האחרות
אפשר אפילו לומר משהו כמו, אם אבות מכלא דיקא תולדות, אז אבות היא האבות לשאר 62 הספרים, או 60 ספרים אם סופרים את הנזיקין כאחד. נחשו מה? אבות, איפה תולדות? כל שאר המשנה, נכון? זה לא של הלל, נכון? אה, העיקר של זה.
מסכת אבות כדיסציפלינה אתית נפרדת: הפירוש המוקדם ביותר ובעיית השתיקה של הבבלי
מעמד אבות בין מסכתות המשנה
זה לא אותו תחום נושא, נושא, כמו, אתם יודעים, פשוט שבת או עירובין, או אפילו באופן כללי, אפשר אפילו לומר משהו כמו, אם אבות מכלא דיקא, אז אבות היא האבות לשאר 62 הספרים, או 60 ספרים, אם סופרים את הזיקין כאחד. נחשו מה? אבות, איפה תולדות? כל שאר המשנה. נכון? זה לא…
תלמיד: כולם אומרים דברים כאלה.
מורה: בדיוק. כל ה, בעצם, נכון, ואפשרי, כמו כל ה, אפשרי, אפשרי, כל אחת מהמשנה ישראל, הרבה מהן הן תשובות לשאלה, מה העיקרון של התורה? לכל אחד יש גרסה שונה. יש מאוד שונה, הרבה מהקליקים על זה.
מורה: כן, זו לא משנה, נכון? זה סיפור.
תלמיד: אני יודע, אבל אתה אומר שהוא עושה את הסוג הזה של דבר.
מורה: כן, כן, אתה רואה אותם… אתה יכול לדמיין שסלדגן אומר מאחרים. כן, כמו, נראה שזו תשובה שונה מהתשובה של הלל. ויש שתי גרסאות של זה באחרים, נכון? ברור, זו הייתה כמו שאלה. ברור, כמו, זו הייתה אחת השאלות שהנום היו מודאגים לגביה. כמו, מה הם שלושת הדברים, או שלוש אולי זה מספר שמועיל. כמו, מה הם הדברים שהעולם עומד עליהם? כמו, מה מהווה חברה טובה, בעצם, נכון? זה מה שהרמב״ם מתרגם, לפחות. ו, כמו, איזה בחור אמר, או משהו, והבחור האחר אמר…
זה מראה לכם מה היו השאלות, נכון? אז לפחות העובדה שאבות קיימת כיחידה תמטית במשנה מראה שיש נושא כזה וזה אולי, אם אתם מקבלים את השיחה שלי על אבות ותלמוד, אולי מראה לכם שזה הנושא הכי חשוב. אולי. לא יכול להבטיח לכם מה זה אולי פשוט.
תלמיד: זה מעניין אבל שזה לא כפוף לאותה רמה של, כמו שזה קיים כיצירה אפוריסטית במקום…
האופי האפוריסטי של כל המשניות
מורה: אוקיי, אז רגע, אז רגע. תזכרו שכל המשניות קיימות כיצירות אפוריסטיות.
תלמיד: למיסיונרים, זה לא סרטן. רק תהיתי, אמרת את זה בשבוע שעבר ואף אחד לא דיבר על זה. יש לו צורה אינסופית, פשוט לא נלקח ברצינות במובן מסוים. הם כולם, שבת אחר הצהריים בקיץ הוא בשבילו. שלום.
מורה: זה מעניין. הדרך שבה זה נלמד, זה נלמד הרבה, אבל גם לא ברצינות. כי הרבה אנשים לא יודעים איך לעשות אתיקה ברצינות, וזה, אני מניח, עדיף מכלום.
אז זו הטענה. עכשיו, האמרות גם נוטות להישאר ברמת הכלליות ולא לעתים קרובות מאוד טוב כי התלמוד, זה התלמוד. כמו שאי אפשר לעשות דבר ספציפי, דבר ספציפי, יש שרשרת של הנמקה ש, או לפחות החלק האמצעי של שרשרת ההנמקה.
תלמיד: אז רגע, אתה שואל את השאלה למה אין גמרא?
מורה: כן אני מניח, כמו איך, כן, אני מניח, כמו איך אנחנו…
תלמיד: בסדר, אז רגע, תזכרו ש, מה הוא עשה? הוא כתב משניות. טוב מאוד.
השאלות המשותפות בתוך מסכת אבות
עכשיו, נקודה מעניינת שאני רוצה לספר לכם עכשיו. אוקיי? אוקיי? אז, רגע, רגע, תקשיבו. יש לי פצצה בשבילכם. אם אתם באמת רוצים. אוקיי? אוקיי? אז, אם אתם קוראים משניות בלי גמרא, אבות היא לפחות חשובה כמו – כלומר זו מסכת קטנה – לפחות חשובה כמו סוכה. זו לא מסכת ענקית, אז אולי כלים יותר חשובה אם הולכים לפי אורך, אבל לא צריך. למה שתעשו את זה? אבל היא לפחות חשובה כמו כל מסכת אחרת בהיותה כמו נושא חקירה נפרד.
ואם אתם באמת קוראים את התוכן של מסכת, ואני אעשה נקודה נוספת, אם אתם קוראים את התוכן של מסכת, אתם תדעו, אתם תראו שיש שאלות משותפות בין לפחות הרבה מהמשנהיס. דבר מאוד חשוב לשים לב. כן, כמו, המשנות הן, כמו, יש אחת מאוד קרובה: מה הדבר הכי טוב, נכון?
זה אומר שהתנאים ניהלו דיונים פילוסופיים אתיים, לפעמים מבוססים על פסוקים, לפעמים לא, אומרים, נכון, מה, מה רבן יוחנן בן זכאי אמר לתלמידים? זה ממש מה שהחקירות של סוקרטס הסתובבו ושאלו אנשים, נכון? וזה היה נושא של חקירה ב[לא ברור]. לא? אחד המורים הגדולים ביותר של תורה אי פעם והיו לו כמה דברים, היו לו חמישה תלמידים והוא נתן להם מטלה. זה לא אומר אם הם עשו את זה עם ספרים או בלי. והם עשו את זה גם כמובן. אבל כמו שכתוב “צאו” זה אומר לכו לגלות מהי הדרך הטובה לחיות. הם הגיעו עם כל מיני תשובות, ומאיפה התשובות האלה – הם לא אמרו “יש לי תשובה” כי זה אומר שהם בטח חשבו ואמרו “אני חושב שזה הדבר הכי טוב.”
ואם היית שואל אותו, אוקיי ומה זה הלכות, על מה מסכת כלים? ברור שמשהו קשור לזה כי זה הדבר הכי טוב. זו הדרך הנכונה. מהי הדרך הנכונה? תאר לעצמך מנהל תחרות אמר ילד אמר, מהי הדרך הנכונה ללכת ולאדם, באדם, נכון? כמו שהרמב״ם אמר, זה לא אומר ישראל, נכון? כמובן, התנ״ך עושה תיאור מוזר על זה. אבל הרמב״ם אמר שהתורה היא לאדם.
שאלת רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו
ורבן יוחנן בן זכאי שאל את התלמידים, תגידו לי מהי הדרך הישרה שאדם צריך ללכת בה? שידבק בה, אני לא יודע איך אומרים שידבק, צריך ללכת?
תלמיד: כן, אל תגיד את המילה cleave, זה לא אומר כלום. זה מזכיר לי תלתן.
