סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור הפילוסופי – שמונה פרקים, מורה נבוכים, והדרך לידיעת ה׳
—
א. פתיחה: תחילת זמן החורף
זהו חודש חשוון – תחילת זמן החורף, הנקרא “חודש אשר” (משום ש״אשר ישיבות בו מתחילות”). מתחילים מחדש – מחזור לימוד חדש.
[דיגרסיה קטנה] – הערה הומוריסטית: אצל רבנים יודעים רק שני דברים – לרקוד ולשתות לחיים, נותנים זה לזה כוס מיץ ענבים עם עוגה. אבל כאן צריך לתת שיעור אמיתי.
—
ב. הכרזה על הלימוד: פרקי אבות – ההקדמה
השיעור עוסק בפרקי אבות – ספר שלומדים בדרך כלל בקיץ, אבל כאן נלמד אותו בחורף. לא נסיים אפילו את ההקדמה בכל החורף. כדי להגיע לנקודה, מסופר תחילה מעשה.
—
ג. המעשה ההיסטורי: העיירה לוניל
ג.1 המקום
בצרפת הייתה עיירה לוניל (Lunel). השם נובע מ“לונא” – הלבנה בלטינית. ללבנה יש חשיבות ביהדות (“החודש הזה לכם”).
יהודים שגרו שם:
– אבא מארי הירחי – “ירחי” הוא גם שם לבנה (ירח), הוא כתב ספר “מאורות”
– ר׳ שמואל אבן תיבון – קרא לעיירה “בקעת יריחו”, כי יריחו היא גם על שם הלבנה
[דיגרסיה] – אגדה שהיהודים מלוניל מגיעים מיריחו, גורשו בגלות, וקראו לעיירה על שם עירם.
ג.2 בית המדרש בלוניל
בלוניל (ובאזור, גם מונפלייה) גרו גדולי ישראל – הראב״ד ואחרים. אלה היו יהודים רציניים, בית מדרש, ישיבה – אבל עם דיוק חשוב: הם לא למדו גמרא במובן הקלאסי. הם למדו הלכה – הרי״ף, בעל המאור, פסקים. הראב״ד עצמו כותב על הרמב״ם בהלכות קידוש החודש: „אני לא הגעתי לחכמה זו, וגם רבותי לא הגיעו עליה” – בענייני מסוימים (כמו אסטרונומיה/מתמטיקה) אפילו הגדולים הודו שלא הגיעו.
—
ד. הוויכוח בבית המדרש: אסטרולוגיה וקץ המשיח
ד.1 הרקע
ר׳ אברהם בר חייא הנשיא כתב ספר שבו הוא מחשב, לפי צירופים אסטרולוגיים של שלושה כוכבי לכת, מתי המשיח יבוא. הוא עשה חשבון שכל הדברים הטובים ליהודים (כולל יציאת מצרים) קרו כאשר שלושת הכוכבים מתחברים. הרמב״ם מביא את ספרו בהלכות קידוש החודש (מבלי להזכיר את שמו).
ד.2 הוויכוח
ר׳ יונתן (מאוחר יותר ידוע כרבינו יונתן מלוניל, מחבר “פירוש רבינו יונתן”) סבר בתוקף שאסטרולוגיה היא שטויות. הוא קרא את אגרת תימן של הרמב״ם, שבה הרמב״ם כותב נגד חישובי קץ המשיח.
אבל – בבית המדרש יהודים אחרים תקפו אותו: “הרי כתוב בגמרא שבת דף נ׳, במדרש פסיקתא – איך אתה יכול להכחיש אסטרולוגיה?” ר׳ יונתן לא יכול היה לנצח בוויכוח בכוחות עצמו.
ד.3 המכתב לרמב״ם
ר׳ יונתן החליט לכתוב מכתב ישירות לרמב״ם במצרים (עם שליח – לא היה דואר), כנציג בית המדרש החשוב שלו, ולבקש שהרמב״ם יסביר כיצד לענות על הגמרות התומכות באסטרולוגיה.
המכתב שהרמב״ם כתב בחזרה נקרא “אגרת למונפלייר על דבר החכמים” (ידוע גם כאגרת על האצטגנינות – המכתב על אסטרולוגיה), מופנה לרבי יונתן. זהו המקום היחיד בכל כתבי הרמב״ם שבו הרמב״ם מניח בבירור את האפיסטמולוגיה שלו.
—
ה. יסוד האפיסטמולוגיה של הרמב״ם – שלושה מקורות ידיעה
הרמב״ם מציב שלושה מקורות ידיעה שאדם צריך להאמין:
1. חושה – מה שהוא ראה / חווה בעצמו
2. עדות / שמועה – מה ששמע מאחר
3. שכל – מה שהוא יכול להוכיח בהגיון / סברא
העיקרון: אדם צריך לדעת למה הוא מאמין לכל דבר – ממקור איזה הוא נובע. אסור לערבב את הרמות: מה שאחד ראה בעצמו אינו כמו מה שאדם גדול אמר. צריך לשקול.
כלל קריטי: אם משהו אינו אמת, אפילו כתוב בספר – נדחה מפני האמת. מה שאמורא אחד אמר פעם אינו אומר שצריך לקבל זאת. הרמב״ם לא יכול לדבר עם כל הדורות בבת אחת – כל אדם צריך להבין מה הוא סובר ומאיפה יש לו זאת.
—
ו. מעשה התרגומים
ו.1 מורה נבוכים
שמעו שהרמב״ם כתב מורה נבוכים. רבי יונתן שילם לר׳ שמואל אבן תיבון שיתרגם אותו מערבית ללשון הקודש. העותק הראשון היה עם הרבה טעויות; ביקשו מהרמב״ם גרסה טובה יותר; נעשה משא ומתן שלם עם מכתבים, הגהות, השגות (ראב״ד, רמ״ך, וכו׳).
[הערת צד: שאלות כספיות] – ר׳ שמואל אבן תיבון היה מתרגם מקצועי, לא אברך בכולל. הרמב״ם עצמו גם שילם לאנשים עבור העתקה. כבר אביו של ר׳ שמואל, ר׳ יהודה אבן תיבון, קיבל תשלום מאותה חבורה עבור תרגום חלק מחובת הלבבות (ואמונות ודעות).
ו.2 פירוש המשניות
הרמב״ם גם כתב פירוש המשניות בערבית על כל ששה סדרי משנה. חכמי לוניל חשבו בתחילה שרוב פירוש המשניות אינו כל כך חשוב (רק “ארטסקרול” ליהודים דוברי ערבית), ולא מיהרו לתרגם אותו.
אבל ראו שיש שם חלקים חשובים מאוד, במיוחד: ההקדמה לפרק חלק ושמונה פרקים (הקדמה לפרקי אבות — יסודות מידות, מוסר, אתיקה). ר׳ שמואל, שידע ערבית, סיפר להם על התוכן.
ו.3 תרגום שמונה פרקים ופרקי אבות
לאחר שר׳ שמואל סיים (פחות או יותר) את מורה נבוכים, בני לוניל ביקשו ממנו לתרגם גם את שמונה פרקים עם כל מסכת אבות עם פירוש הרמב״ם. וכך עשה.
מקור למעשה: סוף המעשה נובע מר׳ שמואל אבן תיבון עצמו – הוא כתב הקדמה לתרגומו של פרקי אבות, שבה הוא מספר את כל סדר המעשה.
—
ז. הרעב האינטלקטואלי של יהודי אשכנז לתורה-חכמה רחבה יותר
ז.1 נקודת המוצא: מה למדו באשכנז?
בזרם המרכזי של לימוד התורה, מהגאונים ועד הראשונים, כמעט לא עסקו במחשבה, חקירה, או אפילו אגדות הש״ס. בבית מדרש אשכנזי מסורתי רגיל למדו גמרא-תוספות, לא יותר.
– ישיבות הגאונים: למדו גמרא, נקודה. כשהגיעו לסוגיא של אגדה, הגאון אמר “הוא לא מחזיק מזה” והלכו הלאה.
– פיוטים: הגאונים לא החזיקו מפיוטים – זה היה מנהג של ארץ ישראל, לא של בבל.
– רש״י: אף שרש״י היה אדם רחב (הוא כתב פיוטים, תשובות, פירוש על תנ״ך), אבל בישיבה למדו “בעיקר” גמרא.
[דיגרסיה קטנה]: ר׳ אלעזר הקליר היה באותה תקופה אבל כחזן – לא לקחו אותו ברצינות בעולם הישיבה; תוספות לקח אותו ברצינות רק למטרות הלכה.
[דיגרסיה קטנה]: חסידות היא “יוצא מן הכלל” – אבל גם לפי הנהגה חסידית, בפועל, זה גם לא כמו שהיו חושבים.
ז.2 רגע הגילוי: “חסר לנו משהו”
יהודים בבתי המדרש שמעו (דרך נוסעים, קשרי משפחה, שליחים) שבקהילות אחרות (ספרד, ארצות ערביות) המושג “תורה” או “חכמה” רחב יותר – לא רק לומדים הלכות ד׳ שומרים, אלא גם:
– איך העולם עובד (מדע)
– הנהגת השם
– הוכחות שיש אלוקים
– רפואה, מדעי הטבע
רובם הבינו: “חסר לנו חלק בסיסי של חכמה.”
ז.3 הבעיה המעשית: מחסום השפה
הספרים שעסקו ביסודות התורה, אמונות ודעות נכתבו בערבית. יהודי אשכנז שלחו שליחים, שילמו, התאמצו – כדי לתרגם את הספרים.
דוגמה: “אמונות ודעות” של רב סעדיה גאון כבר תורגם קודם לכן באשכנז; חסידי אשכנז (ר׳ יהודה החסיד, ר׳ אלעזר מוורמייזא) היו “מאושרים בצורה מוזרה” מזה – “אפשר להבין מי הקב״ה!” ר׳ אלעזר הכניס באופן שיטתי את תוכן “אמונות ודעות” לתוך יצירותיו.
ז.4 חובות הלבבות – מעשה התרגום
ר׳ יהודה אבן תיבון מספר בהקדמתו: כשהגיע לעיר, האנשים כבר למדו “אמונות ודעות” ושמחו מאוד. כששמעו שיש עוד ספר – “שערי היחוד” מחובות הלבבות – ביקשו שיתרגם זאת. פרט חשוב: הם לא ביקשו את כל הספר (חלק המוסר לא עניין אותם כל כך), אלא דווקא “שערי היחוד” – החלק המדבר על הוכחות למציאות ה׳.
—
ח. “לשמע אוזן שמעתיך ועתה עיני ראתך” – היסוד התיאורטי
ח.1 הפסוק (איוב מ״ב) לפי פירוש הרמב״ם (מורה נבוכים ח״ג)
| שלב | פסוק | משמעות |
|—|—|—|
| שלב 1 | “לשמע אוזן שמעתיך” | אמונה מפי הקבלה – שמעו שיש אלוקים |
| שלב 2 | “ועתה עיני ראתך” | “עיני השכל” – ראו/הוכיחו בעצמם בהוכחה שכלית |
ההבדל בין “שמיעה” ל״ראייה” הוא כל הנקודה – עבור חכמי אשכנז זו הייתה “שמחה עצומה.”
ח.2 מה משמעות “הוכחה” – הבנה עמוקה יותר
הוכחה אינה רק “שמעתי שיש הוכחה” – צריך לעשות אותה, לחיות אותה. “עיני ראו זאת” – אתה רואה זאת בעצמך, זה “גילוי מדהים”.
– פירוש הרמב״ם ל״יתגלה כבוד שמים”: הקב״ה “יתגלה” – זה אומר: שימצאו הוכחה שאף אחד לא יכול לסתור, כמו “אחד ועוד אחד שווה שניים”.
– חוויה בהוכחה: נגד הסתירה המדומה בין “חוויה” ל״הוכחה” – גם בהוכחה יש חוויה, חוויה.
– רב סעדיה גאון עצמו אומר: זה עונה על ספקות, כן, אבל גם למי שאין לו ספקות – הוא שמע, עכשיו רואה. זו הייתה ה״שמחה הגדולה”.
—
ט. “גלות של חכמה” – ההקשר ההיסטורי
ט.1 בזמן הבית
נביאים, תנאים, אמוראים עסקו במושכלות, יסודות אלוקות, מעשה מרכבה, אגדה.
[דיגרסיה צדדית: ירושלמי על מעשה מרכבה] – הירושלמי מביא מחלוקת תנאים (ר׳ ישמעאל מול ר׳ עקיבא) האם מותר לדרוש מעשה מרכבה – ר׳ אלעזר בן ערך כן דרש. זה מוכיח שבזמן התנאים עסקו בזה, אבל מאוחר יותר זה אבד.
ט.2 לאחר חתימת הגמרא
נפילה דרמטית – בישיבות למדו רק גמרא-תוספות, הלכה, ד׳ סדרים. אין עיסוק במחשבה, אלוקות, יסודות. אפילו גאונים אמרו: “אנחנו לא מבינים את האגדה, זה לא כפשוטו” – אבל בלי פירוש חלופי. זו ממש גלות – לא רק גלות פיזית, אלא גלות של חכמה.
ט.3 נקודת המפנה
רק כאשר רב סעדיה גאון, הרמב״ם, חובות הלבבות באו – “אותם אנשים בודדים שאנו יודעים” – משהו נפתח. לפני כן “אף אחד לא ידע כלום.”
ט.4 למה אנחנו לא מבינים זאת
אנחנו לא רגילים להבין כמה זה היה משמעותי לאותם יהודים, כי אנחנו חיים ב״עולם עשיר” – חסידות, קבלה, פילוסופיה, רמח״ל, הכל כבר קיים. אבל אז זו הייתה מהפכה.
—
י. [דיגרסיה צדדית] מעשה קצות החושן עם הרבי מדידיטשוב
מעשה חסידית כמקבילה:
– קצות החושן שואל את רבי הערשעלע מדידיטשוב: מה הוסיפה החסידות על הקבלה?
– המשל: אנשים משרתים מלך, יש להם מפות של ארמונו, שומעים שמועות עליו – עד שאחד רוצה לראות את המלך עצמו, והוא שולח הזמנה, והמלך בא.
– הנמשל: קבלה/פילוסופיה = שומעים על הקב״ה; חסידות = מביאים את המלך עצמו.
זהו אותו מהלך כמו תגובת ר׳ יונתן מלוניל ואחרים לרמב״ם – אותה התרגשות של “סוף סוף אפשר לדעת, לא רק לשמוע.”
—
יא. שמונה פרקים ומורה נבוכים – מערכת שלמה אחת
יא.1 אי אפשר להפריד שמונה פרקים ממורה נבוכים
שמונה פרקים הוא “מאה אחוז מוסר” – הוא מדבר על מידות, בחירה, וכו׳. זו ההקדמה לפירוש על פרקי אבות. אבל: ר׳ שמואל אבן תיבון ור׳ יהונתן מלוניל ביקשו במיוחד לתרגם את שמונה פרקים – לא את כל פירוש המשניות (סדר זרעים לא היו צריכים), אלא דווקא שמונה פרקים, כי הם הבינו שלמורה נבוכים צריך להוסיף שמונה פרקים.
הטענה המרכזית: שמונה פרקים (מוסר/מעשה) ומורה נבוכים (מחשבה/חקירה) אינם שני פרויקטים נפרדים – הם חלקים ממשנת הרמב״ם השלמה. אי אפשר לומר “שמונה פרקים הוא דברים יפים על המדף, ומורה נבוכים הוא לאליטה עם תשוקה.” לא! – שניהם נחוצים ביחד.
יא.2 למה “חסר” משהו במורה נבוכים?
הרמב״ם חסך מאוד בזמנו – הוא אומר דבר פעם אחת ולא חוזר. יסוד מסוים העומד בשמונה פרקים לא נאמר שוב במורה נבוכים, כי הרמב״ם סבור שכבר אמר זאת היטב.
יא.3 הקדמת ר׳ שמואל אבן תיבון
ר׳ שמואל אבן תיבון גם כתב הקדמה להקדמה, שבה הוא מתאר את חשיבות פרקי אבות. הוא פחות או יותר העתיק מה שהרמב״ם אמר (אין חידושים), אלא בהקשר שלו. הוא מתווכח עם הרמב״ם על נקודה מסוימת (יפורט מאוחר יותר).
—
יב. העמוד הפילוסופי המרכזי: מעלות המידות → מעלות שכליות → ידיעת ה׳
יב.1 שלושת השלבים
| שלב | משמעות |
|—|—|
| 1. מעלות המידות | “להיות אנושי” – מידות טובות, אופי |
| 2. מעלות שכליות | “לדעת את האמת” – כולל כישרון, זיכרון, הבנה |
| 3. ידיעת הבורא (תכלית) | להגיע להבנת מציאות ה׳ |
יב.2 תמיכה מפסוקים
פסוק א׳: “שְׁמַע עֵצָה וְקַבֵּל מוּסָר לְמַעַן תֶּחְכַּם בְּאַחֲרִיתֶךָ” (משלי) – למד מוסר → הגע לחכמה.
פסוק ב׳: “אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכֶּסֶף… אָז תָּבִין יִרְאַת ה׳ וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא” (משלי ב) – חפש חכמה ברצינות → קבל יראת ה׳ + דעת אלקים.
יב.3 פירוש “יראת ה'” ו״דעת אלקים”
– יראת ה׳ = לפי ר׳ שמואל אבן תיבון: “יהדות,” דעות התורה – לא רק פחד רגשי, אלא להבין את תורה-מצוות שכבר היו, עכשיו רוצים לדעת את הטעם והמשמעות.
– דעת אלקים תמצא = מציאות ה׳ – לא רק “יש אלוקים,” אלא להבין איזו מציאות הקב״ה הוא (= מחויב המציאות אצל הרמב״ם). “תמצא” = צריך למצוא זאת, להגיע.
[דיגרסיה צדדית – אטימולוגיה של “מציאות”] – הקשר בין “מציאות” (קיום) ו״מציאה” (למצוא/מוצא), “דרשו ה׳ בהמצאו,” “בְּרָצוֹתְךָ אַמְצִיאֲךָ,” ו״אהי״ה” = “אני הווה.”
—
יג. למה צריך מעלות המידות כדי להגיע למעלות שכליות?
יג.1 טעם ראשון: נגיעות (אינטרסים אישיים)
בעל תאווה לא מחפש את האמת – יש לו נגיעות. “לא תרצה לדעת שיש אלוקים, כי אתה רוצה לאכול יותר טוב.” הוא רוצה לזכות בלוטו – עובדות חלופיות, הוא לא מחזיק מאמת שמפריעה לו.
חכמה קשה: אנשים חושבים שחכמה היא “פרי” – קל להשיג. אבל להגיע לאמת דורש רצון – צריך לרצות. מידות רעות הן מעכבות מפני ידיעת האמת.
[הערה]: אדם מורכב – הוא יכול להיות רע בתחום אחד וטוב באח
ר. אפילו טיפוס כמו היטלר יכול תיאורטית בדרגה מסוימת להיות משהו טוב, אף שבפועל לא היה.
יג.2 אנשים רעים לא יודעים כלום
“זה דבר ידוע” – עיקרון שצריך להאמין וללמוד. מי שרוצה ללמוד כבר יש לו כמעט כל המידות הטובות, כי הוא צריך להתקדש, הוא צריך אהבה, הוא לא יכול להכות את אשתו וכו׳. בלי נקיות, הוא לא מחפש אמת אלא אישור למה שכבר חשב.
יג.3 [דיגרסיה צדדית – דוגמאות לשקרים מדעיים]
דוגמאות עכשוויות איך מידות רעות מונעות אמת אפילו במדע:
– מחקר אלצהיימר: עשרים שנה של מחקר נזרקו כי חוקר זייף תוצאות – הנגיעה שלו: שיקראו לו “הגדול.”
– פרופסור מהרווארד (פרנצ׳סקה ג׳ינו?): המחקר שלה על איך אנשים משקרים – וכל המחקר עצמו היה שקר! תפסו אותה בתשובות.
– Peer review לא בודק את התוצאות בפועל – רק האם המאמר “הגיוני.”
