הלכות שופר (סוכה ולולב) פרק א

פרק אמהקובץ שלך: 06. הלכות שופר סוכה ולולב.docx · השווה לנוסח שילת

מצוות שמיעת השופר ודין השופר וקולו

מצוות שמיעת תרועת השופר

המצווה

מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה, שנאמר "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כ"ט:א').

לשון חכמים בכל מקום הוא 'תקיעת שופר' ולא נמצא לשון 'תרועת השופר' בשום מקום, אבל נקט רבינו לשון הכתוב. ולא כתב 'תקיעת שופר', כי התקיעה בלשונו, כמו בלשון הכתובים, הוא פעולת התקיעה, ואין המצוה לתקוע אלא לשמוע, וכמ"ש בתשובה. ואילו קול השופר נקרא 'תרועה'. ומה שחילקו חכמים בסוגי הקולות בין 'תקיעה' ל'תרועה', אינו לשון הכתובים ורבינו.

התקיעה בשופר

ושופר שתוקעין בו, בין בראש השנה בין ביובל, הוא קרן הכבשים הכפוף.

וכל השופרות חוץ מקרן הכבש - פסולים.

ואף על פי שלא נתפרש בתורה תרועה בשופר בראש השנה, הרי הוא אומר ביובל "והעברת שופר תרועה" (ויקרא כ"ה:ט'), "תעבירו שופר" (ויקרא כ"ה:ט'), ומפי השמועה למדו, מה תרועת יובל בשופר אף תרועת ראש השנה בשופר:

מפי השמועה היינו שכך קיבלו מסיני. אמנם שיטת רבינו שצריך דווקא קרן הכבשים הכפוף בוודאי במחלוקת במשנתנו, ורבינו אף מרבה בזה במחלוקת עי' מ"מ. אך הכוונה כאן לאפוקי תקיעה בחצוצרות, או הרעה בפה בלבד כשיטת הקראים (https://thetorah.co.il/article/a-shofar-less-rosh-hashanah-a-karaites-experience-of-yom-teruah, שזהו מפי השמועה, אמנם איזה שופר זה אינו מדאורייתא, וכפי שכתב 'כל השופרות וכו' פסולים', שגם הם נקראים שופרות, ופסולם תלוי במחלוקת תנאים.

במקור שבגמרא ראש השנה הלימוד הוא "שיהיו כל תרועות שבחדש השביעי זה כזה", וכך גם בספרא אמור "ומניין שהוא בשופר תלמוד לומר והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים שאין תלמוד לומר בחודש השביעי, ומה תלמוד לומר בחודש השביעי הרי תרועת שביעית כזו, מה זו בשופר אף תרועת ראש השנה בשופר". וכעין זה בספרא בהר. ורבנו השמיט את חלק הלימוד שהוא מהשוואת תרועות החודש השביעי. וזה כדרכו לפשט את הדרשות אבל צ"ע שהרי יש יותר תרועה בפסוק שהוא בוודאי בחצוצרות וכל הסיבה להשוות דווקא ליובל שכתוב שופר הוא לפי שהוא בחודש השביעי.

חצוצרות במקדש

במקדש היו תוקעין בראש השנה בשופר אחד, ושתי חצוצרות מן הצדדין, השופר מאריך והחצוצרות מקצרות, שמצות היום בשופר.

ולמה תוקעין עמו בחצוצרות, משום שנאמר "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך י"י" (תהלים צ"ח:ו').

אבל בשאר מקומות אין תוקעין בראש השנה אלא בשופר בלבד:

שופרות פסולים

שופר של עבודה זרה - אין תוקעין בו לכתחילה, ואם תקע בו - יצא.

ושל עיר הנידחת אם תקע - לא יצא.

שופר הגזול שתקע בו - יצא ידי חובתו, שאין המצוה אלא בשמיעת הקול, אף על פי שלא נגע בו ולא הגביהו השומע, ואין בקול דין גזל.

וכן, שופר של עולה - לא יתקע, ואם תקע - יצא, שאין בקול דין מעילה. ואם תאמר, והלא נהנה בשמיעת הקול? מצוות לא ליהנות ניתנו.

לפיכך המודר הנייה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה:

חילול יום טוב לשופר

שופר של ראש השנה אין מחללין עליו את יום טוב, ואפילו בדבר שהוא משום שבות.