מרצה: אמרתי להידבק.
תלמיד: להידבק? גם נשמע מוזר, נכון? אנחנו לא משתמשים בביטוי הזה. זה לא אידיומטי. זה לא אנגלית אידיומטית.
מרצה: אוקיי, אז מה שלא יהיה. מהי הדרך הישרה, אוקיי? אם הייתי מספר את הסיפור הזה על קונפוציוס, זה היה הגיוני באותה מידה, נכון? הוא היה כולו על הדרך הישרה. אם הייתי מספר לכם סיפור על אריסטו, גם, ממש, אוקיי, כמובן, הדימוי הזה של דרך ישרה הוא מאוד בסיסי. בודהה נשאל את אותה שאלה, נכון? מהי הדרך הישרה?
והתשובות שהם נותנים גם יכולות להיות מתורגמות לכל שפה, כמו “עין טובה”. אני לא יודע מה הוא מתכוון בעין טובה, אבל מה שזה לא יהיה. משהו מאוד בסיסי ואנושי. ואם היית שואל את רבי אליעזר, שאומר עין טובה, אז עין טובה ובבא קמא, הייתי אומר, מה אתה מתכוון? בבא קמא כולה על זה שיש לך עין טובה, אל תוציא דברים של אנשים אחרים. אם אתה עושה, אם אתה שובר אותם, שלם עליהם. מה אתה מתכוון?
הטעות היסודית: קריאת תשובות בלי שאלות
אבל מה שאני מנסה להראות לכם מכל זה זה רק ש, וזו טעות מאוד גדולה שאנחנו עושים. כי אנחנו קוראים, כמו שאתה אומר, אה, זה כתוב באופן אפוריסטי. מה שאומר שזה כתוב, זה נותן לך את התשובה. אז לפעמים זה נותן לך סיפורים שבהם אתה רואה שיש גם שאלה. אבל חלק מהם יש רק את התשובה בלי השאלה. אבל אתה לוקח את זה להבין שלא היה פילוסופי, מה שאומר שכל אנושי, אנשים מדברים. כמובן, אתה יכול לעשות ראיות מפסוקים. זה טוב כמו כל דבר. אבל דיון של אנשים ממש שואלים שאלות ונותנים תשובות. זה מה שלימוד הוא, מה שאנחנו קוראים תלמוד. לימוד.
המשנה היא תוצאה של תלמוד. חלק מהמשנה, או חלק מהן הן תוצאה של מסורת. אבל המשנה היא תוצאה של תלמוד. אז אנשים שואלים את השאלות האלה. ואנחנו קוראים את המשנה רק כתשובה בלי השאלה. המהירות, אתה לא יכול לענות בלי שאלה.
הסכנה של שאלות בלי תשובות ותשובות בלי שאלות
כמו שיש לי את החלק ההפוך של התורה של האנשים עם הרמב״ם, אתה יודע, כמו שיש את זה, כי אתה עלול להיתקע על השאלה ולשכוח, אתה נרדם לפני שאתה מגיע לתשובה, אתה יודע היה בחור שהפך לאפיקורוס מקריאה על אברבנאל כי לאברבנאל יש רשימות של שאלות וכל שבוע הוא היה קורא את זה ויש לו שאלות טובות על התורה והוא היה נרדם לפני שהגיע לתשובות. וכמו, עכשיו אני חושב שזה ההפך, שהרבה אנשים או עמי הארץ מקריאת התשובות בלי השאלות. והרבה ספרים יהודיים הם פשוט כותבים את התשובות בלי השאלות.
אבל אני מראה לכם, במילים אחרות, יש קבוצה משותפת של שאלות. אולי יש יותר מאחת. אולי אנחנו יכולים, אנחנו צריכים לנסות להבין אם השאלה הזאת היא אותה שאלה כמו השאלה של רבי, האם זו בדיוק אותה שאלה? האם הם מתכוונים לאותו דבר? האם הם מתכוונים שזה שונה? אנחנו צריכים לדון בזה. אבל אלה, זה מה שדיסציפלינה היא. דיסציפלינה היא פשוט קבוצה של עניינים על תחום מוגדר מסוים ואנשים דנים בזה.
תלמיד: האם זו קבוצה של שאלות על מהי מלאכה ואילו מלאכות הן בעיה וכן הלאה?
מרצה: בטח, בטח, נכון. כן, כולם מסכימים. כמו שאני חושב מה מגדיר דיסציפלינה כשאתה הופך אותם לכת, מה שאתה מארגן סביבו זה קבוצה של שאלות. זה מה שדיסציפלינה היא, נכון? אז זה סביב השאלות הבסיסיות, שאלות. השאלות המובנות מאליהן.
אם אף פעם לא חשבת על השאלה ואתה רק יודע את התשובות כי אתה כזה פרומער שתמיד יודע את התשובה לכל דבר, לצערי, אתה לא יודע כלום.
תלמיד: אני חושב שזו הדרך שזה נלקח, כשאנחנו אומרים לא ברצינות, זה שזה נלקח על ידי השאלה.
מרצה: נכון, אני חושב שזו הגדרה טובה. אני מסכים. הגדרה טובה של לומר שאנשים מתלוננים שדרוש, כמו רוב מה שעובר כמחשבה יהודית, זה פשוט אנשים אומרים דברים בלי אחריות, זו דרך אחרת לומר שהם לא שואלים שאלות, הם רק נותנים תשובות. ואם אתה לא יודע מה השאלה, אין לך אפילו דרך לבדוק אם התשובה היא תשובה טובה. אתה יכול פשוט לומר מה שאתה רוצה.
וזה עלינו עכשיו. אין דיאלקטיקה. להבין מה הם מתכוונים ולגרום להם להיות הגיוניים. זהו. אז, זה מאוד טוב.
הבעיה: למה אין גמרא בבלי על אבות?
אז עכשיו, עכשיו תשתמש, תשאל עליי קושיא. אני נותן לכם את זה מאוד מעניין, יפה, אם זו הייתה רק משנה בעולם, זה היה הגיוני במידה מסוימת. מאז שיש גם תלמוד בבלי בעולם. והתלמוד בבלי אפילו לא התאים, מצא חשוב לעסוק בפרקי אבות. זה גם שם מאוד מוזר בבבלי.
אז רגע, אני רוצה להגיד לכם משהו מעניין. אתם יודעים מהי המסכת הראשונה בש״ס שיש עליה גמרא? מתוך ששת הסדרים במשנה. למי יש את הפירוש המוקדם ביותר? מרחיב אותה. איזו?
תלמיד: התשובה מרגישה כאילו זה לא ברכות.
מרצה: גמרא נכתבה כמה זמן אחרי המשנה של ירושלמי [לא ברור]? בערך כמה מאות שנים אחר כך, נכון? איזו מסכת במשנה היא? והמסכת הזאת, שנכתבה אולי קודם, אולי אחר כך, אף אחד לא יודע. כלומר, הרמב״ם אומר שזה היה אחרי המשנה, אבל באותו דור. אנשים אחרים חושבים שאולי זה הטיוטות מהמשנה. אוקיי, זה לא, אבל זה סוג של פירוש, בעצם גרסה של המשנה.
הפירוש המוקדם ביותר: יצירה המרחיבה את אבות
אבל יצירה שהיא פירוש מפורש, הרחבה של המשנה, הרחבה של השאלות, הרחבה של התשובות, הרחבה של אמירות שונות שמרחיבות את זה, בעצם מה שתלמוד, במובן מסוים, בעצם עושה.