מסקנה: אי אפשר להיות אדם רע בחיים האישיים וחיפוש אמת טוב בחיים האינטלקטואליים. אפילו “פיזיקאי גדול” שהוא “חיה” בחייו האישיים – המידות הרעות כן השפיעו עליו.
יג.4 שני סוגי מעלות המידות (ממורה נבוכים חלק ג׳)
| סוג | משמעות |
|—|—|
| אישי (בינו לבין עצמו) | לא להיות בעל תאווה, לא להיות קמצן, לא להיות אדם רע |
| חברתי (בינו לבין חברו) | להסתדר עם אנשים אחרים |
—
יד. טעם שני למידות טובות: המטרה החברתית
יד.1 אדם לא חי לבדו
באי עם כף חרובים צריך מעט מידות. אבל במציאות – אחרי חתונה, בחברה – חייבים להסתדר עם אחרים. “לא טוב היות האדם לבדו” – אדם לא יכול לחיות לבד, לכן הוא צריך מידות טובות כדי לתפקד בחברה.
התכלית השנייה של מידות טובות אצל הרמב״ם: מידות טובות = מה שמאפשר לאנשים לחיות בחברה – עם אישה, בוס, חבר, שכן, קהילה. בלי חברה מתוקנת בוודאי לא ניתן ללמוד.
[דיגרסיה צדדית: רבי שמעון בר יוחאי] – כן, אפשר תיאורטית ללכת למערה כמו רשב״י – אבל זה יחיד סגולה, לא נורמלי, ואפילו לו אולי היה עדיף בלי זה.
יד.2 יישום על העולם הרחב
כמעט כל המלחמות נובעות ממידות רעות. פוטין לא לומד מוסר – זה בסיסית מידות רעות בקנה מידה גדול יותר. הבעיה הבסיסית של העולם היא מידות רעות. מאי שיתוף צ׳יפס בחדר ועד נשק גרעיני – זה אותו אדם, אותו מנגנון, רק ברמה גדולה יותר. מנהיגים אינם סוג אחר של אדם – ראש הממשלה הוא אותו אדם כמו כל אחד אחר, עם אותן נטיות, רק עם יותר לחץ.
[דיגרסיה צדדית / אנקדוטה: יועץ של נשיא] – יועץ צעיר היה יוצא מפגישות ובטוח שאי שם “במסדרון” יש עוד חדר שבו חושבים באמת – כי לא יכול להיות שככה מנהלים את העולם. אבל אין חדר כזה – זו האנושות.
יד.3 לכן יש תורה
לא מספיק לומר “תשתף ויהיה שלום” – זה מסובך. אבל לכן יש תורה / דת: מערכת שגורמת לאנשים לתת דין וחשבון, שעושה אותם קצת יותר טובים, ובזה העולם יכול לתפקד. תורה מן השמים: אדם לא יכול בעצמו להמציא מערכת כזו. מערכות אחרות ניסו ולא הצליחו; התורה עובדת טוב יותר.
הסדר: תחילה מידות → אז אפשר לחיות ביחד → אז אפשר לחשוב / ללמוד → אז אפשר להגיע לחכמה.
—
טו. הפסוק מירמיה – הוכחת הרמב״ם לכל המבנה
טו.1 הפסוק (ירמיה ט:כב-כג)
> “אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ… כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה׳ עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי”
הרמב״ם במורה נבוכים ח״ג פרק נ״ד (הפרק האחרון של הספר!) מפרש את הפסוק ואומר: זו תכלית כל הספר. הוא אומר בפרקים האחרונים: “אני לא אומר חידושים – אני רק מסביר את התכלית של הכל.”
טו.2 פירוש הרמב״ם
– “בָּאָרֶץ” = הקב״ה משגיח גם בעולם (לא כמו אחרים שחשבו שהוא רק בעליונים). זה מתאים ליסוד הרמב״ם מחלק א׳ פרק נ״ד: ידיעת השם פירושה ידיעת פעולותיו (מידותיו) – “מה הוא רחום אף אתה רחום”. זה מה שמשה רבינו ביקש ב״הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ” – “דרכך” = מידות = פעולות = חסד משפט וצדקה בארץ.
– “בְּאֵלֶּה חָפַצְתִּי” = הרמב״ם מפרש: “אֵלֶּה” מתייחס לחסד, משפט, וצדקה (לא לידיעת השם עצמה) – כלומר תכלית ידיעת השם מובילה חזרה למעשים טובים בעולם.
—
טז. מחלוקת ר׳ שמואל אבן תיבון על פירוש הפסוק של הרמב״ם
ר׳ שמואל אבן תיבון כותב בהקדמתו הסבר ארוך, שהוא לא מסכים עם פשט הרמב״ם בפסוק.
– קושיתו: אם הפסוק מדבר על “הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי” (ידיעת השם), מה הקשר לחסד משפט וצדקה? זה לא מתאים.
– שיטת אבן תיבון: צריך לפרש את הפסוק כך ש“בְּאֵלֶּה חָפַצְתִּי” יתייחס כן לידיעת השם עצמה – כל הפסוק יהיה מסר אחד של ידיעת השם.
[הערת צד]: אבן תיבון היה תלמיד גדול של הרמב״ם, אבל סבר שמותר לו לחלוק על פשט בפסוקים – הוא לא מתווכח על הרעיון, אלא על פירוש הפסוק. אחרי שתרגם את המורה, הוא גם כתב הגהות (הערות ביקורתיות). הרמב״ן גם היה לו תירוץ משלו לקושיה.
—
יז. ה״סתירה” בסוף מורה נבוכים – מעשה של אחרונים
יז.1 הטענה
אחרוני אחרונים (פרופסורים/חוקרים מודרניים – שלמה פינס, אולי הרמן כהן, קלנר, ואחרים) טענו שבחלק האחרון של מורה נבוכים (ח״ג פרק נ״ד), שבו הרמב״ם מסביר “כי באלה חפצתי” = חסד משפט וצדקה, הרמב״ם חוזר בו מכל ספרו.
טענתם: התכלית האמיתית לפי הרמב״ם אינה ידיעת השם, אלא עשיית צדקה – חסד משפט וצדקה בארץ, פעולה מוסרית מעשית. הם מדברים על “סתירה” בין כל הספר (ידיעה = תכלית) לבין הסוף (חסד משפט וצדקה = תכלית).
יז.2 דחייה חריפה
“במחילת כבודם, זה שטויות והבלים.” לא יכול להיות שחמישים וחמש פעמים הרמב״ם אומר שחכמה/ידיעה היא התכלית – בשמונה פרקים, במורה נבוכים, בפרק עצמו – ופתאום, בגלל פסוק אחד קשה, הוא חוזר בו מהכל. הפסוק צריך אכן להיות מובן, יש מה להבין, אבל חזרה מכל השיטה – זה בלתי אפשרי.
—
יח. התירוץ האמיתי: “כל מעשיך לשם שמים”
יח.1 הטעות של טועני ה״סתירה”
חוסר ההבנה המוחלט שלהם הוא: הם לא מבינים מה “כל מעשיך לשם שמים” אומר.
יח.2 שאלה מעשית לגיטימית מול שאלה פילוסופית שגויה
– שאלה לגיטימית (מעשית): האם אני צריך להיות עוסק בידיעת השם, או עוסק ביישובו של עולם? כמה מכל אחד? – זו שאלה הלכתית ראויה.
– (דוגמה: יסוד הרבי מליובאוויטש – אולי זה דבר גדול יותר ללמד יהודי אחר אחדות השם, אפילו ברמה נמוכה יותר, כי זה דוחה.)
– שאלה שגויה/בלתי אפשרית (פילוסופית): לומר שתכלית האדם היא להיות בעולם הזה, לעשות חסד משפט וצדקה – זה לא אפשרי כתכלית.
יח.3 למה חסד משפט וצדקה לא יכולים להיות התכלית האולטימטיבית?
– אדם אינו הדבר הטוב ביותר – מלאכים גבוהים יותר. אדם מת.
– צדקה/חסד/משפט הם תיקונים לבעיות של עולם הזה – בגן עדן אין עניים, אין עוולות, אין צדקה. צדקה היא סוף של בעיה, לא תכלית בעצם.
– אם נשמה יכולה להתקיים בלי גניבה, בלי עוולה – אז “לא לגנוב” אינו שלימות, אלא קו בסיס.
– רק מי שלא מאמין בעולם הבא יכול לומר שמעשי עולם הזה הם התכלית.
[ביקורת צדדית]: יש המדברים על “עיקר שכינה בתחתונים” – החשד הוא שהסיבה שהם מדגישים זאת היא כי הם לא מאמינים בעליונים, לא בגלל שיש להם פשט עמוק יותר.
יח.4 התירוץ האמיתי
ה״סתירה” היא סתירה מדומה – היא נובעת מאי הבנה של מה “כל מעשיך לשם שמים” אומר. הרמב״ם מדבר בשמונה פרקים פרק ד׳, במורה נבוכים פרק נ״א, על מדרגת האבות: הם היו 100% דבוקים באלוקים, כל מעשיהם – אפילו אכילה, שינה, מסחר – היו “לשם שמים”.
ברמה זו, חסד משפט וצדקה אינם תכלית נפרדת, אלא אמצעי שדרכו ידיעת השם מתבטאת בעולם. “בְּאֵלֶּה חָפַצְתִּי” אומר: רצון ה׳ הוא שהאדם שיש לו ידיעת השם יחיה זאת דרך חסד משפט וצדקה.
—
יט. הבעיה: דבקות היא בלתי אפשרית מעשית ומוסרית
יט.1 שתי סיבות למה אדם לא יכול להיות דבוק תמיד
– מעשית: הוא צריך לישון, לאכול, לעבוד לפרנסה.
– מוסרית: הוא לא רשאי לומר “אני רוצה רק דבקות ולא לעשות חסד.” יש לו חובות לילדיו, למשפחתו, לעולם.
זה יוצר סתירה: לא יכול, וגם לא רשאי – אבל הרמב״ם אומר “כל מעשיך לשם שמים”!
יט.2 קושיית הרמב״ם על עצמו (פרק נ״א) – צדיק ורע לו
באותם רגעים שהצדיק אינו דבוק, הוא כמעט “אדם רגיל” – ואז יכולות לקרות לו צרות (“והסתרתי פני ומצאוהו רעות”). זו נשארת קושיה פתוחה – איך אדם מבשר ודם יכול להגיע לדבקות תמידית?
—
כ. ההדרכה המעשית של הרמב״ם – שלב אחר שלב
הרמב״ם נותן עצה מעשית ל״חסידיו” (קוראי מורה נבוכים):
– שלב ראשון: תחשוב על הקב״ה פעמיים ביום – באמירת שמע ישראל. זה מספיק להתחלה.
– שלב שני: גם כשעושה מצוה.
– האדם שואל: “מתי אחשוב על העסק שלי, על הבנק?” הרמב״ם עונה: “אתה מדבר גם עם אשתך – יש מספיק זמן להכל.”
– שלב שלישי (מדרגה עליונה): שאפילו כשמדבר עם האישה או עושה עסקים, חושב גם על הקב״ה. אבל – זו מעלת האבות ומשה רבינו. “אל תנסה, אפילו אל תנסה” – זה לא לאדם רגיל.
—
כא. חידוש הרמב״ם: מה משמעות “האבות הן הן המרכבה”?
כא.1 הקושיה
יעקב אבינו גם אכל, ישן, הלך לבית הכסא, התחתן עם בנות לבן – איך אפשר לומר שהוא “מרכבה” (כלי לשכינה)?
כא.2 התירוץ – הגדרה חדשה של “כוונה”
חידוש הרמב״ם (א “נראה לי” – שאומר שזה חידוש, לא פשוט): “מרכבה” לא אומר שהוא תמיד חשב על הקב״ה בראשו. “כוונה” לא אומרת מה חושבים ברגע (כמו צילום רנטגן של הראש), אלא מה המטרה, התכלית, של מה שעושים.
– כוונת האבות: “בכל מעשיהם להעמיד אומה יודעת את ה'” – כל מעשיהם (נישואין, ילדים, כסף, פוליטיקה, צבא) היו מאורגנים סביב המטרה לבנות אומה שתכיר את הקב״ה.
– אברהם התחיל עם גרים ומשפחה; עד משה רבינו זה הגיע “לכלל.”
– קודם היו מתבודדים פרטיים (כמו חנוך), אבל לא אומה. זה החידוש של האבות.
כא.3 המשל
– אחד יש לו עסק ונותן צדקה ממנו – זו מדרגה אחת.
– שני רוצה לפתוח ישיבה, ועושה עסק במיוחד כדי לממן את הישיבה – זו כוונה אחרת: “כל מעשיך לשם שמים.”
כך גם: יעקב אבינו התחתן לא סתם כדי להקים משפחה, אלא כדי שמהמשפחה יצא “שמע ישראל ה׳ אחד” – אומה יודעת את ה׳.
—
כב. החידוש העיקרי: “תכלית” לא אומר “הכי הרבה זמן” או “הכי הרבה מחשבה”
יסוד הרמב״ם:
– תכלית לא אומר: שחושבים על זה יותר זמן.
– תכלית לא אומר: שעושים את זה יותר זמן.
– תכלית אומר: מה המטרה שכל החיים (או כל הכלל) מאורגנים סביבה.
לכן אין שום סתירה בין:
– רוב התורה מדברת על עולם הזה, רוב המצוות הן מצוות גשמיות, רוב הזמן עסוקים בחסד, משפט, צדקה בארץ.
– ותכלית הכל היא ידיעת ה׳.
> “יכול להיות שהרמב״ם כל החיים לא יכתוב מורה נבוכים, ועדיין זה יהיה אותו דבר” – כי הוא יכול לומר: “אני עושה שהנכד שלי יהיה לו מורה נבוכים.”
—
כג. תירוץ הסתירה – סיכום
האנשים הרואים סתירה ברמב״ם (בין ידיעת ה׳ כתכלית לבין חסד/צדקה/משפט כמצוות חשובות) פשוט לא הבינו מה “כוונה” אומרת. הם חושבים שאם ידיעת ה׳ היא התכלית, כל אדם חייב להיות פילוסוף או יהודי חסידי שמתפלל באריכות. זה לא הפירוש.
אין שום סתירה שיהיו עסוקים עשרת אלפים פעמים יותר בחסד ומשפט וצדקה בארץ – כל עוד המטרה של כל הארגון היא “ימלא הארץ דעה את ה'”.
[הערה קטנה]: אנשים היום לא תופסים את הרעיון של “ארגון סביב מטרה” – הם חושבים שמטרה צריך לעשות או לחשוב כל הזמן, וזה לא הפירוש. גם: אחרים חולקים כי הם לא מאמינים בהשארת הנפש, אבל זה נקרא “דברים פשוטים.”
—
כד. הערות סיום (נרמזו, לא פורטו)
– מידות טובות יכולות להיות “הכנה” (הכנה) לידיעת ה׳ – הנקודה לא פורטה.
– להבין את הפסוק “אני ה׳ עושה חסד משפט וצדקה בארץ” צריך להבין את הסוגיה של “הידמות בדרכיו” (להידמות לדרכי ה׳) – לא נכנסו לזה.
—
כל הטיעון בבת אחת:
“`
מעשה היסטורי (לוניל, ר׳ יונתן, מכתב הרמב״ם)
↓
אפיסטמולוגיה של הרמב״ם (שלושה מקורות ידיעה; אמת גבוה מסמכות)
↓
מסע התרגומים (מורה נבוכים, שמונה פרקים, חובות הלבבות)
↓
הרעב האינטלקטואלי: “לשמע אוזן” → “עיני ראתך”
↓
טענה היסטורית: “גלות של חכמה” מאז חתימת הגמרא
↓
שמונה פרקים + מורה נבוכים = מערכת אחת
↓
מעלות המידות → מעלות שכליות → ידיעת ה׳ (תכלית)
↓
למה צריך מידות? (1) נגיעות מסמאות (2) מטרה חברתית
↓
הפסוק מירמיה: “השכל וידוע אותי… חסד משפט וצדקה בארץ”
↓
מחלוקת אבן תיבון על פירוש הפסוק
↓
תיאוריית “סתירה” מודרנית (פינס, כהן) → דחייה חריפה
↓
התירוץ האמיתי: “כל מעשיך לשם שמים” =
“כוונה” לא אומרת מחשבה ברגע,
אלא המטרה שכל החיים מאורגנים סביבה
↓
“האבות הן הן המרכבה” = כל המעשים מאורגנים
סביב “להעמיד אומה יודעת את ה'”
↓
תכלית ≠ הכי הרבה זמן; תכלית = מטרת הארגון
↓
אין סתירה: חסד/משפט/צדקה = האמצעי; ידיעת ה׳ = התכלית
“`
תמלול מלא 📝
תחילת זמן החורף: מעשה מלוניל והוויכוח על האסטרולוגיה
פתיחה: חודש חשוון – תחילת הזמן החדש
מגיד שיעור:
רבותי, כן, רואים ש… כן. היום פרשת נח. לא, היום… חודש חשוון. היה אתמול, יום אחד, יומיים, יום או יומיים. ואנחנו מתחילים זמן חדש. “חודש אשר”. הולכים להתחיל ללמוד. “חודש אשר”, מתחילים את זמן חשוון, זמן החורף, נקרא “חודש אשר”. “אשר ישיבות בו מתחילות” [אשר ישיבות בו מתחילות: החודש שבו הישיבות מתחילות]. מה? “אשר ישיבות בו מתחילות”. כן, משהו כזה.
צריך לעשות קביעות שיעור [קביעות שיעור: זמן לימוד קבוע], כמו הרבי מבעלזא. מה עושים בקביעות שיעור? כמו כל שאר… רבנים יודעים רק איך לעשות שני דברים: לרקוד ולשתות לחיים. זה מה שקורה אצל רבי. מאוד פשוט, שידוך. נותנים אחד לשני בקבוקים, כוסיות מיץ ענבים עם עוגה. לא, אבל כששני רבנים חושבים, אומר הוא, מה אפשר לעשות? אפשר לתת אחד לשני, או ענבים, היום אי אפשר ענבים כי הם קופסת מלח, וכוס כזו עם קצת מיץ ענבים. זה קל, ולעיתון יש איזה מעשה.
בכל אופן, אבל יש לי עבודה קצת יותר קשה, אצטרך איזה שיעור. אז אנחנו מתחילים את התורה הקדושה [תורה: התורה היהודית/חוק]. אמרו שהולכים להתחיל מחדש. כך אמרו וכך הולכים לעשות. הולכים להתחיל מחדש. אני רק צריך לקבל את הדף שלי, ושיתנו לי מצלמה שאוכל לשלוח.
הכרזה על הלימוד: פרקי אבות וההקדמה
מגיד שיעור:
ואנחנו מתחילים כך. אנחנו מתחילים מזה שיש ספר שנקרא פרקי אבות [פרקי אבות: מסכת מהמשנה]. עכשיו, את הספר הזה לומדים בקיץ. אנחנו הולכים ללמוד אותו בחורף. אנחנו אולי נסיים את ההקדמה [הקדמה: מבוא] חורף שלם, נוכל ללמוד בקיץ. אבל אנחנו לא הולכים לסיים את ההקדמה חורף שלם. אמרתי שלא הולכים לסיים את ההקדמה בחורף, אז אין הכנה כזו לקיץ. אנחנו נלמד. ומה שאני רוצה ללמוד הוא כך, רציתי להביא את הניירות, אבל מכונת הניירות שלי נשברה השבוע. אז מה שאני רוצה לעשות הוא כך, מה שאני רוצה לעשות הוא, אני אספר לכם מעשה. בסדר? אני אספר לכם מעשה. המעשה קשור לכאן. אתם בטח מכירים את המעשה. אני אספר לכם, אני רוצה להגיע לנקודה.
המעשה: העיירה לוניל ושמה
מגיד שיעור:
היתה חבורת יהודים שגרו בעיר שנקראת לונל. אני לא יודע אם אומרים נכון את המילה, כך כתוב בספרים החסידיים, לונל. פשוט איך אומרים לונל? יש עיר. לוניל? לא לוניל. לוניל. “חכמי לוניל” [חכמי לוניל: חכמי לוניל], כך אמרנו כשהיינו ילדים. אני לא יודע. בסדר. יש עיירה כזו בצרפת איפשהו שנקראת לוניל. לוניל? יהיה לוניל. “חכמי לוניל”. ויקיפדיה אומרת לוניל. לוניל בצרפתית צריך לומר. על כל פנים [על כל פנים: בכל מקרה], יש עיירה כזו.