כיצד? היה השופר בראש האילן או מעבר נהר, ואין לו שופר אלא הוא - אינו עולה באילן ולא שט על פני המים כדי להביאו.

ואין צריך לומר שאין חותכין אותו ואין עושין בו מלאכה, מפני שתקיעת שופר מצות עשה, ויום טוב עשה ולא תעשה.

ומותר ליתן לתוכו מים או יין או חומץ ביום טוב כדי לצחצחו.

ולא יתן לתוכו מי רגלים לעולם, מפני הכבוד, שלא יהיו מצוות בזויות עליו:

פי' חידש הרב דדין זה אינו ביו"ט דווקא אלא 'לעולם'. משא"כ הדין הקודם דמים ויין שהוא חידוש דביו"ט מותר אע"פ שכל השבותים אסורים גם לשופר, בזה אין גם לא משום שבות אע"פ שהיה אפשר לחשוב שהוא מענין תיקון הכלי. וראה הערה הבאה.

אבא שאול אמר 'מפני הכבוד', והוסיף הרב לפרש 'שלא יהיו מצוות בזויות עליו, והיינו כדברי רב יוסף במסכת שבת פ"ב, דאבוהון דכולהו דם, והוא לפי שלשון 'מפני הכבוד' האמור בקטורת כריתות ו, א שאין מכניסים מ"ר במקדש מפני הכבוד מתאים שם שהמקדש יש לו קדושת גוף וצריך לכבדו, אבל תשמישי מצוה נזרקים ואין בהם קדושת גוף, אלא שיש הנהגת הגברא שלא יהא מצוות בזויות 'עליו'. וממילא מבואר למה הוא 'לעולם', כל שנחשב 'שופר של מצוה'. וכמו המעשה עם החתם סופר והסכך. ומהרי"א פירש ש'לא יהיו בזויות עליו' לעתיד, כאשר יכניס את השופר לתקוע תקיעה דמצוה לפיו ייזכר בביזויו. ועכ"פ שאינו דין זלזול בקדושת שופר אלא בחשיבות המצוה בעיני האיש הישראלי. וצל"ע אם זו גם דעת אבא שאול עצמו או דס"ל שהשופר עצמו יש לו קדושה ועי' כתבי האר"י שיש כוונות בציור השופר ועי' דברי האר"י על הא דתשמישי מצוה נזרקין שהוא לגודל מעלתם, ואפשר דשופר דלזכרון אתי כלפנים דמי ודמי לקטורת. (ועי' דהרב לשיטתו שעיקר המצוות לתועלת חינוך הגברא ולא לעורר בעליונים ע"י השופר. ועי' גם למעלה לגבי מצוות לאו ליהנות ודברים אלו מתהפכים לב' הצדדים).

דיני גוף השופר

שיעור השופר

שיעור השופר - כדי שיאחזנו בידו וייראה לכאן ולכאן.

נסדק לארכו - פסול.

לרחבו - אם נשתייר בו כשיעור - כשר, וכאילו נכרת ממקום הסדק.

ניקב,

אם סתמו שלא במינו - פסול.

סתמו במינו - אם נשתייר רובו שלם, ולא עיכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה - הרי זה כשר.

קדחו בזכרותו - כשר, שמין במינו אינו חוצץ.

דיבק שברי שופרות עד שהשלימו לאחד - פסול:

הוסיף עליו כל שהוא, בין במינו בין שלא במינו - פסול.

ציפהו זהב מבפנים, או במקום הנחת הפה - פסול.

ציפהו מבחוץ,

אם נשתנה קולו מכמות שהיה - פסול,

ואם לא נשתנה - כשר.

נתן שופר בתוך שופר,

אם קול פנימי שמע - יצא,

ואם קול חיצון שמע - לא יצא.

הרחיב את הקצר וקיצר את הרחב - פסול:

היה ארוך וקיצרו - כשר.

גרדו, בין מבפנים בין מבחוץ, אפילו העמידו על גלדו - כשר.

היה קולו עבה, או דק, או צרור - כשר, שכל הקולות כשרים בשופר:

דיני קול השופר

התוקע בתוך הבור או בתוך המערה,

אותן העומדין בתוך הבור והמערה - יצאו,

והעומדים בחוץ - אם קול שופר שמעו - יצאו,

ואם קול הברה שמעו - לא יצאו.

וכן, התוקע לתוך החבית הגדולה וכיוצא בה,

אם קול שופר שמע - יצא,

ואם קול הברה שמע - לא יצא: