סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור הפילוסופי: תאוה, התמכרות, בחירה ואונס
—
א. פתיחה: סיפורים מספר הוויזניצער רבי
השיעור מתחיל בהזכרת ספר סיפורים מהפעטער וויזניצער רבי (ר׳ מרדכי האגר ז״ל ממאנסי) – ספר שהוא מיוחד בכנותו: הרבי אומר בבירור מה הוא יודע, מה הוא לא יודע, וממי הוא שמע.
1. מעשה על “בעלי בחירה” – העיקרון המרכזי
הצמח צדק (הסבא הגדול) אמר שמעולם לא פחד בחייו – חוץ מפעם אחת, כשאנשים גויים (בעלי בחירה) תפסו אותו לצבא. העיקרון: עם טבע, עם בהמות, עם “ראשי חסידים” – שם עובד ביטחון, כי הם אינם בעלי בחירה. אבל אדם עם בחירה חופשית הוא באמת מסוכן, כי הוא יכול באמת להחליט אחרת. זה נתמך גם מרבי נחמן ומהחיים הקדוש לגבי יוסף הצדיק – אפילו צדיק, אם הוא בעל בחירה, יכול להזיק. הנקודה: בחירה היא אמיתית, לא רק דיבור.
⟨סטייה צדדית⟩: מעשה על תאוות אכילה – מלח במקום סוכר
סבו של הרבי היה שמור מכל התאוות. פעם אחת הגבאי הכניס בטעות מלח במקום סוכר לקפה. הרבי או לא שם לב (כי היה דבוק), או שהתגבר ושתה בכל זאת. המחבר כן שאינו יודע מה הפשט האמיתי.
⟨סטייה צדדית⟩: מנהג הרבי באכילת מרק
הרבי סבר שיהודי חסידי אסור לו להתכופף לאוכל – האוכל בא אליך, לא אתה לאוכל (כבוד עצמי). זה יצר בעיה מעשית עם מרק (שנשפך), והוא עשה עצה עם כף מיוחדת. תיאור הומוריסטי איך ניסו בעצמם לחקות את המנהג.
—
ב. הנושא המרכזי: מדוע בעל תאוה היא המידה הגרועה ביותר?
2. חזרה על שיעורים קודמים – טעם ראשון (אריסטו)
בעל תאוה הוא הסוג הנבזה ביותר של אדם – לא רק אצל יהודים, לא רק אצל חסידים, אלא אצל כל בני האדם (חוץ אולי “חנוכות”/ליברלים מודרניים, כפי שנדון בשבוע שעבר).
הסבר אריסטו (שכבר למדנו): תאוות הגוף (אכילה, שתייה, משגל) הן הנאות בהמיות – בהמה נהנית בדיוק מאותם דברים. מי שאינו יכול להתגבר על כך, חי ברמה בהמית, לא ברמה אנושית.
3. הכרזה: יש עוד טעמים
עכשיו נגלה סיבות חדשות מדוע תאוה היא רעה – כנראה קשורות לטעם הראשון אבל נקודות מיוחדות.
—
ג. השלט בפנסילבניה – הוכחה ל״סטיגמה”
שלט של מדינת פנסילבניה כותב: “Calling [addiction] a choice ignores 50 years of research” ו-“Stigma prevents recovery, not addiction.”
זה משמש כהוכחה לטענה: סטיגמה (בושה חברתית עמוקה) קשורה באופן ספציפי לבעלי תאוה / התמכרות – לא לגנבים, לא לעבירות אחרות. השלט עצמו מוכיח שהחברה מזלזלת בבעלי תאוה יותר מאחרים, והמדינה צריכה להילחם נגד הסטיגמה. סטיגמה פירושה: אתה לא אדם – זה תומך בעיקרון שתאוה היא הנפילה הגרועה ביותר בתודעה האנושית.
הרקע: היום יש סטיגמה כלפי מכורים לסמים – מזלזלים בהם, מתייחסים אליהם כחיות. המדינה רוצה להסיר את הסטיגמה. למה? כי הם טוענים שסטיגמה מפריעה יותר לתשובה (recovery) מאשר לחטוא. כלומר: כשמבזים את האדם, הוא מתבייש לבקש עזרה.
⟨סטייה צדדית⟩: הרחמיסטריווקער רבי והדרכת הבעלזער רב
ר׳ חיים מרדכי (הרחמיסטריווקער רבי מרחוב 45) היה ידוע בכך שכיבד כל אדם – תמיד חייך, תמיד הסכים, מעולם לא ביזה אף אחד. בבית היה אחרת – חד, ביקורתי, גדל בירושלים שם אף אחד לא היה “נחמד”. רגע המפתח: כשנסע לאמריקה, הבעלזער רב (ר׳ אהרן) נתן לו הדרכה: “היום אסור לבזות שום אדם” – אפילו עלבון קטן יכול לכאוב. הוא סיפר מעשה איך פעם לא ביזה אדם, והלה נעשה בעל תשובה. הרחמיסטריווקער רבי הפנים זאת. חזרה לנושא: גם מדינת פנסילבניה סוברת כך – אסור לבזות אנשים.
—
ד. הפרדוקס של הסטיגמה – ניתוח לוגי
4. ה״כלל” של פוליטיקה
כשפוליטיקאי אומר “אנחנו לא מפחדים מ-X” – פירוש הדבר בדיוק שX הוא מה שהם מפחדים ממנו. כך גם: כשכותבים “אין סטיגמה” – פירוש הדבר שיש סטיגמה גדולה, כי דברים ללא סטיגמה לא צריך להכריז עליהם.
5. סטיגמה אפשרית רק בבחירה
אי אפשר “לבזות” חזיר או פרה – סטיגמה (חרפה) שייכת רק לאדם. וחרפה על אדם אפשרית רק כשיש לו בחירה. כשמשהו לא בשליטתו (כמו מחלה), אפשר לרחם, אבל לא להטיל טענות.
6. המסקנה הלוגית
אם יש סטיגמה על התמכרות – זה עצמו מוכיח שאנשים מרגישים שזו בחירה. כי רק על מעשים בחירתיים אפשר להטיל טענות. העובדה שיש סטיגמה סותרת את מסר השלט שזו לא בחירה. זה תואם את העיקרון מפרק ב׳: ביקורת, שכר ועונש, מעלה וחסרון שייכים רק למעשים בחירתיים – מעשים שאדם עושה ברצונו ובדעתו.
—
ה. השאלה המרכזית: האם התמכרות היא תאוה או משהו אחר?
7. שלוש שיטות
שיטה 1: התמכרות = אין בחירה. תאוה היא כשיש ברירה (רוצים, אבל יכולים להתאפק). התמכרות היא כשנגמרת הבחירה – כבר לא יכולים להתאפק. לפי זה השלט צודק.
שיטה 2: התמכרות = לא אוהבים את זה. תאוה היא כשאוהבים. התמכרות היא כשכבר לא אוהבים אבל לא יכולים להפסיק. הערה: זה “קצת מצחיק” – הוא אוהב את זה כל כך שכבר לא אוהב את זה.
שיטה 3 (שיטת המגיד שיעור): דרגות/שלבים. לא הכל שחור-לבן (בחירה מוחלטת או חוסר בחירה מוחלט). צריך להבחין בדרגות – להבין שיש שלבים של שליטה.
8. טיעונים נגד “אין ברירה”
הטיעון שהתמכרות היא “אין ברירה” נבחן על ידי השוואה לאכילה: “אני מכור לאכילה” – אבל לא גונבים בשביל אוכל (חוץ מרעב קיצוני – “לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב”). בשביל סמים אנשים יגנבו, ישדדו, יפרו חוקים – זה מראה שזו תאוה גדולה יותר, לא בהכרח “אין ברירה”. ילדים גונבים ממתקים – האם גם זו “התמכרות”? איפה מושכים את הקו?
תלמיד מעלה שלהתמכרות יש תסמיני גמילה פיזיים (כאבי ראש, בעיות גופניות) שאין לתאוות רגילות. זה נלקח בחשבון אבל לא נקבע כסופי.
—
ו. ה״כלל הגדול”: עובדות פיזיות יכולות להתגלות עם הזמן – אבל טבע אנושי לא
9. גילויים פיזיים צפויים
אם מישהו אומר שגילו חיה חדשה מתחת למים עם צוללת – זה אמין. עובדות פיזיות מהעולם החיצון לוקחות זמן להתגלות (כוכבים חדשים, יצורים חדשים, ידע כירורגי על הגוף). מקור: הרמב״ם במורה נבוכים (חלק ב׳), מבוסס על אריסטו – במדעים אמפיריים זמן וניסיון הם חלק הכרחי מהגילוי.
10. אבל פסיכולוגיה/טבע אנושי – כאן צריך הוכחה גדולה
אם מישהו טוען שגילו סוג חדש של התנהגות אנושית או פסיכולוגיה – זה דבר אחר לגמרי. ההנחה היא שכל מה שקשור לטבע אנושי – מידות, הרגלים, השקפות עולם, איך אנשים מאמינים – לא השתנה. מה שאנשים עושים (מכונית במקום סוס) משתנה; מי שהם – לא.
—
ז. המושג “התמכרות” – האם זו מציאות חדשה?
11. “התמכרות” היא מילה חדשה, לא בהכרח דבר חדש
המילה “addiction” היא חדשה יחסית (רק ~50 שנה מבוססת רשמית, בערך 1976). סבתא מפעם הייתה אומרת: “עשה תשובה, היה אדם.” אבל צריך להיות פתוחים לשמוע שזו יכולה להיות מציאות אמיתית.
⟨סטייה צדדית⟩: מושגים חדשים מדברים לעתים על דברים ישנים בשמות חדשים
בדיוק כמו שטוענים שעברית מודרנית היא “שפה חדשה” (ספר “שפה נאמנה”) – אבל באמת ~70% מהדוגמאות הן עם-הארצות; המילים כבר קיימות, רק מעורפלות או מורחבות. כך גם עם “התמכרות” – שכחנו איך לדבר על כך, לא שהמציאות חדשה.
—
ח. הסכנה במסגרת ה״התמכרות”: פטור מאחריות?
12. המסקנה הלוגית
אם “התמכרות” פירושה שאינו אשם – אז: התמכרות לטלפון → פטור משבת? התמכרות לעישון → פטור משבת?
ראיה שהתמכרות לא כל כך פשוטה: רוב היהודים ש״מכורים” לעישון, לא מעשנים בשבת. זה מוכיח שזה לא אונס מוחלט.
⟨אנקדוטה צדדית⟩: ר׳ דוד טברסקי בשם יהודי שלם
כל השבוע הוא מעשן, בשבת הוא מריח. דרשה: כל השבוע עובדים, בשבת מריחים.
13. המציאות האמיתית שמתחת למושג
יש מציאות אמיתית: אדם עושה משהו שהוא לא רוצה לעשות, אבל הוא אוהב את זה ולא רוצה לאהוב את זה. סתירה עצמית. “עשה תשובה” לבדה לא מספיקה – הרמב״ם בהלכות תשובה דן בזה בהרחבה.
14. קושיית הפילוסופים האפיקורסיים
אם “התמכרות” פירושה משהו רע – מי קובע מה רע? “אתה מכור ללמוד, אני מכור לטייל – מי אומר ששלך יותר טוב?” תשובה: המילה “התמכרות” עצמה כבר מרמזת שזה רע – ההתמכרות עצמה היא רעה, לא משנה למה.
15. הקריטריון המודרני של “תפקוד”
חכמים חילוניים היום אומרים: זו בעיה רק אם זה מפריע ל”day-to-day functioning” שלך. ביקורת: מי קובע מה זה “תפקוד”? זה מעגלי – חוזרים לאותה סתירה עצמית: האדם עצמו קובע מה הוא רוצה, אבל הוא רוצה משהו שהוא לא רוצה לרצות.
—
ט. “התמכרות” = בעל תאוה – ההגדרה מתחדדת
16. שתי רמות של “לאהוב”
“התמכרות” היא רק גרסה מודרנית של המושג הישן “בעל תאוה” – לא פחות ולא יותר. ההבדל המרכזי: אדם יכול לאהוב משהו (first-order desire), אבל לא לרצות לאהוב את זה (second-order desire). יש לו הנאה מהדבר, אבל הוא היה רוצה שלא תהיה לו ההנאה. לחיות בסתירה כזו – שהרמה הראשונה שלך רוצה משהו והרמה השנייה לא רוצה – לכל הדעות לא טוב. לכן, מי שאומר “מכור מתפקד” מדבר דבר סותר עצמית.
⟨סטייה צדדית⟩: ר׳ יעקב פישל ועישון
“עדיף שבעים שנה עם עישון מתשעים שנה בלי עישון.” הנקודה: מי קובע מה תכלית החיים? אם לא מחליטים שהמטרה היחידה היא לחיות כמה שיותר זמן, אי אפשר אוטומטית לומר שעישון רע. צריך הבנה של “פריחה” כדי לקבוע מה רע.
—
י. ראיות שתאוה היא הדבר הגרוע ביותר
17. ראיות תורניות
– בן סורר ומורה – התורה הורגת אותו, כי אדם כזה בלתי נשלט. זו ממש “מכור לסמים” במונחים תורניים.
– “לא תחמוד” – גם ביטוי תורני לאותו עיקרון.
– ממה אב מפחיד את בנו? – “שלא תהיה מכור לסמים.” זה מראה שכל האנשים מבינים אינסטינקטיבית שתאוה קיצונית היא הגרועה ביותר.
⟨סטייה צדדית⟩: מורפיום נגד ילדים / דבקות
מורפיום “טוב יותר” מילדים – כי אנשים מוותרים על ילדים בשבילו. בדיוק כמו אנשים שאומרים שדבקות בה׳ כל כך טעימה שאפשר לוותר על ילדים. אבל הבעיה היא: זו נתיצה – זה הורס את האדם. צדיק אמיתי שלא מתפלל שעתיים מרגיש ממש צער – זו גם סוג של “התמכרות”, אבל חיובית.
—
יא. התזה המרכזית: התמכרות אינה סוג אחר של דבר – אלא קיצון של דבר רגיל
18. החידוש המרכזי
– התמכרות אינה קטגוריה מיוחדת – זה הרבה מאוד מדבר רגיל שיש לכל אדם.
– למה קוראים רק לקיצון “בעל תאוה”? כי אנחנו חיים בדור חלש (כמו שר׳ צבי מאיר אמר) – אי אפשר להטיל טענות על תאוות קטנות, אבל הגדולות נשארות קשות. לכן השם גנאי הוטל רק על מקרים קיצוניים.
– אבל התהליך זהה: זה תהליך רגיל איך מגיעים לקיצון, ותהליך רגיל איך יוצאים ממנו.
– אנשים היום – אפילו לומדים – לא לומדים מוסר, אין להם הבחנות עדינות בין טוב לרע. רק כשמשהו גס רע (=התמכרות) הם מזהים את זה.
⟨סטייה צדדית⟩: כלל ר׳ אריה אמבון
“מה שיהודים אומרים וידוי עליו בראש השנה זה סימן שזו לא עבירה. יהודים לא עושים עבירות.” – נקודה הומוריסטית שבהקשר ישיבתי לא מתכוונים לדברים הקטנים כשמדברים על תאוה.
—
יב. הסולם האנושי: מלאך – אדם – בהמה (אריסטו/רמב״ם)
19. בראש הסולם – האדם-“מלאך”
הרמב״ם (ואריסטו, ספר חמישי) מביאים: אדם שאין לו שום תאוה רעה – שעושה תמיד 100% נכון לפי דעת – הוא כבר לא אדם, הוא כבר אלוה / מלאך. הוא מפסיק להיות בקטגוריה “אדם”. פירוש הדבר: לאדם יש מן הסתם שתי רמות – והמאבק ביניהן הוא חלק מהאנושיות.
20. בתחתית הסולם – האדם-“בהמה”
הצד השני של אריסטו (הרמב״ם מביא גם במורה נבוכים): אדם שכל כך רע (משל: טורף את ילדיו) – הוא כבר לא בקטגוריה “אדם”, הוא חיה/בהמה. בשפתנו: כל רשע הוא חולה, אבל מי שכל כך רע הוא כבר מחוץ לגדר אנושי.
21. נפקא מינה הלכתית – שני סוגי הריגה
– אדם רע-אנושית: הורגים אותו לפי דין תורה – שני עדים, סדר דין, וכו׳.
– תת-אנושי (עיר הנדחת, שבעה עממין): הרמב״ם אומר “הריגת מניעת נזק ולא הריגת עונש” (מורה נבוכים חלק ג׳ פרק מ״ד). הורגים אותו כמו חיה מסוכנת, לא כאדם שמגיע לו עונש. כי הוא כבר לאו בגדר אדם.
22. כלל אריסטו: ערים הן לבני אדם
ערים/תרבויות/חברות קיימות רק לבני אדם. מי שגבוה יותר או נמוך יותר מאנושיות – נמצא במדבר.
⟨הערת צד⟩
במדבר פוגשים שני סוגים: גנבים (תת-אנושיים) וברסלבאים (על-אנושיים). כמו מי שאמר על מלאכים: “אני לא יודע אם הם מלאכים, אבל בני אדם הם בטח לא.”
23. תורה מדברת רק לבני אדם
תורה לא עוסקת במלאכים ולא בבהמות – רק בבני אדם שיש להם קצת בחירה. “אדם רע” = אוהב לרקוד עם נקבות ולאכול חזירים. אבל מי ש״טורף נקבות ורוקד עם חזירים” – הוא כבר לא אדם, אפשר רק להתייחס אליו בדין בהמה.
—
יג. חזרה לנושא ההתמכרות: קשר לסולם
24. האדם המכור-קיצוני
האדם המכור-קיצוני נופל לאותה קטגוריה כמו הרע-קיצוני: הוא לא עוד בגדר אדם, הוא כבר בעל-חי. עם אדם כזה אי אפשר לדבר – אפשר רק לאשפז אותו, להזריק לו, אבל לא לנהל איתו דיאלוג אנושי.
⟨הבהרה⟩
השיעור לא מדבר על המקרה הקיצוני (חסר האונים). הוא מדבר על אדם ההווה-אמינא – זה שעדיין יש לו קשר לבחירה.
25. שיטת מדינת פנסילבניה – שוב בהארה
העצה שלהם נגד סטיגמה: אמור שהתמכרות היא לא בחירה. תשובה: הם אכן צודקים שזו לא בחירה פשוטה – אבל אם זה בכלל לא בחירה, אז: אי אפשר להטיל עליו טענות, גם אי אפשר לתקן אותו / הוא לא יכול לעשות תשובה, הוא נופל מהרמה האנושית הרגילה – הוא צריך “גלגול”, לא תשובה.
—
יד. מה זה בעצם “בחירה”/choice? – הנקודה המרכזית
26. ביקורת על “בחירה אטומית”
האנשים שאומרים “יש לו בחירה” ל
א מתכוונים לא שהוא קם בבוקר ומחליט במכוון “כולל או סמים”. זו לא המציאות. אבל מי שהולך לכולל גם לא עושה סוג כזה של “בחירה אטומית”! רוב האנשים מעולם לא עשו בחירה כזו. בחירה אינה רגע אטומי.
27. מה זה בעצם בחירה/רצון?
– בחירה = זה בא ממך. אתה עשית את זה, אתה רוצה לעשות את זה.
– אונס (כפייה) = זה לא בא ממך, זה בא מבחוץ. “לא אתה עשיתו” – עשו לך את זה.
– אבל: “ממך” לא אומר החלטה רגעית עירומה. זה אומר: אתה רצית את זה, אתה מחזיק בזה, אתה רואה את זה כטוב.
28. בחירה = הרגלים/מידות, לא החלטות אטומיות
משל אריסטו על האבן: אחרי שזרקת אבן, כבר אי אפשר לקחת בחזרה. כך גם: אחרי שאדם התרגל למידה, כבר אין לו “בחירה” במובן הפשוט לא להיות בעל המידה. אבל – זה לא אומר שהוא לא בחר! הוא בחר להיות אדם כזה, ובהדרגה נעשה. אדם הוא דבר צפוי – אפשר לומר מה הוא יעשה מחר. זה לא נגד בחירה – זו היא בחירה במובן האמיתי.
⟨המחשה⟩
מישהו זורק אבן, מתחרט באמצע, האבן הורגת את השכן. הוא טוען: “עשיתי תשובה!” עונים לו: “בחירה אנושית פירושה שאתה בחרת – הבחירה שלך גרמה לתוצאה, וכך צריך להיות.”
29. האדם האמיתי: בחירה דרך הרגל
אדם מחליט להיות אדם טוב → בהדרגה הוא נעשה → הוא נמשך אחר הטוב → הוא נעשה אדם כזה. זה שהוא מורגל בטוב – זו היא צדקותו, לא חיסרון.
⟨סטייה צדדית: ביקורת על התניא⟩
התניא אומר שמי שרק מורגל בטוב נקרא “לא עבדו” (לא עבד). ביקורת: זה לא נכון – האדם הטוב-מורגל הוא הצדיק, היא העבודה הראשונה. הבהרה: התניא עצמו שם לב לסתירה ומתכוון לכך רק כחיזוק לבינונים, לא ברצינות. לא טעות בתניא, אלא טעות של אנשים שלומדים את התניא ולוקחים את זה מילולית.
—
טו. הרגל לרע – אותו עיקרון הפוך
30. המנגנון של הרגל רע
אותו מנגנון עובד גם לשלילה: כשאדם מתחיל לעשן (ראשונה, שנייה, שלישית סיגריה), עדיין יש לו בחירה. אחר כך הוא נעשה “מכור” – אבל זה לא שונה מכל הרגל אחר. הוא יכול להתנהג בחזרה, לקחת תרופה, לעבוד על עצמו. היסוד: תחילתו ברצון וסופו ברצון – לא באונס, כי ההרגל נשאר “שלו” (שלו עצמו), הוא נעשה עוד יותר “שלו”, לא פחות.
—
טז. הרמב״ם בהלכות גירושין – “הוא אנס את עצמו”
31. ההקשר
יהודי שחייבים לכפות אותו לגרש את אשתו, והוא לא רוצה – מכים אותו עד שיאמר “רוצה אני”. אפילו גוי יכול להכות אותו (בתנאים מסוימים).
32. קושיית הרמב״ם ותירוצו (פרק ב׳, הלכה כ׳)
קושיא: למה הגט לא בטל – הרי הוא אנוס?
תירוץ (שני משפטי מפתח):
– “אין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב מן התורה” – אונס פירושו רק כשכופים אותו לעשות משהו שהוא לא מחויב בו.
– “אבל מי שתקפו יצרו הרע… אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס את עצמו בדעתו הרעה” – מי שנשלט על ידי יצרו הרע, הוא לא אנוס מבחוץ – הוא כפה על עצמו.
33. החידוש
העולם מצטט תמיד רק את הסוף של הרמב״ם (“הוא רוצה להיות יהודי”), אבל החלק הראשון הוא העיקר: “הוא אנס את עצמו” – מי שהכניס את עצמו למצב הזה, זה לא נחשב אונס. כפייה עצמית אינה אונס.
—
יז. יישום על בעל התאוה
34. הסתירה בבעל התאוה
שאל בעל תאוה: “אתה רוצה להיות בעל תאוה?” – הוא אומר לא. שאל אותו: “חתיכת הקוגל הזו טובה?” – הוא אומר כן. יש סתירה בין כלל לפרט: באופן כללי הוא לא רוצה מידות רעות, אבל בכל רגע פרטי הוא כן רוצה לעשות את זה. הוא עושה את זה מתוך חשק, רק שהוא לא רוצה שיהיה לו החשק.
35. “הוא אנס את עצמו” – המנגנון
כל יום: ההרגל/תאוה דוחפים אותו, הוא מרגיש חשק, הוא עושה את זה – אבל מי יצר את ההרגל? הוא עצמו. ואונס שנוצר עצמית אינו אונס. אפילו “אני מאתמול” עשה את זה – “אדם מועד לעולם” (אדם תמיד אחראי).
—
יח. השוואה: בעל תאוה נגד פחדן – למה מזלזלים יותר בבעל תאוה?
36. ההשוואה המרכזית: ירא ורך לבב נגד יפת תואר (פרשת שופטים/כי תצא)
הפחדן (ירא ורך לבב):
– הוא לא יכול ללכת למלחמה, הוא רועד מפני “חרב שלופה”
– זו בושה, אבל מבינים אותו – התורה עצמה נותנת לו פטור
– אולי הוא “ירא מעבירות שבידו” (תירוץ רש״י), אבל בסופו של דבר – מרחמים עליו
בעל התאוה (לוקח יפת תואר):
– הוא רואה אישה במלחמה ולא יכול להתאפק
– התאוה שלו “בדיוק כמו לוהטת” כמו הפחד של ההוא
– אבל הוא מקבל היתר הרבה יותר חלש – “נו, נו, אתה הולך לשנוא את האישה, הבן שלך יהיה מורה ומורד”
– מזלזלים בו יותר
37. העיקרון
אונס רחמנא פטריה – אונס מבחוץ (אפילו אונס ממון, מכות, איומים) הוא פטור בהלכה. אבל כמעט אין הלכה שנותנת פטור על “יש לו יצר הרע גדול” (חוץ אולי מקרה אחד של יפת תואר / “לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע”, ואולי מדרש אחד).
ההבדל: פחד הוא תגובה חיצונית – אפשר להבין שהאדם מותקף מבחוץ. תאוה היא עצמית-נוצרת – “הוא אנס את עצמו” – ולכן הוא יותר אחראי, ומזלזלים בו יותר.
⟨סטייה צדדית⟩: דבר הסלונימער רבי
הסלונימער רבי מפרש “מיתה מתוך צמא” (מוות מצמא = המוות הגרוע ביותר) – תאר לעצמך מישהו מת באמצע התאוה הגדולה ביותר, זה בזיון. הערה שביולוגית זה לא מדויק, אבל נקודת המוסר היא: מזלזלים במכור דווקא כי הוא רוצה את זה.
—
יט. השאלה היסודית: למה “אונס יצרו” כמעט לא קיים בהלכה?
38. הגדרת אונס בהלכה
אונס פירושו: מישהו כופה עליך – לאיבוד נפשות, איבוד ממון, הוא מאיים עליך, הוא יכה אותך. בהלכה יש מאות מקרים שבהם פוטרים אדם שפעל מפחד (אונס מבחוץ): גוי מאיים עליך לאכול חזיר – “אתה פטור,” מהר מאוד. כל הסוגיה של יהרג ואל יעבור בנויה על תרחישים כאלה.
39. החסר הבולט
כמעט אין אפילו הלכה אחת שאומרת: “יש לו יצר הרע גדול, אפשר להבין אותו.” חוץ אולי הלכה אחת של יצר הרע במסכת כתובות ואולי מדרש אחד – זה כמעט לא קיים. ר׳ צדוק הכהן חשב על השאלה, אבל העולם לא.
40. הניגוד
אדם בא לבית דין ואומר: “יש לי יצר הרע גדול, יש לי התמכרות, יש לי פתק מפסיכיאטר, זו לא אשמתי” – ההלכה כמעט לא נותנת לזה מקום. אבל אדם שאומר “גוי איים עלי” – פוטרים אותו מיד. למה?
—
כ. התירוץ העיקרי: “אונס את עצמו” = רצון
41. העיקרון
אונס את עצמו (אתה כופה על עצמך) זה אותו דבר כמו רצון. אתה רוצה את זה – לא רק היום, אתמול, כבר מזמן. רצית כל כך הרבה עד שנעשית “בעל רוצה” (רוצה כרוני). מעשית מודים: האדם יהיה לו בעיה, תשובה לא הולכת בבת אחת, אולי צריך להקל בעונש. אבל עקרונית: הוא אדם מושחת יותר, כי הוא רוצה דברים רעים כל כך חזק שהוא לא יכול להתאפק.
42. ההבדל בין אונס לרצון
– אונס מבחוץ: ההוא כפה עליך – אתה לא אדם רע, מישהו אילץ אותך.
– תאוה/רצון: אתה עצמך רצית – זה נורא, זה ההבדל.
– מסקנה: באופן כללי אין בשולחן ערוך דבר כזה של “אונס יצרו.”
—
כא. שלושה הבדלים נוספים בין אונס (פחד) לתאוה (רצון)
43. הבדל ראשון: בחירה נגד בריחה
בחירה ובריחה – אותן אותיות (משחק מילים עם משמעות עמוקה).
– תאוה = אתה בוחר פנימה, אתה נמשך למשהו, אתה רוצה את זה. משיכה אקטיבית.
– אונס = אתה לא בוחר, אתה בורח – אתה בורח ממשהו. ההוא דוחף אותך, לא אתה נמשך. בריחה פסיבית.
> *[הערה: זה עומד בכתבים “התהלות רצונות יוסף מרחל לב,” מבוסס על ספר המידות עם תוספות.]*
44. הבדל שני: פחד מוציא מדעת, תאוה לא
– פחד/אונס: במקרה רגיל (למשל חייל במלחמה) – האדם יוצא מדעתו, הוא נעשה “קצת משוגע,” הוא מחוץ לדעת. אדם בלי שכל – פטור.
– תאוה: האדם עם יצר הרע גדול – הוא לא מחוץ לדעתו. יש לו יצר הרע גדול, אבל הוא “בסדר גמור” – יש לו דעת, הוא יודע מה הוא עושה. יצר הרע גדול אינו מחוץ לדעת.
45. הבדל שלישי: הזדמנות לתרגל
– תאוה – אתה עושה את זה בעצמך, כל יום. כל יום אתה קם עם התאוה. יש לך אינספור הזדמנויות לעבוד על זה: היום התאפק קצת, מחר קצת יותר, בהדרגה תהיה אדם.
– אונס/פחד – גוי בא לכפות עליך לא כל הזמן. לאדם רגיל אין הזדמנות לתרגל אומץ – זה בא פתאום, פעם במאה. איך אפשר להטיל עליו טענות?
– מסקנה: מכיוון שתאוה נותנת את רוב ההזדמנויות לעבוד על, מסתכלים יותר בחומרה על מי שלא עבד על זה.
טבלה: שלושה הבדלים
| # | הבדל | אונס (פחד) | תאוה (רצון) |
|—|——–|————|————-|
| 1 | בחירה נגד בריחה | אתה בורח (בורח) – פסיבי | אתה נמשך (בוחר) – אקטיבי |
| 2 | דעת | אדם יוצא מדעתו | אדם נשאר בדעתו |
| 3 | הזדמנות | בא לעתים רחוקות, אין סיכוי לתרגל | בא כל יום, הזדמנויות מלאות לעבוד על זה |
—
⟨סטייה צדדית⟩: סטיגמה, קליפורניה ו״בחירה”
– גישת קליפורניה: או שזו “בחירה” או לא. הם “מבולבלים” – הם רוצים להסיר סטיגמה כדי שאנשים לא ירגישו רע.
– תשובה: הרצון הוא בחירה מאתמול. היום זה כבר לא בחירה – אבל מכיוון שאתמול זו הייתה בחירה, הוא אשם. אפילו מחלות – הגמרא אומרת שאם יכול היה לנהל אורח חיים טוב יותר, זו פשיעה. כל שכן תאוה.
– על סטיגמה: הסטיגמה לא נוצרה לאדם בשלב 20 (שבו הוא כבר מכור). הסטיגמה נוצרה לאדם בשלב 0 – כדי שאנשים אחרים יפחדו ולא יתחילו את התהליך. צריך ליצור סטיגמה לאותו אדם, גם אם מי שכבר נפל צריך אולי חיזוק.
– ילדים: על ילדים אין טענות על תאוה – כי עדיין לא הייתה להם ההזדמנות לעבוד על עצמם. חטאות נעורים – מוותרים, הוא צעיר.
—
כב. מקור לשני סוגי אונס: משנה עירובין פרק ד׳
46. המשנה הראשונה
“מי שהוציאוהו נכרים או רוח רעה” – זה אונס. זה תואם את ספר המידות: שתי דרכים של אונס גמור: (א) נכרים – ההוא עושה את זה (כפייה פיזית מבחוץ), (ב) רוח רעה – רוח רעה / אובדן דעת.
47. מהי “רוח רעה”? – הגדרת הרמב״ם
המפרשים אומרים ש״רוח רעה” היא בכלל לא רוח ממש. הרמב״ם מפרש: רוח רעה היא כל מה שגורם לאדם לעשות “שלא מדעת”. זה מאשר את הסוג השני של אונס: כשדבר מבחוץ לוקח את דעת האדם, הוא פטור.
48. נפקא מינה חשובה לזמנים שלנו
– מחלת נפש (חולי נפש) = “רוח רעה” = דבר שאי אפשר להתרגל אליו ומחוצה לו – זה אונס.
– מידה רעה (תכונת אופי רעה) = כשהאדם יכול להתרגל אליה ומחוצה לה – זה לא אונס, אלא רשעות.
זה ההבדל בין מחלה למידה רעה.
—
כג. הלכה = אתיקה – אין הבדל בין אגדה להלכה
49. עיקרון מתודולוגי
הגמרא חשבה שאין הבדל בין אגדה להלכה. ההלכה של תחום שבת (יציאה חוץ לתחום) היא פורמלית על חילול שבת, אבל החקירות של אונס, רצון, דעת הן אותן חקירות הנוגעות לכל המעלות והחסרונות האנושיים.
—
כד. הברייתא: “שלשה דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו”
50. שלושה דברים
הגמרא מביאה ברייתא: שלושה דברים מוציאים אדם מדעתו ומדעת קונו:
1. נכרים (אונס מאנשים אחרים)
2. רוח רעה (אובדן דעת)
3. דקדוקי עניות (עוני חמור)
שניים מהם (נכרים, רוח רעה) כבר עומדים במשנה. זה מוכיח שהגמרא מבינה את המשנה כמדברת על הענין “מעבירין את האדם על דעתו” – מילולית: מוציאים אדם מדעתו.
51. קושיית הגמרא: “למאי נפקא מינה?”
אם כל שלושתם הם אונס גמור – מה אפשר לעשות? אי אפשר! במיוחד דקדוקי עניות – אין לך כסף, מה אני אעשה?
⟨סטייה צדדית⟩: המעשה עם החפץ חיים
החפץ חיים (מסופר בספר ר׳ ניסן קלעלעץ) אמר על עיר שיהודים עבדו בשבת במפעל: אין לומר מוסר – זה פיקוח נפש! יש רק מפעל אחד, מי שלא עובד מת מרעב. זו דוגמה לדקדוקי עניות כאונס גמור.
—
כה. תירוץ הגמרא: “לבוא רחמי” – להתפלל
52. נפקא מינה – שיתפלל
למה תפילה נקראת “רחמי”?
– דין = הסדר הרגיל, דרך הטבע. לפי דין אי אפשר לעשות כלום נגד אונס.
– רחמים = דברים שהם לא ישירות על הפעולה, אלא שינויים רחבים יותר בכל החיים.
השוואה לדרך הרמב״ם בתשובה: לך לעיר אחרת, שנה שם, משנה מקום / משנה מזל. לא ישירות על העבירה, אלא שנה את כל המצב – אולי שם לא יהיו לך הטריגרים. זה פירוש “לבוא רחמי” – וזה עושים דרך תפילה.
—
כו. קושיית תוספות: למה יצר הרע חסר מהרשימה?
53. כשפים (קסמים)
תוספות שואל: הגמרא אומרת רק שלושה דברים מעבירין על דעתו – אבל מה עם כשפים? תוספות עונה: כשפים הוא פשט של רוח רעה (מכשף גורם לאחרים להשתגע – זה כבר נכלל).
54. יצר הרע – הקושיה המרכזית
תוספות מביא ראיה מהגמרא במועד קטן (אלו מגלחין): “מי שראה שיצרו מתגבר עליו” – כשהיצר הרע כל כך חזק שאי אפשר, “ילבש שחורים… ויעשה מה שלבו חפץ” (רק לא לעשות חילול השם). פשט פשוט: לפעמים היצר הרע הוא אונס! למה הוא לא ברשימה?
⟨הערת צד⟩: פשט אלטרנטיבי של רבנו חננאל
רבנו חננאל מפרש “ילבש שחורים” אחרת: דרך זה הוא לא יעשה – “יכוף דעתו”. אבל תוספות לא הולך עם הפשט הזה.
—
כז. תירוץ תוספות – עיקרון המפתח
55. “בכל מקום אדם יכול ליזהר שלא יבא לידי כך”
היצר הרע לא ברשימה כי: אדם יכול היה קודם להיזהר שלא יגיע למצב הזה. ברגע שהיצר הרע תופס אותו – כן, הוא אולי פטור (כמו “ויעשה מה שלבו חפץ”). אבל הוא אשם כי הכניס את עצמו למצב.
