מצוות עשה פג קסו

להקריב כל הקרבנות בבית הבחירה, שנאמר ״ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך״ (דברים י״ב:י״ד).

להיטפל בהבאת הקרבנות מחוצה לארץ לבית הבחירה, שנאמר ״רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת״ (דברים י״ב:כ״ו), מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בקדשי חוצה לארץ.

לפדות קדשים בעלי מומין ויהיו מותרין באכילה, שנאמר ״רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר״ (דברים י״ב:ט״ו), מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בפסולי המוקדשין שייפדו.

להיות התמורה קודש, שנאמר ״והיה הוא ותמורתו יהיה קדש״ (ויקרא כ״ז:ל״ג).

לאכול שירי מנחות, שנאמר ״והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו״ (ויקרא ו׳:ט׳).

לאכול בשר חטאת ואשם, שנאמר ״ואכלו אותם אשר כופר בהם״ וכו׳ (שמות כ״ט:ל״ג).

לשרוף בשר קודש שנטמא, שנאמר ״והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף״ (ויקרא ז׳:י״ט).

לשרוף נותר, שנאמר ״והנותר מבשר הזבח ביום השלישי״ וכו׳ (ויקרא ז׳:י״ז).

לגדל הנזיר שערו, שנאמר ״גדל פרע שער ראשו״ (במדבר ו׳:ה׳).

לגלח הנזיר שערו על קרבנותיו במלאת ימי נזרו, או בתוך ימי נזרו אם נטמא, שנאמר ״וכי ימות מת עליו״ וג׳ (במדבר ו׳:ט׳).

לקיים אדם כל שהוציא בשפתיו מקרבן או צדקה וכיוצא בהן, שנאמר ״מוצא שפתיך תשמר ועשית״ וכו׳ (דברים כ״ג:כ״ד).

לדון בהפר נדרים בכל הדינין האמורין בפרשה (במדבר ל׳).

להיות כל נוגע בנבלה טמא, שנאמר ״וכי ימות מן הבהמה״ וכו׳ (ויקרא י״א:ל״ט).

להיות שמונה שרצים מטמאין, שנאמר ״וזה לכם הטמא״ וכו׳ (ויקרא י״א:כ״ט).

להיות האכלין מתטמאין, שנאמר ״מכל האכל אשר יאכל״ וכו׳ (ויקרא י״א:ל״ד).

להיות הנידה טמאה ומטמאה לאחרים.

להיות היולדת טמאה כנידה.

להיות המצורע טמא ומטמא.

להיות בגד מנוגע טמא ומטמא.

להיות בית מנוגע מטמא.

להיות הזב מטמא.

להיות שכבת זרע מטמאה.

להיות זבה מטמאה.

להיות המת מטמא.

להיות מי נידה מטמאין לאדם טהור ומטהרין מטומאת מת בלבד.
וכל אלו הדינין של טומאות אלו, רוב משפט כל טומאה וטומאה מהן מבואר בתורה שבכתב.

להיות הטהרה מכל הטומאות בטבילה במי מקוה, שנאמר ״ורחץ במים את כל בשרו״ (ויקרא ט״ו:ט״ז), כך למדו מפי השמועה, שרחיצה זו במים שכל גופו עולה בהן בבת אחת.

להיות הטהרה מן הצרעת, בין צרעת אדם בין צרעת בית, בעץ ארז ואזוב ושני תולעת ושתי צפרים ומים חיים, שנאמר ״זאת תהיה תורת המצורע״ (ויקרא י״ד:ב׳).

להיות המצורע מגלח כל שערו, שנאמר ״והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו״ וכו׳ (ויקרא י״ד:ט׳).

להיות המצורע ידוע לכל בדברים האמורים בו, ״בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא״ (ויקרא י״ג:מ״ה), וכן שאר הטמאים צריכין להודיע את עצמן.

לעשות פרה אדומה להיות אפרה מוכן, שנאמר ״והיתה לעדת״ וכו׳ (במדבר י״ט:ט׳).