השאלה היהודית של הישרדות: מה אתה מציל כשהכל על כף המאזניים?
אבות דרבי נתן: הגמרא החסרה לפרקי אבות
מרצה: הם מזכירים משנה, אבל הם כנראה גם בני זמן למשנה בעיקר, או בערך. זה חייב להיות אבות, נכון? בסדר. זה חייב להיות אבות. אוקיי, ו?
שמעתם על ספר שנקרא אבות דרבי נתן? אף אחד לא באמת יודע מי כתב אותו ומתי. אבל זה נקרא רבי נתן. רבי נתן היה רבי של רבי. מי שנתן לו את השם אבות דרבי נתן, זה לא בבלי, נכון? רבי נתן הבבלי היה המורה של רבנו הקדוש, נכון? אז לפי המסורת לפחות. ויש הרבה מחקר על מי כתב את זה ויש שתי גרסאות שלו וכל מיני דברים. בכל מקרה, זה בהחלט דבר מיוחד. זה בהחלט משהו שלא קיים – אין ברור, אין ברכות דרבי נתן או משהו דומה לזה לשום מסכת אחרת. יש בעצם אבות דרבי נתן. מסכת אבות ופירושה – אולי אין גמרא כי הם חשבו שזה כבר קיים. העובדה שהם מראים שלא לקחו את זה ברצינות, זה עליהם. זה ממש הסיפור מזמן המדות בא. אני פשוט ממשיך, נכון? אני לא מצוטט. אני לוקח את זה ברצינות, כמובן.
זו דוגמה אחת, אבל יש הרבה. אבות דרבי נתן מלא – היסטורית, האם זה נחשב? תלוי את מי אתה שואל, אני לא יודע. אני חושב שהיסטורית זה אפשרי שחלק מזה, כמו שאמרתי, בהחלט אולי – כמו הכל, אולי זה נערך, נערך, סוף סוף וכן הלאה. אבל זה בהחלט כמו יצירה שאפשרי שזו באמת יצירה. אני לא יודע. אני חושב שככל שאני רוצה לדבר על זה. מי שקרא לזה רב נתן בטח חשב שזה מאוד מוקדם. ומחזור ויטרי אומר שהוא לא יודע, אבל הוא חושב שבגלל שחושבים שרב נתן כתב את זה, זה תנאי. כמובן, אולי הגרסה שיש לנו עברה עוד עריכות וכן הלאה. אבל בכל מקרה, זה כנראה מוקדם יותר מהתלמוד, לפני התלמוד. נראה כך. אז הנה לך. תנאי מאוד רציני.
המעמד של אבות: מינימום הכרחי או מותרות?
מרצה: זה תמיד ככה. אני פשוט חושב שברור שזה מותרות, אם כי. זה ככה? זה כמו קצת מותרות במובן מסוים.
תלמיד: למה?
מרצה: כי במובן מסוים זה המינימום ההכרחי, אבל גם במובן מסוים זה לא. אני לא חושב שיהודים חושבים שברור זה מה שמחזיק אותם. אני לא יודע, אני לא אוהב את סוג התיאוריות האלה.
תלמיד: אני לא בטוח שאני אוהב את זה.
מרצה: למה?
תלמיד: כי אני חושב שליהודים אני חושב שזה קודם לפרטי. אני חושב שזה לא במונחים של חשיבות. אני חושב שזה במונחים של בסיס – כמו בואו נעשה את הדבר הזה שנקרא יהודים ואנחנו פשוט –
מרצה: אה אוקיי, אוקיי, אוקיי. זו התשובה.
תלמיד: מה שאתה אומר זו התשובה לשאלה ששאלנו בשבוע שעבר או אפילו בקבוצה קצת יותר.
מרצה: אני לא מנסה לענות. אני פשוט מנסה לומר במונחים של –
תלמיד: לא, לא, אני חושב שאתה צודק ואני יכול גם, אני יכול גם לומר את זה, אבל אני לא יודע. אבל במילים אחרות, אנחנו צריכים לשאול את השאלה הזאת: האם זה נכון שזה כמו אם אתה עושה, אם אתה עושה – נכון, אני מניח שזו, אגב, זו שאלה אמיתית. אין לי תשובה לזה.
השאלה היהודית: תרחיש הישרדות
הצבת הדילמה
מרצה: שאלה יהודית מאוד רצינית. היינו, עשינו מספיק עבודה על שאלות יהודיות בחודש הקודם. אני לא יכול לחזור על הכל, אבל גרסה אחת של השאלה היהודית היא כך – שאלה יהודית ליהודים, לא לגרמנים. שהם יבינו את השאלות שלהם.
גרסה אחת של השאלה היהודית היא כזו: תאר לעצמך שאתה גדל, אתה מוצא את עצמך בסוג של [מצב] דמוי שואה. כמו 24,000 מהתלמידים שלך מתו, אוקיי, תאר לעצמך. יש לך חמישה אנשים, וזה או שזה מצליח – הקבוצה הזאת של חמישה אנשים מצליחה – ומה שהפרויקט של תורה או יהדות (אל תגיד יהדות, זו מילה גרמנית) הולך לשרוד, או לא. אבל זכור שזה אפשרי שזה לא, כי אחרת לא היו לנו את הסיפורים האלה. השאלה לא הגיונית. אם אתה מניח שהכל פשוט קורה מעצמו, אתה לא חי בעולם שבו אני חי, נכון? או מישהו מהאנשים שהצילו אותך, נכון? כי אתה צריך בעצם לעשות משהו. אתה צריך להאמין שזה לא יקרה אם אתה לא תעשה את זה.
הפרדוקס של משיח וסוכנות אנושית
מרצה: אז מאוד מוזר, משיח צריך להיות הכי קטן בכוח, כי אחרת המשיח יבוא בשבת. אני לא יודע, הוא לא יבוא. אתה צריך לעשות את זה. זה פשוט מה שלא יהיה. זה פרדוקס בסיסי אמיתי. זה מה שזה אומר. זה מה שזה אומר. כי כל עוד כולם כמו, “משיח, בוא תטפל” – ובכן, מי הולך להיות המשיח הזה? איזה בחור אחר ש… אתה צריך להיות… בשלב מסוים, מישהו צריך להתעורר ולומר, “לא, משיח לא יבוא. הוא יבוא אם אני אעשה את זה.” בכוח דשמיה, נכון?
בחירת סופי: מה אתה נותן עדיפות?
מרצה: אז אם אתה מוצא את עצמך במצב – ואולי, אתה יודע, אנשים אחרי השואה מצאו את עצמם במצב, אולי יהיה ה… אם אני שומר על המצב, לפי הסיפור הזה, שאני לא בטוח למה זה מתייחס בדיוק, היסטורית, היו מצבים כאלה. היו הרבה מצבים כאלה בהיסטוריה. ואוקיי, עכשיו אני אדמיין שאתה בעצם, אתה בעצם קיבלת את החינוך היהודי המלא. אתה יודע כל מה שיש לדעת על להיות יהודי. אבל אז זה לוקח עולם, נכון? עם הישיבות כדי שיהיה את הכל המלא. אתה צריך את כל העולם. אתה צריך מה שלא יהיה, אתה צריך הכל.