56. דוגמה מודרנית
> “אף אחד לא אמר לך להחזיק אינטרנט. עכשיו שיש לך – אתה אכן פטור [ברגע הזה]. אבל אף אחד לא אמר לך להחזיק. יכולת להיזהר ‘שלא יבא לידי כך׳.”
—
כח. סיום –
כח. סיום – חיבור הכל יחד
אלו דברי תוספות שמאשרים את כל השיחה: ההבדל בין אונס גמור (נכרים, רוח רעה, דקדוקי עניות – שבהם אפשר רק להתפלל/לשנות מצב) ליצר הרע (שבו אחראי כי יכול היה להיזהר קודם).
מסקנת כל השיעור:
“`
תאוה/התמכרות ≠ אונס
↓
כי: (א) זה בא ממך (בחירה, לא בריחה)
(ב) אתה נשאר בדעתך (לא מחוץ לדעת)
(ג) יש לך אינספור הזדמנויות לעבוד על זה
(ד) הכנסת את עצמך למצב (הוא אנס את עצמו)
(ה) תוספות: “בכל מקום אדם יכול ליזהר שלא יבא לידי כך”
↓
∴ סטיגמה על בעלי תאוה מוצדקת (לשלב 0)
∴ התמכרות אינה קטגוריה מיוחדת – אלא קיצון של תאוה רגילה
∴ ההלכה (כמעט) לא נותנת פטור ליצר הרע – בצדק
“`
“שבת שלום.”
תמלול מלא 📝
בעלי בחירה ותאוות: מדוע תאווה היא המידה הגרועה ביותר?
הקדמה: סיפורים מספרו של הרבי מוויז׳ניץ
המרצה:
רבותי, ראיתי, קניתי ספר של סיפורי הרבי מוויז׳ניץ, הדוד הרבי מוויז׳ניץ, ר׳ מרדכי האגר עליו השלום, הרבי ממאנסי. והוא אומר שם רק את האמת, כל מה שהוא לא מבין הוא אומר שלא מבין, מה שלא שמע אומר שלא שמע, מה ששמע משכן אומר בבירור איפה השכן היה, וכן הלאה.
סיפור על בעלי בחירה ובטחון
כתוב שם שסבו ודודו נעשו רבנים, האהבת ישראל עם אחיו שנקרא ר׳ חיים אנטאניער, הוא אמר ש… מה? כן. הוא סיפר שהגואל ישראל היה לו מנהג בשבת צהריים בקידוש לדבר על כל הרבנים. הוא דיבר על, הוא אומר שדיבר מ-, אבל הוא מתכוון שהיה צריך לדבר על. וכשהם נעשו רבנים, הוא אומר, “אה, היום נקבל עוד שני צעירים לחבורה.” הוא מספר זאת בצורה מובנת, הם נעשו רבנים, כך יודעים.
בכל אופן, ראיתי עוד סיפור שסבו אמר שמעולם לא היה לו פחד, היה לו הרבה בטחון, מעולם לא פחד בחייו, אבל פעם אחת, אני לא זוכר על איזה סב, על הסב הזקן יותר, על סבו שלו, סתם סבו הזקן, הצמח צדיק על סבו, פעם אחת סבו היה, תפסו אותו הגויים שילך לצבא, משהו היה איזו בעיה עם אנשים. זו הייתה הפעם היחידה בחייו שהוא נבהל.
הוא אומר, צעיר כזה, בעל בחירה, זה נורא, מבינים? עם אנשים, עם גויים, עם מאמינים, עם ראשי חסידים, אלה לא בעלי בחירה. אבל הגויים לא יכולים לדעת, הם עוד יכולים לעשות משהו, מבינים? בעל בחירה, זה נעשה מסוכן. וגם רבי נחמן מדבר על הדבר הזה שבעל בחירה מסוכן מאוד להתמודד איתו. כתוב גם אצל החיים הקדוש על יוסף הצדיק, ואתם יודעים את הדיבור החסידי הידוע, שאפילו צדיק, בעל בחירה, יכול להזיק, אפילו כמה בטחון שיש לו.
תלמיד:
למען נפקא מינה, יש לך עוד איזה סיפור?
המרצה:
אעשה עוד הרבה סיפורים טובים, הרבה דברים מצחיקים שהוא מספר, כל מיני דברים נעלים.
תלמיד:
מה?
המרצה:
הקב״ה נתן לאדם בחירה, וזה אומר שזה אמיתי. זה לא בדיחה. כן, הוא לא יכול. כתוב “מחושין ממעל נישט למעלה”. השבוע זה הנושא. מה יש לי מבטחון כאן? בטחון הוא רק כשמתמודדים עם גויים, ועם…
תלמיד:
מה?
המרצה:
כן, כי הבחירה היא אמיתית, כך נראה. זה לא שווה, אבל זה הדבר האמיתי, כך מקובל.
תלמיד:
יש לך איזה…
המרצה:
לא לא לא, אני רק אומר, אתה שואל שהאהבת ישראל היה מאוד גס, נכון? אני רק אומר, מדברים על תאוות אכילה.
סיפור על תאוות אכילה: מלח במקום סוכר
נו, ראיתי דבר יפה על תאוות אכילה. ראיתי בדיוק קטע יפה שם על הנושא הזה, כשכבר מדברים. ספרים חסידיים אומרים באמת את הבעיות של החיים.
הוא אומר שסבו, הוא מספר שסבו היה שמור מכל התאוות, כידוע, הוא אמר שזה גם גימטריא משהו, אני כבר לא זוכר, אכילה, שתייה, משגל, משהו הוא גימטריא זה שמו, אני כבר לא זוכר. ראשי התיבות הוא גימטריא כך והלאה בתורה.
והוא סיפר סיפור, שפעם אחת בטעות, הגבאי בטעות, במקום לשים סוכר בקפה שם מלח, משהו כזה? ואף אחד לא שם לב עד שאחד התחיל לצעוק, משהו כזה הסיפור, והרבי אומר, אה, זה לא נכון. והוא אומר, הוא לא יודע, אם הפשט שהוא היה כל כך דבוק, הוא לא תפס שזה מלח. הוא מאמין שצריך להכיר, הוא לא יודע. אבל או אולי, הוא פשוט… הוא התגבר, הוא כן טעם שזה מלח. הוא התגבר. אני אשתה בכל מקרה. מאוד כן.
מנהג הרבי באכילת מרק
אני זוכר שמישהו אמר לי, לכן גם הסתכלתי בטישים שלו. דבר אחד שהיה מעניין, חשבתי שהוא היה אדם מבוגר, אני מתכוון שכולם היו עד שכולם היו בני עשר, כן, כל מיני דברים מצחיקים, אבל הוא אכל מרק כך שהוא לקח כף מרק ביד, הוא לקח את הכף, הוריד את הידיים, הסתובב, ולקח את הכף.
מישהו אמר לי, הוא ניסה לאכול כך, זה מאוד קשה. עכשיו, ואתם רק צריכים להיות מסוגלים, להיות מסוגל? אני לא לוחץ על זה, זו הייתה חיים מוזרים. זה מצחיק שהוא יכול היה, ניסיתי לחקות את זה, זה מאוד קשה.
תלמיד:
לא, הוא גם היה לו, אתה יודע שהיה לו מנהג כזה, הוא החזיק שלא מתאים ליהודי חסידי להתכופף לאוכל.
המרצה:
בדרך כלל אנחנו באים עם מזלג ואוכלים כך, האוכל בא אלי, אני הולך אליו, מבינים? זה כבוד עצמי. אבל אחר כך הבעיה היא, תנו ליהודים לחיות קצת, הבעיה היא, תשמע, אני לא יודע אם זו גדלות וקטנות, הבעיה היא שמרק מאוד קשה לאכול כך כי הוא נשפך.
תלמיד:
מה?
המרצה:
אה, קש זה לא רבני, אחרת אתה לא יודע. ראיתי פעם רבי שותה בקש כסף. הוא עשה עצה רבנית, הוא קנה לעצמו כזה צלחת שמשתמשים בה לכוסות, וכשהוא אכל מרק היה לו מנהג כזה, והוא היה אחר כך נותן לחסידים את המנהג לשתות שיריים. כל שבוע היה זה.
תלמיד:
לא, הם הולכים עם סינר.
תלמיד:
מה?
תלמיד:
הם הולכים עם סינר.
תלמיד:
אולי היה לו כף מאוד גדולה ואכל מעט מאוד. זה הסוד?
תלמיד:
מה?
תלמיד:
אמת, גם אמת.
המרצה:
להיפך, זה… כלום, זה כל כך… אני לא יודע, אני לא זוכר. את זה אני כבר לא זוכר עד כדי כך. אני לא יודע. גם אז. בכל אופן, אנחנו הולכים לדבר על בעלי הבחירה.
הנושא המרכזי: מדוע בעל תאווה הוא המידה הגרועה ביותר?
סטייה: המנהג לדבר “על” רבנים, לא “נגד” רבנים
תלמיד:
בסדר, האנשים אוהבים מאוד לדבר על בחירה, כידוע.
המרצה:
אנחנו הולכים לדבר על זה. זה השיח שלנו מהיום. אני מחזיק באמת בעמוד הבא כאן. אני רוצה, בואו נראה כך. אני אצטרך לומר עוד סיפור, אבל קודם אני צריך לומר עוד דבר תורה.
תלמיד:
זה החלק שמדברים נגד הרבנים?
המרצה:
מדברים עליהם.
תלמיד:
עליהם.
תלמיד:
עליהם.
המרצה:
אמרתי שהסטיטשינער רב אמר שבעצם המנהג לדבר על רבנים, רק זה לא קיים. זה קיים חוץ מהסאטמר רב, אבל אותו הוא מפחד לדבר עליו. מפחד, לא בגלל שהחסידים אומרים מפחד הוא היה מחזיק שהוא צדיק, אבל אפשר לעמוד בתור. הנקודה היא כך, אנחנו צריכים להחזיק באמצע הלימוד, ואני עובר קצת על נושא, כי אפשר להישאר תקועים על אותו דבר.
חזרה: הטעם הראשון מדוע בעל תאווה הוא המידה הגרועה ביותר
אנחנו מחזיקים באמצע הלימוד של זה. שהמידה הגרועה ביותר היא להיות בעל תאווה. הסוג הגרוע ביותר של אדם הוא בעל תאווה. הכי, לפחות הכי מבוזה סוג של אדם. כך אנחנו טוענים וטוענים שכל הגויים גם מחזיקים כך. לא רק היהודים מחזיקים כך, לא רק המשכילים מחזיקים כך. כולם, למעשה, המשכילים אולי לא מחזיקים כך, כך דיברנו בשבוע שעבר. אבל בעצם, כל האנשים מחזיקים כך.
עכשיו, הם הביאו כמה סיבות למה. זה היה השיח, הם אמרו שזו עובדה. כשהם דיברו שיש את הסיבה העיקרית, המהלך העיקרי, ההסבר למה אנחנו מחזיקים שזה הדבר הגרוע ביותר, היה בשם אריסטו, שלמה? כי זה דבר בהמי. מי שנכשל, מי שלא נכשל, מי שלא שולט על עצמו ברמה של תאוות, הוא בהמה. הוא מתנהג כמו בהמות, שבהמות לא מתגברות על תאוותיהן, וגם הוא לא.
לא, לא בדיוק שהן לא מתגברות על תאוותיהן, אלא שחוש המישוש, סוג תענוגי הגוף, אינם דברים אנושיים. לבהמה יש אותם בדיוק כמו לאדם. להיכשל במקום הזה, פירושו שאתה נכשל בתחום בהמי, לא בתחום אנושי. זו הנקודה שדיברנו עליה.
תלמיד:
כן, זה פשט אחד.
הכרזה: יש עוד טעמים
המרצה:
עכשיו, אנחנו הולכים להתגלות. יש עוד פשטים בזה. אולי זה מחובר, כנראה זה מחובר, אבל יש עוד סיבות. כתוב עוד סיבות למה. התאווה היא הדבר הגרוע ביותר, זה לא הטעם הגרוע ביותר.
תלמיד:
ואתה יודע עוד טעמים? עוד סיבות שאריסטו אומר?
המרצה:
כן כן, אריסטו אומר את זה. אבל אני אומר שכתוב, עוד סיבות, אולי… אני לא יודע אם כתוב, צריך למצוא איך אפשר לחבר את הדבר לדברים אחרים. עוד סיבות, למה תאוות היא הדבר הגרוע ביותר.
השלט בפנסילבניה: הוכחה ל״סטיגמה”
אני אגיד את הדבר, הסיפור הוא כך. הסיפור הוא כך. נסעתי בכביש המהיר בשבוע שעבר, וראיתי שלט גדול כזה, שלט פרסומת גדול. היום המנהג הוא שאם רוצים לומר מוסר כותבים את זה על שלט פרסומת. פעם היו אומרים דרשה בבית הכנסת, היום אומרים את זה על שלט פרסומת, נכון?
העיר, המדינה של פנסילבניה, החליטה שהם רוצים לומר לנו מוסר. מי נראה? אבל המוסר שלהם כתוב כמו שאמרתי מה שטוב להם אצלנו רע וכן הלאה.
המוסר שלהם כתוב כך, כך הם כתבו בספר המוסר שלהם, שכך כתוב. רשמתי, רציתי לעשות תמונה, נסעתי מהר מדי. לא יכולתי לעשות תמונה באמצע הנסיעה, אבל רק כתבתי את זה. היו כתובים המילים כך: “Calling [addiction] a choice, ignores 50 years of research.”
תלמיד:
מה זה לשון?
המרצה:
במילים אחרות, יש משהו שנקרא התמכרות? באידיש זה אומר שהוא בעל תאווה גדול. מסכימים? בסדר, אני לא מביא את זה מסכים, שיחשבו מה שירצו. איך אני מתכוון? מבינים, ואחר כך כתוב כך: השורה הבאה הייתה כתובה “סטיגמה”, “Stigma prevents recovery, not addiction.”
במילים אחרות כך, השלט הפרסומת כתוב בבירור מה שטענתי כל הזמן, שמי יש לו הסטיגמה הגדולה ביותר? לא כותבים סטיגמה על גנבים. לגנבים אין סטיגמה כל כך גדולה, זו לא בעיה. למי יש סטיגמה? על מי לא מחזיקים? על מי מסתכלים מלמעלה על אדם?
הסתכלתי במילון, מה זה תרגום סטיגמה? סטיגמה היא בזיון גדול. היו לו ארבע הגדרות, אני לא זוכר, לא הבאתי את זה כאן, ארבע רמות שונות של סטיגמה. אבל סטיגמה פירושה שאתה תת-אנושי. זה התרגום של המילה סטיגמה כאן.
התמכרות, סטיגמה ובחירה: חקירה פילוסופית
הפרדוקס של סטיגמה ובחירה
השלט הפרסומת ובעיית הסטיגמה
המרצה: מכור. אתה חיה, אתה לא יכול… כן, מדברים על סמים. רואים שעכשיו יש סטיגמה נגד זה, והמדינה מחזיקה שהם צריכים להסיר את הסטיגמה. למה? כי הם טוענים טענה מעניינת כלשהי שזה מפריע יותר לתשובה מאשר לחטוא. בסדר, אני לא יודע, אני רוצה לדבר על אותו נושא, אולי אעשה זאת בקרוב, אבל קודם אני רוצה להוציא את הנושא של הבחירה. וכאן יש בעיה. למה?
בואו נגיד, זה רע להשפיל. בכלל בזמנים של היום מחזיקים מאוד חזק, כמו שהבעלזער רב אמר לרבי סריווקא, יודעים?
הכרת את ר׳ איציקל, הרבי מראחמיסטריווקא כאן מרחוב 45?
תלמיד: כן.
סיפור על ר׳ חיים מרדכי: ההדרכה של “לא להשפיל”
המרצה: אז מי שהכיר אותו יודע שהוא כיבד מאוד אנשים, בדרך מסוימת. כשזה הגיע אליו, הוא חייך, ותמיד אמר כן כן, לא היה לו הבדל אם דיברו לעניין, אם לא דיברו לעניין, הוא גרם לכולם להרגיש כאילו הם אמרו איזו חכמה גדולה. כך היה הסדר. ו… כן? זה נכון.
תלמיד: כן.
המרצה: כך זה. נכון. עובדה. אני מרגיש מאוד רע כי אבא שלי מרגיש כל כך טוב כל כך הרבה שנים שהוא אמר דבר שר׳ חיים מרדכי הסכים לאחד.
אז, רגע, רגע, רגע. אני רוצה לספר לך, רגע אחד, רגע אחד. שלום עליכם של הישיבה הוא ר׳ חיים מרדכי, וכל השאר. אז, עכשיו, הסיפור המעניין הוא שהוא לא באמת היה כך. גם באמת בבית הוא לא היה מדבר כך, הוא לא היה באמת כזה נביא, הוא עשה את עצמו. נביא אני מתכוון, לא ביקורתי. כשהוא דיבר עם האנשים הקרובים שלו, החברים שלו, המשפחה שלו, החברים שלו, הוא יכול היה לומר ביקורת. והוא גדל בירושלים. בירושלים אף אחד לא היה נחמד. הוא היה מאוד חד, הוא לא נתן.
אבל מה? כשהוא היה חתן, הבעלזער רב היה מעורב איכשהו בעשיית השידוך שלו.
הרבי מסקווירא.
הבעלזער רב ודודו.
דודו של הרבי מסקווירא.
כן, כן, כן. הוא נעשה… נכון.
אז, הוא הלך לבעלזער רב, והוא אמר לו שהוא נוסע לאמריקה, הוא התייעץ איתו שהוא לא רוצה ללכת לאמריקה, הוא רוצה לחזור. יש איזה סיפור על זה. ר׳ אהרן מבעלזא, הרב זכרונו לברכה. הבעלזער רב אמר לו כמה הדרכות. אחד הדברים שהוא אמר הוא שהיום, אדם, אפילו אם משפילים אותו כך, זה יכול לכאוב. אסור להשפיל שום אדם.
זה אולי מופת אפילו במטוס, אני לא זוכר, הוא מיד פגש מישהו, הוא לא השפיל, האחר נעשה בעל תשובה, איזה סיפור. על כל פנים, מזה הוא למד שבאמריקה, מבינים, אי אפשר להשפיל אף אחד. כולם צריכים להיות יפים. אז הוא עבד על עצמו, והוא התחיל את הכבוד והשאר שם.
