הלכות תשובה פרק ח
הלכות תשובה פרק ח' לערנט אויס די מהות פון עולם הבא – אז דאס איז נישט קיין גשמיות'דיגע וועלט מיט עסן און טרינקען, נאר די נשמה אליין וואס לעבט אייביג און איז נהנה מזיו השכינה דורך השגת השם. דער רמב"ם באשרייבט ווי אלע משלים פון נביאים וועגן "הר ה'" און "סעודה" זענען נאר דימויים ווייל מען קען נישט באשרייבן די אמת'דיגע טובה פון עולם הבא אין גשמיות'דיגע ווערטער. ער מסביר אויך פארוואס עס הייסט "עולם הבא" כאטש עס עקזיסטירט שוין יעצט – ווייל פאר יעדן מענטש קומט עס ערשט נאכדעם וואס ער לעבט אלס גוף ונפש אויף דער וועלט.
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria) ›
סיכום השיעור 📋
סיכום פון דעם שיעור – הלכות תשובה פרק ח’
—
כללי הקדמה: די שטרוקטור פון הלכות תשובה
דער רמב”ם האט אין הלכות תשובה, חוץ פון די מצוה פון תשובה גופא, צוויי עיקרים:
1. עיקר הרשות (בחירה) – דער מענטש האט פרייע וואל. דער רמב”ם רופט עס „רשות נתונה לו” (נישט „בחירה”). דער עיקר פון בחירה איז נישט אויפגערעכנט אין דעם רמב”ם’ס ליסט פון י”ג עיקרים אין פירוש המשניות סנהדרין פרק חלק, אבער דא אין הלכות תשובה רעכנט ער עס יא אלס א עיקר. דאס איז א קשיא (וואס דער „רב החלוני” האט שוין געפרעגט), אבער אזוי איז דער פאקט.
2. עיקר הטובה (שכר ועונש) – וואס איז דער תכלית, וואס באקומט מען פון היטן תורה? דאס ווערט באהאנדלט אין די לעצטע דריי פרקים פון הלכות תשובה (פרקים ח’-י’).
פארוואס געהערט שכר ועונש אין הלכות תשובה? דער רמב”ם האט אין פרק ז’ א קלארע „ברידזש” געמאכט: ער זאגט אז א מענטש דארף תשובה טון „כדי שימות ויתקן תשובתו, כדי שיזכה לחיי העולם הבא”. דער תכלית פון תשובה איז אנצוקומען צו עולם הבא. ממילא מוז ער מסביר זיין וואס עולם הבא איז. ווייטער, רוב מענטשן ווערן נישט געבוירן אלס צדיקים – ביי רוב מענטשן איז דער וועג צו עולם הבא דורך תשובה, נישט דורך מעשים טובים אליין.
—
הלכה א’ – הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא
א) דער עיקר: חיים שאין עמהם מות, טובה שאין עמה רעה
„הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא, והיא החיים שאין עמהם מות, והטובה שאין עמה רעה.”
פשט: די אמת’דיגע גוטע זאך וואס איז אנגעגרייט פאר צדיקים איז חיי העולם הבא – לעבן אן שטארבן, גוטסקייט אן שלעכטס.
חידושים און ביאורים:
1. „הטובה” – דער באגריף פון „טוב” אלס תכלית. דער רמב”ם ניצט דעם ווארט „טוב” אין דעם זעלבן זין ווי אין זיין הקדמה צו פרק חלק (פירוש המשניות סנהדרין), וואו ער שרייבט אז מענטשן זענען זייער צעמישט וועגן וואס איז דער „טוב” וואס מען באקומט פון היטן תורה – איינער מיינט שכר בעולם הזה, איינער מיינט משיח, איינער מיינט תחיית המתים. דער רמב”ם זאגט קלאר: דער אמת’דיגער טוב איז חיי העולם הבא.
2. „צפונה” – באהאלטן. דער לשון „צפונה” שטאמט פון דעם פסוק „אשר צפנת ליראיך” (תהלים ל”א, כ’). עס איז באהאלטן – נישט זיכטבאר אין עולם הזה.
3. „חיים שאין עמהם מות” – נישט בלויז „ענדיגט זיך נישט”, נאר „האט נישט מיט זיך קיין מות”. דער דיוק אין „שאין עמו” איז אז מות איז בכלל נישט פאראן אין דעם מציאות. א נשמה אין א גוף איז „דברים קלים ונפסדים” (ווי דער רמב”ם זאגט אין הלכות יסודי התורה) – אפילו בשעת ער לעבט, לעבט ער נישט אמת’דיג, ווייל ער *קען* שטארבן. אבער לעבן אלס נשמה/שכל איז א חיים וואס איז קיינמאל נישט געבוירן געווארן און קען קיינמאל נישט שטארבן – מות איז בכלל נישט רעלעוואנט.
4. „טובה שאין עמה רעה” – אין עולם הזה איז אלעס מעורב. אלע טובות פון עולם הזה זענען „טוב שיש עמו רע” – אלעס איז מוגבל, אלעס מוז זיין במידה, צופיל פון אפילו א גוטע זאך ווערט שלעכט. נאר עולם הבא איז „כולו טוב” – טוב בפני עצמו, נישט צוגעמישט מיט קיין שום רע.
5. „למען ייטב לך והארכת ימים” – דרשת חז”ל אין קידושין. דער רמב”ם ברענגט דעם פסוק און די דרשה פון חז”ל (גמרא קידושין): „למען ייטב לך” = „לעולם שכולו טוב”; „והארכת ימים” = „לעולם שכולו ארוך”. דער רמב”ם באטאנט אז עולם הבא איז א ענין פון תורה שבעל פה – עס שטייט נישט בפירוש אין תורה שבכתב. ער ניצט דעם לשון „שמועה” / הלכה למשה מסיני, דער זעלבער לשון וואס ער ניצט אומעטום וואו תורה שבעל פה גיט א פירוש וואס איז אנדערש פון פשוט’ן פשט. „ארוך” מיינט נישט סתם לענגער, נאר „ארוך שאין לו קץ” – אייביג.
—
ב) שכר הצדיקים ופרעון הרשעים
„שכר הצדיקים שיזכו לנועם זה ויהיו בטובה זו, ופרעון הרשעים שלא יזכו לחיים אלו אלא יכרתו וימותו… וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו הוא המת שאינו חי לעולם, אלא נכרת ברשעו ואובד כבהמה.”
פשט: שכר פון צדיקים איז צו לעבן עולם הבא; עונש פון רשעים איז נישט צו זוכה זיין צו דעם לעבן – זיי ווערן אפגעשניטן און שטארבן ווי א בהמה.
חידושים און ביאורים:
1. „הוא המת” – דער אמת’דיגער מת. דער גרעסטער „מת” איז דער וואס לעבט נישט קיין עולם הבא. פארוואס? ווייל ער האט געלעבט בלויז אפאר יאר, אבער א מת גייט ער זיין פאר עולם ועד. דער צדיק אבער איז נישט קיין „שטארבער” – זיין חיים לעבט נאך.
2. „אובד כבהמה” – ווי א בהמה. אזוי ווי ביי א בהמה, ווען זי שטארבט איז געענדיגט – זי לעבט נישט ווייטער – אזוי אויך א רשע וואס באקומט נישט עולם הבא.
—
ג) „הכרת תכרת” – כרת בתורה
„וזהו הכרת האמורה בתורה, שנאמר ‘הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה’. ופירשו חז”ל: ‘הכרת’ – בעולם הזה, ‘תכרת’ – לעולם הבא. כלומר, שאותה הנפש שפרשה מן הגוף בעולם הזה אינה זוכה לחיי העולם הבא, אלא גם מן העולם הבא נכרתת.”
פשט: דער פסוק „הכרת תכרת” ווערט געטייטשט מיט א דאפלטע כרת: „הכרת” = כרת בעולם הזה (שטארבן); „תכרת” = כרת לעולם הבא (נישט זוכה זיין צו עולם הבא). דער צדיק שטארבט אויך בעולם הזה, אבער ער לעבט ווייטער לעולם הבא. דער רשע האט א דאפלטע כרת.
חידושים און ביאורים:
1. „הכרת האמורה בתורה” – א ברייטע כרת, נישט בלויז ל”ו כריתות. דער רמב”ם מיינט נישט אז נאר די ספעציפישע ל”ו כריתות שבתורה (חייבי כריתות) האבן דעם עונש. ער רעדט דא פון דעם עיקר העונש בכלל – דער פונדאמענטאלער עונש פאר אלע עבירות איז כרת, אפגעשניטן ווערן פון עולם הבא. יענע ל”ו כריתות האבן זייערע אייגענע דינים וואס מען דארף לערנען באזונדער.
2. דער רמב”ם’ס שיטה: דער עיקר עונש איז כרת, נישט גיהנום. דער רמב”ם ברענגט נישט גיהנום אלס דעם הויפט-עונש. ער רעדט נאר פון כרת – אפגעשניטן ווערן. דאס איז דער „רעה המזומנת לרשעים” – נישט א פלאץ פון שטראף, נאר דער פארלוסט פון עולם הבא.
3. „הטובה הצפונה לצדיקים” vs. „הרעה המזומנת לרשעים” – סימעטרישע שטרוקטור. די טובה פאר צדיקים = עולם הבא; די רעה פאר רשעים = כרת פון עולם הבא. ביידע זענען דער עיקר שכר און עיקר עונש.
—
ד) עולם הבא: אין בו גוף וגויה
„העולם הבא אין בו גוף וגויה, אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת… ואינו גוף — אין שם אכילה ושתיה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכים להם בעולם הזה, ולא יארע בו דבר מן הדברים שמקרים לגופות בעולם הזה כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא בהם.”
פשט: אין עולם הבא איז נישטא קיין גוף. נאר די נפשות פון צדיקים עקזיסטירן דארטן, אן א גוף, אזוי ווי מלאכים וואס זענען צורה בלי חומר. דערפאר איז נישט שייך קיין אכילה, שתיה, שלאף, מיתה, עצבות, שמחה גשמית, אדער קיין שום אנדערע ענינים וואס געהערן צו א גוף.
חידושים און ביאורים:
1. גוף וגויה — צוויי לשונות פאר איין ענין. „גויה” מיינט אויך גוף (ווי דער פסוק „וגויתו כתרשיש”), און עס ווערט געפרעגט פארוואס דער רמב”ם שרייבט ביידע לשונות. עס ווערט אויסגעשלאסן אז „גויה” זאל מיינען שטארבן (דאס איז „וגוע” מיט אן עין). די פראגע בלייבט אפן.
2. „מקרים” — פילאסאפישער טערמין. דער רמב”ם נוצט „מקרים” אין דעם פילאסאפישן זין פון „אקצידענטן” (accidents), נישט „סובסטאנץ”. ער מיינט אז די קנינים/אטריבוטן וואס א גוף האט — ווי זיצן, שטיין, שלאפן, שטארבן, טרויער, לאכן — זענען נישט שייך צו א נפש אן א גוף. דאס זענען אלץ „מקרים” פון גוף, נישט פון נפש.
3. דער מענטש אין עולם הבא ווי א מלאך. דער מענטש איז יעצט א צוזאמשטעל פון חומר וצורה (גוף מיט נפש). אין עולם הבא איז ער נפש בלבד — אזוי ווי מלאכי השרת וואס זענען צורה בלי חומר. דאס איז א פונדאמענטאלע טראנספארמאציע פון דעם מענטש’ס מציאות.
—
ה) פירוש „צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה”
„וזה שאמרו ‘צדיקים יושבים’ — על דרך החידה, כלומר נפשות הצדיקים מצויות שם בלא עמל ובלא יגיעה. וכן ‘עטרותיהם בראשיהם’ — כלומר הדעת שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא מצויה עמהם, והיא העטרה שלהם.”
פשט: דער מאמר חז”ל איז „על דרך החידה” — א משל. „יושבים” מיינט מנוחה (עקזיסטענץ אן מי און יגיעה). „עטרותיהם בראשיהם” מיינט די דעת/חכמה וואס בלייבט מיט זיי.
חידושים און ביאורים:
1. „יושבים” — שלילת עמל, נישט חיוב מנוחה. דער רמב”ם טייטשט „יושבים” נישט ווי פאזיטיווע מנוחה (ווייל מנוחה אליין איז דער היפוך פון זיך פלאגן, וואס איז אויך א גופנ’דיגער ענין), נאר ווי א שלילה — עס איז נישט דא קיין שום שוועריקייטן. „ישיבה” איז א דימוי פאר רואיגקייט, נישט א ליטעראלע פאזיציע פון א גוף.
2. „עטרה” = דעת — צוויי ראיות פון פסוקים:
– „צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו” — שלמה’ס ספעציאליטעט איז חכמה געווען, אלזא „עטרה” רמז’ט אויף חכמה.
– „ושמחת עולם על ראשם” — שמחה איז נישט א פיזישער אביעקט וואס מ’קען לייגן אויפן קאפ. „ראשם” מוז מיינען זייער דעת, און שמחה איז א מצב אין דעת/נפש. אויך „עטרותיהם בראשיהם” מיינט אז זייער דעת בלייבט מיט זיי.
3. „שבגללה זכו לחיי העולם הבא” — צוויי מהלכים:
– ערשטע לייענונג (ווערט אפגעוויזן): זיי האבן אן אווערנעס אז זייערע גוטע מעשים האבן זיי מזכה געווען צו עולם הבא.
– ריכטיגע לייענונג: די דעת אליין — די וויסנשאפט, די חכמה — דאס איז וואס בלייבט, און דאס איז גופא דער חיי העולם הבא. דער חלק הדעת פון דעם מענטש בלייבט, און דאס איז „בראשיהם”. די עטרה איז א רמז אויף דעת אליין, נישט אויף אן אווערנעס פון באלוינונג.
—
ו) „נהנין מזיו השכינה”
„ומה שאמרו ‘ונהנין מזיו השכינה’ — שיודעים ומשיגים מאמתת הקדוש ברוך הוא מה שאינם יודעים והם בגוף האפל והשפל.”
פשט: „נהנין מזיו השכינה” מיינט נישט א גשמיות’דיגע הנאה, נאר אז זיי ווייסן און זענען משיג פון אמתת הקב”ה וואס זיי האבן נישט געקענט משיג זיין ווען זיי זענען געווען אין דעם „גוף האפל והשפל”.
חידושים און ביאורים:
1. „נהנין” = ידיעה, נישט הנאה גשמית. דער רמב”ם רעדוצירט „נהנין” צו ידיעה און השגה. הנאה ווי עסן און טרינקען וואלט געווען א הנאה גופנית, וואס סותר דעם גאנצן יסוד אז עולם הבא איז אן א גוף. אלזא מוז „נהנין” מיינען אז זיי ווייסן און זענען משיג.
2. פארבינדונג צו פריערדיגע הלכות. ווען א מענטש איז „בגוף האפל והשפל” קען ער נישט פארשטיין אמתת הקב”ה. ערשט ווען מ’איז פנוי פון גוף (אין עולם הבא) קען מען יא משיג זיין.
3. דער רמב”ם „לאזט אויס” דאס ווארט „נהנין”. אין זיין פירוש רעדט ער בעיקר וועגן ידיעה און השגה, און די „הנאה” ווערט כמעט פארשוויגן. מסתמא איז דא א פשט’דיגע הנאה אויך, אבער דער עיקר פון „נהנין” איז די ידיעה גופא.
—
ז) וואס מיינט „נפש” אין עולם הבא
„כל נפש האמורה בענין זה — אינה הנשמה שצריכה לגוף, אלא צורת הנפש, שהיא הדעה שהשיגה הבורא כפי כחה, והשיגה הדעות הנפרדות ושאר המעשים, והיא הצורה שביארנו ענינה בפרק ראשון מהלכות יסודי התורה, היא הנקראת נפש בענין זה.”
פשט: „נפשות הצדיקים” אין עולם הבא מיינט נישט די נשמה וואס איז פארבונדן מיט’ן גוף (כח החיים), נאר „צורת הנפש” — די דעה וואס דער מענטש האט משיג געווען דעם בורא, די דעות הנפרדות (מלאכים), און שאר המעשים (די נאטור — זון, לבנה, עולם התחתון). דאס איז די „צורה” וואס ער האט מסביר געווען אין פרק א פון הלכות יסודי התורה.
חידושים און ביאורים:
1. צוויי מינים „נפש”. דער רמב”ם חילוק’ט צווישן:
– נשמה שצריכה לגוף — דער כח החיים וואס מאכט דעם גוף אקטיוו, וואס שטארבט ווען דער גוף שטארבט.
– צורת הנפש — די דעה, דער שכל, וואס דער מענטש האט משיג געווען. דאס איז וואס „בצלם אלקים” מיינט (ווי ער האט מסביר געווען אין פרק א). נאר דאס בלייבט לעבן אין עולם הבא.
2. דריי קאטעגאריעס פון השגה וואס בלייבן. דער מענטש’ס דעת האט משיג געווען דריי זאכן: (א) דעם בורא, (ב) דעות נפרדות (מלאכים/שכלים נפרדים), (ג) שאר המעשים (די רעסט פון דער בריאה). אלע דריי חלקים פון דעת בלייבן.
3. נישט דער שכל בלייבט — נאר השגת השם בלייבט. דער רמב”ם זאגט נישט אז דער שכל פון א מענטש בכלל בלייבט (ווי אלע מענטשלעכע געדאנקען), נאר ספעציפיש די השגת השם — די דעה שהשיגה הבורא. דאס איז א וויכטיגער חילוק.
4. דעת קען לעבן אן א גוף — א טיפע נקודה. מענטשן קוקן אן ווי זייער דעת איז „אין זייער גוף” (סטאורד אין ברעין), אבער דער רמב”ם לערנט אז דעת איז עפעס וואס קען עקזיסטירן אן א גוף. מ’קען נישט זאגן אז השגת השם איז סטאורד אין ברעין — ווייל דאן וואלט עס נישט געקענט בלייבן נאכ’ן טויט. דאס ווייזט אז דעת של הבורא איז א פונדאמענטאל אנדערע מציאות ווי געוויינטלעכע מחשבות.
—
ח) „חיים” — ווייל מות איז נאר א מקרה פון גוף
„חיים אלו, לפי שאין עמהם מות, שאין מות אלא ממקרי הגוף ואין שם גוף, נקראו צרור החיים… והוא השכר שאין שכר למעלה ממנו וטובה שאין אחריה טובה, והיא שהתאוו כל הנביאים.”
פשט: „חיים” אין עולם הבא מיינט דאס לעבן פון דער נשמה/דעת אליין, וואו מות איז נישט מעגליך ווייל מות איז נאר א מקרה פון גוף, און דארט איז נישטא קיין גוף. דאס איז דער העכסטער שכר און דער תכלית פון אלע תכליתים.
חידושים און ביאורים:
1. „צרור החיים” – דער פסוק און זיין טייטש. דער רמב”ם ברענגט דעם פסוק „והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה’ אלקיך” (שמואל א כ”ה, כ”ט). „צרור” מיינט נישט פשוט א „בינטל” (באנדל), נאר עפעס א מקום אדער מצב וואו לעבן ווערט פארבונדן מיט דעם אייבערשטן. דער המשך פסוק „ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע” ווייזט דעם קאנטראסט: צדיקים זענען פארבונדן אין צרור החיים מיט השגת השם, און רשעים ווערן אוועקגעשליידערט.
2. „טובה שאין אחריה טובה” – עולם הבא איז דער תכלית פון אלע תכליתים. „אחריה” מיינט נישט „נאכדעם” צייטליך, נאר „העכער פון דעם”. יעדע טובה אויף דער וועלט איז א מיטל צו א ווייטערדיגער טובה – מ’קען פרעגן „פארוואס טוסטו דאס?” און ענטפערן „כדי צו דערגרייכן עפעס העכערס”. אבער השגת השם אין עולם הבא איז דער תכלית הסופי – מ’קען נישט פרעגן „פארוואס איז דאס גוט?” ווייל דאס איז דער לעצטער צוועק פון אלעם.
—
ט) משלים פון נביאים און חכמים פאר עולם הבא
די נביאים האבן דעם מצב אנגערופן מיט פארשידענע משלים: „הר ה'”, „מקום קדשו”, „דרך הקודש”, „חצרות ה'”, „אהל ה'”, „לחזות בנועם ה'”, „היכל ה'”, „בית ה'”, „שער ה'”. אויך חכמים האבן עס גערופן „סעודה”, און אין אנדערע פלעצער „עולם הבא”.
פשט: אלע פסוקים וואס רעדן וועגן שכר לעולם הבא זענען משלים פאר דעם מצב פון השגת השם.
חידושים און ביאורים:
1. אלע „מקומות” אין נביאים זענען משלים פאר השגת השם. לכאורה מיינט מען אז די אלע ווערטער רעדן פון בית המקדש, אבער דער רמב”ם ברענגט אז שוין דער ספרי האט געזאגט אז דאס זענען משלים פאר מדריגות פון עולם הבא. דער רמב”ם גייט זיך זייער אסאך מיט דעם ספרי.
2. אפשר יעדער נאמען איז אן אנדערע מדריגה. דער רמב”ם אין אן אנדער פלאץ (הלכות יסודי התורה) רעדט פון זיבן הימלען מיט פארשידענע נעמען, וואו יעדער נאמען רעפרעזענטירט אן אנדערע מדריגה. אפשר אויך דא, די צען נעמען זענען מרמז אויף פארשידענע מדריגות פון השגה. אבער דער רמב”ם דא מאכט עס אלץ פאר די זעלבע זאך – אלע זענען משלים פאר עולם הבא.
3. „סעודה” ביי חז”ל – א משל פאר דער בעסטער מצב. ווען חז”ל רעדן פון א „סעודה” פאר צדיקים (ווי דער סעודת לויתן), מיינט דער רמב”ם אז דאס איז נישט א גשמיות’דיגע סעודה, נאר א משל: אזוי ווי אויף דער וועלט דער שענסטער מצב פאר א מענטש איז ווען ער האט הנאה ביי א סעודה, אזוי רופן חז”ל דעם עולם הבא „סעודה” אלס משל פאר דעם העכסטן הנאה.
—
י) דער עונש: כריתת הנפש
פארקערט, דער עונש איז „כריתת הנפש שלא תזכה לחיי העולם הבא”, און דאס ווערט גערופן „באר שחת”, „אבדון”, „תפתה”, „כל לשון כליה והשחתה”, „לפי שהיא כליה שאין אחריה תקומה לעולם”.
פשט: דער ערגסטער עונש איז „כריתת הנפש שלא תזכה לחיי העולם הבא” – דער מענטש פארלירט זיין לעבן אויף אייביג.
חידושים און ביאורים:
1. „נקמה” מיינט עונש, נישט ראכע. דער רמב”ם רופט דעם עונש פון כרת „נקמה”. „נקמה” ביים רמב”ם מיינט פשוט עונש (מידה כנגד מידה), נישט ראכע אין דעם געוויינליכן זין.
2. קען „נקמה” נאר זיין ווען מ’האט עפעס צו פארלירן? א חקירה: אויב א מענטש האט קיינמאל נישט קונה געווען קיין השגה, האט ער גארנישט צו פארלירן – איז דאס נישט קיין „נקמה”. דער באגריף „נקמה” פאסט נאר ווען א מענטש האט יא געהאט עפעס פון עולם הנשמות אבער ווייל ער האט עבירות פארלירט ער עס. דאס בלייבט א „יש לעיין”.
3. „כליה שאין אחריה תקומה לעולם” – דער אולטימאטיווער הפסד. אלע אנדערע עונשים זענען צייטווייליג, אבער דער הפסד פון כרת איז פינאל. דער מענטש פארלירט זיין לעבן אויף אייביג.
—
אריבערגאנג: „שמא תאמר” – דער רמב”ם’ס מעטאדע פון אנטיציפירן קשיות
דער רמב”ם נוצט דא די זעלבע מעטאדע ווי אין הלכות תשובה פרק ה’ (ידיעה ובחירה) און אין הלכות יסודי התורה (אינו גוף): ערשט שטעלט ער אוועק דעם יסוד, און דערנאך פרעגט ער „שמא תאמר” – אנטיציפירט א קשיא. דא, נאכדעם וואס ער האט אויסגעזאגט אז דער איינציגער ענדגילטיגער שכר איז עולם הבא (השגת השם אן גוף), קומט ער צו פרעגן: „שמא תיקשה בעיניך טובה זו” – אפשר וועט דיר שווער זיין צו פארנעמען אזא שכר וואס איז ריין רוחני.
ביי אלע דריי פלעצער (אינו גוף, ידיעה ובחירה, שכר ועונש) קומט דער ראב”ד און קריגט זיך מיט דעם רמב”ם אויף דער זעלבער נקודה: אז מענטשן קענען נישט פארנעמען דעם רמב”ם’ס אמת. דער ראב”ד טענה’ט אז ביי „אינו גוף” איז דאס נאר א קשיא פון פסוקים, אבער דא איז עס א טיפערע שוועריקייט – א מענטש קען שווער פארנעמען א שכר וואס איז ריין גייסטיג, ווייל ער קען נאר פארנעמען גשמיות’דיגע טובות.
—
הלכה ב’ (לויט’ן רמב”ם’ס המשך) — שכר עולם הבא און דער שוועריקייט פון מענטשלעכער השגה
א) דער מענטש’ס פאלשע פארשטעלונג פון שכר
„שמא תאמר בלבך… ותדמה שכר המצוות והיות האדם שלם בדרכי האמת — להיות אוכל ושותה מאכלות טובות, ובועל צורות נאות, ולובש בגדי שש ורקמה, ושוכן באהלי שן…”
פשט: דער רמב”ם ווארנט אז א מענטש זאל נישט מיינען אז דער שכר פון מצוות און שלימות איז גשמיות’דיגע הנאות — גוט עסן, שיינע פרויען, טייערע קליידער, פענסי וואוינונגען.
חידושים און ביאורים:
1. דער דיוק אין „שכר המצוות והיות האדם שלם בדרכי האמת”. דער רמב”ם זאגט נישט אז מצוות אליין ברענגען דעם שכר. ער זאגט „שכר המצוות” און „היות האדם שלם בדרכי האמת” — די מצוות ברענגען דעם מענטש צו שלימות בדרכי האמת, און דאס איז „קאנעקטעד”, אבער דער רמב”ם זאגט נישט אויסדריקלעך אז דער שכר איז דירעקט פאר מצוות — ער דארף זיין „שלם בדרכי האמת.”
2. פארגלייך מיט דער ערביש-מוסלימישער פארשטעלונג פון גן עדן. דער רמב”ם רמז’ט אויף די מוסלימישע פארשטעלונג פון גן עדן (זיבעציג בתולות, גשמיות’דיגע הנאות), און ער זאגט אז דאס ווייזט וואס פאר א מענטש מ’איז — „שוטה בזימה” — ווער עס איז פארזונקען אין זימה, זיין גרעסטע פארשטעלונג פון טובה איז נאך פון די נידריגערע הנאות. א ליטוואק’ס גן עדן, להבדיל, איז „א טיי מיט א גמרא.” פון א מענטש’ס חלומות קען מען זען וואס פאר א מענטש ער איז.
—
ב) חכמים ובעלי דעה פארשטייען שוין אויף דער וועלט
„אבל החכמים ובעלי הדעה ידעו שכל אלו הדברים דברי הבל והוואי הם, ואין בהם תוחלת… ואין בהם טובה גדולה אצלם בעולם הזה אלא מפני שאנו בעלי גוף… אין הנפש מתאוה להם אלא מפני צורך הגוף, כדי שימצא חפצו ויעמוד על בוריו. וכל זמן שאין שם גוף, נתבטלו כל הדברים האלו.”
פשט: חכמים ובעלי דעה ווייסן שוין אויף עולם הזה אז אלע גשמיות’דיגע זאכן זענען „דברי הבל והוואי”. די נפש אליין גלוסט נישט צו עסן — נאר ווייל זי איז צוזאמגעשטעלט מיט א גוף, און זי וויל אז דער גוף זאל קענען עקזיסטירן, דארף זי עסן. אן א גוף דארף מען בכלל נישט קיין עסן.
חידושים און ביאורים:
1. צוויי טעמים פארוואס גשמיות איז הבל: (א) „אין בהם תוחלת” — ס’איז נישטא קיין לאנג-טערמיגע גוטס, נאר גוט אויף א מינוט; (ב) „אין בהם טובה גדולה אצלם בעולם הזה אלא מפני שאנו בעלי גוף” — דער איינציגער גרונט פארוואס עס זעט אויס גוט איז ווייל מיר האבן א גוף וואס דארף עס.
2. די נפש גלוסט נישט צו גשמיות — נאר צוליב דעם גוף. אפילו א חכם אויף עולם הזה — ער פארשטייט אז ער דארף עסן, אבער ער וואלט געוואלט נישט דארפן. ער עסט נישט ווייל עס טעימט גוט (דאס איז דער גוף’ס רצון), נאר ווייל ער דארף עסן כדי צו קענען לערנען און טראכטן. „הלואי וואלט איך נישט געדארפט” — און דאס איז עולם הבא, וואו מען דארף טאקע נישט.
—
ג) דריי זאכן וואס זענען „אינו גוף” — פארבינדונג צו יסודי התורה
[דיגרעסיע: פארבינדונג צו יסודי התורה]
דער רמב”ם האט דריי זאכן וואס רוב מענטשן מיינען זענען גוף אבער זענען טאקע נישט: (א) דער אייבערשטער, (ב) מלאכים, (ג) נפש האדם. ביי דער אייבערשטער און מלאכים — ס’איז נישט דירעקט נוגע צו אונז. אבער נפש האדם — דאס ביסט דו, און דאס איז די שווערסטע זאך צו מסביר זיין.
איינמאל א מענטש פארשטייט אז ער אליין (זיין נפש) איז אינו גוף, קען ער אסאך גרינגער פארשטיין אז דער אייבערשטער איז אינו גוף. דער רמב”ם האט אין יסודי התורה געזאגט אז דער מענטש קען נישט פארשטיין דעם אייבערשטן ווייל ער ווייסט נישט אויף זיך — ער ווייסט נישט זיין חלק הנפש וואס איז נישט גוף.
דער חילוק צווישן יסודי התורה און דא: אין יסודי התורה איז דער רמב”ם נישט מאריך אין די פרטים פון דער שוועריקייט. דא, ווען מען רעדט פון דעם מענטש צו זיך אליין — אז דיין טובה איז אויך נישט טובות הגוף — דא גיט דער רמב”ם מער פלאץ פאר די קושי, ברענגט פסוקים וואס ווייזן ווי גוט עס איז, און מאמרי חכמים וואס ווייזן ווי שווער עס איז צו פארשטיין.
[דיגרעסיע: דער רמב”ם’ס משל אין פירוש המשניות — אז מ’קען נישט מסביר זיין פאר א סומא (בלינדער) ווי אור קוקט אויס, אדער פאר א סריס וואס תאוות המשגל איז, ווייל זיי האבן עס נישט משיג.]
—
ד) „הטובה הגדולה שתהיה בה הנפש בעולם הבא — אין שום דרך בעולם הזה להשיגה”
„הטובה הגדולה שתהיה בה הנפש בעולם הבא, אין שום דרך בעולם הזה להשיגה ולידע אותה, שאין אנו יודעים בעולם הזה אלא טובת הגוף, ולה אנו מתאוים.”
פשט: די גרויסע טובה פון עולם הבא קען מען בשום אופן נישט משיג זיין אויף עולם הזה, ווייל מיר ווייסן נאר פון טובת הגוף.
חידושים און ביאורים:
1. „להשיגה” — צוויי טייטשן. „אין שום דרך בעולם הזה להשיגה” — מ’קען עס טייטשן (א) מ’קען נישט פארשטיין (השגה = הבנה) די טובה, אדער (ב) מ’קען נישט אנקומען צו דער טובה (השגה = באקומען). ביידע זענען אמת: אזוי לאנג ווי מ’איז אין א גוף, קען מען נישט פארשטיין און נישט באקומען די טובה פון נפש אן גוף.
2. „ולה אנו מתאוים” — אפילו חכמים. דער רמב”ם זאגט „אנו” — אפילו מיר, די חכמים, גלוסטן צו טובת הגוף. דאס איז א חידוש, ווייל ער האט פריער געזאגט אז חכמים ובעלי דעה ווייסן אז גשמיות איז הבל. דער תירוץ: אפשר „מתאוים” מיינט די גרויסע מדריגה פון ממש אלעס אוועקווארפן און נאר גלוסטן אויף רוחניות — דאס איז זייער שווער אפילו פאר חכמים. אויף עולם הזה „פילט זיך” גשמיות „מער ריעל” — דער יצר הרע זאגט גיי צום רעסטאראנט אנשטאט צום שיעור, און עס „מאכט סענס” — נישט אז ס’איז ריכטיג, אבער ס’איז נישט אבסורד. אין עולם הבא וועט עס נישט מאכן קיין סענס.
—
ה) „אין לה ערך בטובות עולם הזה אלא דרך משל”
„אבל אותה הטובה גדולה עד מאד, ואין לה ערך בטובות עולם הזה, אלא דרך משל… בדרך האמת, שאין ערוך טובת הנפש בעולם הבא לטובת הגוף בעולם הזה… אלא אותה הטובה גדולה עד אין חקר ואין ערוך ואין דמיון.”
פשט: מ’קען בשום אופן נישט פארגלייכן טובת הנפש אין עולם הבא מיט טובת הגוף אין עולם הזה.
חידושים און ביאורים:
1. וואס מיינט „ערך” — א חידוש אין דער הגדרה. „ערך” מיינט אז צוויי זאכן זענען אין דער זעלבער קאטעגאריע און מ’קען זיי פארגלייכן — למשל, צען דאלער און א מיליאן דאלער האבן אן ערך צו איינער — ביידע זענען דאלערס, נאר איינס איז מער. אבער טובת עולם הבא און טובת עולם הזה זענען נישט אין דער זעלבער קאטעגאריע — „תענוג הגוף אין לו שייכות כלל עם תענוג השכל”. דערפאר קען מען נישט זאגן אז איינס איז „מער” פון דאס אנדערע, ווייל „מער” פאדערט א שייכות. נאר „דרך משל” — דורך א משל קען מען אביסל אנדייטן, אבער ס’איז נישט א ריכטיגער פארגלייך.
2. דער חילוק צווישן „בדרך משל” און „בדרך האמת”. ווען מ’זאגט אז עולם הבא איז א „גרויסע סעודה” אדער „אור של לויתן” — איז דאס נאר א משל. אפילו ווען מ’זאגט „ס’איז מער ווי דעם” איז דאס אויך נאר א משל — ווייל „מער” אימפליצירט א זעלבע קאטעגאריע. בדרך האמת איז עס גארנישט צו פארגלייכן. דער רמב”ם האט פריער געזאגט „חמור בעיניו כסעודה” — נישט „חמור בעיניו סעודה” — דאס „כ” ווייזט אז ס’איז א משל, נישט א ממש’דיגער פארגלייך.
3. דער חילוק צווישן „חקר”, „ערך”, און „דמיון”:
– חקר — מ’קען עס נישט אויספארשן, נישט אפשאצן
– ערך — מ’קען נישט מעריך זיין, נישט זאגן עס איז א געוויסע פראצענט פון עפעס אנדערש
– דמיון — מ’קען נישט זאגן „איך בין ענליך צו אים, איך בין גרויס און ער איז נאך גרעסער” — ס’איז נישט אמאל א צושטאנד וואס איז ענליך
4. אפילו „שמחה” איז נאר א משל פאר עולם הבא. מ’קען נישט זאגן אז עולם הבא מאכט „פרייליך” אין דעם זעלבן זין ווי גשמיות’דיגע שמחה, ווייל „פרייליך” איז א רגש וואס מיר האבן יעצט, און דער וואקערט דערפון איז עצבות. עולם הבא איז „הבנה פון חכמה אליין” — מ’קען עס נאר רופן שמחה בדרך משל. מ’קען אפשר זאגן אז ביידע זענען זאכן וואו „דו פילסט זיך משלים, דו פילסט זיך דארט וואו דו באלאנגסט” — אבער דאס איז אויך נאר א מושג’דיגע אנאלאגיע.
—
ו) דוד המלך’ס רמזים
דוד המלך האט מרמז געווען: „מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, פעלת לחוסין בך” (תהלים ל”א, כ’). „לולא האמנתי לראות בטוב ה’ בארץ חיים” (תהלים כ”ז, י”ג).
חידושים און ביאורים:
1. „צפנת” — באהאלטן. נישט ווייל מ’קען עס בעצם נישט פארשטיין, נאר ווייל מענטשן אויף דער וועלט פארשטייען עס נישט. א טייערע זאך באהאלט מען — ס’איז באהאלטן ווייל ס’איז אזוי ווערטפול.
[דיגרעסיע: אפיקומן ביים סדר — דער אפיקומן איז א רמז אויף דעם מושג — מ’באהאלט עס, ווייל די סעודה איז נאר א משל פאר די אמת’דיגע סעודה וואס מ’גייט עסן. ס’איז א קליינע שטיקל מצה, אבער עס רמז’ט אויף עפעס פיל גרעסערס.]
2. „לולא האמנתי לראות בטוב ה’ בארץ חיים”. דוד האט זיך געגלעסט נאך חיי עולם הבא. „ארץ החיים” מיינט דער פלאץ וואו מ’לעבט אייביג, וואו ס’איז נישט „הוה ונפסד” — אן אמת’דיגע לעבעדיגע וועלט. אונזער וועלט איז א „שטארבעדיגע וועלט”. דער ווארט „האמנתי” איז באדייטזאם — ווייל מ’קען עס נישט ממש פארשטיין, אבער מ’קען גלייבן דערין, מ’קען וויסן אז עס איז דא אזא זאך אן עס אינגאנצן צו פארשטיין. די אמונה אין טוב ה’ בארץ החיים האט דוד’ן געגעבן חיזוק.
—
הלכה ג’ — חכמים האבן געזאגט מ’קען עולם הבא נישט משיג זיין
„כבר הודיעונו חכמים הראשונים שטובת העולם הבא אין כח באדם להשיגה על בוריה, ואין יודע גדלה ויופיה ועצמה אלא הקדוש ברוך הוא לבדו.”
פשט: חז”ל האבן אונז געלערנט אז קיין מענטש קען נישט משיג זיין די טובה פון עולם הבא מיט איר פולער קלארקייט. קיינער ווייסט נישט איר גרויסקייט, שיינקייט, און שטארקייט — נאר דער אייבערשטער אליין.
—
הלכה ג’ (המשך) — גרויסער יסוד: אלע נבואות זענען נאר לימות המשיח, נישט עולם הבא
**
„ושכל הטובות שמתנבאים בהם הנביאים לישראל אינם אלא דברים של גוף שנהנים בהם ישראל בימות המלך המשיח בזמן שתחזור הממשלה לישראל. אבל טובת חיי העולם הבא אין לה ערך ודמיון, ולא דמוה הנביאים כדי שלא יפחתוה בדמיון.”
פשט: אלע גוטע זאכן וואס די נביאים האבן פראפעצייט פאר אידן — ארץ חטה ושעורה, מעיינות התהומות, וכו’ — זענען נאר גשמיות’דיגע טובות פאר ימות המשיח, ווען די מלכות גייט צוריקקומען צו ישראל. אבער עולם הבא האבן די נביאים בכוונה נישט באשריבן, אפילו נישט בדרך משל, כדי נישט אראפצונעמען דערפון.
חידושים און ביאורים:
1. פארוואס האבן נביאים נישט גערעדט פון עולם הבא — א טיפער טעם. דער רמב”ם’ס סברא איז אז נביאים האבן מורא געהאט אז אויב זיי זאלן מאכן משלים פאר חיי עולם הבא, וועלן זיי עס נאר „יפחתוה” — אראפנעמען, ווייל ס’איז אזוי פאוערפול אז יעדע משל גייט זיין גארנישט אנטקעגן דעם. דאס איז א חידוש — נישט אז זיי האבן נישט געקענט, נאר אז זיי האבן נישט געוואלט, ווייל א משל וואלט „רואינירט”.
2. דער גרויסער יסוד: ימות המשיח ≠ עולם הבא. דער רמב”ם שטעלט אוועק אז ס’איז דא צוויי באזונדערע תקופות: (א) ימות המשיח — א צייט אויף דער וועלט ווען „תחזור המלכות לישראל”, אידן גייען תשובה טון, זיין אין ירושלים, אן שיעבוד מלכיות — אבער נאך אלץ גשמיות’דיגע טובות; (ב) עולם הבא — א גאנץ אנדערע מדרגה, נאר פאר די נפש. דער רמב”ם רעדט וועגן דעם באריכות אין הקדמות צו פרק חלק. דער ראב”ד חולק אויף דעם און זאגט אז עס שטימט נישט מיט דעם וואס מיר ווייסן אז די וועלט גייט ווערן צוריק תוהו ובוהו.
3. פסוק „עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו” (ישעיה סד:ג). דער רמב”ם ברענגט דעם פסוק אז אפילו א נביא’ס אויג קען נישט זען וואס דער אייבערשטער גרייט פאר די וואס ווארטן אויף אים. דער חידוש: א נביא קען יא זען רוחניות, קען קאמיוניקעיטן מיט’ן אייבערשטן — אבער אנדערש ווי משה רבינו, א נביא רעדט אלץ במשל (ווי מיר האבן געלערנט דעם חילוק פון נבואת משה — בלא מראה, בלא משל). ווייל מ’וויל נישט מאכן קיין משל אויף עולם הבא, קען א נביא עס בכלל נישט זען.
4. גמרא רבי יוחנן — „כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח”. דער רמב”ם פסק’נט ווי רבי יוחנן (ס’איז א מחלוקת אין גמרא). דאס לייזט אויף א לכאורה סתירה אין תנ”ך: ישעיה זאגט „עין לא ראתה” — קיינער האט נישט געזען די שכר; אבער אנדערע נביאים באשרייבן שכר מיט פשוט’ע משלים. דער תירוץ: אלע נביאים וואס רעדן וועגן שכר, רעדן פון ימות המשיח (גשמיות’דיגע טובות). „עין לא ראתה” רעדט פון עולם הבא — וואס קיינער האט נישט געזען.
5. חידוש אין דער דרשה פון „עין לא ראתה”. בפשוטו של מקרא קען דער פסוק מיינען אז קיינער האט עס נאך נישט געזען (אבער מ’קען עס בעצם זען). אבער רבי יוחנן דרש’נט אז עס מיינט א זאך וואס מ’קען נישט זען — נישט נאר וואס מ’האט נישט געזען. דער רמב”ם נעמט אן דעם דרש ווייל ס’איז נישט קיין דבר גשמי, נישט קיין דבר גופני.
6. די קשיא פארוואס שטייט נישט עולם הבא אין תורה. דער רמב”ם האט אין אן אנדער פלאץ געענטפערט אז „למען ירבו ימיכם” רמז’ט אויף עולם הבא. אבער לויט דעם יסוד דא — אז נביאים האבן בכוונה נישט גערעדט פון עולם הבא — קען מען פארשטיין פארוואס עס שטייט נישט מפורש: ווייל עס צו באשרייבן וואלט עס נאר אראפגענומען.
7. פארגלייך צו „דיברה תורה כלשון בני אדם”. אזוי ווי דער רמב”ם זאגט אז ווען די תורה רעדט וועגן דער אייבערשטער מיט גשמיות’דיגע לשונות („יד ה'”, „עיני ה'”) איז דאס אלעס משלים — אזוי אויך ווען נביאים רעדן וועגן שכר מיט גשמיות’דיגע לשונות, רעדן זיי נאר פון ימות המשיח, נישט פון עולם הבא.
—
הלכה ד’ (לויט’ן רמב”ם’ס המשך) — פארוואס הייסט עס „עולם הבא”?
„ולא נקראו עולם הבא אלא מפני שאותן החיים באין לאדם אחר חיי העולם הזה שאנו קיימים בו בגוף ונפש, וזה היא הנמצאת לכל אדם בראשונה.”
פשט: עולם הבא הייסט „הבא” נישט ווייל א נייע וועלט קומט אין דער צוקונפט, נאר ווייל פאר יעדן אינדיווידועלן מענטש קומט דער שטאפל פון נפש אליין נאכדעם ווי ער האט געלעבט אלס גוף ונפש צוזאמען. „וזה היא הנמצאת לכל אדם בראשונה” — דער ערשטער שטאפל פאר יעדן מענטש איז גוף ונפש, און דער צווייטער שטאפל איז נפש אליין.
חידושים און ביאורים:
1. גרויסער חידוש: עולם הבא עקזיסטירט שוין יעצט. דער רמב”ם זאגט א ריזיגע חידוש קעגן דער פשוט’ער פארשטאנד: עולם הבא איז נישט א נייע וועלט וואס דער אייבערשטער גייט ערשט באשאפן אין דער צוקונפט. ער זאגט בפירוש: „אין דבר זה עתיד למצוא עתה… אלא הרי הוא מצוי ועומד” — עולם הבא איז שוין דא, שנאמר „אשר צפנת” — דער אייבערשטער האט עס „באהאלטן” (צפנת). ווען עפעס איז באהאלטן, איז עס נישט זיכטבאר, אבער עס עקזיסטירט. דאס איז קעגן דער שיטה אז עולם הזה גייט חרוב ווערן און נאכדעם וועט א נייע וועלט קומען.
2. די קשיא: פארוואס הייסט עס „הבא” אויב עס איז שוין דא? אויב עולם הבא איז בעצם די נפש’ס השגת אלקות, און די נפש איז שוין יעצט דא (ווי דער רמב”ם זאגט אין פרק ד’ אז די נשמה איז נישט תלויה בגוף), פארוואס הייסט עס „עולם הבא”? עס איז דאך נישט א נייע וועלט, און עס איז אויך נישט „הבא”! דער רמב”ם’ס תירוץ: עס הייסט „הבא” נישט ווייל די וועלט קומט נאך, נאר ווייל פאר יעדן אינדיווידועלן מענטש קומט דער שטאפל פון נפש אליין נאכדעם ווי ער האט געלעבט אלס גוף ונפש צוזאמען.
3. דער רמב”ם’ס שיטה וועגן נשמות — זיי קומען נישט פון עולם הבא. דער רמב”ם לערנט אז די נשמה ווערט באשאפן ווען דער מענטש ווערט געבוירן — זי קומט נישט אראפ פון א פריערדיגן עולם הבא (ווייל דאן וואלט עס געהייסן „עולם שעבר”). דאס שטימט מיט זיין שיטה אין פרק ד’ אז כאטש די נשמה איז נישט תלויה בגוף, איז זי „סטאק” אין א גוף בעת דעם לעבן.
4. דער סדר הזמנים — א קאמפליקאציע. פאר יעדן אינדיווידועל איז דא א פערזענליכער דין נאכ’ן טויט מיט א פערזענליכער עולם הבא. אבער עס איז אויך דא א כלל’דיגער סדר פון סוף הימים: ימות המשיח, תחיית המתים, און עולם הבא. ווי דאס אלעס פאסט צוזאמען איז שוין פרטים וואס מ’דארף נאך לערנען.