עכשיו אתה לא באמת יש לך הכל. בקושי יש לך, אתה הולך – מה שאתה הולך לתת עדיפות באופן קיצוני, זה מה שיהיה לך. מה שאתה הולך לחשוב שהוא קצת פחות חשוב, אתה הולך לאבד אותו, כי אין לך את המשאבים לעשות הכל.
עכשיו יש שאלה אמיתית: מה אתה מציל? זה כמו השאלה הזאת, האם אתה מציל את הילד שלך, הבן שלך או הבת שלך? משהו כזה. זו הדילמה של סופי. זו דילמה רצינית מאוד. זו גם שאלה אחרת של מה יכול להיות מוצל אחרי שזה אבוד.
תלמיד: בעצם, לא, זה לא אבוד. אם זה כבר אבוד, אז כשאתה עושה יש מאין.
מרצה: אני לא יודע. אני מדבר על הבחור האחרון. כמו שיש אחד. זה אומר שיש לך מצוות נגד זמן של מצוות. רגע. זה הבחור האחרון.
תלמיד: ובכן, יש חלק של, רק כדי להיות ברור, חלק מהשיקולים שלך הולכים להיות מבוססים על כמה, איך אנחנו אומרים, חלק מהשיקולים שלך יהיו מבוססים על מה שאתה יכול לעשות, נכון?
מרצה: לפעמים התשובה היא לא מה צריך לעשות, אלא מה אפשר לעשות, נכון? אז אין לך שאלה. אז אם יש לך את המקרה הקיצוני הזה של בחירה של בעצם להציל את הבן שלך או את הבת שלך – אם הבן שלך יכול לרוץ והבת שלך לא יכולה לרוץ ואתה הולך לרוץ, אין לך יותר שאלה, למרות שאולי היה יותר חשוב להציל את הבת שלך או להיפך, מה שלא יהיה. אני פשוט עושה הנחות כאן, נכון? אז זה אז השאלה הזאת נפתרת בשבילך על ידי הנסיבות, אוקיי?
אבל אפילו זו שאלה: מה אתה חושב שאפשר להציל, נכון? אוקיי, אתה לא הולך לדעת איך לפתור יהדות. אני יודע שתגלה בעצם.
[הפרעה טכנית]
תלמיד: זה אומר 5% או משהו. אלוהים, למה? משהו מוזר. למה זה לוקח כל כך הרבה סוללה?
מרצה: אתה יכול לחבר את זה פעם אחת. אתה יכול. אתה יכול. תחבר את זה. אף אחד לא עוצר אותך. הנה תקע. הנה תקע. תחבר את זה. אנחנו צריכים לחבר את זה. אני לא יודע מה עם הסוללה, אבל האם אין סוללות בשביל הסיבה הזאת? תחבר את זה. אתה צריך לחבר את התקע, אבל בצד השני, יש כמו דבר על הרצפה. ברור, כמה אנשים, השייח׳ עשוי לבוא ולהיות בצד ההוא של הדבר. בוא נראה אם זה עובד. לא, לא, פשוט תחבר את זה ישר על הרצפה. סליחה, אתה צריך ללכת עד הרצפה. אנחנו צריכים לשים מה שלא יהיה. אוקיי. האם זה עוזר?
תלמיד: כן, זה מחובר.
מרצה: אוקיי.
האוניברסלי מול הפרטיקולרי ביהדות
מסגור השאלה היסודית
מרצה: אז יש לך את הסיפור. שאלה מאוד רצינית למשיח. איזה חלק מזה? אז אתה אומר את זה? עכשיו, זו דרך מוזרה אחת לומר את השאלה הזאת, ואין לי תשובה לזה. אני חושב שאתה צריך לחשוב על זה. כולם ביוטיוב צריכים לחשוב על זה. אולי אנחנו לא צריכים לשאול את השאלה הזאת בפומבי לעולם.
השאלה היא כזאת
השאלה היא כזאת. ברור, כלומר, בואו נניח, או בואו נעשה הנחה אחרת. בואו נניח שיש שני חלקים ליהדות. יש את החלק האוניברסלי – אנחנו קוראים לזה ככה, אלה לא מילים טובות, ואנחנו צריכים לדבר על זה בעוד רגע – יש את החלק האוניברסלי והחלק הפרטיקולרי, נכון?
הממד האוניברסלי של התורה
מרצה: במובן מסוים התורה היא לאדם [כל בן אדם]. כל אדם שיקיים את הפסח יהיו לו חיים טובים יותר. זה מה שכתוב בתורה, בסדר? וזה אומר שבמובן מסוים זו תשובה למערכת של שאלות אנושיות. יש שאלות אנושיות: איך לחיות את החיים? אותה שאלה שסוקרטס או קונפוציוס או אריסטו או בודהה או כל אחד אחר שאל. משה היה שואל תשובה—
הבחירה הטרגית בין אתיקה אוניברסלית לפרטיקולריות יהודית: ניתוח היסטורי ופילוסופי
השוויון בין עשרת הדברות לשבע מצוות בני נח
מרצה: במילים אחרות, אתה צריך להיות, אתה צריך, נגיד, עשרת הדברות, נכון? משהו כמו שבע מצוות בני נח. אגב, אנשים אוהבים לומר שבע מצוות בני נח. אתה יכול להגיד לי מה מעשרת הדברות ולא משבע מצוות בני נח? זה לא?
תלמיד: כן. יש כאלה?
מרצה: זה אותו דבר.
תלמיד: אה, גוי לא צריך לקבל את השבת, זה היחידי.
מרצה: אז 9 מתוך 10 דברות הם כמו שאני מצפה. ברצינות, גוי לא מכבד את אביו? כי זה לא אחד מה… תפסיק להיות ליטבק כזה. גוי הוא לא ליטבק.
תלמיד: לא, אני רק אומר.
מרצה: שבע מצוות בני נח זה רק ניסוח, אבל ברור ששבע מצוות בני נח עובד בדיוק אותו דבר, פחות או יותר. ואגב, גוי צריך לשמור שבת גם. זה ביום ראשון, מה אכפת? תן לו לעשות את זה ביום ראשון.
אז תקשיב. זה לא שלי…
תלמיד: לא, לא, לא, אני לא הולך להתקשר לארי. הוא הולך לשאול אותך, למה זה?
מרצה: אני הולך פעם אחת להגיד משהו – שלום, אני לא יכול לדבר איתך עם כולם בבת אחת, בסדר? אני מדבר איתך עכשיו. אני רק אומר, אני רק אומר שכשאנשים אומרים – כי אם זה נשמע כמו דבר גויי, אבל אתה רואה, נשמע די יהודי, אבל זה בעצם אותם עקרונות מוסריים כלליים. וכמובן הייתה לנו שיטה פה שהיהודים לא מרוצים מעשרת הדברות מהסיבה הזאת. אבל בכל מקרה, כמו שהרבנים לא היו מרוצים מעשרת הדברות בכל מקרה.
הדילמה הטרגית המרכזית: על אילו מצוות להתמקד?
אבל זו השאלה: האם אתה מתמקד בעשרת הדברות, שבעצם כולם מסכימים איתם? בסדר, אתה צודק, שבת אולי לא. אבל זה 9 מתוך 10, בסדר? כל גוי מסכים עם 9 מתוך 10 ואומר שהוא מסכים או לא מסכים או צריך להסכים. ואתה מתמקד בזה? כי זה מאוד חשוב. צריך להיות לא תרצח, לא תגנוב. או שאתה מתמקד בשבת הפרטיקולרית?