חזרה למדינת פנסילבניה: ההיגיון של סטיגמה
המרצה: אז, כלפי מה דברים אמורים, מדינת פנסילבניה גם מחזיקה כך. הדבר הגרוע ביותר הוא סטיגמה. אי אפשר להשפיל. הם מנסים מאוד חזק לא להשפיל אנשים.
עכשיו, איזו עצה הם מצאו לא להשפיל אנשים? כל אחד בעצם, כך נראית ההווה אמינא, צריך תמיד ללמוד. יש לי כלל, יש לי כאן איזה אסטרטג פוליטי שכותב שטויות במדיה חברתית. אחד הכללים שלו הוא, שכשאתה רואה שפוליטיקאי אומר משהו, זה אומר הפוך. במילים אחרות, אין לנו פחד, אין לנו פחד שיעשו את זה. בקיצור, זה בדיוק ממה שאתה מפחד, מבינים?
ואין סטיגמה פירושו שיש סטיגמה גדולה, כי כך כתוב בפתק הזה, נכון? כי דברים שאין להם סטיגמה לא כותבים עליהם. יש סטיגמה גדולה בדיוק על זה. הרבה דברים יש להם סטיגמה, אני לא יודע, על זה היא הגדולה ביותר, כי סטיגמה היא הדבר הגרוע ביותר, זה עושה תת-אנושי, זה גזענות כמו שזה עושה אדם. קאנט אומר שהדבר הגרוע ביותר הוא לא להתייחס לאדם כאדם.
הניתוח הפילוסופי: סטיגמה ובחירה
המרצה: והסטיגמה הגדולה ביותר יש על מכור. ועל מה חושבת מדינת פנסילבניה תלויה הסטיגמה? שאדם יגיד שזו בחירה, אתה חיה, אתה בוחר כל אחר צהריים להזריק לעצמך את הסם, ואתה חמור, אתה לא אדם נורמלי, אתה הולך לעבודה, מדבר עם אשתך, עושה משהו.
התמכרות: מושגים חדשים ומציאויות ישנות
הכלל הגדול: עובדות פיזיות יכולות להתגלות עם הזמן – אבל הטבע האנושי לא
גילויים פיזיים הם צפויים
מגיד שיעור:
צריך להיות מדויק בטענה. יש לי כלל גדול בתורה, כבר דיברנו על זה הרבה פעמים, שאם מישהו בא אלי, “מצאתי סוג חדש של חיה מתחת למים שצריך לנסוע עם צוללת, ורק אז פוגשים אותה, שלא ידעו את החיה הזו בכל הדורות. משה רבינו היה גדול, הוא ידע את כל החיות, אבל הוא לא ידע, כי זה לא היה אז.” אני מאמין לו, כי זה סוג של דבר, זה דבר פיזי, זה לוקח זמן, זה לוקח כוח למצוא, זה הגיוני באופן טבעי שעובדות פיזיות של העולם החיצון יקחו זמן, אפילו בגוף של אדם.
אתה אומר שפעם לא עשו ניתוחים, לא ידעו בדיוק כמה חורים יש בלב, אני יודע מה. עכשיו יודעים, בדקו, זה אני מאמין. ודרך אגב, את הכלל הזה תמיד ידעו. זה כבר כתוב ברמב״ם בפירוש במורה נבוכים חלק ב׳, ומובן שזה בא מאריסטו וכן הלאה, שבהרבה מדעים, בסוג המדעים האלה, זמן הוא חלק מהדבר שמגלה מדע. זמן וניסיון. ניסיון פירושו זמן, כמו שאומרים שהוא צריך ניסיון. זה ניסיון. יש עובדות, צריך לנסוע, צריך ללכת. זה סדר הדברים. It’s expected that there should be changes. It’s expected שלא כל מה שיודעים היום… זה כל כך מצופה שהחכמים מלפני 2000 שנה כבר ידעו את זה. דמיינו לעצמם, מוצאים כוכבים חדשים, מוצאים דברים חדשים מתחת למים, וכן הלאה. זה דברים פשוטים.
אבל פסיכולוגיה/טבע אנושי – כאן צריך ראיה גדולה
אבל אם מישהו אומר לי שאיזה סוג חדש של אדם גילו, איזה סוג חדש של פסיכולוגיה, לא שאתה אומר, מדברים על החלק הפיזי, על איזה כימיקל, אני לא יודע, על איזה סוג חדש של התנהגות של אנשים שלא היה פעם, הוא צריך ראיה גדולה לדבר, לפחות. כי ההנחה היא שכל מה שקשור לאנשים לא השתנה שום דבר.
היום הוא השתנה במה שהוא עושה. היום הוא נוסע עם מכונית, ואתמול הוא נסע עם סוס. אבל איך הוא נוסע עם המכונית, והסוג של הרגלים שיש לו, מידות, תורת המידות, אפילו אמונות במובן רחב מסוים, לא אמונות של עובדות מסוימות, אבל איך הוא מאמין ומה השקפת עולמו, כמעט כל הדברים האלה, צריך להניח שזה מאוד עתיק.
סו, ממילא, אבל אני רוצה להיות מדויק במה שיוצא ממילא. כן, זה הארגומנט הבסיסי שטוענים. וממילא, יוצא שצריך לשקול מה. ממילא מה? ממילא זה כך, לא… מה? כן, כבר דיברנו מספיק שטויות כאלה בשבוע שעבר, אין לי כוח שיעצרו אותי וישימו ביוטיוב, שיוציאו את הסרטונים שלי, אז עדיף ככה.
⟦#2⟧ מעבר לנושא: חצי נזק – מחלוקת תנאים
אבל ממילא, דיברנו שיש מחלוקת תנאים, יש דבר כזה, זה דרגא בפני עצמה או חצי זה גם חצי נזק. זו מחלוקת, מחלוקת עתיקה, מחלוקת תנאים, מחלוקת עתיקה מאוד. יש מחלוקת. היה מישהו, אני לא זוכר מי, שאמר בריה בפני עצמה, פשט שיש שלושה. אוקיי, לא מה שמדבר עכשיו. אוקיי, אבל בסדר. אני רק רוצה להוציא את ה… בואו ננסה להחזיק ב… עשיתי השבוע דף, כדי שיגידו שיש סדר בעולם. סו, תחזיקו לי כאן, אני רוצה כל שבוע להביא דף. ואני לומד את זה, הייתי מגיע בפנים אם רוצים, אבל צריך לדעת מה לומדים.
המושג “התמכרות” – האם זו מציאות חדשה?
“התמכרות” היא מילה חדשה, לא בהכרח דבר חדש
סו, אתה מבין שאני אומר, נו, אני רוצה לדעת מה חשוב. סו, בוודאי אתה צודק, שהמילה “addiction”, המילה האנגלית “addiction”, כמה שאני יודע, היא מילה חדשה. לסבא שלי או לסבתא שלי היית אומר שמישהו יש לו addiction, אפילו לסבתא שלי שחיה עדיין, היא הייתה מסתכלת עלי ואומרת, אני לא יודעת, עשה תשובה, אני לא יודעת לאן לפנות. לא? מה האמא, היית אומר? עשה תשובה, ווטאבר, תהיה אדם, תבין את זה. סו, ווטאבר עשו עד עכשיו, תפסיק לרוץ, תעשה הפסקה. אף אחד לא אומר שזה קשה, זה לא קשה. כן, בואו נבין, אני רוצה להגיע לכאן. אוקיי?
מושגים חדשים מדברים לעתים קרובות על דברים ישנים עם שמות חדשים
סו, הקטגוריות החדשות, יש דבר שנקרא addiction, שכל אחד… אפשר לחקור את הדבר, הנקרא addiction, האם יותר בחירה, פחות בחירה, האם כן אשם, לא אשם. החפצא, המציאות, לא ידעו לכאורה שלושים, ארבעים, חמישים, אני לא יודע כמה שנים אחורה בכלל על מציאות כזו. סו צריך להיות מהרהר גדול בכפירה, צריך להיות הרבה הרהורי כפירה שקיים באמת דבר כזה. כבר יש חמישים שנה של… ביססו אותו בחמישים שנה של מחקר. חמישים שנה זה לא כל כך הרבה זמן אחורה, חמישים שנה זה בכלל 1976.
סו בכל מקרה, מבינים, הרבי ז״ל כבר לא חי הרבה זמן. כמעט. ווטאבר, איזה רבי, אני מבין, הבעלזער רב כבר היה עשרים שנה. אני מבין, חמישים שנה אחורה זה אתמול. זה נחשב. אתה כבר חמישים, כן? אני מתכוון, עדיין לא, משהו כזה, הלא, ברצינות, חמישים שנה זה כלום. בטח לא חמישים. בואו לא נדבר. מה ההבדל? לא, לא, לא. נכון. סו, בקיצור, מעשה זה לא כל כך הרבה זמן אחורה. צריך להיות פתוח לשמוע את זה.
מצד שני, אני רוצה לומר מצד שני, מצד שני זה מאוד חשוב להבין שכל המושגים החדשים האלה שיש, בדרך כלל הם מדברים על דברים שכבר מזמן ידעו, אלא ששכחו איך קוראים להם.
אנלוגיה: עברית מודרנית וה״שפה נאמנה”
וזה הרבה פעמים, אומרים, הרבה פעמים צריך להיות מאוד נזהר. כמו, בדיוק כמו שיודעים שיש כל מערכה כזו שאומרת שעברית היא שפה מודרנית, כי יש כל מיני מילים שלא כתוב בחומש, לא כתוב במשנה, וזה אפילו אומר הפוך ממה שכתוב במשנה, וכן הלאה. ממילא אסור לדבר עברית, כי יש ספר שלם שנקרא כך, שפה נאמנה, יש לשון כזו שיש לו הסכמות מכמה גדולי ישראל, שהם מאוד שמחים כך. הוא מראה שעברית היא לא, כי יש קושיה, אסור לדבר עברית, אבל זו לשון הקודש. לא, זו לא לשון הקודש.
חושבים על הספר הזה, בערך שבעים אחוז מהדברים שם זה עם הארצות. כן יש מילה כזו, זו דווקא מילה נסתרת, זה כתוב רק פעם אחת, משתמשים בה הרבה פעמים, הרחיבו אותה קצת, וכדומה. הרבה מאוד פעמים, זה אמת, יש נקודה של אמת, דרך אגב, אם רוצים כבר כן לדבר, האמת נמצאת הרבה פעמים יותר עמוק, המבנה של המשפטים בלשון הקודש הוא פחות או יותר מאנגלית, לא מאידיש, לא מלשון הקודש, וכדומה, אבל זה כבר יש במשנה, אני מתכוון במשנה כבר לא מדברים על החומש, אבל אני לא מדבר שזו עוולה או לא. אני רק אומר שהרבה פעמים, כשאומרים את זה, כשהולכים עם הסוג הזה של סברות, הרבה פעמים מדברים שטויות.
המציאות האמיתית של התמכרות
אם מישהו אומר שאין דבר כמו התמכרות, אני מתכוון שכן יש דבר כזה. אבל מה שעשו היום חפצא חדש זה כי שכחו איך לדבר על זה. ממילא אומרים שאין דבר כזה. שזה דבר חדש, צריך בכלל לשאול מה הדין? ובכלל, אם מישהו מכור ל… אני יודע מה… לאיזה דבר, הרי הוא פטור מכל המצוות, כי זו לא אשמתו. נכון?
הסכנה של מסגרת ה״התמכרות”: פטור מאחריות?
המסקנה הלוגית
ואני שואל אתכם, אתם לא יודעים כמה ארוכה הרשימה של התמכרויות? אתם חושבים שמעולם לא היה… אדם שבא לבית דין, אמרו לו שהוא עשה את העבירה ההיא שאומרים היום שהוא יכול להיות מכור לזה, ובאמת הוא היה מכור במילים אחרות, הוא עשה באמת אחרת מרוב אנשים, שזה נראה כאילו הוא לא יכול להתגבר, ובית הדין אמר, לא רואים שום מקום, רואים מיד ורואים, בפשטות לא רואים שום מקום שיש דבר כזה, ממילא זה אונס, ממילא הוא פטור, פוגשים כבר דבר כזה. בבית משפט עוצרים בדרך, עובדים על זה. גם בבזנס עובדים על זה. אני לא אומר. יש רשימה? כן. הרשימה נעשית גדולה יותר בכל דקה.
טלפון זה התמכרות. מישהו מכור לטלפון שלו, והוא מסתכל על הטלפון שלו גם בשבת, הרי פשוט שהוא פטור. אמת? עישון. מישהו מכור לעשן והוא מעשן בשבת, הוא גם פטור. אני אומר בהתמכרות. אה, איכשהו מתחילים לראות.
ראיה שהתמכרות היא לא כל כך פשוטה
דרך אגב, זו אחת הראיות שההתמכרות היא קצת לא כצדקו, כי רוב היהודים שמכורים לעישון לא מעשנים בשבת. רוב מהם, רוב גדול כנראה. יש חלק שפעם שמעתי מר׳ דוד טברסקי בשם איזה יהודי שלם, כל השבוע הוא מעשן ובשבת הוא מריח. והרבי דרש על יסודות התורה, כל השבוע צריך לעבוד ולעשן, ובשבת מריחים. בקיצור, אותו אחד היה באמת מכור לטבק. אבל יהודים רגילים אפילו לא מריחים בשבת, הם מעשנים כל… אז בקיצור, זה לא כל כך פשוט.
⟦#3⟧ הליבה הפילוסופית: מהי באמת המציאות של “התמכרות”?
המציאות האמיתית שמונחת מתחת למושג
מה אני רוצה להוציא? אבל אני כן רוצה לדבר על זה. אז בואו ננסה לומר מה הפשט הפשוט שהיו אומרים פעם, דווקא על הנושא הזה. במילים אחרות, בואו נהיה מאוד ברורים. יש איזו מציאות, אני לא מדבר על מה שהאנשים המודרניים אומרים שהתמכרות היא מחלה וכאילו זה בא… בואו נבין. יש מציאות כזו של אדם שהוא עושה משהו שבמובן מסוים הוא לא רוצה לעשות, כי הוא כל כך אוהב את זה והוא לא רוצה לאהוב את זה. זה משהו מאוד מוזר. יש מציאות כזו.
מה שמדברים על התמכרויות בנוי על איזו מציאות. אדם אומר “עשה תשובה”, יש משהו, משהו חסר באמירה “עשה תשובה”. מי שלומד הלכות תשובה לרמב״ם יראה שיש עוד פריה שלמה על זה בהלכות תשובה, כי באמת לא מספיק לומר “עשה תשובה”. למה לא מספיק לומר “עשה תשובה”? כי יש דברים שאדם עושה שהוא לא אוהב. אה, אז זו איזו סתירה מוזרה. הוא אוהב את זה, אבל הוא שונא את זה.
לרמב״ם יש את המציאות שיש דברים שאדם עושה שאנחנו מבינים. לרמב״ם יש דוגמה מטורפת, כן, אדם שעומד עם אישה, שהוא אומר אפילו הוא ימות, הוא יגיד, “אני חייב לדבר, אני לא אמות, אני אמסור נפש”. אוקיי, אז זו כמו דוגמה קיצונית… לא, לא, לא, אני לא מתכוון לקיצוניות. אני לא מתכוון לקיצוניות. טוב מאוד, טוב מאוד. אם… אני רוצה לומר, יש היום, יש היום את הפילוסופים היום, הפילוסופים האפיקורסיים, אפיקורסות אני מתכוון אלה שלא מאמינים במציאות, אומרים איך אפשר לדעת לומר שדברים הם התמכרות?
השאלה של הפילוסופים האפיקורסיים
יש באמת סברא כזו, ככה אני מתכוון שהחילונים פחות או יותר הולכים עם הסברא הזו. התמכרות זה אומר, נגיד, המדינה מודה, זה רע. סטיגמה פירושה רע, והתמכרות פירושה רע. אם התמכרות לא רעה, אז מה הבעיה בכלל? אני אוהב את זה, אתה אוהב את ההוא, תעשה לי משהו, כן? זו השאלה שכל הבחורים שואלים, כן? מה אכפת לך? קרא לזה התמכרות, אל תקרא לזה התמכרות. אתה מכור ללמוד, ואני מכור לעשן. מי אומר שההתמכרות שלך טובה יותר משלי? למה קוראים לזה בכלל התמכרות?
לזה לא קוראים התמכרות. אלא כשרוצים לטעון קוראים לזה ככה. אבל בדרך כלל לא קוראים לזה ככה. על זה כבר אמרתי שיעור לפני הרבה זמן, אבל אני מבין.
התשובה: עצם ההיות מכור היא רעה
במילים אחרות, בדרך כלל כשאומרים את המילה התמכרות, זה בוחר, בוחר ותופס איזה דבר שהוא רע. לא? עכשיו, זה רע להיות סוג כזה של אדם. במילים אחרות, זה רע להיות מכור. עצם ההיות מכור היא דבר רע, לא משנה אפילו למה. כי אחרת לא היו עושים מילה כזו.
הקריטריון המודרני של “תפקוד”
באים החכמים של היום ואומרים, מה? כל אחד אוהב משהו אחר. מותר לאהוב מה שרוצים, אמת? טוב מאוד. אומרים החכמים, האפיקורסים, אומרים שהכל תלוי במשהו שנקרא תפקוד, כן? אם זה מפריע לתפקוד היומיומי שלך, אז זו בעיה. אם לא, זו לא בעיה.
ביקורת: ההיגיון המעגלי
עכשיו אני שואל אתכם, אחים יקרים, ומי אומר מה זה תפקוד? זה מה שהוא רוצה. אה, חוזרים לסתירה העצמית, נכון? חוזרים למה שאמרנו קודם, שהבעיה היא
התמכרות ובעל תאווה: אותו דבר ברמות שונות
נקודה 1: ההגדרה של התמכרות – לאהוב לעומת לרצות לאהוב
מרצה: כי הכל תלוי במה שהוא רוצה. אחד מעשן, זה “מתפקד”, אבל הוא לא יכול לנשום? יכול להיות כן. שוב, אדם שהמטרה היחידה שלו היא להיות הכי בריא שאפשר. איך אמר ר׳ פישל? היה יהודי, ר׳ יעקב פישל, הוא אמר, אומרים שהוא אמר, אני לא יודע, עדיף שבעים שנה חיים עם עישון מתשעים שנה בלי עישון.
תלמיד: טאטעלע, איך אתה יודע שהוא לא צודק?
מרצה: אני אומר, אם החלטת שהדבר הטוב ביותר הוא לחיות הכי הרבה שאפשר, אז כל דבר שעושים שמפריע לזה הוא בעיה. אבל אם לא אתה מחליט, מי מכריע? נכון?