—
די גרויסע מחלוקת אויפ’ן רמב”ם
[דיגרעסיע: היסטארישע מחלוקת אויפ’ן רמב”ם]
די לעצטע דריי פרקים פון הלכות תשובה (פרקים ח’-י’) זענען געווען כמעט דער גרעסטער סיבה פון דער גרויסער מחלוקת אויפ’ן רמב”ם. דער עולם האט געמיינט אז דער רמב”ם לערנט אנדערש פון רוב אידן וועגן תחיית המתים, וואס איז דער שכר, וואס איז דער טובה. דאס האט געפירט צו דער שריפה פון דעם רמב”ם’ס ספרים.
דער ראב”ד אין שבת ג’ (=פרק ח’) איז דער קלארסטער מחלוקת מיט’ן רמב”ם אין דעם ענין. אנדערע ראשונים (און דער ראב”ד) זענען שטארק חולק, און אויך אין זוהר אליין איז דא אפשר א דריטע וועג. אבער דער רמב”ם’ס שיטה האט „זיכער א גרויסע מקום” און מ’לערנט יעצט דעם רמב”ם’ס דרך.
—
שטיצע פון זוהר הקדוש
דער זוהר הקדוש (פרשת תולדות) ברענגט א באקאנטע מעשה: מ’מאכט א סעודה מיט לויתן, שור הבר, וכו’. נאכדעם וואס ר’ יהודה זאגט דעם מעמד, זאגט ר’ יוסי אז דאס איז געזאגט געווארן פאר פשוטי עם כדי זיי זאלן פארשטיין שכר, אבער באמת איז דער שכר פון עולם הבא א שכר רוחני — „נהנין מזיו השכינה”. דאס גייט מיט’ן רמב”ם’ס וועג (כאטש מ’קען דיסקוטירן וואס איז קודם — דער זוהר אדער דער רמב”ם).
תמלול מלא 📝
הלכות תשובה פרק ח’ – הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא
הקדמה: די שטרוקטור פון הלכות תשובה
Speaker 1:
גיימיר לערנען הלכות תשובה פרק ח’. סאו, מיר האבן געלערנט אז הלכות תשובה האט מצוות פון תשובה און עיקרים מן העיקרים ומאמונת הדת. האבן מיר געזאגט אז ס’איז דא צוויי עיקרים, עיקרים וואס קומען מיט הלכות תשובה. יא.
די ערשטע עיקר האבן מיר גאנץ גוט פארשטאנען, איך מיין, דער רמב”ם האט קלאר געמאכט די קאנעקשאן פון ביידע פון זיי. וואס איז די קאנעקשאן? אז וואס איז א עיקר, ס’איז דא א סך, איך האב פארגעסן צו זאגן. ס’איז דא צוויי עיקרים באמת’דיג וואס ווערן גערעדט אין הלכות תשובה, חוץ פון די מצוה פון תשובה.
עיקר הרשות (בחירה)
די ערשטע עיקר איז די עיקר וואס הייסט רשות, וואס מענטשן האבן ליב צו רופן בחירה, אבער דער רמב”ם האט נישט קיין אזא ווארט. די רשות נתונה לו. ס’איז אינטערעסאנט, יענע עיקר איז נישט פון די עיקרי הדת אין די ליסט פון ארימאמען. יא, ארימאמען האט נישט צוזאמגעמאכט, אבער די ליסט פון עיקרים אין מסכת סנהדרין האט דער רמב”ם נישט גערעכנט בחירה. אבער דו זעסט אז דא אין דעם ספר רעכנט ער עס יא. ס’איז דא א קשיא, דער רב החלוני האט מיר שוין געפרעגט די קשיא, אבער אזוי איז די פאקט.
עיקר הטובה (שכר ועונש)
נאכדעם איז דא נאך א עיקר, וואס איז אוודאי יא א פארט פון די עיקרים, וואס דאס איז די עיקר פון… איך האב עס גערופן דא עיקר הטובה. דאס הייסט, וואס איז די פוינט, וואס איז די תכלית, וואס איז די גוטע זאכן וואס מ’באקומט פון היטן די תורה און פון זיין א גוטער מענטש, און דאס איז די אנדערע נושא פון שכר ועונש. די עיקר רעדט זיך דער רמב”ם אין די לעצטע דריי פרקים פון הלכות תשובה.
פארוואס געהערט שכר ועונש אין הלכות תשובה?
וואס האט דאס שייכות צו הלכות תשובה? פארוואס האט דער רמב”ם גערעדט אויך וועגן שכר ועונש אין הלכות תשובה? פארוואס האט ער אריינגעברענגט אין די ענין פון שכר ועונש?
Speaker 2:
אה, ווייל איך האב געזאגט פריער, ווייל תשובה אליין איז ווען דער מענטש אליין שאצט אפ זיינע מעשים, טוט ער תשובה. די תשובה איז קאנעקטעד מיט דן זיין, מיט דן זיין א מענטש, דין וחשבון. דער אייבערשטער מאכט א דין וחשבון, און א מענטש דארף זיך אליין מאכן פאר זיך אליין א דין וחשבון.
Speaker 1:
דאס איז א שטיקל מדרש וואס דו זאגסט. איך מיין אז מער אז די תשובה איז א גוטע זאך, און נישט א שלעכטע זאך. אז די תשובה, קודם כל, דארף זיך שיינען ערגעץ.
די קאנעקשאן צווישן תשובה און עולם הבא
דער רמב”ם האט געזאגט א קאנעקשאן בפירוש אין די אנהייב פון די פריערדיגע פרק. ער זאגט אז מ’דארף תשובה טון. פארוואס? כדי שימות ויתקן תשובתו, כדי שיזכה לחיי העולם הבא. דער רמב”ם האט קלאר געמאכט, די פרק ז’ איז זייער א קלארע ברידזש צווישן די דריי נושאים פון הלכות תשובה. ער זאגט, וויבאלד דער רשע איז דא, דארף ער תשובה טון. פארוואס דארף ער תשובה טון? כדי שימות ויתקן תשובתו. לכאורה די פוינט איז… יעצט גייט ער מסביר זיין וואס איז די עולם הבא פון וואס מ’רעדט. ווייל די כדי, ס’איז די תכלית. תכלית החיים, תכלית האדם איז אנצוקומען צו עולם הבא.
אין הלכות תשובה אין א געוויסע זון גייט ער דורך די גאנצע סדר, פון ווען א מענטש איז נישט קיין צדיק ביז ער ווערט א מענטש, און די תכלית. כלפי וואס? צו וואס? פאר וועלכע תכלית און וועלכע גאל דארף מען תשובה טון? תכלית עולם הבא. ממילא דארף ער מסביר זיין וואס איז דער עולם הבא, וואס איז דער גאל פון וואס מען קומט אן פון תשובה טון.
בדרך כלל איז דאס נישט נאר פון תשובה טון, נאר בכלל פון זיין א מענטש, אבער רוב מענטשן האבן נישט קיין זכות פון צדיקים, ממילא ביי רוב מענטשן גייט עס עניוועי זיין די גאל פון תשובה, נישט די גאל פון מעשים טובים, ווייל א מענטש ווערט נישט געבוירן קיין צדיק.
הלכה א’: הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא
די ווערטער פון דעם רמב”ם
זאגט דער רמב”ם זייער גוט, זאגט דער רמב”ם, “הטובה הצפונה”, דער טוב, דער גוטס וואס איז אנגעגרייט, וואס איז באהאלטן פאר צדיקים, “היא חיי העולם הבא”. ס’איז טייטש, אויסער וואס אויף די וועלט איז דא גוטס, אז מען טוט גוט איז גוט, אבער “צפונה”, ניין, איך דארף גיין וועגן דעם “צפונה”, אפשר איז דא אביסל… ס’איז דא נאך עפעס באהאלטן פאר צדיקים.
דער באגריף פון “טוב” – פון פירוש המשניות פרק חלק
לאמיר געדענקען, דער רמב”ם אין פירוש המשניות אין פרק חלק האט אנגעהויבן מיט א לאנגע הקדמה, יעדער איינער זאל עס לערנען, ווייל נאר ווען מען לערנט יענע הקדמה קען מען פארשטיין די פרקים, אדער פארקערט, איך ווייס נישט.
אין יענעם קעיס, דארט איז ער מסביר אז ס’איז דא א גרויסע מחלוקת, אז מענטשן זענען זייער צעמישט וועגן וואס איז דער טוב וואס מען באקומט פון היטן די תורה. דאס איז זיין לשון, וועגן דעם האב איך געזאגט דאס ווארט טוב. וואס איז די גוטסקייט? פארוואס היט מען די תורה? וואס גייט מען באקומען דערפון? וואס איז די תכלית? וואס איז די ענד? איינער זאגט אז ס’איז שכר בעולם הזה, איינער זאגט משיח, איינער זאגט תחיית המתים, מענטשן זאגן אלע מיני זאכן. און דער רמב”ם זאגט, “אבער איך זאג, און די משנה זאגט, און די תורה זאגט, אז די טוב וואס מען באקומט פון זיין א צדיק איז חיי העולם הבא.” און דאס איז וואס ער זאגט דא אויך. “טוב” מיינט צו זאגן די גאל.
יעצט, דער רמב”ם זאגט יא אז אסאך מצוות זענען תיקון העולם, זענען תיקון אז די וועלט זאל זיין א גוטע וועלט. איך האב מיר איינגע’עקשנ’ט אויף די ווארט “צפונה”, אבער דאס איז נישט די פוינט. ס’איז אמת, און ער גייט זען אין הלכות… אקעי, אקעי, איך וועל לערנען אזוי ווי דו זאגסט.
“אשר צפנת ליראיך” – די מקור פון “צפונה”
די טובה וואס איז אנגעגרייט פאר צדיקים איז חיי העולם הבא. ס’איז א פסוק, ער גייט ברענגען די לשון “אשר צפנת ליראיך”, דאס איז פון וואו די לשון קומט. אבער ער גייט רעדן וועגן וואס איז מיט די שכר פון עולם הזה, ער גייט רעדן אויך אין די נעקסטע פרקים. אבער דער רמב”ם וויל זאגן קלאר, די איינציגסטע, די אמת’דיגע גוטע זאך וואס מען באקומט פון זיין א צדיק הייסט חיי העולם הבא.
“חיים שאין עמו מות” – נישט בלויז אייביג, נאר אן מות בכלל
וואס איז דאס?
די חיים שאין עמו מות.
חיים וואס ענדיגט זיך נישט מיט מות.
ניין, וואס א טובה שאין עמה רע.
איינער מיינט אז ס’האט נישט מיט אים.
ס’איז נישט אז ס’ענדיגט זיך נישט.
ס’איז אז ס’האט נישט מיט אים.
ווייל ער וויל מסביר זיין פארוואס ער גייט ברענגען די פסוק “כי לחיים” אדער עפעס אזאנס, איך ווייס נישט.
וחיתו.
פארשטייסט, די פארשידענע לשונות פון חיים, וואס די גמרא זאגט אז ס’מיינט עולם הבא.
ס’מיינט אזוי, לעבן אין א גוף, האסטו געלערנט אין הלכות יסודי התורה, איז דברים קלים ונפסדים.
א גוף איז א זאך וואס שטארבט.
א נשמה אין א גוף איז א זאך וואס שטארבט.
אבער אפילו ווען ער לעבט, לעבט ער נישט אמת’דיג, ווייל ער קען שטארבן.
ס’איז נישט אזוי ווי לעבן אין א נשמה, לעבן אין א שכל, וואס איז א חיים שאין עמו מות, און ס’איז א טובה שאין עמה רע.
פארוואס?
ווייל ער קען נישט שטארבן, ווייל ער איז קיינמאל נישט געבוירן געווארן.
ס’איז נישט קיין זאך וואס איז בכלל צוגעמישט מיט מות.
ממילא, איז עס א חיים שאין עמו מות, און ס’איז א טובה שאין עמה רע.
טוב בעולם הזה איז אלעמאל מעורב מיט רע
די זעלבע זאך, אלע טובות אין עולם הזה זענען טוב שיש עמו רע.
דאס הייסט, ווי זאגט מען?
ס’איז מוגבל, אדער ס’איז מעורב.
יא, ס’איז דא גארנישט וואס איז קאמפליטלי גוט.
ס’איז אלעס מוז זיין במידה.
האב איך א מצוה?
אביסל צופיל פון דעם איז שוין נישט גוט.
אביסל צופיל פון דעם איז שוין נישט גוט.
דאס איז גרינג צו פארשטיין.
ס’איז אלעמאל צוגעמישט מיט רע.
“שכולו טוב” – טוב בפני עצמו
און טובה פון עולם הבא, וואס הייסט “למען ייטב לך”, איז דוקא “שכולו” – ער גייט ברענגען די לשון “שכולו” – “שכולו טוב”.
דאס הייסט, ס’איז טוב בפני עצמו.
ס’איז נישט טוב אזוי ווי די אופן וויאזוי ס’איז טוב וכדומה.
ס’איז עבודת טוב, ס’איז נישט צוגעמישט מיט זיך קיין שום נישט טוב, קיין שום רע.
“למען ייטב לך והארכת ימים” – דרשת חז”ל
זאגט ער, “איש חכם לבב בתורה”, דאס איז וואס די תורה זאגט ווען די תורה רעדט וועגן שכר, אז די תורה זאגט “למען ייטב לך”, ס’זאל דיר זיין גוט, “והארכת ימים”.
ס’זאל דיר זיין גוט, נאר גוט, און “והארכת ימים” זאלסט לעבן אייביג, זאלסט נישט האבן די ענין פון מיתה.
מען רעדט פון שכר עולם הבא.
פירוש, האט די גמרא אין קידושין, האבן די חז”ל געלערנט פון דעם “למען ייטב לך”.
די גמרא מיינט אז דאס איז א הלכה למשה מסיני.
דאס הייסט, דאס קען מיינען פשט “למען ייטב לך” בעולם הזה.
האט די מדרש אבער געלערנט, די מסורה, די תורה שבעל פה זאגט, יא, עולם הבא איז א זאך פון תורה שבעל פה, ס’שטייט נישט אין תורה שבכתב.
תורה שבעל פה מוסיף אויף תורה שבכתב
אדער די תורה שבעל פה, דער רמב”ם ניצט דא די זעלבע לשון וואס ער ניצט אין אלע פלעצער וואו די תורה שבעל פה איז מוסיף אביסל אנדערש ווי פשוט’ע פשט.
פשוט’ע פשט וואלט נישט אזוי געמיינט, אבער די שמועה, הלכה למשה מסיני, ער זאגט אז וואס טייטש “למען ייטב לך”? “למען ייטב לך” מיינט “לעולם שכולו טוב”, די עולם וואס איז כולו טוב. “והארכת ימים” איז “לעולם שכולו ארוך”, די וועלט וואס איז אייביג לאנג, ס’ענדיגט זיך קיינמאל נישט. ארוך מיינט לענגער, אבער עולם הבא איז ארוך שאין לו קץ, ס’איז אין גאנצן ארוך. און נצחיות איז זייער לאנג, אזוי ווי איינער האט געזאגט אז אינפיניטי, נצחיות, איז זייער לאנג, ספעציעל ביי די ענד. סאו אז ס’איז כולו ארוך, ס’ענדיגט זיך נישט.
הלכה א’ (המשך): שכר הצדיקים ופרעון הרשעים
שכר הצדיקים – לזכות לנועם זה
זאגט דער רמב”ם ווייטער, “וזהו העולם הבא”, דאס איז עולם הבא, “שכר הצדיקים שיזכו לנועם זה ויהיו בטובה זו, ופרעון הרשעים שלא יזכו לחיים אלו אלא יכרתו וימותו, ולא יזכו לאורך ימים”.
פרעון הרשעים – כרת ומיתה
זאגט דער רמב”ם, “וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו, הוא המת שאינו חי לעולם, אלא נכרת ברשעו ואובד כבהמה”. דאס הייסט, אזויווי א בהמה ווען ער שטארבט איז געענדיגט די מעשה פון די בהמה, ס’גייט קיינמאל נישט, ס’לעבט נישט ווייטער, א מענטש וואס איז אין די סארט סיטואציע איז אויך געענדיגט. דאס הייסט “נכרת”, ער ווערט אפגעשניטן, כפשוטו ער איז געשטארבן. דאס איז די צד פארוואס עס שטייט אין די תורה… ער זאגט, “הוא המת”, דער גרעסטער מת איז דער וואס לעבט נישט קיין עולם הבא, ווייל ער גייט זיין א מת פאר זייער לאנג. געלעבט האט ער פאר אפשר אפאר יאר, און א מת גייט ער זיין פאר עולם ועד, פאר זייער אסאך יארן. ער איז מת שוין יעצט, נישט פאר יציאת נשמה. רייט, רייט, רייט, רייט. ער איז א מענטש וואס שטארבט. דער אנדערער איז נישט קיין שטארבער, ווייל זיין חיים לעבט נאך.
הלכה א’ (המשך): “הכרת תכרת” – כרת בתורה
“הכרת תכרת” – דאפלטע כרת
זאגט דער רמב”ם, “ובזה היא הכרת האמורה בתורה”. ווען די תורה זאגט אז כרת איז דער עונש פאר אסאך עבירות, איז כרת… ס’זאל נישט מיינען לאנג נישט אריין אסאך עבירות, און דער רמב”ם זאגט נישט דאס. דאס וואס שטייט אין די תורה, כרת, “הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה”, וואס ווערט? ס’זאל פארשניטן ווערן דער נפש ווייל “עונה בה”.
תורה שבעל פה מפרש: “הכרת” בעולם הזה, “תכרת” לעולם הבא
און ווייטער אויף נומער 12, אויף די תורה שבעל פה, “ופירשו חז”ל על זה העונש של זה”, חז”ל, “כרת בעולם הזה”. “ופירשו” מיינט תורה שבעל פה, יא. די הלכה למשה מסיני זאגט, “כרת בעולם הזה” – ס’ווערט פארשניטן בעולם הזה, ס’טייטש מיט שטארבן יונג לכאורה. “הכרת תכרת” – “תכרת לעולם הבא”. דער… ס’איז א לשון כפול, א דאפלטע לשון. “כרת” מיינט בעולם הזה, און “תכרת” לעולם הבא. “כלומר, שאותה הנפש שפרשה מן הגוף בעולם הזה אינה זוכה לחיי העולם הבא, אלא גם מן העולם הבא נכרתת”.
סא דער צדיק שטארבט נישט בעולם הזה, ווייל ס’זעט אויס ווי ער שטארבט, אבער ער גייט לעבן לחיי העולם הבא. דער רשע שטארבט בעולם הזה, און ער גייט נישט צוריק אויפלעבן לחיי העולם הבא, ממילא איז ער געווען א עכטע שטארבן. ער האט א דאפלטע כרת. ער איז “גם מן העולם הבא נכרתת”.
חידוש: “הכרת האמורה בתורה” מיינט דעם עיקר עונש, נישט נאר ל”ו כריתות
מ’דארף געדענקען, איך מיין אז מ’איז דא אסאך חולקים, מ’איז דא אסאך פראבלעמען וואס מ’קען מאכן. אבער דער רמב”ם וואס זאגט “כרת האמורה בתורה” מיינט ער נישט צו זאגן פשט אז יעדער איינער וואס איז אן עובד עבודה זרה שטארבט איז כרת. ער מיינט נישט צו זאגן פשט אז מ’באקומט די געוויסע כרת דווקא פאר די ל”ו כריתות שבתורה. ווייל דער רמב”ם זאגט, ער רעדט נישט פון דעם. דער רמב”ם רעדט דא פון די עיקר השכר. עיקר השכר איז צו לעבן, און נישט שכר איז כרת. סא דער רמב”ם לערנט אז אין יענעם פסוק רעדט ער פון אלע עבירות, פשוט פשט.
סא דער רמב”ם זאגט אז די כרת… ס’איז נישט… דער עיקר עונש שטייט נישט גיהנום, ס’שטייט נישט אזעלכע זאכן. דער רמב”ם גייט נישט ברענגען אזא זאך בכלל. און דער רמב”ם איז נאר דא כרת, וואס מיינט ווערט אפגעשניטן. איי, נישט יעדע עבירה האט כרת? מוז מען זאגן אז יענץ רעדט פון עפעס אנדערש. יענץ איז נישט די זעלבע זאך. וואס דער רמב”ם זאגט, די כרת איז די עיקר עונש. דער איינציגסטער עונש וואס ס’איז אמת’דיג דא איז כרת. און ער פארשטייט אין זיין אייגענע לשון כרת, ווייל כרת מיינט אפגעשניטן פון עולם הזה און פון עולם הבא. ס’קאנעקט זיך נישט מיט דעם וואס אונז לערנען אז דא איז א חייבי כריתות. נישט די זעלבע זאך. דאס איז אן עול וואס איך קען זאגן וועגן דעם. ווי זיי האבן שטארקע פארשטיין קריאת שמע וכו’, דארף מען לערנען עקסטער באזונדער. אבער דראמא איז נישט געקומען דא יעצט צו זאגן. דא דארף איך שטעלן שכרו, דא דארף איך שטעלן הטובה הצפונה לצדיקים, או הרעה המזומנת לרשעים, ווי די רמב”ם רופט עס.
הלכה ג’: מהות העולם הבא – אין בו גוף וגוייה
עולם הבא איז נישט א פלאץ מיט גשמיות
יעדער דארף וויסן וואס דאס איז עולם הבא. ס’איז נישט אזוי ווי דו קענסט מיינען אז עולם הבא איז עפעס א פלאץ ווי מ’זיצט און מ’לעבט און מ’טרינקט און מ’טאנצט
עולם הבא: אין בו גוף וגויה — פירוש דברי חז”ל “צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם”
הלכה א (המשך) — עולם הבא: אין בו גוף וגויה
Speaker 1:
זאגט דער רמב”ם, ניין. זאגט דער רמב”ם, העולם הבא, וואס איז דעי עולם הבא, דעי וואו מ’לעבט אייביג? אין בו גוף וגויה. ס’איז נישט דארטן קיין גוף אדער א גויה.
איך מיין אז גויה מיינט אויך אסאך מאל גוף. איך ווייס נישט פארוואס ס’שטייט גויה נאכאמאל. יא?
Speaker 2:
דו ווייסט וואס טייטש גויה?
Speaker 1:
ניין.
Speaker 2:
גוף. ס’איז אן אנדערע לשון. “וגויתו כתרשיש”, שטייט א פסוק, יא. ס’מיינט גוף. אקעי.
Speaker 1:
אלא, גויה איז נישט, איז אויך אסאך מאל א לשון פון שטארבן?
Speaker 2:
ניין, “וגוע”, דאס איז מיט אן עין. ניין. איך ווייס נישט.
Speaker 1:
אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף. אין עולם הבא לעבן נאר די נפשות, כמלאכי השרת. טייטש, דארטן איז דער מענטש א נפש אן א גוף. יעצט איז דער מענטש א צוזאמשטעל פון א חומר וצורה, א גוף מיט א נפש. אין עולם הבא איז מען א נפש בלבד, אזויווי מלאכי השרת וואס זענען א צורה בלבד אן א חומר.
זאגט דער רמב”ם, ס’איז דא פארשידענע זאכן וואס קומט מיט, וואס זענען סייד עפעקטס פון זיין א גוף. א גוף איז א מאשין וואס דארף האבן עסן און טרינקען צו קענען עקזיסטירן. סא מיט א גוף קומט מיט עסן. אבער איינמאל א מענטש איז א נפש אן א גוף, ואינו גוף, איז אויך נישט דא אכילה ושתיה, ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכים להם בעולם הזה. ס’איז אויך נישט דא די אלע אנדערע זאכן וואס גופות בני אדם דארפן האבן. שלאפן, פארברענגען, מאכט נישט אויס.
סאו ער פירט ווייטער, ולא יארע בו דבר, ס’געשעט אויך נישט צו א מענטש קיין שום פון די זאכן, שום מקרים לגופות בעולם הזה. איר הערט וואס דער רמב”ם רופט די לשון וואס מ’רופט פילאסאפיש “מקרים”? ס’האט נישט קיין סובסטאנץ, עקסידענטס. ער מיינט נישט צו זאגן אז ס’געשעט נישט קיין זאכן, ער מיינט אז ס’האט נישט די… די קנינים וואס א גוף האט. אזויווי זיצן איז א סארט סיטואציע מיט א גוף. א גוף האט א געוויסע מין פאזיציע, ווי ס’קען זיין זיצעדיג אדער שטייענדיג, אדער שן אדער שלאפן, אדער דאס אז א מענטש שטארבט אמאל. דאס איז נישטא אויף דער נפש, ווייל די נפש שטארבט נישט. בעצב ושחוק, פילינגס, זיין טרויעריג אדער לאכן, איז נישטא אויף דער נפש, נאר אויף דער גוף, ממילא איז נישטא אין עולם הבא.
הלכה א (המשך) — פירוש דער מאמר חז”ל “צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם”
Speaker 1:
זאגט ער, דאס איז וואס חז”ל זאגן, חכמים הראשונים, דאס איז וואס די חכמים הראשונים זאגן אין די גמרא. דער רמב”ם רופט אלעמאל חכמים הראשונים אין די גמרא. זאגט ער, עולם הבא, וועגן דעם זאגן זיי, “עולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש”, ס’איז נישטא קיין עסן, טרינקען, אדער די אנדערע זאכן, “אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה”. די צדיקים זיצן, און זיי האבן זייערע קרוינען אויף זייערע קעפ, און זיי זענען נהנה מזיו השכינה.
גייט דאס דער רמב”ם מסביר זיין: הרי נתבאר לך שאין שם גוף, ווייל ער זאגט אז ס’איז נישטא אכילה ושתיה און תשמיש, איז דאך נישטא קיין גוף, לפי שאין שם אכילה ושתיה. און אבער, אה, דו פארשטייסט, ס’איז נישטא קיין ישיבה. דאס וואס זיי האבן געזאגט “צדיקים יושבים” איז על דרך החידה, ס’איז א משל. זיצן איז אזויווי אייביג א דימוי פאר א מענטש וואס זיצט רואיג. ער זיצט אין א רואיגע מצב. כלומר, נפשות הצדיקים מצויות שם, דאס הייסט, זיי עקזיסטירן דארטן, אבער ער וויל זאגן אז זיי עקזיסטירן אין א מנוחה’דיגע וועג, בלא עמל ובלא יגיעה. ס’איז אפילו נישט דא מנוחה, ווייל מנוחה איז דער היפוך פון זיך פלאגן. אמת, אבער ער מיינט צו זאגן אז ס’איז נישט דא קיין שום שוועריקייטן. די שלילה קען מען זאגן די זעלבע זאך.
“עטרותיהם בראשיהם” — די עטרה איז די דעת
Speaker 1:
חיישינן עמרי, אטרותיהם בראשיהם, זיי האבן קרוינען אויף זייער קאפ. וואס מיינט קרוינען אויף זייער קאפ? זיי האבן דאך אויך נישט קיין גוף, זיי קענען נישט האבן מלבושים, זיי קענען נישט האבן א קרוין. כלומר, וואס איז די קרוין? דעת שידעו, זיי גייען האבן א דעת וואס זיי גייען וויסן, שבגללו זכו לחיי העולם הבא, מציאותם, זיי גייען א גאנצע צייט האבן די אווערנעס אז דאס וואס זיי האבן זוכה געווען צו חיי העולם הבא איז וועגן זייערע גוטע מעשים וואס זיי האבן געטון.
Speaker 2:
ניין, ניין, ניין, דאס איז נישט די טייטש.
Speaker 1:
די טייטש איז אז די נאלידזש, די וויסנשאפט וואס דאס איז די חיי העולם הבא בלייבט. די חכמה בלייבט, ווייל די וויסנשאפט בלייבט. די דעת בלייבט, נישט די דעת אז זיי האבן זוכה געווען צו חיי העולם הבא. די דעת וואס זיי ווייסן, דאס אז די חלק הדעת פון די מענטש בלייבט, דאס איז בראשיהם. די עטרה איז א רמז אויף דעת. דער רמב”ם וועט באלד אנהייבן רעדן וועגן דעם.
צוויי ראיות אז עטרה איז א רמז אויף דעת
Speaker 1:
דער רמב”ם ברענגט צוויי מקורות פון פסוקים אז אן עטרה איז א רמז אויף דעת, אויף נאלידזש. צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו. מ’רעדט דאך דארטן… וואס מיינט דאס דארט? וואס איז שלמה’ס ספעציאליטעט געווען? אז ער איז געווען א חכם. די עטרה שעטרה לו אמו מיינט די קרוין פון חכמה.
אבער ער ברענגט אן אנדערע ראיה, נאך א פסוק. וראיה איום, עס שטייט אין פסוק, ושמחת עולם על ראשם. ס’איז א גרויסע שמחה אויפן קאפ. וויאזוי קען זיין א שמחה אויפן קאפ? ואין השמחה גוף כדי שתנוח על הראש. שמחה איז נישט אן אביעקט וואס מ’קען לייגן אויף א קאפ. שמחה איז דאך א מצב אין דעת, א מצב אין רוח, אין נפש. אלא מאי, וואס מיינט שמחת עולם על ראשם? מיינט, ראשם מיינט זייער דעת, אז זייער דעת גייט האבן שמחה. אויך די עטרה וואס שטייט, עטרותיהם בראשיהם, היא הדעת, איז די דעת.
סאו וואס שטייט צדיקים יושבים, צדיקים זענען במנוחה, זיי זענען אין תכלית המנוחה, ס’מיינט אז ס’איז נישט שייך עניטינג אנדערש פון מנוחה. נישט מנוחה איז דאך אן אטריביוט פון גוף. און זיי גייען האבן דעת. זייער גוט.
הלכה א (המשך) — פירוש “נהנין מזיו השכינה”
Speaker 1:
און וואס איז די טייטש פון די הנאה? אינטערעסאנט, ער האט דא געגעבן א ווארף אריין, “שבגללה זוכים לחיי העולם הבא”. ער האט עס נאך נישט געזאגט ביז יעצט, נאר דא איז ער מרמז געווען אז די חיי העולם הבא פון וואס מ’רעדט איז די ידיעה שידעו. מ’באקומט עס מיט דעת, אדער די דעת איז די חלק הנצחי. ער גייט עס זאגן אין א מינוט. By the way, ער גייט עס זאגן בפירוש אין די נעקסטע שטיקל.
ומה שאמרו עוד צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, מה שאמרו ונהנים מזיו השכינה, מה מיינט דאס? מיינסטו אז מ’מיינט אז ער האט הנאה אזויווי א מענטש האט הנאה פון עסן און טרינקען און געדאנקען? וואלט דאס דאך געווען ווייטער א הנאה גופנית. אלא מהו מה שאמרו שיודעים ומשיגים מאמתת הקדוש ברוך הוא. זיי ווייסן און זיי זענען משיג פון אמתת הקדוש ברוך הוא, פון די מהות הקדוש ברוך הוא, וואס דער אייבערשטער איז, מה שאינם יודעים והם בגוף האפל והשפל. וואס מיר האבן פריער געלערנט אז ווען א מענטש איז בגוף האפל והשפל קען ער נישט פארשטיין אמתת הקדוש ברוך הוא אדער דעת הקדוש ברוך הוא. אבער מאחר שזוכים לחיי העולם הבא, וואס דאס איז ווען מ’איז פנוי דעת, דעמאלטס קען מען יא משיג זיין אמתת הקדוש ברוך הוא.
דאס הייסט, ער לאזט אויס די “נהנין”. מסתמא איז דא נעבן די פשט’אניק, אבער ער וויל ארויסברענגען אז די “נהנין” מיינט די ידיעה.
גאר גוט. ביז פריער האט מען זיך געמוטשעט מיט געוויסע קשיות, מ’זאגט אז מ’גייט פארשטיין דעת הקדוש ברוך הוא, און תכלית איז אז מ’גייט זיין צופרידן.
הלכה א (המשך) — וואס מיינט “נפש” אין עולם הבא
Speaker 1:
אה, זאגט דער רמב”ם, ווען חז”ל זאגן “נפש”, וואס מיינען זיי דא צו זאגן? נפשות בלבד? זאגט דער רמב”ם, דאס וואס שטייט… איך האב יעצט געזאגט, דער רמב”ם האט אליין געזאגט, עס איז געשטאנען, ער האט געזאגט, “הנפש, נפשות הצדיקים לבד ולא הגוף”. אה, זאגט דער רמב”ם, דאס וואס איך האב געזאגט אז די נפש פון די צדיקים לעבט אין עולם הבא, “כל נפש שאמרנו בענין זה”, עס איז דא מער ווי איין מין וועג וויאזוי מ’קען פארשטיין די ווארט “נפש”.
צוויי מינים “נפש” — נשמה שצריכה לגוף און צורת הנפש
Speaker 1:
זאגט דער רמב”ם, דא איז עס נישט די חלק הנשמה, די אטעם אפשר, די גופנ’דיגע נשמה “שצריכה לגוף”, וואס עקזיסטירט נאר צוזאמען מיט א גוף. דאס הייסט, די כח, דער גוף איז א מאשין, איז דא עפעס א חלק, א נפש, וואס מאכט אז די מאשין זאל זיין אקטיוו. נישט פון די נפש רעדט מען. דער רמב”ם האט אמאל געהערט פון…
Speaker 2:
יא, אבער דער גוף איז נישט קיין מאשין, דער גוף איז א לעבעדיגע זאך.
Speaker 1:
יא, אבער דער גוף האט א כח החיים, וואס דאס קען מען אויך רופן נפש. זאגט ער אז די נפש וואס מ’רעדט דא איז נישט די נשמה וואס דארף האבן א גוף, עס איז נישט די נשמה וואס לעבט נאר צוזאמען מיט א גוף, ווייל יענע נשמה שטארבט טאקע. אלא וואס יא, האט צורת הנפש. דער חומר אליין האט אויך עפעס א כח הנשמה, האט עפעס א כח החיים, וואס מ’רופט אן נפש.
די אמת’דיגע דעפיניציע פון נפש האט ער געזאגט דארט, “צורת האדם ושלימות דעתו היא”, וואס אויף דעם שטייט “בצלם אלקים” וכו’. “שהיא”, וואס איז די צורת הנפש? “שהיא הדעה שהשיגה הבורא כפי כחה”. דער אייבערשטער האט געגעבן פאר’ן מענטש, וואס דער מענטש האט משיג געווען דעם בורא, און דאס איז די דעה וואס דער מענטש האט משיג געווען דעם בורא. “והשיגה הדעות הנפרדות”, ער קען משיג זיין די ענין פון דעות נפרדות. ער האט משיג געווען, איז א כח, ס’קען זיין. דאס איז וואס מ’האט משיג געווען דעם בורא, און מ’האט משיג געווען דעות נפרדות.
דריי קאטעגאריעס פון השגה
Speaker 1:
אנשטאט וואס מ’האט משיג געווען דעות פון א גוף, דעות נפרדות זענען מלאכים, ושאר המעשים, און די דעות וואס זענען אנדערע מעשים. ס’איז דאך דא דריי זאכן: ס’איז דא דער בורא, ס’איז דא די מלאכים, און ס’איז דא די רעסט פון די וועלט, די זון, די לבנה, איך ווייס וואס, און די עולם התחתון. “והיא הצורה שביארנו ענינה בפרק א’ מהלכות יסודי התורה”, און אין די פריערדיגע פרק פון הלכות יסודי התורה האבן מיר מסביר געווען אז צורה איז די חלק וואס פארשטייט, די דעה, וואס דאס איז וואס איז אנדערש א מענטש פון א בהמה. “והיא הנקראת נפש בענין זה, ובעולם הבא דעי חלק איז וואס בלייבט לעבן, די דעה”. די איינציגסטע זאך וואס לעבט עולם הבא איז די וויפיל מ’האט פארשטאנען, מ’האט פארשטאנען דעם אייבערשטן אדער אנדערע זאכן, די שכלים נפרדים וכו’.
דיסקוסיע: דעת קען לעבן אן א גוף
Speaker 2:
יא, ס’איז א זייער טיפע זאך, ווייל מענטשן קוקן אן ווי זייער דעת איז אין זייער גוף, אבער מיר לערנען אונז דא אז די דעת איז עפעס וואס קען לעבן אן א גוף.
Speaker 1:
יענע מענטשן האבן נישט קיין דעת פון די בורא, פון כוח הנפש, ס’איז טאקע ענדערש יענע דעת. דעת של הבורא. דער רמב”ם זאגט נישט אז די שכל פון א מענטש בלייבט, דער רמב”ם זאגט אז די השגת השם בלייבט. יא?
Speaker 2:
ס’איז דא מענטשן וואס מיינען אז זייער השגת השם איז סטאורד אין זייער ברעין. אה, איך קען נישט קיין השגת השם, דאן ארויס. קען נישט זיין.
Speaker 1:
ניין, ניין, איך מיין דאס ארויסצוברענגען, ווייל מענטשן מיינען אז מעשיות…
פרק ח: די משלים פון נביאים און חכמים אויף עולם הבא, און די שוועריקייט צו פארנעמען ריין רוחניות’דיגע שכר
המשך הלכה ז: “חיים” מיינט דאס לעבן פון דעת והנפש – ווייל מות איז נאר א מקרה פון גוף
Speaker 1: מעט איז נישט השגת השם, מעט איז השגת איך ווייס וואס. ער רעדט דאך נאר פון דעם, דער וואס ווייסט דעם אייבערשטן, דער וואס ווייסט דעם אייבערשטן בלייבט אייביג. דאס האט ער מסביר געווען אין ביידע הקדמות וואס מ’האט געצייכנט דארט. און דאס איז עד כאן איז וואס איז די טובה הצפונה לצדיקים.
יעצט גייט ער זאגן אז אלע פסוקים וואס שטייט וועגן שכר ועונש לעולם הבא, די פראוו אז ס’איז דא אזא זאך, ס’איז דא אסאך פסוקים, ס’איז דא אנדערע מיני דימויים, אנדערע מיני לשונות. דארף מען וויסן וואס איז די נמשל פון יענע אלע משלים.
לדוגמא, חיים, מיינט ער, די חיים פון די דעת והנפש, לפי שאין עמה מות, ווייל ס’האט נישט קיין מות. און אזוי ווי מ’האט געשמועסט, פארוואס איז נישטא מות? שאין מות אלא ממקרי הגוף, מות איז נאר עפעס וואס געשעט צו די גוף, ואין שם גוף, דארט איז נישטא א גוף, דארט איז נאר די נשמה אליין, די דעת אליין.
“צרור החיים” – דער פסוק און זיין טייטש
על כן נקראו צרור החיים, א בינטל פון לעבן, ווייל ס’איז עפעס וואס איז נאר לעבן. דאס שטייט אין פסוק, די צוגעבינדענע פלאץ וואו די לעבן ווערט צוגעבינדן. ס’איז נישט א בינטל פון לעבן, אז א באנטש פון לעבן איז צוזאמגעבינדן. לכאורה מיינט עס עפעס אזויווי די זאך וואס לעבן איז אן אמת’דיגע… איי דאונט נאו, איך ווייס נישט וואס איז טייטש צרור החיים. ער גייט ברענגען די פסוק. אבער ס’מיינט נישט א בינטל, רייט? ס’מוז מיינען עפעס א… נו, וואס וואלט עס געמיינט?
Speaker 2: ער ברענגט נישט קיין טייטש.
Speaker 1: צרור החיים, עפעס א מקום, עפעס א זאך פון חיים. איך האב געשלידערט, דער רמב”ם ברענגט ער נאר פשוט דאס ווארט חיים. ער זאגט אויף די אייבערשטע איז די צורה. איך ווייס נישט, די צורה? אזוי ווי די צורה איז א חיים? I don’t know. אקעי.
אזוי ווי ס’שטייט, ער ברענגט דאך די פסוק. אבער ווי שטייט צרור החיים?
Speaker 2: כ’האב געמיינט ס’שטייט “והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה’ אלקיך”.
Speaker 1: אה, זייער גוט. סאו, מיט’ן אייבערשטן, מיט די השגת השם. “ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע”. אה, זיי וועלן נישט האבן חיי עולם הבא.
סאו זעען מיר אז וואס? אז די נפש גייט אריין אדער ווערט פארבינדן, אדער וואטעווער ס’איז, ווערט גערופן צרור החיים. און דא זאגט ער אז די צדיקים, זיי זענען, זיי לעבן. זיי לעבן מיט’ן אייבערשטן. די רשעים, זיי שטארבן, זיי זענען אין כף הקלע, they are dead, they don’t exist.
“טובה שאין אחריה טובה” – עולם הבא איז דער תכלית פון אלע תכליתים
זאגט דער רמב”ם, “וזהו השכר שאין שכר למעלה ממנו, וטובה שאין אחריה טובה”. דאס איז די שכר וואס ס’איז נישטא קיין העכערס פון דעם, און דאס איז די טובה וואס ס’איז נישטא קיין טובה נאכדעם.
“אחריה” איז טייטש העכער פון דעם. ניין, באט ליטערלי, טובה איז “אחרית”. א טובה מיינט, פארוואס טוסטו דאס? כדי צו זיין די לעצטע טובה. “בשביל” איז טייטש “טובה”. סאו ווען דו האסט א טובה, קענסטו איבערטייטשן א תכלית. אבער די השגת השם, דאס איז די תכלית פון די תכלית’ן. דאס הייסט, אלע זאכן זענען פאר דעם. קענסטו פרעגן פארוואס איז דאס? ניין, קענסט נישט פרעגן פארוואס איז דאס, ווייל דאס איז די לעצטע זאך.
אלע “מקומות” אין נביאים זענען משלים פאר השגת השם
זאגט דער רמב”ם, “וזהו השכר שאין שכר למעלה ממנו וטובה שאין אחריה טובה, והיא שהתאוו כל הנביאים”. דאס איז וואס די נביאים האבן געהאט א גלוסטעניש צו זוכה זיין צו.
“וכמה שמות קראו לה דרך משל”. די נביאים בעטן אויף דעם אין זייערע שירים און אין תפילות און אין אנדערע פלעצער, בענקען זיי זיך צו די זאכן וואס דער רמב”ם גייט אויסרעכענען. צו וואס בענקען זיי זיך? צו דעם לעבן, די חיי עולם הבא.
וכן משל להשגת הלב דרך משל, ווייל די תשובה איז די העכסטע זאך וואס מ’קען גלוסטן, אלע אנדערע גלוסטענישן איז נאר א העכסטע גלוסטעניש, נישט די ענדגילטיגע. און ער זאגט, “וכן משל להשגת הלב דרך משל”. אונזערע נביאים האבן גערעדט וועגן דעם מצב, און זיי האבן עס אנגערופן אין פארשידענע משלים.
זיי האבן געזאגט “הר ה'”, זיי האבן נישט געמיינט, פשוט מיינט אז הר ה’ מיינט די מקום המקדש, אבער דער רמב”ם לערנט אז זיי האבן געמיינט חיי העולם הבא, “מקום קדשו ודרך הקודש”. “וחצרות ה'”, אזויווי דוד זאגט, יא, צו קענען לעבן לעולם ועד בחצרות בית ה’. “ואהל ה'”, אדער “לחזות בנעם ה'”, זען בנועם ה’. “והיכל ה'”, אינטערעסאנט. “ובית ה'”, “ושער ה'”.
די אלע זאכן זענען פלעצער ווי מ’לעבט אייביג און ווי מ’קען משיג זיין דעת ה’. אזויווי מיר האבן פריער געזאגט אז א מענטש קען נישט משיג זיין אמתתו ודעתו פון הקב”ה אויף דער וועלט ווילאנג מ’האט א גוף. סאו די אלע זאכן וואס זיי זאגן, איך וויל זיין ביי די הר ה’, מקום ה’, וואס מיינט די אלע זאכן? נישט האבן א געוויסע מקום, מ’זאל זיין א פיזיקל פלאץ. מ’וויל זיין אן השגה’דיגע פלאץ צו קענען משיג זיין אמתתו יתברך.
סאו די אלע זאכן זענען משלים פאר דעם מצב, פאר דעם סטעיט וואו א מענטש קען זיין אין חיי העולם הבא, צו קענען משיג זיין אמתתו יתברך, וואס מ’קען נאר געשען ווען מ’איז א נשמה נאקעט.
דיסקוסיע: די נעמען מיינען זיי דעם בית המקדש אדער עולם הבא?
Speaker 2: איך האב געמיינט אז די אלע זאכן מיינט די בית המקדש, אבער ער ברענגט טאקע אז די ספרי זאגט טאקע, האט שוין גערעדט אז די אלע זאכן זענען משלים פאר מדריגות פון עולם הבא.
Speaker 1: און דער רמב”ם גייט זיך זייער אסאך מיט די ספרי, יא, מיט ראשי חכמים.
Speaker 2: יא.
פארגלייך צו זיבן רקיעים – אפשר יעדער נאמען איז אן אנדערע מדריגה
Speaker 1: זאגט דער רמב”ם ווייטער… דו געדענקסט, דו ווייסט נאך, איך דערמאן זיך אז ס’איז דא אין רקיע, יא, ער האט געזאגט אז ס’איז דא זיבן הימלען, און דארט איז דא זיבן אסאך נעמען, האט ער דארט געזאגט אז יעדע איינס איז אן אנדערע הימל.
Speaker 2: אה, מדריגה.
Speaker 1: דער רמב”ם, דו קענסט זאגן אז יעדע איינע פון די נעמען איז עפעס א היכל וואס איז מאכטיג. וואס איז דא צען?
Speaker 2: ער האט אויסגערעכנט צען. ס’איז דא צען? איינס, צוויי, דריי, פיר, פינף, זעקס, זיבן, אכט, ניין. און די צענטע איז סעודה.
Speaker 1: אפשר דער רמב”ם זאגט אז ס’איז דא אכט מדריגות, אפשר יעדע איינס איז מרמז אויף אן אנדערע סארט השגה. דער רמב”ם מאכט עס אלץ פאר די זעלבע.
Speaker 2: אקעי.
“סעודה” ביי חכמים – א משל פאר דער בעסטער מצב
Speaker 1: איז דער רמב”ם זאגט אזוי, “וכן החכמים קראו לה על דרך משל לטובה הזאת המזומנת לצדיקים”. ווען די חכמים זאגן אז ס’איז דא א סעודה וואס דארטן זענען די צדיקים געלאדנט, זאגט ער, די טובה וואס איז אנגעגרייט פאר צדיקים רופן עס חז”ל סעודה. ס’מיינט נישט סעודה גשמית, נאר ס’מיינט אזויווי אויף דער וועלט דער שענסטער מצב וואס א מענטש איז, איז ווען ער האט די בעסטע הנאות, איז דא א סעודה.
“ובכלל ובכל מקום עולם הבא”. און דאס רופט מען אין אנדערע פלעצער, זאגט ער, יא, מער קלאר, עולם הבא. וויבאלד אין סוף פרק גייט דער רמב”ם מסביר זיין די טייטש פון די ווארט עולם הבא.
אבער סעודה, סעודה שטייט וואו?
