ויכלו השמים והארץ. זה הפעל הראשון בסיפור בראשית שעשו השמים והארץ. בכל מעשה בראשית הפועל הוא רק אלהים. במקום אחד בלבד הארץ עושה משהו, ביום השלישי ותוצא הארץ דשא. בשאר המקומות אפילו איפה שהיה מתבקש שהארץ או הרקיע יעשו כי כבר היה אמירה להם הכתוב מפרש ויעש אלהים את הרקיע. ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים. ויברא אלהים את התנינים וגו’. ויעש אלהים את חית הארץ וגו’. ויברא אלהים את האדם. ופה פתאום אף אחד בכלל לא אמר לשמי וארץ כלום והם ויכלו. ורק אחרי זה כתוב ויכל אלהים. זה היפוך הסדר של כל מעשה בראשית שלפיה היה ראוי שיהיה כתוב ויכל אלהים את הכל, ויכלו השמים והארץ.
וכל צבאם – צבא השמים הוא המאורות וצבא הארץ החיות והאדם. הלשון צבא השמים לפעמים גם מלאכים אבל הם לא נזכרו פה כלל, לפחות לא בפירוש.
אם רוצים לעגל גם את זה אז הכל חוזר לפסוק השני, ששם הארץ היתה, אף אחד לא אמר לה להיות אבל היא היתה. וכבר למדנו שהארץ שם כולל את מה שנהיה אחר כך השמים. ונגד זה בסוף, ויכלו השמים והארץ. כבר לא היתה תהו ובהו וחושך אלא עמדו הכל על מקומם השמים והארץ וכל צבאם. צבא משמעותו הרי משהו מסודר מדוגל ומונהג.
שאר הפרשה שהוא פעולת האלהים הוא מעגל וזה מסביר את הכפילות בסוף. זה הולך ככה.
ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה << וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה << ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו >> כי בו שבת מכל מלאכתו >> אשר ברא אלהים לעשות.
נמצא נגד ויכל אלהים אשר ברא אלהים לעשות ונגד וישבת מכל מלאכתו כי בו שבת מכל מלאכתו. והכל מסודר יפה. המרכז הוא ברכה וקדושה ליום השביעי. ואולי ברכה בארץ קדושה בשמים.
וגם ייתכן ברכה נגד השביתה קדושה נגד הכילוי.