אז “האמת” היא שרוב האנשים לא אפיקורסים כאלה כמו שהם “מעמידים פנים”, כי כשדוחקים אותם לקיר הם נעשים אפיקורסים כי אין להם דרך לענות. אבל רוב האנשים סוברים שכן יש דבר כזה מה זה אדם טוב, או אדם שמח, או אדם “משגשג”, אחד שמפעיל את האנושיות שלו טוב, ועצם העובדה שהוא “מכור” אומרת שהוא לא הולך טוב.
למה? כי הוא מאוד אוהב משהו, אבל אתה שואל אותו, “אתה רוצה לאהוב את זה?” הוא אומר, “אני לא רוצה לאהוב את זה.” יש שתי “רמות” של אהבה: לאהוב ולרצות לאהוב. או לאהוב לאהוב. אני לא יודע, אני אומר שאלה שני פעלים שונים, אבל זה בערך אותו דבר. ולחיות בסתירה זה בטוח לא טוב, לכל הדעות. נכון?
עכשיו, אז הגענו לכך שכשמדברים על “התמכרות” מדברים על איזו בעיה שהאדם עצמו מודה שזו בעיה. לא האדם, כל האנשים האחרים גם. נכון? אם לא, לא היו יכולים לדבר על זה. אם אומרים “תפקוד”, זה “סותר את עצמו”.
אז יש דבר כזה ש… שאדם הוא בעל תאווה גדול מדי, כל עלמא מודה שלא טוב להיות בעל תאווה גדול. מה זה להיות בעל תאווה גדול? אתה לא רוצה. אתה אוהב את זה, אבל אתה לא רוצה לאהוב את זה. זה הפירוש. דבר מוזר, אבל זה הפירוש.
זה מתקיים בשינוי אחד שבדרך כלל נקרא נורמלי. מה מתקיים בשינוי אחד? מה שאתה לא אוהב מתקיים בשינוי אחד. אוקיי, אבל יש רמות מסוימות. כמו שאמרת על אוכל, שזה נעשה יותר ויותר נורמלי, זה אוטומטי, מתביישים פחות ופחות. מתביישים? יש דברים שהחזיקו פעם. אוהב את זה יותר ויותר, ואתה לא מרגיש אשם, אתה אוהב את זה. אני מרגיש אשם זה לא נכון, אני לא אוהב את המילה. לא אוהב, אבל אתה אוהב את זה.
כן, אם אדם יכול להיות כמו בחינת “אוהבו ושונאו נאספו יחדיו”, הוא נעבך לגמרי מכור, הוא כבר לא לקח נשמה בכלל, מבין? זה יכול גם להיות. אני מדבר על כל האנשים, מה שכל האנשים סוברים. כל אדם סובר ככה בעצם. לפעמים אדם יכול להיות במצב טוב, כמו האדם מפרק ג׳, שהוא כל כך חולה, הוא כבר לא יודע אם הוא הכי חולה. אבל בעצם אנשים חושבים ככה. נכון? עכשיו, נכון? מסכימים? אני מקווה שמסכימים.
נקודה 2: ראיות שתאווה היא הדבר הגרוע ביותר – בן סורר ומורה
מרצה: אני רוצה להביא עוד ראיה מכל אחד שתאוות היא הדבר הגרוע ביותר. זה כל כך רע שצריך לנסות לשכנע אנשים שאין להם בחירה, כדי שלא יהיה סטיגמה. עכשיו צריך באמת לדבר על… כן?
תלמיד: כבר לא מחזיקים סטיגמה.
מרצה: עכשיו אני חוזר. מזויף. אין לי סיפור, אני לא מחזיק סיפור. עכשיו אמרנו שהתמכרות היא מילה חדשה, אבל יש לנו איזו הבנה מסוימת שזה אומר משהו שאדם לא רוצה, הוא סובר שזה משהו לא טוב. התמכרות, במידה שזה אומר משהו, וזה לא רק דבר סותר את עצמו אקראי, זה מה שהיו קוראים פעם להיות בעל תאווה. בדיוק! לא פחות ולא יותר. לעשות משהו שאתה מבין שזה לא טוב.
זה חסר, כי הרבי הגדול אמר שהוא לא רוצה באמת לאכול אפילו לחם והוא יודע שהוא שונא את גופו, זה המכור הגדול ביותר. כן, אבל דעתו שגויה, כי צריך כן לאהוב לאכול לחם, כמו שדיברנו בשבוע שעבר. אני יכול להוסיף משהו. אתה צודק שחסר לי משהו. אני אומר שהעולם סובר שיש דבר שהוא התמכרות שהיא רעה, והדרך היחידה להסביר שזה רע היא להיות בעל תאווה. זה רע להיות בעל תאווה.
לכן תראה, הגדול ביותר… מה אבא אומר לבנו? איך האדם לא יגדל להיות מה? מכור לסמים. מה הדבר הגרוע ביותר? במה מאיימים על הילד? שלא תאמר לך שמא פלוני, כן, בן סורר ומורה. אבל למה? ומה לא בסדר לחיות חיים שאין בהם אישה, ילדים, עבודה, כלום? והוא יקבל… מה זה? את ה… ה… ה… המורפיום.
אני אומר לך שזה הרבה יותר טוב מאשר להביא ילדים. אתה לא יודע כמה יותר טוב זה להביא ילדים, כי אנשים מוותרים על להביא ילדים בגלל זה. כי אנשים, אפילו זה מאוד טעים. בדיוק כמו שאתה יודע, יש אנשים שאומרים שזה מאוד טעים להיות בדבקות בה׳, זה כדאי לוותר על להביא ילדים. אומרים אותו דבר על זה. ומי שיש לו דבקות צריך כבר פעם אחת. מה הבעיה? שזה נתיצה. עוד תאמר שזה נתיצה, והוא לא רוצה את זה.
יודע מה זה צדיק אמיתי? כשהוא לא מתפלל יום אחד במשך שעתיים, הוא מרגיש ממש צער. אתה לא מאמין. אני לא הייתי רוצה להאמין קצת יותר. אנשים יותר מעניינים ממה שאתה חושב.
נקודה 3: התזה המרכזית – התמכרות היא לא סוג אחר של דבר
מרצה: אוקיי. אז אני אומר. עכשיו, אני רק רוצה שזה נכון. אז אני טוען. אני טוען ככה, הבעיה היא שאתה תהיה בעל תאווה. אתה צודק עכשיו, אתה אומר ככה. אני מתכוון שאתה מצביע על משהו אחר שצריך כאן… אם אני רוצה לדבר על זה, צריך לדבר על זה. וצריך לדבר על זה שכמו כל הדברים, מדברים על דרך הממוצע. ומתי מדברים? צריך ללמוד אותי לשמוע.
מתי מדברים על הגנות של להיות בעל תאווה? הדבר הגרוע ביותר בעולם הוא להיות בעל תאווה. אבל יש כלל גדול, לא מתכוונים לבחור חסידי שאוכל מלפפון שני בארוחת צהריים. כלל גדול בתורה, כל דבר שעושים בישיבה לא מתכוונים. כלל חדש. נכון?
תפסתי בשבוע שעבר, כלל חדש מרבי אריה עמבן. הוא אומר, מה שהיהודים אומרים וידוי על זה בראש השנה זה סימן שזו לא עבירה. יהודים לא עושים עבירות. תעשה לי טובה, להתפלל מנחה מאוחר, זו לא עבירה. אוקיי? מילה טובה, שלחתי. יפה מאוד.
קיצור, לא את זה מתכוונים. מה מתכוונים? בוודאי, הקיצון מתכוון לזה, ומתחילים עם זה, ואחר כך מתפשטים הלאה. אני לא אומר שלא צריך לעבוד על כל הדברים הקטנים האלה. אבל זה מאוד חשוב לי. זה כתוב בתורה “לא תחמוד”, זה כתוב בתורה “בן סורר ומורה”, כל המקרים הקיצוניים של תאווה. כן, בן סורר ומורה הוא הראיה הגדולה ביותר שהתאווה היא הדבר הגרוע ביותר, כי על כל פנים הורגים אותו, כי אדם כזה בלתי נשלט. באנגלית זה נקרא מכור לסמים. ככה זה נקרא. הסוג הגרוע ביותר, לא חצי מכור לסמים, מכור לסמים תפקודי, אני לא יודע מה הוא נותן לעצמו עצה. לא, אחד שהוא לגמרי מכור לסמים. זה הפירוש של בעל תאווה.
עכשיו, אתם צודקים שיש תאוות קיצוניות, ויש תאוות רגילות, ויש אדם שרק לא לומד בלי השיעור כי יש לו תאווה, ואחר שאכל כי יש לו תאווה, וכן הלאה הרבה רמות. וכשאנחנו בדרך כלל, מסיבה מעניינת, שהיא לא משוגעת, מסיבה מסוימת, הכללנו לקרוא את שם הגנאי של תאווה רק למקרים מאוד קיצוניים.
זה הגיוני, כי אנחנו חברה שאין לה כוח. הרבי צבי מאיר אמר שזה דור חלש. אז לא אפשר… רבי צבי מאיר, ככה הוא אומר, שזה דור חלש. ככה קיבלתי ממנו, בן דודי. והוא אומר שזה דור חלש, אז לא אפשר להיות תובעני מאנשים שהם קצת בעלי תאווה, אבל הגדולים, העצומים, נשאר לך קשה.
אז לקחו את שם הגנאי, שמו אותו על הגרועים ביותר. זה לא אומר שהגרועים ביותר הם סוג אחר של דבר. אתם מניחים שמה שהעולם אמר, הוא בעל תאווה כזה, זה כבר סוג אחר של דבר. זה לא סוג אחר של דבר, זה הרבה מאוד מסוג של דבר שיש לך גם, מדבר רגיל. זה תהליך רגיל שבו מגיעים לשם, וזה תהליך רגיל שבו הולכים משם גם. אלא מה? הוא מאוד קיצוני, ואנחנו כמו קצת, איך אומרים, כמו שיש לנו חיך לא מעודן.
מכיוון שאנחנו לא מדברים, רוב האנשים, אנשים של היום, אפילו אלה שלומדים כן, לא לומדים מוסר, לא לומדים ספרים חסידיים, אין להם הבחנות עדינות בין מה טוב ומה רע. דבר שהוא רק עדין רע, הם לא רואים בכלל כל כך רע. היום, מכור, כן האחר רואה שתאווה היא רעה. ממילא, זה נותן את המודעות. זו התיאוריה שלי מהיום. נכון? זה הדבר שהחסרת כל הזמן. אני מתכוון שאתה מדבר על דבר שלם, אבל הוא לא יכול לשלוט בעצמו. אני מתכוון שכל הדברים האלה, לא לשלוט, וכל הדברים יש בכל תאווה קטנה. אבל מה שאנחנו אומרים, אה, התאווה היא בעל תאווה קיצוני.
נקודה 4: הקטגוריה של הרמב״ם – האדם שכבר לא אנושי
מרצה: עכשיו, אני צריך לומר שיש עוד יותר קיצוני, אני חייב לומר את זה, זה כתוב כי זה כתוב בספרים הקדושים. אני חייב לומר שיש כבר קטגוריה מאוד ישנה של זה. איך זה מובא ברמב״ם בדרך מסוימת, באריסטו בדרך אחרת, אני לא רוצה להיכנס לזה עכשיו, הרמב״ם מביא את זה לצד שבח, וכאן במורה נבוכים, ולא במורה נבוכים, וכאן זה לא מורה פרקים בפרק, אני כבר לא זוכר, אני צריך לחזור, אוקיי, בשבוע הבא נתחיל חזרה, בעזרת השם, כי זוכרים כבר מה כתוב, אבל באחד הפרקים מביא את זה הרמב״ם בחלק אחד מזה, אבל יש קטגוריה ישנה, שזה קשור מאוד, בשיחות הקודמות, אני מזכיר את זה רק שיהיה בראש הרעיון, לגבי מה שאמרנו עכשיו שמה שאנחנו קוראים המכור הוא בעל תאווה מאוד קיצוני, ולכן האנשים של היום מזהים את זה רק כשזה כל כך רע.
יש קטגוריה מאוד עתיקה שאומרת ככה, שיש, זה עדיין על אותו סקאלה, אבל יש דברים שהם כבר לכאורה מחוץ לגדר האנושי. למשל, הרמב״ם אומר, מביא בשם הפילוסופים, שאדם שלא יהיה לו אף תאווה רעה אחת, שתמיד רק יעשה מאה אחוז מה שנכון לפי הדעת. אדם כזה, מביא הרמב״ם את הלשון, וזו לשון אריסטו, ואם אני זוכר בספר החמישי, ואפשר להגיע אליו לומר, זו לשון אריסטו, שאדם כזה, אני מתכוון שהוא כבר לא אדם מושלם, הוא כבר אלוה. זו שלמות ששייכת לאלוה, או לאלים בלשונו, למלאכים היינו אומרים, הוא כבר מלאך. למה? כי לאדם יש 2 רמות כמה גדולות…
המושג האמיתי של בחירה: הרגלים, מידות, וגבולות האנושיות
הסקאלה של האנושיות: ממלאך ועד בהמה
שלמות ששייכת לאלוה או למלאכים
זו שלמות השייכת לאלוהים, או למלאכים – לא למין האנושי
זו שלמות השייכת לאלוהים, או לאלוהים בלשונו, למלאכים היינו אומרים, הוא כבר מלאך. למה? כי לאדם יש רמה של עד כמה מושלם אדם יכול להיות. אדם כזה, בערך כמו בשבוע שעבר שדיברנו, נכון? אדם שבכלל לא אוהב לאכול, כי הוא דואג רק לרוחניות, הוא דואג רק לרוחניות, הוא מפסיק להיות אדם, הוא כבר יותר מאדם, הוא כבר אלוהי.
הצד השני: מי שהוא כל כך רע שהוא חיה
או, אומר אריסטו, אותו דבר קיים הפוך. הרמב״ם לא מביא את הצד השני, אני חושב שיש מקומות במורה שהוא מדבר על הצד השני. אני אתן לכם את ההלכה, את הקונצפט של זה בעוד רגע. יש גם את הצד השני. יש מי שהוא כל כך רע, הוא מביא דוגמה, למשל, מי שאוכל את ילדיו שלו. יש סיפורים כאלה. תעשה לי טובה, אתה לא רשע, אתה יודע מה הוא, חולה. אתה צריך לזכור, בשפה שלנו, כל רשע הוא חולה. נכון? אבל מה? הוא כל כך רע, הוא כבר לא בגדר אנושי, הוא כבר חיה.
נפקא מינה הלכתית: שני סוגי הריגה
ממילא, אומר הרמב״ם הקדוש, כך היא ההלכה. אני חושב שזו ההלכה המחוברת לקונצפט הזה, שיש אדם, יש דינים, וצריך ללמוד אתיקה, הלכה היא על האדם. אריסטו אומר שמדינות, ערים, תרבויות, חברות, הן לבני אדם. מעבר לבני אדם ומתחת לבני אדם זה במדבר.
לכן, אמרתי הרבה פעמים, כשהולכים למדבר פוגשים שני סוגי אנשים, גנבים וברסלבאים. למה? כי אלה או מעבר לאנושות או מתחת לאנושות. בני אדם לא נמצאים שם, כמו שאותו אחד אמר על המלאכים, נכון? הוא לא יודע אם הם מלאכים, אבל בני אדם הם בטוח לא.
אתה מבין שיש מעבר לבני אדם ומתחת לבני אדם רמה, ועל זה אומר הרמב״ם שיש דיני עונשים, דיני ראיות, הורגים אנשים. אדם שהוא רע אנושית, הורגים אותו אם יש שני עדים, על פי שניים עדים יקום דבר, וכן הלאה.
אם הוא מחוץ לאדם, למשל הדין של עיר הנדחת שעומד השבוע, אני חושב שזה קשור לזה, עיר הנדחת פירושו העיר נחרבת. הגמרא עושה את זה כן לדין תורה ראוי, אבל בפסוק יש גם חילוק, יש חנק, יש סייף, הורגים אותם בסייף. אז, יש שבוע ספרדי כזה, כן? לא, השבוע, איפה עומד הדבר האחר? שבתים? אני חושב שהשבוע. השבוע? שבוע שעבר? לא משנה.
עומד שהורגים אותו, אבל אותו לא הורגים. הרמב״ם אומר, הורגים אותו הריגת מניעת נזק ולא הריגת עונש. זו לשון הרמב״ם במורה. זה אומר, הורגים אותו כמו חיה, לא כמו אדם. כי הוא כבר מחוץ… אני אומר, זה לא ממש הדין, אבל זה אותו… כי הוא כבר לא אדם. לא, יש רמה שהיא כבר מחוץ לתאווה אנושית. הוא אומר, היא כבר תאווה לא אנושית. כי היא רעה מדי, ולא יכולים להתמודד איתו.
תורה מתמודדת רק עם בני אדם
והתורה שלנו, תורה מתמודדת עם בני אדם, תורה לא מתמודדת עם מלאכים ולא עם בהמות, לא עם חיות. כי אדם רע, כמו שאחד אמר, אדם רע הוא מי שאוהב לרקוד עם נקבות ולאכול חזירים. מי שאוהב לאכול נקבות ולרקוד עם חזירים, הוא חיה, הוא רע, הוא לא אדם נורמלי, אבל הוא לא אדם יותר. אותו אי אפשר להרוג בדין אדם, אלא בדין בהמה.
הוא אומר תורה. הרמב״ם אומר בערך כך, כי זה כל כך מסוכן. כי אדם שאין לו עבודה זרה, עיר שלמה שעובדת עבודה זרה צריך להרוג את כולם. כך אומר הרמב״ם הקדוש. ואף אחד לא מתווכח עם זה, מלבד ההריגות. לכן הורגים את שבעת העממים. שבעת העממים לא עובדים, לא הורגים בתורת עונש, אלא בתורת סכנה. כך אומר הרמב״ם. גם בדברים אחרים הוא אומר את זה, בחלק ג׳ פרק מ״ד, אולי בערך באותו אזור.
חזרה לנושא: התמכרות, בחירה, וסטיגמה
האדם המכור הקיצוני הוא מחוץ לגדר אדם
אני רוצה לחזור לזה. לא, זה רק, אני רוצה להראות לך שאם אני אומר שמכור הוא מי שהוא בעל תאווה קיצוני, אם יגידו שיש באמת מי שהוא אוכל דשא, כמו שדיברנו, הוא אוכל לגמרי, זו כבר תיאוריה ישנה, זו כבר קטגוריה ישנה של אדם שהוא כל כך שבור וכל כך הרוס, או אולי הוא נולד כך, אני לא יודע, הוא בכלל לא אדם.