בוא נעשה את זה ככה. האם אתה מתמקד בדבר האחד שאומר אוי לבן ולבנך? גוי שלא שומר שבת. אתה בהחלט לא אדם רע אם אתה לא שומר שבת, נכון? זה לא אותו לאו. כמו במובן האנושי, נכון? אתה יהודי רע אבל אתה לא אדם רע.
איזה אחד אתה מציל? יש לך תשובה לשאלה הזאת?
תלמיד: איזה אחד אני מציל?
מרצה: אתה יהודי. אם הייתי יכול לגרום לילדים שלי לעשות אחד משני דברים, או לא להיות רוצחים או לשמור שבת, איזה אחד אני צריך לעשות?
תלמיד: ואז להחליף.
מרצה: אתה צריך לדמיין, אם אתה חושב שאתה יכול לקבל את שניהם כל הזמן, אין לנו שאלות. אנחנו עוסקים בשאלות קיצוניות, טרגיות.
ההנחה השגויה שאתיקה באה “בחינם”
אבל זו בדיוק הנקודה של היותם אוניברסליים. זה בדיוק – אם אתה מלמד אותם לא להרוג, הם לא ישמרו שבת. אם אתה לא הורג שבת, אז אחד – זה מה שאנשים מניחים. אנשים, יהודים בדרך כלל מניחים שאתה מקבל בחינם. אבל שבת היא הדבר שנמצא בסכנה. זה מה שהם מניחים.
זה איפה – רק כדי להיות ברור, אנשים חושבים שאני חושב שזה לא נכון. אתה יודע איך אני יודע שזה לא נכון? כי בתורה זה אמר – ואני מכיר כמה יהודים שהם רוצחים. ולא רק שאני מכיר אותם, כמו שזו בעיה עתיקה מאוד. וזה לא ברור שהתמקדות בשבת להדרה או יותר מ – מביאה לך בחינם. אתה מניח שלאנשים יש – אפילו גוי לא צריך לעשות את זה. היי, לא צריך. אבל צער לא בחינם. אני אפילו לא יודע אם אתה בחינם, אבל בוא נראה. תשעה אז, מה שלא יהיה. יהיו כמה רציחות, אבל בשלב מסוים נשיג את האנשים. אולי. אולי לא.
המציאות האמפירית של הטרייד-אוף
טוב, אז חכה, אז אולי, אולי אפילו יש טרייד-אוף. עכשיו זה, זה איפה שזה טרגי. אני חושב שזו הטרגדיה האמיתית. ובמובן מסוים, הרבה מהבחירות שהעם היהודי – כמו שאנחנו יודעים את ההיסטוריה היהודית המודרנית. ההיסטוריה היהודית המודרנית היא בעצם הבחירה לעשות שני דברים.
ירשנו, כמו, חלק מהמסורת שהוא מאוד טריומפליסטי. אני מאוד שמח להגיד שעשינו את הבחירה הנכונה. אולי כן, אולי לא. אבל זה לא יפה לעשות חוזק על הצד השני. זה מאוד רציני. ואנשים ממש היו להם את הבחירה הזאת.
האם אני גורם לילדים שלי לא להיות רוצחים או גנבים? בסדר? בוא ניקח הערה. מה דעתך על זה? האם אכפת לי פחות שהם יהיו רוצחים ויותר שהם יהיו שומרי שבת? או שאכפת לי יותר שהם לא יהיו רוצחים ופחות שהם יהיו שומרי שבת? ואתה הולך לקבל את מה שאתה בוחר. אתה לא הולך לקבל את שניהם.
כולם חושבים, רק כדי להיות ברור, גם הסוג היותר אוניברסלי חושב ששבת בחינם. הם חושבים את ההיפך. הם חושבים, “מה זאת אומרת אני יהודי? אני שומר שבת.” מסתבר שלא. אם אתה לא עושה את זה, אין לך את הרוחב פס.
בעיית רוחב הפס המוגבל
אם היית – אולי אם יש לך כמו חברה אמיתית ויש לך מה שלא יהיה, אתה יכול לעשות, יש לך את ה – אתה עשיר מספיק לעשות את שניהם. אבל אם אתה ב, אם אתה במערכת מוגבלת של נסיבות, אין לך את רוחב הפס לעשות את שניהם. יהיה לך אחד. ולשאר, יהיה לך מה שלא יהיה, מה שלא יהיה ברירת המחדל, או בחברה שלך או ברירת המחדל של הטבע האנושי. זה מה שאתה הולך לקבל. אתה לא הולך לקבל את שניהם. בסדר?
והייתה בחירה מאוד רצינית ש, אתה יודע, אנחנו מתמודדים איתה ואולי עדיין – אני לא בטוח. אבל היום אין אנושי, אין כלום. אני לא יודע, אנחנו עדיין מתמודדים עם מצב אחר עכשיו.
יישום עכשווי: גיוס כספים לישיבות
האם אתה צריך לגייס כסף בדרך לבנות ישיבות שזה הולך להיות עובר על לא תרצח, לא תגנוב? האם אתה צריך לגייס כסף לעשות לא תרצח, לא תגנוב כדי לגייס כסף לישיבות?
תלמיד: רגע, מה? לא תרצח עוד מיילים של גיוס כספים לישיבות?
מרצה: בסדר, אתה קצת – כן, אני יודע, אבל אתה קצת יותר מדי פוריסט בשבילי כבר. אני הולך להסתכל אחורה על מה שעשיתי.
תלמיד: לא, כן, כי אתה יכול להגיד משהו כמו האם אתה מה שלא יהיה—
מרצה: אני לא רוצה, אני לא הולך לתת דוגמאות קונקרטיות כי כולם, כולם יכולים להבין את זה בעצמם. אני מקווה שיש בחירות שנעשות ויש בחירות מפורשות שנעשות. ורוב הזמן אנשים שעושים את הבחירות האלה – אחד הדברים שלי הוא שאנשים עושים את הבחירות האלה בלי להכיר בבחירות הטרגיות האלה. זה מה שזה כמו—
טבעה של בחירות טרגיות
יש שני אנשים שהייתה להם הבחירה שאחד הציל את בנו ואחד הציל את בתו. וכולם קיבלו את מה שהם רצו. לבחור הזה הבת שלו הייתה בחיים ולבחור הזה הבן שלו בחיים. ולשאר כל [חייהם] הם מתווכחים: “הסבא שלך היה שגץ, הוא הרג את בנו.” “הסבא שלך היה שגץ, הוא הרג את בתו.” אף אחד מהם – שניהם עשו בחירות נוראיות. במילים אחרות, להיות אנושי זה להתמודד עם בחירות טרגיות לפעמים.
הכחשת הטרגי על ידי החברה
אנחנו חיים בחברה שמכחישה את הטרגי בהרבה דרכים ואנחנו לא מכירים בדבר כזה בחירות טרגיות. אבל יש. אלא אם כן אתה אלוהים שבו אתה יכול לקבל הכל, בן אדם יכול בדרך כלל רק אחד משניים.
תלמיד: אני לא מזהה את הפרשיות הרבה דברים על נשים.
מרצה: כן, כן, זה נכון. אבל מה שלא יהיה, גם הכללי, גם הצד האמריקאי שאנחנו חיים בו, גם הגרסה היהודית הספציפית שלו לא מכירה בטרגדיה כקיימת.