Speaker 2: ווייסט נישט, די סעודה וואס מ’רעדט ביי די אקדמות, יא, די סעודה וואס מ’גייט צוזאמען רופן.
Speaker 1: אקעי.
Speaker 2: סעודה פון לויתן?
Speaker 1: לאמיר ענדיגן נאך די צווייטע זייט. דאס איז דער רמב”ם.
הלכה ח: “נקמה” – דער עונש פון כרת
“ולהפך, נקמה”. פארקערט איז א נקמה, “שאין נקמה גדולה ממנה”. ס’איז אינטערעסאנט אז ער רופט עס נקמה. וואלט איך געזאגט אז עולם הבא איז נישט זוכה, מיינט ער נקמה?
מיינט ער נקמה איז א ווארט וואס דער רמב”ם רופט דאס כמה פעמים, ס’מיינט פשוט עונש. ס’מיינט נישט נקמה… א עונש איז נקמה, וואס הייסט דאס? אזויווי מידה כנגד מידה.
אבער וואס איז די ערגסטע עונש? “היא כריתת הנפש שלא תזכה לחיי העולם הבא, שנאמר ‘הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה'”. דאס איז די פסוק וואס ער האט געברענגט פריער.
דיסקוסיע: קען “נקמה” נאר זיין ווען מ’האט עפעס צו פארלירן?
דאס הייסט, טאקע אזוי. איינער וואס האט קיינמאל נישט משיג געווען גארנישט פון עולם הנשמות, האט קיינמאל נישט געהאט. אבער ס’זעט אויס אז ס’קען זיין א זאך אז א מענטש זאל עס יא האבן געהאט, אבער דאך ווייל ער האט געהאט עבירות, דעמאלטס קען עס זיין א נקמה. ווייל אויב א מענטש האט קיינמאל נישט קונה געווען עס צו פארלירן, איז נישט קיין נקמה. יש לעיין.
אלע לשונות פון כליה זענען משלים פאר דעם הפסד
אבער די עיקר וואס ער וויל דא אויסברענגען איז אז אויף דעם איז אויך דא אסאך משלים, אסאך ווערטער. אסאך פלעצער זעט אויס ווי ס’איז דא עפעס אינטערעסאנטע מינע, מערערע מינע עונשים. זאגט ער, די אלע עונשים מיינט בדרך משל די פארלירן פון די נפש.
“וזהו האבדון שקראו אותו הנביאים על דרך משל”. די פארלירן פון די נפש, אז מ’איז נישט זוכה צו חיי עולם הבא, האבן חכמים אויף דעם אויך משלים. מ’רופט עס “באר שחת”, א גרוב, א באר ווי מ’ווערט נשחת; “אבדון”, מ’ווערט פארלוירן; “תפתה”, תפתה איז א פסוק. ערוך מאתמול תפתה, תפתה, וויאזוי שטייט? תפתה, תפתה, ואליקו. איך מיין מ’זאגט תופת, יא, תפתה, תפתה, ואליקו, אדער א מין ווארעם, יא, איך ווייס, אזא זאך וואס שלעפט אריין א מענטש. א פסוק אין…
כל לשון כליה והשחתה קוראים לו אבדון. מ’זאגט אז ער גייט ווערן פארלענדט, ער גייט כליה יונה, אדער השחתה. רופט מען עס אזוי פארוואס? לפי שהיא כליה שאין אחריה תקומה לעולם. אלע אנדערע זאכן איז נאר צייטווייליג, דאס איז די הפסד שאין אחריו תקומה לעולם, דאס איז די אולטימעיט הפסד וואס קומט קיינמאל נישט צוריק, דאס איז דער מענטש פארלירט זיין לעבן.
אריבערגאנג צו “שמא תאמר” – דער רמב”ם’ס מעטאדע פון אנטיציפירן קשיות
די לעצטע שטיקל האט אסאך קאנעקטעד, דאס איז קודם זאגט ער די פאקט, אז ווי וואס איז חיים און וואס איז מיתה, און ער ברענגט אסאך משלים פון די נביאים אויף די צוויי זאכן.
Speaker 2: אקעי, געוואלדיג. ווי איז דאס?
Speaker 1: אה, אין די זעלבע מיטן פרק.
פארגלייך צו אנדערע פלעצער ווי דער רמב”ם נוצט “שמא תאמר”
סאו, אזויווי מיר האבן געזען אין די פריערדיגע פרק פון ידיעה און בחירה, וואס איז רשות, וואס דער רמב”ם האט געזאגט קודם די יסוד, און נאכדעם איז ער אריינגעגאנגען אין אזא קשיא וואס קען שווער זיין פאר א מענטש, “שמא תאמר” וועט ער פרעגן אזוי. די זעלבע זאך דא, נאכדעם וואס דער רמב”ם האט אונז אויסגעזאגט די סוד אז די עיקר, אדער די איינציגסטע ענדגילטיגע שכר טובה וואס מ’באקומט פון טון, פון זיין א גוטער מענטש, פון זיין א צדיק ווי דער רמב”ם רופט עס, איז עולם הבא, חיים נצחיים, איז דא א מענטש וואס איז שווער דאס.
שמא תיקשה בעיניך טובה זו, יא, וואס איז פאר לעבן.
דער ראב”ד’ס מחלוקת און דער אונטערשייד צווישן די קשיות
איך וועל נאר צולייגן נאך א פלאץ ווי ענליך, ווען דער רמב”ם זאגט אז דער אייבערשטער איז אינו גוף, פרעגט ער אליין אויף זיך פון די אלע פלעצער ווי ס’איז משמע אנדערש. און די אינטערעסאנטע זאך איז אז ביי די אלע דריי פלעצער קומט דער ראב”ד און ער קריגט מיט די זעלבע זאך, אז מענטשן קענען נישט פארנעמען די אמת פון דער רמב”ם. און פון דעם טענה’ט ער אז יענץ איז א קשיא פון פסוקים נאר.
דא איז די קשיא וואס ער האט שוין גערעדט, איך מיין נישט ממש גערעדט, ער האט שוין געזאגט, דאס איז בעצם די פריערדיגע שטיקל, ער האט געזאגט אז די אלע משלים וואס ס’שטייט איז אלץ משלים. ער זאגט דא נאך מער.
דער ראב”ד איז מחולק, אונז לערנען שוין אריין אין די שיעור די שיטת הראב”ד, מ’וועט רעדן וועגן דעם. אבער ס’איז מער א קשיא וואס איז שווער פאר מענטשן מיט א דער פארוואס איך האב עס צוגעשטעלט איז ווייל ביי ביידע איז אויך די זעלבע זאך, אז א מענטש קען נאר פארנעמען געוויסע זאכן, א מענטש קען נישט פארנעמען פיור רוחניות אדער איינגע, און דא האט ער אויך אזא זאך, אז א מענטש קען שווער פארנעמען שכר וואס ער נעמט נישט אריין אלעס וואס ער ווייסט איז גוט.
אבער לאמיר זיין זייער קלאר, די רמב”ם, ביי די נושא פון ידיעת השם, איז נישט שווער געווען יענע פשט.
הלכה ט’-י”א: דער שוועריקייט פון פארשטיין שכר עולם הבא
הלכה ט’: “שמא תאמר בלבך” — דער רמב”ם’ס ווארענונג קעגן גשמיות’דיגע פארשטעלונגען פון שכר
Speaker 1:
און פארוואס ער האט עס צוגעשטעלט איז ווייל ביי ביידע איז דא די זעלבע זאך, אז א מענטש קען נאר פארנעמען געוויסע זאכן, א מענטש קען נישט פארנעמען ‘פיור’ רוחניות אן זיין איינגעגעסן אין גוף, און דא האט ער אויך אזא זאך אז א מענטש קען שווער פארנעמען שכר וואס ער נעמט נישט ארום אלעס וואס ער ווייסט איז גוט, אלע טובות וואס ער ווייסט ס’איז גוט.
לאמיר זיין זייער קלאר, דער רמב”ם ביי דעם נושא פון ידיעת השם איז נישט שווער געווען יענע קשיא, ס’איז נישט שווער געווען נאר די פסוקים וואס ס’איז משמע דארט, דא געפינען מיר נישט אז ער זאגט ‘שמא תאמר’ אז די גוף איז בעסער ווי נישט גוף, ס’איז אמת וואס ער זאגט, ס’איז אמת, אבער איך זאג פון דעם רמב”ם פארוואס זעען מיר יא אז דארט איז נישט שווער געווען, דאס פארשטייען מיר.
זאגט דער רמב”ם ווייטער, עס איז די קאקע, יא, תשובה הגדולה, אה, “שמא תאמר בלבך”, א מענטש גייט הערן די אלע זאכן וואס איך זאג, אז שכר מיינט שכר בעולם הבא, און עס האט צו טון נאר מיט די נשמות, נישט דא דארטן אכילה ושתיה, נישט דא דארטן, ‘שמא תאמר בלבך’ טוב וזיסער, דא ווערן ביי דיר גרינג די זאכן.
“ותדמה” ס’טראכט זיך אים “שכר המצוות והיות האדם שלם בדרכי האמת”, אלא ס’טראכט זיך אים ‘שכר המצוות’ און די שלימות פון א מענטש ‘בדרכי האמת’, מען דארף זיין שלם בדרכי האמת, די מצוה האט אים געברענגט צו דעם, עס איז ‘קאנעקטעד’, אבער דער רמב”ם איז זייער מדייק, ער זאגט נישט קיין ווארט אז ס’איז קאנעקטעד צו די מצוות, ער דארף זיין שלם בדרכי האמת.
און מענטשן טראכטן אז דער שכר פון מצוות און אויפטון די מעלה פון זיין אן ‘אדם שלם בדרכי האמת’ איז נאר יא פאר גשמיות’דיגע זאכן, “להיות אוכל ושותה מאכלות טובות”, אז אויב ער וועט טון מצוות און ער וועט זיין אן ‘אדם השלם’ וועט ער קענען זוכה זיין צו א שכר פון באקומען מאכלות טובות, “ובועל צורות נאות”, קענען בועל זיין שיינע צורות, “ולובש בגדי שש ורקמה”, אנטון שיינע קליידער.
נישט צורות פון איינגעגאסענע צורות, יא, דא מיינט צורות כפשוטו, ס’איז געווען א שיינע לשון ווייל דאס איז וואס א מענטש האט ליב, צורות נאות, “ושוכן באהלי שן”, און וואוינען אין געביידעס געבויט פון עלעפאנטן ציין.
Speaker 2:
איך ווייס, טייערע שיינע בלעסער.
Speaker 1:
די היכל לי שיין איז אביסל א הולם. אבער נישט פון די פסוק, א היכל לי שיין. היכל לי שיין שטימט, ווייל עס איז א הארטע זאך, א אוהל געווענלעך איז פון סחורה.
Speaker 2:
אקעי. אקעי.
Speaker 1:
אמרה, מיינט פענסי… קוק ווייטער, קוק פיר אויס וואס צו זען. “און משתמש בכלי כסף וזהב ודברים הדומים לאלו”, אלע מעלות וואס מ’דארף קענען. און משתמש, רעכן אויס אזוי ווי שער כסידות ואונה, “כמו שמדמים אלו הערביים הטיפשים האוילים השטופים בזימה”, אזוי ווי די אראבערס, דער טובשים, דער נרנים, וואס זיי זענען שתה בזימה, וואס זיי האבן זייער ליב זימה.
ביי זיי זאגט מען אז אויב מען וועט זיין א גוטער אראבער, א גוטער מוזלום וועט טון אלעס, הרגענע אידן וכו’ האט מען באקומען סחר, אזוי ווי זיי זאגן, אזוי איז באקאנט, איך ווייס פונקטליך און איך קען נישט די אינסייד פון דער רעליגיע, אפשר האט עפעס א פרומער מוזלים זאגן אז דעת אליין איז נאר א… ווי מען לערנט ווען דרייט ספר ווייסט מען אנדערש, אבער ריינקנים, ס’הייסט אזוי אז מען באקומט זיבעציג בסהילות און גניידן, אדער אזא סארט זאכן וואס שטייט עס שפעקט מען עס איז דער רמב”ם רמז.
אדער עס איז דא א פרקורסום היינטיגער וואס זאגן אז עס דארף גורי זיין אנדערש, אבער פשטות שטייט עס, עס איז דא אויף א פרקורסום אזעלכע רמב”ם מוסטן וואס זענען עס איז אנגענומען אז עס איז גיבן שיטה, דער רמב”ם ווייסט וואס ער רעדט, און די געזענקס איז זיי האבן געזאגט אז דער רמב”ם האט געזאגט הגרום און אנדערע זאכן, און גוטעמאל ער איז אריב יום סתהי, ער האט נישט בכלל מורא פון זאגן.
אז דער רמב”ם זאגט געטרייע שארפער, ער זאגט דער רמב”ם, ער גייט אויספירן אוויל, אבער ער זאגט שוין ביי דער כשר’ס זאגט ער, די נאר די זאגסט, אזוי ווי אהרן ראדער, וואס איז דער שכר פון זיין א תכלות’דיג ושלימיגער מענטש, זיין א גראבער נועב.
העלא? עס קענען אז דאס איז אליין ארומעס דער עבסורדיטי פון דער זאך, ווייל מען זאגט אזוי פאר א מענטש, אויב עסטו נישט בויל זיין אויף דער וועלט, ביסטו בויל זיין על עולם הבא, אויב עס נישט עסן אלעס אויף דער וועלט, ביסטו עסן, איך וויל שוין יעצט עסן.
וואס זאגט די רמב”ם. מען קען אויך זען, פון וועלכע גנדן א מענטש האט, קען מען זען וואס פאר א מענטש ער איז. דער ערבי שטוב זימה, ווען עס שטעלט זיך פאר, וואס וועט זיין די בעסטע זאך עס קענען זיין, אה, ער זיצט אין גנדן מיט זיבעציג דעות.
העלא, וואס זאגט א רמב”ם? וואס זאגט א ליטו פאק? ער זאגט גנדן, און זיצט מיט א טיי מיט א גמרא. ער כאפסט אז ער געט א רמב”ס איז דאס זיין טעניג. ער זאגט זייער גוט, ער זאגט אז איינער וואס איז שוטה בזימה און א טיפש, דאס איז זיין גרעסטע גוטסקייט וואס ער קען משיג זיין איז נאך פון די נידריגערע הנאות.
הלכה י’: חכמים ווייסן אז גשמיות איז “דברי הבל והוואי”
Speaker 1:
“אבל החכמים ובעלי הדעה”, מענטשן וואס אויף די וועלט ווייסן זיי שוין אז ס’איז דא עפעס בעסער ווי גוף, וואס זיי זענען חכמים ובעלי דעה, “ידעו”, זיי ווייסן, “שכל הדברים האלו דברי הבל והוואי והבל הם”, די אלע זאכן זענען פאלש און שטות’דיג, “ואין בהם תוחלת”, ס’איז נישטא אין דעם קיין לאנג-טורם גוטס, “ואין בהם טובה גדולה אצלהם”, קודם כל ס’איז נישטא אין דעם קיין לאנג-טורם גוטס, ס’איז נאר גוט אויף א מינוט.
און ווייטער, איי פארוואס איז עס נאר גוט אויף די וועלט? פארוואס זעט עס אויס אזוי גוט? “ואין בהם טובה גדולה אצלהם בעולם הזה אלא מפני שאנו בעלי גוף עב”, ווייל אונז האבן מיר א גוף, און די גוף האט נידס, “וכל הדברים האלו צורך הגוף הן”, די גוף דארף דאס האבן. “אבל אין הנפש מתאוה להם”, די חלק הנפש פון דעם מענטש גלוסט נישט צו דעם, “אלא מפני צורך הגוף”, פארוואס די נפש גלוסט יא צו דעם איז ווייל די נפש איז צוזאמגעשטעלט מיט א גוף, “כדי שימצא חפצו ויעמוד על בוריו”, ווייל ער וויל אז די מאשין וואס הייסט אדם, וואס איז די גוף און נפש צוזאם, זאל קענען עקזיסטירן, ממילא וויל ער עסן. אבער ס’איז די גוף וואס וויל די גוטע עסן. “וכל זמן שאין שם גוף, נתבטלו כל הדברים האלו”, אויב מ’האט נישט קיין גוף דארף מען נישט בכלל קיין עסן.
דיסקוסיע: די נפש’ס רצון צו עסן אויף עולם הזה
Speaker 1:
וואס ער זאגט איז אזוי ווי ער זאגט נאך התניא, אוודאי היינט ווען דו ביסט אין א גוף וויל דיין נפש אויך, לאמיר זאגן, ער פארשטייט אויך אז ער דארף עסן, אוודאי פארשטייט ער. ער האט געזאגט אנדערש, ווייל די גוף וויל עסן סתם וואס ס’טעיסט גוט, און די נפש וויל עסן וואס איז געזונט, אבער ער דארף נאך אלץ עסן. פארוואס? כדי צו טראכטן אויף די עולם דארף מען קיין עסן נישט פאר דעם, כדי צו קענען לערנען אויף די וועלט, פשוט צו סורווייוון. אבער הלואי וואלט איך נישט געדארפט, הלואי וואלט איך געקענט טראכטן אן דעם, און דאס איז עולם הבא. זייער גוט. אבער, א טובה הגדולה…
סטאפ, סטאפ, סטאפ. שלמה האט יעצט געזאגט נאך א זאך. ער גייט אויספירן און ברענגען אויף דעם ראיות.
פארבינדונג צו יסודי התורה: דריי זאכן וואס זענען “אינו גוף”
Speaker 1:
דער רמב”ם, אזוי ווי דו האסט געזאגט, איז א זייער גוטע צושטעל פון די נושא פון השגה פון דער אייבערשטער און די מלאכים. דארט זאגט נישט דער רמב”ם די אלע פרטים. זעט אויס ווען מען רעדט פון א מענטש צו זיך אליין… עס זענען דא דריי זאכן וואס דער רמב”ם זאגט אז זיי זענען נישט קיין גוף, און רוב מענטשן מיינען אז זיי זענען יא א גוף, אדער האבן אמאל געמיינט. איינס, דער אייבערשטער, יא? מלאכים, אקעי, מלאכים איז ער נישט מאריך, דער רמב”ם האט געזאגט אביסל. און די נפש, נפש האדם איז אויך אינו גוף.
יעצט, די ערשטע צוויי, אקעי, איז נישט נוגע צו אונז. אבער דו ביסט אויך נישט קיין גוף, יא? דאס איז די שווערסטע זאך צו מסביר זיין. און ממילא דיין תענוג, דיין טובה, איז אויך נישט טובות הגוף. דאס איז ממש שווער. און דער רמב”ם דא געבט מער פלאץ פאר די קושי פון די מענטשן צו מסכים זיין. ער האט געזאגט טאקע, א מענטש קען נישט מסכים זיין אויפ’ן אייבערשטן און זיין דעת וכו’. דא איז ער מסביר, און ער ברענגט אפילו פסוקים וואס זאגן…
דאס איז נאך א וויכטיגע זאך, ווייל איינמאל א מענטש פארשטייט אויף זיך אינו גוף, קען ער אסאך גרינגער פארשטיין אז דער אייבערשטער איז אינו גוף. אזויווי דער רמב”ם האט געזאגט אז ער קען נישט פארשטיין דעם אייבערשטן ווייל ער ווייסט נישט אויף זיך, ער ווייסט נישט זיין חלק הנפש וואס איז נישט גוף.
Speaker 2:
רייט. זייער גוט.
Speaker 1:
סאו דא ברענגט ער אבער אפילו פסוקים פון דעם וואס זאגן מצד אחד ווי גוט ס’איז, און מצד שני ברענגט ער פון מאמרי חכמים אז ס’איז טאקע שווער צו פארשטיין.
געדענקסט אז דער רמב”ם אין פירוש המשניות זאגט די פתאים וסכלים קען מען נישט זאגן פאר א סומא די תאוות וכדומה. די טעם פון יין, זאגט ער, אדער די טעם פון אור, אדער וויאזוי אן אור קוקט אויס.
Speaker 2:
יא, אדער א סריס קען מען נישט זאגן די טעם פון תאוות המין, ווייל תאוות וואס דער רמב”ם רופט אן תאוות המשגל, ווייל זיי זענען נישט משלים דאס צו האבן.
Speaker 1:
יא, אזוי זאגט ער דארט, דער רמב”ם.
הלכה י”א: “אין שום דרך בעולם הזה להשיגה” — די אומעגלעכקייט פון משיג זיין טובת עולם הבא
Speaker 1:
אבער דער אמת איז, “הטובה הגדולה שתהיה בה הנפש בעולם הזה”… נישט דעמאלטס, דא איז א פראבלעם. ער זאגט אז ער ווייסט עס נישט. די גרויסע טובה וואס די נפש גייט האבן בעולם הבא, וואס ער האט פריער אויסגערעכנט, “אין שום דרך בעולם הזה להשיגה בו”, צו משיג זיין צו האבן א השגה אין דעם עולם הזה, אדער אין די טובה.
להשיג אבער צו משיג זיין די טובה, ווייל אויב מ’איז אויף עולם הזה קען מען נישט משיג זיין די טובה פון די נפש גייט נישט אריין. מ’קען נישט משיג זיין, מ’קען נישט אנקומען נאך. מ’קען נישט האבן, ווייל ביז דו טאקע סטאק אין א גוף, קענסטו אפשר אביסל, מ’קען דיך פארשטיין די אייבערשטער אויף עולם הזה, אבער נישט אזוי פיל.
“נישט איינער יודע בעולם הזה אלא טובת הגוף”, אויף די וועלט ווייסן מיר נאר טובת הגוף, “ולא אנו מתאוים”, אונז גלוסטן נאר פאר די גוף. דער רמב”ם זאגט אויך תפזיך, יא? אנו מתאוים, אקעי, די גוף.
דיסקוסיע: “אנו מתאוים” — אפילו חכמים גלוסטן צו גשמיות
Speaker 2:
ס’איז אינטערעסאנט, ווייל אפילו, איך מיין, אפילו בעולם הזה, נישט נאר דער רמב”ם נאר, איך ווייס, אפילו דער ראש ישיבה זאל זיין געזונט, ער האט אויך, מ’וויל אסאך מאל עסן, מ’וויל זיך אינדזשויען זיך.
Speaker 1:
די חכמים, דאס איז די חידוש. די חכמים זאגן די שיעור, און נישט אזוי ווי מ’האט געזאגט א מינוט צוריק, חכמים בעלי דעה, יא די. אבער אפילו אונז, אפשר די מתאוה מיינט די גרויסע מדריגה פון ממש אלעס אוועקווארפן, נאר גלוסטן אויף דעם, איז זייער שווער.
Speaker 2:
אמת, אמת. ניין, אבער אין א געוויסע זין פילט זיך, איך האלט אפילו מיר, אין א געוויסע זין עסן און טרינקען זע איך, מ’רעדט זיך איין אז ס’איז מער ריעל. ס’פילט מער ריעל. ס’פילט, איך האב דאך א יצר הרע. איך זאג, מיין יצר הרע האט מיר געזאגט אז איך זאל אנשטאט קומען צום שיעור זאל איך גיין צו א רעסטאראנט. ס’מאכט סענס. עט ליעסט, אפילו ער זאגט עס פאר מיר, ס’מאכט סענס. אפילו איך קען דיר זאגן ניין, ס’איז נישט אזוי אבסורד. ווער ס’איז א בעל שכל ווייסט אז ס’איז מער טויגליך צו גיין צום שיעור ווי צום רעסטאראנט, אמת. אבער ס’מאכט סענס. דו ווייסט וואס איך מיין אז ס’מאכט סענס? ס’מאכט נישט קיין סענס. אין עולם הבא וועט עס נישט מאכן קיין סענס. אין עולם הזה מאכט עס סענס.
Speaker 1:
זאגט ער, “אבל אותה טובה”, די טובת הנפש, “גדולה עד מאד, ואין לה ערך בטובת עולם הזה, אלא דרך משל”, מ’קען עס בכלל נישט צוגלייכן. ס’איז נישטא קיין וועג, אויף די טובת עולם הזה קען נישט זיין אפילו אן ערך. מ’קען עס נישט צושטעלן. נאר דורך א משל. אבל בדרך האמת.
דיסקוסיע: וואס מיינט “ערך” און “משל”
Speaker 2:
אה, ערך, אה, ניין, ניין, איך כאפ וואס דו זאגסט, איך האב נישט געכאפט. וואס ער מיינט צו זאגן איז, לכאורה אז מ’שטעלט יא צו.
Speaker 1:
אה. ווען ער האט געזאגט, ער האט געזאגט “חמור בעיניו כסעודה”, נישט “חמור בעיניו סעודה”. סאו ס’איז א משל. מ’דארף פארשטיין פונקטליך וואס איז די הגדרה פון משל.
איך מיין אז משל מיינט א זאך וואס איז נישט די, דו ווייסט וואס מיינט א זאך וואס האט אן ערך? למשל, איך מיין אז דאס איז דער רמב”ם מסביר אין מורה אין א געוויסע פלאץ, אפשר לאק, אבער איין זאך. אין ליובאוויטש זאגן זיי אסאך די ווארט, איין רגע, צען דאלאר האט אן ערך מיט א מיליאן דאלאר. ווייל ביידע זענען אין דאלערס, און אין די גרופע פון דאלערס זאגסטו, צען דאלער איז אביסל, און הונדערט דאלער, טויזנט דאלער, מיליאן דאלער, ביליאן דאלער, איז אסאך. אבער ס’האט א ערך, מ’קען זאגן יותר מזה. ס’איז דא א קשר צווישן די צוויי. ס’איז א קשר פלאי רחוק. איך מיין אז דאס איז די טייטש ערך.
Speaker 2:
אבער איך האב געזאגט אז די תענוג השכלי איז מער, פועל לי תורה ספיחין מלווה זכות וחסד, יא?
עולם הבא איז אינגאנצן אינדרויסן פון אונזער פארשטאנד — די נביאים האבן עס נישט געקענט באשרייבן
המשך הלכה ב’ — אין ערוך טובת הנפש לטובת הגוף
וואס מיינט “ערך” — א חידוש אין דער הגדרה
Speaker 1:
איינער האט געזאגט, צען דאלאר האט אן ערך מיט א מיליאן דאלאר, פארוואס? ווייל ביידע זענען דאלארס. אין די גרופע דאלארס זאגסטו, צען דאלאר איז אביסל, און הונדערט דאלאר, טויזנט דאלאר, מיליאן דאלאר, ביליאן דאלאר איז אסאך, אבער עס האט אן ערך. דו קענסט זאגן “יותר מזה”. עס איז דא א קשר צווישן די צוויי. דו קענסט פליי ראג. איך מיין אז דאס איז די טייטש “ערך”.
אבער ער האט דאך געזאגט אז “תענוג השכל הוא פועל יותר שבעים אלף פעמים וכו'”, ער האט דאך געזאגט א מספר. ס’איז דאך צוויי באזונדערע זאכן, ס’איז נישט אין די זעלבע קאטעגאריע. אבער דעם משל קען מען יא זאגן. קען מען זאגן, אזוי ווי דו פארשטייסט אז אין די קאטעגאריע פון זיסקייט, פון תענוג הגוף איז האניג זיס, אזוי אין די תענוג השכל איז שכל זיס. דאס איז א משל. ס’איז נישט אין די זעלבע קאטעגאריע, אבער ס’איז דאך דא עפעס א געוויסע משל אויף א וועג וויאזוי אונז קענען מיר פארשטיין, קענען מיר מדמה זיין, אבער ס’איז נישט אן אמת’דיגער ערך.
פארוואס מ’רעדט פון עולם הבא מיט משלים פון סעודות
אבער בדרך האמת, דאס וואס מ’זאגט יא אז עולם הבא איז א גרויסע סעודה, אדער אז מ’גייט עסן וואס איז די אור של לויתן און די אלע זאכן, איז נישט פשט אז ווייל טובת הנפש איז אזוי גוט ווי דאס, נאר ווייל דאס איז די בעסטע זאך וואס דו פארשטייסט. מ’וויל זאגן אז יענץ איז גוט, יענץ איז עפעס וואס גייט דיר מאכן זייער בשמחה, אבער ס’איז אינגאנצן אן אנדערע מין זאך. אפילו מ’זאגט אז ס’איז מער ווי דעם, איז אויך נאר א משל, ס’איז נישט מער, ס’איז אן אנדערע סארט זאך. ס’איז אן אנדערע סארט זאך. “תענוג הגוף אין לו שייכות כלל עם תענוג השכל”, ס’איז נישט די זעלבע קאטעגאריע.
דער רמב”ם’ס ווערטער: אין ערוך ואין דמיון
אבער בדרך האמת, שאין ערוך טובת הנפש… נישט בדרך משל, בדרך משל און בדרך אמת. בדרך משל פשט איז אז מ’רעדט בבחינת משל, אבער ער רעדט אמת, יא? אבער בדרך האמת, שאין ערוך טובת הנפש בעולם הבא כמו טובת הגוף בעולם הזה במאכל ובמשקה, אין לו קשר. ס’איז נישט קיין גוטע… בדרך האמת קען מען עס נישט, ס’איז נישט קיין גוטע ערך. אלא אותה הטובה גדולה עד אין חקר ואין ערוך ואין דמיון. די טובת הנפש איז בעסער עד אין חקר, מ’קען עס נישט אפשאצן, מ’קען עס נישט פארשן, ואין ערוך ואין דמיון.
איך מיין אז חקר איז וואס דו האסט געזאגט, חקר. אבער דמיון און ערך פארשטיי איך וואס ער מיינט. ערך איז אזויווי איך האב געזאגט, מ’קען מעריך זיין, צען איז צען פראצענט פון הונדערט וכו’. ס’איז אפילו נישט א געוויסע פראצענט פון א טריליאן. דמיון מיינט א צושטאנד. זיי זאגן, “איך בין ענליך צו אים, איך בין גרויס און ער איז נאך גרעסער.”
אפילו “שמחה” איז נאר א משל פאר עולם הבא
איך וויל זאגן, מ’קען אפילו נישט זאגן – געווענליך א מענטש וואלט יא געזאגט אזוי – אז אזוי ווי עסן און טרינקן מאכט מיך פרייליך, יענע שמחה גייט מיך מאכן פרייליך. אבער ס’איז אויך נישט גוט, ווייל פרייליך איז אויך א רגש וואס אונז האבן יעצט ווען אונז האבן שמחה, און דער וואקערט דערפון איז עצבות. דאס איז אויך אינדרויסן פון די ערך פון שמחה, ס’איז די הבנה פון חכמה אליין.
רייט, מ’קען עס רופן שמחה אויף בדרך משל. אויף בדרך משל, יא. מ’קען זאגן שמחה איז אז ביידע זענען זאכן וואס דו פילסט זיך גוט, דו פילסט זיך משלים, דו פילסט זיך דארט וואו דו באלאנגסט, עפעס אזא סארט מושג’דיגע זאך.
Speaker 2:
אמת.
דוד המלך’ס רמזים — “מה רב טובך אשר צפנת ליראיך”
Speaker 1:
ער זאגט דאך, “ה’ שומר דוד”, דוד המלך האט מיר רמז געווען ווען ער האט געזאגט, “מה רב טובך אשר צפנת ליראיך”, ווי גרויס איז דיין גוטסקייט וואס דו האסט באהאלטן, די טוב הצפון לצדיקים, וואס איז באהאלטן, וואס דער אייבערשטער האט באהאלטן.
Speaker 2:
זעט אויס ער מיינט צו זאגן די באהאלטן.
Speaker 1:
וואס מיינט ער באהאלטן? אז ס’איז באהאלטן ווייל מענטשן אויף דער וועלט פארשטייען עס נישט. ס’איז באהאלטן… ס’איז זייער אינטערעסאנט, ווייל גאר א טייערע זאך באהאלט מען. ס’איז באהאלטן. ס’איז נישט באהאלטן אז מ’קען עס נישט פארשטיין, ס’איז באהאלטן ווייל די מענטשן קענען עס נישט פארשטיין. אבער ס’איז גאר גוט, ס’איז גאר גרויס, פעלת לחוסין בך, וואס דו האסט אנגעגרייט און געמאכט לחוסין בך, פאר די מענטשן וואס האפן אויפ’ן אייבערשטן, פאר די מענטשן וואס זענען…
דיגרעסיע: דער אפיקומן ביים סדר
דאס איז די סוד פון די… ביי די סדר. מ’נעמט ארויף און מ’האלט אן אפיקומן. וואס די אפיקומן איז די רמז אז די סעודה איז נאר א משל, אבער ס’איז די משל פאר די סעודה וואס מ’גייט עסן.
Speaker 2:
יא, ס’איז טאקע א קליינע שטיקל מצה, אבער שוין.
“לולא האמנתי לראות בטוב ה’ בארץ חיים”
Speaker 1:
יא, זאגט ער ווייטער, “וכמה המה דוד…”
Speaker 2:
המה, יא?
Speaker 1:
“המה ליבי” אזוי.
Speaker 2:
יא, ווי סאך האט דוד זיך געגלעסט, געלעכצט, געהאט חשק ווי אזוי צו באקומען חיי עולם הבא.
Speaker 1:
ס’איז דאך דער זעלבער דוד וואס האט פארשטאנען די צפון, די טוב הצפון, האט געגלעסט אין אן אנדערע פסוק, שנאמר, “לולא האמנתי לראות בטוב ה’ בארץ חיים”.
Speaker 2:
הלואי.
Speaker 1:
לולא… אדער לולא טאקע הלואי, אדער לולא מיינט ער צו זאגן, ווען נישט איך וואלט דאס געגלייבט, וואלט איך אבדה נפשי, עפעס אזוי.
Speaker 2:
וועלכע פשט מען זאגט דאך אין די…
Speaker 1:
די אמונה צו זען בטוב ה’ בארץ החיים, צו זען די אמת’דיגע טוב וואס איז נאר דא אין ארץ החיים. יא, דער פלאץ וואו מען לעבט אייביג, דער פלאץ וואו ס’איז נישט הוה ונפסד. אן אמת’דיגע לעבעדיגע וועלט, א לעבעדיגע לאנד. דאס לאנד איז לעבן און דאס איז נעבעך א שטארבעדיגע וועלט.
ער זאגט, דאס האט אים געמאכט, דאס האט אים געגעבן חיזוק, דאס האט אים געמאכט אנגיין. די אמונה אין טוב ה’ בארץ החיים. עס קען אויך זיין אז די ווארט דא איז אביסל ‘האמנתי’, ווייל מען קען עס נישט ממש פארשטיין, אבער מען קען גלייבן דערין, מען קען וויסן אז עס איז דא אזא זאך, אן עס אינגאנצן צו פארשטיין. פאר אים וואלט מען קיינמאל נישט געטייטשט ‘האמנתי’ – לייב, ווייל ער מיינט נישט נישט פארשטיין, אוקעי.
דיסקוסיע: וואס מיינט “לולא האמנתי”
Speaker 2:
אבער איך מיין דער טייטש האמנתי – הסבתי? איך ווייס נישט, ווי שטייט דא הסבתי? המה המה, אפשר נאר האמנתי, עס איז המה. עפעס איז מיסינג דא. וואס איז טייטש לולא האמנתי? אלטערנאטיוולי… ניין, עס איז נישט קלאר. א מינוט צוריק שטייט טאקע רחמיך השם דרכיך, וואס מען האט געזען פשט אין דעם נעכטן.
Speaker 1:
אוקעי. זאגט דער רמב”ם ווייטער. אפשר דאך דעם וואס ער זאגט קוה אל ה’ איז דער נעקסטער פסוק אויך.
Speaker 2:
יא.
הלכה ג’ — חכמים האבן געזאגט מ’קען עולם הבא נישט משיג זיין
Speaker 1:
זאגט דער רמב”ם: כבר הודיעונו חכמים הראשונים, די חז”ל האבן שוין אויסגעלערנט, שטובת העולם הבא אין כח באדם להשיגה על בוריה. מען קען עס נישט משיג זיין מיט’ן גאנצן… בוריה מיינט מיט איר קלארקייט. ואין יודע גדלה ויופיה ועצמה. קיינער ווייסט נישט איר גרויסקייט, איר שיינקייט און איר שטארקייט, אלא הקדוש ברוך הוא לבדו. איך פרעג, אונזער גרויסקייט און אונזער שיינקייט ווייסט נאר דער אייבערשטער אליינס, אזוי שטייט דא.
Speaker 2:
יא, ואין יודע גדלה ויופיה ועצמה פון עולם הבא אלא הקדוש ברוך הוא לבדו.
גרויסער יסוד: אלע נבואות זענען נאר לימות המשיח, נישט עולם הבא
די נביאים האבן גערעדט פון ימות המשיח
Speaker 1:
ושכל הטובות שמתנבאים מהם הנביאים לישראל… אה, איז דא אין דארט יוסט איר. די ספרי הנביאים זענען פול מיט אזעלכע שיינע ווערטער וועגן שכר עולם הבא. איז נישט פשט אז דאס איז געווען שכר עולם הזה, דברים של גוף. פארקערט, שכר בכלל. אין די נביאים שטייט פיל מיט גוטע זאכן וואס וועט געשען צו אידן. תשבי ותשבעי ארץ תחילי, אלע מיני אזעלכע זאכן, די אלע זאכן, אינם אלא דברים של גוף, שנהנים בהם ישראל בימות המלך המשיח, בזמן שתחזור הממשלה לישראל.
זאגט דער רמב”ם אז אין די נביאים איז דא אסאך מאל וואס מען זאגט זאכן וואס ס’גייט זיין זייער גוט פאר אידן איין טאג. איז די מיינונג אז די איין טאג רעדט מען פון די עולם הבא? זאגט ער ניין. נישט נאר דעם. ס’זעט אויס פון די נביאים אז דאס איז די שכר. אז דו וועסט זיין א גוטער איד, וועסטו באקומען גוט צו טרינקען, “מעיינות התהומות יוצאים בבקעה ובהר”, “ארץ חטה ושעורה”, אלעס שטייט אין די חומש, אין די תורה. זאגט דער רמב”ם, ברענגט ער א גמרא, די אלע נביאים זענען נאר לימות המשיח.
דער חילוק צווישן ימות המשיח און עולם הבא
און וואס איז ימות המשיח? זאגט דער רמב”ם, א מינוט, אז ס’איז דא נאך א… דער רמב”ם זאגט דאך א גרויסן חידוש, ער געבט דאך א ווארף אריין, און אין אנדערע פלעצער זאגט ער עס מער קלאר, אז אויסער עולם הבא איז נאך דא א צייט וואס הייסט ימות המשיח, א צייט וואס איז יא אויף די וועלט, וואס דעמאלטס גייען אידן…
Speaker 2:
ניין, ער זאגט נישט מער קלאר. ימות המשיח איז אזא קלייניגקייט?
Speaker 1:
יא, אבער דאס גייט זיין א צייט ווען ס’גייט זיין אידן בעסער, ווען “תחזור המלכות לישראל”. יא, אידן גייען א ביסל בעסער תשובה טון, און מ’גייט זוכה זיין צו די גאולה, און מ’גייט זיין אין ירושלים, אדער אין ארץ ישראל, אן קיין שיעבוד מלכיות. אבער דאס רעדט נאך נישט פון די גרויסע שכר עולם הבא וואס איז נאר פאר די נפש.
פארוואס האבן נביאים נישט גערעדט פון עולם הבא
“אבל טובת חיי העולם הבא אין לה ערך ודמיון”, ס’איז נישטא קיין וועג צו אפשאצן אויף דעם, “ולא דמוה הנביאים”, די נביאים האבן עס אפילו נישט משווה געווען, זיי האבן אפילו נישט געמאכט קיין דמיונות צו דעם, קיין משלים, “כדי שלא יפחתוה בדמיון”. זיי האבן מורא געהאט אז אויב זיי זאלן מאכן דמיונות, זיי זאלן מאכן משלים פאר חיי עולם הבא, וועלן זיי עס אראפנעמען, ווייל ס’איז אזוי פאוערפול אז די משל גייט זיין גארנישט אנטקעגן דעם.
זאגט ער, אז די אלע שכר… וועגן דעם האבן זיי גערעדט וועגן די קלענערע שכר, וועגן דעם האבן זיי גערעדט וועגן די שכר וואס כלל ישראל גייט האבן ביז מ’גייט אנקומען צו די תכלית, “עד שתחזור המלכות לישראל”.
פארגלייך צו דער רמב”ם’ס שיטה ביי “דיברה תורה כלשון בני אדם”
דער רמב”ם זאגט אליין אין אן אנדערע פלאץ, דו קענסט דאס זאגן אזויווי דער רמב”ם האט געטון נשל ביי דעם ווען ס’איז גערעדט וועגן דער אייבערשטער, אז דער אייבערשטער איז “קלי יגיד”, דאס איז אלעס משלים, “דיברה תורה כלשון בני אדם”.
דער רמב”ם פסק’נט ווי רבי יוחנן
דער רמב”ם זאגט אבער, און דאס איז א ווערסיע אין גמרא וואס ער ברענגט, וואס ער פסק’נט אזוי ווי… ס’איז דא א מחלוקת אין די גמרא, אבער דער רמב”ם פסק’נט הלכה דארט, רבי יוחנן האט דאס געזאגט, אז ווען די אלע נביאים וואס זיי זאגן אלע זייערע טובות, וואס פארשטייט אלע נחמות וואס ס’שטייט אין ספר ישעיה און אלע פון זיי, זאגט דער רמב”ם, קיין איינער פון זיי איז נישט די אמת’דיגע טובה וואס מיר זוכן. אלע פון זיי זענען נאר זאכן וואס זענען טאקע גוטע זאכן, ווי ימות המשיח. אבער די אמת’דיגע טובה האבן די נביאים אפילו נישט געזאגט בדרך משל, ווייל א משל רואינירט עס נאר.
Speaker 2:
זייער גוט.
דער ראב”ד’ס השגה
Speaker 1:
דא ליגט א גרויסע יסוד פון הרמב”ם, אז ס’איז דא א צייט וואס גייט הייסן ימות המשיח, אבער דאס איז נאכנישט עולם הבא. און אין דעם איז דא אנדערע שיטות ראשונים, און אין דעם רעדט הרמב”ם באריכות אין די הקדמות צו פרק חלק. און גלייך דא אויפן פלאץ זאגט דער ראב”ד אז ס’שטימט נישט מיט דעם וואס אונז ווייסן אז די וועלט גייט ווערן צוריק תוהו ובוהו. און די גאנצע… יעצט איז דאס אויף די נעקסטע שטיקל.
Speaker 2:
ווייט, ווייט.
Speaker 1:
אהא. אבער לאמיר לערנען אריין די שטיקל. ווייל מען קען נישט זאגן די שכר עולם הבא מיט קיין משלים, ווייל ס’וועט נאר אוועקנעמען.
פסוק “עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו”
ישעיה’ס נבואה וועגן עולם הבא
Speaker 1:
און אויף דעם זאגט ישעיה, “עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו”. ישעיה זאגט אז א מענטשלעכע אויג קען נישט זען, נאר דער אייבערשטער קען זען וואס ער גייט טון למחכה לו, וואס איז די שכר וואס א מענטש וואס ער ווארט אויפן אייבערשטן גייט באקומען.
כלומר, הטובה שלא ראתה אותה עין נביא, די טובה וואס אפילו א נביא, וואס קען יא זען רוחניות, וואס קען ווערן מקושר, קען קאמיוניקעיטן מיט’ן אייבערשטן, ער קען דאס נישט באשרייבן.
א נביא רעדט אלץ במשל
א נביא, א נביא, אנדערש ווי משה, א נביא רעדט דאך אלץ במשל. ער קען נישט אן א משל. א נביא קען נאר זאגן משלים, ער זעט אלעס אין א משל, אזויווי מיר האבן געזען חילוק פון נבואת משה, וואס איז געווען בלא מראה, בלא משל. אלע נביאים זעען משלים. און דער רמב”ם זאגט אז מ’וויל נישט מאכן קיין משל אויף עולם הבא. סאו א נביא קען עס נישט זען.
נאר ווער האט עס געזען? די טובה, די גוטס וואס אפילו א נביא האט נישט געזען, נאר דער אייבערשטער האט עס געזען.
און פאר וועמען האט דער אייבערשטער באשאפן די שכר עולם הבא וואס נאר ער קען זען? עשה אותה אלקים לאדם שמחכה לו, פאר א מענטש וואס ווארט אויפן אייבערשטן.
גמרא רבי יוחנן — “כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח”
אמרו חכמים, דאס איז די מאמר חכמים וואס ער האט געמיינט צו זאגן זיין חכם. און די חכמים האבן געזאגט, “כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח”.
סאו די אלע אנדערע משלים, האסטו דאך לכאורה אויך א סתירה פון נביאים. ישעיה זאגט אז נאר דער אייבערשטער האט געזען די שכר. אנדערע פלעצער זעען מיר אין תנ”ך פארשידענע פשוט’ע משלים פון שכר. זאגט ער, אויף דעם זאגן חז”ל אז כל הנביאים כולם, די אלע נביאים וואס רעדן וועגן שכר, האבן גערעדט פון די שכר פון ימות המשיח.
אבל עולם הבא, איז דאס וואס ישעיה הנביא זאגט אז “עין לא ראתה אלקים זולתך”, נאר דער אייבערשטער אליין פארשטייט די שכר פון עולם הבא.
דיסקוסיע: פשוטו של מקרא קעגן דרש
פארשטייט זיך, אויב מ’וויל זאגן פשוטו של מקרא, נישט אזא גרויסע סתירה, ווייל דער פסוק קען מיינען צו זאגן איינער האט נאך נישט געזען, נישט אז ס’איז א זאך וואס מ’קען נישט זען. אבער די גמרא, רבי יוחנן האט גע’דרש’נט אז ער מיינט א זאך וואס מ’קען נישט זען, נישט נאר וואס מ’האט נישט געזען. על כל פנים, דער רמב”ם נעמט אן אז ס’איז פשט אין די גמרא אז מ’קען עס נישט זען, ווייל ס’איז נישט קיין דבר גשמי, ס’איז נישט קיין דבר גופני.
די קשיא פארוואס שטייט נישט עולם הבא אין תורה
אבער דא שטייט אויך א ריזיגע חידוש, דאס הייסט, מ’פרעגט זיך די קשיא, אנדערע שואלים פרעגן די קשיא, פארוואס שטייט נישט אין די תורה עולם הבא? האט דער רמב”ם געזאגט אז ס’שטייט אין די תורה, “למען ירבו ימיכם”, וכו’. אבער די נביאים האבן גע’דרש’נט אז ס’שטייט נישט אין די תורה עולם הבא?
הלכות תשובה פרק ח’ – עולם הבא: פארוואס הייסט עס “עולם הבא”?