זה מתחבר לאותה קטגוריה של אדם רע, שהוא כל כך רע, הוא כבר לא בגדר אדם רע, הוא כבר בגדר בעל חי. ו… זה אומר שהוא הפך פעם לסטיגמה. בדרך כלל אפשר… זה אומר שאנחנו לא יכולים לדבר איתו. אנחנו יכולים לכלוא אותו, אנחנו יכולים להזריק לו, אני לא יודע, אי אפשר לדבר איתו.
שאלות ודיון: עם מי מדברים?
תלמיד: רגע אחד, רגע אחד. רגע אחד, רגע אחד. עכשיו אפשר לדבר איתו.
מגיד שיעור: ריבונו של עולם, בואו נדבר עכשיו ביידיש, בסדר? אין לי כוח. אני לא יודע, נדבר לאותו אדם, לא יפה. אני לא יודע. אין לי את הבעיה. התורה מדברת לאנשים שיש להם קצת בחירה.
תלמיד: אמת, השאלה אומרת אמת. מי שהיה כך, שהוא עובד בחנות של נשים, והוא לא עושה כלום, הוא משוגע. אליו לא מדברים.
מגיד שיעור: בסדר, בואו לא ניכנס אליו. אתה אומר את אותו דבר. יכול להיות, לא התפללתי. יכול להיות. תיאורטית, זה מעשי, זו שאלה אחרת. תיאורטית יכול להיות. כן, מאה אחוז. מה הבעיה?
הבעיה: מדינת פנסילבניה לא מדברת על אותו אחד
הבעיה היא כך, אני אגיד לך את הבעיה. הבעיה היא, בואו נחזור לבעיה, כמה שזה מעניין. בסדר, מדינת פנסילבניה לא מדברת על מי שהוא כל כך מכור שהולכים לכלוא אותו בעל כורחו, כי אין להם סטיגמה. כולם מודים, אני חושב שזה כבר מעבר לסטיגמה, זה כבר אחרי. בחברה שלנו פחות או יותר לא עושים אפילו לאותו אחד. אז רואים כאן בעיה כזו.
עכשיו, בואו רק נגיד בבירור. אני אומר יותר מדי דברים תמיד. בואו נחזור למה שאנחנו מדברים. אז, מדינת פנסילבניה אומרת שהעצה למה לומר לאנשים שלא תהיה להם סטיגמה, היא לומר שאין בחירה.
החידוש: אם אין בחירה, זה לא נושא אנושי
עכשיו, בואו נבין, אנחנו אמרנו מה? שהם צודקים. דבר שאין בו בחירה הוא לא בעיה, הוא לא נושא אנושי. יכול להיות נושא בהמי, בואו כבר נגיד. אבל נושא אנושי, לא יכולים להיות לו טענות עליו, וגם לא יכולים לתקן אותו, גם לא יכולים לעשות תשובה. נכון?
אבל לא לפחות ברמה האנושית הרגילה של תשובה, זו רמה אחרת, דבר אחר. עכשיו, קודם צריך גלגול, מבין? לא תשובה. סוג אחר, ארצות אחרות.
הנקודה העיקרית: מה זה באמת בחירה?
הדבר החשוב ביותר שאני אומר היום
עכשיו, צריך אבל לתפוס את הנושא של בחירה. כאן הדבר החשוב, דבר חשוב מאוד, הדבר החשוב ביותר שאני אומר היום. הסוג החשוב ביותר שאני אומר היום הוא, שהאדם, שאמרנו קודם שהוא רוצה לעשות משהו אבל הוא לא רוצה לעשות את זה, הוא בעל בחירה, והוא כבר פעם אחת בעל בחירה.
למה אני אומר את זה? אתה תזכור דברים ישנים מאוד. אדם מכור. לא, לא כל המכורים. תן לכל המכורים לרוץ. בסדר? אני חושב שמדינת פנסילבניה גם לא מדברת על אותם אנשים. כי לאותם אנשים אין הנחה. שלמעשה תתפלא, אני מדבר רק על מה שהוא הנחה. אחי מדבר, לא על המכורים הקשים. אתה עומד? אני מתכוון לא אחי, אני מתכוון לרעיון, כן?
הם מודים שזו לא בחירה פשוטה
עכשיו, הם אומרים כך, שזו לא בחירה, זה משהו אחר מבחירה. עכשיו, בואו נבין, הם בכלל מודים. אם זו הייתה בחירה במובן הפשוט, נכון? הוא לא היה מכור. לכן קוראים לו מכור, לכן הוא אומר שהוא מכור, לכן יש לו בעיה, כי אין לו בחירה. בוקר טוב!
האנשים שאומרים עליו שזו בחירה, הם לא טיפשים, הם לא מטומטמים. הם לא אומרים, אה, אתה בוחר, אתה עושה, אתה קם בבוקר, האם אני הולך לכולל או שאני הולך לאן שקונים סמים? והוא מחליט היום לקנות סמים. זו לא המציאות, כן?
מה אומרים היהודים הישרים?
אבל מה אנחנו אומרים? מה אומרים היהודים? מה אומרים היהודים הישרים? היהודים הישרים אומרים כך, שמי שהולך לכולל גם לא עושה בחירה. משהו מאוד מצחיק עם הרעיון שלך של בחירה, שאתה צריך לשלול שלאותו אחד אין בחירה. רוב האנשים אף פעם אין להם בחירה בדרך שלך.
זוכר כבר את השיעור? בחירה היא לא דבר שקמים בבוקר ומחליטים כך וכך. אמת? בחירה היא מה?
תלמיד: מה?
מגיד שיעור: הרגל. בחירה פירושה, אבל אילו דברים נקראים בדעת או ברצון? כשזה בא ממך, כשאתה עשית את זה, כשאתה רוצה לעשות את זה. כשזה לא בא ממך, זה בא מבחוץ ממך, זה העיקר שנקרא אונס, לא רצון. נכון? יש הגדרה שנקראת אונס. אונס פירושו “לא אתה עשיתו”, עשו לך את זה. אתה עשית פירושו בחירה.
בחירה היא לא החלטות אטומיות
עכשיו, בוודאי, כבר למדנו גם את זה. אתה רצית לעשות, אתה מחזיק בזה, זה טוב לך, אתה מחזיק שזה טוב. למדנו כבר שרוב הבחירות שאנשים עושים, רוב המעניינות, הכי הרבה שמדברים על לעשות תשובה, שמדברים על להיות אדם טוב, זה לא בחירות שקוראים להן בחירות אטומיות, לא בחירה שאני עושה עכשיו בחירה וקורה משהו. אמת?
כי יש דבר כזה שנקרא אדם. אם זה היה כך, לא היה דבר כזה של אדם. אתה צריך לזכור, אם בחירה הייתה רדיקלית כמו שהאנשים שמדברים על בחירה כדבר אטומי מדמיינים, לא היה דבר כזה כמו בן אנוש. כי הוא בוחר כל רגע.
אתה אדם טוב? אני לא יודע, אני בוחר את השנייה הזו. בוודאי, במובן מסוים אני יכול לבחור כל שנייה לעשות או לא לעשות, אף אחד לא חולק על זה. אבל עדיין יש דבר כזה כמו אדם, ואדם פירושו דבר צפוי. אפשר לומר, אתה תעשה מחר כך, היית עושה אתמול כך. אולי הוא בדרך למעלה, אולי הוא בדרך למטה, אני לא אומר שהוא נשאר יציב. אבל אדם הוא סוג של דבר שיש לו מה שאנחנו קוראים, בהעדר מילה טובה יותר, הרגלים או מידות. אמת?
משל אריסטו של האבן
וכבר למדנו, אריסטו נתן את המשל שלאדם אין יותר בחירה לא להיות בעל מידה אחרי שהוא היה בהדרגה בעל המידה, כמו למי שזרק אבן יש אחרי שהאבן עפה כבר.
תאמר שזרקתי אבן על שכני, ובינתיים התחרטתי, עשיתי תשובה, כן? ועומד במסילת ישרים שתשובה, הוא אומר, שעקירת הרצון היא כעקירת המעשה. אז, עשיתי תשובה באמצע זריקת האבן, היא עפה, והיא הולכת ל״באבן יד אשר ימות בה הכהו”, ואני מחזיק בתשובה, ואחרי כן “וימת”, גוררים אותי לבית דין, ואני אומר, “אולי הוא התחרט”. התחרט? לא רציתי, רק רציתי לזרוק, לא רציתי שזה יגיע.
אומרים לו, “לא, בחירה אנושית פירושה שבחרת”. בוודאי, זה אמת! כל בחירה גרמה לבחירה, וזה כך צריך להיות. כי אדם הוא לא סוג של יצור שמחליט כל הזמן האם הוא יהיה אדם טוב או לא. אדם הוא סוג של יצור שמחליט להיות אדם טוב, ולאט לאט הוא נעשה. והוא נמשך אחר כך, כי הוא עושה מה שהוא מתרגל שזה טוב, ומה שהוא מתחיל לראות את הטוב שבזה, הוא נעשה אדם כזה.
האדם המורגל-הטוב הוא הצדיק האמיתי
לזה שלאדם יש את ההרגלים הטובים, הגם שהוא מורגל, כמו שכבר דיברנו בהרחבה, לא כמו שבעל התניא עשה טעות, ואומרים שהוא נקרא “לא עבדו”, אלא לא, הוא העבודה הראשונה, הוא אדם טוב, והוא הצדיק שהתניא מדבר עליו.
התניא בתוך עצמו מבחין בסתירה, והוא אומר עכשיו רק בתוך חיזוק לאנשי הבינוני. זה לא התכוון ברצינות. אז, לא טעות בתניא, זו טעות של אנשים שלומדים את התניא. הוא כועס שאני אומר שזו טעות.
הרגל לרע, יסוד הרמב״ם “הוא אנס את עצמו”, והחילוק בין תאווה ופחד
חזרה: הרגל אינו “לא עבדו” – הכוונה האמיתית של התניא
זה אומר, לאדם יש הרגלים טובים, הגם שהוא מורגל, כבר דיברנו בהרחבה, לא כמו שבעל התניא עשה טעות ואומרים שהוא נקרא לא עבדו, אלא לא, הוא העבודה הראשונה, הוא אדם טוב, והוא הצדיק שהתניא מדבר עליו. התניא בתוך עצמו את הסתירה, והוא אומר עכשיו רק בתוך חיזוק לבינוניים, לא התכוון ברצינות. אז, לא טעות בתניא, זו טעות של אנשים שלומדים את התניא. נכון?
הרגל לרע – אותו מנגנון הפוך
ואותו דבר, אנחנו דיברנו לשבח, אותו דבר הוא לצד זה, אותו דבר הוא לצד זה. כשאדם מתחיל את הסיגריה הראשונה, והשנייה והשלישית, היה לו בחירה, עדיין יש לו בחירה. אחר כך הוא נעשה מכור, זה לא שונה מכל דבר אחר. איך הוא יוצא? הוא ינהג לאט לאט, לא לעשן. אם זה קשה שהוא צריך לקחת תרופה, הוא צריך לעשות לו… כמו כל דבר אחר בחיים, אדם הוא יצור כזה שתחילתו ברצון וסופו ברצון, לא באונס.
למה לא באונס? כי זה נשאר לו, זה נעשה עוד יותר הוא, לא פחות הוא. ואומר אריסטו, אם מישהו יגיד לי… זה לא נקרא אונס, כי הוא אנס את עצמו. זו לשון הרמב״ם. אני רוצה לומר לך רמב״ם. זו ממש לשון הרמב״ם. אני צריך… אני צריך… אני זוכר מה הרמב״ם אומר, אני הולך לרשום.
הרמב״ם בהלכות גירושין – “הוא אנס את עצמו”
המקור: הלכות גירושין פרק ב׳, הלכה כ׳
כך כותב הרמב״ם הקדוש
כך כותב הרמב״ם הקדוש. אני צריך להראות לך את הלשון, הרמב״ם הקדוש, וזה קטע מאוד מוזר ברמב״ם. אבל העולם… אני לא זוכר מה כתוב שם. אני רוצה להראות לך קטע נפלא ברמב״ם. זה פלא, כל החסידים אומרים את הרמב״ם הזה בעל פה. אף אחד לא זוכר מה כתוב שם. אני רוצה להראות לך איך זה כתוב. בהלכות גירושין, פרק ב׳, הלכה כ׳. כתוב כך.
כן, יהודי שהיה אנוס, כפו אותו, הדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו, והוא לא רוצה. מה עושים? מכים אותו עד שיאמר שהוא רוצה. ונותנים גט. אפילו גוי יכול להכות אותו, אם הגוי עושה זאת מעצמו זה לא טוב.
קושיית הרמב״ם ותירוצו
שואל הרמב״ם הקדוש קושיה, ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס?
אומר הרמב״ם הקדוש, אני אגיד לך את התירוץ מהפסוקים. אומר הרמב״ם הקדוש, “שאין אומרים אנוס אלא מי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב בו מן התורה, אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה, אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס את עצמו בדעתו הרעה”.
ביאור: מה פירוש “הוא אנס את עצמו”?
מה בא בקטע הזה “הוא אנס את עצמו”? כל אחד יודע לומר את הקטע הבא, “אבל הוא רוצה להיות יהודי”, יוצא שהוא רוצה. מה פירוש “הוא אנס את עצמו”? הוא לא אנוס, כן? מי שתקפו יצרו, אומר הרמב״ם קודם, הוא לא אנוס. “אין זה אנוס ממנו”, חוץ ממנו פירושו, מישהו לא אנס אותו, הוא אנס את עצמו, נכון? ומי שאנס את עצמו זה לא אונס.
מה אנס את עצמו? רצון. הרמב״ם מסכים שלוקחים את ידיו ולוקחים עט, ולוקחים את ידיו ומסובבים, זה אונס. לפיכך, אומר הרמב״ם, מאחר שהוא רוצה כן לעשות זאת, והוא אומר גם שהוא רוצה, אז איפה האונס? הוא רוצה בשני הרמות.
יישום: הסתירה בבעל תאווה
היסוד: אף אחד לא רוצה להיות בעל תאווה
בואו נבין. הרי אמרנו שיש דבר כזה שנקרא אונס. בואו נבין, בואו נחזור למה שאמרנו. למה אומרים על מכור, במילים אחרות בעל תאווה, שהוא אנוס? למה? כי שואלים אותו, “אתה רוצה לעשות זאת?” אומר הוא, “לא, אני לא רוצה”.
במילים אחרות, לא “רוצה לעשות זאת”, בואו נעשה זאת קצת יותר מדויק. שואלים אותו, “אתה רוצה להיות מכור? אתה רוצה להיות בעל תאווה?” אין אף אחד שאומר, “אני רוצה להיות בעל תאווה”. זה מה שאומר הרמב״ם. אף אחד לא אומר, “אני רוצה להיות בעל תאווה”. הוא רוצה להיות יהודי ישר. אמת? אתה רוצה להיות… “דעתו הרעה” פירושו מידות רעות, נכון? אתה רוצה להיות בעל מידות רעות? יש מישהו שרוצה להיות בעל מידות רעות? מישהו רוצה אולי… מה? לא, אתה חושב אולי שאלו מידות טובות, אבל אף אחד לא רוצה להיות בעל מידות רעות. מכור אף אחד לא רוצה להיות. טוב מאוד.
המנגנון: “הוא אנס את עצמו” – הוא עצמו עשה את ההרגל
עכשיו, מה פירוש מכור? מה פירוש מי שיש לו כן מידות רעות? דבר מוזר, יש לו… “הוא אנס את עצמו”. זה מה שקורה כל יום. מי הוא עצמו מאתמול, אונס עצמו מהיום? הוא מגיע לדבר, מה שתאוותו היא, והוא מרגיש חשק נורא לכך, והוא אוכל אותו, אמת? אבל הוא לא רוצה שיהיה לו חשק לכך. אלא מה? ההרגל שלו, ההרגל שלו שהוא אומר לו, עשה אותו רגיל שהוא יאהב אותו, אז הוא אנוס שיאכל אותו.
מי עשה את ההרגל? הוא עצמו. ואתה עצמך לא נחשב כאונס. אתה לא יכול לאנוס את עצמך. אפילו אני עשיתי זאת אתמול. אין דבר כזה. אני מאתמול הוא תחת האחריות. כך הוא הדין בנזיקין, אדם מועד לעולם. יכולת לא ללכת לישון שם. אין דבר כזה. אתה עצמך אנוס. ממילא תעשה לעצמך חשבון. זה כבר הקטע הבא בתורה שאני לא צריך להסביר עכשיו.
שאלות ותשובות: הסתירה בין כלל ופרט
תלמיד: לא טעויות. כשעושים לא טעויות. כשעושים ברצון דברים.
מגיד שיעור: לא, כן, ברצון דברים, כן. כשעושים טעות לא נעשים אשמים. עכשיו יש לנו חנוכה. טוב מאוד. לא, עכשיו אתה רוצה זאת דווקא. תן לי לשאול אותך דבר אחר. כשאתה עושה זאת, עושה זאת מתוך חשק או מתוך כפייה? עושה זאת מתוך חשק, אמת? עושה זאת מתוך חשק, אבל אתה לא רוצה שיהיה לך את החשק. טוב מאוד.
אז אפשר לומר כך, באופן כללי, אם שואלים אותך האם אתה רוצה את המידה הזו, אתה אומר לא. אם שואלים אותך האם זה קוגל טוב, אתה אומר כן. אמת? יש סתירה בין הכללים והפרט. אתה לא רוצה מידה רעה, אבל אתה כן כן רוצה את הרצון, אתה רוצה לשנוא, זה כבר פעם אחת אתה!
השוואה: בעל תאווה מול פחדן – למה מסתכלים יותר למטה על בעל התאווה?
סטייה: דברי הסלונימר רבי על “מיתה מתוך צמא”
למה מסתכלים הכי הרבה למטה על בעל תאווה? היה הסלונימר רבי שאמר כך, כתוב בגמרא שמיתה מתוך צמא היא המיתה הגרועה ביותר, כך כתוב, זה היסורים הגדולים ביותר. אבל הסלונימר רבי אומר אולי כתוב למה. אדם רגיל כשהוא חולה, אין לו תאוות. אין לו כבר כוח. תאר לעצמך מישהו מת באמצע התאווה הגדולה ביותר, אחרי תוך צמא. זה פשוט, יש בזיון.