אז כולם, כל פוליטיקאי אומר לך, “אני הולך לעשות שלום, וגם אנחנו לא הולכים למות.” בחור אחר אומר, “אני הולך להרוג את כל האויבים, וגם יהיה לנו שלום.” למה הם לא יכולים כל אחד להגיד, “כן, יש את שני הדברים האלה, ואני עושה את הבחירה הטרגית להיות רע בדרך הזאת וטוב בדרך הזאת, כי זה יותר חשוב”? אתה צריך לעשות את הטיעונים האלה. אבל אף אחד לא מכיר בזה, כי יש לנו מאוד מעט, מאוד מעט התאמה לטרגי בחיים. וזה בגלל שכולנו חושבים שאנחנו אלוהים, ואלוהים יכול להיות מושלם.
אלוהים יכול להיות גם חסיד וגם ליטבק באותו זמן. בני אדם יכולים להיות אחד מהשניים, בצורה גרועה. אבל הטוב מבין שניהם, זה לאלוהים להיות. בכל מקרה, זו דרשה אחרת.
המציאות ההיסטורית של הבחירה הטרגית בחיים היהודיים
וחזרה לאן שאני נמצא, יש את הבחירה הטרגית הזאת שעמדה בפני היהודים. היא עמדה בפני הרבה אנשים במשך, אני מניח, במשך מאות שנים. אני מכיר אנשים שנאבקים במפורש עם הדילמה הזאת. האם אני עושה את הילדים שלי אנשים טובים ויהודים רעים, או אנשים רעים ויהודים טובים? ואתה לא יכול לקבל את שניהם.
כלומר, כולם חושבים שהם הולכים לקבל את שניהם, אבל במציאות אתה עושה את הבחירה הזאת. אולי אם קורה נס, משיח בא, אתה יכול לקבל את שניהם. אני חושב שאולי התפקיד של משיח הוא לקבל את שניהם. אבל בינתיים אנחנו לא מקבלים את שניהם.
הבעיה עם “אתיקה יהודית מסיני”
עכשיו, טיעון אחד – ואני חושב שזה ההסבר – בשבוע שעבר השארנו שאלה ואני חושב שאני צריך להצדיק את האנשים קצת, לפחות להסביר גרסה אחת מאיפה הם באים. יש את כל הדיבור הזה במיוחד בתקופה המודרנית, כל הדיבור הזה בין הוגים יהודיים על אתיקה יהודית. אתיקה יהודית היא מה שלא תגנוב מדבר עליו. אבל יש את הדיבור הכי עתיק שיש לנו אתיקה מסיני, נכון? יש את הכותרת של ספר המאמר שלנו: יש לנו אתיקה מסיני, לא אתיקה כמו שיש לאריסטו, נכון? בסדר, נכון?
ולמרות שאם אתה פותח את הספר הזה אתיקה מסיני, אתה רואה מעט מאוד סיני בו. זה אגב, זה גם למה זה צריך את המשיח, כי זה לא אומר שום דבר מהתורה. זה רק אומר דברים – טוב תראה, אנחנו גאים במסורת, זה מה שסיני הוא. אבל—
ולמה הם עושים את זה? למה הם לא מרוצים? נגיד שמישהו אומר רוב התורה הם פשוט לא גונבים ולא הורגים. מה זאת אומרת? ודיברנו למה גוי לא גונב. כן, שמעת את הסיפור שהילדים שלך סיפרו לך בשבועות על איך הגויים כן רוצים לגנוב ולהרוג? אה, זה לא נכון במציאות? בסדר, אז אולי ניצחנו והגויים לא גונבים. אולי אנחנו פשוט באי שבו די הרבה אנשים עדיין גונבים והורגים. בכל מקרה.
תלמיד: כן, לכל אחד יש אחד אחר. אין בעיה.
מרצה: זה הסיפור. הסיפור הזה אומר שמה אנחנו? אנחנו האנשים שלא גונבים ולא הורגים. זה בשביל מה נעשה ונשמע. אבל כל הילדים אומרים את הסיפור הזה והם חושבים שזה אומר שאנחנו לומדים – אנחנו האנשים שלא לפעמים – אנחנו כן, אבל לא, אתה יודע, כמו זה ההבדל, נכון? אם זה לא נכון כנראה אז בסדר, אולי זה לא עבד או משהו. זו בעיה.
המציאות של הטרייד-אוף בפועל
אז מה שאני אומר זה שזו הייתה בחירה מאוד טרגית ואני חושב שאנשים – בגלל המחשבה הזאת – אני חושב שבהרבה מובנים רוב הזמן השאלה הזאת הולכת כמו, “אה, רק אתיקה, אני יכול לעשות את זה. אנחנו יכולים לעשות משהו יותר טוב. אנחנו יכולים חוק לולב.” אבל מסתבר שאנחנו לא יכולים לעשות אתיקה.
אז עשית בחירה. אולי זה נכון שזה היה זה – אני לא יכול – אולי זו שאלה אמפירית אם אתה יכול לעשות את זה בדרך הזאת ולקבל קצת את שניהם. אני לא בטוח. אבל זו בחירה אמיתית.
הספקטרום של תגובות יהודיות לאורך ההיסטוריה
וכמו בכלל במובן רחב מאוד, כל מה שאנחנו קוראים – אני לא יודע איך קוראים לזה – יהדות שמאלנית, יהדות ליברלית, כל הדרך חזרה עד האנשים שהתנצרו במסעי הצלב, כל הדרך עד שם, בסדר? כל הדרך עד האנשים בספרד שהתנצרו. שיש לנו את זה כמו מאוד מפורסם – גם מאוד – לעולם אל תעשה את זה. נתתי את זה לרב שך פעם, בסדר?
כולם – רב שך אהב לצטט את הרב יוסף יעבץ שאמר, “אה, האנשים החכמים התנצרו.” הם – אנשים עמדו בפני בחירה טרגית לעצמם ולמשפחתם ובחרו במשהו שנראה כמו הטוב מבין הבחירות הגרועות ביותר עבורם. מי אתה לשפוט אותם? לא לשפוט אותם – אני אפילו לא יודע איך להגיד להם שהם טועים.
הייתי יכול להצדיק גם את הבחירה האחרת. אל תדאג, אני כאן כי כמה אנשים עשו את הבחירה האחרת. אבל אתה יכול כמו – אה, היו פילוסופים? טוב, אולי הם היו פילוסופים. הם עשו את הדבר הנכון בגלל זה. הם לא היו פנאטים לאיזה דבר פרטיקולרי. כמובן שהם דאגו שהילדים שלהם יהיו טובים. אבל הם היו עשויים מחאג׳.
אתה יכול להיות בחור טוב ונוצרי טוב ואתה יכול להיות מת ויהודי. או אולי גם אין – הסיכויים שלו להיות יהודי טוב הם לא מאוד גדולים. אתה הולך לנסוע למי יודע – אתה אפילו לא יודע לאן. האם אתה בכלל יודע שהילדים שלך לא יהיו מתים?
הדילמה הטרגית של הזהות היהודית: אתיקה, שמירת מצוות ואמונה לטווח ארוך
הבחירה הקיומית המרכזית והקשר ההיסטורי שלה
טבעה של הבחירה הטרגית
מרצה: אתה אפילו לא יודע שהם כך. הכל הוא הימור ענק. האם זו בחירה כל כך משוגעת? זו בחירה טרגית, אבל היא לא משוגעת. אתה לא יכול להסתובב להיות כמו טריומפליסט על זה.