עולם הבא עקזיסטירט שוין יעצט – דער רמב”ם’ס חידוש
יא, פארשטייט זיך, אויב מ’וויל זאגן פשטותא דמקרא איז נישט אזא גרויסע סתירה, ווייל דער פסוק קען מיינען צו זאגן “עין לא ראתה” – איינער האט נאך נישט געזען, נישט א זאך וואס מ’קען נישט זען. אבער די גמרא, רבי יוחנן האט גע’דרש’נט אז ס’מיינט א זאך וואס מ’קען נישט זען, אדער עטליעסט דער רמב”ם נעמט אזוי אן פשט אין די גמרא, אז מ’קען עס נישט זען ווייל ס’איז נישט קיין דבר גשמי, ס’איז נישט קיין דבר גופני.
פארוואס שטייט עולם הבא נישט בפירוש אין תורה
אבער דא שטייט אויך א ריזיגע חידוש. דאס הייסט, מען פרעגט זיך די קשיא, אנדערע ראשונים פרעגן די קשיא, פארוואס שטייט נישט אין די תורה עולם הבא? האט דער רמב”ם געזאגט אז ס’שטייט אין די תורה אין בלשון “חיים” און וכו’. אבער אין די נביאים, עטליעסט, רעדט מען שוין פון עולם הבא. זאגט דער רמב”ם, ווייל מ’רעדט שוין פון עולם הבא ווייל עולם הבא איז א גרעסערע זאך ווי א נבואה. מ’קען עס נישט, מ’קען נישט זאגן, רעדן וועגן דעם מיט המון עם, ווייל זיי וועלן מיינען אזוי ווי די מוסולמענער מיינען אז עולם הבא איז א באנטש פון מיידלעך. ניין, עולם הבא איז השגת השם, אזוי ווי דער רמב”ם האט געזאגט, “נהנין מזיו השכינה”. מ’קען נישט זאגן דאס. דאס דארף מען פארשטיין. דאס איז אן אנדערע וועלט, דאס איז תורה שבעל פה.
די קשיא: פארוואס הייסט עס “הבא” אויב עס איז שוין דא?
אה, יעצט זאגט דער רמב”ם, פירט דער רמב”ם ארויס איין זאך. וואס איז די פשט, אויב בכלל – דאס איז א שווערע קשיא – אויב בכלל, איך האב געזאגט אז עולם הבא מיינט אז די נפש אליין, די נפש אליין איז דאך שוין יעצט דא. און השגת השם אליין פארשטייט אז ס’איז גלייך. איז וואס שטייט אז עולם הבא, עולם הבא סאונדט כאילו ס’איז דא די וועלט, און נאכדעם וועט זיין א צווייטע וועלט.
לאמיר זאגן שטייטער אביסל. דער רמב”ם האט געזאגט אז עולם הבא מיינט וואס יעדער מענטש גייט באקומען שכר נאכדעם וואס דער מענטש איז צוזאמגעשטעלט גוף ונפש, קען זיין נפש האבן די השגת אלקות, די דעת וואס ער גייט זוכה זיין. איז די פשט אז ס’עקזיסטירט יעצט. ווען א מענטש שטארבט און ס’ווערט צוטיילט פון זיין גוף ונפש, קען ער דאך שוין יעצט האבן עולם הבא. איז פארוואס הייסט עס בכלל עולם הבא? עולם הבא, מ’קען נישט זאגן עולם הבא מיינט פאר יעדן מענטש. יעצט ביסטו אין איין וועלט, און נאכדעם וועסטו זיין אין א צווייטע וועלט. אבער ס’זעט אויס אז עולם הבא איז אויף די גאנצע וועלט, אז ס’איז דא עולם הזה, די וועלט, פאר א געוויסע תקופה, און נאכדעם גייט זיין א תקופה פון עולם הבא.
דער רמב”ם קעגן די פשוט’ע פשט
און רוב אנדערע מענטשן, און אויך די פשוט’ע פשט פון די חכמים, איז געווען אז עולם הבא מיינט א נייע וועלט וואס דער אייבערשטער גייט באשאפן, נישט אז עולם הבא איז נאכנישט דא. נישט אז… דרך אגב, אפילו יעצט איז עס אויך דא, אפילו ער זאגט פאר יעדן מענטש, אמת. אבער זיין נפש יעצט איז אויך נישט תלויה בגוף, אזוי ווי דער רמב”ם האט געזאגט אין פרק ד’. יא, ס’איז סך הכל זי איז סטאק יעצט אין א גוף סאמהאו, אבער זי איז נישט תלויה בגוף. זי קען דאך שוין גיין פאראויס. אקעי, ווייס איך נישט פארוואס זי גייט נישט פאראויס. אבער ס’איז בכלל נישט קיין וועלט, און ס’איז אויך נישט “הבא”.
דער רמב”ם’ס תירוץ: “הבא” מיינט דער נעקסטער שטאפל פאר יעדן מענטש
זאגט דער רמב”ם, ס’מיינט נישט דאס. דער רמב”ם זאגט א הקדמה קורצע, ער זאגט איין הקדמה קורצע, אבער ער זאגט אז די לאפיקע, און מ’דארף וויסן אז די לאפיקע איז די לאפיקע וואס רוב מענטשן פאר’ן רמב”ם האבן געמיינט, אדער אפילו נאכדעם, ווייל דער ראב”ד איז מחולק וכו’, אבער מ’מיינט אז עולם הבא איז פשט אז דער אייבערשטער גייט מאכן א נייע עולם.
זאגט דער רמב”ם, ניין, זה אינו, עולם הבא איז נישט בנין שאני עתיד למוצא עתה, ווייל די וועלט איז נאך נישט דא, און דאס גייט ריפלעיסן די יעצטיגע וועלט, וזה העולם, די וועלט וואס אונז רופן עולם הזה עתיד, גייט ווערן נעלם, ס’גייט ווערן חרוב, ואחר כך יבוא אותו עולם. נישט דאס איז די מציאות. אין דבר קיים, אלא הרי הוא מצוי ועומד, די עולם הבא איז דא, שנאמר “אשר צפנת”, דער אייבערשטער האט עס באהאלטן, אוועקגעלייגט ערגעץ און באהאלטן. ווען עפעס איז באהאלטן, זעט מען עס נישט, אבער ס’איז דא.
אבער אפשר מיינט עס געמאכט? צפנת מיינט אז ער האט עס געמאכט. לויט’ן רמב”ם איז פשט אז דאס איז די טייטש פון יענע פסוק, כאטש ס’שטייט נישט אין די פסוק עולם הבא. אקעי. ולא קראוהו עולם הבא, ס’איז נישט גערופן עולם הבא, אלא מפני שאותן החיים באין לאדם אחר חיי העולם הזה שאנו קיימים בו בגוף ונפש. די סיבה פארוואס מ’רופט עס עולם הבא איז ווייל ס’איז נישט די עולם וואס אונז זענען משיג אויף די וועלט, ס’איז די עולם וואס קומט נאכדעם וואס א מענטש איז מער נישט גוף ונפש. וזה היא הנמצאת לכל אדם בראשונה, דאס איז די גוף ונפש. קודם, יעדער מענטש, עולם הזה גוף ונפש, ווייל דאס האט קודם א מענטש.
די מענטשן וואס אונז קאמיוניקעיטן אין די וועלט, די וועלט ווי די מענטשן זענען ליין אין די רמב”ם’ס ספר, איז צוזאמגעשטעלט פון גוף ונפש. נישט רוב, רוב זענען אין יענע אנדערע וועלט, ווייל אלע געשטארבענע, אלע נאך נישט לעבעדיגע.
ניין, איך זאג די רוב מענטשן וואס איך רעד מיט. אה, דו רעדסט מיט זאכן מיט די נשמות וואס זענען שוין געווען? יא, אבער זה היא הנמצאת לכל אדם בראשונה. עולם הבא מיינט דאס וואס קומט אין די נעקסטע סטעידזש.
די נשמה ווערט באשאפן ווען מ’ווערט געבוירן
ס’קען זיין אז דא איז די נקודה, אז פשט איז אז מ’קומט נישט פון עולם הבא. מ’דארף לערנען אין פרק ד’ וואס ער שרייבט, ס’איז דא א מחלוקת. דער רמב”ם לכאורה לערנט אז… דאס מיינט אז די נשמה איז שוין געווען אין עולם הבא פאר מ’קומט אראפ אהער? ס’איז נישט. דער רמב”ם לערנט אז די נשמה ווערט באשאפן אדער… וואס פונקטליך, זי קומט אראפ, זי ווערט באשאפן ווען מ’ווערט געבוירן, און נאכדעם בלייבט עס. אבער נישט פשט אז מ’קומט שוין פון עולם הבא, און דעמאלטס וואלט עס שוין געווען עולם שעבר. ווייל ער זאגט אז יעדער מענטש… כולו דם הראשונים, איז ער ווי א גוף מנפש. נאכדעם קען עס זיין א גוף הנפש, ווייל דאס איז די עיקר שכר העולם הבא.
די גרויסע מחלוקת אויפ’ן רמב”ם
יעצט אונז דארפן נאר זאגן איין סעקונד אז… און דא איז דער רב, וועט דא קומט דער היינט אריין, ער פרעגט זיין קשיא. און אין פריער, און אזוי ווייטער. און איך דארף נאר דערציילן אז דעי פרק, און אויך דער נעקסטער ברקים אבער… דעי פרק, פיקר דעי פרק, און ווען עס איז געווען די גרויסע מחלוקת אויף די רמב”ם, איז כמעט דער גרעסטער סיבה פון דער מחלוקת אגום וועגן דעי פרק, די לעצטע דריי ברקים מנחת תשובה. דער עולם האט געזאגט אז ס’זעט אויס דער רב לערנט אנדערש פון רוב אי אנדערע אידן, וועגן תחות המעשה, וועגן וואס איז דער סחר, וואס איז דער טובה, און ווען דער עובדים פארברענט דער רמב”ם?
דער זוהר הקדוש – א שטיצע פאר’ן רמב”ם
שוין, אבער דער רמב”ם בלייבט מיט זיין שיטה… גראדע דער זוהר הקדוש זאגט דער באקאנטע וואס מען זאגט אייביג משיחי כימפ, מ’מאכן א סידעלע און עס געזיין צוקת עורה של לביתון, און שורב ארד, און אלע זאכן. און נאכדעם וואס ס’טאכט זיך ר’ יהודה און ר’ יוסי, נאכדעם וואס ר’ יהודה זאגט דער מעמדה, זאגט ר’ יוסי אז דאס איז געזאגט געווארן פאר פשוטי עם זיי זאלן פארשטייען סחר, אבער באמת, אזוי ווי דער רמב”ם זאגט, סחר עולם הבאי איז מער א סחר רחני, מנהנים זער ושכן… יא, מדרש הנהלים, פרשת תולדות, מיין איך זאגט נאך דער רמב”ם אדער רמב”ם זאגט נאך פאר אים, whatever way you want to say it, אבער זאגט דעי זייער קלאר, אמת, עס איז נישט נאך דער רמב”ם, עס גייען מיט דער רמב”ם אויף וועג, אבער אנדערע רשולים זענען שטארק נער חילוק, ס’גייען מיט דער רמב”ם…
דער סדר הזמנים – א קאמפליקאציע
איך מיין דער קאמפליקעישאן איז דער סדר הצייטן, וואס געשעט פאר יעדער אינדיווידזשועל נאכדעם ווען ער שטארפט, האט ער זיין אייגענע דער מחשון און אייגען עולם הבא, און נאר דער זאך פון סוף הימים, דער ערמאגעדאן, איז דא עפעס א תקופה פון ימות המשיח, א תקופה פון תחית המתים, און א תקופה פון עולם הבא, און דארטן איז… מען דארף שוין קומען צו דער, דער איז שוין פרטים און מענטשן וואס ווילן אלס מפאשים זיין, אבער דער רמב”ם האט זייער שטארק, האט אמת’דער געהאט א מחלוקת, דער רמב”ם האט ווואלט געזאגט אויף יענע אנדערע אידן, וואס ער האט דא געזאגט, די אידן וואס מיינען אז די שכר איז צו פרעסן און אזוי ווייטער.
אנדערע שיטות
פארשטייט זיך, זיי האבן עפעס א תירוץ דערויף. ס’איז נישט… מ’קען פארענטפערן דעם רמב”ם’ס קשיא אין געוויסע וועגן. ס’איז דא אויך אין זוהר אליין, זאגט מיין איך, א דריטע וועג אדער א צווייטע וועג. ס’איז… בקיצור, אונז קענען נישט דאס לערנען אנדערע שיטות. וואס דער רמב”ם האט געזאגט האט זיכער א גרויסע מקום, און ס’איז זיכער דער הייליגער רמב”ם’ס שיטה און וועג פון פארשטיין. און שוין, און דו ווילסט לערנען אנדערע דרכים, אונז לערנען דעם ראב”ד אין שבת ג’, איז די גרעסטע מחלוקת, די קלארסטע מחלוקת מיט’ן רמב”ם. שוין.
סיום
וואס נאך וועלן מיר טון וועגן די מחלוקת? גארנישט, ס’איז א מחלוקת, אבער מיר לערנען דעם רמב”ם. מיר גייען נישט יעצט אריינדייוון אין אלטע שווערע מחלוקת. יא, מ’קען נישט, אבער דער רמב”ם איז זייער שיין אזוי אויך. אונז זענען אריינגעטאן געווארן, דאס איז די אמת. ווען ס’איז געקומען אין די צייטן, האט מען געזען ווי ווייט די הלכה איז געווען. ניין, אפשר יעדער איינער גייט גיין אין זיין גן עדן. דער וואס האט געלערנט דין דרייווט, שטעלט דיר אריין, ווייל ער גייט אין די גן עדן. דער וואס האט געלערנט דין דרייווט, שטעלט דיר אריין, ווייל ער גייט אין די גן עדן. דער וואס האט געלערנט דין דרייווט, שטעלט דיר אריין, ווייל ער גייט אין די גן עדן. אקעי, פיין. געוואלדיג.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80056#
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור – הלכות תשובה פרק ח’
—
הקדמה כללית: המבנה של הלכות תשובה
הרמב”ם בהלכות תשובה, מלבד מצוות התשובה עצמה, דן בשני עיקרים:
1. עיקר הרשות (בחירה) – האדם בעל בחירה חופשית. הרמב”ם קורא לזה “רשות נתונה לו” (ולא “בחירה”). עיקר הבחירה אינו נמנה ברשימת י”ג העיקרים של הרמב”ם בפירוש המשניות סנהדרין פרק חלק, אך כאן בהלכות תשובה הוא כן מונה אותו כעיקר. זו קושיה (שה”רב החלוני” כבר שאל), אך כך הוא המצב.
2. עיקר הטובה (שכר ועונש) – מהו התכלית, מה מקבלים משמירת התורה? זה נדון בשלושת הפרקים האחרונים של הלכות תשובה (פרקים ח’-י’).
מדוע שכר ועונש שייכים להלכות תשובה? הרמב”ם עשה בפרק ז’ “גשר” ברור: הוא אומר שאדם צריך לעשות תשובה “כדי שימות ויתקן תשובתו, כדי שיזכה לחיי העולם הבא”. תכלית התשובה היא להגיע לעולם הבא. לפיכך עליו להסביר מהו עולם הבא. יתר על כן, רוב האנשים אינם נולדים צדיקים – אצל רוב האנשים הדרך לעולם הבא היא דרך תשובה, ולא דרך מעשים טובים בלבד.
—
הלכה א’ – הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא
א) העיקר: חיים שאין עמהם מות, טובה שאין עמה רעה
“הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא, והיא החיים שאין עמהם מות, והטובה שאין עמה רעה.”
פשט: הטובה האמיתית השמורה לצדיקים היא חיי העולם הבא – חיים ללא מוות, טובה ללא רע.
חידושים וביאורים:
1. “הטובה” – מושג ה”טוב” כתכלית. הרמב”ם משתמש במילה “טוב” באותו משמעות כמו בהקדמתו לפרק חלק (פירוש המשניות סנהדרין), שם הוא כותב שאנשים מבולבלים לגבי מהו ה”טוב” שמקבלים משמירת התורה – אחד חושב שכר בעולם הזה, אחד חושב משיח, אחד חושב תחיית המתים. הרמב”ם אומר בבירור: הטוב האמיתי הוא חיי העולם הבא.
2. “צפונה” – גנוז. הלשון “צפונה” מקורו בפסוק “אשר צפנת ליראיך” (תהלים ל”א, כ’). הוא גנוז – אינו נראה בעולם הזה.
3. “חיים שאין עמהם מות” – לא רק “אינם נגמרים”, אלא “אין עמהם מוות כלל”. הדיוק ב”שאין עמו” הוא שהמוות בכלל אינו קיים באותה מציאות. נשמה בגוף היא “דברים קלים ונפסדים” (כפי שהרמב”ם אומר בהלכות יסודי התורה) – אפילו בעודו חי, אינו חי באמת, כי הוא *יכול* למות. אך חיים כנשמה/שכל הם חיים שמעולם לא נולדו ולעולם לא ימותו – המוות בכלל אינו רלוונטי.
4. “טובה שאין עמה רעה” – בעולם הזה הכל מעורב. כל טובות עולם הזה הן “טוב שיש עמו רע” – הכל מוגבל, הכל צריך להיות במידה, יותר מדי אפילו מדבר טוב הופך לרע. רק עולם הבא הוא “כולו טוב” – טוב בפני עצמו, לא מעורב עם שום רע.
5. “למען ייטב לך והארכת ימים” – דרשת חז”ל בקידושין. הרמב”ם מביא את הפסוק ואת דרשת חז”ל (גמרא קידושין): “למען ייטב לך” = “לעולם שכולו טוב”; “והארכת ימים” = “לעולם שכולו ארוך”. הרמב”ם מדגיש שעולם הבא הוא ענין של תורה שבעל פה – אינו כתוב מפורש בתורה שבכתב. הוא משתמש בלשון “שמועה” / הלכה למשה מסיני, אותו לשון שהוא משתמש בו בכל מקום שתורה שבעל פה נותנת פירוש שונה מהפשט הפשוט. “ארוך” אינו פשוט ארוך יותר, אלא “ארוך שאין לו קץ” – נצחי.
—
ב) שכר הצדיקים ופרעון הרשעים
“שכר הצדיקים שיזכו לנועם זה ויהיו בטובה זו, ופרעון הרשעים שלא יזכו לחיים אלו אלא יכרתו וימותו… וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו הוא המת שאינו חי לעולם, אלא נכרת ברשעו ואובד כבהמה.”
פשט: שכר הצדיקים הוא לזכות לחיי עולם הבא; עונש הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו – הם יכרתו וימותו כבהמה.
חידושים וביאורים:
1. “הוא המת” – המת האמיתי. המת הגדול ביותר הוא מי שאינו חי בעולם הבא. מדוע? כי הוא חי רק כמה שנים, אך מת הוא יהיה לעולם ועד. אך הצדיק אינו “מת” – חייו ממשיכים.
2. “אובד כבהמה” – כמו בהמה. כשם שבהמה, כשהיא מתה זה נגמר – היא אינה חיה הלאה – כך גם רשע שאינו זוכה לעולם הבא.
—
ג) “הכרת תכרת” – כרת בתורה
“וזהו הכרת האמורה בתורה, שנאמר ‘הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה’. ופירשו חז”ל: ‘הכרת’ – בעולם הזה, ‘תכרת’ – לעולם הבא. כלומר, שאותה הנפש שפרשה מן הגוף בעולם הזה אינה זוכה לחיי העולם הבא, אלא גם מן העולם הבא נכרתת.”
פשט: הפסוק “הכרת תכרת” מתפרש בכרת כפולה: “הכרת” = כרת בעולם הזה (מיתה); “תכרת” = כרת לעולם הבא (אי זכייה לעולם הבא). הצדיק גם מת בעולם הזה, אך הוא ממשיך לחיות בעולם הבא. הרשע יש לו כרת כפולה.
חידושים וביאורים:
1. “הכרת האמורה בתורה” – כרת רחבה, לא רק ל”ו כריתות. הרמב”ם אינו מתכוון שרק ל”ו הכריתות הספציפיות שבתורה (חייבי כריתות) יש להם עונש זה. הוא מדבר כאן על עיקר העונש בכלל – העונש היסודי לכל העבירות הוא כרת, להיכרת מעולם הבא. אותם ל”ו כריתות יש להם דינים משלהם שצריך ללמוד בנפרד.
2. שיטת הרמב”ם: עיקר העונש הוא כרת, לא גיהנום. הרמב”ם אינו מביא את גיהנום כעונש העיקרי. הוא מדבר רק על כרת – להיכרת. זהו “הרעה המזומנת לרשעים” – לא מקום של עונש, אלא אובדן עולם הבא.
3. “הטובה הצפונה לצדיקים” לעומת “הרעה המזומנת לרשעים” – מבנה סימטרי. הטובה לצדיקים = עולם הבא; הרעה לרשעים = כרת מעולם הבא. שניהם הם עיקר השכר ועיקר העונש.
—
ד) עולם הבא: אין בו גוף וגויה
“העולם הבא אין בו גוף וגויה, אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת… ואינו גוף — אין שם אכילה ושתיה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכים להם בעולם הזה, ולא יארע בו דבר מן הדברים שמקרים לגופות בעולם הזה כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא בהם.”
פשט: בעולם הבא אין גוף. רק נפשות הצדיקים קיימות שם, ללא גוף, כמו מלאכים שהם צורה בלי חומר. לכן אין שייכות לאכילה, שתייה, שינה, מיתה, עצבות, שמחה גשמית, או כל ענין אחר השייך לגוף.
חידושים וביאורים:
1. גוף וגויה — שני לשונות לאותו ענין. “גויה” גם פירושה גוף (כמו הפסוק “וגויתו כתרשיש”), ונשאלת השאלה מדוע הרמב”ם כותב שני הלשונות. נשללת האפשרות ש”גויה” מתייחסת למיתה (זה “וגוע” עם עין). השאלה נשארת פתוחה.
2. “מקרים” — מונח פילוסופי. הרמב”ם משתמש ב”מקרים” במובן הפילוסופי של “אקצידנטים” (accidents), לא “סובסטנס”. הוא מתכוון שהתכונות/אטריבוטים שיש לגוף — כמו ישיבה, עמידה, שינה, מיתה, עצב, שחוק — אינם שייכים לנפש ללא גוף. אלו כולם “מקרים” של גוף, לא של נפש.
3. האדם בעולם הבא כמלאך. האדם כעת הוא שילוב של חומר וצורה (גוף עם נפש). בעולם הבא הוא נפש בלבד — כמו מלאכי השרת שהם צורה בלי חומר. זוהי טרנספורמציה יסודית של מציאות האדם.
—
ה) פירוש “צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה”
“וזה שאמרו ‘צדיקים יושבים’ — על דרך החידה, כלומר נפשות הצדיקים מצויות שם בלא עמל ובלא יגיעה. וכן ‘עטרותיהם בראשיהם’ — כלומר הדעת שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא מצויה עמהם, והיא העטרה שלהם.”
פשט: מאמר חז”ל הוא “על דרך החידה” — משל. “יושבים” פירושו מנוחה (קיום ללא עמל ויגיעה). “עטרותיהם בראשיהם” פירושו הדעת/חכמה שנשארת עמהם.
חידושים וביאורים:
1. “יושבים” — שלילת עמל, לא חיוב מנוחה. הרמב”ם מפרש “יושבים” לא כמנוחה חיובית (כי מנוחה עצמה היא היפוך של טרחה, שגם הוא ענין גופני), אלא כשלילה — אין שום קשיים. “ישיבה” היא דימוי לשקט, לא תנוחה ממשית של גוף.
2. “עטרה” = דעת — שתי ראיות מפסוקים:
– “צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו” — ייחודו של שלמה היה חכמה, לכן “עטרה” רומזת לחכמה.
– “ושמחת עולם על ראשם” — שמחה אינה חפץ פיזי שאפשר לשים על הראש. “ראשם” חייב להתכוון לדעתם, ושמחה היא מצב בדעת/נפש. גם “עטרותיהם בראשיהם” פירושו שדעתם נשארת עמהם.
3. “שבגללה זכו לחיי העולם הבא” — שני מהלכים:
– קריאה ראשונה (נדחית): יש להם מודעות שמעשיהם הטובים זיכו אותם לעולם הבא.
– קריאה נכונה: הדעת עצמה — הידע, החכמה — זה מה שנשאר, וזה גופא חיי העולם הבא. חלק הדעת של האדם נשאר, וזה “בראשיהם”. העטרה היא רמז לדעת עצמה, לא למודעות של שכר.
—
ו) “נהנין מזיו השכינה”
“ומה שאמרו ‘ונהנין מזיו השכינה’ — שיודעים ומשיגים מאמתת הקדוש ברוך הוא מה שאינם יודעים והם בגוף האפל והשפל.”
פשט: “נהנין מזיו השכינה” אינו פירושו הנאה גשמית, אלא שהם יודעים ומשיגים מאמיתת הקב”ה מה שלא יכלו להשיג כשהיו ב”גוף האפל והשפל”.
חידושים וביאורים:
1. “נהנין” = ידיעה, לא הנאה גשמית. הרמב”ם מצמצם את “נהנין” לידיעה והשגה. הנאה כמו אכילה ושתייה היתה הנאה גופנית, שסותרת את כל היסוד שעולם הבא הוא ללא גוף. לכן “נהנין” חייב להתכוון שהם יודעים ומשיגים.
2. קשר להלכות קודמות. כשאדם הוא “בגוף האפל והשפל” אינו יכול להבין את אמיתת הקב”ה. רק כשהוא פנוי מגוף (בעולם הבא) הוא יכול להשיג.
3. הרמב”ם “משמיט” את המילה “נהנין”. בפירושו הוא מדבר בעיקר על ידיעה והשגה, וה”הנאה” כמעט נעלמת. כנראה יש גם הנאה פשוטה, אך עיקר “נהנין” היא הידיעה עצמה.
—
ז) מהי “נפש” בעולם הבא
“כל נפש האמורה בענין זה — אינה הנשמה שצריכה לגוף, אלא צורת הנפש, שהיא הדעה שהשיגה הבורא כפי כחה, והשיגה הדעות הנפרדות ושאר המעשים, והיא הצורה שביארנו ענינה בפרק ראשון מהלכות יסודי התורה, היא הנקראת נפש בענין זה.”
פשט: “נפשות הצדיקים” בעולם הבא אינה פירושה הנשמה המחוברת לגוף (כח החיים), אלא “צורת הנפש” — הדעה שהאדם השיג את הבורא, הדעות הנפרדות (מלאכים), ושאר המעשים (הטבע — שמש, ירח, עולם התחתון). זוהי ה”צורה” שהסביר בפרק א’ של הלכות יסודי התורה.
חידושים וביאורים:
1. שני סוגי “נפש”. הרמב”ם מבחין בין:
– נשמה שצריכה לגוף — כח החיים שמפעיל את הגוף, שמת כשהגוף מת.
– צורת הנפש — הדעה, השכל, שהאדם השיג. זה מה ש”בצלם אלקים” מתכוון (כפי שהסביר בפרק א’). רק זה נשאר חי בעולם הבא.
2. שלוש קטגוריות של השגה שנשארות. דעת האדם השיגה שלושה דברים: (א) את הבורא, (ב) דעות נפרדות (מלאכים/שכלים נפרדים), (ג) שאר המעשים (שאר הבריאה). כל שלושת חלקי הדעת נשארים.
3. לא השכל נשאר — אלא השגת ה’ נשארת. הרמב”ם אינו אומר שהשכל של אדם בכלל נשאר (כמו כל מחשבות אנושיות), אלא ספציפית השגת ה’ — הדעה שהשיגה הבורא. זהו חילוק חשוב.
4. דעת יכולה לחיות ללא גוף — נקודה עמוקה. אנשים רואים את דעתם כ”בתוך גופם” (מאוחסנת במוח), אך הרמב”ם לומד שדעת היא משהו שיכול להתקיים ללא גוף. אי אפשר לומר שהשגת ה’ מאוחסנת במוח — כי אז לא היתה יכולה להישאר אחרי המוות. זה מראה שדעת של הבורא היא מציאות שונה ביסודה ממחשבות רגילות.
—
ח) “חיים” — כי המוות הוא רק מקרה של גוף
“חיים אלו, לפי שאין עמהם מות, שאין מות אלא ממקרי הגוף ואין שם גוף, נקראו צרור החיים… והוא השכר שאין שכר למעלה ממנו וטובה שאין אחריה טובה, והיא שהתאוו כל הנביאים.”
פשט: “חיים” בעולם הבא פירושם חיי הנשמה/דעת עצמה, שם המוות אינו אפשרי כי המוות הוא רק מקרה של גוף, ושם אין גוף. זהו השכר הגבוה ביותר והתכלית של כל התכליות.
חידושים וביאורים:
1. “צרור החיים” – הפסוק ופירושו. הרמב”ם מביא את הפסוק “והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה’ אלקיך” (שמואל א כ”ה, כ”ט). “צרור” אינו פשוט “צרור” (חבילה), אלא מעין מקום או מצב שבו החיים מחוברים לה’. המשך הפסוק “ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע” מראה את הניגוד: צדיקים מחוברים בצרור החיים עם השגת ה’, ורשעים נזרקים.
2. “טובה שאין אחריה טובה” – עולם הבא הוא תכלית כל התכליות. “אחריה” אינו פירושו “אחר כך” זמנית, אלא “גבוה מזה”. כל טובה בעולם היא אמצעי לטובה נוספת – אפשר לשאול “למה אתה עושה זאת?” ולענות “כדי להשיג משהו גבוה יותר”. אך השגת ה’ בעולם הבא היא התכלית הסופי – אי אפשר לשאול “למה זה טוב?” כי זה המטרה האחרונה של הכל.
—
ט) משלים של נביאים וחכמים לעולם הבא
הנביאים כינו את המצב במשלים שונים: “הר ה'”, “מקום קדשו”, “דרך הקודש”, “חצרות ה'”, “אהל ה'”, “לחזות בנועם ה'”, “היכל ה'”, “בית ה'”, “שער ה'”. גם חכמים כינו אותו “סעודה”, ובמקומות אחרים “עולם הבא”.
פשט: כל הפסוקים המדברים על שכר לעולם הבא הם משלים למצב של השגת ה’.
חידושים וביאורים:
1. כל ה”מקומות” בנביאים הם משלים להשגת ה’. לכאורה חושבים שכל המילים הללו מדברות על בית המקדש, אך הרמב”ם מביא שכבר הספרי אמר שאלו משלים למדרגות של עולם הבא. הרמב”ם מרבה להתייחס לספרי.
2. אולי כל שם הוא מדרגה אחרת. הרמב”ם במקום אחר (הלכות יסודי התורה) מדבר על שבעה רקיעים עם שמות שונים, שכל שם מייצג מדרגה אחרת. אולי גם כאן, עשרת השמות רומזים למדרגות שונות של השגה. אך הרמב”ם כאן עושה הכל לאותו דבר – כולם משלים לעולם הבא.
3. “סעודה” אצל חז”ל – משל למצב הטוב ביותר. כשחז”ל מדברים על “סעודה” לצדיקים (כמו סעודת לויתן), הרמב”ם מתכוון שזו אינה סעודה גשמית, אלא משל: כשם שבעולם המצב הטוב ביותר לאדם הוא כשיש לו הנאה בסעודה, כך חז”ל קוראים לעולם הבא “סעודה” כמשל להנאה הגבוהה ביותר.
—
י) העונש: כריתת הנפש
לעומת זאת, העונש הוא “כריתת הנפש שלא תזכה לחיי העולם הבא”, וזה נקרא “באר שחת”, “אבדון”, “תפתה”, “כל לשון כליה והשחתה”, “לפי שהיא כליה שאין אחריה תקומה לעולם”.
פשט: העונש החמור ביותר הוא “כריתת הנפש שלא תזכה לחיי העולם הבא” – האדם מאבד את חייו לנצח.
חידושים וביאורים:
1. “נקמה” פירושה עונש, לא נקמה. הרמב”ם קורא לעונש של כרת “נקמה”. “נקמה” אצל הרמב”ם פירושה פשוט עונש (מידה כנגד מידה), לא נקמה במובן הרגיל.
2. האם יכולה להיות “נקמה” רק כשיש מה להפסיד? חקירה: אם אדם מעולם לא רכש שום
השגה, אין לו מה להפסיד – זו אינה “נקמה”. מושג ה”נקמה” מתאים רק כשאדם אכן היה לו משהו מעולם הנשמות אך בגלל עבירות הוא מאבד אותו. זה נשאר “יש לעיין”.
3. “כליה שאין אחריה תקומה לעולם” – ההפסד האולטימטיבי. כל שאר העונשים הם זמניים, אך ההפסד של כרת הוא סופי. האדם מאבד את חייו לנצח.
—
מעבר: “שמא תאמר” – שיטת הרמב”ם של ציפייה לקושיות
הרמב”ם משתמש כאן באותה שיטה כמו בהלכות תשובה פרק ה’ (ידיעה ובחירה) ובהלכות יסודי התורה (אינו גוף): תחילה הוא מציב את היסוד, ואחר כך שואל “שמא תאמר” – צופה קושיה. כאן, לאחר שאמר שהשכר הסופי היחיד הוא עולם הבא (השגת ה’ ללא גוף), הוא בא לשאול: “שמא תיקשה בעיניך טובה זו” – אולי יהיה לך קשה לתפוס שכר שהוא רוחני לחלוטין.
בכל שלושת המקומות (אינו גוף, ידיעה ובחירה, שכר ועונש) בא הראב”ד ונחלק עם הרמב”ם על אותה נקודה: שאנשים אינם יכולים לתפוס את אמיתת הרמב”ם. הראב”ד טוען שב”אינו גוף” זו רק קושיה מפסוקים, אך כאן זה קושי עמוק יותר – אדם מתקשה לתפוס שכר שהוא רוחני לחלוטין, כי הוא יכול לתפוס רק טובות גשמיות.
—
הלכה ב’ (לפי המשך הרמב”ם) — שכר עולם הבא והקושי של ההשגה האנושית
א) התפיסה המוטעית של האדם על השכר
“שמא תאמר בלבך… ותדמה שכר המצוות והיות האדם שלם בדרכי האמת — להיות אוכל ושותה מאכלות טובות, ובועל צורות נאות, ולובש בגדי שש ורקמה, ושוכן באהלי שן…”
פשט: הרמב”ם מזהיר שאדם לא יחשוב ששכר המצוות והשלמות הוא הנאות גשמיות — אוכל טוב, נשים יפות, בגדים יקרים, דירות מפוארות.
חידושים וביאורים:
1. הדיוק ב”שכר המצוות והיות האדם שלם בדרכי האמת”. הרמב”ם אינו אומר שהמצוות עצמן מביאות את השכר. הוא אומר “שכר המצוות” ו“היות האדם שלם בדרכי האמת” — המצוות מביאות את האדם לשלמות בדרכי האמת, וזה “מחובר”, אך הרמב”ם אינו אומר במפורש שהשכר הוא ישירות עבור מצוות — הוא צריך להיות “שלם בדרכי האמת.”
2. השוואה לתפיסה הערבית-מוסלמית של גן עדן. הרמב”ם רומז לתפיסה המוסלמית של גן עדן (שבעים בתולות, הנאות גשמיות), והוא אומר שזה מראה איזה אדם הוא — “שוטה בזימה” — מי ששקוע בזימה, התפיסה הגדולה ביותר שלו על טובה היא עוד מההנאות הנמוכות. גן עדן של ליטאי, להבדיל, הוא “תה עם גמרא.” מחלומות של אדם אפשר לראות איזה אדם הוא.
—
ב) חכמים ובעלי דעה מבינים כבר בעולם הזה
“אבל החכמים ובעלי הדעה ידעו שכל אלו הדברים דברי הבל והוואי הם, ואין בהם תוחלת… ואין בהם טובה גדולה אצלם בעולם הזה אלא מפני שאנו בעלי גוף… אין הנפש מתאוה להם אלא מפני צורך הגוף, כדי שימצא חפצו ויעמוד על בוריו. וכל זמן שאין שם גוף, נתבטלו כל הדברים האלו.”
פשט: חכמים ובעלי דעה יודעים כבר בעולם הזה שכל הדברים הגשמיים הם “דברי הבל והוואי”. הנפש עצמה אינה חושקת לאכול — אלא מפני שהיא מחוברת לגוף, והיא רוצה שהגוף יוכל להתקיים, היא צריכה לאכול. ללא גוף אין צורך בכלל באכילה.
חידושים וביאורים:
1. שני טעמים מדוע גשמיות היא הבל: (א) “אין בהם תוחלת” — אין בהם טובה ארוכת טווח, רק טוב לרגע; (ב) “אין בהם טובה גדולה אצלם בעולם הזה אלא מפני שאנו בעלי גוף” — הסיבה היחידה שזה נראה טוב היא כי יש לנו גוף שצריך זאת.
2. הנפש אינה חושקת לגשמיות — אלא בגלל הגוף. אפילו חכם בעולם הזה — הוא מבין שהוא צריך לאכול, אך הוא היה מעדיף לא להצטרך. הוא אוכל לא כי זה טעים (זה רצון הגוף), אלא כי הוא צריך לאכול כדי ללמוד ולחשוב. “הלוואי שלא הייתי צריך” — וזה עולם הבא, שבו אכן אין צורך.
—
ג) שלושה דברים ש”אינו גוף” — קשר ליסודי התורה
[דיגרסיה: קשר ליסודי התורה]
לרמב”ם יש שלושה דברים שרוב האנשים חושבים שהם גוף אך למעשה אינם: (א) ה’, (ב) מלאכים, (ג) נפש האדם. אצל ה’ ומלאכים — זה לא נוגע ישירות אלינו. אך נפש האדם — זה אתה, וזה הדבר הקשה ביותר להסביר.
ברגע שאדם מבין שהוא עצמו (נפשו) הוא אינו גוף, הוא יכול להבין הרבה יותר בקלות שה’ הוא אינו גוף. הרמב”ם אמר ביסודי התורה שהאדם אינו יכול להבין את ה’ כי הוא אינו יודע את עצמו — הוא אינו יודע את חלק הנפש שלו שאינו גוף.
ההבדל בין יסודי התורה לכאן: ביסודי התורה הרמב”ם אינו מאריך בפרטי הקושי. כאן, כשמדברים על האדם לעצמו — שהטובה שלך גם היא אינה טובות הגוף — כאן הרמב”ם נותן יותר מקום לקושי, מביא פסוקים המראים כמה זה טוב, ומאמרי חכמים המראים כמה קשה להבין זאת.
[דיגרסיה: משל הרמב”ם בפירוש המשניות — שאי אפשר להסביר לעיוור (סומא) איך אור נראה, או לסריס מהי תאוות המשגל, כי הם לא השיגו זאת.]
—
ד) “הטובה הגדולה שתהיה בה הנפש בעולם הבא — אין שום דרך בעולם הזה להשיגה”
“הטובה הגדולה שתהיה בה הנפש בעולם הבא, אין שום דרך בעולם הזה להשיגה ולידע אותה, שאין אנו יודעים בעולם הזה אלא טובת הגוף, ולה אנו מתאוים.”
פשט: הטובה הגדולה של עולם הבא אי אפשר להשיג בשום אופן בעולם הזה, כי אנו יודעים רק על טובת הגוף.
חידושים וביאורים:
1. “להשיגה” — שני פירושים. “אין שום דרך בעולם הזה להשיגה” — אפשר לפרש (א) אי אפשר להבין (השגה = הבנה) את הטובה, או (ב) אי אפשר להגיע לטובה (השגה = קבלה). שניהם נכונים: כל עוד האדם בגוף, הוא לא יכול להבין ולא יכול לקבל את הטובה של נפש ללא גוף.
2. “ולה אנו מתאוים” — אפילו חכמים. הרמב”ם אומר “אנו” — אפילו אנחנו, החכמים, חושקים לטובת הגוף. זה חידוש, כי הוא אמר קודם שחכמים ובעלי דעה יודעים שגשמיות היא הבל. התירוץ: אולי “מתאוים” מתכוון למדרגה הגבוהה של ממש לזרוק הכל ורק לחשוק ברוחניות — זה קשה מאוד אפילו לחכמים. בעולם הזה גשמיות “מרגישה יותר אמיתית” — היצר הרע אומר לך ללכת למסעדה במקום לשיעור, וזה “הגיוני” — לא שזה נכון, אבל זה לא אבסורדי. בעולם הבא זה לא יהיה הגיוני.
—
ה) “אין לה ערך בטובות עולם הזה אלא דרך משל”
“אבל אותה הטובה גדולה עד מאד, ואין לה ערך בטובות עולם הזה, אלא דרך משל… בדרך האמת, שאין ערוך טובת הנפש בעולם הבא לטובת הגוף בעולם הזה… אלא אותה הטובה גדולה עד אין חקר ואין ערוך ואין דמיון.”
פשט: אי אפשר בשום אופן להשוות טובת הנפש בעולם הבא לטובת הגוף בעולם הזה.
חידושים וביאורים:
1. מהו “ערך” — חידוש בהגדרה. “ערך” פירושו ששני דברים הם באותה קטגוריה ואפשר להשוות ביניהם — למשל, עשרה דולר ומיליון דולר יש להם ערך זה לזה — שניהם דולרים, רק אחד יותר. אך טובת עולם הבא וטובת עולם הזה אינם באותה קטגוריה — “תענוג הגוף אין לו שייכות כלל עם תענוג השכל”. לכן אי אפשר לומר שאחד “יותר” מהשני, כי “יותר” דורש שייכות. רק “דרך משל” — דרך משל אפשר לרמוז מעט, אך זו אינה השוואה אמיתית.
2. ההבדל בין “בדרך משל” ו”בדרך האמת”. כשאומרים שעולם הבא הוא “סעודה גדולה” או “אור של לויתן” — זה רק משל. אפילו כשאומרים “זה יותר מזה” זה גם משל — כי “יותר” מרמז על אותה קטגוריה. בדרך האמת אין מה להשוות. הרמב”ם אמר קודם “חמור בעיניו כסעודה” — לא “חמור בעיניו סעודה” — ה”כ” מראה שזה משל, לא השוואה ממשית.
3. ההבדל בין “חקר”, “ערך”, ו”דמיון”:
– חקר — אי אפשר לחקור אותו, להעריך אותו
– ערך — אי אפשר להעריך, לומר שהוא אחוז מסוים ממשהו אחר
– דמיון — אי אפשר לומר “אני דומה לו, אני גדול והוא עוד יותר גדול” — זה אפילו לא מצב דומה
4. אפילו “שמחה” היא רק משל לעולם הבא. אי אפשר לומר שעולם הבא עושה “שמח” באותו מובן כמו שמחה גשמית, כי “שמח” הוא רגש שיש לנו עכשיו, וההיפך ממנו הוא עצבות. עולם הבא הוא “הבנה של חכמה עצמה” — אפשר לקרוא לזה שמחה רק בדרך משל. אולי אפשר לומר ששניהם דברים שבהם “אתה מרגיש שלם, אתה מרגיש במקום שאתה שייך” — אך גם זו אנלוגיה מושגית בלבד.
—
ו) רמזי דוד המלך
דוד המלך רמז: “מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, פעלת לחוסין בך” (תהלים ל”א, כ’). “לולא האמנתי לראות בטוב ה’ בארץ חיים” (תהלים כ”ז, י”ג).
חידושים וביאורים:
1. “צפנת” — גנוז. לא מפני שאי אפשר בעצם להבין אותו, אלא מפני שאנשים בעולם אינם מבינים אותו. דבר יקר מאוד מחביאים — הוא גנוז כי הוא כל כך יקר.
[דיגרסיה: אפיקומן בסדר — האפיקומן הוא רמז למושג — מחביאים אותו, כי הסעודה היא רק משל לסעודה האמיתית שהולכים לאכול. זו חתיכת מצה קטנה, אך היא רומזת למשהו הרבה יותר גדול.]
2. “לולא האמנתי לראות בטוב ה’ בארץ חיים”. דוד השתוקק לחיי עולם הבא. “ארץ החיים” פירושה המקום שבו חיים לנצח, שבו אין “הווה ונפסד” — עולם חי אמיתי. עולמנו הוא “עולם מת”. המילה “האמנתי” משמעותית — כי אי אפשר להבין זאת ממש, אך אפשר להאמין בזה, אפשר לדעת שיש דבר כזה מבלי להבין אותו לגמרי. האמונה בטוב ה’ בארץ החיים נתנה לדוד חיזוק.
—
הלכה ג’ — חכמים אמרו שאי אפשר להשיג את עולם הבא
“כבר הודיעונו חכמים הראשונים שטובת העולם הבא אין כח באדם להשיגה על בוריה, ואין יודע גדלה ויופיה ועצמה אלא הקדוש ברוך הוא לבדו.”
פשט: חז”ל לימדו אותנו שאף אדם אינו יכול להשיג את טובת עולם הבא בבהירותה המלאה. אף אחד אינו יודע את גדלה, יופיה ועוצמתה — רק ה’ לבדו.
—
הלכה ג’ (המשך) — יסוד גדול: כל הנבואות הן רק לימות המשיח, לא לעולם הבא
“ושכל הטובות שמתנבאים בהם הנביאים לישראל אינם אלא דברים של גוף שנהנים בהם ישראל בימות המלך המשיח בזמן שתחזור הממשלה לישראל. אבל טובת חיי העולם הבא אין לה ערך ודמיון, ולא דמוה הנביאים כדי שלא יפחתוה בדמיון.”
פשט: כל הדברים הטובים שהנביאים ניבאו לישראל — ארץ חטה ושעורה, מעיינות התהומות, וכו’ — הם רק טובות גשמיות לימות המשיח, כשהמלכות תחזור לישראל. אך עולם הבא הנביאים לא תיארו במכוון, אפילו לא בדרך משל, כדי לא לגרוע ממנו.
חידושים וביאורים:
1. מדוע נביאים לא דיברו על עולם הבא — טעם עמוק. סברת הרמב”ם היא שנביאים חששו שאם יעשו משלים לחיי עולם הבא, הם רק “יפחתוה” — יגרעו, כי זה כל כך חזק שכל משל יהיה כלום מולו. זה חידוש — לא שהם לא יכלו, אלא שהם לא רצו, כי משל היה “הורס”.
2. היסוד הגדול: ימות המשיח ≠ עולם הבא. הרמב”ם קובע שיש שתי תקופות נפרדות: (א) ימות המשיח — תקופה בעולם כש”תחזור המלכות לישראל”, יהודים יעשו תשובה, יהיו בירושלים, ללא שעבוד מלכויות — אך עדיין טובות גשמיות; (ב) עולם הבא — מדרגה אחרת לגמרי, רק לנפש. הרמב”ם מדבר על כך בהרחבה בהקדמות לפרק חלק. הראב”ד חולק על כך ואומר שזה לא מתאים למה שאנו יודעים שהעולם יחזור להיות תוהו ובוהו.
3. פסוק “עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו” (ישעיה סד:ג). הרמב”ם מביא את הפסוק שאפילו עין נביא אינה יכולה לראות מה ה’ מכין למחכים לו. החידוש: נביא כן יכול לראות רוחניות, יכול לתקשר עם ה’ — אך בניגוד למשה רבינו, נביא תמיד מדבר במשל (כפי שלמדנו את ההבדל של נבואת משה — בלא מראה, בלא משל). מכיוון שלא רוצים לעשות שום משל על עולם הבא, נביא בכלל לא יכול לראות אותו.