והיא נקראת על שם הלבנה [לבנה: ירח], ידעת? כי לונא היא הלבנה בלטינית. היא נקראת על שם הלבנה. הלבנה היא דבר מאוד חשוב, “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים” [החודש הזה לכם ראש חדשים: “החודש הזה יהיה לכם ראש חדשים” – שמות יב:ב]. קראנו לעיר על שם הלבנה. יש הרבה ערים על שם השמש, בית שמש [בית שמש: בית השמש], וכן הלאה. יש גם עיר על שם הלבנה.
היהודים מלוניל ושמותיהם
מגיד שיעור:
בעיירה הזו היו קבוצות יהודים, קבוצות שונות של יהודים. חלק מהם נהגו לקרוא לעצמם על שם הלבנה. שמעת פעם על צדיק אבא מארי הירחי [אבא מארי הירחי: Abba Mari HaYarchi]? הירחי זה יהודי יהודי יהודי. הירחי זה יהודי. כלומר, נכנס ירחי, “אשר מפיך ירווה” [אשר מפיך ירווה: “אשר מפיך ישקה”], מאורות [מאורות: מאורות], טוב? מה זה שהוא ירחי? בגלל זה. מה? הוא אפילו כתב ספר משהו, אני זוכר שהוא נקרא “מאורות”, נכון? כן.
ובעיירה הזו היה יהודי שני מאוחר יותר, הוא נקרא ר׳ שמואל אבן תיבון [ר׳ שמואל אבן תיבון: רבי שמואל אבן תיבון]. אביו כבר גר שם, ר׳ יהודה עבר לשם. ר׳ שמואל סבר שצריך לקרוא לעיר על שם יריחו [יריחו: יריחו], הוא נהג לקרוא לה “בקעת יריחו” [בקעת יריחו: עמק יריחו]. כי יריחו היא גם על שם הלבנה, ידעת? יריחו היא עיר מקודשת ללבנה. ולוניל היא… מה? עיר התמרים [עיר התמרים: עיר התמרים] היא שם נוסף שיש לה, אבל גם היא נקראת על שם הלבנה, יריחו, ירח [ירח: ירח], על שם ירח. ובגלל זה הוא קרא לעיר יריחו.
עד כדי כך [עד כדי כך: עד כדי כך] שהיו אנשים שהמציאו לבן, הם אמרו מאיפה התחילה העיר לוניל, שכאשר היהודים של עזרא [עזרא: עזרא], הרשע גירש את היהודים לגלות, שיש מסעות, אחד מאחד גירש את היהודים, אז כשהיהודים נסעו ללוניל, היהודים באו מיריחו, והם קראו לעיר על שם יריחו. וזה מדרש יפה [מדרש: דרשה אגדית].
חכמי לוניל ותחילת הוויכוח
מגיד שיעור:
על כל פנים, בעיירה הזו גרו כמה וכמה [כמה וכמה: רבים ורבים] יהודים ישרים, הם ישבו ולמדו. הראב״ד [ראב״ד: ראש בית דין, ראב״ד – רבי אברהם בן דוד] גר שם בעצם, או באותו אזור. ויום אחד, אני מספר מעשה שהוא לא ממש מעשה שהיה [מעשה שהיה: מאורע שאכן קרה], אלא המעשה קרה בעיירה סמוכה שהיתה תחת שליטתו. היה שם ויכוח יום אחד בין יהודי, ר׳ יונתן [ר׳ יונתן: רבי יונתן], הגלגול הראשון [גלגול: גלגול נשמה] של ר׳ יונתן שלנו. גם השני גר בפסקווייק, גם לא רחוק מדי. ואיך קוראים לו, אני מספר מעשה שהיתה לפני כן. כמה שנים לפני כן היה מעשה כזה, שהיה ויכוח בבית המדרש [בית המדרש: בית לימוד] על הכוכבים, אנחנו יודעים על מה הם מדברים, מבין? זו היתה הלבנה, אבל הכוכבים, היה ויכוח בבית המדרש על זה. אולי זה היה עם בעל המאור [בעל המאור: בעל המאור, ר׳ זרחיה הלוי], אולי בעל המאור גם קשור. אז איך קוראים לו, בבית המדרש היה ויכוח כזה.
הרקע: ר׳ אברהם בר חייא ואסטרולוגיה
מגיד שיעור:
והיו אנשים שנחשבו משכילים [משכילים: משכילים, נאורים], שלמדו אבן עזרא [אבן עזרא: אבן עזרא, ר׳ אברהם אבן עזרא] וספרים אחרים. והיה ספר אחר, ספר מפורסם מאוד באותה תקופה, שהוא כתב, הרמב״ם [רמב״ם: רמב״ם, הרמב״ם, ר׳ משה בן מימון] מביא אותו בהלכות קידוש החודש [הלכות קידוש החודש: הלכות קידוש החודש] לא בשמו [לא בשמו: לא בשמו]. הוא נקרא, נו, האסטרונום, נו, האיש שאמר, רבי אברהם בר חייא [רבי אברהם בר חייא: רבי אברהם בר חייא]. רבי אברהם בר חייא הנשיא [הנשיא: הנשיא] כתב ספר על הלכות קידוש החודש, ובספר הזה, לא רק בספר ההוא, בספר אחר הוא הסביר שלפי הכוכבים אפשר לדעת מתי משיח יבוא. כי יש זמן ראוי לגאולה [זמן ראוי לגאולה: זמן המתאים לגאולה], הוא עשה חישוב ליציאת מצרים [יציאת מצרים: יציאת מצרים], אסטרולוגיה, לפי הקיבוץ, איזה צירוף של שלושה כוכבי לכת, שכאשר יש את הצירוף הזה, הוא עשה חישוב שיציאת מצרים וגם כל הדברים הטובים שקרו ליהודים היו… כן, חכם. הוא אמר, לפי מתי שלושת הכוכבים מתכנסים יחד, אז תמיד טוב ליהודים. אז הוא חישב מתי זה יהיה בפעם הבאה, והוא אמר, אז משיח יבוא. זה היה רבי אברהם בר חייא.
ובקיצור [בקיצור: בקיצור], היה מקובל מאוד לחשוב דברים כאלה. היה ויכוח בבית המדרש על זה.
עמדת ר׳ יונתן נגד אסטרולוגיה
מגיד שיעור:
שם ישב יהודי, הוא נקרא רבי יונתן. הוא כתב מאוחר יותר ספר, הוא נקרא פירוש רבינו יונתן [פירוש רבינו יונתן: פירוש רבינו יונתן]. תודה רבה על הגג. כן? רבינו יונתן מלוניל [רבינו יונתן מלוניל: רבינו יונתן מלוניל]. אז רבי יונתן, לפני כן הוא גר בעיר מונפלייה [מונפלייה: מונפלייה]. הוא משהו, הוא, איכשהו, אני לא יודע בדיוק למה, הוא משהו החזיק קצת יותר נאור, או שאני לא יודע אם זה נאור או להיפך נאור. הוא קרא משהו, נראה שהוא קרא משהו דברים שהרמב״ם כתב או מאותו אזור, והוא החזיק מאוד שזה שטויות [שטויות: שטויות]. הבעיה היא, איך הולך ויכוח? חותך יונתן שהוא הולך כך את הוויכוח.
נראה שהוא קרא, הרמב״ם, אני חושב שהוא קרא אגרת תימן [אגרת תימן: איגרת תימן, האיגרת לתימן]. אם אני זוכר, את זה כבר הרגו לפני כן. לא, לא, רגע, תקשיב. לא, אתה מחזיק בהסברים. אני חושב ש, אם אני זוכר, באגרת תימן כבר כותב הרמב״ם נגד חישובים של משיח של הקץ [קץ: הסוף, זמן המשיח]. הוא קרא את זה, זה כבר היה מתורגם. אבן תיבון תרגם את זה כבר יש לי את זה. כן, כן. אבל הוא אומר שהוא נגד אסטרולוגיה. אז את זה הוא קרא. ואני חושב ש, אם אני זוכר, הרמב״ם שם כמעט בפירוש [כמעט בפירוש: כמעט במפורש] מדבר על החישובים של רבי אברהם בר חייא ודברים כאלה. אני זוכר שזה כבר תורגם קודם, רבי יהודה בן תימא כבר תרגם. אז הוא קרא את זה, בקיצור, הוא מאוד לא החזיק מזה.
הוויכוח והקושי
מגיד שיעור:
אבל איך הולך ויכוח? היו לו הוויכוחים כנראה כל יום. באו יהודים ואמרו, “מה זה אומר? איך אתה יכול לומר דבר כזה? הרי כתוב בגמרא [גמרא: תלמוד] במסכת שבת דף נ׳ [מסכת שבת דף נ׳: מסכת שבת, דף נ׳], הרי כתוב במדרש פסיקתא [מדרש פסיקתא: מדרש פסיקתא], מה תעשה?” עד שהוא היה תקוע, הוא לא יכול היה לנצח את הוויכוח.
העצה: מכתב לרמב״ם
מגיד שיעור:
אז עלתה לו עצה נפלאה [עצה נפלאה: עצה נפלאה]. אני רק מספר מעשה, סתם מעשה, אני הולך לראות אם זה עכשיו. עלתה לי עצה מופלאה [עצה מופלאה: עצה נפלאה], שהספר הזה כתב יהודי, ר׳ משה בן מימון [ר׳ משה בן מימון: רבי משה בן מימון, הרמב״ם], והיתה לו את הכתובת שלו. איך היתה לו את הכתובת שלו? אני לא יודע. פעם נהגו לכתוב כתובת, היו צריכים לכתוב “למשה בן מימון, מצרים”, וזה הגיע. סתם כך, אני לא יודע איך זה היה. הוא שלח שליח, לא היה דואר והכל. היתה לו הכתובת של הרמב״ם, והוא ישלח מכתב לרמב״ם וישאל את השאלה. הוא מייצג את בית המדרש, בית מדרש חשוב, כאן גרים כמה גדולי ישראל [גדולי ישראל: גדולי תורה יהודיים], ראשונים כאלה [ראשונים: רבנים מוקדמים, הרבנים מימי הביניים] שאנחנו קוראים ראשונים, הם לא ידעו שהם הראשונים. בכל אופן, קיבוץ רציני שלומדים, למדו שם גמרא טוב, והרמב״ם כיבד מאוד את מה שהוא ראה מהם מאוחר יותר, הוא אומר שהוא סבור שהם יודעים ללמוד טוב. הוא ישאל מהרמב״ם עצמו, שיסביר.
לא ברור מה הוא חשב שהתירוץ [תירוץ: תשובה] יהיה. אני מספר את המעשה, הוא קיווה שהרמב״ם יענה איכשהו על הגמרות ויגיד לו מה לעשות עם זה.
תשובת הרמב״ם: אגרת למונפלייר
מגיד שיעור:
וכך הוה [וכך הוה: וכך היה], המכתב שנקרא “אגרת למונפלייר על דבר החכמים” [אגרת למונפלייר על דבר החכמים: האיגרת למונפלייה על עניין החכמים – ידוע גם כאגרת על האצטגנינות, האיגרת על אסטרולוגיה] מופנה לאחד רבי יונתן. אנחנו לא יודעים בוודאות, אבל נראה שזה אותו רבי יונתן. רבינו יונתן, אני לא יודע, הוא היה כהן [כהן: כהן, צאצא של אהרן]. כהן הוא היה? רבי יונתן, אולי הוא היה כהן. רבי יונתן.
המעשה של רבי יונתן מלוניל והתרגומים של ספרי הרמב״ם
ההתכתבות בין רבי יונתן והרמב״ם
כשזה הגיע מלוניל, אני לא יודע איך, הוא שלח שליח, לא היה דואר אז. היתה לו הכתובת של הרמב״ם, אז הוא כביכול שלח מכתב לרמב״ם ושאל את השאלה. הוא ייצג את בית המדרש [בית המדרש: ישיבה/בית לימוד], בית מדרש חשוב, שם גרים כמה גדולי ישראל [כמה גדולי ישראל: כמה גדולי תורה], ראשונים כאלה [ראשונים: סמכויות רבניות מימי הביניים המוקדמים] שאנחנו קוראים ראשונים. הם לא ידעו שהם ראשונים, אבל… בכל אופן, הוא למד את הגמרא [גמרא: תלמוד] טוב. הרמב״ם כיבד מאוד את מה שהוא ראה מהם, הוא אומר שהוא סבור שהם יודעים ללמוד טוב.
הוא שאל מהרמב״ם עצמו, שיסביר [שיסביר: שיסביר]. לא ברור מה הוא חשב שהתירוץ [תירוץ: תשובה/פתרון] יהיה. אני מספר את המעשה, הוא קיווה שהרמב״ם יענה איכשהו על הגמרא ויגיד לו מה לעשות עם זה.
המכתב “אגרת לבעלי מדע על חכמת כוכבים”
וכך הוה [וכך הוה: וכך היה], המכתב שנקרא “אגרת לבעלי מדע על חכמת כוכבים” [אגרת על האסטרולוגיה] מופנה לאחד רבי יונתן. אנחנו לא יודעים בוודאות, אבל נראה שזה אותו רבי יונתן. רבי יונתן הכהן [הכהן: הכהן]. כהן הוא היה? רבי יונתן, אני לא יודע אם הוא היה כהן. יכול להיות. רבי יונתן, והוא כתב את המכתב לרמב״ם, והרמב״ם כתב לו בחזרה.
כנראה [כנראה: ככל הנראה] הוא שלח צ׳ק עם המכתב, אני מניח שזה לא הולך בחינם. הוא היה גביר [גביר: אדם עשיר], אני לא חושב שהוא היה גביר, הוא ניהל שם, הוא החזיק. הוא כותב לרמב״ם מאוחר יותר במכתב נוסף על התרגום של מורה נבוכים [מורה נבוכים: מורה נבוכים] שהרמב״ם יעזור להם בבקשה, כי הם כבר הוציאו כל כך הרבה כסף על זה שזה לא יהיה בחנם [בחנם: לשווא]. הוא תמך בו, הוא היה כוללניק [כוללניק: תלמיד ישיבה הנתמך על ידי קצבה], הוא לא רצה שהטרחה [הטרחה: המאמץ/ההוצאה] תהיה בחנם. הוא תמך בו, הוא שילם כסף שיתרגם. סתם הוא שלח צ׳ק לרמב״ם, לא חס ושלום [חס ושלום: חס ושלום] על לימוד תורה [לימוד תורה: לימוד תורה], אבל שכר בטלה [שכר בטלה: פיצוי על אובדן זמן עבודה], אתה יודע, לרמב״ם היתה עבודה.
היסוד האפיסטמולוגי של הרמב״ם
אז, באמת, והוא ביקש שהרמב״ם יענה על השאלה, והרמב״ם בעצם, בפעם היחידה, הפעם היחידה בכל כתבי הרמב״ם [כתבי הרמב״ם: כתבי הרמב״ם השלמים], שהרמב״ם הוציא בבירור את דעתו על מה עושים עם מדרשים [מדרשים: דרשות רבניות הומילטיות] שלא מסתדרים, ואיך זה עובד. ומפורסם מאוד, החלק הכי בסיסי של הרמב״ם באפיסטמולוגיה [אפיסטמולוגיה: תורת הידיעה], שאומרים מה צריך לחשוב, עומד במכתב הזה.
שלושת מקורות הידע
והוא עשה מאוד ברור, הוא אמר לעולם [לעולם: לאנשים], שתדע ש, אם אני זוכר, אתם צריכים לזכור לי טוב, שיש ארבעה דברים שאדם יודע. דברים שהוא ראה בעצמו, דברים שהוא שמע. שלושה דברים? חושים [חושים: תפיסה חושית]. מה ששמע? לא, הוא שמע שאחר אמר לו שכך היה. מה? יש לו ראיה [ראיה: הוכחה] לכך? והשלישי? פספסת אחד. שכל [שכל: אינטלקט/היגיון]. אתה מדבר על הרמב״ם או על ה… כן. והחושים. שלושת הדברים האלה אדם צריך להאמין.
ו, אומר הרמב״ם, אדם צריך לדעת על כל דבר למה הוא מאמין בו. אם כי הוא ראה את זה בעצמו, או הוא… או הוא שמע את זה מאחר, או כי הוא הוכיח את זה בעצמו. זה דבר אחד.
ההבדל בין רמות האמונה
תרגום השיעור
הדבר השני שהוא צריך לדעת, דברים שמישהו אמר, אפילו אם הוא אדם גדול, לא רוצים להתבלבל, לא רוצים לחשוב שזו אותה רמה של אמונה, לא אותו סוג של דבר. ממילא צריך לדעת איך לשקול את הדברים. ואם יש דבר שאינו אמת, כתוב בספר, הוא נדחה מפני האמת. זו המבנה הבסיסי של הרמב״ם שהוא מסביר שם. ושרק בגלל שכתוב משהו, ואמורא אחד אמר פעם משהו, עדיין לא אומר שצריך לקבל כל דבר וכו׳.
היישום המעשי
אומר הרמב״ם, יש לנו מאוד ברור, ממש, הכי ברור, אני אומר, הכי ברור פעם שהרמב״ם כתב איך עונים על שאלות כאלה. אם מישהו שואל אותו, “מה כתוב בגמרא?” אני מרגיש לענות, “אני לא יכול לדבר עם כל העולם בבת אחת. אתה רוצה שאדבר עם רבי יוחנן, עם ריש לקיש, עם רבי עקיבא? אני מדבר איתך! מה אתה סובר? אני יכול לדבר עם כולם בבת אחת? יש הרבה אנשים, הרבה דורות. זה מאוד קשה לדבר. כל אחד צריך להבין מה הדעה שלו, מאיפה הוא תפס את זה.”
התרגום של מורה נבוכים ופירוש המשניות
בכל אופן, עד כאן המעשה. רגע אחד. עכשיו, אני ממשיך את המעשה. זו רק הקדמה למעשה. עדיין לא אמרתי כלום, עדיין לא סיפרתי שום מעשה.
שביעות הרצון של רבי יונתן והמשך הפרויקטים
רבי יונתן ראה שהולך לו טוב. אחר כך הוא עבר, לכאורה ללוניל, עיירה שנייה, והוא ראה שהולך לו כל כך טוב. ואחר כך הגיעו עותקים מהרמב״ם. שמעו שהרמב״ם כתב מעין ספר, מורה נבוכים. הוא שילם לר׳ שמואל אבן תיבון שיתרגם ללשון הקודש כדי שיוכל לקרוא. הוא שמח בזה מאוד.
אחר כך הוא ראה שהעותק שיש להם יש בו הרבה טעויות. הוא לא ידע לקרוא את הערבית, אבל ר׳ שמואל אמר לו שיש הרבה טעויות. הוא שלח לרמב״ם שישלח לו גרסה טובה יותר, ושלחו לו מכתבים, ואחר כך הוא שלח גם חלק מהשגות הראב״ד, השגות הרמ״ך, מה שיהיה, השגות הלכה, והוא ענה. בקיצור, נעשה משא ומתן שלם.
גילוי פירוש המשניות
אחר כך ראו שהרמב״ם כתב גם ספר, פירוש המשניות. את כל המשניות של ששה סדרי משנה תרגם הרמב״ם לערבית. וכך הם דמיינו, אולי הם בכלל לא צדקו, שרוב פירוש המשניות לא כל כך חשוב. זה סתם הרמב״ם תרגם כמו ארטסקרול ליהודים של היום שמדברים ערבית, שיוכלו ללמוד משניות. לא היה להם דחוף לתרגם את כל הדבר. את כל פירוש המשניות תרגמו רק מאוחר יותר.
חשיבות שמונה פרקים
אבל הם ראו שבפירוש המשניות יש חלקים שהם מאוד חשובים. איך נודע למי שסיפר? נראה שמי שיודע ערבית, ר׳ שמואל סיפר. הם ראו אחד מהדברים החשובים הראשונים, יכול להיות שר׳ שמואל תרגם גם את ההקדמה לפרק חלק, אנחנו לא יודעים בוודאות, אבל היו אחרים, יש את התרגום שיש לנו, יש גרסאות, ההקדמה תרגמו אנשים ודברים אחרים.
אבל אמרו לו אחרי שסיים לתרגם את מורה נבוכים. הוא מעולם לא סיים לתרגם את מורה נבוכים, הוא החזיק את זה בתיקון, כמו שכל היהודים הישרים מחזיקים בתיקון, אבל הוא סיים פחות או יותר, הוא חיכה שהרמב״ם יענה לו, יגיד הגהות ותירוצים, על כל פנים הוא סיים.
אמרו לו, הבנים של לוניל לכאורה אמרו לו שיש ספר חשוב ששמו שמונה פרקים. הוא לא אמר שזה נקרא שמונה פרקים, הוא אמר שהרמב״ם כתב עוד פירוש על המשנה, ובהקדמה לפרקי אבות הוא הסביר את היסודות של מדות טובות, של מוסר, של אתיקה, והוא מבקש ממך שתתרגם. וכך הוה, אחרי שתרגם את מורה נבוכים, תרגם עוד את הספר שאנחנו קוראים שמונה פרקים, לא רק שמונה פרקים, אלא גם את כל מסכת אבות.
מקור המעשה: הקדמת ר׳ שמואל אבן תיבון
את כל המעשה, לא את ההתחלה שלה, את ההתחלה הוספתי ממקורות אחרים, אבל את סוף המעשה מספר לנו מי? ר׳ שמואל אבן תיבון עצמו. ר׳ שמואל אבן תיבון עצמו כתב הקדמה לתרגום שלו על פרקי אבות. הוא תרגם את כל פרקי אבות, לא רק את שמונה הפרקים, פרקי אבות עם ההקדמה, ובהקדמה הוא מספר את המעשה. רציתי להביא את ההקדמה, אבל אין לי אותה, המדפסת שלי לא עבדה, יש לי את זה לפני, הבאתי את המעשה.
סיום הקדמת ר׳ שמואל
כך מסתיימת ההקדמה, היא מסתיימת בגרסה אחת, שחכמי לוניל ראו כמה יפה וכמה טוב וכמה חשוב פירוש הרמב״ם על המסכתא, ביקשו שיתרגם אותו כמו שתרגם את מורה נבוכים, וכך הוה, וזהו, כך הוא אומר. נכון, מעשה יפה.
שאלות על תשלום ומקצועיות
שיחה על פרנסת ר׳ שמואל
תלמיד: אז כשהם ביקשו, האם שילמו לו?
מגיד שיעור: בוודאי שילמו.
תלמיד: לא, האם שילמו לו. הוא לא עובד בחינם.
מגיד שיעור: היה להם חברה.
תלמיד: כן, אבל החברה…
מגיד שיעור: כן, כן. אביו כבר, אביו כבר, כבר שילמו לאביו. הם עבדו עבור אותם, עבור אותם, עבור אותה משפחה. אחר כך, אני מתכוון.
תלמיד: מה?
מגיד שיעור: כן, כתבי וחובת הלבבות, ההקדמה, לא כל חובת הלבבות.
שיטת הרמב״ם על תשלום עבור עבודת תורה
מגיד שיעור: בסדר, אז אני רוצה להבין דבר מעניין. צריך לשים לב כאן למשהו מעניין. עכשיו, עד כאן המעשה, בסדר? סיפורי צדיקים.
תלמיד: מה? הוא גם היה רופא, כן.
מגיד שיעור: אבל אביו, אביו במקור היה מספרד, והוא רצה שבנו יהיה אדם, הוא לימד אותו לימודי חול, הוא למד איתו, הוא נתן לו חינוך כמו שהוא היה רגיל, לא כמו שהיה המנהג שם. כן, בגלל זה הוא היה גם רופא.
תלמיד: מתרגם מקצועי, כן, זה שונה. מקצועי… הוא לא היה יכול…
מגיד שיעור: בסדר, בואו לא ניכנס לפוליטיקה. בפוליטיקה אפשר צריך פעם שנייה. אבל זו המעשה שואל. מעשה שואל, בוודאי, משלמים. כלום, הוא היה… היה לו עסק, הוא אומר, היה לו עבודה. ר׳ שמואל, אתה לא יושב ומחכה לתרגם דברים. אם אתה צריך לעבוד בשבילך, שילמו לך. זו השאלה.
נוהג הרמב״ם לשלם למעתיקים
כך כותבים אבל הרמב״ם עצמו, עלנו זהב מקרסנו, שילמו, שילמו כסף. אז עכשיו זה כך, מתרגם בוודאי צריך לקחת כסף, אפילו לפי הרמב״ם, אי אפשר להיות בחור כולל כדי לכתוב, זו בהחלט עבודה, אבל סופר כותב ומעתיק, אין ספק שלוקחים כסף.
הרמב״ם עצמו שילם עבור… היו לו אנשים שהעתיקו דברים זרים, הוא שילם להם. בוודאי, הרמב״ם יודע, כן, יש את כתבי היד של הרמב״ם. כן, הוא עבד עם אנשים, הוא כתב. לא, לא, לא כך. אני מתכוון, זה על העבודה, על ה… יש שאלה בדיוק איך זה התנהל.
יש לנו כן את כתב היד של הרמב״ם עצמו על רוב פירוש המשנה, כולל ההקדמה. אני יכול לראות את זה. לכאורה הרמב״ם עצמו כתב את כל הדבר. זה היה מאוד יפה, אבל מקצועי. יש מי שאומרים שאולי אחרים כתבו והוא מגיה היה. זה לא מאה אחוז, אבל מקובל שהוא כתב את זה בעצמו. כן.
דיוק על המעשה: אופי הישיבה בלוניל
אבל מה שאני רוצה לומר הוא כך. אני רוצה להיות מדייק על המעשה. אני חושב שהמעשה היא מעשה מעניינת. צריך להיות מדייק על המעשה. סיפורי צדיקים צריך להיות מדייק. ואני רוצה להיות מדייק כך, שאתם סיפרתם מעשה. אותה חבורה, קצת לפני כן, שילמו לאביו שיתרגם חלק מחובת הלבבות. כן? מעניין.
זאת אומרת, אני חושב גם אמונות ודעות, רבי יהודה אבן תיבון כתב. זאת אומרת, הם היו יהודים. צריך לתפוס את המעשה. כאן יש יהודים, הם היו יהודים, אני לא יודע מאיפה הם באו. קבוצת יהודים, קבוצה רצינית, בית מדרש, ישיבה.
מה הם למדו?
ומה עושה ישיבת יהודים? לומדים גמרא תוספות. רי״ף, למדו גמרא, רי״ף, תוספות. מה אתה עושה? אלה כולם פירושים על הרי״ף, כן? הם למדו הלכה, הם לא למדו גמרא, הם למדו הלכה. בעל המאור, הם הכריעו הכל, באותה ישיבה נהגו להכריע לפי הרי״ף, הם לא נהגו ללמוד גמרא.
עובדה על מגבלות הראב״ד
אספר לך עובדה, שתדע. ו… אבל הלכה, זה היה מבושל, זה היה נחשב גדול יותר, הוא היה למדן גדול. הראב״ד הקדוש כותב על הרמב״ם, זה בא מאותו בית מדרש יותר טוב, הראב״ד הקדוש כותב על הרמב״ם בהגהות בהלכות קידוש החדש, אני לא הגעתי לחכמה זו, פתאום כותב, וגם רבותי לא הגיעו עליה.
הרעב האינטלקטואלי של יהודי אשכנז לחכמת תורה רחבה יותר
בית המדרש בלוניל: ישיבה אשכנזית מסורתית
בעל המאור תופס שיש פה סאונדטרק אמיתי. ולא למדו שם, זה היה בית מדרש יהודי מסורתי רגיל עם קצת גמרא תוספות.
עכשיו, במדרש היו יהודים, לפחות חלק מהם, לא העביד, הוא היה מהצד השני שם, אבל יהודים אחרים ששמעו שבמקום אחר יש יהודים שאצלם המושג של המילה תורה או המילה חכמה רחב יותר מזה.
לא לומדים רק הלכה שורשים בגלות הפרה בהלכות ד׳ שומרים, אלא לומדים גם על איך העולם עובד, על מה ההנהגת השם, על אילו חכמים יש אם יש אלוקים בכלל. על בכלל מדע, רפואה, כל מיני דברים כאלה.
רגע הגילוי: “חסר לנו משהו”
וחלק גדול מהם, אולי רוב, אני לא יודע, אני מספר לך שצריך לתפוס דבר רגיל כזה. הם תפסו שהנה, חסר לנו חלק בתורה.
זה ממש כמו שיש שיעור אחד שלומדים רק נגלה, ובא מישהו ואומר, בוא תראה, אתה יודע שיש קבלה, צריך גם לדעת איך העולם נראה, איך העולם עובד. ממש כך.
כך הם שמעו, מישהו סיפר להם, היו אנשים שנסעו, כמו שהמשפחה עצמה נסעה, הם באו לגור ממקומות אחרים, שם זה יותר מפותח.
החכמים שרעבו לחכמה רחבה יותר
והיה רבי יונתן מלוניל למשל, הוא היה גאון עולם, הוא כתב פירושים, אפשר לראות, לימודים יפים מאוד, אחרים, כך גם אחרים, הם למדנים גדולים, הם אהבו ללמוד.
אבל הם אהבו ללמוד, הם גם אהבו, הם תפסו שחסר להם חלק בסיסי של חכמה. הם נעשו מאוד סקרנים, הם נעשו כל כך סקרנים שהם שמעו שכל הספרים האלה שכתובים לא בלשון הקודש.
הבעיה המעשית: מחסום השפה ומסע התרגום
למה לא? כי המקומות שהתחילו ללמוד יותר רחב, הם דיברו ערבית על פי רוב, והם כתבו בערבית רוב הספרים.
אמרו, מה, מה קורה? אנחנו נשארנו עמי הארץ? הלכו ושילמו, שלחו שליחים, התאמצו. מצאו דרך איך אפשר לתרגם את הספרים שעוסקים ביסודות התורה, באמונות ודעות, ודברים אחרים, לשפה שלהם כדי שיוכלו ללמוד.
וכך הוה, הם למדו את זה, הם היו מאוד שמחים בזה.
ההתרגשות של חסידי אשכנז
אמונות ודעות, החלק היה כבר לפני כן גם כן, והיה תרגום אחר עוד לפני כן באשכנז. אני לא זוכר מי המתרגם היה, אבל יש היום, ורבי יהודה החסיד, כל חסידי אשכנז היו כולם מאוד שמחים עם זה.
שהנה, אפשר להבין, אנחנו עובדים את ה׳ כל היום, עכשיו אפשר להבין מי הוא. תדמיין, ממש חסידות כמו הבעל שם טוב.
מעשה: הקצות החושן והדזיקובר רבי על חסידות
אתה מכיר את המעשה של הקצות החושן עם רבי הערשעלע דזיקובר? זו ממש מעשה כזאת, כן? אני יכול לספר מעשיות.
הוא רצה לדעת מה הפשט של הענין של חסידות. הוא לא היה כזה מתנגד, אבל הוא גר שם, והוא לא ידע מה זה. את המעשה שמעתי מר׳ בית משה הרבה פעמים, הוא כבר המציא את זה, זה כתוב בספרי מעשיות חסידיות.
אז מה הוא עשה? הוא שאל את רבי דזיקובר, הוא היה גם באותו אזור, הוא שאל, מה הענין של חסידות? כבר יש חכמה, יש קבלה, יש כל הדברים לפני כן. מה החסידות כבר הוסיפה?
המשל של המלך וארמונו
אמר לו משל, שהיו אנשים שעבדו איזה מלך, והיו להם מפות איך ארמון המלך נראה, ואומרים כל מיני שמועות, שהמלך כך והמלך כך. מאוד מעניין, בסדר, הרבה מאוד דרך ארץ היה, אהבה ויראה למלך.
עד שבא אחד, לא הספיק לו זה, הוא לא רצה לשמוע על המלך, ולומר שהיה כך, ושהיה כך, ושארמון המלך יש כל כך הרבה קומות, והמלך עצמו כל כך חכם, וכן הלאה. הוא אמר שהוא רוצה לראות את המלך עצמו. אז הוא הלך, הוא שולח הזמנה למלך, ונתלו בקדושתינו, המלך כאן.
הנמשל: חסידות מביאה את המלך עצמו
אמר רבי דזיקובר לקצות שזה החילוק של חסידות מקבלה, או אפילו כל הדברים האחרים שהיו לפני כן. שמדברים מה היה, שהמלך כל כך גדול, יש לו כל כך הרבה קומות, הבניין שלו, הדבר שלו כל כך גבוה, הוא כל כך חכם, והדבר של הבעל שם טוב היה שאפשר להביא את המלך עצמו.
אז מה הוא עשה כלפי מעלה? זו מעשה חסידית. אבל זה לא שונה מכל התגובות של רבי יונתן מלוניל ואחרים על הרמב״ם.
הפסוק המפתח: “לשמע אזן שמעתיך ועתה עיני ראתך”
רבי שמואל, מראה בהקדמה שלו, הוא אומר ממש את זה. שמעו, כמו שהרמב״ם מביא את הפסוק בספר איוב, “לשמע אזן”, איוב אמר כך, איוב היה פילוסוף גדול, והוא דיבר עם חבריו כל הזמן האם ה׳ צדיק, או לא, חקירות שונות.
ובסוף בא הקב״ה, “ויען ה׳ את איוב מן הסערה”, והוא אמר לו, הקב״ה הציג בפני איוב את כל העולם כולו איך הוא פועל, כן? הוא לא ממש אמר לו, הוא אמר לו שהוא לא יודע, הוא לא יכול להבין.
תשובת איוב: מהשמיעה לראייה
ואיוב אמר כך, כך היא תשובת איוב, אני לא נכנס לשאלה למה יש לזה קשר לחקירת איוב. הוא אמר לו, איוב אמר להקב״ה כך, “ויען איוב”, הוא אמר, “לשמע אזן שמעתיך”, שמעתי אותך, “לשמע אזן” פירושו שמעתי את החדשות, כן? שמועת אוזן, “וישמע יתרו”, שמעתי, שמעתי עליך שמועות, “ועתה עיני ראתך”, ועכשיו עיני ראו אותך, “על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר”, יש לי חרטה על כל מה שאמרתי, לא התכוונתי לכלום.
טוב, איך הוא פירש את המחצית השנייה של הפסוק, זה לא הנושא. אבל מה שאיוב אומר הוא, הוא היה מאמין גדול, אני מתכוון, אם לא מאמינים בהקב״ה לא מתחילה כלל כל החקירה של איוב, אני מתכוון, הוא התגבר, הוא מעולם לא בירך אלקים, כל הדברים.
אבל הוא אומר, כל זה היו סיפורים יפים, זה היה שמיעה, שמעתי ש. כשאני ראיתי זאת בעצמי זה סיפור אחר לגמרי, צריך לשכתב את כל הספרים מההתחלה, זה לא אותו דבר בכלל.
פירוש הרמב״ם: אמונה מפי הקבלה כנגד עיני השכל
וכך הבינו החכמים שזה אותו דבר, זה מה שהם קראו ההבדל בין מי שיש לו “לשמע אזן שמעתיך”, הרמב״ם אומר את הפירוש בפירושו על איוב בחלק ג׳, שמעתי, כלומר יש לו אמונה מפי הקבלה, הוא שמע שיש ושזה כך, עד מי שהוא יודע, כלומר “עיני ראתך”, לא רואים את הקב״ה בעיניים, רואים אותו ב״עיני השכל”.
הוא ראה בעצמו, כלומר היה לו בעצמו הוכחה, שעד אז היה רק שמועה, שרק שמע, עכשיו הוא יכול לראות זאת בעצמו. זו הייתה שמחה עצומה, זה היה דבר גדול.
ההקשר ההיסטורי: “גלות של חכמה”
אז האנשים ששמעו שיש ספרים כאלה שמסבירים את זה, אני אומר לך, חסידי אשכנז ואותו דבר חכמי לודמיר ואחרים, היו, הם היו מאוד מתפעלים מזה שיש דבר כזה, זה לא היה.
העולם העשיר שלנו בהשוואה לאותם זמנים
אנחנו לא במצב הזה, קשה לדמיין את זה. אחר כך הייתה בעיה מזה, אבל לנו יש כבר כל מיני, כל אחד, אני מתכוון, מי שלא, מי שרק עוסק באוצר החכמה, או מי שהולך לבית מדרש אמיתי, יש כבר כל כך הרבה תורות עם חסידות, עם קבלה, עם קבלה כזו, עם קבלה כזו, עם פילוסופיה עם כל מיני דברים.
אנחנו חיים בעולם מאוד עשיר, כל אחד, יש מחשבה, יש ליטאית, חסידית, מה שרוצים. אבל אתה צריך לזכור שזה לא היה.
זמנו של הרמב״ם: המאה ה-12-13
בזמנים הראשונים, קיצרתי את זה, ממש לתחילת זמנים הראשונים כמעט, הזמן שהרמב״ם עוד חי באותו זמן, המאה ה-12, המאה ה-13, זה כבר לפני מאות שנים, אני לא יודע מה היה לפני כן, בזמן הגמרא, אני לא יודע, הרבה לפני כן אנחנו לא יודעים, אבל כבר לפני מאות שנים אף יהודי לא חשב על הקב״ה.
אוקיי, מובן שהם חשבו, אבל הם לא ידעו מה זה. זה לא בדיחה שאני אומר, זו היסטוריה.
מה למדו בישיבות
היה בישיבות, למדו גמרא תוספות. מה עשו בשקט בלילה אף אחד לא יודע, אבל אנחנו מדברים על מה שנלמד רשמית בפומבי בישיבות. היו גאונים, הם כתבו תשובות, הכל בהלכה. יש שתיים שלוש תשובות בגאונים שמדברים על משהו.
אני לא רוצה להיכנס למעשה, זה החלק של הגלות, אני מתכוון שזו גלות. זה בטוח שזו גלות. זה בטוח שבזמן הבית, זה לא יכול להיות, היו נביאים, זה בטוח שעסקו במושכלות וביסודות אלוקות.
אני מדבר עכשיו על החכמים, בוודאי, המורה נבוכים זה הכל כך. לא חשבתי על הקב״ה, גוזמא כזו שאמרתי, אבל הם לא עסקו בזה, הם לא היו… למדו גמרא תוספות, למדו את הספר.
אני מתכוון, הספר עצמו, הספר פעם… אני לא יודע, אני מתכוון, זה היה… אני מבין, אפשר לצדק את זה.
למה היהודים היו כל כך נרגשים
אני אומר לך, אני רוצה להסביר את זה מנקודת המבט של יהודי, למה הוא כל כך נרגש. אחר כך אתה כבר יכול לענות בחזרה על האחרים.
אני אומר רק עובדה, אני אומר, התורה שאנחנו אומרים היא אחרי שכבר למדו, אתה יודע שגמרא תוספות גם לא רע, בסדר, אני שומע. אבל תתפוס את עצמך, במשך אלפי שנים, מחתימת הגמרא יש הרבה אגדה למשל, מדברים כן, “רצונך להכיר את בוראך, למד אגדות”, הכל טוב מאוד.
הגאונים והאגדה
אבל בישיבות, כבר בזמן הגאונים, ובאזורים שלנו אנשים שמחים עם הגאונים, אבל זה מאוד עצוב. זה כבר הגאונים הגדולים, או לפחות חלק מהם, שאומרים “אנחנו לא מבינים את האגדה, זה לא כפשוטו”. מה זה אומר כן? אני לא יודע, אין לי תשובה.
הם לא חיו בזה, הם לא התבשלו בזה. זה בטוח לא שהאמוראים והתנאים שכתבו את האגדה לא ידעו מה הם מתכוונים. אם זה כפשוטו, אם זה לא כפשוטו, אם התירוץ הוא חסידות, קבלה, פילוסופיה, מה שהנמשל הוא, מה שזה משל, זה מעשה.
איך מבינים את זה, הם חיו בזה, הם התבשלו בזה, הם רצו לדעת “מהיכן נברא האורה?” אני לא מתכוון למה שכתוב במדרש, כל מיני דברים כאלה.
אבל אחר כך, המציאות הייתה, זה היה פומבי בישיבות.
מחלוקת תנאים על מעשה מרכבה
ראיתי במדרש בשבוע הבא, שהמדרש אומר, אני מתכוון שהירושלמי אומר, שאין דורשין, המשנה אומרת אין דורשין במרכבה, זו לא ההלכה. זו הייתה שיטת רבי ישמעאל, רבי עקיבא לא סבר כך. מה הראיה? רבי אלעזר בן ערך דרש כן. כך אומר הירושלמי.
אז בקיצור, הגמרא אומרת דרשות שלמות על מעשה מרכבה. אני קיימא שניה, תפסתי שזה כתוב בירושלמי. אז בקיצור, הגמרא אומרת דרשות שלמות על מעשה מרכבה, אני קיימא שניה, תפסתי שזה כתוב בירושלמי.
יש מחלוקת תנאים, ואנחנו לא נוהגים כמו התנאים. טוב. על כל פנים, זה היה, אבל אחר כך, אם אתה מסתכל על הגאונים שלנו, עד שבא רב סעדיה גאון והרמב״ן וחובת הלבבות, האנשים הבודדים שאנחנו יודעים, אף אחד לא ידע כלום, לא למדו, לא למדו, ישבו, למדו גמרא תוספות, למדו רי״ף, ארבעה סדרים, נשים מועד, נשים מוזיקים, חולין.
יישום לראב״ד
ו… כן, כן, הראב״ד כבר… אני לא יכול להיכנס לראב״ד, אני רוצה כן, אבל… דבר אחד לפני, אנחנו מחזיקים עכשיו אצל הראב״ד דורבערג במעשה שאני מחלק, אני רק רוצה להוציא שאנחנו לא רגילים לתפוס את זה.
אפשר להבין, אפילו ליטבק שהוא לומד בליה ישיבה, כל אחד יודע שיש רמח״ל בכל הליטאים הקדושים כאן בפינות, איזה רמח״ל. משהו יודעים שיש אנשים שיש להם מה לומר,
המחסור ההיסטורי של מחשבה בלימוד התורה והצמא לידיעת ה׳
העובדה: מחשבה הייתה מודרת היסטורית מלימוד התורה המרכזי
אני רוצה כן, אבל דבר אחד לפני שאנחנו מחזיקים עכשיו אצל הראב״ד דורבערג במעשה שאני מחלק. אני רק רוצה להוציא שאנחנו לא רגילים לתפוס את זה. אפילו ליטבק שהוא לומד מליה ישיבה, כל אחד יודע שיש רמח״ל בכל הליטאים הקדושים כאן בפינות בצד. משהו יודעים שיש אנשים שיש להם מה לומר על משהו… כן, יש משהו! אוקיי?
לא היה שום רמב״ן בכלל. אתה תופס? אתה תופס שהייתה ישיבה במשך ארבע מאות שנה, הייתה הישיבה הגדולה של כלל ישראל. רבינו גרשום עשה ישיבה שלמה, והייתה הישיבה בבבל של הגאונים, והייתה כאן בלול ניל הייתה ישיבה וכן הלאה. אף אחד לא ידע על כלום. אני לא יודע, אני לא יודע מה יודעים כן, זה הכל אלע רעידי לא די, אבל אני יודע כן, אני אגיד לך מה אני יודע, יודע אני, אז ממילא החבורה, זה היה פארליידער א מעשה. לא, כמעט לא.
ישיבות הגאונים: גמרא בלבד, לא אגדות
גאונים? בזמן הגאונים היו קראים, אני לא יודע, לא מהיהודים שלנו. זה בקראים, זה בכלל ספירשל מופינס, זה בכלל לא שום דבר של הקב״ה, רק חסידות היא יוצאת מן הכלל. אבל גם לפי שיטת החסידים, לפי ההתנהגות, גם לא. לא, זה באמת לא, זה לא היה, זה מחזיק אותך. אוקיי, זה יכול לעשות אותך.
אני מדבר עכשיו, שאם הלכת לישיבה, לישיבת הגאונים, הלכת ללמוד ישיבת גאון יעקב, הייתי לומד גמרא, מה שזה לא יהיה, זה הכל. אפילו לא למדו את האגדות של הש״ס. בגמרא, הגיעו לחלק שלם, לסוגיא של אגדות, הגאון אמר… והוא לא מחזיק מזה. הלכתי הלאה. מה? פייטנים לא נחשבים.
הנוטה גדולי ישראל? לא, באמת. ר׳ אלעזר קליר היה לפני ה… כן, הוא היה באותה תקופה, אבל הוא היה חזן. לא לקחו אותו ברצינות. התוספות לקחו אותו ברצינות כהלכות, וכן הלאה. כן, כן.
פיוטים: לא חלק מהמיינסטרים
אוקיי, אני רוצה… אני רוצה עובדה לך, אני לא יכול לעזור לך. העובדה, אני לא המחדש של זה. כל המקורות מתארים את המציאות. כך, כל האנשים, לא סתם מקורות, כל מי שקוראים להם משכילים. משכילים זו מילה שכל אחד אוהב להשתמש. טוב, מההתחלה של זה. כולם תיארו שזו המציאות. יש אלף איש, ולומדים את זה, ואין את זה. אני אומר, היום, אפילו מי שהוא יבש כלי ישיבה, יש גם משהו. זה לא כך. אפשר לומר שזה טוב, אפשר לומר שזה לא טוב, אני לא יודע. אני אומר עובדה.
ובא פתאום, בא, כמו שאתה אומר, רב סעדיה גאון עצמו כתב את הספרים לראשונים, לאו דווקא רק על ה, שזה גם על הראשונים, היינו מדברים פעם. לא, אני אומר שם, מי אומר, הפייטנים, אנחנו היוצאים מן הכלל, אבל הפייטנים זה לא, הלכו לישיבה, בואו נבין, ישיבות הגאונים לא החזיקו מפיוטים. פיוטים אמרו בבית המדרש בארץ ישראל, והגאונים לא אמרו שום פיוטים. בבבל, במיינסטרים הרשמי, שאנחנו קוראים המיינסטרים, עיקר מסורת התורה, הם לא אמרו שום… מתפללים עשר דקות? בוודאי, האשכנזים קיבלו את המסורת של הפייטנים, אבל מה שאנחנו קוראים ישיבת הגאונים, לא היה שום פיוט.
רש״י: אדם רחב, אבל בישיבה – גמרא
גם רש״י, אני מתכוון שרש״י התעניין בהכל, רש״י היה אדם מאוד רחב, ובסרטן סנט, הוא למד כל הלילה, כבר הייתי פירוש על כל הלילה, הרבה פיוטים, יש היום פיוטים של רש״י שמוציאים ודברים אחרים, תשובות. אפילו ברש״י למדו, בעיקר גמרא תוספות. אני לא מתכוון תוספות, גמרא. עוד מילה, עוד לפני תוספות. תוספות באו. בקיצור, למדו גמרא. מה שהיה, זה לא היה, זה כבר אף אחד.
הצמא לידיעת ה׳: דוגמאות היסטוריות
רב סעדיה גאון וחסידי אשכנז
עכשיו, בא, רב סעדיה גאון כתב את ספרו לראשונים, אמת. באו אנשים, למשל, ישבו יהודים באשכנז, אתה יכול לקרוא ממש כתוב כך. רבי יהודה החסיד, שיש הרבה כתבים, הרוקח, הרבה כתבים שלהם, והם כולם כותבים בערך את זה, רצו לעבוד את הקב״ה, רוצים לדעת מי זה, איך נראה אותו, אנחנו לא יכולים לראות, צריך לדעת מה כן, איך זה עובד. והם מצאו את הספרים של רבנו סעדיה, הם שמחו בזה שמחה משונה. בואו לא נצא מהכלים.
ורבי יהודה החסיד והרוקח, שניהם רבי זה מגרמייזא, רבי יהודה החסיד, ובעיקר רבי אלעזר מגרמייזא קצת יותר, הוא כותב יותר שיטתית להניח דברים, והוא מעתיק כל דפים שלמים מהאמונות ודעות, הוא מכניס את זה, לזה הוא מוסיף עוד דברים, הוא לא למד רק את זה, אבל הוא היה שמח משונה עם זה, שסוף סוף הוא יכול להבין, אה, זה כך, זה כך.
המעשה עם חובת הלבבות: התשוקה ל״שערי היחוד”
ואותו דבר אחר כך חובת הלבבות. עכשיו, אני אספר לך מעשה, המעשה כתובה בהקדמה של רבי יהודה בן טיבון לתרגומו על חובת הלבבות. שם כתוב שהוא בא לעיר, ואמרו לו, הם כבר למדו “אמונות ודעות”. “אמונות ודעות” זה רבו, אני מתכוון, החלק הגדול הראשון שלו הוא הוכחות למציאות השם, לחידוש העולם. הם שמחו שמחה מופלאה עם כל הדברים האלה.
ושמעו שיש עוד ספר שמדבר על זה, זה “שערי היחוד” מ״חובת הלבבות”. הם ביקשו שהוא יתרגם את “שערי היחוד”. הם לא ביקשו את כל הספר. אני מתכוון שאחר כך הוא תרגם את השאר. אבל כשיש הקדמה ב״שערי היחוד”, והוא אומר, הם רצו שהוא יתרגם. “שערי היחוד” זה פחות או יותר סיכום של “אמונות ודעות”. הוא כותב בעצמו, ה״חובת הלבבות”, שהוא לוקח מרב סעדיה את הדברים. והם ביקשו שהוא יתרגם את “שערי היחוד”. המוסר לא עניין אותם, שאר הספר. אבל את “שערי היחוד” הם…
מה פירוש “הוכחה” – הבנה עמוקה יותר
הטעות המודרנית: הוכחות כאינטלקטואליות בלבד
היום מספרים את המעשה, ויש מבט הפוך. קודם כל, כי אנחנו מסתכלים, אה, הראשונים החזיקו מהוכחות, משהו מוזר, למה צריך להוכיח? זה עושה אצלם היה כמו… זה פחות ממה שזה. הוכחה זה “עיני ראו זאת”, אתה יכול להוכיח, זה גילוי מופלא.
פירוש הרמב״ם ל״יתגלה כבוד שמים”
התרגום שלי, דיברתי כאן בערב ראש השנה, ראיתי שהרמב״ם מתרגם ממש כפשוטו כמעט, ואחרים. מהו התרגום? מבקשים שיתגלה כבוד שמים, שהקב״ה יתגלה. מה זה אומר? שהקב״ה יראה את עצמו לך. איך מראה הקב״ה את עצמו? זה יכול להיות שהוא יעשה דברים, פעולות מסוימות, מדברים על פעולותיו, שיגאל את ישראל, שיראה שחסידיו הולכים טוב יותר מאחרים, שלא יתן עצה עם חסידים, וכדומה. אוקיי, זה דבר אחד.
אבל כשאומרים חסידות לא מתכוונים לזה, כן? אני מתכוון לא רק לזה. אז מה זה אומר? כי מה הוא אומר? חסידים אומרים שזה אומר שצריך להרגיש דברים. אבל אני רוצה כאן תרגום פשוט, כוונה טובה. אני חושב שהרמב״ם התכוון לזה, ור׳ צדוק כמעט מפורש כותב זאת, וכן הלאה.
שהקב״ה יגלה לנו הוא תרגום, ושימצא הוכחה טובה שיש אלוקים. דבר שאי אפשר לסתור. עד עכשיו כולם יכולים לסתור, אני לא יודע, חלק טובים יותר, חלק למעשה, יש אנשים שלא היו בסדר, פשוט שאפשר לסתור. זה נכון להכל לסתור, אני לא יודע. אבל זה התרגום, נכון? דבר שמוכח, אחד ועוד אחד זה שניים שכולם מסכימים.
אני לא אומר, לפעמים כשאדם אומר, הלוויתי לו דולר ועוד דולר, הוא אומר, הוא חייב לי ואני לא חייב לו כלום. יכול להיות, אדם יכול להקיש גם אחד ועוד אחד, כן? אבל בהיגיון ישר, כולם מודים. יקירו וידע קלוש וסביר, תרגום, יכול להיות שהחכמה תהיה לא רק עמוקה, תהיה גם אמת, אלא גם מה שאפשר להסביר. לפעמים זה עמוק מדי, אי אפשר להסביר. זה התרגום, לא? זה תרגום טוב.
הוכחה כחוויה: “האם ראית את הקב״ה?”
לפי זה יש עוד צעד, זה אני אומר, אבל קודם אני גם לא עומד שם. יכול להיות שזה הולך ביחד, יכול להיות שיהיה הוכחה טובה. זה חובות הלבבות חשב כך, שמי ששמע רק, אוקיי, הוא שמע, אבל הוא ראה בעצמו. הוכחה לא אומרת ששמעת שיש הוכחה, כן? אתה צריך לעשות את ההוכחה.
זו לא שיטה על הוכחות עם ידיעת השם, יש שיטה אחרת שעומדת בדיוק שם בשיטה המוראית. אבל הם ראו את זה כ… האם ראית את הקב״ה? האם חשבת? האם התעמקת במה ההוכחה? חוו את ההוכחה, כן. חוויה זה בוודאי.
אצלנו מספרים הרבה פעמים שיש סתירה, כאילו יש חוויה והוכחה, אבל יש גם חוויה בהוכחה, בוודאי. תאר לעצמך שבא מישהו היום, אנחנו כבר אחרי זמן רב, כבר אמרו שאי אפשר להוכיח, כבר חכמים יותר, כבר חכמים מדי, כבר חשבו שלוש פעמים. כבר באו פילוסופים אחרים שאומרים שאי אפשר… אוקיי, זה כבר מסובך מדי, אבל צריך להיכנס, אני רוצה לספר לך את המעשה.
השמחה הגדולה: “הוא שמע, עכשיו הוא רואה”
נכנס למעשה שיהודי בוודאי שמע, אין לו שום ספק, לא רק כל הספקות באמונה. זה אמת, ר׳ סעדיה גאון מתאר את זה גם, אבל בוודאי, ראוי לענות למי שיש לו ספקות, אבל צריך כבר עם ספקות, ראוי לשמוח בזה. הוא אומר, הוא שמע, עכשיו הוא רואה, הוא עשה וזו היתה השמחה הגדולה של חכמי עלינו, כשהם ביקשו שישלמו עבור הכסף, שיתרגמו את חובות הלבבות, את שערי יחוד, שיתרגמו את הסעדיה גאון, ואותו דבר ביקשו מהרמב״ם לתרגם מורה נבוכים.
אותה תשוקה אצל מורה נבוכים
ובגלל הכבוד הם חשבו שהתרגום שלנו שאם לא היה לא היה כלום. אנשים אחרים תרגמו, תרגמו עוד ספרים, אבל זה היה הראשון. יכול להיות שחריזי כתב רק כי היה תחרות. אי אפשר לדעת שאם לא הראשון לא היה כלום. אבל כשבטוח שזה נולד בגלל התשוקה לידיעות אלקות, רצינו כבר סוף סוף לדעת.
מספרים לנו על האדם, אחר כך היתה מחלוקת, הרמב״ם אמר משהו שלא מסתדר, יש את האנשים המסורתיים יותר, הפחות, והרמב״ם. אבל זה כבר הכל שלושה צעדים אחרי, בהתחלה זה היה, שרוצים לשמוע את זה. מסכים? עכשיו.
שמונה פרקים לא מנותק ממורה נבוכים
ההקדמה של שמונה פרקים: ספר מוסר?
ולכן אני אומר, לפי ההקדמה אני אומר שזה מאוד מעניין ההקדמה שאנחנו לומדים כאן משמונה פרקים, כי שמונה פרקים לא מדבר על זה. זה כן מוסר, מאה אחוז מוסר. קצת על בחירה, והסופי. אין כאן שאלות יותר פילוסופיות, כמו חקירות, עניינים של מחשבה. אבל שמונה פרקים רשמית זה מוסר, זה פירוש על פרקי אבות, זו ההקדמה לפירוש על פרקי אבות, וכל הפירוש על פרקי אבות מדברים בערך.
המתרגמים תפסו: שמונה פרקים שייך למורה נבוכים
וכאן אתה רואה שר׳ שמואל אבן תיבון עם ר׳ יהונתן מלוניל, החברים ששילמנו, תפסו, אני לא יודע איך, מישהו סיפר להם את העניין התוכני, שלמורה נבוכים צריך להוסיף עוד שמונה פרקים. דבר מאוד מעניין. הם לא תרגמו את זה, לא היה להם פרויקט לתרגם את כל הרמב״ם. הם השאירו סדר זרעים, הם יכלו בעצמם סדר זרעים, הם לא צריכים את הפירוש, בדיוק הפירוש הערבי. לא זה שרף אותם. אבל שמונה פרקים שרף אותם שצריך את זה. דבר מאוד מעניין.
הטענה המרכזית: תמונה שלמה אחת
אתה רואה כאן שיש דבר יסודי שמחובר. אני אסביר את זה אפילו יותר טוב, זה לא מנותק. זה לא פשוט שיש מישהו רוצה לדבר חקירות, הוא רוצה להביא ראיות לחידוש העולם, או אני רוצה לתרגם נבואה, אני יודע, כל הדברים שמורה נבוכים מדבר, זה מאוד יפה, אבל לזה זה חשוב בטירוף, זה גם חשוב אינטלקטואלית, להבין, אני לא מדבר על לעשות, זה עוד יותר חשוב, אבל להבין, זה חלק מהתמונה השלמה של אם מישהו רוצה ללמוד משנתו של רמב״ם, הוא לא יכול לומר, “מה זה שהרמב״ם כותב? מה זה? שמונה פרקים שעומד על המדף שם, זה דברים יפים. אחר כך יש מורה נבוכים, שזה דברים עמוקים גדולים, זה בשביל מי שיש לו התשוקה זה נעשה.” לא!
האינטגרציה של שמונה פרקים ומורה נבוכים: מעלות המידות כיסוד למעלות שכליות
הצורך ללמוד שני היצירות ביחד
אבל לזה זה חשוב בטירוף, זה גם חשוב אינטלקטואלית, זה עוד יותר חשוב, אבל להבין, זה חלק, התמונה השלמה של אם מישהו רוצה ללמוד משנת הרמב״ם, אי אפשר לומר, מישהו אומר, יש את המוסר, רוצה הרמב״ם כותב, רואים שני מוסרות הן שמונה פרקים, עומד על המדף שם, זה דברים יפים. אחר כך שיש את מורה נבוכים שהוא דברים עמוקים גדולים, זה בשביל. בשביל מי שיש לו התשוקות נעשה. לא, מי שרוצה להבין את הדבר, צריך להוציא את זה. אי אפשר אפילו לחלק, אי אפשר לומר, בשביל הילדים כתב את זה, ובשביל הגדולים כתב את זה.
למה שמונה פרקים חסר במורה נבוכים
ויכול להיות גם עוד דבר, אני חושב שזה הולך ביחד, ששמונה פרקים במובן מסוים חסר מה שכתוב בשמונה פרקים. יש נושאים שהוא מדבר בשני המקומות, יש סתירות, אפשר לעשות את כל החקירות, אבל במובן מסוים, הוא לא אומר דברים שוב, הוא לא מרגיש צורך לחזור על זה שמישהו מהאנשים ש… היום המנהג שאומרים כל דבר עשרים וחמש פעמים, או נכנס מישהו מהאנשים שחסך מאוד את זמנו, אבל הוא אומר משהו פעם אחת, והוא החזיק שהוא אמר את זה טוב, אז זהו זה, והוא לא נותן את זה שוב, כן?
אז הוא עשה פעם אחת, ויש יסוד מסוים שכתוב, שבשמונה פרקים מדברים סביב היסוד הזה, והוא לא אומר את זה שוב במורה נבוכים, זה לא הנושא, זה כבר כתוב, זה חסר, אני רואה שזה חסר.