להיות מעריך אדם נותן דמים הקצובין בפרשה, שנאמר ״איש כי יפליא נדר״ (ויקרא כ״ז:ב׳).

להיות מעריך בהמה טמאה נותן דמיה, שנאמר ״והעמיד את הבהמה״ וכו׳ (ויקרא כ״ז:י״א).

להיות מעריך ביתו נותן כערך הכהן, שנאמר ״ואיש כי יקדיש״ וכו׳ (ויקרא כ״ז:י״ד).

ליתן מקדיש שדהו ערכה האמור בתורה, שנאמר ״ואם משדה אחוזתו״ וכו׳ (ויקרא כ״ז:ט״ז).

להוסיף המועל או אוכל תרומה חומש על הקרן ולהחזירו, שנאמר ״ואת אשר חטא מן הקדש ישלם״ וכו׳ (ויקרא ה׳:ט״ז).

להיות נטע רבעי קודש, שנאמר ״יהיה כל פריו קדש הילולים״ (ויקרא י״ט:כ״ד).

להניח פאה.

להניח לקט.

להניח עומר השכחה.

להניח עוללות בכרם.

להניח פרט הכרם, לפי שבכל אלו נאמר ״לעני ולגר תעזוב אותם״ ((ויקרא י״ט:י׳); (דברים כ״ד:י״ט)

), וזו היא מצות עשה שלהם.

להביא ביכורים לבית הבחירה, שנאמר ״ראשית בכורי אדמתך״ וכו׳ (שמות כ״ג:י״ט).

להפריש תרומה גדולה לכהן, שנאמר ״ראשית דגנך תירושך״ וכו׳ (דברים י״ח:ד׳).

להפריש מעשר דגן ללויים, שנאמר ״וכל מעשר הארץ מזרע הארץ״ וכו׳ (ויקרא כ״ז:ל׳).

להפריש מעשר שני להיאכל לבעליו בירושלים, שנאמר ״עשר תעשר את כל תבואת זרעך״ וכו׳ (דברים י״ד:כ״ב), מפי השמועה למדו שזה הוא מעשר שני.

להיות הלויים מפרישין מעשר מן המעשר שלקחו מישראל ונותנין אותו לכהנים, שנאמר ״ואל הלויים תדבר״ וכו׳ (במדבר י״ח:כ״ו).

להפריש מעשר עני תחת מעשר שני בשלישית ובשישית בשבוע, שנאמר ״מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר״ וכו׳ (דברים י״ד:כ״ח).

להתודות וידוי מעשר, שנאמר ״ואמרת לפני י״י אלהיך בערתי״ וכו׳ (דברים כ״ו:י״ג).

לקרות על הביכורים, שנאמר ״וענית ואמרת לפני י״י אלהיך״ וכו׳ (דברים כ״ו:ה׳).

להפריש חלה לכהן, שנאמר ״ראשית עריסותיכם חלה תרימו״ וכו׳ (במדבר ט״ו:כ׳).

להשמיט קרקע, שנאמר ״והשביעית תשמטנה ונטשתה״ (שמות כ״ג:י״א).

לשבות מעבודת הארץ, שנאמר ״בחריש ובקציר תשבות״ (שמות ל״ד:כ״א).

לקדש שנת יובל בשביתה כשמיטה, שנאמר ״וקדשתם את שנת החמשים״ (ויקרא כ״ה:י׳).

לתקוע בשופר בשנת יובל, שנאמר ״והעברת שופר תרועה״ (ויקרא כ״ה:ט׳).

ליתן גאולה לארץ בשנת יובל, שנאמר ״ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ״ (ויקרא כ״ה:כ״ד).

להיות גאולת בתי ערי חומה עד שנה, שנאמר ״ואיש כי ימכור בית״ וכו׳ (ויקרא כ״ה:כ״ט).