4. גמרא רבי יוחנן — “כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח”. הרמב”ם פוסק כרבי יוחנן (יש מחלוקת בגמרא). זה פותר סתירה לכאורה בתנ”ך: ישעיה אומר “עין לא ראתה” — אף אחד לא ראה את השכר; אך נביאים אחרים מתארים שכר במשלים פשוטים. התירוץ: כל הנביאים המדברים על שכר, מדברים על ימות המשיח (טובות גשמיות). “עין לא ראתה” מדבר על עולם הבא — שאף אחד לא ראה.
5. חידוש בדרשת “עין לא ראתה”. בפשוטו של מקרא הפסוק יכול להתכוון שאף אחד עדיין לא ראה זאת (אך אפשר לראות זאת בעצם). אך רבי יוחנן דורש שזה מתכוון לדבר שאי אפשר לראות — לא רק שלא ראו. הרמב”ם מקבל את הדרש כי זה לא דבר גשמי, לא דבר גופני.
6. השאלה מדוע עולם הבא לא כתוב בתורה. הרמב”ם ענה במקום אחר ש”למען ירבו ימיכם” רומז לעולם הבא. אך לפי היסוד כאן — שנביאים במכוון לא דיברו על עולם הבא — אפשר להבין מדוע זה לא כתוב מפורש: כי לתאר זאת היה רק גורע ממנו.
7. השוואה ל”דיברה תורה כלשון בני אדם”. כשם שהרמב”ם אומר שכשהתורה מדברת על ה’ בלשונות גשמיות (“יד ה'”, “עיני ה'”) זה הכל משלים — כך גם כשנביאים מדברים על שכר בלשונות גשמיות, הם מדברים רק על ימות המשיח, לא על עולם הבא.
—
הלכה ד’ (לפי המשך הרמב”ם) — מדוע נקרא “עולם הבא”?
“ולא נקראו עולם הבא אלא מפני שאותן החיים באין לאדם אחר חיי העולם הזה שאנו קיימים בו בגוף ונפש, וזה היא הנמצאת לכל אדם בראשונה.”
פשט: עולם הבא נקרא “הבא” לא מפני שעולם חדש יבוא בעתיד, אלא מפני שלכל אדם בודד השלב של נפש לבדה בא אחרי שחי כגוף ונפש ביחד. “וזה היא הנמצאת לכל אדם בראשונה” — השלב הראשון לכל אדם הוא גוף ונפש, והשלב השני הוא נפש לבדה.
חידושים וביאורים:
1. חידוש גדול: עולם הבא קיים כבר עכשיו. הרמב”ם אומר חידוש עצום נגד ההבנה הפשוטה: עולם הבא אינו עולם חדש שה’ יברא רק בעתיד. הוא אומר במפורש: “אין דבר זה עתיד למצוא עתה… אלא הרי הוא מצוי ועומד” — עולם הבא כבר כאן, שנאמר “אשר צפנת” — ה’ “גנז” אותו (צפנת). כשמשהו גנוז, הוא לא נראה, אך הוא קיים. זה נגד השיטה שעולם הזה יחרב ואחר כך יבוא עולם חדש.
2. השאלה: מדוע נקרא “הבא” אם הוא כבר כאן? אם עולם הבא הוא בעצם השגת אלוקות של הנפש, והנפש כבר כאן עכשיו (כפי שהרמב”ם אומר בפרק ד’ שהנשמה אינה תלויה בגוף), מדוע נקרא “עולם הבא”? זה לא עולם חדש, וזה גם לא “בא”! תירוץ הרמב”ם: נקרא “הבא” לא מפני שהעולם בא אחר כך, אלא מפני שלכל אדם בודד השלב של נפש לבדה בא אחרי שחי כגוף ונפש ביחד.
3. שיטת הרמב”ם על נשמות — הן לא באות מעולם הבא. הרמב”ם לומד שהנשמה נבראת כשהאדם נולד — היא לא יורדת מעולם הבא קודם (כי אז היה נקרא
“עולם שעבר”). זה מתאים לשיטתו בפרק ד’ שאף שהנשמה אינה תלויה בגוף, היא “תקועה” בגוף בזמן החיים.
4. סדר הזמנים — סיבוך. לכל אדם יש דין אישי אחרי המוות עם עולם הבא אישי. אך יש גם סדר כללי של סוף הימים: ימות המשיח, תחיית המתים, ועולם הבא. איך כל זה מתאים ביחד זה כבר פרטים שצריך עוד ללמוד.
—
המחלוקת הגדולה על הרמב”ם
[דיגרסיה: מחלוקת היסטורית על הרמב”ם]
שלושת הפרקים האחרונים של הלכות תשובה (פרקים ח’-י’) היו כמעט הסיבה הגדולה ביותר למחלוקת הגדולה על הרמב”ם. העולם חשב שהרמב”ם לומד אחרת מרוב היהודים לגבי תחיית המתים, מהו השכר, מהי הטובה. זה הוביל לשריפת ספרי הרמב”ם.
הראב”ד בשבת ג’ (=פרק ח’) הוא המחלוקת הברורה ביותר עם הרמב”ם בענין זה. ראשונים אחרים (והראב”ד) חולקים בחריפות, וגם בזוהר עצמו יש אולי דרך שלישית. אך לשיטת הרמב”ם יש “בוודאי מקום גדול” ולומדים עכשיו את דרך הרמב”ם.
—
תמיכה מהזוהר הקדוש
הזוהר הקדוש (פרשת תולדות) מביא מעשה ידועה: עושים סעודה עם לויתן, שור הבר, וכו’. אחרי שר’ יהודה אומר את המעמד, אומר ר’ יוסי שזה נאמר לפשוטי עם כדי שיבינו שכר, אך באמת השכר של עולם הבא הוא שכר רוחני — “נהנין מזיו השכינה”. זה הולך עם דרך הרמב”ם (אף שאפשר לדון מה קודם — הזוהר או הרמב”ם).
תמלול מלא 📝
הלכות תשובה פרק ח’ – הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא
הקדמה: המבנה של הלכות תשובה
דובר 1:
אנחנו לומדים הלכות תשובה פרק ח’. אז, למדנו שהלכות תשובה יש בהן מצוות של תשובה ועיקרים מן העיקרים ומאמונת הדת. אמרנו שיש שני עיקרים, עיקרים שבאים עם הלכות תשובה. כן.
העיקר הראשון הבנו היטב, אני מתכוון, הרמב”ם הבהיר את הקשר של שניהם. מה הקשר? מה זה עיקר, יש הרבה, שכחתי לומר. יש שני עיקרים באמת שנאמרים בהלכות תשובה, חוץ מהמצווה של תשובה.
עיקר הרשות (בחירה)
העיקר הראשון הוא העיקר שנקרא רשות, שאנשים אוהבים לקרוא בחירה, אבל לרמב”ם אין מילה כזו. הרשות נתונה לו. מעניין, אותו עיקר אינו מעיקרי הדת ברשימה של שלושה עשר עיקרים. כן, שלושה עשר עיקרים לא נאמרו ביחד, אבל ברשימת העיקרים במסכת סנהדרין הרמב”ם לא מנה בחירה. אבל אתה רואה שכאן בספר הזה הוא כן מונה אותה. יש קושיה, הרב החלוני כבר שאל אותי את הקושיה הזו, אבל כך הוא המצב.
עיקר הטובה (שכר ועונש)
אחר כך יש עוד עיקר, שבוודאי כן הוא חלק מהעיקרים, וזה העיקר של… קראתי לזה כאן עיקר הטובה. כלומר, מה המטרה, מה התכלית, מה הדברים הטובים שמקבלים משמירת התורה ומהיות אדם טוב, וזה הנושא האחר של שכר ועונש. העיקר הזה הרמב”ם מדבר עליו בשלושת הפרקים האחרונים של הלכות תשובה.
למה שכר ועונש שייך להלכות תשובה?
מה הקשר להלכות תשובה? למה הרמב”ם דיבר גם על שכר ועונש בהלכות תשובה? למה הוא הכניס את הענין של שכר ועונש?
דובר 2:
אה, כי אמרתי קודם, כי תשובה עצמה היא כשהאדם עצמו שם את מעשיו, הוא עושה תשובה. התשובה קשורה לדין, לדין אדם, דין וחשבון. הקב”ה עושה דין וחשבון, ואדם צריך לעשות לעצמו בעצמו דין וחשבון.
דובר 1:
זה קצת מדרש שאתה אומר. אני מתכוון שיותר מזה שהתשובה היא דבר טוב, ולא דבר רע. שהתשובה, קודם כל, צריכה להתבטא איפשהו.
הקשר בין תשובה לעולם הבא
הרמב”ם אמר קשר בפירוש בתחילת הפרק הקודם. הוא אומר שצריך לעשות תשובה. למה? כדי שימות ויתקן תשובתו, כדי שיזכה לחיי העולם הבא. הרמב”ם הבהיר, פרק ז’ הוא גשר ברור מאוד בין שלושת הנושאים של הלכות תשובה. הוא אומר, מאחר והרשע קיים, הוא צריך לעשות תשובה. למה הוא צריך לעשות תשובה? כדי שימות ויתקן תשובתו. לכאורה המטרה היא… עכשיו הוא הולך להסביר מה זה העולם הבא שמדברים עליו. כי ה”כדי”, זו התכלית. תכלית החיים, תכלית האדם היא להגיע לעולם הבא.
בהלכות תשובה באופן מסוים הוא עובר על כל הסדר, מאימתי שאדם אינו צדיק עד שהוא נעשה אדם, והתכלית. לקראת מה? למה? לאיזו תכלית ולאיזו מטרה צריך לעשות תשובה? תכלית עולם הבא. ממילא הוא צריך להסביר מה זה העולם הבא, מה היא המטרה שמגיעים אליה מעשיית תשובה.
בדרך כלל זה לא רק מעשיית תשובה, אלא בכלל מהיות אדם, אבל רוב האנשים אין להם זכות של צדיקים, ממילא אצל רוב האנשים זו תהיה בכל מקרה המטרה של תשובה, לא המטרה של מעשים טובים, כי אדם לא נולד צדיק.
הלכה א’: הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא
דברי הרמב”ם
אומר הרמב”ם יפה מאוד, אומר הרמב”ם, “הטובה הצפונה”, הטוב, הטובה שמוכנה, שצפונה לצדיקים, “היא חיי העולם הבא”. כלומר, מלבד מה שבעולם יש טובה, שכשעושים טוב זה טוב, אבל “צפונה”, לא, אני צריך ללכת על ה”צפונה”, אולי יש קצת… יש עוד משהו צפון לצדיקים.
המושג “טוב” – מפירוש המשניות פרק חלק
בואו נזכור, הרמב”ם בפירוש המשניות בפרק חלק התחיל בהקדמה ארוכה, כל אחד צריך ללמוד אותה, כי רק כשלומדים את ההקדמה ההיא אפשר להבין את הפרקים, או להיפך, אני לא יודע.
באותו מקרה, שם הוא מסביר שיש מחלוקת גדולה, שאנשים מבולבלים מאוד לגבי מה הטוב שמקבלים משמירת התורה. זו לשונו, על זה אמרתי את המילה טוב. מה הטובה? למה שומרים את התורה? מה יקבלו מזה? מה התכלית? מה הסוף? אחד אומר שזה שכר בעולם הזה, אחד אומר משיח, אחד אומר תחיית המתים, אנשים אומרים כל מיני דברים. והרמב”ם אומר, “אבל אני אומר, והמשנה אומרת, והתורה אומרת, שהטוב שמקבלים מהיות צדיק הוא חיי העולם הבא.” וזה מה שהוא אומר גם כאן. “טוב” פירושו המטרה.
עכשיו, הרמב”ם אומר כן שהרבה מצוות הן תיקון העולם, הן תיקון שהעולם יהיה עולם טוב. התעקשתי על המילה “צפונה”, אבל זו לא הנקודה. זה נכון, והוא הולך לראות בהלכות… אוקיי, אוקיי, אלמד כמו שאתה אומר.
“אשר צפנת ליראיך” – המקור ל”צפונה”
הטובה שמוכנת לצדיקים היא חיי העולם הבא. יש פסוק, הוא הולך להביא את הלשון “אשר צפנת ליראיך”, זה מאיפה הלשון באה. אבל הוא הולך לדבר על מה עם השכר של עולם הזה, הוא הולך לדבר גם בפרקים הבאים. אבל הרמב”ם רוצה לומר בבירור, היחידה, האמיתית הטובה שמקבלים מהיות צדיק נקראת חיי העולם הבא.
“חיים שאין עמו מות” – לא רק נצחי, אלא בלי מוות כלל
מה זה?
חיים שאין עמו מות.
חיים שלא נגמרים במוות.
לא, טובה שאין עמה רע.
אחד מתכוון שאין איתו.
זה לא שזה לא נגמר.
זה שאין איתו.
כי הוא רוצה להסביר למה הוא הולך להביא את הפסוק “כי לחיים” או משהו כזה, אני לא יודע.
וחיתו.
מבין, הלשונות השונים של חיים, שהגמרא אומרת שזה מתכוון לעולם הבא.
זה אומר כך, לחיות בגוף, למדת בהלכות יסודי התורה, זה דברים קלים ונפסדים.
גוף הוא דבר שמת.
נשמה בגוף היא דבר שמת.
אבל אפילו כשהוא חי, הוא לא חי באמת, כי הוא יכול למות.
זה לא כמו לחיות בנשמה, לחיות בשכל, שזה חיים שאין עמו מות, וזה טובה שאין עמה רע.
למה?
כי הוא לא יכול למות, כי הוא מעולם לא נולד.
זה לא דבר שבכלל מעורב עם מוות.
ממילא, זה חיים שאין עמו מות, וזה טובה שאין עמה רע.
טוב בעולם הזה הוא תמיד מעורב ברע
אותו דבר, כל הטובות בעולם הזה הן טוב שיש עמו רע.
כלומר, איך אומרים?
זה מוגבל, או זה מעורב.
כן, אין שום דבר שהוא לגמרי טוב.
הכל חייב להיות במידה.
יש לי מצווה?
קצת יותר מדי מזה זה כבר לא טוב.
קצת יותר מדי מזה זה כבר לא טוב.
זה קל להבין.
זה תמיד מעורב ברע.
“שכולו טוב” – טוב בפני עצמו
וטובה של עולם הבא, שנקראת “למען ייטב לך”, היא דווקא “שכולו” – הוא הולך להביא את הלשון “שכולו” – “שכולו טוב”.
כלומר, זה טוב בפני עצמו.
זה לא טוב כמו האופן איך שזה טוב וכדומה.
זה עצם טוב, זה לא מעורב בשום דבר לא טוב, בשום רע.
“למען ייטב לך והארכת ימים” – דרשת חז”ל
אומר, “איש חכם לבב בתורה”, זה מה שהתורה אומרת כשהתורה מדברת על שכר, שהתורה אומרת “למען ייטב לך”, שיהיה לך טוב, “והארכת ימים”.
שיהיה לך טוב, רק טוב, ו”והארכת ימים” שתחיה לנצח, שלא יהיה לך את הענין של מיתה.
מדברים על שכר עולם הבא.
פירוש, יש בגמרא בקידושין, חז”ל למדו מזה “למען ייטב לך”.
הגמרא מתכוונת שזו הלכה למשה מסיני.
כלומר, זה יכול להתכוון פשוטו “למען ייטב לך” בעולם הזה.
אבל המדרש למד, המסורה, התורה שבעל פה אומרת, כן, עולם הבא הוא דבר של תורה שבעל פה, זה לא כתוב בתורה שבכתב.
תורה שבעל פה מוסיפה על תורה שבכתב
או שהתורה שבעל פה, הרמב”ם משתמש כאן באותה לשון שהוא משתמש בכל המקומות שהתורה שבעל פה מוסיפה קצת אחרת מהפשט הפשוט.
הפשט הפשוט לא היה מתכוון כך, אבל השמועה, הלכה למשה מסיני, הוא אומר שמה פירוש “למען ייטב לך”? “למען ייטב לך” פירושו “לעולם שכולו טוב”, העולם שהוא כולו טוב. “והארכת ימים” זה “לעולם שכולו ארוך”, העולם שהוא נצחי ארוך, שלא נגמר לעולם. ארוך פירושו ארוך יותר, אבל עולם הבא הוא ארוך שאין לו קץ, הוא לגמרי ארוך. ונצחיות היא מאוד ארוכה, כמו שאחד אמר שאינסוף, נצחיות, היא מאוד ארוכה, במיוחד בסוף. אז זה כולו ארוך, זה לא נגמר.
הלכה א’ (המשך): שכר הצדיקים ופרעון הרשעים
שכר הצדיקים – לזכות לנועם זה
אומר הרמב”ם הלאה, “וזהו העולם הבא”, זה עולם הבא, “שכר הצדיקים שיזכו לנועם זה ויהיו בטובה זו, ופרעון הרשעים שלא יזכו לחיים אלו אלא יכרתו וימותו, ולא יזכו לאורך ימים”.
פרעון הרשעים – כרת ומיתה
אומר הרמב”ם, “וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו, הוא המת שאינו חי לעולם, אלא נכרת ברשעו ואובד כבהמה”. כלומר, כמו בהמה שכשהיא מתה נגמר המעשה של הבהמה, זה לא הולך לעולם, זה לא חי הלאה, אדם שנמצא באותו מצב גם נגמר. זה פירוש “נכרת”, הוא נכרת, כפשוטו הוא מת. זה הצד למה כתוב בתורה… הוא אומר, “הוא המת”, המת הגדול ביותר הוא זה שלא חי עולם הבא, כי הוא הולך להיות מת לזמן רב מאוד. חי הוא אולי כמה שנים, ומת הוא הולך להיות לעולם ועד, להרבה מאוד שנים. הוא מת כבר עכשיו, לא ביציאת נשמה. נכון, נכון, נכון, נכון. הוא אדם שמת. האחר אינו מת, כי החיים שלו עוד חיים.
הלכה א’ (המשך): “הכרת תכרת” – כרת בתורה
“הכרת תכרת” – כרת כפולה
אומר הרמב”ם, “ובזה היא הכרת האמורה בתורה”. כשהתורה אומרת שכרת הוא העונש להרבה עבירות, זה כרת… זה לא אמור להיכנס להרבה עבירות, והרמב”ם לא אומר את זה. מה שכתוב בתורה, כרת, “הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה”, מה קורה? הנפש תיכרת כי “עונה בה”.
תורה שבעל פה מפרשת: “הכרת” בעולם הזה, “תכרת” לעולם הבא
והלאה במספר 12, על התורה שבעל פה, “ופירשו חז”ל על זה העונש של זה”, חז”ל, “כרת בעולם הזה”. “ופירשו” פירושו תורה שבעל פה, כן. ההלכה למשה מסיני אומרת, “כרת בעולם הזה” – נכרת בעולם הזה, זה פירושו למות צעיר לכאורה. “הכרת תכרת” – “תכרת לעולם הבא”. ה… זו לשון כפולה, לשון כפולה. “כרת” פירושו בעולם הזה, ו”תכרת” לעולם הבא. “כלומר, שאותה הנפש שפרשה מן הגוף בעולם הזה אינה זוכה לחיי העולם הבא, אלא גם מן העולם הבא נכרתת”.
אז הצדיק לא מת בעולם הזה, כי זה נראה כאילו הוא מת, אבל הוא הולך לחיות לחיי העולם הבא. הרשע מת בעולם הזה, והוא לא הולך לחזור לחיות לחיי העולם הבא, ממילא זו הייתה מיתה אמיתית. יש לו כרת כפולה. הוא “גם מן העולם הבא נכרתת”.
חידוש: “הכרת האמורה בתורה” פירושה העונש העיקרי, לא רק ל”ו כריתות
צריך לזכור, אני מתכוון שיש הרבה חולקים, יש הרבה בעיות שאפשר לעשות. אבל הרמב”ם שאומר “כרת האמורה בתורה” הוא לא מתכוון לומר פשוטו שכל אחד שהוא עובד עבודה זרה שמת זה כרת. הוא לא מתכוון לומר פשוטו שמקבלים את הכרת המסוימת דווקא על ל”ו כריתות שבתורה. כי הרמב”ם אומר, הוא לא מדבר על זה. הרמב”ם מדבר כאן על עיקר השכר. עיקר השכר הוא לחיות, ולא שכר הוא כרת. אז הרמב”ם לומד שבאותו פסוק הוא מדבר על כל העבירות, פשוטו פשט.
אז הרמב”ם אומר שהכרת… זה לא… העונש העיקרי לא כתוב גיהנום, לא כתוב דברים כאלה. הרמב”ם לא הולך להביא דבר כזה בכלל. והרמב”ם יש רק כרת, שפירושו נכרת. איך, לא כל עבירה יש כרת? צריך לומר שזה מדבר על משהו אחר. זה לא אותו דבר. מה שהרמב”ם אומר, הכרת היא העונש העיקרי. העונש היחיד שבאמת קיים הוא כרת. והוא מבין בלשונו שלו כרת, כי כרת פירושו נכרת מעולם הזה ומעולם הבא. זה לא מתחבר עם מה שאנחנו לומדים שיש חייבי כריתות. לא אותו דבר. זה עול שאני יכול לומר על זה. איך יש להם הבנה חזקה של קריאת שמע וכו’, צריך ללמוד במיוחד בנפרד. אבל הדרמה לא הגיעה כאן עכשיו לומר. כאן אני צריך להציב שכרו, כאן אני צריך להציב הטובה הצפונה לצדיקים, או הרעה המזומנת לרשעים, כמו שהרמב”ם קורא לזה.
הלכה ג’: מהות העולם הבא – אין בו גוף וגוייה
עולם הבא אינו מקום עם גשמיות
כל אחד צריך לדעת מה זה עולם הבא. זה לא כמו שאתה יכול לחשוב שעולם הבא הוא איזה מקום שיושבים וחיים ושותים ורוקדים
עולם הבא: אין בו גוף וגויה — פירוש דברי חז”ל “צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם”
הלכה א (המשך) — עולם הבא: אין בו גוף וגויה
דובר 1:
אומר הרמב”ם, לא. אומר הרמב”ם, העולם הבא, מה זה העולם הבא, איפה חיים לנצח? אין בו גוף וגויה. אין שם גוף או גויה.
אני מתכוון שגויה פירושה גם הרבה פעמים גוף. אני לא יודע למה כתוב גויה שוב. כן?
דובר 2:
אתה יודע מה פירוש גויה?
דובר 1:
לא.
דובר 2:
גוף. זו לשון אחרת. “וגויתו כתרשיש”, כתוב פסוק, כן. זה פירושו גוף. אוקיי.
דובר 1:
אז, גויה לא, היא גם הרבה פעמים לשון של מיתה?
דובר 2:
לא, “וגוע”, זה עם עין. לא. אני לא יודע.
דובר 1:
אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף. בעולם הבא חיות רק הנפשות, כמלאכי השרת. כלומר, שם האדם הוא נפש בלי גוף. עכשיו האדם הוא הרכבה של חומר וצורה, גוף עם נפש. בעולם הבא הוא נפש בלבד, כמו מלאכי השרת שהם צורה בלבד בלי חומר.
אומר הרמב”ם, יש דברים שונים שבאים עם, שהם תופעות לוואי של היות גוף. גוף הוא מכונה שצריכה אוכל ושתייה כדי להתקיים. אז עם גוף באה אכילה. אבל ברגע שאדם הוא נפש בלי גוף, ואינו גוף, גם אין אכילה ושתיה, ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכים להם בעולם הזה. גם אין את כל הדברים האחרים שגופות בני אדם צריכים. שינה, בילוי, לא משנה.
אז הוא ממשיך, ולא יארע בו דבר, גם לא קורה לאדם שום אחד מהדברים, שום מקרים לגופות בעולם הזה. אתם שומעים מה הרמב”ם קורא ללשון שקוראים פילוסופית “מקרים”? אין להם סובסטנס, תאונות. הוא לא מתכוון לומר שלא קורים דברים, הוא מתכוון שאין את ה… את התכונות שיש לגוף. כמו ישיבה היא סוג של מצב עם גוף. לגוף יש מצב מסוים, איך הוא יכול להיות יושב או עומד, או ישן או ער, או שאדם מת לפעמים. זה לא קיים על הנפש, כי הנפש לא מתה. בעצב ושחוק, רגשות, להיות עצוב או לצחוק, לא קיים על הנפש, רק על הגוף, ממילא לא קיים בעולם הבא.
הלכה א (המשך) — פירוש המאמר חז”ל “צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם”
דובר 1:
אומר, זה מה שחז”ל אומרים, חכמים הראשונים, זה מה שהחכמים הראשונים אומרים בגמרא. הרמב”ם קורא תמיד חכמים הראשונים בגמרא. אומר, עולם הבא, על זה הם אומרים, “עולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש”, אין אכילה, שתייה, או הדברים האחרים, “אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה”. הצדיקים יושבים, ויש להם את הכתרים שלהם על ראשיהם, והם נהנים מזיו השכינה.
הנה התרגום לעברית:
הולך הרמב”ם ומסביר: הרי נתבאר לך שאין שם גוף, כיון שהוא אומר שאין שם אכילה ושתיה ותשמיש, הרי אין שם גוף, לפי שאין שם אכילה ושתיה. אבל, אה, אתה מבין, אין שם ישיבה. מה שאמרו “צדיקים יושבים” הוא על דרך החידה, זה משל. ישיבה היא תמיד דימוי לאדם שיושב בשקט. הוא יושב במצב שקט. כלומר, נפשות הצדיקים מצויות שם, כלומר, הן קיימות שם, אבל הוא רוצה לומר שהן קיימות בדרך של מנוחה, בלא עמל ובלא יגיעה. אין אפילו מנוחה, כי מנוחה היא היפך של טרחה. אמת, אבל הוא מתכוון לומר שאין שום קשיים. את השלילה אפשר לומר את אותו הדבר.
“עטרותיהם בראשיהם” — העטרה היא הדעת
דובר 1:
כמו כן, עטרותיהם בראשיהם, יש להם כתרים על ראשם. מה פירוש כתרים על ראשם? הרי גם אין להם גוף, לא יכולים להיות להם בגדים, לא יכול להיות להם כתר. כלומר, מהו הכתר? דעת שידעו, יהיה להם דעת שידעו, שבגללו זכו לחיי העולם הבא, מציאותם, כל הזמן יהיה להם המודעות שמה שזכו לחיי העולם הבא הוא בגלל המעשים הטובים שעשו.
דובר 2:
לא, לא, לא, זה לא הפירוש.
דובר 1:
הפירוש הוא שהידע, החכמה שזה חיי העולם הבא נשארת. החכמה נשארת, כי הידע נשאר. הדעת נשארת, לא הדעת שזכו לחיי העולם הבא. הדעת שהם יודעים, זה שחלק הדעת של האדם נשאר, זה בראשיהם. העטרה היא רמז על דעת. הרמב”ם יתחיל מיד לדבר על כך.
שתי ראיות שעטרה היא רמז על דעת
דובר 1:
הרמב”ם מביא שני מקורות מפסוקים שעטרה היא רמז על דעת, על ידע. צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו. מדברים שם… מה הכוונה שם? מה הייתה המיוחדות של שלמה? שהיה חכם. העטרה שעטרה לו אמו פירושה כתר החכמה.
אבל הוא מביא ראיה אחרת, פסוק נוסף. וראיה נוספת, כתוב בפסוק, ושמחת עולם על ראשם. יש שמחה גדולה על הראש. איך יכולה להיות שמחה על הראש? ואין השמחה גוף כדי שתנוח על הראש. שמחה אינה חפץ שאפשר לשים על ראש. שמחה היא מצב בדעת, מצב ברוח, בנפש. אלא מאי, מה פירוש שמחת עולם על ראשם? פירושו, ראשם פירושו דעתם, שדעתם תהיה בשמחה. גם העטרה שכתוב, עטרותיהם בראשיהם, היא הדעת, היא הדעת.
אז מה שכתוב צדיקים יושבים, צדיקים הם במנוחה, הם בתכלית המנוחה, פירושו שאין שייך שום דבר אחר מלבד מנוחה. לא מנוחה היא תכונה של גוף. והם יהיו בעלי דעת. יפה מאוד.
הלכה א (המשך) — פירוש “נהנין מזיו השכינה”
דובר 1:
ומה פירוש ההנאה? מעניין, הוא השליך כאן רמז, “שבגללה זוכים לחיי העולם הבא”. הוא עדיין לא אמר זאת עד עכשיו, אלא כאן הוא רמז שחיי העולם הבא שמדברים עליהם הם הידיעה שידעו. מקבלים אותם בדעת, או שהדעת היא החלק הנצחי. הוא יאמר זאת בעוד רגע. אגב, הוא יאמר זאת בפירוש בחלק הבא.
ומה שאמרו עוד צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, מה שאמרו ונהנים מזיו השכינה, מה פירוש זה? האם אתה חושב שפירושו שיש לו הנאה כמו שאדם נהנה מאכילה ושתייה ומחשבות? הרי זו הייתה הנאה גופנית נוספת. אלא מהו מה שאמרו שיודעים ומשיגים מאמתת הקדוש ברוך הוא. הם יודעים והם משיגים את אמיתת הקדוש ברוך הוא, את מהות הקדוש ברוך הוא, מה שהקב”ה הוא, מה שאינם יודעים והם בגוף האפל והשפל. שלמדנו קודם שכאשר אדם בגוף האפל והשפל אינו יכול להבין אמיתת הקדוש ברוך הוא או דעת הקדוש ברוך הוא. אבל מאחר שזוכים לחיי העולם הבא, שזה כאשר יש פנאי דעת, אז אפשר להשיג את אמיתת הקדוש ברוך הוא.
כלומר, הוא מפרש את “נהנין”. כנראה יש כאן גם הפשט, אבל הוא רוצה להוציא שה”נהנין” פירושו הידיעה.
טוב מאוד. עד עכשיו התמודדנו עם קושיות מסוימות, אומרים שנבין את דעת הקדוש ברוך הוא, והתכלית היא שנהיה מרוצים.
הלכה א (המשך) — מה פירוש “נפש” בעולם הבא
דובר 1:
אה, אומר הרמב”ם, כאשר חז”ל אומרים “נפש”, מה הם מתכוונים לומר כאן? נפשות בלבד? אומר הרמב”ם, מה שכתוב… אמרתי עכשיו, הרמב”ם עצמו אמר, היה כתוב, הוא אמר, “הנפש, נפשות הצדיקים לבד ולא הגוף”. אה, אומר הרמב”ם, מה שאמרתי שנפש הצדיקים חיה בעולם הבא, “כל נפש שאמרנו בענין זה”, יש יותר מאשר דרך אחת איך אפשר להבין את המילה “נפש”.
שני מיני “נפש” — נשמה שצריכה לגוף וצורת הנפש
דובר 1:
אומר הרמב”ם, כאן זה לא חלק הנשמה, הנשימה אולי, הנשמה הגופנית “שצריכה לגוף”, שקיימת רק יחד עם גוף. כלומר, הכוח, הגוף הוא מכונה, יש איזה חלק, נפש, שגורם למכונה להיות פעילה. לא על נפש זו מדברים. הרמב”ם פעם שמע על…
דובר 2:
כן, אבל הגוף אינו מכונה, הגוף הוא דבר חי.
דובר 1:
כן, אבל לגוף יש כוח החיים, שאפשר גם לקרוא לו נפש. אומר הוא שהנפש שמדברים כאן אינה הנשמה שצריכה גוף, זו לא הנשמה שחיה רק יחד עם גוף, כי אותה נשמה אכן מתה. אלא מה כן, יש צורת הנפש. החומר עצמו יש לו גם איזה כוח הנשמה, יש לו איזה כוח החיים, שקוראים לו נפש.
ההגדרה האמיתית של נפש הוא אמר שם, “צורת האדם ושלימות דעתו היא”, שעליה כתוב “בצלם אלקים” וכו’. “שהיא”, מהי צורת הנפש? “שהיא הדעה שהשיגה הבורא כפי כחה”. הקב”ה נתן לאדם, שהאדם השיג את הבורא, וזו הדעה שהאדם השיג את הבורא. “והשיגה הדעות הנפרדות”, הוא יכול להשיג את ענין הדעות הנפרדות. הוא השיג, זה כוח, זה יכול להיות. זה מה שהשיג את הבורא, והשיג דעות נפרדות.
שלוש קטגוריות של השגה
דובר 1:
במקום שהשיג דעות של גוף, דעות נפרדות הם מלאכים, ושאר המעשים, והדעות שהם מעשים אחרים. הרי יש שלושה דברים: יש את הבורא, יש את המלאכים, ויש את שאר העולם, השמש, הירח, אני יודע מה, והעולם התחתון. “והיא הצורה שביארנו ענינה בפרק א’ מהלכות יסודי התורה”, ובפרק הקודם של הלכות יסודי התורה הסברנו שצורה היא החלק שמבין, הדעה, שזה מה שמבדיל אדם מבהמה. “והיא הנקראת נפש בענין זה, ובעולם הבא דעת זה החלק שנשאר לחיות, הדעה”. הדבר היחיד שחי בעולם הבא הוא כמה שהבינו, הבינו את ה’ או דברים אחרים, השכלים הנפרדים וכו’.
דיון: דעת יכולה לחיות בלי גוף
דובר 2:
כן, זה דבר עמוק מאוד, כי אנשים מסתכלים על הדעת שלהם כאילו היא בגופם, אבל אנחנו לומדים כאן שהדעת היא משהו שיכול לחיות בלי גוף.
דובר 1:
אותם אנשים אין להם דעת של הבורא, של כוח הנפש, זו אכן דעת אחרת. דעת של הבורא. הרמב”ם לא אומר ששכל האדם נשאר, הרמב”ם אומר שהשגת ה’ נשארת. כן?
דובר 2:
יש אנשים שחושבים שהשגת ה’ שלהם מאוחסנת במוח שלהם. אה, אני לא יודע השגת ה’, אז נגמר. לא יכול להיות.
דובר 1:
לא, לא, אני מתכוון להוציא את זה, כי אנשים חושבים שמעשים…
פרק ח: המשלים של נביאים וחכמים על עולם הבא, והקושי לתפוס שכר רוחני לגמרי
המשך הלכה ז: “חיים” פירושו החיים של דעת והנפש – כי מוות הוא רק מקרה של גוף
דובר 1: מעשים אינם השגת ה’, מעשים הם השגת אני יודע מה. הוא מדבר רק על זה, מי שיודע את ה’, מי שיודע את ה’ נשאר לנצח. זאת הוא הסביר בשתי ההקדמות שציינו שם. וזה עד כאן מהי הטובה הצפונה לצדיקים.
עכשיו הוא הולך לומר שכל הפסוקים שכתובים על שכר ועונש לעולם הבא, ההוכחה שיש דבר כזה, יש הרבה פסוקים, יש מיני דימויים אחרים, מיני לשונות אחרים. צריך לדעת מהו הנמשל של כל אותם משלים.
לדוגמה, חיים, פירושו, החיים של הדעת והנפש, לפי שאין עמה מות, כי אין עמה מות. וכמו ששוחחנו, למה אין מוות? שאין מות אלא ממקרי הגוף, מוות הוא רק משהו שקורה לגוף, ואין שם גוף, שם אין גוף, שם רק הנשמה עצמה, הדעת עצמה.
“צרור החיים” – הפסוק ופירושו
על כן נקראו צרור החיים, צרור של חיים, כי זה משהו שהוא רק חיים. זה כתוב בפסוק, המקום הקשור שבו החיים נקשרים. זה לא צרור של חיים, שצרור של חיים קשור יחד. לכאורה פירושו משהו כמו הדבר שחיים הם אמיתיים… אני לא יודע, אני לא יודע מה פירוש צרור החיים. הוא הולך להביא את הפסוק. אבל זה לא פירושו צרור, נכון? זה בטח פירושו משהו… נו, מה זה היה אומר?
דובר 2: הוא לא מביא פירוש.
דובר 1: צרור החיים, איזה מקום, איזה דבר של חיים. טעיתי, הרמב”ם מביא רק את המילה חיים. הוא אומר על העליון היא הצורה. אני לא יודע, הצורה? איך הצורה היא חיים? אני לא יודע. בסדר.
כמו שכתוב, הוא מביא את הפסוק. אבל איך כתוב צרור החיים?
דובר 2: חשבתי שכתוב “והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה’ אלקיך”.
דובר 1: אה, יפה מאוד. אז, עם ה’, עם השגת ה’. “ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע”. אה, הם לא יזכו לחיי עולם הבא.
אז רואים אנו מה? שהנפש נכנסת או נקשרת, או מה שזה לא יהיה, נקראת צרור החיים. וכאן הוא אומר שהצדיקים, הם, הם חיים. הם חיים עם ה’. הרשעים, הם מתים, הם בכף הקלע, הם מתים, הם לא קיימים.
“טובה שאין אחריה טובה” – עולם הבא הוא התכלית של כל התכליות
אומר הרמב”ם, “וזהו השכר שאין שכר למעלה ממנו, וטובה שאין אחריה טובה”. זהו השכר שאין גבוה ממנו, וזו הטובה שאין טובה אחריה.
“אחריה” פירושו גבוה יותר מזה. לא, אבל מילולית, טובה היא “אחרית”. טובה פירושה, למה אתה עושה זאת? כדי להיות הטובה האחרונה. “בשביל” פירושו “טובה”. אז כשיש לך טובה, אתה יכול לתרגם תכלית. אבל השגת ה’, זו התכלית של התכליות. כלומר, כל הדברים הם בשביל זה. אתה יכול לשאול למה זה? לא, אתה לא יכול לשאול למה זה, כי זה הדבר האחרון.
כל “המקומות” בנביאים הם משלים להשגת ה’
אומר הרמב”ם, “וזהו השכר שאין שכר למעלה ממנו וטובה שאין אחריה טובה, והיא שהתאוו כל הנביאים”. זה מה שהנביאים השתוקקו לזכות לו.
“וכמה שמות קראו לה דרך משל”. הנביאים מבקשים על זה בשיריהם ובתפילות ובמקומות אחרים, הם משתוקקים לדברים שהרמב”ם הולך למנות. למה הם משתוקקים? לחיים האלה, לחיי עולם הבא.
וכן משל להשגת הלב דרך משל, כי התשובה היא הדבר הגבוה ביותר שאפשר להשתוקק אליו, כל שאר ההשתוקקויות הן רק השתוקקות גבוהה, לא הסופית. והוא אומר, “וכן משל להשגת הלב דרך משל”. נביאינו דיברו על מצב זה, והם קראו לו במשלים שונים.
הם אמרו “הר ה'”, הם לא התכוונו, פשוט פירושו שהר ה’ פירושו מקום המקדש, אבל הרמב”ם לומד שהם התכוונו לחיי העולם הבא, “מקום קדשו ודרך הקודש”. “וחצרות ה'”, כמו שדוד אומר, כן, לחיות לעולם ועד בחצרות בית ה’. “ואהל ה'”, או “לחזות בנעם ה'”, לראות בנועם ה’. “והיכל ה'”, מעניין. “ובית ה'”, “ושער ה'”.
כל הדברים האלה הם מקומות שבהם חיים לנצח ושבהם אפשר להשיג דעת ה’. כמו שאמרנו קודם שאדם לא יכול להשיג אמיתתו ודעתו של הקב”ה בעולם הזה כל עוד יש לו גוף. אז כל הדברים האלה שהם אומרים, אני רוצה להיות בהר ה’, במקום ה’, מה פירוש כל הדברים האלה? לא להיות במקום מסוים, שיהיה מקום פיזי. רוצים להיות במקום של השגה כדי להשיג את אמיתתו יתברך.
אז כל הדברים האלה הם משלים למצב הזה, למצב שבו אדם יכול להיות בחיי העולם הבא, להשיג את אמיתתו יתברך, שאפשר רק כאשר הוא נשמה ערומה.
דיון: השמות האם הם מתכוונים לבית המקדש או לעולם הבא?
דובר 2: חשבתי שכל הדברים האלה פירושם בית המקדש, אבל הוא מביא שהספרי אכן אומר, כבר דיבר שכל הדברים האלה הם משלים למדרגות של עולם הבא.
דובר 1: והרמב”ם הולך מאוד עם הספרי, כן, עם ראשי חכמים.
דובר 2: כן.
השוואה לשבעה רקיעים – אולי כל שם הוא מדרגה אחרת
דובר 1: אומר הרמב”ם הלאה… אתה זוכר, אתה יודע עוד, אני זוכר שיש ברקיע, כן, הוא אמר שיש שבעה שמיים, ושם יש שבעה הרבה שמות, הוא אמר שם שכל אחד הוא שמיים אחרים.
דובר 2: אה, מדרגה.
דובר 1: הרמב”ם, אתה יכול לומר שכל אחד מהשמות הוא איזה היכל שהוא חזק. מה יש עשרה?
דובר 2: הוא מנה עשרה. יש עשרה? אחד, שניים, שלושה,ארבעה, חמישה, שישה, שבעה, שמונה, תשעה. והעשירית היא סעודה.
דובר 1: אולי הרמב”ם אומר שיש שמונה מדרגות, אולי כל אחת מרמזת על סוג השגה אחר. הרמב”ם עושה הכל לאותו הדבר.
דובר 2: בסדר.
“סעודה” אצל חכמים – משל למצב הטוב ביותר
דובר 1: אומר הרמב”ם כך, “וכן החכמים קראו לה על דרך משל לטובה הזאת המזומנת לצדיקים”. כאשר חכמים אומרים שיש סעודה שבה הצדיקים מוזמנים, אומר הוא, הטובה המוכנה לצדיקים קוראים לה חז”ל סעודה. זה לא פירושו סעודה גשמית, אלא פירושו כמו בעולם הזה המצב היפה ביותר שאדם נמצא בו, הוא כאשר יש לו את ההנאות הטובות ביותר, יש סעודה.
“ובכלל ובכל מקום עולם הבא”. וזה קוראים במקומות אחרים, אומר הוא, כן, יותר ברור, עולם הבא. מכיוון שבסוף הפרק הרמב”ם הולך להסביר את פירוש המילה עולם הבא.
אבל סעודה, סעודה כתוב איפה?
דובר 2: לא יודע, הסעודה שמדברים באקדמות, כן, הסעודה שהולכים לקרוא יחד.
דובר 1: בסדר.
דובר 2: סעודה של לויתן?
דובר 1: בואו נסיים עוד את הצד השני. זה הרמב”ם.
הלכה ח: “נקמה” – העונש של כרת
“ולהפך, נקמה”. להיפך היא נקמה, “שאין נקמה גדולה ממנה”. מעניין שהוא קורא לזה נקמה. הייתי אומר שלא לזכות לעולם הבא, הוא מתכוון לנקמה?
פירושו נקמה היא מילה שהרמב”ם קורא לזה כמה פעמים, פירושו פשוט עונש. זה לא פירושו נקמה… עונש הוא נקמה, מה פירוש זה? כמו מידה כנגד מידה.
אבל מהו העונש הגרוע ביותר? “היא כריתת הנפש שלא תזכה לחיי העולם הבא, שנאמר ‘הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה'”. זה הפסוק שהוא הביא קודם.
דיון: האם “נקמה” יכולה להיות רק כאשר יש משהו להפסיד?
כלומר, אכן כך. מי שמעולם לא השיג שום דבר מעולם הנשמות, מעולם לא היה לו. אבל נראה שיכול להיות דבר שאדם אכן היה לו, אבל בגלל שהיו לו עבירות, אז יכולה להיות נקמה. כי אם אדם מעולם לא קנה את זה כדי להפסיד, אין נקמה. יש לעיין.
כל לשונות הכליה הם משלים להפסד
אבל העיקר שהוא רוצה להוציא כאן הוא שעל זה יש גם הרבה משלים, הרבה מילים. הרבה מקומות נראה שיש איזה מיני מעניינים, כמה מיני עונשים. אומר הוא, כל העונשים פירושם בדרך משל את אובדן הנפש.
“וזהו האבדון שקראו אותו הנביאים על דרך משל”. אובדן הנפש, שלא זוכים לחיי עולם הבא, יש לחכמים גם על זה משלים. קוראים לזה “באר שחת”, בור, באר שבה נשחתים; “אבדון”, אובדים; “תפתה”, תפתה הוא פסוק. ערוך מאתמול תפתה, תפתה, איך כתוב? תפתה, תפתה, ואליקו. אני חושב אומרים תופת, כן, תפתה, תפתה, ואליקו, או סוג תולעת, כן, אני יודע, דבר כזה שמושך פנימה אדם. פסוק ב…
כל לשון כליה והשחתה קוראים לו אבדון
כל לשון כליה והשחתה קוראים לו אבדון. אומרים שהוא הולך להיאבד, הוא הולך לכליה, או להשחתה. קוראים לזה כך למה? לפי שהיא כליה שאין אחריה תקומה לעולם. כל שאר הדברים הם רק זמניים, זה הוא ההפסד שאין אחריו תקומה לעולם, זה ההפסד האולטימטיבי שלעולם לא חוזר, זה שהאדם מאבד את חייו.
מעבר ל”שמא תאמר” – שיטת הרמב”ם לצפות קושיות
החלק האחרון מאוד מחובר, כלומר תחילה הוא אומר את העובדה, מה זה חיים ומה זה מיתה, והוא מביא הרבה משלים מהנביאים על שני הדברים האלה.
דובר 2: אוקיי, נהדר. איפה זה?
דובר 1: אה, באותו פרק בדיוק.
השוואה למקומות אחרים שהרמב”ם משתמש ב”שמא תאמר”
אז כמו שראינו בפרק הקודם על ידיעה ובחירה, מה זה רשות, שהרמב”ם אמר תחילה את היסוד, ואחר כך נכנס לקושיה כזו שיכולה להיות קשה לאדם, “שמא תאמר” ישאל כך. אותו דבר כאן, אחרי שהרמב”ם אמר לנו את הסוד שהעיקר, או השכר הטוב היחיד והסופי שמקבלים מלעשות, מלהיות אדם טוב, מלהיות צדיק כמו שהרמב”ם קורא לזה, הוא עולם הבא, חיי נצח, יש אדם שקשה לו בזה.
שמא תיקשה בעיניך טובה זו, כן, מה זה לחיות.
מחלוקת הראב”ד וההבדל בין הקושיות
אני רק אוסיף עוד מקום דומה, כשהרמב”ם אומר שהקב”ה הוא אינו גוף, הוא שואל בעצמו על עצמו מכל המקומות שמשמע אחרת. והדבר המעניין הוא שבכל שלושת המקומות האלה בא הראב”ד והוא חולק על אותו דבר, שאנשים לא יכולים להבין את האמת של הרמב”ם. ומזה הוא טוען שזו רק קושיה מפסוקים.