עכשיו, למה בדיוק זה חסר? עד כאן המעשה. למה בדיוק זה חסר?
ההקדמה לשמונה פרקים: ההסבר של הרמב״ם
אז הרמב״ם עצמו מסביר את זה בהקדמה שלו בעצם, ההקדמה להקדמה, לפני שמונה פרקים יש את ההקדמה המפורסמת, ולא נצטרך גם להביא שם, צריך לשלם, צריך לקנות עותק חדש של שין או משהו, להדפיס. אבל בהקדמה הרמב״ם מסביר מה העניין של פרקי אבות, למה צריך פירוש, פחות או יותר שני הדברים.
הקדמתו של רבי שמואל אבן תיבון
ואותו דבר, רבי שמואל בן תיבון, כשהוא כתב את התרגום שלו, את התרגום שלו, הוא כתב הקדמה, הקדמה להקדמה להקדמה, ושם הוא כתב מה החשיבות של פרקי אבות. הוא פחות או יותר כתב מה שהרמב״ם אמר, לא מחדש חידושים, אבל יש כאן משהו נקודת חידוש שצריך לדבר עליה. וגם כתב למה צריך את התרגום. זה פשוט, צריך את זה בשביל… מה שסיפרתי לך את המעשה עד עכשיו.
אבל במילים אחרות, הוא עושה אותו דבר שהרמב״ם עשה, רק בהקשר שלו. הוא מוסיף דבר אחד, אני לא יודע אם אני יכול להיכנס לזה אצל הקהל היום, הוא מוסיף דבר אחד שהוא מתווכח עם הרמב״ם. מאוד מעניין. זאת אומרת, הוא כותב קודם כל את העיקר העניין למה זה חשוב.
החשיבות של מידות טובות: הדרך למעלות שכליות
תן לי לומר סתם מה הוא אומר, אני רוצה שיהיה… הוא כותב למה פרקי אבות חשוב, ממילא הרמב״ם הוא פירוש על פרקי אבות. והוא אומר, זה חשוב למה? כי זה מדבר על מידות טובות. עכשיו, מידות טובות ורעות, כן, השבח מידות הטובות וגנות מידות הרעות.
מעלות המידות ומעלות שכליות
והעניין של מידות טובות הוא שמעלות המידות, כמו שכתוב ברמב״ם על זה, מעלות המידות מביאות לדבר שאנחנו קוראים מעלות שכליות. מאוד חשוב, כן, זו לשון הרמב״ם כאן בפרק ב׳, שיש שני סוגי מעלות. יש מעלות המידות. גם בהקדמה, בקיצור, יש מעלות המידות ומעלות שכליות. מעלות המידות מביאות למעלות שכליות. מעלות המידות אומר, כן, מה שדיברנו אומר להיות אנושי, מעלות שכליות אומר לדעת את האמת, מבין? יש מעלות שכליות עצמן. זה מתחלק, יש קשרון, יש זכרון, יש מעלות אחרות, אבל התכלית של כל הדבר הזה אומר הבנה.
ציטוט מהפסוק: “שְׁמַע עֵצָה וְקַבֵּל מוּסָר”
ועל זה הוא מביא פסוק, כתוב פסוק במשלי, “שְׁמַע עֵצָה וְקַבֵּל מוּסָר לְמַעַן תֶּחְכַּם בְּאַחֲרִיתֶךָ”. הוא תרגם כפשוטו, ללמוד מוסר, כדי שתוכל להגיע לחכמה.
תכלית מעלות שכליות: ידיעת הבורא
ומה העניין של מעלת שכליות? העניין של מעלת שכליות הוא שהשיא, מעלת שכליות, למעלת שכליות יש הרבה דברים, אפשר סתם ללמוד מתמטיקה, לחדד את השכל, אולי זה דבר חשוב גם כצעד. אבל התכלית של זה היא, להגיע לידיעת הבורא, ידיעת השם, כמו שכתוב פסוק, והפסוק הקודם, זוכרים איך הרמב״ם מביא, אבל הפסוק מביא גם הרמב״ם בסוף, מורה נבוכים, חלק ג׳ פרק נ״א, “אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכֶּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה אָז תָּבִין יִרְאַת ה׳ וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא”.
תרגום “יִרְאַת ה'” ו״דַעַת אֱלֹהִים”
כך מתרגם הרמב״ם לדעתי את הפסוק, שאם תבקשנה, מה תחפש חכמה? תחפש חכמה ברצינות, כמו כסף, כמו מטמונים? מה תהיה לך מזה? מה תהיה לך מחיפוש חכמה? תהיה לך יראת השם.
יראת השם אומרת דעות התורה
ורבי שמואל בן תיבון מתרגם כאן, מה תרגום יראת השם? יראת השם אומרת רצינות. לא, יראת השם, הוא אומר, יראת השם זה תרגום יהדות. יראת השם אומרת דעות התורה. אבל קודם אומר, היה לך יראת השם, לא הבנת יראת השם. היה כך, שהיה לך יראת ה׳, בוודאי, זה יהודי ישר, לא מדברים על שום גוי כאן. אולי זה אפילו מהמעלות המידות, שיהיה יראת ה׳ אפילו.
שהיה לך יראת ה׳, עכשיו זה להיות יראת ה׳, זאת אומרת כמו תלמוד המצוות, הדברים שהיו יראת ה׳, יראת ה׳, תורה, מידות לה׳, כן, המצוות, התורה, היה לך את זה. עכשיו זה להבין גם. אתה רוצה לדעת את הטעם, אתה רוצה לדעת את הכוונה.
דעת אלקים אומרת מציאות ה׳
והדבר השני, ודעת אלקים, זאת אומרת מציאות ה׳, תמצא, תמצא את זה. תמצא אומר הוא לומר, הוא מתרגם את זה כך, הוא יידע את מציאותו. תרגום חסידי, קצת. תמצא, זאת אומרת שמישהו שהוא רק שמע על הקב״ה, לא יודע ממש מה זה אומר מציאות ה׳. מציאות ה׳ זה דבר עמוק, צריך להבין את סוג המציאות שהקב״ה הוא. שיש אלוקים זה לא אותו דבר. הרמב״ם קורא לזה מחויב המציאות, יש הבנה שלמה בזה. אז דעת אלקים – מה?
דיון: האטימולוגיה של “מציאות”
תלמיד: כן, כן.
מגיד שיעור: אה, אני אומר, אני חושב שזו דרשה. הוא לא אומר את זה בפירוש, אני מתרגם את זה עכשיו. המילה מציאות, להפך, המילה מציאות כקיום באה מהמילה מציאות של למצוא, כך אני חושב, כן. מי המציא את… אני לא יודע. מציאה, כמו מוציא ראשון, כל האנשים חושבים שזה אומר דבר שמוצאים, לא שום דבר שמוצאים, כן? ברצותך אמציאך כל הדברים האלה. לא, מציאות? אני לא יודע. קיום? נמצא? דרשו ה׳ בהמצאו, כמה זמן הקב״ה קיים תחפש אותו. זה לא התרגום. אני לא יודע, זה בדיוק תרגום טוב. אבל אני לא יודע. אולי הפילוסופים הכניסו את התרגום של מציאות. אלו מציאות שלו, לא קורה כלום עם מציאות. מחלוקת המציאות, אני לא יודע.
יש על מה שאומרים אלתר קודש, וכתוב הוי״ה, אהי״ה, תרגום אני הוא, משהו כזה. גם שם יש מחלוקת מה הוא מתכוון. אבל זה מאוד טוב.
הצורך להבין מציאות ה׳
אבל להפך, עכשיו אתה רואה דבר, שהדבר של לתפוס שמציאות ה׳ היא משהו דבר, זה צריך כבר קצת הבנה. שהקב״ה עושה דברים, זה פעולות ה׳, זה לא מציאות ה׳. אבל דעת אלקים תמצא, צריך למצוא, צריך להבין, יכול להיות שהחכמה, החכמה העיקרית שהרמב״ם חושב על מציאות ה׳ היא מה שמראה את זה עצמו. אז זה התרגום דעת אלקים תמצא, ואתה צריך להאמין בזה.
למה מעלות המידות נחוצות למעלות שכליות
אז כבר היו מספיק שיעורים לענות על השאלה למה צריך להיות מעלות המידות כדי להגיע למעלות שכליות?
הבעיה של נגיעות
כי א, כמו שכל בעלי מוסר יודעים, מישהו שהוא בעל תאווה, הוא מחפש את עצמו, הוא לא מחפש את האמת. זה מאוד פשוט. יש עוד דברים עצומים, אבל זה… נגיעות. גם כי הוא לא מבין, אבל גם כי יש לו נגיעות. אתה לא תרצה לדעת שיש אלוקים כי אתה רוצה לאכול יותר טוב. זה מאוד פשוט. או בכלל, אתה לא תרצה לדעת מתמטיקה אפילו, כי הוא רוצה לזכות בלוטו, מה שלא יהיה.
כמו שאומר ההוא, אמרתי קודם, אני רוצה שאתה תהיה חייב לי, לא אני רוצה להיות חייב לך. מתמטיקה אומרת שאני חייב לך, אבל אני לא מחזיק ממתמטיקה. מבין? זה עובדות אלטרנטיביות. אני לא יכול ככה.
אנשים רעים לא יודעים כלום
אבל בוודאי, יש יותר רחב מזה. אני אומר את זה לפעמים, זה סתם כי אנשים שאלו שאלות. בוודאי, אין זמן. העובדה היא שאנשים רעים לא יודעים כלום. זה דבר ידוע. אני לא יכול… אני אומר בבחינת אמונה, זה מה שתמצא צריך ללמוד. אבל אני חושב שלהרבה דברים זה פשוט.
שני סוגי מעלות המידות
רק אתה צריך לזכור גם שאצל הרמב״ם, כאן זה לא כתוב בפירוש בהקדמה, אבל מעלות המידות, התכלית של מעלות המידות אצל הרמב״ם זה הולך קצת יותר מסובך. זאת אומרת, דרך אחת של לומר, אוקיי, בוא נגיד את זה. לא, צריך לדבר על זה.
סוג א: מעלות אישיות (בינו לבין עצמו)
מעלות המדות: מדות טובות כתנאי לחכמה
הקדמה: שני סוגי מעלות המדות
מגיד שיעור:
קודם כל, צווייי סוגי מעלות המדות. הרמב״ם עצמו מספר זאת כך בחלק ג׳, פרק יא, במורה, כשהוא מדבר על תכליות. יש מעלות המדות שהן אישיות עבור האדם. שאני לא אהיה בעל תאווה למשל, בעיקר בינו לבין עצמו, אם כי גם בינו לבין חברו, וקמצן וכדומה, שאני לא אהיה אדם רע. זה דבר אחד אישי.
למה מידות רעות מונעות לימוד
וכפי שהוא אומר, אדם שמלא במידות רעות, יש הרבה מאוד סיבות למה הוא… קודם כל, הוא לא מחזיק מעמד בלימוד. אם הוא רוצה ללמוד זו כבר מידה טובה. מי שרוצה ללמוד יש לו כבר כמעט את כל המידות הטובות, כי דבר מסוים כלול בזה, כי הוא צריך להתקדש לכך. הוא לא יכול לריב עם אשתו, יש לו עניינים אחרים, נכון? אתה צריך לרצות, אתה צריך שתהיה לך אהבה. אהבה היא חכמה, אהבה היא תורה. זה בכלל לא מתחיל.
שנית, אמרנו, לא הייתה לו נקיות, והוא בעיקר ירצה לסתור את רבו, או את מה שחשב אתמול. הוא לא הגיע לאמת כך.
דוגמאות למידות רעות במדע
אני מתכוון, הוא ישאל, “אה, אני מכיר הרבה אנשים עם מידות רעות בקולג׳.” לא, במידה שהם יודעים את האמת, אין להם מידות רעות. במידה שיש להם מידות רעות, זה פשוט, תופסים כל יום אנשים, הם עשו כל… כל המחקרים האלה, עשרים שנה זרקו, כי היה שקר בכל העניין. זה אומר מעלות המדות מפריע, כן?
השערורייה של מחקר האלצהיימר
אם כי זה לא… השגת אלוקות, זה מאוד חשוב. ודבר גדול, ודבר גדול… כן, אתה יודע על זה? הייתה הבנה גדולה. כן, כי תפסו שאחד מהיסודות הגדולים שבונים עליו, מחפשים רפואות, התברר כי אחד היה נוכל ושקרן. הוא עשה מחקר, והוא רצה… הנגיעה שלו היא שהוא יהיה הקלח, מה ההבדל? אין לך נגיעה גדולה מזו. הוא רצה להיות זה שהמציא את הדבר, אז הוא זייף את הדבר, ולא בדקו אחריו.
הבעיה עם peer review
זה קשה לבדוק… מה? peer review לא בודק את התוצאות בפועל, כמעט אף פעם לא. peer review בודק שזה הגיוני, המאמר. אבל אף אחד לא הולך לחזור על הניסויים. זה עובד. כן, אוקיי, תסתכל, תראה. אלה החדשות. אני לא רוצה לספר את החדשות, אבל קראתי, יש בעיה גדולה. אז peer review אף פעם לא. peer review אף פעם לא בודק. אחד הכיוונים, כן, יודעים עוד, רבי, זה בנוי על איזו תיאוריה שלכם, מה הבעיה כאן, כאן צריך לחפש. היה שקר כל העניין.
שקר אומר שאדם הרס, אתה יודע, היו לו הראות היתרות, אולי בבחינת, אתה יודע. זה היה אפילו פרופסור מפורסם, ג׳ינו, סמפנק, מהרווארד, שהמחקר שלו היה איך אנשים משקרים. וכל המחקר היה שקר. נחש מה? הוא הוציא. אבל תפסו אותו בסוף. לכאורה, הייתי חושב להוציא.
המסקנה: מידות רעות ואמת לא יכולות להתקיים ביחד
זה בכל מקרה. אתה אומר, אפשר להיות אדם רע, אי אפשר. אה, אני אגיד, לפעמים יש אדם, הוא פיזיקאי גדול, אבל בחיים האישיים שלו הוא חיה. אבל הבעיה, נראה שכשהוא יושב שם, הוא כן היה.
מידות טובות כתנאי מוקדם לחכמה ולידיעת השם
⟦#1⟧ המשך: מידות טובות כתנאי לחכמה – הטעם הראשון
המורכבות של האדם
מגיד שיעור:
אדם יכול להיות יצור מסובך, יכול להיות שכאן הוא רע ושם הוא טוב. אבל אתה מבין, אני אומר שאין סתירה. יכול להיות היטלר שבדיוק – היטלר לא מצא אף דבר טוב אחד, אני לא יודע. בדיוק, הוא היה עסוק בשטויות, בדברים רעים. אבל הוא היה יכול עם נטיות – יכול להיות. אבל זה אומר שבאותה דרגה הוא צדיק.
הוא אומר, כן, זה לא יכול להיות אחרת. זה מאוד בסיסי, נכון? זה סותר את עצמו.
חכמה היא דבר קשה
אני מתכוון שזה פשוט… חכמה היא דבר קשה. אנחנו חושבים שחכמה היא בחינם. אתה רוצה את האמת? את האמת תדע לעשות – תשאל AI, תשאל, יהיה רע, גם AI יגיד שקר. יכול להיות שזה יכול לעזור לך, כי אתה צריך לרצות, כי אתה לא רוצה – לא יעזור לך כלום.
ולא לרצות – כל רוב המידות הרעות מונעות מידיעת האמת. זה לא כל כך מסובך, זה לא צריך הרבה אמונה בשביל זה.
⟦#2⟧ הטעם השני למידות טובות: המטרה החברתית
אדם לא חי לבד
מגיד שיעור:
ושנית, זה דבר אחד. הדבר השני הוא גם מאוד חשוב אצל הרמב״ן. זה שאדם לא חי לבד.
כשאדם יכול לחיות על אי, ושולחים לו כף חרובים משבת לשבת, הוא צריך מעט מאוד. הוא יכול להיות בעל הרבה מאוד מידות רעות.
אתה יודע, על זה, כל המשגיחים אומרים שבחורי הישיבה יכולים להיות בעלי מידות רעות. כתוב שאסור, אבל זה לא מפריע, כי הדבר הגרוע ביותר הוא שהוא צריך לצאת לקראת החברותא שלו, עם השטנדר. לא נורא. אפילו בלי חברותא, הוא לא לומד שטנדר.
אבל אחר כך יש לו חתונה – אדם לא יכול לחיות בלי חתונה, כי יש בעיות אחרות. פשוט שהוא יכול להיות ברכה. הוא לא יכול. אז לא טוב אומר לא ללימוד, לא ללימוד – בקיצור, אין דרך, כמו שכולם יודעים, הוא צריך לחיות עם אנשים אחרים.
מידות טובות כתנאי לחיים חברתיים
לחיות עם אנשים אחרים דורש מידות טובות. אם לא הוא יתגרש, הוא יהיה סתם מנותק מאנשים – בקיצור, הוא חוזר למידות טובות או לבדידות.
אז מידות טובות, זה שהרמב״ם מדבר עליו, הוא אומר לי, זה הסוג השני של מידות טובות, או התכלית השנייה שלהן. מידות טובות, כלומר, יכול להיות שזה עושה אותך טוב – זה מה שמאפשר לאנשים לחיות בחברה עם אנשים אחרים, שאתה יכול להסתדר עם אשתך, עם הבוס שלך, עם החבר שלך בבית המדרש, עם אחרים, וכדומה, ובכך אדם יכול לחיות.
בלי חברה מתוקנת אי אפשר ללמוד
וכשאי אפשר, כשאין חברה, אין חברה מתוקנת, בוודאי אי אפשר ללמוד.
אה, אפשר, אפשר – בעבודה גדולה אפשר ללכת למערה, יש רבי שמעון בר יוחאי, שהוא ממש יחיד סגולה יכול לעשות זאת. אפילו לו זה מאוד קשה, היה עדיף – אולי היה לומד טוב יותר כשהוא לא צריך ללכת למערה. אוקיי, יש איזו מעלה בזה ש – זה לא דבר נורמלי.
הסיבה העיקרית למידות טובות
אז זו הסיבה העיקרית למה צריך להיות בעל מידות טובות. המידות הטובות לא נדחקות, אלא המידות הטובות עושות שאדם יוכל לחיות עם אנשים אחרים, ולהיות מסוגל לחיות עם אנשים אחרים.
יישום על העולם הרחב: מלחמות ומידות רעות
זה גורם לכך שאפשר – כל המלחמות שיש, כל הצרות, כמעט, לא הכל, אבל כמעט הכל – אנשים לא יודעים, אבל זה שיש מלחמות, יש מלחמה ברוסיה עם אוקראינה, כי פוטין לא לומד מוסר. לא בדיחה.
אה, ללמוד מוסר עזר? לא, זה הולך הרבה יותר רחוק מללמוד מוסר. אבל בסיסית, זה בסיסית מידות רעות, כן? לאנשים יש מידות רעות, אפשר להיכנס לזה. כן, במובן מסוים, באיראן יש מידות רעות גדולות.
זה אני אומר, ויש כל כך הרבה אנשים, זו כבר מערכת שלמה. יכול להיות שזה כבר – דיברנו על זה כל פסח – יכול להיות שזה כבר יותר מאדם אחד המידות הרעות. זה יותר מאדם אחד צריך ללמוד מוסר. זו תשובה קשה לעשות.
תלמיד:
מאוד טוב. וירטואלי…
מגיד שיעור:
אז… זה עדיין, אני מסכים עם הווירטש, אני מסכים עם הווירטש, לפעמים זה כבר יעשה שיעור בלי פעם אחרת. זה לא אומר לעשות, אבל למה? זה צריך להיות מסיבה טובה. לא בעולם… בקיצור, אני לא נכנס, אני רק רוצה – ואני רק אומר, זה רק כדי לענות על שאלה, אבל זה גם כל כך חשוב כאן להמשך שלי שאני רוצה לומר כאן.