זה דווקא לא אמת. אם אתה באמת לא שותה כמה ימים, אתה גם נעשה הזוי ואתה מפסיק להיות בעל תאוות. אבל כך הוא דמיין לעצמו, הוא עשה דבר מוסר. אבל אתה מבין מה אני מוציא, שאנחנו מסתכלים הכי הרבה למטה על מכור, כי דווקא כי הוא הבעל תאווה הגדול ביותר, כי הוא רוצה זאת.
ההשוואה העיקרית: ירא ורך לבב מול יפת תואר
למה מגיעים למטה לבעל התאווה יותר? תן לי להציג דבר שני, אני רוצה לתת לך משל אחר. מה זה מי שיש לו פחד נורא כזה? ההיפך הוא לא בעל תאווה, דיברנו על מידות העומדים, והמידה הבאה שנדבר עליה היא מידת הכעס. הוא פחדן עצום, פחדן עצום, כן? פחדן ביידיש זה coward? לא ממש. יש דבר כזה? פחדן עצום, כל דבר מפחיד אותו.
איך אמר ההוא? הוא שמע שהתאומים התרסקו, הוא מיד העמיד זקן ופאות, הוא לא יודע, זה מפחיד את היהודים, המוסלמים. פחדן, כן? האדם ההוא, ר׳ אלעזר סיפר לי את המעשה, אני לא יודע אם זה קרה או לא קרה. לר׳ נחמן יש איזו מעשה כזו. בכל אופן, הוא עושה את עצמו, כן? הוא פחדן עצום, ולכבוד זה הוא עובר על מצוות, יש לו פחד נורא, יכול להיות שהגויים, הוא צריך להסתתר. כן?
עכשיו אני שואל את האדם הזה, הוא יצור מוזר, בסדר, הוא קצת מוגזם. אבל מסתכלים עליו למטה כמו שמסתכלים למטה על מי שהוא מכור לסמים, או פחות?
תלמיד: לא, לא אותו הדבר.
מגיד שיעור: הוא נבוך, ההוא המשל שלי הוא קצת משוגע, אבל סתם בואו כבר נדבר כשיש לו, אתה יודע מה, בואו נדבר על פחדן אמיתי. הוא מאלה שכתוב בשבוע הבא, או שבועיים, אני לא יודע מתי, שהוא לא יכול ללכת למלחמה כי הוא ירא ורך לבב. כל היהודים חוגרים את החגורות, והם עושים את “נכון ומזומן”, הולכים לעשות את המצווה הגדולה של מלחמת מצווה, שולחים כהן, ומסתדרים בשורות, הולכים להילחם נגד שונאי ישראל, נגד שונאי ה׳.
ובא אחד, והוא מקבל רגליים קרות, הוא מתחיל לרעוד. ואומרים לו, “בבקשה, אל תגיד, תגיד שהתחתנת, אני לא התחתנתי, אין לי מה לעשות. תגיד שעשית כרם, אין לי מה לעשות.” בקיצור, אין ברירה, הוא חייב להגיד שהוא פחדן. זה בושה, אמת? אבל אני שואל אותך, מי זה בושה גדולה יותר? אפשר להבין אותו, נכון? הוא פחדן. כמו שרבי עקיבא אמר, “איני יכול לעמוד במלחמה ולראות חרב שלופה”. אני לא זוכר איזה תנא, רבי עקיבא או השני. הוא לא יכול, יש לו פחד. אפשר להבין אותו, אמת? אפשר להבין אותו כל כך, התורה עצמה תיתן לו פטור. “אהא, אהא, no problem.”
החילוק: פטור על פחד, אבל לא על תאווה
מה עם השני? גם באותה פרשה יש שני, שהוא ראה איזו אישה והוא לא יכול להתאפק. וזה בדיוק כמו שהתאווה חזקה כמו אצל ההוא הפחד מהחרב השלופה. מה אומרים לו? “נו, נו, אתה הולך לשנוא את האישה, והבן שלך יהיה בן סורר ומורה”. הוא מקבל היתר הרבה יותר חלש. נכון, הוא מקבל היתר. אתה יודע מה? יש שאומרים שאין היתר. יש היתר כזה. יש מקרה כזה, אני יודע פעם אחת בתורה, אנסו יצרו. לא בעיה.
כך אומר רש״י, זה לא כתוב פשוט, אבל רש״י אומר כוונה. אני מתכוון שהפסוק לא פשט, זה לא פשט שזה דבר טוב. אבל רש״י אומר שזה דבר רע, אבל לא בעיה. רמה כזו של יצר הרע? בשביל זה היתה בעיה מר.
תלמיד: הוא אמר שיש לו ראיה שאף שום יצר הרע אחר אפשר לכבוש, כי רואים שזה היחידי שמותר.
מגיד שיעור: זו לא ראיה, יכול להיות שצריך לעשות בניין עכשיו. אבל בכל אופן, אני רק רוצה להראות לך דבר בסיסי: על מי מסתכלים יותר למטה, לוקח יפת תואר, או איש ירא ורך לבב? אני חושב שזה פשוט פשט בחומש, אחר כך ההלכה, שהירא ורך לבב מבינים. אולי הוא דווקא צדיק, הוא ירא מעבירות שבידו, אין לו זכויות. אני לא יודע. כן, זה תירוץ, אבל מבינים אותו יותר, הולכים לתת לו את התירוץ. על היפת תואר הוא לא קיבל שום תירוץ. מה אומר שהוא מותר אפילו? אבל מסתכלים עליו למטה. למה? כי הוא מכור לסמים, ויש לו מידה אחרת שמפריעה לו.
היסוד: אונס רחמנא פטריה – אבל לא על יצר הרע
מה החילוק? באופן כללי, אני לא צריך להגיע, הבאתי עם משל קיצוני, בואו לא, באופן כללי. אונס הוא פטור, אונס רחמנא פטריה. והרמב״ם אומר שאפילו אם גוי מאיים עליך לעבוד עבודה זרה ואתה עושה זאת, אתה פטור, כי אונס הוא פטור. יש חיוב נוסף שצריך למסור נפש, אבל זה לא קשור, זה עובר על אותה מצוות עשה. אבל הוא פטור, נכון? ואונס פטור פירושו אפילו אונס ממון הרבה פעמים. זה לא ברור, אונס מנפשות.
אונס בהלכה לא פירושו דווקא שמישהו עומד והוא דוחף את ידך, נכון? אונס פירושו כפייה. או לנפשות, או לממון, יש חילוקים. הוא מאיים עליך, הוא יכה אותך, כל מיני דברים. זה אונס, נכון?
אין כמעט אף הלכה אחת, חוץ מיפת תואר ואולי הלכה אחת של יצר הרע ממסכת כתובות, כמעט אין אף הלכה אחת שכתוב שלמישהו יש יצר הרע גדול מאוד, אפשר להבין אותו. הכל אפשר להבין אותו. אפילו זה אולי מדרש אחד. למה לא? האם אי פעם חשבת על הקושיה הזו?
תאווה ואונס: למה ההלכה מתייחסת אליהם אחרת
הקושיה היסודית: למה “אנסו יצרו” כמעט לא קיים בהלכה?
הגדרת אונס בהלכה
אונס פירושו, הוא כופה אותך, לאיבוד נפשות, לאיבוד ממון, יש חילוקים, הוא מאיים עליך, הוא יכה אותך, כל מיני דברים, זה אונס, נכון?
אין כמעט אף הלכה אחת, חוץ מיפת תואר, ואולי הלכה אחת של יצר הרע ממסכת כתובות, כמעט אין אף הלכה אחת שכתוב שלמישהו יש יצר הרע גדול מאוד, אפשר להבין אותו, לפחות אפשר להבין אותו. אפילו זה יש אולי מדרש אחד.
למה לא? האם חשבו אי פעם על הקושיה? ר׳ צדוק הכהן חשב על הקושיה, אבל העולם לא חשב על הקושיה. והתירוץ הוא, למה לא חושבים על הקושיה?
הניגוד: אונס מבחוץ מוכר, אנסו יצרו לא
מי הוא מי הוא מי הוא? הוא היה אדם, הוא בא לבית דין, הוא אומר, הוא רוצה אני עושה, יש לי יצר הרע גדול, יש לי רופא, יש לי תעודה מפסיכיאטר, אני סובל מהתמכרות. זה אפילו לא אשמתי, הייתי בחדר, מישהו הראה לי משהו ואמר, יש לי מאז התמכרות, ואני לא יכול להתאפק.
בסדר, אני רק רוצה להוציא, הכל יש, הכל יש. אני רק רוצה להוציא שזה לא המקרה הרגיל. להיפך, מישהו אומר בחושן משפט, ביורה דעה, הוא אומר אלפי מקרים של הגוי איים עלי, אולי אם אוכל חזיר הוא יעשה לי משהו. אומרים לו, no problem, אתה פטור. מהר מאוד אומרים, אתה פטור.
אונס מפחד, מיראה, פוטרים מהר מאוד, יש אלפים, מאות הלכות על סוגים כאלה של אונסים, כל הלכות יהרג ואל יעבור, שכל התנאים הם בעצם הוכחה לסוגים כאלה של דברים. והאונס מרצון, האונס מתאווה כמעט לא קיים.
אנלוגיה ממלחמה
ואותו דבר, אנשים מסתכלים קצת למטה על מי שבורח ממלחמה, אבל מבינים אותו, מה יעשה? זה באמת קשה. מי שיש לו תאווה גדולה, דווקא בשביל זה מסתכלים עליו יותר למטה, למה דווקא שזו תאווה גדולה? אתה תופס?
התירוץ העיקרי: “אונס את עצמו” = רצון
מה התירוץ? התירוץ הוא מאוד פשוט. מה התירוץ לפי מה שאמרנו קודם?
התירוץ הוא שאונס פירושו לא אנס את עצמו. אנס את עצמו זה אותו דבר כמו רצון. אנס את עצמו פירושו אתה רוצה. לא אתה רוצה היום, אתה רוצה אתמול, אתה רוצה כבר פעם אחת. אתה רוצה כל כך הרבה שכבר נעשית בעל רצון. אתה תופס את זה.
אתה צודק שלעשות תשובה זה לא הולך כבר בבת אחת. אני מסכים שבפועל האדם יהיה לו בעיה. אף אחד לא חולק שהוא יהיה לו בעיה בפועל. לא עושים תשובה, לא נעשים טובים יותר בדקה אחת, כי יש לו בעיה כזו. ואולי צריך באמת להקל בעונשו. אני לא נכנס עכשיו לפרטים, אבל הרעיון, ההוא הוא רצון, הוא אדם יותר מושחת, כי הוא רוצה דברים רעים, הוא רוצה את עצמו כל כך חזק, הוא לא יכול להתאפק.
החילוק של אונס ורצון
מי שמישהו אחר כופה אותו, מה כל החילוק של אונס ורצון? אחד, הגוי מאיים עליך, גוי מאיים עליך, בסדר, אני יכול להבין אותך.
אל תגיד, לא תמיד. יש הרבה אונסים שלפעמים אומרים, ההוא מהבית העשירי, מסתכלים למטה, זה קצת הלך רחוק מדי. לא בעיה. אבל הרחוק הוא הרבה יותר רחוק מהרחוק של רצון.
למה? כי אם פירושו ההוא עשה לך, ההוא עשה לך, אתה לא אדם רע. מישהו אילץ אותך. הוא רצה, הוא חיכה לתירוץ. בכל אופן, שההוא חיכה זה לא מסוכן. אבל שאתה עצמך רצית, זה נורא, זה החילוק.
למה? באופן כללי אין בשולחן ערוך דבר כזה של אנסו יצרו. זה בערך כל מה שרציתי לומר היום. הרי מצאתי גמרא מסוכנת על זה. מאוד מעניין.
חילוק נוסף ראשון: בחירה מול בריחה
יש עוד הבדל ענק, אני צריך לומר עוד דבר אחד
יש עוד הבדל קטן, עוד סיבה אחת למה. כל מה שאמרתי לכם עומד בשני העמודים האחרונים בבראון. שם עומד “התהלות רצונות יוסף מרחל לב”. על זה העתקתי מספר המידות, יותר עם התוספות שלי קצת מתורה. לא הוספתי כאן מספיק, אבל אמרתי לו עכשיו את כל ההלכות שבנויות על זה. ואני צריך להוסיף קצת משנה, אני צריך לומר עוד דבר אחד, ואחר כך אומר קצת גמרא בעירובין.
ההבדל העיקרי: בחירה ובריחה
יש עוד הבדל ענק, עוד הבדל ענק, עוד שני הבדלים ענקיים לומר רבונו של עולם. אחד, אני חייב לומר עוד שני הבדלים. אחד, יש עוד סיבה אחת, עוד הבדל אחד יש. ההבדל העיקרי הוא זה שאני מתכוון, אני חושב שזה ההבדל העיקרי, אולי הכל מחובר לזה.
ההבדל העיקרי הוא שבעל תאוה הוא מה שהוא רוצה. אפשר לומר זאת, חשבתי על נוטריקון קדוש. אומרים כך: יש בחירה ובריחה, שתיהן אותן אותיות.
תאוה פירושה אתה בוחר בפנים, הוא רוצה. וכל אחד יודע, דיברתי קודם, הדוגמה היא על מה אתה בוחר? אתה לא בוחר? אין טענה.
אונס פירושו, אתה לא בוחר, אתה בורח. ממה אתה בורח במקום לבחור? נכון? אותן אותיות. אני לא יודע. אין זאת. מי שלא בוחר הוא בורח. וממילא מה? הוא בורח מהדבר ההוא, לא מעצמו. זה לא שהוא נמשך למשהו, הדבר ההוא דוחף אותו, הוא בורח מזה. לא שהוא דוחף אותו, כן, הוא בורח ממשהו. זה ההבדל.
ההבדל השני: פחד מוציא מדעת, תאוה לא
יש עוד הבדל חשוב אחד, והוא שהאונס, לא אונס רגיל, הבה נבין, כשהוא במקרה רגיל זה אונס כמו אותו, אני לא יודע אותו מעשה, אחד הוא בכשרי המלחמה, הטבע הוא שהאדם משתגע קצת.
המקרה של מלחמה
בדרך כלל כשאדם משאיר את נשקו, נניח היה אחד שממש מטעים, יש דבר כזה בצבא שמפחיד מאוד, הוא יראה, כן, ברחת מעמדתך, אפילו היה מסוכן מאוד, אתה חייב, זו העבודה שלך.
בסדר, אבל למה הוא בורח? בדרך כלל הוא יגיד, ברחתי כך, כמו שעומד בגמרא. ברחתי כך, נבהלתי כל כך, השתגעתי. אבל יצאתי מדעתי, מה אעשה? יציאה מדעת פירושה פטור. כלל שרצון שאין בו שכל, אתה יודע מה הוא עושה עם עצמו, הוא פטור.
תאוה היא אחרת
תאוה, קשה מאוד לומר, בדרך כלל, תמיד יש מקרה, אבל בדרך כלל, כשלאדם יש תאוה הוא בסדר גמור, אצל הבוס הוא מאוד אוהב. אי אפשר לומר, בדרך כלל, כך הוא אומר הבדל, צריך לחשוב על זה יותר, יש לי ראיות לזה.
בדרך כלל לא רואים שפחד הוא דבר שמטרף אנשים, אנשים משתגעים. במקרים הרגילים, המקרים הסנטרליים של מי שברח ממשהו בגלל פחד ומלחמה נוראה, הוא יצא מעצמו, הוא יצא מדעתו.
מי שיש לו תאוה כזו, דבר כזה התורה, יצא מדעתו? הוא לא יצא מדעתו. יש לו יצר הרע גדול. יצר הרע גדול זה לא יציאה מדעת, לא אותו דבר. זה ההבדל השני.
ההבדל השלישי: הזדמנות לתרגל
הבדל שלישי, שמאוד מחובר, אנחנו אמרנו, אני מקצר, אני אומר רק בקיצור מה שכבר עשר עשרים. ההבדל השלישי הוא, הבה נזכור דבר חשוב.
השאלה של אשמה
הם אמרו עכשיו, שמה למעשה אדם אשם? בוודאי מי שהוא בעל תאוה גדול הוא עצמו אשם, למה כי אתמול ושלשום, ויום לפני כן, ויום לפני כן, כל חייו בעצם, הוא התרגל להרגלים רעים.
עכשיו אתה צריך להבין דבר מאוד מעניין, שאם כך, אפשר רק להיות טענות על האדם אם היתה לו ההזדמנות לרכוש הרגלים טובים. אם הוא נולד עכשיו למשל, הוא ילד צעיר, אי אפשר להיות טענות.
ילדים וחטאות נעורים
לפני כן, על ילדים אין טענות והוא בעל תאוה. למה לא? מעולם לא חשבת על זה? אחד הענקים הוא, שלא יהיה לו דעת, כי הוא היה צריך להיות בעל תאוה. זה לוקח זמן. האדם לא נולד בדרך כלל בעל תאוה, הוא נולד עם יותר טעויות ממה שהוא צריך להיות. ולאט לאט הוא מתפתח, נעשה קצת מרוסן.
אבל כשאדם מאוד צעיר, אי אפשר להיות טענות. רואים בבירור, זה אגב היתר. לבחורים צעירים מתירים, כלומר חטאות נעורים לענק, אומרים, לא מסוכן, הוא צעיר. הוא באמת, בגיל מבוגר לא היה לו… מתירים לו, אומרים, שיעשה תשובה. לא, לא, לא. אני רק רוצה להוציא, אבל אני רוצה זה דבר חשוב.
איפה טמונה הטענה?
אז יוצא, הבה נבין, איפה טמונה הטענה על האדם? אומרים שאתה בעל תאוה גדול, אתה מכור. מתי יש טענות? מדינת קליפורניה, על מה שזה לא יהיה, מאוד מבולבלת. אצלנו מבולבלים. אצלם זה או שיש בחירה, או שאין בחירה.
הרצון הוא בחירה אתמול. למה זה צריך להיות בחירה היום? אומרים, אל תעשה סטיגמה, כי סטיגמה גורמת לאנשים להרגיש רע סתם כך, ואחר כך כשהם מרגישים רע הם לא מרוצים.
העיקר
לא, אני מסביר. לא, לא, לא. לא, לא, לא, יותר, יותר, יותר, אם הוא עשה את עצמו, עצמו בדעתו הרעה במשך עשרים שנה של להיות רע. אני רק מסביר כאן שמאוד חשוב לתפוס שזה כשיש טענות.