כאן זו הקושיה שהוא כבר דיבר, אני מתכוון לא ממש דיבר, הוא כבר אמר, זה בעצם החלק הקודם, הוא אמר שכל המשלים שכתוב הם כולם משלים. הוא אומר כאן עוד יותר.
הראב”ד חולק, אנחנו כבר לומדים בתוך השיעור את שיטת הראב”ד, נדבר על זה. אבל זו יותר קושיה שקשה לאנשים עם זה. למה הצגתי את זה הוא כי בשניהם יש גם אותו דבר, שאדם יכול להבין רק דברים מסוימים, אדם לא יכול להבין רוחניות טהורה או מופשטת, וכאן יש לו גם דבר כזה, שאדם קשה לו להבין שכר שלא כולל את כל מה שהוא יודע שהוא טוב.
אבל בואו נהיה מאוד ברורים, הרמב”ם, בנושא של ידיעת ה’, לא היתה קשה אותה קושיה.
הלכה ט’-י”א: הקושי להבין שכר עולם הבא
הלכה ט’: “שמא תאמר בלבך” — אזהרת הרמב”ם מפני תפיסות גשמיות של שכר
דובר 1:
ולמה הוא הציג את זה הוא כי בשניהם יש את אותו דבר, שאדם יכול להבין רק דברים מסוימים, אדם לא יכול להבין רוחניות טהורה בלי להיות מושרש בגוף, וכאן יש לו גם דבר כזה שאדם קשה לו להבין שכר שלא כולל את כל הטובות שהוא יודע שהן טובות.
בואו נהיה מאוד ברורים, הרמב”ם בנושא של ידיעת ה’ לא היתה קשה אותה קושיה, לא היה קשה רק הפסוקים שמשמע שם, כאן אנחנו לא מוצאים שהוא אומר ‘שמא תאמר’ שהגוף טוב יותר מלא גוף, זה נכון מה שהוא אומר, זה נכון, אבל אני אומר מהרמב”ם למה אנחנו רואים כן ששם לא היה קשה, את זה אנחנו מבינים.
אומר הרמב”ם הלאה, זה הדבר, כן, תשובה הגדולה, אה, “שמא תאמר בלבך”, אדם הולך לשמוע את כל הדברים האלה שאני אומר, ששכר פירושו שכר בעולם הבא, ויש לזה קשר רק עם הנשמות, אין שם אכילה ושתייה, אין שם, ‘שמא תאמר בלבך’ טוב וקל, הדברים נעשים לך קלים.
“ותדמה” הוא חושב “שכר המצוות והיות האדם שלם בדרכי האמת”, אלא הוא חושב ‘שכר המצוות’ והשלימות של אדם ‘בדרכי האמת’, צריך להיות שלם בדרכי האמת, המצווה הביאה אותו לזה, זה מחובר, אבל הרמב”ם מדייק מאוד, הוא לא אומר שום מילה שזה מחובר למצוות, הוא צריך להיות שלם בדרכי האמת.
ואנשים חושבים ששכר מצוות ולעשות את המעלה של להיות ‘אדם שלם בדרכי האמת’ הוא רק כן לדברים גשמיים, “להיות אוכל ושותה מאכלות טובות”, שאם הוא יעשה מצוות והוא יהיה ‘אדם השלם’ הוא יוכל לזכות לשכר של לקבל מאכלות טובות, “ובועל צורות נאות”, לבעול צורות יפות, “ולובש בגדי שש ורקמה”, ללבוש בגדים יפים.
לא צורות של דמויות מופשטות, כן, כאן הכוונה לצורות כפשוטו, זו היתה לשון יפה כי זה מה שאדם אוהב, צורות נאות, “ושוכן באהלי שן”, ולגור בבניינים הבנויים משנהב של פילים.
דובר 2:
אני יודע, מקומות יפים יקרים.
דובר 1:
היכל לי שיין זה קצת מתאים. אבל לא מהפסוק, היכל לי שיין. היכל לי שיין מתאים, כי זה דבר קשה, אוהל בדרך כלל הוא מסחורה.
דובר 2:
אוקיי. אוקיי.
דובר 1:
אמרה, פירושו פנסי… תראה הלאה, תראה מה עוד יש לראות. “ומשתמש בכלי כסף וזהב ודברים הדומים לאלו”, כל המעלות שצריך לקבל. ומשתמש, תחשוב כמו שלמה המלך ודומיו, “כמו שמדמים אלו הערביים הטיפשים האוילים השטופים בזימה”, כמו הערבים, הטיפשים, הנבלים, שהם שטופים בזימה, שהם אוהבים מאוד זימה.
אצלם אומרים שאם יהיה ערבי טוב, מוסלמי טוב שיעשה הכל, להרוג יהודים וכו’ מקבלים שכר, כמו שהם אומרים, כך ידוע, אני לא יודע בדיוק ואני לא מכיר את הפנים של הדת, אולי יש איזה מוסלמי אדוק שיאמר שזה רק… כמו שלומדים כשמסובבים ספר יודעים אחרת, אבל פשוטו, נאמר כך שמקבלים שבעים בתולות בגן עדן, או דברים כאלה שכתוב, זה מה שהרמב”ם רומז.
או שיש פרשנים מודרניים שאומרים שצריך להיות אחרת, אבל בפשטות כתוב, יש על זה פרשנים כאלה, הרמב”ם בטח יודע על מה הוא מדבר, והמקורות הם שהם אמרו שהרמב”ם אמר גויים ודברים אחרים, ולפעמים הוא מעל יום סתהי, אין לו בכלל פחד להגיד.
שהרמב”ם אומר דברים חדים, הוא אומר הרמב”ם, הוא הולך לבצע אויל, אבל הוא אומר כבר בכשרות הוא אומר, רק זה שאתה אומר, כמו הערבים, מה השכר של להיות אדם תכליתי ושלם, להיות בועל גדול.
הלו? יכול להיות שזה בעצמו מראה את האבסורד של הדבר, כי אומרים כך לאדם, אם אתה לא תהיה בועל בעולם הזה, תהיה בועל בעולם הבא, אם לא תאכל הכל בעולם הזה, תאכל, אני רוצה לאכול עכשיו.
מה אומר הרמב”ם. אפשר גם לראות, מאיזה גן עדן יש לאדם, אפשר לראות איזה אדם הוא. הערבי שטוף זימה, כשהוא מדמה, מה תהיה הדבר הכי טוב שיכול להיות, אה, הוא יושב בגן עדן עם שבעים בתולות.
הלו, מה אומר רמב”ם? מה אומר ליטוואק? הוא אומר גן עדן, והוא יושב עם תה עם גמרא. הוא תופס שהוא מקבל רמב”ם זה התענוג שלו. הוא אומר מאוד טוב, הוא אומר שמי ששטוף בזימה וטיפש, זה הטוב הגדול ביותר שהוא יכול להשיג הוא עוד מההנאות הנמוכות.
הלכה י’: חכמים יודעים שגשמיות היא “דברי הבל והוואי”
דובר 1:
“אבל החכמים ובעלי הדעה”, אנשים שבעולם הזה יודעים כבר שיש משהו טוב יותר מגוף, שהם חכמים ובעלי דעה, “ידעו”, הם יודעים, “שכל הדברים האלו דברי הבל והוואי והבל הם”, כל הדברים האלה הם שקר ושטות, “ואין בהם תוחלת”, אין בזה שום טוב לטווח ארוך, “ואין בהם טובה גדולה אצלהם”, קודם כל אין בזה שום טוב לטווח ארוך, זה טוב רק לרגע.
ועוד, למה זה טוב רק בעולם הזה? למה זה נראה כל כך טוב? “ואין בהם טובה גדולה אצלהם בעולם הזה אלא מפני שאנו בעלי גוף עב”, כי לנו יש גוף, והגוף יש לו צרכים, “וכל הדברים האלו צורך הגוף הן”, הגוף צריך את זה. “אבל אין הנפש מתאוה להם”, החלק הנפש של האדם לא מתאווה לזה, “אלא מפני צורך הגוף”, למה הנפש מתאווה כן לזה הוא כי הנפש מורכבת עם גוף, “כדי שימצא חפצו ויעמוד על בוריו”, כי הוא רוצה שהמכונה שנקראת אדם, שהיא הגוף והנפש ביחד, תוכל להתקיים, ממילא הוא רוצה לאכול. אבל זה הגוף שרוצה את האוכל הטוב. “וכל זמן שאין שם גוף, נתבטלו כל הדברים האלו”, אם אין גוף לא צריך בכלל שום אוכל.
דיון: רצון הנפש לאכול בעולם הזה
דובר 1:
מה שהוא אומר הוא כמו שאומר התניא, בוודאי היום כשאתה בגוף רוצה גם הנפש שלך, נניח, הוא מבין גם שהוא צריך לאכול, בוודאי מבין. הוא אמר אחרת, כי הגוף רוצה לאכול סתם מה שטעים, והנפש רוצה לאכול מה שבריא, אבל הוא עדיין צריך לאכול. למה? כדי לחשוב על העולם לא צריך שום אוכל בשביל זה, כדי ללמוד בעולם הזה, פשוט לשרוד. אבל הלוואי לא הייתי צריך, הלוואי יכולתי לחשוב בלי זה, וזה עולם הבא. מאוד טוב. אבל, טובה הגדולה…
עצור, עצור, עצור. שלמה אמר עכשיו עוד דבר. הוא הולך לבאר ולהביא על זה ראיות.
קשר ליסודי התורה: שלושה דברים שהם “אינו גוף”
דובר 1:
הרמב”ם, כמו שאמרת, זו השוואה טובה מאוד לנושא של השגה של הקב”ה והמלאכים. שם לא אומר הרמב”ם את כל הפרטים. נראה שכשמדברים על אדם לעצמו… יש שלושה דברים שהרמב”ם אומר שהם לא גוף, ורוב האנשים חושבים שהם כן גוף, או חשבו פעם. אחד, הקב”ה, כן? מלאכים, אוקיי, מלאכים הוא לא מאריך, הרמב”ם אמר קצת. והנפש, נפש האדם היא גם אינו גוף.
עכשיו, השניים הראשונים, אוקיי, לא נוגע אלינו. אבל אתה גם לא גוף, כן? זה הדבר הכי קשה להסביר. וממילא התענוג שלך, הטובה שלך, היא גם לא טובות הגוף. זה ממש קשה. והרמב”ם כאן נותן יותר מקום לקושי של האנשים להסכים. הוא אמר אכן, אדם לא יכול להסכים על הקב”ה ודעתו וכו’. כאן הוא מסביר, והוא מביא אפילו פסוקים שאומרים…
זה עוד דבר חשוב, כי ברגע שאדם מבין על עצמו אינו גוף, הוא יכול הרבה יותר בקלות להבין שהקב”ה הוא אינו גוף. כמו שהרמב”ם אמר שהוא לא יכול להבין את הקב”ה כי הוא לא יודע על עצמו, הוא לא יודע את החלק הנפש שלו שהוא לא גוף.
דובר 2:
נכון. מאוד טוב.
דובר 1:
אז כאן הוא מביא אבל אפילו פסוקים על זה שאומרים מצד אחד כמה טוב זה, ומצד שני הוא מביא ממאמרי חכמים שזה אכן קשה להבין.
זוכר שהרמב”ם בפירוש המשניות אומר הפתאים והסכלים אי אפשר להגיד לסומא התאוות וכדומה. הטעם של יין, הוא אומר, או הטעם של אור, או איך אור נראה.
דובר 2:
כן, או לסריס אי אפשר להגיד את הטעם של תאוות המין, כי תאוות שהרמב”ם קורא תאוות המשגל, כי הם לא משיגים את זה.
דובר 1:
כן, כך הוא אומר שם, הרמב”ם.
הלכה י”א: “אין שום דרך בעולם הזה להשיגה” — חוסר האפשרות להשיג טובת עולם הבא
דובר 1:
אבל האמת היא, “הטובה הגדולה שתהיה בה הנפש בעולם הבא”… לא אז, כאן יש בעיה. הוא אומר שהוא לא יודע. הטובה הגדולה שהנפש תהיה לה בעולם הבא, שהוא חישב קודם, “אין שום דרך בעולם הזה להשיגה בו”, להשיג, לקבל השגה בעולם הזה, או בטובה.
להשיג אבל להשיג את הטובה, כי אם אתה בעולם הזה אי אפשר להשיג את הטובה שהנפש לא תיכנס. אי אפשר להשיג, אי אפשר להגיע. אי אפשר לקבל, כי כל עוד אתה תקוע בגוף, אתה יכול אולי קצת, אפשר להבין את הקב”ה בעולם הזה, אבל לא כל כך הרבה.
“ולא נדע בעולם הזה אלא טובת הגוף”, בעולם הזה אנחנו יודעים רק טובת הגוף, “ולא אנו מתאוים”, אנחנו מתאווים רק לגוף. הרמב”ם אומר גם תפזיך, כן? אנו מתאוים, אוקיי, הגוף.
דיון: “אנו מתאוים” — אפילו חכמים מתאווים לגשמיות
דובר 2:
זה מעניין, כי אפילו, אני מתכוון, אפילו בעולם הזה, לא רק הרמב”ם אלא, אני יודע, אפילו ראש הישיבה יהיה בריא, יש לו גם, רוצים הרבה פעמים לאכול, רוצים להנות.
דובר 1:
החכמים, זה החידוש. החכמים אומרים את השיעור, ולא כמו שאמרנו לפני רגע, חכמים בעלי דעה, כן הם. אבל אפילו אנחנו, אולי המתאוה פירושו המדרגה הגדולה של ממש לזרוק הכל, רק להתאוות לזה, זה מאוד קשה.
דובר 2:
אמת, אמת. לא, אבל במובן מסוים מרגיש, אני חושב אפילו אנחנו, במובן מסוים אכילה ושתייה אני רואה, משכנעים את עצמנו שזה יותר ריאלי. זה מרגיש יותר ריאלי. זה מרגיש, יש לי יצר הרע. אני אומר, היצר הרע שלי אמר לי שבמקום לבוא לשיעור אני אלך למסעדה. זה הגיוני. לפחות, אפילו הוא אומר את זה לי, זה הגיוני. אפילו אני יכול להגיד לך לא, זה לא כל כך אבסורדי. מי שהוא בעל שכל יודע שיותר כדאי ללכת לשיעור מאשר למסעדה, אמת. אבל זה הגיוני. אתה יודע מה אני מתכוון שזה הגיוני? זה לא הגיוני. בעולם הבא זה לא יהיה הגיוני. בעולם הזה זה הגיוני.
דובר 1:
הוא אומר, “אבל אותה טובה”, טובת הנפש, “גדולה עד מאד, ואין לה ערך בטובת עולם הזה, אלא דרך משל”, אי אפשר בכלל להשוות. אין שום דרך, לטובת עולם הזה לא יכול להיות אפילו ערך. אי אפשר להשוות. רק דרך משל. אבל בדרך האמת.
דיון: מה פירוש “ערך” ו”משל”
דובר 2:
אה, ערך, אה, לא, לא, אני תופס מה אתה אומר, לא תפסתי. מה הוא מתכוון לומר הוא, לכאורה שכן משווים.
דובר 1:
אה. כשהוא אמר, הוא אמר “חמור בעיניו כסעודה”, לא “חמור בעיניו סעודה”. אז זה משל. צריך להבין בדיוק מה ההגדרה של משל.
אני חושב שמשל פירושו דבר שהוא לא ה, אתה יודע מה פירושו דבר שיש לו ערך? למשל, אני חושב שזה הרמב”ם מסביר במורה במקום מסוים, אולי לוק, אבל דבר אחד. בליובאוויטש אומרים הרבה את המילה, רגע אחד, עשרה דולר יש לו ערך עם מיליון דולר. כי שניהם בדולרים, ובקבוצה של דולרים אתה אומר, עשרה דולר זה קצת, ומאה דולר, אלף דולר, מיליון דולר, ביליון דולר, זה הרבה. אבל יש לזה ערך, אפשר לומר יותר מזה. יש קשר בין השניים. יש קשר רחוק מאוד. אני חושב שזה הפירוש של ערך.
דובר 2:
אבל הוא אמר שהתענוג השכלי הוא יותר, פועל יותר שבעים אלף פעמים מלווה זכות וחסד, כן?
עולם הבא הוא לגמרי מחוץ להבנתנו — הנביאים לא יכלו לתארו
המשך הלכה י”א — אין ערוך טובת הנפש לטובת הגוף
מה פירוש “ערך” — חידוש בהגדרה
דובר 1:
אחד אמר, עשרה דולר יש לו ערך עם מיליון דולר, למה? כי שניהם דולרים. בקבוצה דולרים אתה אומר, עשרה דולר זה קצת, ומאה דולר, אלף דולר, מיליון דולר, ביליון דולר זה הרבה, אבל יש לזה ערך. אתה יכול לומר “יותר מזה”. יש קשר בין השניים. אתה יכול מאוד רחוק. אני חושב שזה הפירוש של “ערך”.
אבל הוא אמר ש“תענוג השכל הוא פועל יותר שבעים אלף פעמים וכו'”, הוא אמר מספר. זה שני דברים שונים, זה לא באותה קטגוריה. אבל את המשל אפשר כן לומר. אפשר לומר, כמו שאתה מבין שבקטגוריה של מתיקות, של תענוג הגוף דבש מתוק, כך בתענוג השכל שכל מתוק. זה משל. זה לא באותה קטגוריה, אבל יש משהו דומה מסוים באיזו דרך שאנחנו יכולים להבין, יכולים לדמות, אבל זה לא ערך אמיתי.
למה מדברים על עולם הבא במשלים של סעודות
אבל בדרך האמת: משלים לעולם הבא הם רק כדי שנבין
אבל בדרך האמת, מה שאומרים כן שעולם הבא הוא סעודה גדולה, או שהולכים לאכול מה שהוא אור של לויתן וכל הדברים האלה, אין הפשט שכיון שטובת הנפש היא טובה כמו זה, אלא כי זה הדבר הטוב ביותר שאתה מבין. רוצים לומר שהלה טוב, הלה הוא משהו שהולך לעשות אותך בשמחה מאוד, אבל זה לגמרי מין אחר של דבר. אפילו אומרים שזה יותר מזה, זה גם רק משל, זה לא יותר, זה סוג אחר של דבר. זה סוג אחר של דבר. “תענוג הגוף אין לו שייכות כלל עם תענוג השכל”, זה לא אותה קטגוריה.
דברי הרמב”ם: אין ערוך ואין דמיון
אבל בדרך האמת, שאין ערוך טובת הנפש… לא בדרך משל, בדרך משל ובדרך אמת. בדרך משל פשט הוא שמדברים בבחינת משל, אבל הוא מדבר אמת, כן? אבל בדרך האמת, שאין ערוך טובת הנפש בעולם הבא כמו טובת הגוף בעולם הזה במאכל ובמשקה, אין לו קשר. זה לא ערך טוב… בדרך האמת אי אפשר לדעת את זה, אין זה ערך טוב. אלא אותה הטובה גדולה עד אין חקר ואין ערוך ואין דמיון. טובת הנפש היא טובה יותר עד אין חקר, אי אפשר להעריך את זה, אי אפשר לחקור את זה, ואין ערוך ואין דמיון.
אני חושב שחקר הוא מה שאמרת, חקר. אבל דמיון וערך אני מבין מה הוא מתכוון. ערך הוא כמו שאמרתי, אפשר להעריך, עשר הוא עשרה אחוז ממאה וכו’. זה אפילו לא אחוז מסוים מטריליון. דמיון פירושו מצב. אומרים, “אני דומה לו, אני גדול והוא עוד יותר גדול.”
אפילו “שמחה” היא רק משל לעולם הבא
אני רוצה לומר, אי אפשר אפילו לומר – בדרך כלל אדם היה כן אומר כך – שכמו שאכילה ושתייה עושות אותי שמח, אותה שמחה הולכת לעשות אותי שמח. אבל זה גם לא טוב, כי שמח הוא גם רגש שיש לנו עכשיו כשיש לנו שמחה, וההיפך ממנו הוא עצבות. זה גם מחוץ לערך של שמחה, זו ההבנה של חכמה עצמה.
נכון, אפשר לקרוא לזה שמחה בדרך משל. בדרך משל, כן. אפשר לומר ששמחה היא ששניהם דברים שאתה מרגיש טוב, אתה מרגיש שלם, אתה מרגיש במקום שאתה שייך, משהו כזה סוג של מושג.
דובר 2:
אמת.
דוד המלך ורמזיו — “מה רב טובך אשר צפנת ליראיך”
דובר 1:
הוא אומר הרי, “ה’ שומר דוד”, דוד המלך רמז לנו כשאמר, “מה רב טובך אשר צפנת ליראיך”, כמה גדולה טובתך שאתה שמרת, הטוב הצפון לצדיקים, שהוא שמור, שהקב”ה שמר.
דובר 2:
נראה שהוא מתכוון לומר השמור.
דובר 1:
מה פירוש שמור? שזה שמור כי אנשים בעולם הזה לא מבינים את זה. זה שמור… זה מאוד מעניין, כי דבר יקר מאוד שומרים. זה שמור. זה לא שמור שאי אפשר להבין את זה, זה שמור כי האנשים לא יכולים להבין את זה. אבל זה טוב מאוד, זה גדול מאוד, פעלת לחוסין בך, שאתה הכנת ועשית לחוסין בך, לאנשים שמקווים לה’, לאנשים שהם…
דיגרסיה: האפיקומן בסדר
זה הסוד של ה… בסדר. לוקחים ומחזיקים אפיקומן. מה האפיקומן הוא הרמז שהסעודה היא רק משל, אבל זה המשל לסעודה שהולכים לאכול.
דובר 2:
כן, זה אכן חתיכת מצה קטנה, אבל כבר.
“לולא האמנתי לראות בטוב ה’ בארץ חיים”
דובר 1:
כן, אומר הוא הלאה, “וכמה המה דוד…”
דובר 2:
המה, כן?
דובר 1:
“המה ליבי” כך.
דובר 2:
כן, כמה דוד השתוקק, נכסף, היה לו חשק איך לקבל חיי עולם הבא.
דובר 1:
הרי זה אותו דוד שהבין את הצפון, הטוב הצפון, השתוקק בפסוק אחר, שנאמר, “לולא האמנתי לראות בטוב ה’ בארץ חיים”.
דובר 2:
הלוואי.
דובר 1:
לולא… או לולא אכן הלוואי, או לולא פירושו לומר, אם לא הייתי מאמין בזה, הייתי אובד נפשי, משהו כזה.
דובר 2:
איזה פשט אומרים הרי ב…
דובר 1:
האמונה לראות בטוב ה’ בארץ החיים, לראות את הטוב האמיתי שנמצא רק בארץ החיים. כן, המקום שבו חיים לנצח, המקום שבו אין הווה ונפסד. עולם חי אמיתי, ארץ חיה. הארץ הזו היא חיים וזה לצערנו עולם מת.
הוא אומר, זה עשה לו, זה נתן לו חיזוק, זה גרם לו להמשיך. האמונה בטוב ה’ בארץ החיים. יכול להיות גם שהמילה כאן היא קצת ‘האמנתי’, כי אי אפשר ממש להבין את זה, אבל אפשר להאמין בזה, אפשר לדעת שיש דבר כזה, בלי להבין את זה לגמרי. אצלו לעולם לא היו מתרגמים ‘האמנתי’ – ליב, כי הוא לא מתכוון לא להבין, בסדר.
דיון: מה פירוש “לולא האמנתי”
דובר 2:
אבל אני חושב שהתרגום האמנתי – הסבתי? אני לא יודע, איך כתוב כאן הסבתי? המה המה, אולי רק האמנתי, זה המה. משהו חסר כאן. מה התרגום לולא האמנתי? לחילופין… לא, זה לא ברור. רגע אחד אחורה כתוב אכן רחמיך ה’ דרכיך, שראינו פשט בזה אתמול.
דובר 1:
בסדר. אומר הרמב”ם הלאה. אולי הרי מה שהוא אומר קוה אל ה’ הוא הפסוק הבא גם.
דובר 2:
כן.
הלכה ג’ — חכמים אמרו שאי אפשר להשיג את עולם הבא
דובר 1:
אומר הרמב”ם: כבר הודיעונו חכמים הראשונים, חז”ל כבר לימדו, שטובת העולם הבא אין כח באדם להשיגה על בוריה. אי אפשר להשיג את זה לגמרי… בוריה פירושו בבהירותה. ואין יודע גדלה ויופיה ועצמה. אף אחד לא יודע את גדלותה, יופיה וחוזקה, אלא הקדוש ברוך הוא לבדו. אני שואל, הגדלות שלנו והיופי שלנו יודע רק הקב”ה לבדו, כך כתוב כאן.
דובר 2:
כן, ואין יודע גדלה ויופיה ועצמה של עולם הבא אלא הקדוש ברוך הוא לבדו.
יסוד גדול: כל הנבואות הן רק לימות המשיח, לא לעולם הבא
הנביאים דיברו על ימות המשיח
דובר 1:
ושכל הטובות שמתנבאים מהם הנביאים לישראל… אה, יש כאן בדיוק את זה. ספרי הנביאים מלאים במילים יפות כאלה על שכר עולם הבא. האם הפשט הוא שזה היה שכר עולם הזה, דברים של גוף. להיפך, שכר בכלל. בנביאים כתוב הרבה על דברים טובים שיקרו ליהודים. תשבי ותשבעי ארץ תחילי, כל מיני דברים כאלה, כל הדברים האלה, אינם אלא דברים של גוף, שנהנים בהם ישראל בימות המלך המשיח, בזמן שתחזור הממשלה לישראל.
אומר הרמב”ם שבנביאים יש הרבה פעמים שאומרים דברים שיהיה טוב מאוד ליהודים יום אחד. האם הכוונה שאותו יום אחד מדברים על עולם הבא? אומר הוא לא. לא רק זאת. נראה מהנביאים שזה השכר. שאם תהיה יהודי טוב, תקבל טוב לאכול ולשתות, “מעיינות התהומות יוצאים בבקעה ובהר”, “ארץ חטה ושעורה”, הכל כתוב בחומש, בתורה. אומר הרמב”ם, מביא הוא גמרא, כל הנביאים האלה הם רק לימות המשיח.
החילוק בין ימות המשיח ועולם הבא
ומה זה ימות המשיח? אומר הרמב”ם, רגע, שיש עוד… הרמב”ם אומר הרי חידוש גדול, הוא הרי זורק פנימה, ובמקומות אחרים הוא אומר את זה יותר ברור, שמלבד עולם הבא יש עוד זמן שנקרא ימות המשיח, זמן שהוא כן בעולם הזה, שאז יהודים הולכים…
דובר 2:
לא, הוא לא אומר יותר ברור. ימות המשיח זה דבר קטן?
דובר 1:
כן, אבל זה הולך להיות זמן שיהיה ליהודים יותר טוב, כש“תחזור המלכות לישראל”. כן, יהודים הולכים קצת יותר לעשות תשובה, והולכים לזכות לגאולה, והולכים להיות בירושלים, או בארץ ישראל, בלי שיעבוד מלכויות. אבל זה עדיין לא מדבר על השכר הגדול של עולם הבא שהוא רק לנפש.
למה הנביאים לא דיברו על עולם הבא
“אבל טובת חיי העולם הבא אין לה ערך ודמיון”, אין שום דרך להעריך את זה, “ולא דמוה הנביאים”, הנביאים אפילו לא השוו את זה, הם אפילו לא עשו דימויים לזה, משלים, “כדי שלא יפחתוה בדמיון”. הם פחדו שאם יעשו דימויים, יעשו משלים לחיי עולם הבא, יפחיתו את זה, כי זה כל כך חזק שהמשל יהיה כלום מול זה.
אומר הוא, שכל השכר… על כן דיברו על השכר הקטן יותר, על כן דיברו על השכר שכלל ישראל הולך לקבל עד שמגיעים לתכלית, “עד שתחזור המלכות לישראל”.
השוואה לשיטת הרמב”ם ב”דיברה תורה כלשון בני אדם”
הרמב”ם אומר בעצמו במקום אחר, אתה יכול לומר את זה כמו שהרמב”ם עשה משל אצל זה כשמדובר על הקב”ה, שהקב”ה הוא “קלי יגיד”, זה הכל משלים, “דיברה תורה כלשון בני אדם”.
הרמב”ם פוסק כרבי יוחנן
הרמב”ם אומר אבל, וזו גרסה בגמרא שהוא מביא, שהוא פוסק כך כמו… יש מחלוקת בגמרא, אבל הרמב”ם פוסק הלכה שם, רבי יוחנן אמר את זה, שכל הנביאים שאומרים את כל טובותיהם, שפירושו כל הנחמות שכתוב בספר ישעיה וכל אלה, אומר הרמב”ם, אף אחד מהם אינו הטובה האמיתית שאנו מחפשים. כולם רק דברים שהם אכן דברים טובים, כמו ימות המשיח. אבל הטובה האמיתית הנביאים אפילו לא אמרו בדרך משל, כי משל רק הורס את זה.
דובר 2:
טוב מאוד.
השגת הראב”ד
דובר 1:
כאן טמון יסוד גדול של הרמב”ם, שיש זמן שנקרא ימות המשיח, אבל זה עדיין לא עולם הבא. ובזה יש שיטות אחרות של ראשונים, ועל זה מדבר הרמב”ם בהרחבה בהקדמות לפרק חלק. ומיד כאן במקום אומר הראב”ד שזה לא מתאים למה שאנו יודעים שהעולם הולך לחזור להיות תוהו ובוהו. וכל ה… עכשיו זה בחלק הבא.
דובר 2:
רחוק, רחוק.
דובר 1:
אהה. אבל בואו נלמד את החלק הזה. כי אי אפשר לומר את שכר עולם הבא עם שום משלים, כי זה רק יפחית.
פסוק “עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו”
נבואת ישעיהו על עולם הבא
דובר 1:
ועל זה אומר ישעיהו, “עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו”. ישעיהו אומר שעין אנושית לא יכולה לראות, רק הקב”ה יכול לראות מה הוא הולך לעשות למחכה לו, שזה השכר שאדם שמחכה לה’ הולך לקבל.
כלומר, הטובה שלא ראתה אותה עין נביא, הטובה שאפילו נביא, שיכול כן לראות רוחניות, שיכול להתקשר, לתקשר עם הקב”ה, הוא לא יכול לתאר את זה.
נביא מדבר הכל במשל
נביא, נביא, בניגוד למשה, נביא מדבר הרי הכל במשל. הוא לא יכול בלי משל. נביא יכול רק לומר משלים, הוא רואה הכל במשל, כמו שראינו חילוק של נבואת משה, שהיתה בלא מראה, בלא משל. כל הנביאים רואים משלים. והרמב”ם אומר שלא רוצים לעשות שום משל על עולם הבא. לכן נביא לא יכול לראות את זה.
אלא מי ראה את זה? הטובה, הטוב שאפילו נביא לא ראה, רק הקב”ה ראה את זה.
ולמי הקב”ה ברא את שכר עולם הבא שרק הוא יכול לראות? עשה אותה אלקים לאדם שמחכה לו, לאדם שמחכה לה’.
גמרא רבי יוחנן — “כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח”
אמרו חכמים, זה מאמר חכמים שהוא התכוון לומר להיות חכם. והחכמים אמרו, “כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח”.
לכן כל המשלים האחרים, יש לכאורה גם סתירה מהנביאים. ישעיהו אומר שרק הקב”ה ראה את השכר. במקומות אחרים אנו רואים בתנ”ך משלים פשוטים שונים של שכר. אומר הוא, על זה אומרים חז”ל שכל הנביאים כולם, כל הנביאים שמדברים על שכר, דיברו על השכר של ימות המשיח.
אבל עולם הבא, זה מה שישעיהו הנביא אומר ש“עין לא ראתה אלקים זולתך”, רק הקב”ה בעצמו מבין את השכר של עולם הבא.
דיון: פשוטו של מקרא נגד דרש
מובן, אם רוצים לומר פשוטו של מקרא, לא סתירה כל כך גדולה, כי הפסוק יכול לכוון לומר שמישהו עוד לא ראה, לא שזה דבר שאי אפשר לראות. אבל הגמרא, רבי יוחנן דרש שהוא מתכוון לדבר שאי אפשר לראות, לא רק מה שלא ראו. על כל פנים, הרמב”ם מקבל שזה פשט בגמרא שאי אפשר לראות את זה, כי זה לא דבר גשמי, זה לא דבר גופני.
השאלה למה לא כתוב עולם הבא בתורה
אבל כאן כתוב גם חידוש עצום, כלומר, שואלים את השאלה, שואלים אחרים שואלים את השאלה, למה לא כתוב בתורה עולם הבא? הרמב”ם אמר שכתוב בתורה, “למען ירבו ימיכם”, וכו’. אבל הנביאים דרשו שלא כתוב בתורה עולם הבא?
הלכות תשובה פרק ח’ – עולם הבא: למה נקרא “עולם הבא”?
עולם הבא קיים כבר עכשיו – חידושו של הרמב”ם
כן, מובן, אם רוצים לומר פשוטו של מקרא אין סתירה כל כך גדולה, כי הפסוק יכול לכוון לומר “עין לא ראתה” – מישהו עוד לא ראה, לא דבר שאי אפשר לראות. אבל הגמרא, רבי יוחנן דרש שזה מתכוון לדבר שאי אפשר לראות, או לפחות הרמב”ם מקבל כך את הפשט בגמרא, שאי אפשר לראות את זה כי זה לא דבר גשמי, זה לא דבר גופני.
למה עולם הבא לא כתוב בפירוש בתורה
אבל כאן כתוב גם חידוש עצום. כלומר, שואלים את השאלה, ראשונים אחרים שואלים את השאלה, למה לא כתוב בתורה עולם הבא? הרמב”ם אמר שכתוב בתורה בלשון “חיים” וכו’. אבל בנביאים, לפחות, מדברים כבר על עולם הבא. אומר הרמב”ם, כי מדברים כבר על עולם הבא כי עולם הבא הוא דבר גדול יותר מנבואה. אי אפשר, אי אפשר לומר, לדבר על זה עם המון עם, כי הם יחשבו כמו שהמוסלמים חושבים שעולם הבא הוא ערימה של בנות. לא, עולם הבא הוא השגת ה’, כמו שהרמב”ם אמר, “נהנין מזיו השכינה”. אי אפשר לומר את זה. את זה צריך להבין. זה עולם אחר, זו תורה שבעל פה.
השאלה: למה נקרא “הבא” אם זה כבר קיים?
אה, עכשיו אומר הרמב”ם, מוציא הרמב”ם דבר אחד. מה הפשט, אם בכלל – זו שאלה קשה – אם בכלל, אמרתי שעולם הבא פירושו שהנפש עצמה, הנפש עצמה היא הרי כבר עכשיו קיימת. והשגת ה’ עצמה מובן שזה מיידי. אז מה פירוש עולם הבא, עולם הבא נשמע כאילו יש את העולם, ואחר כך יהיה עולם שני.
בואו נעמוד רגע. הרמב”ם אמר שעולם הבא פירושו מה שכל אדם הולך לקבל שכר אחרי שהאדם מורכב מגוף ונפש, יכולה נפשו לקבל את השגת האלוקות, הדעת שהוא הולך לזכות. אז הפשט שזה קיים עכשיו. כשאדם מת ומתפרד מגופו ונפשו, הוא יכול הרי כבר עכשיו לקבל עולם הבא. אז למה בכלל נקרא עולם הבא? עולם הבא, אי אפשר לומר שעולם הבא פירושו לכל אדם. עכשיו אתה בעולם אחד, ואחר כך תהיה בעולם שני. אבל נראה שעולם הבא הוא על כל העולם, שיש עולם הזה, העולם, לתקופה מסוימת, ואחר כך תהיה תקופה של עולם הבא.
הרמב”ם נגד הפשט הפשוט
ורוב אנשים אחרים, וגם הפשט הפשוט של החכמים, היה שעולם הבא פירושו עולם חדש שהקב”ה הולך לברוא, לא שעולם הבא עדיין לא קיים. לא ש… אגב, אפילו עכשיו זה גם קיים, אפילו הוא אומר לכל אדם, אמת. אבל נפשו עכשיו גם לא תלויה בגוף, כמו שהרמב”ם אמר בפרק ד’. כן, זה בסך הכל היא תקועה עכשיו בגוף איכשהו, אבל היא לא תלויה בגוף. היא יכולה הרי כבר ללכת קדימה. אוקיי, אני לא יודע למה היא לא הולכת קדימה. אבל זה בכלל לא עולם, וזה גם לא “הבא”.
תירוצו של הרמב”ם: “הבא” פירושו השלב הבא לכל אדם
אומר הרמב”ם, זה לא מתכוון לזה. הרמב”ם אומר הקדמה קצרה, הוא אומר הקדמה אחת קצרה, אבל הוא אומר שההיגיון, וצריך לדעת שההיגיון הוא ההיגיון שרוב אנשים לפני הרמב”ם חשבו, או אפילו אחריו, כי הראב”ד חולק וכו’, אבל חושבים שעולם הבא פשט שהקב”ה הולך לעשות עולם חדש.
אומר הרמב”ם, לא, זה אינו, עולם הבא אינו בנין שאני עתיד למוצא עתה, כי העולם עדיין אינו קיים, וזה משקף את העולם הנוכחי, וזה העולם, העולם שאנו קוראים לו עולם הזה עתיד, הולך להיות נעלם, הולך להיות חרוב, ואחר כך יבוא אותו עולם. לא זו המציאות. אין דבר קיים, אלא הרי הוא מצוי ועומד, עולם הבא קיים, שנאמר “אשר צפנת”, הקב”ה שמר אותו, הניח אותו איפשהו ושמר. כשמשהו שמור, אין רואים אותו, אבל הוא קיים.
אבל אולי הכוונה שנעשה? צפנת פירושו שהוא עשה אותו. לפי הרמב”ם הפשט הוא שזו משמעות אותו פסוק, אף על פי שלא כתוב בפסוק עולם הבא. אוקיי. ולא קראוהו עולם הבא, לא נקרא עולם הבא, אלא מפני שאותן החיים באין לאדם אחר חיי העולם הזה שאנו קיימים בו בגוף ונפש. הסיבה שקוראים לו עולם הבא היא משום שאינו העולם שאנו משיגים בעולם הזה, זהו העולם שבא לאחר שאדם אינו עוד גוף ונפש. וזה היא הנמצאת לכל אדם בראשונה, זהו הגוף והנפש. תחילה, כל אדם, עולם הזה גוף ונפש, כי זה מה שיש לאדם תחילה.
האנשים שאנו מתקשרים איתם בעולם, העולם כפי שהאנשים חיים בו לפי ספר הרמב”ם, מורכב מגוף ונפש. לא הרוב, הרוב נמצאים באותו עולם אחר, כי כל המתים, כל מי שעדיין לא חיים.
לא, אני אומר רוב האנשים שאני מדבר איתם. אה, אתה מדבר עם הנשמות שכבר היו? כן, אבל זה היא הנמצאת לכל אדם בראשונה. עולם הבא פירושו מה שבא בשלב הבא.
הנשמה נבראת כשנולדים
יתכן שזו הנקודה, שהפשט הוא שלא באים מעולם הבא. צריך ללמוד בפרק ד’ מה שהוא כותב, יש מחלוקת. הרמב”ם לכאורה לומד ש… זה אומר שהנשמה כבר הייתה בעולם הבא לפני שיורדת לכאן? לא. הרמב”ם לומד שהנשמה נבראת או… מה בדיוק, היא יורדת, היא נבראת כשנולדים, ואחר כך היא נשארת. אבל לא הפשט שבאים כבר מעולם הבא, ואז זה היה כבר עולם שעבר. כי הוא אומר שכל אדם… כולו דם הראשונים, הוא כמו גוף ונפש. אחר כך יכול להיות גוף ונפש, כי זהו עיקר שכר העולם הבא.
המחלוקת הגדולה על הרמב”ם
עכשיו אנחנו צריכים רק לומר שנייה ש… והנה הרב, כאן נכנס היום, הוא שואל את קושייתו. ובקודם, וכן הלאה. ואני צריך רק לספר שהפרק הזה, וגם הפרקים הבאים אבל… הפרק הזה, עיקר הפרק הזה, וכשהייתה המחלוקת הגדולה על הרמב”ם, כמעט הסיבה הגדולה ביותר למחלוקת היא בגלל הפרק הזה, שלושת הפרקים האחרונים מהלכות תשובה. העולם אמר שנראה שהרב לומד אחרת מרוב שאר היהודים, לגבי תחיית המתים, לגבי מהו השכר, מהי הטובה, ומתי העובדים נשרפים לרמב”ם?
הזוהר הקדוש – תמיכה ברמב”ם
אבל הרמב”ם נשאר בשיטתו… דווקא הזוהר הקדוש אומר את המפורסם שאומרים תמיד לימות המשיח, עושים סעודה ויש שם צפונת עורה של לויתן, ושור בר, וכל הדברים. ואחרי שמדברים ר’ יהודה ור’ יוסי, אחרי שר’ יהודה אומר את המאמר, אומר ר’ יוסי שזה נאמר לפשוטי עם שיבינו את השכר, אבל באמת, כמו שהרמב”ם אומר, שכר עולם הבא הוא יותר שכר רוחני, הנאות רוחניות… כן, מדרש תהלים, פרשת תולדות, אני חושב אומר אחרי הרמב”ם או הרמב”ם אומר אחריו, איך שרוצים לומר את זה, אבל אומר את זה מאוד ברור, אמת, זה לא אחרי הרמב”ם, זה הולך עם הרמב”ם בדרך, אבל ראשונים אחרים חולקים מאוד, הולכים עם הרמב”ם…
סדר הזמנים – סיבוך
אני חושב שהסיבוך הוא סדר הזמנים, מה קורה לכל יחיד אחרי שהוא נפטר, יש לו את הדין שלו ואת עולם הבא שלו, ורק העניין של סוף הימים, הארמגדון, יש איזו תקופה של ימות המשיח, תקופה של תחיית המתים, ותקופה של עולם הבא, ושם… צריך כבר להגיע ל, זה כבר פרטים ואנשים שרוצים להיות מפורשים בהכל, אבל הרמב”ם מאוד חזק, באמת הייתה מחלוקת, הרמב”ם היה אומר על אותם יהודים אחרים, מה שהוא אמר כאן, היהודים שחושבים שהשכר הוא לאכול וכן הלאה.
שיטות אחרות
מובן, יש להם איזה תירוץ על זה. זה לא… אפשר לענות על קושיית הרמב”ם בדרכים מסוימות. יש גם בזוהר עצמו, אני חושב, דרך שלישית או דרך שנייה. זה… בקיצור, אנחנו לא יכולים ללמוד שיטות אחרות. מה שהרמב”ם אמר בטוח יש לו מקום גדול, וזו בוודאי שיטתו ודרכו של הרמב”ם הקדוש בהבנה. ואם רוצים ללמוד דרכים אחרות, נלמד את הראב”ד בשבת ג’, זו המחלוקת הגדולה ביותר, המחלוקת הברורה ביותר עם הרמב”ם. בסדר.
סיום
מה עוד נעשה לגבי המחלוקת? כלום, זו מחלוקת, אבל אנחנו לומדים את הרמב”ם. אנחנו לא נכנס עכשיו למחלוקת ישנה וקשה. כן, אי אפשר, אבל הרמב”ם יפה מאוד גם כך. אנחנו נכנסנו לזה, זו האמת. כשהגיע הזמן, ראו עד כמה ההלכה הייתה. לא, אולי כל אחד ילך לגן עדן שלו. מי שלמד את הדרך הזו, מכניס אותך, כי הוא הולך לגן עדן שלו. מי שלמד את הדרך הזו, מכניס אותך, כי הוא הולך לגן עדן שלו. מי שלמד את הדרך הזו, מכניס אותך, כי הוא הולך לגן עדן שלו. אוקיי, בסדר. נפלא.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80056#
HE עברית ›
📋 Shiur Overview
Summary of the Lecture – Laws of Repentance Chapter 8
—
General Introduction: The Structure of Laws of Repentance
The Rambam has in Laws of Repentance, aside from the mitzvah of repentance itself, two fundamental principles:
1. The Principle of Free Will (Bechirah) – Man has free will. The Rambam calls it “reshut netunah lo” (permission is given to him), not “bechirah” (choice). The principle of bechirah is not counted in the Rambam’s list of the Thirteen Principles in his Commentary on the Mishnah, Sanhedrin, Chapter Chelek, but here in Laws of Repentance he does count it as a fundamental principle. This is a question (which the “Rav HaChaluni” already asked), but such is the fact.
2. The Principle of Good (Reward and Punishment) – What is the ultimate purpose, what does one receive from observing Torah? This is dealt with in the last three chapters of Laws of Repentance (chapters 8-10).
Why does reward and punishment belong in Laws of Repentance? The Rambam made a clear “bridge” in chapter 7: he says that a person must do teshuvah “so that he will die with his teshuvah corrected, so that he will merit life in the World to Come.” The purpose of teshuvah is to reach the World to Come. Therefore, he must explain what the World to Come is. Furthermore, most people are not born as tzaddikim – for most people, the path to the World to Come is through teshuvah, not through good deeds alone.
—
Halachah 1 – The Good Reserved for the Righteous is Life in the World to Come
A) The Principle: Life Without Death, Good Without Evil
“The good reserved for the righteous is life in the World to Come, and it is the life that has no death with it, and the good that has no evil with it.”
Plain meaning: The true good that is prepared for the righteous is life in the World to Come – life without death, goodness without evil.
Insights and Explanations:
1. “HaTovah” – The concept of “good” as the ultimate purpose. The Rambam uses the word “tov” in the same sense as in his introduction to Chapter Chelek (Commentary on the Mishnah, Sanhedrin), where he writes that people are very confused about what is the “good” that one receives from observing Torah – one thinks reward in this world, one thinks Mashiach, one thinks resurrection of the dead. The Rambam says clearly: the true good is life in the World to Come.
2. “Tzefunah” – hidden. The language “tzefunah” comes from the verse “asher tzafanta lirei’echa” (Psalms 31:20). It is hidden – not visible in this world.
3. “Chaim she’ein imahem mavet” – not just “doesn’t end,” but “doesn’t have death with it.” The precision in “she’ein imo” is that death is not present at all in that reality. A soul in a body is “devarim kalim venifasadim” (light and perishable things) (as the Rambam says in Laws of Foundations of the Torah) – even while he lives, he doesn’t truly live, because he *can* die. But living as a soul/intellect is a life that was never born and can never die – death is simply not relevant.
4. “Tovah she’ein imah ra’ah” – in this world everything is mixed. All the goods of this world are “good that has evil with it” – everything is limited, everything must be in moderation, too much of even a good thing becomes bad. Only the World to Come is “entirely good” – good in itself, not mixed with any evil.
5. “Lema’an yitav lecha veha’arachta yamim” – the exposition of the Sages in Kiddushin. The Rambam brings the verse and the exposition of the Sages (Gemara Kiddushin): “lema’an yitav lecha” = “to the world that is entirely good”; “veha’arachta yamim” = “to the world that is entirely long.” The Rambam emphasizes that the World to Come is a matter of the Oral Torah – it is not stated explicitly in the Written Torah. He uses the language “shemu’ah” / halachah leMoshe miSinai, the same language he uses everywhere that the Oral Torah gives an interpretation that is different from the simple meaning. “Aruch” doesn’t mean simply longer, but “aruch she’ein lo ketz” – eternal.