למנות שני יובל שנים ושמיטים, שנאמר ״וספרת לך שבע שבתות שנים״ וכו׳ (ויקרא כ״ה:ח׳).

להשמיט כספים בשביעית, שנאמר ״שמוט כל בעל משה ידו״ (דברים ט״ו:ב׳).

לנגוש לנכרי, שנאמר ״את הנכרי תגוש, ואשר יהיה לך את אחיך״ וכו׳ (דברים ט״ו:ג׳).

ליתן מן הבהמה לכהן הזרוע והלחיים והקיבה, שנאמר ״ונתן לכהן״ וכו׳ (דברים י״ח:ג׳).

ליתן ראשית הגז לכהן, שנאמר ״וראשית גז צאנך תתן לו״ (דברים י״ח:ד׳).

לדון בדיני חרמים, מהם לי״י ומהם לכהן, שנאמר ״אך כל חרם״ וכו׳ (ויקרא כ״ז:כ״ח).

לשחוט בהמה חיה ועוף ואחר כך ייאכל בשרן, שנאמר ״וזבחת מבקרך״ וכו׳ (דברים י״ב:כ״א).

לכסות דם חיה ועוף, שנאמר ״ושפך את דמו וכסהו בעפר״ (ויקרא י״ז:י״ג).

לשלח הקן, שנאמר ״שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך״ וכו׳ (דברים כ״ב:ז׳).

לבדוק בסימני בהמה, שנאמר ״זאת החיה אשר תאכלו מכל״ וכו׳ (ויקרא י״א:ב׳).

לבדוק בסימני העוף עד שיבדיל בין טמא שבו לטהור שבו, שנאמר ״כל צפור טהורה תאכלו״ (דברים י״ד:י״א).

לבדוק בסימני חגבים לידע טהור מן הטמא, שנאמר ״אשר לו כרעים״ וכו׳ (ויקרא י״א:כ״א).

לבדוק בסימני דגים, שנאמר ״את זה תאכלו מכל אשר במים״ וכו׳ (ויקרא י״א:ט׳).

לקדש חדשים ולחשוב שנים וחדשים בבית דין בלבד, שנאמר ״החדש הזה לכם ראש חדשים״ (שמות י״ב:ב׳).

לשבות בשבת, שנאמר ״וביום השביעי תשבות״ (שמות כ״ג:י״ב).

לקדש שבת, שנאמר ״זכור את יום השבת לקדשו״ (שמות כ׳:ז׳).

לבער חמץ, שנאמר ״ביום הראשון תשביתו שאור״ (שמות י״ב:ט״ו).

לספר ביציאת מצרים בלילה הראשון של חג המצות, שנאמר ״והגדת לבנך ביום ההוא לאמר״ וכו׳ (שמות י״ג:ח׳).

לאכול מצה בליל זה, שנאמר ״בערב תאכלו מצות״ (שמות י״ב:י״ח).

לשבות בראשון של פסח, שנאמר ״ביום הראשון מקרא קדש״ (שמות י״ב:ט״ז).

לשבות בשביעי בו, שנאמר ״וביום השביעי מקרא קדש״ (שמות י״ב:ט״ז).

לספור מקצירת העומר תשעה וארבעים יום, שנאמר ״וספרתם לכם״ וג׳ (ויקרא כ״ג:ט״ו).

לשבות ביום חמישים, שנאמר ״וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש״ (ויקרא כ״ג:כ״א).

לשבות בראשון של חודש השביעי, שנאמר ״באחד לחדש יהיה לכם שבתון״ (ויקרא כ״ג:כ״ד).

להתענות בעשירי בו, שנאמר ״בעשור לחדש תענו את נפשותיכם״ (ויקרא ט״ז:כ״ט).

לשבות ביום הצום, שנאמר ״שבת שבתון הוא לכם״ (ויקרא כ״ג:ל״ב).

לשבות בראשון של חג הסוכות, שנאמר ״ביום הראשון מקרא קדש״ (ויקרא כ״ג:ל״ה).