מה שאנשים היו שואלים
מה שאנשים, הרבה פעמים כשאני אומר שאין… אנשים היו שואלים את זה, אני מתכוון שעכשיו כבר כולם יודעים, אבל כשהייתי תמיד אומר שאומרים תמיד שבלי מידות טובות אין מידות – מעלות המדות אין מידות.
ואומרים שבדרך מעלת השכלית אנשים חושבים שאפשר לדלג, וכל אלה דרכים להיות למה אי אפשר בעצם לדלג, הן בפרט והן בכלל.
הכללות הן טוב שהוא יותר חשוב
והכללות הן טוב שהוא יותר חשוב, ואתה צודק, כל הבעיות האלה הן בעיות גדולות. לא אומרים שזה פתרון לבעיות העולם ללמוד מוסר וזה סימפליסטי מדי, אבל זה כל כך ברור – זה היה עוזר מאוד מאוד. כדי שזה יעזור, זה באמת על העניינים.
אני מתכוון שכל התורה היא שיהיו לנו מידות טובות יותר, ודרך המידות הטובות יותר תהיה מעלת השכלית. תורה היא מערכת משונה ומסובכת. מה שזה לא יהיה, אנחנו אפילו לא מבינים את זה. אבל הדבר שנקרא תורה, נעשתה התורה, משה קיבל תורה מסיני, זו השקפה שלמה, לא רק על אחד – על כל פנים, אפשר לומר ואהבת לרעך כמוך, אבל הפשט הוא, זו מערכת מסובכת שלמה שאף אחד לא מבין.
איך התורה עובדת
ואיכשהו, ההשתלשלות של זה היא שלאנשים יש מידות קצת יותר טובות. ואחרי שיש מידות טובות יותר, אפשר לחיות אחד עם השני, ואפשר איכשהו, זו רמה אחת.
ואדם לא יכול – לכן אומרים שזו תורה מן השמים, או אחת הסיבות. אדם לא יכול להמציא מערכת כזו לבד, לנסות ולהיות. כבר ניסו הרבה דרכים אחרות, מבין? הן לא הצליחו. והתורה עובדת טוב יותר מהרבה מערכות אחרות, לפחות, זה מה שאפשר לראות.
הבעיה הבסיסית של העולם
אני רק רוצה להוציא, זה דבר גדול. הבעיה הבסיסית של העולם היא שלאנשים אין מידות טובות. כשלאדם אין מידות טובות, הוא רב עם חברו, רב עם אשתו, רב עם שכנו, רב עם בית המדרש הבא, רב עם הקהילה הבאה, עם העיר הבאה.
וזה ששולחים נשק גרעיני על אני לא יודע לאן, זה גם רק רמה גדולה יותר של אותו דבר. והאנשים שעושים את זה, דרך אגב, הם אותם אנשים כמוני וכמוך, מבין?
מנהיגים לא סוג אחר של אדם
אתה חושב שיש איזה סוג של אדם שנקרא ראש הממשלה? זה סוג אחר של אדם? זה אותו סוג של אדם, אני יכול להגיד לך.
מובן שיש לו מוחות אחרים, הוא צריך לחשוב, אני מתכוון שסתם סתם סתם, זה למעשה אותו סוג של אדם. כשהוא הלך לחדר הוא לא שיתף את הצ׳יפס שלו. אני אומר לך שאותו דבר הוא עושה כששני נשיאי עולם משוחחים. זו אותה בעיה שיש. אין ספק. לא?
תלמיד:
אתה מסכים? נשמע פשוט.
מגיד שיעור:
מה?
תלמיד:
מה זאת אומרת טמפרמנטלית הם שונים?
מגיד שיעור:
למזרח יש ממש מכה של מידות רעות. איזו בעיה. אבל אני רק אומר שהוא לא איזה סוג אחר של אדם.
בוודאי… איזו גדלות הוא צריך להיות בעל, זה עובדה של גדלות, אני אומר שהוא לא חייב להיות בעל גדלות, אבל זו עובדה שהוא גדול כי הוא מנהיג איזה עולם שלם.
הוא אוכל – כשמביאים לו צ׳יפס תפוחי אדמה, הוא מתנפל על זה או לא, לפי איך חינכו אותו. וכשמביאים לו תוכנית שאפשר להפציץ את ההוא, יכול להיות אותו דבר.
מובן, יש הרבה יותר לחץ, באים אלף אנשים ואומרים, “אין בעיה”. זו החלטה גדולה יותר. אבל אפילו אצל הנבל הזה זו החלטה גדולה יותר, כי פשוט יש לו הרבה יותר לחץ, צועקים עליו מכאן ומשם, והוא רואה את עצמו…
אבל זה לא… זה עדיין אדם, אותו אדם שעומד על נפשות, שהולך לו עד כיסא, אותו דבר. זה לא סוג אחר של פשט, זה לא סוג אחר של דבר.
⟦#3⟧ אנקדוטה: היועץ של נשיא
מגיד שיעור:
ראיתי, אני לא יכול רק על כתבי הקודש, ראיתי שאחד היועצים של איזה נשיא סיפר – הוא היה יושב, איזה בחור צעיר, הוא ישב בפגישות, דיברו שצריך לעשות עוד סנקציה על רוסיה, סנקציה קטנה יותר.
הוא אומר, הוא היה יוצא מהפגישה, והיה בטוח שאיפשהו במסדרון יש עוד חדר שבו שם חושבים באמת, כי כאן… לא יכול להיות שהם מנהלים כאן את העולם. חייב להיות שאיפשהו, הוא לא יודע איפה, איפשהו חייב להיות האדם הרציני, כי זה לא נראה.
בקיצור, זה… זו האנושות. אני לא מתכוון, הרעיונות עם טעמי המצוות. באופן כללי, כל… לא, זה לא קשה. לא, לא.
אני לא זוכר מה היה הנמשל שלו, מה הוא רצה להוציא מזה. אני חושב שהוא הוציא שהם היו מאוד צעירים והם לא הבינו. יכול להיות באמת שלפעמים מישהו שלא מבין, אבל אין שני… האנשים שלא… אנחנו מדברים על המלכים כאילו זו יצירה בפני עצמה.
תלמיד:
מה עוד דוגמה של אדם?
מגיד שיעור:
מה?
תלמיד:
כן, זה הכל אותו דבר.
מגיד שיעור:
ומה רציתי לומר?
חזרה לטיעון המרכזי
אז זה אומר שמידות טובות… מידות טובות, אני אומר, זה לא כל כך פשוט, לא מספיק להגיד להם לשתף, ונעשה שלום. אני מסכים, זה לא כל כך פשוט. אבל זה גם לא כל כך פשוט לשתף עם האחים. אני לא אומר, אוקיי, נסה את זה, זה לא כל כך פשוט. יש הרבה סיבות למה כן, הרבה סיבות למה לא.
התורה כמערכת
בקיצור, על זה זה אומר תורה, או אתה יכול לומר דת, שגורמת לכולנו לצטרך לתת דין וחשבון איפשהו, עושה משהו, עושה אנשים קצת יותר טובים. עושים את האדם קצת יותר טוב, אפשר לגרום לעולם לעבוד. אחר כך אפשר לחשוב קצת.
אם לא, אין זמן, צריך לברוח כל יום מארץ אחת לשנייה ממלחמה, ואי אפשר… לא יצא שום דבר טוב מזה.
⟦#4⟧ חזרה למבנה של הרמב״ם: שלוש רמות
המדרגה בת שלוש המדרגות
מגיד שיעור:
אז, זו הסיבה למה פרקי אבות חשוב. אמרתי פסוק? אני צריך לומר עוד פסוק. מה הפסוק הבא שהוא מביא?
אה, הוא אומר, אז יש שלוש רמות, כן? יוצא, כלומר, מוסר, כמו שהבאנו את הפסוק, “קבל מוסר למען תחכם”. “תחכם למען”, כלומר, המטרה של חכמה היא ידיעת השם, כמו הפסוק “אתה הראת לדעת”.
ומה המטרה של ידיעת השם? זו המטרה.
הפסוק מירמיה
דער רמב״ם׳ס חידוש: כיצד “כל מעשיך לשם שמים” אינו מתכוון לדבקות תמידית
כפי שכתוב פסוק בספר ירמיהו שקורים בתשעה באב, “אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ. כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה׳ עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'”.
זהו פסוק ארוך מאוד, והוא מעט מסובך, הסוף מקשה עליו קצת.
הרמב״ם במורה נבוכים
והרמב״ם עצמו, אני לא אכנס לזה עכשיו, אני רוצה רק לומר על כך – הרמב״ם בספרו, בסוף מורה נבוכים, בפרק האחרון ממש, חלק ג׳ פרק נ״ד, מפרש את הפרשה, את הפסוק, והוא אומר שזהו סוף הספר.
ממילא הוא אומר, בפרקים, זה כבר שני פרקים לפני כן, אבל בפרקים אני לא אומר חידושים, אני רק מסביר את התכלית של כל הדבר.
פירוש הרמב״ם על הפסוק
והוא מביא את הפסוק, והוא אומר שצריך לדעת שהתכלית של הכל היא חכמה. ואחר כך הוא מוציא ומפרש את סוף הפסוק, “כִּי אֲנִי ה׳ עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי”.
“בָּאָרֶץ”, אומר הרמב״ם, פירושו שהקב״ה משגיח גם בארץ, לא כמו אחרים שאמרו שהקב״ה רק בעליונים או משהו כזה.
ו״בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי” אומר הרמב״ם פירושו כעושה חסד משפט וצדקה. במילים אחרות, אומר הרמב״ם, שפשוט הוא חיצוני…
פירוש הרמב״ם ל״כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי” וה״סתירה” המדומה בסוף מורה נבוכים
פירוש הרמב״ם לפסוק “כִּי אֲנִי ה׳ עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ”
והוא מביא את הפסוק, והוא אומר שצריך לדעת שהתכלית של הכל היא חכמה, ואחר כך הוא מוציא ומפרש את סוף הפסוק, “כִּי אֲנִי ה׳ עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'”. והרמב״ם אומר ש״בארץ” פירושו שהקב״ה משגיח גם בארץ, לא כמו אחרים שאומרים שהקב״ה רק בעליונים או משהו כזה. ו״באלה חפצתי” אומר הרמב״ם פירושו “עושה חסד משפט וצדקה”.
במילים אחרות אומר הרמב״ם, שפשוט נלמד בחלק א׳ פרק נ״ד, שידיעת ה׳ פירושה ידיעת פעולותיו שהם מדותיו, שזה פירושו “מה הוא רחום אף אתה רחום”. זה רצה משה רבינו לדעת כשהלך “הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ”. “דרכך” פירושו מדות, פעולות, חסד משפט וצדקה בארץ, וזה “באלה חפצתי”, “באלה חפצתי” הולך על זה.
מחלוקת ר׳ שמואל אבן תיבון עם פירוש הפסוק של הרמב״ם
אז, ר׳ שמואל אבן תיבון כתב כאן בהקדמתו באריכות גדולה לומר שהוא לא מסכים עם פירוש הרמב״ם בפסוק זה, כי זה מאוד מוזר ש… אתה מבין מה מוזר? הוא לא אומר שזה מוזר, הוא אומר דבר אחר. כן, מה נכנס חסד משפט וצדקה בארץ אם מדברים על “השכל וידוע אותי”?
כמה זמן יש לי כאן? לא, זה לא… מתי התחלתי? לפני אחת כבר, מה? אי אפשר להמשיך לנצח.
אבל אני רוצה רק לומר, כאן טמון סוד מסוים שנדבר עליו יותר. כאן טמון סוד מסוים, וזה מאוד מעניין. כלומר, אני אומר, ר׳ שמואל אבן תיבון, הקדמתו כאן חולקת על הרמב״ם. כלומר, הוא אומר שהרמב״ם פירש את הפסוק, כי לפסוק יש לכאורה קצת בעיה, אם “השכל וידוע אותי”. חוץ מאם אחד יכול לבוא לומר ש״וידוע אותי” פירושו סך הכל זה. זה פירוש מדהים, “וידוע אותי” פירושו לא לדעת את ה׳. אז אחד יכול לומר שהפסוק אומר דבר אחד והוא מוציא צד שני, והרמב״ם נותן לכאורה תירוץ. היה לו קשה הקושיא גם, הוא אומר תירוץ, אבל למעשה עדיין, לפי הרמב״ם, “באלה חפצתי” פירושו “אלה” חסד משפט וצדקה.
כן, אז ר׳ שמואל אבן תיבון למד היטב את הפסוק, והוא לא היה מרוצה גם מזה. הוא חשב, הוא הרגיש שיש כאן איזו קושי שצריך לענות. הרמב״ן היה לו, אני חושב שלרמב״ן היה תירוץ אחר, אולי אותו תירוץ כמוהו, צריך להיכנס לזה, אבל הוא הרגיש שיש כאן איזו קושי.
מנהג ר׳ שמואל אבן תיבון כמתרגם-פרשן
ומנהגו בכמה מקומות, ר׳ שמואל אבן תיבון אחרי שתרגם את המורה, כתב גם הגהות על זה. יש חלק מודפס בספר, והמהדורה החדשה של ר׳ זוולד מדפיסה את כולם בצד. והוא היה תלמיד גדול של הרמב״ם, אבל הוא החזיק שהוא רשאי לחלוק גם. אחד הדברים שהוא חשב לחלוק הוא פשט בפסוק. הוא אומר שהוא חולק חס ושלום לא על הרעיון, אלא הוא אומר שפירוש הרמב״ם לא פירש נכון את הפסוק. והוא אומר שצריך לפרש את הפסוק פשוט שיצא ש״באלה חפצתי” יתכוון כן ל״ידוע אותי”. בסדר.
זה מה שהוא מדבר על זה, ויש לו עמוד שלם שכתב. הוא אומר כך, הוא כותב כך, “שלא יהא נר חלק”, שלא יהיה הקדמה, שלא יהיה ה… הוא כותב הקדמה, שכבר יהיה דבר תורה בהקדמה גם. לא רק על המעשה שדיברו יהיה דברי תורה, זה דברי תורה, אריכות שלמה, הוא מנסה להסביר איך אפשר להסביר את הפסוק שהפסוק יתכוון כן הכל לידיעת ה׳, אף על פי שכתוב “חסד משפט וצדקה”, כתוב “כי באלה חפצתי”, צריך להבין את הפסוק, אבל זה מה שהוא אומר.
תיאוריית ה״סתירה” המודרנית והדחייה החריפה
הטענה של האחרונים האחרונים
עכשיו, אני אספר מעשה, מעשה מעניין, נסיים עם המעשה. בדורות האחרונים, המפרשים האחרונים, היו רבים שלמדו את הענינים במורה נבוכים, ומסיבותיהם שלהם, אני חושב, החזיקו דבר פלא, כלומר דבר שטות, לא יכול להיות, שחייב להיות שבחלק האחרון של הפסוק, והרמב״ם כותב שתי פסקאות להסביר את הפסוק, והוא חוזר לנושא של י״ג המידות, כל הדבר, מתברר שהרמב״ם חוזר כאן מכל הספר.
ראיתי אנשים שאמרו, רציתי קודם לומר את הראשון שאמר זאת, לא מצאתי כראוי, אבל ממש אחרונים אחרונים, יהודים של היום. והם טענו שנראה שבחלק זה הרמב״ם חוזר מכל הספר. כל הספר, תמיד, שמונה פרקים שאנו לומדים, ומורה נבוכים אלפי פעמים, והפרק עצמו, בשלוש המילים הראשונות של הרמב״ם הוא מאריך שחכמה היא התכלית היחידה, ו״יהיו לך לבדך”, זה הדבר שהוא השלמות האמיתית של אדם, כל השאר הוא רק כדי להגיע לזה, וכן הלאה. הם טענו, אבל מה לעשות עם החלק “כי באלה חפצתי”? והרמב״ם עוד מסביר, והוא מציין שזה הפירוש “משפט וצדקה”, שזה הרמב״ם הסביר, זה פירושו הנהגת בני אדם, זה פירושו שצריך להתנהג בצדק ומשפט עם אנשים. הם אמרו, חייב להיות שכאן הרמב״ם חוזר מכל הדבר, ולא התכלית של הכל היא לא ידיעת ה׳, אלא התכלית היא עשיית צדקה, “חסד משפט וצדקה בארץ”.
אז יש פירוש של, אני לא יודע מי הראשון, אני יודע ששלמה פינס אומר את הפירוש, ראיתי מאמר אישי על כך, ולפניו היו אנשים אחרים, גם אנשים כאלה, אולי הרמן כהן אמר את הפירוש, ו… לא, לא נכון. פרק נ״ג, כן, כי פרק נ״ג מפרש חסד משפט וצדקה. אבל אחר כך נ״ד מסביר מה פירוש הפסוק. ואחר כך הוא חוזר להסביר מה זה חסד משפט וצדקה מהפסוק האחרון.
הדחייה החריפה: “במחילת כבודם, זה שטויות והבלים”
יש פירוש של הפרופסורים של היום, לצערנו, קלנר, זה שקוראים על הרמ״א, כולם אוהבים לדבר על הסתירה הגדולה שיש כאן. במחילת כבודם, זה שטויות והבלים. לא יכול להיות, קודם כל זה שטויות, עשרים וחמש פעמים שהוא אומר כך, הוא ימצא איזה דיוק למחצה כי זה פסוק קשה. אני מסכים שהפסוק צריך להבין, ויש כאן משהו להבין, אבל לא יכול להיות בשום אופן שכאן משתנה חזרה מכל הדבר.
התירוץ האמיתי: “כל מעשיך לשם שמים” וחוסר ההבנה המוחלט
מה הטעות של אומרי ה״סתירה”?
ואני אומר רק מילה אחת, וצריך להרחיב על כך. לעניות דעתי, הקושיא נולדה מחוסר הבנה מוחלט, וכל הדבר שהרמב״ם מנסה כאן להימנע ממנו בהקדמה לשמונה פרקים, שרבי שמעון פינקלר מסביר את אותו דבר.
מה חוסר ההבנה המוחלט? יש אנשים שהם חושבים, יש שאלה, זו שאלה לגיטימית. בואו נגיד מה זו שאלה לגיטימית? שאלה אמיתית, זו שאלה שאפשר באמת לשאול, הלכה למעשה, מעשית. האם אני אהיה בחור כולל, או בחור כולל זו לא המילה הנכונה, או עוסק בידיעת ה׳, או עוסק ביישובו של עולם? זו שאלה לגיטימית. כלומר, בחור כולל יכול להיות שניהם, הוא יכול נגלה או הוא יכול נסתר. שאלה לגיטימית, או כמה משניהם אני אעשה. זו שאלה ראויה, הלכה למעשה, אדם הרי נשאר יותר, אפילו כשזו התכלית, אדם לא יכול, יכול להיות שאפילו זה דוחה, יש באמת, כמו שהרבי מליובאוויטש היה אומר לפני שאמר, זה באמת ענין גדול להתבונן באחדות ה׳, אבל דבר גדול יותר, שזה דוחה אז ללמד יהודי אחר אחדות ה׳, אפילו ברמה נמוכה יותר. זו גם האחריות. יש חקירה לגיטימית. אפשר לומר אחרת, אפשר לומר לא, זו חקירה לגיטימית. אני לא נכנס בכלל לזה, זה לא הנושא, זה הרעיון, לא הדבר המעשי. מעשית יכול בוודאי להיות שיש סתודים על זה, יש כך, וכו׳ וכו׳.
למה חסד משפט וצדקה לא יכול להיות התכלית האולטימטיבית
אבל לחשוב שיש חקירה אמיתית, מה פירוש אדם טוב? זו השאלה שלנו. מה פירוש שלמות האנושי? מה התכלית של תכלית החיים? מה פירוש אדם? לומר שיש זמן שהתכלית של אדם היא להיות אדם, היא להיות בעולם הזה בארץ. הרמב״ם אומר בארץ, הוא מדגיש את המילה בארץ. כן, שאתה לא רוצה לומר שההשגחה היא רק בעליונים, היא גם עם תחתונים, אז אתה טוב מאוד? אבל אין שום זמן לומר שהתכלית של האדם היא להיות שיהיה ישוב עולם טוב.