—
B) The Reward of the Righteous and the Punishment of the Wicked
“The reward of the righteous is that they will merit this pleasantness and be in this good, and the punishment of the wicked is that they will not merit this life but will be cut off and die… and anyone who does not merit this life is the dead one who does not live forever, but is cut off in his wickedness and perishes like an animal.”
Plain meaning: The reward of the righteous is to live in the World to Come; the punishment of the wicked is not to merit this life – they are cut off and die like an animal.
Insights and Explanations:
1. “Hu hamet” – the true dead. The greatest “dead” is one who does not live in the World to Come. Why? Because he lived only a few years, but he will be dead forever and ever. But the tzaddik is not a “dead one” – his life continues.
2. “Oved kabehemah” – like an animal. Just as with an animal, when it dies it is finished – it doesn’t live on – so too a wicked person who doesn’t receive the World to Come.
—
C) “Hicharet tikaretֿ” – Karet in the Torah
“And this is the karet stated in the Torah, as it says ‘hicharet tikaretֿ hanefesh hahi avonah vah.’ And the Sages explained: ‘hicharet’ – in this world, ‘tikaret’ – in the World to Come. That is, that soul which separates from the body in this world does not merit life in the World to Come, but is also cut off from the World to Come.”
Plain meaning: The verse “hicharet tikaret” is interpreted as a double karet: “hicharet” = karet in this world (death); “tikaret” = karet in the World to Come (not meriting the World to Come). The tzaddik also dies in this world, but he continues to live in the World to Come. The wicked person has a double karet.
Insights and Explanations:
1. “Hakaret ha’amurah baTorah” – a broad karet, not just the 36 kareitot. The Rambam does not mean that only the specific 36 kareitot in the Torah (those liable for karet) have this punishment. He is speaking here of the fundamental punishment in general – the fundamental punishment for all transgressions is karet, being cut off from the World to Come. Those 36 kareitot have their own laws that must be learned separately.
2. The Rambam’s approach: The primary punishment is karet, not Gehinnom. The Rambam does not bring Gehinnom as the main punishment. He speaks only of karet – being cut off. This is the “ra’ah hamezumanet lareshaim” – not a place of punishment, but the loss of the World to Come.
3. “HaTovah hatzefunah latzaddikim” vs. “hara’ah hamezumanet lareshaim” – symmetrical structure. The good for the righteous = the World to Come; the evil for the wicked = karet from the World to Come. Both are the primary reward and primary punishment.
—
D) The World to Come: There is No Body or Physical Form
“The World to Come has no body or physical form, only the souls of the righteous alone without a body like the ministering angels… and since there is no body – there is no eating or drinking nor any of the things that human bodies need in this world, nor does anything occur there that happens to bodies in this world such as sitting and standing and sleep and death and sadness and laughter and the like.”
Plain meaning: In the World to Come there is no body. Only the souls of the righteous exist there, without a body, like angels who are form without matter. Therefore, there is no eating, drinking, sleep, death, sadness, physical joy, or any other matters that pertain to a body.
Insights and Explanations:
1. Guf vegeviyah – two terms for one thing. “Geviyah” also means body (as in the verse “vegeviyato ketarshish”), and it is asked why the Rambam writes both terms. It is ruled out that “geviyah” would mean death (that is “veyigva” with an ayin). The question remains open.
2. “Mikarim” – a philosophical term. The Rambam uses “mikarim” in the philosophical sense of “accidents,” not “substance.” He means that the attributes that a body has – like sitting, standing, sleeping, dying, sadness, laughter – are not applicable to a soul without a body. These are all “accidents” of the body, not of the soul.
3. Man in the World to Come like an angel. Man is now a composite of matter and form (body with soul). In the World to Come he is soul alone – like the ministering angels who are form without matter. This is a fundamental transformation of man’s existence.
—
E) The Interpretation of “Tzaddikim yoshvim ve’atroteihem berosheihem venehenin miziv haShechinah”
“And what they said ‘tzaddikim yoshvim’ – is by way of riddle, meaning the souls of the righteous exist there without toil and without weariness. And likewise ‘their crowns on their heads’ – meaning the knowledge that they knew through which they merited life in the World to Come exists with them, and it is their crown.”
Plain meaning: The statement of the Sages is “by way of riddle” – a parable. “Yoshvim” means rest (existence without toil and weariness). “Their crowns on their heads” means the knowledge/wisdom that remains with them.
Insights and Explanations:
1. “Yoshvim” – negation of toil, not obligation of rest. The Rambam interprets “yoshvim” not as positive rest (because rest itself is the opposite of toiling, which is also a physical matter), but as a negation – there are no difficulties there. “Yeshivah” is an image for tranquility, not a literal position of a body.
2. “Atarah” = knowledge – two proofs from verses:
– “Tze’enah ure’enah benot Tziyon bamelech Shlomo ba’atarah she’iterah lo imo” – Solomon’s specialty was wisdom, so “atarah” alludes to wisdom.
– “Vesimchat olam al rosham” – joy is not a physical object that can be placed on the head. “Rosham” must mean their knowledge, and joy is a state in knowledge/soul. Also “atroteihem berosheihem” means that their knowledge remains with them.
3. “Shebiglelah zachu lechayyei ha’olam haba” – two approaches:
– First reading (rejected): They have an awareness that their good deeds merited them the World to Come.
– Correct reading: The knowledge itself – the wisdom – that is what remains, and that is itself life in the World to Come. The part of knowledge of the person remains, and that is “on their heads.” The crown is an allusion to knowledge itself, not to an awareness of reward.
—
F) “Nehenin miziv haShechinah”
“And what they said ‘and enjoy the radiance of the Divine Presence’ – that they know and comprehend the truth of the Holy One, Blessed be He, what they do not know while they are in the dark and lowly body.”
Plain meaning: “Nehenin miziv haShechinah” doesn’t mean physical pleasure, but that they know and comprehend the truth of the Holy One, Blessed be He, which they could not comprehend when they were in the “dark and lowly body.”
Insights and Explanations:
1. “Nehenin” = knowledge, not physical pleasure. The Rambam reduces “nehenin” to knowledge and comprehension. Pleasure like eating and drinking would be physical pleasure, which contradicts the entire foundation that the World to Come is without a body. Therefore, “nehenin” must mean that they know and comprehend.
2. Connection to previous halachot. When a person is “in the dark and lowly body” he cannot understand the truth of the Holy One, Blessed be He. Only when one is free from the body (in the World to Come) can one comprehend.
3. The Rambam “leaves out” the word “nehenin.” In his explanation he speaks mainly about knowledge and comprehension, and the “pleasure” is almost omitted. Presumably there is also a simple pleasure, but the essence of “nehenin” is the knowledge itself.
—
G) What “Nefesh” Means in the World to Come
“Every soul mentioned in this matter – is not the soul that needs the body, but the form of the soul, which is the knowledge that comprehended the Creator according to its capacity, and comprehended the separate intellects and other creations, and it is the form whose matter we explained in the first chapter of Laws of Foundations of the Torah, it is called soul in this matter.”
Plain meaning: “The souls of the righteous” in the World to Come doesn’t mean the soul that is connected to the body (the life force), but “the form of the soul” – the knowledge that the person comprehended of the Creator, the separate intellects (angels), and other creations (nature – sun, moon, lower world). This is the “form” that he explained in chapter 1 of Laws of Foundations of the Torah.
Insights and Explanations:
1. Two types of “nefesh.” The Rambam distinguishes between:
– Neshamah shetzrichah laguf – the life force that makes the body active, which dies when the body dies.
– Tzurat hanefesh – the knowledge, the intellect, that the person comprehended. This is what “betzelem Elokim” means (as he explained in chapter 1). Only this remains alive in the World to Come.
2. Three categories of comprehension that remain. Man’s knowledge comprehended three things: (a) the Creator, (b) separate intellects (angels/separate intellects), (c) other creations (the rest of creation). All three parts of knowledge remain.
3. Not the intellect remains – but comprehension of Hashem remains. The Rambam doesn’t say that a person’s intellect in general remains (like all human thoughts), but specifically comprehension of Hashem – the knowledge that comprehended the Creator. This is an important distinction.
4. Knowledge can live without a body – a deep point. People view their knowledge as being “in their body” (stored in the brain), but the Rambam teaches that knowledge is something that can exist without a body. One cannot say that comprehension of Hashem is stored in the brain – because then it couldn’t remain after death. This shows that knowledge of the Creator is a fundamentally different reality than ordinary thoughts.
—
H) “Chaim” – Because Death is Only an Accident of the Body
“This life, since there is no death with it, for death is only one of the accidents of the body and there is no body there, is called ‘tzror hachaim’… and it is the reward that there is no reward above it and the good that there is no good after it, and it is what all the prophets desired.”
Plain meaning: “Life” in the World to Come means the life of the soul/knowledge itself, where death is not possible because death is only an accident of the body, and there is no body there. This is the highest reward and the ultimate purpose of all purposes.
Insights and Explanations:
1. “Tzror hachaim” – the verse and its interpretation. The Rambam brings the verse “vehayetah nefesh adoni tzrurah bitzror hachaim et Hashem Elokecha” (I Samuel 25:29). “Tzror” doesn’t simply mean a “bundle,” but rather a place or state where life is bound with the Almighty. The continuation of the verse “ve’et nefesh oyvecha yekalena betoch kaf hakela” shows the contrast: the righteous are bound in the bundle of life with comprehension of Hashem, and the wicked are cast away.
2. “Tovah she’ein achareha tovah” – the World to Come is the ultimate purpose of all purposes. “Achareha” doesn’t mean “after it” temporally, but “higher than it.” Every good in the world is a means to a further good – one can ask “why are you doing this?” and answer “in order to achieve something higher.” But comprehension of Hashem in the World to Come is the final purpose – one cannot ask “why is this good?” because this is the ultimate goal of everything.
—
I) Parables of the Prophets and Sages for the World to Come
The prophets called this state by various parables: “har Hashem,” “mekom kodsho,” “derech hakodesh,” “chatzrot Hashem,” “ohel Hashem,” “lachazot beno’am Hashem,” “heichal Hashem,” “beit Hashem,” “sha’ar Hashem.” Also the Sages called it a “se’udah,” and in other places “olam haba.”
Plain meaning: All verses that speak of reward in the World to Come are parables for the state of comprehension of Hashem.
Insights and Explanations:
1. All “places” in the prophets are parables for comprehension of Hashem. Apparently one thinks that all these words speak of the Temple, but the Rambam brings that already the Sifrei said that these are parables for levels of the World to Come. The Rambam goes extensively with this Sifrei.
2. Perhaps each name is a different level. The Rambam in another place (Laws of Foundations of the Torah) speaks of seven heavens with different names, where each name represents a different level. Perhaps here too, the ten names allude to different levels of comprehension. But the Rambam here makes them all the same thing – all are parables for the World to Come.
3. “Se’udah” by the Sages – a parable for the best state. When the Sages speak of a “se’udah” for the righteous (like the feast of Leviathan), the Rambam means that this is not a physical feast, but a parable: just as in this world the finest state for a person is when he has pleasure at a feast, so the Sages call the World to Come a “se’udah” as a parable for the highest pleasure.
—
J) The Punishment: Cutting Off of the Soul
Conversely, the punishment is “cutting off of the soul so it will not merit life in the World to Come,” and this is called “be’er shachat,” “avadon,” “tofteh,” “all language of destruction and annihilation,” “because it is a destruction that has no recovery forever.”
Plain meaning: The worst punishment is “cutting off of the soul so it will not merit life in the World to Come” – the person loses his life forever.
Insights and Explanations:
1. “Nekamah” means punishment, not revenge. The Rambam calls the punishment of karet “nekamah.” “Nekamah” for the Rambam simply means punishment (measure for measure), not revenge in the usual sense.
2. Can there be “nekamah” only when one has something to lose? An inquiry: if a person never acquired any comprehension, he has nothing to lose – is that not “nekamah.” The concept “nekamah” fits only when a person did have something from the world of souls but because he sinned he loses it. This remains a “yesh le’ayyen.”
3. “Kilyah she’ein achareha tekumah le’olam” – the ultimate loss. All other punishments are temporary, but the loss of karet is final. The person loses his life forever.
—
Transition: “Shema tomar” – The Rambam’s Method of Anticipating Questions
The Rambam uses here the same method as in Laws of Repentance chapter 5 (knowledge and free will) and in Laws of Foundations of the Torah (He is not a body): first he establishes the foundation, and then he asks “shema tomar” – anticipates a question. Here, after he stated that the only ultimate reward is the World to Come (comprehension of Hashem without a body), he comes to ask: “shema tiksheh be’einecha tovah zo” – perhaps this good which is purely spiritual will be difficult for you to grasp.
In all three places (He is not a body, knowledge and free will, reward and punishment) the Ra’avad comes and argues with the Rambam on the same point: that people cannot grasp the Rambam’s truth. The Ra’avad claims that with “He is not a body” this is only a question from verses, but here it is a deeper difficulty – a person has difficulty grasping a reward that is purely spiritual, because he can only grasp physical goods.
—
Halachah 2 (According to the Rambam’s Continuation) — Reward of the World to Come and the Difficulty of Human Comprehension
A) Man’s False Conception of Reward
“Perhaps you will say in your heart… and you will imagine the reward of the mitzvot and man being complete in the ways of truth – to be eating and drinking good foods, and having relations with beautiful forms, and wearing garments of linen and embroidery, and dwelling in ivory tents…”
Plain meaning: The Rambam warns that a person should not think that the reward of mitzvot and perfection is physical pleasures – good food, beautiful women, expensive clothes, fancy dwellings.
Insights and Explanations:
1. The precision in “reward of the mitzvot and man being complete in the ways of truth.” The Rambam doesn’t say that mitzvot themselves bring the reward. He says “reward of the mitzvot” and “man being complete in the ways of truth” – the mitzvot bring the person to perfection in the ways of truth, and that is “connected,” but the Rambam doesn’t say explicitly that the reward is directly for mitzvot – he must be “complete in the ways of truth.”
2. Comparison to the Arabic-Muslim conception of paradise. The Rambam alludes to the Muslim conception of paradise (seventy virgins, physical pleasures), and he says that this shows what kind of person one is – “shoteh bezimah” – whoever is immersed in licentiousness, his greatest conception of good is more of the lower pleasures. A Lithuanian’s paradise, lehav’dil, is “tea with a Gemara.” From a person’s dreams one can see what kind of person he is.
—
B) The Wise and People of Knowledge Already Understand in This World
“But the wise and people of knowledge know that all these things are matters of vanity and emptiness, and there is no hope in them… and there is no great good in them in this world except because we are physical beings… the soul does not desire them except because of the body’s need, so that it will find its desire and stand in its health. And whenever there is no body, all these things are nullified.”
Plain meaning: The wise and people of knowledge already know in this world that all physical things are “matters of vanity and emptiness.” The soul itself doesn’t desire to eat – only because it is combined with a body, and it wants the body to be able to exist, must it eat. Without a body, one doesn’t need food at all.
Insights and Explanations:
1. Two reasons why physicality is vanity: (a) “There is no hope in them” – there is no long-term good, only good for a moment; (b) “There is no great good in them in this world except because we are physical beings” – the only reason it seems good is because we have a body that needs it.
2. The soul doesn’t desire physicality – only for the sake of the body. Even a wise person in this world – he understands that he must eat, but he would prefer not to need to. He doesn’t eat because it tastes good (that is the body’s desire), but because he must eat in order to be able to learn and think. “If only I didn’t have to” – and that is the World to Come, where one indeed doesn’t have to.
—
C) Three Things That Are “Not a Body” – Connection to Foundations of the Torah
[Digression: Connection to Foundations of the Torah]
The Rambam has three things that most people think are physical but are actually not: (a) the Almighty, (b) angels, (c) the human soul. With the Almighty and angels – it’s not directly relevant to us. But the human soul – that is you, and that is the hardest thing to explain.
Once a person understands that he himself (his soul) is not a body, he can much more easily understand that the Almighty is not a body. The Rambam said in Foundations of the Torah that a person cannot understand the Almighty because he doesn’t know himself – he doesn’t know his part of the soul which is not a body.
The difference between Foundations of the Torah and here: in Foundations of the Torah the Rambam is not lengthy in the details of the difficulty. Here, when speaking of the person to himself – that your good is also not physical goods – here the Rambam gives more space for the difficulty, brings verses that show how good it is, and statements of the Sages that show how hard it is to understand.
[Digression: The Rambam’s parable in Commentary on the Mishnah – that one cannot explain to a blind person what light looks like, or to a eunuch what sexual desire is, because they have not comprehended it.]
—
D) “The Great Good That the Soul Will Have in the World to Come – There is No Way in This World to Comprehend It”
“The great good that the soul will have in the World to Come, there is no way in this world to comprehend it or know it, for we do not know in this world except the good of the body, and for it we desire.”
Plain meaning: The great good of the World to Come cannot be comprehended in any way in this world, because we only know physical good.
Insights and Explanations:
1. “Lehasi’gah” – two interpretations. “There is no way in this world to comprehend it” – one can interpret it (a) one cannot understand (hasagah = understanding) the good, or (b) one cannot reach the good (hasagah = obtaining). Both are true: as long as one is in a body, one cannot understand and cannot obtain the good of a soul without a body.
2. “Velah anu mita’avim” – even the wise. The Rambam says “anu” – even we, the wise, desire physical good. This is a novelty, because he said earlier that the wise and people of knowledge know that physicality is vanity. The answer: perhaps “mita’avim” means the great level of truly casting everything away and only desiring spirituality – that is very difficult even for the wise. In this world physicality “feels more real” – the evil inclination says go to the restaurant instead of to the lecture, and it “makes sense” – not that it’s right, but it’s not absurd. In the World to Come it won’t make any sense.
—
E) “It Has No Comparison to the Goods of This World Except by Way of Parable”
“But that good is exceedingly great, and it has no comparison to the goods of this world, except by way of parable… in the way of truth, there is no comparison of the good of the soul in the World to Come to the good of the body in this world… but that good is exceedingly great beyond investigation and comparison and likeness.”
Plain meaning: One cannot in any way compare the good of the soul in the World to Come with the good of the body in this world.
Insights and Explanations:
1. What “erech” means – a novelty in the definition. “Erech” means that two things are in the same category and can be compared – for example, ten dollars and a million dollars have a comparison to each other – both are dollars, only one is more. But the good of the World to Come and the good of this world are not in the same category – “pleasure of the body has no connection at all with pleasure of the intellect.” Therefore one cannot say that one is “more” than the other, because “more” requires a connection. Only “by way of parable” – through a parable one can hint a bit, but it’s not a real comparison.
2. The difference between “by way of parable” and “by way of truth.” When one says that the World to Come is a “great feast” or “light of Leviathan” – that is only a parable. Even when one says “it’s more than that” is also only a parable – because “more” implies the same category. By way of truth there is nothing to compare. The Rambam said earlier “chamur be’einav kese’udah” – not “chamur be’einav se’udah” – the “k” shows that it’s a parable, not a real comparison.
3. The difference between “cheker,” “erech,” and “dimyon”:
– Cheker – one cannot investigate it, cannot assess it
– Erech – one cannot evaluate it, cannot say it is a certain percentage of something else
– Dimyon – one cannot say “I am similar to him, I am great and he is even greater” – it’s not even a state that is similar
4. Even “simchah” is only a parable for the World to Come. One cannot say that the World to Come makes one “happy” in the same sense as physical joy, because “happy” is an emotion that we have now, and its opposite is sadness. The World to Come is “understanding of wisdom itself” – one can only call it joy by way of parable. One can perhaps say that both are things where “you feel complete, you feel where you belong” – but that is also only a conceptual analogy.
—
F) King David’s Allusions
King David alluded: “Mah rav tuvcha asher tzafanta lirei’echa, pa’alta lachosin bach” (Psalms 31:20). “Lulei he’emanti lir’ot betuv Hashem be’eretz chaim” (Psalms 27:13).
Insights and Explanations:
1. “Tzafanta” – hidden. Not because one cannot in principle understand it, but because people in this world don’t understand it. A precious thing is hidden – it’s hidden because it’s so valuable.
[Digression: The afikoman at the Seder – the afikoman is an allusion to this concept – one hides it, because the meal is only a parable for the true meal that one will eat. It’s a small piece of matzah, but it alludes to something much greater.]
2. “Lulei he’emanti lir’ot betuv Hashem be’eretz chaim.” David desired life in the World to Come. “Eretz hachaim” means the place where one lives eternally, where it is not “transient and perishable” – a truly living world. Our world is a “dying world.” The word “he’emanti” is significant – because one cannot truly understand it, but one can believe in it, one can know that there is such a thing without fully understanding it. The faith in the good of Hashem in the land of the living gave David strength.
—
Halachah 3 — The Sages Said One Cannot Comprehend the World to Come
“The early Sages already informed us that the good of the World to Come, no person has the power to comprehend it in its essence, and no one knows its greatness and beauty and strength except the Holy One, Blessed be He, alone.”
Plain meaning: The Sages taught us that no person can comprehend the good of the World to Come with its full clarity. No one knows its greatness, beauty, and strength – only the Almighty Himself.
—
Halachah 3 (Continuation) — Great Foundation: All Prophecies Are Only for the Days of Mashiach, Not the World
Halachah 3 (Continuation) — Great Foundation: All Prophecies Are Only for the Days of Mashiach, Not the World to Come
“And all the good things that the prophets prophesied for Israel are only physical matters that Israel will enjoy in the days of King Mashiach, when sovereignty returns to Israel. But the good of life in the World to Come has no comparison or likeness, and the prophets did not liken it so as not to diminish it through comparison.”
Plain meaning: All the good things that the prophets prophesied for the Jews — a land of wheat and barley, springs of the depths, etc. — are only physical goods for the days of Mashiach, when sovereignty will return to Israel. But the World to Come, the prophets deliberately did not describe, not even by way of parable, so as not to diminish it.
Insights and Explanations:
1. Why the prophets didn’t speak of the World to Come — a deep reason. The Rambam’s reasoning is that the prophets were afraid that if they would make parables for life in the World to Come, they would only “diminish it” — reduce it, because it is so powerful that any parable will be nothing compared to it. This is a novelty — not that they couldn’t, but that they didn’t want to, because a parable would “ruin it.”
2. The great foundation: Days of Mashiach ≠ World to Come. The Rambam establishes that there are two separate periods: (a) Days of Mashiach — a time in this world when “sovereignty returns to Israel,” Jews do teshuvah, are in Jerusalem, without subjugation to kingdoms — but still all physical goods; (b) World to Come — a completely different level, only for the soul. The Rambam speaks about this at length in his introductions to Chapter Chelek. The Ra’avad disputes this and says it doesn’t fit with what we know that the world will return to tohu vavohu.
3. The verse “Ayin lo ra’atah Elokim zulatecha ya’aseh lemechakeh lo” (Isaiah 64:3). The Rambam brings this verse that even a prophet’s eye cannot see what the Almighty prepares for those who wait for Him. The novelty: a prophet can indeed see spirituality, can communicate with the Almighty — but unlike Moshe Rabbeinu, a prophet always speaks in parables (as we learned the distinction of Moshe’s prophecy — without vision, without parable). Because one doesn’t want to make any parable about the World to Come, a prophet cannot see it at all.
4. Gemara Rabbi Yochanan — “All the prophets only prophesied about the days of Mashiach.” The Rambam rules like Rabbi Yochanan (there is a dispute in the Gemara). This resolves an apparent contradiction in Tanach: Isaiah says “ayin lo ra’atah” — no one has seen the reward; but other prophets describe reward with simple parables. The answer: all prophets who speak about reward speak of the days of Mashiach (physical goods). “Ayin lo ra’atah” speaks of the World to Come — which no one has seen.
5. Novelty in the exposition of “ayin lo ra’atah.” In the simple meaning of Scripture, the verse can mean that no one has yet seen it (but one can in principle see it). But Rabbi Yochanan expounds that it means something that cannot be seen — not just that it hasn’t been seen. The Rambam accepts this exposition because it is not a physical thing, not a bodily thing.
6. The question why the World to Come is not stated in the Torah. The Rambam answered in another place that “lema’an yirbu yemeichem” alludes to the World to Come. But according to this foundation here — that the prophets deliberately didn’t speak of the World to Come — one can understand why it is not stated explicitly: because to describe it would only diminish it.
7. Comparison to “dibbrah Torah kilshon benei adam.” Just as the Rambam says that when the Torah speaks about the Almighty with physical terms (“yad Hashem,” “einei Hashem”) these are all parables — so too when prophets speak about reward with physical terms, they speak only of the days of Mashiach, not of the World to Come.
—
Halachah 4 (According to the Rambam’s Continuation) — Why Is It Called “Olam Haba”?
“And it is only called the World to Come because that life comes to a person after the life of this world in which we exist in body and soul, and this is what is found for every person first.”
Plain meaning: The World to Come is called “haba” (coming) not because a new world comes in the future, but because for each individual person the stage of soul alone comes after he has lived as body and soul together. “And this is what is found for every person first” — the first stage for every person is body and soul, and the second stage is soul alone.
Insights and Explanations:
1. Great novelty: The World to Come already exists now. The Rambam says a tremendous novelty against the simple understanding: the World to Come is not a new world that the Almighty will first create in the future. He says explicitly: “This matter is not destined to be found in the future… but it already exists and stands” — the World to Come is already here, as it says “asher tzafanta” — the Almighty has “hidden” it (tzafanta). When something is hidden, it is not visible, but it exists. This is against the approach that this world will be destroyed and afterward a new world will come.
2. The question: Why is it called “haba” if it already exists? If the World to Come is essentially the soul’s comprehension of Godliness, and the soul already exists now (as the Rambam says in chapter 4 that the soul is not dependent on the body), why is it called “olam haba”? It’s not a new world, and it’s also not “coming”! The Rambam’s answer: It is called “haba” not because the world comes later, but because for each individual person the stage of soul alone comes after he has lived as body and soul together.
3. The Rambam’s approach about souls — they don’t come from the World to Come. The Rambam teaches that the soul is created when the person is born — it doesn’t descend from a previous World to Come (because then it would be called “olam she’avar”). This fits with his approach in chapter 4 that although the soul is not dependent on the body, it is “stuck” in a body during life.
4. The order of times — a complication. For each individual there is a personal judgment after death with a personal World to Come. But there is also a general order of the end of days: days of Mashiach, resurrection of the dead, and the World to Come. How all this fits together are details that must still be learned.
—
The Great Dispute About the Rambam
[Digression: Historical dispute about the Rambam]
The last three chapters of Laws of Repentance (chapters 8-10) were almost the greatest cause of the great dispute about the Rambam. The world thought that the Rambam teaches differently from most Jews about resurrection of the dead, what is the reward, what is the good. This led to the burning of the Rambam’s books.
The Ra’avad in note 3 (=chapter 8) is the clearest dispute with the Rambam on this matter. Other Rishonim (and the Ra’avad) strongly disagree, and also in the Zohar itself there is perhaps a third way. But the Rambam’s approach has “certainly a great place” and one now learns the Rambam’s way.
—
Support from the Holy Zohar
The holy Zohar (Parashat Toldot) brings a well-known story: One makes a feast with Leviathan, shor habar, etc. After Rabbi Yehudah describes the scene, Rabbi Yossi says that this was said for the simple people so they would understand reward, but in truth the reward of the World to Come is a spiritual reward — “nehenin miziv haShechinah.” This goes with the Rambam’s way (although one can discuss what came first — the Zohar or the Rambam).
—
Halachah 4 (Continuation) — Why Is It Called “Olam Haba”? (Continued)
Additional Insights on the Nature of the World to Come
The Rambam’s revolutionary concept: The World to Come is not a future event but a present reality that exists in a different dimension. When a person dies, his soul doesn’t travel to a place that will be created; rather, it enters a reality that already exists but was inaccessible while bound to a physical body.
The philosophical implication: This transforms our understanding of death. Death is not the end of existence followed by a new beginning, but rather a transition from one mode of existence (body and soul) to another (soul alone). The soul doesn’t “go” anywhere — it simply sheds the limitations of physicality.
Connection to daily life: This understanding should affect how we live. If the World to Come already exists, then our spiritual accomplishments in this world are not merely earning future rewards but are actually building and developing the eternal part of ourselves that will continue in that already-existing reality.
—
Summary of Key Principles from Chapter 8
1. The true reward is spiritual, not physical — comprehension of Hashem without the limitations of a body.
2. The World to Come cannot be fully comprehended in this world — because we are limited by our physical perspective.
3. All prophetic descriptions of reward refer to the days of Mashiach — the World to Come was deliberately not described to avoid diminishing it.
4. The World to Come already exists — it is called “haba” (coming) only from the perspective of each individual who enters it after physical life.
5. The ultimate good is knowledge itself — specifically, comprehension of the Creator, which is both the reward and the essence of eternal life.
6. Physical pleasures have no relevance in the World to Come — because there is no body, and all bodily needs and experiences cease to exist.
These principles form the foundation of the Rambam’s understanding of the ultimate purpose of human existence and the true meaning of reward and punishment in Jewish thought.
📝 Full Transcript
Laws of Repentance Chapter 8 – The Good Reserved for the Righteous is the Life of the World to Come
Introduction: The Structure of the Laws of Repentance
Speaker 1:
We are learning Laws of Repentance Chapter 8. So, we learned that the Laws of Repentance contains the commandment of repentance (teshuva) and fundamental principles from among the fundamental principles and beliefs of the faith. We said that there are two fundamental principles, principles that come with the Laws of Repentance. Yes.
The first principle we understood quite well, I mean, the Rambam made clear the connection of both of them. What is the connection? What is a fundamental principle? There are many, I forgot to say. There are actually two fundamental principles that are discussed in the Laws of Repentance, besides the commandment of repentance.
The Principle of Free Will (Bechira)
The first principle is the principle called reshut (free will), which people like to call bechira (choice), but the Rambam doesn’t have such a word. The reshut netuna lo (free will is given to him). It’s interesting, that principle is not from the fundamental principles of the faith in the list of the thirteen principles. Yes, the thirteen principles the Rambam compiled, but in the list of principles in Tractate Sanhedrin, the Rambam did not count bechira. But you see that here in this book he does count it. There is a question, Rabbi Chaluni already asked me this question, but such is the fact.
The Principle of Good (Reward and Punishment)
Afterwards there is another principle, which is certainly indeed a part of the principles, which is the principle of… I called it here the principle of good. That is, what is the point, what is the purpose (tachlit), what are the good things that one receives from keeping the Torah and from being a good person, and this is the other topic of reward and punishment (sechar v’onesh). This principle the Rambam discusses in the last three chapters of the Laws of Repentance.
Why Does Reward and Punishment Belong in the Laws of Repentance?
What does this have to do with the Laws of Repentance? Why did the Rambam also speak about reward and punishment in the Laws of Repentance? Why did he bring in the matter of reward and punishment?
Speaker 2:
Ah, because I said earlier, because repentance itself is when the person himself evaluates his deeds, he does repentance. Repentance is connected with judgment, with judging a person, din v’cheshbon (judgment and accounting). The Almighty makes a din v’cheshbon, and a person must make for himself a din v’cheshbon.
Speaker 1:
That’s a bit of a midrash that you’re saying. I mean that more than repentance is a good thing, and not a bad thing. That repentance, first of all, must shine somewhere.
The Connection Between Repentance and the World to Come
The Rambam stated a connection explicitly at the beginning of the previous chapter. He says that one must do repentance. Why? “So that he may die with his repentance corrected, in order that he may merit the life of the World to Come.” The Rambam made clear, Chapter 7 is a very clear bridge between the three topics of the Laws of Repentance. He says, since the wicked person exists, he must do repentance. Why must he do repentance? So that he may die with his repentance corrected. Seemingly the point is… now he’s going to explain what is the World to Come that we’re talking about. Because the “in order to,” it’s the purpose. The purpose of life, the purpose of man is to reach the World to Come.
In the Laws of Repentance in a certain sense he goes through the entire order, from when a person is not a righteous person until he becomes a person, and the purpose. Towards what? For what? For which purpose and which goal must one do repentance? The purpose of the World to Come. Therefore he must explain what is the World to Come, what is the goal that one reaches from doing repentance.
Generally this is not only from doing repentance, but in general from being a person, but most people don’t have the merit of the righteous, therefore for most people it will anyway be the goal of repentance, not the goal of good deeds, because a person is not born a righteous person.
Law 1: The Good Reserved for the Righteous is the Life of the World to Come
The Words of the Rambam
The Rambam says very well, the Rambam says, “The good that is reserved,” the good, the goodness that is prepared, that is stored for the righteous, “is the life of the World to Come.” That means, besides the fact that in this world there is good, that when one does good it is good, but “reserved,” no, I need to go about this “reserved,” perhaps there is a bit… there is something else stored for the righteous.
The Concept of “Good” – From the Commentary on the Mishna, Chapter Chelek
Let us remember, the Rambam in the Commentary on the Mishna in Chapter Chelek began with a long introduction, everyone should learn it, because only when one learns that introduction can one understand the chapters, or vice versa, I don’t know.
In that case, there he explains that there is a great dispute, that people are very confused about what is the good that one receives from keeping the Torah. This is his language, about this I said the word “good.” What is the goodness? Why does one keep the Torah? What will one receive from it? What is the purpose? What is the end? One says it’s reward in this world, one says the Messiah, one says the resurrection of the dead, people say all kinds of things. And the Rambam says, “But I say, and the Mishna says, and the Torah says, that the good that one receives from being righteous is the life of the World to Come.” And this is what he says here as well. “Good” means to say the goal.
Now, the Rambam does say that many commandments are tikkun olam (repair of the world), are repair so that the world should be a good world. I questioned myself on the word “reserved,” but that’s not the point. It’s true, and he will see in the laws… okay, okay, I’ll learn as you say.
“Asher Tzafanta Lire’echa” – The Source of “Reserved”
The good that is prepared for the righteous is the life of the World to Come. It’s a verse, he’s going to bring the language “that You have reserved for those who fear You,” that’s where the language comes from. But he’s going to speak about what is with the reward of this world, he’s also going to speak in the next chapters. But the Rambam wants to say clearly, the only, the true good thing that one receives from being righteous is called the life of the World to Come.
“Life That Has No Death With It” – Not Just Eternal, But Without Death At All
What is that?
Life that has no death with it.
Life that doesn’t end with death.
No, goodness that has no evil with it.
One means that it doesn’t have with it.
It’s not that it doesn’t end.
It’s that it doesn’t have with it.
Because he wants to explain why he’s going to bring the verse “for life” or something like that, I don’t know.
And his life.
You understand, the different expressions of life, which the Gemara says means the World to Come.
It means like this, living in a body, you learned in the Laws of the Foundations of the Torah, is transient and perishable things.
A body is a thing that dies.
A soul in a body is a thing that dies.
But even when it lives, it doesn’t truly live, because it can die.
It’s not like living in a soul, living in intellect, which is a life that has no death with it, and it’s a goodness that has no evil with it.
Why?
Because it cannot die, because it was never born.
It’s not a thing that is at all mixed with death.
Therefore, it is a life that has no death with it, and it’s a goodness that has no evil with it.
Good in This World is Always Mixed With Evil
The same thing, all goods in this world are good that has evil with it.
That means, how does one say?
It’s limited, or it’s mixed.
Yes, there is nothing that is completely good.
Everything must be in measure.
Do I have a mitzva?
A bit too much of this is already not good.
A bit too much of that is already not good.
This is easy to understand.
It’s always mixed with evil.
“Shekulo Tov” – Good in Itself
And the goodness of the World to Come, which is called “so that it may be good for you,” is specifically “shekulo” – he’s going to bring the language “shekulo” – “shekulo tov” (entirely good).
That means, it’s good in itself.
It’s not good in the manner of how it’s good and so forth.
It’s the essence of good, it’s not mixed with it any not-good, any evil.
“So That It May Be Good For You and You Shall Lengthen Days” – The Exposition of the Sages
He says, “a wise-hearted person in Torah,” this is what the Torah says when the Torah speaks about reward, that the Torah says “so that it may be good for you,” it shall be good for you, “and you shall lengthen days.”
It shall be good for you, only good, and “and you shall lengthen days” you shall live eternally, you shall not have the matter of death.
We’re speaking of the reward of the World to Come.
Meaning, says the Gemara in Kiddushin, the Sages learned from this “so that it may be good for you.”
The Gemara means that this is a halacha l’Moshe miSinai (law given to Moses at Sinai).
That means, this can mean the simple meaning “so that it may be good for you” in this world.
But the midrash learned, the tradition, the Oral Torah says, yes, the World to Come is a thing of the Oral Torah, it’s not written in the Written Torah.
The Oral Torah Adds to the Written Torah
Or the Oral Torah, the Rambam uses here the same language that he uses in all places where the Oral Torah adds a bit differently than the simple meaning.
The simple meaning wouldn’t mean that way, but the tradition, halacha l’Moshe miSinai, he says that what does “so that it may be good for you” mean? “So that it may be good for you” means “for the world that is entirely good,” the world that is entirely good. “And you shall lengthen days” is “for the world that is entirely long,” the world that is eternally long, it never ends. Long means longer, but the World to Come is long that has no end, it’s entirely long. And eternity is very long, as someone said that infinity, eternity, is very long, especially at the end. So it’s entirely long, it doesn’t end.
Law 1 (Continued): The Reward of the Righteous and the Punishment of the Wicked
The Reward of the Righteous – To Merit This Pleasantness
The Rambam continues, “And this is the World to Come,” this is the World to Come, “the reward of the righteous is that they merit this pleasantness and are in this goodness, and the punishment of the wicked is that they do not merit this life but are cut off and die, and do not merit length of days.”
The Punishment of the Wicked – Karet and Death
The Rambam says, “And whoever does not merit this life, he is the dead one who does not live forever, but is cut off in his wickedness and perishes like an animal.” That means, just as an animal when it dies the matter of the animal is finished, it never goes, it doesn’t live further, a person who is in that sort of situation is also finished. That is “cut off,” he is cut off, literally he has died. This is the aspect of why it says in the Torah… he says, “he is the dead one,” the greatest dead person is the one who doesn’t live in the World to Come, because he’s going to be dead for very long. He lived perhaps for a few years, and dead he’s going to be forever and ever, for very many years. He is dead already now, not from the departure of the soul. Right, right, right, right. He is a person who dies. The other is not a dead person, because his life still lives.
Law 1 (Continued): “Hikaret Tikaret” – Karet in the Torah
“Hikaret Tikaret” – Double Karet
The Rambam says, “And this is the karet stated in the Torah.” When the Torah says that karet is the punishment for many transgressions, karet is… it shouldn’t mean for long not to bring in many transgressions, and the Rambam doesn’t say that. What is written in the Torah, karet, “that soul shall surely be cut off, its iniquity is upon it,” what happens? The soul shall be cut off because “its iniquity is upon it.”
The Oral Torah Explains: “Hikaret” in This World, “Tikaret” for the World to Come
And further on number 12, on the Oral Torah, “And the Sages explained about this punishment,” the Sages, “karet in this world.” “And they explained” means the Oral Torah, yes. The halacha l’Moshe miSinai says, “karet in this world” – it is cut off in this world, it means dying young seemingly. “Hikaret tikaret” – “tikaret for the World to Come.” The… it’s a double language, a doubled language. “Karet” means in this world, and “tikaret” for the World to Come. “That is to say, that soul which departed from the body in this world does not merit the life of the World to Come, but also from the World to Come is cut off.”
So the righteous person doesn’t die in this world, because it looks like he dies, but he’s going to live in the life of the World to Come. The wicked person dies in this world, and he’s not going to come back to life in the life of the World to Come, therefore it was a real death. He has a double karet. He is “also from the World to Come cut off.”
Innovation: “The Karet Stated in the Torah” Means the Essential Punishment, Not Only the 36 Karetot
One must remember, I mean there are many who disagree, there are many problems that one can make. But the Rambam when he says “the karet stated in the Torah” doesn’t mean to say simply that everyone who is an idolater who dies is karet. He doesn’t mean to say simply that one receives this particular karet specifically for the 36 karetot in the Torah. Because the Rambam says, he’s not speaking of that. The Rambam is speaking here of the essential reward. The essential reward is to live, and non-reward is karet. So the Rambam learns that in that verse he’s speaking of all transgressions, simply.
So the Rambam says that karet… it’s not… the essential punishment isn’t Gehinnom, it’s not such things. The Rambam won’t bring such a thing at all. And the Rambam has only karet here, which means being cut off. Eh, not every transgression has karet? One must say that that is speaking of something else. That is not the same thing. What the Rambam says, karet is the essential punishment. The only punishment that truly exists is karet. And he understands in his own language karet, because karet means cut off from this world and from the World to Come. It doesn’t connect with what we learn that here there are those liable for karet. Not the same thing. This is a burden that I can say about this. How they have strong understanding of the recitation of Shema etc., one must learn separately. But the drama hasn’t come here now to say. Here I must present his reward, here I must present the good reserved for the righteous, or the evil prepared for the wicked, as the Rambam calls it.
Law 3: The Nature of the World to Come – There is No Body or Corporeality in It
The World to Come is Not a Place With Physicality
Everyone must know what the World to Come is. It’s not like you might think that the World to Come is some place where one sits and lives and drinks and dances
The World to Come: There is No Body or Corporeality — Explanation of the Words of the Sages “The Righteous Sit With Their Crowns on Their Heads”
Law 1 (Continued) — The World to Come: There is No Body or Corporeality
Speaker 1:
The Rambam says, no. The Rambam says, the World to Come, what is the World to Come, where one lives eternally? There is no body or corporeality in it. There is no body or corporeality there.
I mean that gufiya (corporeality) also often means body. I don’t know why it says gufiya again. Yes?
Speaker 2:
Do you know what gufiya means?
Speaker 1:
No.
Speaker 2:
Body. It’s another language. “And his gufiya like tarshish,” a verse says, yes. It means body. Okay.
Speaker 1:
So, gufiya isn’t, is also often a language of death?
Speaker 2:
No, “vayigva,” that’s with an ayin. No. I don’t know.
Speaker 1:
Rather, only the souls of the righteous without a body. In the World to Come live only the souls, like the ministering angels. Meaning, there the person is a soul without a body. Now the person is a composite of matter and form, a body with a soul. In the World to Come one is a soul only, like the ministering angels who are form only without matter.
The Rambam says, there are various things that come with, that are side effects of being a body. A body is a machine that needs to have food and drink to be able to exist. So with a body comes eating. But once a person is a soul without a body, and is not a body, there is also no eating and drinking, nor any of the things that the bodies of people need in this world. There are also not all these other things that the bodies of people need to have. Sleep, spending, doesn’t matter.
So he continues, and nothing happens to it, nothing happens to a person any of the things, any of the occurrences to bodies in this world. Do you hear what the Rambam calls the language that one calls philosophically “occurrences”? It has no substance, accidents. He doesn’t mean to say that nothing happens, he means that it doesn’t have the… the properties that a body has. Like sitting is a sort of situation with a body. A body has a certain kind of position, how it can be sitting or standing, or sleeping or awake, or that a person dies sometimes. This doesn’t exist for the soul, because the soul doesn’t die. Sadness and laughter, feelings, being sad or laughing, doesn’t exist for the soul, only for the body, therefore it doesn’t exist in the World to Come.
Law 1 (Continued) — Explanation of the Statement of the Sages “The Righteous Sit With Their Crowns on Their Heads”
Speaker 1:
He says, this is what the Sages say, the early Sages, this is what the early Sages say in the Gemara. The Rambam always calls the early Sages in the Gemara. He says, the World to Come, about this they say, “In the World to Come there is no eating, no drinking, and no marital relations,” there is no eating, drinking, or the other things, “rather the righteous sit with their crowns on their heads and enjoy the radiance of the Divine Presence.” The righteous sit, and they have their crowns on their heads, and they enjoy the radiance of the Divine Presence.
The Rambam Explains This: “Behold, It Is Clarified for You That There Is No Body”
The Rambam goes on to explain: “Behold, it is clarified for you that there is no body,” because he says that there is no eating and drinking and marital relations, so there is no body, “because there is no eating and drinking.” And however, ah, you understand, there is no sitting. What they said, “the righteous sit” is by way of riddle, it’s a parable. Sitting is always an image for a person who sits calmly. He sits in a calm state. “That is to say, the souls of the righteous exist there,” that means, they exist there, but he wants to say that they exist in a restful way, “without toil and without weariness.” There isn’t even rest, because rest is the opposite of toiling. True, but he means to say that there are no difficulties whatsoever. The negation can say the same thing.
“Their Crowns on Their Heads” — The Crown Is the Daat
Speaker 1:
We are concerned, “their crowns on their heads,” they have crowns on their heads. What does crowns on their heads mean? They also don’t have a body, they can’t have clothing, they can’t have a crown. “That is to say,” what is the crown? “The knowledge that they will know,” they will have a knowledge that they will know, “through which they merited the life of the World to Come, their existence,” they will constantly have the awareness that what they merited regarding the life of the World to Come is because of their good deeds that they did.
Speaker 2:
No, no, no, that’s not the translation.
Speaker 1:
The translation is that the knowledge, the wisdom that this is the life of the World to Come remains. The wisdom remains, because the knowledge remains. The daat remains, not the daat that they merited the life of the World to Come. The daat that they know, that the portion of daat of the person remains, that is “on their heads.” The crown is a hint to daat. The Rambam will soon begin to speak about this.
Two Proofs That Crown Is a Hint to Daat
Speaker 1:
The Rambam brings two sources from verses that a crown is a hint to daat, to knowledge. “Go forth and see, O daughters of Zion, King Solomon with the crown with which his mother crowned him.” We’re speaking there… what does that mean there? What was Solomon’s specialty? That he was a wise man. The crown with which his mother crowned him means the crown of wisdom.
But he brings another proof, another verse. And a clear proof, it says in the verse, “and everlasting joy upon their heads.” There is great joy on the head. How can there be joy on the head? “And joy is not a body that it should rest on the head.” Joy is not an object that can be placed on a head. Joy is a state in daat, a state in spirit, in the soul. Rather what, what does “everlasting joy upon their heads” mean? It means, their heads means their daat, that their daat will have joy. Also the crown that it says, “their crowns on their heads,” “it is the daat,” it is the daat.
So what it says “the righteous sit,” the righteous are at rest, they are in ultimate rest, it means that nothing else but rest is relevant. Not rest is an attribute of the body. And they will have daat. Very good.
Halacha 1 (Continued) — Explanation of “Enjoying the Radiance of the Divine Presence”
Speaker 1:
And what is the meaning of the enjoyment? Interestingly, he threw in a word here, “through which they merit the life of the World to Come.” He hasn’t said it until now, but here he hinted that the life of the World to Come that we’re speaking about is the knowledge that they will know. One receives it with daat, or the daat is the eternal portion. He’s going to say it in a minute. By the way, he’s going to say it explicitly in the next piece.