אבל אז בכל מקרה, ואנשים במפורש, אם אתה קורא את אברבנאל, למשל, שהוא בדור ההוא, הוא אחד הממציאים של סוג הטיעון הזה. לא הממציא, כמו הרמב״ן לפניו, או מה שלא יהיה שגנב את הדברים בצורה מפורסמת, אמר טיעונים כאלה. והדור ההוא של אנשים, הם מתחילים לחשוב טיעונים כאלה, וזה בוודאי צומח מהדילמה האמיתית הזאת שיש לאנשים.
המלך פרדיננד והמראה של נצרות מתורבתת
יש לך את המלך פרדיננד שנראה כמו בחור נחמד. בסדר, אמרתי לך שהוא לא היה באמת בחור נחמד אבל הוא מעמיד פנים שהוא בחור נחמד, בן אדם טוב. הוא פשוט, טוב, בן אדם רע, הוא גירש את היהודים, אבל הוא מעמיד פנים שהוא נוצרי טוב. הוא ההיפך, הוא רק נוצרי טוב, לא בן אדם טוב, ואפילו לא נוצרי טוב, הוא פשוט שקרן. אמרתי לך שמקיאוולי משתמש בו כדוגמה לנסיך שמעמיד פנים שהוא דתי למטרות פוליטיות.
אבל הנקודה היא לא – עכשיו, הנקודה היא ש, תן לי רק לסיים את הדרשה שלי, וניל, תגיד לי את הדרשה שלך.
האבולוציה ההיסטורית של הדילמה
ימי קדם מול אירופה של ימי הביניים
הנקודה היא שאנשים עמדו בפני הדילמה האמיתית הזאת. כמו, בחברות שונות, זו לא דילמה. כי אם אתה חי ב, ברור, אם אתה חי ב, כמו, אני לא יודע, בזמן של משה רבינו, אני לא יודע, איפה שלא יהיה, כן, האנשים סביבך הם רוצחים וגנבים, ואתה מנסה לא להיות. ואולי אחת הדרכים שאתה גורם לילדים שלך לא להיות רוצחים וגנבים היא על ידי שמירת שבת. מאוד בסיסי, אין בעיה.
אבל עכשיו אתה חי בעולם שבו אנשים מאוד מתורבתים. זו אירופה. זה המערב. המערב בעצם אומר כמעט-יהודים, בואו נודה באמת, אנשים שירשו את המסורת של סוקרטס ואברהם. מה רע בזה? האם הם כמו סוקרטס ואברהם? זו השאלה. והם ממש אומרים אלוהי אברהם, והם סוג של אנשים הגונים. האם הם באמת הגונים כמונו? מי יודע? אני לא יודע. אלו כמו שאלות מקומיות. אבל הם מנסים להיות בני אדם הגונים, והם קוראים את אריסטו, האתיקה הניקומאכית. ואתה אומר, מה רע בזה? אה, יש לנו משהו אפילו יותר טוב. בסדר, אבל האם אתה הולך לוותר על זה בשביל זה?
החרדה שמייצרת טיעונים חדשים
זו הדילמה שיש לאנשים. וזו הסיבה שיש לנו את כל העניין הזה שאומר, ובכן, אם אנחנו רק על להיות אנשים טובים, אנחנו יכולים באותה מידה להיות נוצרים. ובשביל זה, בגלל החרדה הזו, שאני חושב שיש אמת בזה, כמו שחייב להיות משהו, או חייב להיות טעם לשמור שבת. ואולי הטעם הוא שבסופו של דבר רק האנשים ששומרים שבת לא רוצחים. אולי לוקח אלף וחמש מאות שנה להבין את זה. זו שאלה. אני לא יודע. אבל בכל מקרה, זה אפשרי.
הטיעון ארוך הטווח והאופי הרדיקלי שלו
דרך אגב, זה לא הטיעון שאברהם [אברבנאל] מעלה. אם הוא היה אומר את הטיעון הזה, הייתי די מרוצה, אבל זה טיעון מאוד רדיקלי להעלות כי זה גם כמו נבואה. אתה צריך לדעת את זה. אני חושב שזה טיעון. זה טיעון. זה בהחלט טיעון. אני לא יודע. בעשור הספציפי הזה בהיסטוריה שבו אנחנו נמצאים, זה הטיעון שנראה סביר, לפחות לאנשים. זה לא נראה סביר לאנשים לפני 50 שנה או לפני 400 שנה, לפני 200 שנה. למעשה, בדיוק לפני 70 שנה, זה נראה סביר. מסיבה כלשהי זה לא תמיד נראה סביר לאנשים, ואני מניח שזו עדיין שאלה.
החרדה ההורית לגבי עתיד הילדים
אבל זו השאלה, וזו החרדה שגורמת לאנשים לומר, אני לא יודע אם הילדים שלי יהיו רוצחים. כנראה שלא, אני מקווה. אני מקווה שאם הם ישמרו שבת הם גם בכל מצב מנוס [בכל אופן], איכשהו. הם גם לא יהיו רוצחים.
הטיעון הפגום של “ייחודיות”
הבעיה עם התמקדות רק בהבדלים
אבל למה ההתמקדות הולכת להיות על, אני חושב שיש דבר אחר, שאני חושב שזה טיעון שגוי, אבל זה טיעון אחר שיש, כמו, הנקודה של היהדות לא יכולה להיות להיות בן אדם טוב, כי כולם צריכים להיות כאלה. אז אנחנו צריכים להתמקד בהבדלים, שלא כמו אנשים אחרים.
בעיית פרקי אבות
ואז, טוב, מה אתה מתכוון יש לנו פרקי אבות? פרקי אבות זו קושיא. פרקי אבות זו קושיא על התיאוריה הזו. מה אתה אומר לי שהנקודה של יידישקייט [יהדות] היא רק הקוראן פילם, שזה מה שזה לא עושה? פרקי אבות אומר שהנקודה של יידישקייט, הלל אמר שהנקודה של יידישקייט, וישו אמר את אותו דבר.
אז, אה, תרנס אומר, הוא לא התכוון לזה בצורה הזו. הוא לא התכוון שאתה צריך לעשות אבות כמו שאריסטו אמר. הוא התכוון שאתה צריך לעשות אבות כמו, אה, בשוקל [בצורה אחרת], זה בצורה הזו. מה זה אומר בדיוק? אני לא בטוח שזה אומר משהו.
הסיבה האמיתית לטיעון
כל מה שזה אומר הוא, זו הסיבה שאמרתי בשבוע שעבר, אני לא בטוח שזה אומר משהו. אני חושב שמה שזה אומר זה לא להגיד את זה לילדים שלך. כי אם אתה אומר להם את זה, הם עלולים לבחור להתנצר.
תלמיד: ואז הילדים יהרגו את כל היהודים. אולי.
מרצה: אני לא חושב שהילדים הורגים את כל היהודים. מה שזה לא יהיה, זו הסיבה שזה ארוך טווח. זה נכון. זה לא נכון שמישהו מהנאצים היה צאצא של יהודים. או מישהו חשוב מהם.
תלמיד: זה מה שארוך טווח אומר, נכון? ארוך טווח אומר—
מרצה: למה אתה יודע? אתה יודע שכמה נאצים היו מהמסעות הצלב? זה מה שאתה רוצה שהילדים שלך יהיו? עד המסעות הצלב. מי יודע?