כשאומרים שאתה אדם רע כי אתה רוצה כל כך דבר רע, לא מתכוונים כי אתה רוצה עכשיו דבר רע. מתכוונים כי רצית אתמול דבר רע, ושלשום, ושלשום, זה התחיל עם דבר פחות רע, נעשה יותר ויותר גרוע, כמו המנהג של תאוות.
דיגרסיה: קליפורניה וסטיגמה
מדינת קליפורניה קצת מבולבלת. הם אומרים שאם… מה שלא יהיה, הם מחזיקים באותו דבר כנראה. אם אין בחירה, אם זה לא בחירה. אדם יכול להיות לו בחירה להיות לו זה. אפילו, כמו שדיברנו, אפילו מחלות ממש, אומרת הגמרא מה זה פשיעה. אם יכול היה להיות לו אורח חיים טוב יותר שאפשר לא להיות מחלות. כל שכן דבר כזה שהוא התחיל, בוודאי זו בחירה. עכשיו כבר אין בחירה בשבילו אבל. זו בחירה, כי אתמול זו היתה בחירה.
ועל זה הם לא צודקים גם שכשאין סטיגמה, כי הסטיגמה לא נעשתה בשביל האדם הזה. הסטיגמה נעשתה בשביל האדם בשלב 0, לא בשביל האדם בעשרים. אולי הוא באמת לא צריך סטיגמה, אני לא יודע, אולי צריך להביא ליקוטים פנימה, שיאמר שיהיה חיזוק.
אבל כל האנשים האחרים, שהם עומדים עשרים שלבים לפני כן, איך הולכים הם לא יהיו מפוחדים שלא יתחילו את המהלך? חייבים לעשות סטיגמה על אותו אדם. בסדר, זה דבר צדדי, שאני לא רוצה להיכנס, אני רק מוציא את הנפש.
הנקודה העיקרית של הזדמנות
שהסיבה למה יש טענות, הרעה לא טמונה במה שיכולת להתרגל. אם כך, זה צריך להיות סוג דבר שאפשר להתרגל.
עכשיו, דבר מעניין, דיברנו על הבדל גדול של אונס, כמו שקוראים בגמרא אונס בא בתאוה ומאנס את עצמו. למה ההבדל הגדול? ההבדל העיקרי הוא שהדברים שעושה לעצמו יש הרבה מאוד הזדמנויות לעבוד עליהם. אתה יודע למה? אתה עושה זאת לעצמך.
כל יום קם עם תאוה גדולה. יש לו תאוה נאצלת, מתאפק קצת, מחר מתאפק קצת יותר, אותו דבר, לאט לאט תהיה אדם.
אבל לקרוא לגוי שיכפה עליך כל יום זה קשה מאוד, הוא לא בא תמיד הגוי. העשרים פוחדים רק פעם אחת במאה שנה. אז איך היתה לו ההזדמנות לתרגל אומץ? לא היתה לו. חוץ מחייל, אני לא יודע, זו עבודתו, אדם רגיל אין לו הזדמנות לתרגל אומץ.
אז אי אפשר להיות כל כך הרבה טענות, בדרך כלל זה בא פתאום, זה בא, הוא נבהל, מה רוצים לעשות? דבר שבא תמיד, מזה מסתכלים יותר איפשהו פנימה אצל תאוה להרבה מידות רעות אחרות, כי תאוות יש הכי הרבה הזדמנויות לעבוד עליהן. כל יום בודד אפשר לעבוד על זה. זה הטעם השלישי.
סיכום שלושת ההבדלים
מה רציתי להוציא? הראשון הוא כי אתה רוצה את זה, כי אתה בוחר וזה מדבר על בחירה.
תוספות קשיא ותירוץ: למה יצר הרע לא ברשימה של “מעבירין על דעתו”
הברייתא: שלושה דברים שמרחיקים אדם מדעתו
לא, השני הוא כי יש לך דעת. אה, רציתי לומר קצת גמרא. בזה אסיים. חיפשתי, שמע מעשה נפלא מהגמרא. חיפשתי מקור לשני הסוגים. חיפשתי מקור לסוגי האונס. יוצא שיש סוגים שונים של אונס, כן? והסתכלנו קודם בעמוד הראשון, ראינו שהגמרא שעומדת בספר המידות לאונס, זה או שבא רוח גדולה וסוחפת אותך, או שאדם סוחף אותך. ואני, יצחק, הוספתי על זה, הייתי כאן היום משנה, זו משנה חמורה. עומדת משנה, במשנה הראשונה של הפרק הרביעי של עירובין, עומד כך: “מי שהוציאוהו נכרים או רוח רעה” זה אונס. זו המשנה והראשונים למדו חושבים אותו דבר. יש שתי דרכים להיות אונס גמור: אחר עושה, או גוי, או רוח רעה.
הגדרת הרמב״ם ל״רוח רעה”
עכשיו מסתכלים במפרשים, רואים שהם אומרים שרוח רעה זה בכלל לא רוח. מה זה רוח רעה? הרמב״ם אומר שרוח רעה זה כל דבר שגורם לאדם לעשות שלא מדעת. עוד, שלא מדעת. זה אומר את הדבר השני שאנחנו אומרים, שכשאין לו דעת, אז הדבר שבא מבחוץ לוקח את דעתו.
ההבדל בין מחלת נפש למידה רעה
לכן זה very important to notice, שכשאתה אומר בימינו אומרים שיש כל מיני מחלות נפש, ובגמרא זה נקרא תמיד רוח רע, כי זה רק ההבדל של רעות עם מחלה אם אחר עושה את זה. אם באה רוח רע ועושה את זה לך, ואין לו דעת, אז זה לא הוא. אם זה בעצמו, אם במילים אחרות, יכול להתרגל. זה מה שזה ההבדל. המחלה שאנחנו קוראים היום חולי נפש זה משהו שאי אפשר להתרגל פנימה והחוצה. אם אפשר להתרגל פנימה והחוצה, אז זו פשוט מידה רעה.
הברייתא בגמרא: “שלשה דברים מעבירין את האדם על דעתו”
עכשיו, מאוד מעניין, זה ממש פלא, אני רוצה להגיד לך ממש. זו הלכה, הלכה בעירובין ותחומין, שמי שיוצא חוץ לתחום לאונס יש לו הלכה כזו, אם הוא יוצא ברצון יש לו הלכה אחרת, ואלו הדוגמאות.
הלכה היא אתיקה – אין הבדל בין אגדה והלכה
עכשיו, מסתכלים בגמרא, אני רוצה להגיד לך היום דבר פלא, מסתכלים בגמרא, והגמרא חשבה כמונו, שאין הבדל בין אגדה והלכה. הלכה היא אתיקה, זה רק, מובן שההלכה של תחום היא על חילול שבת, זה כל מהלך איך מגיעים לכאן. אבל החקירות של אונס עם רצון עם מעורב, אותן חקירות של כל הדברים האנושיים, כל המעלות והחסרונות, זה צריך להיות באונס, לא באונס, זה צריך להיות ברצון, בדעת. הגמרא חשבה שהמשנה מדברת על הסוגיא, על מה זה אומר שהאדם בדעת?
אומרת הגמרא כך: כל אחד יודע שמה עושה הגמרא כשעל משנה מביאה ברייתות שמתחברות לנושא של המשנה, לפעמים זה מתאים כן, לפעמים זה לא מתאים, עונים. אומרת הגמרא כך: “תנו רבנן, שלשה דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו, אלו הן נכרים ורוח רע ודקדוקי עניות”. שניים מהשלושה הם במשנה, אמת? ומה אומרת הגמרא? שהמשנה מדברת על הענין של “מעבירין את האדם על דעתו”. “מעבירין את האדם על דעתו” זה ממש, זה ממש תרגום על אותו דבר נפלא, מרחיק אדם מדעתו, “ומעבירין על מדותיו”, זה אומר זה מוציא אותו מדעתו, זה יוצא ביידיש, יוצא מדעתו. מרחיק אותו מדעתו, ודעת קונו, וזה נכון. ושניים מהם הם נכרים, זה אומר אונס, רוח רע, אני לא יודע בדיוק מה זה, ויש שלישי שנקרא דקדוקי עניות.
קושיית הגמרא: “למאי נפקא מינה?”
שואלת הגמרא קושיא, קושיא אדירה. וכמו שאמרתי עכשיו, זה אונס גמור. שואלת הגמרא, “למאי נפקא מינה”? אם זה אונס, מה אתה אומר לי? אני לא יכול. אם אתה אומר שאתה צריך לעשות משהו, אל תצא חוץ לתחום, אל תצא חוץ לתחום מנכרים, רוח רע, ודקדוקי עניות. דקדוקי עניות פירושו מה? אין לך כסף. מה אעשה בקשר לזה?
דיגרסיה: מעשה החפץ חיים על פיקוח נפש ודקדוקי עניות
כך אמר החפץ חיים אמר, עומד בספר של ר׳ ניסן קלעלץ, אף אחד לא יגיד עוד חידושים, ר׳ ניסן קלעלץ היה אחד היהודים הכי חרדים שיכול להיות, הוא כותב ספר “כזה שבת”, אמרו לחפץ חיים שילך לעיר מסוימת שם נפרץ חילול שבת, העולם עובד שם במפעל בעיר, זה פתוח בשבת, שם עובד כל העולם, והם כולם עובדים שבת, והם ילכו ויגידו להם מוסר. אמר החפץ חיים, על מה יגיד מוסר? זה פיקוח נפש, הם מותרים. פיקוח נפש. בעיר יש רק מפעל אחד, זו כל הפרנסה של כל העיר. מי שלא עובד שם מת ברעב. ומה יש לך טענות שעובדים בשבת? אה, לך תעשה מפעל שעושה שבת. זה היה דבר יפה, כי יהודים צריכים לשמור שבת. אבל לומר מוסר? כך הוא אומר. יש לו הסבר שלם לנסות להסביר את זה, זה לא מתאים לו, אבל הוא מגיע כך, אני לא יכול להסתכל מחוץ לשתי הלכות שבת, הלכות פיקוח נפש עומד המעשה. שם עומדים דקדוקי עניות, מה זה אונס? שואלת הגמרא, מה אני יכול לעשות? אונס זה אונס, כשזה ברצון, כשיש לי קצת אשמה, אני יכול לעשות משהו.
התירוץ: “לבוא רחמי” – להתפלל ולשנות את המצב
היא עונה הגמרא, שמע גמרא, זו גמרא ברסלבית. עונה הגמרא, התירוץ הוא, “נפקא מינה איז, לבוא רחמי עליה”, שיתפלל. כי מובן שאדם לא רוצה להיות לו דקדוקי עניות, מה הוא רוצה לעשות? להתפלל. אני חושב ש״לבוא רחמי”, זה על פי ברסלב פירושו כפשוטו, זה פירושו באמת כפשוטו.
מה פירוש “רחמי” בגמרא?
אבל “לבוא רחמי” רואים במקומות אחרים בגמרא, כתוב “שמא יקדמנו אחר ברחמי” [shema yikdimenu akher be-rakhamim: אולי אחר יקדים אותו ברחמים]. רחמי פירושו כך, יש דברים שנעשים במדת הדין [midat ha-din: המידה של דין]. מדוע נקראת תפילה רחמי? חשבת על זה? מדוע “לבוא רחמי”? הקב״ה אומר, אולי לפי מדת הדין לא מגיע לי להיות עני. יש תפילה, תפילה פירושה דין, כן? לא כל תפילה במדת רחמי [be-midat rakhamim: במידה של רחמים].
מדוע הגמרא קוראת לתפילה רחמי? מה הכוונה בגמרא “לבוא רחמי” פירושו כך. הכוונה היא שבסדר הרגיל, דין פירושו בסדר הרגיל, זה דרך הטבע [derekh ha-teva: הדרך הטבעית], דרך העולם [derekh ha-olam: דרך העולם]. יש לי רוח רע, אני יכול לעשות משהו? אני לא יכול. כשיש לי רוח רע, אני יכול לעשות משהו? יש לי רוח רע, אני לא יכול לעשות כלום.
רחמים פירושם שינויים רחבים יותר בחיים
אבל יש דרכים לעשות דברים שנקראים רחמים. במילים אחרות, כמו שלומדים בגמרא, מהי דרך התשובה? כמו שהרמב״ם אומר, הוא ילך לעיר אחרת, הוא ישנה את שמו, הוא יהיה משנה מזל [meshaneh mazal: משנה את מזלו], משנה מקום [meshaneh makom: משנה את מקומו], משנה מזל. זה לא דין, לא נעשה… אולי באותה עיר גם יהיה עני, לא יודעים. לשנות את כל המצב של חייו, אולי שם לא יהיו לך הטריגרים שמשגעים אותך. שם אין גויים. לך לגור בארצות אחרות, אין שם גויים. “לבוא רחמי” פירושו שאפשר לעשות דברים שאינם ישירות על המעשה, אפשר לעשות דברים רחבים יותר. דברים שמשנים בחיים שמקלקלים את זה. זה הפירוש של הגמרא. והדרך שעושים זאת היא להתפלל. כי, בסדר, מי שמבין איך מתפללים, או מה כתוב.
קושיית התוספות: מדוע חסר יצר הרע מהרשימה?
עכשיו, אני רוצה להגיד לך, זה הולך עוד יותר רחוק, אומרים התוספות הקדושים, הקשב, עד שהתוספות למדו שהנושא בגמרא מדבר על נושא של דבר שאינו יצר הרע. יצר הרע שכאשר רוצים בעצמם הוא “הוא ינוס את עצמו” [hu yanus et atzmo: הוא יכול לברוח מעצמו], “מי שיוצאוהו” [mi she-yotzi’uhu: מי שהוציא אותו], אחר הוציא אותו, הוא פטור, זה אונס.
שואלים התוספות כך, אומרים התוספות כך: “ואף על גב דאיכא נמי” [ve-af al gav de-ika nami: ואף על גב שיש גם] – מדוע אומרת הגמרא שיש רק שלושה דברים שהם “מעביר על דעתו ועל דעת קונו”?
קושיא א: כשפים
תחילה שואלים התוספות קושיא, יש כשפים [keshafim: כישוף]. בסדר, כשפים זה פשט של רוח רעה. כתוב “מכחישין פמליא של מעלה” [makhkhishim pamalya shel ma’alah: הם מכחישים את פמליא של מעלה], פשט הוא “מעביר על דעת קונו” [ma’avir al da’at kono: מעביר על דעת הבורא]. מבין את פשט התוספות? מדוע זה “מעביר על דעת קונו”? כי זה “מעביר על דעתו” [ma’avir al da’ato: מעביר על דעתו], זה משגע אותו. כלומר, מכשף הוא משוגע. לא, לא זה הכוונה של התוספות, אבל התוספות מתכוונים שמכשף משגע אנשים אחרים. בסדר.
קושיא ב: יצר הרע – הקושיא העיקרית
אחר כך אומרים התוספות, יש עוד דבר, יצר הרע. מדוע? התוספות מביאים דרך כזו, לא צריך את הלשון הזה, אבל זו קושיית התוספות. הגמרא אומרת שיש שלושה דברים שהם “מעביר על דעת” [ma’avir al da’at: מעביר על הדעת], שמשגעים אדם. יצר הרע גם משגע אדם. ויש על זה ראיה, הרי כתובה גמרא ב״אלו מגלחין” [elu megalkhin: הגמרא במועד קטן], שיש דבר כזה, “מי שראה שיצרו מתגבר עליו” [mi she-ra’ah she-yitzro mitgaber alav: מי שרואה שיצרו מתגבר עליו], והוא מרמז “ואינו יכול להתגבר” [ve-eino yakhol le-hitgaber: ואינו יכול להתגבר], הוא ילך לעשות איזה מעשה, “ילבש שחורים ויתעטף שחורים” [yilbash shekhorim ve-yit’atef shekhorim: ילבש שחורים ויתעטף שחורים], והוא ילך לעשות איזה מעשה, “ויעשה מה שלבו חפץ” [ve-ya’aseh mah she-libo khafetz: ויעשה מה שלבו חפץ], שלא יעשה חילול השם [khilul ha-Shem: חילול השם].
יוצא פשוט פשט בגמרא, אומר הוא, זה פשוט פשט בגמרא שלא יכולים, לפעמים יש יצר הרע שהוא “מעבירו על דעת קונו” [ma’aviro al da’at kono: מעביר אותו על דעת הבורא]. ואת ה״ויעשה מה שלבו חפץ” אומרים התוספות דווקא פשט אחר.
פירושו האלטרנטיבי של רבנו חננאל
התוספות מביאים פירוש של רבנו חננאל ש״ילבש שחורים” פירושו לא שהוא יעשה זאת, הכוונה שבכך לא יעשה זאת, “יכוף דעתו” [yakhof da’ato: יכוף את דעתו]. אבל זה לא פשוט פשט בגמרא, התוספות לא הולכים עם הפירוש הזה.
תירוץ התוספות: “בכל מקום אדם יכול ליזהר שלא יבא לידי כך”
אומר הוא, יש תירוץ אחר. עונים התוספות, “בכל מקום אדם יכול ליזהר שלא יבא לידי כך” [be-khol makom adam yakhol lizaher she-lo yavo lidei kakh: בכל מקום אדם יכול להיזהר שלא יבוא לידי כך]. בוודאי נעשה אדם שתופס אותו יצר הרע, עליו נאמרה הגמרא, “אל תעשה מה שלבך חפץ” [al ta’aseh mah she-libkha khafetz: אל תעשה מה שלבך חפץ], עשה זאת בכינוי [kinui: כינוי], לא בשמך שלך.
העיקרון המרכזי: אפשר להיזהר מראש
אבל מדוע אני יכול להיות לו טענות? מדוע זה לא נקרא “מעביר על דעתו ועל דעת קונו”, שאז הוא פטור, כמו “נשבה ללסטים” [nishbah la-listim: נשבה לליסטים] ו״נכרים”, גויים, מה שלא יהיה? התירוץ הוא, כי אתמול יכולת לעשות משהו. אף אחד לא חייב אותך להחזיק אינטרנט. עכשיו שיש לך, אתה אמנם פטור. אבל אף אחד לא חייב אותך להחזיק. יכולת להיזהר “שלא יבא לידי כך” [she-lo yavo lidei kakh: שלא תבוא לידי כך].
סיום
אלו הם דברי התוספות שרואים מה ששוחחנו עכשיו.
שבת שלום.