“And what they said further, ‘the righteous sit with their crowns on their heads and enjoy the radiance of the Divine Presence,’ what they said ‘and enjoy the radiance of the Divine Presence,'” what does that mean? Do you think it means that he has enjoyment like a person has enjoyment from eating and drinking and thoughts? That would be a physical enjoyment. “Rather, what is it that they said, that they know and comprehend the truth of the Holy One, Blessed be He.” They know and they comprehend the truth of the Holy One, Blessed be He, the essence of the Holy One, Blessed be He, what the Almighty is, “which they do not know while they are in the dark and lowly body.” Which we learned earlier that when a person is in the dark and lowly body, he cannot understand the truth of the Holy One, Blessed be He, or the knowledge of the Holy One, Blessed be He. “But after they merit the life of the World to Come,” which is when one has free daat, then one can indeed comprehend the truth of the Holy One, Blessed be He.
That is, he’s explaining the “enjoying.” Presumably there is also the simple meaning, but he wants to bring out that the “enjoying” means the knowledge.
Very good. Until now one struggled with certain difficulties, we say that we will understand the knowledge of the Holy One, Blessed be He, and the ultimate goal is that we will be satisfied.
Halacha 1 (Continued) — What “Soul” Means in the World to Come
Speaker 1:
Ah, says the Rambam, when the Sages say “soul,” what do they mean to say here? Souls alone? Says the Rambam, what it says… I just said, the Rambam himself said, it was written, he said, “the soul, the souls of the righteous alone and not the body.” Ah, says the Rambam, what I said that the soul of the righteous lives in the World to Come, “every soul that we mentioned in this matter,” there is more than one way to understand the word “soul.”
Two Types of “Soul” — The Soul That Needs the Body and the Form of the Soul
Speaker 1:
Says the Rambam, here it is not the portion of the soul, the breath perhaps, the physical soul “that needs the body,” which exists only together with a body. That is, the force, the body is a machine, there is some portion, a soul, that makes the machine be active. We’re not speaking of that soul. The Rambam once heard of…
Speaker 2:
Yes, but the body is not a machine, the body is a living thing.
Speaker 1:
Yes, but the body has a life force, which can also be called a soul. He says that the soul we’re speaking of here is not the soul that must have a body, it’s not the soul that lives only together with a body, because that soul indeed dies. Rather what, yes, has the form of the soul. The matter itself also has some force of the soul, has some life force, which is called a soul.
The true definition of soul he said there, “the form of man and the perfection of his knowledge is it,” upon which stands “in the image of God” etc. “Which is,” what is the form of the soul? “Which is the knowledge that comprehended the Creator according to its ability.” The Almighty gave to man, that man comprehended the Creator, and this is the knowledge that man comprehended the Creator. “And comprehended the separate intellects,” he can comprehend the matter of separate intellects. He comprehended, it’s a force, it can be. This is what one comprehended the Creator, and one comprehended separate intellects.
Three Categories of Comprehension
Speaker 1:
Instead of comprehending knowledge of a body, separate intellects are angels, “and other deeds,” and the knowledge that are other deeds. There are three things: there is the Creator, there are the angels, and there is the rest of the world, the sun, the moon, I don’t know what, and the lower world. “And it is the form whose matter we explained in Chapter 1 of the Laws of the Foundations of the Torah,” and in the previous chapter of the Laws of the Foundations of the Torah we explained that form is the portion that understands, the knowledge, which is what differentiates a person from an animal. “And it is called soul in this matter, and in the World to Come, know, the portion that remains alive is the knowledge.” The only thing that lives in the World to Come is how much one understood, one understood the Almighty or other things, the separate intellects etc.
Discussion: Daat Can Live Without a Body
Speaker 2:
Yes, it’s a very deep thing, because people look at how their daat is in their body, but we’re learning here that daat is something that can live without a body.
Speaker 1:
Those people don’t have knowledge of the Creator, of the power of the soul, that knowledge is indeed different. Knowledge of the Creator. The Rambam doesn’t say that the intellect of a person remains, the Rambam says that the comprehension of Hashem remains. Yes?
Speaker 2:
There are people who think that their comprehension of Hashem is stored in their brain. Ah, I don’t know any comprehension of Hashem, then out. Can’t be.
Speaker 1:
No, no, I mean to bring this out, because people think that stories…
Chapter 8: The Parables of the Prophets and Sages About the World to Come, and the Difficulty of Perceiving Purely Spiritual Reward
Continuation of Halacha 7: “Life” Means the Life of Knowledge and Soul — Because Death Is Only an Accident of the Body
Speaker 1: Stories are not comprehension of Hashem, stories are comprehension of I don’t know what. He’s only speaking of this, the one who knows the Almighty, the one who knows the Almighty remains forever. This he explained in both introductions that were noted there. And this is, until here is what is the good hidden for the righteous.
Now he’s going to say that all the verses that speak about reward and punishment for the World to Come, the proof that there is such a thing, there are many verses, there are other types of images, other types of expressions. One must know what is the nimshal of all those parables.
For example, life, he means, the life of knowledge and the soul, because there is no death with it, because there is no death. And as we discussed, why is there no death? Because death is only from the accidents of the body, death is only something that happens to the body, and there is no body there, there is only the soul itself, the knowledge itself.
“Bundle of Life” — The Verse and Its Meaning
“Therefore it is called the bundle of life,” a bundle of life, because it’s something that is only life. This is stated in a verse, the bound place where life is bound. It’s not a bundle of life, that a bunch of life is bound together. Apparently it means something like the thing where life is a true… I don’t know, I don’t know what “bundle of life” means. He’s going to bring the verse. But it doesn’t mean a bundle, right? It must mean some… well, what would it mean?
Speaker 2: He doesn’t bring a translation.
Speaker 1: Bundle of life, some place, some thing of life. I slipped, the Rambam just brings the word life. He says about the Almighty is the form. I don’t know, the form? How is the form life? I don’t know. Okay.
As it says, he brings the verse. But how does “bundle of life” appear?
Speaker 2: I thought it says “and the soul of my lord shall be bound in the bundle of life with Hashem your God.”
Speaker 1: Ah, very good. So, with the Almighty, with the comprehension of Hashem. “And the soul of your enemies He shall sling out in the hollow of the sling.” Ah, they won’t have the life of the World to Come.
So we see that what? That the soul goes in or is connected, or whatever it is, is called the bundle of life. And here he says that the righteous, they are, they live. They live with the Almighty. The wicked, they die, they are in the hollow of the sling, they are dead, they don’t exist.
“Good That Has No Good After It” — The World to Come Is the Ultimate Goal of All Goals
Says the Rambam, “and this is the reward that there is no reward higher than it, and good that has no good after it.” This is the reward that there is nothing higher than it, and this is the good that there is no good after it.
“After it” means higher than it. No, but literally, good is “end.” A good means, why are you doing this? In order to be the final good. “For the sake of” means “good.” So when you have a good, you can translate it as a purpose. But the comprehension of Hashem, this is the purpose of purposes. That is, all things are for this. Can you ask why is this? No, you can’t ask why is this, because this is the final thing.
All “Places” in the Prophets Are Parables for Comprehension of Hashem
Says the Rambam, “and this is the reward that there is no reward higher than it and good that has no good after it, and it is what all the prophets desired.” This is what the prophets had a desire to merit.
“And how many names they called it by way of parable.” The prophets pray for this in their songs and in prayers and in other places, they yearn for the things that the Rambam is going to enumerate. What do they yearn for? For that life, the life of the World to Come.
And so a parable for the comprehension of the heart by way of parable, because repentance is the highest thing one can desire, all other desires are only a highest desire, not the final one. And he says, “and so a parable for the comprehension of the heart by way of parable.” Our prophets spoke about this state, and they called it in various parables.
They said “the mountain of Hashem,” they didn’t mean, simply it means that the mountain of Hashem means the place of the Temple, but the Rambam learns that they meant the life of the World to Come, “His holy place and the holy way.” “And the courtyards of Hashem,” as David says, yes, to be able to live forever in the courtyards of the house of Hashem. “And the tent of Hashem,” or “to behold the pleasantness of Hashem,” to see the pleasantness of Hashem. “And the sanctuary of Hashem,” interestingly. “And the house of Hashem,” “and the gate of Hashem.”
All these things are places where one lives eternally and where one can comprehend the knowledge of Hashem. As we said earlier that a person cannot comprehend His truth and His knowledge of the Holy One, Blessed be He, in this world as long as one has a body. So all these things that they say, I want to be at the mountain of Hashem, the place of Hashem, what do all these things mean? Not to have a certain place, that it should be a physical place. One wants to be in a comprehension place to be able to comprehend His truth, may He be blessed.
So all these things are parables for this state, for this state where a person can be in the life of the World to Come, to be able to comprehend His truth, may He be blessed, which can only happen when one is a naked soul.
Discussion: Do the Names Mean the Temple or the World to Come?
Speaker 2: I thought that all these things mean the Temple, but he brings that the Sifrei indeed says, has already spoken that all these things are parables for levels of the World to Come.
Speaker 1: And the Rambam goes very much with the Sifrei, yes, with the heads of the sages.
Speaker 2: Yes.
Comparison to Seven Heavens — Perhaps Each Name Is a Different Level
Speaker 1: Says the Rambam further… you remember, you still know, I remember that there is in the firmament, yes, he said that there are seven heavens, and there are seven many names, he said there that each one is a different heaven.
Speaker 2: Ah, level.
Speaker 1: The Rambam, you can say that each one of the names is some palace that is powerful. What, are there ten?
Speaker 2: He enumerated ten. Are there ten? One, two, three, four, five, six, seven, eight, nine. And the tenth is the feast.
Speaker 1: Perhaps the Rambam says that there are eight levels, perhaps each one hints at a different type of comprehension. The Rambam makes it all for the same thing.
Speaker 2: Okay.
“Feast” by the Sages — A Parable for the Best State
Speaker 1: So the Rambam says thus, “and so the Sages called it by way of parable for this good that is prepared for the righteous.” When the Sages say that there is a feast where the righteous are invited, he says, the good that is prepared for the righteous, the Sages call it a feast. It doesn’t mean a physical feast, but it means like in this world the best state that a person is in, is when he has the best pleasures, there is a feast.
“And in general and in every place, the World to Come.” And this is called in other places, he says, yes, more clearly, the World to Come. Because at the end of the chapter the Rambam is going to explain the meaning of the words “World to Come.”
But feast, where does feast appear?
Speaker 2: Don’t know, the feast that we speak of in the Akdamot, yes, the feast that we’re going to call together.
Speaker 1: Okay.
Speaker 2: The feast of Leviathan?
Speaker 1: Let’s finish the second side. This is the Rambam.
Halacha 8: “Vengeance” — The Punishment of Karet
“And conversely, vengeance,” the opposite is vengeance, “that there is no vengeance greater than it.” It’s interesting that he calls it vengeance. Would I have said that not meriting the World to Come, does he mean vengeance?
He means vengeance is a word that the Rambam calls this several times, it simply means punishment. It doesn’t mean vengeance… a punishment is vengeance, what does that mean? Like measure for measure.
But what is the worst punishment? “It is the cutting off of the soul that it should not merit the life of the World to Come, as it says, ‘that soul shall surely be cut off, its iniquity is upon it.'” This is the verse that he brought earlier.
Discussion: Can “Vengeance” Only Be When One Has Something to Lose?
That is, indeed so. Someone who never comprehended anything of the world of souls, never had it. But it seems that it can be a thing that a person should indeed have had it, but because he had transgressions, then it can be vengeance. Because if a person never acquired it to lose, there is no vengeance. This requires investigation.
All Terms of Destruction Are Parables for This Loss
But the main thing he wants to bring out here is that about this there are also many parables, many words. Many places it looks like there are some interesting types, several types of punishments. He says, all these punishments mean by way of parable the loss of the soul.
“And this is the destruction that the prophets called it by way of parable.” The loss of the soul, that one doesn’t merit the life of the World to Come, the sages also have parables for this. It’s called “the pit of destruction,” a pit, a well where one is destroyed; “destruction,” one is lost; “Tophet,” Tophet is a verse. Prepared from yesterday is Tophet, Tophet, and its fire. How does it appear? Tophet, Tophet, and its fire, or a type of worm, yes, such a thing that drags in a person. A verse in…
Every Expression of Destruction and Annihilation is Called “Avadon”
Every expression of destruction and annihilation is called avadon. When one says that he will be destroyed, he will experience kilaya (annihilation), or hashchata (destruction), why is it called this? Because it is a destruction from which there is no recovery forever. All other things are only temporary, this is the loss from which there is no recovery forever, this is the ultimate loss that never comes back, this is when a person loses his life.
Transition to “Shema Tomar” – The Rambam’s Method of Anticipating Difficulties
This last section has much connected, that is, first he states the fact, what is life and what is death, and he brings many parables from the prophets about these two things.
Speaker 2: Okay, wonderful. Where is this?
Speaker 1: Ah, in the same middle of the chapter.
Comparison to Other Places Where the Rambam Uses “Shema Tomar”
So, just as we saw in the previous chapter about knowledge and free will, which is free will, where the Rambam first stated the principle, and afterwards he entered into such a difficulty that can be hard for a person, “shema tomar” (lest you say) he will ask thus. The same thing here, after the Rambam has told us the secret that the essential, or the only ultimate good reward that one receives from doing, from being a good person, from being a tzaddik as the Rambam calls it, is Olam Haba, eternal life, there is a person for whom this is difficult.
Shema tiksheh be’einecha tovah zo (lest this good be difficult in your eyes), yes, what kind of life is this.
The Ra’avad’s Dispute and the Difference Between the Difficulties
I will just add another place that is similar, when the Rambam says that the Almighty is eino guf (not a body), he himself asks about all the places where it seems otherwise. And the interesting thing is that in all three places the Ra’avad comes and he argues with the same thing, that people cannot grasp the truth of the Rambam. And from this he argues that that is only a difficulty from verses.
Here is the difficulty that he has already spoken about, I mean not actually spoken, he has already said, this is essentially the previous section, he said that all these parables that are written are all parables. He says here even more.
The Ra’avad disagrees, we are already learning in this lesson the shita of the Ra’avad, we will speak about this. But it is more a difficulty that is hard for people with a… why I compared it is because in both there is also the same thing, that a person can only grasp certain things, a person cannot grasp pure spirituality without being embedded in a body, and here he also has such a thing, that a person can have difficulty grasping reward that doesn’t include everything he knows is good.
But let’s be very clear, the Rambam, regarding the topic of knowledge of Hashem, that difficulty wasn’t difficult.
Halacha 9-11: The Difficulty of Understanding the Reward of Olam Haba
Halacha 9: “Shema Tomar Belibekha” — The Rambam’s Warning Against Physical Conceptions of Reward
Speaker 1:
And why he compared it is because in both there is the same thing, that a person can only grasp certain things, a person cannot grasp ‘pure’ spirituality without being embedded in a body, and here he also has such a thing that a person can have difficulty grasping reward that doesn’t include all the good things he knows are good, all the good things he knows are good.
Let’s be very clear, the Rambam regarding the topic of knowledge of Hashem, that difficulty wasn’t difficult, it wasn’t difficult except for the verses that seem to indicate otherwise there, here we don’t find that he says ‘shema tomar’ that the body is better than not having a body, it’s true what he says, it’s true, but I’m saying about the Rambam why do we see yes that there it wasn’t difficult, this we understand.
The Rambam says further, it is the… yes, Teshuva HaGedola, ah, “shema tomar belibekha” (lest you say in your heart), a person will hear all these things that I’m saying, that reward means reward in Olam Haba, and it has to do only with souls, there is no eating and drinking there, there is no there, ‘shema tomar belibekha’ good and sweet, these things become easy for you.
“Ve’tidmeh” (and you will imagine) he thinks “sekhar hamitzvot veheyot ha’adam shalem bedarkhei ha’emet” (the reward of the commandments and man being complete in the ways of truth), rather he thinks ‘the reward of the commandments’ and the completeness of a person ‘in the ways of truth’, one must be complete in the ways of truth, the mitzva brought him to this, it is ‘connected’, but the Rambam is very precise, he doesn’t say any word that it’s connected to the mitzvot, he must be complete in the ways of truth.
And people think that the reward of mitzvot and achieving the level of being an ‘adam shalem bedarkhei ha’emet’ is only yes for physical things, “liheyot okhel veshote ma’akhalot tovot” (to be eating and drinking good foods), that if he does mitzvot and he will be an ‘adam hashalem’ he will be able to merit a reward of receiving good foods, “uvo’el tzurot na’ot” (and having relations with beautiful forms), being able to have relations with beautiful forms, “velovesh bigdei shesh verikma” (and wearing garments of linen and embroidery), wearing beautiful clothes.
Not forms of embedded forms, yes, here it means forms literally, it was a nice expression because this is what a person loves, beautiful forms, “veshokhein be’ahalei shen” (and dwelling in tents of ivory), and living in buildings built from elephant tusks.
Speaker 2:
I know, expensive beautiful palaces.
Speaker 1:
The heikhal li shen (palace of ivory) is somewhat fitting. But not from the verse, a heikhal li shen. Heikhal li shen makes sense, because it’s a hard thing, an ohel (tent) usually is from merchandise.
Speaker 2:
Okay. Okay.
Speaker 1:
Meaning, fancy… Look further, look what else to see. “Umishta’mesh bikhli kesef vezahav udvarim hadomim le’elu” (and using vessels of silver and gold and things similar to these), all the luxuries that one should be able to have. And using, figure out like Shir HaShirim and so on, “kemo shemedamim elu ha’aravim hatipshim ha’evilim hashetufim bezimah” (as these Arabs imagine, the fools, the simpletons, who are steeped in lewdness), like the Arabs, the fools, the simpletons, who are steeped in lewdness, who love lewdness very much.
By them it is said that if one will be a good Arab, a good Muslim who does everything, killing Jews etc., one receives reward, as they say, as is known, I don’t know exactly and I don’t know the inside of the religion, perhaps some pious Muslim would say that this itself is only a… as one learns when one studies the book one knows differently, but simply, it is said that one receives seventy virgins in paradise, or such sorts of things that are written, it seems this is what the Rambam is hinting at.
Or there is a modern discourse that says it must be understood differently, but simply it is written, there is such a discourse, the Rambam must have known what he was talking about, and the evidence is they have said that the Rambam said about non-Jews and other things, and sometimes he is very sharp, he has no fear at all of saying.
When the Rambam says something sharp, he says, the Rambam, he will carry out foolishness, but he already says regarding the Arabs he says, the Arabs say, like Arabs say, what is the reward of being a complete and perfect person, being a big fool.
Hello? It could be that this itself demonstrates the absurdity of the thing, because one says to a person, if you don’t have everything in this world, you’ll have it in Olam Haba, if you don’t eat everything in this world, you’ll eat, I want to eat now.
What does the Rambam say. One can also see, from what pleasures a person has, one can see what kind of person he is. The Arab steeped in lewdness, when he imagines, what will be the best thing that can be, ah, he sits in paradise with seventy virgins.
Hello, what does a Rambam say? What does a Lithuanian say? He says paradise, and sits with a tea with a Gemara. He grasps that he gets a Rambam, this is his pleasure. He says very well, he says that one who is foolish in lewdness and a fool, this is his greatest good that he can attain is more of the lower pleasures.
Halacha 10: The Wise Know That Physicality is “Divrei Hevel VeHavai”
Speaker 1:
“Aval hachakhamim uva’alei hada’at” (But the wise and those with understanding), people who in this world already know that there is something better than the body, who are wise and have understanding, “yad’u” (they know), “shekhol hadevarim ha’elu divrei hevel vehavai vehevel hem” (that all these things are words of vanity and emptiness and are vanity), all these things are false and foolish, “ve’ein bahem tokhelet” (and there is no long-term benefit in them), first of all there is no long-term benefit in them, “ve’ein bahem tovah gedolah etzlam” (and there is no great good in them for them), it is only good for a minute.
And further, why is it only good in this world? Why does it seem so good? “Ve’ein bahem tovah gedolah etzlam ba’olam hazeh ela mipnei she’anu ba’alei guf av” (and there is no great good in them for them in this world except because we have a thick body), because we have a body, and the body has needs, “vekhol hadevarim ha’elu tzorekh haguf hen” (and all these things are needs of the body), the body needs to have this. “Aval ein hanefesh mit’avah lahem” (But the soul does not desire them), the part of the soul of the person does not lust for this, “ela mipnei tzorekh haguf” (except because of the need of the body), why does the soul lust yes for this is because the soul is combined with a body, “kedei sheyimtza cheftzo veya’amod al buryo” (so that it may find its desire and stand in its health), because he wants the machine called adam, which is the body and soul together, to be able to exist, therefore he wants to eat. But it’s the body that wants the good food. “Vekhol zman she’ein sham guf, nitbatlu khol hadevarim ha’elu” (And as long as there is no body, all these things are nullified), if one doesn’t have a body one doesn’t need any food at all.
Discussion: The Soul’s Desire to Eat in Olam Hazeh
Speaker 1:
What he’s saying is like he says after the Tanya, certainly today when you are in a body your soul also wants, let’s say, he also understands that he needs to eat, certainly he understands. He said differently, because the body wants to eat simply what tastes good, and the soul wants to eat what is healthy, but he still needs to eat. Why? In order to think about the world one doesn’t need to eat for that, in order to be able to learn in this world, simply to survive. But if only I didn’t have to, if only I could think without this, and that is Olam Haba. Very good. But, a great good…
Stop, stop, stop. Shlomo just said another thing. He will explain and bring proofs for this.
Connection to Yesodei HaTorah: Three Things That Are “Eino Guf”
Speaker 1:
The Rambam, as you said, is a very good comparison to the topic of comprehension of the Almighty and the angels. There the Rambam doesn’t say all these details. It seems when one speaks of a person to himself… There are three things that the Rambam says are not a body, and most people think that they are yes a body, or once thought so. One, the Almighty, yes? Angels, okay, angels he doesn’t elaborate on, the Rambam said a little. And the soul, the soul of man is also eino guf.
Now, the first two, okay, are not relevant to us. But you are also not a body, yes? This is the hardest thing to explain. And therefore your pleasure, your good, is also not the pleasures of the body. This is truly difficult. And the Rambam here gives more space for the difficulty of people to agree. He said indeed, a person cannot agree about the Almighty and His knowledge etc. Here he explains, and he even brings verses that say…
This is another important thing, because once a person understands about himself eino guf, he can much more easily understand that the Almighty is eino guf. Just as the Rambam said that he cannot understand the Almighty because he doesn’t know about himself, he doesn’t know his part of the soul that is not a body.
Speaker 2:
Right. Very good.
Speaker 1:
So here he brings even verses about what on one hand how good it is, and on the other hand he brings from the sayings of the Sages that it is indeed difficult to understand.
Remember that the Rambam in Perush HaMishnayot says the fools and simpletons, one cannot tell a blind person the desires and such. The taste of wine, he says, or the taste of light, or how light looks.
Speaker 2:
Yes, or a eunuch one cannot tell the taste of sexual desire, because desires, what the Rambam calls the desire of intimacy, because they are not capable of having this.
Speaker 1:
Yes, so he says there, the Rambam.
Halacha 11: “Ein Shum Derekh Ba’olam Hazeh Lehasi’gah” — The Impossibility of Grasping the Good of Olam Haba
Speaker 1:
But the truth is, “hatovah hagedolah shetiheye bah hanefesh ba’olam hazeh” (the great good that will be for the soul in this world)… not then, here is a problem. He says that he doesn’t know it. The great good that the soul will have in Olam Haba, which he previously explained, “ein shum derekh ba’olam hazeh lehasi’gah bo” (there is no way in this world to grasp it), to grasp, to have a comprehension in this world, or in the good.
To grasp, but to grasp the good, because if one is in Olam Hazeh one cannot grasp the good that the soul will enter. One cannot grasp, one cannot arrive at. One cannot have, because as long as you are stuck in a body, perhaps a little, one can understand the Almighty in Olam Hazeh, but not so much.
“Nishto echad yode’a ba’olam hazeh ela tovat haguf” (No one knows in this world except the good of the body), in this world we only know the good of the body, “velo anu mit’avim” (and we only desire), we only lust for the body. The Rambam also says clearly, yes? Anu mit’avim, okay, the body.
Discussion: “Anu Mit’avim” — Even the Wise Lust for Physicality
Speaker 2:
It’s interesting, because even, I mean, even in Olam Hazeh, not only the Rambam but, I know, even the Rosh Yeshiva should be healthy, he also has, one often wants to eat, one wants to enjoy oneself.
Speaker 1:
The wise, this is the novelty. The wise say the lesson, and not as was said a minute ago, wise people with understanding, yes them. But even us, perhaps the mit’aveh means the great level of truly throwing away everything, only lusting for that, is very difficult.
Speaker 2:
True, true. No, but in a certain sense it feels, I think even we, in a certain sense eating and drinking I see, one convinces oneself that it’s more real. It feels more real. It feels, I have a yetzer hara. I say, my yetzer hara told me that instead of coming to the lesson I should go to a restaurant. It makes sense. At least, even he says it to me, it makes sense. Even I can tell you no, it’s not so absurd. Whoever is a person of intellect knows that it’s more worthwhile to go to the lesson than to the restaurant, true. But it makes sense. You know what I mean that it makes sense? It doesn’t make sense. In Olam Haba it won’t make any sense. In Olam Hazeh it makes sense.
Speaker 1:
He says, “aval otah tovah” (but that good), the good of the soul, “gedolah ad me’od, ve’ein lah erekh betovat olam hazeh, ela derekh mashal” (is exceedingly great, and has no comparison to the good of this world, except by way of parable), one cannot compare them at all. There is no way, to the good of Olam Hazeh there cannot even be a comparison. One cannot compare them. Only through a parable. But in the way of truth.
Discussion: What Does “Erekh” and “Mashal” Mean
Speaker 2:
Ah, erekh, ah, no, no, I grasp what you’re saying, I didn’t grasp. What he means to say is, seemingly that one does yes compare.
Speaker 1:
Ah. When he said, he said “chamor be’einav keseuda” (a donkey in his eyes like a feast), not “chamor be’einav seuda” (a donkey in his eyes a feast). So it’s a parable. One must understand precisely what is the definition of a parable.
I think that mashal means a thing that is not the, you know what means a thing that has an erekh? For example, I think this is what the Rambam explains in the Moreh in a certain place, perhaps look, but one thing. In Lubavitch they say this word a lot, one moment, ten dollars has an erekh with a million dollars. Because both are in dollars, and in the group of dollars you say, ten dollars is a little, and a hundred dollars, a thousand dollars, a million dollars, a billion dollars, is a lot. But it has an erekh, one can say more than this. There is a connection between the two. It’s a very distant connection. I think this is the meaning of erekh.
Speaker 2:
But I said that intellectual pleasure is more, the pleasure of Torah is more than the pleasure of charity and kindness, yes?
Olam Haba is Completely Outside Our Understanding — The Prophets Could Not Describe It
Continuation of Halacha 2 — There is No Comparison Between the Good of the Soul and the Good of the Body
What Does “Erekh” Mean — A Novel Definition
Speaker 1:
Someone said, ten dollars has an erekh with a million dollars, why? Because both are dollars. In the group of dollars you say, ten dollars is a little, and a hundred dollars, a thousand dollars, a million dollars, a billion dollars is a lot, but it has an erekh. You can say “more than this”. There is a connection between the two. You can be very distant. I think this is the meaning of “erekh”.
But he did say that “ta’anug haseikhel hu po’el yoter mishiv’im elef pe’amim etc.” (intellectual pleasure is more effective than seventy thousand times etc.), he did say a number. It’s two separate things, it’s not in the same category. But this parable one can yes say. One can say, just as you understand that in the category of sweetness, of physical pleasure, honey is sweet, so in intellectual pleasure, intellect is sweet. This is a parable. It’s not in the same category, but there is still some certain parable in a way that we can understand, we can compare, but it’s not a true erekh.
Why We Speak of Olam Haba With Parables of Feasts
But in truth, when we say that the World to Come is a great feast, or that we will eat the flesh of the Leviathan and all these things, it doesn’t mean that the goodness of the soul is as good as that, but rather because that’s the best thing you understand. We want to say that the other thing is good, it’s something that will make you very happy, but it’s a completely different kind of thing. Even when we say it’s more than that, it’s also just a parable, it’s not more, it’s a different type of thing. It’s a different type of thing. “Pleasure of the body has no connection at all with pleasure of the intellect”, it’s not the same category.
The Rambam’s Words: No Comparison and No Likeness
But in truth, that there is no comparison to the goodness of the soul… not by way of parable, by way of parable and by way of truth. By way of parable means that one speaks in the manner of parable, but he speaks truth, yes? But in truth, that there is no comparison between the goodness of the soul in the World to Come and the goodness of the body in this world in food and drink, there is no connection. It’s not a good… in truth one cannot, there is no good comparison. Rather that goodness is great beyond investigation, without comparison and without likeness. The goodness of the soul is better beyond investigation, one cannot estimate it, one cannot research it, and without comparison and without likeness.
I think investigation is what you said, investigation. But likeness and comparison I understand what he means. Comparison is as I said, one can make a comparison, ten is ten percent of a hundred, etc. It’s not even a certain percentage of a trillion. Likeness means a state. They say, “I am similar to him, I am big and he is even bigger.”
Even “Joy” Is Only a Parable for the World to Come
I want to say, one cannot even say – usually a person would indeed say this – that just as eating and drinking makes me happy, that joy will make me happy. But it’s also not good, because happiness is also an emotion that we have now when we have joy, and its opposite is sadness. That is also outside the realm of joy, it’s the understanding of wisdom itself.
Right, one can call it joy by way of parable. By way of parable, yes. One can say joy is that both are things where you feel good, you feel complete, you feel where you belong, some kind of conceptual thing.
Speaker 2:
True.
King David’s Hints — “How Great Is Your Goodness Which You Have Hidden for Those Who Fear You”
Speaker 1:
He says, “The Lord guards David”, King David hinted to me when he said, “How great is Your goodness which You have hidden for those who fear You”, how great is Your goodness that You have kept hidden, the good hidden for the righteous, which is hidden, which the Almighty has hidden.
Speaker 2:
It seems he means to say the hidden.
Speaker 1:
What does he mean hidden? That it’s hidden because people in this world don’t understand it. It’s hidden… It’s very interesting, because a very precious thing is hidden. It’s hidden. It’s not hidden that one cannot understand it, it’s hidden because people cannot understand it. But it’s very good, it’s very great, You have prepared for those who take refuge in You, that You have prepared and made for those who take refuge in You, for the people who hope in the Almighty, for the people who are…
Digression: The Afikoman at the Seder
This is the secret of the… at the seder. One takes out and keeps an afikoman. What the afikoman is is the hint that the meal is only a parable, but it’s the parable for the meal that we will eat.
Speaker 2:
Yes, it’s actually a small piece of matzah, but still.
“Had I Not Believed to See the Goodness of the Lord in the Land of the Living”
Speaker 1:
Yes, he says further, “And how much David…”
Speaker 2:
How much, yes?
Speaker 1:
“How much my heart” like that.
Speaker 2:
Yes, how much David yearned, thirsted, desired to receive the life of the World to Come.
Speaker 1:
It’s the same David who understood the hidden, the hidden good, who yearned in another verse, as it says, “Had I not believed to see the goodness of the Lord in the land of the living”.
Speaker 2:
If only.
Speaker 1:
Had I not… or had I not actually if only, or had I not means to say, if I hadn’t believed this, I would have lost my soul, something like that.
Speaker 2:
Which interpretation do we say in the…
Speaker 1:
The faith to see the goodness of the Lord in the land of the living, to see the true goodness that is only there in the land of the living. Yes, the place where one lives eternally, the place where it’s not transient and perishable. A truly living world, a living land. That land is life and this is unfortunately a dying world.
He says, this made him, this gave him strength, this made him go on. The faith in the goodness of the Lord in the land of the living. It could also be that the word here is a bit ‘I believed’, because one cannot truly understand it, but one can believe in it, one can know that there is such a thing, without understanding it completely. For him one would never translate ‘I believed’ – Leib, because he doesn’t mean not understanding, okay.
Discussion: What Does “Had I Not Believed” Mean
Speaker 2:
But I think the translation of I believed – I turned? I don’t know, where does it say I turned here? How much how much, perhaps just I believed, it’s how much. Something is missing here. What is the translation of had I not believed? Alternatively… no, it’s not clear. A minute ago it actually says Your mercies Lord Your ways, which we saw the simple meaning in last night.
Speaker 1:
Okay. The Rambam says further. Perhaps what he says “hope in the Lord” is also the next verse.
Speaker 2:
Yes.
Law 3 — The Sages Said One Cannot Grasp the World to Come
Speaker 1:
The Rambam says: The early sages have already informed us, the Sages have already taught, that the goodness of the World to Come, no person has the power to grasp it in its clarity. One cannot grasp it completely… clarity means with its clarity. And no one knows its greatness and beauty and essence. No one knows its greatness, its beauty and its strength, except the Holy One, blessed be He, alone. I ask, our greatness and our beauty only the Almighty Himself knows, so it says here.
Speaker 2:
Yes, and no one knows the greatness and beauty and essence of the World to Come except the Holy One, blessed be He, alone.
Great Principle: All Prophecies Are Only for the Days of Messiah, Not the World to Come
The Prophets Spoke of the Days of Messiah
Speaker 1:
And all the good things that the prophets prophesied about for Israel… ah, there you have it just there. The books of the prophets are full of such beautiful words about the reward of the World to Come. Isn’t it simple that this was the reward of this world, physical things. On the contrary, reward in general. In the prophets it says much about good things that will happen to Jews. You will be satisfied and eat, the land will rejoice, all kinds of such things, all these things, they are only physical matters, which Israel will enjoy in the days of King Messiah, at the time when sovereignty will return to Israel.
The Rambam says that in the prophets there are many times when things are said that will be very good for Jews one day. Is the meaning that this one day refers to the World to Come? He says no. Not only that. It appears from the prophets that this is the reward. That if you will be a good Jew, you will receive good to drink, “the springs of the depths flow in the valley and on the mountain”, “a land of wheat and barley”, everything is written in the Chumash, in the Torah. The Rambam says, he brings a Gemara, all these prophets are only for the days of Messiah.
The Difference Between the Days of Messiah and the World to Come
And what are the days of Messiah? The Rambam says, wait, that there is still a… The Rambam says a great novelty, he throws in a concept, and in other places he says it more clearly, that besides the World to Come there is still a time called the days of Messiah, a time that is indeed in this world, when Jews will…
Speaker 2:
No, he doesn’t say more clearly. The days of Messiah is such a small thing?
Speaker 1:
Yes, but this will be a time when things will be better for Jews, when “sovereignty will return to Israel”. Yes, Jews will do a bit better repentance, and we will merit the redemption, and we will be in Jerusalem, or in the Land of Israel, without subjugation to kingdoms. But this doesn’t yet speak of the great reward of the World to Come which is only for the soul.
Why the Prophets Didn’t Speak of the World to Come
“But the goodness of the life of the World to Come has no comparison or likeness”, there is no way to estimate it, “and the prophets did not liken it”, the prophets didn’t even compare it, they didn’t even make any likenesses to it, any parables, “so as not to diminish it through comparison”. They were afraid that if they would make likenesses, if they would make parables for the life of the World to Come, they would diminish it, because it’s so powerful that the parable would be nothing compared to it.
He says, that all these rewards… that’s why they spoke about the lesser reward, that’s why they spoke about the reward that the community of Israel will have until we reach the ultimate goal, “until sovereignty returns to Israel”.
Comparison to the Rambam’s Approach in “The Torah Spoke in Human Language”
The Rambam himself says in another place, you can say this just as the Rambam did regarding when it speaks about the Almighty, that the Almighty is “jealous and vengeful”, these are all parables, “the Torah spoke in human language”.
The Rambam Rules Like Rabbi Yochanan
The Rambam says however, and this is a version in the Gemara that he brings, which he rules… there is a dispute in the Gemara, but the Rambam rules as law there, Rabbi Yochanan said this, that when all these prophets say all their good things, which includes all the consolations that are written in the book of Isaiah and all of them, the Rambam says, not one of them is the true goodness that we seek. All of them are only things that are indeed good things, like the days of Messiah. But the true goodness the prophets didn’t even say by way of parable, because a parable only ruins it.
Speaker 2:
Very good.
The Raavad’s Objection
Speaker 1:
Here lies a great principle of the Rambam, that there is a time that will be called the days of Messiah, but that is not yet the World to Come. And in this there are other opinions of early authorities, and about this the Rambam speaks at length in the introductions to the chapter Chelek. And right here on the spot the Raavad says that it doesn’t fit with what we know that the world will return to chaos and void. And the whole… now this is in the next piece.
Speaker 2:
Far, far.
Speaker 1:
Aha. But let’s learn this piece. Because one cannot say the reward of the World to Come with any parables, because it will only take away.
The Verse “Eye Has Not Seen, God Besides You, What He Will Do for Those Who Wait for Him”
Isaiah’s Prophecy About the World to Come
Speaker 1:
And about this Isaiah says, “Eye has not seen, God besides You, what He will do for those who wait for Him”. Isaiah says that a human eye cannot see, only the Almighty can see what He will do for those who wait for Him, which is the reward that a person who waits for the Almighty will receive.
That is to say, the goodness that the eye did not see, the goodness that even a prophet, who can indeed see spirituality, who can become connected, can communicate with the Almighty, he cannot describe it.
A Prophet Speaks Everything in Parable
A prophet, a prophet, unlike Moses, a prophet always speaks in parable. He cannot without a parable. A prophet can only say parables, he sees everything in a parable, just as we saw the difference in Moses’s prophecy, which was without vision, without parable. All prophets see parables. And the Rambam says that we don’t want to make any parable about the World to Come. So a prophet cannot see it.
But who saw it? The goodness, the good that even a prophet did not see, only the Almighty saw it.
And for whom did the Almighty create the reward of the World to Come that only He can see? He made it, God, for a person who waits for Him, for a person who waits for the Almighty.
Gemara Rabbi Yochanan — “All the Prophets Only Prophesied About the Days of Messiah”
The sages said, this is the statement of the sages that he meant to say his sage. And the sages said, “All the prophets only prophesied about the days of Messiah”.
So all the other parables, you also have an apparent contradiction from the prophets. Isaiah says that only the Almighty saw the reward. In other places we see in the Tanakh various simple parables of reward. He says, about this the Sages say that all the prophets, all the prophets who speak about reward, spoke about the reward of the days of Messiah.
But the World to Come, that is what Isaiah the prophet says that “eye has not seen, God besides You”, only the Almighty Himself understands the reward of the World to Come.
Discussion: Simple Meaning of Scripture Versus Interpretation
Understandably, if one wants to say the simple meaning of Scripture, not such a great contradiction, because the verse can mean to say one has not yet seen, not that it’s something one cannot see. But the Gemara, Rabbi Yochanan interpreted that he means something one cannot see, not just what one has not seen. In any case, the Rambam accepts that it’s the simple meaning in the Gemara that one cannot see it, because it’s not a physical thing, it’s not a bodily thing.
The Question Why the World to Come Isn’t Written in the Torah
But here also stands a tremendous novelty, that is, one asks the question, other questioners ask the question, why isn’t the World to Come written in the Torah? The Rambam said that it is written in the Torah, “so that your days may be lengthened”, etc. But the prophets interpreted that the World to Come isn’t written in the Torah?
Laws of Repentance Chapter 8 – The World to Come: Why Is It Called “The World to Come”?
The World to Come Already Exists Now – The Rambam’s Novelty
Yes, understandably, if one wants to say the simple meaning of Scripture it’s not such a great contradiction, because the verse can mean to say “eye has not seen” – one has not yet seen, not something one cannot see. But the Gemara, Rabbi Yochanan interpreted that it means something one cannot see, or at least the Rambam accepts this as the simple meaning in the Gemara, that one cannot see it because it’s not a physical thing, it’s not a bodily thing.
Why Isn’t the World to Come Explicitly Written in the Torah
But here also stands a tremendous novelty. That is, one asks the question, other early authorities ask the question, why isn’t the World to Come written in the Torah? The Rambam said that it is written in the Torah in the language of “life” etc. But in the prophets, at least, one already speaks of the World to Come. The Rambam says, because one already speaks of the World to Come because the World to Come is a greater thing than a prophecy. One cannot, one cannot say, speak about this with the masses, because they will think like the Muslims think that the World to Come is a bunch of girls. No, the World to Come is grasping God, as the Rambam said, “enjoying the radiance of the Divine Presence”. One cannot say this. This one must understand. This is another world, this is the Oral Torah.
The Question: Why Is It Called “To Come” If It Already Exists?
Ah, now the Rambam says, the Rambam brings out one thing. What is the simple meaning, if at all – this is a difficult question – if at all, I said that the World to Come means that the soul itself, the soul itself is already here now. And grasping God itself understands that it’s immediate. So what does it mean the World to Come, the World to Come sounds as if there is this world, and afterwards there will be a second world.
Let’s say stand a bit. The Rambam said that the World to Come means what every person will receive as reward after the person who is composed of body and soul, his soul can have the grasping of divinity, the knowledge that he will merit. So the simple meaning is that it exists now. When a person dies and is separated from his body and soul, he can already now have the World to Come. So why is it called the World to Come at all? The World to Come, one cannot say the World to Come means for each person. Now you are in one world, and afterwards you will be in a second world. But it appears that the World to Come is for the entire world, that there is this world, the world, for a certain period, and afterwards there will be a period of the World to Come.
The Rambam Against the Simple Interpretation
And most other people, and also the simple interpretation of the Sages, was that the World to Come means a new world that the Almighty will create, not that the World to Come doesn’t yet exist. Not that… by the way, even now it also exists, even he says for each person, true. But his soul now is also not dependent on the body, as the Rambam said in chapter 4. Yes, it’s just that now she is stuck in a body somehow, but she is not dependent on the body. She can already go forward. Okay, I don’t know why she doesn’t go forward. But it’s not a world at all, and it’s also not “to come”.
The Rambam’s Answer: “To Come” Means the Next Level for Each Person
The Rambam says, it doesn’t mean that. The Rambam says a brief introduction, he says one brief introduction, but he says that the logic, and one must know that the logic is the logic that most people before the Rambam thought, or even afterwards, because the Raavad disagrees etc., but one thinks that the World to Come is simply that the Almighty will make a new world.
The Rambam says, no, this is not so, Olam Haba is not a structure that I will find in the future, because the world doesn’t exist yet, and this will replace the current world, and this world, the world that we call Olam Hazeh in the future, will become hidden, it will become destroyed, and afterwards that world will come. This is not the reality. Nothing exists, rather it is already present and standing, the Olam Haba is here, as it says “asher tzafanta”, the Almighty has hidden it, put it away somewhere and hidden it. When something is hidden, you don’t see it, but it’s there.
But perhaps it means made? Tzafanta means that He made it. According to the Rambam, the simple meaning is that this is the translation of that verse, even though it doesn’t say Olam Haba in the verse. Okay. And it is not called Olam Haba, it’s not called Olam Haba, except because that life comes to a person after the life of this world in which we exist with body and soul. The reason why we call it Olam Haba is because it’s not the world that we grasp in this world, it’s the world that comes after a person is no longer body and soul. And this is what exists for every person first, this is body and soul. First, every person, Olam Hazeh body and soul, because this is what a person has first.
The people that we communicate with in this world, the world as the people who are alive according to the Rambam’s book, is composed of body and soul. Not the majority, the majority are in that other world, because all the deceased, all the not yet living.
No, I’m saying the majority of people that I speak with. Ah, you speak with things with the souls that have already been? Yes, but this is what exists for every person first. Olam Haba means that which comes in the next stage.
The Soul is Created When One is Born
It could be that here is the point, that the simple meaning is that one doesn’t come from Olam Haba. One must learn in chapter 4 what he writes, there is a dispute. The Rambam apparently learns that… does this mean that the soul was already in Olam Haba before it comes down here? It’s not. The Rambam learns that the soul is created or… what exactly, it comes down, it is created when one is born, and afterwards it remains. But the simple meaning is not that one already comes from Olam Haba, and then it would already be Olam She’avar (the past world). Because he says that every person… all of the first ones, he is like a body and soul. Afterwards it can be a body and soul, because this is the essential reward of Olam Haba.
The Great Dispute About the Rambam
Now we just need to say for one second that… and here is the Rav, here comes today’s entry, he asks his question. And earlier, and so on. And I just need to tell that this chapter, and also the next chapters but… this chapter, the essence of this chapter, and when there was the great dispute about the Rambam, almost the greatest reason for the dispute was about this chapter, the last three chapters of Hilchos Teshuva. The world said that it appears the Rav learns differently from most other Jews, about Techiyas Hameisim, about what is the reward, what is the good, and when the wicked are burned by the Rambam?
The Holy Zohar – A Support for the Rambam
Well, but the Rambam remains with his approach… specifically the holy Zohar says the famous statement that is always said about the Messianic era, they make a feast and there will be the skin of Livyasan, and Shor Habar, and all things. And after R’ Yehuda and R’ Yose discuss, after R’ Yehuda says the statement, R’ Yose says that this was said for the simple people so they should understand reward, but in truth, as the Rambam says, the reward of Olam Haba is more a spiritual reward, pleasures very great and good… Yes, Midrash Tehillim, Parshas Toldos, I think it says after the Rambam or the Rambam says after him, whatever way you want to say it, but says this very clearly, truly, it’s not after the Rambam, they go with the Rambam on the way, but other Rishonim are very much in disagreement, they go with the Rambam…
The Order of Times – A Complication
I think the complication is the order of times, what happens for each individual after he dies, does he have his own judgment and his own Olam Haba, and only the matter of the end of days, the Armageddon, is there some period of the Messianic era, a period of Techiyas Hameisim, and a period of Olam Haba, and there is… one must already come to the, this is already details and people who want to explain everything, but the Rambam very strongly, truly had a dispute, the Rambam would have said about those other Jews, what he said here, the Jews who think that the reward is to eat and so on.
Other Approaches
Understandably, they have some answer to this. It’s not… one can answer the Rambam’s question in certain ways. There is also in the Zohar itself, I think, a third way or a second way. It’s… in short, we cannot learn other approaches. What the Rambam said certainly has a great place, and it is certainly the holy Rambam’s approach and way of understanding. And well, and you want to learn other paths, we learn the Ra’avad in chapter 3, it’s the greatest dispute, the clearest dispute with the Rambam. Well.
Conclusion
What else will we do about the dispute? Nothing, it’s a dispute, but we’re learning the Rambam. We’re not going to dive now into old difficult disputes. Yes, one cannot, but the Rambam is very beautiful this way too. We were drawn in, this is the truth. When it came to the times, one saw how far the halacha was. No, perhaps each one will go to his Gan Eden. The one who learned this way, imagine yourself, because he goes to his Gan Eden. The one who learned this way, imagine yourself, because he goes to his Gan Eden. The one who learned this way, imagine yourself, because he goes to his Gan Eden. Okay, fine. Wonderful.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80056#