השאלה של אחריות ארוכת טווח
זו באמת, דנתי בזה, זו פשוט שאלה אמיתית אם אתה בכלל יכול לקחת אחריות על אלף שנים של צאצאים שלך. אני חושב שאתה, דנו בשאלה הזו, זו הסיבה שיש לנו את האמונה העיוורת הזו ביהדות שכמובן אתה לא יכול להחליט את זה בכל מקרה. זו התשובה לשאלה הזו למה אנשים בכלל אמרו את הדברים האלה שקשה לנו להסביר מה הם.
כיבוד שני הבחירות
התשובה היא שהם עשו את הבחירה הטרגית הזו. יש לי הרבה כבוד לאנשים שעשו גם את הבחירה האחרת. מה אני צריך לעשות? נראה לי שזו תהיה בחירה סבירה. אני לא יודע אם מישהו ממש באמת, אני בכנות לא יודע את התשובה. כלומר, אני לא יודע אם זו שאלה מעשית כי כמו שאמרתי לפעמים המציאות פשוט אומרת לך שבעצם יש לך רק בחירה אחת או שאתה פשוט לא עושה כלום.
ההיפותטי הבלתי אפשרי
אבל אם מישהו אומר לך יש לי שתי בחירות: או שהילדים שלך יגדלו להיות בני אדם נוראיים אבל הם ישמרו שבת, או שהם יגדלו להיות בני אדם הגונים ולא ישמרו שבת, אני לא יודע שלמישהו יש דרך מאוד ברורה לענות על השאלה הזו. או לפחות כמובן אם אתה מסתכל בשולחן ערוך, דרך אגב, התשובה ברורה כמו שאנשים חושבים שהיא. אני לא חושב שהיא כזו.
השאלה של מנהג מול חוק אוניברסלי
תלמיד: זו המציאות? אבל זה לא נכון. זה לא מנהג. שבת היא סוג של מנהג, במובן של שזה משהו ספציפי לעם היהודי. זה מנהג לגנוב. לא, זה לא מנהג לגנוב.
מרצה: זה מנהג לגנוב. לא מנהג לגנוב. תראה, גם מנהג לשבת. מה שזה לא יהיה. אני לא מדבר על זה. אני הולך למקווה על שאלת ג׳באס. זה מגיע לרמב״ן.
העמדה המנומקת של הרמב״ן
זו השאלה. וכל הדרשות שדנו בהן בשבוע שעבר בעצם בחרו בצד אחד של השאלה הזו. והרמב״ן, כמובן, לא היה. אנשים אומרים, אה, הרמב״ן היה בצד השני. כמובן שהוא לא היה בצד השני.
השקפתו האמיתית של הרמב״ן
הרמב״ן אולי בעצם, כמו שדנו בשבוע שעבר ואנשים היו כועסים, אני חושב שהרמב״ן באמת חשב שאין משהו מאוד רע בלהיות מוסלמי טוב והגון. הוא עצמו אולי התנהג בצורה הזו. וכמובן הוא חושב שהוא צריך לנסות להיות יהודי, אבל זה מהמדריך הצדידיש [ספרדי].
תלמיד: למה? למה? כן, למה לשתף תרבות? למה לשתף תרבות?
מרצה: אה, תהיה ריאלי. אתה לא נעשה מוסלמי. אל-סתשיר [להתחזות כלפי חוץ]. לא אמרתי את זה. אני רק אומר ש, כמו, כן. אני רק אומר ש, כמו, אחת הסיבות למה הוא יותר מקל מזה זה בגלל זה. אל תגיד לאף אחד. כמו, הוא חושב שאתה צריך, אם זה כן, אתה צריך להתחזות למוסלמי. ומה זה אומר לומר, פשוט תהיה בן אדם הגון. אל תדאג כל כך מזה. כמובן, אם אתה יכול, יהודים טובים יותר מזה. אתה צריך לעקוב אחרי החוק היהודי. אבל זה בגלל זה.
אלה שטוענים להיפך
והאנשים שאומרים במפורש את ההיפך זה בגלל שהם כל כך, אבל אני לא יכול להגיד את זה עכשיו אני רואה את זה, את הצד הזה כי זה עושה. אבל אנשים אחרים אמרו במפורש, כמעט במפורש את הצד השני. וזה מה שהם מתכוונים כשהם אומרים שאתיקה חייבת להיות תורה מסיני ועוד. וכן, זה, אין לי תשובה לשאלה. אל תגיד לי את התשובה. אני לא יודע את התשובה.
הטיעון המשיחי ארוך הטווח
תלמיד: אתה יודע, התשובה שאתה אומר שהתשובה היא שזה שהוא תמיד הלך, הלך בדרך אחת.
מרצה: אולי, אולי לא. אני רק חושב שיהודים מאמינים במשיח לפעמים אומר, לא תמיד, אבל לפעמים אומר. להאמין שבטווח הארוך, אנחנו הולכים לטווח הארוך. אני חושב שאנחנו במפורש מוותרים, נכון? עשינו נורא, האירופאים ניצחו אותנו במיליון דרכים לאורך כל הדרך, הנוצרים ניצחו אותנו בכל דרך, בכל כך הרבה דרכים שונות לאורך השנים. מה בעצם הצלנו על ידי הצלת היהדות?
ההמתנה לאישור סופי
לא אמרתי שהגענו לעתיד שלנו עדיין. לא אמרתי שפספסנו את כל הגלים האלה. פספסנו את כל הגלים. פספסנו כמה מהגלים המוסלמיים. פספסנו את כל הגלים הנוצריים. אנחנו עדיין מחכים לשיא הסופי שלנו שבעצם נעשה את כל הדברים האלה. אבל זה ארוך טווח. זה משחק ארוך טווח. זה הטיעון. אני לא אומר שאני לא יכול להוכיח את זה נכון או לא נכון. אני רק אומר שאני חושב שזה הטיעון.
הבחנה בין זה לבין הטיעונים המקוריים
זה טיעון. זה לא הטיעון שלהם, רק כדי להיות ברור. זה הטיעון של רבי פריצקר. זה טיעון טוב. אני לא נגד זה. כלומר אני לא יכול להישבע על זה, אבל זה טיעון.
המסגרת מבוססת האמת מול התועלתנית
הם מנסים לעשות טיעונים טובים יותר כי הם מנסים לא לתת, לא, אתה זוכר שכל האנשים שאנחנו דנים בהם עדיין לא תועלתנים. הם עדיין חושבים במונחים של אמת ולכן הם מנסים לומר שהם יודעים שיש לנו את האתיקה האוניברסלית האמיתית יותר גם.
תלמיד: אבל זו הנקודה. זה נכון כי יש לזה את הפוטנציאל הזה. לא פוליטית.
מרצה: אני לא חושב, אני חושב שהאנשים שבאו, כמו, בסדר, זה שונה לגמרי, זו שאלה טובה. בכל מקרה, זו שאלה טובה. אני רק אומר שזה על מה שזה עוסק. אני לא יודע את התשובה. אני לא יודע את התשובה. איך אני אדע את התשובה?
סיכום
תלמיד: אתה יכול לכבות את זה. בטח. אתה יכול לכבות את זה. אני אצטרך לקבל את השיתוף.
מרצה: אה, עכשיו אתה נותן את זה.
—
*[סוף התמליל]*