אני שואל קושיא עיקרית, למה ישוב העולם? הרי רוצים להיות, וזוכרים, הם למדו כל כך באריכות את זה, הרמב״ם העתיק באריכות בהקדמה לפירוש המשנה, באריכות גדולה, אומר שחכם אריסטו כבר אמר זאת, וחז״ל אומרים את אותו דבר, בדרכם, וכן הלאה. ואריסטו אומר זאת, אני אוהב את הלשון, אני אוהב להיות מדויק, הוא אומר שלא יכול להיות שיהיה אדם שאנו קוראים לו אדם הוא הדבר הטוב ביותר, כי אדם אינו הדבר הטוב ביותר. מלאכים טובים יותר מאנשים. אדם הוא אדם, הוא מת. קודם כל הוא מת, למדנו שבוע שעבר בפרשה, הוא מת.
בסדר, נשמתו חיה. בסדר, הוא כבר מחזיק בנשמה, הוא כבר מחזיק בידיעת ה׳. כן, אני מבין. יכול לומר אדם, אם אתה מדבר על אדם, מבחינת השגתו, נשמתו, אתה לא מדבר על אדם. אני מדבר על אדם, אני מתכוון, אדם שחסד משפט הרי שייך אליך. בגן עדן אין חסד משפט וצדקה, אין שם עשירים, אין שם עניים, אין שם עוולות, אין שם צדקה. צדקה היא סוף של בעיה של עולם הזה.
לא יכול להיות, כי השכל אומר שלא יכול להיות. לא יכול להיות שהכל… אדם טוב, אדם טוב, על ידי אמת לאמיתה, מה פירוש אדם שמקיים את מציאות האדם, את מהות האדם, שמישהו שהוא לא גנב מעולם. תבין, תדמיין, אדם יכול להיות נשמה שלא היה לה בכלל זמן לגנוב. מה נכנס גנב? גניבה היא בעיה! אם גונבים, בוודאי, אני אומר במילים אחרות, בוודאי, יכול אפילו להיות שמישהו שיש לו השגת ה׳ והוא גונב כן, הוא משחית, ולא עוזרת לו השגת ה׳. יכול להיות, אני לא אומר על הדרך הזו, אבל לומר שהסוף… מה פירוש אדם טוב?
אני שואל, מה אומרת התורה? אני שואל, אני שואל, אני שואל, לא יכול להיות, זה לא אפשרי במציאות, וזה בוודאי לא בדרך שהקב״ה חושב שהמטרה תהיה חסד משפט וצדקה בארץ. זה לא לא יתכן, זה שטויות, כל אחד חושב שתי דקות, הדרך היחידה שאפשר להאמין בזה, אני לא יכול להאמין בזה, והקב״ה של העולם הבא, אולי יש לו סברא, אבל אם מישהו לא מאמין בעולם הבא, כלומר הוא לא מאמין שיש חלק, אז הוא יכול לומר, אני רוצה לעשות אולי המלאכים גדולים יותר, אבל אני כאן בעולם, אצלי זו התכלית. אפילו זה לא מספיק, כי אתה מפרש אתה לא תכלית גדולה, אתה דבר חלש.
ביקורת על פרשנויות חסידיות מסוימות
ואני מתכוון, אני לא רוצה עכשיו לומר לו, ואני רוצה יותר זמן להיכנס לזה. יש מאוד הרבה אנשים שיש להם תורות כאלה. יש אפילו אנשים שמדברים על תורה חסידית, יש כמו עיקר שכינה בתחתונים, ואני חושש שהסיבה שהם מדברים על זה, כי הם לא מאמינים בעליונים. אז הוא אומר עיקר שכינה בתחתונים, כי כבר יש תורה חסידית גם. לא יכול להיות ששורה אחת של הרמב״ם היא, בקיצור, שטויות גמורות.
התירוץ האמיתי: “כל מעשיך לשם שמים”
ואלא מה התירוץ? אני רוצה להיות בעל רגל, ובעל רגל אחת, מה התירוץ? הבעיה של האנשים, הבעיה של כל הסתירה המדומה היא, שלא מבינים מה פירוש כל מעשיך לשם שמים.
בסדר, יהיה לי חריף, דבר מאוד ברור. יש מדרגה שנקראת בכל מעשה אכל נשמה עומדת שם בפרק א׳, בחסידים בפרק ד׳, ובמורה נבוכים גם בפרק נ״א, מדבר על האבות, מדרגת האבות, שאבות הן הן הן, שאבות היו מאה אחוז שקועים בה׳, כך גם הדרך החסידית, הרמב״ם אומר שם לשון דבקות, אבל רק ידעו בה׳, והרמב״ם שואל שם קושיא, יש קושיא, איך יכול להיות, אני אגיד לך את המילה, יש קושיא, הרמב״ם אומר זאת בפרק נ״א, כידוע הרמב״ם אומר, הזקן החסיד מנגליטר היה לו חלק רמב״ם, הוא אומר, מסכים.
הקושיא של “צדיק ורע לו” – תירוץ הרמב״ן
הרמב״ן אומר, יש קושיא של צדיק ורע לו. אומר הרמב״ן, אין לי תירוץ. צדיק פירושו רק מי שדבוק בה׳. אפילו צדיק הרי לפעמים לא דבוק בה׳. יש דרך חסידית של התקטנות המוחין. אבל מעשית, לפעמים הוא צריך ללכת לעבודה, לפעמים הוא פשוט שבור, לפעמים הוא פשוט שוכח את הדקה, שויתי כמה דקות. באותה דקה הרי הוא לא צדיק, הרי פשוט כאילו היה אדם רגיל. לא פשוט. בסדר, איזה חילוק יש, אבל כמעט היה אדם רגיל. אז יכולות לקרות צרות, כמו שכתוב והסתיר פני ומצאוהו רעות. כך אומר הרמב״ן.
אז במילים אחרות, כשאומרים שאדם יכול להיות וכל מעשה אכל לשם שמים, או יכול להיות דבוק בה׳ 120 אחוז בדקה, מה שלא יהיה, 60 שניות בדקה, יש קושיא, קושיא בסיסית, שזה לא אפשרי לבשר ודם בעולם הזה, אולי נשמה בעולם הבא,
האי-אפשרות המעשית והמוסרית של דבקות תמידית
אבל לאדם לכאורה זה לא אפשרי, ולמה לא? זה לא אפשרי מבחינה מעשית, קודם כל לא אפשרי מעשית – הרי הוא צריך לישון, הוא צריך לאכול. זה גם לא אפשרי מבחינה מוסרית. זה נכון, זה לא נכון – הוא חייב. אתה לא יכול לומר: אני רוצה להיות דבוק ואני לא רוצה לעשות חסד. יש אולי כזה היכי תמצא עבד, אבל בדרך כלל אי אפשר לומר זאת. אי אפשר לומר: אני לא אעבוד לפרנסה, אני לא אטפל בילדיי. זה פשוט שאסור להיות דבוק בהקב״ה. זו כביכול הסתירה – לא עושים מה שלא יכולים, וגם אסור.
אז איך זה יכול להיות? ומה פירוש “כל מעשיך לשם שמים”?
הדרכתו המדורגת של הרמב״ם: משמע ישראל ועד למעלת האבות
הרמב״ם אומר לו שם דבר, והוא אומר אפילו הדרכה למעשה. הוא אומר: אני סבור שאני רוצה לומר לאנשיי, לחסידיי, שקראו את הספר, להתחיל לחשוב על הקב״ה יותר. עכשיו, אם אתה יודע מי הוא – מי שלא יודע מי הוא, הוא לא חושב על הקב״ה, הוא חושב על הדמיונות. אם אתה יודע, שכבר למדת מורה נבוכים, ואתה כבר יודע מה זה, תחשוב עליו יותר.
מתי תחשוב עליו? אומר הרמב״ם: אני מתכוון פעמיים ביום כשאתה אומר שמע ישראל, זה מספיק. קודם כל התחל עם זה. יש עוד קצת – כשאתה עושה מצוה. בסדר.
והוא שואל את האדם, הרמב״ם מנהל איתך שיחה כזו, הוא אומר לו: נו, אז מתי אחשוב על העסק שלי? אני צריך לזכור ללכת לבנק.
אומר הוא: נו, אתה מדבר עם אשתך לפעמים גם, ואז אני אחשוב עליך. יש מספיק ועוד זמן שבו הם חושבים על הכל היום.
אומר הרמב״ם: כך אני אומר לך. אבל אם מישהו יאמר שאפילו כשהוא דיבר עם אשתו, אפילו כשהוא עושה עסקים, הוא גם חושב על הקב״ה? אומר הרמב״ם: אני אומר לך אפילו לעשות זאת, זו מעלת האבות, של משה רבינו. על האבות נאמר: “הן הן הן מרכבה”. כשיעקב אבינו פשט את בגדו, הוא גם חשב על הקב״ה. אל תנסה, אפילו אל תנסה, אומר הרמב״ם.
“נראה לי” של הרמב״ם: הגדרה חדשה של “כוונה”
אחר כך אומר הרמב״ם קטע כזה – כאן הוא אומר איך אפשר כן לנסות זאת. מה הראיה? הרי הוא עצמו אומר: אתה רוצה רק לעשות בשמונה פרקים ובהלכות דעות, הוא אומר “בכל מעשיך לשם שמים”.
אומר הרמב״ם: “ונראה לי” – זה “נראה לי”, מאוד מעניין. כן, “נראה לי” פירושו שזה לא פשוט, זה חידוש.
אומר הרמב״ם: ונראה לי, איך אפשר לומר על מה אדם הוא מרכבה? זו באמת קושיה. יעקב אבינו גם הלך לבית הכסא, הוא גם עשה – זה כתוב בפשוטו של מקרא, בפשט, הוא עשה את כל הדברים האלה. כן, לא רק שהוא עשה, הוא עשה את הכוונות, הוא גם עשה. כן, איך זה יכול להיות?
כוונת האבות: לבנות אומה יודעת את ה׳
אומר הרמב״ם: “נראה לי” כך, שכיון שכוונת האבות היתה “בכל מעשיהם להעמיד אומה יודעת את ה'”. מה פירוש האבות? אברהם, יצחק, יעקב. בוודאי הם עשו כל פעולות בעולם הזה, אבל מה היה המטרה שלהם? היה להם מטרה חידושית. דרך אגב, אני לא יכול שום מטרה. היה להם תכנית, חלום, אני לא יודע, נבואה, אני לא יודע, איזו תכנית נפלאה.
היה להם תכנית שהם הולכים לעשות שילדיהם יהיו… זה אפילו לא עבד, שני דורות חצי נפלו, כן, עד יעקב אבינו. בקיצור, אבל היה להם תכנית. היה להם תכנית: הולכים לעשות סוג חדש של משפחה, אומה. זה התחיל עם משפחה, אולי אפשר להתגייר וכו׳, אברהם עשה גרים, קבוצת אנשים. אבל מטרתם הולכת להיות לדעת את ה׳.
לא היה עד היום דבר כזה. היו מתבודדים, היה התהלכות הלב אבל פרטי, לא אומה. חנוך, סליחה, מתבודדים – זה היה פרטי. זו היתה מטרתם, וזה הרי פירוש התורה. אברהם אבינו התחיל, עד שמשה רבינו הציב זאת לכלל.
זו היתה מטרתם. וזה שיעקב אבינו הולך להתחתן עם לבן, מה הוא חשב? למה הוא התחתן? לא חשב – מה היתה התכנית שלו? לחשוב זה לא מספיק. מה היתה התכנית שלו? שאיכשהו מכל העניין הזה יצא דבר שנקרא ישראל, “שמע ישראל ה׳ אחד”, שיהיה אומה יודעת את ה׳. בשביל זה צריך להיות כסף, צריך להיות פוליטיקה, צריך להיות דברים כאלה, אבל זו היתה מטרתם.
ההבדל בין “לחשוב” ל״כוונה”: מה המטרה של כל הפעולה?
אומר הרמב״ם: כשאומרים “אבות הן הן המרכבה”, יוצא פירוש חדש. לא פירוש שקודם, אפילו בשעת התפילה, בשעת העבודה הוא חשב. יכול להיות כן, יכול להיות לא, זה לא העיקר. זה דבר חדש. אולי אפילו לא חסר, אני לא יודע, זה לא העיקר. אבל זו כבר שאלה אם אפשר לחשוב שתי מחשבות בו זמנית, אני לא יודע, זו שאלה טכנית.
העניין הוא, שיעקב אבינו, הכוונה של דבר לא פירושה מה חושבים. מדברים הרבה פעמים: כוונה, הלכות כוונה במצוות. כוונה לא פירושה מה חושבים בראש, עושים רנטגן לראש מה אתה חושב. כוונה פירושה המטרה. אני שואל אותך: למה אתה עושה זאת? למה בשביל זה?
המשל: שני סוגי הולדת ילדים
אדם רגיל יש לו ילדים, יש לו ילדים כי הוא רוצה ילדים. בוודאי הוא גם דתי, הוא גם רוצה ידיעת ה׳, אבל אין לו ילדים כדי לדעת את ה׳. מה פירוש יש לו ילדים לדעת את ה׳? ילדים… אצל יהודי אולי, הרמב״ם אומר שהכוונה של פריה ורביה, אומר הרמב״ם, יהודי צריך להזדווג “שמא יהיה לו בן גדול בישראל”. מה הקשר? כי צריכה להיות אומה יודעת את ה׳, ולא שכל התכלית יהיה תלוי באיזה ילד שהוא יודע.
סתם עבודה היא מצוה, הוא לא אומר שצריך לעשות זאת, אבל זו לא הכוונה של תלמידי חכמים, זו הכוונה של המון עם. הכוונה של תלמידי חכמים היא, שאברהם אבינו לא היה לו משפחה כדי להיות משפחה – שמובן מאליו שזו רמה אחת של שלימות להיות משפחה, חוץ ממנו. היה לו חידוש חדש. רק משפחה כדי שמהמשפחה תחזיק במשך עוד אלף שנה מאוחר יותר, יצא מזה ענין ידיעת ה׳.
זה חידושו של הרמב״ם, וזה פירוש “אבות הן הן המרכבה”. לא פירוש שהוא אפילו חשב, הוא נעשה כמו ר׳ בנימין קלוצקר, הוא עשה חשבון, הוא שירת לבדו מלמטה, כן? לא זה הפירוש. הפירוש הוא: הוא בנה עצים, אפילו כפשוטו אולי, יכול להיות שהוא שר שהוא לא המעלה ולא מעורר. אלא המטרה.
המשל של העסק והישיבה
במילים אחרות, למשל, אם מישהו יאמר: יש מישהו שיש לו עסק, למה הוא עשה את העסק? יש מישהו שיש לו עסק, ומזה הוא נותן צדקה. יש שני, הוא רוצה לפתוח ישיבה. והוא חשב: איך הוא יתמוך בישיבה שלו? הוא אמר תכנית חדשה – במקום שילך אחרי כסף, הוא יעשה עסק מהרווח ומהעסק ייתן לישיבה. זה סוג אחר של כוונות, “כל מעשיך לשם שמים”. זו היתה כוונת האבות.
העיקר: “תכלית” לא פירושה “רוב הזמן”
ומה אני רוצה להוציא מכל הדרשה הזו? עכשיו אתה מבין סתירה שלמה. כשאומרים שיש כביכול סתירה – יש פעולות שלימות העולם הזה, צריך להיות צבא, צריך להיות כסף, צריכה להיות כלכלה, הכל צריך להיות בגשמיות טוב.
מה האמת? התורה והתורה, רוב התורה, והרמב״ם מדבר על זה, רוב התורה מדברת על עולם הזה. רוב הלכות מצוות הן – רוב המצוות, כמה מצוות שמדברות על מצוות שבלב וכו׳, אבל רוב המצוות הן של עולם הזה. ובאמת: “אני ה׳ עושה חסד משפט וצדקה בארץ”. בסדר, אני לא יכול לא להיכנס ממש לענות על אותו פסוק, אבל אני רק רוצה להסביר את הרעיון.
זו רוב התורה, זה דבר מאוד חשוב. זה רוב מה שעושים רוב הזמן. יכול להיות יעקב אבינו, רוב הזמן הוא לא התפלל ולמד, הוא נשא נשים, אבל אחר כך הוא רוב הזמן עבד. כתוב בפרשת הפסוק: “כחום יום” – הוא רוצה כאן דבקות, שיהיה שאלה של שומר, אני לא יודע, מעילה, זה לא יכול להיות.
אלא מה? כוונתו מנקודת המבט של כל העניין היתה זו. ואתה מבין מה פירוש כאן נקודה? יכול להיות שהרמב״ם יאמר – יכול אפילו להיות שהרמב״ם כל החיים לא יאמר מורה נבוכים, ועדיין זה יהיה אותו דבר. יש מורה נבוכים, בוודאי בזמן, ברוך השם, שהוא יכול להתעמק בזה, זו התכלית של כל העניין. אבל הוא יכול לומר: אני עושה מורה נבוכים, אני עושה שהנכד שלי יהיה לו מורה נבוכים – זה עדיין אותו דבר, זה לא משתנה.
זה שיכול להיות שאדם יאמר “חסד משפט צדקה בארץ”, זה עצמו כל העניין, וזה מאוד חשוב, זה לוקח יותר זמן, אולי כל החיים, אולי כל הדורות, אני לא יודע, עד עולם הבא יגיעו לידיעת השם, ועדיין אין סתירה. זו התכלית.
תכלית לא פירושה כמות, אלא כוונה
כי תכלית לא פירושה שאני חושב על זה יותר זמן, תכלית לא פירושה שאני עושה זאת יותר זמן, תכלית לא פירושה אף אחד מהדברים האלה. יש דבר כזה שארגון יכול לומר מה החיים, או מה החיים של הכלל, מה החיים מאורגנים סביב. לא יכול להיות שהדבר שמאורגן סביבו הוא עושה שנייה אחת ביום. זה לא עניין של כמות, זה עניין של כוונה. כוונה פירושה אני מכוון, מה המטרה לכך?
סיכום: למה אין סתירה
עכשיו, איך מבינים למה “אני ה׳ עושה חסד משפט וצדקה”, צריך להבין את כל הסוגיא של “הידמות בדרכיו”, אני לא נכנס לזה עכשיו.
אני רק רוצה לומר: נראה לי שכל האנשים האלה שאומרים את הסתירה פשוט לא הבינו מה פירוש כוונה, שהכוונה של הכל היא ידיעת ה׳. הם חשבו שזה פירושו שיוצא שכל אחד צריך להיות פילוסוף, יהודי חסידי שמתפלל באריכות ועושה רק זאת. אני לא יודע, או כן או לא, יכול להיות שהדרך הנכונה היא… זו כבר שאלה מעשית, אין לזה שום קשר.
כשהרמב״ם מאריך שהכוונה של הכל היא לידיעת ה׳, שזה מעל דבר אינטלקטואלי – אני לא יודע אם זה בכלל ידיעת ה׳ – אין בכלל סתירה עם זה שיהיו עשרת אלפים פעמים יותר עסוקים בחסד ומשפט וצדקה בארץ. כי השאלה היא: מה המטרה של כל העניין? מה זה מטרה? גם לא פירושה מה החלום שלך. זה פירושו ממש כמו המעשה של יעקב אבינו – הוא בונה קהילה שלמה, הוא בונה צבא, הוא נלחם עם עשו ועם לבן. מעשית, הלכה למעשה, כפשוטו של מקרא, אבל הכוונה שלו היא שיהיה בסוף הפעולה “ימלא הארץ דעה את ה'”. זה הפירוש.
וצריך להאריך למה אנשים של היום לא תופסים את הסוג הזה של דבר, שיש דבר כזה, ארגון של מטרה. הם חושבים שמטרה פירושה שצריך לעשות זאת כל הזמן, או שצריך להיות בדעת כל הזמן. שני הדברים האלה לא הפירוש. וממילא הם אומרים זאת. יש אחרים כי הם לא מאמינים בהשארת הנפש, ממילא הם סוברים משהו אחר וכדומה. אבל זה נראה לי פשוט דברים פשוטים, ועכשיו זה מספיק.
ממילא, מובן, יכול להיות שצריך ללמוד מדות טובות כי זו הכנה. מה נראה כבר הכנה?